מנחיל תורת הגאולה

הוא היה ענק בתורה ובעבודת ה' שזכה להערכתם של גדולים מכל החוגים ● הוא בחר להצניע את עצמו, דבק באביו הראי"ה והתבטל כלפיו, והקדיש את חייו להנחלת תורתו ● הוא העמיד ציבור שלם של לומדי תורת ארץ ישראל, והתווה את דרכם של גואלי אדמתה ● פרקים לדמותו ופועלו של מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שעלה לגנזי מרומים בפורים דפרזים

הרצי"ה

יחס מיוחד יש לי כלפי הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. הוא רבו המובהק של אבי מורי, הוא היה הסנדק שלי, אפילו שמי נקרא על פיו, וגם אני עצמי זכיתי לשמוע ממנו בשנות נעורי מאות שיעורים, ולשאול ממנו עשרות שאלות. ופעם אחת התשובה נמשכה למעלה משעה. על כך אספר בעז"ה בהזדמנות אחרת. הפעם אנסה לשרטט כמה קווים כלליים מדמותו.

מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק נולד בליל הסדר תרנ"א לאביו הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ששימש באותו זמן כרב בזוימל. כשהיה בן 13 עלתה משפחתו לארץ ישראל, ואביו נתמנה לרבה של יפו והמושבות. לאחר מכן עלה הרב צבי יהודה לירושלים ולמד בישיבת 'תורת חיים'.

מילדותו גדל הרב צבי יהודה לאורו של אביו הגדול. וגם כאשר למד ושמע רבנים אחרים היה אביו רבו המובהק במלא מובן המילה. משמיים נתגלגל הדבר ובעת שפרצה מלחמת העולם הראשונה היו הרב קוק ובנו הרב צבי יהודה באירופה. לחזור לארץ לא יכלו, וכך שהו קרוב לשנתיים בשוויץ. בתקופה זו זכה הרב צבי יהודה ללמוד בחברותא עם אביו. לימים סיפר שהספיקו ללמוד באותה תקופה את כל התורה פעמיים.

התבטלותו והתמסרותו לתורת אביו

קשה לתאר את ההתבטלות של הרב צבי יהודה לאביו. תלמידים וחסידים רבים היו לרב קוק, אבל דומה שהרב צבי יהודה היה המיוחד שבהם. את כל חייו מסר למען הנחלת תורתו של אביו. מימי נעוריו ועד זקנה ושיבה לימד הרב צבי יהודה והסביר את דברי אביו. כך היה בהיותו בסביבות גיל העשרים, במגעו עם תלמידי החכמים הצעירים שבארץ ישראל וגם עם הסופרים העבריים ביפו. וכך היה אח"כ בהיותו כבן שלושים, עת נסע באירופה מרב לרב ומאדמו"ר לאדמו"ר, כדי לעוררם לעלייה לארץ וכדי לפרסם את דברי אביו. וכך אח"כ כשהיה מנהלה הרוחני של ישיבת 'מרכז הרב', עסק בטיפוח התלמידים, והיה מרבה לשוחח עימם ולבאר להם את דברי אביו. כשהרב קוק נפטר, בהיות הרב צבי יהודה בן 44, התכנס לעבודת הוצאת כתביו, בהלכה ובאמונה. 

באותן השנים שלאחר פטירת הרב קוק, ישיבת 'מרכז הרב' איבדה את זוהרה וקומתה נתמעטה. רבים מתלמידיה באותם הימים לא עמדו על חשיבות דבריו של הרב קוק. הם כמובן העריצו את גאונותו וצדקותו, אבל את עומק דבריו לא הבינו. היתה זו עוד ישיבה בינונית בירושלים. 

בהיות הרב צבי יהודה כבן ששים החל לכהן כראש ישיבת 'מרכז הרב'. מני אז הלכה הישיבה ו
התפתחה, הרוח הגדולה של משנת הרב קוק רוממה את התלמידים, וחזון גדול של תורת ארץ ישראל החל להירקם בין כתליה.

לימוד אמונה

הרצי"ה הבין כי החיסרון הגדול של הדור הוא בלימוד האמונה. בגלל חיסרון זה רבים כל כך עוזבים באר מים חיים ונסחפים אחר תרבויות זרות, ובשל כך תלמידי חכמים אינם משפיעים על הציבור כבעבר. על כן התמסר כולו להשלמת החיסרון הזה, והקדיש את כל שיעוריו ללימוד האמונה. כמובן שלימוד הגמרא וההלכה היו חשובים עד מאוד בעיניו, ובלעדיהם אין תורה. אבל החיסרון הבוער מצוי בתחום נשמתה של התורה, היינו בלימוד האמונה. וכך לימד במשך עשרות שנים: תנ"ך, כוזרי, מהר"ל, מסילת ישרים, אורות, אורות התשובה, אורות התורה, והיה מרבה לשוחח עם תלמידים, להדריכם ולכוונם.

המופתים הגדולים

מעת לעת סיפרו מופתים על אמירות של הרב צבי יהודה שהתקיימו וכיוצא בזה. אולם המופת הגדול ביותר הוא המהפכה החינוכית אשר חולל. הוא עורר והפיח חשק עצום ללימוד התורה בקרב הציבור הדתי לאומי. הוא הצליח לחבר את האידיאליזם של הנוער הדתי לאומי אל שורשו בקודש, בתורה, עד שמכוח פעולתו קמו עשרות ישיבות ומוסדות חינוך, בהם מתחנכים עשרות אלפי תלמידים. 

מכוח פעולתו החינוכית קמה גם תנועת גוש אמונים, ומפת הארץ השתנתה ללא הכר. היא החלה להתקשט בעשרות יישובים חדשים ביהודה ושומרון, בחבל עזה ובגולן. היישובים החדשים הללו, שקמו מתוך בית המדרש, הם עתידה של מדינת ישראל.

אהבת ישראל

היה מחנך לאהבת כל אחד מישראל. וכך דייק מלשון המשנה: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"; לא כתוב אוהב את הבריות כדי לקרבן לתורה, אלא קודם יש לאהוב את הבריות, אהבה שאינה תלויה בדבר, ולאחר מכן ישנו עוד עניין חשוב – לקרבם לתורה. מתוך אהבת הבריות מתעורר רצון אמיתי לקרבם לתורה.

יחס לחרדים

בתקופה שהציבור החרדי בירושלים הפגין כנגד מכוניות שנסעו בשבת בשכונות החרדיות, נודע כי אנשי 'השומר הצעיר', יוצאי יחידות קרביות, מתכוונים לעלות לירושלים ולהכות את מפגיני השבת. התעוררה בישיבת 'מרכז הרב' יוזמה למנוע בכוח את כניסתם לעיר. הרצי"ה תמך בהתארגנות. כשאחד שאל, הרי הדבר לא ייראה יפה בעיני הציבור הרחב. ענה הרב: "וכי אנחנו בגלות, שכשמכים יהודי הוא צריך להתכופף?"

מקום מגוריו היה בשכונת גאולה, בקרב הציבור החרדי. פעם הציע לו פרופסור הוגו ברגמן, אחד מגדולי המרצים לפילוסופיה, לעבור לשכונת רחביה. כפי הנראה הכיר הפרופסור את השכלתו הרחבה ואת רוחב דעתו, וחשב כי יתאים יותר לרצי"ה לגור בסביבה בה התגוררו יחד דתיים וחילוניים, ובתוכם טובי המדענים והמרצים באוניברסיטה. אולם הרצי"ה דחה את דבריו ואמר שעיקר קירבתו היא לנוף היהודי המקורי (מזכרונות הרב רמר בקובץ 'גדול שימושה'). 

דרשת יום העצמאות תשכ"ז

דרשת הרב צבי יהודה ביום העצמאות תשכ"ז נתפרסמה מאוד. זה היה כשלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. המתח הביטחוני גבר, אבל אף אחד לא חשב שגם חוסיין מלך ירדן יצטרף למלחמה, ואף אחד כמובן לא חשב שכל שטחי יהודה ושומרון עומדים לעבור בחסדי ה' לרשותנו. אבל הרצי"ה, דווקא בדרשת אותו יום העצמאות, החל לדבר בהתרגשות רבה על שטחי יהודה ושומרון שאינם בידינו.

וכך אמר: לפני תשע עשרה שנה, באותו לילה מפורסם, בהגיע ארצה החלטתם החיובית של מושלי אומות העולם לתקומת מדינת ישראל, וכשכל העם נהר לחוצות לחוג ברבים את רגשי שמחתו, לא יכולתי לשמוח. ישבתי בדד ואדום. באותן השעות הראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה הבשורה הנוראה, כי אכן נתקיים (וכאן החל לזעוק) "את ארצי חילקו"! איפה חברון שלנו?! האנחנו שוכחים את זה?! והיכן שכם שלנו, ויריחו שלנו איה, הנשכחן? וכל עבר הירדן שלנו הוא, כל רגב ורגב, כל ד' אמות, כל חבל ארץ וכברת אדמה השייכים לארץ ה', הבידינו לוותר אפילו על מילימטר אחד מהן?!

וכך המשיך וסיפר איך שהרגיש אז כאילו הוא פצוע בכל גופו, עד שלבסוף, ביחד עם הרב חרל"פ, הבין שמאת ה' היתה זאת היא נפלאת מעינינו.

שלושה שבועות לאחר אותה דרשה פרצה מלחמת ששת הימים, וחיילינו כבשו ושחררו את יש"ע, הגולן וסיני. 

לאחר מכן שאלוהו תלמידיו מדוע דווקא באותה שנה סיפר לראשונה את כאבו על חלוקת הארץ בעת הקמת המדינה, ומדוע דיבר על יהודה ושומרון. והשיב שבאמת אינו יודע למה.

גדלות וזיכרון

היה בעל זיכרון מופלג, ובקיאות מופלאה. מספרים כי פעם באו אצלו הרב יחזקאל סרנה ראש ישיבת חברון וקרוב-משפחתו הרב מאיר חדש משגיח ישיבת חברון, ודברו ביניהם בדברי תורה. וכל גמרא או מדרש או פסיקתא שהזכירו ורצו לדעת את מקורה, היה הרב צבי יהודה מציין את מקורו המדויק.
אמנם בדרך כלל לא היה מפגין את בקיאותו, ורק אם היו שואלים אותו למקור מסוים היה עונה. וכן כשהיו מצטטים מקור מסוים בצורה לא מדויקת היה מעיר ומתקן.

עובדה שיכולה להצביע על זכרונו המיוחד: בשנים הראשונות לכהונתו כראש ישיבה, כשהיו מגיעים לישיבה מכתבים עבור התלמידים, היו מעבירים אותם דרכו, כמנהג ראשי הישיבות בליטא. אמנם הוא לא פתח את המכתבים, אבל כדי לחסוך לבחורים זמן, היה עובר במהירות על עשרות המעטפות, ולאחר מכן היה כותב מהזיכרון את שמות התלמידים שקיבלו מכתבים לפי סדר הא' ב'. וכל זאת בלי להסתכל פעמיים במכתבים.

מספרים כי לאחר השואה, כשהובאו לבית הספרים הלאומי ספרים שניצלו מבתי המדרשות והכנסיות שבאירופה, פעמים רבות היו הספרים חסרים את עמודי הפתיחה, ונותרו ספרים שהספרנים והמומחים השונים לא הצליחו לפענח את שם הספר ומחברו. והיו מביאים את הספרים הללו לרצי"ה, שהיה בקיא באלפי ספרים, וכשעבר על דפיו, ידע מזיכרונו לומר מהו הספר ומיהו מחברו. 

עם הרב יחזקאל סרנה

בעטיים של בעלי לשון הרע ומחרחרי מחלוקות, רבים אינם יודעים עד כמה העריכו גדולי התורה, גם מקרב החוגים החרדיים, את הרב קוק ואת בנו הרצי"ה.

כנראה שגם עלי השפיעו אותם הדברים, ובצעירותי הטרידה אותי השאלה מדוע יש התנגדות לדרכו של הרב קוק בקרב הציבור החרדי. ופעם אחת באתי לרצי"ה ושאלתיו מדוע הרבה רבנים מתנגדים לדרכו של הרב קוק. שאל בחזרה: איזה רבנים למשל? עניתי, למשל הרב יחזקאל סרנה זצ"ל. ענה לי, הרי היינו בקשרים טובים מאוד. כאן, על המקום שאתה יושב הוא זכרונו לברכה היה יושב כשהיה מבקר אצלי. אח"כ נודע לי כי אכן היה ביניהם קשר מיוחד, וכשהיו נפגשים היו מתחבקים ומתנשקים בחום ובאהבה.

הרב יחזקאל סרנה, ראש ישיבת חברון, שהיה גם ראש מועצת גדולי התורה של 'אגודת ישראל', היה מרבה לבקר בביתו של הרצי"ה. בשמחת שבע ברכות של אחד מבני ישיבת מרכז הרב, שהתחתן עם בת אחד מבחירי ישיבת סלבודקה לשעבר, השתתפו ראשי ישיבת חברון ובראשם הרב יחזקאל סרנה, וגם הרצי"ה. הרב יחזקאל סרנה, שהיה מנהיג חשוב ומבוגר מהרצי"ה, הציע לרצי"ה לומר דבר תורה. בתחילה הרצי"ה סרב, וכשביקש שוב – נענה ודיבר. לאחר דבריו אמר הרב סרנה: "אשרי הדור שגדולים נשמעים לקטנים". 

עם גדולי תורה

בהיותו כבן שלושים ביקר הרצי"ה אצל רבים מגדולי ישראל שבמזרח אירופה, גם כדי ללמוד מדרכיהם בקודש וגם כדי לעוררם לעלייה לארץ ולהכרת דברי אביו מרן הרב קוק. על היחס כלפיו ניתן ללמוד מסיפור קטן.

פעם אחת הגיע הרב שלמה בנימין אשלג זצ"ל, בנו של בעל הסולם, לברית מילה בישיבת מרכז הרב. כאשר הרצי"ה ברכו לשלום, אמר לו הרב אשלג: "הרי אנחנו מכירים כבר". הרצי"ה נבוך ואמר: "סליחה, אינני זוכר". חייך הרב אשלג ואמר: "כמובן שכבוד תורתו אינו זוכר, כי אני הייתי ילד כבן עשר בוורשה, וגרנו ברחוב נלווקי מס' 19 ובבית שלידינו במספר 21 גר הרבי מראדז'ימין, ועברה השמועה בין הילדים ברחוב שגדול אחד מגיע היום לראדז'ימינר רבה, אז רצנו לראות. אותו גדול היה כבוד תורתו". הרצי"ה חייך ושוב לחץ את ידו בברכת 'שלום עליכם' (מזכרונו של חברי ר' זאב סולטנוביץ', כולל מספר הבית). 

בוורשה נפגש הרצי"ה גם עם הרבי מגור ועוד גדולים, ועל כך נספר בעז"ה בהזדמנות אחרת.
פעם היה לרצי"ה איזו ביקורת על הנעשה בבית הדין הגדול, וביקש לקרוא לחברי בית הדין הגדול לפגישה בביתו. ולמרות שלא היה בעל שום תפקיד רשמי, מפני ההכרה בגדולתו באו חברי בית הדין הגדול לביתו כדי לשמוע את תוכחותיו. סיפר לי אבי מורי שהוא זוכר כי גם הפוסק הגדול הרב אלישיב שליט"א, שהיה באותה תקופה חבר בית הדין הגדול, הגיע לאותה פגישה.

שמעתי כי פעם אחרת, בעת שהיה בחתונה, הופיע יהודי כבן ששים, שנראה כתלמיד חכם, והשתדל למצוא דבר כדי שיוכל לסייע ביד הרצי"ה ולשמשו. אחר כך התברר כי היה זה הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל, מחבר שו"ת אור לציון, שרצה לזכות במצווה לשמש תלמיד חכם.

עוד שמעתי עדות ממקור ראשון, כי הרב המקובל מרדכי שרעבי זצ"ל החשיב את הרצי"ה לאדם גדול שדבריו נשמעים בשמים יותר מדבריו שלו.

עם ה'דבר אברהם'

לפני פתיחת מלחמת העולם הראשונה זומנה האספה הראשונה של 'אגודת ישראל'. רבנים רבים נסעו לקראתה, אחד מהם היה הגאון רבי אברהם דובער כהנא שפירא, רבה של קובנא, בעל 'דבר אברהם'. 

פתאום פרצה המלחמה, האספה בוטלה, ובעלי הנתינות הרוסית נכלאו במחנות הסגר. בתוך המחנה שהו ביחד בעל ה'דבר אברהם' שהיה כבן חמישים והרצי"ה שהיה כבן עשרים ושלוש. למרות הפרש הגילים ביניהם התיידדו מאוד והרבו לשוחח בדברי תורה. כולם שם השתדלו לקבל אישורי יציאה, וראו בזה עניין של הצלת נפשות ממש. ביום שבת הגיע גוי ובידו מעטפה לרצי"ה, שכפי הנראה היה בה אישור יציאה. אולם הרצי"ה לא רצה לנגוע במעטפה בהיותה מוקצה, ואף לא ביקש מהגוי שיפתח עבורו את המעטפה, אלא רק רמז לו להניחה על השולחן, ולא ניסה להתבונן בה עד מוצאי השבת. 

ה'דבר אברהם' התפעל מאוד משליטתו העצמית. לאחר מכן נמשכה הידידות ביניהם במפגשים ובמכתבים עד לפטירתו של ה'דבר אברהם'.

באחת הכנסיות של 'אגודת ישראל', הזדמן הרצי"ה למספר ימים למקום אכסנייתו של ה'דבר אברהם'. כשביקש לנסוע, פנה אליו ה'דבר אברהם' בתחנונים שלא ישאירו לבד בין האגודאים. (מן הסתם התכוון לעסקנים מגרמניה, שהיו בעד הפרדת קהילות ונגד יישוב הארץ).

רגישות לענייני הכלל

היה רגיש וער לענייני הכלל. פעם כשהכריז אחד מראשי הממשלה כי לא אכפת לו לבקר בגוש עציון עם ויזה ירדנית, נזדעזע וכאב. ובשיחה ביום העצמאות תשל"ד אמר: לו לא אכפת ולנו, לכלל ישראל, כן אכפת. והוסיף: "השומע ישמע והחדל יחדל". עוד אמר: יש לזעזע שמים וארץ על דברי שטויות כאלו (עיין להלכות ציבור ע' רכו).

וכך במשך ימים אחדים היה חוזר ומודיע כי ראש ממשלה שאומר דבר שכזה אינו יכול להיות ראש ממשלת ישראל. התלמידים התפלאו, הרי הממשלה נשענת על רוב גדול, וכיצד פתאום אותו ראש ממשלה, שמעמדו נראה איתן כל כך, יאבד את כסאו. 

כעבור מספר שבועות נפלה הממשלה. היה זה עקב בואם של המטוסים בערב שבת. שמעתי שהרב גולדויכט זצ"ל, ראש ישיבת כרם ביבנה, אמר אח"כ לרצי"ה: "רוח הקודש הופיעה בבית מדרשנו?!". 

נענה הרצי"ה ואמר שאין כאן רוח הקודש, רק שצריך לדעת להבחין בין חיסרון לריקבון. לעיתים החסרון גדול מאוד, אבל עדיין ניתן להמשיך לחיות עמו עד שיתוקן. אבל כאשר יש ריקבון הדברים חמורים בהרבה ואי אפשר יותר להמשיך.

מקצת דרכיו

היה שקוע כולו בענייני תורה וכלל ישראל, ועל עצמו לא חשב. פעמים רבות צם ימים שלמים בלי לשים לב. מעולם לא התפנק ולא יצא לחופש. אביו הרב קוק היה יוצא לחופש, ולעיתים היה הרצי"ה מצטרף אליו כדי לשמשו וללמוד ממנו, אבל לבדו לא יצא לחופש. גם לא עסק בטיב המאכלים שאכל, ומעולם לא אמר שהוא אוהב מאכל זה או אחר. במשך עשרות שנים עיקר מאכלו בימות החול היה לחם וגבינה. 

גם בזקנותו, לאחר הגיעו לגיל שמונים, כאשר התפרסם מאוד ורבים התדפקו על דלת ביתו כדי לקבל ממנו עצה ותושיה, היה נוהג להסתגר בביתו בשעות הבוקר כדי לעסוק בתורה בלא הפרעה. זכורני בנעורי שמספר פעמים באנו אליו בבוקר, דפקנו על הדלת ולא פתח. הקפנו את הבניין והצצנו דרך חרכי התריס של חדרו (דירתו היתה בקומה ראשונה) וראינוהו יושב ולומד בלא תנועה. מעת לעת היה קם להביא איזה ספר. יתכן שלא שמע את הדפיקות, ויתכן שלא רצה לפתוח בשעות הבוקר.

פעם כשהצטרכו לעצתו בעניין חשוב, דפקו על הדלת בחוזקה ולא ענה, עד שהרב נריה זצ"ל עמד אחרי חלון חדרו, וצעק שמדובר בעניין כלל ישראלי, ואז פתח את הדלת.

אחרית ימיו

בסוף ימיו ראה הרצי"ה נחת מתלמידיו שגדלו בתורה ונעשו רבנים ומחנכים. אולם דומה היה שמצב גופו מושפע ממש ממצבה של ארץ ישראל. כאב הנסיגה נגע לליבו ומחלה קשה החלה להציק לו. 

בעת שהחלה הנסיגה מסיני, בהיותו כבן תשעים, החליטו הרופאים שצריך לקטוע את רגלו.
מאז החל מצבו של רבנו להחלש. הוא כמעט ולא יצא מביתו. כשהביאוהו על כסא גלגלים לישיבה ליום ירושלים, היתה התרגשות עצומה, ובלב היתה הרגשה שזו הפעם האחרונה שאנו זוכים לראות את רבנו בהיכל הישיבה.

מועד הנסיגה מחבל ימית התקרב ובא, ומצבו של רבנו התדרדר. עוד היה כותב כרוזים לעידוד וחיזוק ההתיישבות והפעילות כנגד הנסיגה. אולם עם היחלשותו הלכו הכרוזים ונתקצרו, עד שכמעט וכבר לא היה לו כוח לכתוב יותר מכמה שורות, ורק היה מצטט ומזכיר את הוראת רבן של ישראל, הגאון מווילנא, שגבול ישראל הוא עד הנילוס. בזה רצה לומר שאין לתת למצרים את סיני הואיל והוא חלק מארץ ישראל.

בי"ד אדר תשמ"ב, פורים דפרזות, בהיותו בן תשעים ואחת, חודשיים לפני עקירת היישובים מחבל ימית, נגדע האילן והרב השיב את נשמתו לבוראה.

רבנו נולד בערב פסח ונפטר בפורים, מגאולה ראשונה ועד גאולה אחרונה שבכתובים. זה היה ציר חייו – העיסוק בתורה הגואלת, והלימוד כיצד מתוך המחשכים והסיבוכים יוצאים אורים גדולים. זוהי משמעות שמחת הפורים, כאשר גם הרע הנורא נהפך לטוב מאוד, והיגון נהפך לשמחה.

צדיק באמונתו

מסירות נפשו של האדר"ת למען חיבת הקודש של ישיבת ארץ ישראל ● פעילותו כרבה של ירושלים לצדו של רבי שמואל סלנט ● כשרונותיו המופלגים, דקדוקו במצוות בהידור, מידת האמת והענווה שלו ● האדר"ת על הראי"ה: לקחתי חתן שאיני מגיע לקרסוליו ● האדר"ת מחדש בתורה עד שעתו האחרונה

רבנות ירושלים

סיפר האדר"ת שבקהילה אחת הגיע הרב לזקנה מופלגת, וכשנוכח כי אינו ממלא את תפקידו כראוי ביקש מאנשי הקהילה שעוד בחייו ימנו רב צעיר שימלא את מקומו. מילאו בני הקהילה את בקשתו, ומינו לקהילתם רב צעיר. לאחר שנים ספורות נפטר הרב הצעיר, בעוד הרב הזקן נשאר בחיים. והסביר האדר"ת שכנראה למרות שהרב הזקן הסכים למינוי הרב הצעיר, היתה בתוך חדרי ליבו איזו קפידה מסוימת על כך, וגרם הדבר לפטירת הרב הצעיר.

למרות הלקח העולה מהסיפור, כאשר הציעו לאדר"ת להתמנות לרבה האשכנזי של ירושלים בהסכמת רבה הזקן, רבי שמואל סלנט, שהיה כבר בסביבות גיל התשעים, הסכים האדר"ת לקבל את המינוי. שנים הוא השתוקק לעלות, אך לא נמצא פתרון כלכלי לקיומו בארץ. ולכן כשביקשוהו לכהן כרבה של ירושלים, מרוב חיבת הקודש לעלות לארץ, לחונן את עפרה ולהסתופף בחצרותיה הקדושות של ירושלים, מסר את נפשו והסכים למינוי. 

בכ"ו אדר תרס"א, בהיותו כבן חמישים ושמונה, עלה האדר"ת לירושלים כדי לכהן כרבה. ליד בית החולים שערי צדק המתין לו הרב שמואל סלנט הישיש, והכריז כי הוא מעביר לו את כתר הרבנות – הכרזה שהאדר"ת דחה מיד, והסתפק בישיבה לצידו של הרב סלנט אך לא במקומו (תולדות האדר"ת ע' שעה).

בין צדיקים לשאינם צדיקים

נעצור מעט מסיפור מעשיו של האדר"ת, ונתבונן באיזו שמחה עלה לארץ ישראל. כמה געגועי קודש מילאו את לבבו. ובאותם הימים היתה הארץ שוממה וקשה. אמנם כבר החלו לבנותה, אבל המצב היה קשה. תושביה היהודים היו עניים מרודים. השלטון התורכי – מושחת. יהודים פחדו ללכת בדרכים מאימת השודדים הערבים. ועל כל זה חיפתה אהבת הארץ הקדושה. 

כל עץ חדש שניטע וכל בית חדש שנבנה מילאו את לבבו שמחה וגיל ותקוות ישועה.
ומה נאמר היום, כאשר הארץ מיושבת במיליוני יהודים, האדמה נותנת את פריה בעין יפה, התעשיה משגשגת, צבא ישראל נחשב לאחד הצבאות המשובחים בעולם, ופתאום אוחז מין פחד וחידלון את מנהיגי הציבור, ולעיתים, לדאבון הלב, אנו שומעים ביטויים נוראים של מאיסת ארץ חמדה, בנוסח של: "מה יש לנו לעשות בעזה", "אין אנו רוצים לחזור לחברון ולשכם" – ה' ישמרנו מביטוים כאלו, שהם ממש המשך של חטא המרגלים.

מכאן – ענקי הרוח הטהורים, ומכאן – חגבים בעיני עצמם ובעיני האויבים. מכאן – צדיקים שנתנו את כל עצמם למען עמם ומולדתם ולעצמם לא שיירו כלום, ומכאן – מנהיגים השקועים בשחיתות עד צוואר. 

רבנותו

האדר"ת היה זריז מאוד בלימודו ובפעולותיו. כפי שנהג בפוניבז' ואח"כ במיר, פעל האדר"ת מיד לתיקון ענייני הדת בארץ ישראל. הוא הורה להעמיד עירוב סביב השכונות החדשות בירושלים. הוא מינה שוחטים חדשים ופיקח על עבודתם. השכין שלום בין החסידים והפרושים. טיפל בשאלות התלויות בארץ שהגיעו מהמושבות. ביקש והורה לאברך הצעיר, הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי, לערוך לוח מעודכן לזמני היום לפי אופק ירושלים וארץ ישראל. עזר לישיבות ולבתי החולים. הוא ציווה להחליף את משקולות האבן והעץ של הסוחרים מפני שלא היו מדויקים, והעמיד אומנים שיכינו משקולות מדויקים של נחושת וברזל. ביקר במאפיות להשגיח על ניפוי הקמח, ופיקח על סגירת החנויות והפסקת תנועת העגלות לפני כניסת השבת (שם שעח). 

הקריעה על מקום המקדש

בעלותו לירושלים קרע האדר"ת את בגדו, כהלכה. ובתחילה היה מדקדק לראות את מקום המקדש בכל פחות משלושים יום, שאם לא כן יצטרך לקרוע את בגדו שוב. ולאחר מכן גמר בליבו שגם אם לא ראה את מקום המקדש שלושים יום – כיוון שיכול היה לבוא לראותו, הרי הוא נחשב כמי שראה, ואין זו ראייה חדשה שמחייבת קריעה. 

ומדבריו אלה יסוד גדול למנהגם של רבים מיושבי ארץ ישראל שלא לקרוע על מקום המקדש, שהואיל וכל תושבי הארץ יכולים לבוא בכל יום ברכב לראות את מקום המקדש – אין זו נחשבת כראיה חדשה שמחייבת קריעה, למרות שעברו שלושים יום מעת ראייתם הקודמת.

כבוד תלמידי חכמים

האדר"ת היה מכבד מאוד תלמידי חכמים, ומחבב מאוד את המצווה לעמוד בפני תלמידי חכמים ובפני זקנים (נפש דוד כד). בכתביו ובדבריו היה שמח להזכיר דברי תורה ששמע מתלמידי חכמים, גם כשהיו קטנים וצעירים ממנו.

גם בהיותו תלמיד חכם מפורסם, השתוקק לכבד תלמידי חכמים. "מאוד הנני צמא גם עוד היום לעמוד לשרת את אחד הגאונים האמיתיים, צדיק גמור – פשוט לשמשו כעבד לאדוניו. אך בעוונותי עוד לא זכיתי לזה – במקום שמכירים אותי הוא מן הנמנע, ובמקום אחר לא נזדמן לי עד היום למגינת ליבי" (ע' שנד).

עם כל גאונותו המופלגת – כשהתעורר לו ספק בהלכה, מתוך ענוותנותו היה שואל את גדולי הפוסקים שבדור. בתחילה נהג לשאול את ראש המשיבים בדורו, רבי יצחק אלחנן ספקטור. ולאחר פטירתו קיבל על עצמו את דרכי פסיקתו של המהרש"ם מברעזאן, ואליו הפנה כמה שאלות. ראוי לציין כי עובדה זו מצביעה על תחושת השייכות של האדר"ת לכלל ישראל בלא שום חלוקה למתנגדים וחסידים, שכן האדר"ת היה מגדולי רבני ליטא, ולא נמנע עקב כך מלשאול את המהרש"ם שהיה מעדת החסידים. גם שלח שאלות לבעל שו"ת בית יצחק (ע' שעא). 

קונטרס 'נפש דוד'

האדר"ת כתב לצאצאיו קונטרס קטן, ובו מקצת מהנהגותיו בתורה ומידות ומעשים טובים, כדי שיילכו אף הם בעקבותיו. קונטרס זה נדפס יחד עם זיכרונותיו בספר 'סדר אליהו' בהוצאת מוסד הרב קוק תשמ"ד.

נצטט מעט מדבריו: "אהבת הבצע לא קיננה בלבי מעודי. ואם כי לא אוכל להתפאר בטהרת לבי עד כי הייתי שונא בצע, למידה זו לא הגעתי עדנה, אבל לאהוב ממון – לא" (שם ב'). "גם שנאתי את הכבוד מעודי, ולבי דווה עלי בעת מכבדים אותי, וביותר כשאני מכובד מגדולים וטובים ממני…" (שם ג'). 

מספרים שכאשר עלה האדר"ת לירושלים, ומבני ירושלים יצאו לקראתו ורתמו עצמם לעגלתו במקום הסוסים, ישב בתוך המרכבה ובכה בכי מר על שהם טועים בו כל כך. 

עוד כתב: "האמת נר לרגלי ואת השקר שנאתי ואתעבנו בלבי עד מאוד. לא אחפה על אוהבי ולא על קרובי במקום שהוא מתנגד לאמת, ולא אעשה שקר בעצמי שלא להודות על האמת…" (שם ד).

חינוך הילדים

עוד כתב שם לבניו: "כאשר הייתם בני הי"ו ילדים קטנים, והייתי אומר לחנככם במצוות דרך שיחתי עמכם 'נלך או נזכה לילך לבית המקדש', 'נזכה לעלות לרגל, להתפלל במקום המקדש והקודש', וכיוצא באלה פטפוטים טובים – תיכף על אתר היו עיני מתמלאות דמע-גיל מאין הפוגות, עד כי בושתי מהאנשים שעמדו אצלי. וכן גם עתה, ברגעי כתיבת הטורים האלה, עיני מלאות דמעה עד שכבדה עלי הכתיבה" (שם לד).

הידור במצוות

עם כל שקידתו בתורה וטורח רבנותו היה האדר"ת מהדר ומדקדק מאוד במצוות כאחד מגדולי החסידים. נזכיר מקצת מהידוריו: היה רגיל לדקדק לקרוא קריאת שמע לפני הנץ החמה, גם בעת שהיה בשעה מוקדמת מאוד (נפש דוד יא). הידר מאוד בעניית אמן, ובכל יום היה מדקדק לשמוע מכמה אנשים את ברכות השחר, כדי לזכות בעוד עניית אמן (שם כג).

נהג להניח תפילין כל היום. לשם כך היו לו תפילין קטנות שהיה מצניע תחת כובעו (שם יד). עשרות שנים נהג לטבול בכל יום במקווה בהצנע קודם התפילה (שם לז).

הצטער מאוד על הטעות הרווחת להניח תפילין של ראש שלא במקומם, והיה מרבה לעורר על כך, ובעידודו כתב חתנו מרן הרב קוק את הספר 'חבש פאר' על מצוות תפילין.

הנהיג עצמו לאכול בכל יום סעודה קבועה על פת כדי לברך ברכת המזון מן התורה בכל יום (שם כז).
היה מזהיר מאוד על מצוות מזוזה, ופעמים רבות כשהיה נכנס לבתים שונים מצא כי המזוזות נקבעו שלא במקומן באופן שלא קיימו את המצווה, והיה דואג לתיקון המצווה.

בנסיעותיו היה לוקח עימו מזוזות ומסמרים קטנים כדי לקובען במקומות שחסרות בהם מזוזות. בדרך כלל שילמו לו על המזוזות, אולם ציין שכמה פעמים לא שילמו על המזוזות, אבל הוא מחל להם בלב שלם.

גם היה לוקח במסעותיו כמה טליתות וזוגות תפילין וסידורים וכיפות כדי לזכות בהם עוברי דרכים, כדי שיוכלו להתפלל בציבור (נפש דוד יז-יח).

הקפיד לכתוב תאריך עברי בלבד, וכשראה הכשר שהיה כתוב עליו תאריך לועזי, ידע לחשוד שההכשר מזויף. 

פירוש הרידב"ז

בבוא הגאון רבי יעקב דוד (הרידב"ז) לפוניבז' לקבל מהאדר"ת הסכמה לפירושו לירושלמי סדר זרעים, עבר האדר"ת על פירושו במהירות הבזק, דף אחר דף, ותוך ימים ספורים החזיר לו את כתב היד עם ההסכמה. התאונן הרידב"ז ואמר, אולי כבודו יעיין יותר בספרי, עמל רב השקעתי בו, הלא אין זה ספר קריאה שנועד כדי לעבור עליו ביעף. אמר לו האדר"ת, והלא למדתי את הכל בעיון. וכשלא האמין הרידב"ז לדבריו ביקשו האדר"ת בתמימות שיבחן אותו, ואכן הרידב"ז נוכח להפתעתו המרובה שהאדר"ת קלט את כל חידושיו בתפישתו הגאונית. 

(וזאת יש לדעת כי הרידב"ז עצמו ניחן בכשרון גאוני וזיכרון פנומנלי, והיה זוכר ספרים שלמים בעל פה, ופעמים שהיה לומד ספרים בעל פה, מפני שלא היה לו כסף כדי לרוכשם).

כאשר הבחין האדר"ת שהרידב"ז משתומם כל כך ממהירות קליטתו, אמר בתמימות: מה אתה מתפעל ממני, לו היית נותן את פירושך לחתני (הראי"ה קוק) היה לומד את כל פירושך תוך שעות אחדות.

דמעות

היה מתלהב ומתרגש מאוד מעניינים שבקדושה. וכך כתב בזכרונותיו: "הגדת סיפור יציאת מצרים הלהיבה את נפשי ולבבי וכל קרבי… לא יכולתי להתאפק בשום אופן מבכות, ועיני נגרו דמעות בלי הפוגות, עד שבושתי מבני ביתי".

עוד כתב: "אין דבר אשר יביאני לידי בכי תיכף כמו שמביאני זיכרון ירושלים עיר קדשנו ובית תפארתנו, גלות השכינה, גלות התורה וגלות ישראל, אשר ברגע התבונני בהם – זולגות עיני דמעות".

גם כשזכה לבקר במושבה ראשון לציון התרגש משמחה ובכה. "אין לתאר כמה נזלו דמעי-גיל מעיני מרוב עליצות נפשי, אשר בחסד ד' זכיתי לראות כי הגפן יתן פריו מעמל אחינו, שמסרו נפשם לעבודת ארצנו הקדושה לעבדה ולשמרה" (תולדות האדר"ת שנב).

חתנו הרב קוק

מן השמים זיווגו לרב קוק חותן גאון וצדיק כאדר"ת. היתה ביניהם התאמה פנימית מיוחדת. בדרך כלל גאוני ליטא היו ידועים כמצוינים בשקידתם ומסירותם לתורה, וגדולי החסידים היו מצוינים בהידוריהם וחסידותם שלפנים משורת הדין. מיוחדים היו האדר"ת והרב קוק, שהיו גאונים וחסידים באופן מופלג, מסורים באופן שלא יאומן לכלל ולפרט, אוהבי העם והארץ. כך יכול היה הרב קוק בצעירותו לפתח את כשרונותיו וחסידותו לאורו של חותנו האדר"ת.

מספר האדר"ת בזיכרונותיו: "נפשי כלתה להשיאה (את בתו) לתלמיד חכם וירא אלוקים… הציעו לפני שידוך עם בחור נעלה… בראותי אותו ובהשיחי עמו איזה שעות, דבקה נפשי אחריו, אהבת איתן אהבתיו, לאשר הצצתי בו ובכשרונותיו הנעלים וביראתו, כי לאילנא רברבא יתעביד" (סדר אליהו 63). 
כשבני פוניבז' התפעלו מהרב קוק, אמר להם חותנו האדר"ת: "כבר הספקתם לעמוד על היותו גדול בתורה, אולם אינכם יודעים עדיין כמה גדול הוא ביראה".

כשהחל הרב קוק לכהן בגיל עשרים ושתים כרב בזוימל, עקב קשייו הכלכליים של חותנו, היה האדר"ת מרבה לבקרו ולסייע בידו בעבודת הרבנות. כתב האדר"ת בזכרונותיו: "ואני בכיתי במרירות לבי על אשר עוונותי גרמו לי שנאלץ הוא לקבל רבנות באביב ימיו מפני לחצי ודוחקי, שאי אפשר לי להחזיקם אצלי" (סדר אליהו 67).

לאחר שנים ספורות נפטרה אשתו של הרב קוק, בת האדר"ת, והשאירה אחריה בת יחידה. בנוסף לצער הגדול על פטירת בתו, נצטער האדר"ת שמא תיפסק הקרבה בינו לרב קוק, ועל כן ביקש לשדכו לבת אחיו תאומו, הרב צבי יהודה רבינוביץ, שנפטר צעיר יחסית, והאדר"ת הרגיש כלפי בתו מחויבות כאב. הרב קוק הסכים לכך ברצון. מזיווג זה נולד מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל.

יחסו לחתנו הרב קוק

ביחסו של האדר"ת לחתנו הרב קוק ניכרת מידת האמת והענווה שלו, באומרו: "לקחתי חתן שאיני מגיע לקרסוליו".

כשכבר נתמנה האדר"ת לרבה של ירושלים, והרב קוק עלה בעידודו לכהן כרבה של יפו והמושבות, אמר האדר"ת: "אותו גאון וצדיק, חתני אהובי ונשמתי שאתם מתבשמים מקלסתר פניו המאירים, ראוי מאוד, עם שיעור קומתו הרוחנית בכל מקצועות התורה, למלא את תפקיד עבודת הקודש כאן בירושלים במקומי, ורבנות יפו מוכנה לפני". עוד אמר: "אוי לי שהוא רב ביפו ואני רב בירושלים".

סיפר הרב צבי יהודה, שבהיותו נער התפלא פעם מכשרונו המופלג של האדר"ת. אמר לו האדר"ת: "לו היית כבר יודע ומכיר את אביך, לא היית מתפעל כל כך ממני".

לאחר שעלה הרב קוק לכהן כרבה של יפו, כתב האדר"ת עם הרב שמואל סלנט, רבה הישיש של ירושלים: "מעתה כל העניינים השייכים למצוות התלויות בארץ… הכל יהיה נחתך על ידי ידידינו הרב הנזכר… בכל ענייני הדת יסורו למשמעתו ויעשו ככל אשר יורם, מבלי סור מדבריו…" (שם שסד-שסו)
לאחר פטירת האדר"ת כתב הרב קוק את הספר 'אדר היקר', ובו רעיונות עמוקים סביב אישיותו.

פטירתו (תולדות האדר"ת פרק כ')

בשנת תרס"ה, בהיותו כבן ששים ושתים, חלה האדר"ת. כמה חודשים היה מרותק למיטתו. בימים האחרונים לפני פטירתו הוטב מצבו, אך הוא התבטא מספר פעמים כי הוא עומד ללכת בדרך כל הארץ. בשעותיו האחרונות, בליל ג' אדר תרס"ה, היו פניו מאירות, והיה עוסק כתמיד בשיחה של דברי תורה. כשהרגיש ששעתו קרבה וכבר לא יספיק להניח תפילין לפני עלות השחר, קרא פרשת תפילין בעוד לילה.

כשעה לפני פטירתו עוד הספיק לחדש על הפסוק "בשכבך תשמור עליך", שנחלקו חכמים אם הכוונה לשכיבה בקבר (אבות ו, ט), או הכוונה ליום המיתה (אדר"נ פל"ה). וביאר שמחלוקת זו תלויה במחלוקת בית שמאי ובית הלל לעניין "בשכבך" של קריאת שמע (ברכות י, ב. לדעת בית הלל "בשכבך" הוא בזמן שהולכים לשכב, וממילא הכוונה "בשכבך תשמור עליך" – ביום המיתה, ואילו לבית שמאי "בשכבך" הוא בשכיבה ממש, וממילא הכוונה לשכיבה בקבר).

כך דיבר וחידש בשעתו האחרונה כפי שדיבר וחידש כל ימיו. 

בחודש שבט שלפני פטירתו אסף את בניו, וצווה אותם שלא יאמרו אחריו בהספד שום תואר, ואפילו לא "יהודי כשר", אלא רק יתארוהו כמי ש"כל ימיו חפץ להיות יהודי כשר".

האדר"ת והאמונה

התעסקות מרובה במעשי הרשעים פוגמת את הנפש, והתבוננות בצדיקים ובמעשיהם מרוממת ומזככת ● פרקים לתולדות האדר"ת: גאונותו, כתביו, מעמדו בעיני גדולי הדור, מעשי החסד שלו וייסוריו ● האדר"ת מוותר על רבנות ורשה למען העניים ● האדר"ת מקדש שם שמיים ועובר לעיר מיר כדי לא להפר הבטחה ● מה להציל קודם: ספר תורה או חידושי תורה?

ההתבוננות בצדיקים ורשעים

מתבקש לכאורה לכתוב מעט על רעיונות הנסיגה של ראש הממשלה, שעצם העלאתם היא חילול ה', פגיעה במצוות יישוב הארץ, נתינת עידוד לשונאינו וסיכון ביטחוננו. 

אלא שההסתכלות בדמותם של רשעים פוגמת, כמבואר במסכת מגילה (כח, א) שאסור להאריך בהסתכלות בפני אדם רשע (עיין מגן אברהם או"ח רכה, כ). ויש לחשוש שגם ההתעסקות המרובה ברפש ובשחיתויות המקיפות את ראש הממשלה פוגמת את הנפש. כמובן, כאשר מגמת ההסתכלות בדמותם היא לתקנם ולהוקיע את מעשיהם הרעים, אזי יש בכך מצווה, אבל אסור לעסוק כל הזמן בחטאים וחוטאים. דומה שיש בימים אלו ערך רב לאזן את התמונה ולהרבות בהתבוננות בדמותם של צדיקים ובמעשיהם הקדושים, התבוננות שהיא מרוממת ומזככת ומושכת את הלבבות למעלה. לעומת אלה שנדמה כי מעמדם האישי חשוב להם יותר מאשר עתידו של העם היהודי, נישא עינינו אל הצדיקים הטהורים שהיו מוכנים למסור את כל נפשם ומאודם למען הכלל והפרט. 

בשבועות האחרונים הזכרנו את צדיקי בית רוז'ין, ועתה נתבונן בדמותו של אחד הגאונים הצדיקים, רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים זצ"ל. רבי אליהו דוד – האדר"ת, כיהן ברבנות בערים פוניבז', מיר, ולבסוף בירושלים. הוא נסתלק בשנת תרס"ה, ויום פטירתו חל בשבוע הבא, בג' אדר. 

'סדר פרשיות'

לאחרונה יצא לאור מתוך כתביו של האדר"ת הספר 'סדר פרשיות' על חומש בראשית. ספר זה הוא אחד מכמאה וחמישים חיבורים וקונטרסים שהשאיר אחריו האדר"ת בכתב יד. הספר יצא בהוצאה משותפת של 'מכון ירושלים' וישיבת בית אל. הספר נערך על ידי הרב בנימין זלצמן, ובסופו תולדות חיי הרב המחבר מאת הרב הראל כהן. מתוכם נתבונן מעט בדמותו של האדר"ת.

אביו וחינוכו

אביו, הרב בנימין, היה תלמיד חכם מופלג שנהג לסיים את הש"ס בבלי כל חודש ימים. הוא כיהן כרב בכמה קהילות בליטא ונתפרסם כרב מוילקומיר. בחג השבועות תר"ג נולדו לרבי בנימין תאומים, האדר"ת וצבי-יהודה. מילדותם עסקו שניהם בתורה בשקידה עצומה, ונודעו כבעלי כשרונות גאוניים. 

הם חיו בעניות גדולה, כפי שחיו רוב משפחות רבני ליטא באותו הדור, אבל התורה היתה שעשועיהם ובה הגו יומם ולילה. בנעוריהם הרבו לכתוב חידושי תורה על סדר לימודם. באותם ימים כבר החל בליטא תהליך של עזיבת הדת שה'משכילים' היו מוביליו, אולם הרב בנימין עמד כנגדם בתוקף, וכך חינך את בניו לחיי קדושה ושקידה בתורה. 

ביטול השידוך

בהיות האדר"ת בן 16 שודך לנערה. הוא החל כבר להיות סמוך על שולחן חותנו לעתיד, אלא שאחר האירוסין נפטרה אם הכלה, ואביה נשא אשה שבאה מהכרך הגדול וילנא. האם החורגת, שנטתה יותר לצד המשכילים, שינתה את תהלוכות הבית. בעקבות זאת, למרות הצער העמוק, ביטל הרב בנימין את קשר השידוכים, וכפי שכתב לימים האדר"ת בזיכרונותיו: "לגמרי היתה דעתה של האשה החדשה שונה מדרכיו של המחותן עד כה, היא הנהיגה בביתו מנהגי הדור החדש, על כן הפריד (אבא) בין הדבקים… לאשר התבונן כי חלילה לי להיות בביתו (של המחותן) לקחת בתו ולאכול בביתו אשר נהפך לדור אחר". 

רבנות פוניבז'

לאחר מכן נשתדך האדר"ת עם בת של סוחר תלמיד חכם מהעיר פוניבז', ובהיותו בן 19 התחתן ועבר לגור אצל חותנו. אשתו עסקה תחילה במסחר והוא המשיך לשקוד על התורה. בני פוניבז' הכירו באברך הגר עמהם שהוא גאון מופלג, ולאחר שהרב הקודם עזב את העיר, מינו את האדר"ת שהיה באותו זמן בן 32 לשמש כרב העיר. פוניבז' היתה העיר החמישית בגודלה בליטה, ורוב תושביה היו יהודים.

גאונותו

לאדר"ת היתה שליטה מופלאה בש"ס ובפוסקים, היה דן ולמד מעניין לעניין בחריפות ובקיאות מופלאה, והיה מרבה לחדש חידושים בכל שטחי התורה.

המחשה ליחסם של גדולי התורה לגאונותו וצדקותו אפשר למצוא בכבוד שרחש לו גדול הדור, הנצי"ב מוולוז'ין, שכאשר פגש את האדר"ת פנים בפנים, ברך עליו "שחלק מחכמתו ליראיו" – ברכה השמורה רק ליחידי סגולה שבדור. גם בעל ה'חפץ חיים', שהיה מבוגר ממנו במספר שנים, ביקש את הסכמתו לכמה מספריו, והיה מעריץ אותו כגאון וצדיק.

מסירות

האדר"ת היה זריז מאוד בלימודו ובפעולותיו. אמר רבי חיים ברלין בנו הגדול של הנצי"ב, שמעולם לא פגש זריז כמו האדר"ת, זולת אביו הנצי"ב שהיה זריז ביותר. 

כרב היה האדר"ת טורח ומתאמץ למלא את תפקידו. לא התבייש לחזר על פתחי נדיבים לאסוף צדקות לעניים. כשהיה צורך לדאוג למאכל כשר ליהודים שגויסו לצבא המלך, טרח על כך במשך כמה ימים רצופים. היה מבקר חולים וגומל חסדים, דואג לחיזוק בתי הכנסת ובניינם. וכל זאת יחד עם שקידתו העצומה בתורה.

שריפות רבות פקדו את עיירות ליטא, שבתיהן היו בנויים מעץ. מיוחד היה האדר"ת במסירות נפשו למען העניים שביתם ורכושם נשרף. אחר כל שריפה ושריפה היה מכתת את רגליו בערים ובקהילות לקבץ נדבות עבור העניים. 

מספרים שקיבל בקשה מאת ראשי קהילת וארשה לכהן כרב בעירם, ולאחר זמן מסוים הודיע להם כי לא ייענה להצעתם ויישאר בפוניבז'. כששאלוהו למה סרב, הסביר, שכאשר הוא לווה כסף כדי לעזור לעניי עירו בפוניבז' והמלווים מבקשים ממנו ערבונות, אז הוא מראה להם את כתב המינוי לרבנות של ורשה, שאם ירצה יוכל לקבל את רבנות העיר הגדולה ורשה, ומשכורתו תהיה גבוהה פי כמה, וכך יוכל לפרוע את חובו. אבל אם כבר יתמנה לרב בורשה, ויצטרך ללוות עבור עניי ורשה, כבר לא יהיה לו מה להשיב ולא יתנו לו…

ייסורים

ייסורים רבים עברו על האדר"ת ואשתו. משכורת הרבנות היתה מצומצמת מאוד, והם חיו בדלות שהלכה וגברה. פעמים רבות הבטיחו ראשי הקהל להגדיל את משכורתו ולא עמדו בדבריהם. במשך שנים רבות ישן האדר"ת על כסאות בחדר הספרים השלו, גם מפני שלא היתה לו מיטה וגם מפני שבדרך כלל לא היה בבית מקום להניחה.

כפי הנראה אחר שהתחייב לחתנו הצעיר (הראי"ה קוק) לפרנסו במשך כמה שנים, לא הצליח להשיג לו מיטה, וכדי שלא להפר את דברו נתן לחתנו ובתו את מיטתו. זו כנראה אחת הסיבות שה'חפץ חיים', שהיה בידידות עמוקה עם האדר"ת וידע את מצבו הכלכלי, יעץ לרב קוק לקבל את הצעת הרבנות בזוימל בהיותו בן 22 בלבד, וכך הקל על מצבו של האדר"ת. אבל כפי הנראה גם אחר שהמיטה חזרה לאדר"ת נאלץ שוב להיפרד ממנה, כדי לשלם את חובותיו שלווה עבור עניי העיר או עבור בני ביתו החולים, ושוב חזר לישון על הכסאות בחדר הספרים.

העניים שהאדר"ת היה מסור להם בכל ליבו ומאודו אמנם העריצו אותו, אבל העשירים ראשי הקהל, שיכלו לעזור לו, לא שתו ליבם לצרותיו. אולי הם נמשכו אחר הרוחות החדשות ולא כיבדו כראוי את הרבנים, ואולי היו סתם ערלי לב. מכל מקום, משכורתו של האדר"ת הלכה ונשחקה. האדר"ת התנחם בכך שגם מצבם של רבים מחבריו הרבנים אינו טוב ממצבו.

צער גידול בנים

12 ילדים נולדו לאדר"ת ולאשתו, ושבעה מהם נפטרו עד הגיעם לנערות (בממוצע מתו באותה תקופה כחמישים אחוז מהנולדים). בתו החולה אסתר פראדיל בת ה-14 היתה צדקת, וריחמה על אביה שאף הוא היה חולני, וחסה על הוצאותיו המרובות עבור הטיפול בה. אפילו את החלב שקנו למענה רצתה לתת לאביה, כי גם הוא חולה. 

אולם גם בעת גסיסתה לא היטיבו עמו אנשי פוניבז' לעזור לו בשעת צרתו. וגם כשבן זקוניו התינוק חלה, לא היה לו כסף לשלם לרופא שטיפל בו, ולא עזרו לו. הוא, שקיבץ כספים רבים למען עניי עירו, לא השאיר לעצמו כלום, וכשנזקק לעזרה לא סייעו לו. ואף שהתמרמר על פרנסי הקהל לא עזב את חסידותו.

המעבר למיר

בעקבות יחסם של פרנסי פוניבז' הסכים האדר"ת לשמוע הצעות רבנות מקהילות אחרות, עד שלבסוף, לאחר כעשרים שנה שכיהן כרב בפוניבז', קיבל על עצמו לעבור לכהן כרב במיר, שהיתה עיירה קטנה וענייה, אולם היתה בה ישיבה חשובה.

גם הדאגה לחינוך ארבעת בניו הניעה את האדר"ת להעדיף את מיר על פני עיירות גדולות ועשירות ממנה שבהם, כמו גם בפוניבז', כבר היתה ל'משכילים' השפעה גדולה, ורבים מבניהם התחנכו במסגרות חילוניות. 

לאחר שנודע הדבר לבני פוניבז' התעוררה זעקה גדולה, היאך יתנו לרבם הגדול לעזוב את מקומם לקהילה קטנה. הם הבטיחו לו העלאה משמעותית במשכורת, וגזרו על העגלונים והסבלים שלא יעזרו לו לצאת מהעיר. במצב החדש, לאחר שמעמדו הכלכלי הובטח, ומשכורתו בפוניבז' היתה גבוהה ממשכורתו במיר, כבר היה עדיף לאדר"ת להישאר בפוניבז'. גם רבנים חשובים, ובתוכם בעל ה'שדי-חמד' כתבו שמותר לו לחזור בו ולהישאר בפוניבז'. אך כיוון שאנשי מיר לא הסכימו לוותר על התחייבותו, לא רצה להפר את התחייבותו. 

מספרים שהאדר"ת כבר כמעט והסכים להישאר בפוניבז', אולם כששמע שסנדלר מקומי שכר פועל ואח"כ חזר בו מהעסקה בטענה שאם לרב מותר לבטל את התחייבותו אזי גם לו מותר, הודיע: "לא אשאר בפוניבז' בשום אופן בעולם בלעדי רשות מבני מיר, וכל הרוחות וההבטחות שבעולם לא יזיזוני מדעתי". הרב קוק ציין זאת כאירוע של קידוש ה', שלמרות ההצעות הנדיבות לא הסכים האדר"ת להפר את דברו. 

כתביו

חידושיו של האדר"ת עמוקים וחריפים, ופעמים שרק למדנים גדולים יכולים להבינם. האדר"ת היה מחבב מאוד את כתביו, ואף כתב שצריך עיון בשעת שריפה, מה יעשה מי שיש בביתו ספר תורה וחידושי תורה בכתב יד, מה יציל תחילה? האם קדושת ספר תורה גוברת, או שאולי חידושיו קודמים כיוון שאין עוד זולתם בשום מקום, ועוד שיש קצת סכנת נפשות למי שעמל ויגע בהם כל ימיו, ויכול אולי לבוא לידי חולי מסוכן מהצער על שריפתם.

בשנים האחרונות החלו להוציא ספרים מתוך כתבי ידו. הרב משה צבי נריה זצ"ל פעל למען הוצאת כתביו לאור, ובשנת תשמ"ב הוציא לאור את קונטרסו 'נפש דוד' שאותו כתב בשלהי ימיו, ובו הוא מספר זכרונותיו והנהגותיו בתורה ומידות. אחריו חתנו הרב יהודה עמיחי שליט"א הוציא לאור את הספר 'תפילת דוד', ובו הערות וחידושים סביב ענייני תפילה. לאחרונה יצאו עוד ספרים רבים, ומהם: 'שמע אליהו' ובו משא ומתן עם גדולי ישראל שפגש, 'חידושי הגאון האדר"ת' בענייני תלמוד והלכה, שו"ת 'מענה אליהו' בהוצאת ישיבת 'אור עציון'. ובהוצאת 'אהבת שלום' יצאו לאחרונה הספרים: 'שבט אחים' על כללי הש"ס שכתב יחד עם אחיו התאום בשנות נעוריו, ו'ארבעה ספרים נפתחים' בענייני מקדש והקהל, ועוד ענייני הלכה.

בשבוע הבא בעז"ה אוסיף לספר על תולדותיו, על התמנותו לרבה של ירושלים ועל יחסו לחתנו מרן הרב קוק זצ"ל.

למען האחדות

האדמו"ר מסדיגורא זצ"ל למען האחדות ונגד הפילוג ● כיצד נכשל המאמץ להציב מול שרון חזית של הימין והדתיים לאחר הבחירות ● ציצית מכונה: אין הוכחה שהן פסולות, אך אין לקנות לכתחילה ציצית מכונה ללא השגחה

למען האחדות הדתית

בשבוע שעבר אירעה טעות ונשמטו כעשרים שורות מטור זה, בדיוק בקטע שכתבתי על פעולותיו של האדמו"ר רבי אברהם יעקב מסדיגורה זצ"ל למען איחוד המפלגות הדתיות והחרדיות להליכה משותפת בבחירות. כנראה שבעניין הפירוד גדול מאוד כוחם של המקטרגים והמשטינים. ה'בעל דבר' מבין כנראה טוב מאיתנו שאם תהיה אחדות כל עבודתו תרד לטמיון, וישראל יחזרו בתשובה וייגאלו, ועל כן הוא מתאמץ בכל כוחו לעורר מחלוקות ולבטל את האחדות. יהי רצון שהשבוע יופיעו הדברים כראוי, ומי יודע, אולי יצליחו להועיל מעט לאחדות ישראל. 

לאחר קום המדינה פעל הרבי מסדיגורה יחד עם עוד רבנים לליכוד המפלגות הדתיות לחזית אחת. בבחירות הראשונות לכנסת בשנת תש"ט עלה הדבר בידו. וכך כתב בח' חשון תש"ט לגיסו האדמו"ר מקאפיטשיניץ' שהתגורר בארה"ב: "יש לי עבודה גדולה ב'אגודת ישראל'. הם באים אצלי ויש לי עבודה שש ושבע שעות בפעם אחת. תודה לא-ל עלתה אתמול, אחרי שהיתה במרכז 'אגודת ישראל' ישיבה מכל הארץ (על השאלה) אם לילך ביחד לבחירות עם המזרחי ופועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל ודתיים בלתי מפלגתיים, ויש שאין רצונם בכך בשום אופן, ונגמר אצלם לבוא אצלי ואני אתן הפסק. ותודה לא-ל נתתי הפסק לילך ביחד כל הדתיים לבחירות, ויש מזה שמחה גדולה בארץ" (מתוך 'אביר המלכות' לר' אריה בקנרוט ח"ב ע' נד). במכתב אחר כתב שמכל המפלגות היו שהפריעו לאחדות, וב"ה האיחוד הצליח (שם ע' נה).

אולם בבחירות השניות בשנת תשי"א לא הצליח, והיה בצער נורא על הפילוג. יחד עם הרב כהנמן ראש ישיבת פוניביז' והרב אונטרמן (שהיה רבה של תל אביב) ניסה בכל כוחו לפעול לאיחוד השורות, אך כפי שכתב לגיסו "לא עלתה הדבר בידינו. שנאת חינם רחמנא ליצלן! המפלגה קודם לכלל ישראל וקודמת לתורה הקדושה!" (שם ע' סג). עוד כתב: "ליבי נשבר משבירת החזית הדתית, מהחילול השם שעשו בחינם ועל לא דבר. לי יש כעת מנוחה בעזרת הש"י, ואיני עושה אודות הבחירות. לא רציתי אפילו לחתום קול קורא עבור ה'אגודה'… השי"ת יודע שכל עבודתי היה למען כבוד שמו יתברך, ולבסוף אכזבה כזו. על כל פנים, יעזור ה' להצלחה בבחירות" (שם ע' סה).

ניסיונות לאחדות בבחירות האחרונות

גם אבי מורי הרב זלמן ברוך מלמד שליט"א מעורר כבר שנים למען איחוד המפלגות הדתיות והחרדיות או הלאומיות והדתיות. ואם לא לאיחוד ממש אז לפחות לתיאום ושיתוף פעולהמלא. למשל, לאחר הבחירות האחרונות פנו בשמו לראשי ש"ס ו'יהדות התורה' כדי לנסות לתאם באופן מלא עמדות עם האיחוד הלאומי והמפד"ל, הן בעניינים הדתיים והן בענייני שלמות הארץ, ולהופיע למשא ומתן מול ראש הממשלה מר שרון כבלוק אחד – או שכולם בקואליציה או שאף אחת מהפלגות הללו לא בקואליציה. עמדה כזאת היתה גורמת מן הסתם לראש הממשלה להכניס לקואליציה את כל המפלגות הדתיות והלאומיות. אבל תשובתם של אישים מ'יהדות התורה' וש"ס היתה שהם אומנם מוכנים לקבל מהאיחוד הלאומי והמפד"ל סיוע לעמדותיהם הדתיות, אבל אינם מוכנים להתחייב לסייע למפד"ל ולאיחוד הלאומי בענייני ארץ ישראל, וכך נתבטלה אפשרות האיחוד.

דין ציציות שנטוו במכונה

לפני שבועיים כתבתי על החששות שהתעוררו לגבי כשרותן של ציציות שנטוו במכונה. כידוע, מדין תורה פתילי הציצית כשרים רק אם נטוו לשם מצוות ציצית, וגם השזירה לדעת הרבה פוסקים צריכה להיעשות לשם מצווה (שו"ע יא, ב, מ"ב טו). 

לגבי חוטים שנטוו במכונה התעורר ספק, ולדעת רוב הפוסקים אפשר להכשיר חוטי ציצית שנטוו במכונה אם הפעלת המכונה נעשתה לשם מצוות ציצית. אלא שהתעורר ספק אם בפועל יצרני הציציות, מהגדולים שבהם 'טליתניה' ו'משכן התכלת' ועד שאר החברות, עושים את מלאכתם נאמנה. יסוד הספק מפני שאין רב או גוף שמשגיח על מלאכת הטוויה, השזירה וקשירת הפתילים שייעשו כהלכה. בנוסף לכך, יש חוטים שמיוצרים במפעל במילנו שבאיטליה, ובאותם ימים שטווים ושוזרים בהם את חוטי הציצית אכן מגיע לשם יהודי דתי, אך השאלה אם הוא נמצא שם בכל משך הטוויה והשזירה, כי לעיתים המכונות מפסיקות לעבוד מחמת תקלות שונות או מפני שחומר הגלם נגמר, ואז השאלה האם מקפידים שיהודי יפעיל אותם מחדש לשם מצווה. ובמיוחד יש לשאול מה קורה כאשר המכונה מפסיקה לעבוד באמצע הלילה, האם גם אז נמצא שם יהודי. גם במפעל פולגת בארץ, בו מיוצרים חוטי ציצית רבים, קיים ספק האם בכל פעם שצריך להפעיל את המכונה מחדש מפעילים אותה לשם מצוות ציצית. 

עוד התעורר ספק לגבי קשירת הפתילים. להלכה צריכים יהודים לקשור את הפתילים לשם מצווה (שו"ע יד א-ב), והחשש הוא שמא הפועלים שקושרים את הפתילים אינם יודעים לכוון ואולי אף אינם יהודים. וזאת משום שהתשלום עבור קשירת חוטי המכונה הוא כחצי שקל עד שקל לארבעה פתילים. ואם נניח שפועל זריז יצליח לקשור שש טליתות בשעה, הרי שכרו יהיה לכל היותר ששה שקלים לשעה. תמורת תשלום נמוך שכזה קשה למצוא יהודים שמסוגלים לכוון לשם מצוות ציצית. נודע כי במקרים לא מעטים הפועלים קושרים את הציציות בביתם, ואזי גם אם נבחרו פועלים יהודים שיודעים לכוון לשמה – מי יבטיח לנו שהם לא העבירו את העבודה לחבריהם, שאולי אינם יהודים ואולי אינם יודעים לכוון. יש גם לחשוש שיהודי שאינו מבין את קדושת המצווה יקשור את חוטי הציצית בשבת, ואזי הציציות יהיו אסורות מטעם מלאכת שבת. חשש זה אינו רחוק, מפני שיום שבת הוא יום חופש ופועלים קשי יום עלולים 'לנצלו' להשלמת הכנסה. אגב, פעם אחת בבדיקת מחסום שגרתית, מצאו חיילים בוגרי אחת הישיבות מכונית של ערבי ובה ערימה של טליתות מצויצות. לטענת הערבי, הוא קושרם עבור יהודים. 

מסקנה למעשה

למעשה נכון שכל אדם ישאל בזה את רבו, אולם בינתיים אומר את מה שנראה לעניות דעתי, ויהיה בזה מראה מקומות לדיון לפני גדולי תלמידי החכמים.

אחר בירורים שנעשו (ותודה לדוד ישראלי וישעיה שמעה על כך), אין הוכחה כי המכונות מופעלות שלא לשם מצוות ציצית. מנגד, היצרנים טוענים שהן הופעלו לשם מצווה, וידוע כי אכן ישנם בעת הפעלתן אנשים דתיים שאחראים על כך. וכיוון שכך, אי אפשר להורות כי אסור לברך על ציציות המכונה, והאחריות כולה מוטלת על בעלי המפעלים והמוכרים, שאם אין הציציות כשרות, עוון הציבור בידם. (מראה מקומות למסקנה זו – בנספח שבסוף המאמר)

אמנם לכתחילה, כיוון שאין השגחה מסודרת, טוב להחליף את החוטים בחוטים שנעשו בעבודת יד לשם מצוות ציצית, שהם כשרים למהדרין לכל הדעות. ובאמת אפילו אם לא היה מתעורר ספק על דרך עשיית חוטי המכונה, טוב היה להחליפם לחוטים מעשה יד, כדי להדר במצווה ולצאת בה ידי כל הדעות. אולם אחר שהתעוררו ספקות לגבי כשרותן, על אחת כמה וכמה שטוב להחליף את ציציות המכונה בציציות מעשה יד.

ומכאן ולהבא, גם מי שרוצה להקל ולסמוך על הפוסקים המכשירים ציצית מכונה, צריך להקפיד שלא לקנות ציציות אלו בלא השגחה מלאה על כל תהליך ייצור החוטים וקשירת הציציות. וכל זמן שאין רב או גוף מוסמך שלוקח על עצמו אחריות מלאה לכשרותן של הציציות – אין לקנות ציצית מכונה אלא רק עבודת יד.

נספח: מראה מקומות לסוגיה ולשיקולים להתיר בדיעבד

ראשית, יצרני הציציות מעידים על כך שכל הייצור מלווה בהשגחה מטעמם, ואי אפשר לקבוע שהם משקרים בלי להביא עובדות חותכות, ועד אחד נאמן באיסורים. 

שנית, גם אם המכונה הפסיקה לפעול והיה צריך להפעילה מחדש, ונציג יצרני הציציות לא היה במקום באותה שעה כדי להפעיל את המכונה תוך אמירת "לשם מצוות ציצית", עדיין ייתכן שהפועלים שהפעילו את המכונות יודעים שחוטים אלו נטווים ונשזרים לצורך ציציות של מצווה, ובמיוחד יש לומר כך כאשר מדובר במפעל 'פולגת' שרוב עובדיו יהודים ומבינים את עניין הציצית, ואזי לפי הפוסקים הסוברים שמחשבה מועילה – הציציות כשרות (ובמ"ב יא, ב, נשאר בצריך עיון אם מחשבה מועילה, ובכה"ח יא, ב-ג, כתב שמחשבה מועילה בדיעבד). 

אמנם אם המכונה הופעלה מחדש על ידי גויים (כפי שעלול להיות במפעל ויטלגו במילנו שבאיטליה, שבו מיוצרים חלק מחוטי הציצית), כל זמן שאין שם יהודי שמפקח עליהם ואומר להם לטוות לשמה, אפילו לדעת רא"ש הציצית פסולה, וקל וחומר לרמב"ם שבכל מקרה מחייב שרק יהודי יטווה (ע' שו"ע יא, ב).

אמנם יש לעיין במקרה שחלק מתהליך הטוויה נעשה לשמה, האם זה יכשיר את כל התהליך, וע' במ"ב יא, ו. ואמנם לעניין עיבוד קלף של תפילין לשמה פסק הט"ז ועוד אחרונים שכשר, וכן הסכים בבאוה"ל לב, ח, ד"ה 'בתחילת', ורבים מהראשונים והאחרונים השוו דין כוונה בציצית לתפילין. אולם ייתכן שבציצית הדין יותר חמור, כי הטוויה בו צריכה להיות לשמה מהתורה לכל הדעות (ע' באוה"ל לב, ח, ד"ה 'צריך'), וגם לעניין אמירת לשמה יש מחמירים בו יותר (ע' שו"ע יא, א, שצריך לומר בפה, ואילו לגבי תפילין וס"ת פסק שטוב לומר, ע' או"ח לב, ח, יו"ד רעא, א, ויש שלמדו מזה שדינם שונה, ע' בקול יעקב רעא, ה). 

אמנם בזה נראה שכל חוט מיוצר בבת אחת, ואין כאן כמה שלבים, וממילא אי אפשר לומר שכאשר שלב אחד נעשה לשמה, אזי כל החוטים שנעשו שלא לשמה כשרים. ואמנם לדעת העיטור אם השזירה תעשה לשמה תכשיר את הטוייה שנעשתה שלא לשמה, אבל לדעת רוב הפוסקים השזירה אינה מכשירה את הטוויה. וגם למקילים לעניין עיבוד עור התפילין, בזה יחמירו, מפני שהטוויה והשזירה הן שתי עבודות נפרדות, ואין אחת מתקנת את חברתה (עיין במ"ב יא, טו, ובאו"ה שם ד"ה 'וצריכין'). 

לגבי הקשירה, אף שדעת הרא"ש שצריכים קשירה לשמה, וחוששים לדעתו לעניין ברכה, מכל מקום דעת הרמב"ם שאינם צריכים קשירה לשמה. ואם נשים קשרו את הציציות הרי הן כשרות (יש אומרים שרק בדיעבד). אולם אם גוי קשרם מוסכם על הכל כי הם פסולים (שו"ע יד, א-ב), אלא שהיצרנים טוענים שרק יהודים דתיים קושרים אותם. 

עוד שאלה מרכזית, האם כשידוע לנו שיש מיעוט חוטים שנטוו שלא לשמן, או שיש מיעוט טליתות שנקשרו על ידי גוי, האם המיעוט בטל ברוב. נחלקו בזה האחרונים: לדעת רע"א בהגהותיו, חוטי הציצית הם דבר שבמניין ואינם בטלים. ואילו לדעת הפמ"ג הובא בדע"ת יא, ב, ועוד פוסקים – בטלים. אמנם אם התערובת נעשתה בעודם חוטים שאינם חתוכים, נראה שלכל הדעות המיעוט בטל ברוב. אולם גם אז, יש אומרים שהביטול מועיל רק לסלק איסור, אבל לא מועיל לעשות בו מצווה לצאת ידי חובה. למשל, אם יצא שחוט אחד מהשמונה לא נטווה לשמה, הרי שיש שם רק שבעה חוטים כשרים, והפתיל פסול (עפ"י לחם שערים א', ושו"ת מהרש"ם ב, טו; שו"ת עונג יו"ט או"ח ד'. וע' ביבי"א ח"ה יו"ד ח, סוף אות ו'; וע' בספר 'ציצית' ע' קכו, הערה 15). 

עוד יש לעיין בדין ארבע כנפות שנתערבו היכן נתעורר הספק או העירוב, ודין זה קשור לדין תערובות ערלה, שדנו בו לעניין קבוע שאינו בטל. 

ואחרי הכל, כל זמן שלא נמצא ריעותא ממשית בדברי היצרנים, נדמה שאי אפשר לקבוע שהציציות פסולות ואסורות בברכה

האדמו"ר מתל אביב

הוא שימש כתובת לחסידיהם של אדמו"רים רבים, אך כשאלו הגיעו לארץ הורה לשומעיו לחזור אל רבותיהם ● הוא חתר בכל כוחו לאחדות בין הזרמים השונים, וליבו נשבר כשהחזית הדתית המאוחדת התפרקה ● הוא היה בין המעוררים הגדולים לבניין הארץ בתוך 'אגודת ישראל', ונלחם נגד הקמת קהילה חרדית מתבדלת בארץ ישראל ● פרקים לדמותו של האדמו"ר רבי אברהם יעקב מסדיגורא זצ"ל, שהנהיג את עדתו בימי מלחמת העולם הראשונה והשנייה, ובשנים הראשונות שלאחר קום המדינה (על פי הספר 'אביר המלכות' מאת אריה בקנרוט)

האדמ"ר מסדיגורה רבי אברהם יעקב 

נזדמן לידי הספר 'אביר המלכות' מאת אריה בקנרוט, אודות חייו ופועלו של רבי אברהם יעקב, האדמו"ר מסדיגורה (תרמד-תשכא). הוא היה בנו של האדמו"ר רבי ישראל מסדיגורה ונינו של רבי ישראל מרוזי'ן, ראש שושלת בית רוזי'ן, שעל ענפיה העיקריים נימנים חסידות סדיגורה, טשורטקוב, הוסיאטין, בויאן ועוד.

לאחר פטירת אביו בשנת תרס"ז החל רבי אברהם יעקב לשמש באדמו"רות יחד עם אחיו הגדול. כעבור שנים ספורות, לאחר שאחיו נפטר, שימש לבדו באדמו"רות והנהיג את אלפי חסידי סדיגורה. בשנת תרע"ד, בעת מלחמת העולם הראשונה, לפני שהרוסים כבשו את סדיגורה, ברח לווינה. לאחר המלחמה המשיך להנהיג את חסידיו מווינה, כשמעת לעת היה עורך מסעות בעיירות בהן התגוררו חסידיו. לאחר שווינה נתפסה בידי הנאצים ימ"ש, ברח ועלה לארץ (בסוף שנת תרצ"ח) וקבע את ביתו בתל אביב. אף שהיה מקושר לכל החוגים הדתיים, היה האדמו"ר שותף פעיל במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, ובמשך תקופה מסוימת היה נשיאה.


אצילותו


בין העובדות הרבות המובאות בספר, אחד הדברים שמשכו ביותר את תשומת לבי היה יחסו האוהב והמכבד של האדמו"ר לחבריו האדמו"רים ולחסידיו. 

בבית רוז'ין נהגו שרבים מבני האדמו"רים המשיכו לנהוג באדמו"רות. הדבר עלול היה ליצור מתח, אולם האדמו"ר מסדיגורה – אף שמצד אחד היה רבם המובהק של חסידי בית סדיגורה – היה מבטל דעתו כלפי דודיו האדמו"רים שהיו מבוגרים ממנו. בענייני הנהגה והשייכות ל'אגודת ישראל' קיבל את הנהגתו ודרכו של דודו האדמו"ר רבי ישראל מטשורטקוב. לאחר מכן בארץ התנהג כחסיד כלפי דודו האדמו"ר מהוסיאטין (שעודד את כל בוני הארץ, הציונים והחרדים). 

במשך שנות השואה הנוראה שימש האדמו"ר מסדיגורה כתובת לכל החסידים שרבותיהם לא הצליחו להגיע לארץ. אולם כאשר מקצת האדמו"רים שניצלו עלו לארץ, הורה לחסידיהם להפסיק לבוא אצלו ולחזור אל רבותיהם, למרות שלאחר עזיבתם נותר עם חסידים מעטים יחסית. הוא, שזכר את אלפי החסידים שהיו באים להסתופף בצל אביו ואח"כ בצילו בסדיגורה, לא רצה לנצל את ההזדמנות כדי להגדיל את חוג חסידיו, אלא סייע לכל האדמו"רים שניצלו מהשואה לשקם את עדתם, ללא שום קינאה. כך נהג כלפי ויז'ניץ, בויאן, קרלין, בעלז ועוד. 

אדמו"רי בית רוז'ין לא נהגו לערוך טיש בכל ליל שבת. אולם במשך שנות השואה, כשלא היה מי שיערוך טיש לחסידים שהתגוררו בתל אביב, היה האדמו"ר מסדיגורה עורך טיש בליל שבת. לאחר מכן, כשהגיע האדמו"ר רבי אהרן מבעלז לתל אביב, אמר האדמו"ר מסדיגורה כי הרבי מבעלז יודע לערוך טוב ממנו, ולכן מוטב שהרבי מבעלז יערוך את הטיש, והוא עצמו ילמד באותה שעה רמב"ן על התורה. וכך נהג קודם לכן כלפי גיסו מבית אדמו"רי ויז'ניץ. וכשלא ערך את הטיש עודד את בני ביתו ללכת לטיש של הרבי מבעלז או ויז'ניץ.

כולם סמכו עליו, וביקשוהו לטפל ולחזק את מוסדותיהם וחסידיהם, באשר ידעו כי יסייע להם בלא נגיעה אישית. גם אדמו"רים שחיו אחר השואה באמריקה היו מפקידים בידיו הנאמנות את הטיפול בבעיות המורכבות שבמוסדותיהם, בהכירם את ענוותנותו ואצילות רוחו.


אחדות ישראל


ככלל, שיטתם של צדיקי בית רוז'ין היתה ללמד זכות על ישראל ולהרבות באהבה ואחדות. גם הקשר לארץ ישראל היה מודגש בבית רוז'ין, ורבים מהאדמו"רים פעלו למען עלייה לארץ. היו שבעקבות זאת לא הסכימו להיות שותפים ב'אגודת ישראל', כמו האדמו"ר מהוסיאטין. והיו שהצטרפו ל'אגודת ישראל' תוך הדגשת הצד הכלל-ישראלי וחיבת הארץ.

בספר החדש 'אביר יעקב' מצאתי סימוכין לידיעות הללו אודות צדיקי בית רוז'ין, ואביא מקצתם. 


בעד אחדות ישראל ונגד הפרדת הקהילות 


עם הגיעם של אדמו"רי בית רוז'ין לוינה, בעקבות הכיבוש הרוסי של אזורי מגוריהם, בקשו ראשי הקהילה החרדית הנפרדת 'עדת היראים' שהאדמו"רים וחסידיהם יצטרפו לקהילתם. השאלה הובאה לפני רבי ישראל מטשורטקוב, שהיה מגדולי האדמו"רים בדורו, ומנהיגם בענייני ציבור של אדמו"רי בית רוז'ין. 

סיפר האדמו"ר מסדיגורה: כשהגיע לווינה, נכנסו ראשי קהל העדה החרדית אל דודי הרבי מטשורטקוב, וביקשו כי יצטרף עם חסידיו לקהילתם. שאל אותם הרבי: כמה יהודים יש בקהילתכם? ענו: עשרת אלפים. וכמה יהודים יש בכל וינה? מאתיים אלף, השיבו. אמר להם הרבי מטשורטקוב: רוצים אתם שאצטמצם באהבת ישראל ממאתיים אלף לעשרת אלפים? דבר זה הינו נגד שיטת אבותי הקדושים. אדרבה, מדבריכם רואה אני שמצב היהדות בשטח הדת פרוץ וגרוע מכל הבחינות, ועל כן יש לעשות מאמצים לרבים לתקנת הכלל. אני מקבל עלי לעשות כל מה שביכולתי, ואבקש מכם שתעזרו לי במלוא כוחכם, וחפץ ה' יצליח. וכך אכן עשה – פעל בכל כוחו למען הכלל, להקמת תלמודי תורה, בתי יתומים, לחיזוק הכשרות וכו' (שם ח"א ע' רנח). 


האדמו"ר רבי ישראל מטשורטקוב


אגב, רבי ישראל רצה גם ליזום הקמת רשת בתי ספר שבה ישולבו יחד עם לימודי התורה גם לימודים מקצועיים, כדי לאפשר לבוגריהם להתפרנס בכבוד, אך נסוג מיוזמתו זאת עקב מחלוקת קשה שעוררו נגדו כמה מגדולי האדמו"רים, ובראשם הרבי יששכר דב מבעלז (תריד-תרפז). ככלל, היתה זו שיטתם של בית רוז'ין להימנע ממחלוקות ולהעדיף את השלום. 

עוד סיפר הרבי מסדיגורה, שדודו רבי ישראל מטשורטקוב היה נוהג לטייל לעיתים בגני העיר וינה לצרכי בריאותו, והוא היה מתלווה אליו ולומד מאורחותיו (באותה תקופה היה האדמו"ר מסדיגורה כבן ארבעים וחמש, והרבי מטשורטקוב כבן יותר משבעים). באחד הטיולים התיישבו על אחד הספסלים שבגן. לפתע התיישבה אשה נכריה בקצה השני של הספסל. האדמו"ר מסדיגורה הצעיר רצה לקום מיד ממקומו, אך האדמו"ר מטשורטקוב רמז לו להמשיך לשבת, כדי שלא לפגוע באותה אשה. לאחר רגעים מספר הוציא הרבי מטשורטקוב את שעונו, הסתכל בו ואמר: "או, השעה מאוחרת, צריכים ללכת". וקם ממקומו.


פעילותו של האדמו"ר מטשורטקוב ב'אגודת ישראל' למען ארץ ישראל


האדמו"ר רבי ישראל מטשורטקוב היה מראשי האדמו"רים שפעלו במסגרת 'אגודת ישראל', והוא שמשך כמה מצדיקי בית רוז'ין להשתתפות ב'אגודת ישראל', באומרו להם "שכל מטרת 'אגודת ישראל' היא לפעול למען ארץ ישראל – ואתם תפעלו על הצד היותר טוב, וגם תמנעו ממתנגדי ארץ ישראל מלהשתלט עליה" (שם ח"ב ע' כז). לאחר פטירתו בשנת תרצ"ד, הרגיש הרבי מסדיגורה חובה קדושה להמשיך בדרכו. וכך כתב בשנת תש"ז יחד עם בן אחיו רבי מרדכי שלום יוסף ליו"ר הוועד העולמי של 'אגודת ישראל': "… קיימת לדאבון לבנו התרוצצות פנימית בעניין – אם עבודת 'אגודת ישראל' בארץ ישראל תהיה קוטב המרכזי של תנועת 'אגודת ישראל' או לא, דבר אשר כבר חשבנו שמיותר להתווכח עליו אחרי החורבן האיום של תפוצות ישראל בפולין ואגפיה…"


מנקה רחובות תל אביב


בשנת תרצ"ח פלשו הגרמנים הנאצים לאוסטריה וכבשו את וינה. הם החלו לרדוף את היהודים ולהתעלל ברבנים. פעם הוציאו מספר רבנים ואדמו"רים ואילצו אותם לטאטא את הרחובות, לקול לגלוגו של ההמון האוסטרי, ולקול בכיותיהם של יהודי העיר, שנצטוו לחזות באדמו"רים והרבנים המושפלים.

באותה שעה קיבל על עצמו האדמו"ר מסדיגורה, שאם יזכה לעלות לארץ הקדושה, יטאטא את רחובותיה. אחר שזכה לעלות לארץ ולהתיישב בתל-אביב, קיים את הבטחתו, והיה יוצא מידי בוקר, בטרם האיר היום, ומטאטא קטע מהמדרכה שסמוכה לביתו. לאחר שהרגיש שחסידיו עוקבים אחריו ומבחינים במעשיו, הפסיק.


עלייתו ארצה


בשנים הראשונות לכיבוש הגרמני עוד היה אפשר לצאת מאוסטריה. הבעיה היתה לקבל אשרת כניסה לאחת המדינות. חסידיו סידרו לו אישורים להגר לארה"ב, אך הוא התעקש והמשיך לחפש דרכים לעלות לארץ. גם לאחר שהקונסול האמריקני בכבודו ובעצמו התקשר אליו ובקשו לנסוע לארה"ב, עמד על דעתו לעלות לארץ. לבסוף, דרך פעילות של אנשי 'אגודת ישראל', קיבל אשרת כניסה לארץ.


למען האחדות הדתית

הרבי מסדיגורה פעל יחד עם עוד רבנים לליכוד המפלגות הדתיות לחזית אחת. בבחירות הראשונות לכנסת בשנת תש"ט עלה הדבר בידו. וכך כתב הרבי לגיסו שבארה"ב בח' חשון תש"ט: "יש לי עבודה גדולה ב'אגודת ישראל'. הם באים אצלי ויש לי עבודה שש ושבע שעות בפעם אחת. תודה לא-ל עלתה אתמול, אחרי שהיתה במרכז 'אגודת ישראל' ישיבה מכל הארץ אם לילך ביחד לבחירות עם המזרחי ופועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל ודתיים בלתי מפלגתיים, ויש שאין רצונם בכך בשום אופן, ונגמר אצלם לבוא אצלי ואני אתן הפסק. ותודה לא-ל נתתי הפסק לילך ביחד כל הדתיים לבחירות, ויש מזה שמחה גדולה בארץ" (שם ח"ב ע' נד). במכתב אחר כתב שמכל הצדדים רצו להפריע לאחדות, וב"ה האיחוד הצליח (שם ע' נה).

אולם בבחירות השניות בשנת תשי"א לא הצליח, והיה בצער נורא על הפילוג. יחד עם הרב כהנמן מפוניביז' והרב אונטרמן (שהיה אז רבה של תל אביב) ניסה בכל כוחו לפעול לאיחוד השורות, וכפי שכתב לגיסו – "לא עלתה הדבר בידינו. שנאת חינם רחמנא ליצלן. המפלגה קודם לכלל ישראל וקודמת לתורה הקדושה" (שם ע' סג). עוד כתב: "ליבי נשבר משבירת החזית הדתית, מהחילול השם שעשו בחינם ועל לא דבר. לי יש כעת מנוחה בעזרת הש"י, ואיני עושה אודות הבחירות. לא רציתי אפילו לחתום קול קורא עבור האגודה… השי"ת יודע שכל עבודתי היה למען כבוד שמו יתברך, ולבסוף אכזבה כזו. על כל פנים, יעזור ה' להצלחה בבחירות" (שם ע' סה).


כנגד הבאים לפלג


תומכי 'אגודת ישראל' בירושלים הקימו קהילה נפרדת – 'העדה החרדית', כדי להיבדל מכלל הציבור ומהנהגתו הרבנית שהיתה מקושרת גם עם החילונים והדתיים-לאומיים. לקהילה הנפרדת היה רב אחר, משרד נישואין וגירושין נפרד ומערכת כשרות נפרדת. לימים רצו ראשי 'אגודת ישראל' בירושלים ליזום פירוד כזה גם בתל אביב ובכל הארץ. אגב, באותם ימים היתה תל אביב מלאה ביהודים דתיים.

משלחת מכובדת של נציגי 'אגודת ישראל' מירושלים הגיעה לאדמו"ר מסדיגורה, כדי להעלות בפניו את יוזמתם. בראש המשלחת עמדו ר' משה בלוי, ר' יצחק מאיר לוין, וד"ר יצחק ברויאר. לאחר שסיימו לומר את דבריהם, שאלם הרבי: האם הייתם כבר אצל דודי הקדוש האדמו"ר מהוסיאטין לשמוע את חוות דעתו? 


הרבי מהוסיאטין


האדמו"ר רבי ישראל פרידמן מהוסיאטין (תריד-תשט) היה אחרון נכדי רבי ישראל מרוז'ין שנשאר בחיים. באותם הימים היה הרבי מהוסיאטין כבן תשעים שנה והרבי מסדיגורה כבן ששים. גדולי הצדיקים העריצוהו כאדם קדוש, והאדמו"ר מבעלז כינהו תדיר "צדיק יסוד עולם". מתוך חיבת הארץ הקדים ועלה ארצה בשנת תרצ"ז, עוד לפני פלישת הנאצים לווינה. הוא בחר לגור בתל אביב, כדי להשפיע מרוחו גם על יהודים רחוקים. היה מעודד את כל הפועלים למען לימוד התורה, חינוך למצוות ויישוב הארץ, ובכלל זה היה מעודד ותומך גם בפעילי המזרחי והפועל המזרחי. אגב, גם משפחת סבי הגדול ר' אברהם לוי מלמד ז"ל ובנו סבי ר' דוד מלמד ז"ל, שחיו בתל אביב, היו מקושרים לרבי מהוסיאטין. וכן דוד סבי הרב שלום מלמד, הרב מאומן, היה מקושר לרבי מהוסיאטין. סיפר לי אבי מורי שהוא זוכר כילד שפעם נכנס יחד עם אביו וסבו והדוד רבי שלום להשתתף בקידושו של הרבי מהוסיאטין. היה זה דבר שרק מיוחסים זכו לו, ובזכות הדוד שהיה מפורסם כתלמיד חכם מופלג קרבום והכניסום. האדמו"ר מהוסיאטין לא הסכים להתקשר ל'אגודת ישראל' מפני הסתייגותו ממפלגתיות ומפני שלא תמכו כראוי ביישוב הארץ, ולכן אין פלא שעסקני 'אגודת ישראל' לא פנו להתייעץ בו.


עמדת צדיקי בית רוז'ין


נחזור למעשה: כשאמרו נציגי 'אגודת ישראל' מירושלים שלא היו אצל הרבי מהוסיאטין, הרצינו פניו של הרבי מסדיגורה, ופנה בקפידה יתירה כלפי ר' יצחק מאיר לוין ואמר: "מילא הרב משה בלוי, שהינו מאנשי ירושלים ואין הוא שייך למחנה החסידים, אפשר להבין מדוע לא שאל את הדוד. אבל אתה, שכן יודע חסידות מהי, ושדרך הבעש"ט הקדוש לאיחוד ולא לפילוג, איך זה שלא נכנסת קודם לשאול את דודי הקדוש, שהינו בעל הבית של תל אביב, שכל כתבי האר"י ז"ל מונחים אצלו על כף היד"?!

לאחר דבריו אמר שבכל שבוע הוא נכנס אצל דודו, ובפעם הבאה ישאל את דעתו על יוזמתם. וכששמע הרבי מהוסיאטין את הדברים, נרעד כולו, החל מזיל דמעות, ואמר ברתת: "שאנחנו נחתום שאלו יהודים ואלו אינם יהודים"?! ופעם אחרת אמר, כשכל גופו רועד מהתרגשות: "יודע אני שאם אסכים לפילוג, אגרום לקטרוג על כלל ישראל".

לאחר מכן שלח הרבי מסדיגורה ביחד עם עוד שלושה אדמו"רים מבית רוז'ין (שהיו שותפים ב'אגודת ישראל') מכתב נחרץ למרכז 'אגודת ישראל' העולמי, בו כתבו בין השאר: "… אנו מוצאים לנכון להדגיש את מחאותינו נגד התעמולה המחודשת של יסוד קהילות נפרדות, לא רק משום שלא הסתרנו בשום פנים והזדמנות את השקפותינו נגד שיטת הפירוד בחוץ לארץ, ובפרט בארץ ישראל, ושהיא השקפת גדולינו ואבותינו זצ"ל גם מדורות קודמים, אלא שאנו חוששים ומדגישים זאת בכל תוקף, שמחלוקת זו תגרום התפוררות… ויתחלל ח"ו שם שמים באופן מבהיל… אנו כופלים ומזהירים ומוחים, ואין אנו אחראים בעד תוצאות העניינים לעמדתנו בעתיד כלפי הנהלת 'אגודה' כזו, הרוצה לכפות על חבריה הר כגיגית, והננו מצפים לישועת ה'".
דעתם נתקבלה והיוזמה הפלגנית נתבטלה (שם ח"ב ע' קיא-קיד).


יחס ליהודים עוזבי תורה


פעם נפטר יהודי שלא היה שומר תורה ומצוות, וסיפרו לרבי מסדיגורה על כך והוסיפו "הלוואי ויהיה לכפרה". אמר הרבי: "אסור לדבר ככה! וכי אני נראה כמו שאני נראה בזכות עצמי, והוא נראה כך בגלל שהוא כזה? הסיבה שאני נראה איך שאני, בגלל שהיה לי אבא כזה כמו שהיה לי, והוא נראה כך בגלל שהיה לו אבא כזה כמו שהיה לו. מי יודע, אם אני הייתי הבן של אביו והוא היה הבן של אבי, איך הוא היה נראה ואיך אני הייתי נראה…" 

והמשיך לומר: "הקב"ה שונאם (את מי שמדבר כנגד ישראל בניו) וגם אני איני אוהבם. עוד לא נולד האבא שלא יכאב לו כשמדברים נגד בניו! מה זאת אומרת שמקטרגים על בנים?! יש לעשות הכל ולתקן אותם ככל מה שאפשר, אך לא לדבר עליהם". וחזר ואמר "הקב"ה שונאם וגם אני אינני אוהבם" (שם ח"א ע' רז).


עיתון הקנאים


פעם סיפר אחד מחסידיו לרבי מסדיגורה, שהוא מקבל את עיתונם של קנאי ירושלים. הוא חשב שהרבי ישבח אותו על כך, אבל הרבי אמר: "קיצונים היו בכל הדורות, בזמן אבי ובזמן סבי, והם (אבותי הקדושים) אמרו על קיצונים אלו שהם לכאורה נגד התורה, שהרי הם בשיטתם מצמצמים ומבטלים את רוב כלל ישראל, ואילו התורה אומרת והנכם היום ככוכבי השמים לרוב" (שם ח"א ע' רט).


עם האדמו"ר רבי אהרן מבעלז


לאחר שבנסי ניסים הצליחו חסידי האדמ"ר מבעלז לחלצו מהשואה ולהעלותו לארץ, היה האדמו"ר מסדיגורה שמח. ולאחר ששמע עליו כמה סיפורים, שמהם הבין שהרבי מבעלז אינו מסוגל לשמוע רע על שום יהודי, נתקשר עימו באהבה יתירה (עם האדמו"ר הקודם מבעלז, רבי מרדכי דב, היו לצדיקי בית רוז'ין מספר חילוקי דעות). לאחר עלייתו נכנס הרבי מבעלז אצל הרבי מהוסיאטין, וכפי הנראה בהשפעתו בחר להתגורר בתל אביב. 

אחד הסיפורים שעוררו את התפעלותו של הרבי מסדיגורה מהרבי מבעלז, היה על ספר אחד בבעלז שאיחר לסגור את מספרתו לאחר כניסת השבת. 

לאחר שאחד החסידים סיפר זאת לרבי, קרא הרבי לספר ושאלו מדוע עשה זאת. היהודי התנצל, והסכים לקבל על עצמו תיקון. הורה הרבי מבעלז שהספר החוטא יתרום לבית המדרש רוטל נרות, כפרה על חטאו. והחסיד שראה את החטא וסיפר יביא שני רוטל נרות לבית המדרש. והוא עצמו, הרב שבעירו ארע דבר כזה, יביא חמישה רוטל נרות לבית המדרש. 

הרבי מבעלז תמך באיחוד המפלגות הדתיות בבחירות לכנסת הראשונה. וכשאחד מחסידיו אמר שהתאחדו יהודים וגויים ביחד, נזדעזע והורה לו ליטול את ידיו שלוש פעמים, ולחזור ולומר שיהודים עם יהודים התאחדו. מספר פעמים ציווהו ליטול את ידיו ולומר את הדברים כראוי, ולבסוף הזהירו שלא לומר שוב את דבריו הקודמים.

פעם רצו חסידיו של הרבי מבעלז להעמיד לו משמש נוסף. נענה הרבי ואמר, כאן בסמוך מתגורר הרבי מסדיגורה שהיה כמו מלך ישראל בביתו שבסדיגורה, ויש לו רק גבאי אחד, ואתם רוצים שאקח גבאי נוסף? (שם ח"א ע' תיג-תיד).


הסתלקותו


בליל שבת קודש ו' אייר תשי"ח חשה פתאום הרבנית ברע. בדיוק באותה שבת מקורביו של הרבי מסדיגורה לא היו עימם, ואף השכנים לא היו בביתם. גם טלפון לא היה בביתם לטלפן לרופא. באמצע הלילה יצא הרבי לרחוב לקרוא לעזרה, אך לא היתה שם נפש חיה. ליבו נתכווץ מצער. עד שהספיק להזעיק עזרה הרבנית כבר החזירה את נשמתה לבוראה. לפני צאתו להלוויה שמעו את הרבי אומר, ספק לעצמו ספק כלפי אשתו: "עוד שנתיים שלוש".

למרות צערו העמוק המשיך האדמו"ר בעבודתו הקדושה, באצילות ובאיפוק, בלי לשנות מהנהגותיו כמלא הנימה. אולם את צערו ביטא בכך שהמשיך לנהוג במנהגי האבלות שנה שלמה, למרות שמן הדין אבלות על אשה נמשכת חודש בלבד. כיוון שלא היו להם ילדים, בני גיסו האדמו"ר מקאפיטשיניץ סייעו בידו.

כשנתיים וחצי לאחר מכן, בתחילת חודש כסלו, בהיותו כבן שבעים ושבע, חלה האדמו"ר מסדיגורה, ונצרך לניתוח. רבים התפללו עבור הצדיק האצילי. מספרים על הרבי מגור שעורר בסערת רוח רבנים וצדיקים להתפלל על הרבי מסדיגורה.

בליל שביעי של חנוכה, הלילה שלפני הניתוח השני, עת הדליק הרבי את הנרות, כבה לפתע אחד הנרות. שאל הרבי: איזה נר כבה? ענו לו: החמישי. נאנח הרבי ואמר: אני הייתי הבן החמישי אצל אבי… ימים ספורים לאחר מכן, בה' טבת תשכ"א, נסתלק האדמו"ר רבי אברהם יעקב מסדיגורה לגנזי מרומים.

נכד גיסו, האדמו"ר מקאפיטשיניץ', הוציא בשנת תשכ"ד את דברי תורתו בספר 'אביר יעקב'. 
בן אחיו, האדמו"ר רבי מרדכי שלום יוסף, שהיה מקושר עימו שנים רבות, המשיך להנהיג את חסידי סדיגורה אחריו. ולאחריו בנו, רבי אברהם יעקב שליט"א, האדמו"ר מסדיגורה הנוכחי, שממשיך בדרך החסידות הטהורה, מורשת אבותיו הקדושים מבית רוז'ין, וידוע באהבתו לכלל ישראל, ובחיבתו ודאגתו המיוחדת למתיישבי יש"ע.

יהיו דברים אלו לעילוי נשמת פסי גיטל ז"ל אשת ר' אברהם יהושע הופמן ז"ל, שנפטרה בכ' חשון שנה זו, ובעת ניחום אבלים, סיפר לי בנה אודות צדיקי בית רוז'ין ודרכם בקודש.

לשם מצוות ציצית

את חוטי הציצית יש לטוות בכוונה לשם מצוות ציצית ● מחלוקת הפוסקים בעניין חוטים שנטוו במכונה ● הצורך בהשגחה על טוויית הציציות לשם מצווה ● עוד בעניין היחס הנכון לעובדים הזרים, והאם נכון לשתף פעולה עם 'קו לעובד'

בעיות קשות בציציות מכונה 

בשבוע האחרון נודע לי כי יש ספקות גדולים לגבי כשרותן של הציציות המיוצרות במכונה. הבעיה קשה כל כך, עד שלדעת מי שחקר את הבעיה, הרב יוסף גינזבורג רבה של עומר, "אסור להתעטף בכל הטליתות ה'מוכנות', והעושה כן עובר על מצוות עשה דאורייתא בלבישתו בגד של ארבע כנפות ללא ציצית, וכן על ברכה לבטלה – בכל פעם שהוא מתעטף בטלית זו".

ומכיוון שמדובר בעשרות אלפי טליתות קטנות וגדולות, שהמוני בית ישראל מתעטפים בהן בכל יום ומברכים עליהן בכל יום, אשתדל לברר במשך השבוע הקרוב את המצב לאשורו, ולהודיע על כך בשבוע הבא, כיצד יש לנהוג בכל הטליתות שיש בהן ציציות שנטוו במכונה: האם מותר להתעטף בהן, והאם מותר לברך עליהן.

בינתיים, אקדים ואבאר את הסוגיה על צדדיה השונים.

ציציות עבודת יד ועבודת מכונה 

חוטי הציצית צריכים להיטוות לשם מצוות ציצית, שנאמר: "גדילים תעשה לך" דרשו חכמים: "לך – לשם חובך" (סוכה ט, א). ואם נטוו שלא לשם מצוות ציצית – פסולים לציצית (שו"ע או"ח יא, א).
בדורות האחרונים התעוררה שאלה, האם אפשר לטוות את חוטי הציצית במכונה. ברור שאם אפשר לייצר את חוטי הציצית במכונה, מחירם יהיה זול יותר. השאלה האם כאשר מפעילים את המכונה לשם מצוות ציצית נחשב הדבר שהחוטים נטוו לשמה, או שכיוון שהפעולה נעשית על ידי המכונה, והמכונה אינה יכולה לכוון, נחשבים כחוטים כמי שנטוו שלא לשמה ופסולים לציצית. 

לדעת רוב האחרונים, אם הפעלת המכונה נעשתה בכוונה לשם טוויית חוטי ציצית, ממילא כל מה שהמכונה תייצר נחשב כנטווה לשמה, והחוטים כשרים לציצית. וזאת משום שאין צורך שהמלאכה תיעשה על ידי אדם אלא רק שתהיה בכוונה, וכיוון שההתחלה נעשתה בכוונה, כל מה שנמשך מההפעלה הראשונה נחשב בכוונה. והאוסרים סוברים שכיוון שצריך לטוות בכוונה צריך שכל מלאכת הטוויה תיעשה על ידי אדם, שאז כולה תיעשה בכוונה.

בין המתירים: תשובות חסד לאברהם (להר"א תאומים מהד"ת או"ח ג); אחיעזר ח"ג סט; חזון איש (או"ח ו, י); תפארת יוסף א'; הר צבי או"ח י'; ציץ אליעזר ו, טו. מרן הרב קוק זצ"ל באורח משפט או"ח קכב, מלמד זכות על המקילים.

בין האוסרים: תשובות מחזה אברהם ג', דברי חיים (לר"ח מצאנז, ח"ב, א-ב, מטעמים שונים). וכן במנחת יצחק ב, צו-צט (והתיר כשאין לו ציציות אחרות להטילם בגד שאינו מצמר, שחיובו לחלק מהפוסקים מדרבנן, אבל לא יברך).

ציצית מכונה ומצות מכונה 

במידה רבה מחלוקת זו תואמת למחלוקת שהתעוררה סביב מצות מכונה, האם הן כשרות לקיום מצוות אכילת מצה בליל הסדר. כל הפוסלים מצות מכונה יפסלו גם את הציציות שנטוות במכונה, מפני שלדעתם נאפו שלא בכוונה. וכן רוב המכשירים מצות מכונה יכשירו גם חוטי ציצית של מכונה. אולם יהיו בין המתירים מצות מכונה שיאסרו ציציות של מכונה, מפני שעיקר הכוונה הנדרשת באפיית מצות היא להשגיח שלא יחמיצו, ובזה אין צורך שהמעשה יעשה דווקא על ידי יהודי, כי ההשגחה יכולה להתקיים גם כאשר המכונה עובדת. אולם לגבי חוטי ציצית אפשר לומר שעיקר הכוונה היא לעשותם ממש לשם מצווה, ואי אפשר לכוון זאת במכונה.

הלכה למעשה בציצית מכונה

למעשה, לדעת רוב הפוסקים אפשר לסמוך על המקילים ולברך על ציציות מכונה. ולכתחילה רצוי להתעטף בציציות שנטוו ביד לשם מצוות ציצית, כדי לקיים את המצווה לכל הפוסקים, ולברך על הציציות בלא ספק. וכפי שסיכם בתשובות ציץ אליעזר ו, טו, אחר שברר את הסוגיה בהרחבה, ש"אין כל מקום להרעיש על הנוהגים היתר בציצית מכונה אחרי שמצאנו לכמה וכמה מגדולי הדורות מדור הקודם ומדור זה שהתירו הדבר, כי יש להם כר נרחב לסמוך עליו. (אולם) מובן שצריכים השגחה לפקח שיאמרו בשעה שנותנים החוטים למכונה, וכן עם פתיחת הכפתור, שעושים הכל לשם מצות ציצית. 
ומשום הידור מצוה יחזרו על כך בכל כמה זמן באופן שהכל מתחילת העשייה עד סופה יעשה לשם מצוות ציצית".

אלא שהתעורר חשש כבד שמא לא נעשה פיקוח ראוי, והמכונות הופעלו שלא לשם מצוות ציצית. ועל כן יש להימנע מלקנות ציציות מכונה כל עוד אין עליהן השגחה מלאה ואמינה. בפועל, כל זמן שאין השגחה מלאה על ציציות מכונה, הרוצה לקנות ציצית למצווה, יקנה את הציציות היקרות יותר שנטוות ביד, ויקיים את המצווה בהידור לפי כל הדעות.

יש לציין כי לעיתים ישנה השגחה על רק פרט אחד בתהליך עשיית הציצית ולא על כל התהליך, ויתכן בהחלט שהיא פסולה. למשל, לפני זמן מסוים פרסמו טלית קטן בסגנון חדש של חולצה, וכתבו שיש על זה הכשר של הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א, אבל הוא קבע רק שבגד זה חייב בציצית, אבל על ציציות המכונה שנקשרו לאותם בגדים לא ניתן כלל הכשר, וגם הן בכלל הספק.

עניי עירך קודמים ואור לגויים 

שאלה: בשבוע שעבר דובר על כך שצריך לתקן את המצב בו משתלם יותר למעסיקים להעסיק פועלים זרים. זו אכן הערה חשובה ונכונה. אולם אח"כ דובר על הכבוד והחסד שצריכים לנהוג כלפי העובדים הזרים. האם כבר סיימנו לתקן את כל הנדרש ביחס לבני עמנו שצריך להטיף על היחס לזרים? או שמא היה זה ניסיון להתיפייף כלפי מי שמעדיפים את זכויות הערבים והזרים על חשבון ישראל?

תשובה: הכלל "עניי עירך קודמים" אינו פוטר אותנו מהשאיפה לעזור לכל אדם, אלא רק קובע סדר קדימויות, כאשר בסופו של דבר החזון הגדול הוא להיות אור לגויים ולתקן את העולם. וכפי שכתב מרן הרב קוק זצ"ל: "אי אפשר כלל להגיע לידי רום הרוח של 'הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו' בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם,לשפר את קנייניהם (את מצבם החומרים), לאשר את חייהם (לעשותם מאושרים). תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל" (מידות ראיה, אהבת ה'). כלומר החזון להודיע בעמים את אמונת ה' נובע מהרצון הבסיסי שלנו להיטיב לכל העמים, להיטיב להם מבחינה חומרית ואף רוחנית, כפי שנהג אברהם אבינו ע"ה. וכאשר אנחנו עוסקים בחזון הזה אנחנו עוסקים בחזון הגאולה המשיחי.

היחס ל"קו לעובד" 

שאלה: לאור הדברים החשובים שנכתבו כאן בשבוע הקודם על היחס המוסרי כלפי העובדים הזרים, ועל הצורך להעניש בחומרה את המעסיקים והסרסורים המנצלים לרעה את חולשתם של העובדים הזרים, אולי כדאי שתשתף פעולה עם הארגון החשוב 'קו לעובד'. ובכלל לצערנו שומעים את הרבנים מדברים יותר מדי על נושאים שנויים במחלוקת, כמו ארץ ישראל וחומרות בצניעות, ופחות מדי על נושאים חברתיים כגון היחס לזרים.

תשובה: אינני יכול לתמוך בארגון 'קו לעובד', מפני שעמדותיו מוטעות ומבוססות על מוסריות בוסרית שגורמת לעוולות גדולות. בהרצאה ששמעתי של אחד מראשיו, הוא הוקיע את רשויות המדינה והמעסיקים על העוול שהם גורמים לעובדים הזרים. לדעתו, הדרך היחידה לתיקון המעוות הוא בהענקת אזרחות מלאה לכל העובדים הזרים. הוא תבע אחת משתיים: או שלא להביאם, ואם להביאם – אזי לתת להם אזרחות מלאה. 

עמדה זו מבוססת על התעלמות מרצונם של מרבית העובדים הזרים ומטובתם של היהודים. רוב הפועלים הזרים מעונינים לעבוד שנה או שנתיים בארץ אחרת, לצבור סכום מכובד, ולבסס אח"כ את מעמדם בארץ מולדתם. הם אוהבים את עמם ואת משפחתם ורוצים שיאפשרו להם לעבוד בכבוד, ללא ניצול ועושק. את רצונם צריך לכבד. אולם דווקא מאלה רוצים אנשי 'קו לעובד' למנוע את היכולת להגיע לארץ ולהתפרנס. במקומם הם מעדיפים את מי שמעוניינים להגר ולקבוע את ביתם כאן. 

הם יודעים שרוב הציבור היהודי חושש לאופייה היהודי של מדינת ישראל, אבל אותם זה לא מעניין. מי יודע, אולי הם דווקא רוצים לטשטש את אופייה היהודי של המדינה. מן הסתם הקרן לישראל חדשה (שתורמת לכל גוף שעוסק בפגיעה באופייה היהודי של המדינה) שותפה במימון 'קו לעובד'. לא מקרה הוא שבהצהרת הכוונות של עמותת 'קו לעובד' מדובר על סיוע לעובדים פלשתינאים "מהשטחים הכבושים". מי שקורא ליהודה ושומרון "שטחים כבושים" מתנער במודע מזכויותיו של עם ישראל על ארצו, ונעשה שותף לגזל ולרצח.

מן הסתם יש בין פעילי 'קו לעובד' אנשים שכוונותיהם טובות, אבל בתוך המסגרת הכוללת של פעילותם כמדומה לי שרעתם מרובה.

העמדה המוסרית 

העמדה המוסרית הראויה היא לנסות לשלב את רצונם של כמה שיותר אנשים, בלי לפגוע בזכויותיהם של אנשים או עם. 

לפיכך, בראש ובראשונה יש לחתור למציאת מקומות תעסוקה לבני הארץ, על פי הכלל המוסרי 
הבסיסי "עניי עירך קודמים". לאחר מכן, כאשר מתברר שעדיין חסרים פועלים, ורצונם של העובדים הזרים לעבוד ולהתפרנס משתלב עם הצרכים הכלכליים של המדינה, יש ליצור מערכת הגונה ומסודרת של הבאת עובדים ממדינות שונות. לתאם זאת עם נציגותיהם המוסמכת, קרי השגרירויות. 

לסכם מראש את זמן הגעתם ויציאתם, לדאוג לתשלום הוגן על עבודתם, להעניש את המנצלים את חולשתם, ולציידם בצאתם מהארץ במתנה נאה כדי להשאיר להם זיכרון טוב מארץ הקודש.

וחי אחיך עמך

מעשה באלמנה ובחבורת רווקות שנישאו ● חבל שהפוליטיקאים נכנעו ללחצים ולא העלו את המס על העסקת עובדים זרים ● האם לימודי חול אינם ביטול תורה? ● אכילה ושתייה לפני תפילה ● האם האוכל לפני התפילה בשבת חייב בקידוש

מעשה בקבוצת רווקות

שאלה: יש לנו בת מוכשרת ונאה, מצליחה מאוד בעבודתה, אהובה על חברותיה, אבל למרות כל המעלות והמאמצים היא כבר עברה את גיל השלושים ועדיין רווקה. כפי הנראה השדכנים והשדכניות הרבים שניסו לעזור (חלקם בתשלום גבוה) לא הציעו לה עדיין את האדם המתאים, שראוי לרמתה. כיצד מגיעים לשדכנים שיוכלו להבין ללבה, כדי שיציעו לה את האיש המתאים?

תשובה: אינני מכיר את בתכם היקרה ולכן אינני יודע לענות על השאלה הזו, אבל אספר לכם סיפור ששמעתי לאחרונה. 

במקום עבודה אחד התקבצה, כבדרך מקרה, חבורה של למעלה מעשר בנות רווקות. כולן רצו להינשא, אבל לא מצאו את בן זוגן. יחד החליפו חוויות, ביררו וחקרו, התייעצו זו עם זו וניתחו את בן הזוג במהלך הפגישות. יחד קיוו, יחד בכו על האכזבות, ולמרות הכל עודדו את עצמן שאסור להתייאש. השנים חלפו, חלקן כבר עברו את גיל השלושים, חלקן התקרבו אליו, והן נותרו רווקות. 

והנה אסון: חברה לעבודה, אם לארבעה ילדים, נתאלמנה מבעלה. הן היו מזועזעות, בכו, השתתפו בהלוויה, עזרו לה עם הילדים, ומעת לעת ניחמו את עצמן בחשאי, שאולי מצבן לא כל כך נורא. אולי עדיף להיות רווקה מאשר אלמנה עם ארבעה ילדים.

כעבור כשנה האלמנה התחתנה בזיווג שני עם אלמן ולו שבעה ילדים. הבנות היו המומות. המילים נעתקו מפיהן. מה? כל כך מהר? ואיך הסכימה לקבל בנוסף לארבעה שלה אלמן עם שבעה ילדים? אבל הן התעשתו, כיבדו את החלטתה, וכמובן שהשתתפו בשמחת חתונתה. אחרי הכל היא חברתן. בחתונה מחו דמעות, התרגשו וקצת ריחמו. 

והנה פלא: תוך פחות משנתיים רובן המוחלט של הבנות התחתנו, חלקן עם גרושים, חלקן עם אלמנים. אומרים שהן מאושרות. 

מסים על העסקת עובדים זרים

במסגרת הצעת התקציב שהובאה לוועדת הכספים של הכנסת, תוכנן להעלות את המס שהמעסיקים צריכים לשלם על העסקת עובדים זרים מ-8 אחוז ל-25 אחוז. לבסוף, תחת לחצים שונים מצד המעסיקים, ועדת הכספים ביטלה הצעה זו, וחבל.

המרוויחים העיקריים הם כמובן המעסיקים. עלות העבודה תמשיך להיות זולה עבורם, ואת רוב הרווח הם ישלשלו לכיסם. ייתכן אמנם שגם שאר האזרחים יוכלו להרוויח מעט בהוזלת המוצרים, שכן הם ייוצרו בעבודה זולה יותר, אולם בסיכום הכולל המדינה ורוב האזרחים יפסידו.

אחת הבעיות המרכזיות של המשק הישראלי כיום הוא מספרם הגבוה של המובטלים, למעלה מ-11 אחוז. זוהי בעיה חברתית נוראה של המוני אנשים שחיים בדלות וללא כבוד. בשכונה אחת חיים עשירים שאינם יודעים על מה לבזבז את כספם, ובשכונה אחרת חיים עניים מתוסכלים. זו גם בעיה כלכלית, כי המדינה אינה מקבלת מס מהמובטלים, ומאידך צריכה לשלם להם דמי אבטלה ולספק למשפחותיהם שירותי רפואה וחינוך. כל זמן שהעסקת הפועל הזר תהיה זולה באופן ניכר לעומת העסקת הפועל הישראלי, ללא ספק המעסיקים יעדיפו את הפועל הזר, ומספר המובטלים יעלה.

לו היו מעלים את המס על העסקת פועלים זרים ל-25 אחוז, היה נוצר איזון מסוים בין מחיר העסקת הפועל הישראלי למחיר הפועל הזר, יותר מובטלים היו חוזרים לשוק העבודה, וכלל האזרחים היו יוצרים נשכרים. הרווח היה כפול. עם כל מובטל שהיה חוזר לשוק העבודה היתה נפטרת בעיה אישית חברתית וכלכלית כאובה. ומאידך, על כל פועל זר שממשיך לעבוד היתה המדינה גובה יותר מסים, כדי לכסות במידת מה את עלות התשלומים עבור המובטלים ובני משפחותיהם. 

חבל שחברי הכנסת העדיפו את טובתם של המעסיקים העשירים על חשבון המובטלים וכלל משלמי המסים. המעמד הבינוני יצטרך להמשיך לשלם מיסים גבוהים כדי שהמעסיקים יוכלו להמשיך להתעשר על ידי העסקת עובדים זרים וזולים.

היחס הראוי לעובדים הזרים

אין בדברים אלו פגיעה בכבודם של העובדים הזרים. להפך, הם ראויים לכל כבוד. חריצות ונכונות לעבוד היא תכונה טובה שיש להוקירה, וכפי שאמרו חכמים (נדרים מט, ב): "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה". שעל ידי המלאכה נעשים בני האדם שותפים בתיקון עולמו. 

אלא שכל אדם מחויב לסייע לבני עמו תחילה, וכשיש בהם מובטלים עניים, צריך לבחון כיצד לסייע להם לעבוד ולהתפרנס בכבוד. אחר העלאת המס על העסקת העובדים הזרים, היה מתברר יותר לאיזה עובדים זרים המשק הישראלי אכן זקוק ולאיזה אינו זקוק.

בפועל, כלפי כל עובד זר שקיבל היתר לעבוד כאן, צריכים לנהוג בהגינות. אם עבד – חייבים לשלם לו את מלוא שכרו. אם מעסיקו עשקו, יש למצות עימו את הדין בחומרה יתירה, ולתבוע כי יפצה אותו פיצוי מלא. יש להילחם בסרסורים העושים הון על גביהם ומונעים מהם ליהנות מפרי עמלם. 

אין בלימודי חול ביטול תורה

שאלה: בזמנו נתפרסמה בטור זה עמדה תורנית שיש ערך רב ללימוד המדעים השונים. ולכאורה נצטווינו ללמוד תורה ביום ובלילה, והיאך אפשר לומר שראוי לכתחילה ללמוד לימודי חול? 

תשובה: עובדה היא שגדולי ישראל, תנאים, אמוראים, ראשונים ואחרונים עסקו בלימודי חול. וכן ביאר המהר"ל (נתיב התורה י"ד) שהעיסוק בחכמות אינו ביטול תורה. והראיה מרבן יוחנן בן זכאי, שאמרו עליו שלא ביטל תורה מימיו, והוא עסק בלימוד אסטרונומיה (סוכה כח, א). ומה שאמרו בגמרא (ב"ק פב, ב) שגזרו שלא ללמוד חכמה יוונית, כבר הסבירו הריב"ש והמהר"ל שהכוונה לנימוס ולתרבות היוונית, ולא אסרו ללמוד חכמות חיצוניות.

יתר על כן, גם התלמוד מלא בידיעות מדעיות מתחומים שונים. כלומר האמוראים עסקו בזה בתוך בית המדרש, ולא ראו בכך שמץ פסול. וכי מישהו מעלה בדעתו למחוק את אותם החלקים מהתלמוד?! וכן ברור שגדולי הראשונים והאחרונים היו משלבים בתוך שיעוריהם ידיעות מחכמות שונות, ולא ראו בזה פגם בקדושת הלימוד. כי התורה מאירה את המציאות, וכל מה שנלמד מתוך תורה מתקדש מקדושתה. וכפי שאמר הגר"א, שכפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדים.

האם מותר לאכול עוגה לפני תפילת שחרית 

משעה שעלה עמוד השחר אסור לאדם לאכול או לשתות קודם שיתפלל. ואמרו חכמים (ברכות י, ב): "כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב אומר (מלכים א, יד, ט): "ואותי השלכת אחרי גוך" ("גווך" רומז לגאוותך), אמר הקב"ה: לאחר שנתגאה זה – קיבל עליו מלכות שמים?!"

אבל מים מותר לשתות קודם התפילה, מפני שאין בשתייתם שום צד של גאווה. וכן מותר לאכול מאכלים ומשקים שנועדו לרפואה, שהואיל והם לרפואה אין באכילתם צד של גאווה (שו"ע פט, ד). 

ומי שאין דעתו מתיישבת עליו בלא שישתה קפה או תה, רשאי לשתותם לפני התפילה. ולכתחילה לא יערב בהם סוכר וחלב, אבל אם אינו יכול לשתותם בלא תוספת סוכר או חלב, יכול להוסיף. אבל עוגות אסור לאכול קודם התפילה. ורק מי שיודע בעצמו שאם לא יאכל מעט עוגות לפני התפילה לא יוכל לכוון, רשאי לאכול, שאז אכילתו לשם כוונת התפילה ולא להנאת עצמו (ע' פניני הלכה תפילה יב, ז). 

האם האוכל לפני התפילה בשבת צריך לקדש לפני אכילתו 

אסרו חכמים לאכול לפני הקידוש. לפיכך יש אומרים, שמי שנצרך לאכול לפני תפילת שחרית של שבת, חייב לקדש לפני אכילתו, שכן אסרו חכמים לאכול לפני הקידוש (באו"ה רפט, ילקוט יוסף רפט, ה). 

אולם דעת הרבה אחרונים שחיוב קידוש מתחיל אחר התפילה, ורק לאחר התפילה אסור לאכול או לשתות בלא קידוש. אבל מי שנאלץ לאכול לפני תפילת שחרית, עדיין לא התחייב בקידוש. וכן המנהג הרווח.

הלשנה או רדיפת צדק

המזיק לרכוש הציבור חייב לשלם ● אם המזיק מסרב לקחת אחריות, חובה למסור את שמו לנציגי הציבור ● אין להשתמש באיסורי לשון הרע כתירוץ לחיפוי על עוול ● האם דברי תורה המתפרסמים בעיתון חייבים בגניזה ● האם גיליונות תורניים לפרשת השבוע חייבים בגניזה

האם לספר על חבר ששבר חלון

שאלה: לפני כמה ימים חבר שלי שבר חלון יקר ששייך לאחד המבנים הציבוריים ביישוב. הוא לא תכנן לשבור את החלון, אלא קצת התפרע וזרק אבנים, ובלא כוונה אבן אחת פגעה בחלון. ישנה הסכמה שבשתיקה שכדי להגן על החבר ששבר את החלון, כל הנערים שיודעים על כך ישתקו, וגם אם ישאלו אותם לא ילשינו על זה ששבר. בעיני החברים, מי שיספר נחשב כבוגד באמון וכמי שחוטא בלשון הרע. 
האם עלינו לדווח לאחראים ביישוב על מי ששבר את החלון או להימנע מכך?

חובה להציל ממון החבר

תשובה: שובר החלון חייב לשלם את דמי הנזק. ואם לא בא מעצמו לשלם, עליכם לנסות להוכיחו ולהסביר לו שכל מי שמזיק לרכוש חברו, וקל וחומר לרכוש הציבור – מחויב לשלם את הנזק. ואם אינו מוכן לקבל על עצמו את האחריות לכך, עליכם להודיע לאחראים על רכוש הציבור כי פלוני שבר את החלון, כדי שהם יוכלו לגבות ממנו את תשלום התיקון. 

וזו מצווה מהתורה, וכפי שלמדו חז"ל (ספרא קדושים) שכל היודע עדות שיכולה להציל את ממון חברו מחויב להעיד על כך ולא לשתוק, שנאמר (ויקרא יט, טז) "לא תעמוד על דם רעך". כלומר לא רק את חייו של החבר חייבים להציל אלא אף את ממונו. וכן כתב הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה רצז) שהרואה ממון חבירו אובד, והוא יכול להחזירו על ידי שיאמר האמת, חייב לומר, והוא בכלל איסור "לא תעמוד על דם רעך", ובכלל האיסור הנוגע לעדים, שחייבים להעיד כדי להציל ממון זולתם, שנאמר: "אם לא יגיד ונשא עוונו". וכך כתב בספר החינוך מצווה רלז. ויש בזה גם מצווה נוספת של השבת אבדה.

אין בזה איסור לשון הרע

וכיוון שזו מצווה להציל ממון החבר, אין כאן איסור לשון הרע (וע' בחפץ חיים לשון הרע י, א, ורכילות ט, ג). ככלל, איסור לשון הרע נועד למנוע צער מאדם סתם, ולא לשמש מגן ומחסה לפושעים ומזיקים. ומי שמזיק ואינו משלם צריך להאבק כנגדו, ולעשות הכל כדי שיתקן את מה שעשה.

וכאשר ארע נזק לרכוש הציבור ואין יודעים מי עשהו, צריכים שליחי הציבור לחקור ולבדוק עד שימצאו את המזיק, ואחר שימצאוהו עליהם להשית עליו תשלום מלא. כי אם יוותרו לאחד תתרחב הפרצה ויתרבו המזיקים. לכן, כאשר היו מענישים אדם בבית הדין, היו מפרסמים זאת ברבים, למען ישמעו וייראו, ויימנעו מלחטוא. ואין אומרים שיש בזה חשש לשון הרע. 

ובכלל, צריך להיזהר שלא להשתמש בתורה ובמצוותיה לפי הצורך והשעה. בכל השנה נהנים לספר לשון הרע על חברים ומורים, ופתאום כשיש צורך לספר את האמת, מתעטפים בצדקנות ונמנעים לספר מטעמי "לשון הרע". לפעמים נערים מוכנים לצחוק על כל מי שאינו שייך לחבורה שלהם, מתעללים בחלשים, צוחקים על חבורות אחרות, שמחים לאידם, אבל כאשר אחד מהם צריך לעמוד לדין ולשלם על מעשיו, נזכרים בכל חומרות איסור לשון הרע. 

דברי ה'פתחי תשובה'

וכן כתב רבי ישראל איסר, מגדולי הרבנים בוילנא, בספרו פתחי תשובה על אורח חיים (וילנא תרל"ה סימן קנו, מצוטט מתוך שו"ת יחוה דעת ד, ס) שכתב: "הנה המגן אברהם וכן בספרי המוסר האריכו בחומר איסור לשון הרע. וראיתי לנכון להעיר לאידך גיסא, שיש עוון גדול יותר מזה וגם הוא מצוי ביותר, וזהו מי שמונע עצמו מלגלות אוזן חבירו במקום שיש צורך להציל עשוק מיד עושקו, מפני שחושש לאיסור לשון הרע. כגון הרואה מי שאורב לחבירו להרגו בערמה, או שחותר מחתרת באישון לילה ואפלה בביתו או בחנותו של חבירו, ומונע את עצמו מלהודיע לחבירו ולהזהירו בעוד מועד, מפני שחושב שהוא בכלל איסור לשון הרע. ובאמת שהנוהג כן גדול עוונו מנשוא, ועובר על "לא תעמוד על דם רעך". והוא הדין גם לעניין ממון, כי מה לי חותר מחתרת או שרואה את משרתיו של חבירו שגונבים ממנו, או שותפו שגונב מהעסק שלו, או שחבירו מטעהו ומאנה אותו במקח וממכר, או שבתמימותו מלווה מעות לאדם שהוא לווה רשע ולא ישלם. וכבר אמרו חז"ל (בבא קמא קיט, א) כל הגוזל פרוטה מחבירו כאילו נוטל נשמתו ממנו, וכו'. וכן פסק הרמב"ם (גזלה ואבדה א, יג). וכן בענייני שידוכין שהבחור איש רע ובליעל ונוכל, או שהוא חולני, ומבקש להתחתן וכו' – כל אלו בכלל מצוות השבת אבידה, אבידת גופו או אבידת ממונו, וכמו שאמרו בסנהדרין (עג, א). והדברים מסורים ללב: אם כוונת המספר לחבירו רעה – הרי זה בכלל איסור לשון הרע; אבל אם כוונתו לטובה, להזהיר את חבירו ולהצילו מפח יקוש – מצווה רבה היא, ותבוא עליו ברכה". 

רכוש הציבור חשוב מרכוש היחיד

ראוי לציין כי צריך להקפיד ברכוש הציבור יותר מאשר ברכושו של יחיד. כמובן שאין הכוונה להקל ראש ברכוש היחיד ח"ו, אלא הכוונה להחמיר יותר ברכוש הציבור. ושמעתי משל על זה מאבי מורי, שהזורק את שקית האשפה שלו מחוץ לפח הזבל, ופוגע בניקיון רשות הרבים, עושה מעשה חמור מאשר מי שזורק את האשפה שלו לתוך סלון ביתו של חברו. 

האם עמוד זה צריך גניזה?

שאלה: האם צריך לגנוז את עמוד 'רביבים' מפני דברי התורה שבו?

תשובה: מצד הדין אין צורך לגונזו, שהואיל ורוב העיתון עוסק בענייני חול, ולשם כך מדפיסים אותו, לא חלה עליו קדושה. אלא שאסור לבזותו, ולכן אסור להשתמש בדפים אלו לצורך ניקיון, וכן אסור לעטוף בהם דגים. אבל מותר להניחם בפח בדרך כבוד, כלומר לעוטפם בניילון או במעטפה וכך להניחם בפח, וכפי שנוהגים לגבי תרומות המופרשות מפירות וירקות. ואם הדף שיש עליו דברי תורה מכוסה בדפים אחרים, כך שאינו נראה כלפי חוץ, והפח אינו מטונף מאוד, מותר להניח את העיתון בלא עטיפה נוספת בפח. אבל אם יש בפח דברים מטונפים שטינופם עלול להגיע לדף שיש עליו דברי תורה, נראה שצריכים לעטוף תחילה את העיתון בניילון, וכך להניחו בפח.

מקורות להלכה

מהתורה אסור למחוק או לאבד או לבזות אחד מהשמות הקדושים. והוסיפו חכמים ואסרו לבזות או לאבד בדרך ביזוי כל דברי תורה, ולכן צריכים לגנוז גם ספרי קודש שאין בהם שמות קדושים. 
ואמנם היו שרצו לחלק בין דברי תורה שנכתבו ביד לדברי תורה מודפסים, שהנכתבים ביד יש בכתיבתם כוונה ולכן הם קדושים, אבל המודפסים במכונה אין בהדפסתם כוונה ולכן אין בהם קדושה. אבל נפסק על ידי רוב ככל האחרונים שיש קדושה בספרים המודפסים (ט"ז יו"ד רעא, ח; מ"ב מ, ד). 

אבל לגבי גיליונות דפוס שנדפסו לצורך הגהות, נחלקו האחרונים. ולדעת רבים, הואיל ולא נתכוונו ללמוד בהם באופן קבוע אלא רק להגהה, לפיכך אין בהם קדושה, ואין צורך לגונזם. וכך כתבו הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ב, פ, ועין יצחק ה-ז, ואחיעזר יו"ד מח, וציץ אליעזר ג, א. ובשו"ת אבני נזר יו"ד שעו כתב שכל זמן שלא התחילו ללמוד בספרים, עדיין לא חלה עליהם קדושה, ואין איסור לאבדם. ובאגרות משה או"ח ד, לט, כתב שקדושת הספרים חלה רק בעודם מיועדים ללימוד, אבל כשכבר אין מתכוונים ללמוד בהם, אין בהם יותר קדושה. 

ומזה אפשר ללמוד שגם עיתון, שרובו דברי חול, דברי התורה שיש בו אין בהם קדושה. ראשית מפני שהדפסתו לא היתה לשם קדושה, כי הולכים אחר הרוב. שנית, דברי התורה שבו נועדו ללימוד למשך ימים ספורים, ושלא כמו ספר שנועד ללימוד לשנים רבות. וכן פסק בשו"ת מנחת יצחק א, יז-יח. 

ואף שיש מחמירים, וכך מובא בשדי חמד בשם המגן גיבורים ורבי שלמה כהן מווילנא (קונטרס באר בשדי מכתבים ח' י"ב, וכ"כ עיקרי הד"ט או"ח ח, יב), מכל מקום הלכה כדעת המקילים, מפני שכל חיוב גניזת ספרים שאין בהם שמות קדושים הוא מדברי חכמים, ובספק בדברי חכמים הלכה כמיקל. בנוסף לכך נראה שדעת רוב גדולי האחרונים להקל. 

דפי פרשת שבוע

אבל לגבי דפי פרשת שבוע, שעיקר הדפסתם לשם דברי תורה, מקובל להורות שצריך לגונזם. ואמנם יש מתירים להניחם בפח, מפני שמלכתחילה נדפסו לשם לימוד חד פעמי, ולא התקדשו לתמיד עד שיצטרכו גניזה, וכך היא דעת האגרות משה. והרוצה לסמוך על המקילים רשאי. ומכל מקום לכתחילה ראוי לגונזם, כיוון שדעת רוב הפוסקים להחמיר, וכך המנהג. (עוד עיין בפניני הלכה ח"ד ע' 111-114).

צום עשרה בטבת

הטעם העיקרי לתקנת הצום ושני טעמים נוספים ● שלושה דברים שצריך לתקן בעשרה בטבת ● מעוברות ומיניקות פטורות מארבעה הצומות ● האם בשנתיים שאחר לידה דינה כמניקה אף שכבר חדלה להניק ● אשה וולדנית, חלשה יותר או בריאה יותר?

תקנת הצומות אחר חורבן בית המקדש הראשון

אחר חורבן בית המקדש הראשון תקנו הנביאים שבאותו הדור ארבעה צומות. ביום העשירי לחודש טבת תקנו צום, מפני שבאותו היום החל נבוכדנאצר מלך בבל את המצור על חומות ירושלים. בחודש תמוז תקנו צום מפני שבו הובקעה חומת העיר ירושלים. ובתשיעי לחודש אב תקנו צום מפני שבו נחרב בית מקדשנו. ובשלישי לחודש תשרי תקנו צום על הריגת גדליה בן אחיקם, מנהיג היהודים שנותרו ביהודה אחר החורבן, שבהריגתו נתבטלה הגחלת האחרונה של שלטון ישראל בארצו. צומות אלו התקיימו במשך שבעים שנות גלות בבל.

ותקנו צומות אלו כדי לעורר את העם להצטער ולהתאבל על החורבן והגלות, ומתוך כך לחזור בתשובה ולתקן את המעשים הרעים שגרמו לכל הצרות שפקדו את ישראל מאז ועד היום.

מעמד הצומות בימי בית המקדש השני

כשזכו ישראל לבנות את בית המקדש השני, התעוררה השאלה האם צריך להמשיך לקיים את ארבעת התעניות: ויען זכריה הנביא (ח, יט): "כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי (שבחודש תמוז, הרביעי לחודשים) וצום החמישי (ט' באב) וצום השביעי (ג' בתשרי) וצום העשירי (י' בטבת) יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו". וכך במשך ימי בית המקדש השני נהפכו אותם ימים לימים טובים של שמחה וששון. ואחר שנחרב בית המקדש השני, חזרה תקנת הצומות לקדמותה.

מיתת עזרא הסופר ותרגום התורה ליוונית

כיוון שכבר נקבע צום בעשרה בטבת, נצטרפו לעניינו של הצום עוד שני מאורעות מצערים שחלו סמוך לאותו יום – מיתת עזרא הסופר בט' טבת, ותרגום התורה ליוונית בח' טבת.

על עזרא הסופר אמרו חכמים שהיה ראוי שתינתן התורה על ידו, אלא שקדמו משה רבנו (סנהדרין כא, ב). הרי שהוא שני למשה. עוד אמרו חז"ל כי עזרא הסופר שעלה מבבל להקים את בית המקדש השני הוא הנביא מלאכי (מגילה טו, א). כלומר, מצד אחד הוא אחרון הנביאים השייכים לתורה שבכתב, ומצד שני הוא מתקן עשר תקנות כלליות, ופותח בזה את המסורת של חכמי התורה שבעל פה. נמצא שהוא גדול ישראל המשמש חוליית מעבר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. ואף הוא כמשה דאג לכלל ישראל, ונשא בעול הנהגתם, והיה ממנהיגי העלייה מבבל וחידוש בית המקדש השני.

לאחר מכן, בימי מלכות יוון, נגזרה על ישראל גזרה קשה: לתרגם את התורה ליוונית. והיה יום זה קשה כיום שנעשה בו העגל, שכן התורה שייכת לישראל, ובתרגומה ליוונית נטשטש ייחודה והחלה להיתפש כדבר שכל אדם רשאי למשמש בו. והיה זה ביום ח' בטבת, ונחשך העולם שלושה ימים. ולכן בצום עשרה בטבת אנו מזכירים גם את האירוע המצער הזה.

תיקון בעשרה בטבת

אמר מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שיש לתקן ביום זה שלושה עניינים אלו. א) לעומת המצור על ירושלים – לחזק את חומותיה ואת בניין הארץ ברוח ובחומר. ב) לעומת מיתת עזרא, יש להגדיל תורה ולהאדירה תוך עיסוק בקיבוץ גלויות, כדרכו של עזרא הסופר. ג) לעומת תרגום התורה ליוונית יש להבריא את הרוח והתרבות הישראלית המקורית, ולעקור ממנה את הרוחות הרעות שדבקו בה במשך הגלות ושלטון הגויים.

מיניקות ומעוברות פטורות מהצומות הקלים

כשתקנו הנביאים והחכמים את הצומות, תקנום לאנשים בריאים, אבל על חולים לא גזרו לצום. ומיניקות בכלל בריאים שצריכים לצום. אולם כל זה אמור בשעה שיש גזרות קשות על ישראל, שאז חובה לצום, אבל בזמן שאין גזרות קשות אנו צמים רק מתוקף המנהג, שכך נהגו וקיבלו כל ישראל לצום בימים אלו עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. ומעוברות ומיניקות אינן בכלל המנהג לצום, מפני שהצום קשה להן יותר.

שנתיים שאחר הלידה

יש אומרים שדין מינקת הפטורה מהצומות הקלים חל על כל מי שנמצאת בתוך עשרים וארבעה חודשים שאחר הלידה, שאין הפטור תלוי בהנקה אלא במשבר הלידה, שההתאוששות ממנו אורכת עשרים וארבעה חודשים (מהרש"ם ויחו"ד א, לה). למעשה, לדעת רוב הפוסקים כל אשה שפסקה להיניק חייבת להתענות בצומות הקלים, וכן המנהג הרווח. אבל הרוצה להקל יש לה על מי לסמוך. וכן מי שחשה חולשה, אף שאינה נחשבת לחולה ממש – רשאית להקל.

לחזור לצום בגיל העמידה

ברוך ה' ישנן נשים שזוכות במשך למעלה מעשרים שנה שלא לצום בצומות הקלים (עשרה בטבת, תענית אסתר, י"ז בתמוז וצום גדליה), משום שבכל צום הן או בהריון או מיניקות. ואם אינן בהריון ואינן מיניקות, לכל הפחות הן בתוך שנתיים שאחר הלידה, שמותר להן לסמוך על המקילים ובמיוחד כשיש להן חולשה קלה. 

אולם עליהן לשים לב, שלאחר שיסיימו את שלב לידת הילדים בחייהן – יחזרו למצוות הצומות.


האם אשה וולדנית בריאה או חלשה

שאלה: אולי אשה שילדה ילדים רבים נחלשה בגופה, וגם אחר שהם גדלו היא בבחינת חולה שפטורה מהצום.

תשובה: להפך, דווקא אשה שילדה הרבה ילדים חזקה יותר, ויש לה יותר כוח לצום. הרי כמעט כולכם שמעתם איך אנשים מתפעלים מנשים שזכו ללדת ילדים רבים, ו"למרות זאת" הן נראות טוב, מלאות מרץ וחיוניות. במקום להתפלא בכל פעם מחדש, אולי נכון יותר להסיק שכפי הנראה אשה שגופה פעיל יותר, בהריון והנקה, שומרת יותר על כושרה, ולכן היא יותר חזקה. 

משל לאדם שהולך בכל יום עשרה קילומטרים, ולאחר מכן שוחה חצי שעה ועושה תרגילי התעמלות שונים, הרי לא נאמר עליו שהוא מסכן, כי גופו הולך ונחלש מרוב המאמץ. אם למשל נצטרך עזרה לשאת איזה דבר כבד, לא נאמר שראוי שלא לבקש ממנו, מפני שהוא עייף וחלש מכל ההליכות הארוכות והשחיות הממושכות שלו. להפך, דווקא ממנו נבקש עזרה, כי הגוף שלו מתחזק מהמאמץ ולא נחלש. כך אשה שיולדת ילדים רבים, אם אין לה בעיה מיוחדת, הרי בזכות הלידות היא שומרת יותר על כושרה ויכולה ביתר קלות לצום. וככל שתלד יותר ילדים כך תהיה יותר חזקה ותראה יותר טוב.

הנתונים הסטטיסטיים

טוב, יתכן שהגזמתי מעט. כי אכן ישנן בעיות ומיחושים מסוימים שעלולים להתגבר בעקבות הריונות מרובים (במיוחד כשלא מקפידים להתעמל ולשמור על הבריאות). אבל מנגד, ישנם יתרונות חשובים מאוד בהריונות מרובים. הם ממעטים באופן משמעותי את הסיכון לחלות בסרטן, וממעטים גם את הסבל והסיבוכים המתלווים לתסמונת קדם-ווסתית. 

ואמנם ישנם מחקרים סטטיסטיים שמצביעים על כך שנשים וולדניות חולות וחלשות יותר, ובספרות הרפואית המודרנית מדגישים מאוד עובדות אלו. אולם כל הסקרים הללו נעשו על נשים וולדניות מחברות פרימטיביות באסיה ובאפריקה, לעומת נשים שילדו פחות מחברות מפותחות באירופה ואמריקה. אבל אין סקרים על נשים וולדניות מהחברה היהודית הדתית. חוקרים ורופאים רבים טועים בזה, וחושבים שכל הוולדניות בהכרח גם פרימטיביות. אולם בחברה שלנו המצב הפוך: דווקא אשה שיולדת הרבה קשובה יותר למצב בריאותה, נמצאת תחת מעקב רפואי משמעותי יותר, ויש סיכוי רב שכל בעיה רפואית תטופל בצורה טובה (תודה לרב יואל ולד"ר חנה ממשפחת קטן על עזרתם בעניין זה). 

כמדומה לי שקראתי פעם שגם הסיכון לחלות במחלות לב קטן יותר בקרב נשים וולדניות (אם יש מומחים שיודעים אחרת, נא העירו לי ואתקן). 

בנוסף לכך ראיתי מחקר לפיו אשה שלא זכתה להוליד ילד לעולם נמצאת בסיכון גבוה ב- 44 אחוז לסבול משבר בירך מעל גיל 65, לעומת נשים שילדו לפחות פעם אחת. עוד טוענים החוקרים, שעם כל לידה יורד הסיכון לסבול משברים בתשעה אחוזים (עפ"י מעריב כז ניסן תשס"ג).

ויהי רצון שימי הצומות יהפכו לנו לימי ששון ושמחה.

אור האמונה היהודית

נרות החנוכה מסמלים את אור האמונה היהודית, שמנעה מהייאוש להשתלט על חיינו בתקופות היסטוריות אפלות ● גם אם כל ידידינו יבקשו מאתנו להיות יצירתיים וגמישים, לא נוותר על הצדק שלנו ● האם מותר לחיילים להסתיר את כוונתם לסרב לפקודת פינוי יישובים

נרות מאופל

לא מקרה הוא שחג החנוכה חל באותה תקופה שבה החושך מגיע לשיאו. הלילות בתקופה זו הם הארוכים בשנה, והקור החורפי מתפשט על הארץ. ולא רק זה, אלא שגם הירח אינו מאיר בלילות חנוכה, הואיל ואלו הימים הסמוכים לראש חודש, שבהם הירח מתמעט והולך.

החושך מתפשט על הארץ, השמש שקעה ונעלמה, והלילה הארוך מטיל את צלו הקודר והקר. ובאותה השעה קמים יהודים ונרות בידם ומדליקים את נרות החנוכה. 

נרות החנוכה מסמלים את האמונה היהודית, אשר גם בתקופות החשוכות ביותר, עת אימפריות ענק שלטו באכזריות בעולם, לא נתנה לייאוש להשתלט על חיינו. לאור האמונה והתורה המשכנו ללמוד וללמד. ומעט מן האור שלנו הולך ודוחה הרבה מהחושך שלהם.

אין אמונה גדולה ועמוקה כאמונה הבוקעת מתוך החושך. אין גבורה נוראת-הוד מגבורתם של יהודים, שרואים איך העולם נשטף ברשע המגובה בדתות אליליות, רשע שהתמצית שלו מכוונת כנגדם, ובכל זאת נושאים הם את עיניהם לשמיים ומאמינים שהעולם הזה יתוקן לבסוף, ואף מוכנים למסור את נפשם על כך. 

את האמונה הזאת מבטאים ימי החנוכה, ואולי זו הסיבה הפנימית לכך שחג החנוכה זכה בקרב ישראל לכל-כך הרבה אהבה וחיבה, עד שכמעט ואין יהודי בארץ, ואפילו הוא רחוק מקיום הרבה מצוות, שאינו נוהג להדליק את נרות החנוכה.

בימים ההם בזמן הזה

כמו בימים ההם כך בזמן הזה, יסוד הכל הוא ביכולת להישאר איתנים באמונתנו כי העולם כולו נברא על ידי הקב"ה, והוא נתן את הארץ הזו לאבותינו ולנו וציווה אותנו ליישבה, ועל כך אין להוסיף ואין לגרוע. כמובן, נדרשת מעת לעת בחינה חוזרת באשר לדרך הגשמתה של מצוות יישוב הארץ, אולם משהתברר כי עמדתנו נכונה, לא נזוז ממנה. בסוף ננצח. וגם אם כל ידידינו יבקשו מאתנו להיות יותר יצירתיים וגמישים, נחזור ונאמר את האמת האחת, שכל הסכם מכל סוג שהוא עם שונאינו יוביל בהכרח ליותר טרור, וכל "הסכם שלום" עם רוצחים מושחתים יוליד מלחמה עקובה מדם.

וגם אם כל העולם יצעק מיליון פעמים כי אין לנו זכות על ארץ ישראל, לא נוותר על שעל ממנה. גם אם כל הצבועים למיניהם יטענו כנגד עמדתנו המוסרית – לא נוותר על הצדק שלנו. וגם אם נדמה שהעולם נשטף בדעות שווא עד שהאוזניים אטומות מלשמוע דברי טעם, לא נסכים לומר דברים אחרים כדי שיהיו ערבים יותר לאוזני שונאינו ויתקבלו יותר על לבב הנבערים מדעת מבני עמנו. אנו נמתין בסבלנות עד שתיווצר ההזדמנות לפרוץ ולהכריע את המציאות לטובה, ונרבה בתפילה שהכל יהיה בחסד וברחמים. בינתיים נתחזק מבפנים, נגדיל תורה ונאדירה, נכין תוכניות ארוכות טווח, נחזק את המשפחות והקהילות, ונעודד את המוכשרים מבינינו להיות מדענים, כלכלנים, תעשיינים ואישי חברה, כדי שבבוא היום יוכלו להביא תיקון למדינה ולעולם מתוך אורה של תורה. 

איסור עקירת מאחזים

שאלה: מה צריך להיות היחס ליוזמות מצד הממשלה לעקור מאחזים יהודיים מאדמת הקודש ביהודה ושומרון?

תשובה: צריך לדעת כי זהו דבר חמור מכל בחינה שהיא. יש בו הפרה בוטה של מצוות יישוב הארץ, ששקולה כנגד כל המצוות. עצם העלאתה של יוזמה כזו בפומבי כבר מעודדת את שונאינו וגורמת לשפיכות דמים. 

וכבר התפרסמה דעתם של גדולי הרבנים שאסור לשום אדם להשתתף באיסור חמור זה. בהקשר זה אצטט מדברי הרב הראשי לצה"ל ואח"כ לישראל, הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל. לאחר שפסק הרב גורן שאסור לחייל להשתתף בשום סוג של פינוי, הועלתה בגיליון רבני יש"ע מס' 14 שאלה נוספת בעניין. וזה לשון השאלה והתשובה:

שאלה: בזמן האחרון עורכים בצבא סדרות חינוך בנושא פינוי היישובים, וכל חייל נשאל: במידה ותקבל פקודה לפנות יישובים, האם תבצע אותה? והרבה חיילים עונים שלא יבצעו. ואז נציגי חיל חינוך מנסים לשכנע אותם שהם חייבים לבצע את הפקודה, ואף מאיימים ומודיעים להם שהעונש על סירוב פקודה הוא חמור, ונדמה שאף קידומם בצבא ייעצר אם יצהירו שלא יקיימו את הפקודה. האם החיילים חייבים לומר את כל האמת, ולהצהיר שלא יסכימו לפנות יישובים, או שמא מותר להם להסתיר את דעתם?

תשובה: על החיילים לשתוק ולא לענות על שאלות אלו, כי אסור להם לשקר ולומר שהם יצייתו לפקודה, שהרי "מדבר שקר תרחק". ולענות שהם יפרו את הפקודה גם כן אינם צריכים, כדי לא לעורר שנאה נגדם. לכן מוטב שישתקו ולא יענו עליה כלל, ויקיימו את מאמר חז"ל: "מלה בסלע שתיקה בשני סלעים".

אוסיף ואספר, כי מתחילה רצה הרב גורן להורות שהחיילים חייבים להכריז בפה מלא שיסרבו פקודה, כדי למחות בכל תוקף כנגד מחשבות של פינוי. אולם אחר ששמע כי הדבר עלול לפגוע בחיילים באופן אישי וקידומם עלול להיפגע, אמר שמן הדין אין חובה להודיע שיסרבו, אבל מנגד גם ברור שבשום אופן אסור לחייל לומר שיסכים לעשות איסור תורה ולפנות אנשים או מבנים מיישוב בארץ ישראל.

מקום הדלקת נרות בפתח או בחלון

שאלה: היכן עדיף להדליק נרות חנוכה, האם מצד שמאל של הפתח למרות שהפתח נמצא במקום מוסתר שהעוברים ושבים ברחוב אינם יכולים לראותו, או שעדיף להדליק את הנרות ליד החלון, במקום שכל העוברים ושבים ברחוב יראו את הנרות.

תשובה: בשני המקומות יוצאים ידי חובה, ואף אם ידליקו את הנרות על השולחן באמצע הבית יוצאים בזה ידי חובה. אלא שהשאלה היכן עדיף להדליק את הנרות.

ויש בזה דעות שונות. יש אומרים שעדיף להדליק במקום שתקנו חכמים מלכתחילה, היינו בצד שמאל של הפתח מבחוץ, כדי שהמזוזה תהיה מימין והחנוכייה משמאל ויהיה מוקף במצוות. ולכתחילה יניחם בגובה שבין שלושה טפחים לעשרה טפחים (בין 24 ל- 80 ס"מ), שאם היה מניחם למטה מ-24 ס"מ אין הם ניכרים, ואם למעלה מ-80 ס"מ לא ברור אם הדליקום למצווה או כדי להאיר.

ויש אומרים שהעיקר הוא לפרסם את הנס, שכל תקנת חכמים להדליק ליד הפתח מבחוץ הוא כדי שכל העוברים ושבים יראו את הנרות, ואם כן במקום שהפתח מוסתר, עדיף להדליק על אדן החלון במקום שיותר אנשים יראו את הנרות. ולמרות שאדן החלון גבוה מ-80 ס"מ, בכל זאת עדיף להדליק עליו, כדי שהעוברים והשבים ברחוב יראו הנרות.

ואם נוהגים במשפחה שכל הבנים מדליקים, טוב שאחד ידליק על אדן החלון ואחד בפתח הבית.

מקום הדלקת נרות לגרים בקומות גבוהות

שאלה: הגר בקומה רביעית מעל לגובה של עשרים אמה, שאמרו חכמים שהמדליק בגובה זה אינו יוצא ידי חובה, היכן עדיף שידליק נרות; האם ליד הפתח של הדירה הפונה לחדר המדרגות, או בפתח הבניין, או על אדן החלון של ביתו?

תשובה: ישנה מחלוקת אם המדליק בפתח הבניין המשותף יוצא ידי חובה, אבל המדליק בפתח דירתו בוודאי יוצא ידי חובה (אמנם יש סוברים שאינו נחשב כמי שמדליק בפתח, מפני שהיה צריך להדליק בפתח הבניין). ואע"פ כן נראה שעדיף להדליק על אדן החלון הפונה לרשות הרבים. ואף שמצד הדין המדליק מעל גובה עשרים אמה (9.60 מטר) אינו יוצא ידי חובה, זהו דווקא כאשר הדליק על עמוד באמצע חצרו, אבל אם הוא מדליק בתוך ביתו, כשגובה החנוכייה כמטר וחצי מהרצפה, ודאי יוצא ידי חובתו. וכיוון שאנשים רגילים להסתכל לחלונות הבתים, על ידי שידליק בחלונו יתפרסם הנס יותר. 

ואם נוהגים במשפחתם שכל הבנים מדליקים, טוב שאחד ידליק על אדן החלון ואחד בפתח הבית.

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד