ארכיון תגיות: אבלות

איך לחלק את רווחי הגז?

האם יש לתורה עמדה בשאלה למי שייכים רווחי הגז – לכלל הציבור או למי שמצאו אותו? • העיקרון שקובעת התורה: אדם זכאי ליהנות מפרי חריצותו, בעוד המשאבים הטבעיים ואמצעי הייצור צריכים להתחלק בשווה • כיצד ניתן לקיים בימינו את הרעיון של מצוות היובל • בימינו ההשכלה והחינוך הם אמצעי הייצור העיקריים, ויש לדאוג להעניק אותם בשווה לכל אדם • איזו מוזיקה אסור לשמוע בימי בין המצרים • מוצרים שאין מברכים עליהם "שהחיינו" מותר לקנותם בימי בין המצרים

שאלת הגז

שאלה: האם אפשר ללמוד מהתורה מה צריכה להיות העמדה הצודקת מבחינה מוסרית וכלכלית ביחס לסוגיית הגז, ששנויה במחלוקת ציבורית?

מצד אחד, נציגי החברות שמצאו את הגז טוענים שמגיע להן להרוויח רווחים גדולים בעבור סכומי העתק שהשקיעו בחיפושי הגז תוך סיכון רב, ולא ייתכן שלאחר שהגז נמצא – נציגי המדינה יפרו את ההסכמים שנחתמו לפני תחילת החיפושים. הפרה שכזו עלולה גם לפגוע במדינת ישראל, שכן אילי הון וחברות גדולות נמנעים מלהשקיע במדינות שאינן עומדות בהסכמים.

מנגד, נציגי ציבור רבים טוענים שההסכם אינו הוגן, הואיל והגז הוא משאב טבעי ששייך למדינה ולא למי שמצא אותו. מעבר לכך, הציבור משקיע הון עתק בשמירה על גבולות המדינה ובכלל זה גם על אסדות הקידוח, ולכן ראוי שחלקו ברווחים יהיה גדול יותר. ואמנם נכון שמגיע למשקיעים להרוויח הון רב ממציאתו, אבל יש לשים גבול גם לרווחים אלו.

תשובה: כדי להביע עמדה במחלוקת הנוכחית על סוגיית הגז צריך להכירה על כל פרטיה: מה היו הסיכומים הראשוניים? האם סוכמו כדין ובסמכות, או שמא הופעלו לחצים על מקבלי ההחלטות מטעם הממשלה? האם המציאות השתנתה באופן מהותי מאז? וכן ראוי לדעת מה מקובל במדינות אחרות בעולם, תוך לקיחה בחשבון של עלויות הביטחון הגבוהות יותר באזורנו. אולם אנסה לברר את העמדה העקרונית העולה מהתורה.

העמדה העקרונית

יש מקום למנוע פערים גדולים מדי בין העשירים ביותר לשאר האנשים, ועל כן אולי ראוי שאחת ליובל, חלק מהעושר שנצבר על ידם יחולק שוב לצורכי חינוך וציבור. זה לא יפגע ברמת חייהם – עדיין יישארו בידם מאות מיליונים – אבל זה יעניק מעמד חשוב יותר לערך השוויון, בלי לפגוע באחריות האישית של כל אדם לפרנסתו

שלא כמו השיטה הקומוניסטית, התורה אינה מצווה עלינו לחלק את הרווחים בשווה בין אלה שהצליחו יותר בעבודתם לאלה שהצליחו פחות. להפך, התורה מבצרת את זכות הקניין של האדם ברכושו, מתוך עמדה שזכאי אדם ליהנות מיגיע כפיו לפי חריצותו, כישרונו וברכת ה' שבמעשיו. וציוותה התורה לקיים את הכוהנים והלוויים והעניים על ידי הפרשת אחוז מסוים מהיבול, ואפילו בזה נתנה התורה לבעל הפירות את הזכות לקבוע לאיזה כהן ייתן את תרומותיו, ולאיזה לוי או עני ייתן את מעשרותיו (אמנם לקט שכחה ופאה עמדו לרשות העניים בלא שתהיה לבעל השדה זכות לחלקם).

אמנם ישנו יסוד גדול של שוויון בתורה, שבא לידי ביטוי במצוות היובל, לפיו כל קרקעות הארץ צריכות להיות מחולקות בשווה לכל ישראל. וגם מי שנאלץ למכור את נחלתו – בשנת היובל נחלתו תחזור אליו או ליורשיו. וכן מי שלא הצליח להתקיים עד שנאלץ למכור את עצמו לעבד – היה משתחרר ביובל, כדי שיוכל לפתוח דף חדש, ולשוב לסלול את דרכו על פי בחירתו (יש לציין שבמצב כלכלי כמו שלנו, שבו אין אדם שרעב ללחם כפשוטו, אסור לאדם למכור עצמו לעבד, וממילא אסור לקיים את מוסד העבדות).

השילוב בין שני הרעיונות

אפשר לומר שאכן שני הרעיונות – השוויון מחד, והבחירה והיוזמה החופשית מאידך – חייבים לבוא לידי ביטוי במקביל. מצד אחד כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים, ועל כן משפט אחד לכול, ומתחילה הקרקעות שהן אמצעי הייצור צריכות להיות מחולקות בשווה. מאידך, הביטוי העיקרי לצלם אלוקים שבאדם הוא יכולתו לבחור וליזום. אם יעבוד בחריצות ובכישרון – ירוויח, אם יתעצל – יפסיד. ולמעלה מזה בקודש: אם יקיים את התורה והמצוות – יזכה לברכה בעולם הזה ושכר טוב בעולם הבא. ואם יבחר ברע – לא יראה ברכה בעולם הזה וייענש בעולם הבא.

משמעות מצוות היובל לימינו

בעבר, תשעים אחוזים מבני האדם התפרנסו מחקלאות. האדמה הייתה אמצעי הייצור העיקרי, ולכן חלוקתה בשווה יצרה בסיס שוויוני לכל. כיום האדמה כבר אינה אמצעי הייצור העיקרי, והפרנסה תלויה בגורמים רבים. אולם נדמה שעלינו ללמוד ממצוות היובל שני יסודות: האחד, כשם שהאדמה החקלאית חולקה לכולם בשווה, כך עלינו לחלק את שאר משאבי הטבע שברא ה' בשוויון. בכלל זה הקרקע לבנייה, המים, הנפט, הגז, החופים, גלי רדיו, האוויר והשמש. השני, כשם שציוותה התורה לחלק בשווה את אמצעי הייצור, כך יש להשתדל להעניק לכל הצעירים חינוך שיקנה להם, עד כמה שאפשר, הזדמנות שווה להתפרנס מכישרונם ומחריצותם. בתכנון יעיל ניתן לשלב את שני היסודות הללו יחד, בהפניית הכסף המתקבל ממשאבי הטבע לחינוך מקצועי מיטבי לכל אדם.

בכך נזכה להגשים את רעיון חלוקת הארץ לכל ישראל, כולל התיקון שנעשה בהחזרת הקרקעות לבעליהן ביובל. שכן הענקת חינוך איכותי לכולם, מאפשרת גם לילדיהם של הורים עניים לרכוש מקצוע טוב לפי כישרונם וחריצותם.

אפשר לומר שזה ייעודה של מצוות היובל – להשיב את חירותו הטבעית של האדם שנברא בצלם אלוקים למקומה, תוך חלוקת כל המשאבים שברא ה' בשווה.

הצעת היובל לאילי ההון

אולי עוד אפשר להציע, שכשם שביובל השדות חזרו לבעליהן והעבדים השתחררו לביתם, כך יש מקום שחכמי ישראל יבחנו לעומק את מבנה המשק המודרני, וישקלו אם ראוי שביובל אחוז מסוים מהעושר הנצבר יחזור להיות מחולק בשווה. שכן בנוסף לחוקים שנועדו למניעת מונופול, שפוגע בתחרות החופשית וחונק את התעשייה והמסחר, יש מקום למנוע פערים גדולים מדי בין העשירים ביותר לשאר האנשים. ויש בזה גם מידה של צדק, שכן המערכות הציבוריות התקינות הן שמאפשרות לעשירים הגדולים להתעשר, ועל כן אולי ראוי שאחת ליובל, חלק מהעושר שנצבר על ידם יחולק שוב לצורכי חינוך וציבור. זה לא יפגע ברמת חייהם, עדיין יישארו בידם מאות מיליונים, אבל זה יעניק מעמד חשוב יותר לערך השוויון, בלי לפגוע באחריות האישית של כל אדם לפרנסתו.

שלושת השבועות

שלושת השבועות שמתחילים מליל י"ז בתמוז ונמשכים עד תשעה באב הם ימים של צער, שעליהם נאמר "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" (איכה א, ג). כדי לציין את אופיים של הימים הללו תיקנו חז"ל לקרוא בשלוש השבתות שבין המצרים הפטרות העוסקות בפורענויות, ובשבע השבתות שלאחר תשעה באב קוראים שבע הפטרות של נחמה (שו"ע תכח, ח, על פי פסיקתא).

ברוב קהילות ישראל נהגו שלא לערוך נישואין בשלושת השבועות. ויש מהספרדים שנהגו להימנע מנישואין רק בתשעת הימים.

יוצאי אשכנז וחלק מהספרדים, ובתוכם יוצאי מרוקו וג'רבה והנוהגים על פי האר"י, נוהגים שלא להסתפר בשלושת השבועות. ושאר עדות המזרח נזהרים בכך רק בתשעת הימים.

ריקודים ומוזיקה

אף שחז"ל לא תיקנו תקנות מיוחדות לציין את הצער והאבלות של שלושת השבועות, נהגו ישראל להימנע בכל שלושת השבועות מריקודים ומחולות (מ"א תקנא, י).

כהמשך לכך, אין שומעים בימים אלו מוזיקה שמחה, וגם מוזיקה שאינה שמחה אין לשמוע בקול רם, כי גם בעוצמת הקול יש חגיגיות ושמחה. ובתשעת הימים, גם מוזיקה שאינה שמחה אסור לשמוע, ורק מוזיקה עצובה מותר (פניני הלכה זמנים ח, ד ה).

ברכת שהחיינו ושאר קניות

נוהגים שלא לקנות בימי בין המצרים בגד או רהיט שמברכים עליו "שהחיינו", מפני שימים אלו הם ימי פורענות, ואין ראוי לומר עליהם "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

אבל מותר לקנות עד ראש חודש אב דברים שאין מברכים עליהם "שהחיינו". לפיכך, מותר בימים אלו לקנות גרביים או גופיות, שהואיל ואינם חשובים כל כך, אין מברכים עליהם "שהחיינו". וכן מותר לקנות בגדים שעוד צריכים תיקון, שכן אין מברכים עליהם "שהחיינו" בעת הקנייה אלא בעת הלבישה הראשונה, ויחדשום לאחר תשעה באב או בשבת שלפני ראש חודש אב. וכן מי שאינו נוהג לברך "שהחיינו" בעת קניית הבגד אלא בעת לבישתו, רשאי לקנות בימים אלו בגדים חדשים, ויחדשם לאחר תשעה באב או בשבת שלפני ראש חודש אב.

וכן מותר לבני זוג לקנות רהיט, שהואיל והם שותפים ברהיט הם מברכים על קנייתו "הטוב והמטיב" ולא "שהחיינו", וברכה זו מותר לברך בימי בין המצרים. אבל יחיד צריך להימנע מקניית רהיט, מפני שעליו לברך על קנייתו "שהחיינו".

מי שהזדמן לו פרי חדש, אם ניתן לשומרו במקרר עד שבת, יברך עליו "שהחיינו" בשבת. ואם יש חשש שירקיב בינתיים, יברך עליו "שהחיינו" בימי החול כדי שלא להפסיד את הברכה.

קניות בתשעת הימים

משנכנס אב ממעטים במשא ומתן, ויש להימנע גם מקניות שאין מברכים עליהן "שהחיינו". ואף קנייה חודשית של מזון אין ראוי לקיים בתשעת הימים.

טיולים ושחייה

יש אומרים שצריך להימנע מטיולים ומרחצה בים או בבריכה בשלושת השבועות, כדי למעט בתענוג בימי בין המצרים. ועוד, שאלו ימים מועדים לפורענות, וצריך להימנע בהם מדברים שעלולים לסכן את הנפש.

אולם להלכה אין בזה איסור, מפני שמה שאמרו חז"ל למעט בשמחה הוא רק מראש חודש אב, אבל לפני כן אין איסור לעשות דברים שיש בהם הנאה ותענוג, ורק מאירועי שמחה מיוחדים יש להימנע, כגון קיום מסיבות, קונצרטים וריקודים. לפיכך מותר לטייל, לרחוץ ולנפוש בבית מלון עד סוף חודש תמוז.

ולגבי החשש מדברים שיש בהם סכנה, אין מדובר בחשש שמשנה את כללי הזהירות הנדרשים במשך כל השנה. לפיכך, מותר לקיים טיולים וכדומה בשלושת השבועות, ויש להקפיד בהם במשנה זהירות על כללי הבטיחות שצריך לשמור בכל השנה.

משנכנס אב ממעטים בשמחה, ולכן צריך להימנע מטיולים ומבילויים שעיקרם לתענוג ושמחה. וטיול או נופש שנועדו בעיקר לצורך לימודי או בריאותי – מותר לקיים בתשעת הימים. וכן לגבי רחצה בבריכה או בים, אם המגמה לשם בילוי – אסור, ומי שמסיבות בריאותיות הורו לו לשחות – מותר אף בתשעת הימים.

שמחת שבועות בגשמיות וברוחניות

חשיבות השמחה בחג השבועות, גם בהיבט הגשמי • להימנע מהכנה אסורה משבת לחג השבועות • האם מותר להוציא בשבת מאכלים מהמקפיא לצורך החג • האסור והמותר בהכנת נרות חג השבועות ובהדלקתם • באילו תנאים מותר להתקלח בשבת וביום טוב • אופן אמירת ברכות השחר לאחר לילה בלי שינה • אכילה ושתייה במהלך ליל שבועות ובזמן הסמוך לתפילת שחרית • עדות מביקור בבית האבלים על הרב משה לוינגר • החיבור של המשפחה הגדולה והענפה למורשתו של הרב לוינגר

שמחה חג השבועות – רוחנית וגשמית

שמחת חג השבועות גדולה ומיוחדת היא. ולכן אפילו רבי אליעזר, שלדעתו ראוי לאנשי מעלה להקדיש את הימים הטובים ללימוד תורה, והאכילה בהם תהיה רק כדי שלא יחשבי מעונה, מודה גם הוא שבחג השבועות צריכים לערוך סעודה חשובה, מפני שהוא "יום שניתנה בו תורה" (פסחים סח, ב). שהואיל והתורה באה לתקן את שני העולמות, הרוחני והגשמי, צריכה השמחה בחג השבועות להתפשט גם בעולם הזה באכילה ושתייה. וזה התיקון השלם, שכולל נשמה וגוף, ועל ידי כך מתגלה שאין דבר מנותק או מרוחק מה' יתברך. ויש תכנים עמוקים שגנוזים בגוף ובתחושותיו, שרק כאשר הגוף מצטרף לנשמה אפשר לעמוד עליהם. ולכן הדבקות השלמה בה' כוללת נשמה וגוף. וכפי שיהיה לאחר תחיית המתים, שתחזור הנשמה להיות בגוף, והעניין האלוקי יתגלה בשלמות בכל המדרגות.

לפיכך צריך להדר מאוד בשמחת חג השבועות, כדי שיהיה ניכר שעל ידי התורה גם הצד הגשמי שבחיים מתוקן. ויסוד זה רמוז בכך שבחג השבועות מביאים את מנחת שתי הלחם, שעשויה חמץ. כידוע, החמץ רומז לגאווה וליצר הרע, ועל ידי התורה יצר הרע נעשה מתוקן, ולכן מקריבים אותו בחג השבועות.

דיני הכנה משבת ליום טוב שחל במוצאי שבת

כשעליתי מאמריקה, סיפרה הרבנית לוינגר, חשבתי שכבר הפסדתי את הזכות להיות מאנשי הבראשית שהיו שותפים במצווה של הקמת המדינה. ואז לאחר מלחמת ששת הימים אמר לי ר' משה: הנה, גם לך יש הזדמנות להיות מאנשי בראשית

כאשר יום טוב חל במוצאי שבת, יש להיזהר שלא להכין דבר משבת לחג, מפני שהשבת נועדה לקדושה ולמנוחה, ולא כדי
שיעשו בה הכנות ליום אחר. וכל הטורח בשבת להכין דבר ליום חול או ליום חג – מזלזל בכבודה (פניני הלכה שבת כב, טו‑טז).

לפיכך, אסור לשטוף את הכלים שהתלכלכו בשבת כדי לאכול בהם בחג, אלא רק לאחר צאת השבת ישטפו אותם לצורך סעודת החג. וכן אסור לנקות את השולחן בשבת לכבוד החג, אבל מותר לנקות אותו כדי שיהיה מסודר בשבת, למרות שתצמח מזה תועלת לחג.

מי שהולך לבית הכנסת מבעוד יום רשאי לקחת עמו מחזור של חג, ויעיין בו מעט בשבת ובכך לקיחתו תיעשה גם בעבור שבת.

נחלקו הפוסקים בדין הוצאת מאכלים מהמקפיא בשבת לצורך סעודת ליל חג. ולמעשה בשעת הדחק, כאשר ההמתנה לצאת השבת תגרום עוגמת נפש ועיכוב משמעותי של הסעודה, מותר להוציאם בשבת. אבל בלא צורך גדול, יש להחמיר שלא להוציא מאכל מהמקפיא לצורך החג.

אסור להניח ביום השבת את התבשילים על הפלטה לצורך סעודת הלילה, אלא רק לאחר שתצא השבת, ויאמרו: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש". אז מותר להתחיל לעסוק בצורכי אוכל נפש ולבשל ולחמם את המאכלים.

זמן סעודה שלישית

לכתחילה יש להקדים את הסעודה השלישית לפני שלוש השעות האחרונות של היום. ואם לא הקדים, יקיים אותה גם בשעות הסמוכות לכניסת החג, וישתדל למעט באכילתו, כדי שיוכל לאכול בתיאבון את סעודת ליל יום טוב.

שינה בשבת לקראת ליל שבועות

עדיף שלא לומר שישנים בשבת כדי שיהיה כוח ללמוד בליל חג השבועות. ומי שרוצה לומר זאת רשאי, הואיל ועיקר האיסור הוא לדבר בשבת על דבר שאסור לעשותו בשבת, ובלימוד תורה אין מעשה שאסור לעשותו בשבת. וגם אין בדיבור זה כל כך פגיעה בכבוד השבת, הואיל והוא לצורך מצווה.

הדלקת נרות

אסור להדליק את נרות החג לפני צאת הכוכבים, אלא יש להמתין עד לאחר שייצאו הכוכבים ותצא השבת, ואז לומר "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" ולהדליק את הנרות.

מכיוון שאסור להדליק בחג אש חדשה, יש צורך להכין מלפני השבת נר שידלוק יותר מעשרים וארבע שעות, שממנו יוכלו להדליק נרות בחג. ואם לא הכינו נר כזה, יש להיעזר בשכנים ולקחת מהאש שלהם כדי להדליק את נרות החג.

מותר לתחוב את הנר בכוח לתוך הנקב שבפמוט, ולמרות שעל ידי כך הנר נשחק מעט. וכן מותר להסיר על ידי סכין את השעווה שנותרה בנקב הפמוט ומפריעה להכנסת הנר החדש, וכן מותר להסיר דיסקית מתכת של נרונים שנדבקה לתחתית כוס הזכוכית שמניחים בה את הנרונים. וכן מותר לתחוב פתיל-צף לתוך מצוף השעם. אבל אסור לחמם את נר השעווה כדי להדביק אותו בפמוט, גזירה שמא ימרח, שהוא תולדה של ממחק. וכן אסור לחתוך או לשייף את בסיסו של הנר כדי שאפשר יהיה לתוקעו בנקב הפמוט, משום איסור מחתך.

רחצה

מכיוון ששבת ויום טוב צמודים, ואנשים רבים רגילים להתרחץ בכל יום, מי שמרגיש צורך להתרחץ בשבת אחר הצהריים, רשאי להתרחץ במים פושרים שאין סובלים מקרירותם אך גם אינם חמים, אבל לא ירחץ במים חמים משום גזירת מרחץ. ובלילה של חג השבועות או ביום שלמחרת מותר אף להתרחץ במים חמים, ובתנאי שהמים התחממו בהיתר, כגון על ידי דוד שמש או על ידי שעון שבת (פניני הלכה שבת יד, ח; מועדים ה, י).

עוד צריך לזכור שלא להסתרק, משום שהסירוק משיר שיער והדבר אסור מהתורה.

ברכות השחר לנשארים ערים בלילה

גם מי שלא ישן בלילה מברך את ברכות השחר, מפני שברכות השחר נתקנו כהודאה על ההנאה הכללית שמתחדשת לבני האדם בכל יום, ולכן גם מי שלא נהנה באופן אישי מדבר מסוים – מברך עליו. אמנם לגבי מספר ברכות ישנם חילוקי מנהגים.

נטילת ידיים

לעניין נטילת ידיים, מוסכם שצריך ליטול ידיים לפני תפילת שחרית, אלא שנחלקו האם לברך על נטילה זו. למנהג אשכנזים, הטוב הוא להתפנות לפני התפילה ולנגוע באחד המקומות המכוסים שבגוף שמאז הרחצה הקודמת הזיע בו מעט, ובכך יתחייב בנטילת ידיים בברכה. אולם למנהג הספרדים, בכל מקרה אין לברך על נטילה זו.

ברכות התורה

מוסכם שאם ישן במשך היום שלפני כן לפחות חצי שעה, יברך בבוקר ברכות התורה. ואם לא ישן כלל במשך כל היממה, לדעת רוב רובם של הפוסקים יברך את ברכות התורה, אבל מכיוון שיש מעט פוסקים שסוברים שלא לברך, לכתחילה טוב לשומען מאדם שישן ולכוון לצאת בשמיעתן.

ברכת "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה"

יש אומרים שרק מי שישן בעצמו יכול לברכן, ועל כן נכון לשומען מחבר שישן ולכוון לצאת בשמיעתן. וכאשר אין שם מי שעומד לברכן, לדעת רוב הפוסקים יברך אותן בעצמו, וכך נוהגים כל הספרדים וחלק מהאשכנזים. ויש אשכנזים שנוהגים להחמיר מספק לאומרן בלא שם ומלכות. ואשכנזי שאינו יודע מה מנהגו, רשאי לנהוג כמנהג רוב ישראל ולברך את כל הברכות בעצמו.

סיכום

למנהג רוב ישראל, הנשארים ערים כל הלילה מברכים את כל ברכות השחר וברכות התורה. והמהדרים, כאשר יש להם אפשרות, יוצאים ידי חובת ברכות התורה וברכות "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה" בשמיעתן ממי שישן בלילה.

זמן הברכות

על פי ההלכה אומרים את ברכות השחר וברכות התורה סמוך לתפילת שחרית. ועל פי הקבלה נוהגים לומר את ברכות השחר אחר חצות הלילה, ואת ברכות התורה אחר עמוד השחר.

אכילה ושתייה בלילה ולפני תפילת שחרית

במשך הלילה מותר לאכול ולשתות בלא הגבלה. ומשיגיע לחצי שעה הסמוכה לעמוד השחר, אסור לקבוע סעודה, שמא ייגרר בסעודתו. בכלל זה אסור לאכול אז פת או עוגות בשיעור של יותר מכביצה, אבל מותר לאכול בלא קביעת סעודה ירקות ופירות ותבשילי מזונות בלא הגבלה. ומשעה שיעלה עמוד השחר אסור לאכול דבר וכן אסור לשתות קפה או מיץ, ואפילו מי שהתחיל לאכול או לשתות לפני כן – צריך להפסיק. ורק מים מותר לשתות אחר שעלה עמוד השחר.

הרב משה לוינגר זצ"ל

אשתי זכתה לנחם אבלים בבית משפחת לוינגר בחברון. כשבאה אצל הרבנית האבלה, מיד אמרה לה: מכל בתי המדרש, רק בית מדרשו של הרב קוק הבין את ערכה של ארץ ישראל. כל ההתיישבות ביהודה ושומרון והגולן מכוח בית המדרש הזה. ההצלה של מדינת ישראל בזכות ההתיישבות הזאת. לולי כל היישובים כל השטח הזה היה נשלט על ידי דאע"ש, וכל המדינה הייתה בסכנה.

כשעליתי מאמריקה, סיפרה הרבנית לוינגר, חשבתי שכבר הפסדתי את הזכות להיות מאנשי הבראשית שהיו שותפים במצווה של הקמת המדינה, ואז לאחר מלחמת ששת הימים, אמר לי ר' משה: הנה, גם לך יש הזדמנות להיות מאנשי בראשית.

הם יושבים אבלים, אבל הבית מלא חיוניות. נכדים ממלאים את כל החדרים. כל מנחם שמתחיל לספר על הרב משה זצ"ל, מיד מזדרז אחד הנכדים ומפעיל מכשיר הקלטה. בצד יושבת נכדה ומתמללת את ההספדים, ובצד השני נכד אחר מקליד את דברי המנחמים. נכון להיום מונים הילדים, הנכדים והנינים מאה וארבעים ותשעה, ועוד עשרים ושלושה חתנים וכלות של הילדים והנכדים. והרבנית אומרת בדמעות: רק להודות לה', רק להודות לה' על כל הברכה.

לאחר שהתחילו ליישב את חברון, היה הרב משה מכתת רגליו מעיר ולעיר ומתיכון לתיכון, ובכל מקום דרש ולימד על ערכה של תורת ארץ ישראל וקרא להצטרף למפעל ההתיישבות. אחת הבנות שנענתה לקריאתו הייתה ציפורה מרחובות, שעלתה לחברון ונישאה למנחם לבני, והקימה בית של חסד בקריית ארבע. לפני ימים ספורים, בגיל 63, נפטרה ממחלה קשה כשהיא מותירה אחריה משפחה מפוארת, שכבר עתה מונה 45 נפשות. שישה ילדים כבר זכתה לחתן, והם פרושים ברחבי יהודה ושומרון.

מתנחמים בבניין הארץ

נחמה בקניין המערה

לאחר שעמד בניסיון הנורא של העקדה, חזר אברהם אבינו למקומו והוצרך להתמודד עם ניסיון נוסף. שרה אמנו, אשת בריתו, שהלכה עמו בכל הדרכים, חוותה עמו את הגילויים הגדולים וגם את הייסורים והאכזבות, נסתלקה מעמו. לא נותר לו עוד ידיד מבני דורו. את משפחתו וחבריו עזב באור כשדים וחרן כדי ללכת בדרכי ה', יחד עם שרה קרב רחוקים והשפיע אמונה ומוסר, אבל חברים ממש לא היו להם. 'אברהם העברי' – שכל העולם לעבר אחד ואברהם ושרה לעבר אחר (ברא"ר מא). ועתה הוא נותר אבל וגלמוד. יכול היה לשקוע בצער ולאבד את עשתונותיו, אבל הוא מתנחם בדבר העמוק ביותר שיכול יהודי להתנחם – בבניין הארץ. הוא מנתב את האבל הפרטי לקניין הנחלה הראשונה בארץ.

והכנענים בני חת מכבדים אותו מאוד, מוכנים לתת לו לקבור את שרה בכל מקום שירצה, אבל בשום פנים לא רוצים למכור לו נחלה. שלא יאחז בקרקע. ולכן כשהוא פונה על עפרון, מעלה עפרון את המחיר לסכום דמיוני, מתוך הנחה שאברהם יעדיף לקבור את שרה בחינם. אבל אברהם אבינו מסכים מיד לשלם את המחיר הנקוב, וכבר לא נעים לעפרון לחזור בו, ותאוות הממון מתגברת עליו, והוא מוכר לאברהם אבינו את מערת המכפלה אשר בחברון עם כל השדה סביב. שם קבר את הצדקת, ובכך קבע את היאחזותו של עם ישראל בארץ לדורות עולם.

ומאז ועד היום, מתנחמים האבלים בנחמת ציון וירושלים. שאם זכה היהודי לתרום משהו לתיקון העולם, הרי שחייו לא היו לשווא, והם מצטרפים אל זרם החיים הכלל עולמי, שחותר לבניין ציון וירושלים וקירוב הגאולה. ואין נחמה גדולה מזו.

ההבטחה והמימוש

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל כבר מזמן שהבטיח ה' לאברהם ולזרעו את הארץ: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית יב, ז), "לך אתננה ולזרעך עד עולם" (שם יג, טו). אולם רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. ולכן אין ההבטחה מתממשת אלא בקיום מצוות יישוב הארץ, שמחייבת אותנו להתאמץ בכל כוחותינו – לכבוש את הארץ ולהתנחל בה.

וכמו שלמרות שנתן לנו הקב"ה את התורה במתנה, עלינו ללומדה בשקידה ובעמל כדי ללומדה ולקנותה, כך עלינו לעמול ולשקוד במצוות יישוב הארץ. וככל שהמצווה גדולה יותר, כך גדול יותר גם העמל הנדרש לקיומה. וזהו שאמר רבי שמעון בן יוחאי: "שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי ייסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא" (ברכות ה, א).

ומעשה אבות סימן לבנים. ממעשיו של אברהם אבינו, שגם בזמנים קשים ומסובכים השקיע הון עתק כדי להיאחז בארץ, עלינו ללמוד גם לימינו אלה, שלא לחסוך ממון ומאמץ כדי לקנות את הארץ ולבנות בה עוד בתים. וכמה גדולים מעשיהם של המתנחלים בהר, ביהודה ושומרון, שזוכים לעסוק במצווה הזו, להפריח את שממות ההרים ולהגשים את חזון הגאולה שבנביאים. ולו היו יודעים את גודל המצווה שהם עסוקים בה, היו מתאמצים יותר לבנות עוד בתים ולהוסיף עוד משפחות וילדים.

פירוש יפה של סוחר

אמר לי פעם סוחר, שאמנם התנהגותו של עפרון כלפי אברהם אבינו מקוממת, אבל מדבר אחד יש לו נחמה: מצערו הגדול של עפרון החיתי, שעד סוף ימיו לא סלח לעצמו על שביקש רק ארבע מאות שקל כסף במקום לבקש יותר. לאחר מעשה הוא ודאי הבין שאברהם היה מוכן לשלם כל מחיר.

רק את בני לא תשב שמה

הדאגה להמשך השושלת היא הדאגה העמוקה ביותר, ובמיוחד אצל אברהם אבינו, שנבחר להיות אב לאומה אשר תבשר את דבר ה' בעולם, שנאמר (בראשית יח, יט): "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". על כן שלח את אליעזר עבדו הנאמן לחפש אישה מתאימה ליצחק במשפחתו אשר בחרן, אותה הכיר כמשפחה שמתאימה לקלוט את הרעיון המוסרי האלוקי הנדרש לייסודו של עם ישראל. "ויאמר אליו העבד: אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי אל הארץ הזאת, ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם? ויאמר אליו אברהם: הישמר לך פן תשיב את בני שמה. ה' אלוקי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דיבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אישה לבני משם. ואם לא תאבה האישה ללכת אחריך, וניקית משבועתי זאת, רק את בני לא תשב שמה!"

וכל כך חשש אברהם אבינו שמא בנו ירד לחרן, עד שדרש מהעבד להישבע על כך: "וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדוניו, וישבע לו על הדבר הזה". הרי שיותר חשוב שיצחק יישאר בארץ מאשר יינשא לאישה המתאימה לו. עד כדי כך גדולה מעלתה של ארץ ישראל.

ויש להוסיף, שמכל הבחינות היה יותר קל ליצחק לחיות בחרן, שכן בארץ ישראל הוא נחשב לאדם זר, ללא קשרי משפחה עם בני המקום. אבל רק בארץ ישראל אפשר לגלות את העניין האלוקי, ולכן, למרות כל הקשיים, צריכים להישאר בארץ. ואף רבקה אמנו הבינה זאת, ובניגוד לעמדת בני משפחתה הסכימה מיד לעלות לארץ ישראל.

כאז כן היום

כאז כן היום, העוזבים את ארצות הגולה, את חבריהם ובני משפחותיהם, ובוחרים לעצמם בני זוג שיהיו מוכנים לעלות עימהם לארץ, הם הבנים הטובים ההולכים בדרכי האבות. ועלינו להכיר במעלתם. ובמקום להתלונן על כך שאינם יודעים מספיק טוב עברית, עלינו לכבדם מאוד, כי מעלתם גדולה משלנו, ומי יודע אם לנו שנולדנו בארץ היה הכוח לעזוב את הכול ולעלות.

ומה יהיה עלינו, מדוע קופחנו? הרי את זכות העלייה לארץ כבר נטלו הורינו או סבינו. אלא שמצווה גדולה עדיין מזומנת לפנינו, לעלות להרים וליישב את המקומות המקודשים ביותר, את יהודה ושומרון.

אבא שמחלל שבת ורוצה לעשות קידוש

שאלה: אני נערה בת שש עשרה. לפני שנה חזרתי בתשובה, והורי מכבדים את דרכי, ומאז הם גם מקפידים יותר לשמור כשרות. שאלתי היא האם למרות שאבי מחלל שבת אני יכולה לצאת ידי מצוות הקידוש בקידוש שהוא עושה? שכן שמעתי שכל המחלל שבת נחשב כמו עובד עבודה זרה, ודינו כמו גוי שאינו יכול להוציא יהודים ידי חובה. האם זה נכון שמחלל שבת נחשב כמו עובד עבודה זרה?

חומרת המחלל שבת

תשובה: כתב הרמב"ם (הלכות שבת ל, טו): "השבת ועבודה זרה, כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה, והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם. לפיכך כל העובר על שאר המצוות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם כגויים לכל דבריהם".

כלומר, העובר על אחת מכל העבירות שבתורה, אינו נחשב מומר לכל התורה, ומתייחסים אליו כאל יהודי שחטא. אבל העובדים עבודה זרה והמחללים שבת בפרהסיא, אע"פ שלא חטאו כדי להכעיס והם שומרים את שאר המצוות, קנסו אותם חכמים שכל זמן שלא יעשו תשובה, הרי הם כמומרים לכל התורה ודינם כגויים לכל דבר (עירובין סט, ב; חולין ה, א). אין מקבלים מהם קרבנות בבית המקדש (רמב"ם מעשה הקרבנות ג, ד), ואין מצרפים אותם למניין (מ"ב נה, מו), ואין שותים מהיין שנגעו בו, ואין מצווה לגמול עימהם חסד כפי שאנו מחויבים כלפי כל יהודי (אהבת חסד ח"א ג, ג).

דין מחלל שבת שעושה קידוש

אבל אם מחלל השבת עושה קידוש, לדעת רוב הפוסקים אין דינו כדין עובד עבודה זרה. שכן פירש רש"י שדין מחלל שבת כדין כעובד עבודה זרה מפני "שהעובד עבודה זרה כופר בהקב"ה, והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית". ואם אדם רוצה לעשות קידוש בשבת, הרי שהוא מעיד בעצמו שהוא מאמין בה' ומכבד את השבת, ואזי חילול השבת שלו הוא כמו שאר החטאים, שאינם מפקיעים אותו מכלל ישראל. וכך כתב בשו"ת בניין ציון כג, וכן כתבו עוד הרבה פוסקים להלכה (מהרש"ם, שדי חמד, זכר יהוסף, רשב"ן, אגרות משה יו"ד ד, נח; אור לציון ח"ב כ, ה). ואמנם יש מחמירים, אבל העיקר כדעת המקילים.

וכיוון שאביך מכבד את השבת ורוצה לעשות קידוש, את יכולה לצאת ידי חובה בקידוש שלו.

כיבוד הורים להורים חילוניים

יש להוסיף כי זה שחזרת בתשובה כמובן אינו פוטר אותך ממצוות כיבוד הורייך, אלא להיפך – בזכות חזרתך בתשובה תוכלי בעזרת ה' לכבדם עוד יותר. וגם אם היו נוהגים כלפייך בפחות סובלנות היית צריכה לכבדם (שו"ע יו"ד רמ, יח), קל וחומר כאשר הם נוהגים בצדקות ומכבדים את דרכך.

ישראל אע"פ שחטא – ישראל הוא

חובה לציין, שבכל אופן יהודי אינו יכול להתנתק מיהדותו, וגם אם יעבוד עבודה זרה ויחלל שבת בזדון ויעבור על כל העבירות שבתורה, עדיין הוא נשאר יהודי, ונשמתו מקודשת בקדושת ישראל. אלא שהוא רשע גדול, ועונשו חמור מעונש שאר הרשעים שלא הפרישו את עצמם מישראל (זוהר ח"ב קנא, ב). ולכן קבעו חכמים, שמצד אחד מקפידים עליו וקונסים אותו שלא לגמול עמו חסד, ומנגד, משתדלים להחזירו בתשובה.