לפרשת בראשית ועל רחבעם זאבי הי"ד

שנים מקרא ואחד תרגום

עם תחילת המחזור החדש של קריאת התורה, יש מקום להזכיר את דברי חכמים, כי בנוסף לשמיעת פרשיות השבוע מאת הקורא, צריך כל אדם ללמוד את פרשת השבוע שניים מקרא ואחד תרגום (ברכות ח, א).
בעבר ידעו כל ישראל ארמית, ולכן תרגום אונקלוס היה מועיל להבנת הפרשה, אולם כיום לדעת רבים מוטב ללמוד פירוש רש"י, ויש אומרים שהמצווה היא לקרוא דווקא את תרגום אונקלוס שנכתב ברוח הקודש, וזהו התרגום שתקינו חכמים לקרוא. להלכה, כל מי שמבין רש"י, מוטב שילמד את פרשת עם פירוש רש"י, שעל ידי כך הלימוד יהיה איכותי יותר, ואם כן מצטרפת לנו מצוות תלמוד תורה ומכריעה כי יותר טוב ללמוד את הפרשה עם פירוש רש"י. ויש נוהגים להדר, וללמוד גם פירוש רש"י וגם אונקלוס (שו"ע או"ח רפה, ד).
נשים פטורות מחובת לימוד שניים מקרא ואחד תרגום, מפני שזו מצווה התלויה בזמן, הרוצה ללמוד שניים מקרא עם פירוש רש"י תבא עליה ברכה.

פרו ורבו

לא מקרה הוא שהמצווה הראשונה שנזכרה בתורה היא פרו ורבו, שנאמר (בראשית א, כח): "ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ". עובדה זו מצביעה על כך שזו המצווה הבסיסית והראשונית שבכל המצוות.
וכל כך גדולה מצווה זו עד שהושוותה למצוות תלמוד תורה (עיין מגילה כז, א, בית שמואל אה"ע א, טו-טז). על ידי שתי מצוות אלו אנו נעשים שותפים עם הקב"ה, בהוספת חיים לעולם.

בת שעברה גיל ארבעים

שאלה: מעשה ברווק מבוגר שהכיר בחורה למטרת נישואין, ועוד לפני שנפגשו אמרו לו כי הבחורה בת ארבעים. ועתה, אחר שהחליט להתחתן עימה, התחיל להסתפק אולי לא תוכל ללדת ילדים, ואולי מפני שחובתו לקיים מצוות פרו ורבו אסור לו להתחתן עימה. האם עליו לבטל את השידוך או לקיימו?
תשובה: במסכת בבא בתרא (קיט, ב) מובאת מימרא על פיה אשה שכבר החלה ללדת בגיל עשרים יכולה להמשיך ללדת גם אחר גיל ארבעים. אבל מי שלא נישאה לפני גיל ארבעים, שוב לא תלד. ורק לצדקניות כבנות צלפחד נעשה נס וילדו.
לפי זה הורה החתם סופר (ו, מז) לרווק שהתקשר עם רווקה שעברה את גיל הארבעים, ורוצה להפרד ממנה, שיפרד כדי שיוכל להוליד ילדים, ויפצה אותה על עוגמת הנפש שגרם לה. לעומתו בשו"ת האלף לך שלמה (ט'), סבר שאם כבר התחייב לשאתה לאשה, עדיף שישאנה ולא יפר את דברו. וזאת מפני שאין ודאות שלא תלד, ואין זה נחשב נס גדול שתלד, ולכן אפשר להתפלל שתלד. ועוד העלה אפשרות, שאולי אם הרהרה במחשבות של נישואין, יכולה ללדת גם אחר גיל ארבעים (עיין אוצר הפוסקים א, ה).
למעשה, אין הכרעה, וכל אדם שמסתפק מוטב שיתייעץ עם רב שמכיר אותו היטב. כי מי יודע, אולי אם לא יתחתן עימה לא ימצא אשה אחרת כלבבו.

הקפאת ביציות

מתחילה חשבתי שאולי כיום, לאחר השתכללות הרפואה, גם מי שעברה את גיל הארבעים תוכל ללדת. והנה נתפרסם מחקר מקיף באמריקה, שרק שלושה עד חמישה אחוזים מהנשים שעברו את גיל הארבעים מצליחות להרות. כלומר, המציאות הביולוגית לא נשתנתה מאז ימי התלמוד.
גם מבחינה טכנולוגית עדיין לא נמצא פתרון טכנולוגי להקפאת ביציות. אמנם זרע ניתן להקפיא, ולעיתים יש בכך תועלת רבה (ובתנאי שהדבר יעשה על פי ההלכה). למשל, מי שעומד לפני הקרנות כנגד סרטן שעלולות לפגוע ביכולתו להוליד, על ידי הקפאת זרע, יוכל להוליד מזרעו גם אחר כך.
כפי הנראה, בעז"ה, בשנים הקרובות ימצא פתרון טכנולוגי גם להקפאת ביצית. ואזי בחורה שעוד לא מצאה לעצמה חתן בגיל שלושים וחמש, תוכל להוציא ביציות משחלותיה, וכשתחתן תוכל להוליד על ידי אותן הביציות.

עצה טובה ממכון "פועה"

התייעצתי עם ראש מכון "פועה", ידידי הרב מנחם בורשטיין שליט"א, אחד מגדולי הרבנים שהתמחו בענייני הלכה ורפואה, במיוחד בתחום הפוריות, והוא ציין כי על ידי יעוץ נכון, שניתן לקבלו בחינם במכון "פועה", אפשר להגדיל מאוד את הסיכויים להרות אחר גיל ארבעים.
עוד הוסיף, כי כבר מגיל עשרים ושמונה ישנה ירידה מסוימת בפריון, ומגיל שלושים ושבע לערך מתחילה ירידה משמעותית יותר. לכן, אף שההדרכה הכללית לנשים צעירות שלא נכנסו להריון, שלא יפנו לבדיקות לפני תום שנה מנישואיהן. לנשים שהגיעו לגיל שלושים ושבע ועומדות להנשא, ממולץ שעוד לפני נישואיהן יפנו לייעוץ, כדי להגביר את סיכוייהן ללדת לפני שיהיה מאוחר. עם זאת גם אח"כ אסור להתייאש לפני יעוץ, כי עד לגיל חמישים ואחת עוד אפשר לפעמים לעזור.
על כל זה ועוד, ניתן להתייעץ עם הרבנים והמומחים של מכון "פועה" ללא תמורה, בטלפון: 02,6515050. גם מי שנמצא בעסקי שידוך עם בחורה מבוגרת, יכול לבוא עם הבחורה ולקבל הערכה על סיכויי הפוריות.

רחבעם זאבי הי"ד

לפני שנה, בל' תשרי, נרצח חבר הכנסת והשר רחבעם זאבי הי"ד. איש מיוחד היה: לוחם שסיים את שירותו הצבאי כאלוף פיקוד המרכז, ואיש ספר שההדיר עשרות ספרים. אוהב הארץ שידע היטב את תולדותיה, והכיר באופן אישי את כל כפריה ודרכיה. איש משפחה ואיש ציבור. ציוני ויהודי בלב ונפש. ככל שעובר הזמן יותר אנשים מבינים כי צדק בתפישתו האסטרטגית. בעז"ה נזכה במהרה שכל גוי שאינו זכאי למעמד של גר תושב יהגר למקומו הראוי, וארץ ישראל כולה תהיה לעם ישראל.
לוחמים רבים עשו חייל בקרבות תש"ח, בעת הקמת המדינה, אבל כיוון שהגיעו למלחמת יום הכיפורים איבדו את חזונם ותש כוחם. והיו שהחזיקו מעמד בחזונם עוד מספר שנים, ואח"כ תש כוחם. ויש מהם שאחר שנסתיים חזונם נעשו צוררים ומזיקים לכל מה שבנו לפני כן. כמעט יחיד מכולם נשאר רחבעם זאבי הי"ד, שהיה מנהיג חרוץ ונאמן לעמו ומולדתו עד ליומו האחרון, בו נהרג על קידוש ה'.
הם היו כפרחים ושיחים שצומחים יפה מספר עונות וכיוון שהגיעו לגובה מסוים לא עמד להם יותר כוחם ונפלו על פניהם ונבלו, ויש שנעשו לקוצים ודרדרים. והוא היה כעץ אשר הצליח לחבר את שורשיו אל שורשיה העמוקים של משפחתו המסורתית בירושלים העתיקה והמקודשת. וכך זכו הוא ורעייתו הנאמנה יעל למה שלא זכו מרבית חביריו, להקים משפחה מפוארת וגדולה.

יחסו למתנחלים

לפני כחמש עשרה שנה, בעת סיוריו לשמירת קרקעות הישוב הר ברכה, נרצח חברנו יעקב פרג הי"ד. עסקנו בכבוד המת, קהל גדול בא ללוות את הקדוש לקבורה. וכשהערב ירד, וכל האנשים הטובים חזרו לבתיהם, החל לרדת גשם, ענן כבד כיסה את הישוב. הרוח הכתה בחלונות כמו שהיא יודעת להכות בהר ברכה. עצב התפשט בלבבות. נשארנו לבדנו עשרים משפחות צעירות בראש ההר, ואיתנו אלמנה אחת בהריון ושלושה יתומים. והנה קבוצת אנשים מתנועת מולדת עם ח"כ רחבעם זאבי בראשם, מגיעים מתל אביב לישוב, להזדהות עם הכאב ולעודד. הם הציעו את עזרתם בכל מה שנדרש. אז הרגשנו שאנחנו לא לבד.
כך היה נוהג בכל הישובים, היה אח לאלמנות ומרחם ומעודד יתומים. הוא ידע שהמתנחלים ביש"ע הם החלוצים האמיתיים של דורינו. בכל פעם שנתבקש להגיע לחנוכת בית או לניחום אבלים, היה בא משתתף תומך ומעודד. גם כשאחרים היו שוכחים או מוצאים לעצמם עיסוקים "נכבדים" יותר, הוא היה מגיע. יהי זכרו ברוך, וירבו ההולכים בדרכו.

לחג הסוכות

שמחת חג הסוכות

אחר ההיטהרות לפני ה' ביום הכיפורים, יכולים אנחנו לשמוח בחג הסוכות שמחה שלמה לפני ה'. בלא התשובה, תחושת החסרון הנובעת מהחטא אינה מאפשרת לאדם לשמוח באמת. ואם ינסה בכל זאת להתעלם מחטאיו ולשמוח שמחה שלמה, תהיה זו הוללות ולא שמחה. אבל אחר החזרה בתשובה של הימים הנוראים אפשר לשמוח בחג הסוכות.

חג הסוכות – מסיבת סיום השנה

חג הסוכות הוא חג האסיף, שבו החקלאים מסיימים לאסוף את כל הפירות שגידלו במשך השנה, ושמחים בהם. וכמו החקלאים כך כל יהודי מסכם בחג הסוכות את כל הדברים הטובים שהספיק לעשות במשך השנה החולפת – ושמח בהם. אלא שכיוון שמן הסתם גם חטאנו במשך השנה, צריכים תחילה להיטהר ולהזדכך בימים הנוראים – ימי התשובה. ואחר שחזרנו בתשובה והפקנו לקחים מהטעויות של השנה החולפת, יכולים אנחנו לשוב ולסכם את השנה העוברת במבט חיובי, ולשמוח בכל המעשים הטובים שזכינו לעשות בחסדי ה' במשך השנה.

הבל הבלים אמר קהלת

למנהג אשכנז קוראים בשבת של סוכות את מגילה קהלת. ולמנהג הגר"א יש לקוראה מהקלף ולברך על קריאתה (מ"ב תצ, יט).
ויש לשאול מה ראה קהלת לבטל את מעלתם של כל הדברים שבעולם, עד שאמר "הבל הבלים אמר קהלת, הבלים הבלים הכל הבל". וכי אין ערך לחכמה, לכבוד, לעושר, ליופי ולכל מה שהאדם עושה בעולם?!
אלא שאמר קהלת, שכל הדברים הללו בלא יראת ה' אינם שווים מאומה, הם חולפים כלעומת שבאו בלא להשאיר אחריהם שום רושם. רק אחר שיש יראת ה', יש ערך לכל המעלות שבעולם.
משל נאה שמעתי על זה מדודי הרב אברהם רמר ז"ל: שכל אחת מן המעלות הללו כשלעצמה היא אפס, החכמה לעצמה אפס, העושר אפס, היופי אפס, הכבוד אפס, ויראת שמיים היא האחד. וכשיש בתחילה יראת ה', אזי על ידי החכמה נהיה עשר, ועל ידי העושר מאה, ועל ידי היופי אלף, וכן הלאה.

לימוד תורה בחול המועד

עיקרם של החגים ניתנו לישראל כדי שיעסקו בהם בתורה, שבכל ימות החול אדם טרוד במלאכתו, וקשה לו להתרכז בלימוד התורה, ולשם כך ניתנו לנו ימים קדושים, שנעסוק בהם בתורת ה'.
וכך מובא בירושלמי: "אמר ר' אבא בר ממל: אילו היה מי שימנה עמי התרתי שיהיו עושין מלאכה בחולו של מועד! כלום אסור לעשות מלאכה אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ושמחים ויגעים בתורה, ועכשיו אוכלין ושותין ופוחזין". וכתב בספר הכלבו (סימן ס') שיוצא מזה, שאיסור השחוק, קלות הראש וביטול תורה יותר גדול מאיסור עשיית מלאכה בחול המועד.
וכן מביא השל"ה הקדוש (מס' סוכה נר מצווה ל"א) מדרש האומר: אלה הם מועדי, בזמן שאתם עושים המצוות ומקדשין את המועדות באסיפת העם בבתי כנסיות בשביל לעסוק בתורה, אז אומר הקב"ה: אלא הם מועדי, ואם לאו, אומר הקב"ה: אלו אינם מועדי אלא מועדיכם. וכמו שענה ר' עקיבא לאותו המין, שטען כנגדו, היאך אתם מקיימים את המועדים, והרי נאמר: חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, ענה לו ר' עקיבא, בזמן שאנו מכוונים להנאת גופינו אז אין אלו מועדים של ה' אלא מועדים שלנו, ועליהם נאמר שנאה נפשי, אבל אם הם לעבודת ה' ולתלמוד תורה, אינם שנואים, אלא אהובים וחביבים.

סכנות בסוכה

לאחר התקפות הטרור על ישובי יש"ע, נתעוררה לקראת חג הסוכות הבא עלינו לטובה, שאלה: האם מצווה לישון בעת הזאת בסוכה שאינה מוגנת ושמורה כבית. שאלה זו כמובן צריכה להיות בכל ישוב וישוב על פי המרא דאתרא תוך התיעצות עם גורמי הבטחון.
ובכל זאת אפשר לומר כלל: כל מי שגר בישוב מאוים, וחש באופן אישי חרדה ממשית מהשינה בסוכה, הרי שדינו כדין המצטער שפטור מהשינה בסוכה (ע' שו"ח או"ח תרמ, ד).
ימח שמם של המחבלים הרשעים ושולחיהם ותומכיהם, שמצערים את ישראל ומבטלים את המתנחלים הקדושים מקיום מצוות ה' אלקינו לישן בסוכה. יהי רצון שבמהרה יתקיימו דברי נבואת זכריה (פרק יד) הנקראים בהפטרת ראשון של סוכות: "הנה יום בא לה'" לעשות דין בכל רשעי הגוים הנאספים על ירושלים. "ויצא ה' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב", ויגוף במגפה קשה את כל אויבינו הצובאים על ירושלים, המק את בשרם. "והיה כל הנותר מכל הגוים… ועלו מידי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות". "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

סוכות וארץ ישראל

ידועים דברי הגאון מווילנא, שהשווה את החג הסוכות למצוות ישוב הארץ. שנאמר: "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון" (תהלים עו, ג). את כל שאר המצוות אנו מקיימים על ידי אבר מסוים, יש מצוות שמתקיימות בידיים, ויש בפה, ויש ברגליים, ויש שמתקיימות על ידי המחשבה. אבל את שתי המצוות הללו אנו מקיימים על ידי שאנחנו עצמנו נכנסים בגופנו ועם נעלינו אל תוך אווירה הקדוש של ארץ ישראל ואל תוך אווירה הקדוש של הסוכה. וכיוון שאוויר הקדושה מקיף אותנו מכל צדדנו, יכולים אנו מכוח שתי המצוות הללו להתעלות באמונה ובעבודת ה' ביתר שאת ויתר עוז

גדולתה של מצוות ישוב הארץ

שאלה: מדוע אתם מחשיבים כל כך את מצוות ישוב הארץ, עד שנדמה שהיא חשובה בעיניכם ממצוות רבות אחרות?
תשובה: חז"ל אמרו בספרי (ראה נ"ג) "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". ולא זו בלבד, אלא שעיקר קיומם של כל המצוות הוא דווקא בארץ ישראל, כדברי הספרי (עקב מ"ג), וכמובא ברש"י דברים יא, יח: "אף לאחר שתגלו היו מצוינים במצוות, הניחו תפילין ועשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו".

הוכחות הלכתיות לכך

מהתורה מצוות נטילת לולב בכל רחבי הארץ (זולת במקדש) היא ביום הראשון של סוכות בלבד. אבל כשחל ראשון של סוכות בשבת, כדוגמת השנה, ביטלו חכמים את מצוות נטילת הלולב בשבת, מחשש שמא יבואו לטלטלו ברשות הרבים. וכן היה בראש השנה, שלא תקענו בשופר ביום הראשון, מפני שחל בשבת. וכן לגבי ברית מילה, אם חלה בשבת וכדי לקיימה צריכים לעבור על איסור מדברי חכמים, יש לדחות את הברית ולא לקיימה במועדה.
אבל לגבי מצוות ישוב הארץ הדין הפוך: ביטלו חכמים את דבריהם והתירו לקנות בית בארץ ישראל ביום השבת. ולמרות שהדבר כרוך בכמה איסורים מדברי חכמים (מקח וממכר, אמירה לנוכרי לכתוב שטר וכו'), התירו לעבור עליהם כדי ליישב את הארץ. ואין מדובר כאן בגאולת הארץ כולה, אלא בקניית בית אחד בלבד, ואע"פ כן ביטלו חכמים את דבריהם למען ישוב הארץ.
הרי שמצוות ישוב הארץ חשובה מתקיעת שופר ונטילת לולב ומילה ושאר המצוות (כמבואר בשו"ע או"ח שו, יא; שז, ה, עפ"י הגמרא בבא קמא פ, ב, וגיטין ח).
וכן ביחס לשבת, שפיקוח נפש דוחה שבת ואינו דוחה את מצוות ישוב הארץ (מנחת חינוך תכ"ה).

שבת תשובה

טעם למצוות אכילה בערב יום הכיפורים

"מצווה לאכול בערב יום הכיפורים ולהרבות בסעודה" (שו"ע או"ח תרד, א). ולכאורה ביום שלפני יום הכיפורים היה ראוי להתמלא בחיל ורעדה, ומה המקום לשמחת אכילה ושתייה? באר רבי משה קורדברו, שהשמחה היא לקראת מצוות התשובה שאנו מקיימים ביום הכיפורים. שכן ראוי לשמוח מאוד בקיום כל המצוות, ועל אחת כמה וכמה במצווה חשובה כמצוות התשובה. אלא שהתשובה עצמה כרוכה בצער וחרטה, וידוי וקבלה לעתיד, ובאותה שעה אי אפשר לשמוח באופן גלוי, ולכן ציוותה התורה שנשמח באכילה ושתייה לפני יום הכיפורים, ומתוך כך נכנס ליום הקדוש, יום שבו סלל עבורנו הקב"ה דרך לשוב אליו בתשובה.

הבטחון בה' שיוציא את דיננו לטובה

לקראת ראש השנה, מסתפרים ולובשים בגדים חגיגיים, ואוכלים ושותים. ואף ביום הכיפורים לובשים בגדים לבנים, ויוצאים מיום הכיפורים בשמחה, שבטוחים שה' יוציא את דיננו לטובה.
וכן אמרו חכמים: איזו אומה מופלאה כאומה זו, שיודעת מנהגיו של אלקיה. שמנהגו של עולם, אדם שיש לו דין, מרוב דאגתו על דינו שמא יגזר למיתה, לובש שחורים, ומתעטף שחורים, ומגדל זקנו, ואינו חותך צפרניו. אבל ישראל אינם כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם, ומתחתכים ציפורניהם, ואוכלים ושותים, לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס ויזכו בדין (עפ"י המובא בטור או"ח תקפא).
והלא בעינינו אנו רואים איך בכל שנה מתים כך וכך נפשות מישראל, ומהם שמתים ביסורים קשים? ומדוע שנצא מיום הכיפורים בשמחה? אלא שעיקר הדין הוא על החיים האמיתיים, התלויים בקשר שלנו עם רבונו של עולם, מקור חיינו. ומי שאינו חוזר בתשובה בימים הנוראים, כאשר נגזר דינו למיתה, זוהי מיתה של אבדון, שכולה צער ויגון. אבל מי שקיים את סדר הימים הנוראים כהלכתו, מובטח לו שזכה להתקרב לרבונו של עולם, ואף אם ח"ו נגזר עליו איזה דבר שאינו טוב, אף זה לטובה, כדי לתקן אותו ולהביאו לחיי העולם הבא. ועל כך ראוי לנו שנשמח (עפ"י השל"ה מסכת ראש השנה תורה אור יז).

מדיני צום יום הכיפורים

צום יום הכיפורים מן התורה (ויקרא כג, כז), לפיכך דינו חמור משאר הצומות. שמצום תשעה באב חולים פטורים ואילו בצום יום הכיפורים חולים חייבים. ורק חולה שיש חשש סכנה שמא בעקבות הצום ימות – פטור מהצום, שפיקוח נפש דוחה את מצוות הצום.
אלא שאם יכול להנצל מהסכנה על ידי שתייה ואכילה מועטת, לשיעורים, עליו לעשות כן, ועל ידי כך אינו נחשב כמי שביטל לגמרי את הצום. בשתייה הכוונה שישתה פחות ממלא לוגמיו כל תשע דקות. מלא לוגמיו הוא השיעור שימלא את פיו כשינפח לחי אחת, כל אדם לפי גודל פיו (הממוצע למבוגרים הוא כ- 45 מיליליטר). ובאכילה, יאכל פחות מככותבת כל תשע דקות. כותבת הוא כשיעור נפח של שני שליש ביצה רגילה, ובמשקל מים זה יוצא כשלושים גרם, אלא שיש למדוד לפי הנפח.
ואם הוא צריך לאכול ולשתות יותר, יקצר את ההפסקות לשמונה או שבע דקות, ואם גם זה לא יספיק יקצר עד ארבע דקות, מפני שיש דעות שמשך הזמן הנצרך להפסקה הוא ארבע דקות בלבד. ובשתייה אם לא יספיק לו שיעור ההפסקה של ארבע דקות ישתה פחות ממלא לוגמיו כל דקה. כי יש אומרים שדין שתייה שונה מדין אכילה.

לשאול רופא ירא שמיים

חולה שמסתפק שמא יש במחלתו סכנת נפשות, צריך לשאול לפני יום כיפור רופא ירא שמיים מה דינו. אבל רופא שאינו ירא שמיים, אינו מבין את חשיבות הצום, ולכן הוא נוטה לומר לכל החולים שהם בסכנה, ולכן בכל מקרה של ספק אין להסתפק בחוות דעתו אלא צריך לשאול רופא ירא שמיים. ורק בלית ברירה, אם הגיע הצום ולא הספיק לשאול רופא ירא שמיים, ושמע מרופא אחר שעליו לאכול ולשתות, יאכל וישתה (כשאפשר לשיעורים), מפני שיש כאן ספק נפשות.

תשובת תומכי אוסלו

שאלה: בזמנו תמכתי בהסכמי אוסלו ובחרתי במפלגה שהשתתפה בביצוע ההסכמים עם הרשות הפלשתינאית. אחר שנוכחתי לדעת כי כל הכיוון הזה היה מוטעה, אמרו לי שעלי לחזור בתשובה, האם הדבר נכון, וכיצד חוזרים על כך בתשובה?
תשובה: במבנה השלטון הדמוקרטי לכל בוחר ישנה אחריות על תוצאות בחירתו. ואמנם אדם אחד בדרך כלל אינו מכריע לבדו את הכף, מכל מקום כל אחד ואחד נעשה שותף בהכרעת הכף לכיוון המוטעה. וכיוון שהסכם אוסלו כלל בתוכו מספר חטאים חמורים: א' פגיעה בבטחונם של כלל ישראל, ב' הפרת מצוות ישוב הארץ, ג' חילול ה' בנתינת מעמד של כבוד לרוצחים מרושעים, ד' גרימת נזק כלכלי למדינת ישראל, ואובדן עבודה מיהודים רבים; לפיכך ברור שכל מי שתמך בו צריך לשוב בתשובה.
ראשית התשובה להתחרט ולהתוודות על החטא, וקבלה לעתיד, שלעולם לא יבחר יותר במפלגה התומכת בנסיגה מחבלי ארץ ישראל. ומי שהביע את תמיכתו בהסכמי הנסיגה בפני חבריו, צריך להביע את תשובתו בפני חבריו. במיוחד אישי הציבור והתקשורת, שהביעו את תמיכתם בהסכמים עם המחבלים, צריכים להתחרט על כך בפומבי.
לאחר מכן יש להשתדל לתקן את המעוות בתשובת המשקל. כנגד מה שהיטה את הכף לרעה עליו להטותה לטובה, בשכנוע חבריו לחזור בהם מדרכם הרעה. וכן ראוי שכל מי שתמך בהסכמי אוסלו יתנדב כפי יכולתו למען נפגעי הטרור, וכנגד מה שפגע בבטחונם ורווחתם של מתיישבי יש"ע, ישתדל לסייע לישובים, בתיגבור השמירה או בכל דרך שתסייע לבניינם.

מי אחראי על חינוך הילדים

בשבוע שעבר נתפרסמה כאן כתבה על מערכת החינוך הדתית בקהילה היקרה והקדושה, פתח תקווה תבנה ותיכונן.
אצל רבים נשתרשה טעות, כאילו חינוך ילדי ישראל שייך למשרד החינוך, או לפקידי העירייה. האמת, כמובן, שהאחראים על חינוך הילדים הם ההורים. כך ציוותה התורה: "ושננתם לבנך" (דברים ו, ז), "ולמדתם אותם את בניכם" (שם יא, יט). וכשההורים אינם יכולים ללמד את הכל את ילדיהם הרי הם שולחים את ילדיהם למורים שילמדום.
לפיכך נכון וראוי הוא שכל הורה יבחר את בית הספר המתאים לקו חינוכו. ולכן אין שום נזק בכך שמערכת החינוך מגוונת ומורכבת ממוסדות שונים, שכל אחד מדגיש פן מסוים. לכולם יש מקום. יתר על כן, על כיוצא בזה אמרו חכמים "קנאת סופרים תרבה חכמה", התחרות תיטיב אם בתי הספר.
ואם ישארו ילדים שהוריהם אינם מסוגלים לדאוג לחינוכם, או מפני מצבם הכלכלי, או מפני מצבם הרוחני – הציבור על ידי נציגיו צריך להשלים את החסר, ולדאוג שכל ילדי ישראל יקבלו לבסוף חינוך טוב. זו היתה תקנתו המפורסמת של יהושע בן גמלא (בבא בתרא כא, א).
לכן יש לברך את הורי הילדים בפתח תקווה שקיימו את חובתם לדאוג לחינוך ילדיהם. את האלטיזים יש לגנות רק כאשר מדובר בעשירים שאוטמים את ליבם למצוקות הדל ואינם מוכנים לתרום למענם מהונם, או אנשים שזכו בכשרון ובחינוך טוב ואינם מוכנים לעזור לחלשים מהם. אבל את מי שחושב שילדיו יפגעו מהאינטגרציה המופרזת אין לגנות.
ראשי החינוך הממלכתי דתי צריכים להבין זאת, ולעודד יצירת מסגרות מגוונות המתאימות עצמם למגמות השונות שבציבור. זאת בתנאי שהחינוך באופן כללי יהיה לאמונה ולימוד תורה, לשמירת מצוות (כולל מצוות ישוב הארץ), וליחס חיובי למדעים ודרך ארץ, כדרכם של כל גדולי ישראל, כרמב"ם, המהר"ל והגר"א, ולנשיאה בעול הבטחון והפרנסה. כל מי שמקבל את העקרונות הללו צריך להיות מתוקצב באופן מלא על ידי החינוך הממלכתי דתי. על ידי כך הרבה יותר תלמידים היו זוכים לחינוך הגון.
בנתיים בתי הספר נקרעים בין המגמות השונות והסותרות, ורק מנהלים אמיצים ונבונים, כדרורית כהן, מצליחים לשרוד.

ראש השנה

התפילות הארוכות

מי שלא מבין את הערך של התפילה, ולא התרגל להוסיף ולהתפלל בלשונו על הכלל ועל הפרט – חושב שתפילות הימים הנוראים ארוכות. אבל מי שזכה להתפלל באמת לפני רבונו של עולם, ולהוסיף בלשונו תפילות אישיות היוצאות מהלב, יודע שהתפילות קצרות מאוד. כל כך הרבה יש לנו לבקש מלפניו, נשמתנו נכספת להשיח לפניו את כל מצוקותיה ומאווייה, עד שנוסח התפילה שתקנו לנו חכמים הוא קצר בעיניו. על זה אמרו חכמים: "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו" (ברכות כא, א).
ואמנם הנוסח הכללי שתיקנו לנו חכמים הוא עיקר העיקרים, ובו כלולים כל העניינים החשובים, אלא שבנוסף לו חשוב להרבות בתפילות אישיות בלשונו המיוחדת של המתפלל. על ידי כך מתלכדת תפילת היחיד עם תפילת הציבור, ועולה לפני אבינו שבשמים. על תפילות כאלה אמרו חכמים שמובטח שהן פועלות טוב בעולם.

תפילות אישיות

מי שליבו טוב ומלא רחמים, נזכר ביום הזכרון (ראש השנה) בכל קרוביו וחבריו. בפלוני שצריך רפואה, ובאלמוני שזקוק לפרנסה. באלו שמתקשים בגידול ילדיהם, שה' יסייע להם לחנך את כל ילדיהם לתורה ולמצוות, ויזכו לרוות מהם נחת. הוא מתפלל על כל מכריו הרווקים והרווקות שמתייסרים בחיפוש זיווגם, ובהוריהם שמייחלים לראות את בניהם לנכנסים לחופה, ותוחלתם נכזבת וליבם כואב. הוא נזכר באלמנות וביתומים, ובדמעות מבקש עבורם, שה' ינחמם מעצבונם, ויחבוש את מכתם, ויזכו לראות את משפחתם גדלה ומשגשגת. וכמובן אינו שוכח להתפלל שנזכה כולנו לשקוד בלימוד התורה, ולהבין את עניינה, ולפלס את דרכינו לאורה. וכו' וכו' וכו'.
הוא נזכר במתיישבי יש"ע הנמצאים בצרה ובמצוקה, ומתפלל עבור כל הנוסעים יום יום לעבודתם בכבישים המסוכנים, ובנפשם ממש מביאים את לחמם. ומתפלל עבור הישובים שיגדלו ויתפתחו, בכמות ובאיכות.

היום קצר והמלאכה רבה

והנה בחזרתו מבית הכנסת לביתו נזכר המתפלל ששכח לבקש על הדודה החולה שלו, ותוך כדי הליכה הוא נושא את ליבו למרום ומתפלל על הדודה. ובתוך האוכל נזכר ששכח להתפלל על שכנו, ומוסיף תפילה חרישית. וכשהולך לנוח, חושש שמא לא התפלל מספיק על מצבנו הבטחוני, ושופך שיחו לפני קונו. ופתאום היום הקדוש מסתיים, בלא שהספיק להתפלל על כל מה שרצה. וזוהי אבדה שאינה ניתנת להשבה. ואף שאפשר להשלים את מה שהחסיר בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים, בכל זאת מיוחדות הן תפילות ראש השנה שבכוחן להרבות שפע ברכה לשנה החדשה.

טעם אכילת ה"סימנים" בראש השנה.

כידוע בכל ערב ראש השנה הננו אוכלים "סימנים" ומבקשים מהש"י שיברך אותנו בשנה טובה כפי הרמוז בסימנים. כשאוכלים תפוח בדבש מבקשים שתהיה השנה – טובה ומתוקה, וכשאוכלים כרתי מבקשים שיכרתו שונאינו, וכשאוכלים רימון מבקשים שירבו זכויותינו. וצריך להבין מה המשמעות והתועלת שבמנהג זה.
מקורו של המנהג בתלמוד (כריתות ה, ב), בדברי אביי שאמר: "סימנא מילתא הוא". כלומר: לסימנים הנעשים בתחילת השנה ישנה משמעות רבה לגבי העתיד לבוא עלינו בכל השנה. שכן שפע החיים של כל השנה מושפע מן היום הראשון של השנה אל כל שאר ימות השנה, וממילא מה שמסתמן ביום הראשון משפיע על כל השנה, לכן נקרא היום הראשון של השנה: "ראש השנה", שהוא הראש שמוביל ומנהיג את כל השנה.
לכן מן הראוי שכל ראש השנה יהיה ספוג בתפילה להש"י שיברך אותנו בשנה טובה. ולא רק בתפילות אנו מבקשים על השנה החדשה, אלא גם האוכל עצמו מבטא את בקשתנו לשנה טובה, ולכן אנו אוכלים את הסימנים, כדי שאף האכילה הגשמית תהיה ספוגה בתפילה לשנה טובה.

הניצוץ הקדוש שבמאכלים

כל דבר שנברא בעולם מתחייה על ידי הקב"ה, ולכל מאכל ומאכל ישנו ניצוץ אלוקי מיוחד שמחייה אותו. ואותו ניצוץ מיוחד שבכל מאכל רמוז בשמו של המאכל או בטעמו. ובראש השנה, ביום בו נבראים החיים לשנה החדשה, אנו מתבוננים אל השורש הרוחני של כל מאכל ומאכל, וחושפים את הניצוץ האלוקי המיוחד המחייה אותו, ומבקשים את הבקשה המיוחדת המתאימה לכל מאכל ומאכל, ומסמנים בזה את השנה החדשה, שתהיה שנה בה יתמלאו משאלותינו לטובה.

הימים הנוראים של מתיישבי יש"ע

בראש השנה כולנו ניצבים לפני בורא העולם, הקוצב חיים לכל חי, וליבנו מתמלא חרדה: מה יהיה עלינו בשנה הבאה? באיזה ספר נכתב ונחתם? ומתוך כך הננו מתעוררים לשוב בתשובה, וממתיקים את הדינים וזוכים בדין.
מתיישבי יש"ע נמצאים כבר שנתיים במידה מסוימת בימים נוראים. אין אדם יודע אם יזכה לחזור מעבודתו, אם גם מחר יפגוש את שכנו. סיפר לי חבר, שבימים כתיקונם חור קטן בגרב לא הפריע לו, הרי הגרביים בנעליים, ואין הבריות יכולות לרואות את חוריו. אבל כיום, הוא מקפיד לזרוק את הגרביים עם החורים. הוא חושב לעצמו, מה יקרה אם יהרג וימצאו כי בגרביו חורים…
לא רק המתיישבים דואגים, לעיתים הוריהם ואחיהם המתגוררים בערים הגדולות חרדים לגורלם אף יותר מהם. גם שאר בני המשפחה והחברים דואגים. לרובם המוחלט של מאות אלפי קוראי עיתון זה יש קרובים או חברים הגרים ביש"ע.

לאן נוליך את דאגתנו?

הפחד יכול להתיש ויכול לחזק. אפשר מרוב פחד לברוח, או לקפוא בעמידה על המקום. ואפשר מתוך הדאגה להביט אל החיים במבט חד יותר, לדעת היטב מה העיקר ומה הטפל. בקיצור, החרדה יכולה לעורר לתשובה. ואם בעז"ה נזכה לשוב באמת, נצא מהמלחמה הזו בנצחון גדול.
רבים סיפרו לי, שלפני הפיגועים חשבו לעצמם, שדי להם במשפחה בת חמישה ילדים. היום הם רוצים שבעה. פעם לא היה להם כח להרבה ילדים, עיקר דעתם היתה נתונה לקריירה ולתחביבים האישיים. היום הם יודעים שזה לא העיקר. מה שהאדם משאיר אחריו זה את ילדיו המחונכים ואת מעשיו הטובים שהספיק לעשות בימי חייו.
אשה מסורתית המתגוררת בגוש דן, שהיו לה שני ילדים, סיפרה לי שבעקבות הפיגועים החליטה עם בעלה להוליד עוד ילד, כדי שאם חס וחלילה יפגעו ילדיה בפיגועים או במלחמה, יגדלו הסיכויים שישארו לה ילדים.
רבים מקפידים יותר על קביעות עיתים לתורה ותפילות במניין. בעת הנסיעות שומעים יותר קלטות של שיעורי תורה או ערוץ שבע.
על זה אמר רבי אליעזר: "שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלוהו תלמידיו, וכי אדם יודע באיזה יום ימות? אמר להם: כל שכן שישוב בכל יום, שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. ואף שלמה אמר בחכמתו: בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ושמן על ראשך אל יחסר" (שבת קנג, א).
אי אפשר לדעת כמה משפחות החליטו בשנתיים האחרונות להגדיל את משפחתם בעוד ילד או שניים, אבל בודאי מדובר על אלפים ומסתבר שאף עשרות אלפים. אם בעקבות שמונה מאות הקדושים שנרצחו במלחמת אוסלו אכן יוולדו לעם ישראל עוד עשרות אלפי ילדים, תהיה בזה נחמה מסוימת. זו תהיה ההנצחה המכובדת ביותר לזכרם הקדוש.
יש מתנחלים שבימים אלו קוראים את שם בנם או ביתם על שמו של אחד הקדושים שנהרג על ישוב הארץ, ויש שבסתר ליבם מכוונים לכך.
אנא ה', ברחמיך הרבים, זכנו להתעלות בתורה וביראה בלי יסורים. זכנו להגדיל את המשפחות, לחזק את הישובים, להעצים את החינוך, בלא שנצטרך להקריב עוד קורבנות קדושים. אנא ה', האר עיני כל ישראל בתורתך, חזק ידי מגיני ארץ קודשך, תקן את מנהיגנו בעצה טובה מלפניך, שיובילו את מדינת ישראל למלחמת נצחון. שנצליח לרסק את הרשעות הפלשתינאית לפני שיבואו עלינו פיגועים גדולים וקשים. אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא, אנא ה' עננו ביום קוראינו.

חשבון נפש על חנופה

חשבון נפש

מתוך כוונות חיוביות, פעמים קורה שבני הציבור הדתי לאומי שוגים ביחסם למנהיגים ולרשויות. מתוך רצון לראות את הטוב ולהבליטו, ולתת כבוד למוסדות המדינה היהודית המתחדשת, הננו נוטים לסלוח למנהיגים ולא לבקר כראוי את הרשויות. יש בנו אידיאליזים רב. הננו מוכנים לרוץ ולרקד "שאו שערים" לפני כל מיני מנהיגים, שמבחינה ערכית ומוסרית אינם מגיעים לקרסוליהם של המרקדים בפניהם.
אולי זה נשמע מוזר שצריך לחזור בתשובה על יתר הערכה לבעלי תפקידים ושררה, אבל צריך לדעת כי חנופה היא איסור חמור, המשחית כל חלקה טובה, כנאמר "ולא תחניפו את הארץ" (במדבר לה, לג, ושם בספרי). היא נותנת לגיטימציה למעשים רעים. והתורה ציוותה (ויקרא יט, יז): "הוכח תוכיח את עמיתך", והמתחנף לא רק שאינו מוחה כנגד הרע אלא אף מחזקו. וגם כאשר החנופה נובעת מתמימות וכוונות טובות, נזקה אינו פחות מחנופה לשם טובות הנאה. במיוחד צריך להזהר מלתת כבוד מופרז לאישי ציבור, שעל ידי כך הם ממשיכים בדרכם הרעה, ואף אחרים נמשכים לטעות אחריהם (כמבואר בשערי תשובה ג, קפט-קצג).
עם כל הכבוד והנימוס שאנו מחוייבים כלפי שרים, אישי ציבור ומפקדי צבא, מצד תפקידם היצוגי, יש צורך בעמדה ביקורתית, שרק ממנה תצמח אלטרנטיבה, שתוכל לרפא את תחלואי המערכות הציבוריות.

היועץ המשפטי

דוגמא לכך היא התנהלותו של היועץ המשפטי. מבחינה אישית כמדומה שמר אליקים רובינשטיין הוא אדם יקר, בעל מידות טובות. אבל עמדותיו מוטעות מיסודם, ובולטת בהן ההתבטלות כלפי הדעה השלטת בקרב בעלי הכח במערכת המשפט השלטון.
אין אחד שקרא את דברי הרב אבינר וחשב שכאילו יש בדבריו קריאה לפגוע בחייהם של עריקי גיוס. עיתונאים סילפו את דבריו כדי לעורר מהומה. כצפוי אישי השמאל קפצו על המציאה, הנה הם זכו להיות "מאוימים", וניתנה בידם הרשות לתקוף שוב ולהשמיץ. לבסס את העלילה, כאילו הרבנים מסיתים.
ומה עשה מר רובינשטיין, במקום לגעור במעלילים, בחר להטיף מוסר לכבוד הרב אבינר שליט"א. כאשר מעקמים ומסלפים דבריו של אדם, ומפרסמים אותם בשמו, אין לו עליהם שום אחריות. האחריות כולה מוטלת על המסלפים והמפרסמים. בהם היה צריך מר רובינשטיין לנזוף. את אישי השמאל שקפצו ו"נעלבו" היה צריך לקרוא לסדר. לפני ש"נעלבים" מוטב לבדוק אם יש לכך סיבה.
אבל הוא, יחד עם עוד אחרים שכמותו, העדיף ללכת עם החזקים, עם השולטים בתקשורת ובמערכות המשפט, נגד החלש. כאשר ילד חנפן תומך במלך הכיתה שפוגע ומעליב את הילדים השונים והחלשים, אנו מגנים את החנפן על כך. על אחת כמה וכמה שכאשר היועץ המשפטי, שבמקום למלא את תפקידו ולהציל עשוק מיד תוקפיו, בוחר להצטרף אל העושקים, שהוא ראוי לגנאי. מר רובינשטיין היקר והאהוב – חזור בך וקדש שם שמיים.

חנופה בראיונות לתקשורת

גם אישי ציבור המתראיינים בתקשורת צריכים להזהר מחנופה למראיין או לדעות השולטות בתקשורת ובמערכת המשפט. מדוע לא לומר בפה מלא: כל הארץ הזו שלנו, שכם שלנו, רמאלה שלנו, חברון שלנו. אין כאן שום אדמה ערבית. כל ערבי שטוען שהארץ שלו הוא גזלן ואויב. כל רגב ורגב מאדמת הקודש הוא נחלה מאת ה' לאבותינו ולנו.
מדוע שאישי הציבור שלנו לא יאמרו באופן המפורש, שהפתרון היחיד הוא לכבוש באופן מלא את כל שטחי יש"ע, להשליט עליה את ריבונותינו, להרחיב את ההתנחלויות, ולגרש לחוץ לארץ את כל הלוחמים נגדנו. וכשהמראיין ישאל בתמהון, מה? זוהי עמדתך? בלא שום גמגמום או התנצלות ישיב: כן.

חנופה ביחס לטרנספר

מה ההתחסדות הזו, כאילו טרנספר אינו מוסרי? מדוע מאה שנות מלחמה וטרור יותר מוסריות? מדוע לא לבצע כאן את מה שהצליח במקומות רבים בעולם? על אחת כמה וכמה שנצטוונו שלא להניח לגויים רעים כאלו לגור בארץ ישראל, כנאמר: "לא תחנם" ו"לא ישבו בארצך".
וגם אם יש מישהו הסובר שהטרנספר אינו מעשי, או אפילו אינו מוסרי. מדוע הוא צריך להתנער ממנו בנחרצות, להתגאות בכך שהוא נגד טרנספר. האם אין זו עמדה לגיטימית לכל הפחות כמו העמדה הדורשת לגרש מתנחלים מיש"ע? האם לא מובן שצודק להעניש את אויבינו העושים הכל כדי להרוס את חיינו. ההתנערות הנחרצת של חלק מאישי הציבור שלנו מטרנספר היא חנופה לדעה השלטת בתקשורת ולבעלי הכוח במערכת המשפט.

חנופה במאבק בטרור

גם הדיבורים על הצורך להזהר מהריגת חפים מפשע הנמצאים בסביבת המחבלים – הם חנופה לתקשורת ולכת השלטת במערכת המשפט. אין שום דרך להלחם בהצלחה באויב בלא לפגוע בסביבתו התומכת. כך עמדתה של תורתנו, שנאמר (דברים כ, כ): "ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה". ולמדו חז"ל בספרי: (שם קכ): "וצרת עליה – אף להרעיבה, אף להצמיאה, אף להמיתה במיתת תחלואים. ונתנה ה' א-להיך בידיך – אם עשיתה את כל האמור בעניין, סוף שה' א-להיך נותנה בידך".
אגב, כך עושות כל האומות, כולל אלה הנחשבות נאורות. (מדוע התשקורת ומערכת המשפט שלנו אינם מבינים זאת, זה עניין אחר).

חנופה לדתיות חיצונית

לעיתים גם ישנה חנופה ביחס לדתיות חיצונית. נראה כאילו הקיצונים המחמירים ביותר הם הדתיים הגדולים. ככל שהם יותר בעלי קטטות, ומתנגדים ללימודי חול, ולעבודה, ולגיוס לצבא ולישוב הארץ, כך הם יותר צדיקים. הם כל כך "צדיקים" עד שמרוב צדקותם הם מבטלים מצוות דאורייתא, ומבזים את גדולי הרבנים. מתחילים במרן הרב קוק זצ"ל וממשיכים לרב שטיינמן שליט"א. ישנם שמפחדים מקטטותיהם, אלימותם וחרמותיהם. על זה נאמר: "לא תגורו מפני איש". ויש הנכנעים כלפיהם בלא דעת, בתמימות שיש בה יותר משמץ של טפשות וחנופה.

סליחות

אחר שנתאזר בגבורה, ובלא שמץ חנופה נזקוף את קומתנו, נבואה לבית הכנסת, ונשתחווה ונכרעה לפני ה' אלוקינו. "אשר לו הים והוא עשהו, ויבשת ידיו יצרו. אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש". רק אליו נכרע, ורק לפניו נשתחווה.
כאברהם אבינו עליו השלום, שבגבורתו עמד כנגד כל בית אביו ושיבר את הפסילים, ורק לפני ה' כרע והשתחווה.
כדוד מלכנו, שניצח את כל אויביו, ובנה את מלכות ישראל, ואמר: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך" (תהלים ה, ח).
אנא ה', פנה נא אל התלאות ואל לחטאות. ראה נא את בניך-גיבוריך בנוסעם בדרכי יש"ע בלילות, ושמע את בכייתם אליך.
הט אזנך ממרום יושב תהילה. ושמע אל הרינה ואל התפילה.

צבי פישמן – "ימות המשיח"

לפני מספר שנים זכיתי ללמד בישיבת בית אל חבורה של בעלי תשובה מצויינים, ובתוכם ידידי היקר צבי פישמן. לפני שחזר בתשובה, עבד צבי כתסריטאי ומרצה באונברסיטה באמריקה. על לימודי עם צבי אפשר נאמר: "ומתלמידי יותר מכולם". אחר כמה שנים החל צבי לכתוב ספרים ותסריטים ברוח יהודית. יחד עם הרב סמסון כתב ספרים באנגלית על משנתו של הרב קוק זצ"ל.
אח"כ כתב את הספר "טוביה בארץ המובטחת", ועתה פירסם קובץ סיפורים חדש – "ימות המשיח". בסיפורים משתלבת המציאות הריאלית עם דמיון פורה, ובקצב מהיר כסגנונו של תסריטאי, העלילות מתפתחות ומסתיימות תוך השארת טעם טוב של עוד.
רוב הסיפורים עוסקים בהוויה הישראלית ומיעוטם ביהודי הגולה. בנוסף לעלילות הססגוניות ישנם רבדים עמוקים. בסיפור "תינוק שנשבה", צבי פישמן יוצר גירסה מודרנית של סיפורו של רבי נחמן "מעשה בבן מלך ובן שפחה שנחלפו". בסיפור "וארשתיך לי לעולם" ישנו תיאור חד לתחושתיו של יהודי הקרוע בין כלתו שבגולה לאהבתו לארץ ישראל. בסיפור "ימות המשיח" שעל שמו נקרא הספר, ובו הוא מסתיים, ישנו סוף טוב ומתוק לכל הבעיות האישיות והציבוריות, טרנספר מרצון וגילויה של האהבה. ירבו מספרים וספרים כאלה בישראל.

היופי בזיווג

שכר המצוות

שאלה מפורסמת, מדוע התורה מפרשת רק את השכר הגשמי שניתן למי שמקיים את המצוות, ואילו השכר הרוחני שבעולם האמת מופיע ברמז בלבד. תשובות רבות נאמרו לכך, וכולן טובות ונכונות, והפשוטה והבסיסית שבהן היא מה שפרש האבן עזרא (דברים לב, לט), שאילו התורה הייתה מציינת את השכר הרוחני שבעולם הבא, רק יחידי סגולה היו מבינים את מעלתו והיו מזדרזים לקיים את המצוות. אבל את השכר הגשמי כולם מבינים.
תשובה נוספת ישנה, ששכר רוחני הוא דבר מובן מאליו, שהרי ברור שהנשמה מתעלה על ידי עשיית המצוות. החידוש הוא שהשלמות הנקנית על ידי המצוות היא שלמות גמורה, הבאה לידי ביטוי גם בברכה ובשמחה הגשמית שבעולם הזה (עיין רמב"ן שמות ו, ב; ויקרא כו, יא).
משעמדנו על הקשר שבין הרוחני והגשמי, נתבונן בהיבט נוסף, הקשור לשאלה נוגעת ללב שקיבלתי.

שאלת היופי

שאלה: אני בחורה רווקה בת עשרים ושבע, ויש לי עוד הרבה חברות רווקות. וכולנו נתקלות בבעייה כאובה, כמעט לכל הבחורים חשוב מאוד היופי. הרי בפועל לא מתחתנים עם תמונה, מתחתנים עם אדם, בעל מחשבות ורגשות, אז מדוע היופי כל כך חשוב. חברה אחת שעוסקת לפעמים בשידוכים אומרת, שאם לא אומרים לבחור שהבחורה יפה או לכל הפחות בעלת המון חן, הוא בדרך כלל לא מסכים להיפגש. מדוע כך הוא טבע האדם? אנחנו לא נהיות יותר צעירות ולא יותר יפות?
תשובה: אילו היו צריכים להתחתן רק מפני החובה, יתכן שרק אחד מאלף היה מתחתן, השאר היו מוצאים תואנות שונות מדוע הם אנוסים ואינם מסוגלים להתחתן. כמו כן, אילו האוכל שהקב"ה ברא למעננו היה בעל טעם טפל ומאוס, בצבע אפור דוחה, למרות שהיו בו כל אבות המזון, אנשים רבים היו חולים ואף מתים מחוסר תזונה.
המראה החיצוני והתאהבות הראשונית הם השער שדרכו נכנסים לנישואין. אם ימשיכו להתקשר זה לזה, על פי הדרכתה של תורה, בשמירת גדרי הצניעות כלפי אנשים זרים, ובהרבות אהבה ביניהם – אהבתם תלך ותגבר. ככל שחכמתם ורגישותם תתפתח, כך הקשר שלהם יחדור לרבדים עמוקים יותר. ואז למרות שיזדקנו, וקמטים וכתמים יעטרו את פניהם, וקומתם תשוח – אהבתם תגבר. עד אין קץ.
כשנזכה לגאולה שלמה, ולתחיית המתים, יהיה הגוף משקף באופן מלא את מצבה של הנשמה, וככל שהנשמה תזדכך כך גם הגוף יהיה יותר יפה, והזקנים יהיו יפים מהצעירים. ליופי מעין זה זכו האמהות, משה רבינו שלא נס ליחו ובני ירושלים המסולאים מפז.

היופי רומז לחיוניות

שאלה: מדוע לא מחנכים את הבחורים והבחורות כי היופי החיצוני אינו העיקר?
תשובה: מחנכים לכך שהיופי אינו העיקר, אבל לבטל את ערכו של היופי לא ניתן, כך הוא טבעו של האדם, וכך טוב שיהיה – שהשמחה תתלווה לנישואין.
וכן מצינו באחד שבני משפחתו לחצו עליו שישא את קרובתו. וכיוון שהיתה מכוערת, קפץ ונדר שלא ישאנה לעולם. באה אצל רבי ישמעאל, והכניסה לביתו, ודאג שיקשטוה וייפוה. לאחר שנתייפתה כראוי לה, שאל רבי ישמעאל את אותו הבחור, וכי על בחורה זו נדרתה שלא תשאנה לאשה. אמר לו אותו הבחור: לא, שכבר היתה יפה בעיניו. באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר: "בנות ישראל יפות הן, אלא שהעניות מנוולתן". וכך עשה עם כמה וכמה בנות. וכשמת היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות: "בנות ישראל על רבי ישמעאל בכינה" (נדרים סו).
כידוע, ניתן להתיר את הנדר בעוד דרכים, כגון לשכנע את החתן כי היופי אינו העיקר, ואחר שהיה מבין זאת, ממילא היה נמצא פתח להתיר לו את נדרו. אלא שלא זאת הדרך, מוטב שהכלה תתייפה בעיני חתנה וכך ישאנה בשמחה.
התורה מציאותית, היא אינה הולכת כנגד טבעו של האדם, אלא מכוונת אותו. אמנם ברור שצריך להדגיש כי המידות הטובות חשובות מהיופי. אבל מנגד גם אי אפשר לחייב אדם להתחתן עם בחורה שהוא אינו אוהב מפני שאינה יפה בעיניו.
איננו רוצים לשבור את הטבע, כי הקב"ה גנז בו משמעויות רבות. היופי רומז לחיוניות המתגלה בתוך המציאות. השטחיים רצים אחר היופי החיצוני תוך התעלמות משאר התכונות החשובות יותר. המעמיקים מתבוננים פנימה אל התכונות הטובות שמתגלות בחיוניות, שמשתקפת אצלם כיופי מושלם.

היופי סוביקטיבי

ובכל אדם יש יופי יחודי, כמו שלימדנו רבי ישמעאל: "בנות ישראל יפות הן". אבל, כשדוחים את גיל הנישואין, קשה להבחין באותו יופי מיוחד. החיוניות האופטימית והתמימה האופיינית לגיל הנעורים – מתמעטת.
מי שמכיר את המציאות יודע, כי בחורים צעירים, פתוחים וגמישים יותר. לכן הם חושבים שרוב הבנות שנפגשות עמם יפות. ולעיתים בפגישה הראשונה הבחורה אינה נראית נאה בעיניהם, אבל אם הקשר מתחזק, הם מגלים את יופיה, עד שאינם מבינים מדוע חשבו בתחילה שאינה יפה.
אבל המבוגרים (בערך בני עשרים וחמש ומעלה) חושבים שרק מחצית מהבחורות יפות; וה"קשישים" (בערך בני עשרים ושמונה ומעלה) בדרך כלל חושבים שרק מיעוט קטן מן הבנות יפות. קשה להם למצוא את היופי הסובייקטיבי שקיים בכל בת זוג. אפשר לתת דרשות על שקר החן והבל היופי, הן חשובות ומועילות במידה מסוימת, אבל המציאות הכללית אינה משתנה. לכן קשה כל כך למבוגרים להתחתן. וגם כשהם מתחתנים, פעמים רבות הם חשים שבלית ברירה נאלצו להתפשר ולהנשא לבן או בת זוג שאינם מושלמים לטעמם.
עוד ראוי לחזור לנושא חשוב זה, שהקב"ה בכבודו ובעצמו עוסק בו.

הרב ריינס זצ"ל

השבוע חל יום הסתלקותו של הגאון הרב יצחק יעקב ריינס זצ"ל, שנפטר בי' אלול תרע"ה. בשנת ת"ר נולד. מנעוריו הצטיין כעילוי ושקדן, עוד לפני גיל עשרים כבר היה בקיא בשני התלמודים. בגיל עשרים וחמש התמנה לרבנותו הראשונה, ובגיל ארבעים וארבע התמנה לרב בלידא, שם כיהן עד סוף ימיו.
רגישותו ודאגתו לסיבלם של ישראל היתה עצומה. הוא ניתח את מצבם הקשה של יהודי מזרח אירופא, את האנטישמיות והרדיפות שגברו, והכיר בסכנה הנשקפת לקיומם. הוא חש כי מוכרחים למצוא דרך הצלה. וכך בהיותו בגיל ששים ושתיים, אחר שכבר התפרסם כאחד מגאוני הדור, נטל על עצמו את העול הכבד של הקמת תנועת "המזרחי" שבתוך התנועה הציונית. הזהירו אותו שמעמדו כתלמיד חכם יפגע, אבל הוא בעוז רוחו הכיר בגודל המצווה של הצלת ישראל, וייסד את התנועה הדתית לאומית. מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה מציין, כי את "המזרחי" הקימו תלמידי חכמים גאונים, ואילו את "אגודת ישראל" הקימו בעלי בתים.
בנוסף לכך, מתוך התבוננות במצב הדור, הכריע כי צריך להקים ישיבה שמשלבים בה במשך שלוש שעות בכל יום לימודי שפות ומדעים. כדי שתהיה ליהודים הדתיים פרנסה בכבוד, וכדי שתלמידי חכמים יהיו מצויים בהוויות העולם. בהיותו בן ששים וחמש הקים את הישיבה הגדולה בלידא, שתוך שנים ספורות גדלה עד שהכילה שלוש מאות תלמידים. באגרת הסבר כתב הרב ריינס מדוע דווקא הוא נטל על עצמו משימה כבדה ושנויה במחלוקת זו: "כי הרב שיפתח ישיבה כזאת, שילמדו בה גם לימודים כלליים, ימצאו מי שירננו עליו, ובכל אופן יתחילו להטיל ספק בצדקתו. וספק גדול הוא אם רב כזה יזכה לשם צדיק, ומעטים מעטים המה הרבנים שיתרצו מרצונם הטוב להסתלק משם צדיק…" אבל הוא למען טובתם של ישראל היה מוכן לזאת. יהי זכר צדקותו לברכה.

מצוות הצבא והצניעות

גודל מצוות השירות בצבא

אין לשער את גודל מעלת השירות בצבא ישראל, ששתי מצוות, שכל אחת מהן שקולה כנגד כל שאר המצוות, כלולות בה.
הראשונה: הצלת ישראל מיד אויביהם, וכידוע אפילו על הצלת נפש אחת מישראל מחללים שבת, ופיקוח נפש דוחה את כל המצוות, וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא. על אחת כמה וכמה שמי שמשרת בצבא ומשתתף בהצלת כלל ישראל, שהוא מציל עולם מלא.
השנייה, שמירת ארץ ישראל שתהייה ביד ישראל, וכפי שנאמר (במדבר לג, נג): "והורשתם את הארץ וישבתם בה". והורשתם פירושו כיבוש הארץ, שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, והישוב הוא להפריח את שיממותיה. ואמרו חז"ל (ספרי ראה נ"ג) שמצוות ישוב הארץ שקולה כנגד כל המצוות.
בימים אלו, מתגייסים לצבא ההגנה לישראל בני מחזור הקיץ, ובתוכם גם תלמידינו חיילי ישיבות ההסדר, הננו תפילה לפני אבינו שבשמיים, שיברך את כולם, ויכרית את שונאינו תחתיהם, ויעטרם בכתר ישועה ועטרת נצחון, ויחזרו כולם לביתם ולתלמוד תורתם לשלום, ויזכו להקים בתים טובים, ויראו בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות.

האם אפשר להקל בצבא

שאלה: כידוע השירות ביחידות הקרביות קשה, ולחייל דתי עלולים להיות גם קשיים חברתיים, השאלה האם מפני כך רשאי המשרת בצבא לנטות לקולא בענייני הלכה?
תשובה: להפך, דווקא בצבא יש להזהר שלא לנטות לקולא. וכפי שציוותה התורה (דברים כג, י): "כי תצא למלחמה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע". כלומר דווקא בצבא צריכים להזהר יותר. כשהאדם יוצא מסביבתו הטבעית, הסייגים הרגילים שהציב לעצמו נעלמים, ולכן יש יותר חשש שיכשל. ולכן דווקא בצבא צריכים להציב סייגים גדולים יותר. כמובן שבעת שהחייל עוסק בבטחון, כל מה שקשור לפיקוח נפש ונצחון על האויב דוחה שבת ושאר מצוות. אבל בשאר הזמנים, וכמובן בעת שעוסקים באימונים, ראוי להקפיד ולדבוק ביתר שאת בשמירת התורה והמצוות.
בנוסף לכך, דווקא החיילים המשרתים בצבא זקוקים ליותר סייעתא דשמיא, וראוי שיהדרו יותר במצוות (ע' רש"י…). מבחינה מסוימת תקופת השירות בצבא דומה לחודש אלול ועשרת ימי תשובה. וכמו שבימי הדין ראוי לאדם לדקדק במעשיו, כדי שיזכה בדין, כך גם ראוי לחיילים. ואמנם עצם הנכונות של חיילי ישראל למסור נפשם על הגנת העם והארץ יש בה זכות גדולה, אולם ככל שידקדקו החיילים יותר במצוות, כך נזכה יותר לסייעתא דשמיא. ולא רק נזכה לנצח את אויבינו אלא אף נדע כיצד לנהוג בחבלי הארץ המקודשים שיפלו בחלקנו.

צניעות בצבא

במיוחד בענייני צניעות וטהרת הלשון צריכים להקפיד יותר בצבא, שנאמר (דברים כג, טו): "והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך". ובאר הרמב"ן, שצריכה היתה התורה להזהיר על כך במיוחד במחנה, מפני שידוע כי במחנות החיילים נוטים יותר לפריצות וניבול פה. כפי הנראה החיילים שנמצאים בלחץ נפשי של אימונים קשים וסכנות, רוצים להשתחרר מהלחץ, והדרך הקלה לכך, על ידי קלות ראש, ניבול פה ועיסוק בענייני עריות. לכן מזהירה אותנו התורה, שמחנה ישראל צריך להיות קדוש וטהור.
אין צורך להשתחרר מהלחץ, צריך לתת לו משמעות מקודשת, שהוא כולו למען מצוות ישוב הארץ והגנת ישראל.

הרמטכ"ל היוצא שאול מופז

למרבה הצער, הרמטכ"ל היוצא, שאול מופז, דירדר מאוד את הצבא בתחום זה. בתקופתו נכנסו לחלק מהיחידות הקרביות בנות. הוא יכל לטעון כי נאלץ לבצע מדיניות זו עקב החלטת בית המשפט העליון (שבטחון המדינה ומסורת ישראל אינו בראש מעייניו). אבל הוא בחר להתגאות במהלך זה. פעמים רבות בנאומיו, במקום לדבר על הסכנות הנשקפות לישראל מאויביה מסביב, ובמקום לחזק את רוחם של החיילים שנכונים לחרף את נפשם למען עם ישראל, בחר להבליט את ההישג האישי של הבנות שהצליחו להשתלב ביחידות הגברים.
כשנציגי ראשי ישיבות ההסדר בקשו להפגש עימו על נושא כאוב זה. לא מצא לכך אפילו שעה אחת. הוא תרץ זאת בעומס הבטחוני שהתגבר בעקבות מלחמת אוסלו. אלא שבאותם הימים ממש, השתתף ביום עיון שלם שעסק באתגר החדש של צה"ל – שילובן של הבנות ביחידות הלוחמות.
יש לציין כי ביחידות של בני ישיבות ההסדר כל ענייני הדת מסודרים כראוי. אלא שמתוך אחריות כלל ישראלית, ובמיוחד אחר שראשי המכינות פנו אל ראשי הישיבות בבקשת סיוע, בקשו ראשי הישיבות להיפגש עם הרמטכ"ל ולהסביר לו את עמדת ההלכה והמסורת היהודית.
עכשיו משהשתחרר מצה"ל ומחובת הציות לממשלה, אנו מצפים שיאמר את כל האמת על הצורך ועל האפשרות לרסק את רשות הרצח והטרור הפלשתינאית.

פקודה בלתי חוקית

הלכה למעשה: המקבל פקודה להתאמן במסגרת שהצניעות אינה נשמרת בה, צריך שלא להסכים לכך. ואף אם יצטרך לשלם על כך מחיר אישי של ישיבה בכלא, מוטב שיסרב פקודה ולא יקבל על עצמו מציאות המנוגדת להלכה.
לפני גיוסם לצבא של בני המחזורים הראשונים, בישיבתנו בהר ברכה, היה הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל, מי שהיה הרב הראשי לישראל, ומייסדה של הרבנות הצבאית ונשיא ישיבת האידרא, מוסר לפניהם שיעורי הכנה. בשיעור הראשון היה מדבר על ערכה של המצווה לשרת בצבא. בשיעור השני היה מעודד את הבחורים, שיהיו גיבורים, ובכל עת שיפגשו עם פקודה הסותרת את ההלכה, יסרבו, ולא יפחדו לשלם על כך מחיר אישי.

מעשה מהרב גורן זצ"ל

וסיפר הרב גורן זצ"ל שפעם הדפיס בחוברת של הרבנות הצבאית הוראה הלכתית, שבכל עת שיש פקודה לחלל שבת שלא לצורך פיקוח נפש יש לסרב פקודה. הרמטכ"ל דאז, חיים לסקוב, כעס מאוד, ואמר שהכלל הבסיסי בצבא הוא הציות הפקודות. ומי שיש לו ביקורת על פקודה, צריך לבצעה ואח"כ להגיש קובלנה. כעונש על כך הורה להפסיק את פרסום העלון של הרבנות הצבאית. אבל הרב גורן לא נכנע, והתלונן אצל בן גוריון שהיה ראש הממשלה ושר הבטחון, וטען שכמו שמי שמקבל פקודה להרוג אדם חף מפשע, לא יהרוג אותו ואח"כ יתלונן על מפקדו, כך גם מי שמקבל פקודה לחלל שבת לא יחלל ואח"כ יתלונן. עליו לסרב פקודה. בן גוריון הצדיק את הרב גורן ונזף בלסקוב ואף הורה להכפיל את מספר העמודים בבטאון הרבנות הצבאית.

אע"פ כן

ולמרות הבעיות השונות שבצבא, ולמרות שהמדיניות הבטחונית מוטעת, אע"פ כן אין לשער את גודל המצווה לשרת בצבא. כי אחרי כל הביקורת, בטחונם של ישראל תלוי בצבא ההגנה לישראל. וגם אם ישנם קילקולים רבים בצבא, במיוחד בקרב בעלי הדרגות הגבוהות. הערך הכללי של צה"ל עולה הכל. בזכותו מדינת היהודים קיימת, בזכותו ניצלים חייהם של יהודים רבים. אילו כל אחד שהיתה לו ביקורת היה פורש מהצבא, מזמן היינו למשיסה לפני שונאינו. על כן מוטב שכולנו נהיה ביחד בצבא. על כיוצא בזה אמרו חכמים, שכל זמן שישראל מאוחדים, אפילו יש בהם חטאים מנצחים, שנאמר: "חבור עצבים אפרים הנח לו".

שר הבטחון

כה אמר הפוליטקאי הגדול, שר הבטחון, מר בנימין אליעזר בכ"ח אב, בישיבת מועצת מחוז תל אביב של מפלגתו: "אנחנו לא ניתן שיקרה מצב בו מפלים בין ילד לילד, בין מי שמשרת בצבא למי שלא משרת בצבא".
במקום לייצג את חיילי ישראל, שמחרפים את נפשם ביחידות הקרביות למען הגנת העם והארץ, ולמצוא כל דרך אפשרית לתגמל אותם על שירותם הצבאי, הוא דואג לערבים שאינם משרתים את מדינת ישראל, ובמקרה הטוב אינם פועלים נגדה.
כאשר מדובר על החרדים, אנחנו זוכים לשמוע מנציגי השמאל הטפות על ערך השירות בצבא. אבל כאשר רוצים לתגמל את החיילים, מתברר שיותר משהם בעד הצבא הם נגד החרדים ובעד הערבים.

הראויים לשבח

נסיים ביישר כח לשר היוצא רענן כהן שזכה לחוקק חוק חשוב עבור החיילים המשוחררים. וכן יישר כח לח"כ אורי אריאל שבזכותו הקיצוץ בקיצבאות הילדים הופחת למי שהוא או בן משפחתו שרת בצבא.
למרות הפרעותיו של שר הבטחון, יש להמשיך ברוח זו, ולהגדיל במיוחד את ההטבות למי שמשרת ביחידות הקרביות.

ליום הסתלקותו של הראי"ה קוק זצ"ל

אישיותו

גדולי תורה רבים היו בעם ישראל, אבל גדול כרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל – בדורות האחרונים – לא היה. גאונותו היתה מופלאה, לא היה תחום בתורה שלא הקיפו. זכרונו היה מבהיל. גדולי תורה סיפרו שבכל נושא תורני שהיו מדברים איתו, היה נראה כאילו ממש עכשיו למד את אותה הסוגיה בעיון. לא רק בתלמוד והלכה היה בקיא, חריף וחדשן, אלא גם בכל תחומי המחשבה, תנ"ך, מדרש, פילוסופיה וקבלה.
ובנוסף לכל זה היה צדיק וחסיד מאין כמוהו, שכל חייו היו קודש לעבודת ה'. היה גיבור ואיש אמת, שהסכים לשלם מחיר אישי למען אמת התורה. לעיתים הגאונות המופלגת יוצרת אופי משונה, אבל הרב קוק היה ידידותי ונעים הליכות, שכל רואיו הלכו שבי אחר אשיותו המקסימה. היה שכלתן ורגשן, חריף ובעל נפש שירית. היה בעל עולם פנימי עשיר ועם זאת פעיל מאוד בעשייה רוחנית וציבורית למען התורה, העם והארץ. לא יאומן איך כל הכשרונות המרובים והמגוונים הללו השתלבו בנפש אחת.

הערצת גדולי הדור

לא רק חסידיו אמרו זאת אלא גדולי הדור. ידידו הרב איסר זלמן מלצר, אמר לגאון המפורסם רבי חיים עוזר גרודזינסקי מווילנא: אנחנו (התכוון כלפי עצמו, שכך צורת הביטוי ביידיש) נחשבים גדולים עד שאנו מגיעים לידית דלת חדרו. שם הוא הגדול לבדו. כשהשתתף במסעות רבנים, ברחבי הארץ ובאמריקה, השתתפו עימו עוד רבנים גדולים, הרב אפשטיין ראש ישיבת סלבודקה, הרב מקובנא בעל ה"דבר אברהם", אבל היה ברור, כי הוא הבחיר שבהם. הרבי מגור העיד כי הרב זוכר את כתבי אביו בעל ה"שפת אמת" יותר טוב ממנו עצמו.
גאון הקבלה, בעל הלשם שבו ואחלמה העיד עליו, ששום סוד לא נעלם ממנו. כשאחד הרבנים שעסקו בקבלה התקשה במציאת מקורות לכתבים שבידו, ופנה למקובלים מובהקים שבירושלים, ולא יכלו לעזור לו. יעצוהו לפנות לרב קוק. אכן להפתעתו הרב, שהיה הרב הראשי ועסוק מבוקר עד ערב בתשובות הלכתיות ובעסקי ציבור, זכר מקורות לכל קטעי המשפטים שהזכיר.
סיפר בחור שלמד בישיבה לצעירים של מרכז הרב, שפעם התלבט בדרכו, ופנה אל הרב שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל, ושאלו, שמא כיוון שרוב הגדולים אינם הולכים בדרכו של הרב קוק, גם הוא צריך ללכת בדרכם של הרוב. ענה לו הרב אוירבאך, מה אתה מדבר, בזמן הרב רוב ככל גדולי ישראל היו בטלים אצלו.
ואכן מרן הרב קוק זצ"ל ערך את חתונתו של הרב אוירבאך זצ"ל וגם את חתונתו של יבל"א הרב אלישיב שליט"א. הוא היה רבם. וכן פנה אליו החזון איש בתואר "הוד כבוד מרן שליט"א".

דרכו המיוחדת – התורה הגואלת

מעל ומעבר לעיסוק בענייני השעה של הרבנות, התייחס הרב לבעיות הדור. הכיר לעומק את הלכי המחשבות הפילוסופיות והחברתיות, ובחן אותם לאורה של תורה. מתוך עמקות והיקף נפלאים ידע לבחון את הזרמים השונים במבט כללי, ולמצוא את נקודת הטוב שבהם ולחשוף את שורשה בקודש.
תפישתו היתה אחדותית, התורה על כל חלקיה, עם ישראל על כל שבטיו, ההיסטוריה על כל פרקיה. רק גאון וצדיק כמוהו, בעל דבקות בה' אחד, יכול היה להבין את הכל כאחד, ומתוך כך לסלול דרכים ובאורים נפלאים לתיקון עולם.
רבים הכירו את גדולתו וצידקותו, אבל רק מעטים הבינו שיש בדבריו תיקון שלם לבעיות הדור. הוא הבין לעומק את כל הכוחות שהתפרצו והתגעשו בעת החדשה, ההשכלה, הלאומיות, החופש והיצירה, ראה את הטוב והרע שבהם, והציב דרך לתקנם.

סבלו

עמוס מאוד בעבודה היה רבנו. הוא לא ברח מעול הרבנות, שחייב אותו לענות אלפי תשובות לכל קצווי עולם, לעסוק בבוררות ודיני תורה, לכתוב בקשות והמלצות לניזקקים, ושאר עסקי ציבור. ובנוסף לכך היה מרבה להעביר שיעורי תורה, להופיע בעצרות וכינוסים, ולקבל את מבקריו הרבים שבאו לשמוע תורה מפיו. ככל שעברו השנים העול רק נעשה כבד יותר.
למרות שאהב כל יהודי בלא גבול, וראה את הטוב שבישוב הישן והחדש, סבל מאוד ממחלוקות קשות. נטורי קרתא שנאו אותו על חיבתו לחלוצים. ואף החלוצים ציערוהו בחילולי שבת ואכילת טרפות. ובסוף ימיו, כשיצא להגן על סטבסקטי מעלילת הדם בפרשת רצח ארלוזרוב (תרצ"ג), יצאו הפועלים נגדו בחריפות נוראה.
הרב היה רגיש מאוד, ונפגע מן הדברים שאמרו נגדו. פעם אחת כשהראו לו כתב פלסטר נורא שהוציא נגדו אחד מן הרשעים שבנטורי קרתא, מרוב צער כמעט ולא יצא מחדרו שלושה ימים. ואע"פ כן סלח לכולם ונשא את סבלו בדומיה. ופעם כשאחד המשמיצים שכל כך ציערוהו נאלץ לבקש ממנו עזרה, העביר על מידותיו ועזר לו.
בארץ היו מתנגדיו נטולי השפעה, אבל דיבתם הרעה התפשטה בחלק מקהילות ישראל שבמזרח אירופה, והיו שחשבו לעלות לארץ, והוטעו על ידי דבריהם, ונשארו באירופה ונרצחו על ידי הנאצים ימ"ש. לעומתם רבים ממעריציו עלו לארץ בהשפעתו.
יכול היה להשיב לתוקפיו כגמולם, לצידו עמדו רוב גדולי התורה ורוב הציבור ואף השלטון האנגלי (בגלל משרתו הרמה כראש העדה היהודית בארץ), אבל הוא היה חסיד ושמע חרפתו ולא השיב. יכול היה לשנות מעט את עמדותיו, לא לגלות את דעתו בנושאים שלא יובנו, אבל הוא היה איש אמת שבמסירות נפש עמד על האמת בלא לשנות אות ממנה. יכול היה לעטוף עצמו בגאווה ואדישות ולבוז למסטיניו ומקטרגיו, אבל הוא היה בעל לב רגיש. על כן נשא כאבו, עד שגופו לא עמד בכך. פעם אמר בנו הרב צבי יהודה, שקנאי אגודת ישראל והפועלים קצרו את ימיו של אביו.
הוא שהיה נכון לעזור לכל עני ונזקק, שהיה הרב הראשי, שנערץ על המוני בית ישראל, שרבנים, משכילים, מנהיגים ועשירים שחרו לפתחו, שהתרים מליונים לטובת מוסדות התורה בארץ ובמזרח אירופה, לטובת העניים וישוב הארץ. הוא עצמו חי בעוני מחפיר. פעמים שלא נותרה בביתו פרוטה לקניית מזון. וזקן אחד שעלה מאמריקה שם ליבו לכך, והיה נותן לרבנית לירה, שהספיקה לקיומם במשך שבוע. רק בחוליו האחרון, נמצא איזה נדבן שהכניסו לפנסיון כשר למהדרין, שם הוציא את נשמתו בקדושה ובטהרה.

צערו על שלא עמדו על דעתו

פעמים רבות הצטער על שאינו יכול להקדיש את כל זמנו לכתיבת רעיונותיו, שעל כן הוא נאלץ לכותבם בחפזון ובלא סידור. הוא קיווה להחזיר את הסופרים המשכילים בתשובה, ואף הצליח לקרב כמה מהם, כאז"ר, ביאליק ועגנון, אך גם הם ויותר האחרים, לא עמדו על עומק דבריו.
מעטים היו התלמידי חכמים שהבינו את עומק רעיונותיו. ואף שכולם הוקסמו מאישיותו ושיעוריו וחידושיו, את עומק העניין – רק בודדים מתלמידיו הגדולים הבינו, והם שהמשיכו את מפעלו בישיבת מרכז הרב. הם הבינו שבתורתו התשובה לקשיי הדור, ובלימודה יגאל ישראל.

הסתלקותו

שבוע לפני חג הפסח חש רבנו זצק"ל כאבים באבריו הפנימיים. למרות שיסוריו היו גדולים, הבליג עליהם בכל ימי הפסח, כדי שלא להשבית את שמחת החג. וקיבל את כל מבקריו הרבים שבאו לקבל את פני רבם ברגל בשמחה, והפליא את שומעיו בחידושי תורתו בהלכה ובאגדה, עד שיסוריו לא היו ניכרים כלל.
אולם אחר עבור הפסח כבר שכב כמעט כל היום במיטתו. למרות הכאבים שתקפוהו לא חדל מלהעמיק בתורה, ומלהשיב תשובות נחוצות.
מיום ליום המחלה גברה, ולמרות שהרופאים עדיין לא הכירו בסכנתה, ביקש מתלמידו, הרב חרל"פ, "להתאמץ בתפילה כמו שמתפללים על חולה מסוכן".
לקראת חג השבועות התגברו החששות אצל הרופאים, אולם הוא לא שינה ממנהגיו בכל שנה, והיה ניעור כל הלילה, וירד בהתאמצות מהמיטה, ובאר לפני הקהל שלוש מצוות מספר המצוות לרמב"ם, וחזר למיטתו. בבוקר התאמץ לקום לתפילה, וכמנהג קודשו אמר "אקדמות" בבכיות גדולות ובדבקות נפלאה.
כחודשיים לפני הסתלקותו הרופאים הכירו כי מצבו נואש, הם יעצו להעבירו לבית מרפא שבקרית משה, כדי שלא ימשיכו להטרידו בשאלות ובקשות. לפני צאתו מביתו, עבר בכל החדרים, נכנס להיכל הישיבה, ניכר היה כי ליבו מנבא לו שלא ישוב עוד אל ביתו וישיבתו.
השהייה בבית המרפא עודדה את רוחו, הוא המשיך במנהגו לחזור על כל התנ"ך והמשניות בכל חודש. בכ"ד בתמוז קבעו גדולי הרבנים והאדמורים עצרות תפילה לשלומו, באמירת אבינו ותקיעת שופר ותהלים, ובכל רחבי העולם היהודי נענו לקריאתם. ואף הרב ביקש להודיע לאוהביו כי תודה לא-ל הוטב מצבו מעט.
אולם בצום תשעה באב שכח רבנו את חוליו, והתאבל על החורבן בבכי תמרורים, ואז הורע מצב בריאותו.
בט"ו אב קיים דברי חז"ל והוסיף על תלמודו בתנ"ך, משניות וגמרא. ובראש חודש אלול שחל ביום שישי הוסיף עוד קביעות לימוד בספר "חובות הלבבות". גם ביקש שיביאו לו שופר לקיים המנהג. ורצו למנוע ממנו השופר כדי שלא יתרגש מידי. אך הוא עמד על דעתו כי אסור לשנות המנהג. עד שהשכיל אחד מאוהביו להעיר, כי בבית המרפא נמצאים עוד חולים והתקיעה עלולה להפריע את מנוחתם. אז אמר: אין להתחסד על חשבון אחרים. עוד אמר ביום שישי, "כשמתפללים להשי"ת עבור שלומי, אל ישכחו את הטוב והחסד שעשה עמדי במשך שבעים שנה".
באותו יום שישי הביא תלמידו הרב דוד כהן את השער מספרו "אורות הקודש" ההולך ונשלם בדפוס. כשראה רבנו את הספר "אורו פניו משמחה, אח"כ החל לבכות, מחה את דמעותיו ולא אמר דבר".
בבוקר יום ראשון, ג' אלול, מצבו הורע מאוד, הוא קיבל התקפה חזקה, ושפך דם יצא מגרונו. גופו נחלש מאוד, וכמה פעמים הדופק פסק. מיד הוזעק אליו פרופ' צונדק. כשנכנסו הרופאים לחדרו, סימן הרב שיתנו להם כסא, ואמר לפרופ' צונדק בגרמנית (כי הרופא לא הבין עברית): "מובטחני שגדולי המדע בעמנו יהיו גם גדולי יראי ה' בעמנו ומאמינים באלקי ישראל". הפרופ' שידע את מכאובי החולה, השתומם לשמוע כי גם בשעה זו הוגה החולה בדברי אמונה ותקווה.
בצאת הרופאים מעם פני קודשו הודיעו למשפחה כי שעותיו של רבנו ספורות. השמועה התפשטה, וכל קרוביו וגדולי רבני ירושלים התאספו לחדרו. מחוץ לבניין עמדו מאות אנשים שהתפללו בבכיות נוראות שלא יכבה נר ישראל.
בצהרים החל הרב להבין את מצבו, ורמז לבנו יחידו הרב צבי יהודה קוק שיגש אליו. כשנגש אל מטתו דיבר איתו רגעים מספר בקול נמוך. אח"כ אמר לו שאולי נשאר חייב למי שהוא איזה חוב, ושידאג לסלק את חובותיו. אח"כ ציווה לו אודות כתביו הרבים שיסדרם לדפוס. גם הזהיר אותו שאם ידפיס איזה ספר מכתביו, שלא יכתוב על שערו שום תארים, רק תואר "הרב" לבד.
כל אחר הצהרים לא משו הרבנים מסביב לחדרו. על פני כולם נראו אותות יגון וצער. בשעה חמש נראו אצלו סימני גסיסה, וכל הנאספים החלו לומר את פרקי התפילה, ורבנו התהפך כשפניו לקהל, וכשהגיעו בשעה חמש ורבע לשמע ישראל, פקח רבינו את עיניו וצרף קולו לקריאת "אחד", ויצאה נשמתו ב"אחד".
במהירות התפשטה השמועה הנוראה. אלפי אנשים נהרו לבית הרפואה בקרית משה. סוחרים סגרו את חניותיהם. בתל אביב אנשים קרעו את בגדיהם והלכו אבלים ברחוב. גם סבי, ר' דוד מלמד סיפר איך הפסיק ממלאכתו, והרגיש כמי שנחרב עליו עולמו, והלך אבל ושחוח לאורך רחוב אלנבי שבתל אביב.
אל הקונגרס הציוני הי"ט שהתכנס באותם הימים באירופה הגיעה טלגרמה: "הרב קוק נסתלק". היושב ראש הודיע מיד: "זוהי אבדה שאינה חוזרת, אני מפסיק את ישיבתנו זו". בהתחדש הישיבה, הספידוהו הנשיא ד"ר ויצמן, הרב מאיר בר אילן, ומנחם אוסישקין שגם הודיע שבקרוב תוקם נקודת ישוב בארץ ישראל על שמו.
בין חמישים למאה אלף איש השתתפו בהלוויתו. בכל הארץ הוכרזה הפסקת מלאכה מיום שני בצהרים, מועד תחילת ההלוויה. עשרות שנים אח"כ עוד לא נערכה הלוויה גדולה שכזו. כרבע מכלל תושבי הארץ היהודים ליוו את הראי"ה לקברו שבהר הזיתים. בכל רחבי העולם היהודי ערכו לו הספדים. לכולם היה ברור, כי אין בעולם מי שיכול למלא ואפילו במקצת את מקומו של הרב קוק זצ"ל.

ג' באלול

זכיתי להשתתף בעצרות ג' באלול שנערכו בבניין הישן של ישיבת מרכז הרב. נאמו שם רבנים גאונים מתלמידי הרב זצ"ל, שהיו מציינים בסיפוק איך ישיבת מרכז הרב הולכת וגדלה, תורתו נלמדת וספריו נפוצים. היום אני יודע שאנחנו רק בתחילת הדרך הגדולה והרוממה שרבנו הציב לפנינו.
אכן בדברי בנו, הרב צבי יהודה זצ"ל, לא היתה תחושת סיפוק. מיד כשהתחיל לומר "אבא הרב" היה מתחיל לבכות. ותחושת היתמות האישית שלו ושל הדור זעזעה אותנו מאוד. בדבריו היה מציין כי חסד עשה ה' עם ישראל ששלח נשמה גדולה להאיר את התקופה המופלאה והנוראה הזו של חבלי גאולה.
אכן, מתוך דברי תורתו מופץ אור על הכל, על עניינו של עם ישראל ועל עניינם של אומות העולם. על היחיד ועל החברה. על עולם הרוח ועל עולם המעשה. על המשברים ועל התשובה. על המידות האישיות, ועל תהליכים שאנשים ואומות עוברים. על ההלכה ועל התפילה.

המורשת

מצד אחד ישנה תחושת החמצה, על גאון ישראל שלא זכינו שיסדר עבורנו את משנתו בשלמות. אבל אולי דווקא מפני רוממותה, כך היה ראוי שתינתן לנו, כשטפח ממנה מגולה וטפחיים מכוסים. כך בולט בה יותר הצד האלוקי, של דברי תורה שאין להם סוף. לא לפילוסופיה אנחנו זקוקים אלא לחיי תורה שלמים. חסידותו, תורתו, יסוריו וחזונו, הם הם גילוי של תורה שלימה.
ואם החמצה יש כאן, אינה אלא בנו, שעדיין לא זכינו ללמוד כראוי את משנתו לרוחב ולעומק. שמפני קוצר דעתנו אנו נאחזים בדברים הפשוטים יותר שבה, ואין בנו כוח לשאוב מעומק מעינות הישועה.
נוכל להתעודד שאם ממעט תורתו שנלמדה והובנה, צמח דור הנאמן לתורה, לעם ולארץ, שזכה להקים מוסדות חינוך מפוארים, ולצאת חלוצים לפני המחנה, בהתיישבות ובהגנה, בקליטת עלייה ובעשייה חברתית, בודאי כשנזכה לעמוד על מלא עומקה ורוחבה של תורתו, נזכה לגאולה שלמה.

הסתפקות במועט

כיצד ראוי לאדם לחיות עם כספו, להוציא את כל מה שיש לו על מזון, בגדים ודיור, או להיות חסכן ולהשתמש תמיד בפחות?

תשובה לכך בפרשת השבוע (דברים יב, כ): "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך כאשר דבר לך, ואמרת אוכלה בשר". רק לאחר שירחיב ה' גבולך – תאכל בשר, כמו שפרש רש"י על פי חז"ל: "לימדה תורה דרך ארץ, שלא יתאווה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבות ידים ועושר". כלומר רק אחר שיהיה לו בעדרו כמה וכמה כבשים, ישחוט אחד מהם לאכילה. כמו שנאמר (דברים יב, כא) "וזבחת מבקרך ומצאנך", אבל לא את כל בקרך וצאנך.
בתלמוד (חולין פד, א) נתנו לזה דוגמא, שאם יש לאדם מנה, יאכל ירק בלבד, שהיה המאכל הזול ביותר בימיהם. ואם יש לו עשרה מנה – בנוסף לירק יאכל בשבת גם דגים. יש לו חמישים מנה – יאכל בשבת בשר, שהיה יקר מדגים. ואם יש לו מאה מנה – יכול לאכול בכל יום בשר.

בתרגום לימינו

במילים אחרות: יש למשפחה חמשת אלפים ש"ח לחודש, תחייה בארבעת אלפים, תתן לצדקה מעשר – חמש מאות, ותחסוך חמש מאות. יש למשפחה שבעת אלפים, תשפר מעט את חייה, תחייה בחמשת אלפים, תתן לצדקה מעשר שבע מאות, ותחסוך אלף ושלוש מאות. יש לה עשרת אלפים, תחייה בששת אלפים, תתן למעשר אלף, ותחסוך שלושת אלפים. ואם יש לה עשרים אלף לחודש, תחייה בתשעת אלפים, אולי כבר ראוי שתיתן לצדקה חומש – ארבעת אלפים, ותחסוך שבעת אלפים.
צריך לדעת לתכנן את התקציב המשפחתי, לפי סדר עדיפיות נכון. על כך בפעם אחרת.

העניים שהעניות רודפת אחריהם

אבל, מציינים שם חז"ל שיש דורות ויש אנשים שמצבם כל כך רע, שהם גם עניים, וגם חולים. הם אינם מסוגלים לחסוך, כי כל אימת שמזדמנת להם איזו פרוטה לפורטה, הם נאלצים לקנות בה איזה מאכל להשיב את נפשם. עליהם נאמר הפתגם: "אחר העני הולכת העניות". הם תמיד במינוס בבנק, ועליהם לשלם עליו ריבית. הם מטפלים בשיניהם רק כשכבר אין להם ברירה, ובמקום לשלם עבור טיפול רגיל הם צריכים לשלם פי שלוש עבור טיפול שורש. אם ילדיהם מתקשים בלימודים, אינם מסוגלים לממן להם שיעורי עזר, וכך ילדיהם לא יצליחו בלימודיהם ולא יזכו במקצוע מכובד, ואף הם יהיו עניים. הם פטורים מלהפריש מעשר כספים ממשכורתם, מפני שהם עניים, אבל גם ברכת העשירות הבאה בעקבות הצדקה לא תגיע אליהם.
זהו מצב נורא. במצוות "והחזקת בו" (ויקרא כה, לה) נקראנו לפעול כדי להוציאם ממעגל העוני.
ופעמים שהקב"ה מזמן לעני פתח להשתחרר מקללתו, ושולח לו מעט כסף, ומשפר את מצבו הכלכלי. ואזי הוא בנסיון קשה: אם ידע לנהוג בכספו כראוי, יפריש מעשר כספים ויחסוך – יתעשר. אבל כשהוא שב ומבזבזו לריק, הרי הוא חוזר ונופל לעניות.
הכלל הוא שכל אדם שיכול – צריך לחסוך. בחסכון הכסף לא מתבזבז ועוד עושה פירות של רווחים בהיתר עיסקא. ואם יתעשר – אין בכך פגם, יוכל לנהוג במידה טובה ולהפריש חומש מרווחיו לצדקה, ואף להעלות במקצת את רמת חייו.

המתקשים לחסוך

ולא כמו אותם אנשים שככל שהם מרוויחים יותר, כך הם מבזבזים יותר. יש לו עשרת אלפים הוא חי בשלוש עשרה אלף. יש לו ארבעים אלף ש"ח לחודש הוא חי בחמישים אלף ש"ח לחודש, ומתלונן שקשה לו לגמור את החודש, במיוחד שהוא כל כך "מרבה" לתרום לצדקה, אלפיים ש"ח לחודש (סה"כ ארבעה אחוז). יהיו שישאלו: איך מוציאים חמישים אלף ש"ח לחודש. אל תדאגו, זאת לא בעייה, אפשר לקנות דירה שעולה קרוב למליון דולר, ורהיטים משובחים במחיר כפול או משולש, וכן הלאה.
כדי שאדם יוכל לחסוך, הוא צריך לפתח את הצד הרוחני שלו. ללא זאת, הוא חי כבהמה, שכל אוכל שמניחים לפניה היא זוללת עד שבטנה מתפקעת. הוא אינו מסוגל לרסן את עצמו, מפני שכל חייו מוקדשים להנאות מגושמות. כל כסף שיש לו הוא חייב להוציא, והוא מצליח לשכנע את עצמו שזה לא מותרות, שהוא אכן מוכרח לבזבז את כל כספו.
הכסף של האנשים הללו הוא כסף מת. כסף שאין ממנו תועלת, שמתבזבז על הנאות חולפות שדבר לא נשאר מהם לטווח ארוך. וראו זה פלא, אחר כל ההשקעות העצומות בדירת פאר, במכונית פאר, ברהיטי פאר, הם עייפים נורא, אין להם כח לגדל ילדים, הם לא מסוגלים להוליד יותר משניים שלושה ילדים. גם עם שני הילדים קשה להם להסתדר, הם מוכרחים לצאת לחופשות ארוכות בבתי מלון מפוארים. לכן הם לא יכולים לתת מעשר כספים לצדקה, ולפעמים, מוכרחים להודות, קשה להם לגמור את החודש, הם נאלצים לחיות במינוס. החיים קשים.

היודעים לחיות

ויש שמרוויחים עשרת אלפים ש"ח לחודש, ומקימים משפחה גדולה, ומשקיעים בחינוך ילדיהם. הם קונים בית באחת ההתנחלויות, או בפריפריה הזולה. אין להם כסף לשיעורים פרטיים, אבל הם משקיעים בילדיהם, מחנכים אותם ועוזרים להם בשיעורי בית. בכל חודש הם חוסכים. כשהילדים יגדלו, בעזרת חסכונותיהם יחתנו אותם ויסייעו להם בלימודיהם המקצועיים. הכסף שלהם חי. מכל שקל ושקל שלהם צומח דבר אמיתי. הם יזכו לראות את בניהם כשתילי זיתים סביב לשולחנם. אשרי חלקם.

כיצד ילמד אדם לרסן עצמו

אנשים רבים מתאוננים, כי אלף פעמים החליטו לא לבזבז את כספם לריק, ולא הצליחו. מה יעשו כדי ללמוד לנהל את כספם כראוי?
אכן אדם שכל מאווייו נתונים להנאות חומרניות חולפות, יקשה עליו לרסן את עצמו. כדי להתגבר על התאווה לקניית מותרות, צריך לפתח עולם רוחני עשיר ומספק. עם זאת תופעה מצויה שגם אנשים רוחניים מבזבזים את כספם, וזה מפני שהרוחניות שלהם תלושה ומנותקת מהשיקולים הריאליים. השילוב הנכון בין ערכים ושיקולים ריאליים הוא המתכון להצלחה. הערכים הם האור והשיקולים הריאלים הכלים.
אחת המצוות שמחנכות לכך היא מצוות מעשר כספים שבפרשתנו (דברים יד, כב). ופרשו חכמים "עשר תעשר" עשר כדי שתתעשר. אדם שמתרגל לתת מהונו לטובת הזולת ולשם לימוד תורה, לומד שלא להגרר אחר תאוותיו. הוא מסוגל גם לחסוך. עליו תחול ברכת ה' והוא יתעשר.

על יתומי הקדושים

עוד לא גמרנו להתאבל על קדושי עמנואל, וכבר נרצח הרב אלימלך שפירא מפדואל, והשאיר אחריו אלמנה ושמונה יתומים. ואחריו הכביד אבלנו, על הרב יוסי וחנה דיקשטיין, הנאהבים והנחמדים, בחייהם ובמותם לא נפרדו, ועימם בנם שובאל, הי"ד. אחריהם נותרו תשעה יתומים.
אחר ההלוויות והשבעה, ישארו היתומים לבדם ביגונם. הם יחד עם עוד מאות היתומים שנפלו על מזבחי הסכמי אוסלו הארורים. להחזיר להם את הוריהם לא נוכל, אבל כמי שנושאים על גבם את הסבל הנורא, את קרבן הציבור, חובה על כולנו לתת להם את היחס הראוי.
עלינו לשנן לעצמנו וליתומים, כי הוריהם היו קדושים. וכי עם כל הכאב והיגון, זוהי זכות גדולה מאין כמוה להיות בן להורים שנהרגו על קידוש ה', בעת שקיימו בגופם את מצוות ישוב הארץ. בעולם הזה הקדושים מתו בקיצור ימים, אבל בעולם האמת, הם במעלה העליונה, שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם. חוץ מילדיהם היקרים והחביבים, היתומים הקדושים והמסכנים, שאותם ודאי יאספו אל חיקם ברחמים גדולים.
כסף לא יחסר להם, ב"ה מדינתנו נוהגת בתחום זה כראוי. אבל ליחס ולהשקעה של ההורים אין תחליף. ולכן על החברה כולה, ובמיוחד על סביבתם הקרובה, מוטלת המצווה נוראת ההוד, לטפח את היתומים!
כל כשרון שיש בהם צריך לזכות לטיפוח מירבי. כל בעיה שמתעוררת אצלם צריכה לקבל את הטיפול הטוב ביותר. בעתידם המקצועי והכלכלי הם צריכים לזכות להזדמנויות הטובות ביותר. וכשיגיע פירקם להינשא, צריכה כל משפחה לראות לעצמה זכות וכבוד לחתן את בנה או ביתה לאחד מיתומי הקדושים.
הלוואי ונשכיל לעמוד במשימה הקדושה הזו, להדבק במידתו של הקב"ה שאוהב יתומים ומרחם אלמנות. ויהי רצון שבזכות כך נזכה במהרה לגאולה שלמה.

תהילים או טילים

לפעמים הנסים הגלויים ביטוי של חולשה

מעלתו של מי עדיפה? של מי שמשתמש בכשרונו ומאמץ את כוחותיו ובעזרת ה' מצליח להגשים את שאיפותיו הטובות, או של מי שזוכה לנס משמיים? רבים טועים לחשוב שמעלתו של הזוכה לנס גדולה יותר, ושהוא המאמין האמיתי. ואילו זה המתאמץ מקטין כביכול את מקומו של הקב"ה בהנהגת העולם. ולראייה מביאים פסוק מפרשתנו, שעל פיו צריך אדם להזהר שלא לומר: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז). אבל האמת הפוכה, המדרגה העליונה היא שדבר ה' יתגלה דרך מעשה ידי האדם, וכפי שהתורה מבארת בפסוק הבא: "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל, למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך".

ארבעה מלכים

בהקשר לכך ישנו מדרש מעניין (איכה רבה פתיחתא ל'): ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה. ואלו הן: דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו. דוד אמר: ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם, ונענה לו הקב"ה וסייע בידו. עמד אסא ואמר: אני אין בי כח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה הורגם, ונענה לו הקב"ה והרג באויביו. עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה הורג באויבי, ונענה לו הקב"ה והרג באויביו. עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקב"ה: אני עושה, שנאמר: ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור.
ושוב, יש טועים לחשוב כי חזקיהו הצדיק שבכולם, שהוא שוכב על מיטתו וה' עושה לו נס ומכה עבורו את מחנה אשור. אבל האמת הפוכה, המדרש מבטא את ההתדרדרות הנוראה של ישראל, מהימים הגדולים של דוד המלך עד לימות חזקיהו. חוסר יכולתו של חזקיהו להלחם באויביו, ואף לומר שירה על מפלתם, ביטאה את החורבן הפנימי של ישראל. בימיו החלו נביאי ישראל, מיכה וישעיהו, להתנבא על החורבן הממשמש ובא.

החולשה שהביאה לחורבן

כמובן שההתדרדרות שהביאה לחורבן נגרמה על ידי המלכים הרשעים, שכפרו בה'. הבעיה, שגם המלכים הצדיקים לא הצליחו לעצור את ההתדרדרות ולמנוע את החורבן. אמנם חזקיהו עשה מאמצים כבירים להשיב את העם בתשובה, הוא הרבה בלימוד תורה, אבל התורה לא חדרה מספיק ללבבות. בימיו כל התינוקות זכו לבקיאות בדיני טומאה וטהרה (סנהדרין צד, ב), אבל לא היו דבקים בה' מספיק עד שיכלו לצאת לקרב במסירות נפש, בכשרון ובגבורה למען מלחמות ישראל שהם מלחמות ה'. אולי הם הדגישו את הצד הפרטי שבלימוד התורה על החשבון של הבנת היעוד הכלל-ישראלי שבתורה, שכולל גם מעשים של גבורה בנוסף ללימוד והתפילה. אולי הדבר בא לידי ביטוי גם בכך שלא נשא אשה (ברכות י, א). כך או כך, לא היה בו כוח לעמוד ולהלחם באויב. וגם אחר שניצל בנס, לא היתה בו מספיק שמחה של אמונה, לומר שירה והלל. במקום זאת הוא כופף עצמו בפני מלכות בבל, ואבדה השעה לחולל מהפך. בעקבות זאת, ישעיהו התנבא על החורבן (ישעיהו לט).
נסי ההצלה אינם התכלית, הם נועדו לדחות את הפורענות, לתת בידינו סיפק לחזור בתשובה, כדי שאח"כ אנחנו נוכל ללחום ולנצח. חזקיהו השכיל לנצל את דחיית החורבן כדי לבצר את לימוד התורה הפרטי, ועל ידי כך הציל את שארית ישראל, שגחלתם לא תכבה בימיו ולאחר החורבן, אבל את החורבן והגלות הוא לא הצליח למנוע.

תהלים או טילים

יש דרשנים שכדי להגדיל את מעלת התפילה מפריזים ואומרים כי אין צורך בחיילים די לומר תהלים. אבל הם חולקים על מחבר ספר תהלים בכבודו ובעצמו. דוד המלך שחיבר את מזמורי תהלים לא הסתפק באמירתם. הוא רדף את אויביו, השיגם ולא שב עד כלותם. הוא התפלל ולחם, ניצח ושר שירה לה'. כל חייו היו חיבור של אמונה ומעש, מסירות נפש ושיקולים ראליים. והוא הגדול שבמלכי ישראל. דוד מלך ישראל חי וקיים. הוא הדגם למדרגה העליונה שאליה אנו שואפים. שדבר ה' יתגלה דרך פעולתם הממשית של צדיקי וגיבורי ישראל. זוהי עובדה מעניינת, דוד מלך ישראל, שהיה הצדיק שבמלכי ישראל, לא נזקק לנסים, הקב"ה ברך את מעשה ידיו.
יבורכו החיילים ההולכים בדרכו של דוד המלך, יבורכו ההורים והמורים שגידלום לכך.

לימודי פיזיוטרפיה

שאלה: אני בחורה שומרת מצוות שרוצה ללמוד פיזיוטרפיה, בעת בואי להרשם במכללה…, הכריחו אותי לחתום על טופס שעל פיו אני מתחייבת במשך לימודי לערוך תרגילים ועיסויים על בנים, והם עלי. הם טוענים שבלא אימון של בנים על בנות ולהפך, אי אפשר ללמוד כראוי פיזיוטרפיה. בנוסף לכך, גם כאשר מתאמנים בנים עם בנים ובנות עם בנות, אין ההנהלה מסכימה שיפרשו שם וילון לצניעות. יש לציין שהתרגולים נעשים בעירום חלקי (בבגדים תחתונים בלבד). האם מותר ללמוד בבית ספר זה או אסור? יש לציין ששמעתי כי באוניברסיטת באר שבע ותל אביב מתחשבים יותר בדתיים ומאפשרים להם ללמוד בלא לנגוע בבני המין השני, ואף מאפשרים לדתיים לפרוש בעת העבודה המעשית וילון לצניעות.
תשובה: אסור ללמוד במקום כזה. ואמנם כדי לטפל בחולה מותר לרופא או לפיזיוטרפיסט לנגוע בבן המין השני, ולראות מקומות צנועים שבגופו, אבל בעת הלימודים אין לדבר היתר. וכיוון שמדובר בטיפול ממושך, לכתחילה כשאפשר, מוטב שבן יטפל בבנים ובת בבנות. וגם אבי מורי והרב שלמה אבינר הסכימו עימי בזה.
לעניין טענת המנהלת כי אי אפשר ללמד פיזיוטרפיה בלא תרגולים של בנים על בנות ולהפך, התייעצתי עם הרב פרופ' אברהם שטיינברג, מחבר האנציקלופדיה הלכתית רפואית, ואף הוא שלל את הצורך בכך, וציין כי אין הבדלים משמעותיים בין גוף הגבר לאשה, ולכן אין הכרח שיתאמנו זה על זה. עוד הוסיף, כי רק לאחרונה החלו גברים להיכנס למקצוע זה, ולפני כן ורק נשים למדו פיזיוטרפיה, ואף אחד לא טען שהן חייבות להתאמן על גברים.

תגובה להתקפות על הרב אבינר

התגובה הראויה על הוצאת דברי הרב אבינר מהקשרם היא לא התנצלות והתגוננות, או הבאת ראיות שמדובר ברב מתון וכו' (ואם זה לא היה רב מתון, היה מותר להוציא את דבריו מהקשרם ולהשמיצו?). אלא התקפה נגדית על הכתבים המוציאים דברים מהקשרם, ומעוררים ריב ומדנים.
בלא זאת, אחר כל ההתנצלויות, יוצא ש"הרב התורן" הוא בחזקת חשוד שהמחלוקת היא רק על השאלה: אם אשמתו הוכחה או לא? וכך כל רב שכותב ומדבר צריך לחשוש שמא הוא יהיה הקרבן הבא של תניני התקשורת.
כדי לתקן את המצב, צריך לדרוש צדק. לעבור מהתגוננות להתקפה. איך יתכן שבעקבות הטעיה של כתב תיווצר התקפה מרושעת על רבני ישראל?! יש להוקיע את הכתבים והעיתונים שהשתתפו בדיבה הזו, כי הם חוטאים בדעה קדומה כנגד רבנים, ועל כן הם מעקמים את דבריהם לרעה, ורואים לעצמם שליחות לפרסם את דיבת הרבנים. יש להאשימם, כי בדבריהם חסרי האחריות הם עוד עלולים להסית אדם חלש אופי לרצח.
כדי שיהיה ברור שאנחנו עוברים להתקפה, על נציגינו בכנסת מוטלת חובה להציע מיד הצעת חוק, שעל פיה יוטלו אמצעי ענישה הולמים כלפי כתב שיוציא דברים מהקשרם, ויעורר מדנים ויטעה את הציבור. כל יום שעובר והצעת חוק כזו אינה מוצעת הוא מחדל של שליחי ציבור שאינם ממלאים את שליחותם.
גם אם יעבור זמן עד שחוק ברוח זו יתקבל, הציבור הרחב יסיק מכך שאיננו מתגוננים, להפך, יש לנו טענות קשות כנגד מוציאי הדיבה.

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד