פרייה ורבייה עד כמה?

מיעקב ואילך – התרבות מהירה של עם ישראל ● מצווה מדרבנן להוסיף ולהוליד מעבר לבן ובת ● הדרכה כללית: להוליד שני בנים ושתי בנות ● כל לידה נוספת היא מצווה, שראוי לקיימה בהתאם לכוחם של ההורים

משפחת יעקב גדלה

עיכובים רבים עברו על בית אברהם ויצחק; שנים ארוכות של צער עקרות עברו עד שנפקדו שרה ורבקה. העולם עוד לא היה מוכן לקבל את זרעו של אברהם. הרבה תפילות ותיקונים נצטרכו עד שנפתחו השערים ונולד יצחק ואחיו יעקב. גם יעקב השתהה זמן רב עד שהלך לבנות את ביתו. מי יודע, אולי גם זאת היתה אחת הסיבות לכך שיצחק אהב את עשו, איש הציד המצליח, ורצה לברכו. עשו כבר הספיק להקים משפחה גדולה, בעוד יעקב נראה כתמים ובטלן היושב באוהליו, בלא לחשוב שהגיע זמנו להתחתן.

על פי חז"ל, רק כשהגיע יעקב לגיל ששים ושלוש שלחו אותו הוריו למצוא אישה בחרן. והוא עוד הוסיף והתעכב ארבע עשרה שנה בבית מדרשם של שם ועבר, ורק בגיל שבעים ושבע הגיע לחרן. לאחר מכן היה צריך להמתין עוד שבע שנים עד שנשא את רחל ולאה. 

אבל אחר כל ההכנות והעיכובים נשלם התיקון, וכל בניו של יעקב ממשיכים בדרכו. שלא כמו אברהם שיצא ממנו ישמעאל, ושלא כמו יצחק שיצא ממנו עשו. מאמץ שלושת הדורות של האבות והאמהות נשא פרי, ו"מיטתו של יעקב שלמה", ואין פגם בזרעו.

אכן, משהגיע הזמן, משנשלמו ההכנות והוסרו המחיצות – משפחת יעקב הולכת וגדלה במהירות. שנים עשר בנים ובת בדור הראשון. ועד סוף גלות מצרים, כעבור כמאתיים ושלושים שנה, משפחת בית ישראל נעשית עם גדול, ובו שש מאות אלף גברים יוצאי צבא, וכל העם כשלושה מליון. ההכנות הממושכות הוכחו כמשתלמות.

מצוות פרו ורבו

מצווה מהתורה שכל אדם יוליד לכל הפחות בן ובת (יבמות סא, ב). כהמשך לכך, הוסיפו חכמים מצווה מדבריהם להוליד עוד ילדים, וסמכו דבריהם על הפסוק "לא תוהו בראה לשבת יצרה". כלומר מגמתה של הבריאה היא להוסיף חיים בעולם, וכל יהודי צריך להצטרף למגמה זו. 

עוד אמרו (יבמות סב, ב): היו לו בנים בילדותו (וכבר קיים מצוות פריה ורביה), יהיו לו בנים בזקנותו. שנאמר: בבוקר זרע את זרעך, ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים".

בן ובת – חובה גמורה

לגבי המצווה מהתורה להוליד בן ובת אין לערוך שום חשבונות, וכל אדם חייב לעשות כל שביכולתו כדי להולידם. ומסופר על חזקיהו המלך שהיה צדיק, אלא שראה ברוח הקודש שעתיד להיוולד לו בן רשע, ועל כן לא נשא אישה. והיה הדבר חמור מאוד בעיני ה', עד שאמר לו ישעיהו הנביא כי בעוון זה ימות בעולם הזה ולא יחיה לעולם הבא. שכל אדם מצווה להוליד בן ובת, ואל לו לערוך חשבונות שמימיים האם יהיו בניו צדיקים או רשעים. לבסוף חזר חזקיהו בתשובה, נשא את בתו של ישעיה הנביאו, ואכן נולד לו בן רשע – מנשה. אבל ממנו נמשכה שלשלת בית דוד. 

חשיבות המצווה מעבר לבן ובת

לכאורה יכול אדם לחשוב, כי המצווה להוסיף ולהוליד עוד ילדים, מעבר לבן ובת, היא מצווה קלה, שהרי חיובה מדברי חכמים בלבד. 

אולם האמת אינה כן. אין לשער את גודל המצווה שבהולדת ילדים נוספים. ואם אמרו חכמים במשנה (סנהדרין ד, ה): "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא", המולידו ומגדלו על אחת כמה וכמה. וכן אפשר ללמוד קל וחומר ממצוות הצדקה והחסד, עד כמה גדולה המצווה להוליד ולגדל ילד נוסף. וכן ברור שהמוליד ילד נוסף מקיים מצוות "והלכת בדרכיו" (דברים כח, ט), ומה הוא יתברך בורא עולם ומוסיף בו חיים, אף אנחנו שותפים לכך.

המצווה מדברי חכמים 

בפשטות אין למצווה מדברי חכמים שיעור, אלא בכל הולדה של ילד נוסף יש מצווה. וכדברי הרמב"ם (הל' אישות טו, טז): "אף על פי שקיים אדם מצוות פרייה ורבייה (בבן ובת), הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא ייבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם". 

אמנם יש אומרים שגם למצווה מדברי חכמים יש הגדרה מחייבת, והיא להוליד עוד בן ובת, שכן מצוות חכמים מקבילה למצווה מהתורה. כלומר, כוונת חכמים היתה להורות שאין להסתפק בחובה מהתורה, אלא צריך כל אדם שיהיו לו שני בנים ושתי בנות. ומעבר לכך יש מצווה גדולה, אבל אינה חובה (ט"ז אה"ע א, ז; פרי יצחק מ"א). 

כמה ילדים ראוי שיהיו לאדם

הדעה הסוברת שעל פי חכמים צריך אדם להוליד שני בנים ושתי בנות, יכולה לסייע למשפחה שאינה מעונינת להדר במצווה – להחליט עד כמה עליה להתאמץ בהרחבת המשפחה. אפשר אולי לומר, שהורים ממוצעים, שאינם סובלים מבעיית בריאות מיוחדת, ושיכולתם בהורות ובחינוך ילדיהם אינה לקוייה במיוחד, שהם צריכים תחילה לקיים את מצוות חכמים שיהיו להם שני בנים ושתי בנות. וברוב המקרים כדי להגיע לשני בנים ושתי בנות יש צורך להוליד חמישה-שישה ילדים.

אחרי שיהיו להם שני בנים ושתי בנות, אז שייך להתלבט האם ברצונם להדר במצווה ולהוליד עוד ילדים, או שברצונם להשקיע את כוחותיהם ומרצם לאפיקים חשובים אחרים. ואף שיש ערך עצום להמשיך ולהוליד עוד ילדים, מכל מקום המצוות הקשורות בהוספת חיים לעולם הן כלליות, ואין מהן חיוב אישי להוליד עוד ילדים. אלא יכול אדם להחליט לקדש את ה' בדרכים נוספות, וכן יכול לבחור להוסיף חיים וחסד וצדקה על ידי עזרה לאנשים נזקקים. כמובן שאמצעי מניעת הריון צריכים להיות על פי ההלכה.

מדרגות בקיום המצווה

לפי דברינו יוצא שיש שלוש מדרגות בקיום מצוות פרו ורבו: א) חובה להוליד בן ובת, ויש לעשות הכל כדי לקיימה. ב) מדברי חכמים, גודלה של משפחה שאיננה מעונינת להדר במצווה צריך להיות בין ארבעה לששה ילדים. ג) הידור מצווה להוסיף ולהוליד עוד ועוד ילדים, כפי כוחם של ההורים. 

כיצד מודדים את הכוח

כוחם של ההורים תלוי בעיקר ביכולתם לגדל ולחנך את ילדיהם. למשל, הורים היודעים שגם אם יוסיפו עוד וילדו עוד ילדים, יוכלו לגדלם ולחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ, ראוי שיהדרו במצווה ככל יכולתם. אבל מי שיודעים שאם ילדו, למשל, יותר משמונה ילדים, העומס עליהם יכבד, עד שכל ימיהם יהיו מלאים עצבנות וכעס, יש מקום לשקול שלא ללדת יותר. ואף שבכל ילד נוסף יקיימו מצווה, הרי מאידך, במצבם הנפשי הגרוע יגיעו לידי כעס ועבירה, והדבר ישפיע לרעה על חינוך ילדיהם. 

שיקולים קצרים לעומת ארוכים

בסקר מקיף שנערך בקרב גברים ונשים חילוניים בישראל, דווח כי בממוצע ההורים הצעירים מעוניים להוליד כשלושה ילדים. אולם בפועל רובם אינם מגשימים את שאיפתם, ויש להם כשני ילדים בממוצע. השאיפות הארוכות מתנגשות בצרכים העכשוויים. אמנם רוצים עוד ילד, אבל השנה זה לא מתאים. זה יפגע בעבודה. זה לא נוח, צריך לקום בלילה, להאכיל, להחליף, לנקות, לטייל, לשחק, וכו'. וכך עוברות השנים, והנה תם הזמן, ויש פחות ילדים ממה שרצו. בסקר אחר דווח שרוב הנשים המבוגרות מצטערות על שלא הולידו עוד ילד או שניים. 

לא מעט פעמים קורה שגם נשים דתיות, שבאופן טבעי יש להן יותר ילדים, מצטערות למפרע על כך שלא הולידו עוד ילדים בזמן שיכלו. צריך אדם להתגבר על חולשותיו, כדי שיוכל להגשים את שאיפותיו ולהוציא אל הפועל את כוחותיו הטובים.

"המבדיל בין קודש לחול, חטאותינו הוא ימחול, זרענו וכספנו ירבה כחול, וככוכבים בלילה".

בני האבות ובני הבנים

מדוע נישאו אבותינו בגיל מאוחר? ● לידתו של עם ישראל מצריכה הכנות רבות ● העסקת חיילים בשבת: מה בין חברון לחוות גלעד ● הקצין מאיתמר, מתן זגרון הי"ד: טוב למות למען תושבי תל-אביב ● ילדי המתנחלים: תמימים, גיבורים, ונאמנים עד מאוד

נישואים מאוחרים

"ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה… לאישה" (בראשית כה, כ). וקשה, מדוע דחה יצחק אבינו את נישואיו עד לגיל מאוחר כל כך? 

ועוד יותר קשה, שעל פי חז"ל (רש"י כח, ז) יעקב אבינו הלך לחרן לשאת אישה רק כשהיה בן ששים ושלוש, ועוד התעכב ארבע עשרה שנה בבית מדרשו של עבר, ועוד עבד שבע שנים, כך שלמעשה התחתן בגיל שמונים וארבע. וכי לא ידעו אבותינו הקדושים את דברי חז"ל (קידושין כט, ב): "עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי יישא אישה, כיוון שהגיע לעשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו"?

אלא שלבנות משפחה שממנה יצמח עם ישראל זה לא דבר פשוט. לא מדובר בהמשך רציף של מה שהיה עד אז, אלא בהתחלה חדשה. לשם כך נצטרכו להרבה הכנות, ולכן נתעכבו.

גם היום, לאנשים הרגילים – קל להתחתן. הם נשענים על ההכנות של אבותינו הקדושים, ומכוחם הם ממשיכים לבנות את שלשלת משפחות ישראל. לעומתם, יש אנשים מיוחדים, בעלי כשרונות חדשים, שכדי להוציא את כוחותיהם אל הפועל הם נצרכים להרבה הכנות, ולהרבה סייעתא דשמייא.
נחמת עקרים

וזו אחת הסיבות שהיו האמהות עקרות. קל ללדת ילדים רגילים, שאינם נדרשים לחדש דברים משמעותיים בעולם. אבל, שלאברהם ושרה ייוולד בן שייעקד על גבי המזבח, וייסד דרך בעבודת ה' – זהו דבר חדש ומהפכני. מחסומים ומעצורים רבים עמדו בדרכם. ורק לאחר ששיברו את כל המחיצות בתיקון מידותיהם ובתפילותיהם, נפתחו השערים, ונולד להם יצחק. וכן היה עד שנולד יעקב, וכן היה עד שנולד יוסף.

לעיתים המעצורים קשים כל כך, עד שזוג מסוים אינו יכול כלל להוליד. כי לפי עניינם המיוחד, המציאות עדיין לא בשלה לקבלת הילד המיוחד שלהם. בתיקוניהם ותפילותיהם הם משברים כמה מחיצות, ופותחים כמה שערים, ובזכותם, בדור מאוחר יותר, אחרים הבאים מכוחם יצליחו להוריד את הנשמות הללו לעולם. 

תבניות בשר וחלב שהתחלפו

פעמים רבות נשאלתי, מה דין תבנית אפייה בשרית שבטעות אפו בה דבר חלבי (וכן להפך), האם ניתן להכשירה. ועוד שאלה שכיחה מאוד: מה הדין כאשר ישנה תבנית שבמשך תקופה לא השתמשו בה, ונשכח האם הייתה חלבית או בשרית. לתועלת הציבור הנני מביא את התשובה בקיצור:

אם עברו עשרים וארבע שעות בין השימוש הבשרי לחלבי, ובין השימוש הבשרי לחלבי ניקו את התבנית – אפשר להכשירה על ידי הגעלה או ליבון קל (כדין "היתרא בלע"). הדרך הנוחה לכך היא להכניס את התבנית לתנור הדולק על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה. חימום זה נחשב כליבון קל. 

וכן יש לנהוג כאשר אדם שכח אם תבנית מסוימת חלבית או בשרית: אחר שעברו עשרים וארבע שעות מהשימוש האחרון, יכניס אותה לתנור על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה, ואחר כך יוכל לבחור אם תהיה בשרית או חלבית.

אבל מי שטעה והשתמש באותה תבנית לבשרי ולחלבי בתוך עשרים וארבע שעות, למרות שניקו את התבנית באמצע – הכשרתה על ידי ליבון חמור בלבד, כלומר, על ידי הבערתה באש עד שיצאו ממנה ניצוצות. (כדין "איסורא בלע"). בפועל, למי שאוהב להשתמש בכלים נאים יחסית, עדיף לזרוק תבנית זו, כי ליבון חמור יגרום נזק מסוים לתבנית.

מהו פיקוח נפש שדוחה שבת

שאלה: מדוע להסיע בשבת אלף חיילים לצורך פינוי מאחז הוא חילול שבת, ואילו להביא אלף חיילים לחברון כדי לשמור על עשרות אלפי המתפללים במערת המכפלה אינו חילול שבת?

תשובה: כאשר החיים מתנהלים כסידרם, ונשקפת בשבת סכנה ליהודים, מחללים שבת כדי להצילם מהסכנה, שפיקוח נפש דוחה שבת. אבל אסור ליזום בשבת פעילות שמעיקרה אין בה צורך של פיקוח נפש.

וכיוון שאין צורך של פיקוח נפש בפינוי מאחז, וגם לפי הצבא אפשר לבצעו ביום אחר, הרי שזה חילול שבת. וכן אימונים אסור לבצע בשבת, הואיל ואפשר לבצעם בימי החול. אבל כאשר אנשים מתנהגים כדרכם, הולכים לבתי כנסיות, מתארחים במקומות שברצונם להתארח, ונשקפת סכנה לחייהם – צריך לחלל שבת כדי להגן עליהם. ואפילו כשיהודים מחללים שבת בנסיעה למקומות בילוי, אף שהם עושים עבירה – יש לחלל שבת כדי להציל אותם מפיגוע. 

מתן זגרון הי"ד

בחור טוב היה סגן מתן זגרון הי"ד. אוהב התורה, העם והארץ, ובן נאמן וטוב למשפחתו, משפחה יהודית שורשית שתרמה רבות לביטחון המדינה וליישוב הארץ. ימי ילדותו ונעוריו עברו עליו ביישוב איתמר שבלב השומרון. בצבא הצטיין, התקדם, עד שפיקד על מחלקה לוחמת בגדוד נחשון. כשהגיע ליישוב לשבתות התנדב לשמור, כדי שבעלי המשפחות יוכלו להישאר בליל שבת בביתם. 

לפני כשבועיים נהרג על קידוש ה', בעת שירה במחבל שהתכוון לבצע פיגוע התאבדות בתחנת הדלק ליד אריאל. 

תמימות ומסירות

באמצעות דמותו של מתן הי"ד ניתן להכיר מעט את ילדי המתנחלים, אלה שהגנו בגופם על 'חוות גלעד', חטפו מכות מהשוטרים, ובדרך כלל לא החזירו. גם מתן אמר לחבריו שאם לא היה על מדים, היה מתנדב ב'חוות גלעד'. אגב, גלעד זר הי"ד, שעל שמו נקרא המאחז, היה מוותיקי היישוב איתמר.
בגלל היותו בן היישוב איתמר נחשד מתן ב'קיצוניות', וקידומו בצבא עוכב בחצי שנה, אך הוא לא נטר על כך, המשיך לאהוב את הצבא ולשרת במסירות. 

לפני כחודש כתב בתמימות: "גיליתי שמי שנהרג בצבא, ההורים שלו מקבלים את כל הציוד שלו, כולל ראיית לילה, משקפות, נשקו, פשוט הכל. זה ממש אחלה, כי אני יחתום על המון ציוד, שאם כבר חס ושלום יקרה משהו, ההורים שלי יוכלו להשתמש בזה, ואפשר להגיד אפילו "שהיישוב ישמח"… (שיהיה ליישוב ציוד להתגונן מפני המחבלים. 12 קורבנות נפלו מבני היישוב איתמר במלחמת אוסלו. אגב, אין נותנים את הציוד להורים…)

עוד כתב: "למות בפעילות מבצעית, כשאתה הולך לעצור מתאבד שהולך להתפוצץ בתל אביב, זה כבוד… אני לא מתכוון כבוד שמכבדים אותך, אלא כבוד למות (למען מטרה), אתה לא מת ללא מטרה. אתה לא קורבן של תאונת דרכים, פיגוע תופת. אתה לוחם שנפל בהגנת המולדת שלו.
רק ככה הייתי רוצה למות. לא מזקנה, תאונה, פיגוע וכדומה. רק ככה. לדעת שנהרגתי למען מטרה. למען המולדת. למען העורף שלי, למען ההמשך, למען העם שבדרך. הייתי באמת מוכן למות עכשיו אם בוודאות אחרי המוות שלי העם פה יחיה כמו עם מתוקן, שיהיה חזק ואיתן".

דברים רבים נאמרו בהלווייתו על אהבתו את הארץ, את השומרון. זה רגיל, כאלה הם ילדי המתנחלים. אבל סיפור אחד ריגש אותי מכל. בשעות הקטנות של הלילה האחרון לחייו הגיע מתן ליישוב, והנה אביו שומר בשער. מיד דרש מאביו ללכת לישון, והוא החליפו בשמירה. "שאני יהיה ביישוב ואבא ישמור בלילה ולא יישן – זהו מצב בלתי אפשרי". 

יהי זכרו ברוך.


ילדי המתנחלים

כאלה הם ילדי המתנחלים: תמימים וגיבורים, ונאמנים עד מאוד. יש שהם קשים ומחוספסים. זה עוזר לעמוד בקשיים. ויש להם לב טוב.

הם גדלים בשממות הגדולות שבלב ארצנו, סביבם סלעים קשים והרים שוממים שמתכסים בקיץ בקוצים ודרדרים. בגאיות שמסביב שוכנים מרצחים חורצי מזימות. מעת לעת הם משתתפים בהלוויות הקדושים. הם יודעים שגם מקרב בני עמם יש שמנאצים אותם, ואף על פי כן הם מוכנים להגן בגופם על יושבי תל אביב. ואחרי הצבא רבים מהם חוזרים ליישובים ומתנחלים בגבעות השוממות.

גדול וגיבור –הרב גורן זצ"ל

יום השנה לפטירת הרב שלמה גורן

בשבוע הקרוב, בכ"ד מרחשוון, חל יום השנה לפטירתו של הרב הגאון שלמה גורן זצ"ל, שהלך לעולמו בשנת תשנ"ה.

עוד מנעוריו ניכר הרב גורן כגאון עצום. מרן הראי"ה קוק זצ"ל, שהכירו כנער צעיר, התפעל מאוד מכשרונו, ואמר כי עתיד הוא להיות גדול בישראל. לבסוף זכה תלמידו הגדול של הראי"ה, הרב הנזיר, להשיא את בתו צפייה לרב שלמה גורן, וכך הו2א נכנס לחוג מקורבי 'מרכז הרב'.

על גאוני תורה השולטים בבקיאות וחריפות בש"ס אומרים שהתלמוד מונח בכיסם. הרב הנזיר הוסיף ואמר על חתנו, שבכיסו האחד התלמוד הבבלי, ובכיסו השני התלמוד הירושלמי.

בצבא ההגנה לישראל

בזמן מלחמת השחרור השתתף הרב גורן בלחימה. הוא אף סיפר שפעם כשהציבוהו באיזו עמדה, הקציבו לו שלושה כדורים, והזהירוהו שאין כדורים מיותרים, ואם לא יפגע בחיילי האויב יצטרך לשלם קנס על כל כדור שיאבד בחינם. אך הוא התאמץ ופגע…

כשנודע שהערבים עומדים לתקוף את ירושלים בטנקים, שלחו הרב הראשי, הרב הרצוג, על פי בקשת מפקדי הצבא, בערב שבת קודש לשכונת מאה שערים, כדי שיסביר לרבנים את חומרת השעה, על מנת שיורו לתלמידיהם לחפור בליל שבת תעלות שימנעו מהטנקים לחדור לירושלים. אמנם הרב מבריסק לא הסכים בשום אופן לסייע למאמץ המלחמתי, והגדיר את הציונים כ'רודפים'. אולם רוב ככל הרבנים השתכנעו, ואברכי מאה שערים עסקו בכל ליל שבת בחפירות. ואכן, ביום ראשון הגיעו הטנקים לתקוף: שנים מהם התהפכו בתעלות, שלישי ברח, ולירושלים הייתה הרווחה.

לאחר מכן נתמנה כרב הראשי הראשון לצה"ל. כגאון עצום בתורה, הצליח הרב גורן להתמודד עם השאלות החמורות שהתעוררו מחדש, אחרי שאלפיים שנה לא היה צבא יהודי.

בכ"ח באייר תשכ"ז זכה לקדש את ה' לעיני כל ישראל והעולם. הוא השתתף עם החיילים בכיבוש העיר העתיקה, וקידש את המעמד ההיסטורי ליד הכותל המערבי, בברכת שהחיינו, תקיעת שופר ותפילת מנחה מרוממת. גם רחוקים מתורה ומצוות התעוררו בלבם לשמע קולו הנרגש ותקיעת השופר הבלתי נשכחת.

אח"כ ניסה בכל כוחו לייסד על הר הבית ישיבה מטעם הרבנות הצבאית, אך הממשלה, כולל שרי המפד"ל, מנעו זאת ממנו.

תקיפותו

בנוסף לגאונותו בתורה היה אמיץ לב, ועמד בתוקף על עמדתו כי בכל עת שיקבל חייל פקודה הסותרת מצווה, עליו לסרב פקודה.

שמעתי מאיש אמונו, הרב יוסי הראל, שעם הידידות העמוקה שהייתה לו עם קצינים רבים, כשהגיעו הדברים לידי פגיעה במצוות התורה לא וויתר. קצינים לא מעטים הודחו או שקידומם נעצר בעקבות פגיעה במצוות השבת והכשרות. עמדתו הייתה, כי קצין שקדושת מסורת ישראל אינה בראש מעייניו, אינו ראוי להיות מפקד בצה"ל ולשלוח חיילים להילחם למען עם ישראל.

מג"ד אחד רצה לבדוק אם חייליו הדתיים יצייתו לפקודתו, והורה להם לטפל בטנקים בשעת סעודה מפסקת שלפני יום הכיפורים, וכך נכנסו לצום בלא שאכלו. הרב גורן לא הסכים לשום פשרה זולת סילוקו המיידי של אותו מג"ד מהצבא.

רגישות לסבל העגונות

בגאונותו התורנית, המשיך במסורת גדולי ישראל מדורי דורות, שהתאמצו בכל כוחם להתיר עגונות מכבליהן. ובעזרת ה' עלה בידו להתיר את עגונות צוללת דקר, אח"י אילת ו'צים מצדה'.

וכשנתמנה לרב ואב בית דין בתל אביב, התגלגל לידו המקרה הידוע של האח והאחות, שלכאורה היו ממזרים ולא יכלו להינשא. וברר הסוגיה היטב, ומצא דרך להתירם על פי ראיות חזקות. הוא ידע שיתקפוהו על כך, וכמה מחבריו הרבנים חששו להימנות עמו בהיתר, לא מפני שחשבו שאינו מוצדק, אלא שנתייראו מהלחצים והאיומים של המחמירים. והוא קיים "לא תגורו", וקיבץ בית דין גדול והתירם. ואכן אחר שהתירם, כמה מגדולי התורה, בעיקר מקרב החוגים הליטאיים, תקפוהו מאוד על כך. אולם הרב צבי יהודה קוק זצ"ל תמך בו וחיזק את ידיו, ויצא במחאה חריפה כנגד אלו שביקרוהו.

יחסו של הרצי"ה לרב גורן

מתחילה הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל התנגד מאוד לעריכת הבחירות שבהן נבחר הרב גורן לרב הראשי. לדעתו אין מעבירים רב ממשרתו, ולכן אסור היה להתמודד בבחירות נגד הרבנים הראשיים שכיהנו בפועל, הרב אונטרמן והרב ניסים. אולם אחר שנבחר, כיבד אותו כרב ראשי, וכפוסק בעל כתפיים רחבות שאינו חושש להקל במקום שצריך. גם שמח מאוד על שתיקן לומר ביום העצמאות הלל עם ברכה. ובכלל העריך את הרב גורן על חלקו בביסוס מעמדה של מדינת ישראל מבחינה תורנית.

לא קיבל תשלום עבור חופות

בעריכת חופות ראה חלק מעבודת הרבנות, ולכן לא הסכים לקבל על כך שום תשלום בנוסף למשכורתו. כבוד רב היה לעשירי ונכבדי הארץ שזכו שהרב גורן יערוך את חתונת ילדיהם, ובאופן טבעי הציעו לו, כמקובל, תשלום נכבד, אך הוא סרב לקבל. סיפר לי, שאחר שחיתן את בתו של איש העסקים שאול איזנברג, הגיע אליו שליח עם מעטפה. הרב גורן, בתקיפותו הידועה, סרב אפילו לפתוח את המעטפה. אח"כ אייזנברג עצמו התקשר, ואמר לו, שרשם עבורו סכום גבוה מאוד (כמדומה לי עשרת אלפים דולר). אך הרב גורן לא זז מעקרונותיו, וסרב לקבל תשלום עבור עריכת חופה. אח"כ איזנברג תרם לו כספים גדולים להחזקת 'כולל האידרא'.

סגולה לשמירה

זכינו והרב גורן הסכים לפרוש את חסותו על הישיבה בהר ברכה. במשך כשנתיים, עד שנפל למשכב ממנו לא קם, היה מגיע מידי שבוע להעביר שיעור בישיבה. באותן שנתיים זכיתי להתקרב אליו מאוד.

אף שהדרכים היו מסוכנות מעט, ורוב תושבי יש"ע כבר נסעו ברכבים ממוגנים מפני אבנים, הוא היה נוסע להר ברכה ברכבו הרגיל עם נהגו, ולא חשש כלל.

היה מקפיד לומר לפני הנסיעה את הפסוק: "ויסעו, ויהי חיתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב" (בראשית לה, ה). ואמר שזו סגולה בדוקה לשמירה במקומות מסוכנים, וכך נהג גם כשהשתתף במלחמות.

מאבקו כנגד הנסיגה

בעת שלטונה של ממשלת רבין, הזכורה לשמצה, ליווה הרב את ההתיישבות ביש"ע בדאגה ובחרדה. את כל כובד משקלו הציבורי הוא הטיל למערכה למען תושבי יש"ע. באותה תקופה שימשתי כמזכיר ועד רבני יש"ע, והרב גורן היה מפרסם בגיליונות שלנו את דעתו, דעת תורה, כי יש חיוב מסירות נפש למען כיבוש הארץ והגנתה, ושחובה לסרב לכל פקודה הנוגדת את מצוות ישוב הארץ. כמו כן קבע כי לממשלת רבין, שנשענת על קולות ערבים, אין סמכות להחליט בנושאים השייכים לעם ישראל. הדברים הרעישו את הארץ, ואף שקלו להעמידו על כך לדין, אבל דבריו, שיצאו בסערה מן הלב, עוררו את הלבבות.

במשפחתו של הרב חששו שמא אני גורר את הרב לויכוחים ציבוריים קשים, אבל במשך הזמן הבינו שהוא זה שמוביל את המערכה. להפך, בשתי פעמים בקשתי ממנו שלא לפרסם את דבריו החריפים, שמא לא יובנו. הוא בחכמתו, קלט את גודל האסון שבהסכמי אוסלו, ועל כן לא חסך מאמצים לנסות להפר את רוע הגזרה. זכורני שביום החתימה על ההסכם בקהיר, כשערפאת ימ"ש שיטה ברבין ולא הסכים לחתום (ולבסוף חתם, כמובן), ישבתי עמו בביתו כארבע שעות, ושוחחנו על מצבנו הלאומי ועל עולם התורה, והוא היה דואב וכואב כאדם אבל. הנסיגה מכל מקום ומקום ביש"ע הייתה לגביו חורבן ממש.

כששאלתיו: איך אנשים שהשתתפו בשחרור יהודה ושומרון מוכנים לוותר על יש"ע כל כך בקלות, השיב בצער: אף פעם הם לא רצו את יהודה ושומרון. מן השמיים גלגלו שכבשנו את יש"ע, ומההתחלה הם חיפשו כל דרך כיצד לסגת משם. בסיעתא דשמיא הם לא הצליחו עד כה. והתמרמר מאוד על ראש הממשלה המנוח, מר בגין, שפתח את הדלת להסכמי אוסלו. והוסיף: "אני כבר לא אזכה, אבל אתה אולי תזכה לראות בהחלת ריבונות ישראל על יהודה ושומרון".

יהי רצון שנזכה ללכת בדרכו, ויהא מליץ יושר לפני אבינו שבשמיים עבור משפחתו ותלמידיו, ועבור כל מתיישבי יש"ע.

הרקע לסירוב פקודה

שקולה כנגד כל המצוות

אמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (ספרי ראה נג). שכן מצוות ישוב הארץ בנוסף לקיומה הפרטי היא הבסיס והתשתית לקיומו השלם של העם היהודי, שיעודו להפיץ אמונה ותורה עד לתיקון העולם כולו.
על כן הרבו הנביאים להתנבא על בניינה ופריחתה של הארץ, והמשוררים קשרו לה אלף כתרים, וכל גדולי ישראל נכספו לחונן את עפרה.
המצווה הזו גם חושפת את העיקרון של אחדות ישראל ואהבת ישראל, מפני שהיא מתקיימת על ידי הכלל ולמען הכלל.
וכל כך חשובה מצוות ישוב הארץ עד שצוותה התורה לסכן נפשות למען כיבושה ושמירתה בידינו (מנחת חינוך תכה). ואף התירו לחלל שבת באיסורי שבות כדי להאחז בה, ואפילו בקניית בית אחד בלבד (שו"ע או"ח שז, ה). ובמקרים קיצוניים אף מפרידים בין בני זוג כדי לקיימה (שו"ע אה"ע עה, ד).

הציונות הדתית

מצוות ישוב הארץ, שהארץ תהיה בידינו ולא לשממה, היא היסוד והשורש ליחסה של הציונות הדתית לדורותיה לעליה לארץ, להתיישבות, להגנה, להקמת המדינה, ולראיית כל התהליך הזה כראשית צמיחת גאולתנו לפי חזון הנביאים. מתוך היסוד הזה, כל מוסדות החינוך של הציבור הדתי לאומי מחנכים לאהבת העם, הארץ והמדינה, לשירות בצבא, לנשיאה בעול הכלכלי והחברתי ולמעורבות בכל מערכות החיים והקיום של העם היהודי בתוך מדינת ישראל ובעולם היהודי. כדברי החתם סופר (לסוכה לו) שכל המלאכות והאומנויות שמסייעות ליישוב הארץ בכלל המצווה.

ההכרעה לשתף פעולה עם פורקי עול

מחלוקת קשה נתגלעה בין הרבנים בדורות האחרונים, האם נכון לשתף פעולה עם פורקי עול בתנועה הציונית. ומפני חשיבותה העצומה של מצוות ישוב הארץ, למרות כל המרורים והקשיים העצומים, הכריעו רבותינו הגאונים הגדולים, שצריך לשתף פעולה עם חילונים כדי ליישב את הארץ ולהצמיח את גאולתם של ישראל. כך הורו הרבנים הגאונים הגדולים, הרב קוק, הרב ריינס, הרב הרצוג, הרב עמיאל, הרב עוזיאל, הרב עדיה, הרב ראטה, הרב חרלפ, הרב צבי יהודה, הרב גורן, ועוד רבים וגדולים.

איסור עקירה

מכאן ברור שאי אפשר להשתתף בכל סוג של פעילות העוקרת את המצווה הגדולה הזו, שמכוננת את את כל פועלינו, ושכל כך הרבה הננו מקריבים כדי לקיימה. וכן הורו רבותינו הגדולים, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, והרב שלמה גורן זצ"ל, שאסור להסגיר שטחים מארץ ישראל לידי גויים, ועל אחת כמה וכמה שלא לעקור מקום מיושב המוחזק בפועל בידי יהודים.
וכשעמדה השאלה בפני רבותינו הגאונים, מה לעשות במקרה שיש התנגשות בין פעולתה של ממשלת ישראל, לבין העקרון היסודי של מצוות ישוב הארץ, נפסקה ההלכה, שיש עדיפות ברורה ומוחלטת לדברי התורה הנצחיים על כל סוג של הוראה של ממשלה או שלטון, שמטבעה עשוייה להשתנות.
יסוד זה שייך לכל מצוות התורה, ולא רק למצווה הגדולה של ישוב הארץ, שאין לשמוע לצו המלך או הממשלה כשהוא סותר דברי תורה. וכן הורה הרב גורן זצ"ל בהיותו הרב הראשי לצה"ל, בלא להרתע מנזיפת הרמטכ"ל. (יסוד ההלכה בסנהדרין מט, א, ורמב"ם הל' מלכים ג, ט).
מלכתחילה כמובן שיש לפעול בכל האפשרויות המתאימות בכנסת בממשלה ובציבור כדי למנוע את עצם ההוראה הסותרת מצווה גדולה זו, ואם לא מצליחים לפי שעה, יש לעמוד במסירות בהתנגדות פסיבית כנגד ההוראה הזמנית, שכדברי הרב צבי יהודה, בטלה ומבוטלת לעומת הצו הנצחי של התורה.
ובכלל יש לשאול, גם אם חברי הממשלה אינם מבינים את האיסור ההלכתי, היאך יכולים להעלות בדעתם להורות לאדם שמצוות ישוב הארץ יקרה לו כל כך, להרוס מקום ישוב, להגלות את תושביו ולקעקע במו ידיו את כל יסודות אמונתו. האם עד כדי כך ליבם אטום. האם גם יורו לאדם לפנות את אביו ואימו, והיאך לא יבושו להורות לאדם לפגוע בציפור נפשו.

הנזק התדמיתי

רבים חוששים מהנזק התמידי שסירוב פקודה עלול לגרום למתיישבי יש"ע. ובכן, נכון שצריך להתייחס לשיקול התדמיתי, ולשם כך צריך לערוך התייעצויות עם רבנים ומומחים כיצד ראוי לדבר ומה לעשות. אבל יחד עם זאת צריך לזכור שלא תמיד שיקול התועלת קצר-הטווח הוא המכריע, לעיתים התועלת החינוכית ארוכת הטווח חשובה יותר. לעיתים פעולה שיש בה נזק תמידי קצר, מגדירה באופן חד משמעי את חשיבותה של מצוות ישוב הארץ, ומקבעת בלבבות את עדיפות הצו אלוקי על הצו הפוליטי הזמני. וגם אם עכשיו לא נזכה לממש את ההתיישבות כפי שהיינו רוצים, על ידי עמידתנו העיקשת, אנחנו מסמנים את הכיוון, שלבסוף נגיע אליו. כך נהגה היהדות פעמים רבות בהיסטוריה, וכן מורה ההלכה במקרים רבים.

חשש פילוג

וזה שהתקשורת המגוייסת לטובת השמאל צווחת שהדבר מפלג את העם, הוא שקר. היאך סירוב פסיבי להשתתפות בפעילות אזרחית יכול לגרום לדבר נורא שכזה. בציבור הדתי הלאומי יש רגישות מוגזמת לטענות אלו, ונציגי השמאל והתקשורת מנצלים זאת לרעה. ככל שמתרגשים יותר מטענות אלו, כך ירבו יותר לטעון אותם כנגדנו. ככל שנתווכח יותר בתוכינו תוך האשמות הדדיות כבדות, כך ירבו האשמות החריפות נגדנו כמסיתים ומדיחים ופורעי חוק. (כך ארע גם ביחס התקשורת לשר אפי איתם, שאמר דברים סבירים ומדויקים בהקשר לחילול השבת ההמוני, ומציגים אותו כמסית).
ראוי להוסיף, שכל הטענות, כאילו מישהו התיר להרים יד על חייל או שוטר או כל אדם שהוא, בשקר זדוני יסודם. דובר על התנגדות פסיבית בלבד.

ומה אם השמאל יסרב?

ואולי סירוב פקודה מטעמי הלכה ונאמנות לעם ולארץ, יגרור אחריו סירוב מסוכן מצד השמאל, בטענה כי אינם רוצים להגן על המתנחלים או להשתתף בכיבוש הארץ.
צריך להבחין בין אמת לשקר. עמדתנו אמיתית, מיוסדת על התורה ועל ההגיון, ועמדתם שקר, המבוססת על תפישות אנושיות מוטעות, שפעם סוחבות אותם לסגידה בסטלין שמש העמים, ופעם לחיבוקים ונישוקים עם ערפאת וחבר מרעיו. הערכים שבשמם אנחנו באים הם הבונים את האומה והם המוסריים, ואילו הערכים הקוראים לגירוש מתנחלים וסירוב להלחם באויב הם ההורסים ומפילים מורך בלב. בזה צריך להתמקד הוויכוח, ולא רק בסמיטריה הפורמלית החיצונית.
באותה מידה יכלו לטעון נגדנו: אם מותר לכם למסור את הנפש על התורה והאמונה, מותר גם לעבודי כוכבים ומזלות למסור את נפשם על שיקוציהם. כנגד זה צווחו כל נביאי ישראל שהבחינו בין התכנים השונים, אנחנו מתפללים לאלקים חיים, והם לעץ ואבן. ורבות הדוגמאות מספור.

הויכוח הנוכחי

בזמן ממשלת רבין התעוררה שאלה מעשית, האם מותר להשתתף בפינוי ישובים ומחנות. וגדולי הרבנים, וביניהם הרב גורן זצ"ל, הרב ישראלי זצ"ל, הרב יוסף קפאח זצ"ל, הרב נריה זצ"ל, והרב שפירא יבדל"א, הורו שחובה לסרב. עתה התעוררה שאלה האם גם פינוי המאחזים הוא פעולה מובהקת הסותרת את צו התורה.
יש סוברים שכאשר מדובר על פינוי ישוב כדי למסור את מקומו לערבים, אזי ברור שמדובר על הפרת מצוות ישוב הארץ, וחובה לסרב להשתתף באיסור. אבל כאשר מדובר במאחז, שאין מפקירים את מקומו לערבים, וכל הטענה כנגדו נובעת מסיבות פורמליות, אזי צו הממשלה אינו מנוגד לתורה, ומותר לקיים את הפקודה. לעומתם, דעת רבנים אחרים (וכך דעתי) כי מגמת הפינוי הנוכחי היא פגיעה בישוב הארץ, להפוך את מקום המאחז המיושב לשומם. (וזה שהדבר נעשה, כפי שטוענים, מטעמים פוליטיים, לסייע לפריימריז של שר הבטחון, כמובן שאינה משפרת את המצב).
מכל מקום התעורר ספק בזה. לפיכך פרסמו רבני יש"ע החלטה בנוסח: "אנו קוראים לכל חייל לפנות למפקדו ולבקש לשחררו מכל מה ששיך לפינוי מאחזים, מטעמי מצפון ואמונה". עם זאת קבעו גם כי: "כל מאחז בארץ ישראל הוא חלק ממצוות ישוב הארץ, וחל איסור לפנותו".
אולם מה יעשה חייל שהמפקד אינו מתחשב בבקשתו, האם חובה עליו לסרב פקודה. על כך יש וויכוח וכל אחד ילך לפי הוראת רבו ומצפונו. הרבנים מתכוונים בעז"ה לחזור ולדון בסוגיה כדי להגיע לעמדה ברורה ואחידה.

איסור הפלות וגדריו

איסור הפלות

אחת משבע מצוות בני נח היא איסור הרציחה, וכפי שנאמר בפרשת נח (בראשית ט, ו): "שופך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלקים עשה את האדם". ודרש רבי ישמעאל, שגם מי שהורג עובר חייב מיתה, שנאמר: "שופך דם האדם 'באדם' דמו ישפך", ואיזהו אדם שבאדם, זהו עובר (סנהדרין נז, ב).
אבל אם העובר מסכן את נפשה של האם, מותר להורגו כדי להציל את האם, שחיי האם קודמים לחיי העובר. למשל כאשר האשה מקשה לילד, ואומרים הרופאים שאם הלידה תימשך האם תמות, מחתכין את הוולד שברחמה, ומוציאים אותו איברים איברים, ומצילים את חייה. ואם כבר יצא ראשו או רובו של הוולד, למרות שברור שהמשך הלידה יגרום למיתת האם – אסור להמיתו, שהוא כבר נחשב לחי בפני עצמו, ואין הורגים אותו כדי להציל את חייה (משנה אוהלות ז, ו).

שאלת העוברים הסובלים מתסמונת דאון

בעז"ה בעקבות התפתחות הטכנולוגיה הרפואית ניתן כיום לבדוק במשך ההריון האם העובר סובל מפגמים מסוימים. השאלה היא, האם מותר במקרה שהעובר סובל מתיסמונת דאון או סיבוכים קשים לבצע הפלה.
תסמונת דאון (מונגולואיד) מתבטאת בתווי פנים וגוף מיוחדים. המחלה נובעת מעודף של כרומוזום אחד, הגורם לפיגור שכלי וגופני בדרגות שונות. כמו כן אצל בעלי תסמונת דאון ישנה שכיחות רבה יותר של מומים ומחלות שונות, כמו מומי לב, והצרה של התרסריון, נטייה לזיהומים וסרטן הדם. בעלי תסמונת דאון יכולים לחיות עשרות שנים אבל עקב בעיות רפואיות שונות אינם מאריכים ימים.
ישנן משפחות שהתפרקו ונהרסו עקב לידת ילד כזה. ויש שהצליחו לשרוד, אבל שמחת חייהם אבדה, וכאב ויסורים ליוום עד יומם האחרון, וגם חינוך ילדיהם האחרים נפגע קשות. ויש שהצליחו להפוך את הקשיים והסבל למנוף לצמיחה מוסרית רוחנית, והשקיעו בחינוך ילדם החריג, ואף זכו לרוות נחת ממנו ומשאר ילדיהם.

מחלוקת הפוסקים

למעשה נחלקו בזה גדולי הפוסקים, ומחלוקתם תלוייה בשאלה עקרונית: מהי רמת חומרת איסור ההפלה.
לדעת המחמירים, העובר נחשב כאדם חי והפלתו כרצח, ואם כן כשם שאסור להרוג אדם חולה כך אסור להרוג עובר חולה. וכן הורו הרב פיינשטיין זצ"ל בספרו שו"ת אגרות משה, והרב אוירבאך זצ"ל, והרב אלישיב שליט"א, וכן דעת עוד הרבה פוסקים.
לעומתם המקילים סוברים, שהעובר אינו נחשב אדם חי והפלתו אסורה משום השחתה וחבלה בלבד. ואזי כאשר העובר סובל מסיבוכים קשים שעלולים לגרום לו ולבני משפחתו סבל רב – מותר יהיה להפילו. שכשם שמותר לאדם לקטוע את ידו החולה, כך מותר לאשה להפיל את עוברה החולה. אבל מסיבות כלכליות או חברתיות אסור לאדם לקטוע את ידו או לעקר את עצמו וכן אסור לאשה להפיל את פרי בטנה. וכן הורו הרב ישראלי זצ"ל בספרו עמוד הימיני, והרב אליעזר ולדינברג שליט"א בספרו שו"ת ציץ אליעזר.
למעשה השאלה כרוכה בעוד גורמים, כמו שלב ההריון. שכן יש מקילים להפיל בארבעים הימים הראשונים של ההריון, שעד אז לדעתם העובר עדיין לא נחשב כאדם חי. ויש מקילים אף בכל שלושת החודשים הראשונים של ההריון. והמקילים מתירים גם אח"כ, עד סוף החודש השישי, להפיל עובר שסובל מתסמונת דאון.
ויש סוברים שגם במקרה שהעובר חולה אסור להפילו, אלא שאם ההפלה נעשית בדרך עקיפה, כגון על ידי זירוז לידה, האיסור הוא מדברי חכמים.

האם נכון לפרסם הלכה זו

לפני כעשר שנים סיפרה לי אחותי, שעבדה כאחות בבית החולים שערי צדק, שרוב התינוקות היהודים שנולדים עם תסמונת דאון הם ממשפחות שומרי מצוות. וזאת משום שהציבור אינו מודע לכך שיש פוסקים שמקילים להפיל במקרים של מחלות, ולכן נשים רבות אינן מבצעות בדיקות הריון. וגם מי שנבדקה והתברר כי עוברה סובל מתסמונת דאון, אינה מעלה בדעתה שיש מקום לשאול בזה שאלת חכם.
הזדעזעתי לשמוע עובדה מצערת זו, וליתר בטחון בדקתיה עם רופאים שונים, ואכן התברר שזו המציאות, רוב הילדים בעלי תסמונת דאון נולדו באותה תקופה ממשפחות של שומרי מצוות. וחשבתי שיש ערך גדול לפרסם את דעת המקילים, וכפי שמצינו בהלכות רבות, שבשעת הצורך אפילו במקרה של ספק דאורייתא אפשר להקל, ובמיוחד כאשר ניתן לבצע את ההפלה בדרך עקיפה שלדעת כמה פוסקים האיסור יהיה מדברי חכמים, ואזי מדובר בספק דרבנן.
אלא שידעתי שיהיו שיטענו כי אין לפרסם את דעת המקילים, שמא תיפרץ על ידי כך הגדר, ויהיו נשים שיורו לעצמם היתר להפיל גם מסיבות כלכליות או חברתיות, דבר האסור לדעת כל הפוסקים.
הלכתי לשאול בזה את אחד מרבותי גדולי הדור, שאינני מזכיר את שמו, מפני שלא בקשתי את רשותו לכך. וענה לי שחשוב מאוד לפרסם את דעת המקילים, ואף שהוא עצמו לא רצה להכריע כאחת הדעות, אמר לי שכל משפחה שרוצה לסמוך על דעת המקילים רשאית. ואכן לימדתי הלכה זו במסגרת פינת ההלכה של ערוץ שבע. לאחר מכן סיכמתי הלכות אלו בהרחבה בספרי פניני הלכה חלק ג'.

מקרים שאין בהם מחלוקת

כאשר יש חשש שהאב או האם יאבד את שפיות דעתו בעקבות לידת ילד בעל מום, גם הפוסקים המחמירים מקילים להפיל, הואיל ומחלת נפש נחשבת כסכנת נפשות, שכן רוב חולי הנפש מתים בקיצור ימים.
לעומת זאת כאשר ישנם קשיים כלכליים, או שבחורה נתעברה בלא נישואין, לכל הדעות אסור להפיל. ואם אין בכוחה של האם לגדל את ילדה, תוכל למוסרו לאימוץ. משפחות רבות של חסוכי ילדים ישמחו לקבל את ילדה, ויהיו אסירי תודה על כך.

האם מותר לשאול רב שמקל

בשאלות גדולות וגורליות שכאלה ראוי תמיד לשאול שאלת חכם, מפני שהתשובה תלויה בפרטים רבים, ובבעיות מצפוניות קשות, ולא תמיד אדם יכול להעריך נכונה את כוחותיו. אלא שמותר לבני הזוג לבחור לנהוג על-פי השיטה המתירה, ולשאול רב שסובר שמותר להפיל עובר חולה או בעל מום. ומי שיש לו רב מובהק – ראוי שישאל אותו.
יש לציין כי למרבה הצער, קרו מקרים רבים שרופאים התרשלו במלאכתם, ערכו בדיקות חלקיות, שעל פיהן חרצו את גזר דינו של העובר למוות, ובאמת העובר היה בריא ושלם. לפעמים זה קורה לאחר שמתקבלות תוצאות לא ברורות, והאחריות המקצועית מחייבת לערוך בדיקה חוזרת, אולם הרופא, מתוך יחס של זלזול בעובר, נחפז והורה על הפלה.
זו הסיבה שיש סיפורים רבים על נשים שהרופאים הורו להן לבצע הפלה, והן נהגו כדעת המחמירים ולא הפילו, ולבסוף נולד להם במזל טוב ילד בריא ושלם.

מעלתם של הורי הילדים

חובה קדושה לציין לשבח את ההורים שמטפלים במסירות ובאהבה בילדיהם הסובלים מתסמונת דאון. ואף שיש אומרים שמותר להפיל במקרה כזה, אחר שנולד הרי הוא אדם חי וצריך להתייחס אליו במלא הכבוד והאהבה. זה נסיון קשה, שרבים אינם מסוגלים לעמוד בו. ואותם שעומדים במשימה הגדולה הזו, ומעניקים לילדם אהבה וחינוך, ומטפחים את כשרונותיו, ראויים להערכה עצומה. צדיקים אלו צריכים לשמש לנו דוגמא ומופת לטוב לב ואחריות מוסרית.

מעשה מהרב ישראלי זצ"ל

לעיתים ישנן מחלות שגם אחר בדיקה נותר ספק, יתכן שהעובר בעל מום ויתכן שלא. גם במקרים הללו לדעת המקילים מותר לבצע הפלה.
ומעשה באדם ששאל את הרב ישראלי זצ"ל על מקרה שכזה, והרב התיר להפיל את העובר. אבל ליבו של אותו אדם נקפו, והלך לשאול רב אחר, והרב השני שנטה להחמיר בדינים אלו פסק שאסור להפיל.
אותה משפחה החליטה להחמיר על עצמה ולא לבצע הפלה, ונולד להם במזל טוב תינוק בריא ושלם.
לאחר מכן הלך אותו אדם לרב ישראלי וסיפר לו שהחליטו להחמיר ובעזרת ה' נולד להם תינוק בריא ושלם. הרב ברכם שיזכו לגדלו לתורה ולמצוות ולחופה ומעשים טובים. אבל הקפיד עליו ונזף בו, ואמר, שאין סומכים על הנס.

לפרשת בראשית ועל רחבעם זאבי הי"ד

שנים מקרא ואחד תרגום

עם תחילת המחזור החדש של קריאת התורה, יש מקום להזכיר את דברי חכמים, כי בנוסף לשמיעת פרשיות השבוע מאת הקורא, צריך כל אדם ללמוד את פרשת השבוע שניים מקרא ואחד תרגום (ברכות ח, א).
בעבר ידעו כל ישראל ארמית, ולכן תרגום אונקלוס היה מועיל להבנת הפרשה, אולם כיום לדעת רבים מוטב ללמוד פירוש רש"י, ויש אומרים שהמצווה היא לקרוא דווקא את תרגום אונקלוס שנכתב ברוח הקודש, וזהו התרגום שתקינו חכמים לקרוא. להלכה, כל מי שמבין רש"י, מוטב שילמד את פרשת עם פירוש רש"י, שעל ידי כך הלימוד יהיה איכותי יותר, ואם כן מצטרפת לנו מצוות תלמוד תורה ומכריעה כי יותר טוב ללמוד את הפרשה עם פירוש רש"י. ויש נוהגים להדר, וללמוד גם פירוש רש"י וגם אונקלוס (שו"ע או"ח רפה, ד).
נשים פטורות מחובת לימוד שניים מקרא ואחד תרגום, מפני שזו מצווה התלויה בזמן, הרוצה ללמוד שניים מקרא עם פירוש רש"י תבא עליה ברכה.

פרו ורבו

לא מקרה הוא שהמצווה הראשונה שנזכרה בתורה היא פרו ורבו, שנאמר (בראשית א, כח): "ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ". עובדה זו מצביעה על כך שזו המצווה הבסיסית והראשונית שבכל המצוות.
וכל כך גדולה מצווה זו עד שהושוותה למצוות תלמוד תורה (עיין מגילה כז, א, בית שמואל אה"ע א, טו-טז). על ידי שתי מצוות אלו אנו נעשים שותפים עם הקב"ה, בהוספת חיים לעולם.

בת שעברה גיל ארבעים

שאלה: מעשה ברווק מבוגר שהכיר בחורה למטרת נישואין, ועוד לפני שנפגשו אמרו לו כי הבחורה בת ארבעים. ועתה, אחר שהחליט להתחתן עימה, התחיל להסתפק אולי לא תוכל ללדת ילדים, ואולי מפני שחובתו לקיים מצוות פרו ורבו אסור לו להתחתן עימה. האם עליו לבטל את השידוך או לקיימו?
תשובה: במסכת בבא בתרא (קיט, ב) מובאת מימרא על פיה אשה שכבר החלה ללדת בגיל עשרים יכולה להמשיך ללדת גם אחר גיל ארבעים. אבל מי שלא נישאה לפני גיל ארבעים, שוב לא תלד. ורק לצדקניות כבנות צלפחד נעשה נס וילדו.
לפי זה הורה החתם סופר (ו, מז) לרווק שהתקשר עם רווקה שעברה את גיל הארבעים, ורוצה להפרד ממנה, שיפרד כדי שיוכל להוליד ילדים, ויפצה אותה על עוגמת הנפש שגרם לה. לעומתו בשו"ת האלף לך שלמה (ט'), סבר שאם כבר התחייב לשאתה לאשה, עדיף שישאנה ולא יפר את דברו. וזאת מפני שאין ודאות שלא תלד, ואין זה נחשב נס גדול שתלד, ולכן אפשר להתפלל שתלד. ועוד העלה אפשרות, שאולי אם הרהרה במחשבות של נישואין, יכולה ללדת גם אחר גיל ארבעים (עיין אוצר הפוסקים א, ה).
למעשה, אין הכרעה, וכל אדם שמסתפק מוטב שיתייעץ עם רב שמכיר אותו היטב. כי מי יודע, אולי אם לא יתחתן עימה לא ימצא אשה אחרת כלבבו.

הקפאת ביציות

מתחילה חשבתי שאולי כיום, לאחר השתכללות הרפואה, גם מי שעברה את גיל הארבעים תוכל ללדת. והנה נתפרסם מחקר מקיף באמריקה, שרק שלושה עד חמישה אחוזים מהנשים שעברו את גיל הארבעים מצליחות להרות. כלומר, המציאות הביולוגית לא נשתנתה מאז ימי התלמוד.
גם מבחינה טכנולוגית עדיין לא נמצא פתרון טכנולוגי להקפאת ביציות. אמנם זרע ניתן להקפיא, ולעיתים יש בכך תועלת רבה (ובתנאי שהדבר יעשה על פי ההלכה). למשל, מי שעומד לפני הקרנות כנגד סרטן שעלולות לפגוע ביכולתו להוליד, על ידי הקפאת זרע, יוכל להוליד מזרעו גם אחר כך.
כפי הנראה, בעז"ה, בשנים הקרובות ימצא פתרון טכנולוגי גם להקפאת ביצית. ואזי בחורה שעוד לא מצאה לעצמה חתן בגיל שלושים וחמש, תוכל להוציא ביציות משחלותיה, וכשתחתן תוכל להוליד על ידי אותן הביציות.

עצה טובה ממכון "פועה"

התייעצתי עם ראש מכון "פועה", ידידי הרב מנחם בורשטיין שליט"א, אחד מגדולי הרבנים שהתמחו בענייני הלכה ורפואה, במיוחד בתחום הפוריות, והוא ציין כי על ידי יעוץ נכון, שניתן לקבלו בחינם במכון "פועה", אפשר להגדיל מאוד את הסיכויים להרות אחר גיל ארבעים.
עוד הוסיף, כי כבר מגיל עשרים ושמונה ישנה ירידה מסוימת בפריון, ומגיל שלושים ושבע לערך מתחילה ירידה משמעותית יותר. לכן, אף שההדרכה הכללית לנשים צעירות שלא נכנסו להריון, שלא יפנו לבדיקות לפני תום שנה מנישואיהן. לנשים שהגיעו לגיל שלושים ושבע ועומדות להנשא, ממולץ שעוד לפני נישואיהן יפנו לייעוץ, כדי להגביר את סיכוייהן ללדת לפני שיהיה מאוחר. עם זאת גם אח"כ אסור להתייאש לפני יעוץ, כי עד לגיל חמישים ואחת עוד אפשר לפעמים לעזור.
על כל זה ועוד, ניתן להתייעץ עם הרבנים והמומחים של מכון "פועה" ללא תמורה, בטלפון: 02,6515050. גם מי שנמצא בעסקי שידוך עם בחורה מבוגרת, יכול לבוא עם הבחורה ולקבל הערכה על סיכויי הפוריות.

רחבעם זאבי הי"ד

לפני שנה, בל' תשרי, נרצח חבר הכנסת והשר רחבעם זאבי הי"ד. איש מיוחד היה: לוחם שסיים את שירותו הצבאי כאלוף פיקוד המרכז, ואיש ספר שההדיר עשרות ספרים. אוהב הארץ שידע היטב את תולדותיה, והכיר באופן אישי את כל כפריה ודרכיה. איש משפחה ואיש ציבור. ציוני ויהודי בלב ונפש. ככל שעובר הזמן יותר אנשים מבינים כי צדק בתפישתו האסטרטגית. בעז"ה נזכה במהרה שכל גוי שאינו זכאי למעמד של גר תושב יהגר למקומו הראוי, וארץ ישראל כולה תהיה לעם ישראל.
לוחמים רבים עשו חייל בקרבות תש"ח, בעת הקמת המדינה, אבל כיוון שהגיעו למלחמת יום הכיפורים איבדו את חזונם ותש כוחם. והיו שהחזיקו מעמד בחזונם עוד מספר שנים, ואח"כ תש כוחם. ויש מהם שאחר שנסתיים חזונם נעשו צוררים ומזיקים לכל מה שבנו לפני כן. כמעט יחיד מכולם נשאר רחבעם זאבי הי"ד, שהיה מנהיג חרוץ ונאמן לעמו ומולדתו עד ליומו האחרון, בו נהרג על קידוש ה'.
הם היו כפרחים ושיחים שצומחים יפה מספר עונות וכיוון שהגיעו לגובה מסוים לא עמד להם יותר כוחם ונפלו על פניהם ונבלו, ויש שנעשו לקוצים ודרדרים. והוא היה כעץ אשר הצליח לחבר את שורשיו אל שורשיה העמוקים של משפחתו המסורתית בירושלים העתיקה והמקודשת. וכך זכו הוא ורעייתו הנאמנה יעל למה שלא זכו מרבית חביריו, להקים משפחה מפוארת וגדולה.

יחסו למתנחלים

לפני כחמש עשרה שנה, בעת סיוריו לשמירת קרקעות הישוב הר ברכה, נרצח חברנו יעקב פרג הי"ד. עסקנו בכבוד המת, קהל גדול בא ללוות את הקדוש לקבורה. וכשהערב ירד, וכל האנשים הטובים חזרו לבתיהם, החל לרדת גשם, ענן כבד כיסה את הישוב. הרוח הכתה בחלונות כמו שהיא יודעת להכות בהר ברכה. עצב התפשט בלבבות. נשארנו לבדנו עשרים משפחות צעירות בראש ההר, ואיתנו אלמנה אחת בהריון ושלושה יתומים. והנה קבוצת אנשים מתנועת מולדת עם ח"כ רחבעם זאבי בראשם, מגיעים מתל אביב לישוב, להזדהות עם הכאב ולעודד. הם הציעו את עזרתם בכל מה שנדרש. אז הרגשנו שאנחנו לא לבד.
כך היה נוהג בכל הישובים, היה אח לאלמנות ומרחם ומעודד יתומים. הוא ידע שהמתנחלים ביש"ע הם החלוצים האמיתיים של דורינו. בכל פעם שנתבקש להגיע לחנוכת בית או לניחום אבלים, היה בא משתתף תומך ומעודד. גם כשאחרים היו שוכחים או מוצאים לעצמם עיסוקים "נכבדים" יותר, הוא היה מגיע. יהי זכרו ברוך, וירבו ההולכים בדרכו.

לחג הסוכות

שמחת חג הסוכות

אחר ההיטהרות לפני ה' ביום הכיפורים, יכולים אנחנו לשמוח בחג הסוכות שמחה שלמה לפני ה'. בלא התשובה, תחושת החסרון הנובעת מהחטא אינה מאפשרת לאדם לשמוח באמת. ואם ינסה בכל זאת להתעלם מחטאיו ולשמוח שמחה שלמה, תהיה זו הוללות ולא שמחה. אבל אחר החזרה בתשובה של הימים הנוראים אפשר לשמוח בחג הסוכות.

חג הסוכות – מסיבת סיום השנה

חג הסוכות הוא חג האסיף, שבו החקלאים מסיימים לאסוף את כל הפירות שגידלו במשך השנה, ושמחים בהם. וכמו החקלאים כך כל יהודי מסכם בחג הסוכות את כל הדברים הטובים שהספיק לעשות במשך השנה החולפת – ושמח בהם. אלא שכיוון שמן הסתם גם חטאנו במשך השנה, צריכים תחילה להיטהר ולהזדכך בימים הנוראים – ימי התשובה. ואחר שחזרנו בתשובה והפקנו לקחים מהטעויות של השנה החולפת, יכולים אנחנו לשוב ולסכם את השנה העוברת במבט חיובי, ולשמוח בכל המעשים הטובים שזכינו לעשות בחסדי ה' במשך השנה.

הבל הבלים אמר קהלת

למנהג אשכנז קוראים בשבת של סוכות את מגילה קהלת. ולמנהג הגר"א יש לקוראה מהקלף ולברך על קריאתה (מ"ב תצ, יט).
ויש לשאול מה ראה קהלת לבטל את מעלתם של כל הדברים שבעולם, עד שאמר "הבל הבלים אמר קהלת, הבלים הבלים הכל הבל". וכי אין ערך לחכמה, לכבוד, לעושר, ליופי ולכל מה שהאדם עושה בעולם?!
אלא שאמר קהלת, שכל הדברים הללו בלא יראת ה' אינם שווים מאומה, הם חולפים כלעומת שבאו בלא להשאיר אחריהם שום רושם. רק אחר שיש יראת ה', יש ערך לכל המעלות שבעולם.
משל נאה שמעתי על זה מדודי הרב אברהם רמר ז"ל: שכל אחת מן המעלות הללו כשלעצמה היא אפס, החכמה לעצמה אפס, העושר אפס, היופי אפס, הכבוד אפס, ויראת שמיים היא האחד. וכשיש בתחילה יראת ה', אזי על ידי החכמה נהיה עשר, ועל ידי העושר מאה, ועל ידי היופי אלף, וכן הלאה.

לימוד תורה בחול המועד

עיקרם של החגים ניתנו לישראל כדי שיעסקו בהם בתורה, שבכל ימות החול אדם טרוד במלאכתו, וקשה לו להתרכז בלימוד התורה, ולשם כך ניתנו לנו ימים קדושים, שנעסוק בהם בתורת ה'.
וכך מובא בירושלמי: "אמר ר' אבא בר ממל: אילו היה מי שימנה עמי התרתי שיהיו עושין מלאכה בחולו של מועד! כלום אסור לעשות מלאכה אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ושמחים ויגעים בתורה, ועכשיו אוכלין ושותין ופוחזין". וכתב בספר הכלבו (סימן ס') שיוצא מזה, שאיסור השחוק, קלות הראש וביטול תורה יותר גדול מאיסור עשיית מלאכה בחול המועד.
וכן מביא השל"ה הקדוש (מס' סוכה נר מצווה ל"א) מדרש האומר: אלה הם מועדי, בזמן שאתם עושים המצוות ומקדשין את המועדות באסיפת העם בבתי כנסיות בשביל לעסוק בתורה, אז אומר הקב"ה: אלא הם מועדי, ואם לאו, אומר הקב"ה: אלו אינם מועדי אלא מועדיכם. וכמו שענה ר' עקיבא לאותו המין, שטען כנגדו, היאך אתם מקיימים את המועדים, והרי נאמר: חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, ענה לו ר' עקיבא, בזמן שאנו מכוונים להנאת גופינו אז אין אלו מועדים של ה' אלא מועדים שלנו, ועליהם נאמר שנאה נפשי, אבל אם הם לעבודת ה' ולתלמוד תורה, אינם שנואים, אלא אהובים וחביבים.

סכנות בסוכה

לאחר התקפות הטרור על ישובי יש"ע, נתעוררה לקראת חג הסוכות הבא עלינו לטובה, שאלה: האם מצווה לישון בעת הזאת בסוכה שאינה מוגנת ושמורה כבית. שאלה זו כמובן צריכה להיות בכל ישוב וישוב על פי המרא דאתרא תוך התיעצות עם גורמי הבטחון.
ובכל זאת אפשר לומר כלל: כל מי שגר בישוב מאוים, וחש באופן אישי חרדה ממשית מהשינה בסוכה, הרי שדינו כדין המצטער שפטור מהשינה בסוכה (ע' שו"ח או"ח תרמ, ד).
ימח שמם של המחבלים הרשעים ושולחיהם ותומכיהם, שמצערים את ישראל ומבטלים את המתנחלים הקדושים מקיום מצוות ה' אלקינו לישן בסוכה. יהי רצון שבמהרה יתקיימו דברי נבואת זכריה (פרק יד) הנקראים בהפטרת ראשון של סוכות: "הנה יום בא לה'" לעשות דין בכל רשעי הגוים הנאספים על ירושלים. "ויצא ה' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב", ויגוף במגפה קשה את כל אויבינו הצובאים על ירושלים, המק את בשרם. "והיה כל הנותר מכל הגוים… ועלו מידי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות". "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

סוכות וארץ ישראל

ידועים דברי הגאון מווילנא, שהשווה את החג הסוכות למצוות ישוב הארץ. שנאמר: "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון" (תהלים עו, ג). את כל שאר המצוות אנו מקיימים על ידי אבר מסוים, יש מצוות שמתקיימות בידיים, ויש בפה, ויש ברגליים, ויש שמתקיימות על ידי המחשבה. אבל את שתי המצוות הללו אנו מקיימים על ידי שאנחנו עצמנו נכנסים בגופנו ועם נעלינו אל תוך אווירה הקדוש של ארץ ישראל ואל תוך אווירה הקדוש של הסוכה. וכיוון שאוויר הקדושה מקיף אותנו מכל צדדנו, יכולים אנו מכוח שתי המצוות הללו להתעלות באמונה ובעבודת ה' ביתר שאת ויתר עוז

גדולתה של מצוות ישוב הארץ

שאלה: מדוע אתם מחשיבים כל כך את מצוות ישוב הארץ, עד שנדמה שהיא חשובה בעיניכם ממצוות רבות אחרות?
תשובה: חז"ל אמרו בספרי (ראה נ"ג) "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". ולא זו בלבד, אלא שעיקר קיומם של כל המצוות הוא דווקא בארץ ישראל, כדברי הספרי (עקב מ"ג), וכמובא ברש"י דברים יא, יח: "אף לאחר שתגלו היו מצוינים במצוות, הניחו תפילין ועשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו".

הוכחות הלכתיות לכך

מהתורה מצוות נטילת לולב בכל רחבי הארץ (זולת במקדש) היא ביום הראשון של סוכות בלבד. אבל כשחל ראשון של סוכות בשבת, כדוגמת השנה, ביטלו חכמים את מצוות נטילת הלולב בשבת, מחשש שמא יבואו לטלטלו ברשות הרבים. וכן היה בראש השנה, שלא תקענו בשופר ביום הראשון, מפני שחל בשבת. וכן לגבי ברית מילה, אם חלה בשבת וכדי לקיימה צריכים לעבור על איסור מדברי חכמים, יש לדחות את הברית ולא לקיימה במועדה.
אבל לגבי מצוות ישוב הארץ הדין הפוך: ביטלו חכמים את דבריהם והתירו לקנות בית בארץ ישראל ביום השבת. ולמרות שהדבר כרוך בכמה איסורים מדברי חכמים (מקח וממכר, אמירה לנוכרי לכתוב שטר וכו'), התירו לעבור עליהם כדי ליישב את הארץ. ואין מדובר כאן בגאולת הארץ כולה, אלא בקניית בית אחד בלבד, ואע"פ כן ביטלו חכמים את דבריהם למען ישוב הארץ.
הרי שמצוות ישוב הארץ חשובה מתקיעת שופר ונטילת לולב ומילה ושאר המצוות (כמבואר בשו"ע או"ח שו, יא; שז, ה, עפ"י הגמרא בבא קמא פ, ב, וגיטין ח).
וכן ביחס לשבת, שפיקוח נפש דוחה שבת ואינו דוחה את מצוות ישוב הארץ (מנחת חינוך תכ"ה).

שבת תשובה

טעם למצוות אכילה בערב יום הכיפורים

"מצווה לאכול בערב יום הכיפורים ולהרבות בסעודה" (שו"ע או"ח תרד, א). ולכאורה ביום שלפני יום הכיפורים היה ראוי להתמלא בחיל ורעדה, ומה המקום לשמחת אכילה ושתייה? באר רבי משה קורדברו, שהשמחה היא לקראת מצוות התשובה שאנו מקיימים ביום הכיפורים. שכן ראוי לשמוח מאוד בקיום כל המצוות, ועל אחת כמה וכמה במצווה חשובה כמצוות התשובה. אלא שהתשובה עצמה כרוכה בצער וחרטה, וידוי וקבלה לעתיד, ובאותה שעה אי אפשר לשמוח באופן גלוי, ולכן ציוותה התורה שנשמח באכילה ושתייה לפני יום הכיפורים, ומתוך כך נכנס ליום הקדוש, יום שבו סלל עבורנו הקב"ה דרך לשוב אליו בתשובה.

הבטחון בה' שיוציא את דיננו לטובה

לקראת ראש השנה, מסתפרים ולובשים בגדים חגיגיים, ואוכלים ושותים. ואף ביום הכיפורים לובשים בגדים לבנים, ויוצאים מיום הכיפורים בשמחה, שבטוחים שה' יוציא את דיננו לטובה.
וכן אמרו חכמים: איזו אומה מופלאה כאומה זו, שיודעת מנהגיו של אלקיה. שמנהגו של עולם, אדם שיש לו דין, מרוב דאגתו על דינו שמא יגזר למיתה, לובש שחורים, ומתעטף שחורים, ומגדל זקנו, ואינו חותך צפרניו. אבל ישראל אינם כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם, ומתחתכים ציפורניהם, ואוכלים ושותים, לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס ויזכו בדין (עפ"י המובא בטור או"ח תקפא).
והלא בעינינו אנו רואים איך בכל שנה מתים כך וכך נפשות מישראל, ומהם שמתים ביסורים קשים? ומדוע שנצא מיום הכיפורים בשמחה? אלא שעיקר הדין הוא על החיים האמיתיים, התלויים בקשר שלנו עם רבונו של עולם, מקור חיינו. ומי שאינו חוזר בתשובה בימים הנוראים, כאשר נגזר דינו למיתה, זוהי מיתה של אבדון, שכולה צער ויגון. אבל מי שקיים את סדר הימים הנוראים כהלכתו, מובטח לו שזכה להתקרב לרבונו של עולם, ואף אם ח"ו נגזר עליו איזה דבר שאינו טוב, אף זה לטובה, כדי לתקן אותו ולהביאו לחיי העולם הבא. ועל כך ראוי לנו שנשמח (עפ"י השל"ה מסכת ראש השנה תורה אור יז).

מדיני צום יום הכיפורים

צום יום הכיפורים מן התורה (ויקרא כג, כז), לפיכך דינו חמור משאר הצומות. שמצום תשעה באב חולים פטורים ואילו בצום יום הכיפורים חולים חייבים. ורק חולה שיש חשש סכנה שמא בעקבות הצום ימות – פטור מהצום, שפיקוח נפש דוחה את מצוות הצום.
אלא שאם יכול להנצל מהסכנה על ידי שתייה ואכילה מועטת, לשיעורים, עליו לעשות כן, ועל ידי כך אינו נחשב כמי שביטל לגמרי את הצום. בשתייה הכוונה שישתה פחות ממלא לוגמיו כל תשע דקות. מלא לוגמיו הוא השיעור שימלא את פיו כשינפח לחי אחת, כל אדם לפי גודל פיו (הממוצע למבוגרים הוא כ- 45 מיליליטר). ובאכילה, יאכל פחות מככותבת כל תשע דקות. כותבת הוא כשיעור נפח של שני שליש ביצה רגילה, ובמשקל מים זה יוצא כשלושים גרם, אלא שיש למדוד לפי הנפח.
ואם הוא צריך לאכול ולשתות יותר, יקצר את ההפסקות לשמונה או שבע דקות, ואם גם זה לא יספיק יקצר עד ארבע דקות, מפני שיש דעות שמשך הזמן הנצרך להפסקה הוא ארבע דקות בלבד. ובשתייה אם לא יספיק לו שיעור ההפסקה של ארבע דקות ישתה פחות ממלא לוגמיו כל דקה. כי יש אומרים שדין שתייה שונה מדין אכילה.

לשאול רופא ירא שמיים

חולה שמסתפק שמא יש במחלתו סכנת נפשות, צריך לשאול לפני יום כיפור רופא ירא שמיים מה דינו. אבל רופא שאינו ירא שמיים, אינו מבין את חשיבות הצום, ולכן הוא נוטה לומר לכל החולים שהם בסכנה, ולכן בכל מקרה של ספק אין להסתפק בחוות דעתו אלא צריך לשאול רופא ירא שמיים. ורק בלית ברירה, אם הגיע הצום ולא הספיק לשאול רופא ירא שמיים, ושמע מרופא אחר שעליו לאכול ולשתות, יאכל וישתה (כשאפשר לשיעורים), מפני שיש כאן ספק נפשות.

תשובת תומכי אוסלו

שאלה: בזמנו תמכתי בהסכמי אוסלו ובחרתי במפלגה שהשתתפה בביצוע ההסכמים עם הרשות הפלשתינאית. אחר שנוכחתי לדעת כי כל הכיוון הזה היה מוטעה, אמרו לי שעלי לחזור בתשובה, האם הדבר נכון, וכיצד חוזרים על כך בתשובה?
תשובה: במבנה השלטון הדמוקרטי לכל בוחר ישנה אחריות על תוצאות בחירתו. ואמנם אדם אחד בדרך כלל אינו מכריע לבדו את הכף, מכל מקום כל אחד ואחד נעשה שותף בהכרעת הכף לכיוון המוטעה. וכיוון שהסכם אוסלו כלל בתוכו מספר חטאים חמורים: א' פגיעה בבטחונם של כלל ישראל, ב' הפרת מצוות ישוב הארץ, ג' חילול ה' בנתינת מעמד של כבוד לרוצחים מרושעים, ד' גרימת נזק כלכלי למדינת ישראל, ואובדן עבודה מיהודים רבים; לפיכך ברור שכל מי שתמך בו צריך לשוב בתשובה.
ראשית התשובה להתחרט ולהתוודות על החטא, וקבלה לעתיד, שלעולם לא יבחר יותר במפלגה התומכת בנסיגה מחבלי ארץ ישראל. ומי שהביע את תמיכתו בהסכמי הנסיגה בפני חבריו, צריך להביע את תשובתו בפני חבריו. במיוחד אישי הציבור והתקשורת, שהביעו את תמיכתם בהסכמים עם המחבלים, צריכים להתחרט על כך בפומבי.
לאחר מכן יש להשתדל לתקן את המעוות בתשובת המשקל. כנגד מה שהיטה את הכף לרעה עליו להטותה לטובה, בשכנוע חבריו לחזור בהם מדרכם הרעה. וכן ראוי שכל מי שתמך בהסכמי אוסלו יתנדב כפי יכולתו למען נפגעי הטרור, וכנגד מה שפגע בבטחונם ורווחתם של מתיישבי יש"ע, ישתדל לסייע לישובים, בתיגבור השמירה או בכל דרך שתסייע לבניינם.

מי אחראי על חינוך הילדים

בשבוע שעבר נתפרסמה כאן כתבה על מערכת החינוך הדתית בקהילה היקרה והקדושה, פתח תקווה תבנה ותיכונן.
אצל רבים נשתרשה טעות, כאילו חינוך ילדי ישראל שייך למשרד החינוך, או לפקידי העירייה. האמת, כמובן, שהאחראים על חינוך הילדים הם ההורים. כך ציוותה התורה: "ושננתם לבנך" (דברים ו, ז), "ולמדתם אותם את בניכם" (שם יא, יט). וכשההורים אינם יכולים ללמד את הכל את ילדיהם הרי הם שולחים את ילדיהם למורים שילמדום.
לפיכך נכון וראוי הוא שכל הורה יבחר את בית הספר המתאים לקו חינוכו. ולכן אין שום נזק בכך שמערכת החינוך מגוונת ומורכבת ממוסדות שונים, שכל אחד מדגיש פן מסוים. לכולם יש מקום. יתר על כן, על כיוצא בזה אמרו חכמים "קנאת סופרים תרבה חכמה", התחרות תיטיב אם בתי הספר.
ואם ישארו ילדים שהוריהם אינם מסוגלים לדאוג לחינוכם, או מפני מצבם הכלכלי, או מפני מצבם הרוחני – הציבור על ידי נציגיו צריך להשלים את החסר, ולדאוג שכל ילדי ישראל יקבלו לבסוף חינוך טוב. זו היתה תקנתו המפורסמת של יהושע בן גמלא (בבא בתרא כא, א).
לכן יש לברך את הורי הילדים בפתח תקווה שקיימו את חובתם לדאוג לחינוך ילדיהם. את האלטיזים יש לגנות רק כאשר מדובר בעשירים שאוטמים את ליבם למצוקות הדל ואינם מוכנים לתרום למענם מהונם, או אנשים שזכו בכשרון ובחינוך טוב ואינם מוכנים לעזור לחלשים מהם. אבל את מי שחושב שילדיו יפגעו מהאינטגרציה המופרזת אין לגנות.
ראשי החינוך הממלכתי דתי צריכים להבין זאת, ולעודד יצירת מסגרות מגוונות המתאימות עצמם למגמות השונות שבציבור. זאת בתנאי שהחינוך באופן כללי יהיה לאמונה ולימוד תורה, לשמירת מצוות (כולל מצוות ישוב הארץ), וליחס חיובי למדעים ודרך ארץ, כדרכם של כל גדולי ישראל, כרמב"ם, המהר"ל והגר"א, ולנשיאה בעול הבטחון והפרנסה. כל מי שמקבל את העקרונות הללו צריך להיות מתוקצב באופן מלא על ידי החינוך הממלכתי דתי. על ידי כך הרבה יותר תלמידים היו זוכים לחינוך הגון.
בנתיים בתי הספר נקרעים בין המגמות השונות והסותרות, ורק מנהלים אמיצים ונבונים, כדרורית כהן, מצליחים לשרוד.

ראש השנה

התפילות הארוכות

מי שלא מבין את הערך של התפילה, ולא התרגל להוסיף ולהתפלל בלשונו על הכלל ועל הפרט – חושב שתפילות הימים הנוראים ארוכות. אבל מי שזכה להתפלל באמת לפני רבונו של עולם, ולהוסיף בלשונו תפילות אישיות היוצאות מהלב, יודע שהתפילות קצרות מאוד. כל כך הרבה יש לנו לבקש מלפניו, נשמתנו נכספת להשיח לפניו את כל מצוקותיה ומאווייה, עד שנוסח התפילה שתקנו לנו חכמים הוא קצר בעיניו. על זה אמרו חכמים: "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו" (ברכות כא, א).
ואמנם הנוסח הכללי שתיקנו לנו חכמים הוא עיקר העיקרים, ובו כלולים כל העניינים החשובים, אלא שבנוסף לו חשוב להרבות בתפילות אישיות בלשונו המיוחדת של המתפלל. על ידי כך מתלכדת תפילת היחיד עם תפילת הציבור, ועולה לפני אבינו שבשמים. על תפילות כאלה אמרו חכמים שמובטח שהן פועלות טוב בעולם.

תפילות אישיות

מי שליבו טוב ומלא רחמים, נזכר ביום הזכרון (ראש השנה) בכל קרוביו וחבריו. בפלוני שצריך רפואה, ובאלמוני שזקוק לפרנסה. באלו שמתקשים בגידול ילדיהם, שה' יסייע להם לחנך את כל ילדיהם לתורה ולמצוות, ויזכו לרוות מהם נחת. הוא מתפלל על כל מכריו הרווקים והרווקות שמתייסרים בחיפוש זיווגם, ובהוריהם שמייחלים לראות את בניהם לנכנסים לחופה, ותוחלתם נכזבת וליבם כואב. הוא נזכר באלמנות וביתומים, ובדמעות מבקש עבורם, שה' ינחמם מעצבונם, ויחבוש את מכתם, ויזכו לראות את משפחתם גדלה ומשגשגת. וכמובן אינו שוכח להתפלל שנזכה כולנו לשקוד בלימוד התורה, ולהבין את עניינה, ולפלס את דרכינו לאורה. וכו' וכו' וכו'.
הוא נזכר במתיישבי יש"ע הנמצאים בצרה ובמצוקה, ומתפלל עבור כל הנוסעים יום יום לעבודתם בכבישים המסוכנים, ובנפשם ממש מביאים את לחמם. ומתפלל עבור הישובים שיגדלו ויתפתחו, בכמות ובאיכות.

היום קצר והמלאכה רבה

והנה בחזרתו מבית הכנסת לביתו נזכר המתפלל ששכח לבקש על הדודה החולה שלו, ותוך כדי הליכה הוא נושא את ליבו למרום ומתפלל על הדודה. ובתוך האוכל נזכר ששכח להתפלל על שכנו, ומוסיף תפילה חרישית. וכשהולך לנוח, חושש שמא לא התפלל מספיק על מצבנו הבטחוני, ושופך שיחו לפני קונו. ופתאום היום הקדוש מסתיים, בלא שהספיק להתפלל על כל מה שרצה. וזוהי אבדה שאינה ניתנת להשבה. ואף שאפשר להשלים את מה שהחסיר בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים, בכל זאת מיוחדות הן תפילות ראש השנה שבכוחן להרבות שפע ברכה לשנה החדשה.

טעם אכילת ה"סימנים" בראש השנה.

כידוע בכל ערב ראש השנה הננו אוכלים "סימנים" ומבקשים מהש"י שיברך אותנו בשנה טובה כפי הרמוז בסימנים. כשאוכלים תפוח בדבש מבקשים שתהיה השנה – טובה ומתוקה, וכשאוכלים כרתי מבקשים שיכרתו שונאינו, וכשאוכלים רימון מבקשים שירבו זכויותינו. וצריך להבין מה המשמעות והתועלת שבמנהג זה.
מקורו של המנהג בתלמוד (כריתות ה, ב), בדברי אביי שאמר: "סימנא מילתא הוא". כלומר: לסימנים הנעשים בתחילת השנה ישנה משמעות רבה לגבי העתיד לבוא עלינו בכל השנה. שכן שפע החיים של כל השנה מושפע מן היום הראשון של השנה אל כל שאר ימות השנה, וממילא מה שמסתמן ביום הראשון משפיע על כל השנה, לכן נקרא היום הראשון של השנה: "ראש השנה", שהוא הראש שמוביל ומנהיג את כל השנה.
לכן מן הראוי שכל ראש השנה יהיה ספוג בתפילה להש"י שיברך אותנו בשנה טובה. ולא רק בתפילות אנו מבקשים על השנה החדשה, אלא גם האוכל עצמו מבטא את בקשתנו לשנה טובה, ולכן אנו אוכלים את הסימנים, כדי שאף האכילה הגשמית תהיה ספוגה בתפילה לשנה טובה.

הניצוץ הקדוש שבמאכלים

כל דבר שנברא בעולם מתחייה על ידי הקב"ה, ולכל מאכל ומאכל ישנו ניצוץ אלוקי מיוחד שמחייה אותו. ואותו ניצוץ מיוחד שבכל מאכל רמוז בשמו של המאכל או בטעמו. ובראש השנה, ביום בו נבראים החיים לשנה החדשה, אנו מתבוננים אל השורש הרוחני של כל מאכל ומאכל, וחושפים את הניצוץ האלוקי המיוחד המחייה אותו, ומבקשים את הבקשה המיוחדת המתאימה לכל מאכל ומאכל, ומסמנים בזה את השנה החדשה, שתהיה שנה בה יתמלאו משאלותינו לטובה.

הימים הנוראים של מתיישבי יש"ע

בראש השנה כולנו ניצבים לפני בורא העולם, הקוצב חיים לכל חי, וליבנו מתמלא חרדה: מה יהיה עלינו בשנה הבאה? באיזה ספר נכתב ונחתם? ומתוך כך הננו מתעוררים לשוב בתשובה, וממתיקים את הדינים וזוכים בדין.
מתיישבי יש"ע נמצאים כבר שנתיים במידה מסוימת בימים נוראים. אין אדם יודע אם יזכה לחזור מעבודתו, אם גם מחר יפגוש את שכנו. סיפר לי חבר, שבימים כתיקונם חור קטן בגרב לא הפריע לו, הרי הגרביים בנעליים, ואין הבריות יכולות לרואות את חוריו. אבל כיום, הוא מקפיד לזרוק את הגרביים עם החורים. הוא חושב לעצמו, מה יקרה אם יהרג וימצאו כי בגרביו חורים…
לא רק המתיישבים דואגים, לעיתים הוריהם ואחיהם המתגוררים בערים הגדולות חרדים לגורלם אף יותר מהם. גם שאר בני המשפחה והחברים דואגים. לרובם המוחלט של מאות אלפי קוראי עיתון זה יש קרובים או חברים הגרים ביש"ע.

לאן נוליך את דאגתנו?

הפחד יכול להתיש ויכול לחזק. אפשר מרוב פחד לברוח, או לקפוא בעמידה על המקום. ואפשר מתוך הדאגה להביט אל החיים במבט חד יותר, לדעת היטב מה העיקר ומה הטפל. בקיצור, החרדה יכולה לעורר לתשובה. ואם בעז"ה נזכה לשוב באמת, נצא מהמלחמה הזו בנצחון גדול.
רבים סיפרו לי, שלפני הפיגועים חשבו לעצמם, שדי להם במשפחה בת חמישה ילדים. היום הם רוצים שבעה. פעם לא היה להם כח להרבה ילדים, עיקר דעתם היתה נתונה לקריירה ולתחביבים האישיים. היום הם יודעים שזה לא העיקר. מה שהאדם משאיר אחריו זה את ילדיו המחונכים ואת מעשיו הטובים שהספיק לעשות בימי חייו.
אשה מסורתית המתגוררת בגוש דן, שהיו לה שני ילדים, סיפרה לי שבעקבות הפיגועים החליטה עם בעלה להוליד עוד ילד, כדי שאם חס וחלילה יפגעו ילדיה בפיגועים או במלחמה, יגדלו הסיכויים שישארו לה ילדים.
רבים מקפידים יותר על קביעות עיתים לתורה ותפילות במניין. בעת הנסיעות שומעים יותר קלטות של שיעורי תורה או ערוץ שבע.
על זה אמר רבי אליעזר: "שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלוהו תלמידיו, וכי אדם יודע באיזה יום ימות? אמר להם: כל שכן שישוב בכל יום, שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. ואף שלמה אמר בחכמתו: בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ושמן על ראשך אל יחסר" (שבת קנג, א).
אי אפשר לדעת כמה משפחות החליטו בשנתיים האחרונות להגדיל את משפחתם בעוד ילד או שניים, אבל בודאי מדובר על אלפים ומסתבר שאף עשרות אלפים. אם בעקבות שמונה מאות הקדושים שנרצחו במלחמת אוסלו אכן יוולדו לעם ישראל עוד עשרות אלפי ילדים, תהיה בזה נחמה מסוימת. זו תהיה ההנצחה המכובדת ביותר לזכרם הקדוש.
יש מתנחלים שבימים אלו קוראים את שם בנם או ביתם על שמו של אחד הקדושים שנהרג על ישוב הארץ, ויש שבסתר ליבם מכוונים לכך.
אנא ה', ברחמיך הרבים, זכנו להתעלות בתורה וביראה בלי יסורים. זכנו להגדיל את המשפחות, לחזק את הישובים, להעצים את החינוך, בלא שנצטרך להקריב עוד קורבנות קדושים. אנא ה', האר עיני כל ישראל בתורתך, חזק ידי מגיני ארץ קודשך, תקן את מנהיגנו בעצה טובה מלפניך, שיובילו את מדינת ישראל למלחמת נצחון. שנצליח לרסק את הרשעות הפלשתינאית לפני שיבואו עלינו פיגועים גדולים וקשים. אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא, אנא ה' עננו ביום קוראינו.

חשבון נפש על חנופה

חשבון נפש

מתוך כוונות חיוביות, פעמים קורה שבני הציבור הדתי לאומי שוגים ביחסם למנהיגים ולרשויות. מתוך רצון לראות את הטוב ולהבליטו, ולתת כבוד למוסדות המדינה היהודית המתחדשת, הננו נוטים לסלוח למנהיגים ולא לבקר כראוי את הרשויות. יש בנו אידיאליזים רב. הננו מוכנים לרוץ ולרקד "שאו שערים" לפני כל מיני מנהיגים, שמבחינה ערכית ומוסרית אינם מגיעים לקרסוליהם של המרקדים בפניהם.
אולי זה נשמע מוזר שצריך לחזור בתשובה על יתר הערכה לבעלי תפקידים ושררה, אבל צריך לדעת כי חנופה היא איסור חמור, המשחית כל חלקה טובה, כנאמר "ולא תחניפו את הארץ" (במדבר לה, לג, ושם בספרי). היא נותנת לגיטימציה למעשים רעים. והתורה ציוותה (ויקרא יט, יז): "הוכח תוכיח את עמיתך", והמתחנף לא רק שאינו מוחה כנגד הרע אלא אף מחזקו. וגם כאשר החנופה נובעת מתמימות וכוונות טובות, נזקה אינו פחות מחנופה לשם טובות הנאה. במיוחד צריך להזהר מלתת כבוד מופרז לאישי ציבור, שעל ידי כך הם ממשיכים בדרכם הרעה, ואף אחרים נמשכים לטעות אחריהם (כמבואר בשערי תשובה ג, קפט-קצג).
עם כל הכבוד והנימוס שאנו מחוייבים כלפי שרים, אישי ציבור ומפקדי צבא, מצד תפקידם היצוגי, יש צורך בעמדה ביקורתית, שרק ממנה תצמח אלטרנטיבה, שתוכל לרפא את תחלואי המערכות הציבוריות.

היועץ המשפטי

דוגמא לכך היא התנהלותו של היועץ המשפטי. מבחינה אישית כמדומה שמר אליקים רובינשטיין הוא אדם יקר, בעל מידות טובות. אבל עמדותיו מוטעות מיסודם, ובולטת בהן ההתבטלות כלפי הדעה השלטת בקרב בעלי הכח במערכת המשפט השלטון.
אין אחד שקרא את דברי הרב אבינר וחשב שכאילו יש בדבריו קריאה לפגוע בחייהם של עריקי גיוס. עיתונאים סילפו את דבריו כדי לעורר מהומה. כצפוי אישי השמאל קפצו על המציאה, הנה הם זכו להיות "מאוימים", וניתנה בידם הרשות לתקוף שוב ולהשמיץ. לבסס את העלילה, כאילו הרבנים מסיתים.
ומה עשה מר רובינשטיין, במקום לגעור במעלילים, בחר להטיף מוסר לכבוד הרב אבינר שליט"א. כאשר מעקמים ומסלפים דבריו של אדם, ומפרסמים אותם בשמו, אין לו עליהם שום אחריות. האחריות כולה מוטלת על המסלפים והמפרסמים. בהם היה צריך מר רובינשטיין לנזוף. את אישי השמאל שקפצו ו"נעלבו" היה צריך לקרוא לסדר. לפני ש"נעלבים" מוטב לבדוק אם יש לכך סיבה.
אבל הוא, יחד עם עוד אחרים שכמותו, העדיף ללכת עם החזקים, עם השולטים בתקשורת ובמערכות המשפט, נגד החלש. כאשר ילד חנפן תומך במלך הכיתה שפוגע ומעליב את הילדים השונים והחלשים, אנו מגנים את החנפן על כך. על אחת כמה וכמה שכאשר היועץ המשפטי, שבמקום למלא את תפקידו ולהציל עשוק מיד תוקפיו, בוחר להצטרף אל העושקים, שהוא ראוי לגנאי. מר רובינשטיין היקר והאהוב – חזור בך וקדש שם שמיים.

חנופה בראיונות לתקשורת

גם אישי ציבור המתראיינים בתקשורת צריכים להזהר מחנופה למראיין או לדעות השולטות בתקשורת ובמערכת המשפט. מדוע לא לומר בפה מלא: כל הארץ הזו שלנו, שכם שלנו, רמאלה שלנו, חברון שלנו. אין כאן שום אדמה ערבית. כל ערבי שטוען שהארץ שלו הוא גזלן ואויב. כל רגב ורגב מאדמת הקודש הוא נחלה מאת ה' לאבותינו ולנו.
מדוע שאישי הציבור שלנו לא יאמרו באופן המפורש, שהפתרון היחיד הוא לכבוש באופן מלא את כל שטחי יש"ע, להשליט עליה את ריבונותינו, להרחיב את ההתנחלויות, ולגרש לחוץ לארץ את כל הלוחמים נגדנו. וכשהמראיין ישאל בתמהון, מה? זוהי עמדתך? בלא שום גמגמום או התנצלות ישיב: כן.

חנופה ביחס לטרנספר

מה ההתחסדות הזו, כאילו טרנספר אינו מוסרי? מדוע מאה שנות מלחמה וטרור יותר מוסריות? מדוע לא לבצע כאן את מה שהצליח במקומות רבים בעולם? על אחת כמה וכמה שנצטוונו שלא להניח לגויים רעים כאלו לגור בארץ ישראל, כנאמר: "לא תחנם" ו"לא ישבו בארצך".
וגם אם יש מישהו הסובר שהטרנספר אינו מעשי, או אפילו אינו מוסרי. מדוע הוא צריך להתנער ממנו בנחרצות, להתגאות בכך שהוא נגד טרנספר. האם אין זו עמדה לגיטימית לכל הפחות כמו העמדה הדורשת לגרש מתנחלים מיש"ע? האם לא מובן שצודק להעניש את אויבינו העושים הכל כדי להרוס את חיינו. ההתנערות הנחרצת של חלק מאישי הציבור שלנו מטרנספר היא חנופה לדעה השלטת בתקשורת ולבעלי הכוח במערכת המשפט.

חנופה במאבק בטרור

גם הדיבורים על הצורך להזהר מהריגת חפים מפשע הנמצאים בסביבת המחבלים – הם חנופה לתקשורת ולכת השלטת במערכת המשפט. אין שום דרך להלחם בהצלחה באויב בלא לפגוע בסביבתו התומכת. כך עמדתה של תורתנו, שנאמר (דברים כ, כ): "ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה". ולמדו חז"ל בספרי: (שם קכ): "וצרת עליה – אף להרעיבה, אף להצמיאה, אף להמיתה במיתת תחלואים. ונתנה ה' א-להיך בידיך – אם עשיתה את כל האמור בעניין, סוף שה' א-להיך נותנה בידך".
אגב, כך עושות כל האומות, כולל אלה הנחשבות נאורות. (מדוע התשקורת ומערכת המשפט שלנו אינם מבינים זאת, זה עניין אחר).

חנופה לדתיות חיצונית

לעיתים גם ישנה חנופה ביחס לדתיות חיצונית. נראה כאילו הקיצונים המחמירים ביותר הם הדתיים הגדולים. ככל שהם יותר בעלי קטטות, ומתנגדים ללימודי חול, ולעבודה, ולגיוס לצבא ולישוב הארץ, כך הם יותר צדיקים. הם כל כך "צדיקים" עד שמרוב צדקותם הם מבטלים מצוות דאורייתא, ומבזים את גדולי הרבנים. מתחילים במרן הרב קוק זצ"ל וממשיכים לרב שטיינמן שליט"א. ישנם שמפחדים מקטטותיהם, אלימותם וחרמותיהם. על זה נאמר: "לא תגורו מפני איש". ויש הנכנעים כלפיהם בלא דעת, בתמימות שיש בה יותר משמץ של טפשות וחנופה.

סליחות

אחר שנתאזר בגבורה, ובלא שמץ חנופה נזקוף את קומתנו, נבואה לבית הכנסת, ונשתחווה ונכרעה לפני ה' אלוקינו. "אשר לו הים והוא עשהו, ויבשת ידיו יצרו. אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש". רק אליו נכרע, ורק לפניו נשתחווה.
כאברהם אבינו עליו השלום, שבגבורתו עמד כנגד כל בית אביו ושיבר את הפסילים, ורק לפני ה' כרע והשתחווה.
כדוד מלכנו, שניצח את כל אויביו, ובנה את מלכות ישראל, ואמר: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך" (תהלים ה, ח).
אנא ה', פנה נא אל התלאות ואל לחטאות. ראה נא את בניך-גיבוריך בנוסעם בדרכי יש"ע בלילות, ושמע את בכייתם אליך.
הט אזנך ממרום יושב תהילה. ושמע אל הרינה ואל התפילה.

צבי פישמן – "ימות המשיח"

לפני מספר שנים זכיתי ללמד בישיבת בית אל חבורה של בעלי תשובה מצויינים, ובתוכם ידידי היקר צבי פישמן. לפני שחזר בתשובה, עבד צבי כתסריטאי ומרצה באונברסיטה באמריקה. על לימודי עם צבי אפשר נאמר: "ומתלמידי יותר מכולם". אחר כמה שנים החל צבי לכתוב ספרים ותסריטים ברוח יהודית. יחד עם הרב סמסון כתב ספרים באנגלית על משנתו של הרב קוק זצ"ל.
אח"כ כתב את הספר "טוביה בארץ המובטחת", ועתה פירסם קובץ סיפורים חדש – "ימות המשיח". בסיפורים משתלבת המציאות הריאלית עם דמיון פורה, ובקצב מהיר כסגנונו של תסריטאי, העלילות מתפתחות ומסתיימות תוך השארת טעם טוב של עוד.
רוב הסיפורים עוסקים בהוויה הישראלית ומיעוטם ביהודי הגולה. בנוסף לעלילות הססגוניות ישנם רבדים עמוקים. בסיפור "תינוק שנשבה", צבי פישמן יוצר גירסה מודרנית של סיפורו של רבי נחמן "מעשה בבן מלך ובן שפחה שנחלפו". בסיפור "וארשתיך לי לעולם" ישנו תיאור חד לתחושתיו של יהודי הקרוע בין כלתו שבגולה לאהבתו לארץ ישראל. בסיפור "ימות המשיח" שעל שמו נקרא הספר, ובו הוא מסתיים, ישנו סוף טוב ומתוק לכל הבעיות האישיות והציבוריות, טרנספר מרצון וגילויה של האהבה. ירבו מספרים וספרים כאלה בישראל.

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד