על הרצי"ה קוק זצ"ל

י"ד אדר הוא יום השנה לפטירת מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב ובנו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל. לקראת האזכרה ליקטתי אמירות ומעשים שכתב אחד מתלמידיו המובהקים, דודי הרב אברהם רמר זצ"ל, בקובץ "גדול שימושה".

בישיבה

פעם הגיע לשיעור תנ"ך בישיבה, והתלמידים לא הופיעו לשיעור. ניגש מיד לעמוד והחל להתפלל "מעריב", והודיע לי שלא יבוא יותר לישיבה. כששאלתיו: והרי הרב כאן ראש הישיבה, יצאו התלמידים ולא הרב? ענה: "אצלי אין כפייה דתית"! (ע' מט).
קבוצה מבני הקיבוץ הדתי היתה אמורה ללמוד חודש בישיבה. בין תלמידי הישיבה נשמעה טענה, שאין יכולת קליטה בישיבה, וכדי לחזק את האווירה הישיבתית צריכה הישיבה קודם כל להתגבש בתוכה. הרב דרש בכל תוקף לקבל קבוצה זו באומרו: "כל מחשבה על ניתוק בין ישיבתנו להתיישבות העובדת, לא תקום ולא תהיה". והכריחני לקבל את הטיפול בקבוצה. (ע' לו).
לאחד אמר דבר אחד ולשני הפכו. לשאלה מדוע סתר את עצמו, השיב: בעבר היו הלל ושמאי, שמאי דחף באמת הבניין משום שהיה גם הלל, והלל לימד על רגל אחת משום שהיה גם שמאי, "ומה אפשר לעשות שאני צריך להיות גם הלל וגם שמאי" (ע' נא).
הזכיר שדואג ואחיתופל היו שני בחורי ישיבה מקולקלים, והנזק שגרמו בחורי ישיבה מקולקלים לעם, גדול יותר מכל נזק אחר (ע' כ).

לימוד תורה

פיתח בתלמידים יחס של הערצה לראשונים, והיה חוזר ומשנן (שבת קיב, ב): "אם ראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם" – כלומר אם אתה מרגיש ביחסך אליהם כחבר, הוא אומר דבר ואתה אומר דבר – "אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר". וציין על כך את דברי הסמ"ע: "אם ראשונים כמלאכים אתה אדם, ואם ראשונים כבני אדם אתה חמור".
כשהיה מזכיר דמות חכם מחכמי הגמרא, היה מרחיב את הדיבור לא רק על המימרא, אלא גם על דמותו כפי שהיתה משתקפת מהגמרא כולה. והסביר זאת שחייב אדם לראות את בעל השמועה כאילו עומד לנגד עיניו. (ע' קיא).
כששמע ביקורת על פירוש ה'אבן-עזרא' שנאמרה מפי תלמיד ישיבה אחד, רעם: "אני מפחד מ"אבן-עזרא". (ע' קיב).
הבחין בסיעתא דשמיא המיוחדת של פרשני הרי"ף, המצטיינים בבהירות הלשון.
הדריך ללמוד "שב שמעתתא", משום שעוסק בעניין שלם כסדר.
ציין שהלמדנים היותר מעמיקים העדיפו את ה"נתיבות" על ה"קצות". (ע' יט).

אברכים ומלגות

היו תלמידים שנמנעו מלקבל תמיכה מהישיבה (אולי מפני שחששו לדעת הרמב"ם) והקפיד שיקבלו.
לטענה, שהאברכים בישיבה נתמכים בסכומים שאינם שווים, דרש מהרב רענן זצ"ל להשוות את הסכומים, כדי שלא תיווצר קנאה. לשאלה מניין ישיג את הכסף, ענה, שמהיכן שנמצא לאחד, יהיה לכולם.
אולם לדרישה להגדיל את התמיכה לבעלי משפחות גדולות, ענה: "ב'מרכז הרב' אין "כולל"… אנחנו עוזרים לבחור עד שימצא את מקומו, כשהכיוון הוא חינוך או רבנות. (ע' לו).

סגולות

אחרי מלחמת ששת הימים, נמצאה תעודה המיוחסת לר' אליעזר מגרמיזא, בעל "הרוקח", בה כתוב שאם יקיפו 300 כהנים את הר הזיתים תהיה זו סגולה לשלום.
משפחה ירושלמית פירסמה תעודה זו והחלה לארגן ברכת כהנים המונית ליד הכותל. שאלנו את הרב מה דעתו בעניין, והפנה לרבנות הראשית. אחר כך אמר, שהמקור לרעיון הרי הוא התעודה שנמצאה בשם ר' אליעזר מגרמיזא. וגם ר' אליעזר מגרמיזא, עם כל חשיבותו, יודע שהסגולות הכתובות בגמרא הן בעלות חשיבות גבוהה יותר; ובגמרא נאמר (ירושלמי פאה א, א), שחילותיו של אחאב ניצחו משום שלא היה בהם דילטורין (בעלי לשון הרע)… (ע' כו).

אתחלתא דגאולה

על שאלה, אם אנו נמצאים באתחלתא דגאולה, ענה, שכבר ר' שלמה אלקבץ דיבר על אתחלתא דגאולה בזמנו.
כשנפגש עם ר' לייב בנו של ה"חפץ חיים", סיפר לו ר' לייב, שכשהגיעה השמועה לאביו על הקמת "פתח-תקווה", קרא לו ואמר: "ר' לייב, הייבצעך און דיע מעסע.." (המעשה מתחיל).
לשאלה, מה נאמר למפקפקים מתוך הציבור החרדי על תחילת גאולתנו, ענה: "אנחנו לא קראים! אנחנו יהודים של גמרא, ושם (סנהדרין צח, א) מדובר על הקץ המגולה, שאם ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה לעם ישראל שקרבו לבא, אז אין לך קץ מגולה מזה. ואלו דברים מפורשים". (ע' כט).
מפורסם היה בשמו, שהוא אומר שרוב גדולי ישראל לא התנגדו לציונות. אחד התלמידים בישיבה רינן, שלא יעז לומר זאת ליד ארון הקודש. התגנבו הדברים לאזני הרב ומיד רץ לישיבה, פתח את ארון הקודש ואמר: "מי שאומר שרוב גדולי ישראל התנגדו לציונות הוא משקר. האמת ניתנת להאמר, שהציונות היתה תנועה חדשה, ורוב הגדולים לא ידעו איך להתייחס אליה. מבין אלה שהתייחסו, רובם היו לחיוב, מלבד שני גדולים שהתנגדו, רבי חיים מבריסק ורבי דוד פרידמן".
שאלתי, ומדוע התנגדו? השיב בשאלה: "וכי לא היה למה להתנגד"? (ע' ל)

בן גוריון והרצל

התבטא בחריפות כנגד בן גוריון, על שהתפאר שגר עם אשה ללא חופה וקידושין. ואמר בין השאר, שכל זמן שהיה ראש ממשלה לא דיבר כנגדו, כי היה חייב בכבוד מלכות. אולם מאחר וירד מגדולתו מרשה לעצמו לומר זאת.
שאלתיו: והרי הוא הקים את המדינה? ענה: "הרב מימון הקים את המדינה"! (ע' לט). (הרצי"ה התבסס על עובדות מסוימות, ולא כאן המקום להרחיב בדבר).
(ואף אנחנו שמענו ממנו כמה פעמים שאמר על בן גוריון, שבמחילת כבודו היה אפיקורס).
(לעומת זאת את הרצל העריך) והיה חוזר על הידיעה מפיו של ר' אהרן מרכוס ז"ל, שהרצל הוא מצאצאי מהר"י טיטצאק והוא ממשפחה ספרדית. (ע' נד).

זכותינו על הארץ

אחר חתימת בגין על הסכמי "קמפ-דויד" הוציא את ספר המצוות ואמר: "הוא אולי שכח שאנו לא נמצאים כאן מכוח הרצל והציונות, אלא מכוח דבר ה' כפי שבא לידי ביטוי בדברי קודשו של הרמב"ן".
לשאלתי, אבל הרי חלק גדול של העם – ומתוך כך הצבא – אינו רוצה להלחם? ענה: "כאן בארץ גדל דור בריא, אלא שמערכת החינוך הזאת…"
וכששאלתיו, מה עלינו לעשות בתנאים אלו, ענה: "קודם כל שני ה'אלפים' – אהבה ואמונה, ואהבה קודמת לאמונה" (ע' מ').

עם גדולי תורה

כשהיה נפגש עם הרב יחזקאל סרנא, ראש ישיבת חברון, היו מתחבקים ומתנשקים בחום ובאהבה. (ע' מו).
התכוון לנסוע לישיבת פונביז' לעיין בכתבי האדר"ת הגנוזים שם. התברר לי שהוא עומד לנסוע לבדו ונלוויתי אליו. בכניסה אמר לי שלרב כהנמן זכות גדולה בבניין קריה של תורה, אבל כתם גדול רובץ על הישיבה שתלמידיה ביזו בה שני תלמידי חכמים, את הרב הרצוג זצ"ל ואת הרב אונטרמן זצ"ל, ותגובת הישיבה לא היתה מספיק חריפה.
בצאתו, שאלו הרב כהנמן כיצד הוא מתכוון לחזור, וכשהשיב – באוטובוס, אמר לו הרב כהנמן, שזמן זה תורה, ושיסע במונית. כשהגענו לתל-אביב, שאלתיו: וכיצד ניסע? ענה: "מצווה לשמוע דברי חכמים". ונסע במונית. (ע' מח).

לימוד אמונה

את הגמרא (שבת לא, א) בה מתוארות שאלות שנשאל אדם ביום הדין, וביניהן: "נשאת ונתת באמונה", היה מבאר, האם למדת אמונה? ועל השאלה "ציפית לישועה", היה מוסיף את דברי הר"ן: "האם ציפית להתקיימות דברי הנביאים בימיך". (ע' ס').
היה חוזר ומשנן: "אין מחלוקות ברוחניות" (ע' סא).
חזר, שינן ולימד, שהבדלה אינה הפרדה, והוסיף להדגיש זאת בצרפתית: "דיפרנסיסיון אינו ספרסיון". ואמר שכאשר יתפרסם משפט זה, תבוא גאולה לעולם. (ע' סו).
שאלו הרב ירחמיאל ויס, האם הרמב"ם היה "מקובל". ענה, שבעל התניא, אומר שהרמב"ם היה מקובל גדול. שאלו, ומה אומר הרב? ענה, שישנן הרבה דרכים להגיע למעלה.
לשאלה האם בזמן התחדשות הנבואה יהיה מקום גם ל'פילוסופיה דתית', ענה: ה'מורה-נבוכים' זו תורה. [בלשון זו ענה גם הרב דוד הנזיר זצ"ל]. (ע' סב).
היה אומר בשם רבי מנשה מאיליה, שהעולם לא יכול להיות שלם כל עוד אי שם בקצווי תבל ישנה איזה תולעת בנקיק הסלע שהאבן לוחצת עליה והיא מרגישה לא כל כך בנוח. (ע' סח).

עוד על לימודי חול בגיל תיכון

ערך כפול ללימודי החול: מצד הערך שבידיעת המדעים, ומצד הצורך בהם לפרנסה ודרך ארץ ● אין לדחות את לימודי החול לגיל מופלג ● מה מלמדת עמדת הרב קוק בעניין ´תחכמוני´ ● איך לנהוג בנוסח התפילה כשהאב שינה מנוסח הסב

שאלה: אחר המאמרים והתגובה נוצרה אצלי מבוכה: האם ישיבה לצעירים שמשלבת בה לימודי חול היא בדיעבד או לכתחילה?

תשובה: שתי סיבות ללימודי חול. האחת מפני הערך העצמי שבלימודי החכמות, כדברי התלמוד (שבת עה, א), הרמב"ם (תשובה ק"ן), הגר"א (כמובא בהקדמה לפאת השולחן) ועוד. השנייה משום דרך ארץ, כפי שאמרו חז"ל (אבות ג, יז): "אם אין דרך ארץ אין תורה". ודרך ארץ היא היכולת של אדם לעבוד להתפרנס ולהשתתף בקיומו של עולם, וכיום בלא תעודת בגרות רוב האנשים אינם בדרך ארץ.

לפיכך, מן הסיבה הראשונה אין זה משנה כל כך אם לימודי החול יהיו נלמדים במקביל ללימודי הקודש, או שבשנות הנעורים הראשונות ילמדו רק לימודי קודש ואח"כ ירחיבו בלימודי חול. כמו כן אין צורך ללמוד דווקא את התוכנית המוכתבת על ידי משרד החינוך ללימודי המדעים, אלא יכול כל תלמיד לבחור לעצמו תוכנית שתרחיב את ידיעותיו לפי התחומים הקרובים ללבו ולכשרונותיו.

אולם מן הטעם השני של דרך ארץ יש מעלה לתוכנית לימודים המשלבת לימודי חול עם לימודי קודש, מפני שבפועל יקשה על חלק מהתלמידים להשלים אח"כ את תעודת הבגרות, ורבים מהם יתקשו בפרנסתם ובהשתתפותם ביישובו של עולם.

הנהג בהם מנהג דרך ארץ

סוגיה זו דומה למה שנחלקו במסכת ברכות לה, ב: לדעת רבי ישמעאל צריך אדם לנהוג בדרך ארץ, היינו שיחד עם לימוד התורה יעסוק גם בפרנסתו וביישובו של עולם, ואילו לדעת רבי שמעון בר יוחאי צריך לכתחילה לעסוק בתורה בלבד. ומסכם אביי: "רבים עשו כר´ ישמעאל ועלתה בידם, כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם". וכן רבא אמר לתלמידיו, בבקשה מכם אל תבואו לפני בימי ניסן ותשרי (אלא עסקו בצרכי פרנסתכם), כדי שלא תהיו טרודים במזונותיכם כל השנה.

כך גם לגבי הלימוד לתעודת הבגרות: ההדרכה לרבים היא להנהיג בהם מנהג דרך ארץ, באופן כזה שעד גיל שמונה עשרה יסיימו את מבחני הבגרות. ואע"פ כן אינני שולל את דרך היחידים, כפי שאין לשלול את דרכו של רשב"י.

אלא שגם לפי שיטת רשב"י יש ערך בלימודי חול. ואף שלשיטתו אין צורך בתעודת בגרות – מכל מקום תלמיד חכם שלם צריך להיות מצוי גם במדעים השונים. וברור שאין הכוונה לדחות את תלמודם עד לגיל שמונים, אלא הכוונה שעד לגיל עשרים בערך צריך כל תלמיד ישיבה להיות בעל השקפה רחבה הכוללת ידיעה כללית בחכמות השונות.

עמדת הרב קוק

שאלה: טוענים שמרן הרב קוק זצ"ל התנגד לשילוב לימודי חול עם קודש, וכי ישיבה צריכה להיות על טהרת הקודש. וכן כתב באגרת תרמ"ד, שרק מתלמודי התורה יצמחו תלמידי חכמים, ולא מבתי הספר שמשלבים קודש וחול כדוגמת ´תחכמוני´.

תשובה: אין להשוות את בית הספר תחכמוני דאז לישיבות התיכוניות ולבתי הספר התורניים שלנו. מנהלי בית הספר תחכמוני לא התיימרו כלל לגדל תלמידי חכמים. מראש היה ברור כי תוכנית הלימודים של תחכמוני מבוססת על פשרה מרחיקת לכת, שייעודה העיקרי שמירת המסגרת של אורח החיים הדתי, למען הורים שעיקר רצונם לחנך אדם מודרני, ואע"פ כן מעוניינים שיישאר שומר תורה ומצוות.

אבל על ישיבה שילמדו בה גם מעט לימודי חכמות לצורך ידיעת חכמת הבורא ודרך ארץ – עליה לא דיבר מרן הרב קוק זצ"ל בהתייחסותו לבית ספר תחכמוני.

ולהפך, בכמה מקומות כתב על הצורך שתלמידי חכמים יהיו מצויים בחכמות השונות, כפי שכתב למשל באגרת קמט, על "הצורך הגדול, שיש לנו כעת, לעשות את הבנים, המגודלים בתורה ויראת שמיים, חמושים כפי ההכרח בידיעות השימושיות, הנוגעות לצורכי החיים, למען לא יהיו הם בגדלם החלק היותר חלש מהאומה…" וכיוצא בזה כתב במאמרו דרישת אלקים (עקבי הצאן עמוד קכט): "על כן עם הגבר עוז התורה, הרחבת החכמה העולמית לפי האפשרי מוכרחת היא. אם אי אפשר לו לכל בן תורה להיות חכם רשמי (בעל תואר) בכל מקצועות המדעים, אבל אפשר לו להיות איש יודע את המצב הכללי של צביון הרוח שבדורו, כדי שידע איך לפרנסו ולהיטיבו".

בנוסף לכך, גם מצד דרך ארץ אין להביא ראייה מדברי מרן הרב קוק, שכן לפני מאה שנה לא היה צורך גדול כל כך בלימודי חול לשם פרנסה, וגם מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל התייחס לתקופה שבה תעודת הבגרות לא נצרכה כל כך, אבל במשך עשרות השנים האחרונות הצורך בה לשם פרנסה גבר מאוד, וכיום היא בכלל דרך ארץ הנזקקת לקיומה של תורה.

ואף מרן הרב קוק עצמו, ששלח את בנו הרב צבי יהודה לתלמוד תורה רגיל בבויסק, שכר למענו מורים פרטיים שלימדוהו את השפה הרוסית והגרמנית, ואף חשבון וכיוצא בזה.

הישיבות התיכוניות כיום

שאלה: האם הישיבות התיכוניות של ימינו ראויות להיחשב כישיבות שהן לכתחילה?

תשובה: ההגדרה ישיבה תיכונית כוללת ישיבות רבות ברמות שונות. ישנן שהן בהחלט בדיעבד, מפני שלימוד התורה שבהן איננו תופס את המקום הראוי לו. ויש ישיבות שבהן הקודש הוא העיקר, והמסגרת שלהן היא לכתחילה במציאות הקיימת.

גם באותן ישיבות התיכוניות שהקודש אינו זוכה למעמד המרכזי הראוי לו, הר"מים בדרך כלל אינם אשמים בכך. אופי הישיבה נקבע בעיקר על ידי ההורים, שמחנכים את ילדיהם ובוחרים את הישיבה שעונה על דרישותיהם. ובישיבות אלו אכן יש מידה רבה של בדיעבד, ואחוז מסוים מבוגריהן אינו ממשיך כראוי בדרך התורה והמצוות. ואע"פ כן, ראוי לשבח את הר"מים באותן ישיבות, שהם מקרבים את נערי ישראל לתורה לפי מה שבכוחם לקלוט, ולא מעט מבוגריהם גדלו ונעשו תלמידי חכמים מובהקים.

בן למשפחה חסידית שהתרגל בנוסח אשכנז

שאלה: אבי שייך למשפחה חסידית, אבל בצעירותו הוא למד בישיבה ליטאית והתרגל להתפלל בנוסח אשכנז. גם אני התרגלתי להתפלל בנוסח אשכנז. בעקבות הדברים שפורסמו בשבוע שעבר, שאלתי האם עלי לחזור לנוסח ספרד-חסידי כמנהג משפחת סבי, או להמשיך בנוסח אשכנז כמו אבי?

תשובה: הכלל הוא שצריך להתפלל בנוסח העדה של אביו, ולכן גם אם אביו שינה לנוסח אחר, הנוסח המסורתי הוא נוסח משפחת האב, ולא נוסחו הפרטי של האב. לפי זה היה ראוי שתחזור להתפלל בנוסח חסידי, וכך אכן מורים הפוסקים החסידיים.

אלא שמנגד, כתבו כמה מגדולי הפוסקים האשכנזים, שהואיל והחסידים עצמם שינו לפני כמאתיים שנה את נוסחם, מנוסח אשכנז המקורי לנוסח ספרד-חסידי התואם יותר את כוונות האר"י ז"ל – הנוסח המסורתי המחייב הוא בעצם נוסח אשכנז. ולכן גם אם אין דורשים כיום מבני משפחות החסידים לחזור לנוסח אשכנז, מכל מקום מי שכבר התרגל בנוסח אבותיו המקורי, ודאי שאינו צריך לשוב ולשנות לנוסח ספרד-חסידי. וכך כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ב, כד).

וכיוון שיש בזה דעות שונות, רשאי השואל להחליט כיצד לנהוג. וטוב להתייעץ בזה עם רב שמכיר אותו, מפני שלהחלטה כזו ישנם היבטים רבים, כמו כיבוד הורים, התאמה לקהילה וחינוך הילדים.

יחד שבטי ישראל

בעיקרי התפילה ההבדלים בין העדות הם מזעריים ● נוסחי כל העדות כשרים ויוצאים בהם ידי חובה ● ראוי להחזיק במסורת האבות גם בהגייה וגם בניגוני התפילה ● שמירה על מסורת אבות מול ערכים אחרים

היווצרות נוסחי התפילה השונים

שאלה: כיצד נוצרו ההבדלים בין נוסחי אשכנז וספרד?

תשובה: בעקבות הגלויות ופיזור הקהילות. אמנם בעיקרי התפילה, היינו במה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, כברכות קריאת שמע ותפילת עמידה, השינויים קלים מאוד. אלו שינויים הנובעים משיבושים שנגרמו עקב טלטולי הגלויות, או מפני שגדולי הפייטנים והרבנים הוסיפו לפעמים מילים או משפטים בתפילה, כדי להדגיש עניין מיוחד, ואותן התוספות נשתרשו בנוסח קהילותיהם.

ואף בסדר הקורבנות ופסוקי דזמרה, שנקבעו בתקופת התלמוד והגאונים, השינויים קטנים. אבל בתוספות שנוספו בתקופת הראשונים, הן בסדר הקורבנות והן במה שאומרים בסיום התפילה, ההבדלים בין העדות נעשים בולטים יותר. כי מה שנהגו להוסיף בספרד לא בהכרח התקבל באשכנז, וכן להפך. במיוחד הדבר בולט בפיוטים שנתחברו בתקופת הגאונים והראשונים, והוכנסו לסדר התפילה בימים הנוראים ובחגים. וכך אנו מוצאים פיוטים שונים לגמרי בסדר תפילות הימים הנוראים בין מנהגי ספרדים ואשכנזים.

ומכל מקום ברור לכולם כי כל נוסח שנתקבל על ידי אחת מעדות ישראל הוא נוסח כשר, וכל מי שיתפלל בו יוצא ידי מצוות התפילה.

ההבדלים בביטוי האותיות והניקוד

גם במנהגי הגיית העברית יש שינויים בין העדות, הן לגבי מבטא האותיות, כמו בהגיית חית ועין, והן לגבי הניקוד, כמו בהגיית קמץ וחולם. ועל בני כל עדה להמשיך במנהגם. ומכל מקום אם שינו יצאו ידי חובתם, שכל המסורות הקיימות בישראל בקריאת האותיות והניקוד כשרות לתפילה. הרב משה פיינשטיין זצ"ל (אג"מ או"ח ג, ה) מוכיח זאת מהנוסח שצריכה האישה החולצת לומר בעת החליצה, שעל פי הדין חובה שתאמר את המילים בלא להבליע שום אות, ועם זאת יוצאים בכל המבטאים השונים שבכל העדות, ומכאן שכל המבטאים כשרים.

דברי האר"י על הנוסחים השונים

מסרו בשם האר"י הקדוש, שבאר שיש שורש עליון להבדלים שבין הנוסחים השונים, שקבלה בידינו כי יש ברקיע שנים עשר חלונות כנגד שנים עשר שבטי ישראל, וכל שבט ושבט עולה תפילתו דרך שער אחד המיוחד לו, והוא סוד שנים עשר שערים הנזכרים בסוף ספר יחזקאל (שער הכוונות דף נ, ד, מ"א סח, א, מ"ב סח, ד).

שאלה: אם שורשי ההבדלים בין הנוסחים נובעים מהשינויים שבין שנים עשר השבטים, מדוע תולים את השינויים בגלויות?

תשובה: אילו זכינו ולא גלינו מארצנו, האחדות בישראל הייתה ניכרת יותר, ועיקר התפילה הייתה נשארת בנוסח אחיד כפי שתיקנוהו אנשי כנסת הגדולה, והשינויים הנובעים מהאופי המיוחד של כל שבט ושבט היו באים לידי ביטוי בתוספות מיוחדות שאחר התפילה ובמנגינות שמלוות את התפילה. אבל אחר שגלינו מארצנו נוצר פירוד בישראל, וההבדלים נעשו חריפים יותר, והגיעו אף לנוסח עיקר התפילה. אלא שגם כאשר גדלו הפירודים שבין העדות, אין השינויים בבחינת טעות, אלא כל שינוי מבטא דגש מסוים המתאים לאופיו המיוחד של שבט אחד מישראל.

שמירת נוסח אבות

שאלה: האם יכול אדם לבחור את הנוסח החביב עליו, או שעליו להמשיך בנוסח אבותיו?

תשובה: ראוי שכל יהודי ימשיך במנהג אבותיו. וכפי שמובא בירושלמי (עירובין ספ"ג), ששלח רבי יוסי לבני הגולה סדר מועדות (היינו נוסח התפילה), אבל הוסיף "אל תשנו ממנהג אבותיכם". כלומר אף שהנוסח ששלחתי לכם הוא מדויק יותר, מכל מקום הואיל ויותר חשוב לשמור על מנהג אבותיכם, לכן אל תשנו. וסמכו עניין זה על הפסוק "אל תטוש תורת אמך" (משלי א, ח).

באילו מקרים מותר לשנות את הנוסח

ואף שצריך כל אדם לשמור על מנהג אבותיו, ברור שמנהג זה אינו חשוב יותר מדינים אחרים, ולכן פעמים רבות שהוא נדחה. למשל, אדם היודע בוודאות כי אם יתפלל בבית הכנסת שבנוסח אבותיו יכוון פחות בתפילתו, ואילו בבית הכנסת שבנוסח אחר יכוון יותר – יבחר את בית הכנסת שבו יכוון יותר, שזהו עיקר התפילה (וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק חו"מ כד). אמנם במקרה של ספק, מוטב שיתפלל בבית הכנסת שבנוסח אבותיו, מפני שלטווח ארוך מסתבר שדווקא בנוסח אבותיו יכוון יותר. כי פעמים שבגיל צעיר אדם אינו מעריך כראוי את הקשר שלו לנוסח אבותיו, אבל עם השנים הוא מגלה את הקשר העמוק שלו דווקא לנוסח זה.

ומי שיש לפניו שני בתי כנסת: באחד מתפללים בנוסח אבותיו, אבל אין מקיימים בו שיעורי תורה, ובשני אמנם מתפללים בנוסח אחר, אבל מתקיימים בו שיעורי תורה. אם הוא מעריך שעל ידי תפילותיו בבית הכנסת שיש בו שיעורי תורה יזכה ללמוד יותר תורה, מוטב שיתפלל בו אף שאינו בנוסח אבותיו. וכן לגבי בחירת ישיבה ללמוד בה, אין להחליט על מקום הלימוד לפי נוסח התפילה, אלא יבחר את הישיבה שבה יוכל להתעלות יותר בתורה ובמצוות.

וכן כאשר ישנם שני בתי כנסת, האחד בנוסח אבותיו, אבל הוא חושש שלא יוכל להתחבר עם קהילת מתפלליו, מפני שהם מבוגרים או צעירים ממנו, או שהם מעטים מידי, או מכל סיבה אחרת. ולעומת זאת, בבית הכנסת שבנוסח האחר ישנה קהילה מגובשת שאליה יוכל להתחבר יותר. אם הוא סבור שעל ידי התפילה בקהילה המגובשת יהיה קשור יותר לקהילה הדתית, ורמתו הרוחנית תעלה או לפחות תישמר יותר – מוטב שיתפלל בה למרות שאינה בנוסח אבותיו.

שמירת המנהגים לכתחילה

שמירת המנהגים כוללת בנוסף לנוסח התפילה, גם את צורת ההגייה, תימנים בהגייה תימנית, ספרדים בהגייה ספרדית, ואשכנזים בהגייה אשכנזית וכו'. וכן ראוי לכתחילה שכל עדה תמשיך להתפלל במנגינות התפילה שלה (ע' רמ"א או"ח תריט, א). כמובן שאפשר להוסיף ולחדש מנגינות, אבל הכוונה שבעיקר התפילה יישמר הניגון המסורתי שנתקדש במשך דורות. לשם כך צריך כל אדם להתפלל לכתחילה בבית כנסת שבנוסח אבותיו.

וצריך לדעת שישנם בישראל עשרות מנהגים. נוסח ספרדים מתחלק לכמה מנהגים. בענייני הלכה, השינויים העיקריים הם בין הנוהגים על פי השולחן ערוך לנוהגים על הבן-איש-חי, ועוד ישנו נוסח של יוצאי צפון אפריקה. ואמנם בענייני הנוסח וההלכה השינויים ביניהם קטנים, אבל במנגינות השינויים גדולים יותר. ואפילו בין עולי צפון אפריקה יש הבדלים במנגינות, עד שבאוזני עולי מרוקו נשמעים עולי אלג'יר כמזייפים, ולאוזני עולי לוב שניהם נשמעים כמזייפים. וכדי לשמור על המנהגים באופן מושלם צריך שיהיו בתי כנסת מיוחדים לעולי טריפולי, לעולי טוניס, לעולי אלג'יר, לעולי מרוקו, וכן לעולי עיראק, לעולי סוריה, לעולי פרס ולעולי טורקיה.

וכן בין עולי אשכנז ישנם מנהגים שונים. ההבדל הגדול ביותר הוא בין החסידים לשאר אשכנזים. אבל ישנם עוד הבדלים משמעותיים בצורת ההגייה ובמנגינות. מנגינותיהם של מתפללי נוסח אשכנז ממערב אירופה שונים לגמרי ממנגינותיהם של מתפללי נוסח אשכנז מליטא. ולגבי ההגייה, יש לפחות ארבעה סוגי הגיות: של עולי ליטא, עולי פולין, עולי גליציה ועולי הונגריה. וכן יש שוני בין החסידיות השונות בכמה מנהגים ובמנגינות. וכן בין התימנים ישנם שני נוסחים עיקריים, 'בלאדים' ו'שאמים'.

שמירת המנהגים מול חיזוק הקהילה

אלא שאם ההקפדה על שמירת המנהגים תגרום לפירוק הקהילה, עדיף לוותר על שמירת המנהגים. מפני שבדרך כלל כאשר הקהילה מגובשת, ומקיימת שיעורי תורה לגברים, לנשים ולילדים, ויש בה פעילות של גמילות חסדים, היא מצליחה לקשר את כל חבריה לתורה ומצוות. ולעומת זאת כאשר הקהילה נחלשת, גם חבריה נחלשים, ובמיוחד הדבר משפיע לרעה על הילדים.

ולכן, אף שלכתחילה טוב שכל אחד יתפלל לפי מנהג אבותיו, מכל מקום אם לשם כך יצטרכו להקים עשרות בתי כנסת קטנטנים, שבקושי יצליחו לקיים בהם מניין, וודאי שלא יהיה בכוחם לארגן שיעורי תורה – אזי עדיף שבני עדות הקרובות במנהגיהם זה לזה יתאחדו כדי להקים קהילה חזקה יותר.

למשל שכל יוצאי צפון אפריקה יתפללו ביחד, ואם גם זה לא יספיק, אז שכל מתפללי נוסח ספרד יתפללו ביחד. בנוסף לכך, אף שמלכתחילה היה ראוי שכל אחד ישמור בדייקנות את כל מנהגיו ונגינותיו, בדיעבד יש גם צד חיובי במיזוג הגלויות. וכיוון שאדם אינו בוחר לעצמו את מקום מגוריו לפי עדתו, ממילא נוצר מצב שהנוסחים הקרובים הולכים ומתלכדים.

לפיכך צריך בכל מקום ומקום לשקול את הערך של שמירת המנהגים מול הערך של הקמת קהילה חזקה ומגובשת. וכאשר יש מספיק משפחות מעולי אותה עדה, עד שיש בכוחם לקיים בית כנסת על טהרת מנהגיהם, מה טוב. אבל כאשר אין להם מספיק משפחות, מוטב שיתלכדו עם עדה הקרובה למנהגיהם, ובלבד שיקימו קהילה חזקה. ואם התלכדות העדות הקרובות לא תספיק לבניית קהילה חזקה, מוטב שבני כל העדות, ספרדים ואשכנזים ותימנים, יתלכדו לקהילה אחת. וסוגיה זו צריכה להישקל בכובד ראש, ובמקום שיש מרא דאתרא, הוא צריך להכריע בשאלות אלו.

הבחירות כמצווה

מעשיה הטובים והרעים של מפלגה נזקפים לזכותם ולחובתם של בוחריה ● מצווה לבחור במפלגה הפועלת למען מטרות חשובות ● הימנעות מלבחור – גאווה וטיפשות ● צל"ש למפד"ל והאיחוד הלאומי על שמירת השלום ●מתי אפשר להתפלל מנחה קצרה

מצווה לבחור במפלגות טובות

הבוחר במפלגה שתפעל למען מטרות חשובות מקיים מצווה – שעל ידו יתקיימו כל אותם מעשים טובים שנעשים ברמה הלאומית. אם בחר במפלגה שלוחמת למען שלמות הארץ ולמען ההתיישבות בכל מרחביה, הרי שהוא מקיים את מצוות יישוב הארץ. ואם בחר במפלגה שמתנגדת לכל נסיגה וויתור לרשעות הפלשתינית, הרי שהוא מקיים מצוות הצלת נפשות, כפי שכבר הוכח לכל יהודי שפוי. אם בחר במפלגה שמקדמת את החינוך לתורה ולאהבת העם והארץ, הרי שקיים מצוות תלמוד תורה, וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה. אם בחר במפלגה שמצאה דרכים לקירוב רחוקים לתורה ומצוות, הרי שסייע לקיום תורה ומצוות. אם בחר במפלגה שמצאה דרכים לחבב את השבת על כלל ישראל, הרי שקיים את מצוות השבת. אם בחר במפלגה שפועלת למען קליטת עלייה, הרי שקיים מצוות יישוב הארץ וחזון קיבוץ הגלויות. אם בחר במפלגה שמפתחת את הכלכלה לרווחת כל התושבים, הרי שקיים מצוות צדקה בדרגה הגבוהה ביותר, שעל ידה יתמעטו העניים בישראל. אם בחר במפלגה שפועלת למען המשפחות החלשות, הרי שקיים מצוות צדקה ברמה הרגילה. אם בחר במפלגה שפועלת למען עידוד הגירתם או גירושם של אויבי ישראל, הרי שפעל למען מצוות "לא ישבו בארצך" על פי כללי גר תושב. אם בחר במפלגה שנלחמת כנגד העוולות שבבתי המשפט ובראשם בית המשפט העליון, ופועלת למען הקמת המשפט על פי התורה, הרי שהוא מקיים את מצוות העמדת שופטים הגונים והורדת שופטים שאינם הגונים.

לעומת זאת, מי שבחר במפלגה שתמכה בנסיגה מחלקי ארץ ישראל – חטא כנגד מצוות יישוב הארץ וגרם לסיכון נפשות. ומי שבחר במפלגה שפוגעת בחינוך התורני – חטא כנגד מצוות תלמוד תורה. ומי שמתכוון לבחור במפלגה התומכת בהקמת מדינה פלשתינית חוטא כנגד מצוות יישוב הארץ ומסכן את נפשות ישראל.

ולפעמים יש מפלגות שטובות בדבר אחד ורעות בדבר אחר, ואזי כשהוא בוחר בהן יש בידו מצווה ועבירה. אבל אם יבחר במפלגה שטובה בכמה דברים, ירבו מצוותיו.

חשיבות ההצבעה של כל יחיד

יש שמתרשלים מלהגיע להצבעה מפני שנדמה להם שהפתק הקטן שלהם נטול חשיבות שהרי צריכים עשרות אלפי קולות עבור כל חבר כנסת. אכן באמת, כל קול הוא אחוז מזערי מכלל הקולות הנצרכים, אבל מצד שני השפעת המצביעים על המערכת הציבורית גדולה כל כך, עד שאפילו קול מזערי שווה הרבה. ואם יצביע למפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה, למרות שמגמותיה טובות, נמצא שמבטל את השפעתו, ובמידה מסוימת אף נותן חילו לזרים, שעל ידי כך כוחן של המפלגות הרעות מתחזק.

אם נבחן את 15 השנים האחרונות, נמצא כי כמעט בכל הקדנציות, חברי כנסת בודדים הכריעו את הכף לטובה או לרעה. בזמן ממשלת רבין הזכורה לשמצה, חברי כנסת בודדים הכריעו את הכף לרעה. ובזמן ממשלת נתניהו, בזכות כמה חברי כנסת בודדים נמנעה נסיגה מחבלי ארץ קודשנו, והופחתה במקצת הסכנה האיומה שנשקפה לנו בעקבות הסכמי אוסלו. גם בזמן ממשלות ברק ושרון, חברי כנסת בודדים מנעו מחדלים נוראים של כניעה נוספת לטרור. לו היה להם יותר כוח, אולי כבר יכולנו בעזרת ה' להכריע את האויב.

ההיבט התקציבי

גם מבחינה תקציבית, אם נחשב למשל, את ההשפעה של חבר כנסת אחד על תקציבי החינוך או ההתיישבות, נמצא שהיא עשויה להגיע למאות מיליוני שקלים. אם נחלק, כדרך משל, שלוש מאות מיליון ש"ח לשלושים אלף בוחרים (השווים ח"כ אחד), נמצא שכל מצביע השפיע על תקציב של כעשרת אלפים ש"ח. לא מעט. ייתכן לפי זה שהצבעה של אדם אחד שקולה כנגד כל התרומות שהוא נותן למוסדות חינוך או ליישוב הארץ במשך שנה, ואולי אף במשך ארבע שנים. כמובן שחשבון זה אינו מדויק – ייתכן שההשפעה של מצביע גדולה יותר וייתכן שפחותה, והדבר תלוי כמובן גם בהרכב הקואליציה. ובכל זאת, חשבון זה יכול לתת איזה כיוון ומשמעות, ולו רק מבחינה כספית, לערכו של כל מצביע.

לכן גם כשצריך לנסוע למרחקים גדולים, ראוי להתאמץ, לבוא ולהצביע.

כשהטיפשות והגאווה מתחברים

יש טיפשים גאוותנים שאינם מבינים את חשיבות הבחירות. הם מבחינים בצדק בצדדים השפלים שבפוליטיקה, אבל אינם מבינים את האחריות המוטלת על כל אחד לפעול לתיקון העולם, ובצדקנות גאוותנית הם מזלזלים בכל האנשים שמתעסקים בבחירות. אבל הרחמנות האמיתית היא עליהם.

ובכלל, השילוב של טיפשות וגאווה הוא שילוב קטלני, מפני שהגאווה לא מאפשרת לטיפש לשמוע את דברי החכמים, והטיפשות אינה מאפשרת לו להבין כי הוא גאוותן, וכך הוא שוקע לתוך עולם של הבל. וכבר אמרו חז"ל: כל מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו (ברכות לג, א).

אבל החכמים מבינים את החשיבות של ההשתתפות בבחירות והפעילות במערכת הפוליטית, ועם זאת כמובן גם מבינים שישנן עוד מערכות השפעה לא פחות חשובות, כמו לימוד תורה, חינוך, התיישבות, חסד ועוד. אלא שלכל מצווה יש שעה, ובשעה שעוסקים בבחירות צריך לבחור במלא הרצינות והאחריות. וכל מי שיכול מצווה עליו להשפיע על חבריו וקרוביו שיחזקו את המפלגות הטובות.

על השלום

ברוך ה', דברי השלום והאהבה בין המפד"ל לאיחוד הלאומי (שגם אני זכיתי לפעול למענם בכתב ובעל פה) הצליחו ופעלו, ועד כתיבת שורות אלו לא היו התנצחויות מכוערות בין נציגי המפד"ל והאיחוד הלאומי. ואף על פי שמטבע הדברים כאשר יש ויכוח בין מפלגות קרובות המתח גובר ואתו ההשמצות ההדדיות, בכל זאת גברה ההכרה שגדול השלום, ונציגי המפלגות בלמו עצמם ונהגו כבוד זה בזה. יהי רצון שבזכות זאת יזכו שתי המפלגות החשובות הללו להצלחה גדולה בבחירות, והשפעתן תגדל ותכריע את הציבוריות הישראלית לטובה.

מתי מותר להתפלל תפילה קצרה

שאלה: בעבודה אנחנו מקיימים מניין לתפילת מנחה. משתתפים במניין כעשרה עד 12 אנשים. האם עלינו להתפלל קודם בלחש ואח"כ חזרת הש"ץ, או שמותר לנו להתפלל תפילה אחת כשהחזן יאמר את שלושת הברכות הראשונות בקול רם?

תשובה: ככלל, צריך להתפלל קודם בלחש ואח"כ חזרת הש"ץ, שכך היא תקנת חכמים. ואף שהטעם ההלכתי לתקנת חזרת הש"ץ הוא כדי להוציא את מי שאינו יודע להתפלל, מכל מקום תקנת חכמים לא זזה ממקומה, וגם כשכולם יודעים להתפלל אומרים חזרת הש"ץ. והמקובלים בארו טעם נוסף לחזרת הש"ץ, שהיא תפילת הרבים, ועל ידה התפילה מתקבלת יותר.

אבל כאשר המניין מצומצם, ויש אחדים שאינם מקפידים לענות אמן, עד שיש חשש שלא יהיו תשעה עונים אחר הש"ץ, אפשר להתפלל תפילה אחת. וכן כאשר ישנם אחדים שמאריכים בתפילתם, וקשה מאוד לציבור להמתין להם – אפשר להתפלל תפילה אחת. וכן כאשר חלק מבני המניין ממהרים מאוד, אפשר להקל ולהתפלל תפילה קצרה.

מתי הציבור מתחיל להתפלל בתפילה קצרה

שאלה: כאשר מתפללים תפילה אחת והחזן אומר את שלושת הברכות הראשונות בקול, מתי הציבור צריך להתחיל תפילת עמידה, יחד עם החזן או כאשר הוא מסיים את שלושת הברכות?

תשובה: יש בזה חילוקי מנהגים. יש אומרים שיתחילו אחר שלושת הברכות של החזן, ויש אומרים שיתחילו עם החזן.

שורש ההבדל בין המנהגים נעוץ ביחס לאמן שאחר ברכת 'הא-ל הקדוש'. לפי הירושלמי זהו אמן חשוב במיוחד, ולכן עדיף שהציבור יענה אחר 'הא-ל הקדוש' אמן ואח"כ יתחיל בתפילה. וכך פסקו הרמ"א והמשנה ברורה (או"ח קכד, ח). ויש אומרים שדינו כשאר אמנים, ואין צורך לעכב את תחילת התפילה עד אחר שיענו אותו, וכך פוסק בעל השו"ע וכך כתב בכף החיים (קכד, י).

אבל כיוון שהדין תלוי בעוד כמה גורמים, נראה להמליץ שבתפילת שחרית כולם יתחילו להתפלל עם החזן, ועל ידי כך יימנעו מהפסקה באמצע ברכת 'אמת ויציב'. ובמנחה, מי שיודע בעצמו שהוא מאריך בתפילתו – טוב שיתחיל עם החזן כדי שיוכל לענות על הקדיש שאחר התפילה. ומי שיודע שהוא מקצר – טוב שיתחיל להתפלל אחר שיסיים החזן 'הא-ל הקדוש', וכך ירוויח עניית אמן, ולא יצטרך להמתין בחינם אחר שיסיים את תפילתו.

ונראה לי שמכמה סיבות שלא כאן המקום לפרטן, המלצה זו טובה לנוהגים במנהגי ספרדים ואשכנזים.

 

על עבודה זרה ועובדים זרים

קדושת פירות ארץ ישראל עולה על קדושת המן ● האלילות של חוץ לארץ: הפרדת רשויות בין חומר לרוח ● בעיית העובדים הזרים: להפוך את העסקתם לבלתי משתלמת ● לסתום את החור במקום לרדוף אחרי העכבר

המן – מזון חינוכי דיאטטי

"ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה" (שמות טז, לה). המן היה לחם חינוכי. הוא חינך לאמונה בהשגחה האלוקית: כיוון שלא יכלו לשמור את המן מיום ליום, היו צריכים להאמין בכל יום שגם מחר ה' יוריד להם מן. הוא חינך לאכילה נכונה (דיאטטית): התאוותנים שרצו לאכול יותר מכפי צורכם, ולשם כך אספו חתיכות מרובות, נעשתה להם קליפתו עבה, עד שלבסוף קיבלו גם הם רק את השיעור הראוי להם לאותו היום. הוא חינך לשמירת שבת, כשירד ביום השישי כפול. וכיוון שהיו פטורים מטרדת הפרנסה יכלו להפנות עצמם ללימוד התורה במשך כל ארבעים השנה. וזהו שאמר ר' שמעון בן יוחאי: "לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש, ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה ומהיכן היה לובש ומתכסה" (מכילתא בשלח).

הרוחניות שבאוכל

באר האר"י הקדוש, שלכל מאכל ישנו שורש רוחני. כשאדם אוכל, הגוף שלו ניזון מהחומר שבאוכל, והנשמה שלו מהרוחניות שבאוכל. וממילא מובן שהמן, שהיה יורד מהשמיים, שורשו הרוחני היה גבוה מאוד, ונתן כוח לישראל לעסוק בתורה ולקלוט את רעיונותיה העמוקים. 

ודווקא מפני רוחניותו היתירה של המן, היו מישראל שהתאוננו על טעמו המעודן מידי, ועל המתח הרוחני שחשו מפאת אכילתו.

פירות ארץ ישראל הקדושים

שאל רבי נתן שפירא, תלמיד האר"י הקדוש: מדוע כשהיו אבותינו במדבר זכו לאכול את המן, שהוא מזון שמימי, ואילו כשנכנסו לארץ הקדושה פסק המן מלרדת? והשיב, שהמדבר וחוץ לארץ הם מקומות טמאים שאינם מסוגלים לקבל קדושה בפירות, והיה צורך להוריד להם מן מהשמיים כדי שיוכלו לקלוט את התורה. אבל ארץ ישראל, שהיא ארץ הקודש, הקדושה מתגלה ומתלבשת בפירותיה הקדושים, ולכן אין צורך יותר שירד להם מן מהשמיים. והוסיף על דבריו חברו רבי משה זכות שאדרבה, הקדושה שבפירות ארץ ישראל יתירה על קדושת המן, שעל ידי אכילתם בקדושה נעשה תיקון ובירור למציאות הגשמית (ספר טוב הארץ לרב נתן שפירא).

וכן באר הרב קוק, שהקדושה של ארץ ישראל היא קדושה שמתגלה דרך הטבע, ואילו השכינה שירדה עמנו לגלות, יש בה את הכשרון להעמיד את הקדושה בניגוד לטבע, אבל זוהי קדושה שאינה שלמה, והשאיפה השלמה שלנו היא לגלות את הקדושה דרך הטבע בארץ ישראל (אורות ע' עז).

הגר בחו"ל כאילו עובד עבודה זרה

אמרו חכמים (כתובות קי, ב): "כל הדר בארץ ישראל – דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו א-לוה". ועוד אמרו: "כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים". 

וקשה לכאורה, הלא ישנם בחוץ לארץ יהודים מאמינים, בעלי מסירות נפש, ומדוע נחשבים כמי שאין להם א-לוה וכעובדי עבודה זרה. 

אלא שצריך להבין שחטאה הבסיסי של עבודה זרה הוא בתפיסתה המחלקת ומפרידה את העולם לתחומים שונים, והאלים השונים שולטים כל אחד בתחומו המיוחד. והפירוד הגדול ביותר שבתפיסת העבודה זרה הוא הפירוד שבין הרוחניות לחומריות, שלעיתים נחשב לפירוד בין הטוב והרע. וכיוון שבחוץ לארץ אפשר לגלות את הקדושה רק ברוחניות, תוך ניכור מסוים מהטבע, נראה הדבר כאילו דבר ה' מתגלה רק בתחומי הרוח, וכאילו אינו יכול להתגלות בתוך המציאות הגשמית הממשית. ולכן נחשב הדר בחוץ לארץ כמי שאין לו א-לוה, היינו שאין הוא יכול להתקשר לה' אחד, שמחייה את השמיים ואת הארץ. אבל בארץ ישראל, שבה הכל קשור לאמונה – גם יישוב הארץ הוא מצווה, גם פירותיה הם קדושים – מתגלה האמונה האחדותית, והזוכה לגור בה קשור לה' אלוקי ישראל.

ומבניין הארץ בקדושה יתגלה דבר ה' לעולם כולם על כל רבדיו, ומתוך כך ייעשה שלום בין הרוח והחומר, שלום בין העמים, שלום בין כל הנטיות השונות.

הפועלים הזרים – הרחמים והבעייה

לב מי לא נכמר בראותו תמונה של עובד זר נתפס על ידי שוטרים, מובל באזיקים למכלאות, לגירוש. הוא בא לכאן מארץ ענייה כדי להרוויח מעט כסף. מי יודע, אולי השאיר אחריו אשה וילד קטן, והוא שולח להם כל כמה חודשים מעט כסף. אולי הם עניים כל כך עד שאשתו מבקשת ממנו "תישאר עוד קצת בישראל, תחסוך עוד קצת כסף, אח"כ כשתחזור נוכל להתקיים". אולי הם חוסכים כדי לקנות בית. ואולי הוא שולח לה קצת כסף כדי להשקיט את מצפונו ובינתיים הוא בוגד בה, ומתכנן לעוזבה לצמיתות. ואולי הוא כאן עם אשתו, ויש להם ילד בן שש. עכשיו כשעומדים לגרש אותו, מה תעשה אשתו ובנו?

והרחמים גואים. 

ומנגד, אם לא נעצור את זרם המהגרים הלא חוקיים, האנדרלמוסיה תשתולל, השוק השחור ישגשג, המדינה תאבד את זהותה, האבטלה תלך ותגבר, העשירים ישמינו, בוגרי הצבא יחפשו עבודה ולא ימצאו, הפועלים הוותיקים יפוטרו ואת מקומם יתפשו סינים, אפריקנים, רומנים ואוקראינים. ומשברים ומתחים חברתיים יתעצמו ויתגעשו. שום מדינה לא יכולה להסכים להגירה בלתי חוקית.

השאלה כיצד אפשר להתמודד עם הבעייה בלי לגרום סבל רב מידי לפועלים שאין בלבם כוונת זדון ורשע. 

אשמת הרשויות והמעסיקים

ראשית, חובה לבקר את רשויות המדינה שלא התמודדו עם הבעייה בתחילתה על ידי חקיקה ותקנות מתאימות, וכך הגענו היום ליותר ממאה וחמישים אלף בעיות אנושיות של עובדים זרים לא חוקיים. 
ההתרשלות הפושעת הזאת נבעה מהקשר הבעייתי של הרשויות עם העשירים. למעסיקים נוח יותר עם הפועלים הזרים, הזולים והממושמעים, ולרשויות קשה להתעמת עם המעסיקים. אולי פעם תפשו פועלים של איזה קבלן גדול, וכשרצו לגרשם, הוא התקשר לחברו (השר או הח"כ או פונקציונר אחר), והלה דאג שיעלימו עין מה'בעייה', או אולי אף הצליח 'לסדר' את העניינים, ופתאום התברר שאפשר לסדר לפועלים שלו אישור. (זאת כמובן תוך הבנה שב'פריימריז' הקרוב הוא יקבל איזו תמיכה מהקבלן, או שימכרו לאחיין שלו דירה בזול).

ואם יש צדיק שרוצה לשמור על החוק ולהעסיק פועלים חוקיים בלבד, אזי הוא נאלץ לשלם לעובדים ישראלים סכומים גבוהים בהרבה, עד שאין ביכולתו להתמודד עם מתחריו, ואף הוא נאלץ בלית ברירה להעסיק פועלים זרים לא חוקיים.

הפתרון

וכיוון ששורש הבעייה נעוץ במעסיקים, הפתרון חייב להתמודד עימהם. את המחיר צריכים לשלם המעסיקים, כך שלא ישתלם להם להעסיק פועלים זרים בלא אישור. 

במקום שהמשטרה תתעמת עם הפועלים הזרים הבלתי חוקיים ותלך לתפוס אותם בשעות הלילה כשהם ישנים מעמל יומם, המשטרה צריכה להתעמת עם המעסיקים. היא צריכה ללכת לאתרי הבניין, למפעלי התעשייה, למסעדות, ובכל מקום שימצא פועל זר בלתי חוקי, יושת על המעסיק קנס כזה שיהפוך את העסקת הבלתי חוקיים לבלתי משתלמת בעליל. כמו שאומרים: "לא העכבר הגנב אלא החור". במקום לחפש את העכברים, שילכו ויתרבו, צריך לסתום את החור – לטפל במעסיקים, שלהם לא ישתלם להעסיק עובד בלתי חוקי.

כדי שהמערכת תוכל להתרגל לשינוי הכרוך בהוצאתם של עשרות אלפי פועלים זרים משוק העבודה, אפשר להציע שהקנס ילך ויגדל. בחודשיים הראשונים יהיה נמוך יחסית, ואח"כ יעלה לסכומים גבוהים, שיגרמו להפסדים גדולים כל כך, עד שבשום אופן לא יהיה משתלם להעסיק פועל לא חוקי.

בנוסף לכך צריך לקבוע בחוק או בתקנה, שתנאי העסקתם של הפועלים הזרים יהיו תואמים לשכר המינימום בארץ, כולל כל ההטבות הנלוות. זה יצמצם את הכדאיות שבהעסקתם רק למקרים שאכן אין ישראלי שמוכן לעבוד באותה עבודה.

היחס לפועלים הזרים

פעמים רבות אנו שומעים על מעסיקים המנצלים את חולשתם של הפועלים הזרים ועושקים את שכרם. גם בתחום זה צריכה מערכת המשפט להחמיר את יחסה למעסיקים. ראשית, מפני העוול המשווע שבהשפלת ועשיקת הפועלים הזרים. ושנית, כדי שלא יהיה משתלם כל כך להעסיק פועלים זרים (על חשבון בני המקום).

כדי שהגירוש יהיה בחסד ורחמים עד כמה שאפשר, ראוי אולי להגדיל את הקנס המוטל על המעסיק את הפועל הלא חוקי, כדי לתת מענק מסוים לפועל המגורש, כדי שלא ישוב ריקם לביתו. ואף שמצוות "הענק תעניק" (דברים טו, יד) נאמרה לעבד עברי, אפשר ללמוד ממנה עצה טובה כיצד לרכך את הגירוש המכאיב.

בזכות הישיבה התיכונית

כדרך לרבים יש להעדיף את השיטה המשלבת לימודי קודש עם לימודי חול ● הריבוי היחסי של עוזבי תורה בקרב בוגרי ישיבות תיכוניות נובע מהחינוך שקיבלו בבית ולא מלימודי החול ● נער שנפשו חשקה לעסוק רק בתורה – ילך בדרכו וילמד במקום שלבו חפץ

שאלת הישיבה התיכונית מול ישיבה קטנה 

בשבוע שעבר הועלתה שאלה מאת הורים הרוצים לעשות את רצון ה', ולחנך את בנם בשלמות על פי הדרכת התורה, והם מתלבטים להיכן לשלוח את בנם הלומד בכיתה ח': לישיבה קטנה שאין לומדים בה לימודי חול או לישיבה תיכונית. ואחר שביארתי באריכות את הערך שבלימודי המדעים, מחז"ל, ראשונים ואחרונים, יוצא למסקנה שאין שום פגם בשילוב של לימודי חול עם לימודי קודש אלא להפך, יש בכך מעלה, וכדברי הגר"א שכפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חכמות לעומת זאת יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה. ולכן רוב גדולי ישראל, תנאים, אמוראים, גאונים, ראשונים ואחרונים, היו לומדים גם לימודי חול. 

על פי זה המלצתי להם לשלוח את בנם לישיבה שידועה כמצליחה לחנך את תלמידיה לאהבת תורה ויראת שמיים, לקיום המצוות, ובכללן גם המצוות הכלל ישראליות, ומשלבת בתוכניתה גם לימודי חול, ובוגריה עוברים את מבחני הבגרות מטעם משרד החינוך.

עמדת הישיבות החרדיות 

שאלה: אם ישנו ערך גדול כל כך בלימוד החכמות השונות, מדוע גדולי הרבנים של הציבור החרדי מורים ללמוד תורה בלבד, ועל פי הדרכתם אין משלבים לימודים מדעיים, לא בישיבות הקטנות ולא בישיבות הגבוהות.

תשובה: להבנתי, גדולי הרבנים אינם שוללים את עצם לימודי החול, אלא שהם חרדים שמא מתוך לימודם יתקלקלו הבחורים וינהו אחרי האווירה החילונית. עמדה זו הלכה ונקבעה לפני כמאתיים שנה, כאשר תנועת ההשכלה באירופה החלה למשוך אחריה יהודים רבים, שדימו בלבם כי הנה עוד מעט יפתור המדע את כל בעיות האנושות, ואין יותר צורך בתורה ובמצוות. וכך קרה שרבים מיהודי מערב אירופה שלמדו חכמות חיצוניות עזבו את דרך ישראל סבא והמירו את דתם. תופעה זו רווחה בכל מקום שאליו הגיעה תנועת ההשכלה המודרנית.

תגובת הנגד של רבים מגדולי ישראל הייתה לאסור בתוקף את לימודי החול, מפני שאם צריך לבחור בין שמירת היהדות לערך שבלימודי המדעים, ברור ששמירת היהדות היא הקודמת לכל.
עמדת הרבנים התומכים בלימודי מדעים

שאלה: האם לא ראוי לקבל את עמדתם של גדולי התורה ולמנוע את הבחורים מלימודי חול?

תשובה: האמת הכואבת היא שהעמדה החרדית, למנוע את הבחורים מלימודי מדעים, לא עמדה בפרץ. בכל מקום שבו התפשטה ההשכלה המדעית המודרנית החילונית, רוב הציבור היהודי זנח במידה זו או אחרת את התורה והמצוות. ואכן, לעומת המתגוננים מפני עזיבת הדת על ידי הסתגרות ושלילת לימודי המדעים, היו מגדולי ישראל האחרונים שסברו כי לטווח ארוך ההסתגרות לא תצליח, והדרך הנכונה יותר היא דווקא ללמוד להתמודד עם העולם המודרני, ליטול את הטוב שבו, ולחסן את התלמידים מפני השפעותיו השליליות.

זו הדעה שהתגבשה בקרב הרבנים בגרמניה, שהם שראו ראשונים את האסון הרוחני שפקד את הקהילות היהודיות עקב ההימשכות אחר ההשכלה. הם הגיעו למסקנה שבמקום להחרים את לימודי החול, יש לעודד את תלמידי הישיבות ללמוד גם לימודי חול. על ידי כך רצו לחסן אותם מפני התפיסה המוטעית כאילו ההשכלה החילונית יכולה להחליף את התורה. כך סבר גם הגאון מווילנא, שעודד את תלמידיו ללמוד לימודי חול (הקדמת פאת השולחן, קול התור ה, ב). והרב ריינס זצ"ל יסד בלידא ישיבה תיכונית גדולה. 

ואף מרן הרב קוק זצ"ל כיבד מאוד את תנועת "תורה עם דרך ארץ", ואף הוסיף לראות בשילוב של הקודש עם החול לא רק הכרח שאין לגנותו, אלא אתגר שעל ידו אפשר להגיע לקידוש ה' השלם. 
האם לא הוכח שההחרדים צדקו

שאלה: האם לא הוכח שהחרדים צדקו, ומקרב הציבור החרדי מעטים יותר העוזבים את דרך התורה והמצוות?

תשובה: לא ברור מקרב איזו קבוצה עזבו יותר. אם נבחן את מאתיים השנים האחרונות, באירופה ובארץ ישראל, יתכן מאוד שנמצא שדווקא מקרב מסגרות החינוך ששללו את לימודי החול עזבו רבים יותר את דרך התורה והמצוות. הרי ברוב הקהילות באותן השנים היה נהוג ללמוד לימודי קודש בלבד, וכשמונים אחוז בסופו של דבר נעשו חילונים. 

גם כיום, בארץ ובאמריקה, רוב שומרי התורה והמצוות דוגלים בעמדת "תורה עם דרך ארץ". 

טענות קשות כנגד הישיבות התיכוניות

שאלה: אבל בפועל אנו רואים שרבים מבני הישיבות התיכוניות עוזבים את התורה והמצוות. ואף מבין הנקראים דתיים, רבים אינם לומדים תורה ברצינות, ואינם מקפידים בקיום המצוות. לכן היה ראוי להדריך את מי שיכול להתחזק, שילך ל'ישיבה קטנה', ורק מי שאינו מסוגל לכך, שילך לישיבה תיכונית?

תשובה: אמנם על פניו נראה שמהישיבות התיכוניות אחוזים גבוהים יותר עוזבים את דרך התורה והמצוות. אולם מנגד, אם נבחן את הבתים שמהם באים הבחורים לישיבות התיכוניות, נמצא כי ברבים מהם אין התורה והמצוות עומדים בראש סדר היום, ובלא גיבוי של בית ההורים קשה לרבנים בישיבה התיכונית לחנך לחיי תורה ומצוות בשלמות. וכשלוקחים בחשבון את העובדה הזו, יתכן שהצלחתן של הישיבות התיכוניות מרובה מהצלחת הישיבות החרדיות. 

כלומר, הסיבה הגורמת לעזיבת התורה בקרב חלק מבני הציבור הדתי הלאומי היא העמדה המוטעית שכאילו יש שוויון בין ערכי הקודש והחול, וצריך למצוא דרך של פשרה ביניהם. עמדה כזו כמובן פוגעת מאוד ביכולת לחנך לאמונה בה'. הקודש הוא עליון על החול, הקודש צריך להדריך את החול ולא להתפשר אתו.

עדיפות הישיבות הציוניות 

אכן, כאשר נבדוק את הישיבות התיכוניות שבהן ההורים נותנים גיבוי מלא לקיום השולחן ערוך, ומדגישים את העליונות של לימודי הקודש על פני לימודי החול, נמצא שאחוז עוזבי התורה מבין בוגריהם הוא נמוך מאוד, וודאי שאינו עולה על אחוז העוזבים בישיבות החרדיות. 
וכיוון שלימודי החול אינם גורמים בפועל לעזיבת הדת, נראה לעניות דעתי שעדיף לשלוח את הבן לישיבות שמכלילות בלימודיהן גם לימודי החול. ראשית מפני שעל פי האמת ישנו ערך בלימוד חכמות חיצוניות, הן מצד הכרה בגדולת ה', כמבואר בגמרא מסכת שבת (עה, א) ובדברי הרמב"ם והמהר"ל והגר"א ועוד רבים, והן מצד קידוש ה' לעיני העמים.

בנוסף לכך, העמדה השוללת לימודי חול קשורה בדרך כלל לעמדה כללית יותר של הסתגרות, וגוררת אחריה הימנעות מקיום מצוות חשובות, שעליהן אמרו חז"ל שהן שקולות כנגד כל המצוות. האחת, מצוות ישוב הארץ, השנייה, מצוות הצלת נפשות בשירות בצבא. 

ועוד, שההימנעות מלימודי חול גורמת לרבים מבני הציבור החרדי שאינם יכולים להתפרנס בכבוד, ונצרכים להזדקק לקופה הציבורית, והדבר גורם לחילול ה', כדברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ג, י). 

ישיבות קטנות ציוניות

שאלה: האם לא עדיף שבגיל הנעורים ילמדו רק לימודי קודש, ומתוך כך אח"כ ישלימו גם את לימודי המדעים?

תשובה: אכן יש סוברים שכך עדיף. אבל כדרך לרבים יש להעדיף את השיטה המשלבת לימודי קודש עם לימודי חול, שדרכה בטוחה ומתאימה יותר למכלול השאיפות התורניות שלנו. אלו שבעז"ה יעסקו ביישובו של עולם, על ידי לימודי החול יוכלו לרכוש מקצוע מכובד, להרבות בצדקה, לקדש את ה' ולהשפיע לטובה על החברה. ואלה שבעז"ה יגדלו להיות תלמידי חכמים ומחנכים יוכלו להיות שלמים יותר בתורתם.

ואם לא ישלימו את תעודת הבגרות בגיל הנעורים, ישנו חשש שאח"כ בלא מסגרת לימודית מסודרת לא יוכלו להשלים את הידיעות הבסיסיות בחכמות השונות. ואלו שמתאים להם לצאת לעבודה יאלצו להסתפק בעבודות שאינן הולמות את כישוריהם, או בלית ברירה יישארו ב'כולל'… ואלה שיגדלו להיות תלמידי חכמים עלולים לצאת חסרים בחכמות, וכנגד זה במאה ידות בתורה, כדברי הגר"א. ועל כגון זה אמרו (אבות ג, יז): "אם אין תורה אין דרך ארץ אם אין דרך ארץ אין תורה".

אמנם נער שנפשו חשקה לעסוק בתורה בלבד, ראוי להסביר לו את הערך שבלימודי המדעים, ואת החשיבות שברכישת תעודת הבגרות. ואם אחר שהבין זאת הוא רוצה לגדול בתורה ולהיות תלמיד חכם, ולהשקיע את כל שעותיו לתורה, ואחרי שיגדל בתורה הוא מתכנן להרחיב את ידיעותיו בחכמות – יש לעודד אותו ללכת בדרכו. וכפי שאמרו חכמים (ע"ז יט, א): "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ".

הקודש שבחול

לימוד מדעי הטבע מביא להכרת גדולת הבורא ● גדולי הדורות כתבו בעד לימוד 'שבע החוכמות ● חכמי ישראל הבקיאים בחוכמות מקדשים שם ה' בגויים ● ההתנגדות ללימודי חול התעוררה בתקופות שלימודים אלו גרמו פגיעה באמונה והיטמעות תרבותית

הגאון ר' אליהו מווילנא עודד את תלמידיו ללמוד חכמות חיצוניות, וצווה לתלמידו ר' ברוך משקלוב לתרגם את אוקלידס מיוונית לעברית, כדי שיוכלו התלמידים ללמוד גיאומטריה. ואמר לו, שכפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה




שאלה: עומדות בפנינו שתי אפשרויות: לשלוח את בננו לישיבה שלומדים בה רק לימודי קודש, או לישיבה שמשלבת יחד עם לימודי קודש גם לימודי חול כמתמטיקה, פיזיקה, אנגלית וכדומה. לאן עדיף על פי הדרכת התורה לשלוח את בננו? מצד אחד אנו רוצים לחנכו על טהרת הקודש, ולכן אולי מוטב לשולחו למה שמכונה 'ישיבה קטנה'. מצד שני, אנו חוששים שאם לא ילמד לימודי חול, לא יוכל להתקדם מבחינה מקצועית, ופרנסתו תפגע. אמנם אם יזכה להיות תלמיד חכם אין לו צורך בלימודי חול, אבל אם יתאים לו יותר לעסוק במקצועות אחרים, יחסרו לו לימודי חול.
תשובה: תחילה עלינו ללמוד מהו יחסה של התורה ללימודי חול, ורק אח"כ נוכל להתייחס לשאלה הפרטית.

היחס ללימודי חול

יחס התורה ללימודי חול הוא חיובי. וכך מובא בתלמוד (שבת עה, א): "אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב – עליו הכתוב אומר (ישעיהו ה') ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו". ומדברי הרמב"ם בתשובותיו סימן ק"ן מבואר שאין הכוונה רק לחכמת האסטרונומיה, אלא הכוונה לכל חכמות הטבע. שמתוך ההסתכלות במעשיו אפשר להכיר את מי שאמר והיה העולם. וכך כתב רבנו בחיי בפירושו למסכת אבות (סוף פרק ג'): "ודבר ידוע כי שבע חכמות כולן הן סולם לעלות לחכמת האלוקות". וכך כתב המהר"ל מפראג (נתיב התורה י"ד). 

ואף תקנו חכמים שהרואה חכם מחכמי אומות העולם יברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם" (ברכות נח, א; שו"ע או"ח רכד, ו-ז). הרי שחכמות החול נקראות חכמתו יתברך. שכל העולם נברא בחכמה, ומי שלומד את המדעים השונים, לומד בעצם את החכמה האלוקית שגנוזה בעולם.

לפי זה אפשר להבין את עמדתו של הגאון ר' אליהו מווילנא, שעודד את תלמידיו ללמוד חכמות חיצוניות, וצווה לתלמידו ר' ברוך משקלוב לתרגם את אוקלידס מיוונית לעברית, כדי שיוכלו התלמידים ללמוד גיאומטריה. ואמר לו, שכפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדים יחד. וכן הרב ישראל משקלוב, בהקדמתו לספרו 'פאת-השולחן', כתב בשם הגר"א שכל החכמות נצרכות לתורתנו, והעיד שהגר"א ידע היטב אלגברה, משולשים והנדסה, וחכמת המוזיקה וכל שאר החכמות, רק חכמת עשיית התרופות לא למד, כי אביו הצדיק גזר עליו שלא ילמד כדי שלא יתבטל מתורה כשיצטרך ללכת להציל נפשות אם ילמדנה.
הוקעת המתנכר לחכמות 

וביתר חריפות מובא במסכת שבת (עה, א) "אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: … היודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב – אסור לספר הימנו…" ורבנו בחיי בחובות הלבבות (ב, ב) כתב שמי שאינו מתבונן בטבע ולומד ממנו על חכמתו יתברך הרי הוא גרוע מבהמה, שכן לבהמה אין חסרון במה שאינה חושבת, שכך הוא טבעה. 

קידוש ה' לעיני העמים

עוד מובא שם במסכת שבת (עה, א): "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: מנין שמצווה על האדם לחשב תקופות ומזלות – שנאמר (דברים ד') 'ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים'. איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים – הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות". והעניין שאין לגויים שייכות לתורה, שהיא מיוחדת לישראל, אבל החכמות החיצוניות שעוסקים בהן ישראל מתגלים לעיני כל העמים. וכשרואים הגויים עד כמה ישראל מצטיינים בהם, נעשה קידוש ה' בעולם, שכן הכל מבינים, שבזכות הבחירה האלוקית והתורה זוכים ישראל להצטיין בחכמות השונות. 

ואל יהא קל בעינינו הייעוד הגדול הזה של קידוש ה' לעיני העמים, שעל זה התנבאו הנביאים. ואף שיש הבדל בין ישראל לגויים ביכולת להתקשר לה' בנבואה ותורה, מכל מקום גם לגויים תפקיד נכבד, ואמונתם ומעשיהם יקרים בעיני ה'. ואמנם לעיתים די היה לנו שלא ישנאו אותנו כל כך, אבל כפי שאמרו חכמים, כשאנו מצליחים לקדש את ה' כראוי אנו עולים ככוכבי מרום, וכל הגויים מכירים בערכנו. וכשאיננו נוהגים כראוי, הננו יורדים להיות כעפר הארץ, והכל דשים בנו. נמצא שאין אפשרות שלא יתייחסו אלינו. או שישנאו אותנו או שיאהבו.

קירוב הגאולה לפי הגר"א 

נמצא שכאשר ישנם בישראל מדענים דגולים, מתקדש שם ה' לעיני העמים. וככל שאותם מדענים יותר יראי שמיים, ושואבים השראה מהאמונה והתורה, כך מתקדש יותר שם שמיים. ומדברי הגר"א משמע, שעל ידי כך אף מקרבים את הגאולה. וכך מובא בספר קול התור (ה, ב): "נודע למשגב, שרבנו (הגר"א)… עסק הרבה גם בחקירת סגולות הטבע מחקרי ארץ לשם השגת חכמת התורה ולשם קידוש ה' בעיני העמים ולשם קירוב הגאולה. עוד מצעירותו הראה נפלאות בכל שבע החכמות והרבה לבקש, גם ציוה לתלמידיו, ללמוד כמה שאפשר בשבע החכמות של מחקרי ארץ, גם בכדי להרים את חכמת ישראל עפ"י חכמת התורה בעיני העמים… ומפה לאוזן אמר לנו הרבה פעמים: מה עושים תופשי התורה שלנו בעד קידוש השם כמו שעשו הקדמונים מגדולי ישראל, שרבים מהם קידשו שם שמים ע"י ידיעתם המרובה בחקירת מצפוני הטבע מנפלאות הבורא יתברך שמו, אשר גם רבים מחסידי האומות העלו על נס את חכמת ישראל חכמי התורה, אנשי הסנהדרין, תנאים ואמוראים וכו', ובדורות המאוחרים רבנו הרמב"ם, ובעל התוספות יו"ט ועוד, אשר הרבו לקדש שם שמים בעיני הגויים על ידי חכמתם במחקרי ארץ".

הוויכוח על לימודי חול

אלא שברור לכל, כי אם בעקבות לימודי החול עלולים התלמידים להיגרר אחר תרבות הגויים ולבוא ח"ו לעזיבת התורה והיהדות, אזי מוטב לוותר על כל החכמות החיצוניות, והעיקר שנשאר דבקים בה' ובתורתו.

ולכן בכל זמן ומקום שהיה חשש להתבוללות על ידי התקרבות אל הגויים בעקבות לימודי שפות זרות ומדעים, קמה התנגדות מצד גדולי ישראל ללימודי החול. בתקופת הראשונים זה היה מפני שלימודי החול היו נלמדים יחד עם הפילוסופיה של אריסטו, שהיו בה דברי כפירה. ואמנם בתחילה כשלא הייתה סכנת התבוללות, לא יצאו כנגד לימודיהם, אבל כשהחלה תופעה של עזיבת הדת והתבוללות עמדו הרשב"א וחבריו וגזרו שלא ילמדום לפני גיל עשרים וחמש. 

וכן בתקופת ההשכלה החדשה, כשבעקבות ההשתלבות באוניברסיטאות רבתה ההתבוללות, רבים מגדולי ישראל שללו את לימודי החול, מפני שהסקרנות ללומדם הייתה עלולה למשוך את הצעירים להתבוללות. אבל לא מפני שיש בלימודי החול פגם, אלא משום שהם נלמדו במקומות שסכנתם מרובה.

וכאשר אין בלימודיהם סכנה חוזר הדין לקדמותו, וכל מי שכשרונו מתאים לכך צריך ללמוד לימודי החול.

האם אפשר לדעת את המדע מתוך לימוד התורה

יש דרשנים שטוענים, שהואיל והכל רמוז בתורה, אפשר על ידי לימוד התורה לדעת את כל המדעים, ואין כלל צורך בלימודי חול. אולם אין זו דעת חכמים. כי מי גדול מהרמב"ם, שבשכלו הכביר הקיף באופן מופלא את כל התורה, ונצרך ללמוד את ספרי המדע, שאת רובם כתבו גויים. ובדורות האחרונים נודעה גאונותו המופלגת של הגר"א, ובמיוחד יכולתו למצוא רמזים לכל דבר בתורה, ואע"פ כן טרח ולמד את ספרי המדעים. ואם את הכל היה אפשר ללמוד מתוך התורה, מדוע צווה לתלמידו, ר' ברוך משקלוב, לתרגם את אוקלידס מיוונית לעברית. 

אלא שהאמת היא שאע"פ שהכל רמוז בתורה, אין בידינו יכולת להסיק מתוך התורה את המדעים השונים. ואין זה מוריד ח"ו מערכה של התורה, שהיא מביאתנו לחיי העולם, אבל את החכמות החיצוניות אנחנו לומדים על ידי השכל שה' חנן אותנו. ואחר שנתגלו לנו צפונות הטבע יש בכוחם של גדולי ישראל למצוא לכך רמזים בתורה. 

סיכום

אין לימודי החול פוגמים בקדושה, אלא להפך: כיוון שמתוך לימודם אפשר להבין יותר טוב את התורה ולהתגדל באמונה אמיתית, נמצא שאם לומדים אותם לשם שמיים אפשר מתוך כך להוסיף קדושה. אלא שעדיין יש מקום לברר האם טוב ללמוד לימודי חול בגיל הנעורים, ועל כך בעז"ה בפעם הבאה.

ממשפחה לעם

התרבות דמוגרפית תלויה בהקדמת גיל הנישואין לא פחות משהיא תלויה במספר הלידות לכל אישה ● אין להמנע מחישובים כאלה מתוך שיקולי רווחת האישה והתפתחותה המקצועית. תנו לנשים לדעת ולבחור

במצרים הפכנו ממשפחה לעם

לכל אומה אופי מיוחד משלה. ולזה רמזו חז"ל בדברם על השר שיש בשמיים לכל אומה. שר זה מבטא את המהות של אותה האומה. אופייה המיוחד של הממלכה המצרית הוא בכוחה החומרי. מצד אחד הצטיינו המצרים בניהול הממלכה וחיזוק יציבותה. מצד שני זה התבטא בנטייה חזקה מאוד אחר תאוות חומרניות, ולכן צוותה התורה (ויקרא יח, ג): "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו", וכפירוש חז"ל בתורת כוהנים שם, שהיו שטופים בתאוות (ועיין במהר"ל גבורות ה' פרק ד').

לא במקרה הייתה הגזרה האלוקית שישראל ישתעבדו דווקא למצרים. משמעויות רבות לכך. אבל הנוגע לעניינינו הוא שהגידול המספרי העצום של עם ישראל נעשה במצרים. כוחות החומר של מצרים נקלטו אצלנו ככוח המאפשר ריבוי אדיר. וזו המשמעות העמוקה של ההבטחה האלוקית לאברהם אבינו, בברית בין הבתרים: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם… ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". רכוש גדול לא רק בכסף וזהב, אלא יותר מזה, בריבוי הילדים.

וזהו שנאמר (שמות א, ז): "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, ותמלא הארץ אותם". בפועל, תוך מאתים ועשר שנים גדלה המשפחה בת שבעים הנפשות עד שנעשתה לעם ובו ששים ריבוא גברים מגיל עשרים ועד ששים. ואם נחשב את מספר הצעירים כמספר המבוגרים, ואת מספר הנשים כמספר הגברים, הרי שמדובר בעם המונה כשני מיליון וחצי נפשות.

כמה ילדים ילדה אישה במצרים

כמה ילדים הייתה צריכה ללדת כל אישה בממוצע, כדי שבמשך מאתים ועשר שנים משפחה בת שבעים נפשות תהפוך לעם בן שני מיליון וחצי נפשות? 

באחת השנים, כשהגענו בפרשת השבוע לפרשת שמות, ביקשתי מהרב יונדב זר לחשב זאת. הבדיקה העלתה כי השאלה באיזה גיל היו רגילים להתחתן משמעותית לא פחות מהשאלה כמה ילדים היו לכל אישה. כי אם היו רגילים, למשל, להתחתן בגיל 22, הרי שצריך שלכל אישה יהיו כ12- ילדים. אבל אם היו רגילים להתחתן בגיל 15, כפי שכנראה היה מקובל בדורות ההם, הרי שמספיק שלכל אישה יהיו ששה ילדים. 

יש לציין כי בחישוב זה נכללים הילדים הבריאים שהגיעו לחתונה, וממילא הולידו אף הם ששה ילדים בממוצע. אבל הילדים שמתו כתינוקות ונערים אינם נחשבים.

ההתקדמות הדמוגרפית תלויה גם בגיל הנישואין

בעקבות החישוב הזה נתגלתה לנו עובדה מדהימה, עד כמה משפיע גיל הנישואין על ההתקדמות הדמוגרפית. במילים אחרות, עם הרוצה להגביר את קצב גידול האוכלוסייה, צריך לחתור להורדת גיל הנישואין.

חובה לציין שגם ההלכה מדריכה את האדם להתחתן בגיל צעיר, כמבואר בקידושין כט, ב, ובשולחן ערוך אבן העזר א, ג. בנוסף לכך, המציאות מראה כי דחיית גיל הנישואין גורמת לקשיים רבים במציאת בן זוג.

רבים מאתנו שואפים להקים משפחה גדולה, כדי לקיים את מצוות פרייה ורבייה בהידור. ואין כמעט 'מימוש עצמי' גדול יותר מהעובדה שאדם זוכה להקים משפחה גדולה ומפוארת. 
כדי להמחיש את השפעת שני הגורמים המרכזיים – גיל הנישואין ומספר הילדים, על גידולה של המשפחה, מצורפת כאן טבלה שהכין הרב יונדב זר. 

בטבלה מצוין מספר הצאצאים שיהיו לזוג בהגיעו לגיל מאה, כאשר בצד הימני מצוין גיל הנישואין הממוצע של בני אותה המשפחה, ובשורה העליונה מצוין מספר הילדים הממוצע של בני אותה המשפחה.

מספר הצאצאים הממוצע למייסדי משפחה אחר עבור מאה שנה מהלידה הראשונה

שלושה ילדים ארבעה ילדים חמשה ילדים ששה ילדים שבעה ילדים שמונה ילדים גיל הנישואין
89 150 224 464 608 774 21
54 99 166 328 459 598 22
44 89 150 272 394 515 23
40 84 136 249 344 423 24
39 80 120 238 315 376 25
39 74 102 202 246 280 26


דוגמאות להשפעת גיל הנישואין

כדי להבליט את ההשפעה של גיל הנישואין, שימו לב למשל למשפחה שמספר הילדים הממוצע לדורותיה הוא ששה. אם גיל הנישואין הממוצע שלהם יהיה 21, אזי יהיו להם לאחר 100 שנה 464 צאצאים; לעומת זאת, אם גיל הנישואין הממוצע יהיה 26, למרות שמספר הילדים הממוצע יישאר ששה, עקב איחור הנישואין לגיל 26 יהיו להם "רק" 202 צאצאים לאחר 100 שנה. ואפילו אם ירצו להתקדם יותר, ולהוליד שמונה ילדים בממוצע, עדיין יגיעו "רק" ל280- צאצאים, הרבה פחות מאותה משפחה שיש לה "רק" ששה ילדים בממוצע, אבל גיל הנישואין הממוצע אצלה הוא 21.

יש לציין, כי כמו שגיל הנישואין משפיע, כך גם ההפרש שבין הלידות משפיע. ככל שהמרחק בין הלידות רב יותר, כך גידולה הדמוגרפי של המשפחה מתעכב. בטבלה חושב ההפרש שבין הלידות במשפחות בנות שלושה עד חמישה ילדים בכשלוש שנים. החל מששה ילדים חושב ההפרש הממוצע שבין הלידות בכשנתיים. לכן יש קפיצה מסוימת במספר הצאצאים בין משפחות בנות חמישה ילדים לששה.

תרעומת פמיניסטיות

פעם, כאשר הצגתי את הטבלה הזאת, התעוררה תרעומת בקרב נשים פמיניסטיות, שטענו שיש בפרסומה משום התערבות בוטה בהחלטה שצריכה להיות של הנשים לבדן, כמה ילדים הן רוצות ללדת. עוד טענו שהכנסת גיל הנישואין כגורם משפיע יגרום בעקיפין לכך שנשים יתחתנו מוקדם יותר, ועל ידי כך לא ירכשו לעצמן מקצוע מכובד שיאפשר להן להתחרות כשוות עם הבנים. ויש שטענו שטבלה זו היא אחת הדרכים המתוחכמות שעל ידם "הרבנים" הופכים את הנשים לבתי חרושת לילדים, למען התורה, העם והארץ, תוך התעלמות מאישיותן.

למעשה אין בכוונתי ללחוץ על אף אישה ללדת יותר מכפי שהיא רוצה, אבל נדמה כי ראוי שכל אישה תתכנן לעצמה את חייה כאשר מירב העובדות מונחות לפניה. מצוי שנשים מגיעות לטיפת חלב, והאחיות מציגות לפניהן את האפשרות למנוע מעצמן הריון, בטענה שעליהן להחליט אם למנוע הריון או לא למנוע אחר שהעובדות ידועות להן. כך גם העובדות על עתיד האפשרויות של התפתחות המשפחה צריכות להיות מונחות לפני כל אדם, ועל פיהן יוכל לממש את הבחירה החופשית שהקב"ה נתן לו.

כמו כן תוכל כל אישה להתלבט בשאלה מה עדיף לה: לדחות את הנישואין ולמעט במספר הילדים כדי לקדם את הקריירה, או לוותר על קידום הקריירה כדי להגדיל את המשפחה. ואולי תמצא איזו דרך ביניים של שילוב בין קריירה ומשפחה, הכל לפי הרצון בלא שום כפייה.

עצות למקימי המשפחות הגדולות

לעיתים קורה שהורים רוצה להרבות מאוד בילדים, אבל כיוון שאינם יודעים לחנכם כראוי, ילדיהם אינם ממשיכים בדרכם, ונמצא שיצא שכרם בהפסדם. וההפסד הוא לא רק מפני רמת החינוך הירודה שלה זכו ילדיהם, אלא אפילו מבחינה מספרית משפחתם לא תגדל כפי שציפו, מפני שבעקבות המתחים והבעיות שהיו בבית, רבים מהילדים יחליטו להקים משפחות קטנות, וחלקם אף לא יתחתן. 

עוד כדאי לדעת, כי לפעמים אישה שרוצה להקים משפחה גדולה, יולדת בתחילה בצפיפות רבה ארבעה ילדים, עד שתש כוחה והיא מתמוטטת, ונצרכת לעשות הפסקה של שנים ארוכות, או להפסיק לגמרי ללדת. לפיכך, גם מי שרוצה ללדת הרבה ילדים צריכה לערוך שיקול ארוך טווח, כיצד תוכל ללדת לאורך זמן ילדים רבים, כמו רץ מרתון שצריך לערוך את כוחותיו ולחלקם בשווה לאורך כל המרוץ.
כמובן שמניעת הריון צריכה להיעשות על פי ההלכה, ויש לשאול בזה שאלת חכם. 
ויהי רצון שתתקיים בנו הברכה האלוקית, ונרבה כחול וככוכבי השמים לרוב.

(הואיל ואין רגילים לעסוק בהיבט הזה, אשמח לקבל הערות, הארות ושאר תגובות)

לימינם של שומרי שביעית

שמירת שמיטה למהדרין באמצעות 'אוצר בית דין' ● מעלות אוצר בית דין: החקלאי מתפרנס, הצרכן קונה בזול, שמיטה נשמרת למהדרין ומתקיימת מצווה באכילת הפירות ● הודיה קדם ז"ל: על ישראל היפה ועל איבוד פרופורציות בתקשורת

אוצר בית דין

כבר יותר ממאה שנה מתלבטים תלמידי חכמים וחקלאים בשאלה כיצד לנהוג בשנת השמיטה. כדי שלא לפגוע בחקלאות היהודית בארץ ישראל, שביסוסה הוא מצווה מהתורה של יישוב הארץ, התירו רבים מגדולי ישראל, וביניהם מרן הרב קוק זצ"ל, למכור את השדות לנוכרים בשנת השמיטה, ועל ידי כך להפקיע מהם את דיני השמיטה. כך יוכלו החקלאים היהודים להמשיך לבצע בהם את העבודות ההכרחיות ולהתפרנס. 

אלא שברור לכל, שכאשר אפשר, ראוי שלא לעקוף את דיני השביעית. הפתרון הטוב ביותר לקיום מצוות השמיטה בעצי פרי הוא על ידי "אוצר בית דין". 

כלומר, בעלי השדות אכן מפקירים את הפירות שגדלו בשמיטה. אלא שכיוון שהשדות רחוקים, בית הדין ממנה אנשים שיקטפו בשליחותו את הפירות ויחלקו אותם לכל המעוניין. והתשלום שמקבלי הפירות משלמים איננו עבור הפרי, כי פירות שנת השמיטה הם קדושים והפקר; אלא התשלום הוא עבור עבודת הקטיף, האריזה והחלוקה. 

בדרך כלל בית הדין שוכר את בעלי השדות והכרמים עצמם, שיהיו הם שליחיו לאיסוף הפירות וחלוקתם. וכך, מצד אחד אין מפקיעים מהפירות את קדושת השביעית, ומאידך החקלאים אינם מפסידים את מקור פרנסתם. אמנם בשנה זו בעלי השדות אינם יכולים לסחור בפירות ולקבל עבורם מחיר גבוה. מכל מקום הם אינם מובטלים, ויש להם שכר עבור עבודתם כשליחי בית הדין.

קשיי האירגון

אלא שארגון מערכת שכזו הוא דבר מסובך. יש לחשב היטב את העלויות, כדי שמצד אחד לא יהיו רווחים ולא הפסדים, ומצד שני העובדים בקטיף ובחלוקה יקבלו שכר הוגן. 

בחלוקת הפירות עלולות להיווצר בעיות, שכן מערכת החלוקה אינה פעילה בכל השנים, ועליה להתארגן במיוחד בשנת השמיטה לחלוקת הפירות למעוניינים. 

אמנם, כשמצליחים לארגן את המערכת הזאת כראוי, מזכים את הרבים במצוות רבות. ראשית, החקלאים שומרים שמיטה למהדרין. שנית, מחיר הפירות המחולקים זול בעשרות אחוזים ממכירם בשוק הרגיל, לרווחת הציבור. בעיקר הדבר מועיל למשפחות מעוטות הכנסה, ובכך מתקיימת מגמת התורה להקל על העניים בשמיטה. שלישית, לדעת כמה פוסקים (תשב"ץ) כל האוכל פירות קדושים של שמיטה מקיים מצווה. 

כדי שמערכות אוצר בתי הדין יתארגנו טוב יותר, על כל אחד ואחד מאיתנו מוטלת המצווה להיות ערני, ולהעדיף פירות ויינות של אוצר בית דין בכל עת שיש הזדמנות. 

העוסקים באוצר בית דין

באופן טבעי, השותפים למערכת שכזו הם דתיים. חקלאים דתיים שמעוניינים להדר במצוות השמיטה, ויודעים לקטוף ולטפל בשדות על פי ההלכה. גם מקבלי הפירות הללו צריכים להיות שומרי מצוות, מפני שיש להקפיד על קדושת הפירות, שאסור לאבדם בחינם. למשל, כשמבדילים על יין של "אוצר בית דין" אין שופכים ממנו, כדי שלא לאבדו. ואע"פ כן מוטב להבדיל על יין של אוצר בית דין בלי לקיים את המנהג ולשפוך, מאשר להבדיל על יין אחר שאפשר לשפוך ממנו כמנהג. 

הזמינו יינות מאוצר בית דין

באוצר בית הדין שטיפל בענבים שנקטפו מכרמים ביש"ע נותרו, מסיבות שונות, עוד אלפי ארגזים של יינות מסוגים שונים. אוצר בית דין זה מנוהל על ידי הרב זאב ויטמן רבה של חברת תנובה, בסיוע הרבנים החשובים, הרב יעקב אריאל, הרב דוב ליאור, הרב זלמן נחמיה גולדברג והרב נויווירט. 
ויש צורך גדול לסיים במהירות האפשרית את חלוקת היין, שכל זמן שארגזים אלו עדיין נמצאים תחת ידי "האוצר", חסרים בקופתו עוד כמה מאות אלפי שקלים, והדבר כבר גורם לסיבוכים רבים, ועוד עלול לפגוע בהתארגנות לקראת השמיטה הבאה.

הכרמים שמהם נבצרו הענבים נמצאים בבית יתיר שבדרום הר חברון, בשילה וקדומים שבשומרון, ובאבני איתן שבגולן. יש מהם מיץ ענבים, יין מתוק ויין יבש, אדום ולבן. נו, האם אפשר למצוא יינות טובים יותר? 

מצווה גדולה לשלם עבור חלוקת היינות הללו, ומצווה גדולה לשתותם. כל השותה מהם מחזק את ידי החקלאים החלוצים ביש"ע, שהם גיבורי כוח, מיישבי הארץ ושומרי שמיטה למהדרין.

כיצד לזרז את החלוקה

הואיל ומדובר ביין של שמיטה, מובן שאין אפשרות לשווקו ברשתות הרגילות ולמוכרו לצרכן הבודד עד לסיום המלאי. לפיכך, רק גבאים ומזכירי יישובים מסוגלים לעזור לחלוקת היינות הטובים והטעימים הללו.

יש לעודד את גבאי בתי הכנסת, החפצים בטובת הציבור, ויש להם מעט זמן לעסוק בארגון החלוקה, שיעודדו את חבריהם להזמין ארגזים, וכך ירכזו הזמנה גדולה עבור כל בית הכנסת או השכונה.
ביישובים ניתן לארגן זאת על ידי המזכירות. למשל ביישוב שלי, בהר ברכה, התארגנה המזכירות לחלוקת מאה ארגזים בשלב ראשון, וכפי הנראה עוד כמאה יחולקו בשלב השני. (מתגוררות אצלנו כמאה משפחות, כן ירבו). אם כך יעשו בעוד חמישים יישובים וקהילות, ניתן יהיה לסיים את כל חלוקת היינות של אוצר בית הדין הזה, וכך ישמחו הכל: מקבלי היין ישמחו בשתיית היין הטוב והמקודש של השמיטה, והגבאים ישמחו במצווה לסייע ליישוב הארץ ולשמירת השמיטה למהדרין.

התשלום עבור החלוקה לבקבוק יין מתוק או יבש של 750 מ"ל – 7.90 ש"ח. לבקבוק מיץ ענבים המכיל ליטר – 7.90. וכיוון שמדובר בארגזים שלמים, הרי שכל ארגז המכיל שנים עשר בקבוקים עולה כ- -95 ש"ח.

להזמנות ניתן לפנות לרב עמנואל 051-712461.

האם עמוד זה צריך גניזה?

כמה קוראים שאלוני אם צריך לגנוז את דף העיתון עליו מודפס הטור 'רביבים'. 

למעשה, אף שיש מחמירים, מצד הדין אין חיוב לגנוז את דף העיתון. והטעם לכך, שהואיל ורוב העיתון עוסק בענייני חול, ולשם כך מדפיסים אותו, לא חלה עליו קדושה. אמנם כיוון שבפועל יש בדף זה דברי תורה – אסור לבזותו, ולכן אין להשתמש בו כסמרטוט לניקיון או לעטיפת דגים. אבל אם מניחים את העיתון בפח שאינו מטונף כל כך, אין בכך איסור. ובמיוחד שהדף שיש בו דברי תורה עטוף מצדדיו בדפים אחרים, כך שאינו בא במגע עם הפסולת שבאשפה. ואם ירצו להדר בזה, יוכלו להניח את העיתון בתוך שקית, ואותה להניח בפח. ובמקומות שיש מכלים לאיסוף נייר, מוטב להניחם שם. 
ולגבי דפי פרשת שבוע, דעת רוב הפוסקים שהם צריכים גניזה. ואע"פ כן, כיוון שמצוות הגניזה בדפים מודפסים היא מדברי חכמים, הרוצה לסמוך על המקילים שאינם מצריכים גניזה, רשאי (ועיין במנחת יצחק ח"א יז-יח, ופניני הלכה ח"ד ע' 112). 

הודיה הפעוטה ז"ל

בצד הטרגדיה של משפחת קדם, נתגלו הצדדים היפים שבחברה הישראלית. הייתה דאגה כנה לשלומה של הפעוטה הודיה. ההתנדבות של המוני אנשים מכל שדרות החברה לחיפושים אחריה הייתה מרגשת. בעקבות פשעי אוסלו וכל ההפקרות המוסרית שנלוותה להם, היה נראה לכאורה כי הרגישות בחברה הישראלית לחיי אדם הושחתה. אנשים החלו לקבל בשוויון נפש את המציאות המזעזעת שבה אנשים נרצחים בפיגועים, בקבלם את שטיפת המוח התקשורתית, שפעם אלו "קורבנות שלום" ופעם אלו קורבנות של אילוצים בינלאומיים וכו'. לכן היה מעודד להרגיש שוב את החיוניות שקיימת בחברה הישראלית, שלאדם בכל זאת אכפת מחברו, והציבור מגיב כראוי לערך חיי אדם.

זאת ההזדמנות לשבח את תפקודה המקצועי והאכפתי של המשטרה. הרושם שנשאר הוא שיש לנו משטרה מקצועית ואנושית. להצלחתה בפיענוח הרצח יש ערך הרתעתי כלפי רוצחים ופושעים, שמעתה יחששו יותר מזרועה של משטרת ישראל. 

אישי התקשורת

עם זאת, אי אפשר שלא להתקומם כלפי איבוד הפרופורציה בקרב רבים מאישי התקשורת. שדרנית אחת בגלי צה"ל, אחרי שראיינה מומחה על שאלות הביטחון הקיומי של מדינת ישראל ביחס לעיראק ולפלשתינים, אמרה: "ועכשיו נעבור לנושא החשוב באמת, שלומה של הודיה". עד כדי כך גדולה טיפשותה, שאיננה מסוגלת להבין כי במדיניות הביטחונית של ישראל תלויים חייהם של עשרות ומאות אלפי אנשים. 

מובן שאירוע קרוב המתרחש לעינינו מרגש ונוגע יותר מאשר סכנות עתידיות. אבל למרות זאת אסור לשבש את האיזון האמיתי של הנושאים שעומדים על סדר היום.

צום עשרה בטבת

מדיני הצום: אכילה ושתייה לפני עלות השחר ● שטיפת הפה וצחצוח שיניים ● מיהו חולה הפטור מן הצום? ● דיני מעוברת ומניקה: האם יולדת שחדלה להניק חייבת בתענית? ● ילדים בתענית: האם מצווה לחנכם לצום חלק מהצום?

עשרה בטבת

תקנו הנביאים והחכמים שלאחר החורבן לצום בעשרה בטבת, מפני שבאותו יום בא נבוכדנאצר מלך בבל עם חילותיו לצור על ירושלים, וממצור זה התחילה הפורענות שנסתיימה בחורבן בית המקדש הראשון וגלות השכינה. ומאז שהוקם בית המקדש השני בטל הצום, אבל כשחזר ונחרב חזרה תקנת הצום לקדמותה. ואף שבימי הבית השני החל המצור בתאריך אחר, מכל מקום עיקר הצומות נתקנו על החורבן הראשון, שמכמה בחינות הוא חמור יותר, ועליו אנו צמים. 

וכיוון שכבר נקבע צום בעשרה בטבת, נצטרפו לעניינו של הצום עוד שני מאורעות מצערים שחלו סמוך לאותו יום: מיתת עזרא הסופר בט' טבת, ותרגום התורה ליוונית בח' טבת.

אכילה ושתייה לפני עלות השחר

אף שהצומות הקלים מתחילים בעלות השחר (בעשרה בטבת הקרוב ב- 4.53 לפנות בוקר), מכל מקום מי שהלך לישון על דעת שכבר לא יאכל יותר, לדעת הרבה פוסקים הרי הוא כמי שקיבל עליו את הצום, וגם אם יקום לפני עלות השחר אסור לו לאכול או לשתות. לפיכך, הרוצה לקום מוקדם ולאכול או לשתות, צריך לחשוב על כך בלבו לפני שילך לישון. ובדיעבד אם לא חשב על כך אסור לו לאכול, אבל לגבי שתייה אפשר לנהוג כדעת המקילים, משום שזהו דבר מקובל שאדם הקם לפני תחילת הצום שותה מעט, והרי הוא כמי שחשב על כך (עיין מ"ב תקסד, ו, כה"ח י').

שטיפת הפה במים

לכתחילה אין לשטוף את הפה במים בצום, מפני שיש חשש שמא תוך כדי השטיפה יבלע טיפות מים, אבל לשטוף כדי להסיר ריח רע ולמנוע מעצמו צער מותר, מפני שאינו מתכוון לשתות אלא רק לנקות את פיו. לפיכך מותר לכל מי שחסרון השטיפה גורם לו צער לשטוף את פיו בימי הצומות הקלים, וישתדל מאוד שלא לבלוע טיפות מים. וכן מותר למי שמצטער מכך להשתמש במשחת שיניים כדי לנקות היטב את פיו ולהסיר ממנו ריח רע. 

ובתשעה באב, שהוא צום חמור יותר ואף רחיצה אסורה בו, יש להחמיר יותר. ולכן מי שהדבר אינו נחוץ לו מאוד לא ישטוף את פיו בתשעה באב. ומי שיצטער מאוד אם לא ישטוף את פיו, יכול אף בתשעה באב לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו בלא משחה. אבל ביום הכיפורים, שחיוב הצום מהתורה, אין להקל בזה.

השותה בטעות בצום

שאלה: מי שטעה ושתה ביום צום, האם חייב אחר כך להמשיך לצום?
תשובה: חייב להמשיך לצום, שכן ימים אלו נקבעו לצום על הצרות שאירעו לנו בהם. ואף שבאכילתו או שתייתו שבר את הצום, וכבר לא יאמר בתפילתו "עננו", מכל מקום איסור אכילה ושתייה ממשיך לחול עליו. ומי שעשה עבירה אחת אין לו היתר לעשות עבירות נוספות (שו"ע תקסח, א). ואין צורך להתענות ביום אחר תמורת הצום ששבר, מפני שחיוב הצום הוא דווקא באותו יום שבו תקנו חכמים לצום. 

חולים פטורים מהצום

כשתקנו הנביאים והחכמים את הצומות תיקנום לאנשים בריאים, אבל על החולים לא גזרו לצום. ובזה שונה דין יום הכיפורים מדין שאר הצומות. שביום הכיפורים גם החולים חייבים לצום, מפני שהוא מן התורה, ורק כשהמחלה קשה עד שהצום עלול לגרום לסיכון הנפש – אין לצום, שפיקוח נפש דוחה את מצוות התורה. וגם אז, אם יכול להסתפק באכילה מועטת 'לשיעורים', פחות מ'ככותבת' ו'מלא לוגמיו' כל תשע דקות, יעשה כך. אבל בשאר הצומות שתקנו חכמים חולים פטורים, ואינם צריכים לאכול ולשתות לשיעורים, אלא יאכלו וישתו כדרכם, אבל לא יענגו עצמם במאכלי מותרות.

מי נחשב חולה

ככלל מי שכאביו או חולשתו אינם מאפשרים לו להמשיך בשגרת חייו והוא נאלץ לשכב על מיטתו – נחשב חולה. לדוגמה, החולים בשפעת, אנגינה, ומי שחומו גבוה – פטורים מהצום. 

ואמנם כמעט כל אדם סובל בצום מכאב ראש וחולשה, ולהרבה אנשים קל יותר בצום לשכב במיטה מאשר להמשיך לתפקד, ולעיתים הרגשת המעונה אף קשה מהרגשת אדם שחולה בשפעת. אולם תחושה זו אינה נחשבת כמחלה אלא כתחושה טבעית של צום, שתחלוף תוך שעות ספורות אחר הצום. ולכן דווקא חולה שנאלץ לשכב על מיטתו מחמת מחלתו פטור מהצום, אבל מי שסובל מהצום עצמו אינו נפטר מהתענית. ורק מי שנחלש כל כך מחמת הצום עד שיצא מגדר מעונה המצטער מחמת התענית והתחיל להיות חולה – פטור מן הצום.

וכן אדם חלש או זקן מאוד שמצטער בצום וחושש שאם יתענה יחלש ויחלה, פטור מן הצום. וכן חולה שהתרפא אבל עדיין מרגיש חולשה וחושש שאם יתענה תחזור מחלתו – פטור מהצום (כה"ח תקן, ו; תקנד, לא). 

וכן כל אדם שיודע שאם יצום עלול לחלות – פטור מהצום. למשל, הסובל מאולקוס פעיל או מיגרנה חזקה פטור מהצום, מפני שהצום עלול לעורר המחלה. גם החולה בסכרת שנאלץ לקחת אינסולין פטור מהצום, ופעמים שחולי סכרת אף פטורים מצום יום הכיפורים. גם הסובלים מאבנים בכליות, שצריכים לשתות הרבה מים, פטורים מהצום. מי שסובל מלחץ דם אינו נחשב חולה ויכול להתענות, אלא אם כן קיבל הוראה רפואית אחרת. ובכל מקרה של ספק יש לשאול רב או רופא ירא שמיים.

מעוברות ומניקות

מעוברות ומיניקות פטורות מהצומות הקלים (שנמשכים ביום בלבד). והטעם לכך, מפני שמעיקר הדין הנביאים תקנו לצום בצומות הללו רק בשעה שיש על ישראל גזרות קשות, ואילו כיום אנו נוהגים לצום בכל הצומות גם כשאין עלינו גזרות קשות, מפני שכך נהגו וקיבלו כל ישראל לצום בהם עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. אולם כבר מתחילה נהגו שהמעוברות והמיניקות אינן צמות בהן, מפני שהצום קשה להן יותר מלשאר הבריאים.

ואמנם באשכנז נהגו רבות מהמעוברות והמיניקות להחמיר על עצמן ולצום גם בצומות הקלים, ואולי היה זה מחמת הגזרות הקשות שסבלו באשכנז. מכל מקום, כיום המנהג הרווח גם בקרב יוצאות אשכנז שנשים מעוברות ומיניקות אינן צמות בצומות הקלים. ואף הרוצה להחמיר על עצמה, אם יש לה קושי בצום, או שהיא מיניקה והצום יגרום למיעוט החלב וצער לתינוק – עדיף שלא תתענה.

שנתיים שאחר הלידה

יש אומרים שדין מינקת, הפטורה מהצומות הקלים, חל על כל מי שנמצאת בתוך עשרים וארבעה חודשים שאחר הלידה. לדעה זו אין הפטור תלוי בהנקה אלא במשבר הלידה, שההתאוששות ממנו אורכת עשרים וארבעה חודשים (מהרש"ם ויחו"ד א, לה). למעשה, לדעת רוב הפוסקים כל אישה שפסקה להניק חייבת להתענות בצומות הקלים, וכן המנהג הרווח, אבל הרוצה להקל יש לה על מי לסמוך. וכן מי שחשה חולשה, אף שאינה נחשבת לחולה ממש – רשאית להקל.

ויש נשים שהתרגלו במשך שנים שלא לצום בצומות הקלים, כי בחסדי ה' פעם היו מעוברות ופעם מיניקות, וחוזר חלילה. אבל אחר שיסיימו ללדת, עליהן לחזור ולצום כפי תקנת חכמים.
קטנים שלא הגיעו למצוות

קטנים שלא הגיעו לגיל מצוות פטורים מן הצומות שתקנו חכמים, וגם אין מצווה לחנכם לצום. רק ביום הכיפורים, שהצום מהתורה, יש מצווה לחנכם להתרגל לצום בתחילה מספר שעות ואחר כך צום מלא. ובשאר הצומות אין מצווה לחנכם, אבל נוהגים להאכיל אותם מאכלים פשוטים כדי לחנכם להתאבל עם הציבור (מ"ב תקן, ה). ואם הילדים הגדולים והבריאים רוצים להתענות עד הצהרים, מנהג יפה בידם, אבל לא יתענו כל היום (רמ"ע מפאנו קיא, ועי' כה"ח תקנד, כג).

חתן וכלה

חתן וכלה שאחד משבעת ימי המשתה שלהם חל ביום צום, אע"פ שמצווה עליהם לשמוח בשבעת ימי המשתה, ולכן אסור להם לקבוע לעצמם תענית יחיד באותם הימים – בתעניות הציבור עליהם לצום, מפני שכוח הרבים עדיף על כוח היחיד, ואבלות הרבים דוחה את שמחת היחיד. ועוד, שעל החתן והכלה ישנה מצווה מיוחדת לזכור את החורבן, שנאמר (תהלים קלז, ו): "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (ריטב"א).

וכן הדין לגבי בעלי ברית, היינו אבי הבן, הסנדק והמוהל, שחייבים להתענות. וכן הדין לגבי מי שעושה פדיון הבן לבנו הבכור ביום התענית, שאסור לו לאכול.

וכל המתאבל על ירושלים יזכה לראות בבניינה במהרה בימינו אמן.

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד