ארכיון תגיות: ביעור מעשרות

ביעור יין שביעית בערב פסח

ערב פסח הוא הזמן האחרון לביעור יין שביעית, על ידי הפקר • מתי וכיצד אפשר להפקיר בפני אנשים שבוודאי לא ייקחו את היין, כך שיזכה בו בחזרה • קניית יין מאוצר בית דין לאחר הפסח • מחיר יין מאוצר בית דין צריך להיות נמוך • אין לקיים ביין שביעית את מנהג הטפת הטיפות מהכוס בליל הסדר, ובכל זאת ראוי להשתמש בו • מצווה במועד להקדיש חצי מהזמן ללימוד • מסחר מותר רק לאכילה ולצורכי המועד; חנויות רבות פתוחות בחול המועד באיסור

למשפחות רבות יש בקבוקי יין מאוצר בית דין. הכוונה ליין שגדל בשביעית ובית הדין היה אחראי על עשייתו מעת הבציר ועד חלוקתו לציבור. יין זה מקודש לשימושו ואסור במסחר, וחייב בביעור. חכמים קבעו (פסחים נג, א) שזמן ביעור הענבים והיין הוא בפסח, היינו בערב פסח. אמנם היה צריך לבער את היין כבר מראש חודש שבט, אבל ערב פסח הוא הזמן האחרון לביעור (פנה"ל שביעית ד, 13). נבאר מעט את דיני הביעור.

ביעור פירות שביעית

אין להטיף יין של שביעית בעת אמירת עשר המכות ודצ"ך עד"ש באח"ב. אף על פי כן, אין להימנע מחמת זאת מלהשתמש ביין של שביעית, מפני שמעלת שתייתו אינה פחות מקיום מנהג זה

כל פרי ופרי שגדל בשביעית מיועד לכול ונועד לאכילה ולא לסחורה, וכל אדם רשאי ליטול מהפירות כפי צורכי ביתו. אם בשעה שכלו שאריות הפרי מהשדות עדיין נותרו לו מאותם הפירות בביתו, עליו להשאיר לעצמו כמות שבני ביתו רגילים לאכול בשלוש סעודות, ומהנותר יחלק מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד ממכריו עד שיכלו הפירות, ובכך הוא מבער את הפירות כפי ייעודם המקורי (משנה שביעית ט, ח).

אם התעצל מלחלק את הפירות שבידו, יוציאם ויכריז ברבים שכל הרוצה ליטול מהם יבוא וייטול (תוספתא שביעית ח, ב). לכל הפחות יכריז זאת בפני שלושה, ושלא יהיה אחד מהם סמוך לשולחנו. אז רשאי כל אדם לקחת מהם כאוות נפשו, גם הרבה יותר ממזון שלוש סעודות, ובתנאי שינהג בהם קדושה כבפירות שביעית, שלא יפסידם ולא יסחר בהם. גם זה שהפקירם רשאי לזכות בהם ולהחזירם לביתו.

מי רשאי לזכות בפירות שהופקרו

כאשר בעל הפירות דחוק בממונו ונצרך לפירות, הציעו לו חכמים שיוציא את הפירות לרחוב ויפקיר אותם בפני שלושה מאוהביו, שלא יבואו לזכות בפירות אחר שהם יודעים שהוא רוצה בהם, וכך יוכל לחזור ולזכות בהם. מי שאין לו אוהבים, וחושש שאם יפקיר את הפירות בפני שלושה יקפצו הם ויזכו בפירות, יכול להוציא את הפירות לרחוב בשעה שאין שם עוברים ושבים, להכריז בקול שהפירות הפקר, ולפני שאנשים יספיקו לבוא לקחתם – יגביהם ויכניסם בחזרה לביתו (ירושלמי ט, ד).

כיצד לנהוג ביין של אוצר בית דין

אדם שלקח הרבה בקבוקי יין מאוצר בית דין, ושילם בעבור הטיפול בהם, גם אם אינו דחוק, רשאי לכתחילה להפקיר אותם בפני אוהביו ולזכות בהם מחדש ולהכניסם לביתו, שהואיל והתנדב להשתתף באוצר בית דין, ראוי שלא יפסיד את מה ששילם בעבור הטיפול ביין.

וכך עושים: מוציאים את בקבוקי היין מחוץ לבית, אומרים בפני שלושה ידידים שהבקבוקים הפקר, ואחר כך שוב מכניסים אותם לבית. מי שיש לו ארגזים של בקבוקי שביעית, ואין לו כוח להוציאם לרחוב, בשעת הדחק יוכל להשאירם בבית ולהודיע בפני שלושה ידידים שהוא מפקיר אותם, ואחר כך יתכוון לקנות אותם מחדש (פנה"ל שביעית ד, 12).

דין מי שלא ביער בזמן

מי שידע שצריך להפקיר את היין בערב פסח ועבר בזדון או ברשלנות ולא הפקיר – היין אסור עליו לעולם. אבל הוא יכול לתת אותו במתנה לחברו, ומיד חברו יקיים בו את הביעור על ידי הפקר, ואחר כך היין יהיה מותר לכל ישראל חוץ מלזה שעבר ולא ביער אותו בזמן.

אבל אם בעל היין שכח בשגגה להפקיר את היין בערב פסח, מותר לו להפקיר את היין מיד כשייזכר בכך, ואחר כך יוכל לקנות אותו בעצמו (פנה"ל שביעית ד, י, 11).

כאשר היין ברשות בית הדין אינו חייב בביעור

יין שהיה ברשות אוצר בית הדין בזמן הביעור, אינו חייב בביעור. הסיבה היא שמגמת הביעור שיוכלו כל ישראל ליהנות מהפירות, וכאשר היין ברשות בית הדין הרי הוא מיועד לכל ישראל, ומה שיחלקו ממנו אחר זמן זה כבר אינו חייב בביעור.

באוצר בית הדין שלנו בהר ברכה, כדי לפטור את לוקחי היין מחובת הביעור, קבענו שכל היין יישאר ברשות בית הדין עד ראש חודש אייר. וכך כתוב על הבקבוקים, כדי שידע כל מי שלוקח יין שאמנם מותר לו לשתות ממנו כאוות נפשו, אבל כל עוד היין קיים, מותר לבית הדין לבקש ממנו להחזיר את היין תמורת התשלום ששילם. למשל, היה אחד שקנה עשרה ארגזים והתברר שיש עוד אנשים שמעוניינים ביין, ומכיוון שהיין אזל שבועיים לאחר תחילת חלוקתו, אולי יבקשו ממנו להחזיר חלק מהארגזים כדי לחלקם לעוד אנשים.

בכל אופן, מכיוון שהיין עדיין שייך לבית הדין, אין צורך לבערו. אחרי פסח היין יעבור לרשות המקבלים, ואז כבר לא יצטרכו לבער אותו.

קניית יין אוצר בית דין מחנויות לאחר הפסח

שאלה: האם מותר לאחר הפסח לקנות בחנויות יין של אוצר בית דין?

תשובה: מותר לכתחילה אם המוכר אומר שהיין היה ברשות אוצר בית הדין בזמן הביעור, וכן מותר לכתחילה אם המוכר אומר שהיין היה ברשותו בזמן הביעור והוא הפקיר אותו בפני שלושה אוהביו כדין.

אם המוכר אינו יודע מה קרה עם היין בזמן הביעור, מותר בדיעבד לקנות אותו, ומיד לאחר מכן הקונה יפקיר אותו בפני שלושה, שכן למדנו שכל זמן שלא ביערו אותו בשוגג, מותר לבערו לאחר זמן הביעור.

צריך לציין שאין קונים יין של אוצר בית דין, כי פירות שביעית אסורים במקח וממכר, אלא רק משלמים בעבור הטיפול בעשייתו.

מחיר יין אוצר בית דין

אמנם צריך לעמוד על עניין רגיש: מחיר היין של אוצר בית הדין צריך להיות זול באופן משמעותי ממחיר יין רגיל, שכן מדובר ביין של הפקר שהתשלום הוא רק בעבור הטיפול בהכנתו, ואזי יש בו הידור של קדושת שביעית.

אבל אם מחירו שווה או יקר ממחיר יין רגיל, אין הידור בקנייתו, ויש חשש שעוברים עליו באיסור סחורה.

אגב, היין של אוצר בית הדין שלנו בהר ברכה הוא יין שעולה בדרך כלל 50 עד 100 שקלים, ובמסגרת אוצר בית דין הוא מחולק במחיר של 16 עד 18 שקלים. לכן חלוקת 30,000 בקבוקים הסתיימה בשבועיים.

יין שביעית לקידוש, הבדלה וארבע כוסות

מותר להשתמש ביין של שביעית לכל המצוות הטעונות כוס של ברכה כקידוש, ברית מילה, פדיון הבן ונישואין. אבל בהבדלה נכון שלא למלא את הכוס יותר מכפי מידתו, אף שבדרך כלל רבים נוהגים כן לסימן ברכה, מפני שיש בזה איבוד של יין שביעית (מרן הרב קוק). ולדעת הרב אליהו זצ"ל מותר, הואיל וכך רגילים להשתמש בו בכל השנים לצורך סימן ברכה. והרוצה לסמוך על כך רשאי.

אולם בליל הסדר, בכוס השנייה מארבע כוסות, הכול מסכימים שאין להטיף יין של שביעית בעת אמירת עשר המכות ודצ"ך עד"ש באח"ב, הואיל וההטפה מכוונת לאיבוד, כנגד המכות.

אף על פי כן, אין להימנע מחמת זאת מלהשתמש ביין של שביעית, מפני שמעלת שתייתו אינה פחותה מקיום מנהג זה שאין לו מקור חזק.

מצוות לימוד תורה בחג ובחול המועד

מצווה להרבות בלימוד תורה בשבתות ובחגים, וכפי שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). בכלל זה גם חול המועד, וזו הסיבה שאסור לעבוד בחול המועד, וכפי שכתב בספר החינוך: "כי לא לעסוק במלאכה נקבעו ימי חולו של מועד, כי אם לשמוח לפני השם, רוצה לומר להתקבץ במדרשות ולשמוע נועם אמרי ספר" (מצווה שכג).

המצווה היא לחלוק את היום "חציו לה' וחציו לכם", "חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש" (פסחים סח, ב; ביצה טו, ב). וכן נפסק להלכה (שו"ע תקכט, א).

וכן אמרו חכמים: "'אלה הם מועדיי' – בזמן שאתם עושים המצוות ומקדשין את המועדות באסיפת העם בבתי כנסיות בשביל לעסוק בתורה, אז אומר הקב"ה אלה הם מועדיי, ואם לאו, אומר הקב"ה: אלו אינם מועדיי אלא מועדיכם… 'חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח, נלאיתי נשוא' (ישעיה א, יד)… הרי שאם המועדים מכוונים להנאת הכרס ואיבוד זמן לבטלה, הרי שהם שנואים. אבל כאשר הם מיועדים לעבודת ה', ללימוד תורה ושמחת החג, הרי הם אהובים וחביבים" (של"ה מסכת סוכה נר מצווה ל"א על פי מדרש).

המצווה לנשים

המצווה ללמוד בחג היא גם לנשים, וכן נהגו נשים להשתתף בדרשות השבת והחג (ירושלמי סוטה פ"א ה"ד). אבל אין לנשים חיוב להקדיש חצי מהזמן לה', ומי שזוכה לעשות כן – תבוא עליה ברכה.

איסור מסחר במועד

מסחר אסור בחול המועד, אבל לצורך מאכלי המועד מותר לקנות ולמכור.

כעיקרון, גם דברים שאינם מוצרי מזון, למשל בגדים, נעליים, כלי מטבח, כלי חשמל, ספר ללימוד וכדומה, אם נוצר פתאום צורך ממשי באחד מהם, מותר לקנותם במועד. אמנם למעשה, היתר זה כמעט אינו יוצא לפועל, וממילא אלה שמבלים במועד בקניות בקניון מחללים את המועד, שמלבד החנות למזון אסור לקנות שם בחנויות שפתוחות באיסור, מחמת שני טעמים:

א) בדברים שאינם מוצרי מזון, ההיתר לקנות בחול המועד הוא רק למי שלא ידע לפני החג שיצטרך להם במועד, אבל אם ידע ולא קנה, אסור לו לקנות מפני שהוא מכוון מלאכתו למועד.

ב) אסור לקנות אצל מי שפותח את חנותו באיסור, כדי שלא לסייע בידי עוברי עבירה; ובפועל, כמעט כל החנויות שפתוחות בפרהסיא פתוחות באיסור. הרי שכל ההיתר הוא לקנות מחנות של גוי, או מיהודי שמשבית את חנותו במועד, ומוכר באופן פרטי ובצנעה למי שמבקש ממנו לצורכי המועד.