ארכיון תגיות: בשר וחלב

לחכות שש שעות – גם ילדים?

כיצד נוסדו המנהגים לגבי המתנה בין בשר לחלב – שש שעות, שעה אחת ושלוש שעות • בימינו, כשהולכים לפי השעון, לכתחילה שש השעות צריכות להיות מדויקות • תינוקות אינם צריכים להמתין בין בשר לחלב, רק לנקות את הפה • ילדים קטנים לפני גיל חינוך – רצוי שימתינו שעה • כשמגיעים לגיל חינוך רצוי להמתין שלוש שעות, ובהמשך שש שעות לנוהגים כן • ההגדרות אינן חותכות, כי מצוות החינוך תלויה באופי הילד, באופי ההורים ועוד • להלכה, אחרי גבינה צהובה אין צורך להמתין

שאלה: האם עלינו להקפיד על הילדים שהגיעו לחינוך, שלא יאכלו מוצרי חלב בתוך שש שעות מאכילת בשר, גם כאשר זה עלול לשבש את זמנה של ארוחת הערב – שמבוססת בדרך כלל על מוצרי חלב?

אכילת חלב אחרי בשר

אל יתפלא הקורא שאין ההלכה הנוגעת לחינוך חתוכה ונחרצת, כי כך היא מצוות החינוך, לחנך את הקטן להתקדם בהדרגה במשך השנים עד שמירת שש שעות (לרוב ישראל שנוהגים כן). ומכיוון שמדובר בתהליך שתלוי במרכיבים רבים, יש בדין זה הכוונה כללית

נבאר את ההלכה, ומתוך כך נמשיך לדין קטנים. אסרו חכמים לאכול חלב אחרי בשר, שמא משהו מהבשר או טעמו יישאר בפה, ונמצא אוכל בשר עם חלב. מר עוקבא, אחד מראשוני האמוראים, היה אומר שבעניין זה הוא כ"חומץ בן יין": אביו היה מחמיר וממתין עשרים וארבע שעות בין אכילת הבשר לאכילת החלב, ואילו הוא עצמו מסתפק בהמתנה עד הסעודה הבאה בלבד (חולין קה, א). למדו מזה רוב הראשונים, שצריך להפסיק בין אכילת בשר לחלב שש שעות, שכן בעבר כאשר נהגו לאכול שתי ארוחות ביום, זה היה הזמן הקצר ביותר שעבר בין שתי סעודות. וכך נוהגים כל יוצאי ספרד, ורוב יוצאי אשכנז (שו"ע ורמ"א פט, א). ויש מגדולי אשכנז שסוברים שהעיקר שלא לאכול באותה סעודה בשר ואחר כך חלב, אלא צריך לסיים את אכילת הבשר, להמתין שעה, ואז מותר לאכול חלב, וכן נוהגים חלק מיוצאי אשכנז (תוס', ראבי"ה, רמ"א). ויש משפחות במערב אירופה שקיבלו כעיקרון את דעת רוב הראשונים, שיש להמתין בין בשר לחלב כשיעור שבין סעודה לסעודה, אלא שהואיל והיום רגילים לאכול שלוש ארוחות ביום, משך ההמתנה הקצר בין ארוחה לארוחה הוא כשלוש שעות; לכן הם נהגו להמתין שלוש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב (עיין דרכי תשובה פט, ו).

היו מגדולי האחרונים באשכנז שעוררו את הכול להמתין שש שעות אחר אכילת בשר, עד שלפני כמאה וחמישים שנה כבר נעשה מנהג זה מחייב במזרח אירופה, וכפי שכתב בספר ערוך השולחן: "וכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל להמתין שש שעות וחלילה לשנות ובזה נאמר פורץ גדר וגו'" (ערוך השולחן פט, ז). אמנם מכיוון שנכון לכבד מאוד את מנהגי ישראל שנוסדו על ידי גדולי תורה, אין לשכנע את מי שנהג במשפחתו להמתין שעה או שלוש שעות לשנות את מנהגו.

שש שעות שלמות

בכל אופן, מנהג כל יוצאי ספרד ורוב יוצאי אשכנז להקפיד לשמור שש שעות, אלא שיש סוברים שאין הכוונה לשש שעות שלמות, שכן בימי הראשונים לא היו שעונים שעל פיהם אפשר היה לחשב שש שעות במדויק, וממילא הכוונה בערך שש שעות, וכל שעברו יותר מחמש שעות (שיח נחום מו) או חמש וחצי שעות (עיין יביע אומר ח"א יו"ד ד) מותר לאכול חלב. אולם לדעת רבים מהאחרונים, חובה לדקדק שיעברו שש שעות שלמות, וכן נפסק בשולחן ערוך (פט, א). וכן נראה למעשה, מפני שמאז שהשעונים נעשו נפוצים וסדרי החיים נקבעים לפי שעות מדויקות, גם ההפרדה בין בשר לחלב צריכה להיעשות במדויק. ועוד, שכאשר נקבע הזמן של שש שעות, הוא נקבע לפי הזמן הקצר שבין שתי ארוחות, כאשר בפועל רוב האנשים המתינו שבע ושמונה שעות.

אמנם בשעת הצורך אפשר להקל אחרי חמש שעות וחצי, וכשהצורך גדול יותר, אפשר להקל אחרי שיעברו יותר מחמש שעות. והמהדרים מחמירים להמתין תמיד שש שעות שלמות. במצב של ספק אם עברו שש שעות מאז אכילת הבשר, גם המהדרים יכולים להקל ולאכול חלב.

אחרי תבשיל בשרי

האוכל תבשיל שהתבשל עם בשר, אם לא אכל בשר ממש, מעיקר הדין אין צורך שימתין שש שעות, אולם מכיוון שבמה שאכל היה ממש טעם בשר, נהגו להחמיר ולהמתין שש שעות עד אכילת חלב. אבל תבשיל בחזקת בשרי שאין מרגישים בו טעם בשר – מותר לאכול מיד לאחריו חלב, ורק עם חלב ממש אסור לאוכלו.

כללים בדיני חינוך קטנים

כמה כללים יסודיים ישנם בחינוך הקטנים:
א) אסור להאכיל אפילו תינוק בן יומו מאכל אסור.
ב) מצווה לחנך את הילדים להמתין בין אכילת בשר לחלב, והמצווה לחנכם לכך מעת שהם מבינים את המצווה ומסוגלים לחשב את השעות שצריך להמתין בין בשר לחלב.
ג) מאכל שמצד עצמו כשר אבל מצד הזמן אסור לאוכלו, כאשר יש לילדים קושי לקיימו, אינו בכלל האיסור, לכן אין מחנכים קטנים בני שש ושבע לצום שעות ביום הכיפורים.
ד) בשעת הצורך אפשר בחינוך הקטנים לסמוך על דעת המקילים.
על פי הכללים הללו נתאר את תהליך החינוך לשמירת ההפסקה שבין בשר לחלב.

תינוקות

תינוקות שעוד לא מבינים את ההבדל שבין בשר לחלב – מותר להאכילם חלב לאחר בשר, ובלבד שינקו את פיהם וידיהם משאריות הבשר, כדי שלא יאכילום בשר וחלב יחד.

כאשר התינוקות מתחילים להבין את ההבדל שבין בשר לחלב, אבל עדיין לא הגיעו לגיל שבו הם מסוגלים לחשב את השעות, בערך בין גיל שלוש לחמש, נכון כשאפשר שימתינו כשעה בין בשר לחלב. וכאשר יש צורך להאכילם חלב כדי שילכו לישון או כדי שלא יבכו, אפשר לשטוף את פיהם וידיהם ולהאכילם חלב בלא להמתין שעה.

ילדים מגיל חינוך

מעת שהילד מגיע לגיל חינוך, בסביבות גיל חמש או שש, צריך להתחיל להרגילו להפסיק בין אכילת בשר לחלב. ומכיוון שפעמים רבות זמן הארוחה הבאה שלו הוא לפני שיעברו שש שעות מאכילת הבשר, מספיק להרגילו להמתין כשלוש שעות, כשיעור הזמן הקצר שמקובל להפסיק בין שתי ארוחות.

מעת שיגיעו לגיל תשע או עשר, מכיוון שהם כבר יודעים לחשב את השעות ומסוגלים להמתין יותר זמן בין הארוחות, נכון להרגילם להמתין כשש שעות. ובשעת הצורך, כגון שהם אוכלים עם אחיהם הקטנים, וקשה להאכילם אחר כך, אפשר שימתינו רק שלוש שעות בין הסעודות. וכן במסיבת יום הולדת כאשר קשה להם להתאפק מלאכול את המאכלים החלביים, אפשר להקל אחר שלוש שעות. וככל שיתקרבו לגיל מצוות כך צריך להרגילם יותר לשמירת שש שעות.

חינוך בהדרגה ובגמישות

אל יתפלא הקורא שאין ההלכה הנוגעת לחינוך חתוכה ונחרצת, כי כך היא מצוות החינוך, לחנך את הקטן להתקדם בהדרגה במשך השנים עד שמירת שש שעות (לרוב ישראל שנוהגים כן). ומכיוון שמדובר בתהליך שתלוי במרכיבים רבים, יש בדין זה הכוונה כללית, שיש לפעול על פיה בגמישות לפי המצב. ולכן פרט להתחשבות בגילו, יש להתחשב במצבו הגופני והנפשי של הילד, שאינו דומה ילד בריא לחלוש וילד אמיץ למפונק. בנוסף לכך, מצוות החינוך תלויה באופיים של ההורים: מצווה על כל הורה לחנך לפי אופיו, ויש שנוטים לקפדנות ויש לוותרנות, ואין דורשים משמאי להיות הלל, ואין דורשים מהלל להיות שמאי. החינוך תלוי גם בסדרי הבית: אם יש בו ילדים קטנים הארוחות סמוכות יותר, ויש יותר צורך להקל.

לפיכך, אי אפשר לקבוע גדרים ברורים אלא כיוונים עקרוניים בלבד, ולכן ההלכה נוסחה בלשון "נכון" ו"ראוי". וכן מצינו ברוב הפוסקים הדרכות כלליות, ומבין אלה שניסו לומר הדרכות מפורטות נאמרו הדרכות שונות וחלוקות, שנובעות בעיקר מהשוני בדפוסי החיים.

המתנה אחרי גבינה צהובה

שאלה: האם מי שאכל גבינה צהובה רשאי לאכול אח"כ בשר?

תשובה: יש מגדולי הראשונים באשכנז שהחמירו להמתין בין אכילת גבינה קשה לבשר כשם שממתינים בין אכילת בשר לחלב, וזאת משום שטעמה של גבינה זו חזק ונמשך לא פחות מתבשיל של בשר, וכשם שמחמירים להמתין אחרי תבשיל של בשר, כך יש להמתין אחרי אכילת גבינה קשה. אלא שהם הורו זאת לפי מנהגם להמתין שעה אחרי אכילת בשר, וממילא גם הורו להמתין שעה אחרי אכילת גבינה קשה. אולם לאחר שנהגו רבים באשכנז להמתין שש שעות בין בשר לחלב, היו שהחמירו על פי זה להמתין גם שש שעות בין גבינה קשה לבשר.

אמנם הגבינה הקשה שדיברו בה היא גבינה שהוכנה במשך שישה חודשים, או שתהליך הכנתה נמשך פחות זמן אבל התחזק על ידי תולעים ועובש שיצרו תסיסה שחיזקה מאוד את טעמה. ויש שהוסיפו והחמירו בכל גבינה קשה, גם אם נעשתה במשך ימים ספורים, כדוגמת גבינה צהובה, שמא חתיכות ממנה ייתקעו בשיניים.

אולם למעשה, הלכה כדעת רוב הפוסקים, ואין חובה להמתין אחרי גבינה קשה או צהובה יותר מאשר גבינה רגילה. לפיכך, הרוצה לאכול בשר אחרי אכילת גבינה רגילה או גבינה צהובה, צריך לקנח את פיו ולהדיחו, על ידי אכילת מאכל קשה כלחם ושתיית מים או משקה אחר, או שיצחצח את שיניו כדי להסיר את שאריות החלב מפיו. והרוצים להדר, ימתינו שעה בין אכילת גבינה קשה לבשר.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תערובות בשיקולים ובאמונות

דיני איסור והיתר מלמדים שגם דברים טובים מצד עצמם עשויים להיות אסורים, אם הם מתערבים זה בזה • ערבוב בין שיקולים מסדרי גודל שונים מזיק, כגון אם שמשקיעה יותר מדי בבגדים לחתונת בתה, על חשבון משימתה העיקרית – עזרה לבתה הכלה • ערבוב בין יסודות אמונה שונים מזיק, כגון בריחה מאחריות ומאשמה בשם האמונה שהכול בהשגחת הבורא • כשמפרידים בין הרעיונות, האמונה בהשגחה אינה גורעת מהאמונה בבחירה החופשית ומהאחריות על המעשים • ההנהגה החדשה בבריטניה ראויה לשבח על תמיכתה ביהודים ובישראל

ערבובים אסורים

מצינו בתורה שיש מינים שכל אחד מהם כשר בפני עצמו, אבל עירובם יחד אסור. כך לגבי בשר וחלב, שכל אחד מהם מותר אבל אסור לבשלם ולאוכלם יחד. כך לגבי כלאיים של צמר ופשתים, או של גפן ותבואה וירק, הרכבת אילנות, חרישה בשור וחמור. יסוד חשוב עולה ממצוות אלו, שלעתים ישנם ערכים ורעיונות טובים שעירובם יחד יכול לחולל אסון.

סוגי עירובים

לעתים מדובר בשני רעיונות מסדר גודל שונה, ולכן הכנסת השיקול הקטן עם הגדול באופן שווה משבשת את הכול; ולעתים מדובר בשני רעיונות מקבילים, שעירובם יחד משבש את המחשבה.

לדוגמה, ראוי לאדם לאכול מאכלים שערבים לחיכו; אבל אם הוא חולה מסוכן ומאכלים מסוימים עלולים לסכן את חייו, והוא בכל זאת אוכלם, הרי שהוא חוטא בעירוב של שיקולים משני סדרי גודל שונים ומסכן את חייו. קל וחומר אם הוא נמנע מלבלוע תרופה מצילת חיים מפני טעמה המר. דוגמה לעירוב של שני רעיונות מקבילים היא, למשל, עירוב רעיון ההשגחה האלוקית ורעיון הבחירה החופשית. להלן נרחיב בשני סוגי העירובים.

משל מהכנות לחתונה

האמונה בהשגחה עליונה אינה מפחיתה בכהוא זה מאחריותו של האדם על מעשיו. כאשר מערבבים אותן יחד, שתיהן מתקלקלות; האמונה בהשגחה הופכת לאגואיזם נורא, שלא נותר בו שמץ של אמונת אמת אלא עבודה זרה גמורה, שכן האדם משתמש בכוח האמונה כדי להצדיק את עצמו

כולם מסכימים שאישה שזוכה לחתן את בתה, ראוי שתכבד את האירוע ותטרח לקנות לעצמה לקראת החתונה שמלה נאה ונעליים תואמות. אבל לעומת עצם ההשתתפות בחתונת הבת, השמלה והנעליים של האם אינן חשובות. לכן עיקר המאמץ של האם צריך להיות מופנה לסיוע לכלה להתכונן לחתונה, במציאת בגדים נאים בשבילה וכל שאר הדברים, ואילו ההכנות שלה עצמה עם כל חשיבותן צריכות לקבל מקום משני.

אם בגלל שהאם לא תמצא נעליים תואמות תחליט שלא לבוא לחתונת בתה, הרי שדעתה משובשת עליה לגמרי, והיא מערבבת שיקולים מסדר גודל שונה לגמרי. הרי זה בבחינת בישול בשר בחלב: שמלת האם ונעליה בבחינת חלב, ועצם ההשתתפות בחתונה בבחינת בשר.

גם אם תצליח האם להשקיע בהכנת עצמה לחתונה כמו שהיא משקיעה בבתה הכלה, עדיין היא חוטאת בעצם השוואת שיקולים משני סדרי גודל ואיכות שונים, ומכאן ואילך כל ההכנות שתעשה לחתונה יהפכו לרועץ. במקום שבתה הכלה תוכל לשמוח בבגדיה היפים של אמה, בגדי האם יעוררו את קנאתה ותסכולה של הבת הכלה, מפני שהם יבטאו את אופייה האנוכי של האם, שאפילו לקראת חתונתה של בתה היא חושבת בעיקר על עצמה, ומנסה לתפוס את המקום המרכזי. ממילא גם כאשר תטרח לסייע לבתה הכלה למצוא שמלה נאה לקראת החתונה, מעשיה יהיו נגועים באגואיזם, ואי אפשר יהיה לחמוק מהמחשבה שלא הבת הכלה מעניינת את האם אלא עיקר מגמתה הוא להשתבח בבתה לעיני כולם.

מעשה בנהג דורס

אדם אחד היה רגיל לנהוג בג'יפ שלו בחוסר זהירות. חבריו הזהירו אותו מאסון, אבל הוא אהב לנסוע מהר והתעלם מדבריהם. יום אחד הוא עבר בחוסר זהירות לנתיב הנגדי, התנגש ברכב משפחתי והרג את כל נוסעיו, הורים ושני ילדיהם. כשנוכח לתוצאות התאונה הוא היה בהלם, ואימה, עצבות וייאוש מלאו את לבבו. השוטרים התייחסו אליו לא יפה, אבל הוא הבין אותם, בכל זאת ארבעה הרוגים… בלילה התקשה להירדם, נזכר באזהרות חבריו שהתריעו בפניו שינהג בזהירות, ותחושות קשות של חרטה ויגון הבעיתו את שנתו. כיצד ימשיך לחיות? גם אשתו לא הצליחה לנחם אותו.

ויהי בבוקר ותיפעם רוחו, הוא זכה להארה. הרי אמרו חכמים: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה". נמצא אפוא שלא הוא הרג את אותם אנשים. הקב"ה בכבודו ובעצמו גזר עליהם שימותו, ורק הוא היה המסכן שהדבר אירע על ידו. אבל באמת אין בידו אשם, והחברים שהזהירו אותו לנהוג בזהירות לא נהגו כראוי, שכן יש בדבריהם נימה של כפירה, כאילו לא ה' מנהל את עולמו. גם השוטרים שנזפו בו לא נהגו יפה, הרי אין קשר בין הנהיגה שלו למה שקרה. הכול מאת ה' מלך העולם, שגזר על המשפחה הזאת שתמות, ומן הסתם עוונות חמורים היו בידם, עובדה שכך הגיע להם. בכל אופן, גם אם לא היו רשעים גמורים, מכל מקום דין שמיים היה שייהרגו כולם ואין זה מעניינו. חשבונות שמיים גבוהים מהשגתו, כל מה שעליו לעשות הוא להתחזק בכל כוחו באמונה בה', לזכור ולדעת שהכול בהשגחה פרטית מאת ה', ואין שום קשר בין נסיעתו הפרועה למיתתם של ארבעת האנשים. אל מול כל המקטרגים כנגדו עליו להילחם על חפותו, ולהוכיח בבית המשפט שאבי המשפחה הוא שסטה ממסלולו. ואף שבאמת הוא עצמו סטה, מכיוון שהקב"ה מסובב את הכול, הרי שלמרות סטייתו הוא חף מפשע, שכן גם את סטייתו הקב"ה סובב כדי להוציא אל הפועל את גזר דינם של בני המשפחה. אמנם עדיין עליו להתמודד עם נקיפות המצפון שמכרסמים בלבבו, ולכן כדי להתגבר על "חולשת אמונתו" ילך לקבל ברכה מ"צדיקים". הם, כשיראו את זוך לבבו (שכן הוא יעניק תרומה לכולל שבחסותם), יברכו אותו שיצא זכאי בדינו, והוא אף יבקש מה"צדיקים" שיקללו את נציגי המשפחה המנוחה והפרקליטים הרשעים, שמטיחים בו דברים קשים.

ערבוב בחירה חופשית והשגחה פרטית

חטאו של אדם זה שהוא עירב שני רעיונות שונים, הבחירה החופשית עם ההשגחה האלוקית. כאשר נזהרים להפריד את שני הרעיונות הללו, מבינים שהאמונה בהשגחה עליונה אינה מפחיתה בכהוא זה מאחריותו של האדם על מעשיו. אלו שתי מערכות שצריכות להתקיים במקביל, וכאשר מערבבים אותן יחד, שתיהן מתקלקלות; האמונה בהשגחה הופכת לאגואיזם נורא, שלא נותר בו שמץ של אמונת אמת אלא עבודה זרה גמורה, שכן האדם משתמש בכוח האמונה כדי להצדיק את עצמו, והוא בעצם עובד את עצמו. ממילא אחריותו המוסרית למעשיו משתבשת.

על הדורס להכיר תחילה בחומרת פשעו הנורא, להתחרט עליו ועל כל התנהגותו הפרועה חרטה גמורה, לקבל על עצמו את העונש המגיע לו ולחשוב כיצד ייטיב את דרכיו מכאן ואילך. ועליו לעשות את כל מה שביכולתו כדי לפייס ולהועיל למשפחה האבלה, ולהציב זיכרון לעילוי נשמת ההרוגים בתאונה. לאחר מכן עליו להאמין שגם מהמקום הנורא שאליו הגיע, הוא יכול לשוב בתשובה שלמה, עד שמרוב צערו וחרטתו ותיקוניו כל חטאיו יימחלו, ואז גם יוכל להאמין שהכול היה מאת ה' לטובה.

סיפור שונה על הנהג הדורס

יש אנשים שמגיבים אחרת. כמו למשל אדם שהיה רגיל לנהוג בחוסר זהירות ודרס והרג ארבעה בני משפחה, אולם שלא כמו חברו, הבין את מלא אשמתו, לבו התמלא חרטה וצער, הוא נזכר באזהרות של חבריו והבין כמה צדקו. ימים שלמים לא הצליח לישון כראוי. דקות ספורות לאחר שהיה מצליח לישון היו עולות בחלומותיו תמונות הנהרגים, והוא היה מתעורר בבעתה. הוא הפסיק להתרחץ, לא צחצח שיניים, גם לאכול לא הצליח, הצער והייאוש חיסלו לגמרי את התיאבון שלו. חבריו אמרו לו שעליו לפנות לרופא כדי לקבל תרופות הרגעה, ואם זה לא יעזור, לפנות לטיפול נפשי. אבל הוא מיאן, כי בשעה שדיברו איתו על כך עברו בדמיונו תמונות הנדרסים. ובלבו חשב, איך ידאג לעצמו, לשנתו הסדירה, לאכילתו ושתייתו התקינים, כאשר גופות האנשים שדרס נרקבים עכשיו בקברם. כך, בתהליך הדרגתי, התנתק הנהג הדורס מהעולם, הפסיק לדאוג לבני משפחתו, איבד את שפיותו ומת בקיצור ימים.

גם הוא חטא בעירוב תחומים. אכן חובה עליו להצטער, להתחרט ולעשות הכול כדי לכפר על פשעו. אולם במקביל עליו לדאוג לבריאותו, כדי שיוכל למלא את תפקידו כלפי בני משפחתו, כדי שיוכל לחזור בתשובה, כדי שיוכל לעשות כל מה שיוכל לעילוי נשמת האנשים שדרס.

תרזה מיי

כאשר בשם האסלאם מממשיכים לחולל פיגועי טרור באירופה, ורוב מנהיגות העולם המערבי עדיין אינה מבינה את הסכנה שבאלימות המוסלמית, ובעיוורונה המוסרי עדיין נוטה להאשים את ישראל בסכסוך בארץ ישראל, אפשר לזכות למעט נחמה וקורת רוח מהממשלה החדשה שהתמנתה בבריטניה בראשות תרזה מיי.

בנאום שנשאה בפני חברי בני עקיבא לפני שנה ביום העצמאות למדינת ישראל, עמדה תרזה מיי על נקודה עמוקה ומשמעותית שמעטים ממנהיגי אומות העולם מבינים. היא ציינה כמה פעמים, שבשונה מכל העמים, הקיום היהודי אינו מובן מאליו. גם על היהודי הפרטי וגם על מדינתו ועמו ישנו איום קיומי מתמיד, והעם היהודי נצרך תמיד להגן על עצמו מפני ניסיונות חוזרים ונשנים להשמידו.

יש לקוות שלמנהיגה שזכתה בתבונה ורגישות שכזו, יהיה אומץ מוסרי להתייצב לימין ישראל. גם שר החוץ החדש, בוריס ג'ונסון, ידוע כידיד ישראל, עד כדי כך שבביקורו האחרון בישראל הערבים לא הסכימו לארח אותו ברמאללה, מפני עמדתו הנחרצת נגד כל סוג של חרם על מדינת ישראל.

לעומת רוב כלי התקשורת בישראל, שלוקים בחוסר דעת ושיפוט מוסרי לקוי, ראוי לאנשי התקשורת בעלי הזהות היהודית להתבונן בימים אלו, שבהם אנו קוראים את הפטרות הנחמה, בתהליכים החיוביים שמתרחשים בזירה העולמית. ומתוך כך נתפלל כולנו על עם ישראל שיזכה לקיים את השליחות האלוקית הגדולה שיועדה לו, בקידוש שם שמיים ובתיקון עולם, ונזכה אנחנו וכל העולם לשלום אמיתי.

[בסרטון – תרזה מיי בנאום פרו ישראלי באירוע יום העצמאות תשע"ה של תנועת בני עקיבא העולמית בלונדון]

עומק משמעות בשר וחלב

התורה החמירה באיסור בשר וחלב יותר מאיסורים אחרים • חכמים הוסיפו סייגים רבים לאיסור, מכיוון שהבשר והחלב מצויים שניהם במטבח, וקל לערבב ביניהם • הבשר בטבעו גבוה, קשה ומורכב, והחלב קל ופשוט • ביאור רבי נתן מברסלב: אין לערבב בין מדרגות, רבנים גדולים צריכים לעסוק בשאלות הגדולות • הרב קוק עסק בגדלות בשאלות של דורנו, ורבנים שחלקו אחריו עסקו בהן בקטנות וגרמו נזקים • בעיית אי-ההפרדה בין שיקולים מסדרי גודל שונים מתבטאת בתחומים רבים, ובין השאר בעמותות השמאל

בחודשים האחרונים אני זוכה ללמוד הלכות בשר וחלב ותערובות, ובינתיים אשתף אתכם במחשבות שעולות מתוך הלימוד.

חומרת איסור בשר וחלב וסייגיו הרבים

במבצעי שבוע הספר - 25% הנחה!
מבצעי שבוע הספר – 25% הנחה על ספרי מכון הר ברכה!

תחילה צריך להקדים שהתורה החמירה במיוחד באיסור בשר וחלב, שלא רק שאסור לאכול בשר וחלב שבושלו יחד, אלא שגם אסור לבשלם בעבור נוכרי, ואף אסור ליהנות מהם. עוד הוסיפו חכמים ותיקנו סייגים רבים לאיסור בשר וחלב. מהתורה הבשר הכלול באיסור הוא בשר בהמות, ואילו חכמים הרחיבו את האיסור וכללו בו גם בשר חיה ועוף. לא זו בלבד אלא שאסרו לאכול בשר וחלב גם בלא שהתבשלו יחד. לא זו בלבד אלא שאסרו גם לאפות פת חלבית או בשרית, שמא יאכל את הפת החלבית עם בשר, או את הפת הבשרית עם חלב. לא זו בלבד אלא שאסרו לאכול חלב שש שעות אחרי בשר (לרוב הפוסקים). לא זו בלבד אלא שתיקנו שבעת שאדם אוכל בשר לא יהיה מונח על שולחנו מאכל חלבי, וכשהוא אוכל חלב לא יהיה מונח על שולחנו מאכל בשרי, שמא ישכח ויאכל משניהם יחד.

ביצור ההפרדה בין בשר לחלב

לכאורה יש לשאול, הרי כלל ידוע הוא שחכמים אינם גוזרים גזירה לגזירה, ומדוע לגבי איסור בשר וחלב הוסיפו וגזרו גזירות על גזירות סביב איסור התורה? אלא שבכל הקשור לאיסור בשר וחלב חששו חכמים מאוד ממכשול, מפני שהבשר בפני עצמו מותר והחלב בפני עצמו מותר, ושניהם מצויים במטבח, כך שבקלות הם עלולים להתערב. אילו חכמים לא היו קובעים גזירות לגזירות, המצווה הבסיסית הייתה נפרצת, לפיכך כל הגזירות נחשבות כגזירה אחת שנועדה לבצר את ההפרדה שבין בשר לחלב.

ההבדל בין בשר לחלב

הבשר הוא מאכל כבד, בעל מעמד חשוב מאוד, והיחס אליו מורכב ומסובך. כדי להכשיר בשר לאכילה צריך קודם לבחור בעל חיים כשר, לאחר מכן לשחוט אותו כהלכה, לבדוק שאינו טריפה, לנקות את בשרו מדם וחלב וגידים אסורים, ואף לאחר שנקבע הבשר כבשר כשר, מלאכת הכנתו לאכילה מרובה, ובדרך כלל צריכים להיעזר לשם כך באש כדי לבשלו או לצלותו. גם אכילתו, לעיסתו ועיכולו כבדים.

לעומתו החלב הוא מאכל קל ופשוט. אין צורך בשום מעשה הלכתי כדי להכשירו לאכילה, ומלאכת שתייתו קלה. גם אם הכינו ממנו גבינה או לבן, עדיין אכילתם קלה בהרבה מאכילת בשר.

הבשר הוא מאכל של מבוגרים ואילו החלב מאכל של תינוקות. הבשר מבטא שלב חדש בחיים, ואילו החלב מבטא צמיחה וגדילה של השלב הקודם.

הבשר מגיע מעולם גבוה, ולכן הוא בא לידי ביטוי בעולם הזה בבעל חיים ממש, והכנתו דורשת נטילת חיים על ידי שחיטה. ואילו החלב מגיע מעולם נמוך יותר, והכנתו אינה כרוכה בנטילת חיים.

ההבדל בין רב גדול לרב רגיל

התייחסו לערכי האדם, הלאומיות, הארץ, המדע, הפרנסה – בקטנות. במקום לראות את גודל האור האלוקי שצריך להתגלות על ידם כפי הדרכת התורה, ראו בהם רק בעיות. היחס העקרוני לערכים הללו צריך להיקבע בגדלות, ואילו בדרכי ההגשמה צריכים לשקול שיקולים פרטיים, זמניים וחינוכיים

רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב בליקוטי הלכות (בשר וחלב ה) מבאר שהבשר הוא משל לרבי גדול וחלב לרבי קטן. מי שהולך לקבל הדרכות גדולות מרבי קטן, הרי הוא דומה למי שמערב בשר וחלב, שאוסר את כל התערובת באכילה ובהנאה.

וזה לשונו: "כי באמת מי שמקרב עצמו לקטן במעלה, אף על פי (שאותו קטן) טוב ממנו הרבה, וכנגדו הוא צדיק, אף על פי כן, לא די שאינו מועיל לו מחמת שהוא חולה גדול ביותר, שקטן במעלה אינו יכול לרפאות חוליי נפשו העצומים, אף גם הוא מקלקלו הרבה. מכל שכן כשזה הקטן במעלה הוא בעל מחלוקת וחולק על הצדיק האמת הגדול במעלה מופלגת מאוד… וזה (הרבי) הקטן במעלה אשר אינו יודע שום נתיב ושביל בהמשכת השגות אלוקות לעולם… כי גם בעצמו עדיין לא התחיל להשיג שום השגה קלה (בעניינים אלו), כאשר רואים ומבינים מדיבוריו ותורתו, (שכאשר הוא מדבר על עניינים גדולים, הוא) אומר דברים שתינוקות של בית רבן יודעים עתה יותר…" וכך הוא נכשל ומכשיל את הנוהים אחריו.

פירוש ההבדל

כלומר, הרב הגדול הוא זה שמבין את התורה כולה, רואה את תמונת העולם כולו, בבחינת העולם הבא, ומתוך כך הוא יכול להתמודד עם השאלות הגדולות, ואף להדריך ולחנך אנשים למצוא את תיקונם ונתיבם בתוך העולם. לעומת זאת, רב רגיל יודע ללמד גמרא, הלכה ומוסר, אבל אינו מבין את התמונה כולה. הבנתו היא לפי תפיסת העולם הזה המצומצם, ולכן הוא אינו מסוגל להתמודד עם השאלות הגדולות. כאשר הוא לומד מרב גדול את הדרך הכללית, הוא יכול לסייע מאוד בהדרכות פרטיות ולפתור בעיות קטנות, אבל כאשר הוא מנסה לפתור את הבעיות הגדולות עם הבנתו המצומצמת – הוא מקלקל.

קלקול זה הוא בבחינת עירוב "בשר עם החלב בעת הבישול, כי הוא פגם גדול מאוד, כי אז (בעת הבישול) צריך הבשר לבוא לגמר תיקונו שצריכים להמשיכו ממדרגה גבוהה ביותר, וכשהוא מתערב עם החלב, שהוא בחינת חיי עולם הזה… שהיא בבחינת מוחין דקטנות דיניקה, אזי מתעורר ביותר הרע שבשניהם" (שם ה, יב). כלומר, על ידי מתן תשובות קטנות לשאלות גדולות גורמים לכל הכוחות העצומים שבבשר לצאת ברשע, וגם החלב אינו מקבל את תיקונו, ובמקום לעורר ענווה וצמיחה עדינה, מתעוררות גאווה וקנאה.

הרב קוק והחולקים עליו

כך אירע לעם ישראל בדורות האחרונים לגבי בירור הסוגיות הגדולות שהתעוררו בעת החדשה. רבנים שהיו אמנם גדולים מאוד בבקיאות וחריפות, אבל לא הגיעו להשגות הגדולות באלוקות ועומק משמעות ההוויה, ניסו לפתור את הבעיות הגדולות באמצעות רעיונות קטנים, וגרמו לקלקולים עצומים, בבחינת בישול בשר וחלב. הם גרמו לאלה שהיו בעלי כוחות גדולים בבחינת בשר להתרחק מדרך התורה בכפירה ורשע, מפני שלא מצאו בתורה שום פתרון לבעיות הגדולות, כי הציגו בפניהם תורה קטנה. ומאידך, גרמו לאלו שהיו בעלי כוחות קטנים, להיעשות גאוותנים וקנאים ולחסום את דרכם של הגדולים האמיתיים לעסוק בתורה בגדלות ולהביא תיקון ורפואה לעולם.

מרן הרב קוק זצ"ל, שהוא הגדול שבדורות האחרונים, עסק בבירור השאלות הגדולות תוך התמודדות עם השאלות הרוחניות המהותיות, ומתוך אותה גדלות התייחס לסוגיות שהתעוררו מחדש, כמו ערך האדם החברה, הלאומיות, הארץ, המדע והכלכלה. רבנים נוספים עסקו בשאלות אלו או בחלקן תוך הבנת גודל המשימה וצורך הדור, אולם לא היה כמרן הרב קוק שהציב משנה גדולה, עמוקה ונשגבה (מעין היחס שבין האר"י הקדוש בזמנו לשאר המקובלים).

כאשר רבנים קטנים שלא הגיעו לאותה מדרגה מעפילים לברר את הסוגיות הגדולות במוחין דקטנות, תוך שהם מעוררים מחלוקת על מרן הרב קוק, הרי הם גורמים לקלקולים עצומים.

כך אירע כאשר התייחסו לערכי האדם, הלאומיות, הארץ, המדע והפרנסה – בקטנות. במקום לראות את גודל האור האלוקי שצריך להתגלות על ידם כפי הדרכת התורה, ראו בהם רק בעיות. היחס העקרוני לערכים הללו צריך להיקבע בגדלות, ואילו בדרכי ההגשמה צריכים לשקול שיקולים פרטיים, זמניים וחינוכיים.

חטא עירוב שיקולים מסדרי גודל שונים

כללו של דבר, איסור בשר בחלב מלמד אותנו שאסור לערב שיקולים משני סדרי גודל שונים. לכל שיקול חשיבות מרובה במסגרת שלו, אבל כאשר מערבים אותם – כל השיקולים מתקלקלים לגמרי.

לדוגמה, צבע הקירות והרהיטים הוא דבר חשוב, ומי שרגיש ליופי וצורה – ראוי שישקיע זמן ומחשבה באשר לצבע המתאים לקירות ביתו ורהיטיו. אבל אם הוא מובטל שמציעים לו עבודה טובה ומאתגרת ששכר גדול בצדה, והוא נמנע מלקבל אותה כי צבע הקיר במשרד המיועד לו אינו מוצא חן בעיניו, כי הוא ירוק בהיר במקום תכול בהיר – אזי משהו משובש אצלו לגמרי.

כמו כן כאשר נוצר קרע בשולי החולצה, ראוי לתקן את החולצה או להחליף אותה; אבל אם הדבר קורה בעת שצריך להחיש חולה לבית החולים, ובעל החולצה טורח בתיקונה או בחיפוש חולצה אחרת, כי איך אפשר ללכת בחולצה שישנו קרע בשוליה – סימן שהוא חסר שיקול דעת סביר. בשר לעצמו טוב, חלב לעצמו טוב, אבל עירובם אסור באיסור חמור.

עמדות השמאל – עירוב שיקולים מסדרי גודל שונה

באופן כללי אפשר לומר שעמדות השמאל לדורותיו מבוססות על השוואת שיקולים מסדרי גודל שונה וערבובם זה בזה.

הניסיון לתקן עוולות כלכליות ביחס שבין בעלי הון לעובדים הוא חשוב וראוי; אבל כאשר באים לתקן בעיות מסדר גודל קטן על ידי פגיעה במערכות מוסריות מסדר גדול יותר, שנוגעות לאחריות שהאדם צריך לקבל על עבודתו וגורלו, הרי שמערבים בשר וחלב, גורמים לעוולות מוסריות קשות ומדרדרים עמים שלמים לעוני נורא. ואותם עובדי הכפיים שפעילי השמאל רצו לסייע לכבודם ומעמדם, נאלצים למות עשר שנים מוקדם יותר בניוול וחרפה.

כיוצא בזה חוטא השמאל בהשוואה ובעירוב שאלות של זכויות אדם מסדר גודל קטן עם שאלות קיומיות של עמים, חברות ומשפחה. ועל כך בעז"ה בפעם הבאה.

בין בשר לחלב

איסורי התורה בנוגע לבשר וחלב • חכמים אסרו אכילת בשר עם חלב גם בלי בישול, ולכן חייבו להמתין בין בשר לחלב • לפי הגמרא יש להמתין בין סעודה לסעודה, אלא שנחלקו הפוסקים בהבנת ההגדרה • מרבית הפוסקים, גם בקהילות אשכנז, הורו להמתין שש שעות • אין למחות במי שמנהגו להמתין שעה או שלוש שעות • יש נוהגים להמתין יותר מחמש שעות, ורצוי להמתין שש שעות שלמות • בשר בין השיניים אחרי יותר משש שעות • מדוע להמתין זמן ממושך אחרי בשר

בשר וחלב

למעשה, לכתחילה יש להמתין שש שעות שלמות, ובשעת הצורך אפשר להקל אחרי חמש שעות וחצי, וכשהצורך גדול יותר אפשר להקל אחרי שיעברו יותר מחמש שעות

אסרה התורה לבשל בשר עם חלב, שנאמר בפרשת השבוע, פרשת משפטים: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט). שלוש פעמים נזכר איסור זה בתורה, ללמדנו שיש שלושה חלקים באיסור:

  • א) אסור לבשל בשר וחלב יחד.
  • ב) אסור לאוכלם.
  • ג) אסור ליהנות מהם (חולין קטו, ב).

איסור התורה הוא דווקא כאשר הבשר והחלב מתערבבים על ידי בישול, שהבישול מערבם היטב לעומק. אבל כאשר טעמי הבשר והחלב מתערבבים שלא על ידי בישול, כגון על ידי השרייה, אין באכילתם איסור תורה, אלא שחכמים אסרו לאוכלם (שו"ע יו"ד פז, א).

אכילת חלב אחר בשר

מכיוון שאסרו חכמים לאכול בשר עם חלב גם בלא שהתבשלו ביחד, אסרו חכמים לאכול חלב אחרי בשר, שמא משהו מהבשר או טעמו יישאר בפה, ונמצא אוכל בשר עם חלב.

מר עוקבא, שהיה אחד מגדולי האמוראים, היה אומר שבעניין זה הוא כ"חומץ בן יין": אביו היה מחמיר וממתין עשרים וארבע שעות בין אכילת הבשר לאכילת החלב, ואילו הוא עצמו מסתפק בהמתנה עד הסעודה הבאה בלבד (חולין קה, א).

נחלקו הראשונים בנוגע לדברי מר עוקבא. יש אומרים שמצד הדין מי שאחרי אכילת הבשר יקנח את פיו על ידי אכילת דבר אחר, וידיח אותו על ידי שתייה, יהיה מותר לו לאכול מיד חלב. מר עוקבא לא קינח את פיו והדיחו, ועל כן היה צריך להמתין עד הסעודה הבאה (בה"ג, רז"ה, ר"ת).

למעשה, אין מי שמקל כדעה זו, אלא נוהגים כדברי רובם המכריע של הראשונים שסברו שמנהג מר עוקבא הוא הדין המחייב, שכן משמע שלא נהג מנהג חסידות כאביו אלא הלך על פי הדין. ולכן כל האוכל בסעודה בשר אינו רשאי לאכול חלב עד הסעודה הבאה. אולם נחלקו הראשונים במשמעות הדבר, וממחלוקתם הסתעפו הבדלי המנהגים בין ספרד לאשכנז.

מנהג אשכנז

לדעת כמה מגדולי אשכנז הראשונים, מה שלמדנו מדברי מר עוקבא הוא שאסור לאכול באותה סעודה בשר וחלב, אבל אם יברך ברכת המזון, ינקה את השולחן, יקנח את הפה וידיחו, יהיה מותר לו לערוך מיד שולחן לסעודה חלבית, הואיל וזו סעודה אחרת (תוספות, ראבי"ה). ומכיוון שבספר הזוהר (ח"ב קכה, ב) מבואר שאין לאכול בשר וחלב בשעה אחת, מקפידים להמתין לפחות שעה בין אכילת הבשר לאכילת החלב. וכן נוהגים מקצת מיוצאי אשכנז (רמ"א פט, א; ש"ך ז).

מנהג ספרד ורוב הפוסקים

לדעת רוב הראשונים, מכיוון שזמן ההמתנה המקובל בין סעודה לסעודה היה כשש שעות, זו ההפסקה הנדרשת בין אכילת הבשר לאכילת החלב (רמב"ם, עיטור, רא"ש, רשב"א ור"ן). וכך נוהגים כל יוצאי ספרד, ורוב יוצאי אשכנז (שו"ע ורמ"א פט, א).

מנהג אשכנז בדורות האחרונים

למרות שבימי הראשונים המנהג הרווח באשכנז היה להמתין שעה אחת בין אכילת בשר לחלב, מכיוון שרוב הראשונים כתבו שיש להמתין שש שעות, נטו לפסיקה זו גם גדולי אשכנז בתחילת תקופת האחרונים. כפי שכתב הרמ"א: "והמנהג הפשוט במדינות אלו להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת, ואוכלין אחר כך גבינה… ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה, וכן נכון לעשות".

יש משפחות במערב אירופה שקיבלו כעיקרון את דעת רוב הראשונים שיש להמתין בין בשר לחלב כשיעור שבין סעודה לסעודה, אלא שהואיל ומשך ההמתנה הקצר ביותר בין ארוחה לארוחה הוא כשלוש שעות, נהגו להמתין שלוש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב (עי' דרכי תשובה פט, ו).

ויש מגדולי האחרונים באשכנז שעוררו את הכול להמתין שש שעות אחר אכילת בשר, וכפי שכתב רבי שלמה לוריא, שכל "מי שיש בו ריח תורה" ראוי שיחמיר וינהג כך. דבריו הובאו בידי רבי שבתאי כהן בפירושו החשוב לשולחן ערוך (ש"ך פט, ח). לפני כמאה וחמישים שנה, כבר נעשה מנהג זה מחייב במזרח אירופה, עד שכתב בספר ערוך השולחן (פט, ז): "וכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל להמתין שש שעות וחלילה לשנות ובזה נאמר פורץ גדר וגו'".

האם נכון לעודד את הנוהגים להמתין שעה או שלוש שעות להחמיר

הואיל ונכון לכבד מאוד את מנהגי ישראל שנוסדו על ידי גדולי תורה, אין לשכנע את מי שנהג במשפחתו להמתין שעה או שלוש שעות לשנות את מנהגו. במיוחד כאשר מדובר בהלכה שיסודה מדברי חכמים, שהרי הכלל הוא שבדרבנן הלכה כדברי המקל. ואפשר שגם אותם הרבנים שהמריצו את הכול לנהוג שש שעות, עשו זאת בקהילות שבהן כבר נהגו רבים להחמיר בזה, אבל בקהילות שהיה מקובל להפסיק שעה או שלוש שעות לא עודדו לעשות כך.

שש שעות מסיום הבשר לתחילת החלב

כפי שלמדנו, המנהג הרווח הוא להמתין שש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב. ההמתנה היא מסיום אכילת הבשר ועד תחילת אכילת החלב, אף אם מעת ברכת המזון ועד נטילת הידיים של הסעודה הבאה לא עברו שש שעות (דגול מרבבה פט, א).

שש שעות או יותר מחמש

יש סוברים שאין כוונת הראשונים להמתין שש שעות שלמות בדיוק, שכן לא היו בידם שעונים ומסתבר שלא חייבו לדקדק בכך, אלא כל שעברו יותר מחמש שעות, מכיוון שכבר נכנסו לשעה השישית מותר לאכול חלב (שיח נחום מו). ויש אומרים שלאחר יותר מחמש וחצי שעות, מכיוון שכבר עברה רוב השעה השישית, מותר לאכול חלב (עי' יבי"א ח"א יו"ד ד).

אולם לדעת רבים מהאחרונים, חובה לדקדק שיעברו שש שעות שלמות, וכן נפסק בשולחן ערוך (פט, א). וייתכן שמאז שהשעונים נעשו נפוצים וסדרים רבים נקבעים לפי שעה מדויקת, גם ההפרדה בין בשר לחלב צריכה להיעשות במדויק, ולכן שש השעות צריכות להיות שש שעות שלמות.

למעשה, לכתחילה יש להמתין שש שעות שלמות, ובשעת הצורך אפשר להקל אחרי חמש שעות וחצי, וכשהצורך גדול יותר אפשר להקל אחרי שיעברו יותר מחמש שעות, וכפי שנהגו בכמה ישיבות כדי לשמור על סדרי הלימוד.

הרוצה להקל לכתחילה אחרי יותר מחמש שעות, יש לו על מה לסמוך. המהדרים מחמירים להמתין תמיד שש שעות שלמות (וכן נוהגים במשפחת אבי מורי).

במצב של ספק אם עברו שש שעות מאז אכילת הבשר, גם המהדרים יכולים להקל ולאכול חלב.

אחר תבשיל בשרי

מי שאוכל תבשיל שהתבשל עם בשר, אף שלא אכל בשר ממש ולכן מעיקר הדין אינו צריך להמתין שש שעות, מכיוון שבמה שאכל היה ממש טעם בשר, המנהג להחמיר ולהמתין שש שעות עד אכילת חלב. לפיכך, מי שאוכל תפוחי אדמה שבושלו עם בשר, או מרק צח שבושל עם בשר, צריך להמתין שש שעות לאכילת חלב.

אחר חזקת בשרי

אמנם אם אכל מאכל שהוא "בחזקת בשרי" אבל אין בו טעם בשר, אף שאסור לאוכלו עם חלב, לאחר שיסיים את אכילתו יוכל לאכול מיד מאכלי חלב.

למשל, מי שאוכל סלטים שהוגשו בסעודה בשרית, ובאותם כלים שנטלו בשר נטלו גם מהסלטים, הסלטים נחשבים "בחזקת בשריים" כי אולי יש בהם מעט בשר או שמנונית בשר, ולכן אסור לאוכלם עם מאכלי חלב. אבל מכיוון שאין מרגישים בסלטים טעם בשר, אין צריך להמתין לאחר אכילתם שש שעות.

וכן האוכל במסעדה, שבאותם הכלים מגישים מאכלי בשר ומאכלי פרווה, אין לאכול שם את מאכלי הפרווה עם חלב, אבל אחרי אכילתם אינו צריך להמתין שש שעות.

ואפילו אם טיגנו בשר בשמן, ולאחר מכן טיגנו באותו שמן כדורי פלאפל, כל שאין מרגישים בהם טעם בשר אין צריך להמתין אחריהם שש שעות. זה הכלל: כל שאין מרגישים טעם בשר ברור במאכל, הוא "בחזקת בשרי" ואסור לאכול אותו עם חלב, אבל אין צריך להמתין אחריו.

וכן להפך, לאחר אכילת בשר מותר לאכול מאכל שהוא בחזקת חלבי, כל זמן שאין טעם החלב מורגש בו בבירור.

טעם חובת ההמתנה

שני הסברים עיקריים נאמרו בטעם חומרת ההמתנה בין אכילת בשר לחלב. א) טעם הבשר חזק ועלול להיות מורגש בפה עד שש שעות, ואולי הדבר מושפע גם מעיכולו שהוא ממושך יותר. ב) בדרך כלל הבשר קשה וחתיכות ממנו עלולות להיתקע בין השיניים, ואחר שש שעות הן כבר משתחררות או שטעמן מתפוגג ברוק הפה.

בשר בין השיניים אחרי שש שעות

מי שמצא אחרי שש השעות בשר בין שיניו, צריך להוציאו מפיו ולהדיח את פיו, ואחר כך יוכל לאכול מיד חלב (שו"ע ורמ"א פט, א). אבל בדיעבד, אם בלע את חתיכת הבשר שהייתה בין שיניו, מכיוון שטעמה כבר נחלש במשך הזמן ששהתה בפיו, ידיח את פיו ויוכל לאכול מיד חלב.

מי שמוצא חתיכת בשר בין שיניו בתוך שש שעות, יוציאה מפיו ואינו צריך להדיח את פיו, מפני שעד שיעברו שש שעות כבר יעבור טעמו של הבשר לגמרי.