ארכיון תגיות: אברהם אבינו

הודיעו בעמים עלילותיו

חזון עם ישראל להוסיף אמונה וברכה לכל האומות * הסיבה לביטויים הקשים כלפי הגויים בדברי רבותינו * האם בכל מפגש עם נוצרים צריך להוקיע את אמונתם באותו האיש? * הראי"ה קוק: אין מגמתנו להרוס את הדתות השונות אלא לרוממן ולתקנן * דברי הרב קוק נגד ביטויים של עלבון על מייסדי דתות אחרות * דווקא על ידי חיזוק זהותנו הייחודית בארצנו נוכל למלא את ייעודנו להיות אור לגויים * דברי הרמב"ם שאמונת הגויים במשיחיהם מכשירה אותם להאמין במשיח האמיתי כשיבוא

החזון ביחס לאומות העולם

החזון הגדול של עם ישראל הוא להוסיף אמונה וברכה לכל אומות העולם: "הודיעו בעמים עלילותיו, הזכירו כי נשגב שמו" (ישעיהו יב, ד). וזהו שאמר ה' לאברהם אבינו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ג); "ואני הנה בריתי אתך, והיית לאב המון גויים. ולא ייקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם, כי אב המון גוים נתתיך" (בראשית יז, ד).

עניין גדול הוא לקדש את ה' לעיני העמים, שנאמר (דברים ד, ו-ז): "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרבים אליו כה' אלוקינו בכל קראנו אליו". וכך היה בימי שלמה המלך "ויבואו מכל העמים לשמע את חכמת שלמה" (מלכים א' ה, יד). וכשהקים שלמה את בית המקדש, ביקש בתפילתו: "וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא, ובא מארץ רחוקה למען שמך… ובא והתפלל אל הבית הזה… ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל…" (מלכים א' ח, מא-מג).

וכן לעתיד: "והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורונו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגויים, והוכיח לעמים רבים, וכיתתו חרבותם לעיתים וחניתותיהם למזמרות, לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב, ב-ד).

היחס לגויים

אמנם בפועל יחסי ישראל עם האומות טעונים מאוד, ולא מעט ביטויים קשים כלפי הגויים אנו מוצאים בדבריהם של נביאים, חז"ל, ראשונים ואחרונים, עד שנדמה שהיחס הבסיסי לגויים על פי התורה הוא שנאה, או לכל הפחות ריחוק עמוק.

שני גורמים הובילו לכך: האחד, הרשעות שהיתה המניע העיקרי לפעולותיהם של רוב השליטים שרצחו, נאפו, גנבו, עוררו מלחמות, וניסו בכל כוחם לדכא עמים ואנשים כדי ליטול את כספם ולשעבדם. רשעות זו התגלתה באופן החריף ביותר כלפי ישראל, מאז חורבן בית המקדש הראשון והשני ועד השואה האיומה. רשעות זו לא היתה יכולה להתקיים ללא שיתוף פעולה מלא של אנשים רבים, ושיתוף פעולה חלקי של רוב האנשים.

השני, מפני חולשתנו הרוחנית, במיוחד בהיותנו בגלות, התעורר חשש עצום שכדי להינצל מהגורל היהודי רבים יעדיפו להתבולל ולהסתפח אל העמים החזקים שבקרבם חיינו. ולכן, גם כשהיו צדדים חיוביים, היה צורך להדגיש את הצד הרע שבמעשי הגויים במטרה לשמור על זהותנו, כדי שנוכל בבוא היום לחזור לארץ חיינו ולבנות בה את אומתנו שתהיה אור לגויים.

למרות הכול, העמדה הבסיסית שלנו היא אהבה לכל הבריות, ובמיוחד לבני האדם. אמנם את הרשעות חייבים להוקיע, אבל האהבה היא היסוד המרכזי. גם הוקעת הרשעות נובעת מאהבה, מאמון באומות העולם שנועדו גם הם להיות צדיקים עובדי ה'.

דברי מרן הרב קוק על אהבת הגויים

וכן כתב הרב קוק:

"אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה… להיטיב לעמים כולם… תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל (מכשירה את ישראל לרוחו של מלך המשיח). בכל מקום שאנו מוצאים רמזי שנאה (כלפי הגויים), הרינו יודעים ברור שהכוונה רק על הרשעה, שהיא מרתקת (אוחזת) בחזקה את האיגוד של עמים רבים, גם בהווה ובייחוד בימים מקדם שהיתה זוהמת העולם יותר מסואבת. אבל עלינו לדעת כי נקודת החיים, אור וקודש, תמיד לא זזה מהצלם האלוקי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון…" (מידות ראי"ה אהבה סעיף ה'):

היחס לנוצרים אוהבי ישראל

לפני כחודשיים התייחסתי לשאלה שהתעוררה לאחרונה לגבי היחס הראוי לנוצרים אוהבי ישראל. בעבר, מלבד מיעוט כקטן של חסידי אומות העולם, יחס הנוצרים ליהודים היה שלילי. הם ביססו את אמונתם על השפלת ישראל, ששימשה הוכחה לכך שהנוצרים נועדו להחליף את ישראל כעם הנבחר. אולם בדורות האחרונים התחוללו שינויים בקרב חלק מהנוצרים. יש ביניהם שכבר אינם סבורים שצריך להשפיל את ישראל, ויש שאף סבורים שעם ישראל נותר העם הנבחר, שייעודו לקרב את הגאולה.

אלא שעדיין יש בידם עמדה אלילית, שכן הם מאמינים שאותו האיש הוא אלוהים והוא המשיח שיקום לתחיה לגאול את העולם. יחד עם זאת הם מציינים שהוא יהודי.

ונשאלת השאלה: האם עמדה זו צריכה לגרום לחיץ גמור בינינו? האם בכל עת שאנו נפגשים עם נוצרים אוהבי ישראל עלינו להוקיע את אמונתם באותו האיש?

דברי מרן הרב קוק ביחס לדתות השונות

כתב מרן הרב קוק (אגרות הראי"ה ח"א עמ' קמב) ביחס לדתות השונות, שאין מגמתנו להרוס אותן, אלא לרוממן עד שיותקנו: "לא הבלעתן והריסתן היא מטרת אורם של ישראל, כמו שאין אנו מכוונים הרס כללי לעולם ולאומיו כולם, כי אם תקנתם והעלאתם, הסרת סיגיהם, וממילא יצטרפו בזה למקור ישראל, להשפיע עליהם טללי אורות. 'והסרותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שניו ונשאר גם הוא לאלוקינו'. וזה נוהג אפילו באליליות, וקל וחומר בדתות הנסמכות בחלק מיסודותיהן על אור תורת ישראל". הרי שאפילו לגבי עובדי האלילים הגמורים המגמה היא להסיר את הסיגים ולהשאיר את האופי הכללי של אמונתם ויחסם אל הטוב והנשגב, קל וחומר לגבי הנצרות והאסלאם.

שלא לבזות את האישים המקודשים בעיניהם

עוד כתב הרב קוק (אגרות ח"ב עמ' קצט) מכתב ברכה לתלמיד חכם שחיבר חוברת בשם 'דת ישראל' כדי לבאר את אמונת ישראל ביפנית, אבל העיר לו ששגה בכך שהתבטא בזלזול על אותו האיש ומוחמד. "אי אפשר להושיט תוכן דתי עליון לעם זה, בביטויים של עלבון על מייסדי דתות, יהיו מי שיהיו. אנחנו צריכים לדבר רק על היתרון הקדוש העליון של תורת ד', והשלילה מאליה באה".

שאלה ביחס לאמונתם במשיח

שאלה: רבים מהנוצרים שמצהירים על תמיכתם בישראל, מאמינים שאותו האיש הוא המשיח והוא יקום לתחייה לגאול את העולם, ונדמה שעיקר תמיכתם בנו נועדה כדי לקרב את תחייתו. האם אין צריך להתרחק מכל מי שסבור כך?

תשובה: אכן זו אמונה מוטעית, ועם זאת יש בדיבורים על המשיח והגאולה שעתידה לבוא גם צד חיובי, שהיא מכשירה את הלבבות לתיקון העולם וביאת משיח צדקנו. וכפי שלמדנו מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים (יא, ד): "אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל שנאמר 'ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו'. וכי יש מכשול גדול מזה?! שכל הנביאים דברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן, וזה גרם לאבד ישראל בחרב ולפזר שאריתם ולהשפילם ולהחליף התורה ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'. אבל מחשבות בורא עולם אין כוח באדם להשיגם כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד. שנאמר 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד'. כיצד, כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה, אלו אומרים מצוות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות, ואלו אומרים דברים נסתרים יש בהם ואינן כפשוטן וכבר בא משיח וגילה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא, מייד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם ושנביאיהם ואבותיהם הטעום".

אם כן, על פי אותה עמדה שהזכרתי, שמגמתנו אינה להרוס אלא לרומם תוך הסרת הסיגים, יש להתייחס באופן חיובי לציפייתם למשיח. שכן למדנו בנביאים, שבשעה שיתחיל משיח צדקנו להיגלות, יהיו גויים שיקומו להילחם נגד ה' ונגד משיחו, ויהיו גויים שיקבלוהו. וקרוב לוודאי שיתברר אז לנוצרים הללו שבעצם למשיח זה הם קיוו כל הימים, והם יהיו מהראשונים שיקבלו אותו ואת בשורתו ברצון.

סדר התגלות המשיח

נסיים בדברי הרמב"ם (שם): "ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בידקה, ויילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל – הרי זה משיח בוודאי".

סדר המהפכה הרוחנית

דווקא על ידי חיזוק זהותנו הייחודית בארצנו נוכל למלא את ייעודנו להיות אור לגויים. וכפי שמצינו שדווקא בשעה שציווה ה' את אברהם אבינו ללכת לארץ ישראל, למקום המיועד לעם ישראל בלבד, נאמר לו "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ב-ג). ודווקא בשעה שנצטווה על ברית המילה, נאמר לו: "והיית לאב המון גויים. ולא ייקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך" (בראשית יז, ד).

כמה מפליא שדווקא הנוצרים הללו חוזרים בהם מיסודות הנצרות המסורתית בהדגשתם את בחירת ישראל וארצו, ומצפים שעם ישראל יחזור לקיים את כל מצוות התורה. לכן דווקא בעת שאנו חוזרים לארץ חיינו, אנחנו יכולים להתחיל לדבר על הייעוד הכלל עולמי שלנו.

מתנחמים בבניין הארץ

נחמה בקניין המערה

לאחר שעמד בניסיון הנורא של העקדה, חזר אברהם אבינו למקומו והוצרך להתמודד עם ניסיון נוסף. שרה אמנו, אשת בריתו, שהלכה עמו בכל הדרכים, חוותה עמו את הגילויים הגדולים וגם את הייסורים והאכזבות, נסתלקה מעמו. לא נותר לו עוד ידיד מבני דורו. את משפחתו וחבריו עזב באור כשדים וחרן כדי ללכת בדרכי ה', יחד עם שרה קרב רחוקים והשפיע אמונה ומוסר, אבל חברים ממש לא היו להם. 'אברהם העברי' – שכל העולם לעבר אחד ואברהם ושרה לעבר אחר (ברא"ר מא). ועתה הוא נותר אבל וגלמוד. יכול היה לשקוע בצער ולאבד את עשתונותיו, אבל הוא מתנחם בדבר העמוק ביותר שיכול יהודי להתנחם – בבניין הארץ. הוא מנתב את האבל הפרטי לקניין הנחלה הראשונה בארץ.

והכנענים בני חת מכבדים אותו מאוד, מוכנים לתת לו לקבור את שרה בכל מקום שירצה, אבל בשום פנים לא רוצים למכור לו נחלה. שלא יאחז בקרקע. ולכן כשהוא פונה על עפרון, מעלה עפרון את המחיר לסכום דמיוני, מתוך הנחה שאברהם יעדיף לקבור את שרה בחינם. אבל אברהם אבינו מסכים מיד לשלם את המחיר הנקוב, וכבר לא נעים לעפרון לחזור בו, ותאוות הממון מתגברת עליו, והוא מוכר לאברהם אבינו את מערת המכפלה אשר בחברון עם כל השדה סביב. שם קבר את הצדקת, ובכך קבע את היאחזותו של עם ישראל בארץ לדורות עולם.

ומאז ועד היום, מתנחמים האבלים בנחמת ציון וירושלים. שאם זכה היהודי לתרום משהו לתיקון העולם, הרי שחייו לא היו לשווא, והם מצטרפים אל זרם החיים הכלל עולמי, שחותר לבניין ציון וירושלים וקירוב הגאולה. ואין נחמה גדולה מזו.

ההבטחה והמימוש

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל כבר מזמן שהבטיח ה' לאברהם ולזרעו את הארץ: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית יב, ז), "לך אתננה ולזרעך עד עולם" (שם יג, טו). אולם רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. ולכן אין ההבטחה מתממשת אלא בקיום מצוות יישוב הארץ, שמחייבת אותנו להתאמץ בכל כוחותינו – לכבוש את הארץ ולהתנחל בה.

וכמו שלמרות שנתן לנו הקב"ה את התורה במתנה, עלינו ללומדה בשקידה ובעמל כדי ללומדה ולקנותה, כך עלינו לעמול ולשקוד במצוות יישוב הארץ. וככל שהמצווה גדולה יותר, כך גדול יותר גם העמל הנדרש לקיומה. וזהו שאמר רבי שמעון בן יוחאי: "שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי ייסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא" (ברכות ה, א).

ומעשה אבות סימן לבנים. ממעשיו של אברהם אבינו, שגם בזמנים קשים ומסובכים השקיע הון עתק כדי להיאחז בארץ, עלינו ללמוד גם לימינו אלה, שלא לחסוך ממון ומאמץ כדי לקנות את הארץ ולבנות בה עוד בתים. וכמה גדולים מעשיהם של המתנחלים בהר, ביהודה ושומרון, שזוכים לעסוק במצווה הזו, להפריח את שממות ההרים ולהגשים את חזון הגאולה שבנביאים. ולו היו יודעים את גודל המצווה שהם עסוקים בה, היו מתאמצים יותר לבנות עוד בתים ולהוסיף עוד משפחות וילדים.

פירוש יפה של סוחר

אמר לי פעם סוחר, שאמנם התנהגותו של עפרון כלפי אברהם אבינו מקוממת, אבל מדבר אחד יש לו נחמה: מצערו הגדול של עפרון החיתי, שעד סוף ימיו לא סלח לעצמו על שביקש רק ארבע מאות שקל כסף במקום לבקש יותר. לאחר מעשה הוא ודאי הבין שאברהם היה מוכן לשלם כל מחיר.

רק את בני לא תשב שמה

הדאגה להמשך השושלת היא הדאגה העמוקה ביותר, ובמיוחד אצל אברהם אבינו, שנבחר להיות אב לאומה אשר תבשר את דבר ה' בעולם, שנאמר (בראשית יח, יט): "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". על כן שלח את אליעזר עבדו הנאמן לחפש אישה מתאימה ליצחק במשפחתו אשר בחרן, אותה הכיר כמשפחה שמתאימה לקלוט את הרעיון המוסרי האלוקי הנדרש לייסודו של עם ישראל. "ויאמר אליו העבד: אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי אל הארץ הזאת, ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם? ויאמר אליו אברהם: הישמר לך פן תשיב את בני שמה. ה' אלוקי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דיבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אישה לבני משם. ואם לא תאבה האישה ללכת אחריך, וניקית משבועתי זאת, רק את בני לא תשב שמה!"

וכל כך חשש אברהם אבינו שמא בנו ירד לחרן, עד שדרש מהעבד להישבע על כך: "וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדוניו, וישבע לו על הדבר הזה". הרי שיותר חשוב שיצחק יישאר בארץ מאשר יינשא לאישה המתאימה לו. עד כדי כך גדולה מעלתה של ארץ ישראל.

ויש להוסיף, שמכל הבחינות היה יותר קל ליצחק לחיות בחרן, שכן בארץ ישראל הוא נחשב לאדם זר, ללא קשרי משפחה עם בני המקום. אבל רק בארץ ישראל אפשר לגלות את העניין האלוקי, ולכן, למרות כל הקשיים, צריכים להישאר בארץ. ואף רבקה אמנו הבינה זאת, ובניגוד לעמדת בני משפחתה הסכימה מיד לעלות לארץ ישראל.

כאז כן היום

כאז כן היום, העוזבים את ארצות הגולה, את חבריהם ובני משפחותיהם, ובוחרים לעצמם בני זוג שיהיו מוכנים לעלות עימהם לארץ, הם הבנים הטובים ההולכים בדרכי האבות. ועלינו להכיר במעלתם. ובמקום להתלונן על כך שאינם יודעים מספיק טוב עברית, עלינו לכבדם מאוד, כי מעלתם גדולה משלנו, ומי יודע אם לנו שנולדנו בארץ היה הכוח לעזוב את הכול ולעלות.

ומה יהיה עלינו, מדוע קופחנו? הרי את זכות העלייה לארץ כבר נטלו הורינו או סבינו. אלא שמצווה גדולה עדיין מזומנת לפנינו, לעלות להרים וליישב את המקומות המקודשים ביותר, את יהודה ושומרון.

אבא שמחלל שבת ורוצה לעשות קידוש

שאלה: אני נערה בת שש עשרה. לפני שנה חזרתי בתשובה, והורי מכבדים את דרכי, ומאז הם גם מקפידים יותר לשמור כשרות. שאלתי היא האם למרות שאבי מחלל שבת אני יכולה לצאת ידי מצוות הקידוש בקידוש שהוא עושה? שכן שמעתי שכל המחלל שבת נחשב כמו עובד עבודה זרה, ודינו כמו גוי שאינו יכול להוציא יהודים ידי חובה. האם זה נכון שמחלל שבת נחשב כמו עובד עבודה זרה?

חומרת המחלל שבת

תשובה: כתב הרמב"ם (הלכות שבת ל, טו): "השבת ועבודה זרה, כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה, והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם. לפיכך כל העובר על שאר המצוות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם כגויים לכל דבריהם".

כלומר, העובר על אחת מכל העבירות שבתורה, אינו נחשב מומר לכל התורה, ומתייחסים אליו כאל יהודי שחטא. אבל העובדים עבודה זרה והמחללים שבת בפרהסיא, אע"פ שלא חטאו כדי להכעיס והם שומרים את שאר המצוות, קנסו אותם חכמים שכל זמן שלא יעשו תשובה, הרי הם כמומרים לכל התורה ודינם כגויים לכל דבר (עירובין סט, ב; חולין ה, א). אין מקבלים מהם קרבנות בבית המקדש (רמב"ם מעשה הקרבנות ג, ד), ואין מצרפים אותם למניין (מ"ב נה, מו), ואין שותים מהיין שנגעו בו, ואין מצווה לגמול עימהם חסד כפי שאנו מחויבים כלפי כל יהודי (אהבת חסד ח"א ג, ג).

דין מחלל שבת שעושה קידוש

אבל אם מחלל השבת עושה קידוש, לדעת רוב הפוסקים אין דינו כדין עובד עבודה זרה. שכן פירש רש"י שדין מחלל שבת כדין כעובד עבודה זרה מפני "שהעובד עבודה זרה כופר בהקב"ה, והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית". ואם אדם רוצה לעשות קידוש בשבת, הרי שהוא מעיד בעצמו שהוא מאמין בה' ומכבד את השבת, ואזי חילול השבת שלו הוא כמו שאר החטאים, שאינם מפקיעים אותו מכלל ישראל. וכך כתב בשו"ת בניין ציון כג, וכן כתבו עוד הרבה פוסקים להלכה (מהרש"ם, שדי חמד, זכר יהוסף, רשב"ן, אגרות משה יו"ד ד, נח; אור לציון ח"ב כ, ה). ואמנם יש מחמירים, אבל העיקר כדעת המקילים.

וכיוון שאביך מכבד את השבת ורוצה לעשות קידוש, את יכולה לצאת ידי חובה בקידוש שלו.

כיבוד הורים להורים חילוניים

יש להוסיף כי זה שחזרת בתשובה כמובן אינו פוטר אותך ממצוות כיבוד הורייך, אלא להיפך – בזכות חזרתך בתשובה תוכלי בעזרת ה' לכבדם עוד יותר. וגם אם היו נוהגים כלפייך בפחות סובלנות היית צריכה לכבדם (שו"ע יו"ד רמ, יח), קל וחומר כאשר הם נוהגים בצדקות ומכבדים את דרכך.

ישראל אע"פ שחטא – ישראל הוא

חובה לציין, שבכל אופן יהודי אינו יכול להתנתק מיהדותו, וגם אם יעבוד עבודה זרה ויחלל שבת בזדון ויעבור על כל העבירות שבתורה, עדיין הוא נשאר יהודי, ונשמתו מקודשת בקדושת ישראל. אלא שהוא רשע גדול, ועונשו חמור מעונש שאר הרשעים שלא הפרישו את עצמם מישראל (זוהר ח"ב קנא, ב). ולכן קבעו חכמים, שמצד אחד מקפידים עליו וקונסים אותו שלא לגמול עמו חסד, ומנגד, משתדלים להחזירו בתשובה.

האם מותר לשחק בשבת?

משחקים בשבת

שאלה: האם מותר לשחק בשבת בשחמט, דמקה, וכן משחקי כדור ביתיים?

תשובה: נחלקו דעות הפוסקים בעניין זה. אמנם לכל הדעות ראוי שלא לעסוק במשחקים בשבת משום ביטול תורה, שכן עיקר ייעודה של השבת לעסוק בתורה ולהתענג בסעודות ובשינה, וכפי שאמרו חכמים (ירושלמי שבת טו, ג): "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה". עוד אמרו חכמים (תדבא"ר א):

"אע"פ שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו, לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר (קהלת ט, ז): לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך".

וכבר הזכרתי בעבר בטור זה, שלהלכה צריך לחלק את יום השבת, חציו לעונג גשמי בשינה ואכילה, וחציו לעונג רוחני של לימוד תורה ותפילות (פסחים סח, ב; או"ז, סמ"ג, רבנו ירוחם, יש"ש ועוד רבים). ואם יעסוק אדם במשחקים, יאבד את הזמן היקר והמקודש של השבת על דברים בטלים, ויתקשה להקדיש את מחצית השבת ללימוד תורה.

ומכל מקום נחלקו הפוסקים בשאלה האם יש איסור ממש לשחק במשחקים בשבת.

דעת המתירים

לדעת הרבה פוסקים, כל עוד המשחקים אינם על כסף, מותר לשחק בהם. וכן כתב בעל 'שלטי גיבורים' שמותר לשחק בשחמט כי הוא משחק מחכים. וכן כתב הרמ"א (שלח, ה): "מותר לשחוק בעצמות שקורין טשיך (יש מפרשים שחמט, ויש מפרשים שש-בש או חמש אבנים)… וכל זה בשוחק דרך צחוק בעלמא, אבל בשוחק להרוויח אסור". וכן כתב 'מאמר מרדכי' (שלח, ד) שמותר לשחק בביליארד בשבת, ובלבד שלא ישחקו על כסף. וכך דעת עוד כמה אחרונים. אלא שגם לדעתם המשחקים צריכים להיות על חשבון מחצית השבת המיועדת לעונג גשמי של אכילה ושינה, ולא על חשבון המחצית המיועדת ללימוד התורה.

דעת האוסרים

מנגד כתבו כמה אחרונים, שאסור לשחק בשום משחק בשבת. וכנגד מה שאמרו המקלים שמשחק השחמט מחכים, השיבו שאינו מחכים כל כך, עד שיהיה מותר עבור כך לשחק בו בשבת (מהר"א ששון). וכיוון שאסור לשחק במשחקים בשבת, ממילא כלי המשחקים הם מוקצה.

גם החיד"א (ברכ"י שלח, א) הזכיר כמה פוסקים שהתבטאו בחריפות יתירה נגד אלו המשחקים בשבת קודש במשחקים שונים. ואמנם הרב 'כנסת הגדולה' העיד על איזה רבנים גדולים ששיחקו שחמט בשבת. אולם השיב על כך החיד"א:

"הנח לגדולי ישראל שוודאי מעשיהם לשם שמים, שאפשר דהוי (שהיו) חולים בחולי השחורה (סבלו מדיכאון), ומשום רפואה לאסוחי דעתייהו בבא 'דואג' ולמהדר אתלמודייהו וכיוצא קעבדי".

כלומר, שהיו אותם חכמים משחקים כדי להסיח דעתם מדאגתם, וכדי שיוכלו מתוך כך לחזור לתלמודם. אבל למי שאינו סובל מדיכאון, אין היתר לשחק. ולכך נטה הרב יוסף חיים מבגדאד ('רב פעלים' ח"ב יו"ד ל). וכן כתב בפתח הדביר (שלח, ד) בתגובה לדעת אחד הגדולים שהתיר, שלמרות כבודו, "אחר נשיקת הרצפה אלף פעמים, נראה שגם שחמט אסור, כי הוא עצמו מוקצה".

על מה נחרבה טור שמעון

שאלו חכמים בירושלמי (תענית ד, ה): 'טור שמעון', שהיו מרבים לתת בו צדקה ולכבד את השבת, מפני מה חרב? והשיבו שיש אומרים מפני הזנות, ויש אומרים מפני שהיו משחקין בכדור בשבת.

ופירש הרוקח (סי' נה) שבגלל משחק הכדור היו "בטלים מן התורה". וזה היסוד לדעה שאסור לשחק במשחקים שונים בשבת. וכיוון שאסור לשחק, המשחקים מוקצה (עיין 'שיבולי הלקט' קכא).

ויש מפרשים שחטאם היה שטלטלו את הכדור ברשות הרבים (גר"א), וממילא אין ללמוד מזה איסור לשאר המשחקים שמשחקים בבית.

הלכה למעשה למנהג ספרדים

לדעת רוב פוסקי הספרדים, צריך להחמיר שלא לשחק כלל בשבת, מפני שהשולחן ערוך (או"ח שח, מה) פסק שאסור לשחק בכדור בשבת ושהוא מוקצה, וכוונתו לומר שכל המשחקים הם מוקצים. אמנם יש סוברים שהשולחן ערוך החמיר רק בכדור מסוג מסוים שמשחקים בו בחוץ והוא מלוכלך מאוד, שהוא מוקצה, אבל בשאר המשחקים לא החמיר. ולכן גם ספרדים שרוצים להקל, יש להם על מה לסמוך.

מנהג אשכנזים

רבים מהאשכנזים נהגו להקל לשחק בשבת, וכפי שכתב הרמ"א (שלח, ה) שכל זמן שאין משחקים על כסף, אין בזה איסור. אולם גם הפוסקים האשכנזים כתבו שלכתחילה עדיף שלא לשחק בשבת, הן מפני שהזמן הפנוי של השבת צריך להיות מוקדש ללימוד תורה, והן מפני שנכון לחוש לדעת הסוברים שכל המשחקים אסורים בשבת ('מגן אברהם' שלח, ה, 'משנה ברורה' שלח, כא).

ויתכן מאוד, שבזכות עמדתם הנחרצת של רבים מפוסקי הספרדים, רבים מבעלי הבתים הספרדים רגילים כיום להרבות בלימוד ביום השבת. ואילו באשכנז, שההוראה היתה רק שלכתחילה יש להחמיר, רבים נהגו להקל לשחק בשבת, ומתוך כך מתבטלים מתורה. וראוי גם לאשכנזים לנהוג כדעת המחמירים, ולהרבות על ידי כך בלימוד התורה ביום השבת.

ההלכה לילדים קטנים

מצווה לחנך את הקטנים להרבות בלימוד התורה בשבת, ונכון לחנכם למעט במשחקים, כדי שלא יתרגלו לאבד את הזמן היקר והמקודש של השבת על דברי חול. וככל שהם מתקרבים יותר לגיל מצוות – כך צריך לעודדם יותר לעסוק בתורה ולמעט במשחקים. וטוב שההורים עצמם ילמדו עם ילדיהם, ויקיימו בזה את המצווה (דברים יא, יט) "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם". בנוסף לכך, נכון לכל קהילה לייסד שיעורים רבים לילדים בשבת.

עם זאת, לדעת רוב הפוסקים מותר לילדים לשחק בשבת. ואמנם יש סוברים שלמנהג ספרדים, גם לקטנים שהגיעו לחינוך אסור לשחק בשבת, אבל מנגד, יש סוברים שגם למנהג ספרדים מותר לקטנים לשחק בשבת. והרוצים להקל יש להם על מי לסמוך.

משחק על כסף מדומה כמונופול

לכתחילה גם ילדים צריכים להימנע מלשחק במונופול ובשאר משחקים שיש בהם רווחים מדומים של כסף או רכוש. והרוצים להקל יש להם על מה לסמוך. אבל גדולים, גם אם נוהגים כדעת המקלים, בזה ראוי שיחמירו.

אבני פלא ולגו

מותר לילדים לשחק באבני פלא ולגו, לבנות מהם צורות ולפרקם. וכן מותר לילדים לעשות מנייר צורות כדוגמת אוניה ומטוס. אבל גדולים, גם אם הם מקלים לשחק בשבת, נכון שבזה יחמירו, מפני שיש סוברים שהדבר אסור משום מלאכת 'בונה'. וילדים, שחייבים לשמור שבת רק מדין חינוך, יכולים לנהוג בזה כדעת רוב הפוסקים שהקילו. אבל גדולים, שצריכים לשמור שבת מהתורה, נכון שיחמירו.

מקומה של ארץ ישראל בתורה

מעת לעת אנשים שואלים על ערכה של ארץ ישראל, שכאילו המתנחלים עוסקים יותר מדי במצווה זו ומגזימים בערכה. ואמנם נכון, צריך להיזהר שהעיסוק במצווה אחת לא יגרום לחולשה במצוות אחרות. אך יחד עם זאת חובה לדעת כי ערכה של ארץ ישראל הוא מיסודות התורה. וכל מי שלומד תורה בישרות רואה זאת. וכיוון שלמרות כל מה שכתוב בתורה, יש אנשים שמפקפקים בכך, אמרתי בליבי, השנה הזאת אקדיש מעט מן הטור כדי להפנות את תשומת הלב למקומה המרכזי של ארץ ישראל.

הנה בפרשתנו מצטווה אברהם אבינו "לך לך" לארץ ישראל. והוא מגיע לאלון מורה היא שכם שבלב השומרון, וה' מתגלה אליו ואומר: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית יב, ז). והכוונה לכל ארץ ישראל, אבל הדגש המרכזי הוא על המקום הזה שבו הוא נמצא – בשומרון, שביחד עם ארץ יהודה ובנימין הוא לב הארץ. ומוסיפים חכמים (רש"י שם) שבהיותו בשכם הראה ה' לאברהם "הר גריזים והר עיבל, ששם קיבלו ישראל שבועת התורה".

ובעקבות הרעב נאלץ אברהם לרדת מצרימה, וכשהוא חוזר לאזור בית אל, מתגלה אליו ה' פעם נוספת ואומר:

"שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם, צפונה ונגבה וקדמה וימה. כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם. ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ – גם זרעך ימנה" (בראשית יג, יד-יז).

ובתוך כך למדנו, שבזכות ירושת הארץ זוכים לריבוי הבנים. ועוד למדנו, שדווקא מתוך המקום שבו הוא נמצא, מבית אל שבהרי בנימין, נצטווה אברהם אבינו להשקיף על מרחבי הארץ כולה, ולדעת שהיא כולה מיועדת לזרעו. ומתוך כך נמשך הציווי: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה". ואברהם הולך לאזור חברון.

ושוב חוזר ה' לומר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה". ואברהם דואג ושואל: "במה אדע כי אירשנה" (בראשית טו, ז-ח).

ושוב אנו לומדים בהמשך על מצוות ברית המילה, שאף היא כרוכה וקשורה לארץ ישראל, שעל ידי הברית אנו נוחלים את הארץ, שנאמר:

"ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי לכם לאלוקים" (בראשית יז, ח).

והנה עתה אנו זוכים לחזור להתנחל בארץ אבותינו, במקומות הקדושים בהם נאמרו ההבטחות האלוקיות, וככל שיתרבו העולים להתנחל בהרים, כך נזכה יותר לממש את ההבטחה האלוקית, וייסכר פיהם של אויבינו, ונזכה לשכון לבטח בארצנו.