ארכיון תגיות: ברכה בדרך הטבע

שומרי מצוות מצליחים יותר

בזכות התורה והמצוות, כמבואר בפרשה, כלל ישראל זוכה לברכה במציאות • השפעת המצוות וערכי היהדות – ריאלית • הודות לערכי היהדות, המשפחות הדתיות יציבות יותר • התורה מחנכת לילודה וגורמת לגידול דמוגרפי, כפי שמתבטא אפילו בציבור החילוני • עובדים שומרי מצוות מתפתים פחות למעול בנאמנות • לימוד התורה מפתח את החשיבה והיצירתיות גם בתעשייה • מי שמקבל חינוך דתי מוכן יותר לעזור לחלשים בחברה • ערכים מוסריים יכולים להילמד גם בחינוך חילוני, אבל כדי שיתקיימו בחיוניות ובעוצמה, בפרט בחברת שפע, דרושה אמונה

ברכה בעולם הזה

השכר והעונש הכתובים בתורה מיועדים לכלל ישראל בעולם הזה (לכל יחיד ויחיד עיקר השכר והעונש בעולם הבא, כמבואר במו"ק כח, א; קידושין לט, ב). הם אינם מפרים את חוקי הטבע, אלא באים דרכם; שאילו היו באים בדרך נס, היו מבטלים את הבחירה החופשית, ובני האדם לא היו זוכים להיות שותפים בתיקון העולם. במאמר זה אנסה בעזרת ה' לבאר כיצד על ידי שמירת התורה והמצוות, הברכה מגיעה בדרך הטבע.

מכיוון שנעסוק בהשוואה בין דתיים לחילונים, חשוב להדגיש תחילה שביסוד אין הבדל בין דתיים לחילונים, כולם רוצים להיות טובים, רמת הכישרון בקרב שתי הקבוצות שווה. אולם כשנתבונן לעומק, נמצא שכאשר קבוצה שלמה תשמור תורה ומצוות באופן מאוזן, במצטבר היא תזכה לברכה שלא תיאמן. זהו ייעודו של עם ישראל, כך הוא יכול להיות אור לגויים ולרומם את העולם אל תיקונו.

בניתוח המדדים שלהלן אני מנסה להעריך את היתרונות שבחיים הדתיים באחוזים. אולם מדובר במספרים לא מדויקים (בלשון המעטה), וראוי לחקור סוגיות חשובות אלה באופן יסודי. אף על פי כן, מכיוון שאני בטוח שהכיוון העקרוני נכון, כדי לסבר את האוזן ולסייע לראיית התמונה הכללית, השתדלתי לשער את היתרונות באחוזים על פי דברים שקראתי בעבר.

ברור מאליו שהברכה הכתובה בתורה מגיעה בתנאי שנוהגים על פי הדרכתה, בלא לנטות ימין ושמאל. לא מוסיפים איסורים ואוסרים ללמוד מדע ולרכוש מקצוע, ומנגד לא מבטלים מצוות כאשר קשה לקיימן.

ברכת הזוגיות

אם בזכות החריצות והיצירתיות בעבודה התל"ג השנתי שלנו יהיה גבוה רק בחמישה אחוזים משאר מדינות המערב, והצמיחה הדמוגרפית תהיה כשלושה אחוזים בשנה, כפי שמקובל בחברה הדתית, הרי שתוך כמה דורות עם ישראל היושב בארצו ימנה עשרות מיליונים, ויוביל את העולם

חילונים כדתיים מקווים בשעת חתונתם לאהוב את בני זוגם עד כלות הנשמה. אולם ההתלהבות פוחתת והפיתויים מתגברים. על ידי התורה והמצוות, ובמיוחד המצוות שבין אדם לחברו ומצוות עונה, יש לדתיים יותר סיכוי לעבור משברים ולהמשיך להעמיק ולרומם את אהבתם.

גם תופעת הבגידות נמוכה בקרב הציבור הדתי מאשר החילוני בזכות החינוך לנאמנות ולצניעות. כמובן שהיינו רוצים שהחינוך הדתי ימנע כל בגידה, אולם למרבה הצער יש בגידות, ועלינו להתנחם בכך שבזכות החינוך הדתי מדובר באחוז נמוך יותר. גם לאחר בגידה, בזכות ערך התשובה וערך שלום בית, הסיכוי שבני זוג דתיים ישקמו את חייהם באופן מוצלח גבוה יותר.

כך יוצא שבפועל דתיים זוכים לזוגיות טובה יותר, דבר שמשפיע לטובה על איכות חייהם, על חינוך ילדיהם ועל פרנסתם, שכן בממוצע גירושין פוגעים בכל התחומים הללו (כמדומה שאחוז הגירושין בקרב חילונים הוא יותר מחמישים, כעשרה אחוזים בקרב דתיים, ובקרב מסורתיים באמצע).

חינוך הילדים

מצוות כיבוד הורים, ומסגרת השבתות והחגים, מייצבות במידה רבה את המשפחה הדתית ואת היחסים שבין ההורים לילדיהם, ומעניקות יתרון בחינוך הילדים והדרכתם גם בתחומי דרך ארץ, כמו התמדה בלימודים, רכישת מקצוע, השכלה גבוהה, תרומה לחברה ולעם והקמת משפחה. נמצא שאם מדובר במשפחות בעלות השכלה ומודעות שווה, ממעמד סוציו-אקונומי שווה, הצלחת הדתיים תהיה מעט יותר גבוהה.

בתחום הקמת המשפחה הצלחת הדתיים הרבה יותר גבוהה, אולם בשאר התחומים ההצלחה פחות גבוהה. אולם גם אם מדובר בתוספת של עשרה אחוזים בלבד בהצלחה בלימודים, ברכישת השכלה ומקצוע, מדובר על הבדל משמעותי מאוד.

ילדים ודמוגרפיה

ממוצע הילדים במשפחות חילוניות הוא מעט יותר משניים. לעומת זאת, בזכות ערכי המשפחה ומצוות פרו ורבו, ממוצע הילדים במשפחה דתית הוא כארבעה, ובמשפחה תורנית או חרדית כשישה-שבעה.

מכיוון שבקרב הדתיים אחוז הילדים שמגיעים לנישואין גבוה יותר, וגם גיל הנישואין מוקדם יותר, קצב הגידול הדמוגרפי גבוה בהרבה. אם ננסה לחשב את המצב בכלל הציבור הדתי, תוך לקיחה בחשבון שכעשרים אחוזים עוזבים את הדת, אפשר להעריך שהגידול הדמוגרפי של הציבור הדתי יהיה גבוה פי שניים במשך עשרים וחמש שנה, פי ארבעה במשך חמישים שנה ופי שישה עשר במשך מאה שנה.

אגב, מכיוון שהציבור החילוני שעליו דיברנו אינו חילוני לגמרי, אלא בתחומים רבים הוא בעצם מסורתי, אחוז הנישואין ומספר הילדים בקרב היהודים החילוניים במדינת ישראל גבוה בהרבה ממדינות המערב השוות לנו מבחינה כלכלית והשכלתית. לכן האוכלוסייה היחידה בחברת השפע המערבית שגדלה באופן משמעותי היא האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל.

מוסר ופריון עבודה

כמעט כל האנשים, בין דתיים בין חילונים, רוצים לעבוד בישרות ובחריצות, אלא שמנגד יצר הרע מפתה את האדם להתעצל, להתרשל ואף לרמות ולגנוב. יש להניח שבזכות החינוך הדתי, אחוז העובדים בחריצות ובנאמנות גבוה בקרב הציבור הדתי לפחות בכעשרה אחוזים.

גם היציבות המשפחתית מעניקה יתרון מסוים בעבודה, שכן תופעות הבגידות, הגירושין והמריבות הכרוכות בהן פוגעות ביכולת להתפנות לעבודה.

יצירתיות בעבודה

מצווה לקבוע עתים לתורה, וממילא אחוז הדתיים שעוסק בלימוד גבוה מאשר החילונים, שרבים מהם כמעט אינם פותחים שום ספר עיוני למשך אפילו שעה אחת בשבוע. יש להניח שהלימוד מעניק לאדם השראה לפתח רעיונות חדשים ולמצוא פתרונות לבעיות מסובכות.

גם אם נאמר שההשפעה המצטברת מכך היא חמישה אחוזים בלבד, מדובר על הבדל משמעותי מאוד, שכן בשוק החופשי פעמים שההצלחה בתחרות נקבעת על פי חמישה אחוזים נוספים של יצירתיות. אפשר לומר שבזכות המסורת היהודית וערכי הלימוד, גם בני הציבור החילוני זוכים ליותר יצירתיות מאשר חבריהם במערב. כך אנו מוצאים בפועל, שמדינת ישראל מצליחה להוביל בתחומי התעשייה המתוחכמת בזכות אחוז מסוים של יצירתיות נוספת.

יש להניח שככל שיותר יהודים ישקיעו בלימוד תורה, בלא לפגוע בערכי המדע, העבודה, החירות והאחריות, נזכה להצלחה גדולה יותר בפיתוח מדעי וטכנולוגי.

עזרה לזולת

מצווה גדולה לסייע לעני, לחולה, לנכה, לחירש ולעיוור. יש להניח שמי שמקבל חינוך דתי, מוכן בממוצע להירתם לכך יותר. המצוות הנפלאות הללו פותחות את הלב ומעשירות את המוח, וכאשר רבים מוכנים להתנדב כדי להקל מעט מהסבל והקשיים של הזולת, ישנם שמצליחים למצוא פתרונות ופיתוחים מרשימים למען הסובלים והחברה. פרט לערך המוסרי שבזה, גם העסקים צומחים מתוך הפיתוחים הללו. למשל, מתוך עמדה כזו גם מוכנים להשקיע יותר משאבים בפיתוח המדעים השונים, ולטווח ארוך גם זה מועיל מאוד לעסקים.

צניעות וחסכנות

ערכי התורה מסייעים לאדם לדחות סיפוקים, לשמוח בחלקו ולבזבז פחות על מותרות. כך משפחה דתית ממוצעת מסוגלת לחסוך יותר כסף ולהשקיע אותו לטווח ארוך. חלקו בחינוך הילדים עד רכישת מקצוע הולם, וחלקו לעת זקנה כדי שלא ליפול למעמסה על כתפי הילדים והחברה. גם הכסף הנחסך בזה מופנה דרך קרנות שונות לפיתוח המדע והכלכלה.

היסוד: אמונה

שאלה: האם לא צודקים החילוניים שטוענים שלכל הערכים הללו אפשר לחנך גם בלא אמונה בה' ובתורה, שכן אלו ערכים אנושיים שכל אדם הגון יכול להבין?

תשובה: ראשית האמונה היא אמת, ואלוקים הוא מקור כל האמת והטוב. ממילא כאשר מחברים את הערכים הללו למקורם האלוקי, האמונה מעניקה להם חיוניות ועוצמה, וכאשר אין מחברים אותם למקורם האלוקי, מצליחים פחות להתחבר אליהם. הנה רבים מסכימים ששמירת הלכות טהרת המשפחה מועילות מאוד לשמירת הזוגיות, אבל בלי אמונה אין סיכוי לקיימן, וממילא אין זוכים לברכה שבהן.

פרט לכך, כאשר עם נמצא במצוקה כלכלית או ביטחונית, פעמים שהוא מוצא כוחות להאיץ את פיתוח הכלכלה והחברה, וכך הוא נמצא בזינוק כלכלי, לאומי ומדיני. אולם כאשר החברה נעשית שבעה, בתהליך הדרגתי היא הולכת ומתנוונת. התאווה והעצלות גוברות, הצעירים מבזבזים את ירושת הוריהם, אנשים נמנעים מלהקריב מעצמם למען הכלל. כך חברה מתפרקת, וכך עמים מובסים ונמוגים.

על כך הזהירה התורה: "הישמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך… פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת… וכסף וזהב ירבה לך… ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך… ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה… והיה אם שכוח תשכח… העידותי בכם כי אבוד תאבדון" (דברים ח, יאיט).

לכן על כל מה שקורה בדרך הטבע צריכים להתפלל, להודות ולבקש שימשיך ה' לסייע לנו, ושלמרות הברכה לא נתנוון.

פיתוח הרצון להיטיב

כדי שהחיוניות, המרץ והיצירתיות ימשכו גם בדורות של שובע, צריכים לעסוק בתורה. שכן פרט לכך שלימוד התורה מעמיק ומפרה את המחשבה, הוא הופך את האדם לאידיאליסט שרוצה לעשות את העולם טוב ומתוקן יותר. ואז החיוניות נמשכת גם בשנות שובע, כדי לתקן את העולם ולגלות בו את כל הטוב האלוקי.

גם המצוות לעזור לחלש, לנכה ולחולה, מעמיקות את הרצון להיטיב, ומוסיפות עוז וחיוניות גם בשנות השובע, לפעול כדי להוסיף ברכה וטובה לעולם.

לכן חשוב כל כך שעם ישראל יקיים תלמידי חכמים ובתי מדרש, שיהיו מגדלי אור, לבסס את ערכי התורה והחסד, כדי להוסיף ברכה בעולם ולתקנו.

החזון של מדינת ישראל

אם יזכה הציבור הדתי להתעלות בדרך התורה השלמה, ויהווה דוגמה להצלחה מוסרית, חברתית וכלכלית, באופן טבעי ירבו היהודים המסורתיים שיתקרבו לתורה ומצווות.

ואם בזכות החריצות והיצירתיות בעבודה התל"ג השנתי שלנו יהיה גבוה רק בחמישה אחוזים בממוצע מעל שאר מדינות המערב, והצמיחה הדמוגרפית תהיה כשלושה אחוזים בשנה, כפי שמקובל בחברה הדתית, הרי שתוך כמה דורות עם ישראל היושב בארצו ימנה עשרות מיליונים, ויוביל את העולם מבחינה ערכית, מדעית וכלכלית. בתוך כך, מובן מאליו שיהודי התפוצות ישתוקקו לעלות ולהצטרף להצלחה, והאובדים והנידחים יבררו את שורשיהם וישובו לעמם ולארצם, ועם גדול עצום ורב, יבשר אמונה וצדק לעולם, יסלול דרכים לחינוך מוסרי ופיתוח אינטלקטואלי לטובת כלל האנושות, יחדש שיטות וטכנולוגיות לאריכות ימים ואיכות חיים. כך באופן טבעי נזכה לראות את התגשמות חזון הנביאים: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, בג).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

וציוויתי את ברכתי

הניסיון הקשה לחקלאים בשביתה ממלאכה בשביעית • השביתה יוצרת מקום לאמונה, שמשפיעה מכוחה גם על יבול שש השנים • שנת השמיטה מקנה לאדם תכונות של יעילות, חסכנות וחריצות, אשר תורמות לעבודתו בשאר השנים • הברכה חלה כאשר כל ישראל יושבים על אדמתם, ובכך יכולים להתמודד יחד עם אתגר השמיטה • על הרב עוזי קלכהיים זצ"ל, מחבר ספר 'שירת אומה לארצה' על 'שבת הארץ'

מצוות השביעית

מצווה לשבות בשנה השביעית ממלאכת השדה. מצווה זו היא כדוגמת מצוות השבת, אלא שביום השביעי שובתים מכל מלאכה ובשנה השביעית שובתים ממלאכת השדה. מתוך מצוות השביתה נמשכות כמה מצוות:
א) הפקרת הפירות שצומחים בשמיטה.
ב) זהירות בפירות שביעית, שהם מקודשים לאכילה ואסור להפסידם ואסור לסחור בהם.
ג) שמיטת חובות בסוף השנה השביעית.

עיקר המצווה לשבות ולא חלוקת הפירות

על ידי השביתה והימנעות ממסחר בפירות, האדם מתרומם לאמונה עמוקה בה' ומתקשר לתורה, ונעשה בן חורין שמסוגל לדחות סיפוקים, לשלוט ביצר התאווה והעצלות ולהיות חרוץ בשש השנים. מתוך ההתחזקות באמונה האדם גם נעשה שמח בחלקו, ואינו נצרך לבזבז את כספו על מותרות

עיקר המצווה היא לשבות, ורק מתוך כך נמשכת מצוות הפקרת הפירות והקדשתם לאכילה. וכפי שנאמר (ויקרא כה, ב ז): "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור שנת שבתון יהיה לארץ. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך לעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול".

אמנם יש סוברים שעיקר מגמת השביעית שיאכלו כולם בשווה מהפירות, אולם בפועל, בעקבות איסור הזריעה והזמירה יבול שנת השמיטה היה מצומצם מאוד. שכן בדרך כלל רוב ניכר של יבול השדות הוא מגידולים חד שנתיים של תבואה, קטניות וירקות, והם אינם קיימים כלל בשביעית מפני איסור הזריעה והשתילה. ואף כמות הפירות שצמחו על העצים הצטמצמה הואיל ואסור לזמור ולעשות מלאכות שמועילות לצמיחתם. ניתן להעריך שהיבול שצמח מעצמו בשביעית היה כ 20 אחוזים מיבול שאר השנים, הרי שעיקר המצווה הוא לשבות.

השביתה לה'

השביתה היא לה'. אמרו חכמים: "אמר הקב"ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא" (סנהדרין לט, א). והיה זה ניסיון קשה מאוד, כי עיקר הפרנסה הייתה מעבודת השדה, וציוותה התורה לישראל שיאמינו בה' שלמרות שישבתו ממלאכת שדותיהם שנה שלמה, יזכו לברכה בשאר השנים ובני ביתם לא ירעבו ללחם. אמרו חכמים שעל שומרי שביעית נאמר: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו" (תהלים קג, כ). מפני שבמשך שנה שלמה, יום אחר יום, חודש אחר חודש, הם רואים את שדותיהם מופקרים ושעריהם פרוצים, האילנות מופקרים ופירותיהם נאכלים, והם כובשים את יצרם ושותקים (ויק"ר א, א; תנחומא שם, א).

גילוי הנשמה

על ידי השביתה בשנה השביעית נוצר בתודעתם של ישראל חלל פנוי שמתמלא באמונה בה', שהארץ כולה שייכת לו, ומתוך כך נמשכה ברכה לשש שנות העבודה. שכן הזמן שהתפנה נועד כמובן ללימוד התורה, לקיים מה שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל" (יהושע א, ח).

ברכת השביעית

סוד גדול טמון בברכת השבת והשביעית. כידוע פרנסתו של האדם קשה, עד שאמרו חכמים: "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" (פסחים קיח, א). חייו תלויים במזונו. אם לא יאכל כמה ימים ימות מרעב. ועל האדם לעבוד את אדמתו בזיעת אפו ולגדל תבואה ופירות כדי לקיים את עצמו. וציווה ה' יתברך את עמו לשבות מכל מלאכה ביום השבת, ולשבות ממלאכת השדה בשנה השביעית. ואומות העולם תמהו, איך יוכלו ישראל להתקיים עם מצוות קשות שכאלה. וישראל קדושים, האמינו בה' ובתורתו והתגברו על דאגתם ויצרם ושבתו בשבת ובשביעית. והנה פלא, לא אירע להם שום נזק והפסד. להפך, הברכה שרתה במעונם.

חשיבות האמונה

אמנם הוטלה על האדם אחריות לדאוג לפרנסתו, ולשם כך עליו להשפיל את עיניו לארץ ולעבוד את האדמה, אולם עליו לזכור גם את בורא העולם ולשאת את עיניו לשמים, כדי שמעבר לקיום הבסיסי, תהיה לעבודתו גם תוכן רוחני ויזכה להידבק בעניין האלוקי, ומוסר וערכים ידריכו אותו בעבודתו, וברכת ה' תשרה במעשה ידיו.

וזהו שנאמר: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו. וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשת את התבואה לשלוש השנים". (ויקרא כה, יט כא).

ההיגיון שבברכה

גם על פי השכל ניתן להבין היאך מצבם הכלכלי של שומרי שבת ושביעית משתפר לעומת אלה שאינם שומרים. כי אף שהמחסור במזון מסוכן לקיומו של האדם, התאווה והכבוד מסוכנים יותר. הנה לעתים יש לאדם עונה טובה והוא מרוויח הרבה, ובתאוותו הוא מבזבז את רווחיו על מותרות. הוא היה יכול לאגור תבואה ולחסוך כסף לימים קשים, אבל מפני תאוותו וגאוותו בזבז את כספו. כשתגיע שנה קשה לא יהיה לו לחם לתת לבני ביתו והם ימותו ברעב.

על ידי השביתה והימנעות ממסחר בפירות, האדם מתרומם לאמונה עמוקה בה' ומתקשר לתורה, ונעשה בן חורין שמסוגל לדחות סיפוקים, לשלוט ביצר התאווה והעצלות ולהיות חרוץ בשש השנים. מתוך ההתחזקות באמונה האדם גם נעשה שמח בחלקו, ואינו נצרך לבזבז את כספו על מותרות וקל לו יותר לחסוך, וכך הוא הולך ומתעשר.

הברכה באה בדרך הטבע

אמרו חכמים: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, אין לי אלא בשישית, בחמישית וברביעית בשלישית ובשנייה (ובראשונה). מנין? משנה לחבירתה מנין? תלמוד לומר בשנה" (ספרא בהר, שם). כלומר, לא רק השנה השישית תתברך בזכות השמיטה, אלא בזכות השנה השביעית תימשך הברכה משנה לשנה במשך כל שש שנות העבודה, באופן שישראל ילמדו לתכנן היטב את עבודתם, ובחריצות ויעילות יחסכו תבואה בשש שנות העבודה. עד שבתכנון נכון, למרות השביתה בשביעית, לא יחסר להם דבר. יתר על כן, מהזמנים שבהם ישראל שובתים ממלאכה ועוסקים בתורה, תימשך השראה לימי המעשה, להמציא פיתוחים ושכלולים לייעול העבודה והשבחתה, ועל ידי כך נמשכת ממנה ברכה כפולה לאושר ועושר. ועיין בספרו היפה והעמוק של הרב גרוזמן (נאמן בית הוסיאטין) 'קרא שמיטה', עמ' 62 65.

הנהגה של עשירים

וכן פירש ר' פנחס בעל ההפלאה ב'פנים יפות', שבזכות השמיטה בכל שנה ושנה יגדל היבול בשישית, ומסך כל השישיות שיצטברו בשש השנים יחיו בשנה השביעית. וכך היא מידת שמאי (ביצה טז, א), שהיה שומר מיום ראשון מאכלים טובים לשבת. וכך היא ההנהגה הראויה לעשיר, לתכנן היטב את מעשיו ועסקיו, לחסוך ולהתעשר. אבל הלל הזקן מידה אחרת הייתה לו. לא היה חוסך לשבת אלא מאמין שיזמן לו ה' ביום שישי מאכלים טובים לשבת. וכך היא ההנהגה של העניים, שהם סומכים על ה'.

כידוע ברכת התורה שישראל יחיו בארץ כעשירים, כמבואר בפרשת בחוקותי. וכן נפסק בהלכות שבת, שהמנהג הראוי לכלל הציבור הוא כמידת שמאי (מ"ב רנ, ב).

שביעית בזמן הזה מדברי חכמים

מצוות השביעית חלה מהתורה כאשר כל שבטי ישראל יושבים על אדמתם בנחלותיהם ומקיימים את היובל. משום שכאשר כל ישראל יחד יושבים בארצם, הם יכולים להתעלות למדרגה הגבוהה של מצוות השביעית.

גם על פי ההיגיון אפשר להבין זאת, שכן האתגר שבשמירת השביעית גדול מאוד, ורק כל העם יחד יכול להתמודד איתו. אבל כאשר אין כל ישראל יושבים בארץ, נכנסים במקומם נוכרים, והחקלאים היהודים שצריכים לשבות בשביעית כבר לא יוכלו להתחרות בהם. אמנם חכמים תיקנו להמשיך לשמור שביעית כזכר למצווה.

הברכה המיוחדת אינה קיימת בזמן הזה

גם ברכת השביעית שנאמרה בתורה אינה מתקיימת כאשר המצווה מדברי חכמים (סמ"ע חו"מ סז, ב). ולכן כאשר יש קושי לחקלאים להתפרנס תוך קיום השביעית, עליהם למכור את השדות לנוכרים כדי להפקיעם מחובת המצווה.

ואין לטעון שעדיף שיחפשו להם פרנסה אחרת, מפני שמצוות יישוב הארץ היא מהתורה, ואמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות, ומצווה שימשיכו לגדל את פירותיה הקדושים של הארץ מאשר יהדרו שלא להשתמש בהיתר המכירה שיסודותיו איתנים.

הרב עוזי קלכהיים זצ"ל

כדאי להזכיר כאן את הספר היפה והיסודי 'שירת אומה לארצה', מאת הרב עוזי קלכהיים (תרצ"ה-תשנ"ד), ובו ביאור רחב להקדמת מרן הרב קוק לספרו 'שבת הארץ'. ובתוך כך מתבארים יסודות התורה ביחס לעם ולארץ, ליובל ולשמיטה, לתהליך הגאולי של שיבת ציון ובניין הארץ.

הרב עוזי היה מגדולי תלמידי הרצי"ה, מפאר גידוליה של ישיבת מרכז הרב. בנוסף לידענותו בש"ס ופוסקים היה מהבקיאים שבדור בענייני המדרש והאגדה, ראשונים ואחרונים, ובמיוחד בדברי המהר"ל והראי"ה. הוא שימש כרבה של אבן שמואל, ולאחר מכן כרב קהילה בירושלים. במשך עשרות שנים הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה בישיבת כרם ביבנה ומכון הרי פישל, ומתלמידיו רבנים ומורים בארץ ובחו"ל.

סיפר לי ידידי הרב קלמן בר שליט"א, שלאחרונה נבחר לרבה של נתניה, שזכות גדולה נפלה בחלקו שבמשך שנים היה הרב עוזי מתארח בביתו בלילה, בין שני הימים שבהם היה מלמד בכרם ביבנה.

כאשר פעלתי מטעם רבני יש"ע בימי ממשלת אוסלו הזכורה לרעה, נכנסנו אצל האדמו"ר מגור רבי פנחס מנחם אלתר זצ"ל, ובתוך דבריו סיפר לנו בהערכה איך שהרב עוזי דיבר איתו בלהט, בחריפות ובכאב על ענייני העם והארץ. וכידוע למכיריו היה הרב עוזי איש נעים הליכות במיוחד, מתון בדיבורו ומסביר פנים, אבל ענייני העם והארץ בערו בלבו.

ספרו 'שירת אומה לארצה' מבטא את אישיותו ופועלו. בט' באייר מלאו עשרים ואחת שנים לפטירתו.