ארכיון תגיות: בג"ץ

משפט עברי – באחריות לומדי התורה

הפגיעה של הממסד המשפטי בזהות היהודית, בביטחון ובהתיישבות היא תוצאה של הזנחת משפט התורה • אין להאשים את המערכת החילונית, כל עוד איננו מפתחים משפט עברי שמתאים למדינה מודרנית • חובה לעסוק בדיני התורה, תוך הכרת המציאות העכשווית, כדרכם של לומדי התורה בכל הדורות שלא דנו באופן תיאורטי ומנותק • מותר לאדם דתי להתמנות לשופט כיום, בתנאי שישאף לשינוי המצב וישתדל לפסוק לפי התורה כשאפשר • יש להיזהר מפסיקות שהתאימו בעבר והיום גורמות עוול, שהרי חכמים מתקנים תקנות בהתאם למצב

הממסד המשפטי – ערכאות של גויים

בישיבות אנחנו לומדים את המשפטים הנוגעים לימי התנאים, האמוראים, הראשונים וראשוני האחרונים. אם יבואו בשאלות הנוגעות לקהילה היהודית בימי הביניים – תהיינה לנו תשובות מפורטות, אבל לצערנו לא עסקנו מספיק במשפט הראוי לתנאי החברה והכלכלה של ימינו

בשבוע שעבר  סקרתי בקצרה את הפגיעה הקשה והשיטתית שהממסד המשפטי החילוני פוגע בזהותה היהודית של מדינת ישראל, בביטחונה וביכולתה ליישב את הארץ. זה העונש על הפניית העורף למצוות התורה – להעמיד שופטים ומשפטים על פי התורה, שנאמר (שמות כא, א): "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". אמנם מותר לנציגי הציבור לחוקק חוקים ולתקן תקנות, אלא שכל זה בתנאי שהמחויבות הבסיסית לעקרונות התורה נותרת על כנה; אבל כאשר שיטת המשפט יונקת את תפישותיה וערכיה ממקורות נוכריים, הרי שבתי המשפט נחשבים כ"ערכאות של גויים".

אם כן לכאורה, כפי שכתבו רבנים רבים, חלים על מערכת המשפט החילונית שלנו דבריו החמורים של הרמב"ם: "כל הדן בדייני נכרים ובערכאות שלהן, אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו" (הלכות סנהדרין כו, ז). וכתב הרב יצחק הרצוג זצ"ל, הרב הראשי לישראל בעת הקמת המדינה: "כעת כאשר עם ישראל שוכן בארצו, ולדאבון לבנו הוא דן על פי חוקים זרים, הדבר חמור אלף פעמים יותר מיחיד או קהילה בישראל שהולכים לדון בערכאות של גויים… ותוצאות מצב מחפיר ומביש זה מי ישורן" (התורה והמדינה כרך ז). וכן סברו הרב צבי פסח פרנק זצ"ל; ציץ אליעזר (יב, פב); 'חזון איש' (סנהדרין טו, ד); הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל (תחומין ג, עמ' 244) והראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצ"ל (יחו"ד ד, סה).

בעת הקמת המדינה עוד היו יהודים נאמנים שעל פי סברות שונות פקפקו באיסור ובהשלכותיו החמורות, אולם לאחר הניסיון שהצטבר במשך השנים, כבר ניתן לראות בעליל את חומרת החטא ואת גודל עונשו.

האשמה המוטלת עלינו

אמנם חובה להודות בגלוי על האמת ולומר שגם אנחנו, לומדי התורה, שותפים מלאים באשמה.

נניח שנזכה והעם יתעורר מחר לתשובה, וירצה למלא את ייעודו, לתקן עולם במלכות שד-י, והציבור כולו יבקש מנציגיו בכנסת ובממשלה: "אנא בטלו מאתנו את משפטי הגויים, השיבו שופטנו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, והעמידו את משפט התורה על תילו, כדי שממנו תצמח הבשורה לתיקון העולם". חברי הכנסת והממשלה יתכנסו ויחליטו על שינוי מערכת המשפט, ויבואו מיד לרבנים ויודיעו להם: "הנה החלטנו לבטל את מערכת המשפט החילונית, ומהחודש הבא אנו מבקשים שתפעילו את מערכת המשפט כולה".

במציאות הנוכחית, יצטרכו הרבנים בלית ברירה לבקש ממערכת המשפט החילונית להמשיך לנהל את ענייני המשפט. מפני שלדאבון לבנו, עדיין לא הכנו את התשתית הלימודית להקמת מערכת משפט על פי התורה. עדיין לא הכשרנו שופטים שיוכלו למלא את מקום השופטים של היום, עוד אין לנו עמדה מגובשת לגבי סדרי הדין, הראיות, התביעה הפלילית, דיני חוזים, דיני עבודה, הדין הציבורי, מיסים, חברות בע"מ וכיוצא בזה. בישיבות אנחנו לומדים את המשפטים הנוגעים לימי התנאים, האמוראים, הראשונים וראשוני האחרונים. אם יבואו בשאלות הנוגעות לקהילה היהודית בימי הביניים – תהיינה לנו תשובות מפורטות, אבל לצערנו לא עסקנו מספיק במשפט הראוי לתנאי החברה והכלכלה של ימינו (זולת כמה מכונים שביררו מספר סוגיות).

בנוסף לכך, בסוגיות רבות יש מבוכה, שכן נחלקו בהן הראשונים, ומחמת הגלות לא היה כוח לחכמי ישראל להכריע הלכה, וכל אחד מהנידונים יכול לטעון "קים לי" כדעת פלוני, כלומר לדעתי הלכה כדעת הרב שמצדיק את עמדתי. וכיוון שלא הוכרעה הלכה, לא ניתן לפסוק מי צודק. כדי שנוכל להקים מערכת משפט על פי התורה נצטרך לפסוק תחילה הלכה ברורה בכל הסוגיות העקרוניות.

לימוד זכות על מייסדי המשפט

ניתן אם כן ללמד זכות על המשפטנים הישראלים, שלא בזדון הפנו עורף למשפט התורה, אלא מתוך שסברו שלא יצליחו לקיים על פי משפטי התורה חברה וכלכלה מודרנית – פנו למשפט שהיה כבר רווח בארץ. משפט שתחילתו בחוקים הטורקים ועיקרו על פי המשפט האנגלי, ומשם ואילך המשיכו לבנות את מערכת המשפט על פי הניסיון העצום שנרכש במערכות המשפט של המדינות הדמוקרטיות, תוך עבודה של מאות אלפי משפטנים, שבדרך של בירור, ניסוי, טעיה ותיקון, יצרו מערכת משוכללת שמתאימה לחברה המודרנית.

לפי זה אין להחיל על מי שתומך במערכת המשפט החילונית את דברי הרמב"ם: "הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו".

אמנם בפועל, כיוון שמערכת המשפט החילונית יונקת את ערכיה מהחברה המערבית (על תחלואיה השונים), היא אטומה לערכי התורה, העם והארץ (שוב ניתן אולי ללמד זכות, שכדי שלא לבלבל את שיקוליה הציבה מערכת המשפט לעצמה חומה גבוהה בין ערכי המשפט החילוניים לערכים הישראלים שבתורה. בפועל, התוצאה קשה מאוד לזהותה היהודית של המדינה). פעם אחר פעם מערכת המשפט עושקת את העם היהודי מערכיו, זכויותיו, ארצו ויעודו הלאומי. רק על ידי טענות של סכנת נפשות (כמו בנושא הגירה ערבית למדינת ישראל בטענת איחוד משפחות), טיעונים לאומיים התקבלו בדוחק.

שינוי הדרגתי

צריך להוסיף, שגם אילו הייתה בידינו משנה סדורה, ובזמן קצר היינו מסוגלים להעמיד מערכת משפט מסודרת להפליא, עדיין היינו חייבים לקבוע תקופת ביניים, שבה ידונו כל החוזים, ההסכמים, והתיקים הפליליים, על פי מערכת המשפט הנוכחית, כדי שלא למוטט את מערכת החברה והכלכלה שהתבססה עליה. לכן המעבר למשפט התורה צריך להיות הדרגתי, באופן ששום אדם לא יפגע מהשינוי.

לימוד משפט התורה

הרי שחובה גדולה מוטלת על ציבור לומדי התורה ומלמדיה, ללבן לעומק את משפט התורה, ועל פיו לבחון את שיטות המשפט השונות בעולם על הטוב והרע שבהן, לבחון את מערכת החוקים והתקנות הנוהגים במדינת ישראל, ולשקול מה ראוי לאמץ, מה ראוי לשנות ואילו תקנות ראוי לתקן.

יש לציין שמתקופת הגמרא ועד תחילת התקופה המודרנית, תלמידי הישיבות היו בקיאים בתורת הכלכלה והמשפט הנהוגים בימיהם. הם ידעו מה הגויים פוסקים ומה צריך לפסוק לפי ההלכה. לצערנו, בדורות האחרונים נוצר מרחק בין עולם התורה ועולם המעשה, כאשר עולם התורה התכנס לבירורים תיאורטיים, עד שיש טוענים שכל בירור שנוגע להלכה ולמעשה נחשב נמוך לעומת החילוקים המופשטים.

אם נמשיך את מורשת הלימוד מדורי דורות, הרי שלומדי סדרי נשים ונזיקין בתלמוד, וחלקי חושן משפט ואבן העזר בשולחן ערוך, צריכים כיום להיות מצויים בהכרת מערכת המשפט לדרגותיה, הדין הפלילי, סדר הדין, סדרי המסחר, אשראי, השקעות, מינוף, ריביות, מיסים, חוקי עבודה ועוד.

מתוך כך נוכל להעמיד חזון של מדינה יהודית שנוהגת על פי משפט התורה, שכל רואיו יכירו וידעו איך על ידו עקרונות הצדק וערכי המוסר באים לידי ביטוי מלא. וכפי שנאמר (דברים ד, ו-ח): "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוהינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת, אשר אנכי נותן לפניכם היום".

האם ראוי להתמנות לשופט

יש רבנים שסוברים שאסור ליהודי להתמנות לשופט במערכת המשפט החילונית. אמר לי פעם שופט ירא שמים, שהוא נמנע מלחתום כעד על כתובה, מתוך התחשבות בדעת הרבנים שסוברים שהוא פסול לעדות.

לעומת זאת, יש רבנים שסוברים שהואיל והציבור על ידי נציגיו בכנסת קיבל על עצמו את מערכת המשפט החילונית, מותר לאדם לקיימה ולהתמנות לשופט, שהרי לא הוא אשם בקביעת שיטת המשפט הנוכרית.

לעניות דעתי נראה שהכול תלוי בעמדתו של השופט. אם הוא מצטער על כך שאין נוהגים על פי משפט התורה, ומנסה ככל יכולתו לתקן, אזי יש ערך לכך שיתמנה לשופט. הוא כמובן אינו יכול להפר את התחייבותו לפסוק על פי החוק המוסכם, אולם במקרים שהחוק נתון לפרשנות, כפי ששופטים חילוניים נוהגים לעיתים למתוח את פרשנותם באופן קיצוני לכיוון החילוני, מצווה עליו למתוח את הפרשנות עד קצה האפשר לכיוון משפט התורה. אבל אם הוא משתלב בתוך המערכת, ומקבל את עולה המוסרי בלב שלם, גם אם מעת לעת הוא מעטר את דבריו בפסוקים ודברי חז"ל, הרי שהוא שותף בחילול השם (נראה שכך סבר גם הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, תחומין ג עמ' 244).

לעתים אנו שומעים משפטנים דתיים שמתנכרים לזכות הבסיסית של ישראל על ארצו, ואף שואבים את נימוקיהם מסמכות מפוקפקת של בית המשפט הבינלאומי בהאג, שהוא ללא כל ספק "ערכאות של גויים". ואזי גם אם לדעתם הם הלכו בדרך המשפטית הרווחת בעולם, כיוון שיכלו לבחור בדרך נוספת שאף היא לגיטימית ותואמת את התורה (כמו דו"ח אדמונד לוי), בפועל הם שותפים בחילול השם שעליו דיבר הרמב"ם.

הסמכות לתקן תקנות

חובה להוסיף שלעיתים, שופטים ודיינים שיפסקו לפי דין התורה הפורמלי (כמו למשל בירושות ומזונות), יימצאו כפוסקים בניגוד לעקרונות התורה. שכן ברור שאילו היתה לחכמים סמכות, היו קובעים תקנה כדי לפתור את העיוות שעלול להיווצר מהבנה פשטנית של דין התורה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האשם העיקרי: בית המשפט

כל אלו שתקפו את מצוות אשת יפת תואר, מלבד הזלזול בתורה, פגעו גם בהשפעתה המוסרית על העולם • יסוד הבעיה – שחצנות התרבות המערבית, אשר מציעה לאנושות תפיסות עולם שטחיות ומסוכנות, בניגוד להדרכתה המורכבת של התורה • הגורם העיקרי הפוגע כיום במדינה היהודית ובערכיה – בית המשפט העליון • בסוגיית עמונה, בית המשפט העדיף את העותרים על המתיישבים, רק משום שאלו ערבים ואלו יהודים • שורה של החלטות בג"ץ נגד היהדות, יישוב הארץ וביטחון ישראל • האחריות גם על הציבור התורני – להעמיד אלטרנטיבה

בשבוע שעבר עסקתי בביאור מצוות אשת יפת תואר ובתיקון המוסרי הגלום בה: מחד, לעומת המצב החוקי המקובל בעולם, לפיו היה מותר לעשות הכול בשבויים, היה בכך תיקון עצום; מאידך, לימדה אותנו התורה שמדובר בעבירה שהותרה בדיעבד, ומכיוון ש"עבירה גוררת עבירה" היא עלולה להביא לסכסוכים במשפחה ולהולדת ילדים סוררים (תנחומא כי תצא א). ואמרו על כך חכמים: "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות (ספק איסור) ואל יאכלו בשר תמותות נבילות (איסור ודאי)" (קידושין כא, ב). כך התורה מרוממת את האדם בהדרגה עד לתיקון השלם.

לעומת זאת, אנשי התקשורת הרבים שלעגו למצוות התורה, וכן חברות הכנסת שעתרו לבג"ץ נגד מינוי הרבצ"ר, הוציאו דיבה רעה על התורה. פרט לכך שביזו בדבריהם ובמעשיהם דברי אלוקים חיים, ואת המסורת שאבותיהם מסרו את נפשם כדי לשומרה, לא פחות חמור מכך פגעו בהשפעתה המוסרית הברוכה של התורה לתיקון העולם.

היוהרה והשטחיות

צדק, אחווה, שוויון וחירות הם ערכים קדושים שמקורם בתורה. אך כשהם מגיעים בשטחיות שנובעת מיוהרה וזלזול בשאר הערכים והתרבויות, תוך התעלמות מהמורכבות האין-סופית שבחיים האנושיים, הם גורמים סבל רב לאנשים רבים מאוד. התורה היא שנועדה להדריך את כולנו בנפתולי החיים

זה קרה להם בגלל תפיסת עולמם השחצנית והשטחית, שמתוך כוונות טובות מציעה לעולם "דתות חדשות" ו"פתרונות מוסריים", שבפועל גורמים לחורבן והרס. כך כדי לעזור לעניים, תנועה אחת הציעה לעולם את "דת הקומוניזם", שמאמיניה פגעו בזכויות הקניין, יזמו מלחמות רצחניות והקימו משטרי רשע דיקטטוריים.

במקביל לכך, כדי לבסס את זכויותיו האישיות של האדם, תנועה אחרת הציעה לעולם את "דת הדמוקרטיה הליברלית", לפיה לא משנה מה האופי הלאומי והמצב החברתי, בכל אופן השיטה הדמוקרטית תביא תמיד שלום וטובה, וכך מתוך דבקות עיוורת ב"דת הדמוקרטיה" סייעו לחומייני להקים את שלטון הרשע באיראן, וחוללו אנדרלמוסיה ומלחמות בכל הארצות שניסו להציע להן את עזרתם (מצרים, עיראק, סוריה, תימן, לוב, אפגניסטן ועוד).

במקביל, כלפי פנים, "דת החופש והשוויון" גרמה לפירוק המשפחה והחברה הלאומית, וגזרה בדידות ואומללות על אנשים רבים, שבאה לידי ביטוי בהצטמקות דמוגרפית מתמדת ומדאיגה.

הערכים שבשמם הם מדברים, כמו צדק, אחווה, שוויון וחירות, הם ערכים קדושים שמקורם בתורה, אך כשהם מגיעים בשטחיות שנובעת מיוהרה וזלזול בשאר הערכים והתרבויות, תוך התעלמות מהמורכבות האין-סופית שבחיים האנושיים, הם גורמים סבל רב לאנשים רבים מאוד.

התורה היא שנועדה להדריך את כולנו בנפתולי החיים, לבחור בטוב בתוך מציאות מסובכת.

אשמת הממסד המשפטי

במצב מתוקן היה ראוי לתבוע דיבה את המעלילים על התורה ועל הרב קרים שאינם דבקים כביכול בערכי המוסר. אולם אל מי אפשר לעתור? הרי כל הממסד המשפטי נגוע בזה. שופטי בית המשפט העליון קיבלו כדבר סביר שאולי כך הדברים. היה ראוי להם לדחות את העתירה על הסף באחד משני הנימוקים:
א) אין זה מעניינו של בית המשפט להתערב במערכת אחרת, כל עוד אין טענה פלילית.
ב) אין היתכנות של אמת בעצם העתירה. הרי אין פרשן בישראל מאז ומעולם שטען שזה מעשה טוב, ולא מסתבר שדווקא הרב קרים פתאום יגיד שכך מצוות התורה.
אבל גם הם הסכימו לקבל את אפשרות הדיבה שאולי כך אומרת התורה וממילא כך מורה רב בישראל. משלא עשו זאת נעשו שותפים בדיבה, וכפי שאמרו על שומעי לשון הרע, שגם הם כמו המספר נחשבים לעבריינים. כי לא רק העכבר גנב, אלא גם החור שמזמין אותו להיכנס. והפרקליטות שהייתה צריכה להגן על מינוי הרבצ"ר – גמגמה בטיעוני הבל שמצביעים על בורות, חוסר כבוד ואי אמון כלפי התורה והרבנים.

מטרת העתירה הייתה להשפיל את חוקי התורה ואת נושאיה, ולהראות לכול שהמשפט החילוני מעל התורה, ומכיוון שהממסד המשפטי התנדב להיות שותף לכך, האשמה העיקרית מוטלת עליו.

משפט עמונה

גם ביחס להתיישבות היהודית בעמונה נהג הממסד המשפטי באופן דומה. תוך התעלמות ממצוות יישוב הארץ וחזון גאולתה בתורה, בנביאים ובמורשת הישראלית, נתן לאורך כל הדרך עדיפות לטענות קלושות של עותרים שגם אם הם קיימים, מעולם בני משפחתם לא קנו את האדמות הללו ולא עסקו ביישובן. היתרון היחיד שיש לעותרים על פני המתיישבים, שהם ערבים ואילו המתיישבים יהודים, לכן הורו להרוס את בתיהם.

הפגיעה בזהותה היהודית של המדינה

בתהליך מתמשך הממסד המשפטי מכרסם בזהותה היהודית של המדינה. זה הזמן להיזכר בעיקרי פסיקותיו והוראותיו בתחום זה:
א) בשורת החלטות פגע בית המשפט בערכי השבת, תוך שהוא מתיר יותר ויותר חילולי שבת ציבוריים (בתי קולנוע, מרכזי קניות מחוץ לערים וכדומה);
ב) אף שהכנסת חוקקה את "חוק יסודות המשפט", לפיו בכל שאלה משפטית שהחוק הישראלי לא הכריע, בית המשפט צריך לפנות אל ערכי מורשת ישראל – בפועל בית המשפט העליון רוקן חוק זה מתוכן;
ג) בית המשפט פגע בערכי המשפחה היהודית בכך שהכיר באימוץ ילדים בידי זוגות חד מיניים;
ד) הכיר בגיורים רפורמיים שנערכים בחוץ לארץ;
ה) הכיר בפועל (דה פקטו) בנישואים אזרחיים שנערכו בחוץ לארץ, כולל 'נישואין' חד-מיניים;
ו) פגע במעמדה של השפה העברית כשפת המדינה, תוך שהוא כמעט משווה את השפה הערבית לשפה העברית;
ז) מנע את פסילת מפלגת בל"ד ומועמדים אנטי-ציוניים, וזאת בניגוד לעמדת ועדת הבחירות שהסתמכה על חוק יסוד הכנסת האוסר התמודדות של מפלגה ששוללת את זהותה היהודית של המדינה;
ח) הממסד המשפטי כפה השתתפות של נשים זמרות ושחקניות בטקסים רשמיים וחצי רשמיים, בלא להתחשב בעמדת ההלכה והציבור הדתי והחרדי.

פגיעה ברבנות ובבתי הדין

א) בשורה של החלטות בג"ץ התערב בשיקול דעתם של רבני ערים ביחס למתן כשרות;
ב) חייב את בתי הדין לפסוק על פי החוק החילוני בענייני ממונות;
ג) אסר על בתי הדין הממלכתיים לשמש כבוררים לפי חוק הבוררות;
ד) הקים בתי משפט לענייני משפחה שנועדו להתחרות בבתי הדין.

פגיעה בערך יישוב הארץ

קופסאות כחולות - קופסאות הצדקה של קק"ל עבור ייהוד הארץ
הקופסה הכחולה – קופסת צדקה שהוצבה בבתים ובמוסדות חינוך רבים בה תרמו יהודים רבים ממון לגאולת קרקעות המולדת וייהוד ארץ ישראל.
התמונה באדיבות המוזיאון לראשית ההתישבות קיבוץ יפעת. מתוך אתר פיקיוויקי CC

כבר מאה וחמישים שנה מתרחש מאבק לאומי בין היהודים והערבים על ארץ ישראל. כדי לגאול את הארץ וליישבה הוקמה הקרן הקיימת לישראל ואחר כך מדינת ישראל. אולם בית המשפט העליון, בתהליך הדרגתי, פוגע ביכולתה של מדינת ישראל להגשים את ייעודה:
א) הוא אסר על הממשלה להקצות קרקעות מדינה להתיישבות המיועדת ליהודים בלבד;
ב) אסר לתת תמריצים ליישובים יהודיים בגליל ובנגב (ייהוד הגליל והנגב), ובכך ביטל את האידיאל שליווה את התנועה הציונית מראשיתה;
ג) אפילו ביחס לקרקעות הקרן הקיימת לישראל, שנקנו בכספי יהודים בלבד, בעקבות דיוני בית המשפט העליון, הורה היועץ המשפטי מר מזוז שלא להעדיף יותר התיישבות יהודית;
ד) בעקבות עתירות ארגוני שמאל בית המשפט הזדרז להתערב ולדרוש פינוי שכונות ומאחזים של יהודים ביהודה ושומרון, תוך שבירת כללי הדיונים, המחייבים הליכים משפטיים לבירור הבעלות על הקרקע בפני בתי משפט השלום והמחוזי;
ה) בית המשפט אסר על המדינה לרסס מן האוויר בקוטלי זרעים חלקות של בדואים בנגב שנזרעו שלא כחוק, למרות שהוכח שזו שיטה יעילה לבלימת השתלטותם על אדמות המדינה;
ו) בעקבות לחץ של בית המשפט, היועץ המשפטי חייב את המדינה להטות את אפיק נחל חברון בצפון הנגב בעלות של 30 מיליון שקלים, בטענה שהביוב שהרשות הפלשתינית מזרימה בו מפריע לבדואים במאחז הלא חוקי אום-ביתין הסמוך לתוואי הנחל;
ז) בית המשפט אסר על ראש הממשלה נתניהו בשלהי כהונתו הראשונה לסגור את האוריינט האוס בטענה שממשלתו היא 'ממשלת מעבר', ולעומת זאת דחה עתירה זהה נגד שיחות טאבה בשלהי כהונתו של ברק.

פגיעה בביטחון ישראל

א) בית המשפט אסר טלטול נחקרי שב"כ גם במצבים של "פצצה מתקתקת";
ב) ביטל את "נוהל שכן", שיטה שהצילה חיי חיילים רבים;
ג) הציב מגבלות חמורות שקושרות את ידי צה"ל באשר לפגיעה במחבלים שעומדים לבצע פיגוע;
ד) פסל חוק – אף שנחקק בכנסת – שהתיר לעצור מחבלים "קשים" במשך שבועיים בלי לראות שופט, למרות הצורך הביטחוני שבכך כדי להוציא מהם מידע;
ה) בניגוד לעמדת מערכת הביטחון, במקומות רבים הורה על פירוק והזזת קטעים בגדר ההפרדה או בגדרות היישובים, וכן פתיחת כבישים והסרת מחסומים, תוך ידיעה ברורה שהדבר עלול לגרום לסיכון ביטחוני;
ו) בשורה של החלטות, בית המשפט והממסד המשפטי כפו על צה"ל גיוס בנות ליחידות לוחמות, בניגוד לעמדת הוועדות המקצועיות.

לעתים עצם העובדה שבג"ץ מתחיל לדון בעתירות מסוימות גורמת למערכת השלטונית לסגת מתוכניתה. לדוגמה: בג"ץ קיים דיונים בעתירות השמאל נגד צמצום אספקת דלק, חשמל ומצרכים שונים לעזה, ובעקבות זאת הורה היועץ המשפטי, מר מזוז, לממשלה להתקפל מתוכניתה.

חיזוק לנאמני העם והארץ

די בסקירה תמציתית זו כדי לקבוע כי המערכת המשפטית היא כיום הממסד המנוכר והפוגע ביותר בערכי היהדות והציונות בישראל.

אמנם חובה לציין שיש בממסד המשפטי גם צדדים חיוביים רבים: בתחום הדרך ארץ שקדמה לתורה הוא נוהג באופן סביר, ובעצם קיומו הוא מסייע לשמירת החוק והסדר וקיומה התקין של המערכת החברתית והכלכלית.

עוד צריך לציין שגם אנחנו, בני הציבור התורני, אשמים במצב שנוצר, בכך שאיננו מציעים אלטרנטיבה משפטית ראויה. אקווה להרחיב על כך בפעם הבאה. בינתיים נברך את אותם פרקליטים, שופטים ויועצים, שמתוך נאמנות בסיסית לערכי התורה, העם והארץ, ובתוך מסגרת החוק הקיים, משתדלים לבצע את מלאכתם וסוללים בכך את תחילת הדרך לתיקון.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לעצור את העסקה הבאה

האיסור ההלכתי לפדות שבויים במחיר מופרז כדי למנוע תמריץ לחטיפות נוספות * מהר"ם מרוטנבורג החמיר על עצמו ואסר לפדותו משבי הקיסר * מה הדין כאשר נשקפת לשבויים סכנת נפשות * במצב של מלחמה מתמדת אין לשלם יותר משבוי תמורת שבוי * מותר להחליף שבויים בסיום המלחמה * גם לאחר ביצוע עסקת שליט, יש לפעול לבלימת העסקה הבאה * חל פיחות בנכונות היחיד להקריב למען הכלל * אחריות התקשורת להטיית לב הציבור לתמוך בעסקה * כישלון הפיקוד הבכיר בצה"ל ומערכת המשפט

כללי מצוות פדיון שבויים

אמרו חכמים שמצווה גדולה לפדות שבויים, וקודמת מצווה זו בחשיבותה לכל סוגי הצדקה השונים, מפני שהשבוי סובל מרעב, צמא וחוסר בגדים, ובנוסף לכך חייו בסכנה (ב"ב ח, ב). ולכן אין לחסוך במאמצים כדי להציל שבויים (רמב"ם ושו"ע יו"ד רנב, א).

אולם קבעו חז"ל הלכה, שאסור לשלם עבור פדיון שבויים מחיר מופקע, כמבואר במשנה במסכת גיטין (מה, א): "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". הנימוק העיקרי, כדי שלא ליצור תמריץ לשודדים לתפוס עוד שבויים משלנו, לאחר שיידעו שנהיה מוכנים לשלם עבורם כל מחיר. אמנם בתלמוד מוזכר עוד נימוק אפשרי לתקנה זו, כדי שלא לדחוק את הציבור לתרום ממון רב מעבר לכוחותיו. אולם דעת רוב הראשונים, וביניהם הרי"ף, הרא"ש, הרמב"ם והטור, שהטעם העיקרי לתקנה הוא כדי שלא לעודד את השודדים לתפוס יהודים, וכן נפסק ב'שולחן-ערוך' (יו"ד רנב, ד).

רבי מאיר מרוטנבורג

וכן מסופר על אחד מגדולי ישראל, רבי מאיר (מהר"ם) מרוטנבורג (ד"א תתקע"ה – ה"א נ"ג; 1215-1293), גדול רבני אשכנז בדורו, שנתפס על ידי הקיסר הרשע רודולף, שקופתו היתה ריקה, וכדי למלאה כלא את רבי מאיר תוך תביעה לתשלום עצום עבור פדיונו. תלמידיו הרבים רצו לאסוף את הכסף, משום שלפי ההלכה, כאשר מדובר בתלמיד חכם גדול שהדור זקוק לו, מותר לשלם עבור פדיונו כל סכום שבעולם. אולם רבי מאיר הורה להם שלא לפדותו, משום שהבין שאם ישלמו עבורו את הסכום הנדרש, ימשיכו שונאי ישראל לתפוס רבנים נוספים ויתבעו עבורם סכומי עתק. כך שהה מהר"ם מרוטנבורג במשך שבע שנים במאסר, עד ליום פטירתו. בגדולת נפשו ובמסירותו למען הכלל גדר מהר"ם מרוטנבורג את הפרצה, והציל את גדולי ישראל שבאו אחריו משבי, ואת המוני ישראל מהוצאות מרובות שהיו עלולות ליצור שבר כלכלי בקהילות.

דין אדם פרטי

אמנם לאדם פרטי מותר לשלם עבור עצמו גם סכום מופרז, מפני שלכל היותר הוא יסכן את עצמו, שהשודדים ינסו לתופשו שוב, וזו אחריותו האישית (שו"ע יו"ד רנב, ד). אבל את בני משפחתו כמו הוריו וילדיו אינו רשאי לפדות ביותר מכדי דמיהם. ולגבי אשתו נחלקו הפוסקים.

פדיון שבויים שנמצאים בסכנת נפשות

כאשר החוטפים מאיימים שיוציאו את השבוי להורג, יש מן הפוסקים שסוברים שהדין משתנה, ופיקוח נפש דוחה את התקנה שאין לשלם כופר מופרז. אולם לעומתם סוברים פוסקים רבים, וביניהם הרמב"ן, שגם במקרה של סכנת נפשות אסור לשלם תשלום מופרז, כדי שלא ליצור תמריץ לתפוס שבויים נוספים ולאיים על חייהם. שאלה זו לא הוכרעה, וגם גדולי הפוסקים האחרונים נחלקו בה (פתחי תשובה יו"ד רנב, ד). כפי הנראה ההלכה תלויה במידת הסיכון, וכאשר יש סבירות גבוהה שההסכמה לשלם תשלום גבוה תגרום לתפישת שבויים נוספים ולסיכון נפשם, אסור להיכנע.

האיסור להחליף שבוי שלנו בכמה שבויים של האויב

עד כה עסקנו בחוטפים רגילים, שכל חפצם להרוויח ממון. אבל כאשר מדובר במצב של מלחמה מתמדת, סכנת הנפשות חמורה יותר, שכן ברור שאם נכנע, הדבר יתפרש אצל האויבים כביטוי של חולשה, המוראל שלהם יעלה, והם יוסיפו ביתר מרץ לפגוע בנו. וכן ידוע שלאחר כל 'הצלחה' כזו, מצטרפים מחבלים נוספים לשורות ארגוני המחבלים. בנוסף לכך, אלו שיוצאים לפגוע בנו לא יחששו לעתידם, משום שיסמכו על כך שגם אם ייתפסו, ישתחררו לבסוף מן הכלא הישראלי על ידי עסקת שחרור. ועוד, ישנו חשש סביר, שלפחות חלק מן המחבלים שישוחררו יחזרו בעצמם לפגוע ביהודים. לכן, למרות הכאב שבדבר, אסור להיכנע ולשלם עבור החטוף יותר מן המקובל במקרים כאלה – אדם תמורת אדם.

כללי המלחמה

כאשר יש בידינו כוח, אזי הכלל הוא שבעת מלחמה אסור להיכנע לשום תכתיב של האויבים, ואם תפסו אפילו שבוי אחד שלנו, יוצאים למלחמה כדי להצילו. וכן למדנו בתורה על הכנעני מלך ערד שיצא למלחמה בישראל "וישב ממנו שבי" (במדבר כא, א), ואמרו חז"ל (כמובא ברש"י) שרק שפחה אחת תפסו הכנענים מישראל, וכדי להצילה לא פתחו במשא ומתן, אלא יצאו כנגדם למלחמה. וכן נהג דוד המלך, בעת שפשטו העמלקים על צקלג ולקחו את הנשים בשבי, לא עשה עימהם משא ומתן, אלא יצא למלחמה והציל את השבויים (שמואל א, ל). ואפילו אם באו האויבים לתפוס קש ותבן בלבד יוצאים נגדם למלחמה, משום שאם ניכנע להם בדבר קטן, ימשיכו להילחם בנו יותר (ערובין מה, א).

סיכום

גם כשאין בידינו יכולת להחזיר את השבוי בכוח, אסור להיכנע ולשלם עבורו יותר משבוי אחד שלהם. אגב, כך מקובל כמעט בכל מדינות העולם. וכלפי ארגוני טרור, היחס חמור בהרבה. לדוגמא, בארצות הברית ישנו חוק שאוסר על הממשל לשאת ולתת עם ארגוני טרור.

חילופי שבויים בסיום מלחמה

אמנם כאשר מדובר על סיום של מלחמה, מותר להחליף את כל השבויים שבידינו תמורת כל השבויים שבידם, למרות שיש בידינו הרבה יותר שבויים. והטעם, משום שזהו הנוהג המקובל בהסכמי הפסקת אש, שמחזירים את כל השבויים, ואין זה נחשב יותר מכדי דמיהם, ולכן אין חשש שהחזרת השבויים תגרום להמשך המלחמה. מן הסתם ההחלטה אם לפתוח במלחמה חדשה תהיה מבוססת על שיקולים אחרים.

עם הפנים לעתיד

למרות שהעסקה המסוכנת כבר התבצעה, צריך להמשיך לעסוק בסוגיה זו, מפני שיש חשש סביר שהיא תעמוד שוב על הפרק. ולכן חשוב לחוקק כעת חוק שיגביל את סמכות הממשלה לנהל משא ומתן שבו מחליפים יותר מאשר אדם אחד עבור אדם אחד.

הכרסום המדאיג

האחריות לעיסקה המסוכנת היא בראש ובראשונה על הממשלה ועל העומד בראשה, שבמשך שנים עשה לעצמו שם עולמי כמומחה למלחמה בטרור, ובאופן מדאיג הפנה עורפו לכל מה שהטיף לו במשך שנים.

אולם הבעיה היא שגם רוב הציבור תמך בהסכם המופקר הזה. שני גורמים הובילו לכך:

האחד, פיחות חמור בערכי הכלל והנכונות של היחיד להקריב למענו. אם עמדות כאלה היו רווחות בעבר, המאבק של העם היהודי לעצמאותו לא היה מצליח.

הגורם השני, פיחות בהכרת זכותנו על ארץ ישראל. לא מקרה הוא שהעמדה שצריך לשחרר את השבוי בכל מחיר יצאה מחוגי השמאל. לדעתם, חזרתנו לארץ אבותינו בדבר ה' היא גזלה, ולכן מאבקם של המחבלים צודק במידה מסוימת, ולא כל כך נורא מבחינה מוסרית לשחררם לפני הזמן, וממילא הפתרון היחיד הוא נסיגה גדולה ככל האפשר.

אחריות התקשורת

לאנשי התקשורת חלק מרכזי בהטיית לב הציבור להסכם המשפיל הזה, אבל הבעיה שהם אינם נושאים בשום אחריות. כאשר יתגברו הפיגועים, הרי לא יאשימו אותם אלא את הממשלה. וכך הם מרשים לעצמם לנקוט עמדה חסרת אחריות, שתואמת את השקפת עולמם השמאלית. הם טענו שהחיילים לא ירצו להילחם אם לא ידעו שיעשו "הכל" כדי לפדותם אם יפלו בשבי, אולם בפועל מי שמכיר את החיילים הקרביים יודע שהם לא תמכו בהסכם המחפיר הזה. חייל שמוכן לחרף נפשו בקרב, אינו מסכים לכניעה.

למרות שהציבור מודע להטייתה השמאלית של התקשורת, הוא מושפע ממנה, מפני שהוא סבור שמדובר בהטיה קטנה, שהוא כצרכן תקשורת נבון מסוגל לאזן. אבל הציבור אינו יודע שמדובר בהטיה שמאלית חמורה, עד כדי כך שרבים מאנשי התקשורת מתקשים להגדיר את עצמם כיום כציונים ויהודים. רק כאשר צרכני התקשורת יהיו מודעים למלוא עוצמתה המזיקה, יוכלו העיתונאים לרחוץ בניקיון כפיהם ולטעון, ידינו לא שפכו את הדם הזה.

כישלונה של המערכת הצבאית

גם בקרב הפיקוד הבכיר בצבא התרחש תהליך מסוכן. במשך חמש שנים שום הצעה לא הועלתה לחילוצו של השבוי. אצל מפקדי צה"ל לפני שלושים שנה זה לא היה יכול לקרות.

הכרסום התחיל בהפניית חלק מהמאמץ הצה"לי כנגד ההתנחלויות ביש"ע, וגבר מאוד לקראת הנסיגה מעזה, כאשר במשך שלוש שנים עיקר עיסוקו של הצבא היה תכנון וחינוך לנסיגה וגירוש יהודים מחבל עזה, כאשר כל הקצונה הבכירה נבחרה לפי שיקול מרכזי אחד – תמיכה בנסיגה. כך קורה שהרמטכ"ל קורא לגלעד שליט גיבור. והאלוף אבי זמיר, בעודו במדים, לא התבייש לספר בראיון ('ישראל היום' 4,12,09) על הרושם העז שהותירה בו הצפייה בקלטת שליט בהיותו בשבי: "אין לי כל ספק שמבחינתי, זה היה אחד מהרגעים היותר מעצבים שהיו לי…" איש זה היה אחראי על שיבוץ כל החיילים, את חלקם שלח לחרף נפשם בחילות הקרביים, לא כולם ישובו לביתם בשלום, אבל הצפייה בשבוי ריגשה אותו יותר.

מערכת המשפט

מערכת המשפט, שמטיפה לנו השכם והערב שאנחנו מדינת חוק, מסכימה באופן עקבי להפרה החמורה ביותר של כללי המוסר, הצדק והחוק הפלילי, בנותנה אישור לשחרור מאות מחבלים שעברו על העבירות החמורות ביותר, ונשפטו לפי כללי החוק המחמירים למאסרי עולם רבים. בכל הזדמנות הם מרשים לעצמם להתערב בהחלטות הממשלה, לקבוע את כללי הפתיחה באש, את מיקום גדר הביטחון ותיחום היישובים וכו', אך לפתע הפעם נתקפו בענווה ונזכרו בטענה שאין לבית המשפט להתערב בנושאים כאלה שבסמכות הממשלה.

מי שהיה זקוק להוכחה, יכול עכשיו לדעת בוודאות שתפישתם השמאלית קודמת לחוק. אבל הם ימשיכו להטיף לנו על שלטון החוק ויתעללו בכל חייל שאולי ייפול לכאורה איזשהוא פגם בהתנהגותו כלפי האויב.

למען המתנחלים

אשרינו שיש לנו את המתנחלים בהר בגליל ובנגב, שמבססים את זכותנו על ארץ ישראל ואת אחיזתנו בה. ככל שרוח ההתנחלות תגבר, ינוסו הצללים.