ארכיון תגיות: ארץ ישראל

מציב גבול אלמנה

ביום העצמאות ראוי לסייר ביישובים החדשים, וכן ראוי לעסוק בעניינו של יום ובמצוות יישוב הארץ • לדעת רוב ככל הפוסקים, מברכים "מציב גבול אלמנה" בראיית יישוב חדש • הרצי"ה הורה שלא לחשוש מלברך, והיה מברך בקול רם בציבור • באילו מקומות יישוב הארץ בולט ומרגש גם היום • ראייה נוספת של היישוב לאחר שלושים יום תלויה בהתרגשות • בירושלים מברכים על כל בנייה חדשה • במהלך סיור היסטורי בערים ותיקות וגדולות אפשר לברך, מכיוון שמתפעלים מהנס שבבניינן

צביונו של יום העצמאות

ביקשתי מהגבאי שבכל תפילת ליל שבת, ימנה את אחד האורחים לברך את ברכת "מציב גבול אלמנה". האורח נעמד ומברך בקול רם את הברכה, וכל הציבור עונה אחריו אמן, ומתחזק בהכרת טובה לה' על שזיכנו לראות בבניינה של ארצנו ולהשתתף ביישובה

בנוסף לתפילות ההודאה, אמירת ההלל וסעודת ההודאה, ישנן ארבע מדרגות בחוגגי יום העצמאות.

המדרגה התחתונה היא מדרגתם של מי שיוצאים לגינות כדי לצלות בשר על האש, ואף שאין במעשיהם תוכן רוחני, אם הם שמחים בשמחת ישראל, עמו של ה', יש לסעודתם ערך של סעודת מצווה.

המדרגה השנייה הם אלה שיוצאים לסיורים במקומות שבהם ניכר בניינה של מדינת ישראל, כמפעלים לאומיים, מוזיאונים לתולדות היישוב ומחנות צה"ל.

המדרגה השלישית היא מדרגתם של מי שיוצאים לסייר ביישובי יהודה ושומרון, לראות בהמשך מפעל יישוב הארץ ולברך ברכת "מציב גבול אלמנה" על הישובים שממשיכים לגדול.

והמדרגה העליונה היא מדרגתם של הלומדים ביום זה תורה בנושאים הקשורים למצוות יישוב הארץ, ולמצווה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ, ובענייני כלל ישראל והגאולה, ויחד עם זה עורכים סעודת מצווה בהודאה ובשמחה על הישועה שזכינו לה בהקמת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות.

הברכה על יישוב הארץ: "מציב גבול אלמנה"

לכבוד יום העצמאות ראוי לחזור וללמוד את דיני הברכה שתיקנו חכמים על מצוות יישוב הארץ וגאולתה.

אמרו חכמים: הרואה בתי ישראל ביישובן, יברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם מציב גבול אלמנה" (ברכות נח, ב, שו"ע רכד, י). עניינה של ברכה זו להודות לה' על חזרת ישראל לארצם. לאחר שחטאנו לפניו, גלינו מעל אדמתנו והיינו ללעג וקלס בגויים, עד שנדמינו כאישה אלמנה הנודדת שבורה וגלמודה, שאין לה עוד סיכוי לשוב לגבולה ולבנות את ביתה, ריחם ה' עלינו והשיבנו לארצנו, לבנות בה בתים ולישב בהם בשלווה ובביטחון. והחלו להתקיים בנו דברי הנביא: "כי ימין ושמאול תפרוצי וזרעך גויים יירש וערים נשמות יושיבו. אל תיראי כי לא תבושי ואל תיכלמי כי לא תחפירי, כי בושת עלומייך תשכחי וחרפת אלמנותייך לא תזכרי עוד" (ישעיה נד, גה).

במשך שנות הגלות הקשה, כאשר היישוב היהודי בארץ היה מצוי בצרה, מצוקה והשפלה, לא נהגו לברך ברכה זו, מפני שקשה היה להגדיר את היישוב כיציב ולא הייתה בו כל כך נחמה. כשהתחילה ההתיישבות היהודית בארץ להתרחב, ביציאתם של בני היישוב הישן מחומות ירושלים ובעליית חובבי ציון, התחילו לברך ברכה זו על היישובים החדשים. כך מסופר על רבי שמואל סלנט שבירך על פתח תקווה, ועל רבי מרדכי גימפל יפה שבירך על יהוד.

אין לחשוש מלברך

מדברי הרי"ף משמע שדווקא הרואה בתי כנסת של ישראל מברך ברכה זו, ולכן לכתחילה יש לברך את הברכה בעת שרואים את בית הכנסת מבחוץ או מבפנים. אבל גם כשאין רואים את בית הכנסת יש לברך את הברכה, שכן לדעת רוב ככל הראשונים ברכה זו אינה קשורה כלל לבית כנסת, אלא היא ברכה על בתי ישראל שנבנים בארץ ישראל (ר"ח, רש"י, רמב"ם ושו"ע רכד, י).

דברי מו"ר הרצי"ה

אמר הרצי"ה בשיחותיו: "יש שחוששים לברך בגלל דברי הרי"ף. אבל… אפשר לסמוך על שלושה עמודי עולם אלה (רמב"ם, רש"י ושו"ע) ולברך. יש מצבים בהם פחד מברכה לבטלה נמשך מחסרון שלמות באמונה. ספקות בברכות – ספקות באמונה. 'הוודאי שמו כן תהילתו'. מספר פעמים זכיתי להיות מוזמן ביישוב חדש לאסיפה או לחגיגה. לכתחילה היה ראוי לברך מיד משום הידור מצווה. מכל מקום התעכבתי קצת, מכיוון שעל פי רוב מבקשים ממני לדבר, ואז בירכתי בקול רם וברבים, בשם ומלכות, בשביל הפרסומא, והודעתי שמי שרוצה, יכול לצאת ידי חובה בברכתי" ('שיחות הרצי"ה' לחומש ויקרא, עמוד 289).

אין מברכים על המקומות המיושבים זמן רב

לכאורה על פי תקנת חכמים יש לברך "מציב גבול אלמנה" על כל יישוב יהודי בארץ ישראל שרואים בפעם הראשונה, ולאחר מכן, כל שלא ראהו שלושים יום צריך לברך שוב, כפי הכללים הידועים של ברכות הראייה (שו"ע רכד, י; יג).

אולם מכיוון שתנאי מרכזי בברכות הראייה, שהראייה צריכה לרגש (שו"ע רכה, טי), לפיכך אין לברך במקומות שאין התרגשות מראיית היישוב מפני שכבר ראו את היישוב כמה פעמים, או מפני שכבר מזמן המקום מיושב בהמוני בית ישראל, וכבר נשכח שהיה פעם שומם.

מברכים על היישובים שניכרת בהם גאולת הארץ

לפיכך, באזורים שעדיין לא מיושבים כראוי, שצריך עוד להתאמץ לקיים בהם את מצוות יישוב הארץ, כדי שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת ולא שממה, אפילו הרואה שם יישוב ותיק – יברך. ובכלל האזורים הללו: יהודה ושומרון, הגולן, הנגב וחלק מן הגליל ועמק יזרעאל.

נראה שגם מי שאינו מתרגש כל כך מראיית היישוב, בפעם הראשונה שהוא רואה אותו צריך לברך, שכל הרואה את הבתים שבמקומות הללו שניכרת בהם גאולת הארץ, נחשב כמי שרואה אותם ביישובם, היינו בהיותם מיישבים את הארץ ומציבים את גבול האלמנה.

אחר שלושים יום

הרואה יישוב ותיק באזורים שניכרת בהם גאולת הארץ, כדוגמת אלון שבות, קרני שומרון וקצרין, לאחר שעברו שלושים יום מראייתו הקודמת, אם שב להתפעל מהיותם מיישבים את הארץ – יברך, ואם אינו מתפעל – לא יברך. ואם כשיבוא בשנית יראה שבנו ביישוב עוד שכונה – יברך.

אבל ביישובים החדשים שבאותם המקומות, או ביישובים ותיקים שמתמודדים עם קשיי התיישבות גדולים יותר, כמו היישובים אלון מורה ואיתמר שבגב ההר, עתניאל ומעון שבדרום הר חברון, מן הסתם ההתרגשות גדולה יותר, וכל שעברו שלושים יום אפשר לברך. אלא שגם שם אם אין התרגשות, אין לברך בפעם השנייה. אבל אם בינתיים בנו שם עוד בתים, מי שרואה אותם צריך לברך.

כיצד ינהג מי שמסתפק אם לברך ברכה זו

מי שהמסתפק בדינים הללו, יאמר את לשון הגמרא: "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל ביישובן, אומר – ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם מציב גבול אלמנה". ועל ידי כך לא יהיה בחשש ברכה לבטלה, שכן יש סוברים (יעב"ץ) שתוך כדי לימוד הגמרא מותר לומר ברכה שלמה, ומנגד כאשר בפועל אומרים את נוסח הברכה יוצאים ידי חובת אמירתה.

חנוכת בית ביישוב חדש

לפני שנים שמע הרב משה לוינגר זצ"ל שיעור שהעברתי בנושא בהר ברכה, והעלה סברה נכונה שצריך לברך "מציב גבול אלמנה" גם במסיבת חנוכת בית חדש ביישוב שניכרת בו גאולת הארץ. וייתכן שאף הבונים עצמם יכולים לברך. מכל מקום, כדי לצאת מהספק, טוב שאחד מן האורחים שלא ראה את היישוב שלושים יום – יברך.

מנהגנו בהר ברכה

כדי לבסס את מעמדה של הברכה על יישוב הארץ וגאולתה, שלמרות חשיבותה העצומה רבים מתרשלים בה, ביקשתי מהגבאי שבכל תפילת ליל שבת, ימנה את אחד האורחים לברך את ברכת "מציב גבול אלמנה". בסיום הדרשה אני ממתין מעט, ואז האורח נעמד ומברך בקול רם את הברכה. כל הציבור עונה אחריו אמן, ומתחזק בהכרת טובה לה' על שזיכנו לראות בבניינה של ארצנו ולהשתתף ביישובה. ראוי להציע מנהג זה לכל בתי הכנסת ביישובים שעוסקים בבניין הארץ וגאולתה.

האם לברך על בתים חדשים בירושלים

על פי מה שלמדנו, על ערים ותיקות שכבר מיושבות ביהודים רבים, כדוגמת הערים ברצועת החוף, אין מברכים "מציב גבול אלמנה", כי נשכח מהן שהיו כאלמנה והתיישבו. אולם לגבי ירושלים, עיר קודשנו ותפארתנו, שעל חורבנה אנו מתאבלים ולבניינה אנו מתפללים, אף שהיא ותיקה ומיושבת במאות אלפי יהודים, יש מקום לברך "מציב גבול אלמנה" על כל שכונה ושכונה שבונים בה. ונראה שאפילו על מספר בניינים חדשים אפשר לברך, שכן בניין ירושלים מבטא יותר מכול את הצבת גבול האלמנה. והמסתפק בזה, יאמר את לשון הברייתא שבגמרא.

אמנם גם בירושלים, מי שבעוונות לא שם לבו לכך ואינו שמח – לא יברך. וכן תושבי ירושלים וסביבתה שזוכים לראות יום יום בבניינה – לא יברכו.

המבקרים לשם ראיית התחדשות היישוב

שאלה: כאשר הולכים לטיול מודרך לשם לימוד תולדות ההתיישבות בארץ, כמו למשל ביפו ובתל אביב, או בחדרה במוזיאון הראשונים, ומתפעלים מנס חזרתם של ישראל לארצם, האם אפשר לברך?

תשובה: נראה שבמסגרת כזו אפשר לברך, שכן כל הטעם שאין מברכים על המקומות המיושבים, מפני שאין ניכרת בהם ההתיישבות, וממילא אין התרגשות בראייתם; אבל כאשר תכלית הסיור להתבונן בזה, ברור שמתפעלים מנס חזרתם של ישראל לארצם, ונכון להודות על כך לה' בברכת "מציב גבול אלמנה". אולם נראה שעל כל מסלול כזה אפשר לברך רק בפעם הראשונה.

וכן נראה שיהודי שבא מחוץ לארץ, ורואה לראשונה את הערים הגדולות שבשפלה, אם הוא מתפעל מנס חזרת ישראל לארצם, נכון שיברך.

בנייה לא מוסדרת מזיקה להתיישבות

אין להאשים בהכללה את תושבי הגבעות בחטאיהם של המעטים שנוהגים בפראות • מדוע יש צורך לפרסם את הביקורת דווקא בעת הזאת • הדיון מתקיים כדי לברר את דרכו של הציבור האמוני, ולא לצורך התנקות מהאשמות השמאל • הצורך בסגנון נוקב כלפי מי שמעשיהם רעים אך הם מתלבשים במחלצות של קדושה • הקמת מאחזים בלי תיאום עם הרשויות מעכבת אישורי תב"ע ופוגעת בהתפתחות היישובים • הפראים גורמים נזק בעימותים מיותרים עם ערבים ועם צה"ל • המאבקים הרבים פוגעים בנפש הנערים ובעתידם

אין להכליל

כאשר מנסים להקים שוב ושוב מבנים ארעיים במקומות לא מוסדרים, גוררים עקב כך את החיילים והשוטרים להחריב את המבנים הללו. אחר כך גוררים בני נוער צעירים לפעילות הרפתקנית של שמירה כביכול על המבנים הללו, ולמאבק תמידי נגד החיילים והשוטרים. כך הנוער צובר מרירות, תסכול ועוינות כלפי הממסד כולו

בעקבות הטור הקודם הגיעו תגובות רבות. דווקא אנשים שנושאים בנטל הקדוש של יישוב הגבעות הביעו תמיכה נחרצת, וזה מוכיח את דבריי שאין להכליל את תושבי הגבעות, שרובם צדיקים, בחטאיהם של המעטים שנוהגים בפראות. אחד מראשי המתיישבים בגבעות כתב שהוא חותם על כל מילה. שני הוסיף שידוע בכל הגבעות, שכל אימת שהחבר'ה הפראים הללו מגיעים מתחילות צרות וכל ההתפתחות נעצרת. לכן כל גבעה שמתבססת עושה כל שביכולתה כדי להרחיק ממנה את הפראים.

לעומת זאת, יש שהצטערו מאוד מקריאת המאמר. טענות קשות הגיעו מהורים ובני משפחות של הפעילים הפראים הללו, ושאלות רבות מתומכים תמימים שלהם. מכיוון שרוב הטענות והשאלות נובעות מחוסר הבנה, אתייחס לכמה שאלות.

עיתוי הפרסום

שאלה: מדוע היה צריך לפרסם את הביקורת הנוקבת כאשר נערים אלו מעונים ומושמצים? מדוע לא היה עדיף להמתין עוד כמה חודשים?

תשובה: מפני שבימים אלו אנשים טובים ותמימים שאינם מכירים את דעתם ופועלם מעלים על נס את צדקתם כביכול, כאילו הם הגיבורים המייצגים את התורה ואת המאמץ ליישוב הארץ, לכן נוצר צורך דחוף להציג את הדברים כאמיתתם. אף על פי כן דחיתי בשלושה שבועות את פרסום המאמר, מפני שהוא נועד לתיקון. המטרה היא שידונו בו בחוגי המתנחלים ותומכיהם ולא באמצעי התקשורת החילוניים, אשר נשלטים ברובם על ידי אנשים שלצערנו עוינים מאוד את מפעלנו. לכן, לאחר שהוגשו כתבי האישום וסיפור החקירות נגמר והממסד התקשורתי כבר לא עוסק בזה – הגיעה השעה לברר את הדברים.

עמדה זו לא נועדה להסיר מאיתנו אשם

שאלה (מכיוון הפוך): דברי מחאתו של כבוד הרב נגד המתפרעים בגבעות חשובים מאוד, אבל מדוע לא נכתבו בשעה שכל התקשורת עסקה בנושא? בכך היית מתנער מהפושעים ומסיר את האשם מכלל המתנחלים?

תשובה: ראשית, אין ראוי להתנער מאשם, שכן מי שיכול למחות ואינו מוחה נתפס על כך (שבת נד, ב).

והעיקר, שאין כמעט תועלת בגינוי המתפרעים בעת שהתקשורת מדברת בגנות ההתנחלויות, מפני ששנאת ישראל וההתנחלויות אינה נובעת ממעשי פשע מסוימים, אלא ממניעים עמוקים יותר. ולכן די בכך שנציגי המתיישבים יביעו עמדה עקרונית נגד האלימות. כל מה שמעבר לכך מנוצל לרעה על ידי שונאינו. הרי נציגי השמאל ניצלו את הרצח בדומא כדי להאשים את כל הימין, כולל ראש הממשלה, באחריות ישירה "לרציחות ולשריפת המשפחות". והשמאל הקיצוני האשים גם את השמאל המתון במתן הכשר "לפרעות ולפוגרומים ולשריפת המשפחות והרציחות שהמתנחלים וצה"ל מבצעים". ושונאי ישראל בעולם האשימו את כל הישראלים באחריות למדיניות רצח ואפרטהייד כלפי "העם הפלשתיני". והאנטישמים הגדולים האשימו את כל היהודים בעולם ברצח "העם הפלשתיני" שאין מסכן ומדוכא ממנו עלי אדמות. מכל זה רציתי להתרחק.

אין להתייאש מלהסביר את עמדתה של ישראל, אלא שלשם כך צריך להציב עמדה עקרונית מוסרית, ולא להתנצל על אלימות שמשקלה אפסי לעומת האלימות המוסלמית הנוראה.

יתר על כן, הביקורת החריפה לא נאמרה ביחס לאמות מידה אחרות, אלא ביחס לאמות המידה שלנו – נאמני התורה, העם והארץ. אלה שנאנחים על כבודו של הקב"ה ועל כבודם של ישראל, ומייחלים לקיבוץ הגלויות ובניין הארץ ולישועה שתצמח, ומצפים ברוב חמדה לבניין ירושלים והמקדש, אהובים למעלה ונחמדים למטה לעיני כל הבריות (עי' תדב"א פרקים: ד, יד).

מדוע הביקורת נכתבה בסגנון נוקב

שאלה: מדוע כבוד הרב הוקיע את השובבים שבנערי הגבעות בלשון נוקבת וחריפה? האם הם הגרועים ביותר? האם לא צריך להוקיע קודם נערים שמתדרדרים לסמים ופריצות?

תשובה: אף אחד לא חושב שנערים שמתדרדרים לסמים ופריצות עושים מצווה, כולם יודעים שהם חוטאים, וכל שיחות המוסר מופנות כלפיהם. אין תנועה שטוענת בשם היהדות והתורה שצריך לחלל שבת ולאכול טרף. הבעיה שנוצרה בשנים האחרונות, שאנשים שהרצון הבסיסי שלהם טוב מרשים לעצמם להתייחס לקודשי ישראל בפראות ורשעות, ועוד טוענים שמתוך צדיקות וחסידות יתרה הם מבזים את התורה ונושאיה, את המגינים על עם ישראל ואת העוסקים ביישוב הארץ. הפוך מכל היסודות שליבן וביאר מו"ר הרצי"ה זצ"ל בשיעוריו ובמאמריו החשובים ב'לנתיבות ישראל'. לכן יש הכרח להגדיר את הרע כרע. כי בלא זאת אין שום אפשרות לתקנו, במיוחד כאשר הוא מתלבש במחלצות של קדושה.

הנזק בשלושה תחומים

שאלה: מה הנזק בכך שיש אידיאליסטים שמוכנים לחרף נפשם למען ההתיישבות ביהודה ושומרון ולהקים גבעות במסירות נפש?

תשובה: התועלת מאותה קבוצה של מתפרעים ליישוב הארץ מועטה מאוד, ולעומת זאת הנזק שלהם עצום, בשלושה תחומים:

א) בהפרעה ליישוב הארץ.
ב) ביצירת עימותים תמידיים עם הערבים וצה"ל.
ג) בקלקול בני נוער נוספים.

יישוב הארץ בהרחבת היישובים

חשוב לדעת שכמעט כל הגבעות הוקמו בהנחיית מנהיגי ההתיישבות, תוך שיתוף פעולה עם הבכירים ביותר במערכות השלטון, על שטחים שתוכננו מלכתחילה להרחבת ההתיישבות. צורת התיישבות זו נוצרה לאחר הסכמי אוסלו הארורים, שיצרו לחץ כבד נגד הקמת יישובים חדשים. הפתרון שנמצא הוא להקים שכונות, שלעתים נקראו גבעות, בקרבת היישובים. למרות הקשיים וההתנכלויות, גבעות אלו התפתחו תוך מימון ממשלתי, ורובן כבר הפכו לשכונות מבוססות שמאכלסות אלפי משפחות.

לעומת זאת, כל הגבעות שנהרסות תדיר על ידי צה"ל והמשטרה, הן גבעות שהוקמו ביוזמה פרטית של פעילים ונערים על שטחים לא מוסדרים. במשך השנים היו מקרים שהוקמו גבעות על קרקעות לא מוסדרות, כתגובה ציונית לרציחתם של חברינו שנהרגו על קידוש השם, העם והארץ. גם גבעות אלו בדרך כלל נהרסות, ורק במקרים נדירים, כאשר מצליחים לחבר אליהן את נציגי הציבור, הן זוכות להישאר על תלן, כאשר הטיפול בהן דורש משאבים ציבוריים אדירים.

אילו היינו זוכים ורוב חברי הכנסת היו תומכים נלהבים של הרחבת ההתיישבות, מצבנו היה טוב מאוד. אולם בפועל רק כמחצית מהשרים וכשלושים ח"כים תומכים באופן פעיל בהרחבת ההתיישבות. במציאות כזו אנחנו מתאמצים מאוד להמשיך לבנות ולקלוט משפחות, וברוך ה', ההתיישבות מצליחה להתפתח בקצב של כחמישה אחוזים בשנה.

הפרעת הפראים

לא נלאה אתכם בכל הסיבוכים הקשורים בבניין הארץ. ככלל, מתן אישורי בנייה סופיים (תב"ע) לשטחים שכבר נבנו, או מתן אישור עקרוני לשטחים שעומדים להיבנות, תלוי בכך שהבתים נבנים לפי התכנון המקורי של רשויות המדינה – גם אם מסיבות פוליטיות ומדיניות אישור תוכניות אלו עדיין לא הושלם. החבורה הפראית הזאת מקפידה לבנות על שטחים לא מוסדרים, ובכך תוקעת את המשך תכנון הבנייה ביישוב הסמוך אליהם למשך שנים רבות. לא זו בלבד, כל עוד אין אישור תב"ע, הממשלה אינה רשאית לבנות מעונות, גנים, בתי ספר וכל מבנה ציבורי שבני היישוב זכאים לו.

אנחנו המתנחלים החלטנו להקדיש את חיינו ולעתים אף לסכן את נפשנו למען בניין הארץ, ולא כדי לשחק במשחקים של "שוטרים וגנבים" עם אחינו החיילים והשוטרים. התיישבנו כאן כדי להגשים את חזון הנביאים ולקיים את מצוות יישוב הארץ, שעליה אמרו חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות. עיקרה של מצווה זו, שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת ולא שממה.

כידוע הסכנה להמשך ההתיישבות גדולה. איננו יכולים להיות בטוחים שנצליח. נציגי כל המדינות כמעט לוחצים שניסוג מלב ארצנו. רבים מאחינו מקבלים את עמדתם ומאמינים שיבוא שלום על ישראל אם יעקרו אותנו מיהודה ושומרון, והפרקליטות גם היא מפריעה ומניחה בפנינו מכשולים קשים. השרים וחברי הכנסת שתומכים בנו נאלצים לעמוד בפני טענות קשות של נציגי מדינות ידידותיות. הם מצטדקים בכך שהבנייה מתבצעת בתוך קווי המתאר של היישובים הקיימים. כדי להסיר מעמנו ומארצנו את הסכנה – עלינו לגדול בקצב המהיר ביותר, במיוחד בגב ההר, במקומות המאוימים ביותר. כאשר היישובים יתפקעו מרוב יושבים, נוכל ביתר קלות להמשיך להתרחב. הפראים הללו מפריעים ליישובים לגדול ולהתפתח.

עימותים תמידיים

פראים אלו יוצרים עימותים תמידיים עם הערבים וצה"ל. עימותים שמאלצים את החיילים להזדעק כדי להציל את חייהם, ולאחר מכן להפריד בינם לבין הערבים. פעמים שעד שצה"ל מגיע להצילם, כיתות הכוננות והרבש"צים של היישובים מוזעקים להצילם מידי הערבים. ומכיוון שדיווחיהם לוקים בחוסר דיוק קיצוני, התושבים מיהרו לפתוח באש כדי להציל נער משבי ורצח. כך תושבים הסתבכו בתקריות, חקירות, שלילת רישיון נשיאת נשק ואיבוד עבודה. הפראים הללו גם פוגעים בפועלי בניין ערבים שבאים לבנות ביישובים.

קלקול בני נוער

כאשר מנסים להקים שוב ושוב מבנים ארעיים במקומות לא מוסדרים, גוררים עקב כך את החיילים והשוטרים להחריב את המבנים הללו. אחר כך גוררים בני נוער צעירים לפעילות הרפתקנית של שמירה כביכול על המבנים הללו, ולמאבק תמידי נגד החיילים והשוטרים. כך הנוער צובר מרירות, תסכול ועוינות כלפי הממסד כולו. במקום לראות את כל מה שנבנה, במקום להכיר בתפקידו החשוב של צה"ל, הוא לומד לראות רק את הרע. יש שנחלצים מהמעגל ההרסני הזה, אבל יש נערים שבעקבות כך נפלטים ממוסדות החינוך, לעתים אף מסתבכים בפלילים, לעתים גם צורכים סמים ואלכוהול, ונחסמת דרכם לגיוס לצה"ל ולרכישת מקצוע מכובד.

אל תאמינו לשקרים שלהם

הדיווחים בתקשורת על אירועי יום שלישי מוגזמים מאוד * צה"ל מיישם על המתנחלים תחבולות של מרמה, הטעיה והסחה כאילו היו אויב * המטרה: ליצור גל של גינויים מתוך המחנה שיביא לפירוד * לקחים מניסיון העבר: עלילת השקר על רגלו השבורה של המג"ד גיא חזות * הוצאת דיבה תקשורתית על ההרוגים בגזרת חברון, הרב דן מרצבך ואשר פלמר * בהוראת מפקדיהם, שוטרים מתחזים לפצועים לצרכי תקשורת * שאלות ותשובות נוספות לגבי המצווה לקרוא לילדים בשמם של אבות המשפחה

על אמינות התקשורת והדוברים

שאלה: כיצד כבוד הרב מתייחס לאירועים האלימים שהתרחשו בליל שלישי בשומרון כלפי מח"ט, סמח"ט וחיילים?

תשובה: אינני יודע מה בדיוק היה, בדבר אחד אני בטוח: מה שהתקשורת מדווחת מוגזם מאוד. את המוניטין המפוקפקים האלה התקשורת וצה"ל קנו במשך שנים רבות. לא היה עד כה סיפור אחד שהכרתי ודווח כהלכה. ואינני מתכוון להטיה קלה שנובעת מטעות אנושית, או אפילו על הטיה הנובעת מתפישת עולם שמאלית שמתקשה עקב כך להבין את האירועים כהלכה, אלא מדובר בהטיה פושעת ומכוונת.

דוברי הצבא נוקטים בדרך זו מפני שכך טבעו של הצבא, שהוא משתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו כדי לנצח את האויב – ובכלל זה הטעיה, תרמית, הסחה וכו'. אוי לנו אם הצבא לא היה מכשיר את עצמו לכך אל מול האויב, אבוי לנו שבשנים האחרונות הממשלה ושר הביטחון מפעילים את הצבא ושיטותיו נגד המתנחלים – נציגי העם היהודי לדורותיו.

אצל התקשורת נובע הדיווח המעוות מהתגייסות ברורה להשחיר את פני המתנחלים בכל האמצעים האפשריים, כדי להחריב את מפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון.

גם עכשיו, המניע שמביא להכפשת המתנחלים ולזריית פירוד בשורותיהם על ידי ליבוי גל של גינויים מתוך המחנה הוא ברור – לפתוח את הדרך להחרבת המאחזים. והנה, המזימה מצליחה. לפי הדיווחים, ראש הממשלה מטעם הליכוד כבר כינס את גורמי הביטחון כדי לטפל ב"יד קשה" ב"טרור היהודי" – כלומר לתכנן הרס פרוע של בתים במאחזים.

עמדתי זאת גובשה מתוך ניסיון אישי ממושך. רבים מכם זוכרים את דברי הדיבה שהוציאו נגדי בעת ששר הביטחון החליט להוציא את ישיבת הר ברכה ממסלול ההסדר. אבל כאן אספר לכם דוגמא אחת מתוך רבות.

"רגלו השבורה" של מג"ד הצנחנים גיא חזות

בערב חג שביעי של פסח תשס"ה שהיתי בכפר הרואה, כאשר בחדשות הודיעו שהתרחש עימות קשה בהר ברכה בין מתנחלים לחיילים, והמתנחלים סגרו את שער היישוב על רגלו של המג"ד, ורגלו נשברה. כאבתי וכעסתי, איך אנשים מהיישוב שלנו העזו לעשות דבר כזה. ידעתי שהתקשורת לא אוהבת אותנו, אבל לא העליתי בדעתי שימציאו דבר שלא היה. בהכירי את שער הברזל הכבד של היישוב, חשבתי שקבוצת אנשים התעמתה עם המג"ד, ותוך שהוא מנסה להיכנס ליישוב סגרה בכוח רב את השער על רגלו.

המציאות היתה אחרת לגמרי. השער שעליו דובר הוא שער קטן וקל, בגובה מטר, של מכלאת עזים בגבעה הנמצאת במרחק שני ק"מ מהיישוב. המג"ד רדף אחרי נער, שלטענתו זרק לפני כן אבנים על רכב ערבי, במרחק של ארבעה ק"מ מהיישוב. במהלך הרדיפה נתקל המג"ד בעמוד הקטן של השער וקיבל מכה. המג"ד הפצוע כביכול עוד המשיך אח"כ להסתובב בשטח במשך חצי שעה, גידף את המתנחלים, וציווה על חייליו לסגור את שתי הדרכים המובילות ליישוב – שמנה אז מאה וחמישים משפחות. וכל זה בערב חג. גם לחולים בני היישוב לא הותר לחזור מטיפול רפואי לביתם במשך זמן רב. בתוך כך, בשלושה אירועים שונים, חייליו של המג"ד חזות איימו בנשק דרוך על מתיישבים.

יש לציין (כפי שהיו מציינים יהודים בגלות בבואם להשתדל בפני השלטונות) כי מקרב בני היישוב והישיבה היו אז יותר ממאתיים וחמישים לוחמים ששירתו בסדיר ומילואים. עליהם ועל משפחותיהם איימו החיילים בנשק דרוך.

פועלו של גיא חזות בשדה התקשורת

מבחינה תקשורתית, גיא חזות הוא רב פעלים. כל אירוע בהשתתפותו היה מגיע לתקשורת תוך כדי התרחשותו – על פי גרסתו, כמובן. לאחר סיום התנכלותו לתושבים הוא נסע לבית החולים לבדוק את רגלו, תוך שהוא מפיץ את דיבת המתנחלים ששברו את רגלו. בבית החולים נמצא כי רגלו של המג"ד שלמה ושחררוהו לאלתר. חברים מהיישוב התקשרו לכתבים שונים כדי להכחיש, אולם בתקשורת המשיכו לפרסם את דברי השקר כאילו מתנחלים הכו ופצעו את המג"ד.

את השם הרע שגיא חזות הוציא ליישוב ולמתנחלים היה קשה לנקות. להתווכח לא שייך, אין מי שיקשיב. הדבר היחיד שאפשר לומר הוא – אל תאמינו לתקשורת ולדוברי צה"ל. כמה שתחשבו שהם משקרים, עדיין תטעו – הם משקרים יותר.

השקרים בגזרת חברון

הבאתי דוגמא זאת מפני שעד כה גיא חזות עוד לא התנצל. אגב, עכשיו הוא מח"ט חברון, ובשטחו הרג חייל בשוגג את הרב דן מרצבך ז"ל. אבל כמקובל בצה"ל ואצל גיא חזות, עוד באותו בוקר היתמר מסך עשן של שקרים, הטיות והוצאות דיבה כנגד הרב מרצבך, שאשם כביכול בהריגתו.

חודשיים לפני כן, גם בגזרת חברון, דוברי צה"ל שיקרו במצח נחושה בקשר לרציחתו של אשר פלמר ובנו התינוק יונתן, שכביכול מתו בתאונת דרכים שבה הוא היה אשם, מכיוון שנרדם על ההגה. רק לאחר מאבקים קשים של המשפחה, אישי ציבור וידידים, התבררה האמת שהם נהרגו עקב יידוי אבנים. זאת למרות שהאמת היתה ידועה מהשעה הראשונה. וגם צה"ל ידע זאת – עובדה שלקראת אותה שבת ביטל את חופשות החיילים ביהודה ושומרון מחשש לפעולות תגובה של מתנחלים.

השוטרים פצועי ההפגנות

אגב, בכל הפגנה שבה נפצעים אזרחים, מייד מורה אחד ממפקדי המשטרה לכמה שוטרים לשכב על אלונקות ולטעון שהם פצועים, להצטלם לטלוויזיה ולהתפנות לבית חולים. אח"כ אתם שומעים בחדשות: "בהפגנה נפצעו שלושה עשר שוטרים וכמו כן נפצעו גם שבעה מפגינים". רופאים סיפרו לי שרוב השוטרים שמגיעים לבתי החולים לאחר ההפגנות הם רמאים, דבר לא ארע להם, הם כנראה ממלאים פקודה להיות פצועים ולהתאשפז.

שאלות על קריאת השם

תגובות ושאלות רבות הגיעו בעקבות הטור הקודם על המצווה לקרוא את הילדים על שם הסבים והסבתות, וכיוון שיש בהן חכמה, אציג את תמציתן.

עצמאות ומסורת

שאלה: מדוע כבוד הרב סבור שכל מי שאינו קורא על שם סביו או סבתו דואג לחירותו ועצמאותו מול הוריו. האין שתלטנות מסוימת ברצון המופרז של ההורים שיקראו לנכדיהם על שם אבותיהם? הרי הבן ממשיך במסורת התורה והמצוות, האם גם את ההחלטה על שמות ילדיו רוצים ליטול ממנו?!

בנוסף לכך, במקרים רבים ההורים הפסיקו את המסורת הזו, ועכשיו אותם הורים רוצים שילדיהם יקיימו את מצוות כיבוד הורים שהם עצמם לא קיימו?!

השמות בתנ"ך

שאלה: לאחר שקראתי את 'רביבים' פתחתי תנ"ך והתחלתי לחפש מי מאבותינו נהג כך. ליעקב היו שנים עשר בנים ואף אחד לא נקרא אברהם או יצחק. משה לא קרא לבניו עמרם, וגם לא לוי או אברהם או יצחק ויעקב. כמובן שלא עברתי על כל התנ"ך בערב שבת, אך לא הצלחתי להיזכר במישהו מאבותינו הקדמונים שקרא לבנו על שם אביו או סבו. איך אפשר לומר שחובה לקרוא על שם הסבים? האם אישי התנ"ך לא כיבדו את הוריהם כראוי?

תשובה

הדגשתי בדבריי שזו מצווה. וכנראה צריך לבאר יותר: העושה כן מקיים מצווה, שהרי הוא מכבד בכך את הוריו ועושה להם נחת רוח. אבל אין חובה לקיים מצווה זו. וכל זה נאמר כעצה טובה, כדי לשמר את רוח ישראל סבא. אבל כדי למנוע מחלוקות, צריך להיות ברור שזכות ההחלטה נתונה באופן בלעדי להורי התינוק.

אמנם לגבי משפחות שהכול נוהגים בהן כך ללא יוצא מהכלל, יש מקום להחמיר יותר (שדי חמד מערכת כ, כלל קד; בן איש חי ש"ש שופטים כז; שו"ת אז נדברו יג, עב; וספר קוראי שמו עמ' 107). אבל בשאר המשפחות מדובר על מצווה ולא חובה, קל וחומר כאשר ההורים עצמם לא קיימו מנהג יפה זה.

ערך השמות החדשים

שאלה: הרי כל התנ"ך מלא בשמות חדשים מלאי משמעויות, וכן מצינו בחז"ל (בראשית רבה לז, ז): "ר' יוסי אומר: הראשונים על ידי שהיו מכירים את ייחוסיהם היו מוציאים שמן לשם המאורע – אבל אנו שאין אנו מכירים את ייחוסינו, אנו מוציאים לשם אבותינו. רשב"ג אומר: הראשונים על ידי שהיו משתמשים ברוח הקודש, היו מוציאים לשם המאורע, אבל אנו שאין אנו משתמשים ברוח הקודש, אנו מוציאים לשם אבותינו". הרי שאנו מוצאים שדווקא קריאת שם מקורי יש בה מעלה. ואמנם החרדים שאוחזים בשיטת חוץ לארץ מקפידים מאוד לקרוא על שם הסבים והסבתות, וכשנגמרים להם השמות מחפשים דודות ודודים מדורות קודמים. אבל מתאים לתורת ארץ ישראל, שקשורה יותר לנבואה, שההורים יתנו שמות חדשים על פי המציאות שבה הם חיים.

תשובה

אכן יש מעלה בקריאת שמות חדשים, וככל שהכוונה בנתינתם טובה יותר, כך יש בהם יותר מעלה. אלא שדורנו הוא דור מופלא, יש בו מעלות גדולות וגם חסרונות, וכדי להתמודד עם המכלול המורכב הזה, צריך להמשיך את המסורת ומתוך כך להתחדש. מתוך כיבוד הורים להמשיך ולפרוץ קדימה. חדש ימינו כקדם. וכדברי חז"ל (ברכות מ, א) על הפסוק "אם שמוע תשמע" – "אם שמוע בישן – תשמע בחדש, ואם לאו – לא תשמע". ולכן מה טוב לו לאדם שיזכה לגדל הרבה בנים ובנות, ויכבד את אבות משפחתו בהנצחת שמם, וגם ייתן שמות חדשים מלאי תכנים חיוביים.

מספר בני ישראל כחול הים

במספר שמות

פרשת במדבר עמוסה בחשבונות מספרם של שבטי ישראל. לכאורה יש לשאול, מדוע צריכה התורה "לבזבז" פסוקים רבים על חישוב מספרם של בני כל שבט ושבט. ואחר כך להזכיר שוב את חשבון מספרם הכולל. ואחר כך להזכיר שוב את מספרם לפי סדר חנייתם במדבר ולחשב שוב כל מחנה ומחנה מארבעת המחנות בנפרד. והרי במקום להאריך כל כך במספרם של בני ישראל, יכלה התורה לבאר קצת יותר בהרחבה את הלכות שבת וכשרות?!

אלא שזה בדיוק מה שהתורה רצתה ללמד אותנו – על חשיבותו של כל אחד ואחד מישראל שסופרים אותו כדבר יקר, ועל ערך מספרם הכולל של ישראל.

המצווה הלאומית בהרחבת המשפחה

אחד ממרכיבי החוסן הלאומי הוא המספר הדמוגרפי, כפי שאנו נוכחים כיום, שהחשש מפני הפרת האיזון הדמוגרפי מניע רבים לתמוך בנסיגה מיהודה ושומרון. אפילו ברק אובמה השתמש בטיעון זה כנימוק לעמדתו. לפיכך ראוי שגם השיקול הכלל ישראלי יעמוד בין מכלול השיקולים שמעודדים הורים ללדת ילדים. גם בין אומות העולם ידועה התופעה שלאחר מלחמה קשה מופיע גל של ריבוי לידות – "בייבי-בום". אנשים ובמיוחד נשים, מתוך הזדהות לאומית, חשים צורך להרחיב שוב את האומה ולמלא את החלל שנפער בעקבות המלחמה. אין זו בושה לדבר על הצורך הלאומי בהגדלת המשפחות, בייחוד בעם ישראל שעדיין לא התאושש מן המכה הקשה של השואה, שהיתה הנוראה מכל המכות הקשות שספגנו במשך אלפיים שנה. על אחת כמה וכמה כאשר אנו יודעים כמה גדול הייעוד שמוטל על העם היהודי, להביא גאולה לעולם. אמנם המספר אינו המרכיב היחיד, אבל יש לו משמעות מרכזית.

אילו כל משפחה יהודית מאז קום המדינה היתה מולידה עוד ילד אחד, היינו כיום לפחות עשרה מיליון יהודים בארץ. מצבנו הלאומי היה יכול להיות אז שונה לחלוטין לטובה. וכן למדנו בתורה שיישוב הארץ תלוי במספרם של ישראל, שנאמר (שמות כג, כט): "לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חיית השדה. מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ. ושתי את גבולך מים סוף עד ים פלשתים וממדבר עד הנהר כי אתן בידכם את כל יושבי הארץ וגרשתמו מפניך".

הדוגמא היפה של הציבור הדתי-לאומי

הכמות חשובה מאוד, אבל לא על חשבון האיכות. כשם שריבוי הילדים תורם לבניין האומה, כך גם פיתוח החברה בתורה, ערכים, מדע וכלכלה תורם לבניין האומה.

מבחינה זו, החברה הדתית-לאומית בישראל היא תופעה ייחודית בעולם. המשוואה המקובלת בעולם היא שריבוי ילדים בא יחד עם עוני ונחשלות. ואילו כאן ישנו ציבור גדול של משפחות שמצליחות להעניק לילדיהן חינוך איכותי לתורה, ערכים, מדע ופרנסה. יש עוד המון דברים לתקן, אבל הכיוון מצוין, ואותו צריך להעצים ולהעלות על נס כדוגמא לכל היהודים.

יש הבדל משמעותי בין מי שבאופן טבעי ובלי משים מושפע מסביבתו ומקים משפחה גדולה יחסית ומחנך את ילדיו לתורה ודרך ארץ, לבין מי שמודע לאתגר האידיאלי שבזה, ומתוך כך הוא מתעצם להגדיל יותר את משפחתו, להוסיף בלימוד התורה ובבניין הארץ, להוסיף בקידוש ה' במדע ובעבודה. ומתוך שהוא מודע להיותו דוגמא ומופת, הוא משתדל יותר להשפיע מדרכו על הסובבים אותו.

המשפחה כתרופה לבדידות שבחיים המודרניים

החיים המודרניים העצימו את ערך החופש במידה מוגזמת ובכך פוררו את המשפחה, פגעו בנכונות להתחייב לבן הזוג ולילדים, ובד בבד גזרו על האדם בדידות. לעומת הבדידות של הפרט החופשי והבלתי-מחויב, חשוב להציג מודל חי של משפחה ברוכה, שמעשירה ומפרה את כל בניה ברעיונות וחוויות לאין ספור. אולם כלי התקשורת המודרניים והשטחיים נוטים להדגיש את ערך החופש ולבוז לערכי המשפחה. גם התנועה הפמיניסטית מצידה גורמת לאישה שזוכה להקים משפחה גדולה להרגיש נחותה. אל מול זאת צריך להעלות על נס את ערכי המשפחה ואת הנשים שזוכות להקים משפחות.

הכרת הערך

כל דבר טוב וגדול מלווה בקשיים. גם איש עסקים גדול שמסחרו חובק עולם נדרש לטוס מארץ לארץ, להדיר שינה מעיניו ולהיות במתח רב. אולם המטרה להרוויח ממון חביבה עליו, ולמענה הוא מוכן להשקיע מאמצים רבים, לכן אינו חש כלל שחייו קשים. להיפך, הוא גאה באורח חייו ואוהב אותו.

על אחת כמה וכמה בבניית המשפחה – שקשייה מרובים אבל גם פירותיה עצומים, שממנה יסוד לדורות הבאים, והיא המימוש הגדול ביותר עלי אדמות. אישה שתכיר את מלא ערכה של בניית המשפחה, לא תרצה להתעכב אפילו יום אחד מללדת את פרי בטנה, וכל מאמץ יהיה חביב עליה ביותר.

יהי רצון שיתקיימו בנו דברי הנביא בהפטרת השבוע (הושע ב, א): "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יימד ולא יספר".

יוצאי צבא לכבוש את ארץ ישראל

לכל ספירה יש תכלית. הספירה במדבר נועדה לארגן את צבא ישראל לקראת הכניסה לארץ. נצטווינו לרשת את ארץ ישראל, היינו לכובשה וליישבה, ולכן נצטווה משה לספור את כל הגברים מגיל עשרים ומעלה, שהם יהיו צבא ישראל. וכדי שהצבא יהיה מאורגן כראוי, סופרים כל שבט "למשפחותם לבית אבותם": תחילה סופרים כמה גברים בכל משפחה, אחר כך מצרפים את כל המשפחות הקשורות לאותו בית אב וסופרים אותם יחד, ואחר כך את כל בתי האב שבשבט, כדי לדעת את מספר החיילים בכל שבט ושבט. לאחר מכן חישבו את מספרם הכולל של החיילים בצבא ישראל: "ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים" (במדבר א, מו).

מתוך פרשת במדבר עלינו ללמוד על ערך השירות בצבא ועל ערך מצוות כיבוש הארץ ויישובה.

מעשה מה'חפץ חיים'

סיפר מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל ששמע מהרב יעקב שורקין, מחשובי תלמידיו של ה'חפץ חיים', על בחור אחד שנתחייב בגיוס לצבא הרוסי, וביקש מה'חפץ חיים' עצה כיצד להינצל מהגזירה. וה'חפץ חיים' השיב לו: "הלא הנה עוד מעט בא המשיח, ותהיה מדינה יהודית, ויהיו לנו משטרה יהודית וצבא יהודי, ויהיה צריך לדעת להחזיק נשק – האם אז תלך ללמוד את זה?! הנה עכשיו יש לך הזדמנות לכך" (לנתיבות ישראל ב' מאמר ג').

ערך הצבא מתוך ערך הישיבה

יחד עם הצבא שנועד לכבוש את הארץ, מצינו שמנתה התורה בנפרד את הלוויים – "מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה, כל בא לעשות מלאכה באוהל מועד" (במדבר ד, ג). מו"ר הרצי"ה עמד על כך שאותה מילה, 'צבא', משמשת הן לגבי הצבא שכבש את ארץ ישראל והן לגבי הלווים, שנועדו למלאכת הקודש במשכן ובלימוד התורה והרבצתה. וכך היה מחזק את תלמידי הישיבה הגבוהה שיידעו את ערכם, שכן הכול מתחיל מהפנימיות, מלימוד התורה. "מתוך הצבא האלוקי שמאיר לנו ומפיץ אור על כל סביבותינו, מגיעים על צבא החיילים העוסק בתרגילי כיבוש… יש להכיר מתוך שלימות האמונה שהצבא הראשון שלנו הוא צבא של ישיבה, של מקדש ושל השראת השכינה, ומתוך הצבא הקדושתי, הפנימי, היסודי, של ישראל… יש ערך לגיוס הגדול של כל הצבא, במובנו המלחמתי. הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. הסתכל באוהל מועד ונתן ערך לצבא בישראל. כשם שיהושע התחיל בכך שהיה שקדן בלימוד התורה, שנאמר: 'לא ימיש מתוך האוהל' (שמות לג, יא), ומתוך כך הוא הכובש הגדול של ארץ ישראל. וכן לגבי המלאכה, יסוד ערכה מתחיל במשכן, שכל מלאכה חשובה נצרכה להקמת המשכן, ומתוך כך נמשך ערך המלאכה ליישובו של עולם (שיחות הרצי"ה נשא ב, 3-5)".

תפילה כשתינוק על הידיים

שאלה: מה עדיף שתעשה אישה שיש לה תינוק, להתפלל תפילת עמידה עם תינוק על הידיים, שאם לא כן יש סיכוי שיבכה ותצטרך להרים אותו, או שלא להתפלל בכלל?

תשובה: אסור להתפלל תפילת עמידה עם תינוק על הידיים (שו"ע או"ח צו, א, מ"ב ד). והדין הוא שאמא שמטפלת בילדים פטורה מתפילת עמידה, אבל חייבת בברכות השחר, ובתוך ברכת השחר יש גם בקשות, וכך היא יוצאת ידי חובת תפילה מהתורה. ואת הברכות אפשר לומר כשהתינוק על הידיים.

נפטר שאין לו בן שיאמר עליו קדיש

שאלה: אדם נפטר והניח אחריו בן שאינו מוכן לבא לבית הכנסת לומר אחריו קדיש, ויש לו בת שבעלה יכול לומר קדיש או בנה. מה עדיף, שהנכד יאמר קדיש או החתן?

תשובה: אם הדבר אינו מפריע להוריו, עדיף שהנכד יאמר קדיש. אבל אם הוריו בחיים ואחד מהם אינו מעוניין שבנו יאמר קדיש, יאמר החתן קדיש.

בן מאומץ

שאלה: האם ראוי לבן מאומץ לומר קדיש על הוריו המאמצים?

תשובה: גם כאשר יש להורים המאמצים בן ביולוגי, ראוי שגם הבן המאומץ יאמר עליהם קדיש. וקל וחומר כשאין להם בן, שהבן המאומץ צריך להשתדל מאוד לומר עליהם קדיש.

גר צדק

שאלה: אני גר צדק, לפני כמה שבועות אבי הביולוגי נפטר, ועתה התעוררתי לשאול האם מתאים שאומר עליו קדיש?

תשובה: למרות שאמרו חכמים שגר שהתגייר כקטן שנולד הוא דומה, מכל מקום צריך להכיר טובה להורים הביולוגיים, ולכן טוב שתאמר עליו קדיש.

סבלנות, הזמן פועל לטובתנו

לגרסה באנגלית (English)

ראש הממשלה מר נתניהו

ראש הממשלה מר בנימין נתניהו טוען להגנתו, שאינו יכול לקיים את הבטחתו לבנות ביהודה ושומרון מפני שהלחצים הבינלאומיים התגברו עד שנעשו קשים מנשוא.

וכי איך הוא רוצה שלא יהיו עלינו לחצים קשים, כאשר הוא עצמו נמנע מלחזור ולטעון שיש לנו זכות להתנחל ביהודה ושומרון, ואף יותר גרוע – נכנע לדרישת אובמה והסכים לכינונה של מדינת אויב ביהודה ושומרון? וכי למה הוא מצפה – שנציגים של אומות אחרות, שיש להם אינטרסים שונים בעולם הערבי, יטענו עבורו?

ההתחייבות שהופרה

לפני הבחירות התחייבו מר נתניהו ותנועת הליכוד לבנות ביהודה ושומרון. הם כמובן ידעו על הלחצים הבינלאומיים. כראש ממשלה לשעבר, הוא הכיר היטב את הזירה הבינלאומית. הבטחתו לבנות היתה אמורה לקחת בחשבון עמידה בלחצים ותנופת הסברה רחבה על זכותנו להתנחל ביהודה ושומרון. משלא עשה כן, הפר את הבטחתו.

הזכות על הארץ

הוויכוח הוא על זכותו של העם היהודי על ארצו. על כן חובתו הראשונה של ראש הממשלה להזכיר תמיד את זכותנו על ארץ ישראל.

אין עוד עם בעולם שעבר גלות ארוכה ונשאר דבק בארצו. ואין עוד ארץ בעולם ששום עם אחר לא בנה בה את ממלכתו זולת עם ישראל. כדברי התורה (ויקרא כו, לב) שגם כשיחטאו ישראל ויגלו מארצם – "ושממו עליה אויביכם היושבים בה". ואמרו חכמים, והביאם רש"י בפירושו: "זו מידה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה".

אולי חושב נתניהו שפתאום לאחר שנבחר לראשות הממשלה מצבנו הבינלאומי הפך להיות נורא, וכעת אין לו ברירה אלא להצהיר שבתנאים מסוימים ועל ידי נסיגה מסוימת הוא מאמין שניתן לכונן 'שלום' עם הערבים. אך גם אם כך הדבר, לכל הפחות עליו להזכיר בנאומיו שיהודה ושומרון הם לב ארצנו, שאל המקומות הקדושים הללו עם ישראל נכסף במשך כל שנות גלותו. שעל המקומות הללו התנבאו הנביאים שיום יבוא ועם ישראל ישוב לבנותם, כמו שנאמר: "ושבתי את שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם, ונטעתים על אדמתם ולא יינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם" (עמוס ט, יד-טו).

אשמת ראש הממשלה ושריו

מי מונע מראש הממשלה להתפלל אחת לחודש במערת המכפלה שבחברון, לפקוד את קבר רחל שבבית לחם ואת קברו של יוסף בשכם? הוא יכול לבקר בשילה, במקום שבו שכן המשכן יותר משלוש מאות שנה. הוא יכול לבקר בבית אל, המקום שבו יעקב אבינו חלם על הסולם, וקיבל את הבשורה על ירושת הארץ וריבוי זרעו כעפר הארץ. הוא יכול לבא להר גריזים, למקום שבו חזרו ישראל וקיבלו את התורה בברית. אין בביקורים אלו שום התגרות או הפרת הסכם – וכי אסור לראש הממשלה לפקוד את קברי אבות האומה? אבל יש בזה הצהרה ברורה של שייכות למקומות הקדושים, ההיסטוריים. חלק מאי-ההבנות הבינלאומיות היו נפתרות מאליהן אחר ביקורים אלו. מן הסתם הוא היה גם מחזק את שורשיו בביקורים אלו. אבל נתניהו מעדיף להיפגש עם עשירים שונים ומשונים, ולהדיר את רגליו מהמקומות הקדושים ומאתרי המורשת.

כיוון שכך, משמע שהבעיה היא הקשר הרופף שלו לארץ ישראל ולמורשת היהודית. הוא נבחר כנציג הציבור הלאומי, אבל בפועל מעל באמון שנתנו בו.

הוא יכול בקלות לומר לידידו הטוב שר הביטחון אהוד ברק לחתום על תוכניות הבנייה בהתיישבות. הוא לא רוצה.

שרי הממשלה

גם שרי הממשלה נושאים באחריות. גם אם לטענתם אין בכוחם לשנות את מדיניות הבנייה, הם בוודאי יכולים לבקר בתדירות במקומות הקדושים, יחד עם עיתונאים מהארץ ומהעולם, ולבטא בכך את הקשר של האומה אל מולדתה ביהודה ושומרון.

גם מי שכבר בא לביקור במקומות הקדושים, לא מספיק שיעשה זאת בלילה בליווי כתב מערוץ שבע או עיתון בשבע. ואינני מזלזל ח"ו בחשיבותם של כתבינו, שהם אלה שמדווחים על התהליכים העמוקים והמשמעותיים ביותר בארצנו. מכל מקום, כאשר הביקורים מסוקרים בערוץ שבע בלבד, הדבר נתפש כרצון לצאת ידי חובה בפני נאמני העם והארץ, כדי להיבחר בפריימריז. אבל מה שנדרש הוא לומר שארץ ישראל שלנו קבל העולם כולו. לשם כך יש לקיים את הביקורים ביום, בליווי כתבים מכל כלי התקשורת בארץ ובעולם, ולדבר בפירוש על ההתנחלויות שמגשימות את חזון הנביאים.

גם אנחנו אשמים

אמנם אשמת נתניהו ושריו ברורה, אבל גם הציבור אשם. צריך להיות תור ארוך של מבקשים להצטרף לכל יישוב ביהודה ושומרון, כראוי לעם שחוזר אחר אלפיים שנה לארץ מולדתו, וכראוי למי שיודע שמצוות יישוב הארץ שקולה כנגד כל המצוות. במקום לעלות ולהתנחל בהר, עוסקים בזוטות – ויש שעוד מתלוננים על המתנחלים ששכחו את העם. כל בר דעת צריך להבין את תרומתם האדירה של המתנחלים לביטחונם של כל היושבים בשפלה. הם בגופם חוסמים את הקמתה של מדינת הטרור ביהודה ושומרון. האם יש דרך טובה יותר שבה האיש הפשוט יכול לתרום לשלומה של אומתנו?! אם היה תור ארוך לכל היישובים, יתכן וכל מצבנו הלאומי היה משתנה, וגם ראש הממשלה ושריו היו מצטרפים לסייע לבניין הארץ.

אבל אפילו על ירושלים עיר עוז לנו אין מתדפקים כראוי. גם בנייה נרחבת בירושלים עיר קדשנו ותפארתנו יכולה להציל אותנו מהקמת מדינת אויב בשערינו.

לכן כל מי שמתמרמר בצדק על מר נתניהו, עליו גם לערוך חשבון נפש אישי, האם הוא עושה את כל מה שהוא יכול למען חיזוק ההתיישבות בירושלים וביהודה ושומרון.

הזמן פועל לטובתנו

פרשני השמאל טוענים שהזמן פועל לרעתנו, אולם הם מתעלמים משלושה תהליכים שעשויים לצפון בחובם שינוי לטובה.

הערבים מקדיחים את תבשילם

הערבים הולכים ומקדיחים את תבשילם בעיני העולם. ההתמרמרות המוסלמית על ההגמוניה המערבית לובשת פנים של אלימות וטרור. במקום לשקוד על פיתוח ארצותיהם ותרבותם, הערבים מעדיפים לבחור בבערות וטרור. גם רבים מהמוסלמים שהיגרו לארצות המערב מעדיפים ליהנות מההטבות הסוציאליות הנדיבות בלא לשאת בעול הפיתוח הכלכלי והחברתי. הם יורקים בהפגנתיות לבאר שממנה הם שותים, תוך הטחת גידופים וחירופים. תנועות הימין באירופה הולכות ומתחזקות בהתנגדותן למדינות הערביות ולמהגרים המוסלמים, ויחד עם זה הם מחזקים את תמיכתם בנו. התקשורת הישראלית שהיא שמאלית ברובה עוינת אותם. אולם בפועל הם הולכים ומתחזקים, והם מעוניינים בקשר איתנו, קשר שמבוסס על אינטרסים משותפים, שמבטיחים את יציבותו. לו מדינת ישראל היתה מחזקת את הקשרים איתם, היתה יכולה לחזק את מעמדה בארצות המערב. אבל היא מעדיפה להמשיך את הברית עם הידידים לשעבר בשמאל, שבתהליך הדרגתי שנמשך כבר עשרות שנים הם הולכים ומתרחקים מאיתנו. ככלל, אישי השמאל תומכים במי שנתפש כחלש. ככל שאנו מתרחקים מהשואה, הם מתרחקים מתמיכתם בנו.

מקורות אנרגיה חילופיים

בכל ארצות המערב שוקדים על מציאת מקורות אנרגיה חלופיים לנפט. התהליך נמצא בראשיתו, ובינתיים עוסקים בעיקר בפיתוח. אבל כשהתהליך יבשיל, אולי בעוד עשר או עשרים שנים, לא תהיה עוד לערבים השפעה. את אוצרות הנפט שלהם הם בזבזו על מלחמות, מותרות, טרור, תענוגות בשר ושנאת ישראל. כאשר לא יהיה לנפט עוד ערך, הם יחזרו לחיות במדבר, חסרי מעמד והשפעה.

המעבר למזרח

מרכז הכובד העולמי עובר בהדרגה מהמערב למזרח – לסין והודו. שם יש פחות מסורת אנטי-יהודית, ואולי איתם יהיה אפשר לכונן יחסים בריאים והוגנים, ללא תסביכי אב שיש לנוצרים ולמוסלמים כלפינו. גם תהליך זה יקרה רק לאחר שהנפט יתחיל לאבד את מעמדו כמקור האנרגיה הראשי.

התהליכים בארצות ערב

בינתיים המדינות הערביות נעשות יותר קיצוניות בשנאתם לישראל ולמערב, ומבחינה זו יהיה יותר קשה לקיים עמהן יחסים נורמליים. מצד שני, במצבנו הנוכחי זה יכול להיות לטובה. אולי זה יפקח את עיני ההוזים, שיבינו את הסכנה שבכל נסיגה וויתור שהוא.

מתנות לאביונים

צריך כל אדם מישראל לתת בפורים שתי מתנות לעניים, כאשר כל מתנה ייתן לעני אחר. מי שאינו מכיר שני אביונים, או שהוא רוצה לתת להם את מתנותיו בהסתר, ייתן את מתנותיו לגבאי צדקה הגון, והוא יחלק בשליחותו את המתנות לאביונים.

כמה צריך לתת ב"מתנות לאביונים"

שוויה של כל מתנה צריך להיות כשיעור שאפשר לקנות בו מאכלים פשוטים שמשביעים כארוחה קטנה ופשוטה – כמו למשל מנה פלאפל או כריך. ובדיעבד הנותן שיעור של שקל לכל מתנה – יצא ידי חובה, מפני שאפשר לקנות בו לחם בנפח של שלוש ביצים, שאפשר לשבוע ממנו בצמצום. וכל המרבה במתנות לאביונים הרי זה משובח.

אסור לתת את המתנות לאביונים ממעשר כספים, כי אין אדם רשאי לקיים את מצוותיו מכספים אלו. אמנם כתב הרמב"ם, שראוי לאדם להוציא על מתנות לאביונים יותר ממה שהוא מוציא על סעודתו ומשלוח מנות. ולגבי חישוב זה, יכול כל אדם לצרף את כל מה שהוא נותן כמעשר כספים באותו חודש, שאם נותן יותר ממה שהוא מוציא עבור הסעודה ומשלוח מנות – קיים את דברי הרמב"ם.

רבנות צבאית עצמאית תוכל גם לגייר

הגיור הצה"לי

כעיקרון, הרעיון לאפשר גיור בצבא הוא נכון מאוד, אלא שהבעיה היא במקור סמכותו של הרב הצבאי הראשי. תנאי ראשון לסמכותו של רב – שיהיה עצמאי, ופסקיו ההלכתיים יינתנו לפי העניין בלבד, ולא על פי לחצים ושיקולים זרים. כאשר הרב הצבאי נבחר על ידי אישים חילוניים כמו שר הביטחון והרמטכ"ל, וביום שיחליט לפעול בניגוד לשיקול דעתם יפטרו אותו, סמכותו מוטלת בספק.

אמנם כל רב ושופט חי בתוך עמו ומושפע מהלכי הרוח והלחצים הציבוריים, אבל אינו תלוי בהם באופן מוחלט. א כאשר קרוב לוודאי שהרבצ"ר ייזרק מהצבא אם יעז לפסוק בניגוד לדעת המפקדים החילוניים שמעליו, סמכותו מוטלת בספק.

הדרך לתיקון היא בשינוי השיטה שעל פיה בוחרים רב צבאי. ובינתיים, רק לאחר שיעמוד על הפרק דיון, שבו עמדת הרב הצבאי תהיה בניגוד לעמדת שר הביטחון והרמטכ"ל, ולמרות הלחצים לא ישנה את דעתו ועדיין יישאר בתפקידו, נדע שהוא אכן פוסק באופן עצמאי. בלא זאת סמכותו כפוסק מוטלת בספק. עדיין יש לו תפקיד חשוב מאוד, כמנהל ענייני הדת בצבא, אבל לא כפוסק.

טענה נגד עמדתי ביחס לשביתת הפרקליטים

בעקבות עמדתי נגד העלאת שכר הפרקליטים, קיבלתי כמה תגובות מעובדי הפרקליטות. ראשית טענו כי גובה שכר הפרקליטים שכתבתי (19 אלף בממוצע) אינו נכון, ובעניין זה אני עדיין במבוכה. כמה פרקליטים כתבו לי ששכרם נמוך בהרבה, כ-11.5 אלף ברוטו לחודש. מאידך, משני גורמים שמעתי שהוא כ-18 אלף לחודש. אמנם גם הפרקליטים שכתבו אליי הודו שהבכירים ביותר מקבלים סכומים גבוהים מאוד. כיוון שיתכן שטעיתי, אקווה שעד שבוע הבא אוכל לתקן את טעותי.

הטענה השנייה היתה, שאין לקשר בין עמדתם האידיאולוגית של הפרקליטים בענייני העם והארץ לעיקר עבודתם במיגור הפשע. אחד כתב לי: "עם כל הכבוד שאני רוחש לכבוד הרב, אני סבור שגם הרב יודע (ואולי בוחר להתעלם מכך) שהתיקים השנויים במחלוקת ("תיקים אידאולוגיים") מהווים אחוז זניח מאוד מכלל תיקי הפשע המטופלים על ידי הפרקליטות. בעבודת היום יום של המחוזות השונים משמשת הפרקליטות, פשוטו כמשמעו, כמוראה של מלכות שבלעדיה "איש את רעהו חיים בלעו". בפרקליטות פגשתי אנשים ערכיים, איכותיים ורציניים המקדישים לילות כימים לעבודה קשה ותובענית שעניינה מיגור הפשע והגברת הביטחון האישי ברחבי ישראל… אנשים אלו יכלו להרוויח סכומי כסף גדולים בהרבה ממשכורתם הנוכחית, אך הם בחרו להיות 'ממלכתיים' בדרכם שלהם ולעבוד בפרקליטות. האם היית רוצה, כבוד הרב, שאנס, שודד, או עבריין אלימות אחר שפגע (ח"ו) באחד מקרוביך או אהוביך ייצא לחופשי מחמת טיפול לא איכותי של פרקליט בינוני, שהחליט לבוא ולעבוד בפרקליטות בשל השכר הנמוך הניתן שם? המצב היום הוא עגום ביותר. דור הביניים של הפרקליטות הוא מקצועי ואיכותי (עדיין), אך הוא מתמעט והולך. את זה באה השביתה לתקן. ואני בטוח, כבוד הרב, שגם לך יש אינטרס שהמוסד הזה יכיל בתוכו אנשים רציניים וערכיים. אז אני אומר בדחילו ורחימו, נדמה לי שבסוגיה זו היה מקום להתעלם מ'אצלנו' ומ'שלנו' ולדאוג לכלל עם ישראל".

תשובה

ידוע שאחוז התיקים העוסקים בענייני העם והארץ נמוך לעומת שאר התיקים. אולם כמו שהלב קטן ביחס לשאר הגוף אבל חשיבותו עצומה, כך הצער שהפרקליטות גורמת להמוני ישראל בעמדותיה האנטי יהודיות כואב יותר מטיפול ירוד בפושעים פליליים. דווקא הדאגה והאחריות לכלל ישראל מחייבת להתנגד להעלאת שכר הפרקליטים, ולבטא בכך את המחאה כלפי עמדותיהם המסוכנות. מחאות בעלמא אינן משפיעות במסגרת דמוקרטית. הרי יש לאזרחים נציגים במסגרות השלטוניות, ותקציב המדינה הוא אחד הכלים המרכזיים העומדים לרשותם. אילו היו נציגי הציבור היהודי נוהגים כשורה, היו פועלים להפחתת שכר הפרקליטים. ואולי היו מבררים שהאשמה מוטלת על הבכירים בלבד, והיו פועלים לפגיעה בשכר בכירי הפרקליטות בלבד.

בנוסף לכך, הטענה שהפרקליטים יכלו להשתכר יותר בשוק החופשי אינה נכונה. יש כיום אלפי עורכי דין מוכשרים שהם מובטלים. וגם מקרב העובדים, יש לא מעט שמשתכרים פחות מהפרקליטים. בנוסף לכך, השכר בפרקליטות כולל בתוכו ביטחון תעסוקתי והטבות רבות, כמקובל במגזר הציבורי.

הברכה שבמשפחות גדולות

השבוע הוזמנתי להשתתף באחד המושבים בכנס הבינלאומי אודות החינוך היהודי באוניברסיטת בר אילן. שם פגשתי את פרופ' דוד צוריאל, שסיפר לי על המחקר שביצע יחד עם ד"ר גיטה רוקח והוצג בכנס, לפיו ריבוי ילדים במשפחה משפר את יכולות הלמידה של הילדים. קיימת עמדה רווחת לפיה ככל שיש יותר ילדים במשפחה כך הם פחות מפותחים רגשית ושכלית, מפני שהם מקבלים פחות תשומת לב מההורים. בניגוד לעמדה זו, התברר ממעקב רצוף על משפחות ברוכות ילדים לעומת משפחות מעוטות ילדים, שריבוי הילדים מעניק לכל ילד יותר גירויים אינטלקטואליים ויותר תמיכה רגשית.

במשפחות הברוכות, הילדים הגדולים רגילים לקחת אחריות וללמד ולהסביר דברים שונים לאחיהם הקטנים, וכך גם יכולת הלמידה שלהם משתפרת. הם לומדים למקד את המידע שברשותם ולתרגמו לילד. גם יכולת הלמידה של האחים הקטנים משתפרת בכך שהם מתרגלים לשמוע הסברים שונים מאחיהם הגדולים, ומתוך כך היכולת שלהם לקלוט מידע בצורות שונות משתפרת.

מחומש בראשית לחומש שמות

לאורך פרשיות חומש בראשית הארכתי בהעתקת פסוקים רבים מעניינה של ארץ ישראל, ולשעה קלה היה נדמה לי שאולי הגזמתי. אולם מתגובות הקוראים הבנתי שלרבים מהם נפתחו העיניים. יהודי חרדי אחד כתב לי: "עשרות שנים אני לומד את ספר בראשית, ומעולם לא שמתי לב, שכמעט כל הגילויים שנגלה ה' אל האבות עוסקים בהבטחת ארץ ישראל". ויהודי אחר כתב לי שבמשך התקופה האחרונה, כשהוא לוקח טרמפיסטים חרדים, הוא שואלם, מה אמר ה' לאברהם אבינו, או יצחק אבינו, הכל לפי פרשת השבוע. ולצערו רבים מהם אינם יודעים לענות, כאילו כל הפסוקים שכתובה בהם ארץ ישראל מחוקים אצלם. ואלה שכבר ידעו על קדושתה של ארץ ישראל, שמחו לקרוא על כך שוב ושוב, כיאה לעניין קדוש שכזה.

וכבר ביאר רש"י בתחילת פירושו לתורה שכל עניינו של ספר בראשית ללמד שה' נתן את ארץ ישראל לעם ישראל. הוא עשה זאת על ידי הבאת דברי רבי יצחק מהמדרש, ששאל מדוע התחילה התורה בסיפורי בראשית והאבות במקום לפתוח בביאור המצוות. והשיב: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

יסוד גילוי האמונה בארץ ישראל

אם מתעמקים יותר מבינים, שכל המלחמות שלנו על ארץ ישראל מאז ועד היום סובבות על הציר הזה – גילוי האמונה האלוקית בתוך המציאות הארצית. על כך ירדנו לגלות, ועל כך אנו חוזרים כיום לארץ אבותינו.

תשובה לחסיד ברסלב

מכאן תשובה לחסיד ברסלב, שבהתלהבות טיפוסית כתב אלי: "למה כבוד הרב מדבר על ארץ ישראל, העיקר לדבר על אמונה בקב"ה". ולא הבין שזה כל עניינה של ארץ ישראל, לגלות את האמונה בעולם. ואף רבי נחמן ורבי נתן כתבו על כך בכמה תורות. וכל הדיבורים על אמונה ללא הגשמתה בארץ ישראל הם פורחים באוויר, כהתלהבות המסומם, שאחר שהחומר שהלהיב אותו נגמר, הוא נופל בדיכאון. אכן, גדולי חסידי ברסלב מאז ומתמיד היו מקושרים מאוד לארץ ישראל ויישובה.

עידוד למתנחלים

אבל מה שמדרבן אותי יותר מכל הם תגובות המתנחלים, שמספרים לי עד כמה הדברים מעודדים ומדרבנים אותם להתחזקות במצווה, בקליטת עוד משפחות ובבניית עוד בתים. אישה אחת כתבה לי: "ברצוני להודות לרב על דברי החיזוק שהוא נוהג לכתוב במדור 'רביבים' בדבר חשיבות ההתיישבות. כנפגעת הקפאה הדברים עודדו אותי מאוד וסייעו לי לקבל באהבה את ייסורי ההקפאה. כיום ברוך ה' אני זוכה לראות את ביתי נבנה. תודה וכל טוב".

תכלית היציאה ממצרים

היציאה ממצרים, אף היא כדי לשוב לארץ ישראל. כאשר נגלה ה' אל משה מתוך הסנה, אמר לו: "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים… וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש, אל מקום הכנעני והחתי והאמורי והפריזי והחוי והיבוסי" (שמות ג, ז-ח). וכאשר חזר ה' וציווה את משה לדבר אל ישראל, שב ואמר: "לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם: ה' אלוקי אבותיכם נראה אלי… לאמור: פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים. ואומר אעלה אתכם מעוני מצרים אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והפרזי והחוי והיבוסי, אל ארץ זבת חלב ודבש" (שם ג, טז-יז).

ושוב בפרשת וארא (שמות ו, ב-ח): "וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו, אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב… וגם הקימותי את בריתי איתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי. לכן אמור לבני ישראל – אני ה'! והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, (וכל זה בשביל) והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'".

אחיי ורעיי, עלו והתנחלו

מצבנו הלאומי

הרתעה היא אחד המרכיבים הבסיסיים בביטחון המדינה. כאשר מדינת ישראל מציגה עמדה נחושה שהארץ הזאת כולה שלנו, ולמרות האיומים והלחצים נמשיך לבנות בה – אויבינו מהססים ליזום מלחמה.

אולם כאשר נראה לאויבינו שאיננו נחושים מספיק להגן על ארצנו, שהפיגועים מחלישים את עמדותינו, שלחץ בינלאומי מקפל אותנו – הם סבורים שאין למדינת ישראל די כוח לעמוד על נפשה. הם משתכנעים שתיאוריית קורי העכביש שלהם נכונה, והם זוממים להשמידנו.

על כן, ההקפאה הנוכחית שמשדרת כניעה לעולם הערבי מעמיקה את הסכנה הקיומית למדינה, בנוסף לכך שהיא פוגעת בקשר הנצחי של עם ישראל לארצו, ופוגעת במתנחלים אזרחי ישראל.

עשרות המטוסים שאמריקה מוכנה להעניק לנו אינם יכולים להשתוות לפגיעה הקשה ביכולת ההרתעה שלנו.

כמה מצער שהאיש שמופקד על הביטחון לא מבין את האמת הפשוטה הזו. "המטוסים חשובים יותר מהפוליטיקה" – זה כל שנותר לו לומר. כאילו זכותנו המקודשת להתיישב בארץ ישראל זו פוליטיקה. שר ביטחון שכזה הוא בושה וסכנה למדינת ישראל.

גם ראש הממשלה, שנגרר אחר שר הביטחון בניגוד לרצון הציבור ומפר את הבטחותיו המפורשות לבוחריו, מאכזב עד כאב. והשאלה עולה מאליה: האם הוא ראוי לתפקיד? האם הוא יהיה מסוגל אי פעם להגשים את התקוות שהוריו ובוחריו תלו בו?

ארץ ישראל בפרשת השבוע

שאלו מספר קוראים מהשפלה, מדוע כתבתי שיש מעלה מיוחדת לגור דווקא ביהודה ושומרון. התשובה מובנת מאליה – יהודה ושומרון היא לב הארץ. ביהודה ושומרון התהלכו האבות וזכו לגילויים האלוקיים. מכל אות בתורה אנו לומדים דברים גדולים, ואיך לא נלמד מהזכרת המקומות ביהודה ושומרון על חשיבותם וקדושתם?!

הנה בפרשתנו (בראשית לג, יח):

"ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם, וייחן את פני העיר. וייקן את חלקת השדה אשר נטה שם אוהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה. ויצב שם מזבח ויקרא לו א-ל אלוקי ישראל".

לאחר הסיפור הקשה עם דינה ושכם,

"ויאמר אלוקים אל יעקב: קום עלה בית אל ושב שם, ועשה שם מזבח לא-ל הנראה אליך בברחך מפני עשיו אחיך". "ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען היא בית אל… וייבן שם מזבח ויקרא למקום א-ל בית אל, כי שם נגלו אליו האלוקים בבורחו מפני אחיו" (שם לה, א-ז).

והנה עוד התגלות וברכה – ועל מה הברכה וההתגלות? כמו שכבר למדנו בכל הפרשות הקודמות: על ריבוי הזרע ועל ירושת הארץ. "ויאמר לו אלוקים… אני א-ל ש-די, פרה ורבה, גוי וקהל גויים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו. ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ" (שם לה, י-יג).

התורה מדגישה שיש חשיבות גדולה למקומות בהם ה' נגלה אל האבות, ולכן דווקא שם מקימים האבות מזבח לה'. "ויצב יעקב מצבה במקום אשר דיבר איתו… ויקרא יעקב את שם המקום אשר דיבר איתו שם אלוקים – בית אל".

והמסע נמשך ומגיעים לאפרתה, "ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה היא בית לחם. ויצב יעקב מצבה על קבורתה, היא מצבת קבורת רחל עד היום". והמסע נמשך: "ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע היא חברון, אשר גר שם אברהם ויצחק" (שם לה, טז-כז).

אחיי ורעיי, עלו והתנחלו, בנו והתרחבו. ומי שלא יכול להתנחל, שיבוא לבקר, לעודד, לחונן את עפר המקומות הקדושים. יחשוב מה היו עושים רבי יהודה הלוי, רבי שלום שבזי, ושאר גדולי ישראל אם היתה ניתנת להם הזדמנות להתנחל, או לכל הפחות לבקר במקומות הקדושים הללו שכל דברי התנ"ך רוויים בהם.

בזכות השבת נוחלים את הארץ

אמרו חכמים: אמר הקב"ה לאברהם אבינו, "אם מקבלים בניך את השבת – הם נכנסין לארץ, ואם לאו – אינם נכנסין" (בראשית רבה מו, ט).

סגולתה המיוחדת של ארץ ישראל בכך שעל ידה מתגלה האמונה בעולם, ועיקר האמונה שה' אחד "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". בארץ ישראל מתגלה שגם הארציות החומרית קשורה לאידיאלים האלוקיים.

יסוד זה מתחיל להתגלות בשבת, שמצוות השבת לענג אותה בחומר וברוח – גם בלימוד תורה וגם בסעודות. ולכן מתוך שמירת השבת זוכים ישראל לנחול את ארץ ישראל.

השבת היא נשמת השבוע

אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור או"ח רצ). מכאן שעל ידי העיסוק בתורה בשבת מתקיימת התורה בישראל, וישראל מתקיימים בארצם.

עוד אמרו חכמים: "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, לא כך כתבתי לכם בתורתי: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה?! אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו, לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך יילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר: לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך" (תנא דבי אליהו רבה פרק א).

לימוד התורה בשבת שווה פי אלף

כתב רבי יוסף חיים בספרו 'בן איש חי': "כתבו המקובלים ז"ל, גדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום השבת אלף פעמים מן הנעשה מעסק התורה של ימי חול" (ש"ש בהקדמה לפרשת שמות).

אילו היו אומרים לאדם שמחירה של איזו מניה בבורסה עומד לעלות מחר פי אלף. כלומר אם יקנה היום מניה במאה שקלים, יוכל מחר בערב למכור אותה במאה אלף שקלים. הרי היה רץ ומוכר את כל רכושו – בית, מכונית, כלים, רהיטים, בגדים, חליפות, נעליים ואפילו שרוכים. עם כתונת דקה לעורו היה רץ וקונה בכל הכסף שקיבץ מאותה מנייה. למחרת בערב כבר היה מתחיל לרכוש ארמונות, מכוניות ורהיטים. הכול פי אלף.

אם כך, מדוע לא ינסה אדם ללמוד תורה בכל עשרים וארבע השעות של השבת? חבל לאבד זמן על סעודות ושינה, הלא כל שעה של לימוד שווה פי אלף?!

איזה לימוד שווה פי אלף

אלא שהשעה של השבת שווה פי אלף כי היא באה יחד עם העונג שבסעודות ובשינה, ודווקא אז מעלתה עליונה כל כך – מעין עולם הבא. אבל אם יעשה אדם את שבתו כתשעה באב, שלא יאכל ולא ישתה וידיר שינה מעיניו כדי לעסוק בתורה, לא יזכה למעלת הלימוד בשבת. וכן מסופר על רבי זירא, כשהיה רואה בשבת אברכים שלומדים ביגיעה יתירה על חשבון עונג שבת, היה אומר להם: בבקשה מכם אל תחללו את השבת במיעוט תענוג (שבת קיט, א).

ממילא מובן שכאשר אמרו חכמים "שיהיה יום השבת כולו תורה" – התכוונו שגם הסעודות והשינה, כיוון שנועדו לשם מצווה ולהוסיף עונג וחיוניות בלימוד התורה, גם הן נחשבות בכלל זה שיום השבת כולו תורה.

אולם צריך להיזהר מאוד שלא לשכוח את העיקר, ולהרחיב יותר מדי בסעודות, ולאבד את הזמן על טיולים ודברי בטלה. כי עיקר עניין השבת לגלות את הנשמה, להתחזק באמונה, ולעסוק בתורה שעות מרובות, והכול מתוך עונג ושלימות פנימית – מעין עולם הבא!

מעלת יעקב אבינו בשבת ובארץ ישראל

אמרו חכמים: "אברהם, שאין כתוב בו שמירת שבת, ירש את העולם במידה, שנאמר (בראשית יג): קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה (ולא יותר). אבל יעקב, שכתוב בו שמירת שבת, שנאמר (בראשית לג) 'וייחן את פני העיר' – נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום – ירש את העולם שלא במידה, שנאמר (בראשית כח, יד): והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (בראשית רבה יא, ז).

ופירש 'עץ יוסף' שגם אברהם קיים את כל המצוות ושמר את השבת, אלא שלא נזדרז לקבוע את תחום השבת מבעוד יום, ולכן בזכותו נוחלים את הארץ במידה. אבל יעקב, שהידר בעניין השבת והזדרז לקבוע את תחומה – ירושתו בלא גבול.

כמה נפלאים דברים אלו, שדווקא על ידי קביעת תחום השבת, שנראה לכאורה כהגבלת החיים, שכן רק בתוך התחום מותר ללכת, דווקא על ידי הגבלה זו זכה יעקב לנחלה בלא מיצרים.

וזהו עניינה המיוחד של השבת. על ידי ההתכנסות פנימה והשביתה מכל מלאכה, זוכים לברכה בלא גבול בכל המלאכות שעושים בששת ימי המעשה. ותכלית כל המלאכות – לבנות את המקדש ואת ארץ ישראל.

הערה אישית

נדמה לי שזה מה שקרה לי. כבר יותר משנתיים שאני שקוע בלימוד מצוות השבת, והנה אני מוצא את עצמי חושב וכותב יותר ויותר על ארץ ישראל, בלי מיצרים.

מי יודע, אולי גם העסק עם אהוד ברק, שר הביטחון המסוכן והבעייתי שלנו, קשור לזה. מתוך העיסוק בהלכות שבת קפץ עלי רוגזו, ונדרשתי להודיע ברבים שהתורה קודמת לכל, ושאסור לחייל לציית לפקודה מרושעת של גירוש יהודים מארץ ישראל.

מכל מקום, אודה לקוראים אם יכתבו לי האם העיסוק ב'רביבים' בענייני ארץ ישראל מוגזם לדעתם? בכל אופן, בעזרת ה' בחודשיים הקרובים אני עומד לסיים את ההגהות האחרונות על שני החלקים של הלכות שבת בסדרת 'פניני הלכה' (בתוספת כרך הרחבות), ואולי אוכל אח"כ קצת לנוח, שהעיסוק בארץ ישראל כבר לא יהיה אצלי בלא מיצרים.

ופרצת

הגילוי ומשמעותו

זכה יעקב אבינו לחזות באחד הגילויים הגדולים והנוראים שנגלו לאדם עלי אדמות. הוא ראה את הסולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ואת מלאכי האלוקים שעולים ויורדים בו. ופתאום, מעבר לסולם ומעבר למלאכים – "והנה ה' ניצב עליו! ויאמר: אני ה' אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק". ואנו ממתינים לשמוע, מהו הדבר החשוב שיאמר ה' ליעקב בשעה מיוחדת זו? האם ידבר על השקידה בתורה, או אולי על השבת, או שמא על אהבת הבריות, ואולי יאמר ביאור פילוסופי על אחדות הא-ל, ואולי ידרבן את יעקב להתרחק מהרשעים, או שיעורר אותו על שמירת כשרות או צניעות או כבוד המתים.

אולם ה' אמר ליעקב: "הארץ אשר אתה שוכב עליה – לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". עד כדי כך חשובה ארץ ישראל, שהיא הנושא של הגילוי הנשגב והנורא! וכמו תמיד, יחד עם מצוות יישוב הארץ, ברכת פרו ורבו על ריבוי הילדים.

ואל נטעה לחשוב שעניינה של ארץ ישראל נוגע לעם ישראל בלבד. ברכת העמים כולם תלויה ביישוב הארץ על ידי ישראל, כנאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך".

מדוע דווקא ביהודה ושומרון

שאלה: הלא צריכים אותנו בכל הארץ, ואם נעודד להתיישב ביהודה ושומרון יחסרו אנשים שיגורו בערים ובנגב ובגליל?

תשובה: על ידי מצוות יישוב הארץ יהיו יותר יהודים, וממילא נוכל למלא את כל הארץ. כך אנו רואים בפועל, שהמשפחות שהלכו להתנחל ביהודה ושומרון פרו ורבו יותר מאחיהם וחבריהם שנותרו בשפלה ובשאר המקומות. וככל שהלכו להתנחל במקומות יותר מקודשים וחשובים מבחינה לאומית, כך זכו לברכה גדולה יותר.

בנוסף לעשרות אלפי הילדים שנולדו בזכות ההתנחלויות, היתה לכך גם השפעה על אחיהם וחבריהם שנותרו בשפלה. הם אמרו לעצמם: אם לאחינו שגר בשומרון יש שמונה ילדים, אפשר שלנו יהיו ארבעה במקום שלושה, או חמישה במקום ארבעה. וכיוון שהקימו משפחות גדולות יותר, גם שכניהם הושפעו מהם במידת מה, וגם חבריהם לעבודה. אני נזהר מלהעריך ללא נתונים מספיקים כמה ילדים נוספו בישראל בזכות ההתנחלויות, אבל ללא ספק היתה לכך השפעה משמעותית על מצבנו הדמוגרפי.

שיחה קצרה

פעם הגעתי לשבת לבקר בקהילות היקרות והקדושות בגבעת שמואל. בבית הכנסת, בעת ששרו 'אדון עולם', יהודי אחד דפק קלות על כתפי מאחור, ובחצי חיוך אמר: "הרב מלמד, בבניין אחד כאן אפשר להכניס את כל היישוב הר ברכה". הוא מן הסתם רצה לשבח את בואי לשם, כי אכן רוב הציבור חי בשפלה ולא בהר ברכה. אבל חשתי צביטה בלב ומייד הדפתי את דבריו: "זה לא מדויק. אי אפשר להכניס את כולם בבניין אחד".
"למה אי אפשר? כמה משפחות כבר ישנן בהר ברכה?"
"מאתים וחמישים משפחות".
"טוב, אז צריך כמה בניינים", המשיך היהודי בחביבות עוקצנית.

הרהרתי בדברים וחישבתי את חשבונותיי והופתעתי מהתוצאה. אמנם במספר המבוגרים מעל גיל שמונה עשרה, יש להעריך שגרים בגבעת שמואל פי עשרים וחמישה מבהר ברכה (15,000 לעומת 600), אבל במספר הילדים בשנתונים הצעירים, יש בגבעת שמואל בקושי פי חמישה ממספר הילדים בהר ברכה. בשנה האחרונה נולדו בעזרת ה' בהר ברכה קרוב למאה ילדים.

יהי רצון שכל המשפחות בגבעת שמואל ובהר ברכה ובכל שאר הקהילות הקדושות יזכו לגדל בנים ובנות, נכדים ונכדות, נינים ונינות, עוסקים בתורה ובמצוות.

ופרצת מהמרכז

"ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה" נאמר ליעקב, כהבטחה וכציווי. הפריצה צריכה להיות מהמרכז, משם פורצים לכל הכיוונים, במעגלים שהולכים ומתרחבים. ומהו המרכז שעליו מדובר? המקום שעליו שכב יעקב אבינו – ירושלים ובית אל. זהו המרכז שממנו צריכים לפרוץ ולהתפשט ימה וקדמה וצפונה ונגבה. אשרי המתנחלים שמקיימים את ההבטחה והמצווה.

וגם אנחנו צריכים להרכין ראשנו בענווה מול ירושלים עיר קדשנו ותפארתנו, משוש כל הארץ. כל היישובים שהוקמו ביהודה ושומרון לא באו אלא כדי לעטר את ירושלים ולהרבות את אורה.

הכרת ערכה של ארץ ישראל מתוך התורה

דווקא מתוך השקידה בלימוד התורה, זכה יעקב אבינו לגילוי הנשגב על ארץ ישראל. כאשר נאלץ יעקב אבינו לצאת בשליחות הוריו לחרן, כדי להימלט מעשיו אחיו וכדי למצוא את זיווגו, בחר להטמין עצמו תחילה בבית מדרשו של עבר. שם שקד על התורה במשך ארבע עשרה שנה. בתום תקופת הלימוד יצא לחרן, "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש… וישכב במקום ההוא" (בראשית כח, יא). פירש רש"י: "באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה".

הרי שכל ארבע עשרה השנים שעסק בתורה הכינו אותו אל הבטחה כי "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך… ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".

כך קורה כשלומדים תורה בישרות, שהיא מוסיפה בריאות, טבעיות וברכה בעולם. ואכן מתוך כך יעקב אבינו עובד בחריצות ורואה ברכה רבה בעדרים שהוא מגדל. אבל כשלומדים תורה בעקמימות, אין זוכים לעמוד על ערכה של ארץ ישראל, והתורה נהפכת להם לסם מוות, והם נעשים מנוכרים לארץ וליישובה.

קדושת המקום

ישנם אנשי רוח שהמאבק על יישוב הארץ מעיק על מצפונם. אילו לא היו ערבים בסביבה, היו כמובן תומכים בהתנחלויות. אבל עכשיו שההתנחלויות גורמות למתח וגינויים בינלאומיים, עלה בדעתם שאולי אין חשיבות כל כך לקרקע. אולם יעקב אבינו, מתוך הגילוי הנורא, מבין שהקדושה מתגלה דווקא במקום הזה. "וייקץ יעקב משנתו ויאמר: אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ויירא ויאמר: מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים".

על ידי יישוב הארץ כל העניינים מסתדרים

עוד יסודות רבים אפשר ללמוד בפרשה על עניינה של ארץ ישראל, ואין המקום מספיק לכך, אבל נעמוד על עוד עניין. בפעם היחידה שנגלה ה' אל יעקב בחרן, דיבר עימו על ארץ ישראל. מן הסתם היה מועיל ליעקב אבינו לקבל הדרכות בענייני זיווגו ועסקיו עם לבן, אבל על כך לא נגלה אליו ה'. הגילוי היחיד היה ציווי קצר ופשוט: "קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך" (בראשית לא, יג).

רעיון יסודי ועמוק אפשר ללמוד מזה: כאשר היעד ברור, להקים משפחה ולחזור לארץ, גם האמצעים להשגתו מתבררים והולכים, והכל בסוף מסתדר, ולכן אין צורך בשום גילוי נוסף.

כאז כן היום, אמנם זכינו לתורה ולכל הדרכותיה, אבל מעבר לזה אין צורך בהדרכה כיצד בדיוק ליישם את היעדים של התורה. העיקר שחזרנו הביתה, ומצווה עלינו ליישב את הארץ. לשם כך עלינו לפתח את כל הכישרונות שלנו, הרוחניים והמעשיים, הלאומיים והפרטיים, המדע והחרושת, הכלכלה והארגון, הספרות והמוזיקה, ומתוך כך גאולת העם והעולם הולכת וקרבה.

לכתחילה נכון לפתח את כל הכישרונות הללו ללא לחצים חיצוניים, שכן מצוות יישוב הארץ גורמת לגלות את הרעיונות הרוחניים בכל מלא הכישרונות שמתגלים בעולם. אבל אם אנו מתרשלים מכך, באות עלינו צרות רבות, מבפנים ומבחוץ, ומכריחות אותנו לפתח את כל הכישרונות שלנו, להילחם באויב ולפעמים גם לסרב פקודה ולגבש עמוד שדרה, כדי לתת מענה לבעיות השונות.

התיקונים בהתנחלויות

מי שמתעמק רואה שבעיות רבות הולכות ונפטרות מאליהן בהתנחלויות ביהודה ושומרון: חיבור בין תורה ועבודה ומדע, ספרדים ואשכנזים, עשירים ועניים, מחירי הדירות המאמירים ברחבי הארץ, ועוד ועוד. ככל שעסוקים יותר במצוות יישוב הארץ, התיקונים עמוקים ושלמים יותר. וככל שמתרשלים בה, הבעיות גוברות והמתחים הפנימיים מתעצמים.

מצוות לימוד תורה בשבת לנשים

שאלה: לפני כמה חודשים כתבת שחובה לקבוע שש שעות לימוד תורה בכל שבת. האם גם נשים חייבות בזה?

תשובה: הבדל יסודי יש בין חיוב הגברים והנשים בתלמוד תורה. גברים, גם אחר שלמדו את כל ההלכות ואת כל יסודות האמונה, עדיין חייבים לקבוע עיתים לתורה, לחזור על תלמודם ולהעמיק בו. ולהם ניתנה ההדרכה: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). ואף שבכל ימות השבוע אין יכולים לקיים זאת (מנחות צט, ב), אמרו חכמים, שבשבת יש לקיים את הפסוק כפשוטו – "יום השבת יעשה כולו תורה" (תדב"א א, לעיל א).

לעומת זאת הנשים אינן מצוות לקבוע זמן ללימוד תורה, אלא לדעת את הדרכת התורה לחיים, כדי שהתורה תאיר ותכוון את דרכן הן בצד ההלכתי והן בצד האמוני והמוסרי. ומי שמספיק לה לשם כך לימוד מועט – יכולה להסתפק בו, ומי שנזקקת ללימוד מרובה – חובה עליה להרבות בלימוד. והדבר תלוי באופיה של האישה, ומשתנה מתקופה לתקופה. היו זמנים שבהם לימוד מועט הספיק לרוב הנשים, וכיום שהחיים מורכבים יותר והחכמה הכללית התרבתה, יש צורך שנשים תלמדנה הרבה יותר הלכה, אמונה ומוסר.

והואיל ואין לנשים חובה לקבוע עיתים לתורה בכל יום ובכל לילה, ממילא גם אינן חייבות להקדיש את חציה של השבת ללימוד תורה. אולם כיוון שהתורה משמחת גברים ונשים כאחד, מצווה שנשים ילמדו תורה בשבת, שהלימוד הוא מכלל עונג שבת הרוחני. נוסף לכך, נשים חייבות ללמוד הלכה ואמונה, וכיוון שיום השבת מתאים ללימוד התורה, שהוא מקודש ובו ניתנה התורה, ראוי לנשים לקבוע לעצמן לימוד בשבת בענייני הלכה ואמונה. וטוב שישתתפו בשיעור, שכך נהגו הנשים מדורי דורות להשתתף בדרשות השבת.

מבחן הקבלה של ר' שמעון שקופ

מעשה מתלמיד ישיבה

סיפר יהודי אמריקני בערוב ימיו: "נער צעיר הייתי כאשר הוריי שלחו אותי ללמוד במכינה לישיבת גרודנה. היות שהוריי היו עניים מרודים, לא יכלו להרשות לעצמם לשלוח אותי ברכבת. לכן הוחלט שעליי ללכת ברגל. הישיבה היתה רחוקה מהלך שבוע-שבועיים. ציידוני במעט אוכל שהיה ברשותם ובברכות חמות, והדריכוני שכאשר ייגמר האוכל אבקש עזרה מיהודים בדרך. יצאתי לדרך וכן עשיתי. אוכל השגתי פה ושם, ובלילות לנתי על ספסלי בתי כנסיות, ופעם אף ישנתי על האדמה באיזו פינה.

בדרך עברתי חוויות מפחידות רבות. הדרך היתה לעיתים מפחידה ומסוכנת וכל הזמן פחדתי: האם אצליח למצוא את דרכי? האם יהיה לי מה לאכול? האם אעבור את מבחן הקבלה לישיבה? שאם לא אצליח, אבייש את שם משפחתי ואאלץ לחזור את כל הדרך חזרה. הדרך היחידה להרגיע את הפחדים והחששות היתה על ידי שינון דף הגמרא שהכנתי לבחינה. חזרתי על דף זה שוב ושוב עד שידעתיו מילה במילה.

סוף סוף הגעתי לישיבה, אמנם עייף ומורעב, אבל מוכן למבחן כאשר דף הגמרא מסודר במוחי להפליא. בחורים מהישיבה שראוני ושמעו את מטרת בואי הציעו לי ללכת להיבחן ב"משרדו" של ראש הישיבה, הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל. "משרדו" של רבי שמעון היה מטבח ביתו. רבי שמעון, שהיה אז כבן שבעים, קבלני בחביבות ושאל לשמי ולעיירת מוצאי, ואז פנה ואמר לי: ברצוני לשאול אותך שתי שאלות בלבד. הבנתי: הנה המבחן! הכנתי את עצמי בקפידא ובדריכות.

שאלה ראשונה: מתי אכלת לאחרונה ארוחה חמה?

נדהמתי מהשאלה והרהרתי ארוכות, ולבסוף עניתי: לפני כשבועיים. קם הרב ואמר: ראה, אין כוחי בבישול ככוחה של רעייתי, אלא שהיא לא נמצאת עתה בעיר. תצטרך להסתפק במה שאני יודע. ניגש והחל לבשל לי ארוחה. נדהמתי מגודל המעמד. אפילו את אבי לא ראיתי מבשל, וכאן ראש הישיבה הגדול עומד לבשל בשבילי?! כשסיים לבשל, שם לי צלחת מלאה מהתבשיל. אחר שגמרתי דאג למלאה שוב, עד שהייתי שבע כהוגן ולא יכולתי לאכול עוד.

כשסיימתי וברכתי ברכת המזון, אמר: עתה השאלה השנייה. כאן כבר הייתי סמוך ובטוח שעתה לאחר ששבעתי אפשר כבר לבחון אותי.

השאלה השנייה שברצוני לשאול אותך: מתי ישנת לאחרונה במיטה?

שוב נדהמתי והשבתי: לא זוכר בדיוק. הלך רבנו לחדר השינה שלו וסידר לי את המיטה. כעבור כמה דקות חזר וביקשני ללכת לישון, כיסה אותי היטב, ואני בעייפותי הרבה נרדמתי עד הבוקר. אחר כך התברר לי שזו היתה המיטה שלו.

זה היה מבחן הכניסה שלי לישיבת גרודנה.

סיים בעל המעשה: שנים רבות עברו מאז, צרות רבות ורעות עברו עליי, כל משפחתי נכחדה בשואה האיומה, ומה ששמר על יהדותי בכל השנים, עם כל הטרגדיות, אלו אותן שתי שאלות. אותו מבחן קבלה לישיבת גרודנה" (מתוך הספר 'תורה יבקש מפיהו' עמ' 224).

בשולי המעשה

ישיבת גרודנה היתה אחת הישיבות הטובות בליטא. רבי שמעון שקופ היה מגדולי הלמדנים שבדור, ובאותו זמן כבר נחשב זקן ראשי הישיבות. מכיוון שישיבת גרודנה סבלה מעניות מרובה, לא יכלה לקבל את כל הבאים אל שעריה, ורק המצטיינים בלימוד הגמרא התקבלו. לכן המתח לקראת המבחן היה מובן. יתכן שרבי שמעון שקאפ הבין עד כמה התאמץ הנער להגיע, ולכן חרג מהנוהג המקובל והסכים לקבלו ללא מבחן, מתוך מחשבה שאם לא יתאים – לאחר זמן מסוים ימליצו לו לחזור לביתו. ואולי מישהו כבר הספיק לספר לו שהנער יודע ללמוד. אגב, ידוע היה שרבי שמעון שקאפ, יחד עם גאונותו ולמדנותו, היה צדיק במובן הפשוט והאנושי ביותר.

עוד אפשר ללמוד מסיפור זה עד כמה גדולה היתה אז העניות בחברה היהודית, שהלכה והתפוררה מרוב נגישות וחוסר תקווה. כה גדול היה הפיתוי לעזוב את החברה היהודית ולפתור את הבעיה האישית על ידי השתלבות במקצועות מכניסים בחברה הגויית, או להצטרף לתנועה הקומוניסטית שהבטיחה לאנושות גאולה מעוני ודיכוי.

מצד אחד אפשר להבין את אלה שעזבו, ומנגד ראוי להעריך את הצדיקים שמסרו את עצמם ללמוד תורה בישיבה, למרות שנדמה היה ששום "תכלית" לא תצמח להם שם. ומתוך כך אפשר להבין גם את בשורתו הגדולה של מרן הרב קוק זצ"ל, שהעמיק וביאר איך התחייה הלאומית בארץ ישראל מציעה דרך רוממה לחיים שלמים של תורה בחיי הכלל והפרט, ברוחניות וגשמיות, בתורה ועבודה, בדבקות ובכבוד.

ארץ ישראל בפרשה

ויהי רעב בארץ, ויצחק אבינו כבר חשב לרדת מצרימה עד תום הרעב. "וירא אליו ה' ויאמר: אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך. גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך" (בראשית כו, ב-ג). ואף שמצד הדין מותר היה ליצחק אבינו לרדת למצרים, נצטווה שלא לרדת, מפני שהיה עולה תמימה, ואין ראוי לו לצאת מהארץ (בראשית רבה סד, ג).

ובזכות ההיאחזות בארץ למרות כל הקשיים זוכים לפרות ולרבות, וכמו שנאמר בהמשך: "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים". ומתוך כך זוכים ליישב את כל מרחבי הארץ, שנאמר: "ונתתי לזרעך את כל הארצות האל". ומתוך כך מביאים ברכה לכל העולם, שנאמר: "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ".

וכך גם היום, העוסקים במצוות יישוב הארץ זוכים להקים משפחות גדולות. אלא שכמו כל ברכה שמימית, כדי לקבל אותה צריכים להתאמץ מעט. ויש כאלה שלמרות ששערי הברכה פתוחים לפניהם, ממאנים לקבל אותה.

יישוב הארץ

אמרו חכמים: "מהו שנאמר שכון בארץ? עשה שכונה בארץ, זרע ונטע אילנות" (פסקתא כו, ב). וכך עשה יצחק: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכו ה'" (בראשית כו, יב). ואח"כ חפר שוב את הבארות שחפר אביו וסתמום פלשתים. ואף שגם עמו הפלשתים התקוטטו, לא התייאש מלעסוק ביישוב הארץ, והמשיך לחפור בארות ולחזק את אחיזתו בארץ: "ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה, ויקרא שמה רחובות, ויאמר: כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". ואכן, בזכות התחזקותו ביישוב הארץ "וירא אליו ה' בלילה ההוא, ויאמר: אנכי אלוקי אברהם אביך, אל תירא כי איתך אנוכי וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי". ומתוך כך הוא מתחזק במצווה, ולמרות שכבר יש לו באר אחת הוא ממשיך לחפש עוד מים, לייסד עוד שכונות, עד שעבדיו מצליחים לחפור באר מים נוספת, "ויקרא אותה שבעה, על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה" (בראשית כו).

יהודה ושומרון מול השפלה והנגב

שאלה: הלא מצווה ליישב את כל הארץ, ומדוע כבוד הרב מעודד ליישב דווקא את יהודה ושומרון?

תשובה: אכן מצוות יישוב הארץ קיימת בכל גבולות הארץ. וכל כך גדולה מצווה זו עד שהתירו חכמים לקנות בית מגוי בשבת. והיתר זה קיים אפילו בסוריה, כפי שאמרו (גיטין ח, א): "הקונה שדה בסוריה כקונה בפרברי ירושלים". ועבור שום מצווה אחרת לא התירו חכמים לעבור על איסור 'שבות'. ומכל מקום צריך לדעת שיש מדרגות במצווה, ומעלת יישוב יהודה ושומרון גבוהה יותר, מפני שהם ליבה ומרכזה של הארץ. ולא לחינם עיקר מקומם של האבות והאירועים הגדולים והנבואיים התרחשו בגב ההר.

וכן למדנו שכאשר היה רעב בארץ, ויצחק אבינו נאלץ לעזוב את מרכז הארץ (יהודה), אמר לו ה': "גור בארץ הזאת", שאף שארץ פלשתים פחות מקודשת – מכל מקום גם היא נחשבת ארץ ישראל. וכפי שכתב רש"י (בראשית כו, יב): "ויזרע יצחק בארץ ההיא – אע"פ שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה".

בנוסף לכך, נצטווינו שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, ולכן מצווה גדולה יותר להתיישב במקומות שיותר זקוקים לתוספת מתיישבים, כדי שיישארו בידינו ולא יימסרו חלילה לאומה אחרת.

איזה אידיאל להציב בפני התלמידים

שאל אותי מורה בתלמוד תורה, האם צריך לעודד את כל התלמידים שיישבו כל ימיהם בישיבה ויעסקו בתורה, שזו המטרה הנעלה ביותר, או שצריך להתפשר עם המציאות ולומר לתלמידים שכל המקצועות הם ראויים מלכתחילה?

השבתי לו, איך אפשר ללמד את פסוקי התורה ולומר לתלמידים שראוי לכל יהודי לעסוק כל ימיו בתורה. כיצד יסבירו לתלמידים את מה שכתוב על יצחק אבינו שזרע וחרש ונטע. איך יפרשו את הפסוק: "ויגדל האיש (יצחק), וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד. ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה… ויחפור את בארות המים" (בראשית כו, יג-יח). או מה שנאמר על אברהם אבינו שהיה "כבד במקנה, בכסף ובזהב" (שם יג, ב). "ויטע אשל בבאר שבע" (שם כא, לג). ואיך יפרשו את מעשיו של יעקב אבינו, ששמר על צאן לבן בחריצות עצומה עשרים שנה – "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני", כדי שאף כבשה לא תפיל את עוברה ואף טלה לא ייטרף, וכדי שיהיה להם תמיד מזון ומים. אם אין ערך לכל העבודה הזו, מדוע התורה מדברת על כך?!

אלא שיש לחנך את התלמידים לדבוק בתורה ובמצוות, ומעבר ללימוד הבסיסי המשותף לכולם ולחובת קביעות עיתים לתורה, על כל אחד לעסוק בתיקון עולם בתחום המתאים לו. אם לא מחנכים כך, מוכרחים לעוות ולעקם את פסוקי התורה והדרכות חז"ל.

מתנחמים בבניין הארץ

נחמה בקניין המערה

לאחר שעמד בניסיון הנורא של העקדה, חזר אברהם אבינו למקומו והוצרך להתמודד עם ניסיון נוסף. שרה אמנו, אשת בריתו, שהלכה עמו בכל הדרכים, חוותה עמו את הגילויים הגדולים וגם את הייסורים והאכזבות, נסתלקה מעמו. לא נותר לו עוד ידיד מבני דורו. את משפחתו וחבריו עזב באור כשדים וחרן כדי ללכת בדרכי ה', יחד עם שרה קרב רחוקים והשפיע אמונה ומוסר, אבל חברים ממש לא היו להם. 'אברהם העברי' – שכל העולם לעבר אחד ואברהם ושרה לעבר אחר (ברא"ר מא). ועתה הוא נותר אבל וגלמוד. יכול היה לשקוע בצער ולאבד את עשתונותיו, אבל הוא מתנחם בדבר העמוק ביותר שיכול יהודי להתנחם – בבניין הארץ. הוא מנתב את האבל הפרטי לקניין הנחלה הראשונה בארץ.

והכנענים בני חת מכבדים אותו מאוד, מוכנים לתת לו לקבור את שרה בכל מקום שירצה, אבל בשום פנים לא רוצים למכור לו נחלה. שלא יאחז בקרקע. ולכן כשהוא פונה על עפרון, מעלה עפרון את המחיר לסכום דמיוני, מתוך הנחה שאברהם יעדיף לקבור את שרה בחינם. אבל אברהם אבינו מסכים מיד לשלם את המחיר הנקוב, וכבר לא נעים לעפרון לחזור בו, ותאוות הממון מתגברת עליו, והוא מוכר לאברהם אבינו את מערת המכפלה אשר בחברון עם כל השדה סביב. שם קבר את הצדקת, ובכך קבע את היאחזותו של עם ישראל בארץ לדורות עולם.

ומאז ועד היום, מתנחמים האבלים בנחמת ציון וירושלים. שאם זכה היהודי לתרום משהו לתיקון העולם, הרי שחייו לא היו לשווא, והם מצטרפים אל זרם החיים הכלל עולמי, שחותר לבניין ציון וירושלים וקירוב הגאולה. ואין נחמה גדולה מזו.

ההבטחה והמימוש

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל כבר מזמן שהבטיח ה' לאברהם ולזרעו את הארץ: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית יב, ז), "לך אתננה ולזרעך עד עולם" (שם יג, טו). אולם רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. ולכן אין ההבטחה מתממשת אלא בקיום מצוות יישוב הארץ, שמחייבת אותנו להתאמץ בכל כוחותינו – לכבוש את הארץ ולהתנחל בה.

וכמו שלמרות שנתן לנו הקב"ה את התורה במתנה, עלינו ללומדה בשקידה ובעמל כדי ללומדה ולקנותה, כך עלינו לעמול ולשקוד במצוות יישוב הארץ. וככל שהמצווה גדולה יותר, כך גדול יותר גם העמל הנדרש לקיומה. וזהו שאמר רבי שמעון בן יוחאי: "שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי ייסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא" (ברכות ה, א).

ומעשה אבות סימן לבנים. ממעשיו של אברהם אבינו, שגם בזמנים קשים ומסובכים השקיע הון עתק כדי להיאחז בארץ, עלינו ללמוד גם לימינו אלה, שלא לחסוך ממון ומאמץ כדי לקנות את הארץ ולבנות בה עוד בתים. וכמה גדולים מעשיהם של המתנחלים בהר, ביהודה ושומרון, שזוכים לעסוק במצווה הזו, להפריח את שממות ההרים ולהגשים את חזון הגאולה שבנביאים. ולו היו יודעים את גודל המצווה שהם עסוקים בה, היו מתאמצים יותר לבנות עוד בתים ולהוסיף עוד משפחות וילדים.

פירוש יפה של סוחר

אמר לי פעם סוחר, שאמנם התנהגותו של עפרון כלפי אברהם אבינו מקוממת, אבל מדבר אחד יש לו נחמה: מצערו הגדול של עפרון החיתי, שעד סוף ימיו לא סלח לעצמו על שביקש רק ארבע מאות שקל כסף במקום לבקש יותר. לאחר מעשה הוא ודאי הבין שאברהם היה מוכן לשלם כל מחיר.

רק את בני לא תשב שמה

הדאגה להמשך השושלת היא הדאגה העמוקה ביותר, ובמיוחד אצל אברהם אבינו, שנבחר להיות אב לאומה אשר תבשר את דבר ה' בעולם, שנאמר (בראשית יח, יט): "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". על כן שלח את אליעזר עבדו הנאמן לחפש אישה מתאימה ליצחק במשפחתו אשר בחרן, אותה הכיר כמשפחה שמתאימה לקלוט את הרעיון המוסרי האלוקי הנדרש לייסודו של עם ישראל. "ויאמר אליו העבד: אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי אל הארץ הזאת, ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם? ויאמר אליו אברהם: הישמר לך פן תשיב את בני שמה. ה' אלוקי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דיבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אישה לבני משם. ואם לא תאבה האישה ללכת אחריך, וניקית משבועתי זאת, רק את בני לא תשב שמה!"

וכל כך חשש אברהם אבינו שמא בנו ירד לחרן, עד שדרש מהעבד להישבע על כך: "וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדוניו, וישבע לו על הדבר הזה". הרי שיותר חשוב שיצחק יישאר בארץ מאשר יינשא לאישה המתאימה לו. עד כדי כך גדולה מעלתה של ארץ ישראל.

ויש להוסיף, שמכל הבחינות היה יותר קל ליצחק לחיות בחרן, שכן בארץ ישראל הוא נחשב לאדם זר, ללא קשרי משפחה עם בני המקום. אבל רק בארץ ישראל אפשר לגלות את העניין האלוקי, ולכן, למרות כל הקשיים, צריכים להישאר בארץ. ואף רבקה אמנו הבינה זאת, ובניגוד לעמדת בני משפחתה הסכימה מיד לעלות לארץ ישראל.

כאז כן היום

כאז כן היום, העוזבים את ארצות הגולה, את חבריהם ובני משפחותיהם, ובוחרים לעצמם בני זוג שיהיו מוכנים לעלות עימהם לארץ, הם הבנים הטובים ההולכים בדרכי האבות. ועלינו להכיר במעלתם. ובמקום להתלונן על כך שאינם יודעים מספיק טוב עברית, עלינו לכבדם מאוד, כי מעלתם גדולה משלנו, ומי יודע אם לנו שנולדנו בארץ היה הכוח לעזוב את הכול ולעלות.

ומה יהיה עלינו, מדוע קופחנו? הרי את זכות העלייה לארץ כבר נטלו הורינו או סבינו. אלא שמצווה גדולה עדיין מזומנת לפנינו, לעלות להרים וליישב את המקומות המקודשים ביותר, את יהודה ושומרון.

אבא שמחלל שבת ורוצה לעשות קידוש

שאלה: אני נערה בת שש עשרה. לפני שנה חזרתי בתשובה, והורי מכבדים את דרכי, ומאז הם גם מקפידים יותר לשמור כשרות. שאלתי היא האם למרות שאבי מחלל שבת אני יכולה לצאת ידי מצוות הקידוש בקידוש שהוא עושה? שכן שמעתי שכל המחלל שבת נחשב כמו עובד עבודה זרה, ודינו כמו גוי שאינו יכול להוציא יהודים ידי חובה. האם זה נכון שמחלל שבת נחשב כמו עובד עבודה זרה?

חומרת המחלל שבת

תשובה: כתב הרמב"ם (הלכות שבת ל, טו): "השבת ועבודה זרה, כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה, והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם. לפיכך כל העובר על שאר המצוות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם כגויים לכל דבריהם".

כלומר, העובר על אחת מכל העבירות שבתורה, אינו נחשב מומר לכל התורה, ומתייחסים אליו כאל יהודי שחטא. אבל העובדים עבודה זרה והמחללים שבת בפרהסיא, אע"פ שלא חטאו כדי להכעיס והם שומרים את שאר המצוות, קנסו אותם חכמים שכל זמן שלא יעשו תשובה, הרי הם כמומרים לכל התורה ודינם כגויים לכל דבר (עירובין סט, ב; חולין ה, א). אין מקבלים מהם קרבנות בבית המקדש (רמב"ם מעשה הקרבנות ג, ד), ואין מצרפים אותם למניין (מ"ב נה, מו), ואין שותים מהיין שנגעו בו, ואין מצווה לגמול עימהם חסד כפי שאנו מחויבים כלפי כל יהודי (אהבת חסד ח"א ג, ג).

דין מחלל שבת שעושה קידוש

אבל אם מחלל השבת עושה קידוש, לדעת רוב הפוסקים אין דינו כדין עובד עבודה זרה. שכן פירש רש"י שדין מחלל שבת כדין כעובד עבודה זרה מפני "שהעובד עבודה זרה כופר בהקב"ה, והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית". ואם אדם רוצה לעשות קידוש בשבת, הרי שהוא מעיד בעצמו שהוא מאמין בה' ומכבד את השבת, ואזי חילול השבת שלו הוא כמו שאר החטאים, שאינם מפקיעים אותו מכלל ישראל. וכך כתב בשו"ת בניין ציון כג, וכן כתבו עוד הרבה פוסקים להלכה (מהרש"ם, שדי חמד, זכר יהוסף, רשב"ן, אגרות משה יו"ד ד, נח; אור לציון ח"ב כ, ה). ואמנם יש מחמירים, אבל העיקר כדעת המקילים.

וכיוון שאביך מכבד את השבת ורוצה לעשות קידוש, את יכולה לצאת ידי חובה בקידוש שלו.

כיבוד הורים להורים חילוניים

יש להוסיף כי זה שחזרת בתשובה כמובן אינו פוטר אותך ממצוות כיבוד הורייך, אלא להיפך – בזכות חזרתך בתשובה תוכלי בעזרת ה' לכבדם עוד יותר. וגם אם היו נוהגים כלפייך בפחות סובלנות היית צריכה לכבדם (שו"ע יו"ד רמ, יח), קל וחומר כאשר הם נוהגים בצדקות ומכבדים את דרכך.

ישראל אע"פ שחטא – ישראל הוא

חובה לציין, שבכל אופן יהודי אינו יכול להתנתק מיהדותו, וגם אם יעבוד עבודה זרה ויחלל שבת בזדון ויעבור על כל העבירות שבתורה, עדיין הוא נשאר יהודי, ונשמתו מקודשת בקדושת ישראל. אלא שהוא רשע גדול, ועונשו חמור מעונש שאר הרשעים שלא הפרישו את עצמם מישראל (זוהר ח"ב קנא, ב). ולכן קבעו חכמים, שמצד אחד מקפידים עליו וקונסים אותו שלא לגמול עמו חסד, ומנגד, משתדלים להחזירו בתשובה.