הלשנה או רדיפת צדק

המזיק לרכוש הציבור חייב לשלם ● אם המזיק מסרב לקחת אחריות, חובה למסור את שמו לנציגי הציבור ● אין להשתמש באיסורי לשון הרע כתירוץ לחיפוי על עוול ● האם דברי תורה המתפרסמים בעיתון חייבים בגניזה ● האם גיליונות תורניים לפרשת השבוע חייבים בגניזה

האם לספר על חבר ששבר חלון

שאלה: לפני כמה ימים חבר שלי שבר חלון יקר ששייך לאחד המבנים הציבוריים ביישוב. הוא לא תכנן לשבור את החלון, אלא קצת התפרע וזרק אבנים, ובלא כוונה אבן אחת פגעה בחלון. ישנה הסכמה שבשתיקה שכדי להגן על החבר ששבר את החלון, כל הנערים שיודעים על כך ישתקו, וגם אם ישאלו אותם לא ילשינו על זה ששבר. בעיני החברים, מי שיספר נחשב כבוגד באמון וכמי שחוטא בלשון הרע. 
האם עלינו לדווח לאחראים ביישוב על מי ששבר את החלון או להימנע מכך?

חובה להציל ממון החבר

תשובה: שובר החלון חייב לשלם את דמי הנזק. ואם לא בא מעצמו לשלם, עליכם לנסות להוכיחו ולהסביר לו שכל מי שמזיק לרכוש חברו, וקל וחומר לרכוש הציבור – מחויב לשלם את הנזק. ואם אינו מוכן לקבל על עצמו את האחריות לכך, עליכם להודיע לאחראים על רכוש הציבור כי פלוני שבר את החלון, כדי שהם יוכלו לגבות ממנו את תשלום התיקון. 

וזו מצווה מהתורה, וכפי שלמדו חז"ל (ספרא קדושים) שכל היודע עדות שיכולה להציל את ממון חברו מחויב להעיד על כך ולא לשתוק, שנאמר (ויקרא יט, טז) "לא תעמוד על דם רעך". כלומר לא רק את חייו של החבר חייבים להציל אלא אף את ממונו. וכן כתב הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה רצז) שהרואה ממון חבירו אובד, והוא יכול להחזירו על ידי שיאמר האמת, חייב לומר, והוא בכלל איסור "לא תעמוד על דם רעך", ובכלל האיסור הנוגע לעדים, שחייבים להעיד כדי להציל ממון זולתם, שנאמר: "אם לא יגיד ונשא עוונו". וכך כתב בספר החינוך מצווה רלז. ויש בזה גם מצווה נוספת של השבת אבדה.

אין בזה איסור לשון הרע

וכיוון שזו מצווה להציל ממון החבר, אין כאן איסור לשון הרע (וע' בחפץ חיים לשון הרע י, א, ורכילות ט, ג). ככלל, איסור לשון הרע נועד למנוע צער מאדם סתם, ולא לשמש מגן ומחסה לפושעים ומזיקים. ומי שמזיק ואינו משלם צריך להאבק כנגדו, ולעשות הכל כדי שיתקן את מה שעשה.

וכאשר ארע נזק לרכוש הציבור ואין יודעים מי עשהו, צריכים שליחי הציבור לחקור ולבדוק עד שימצאו את המזיק, ואחר שימצאוהו עליהם להשית עליו תשלום מלא. כי אם יוותרו לאחד תתרחב הפרצה ויתרבו המזיקים. לכן, כאשר היו מענישים אדם בבית הדין, היו מפרסמים זאת ברבים, למען ישמעו וייראו, ויימנעו מלחטוא. ואין אומרים שיש בזה חשש לשון הרע. 

ובכלל, צריך להיזהר שלא להשתמש בתורה ובמצוותיה לפי הצורך והשעה. בכל השנה נהנים לספר לשון הרע על חברים ומורים, ופתאום כשיש צורך לספר את האמת, מתעטפים בצדקנות ונמנעים לספר מטעמי "לשון הרע". לפעמים נערים מוכנים לצחוק על כל מי שאינו שייך לחבורה שלהם, מתעללים בחלשים, צוחקים על חבורות אחרות, שמחים לאידם, אבל כאשר אחד מהם צריך לעמוד לדין ולשלם על מעשיו, נזכרים בכל חומרות איסור לשון הרע. 

דברי ה'פתחי תשובה'

וכן כתב רבי ישראל איסר, מגדולי הרבנים בוילנא, בספרו פתחי תשובה על אורח חיים (וילנא תרל"ה סימן קנו, מצוטט מתוך שו"ת יחוה דעת ד, ס) שכתב: "הנה המגן אברהם וכן בספרי המוסר האריכו בחומר איסור לשון הרע. וראיתי לנכון להעיר לאידך גיסא, שיש עוון גדול יותר מזה וגם הוא מצוי ביותר, וזהו מי שמונע עצמו מלגלות אוזן חבירו במקום שיש צורך להציל עשוק מיד עושקו, מפני שחושש לאיסור לשון הרע. כגון הרואה מי שאורב לחבירו להרגו בערמה, או שחותר מחתרת באישון לילה ואפלה בביתו או בחנותו של חבירו, ומונע את עצמו מלהודיע לחבירו ולהזהירו בעוד מועד, מפני שחושב שהוא בכלל איסור לשון הרע. ובאמת שהנוהג כן גדול עוונו מנשוא, ועובר על "לא תעמוד על דם רעך". והוא הדין גם לעניין ממון, כי מה לי חותר מחתרת או שרואה את משרתיו של חבירו שגונבים ממנו, או שותפו שגונב מהעסק שלו, או שחבירו מטעהו ומאנה אותו במקח וממכר, או שבתמימותו מלווה מעות לאדם שהוא לווה רשע ולא ישלם. וכבר אמרו חז"ל (בבא קמא קיט, א) כל הגוזל פרוטה מחבירו כאילו נוטל נשמתו ממנו, וכו'. וכן פסק הרמב"ם (גזלה ואבדה א, יג). וכן בענייני שידוכין שהבחור איש רע ובליעל ונוכל, או שהוא חולני, ומבקש להתחתן וכו' – כל אלו בכלל מצוות השבת אבידה, אבידת גופו או אבידת ממונו, וכמו שאמרו בסנהדרין (עג, א). והדברים מסורים ללב: אם כוונת המספר לחבירו רעה – הרי זה בכלל איסור לשון הרע; אבל אם כוונתו לטובה, להזהיר את חבירו ולהצילו מפח יקוש – מצווה רבה היא, ותבוא עליו ברכה". 

רכוש הציבור חשוב מרכוש היחיד

ראוי לציין כי צריך להקפיד ברכוש הציבור יותר מאשר ברכושו של יחיד. כמובן שאין הכוונה להקל ראש ברכוש היחיד ח"ו, אלא הכוונה להחמיר יותר ברכוש הציבור. ושמעתי משל על זה מאבי מורי, שהזורק את שקית האשפה שלו מחוץ לפח הזבל, ופוגע בניקיון רשות הרבים, עושה מעשה חמור מאשר מי שזורק את האשפה שלו לתוך סלון ביתו של חברו. 

האם עמוד זה צריך גניזה?

שאלה: האם צריך לגנוז את עמוד 'רביבים' מפני דברי התורה שבו?

תשובה: מצד הדין אין צורך לגונזו, שהואיל ורוב העיתון עוסק בענייני חול, ולשם כך מדפיסים אותו, לא חלה עליו קדושה. אלא שאסור לבזותו, ולכן אסור להשתמש בדפים אלו לצורך ניקיון, וכן אסור לעטוף בהם דגים. אבל מותר להניחם בפח בדרך כבוד, כלומר לעוטפם בניילון או במעטפה וכך להניחם בפח, וכפי שנוהגים לגבי תרומות המופרשות מפירות וירקות. ואם הדף שיש עליו דברי תורה מכוסה בדפים אחרים, כך שאינו נראה כלפי חוץ, והפח אינו מטונף מאוד, מותר להניח את העיתון בלא עטיפה נוספת בפח. אבל אם יש בפח דברים מטונפים שטינופם עלול להגיע לדף שיש עליו דברי תורה, נראה שצריכים לעטוף תחילה את העיתון בניילון, וכך להניחו בפח.

מקורות להלכה

מהתורה אסור למחוק או לאבד או לבזות אחד מהשמות הקדושים. והוסיפו חכמים ואסרו לבזות או לאבד בדרך ביזוי כל דברי תורה, ולכן צריכים לגנוז גם ספרי קודש שאין בהם שמות קדושים. 
ואמנם היו שרצו לחלק בין דברי תורה שנכתבו ביד לדברי תורה מודפסים, שהנכתבים ביד יש בכתיבתם כוונה ולכן הם קדושים, אבל המודפסים במכונה אין בהדפסתם כוונה ולכן אין בהם קדושה. אבל נפסק על ידי רוב ככל האחרונים שיש קדושה בספרים המודפסים (ט"ז יו"ד רעא, ח; מ"ב מ, ד). 

אבל לגבי גיליונות דפוס שנדפסו לצורך הגהות, נחלקו האחרונים. ולדעת רבים, הואיל ולא נתכוונו ללמוד בהם באופן קבוע אלא רק להגהה, לפיכך אין בהם קדושה, ואין צורך לגונזם. וכך כתבו הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ב, פ, ועין יצחק ה-ז, ואחיעזר יו"ד מח, וציץ אליעזר ג, א. ובשו"ת אבני נזר יו"ד שעו כתב שכל זמן שלא התחילו ללמוד בספרים, עדיין לא חלה עליהם קדושה, ואין איסור לאבדם. ובאגרות משה או"ח ד, לט, כתב שקדושת הספרים חלה רק בעודם מיועדים ללימוד, אבל כשכבר אין מתכוונים ללמוד בהם, אין בהם יותר קדושה. 

ומזה אפשר ללמוד שגם עיתון, שרובו דברי חול, דברי התורה שיש בו אין בהם קדושה. ראשית מפני שהדפסתו לא היתה לשם קדושה, כי הולכים אחר הרוב. שנית, דברי התורה שבו נועדו ללימוד למשך ימים ספורים, ושלא כמו ספר שנועד ללימוד לשנים רבות. וכן פסק בשו"ת מנחת יצחק א, יז-יח. 

ואף שיש מחמירים, וכך מובא בשדי חמד בשם המגן גיבורים ורבי שלמה כהן מווילנא (קונטרס באר בשדי מכתבים ח' י"ב, וכ"כ עיקרי הד"ט או"ח ח, יב), מכל מקום הלכה כדעת המקילים, מפני שכל חיוב גניזת ספרים שאין בהם שמות קדושים הוא מדברי חכמים, ובספק בדברי חכמים הלכה כמיקל. בנוסף לכך נראה שדעת רוב גדולי האחרונים להקל. 

דפי פרשת שבוע

אבל לגבי דפי פרשת שבוע, שעיקר הדפסתם לשם דברי תורה, מקובל להורות שצריך לגונזם. ואמנם יש מתירים להניחם בפח, מפני שמלכתחילה נדפסו לשם לימוד חד פעמי, ולא התקדשו לתמיד עד שיצטרכו גניזה, וכך היא דעת האגרות משה. והרוצה לסמוך על המקילים רשאי. ומכל מקום לכתחילה ראוי לגונזם, כיוון שדעת רוב הפוסקים להחמיר, וכך המנהג. (עוד עיין בפניני הלכה ח"ד ע' 111-114).

צום עשרה בטבת

הטעם העיקרי לתקנת הצום ושני טעמים נוספים ● שלושה דברים שצריך לתקן בעשרה בטבת ● מעוברות ומיניקות פטורות מארבעה הצומות ● האם בשנתיים שאחר לידה דינה כמניקה אף שכבר חדלה להניק ● אשה וולדנית, חלשה יותר או בריאה יותר?

תקנת הצומות אחר חורבן בית המקדש הראשון

אחר חורבן בית המקדש הראשון תקנו הנביאים שבאותו הדור ארבעה צומות. ביום העשירי לחודש טבת תקנו צום, מפני שבאותו היום החל נבוכדנאצר מלך בבל את המצור על חומות ירושלים. בחודש תמוז תקנו צום מפני שבו הובקעה חומת העיר ירושלים. ובתשיעי לחודש אב תקנו צום מפני שבו נחרב בית מקדשנו. ובשלישי לחודש תשרי תקנו צום על הריגת גדליה בן אחיקם, מנהיג היהודים שנותרו ביהודה אחר החורבן, שבהריגתו נתבטלה הגחלת האחרונה של שלטון ישראל בארצו. צומות אלו התקיימו במשך שבעים שנות גלות בבל.

ותקנו צומות אלו כדי לעורר את העם להצטער ולהתאבל על החורבן והגלות, ומתוך כך לחזור בתשובה ולתקן את המעשים הרעים שגרמו לכל הצרות שפקדו את ישראל מאז ועד היום.

מעמד הצומות בימי בית המקדש השני

כשזכו ישראל לבנות את בית המקדש השני, התעוררה השאלה האם צריך להמשיך לקיים את ארבעת התעניות: ויען זכריה הנביא (ח, יט): "כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי (שבחודש תמוז, הרביעי לחודשים) וצום החמישי (ט' באב) וצום השביעי (ג' בתשרי) וצום העשירי (י' בטבת) יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו". וכך במשך ימי בית המקדש השני נהפכו אותם ימים לימים טובים של שמחה וששון. ואחר שנחרב בית המקדש השני, חזרה תקנת הצומות לקדמותה.

מיתת עזרא הסופר ותרגום התורה ליוונית

כיוון שכבר נקבע צום בעשרה בטבת, נצטרפו לעניינו של הצום עוד שני מאורעות מצערים שחלו סמוך לאותו יום – מיתת עזרא הסופר בט' טבת, ותרגום התורה ליוונית בח' טבת.

על עזרא הסופר אמרו חכמים שהיה ראוי שתינתן התורה על ידו, אלא שקדמו משה רבנו (סנהדרין כא, ב). הרי שהוא שני למשה. עוד אמרו חז"ל כי עזרא הסופר שעלה מבבל להקים את בית המקדש השני הוא הנביא מלאכי (מגילה טו, א). כלומר, מצד אחד הוא אחרון הנביאים השייכים לתורה שבכתב, ומצד שני הוא מתקן עשר תקנות כלליות, ופותח בזה את המסורת של חכמי התורה שבעל פה. נמצא שהוא גדול ישראל המשמש חוליית מעבר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. ואף הוא כמשה דאג לכלל ישראל, ונשא בעול הנהגתם, והיה ממנהיגי העלייה מבבל וחידוש בית המקדש השני.

לאחר מכן, בימי מלכות יוון, נגזרה על ישראל גזרה קשה: לתרגם את התורה ליוונית. והיה יום זה קשה כיום שנעשה בו העגל, שכן התורה שייכת לישראל, ובתרגומה ליוונית נטשטש ייחודה והחלה להיתפש כדבר שכל אדם רשאי למשמש בו. והיה זה ביום ח' בטבת, ונחשך העולם שלושה ימים. ולכן בצום עשרה בטבת אנו מזכירים גם את האירוע המצער הזה.

תיקון בעשרה בטבת

אמר מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שיש לתקן ביום זה שלושה עניינים אלו. א) לעומת המצור על ירושלים – לחזק את חומותיה ואת בניין הארץ ברוח ובחומר. ב) לעומת מיתת עזרא, יש להגדיל תורה ולהאדירה תוך עיסוק בקיבוץ גלויות, כדרכו של עזרא הסופר. ג) לעומת תרגום התורה ליוונית יש להבריא את הרוח והתרבות הישראלית המקורית, ולעקור ממנה את הרוחות הרעות שדבקו בה במשך הגלות ושלטון הגויים.

מיניקות ומעוברות פטורות מהצומות הקלים

כשתקנו הנביאים והחכמים את הצומות, תקנום לאנשים בריאים, אבל על חולים לא גזרו לצום. ומיניקות בכלל בריאים שצריכים לצום. אולם כל זה אמור בשעה שיש גזרות קשות על ישראל, שאז חובה לצום, אבל בזמן שאין גזרות קשות אנו צמים רק מתוקף המנהג, שכך נהגו וקיבלו כל ישראל לצום בימים אלו עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. ומעוברות ומיניקות אינן בכלל המנהג לצום, מפני שהצום קשה להן יותר.

שנתיים שאחר הלידה

יש אומרים שדין מינקת הפטורה מהצומות הקלים חל על כל מי שנמצאת בתוך עשרים וארבעה חודשים שאחר הלידה, שאין הפטור תלוי בהנקה אלא במשבר הלידה, שההתאוששות ממנו אורכת עשרים וארבעה חודשים (מהרש"ם ויחו"ד א, לה). למעשה, לדעת רוב הפוסקים כל אשה שפסקה להיניק חייבת להתענות בצומות הקלים, וכן המנהג הרווח. אבל הרוצה להקל יש לה על מי לסמוך. וכן מי שחשה חולשה, אף שאינה נחשבת לחולה ממש – רשאית להקל.

לחזור לצום בגיל העמידה

ברוך ה' ישנן נשים שזוכות במשך למעלה מעשרים שנה שלא לצום בצומות הקלים (עשרה בטבת, תענית אסתר, י"ז בתמוז וצום גדליה), משום שבכל צום הן או בהריון או מיניקות. ואם אינן בהריון ואינן מיניקות, לכל הפחות הן בתוך שנתיים שאחר הלידה, שמותר להן לסמוך על המקילים ובמיוחד כשיש להן חולשה קלה. 

אולם עליהן לשים לב, שלאחר שיסיימו את שלב לידת הילדים בחייהן – יחזרו למצוות הצומות.


האם אשה וולדנית בריאה או חלשה

שאלה: אולי אשה שילדה ילדים רבים נחלשה בגופה, וגם אחר שהם גדלו היא בבחינת חולה שפטורה מהצום.

תשובה: להפך, דווקא אשה שילדה הרבה ילדים חזקה יותר, ויש לה יותר כוח לצום. הרי כמעט כולכם שמעתם איך אנשים מתפעלים מנשים שזכו ללדת ילדים רבים, ו"למרות זאת" הן נראות טוב, מלאות מרץ וחיוניות. במקום להתפלא בכל פעם מחדש, אולי נכון יותר להסיק שכפי הנראה אשה שגופה פעיל יותר, בהריון והנקה, שומרת יותר על כושרה, ולכן היא יותר חזקה. 

משל לאדם שהולך בכל יום עשרה קילומטרים, ולאחר מכן שוחה חצי שעה ועושה תרגילי התעמלות שונים, הרי לא נאמר עליו שהוא מסכן, כי גופו הולך ונחלש מרוב המאמץ. אם למשל נצטרך עזרה לשאת איזה דבר כבד, לא נאמר שראוי שלא לבקש ממנו, מפני שהוא עייף וחלש מכל ההליכות הארוכות והשחיות הממושכות שלו. להפך, דווקא ממנו נבקש עזרה, כי הגוף שלו מתחזק מהמאמץ ולא נחלש. כך אשה שיולדת ילדים רבים, אם אין לה בעיה מיוחדת, הרי בזכות הלידות היא שומרת יותר על כושרה ויכולה ביתר קלות לצום. וככל שתלד יותר ילדים כך תהיה יותר חזקה ותראה יותר טוב.

הנתונים הסטטיסטיים

טוב, יתכן שהגזמתי מעט. כי אכן ישנן בעיות ומיחושים מסוימים שעלולים להתגבר בעקבות הריונות מרובים (במיוחד כשלא מקפידים להתעמל ולשמור על הבריאות). אבל מנגד, ישנם יתרונות חשובים מאוד בהריונות מרובים. הם ממעטים באופן משמעותי את הסיכון לחלות בסרטן, וממעטים גם את הסבל והסיבוכים המתלווים לתסמונת קדם-ווסתית. 

ואמנם ישנם מחקרים סטטיסטיים שמצביעים על כך שנשים וולדניות חולות וחלשות יותר, ובספרות הרפואית המודרנית מדגישים מאוד עובדות אלו. אולם כל הסקרים הללו נעשו על נשים וולדניות מחברות פרימטיביות באסיה ובאפריקה, לעומת נשים שילדו פחות מחברות מפותחות באירופה ואמריקה. אבל אין סקרים על נשים וולדניות מהחברה היהודית הדתית. חוקרים ורופאים רבים טועים בזה, וחושבים שכל הוולדניות בהכרח גם פרימטיביות. אולם בחברה שלנו המצב הפוך: דווקא אשה שיולדת הרבה קשובה יותר למצב בריאותה, נמצאת תחת מעקב רפואי משמעותי יותר, ויש סיכוי רב שכל בעיה רפואית תטופל בצורה טובה (תודה לרב יואל ולד"ר חנה ממשפחת קטן על עזרתם בעניין זה). 

כמדומה לי שקראתי פעם שגם הסיכון לחלות במחלות לב קטן יותר בקרב נשים וולדניות (אם יש מומחים שיודעים אחרת, נא העירו לי ואתקן). 

בנוסף לכך ראיתי מחקר לפיו אשה שלא זכתה להוליד ילד לעולם נמצאת בסיכון גבוה ב- 44 אחוז לסבול משבר בירך מעל גיל 65, לעומת נשים שילדו לפחות פעם אחת. עוד טוענים החוקרים, שעם כל לידה יורד הסיכון לסבול משברים בתשעה אחוזים (עפ"י מעריב כז ניסן תשס"ג).

ויהי רצון שימי הצומות יהפכו לנו לימי ששון ושמחה.

אור האמונה היהודית

נרות החנוכה מסמלים את אור האמונה היהודית, שמנעה מהייאוש להשתלט על חיינו בתקופות היסטוריות אפלות ● גם אם כל ידידינו יבקשו מאתנו להיות יצירתיים וגמישים, לא נוותר על הצדק שלנו ● האם מותר לחיילים להסתיר את כוונתם לסרב לפקודת פינוי יישובים

נרות מאופל

לא מקרה הוא שחג החנוכה חל באותה תקופה שבה החושך מגיע לשיאו. הלילות בתקופה זו הם הארוכים בשנה, והקור החורפי מתפשט על הארץ. ולא רק זה, אלא שגם הירח אינו מאיר בלילות חנוכה, הואיל ואלו הימים הסמוכים לראש חודש, שבהם הירח מתמעט והולך.

החושך מתפשט על הארץ, השמש שקעה ונעלמה, והלילה הארוך מטיל את צלו הקודר והקר. ובאותה השעה קמים יהודים ונרות בידם ומדליקים את נרות החנוכה. 

נרות החנוכה מסמלים את האמונה היהודית, אשר גם בתקופות החשוכות ביותר, עת אימפריות ענק שלטו באכזריות בעולם, לא נתנה לייאוש להשתלט על חיינו. לאור האמונה והתורה המשכנו ללמוד וללמד. ומעט מן האור שלנו הולך ודוחה הרבה מהחושך שלהם.

אין אמונה גדולה ועמוקה כאמונה הבוקעת מתוך החושך. אין גבורה נוראת-הוד מגבורתם של יהודים, שרואים איך העולם נשטף ברשע המגובה בדתות אליליות, רשע שהתמצית שלו מכוונת כנגדם, ובכל זאת נושאים הם את עיניהם לשמיים ומאמינים שהעולם הזה יתוקן לבסוף, ואף מוכנים למסור את נפשם על כך. 

את האמונה הזאת מבטאים ימי החנוכה, ואולי זו הסיבה הפנימית לכך שחג החנוכה זכה בקרב ישראל לכל-כך הרבה אהבה וחיבה, עד שכמעט ואין יהודי בארץ, ואפילו הוא רחוק מקיום הרבה מצוות, שאינו נוהג להדליק את נרות החנוכה.

בימים ההם בזמן הזה

כמו בימים ההם כך בזמן הזה, יסוד הכל הוא ביכולת להישאר איתנים באמונתנו כי העולם כולו נברא על ידי הקב"ה, והוא נתן את הארץ הזו לאבותינו ולנו וציווה אותנו ליישבה, ועל כך אין להוסיף ואין לגרוע. כמובן, נדרשת מעת לעת בחינה חוזרת באשר לדרך הגשמתה של מצוות יישוב הארץ, אולם משהתברר כי עמדתנו נכונה, לא נזוז ממנה. בסוף ננצח. וגם אם כל ידידינו יבקשו מאתנו להיות יותר יצירתיים וגמישים, נחזור ונאמר את האמת האחת, שכל הסכם מכל סוג שהוא עם שונאינו יוביל בהכרח ליותר טרור, וכל "הסכם שלום" עם רוצחים מושחתים יוליד מלחמה עקובה מדם.

וגם אם כל העולם יצעק מיליון פעמים כי אין לנו זכות על ארץ ישראל, לא נוותר על שעל ממנה. גם אם כל הצבועים למיניהם יטענו כנגד עמדתנו המוסרית – לא נוותר על הצדק שלנו. וגם אם נדמה שהעולם נשטף בדעות שווא עד שהאוזניים אטומות מלשמוע דברי טעם, לא נסכים לומר דברים אחרים כדי שיהיו ערבים יותר לאוזני שונאינו ויתקבלו יותר על לבב הנבערים מדעת מבני עמנו. אנו נמתין בסבלנות עד שתיווצר ההזדמנות לפרוץ ולהכריע את המציאות לטובה, ונרבה בתפילה שהכל יהיה בחסד וברחמים. בינתיים נתחזק מבפנים, נגדיל תורה ונאדירה, נכין תוכניות ארוכות טווח, נחזק את המשפחות והקהילות, ונעודד את המוכשרים מבינינו להיות מדענים, כלכלנים, תעשיינים ואישי חברה, כדי שבבוא היום יוכלו להביא תיקון למדינה ולעולם מתוך אורה של תורה. 

איסור עקירת מאחזים

שאלה: מה צריך להיות היחס ליוזמות מצד הממשלה לעקור מאחזים יהודיים מאדמת הקודש ביהודה ושומרון?

תשובה: צריך לדעת כי זהו דבר חמור מכל בחינה שהיא. יש בו הפרה בוטה של מצוות יישוב הארץ, ששקולה כנגד כל המצוות. עצם העלאתה של יוזמה כזו בפומבי כבר מעודדת את שונאינו וגורמת לשפיכות דמים. 

וכבר התפרסמה דעתם של גדולי הרבנים שאסור לשום אדם להשתתף באיסור חמור זה. בהקשר זה אצטט מדברי הרב הראשי לצה"ל ואח"כ לישראל, הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל. לאחר שפסק הרב גורן שאסור לחייל להשתתף בשום סוג של פינוי, הועלתה בגיליון רבני יש"ע מס' 14 שאלה נוספת בעניין. וזה לשון השאלה והתשובה:

שאלה: בזמן האחרון עורכים בצבא סדרות חינוך בנושא פינוי היישובים, וכל חייל נשאל: במידה ותקבל פקודה לפנות יישובים, האם תבצע אותה? והרבה חיילים עונים שלא יבצעו. ואז נציגי חיל חינוך מנסים לשכנע אותם שהם חייבים לבצע את הפקודה, ואף מאיימים ומודיעים להם שהעונש על סירוב פקודה הוא חמור, ונדמה שאף קידומם בצבא ייעצר אם יצהירו שלא יקיימו את הפקודה. האם החיילים חייבים לומר את כל האמת, ולהצהיר שלא יסכימו לפנות יישובים, או שמא מותר להם להסתיר את דעתם?

תשובה: על החיילים לשתוק ולא לענות על שאלות אלו, כי אסור להם לשקר ולומר שהם יצייתו לפקודה, שהרי "מדבר שקר תרחק". ולענות שהם יפרו את הפקודה גם כן אינם צריכים, כדי לא לעורר שנאה נגדם. לכן מוטב שישתקו ולא יענו עליה כלל, ויקיימו את מאמר חז"ל: "מלה בסלע שתיקה בשני סלעים".

אוסיף ואספר, כי מתחילה רצה הרב גורן להורות שהחיילים חייבים להכריז בפה מלא שיסרבו פקודה, כדי למחות בכל תוקף כנגד מחשבות של פינוי. אולם אחר ששמע כי הדבר עלול לפגוע בחיילים באופן אישי וקידומם עלול להיפגע, אמר שמן הדין אין חובה להודיע שיסרבו, אבל מנגד גם ברור שבשום אופן אסור לחייל לומר שיסכים לעשות איסור תורה ולפנות אנשים או מבנים מיישוב בארץ ישראל.

מקום הדלקת נרות בפתח או בחלון

שאלה: היכן עדיף להדליק נרות חנוכה, האם מצד שמאל של הפתח למרות שהפתח נמצא במקום מוסתר שהעוברים ושבים ברחוב אינם יכולים לראותו, או שעדיף להדליק את הנרות ליד החלון, במקום שכל העוברים ושבים ברחוב יראו את הנרות.

תשובה: בשני המקומות יוצאים ידי חובה, ואף אם ידליקו את הנרות על השולחן באמצע הבית יוצאים בזה ידי חובה. אלא שהשאלה היכן עדיף להדליק את הנרות.

ויש בזה דעות שונות. יש אומרים שעדיף להדליק במקום שתקנו חכמים מלכתחילה, היינו בצד שמאל של הפתח מבחוץ, כדי שהמזוזה תהיה מימין והחנוכייה משמאל ויהיה מוקף במצוות. ולכתחילה יניחם בגובה שבין שלושה טפחים לעשרה טפחים (בין 24 ל- 80 ס"מ), שאם היה מניחם למטה מ-24 ס"מ אין הם ניכרים, ואם למעלה מ-80 ס"מ לא ברור אם הדליקום למצווה או כדי להאיר.

ויש אומרים שהעיקר הוא לפרסם את הנס, שכל תקנת חכמים להדליק ליד הפתח מבחוץ הוא כדי שכל העוברים ושבים יראו את הנרות, ואם כן במקום שהפתח מוסתר, עדיף להדליק על אדן החלון במקום שיותר אנשים יראו את הנרות. ולמרות שאדן החלון גבוה מ-80 ס"מ, בכל זאת עדיף להדליק עליו, כדי שהעוברים והשבים ברחוב יראו הנרות.

ואם נוהגים במשפחה שכל הבנים מדליקים, טוב שאחד ידליק על אדן החלון ואחד בפתח הבית.

מקום הדלקת נרות לגרים בקומות גבוהות

שאלה: הגר בקומה רביעית מעל לגובה של עשרים אמה, שאמרו חכמים שהמדליק בגובה זה אינו יוצא ידי חובה, היכן עדיף שידליק נרות; האם ליד הפתח של הדירה הפונה לחדר המדרגות, או בפתח הבניין, או על אדן החלון של ביתו?

תשובה: ישנה מחלוקת אם המדליק בפתח הבניין המשותף יוצא ידי חובה, אבל המדליק בפתח דירתו בוודאי יוצא ידי חובה (אמנם יש סוברים שאינו נחשב כמי שמדליק בפתח, מפני שהיה צריך להדליק בפתח הבניין). ואע"פ כן נראה שעדיף להדליק על אדן החלון הפונה לרשות הרבים. ואף שמצד הדין המדליק מעל גובה עשרים אמה (9.60 מטר) אינו יוצא ידי חובה, זהו דווקא כאשר הדליק על עמוד באמצע חצרו, אבל אם הוא מדליק בתוך ביתו, כשגובה החנוכייה כמטר וחצי מהרצפה, ודאי יוצא ידי חובתו. וכיוון שאנשים רגילים להסתכל לחלונות הבתים, על ידי שידליק בחלונו יתפרסם הנס יותר. 

ואם נוהגים במשפחתם שכל הבנים מדליקים, טוב שאחד ידליק על אדן החלון ואחד בפתח הבית.

על אמונה, חינוך וכלכלה

האם מובטח לנו שהקב"ה יחזיר את כל הוצאותינו על חינוך הילדים? ● אין ללוות אפילו לצורך מצווה כשבדרך הטבע לא ניתן יהיה להחזיר ● ביאור דברי חז"ל שהוצאות בניו לתלמוד תורה אם הוסיף מוסיפים לו ● הדרך הראויה: לחסוך בהוצאות לצרכי רשות, ולהוציא בהתאם ליכולת לצרכי מצווה

בעקבות התביעה לקיצוץ בעלות החינוך

נשאלתי בעקבות הדברים שהתפרסמו בשבוע שעבר אודות הצורך לחסוך בהוצאות החינוך: הלא ידוע שאסור לחסוך בחינוך, והוצאות החינוך אינן בכלל הקיצבה שגוזרים על האדם בשמיים בראש השנה. וכפי שאמרו חכמים במסכת ביצה (טז, א): "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת – פוחתין לו, ואם הוסיף – מוסיפין לו". הרי שאין לעשות חשבון בכל הנוגע לעניין "הוצאת בניו לתלמוד תורה".
וכיוון שלמדנו שהוצאות שבתות ויום טוב הושוו להוצאות עבור תלמוד תורה, אפשר לומר למי שמתקשה לשלם את מה שאמרו חכמים בעניין הוצאות שבת (ביצה טו, ב): "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בניי, לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע".

חכמים לא התכוונו שנסמוך על הנס

תשובה: חכמים לא התכוונו שאדם יסמוך על הנס, ויקח הלוואות כדי לענג את השבת ולחנך את ילדיו בלי שידע כיצד הוא מחזיר את חובותיו. וכן מצינו שאמר רבי עקיבא "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" (שבת קיח, א, פסחים קיב, א). וכוונת המאמר "לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע" ביארו התוספות שם שזה כאשר הוא יודע שיכול להחזיר אח"כ את החוב, אבל אם אין לו פרנסה מסודרת כדי שיוכל אח"כ להחזיר את החוב, אזי יעשה שבתו חול ואל יצטרך לבריות. וכעין זה כתב הרמב"ם (שבת ל, ז): "ואינו חייב להצר לעצמו ולשאול מאחרים כדי להרבות במאכל בשבת, אמרו חכמים הראשונים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". והביאם הבית יוסף (או"ח רמב).

וכן כתב בערוך השולחן (רמב, מד) שמה שאמרו חז"ל שהקב"ה מבטיח לוו עלי ואני פורע הוא למי "שיש לו איזה עסק ולכן אף שעתה אין לו, יכול ללוות ולקוות לה' שירוויח ויפרע, אבל מי שאין לו שום עסק, עליו אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". וכך כתב בהגהות אשרי, ובשפת אמת (ביצה שם).

ואמנם מדברי הגר"א והב"ח משמע שיכול אדם לקחת הלוואה ולסמוך על ה' שיעזור לו להחזירה, למרות שאינו יודע מהיכן. אלא שכפי הנראה דבריו מכוונים לבעל אמונה גדול במיוחד, כעין מדרגת רשב"י, שהיה סומך על הנס וידע מהניסיון שהקב"ה מסייע בידו. אבל מי שכבר ניסה עצמו וראה שאין מסייעים לו מן השמיים, צריך שלא להגיע למצב שייקח הלוואה ולא יחזירה, וייחשב רשע שאינו משלם את חובו. (ועיין שעה"צ רמב, יב).

משמעות הדרכת חז"ל

נמצא אם כן שעיקר כוונת חז"ל במאמרם "מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה" היא להורות לנו לחסוך בהוצאותינו. שאם נקצבו לאדם בראש השנה שלושים אלף ש"ח, וכבר בחצי השנה יבזבז אותם, לא יישאר לו כסף לחצי השנה השנייה וישקע בחובות. וכך פירש רש"י את דברי הגמרא (ביצה טז, א). 

וכן כתב בעל המשנה ברורה (ביאור הלכה תקכט, ד"ה ואל): "וזהו תוכחת מרובה על זמנינו, שבעוונותינו הרבים הרבה אנשים עוברים על זה, ולא ישימו לב איך להתנהג בהוצאות ביתם להרחיק דברים המיותרים. ורבים חללים הפילה הנהגה הרעה הזו, שמביאה את האדם לבסוף על ידי זה לידי גזל וחמס וגם לחרפה וכלימה… ואשרי למי שיאמץ לבבו ולא ישגיח לפיתויים וינהל הוצאות ביתו בחשבון כפי ערך הרווחתו ולא יותר".

אם פחת – פוחתין לו

ומה שאמרו על ההוצאות לצורך שבת ויום טוב וחינוך הילדים לתלמוד תורה, שאינם בכלל החשבון, ו"אם פחת – פוחתין לו, ואם הוסיף – מוסיפין לו", כוונתם שבזה לא יחסוך, אלא ינהג באופן סביר כפי מה שחננו ה'. שאם דווקא כשיגיע לצורכי מצווה יחליט לחסוך, לא תהיה לו ברכה מכך, ולא יישאר לו דבר ממה שיחסוך. שיאמרו עליו בשמיים, ראו פלוני זה, כאשר הוא עוסק בהנאות עצמו הוא מבזבז את כספו ברוחב ואינו דואג למחר, ורק כאשר הוא בא לקנות צורכי מצווה פתאום הוא נזכר שצריך לחסוך. כשהוא צריך לקנות צורכי שבת ויום טוב, הוא חוסך, אבל כשהוא יוצא לבילוי במסעדות הוא שוכח שצריך לחסוך. את התפילין שלו הוא קנה מבהמה דקה ומהסוג הזול, אבל את המערכת הסטריאופונית הוא קנה מהסוג היוקרתי. הנה הציצית שלו מהסוג הזול וגם בלויה, ואילו שאר בגדיו אופנתיים ויקרים. עם מנהל הישיבה הוא מתווכח, וטוען שאינו יכול לשלם עבור בנו כי אין לו כסף, אבל על הטיול לחוץ לארץ אינו מעלה בדעתו לוותר. על איש כזה אומרים בשמיים שכל הכסף שהצליח לחסוך מצורכי מצווה ירד לטמיון. פתאום יצטרך להשקיע כסף רב בטיפולי שיניים ובתיקון המקרר, ודבר לא יישאר לו מזה להנאתו – "אם פחת, פוחתין לו".

אם הוסיף – מוסיפין לו

אבל מי שנוהג חיסכון בכל ענייניו, מפני שכך ראוי, שאין אדם יודע מה ילד יום, ואם יוציא עכשיו את כספו בפזרנות ייתכן שכאשר באמת יצטרך כסף לא יהיה לו. ולכן הוא משתדל לקנות מכשירי חשמל אמינים, אבל לא יקרים. בגדים טובים, נוחים ונאים, אבל לאו דווקא מהקו האופנתי החדש, שהוא בדרך כלל יקר יותר. אם הוא אינו צריך להחזיק מכונית לצורך עבודתו, אז אין לו מכונית. אבל כשהוא מגיע לצורכי מצווה – מתוך חיבת הקודש הוא מהדר, קונה מאכלים טובים לשבת בלא לקמץ, משלם עבור תלמוד תורה של בניו בשמחה, וגם מוסיף ומשלם עבור חוגי העשרה תורניים. 

כלומר, בכל ענייניו הוא רגיל לחיות ברמה בינונית, ואילו לצורכי מצווה הוא מוציא מעבר לרמה הבינונית, או שבכל ענייניו הוא רגיל לחיות ברמה נמוכה, ואילו לצורכי מצווה הוא מוציא כפי הרמה הבינונית. וכך ינהג אף שההוצאות עבור צורכי מצווה יגרמו שלא יוכל לחסוך כפי שרצה. למשל, הוא היה מעוניין לחסוך בכל חודש אלף ש"ח, אך כיוון שאינו רוצה לחסוך מצורכי מצווה, הוא מתכנן לחסוך רק חמש מאות ש"ח בחודש. על איש כזה אמרו שתהיה לו ברכה מן השמיים, ויוסיפו לו על פרנסתו, ואף אם פסקו לו בראש השנה סכום מסוים, יזכה לברכה ותוספת כנגד מה שהוסיף לשלם עבור צורכי מצווה – "אם הוסיף – מוסיפין לו" – וכך לבסוף יצליח לחסוך אלף ש"ח בחודש.

אבל אין הכוונה שיסמוך על הנס, אלא שהברכה תבוא בדרך טבעית. והרבה דרכים למקום להוסיף לאדם שלא בדרך נס. אולי בעבודתו ירוויח מעט יותר, אולי פחות נזקים יארעו בביתו, אבל באופן טבעי. מפני שכלל יסוד הוא שהקב"ה ברא את העולם כדי שיתנהג על פי דרך הטבע, ובתוך המציאות הטבעית אנו צריכים לעבוד את ה'. אך אם יוציא עבור צורכי מצווה מעבר למה שהוא מסוגל לשלם בדרך הטבע, ישקע בחובות ויהיה רשע שאינו משלם חובותיו.

הזזת עציץ בשבת

שאלה: האם מותר להזיז עציץ ממקום למקום בבית בשבת?

תשובה: שלא כמו אגרטל פרחים, שמותר להזיזו כדי להריח את ענפיו או כדי לקשט את השולחן, עציץ אסור להזיז, מפני שלדעת כמה פוסקים הוא מוקצה ככלי שמלאכתו לאיסור, שהרי אסור לקטוף את עליו ולהשקותו. 

אמנם אם צריכים את מקומו, כגון שצריכים לשבת במקום שהוא מונח, מותר להזיזו. אלא שאם הדבר נעשה מחוץ לבית, פעמים רבות הדבר אסור משום איסור של זורע וקוצר, ולכן מי שאינו יודע את הדינים לאשורם אל יזיז עציץ שאינו בבית. אבל אם העציץ מונח בתוך הבית על מרצפות, וצריכים את מקומו, מותר לגוררו ולהניחו במקום אחר על מרצפות (ואף שלדעת החזו"א הוא נחשב מחובר לקרקע דרך המרצפות, מכל מקום כיוון שאינו מגביהו אין חשש. ואף אם היה מגביהו, יש כאן ספק דרבנן עפ"י רוב הפוסקים, ובמיוחד אם יש מתחתיו צלחת).

שאלה: עציץ שנפל וחלק מהאדמה שבו נשפכה, האם מותר להעמידו ולהחזיר את האדמה שנפלה ממנו לתוכו?

תשובה: אסור להעמידו, מפני שעל ידי כך מיטיבים את יכולת צמיחתו ועוברים על איסור חורש וזורע. ואת האדמה אסור להזיז מפני שהיא מוקצה. ואם נתגלו שורשיו ועל ידי הקמתו יחזרו ויתכסו, שוב יימצא שהוא עובר על איסור חורש וזורע, שכן הוא מיטיב את יכולת צמיחתו של הצמח שבעציץ.

לקצץ בשכר הלימוד

מחיר החינוך בישיבות ובאולפנות – כחמישים אלף ש"ח לילד ● החינוך התורני – לעשירים בלבד? ● אצל החרדים זה עולה הרבה פחות ● הכרחי להפחית באופן דרסטי את עלות הלימודים ● הנטל הכלכלי של הפנימייה ● הפיתרון: חיזוק מוסדות תורניים לא פנימייתיים והשלמת החינוך באמצעות הקהילה

שכר הלימוד הגבוה בישיבות התיכוניות והאולפנות

עלות שכר הלימוד בישיבות התיכוניות והאולפנות היא ללא ספק אחת הבעיות הקשות שצריכות להדיר שינה מפרנסי הציבור. עלות שכר הלימוד לשנה עבור כל תלמיד או תלמידה בישיבה תיכונית או אולפנה היא כ-12 עד 14 אלף ש"ח. עלות ילד אחד למשך ארבע שנים היא כחמישים אלף ש"ח, עלות של ששה ילדים – שלוש מאות אלף ש"ח, ועלות שמונה ילדים – ארבע מאות אלף ש"ח. 

בעיה זו הולכת ומחריפה בקרב הציבור הדתי, מפני שבעשרות השנים האחרונות, מחד גיסא הולכות ומתרבות משפחות ברוכות ילדים, ומאידך, שכר הלימוד במוסדות הולך ועולה. בשנים האחרונות, בעקבות המיתון, האבטלה והקיצוצים בקצבאות הילדים, ישנם הורים לא מעטים שכבר אינם מסוגלים לשלם את שכר הלימוד הגבוה. לא מדובר בהורים בטלנים שאינם מוכנים לעבוד ומטילים את עצמם על הציבור, אלא בהורים שבדרך כלל עובדים בחריצות ומכניסים שתי משכורות אמנם לא גדולות במיוחד – הרי לא ניתן לתבוע מכל בני המגזר הדתי לאומי להשתכר יותר מהממוצע, באופן טבעי חלק מרוויחים יותר וחלק פחות. ובכן, כל אלה שמשכורתם ממוצעת או מעט פחות, בקושי מצליחים לשלם את שכר הלימוד הגבוה. האם הישיבות התיכוניות והאולפנות צריכות להיות רק לבני עשירים?

שאלות מהורים

מספר הורים שהתייעצו עמי לאחרונה סיפרו כי בחודשים האחרונים הם הולכים וצוברים גירעון בחשבון הבנק. ההוצאות גבוהות מן ההכנסות, ואם ימשיכו כך, ייכנסו לחובות שאינם יודעים כיצד לשלמם. יש להם שני ילדים במוסדות כאלו, והם צריכים לשלם עבורם קרוב לאלפיים וחמש מאות ש"ח לחודש, ועוד צריכים לקיים את שאר בני משפחתם, ולשלם משכנתא וכו', והמשכורות אינן מכסות את ההוצאות. יש ששאלו האם כדאי לפתוח תוכניות חיסכון שהכסף הופקד בהם לטובת נישואי הילדים ודאגת עתידם בלימודים על תיכוניים. 

כמובן שלא ניתן להציע להורים לפתוח את תוכניות החיסכון של הילדים. להפך, הורים צריכים להשתדל להמשיך לחסוך כדי שיכולו לחתן את הילדים, ולסייע להם בלימודים גבוהים כדי שיוכלו לרכוש מקצוע ולהתפרנס בכבוד.

המטרה: הורדת שכר הלימוד לחצי ושליש

אין זמן להאריך בדיונים על הבעיה הזו, ואין כאן שני צדדים. מוכרחים להחליט קודם כל שצריך לקצץ את שכר הלימוד באופן דרסטי. 

במקום לשאול את המנהלים כיצד אתם מסוגלים לחסוך מהתקציב הנוכחי העומד לרשותכם כדי שנוכל אח"כ להוריד את שכר הלימוד, צריך להתחיל הפוך. יש לומר למנהלים: תעשו תחשיב לפיו ההורים משלמים מחצית ממה שמשלמים כיום, תוסיפו את כל מה שאתם מקבלים ממשרד החינוך, ותאמרו מה אתם יכולים לעשות בסכום העומד לרשותכם. אם צריך לקצר בשעות הלימוד – תקצרו. אם צריך לצמצמם מגמות – תצמצמו. אם צריך להפחית שעות חברה, טיולים וכדומה – תפחיתו. העשירים יוכלו לארגן לעצמם מגמות, חוגים וטיולים גם בלעדיכם, אבל המוסד החינוכי צריך להתאים גם למי שאינו עשיר. 

אגב, בתיכוני 'בית יעקב' עלות שנתית היא לכל היותר אלפיים ש"ח. בישיבות הקטנות החרדיות העלות השנתית היא לכל היותר חמשת אלפים ש"ח.

העיקר אינו צריך להיפגע

גם כשמקצצים, יש לשמור על העיקר. החינוך התורני הערכי כמובן חייב להישמר. וגם במקצועות החול, צריכים להקפיד שלא לפגוע בלימודי מתמטיקה ואנגלית, שההצלחה בהם קובעת את היכולת להתקבל ללימודים גבוהים. ואדרבה, ייתכן שאם יצמצמו מגמות שאינן הכרחיות יוכלו לתגבר את לימודי המתמטיקה והאנגלית, ויותר תלמידים יצטיינו בהם. 

האם הכרחי לחנך בפנימייה?

עלות הפנימייה היא אחד המרכיבים היקרים בעלות החינוך. עלות זו כוללת: מזון, עובדי מטבח, בניית פנימייה, קניית ציוד, אחזקת הפנימייה בניקיון ותיקונים, חשמל, חימום, מים וצוות מדריכים. אם עלות חודשית היא כאלף ומאתיים ש"ח לתלמיד – עלות הפנימייה קרובה למחצית הסכום. 

האם הכרחי שהחינוך יכלול שהות בפנימייה? ייתכן שבעבר, כאשר בתים רבים לא היו כל כך דתיים, ואע"פ כן היו מוכנים שבניהם יספגו חינוך תורני, היה צורך גדול בחינוך הפנימייתי, שאכן הגיע להישגים כבירים. אולם ישנן משפחות בעלות תפישת עולם מגובשת, אמונית, דתית, שאין לפנימייה שום עדיפות עליהם. 

גם היום, במשפחות בהן הילדים מבלים את זמנם בשהייה מול הטלוויזיה או שוטטות ברחוב, ברור שעדיף שיהיו בפנימייה. אבל אולי עדיף להוציא את הטלוויזיה מהבית, או לפחות להרחיקה למקום צדדי, כדי שהילדים יוכלו לספוג בבית אווירה ערכית של לימוד ורצינות, ולא יזדקקו לפנימייה. 

חיזוק הקהילות

ייתכן שאם פחות נערים ילמדו בפנימיות, יושם דגש על חיזוקה של הקהילה, ותועלת רבה תצמח מכך. הורים יבואו יחד עם בניהם הגדולים לתפילות בבית הכנסת. מערכת שיעורי התורה תורחב ותתפתח, שכן גם הנערים יהיו פנויים להשתתף בשיעורים שיתקיימו בשעות הערב בבית הכנסת. כל קהילה תוסיף גם שיעורים לנשים ולבנות. 

יתקיימו שיעורים בהלכה, אמונה, דף יומי וכדומה. השתתפות הנערים בשיעורים, שתבוא מתוך התנדבות, תפתח את אישיותם, ותחזק את הקשר האמיתי שלהם לתורה. גם הקשר עם המבוגרים, שיבואו לשיעורים לאחר יום עבודה, תפתח את תפישת עולמם של הצעירים ותפרה את מחשבתם.

וכמה יהיה יפה אם גם אחר סיום השיעורים בתי הכנסת ישארו פתוחים, ונערים שקדנים ימשיכו ללמוד בהם תורה. 

אחרי הכל, למרות היתרונות שיש לחינוך הפנימייתי, השאלה מי ישלם את המחיר. צריך לעשות את הכל כדי למצוא מענה לאתגרי החינוך ללא פנימייה, ועל ידי כך להוזיל באופן משמעותי את עלות החינוך. ולכן ראוי שכל קהילה תשתדל למצוא דרכים לחזק את המוסדות התורניים הלא פנימייתים שבאזורה. 

צריך להתמודד

עם כל ההערכה וההבנה למאמציהם של מנהלי מוסדות החינוך להעשיר ולגוון את תוכניות הלימודים וחיי התלמידים במוסדות, צריך להעמיד את מערכת החינוך בפני העובדה הכואבת והמוחלטת שאין להורים כסף לשלם את המחיר שהם דורשים. גם המוסדות התורניים שאין בהם פנימייה צריכים להפחית את מחיר עלותם באופן משמעותי.

מאידך, צריך לנסות ולגייס את כל הכוחות הקהילתיים-התנדבותיים לטובת מערכת החינוך. להגביר את מערכת שיעורי התורה. לגייס מתנדבים מגמלאי מערכת החינוך שעדיין כוחם במותנם ומסוגלים לסייע בנתינת שיעורי עזר, חוגים ומגמות אחר הצהרים. 

שימוש במלחייה בשבת

שאלה: רבים נוהגים להניח במלחיות אורז, כדי שיספוג את הלחות וימנע מהמלח להתגבש. השאלה האם אין בשימוש במלחיות אלו בשבת משום איסור בורר, שהרי חורי המלחייה הם קטנים כדי שהמלח יעבור דרכם ואילו האורז יישאר בכלי, ונמצא המשתמש במלחייה בורר.

תשובה: האיסור הוא להשתמש בכלי שנועד לברירה, אולם המלחייה אינה כלי שנועד לברירה, אלא כלי שנועד לפזר את המלח במינון מסוים, והראיה, שגם אם לא היו במלח גרגירי אורז היו משתמשים במלחייה. (ואמנם בשש"כ ג, ס, כתב שטוב שלא להשתמש במלחייה, אך בתיקונים ומילואים להערה קכה כתב הגרשז"א להקל. וכ"כ בילקוט יוסף שיט, מג).

הובלת עגלת תינוק על אדמה רכה

שאלה: האם מותר להוביל עגלה על אדמה רכה, למרות שברור שגלגליה ישאירו חריצים באדמה, כדוגמת מלאכת חרישה?

תשובה: אם יש שם עירוב מותר להוביל בשבת עגלת תינוק על גבי קרקע. ואע"פ שברור שגלגלי העגלה יעשו חריצים בקרקע, אין בזה איסור חורש, מפני שגלגלי העגלה אינם חופרים והופכים את הקרקע כדרך חרישה, אלא לוחצים את האדמה כלפי מטה, ואין זו דרך חרישה, שעל ידי חרישה האדמה הופכת להיות תחוחה ורכה, ועל ידי כך השורשים מתפשטים בה והמים חודרים לתוכה, אבל כאשר נעשה חריץ באדמה על ידי לחץ, האדמה נעשית פחות טובה לזרעים ושתילים, ואין בזה איסור חרישה. 

ומותר גם להפנות את העגלה לצדדים, ואע"פ שבעת ההפנייה ייווצר חריץ באדמה על ידי הזזתה הצידה, וזה כבר יותר דומה לחרישה. מכל מקום הואיל והדבר נעשה כלאחר יד, ואין למוביל העגלה עניין בזה, אין בזה איסור (יחו"ד ב, נב; שש"כ כח, מב, והרי זה כפסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור דרבנן).

יעקב עם ידי עשו

מדוע ביקש יצחק לברך את עשו הרשע? ● יצחק חשש שתמימותו של יעקב תחליש את מלחמתו ברשעה ● ערמתו של יעקב בקבלת הברכות הוכיחה את יכולתו להיאבק ברשעים ● דוד המלך אדמוני כעשו, אבל שופך דמים רק על פי סנהדרין ● מלאכת בורר: האם מותר להשתמש בקולפן לקילוף פירות וירקות בשבת

מדוע רצה יצחק לברך את עשו

היאך רצה יצחק אבינו עליו השלום לברך את עשו הרשע? וכי לא ידע שיעקב צדיק ותמים ועשו רשע? וכי אפשר להעלות על הדעת כי אדם גדול כמו יצחק אבינו יעדיף את בנו הרשע על פני הצדיק? ואמנם ברור שגם את יעקב אהב, וגם אותו רצה לברך בברכות מיוחדות לפי אופיו, אבל היאך ייתכן שייתן ברכות חשובות כל כך לעשו הרשע? כל כך הרבה ייסורים ומרורות סבלנו מעשו ומיורשיו, ויצחק אבינו רצה לברכו?!

יצחק הכיר לעומק את הרשעה

אלא שיצחק אבינו היה חכם שבחכמים, וידע היטב כי יעקב אבינו צדיק ותמים ואילו עשו רשע. אולם הוא גם הכיר את עומק הרשע שבעולם. הוא ידע שיש רשעים שאין להם גבולות, שמוכנים לרצוח את כל מי שעומד בדרכם, שעינוי והשפלת יריבים הוא תחביב מרכזי בחייהם. רשעים אלו מוכנים לפגוע בכל יקר וקדוש כדי לקדם את מטרותיהם. הם מסוגלים לכרות ברית, ולמחרת, אם יהיה הדבר לתועלתם, להפר אותה בלי להניד עפעף. ברשעים אלו אסור לזלזל, הם מוכשרים להרע, וכשיראו אנשים שבאים להציג תפישת עולם מוסרית שמאיימת על מעמדם, הם יעשו הכל כדי לחסלם. 

החשש שבני יעקב לא יידעו להילחם ברשעים

ומה יעשו בני יעקב, הצדיקים והתמימים, מול כאלה רשעים? אמנם גם ליעקב יש גבורה וחכמה, אבל שמא לא יהיה לבניו מספיק עזות כדי לחתור לניצחון על אויביהם. אולי כשיראו רשעים מצליחים – מרוב צדיקותם יקבלו על עצמם את הדין ויאמרו: מן השמיים העמידום עלינו, ולא יתחבלו תחבולות כיצד להורידם ולהכניעם. 

ואף אם ישכילו להבין את העולם האכזר שבו הם חיים, ובזכות צדיקותם וחכמתם יצליחו להתגבר על אויביהם – שמא לא ימצאו בקרבם רצון לנקום ברשעים ולהשיב להם כגמולם ולהכריתם, כפי שהם זממו להכרית את ישראל. אולי יחשבו שיש אצילות ויופי ברחמנות על הרשעים, ועל כן יותירום בחיים ואף יסכימו ברוחב לב אווילי לתת להם שטחים וסמכויות. ויום אחד, כשהרפיון יתפשט בישראל מעט, כפי שקורה מעת לעת, ינצלו אויביהם את חולשתם ויכחידום מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד ח"ו. אולי התמימות והרחמנות של יעקב מצביעה על איזו חולשה ברצון, חוסר דבקות במטרה ובחזון תיקון העולם. והקב"ה לא יעשה נסים למי שאינו משתדל בכל כוחו לעמוד על נפשו ולנצח. וכמו שאמרו חכמים: "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם" (יומא כג, א). 

כדי לנצח את הרשעים בעולם, מוכרחים לעיתים להתעטף באכזריות וערמומיות, לתחבל תחבולות, ולחתור לניצחון מלא. כמו אברהם, שאף שהיה חסיד שבחסידים, רחמן ומכניס אורחים מאין כמוהו, בשעה שהיה צריך ידע להילחם בארבעת המלכים הרשעים, לנצחם ולהכותם. יופי נפשו ואצילותו לא עמדו לרשעים שנלחמו בו. הם לא הצליחו לסדוק את בטחונו בצדקת דרכו ובמחויבות שלו לנצחם ולהכותם. אבל אם יעקב וזרעו ימשיכו לבדם, אולי לא יוכלו לעמוד כנגד הרשעה, יפוצו ויתבטלו, והעולם יחזור לתוהו ובוהו.

אולי עשו ישלים את יעקב

ואולי לשם כך, חשב יצחק אבינו בלבו, נתן ה' לו שני בנים. יעקב צדיק ותמים. ואמנם עשו נראה עתה כרשע, צד צייד, גונב וגוזל, ואף מוכן לרצוח עבור כך, אבל מי יודע, אולי באמת זו אכזריות וערמומיות דקדושה. הרי מי שנקם את נקמת אברהם מנמרוד, על שהפילו לכבשן האש, היה עשו. שאחר שראה את בגדיו המיוחדים חמד אותם, והרג את נמרוד ונטלם (בר"ר סה, טז). 

אולי בזכות הברכה והאמון של יצחק, יקבל על עצמו עשו את החזון הגדול, ויפעל יחד עם יעקב הצדיק והתמים להנחלת ערכי האמונה, הצדק והחסד בעולם, ואת כשרונו לרצוח ולהערים, יפנה כנגד הרשעים הממלאים את העולם, וכך תוכל האמת לנצח (עפ"י מלבי"ם ואו"ח הקדוש בראשית כז, א).

גם ברוך יהיה

והנה נתחלפו הבנים, ויעקב בעצת אמו נטל את הברכה. והפלא הגדול, שאחר שיצחק אבינו מבין שלא את עשו ברך אלא את יעקב, הוא אמנם חרד חרדה גדולה אבל אינו כועס על יעקב, אלא אומר: "גם ברוך יהיה" (בראשית כז, לג). 

כפי הנראה, למרות שיצחק החליט לברך את עשו, עדיין ניקר החשש בלבו, שמא רשעותו של עשו חסרת תקנה, והוא אינו ראוי לברכה. וכשהבין שיעקב הצליח להערים על עשו וליטול את ברכתו, הבין שיעקב יודע גם להסתדר בעולם, לעמוד כנגד רשעים ולנצחם. ואם כן: "גם ברוך יהיה" (עפ"י פירוש ששמעתי בשם הרבי מצאנז).

דוד המלך

כשבא שמואל הנביא למשוח למלכות את בנו של ישי, מצא את דוד שהוא אדמוני כעשו. "נתיירא ואמר אף זה שופך דמים כעשו, אמר לו הקב"ה 'עם יפה עינים', עשו מדעת עצמו הוא הורג, אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג" (בר"ר סג, ח). ואכן, בדוד היה שילוב של עדינות מופלגת בלימוד התורה, התרפקות וכיסופים בתפילה, וגבורה ואכזריות כנגד שונאי ישראל. וכפי שאמר בשירתו (שמואל ב, כב, לח-מג): "אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי. וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי. וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם. יִשְׁעוּ וְאֵין מֹשִׁיעַ אֶל ה' וְלֹא עָנָם. וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר אָרֶץ כְּטִיט חוּצוֹת אֲדִקֵּם אֶרְקָעֵם".

בזכות דבקותו באמונה, בצדק ובמשפט, ידע דוד להילחם ברשעים ולא לוותר להם, ועל כן זכה הוא להקים את מלכות ישראל, לבנות את ירושלים ולהכין את בניין בית המקדש.

אנחנו צריכים להתאמץ ללכת בדרכו של דוד, ויהי רצון שנזכה במהרה לביאת משיח בן דוד. 

כלל מלאכת בורר בשבת

הכלל היסודי במלאכת בורר הוא, שכדרך אכילה מותר להוציא את האוכל, וכדרך מלאכה אסור. ואחד הסימנים לכך, שביד או במזלג או כף מותר להוציא את האוכל, אבל אסור מהתורה לעשות זאת בכלי שנועד לברור, שכל העושה זאת בכלי הרי הוא בורר כדרך מלאכה.

כלי לזיתים

שאלה: האם מותר להשתמש בכלי מיוחד שנועד לשימור זיתים עם מימיהם, ובתוכו משטח מחורר, ועליו מניחים את הזיתים, ובשעה שרוצים ליטול זיתים, במקום להכניס מזלג או כף לתוך המים ולשלות מתוכם זיתים, אוחזים במוט קטן שבאמצעיתו ומגביהים את המשטח המחורר והזיתים עולים מן המים. 

תשובה: יש בזה ספק, יש מקילים ויש מחמירים. וכיוון שהוא ספק תורה, צריך להחמיר ולא להשתמש בו. 

הספק תלוי בשאלה האם הזיתים נחשבים מעורבים במים. כאשר מדובר בגרגירי תירס ששרויים במים, מוסכם שהם נחשבים מעורבים, ואסור להפרידם על ידי מסננת. לעומת זאת, מלפפונים חמוצים שהם גדולים, מוסכם שאינם נחשבים מעורבים במים, ומותר להפרידם גם בעזרת מסננת. אולם לגבי זיתים יש ספק. אם אינם נחשבים מעורבבים, אין בהפרדתם איסור בורר, וממילא אפשר לעשות זאת גם על ידי כלי. אבל אם הם נחשבים מעורבים – אזי כלי זה משמש לברירה, ואסור מן התורה להשתמש בו. 

קולפן 

עוד התעוררה שאלה, האם מותר להסיר קליפת תפוחים, מלפפונים וגזר על ידי קלפן. יש אוסרים, מפני שהקליפה והפרי נחשבים כשני מינים, והפרדתם היא ברירה, וממילא אסורה בכלי אפילו כדי לאכול מיד (מחזה אליהו נא, איל משולש). ויש מקילים, כי לדעתם הם נחשבים כמין אחד, וממילא הפרדתם אינה נחשבת ברירה ואפשר להיעזר לשם כך בכלי (שערים המצוינים בהלכה, ילקוט יוסף שיט, סא, מנו"א ח"ב ז, 49). ויש מקילים בקליפות שראויות יותר לאכילה כדוגמת תפוחים, ואוסרים בקליפות שאינן ראויות כל כך לאכילה כדוגמת מלפפונים וגזר (ע' שש"כ ג, ל). 

למעשה, הרוצה להקל יש לו על מה לסמוך, שהואיל והקליפות ראויות לאכילה בשעת הדחק, גם המחמירים מודים שהאיסור הוא מדברי חכמים, ובספק באיסור חכמים הלכה כמיקל. והרוצה להדר, טוב שיחמיר שלא לקלף בקולפן קליפות שאינן ראויות כל כך לאכילה.

בדרך אבותינו

מנהג ישראל להשתטח בתפילה על קברי צדיקים ● באמצעות קבר הצדיק מתקשרים עם דרכו ומורשתו ● זהירות מסרך עבודה זרה בתפילה על קברי צדיקים ● הרב גורן זצ"ל ומלחמתו על היישוב היהודי בחברון ● תקיפותו של הרב גורן בעניין החובה לסרב לפקודה הנוגדת את ההלכה

המקור להשתטחות על קברי אבות

מנהג רווח אצל רבים להשתטח על קברות צדיקים, ובמיוחד על קברי האבות והאמהות במערת המכפלה שבחברון, ועל קברה של רחל אמנו בבית לחם, ועל קברו של יוסף הצדיק, שמשה רבנו ובני ישראל טרחו על הבאתו לקבורה במבואות שכם. 

וכן מסופר (סוטה לד, ב) על כלב בן יפונה שהלך להשתטח על קברי האבות בחברון, כדי שבזכותם יינצל מעצת המרגלים. ואמרו חכמים (פס"ר פ"ג) שיעקב אבינו קבר את רחל אמנו בבית לחם על פי הדיבור, שתהא מתפללת על בניה, שכשיצאו לגלות יעברו על קברה, ותבכה ותבקש עליהם. ועל כן נוהגים ישראל בכל עת צרה וצוקה לילך למערת המכפלה ולקבר רחל, לבקש רחמים. ומזה נתפשט המנהג להשתטח גם על קברות צדיקים שחיו לאחריהם.

טעם ההליכה לקברי צדיקים 

אמרו חכמים (ברכות יט, ב) שהצדיקים, גם לאחר מותם קרויים חיים. שלא כמו הרשעים שכל חייהם עסוקים בהנאות חולפות – הצדיקים מקדישים את חייהם למען ערכי התורה האלוקית. וכשם שהתורה וערכי המוסר האלוקי נצחיים הם, כך גם הצדיקים זוכים להתקשרות עם הנצח, ולכן גם לאחר מותם הם נקראים חיים. ואף אנו נתבעים להחיות את צדקותם ופועלם על ידי המשכת מורשתם הרוחנית. והזיכרון הזה אינו תלוש, אלא הוא צריך להיות ממשי. והקבר שבו טמון גופו של הצדיק, שעל ידו חי ופעל בעולם הזה, הוא הציון והזיכרון שלו, וכדי להתקשר ולשמר את מורשתו, נוהגים ללכת לקברי צדיקים.

עוד מבואר בתלמוד מסכת תענית (טז, א), שבימי התענית אחרי התפילה נוהגים לילך לבית הקברות. ושני טעמים נאמרו לכך: הראשון, לזכור את יום המיתה ולהתעורר על ידי כך לתשובה, ולומר לפני הקב"ה הרי אנו חשובים כמתים. והטעם השני, כדי שיבקשו עלינו רחמים. וכן נפסק למעשה בשולחן ערוך (תקעט, ג; תקפא, ד). 

זהירות משמץ עבודה זרה שבפנייה אל המתים

אלא שישנה בעיה קשה. בין המוני העם ישנם שטועים וחושבים שבתפילה על קברות הצדיקים יש לפנות אל הצדיקים עצמם, ונמצא שהם שוגים בטעות החמורה של עבודה-זרה. שהרי כל יסוד אמונתנו הוא שה' אחד, ואין עוד כוח בלתו, ורק אליו יש לפנות בתפילה, ואיך יעלה על הדעת לפנות בבקשה אל המתים? ומחמת החשש הזה, היו מגדולי ישראל שלא עודדו את הליכת ההמונים לקברי צדיקים.

למעשה ישנן שתי דעות מהו הנוסח הראוי לתפילה ליד קברי צדיקים. 

לדעת כמה פוסקים (פמ"ג תקפ"א; מהר"ם שיק או"ח רצג) מותר לפנות לנשמות הצדיקים שהננו מתקשרים למורשתם, שיבקשו עבורנו רחמים לפני הקב"ה. ולדעתם, מאחר שבתפילה עצמה אנו מבקשים שהצדיקים יתפללו לקב"ה, ברור שהננו מודים ומאמינים שרק ביד ה' הננו נתונים (עיין שו"ת מנח"י ח"ח, נג). 

אבל לדעת המהרי"ל וחיי-אדם (באר-היטב או"ח תקפא, יז; ח"א קלח, ה) אסור להפנות את התפילה אל הצדיקים, ורק מותר לבקש מהקב"ה שבזכות הצדיקים, שהננו מתקשרים למורשתם, ישמע את בקשתנו. ואף הגר"א הקפיד מאוד על כך. ולכתחילה ראוי לחוש לדעתם.

הרב גורן זצ"ל

בכ"ד מרחשון תשנ"ה נפטר הרב הגאון שלמה גורן זצ"ל (הרב הראשי לישראל – תשלג-תשמג). 

בנוסף לגאונותו בתורה, היה הרב גורן אמיץ לב, ובעת שהיה הרב הראשי לצה"ל עמד בתוקף על עמדתו כי בכל עת שיקבל חייל פקודה הסותרת מצווה, עליו לסרב פקודה. והיה רגיל לחזור ולשנן זאת באזני החיילים. 

פעם, אחר שפירסם זאת בעלון של הרבנות הצבאית, עורר את חמתו של הרמטכ"ל חיים לסקוב. הרמטכ"ל טען כי זו חתירה נגד יסודות המשמעת בצבא, והורה להפסיק מיד את פירסום העלון. אך הרב גורן לא וויתר, ותבע את הרמטכ"ל לבירור אצל שר הביטחון וראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון. 

הרמטכ"ל טען שהחייל הדתי צריך קודם לבצע את הפקודה אף שיש בה חילול שבת, ואם יש לו על כך טענה שהפקודה נוגדת את ההלכה – שיגיש במוצאי שבת קובלנה על מפקדו. על כך השיב הרב גורן שמבחינת ההלכה מצב זה דומה למצבו של מי שקיבל פקודה להרוג אדם חף מפשע, שלפי דברי הרמטכ"ל יצא שעליו להורגו ורק אח"כ להגיש קובלנה על מפקדו. וכשם שעל ידי הקובלנה לא ניתן להשיב לחיים את ההרוג, כך לא ניתן להשיב את חילול השבת, שדינו חמור כדין הורג נפש. 

בן גוריון קיבל את עמדתו של הרב גורן, והוראה זו אף נכתבה בפקודות המטכ"ל. ולא זו בלבד, אלא שכדי לפצותו על עגמת הנפש, הורה בן גוריון להכפיל את מספר העמודים בעלון הרבנות הצבאית.

הסכמי אוסלו

בעקבות הסכמי אוסלו, הורה הרב גורן זצ"ל שאסור לחייל להשתתף בפינוי ישוב או מחנה מארץ ישראל. 

אף שהיה בידידות אישית עם ראש הממשלה רבין בעקבות שירותם המשותף בצבא, לא יכול לסלוח לממשלה על הסכמי אוסלו. צערו על כך לא ידע גבול. הוא סבר כי בהסכם זה חצתה הממשלה את כל הקווים האדומים, הן בנכונותה לוותר על חלקים מליבה של ארץ ישראל, והן בהיסמכותה על קולות ערבים בניגוד לרוב היהודי. 

גם לא נרתע מלהביע את עמדתו ברבים. אחר שעלתה בממשלת רבין האפשרות לפנות את תושבי חברון מביתם, הודיע כי צריך להילחם על כך במסירות נפש, ואף הוסיף כי הוא אישית מוכן ליהרג על כך כדי למנוע את פינוי חברון. דבריו נתפרסמו והיכו גלים. במשך יום שלם הוא העניק ראיונות לרשתות רדיו וטלוויזיה מהארץ מהעולם. וכששאלוהו אם אינו חושש מלהמריד את הציבור כנגד הממשלה, הכריז כי הוא מוכן שיירו בו עכשיו, אבל על עמדתו לא יוותר. למי שראה אותו באותם ימים היה ברור כי אכן הוא מוכן בלב שלם למסור את נפשו ממש על הצלת חברון. 

אחר אותו יום סוער, אמר לי בטלפון כי זה היה יום חשוב, ובעזרת ה' על בידו להשמיע את דבריו ברבים, וכי הוא מקווה שהם פעלו את פעולתם. יש עדויות, כי בעקבות דבריו האמיצים, ממשלת רבין דאז נרתעה, והיישוב היהודי בחברון ניצל מגירוש.

למרות זאת נשאר איזה קשר אישי עם מר רבין ומשפחתו. הם נפגשו באירועים משותפים, וכמדומה לי שרבין העיר משהו על כך שהרב גורן כועס עליו. 

אחר שהרב גורן נפטר בכ"ה חשון תשנ"ה, בא ראש הממשלה יצחק רבין עם רעייתו באחד מימי השבעה לנחם את משפחת גורן האבלה. 

הוראות בצבא

כששאלו חיילים דתיים, שקיבלו הוראה לשמור בראש השנה על המתרחצים בחופי טבריה, האם עליהם להפסיד תקיעת שופר כדי לשמור על עוברי עבירה. השיב הרב גורן: הם אכן עוברי עבירה, אבל אתם צריכים לשמור על מדינת ישראל שלא יארע בה פיגוע.

גם התיר לנסוע ברכב כדי למנוע גניבת בקר ביישובים שעל הספר, כסברת התלמוד (ערובין מה, א) שאם נוותר להם על עסקי ממון, סוף שיבואו להרוג נפשות.

הורה שנשק איננו מוקצה הואיל ומלאכתו להיתר, שנועד להגנה, ולכן רשאי כל אדם לשאת בשבת אקדח או רובה במקום שיש עירוב. ובמקום שאין עירוב ואין מצב של פיקוח נפש המחייב נשיאת נשק, אסור לאזרח לשאת נשק. אבל לחייל התיר לצאת בנשקו, על פי דעת 'ערוך השולחן', שסובר שהנשק של חייל נחשב כבגדיו (משיב מלחמה ח"ב ע' נג).

יחסי עבודה לאור ההלכה

פועל ששביתתו גרמה נזק כספי חייב לפצות את המעסיק ● השביתה מותרת כשהיא מעוגנת בתקנות המדינה ● הדרך הראויה לפתור סכסוכי עבודה היא באמצעות התדיינות בדין תורה ● קביעת גובה השכר מתוך מאבקי כוח והשבתות יוצרת עיוותים חמורים ● גדר ההפרדה תמנע גניבות, אבל לא פיגועים ● תגובה התיישבותית תעקור את המוטיבציה לפיגועים

אסור לפועלים לשבות

פועל שהתחייב לעבוד למשך תקופה מסוימת, אסור לו להפר את התחייבותו. ומי שאינו מרוצה משכרו יכול להפסיק את עבודתו בסיום הזמן שנקבע בחוזה, אבל לא להפסיק באמצע. וקל וחומר שאסור לפועלים להפריע לפועלים אחרים להמשיך בעבודתם.

פועל שלא עמד בדבריו, הפר את התחייבותו והחל לשבות: אם לא נגרם נזק ממוני למעסיק – אזי זכותו להתרעם, אבל אינו יכול לתבוע פיצויים עבור עוגמת הנפש שנגרמה לו. אבל אם שביתת הפועלים לפני תום חוזה העסקתם גורמת לו נזק ממוני, יכול המעסיק לתבוע את הפועלים על הפגיעה בעסקיו, ובתנאים מסוימים הם חייבים לפצותו על הנזקים שנגרמו עקב הפרת התחייבותם לעבוד. וכן מותר לבעל הבית לעקל את הכספים שהוא חייב לפועלים, כדי לכסות את הנזקים שנגרמו לו עקב שביתתם.

אמנם במקום שבו מנהג המדינה שהפועלים שובתים כאשר אינם מרוצים מהסכמי העבודה, לדעת פוסקים רבים מותר לפועלים לשבות. אולם ברור שאין זו הדרך הראויה לפתרון סכסוכי עבודה.

כיצד ראוי לפתור סכסוכי עבודה

הדרך הנכונה לפתרון סכסוכים בין פועלים למעסיקים היא בהתדיינות בפני בית דין מוסכם, אשר ישמע את טענות הפועלים והמעסיקים, יבחן את הסוגיה מכל צדדיה, ויכריע ביניהם. רק בדרך הזו ניתן יהיה לפתור את הבעיה באופן שלם. מצד אחד לא ייגרם נזק כלכלי בהשבתת מפעלים והפסד ימי עבודה, ומאידך מעמדם וזכויותיהם של הפועלים לא יפגעו, וגם לחברה הכללית לא יגרם סבל. 

והיותר חשוב, פסק הדין יהיה מאוזן וצודק, ולא כמו המצב כיום, שיש פועלים שיש להם כוח סחיטה גדול כדוגמת עובדי חברת החשמל, שהצליחו להשיג משכורות עתק מפני שהמדינה אינה מסוגלת לתפקד בעת שהם משביתים את החשמל, וכך משכורתם הממוצעת בסביבות חמש עשרה אלף שקלים לחודש. ואילו העובדים הסוציאלים, שעבודתם אינה נופלת בחשיבותה, ואינם משקיעים פחות מאמץ, מקבלים כרבע משכר עובדי חברת החשמל, וזאת מפני ששביתתם אינה פוגעת במי שיש לו השפעה על המשכורות במדינה.

וכך נמסר שהיתה דעת מרן הרב קוק זצ"ל, שאסור לפועלים לשבות, אלא כל סכסוך שיש בין הפועלים למעסיקיהם צריך להתברר בבית הדין. ורק כאשר המעסיקים אינם מוכנים לבוא לבית הדין, מותר לפועלים לשבות כדי להכריחם לבוא לדין או כדי להכריחם לקיים את פסק הדין (ע' תחומין ח"ה ע' 295, וכ"כ במשפטי עוזיאל חו"מ מב, ו-ז).

לסיכום, לשם פתרון סכסוכי עבודה צריכים להקים בית דין שבו ישבו תלמידי חכמים ועימם מומחים מתחום הכלכלה והחברה, והם ידונו ויכריעו בכל סכסוכי עבודה. באופן זה המשק יוכל לתפקד בלי השבתות ולחצים כוחניים, וגם המשכורות של כלל הפועלים יהיו גבוהות יותר. 

וגם כאשר החברה עוד לא הגיעה למדרגת ההבנה כי ראוי שתלמידי חכמים יכריעו בשאלות כאלו, יש לתמוך בבוררות חובה בבית משפט אזרחי לסכסוכי עבודה. כיום יש אמנם בתי דין לעבודה, ויש בהם תועלת רבה, אבל אין ביכולתם למנוע שביתות ולקבוע את השכר והתנאים הראויים. 

מה הדין במקום שמקובל לשבות

ואף שעל פי מה שלמדנו אין ראוי לכתחילה להשתמש בנשק השביתה, מכל מקום זכותה של כל חברה לקבוע לעצמה תקנות ומנהגים, ויש לתקנותיה תוקף. ולכן אם נתקנו תקנות שעל פיהם מותר לפועלים לשבות, ממילא אין בזה יותר איסור. ואף ששביתתם גורמת נזק למעסיקים ולשאר התושבים, מכל מקום אחר שהציבור הסכים כי יש להם זכות לשבות, מותר להם להשתמש בזכותם.

אלא שאמרו חכמים שהציבור יכול לתקן תקנות בתנאי שיקבלו את הסכמתו של "חבר-עיר", היינו הסכמת בית דין או אדם גדול בתורה שהציבור קיבל את הנהגתו, שיבחן האם אין בתקנותיהם איזו עוולה וכדומה. 

השאלה היא, האם כיום שאין הרבנים ובתי הדין מפקחים על ענייני הציבור, האם רשאים בני העיר או בעלי אומנות לתקן לעצמם תקנות שלא כפי ההלכה המקורית. דעת הרבה פוסקים, שבמקום שאין תלמידי חכמים המעורבים ומשפיעים על כל ענייני הציבור, מותר לארגוני הפועלים לארגן שביתות כראות עיניהם. וכך פסק הרב פיינשטיין (אג"מ חו"מ נח-נט, עוד יעויין בתחומין ח"ה ע' 295-300, בסיכומי הרב דסברג). 

לעומתו, הרבה פוסקים סוברים שאסור לפועלים לשבות בלא הסכמת בית דין, וכך משמע שסובר הרב שלמה זלמן אוירבאך ז"ל (תחומין ח"ה ע' 289), והרב ולדנברג (ציץ אליעזר ב, כג), והרב חיים דוד הלוי ז"ל (על"ר ב, סד). 

לפיכך, כל פועל הרוצה לשבות, צריך לשאול רב מוסמך שיכריע לו בכל מקרה ומקרה לגופו – האם מותר לו להשתתף בשביתה זו או אסור. ובמקרה שיש שביתה כללית, ראוי שגדולי הרבנים יתנו את דעתם ויכריעו האם במצב הבדיעבדי שנוצר, ראוי שהפועלים ישתפו פעולהעם ארגוני העובדים וישבתו אף הם, או שמא ארגוני הפועלים נהגו שלא כשורה ולא הסכימו להתדיין כראוי, ואסור להשתתף בשביתתם.

על גדר "הביטחון"

גדר "הביטחון" תעלה למדינת ישראל כשבעה וחצי מיליארד שקל. היא עוררה מחלוקת עזה בחברה הישראלית. מנהיגי העמים, כולל ארה"ב, הביעו את התנגדותם להקמתה. והחמור מכל: היא גם לא תתרום לביטחון ישראל.

היא אכן תעצור את גל הגנבות האדיר מהיישובים הסמוכים למקומות שליטת הרשות הפלשתינית. גל גנבות זה הלך וגאה מאז הסכמי אוסלו. אבל חיי אדם גדר זו לא תציל. להפך, מסתבר שהמוטיבציה לרצוח בנו תתגבר ותגבה יותר ויותר קרבנות.

אם אויבינו היו סוג של בעלי חיים, נטולי יכולת חשיבה אנושית, שרק על ידי תהליך אבולוציוני של כשני מיליון שנים ילמדו כיצד לעבור את הגדר, אזי היינו זוכים לשקט של כשני מיליון שנה. אבל כיוון שמדובר באנשים בעלי יכולת מחשבתית, הרי שכאשר ימנעו מהם להגיע אל הפיגועים דרך השדות, הם ימצאו תוך זמן קצר דרכים חדשות לביצוע פיגועים. הם ישקיעו יותר מאמץ ברכישת משתפי פעולה מקרב הערבים אזרחי ישראל ובהשגת טילים ומרגמות. 

הם רוצים לרצוח בנו מפני שהם שונאים אותנו, ומפני שהם מאמינים שכל פיגוע מפורר את עמידתנו ומדרבן אותנו לנסיגה נוספת, עד לחיסולה הסופי של מדינת ישראל ולגירושם או רציחתם של כל היהודים, ממש כפי שעשו בעבר לצלבנים.

איזה ערך יש לגדר כזו אל מול המגמה הכללית, המקבלת גיבוי דתי, חברתי ובינלאומי, לפגוע ולחסל את מדינת ישראל. 

הדרך להשגת ביטחון

הדרך היחידה להגביר את הביטחון היא על ידי חיסול הרצון שלהם לפגוע בנו.

ניתן להגיע לכך על ידי פעילות משולבת בשני מישורים:

האחד, על ידי פגיעה אנושה בטרוריסטים, בשולחיהם ובתומכיהם, עד שהרצון שלהם לשרוד יגבר על הרצון לרצוח. 

והשני, על ידי קביעת מדיניות חדשה שתעקור את המוטיבציה להמשיך לפגוע בנו. מדיניות שתבהיר לאויבינו ולעולם כולו, שחזרנו הביתה ואנו מתכוונים להשליט את הריבונות הישראלית על כל מרחבי הארץ, ליישבה ביהודים ולהפריח את שממותיה. כל פיגוע לא יחליש את עמידתנו, אלא להפך, ישמש מנוף לפעילות נחרצת כנגד אויבינו. למשל, כתגובה לכל פיגוע ההתיישבות ביש"ע תחוזק, המדינה תרחיב את ריבונותה על עוד שטחים ביש"ע, ויגורשו מהארץ משפחות של טרוריסטים ותומכיהם. 

המשימה הזו קשה ומורכבת. איננו נלחמים רק נגד הפלשתינים שבינינו, אלא גם נגד כל המדינות הרבות שנותנות להם גיבוי, ונגד כל המוני האנטישמים בעולם. למרות זאת, בחכמה ובמתינות ניתן לפעול בשני המישורים הללו, ולקדם את מדינת ישראל לשלום וביטחון.

הבעיה

הבעיה שעדיין לא זכינו למנהיגות ראויה בימין. לא מספיק להבין שתוכניות השמאל מבוססות על אמונות שווא, וככל שיצליחו להגשימם כך מצבנו הלאומי יהיה גרוע יותר. צריך להכין תוכנית חילופית. אמנם נכון שהמצב מסובך ומורכב, ואין לו פתרונות קסם. אבל צריך להעמיד תוכנית, שגם אם תהיה קשה, נוכל באמצעותה להתקדם עד לפתרון שלם. בהעדר תוכנית לאומית, יכול השמאל להונות את הציבור בהבטחות שווא ולאסוף את ההמונים לריקודים ומחולות סביב עגל השלום. באין חזון יפרע עם.

לא לדחות את הברכה

אין לדחות מצוות פרייה ורבייה ולמנוע הריון עד להשלמת הלימודים ● עם הכניסה לעבודה בתום הלימודים העומס רק מתגבר ● בגיל צעיר קל יותר להרות, ללדת ולגדל ילדים ● דחיית הריון לצורך בניית הקשר הזוגי אין בה ברכה

"ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה" (בראשית ט,ז)

האם מותר לדחות קיום מצוות פרו ורבו

שאלה: אני בחורה בת עשרים שבעז"ה עומדת להינשא בקרוב. שאלתי היא האם מותר לפי ההלכה למנוע הריון בשנתיים הקרובות, כדי שאוכל לסיים בהן את רוב לימודי באוניברסיטה ללא עול של הריון וגידול ילדים. יש לציין שאם ירצה ה' בעלי ואני מעונינים להקים משפחה די גדולה, בת חמישה או ששה ילדים. השאלה האם אפשר לדחות את תחילת הלידות בשנתיים?

תשובה: אסור לעכב את קיום מצוות פרו ורבו אלא להפך, צריך תמיד להזדרז לקיים את המצוות, וכמו שדרש רבי יאשיה על הפסוק "ושמרתם את המצות" (שמות יב, יז) "כדרך שאין מחמיצין את המצה כך לא יחמיצו את המצוות, אלא אם באה מצווה לידך עשה אותה מיד". ורבי שמעון בן לקיש מוסיף: "אין מעבירין על המצוות", שאפילו כדי לקיים מצווה אחרת אין לבטל את המצווה שכבר הזדמנה לפני האדם (ילק"ש בא רמז רא). 

ואם מצווה להזדרז לקיים את המצוות, קל וחומר שאין לעשות מעשה כדי לדחות את קיום המצווה. ובמיוחד כאשר מדובר על מצווה חשובה כל כך, שעליה העולם עומד, ובה האדם נעשה שותף לקב"ה. ולא התירו חכמים למכור ספר תורה אלא כדי לקיים שתי מצוות – תלמוד תורה ופרו ורבו (מגילה כז, א, בית שמואל אה"ע א, טו-טז).

אמנם כאשר ישנה בעיה מיוחדת, גופנית או נפשית, מותר לדחות את המצווה, ויש לשאול בזה שאלת חכם, כדי לשקול כראוי האם אכן מדובר בבעיה שמצדיקה את דחיית המצווה.

דחייה אינה פתרון

יש להוסיף כי אינני מבין כראוי את שאלתך, מדוע לדעתך אחר סיום הלימודים יהיה לך יותר קל. הרי הלימודים בדרך כלל אינם יותר קשים מהעבודה. את רוב התחומים הנלמדים באוניברסיטה אפשר ללמוד בחצי יום או מעט יותר, והלימודים נמשכים רק שבעה וחצי חודשים בשנה. לעומת זאת, רוב העבודות נמשכות יותר מחצי יום, ועל פני אחד עשר חודשים בשנה. ואם את חושבת שיקשה עלייך ללדת כאשר את לומדת, כיצד תוכלי ללדת כאשר תעבדי? 

אלא הכל תלוי ברצון ובסדרי העדיפויות. ככל שמבינים יותר את הערך של המשפחה והילדים, כך יש יותר רצון וחשק וכוח ללדת ילדים, לגדלם ולחנכם. וכשם שיהיה לך כוח בגיל שלושים ללדת ולטפל בילדים וגם לעבוד, כך גם היום יהיה לך כוח ללמוד מקצוע וגם להתחיל בגידול ילדייך. וכשם שבגיל שלושים לא תוכלי להשקיע את כל כולך בעבודה שמחוץ לבית, כך גם היום אינך יכולה להשקיע את כל כולך בלימודים ובהתבססות בעבודה.

בעיית המכללות הדתיות

שאלה: זה אמנם נכון באופן כללי, אבל יש מוסדות מסוימים ומסלולי לימוד מסוימים שהלומדת בהם צריכה להיעדר מביתה מהבוקר ועד הערב, ואכן כשתצא לעבוד יהיה לה קל יותר?

תשובה: זו אכן בעיה כאובה, ועל כן המלצתי לכמה נשים ששאלוני בזה לשנות את מקום לימודיהן, כדי לפנות זמן רב יותר לבניית משפחתן. ולפעמים מוטב ללמוד באוניברסיטה מאשר במכללה תורנית, כאשר הלימודים באוניברסיטה משאירים יותר זמן פנוי לבניין הבית ולטיפול בילדים. אמנם כאשר יש חשש שהאישה תתקלקל מבחינה רוחנית באוניברסיטה, מוטב כמובן שתישאר במסגרת דתית.

עדיף ללדת בגיל צעיר

יש להוסיף כי מבחינות רבות, ככל שתקדימי ללדת את ילדייך כך יהיו חייך קלים יותר. גם אם את יודעת כמה ילדים היית רוצה שיהיו לך, עדיף ללדת אותם בגיל צעיר. ככל שההריונות מתקיימים בגיל יותר צעיר כך הם קלים יותר, והסיכונים המלווים אותם קטנים. בנוסף לכך, להורים צעירים יש יותר כוח להתמודד עם עול גידול הילדים וחינוכם. 

לאחר שילדייך יגדלו, תוכלי ביתר חופשיות להשקיע יותר זמן בעבודתך שמחוץ לבית, ובפיתוח כשרונותייך השונים. 

חובה להוסיף כי ההריון אינו מובטח, ומי שמונעת עצמה מהריון כאילו מונעת עצמה מן הטובה והברכה האלוקית, ומי יודע אם כאשר כבר תרצה להיכנס להריון תזכה לסייעתא דשמיא. 

ברית הנישואין

שאלה: אולי עדיף לבנות תחילה את הקשר הזוגי, ורק לאחר שהאהבה בין בני הזוג יציבה להיכנס לעול ההריון והלידה וגידול הילדים?

תשובה: פעמים רבות נשאלתי אם אפשר למנוע הריון בשנים הראשונות לנישואין, ולא מעט פעמים הקלתי, על פי הנתונים שמסרו השואלים והשואלות. אולם מניסיוני הדל, ומניסיונם של רבנים נוספים, נוכחתי לדעת כי אין ברכה בחיפוש היתרים בעניין זה. לא עשיתי על כך מחקר מסודר, אולם עקבתי אחר זוגות רבים שהתלבטו בשאלות אלו לעומת זוגות שלא התלבטו, ומצאתי כי פעמים רבות אותם שהתלבטו בשאלת ההריון התקשו יחסית בבניית הקשר הזוגי שביניהם. משהו בברית הנישואין שלהם היה חסר. יחסית, התעוררו ביניהם יותר ויכוחים ומריבות. נדמה כי אהבתם היתה פחות מוחלטת, קצת על תנאי. גם אח"כ הטיפול בילדים היה קשה להם יותר, הם הרגישו סחוטים ונטו להתלונן על צער גידול הילדים.

איני רוצה להכליל, ברור שיש שלא מנעו הריון ואינם מסתדרים ביניהם, ויש שמנעו הריון והיחסים ביניהם מצוינים. אע"פ כן, יש בלבי ודאות, כי באופן יחסי יש יותר בעיות בין הזוגות שמנעו הריון. 

יתכן שמשהו בברית הנישואין נפגם כאשר מתחילים להתלבט בשאלת ההריון. ברית היא עובדה מוחלטת שיוצרת קשר אמיץ מעל ומעבר לקשרים הרגילים, קשר שיש בו מחויבות מוחלטת מעבר לקשיים ולהתלבטויות, וכאשר מתחילים לעורר שאלות בסיסיות אודות הריון וגידול ילדים, מאבדים את הכוח וההשראה של הברית. 

טוב היה אילו ההתייחסות להריון וללידה היתה כאל עובדה מוחלטת שאין מתלבטים בה. כך הוא טבעו של קשר הנישואין שמתוך האהבה והאחדות נוצרים חיים חדשים, שרק מגבירים יותר את האהבה והאחדות שבין בני הזוג.

משל למה הדבר דומה

משל למה הדבר דומה, לחייל שנמצא בשלב הטירונות, ובכל בוקר מתלבט האם לקום משנתו או לא, האם יש בכוחו לעמוד באימונים מפרכים ובמסעות קשים או לא. ברור שלחייל כזה הטירונות תהיה קשה, הוא ירבה להתלונן, ויש סיכון רב שלא יצליח לסיים את הטירונות בהצלחה. אבל אם יבוא מלכתחילה לטירונות מתוך אמונה והכרה כי יש ערך רב לאימונים כדי להיות לחייל קרבי בצבא ההגנה לישראל, ימצא כי יש לו כוחות רבים לעמוד בכל אתגרי הטירונות. לא יקשה עליו לקום בבוקר, וגם המסעות לא יהיו מפרכים כל כך. 

גם תלמיד באוניברסיטה שיתלבט בכל יום אם כדאי לו להמשיך בלימודים, האם כדאי להתכונן למבחנים, והאם להיבחן בשלב א' או בשלב ב', האם המקצוע שבחר הוא טוב – תלמיד כזה בודאי יתקשה מאוד לסיים את לימודיו. מוטב לאדם לסיים את התלבטויותיו לפני בחירת המקצוע, ואחר שיתחיל ללמוד, אם לא יקרה דבר יוצא דופן, יתמיד בלימודיו עד סיומם. 

ואם כך הדברים לגבי טירונות ולימודים מקצועיים שהם קלים יחסית, על אחת כמה וכמה כשמדובר בבניית המשפחה. 

לכל הדברים הגדולים נלווים קשיים

זאת ועוד: כל דבר טוב וגדול מלווה בקשיים. גם איש עסקים שסוחר במיליונים צריך לעיתים להדיר שינה מעיניו ולהיות במתח רב, אולם המטרה, להרוויח ממון רב, חביבה עליו ולמענה הוא מוכן להשקיע מאמצים רבים, ואינו חש כלל שחייו קשים. להפך, הוא גאה בהם ואוהבם.

על אחת כמה וכמה בבניית המשפחה שקשייה מרובים אבל גם פרותיה עצומים, שממנה יסוד לדורות הבאים, והיא המימוש העצמי הגדול ביותר עלי אדמות. אשה שתכיר את מלא ערכה של בניית המשפחה, לא תרצה להתעכב אפילו ביום אחד מללדת את פרי בטנה, וכל מאמץ יהיה חביב עליה ביותר. אבל אם תתחיל להתלבט בשאלות הבסיסיות, אזי היא תרגיש היטב את כל הקשיים המלווים את בנייתה, והדבר יכביד עליה כל כך, עד שיש לחוש שלא תוכל לעמוד כראוי באתגרים העומדים בפניה. הרי היא כחייל המתלבט תמיד אם יוכל לעמוד במסעות המפרכים, שהוא תמיד יהיה אחרון ומסכן.

לנושא זה ישנם היבטים נוספים, כלכליים ואחרים, שיתכן וארחיב בהם בהזדמנות אחרת.

קול עם ישראל

ערוץ שבע היה קולו של הציבור היהודי הלאומי בארץ, שכלי התקשורת מנעו ממנו ביטוי הולם ● כל המאמצים לפעול במסגרת החוק התנפצו מול קיר אטום של עוינות משפטית ואוזלת יד פוליטית ● תש כוחנו מלשאת לבדנו בעול המשך שידורי הערוץ ● רק התגייסות ציבורית תביא לחידוש השידורים

במשך שנים רבות חש הציבור הדתי והימני בארץ תסכול רב. קולות רבים נשמעו בתקשורת, ובהם קולות פוסט ציונים ואנטי דתיים, אבל קולו לא נשמע. מוסיקה מזרחית היתה מחוץ לתחום ההשמעה, למוסיקה החסידית הוקדשה שמורת טבע נידחת ברשת א', והמוסיקה העברית קופחה ביחס למוזיקה לועזית. דברי תורה כמעט ולא נשמעו ברדיו, וכשכבר נשמעו הם לא נשמעו באופן חופשי וטבעי. ערוץ שבע הראה שאפשר אחרת. שיש ציבור רב שמעוניין לשמוע דברים אחרים ומנגינות אחרות.

ערוץ שבע היה קולם של היהודים הטובים, שמכבדים את התורה ואת מסורת ישראל, ובכל מקום שצריך הם מתנדבים ומתמסרים. אם צריך לקלוט עלייה – הם יקלטו; אם צריך להתנדב ליחידות הקרביות – הם יתנדבו; וכשצריך ליישב את הארץ, הם מיישבים. וגם כשהדבר כרוך במסירות נפש, וגם כשזה לא פופולארי. לכל הדברים הטובים הללו נתן ערוץ שבע חשיפה שלא היה להם סיכוי לקבל בכלי התקשורת "הממלכתיים".

המאמצים שלא לעבור על החוק

לאורך השנים השקיע ערוץ שבע הון עתק בקניית אוניה ובהחזקתה, כדי לשדר מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל. כדי לשמור על החוק החמיר ערוץ שבע על עצמו, ושלא כפי שנהג אייבי נתן לשדר פעמים רבות מאוניה שעגנה בנמל – אוניית 'ארץ הצבי' יצאה לים, נאבקה בגלים, ושידרה תמיד מלב ים. כל עוד 'קול השלום' של אייבי נתן שידר, ידעו מנהלי ערוץ שבע כי הם מוגנים. כך המצב למרבה הצער במדינת ישראל.

כשהתחיל ערוץ שבע לשדר, היו המים הטריטוריאליים של מדינת ישראל ברוחב של שלושה מייל בלבד. לאחר הפסקת שידוריו של אייבי נתן הורחב השטח בתחילה לששה מייל, וכשראו שזה לא מועיל, הרחיבו לשנים עשר מייל, דבר שגרם לכך שכמעט ולא ניתן היה לקלוט את שידורי ערוץ שבע בירושלים. באותה תקופה התחילה המשטרה, בעידודה של ממשלת רבין, לרדוף את ערוץ שבע.

השפעת ערוץ שבע על כלי התקשורת 

במשך 15 שנות פעילותו הצליח ערוץ שבע להשפיע במידה מסוימת על רשתות אחרות, שכדי להתמודד מולו על אחוזי האזנה נאלצו לשדר יותר מוסיקה עברית, מזרחית וחסידית. גם בשיח הציבורי נאלצו הרשתות האחרות להכניס מספר דמויות שמזוהות במידה מסוימת עם הימין. גם הרשתות האזוריות הוקמו במידה רבה כדי להיאבק בערוץ שבע, ואולי גם כדי לתת מענה לאותו ציבור רחב, שהתברר שקולו לא נשמע ברשתות הממלכתיות, וערוץ שבע חשף את צימאונו לקול אחר.

למרות שחל שינוי מסוים לטובה, מכל מקום מצבה של התקשורת הישראלית הממסדית עדיין רחוק מאוד מלהיות סביר ומאוזן. עדיין קולו של הציבור הימני והדתי אינו נשמע כראוי. כמעט תמיד הוא צריך להתנצל, להצטדק או להתעטף בהומור כדי לומר את דבריו כאילו לא ברצינות גמורה. עדיין חגי ישראל ומועדיו מקבלים התייחסות מגוחכת. פסטיבלים מעוטי משתתפים מקבלים חשיפה אדירה לעומת הקפות שניות, ברכת כהנים, סיבוב שערים. עדיין הפגנה של מאה אנשי שמאל מקבלת סיקור כפול מהפגנת רבבות של אנשי ימין.

הדברים באו לידי ביטוי חריף בשנים הקשות של ממשלת רבין והסכמי אוסלו. באותן השנים נסחפו כל כלי התקשורות הממוסדים להילולת מחולות סביב עגל השלום ומחבלי אש"ף, וכמעט רק ערוץ שבע השמיע את הקול השפוי, שלימים התברר בכאב ובדמים כצודק.

הניסיונות לאפשר שידור מהיבשה

מנהלי ערוץ שבע ותומכיו עשו הכל כדי לזכות בהכרה חוקית ולשדר מהיבשה את הקול החשוב והמרכזי של התורה העם והארץ. מפלגות המפד"ל, האיחוד הלאומי וש"ס אף הצליחו להעביר בכנסת חוק שהוגש על ידי ח"כ צבי הנדל, שיסדיר את חוקיותם של שידורי ערוץ שבע ותחנות נוספות מהמגזר החרדי, אבל בית המשפט העליון, בצעד חוקתי נדיר, מצא ליקוי בחוק והחליט לבטלו. ניתן היה לחזור לכנסת ולחוקק חוק שפותח לחלוטין את שמיה של מדינת ישראל לשידורים חופשיים, כמקובל במדינות הדמוקרטיות. אולם כמו בתחומים אחרים, כפי הנראה מנהיגי הליכוד אינם יודעים לקדם מהלכים משמעותיים במדינה.

חברי כנסת רבים התאמצו למצוא פתרונות נוספים. רבים זוכרים את מאבקו של ח"כ שאול יהלום כנגד הפשיטה על ערוץ שבע. גם השר לשעבר הרב יצחק לוי פעל בדרכים שונות למען ערוץ שבע, ובתקופה האחרונה הובילו את המאבק השרים אפי איתם, זבולון אורלב, אביגדור ליברמן ובני אלון, ועימם חברי הכנסת צבי הנדל, אורי אריאל וניסן סלומיאנסקי. גם תנועת ש"ס, שריה וחברי הכנסת שלה פעלו במידה רבה יחד עם ערוץ שבע למען הסדרת שידורים חופשיים. מבין שרי הליכוד, היחידי שהשתדל לסייע, מעבר למס שפתיים, היה יו"ר הכנסת כיום, מר ראובן ריבלין.

כל היוזמות הרבות שהועלו להכשרת ערוץ שבע הופלו בכוונה על ידי פרקליטי משרד המשפטים ושאר אישים שהתנכלו לכל אפשרות של פתרון, כששרי הליכוד נותרים אובדי עצות וחדלי אישים למול הפרקליטות והתקשורת השמאלנית. פעם כבר הוסכם על הקמת רדיו אזורי שערוץ שבע יוכל להתמודד על זכיונו, וביום האחרון שונה הרכבה של וועדת המכרז כדי שיהיה ברור שהיא לא תבחר בערוץ שבע. פעם אחרת סוכם שיהיה מכרז לרדיו ארצי לציבור הימני והדתי, אולם הפרקליטות הכניסה סעיף שלא יוכל להתמודד במכרז זה מי שניהל או היה קשור למי שניהל רדיו לא מוסדר.

הקשיים ההולכים ומתגברים

במקביל המריצה הפרקליטות את המשטרה להשיג חומר מרשיע כנגד ראשי הערוץ. פעמים רבות ניסו לתפוס את האונייה משדרת מתוך המים הטריטוריאליים, ולא הצליחו. בינתיים, עקב הרחבת שטח המים הטריטוריאליים, קליטת ערוץ שבע בירושלים ובמקומות אחרים נפגעה מאוד. יתכן שהיו פעמים שבלי משים הספינה נכנסה לתוך השטח המורחב. כפי הנראה, ידידים טובים שעמדו על זכותם לשמוע ולהשמיע את דברו של ערוץ שבע הקימו תחנות ממסר במקומות שונים בארץ, בעיקר ביש"ע. היו שטענו שכאשר השידורים מושמעים מחוץ למים הטריטוריאליים, אין איסור בחוק להקים תחנות ממסר להגברת עוצמתם. במצב הזה "הצליחה" סוף סוף הפרקליטות להשיג חומר מרשיע כנגד ראשי ערוץ שבע, והחליטה על העמדתם לדין.

הרדיפה של השמאל (השולט בפועל ברוב הרשויות) כנגד ערוץ שבע הלכה והתגברה. במקום שמשרד המשפטים והפרקליטות ידאגו לחופש הביטוי ולהסדרת שידורי ערוץ שבע בחוק, הם עשו ככל יכולתם לסתום את פיו. כדי לחזק את עמדתם דאגו כלי התקשורת ואישי השמאל להפיץ עלילות דם כנגד ערוץ שבע שכביכול מסית לאלימות.

במשך כל שנות המשפט, הכנסות הערוץ מפרסום נפגעו. גופים שונים ומשרדי ממשלה הוזהרו על ידי היועץ המשפטי לממשלה שלא לפרסם בערוץ שבע. בכל פעם שהתפרסמה עלילה חדשה על ערוץ שבע, מפרסמים נרתעו מלפרסם. ועלות אחזקת האונייה נשארה כמובן גבוהה כתמיד – ארבעה מליון שקל לשנה.

מי שמכיר את כצל'ה, מנהל הכספים של הערוץ, יודע כי מרוב חובות ודאגות כמעט ואי אפשר היה לדבר אתו בחודשים האחרונים של כל שנה מאז שהחלו הרדיפות. באותם חודשים הוא היה צריך לרוץ ולחפש דרכים כיצד לפרוע את כל החובות שנצטברו לערוץ שבע.

המשפט נמשך כחמש שנים ועלה כסף רב. באולם בית המשפט נחשפו שחיתויות רבות של הרשויות השונות. לפי דרך התנהלות המשפט היתה ציפייה לזיכוי מלא או חלקי. אולם הסוף ידוע: ראשי ערוץ שבע הורשעו בכל הסעיפים.

החיזוקים מהציבור וממנהיגי הימין

למרות הקשיים הגדולים, לאורך כל התקופה קיבלו מנהלי ערוץ שבע חיזוק רב מהמוני מאזינים, שסיפרו בדמעות ממש עד כמה חשוב להם ערוץ שבע, שממנו הם שואבים חיזוק ואמונה, שמחה ואהבת ישראל.

אלפי יהודים התקרבו ליהדות על ידי שידורי ערוץ שבע. הציבור אולי אינו יודע זאת, אולם ישנם אלפי יהודים שלא ידעו מהי שבת ומהי תפילה, לא ידעו מה עושים בחגי ישראל, ודרך השיעורים והשיחות ששמעו בערוץ שבע חיזקו את זהותם היהודית, ורבים מהם אף קיבלו עליהם בפועל לשמור תורה ומצוות. הם פזורים בכל רחבי הארץ. כמעט בכל מקום שאני מגיע ניגשים אלי אנשים ומספרים שכל משפחתם חזרה בתשובה בעקבות השיעורים ששמעו בערוץ שבע.

שנים קשות עברו על מתיישבי יש"ע ותומכיהם, ובכל השנים הללו שידר ערוץ שבע דברי חיזוק ונחמה מרבנים ומנהיגים שונים. גם כשרבים איבדו תקווה, ערוץ שבע הפיח אמונה בלבבות. למרות כל הייסורים המשיכו היישובים לגדול ולשגשג. כשכלי התקשורת האחרים לעגו למתנחלים, התעלמו מכאבם ושחקו לאידם, ערוץ שבע היה זה שהביא להמוני ישראל את בכי האלמנות וצער היתומים, וגם את שמחת הבנייה והיישובים שלמרות הכל ממשיכים להתפתח. מי יכול לשער את חלקו של ערוץ שבע בעמידת הגבורה של ההתנחלויות אל מול גלי הטרור הערבי מחוץ והשנאה וההשמצות מבית.

גם שרי הליכוד הבכירים, ובראשם ראש הממשלה מר אריאל שרון, וקודמו מר בנימין נתניהו, דיברו בשבחו של ערוץ שבע ובחשיבותו העצומה לחיזוק העם וליישוב הארץ, ואף הוסיפו שבלעדיו הימין לא היה מסוגל להעביר את מסריו ולחזור לשלטון. הם הבטיחו כמובן שכאשר יגיעו לשלטון יסדירו את שידוריו באופן חוקי מהיבשה.

המשבר 

לצערנו, הבטחותיהם לא קוימו. השרים התיישבו בכורסותיהם, שכחו את ערוץ שבע, ולא יזמו שום חקיקה שתפתח את שמיה של מדינת ישראל לשידור חופשי.

במקום זאת, ביום ראשון כ"ג תשרי תשס"ד, החליטה ממשלת הליכוד לתמוך בחוק (שהוצע על ידי שרי שינוי) שאוסר פרסום ברדיו לא מוסדר. בהחלטתה זו, שכוונה בעיקר כנגד ערוץ שבע, גזרה הממשלה חנק על תקציביו של הערוץ. תמכו בחוק בנוסף לחמשת שרי שינוי, ראש הממשלה אריאל שרון, לבנת, מופז, אולמרט, שטרית. התנגדו חמישה שרים: לנדאו, כץ, איתם, אורלב וליברמן. יצאו מהישיבה או נמנעו: נתניהו, סילבן שלום, צחי הנגבי ושאר שרי הליכוד.

ביום שני כ"ד תשרי תשס"ד הורשעו כל ראשי ערוץ שבע, ובראשם אבי מורי הרב זלמן מלמד ואמי מורתי הרבנית שולמית מלמד. עימם הורשע ר' יעקב כ"ץ, כצל'ה, קצין צה"ל שנפצע קשה במלחמת יום הכיפורים, איש רב פעלים לתורה לעם ולארץ שזכויותיו רבות מספור. הורשע גם ר' יואל צור, קצין במילואים, ששיכל את אשתו ובנו בפיגוע דמים ליד בית אל, לא זז מאמונתו והמשיך לדבוק בתורה וביישוב הארץ ולגדל את ילדיו לתורה ומצוות. עימם הורשעו השדרנים המפורסמים של ערוץ שבע: חגי סגל מנהל מחלקת החדשות הוותיק, שקבע מונחון חדש בשיח הציבורי; אדיר זיק בעל התוכנית הפופולארית, הידוע באומץ ליבו ואהבתו לכל דבר יהודי; גידי שרון האחראי על מחלקת המוזיקה המזרחית בערוץ שבע, שיש לו חלק רב בקידום מעמדה בציבור; דוד שפירא מייסד התחנה לדוברי צרפתית. עמהם הורשעו גם ר' יאיר מאיר, חתנו של הרב משה צבי נריה, מהנדס שסייע רבות לערוץ שבע, ורב החובל הותיק שאול אבני.

מי הרדיו הפירטי

עד כה קיווינו (או לפחות זו היתה טענתנו) שבית המשפט, שאמנם פסל את החוק שמסדיר את ערוץ שבע, לא ייתן את ידו לפגיעה בזכות הביטוי של מאזיני ערוץ שבע, אלא יתבע מהממשלה להסדיר את הדברים באופן חוקי.

אולם בית המשפט קבע כי ערוץ שבע הוא רדיו פירטי. למעשה, הפירטים האמיתיים הם מנהלי רשתות השידור הממלכתיות, שהשתלטו על השידור הציבורי, ובמקום לשדר עמדות מאוזנות, יהודיות וציוניות, כפי שנקבע בתקנות הכנסת והממשלה, נותנים העדפה ברורה לעמדות אנטי יהודיות ואנטי ציוניות, ואינם מוכנים להשמיע בכבוד הראוי את דבריו של ציבור גדול ורחב.

הסגירה

ביום העצוב שבו הורשעו כל ראשי ערוץ שבע בבית המשפט, וראש הממשלה ושריה הבכירים החרישו, ועוד הסכימו לחוק שמונע מערוץ שבע להשיג פרסומות ומימון, לא יכלו עוד ראשי הערוץ להמשיך בשידורים.

גדולה האכזבה ממנהיגי הליכוד, כפויי הטובה ומפירי ההבטחות. מהם כמעט והתייאשנו, אולם עדיין יש מקום להאמין במצפונו ובכוחו הגדול של הציבור הרחב. כוחנו אמנם תש מלשאת לבד בנטל, אבל אם הציבור הרחב חש שיש צורך להשמיע את קולו ללא זיופים, אזי יפעל כל אדם כפי הבנתו ולפי דרכו כדי להשפיע על אישי הציבור, וכדי לתבוע מהם למלא את תפקידם, ולאפשר את חידוש השידורים של ערוץ שבע.

יהי רצון שמהרה יתקיימו כל דברי הנביאים וארץ ישראל תבנה, ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן.

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד