הסתפקות במועט

כיצד ראוי לאדם לחיות עם כספו, להוציא את כל מה שיש לו על מזון, בגדים ודיור, או להיות חסכן ולהשתמש תמיד בפחות?

תשובה לכך בפרשת השבוע (דברים יב, כ): "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך כאשר דבר לך, ואמרת אוכלה בשר". רק לאחר שירחיב ה' גבולך – תאכל בשר, כמו שפרש רש"י על פי חז"ל: "לימדה תורה דרך ארץ, שלא יתאווה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבות ידים ועושר". כלומר רק אחר שיהיה לו בעדרו כמה וכמה כבשים, ישחוט אחד מהם לאכילה. כמו שנאמר (דברים יב, כא) "וזבחת מבקרך ומצאנך", אבל לא את כל בקרך וצאנך.
בתלמוד (חולין פד, א) נתנו לזה דוגמא, שאם יש לאדם מנה, יאכל ירק בלבד, שהיה המאכל הזול ביותר בימיהם. ואם יש לו עשרה מנה – בנוסף לירק יאכל בשבת גם דגים. יש לו חמישים מנה – יאכל בשבת בשר, שהיה יקר מדגים. ואם יש לו מאה מנה – יכול לאכול בכל יום בשר.

בתרגום לימינו

במילים אחרות: יש למשפחה חמשת אלפים ש"ח לחודש, תחייה בארבעת אלפים, תתן לצדקה מעשר – חמש מאות, ותחסוך חמש מאות. יש למשפחה שבעת אלפים, תשפר מעט את חייה, תחייה בחמשת אלפים, תתן לצדקה מעשר שבע מאות, ותחסוך אלף ושלוש מאות. יש לה עשרת אלפים, תחייה בששת אלפים, תתן למעשר אלף, ותחסוך שלושת אלפים. ואם יש לה עשרים אלף לחודש, תחייה בתשעת אלפים, אולי כבר ראוי שתיתן לצדקה חומש – ארבעת אלפים, ותחסוך שבעת אלפים.
צריך לדעת לתכנן את התקציב המשפחתי, לפי סדר עדיפיות נכון. על כך בפעם אחרת.

העניים שהעניות רודפת אחריהם

אבל, מציינים שם חז"ל שיש דורות ויש אנשים שמצבם כל כך רע, שהם גם עניים, וגם חולים. הם אינם מסוגלים לחסוך, כי כל אימת שמזדמנת להם איזו פרוטה לפורטה, הם נאלצים לקנות בה איזה מאכל להשיב את נפשם. עליהם נאמר הפתגם: "אחר העני הולכת העניות". הם תמיד במינוס בבנק, ועליהם לשלם עליו ריבית. הם מטפלים בשיניהם רק כשכבר אין להם ברירה, ובמקום לשלם עבור טיפול רגיל הם צריכים לשלם פי שלוש עבור טיפול שורש. אם ילדיהם מתקשים בלימודים, אינם מסוגלים לממן להם שיעורי עזר, וכך ילדיהם לא יצליחו בלימודיהם ולא יזכו במקצוע מכובד, ואף הם יהיו עניים. הם פטורים מלהפריש מעשר כספים ממשכורתם, מפני שהם עניים, אבל גם ברכת העשירות הבאה בעקבות הצדקה לא תגיע אליהם.
זהו מצב נורא. במצוות "והחזקת בו" (ויקרא כה, לה) נקראנו לפעול כדי להוציאם ממעגל העוני.
ופעמים שהקב"ה מזמן לעני פתח להשתחרר מקללתו, ושולח לו מעט כסף, ומשפר את מצבו הכלכלי. ואזי הוא בנסיון קשה: אם ידע לנהוג בכספו כראוי, יפריש מעשר כספים ויחסוך – יתעשר. אבל כשהוא שב ומבזבזו לריק, הרי הוא חוזר ונופל לעניות.
הכלל הוא שכל אדם שיכול – צריך לחסוך. בחסכון הכסף לא מתבזבז ועוד עושה פירות של רווחים בהיתר עיסקא. ואם יתעשר – אין בכך פגם, יוכל לנהוג במידה טובה ולהפריש חומש מרווחיו לצדקה, ואף להעלות במקצת את רמת חייו.

המתקשים לחסוך

ולא כמו אותם אנשים שככל שהם מרוויחים יותר, כך הם מבזבזים יותר. יש לו עשרת אלפים הוא חי בשלוש עשרה אלף. יש לו ארבעים אלף ש"ח לחודש הוא חי בחמישים אלף ש"ח לחודש, ומתלונן שקשה לו לגמור את החודש, במיוחד שהוא כל כך "מרבה" לתרום לצדקה, אלפיים ש"ח לחודש (סה"כ ארבעה אחוז). יהיו שישאלו: איך מוציאים חמישים אלף ש"ח לחודש. אל תדאגו, זאת לא בעייה, אפשר לקנות דירה שעולה קרוב למליון דולר, ורהיטים משובחים במחיר כפול או משולש, וכן הלאה.
כדי שאדם יוכל לחסוך, הוא צריך לפתח את הצד הרוחני שלו. ללא זאת, הוא חי כבהמה, שכל אוכל שמניחים לפניה היא זוללת עד שבטנה מתפקעת. הוא אינו מסוגל לרסן את עצמו, מפני שכל חייו מוקדשים להנאות מגושמות. כל כסף שיש לו הוא חייב להוציא, והוא מצליח לשכנע את עצמו שזה לא מותרות, שהוא אכן מוכרח לבזבז את כל כספו.
הכסף של האנשים הללו הוא כסף מת. כסף שאין ממנו תועלת, שמתבזבז על הנאות חולפות שדבר לא נשאר מהם לטווח ארוך. וראו זה פלא, אחר כל ההשקעות העצומות בדירת פאר, במכונית פאר, ברהיטי פאר, הם עייפים נורא, אין להם כח לגדל ילדים, הם לא מסוגלים להוליד יותר משניים שלושה ילדים. גם עם שני הילדים קשה להם להסתדר, הם מוכרחים לצאת לחופשות ארוכות בבתי מלון מפוארים. לכן הם לא יכולים לתת מעשר כספים לצדקה, ולפעמים, מוכרחים להודות, קשה להם לגמור את החודש, הם נאלצים לחיות במינוס. החיים קשים.

היודעים לחיות

ויש שמרוויחים עשרת אלפים ש"ח לחודש, ומקימים משפחה גדולה, ומשקיעים בחינוך ילדיהם. הם קונים בית באחת ההתנחלויות, או בפריפריה הזולה. אין להם כסף לשיעורים פרטיים, אבל הם משקיעים בילדיהם, מחנכים אותם ועוזרים להם בשיעורי בית. בכל חודש הם חוסכים. כשהילדים יגדלו, בעזרת חסכונותיהם יחתנו אותם ויסייעו להם בלימודיהם המקצועיים. הכסף שלהם חי. מכל שקל ושקל שלהם צומח דבר אמיתי. הם יזכו לראות את בניהם כשתילי זיתים סביב לשולחנם. אשרי חלקם.

כיצד ילמד אדם לרסן עצמו

אנשים רבים מתאוננים, כי אלף פעמים החליטו לא לבזבז את כספם לריק, ולא הצליחו. מה יעשו כדי ללמוד לנהל את כספם כראוי?
אכן אדם שכל מאווייו נתונים להנאות חומרניות חולפות, יקשה עליו לרסן את עצמו. כדי להתגבר על התאווה לקניית מותרות, צריך לפתח עולם רוחני עשיר ומספק. עם זאת תופעה מצויה שגם אנשים רוחניים מבזבזים את כספם, וזה מפני שהרוחניות שלהם תלושה ומנותקת מהשיקולים הריאליים. השילוב הנכון בין ערכים ושיקולים ריאליים הוא המתכון להצלחה. הערכים הם האור והשיקולים הריאלים הכלים.
אחת המצוות שמחנכות לכך היא מצוות מעשר כספים שבפרשתנו (דברים יד, כב). ופרשו חכמים "עשר תעשר" עשר כדי שתתעשר. אדם שמתרגל לתת מהונו לטובת הזולת ולשם לימוד תורה, לומד שלא להגרר אחר תאוותיו. הוא מסוגל גם לחסוך. עליו תחול ברכת ה' והוא יתעשר.

על יתומי הקדושים

עוד לא גמרנו להתאבל על קדושי עמנואל, וכבר נרצח הרב אלימלך שפירא מפדואל, והשאיר אחריו אלמנה ושמונה יתומים. ואחריו הכביד אבלנו, על הרב יוסי וחנה דיקשטיין, הנאהבים והנחמדים, בחייהם ובמותם לא נפרדו, ועימם בנם שובאל, הי"ד. אחריהם נותרו תשעה יתומים.
אחר ההלוויות והשבעה, ישארו היתומים לבדם ביגונם. הם יחד עם עוד מאות היתומים שנפלו על מזבחי הסכמי אוסלו הארורים. להחזיר להם את הוריהם לא נוכל, אבל כמי שנושאים על גבם את הסבל הנורא, את קרבן הציבור, חובה על כולנו לתת להם את היחס הראוי.
עלינו לשנן לעצמנו וליתומים, כי הוריהם היו קדושים. וכי עם כל הכאב והיגון, זוהי זכות גדולה מאין כמוה להיות בן להורים שנהרגו על קידוש ה', בעת שקיימו בגופם את מצוות ישוב הארץ. בעולם הזה הקדושים מתו בקיצור ימים, אבל בעולם האמת, הם במעלה העליונה, שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם. חוץ מילדיהם היקרים והחביבים, היתומים הקדושים והמסכנים, שאותם ודאי יאספו אל חיקם ברחמים גדולים.
כסף לא יחסר להם, ב"ה מדינתנו נוהגת בתחום זה כראוי. אבל ליחס ולהשקעה של ההורים אין תחליף. ולכן על החברה כולה, ובמיוחד על סביבתם הקרובה, מוטלת המצווה נוראת ההוד, לטפח את היתומים!
כל כשרון שיש בהם צריך לזכות לטיפוח מירבי. כל בעיה שמתעוררת אצלם צריכה לקבל את הטיפול הטוב ביותר. בעתידם המקצועי והכלכלי הם צריכים לזכות להזדמנויות הטובות ביותר. וכשיגיע פירקם להינשא, צריכה כל משפחה לראות לעצמה זכות וכבוד לחתן את בנה או ביתה לאחד מיתומי הקדושים.
הלוואי ונשכיל לעמוד במשימה הקדושה הזו, להדבק במידתו של הקב"ה שאוהב יתומים ומרחם אלמנות. ויהי רצון שבזכות כך נזכה במהרה לגאולה שלמה.

תהילים או טילים

לפעמים הנסים הגלויים ביטוי של חולשה

מעלתו של מי עדיפה? של מי שמשתמש בכשרונו ומאמץ את כוחותיו ובעזרת ה' מצליח להגשים את שאיפותיו הטובות, או של מי שזוכה לנס משמיים? רבים טועים לחשוב שמעלתו של הזוכה לנס גדולה יותר, ושהוא המאמין האמיתי. ואילו זה המתאמץ מקטין כביכול את מקומו של הקב"ה בהנהגת העולם. ולראייה מביאים פסוק מפרשתנו, שעל פיו צריך אדם להזהר שלא לומר: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז). אבל האמת הפוכה, המדרגה העליונה היא שדבר ה' יתגלה דרך מעשה ידי האדם, וכפי שהתורה מבארת בפסוק הבא: "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל, למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך".

ארבעה מלכים

בהקשר לכך ישנו מדרש מעניין (איכה רבה פתיחתא ל'): ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה. ואלו הן: דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו. דוד אמר: ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם, ונענה לו הקב"ה וסייע בידו. עמד אסא ואמר: אני אין בי כח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה הורגם, ונענה לו הקב"ה והרג באויביו. עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה הורג באויבי, ונענה לו הקב"ה והרג באויביו. עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקב"ה: אני עושה, שנאמר: ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור.
ושוב, יש טועים לחשוב כי חזקיהו הצדיק שבכולם, שהוא שוכב על מיטתו וה' עושה לו נס ומכה עבורו את מחנה אשור. אבל האמת הפוכה, המדרש מבטא את ההתדרדרות הנוראה של ישראל, מהימים הגדולים של דוד המלך עד לימות חזקיהו. חוסר יכולתו של חזקיהו להלחם באויביו, ואף לומר שירה על מפלתם, ביטאה את החורבן הפנימי של ישראל. בימיו החלו נביאי ישראל, מיכה וישעיהו, להתנבא על החורבן הממשמש ובא.

החולשה שהביאה לחורבן

כמובן שההתדרדרות שהביאה לחורבן נגרמה על ידי המלכים הרשעים, שכפרו בה'. הבעיה, שגם המלכים הצדיקים לא הצליחו לעצור את ההתדרדרות ולמנוע את החורבן. אמנם חזקיהו עשה מאמצים כבירים להשיב את העם בתשובה, הוא הרבה בלימוד תורה, אבל התורה לא חדרה מספיק ללבבות. בימיו כל התינוקות זכו לבקיאות בדיני טומאה וטהרה (סנהדרין צד, ב), אבל לא היו דבקים בה' מספיק עד שיכלו לצאת לקרב במסירות נפש, בכשרון ובגבורה למען מלחמות ישראל שהם מלחמות ה'. אולי הם הדגישו את הצד הפרטי שבלימוד התורה על החשבון של הבנת היעוד הכלל-ישראלי שבתורה, שכולל גם מעשים של גבורה בנוסף ללימוד והתפילה. אולי הדבר בא לידי ביטוי גם בכך שלא נשא אשה (ברכות י, א). כך או כך, לא היה בו כוח לעמוד ולהלחם באויב. וגם אחר שניצל בנס, לא היתה בו מספיק שמחה של אמונה, לומר שירה והלל. במקום זאת הוא כופף עצמו בפני מלכות בבל, ואבדה השעה לחולל מהפך. בעקבות זאת, ישעיהו התנבא על החורבן (ישעיהו לט).
נסי ההצלה אינם התכלית, הם נועדו לדחות את הפורענות, לתת בידינו סיפק לחזור בתשובה, כדי שאח"כ אנחנו נוכל ללחום ולנצח. חזקיהו השכיל לנצל את דחיית החורבן כדי לבצר את לימוד התורה הפרטי, ועל ידי כך הציל את שארית ישראל, שגחלתם לא תכבה בימיו ולאחר החורבן, אבל את החורבן והגלות הוא לא הצליח למנוע.

תהלים או טילים

יש דרשנים שכדי להגדיל את מעלת התפילה מפריזים ואומרים כי אין צורך בחיילים די לומר תהלים. אבל הם חולקים על מחבר ספר תהלים בכבודו ובעצמו. דוד המלך שחיבר את מזמורי תהלים לא הסתפק באמירתם. הוא רדף את אויביו, השיגם ולא שב עד כלותם. הוא התפלל ולחם, ניצח ושר שירה לה'. כל חייו היו חיבור של אמונה ומעש, מסירות נפש ושיקולים ראליים. והוא הגדול שבמלכי ישראל. דוד מלך ישראל חי וקיים. הוא הדגם למדרגה העליונה שאליה אנו שואפים. שדבר ה' יתגלה דרך פעולתם הממשית של צדיקי וגיבורי ישראל. זוהי עובדה מעניינת, דוד מלך ישראל, שהיה הצדיק שבמלכי ישראל, לא נזקק לנסים, הקב"ה ברך את מעשה ידיו.
יבורכו החיילים ההולכים בדרכו של דוד המלך, יבורכו ההורים והמורים שגידלום לכך.

לימודי פיזיוטרפיה

שאלה: אני בחורה שומרת מצוות שרוצה ללמוד פיזיוטרפיה, בעת בואי להרשם במכללה…, הכריחו אותי לחתום על טופס שעל פיו אני מתחייבת במשך לימודי לערוך תרגילים ועיסויים על בנים, והם עלי. הם טוענים שבלא אימון של בנים על בנות ולהפך, אי אפשר ללמוד כראוי פיזיוטרפיה. בנוסף לכך, גם כאשר מתאמנים בנים עם בנים ובנות עם בנות, אין ההנהלה מסכימה שיפרשו שם וילון לצניעות. יש לציין שהתרגולים נעשים בעירום חלקי (בבגדים תחתונים בלבד). האם מותר ללמוד בבית ספר זה או אסור? יש לציין ששמעתי כי באוניברסיטת באר שבע ותל אביב מתחשבים יותר בדתיים ומאפשרים להם ללמוד בלא לנגוע בבני המין השני, ואף מאפשרים לדתיים לפרוש בעת העבודה המעשית וילון לצניעות.
תשובה: אסור ללמוד במקום כזה. ואמנם כדי לטפל בחולה מותר לרופא או לפיזיוטרפיסט לנגוע בבן המין השני, ולראות מקומות צנועים שבגופו, אבל בעת הלימודים אין לדבר היתר. וכיוון שמדובר בטיפול ממושך, לכתחילה כשאפשר, מוטב שבן יטפל בבנים ובת בבנות. וגם אבי מורי והרב שלמה אבינר הסכימו עימי בזה.
לעניין טענת המנהלת כי אי אפשר ללמד פיזיוטרפיה בלא תרגולים של בנים על בנות ולהפך, התייעצתי עם הרב פרופ' אברהם שטיינברג, מחבר האנציקלופדיה הלכתית רפואית, ואף הוא שלל את הצורך בכך, וציין כי אין הבדלים משמעותיים בין גוף הגבר לאשה, ולכן אין הכרח שיתאמנו זה על זה. עוד הוסיף, כי רק לאחרונה החלו גברים להיכנס למקצוע זה, ולפני כן ורק נשים למדו פיזיוטרפיה, ואף אחד לא טען שהן חייבות להתאמן על גברים.

תגובה להתקפות על הרב אבינר

התגובה הראויה על הוצאת דברי הרב אבינר מהקשרם היא לא התנצלות והתגוננות, או הבאת ראיות שמדובר ברב מתון וכו' (ואם זה לא היה רב מתון, היה מותר להוציא את דבריו מהקשרם ולהשמיצו?). אלא התקפה נגדית על הכתבים המוציאים דברים מהקשרם, ומעוררים ריב ומדנים.
בלא זאת, אחר כל ההתנצלויות, יוצא ש"הרב התורן" הוא בחזקת חשוד שהמחלוקת היא רק על השאלה: אם אשמתו הוכחה או לא? וכך כל רב שכותב ומדבר צריך לחשוש שמא הוא יהיה הקרבן הבא של תניני התקשורת.
כדי לתקן את המצב, צריך לדרוש צדק. לעבור מהתגוננות להתקפה. איך יתכן שבעקבות הטעיה של כתב תיווצר התקפה מרושעת על רבני ישראל?! יש להוקיע את הכתבים והעיתונים שהשתתפו בדיבה הזו, כי הם חוטאים בדעה קדומה כנגד רבנים, ועל כן הם מעקמים את דבריהם לרעה, ורואים לעצמם שליחות לפרסם את דיבת הרבנים. יש להאשימם, כי בדבריהם חסרי האחריות הם עוד עלולים להסית אדם חלש אופי לרצח.
כדי שיהיה ברור שאנחנו עוברים להתקפה, על נציגינו בכנסת מוטלת חובה להציע מיד הצעת חוק, שעל פיה יוטלו אמצעי ענישה הולמים כלפי כתב שיוציא דברים מהקשרם, ויעורר מדנים ויטעה את הציבור. כל יום שעובר והצעת חוק כזו אינה מוצעת הוא מחדל של שליחי ציבור שאינם ממלאים את שליחותם.
גם אם יעבור זמן עד שחוק ברוח זו יתקבל, הציבור הרחב יסיק מכך שאיננו מתגוננים, להפך, יש לנו טענות קשות כנגד מוציאי הדיבה.

לכבוד ט"ו באב – דברי הבנות

מנהג ט"ו באב הקדום

לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים, שבהם היו בנות ישראל יוצאות ומחוללות בכרמים, ומזמינות עצמן בשמחה ואהבה להקמת משפחות בישראל. ולמרות שבמציאות אין שוויון בין בני האדם, יש עשירים ויש עניים, יש יפות יותר ויש יפות פחות, יש מיוחסות ויש שאינן מיוחסות. בכל זאת בימים מיוחדים אלה, נעשה מאמץ לגשר על הפערים לפחות מבחינת העושר, והיו הבנות יוצאות בבגדי לבן שאולים, כדי שלא לבייש את מי שאין לה.
מן הסתם הבחורים כבר הכירו במידה מסוימת את משפחותיהן של הבנות שגרו בשכנותם, ובודאי התייעצו עם הוריהם, עם מי מתאים להם להתחתן. אבל ההחלטה הסופית היתה נופלת באותם ימים טובים. ואולי נועדו ימים אלו לאותם בחורים ובחורות שבדרכים הרגילות לא מצאו את בני זוגם.

דברי הבנות

בגמרא (תענית לא, א) מובאת ברייתא שמספרת לנו, כיצד הבנות היו משתבחות, כל אחת במה שטוב בה. "תנו רבנן: יפיפיות שבהן מה היו אומרות – תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות – תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהם מה היו אומרות – קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים".

דברי היפות

זה שהיפות השתבחו ביופין מובן. רבים מהבחורים נוטים לבחור את בת זוגם על פי יופיה. יש ביופי איזו הבטחה לחיים טובים ומאושרים, יפים כיופיה, ומלאי חיוניות ואצילות. אלא שבפועל המציאות אינה מאשרת זאת. בשום פנים לא ניתן לומר שאלו הנשואים לנשים הנחשבות ליפות מאושרים מאלה הנשואים לנשים שנחשבות לפחות יפות. כשהיופי בא בנוסף לאופי, אז הוא אכן מוסיף טעם טוב לחיים, אבל פעמים רבות הוא מטעה.

דברי המיוחסות

ואלו בדיוק דברי המיוחסות, העיקר הוא האופי. משפחה מיוחסת היא משפחה שרבים מבניה הצליחו בלימודם ובפרנסתם. מן הסתם אשה הבאה ממשפחה שכזו, נושאת עימה אופי נוח וטוב, והרגלים חינוכיים נאותים, וישנה סבירות גבוהה שאף ילדיה יהיו נוחים וטובים. וכן מצינו שהמליצו חכמים (ב"ב קי, א) לבדוק באחיה של האשה, שפעמים רבות הבנים דומים לאחי האם. וכן המליצו לישא בת תלמיד חכם (פסחים מט, א). ולכן גם המשנה (תענית כו, ב), הזכירה את דברי הבנות המיוחסות בלבד, שהן אמרו את הדברים הנכונים ביותר לפי חז"ל.

דברי המכוערות

המפתיע ביותר הוא דברי המכוערות: "קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים". בפשטות הן פונות לבחורים המכוערים ונטולי הכשרון, שהיו מחזרים אחר הבנות היפות והמיוחסות ומכרכרים סביבן, ונענים תמיד בשלילה. להם אמרו: אם תמשיכו לרדוף אחר היפות והמיוחסות – תשארו רווקים מתוסכלים כל ימי חייכם, תהיו מציאותיים ותתחתנו עם מי שמוכנה להינשא לכם. הרי ישנה מצווה להתחתן, אז בואו ונשאונו לשם שמיים. וכיוון שראוי שיתלוו לנישואין רגשי אהבה, הוסיפו: "ובלבד שתעטרונו בזהובים", שעל ידם תבטאו את אהבתכם אלינו.
אבל אין זה הכל, יש בדברי המכוערות עוד רובד עמוק. פעמים שדווקא אדם שלא זכה ליופי ויחוס, בכח אמונתו בה' מפתח את מידותיו ומגיע להישגים אישיים מרשימים. ומעלתן של אלו גבוהה ממעלת היפות והמיוחסות, החיים איתן יהיו היפים והמאושרים ביותר. וזה שאמרו: "קחו מקחכם לשם שמיים", וכך נתעלה ונגיע אל מעבר למה שיגיעו כל היפים והמיוחסים. וילדינו כבר יהיו מיוחסים מכוחנו. והוסיפו: "ובלבד שתעטרונו בזהובים", וכפי שאמר רבי ישמעאל (נדרים ט, י): בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן", אם תעטרונו בזהובים נגלה את יופיינו המיוחד.
נמצא איפא, שלמרות כי בפועל המבוקשות ביותר הן היפות, אחריהן המיוחסות. האמת היא שהמיוחסות עדיפות על היפות, ופעמים שהמכוערות טובות מכולן.

עצה טובה לרווקים

וזו עצה טובה לרווקים מבוגרים, שפעמים רבות בחורות טובות ונאות נראות בעיניהם כעורות, ואין זה אלא מפני גילם המבוגר. הקב"ה ברא את האדם, שנולד תינוק והוא הולך ומתפתח עד זקנה ושיבה. לכל שלב בחיים יעוד משלו. בגיל עשרים הרצון להתחתן חזק מאוד – "בן עשרים לרדוף" (אבות ה, יח). אז הלב מלא בהתלהבות ואומץ והוא רואה את כל הטוב שבבת זוגו, ולזנק בששון אל חיי הנישואין. אח"כ מגיע שלב מתון יותר, שנועד להמשך בניין החיים. כשהרווק מצפה להתלהבות נעורים בעקבות המפגש עם הבחורה, הוא בדרך כלל מתאכזב. אלא שבמקום לתלות זאת בגילו המבוגר יחסית, הוא מאשים את הבחורה. אמנם הוא מודה שהיא טובה וחכמה, אבל לידידיו הטובים הוא מציין בצער שהיא לא מספיק יפה ומלהיבה. להם צריך לומר: אם הבחורה טובה וחכמה בעיניכם, ונעים לכם לשהות במחיצתה, רק שאינכם נלהבים מספיק – "קחו מקחכם לשם שמיים". ואל תדאגו, אם תשקיעו בקשר שביניכם, "תעטרוה בזהובים", מובטח לכם שתגיעו לאהבה שלמה. ההתאהבות הנלהבת שבהתחלה נועדה להקל על ההחלטה הגורלית של כריתת ברית הנישואין, אבל היא אינה מבטיחה נישואין מאושרים. התכונות הטובות והייעדים המשותפים הרבה יותר חשובים. בהם תלויה האהבה השלמה, הבשלה והעמוקה, שמגיעה עד לרבדים הפנימיים שבנפש, ואליה תגיעו בעז"ה.

סגולתו של ט"ו באב לשידוכים

מבאר בעל ה"בני יששכר" (ד, ב), שהוא יום שורשי, מפני שהוא חל ארבעים יום לפני זמן בריאת העולם. שהיום השישי שבו נברא האדם, הוא ראש השנה. והראשון – כ"ה באלול. וארבעים יום לפניו הוא ט"ו באב. וכמו שאמרו חז"ל (סוטה ב, א) ארבעים יום לפני יצירת הולד מכריזים ברקיע, בת פלוני לפלוני. כך בארבעים יום שלפני בריאת העולם, כל שנה מחדש, הוא יום שורשי שמסוגל להתחלה של חיים חדשים, באיחוד החתן והכלה להקמת המשפחה.

יישר כח לרב דרוקמן

הצעת החוק של ח"כ הרב דרוקמן המאפשרת הגדרת ישוב כיהודי, היא מן החשובות ביותר, ויישר כח לו ולשרה לימור לבנת על קידומו. מנגד, מצער שאנשים המגדירים עצמם כנאמני ישראל, כיועץ המשפטי לממשלה מתנגדים לה. יש כאן פגיעה בתורה ובכלל ישראל שהארץ הזו שייכת לו. לדאבונינו אנו נצרכים לשמוח על שדבר פשוט כל כך מועלה כהצעת חוק. גם אם בנתיים יעכבו את קבלת החוק החשוב הזה, ישנה חשיבות להעלאתו, וידע הציבור מי מקדם את עניינה של מדינת היהודים ומי מעכב.
אילו לא בא הרב דרוקמן לכנסת אלא לצורך חוק זה – דיינו. לוואי וכל ח"כ יזכה לקדם הצעת חוק שכזו.

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד