לימינם של שומרי שביעית

שמירת שמיטה למהדרין באמצעות 'אוצר בית דין' ● מעלות אוצר בית דין: החקלאי מתפרנס, הצרכן קונה בזול, שמיטה נשמרת למהדרין ומתקיימת מצווה באכילת הפירות ● הודיה קדם ז"ל: על ישראל היפה ועל איבוד פרופורציות בתקשורת

אוצר בית דין

כבר יותר ממאה שנה מתלבטים תלמידי חכמים וחקלאים בשאלה כיצד לנהוג בשנת השמיטה. כדי שלא לפגוע בחקלאות היהודית בארץ ישראל, שביסוסה הוא מצווה מהתורה של יישוב הארץ, התירו רבים מגדולי ישראל, וביניהם מרן הרב קוק זצ"ל, למכור את השדות לנוכרים בשנת השמיטה, ועל ידי כך להפקיע מהם את דיני השמיטה. כך יוכלו החקלאים היהודים להמשיך לבצע בהם את העבודות ההכרחיות ולהתפרנס. 

אלא שברור לכל, שכאשר אפשר, ראוי שלא לעקוף את דיני השביעית. הפתרון הטוב ביותר לקיום מצוות השמיטה בעצי פרי הוא על ידי "אוצר בית דין". 

כלומר, בעלי השדות אכן מפקירים את הפירות שגדלו בשמיטה. אלא שכיוון שהשדות רחוקים, בית הדין ממנה אנשים שיקטפו בשליחותו את הפירות ויחלקו אותם לכל המעוניין. והתשלום שמקבלי הפירות משלמים איננו עבור הפרי, כי פירות שנת השמיטה הם קדושים והפקר; אלא התשלום הוא עבור עבודת הקטיף, האריזה והחלוקה. 

בדרך כלל בית הדין שוכר את בעלי השדות והכרמים עצמם, שיהיו הם שליחיו לאיסוף הפירות וחלוקתם. וכך, מצד אחד אין מפקיעים מהפירות את קדושת השביעית, ומאידך החקלאים אינם מפסידים את מקור פרנסתם. אמנם בשנה זו בעלי השדות אינם יכולים לסחור בפירות ולקבל עבורם מחיר גבוה. מכל מקום הם אינם מובטלים, ויש להם שכר עבור עבודתם כשליחי בית הדין.

קשיי האירגון

אלא שארגון מערכת שכזו הוא דבר מסובך. יש לחשב היטב את העלויות, כדי שמצד אחד לא יהיו רווחים ולא הפסדים, ומצד שני העובדים בקטיף ובחלוקה יקבלו שכר הוגן. 

בחלוקת הפירות עלולות להיווצר בעיות, שכן מערכת החלוקה אינה פעילה בכל השנים, ועליה להתארגן במיוחד בשנת השמיטה לחלוקת הפירות למעוניינים. 

אמנם, כשמצליחים לארגן את המערכת הזאת כראוי, מזכים את הרבים במצוות רבות. ראשית, החקלאים שומרים שמיטה למהדרין. שנית, מחיר הפירות המחולקים זול בעשרות אחוזים ממכירם בשוק הרגיל, לרווחת הציבור. בעיקר הדבר מועיל למשפחות מעוטות הכנסה, ובכך מתקיימת מגמת התורה להקל על העניים בשמיטה. שלישית, לדעת כמה פוסקים (תשב"ץ) כל האוכל פירות קדושים של שמיטה מקיים מצווה. 

כדי שמערכות אוצר בתי הדין יתארגנו טוב יותר, על כל אחד ואחד מאיתנו מוטלת המצווה להיות ערני, ולהעדיף פירות ויינות של אוצר בית דין בכל עת שיש הזדמנות. 

העוסקים באוצר בית דין

באופן טבעי, השותפים למערכת שכזו הם דתיים. חקלאים דתיים שמעוניינים להדר במצוות השמיטה, ויודעים לקטוף ולטפל בשדות על פי ההלכה. גם מקבלי הפירות הללו צריכים להיות שומרי מצוות, מפני שיש להקפיד על קדושת הפירות, שאסור לאבדם בחינם. למשל, כשמבדילים על יין של "אוצר בית דין" אין שופכים ממנו, כדי שלא לאבדו. ואע"פ כן מוטב להבדיל על יין של אוצר בית דין בלי לקיים את המנהג ולשפוך, מאשר להבדיל על יין אחר שאפשר לשפוך ממנו כמנהג. 

הזמינו יינות מאוצר בית דין

באוצר בית הדין שטיפל בענבים שנקטפו מכרמים ביש"ע נותרו, מסיבות שונות, עוד אלפי ארגזים של יינות מסוגים שונים. אוצר בית דין זה מנוהל על ידי הרב זאב ויטמן רבה של חברת תנובה, בסיוע הרבנים החשובים, הרב יעקב אריאל, הרב דוב ליאור, הרב זלמן נחמיה גולדברג והרב נויווירט. 
ויש צורך גדול לסיים במהירות האפשרית את חלוקת היין, שכל זמן שארגזים אלו עדיין נמצאים תחת ידי "האוצר", חסרים בקופתו עוד כמה מאות אלפי שקלים, והדבר כבר גורם לסיבוכים רבים, ועוד עלול לפגוע בהתארגנות לקראת השמיטה הבאה.

הכרמים שמהם נבצרו הענבים נמצאים בבית יתיר שבדרום הר חברון, בשילה וקדומים שבשומרון, ובאבני איתן שבגולן. יש מהם מיץ ענבים, יין מתוק ויין יבש, אדום ולבן. נו, האם אפשר למצוא יינות טובים יותר? 

מצווה גדולה לשלם עבור חלוקת היינות הללו, ומצווה גדולה לשתותם. כל השותה מהם מחזק את ידי החקלאים החלוצים ביש"ע, שהם גיבורי כוח, מיישבי הארץ ושומרי שמיטה למהדרין.

כיצד לזרז את החלוקה

הואיל ומדובר ביין של שמיטה, מובן שאין אפשרות לשווקו ברשתות הרגילות ולמוכרו לצרכן הבודד עד לסיום המלאי. לפיכך, רק גבאים ומזכירי יישובים מסוגלים לעזור לחלוקת היינות הטובים והטעימים הללו.

יש לעודד את גבאי בתי הכנסת, החפצים בטובת הציבור, ויש להם מעט זמן לעסוק בארגון החלוקה, שיעודדו את חבריהם להזמין ארגזים, וכך ירכזו הזמנה גדולה עבור כל בית הכנסת או השכונה.
ביישובים ניתן לארגן זאת על ידי המזכירות. למשל ביישוב שלי, בהר ברכה, התארגנה המזכירות לחלוקת מאה ארגזים בשלב ראשון, וכפי הנראה עוד כמאה יחולקו בשלב השני. (מתגוררות אצלנו כמאה משפחות, כן ירבו). אם כך יעשו בעוד חמישים יישובים וקהילות, ניתן יהיה לסיים את כל חלוקת היינות של אוצר בית הדין הזה, וכך ישמחו הכל: מקבלי היין ישמחו בשתיית היין הטוב והמקודש של השמיטה, והגבאים ישמחו במצווה לסייע ליישוב הארץ ולשמירת השמיטה למהדרין.

התשלום עבור החלוקה לבקבוק יין מתוק או יבש של 750 מ"ל – 7.90 ש"ח. לבקבוק מיץ ענבים המכיל ליטר – 7.90. וכיוון שמדובר בארגזים שלמים, הרי שכל ארגז המכיל שנים עשר בקבוקים עולה כ- -95 ש"ח.

להזמנות ניתן לפנות לרב עמנואל 051-712461.

האם עמוד זה צריך גניזה?

כמה קוראים שאלוני אם צריך לגנוז את דף העיתון עליו מודפס הטור 'רביבים'. 

למעשה, אף שיש מחמירים, מצד הדין אין חיוב לגנוז את דף העיתון. והטעם לכך, שהואיל ורוב העיתון עוסק בענייני חול, ולשם כך מדפיסים אותו, לא חלה עליו קדושה. אמנם כיוון שבפועל יש בדף זה דברי תורה – אסור לבזותו, ולכן אין להשתמש בו כסמרטוט לניקיון או לעטיפת דגים. אבל אם מניחים את העיתון בפח שאינו מטונף כל כך, אין בכך איסור. ובמיוחד שהדף שיש בו דברי תורה עטוף מצדדיו בדפים אחרים, כך שאינו בא במגע עם הפסולת שבאשפה. ואם ירצו להדר בזה, יוכלו להניח את העיתון בתוך שקית, ואותה להניח בפח. ובמקומות שיש מכלים לאיסוף נייר, מוטב להניחם שם. 
ולגבי דפי פרשת שבוע, דעת רוב הפוסקים שהם צריכים גניזה. ואע"פ כן, כיוון שמצוות הגניזה בדפים מודפסים היא מדברי חכמים, הרוצה לסמוך על המקילים שאינם מצריכים גניזה, רשאי (ועיין במנחת יצחק ח"א יז-יח, ופניני הלכה ח"ד ע' 112). 

הודיה הפעוטה ז"ל

בצד הטרגדיה של משפחת קדם, נתגלו הצדדים היפים שבחברה הישראלית. הייתה דאגה כנה לשלומה של הפעוטה הודיה. ההתנדבות של המוני אנשים מכל שדרות החברה לחיפושים אחריה הייתה מרגשת. בעקבות פשעי אוסלו וכל ההפקרות המוסרית שנלוותה להם, היה נראה לכאורה כי הרגישות בחברה הישראלית לחיי אדם הושחתה. אנשים החלו לקבל בשוויון נפש את המציאות המזעזעת שבה אנשים נרצחים בפיגועים, בקבלם את שטיפת המוח התקשורתית, שפעם אלו "קורבנות שלום" ופעם אלו קורבנות של אילוצים בינלאומיים וכו'. לכן היה מעודד להרגיש שוב את החיוניות שקיימת בחברה הישראלית, שלאדם בכל זאת אכפת מחברו, והציבור מגיב כראוי לערך חיי אדם.

זאת ההזדמנות לשבח את תפקודה המקצועי והאכפתי של המשטרה. הרושם שנשאר הוא שיש לנו משטרה מקצועית ואנושית. להצלחתה בפיענוח הרצח יש ערך הרתעתי כלפי רוצחים ופושעים, שמעתה יחששו יותר מזרועה של משטרת ישראל. 

אישי התקשורת

עם זאת, אי אפשר שלא להתקומם כלפי איבוד הפרופורציה בקרב רבים מאישי התקשורת. שדרנית אחת בגלי צה"ל, אחרי שראיינה מומחה על שאלות הביטחון הקיומי של מדינת ישראל ביחס לעיראק ולפלשתינים, אמרה: "ועכשיו נעבור לנושא החשוב באמת, שלומה של הודיה". עד כדי כך גדולה טיפשותה, שאיננה מסוגלת להבין כי במדיניות הביטחונית של ישראל תלויים חייהם של עשרות ומאות אלפי אנשים. 

מובן שאירוע קרוב המתרחש לעינינו מרגש ונוגע יותר מאשר סכנות עתידיות. אבל למרות זאת אסור לשבש את האיזון האמיתי של הנושאים שעומדים על סדר היום.

צום עשרה בטבת

מדיני הצום: אכילה ושתייה לפני עלות השחר ● שטיפת הפה וצחצוח שיניים ● מיהו חולה הפטור מן הצום? ● דיני מעוברת ומניקה: האם יולדת שחדלה להניק חייבת בתענית? ● ילדים בתענית: האם מצווה לחנכם לצום חלק מהצום?

עשרה בטבת

תקנו הנביאים והחכמים שלאחר החורבן לצום בעשרה בטבת, מפני שבאותו יום בא נבוכדנאצר מלך בבל עם חילותיו לצור על ירושלים, וממצור זה התחילה הפורענות שנסתיימה בחורבן בית המקדש הראשון וגלות השכינה. ומאז שהוקם בית המקדש השני בטל הצום, אבל כשחזר ונחרב חזרה תקנת הצום לקדמותה. ואף שבימי הבית השני החל המצור בתאריך אחר, מכל מקום עיקר הצומות נתקנו על החורבן הראשון, שמכמה בחינות הוא חמור יותר, ועליו אנו צמים. 

וכיוון שכבר נקבע צום בעשרה בטבת, נצטרפו לעניינו של הצום עוד שני מאורעות מצערים שחלו סמוך לאותו יום: מיתת עזרא הסופר בט' טבת, ותרגום התורה ליוונית בח' טבת.

אכילה ושתייה לפני עלות השחר

אף שהצומות הקלים מתחילים בעלות השחר (בעשרה בטבת הקרוב ב- 4.53 לפנות בוקר), מכל מקום מי שהלך לישון על דעת שכבר לא יאכל יותר, לדעת הרבה פוסקים הרי הוא כמי שקיבל עליו את הצום, וגם אם יקום לפני עלות השחר אסור לו לאכול או לשתות. לפיכך, הרוצה לקום מוקדם ולאכול או לשתות, צריך לחשוב על כך בלבו לפני שילך לישון. ובדיעבד אם לא חשב על כך אסור לו לאכול, אבל לגבי שתייה אפשר לנהוג כדעת המקילים, משום שזהו דבר מקובל שאדם הקם לפני תחילת הצום שותה מעט, והרי הוא כמי שחשב על כך (עיין מ"ב תקסד, ו, כה"ח י').

שטיפת הפה במים

לכתחילה אין לשטוף את הפה במים בצום, מפני שיש חשש שמא תוך כדי השטיפה יבלע טיפות מים, אבל לשטוף כדי להסיר ריח רע ולמנוע מעצמו צער מותר, מפני שאינו מתכוון לשתות אלא רק לנקות את פיו. לפיכך מותר לכל מי שחסרון השטיפה גורם לו צער לשטוף את פיו בימי הצומות הקלים, וישתדל מאוד שלא לבלוע טיפות מים. וכן מותר למי שמצטער מכך להשתמש במשחת שיניים כדי לנקות היטב את פיו ולהסיר ממנו ריח רע. 

ובתשעה באב, שהוא צום חמור יותר ואף רחיצה אסורה בו, יש להחמיר יותר. ולכן מי שהדבר אינו נחוץ לו מאוד לא ישטוף את פיו בתשעה באב. ומי שיצטער מאוד אם לא ישטוף את פיו, יכול אף בתשעה באב לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו בלא משחה. אבל ביום הכיפורים, שחיוב הצום מהתורה, אין להקל בזה.

השותה בטעות בצום

שאלה: מי שטעה ושתה ביום צום, האם חייב אחר כך להמשיך לצום?
תשובה: חייב להמשיך לצום, שכן ימים אלו נקבעו לצום על הצרות שאירעו לנו בהם. ואף שבאכילתו או שתייתו שבר את הצום, וכבר לא יאמר בתפילתו "עננו", מכל מקום איסור אכילה ושתייה ממשיך לחול עליו. ומי שעשה עבירה אחת אין לו היתר לעשות עבירות נוספות (שו"ע תקסח, א). ואין צורך להתענות ביום אחר תמורת הצום ששבר, מפני שחיוב הצום הוא דווקא באותו יום שבו תקנו חכמים לצום. 

חולים פטורים מהצום

כשתקנו הנביאים והחכמים את הצומות תיקנום לאנשים בריאים, אבל על החולים לא גזרו לצום. ובזה שונה דין יום הכיפורים מדין שאר הצומות. שביום הכיפורים גם החולים חייבים לצום, מפני שהוא מן התורה, ורק כשהמחלה קשה עד שהצום עלול לגרום לסיכון הנפש – אין לצום, שפיקוח נפש דוחה את מצוות התורה. וגם אז, אם יכול להסתפק באכילה מועטת 'לשיעורים', פחות מ'ככותבת' ו'מלא לוגמיו' כל תשע דקות, יעשה כך. אבל בשאר הצומות שתקנו חכמים חולים פטורים, ואינם צריכים לאכול ולשתות לשיעורים, אלא יאכלו וישתו כדרכם, אבל לא יענגו עצמם במאכלי מותרות.

מי נחשב חולה

ככלל מי שכאביו או חולשתו אינם מאפשרים לו להמשיך בשגרת חייו והוא נאלץ לשכב על מיטתו – נחשב חולה. לדוגמה, החולים בשפעת, אנגינה, ומי שחומו גבוה – פטורים מהצום. 

ואמנם כמעט כל אדם סובל בצום מכאב ראש וחולשה, ולהרבה אנשים קל יותר בצום לשכב במיטה מאשר להמשיך לתפקד, ולעיתים הרגשת המעונה אף קשה מהרגשת אדם שחולה בשפעת. אולם תחושה זו אינה נחשבת כמחלה אלא כתחושה טבעית של צום, שתחלוף תוך שעות ספורות אחר הצום. ולכן דווקא חולה שנאלץ לשכב על מיטתו מחמת מחלתו פטור מהצום, אבל מי שסובל מהצום עצמו אינו נפטר מהתענית. ורק מי שנחלש כל כך מחמת הצום עד שיצא מגדר מעונה המצטער מחמת התענית והתחיל להיות חולה – פטור מן הצום.

וכן אדם חלש או זקן מאוד שמצטער בצום וחושש שאם יתענה יחלש ויחלה, פטור מן הצום. וכן חולה שהתרפא אבל עדיין מרגיש חולשה וחושש שאם יתענה תחזור מחלתו – פטור מהצום (כה"ח תקן, ו; תקנד, לא). 

וכן כל אדם שיודע שאם יצום עלול לחלות – פטור מהצום. למשל, הסובל מאולקוס פעיל או מיגרנה חזקה פטור מהצום, מפני שהצום עלול לעורר המחלה. גם החולה בסכרת שנאלץ לקחת אינסולין פטור מהצום, ופעמים שחולי סכרת אף פטורים מצום יום הכיפורים. גם הסובלים מאבנים בכליות, שצריכים לשתות הרבה מים, פטורים מהצום. מי שסובל מלחץ דם אינו נחשב חולה ויכול להתענות, אלא אם כן קיבל הוראה רפואית אחרת. ובכל מקרה של ספק יש לשאול רב או רופא ירא שמיים.

מעוברות ומניקות

מעוברות ומיניקות פטורות מהצומות הקלים (שנמשכים ביום בלבד). והטעם לכך, מפני שמעיקר הדין הנביאים תקנו לצום בצומות הללו רק בשעה שיש על ישראל גזרות קשות, ואילו כיום אנו נוהגים לצום בכל הצומות גם כשאין עלינו גזרות קשות, מפני שכך נהגו וקיבלו כל ישראל לצום בהם עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. אולם כבר מתחילה נהגו שהמעוברות והמיניקות אינן צמות בהן, מפני שהצום קשה להן יותר מלשאר הבריאים.

ואמנם באשכנז נהגו רבות מהמעוברות והמיניקות להחמיר על עצמן ולצום גם בצומות הקלים, ואולי היה זה מחמת הגזרות הקשות שסבלו באשכנז. מכל מקום, כיום המנהג הרווח גם בקרב יוצאות אשכנז שנשים מעוברות ומיניקות אינן צמות בצומות הקלים. ואף הרוצה להחמיר על עצמה, אם יש לה קושי בצום, או שהיא מיניקה והצום יגרום למיעוט החלב וצער לתינוק – עדיף שלא תתענה.

שנתיים שאחר הלידה

יש אומרים שדין מינקת, הפטורה מהצומות הקלים, חל על כל מי שנמצאת בתוך עשרים וארבעה חודשים שאחר הלידה. לדעה זו אין הפטור תלוי בהנקה אלא במשבר הלידה, שההתאוששות ממנו אורכת עשרים וארבעה חודשים (מהרש"ם ויחו"ד א, לה). למעשה, לדעת רוב הפוסקים כל אישה שפסקה להניק חייבת להתענות בצומות הקלים, וכן המנהג הרווח, אבל הרוצה להקל יש לה על מי לסמוך. וכן מי שחשה חולשה, אף שאינה נחשבת לחולה ממש – רשאית להקל.

ויש נשים שהתרגלו במשך שנים שלא לצום בצומות הקלים, כי בחסדי ה' פעם היו מעוברות ופעם מיניקות, וחוזר חלילה. אבל אחר שיסיימו ללדת, עליהן לחזור ולצום כפי תקנת חכמים.
קטנים שלא הגיעו למצוות

קטנים שלא הגיעו לגיל מצוות פטורים מן הצומות שתקנו חכמים, וגם אין מצווה לחנכם לצום. רק ביום הכיפורים, שהצום מהתורה, יש מצווה לחנכם להתרגל לצום בתחילה מספר שעות ואחר כך צום מלא. ובשאר הצומות אין מצווה לחנכם, אבל נוהגים להאכיל אותם מאכלים פשוטים כדי לחנכם להתאבל עם הציבור (מ"ב תקן, ה). ואם הילדים הגדולים והבריאים רוצים להתענות עד הצהרים, מנהג יפה בידם, אבל לא יתענו כל היום (רמ"ע מפאנו קיא, ועי' כה"ח תקנד, כג).

חתן וכלה

חתן וכלה שאחד משבעת ימי המשתה שלהם חל ביום צום, אע"פ שמצווה עליהם לשמוח בשבעת ימי המשתה, ולכן אסור להם לקבוע לעצמם תענית יחיד באותם הימים – בתעניות הציבור עליהם לצום, מפני שכוח הרבים עדיף על כוח היחיד, ואבלות הרבים דוחה את שמחת היחיד. ועוד, שעל החתן והכלה ישנה מצווה מיוחדת לזכור את החורבן, שנאמר (תהלים קלז, ו): "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (ריטב"א).

וכן הדין לגבי בעלי ברית, היינו אבי הבן, הסנדק והמוהל, שחייבים להתענות. וכן הדין לגבי מי שעושה פדיון הבן לבנו הבכור ביום התענית, שאסור לו לאכול.

וכל המתאבל על ירושלים יזכה לראות בבניינה במהרה בימינו אמן.

על רבנים ופוליטיקה

האם רבני דורינו צריכים ללמוד ממתתיהו ולהנהיג מהפיכה? ● הכוהנים בני חשמונאי מרדו רק מתוך מצב של חוסר ברירה קיצוני ● תפקיד ההנהגה הרוחנית להנחות ולבקר את ההנהגה המעשית, ולא לבוא במקומה

מניעי המרד

שאלה: מדוע אין הרבנים קמים בגבורה ובאומץ, כמתתיהו הכהן בשעתו, ומנהיגים את עם ישראל לחיזוקה של היהדות ולמלחמת חרמה באויב הערבי? מדוע אין לומדים מהמכבים, שנלחמו ביוונים ובמתייוונים? 

תשובה: מתתיהו הכהן לא התחיל במרד כאשר ההתייוונות פשטה בעם, וירושלים עיר קודשינו ותפארתנו שינתה את פניה ונראתה כעיר הלניסטית. גם כאשר ההתייוונות הגיעה לתוככי בית המקדש, והכוהנים הגדולים קראו לעצמם בשמות יווניים, וחיבבו את תחרויות הספורט באצטדיון שהקימו ליד הר הבית יותר מאשר את עבודת ה' בבית המקדש, גם זה לא עורר מרד. 

המרד החל רק כאשר הגיעו מים עד נפש בכפייה על דת, כשהיוונים בסיוע המתייוונים החלו לכוף אנשים לעבוד עבודה זרה. מרבית החסידים ברחו להרים ולמערות, וכשנתפשו מסרו את נפשם על קידוש ה' ובלבד שלא יעבדו עבודה זרה. מתתיהו הכהן בחר בדרך ההתנגדות הפעילה והכריז על המרד. 

דרך הגאולה הרוממה

אכן, אין זו הדרך האידיאלית לגאולה. לכתחילה ראוי שהגאולה תצמח על ידי התעוררות ורצון שלנו. שמתוך ההתחזקות באמונה ובלימוד התורה יתלכד העם סביב ערכי התורה, ומתוך כך יפעל לשחרור הארץ ולבניית בית המקדש. כך היה בתקופת שמואל הנביא ודוד המלך: בהשפעת פעילותו החינוכית של שמואל הנביא העם התגבש, והיה מוכן לקבל מלך שיוביל אותו להגשמת הייעודים האלוקיים.
בזה היה ייחודו של דוד המלך, שבאופן יזום ומכוון בנה את ממלכת ישראל. השופטים שקדמו לו, קמו בתגובה להתקפות האויבים שקמו עלינו מסביב, וכדי להתגונן ולהדוף את התוקפים איחדו את העם ורוממו את רוחו. דוד פעל מלכתחילה בצעדים מדודים לגיבוש העם: תחילה סייע לשאול במלחמתו בפלישתים, וכשקנאת שאול כנגדו גברה העדיף להסתלק מהזירה הציבורית כדי שלא לגרום קרע בעם. גם לאחר מותו של שאול לא דחק את השעה, אלא ביסס תחילה את מלכותו ביהודה. כשהוכשרה השעה והעם קיבל אותו עליו כמלך, העביר את בירתו לירושלים, כדי שסביבה יתגבש העם כולו, והיא תהיה עיר הקודש ועיר הבירה. גם במלחמותיו בלטה היוזמה. דוד פתח במלחמות כנגד אויבי ישראל שמסביב, ולא המתין עד שהם יתחזקו ויתקפו. ועל כן עד היום אנו אומרים "דוד מלך ישראל חי וקיים" -הוא שבנה את מלכות ישראל. 

אבל ברוב המקרים האחרים צמחה ישועתנו מתוך קשיים וייסורים שעוררונו לחזור בתשובה.

שתי דרכים לגאולה

הדרך האחת, מתוך יוזמה ופעילות שלנו. כשמואל הנביא ודוד המלך, שפעלו בארץ, והקב"ה סייעם מן השמיים. זוהי 'גאולת יש ברירה', ואליה אנחנו משתוקקים יותר.

הדרך השנייה נובעת מההשגחה האלוקית, שרואה כי "אפס עצור ועזוב" ואין בישראל כוח להתקדם לקראת הייעודים האלוקיים, ואז, על ידי ההנהגה האלוקית המסתתרת בהיסטוריה, נוצר מצב של אין ברירה, ומתוכו אנחנו נלחמים ומשתחררים. זוהי 'גאולת אין ברירה', שקשייה וייסוריה מרובים. במידה מסוימת כך הייתה גאולתנו בנס החנוכה, שהתחילה מתוך גזרה קשה של אנטיוכוס.

אנו משתוקקים כמובן לגאולה הבאה מתוך התגדלות האומה כולה באמונה ותורה ויישוב הארץ. ומתוך כך תצמח מלכות דוד, שתוביל את גאולתנו בשובה ונחת. "הקטון יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, אני ה' בעיתה אחישנה" (ישעיה ס, כב). "זכו – אחישנה, לא זכו – בעיתה" (סנהדרין צח, א).

גאולה משולבת

וייתכן שתהיה גאולתנו משולבת משתי הבחינות: עיקרה מתוך כורח, כמבואר בספר יחזקאל פרק ל"ו, ובתוכה משולבת ההשתתפות שלנו. וכפשט הפסוק: "אני ה' בעיתה אחישנה", כלומר בתוך התהליך הטבעי של גאולת "בעיתה" נכנס יסוד של "אחישנה". 

ככל שנזכה להיות יותר שותפים בתהליך גאולתנו, על ידי התיישבות, חינוך, עזרה לזולת, ומעל לכל על ידי העמקה בתורתה של ארץ ישראל, המכוונת להכרת הייעוד של עם ישראל לתקן עולם במלכות ה' – כך יתמתקו יותר יסודי גאולתנו, וחבלי משיח יבואו לנו בנעימים.

תפקיד החכמים לעומת המנהיגים המעשיים

שאלה: מדוע מתתיהו הכהן התחיל במרד רק כשהכפייה לעבוד עבודה זרה הגיעה למודיעין, מקום מגוריו?

תשובה: נראה כי מחויבותו של מתתיהו ככהן היתה לעסוק בתורה, ללמוד וללמד ולחנך, ולא להנהיג את העם מבחינה מדינית. ולכן באופן טבעי המתין לכך שמנהיגי הציבור יובילו את המהלך הנחוץ לטובת העם. ורק כשראה שאין איש המסוגל להתמודד עם המצב, והגיעו מים עד נפש, פתח במרד.

זהו ההבדל היסודי בין המנהיגים המעשיים לתלמידי החכמים. המנהיגות הציבורית, בין אם זה מלך ובין אם נבחרי ציבור, צריכה להוביל את העם מבחינה מדינית, כלכלית, ביטחונית, חברתית. החכמים – אף שחובה שיהיו שותפים בכל ההתייעצויות החשובות – אין מתפקידם להוביל יוזמות, אלא לבקר, להאיר ולהעיר על המגמות שהמנהיגות המעשית יוזמת. 

וכך אנו מוציאים תמיד כי המנהיגות המעשית יוזמת פעילות, ואילו חכמי בית הדין עונים לשאלות המגיעות לפתחם. וכך גם הרבנים מביעים את דעתם בענייני הציבור בעיקר דרך מתן תשובות לשאלות.

שאלה: מדוע שהמנהיגות הרוחנית לא תנהיג את העם?

תשובה: ככלל, טוב שתהיה הפרדת רשויות. שיהיו אנשים שתפקידם הוא לעסוק בלימוד רוחני וחינוך, ואחרים שתפקידם לקדם את ענייני העם מכל הבחינות המעשיות. אם הרבנים יעסקו בהנהגה מעשית, יש חשש שלימוד התורה והחינוך שעליו הם מופקדים ייפגם. 

כמובן, צריך שגם המלכים והמנהיגים המעשיים יהיו מלאים בתורה, אלא שתפקידם העיקרי הוא מנהיגות מעשית. וכן ראוי שתלמידי החכמים יהיו מצויים בענייני המדיניות והכלכלה, כדי שיוכלו לסייע בעצה למנהיגות המעשית, ובשעת הצורך אף לבקר אותה. ולעיתים אף לעורר אותה לטיפול בתחום מסוים שהוזנח. 

אבל הכלל הוא שיש שני סוגי מנהיגות: מעשית ורוחנית. המנהיגות המעשית מנהלת את ענייני הציבור ומגשימה בפועל את היעדים הרוחניים, והמנהיגות הרוחנית מחנכת ומציבה את היעדים ארוכי הטווח של העם. ומן הראוי שיהיה שיתוף פעולה פורה בין שני סוגי המנהיגים, כאשר בתחומים מסוימים אלו מבטלים את דעתם בפני אלו. כאשר יש ביניהם נתק מתחוללים משברים וקרעים.
דוגמאות היסטוריות

מסופר על דוד המלך שאחר שהחליט שיש צורך ליזום מלחמה היה מפנה את ראשי הצבא להתייעצות עם האסטרטגים הצבאיים, ולאחר מכן היו נמלכים בסנהדרין (ברכות ג, ב). כלומר לסנהדרין, שבה היו מרוכזים גדולי התורה שבדור, הייתה סמכות לעכב את המלחמה, אבל הסנהדרין לא הייתה יוזמת את המלחמה. זהו תפקידו של המלך.

גם יהושפט היה מלך צדיק, שכיבד מאוד תלמידי חכמים, וזכה לברכה והצלחה במעשה ידיו.
לעומת זאת מצינו תרעומת גדולה על עלי הכהן וביתו, שהיו גם כוהנים וגם מנהיגים, ומנהיגותם נפגמה והם כשלו במלחמה בפלישתים, ואף כהונתם נפגמה על ידי מעשי בני עלי (עיין שמואל א' ב-ד). וכן ביקרו חכמים את בית חשמונאי שהיו כוהנים על שלקחו לעצמם גם את המלוכה, וכך גם המלוכה וגם הכהונה נפגמו.

רבנים מלכים

אמנם היו בישראל גדולי תורה יוצאים מהכלל, שהיו גדולים כל כך, עד שמכוח תורתם העמוקה והרחבה גם כל ענייני העם הסתדרו על פיהם. כך היה בתקופת המדבר, שמשה רבינו היה רב ומלך. גם שמואל הנביא הנהיג את העם מכוח תורתו ונבואתו. ייתכן שכהכנה לקראת תקופה חדשה היה צורך בהנהגה שתאחד את הרוח והמעשה. משה רבינו לקראת גיבוש העם וכניסתו לארץ, ושמואל הנביא לקראת הקמת המלכות ובניית המקדש. 

כמו כן מצינו בתקופות של חולשה לאומית מקרים בהם גדולי התורה היו גם המנהיגים המדיניים, כדוגמת הנשיאים שלאחר חורבן בית המקדש השני, וכן גאוני בבל, שהיו שותפים להנהגה המדינית. ייתכן שדווקא החולשה הלאומית חייבה את איחוד ההנהגה, כדי לתת יותר משקל לערכים הרוחניים-דתיים. 

עד כאן בקיצור על נושא ארוך ומורכב.

אור החנוכה לדורות

להקדים נר חנוכה לנרות שבת ● גזרות אנטיוכוס – נס רוחני להמעטת תופעת ההתייוונות ● הניצחון הצבאי והמדיני של חנוכה בטל עם חורבן הבית ● הניצחון הרוחני, המגולם בנרות החנוכה, נשאר לדורות

הדלקת נרות חנוכה בערב שבת

מפני שאסור להדליק נרות בשבת, מקדימים את הדלקת נרות חנוכה לפני כניסת השבת, ומכינים נרות שידלקו עד חצי שעה אחר צאת הכוכבים, ובזה יקיימו את המצווה.

ותחילה מדליקים את נרות החנוכה ואחר כך את נרות השבת (שו"ע תרעט, א), מפני שלכתחילה אין לעשות מלאכה האסורה בשבת אחרי הדלקת נרות שבת. 

בירושלים, שנוהגים לקבל בה את השבת ארבעים דקות לפני השקיעה, יש מדליקים את נרות החנוכה כארבעים וחמש דקות לפני השקיעה, ויש שבשבת חנוכה נוהגים לאחר את כניסת השבת לזמן תל אביב, ומדליקים את נרות החנוכה כעשרים וחמש דקות לפני השקיעה, ואת נרות השבת כעשרים דקות לפני השקיעה.

לכתחילה טוב להתפלל מנחה במניין לפני הדלקת נרות חנוכה, מפני שתפילת המנחה שייכת ליום שעבר, ואילו הדלקת נרות חנוכה שייכת ליום הבא (עיין שעה"צ תרעט, ז). אבל אין להתפלל מנחה ביחידות כדי להקדימה להדלקת הנרות.

הניצחון על היוונים

שאלה: מדוע הניצחון על היוונים נחשב לנס גדול כל כך, עד שאנו אומרים: "על הניסים, ועל הפורקן, ועל התשועות, ועל המלחמות" וכו', ואף קבעו שמונת ימים להודות ולהלל עליו? ושאלה שנייה: אם אכן הניצחון ניסי, מדוע הדגש המרכזי בסופו של דבר הוא על נס פח השמן, שלזכרו אנו מדליקים את החנוכייה, ואף "על הניסים" מסתיים בעניין הדלקת הנרות במקדש?

תשובה: נתייחס תחילה לניצחון, ואחר כך לאופיו של חנוכה. 

היוונים כבשו ארצות גדולות בגבורה ובכשרון רב. מעצמות גדולות, ובראשן מצרים ופרס, נפלו שדודות לרגליהם. התבוללות אתנית ותרבותית שינתה את פניהם של כל העמים ללא היכר. התרבות היוונית עיכלה אל תוכה את כל התרבויות האחרות, ויצרה תרבות הלניסטית אחת, הכוללת בתוכה שיטות חשיבה, סדרי ממשל, אורחות חיים. אמנם אחר מותו של אלכסנדר מוקדון התחלקה המעצמה היוונית הגדולה לכמה ממלכות. אבל בכל אופן העולם המוכר נשלט על ידי יוונים, שהשליטו את תרבותם על כל הארצות. 

והנה נגזרה הגזרה על ידי אנטיוכוס: להעמיד פסל בבית המקדש, ולאחר מכן לחייב את היהודים לעבוד עבודה זרה. הלחץ החריף כנגד היהדות עורר את הזיק הנשמתי, והמרד פרץ. המלחמה הייתה קשה וארכה עשרות שנים. מנהיגי המכבים נזדקקו לגבורה ולתחבולות. המלחמה ידעה עליות ומורדות, רבים מהלוחמים נהרגו בקרבות. אך בסופה הגענו לעצמאות מדינית. אמנם בחסות מסוימת של הממלכות הגדולות, בתחילה היווניות ואחר כך רומא. אולם בכל זאת השלטון בארץ התנהל על ידי יהודים ולמען היהודים. 

מי יודע, לו היו היוונים מתאזרים בסבלנות, גם על יהודה היה עובר תהליך ההתייוונות, כשם שעבר על שאר העמים. אולם יד ה' המסתתרת במהלכי הדורות יצרה את העימות. כעין הקשיית ליבו של פרעה בשעתו, כך הקשה ה' את ליבו של אנטי וכוס.

כשמתבוננים במבט רחב על ההישגים הצבאיים-מדיניים של בית חשמונאי, אכן מדובר בנס. אמנם נס בדרך הטבע, אבל בהחלט נס של מעטים שנצחו את המרובים, חלשים את הגיבורים. אין זאת אלא שצור ישראל וגואלנו סייע בידנו, כדי לתת לנו שארית בארץ.

ההתמודדות הרוחנית

אבל כשהמלחמה נסתיימה בניצחון צבאי-מדיני, חזרה והתעוררה המלחמה הקשה יותר, המלחמה התרבותית. עדיין היינו צריכים לעמוד על נפשנו אל מול האוקיינוס ההלניסטי האדיר ששטף את כל התרבויות שבסביבה.

התרבות היוונית הייתה בעלת עוצמה רבה. שיטת חקירותיה המדעיות היו משוכללות, האסטרטגיה הצבאית מצוינת. אומנות הפיסול והאדריכלות הרשימו את כל רואיהן, ההצגות היו מרתקות, ותחרויות הספורט הסעירו את הלבבות. לכן הצליחה התרבות היוונית להתפשט בעוצמה רבה כל כך בכל העולם המוכר. גם אחרי מאות שנים, כאשר הרומאים הפכו לכוח החזק בעולם, מבחינה תרבותית הייתה עדיין התרבות היוונית שולטת בכיפה. 

גם ביהודה התפשטה היוונות, רבים מבני החברה היהודית הגבוהה, העשירה והמובילה היו מתייוונים. ואע"פ כן, בסופו של דבר, הצליחו כמה מאות אלפי יהודים לעמוד בפני השטף התרבותי האדיר הזה. לא נכנעו, התמודדו, עד שניצחו. בתהליך ארוך ומורכב פוררה היהדות את רוב היסודות האליליים שבהלניזם. האמונה המופשטת בה' אחד, ערכי המוסר, השאיפה לתיקון עולם, שהם יסודות התורה, הלכו והתפשטו בין אומות העולם, עד שבדרכים ישרות ועקלקלות (נצרות ואיסלם), הפכו ליסוד לכל הטוב והיפה שבתרבות האנושית.

וכאן התגלה הנס היותר גדול. התברר שעם ישראל שונה מכל שאר העמים. אותו אי אפשר להכניע, את אמונתו אי אפשר לבטל. (להרחבה והעמקה בנושא יסודי זה מומלץ לעיין בספרו של הרב זאב סולטנוביץ 'בינה לעיתים', בהוצאת מכון הספרים שליד ישיבת הר ברכה).

בעיות בבית חשמונאי

אחת הטרגדיות ההיסטוריות, שנכדיו של מתתיהו הכהן הגדול, שמסר את נפשו על מלחמה בהתייוונות, נעשו מתייוונים בעצמם. ולבסוף עבדיהם, ובראשם הורדוס, גברו עליהם ומלכו במקומם, עד שאמרו חז"ל (ב"ב ג, ב) שכל האומר מבית חשמונאי אני, או שהוא עבד או שהוא רמאי. 
על פי זה אפשר להבין את ביקורתם של חכמי ישראל על בית חשמונאי, שהיו כוהנים ונטלו לעצמם את המלוכה, שלא כפי הדרכת התורה (בראשית מט, י): "לא יסור שבט מיהודה" (עיין רמב"ן שם). ויש מפרשים שלכן רבי יהודה הנשיא לא ערך מסכת משנה על חנוכה. 

גם מבחינה מדינית הניצחון לא היה שלם, מלכות חשמונאי התקיימה בצלן של הממלכות החזקות, ובדרך כלל בחסותן. ההזדקקות הזו לחסותם ועזרתם מן הסתם השפיעה לרעה על בית חשמונאי. 
אבל למרות הכל, היה ערך עצום לניצחונותיהם של החשמונאים. העצמאות המדינית, גם אם לעיתים הייתה חלקית, תרמה לשגשוגה של האוכלוסייה היהודית בארץ מכל הבחינות. המצב הכלכלי השתפר, הילודה גברה, עולים רבים עלו מבבל. 

בחסותה של העצמאות המדינית, ארץ ישראל חזרה להיות המרכז הלאומי והרוחני של עם ישראל. בתי המדרש פרחו והתרחבו. צוואתם של אנשי כנסת הגדולה: "העמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה", נתקיימה במלואה. הונח היסוד הרוחני, שמכוחו שמר עם ישראל על אמונתו ותורתו במשך אלפיים שנות גלות קשה.

נס פח השמן

לאחר חורבן בית המקדש השני בטלה 'מגילת תענית', שבה צוינו כל הימים הטובים שנעשו בהם נסים לישראל. כי היאך נציין יום שבו נעשה איזה תיקון בבית המקדש, כאשר הבית הקדוש עצמו נחרב. וגם את ימי החנוכה כמעט וביטלו, שהיאך נחגוג את ניצחון בית חשמונאי, כאשר עצמאותנו אבדה, ובית המקדש שטוהר בימיהם נחרב. אלא שמפני המצווה המיוחדת שתקנו חכמים, בהדלקת נרות חנוכה, לא נתבטל החג (ר"ה יח, ב). 

לכן נס פח השמן הוא המבטא יותר מכל את ימי החנוכה. אמנם בית המקדש השני נחרב, וכל הישגיהם המדיניים של בית חשמונאי בטלו. אבל לימוד התורה שבעל פה, שהתגלה והתפתח בזכות ניצחון הגבורה על היוונים, נשאר לנצח. זכו מתתיהו ובניו, שבזכות מסירות נפשם הנפלאה נתגלה היסוד העמוק הזה. אבל בית מלכות חשמונאי, על סיבוכיו ובעיותיו, היה מלכות לשעה, שאותה איננו מציינים באופן חגיגי במיוחד.

נס פח השמן אינו איזה נס שב'מקרה' זכה לתשומת לב יתירה. הוא נס שמבטא את כוחה של תורה שבעל פה, שהיא מסוגלת להאיר את החושך מעבר לחוקי הטבע, ובזכותה עמדנו במחשכי הגלות הארוכה. 

וכמה שארכה גלותנו, אורה של תורה שבעל פה ארוך יותר ומאיר יותר. והוא הולך ומאיר את דרכנו עד אשר נזכה להביא שמן חדש וטהור מזיתי ארץ ישראל, שממנו נדליק את מנורת בית מקדשנו במהרה בימינו אמן.

אחווה ושלום בזמן בחירות

השמצות והתקפות הדדיות בין המפד"ל והאיחוד הלאומי פסולות מוסרית ומזיקות לשני הצדדים ● כיתות הכוננות ביישובי יש"ע – החיילים האלמונים של מלחמת אוסלו ● להימנע מהפצת בשורות רעות בשבת

המפד"ל והאיחוד הלאומי

למפלגה הדתית-לאומית יש דרך חשובה בשילוב התורה במדינה, בשאיפה לחינוך שלם לתורה עם דרך ארץ, לאחריות לאומית ולנשיאה בעול בשירות הצבאי ובבניית הכלכלה. זוהי הדרכת התורה השלמה והמאוזנת. יש אמנם קשיים רבים בהגשמתה, אבל רק עמדותיה הבסיסיות של התנועה הדתית-לאומית מסוגלות לבנות את מדינת ישראל כמדינה יהודית המגשימה את ערכי התורה וחזון הנביאים.

לאיחוד הלאומי המתרחב יש סיכוי להוות אלטרנטיבה מדינית לתוהו ובוהו השורר בליכוד. אמנם אוהבים שם את ארץ ישראל, אבל רבים מנציגי הליכוד אובדים בדרכם, וכבר התייאשו מרוב ערכי תנועתם. בדרך התנהלותם היום אין אפשרות לנצח את האויב הערבי ולבנות ולקדם את מדינתנו. על ידי איחוד לאומי גדול וחזק, יש סיכוי ליצור אלטרנטיבה ממשית להתמודדות כנגד אויבינו, ולבנייתה של ישראל כמדינת היהודים. אלטרנטיבה שאם יתחילו להגשימה יש סיכוי שתסחף אחריה מפלגות אחרות במחנה הלאומי.

אהבה ואחווה בתעמולת הבחירות

יש קשר וקרבה רעיונית בין המפד"ל והאיחוד הלאומי, בנושאים הלאומיים ובנושאים הדתיים. ברוב התחומים חברי הכנסת של שתי המפלגות הללו משתפים פעולה בעבודתם הציבורית. כמעט והגיעו להסכמה על התמודדות ברשימה משותפת לכנסת הבאה. לבסוף, מכמה סיבות, שתי המפלגות מתמודדות לכנסת בנפרד. הלוואי ושתיהן יצליחו להכפיל ולשלש את מספר נציגיהן.
לפני תחילתה של מערכת הבחירות, אנא, למען השלום, למען התורה העם והארץ – אל תתקוטטו ביניכם, אל תשמיצו זה את זה. חבל ליצור ריב וקרע בין אחים לדרך. אחרי מערכת הבחירות הרי ראוי שתשתפו פעולה ביניכם, ואם המתח יגבר יקשה עליכם לפעול ביחד למען המטרות המשותפות, כמו שקרה לאחר הבחירות הקודמות. זמן רב עבר עד שהמתחים התפוגגו מעט וניתן היה לפעול ביחד.

לא כדאי לריב

אחרי הכל, רוב המתלבטים בין שתי המפלגות הללו הם בעלי מודעות גבוהה, שתעמולה מתנצחת אינה משפיעה עליהם. נניח שיש עשרת אלפים או עשרים אלף שמתלבטים רק בין שתי המפלגות הללו, ושהם עשויים אכן לשנות את דעתם בעקבות תעמולת בחירות. האם לשם הסיכוי להטות את דעתם שווה להשמיץ את המתחרים? לעומתם יש מאות אלפים של קולות צפים בקרב הציבור הימני והמסורתי, אשר מתלבטים בין הליכוד ומפלגות אחרות לבין המפד"ל או האיחוד הלאומי. ככל שהמפד"ל והאיחוד הלאומי ישמיצו יותר זו את זו כך שתיהן יהיו קטנות יותר. השמצה תגרור השמצה, עלבון יגרור עלבון, והקהל הרחב, אלו המצביעים שהיו עשויים להגדיל את כוחן של שתי המפלגות החשובות הללו, יאמינו להשמצות שני הצדדים ויחפשו מפלגה אחרת, אולי 'דתית יותר', ובעיקר גדולה יותר. כולנו נצא נפסדים.

יש מפלגות שמריבה הגונה טובה להם

כאשר הליכוד והמערך מתעמתים ביניהם, ברור לכל שכל ההשמצות נובעות מהתחרות הטבעית שבין שתי המפלגות הגדולות. לעיתים זה משתלם לשתיהן, כי המלחמה קוראת לכל האדישים והמתלבטים אל הדגל. היא גם גורמת לתומכי מפלגות הלוויין שלהם לשקול שוב, שמא עדיף לעזור למפלגה הגדולה שנושאת במערכה העיקרית כנגד מחנה היריב. 

גם כאשר מפלגות חרדיות ומפלגות אנטי דתיות מחריפות את העימות ביניהן, הדבר גורם להתלכדות המתלבטים סביב המפלגה שאיתה הם מזדהים יותר. הם מבינים שהמפלגה הקרובה לרוחם מותקפת לא מפני מחדליהם האישיים של נציגיה, אלא בעיקר בגלל הדרך שאותה היא מייצגת. והם מרגישים שבשעתם הקשה של נציגי דרכם האידיאולוגית, עליהם לשכוח את מחדליהם הישנים, ולצאת לעזרתם במלחמתם נגד משמיציהם.

אבל כאשר אנשים קרובים יחסית משמיצים זה את זה, הציבור הרחב מאמין לשני הצדדים, וקרנן של שתי המפלגות יורד. במקום לבחור באחת משתי המפלגות הללו, יחפשו המצביעים מפלגה אחרת, שאין בה "כל כך הרבה בעיות", שנציגיה אינם "רכרוכיים" כל כך, או "בלתי אחראים" וכו'.

כמובן שחובה לציין, שגם אם יש מפלגות שמריבה הגונה טובה להם, לכלל ישראל הדבר לא טוב. ולוואי ותימצא הדרך לנהל בחירות מכובדות והגונות.

הכישלון בבחירות הקודמות

ערב הבחירות הקודמות ניבאו הסקרים הישגים יפים יחסית לאיחוד הלאומי ולמפד"ל. התוצאות היו מאכזבות. אחת הסיבות לכישלון רשימת האיחוד הלאומי היה תהליך התגבשותה, שלווה במתחים רבים, ולבסוף התקיים תוך מורת רוח מופגנת של חלקיו אלו כלפי אלו. איחוד צונן שכזה אינו מלהיב את הבוחרים.

אבל היה עוד גורם מרכזי, שהזיק לשתי המפלגות: ההשמצות ההדדיות. 

בציבור ישנה תמיכה רחבה במפד"ל ובאיחוד הלאומי, קולות צפים רבים מתנדנדים סביב מפלגות אלו. אבל הריב הישן והדוחה גרם לקולות הצפים להגיע למפלגות אחרות. 

למי שזוכר, העימות היה כל כך אישי, עד שכאשר הגיעו התוצאות המאכזבות היו לא מעטים שהתנחמו בכישלון המתחרים. אם אנחנו נכשלנו, אמרו באיחוד הלאומי, לפחות המפד"ל קיבלה את עונשה וירדה לחמישה מנדטים. איזה ניצחון. ואישים במפד"ל התנחמו בלבבם לאמור, אמרנו לכם שהאיחוד הלאומי ייכשל. שמחת עניים. 

למען השלום, למען התורה העם והארץ, ולמען הצלחתכם: אל תתקוטטו ביניכם. 
חיילים אלמונים

חברי כיתות הכוננות ביישובים הם החיילים האלמונים של מלחמת אוסלו. בנוסף לשירות המילואים הרגיל, הם מוכנים לקריאה בכל רגע. בהתנדבותם הם ממלאים את מקומם של גדודי חיילים, ללא תמורה וללא הוקרה ראויה. 

בימים הם עובדים, בנפשם יביאו לחמם בנסיעות בכבישים המיוסרים של יש"ע. בלילות הם נקראים לשמור ולהגן, ללא קבלת תמורה וללא הוקרה מספקת מהצבא. כשאחד מהם נופל בקרב, הוא אינו מוכר כחלל צה"ל. 

על גבם חרשו פושעי אוסלו. הם הפגינו נגד הסכמי אוסלו, הם התריעו כי מלחמה קשה תצמח מזה. הם מחו כנגד נתינת הרובים למחבלים. ולמרות הכל, הם מתנדבים ומצייתים לפקודות שבינתיים לא מאפשרות ניצחון. הם נלחמים בידיים קשורות. אסור לתקוף, אסור להרתיע. האויב קובע את שעת ההתקפה ואת מיקומה. פתאום הביפר מצפצף, והם עוזבים בריצה את בני משפחתם, היין והחלות על השולחן, והם ורצים לחרף נפשם. ה' הטוב ישלם את שכרם, להם ולבני משפחותיהם.

יהי זכרם של הקדושים ברוך: יוסף טויטו מאיתמר, יצחק בואניש, אלכסנדר דוכן ואלכסנדר צביטמן, ה' יקום דמם. ויהי רצון שיזכו אלמנותיהם לגדל את היתומים היקרים, לתפארת התורה העם והארץ.

מי שמצפון לו חייב לעשות את כל שביכולתו כדי להעניק להם את מלא הכבוד הראוי, לא למענם כי אם למעננו, למען היותנו מוסריים ומכירי טובה.

ראוי שלא להודיע בשורות רעות בשבת

בשולי האסון בחברון, יש לחזור על הראשונות ולהזכיר כי אין ראוי לספר בשורות רעות בשבת. וכמו שסיפרו חכמים (ילקוט שמעוני משלי תתקסד), על אשתו של רבי מאיר, ברוריה, שהייתה אשת חיל, ולא סיפרה לו בשבת על מות שני בניהם. ורק אחר צאת השבת פייסתו בדברים, ושאלה אותו האם מי שקיבל פיקדון חייב להחזירו לבעליו, ומתוך כך הראתה לו את שני בניהם שמתו. וכשהחל ר' מאיר להרבות בבכייה הזכירה לו ברוריה שהבנים הם פיקדון מאת ה', ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך. "אמר ר' חנינא: בדבר זה ניחמתו ונתיישבה דעתו, לכך נאמר: אשת חיל מי ימצא".

שבת קודש היא מעין עולם הבא, יום שכולו טוב, שבו אנו מתבוננים במבט חיובי על המציאות. לפיכך אין לספר בו דברים מצערים. ומתוך עונג קדושת השבת יהיה לנו כוח להתמודד עם הקשיים שבעולם הזה. מתוך המבט הנצחי של השבת נוכל להתגבר על האסונות שבעולם הזה, שהוא פרוזדור לטרקלין. ויזכנו ה' לשמור שבתות, וינחם את האלמנות והיתומים בבניין ירושלים וחברון.

פרייה ורבייה עד כמה?

מיעקב ואילך – התרבות מהירה של עם ישראל ● מצווה מדרבנן להוסיף ולהוליד מעבר לבן ובת ● הדרכה כללית: להוליד שני בנים ושתי בנות ● כל לידה נוספת היא מצווה, שראוי לקיימה בהתאם לכוחם של ההורים

משפחת יעקב גדלה

עיכובים רבים עברו על בית אברהם ויצחק; שנים ארוכות של צער עקרות עברו עד שנפקדו שרה ורבקה. העולם עוד לא היה מוכן לקבל את זרעו של אברהם. הרבה תפילות ותיקונים נצטרכו עד שנפתחו השערים ונולד יצחק ואחיו יעקב. גם יעקב השתהה זמן רב עד שהלך לבנות את ביתו. מי יודע, אולי גם זאת היתה אחת הסיבות לכך שיצחק אהב את עשו, איש הציד המצליח, ורצה לברכו. עשו כבר הספיק להקים משפחה גדולה, בעוד יעקב נראה כתמים ובטלן היושב באוהליו, בלא לחשוב שהגיע זמנו להתחתן.

על פי חז"ל, רק כשהגיע יעקב לגיל ששים ושלוש שלחו אותו הוריו למצוא אישה בחרן. והוא עוד הוסיף והתעכב ארבע עשרה שנה בבית מדרשם של שם ועבר, ורק בגיל שבעים ושבע הגיע לחרן. לאחר מכן היה צריך להמתין עוד שבע שנים עד שנשא את רחל ולאה. 

אבל אחר כל ההכנות והעיכובים נשלם התיקון, וכל בניו של יעקב ממשיכים בדרכו. שלא כמו אברהם שיצא ממנו ישמעאל, ושלא כמו יצחק שיצא ממנו עשו. מאמץ שלושת הדורות של האבות והאמהות נשא פרי, ו"מיטתו של יעקב שלמה", ואין פגם בזרעו.

אכן, משהגיע הזמן, משנשלמו ההכנות והוסרו המחיצות – משפחת יעקב הולכת וגדלה במהירות. שנים עשר בנים ובת בדור הראשון. ועד סוף גלות מצרים, כעבור כמאתיים ושלושים שנה, משפחת בית ישראל נעשית עם גדול, ובו שש מאות אלף גברים יוצאי צבא, וכל העם כשלושה מליון. ההכנות הממושכות הוכחו כמשתלמות.

מצוות פרו ורבו

מצווה מהתורה שכל אדם יוליד לכל הפחות בן ובת (יבמות סא, ב). כהמשך לכך, הוסיפו חכמים מצווה מדבריהם להוליד עוד ילדים, וסמכו דבריהם על הפסוק "לא תוהו בראה לשבת יצרה". כלומר מגמתה של הבריאה היא להוסיף חיים בעולם, וכל יהודי צריך להצטרף למגמה זו. 

עוד אמרו (יבמות סב, ב): היו לו בנים בילדותו (וכבר קיים מצוות פריה ורביה), יהיו לו בנים בזקנותו. שנאמר: בבוקר זרע את זרעך, ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים".

בן ובת – חובה גמורה

לגבי המצווה מהתורה להוליד בן ובת אין לערוך שום חשבונות, וכל אדם חייב לעשות כל שביכולתו כדי להולידם. ומסופר על חזקיהו המלך שהיה צדיק, אלא שראה ברוח הקודש שעתיד להיוולד לו בן רשע, ועל כן לא נשא אישה. והיה הדבר חמור מאוד בעיני ה', עד שאמר לו ישעיהו הנביא כי בעוון זה ימות בעולם הזה ולא יחיה לעולם הבא. שכל אדם מצווה להוליד בן ובת, ואל לו לערוך חשבונות שמימיים האם יהיו בניו צדיקים או רשעים. לבסוף חזר חזקיהו בתשובה, נשא את בתו של ישעיה הנביאו, ואכן נולד לו בן רשע – מנשה. אבל ממנו נמשכה שלשלת בית דוד. 

חשיבות המצווה מעבר לבן ובת

לכאורה יכול אדם לחשוב, כי המצווה להוסיף ולהוליד עוד ילדים, מעבר לבן ובת, היא מצווה קלה, שהרי חיובה מדברי חכמים בלבד. 

אולם האמת אינה כן. אין לשער את גודל המצווה שבהולדת ילדים נוספים. ואם אמרו חכמים במשנה (סנהדרין ד, ה): "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא", המולידו ומגדלו על אחת כמה וכמה. וכן אפשר ללמוד קל וחומר ממצוות הצדקה והחסד, עד כמה גדולה המצווה להוליד ולגדל ילד נוסף. וכן ברור שהמוליד ילד נוסף מקיים מצוות "והלכת בדרכיו" (דברים כח, ט), ומה הוא יתברך בורא עולם ומוסיף בו חיים, אף אנחנו שותפים לכך.

המצווה מדברי חכמים 

בפשטות אין למצווה מדברי חכמים שיעור, אלא בכל הולדה של ילד נוסף יש מצווה. וכדברי הרמב"ם (הל' אישות טו, טז): "אף על פי שקיים אדם מצוות פרייה ורבייה (בבן ובת), הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא ייבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם". 

אמנם יש אומרים שגם למצווה מדברי חכמים יש הגדרה מחייבת, והיא להוליד עוד בן ובת, שכן מצוות חכמים מקבילה למצווה מהתורה. כלומר, כוונת חכמים היתה להורות שאין להסתפק בחובה מהתורה, אלא צריך כל אדם שיהיו לו שני בנים ושתי בנות. ומעבר לכך יש מצווה גדולה, אבל אינה חובה (ט"ז אה"ע א, ז; פרי יצחק מ"א). 

כמה ילדים ראוי שיהיו לאדם

הדעה הסוברת שעל פי חכמים צריך אדם להוליד שני בנים ושתי בנות, יכולה לסייע למשפחה שאינה מעונינת להדר במצווה – להחליט עד כמה עליה להתאמץ בהרחבת המשפחה. אפשר אולי לומר, שהורים ממוצעים, שאינם סובלים מבעיית בריאות מיוחדת, ושיכולתם בהורות ובחינוך ילדיהם אינה לקוייה במיוחד, שהם צריכים תחילה לקיים את מצוות חכמים שיהיו להם שני בנים ושתי בנות. וברוב המקרים כדי להגיע לשני בנים ושתי בנות יש צורך להוליד חמישה-שישה ילדים.

אחרי שיהיו להם שני בנים ושתי בנות, אז שייך להתלבט האם ברצונם להדר במצווה ולהוליד עוד ילדים, או שברצונם להשקיע את כוחותיהם ומרצם לאפיקים חשובים אחרים. ואף שיש ערך עצום להמשיך ולהוליד עוד ילדים, מכל מקום המצוות הקשורות בהוספת חיים לעולם הן כלליות, ואין מהן חיוב אישי להוליד עוד ילדים. אלא יכול אדם להחליט לקדש את ה' בדרכים נוספות, וכן יכול לבחור להוסיף חיים וחסד וצדקה על ידי עזרה לאנשים נזקקים. כמובן שאמצעי מניעת הריון צריכים להיות על פי ההלכה.

מדרגות בקיום המצווה

לפי דברינו יוצא שיש שלוש מדרגות בקיום מצוות פרו ורבו: א) חובה להוליד בן ובת, ויש לעשות הכל כדי לקיימה. ב) מדברי חכמים, גודלה של משפחה שאיננה מעונינת להדר במצווה צריך להיות בין ארבעה לששה ילדים. ג) הידור מצווה להוסיף ולהוליד עוד ועוד ילדים, כפי כוחם של ההורים. 

כיצד מודדים את הכוח

כוחם של ההורים תלוי בעיקר ביכולתם לגדל ולחנך את ילדיהם. למשל, הורים היודעים שגם אם יוסיפו עוד וילדו עוד ילדים, יוכלו לגדלם ולחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ, ראוי שיהדרו במצווה ככל יכולתם. אבל מי שיודעים שאם ילדו, למשל, יותר משמונה ילדים, העומס עליהם יכבד, עד שכל ימיהם יהיו מלאים עצבנות וכעס, יש מקום לשקול שלא ללדת יותר. ואף שבכל ילד נוסף יקיימו מצווה, הרי מאידך, במצבם הנפשי הגרוע יגיעו לידי כעס ועבירה, והדבר ישפיע לרעה על חינוך ילדיהם. 

שיקולים קצרים לעומת ארוכים

בסקר מקיף שנערך בקרב גברים ונשים חילוניים בישראל, דווח כי בממוצע ההורים הצעירים מעוניים להוליד כשלושה ילדים. אולם בפועל רובם אינם מגשימים את שאיפתם, ויש להם כשני ילדים בממוצע. השאיפות הארוכות מתנגשות בצרכים העכשוויים. אמנם רוצים עוד ילד, אבל השנה זה לא מתאים. זה יפגע בעבודה. זה לא נוח, צריך לקום בלילה, להאכיל, להחליף, לנקות, לטייל, לשחק, וכו'. וכך עוברות השנים, והנה תם הזמן, ויש פחות ילדים ממה שרצו. בסקר אחר דווח שרוב הנשים המבוגרות מצטערות על שלא הולידו עוד ילד או שניים. 

לא מעט פעמים קורה שגם נשים דתיות, שבאופן טבעי יש להן יותר ילדים, מצטערות למפרע על כך שלא הולידו עוד ילדים בזמן שיכלו. צריך אדם להתגבר על חולשותיו, כדי שיוכל להגשים את שאיפותיו ולהוציא אל הפועל את כוחותיו הטובים.

"המבדיל בין קודש לחול, חטאותינו הוא ימחול, זרענו וכספנו ירבה כחול, וככוכבים בלילה".

בני האבות ובני הבנים

מדוע נישאו אבותינו בגיל מאוחר? ● לידתו של עם ישראל מצריכה הכנות רבות ● העסקת חיילים בשבת: מה בין חברון לחוות גלעד ● הקצין מאיתמר, מתן זגרון הי"ד: טוב למות למען תושבי תל-אביב ● ילדי המתנחלים: תמימים, גיבורים, ונאמנים עד מאוד

נישואים מאוחרים

"ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה… לאישה" (בראשית כה, כ). וקשה, מדוע דחה יצחק אבינו את נישואיו עד לגיל מאוחר כל כך? 

ועוד יותר קשה, שעל פי חז"ל (רש"י כח, ז) יעקב אבינו הלך לחרן לשאת אישה רק כשהיה בן ששים ושלוש, ועוד התעכב ארבע עשרה שנה בבית מדרשו של עבר, ועוד עבד שבע שנים, כך שלמעשה התחתן בגיל שמונים וארבע. וכי לא ידעו אבותינו הקדושים את דברי חז"ל (קידושין כט, ב): "עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי יישא אישה, כיוון שהגיע לעשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו"?

אלא שלבנות משפחה שממנה יצמח עם ישראל זה לא דבר פשוט. לא מדובר בהמשך רציף של מה שהיה עד אז, אלא בהתחלה חדשה. לשם כך נצטרכו להרבה הכנות, ולכן נתעכבו.

גם היום, לאנשים הרגילים – קל להתחתן. הם נשענים על ההכנות של אבותינו הקדושים, ומכוחם הם ממשיכים לבנות את שלשלת משפחות ישראל. לעומתם, יש אנשים מיוחדים, בעלי כשרונות חדשים, שכדי להוציא את כוחותיהם אל הפועל הם נצרכים להרבה הכנות, ולהרבה סייעתא דשמייא.
נחמת עקרים

וזו אחת הסיבות שהיו האמהות עקרות. קל ללדת ילדים רגילים, שאינם נדרשים לחדש דברים משמעותיים בעולם. אבל, שלאברהם ושרה ייוולד בן שייעקד על גבי המזבח, וייסד דרך בעבודת ה' – זהו דבר חדש ומהפכני. מחסומים ומעצורים רבים עמדו בדרכם. ורק לאחר ששיברו את כל המחיצות בתיקון מידותיהם ובתפילותיהם, נפתחו השערים, ונולד להם יצחק. וכן היה עד שנולד יעקב, וכן היה עד שנולד יוסף.

לעיתים המעצורים קשים כל כך, עד שזוג מסוים אינו יכול כלל להוליד. כי לפי עניינם המיוחד, המציאות עדיין לא בשלה לקבלת הילד המיוחד שלהם. בתיקוניהם ותפילותיהם הם משברים כמה מחיצות, ופותחים כמה שערים, ובזכותם, בדור מאוחר יותר, אחרים הבאים מכוחם יצליחו להוריד את הנשמות הללו לעולם. 

תבניות בשר וחלב שהתחלפו

פעמים רבות נשאלתי, מה דין תבנית אפייה בשרית שבטעות אפו בה דבר חלבי (וכן להפך), האם ניתן להכשירה. ועוד שאלה שכיחה מאוד: מה הדין כאשר ישנה תבנית שבמשך תקופה לא השתמשו בה, ונשכח האם הייתה חלבית או בשרית. לתועלת הציבור הנני מביא את התשובה בקיצור:

אם עברו עשרים וארבע שעות בין השימוש הבשרי לחלבי, ובין השימוש הבשרי לחלבי ניקו את התבנית – אפשר להכשירה על ידי הגעלה או ליבון קל (כדין "היתרא בלע"). הדרך הנוחה לכך היא להכניס את התבנית לתנור הדולק על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה. חימום זה נחשב כליבון קל. 

וכן יש לנהוג כאשר אדם שכח אם תבנית מסוימת חלבית או בשרית: אחר שעברו עשרים וארבע שעות מהשימוש האחרון, יכניס אותה לתנור על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה, ואחר כך יוכל לבחור אם תהיה בשרית או חלבית.

אבל מי שטעה והשתמש באותה תבנית לבשרי ולחלבי בתוך עשרים וארבע שעות, למרות שניקו את התבנית באמצע – הכשרתה על ידי ליבון חמור בלבד, כלומר, על ידי הבערתה באש עד שיצאו ממנה ניצוצות. (כדין "איסורא בלע"). בפועל, למי שאוהב להשתמש בכלים נאים יחסית, עדיף לזרוק תבנית זו, כי ליבון חמור יגרום נזק מסוים לתבנית.

מהו פיקוח נפש שדוחה שבת

שאלה: מדוע להסיע בשבת אלף חיילים לצורך פינוי מאחז הוא חילול שבת, ואילו להביא אלף חיילים לחברון כדי לשמור על עשרות אלפי המתפללים במערת המכפלה אינו חילול שבת?

תשובה: כאשר החיים מתנהלים כסידרם, ונשקפת בשבת סכנה ליהודים, מחללים שבת כדי להצילם מהסכנה, שפיקוח נפש דוחה שבת. אבל אסור ליזום בשבת פעילות שמעיקרה אין בה צורך של פיקוח נפש.

וכיוון שאין צורך של פיקוח נפש בפינוי מאחז, וגם לפי הצבא אפשר לבצעו ביום אחר, הרי שזה חילול שבת. וכן אימונים אסור לבצע בשבת, הואיל ואפשר לבצעם בימי החול. אבל כאשר אנשים מתנהגים כדרכם, הולכים לבתי כנסיות, מתארחים במקומות שברצונם להתארח, ונשקפת סכנה לחייהם – צריך לחלל שבת כדי להגן עליהם. ואפילו כשיהודים מחללים שבת בנסיעה למקומות בילוי, אף שהם עושים עבירה – יש לחלל שבת כדי להציל אותם מפיגוע. 

מתן זגרון הי"ד

בחור טוב היה סגן מתן זגרון הי"ד. אוהב התורה, העם והארץ, ובן נאמן וטוב למשפחתו, משפחה יהודית שורשית שתרמה רבות לביטחון המדינה וליישוב הארץ. ימי ילדותו ונעוריו עברו עליו ביישוב איתמר שבלב השומרון. בצבא הצטיין, התקדם, עד שפיקד על מחלקה לוחמת בגדוד נחשון. כשהגיע ליישוב לשבתות התנדב לשמור, כדי שבעלי המשפחות יוכלו להישאר בליל שבת בביתם. 

לפני כשבועיים נהרג על קידוש ה', בעת שירה במחבל שהתכוון לבצע פיגוע התאבדות בתחנת הדלק ליד אריאל. 

תמימות ומסירות

באמצעות דמותו של מתן הי"ד ניתן להכיר מעט את ילדי המתנחלים, אלה שהגנו בגופם על 'חוות גלעד', חטפו מכות מהשוטרים, ובדרך כלל לא החזירו. גם מתן אמר לחבריו שאם לא היה על מדים, היה מתנדב ב'חוות גלעד'. אגב, גלעד זר הי"ד, שעל שמו נקרא המאחז, היה מוותיקי היישוב איתמר.
בגלל היותו בן היישוב איתמר נחשד מתן ב'קיצוניות', וקידומו בצבא עוכב בחצי שנה, אך הוא לא נטר על כך, המשיך לאהוב את הצבא ולשרת במסירות. 

לפני כחודש כתב בתמימות: "גיליתי שמי שנהרג בצבא, ההורים שלו מקבלים את כל הציוד שלו, כולל ראיית לילה, משקפות, נשקו, פשוט הכל. זה ממש אחלה, כי אני יחתום על המון ציוד, שאם כבר חס ושלום יקרה משהו, ההורים שלי יוכלו להשתמש בזה, ואפשר להגיד אפילו "שהיישוב ישמח"… (שיהיה ליישוב ציוד להתגונן מפני המחבלים. 12 קורבנות נפלו מבני היישוב איתמר במלחמת אוסלו. אגב, אין נותנים את הציוד להורים…)

עוד כתב: "למות בפעילות מבצעית, כשאתה הולך לעצור מתאבד שהולך להתפוצץ בתל אביב, זה כבוד… אני לא מתכוון כבוד שמכבדים אותך, אלא כבוד למות (למען מטרה), אתה לא מת ללא מטרה. אתה לא קורבן של תאונת דרכים, פיגוע תופת. אתה לוחם שנפל בהגנת המולדת שלו.
רק ככה הייתי רוצה למות. לא מזקנה, תאונה, פיגוע וכדומה. רק ככה. לדעת שנהרגתי למען מטרה. למען המולדת. למען העורף שלי, למען ההמשך, למען העם שבדרך. הייתי באמת מוכן למות עכשיו אם בוודאות אחרי המוות שלי העם פה יחיה כמו עם מתוקן, שיהיה חזק ואיתן".

דברים רבים נאמרו בהלווייתו על אהבתו את הארץ, את השומרון. זה רגיל, כאלה הם ילדי המתנחלים. אבל סיפור אחד ריגש אותי מכל. בשעות הקטנות של הלילה האחרון לחייו הגיע מתן ליישוב, והנה אביו שומר בשער. מיד דרש מאביו ללכת לישון, והוא החליפו בשמירה. "שאני יהיה ביישוב ואבא ישמור בלילה ולא יישן – זהו מצב בלתי אפשרי". 

יהי זכרו ברוך.


ילדי המתנחלים

כאלה הם ילדי המתנחלים: תמימים וגיבורים, ונאמנים עד מאוד. יש שהם קשים ומחוספסים. זה עוזר לעמוד בקשיים. ויש להם לב טוב.

הם גדלים בשממות הגדולות שבלב ארצנו, סביבם סלעים קשים והרים שוממים שמתכסים בקיץ בקוצים ודרדרים. בגאיות שמסביב שוכנים מרצחים חורצי מזימות. מעת לעת הם משתתפים בהלוויות הקדושים. הם יודעים שגם מקרב בני עמם יש שמנאצים אותם, ואף על פי כן הם מוכנים להגן בגופם על יושבי תל אביב. ואחרי הצבא רבים מהם חוזרים ליישובים ומתנחלים בגבעות השוממות.

גדול וגיבור –הרב גורן זצ"ל

יום השנה לפטירת הרב שלמה גורן

בשבוע הקרוב, בכ"ד מרחשוון, חל יום השנה לפטירתו של הרב הגאון שלמה גורן זצ"ל, שהלך לעולמו בשנת תשנ"ה.

עוד מנעוריו ניכר הרב גורן כגאון עצום. מרן הראי"ה קוק זצ"ל, שהכירו כנער צעיר, התפעל מאוד מכשרונו, ואמר כי עתיד הוא להיות גדול בישראל. לבסוף זכה תלמידו הגדול של הראי"ה, הרב הנזיר, להשיא את בתו צפייה לרב שלמה גורן, וכך הו2א נכנס לחוג מקורבי 'מרכז הרב'.

על גאוני תורה השולטים בבקיאות וחריפות בש"ס אומרים שהתלמוד מונח בכיסם. הרב הנזיר הוסיף ואמר על חתנו, שבכיסו האחד התלמוד הבבלי, ובכיסו השני התלמוד הירושלמי.

בצבא ההגנה לישראל

בזמן מלחמת השחרור השתתף הרב גורן בלחימה. הוא אף סיפר שפעם כשהציבוהו באיזו עמדה, הקציבו לו שלושה כדורים, והזהירוהו שאין כדורים מיותרים, ואם לא יפגע בחיילי האויב יצטרך לשלם קנס על כל כדור שיאבד בחינם. אך הוא התאמץ ופגע…

כשנודע שהערבים עומדים לתקוף את ירושלים בטנקים, שלחו הרב הראשי, הרב הרצוג, על פי בקשת מפקדי הצבא, בערב שבת קודש לשכונת מאה שערים, כדי שיסביר לרבנים את חומרת השעה, על מנת שיורו לתלמידיהם לחפור בליל שבת תעלות שימנעו מהטנקים לחדור לירושלים. אמנם הרב מבריסק לא הסכים בשום אופן לסייע למאמץ המלחמתי, והגדיר את הציונים כ'רודפים'. אולם רוב ככל הרבנים השתכנעו, ואברכי מאה שערים עסקו בכל ליל שבת בחפירות. ואכן, ביום ראשון הגיעו הטנקים לתקוף: שנים מהם התהפכו בתעלות, שלישי ברח, ולירושלים הייתה הרווחה.

לאחר מכן נתמנה כרב הראשי הראשון לצה"ל. כגאון עצום בתורה, הצליח הרב גורן להתמודד עם השאלות החמורות שהתעוררו מחדש, אחרי שאלפיים שנה לא היה צבא יהודי.

בכ"ח באייר תשכ"ז זכה לקדש את ה' לעיני כל ישראל והעולם. הוא השתתף עם החיילים בכיבוש העיר העתיקה, וקידש את המעמד ההיסטורי ליד הכותל המערבי, בברכת שהחיינו, תקיעת שופר ותפילת מנחה מרוממת. גם רחוקים מתורה ומצוות התעוררו בלבם לשמע קולו הנרגש ותקיעת השופר הבלתי נשכחת.

אח"כ ניסה בכל כוחו לייסד על הר הבית ישיבה מטעם הרבנות הצבאית, אך הממשלה, כולל שרי המפד"ל, מנעו זאת ממנו.

תקיפותו

בנוסף לגאונותו בתורה היה אמיץ לב, ועמד בתוקף על עמדתו כי בכל עת שיקבל חייל פקודה הסותרת מצווה, עליו לסרב פקודה.

שמעתי מאיש אמונו, הרב יוסי הראל, שעם הידידות העמוקה שהייתה לו עם קצינים רבים, כשהגיעו הדברים לידי פגיעה במצוות התורה לא וויתר. קצינים לא מעטים הודחו או שקידומם נעצר בעקבות פגיעה במצוות השבת והכשרות. עמדתו הייתה, כי קצין שקדושת מסורת ישראל אינה בראש מעייניו, אינו ראוי להיות מפקד בצה"ל ולשלוח חיילים להילחם למען עם ישראל.

מג"ד אחד רצה לבדוק אם חייליו הדתיים יצייתו לפקודתו, והורה להם לטפל בטנקים בשעת סעודה מפסקת שלפני יום הכיפורים, וכך נכנסו לצום בלא שאכלו. הרב גורן לא הסכים לשום פשרה זולת סילוקו המיידי של אותו מג"ד מהצבא.

רגישות לסבל העגונות

בגאונותו התורנית, המשיך במסורת גדולי ישראל מדורי דורות, שהתאמצו בכל כוחם להתיר עגונות מכבליהן. ובעזרת ה' עלה בידו להתיר את עגונות צוללת דקר, אח"י אילת ו'צים מצדה'.

וכשנתמנה לרב ואב בית דין בתל אביב, התגלגל לידו המקרה הידוע של האח והאחות, שלכאורה היו ממזרים ולא יכלו להינשא. וברר הסוגיה היטב, ומצא דרך להתירם על פי ראיות חזקות. הוא ידע שיתקפוהו על כך, וכמה מחבריו הרבנים חששו להימנות עמו בהיתר, לא מפני שחשבו שאינו מוצדק, אלא שנתייראו מהלחצים והאיומים של המחמירים. והוא קיים "לא תגורו", וקיבץ בית דין גדול והתירם. ואכן אחר שהתירם, כמה מגדולי התורה, בעיקר מקרב החוגים הליטאיים, תקפוהו מאוד על כך. אולם הרב צבי יהודה קוק זצ"ל תמך בו וחיזק את ידיו, ויצא במחאה חריפה כנגד אלו שביקרוהו.

יחסו של הרצי"ה לרב גורן

מתחילה הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל התנגד מאוד לעריכת הבחירות שבהן נבחר הרב גורן לרב הראשי. לדעתו אין מעבירים רב ממשרתו, ולכן אסור היה להתמודד בבחירות נגד הרבנים הראשיים שכיהנו בפועל, הרב אונטרמן והרב ניסים. אולם אחר שנבחר, כיבד אותו כרב ראשי, וכפוסק בעל כתפיים רחבות שאינו חושש להקל במקום שצריך. גם שמח מאוד על שתיקן לומר ביום העצמאות הלל עם ברכה. ובכלל העריך את הרב גורן על חלקו בביסוס מעמדה של מדינת ישראל מבחינה תורנית.

לא קיבל תשלום עבור חופות

בעריכת חופות ראה חלק מעבודת הרבנות, ולכן לא הסכים לקבל על כך שום תשלום בנוסף למשכורתו. כבוד רב היה לעשירי ונכבדי הארץ שזכו שהרב גורן יערוך את חתונת ילדיהם, ובאופן טבעי הציעו לו, כמקובל, תשלום נכבד, אך הוא סרב לקבל. סיפר לי, שאחר שחיתן את בתו של איש העסקים שאול איזנברג, הגיע אליו שליח עם מעטפה. הרב גורן, בתקיפותו הידועה, סרב אפילו לפתוח את המעטפה. אח"כ אייזנברג עצמו התקשר, ואמר לו, שרשם עבורו סכום גבוה מאוד (כמדומה לי עשרת אלפים דולר). אך הרב גורן לא זז מעקרונותיו, וסרב לקבל תשלום עבור עריכת חופה. אח"כ איזנברג תרם לו כספים גדולים להחזקת 'כולל האידרא'.

סגולה לשמירה

זכינו והרב גורן הסכים לפרוש את חסותו על הישיבה בהר ברכה. במשך כשנתיים, עד שנפל למשכב ממנו לא קם, היה מגיע מידי שבוע להעביר שיעור בישיבה. באותן שנתיים זכיתי להתקרב אליו מאוד.

אף שהדרכים היו מסוכנות מעט, ורוב תושבי יש"ע כבר נסעו ברכבים ממוגנים מפני אבנים, הוא היה נוסע להר ברכה ברכבו הרגיל עם נהגו, ולא חשש כלל.

היה מקפיד לומר לפני הנסיעה את הפסוק: "ויסעו, ויהי חיתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב" (בראשית לה, ה). ואמר שזו סגולה בדוקה לשמירה במקומות מסוכנים, וכך נהג גם כשהשתתף במלחמות.

מאבקו כנגד הנסיגה

בעת שלטונה של ממשלת רבין, הזכורה לשמצה, ליווה הרב את ההתיישבות ביש"ע בדאגה ובחרדה. את כל כובד משקלו הציבורי הוא הטיל למערכה למען תושבי יש"ע. באותה תקופה שימשתי כמזכיר ועד רבני יש"ע, והרב גורן היה מפרסם בגיליונות שלנו את דעתו, דעת תורה, כי יש חיוב מסירות נפש למען כיבוש הארץ והגנתה, ושחובה לסרב לכל פקודה הנוגדת את מצוות ישוב הארץ. כמו כן קבע כי לממשלת רבין, שנשענת על קולות ערבים, אין סמכות להחליט בנושאים השייכים לעם ישראל. הדברים הרעישו את הארץ, ואף שקלו להעמידו על כך לדין, אבל דבריו, שיצאו בסערה מן הלב, עוררו את הלבבות.

במשפחתו של הרב חששו שמא אני גורר את הרב לויכוחים ציבוריים קשים, אבל במשך הזמן הבינו שהוא זה שמוביל את המערכה. להפך, בשתי פעמים בקשתי ממנו שלא לפרסם את דבריו החריפים, שמא לא יובנו. הוא בחכמתו, קלט את גודל האסון שבהסכמי אוסלו, ועל כן לא חסך מאמצים לנסות להפר את רוע הגזרה. זכורני שביום החתימה על ההסכם בקהיר, כשערפאת ימ"ש שיטה ברבין ולא הסכים לחתום (ולבסוף חתם, כמובן), ישבתי עמו בביתו כארבע שעות, ושוחחנו על מצבנו הלאומי ועל עולם התורה, והוא היה דואב וכואב כאדם אבל. הנסיגה מכל מקום ומקום ביש"ע הייתה לגביו חורבן ממש.

כששאלתיו: איך אנשים שהשתתפו בשחרור יהודה ושומרון מוכנים לוותר על יש"ע כל כך בקלות, השיב בצער: אף פעם הם לא רצו את יהודה ושומרון. מן השמיים גלגלו שכבשנו את יש"ע, ומההתחלה הם חיפשו כל דרך כיצד לסגת משם. בסיעתא דשמיא הם לא הצליחו עד כה. והתמרמר מאוד על ראש הממשלה המנוח, מר בגין, שפתח את הדלת להסכמי אוסלו. והוסיף: "אני כבר לא אזכה, אבל אתה אולי תזכה לראות בהחלת ריבונות ישראל על יהודה ושומרון".

יהי רצון שנזכה ללכת בדרכו, ויהא מליץ יושר לפני אבינו שבשמיים עבור משפחתו ותלמידיו, ועבור כל מתיישבי יש"ע.

הרקע לסירוב פקודה

שקולה כנגד כל המצוות

אמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (ספרי ראה נג). שכן מצוות ישוב הארץ בנוסף לקיומה הפרטי היא הבסיס והתשתית לקיומו השלם של העם היהודי, שיעודו להפיץ אמונה ותורה עד לתיקון העולם כולו.
על כן הרבו הנביאים להתנבא על בניינה ופריחתה של הארץ, והמשוררים קשרו לה אלף כתרים, וכל גדולי ישראל נכספו לחונן את עפרה.
המצווה הזו גם חושפת את העיקרון של אחדות ישראל ואהבת ישראל, מפני שהיא מתקיימת על ידי הכלל ולמען הכלל.
וכל כך חשובה מצוות ישוב הארץ עד שצוותה התורה לסכן נפשות למען כיבושה ושמירתה בידינו (מנחת חינוך תכה). ואף התירו לחלל שבת באיסורי שבות כדי להאחז בה, ואפילו בקניית בית אחד בלבד (שו"ע או"ח שז, ה). ובמקרים קיצוניים אף מפרידים בין בני זוג כדי לקיימה (שו"ע אה"ע עה, ד).

הציונות הדתית

מצוות ישוב הארץ, שהארץ תהיה בידינו ולא לשממה, היא היסוד והשורש ליחסה של הציונות הדתית לדורותיה לעליה לארץ, להתיישבות, להגנה, להקמת המדינה, ולראיית כל התהליך הזה כראשית צמיחת גאולתנו לפי חזון הנביאים. מתוך היסוד הזה, כל מוסדות החינוך של הציבור הדתי לאומי מחנכים לאהבת העם, הארץ והמדינה, לשירות בצבא, לנשיאה בעול הכלכלי והחברתי ולמעורבות בכל מערכות החיים והקיום של העם היהודי בתוך מדינת ישראל ובעולם היהודי. כדברי החתם סופר (לסוכה לו) שכל המלאכות והאומנויות שמסייעות ליישוב הארץ בכלל המצווה.

ההכרעה לשתף פעולה עם פורקי עול

מחלוקת קשה נתגלעה בין הרבנים בדורות האחרונים, האם נכון לשתף פעולה עם פורקי עול בתנועה הציונית. ומפני חשיבותה העצומה של מצוות ישוב הארץ, למרות כל המרורים והקשיים העצומים, הכריעו רבותינו הגאונים הגדולים, שצריך לשתף פעולה עם חילונים כדי ליישב את הארץ ולהצמיח את גאולתם של ישראל. כך הורו הרבנים הגאונים הגדולים, הרב קוק, הרב ריינס, הרב הרצוג, הרב עמיאל, הרב עוזיאל, הרב עדיה, הרב ראטה, הרב חרלפ, הרב צבי יהודה, הרב גורן, ועוד רבים וגדולים.

איסור עקירה

מכאן ברור שאי אפשר להשתתף בכל סוג של פעילות העוקרת את המצווה הגדולה הזו, שמכוננת את את כל פועלינו, ושכל כך הרבה הננו מקריבים כדי לקיימה. וכן הורו רבותינו הגדולים, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, והרב שלמה גורן זצ"ל, שאסור להסגיר שטחים מארץ ישראל לידי גויים, ועל אחת כמה וכמה שלא לעקור מקום מיושב המוחזק בפועל בידי יהודים.
וכשעמדה השאלה בפני רבותינו הגאונים, מה לעשות במקרה שיש התנגשות בין פעולתה של ממשלת ישראל, לבין העקרון היסודי של מצוות ישוב הארץ, נפסקה ההלכה, שיש עדיפות ברורה ומוחלטת לדברי התורה הנצחיים על כל סוג של הוראה של ממשלה או שלטון, שמטבעה עשוייה להשתנות.
יסוד זה שייך לכל מצוות התורה, ולא רק למצווה הגדולה של ישוב הארץ, שאין לשמוע לצו המלך או הממשלה כשהוא סותר דברי תורה. וכן הורה הרב גורן זצ"ל בהיותו הרב הראשי לצה"ל, בלא להרתע מנזיפת הרמטכ"ל. (יסוד ההלכה בסנהדרין מט, א, ורמב"ם הל' מלכים ג, ט).
מלכתחילה כמובן שיש לפעול בכל האפשרויות המתאימות בכנסת בממשלה ובציבור כדי למנוע את עצם ההוראה הסותרת מצווה גדולה זו, ואם לא מצליחים לפי שעה, יש לעמוד במסירות בהתנגדות פסיבית כנגד ההוראה הזמנית, שכדברי הרב צבי יהודה, בטלה ומבוטלת לעומת הצו הנצחי של התורה.
ובכלל יש לשאול, גם אם חברי הממשלה אינם מבינים את האיסור ההלכתי, היאך יכולים להעלות בדעתם להורות לאדם שמצוות ישוב הארץ יקרה לו כל כך, להרוס מקום ישוב, להגלות את תושביו ולקעקע במו ידיו את כל יסודות אמונתו. האם עד כדי כך ליבם אטום. האם גם יורו לאדם לפנות את אביו ואימו, והיאך לא יבושו להורות לאדם לפגוע בציפור נפשו.

הנזק התדמיתי

רבים חוששים מהנזק התמידי שסירוב פקודה עלול לגרום למתיישבי יש"ע. ובכן, נכון שצריך להתייחס לשיקול התדמיתי, ולשם כך צריך לערוך התייעצויות עם רבנים ומומחים כיצד ראוי לדבר ומה לעשות. אבל יחד עם זאת צריך לזכור שלא תמיד שיקול התועלת קצר-הטווח הוא המכריע, לעיתים התועלת החינוכית ארוכת הטווח חשובה יותר. לעיתים פעולה שיש בה נזק תמידי קצר, מגדירה באופן חד משמעי את חשיבותה של מצוות ישוב הארץ, ומקבעת בלבבות את עדיפות הצו אלוקי על הצו הפוליטי הזמני. וגם אם עכשיו לא נזכה לממש את ההתיישבות כפי שהיינו רוצים, על ידי עמידתנו העיקשת, אנחנו מסמנים את הכיוון, שלבסוף נגיע אליו. כך נהגה היהדות פעמים רבות בהיסטוריה, וכן מורה ההלכה במקרים רבים.

חשש פילוג

וזה שהתקשורת המגוייסת לטובת השמאל צווחת שהדבר מפלג את העם, הוא שקר. היאך סירוב פסיבי להשתתפות בפעילות אזרחית יכול לגרום לדבר נורא שכזה. בציבור הדתי הלאומי יש רגישות מוגזמת לטענות אלו, ונציגי השמאל והתקשורת מנצלים זאת לרעה. ככל שמתרגשים יותר מטענות אלו, כך ירבו יותר לטעון אותם כנגדנו. ככל שנתווכח יותר בתוכינו תוך האשמות הדדיות כבדות, כך ירבו האשמות החריפות נגדנו כמסיתים ומדיחים ופורעי חוק. (כך ארע גם ביחס התקשורת לשר אפי איתם, שאמר דברים סבירים ומדויקים בהקשר לחילול השבת ההמוני, ומציגים אותו כמסית).
ראוי להוסיף, שכל הטענות, כאילו מישהו התיר להרים יד על חייל או שוטר או כל אדם שהוא, בשקר זדוני יסודם. דובר על התנגדות פסיבית בלבד.

ומה אם השמאל יסרב?

ואולי סירוב פקודה מטעמי הלכה ונאמנות לעם ולארץ, יגרור אחריו סירוב מסוכן מצד השמאל, בטענה כי אינם רוצים להגן על המתנחלים או להשתתף בכיבוש הארץ.
צריך להבחין בין אמת לשקר. עמדתנו אמיתית, מיוסדת על התורה ועל ההגיון, ועמדתם שקר, המבוססת על תפישות אנושיות מוטעות, שפעם סוחבות אותם לסגידה בסטלין שמש העמים, ופעם לחיבוקים ונישוקים עם ערפאת וחבר מרעיו. הערכים שבשמם אנחנו באים הם הבונים את האומה והם המוסריים, ואילו הערכים הקוראים לגירוש מתנחלים וסירוב להלחם באויב הם ההורסים ומפילים מורך בלב. בזה צריך להתמקד הוויכוח, ולא רק בסמיטריה הפורמלית החיצונית.
באותה מידה יכלו לטעון נגדנו: אם מותר לכם למסור את הנפש על התורה והאמונה, מותר גם לעבודי כוכבים ומזלות למסור את נפשם על שיקוציהם. כנגד זה צווחו כל נביאי ישראל שהבחינו בין התכנים השונים, אנחנו מתפללים לאלקים חיים, והם לעץ ואבן. ורבות הדוגמאות מספור.

הויכוח הנוכחי

בזמן ממשלת רבין התעוררה שאלה מעשית, האם מותר להשתתף בפינוי ישובים ומחנות. וגדולי הרבנים, וביניהם הרב גורן זצ"ל, הרב ישראלי זצ"ל, הרב יוסף קפאח זצ"ל, הרב נריה זצ"ל, והרב שפירא יבדל"א, הורו שחובה לסרב. עתה התעוררה שאלה האם גם פינוי המאחזים הוא פעולה מובהקת הסותרת את צו התורה.
יש סוברים שכאשר מדובר על פינוי ישוב כדי למסור את מקומו לערבים, אזי ברור שמדובר על הפרת מצוות ישוב הארץ, וחובה לסרב להשתתף באיסור. אבל כאשר מדובר במאחז, שאין מפקירים את מקומו לערבים, וכל הטענה כנגדו נובעת מסיבות פורמליות, אזי צו הממשלה אינו מנוגד לתורה, ומותר לקיים את הפקודה. לעומתם, דעת רבנים אחרים (וכך דעתי) כי מגמת הפינוי הנוכחי היא פגיעה בישוב הארץ, להפוך את מקום המאחז המיושב לשומם. (וזה שהדבר נעשה, כפי שטוענים, מטעמים פוליטיים, לסייע לפריימריז של שר הבטחון, כמובן שאינה משפרת את המצב).
מכל מקום התעורר ספק בזה. לפיכך פרסמו רבני יש"ע החלטה בנוסח: "אנו קוראים לכל חייל לפנות למפקדו ולבקש לשחררו מכל מה ששיך לפינוי מאחזים, מטעמי מצפון ואמונה". עם זאת קבעו גם כי: "כל מאחז בארץ ישראל הוא חלק ממצוות ישוב הארץ, וחל איסור לפנותו".
אולם מה יעשה חייל שהמפקד אינו מתחשב בבקשתו, האם חובה עליו לסרב פקודה. על כך יש וויכוח וכל אחד ילך לפי הוראת רבו ומצפונו. הרבנים מתכוונים בעז"ה לחזור ולדון בסוגיה כדי להגיע לעמדה ברורה ואחידה.

איסור הפלות וגדריו

איסור הפלות

אחת משבע מצוות בני נח היא איסור הרציחה, וכפי שנאמר בפרשת נח (בראשית ט, ו): "שופך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלקים עשה את האדם". ודרש רבי ישמעאל, שגם מי שהורג עובר חייב מיתה, שנאמר: "שופך דם האדם 'באדם' דמו ישפך", ואיזהו אדם שבאדם, זהו עובר (סנהדרין נז, ב).
אבל אם העובר מסכן את נפשה של האם, מותר להורגו כדי להציל את האם, שחיי האם קודמים לחיי העובר. למשל כאשר האשה מקשה לילד, ואומרים הרופאים שאם הלידה תימשך האם תמות, מחתכין את הוולד שברחמה, ומוציאים אותו איברים איברים, ומצילים את חייה. ואם כבר יצא ראשו או רובו של הוולד, למרות שברור שהמשך הלידה יגרום למיתת האם – אסור להמיתו, שהוא כבר נחשב לחי בפני עצמו, ואין הורגים אותו כדי להציל את חייה (משנה אוהלות ז, ו).

שאלת העוברים הסובלים מתסמונת דאון

בעז"ה בעקבות התפתחות הטכנולוגיה הרפואית ניתן כיום לבדוק במשך ההריון האם העובר סובל מפגמים מסוימים. השאלה היא, האם מותר במקרה שהעובר סובל מתיסמונת דאון או סיבוכים קשים לבצע הפלה.
תסמונת דאון (מונגולואיד) מתבטאת בתווי פנים וגוף מיוחדים. המחלה נובעת מעודף של כרומוזום אחד, הגורם לפיגור שכלי וגופני בדרגות שונות. כמו כן אצל בעלי תסמונת דאון ישנה שכיחות רבה יותר של מומים ומחלות שונות, כמו מומי לב, והצרה של התרסריון, נטייה לזיהומים וסרטן הדם. בעלי תסמונת דאון יכולים לחיות עשרות שנים אבל עקב בעיות רפואיות שונות אינם מאריכים ימים.
ישנן משפחות שהתפרקו ונהרסו עקב לידת ילד כזה. ויש שהצליחו לשרוד, אבל שמחת חייהם אבדה, וכאב ויסורים ליוום עד יומם האחרון, וגם חינוך ילדיהם האחרים נפגע קשות. ויש שהצליחו להפוך את הקשיים והסבל למנוף לצמיחה מוסרית רוחנית, והשקיעו בחינוך ילדם החריג, ואף זכו לרוות נחת ממנו ומשאר ילדיהם.

מחלוקת הפוסקים

למעשה נחלקו בזה גדולי הפוסקים, ומחלוקתם תלוייה בשאלה עקרונית: מהי רמת חומרת איסור ההפלה.
לדעת המחמירים, העובר נחשב כאדם חי והפלתו כרצח, ואם כן כשם שאסור להרוג אדם חולה כך אסור להרוג עובר חולה. וכן הורו הרב פיינשטיין זצ"ל בספרו שו"ת אגרות משה, והרב אוירבאך זצ"ל, והרב אלישיב שליט"א, וכן דעת עוד הרבה פוסקים.
לעומתם המקילים סוברים, שהעובר אינו נחשב אדם חי והפלתו אסורה משום השחתה וחבלה בלבד. ואזי כאשר העובר סובל מסיבוכים קשים שעלולים לגרום לו ולבני משפחתו סבל רב – מותר יהיה להפילו. שכשם שמותר לאדם לקטוע את ידו החולה, כך מותר לאשה להפיל את עוברה החולה. אבל מסיבות כלכליות או חברתיות אסור לאדם לקטוע את ידו או לעקר את עצמו וכן אסור לאשה להפיל את פרי בטנה. וכן הורו הרב ישראלי זצ"ל בספרו עמוד הימיני, והרב אליעזר ולדינברג שליט"א בספרו שו"ת ציץ אליעזר.
למעשה השאלה כרוכה בעוד גורמים, כמו שלב ההריון. שכן יש מקילים להפיל בארבעים הימים הראשונים של ההריון, שעד אז לדעתם העובר עדיין לא נחשב כאדם חי. ויש מקילים אף בכל שלושת החודשים הראשונים של ההריון. והמקילים מתירים גם אח"כ, עד סוף החודש השישי, להפיל עובר שסובל מתסמונת דאון.
ויש סוברים שגם במקרה שהעובר חולה אסור להפילו, אלא שאם ההפלה נעשית בדרך עקיפה, כגון על ידי זירוז לידה, האיסור הוא מדברי חכמים.

האם נכון לפרסם הלכה זו

לפני כעשר שנים סיפרה לי אחותי, שעבדה כאחות בבית החולים שערי צדק, שרוב התינוקות היהודים שנולדים עם תסמונת דאון הם ממשפחות שומרי מצוות. וזאת משום שהציבור אינו מודע לכך שיש פוסקים שמקילים להפיל במקרים של מחלות, ולכן נשים רבות אינן מבצעות בדיקות הריון. וגם מי שנבדקה והתברר כי עוברה סובל מתסמונת דאון, אינה מעלה בדעתה שיש מקום לשאול בזה שאלת חכם.
הזדעזעתי לשמוע עובדה מצערת זו, וליתר בטחון בדקתיה עם רופאים שונים, ואכן התברר שזו המציאות, רוב הילדים בעלי תסמונת דאון נולדו באותה תקופה ממשפחות של שומרי מצוות. וחשבתי שיש ערך גדול לפרסם את דעת המקילים, וכפי שמצינו בהלכות רבות, שבשעת הצורך אפילו במקרה של ספק דאורייתא אפשר להקל, ובמיוחד כאשר ניתן לבצע את ההפלה בדרך עקיפה שלדעת כמה פוסקים האיסור יהיה מדברי חכמים, ואזי מדובר בספק דרבנן.
אלא שידעתי שיהיו שיטענו כי אין לפרסם את דעת המקילים, שמא תיפרץ על ידי כך הגדר, ויהיו נשים שיורו לעצמם היתר להפיל גם מסיבות כלכליות או חברתיות, דבר האסור לדעת כל הפוסקים.
הלכתי לשאול בזה את אחד מרבותי גדולי הדור, שאינני מזכיר את שמו, מפני שלא בקשתי את רשותו לכך. וענה לי שחשוב מאוד לפרסם את דעת המקילים, ואף שהוא עצמו לא רצה להכריע כאחת הדעות, אמר לי שכל משפחה שרוצה לסמוך על דעת המקילים רשאית. ואכן לימדתי הלכה זו במסגרת פינת ההלכה של ערוץ שבע. לאחר מכן סיכמתי הלכות אלו בהרחבה בספרי פניני הלכה חלק ג'.

מקרים שאין בהם מחלוקת

כאשר יש חשש שהאב או האם יאבד את שפיות דעתו בעקבות לידת ילד בעל מום, גם הפוסקים המחמירים מקילים להפיל, הואיל ומחלת נפש נחשבת כסכנת נפשות, שכן רוב חולי הנפש מתים בקיצור ימים.
לעומת זאת כאשר ישנם קשיים כלכליים, או שבחורה נתעברה בלא נישואין, לכל הדעות אסור להפיל. ואם אין בכוחה של האם לגדל את ילדה, תוכל למוסרו לאימוץ. משפחות רבות של חסוכי ילדים ישמחו לקבל את ילדה, ויהיו אסירי תודה על כך.

האם מותר לשאול רב שמקל

בשאלות גדולות וגורליות שכאלה ראוי תמיד לשאול שאלת חכם, מפני שהתשובה תלויה בפרטים רבים, ובבעיות מצפוניות קשות, ולא תמיד אדם יכול להעריך נכונה את כוחותיו. אלא שמותר לבני הזוג לבחור לנהוג על-פי השיטה המתירה, ולשאול רב שסובר שמותר להפיל עובר חולה או בעל מום. ומי שיש לו רב מובהק – ראוי שישאל אותו.
יש לציין כי למרבה הצער, קרו מקרים רבים שרופאים התרשלו במלאכתם, ערכו בדיקות חלקיות, שעל פיהן חרצו את גזר דינו של העובר למוות, ובאמת העובר היה בריא ושלם. לפעמים זה קורה לאחר שמתקבלות תוצאות לא ברורות, והאחריות המקצועית מחייבת לערוך בדיקה חוזרת, אולם הרופא, מתוך יחס של זלזול בעובר, נחפז והורה על הפלה.
זו הסיבה שיש סיפורים רבים על נשים שהרופאים הורו להן לבצע הפלה, והן נהגו כדעת המחמירים ולא הפילו, ולבסוף נולד להם במזל טוב ילד בריא ושלם.

מעלתם של הורי הילדים

חובה קדושה לציין לשבח את ההורים שמטפלים במסירות ובאהבה בילדיהם הסובלים מתסמונת דאון. ואף שיש אומרים שמותר להפיל במקרה כזה, אחר שנולד הרי הוא אדם חי וצריך להתייחס אליו במלא הכבוד והאהבה. זה נסיון קשה, שרבים אינם מסוגלים לעמוד בו. ואותם שעומדים במשימה הגדולה הזו, ומעניקים לילדם אהבה וחינוך, ומטפחים את כשרונותיו, ראויים להערכה עצומה. צדיקים אלו צריכים לשמש לנו דוגמא ומופת לטוב לב ואחריות מוסרית.

מעשה מהרב ישראלי זצ"ל

לעיתים ישנן מחלות שגם אחר בדיקה נותר ספק, יתכן שהעובר בעל מום ויתכן שלא. גם במקרים הללו לדעת המקילים מותר לבצע הפלה.
ומעשה באדם ששאל את הרב ישראלי זצ"ל על מקרה שכזה, והרב התיר להפיל את העובר. אבל ליבו של אותו אדם נקפו, והלך לשאול רב אחר, והרב השני שנטה להחמיר בדינים אלו פסק שאסור להפיל.
אותה משפחה החליטה להחמיר על עצמה ולא לבצע הפלה, ונולד להם במזל טוב תינוק בריא ושלם.
לאחר מכן הלך אותו אדם לרב ישראלי וסיפר לו שהחליטו להחמיר ובעזרת ה' נולד להם תינוק בריא ושלם. הרב ברכם שיזכו לגדלו לתורה ולמצוות ולחופה ומעשים טובים. אבל הקפיד עליו ונזף בו, ואמר, שאין סומכים על הנס.

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד