חשבון נפש על חנופה

חשבון נפש

מתוך כוונות חיוביות, פעמים קורה שבני הציבור הדתי לאומי שוגים ביחסם למנהיגים ולרשויות. מתוך רצון לראות את הטוב ולהבליטו, ולתת כבוד למוסדות המדינה היהודית המתחדשת, הננו נוטים לסלוח למנהיגים ולא לבקר כראוי את הרשויות. יש בנו אידיאליזים רב. הננו מוכנים לרוץ ולרקד "שאו שערים" לפני כל מיני מנהיגים, שמבחינה ערכית ומוסרית אינם מגיעים לקרסוליהם של המרקדים בפניהם.
אולי זה נשמע מוזר שצריך לחזור בתשובה על יתר הערכה לבעלי תפקידים ושררה, אבל צריך לדעת כי חנופה היא איסור חמור, המשחית כל חלקה טובה, כנאמר "ולא תחניפו את הארץ" (במדבר לה, לג, ושם בספרי). היא נותנת לגיטימציה למעשים רעים. והתורה ציוותה (ויקרא יט, יז): "הוכח תוכיח את עמיתך", והמתחנף לא רק שאינו מוחה כנגד הרע אלא אף מחזקו. וגם כאשר החנופה נובעת מתמימות וכוונות טובות, נזקה אינו פחות מחנופה לשם טובות הנאה. במיוחד צריך להזהר מלתת כבוד מופרז לאישי ציבור, שעל ידי כך הם ממשיכים בדרכם הרעה, ואף אחרים נמשכים לטעות אחריהם (כמבואר בשערי תשובה ג, קפט-קצג).
עם כל הכבוד והנימוס שאנו מחוייבים כלפי שרים, אישי ציבור ומפקדי צבא, מצד תפקידם היצוגי, יש צורך בעמדה ביקורתית, שרק ממנה תצמח אלטרנטיבה, שתוכל לרפא את תחלואי המערכות הציבוריות.

היועץ המשפטי

דוגמא לכך היא התנהלותו של היועץ המשפטי. מבחינה אישית כמדומה שמר אליקים רובינשטיין הוא אדם יקר, בעל מידות טובות. אבל עמדותיו מוטעות מיסודם, ובולטת בהן ההתבטלות כלפי הדעה השלטת בקרב בעלי הכח במערכת המשפט השלטון.
אין אחד שקרא את דברי הרב אבינר וחשב שכאילו יש בדבריו קריאה לפגוע בחייהם של עריקי גיוס. עיתונאים סילפו את דבריו כדי לעורר מהומה. כצפוי אישי השמאל קפצו על המציאה, הנה הם זכו להיות "מאוימים", וניתנה בידם הרשות לתקוף שוב ולהשמיץ. לבסס את העלילה, כאילו הרבנים מסיתים.
ומה עשה מר רובינשטיין, במקום לגעור במעלילים, בחר להטיף מוסר לכבוד הרב אבינר שליט"א. כאשר מעקמים ומסלפים דבריו של אדם, ומפרסמים אותם בשמו, אין לו עליהם שום אחריות. האחריות כולה מוטלת על המסלפים והמפרסמים. בהם היה צריך מר רובינשטיין לנזוף. את אישי השמאל שקפצו ו"נעלבו" היה צריך לקרוא לסדר. לפני ש"נעלבים" מוטב לבדוק אם יש לכך סיבה.
אבל הוא, יחד עם עוד אחרים שכמותו, העדיף ללכת עם החזקים, עם השולטים בתקשורת ובמערכות המשפט, נגד החלש. כאשר ילד חנפן תומך במלך הכיתה שפוגע ומעליב את הילדים השונים והחלשים, אנו מגנים את החנפן על כך. על אחת כמה וכמה שכאשר היועץ המשפטי, שבמקום למלא את תפקידו ולהציל עשוק מיד תוקפיו, בוחר להצטרף אל העושקים, שהוא ראוי לגנאי. מר רובינשטיין היקר והאהוב – חזור בך וקדש שם שמיים.

חנופה בראיונות לתקשורת

גם אישי ציבור המתראיינים בתקשורת צריכים להזהר מחנופה למראיין או לדעות השולטות בתקשורת ובמערכת המשפט. מדוע לא לומר בפה מלא: כל הארץ הזו שלנו, שכם שלנו, רמאלה שלנו, חברון שלנו. אין כאן שום אדמה ערבית. כל ערבי שטוען שהארץ שלו הוא גזלן ואויב. כל רגב ורגב מאדמת הקודש הוא נחלה מאת ה' לאבותינו ולנו.
מדוע שאישי הציבור שלנו לא יאמרו באופן המפורש, שהפתרון היחיד הוא לכבוש באופן מלא את כל שטחי יש"ע, להשליט עליה את ריבונותינו, להרחיב את ההתנחלויות, ולגרש לחוץ לארץ את כל הלוחמים נגדנו. וכשהמראיין ישאל בתמהון, מה? זוהי עמדתך? בלא שום גמגמום או התנצלות ישיב: כן.

חנופה ביחס לטרנספר

מה ההתחסדות הזו, כאילו טרנספר אינו מוסרי? מדוע מאה שנות מלחמה וטרור יותר מוסריות? מדוע לא לבצע כאן את מה שהצליח במקומות רבים בעולם? על אחת כמה וכמה שנצטוונו שלא להניח לגויים רעים כאלו לגור בארץ ישראל, כנאמר: "לא תחנם" ו"לא ישבו בארצך".
וגם אם יש מישהו הסובר שהטרנספר אינו מעשי, או אפילו אינו מוסרי. מדוע הוא צריך להתנער ממנו בנחרצות, להתגאות בכך שהוא נגד טרנספר. האם אין זו עמדה לגיטימית לכל הפחות כמו העמדה הדורשת לגרש מתנחלים מיש"ע? האם לא מובן שצודק להעניש את אויבינו העושים הכל כדי להרוס את חיינו. ההתנערות הנחרצת של חלק מאישי הציבור שלנו מטרנספר היא חנופה לדעה השלטת בתקשורת ולבעלי הכוח במערכת המשפט.

חנופה במאבק בטרור

גם הדיבורים על הצורך להזהר מהריגת חפים מפשע הנמצאים בסביבת המחבלים – הם חנופה לתקשורת ולכת השלטת במערכת המשפט. אין שום דרך להלחם בהצלחה באויב בלא לפגוע בסביבתו התומכת. כך עמדתה של תורתנו, שנאמר (דברים כ, כ): "ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה". ולמדו חז"ל בספרי: (שם קכ): "וצרת עליה – אף להרעיבה, אף להצמיאה, אף להמיתה במיתת תחלואים. ונתנה ה' א-להיך בידיך – אם עשיתה את כל האמור בעניין, סוף שה' א-להיך נותנה בידך".
אגב, כך עושות כל האומות, כולל אלה הנחשבות נאורות. (מדוע התשקורת ומערכת המשפט שלנו אינם מבינים זאת, זה עניין אחר).

חנופה לדתיות חיצונית

לעיתים גם ישנה חנופה ביחס לדתיות חיצונית. נראה כאילו הקיצונים המחמירים ביותר הם הדתיים הגדולים. ככל שהם יותר בעלי קטטות, ומתנגדים ללימודי חול, ולעבודה, ולגיוס לצבא ולישוב הארץ, כך הם יותר צדיקים. הם כל כך "צדיקים" עד שמרוב צדקותם הם מבטלים מצוות דאורייתא, ומבזים את גדולי הרבנים. מתחילים במרן הרב קוק זצ"ל וממשיכים לרב שטיינמן שליט"א. ישנם שמפחדים מקטטותיהם, אלימותם וחרמותיהם. על זה נאמר: "לא תגורו מפני איש". ויש הנכנעים כלפיהם בלא דעת, בתמימות שיש בה יותר משמץ של טפשות וחנופה.

סליחות

אחר שנתאזר בגבורה, ובלא שמץ חנופה נזקוף את קומתנו, נבואה לבית הכנסת, ונשתחווה ונכרעה לפני ה' אלוקינו. "אשר לו הים והוא עשהו, ויבשת ידיו יצרו. אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש". רק אליו נכרע, ורק לפניו נשתחווה.
כאברהם אבינו עליו השלום, שבגבורתו עמד כנגד כל בית אביו ושיבר את הפסילים, ורק לפני ה' כרע והשתחווה.
כדוד מלכנו, שניצח את כל אויביו, ובנה את מלכות ישראל, ואמר: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך" (תהלים ה, ח).
אנא ה', פנה נא אל התלאות ואל לחטאות. ראה נא את בניך-גיבוריך בנוסעם בדרכי יש"ע בלילות, ושמע את בכייתם אליך.
הט אזנך ממרום יושב תהילה. ושמע אל הרינה ואל התפילה.

צבי פישמן – "ימות המשיח"

לפני מספר שנים זכיתי ללמד בישיבת בית אל חבורה של בעלי תשובה מצויינים, ובתוכם ידידי היקר צבי פישמן. לפני שחזר בתשובה, עבד צבי כתסריטאי ומרצה באונברסיטה באמריקה. על לימודי עם צבי אפשר נאמר: "ומתלמידי יותר מכולם". אחר כמה שנים החל צבי לכתוב ספרים ותסריטים ברוח יהודית. יחד עם הרב סמסון כתב ספרים באנגלית על משנתו של הרב קוק זצ"ל.
אח"כ כתב את הספר "טוביה בארץ המובטחת", ועתה פירסם קובץ סיפורים חדש – "ימות המשיח". בסיפורים משתלבת המציאות הריאלית עם דמיון פורה, ובקצב מהיר כסגנונו של תסריטאי, העלילות מתפתחות ומסתיימות תוך השארת טעם טוב של עוד.
רוב הסיפורים עוסקים בהוויה הישראלית ומיעוטם ביהודי הגולה. בנוסף לעלילות הססגוניות ישנם רבדים עמוקים. בסיפור "תינוק שנשבה", צבי פישמן יוצר גירסה מודרנית של סיפורו של רבי נחמן "מעשה בבן מלך ובן שפחה שנחלפו". בסיפור "וארשתיך לי לעולם" ישנו תיאור חד לתחושתיו של יהודי הקרוע בין כלתו שבגולה לאהבתו לארץ ישראל. בסיפור "ימות המשיח" שעל שמו נקרא הספר, ובו הוא מסתיים, ישנו סוף טוב ומתוק לכל הבעיות האישיות והציבוריות, טרנספר מרצון וגילויה של האהבה. ירבו מספרים וספרים כאלה בישראל.

היופי בזיווג

שכר המצוות

שאלה מפורסמת, מדוע התורה מפרשת רק את השכר הגשמי שניתן למי שמקיים את המצוות, ואילו השכר הרוחני שבעולם האמת מופיע ברמז בלבד. תשובות רבות נאמרו לכך, וכולן טובות ונכונות, והפשוטה והבסיסית שבהן היא מה שפרש האבן עזרא (דברים לב, לט), שאילו התורה הייתה מציינת את השכר הרוחני שבעולם הבא, רק יחידי סגולה היו מבינים את מעלתו והיו מזדרזים לקיים את המצוות. אבל את השכר הגשמי כולם מבינים.
תשובה נוספת ישנה, ששכר רוחני הוא דבר מובן מאליו, שהרי ברור שהנשמה מתעלה על ידי עשיית המצוות. החידוש הוא שהשלמות הנקנית על ידי המצוות היא שלמות גמורה, הבאה לידי ביטוי גם בברכה ובשמחה הגשמית שבעולם הזה (עיין רמב"ן שמות ו, ב; ויקרא כו, יא).
משעמדנו על הקשר שבין הרוחני והגשמי, נתבונן בהיבט נוסף, הקשור לשאלה נוגעת ללב שקיבלתי.

שאלת היופי

שאלה: אני בחורה רווקה בת עשרים ושבע, ויש לי עוד הרבה חברות רווקות. וכולנו נתקלות בבעייה כאובה, כמעט לכל הבחורים חשוב מאוד היופי. הרי בפועל לא מתחתנים עם תמונה, מתחתנים עם אדם, בעל מחשבות ורגשות, אז מדוע היופי כל כך חשוב. חברה אחת שעוסקת לפעמים בשידוכים אומרת, שאם לא אומרים לבחור שהבחורה יפה או לכל הפחות בעלת המון חן, הוא בדרך כלל לא מסכים להיפגש. מדוע כך הוא טבע האדם? אנחנו לא נהיות יותר צעירות ולא יותר יפות?
תשובה: אילו היו צריכים להתחתן רק מפני החובה, יתכן שרק אחד מאלף היה מתחתן, השאר היו מוצאים תואנות שונות מדוע הם אנוסים ואינם מסוגלים להתחתן. כמו כן, אילו האוכל שהקב"ה ברא למעננו היה בעל טעם טפל ומאוס, בצבע אפור דוחה, למרות שהיו בו כל אבות המזון, אנשים רבים היו חולים ואף מתים מחוסר תזונה.
המראה החיצוני והתאהבות הראשונית הם השער שדרכו נכנסים לנישואין. אם ימשיכו להתקשר זה לזה, על פי הדרכתה של תורה, בשמירת גדרי הצניעות כלפי אנשים זרים, ובהרבות אהבה ביניהם – אהבתם תלך ותגבר. ככל שחכמתם ורגישותם תתפתח, כך הקשר שלהם יחדור לרבדים עמוקים יותר. ואז למרות שיזדקנו, וקמטים וכתמים יעטרו את פניהם, וקומתם תשוח – אהבתם תגבר. עד אין קץ.
כשנזכה לגאולה שלמה, ולתחיית המתים, יהיה הגוף משקף באופן מלא את מצבה של הנשמה, וככל שהנשמה תזדכך כך גם הגוף יהיה יותר יפה, והזקנים יהיו יפים מהצעירים. ליופי מעין זה זכו האמהות, משה רבינו שלא נס ליחו ובני ירושלים המסולאים מפז.

היופי רומז לחיוניות

שאלה: מדוע לא מחנכים את הבחורים והבחורות כי היופי החיצוני אינו העיקר?
תשובה: מחנכים לכך שהיופי אינו העיקר, אבל לבטל את ערכו של היופי לא ניתן, כך הוא טבעו של האדם, וכך טוב שיהיה – שהשמחה תתלווה לנישואין.
וכן מצינו באחד שבני משפחתו לחצו עליו שישא את קרובתו. וכיוון שהיתה מכוערת, קפץ ונדר שלא ישאנה לעולם. באה אצל רבי ישמעאל, והכניסה לביתו, ודאג שיקשטוה וייפוה. לאחר שנתייפתה כראוי לה, שאל רבי ישמעאל את אותו הבחור, וכי על בחורה זו נדרתה שלא תשאנה לאשה. אמר לו אותו הבחור: לא, שכבר היתה יפה בעיניו. באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר: "בנות ישראל יפות הן, אלא שהעניות מנוולתן". וכך עשה עם כמה וכמה בנות. וכשמת היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות: "בנות ישראל על רבי ישמעאל בכינה" (נדרים סו).
כידוע, ניתן להתיר את הנדר בעוד דרכים, כגון לשכנע את החתן כי היופי אינו העיקר, ואחר שהיה מבין זאת, ממילא היה נמצא פתח להתיר לו את נדרו. אלא שלא זאת הדרך, מוטב שהכלה תתייפה בעיני חתנה וכך ישאנה בשמחה.
התורה מציאותית, היא אינה הולכת כנגד טבעו של האדם, אלא מכוונת אותו. אמנם ברור שצריך להדגיש כי המידות הטובות חשובות מהיופי. אבל מנגד גם אי אפשר לחייב אדם להתחתן עם בחורה שהוא אינו אוהב מפני שאינה יפה בעיניו.
איננו רוצים לשבור את הטבע, כי הקב"ה גנז בו משמעויות רבות. היופי רומז לחיוניות המתגלה בתוך המציאות. השטחיים רצים אחר היופי החיצוני תוך התעלמות משאר התכונות החשובות יותר. המעמיקים מתבוננים פנימה אל התכונות הטובות שמתגלות בחיוניות, שמשתקפת אצלם כיופי מושלם.

היופי סוביקטיבי

ובכל אדם יש יופי יחודי, כמו שלימדנו רבי ישמעאל: "בנות ישראל יפות הן". אבל, כשדוחים את גיל הנישואין, קשה להבחין באותו יופי מיוחד. החיוניות האופטימית והתמימה האופיינית לגיל הנעורים – מתמעטת.
מי שמכיר את המציאות יודע, כי בחורים צעירים, פתוחים וגמישים יותר. לכן הם חושבים שרוב הבנות שנפגשות עמם יפות. ולעיתים בפגישה הראשונה הבחורה אינה נראית נאה בעיניהם, אבל אם הקשר מתחזק, הם מגלים את יופיה, עד שאינם מבינים מדוע חשבו בתחילה שאינה יפה.
אבל המבוגרים (בערך בני עשרים וחמש ומעלה) חושבים שרק מחצית מהבחורות יפות; וה"קשישים" (בערך בני עשרים ושמונה ומעלה) בדרך כלל חושבים שרק מיעוט קטן מן הבנות יפות. קשה להם למצוא את היופי הסובייקטיבי שקיים בכל בת זוג. אפשר לתת דרשות על שקר החן והבל היופי, הן חשובות ומועילות במידה מסוימת, אבל המציאות הכללית אינה משתנה. לכן קשה כל כך למבוגרים להתחתן. וגם כשהם מתחתנים, פעמים רבות הם חשים שבלית ברירה נאלצו להתפשר ולהנשא לבן או בת זוג שאינם מושלמים לטעמם.
עוד ראוי לחזור לנושא חשוב זה, שהקב"ה בכבודו ובעצמו עוסק בו.

הרב ריינס זצ"ל

השבוע חל יום הסתלקותו של הגאון הרב יצחק יעקב ריינס זצ"ל, שנפטר בי' אלול תרע"ה. בשנת ת"ר נולד. מנעוריו הצטיין כעילוי ושקדן, עוד לפני גיל עשרים כבר היה בקיא בשני התלמודים. בגיל עשרים וחמש התמנה לרבנותו הראשונה, ובגיל ארבעים וארבע התמנה לרב בלידא, שם כיהן עד סוף ימיו.
רגישותו ודאגתו לסיבלם של ישראל היתה עצומה. הוא ניתח את מצבם הקשה של יהודי מזרח אירופא, את האנטישמיות והרדיפות שגברו, והכיר בסכנה הנשקפת לקיומם. הוא חש כי מוכרחים למצוא דרך הצלה. וכך בהיותו בגיל ששים ושתיים, אחר שכבר התפרסם כאחד מגאוני הדור, נטל על עצמו את העול הכבד של הקמת תנועת "המזרחי" שבתוך התנועה הציונית. הזהירו אותו שמעמדו כתלמיד חכם יפגע, אבל הוא בעוז רוחו הכיר בגודל המצווה של הצלת ישראל, וייסד את התנועה הדתית לאומית. מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה מציין, כי את "המזרחי" הקימו תלמידי חכמים גאונים, ואילו את "אגודת ישראל" הקימו בעלי בתים.
בנוסף לכך, מתוך התבוננות במצב הדור, הכריע כי צריך להקים ישיבה שמשלבים בה במשך שלוש שעות בכל יום לימודי שפות ומדעים. כדי שתהיה ליהודים הדתיים פרנסה בכבוד, וכדי שתלמידי חכמים יהיו מצויים בהוויות העולם. בהיותו בן ששים וחמש הקים את הישיבה הגדולה בלידא, שתוך שנים ספורות גדלה עד שהכילה שלוש מאות תלמידים. באגרת הסבר כתב הרב ריינס מדוע דווקא הוא נטל על עצמו משימה כבדה ושנויה במחלוקת זו: "כי הרב שיפתח ישיבה כזאת, שילמדו בה גם לימודים כלליים, ימצאו מי שירננו עליו, ובכל אופן יתחילו להטיל ספק בצדקתו. וספק גדול הוא אם רב כזה יזכה לשם צדיק, ומעטים מעטים המה הרבנים שיתרצו מרצונם הטוב להסתלק משם צדיק…" אבל הוא למען טובתם של ישראל היה מוכן לזאת. יהי זכר צדקותו לברכה.

מצוות הצבא והצניעות

גודל מצוות השירות בצבא

אין לשער את גודל מעלת השירות בצבא ישראל, ששתי מצוות, שכל אחת מהן שקולה כנגד כל שאר המצוות, כלולות בה.
הראשונה: הצלת ישראל מיד אויביהם, וכידוע אפילו על הצלת נפש אחת מישראל מחללים שבת, ופיקוח נפש דוחה את כל המצוות, וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא. על אחת כמה וכמה שמי שמשרת בצבא ומשתתף בהצלת כלל ישראל, שהוא מציל עולם מלא.
השנייה, שמירת ארץ ישראל שתהייה ביד ישראל, וכפי שנאמר (במדבר לג, נג): "והורשתם את הארץ וישבתם בה". והורשתם פירושו כיבוש הארץ, שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, והישוב הוא להפריח את שיממותיה. ואמרו חז"ל (ספרי ראה נ"ג) שמצוות ישוב הארץ שקולה כנגד כל המצוות.
בימים אלו, מתגייסים לצבא ההגנה לישראל בני מחזור הקיץ, ובתוכם גם תלמידינו חיילי ישיבות ההסדר, הננו תפילה לפני אבינו שבשמיים, שיברך את כולם, ויכרית את שונאינו תחתיהם, ויעטרם בכתר ישועה ועטרת נצחון, ויחזרו כולם לביתם ולתלמוד תורתם לשלום, ויזכו להקים בתים טובים, ויראו בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות.

האם אפשר להקל בצבא

שאלה: כידוע השירות ביחידות הקרביות קשה, ולחייל דתי עלולים להיות גם קשיים חברתיים, השאלה האם מפני כך רשאי המשרת בצבא לנטות לקולא בענייני הלכה?
תשובה: להפך, דווקא בצבא יש להזהר שלא לנטות לקולא. וכפי שציוותה התורה (דברים כג, י): "כי תצא למלחמה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע". כלומר דווקא בצבא צריכים להזהר יותר. כשהאדם יוצא מסביבתו הטבעית, הסייגים הרגילים שהציב לעצמו נעלמים, ולכן יש יותר חשש שיכשל. ולכן דווקא בצבא צריכים להציב סייגים גדולים יותר. כמובן שבעת שהחייל עוסק בבטחון, כל מה שקשור לפיקוח נפש ונצחון על האויב דוחה שבת ושאר מצוות. אבל בשאר הזמנים, וכמובן בעת שעוסקים באימונים, ראוי להקפיד ולדבוק ביתר שאת בשמירת התורה והמצוות.
בנוסף לכך, דווקא החיילים המשרתים בצבא זקוקים ליותר סייעתא דשמיא, וראוי שיהדרו יותר במצוות (ע' רש"י…). מבחינה מסוימת תקופת השירות בצבא דומה לחודש אלול ועשרת ימי תשובה. וכמו שבימי הדין ראוי לאדם לדקדק במעשיו, כדי שיזכה בדין, כך גם ראוי לחיילים. ואמנם עצם הנכונות של חיילי ישראל למסור נפשם על הגנת העם והארץ יש בה זכות גדולה, אולם ככל שידקדקו החיילים יותר במצוות, כך נזכה יותר לסייעתא דשמיא. ולא רק נזכה לנצח את אויבינו אלא אף נדע כיצד לנהוג בחבלי הארץ המקודשים שיפלו בחלקנו.

צניעות בצבא

במיוחד בענייני צניעות וטהרת הלשון צריכים להקפיד יותר בצבא, שנאמר (דברים כג, טו): "והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך". ובאר הרמב"ן, שצריכה היתה התורה להזהיר על כך במיוחד במחנה, מפני שידוע כי במחנות החיילים נוטים יותר לפריצות וניבול פה. כפי הנראה החיילים שנמצאים בלחץ נפשי של אימונים קשים וסכנות, רוצים להשתחרר מהלחץ, והדרך הקלה לכך, על ידי קלות ראש, ניבול פה ועיסוק בענייני עריות. לכן מזהירה אותנו התורה, שמחנה ישראל צריך להיות קדוש וטהור.
אין צורך להשתחרר מהלחץ, צריך לתת לו משמעות מקודשת, שהוא כולו למען מצוות ישוב הארץ והגנת ישראל.

הרמטכ"ל היוצא שאול מופז

למרבה הצער, הרמטכ"ל היוצא, שאול מופז, דירדר מאוד את הצבא בתחום זה. בתקופתו נכנסו לחלק מהיחידות הקרביות בנות. הוא יכל לטעון כי נאלץ לבצע מדיניות זו עקב החלטת בית המשפט העליון (שבטחון המדינה ומסורת ישראל אינו בראש מעייניו). אבל הוא בחר להתגאות במהלך זה. פעמים רבות בנאומיו, במקום לדבר על הסכנות הנשקפות לישראל מאויביה מסביב, ובמקום לחזק את רוחם של החיילים שנכונים לחרף את נפשם למען עם ישראל, בחר להבליט את ההישג האישי של הבנות שהצליחו להשתלב ביחידות הגברים.
כשנציגי ראשי ישיבות ההסדר בקשו להפגש עימו על נושא כאוב זה. לא מצא לכך אפילו שעה אחת. הוא תרץ זאת בעומס הבטחוני שהתגבר בעקבות מלחמת אוסלו. אלא שבאותם הימים ממש, השתתף ביום עיון שלם שעסק באתגר החדש של צה"ל – שילובן של הבנות ביחידות הלוחמות.
יש לציין כי ביחידות של בני ישיבות ההסדר כל ענייני הדת מסודרים כראוי. אלא שמתוך אחריות כלל ישראלית, ובמיוחד אחר שראשי המכינות פנו אל ראשי הישיבות בבקשת סיוע, בקשו ראשי הישיבות להיפגש עם הרמטכ"ל ולהסביר לו את עמדת ההלכה והמסורת היהודית.
עכשיו משהשתחרר מצה"ל ומחובת הציות לממשלה, אנו מצפים שיאמר את כל האמת על הצורך ועל האפשרות לרסק את רשות הרצח והטרור הפלשתינאית.

פקודה בלתי חוקית

הלכה למעשה: המקבל פקודה להתאמן במסגרת שהצניעות אינה נשמרת בה, צריך שלא להסכים לכך. ואף אם יצטרך לשלם על כך מחיר אישי של ישיבה בכלא, מוטב שיסרב פקודה ולא יקבל על עצמו מציאות המנוגדת להלכה.
לפני גיוסם לצבא של בני המחזורים הראשונים, בישיבתנו בהר ברכה, היה הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל, מי שהיה הרב הראשי לישראל, ומייסדה של הרבנות הצבאית ונשיא ישיבת האידרא, מוסר לפניהם שיעורי הכנה. בשיעור הראשון היה מדבר על ערכה של המצווה לשרת בצבא. בשיעור השני היה מעודד את הבחורים, שיהיו גיבורים, ובכל עת שיפגשו עם פקודה הסותרת את ההלכה, יסרבו, ולא יפחדו לשלם על כך מחיר אישי.

מעשה מהרב גורן זצ"ל

וסיפר הרב גורן זצ"ל שפעם הדפיס בחוברת של הרבנות הצבאית הוראה הלכתית, שבכל עת שיש פקודה לחלל שבת שלא לצורך פיקוח נפש יש לסרב פקודה. הרמטכ"ל דאז, חיים לסקוב, כעס מאוד, ואמר שהכלל הבסיסי בצבא הוא הציות הפקודות. ומי שיש לו ביקורת על פקודה, צריך לבצעה ואח"כ להגיש קובלנה. כעונש על כך הורה להפסיק את פרסום העלון של הרבנות הצבאית. אבל הרב גורן לא נכנע, והתלונן אצל בן גוריון שהיה ראש הממשלה ושר הבטחון, וטען שכמו שמי שמקבל פקודה להרוג אדם חף מפשע, לא יהרוג אותו ואח"כ יתלונן על מפקדו, כך גם מי שמקבל פקודה לחלל שבת לא יחלל ואח"כ יתלונן. עליו לסרב פקודה. בן גוריון הצדיק את הרב גורן ונזף בלסקוב ואף הורה להכפיל את מספר העמודים בבטאון הרבנות הצבאית.

אע"פ כן

ולמרות הבעיות השונות שבצבא, ולמרות שהמדיניות הבטחונית מוטעת, אע"פ כן אין לשער את גודל המצווה לשרת בצבא. כי אחרי כל הביקורת, בטחונם של ישראל תלוי בצבא ההגנה לישראל. וגם אם ישנם קילקולים רבים בצבא, במיוחד בקרב בעלי הדרגות הגבוהות. הערך הכללי של צה"ל עולה הכל. בזכותו מדינת היהודים קיימת, בזכותו ניצלים חייהם של יהודים רבים. אילו כל אחד שהיתה לו ביקורת היה פורש מהצבא, מזמן היינו למשיסה לפני שונאינו. על כן מוטב שכולנו נהיה ביחד בצבא. על כיוצא בזה אמרו חכמים, שכל זמן שישראל מאוחדים, אפילו יש בהם חטאים מנצחים, שנאמר: "חבור עצבים אפרים הנח לו".

שר הבטחון

כה אמר הפוליטקאי הגדול, שר הבטחון, מר בנימין אליעזר בכ"ח אב, בישיבת מועצת מחוז תל אביב של מפלגתו: "אנחנו לא ניתן שיקרה מצב בו מפלים בין ילד לילד, בין מי שמשרת בצבא למי שלא משרת בצבא".
במקום לייצג את חיילי ישראל, שמחרפים את נפשם ביחידות הקרביות למען הגנת העם והארץ, ולמצוא כל דרך אפשרית לתגמל אותם על שירותם הצבאי, הוא דואג לערבים שאינם משרתים את מדינת ישראל, ובמקרה הטוב אינם פועלים נגדה.
כאשר מדובר על החרדים, אנחנו זוכים לשמוע מנציגי השמאל הטפות על ערך השירות בצבא. אבל כאשר רוצים לתגמל את החיילים, מתברר שיותר משהם בעד הצבא הם נגד החרדים ובעד הערבים.

הראויים לשבח

נסיים ביישר כח לשר היוצא רענן כהן שזכה לחוקק חוק חשוב עבור החיילים המשוחררים. וכן יישר כח לח"כ אורי אריאל שבזכותו הקיצוץ בקיצבאות הילדים הופחת למי שהוא או בן משפחתו שרת בצבא.
למרות הפרעותיו של שר הבטחון, יש להמשיך ברוח זו, ולהגדיל במיוחד את ההטבות למי שמשרת ביחידות הקרביות.

ליום הסתלקותו של הראי"ה קוק זצ"ל

אישיותו

גדולי תורה רבים היו בעם ישראל, אבל גדול כרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל – בדורות האחרונים – לא היה. גאונותו היתה מופלאה, לא היה תחום בתורה שלא הקיפו. זכרונו היה מבהיל. גדולי תורה סיפרו שבכל נושא תורני שהיו מדברים איתו, היה נראה כאילו ממש עכשיו למד את אותה הסוגיה בעיון. לא רק בתלמוד והלכה היה בקיא, חריף וחדשן, אלא גם בכל תחומי המחשבה, תנ"ך, מדרש, פילוסופיה וקבלה.
ובנוסף לכל זה היה צדיק וחסיד מאין כמוהו, שכל חייו היו קודש לעבודת ה'. היה גיבור ואיש אמת, שהסכים לשלם מחיר אישי למען אמת התורה. לעיתים הגאונות המופלגת יוצרת אופי משונה, אבל הרב קוק היה ידידותי ונעים הליכות, שכל רואיו הלכו שבי אחר אשיותו המקסימה. היה שכלתן ורגשן, חריף ובעל נפש שירית. היה בעל עולם פנימי עשיר ועם זאת פעיל מאוד בעשייה רוחנית וציבורית למען התורה, העם והארץ. לא יאומן איך כל הכשרונות המרובים והמגוונים הללו השתלבו בנפש אחת.

הערצת גדולי הדור

לא רק חסידיו אמרו זאת אלא גדולי הדור. ידידו הרב איסר זלמן מלצר, אמר לגאון המפורסם רבי חיים עוזר גרודזינסקי מווילנא: אנחנו (התכוון כלפי עצמו, שכך צורת הביטוי ביידיש) נחשבים גדולים עד שאנו מגיעים לידית דלת חדרו. שם הוא הגדול לבדו. כשהשתתף במסעות רבנים, ברחבי הארץ ובאמריקה, השתתפו עימו עוד רבנים גדולים, הרב אפשטיין ראש ישיבת סלבודקה, הרב מקובנא בעל ה"דבר אברהם", אבל היה ברור, כי הוא הבחיר שבהם. הרבי מגור העיד כי הרב זוכר את כתבי אביו בעל ה"שפת אמת" יותר טוב ממנו עצמו.
גאון הקבלה, בעל הלשם שבו ואחלמה העיד עליו, ששום סוד לא נעלם ממנו. כשאחד הרבנים שעסקו בקבלה התקשה במציאת מקורות לכתבים שבידו, ופנה למקובלים מובהקים שבירושלים, ולא יכלו לעזור לו. יעצוהו לפנות לרב קוק. אכן להפתעתו הרב, שהיה הרב הראשי ועסוק מבוקר עד ערב בתשובות הלכתיות ובעסקי ציבור, זכר מקורות לכל קטעי המשפטים שהזכיר.
סיפר בחור שלמד בישיבה לצעירים של מרכז הרב, שפעם התלבט בדרכו, ופנה אל הרב שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל, ושאלו, שמא כיוון שרוב הגדולים אינם הולכים בדרכו של הרב קוק, גם הוא צריך ללכת בדרכם של הרוב. ענה לו הרב אוירבאך, מה אתה מדבר, בזמן הרב רוב ככל גדולי ישראל היו בטלים אצלו.
ואכן מרן הרב קוק זצ"ל ערך את חתונתו של הרב אוירבאך זצ"ל וגם את חתונתו של יבל"א הרב אלישיב שליט"א. הוא היה רבם. וכן פנה אליו החזון איש בתואר "הוד כבוד מרן שליט"א".

דרכו המיוחדת – התורה הגואלת

מעל ומעבר לעיסוק בענייני השעה של הרבנות, התייחס הרב לבעיות הדור. הכיר לעומק את הלכי המחשבות הפילוסופיות והחברתיות, ובחן אותם לאורה של תורה. מתוך עמקות והיקף נפלאים ידע לבחון את הזרמים השונים במבט כללי, ולמצוא את נקודת הטוב שבהם ולחשוף את שורשה בקודש.
תפישתו היתה אחדותית, התורה על כל חלקיה, עם ישראל על כל שבטיו, ההיסטוריה על כל פרקיה. רק גאון וצדיק כמוהו, בעל דבקות בה' אחד, יכול היה להבין את הכל כאחד, ומתוך כך לסלול דרכים ובאורים נפלאים לתיקון עולם.
רבים הכירו את גדולתו וצידקותו, אבל רק מעטים הבינו שיש בדבריו תיקון שלם לבעיות הדור. הוא הבין לעומק את כל הכוחות שהתפרצו והתגעשו בעת החדשה, ההשכלה, הלאומיות, החופש והיצירה, ראה את הטוב והרע שבהם, והציב דרך לתקנם.

סבלו

עמוס מאוד בעבודה היה רבנו. הוא לא ברח מעול הרבנות, שחייב אותו לענות אלפי תשובות לכל קצווי עולם, לעסוק בבוררות ודיני תורה, לכתוב בקשות והמלצות לניזקקים, ושאר עסקי ציבור. ובנוסף לכך היה מרבה להעביר שיעורי תורה, להופיע בעצרות וכינוסים, ולקבל את מבקריו הרבים שבאו לשמוע תורה מפיו. ככל שעברו השנים העול רק נעשה כבד יותר.
למרות שאהב כל יהודי בלא גבול, וראה את הטוב שבישוב הישן והחדש, סבל מאוד ממחלוקות קשות. נטורי קרתא שנאו אותו על חיבתו לחלוצים. ואף החלוצים ציערוהו בחילולי שבת ואכילת טרפות. ובסוף ימיו, כשיצא להגן על סטבסקטי מעלילת הדם בפרשת רצח ארלוזרוב (תרצ"ג), יצאו הפועלים נגדו בחריפות נוראה.
הרב היה רגיש מאוד, ונפגע מן הדברים שאמרו נגדו. פעם אחת כשהראו לו כתב פלסטר נורא שהוציא נגדו אחד מן הרשעים שבנטורי קרתא, מרוב צער כמעט ולא יצא מחדרו שלושה ימים. ואע"פ כן סלח לכולם ונשא את סבלו בדומיה. ופעם כשאחד המשמיצים שכל כך ציערוהו נאלץ לבקש ממנו עזרה, העביר על מידותיו ועזר לו.
בארץ היו מתנגדיו נטולי השפעה, אבל דיבתם הרעה התפשטה בחלק מקהילות ישראל שבמזרח אירופה, והיו שחשבו לעלות לארץ, והוטעו על ידי דבריהם, ונשארו באירופה ונרצחו על ידי הנאצים ימ"ש. לעומתם רבים ממעריציו עלו לארץ בהשפעתו.
יכול היה להשיב לתוקפיו כגמולם, לצידו עמדו רוב גדולי התורה ורוב הציבור ואף השלטון האנגלי (בגלל משרתו הרמה כראש העדה היהודית בארץ), אבל הוא היה חסיד ושמע חרפתו ולא השיב. יכול היה לשנות מעט את עמדותיו, לא לגלות את דעתו בנושאים שלא יובנו, אבל הוא היה איש אמת שבמסירות נפש עמד על האמת בלא לשנות אות ממנה. יכול היה לעטוף עצמו בגאווה ואדישות ולבוז למסטיניו ומקטרגיו, אבל הוא היה בעל לב רגיש. על כן נשא כאבו, עד שגופו לא עמד בכך. פעם אמר בנו הרב צבי יהודה, שקנאי אגודת ישראל והפועלים קצרו את ימיו של אביו.
הוא שהיה נכון לעזור לכל עני ונזקק, שהיה הרב הראשי, שנערץ על המוני בית ישראל, שרבנים, משכילים, מנהיגים ועשירים שחרו לפתחו, שהתרים מליונים לטובת מוסדות התורה בארץ ובמזרח אירופה, לטובת העניים וישוב הארץ. הוא עצמו חי בעוני מחפיר. פעמים שלא נותרה בביתו פרוטה לקניית מזון. וזקן אחד שעלה מאמריקה שם ליבו לכך, והיה נותן לרבנית לירה, שהספיקה לקיומם במשך שבוע. רק בחוליו האחרון, נמצא איזה נדבן שהכניסו לפנסיון כשר למהדרין, שם הוציא את נשמתו בקדושה ובטהרה.

צערו על שלא עמדו על דעתו

פעמים רבות הצטער על שאינו יכול להקדיש את כל זמנו לכתיבת רעיונותיו, שעל כן הוא נאלץ לכותבם בחפזון ובלא סידור. הוא קיווה להחזיר את הסופרים המשכילים בתשובה, ואף הצליח לקרב כמה מהם, כאז"ר, ביאליק ועגנון, אך גם הם ויותר האחרים, לא עמדו על עומק דבריו.
מעטים היו התלמידי חכמים שהבינו את עומק רעיונותיו. ואף שכולם הוקסמו מאישיותו ושיעוריו וחידושיו, את עומק העניין – רק בודדים מתלמידיו הגדולים הבינו, והם שהמשיכו את מפעלו בישיבת מרכז הרב. הם הבינו שבתורתו התשובה לקשיי הדור, ובלימודה יגאל ישראל.

הסתלקותו

שבוע לפני חג הפסח חש רבנו זצק"ל כאבים באבריו הפנימיים. למרות שיסוריו היו גדולים, הבליג עליהם בכל ימי הפסח, כדי שלא להשבית את שמחת החג. וקיבל את כל מבקריו הרבים שבאו לקבל את פני רבם ברגל בשמחה, והפליא את שומעיו בחידושי תורתו בהלכה ובאגדה, עד שיסוריו לא היו ניכרים כלל.
אולם אחר עבור הפסח כבר שכב כמעט כל היום במיטתו. למרות הכאבים שתקפוהו לא חדל מלהעמיק בתורה, ומלהשיב תשובות נחוצות.
מיום ליום המחלה גברה, ולמרות שהרופאים עדיין לא הכירו בסכנתה, ביקש מתלמידו, הרב חרל"פ, "להתאמץ בתפילה כמו שמתפללים על חולה מסוכן".
לקראת חג השבועות התגברו החששות אצל הרופאים, אולם הוא לא שינה ממנהגיו בכל שנה, והיה ניעור כל הלילה, וירד בהתאמצות מהמיטה, ובאר לפני הקהל שלוש מצוות מספר המצוות לרמב"ם, וחזר למיטתו. בבוקר התאמץ לקום לתפילה, וכמנהג קודשו אמר "אקדמות" בבכיות גדולות ובדבקות נפלאה.
כחודשיים לפני הסתלקותו הרופאים הכירו כי מצבו נואש, הם יעצו להעבירו לבית מרפא שבקרית משה, כדי שלא ימשיכו להטרידו בשאלות ובקשות. לפני צאתו מביתו, עבר בכל החדרים, נכנס להיכל הישיבה, ניכר היה כי ליבו מנבא לו שלא ישוב עוד אל ביתו וישיבתו.
השהייה בבית המרפא עודדה את רוחו, הוא המשיך במנהגו לחזור על כל התנ"ך והמשניות בכל חודש. בכ"ד בתמוז קבעו גדולי הרבנים והאדמורים עצרות תפילה לשלומו, באמירת אבינו ותקיעת שופר ותהלים, ובכל רחבי העולם היהודי נענו לקריאתם. ואף הרב ביקש להודיע לאוהביו כי תודה לא-ל הוטב מצבו מעט.
אולם בצום תשעה באב שכח רבנו את חוליו, והתאבל על החורבן בבכי תמרורים, ואז הורע מצב בריאותו.
בט"ו אב קיים דברי חז"ל והוסיף על תלמודו בתנ"ך, משניות וגמרא. ובראש חודש אלול שחל ביום שישי הוסיף עוד קביעות לימוד בספר "חובות הלבבות". גם ביקש שיביאו לו שופר לקיים המנהג. ורצו למנוע ממנו השופר כדי שלא יתרגש מידי. אך הוא עמד על דעתו כי אסור לשנות המנהג. עד שהשכיל אחד מאוהביו להעיר, כי בבית המרפא נמצאים עוד חולים והתקיעה עלולה להפריע את מנוחתם. אז אמר: אין להתחסד על חשבון אחרים. עוד אמר ביום שישי, "כשמתפללים להשי"ת עבור שלומי, אל ישכחו את הטוב והחסד שעשה עמדי במשך שבעים שנה".
באותו יום שישי הביא תלמידו הרב דוד כהן את השער מספרו "אורות הקודש" ההולך ונשלם בדפוס. כשראה רבנו את הספר "אורו פניו משמחה, אח"כ החל לבכות, מחה את דמעותיו ולא אמר דבר".
בבוקר יום ראשון, ג' אלול, מצבו הורע מאוד, הוא קיבל התקפה חזקה, ושפך דם יצא מגרונו. גופו נחלש מאוד, וכמה פעמים הדופק פסק. מיד הוזעק אליו פרופ' צונדק. כשנכנסו הרופאים לחדרו, סימן הרב שיתנו להם כסא, ואמר לפרופ' צונדק בגרמנית (כי הרופא לא הבין עברית): "מובטחני שגדולי המדע בעמנו יהיו גם גדולי יראי ה' בעמנו ומאמינים באלקי ישראל". הפרופ' שידע את מכאובי החולה, השתומם לשמוע כי גם בשעה זו הוגה החולה בדברי אמונה ותקווה.
בצאת הרופאים מעם פני קודשו הודיעו למשפחה כי שעותיו של רבנו ספורות. השמועה התפשטה, וכל קרוביו וגדולי רבני ירושלים התאספו לחדרו. מחוץ לבניין עמדו מאות אנשים שהתפללו בבכיות נוראות שלא יכבה נר ישראל.
בצהרים החל הרב להבין את מצבו, ורמז לבנו יחידו הרב צבי יהודה קוק שיגש אליו. כשנגש אל מטתו דיבר איתו רגעים מספר בקול נמוך. אח"כ אמר לו שאולי נשאר חייב למי שהוא איזה חוב, ושידאג לסלק את חובותיו. אח"כ ציווה לו אודות כתביו הרבים שיסדרם לדפוס. גם הזהיר אותו שאם ידפיס איזה ספר מכתביו, שלא יכתוב על שערו שום תארים, רק תואר "הרב" לבד.
כל אחר הצהרים לא משו הרבנים מסביב לחדרו. על פני כולם נראו אותות יגון וצער. בשעה חמש נראו אצלו סימני גסיסה, וכל הנאספים החלו לומר את פרקי התפילה, ורבנו התהפך כשפניו לקהל, וכשהגיעו בשעה חמש ורבע לשמע ישראל, פקח רבינו את עיניו וצרף קולו לקריאת "אחד", ויצאה נשמתו ב"אחד".
במהירות התפשטה השמועה הנוראה. אלפי אנשים נהרו לבית הרפואה בקרית משה. סוחרים סגרו את חניותיהם. בתל אביב אנשים קרעו את בגדיהם והלכו אבלים ברחוב. גם סבי, ר' דוד מלמד סיפר איך הפסיק ממלאכתו, והרגיש כמי שנחרב עליו עולמו, והלך אבל ושחוח לאורך רחוב אלנבי שבתל אביב.
אל הקונגרס הציוני הי"ט שהתכנס באותם הימים באירופה הגיעה טלגרמה: "הרב קוק נסתלק". היושב ראש הודיע מיד: "זוהי אבדה שאינה חוזרת, אני מפסיק את ישיבתנו זו". בהתחדש הישיבה, הספידוהו הנשיא ד"ר ויצמן, הרב מאיר בר אילן, ומנחם אוסישקין שגם הודיע שבקרוב תוקם נקודת ישוב בארץ ישראל על שמו.
בין חמישים למאה אלף איש השתתפו בהלוויתו. בכל הארץ הוכרזה הפסקת מלאכה מיום שני בצהרים, מועד תחילת ההלוויה. עשרות שנים אח"כ עוד לא נערכה הלוויה גדולה שכזו. כרבע מכלל תושבי הארץ היהודים ליוו את הראי"ה לקברו שבהר הזיתים. בכל רחבי העולם היהודי ערכו לו הספדים. לכולם היה ברור, כי אין בעולם מי שיכול למלא ואפילו במקצת את מקומו של הרב קוק זצ"ל.

ג' באלול

זכיתי להשתתף בעצרות ג' באלול שנערכו בבניין הישן של ישיבת מרכז הרב. נאמו שם רבנים גאונים מתלמידי הרב זצ"ל, שהיו מציינים בסיפוק איך ישיבת מרכז הרב הולכת וגדלה, תורתו נלמדת וספריו נפוצים. היום אני יודע שאנחנו רק בתחילת הדרך הגדולה והרוממה שרבנו הציב לפנינו.
אכן בדברי בנו, הרב צבי יהודה זצ"ל, לא היתה תחושת סיפוק. מיד כשהתחיל לומר "אבא הרב" היה מתחיל לבכות. ותחושת היתמות האישית שלו ושל הדור זעזעה אותנו מאוד. בדבריו היה מציין כי חסד עשה ה' עם ישראל ששלח נשמה גדולה להאיר את התקופה המופלאה והנוראה הזו של חבלי גאולה.
אכן, מתוך דברי תורתו מופץ אור על הכל, על עניינו של עם ישראל ועל עניינם של אומות העולם. על היחיד ועל החברה. על עולם הרוח ועל עולם המעשה. על המשברים ועל התשובה. על המידות האישיות, ועל תהליכים שאנשים ואומות עוברים. על ההלכה ועל התפילה.

המורשת

מצד אחד ישנה תחושת החמצה, על גאון ישראל שלא זכינו שיסדר עבורנו את משנתו בשלמות. אבל אולי דווקא מפני רוממותה, כך היה ראוי שתינתן לנו, כשטפח ממנה מגולה וטפחיים מכוסים. כך בולט בה יותר הצד האלוקי, של דברי תורה שאין להם סוף. לא לפילוסופיה אנחנו זקוקים אלא לחיי תורה שלמים. חסידותו, תורתו, יסוריו וחזונו, הם הם גילוי של תורה שלימה.
ואם החמצה יש כאן, אינה אלא בנו, שעדיין לא זכינו ללמוד כראוי את משנתו לרוחב ולעומק. שמפני קוצר דעתנו אנו נאחזים בדברים הפשוטים יותר שבה, ואין בנו כוח לשאוב מעומק מעינות הישועה.
נוכל להתעודד שאם ממעט תורתו שנלמדה והובנה, צמח דור הנאמן לתורה, לעם ולארץ, שזכה להקים מוסדות חינוך מפוארים, ולצאת חלוצים לפני המחנה, בהתיישבות ובהגנה, בקליטת עלייה ובעשייה חברתית, בודאי כשנזכה לעמוד על מלא עומקה ורוחבה של תורתו, נזכה לגאולה שלמה.

הסתפקות במועט

כיצד ראוי לאדם לחיות עם כספו, להוציא את כל מה שיש לו על מזון, בגדים ודיור, או להיות חסכן ולהשתמש תמיד בפחות?

תשובה לכך בפרשת השבוע (דברים יב, כ): "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך כאשר דבר לך, ואמרת אוכלה בשר". רק לאחר שירחיב ה' גבולך – תאכל בשר, כמו שפרש רש"י על פי חז"ל: "לימדה תורה דרך ארץ, שלא יתאווה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבות ידים ועושר". כלומר רק אחר שיהיה לו בעדרו כמה וכמה כבשים, ישחוט אחד מהם לאכילה. כמו שנאמר (דברים יב, כא) "וזבחת מבקרך ומצאנך", אבל לא את כל בקרך וצאנך.
בתלמוד (חולין פד, א) נתנו לזה דוגמא, שאם יש לאדם מנה, יאכל ירק בלבד, שהיה המאכל הזול ביותר בימיהם. ואם יש לו עשרה מנה – בנוסף לירק יאכל בשבת גם דגים. יש לו חמישים מנה – יאכל בשבת בשר, שהיה יקר מדגים. ואם יש לו מאה מנה – יכול לאכול בכל יום בשר.

בתרגום לימינו

במילים אחרות: יש למשפחה חמשת אלפים ש"ח לחודש, תחייה בארבעת אלפים, תתן לצדקה מעשר – חמש מאות, ותחסוך חמש מאות. יש למשפחה שבעת אלפים, תשפר מעט את חייה, תחייה בחמשת אלפים, תתן לצדקה מעשר שבע מאות, ותחסוך אלף ושלוש מאות. יש לה עשרת אלפים, תחייה בששת אלפים, תתן למעשר אלף, ותחסוך שלושת אלפים. ואם יש לה עשרים אלף לחודש, תחייה בתשעת אלפים, אולי כבר ראוי שתיתן לצדקה חומש – ארבעת אלפים, ותחסוך שבעת אלפים.
צריך לדעת לתכנן את התקציב המשפחתי, לפי סדר עדיפיות נכון. על כך בפעם אחרת.

העניים שהעניות רודפת אחריהם

אבל, מציינים שם חז"ל שיש דורות ויש אנשים שמצבם כל כך רע, שהם גם עניים, וגם חולים. הם אינם מסוגלים לחסוך, כי כל אימת שמזדמנת להם איזו פרוטה לפורטה, הם נאלצים לקנות בה איזה מאכל להשיב את נפשם. עליהם נאמר הפתגם: "אחר העני הולכת העניות". הם תמיד במינוס בבנק, ועליהם לשלם עליו ריבית. הם מטפלים בשיניהם רק כשכבר אין להם ברירה, ובמקום לשלם עבור טיפול רגיל הם צריכים לשלם פי שלוש עבור טיפול שורש. אם ילדיהם מתקשים בלימודים, אינם מסוגלים לממן להם שיעורי עזר, וכך ילדיהם לא יצליחו בלימודיהם ולא יזכו במקצוע מכובד, ואף הם יהיו עניים. הם פטורים מלהפריש מעשר כספים ממשכורתם, מפני שהם עניים, אבל גם ברכת העשירות הבאה בעקבות הצדקה לא תגיע אליהם.
זהו מצב נורא. במצוות "והחזקת בו" (ויקרא כה, לה) נקראנו לפעול כדי להוציאם ממעגל העוני.
ופעמים שהקב"ה מזמן לעני פתח להשתחרר מקללתו, ושולח לו מעט כסף, ומשפר את מצבו הכלכלי. ואזי הוא בנסיון קשה: אם ידע לנהוג בכספו כראוי, יפריש מעשר כספים ויחסוך – יתעשר. אבל כשהוא שב ומבזבזו לריק, הרי הוא חוזר ונופל לעניות.
הכלל הוא שכל אדם שיכול – צריך לחסוך. בחסכון הכסף לא מתבזבז ועוד עושה פירות של רווחים בהיתר עיסקא. ואם יתעשר – אין בכך פגם, יוכל לנהוג במידה טובה ולהפריש חומש מרווחיו לצדקה, ואף להעלות במקצת את רמת חייו.

המתקשים לחסוך

ולא כמו אותם אנשים שככל שהם מרוויחים יותר, כך הם מבזבזים יותר. יש לו עשרת אלפים הוא חי בשלוש עשרה אלף. יש לו ארבעים אלף ש"ח לחודש הוא חי בחמישים אלף ש"ח לחודש, ומתלונן שקשה לו לגמור את החודש, במיוחד שהוא כל כך "מרבה" לתרום לצדקה, אלפיים ש"ח לחודש (סה"כ ארבעה אחוז). יהיו שישאלו: איך מוציאים חמישים אלף ש"ח לחודש. אל תדאגו, זאת לא בעייה, אפשר לקנות דירה שעולה קרוב למליון דולר, ורהיטים משובחים במחיר כפול או משולש, וכן הלאה.
כדי שאדם יוכל לחסוך, הוא צריך לפתח את הצד הרוחני שלו. ללא זאת, הוא חי כבהמה, שכל אוכל שמניחים לפניה היא זוללת עד שבטנה מתפקעת. הוא אינו מסוגל לרסן את עצמו, מפני שכל חייו מוקדשים להנאות מגושמות. כל כסף שיש לו הוא חייב להוציא, והוא מצליח לשכנע את עצמו שזה לא מותרות, שהוא אכן מוכרח לבזבז את כל כספו.
הכסף של האנשים הללו הוא כסף מת. כסף שאין ממנו תועלת, שמתבזבז על הנאות חולפות שדבר לא נשאר מהם לטווח ארוך. וראו זה פלא, אחר כל ההשקעות העצומות בדירת פאר, במכונית פאר, ברהיטי פאר, הם עייפים נורא, אין להם כח לגדל ילדים, הם לא מסוגלים להוליד יותר משניים שלושה ילדים. גם עם שני הילדים קשה להם להסתדר, הם מוכרחים לצאת לחופשות ארוכות בבתי מלון מפוארים. לכן הם לא יכולים לתת מעשר כספים לצדקה, ולפעמים, מוכרחים להודות, קשה להם לגמור את החודש, הם נאלצים לחיות במינוס. החיים קשים.

היודעים לחיות

ויש שמרוויחים עשרת אלפים ש"ח לחודש, ומקימים משפחה גדולה, ומשקיעים בחינוך ילדיהם. הם קונים בית באחת ההתנחלויות, או בפריפריה הזולה. אין להם כסף לשיעורים פרטיים, אבל הם משקיעים בילדיהם, מחנכים אותם ועוזרים להם בשיעורי בית. בכל חודש הם חוסכים. כשהילדים יגדלו, בעזרת חסכונותיהם יחתנו אותם ויסייעו להם בלימודיהם המקצועיים. הכסף שלהם חי. מכל שקל ושקל שלהם צומח דבר אמיתי. הם יזכו לראות את בניהם כשתילי זיתים סביב לשולחנם. אשרי חלקם.

כיצד ילמד אדם לרסן עצמו

אנשים רבים מתאוננים, כי אלף פעמים החליטו לא לבזבז את כספם לריק, ולא הצליחו. מה יעשו כדי ללמוד לנהל את כספם כראוי?
אכן אדם שכל מאווייו נתונים להנאות חומרניות חולפות, יקשה עליו לרסן את עצמו. כדי להתגבר על התאווה לקניית מותרות, צריך לפתח עולם רוחני עשיר ומספק. עם זאת תופעה מצויה שגם אנשים רוחניים מבזבזים את כספם, וזה מפני שהרוחניות שלהם תלושה ומנותקת מהשיקולים הריאליים. השילוב הנכון בין ערכים ושיקולים ריאליים הוא המתכון להצלחה. הערכים הם האור והשיקולים הריאלים הכלים.
אחת המצוות שמחנכות לכך היא מצוות מעשר כספים שבפרשתנו (דברים יד, כב). ופרשו חכמים "עשר תעשר" עשר כדי שתתעשר. אדם שמתרגל לתת מהונו לטובת הזולת ולשם לימוד תורה, לומד שלא להגרר אחר תאוותיו. הוא מסוגל גם לחסוך. עליו תחול ברכת ה' והוא יתעשר.

על יתומי הקדושים

עוד לא גמרנו להתאבל על קדושי עמנואל, וכבר נרצח הרב אלימלך שפירא מפדואל, והשאיר אחריו אלמנה ושמונה יתומים. ואחריו הכביד אבלנו, על הרב יוסי וחנה דיקשטיין, הנאהבים והנחמדים, בחייהם ובמותם לא נפרדו, ועימם בנם שובאל, הי"ד. אחריהם נותרו תשעה יתומים.
אחר ההלוויות והשבעה, ישארו היתומים לבדם ביגונם. הם יחד עם עוד מאות היתומים שנפלו על מזבחי הסכמי אוסלו הארורים. להחזיר להם את הוריהם לא נוכל, אבל כמי שנושאים על גבם את הסבל הנורא, את קרבן הציבור, חובה על כולנו לתת להם את היחס הראוי.
עלינו לשנן לעצמנו וליתומים, כי הוריהם היו קדושים. וכי עם כל הכאב והיגון, זוהי זכות גדולה מאין כמוה להיות בן להורים שנהרגו על קידוש ה', בעת שקיימו בגופם את מצוות ישוב הארץ. בעולם הזה הקדושים מתו בקיצור ימים, אבל בעולם האמת, הם במעלה העליונה, שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם. חוץ מילדיהם היקרים והחביבים, היתומים הקדושים והמסכנים, שאותם ודאי יאספו אל חיקם ברחמים גדולים.
כסף לא יחסר להם, ב"ה מדינתנו נוהגת בתחום זה כראוי. אבל ליחס ולהשקעה של ההורים אין תחליף. ולכן על החברה כולה, ובמיוחד על סביבתם הקרובה, מוטלת המצווה נוראת ההוד, לטפח את היתומים!
כל כשרון שיש בהם צריך לזכות לטיפוח מירבי. כל בעיה שמתעוררת אצלם צריכה לקבל את הטיפול הטוב ביותר. בעתידם המקצועי והכלכלי הם צריכים לזכות להזדמנויות הטובות ביותר. וכשיגיע פירקם להינשא, צריכה כל משפחה לראות לעצמה זכות וכבוד לחתן את בנה או ביתה לאחד מיתומי הקדושים.
הלוואי ונשכיל לעמוד במשימה הקדושה הזו, להדבק במידתו של הקב"ה שאוהב יתומים ומרחם אלמנות. ויהי רצון שבזכות כך נזכה במהרה לגאולה שלמה.

תהילים או טילים

לפעמים הנסים הגלויים ביטוי של חולשה

מעלתו של מי עדיפה? של מי שמשתמש בכשרונו ומאמץ את כוחותיו ובעזרת ה' מצליח להגשים את שאיפותיו הטובות, או של מי שזוכה לנס משמיים? רבים טועים לחשוב שמעלתו של הזוכה לנס גדולה יותר, ושהוא המאמין האמיתי. ואילו זה המתאמץ מקטין כביכול את מקומו של הקב"ה בהנהגת העולם. ולראייה מביאים פסוק מפרשתנו, שעל פיו צריך אדם להזהר שלא לומר: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז). אבל האמת הפוכה, המדרגה העליונה היא שדבר ה' יתגלה דרך מעשה ידי האדם, וכפי שהתורה מבארת בפסוק הבא: "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל, למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך".

ארבעה מלכים

בהקשר לכך ישנו מדרש מעניין (איכה רבה פתיחתא ל'): ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה. ואלו הן: דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו. דוד אמר: ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם, ונענה לו הקב"ה וסייע בידו. עמד אסא ואמר: אני אין בי כח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה הורגם, ונענה לו הקב"ה והרג באויביו. עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה הורג באויבי, ונענה לו הקב"ה והרג באויביו. עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקב"ה: אני עושה, שנאמר: ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור.
ושוב, יש טועים לחשוב כי חזקיהו הצדיק שבכולם, שהוא שוכב על מיטתו וה' עושה לו נס ומכה עבורו את מחנה אשור. אבל האמת הפוכה, המדרש מבטא את ההתדרדרות הנוראה של ישראל, מהימים הגדולים של דוד המלך עד לימות חזקיהו. חוסר יכולתו של חזקיהו להלחם באויביו, ואף לומר שירה על מפלתם, ביטאה את החורבן הפנימי של ישראל. בימיו החלו נביאי ישראל, מיכה וישעיהו, להתנבא על החורבן הממשמש ובא.

החולשה שהביאה לחורבן

כמובן שההתדרדרות שהביאה לחורבן נגרמה על ידי המלכים הרשעים, שכפרו בה'. הבעיה, שגם המלכים הצדיקים לא הצליחו לעצור את ההתדרדרות ולמנוע את החורבן. אמנם חזקיהו עשה מאמצים כבירים להשיב את העם בתשובה, הוא הרבה בלימוד תורה, אבל התורה לא חדרה מספיק ללבבות. בימיו כל התינוקות זכו לבקיאות בדיני טומאה וטהרה (סנהדרין צד, ב), אבל לא היו דבקים בה' מספיק עד שיכלו לצאת לקרב במסירות נפש, בכשרון ובגבורה למען מלחמות ישראל שהם מלחמות ה'. אולי הם הדגישו את הצד הפרטי שבלימוד התורה על החשבון של הבנת היעוד הכלל-ישראלי שבתורה, שכולל גם מעשים של גבורה בנוסף ללימוד והתפילה. אולי הדבר בא לידי ביטוי גם בכך שלא נשא אשה (ברכות י, א). כך או כך, לא היה בו כוח לעמוד ולהלחם באויב. וגם אחר שניצל בנס, לא היתה בו מספיק שמחה של אמונה, לומר שירה והלל. במקום זאת הוא כופף עצמו בפני מלכות בבל, ואבדה השעה לחולל מהפך. בעקבות זאת, ישעיהו התנבא על החורבן (ישעיהו לט).
נסי ההצלה אינם התכלית, הם נועדו לדחות את הפורענות, לתת בידינו סיפק לחזור בתשובה, כדי שאח"כ אנחנו נוכל ללחום ולנצח. חזקיהו השכיל לנצל את דחיית החורבן כדי לבצר את לימוד התורה הפרטי, ועל ידי כך הציל את שארית ישראל, שגחלתם לא תכבה בימיו ולאחר החורבן, אבל את החורבן והגלות הוא לא הצליח למנוע.

תהלים או טילים

יש דרשנים שכדי להגדיל את מעלת התפילה מפריזים ואומרים כי אין צורך בחיילים די לומר תהלים. אבל הם חולקים על מחבר ספר תהלים בכבודו ובעצמו. דוד המלך שחיבר את מזמורי תהלים לא הסתפק באמירתם. הוא רדף את אויביו, השיגם ולא שב עד כלותם. הוא התפלל ולחם, ניצח ושר שירה לה'. כל חייו היו חיבור של אמונה ומעש, מסירות נפש ושיקולים ראליים. והוא הגדול שבמלכי ישראל. דוד מלך ישראל חי וקיים. הוא הדגם למדרגה העליונה שאליה אנו שואפים. שדבר ה' יתגלה דרך פעולתם הממשית של צדיקי וגיבורי ישראל. זוהי עובדה מעניינת, דוד מלך ישראל, שהיה הצדיק שבמלכי ישראל, לא נזקק לנסים, הקב"ה ברך את מעשה ידיו.
יבורכו החיילים ההולכים בדרכו של דוד המלך, יבורכו ההורים והמורים שגידלום לכך.

לימודי פיזיוטרפיה

שאלה: אני בחורה שומרת מצוות שרוצה ללמוד פיזיוטרפיה, בעת בואי להרשם במכללה…, הכריחו אותי לחתום על טופס שעל פיו אני מתחייבת במשך לימודי לערוך תרגילים ועיסויים על בנים, והם עלי. הם טוענים שבלא אימון של בנים על בנות ולהפך, אי אפשר ללמוד כראוי פיזיוטרפיה. בנוסף לכך, גם כאשר מתאמנים בנים עם בנים ובנות עם בנות, אין ההנהלה מסכימה שיפרשו שם וילון לצניעות. יש לציין שהתרגולים נעשים בעירום חלקי (בבגדים תחתונים בלבד). האם מותר ללמוד בבית ספר זה או אסור? יש לציין ששמעתי כי באוניברסיטת באר שבע ותל אביב מתחשבים יותר בדתיים ומאפשרים להם ללמוד בלא לנגוע בבני המין השני, ואף מאפשרים לדתיים לפרוש בעת העבודה המעשית וילון לצניעות.
תשובה: אסור ללמוד במקום כזה. ואמנם כדי לטפל בחולה מותר לרופא או לפיזיוטרפיסט לנגוע בבן המין השני, ולראות מקומות צנועים שבגופו, אבל בעת הלימודים אין לדבר היתר. וכיוון שמדובר בטיפול ממושך, לכתחילה כשאפשר, מוטב שבן יטפל בבנים ובת בבנות. וגם אבי מורי והרב שלמה אבינר הסכימו עימי בזה.
לעניין טענת המנהלת כי אי אפשר ללמד פיזיוטרפיה בלא תרגולים של בנים על בנות ולהפך, התייעצתי עם הרב פרופ' אברהם שטיינברג, מחבר האנציקלופדיה הלכתית רפואית, ואף הוא שלל את הצורך בכך, וציין כי אין הבדלים משמעותיים בין גוף הגבר לאשה, ולכן אין הכרח שיתאמנו זה על זה. עוד הוסיף, כי רק לאחרונה החלו גברים להיכנס למקצוע זה, ולפני כן ורק נשים למדו פיזיוטרפיה, ואף אחד לא טען שהן חייבות להתאמן על גברים.

תגובה להתקפות על הרב אבינר

התגובה הראויה על הוצאת דברי הרב אבינר מהקשרם היא לא התנצלות והתגוננות, או הבאת ראיות שמדובר ברב מתון וכו' (ואם זה לא היה רב מתון, היה מותר להוציא את דבריו מהקשרם ולהשמיצו?). אלא התקפה נגדית על הכתבים המוציאים דברים מהקשרם, ומעוררים ריב ומדנים.
בלא זאת, אחר כל ההתנצלויות, יוצא ש"הרב התורן" הוא בחזקת חשוד שהמחלוקת היא רק על השאלה: אם אשמתו הוכחה או לא? וכך כל רב שכותב ומדבר צריך לחשוש שמא הוא יהיה הקרבן הבא של תניני התקשורת.
כדי לתקן את המצב, צריך לדרוש צדק. לעבור מהתגוננות להתקפה. איך יתכן שבעקבות הטעיה של כתב תיווצר התקפה מרושעת על רבני ישראל?! יש להוקיע את הכתבים והעיתונים שהשתתפו בדיבה הזו, כי הם חוטאים בדעה קדומה כנגד רבנים, ועל כן הם מעקמים את דבריהם לרעה, ורואים לעצמם שליחות לפרסם את דיבת הרבנים. יש להאשימם, כי בדבריהם חסרי האחריות הם עוד עלולים להסית אדם חלש אופי לרצח.
כדי שיהיה ברור שאנחנו עוברים להתקפה, על נציגינו בכנסת מוטלת חובה להציע מיד הצעת חוק, שעל פיה יוטלו אמצעי ענישה הולמים כלפי כתב שיוציא דברים מהקשרם, ויעורר מדנים ויטעה את הציבור. כל יום שעובר והצעת חוק כזו אינה מוצעת הוא מחדל של שליחי ציבור שאינם ממלאים את שליחותם.
גם אם יעבור זמן עד שחוק ברוח זו יתקבל, הציבור הרחב יסיק מכך שאיננו מתגוננים, להפך, יש לנו טענות קשות כנגד מוציאי הדיבה.

לכבוד ט"ו באב – דברי הבנות

מנהג ט"ו באב הקדום

לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים, שבהם היו בנות ישראל יוצאות ומחוללות בכרמים, ומזמינות עצמן בשמחה ואהבה להקמת משפחות בישראל. ולמרות שבמציאות אין שוויון בין בני האדם, יש עשירים ויש עניים, יש יפות יותר ויש יפות פחות, יש מיוחסות ויש שאינן מיוחסות. בכל זאת בימים מיוחדים אלה, נעשה מאמץ לגשר על הפערים לפחות מבחינת העושר, והיו הבנות יוצאות בבגדי לבן שאולים, כדי שלא לבייש את מי שאין לה.
מן הסתם הבחורים כבר הכירו במידה מסוימת את משפחותיהן של הבנות שגרו בשכנותם, ובודאי התייעצו עם הוריהם, עם מי מתאים להם להתחתן. אבל ההחלטה הסופית היתה נופלת באותם ימים טובים. ואולי נועדו ימים אלו לאותם בחורים ובחורות שבדרכים הרגילות לא מצאו את בני זוגם.

דברי הבנות

בגמרא (תענית לא, א) מובאת ברייתא שמספרת לנו, כיצד הבנות היו משתבחות, כל אחת במה שטוב בה. "תנו רבנן: יפיפיות שבהן מה היו אומרות – תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות – תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהם מה היו אומרות – קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים".

דברי היפות

זה שהיפות השתבחו ביופין מובן. רבים מהבחורים נוטים לבחור את בת זוגם על פי יופיה. יש ביופי איזו הבטחה לחיים טובים ומאושרים, יפים כיופיה, ומלאי חיוניות ואצילות. אלא שבפועל המציאות אינה מאשרת זאת. בשום פנים לא ניתן לומר שאלו הנשואים לנשים הנחשבות ליפות מאושרים מאלה הנשואים לנשים שנחשבות לפחות יפות. כשהיופי בא בנוסף לאופי, אז הוא אכן מוסיף טעם טוב לחיים, אבל פעמים רבות הוא מטעה.

דברי המיוחסות

ואלו בדיוק דברי המיוחסות, העיקר הוא האופי. משפחה מיוחסת היא משפחה שרבים מבניה הצליחו בלימודם ובפרנסתם. מן הסתם אשה הבאה ממשפחה שכזו, נושאת עימה אופי נוח וטוב, והרגלים חינוכיים נאותים, וישנה סבירות גבוהה שאף ילדיה יהיו נוחים וטובים. וכן מצינו שהמליצו חכמים (ב"ב קי, א) לבדוק באחיה של האשה, שפעמים רבות הבנים דומים לאחי האם. וכן המליצו לישא בת תלמיד חכם (פסחים מט, א). ולכן גם המשנה (תענית כו, ב), הזכירה את דברי הבנות המיוחסות בלבד, שהן אמרו את הדברים הנכונים ביותר לפי חז"ל.

דברי המכוערות

המפתיע ביותר הוא דברי המכוערות: "קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים". בפשטות הן פונות לבחורים המכוערים ונטולי הכשרון, שהיו מחזרים אחר הבנות היפות והמיוחסות ומכרכרים סביבן, ונענים תמיד בשלילה. להם אמרו: אם תמשיכו לרדוף אחר היפות והמיוחסות – תשארו רווקים מתוסכלים כל ימי חייכם, תהיו מציאותיים ותתחתנו עם מי שמוכנה להינשא לכם. הרי ישנה מצווה להתחתן, אז בואו ונשאונו לשם שמיים. וכיוון שראוי שיתלוו לנישואין רגשי אהבה, הוסיפו: "ובלבד שתעטרונו בזהובים", שעל ידם תבטאו את אהבתכם אלינו.
אבל אין זה הכל, יש בדברי המכוערות עוד רובד עמוק. פעמים שדווקא אדם שלא זכה ליופי ויחוס, בכח אמונתו בה' מפתח את מידותיו ומגיע להישגים אישיים מרשימים. ומעלתן של אלו גבוהה ממעלת היפות והמיוחסות, החיים איתן יהיו היפים והמאושרים ביותר. וזה שאמרו: "קחו מקחכם לשם שמיים", וכך נתעלה ונגיע אל מעבר למה שיגיעו כל היפים והמיוחסים. וילדינו כבר יהיו מיוחסים מכוחנו. והוסיפו: "ובלבד שתעטרונו בזהובים", וכפי שאמר רבי ישמעאל (נדרים ט, י): בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן", אם תעטרונו בזהובים נגלה את יופיינו המיוחד.
נמצא איפא, שלמרות כי בפועל המבוקשות ביותר הן היפות, אחריהן המיוחסות. האמת היא שהמיוחסות עדיפות על היפות, ופעמים שהמכוערות טובות מכולן.

עצה טובה לרווקים

וזו עצה טובה לרווקים מבוגרים, שפעמים רבות בחורות טובות ונאות נראות בעיניהם כעורות, ואין זה אלא מפני גילם המבוגר. הקב"ה ברא את האדם, שנולד תינוק והוא הולך ומתפתח עד זקנה ושיבה. לכל שלב בחיים יעוד משלו. בגיל עשרים הרצון להתחתן חזק מאוד – "בן עשרים לרדוף" (אבות ה, יח). אז הלב מלא בהתלהבות ואומץ והוא רואה את כל הטוב שבבת זוגו, ולזנק בששון אל חיי הנישואין. אח"כ מגיע שלב מתון יותר, שנועד להמשך בניין החיים. כשהרווק מצפה להתלהבות נעורים בעקבות המפגש עם הבחורה, הוא בדרך כלל מתאכזב. אלא שבמקום לתלות זאת בגילו המבוגר יחסית, הוא מאשים את הבחורה. אמנם הוא מודה שהיא טובה וחכמה, אבל לידידיו הטובים הוא מציין בצער שהיא לא מספיק יפה ומלהיבה. להם צריך לומר: אם הבחורה טובה וחכמה בעיניכם, ונעים לכם לשהות במחיצתה, רק שאינכם נלהבים מספיק – "קחו מקחכם לשם שמיים". ואל תדאגו, אם תשקיעו בקשר שביניכם, "תעטרוה בזהובים", מובטח לכם שתגיעו לאהבה שלמה. ההתאהבות הנלהבת שבהתחלה נועדה להקל על ההחלטה הגורלית של כריתת ברית הנישואין, אבל היא אינה מבטיחה נישואין מאושרים. התכונות הטובות והייעדים המשותפים הרבה יותר חשובים. בהם תלויה האהבה השלמה, הבשלה והעמוקה, שמגיעה עד לרבדים הפנימיים שבנפש, ואליה תגיעו בעז"ה.

סגולתו של ט"ו באב לשידוכים

מבאר בעל ה"בני יששכר" (ד, ב), שהוא יום שורשי, מפני שהוא חל ארבעים יום לפני זמן בריאת העולם. שהיום השישי שבו נברא האדם, הוא ראש השנה. והראשון – כ"ה באלול. וארבעים יום לפניו הוא ט"ו באב. וכמו שאמרו חז"ל (סוטה ב, א) ארבעים יום לפני יצירת הולד מכריזים ברקיע, בת פלוני לפלוני. כך בארבעים יום שלפני בריאת העולם, כל שנה מחדש, הוא יום שורשי שמסוגל להתחלה של חיים חדשים, באיחוד החתן והכלה להקמת המשפחה.

יישר כח לרב דרוקמן

הצעת החוק של ח"כ הרב דרוקמן המאפשרת הגדרת ישוב כיהודי, היא מן החשובות ביותר, ויישר כח לו ולשרה לימור לבנת על קידומו. מנגד, מצער שאנשים המגדירים עצמם כנאמני ישראל, כיועץ המשפטי לממשלה מתנגדים לה. יש כאן פגיעה בתורה ובכלל ישראל שהארץ הזו שייכת לו. לדאבונינו אנו נצרכים לשמוח על שדבר פשוט כל כך מועלה כהצעת חוק. גם אם בנתיים יעכבו את קבלת החוק החשוב הזה, ישנה חשיבות להעלאתו, וידע הציבור מי מקדם את עניינה של מדינת היהודים ומי מעכב.
אילו לא בא הרב דרוקמן לכנסת אלא לצורך חוק זה – דיינו. לוואי וכל ח"כ יזכה לקדם הצעת חוק שכזו.

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד