הכישלון החינוכי וסיבותיו

בעבר העם היהודי כיבד את הלמדנות, והשיג תוצאות גם בתנאים קשים ● ההורים של היום מקרינים לבניהם שהתענוגות והבילויים הם העיקר ● השתלת איברים: הרבנות התאמצה להתיר, אך הממסד הרפואי התעקש על כבודו ● כיום ניתן להתנות תרומת איברים בהסכמת איש דת המקובל על המשפחה

משבר החינוך

בשבוע האחרון התפרסמו תוצאות מבדק השוואתי של מצב החינוך במדינת ישראל לעומת המדינות המפותחות. התוצאות היו גרועות. רמת הישגיהם של התלמידים הולכת ויורדת ביחס לארצות המפותחות. הפרשנים הידועים בכלי התקשורת התעסקו כדרכם בדברים הלא חשובים. רובם העדיפו להתמקד בקיצוץ הצפוי בתקציב החינוך, בלי להתאמץ לנתח את שורשי הבעיה. הרי הקיצוצים עדיין לא התבצעו, ותוצאות המבדקים שיקפו את השנה הקודמת. יתר על כן, תקציב החינוך במדינת ישראל גבוה יחסית לרוב מדינות המערב. הבעייה היא ערכית-חברתית, ואינה קשורה כלל לתקציב. 

דורות על גבי דורות הציב העם היהודי בראש שאיפותיו את הלמדנות. הלמדן היה המכובד בחברה. עשירים ראו לעצמם זכות גדולה להתחתן עם הלמדן, אפילו היה יתום או בעל מום. החינוך היהודי מעולם לא התבסס על בית הספר בלבד, אלא בראש ובראשונה על המשפחה, שהתייחסה לחינוך וללימוד כאל הדבר החשוב מכל. גם מרבית החילונים בדור הראשון נשארו עדיין עם היחס המכובד ללימודים. עכשיו, בדור השלישי, הערכים התהפכו.

כאשר השאיפה היא לבלות, לקנות בגדים, לנסוע לחו"ל, לצלול בים, לאכול במסעדות גורמה, לרקוד כל הלילה, לחזור לפנות בוקר שיכורים – אין פלא שרוב הנוער מעדיף את הטלוויזיה, הסרטים, השתייה החריפה, הריקודים, הבילויים וההפקרות, ולא את הלימודים. 

הורים שחיים בהפקרות, מנבלים את פיהם, מתלבשים בגסות, מעשנים בשרשרת, שותים בירות וקפה ומבזבזים את זמנם בבילויים ושטויות, אינם יכולים לצפות שהילד שלהם יהיה צנוע, הגון, מלומד ומחונך. הרי הילד שלהם מתנהג כמותם. הורים שמתחצפים כלפי טובים וחכמים מהם וצוחקים מבדיחות שמבזות כל יקר וקדוש, מתפלאים אח"כ שהילד מתחצף להורים ומורים ואינו מקבל סמכות, ועוד מעיזים להתגולל על המדינה שלא מתקצבת את "החינוך".

בעבר, מלמדי התורה היו עניים. בתוך ביתו של המלמד דרדקי התאספו הילדים, והוא היה מלמדם מהבוקר ועד הערב. אותה "כיתת לימוד" היתה גם חדר שינה של משפחת המלמד, גם מטבח וגם חדר ילדים. באמצע היו יושבים הילדים ולומדים תורה מפי המלמד, ובצד היתה אשתו תופרת, מבשלת, ומטפלת בילדיה הקטנים. לעיתים גם העז והתרנגולת נכנסו לאותו החדר להתחמם מעט או לאכול את שיירי המאכלים… ובתוך כל זה למדו ויצאו גאונים וצדיקים, עדיני נפש. תנאים חיצוניים לא היו, אבל היה יחס של כבוד ללימוד.


האם מותר להשתיל איבר ממת בגופו של חי

כעיקרון, אסור ליטול איבר מגופו של מת מפני שלושה איסורים: א) אסור ליהנות מגוף המת. ב) אסור לבזות את המת. ג) מצווה לקבור את המת, וכל הנוטל ממנו איבר מבטל את מצוות הקבורה באותו איבר.

לפיכך יש מי שסובר שאסור להשתיל איבר ממת כדי להציל אדם חי, כיוון שהמת פטור מהמצוות, ואין מוטל עליו לוותר על איבר מגופו כדי להציל אדם חי (בניין ציון). אולם דעת רוב הפוסקים שלצורך הצלת נפשות מותר ליטול איבר מהמת, שפיקוח נפש דוחה את המצוות של כבוד המת וקבורתו (נודע ביהודה, חתם סופר, חזון איש ועוד רבים). 

למעשה, אף שיש אוסרים, כיוון שהדבר נוגע להצלת נפשות כתב הרב גורן זצ"ל שמצווה לנהוג כדעת רוב הפוסקים. 

השתלת לב וכבד לאחר מוות מוחי

השתלת לב וכבד אפשרית כאשר האברים הללו ניטלו מאדם שמוחו מת וליבו עדיין פועם. אם נמתין 
עד שגם ליבו יפסיק לפעום – הכבד והלב יינזקו, וכבר לא יהיו ראויים להשתלה.

השאלה האם מוות מוחי נחשב מוות לפי ההלכה. מוות מוחי הוא מצב שבו כל המוח – כולל גזע המוח – מת, אינו מתפקד ואינו מגיב לשום גירוי, אין בו זרימת דם, והוא אף מתחיל להירקב, ואין יותר שום אפשרות שאדם כזה יחזור לנשום באופן עצמאי.

מחלוקת הפוסקים

להלכה נפסק שהמוות נקבע לפי הנשימה (יומא פה, א; רמב"ם שבת ב, יט; שו"ע או"ח שכט, ד). וכיוון שהנשימה תלויה במוח, לדעת רבים מוות מוחי נחשב מוות, ומותר ליטול ממנו איברים להשתלה (הרב גורן, הרב ישראלי, וכן העידו בשם הרב פיינשטיין). לעומתם יש סוברים שכל זמן שהלב פועם האדם נחשב עדיין חי. ואף שחז"ל תלו את החיים בנשימה התלויה במוח, זה רק כאשר לא היה ברור אם הלב פועם, אבל כאשר הלב פועם האדם נחשב חי, והנוטל ממנו איברים להשתלה נחשב כרוצח אותו (הרב ולדנברג, הרב ואזנר).

גם הרב אויערבאך זצ"ל אסר, ואף שהעיקר לדעתו שהמוח קובע את המוות – מכל מקום חשש שמא כלי המדידה של הרופאים אינם מדויקים דיים, וייתכן שעל סמך בדיקותיהם יגיעו למסקנה שהמוח מת לחלוטין, ואילו באמת חלקו עדיין נותר חי (פניני הלכה ח"ג עמודים 254-259).

פסיקת הרב שפירא והרב אליהו

בעת כהונתם כרבנים ראשיים, הועלתה לפני מועצת הרבנות הראשית בראשות הרב הגאון אברהם שפירא שליט"א והרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א, שאלת השתלת הלב והכבד. הרבנים נכנסו לעובי הקורה וב"כוחא דהיתרא" הכריעו להקל כי אחר מוות מוחי מותר ליטול מן המת איברים להשתלה.

אחת ההוכחות לכך הובאה מדין המשנה (אהלות א, ו) לפיו אדם שראשו נכרת נחשב מת למרות שגופו מפרכס. והתברר שאם יכרתו ראש של בהמה ויחברו אותה למכשירי החייאה, ליבה ימשיך לפעום. מכאן שפעימת הלב לאחר שהמוח מת אינה סימן חיים, אלא כמוה כפירכוס של מת שראשו נכרת. 

כדי למנוע כל ספק נקבעו תנאי בקרה קפדניים, שעל ידם אפשר יהיה לוודא בבירור שאכן המוח, כולל גזע המוח, מת. בין השאר נעזרו במחקריו ופיתוחיו של פרופ' חיים סומר, חוקר מוח ירא שמיים בעל שם עולמי. עוד הוחלט כי רק לאחר אישור של צוות ובו שני רופאים ורב יקבע מוות המוח. הוחלט בתחילה להפעיל ועדה כזו בבית החולים 'הדסה' בלבד. 

יש לציין כי עמדת הרבנות לחייב שיתוף רב או מומחה ירא שמיים בצוות קביעת המוות לא נבעה מהתעקשות או מרצון להתערב בעבודת הרופאים, אלא מחשש מבוסס, שישנם רופאים שעמדתם האתית גורסת כי גם לפני מוות מוחי מוחלט, כגון במצב המוגדר כצמח או גוסס בשעותיו האחרונות, מותר ליטול את איבריו החיוניים, כי ממילא אין יותר סיכוי שיחיה. ואף שעמדה זו אולי נובעת מכוונות טובות – על פי ההלכה היא רצח.

עמדת הממסד הרפואי

למרבה הצער, מסיבות פוליטיות התלויות בממסד הרפואי, חלק מדרישות הרבנות לא התמלאו. 
כלומר, עד שהרבנות נכנסה לעובי הקורה, והתירה בתנאים מסוימים את נטילת הלב והכבד מאדם שעבר מוות מוחי, טענו הרופאים בלהט רב שמדובר בפיקוח נפש ממש, ושהרבנים אינם עושים דבר כדי להציל נפשות. אולם אחר שהוחלט להתיר על ידי וועדה שבתוכה ישב רב אחד, עמד הממסד הרפואי על רגליו ואמר עד כאן! כבודם של הרופאים יקר מהכל, ולמענו מוטב שהדתיים לא יתרמו איברים, ובלבד שלא יוטל ספק בכך שהרופאים ורק הם יחליטו על הכל בבתי החולים. וכך אפילו בבית החולים 'הדסה' לא הוקמה הוועדה האמורה.

הלכה למעשה

לפיכך, על פי התייעצות עם רבנים ומומחים, כתבתי בשנת תשנ"ה בספרי פניני הלכה (ח"ג ע' 260-261) שאין לחתום על כרטיס המאשר מראש תרומת איברים. "ובמקרה שבית-החולים פנה אל משפחת ההרוג וביקש מהם כי יסכימו שייטלו מגופת יקירם איברים כדי להציל חיי אחרים, באופן עקרוני ישנה מצווה לתרום, אולם כדי לוודא שהתרומה תיעשה כהלכה, יש להתייעץ עם רב המבין בתחום הרפואה". סיימתי בתקווה "שבעתיד ייווצר אמון רב יותר בין פוסקי ההלכה ואנשי הרפואה, ואזי תהיה מצווה לחתום על כרטיס התרומה".

השינוי במהדורת תשס"ב

במשך השנים הממסד הרפואי ריכך מעט את עמדתו, וצירף לכרטיס התרומה אפשרות להתנותה בהסכמת איש דת המקובל על בני המשפחה. על פי התייעצות עם הרב ד"ר מרדכי הלפרין, הוספתי בהדפסות משנת תשס"ב: "דברים אלו היו נכונים עד שנת תשס"ב, אולם לאחרונה נתבשרנו ששונו הנהלים, וישנה אפשרות כיום להוסיף סעיף בכרטיס התורם, שבו כתוב כי התרומה 'בתנאי שאיש דת לפי בחירת המשפחה יאשר את התרומה לאחר מותי'. על כרטיס כזה מצווה לחתום. וזאת בתנאי שהחותם יודע שהוא יכול לסמוך על בני משפחתו שבמקרה וחס וחלילה יצטרכו לאשר את תרומתו אכן ידעו לדרוש פיקוח הלכתי ראוי".

ועדיין יש להצטער, שכל החוששים שמא בני משפחתם לא ידעו כיצד לנהוג, וייתכן שאלו הרוב, אינם יכולים לחתום על הכרטיס. וזאת משום ההתעקשות שלא לקבל את החלטת מועצת הרבנות הראשית.

הפתרון התורני

הדיווחים על התאבדויות על רקע כלכלי נעלמו מיד לאחר העברת התקציב ● מי אשם בכך שאין פתרון לבעיית מסורבות הגט? ● הספינה טובעת? לא למהר להשליך לים דווקא את התפילין ● האדמו"ר רבי פנחס מנחם אלתר מגור: הרבי מלובביץ' צדק שבעקבות הנסיגה מסיני תבוא נסיגה מיש"ע שתעלה בנפשות

על מניפולציות תקשורתיות

לפני כחודשיים, לאחר שהתפרסמו כתבות על אנשים שהתאבדו עקב בעיות כלכליות, פנו אלי כמה אנשים ושאלו מדוע הרבנים אינם מתייחסים לבעיית ההתאבדויות עקב המשבר הכלכלי. 
עניתי להם שכדי לבחון האם יש כאן באמת תופעה חדשה של התאבדויות יש להמתין עד לסיום הדיונים על התקציב. אם אכן "התופעה החדשה" תימשך יהיה ראוי להתייחס אליה. ככלל, אנשים רבים סובלים מבעיות כלכליות קשות ואינם נשברים, ממשיכים לחנך את ילדיהם, ממשיכים אפילו לחייך, ועושים כל מאמץ לצאת למרחב.

לעצמי חשבתי שמן הסתם תופעת ההתאבדויות לא התרחבה לאחרונה, וגם אם קרה שבדיוק בעת הדיונים על התקציב מספר אנשים החליטו להתאבד – החלטתם לא נבעה מהקיצוצים התקציביים הצפויים, אלא מבעיות אישיות מורכבות, והעיסוק הפומבי ב"תופעת ההתאבדויות" נתן אולי דחיפה נוספת למעשיהם. כפי הנראה, היו גורמים אינטרסנטיים בזירה הציבורית, כמו האופוזיציה, ההסתדרות או מחלקות הרווחה, שרצו לתת לסיפורים הללו חשיפת יתר, כדי לקדם את מטרותיהם בעת דיוני התקציב. 

עברו חודשיים, הדיונים על התקציב הסתיימו, והנה אין יותר סיפורים על התאבדויות בראש מהדורות החדשות ובעמודים הראשונים של העיתונים. 

שלושה לקחים

שלושה דברים אפשר ללמוד מכך. ראשית, קשה מאוד לסמוך על ה'תשקורת', ומניסיון העבר למדנו שאסור לקבל את דבריהם ללא חשדנות וביקורתיות. 

שנית, שאין לאישי ה'תשקורת' אחריות. תיאור "תופעת ההתאבדויות" עם היחס הסלחני כלפיה, ומנגד – האשמת הרשויות, גורם (כפי שהוכח במחקרים בעולם) לאנשים נוספים לבחור בדרך הרעה הזו, שאין בה לא פתרון ולא נחמה.

שלישית, אין מן הראוי שרבנים ירקדו לפי חלילם של אישי ה'תשקורת', אלא על הרבנים להתייחס למציאות כפי שהיא באמת. אם רבנים ייגררו אחר המניפולציות התקשורתיות למיניהן, גם אם ינסו לומר דברי תורה, הם עלולים בלי משים לסייע בעקיפין לביסוסה של תרבות השקר והמניפולציות ולשבש את הדיון הציבורי. 

מסורבות גט

בשנים האחרונות הועלתה על סדר היום בעיה קשה: בעלים שעל פי החלטת בית הדין חייבים לתת גט לנשותיהם מסרבים ליתנו ומעגנים במשך שנים את בנות זוגם. צערן של הנשים נורא, שנותיהן הטובות הולכות לאיבוד. 

בהלכה יש לכך פתרון פשוט – "מכים אותו עד שיאמר רוצה אני". אין אדם שיעמוד במכות בלא גבול. גם אם יצליח לשרוד יממה, שבוע לא יצליח… 

אלא שחוק המדינה אוסר להשתמש בעונשי גוף. גם במקרים חריגים כאלה, בית המשפט לא התיר את השימוש בעונשי גוף. וכך הבעלים הסרבנים עומדים במריים. 

הלוחמים בדת ובמסורת מנצלים כמובן מציאות טרגית זו לניגוחה של היהדות והרבנים. אולם גם מקרב שומרי המצוות הועלו לאחרונה הצעות חדשות, לפיהן יוכל בית הדין להפקיע את הנישואין מעיקרם, ועל ידי כך לפתור את האישה מהצורך לקבל גט. מבחינה הלכתית הדבר קשה מאוד, ואף שהצעה זו הועלתה בדורות האחרונים מספר פעמים, בארץ ובחו"ל, לא נמצא אף פוסק גדול שהסכים לכך. 

והקשה מכל הוא, מדוע הטענות מופנות כלפי בתי הדין? מדוע רק בית הדין מואשם בחוסר רגישות? הלא היה ניתן בנקל לפתור את רוב הבעיות על ידי השימוש באמצעי המקובל בהלכה מדורי דורות במקרים קיצוניים כאלה, ומדוע שהביקורת לא תופנה בראש ובראשונה כלפי החוק שאינו מאפשר זאת?

משל הספינה

ישנו משל מפורסם על ספינה שעומדת לטבוע, ומוכרחים לזרוק לים כמה שיותר חפצים כדי להקל מעליה. יש כאלה שמיד רצים וזורקים את התפילין ושאר תשמישי הקדושה, וטוענים שמדובר בפיקוח נפש. אלא שגם במצב של פיקוח נפש לא צריך לזרוק תחילה את התפילין, אפשר לזרוק קודם את הנעליים, את הסכו"ם וכדומה. כאשר הדבר הראשון שזורקים לים הוא התפילין, סימן הוא שלא רק החשש לפיקוח נפש הוא המניע, אלא גם ויותר מכך – הרצון להיפטר מהתפילין.

גם כאן, יש לחשוד במי שקופץ להאשים תחילה את בתי הדין, שלא רק נאקת המסורבות עומדות לנגד עיניו. 

שאלת הגיור ההמוני

כיוצא בזה, בשנים האחרונות יש טוענים כלפי הרבנים שהם מקשים על הגרים להתגייר. ישנם מאות אלפי עולים מבריה"מ לשעבר שאינם יהודים, והרבנים, כך נטען, מסרבים לגיירם.

למעשה, רובם המוחלט של העולים הגויים אינם מעונינים להתגייר. אלה הבאים לבתי הדין המיוחדים לגיור מתקבלים בסבר פנים יפות. יתכן שהיו מקרים בודדים שגרים התקבלו בצורה לא נאותה, אבל ללא ספק אלו מקרים יוצאים מהכלל. הכלל הוא שרבני ישראל מקרבים באהבה את הרוצים בכנות להצטרף לעם היהודי על פי כללי הלכות גיור. 

ושוב, גם כאן חוזרים גורמים מסוימים ותוקפים את בתי הדין. אלא שבמקום לתקוף את בתי הדין שאינם פותרים את הבעיה, היה ראוי לתקוף תחילה ובעיקר את אלו שיוצרים את הבעיה, כלומר את שליחי העלייה של הסוכנות ואת הממונים עליהם, שמעודדים גויים לבוא ארצה.

מן הראוי היה לארגן תביעה ציבורית רחבה לשינוי מדיניות העלייה. תביעה זו צריכה לבוא מכל המפלגות שמסורת ישראל ועתידה היהודי של מדינת ישראל חשובים להם, כשבראשם יש לקוות שתעמוד תנועת הליכוד. אם לאחר תביעה כזו ראשי הסוכנות היהודית לא ישנו את עמדתם, עליהם לשאת באחריות אישית למצב הבלתי נסבל של שמונים אחוז עולים שאינם יהודים.

תנאי הגיור

שני תנאים צריכים להתמלא כדי שבית הדין יסכים לקבל את הגר. תנאי ראשון – רצון להצטרף לעם היהודי לטוב ולמוטב. תנאי שני – רצון לקבל את עול התורה והמצוות. 

אלא שאם ילמדו מתחילה את הגר את כל מצוות התורה, גם הצדיקים שבגרים יירתעו לאחוריהם ויפחדו לקבל על עצמם את העול הגדול של המצוות. כי מה שהילד היהודי לומד במשך שנים בבית הוריו ואצל מוריו, הגר צריך ללמוד תוך כמה חודשים עד שנה. על כן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רסב, ב), שמלמדים אותו רק "מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות" ו"אין מרבין עליו ואין מדקדקים עליו". וכפי שבאר הש"ך (רסב, ד): "אין להודיעו כל הדקדוקים והחומרות שיש באיסור חלב ואיסור שבת".

בפועל נהגו ללמד את כללי המצוות השכיחות: שבת, כשרות, טהרת המשפחה, תפילה, ברכות וחגים. אבל אין מלמדים אותם את כל פרטיהם. (בספרי 'פניני הלכה' ח"ב הלכות גרים נתבארה סוגיה זו בהרחבה).

ביקור אצל הרבי מגור

בימים הנוראים של שלטון ממשלת רבין, כמדומה לי באלול תשנ"ה, הגענו משלחת של שלושה רבנים מיש"ע אל האדמו"ר מגור דאז, רבי פנחס מנחם אלתר זצ"ל בעל ה"פני מנחם", כדי לספר לו על המצב ביש"ע ולבקש את עזרתו.

היה שם הרב גדעון פרל רב היישוב אלון שבות, הרב אליקים לבנון רב הישוב והישיבה באלון מורה, ואנוכי.
בתוך השיחה התברר שהרב אליקים לבנון קרוי על שם סבו מצד אמו, רבי אליקים געציל קורלנסקי, שהיה בעל תוקע אצל אבי הרבי, האדמו"ר רבי אברהם מרדכי זצ"ל בעל ה"אמרי אמת".

לעצם העניין, הרבי תמך בעמדתנו וגם לדעתו תהליך אוסלו מסוכן ושלילי, ואמר שיסייע במה שיוכל, אבל להשתתף במחאות אמר שממילא לא יועיל שהחסידים יפגינו על כך מסיבות ידועות, ולכן חבל לבטל תורה. אח"כ התברר לנו שבעידודו של האדמו"ר חברי בית הדין של גור הלכו אצל הרב עובדיה יוסף, לשכנעו ולבקשו לפרוש ממשלת רבין ולהתנגד להסכמי אוסלו.

בתוך הדברים סיפר לנו הרבי על דיון שהיה לו עם הרבי של חב"ד, האדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, על הנסיגה מסיני. ולאחר מעשה התברר, כך אמר, שהוא צדק ואני צדקתי. אני צדקתי כשסברתי שההסכם עם מצרים יחזיק מעמד ולא תפרוץ מלחמה בעקבות הנסיגה מסיני. והוא צדק בטענתו שהנסיגה בסיני תגרום להמשך נסיגות ביש"ע, ומזה כבר תהיה סכנת נפשות ממשית ליהודים. גם סיפר שהרב עוזי קלכהיים זצ"ל (מתלמידי מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל) דיבר על זה עמו בלהט רב ובנוסח דומה לפני שנים.

לאחר הביקור ספרו לנו חסידים המקושרים לרבי שדברינו נגעו לליבו. בכלל, בהנהגתו היה האדמו"ר דואג מאוד לכלל ישראל, וכל מעשיה הרעים של ממשלת רבין ופרס הכאיבו מאוד לליבו. חצי שנה לאחר מכן, בט"ז אדר תשנ"ו, בימי הפיגועים הקשים, נסתלק הרבי לגנזי מרומים. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

חטא המרגלים של ימינו –

מדוע דימו חז"ל את היושב בחו"ל לעובד עבודה זרה ● רק בארץ ישראל מתגלה מלכות ה' בכל תחומי החיים ● שורש חטא המרגלים: העדפת עבודת ה' רוחנית צרופה על עבודת ה' של ארץ ישראל המשלבת קודש וחול ● מי שאינו מאמין בצור ישראל תמיד יחשוב שאין לנו כוח לכבוש את הארץ, כמו המרגלים ●

הקושיות על מעלת ארץ ישראל

אמרו חכמים (כתובות קי, ב): "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה". ועוד אמרו שם: "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה".
ורבים שואלים, מדוע החשיבו חכמינו כל כך את ישיבת ארץ ישראל? ידוע שיש מצווה מהתורה ליישב את הארץ, אבל שזו תהיה חשובה כל כך, עד שמי שגר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה – זהו דבר שקשה להבין.

אמונת הייחוד מתגלה בארץ

אלא שיסוד אמונת ישראל הוא תפישת האחדות. הקב"ה ברא את כל העולם, על צדדיו הרוחניים והגשמיים. בחוץ לארץ אפשר לעבוד את ה' בצדדים הרוחניים, אבל הצדדים הגשמיים אינם מתחברים כל כך לעבודת ה'. ארץ ישראל נבראה במיוחד כדי שאפשר יהיה לגלות בה את דבר ה' – ולמרות שהיא ארץ גשמית היא קדושה – ומתוך כך תתפשט אח"כ הקדושה לכל העולם. ועד הגאולה השלמה, ישנה טומאה בחוץ לארץ. ולכן, בסגנון עבודת ה' שבחוץ לארץ יש התנגשות בין עולם הרוח לעולם החומר, ואין אפשרות לקיים את התורה ומצוותיה כראוי בלי ניכור מסוים כלפי עולם החומר.

ויש בזה חסרון גדול, וכפי שכתב מרן הרב קוק זצ"ל: "הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עם ישראל, הוא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה…" (אורות התחיה כח). 

וזהו שאמרו חכמים שכל הדר בחוץ לארץ דומה כעובד עבודה זרה, מפני שהוא אומר כביכול שהקב"ה מתגלה בעולם הרוח בלבד, ואילו הטבע והחומר מנוכר לעבודתו. וזוהי תפישת העבודה זרה, שכאילו ישנן שתי רשויות. אבל אנחנו מאמינים בה' אחד, ואת האמונה האחדותית אפשר לגלות אך ורק בארץ ישראל. כאן גם בעבודת האדמה יש מצווה. כאן גם בפיתוח התעשייה והמסחר יש מצווה (חת"ס סוכה לו). ועל כן הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, והוא מגלה שמלוא כל הארץ כבודו.

חטא המרגלים

כידוע, המרגלים היו אנשים חשובים, "כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה" (במדבר יג, ג), ולבסוף חטאו והחטיאו. ויש לברר מה היה יסוד טעותם, שבעטיו ירדו ונפלו, עד שלבסוף גרמו חורבן לדורות. שכידוע, אילולי חטא המרגלים, היה משה נכנס עם ישראל לארץ ובונה את בית המקדש, ולא היו יורדים ישראל לגלות. 

המרגלים חשבו שחיי המדבר מקודשים ונעלים יותר, מפני שאין עוסקים בהם בענייני המעשה והחומר. במדבר לא צריך לנטוע, לזרוע ולקצור. לא צריך לעסוק בבניין המלכות ומוסדות השלטון על כל מרכיביו. לא צריך לעסוק בייצור ובחרושת, הבגדים הרי אינם מתבלים, וכך אפשר להמשיך לחיות כבחורי ישיבה כל החיים. אבל באמת קידוש ה' השלם הוא כאשר העניין האלוקי מתגלה בכל רבדי החיים, הרוחניים והמעשיים. 

כעין זה כתב אדמו"ר הזקן (ליקוטי תורה שלח לח, ב), שלא רצו להיכנס לארץ ישראל, וטענו למה צריך לירד לעולם המעשה, הרי אפשר לקיים את "התורה והמצוות ברוחניות ולא בעשייה גשמית". "אך באמת היו מוטעים, שהעיקר הוא לעשותם בארץ דווקא. כמו שאמרו רז"ל (סוטה יד, א) כמה תפילות התפלל משה ליכנס לארץ ישראל. ושאלו: וכי לאכול מפירותיה היה צריך? אלא לקיים את המצוות התלויים בה". כי קיום המצוות בארץ הוא קידוש ה' הגדול ביותר, ולכן מתגלה ממנו אור גדול יותר מאשר בחיים הרוחניים בלבד.

פחד וחוסר אמונה

מתוך חסרון ההבנה בערכה של הארץ הגיעו גם לחטאם השני, הוא הפחד וחסרון הביטחון בה'. כביכול חשבו שהקב"ה מסוגל לעשות ניסים לצדיקים שחיים מעל העולם הזה, אבל לעם שחי בתוך העולם אין הקב"ה מסייע. ואולי כביכול ח"ו אינו מסוגל לסייע. 

מצוות יישוב הארץ היא מיוחדת במינה, שהיא משלבת בתוכה את השיקול האמוני עם השיקול הריאלי. איננו מחויבים לכבוש את הארץ כאשר אין בידינו כוח. אבל מי שאינו בא מתוך אמונה בצור ישראל, תמיד יחשוב שאין בידו כוח לכבוש את הארץ, והרי הוא נופל בחטא המרגלים.

קול התור

בספר הקדוש 'קול התור' מהגאון המקובל רבי הלל שקלובר, שארו ותלמידו של הגר"א, מובאים דברים יסודיים וחשובים מדברי הגאון מווילנא על מצוות יישוב הארץ ועל תהליך הגאולה.

ובפרק ה' באר את חטא המרגלים שמאסו בארץ חמדה וגרמו לבכייה לדורות, לחורבן בית המקדש וגלות ישראל. ולכן תיקון החטא תלוי בבניין ירושלים והמקדש. וכתב: "בעוונותינו הרבים, רבים הם החוטאים חטא גדול של 'וימאסו בארץ חמדה'. גם רבים מתופשי התורה לא ידעו ולא יבינו שנתפשו בחטא המרגלים. נסחפו בקליפת חטא המרגלים בכל מיני סברות כוזבות ותואנות שווא ומדוחים, גם מכסים את סברותיהם בדעה המופרכת שאין מצוות יישוב ארץ ישראל נוהגת בזמן הזה… המרגלים האלה רוצים להיות יותר גדולים מרבותינו תנאים ואמוראים שקבעו שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". וכדברי הרמב"ן והתוספות יום טוב, והשל"ה. "ומי לנו גדול בכל הדורות האחרונים כרבנו הגר"א, קדוש ישראל, אשר בדברים חוצבים להבות אש האיץ בתלמידיו לעלות לארץ ישראל ולעסוק בקיבוץ גלויות, והרבה לזרז את תלמידיו להחיש את קץ המגולה, לקרב קץ הגאולה על ידי יישוב ארץ ישראל. כמעט בכל יום דיבר אלינו רבנו ברתת והתרגשות, כי "בציון ובירושלים תהיה פלטה". ויש לציין כי דברי הגאון הללו נאמרו מאה חמישים שנה לפני השואה. (עיין לשונו ב'התקופה הגדולה' ע' תקלד-תקלה).

עתידים ליתן את הדין

בשנת תרצ"ג או תרצ"ד ביקר בארץ אחד מזקני ההוראה בקישינב, הרב משה הנשפרג. לפני שובו מרומניה בא בלווית הרב מטעפליק להיפרד ממרן הרב קוק.

הרב דיבר ברטט על העובדה המצערת שאין אנשי התורה מעודדים את הציבור החרדי בתפוצות לעלות לארץ ישראל. ואמר לו: תמסרו לכל הרבנים והצדיקים שהם עתידים ליתן את הדין. בא אליהם יהודי להתייעץ לאן להגר, ושולחים אותו לכל הרי החושך, רק לא לארץ ישראל. תאמר להם שהם יצטרכו למסור על כך דין וחשבון! (חיי הראיה ע' קצג). מקורות רבים לדברי מרן הרב, ומהם באור החיים הקדוש (ויקרא כה, כה).

כאז כן היום

המרגלים באו בטענות ביטחוניות, כי עם ישראל לא יצליח לכבוש את הארץ. "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג, לא). הם הסיתו את כל העדה להתלונן על משה ואהרון, שכביכול מסכנים את כל העדה, ועלולים לגרום להם למות במלחמה על כיבוש הארץ, וכה אמרו: "ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב, נשינו וטפינו יהיו לבז, הלא טוב לנו שוב מצרימה" (שם יד, ג). 

ולבסוף כל הריאליסטים הללו נפלו מתים במדבר, ונתעכב עם ישראל מלהיכנס לארץ ארבעים שנה, ואף משה רבנו לא זכה עקב כך להיכנס לארץ ולייסד את ממלכת ישראל על פי התורה, באופן שלא תימוט יותר לעולם. 

גם היום התברר, כי אלו שטענו על פי שיקולים ביטחוניים, כלכליים וחברתיים, שוויתורים בארצנו הקדושה יביאו לשלום ובטחון, לא רק שפגעו בקדושתה של ארץ חמדתנו, אלא אף סיכנו את שלומם וביטחונם של כל ישראל. שוב התברר שהבאים לעסוק בארץ ישראל בלא אמונה בצור ישראל, גם שיקוליהם הריאלים אינם נכונים.

שבח המתנחלים

לעומתם, המתנחלים בירושלים וביש"ע ובכל רחבי הארץ במסירות נפש, הם ממתיקים את הייסורים, ובזכותם יבוא ביטחון ושלום, וכדברי קול התור בסוף פרק חמישי, שעל ידי הרחבת היישוב – "הרחיבי מקום אהלך", "ימין ושמאל תפרוצי" נזכה לברכת "זרעך גויים ירש". ועלי ידי "ערים נשמות יושיבו" נזכה לברכת "וברחמים גדולים אקבצך" (ישעיה נד).

ייסורי ארץ ישראל לעומת ייסורי הגלות

בשנת תרפ"ד כשחלה האדמו"ר מדרוהוביטש ר' חיים מאיר יחיאל שפירא זצ"ל, בא מרן הרב קוק זצ"ל לבקרו. פתח הרבי ואמר: החסידים שאלו אותי, מדוע אני מזרז לעלות מפולין לארץ ישראל, והלא יש כאן צרות שמכים יהודים? עניתי להם: בפולין מכים יהודים משום שהם שם יותר מדאי, ואילו בארץ ישראל מכים יהודים מפני שהם פה פחות מדאי.
נענה הרב ואמר: גם אותי שאלו שאלה זו, והשבתי שישנם שני מצבי חולי, מחלת התנוונות מחמת זקנה שכל אחד חושש מפניה, וחולי מחמת לידה שלמרות סכנתו הכל מעוניינים בו. 

הצרות שבחוץ לארץ הן מחלות זקנה והתנוונות, ואילו הצרות שבארץ ישראל – חבלי לידה הם… (חיי הראיה ע' קצב).

לתועלת הרבים

הודעה שקיבלתי מהיחידה הארצית לאכיפת חוק איסור הונאה בכשרות: "לשאלת רבים, ברצוננו להבהיר לציבור הרחב כי המסעדות הפועלות במתחם אתר 'מיני ישראל' ליד צומת לטרון, אינן נתונות להשגחת רבנות מקומית, למרות הפירסום שפורסם לאחרונה באתר האינטרנט, כביכול המזון שהמוגש הינו בהשגחת כשרות. ידע הציבור ויזהר!"

מעז יצא מתוק

ראש הממשלה מפנה עורפו למפעל ההתיישבות ביש"ע ● המתנחלים מופלים לרעה במס הכנסה לעומת תושבי שדרות והצפון ● מכל התקופות החשוכות בתהליך התחייה הלאומית יצאנו והתגברנו ● שיבת ציון היא קודם כל מעשה שמיים ● בקשת עזרה לקביעת זמני הבוקר בהלכה

על הצער והכאב

כל כך כואב ששום לקח לא נלמד. שוב תמורת הבל ורעות רוח מנהיגינו מפנים את ערפם למתנחלים, חלוצי דורנו. במקום להעלות על נס את מפעל ההתיישבות ביש"ע, ולהילחם באויבינו, מדברים על מסירת רגבים מאדמתנו הקדושה לידי שונאינו. וכל מה שנותר לתקשורת לברר הוא, כיצד המתנחלים יגיבו כשיבואו ח"ו להרוס ולהחריב את בתיהם. 

במשך שנים עסק אריק שרון בבניין ההתיישבות ביש"ע, והתריע תמיד כנגד כל כניעה לטרור. גם נגד ראשי ממשלה מן הימין שרצו לפגוע מעט בהתיישבות ביש"ע – אריק שרון נלחם. והנה עתה הוא עצמו מדבר על "ויתורים כואבים", ומתכנן לחתוך בבשר החי ולנתק יהודים מאדמתם. הרהורי ייאוש מרים מנקרים בחדרי הבטן: אם כך קרה לאריק שרון, על מי ממנהיגינו עוד נוכל לסמוך?

מאוד פוגע לראות איך הפך מאוהב ליריב. חשבנו שבאמת אהב אותנו, ועתה נדמה כי היינו מבחינתו חיילים נוחים למשחקיו הפוליטיים, קלפי מיקוח לצורכי משא ומתן. ואנחנו לא קלפי מיקוח, ולא חיילים של אף אחד, אלא בנים השבים הביתה לארץ אשר הנחיל ה' לאבותינו ולנו.

האפלייה המכוערת

תאמרו, אהבתו למתנחלים נשארה כפי שהיתה, ורק בלית ברירה, תחת הלחץ האמריקני הוא נאלץ לזנוח את עמדותיו. לא נכון! איך יכול ראש ממשלה להסכים כי לתושבי שדרות, שספגו כמה פגזי קסאם, תוענק הנחה של 25% במס הכנסה, ואילו לתושבי קטיף שקברו עשרות חלוצים יקרים, וחיים תחת הפגזות יום יומיות – אין כיום שום הנחה. איך אפשר שלתושבי איתמר שבשומרון ששכלו 15 מתנחלים אהובים אין שום הנחה, ואילו לתושבי הצפון מוענקת הנחה של 15%. אם צריך לקצץ בתקציב, אזי צריך לקצץ לכולם. אבל להפלות בין דם לדם הוא דבר מכוער ומשפיל מאין כמותו.

על הנחמה

כשנתבונן על תהליך ההתיישבות בארץ נראה כי לאורך כל הדרך היו משברים וירידות. לא התקדמנו בקו רצוף של עלייה. וכשהיינו למטה, בזמני משבר, נדמה היה שהכל אבוד. ואיך שהוא, על ידי מסובב הסיבות, יצאנו מן המשבר והתקדמנו. 

כך היה במשבר הנורא, דור אחר עליית תלמידי הגר"א, משנת ת"ר והלאה, כאשר נדמה היה כי חזונו של הגר"א נסתם. ואע"פ כן תלמידיו וצאצאיהם רבו והתבססו, והיוו בסיס ליישוב הישן בירושלים שהלך וגדל. 

כך היה בשלהי העלייה הראשונה, כשהשלטון התורכי הקשה את עולו, ופקידות הברון נטלה את החיוניןת ושמחת החיים מן החלוצים. ובכל זאת קמו המושבות ביהודה ובגליל והיוו יסוד ליישוב החדש. 
כך היה בשלהי העלייה השנייה, כשלפי עדות העולים כשמונים אחוז מהם לא הצליחו להשתקע בארץ וירדו ממנה, ואע"פ כן קמו הקיבוצים וכבשו את העמק. 

כך היה במלחמת העולם הראשונה, כאשר רוב תושבי תל אביב גורשו מבתיהם, ורעב קשה הכה ביישוב הישן והחדש. ובכל זאת אח"כ, עם הצהרת בלפור, התחדש המפעל ההתיישבותי ביתר שאת. 
כך היה בימי המאורעות, משנת תרפ"ט והלאה, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה (כפי שהערבים כינו אותה כבר אז), שגרמה למשבר במשק ובעלייה. ובכל זאת היישוב היהודי התגבר ומצא דרכים לחדש את מלאכת הבנייה התעשייה והחקלאות, ומעז יצא מתוק. 

כך היה בשנים האיומות של מלחמת העולם השנייה. משבר נורא, שלא היה כמותו, פקד את עמנו בגולה. ששה מיליון מיהודי אירופה נרצחו. המאגר העיקרי לעלייה ארצה הושמד, ובארץ היה נדמה שנסתם הגולל על חזון הציונות. בריטניה חידשה בסוף המלחמה את גזרות הספר הלבן, והכריזה שתוך עשר שנים תקום בארץ מדינה שאופייה ייקבע לפי המצב הדמוגרפי הנוכחי בארץ, כלומר ברוב ערבי מוצק, ומיעוט יהודי שאם לא יישחט על ידי הרוב, בודאי לא יוכל לחדש את העלייה וההתיישבות. חושך נורא כיסה את שמיה של היהדות והציונות. ושוב, תוך שנים ספורות, על ידי מלחמת הגבורה של המחתרות, התהפך הגלגל, קמה מדינת ישראל, ומיליון שרידי חרב מאירופה ומיליון פליטי ארצות האיסלאם התקבצו לארץ, בנו בה את ביתם, והפכו את מדינת ישראל למעצמה אזורית.

כך היה לפני מלחמת ששת הימים, כשפחד ומורך לב שלטו ברחוב, הירידה הייתה גדולה מהעלייה, משבר כלכלי פקד את המשק, ולא ראו קרן אור. אמרו אז ש"האחרון שיוצא מהארץ יכבה את האור". ושוב, תוך שבועות אחדים התהפך הגלגל, יצאנו למרחבי יש"ע, וכל העולם עמד בהשתאות נוכח דוד היהודי המכה ומנצח את גולית הערבי.

בשנת תשל"ד, ביום הכיפורים, פרצה לפתע מלחמה שתפשה את הציבור והממשלה בלתי מוכנים. ושוב נדמה היה לרבים שהמפעל הציוני עומד לפני חידלון, ושוב על ידי גבורת לוחמים ותושייתם נבלמה ההתקפה ויצאנו בניצחון מזהיר. אלו היו השנים הברוכות של גל העלייה הראשון מברית המועצות, והנחת היסודות להתיישבות ביש"ע.

גם בשנים הקשות של הסכמי קמפ דיויד, כשהממשלה נכשלה וויתרה על כל סיני, על מרחביו ואוצרות הנפט שבו, הרסה יישובים ועקרה את חבל ימית, בכל זאת, בחסדי שמיים מדינת ישראל בכללותה המשיכה להתחזק מבחינה כלכלית ודמוגרפית.

כך גם יהיה בעז"ה במשבר "חזון המדינה הפלשתינית", שלפי הנראה לעין הוא מתכון לאסון לאומי נורא. אע"פ כן היסודות הבריאים שבעם ישראל יתגברו בסופו של דבר ויהפכו את הצרה לרווחה.
הקושי הגדול, העצב שבלב, הוא על המחיר הכבד בדם ובדמים שעם ישראל יצטרך לשלם כדי לעבור אל השלב הבא של שגשוג ופריחה. מי ייתן ונתפכח לפני שיגיע מועד התשלום.

לכו חזו מפעלות ה'

בימי העצמאות היה מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל אומר את הפסוק: "לכו חזו מפעלות ה'" (תהלים מו, ט). והיה מדגיש כי כל שיבת ישראל לארצו אינו מפעל אנושי בלבד, אלא בראש ובראשונה פקודה אלוקית, שעתה הגיעה עת הפקידה. כנבואת יחזקאל (פרק לו) שהתנבא על אדמת ישראל, על ההרים והגאיות, על בניית הערים והיישובים החרבים, על קיבוץ הגלויות ועל הגידול הדמוגרפי. וזהו שאמר רבי אבא (סנהדרין צח, א): "אין לך קץ מגולה מזה", שנאמר (יחזקאל לו, ד-י): "כה אמר ה' אלקים, להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות, ולחורבות השוממות ולערים הנעזבות אשר היו לבז וללעג לשארית הגוים אשר מסביב… ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא. כי הנני אליכם ופניתי אליכם… והרביתי עליכם אדם, כל בית ישראל כולו, ונושבו הערים והחורבות תבננה". 

ככל שנתחזק יותר בהבנת תפקידנו, ביישוב הארץ, בלימוד התורה, בחינוך, בחסד ומשפט, כך נזכה להחיש את גאולתנו. וכפי שנמסר בשם הגר"א, בסוד הגאולה, שככל שנתחזק יותר ביישוב הארץ, בהגדלת היישובים גם בשעות המשבר, כך יתמתקו הייסורים, והחבלים, חבלי הגאולה, יבואו בנעימים (כמובא בקול התור).

זמן עמוד השחר ו"משיכיר"

בימים אלו הנני עסוק בלימוד סוגיית זמני היום. אימתי הוא בדיוק זמן עמוד השחר, שאז מתחיל להראות האור הראשון שבמזרח, ואפשר בשעת הדחק לקרוא קריאת שמע ולהתפלל. ואימתי מתפשט האור יותר, עד שאפשר להבחין בין תכלת ללבן, היינו בין גווני התכלת והלבן שבבגד. באותה שעה יכול אדם להכיר את חברו שאינו רגיל לראותו ממרחק של ד' אמות, ובה כבר אפשר לברך על הציצית והתפילין. 

והואיל ויש בסוגיה זו ספקות רבים, ברצוני לבקש את עזרת הרגילים להיות ערים בשעות אלו, כדי שידווחו אימתי ראו את האור הראשון שבמזרח.

בשבוע הקרוב לפי לוחות רבים צריכים לראות את האור הראשון שבמזרח בשעה 3.43 (אמנם לעניות דעתי אי אפשר לראות אז שום אור).

ולפי החשבון הנכון יותר לדעתי, בשעה 3.57 צריך להראות האור הראשון במזרח, ובשעה 4.07 צריך להראות יותר אור במזרח. (יש מחלוקת אימתי בדיוק עמוד השחר, באור הראשון או בהאיר המזרח, עיין בבאו"ה נח, ד, פט, א). 

גם לגבי זמן "משיכיר", יש דעות שונות, והוא צריך להיות בסביבות 4.35.

וזאת לדעת, רבים אינם מצליחים לראות את האור הראשון מפני שתאורת הבתים והרחובות גורמת לאישונים להצטמצם, והם אינם קולטים את השינוי הקלוש שמתרחש במזרח בעת עמוד השחר. 
ואע"פ כן אשמח לקבל דיווח גם מי שנוהג ברכב או נמצא במקום מואר. אבל מי שיכול לסייע לנו במיוחד, הוא מי שנמצא במקום חשוך. 

טלפון לדיווחים – רוני – 067-488262

לוחם על משמרת הקודש

מאחורי חזותו המלאכית של הרב המקובל מאיר יהודה גץ זצ"ל עומדת דמות לא שיגרתית של תלמיד חכם ארץ ישראלי שחיבר בין שמיים וארץ

נזדמן לידי הספר 'רב הכותל' בעריכת שמחה רז (הוצאת 'קול מבשר'), על מסכת חייו של הרב מאיר יהודה גץ. בספר דברים מופלאים על אישיותו הרבגונית של רב ומקובל, גיבור ואוהב ישראל.
הרב מאיר יהודה גץ נולד בתוניס בשנת תרפ"ד. בהיותו בן 18 הוסמך לרבנות. בן תשע עשרה התחתן, וכשהגיע לגיל עשרים ושתיים נתמנה לרב של קהילה קטנה בתוניס. שם שימש גם כחזן, שוחט, מוהל ועורך נישואין. כדי לקבל הכרה מטעם השלטונות לערוך נישואין וגיטין, למד משפטים בהתכתבות, וקיבל הסמכה כעורך דין ונוטריון.

עד הגיעו לאותה קהילה לא היה בה תלמוד תורה, וכשרצה להתחיל ללמד את הילדים, אמרו לו שאינם רוצים ללמוד.

שאלם הרב: אז מה אתם רוצים לעשות?
ענו לו: לשחק כדורגל.

"בסדר גמור" השיב הרב, "חכו לי מעט". רץ לביתו ושב לאחר כמה דקות כשהוא לבוש בגדי ספורט ואמר: "בואו נשחק יחדיו". הילדים התלהבו מהרב הצעיר, ולאחר המשחק הם כבר רצו ללמוד אתו תורה.

הרב גץ היה פעיל בתנועה הציונית, ובהשפעתו עלו משפחות רבות לארץ (אלה שלא עלו לארץ היגרו לצרפת, שם התרחקו מאוד מהדת, וכשבעים אחוז מבניהם ונכדיהם התבוללו). בעקבות המתיחות שהתעוררה עם הערבים, ובהשפעת התנועה הציונית, דאג הרב גץ שבני הנוער יתאמנו בנשק, כדי שיוכלו להגן על עצמם ועל בני ביתם בעת פרעות. 

בכל שיחה ושיעור כמעט היה הרב מדבר בשבח ארץ ישראל ובחשיבות העלייה לארץ. ואכן עלה בידו לשכנע רבים לעלות.

הנהגת הקהילה בכרם בן זמרה

בשנת תש"ט, בהיותו בן עשרים וחמש, עלה לארץ עם אשתו וארבעה ילדים. לאחר תקופה במעברה, נתבקש על ידי תנועת הפועל המזרחי לעלות להתיישבות בצפון הגליל, בכפר שננטש מתושביו הערבים, ולשמש בו "כמשרת בקודש" – רב, חזן, מוהל ושוחט. לאחר מכן שימש גם כמנהל בית הספר האזורי. לימים נקרא המקום כרם בן זמרה. 

תנאי החיים במושב היו קשים מאוד. רבים מהעולים לא הורגלו למלאכת החקלאות, והרב היה מחזקם ומעודדם על שזכו במצווה העצומה של יישוב הארץ. השפעתו הגיעה גם למושבים הסמוכים, עלמה ודלתון. אומרים שלא היו צריכים שם שוטרים ושופטים, כי הרב היה בורר ומכריע בכל הסכסוכים, והכל היו מקבלים את דעתו.

רבים מתושבי היישוב הגיעו ארצה כיהודים שאינם מקפידים על שמירת מצוות. בדרך אגב נקלעו ליישוב של הפועל המזרחי. בפיקחותו וחביבותו המיוחדת ידע הרב גץ לקרבם לתורה.

מתוך חזון של קיבוץ הגלויות, ביקש מהסוכנות שתביא למושב עולים מכל העדות. כולם היו מתפללים ביחד בכל ימות השנה. בראש השנה נחלקו לשני מניינים, והרב גץ שהיה בעל קול חזק וערב, ואף הכיר את כל הנוסחים על מנגינותיהם, היה ביום הראשון משמש כחזן ותוקע במניין האשכנזים וביום השני במניין הספרדים. 

כשראה שהמתיישבים באזור מזניחים את חצרותיהם, ביקש מהמורה לחקלאות להכין שתילים לילדים ולהדריכם כיצד לטפח את גינותיהם. מראה המושבים השתנה לבלי הכר.

חסד והכנסת אורחים

אחד עשר ילדים היו למשפחת גץ. בהיותה מטופלת בילדים רכים, היתה הרבנית אסתר עסוקה תמיד בבישול, אפייה וכביסה. למרות זאת ביתה היה פתוח לרווחה. מעדנים תוניסאיים ערבים לחיך גדשו את שולחנה, וכל הנכנס רעב לבית הרב יצא שבע. לכל דכפין בישלה: לטרקטוריסטים שעבדו בשדות, לקציני צבא שאכלו על שולחנם מדי יום, לתלמידים שהגיעו לאחר הלימודים ולחברי המושב שבאו להיוועץ ברב. ידוע היה באזור הצפון, שכל הזקוק לבית חם, לארוחה דשנה ולאוזן קשבת, עליו לפנות לבית הרב. 

פעם קנה שש כבשים ונתנם לרועה שיגדלם למענו. כששאלו הרועה לשם מה זקוק הרב לכבשים, ענה: "בני, המצב במושב קשה. האנשים חיים במחסור גדול. קניתי את הכבשים כדי שבכל חג נוכל לשחוט כבש ולבשלו ולשמח בו את כל תושבי הכפר". 

עם כל המעמסה שבטיפול במשפחתם מרובת הילדים, אימצו הרב והרבנית ילדים עזובים, חולי גוף ונפש. כמו כן שימש הבית כתחנת מעבר. ילדים באו לימים מספר עד אשר נמצא להם מקום קבע, או עד שנקלטו במסגרות לימודיות.

בבית המשפחה היה חדר לבנים וחדר לבנות. על פי מספר המיטות שהוצעו בלילה ידעו ילדי המשפחה אם בלילה יגיעו ילדים לביתם וכמה. וסימן נוסף היה נקוט בידם: על פי מספר הכריכים שהאם הכינה בלילה ליום המחרת, ידעו אם יתווספו באישון לילה עוד ילדים למשפחתם… 

צבא

היו שניסו לשכנעו להשתמט מהשרות הצבאי, שהרי רב הוא, תושב יישוב ספר ובעל משפחה ברוכת ילדים, כך שלפי כל הדעות ביכולתו לקבל פטור מהשרות.

אולם הוא רצה בכל מאודו לשרת בצבא ישראל. 

שרותו הצבאי אמנם היה קצר, אבל כיוון שזכה להערכה מצד מפקדיו, נשלח לקורס קצינים וסיימו בהצלחה מרובה. כשמצב הביטחון בצפון החל להתערער נתמנה הרב גץ למפקד החבל.
את היחס הזה לצבא השריש הרב גץ בקרב בניו, שכולם שרתו ביחידות קרביות. זכה הרב וגם נכדיו ממשיכים בדרכו ומשרתים ביחידות קרביות, ומהם שמשרתים היום ביחידות העילית המובחרות ביותר בצה"ל…

מלחמת ששת הימים

ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, הגיע בנו יאיר למצוות. בר המצווה נחוג במושב בן זמרה ברוב שמחה. 

באותו יום קיבלו צו גיוס תושבים רבים, וביניהם הרב, בנו אבנר, וחתנו ציון. בלילה ישב הרב עם בנו וחתנו ולמדו בצוותא בהלכות מלכים לרמב"ם על חובת היציאה למלחמה. אבנר מאורס היה, ואמור היה להתחתן מספר שבועות לאחר מכן. אמר לו אביו: "בני, אפילו חתן מתחת לחופתו יוצא למלחמת מצווה".

באותו בוקר הכינו את תרמילם, נפרדו בציפייה לישועות ולנחמות ופנו לדרכם ולקיום חובתם.
הרב שימש במלחמה כמפקד האזור, רץ ממושב למושב, בדק שהתושבים נמצאים במקום מוגן, פקד על החיילים באזור, עבד ללא לאות ימים רבים ללא שינה. אט אט החלו לזרום ידיעות על ניצחונות המלחמה: שחרור סיני, שחרור עזה, שחרור שכם, שחרור הגולן. והנה ביום השלישי הגיעה הידיעה על שחרור ירושלים.

השמחה הרקיעה שחקים, חלום הדורות התגשם. תוך כדי פעילות וריצה הספיק הרב עוד לכתוב שיר תהילה לבורא עולם. אולם כשתושבי כרם בן זמרה התאספו להרים כוסית לחיים ולהודות לבורא עולם, אמר הרב: כל עוד איני בטוח שכל ילדי המושב שבו בשלום הביתה – איני שותה".

אבנר

שבועות מספר לאחר מלחמת ששת הימים היה אמור אבנר לשאת לאשה את בחירת לבו. לפני כניסתו לקרבות על ירושלים, כתב גלויה לאביו: "אבא, אנחנו הולכים להילחם במקום שתשמח מאוד שהיינו שם". כיוון שהיה אסור לכתוב פרטים על הקרבות, רמז אבנר לאביו שהוא הולך להילחם על ירושלים עיר קדשנו ותפארתנו. חבריו סיפרו, שבתוך המולת ההכנות לקרב התפנה אבנר ללמוד בהלכות מלכים לרמב"ם.

כחבלן בחטיבת הצנחנים, נמנה אבנר על החיילים הראשונים שפילסו את הדרך בין הבונקרים המבוצרים וגדרות התיל לכיוון חומות העיר העתיקה. אש תופת ניתכה עליהם מכל עבר, אולם אבנר וחבריו דבקו במשימתם – לפלס את הדרך לחבריהם הנערכים להסתערות.

כשהוא שועט קדימה עם חבריו, שמע אנקת כאב מפי אחד החיילים שנפצע. תחת אש כבדה שהמטירו החיילים הירדנים מהחומות, פינה את הפצוע וחזר לחבריו. כך דילג על שורה של בונקרים וגדרות תיל. שעה קלה לפני הפריצה אל תוך החומות נפצע קשות. חבריו זינקו אליו, חילצוהו ומשכוהו למחסה ולטיפול, אך לשווא.

בשמוע הרב את הבשורה המרה, קרע קריעה ואמר בדמע: "צריך לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה."

בהגיעו הביתה ראו בני ביתו את בגדו קרוע, והבינו שאבנר נפל. קולות בכי וזעקות פרצו מהגרונות ומלאו את חלל הבית ואת רחבי היישוב. בחדרי חדרים בכה הרב מרה, אך כלפי חוץ שמר על איפוק וחיזק את בני המשפחה ואת המנחמים, בציינו מה גדולה היא מצוות קידוש ה'.

לאחר מכן אמר הרב: "אשרי לי שזכיתי, ואוי לי שזכיתי, שבני נפל על שחרור ירושלים".

עלייתו לירושלים

האבל היה כבד מאוד על הרבנית, שהתאמצה לנסוע בכל שבוע לפקוד את קבר בנה בהר הרצל. כדי להקל מעט על סבלה של אשתו, החליט הרב גץ לעבור לתקופת זמן לירושלים. בירושלים יכול להתפנות יותר ללימוד חכמת הנסתר, שעוד בתוניס התחיל לעסוק בתלמודה. תוכניתו של הרב היתה לחזור בתום השנה לכרם בן זמרה, אולם כיוון שכבר עלה לירושלים, נזכרו בו, ונזכרו בבנו שנפל על כיבוש ירושלים, ומטעם משרד הדתות והרבנות הראשית נתמנה בהיותו כבן ארבעים וחמש לשמש כרב הכותל. 

רב הכותל

קשה לתאר את כל החסדים והטובות שעשה הרב גץ בהיותו רב הכותל. אל הכותל מגיעים כולם, והוא בעיניו הפיקחות היה רואה את סבלם ומסייע כמידת יכולתו. פעמים רבות הגיעו לכותל מסכנים ושבורי לב, והרב היה מעודדם ומדריכם, ופעמים רבות שהכניסם לביתו, והרבנית היתה מכינה להם מעדנים תוניסאיים.

הרב הקפיד על נקיון הכותל, וכשהיה רואה לכלוך, היה מתכופף להרימו. 

חשוב היה לו מאוד, שכל אדם שיבוא לכותל המערבי ירגיש התעלות וקרבת אלוקים. 

פעם נכנס אצל הרב תייר מצרפת, לבוש במכנסיים קצרות, ועל ראשו כיפת קרטון, והוא בוכה. 

בצרפתית אמר לרב: גנבו לי בכותל שלוש מאות דולר ואין לי כסף לחזור לצרפת. הרגיעו הרב ואמר: יהודי יקר, לא ייתכן שבכותל יגנבו לך, אולי איבדת את הכסף במקום אחר. ותוך כדי דיבור הוציא ממגרת החסד שלו סכום של 300 דולר, הושיט לתייר והוסיף: "קח וה' יעזור לך, צאתך לשלום, ואל תשכח את הכותל".

לאחר מכן הסביר לתלמידיו, כי לא רצה שאותו תייר יצא בהרגשה רעה מהכותל, ויתרחק מתוך כך מהיהדות ומארץ ישראל. לימים אותו תייר התחתן ועלה עם משפחתו לארץ, התחזק באמונה ואף החזיר לרב את הכסף.

לעיתים ניסו רמאים לנצל את טוב ליבו, אך הוא היה פיקח וידע להסתדר עימם.

פעם פנה אליו יהודי וטען שהוא זקוק להלוואה כדי לערוך ברית לבנו.

הרב חשד בו, אך לא רצה להעליבו, ולכן אמר: "יש לי ישיבה וניתן לערוך בה את השמחה. לך לאשתך, תחשבו כמה מוזמנים יש לכם ואיזה תפריט אתם רוצים, ואנו נסייע לכם ככל יכולתנו". אותו רמאי כבר לא חזר אליו יותר.

כשהתחיל לשמש כרב הכותל, נתגלה לפקידי משרד החוץ כי הרב גץ דובר שפות רבות, ומטעם משרד החוץ היו פונים אליו כדי שיקבל בכותל המערבי את מנהיגי המדינות שבאו לבקר בארץ. עם כולם היה מדבר על קדושת הר הבית והכותל, והיה מזרזם להתפלל, כדברי הנביא: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". בנוסף לכך היה מדבר עמהם על יחסם לישראל. 

אדריכלים רבים הציעו תוכניות, כיצד להפוך את רחבת הכותל למקום מרשים יותר, שיבליט את מעמדו כמרכז הרוחני. אך הוא התנגד לתוכניותיהם, ונימק זאת בכתב: "עם כל הכבוד שאנו רוחשים לכותל המערבי, הריהו רק החומה החיצונית של הר הבית, ולמה נתעלם משטח בית מקדשנו שהוא גולת הכותרת של מאוויינו?". 

קבלה

הרב גץ זכה ללמוד קבלה אצל הרב מרדכי שרעבי והרב עובדיה הדאיה, עד שנעשה לאחד מגדולי הבקיאים והמעמיקים בחכמת הקבלה. אמנם בקבלה מעשית סרב לעסוק, על פי אזהרת האר"י ז"ל.
בכל לילה, בשרב ובשלג, היה קם לקראת חצות, טובל, נכנס למנהרות הכותל אל מול מקום בית קודש הקודשים, מתעטף בשק ואומר בבכייה את סדר תיקון חצות. לאחר מכן עסק בקבלה עד תפילת ותיקין. גם התקפי הלב שעבר לא מנעוהו מלהמשיך במנהגו. 

היה מקפיד להתפלל על פי כוונות הרש"ש.

עוד בהיותו בכרם בן זמרה היה רגיל ללבוש גלבייה לבנה ותרבוש לבן, כמנהג המקובלים הספרדים.
בהגיעו לירושלים, רצה להתחבר לכל העדות והמנהגים, וביקש שיכינו לו קפוטה חגיגית לבנה, ושטריימל חסידי בצבע לבן. כך שילב בלבושו את מנהג המקובלים עם לבוש החסידים.

ישיבת המקובלים בית א-ל

בכ"ד שבט תשל"ד, יום הזיכרון לרב המקובל עובדיה הדאיה, חודשו הלימודים בישיבת המקובלים בית א-ל שבעיר העתיקה, והרב גץ החל ללמד קבלה. במשך השנים הצליח לקבץ בישיבה תלמידים מקשיבים שהלכו ונתגדלו בתורת הנסתר.

בסוף שנת תשנ"ה נשלמה בניית בית המדרש הקבוע של הישיבה. חנוכת הבית היתה אמורה להתקיים בתחילת תשנ"ו, אולם הרב החליט להקדימה, וכשהראשון לציון הרב מרדכי אליהו שליט"א ביקש ממנו לדחות את האירוע בשבוע, ענה לו הרב גץ: "אינני יודע אם אוכל בשבוע הבא". חנוכת הישיבה התקיימה בי"ח אלול תשנ"ה, בהשתתפות רבנים ואישי ציבור. הרב התרגש מאוד, שמח ובכה.
בכ"ג אלול תשנ"ה נסתלק הרב מאיר יהודה גץ לגנזי מרומים. 

תלמידיו הנאמנים ממשיכים את דרכו במנהגי החסידות על פי הקבלה, ובלימוד הקבלה בעמקות ובדקדוק על פי משנתם של האר"י והרש"ש. צאצאיו הרבים ממשיכים בדרך התורה והמצוות, בצדקה וחסד, ועוסקים ביישובו של עולם. כמחציתם מתגוררים ביהודה ושומרון.

על כמותו אמרו: "אנשי אמונה אבדו, באים בכוח מעשיהם, גיבורים לעמוד בפרץ, דוחים את הגזרות".

קיצוץ כואב ובלתי נמנע

קצבאות הילדים הנדיבות עזרו למשפחות גדולות בציבור היהודי, אבל גם עודדו מאוד את הילודה הערבית ● הפתרון: חידוש קצבת יוצאי צבא, או העברת הקצבאות דרך הסוכנות היהודית ● גדרי האיסור לעבור ב' אמות של תפילה

על הקיצוץ בקצבאות הילדים

קשה לקבוע עמדה נחרצת ביחס לקיצוצים בקצבאות הילדים. מצד אחד, מצבן הכלכלי של משפחות רבות מקרב הציבור החרדי והתורני ייפגע. מדובר על קיצוץ גדול מאוד. למשל, משפחה שיש לה עשרה ילדים מתחת לגיל 18, היתה מקבלת לפני כחצי שנה 6600 ש"ח לחודש. כיום היא מקבלת כ- 5500, ולפי התוכנית הקצבה תקוצץ בהדרגה עד שבעוד ארבע שנים תקבל משפחה של עשרה ילדים 1400 ש"ח לחודש בלבד. ללא ספק, לגבי משפחות שאינן עשירות, מדובר על פגיעה משמעותית ברמת החיים. ולגבי משפחות עניות – החיים ייהפכו להיות קשים מאוד.

ואע"פ שלדעת כלכלני משרד האוצר יש סיבות שונות לקיצוץ החד בקצבאות, כמו גם בסעיפי תקציב אחרים, לדעתי מבחינה מוסרית ולאומית, הסיבה העיקרית נעוצה בעניין אחד: אי אפשר היה שלא להיחרד מהעובדה שמדינת ישראל היתה מפרנסת את מאות אלפי שונאיה, ומסייעת להם לגדל ילדים שיוכלו בעתיד ללחום כנגדה ולסכן את תושביה היהודים. 

כי זאת לדעת, בסגנון החיים של רבים מאזרחי ישראל הערבים, סכום של 6.600 ש"ח לחודש, מספיק לקיומה של המשפחה. אין צורך יותר לעבוד. את הסכומים שמקבלים תמורת העבודה אפשר לתרום לחמס ולאש"ף. על ידי תקציב כזה רמת החיים שלהם גבוהה פי עשר מזו של אחיהם הערבים במדינות השכנות, מצרים, סוריה וירדן. וכך במו ידינו אנו מגדילים את הבעייה הביטחונית הקיומית של מדינת ישראל.

לכן, עם כל הצער על אובדן הכנסה מרכזית למשפחות ברכות ילדים, לא ניתן להמשיך במתן הקצבאות הללו. אין כאן קטנות דעת של "גם לי גם לך לא יהיה", אלא חשבון לאומי קיומי הנוגע ממש לפיקוח נפש. אם לא ניתן ליצור אפלייה בין יהודים לערבים, אזי אין ברירה אלא לקצץ בתקציבי כל המשפחות ברוכות הילדים.

קובלנה על עסקנים חרדיים

במקום שנציגי המפלגות החרדיות בכנסת ייצרו חזית אחת יחד עם כל חברי הכנסת הלאומיים שעתידה היהודי של מדינת ישראל חשוב להם, כדי לחזק את ההבדל החוקתי בין הנאמנים למדינה ובין העוינים אותה, הם חברו יחד עם נציגי המפלגות הערביות לחזית אחת, וחיזקו, אמנם שלא מדעת, את הכוחות ההרסניים והעוינים ביותר לציבור היהודי ולמדינת ישראל.

דרכי התיקון

שתי דרכים עומדות בפנינו לתיקון בעיית הקצבאות. האחת – לחזור להסדר הישן, שהיה קיים עד לפני כעשר שנים, שבו הוענקו קצבאות מוכפלות למשפחה שאחד מקרוביה שרת בצה"ל. והשנייה – להעביר את קצבאות הילדים לסוכנות היהודית, שתפקידה לסייע להתבססותו של העם היהודי בארצו. כל זה צריך כיום להיעשות תוך טיפול חוקתי מסודר ומכוון בכנסת.
מעבר לכך, מן הראוי היה לתת את הדעת על כל מערכת הרווחה והסעד במדינת ישראל, שכיום יש בה עיוותים רבים. ועל כך בעז"ה בפעמים הבאות.

ד' אמות של תפילה

המתפלל תפילת עמידה, אסור לעבור כנגדו בתוך ארבע אמותיו (שו"ע או"ח קב), מפני שהעובר לפניו עלול להפריע לו לכוון בתפילתו. ויש אומרים שטעם האיסור מפני שהמתפלל עומד לפני השכינה, והעובר לפניו פוגע בכבוד השכינה. ארבע אמות הם בערך שני מטר. ליתר דיוק הם מטר ותשעים ושניים סנטימטר, אולם ברור שחכמים לא התכוונו שאדם ילך עם סנטימטר ביד כדי לבדוק עד היכן בדיוק מגיעים ארבע אמות, אלא התכוונו שאדם ישער ארבע אמות כפי הנראה לעיניו.

שלא לפסוע שלוש פסיעות אחורנית כנגד המתפלל 

המסיים את תפילתו והיה אדם אחר מתפלל מאחוריו, אסור לו לפסוע שלוש פסיעות לאחריו, אם פסיעותיו ייכנסו לתוך ארבע אמותיו.

ונחלקו גדולי הפוסקים בשאלה באיזה מצב בדיוק ישנו איסור: לדעת האליה-רבה, האיסור הוא רק לפסוע ממש מול פניו של המתפלל, שרק מי שיפסע שם יפריע לו בתפילתו. כלומר, רוחבו של אדם בערך חצי מטר, לפיכך אין לעבור באותו חצי מטר שמול פניו. ואילו לדעת המגן-אברהם בכל הרדיוס של ארבע אמות שלפני המתפלל אסור לפסוע, מפני שהמתפלל יכול לראות את הפוסע בתוך תחום ארבע אמותיו, וזה עלול להסיח מעט את דעתו (עיין מ"ב קב, יח-יט). 

למעשה ההלכה היא, שלכתחילה טוב להחמיר כדעת המגן-אברהם, ובשעת הצורך אפשר להקל כאליה-רבה.

ובשעת הדחק אפשר להקל כדעת החזון איש (המובאת בספר ד' אמות של תפילה ע' שסג), שמיקל על פי האליה-רבה, שגם אם המתפלל עומד ממש אחריו, אם הוא פוסע באלכסון, כיוון שהוא יוצא מהמקום שמול פניו, והוא אינו מתקרב למתפלל אלא פוסע באלכסון – מותר.

לעבור לפני המתפלל כשיש צורך גדול

שאלה: אדם שחייב לצאת להסעה, שאם יפסיד אותה יפסיד זמן רב, האם מותר לו לעבור לפני המתפלל?

תשובה: לצורך גדול מאוד, כשאין ברירה אחרת, מותר לעבור ממש לפני המתפלל. למשל, מותר למי שחושש להפסיד את ההסעה שלו לעבור לפני המתפלל. וכן מי שצריך להשלים מניין מותר לו לעבור לפני המתפלל. וכן מותר למי שצריך להעביר שיעור תורה, ולכהן שצריך לעלות לדוכן.

שאלה: המאחר לתפילה, והגיע בשעה שהציבור כבר התחיל להתפלל עמידה, האם מותר לו לעבור ליד המתפללים ולפניהם כדי להגיע למקומו הקבוע?

תשובה: כאמור לעיל, אסור לעבור לפני המתפלל בתוך ארבע אמותיו. לדעת אליהו רבה האיסור הוא רק לעבור ממש מול פניו, ולדעת המגן אברהם האיסור בכל הרדיוס של ארבע אמות שמול פניו. וכבר למדנו שלכתחילה עדיף להחמיר כדעת המגן אברהם, ובשעת הצורך אפשר להקל כדעת האליה רבה. והצורך להגיע למקום אינו חשוב כל כך, ומוטב להחמיר כדעת המגן אברהם ולהתפלל בסוף בית הכנסת ולא לעבור לצד המתפללים. ומי שקשה לו מאוד להתפלל מאחור, רשאי להקל ולעבור לצד מתפלל אחד, אבל אם לשם כך הוא צריך לעבור ליד הרבה מתפללים, אין להקל. כי בודאי בעוברו לצידם יפריע לאחד מהם. 

שאלה: האם מותר להיכנס לתוך ד' אמות ולעמוד?

תשובה: לדעת האליה-רבה מותר לבוא ולעמוד לפני המתפלל בתוך ארבע אמותיו ולהישאר לעמוד שם, שרק אם הוא חוצה את ארבע האמות שמול פניו הוא ממש מפריע לו בתפילתו, אבל אם הוא בא מהצד ונשאר לעמוד לפניו אינו מפריע כל כך. ולדעת המגן-אברהם אסורה כל כניסה לתוך הרדיוס של ארבע האמות שלפני המתפלל.

לכתחילה יש להחמיר כדברי המגן-אברהם, שלא לילך בכל הקוטר של ארבע האמות שלפני המתפלל. ובשעת הצורך אפשר להקל כדברי האליה-רבה, ומותר לעבור לצדו של המתפלל, וכן מותר לעבור ולעמוד ממול פניו. 


שאלה: סיימנו את תפילתנו, וכשבאנו לצאת מבית הכנסת מצאנו את אחד המאחרים שמאריך בתפילתו ועומד ממש בכניסה. האם מותר לעבור ממש לפניו (באופן האסור לשתי הדעות) כדי לצאת מבית הכנסת, או שמא עלינו להמתין או לצאת מהחלון??

תשובה: מי שעמד להתפלל במקום המעבר, לדעת כמה מגדולי האחרונים (מהרש"ם, אשל אברהם) מותר בשעת הצורך לעבור כנגד פניו, מפני שנהג שלא כדין בזה שעמד במקום שמפריע לנכנסים וליוצאים. וכן הלכה.

האדמו"ר החלוץ

רבי מנחם-מנדל מוויטבסק, בכיר תלמידי המגיד ממזריטש, נטש את מקומו ומעמדו ועלה לארץ בראש קבוצת חסידים לפני קרוב ל230- שנה ● סיפורו של גדול וקדוש, אוהב ה' עמו וארצו ואבי ההתיישבות החסידיות בארץ ישראל

רבי מנחם מנדל מוויטבסק

גדול בין גדולים, וצדיק בין צדיקים היה רבי מנחם מנדל מויטבסק, מבני הדור השלישי לחסידות. מנהיג הדור הראשון היה כמובן מייסד החסידות רבי ישראל בעל שם טוב. ממשיכו היה המגיד ממזריטש, שרוב החסידים קיבלוהו עליהם לאדמו"ר. מבני הדור השלישי היו רבי אלימלך מליז'נסק ואחיו רבי זושא, שהפיצו את החסידות בפולין וגליציה, רבי נחום מטשרונביל שהפיץ את החסידות באוקריאנה. גם רבי לוי יצחק מברדישטב, רבי אהרן מקרלין והאדמו"ר הראשון של חב"ד היו מתלמידי המגיד. אבל הבכיר שבכולם היה היה רבי מנחם מנדל מויטבסק שהפיץ את החסידות ברוסיה וגבול ליטא. ואף המגיד ממזריטש הורה בצוואתו כי אחר בנו, יהיה רבי מנחם מנדל יורשו. וכן בכל המכתבים שכתבו תלמידי המגיד, היה רבי מנחם מנדל חותם ראשון.

עם המגיד והבעש"ט

עוד בילדותו זכה ללמוד אצל המגיד ממזריטש, וכבר אז הפליא את כל מכיריו בלימודו ובכשרונותיו. ורבו המגיד היה מחבבו מאוד.

פעם אחת ביום השבת לאחר סעודת שחרית, פתח המגיד את דלת חדרו, וראה את תלמידו מהלך לו בחדר אנה ואנה, והילוכו כדרך אדם המרוצה מאוד מעצמו, וכובעו שמוט לו על צידו.

קרא לו המגיד ואמר: מנדל, כמה דפים למדת היום?

ענה לו מנדל בשמחה: ששה דפים.

אמר לו המגיד: שווה בעצמך, לכמה דפים אתה צריך בכדי שכובעך ישמט לגמרי מראשך. סיים המגיד את דבריו ונסתלק לחדרו.

הבין הנער שנמצא שמץ של גאווה במעשיו, ורץ אחר רבו לחדרו, וביקש שיורה לו דרך לתקן את מידותיו.

הציע לו המגיד, שיסעו שניהם אל הבעל שם טוב, והוא יורה לו את דרכו.

הגיעו לבעש"ט בערב שבת קודש, והמגיד הזדרז מיד לילך אצל הבעש"ט לומר לו שלום, והנער הלך להתרחץ ולסדר את לבושו, כפי שהיה רגיל תמיד, גם כשגדל, להדר בלבושו החיצוני.

במשך השבת התעלם הבעש"ט לגמרי מהנער, עד שהיה נראה כאילו מתכוון לנזוף בו. במוצאי שבת, בעת שהבעש"ט עישן את מקטרתו, נכנס אצלו המגיד עם תלמידו מנדל הצעיר, ובקשו שיתן עצה לנער לתקן את מידותיו. אבל הבעש"ט אמר, שהנער הוא טוב, ואין בו גאוה כלל, ובאמת יש לו את מידת השפלות, ורק כלפי חוץ הוא נראה כגאותן.

ענווה במלבושי פאר

מצד אחד היה רבי מנחם מנדל עוסק רבות במידת הענווה והשפלות, והיה מסביר תמיד שהיא המידה העיקרית בעבודת ה'. ומן הצד השני, בהופעתו הקפיד ללבוש בגדים מהודרים, והיה מתנהג בגינוני מלכות.

פעם כשעוד היה אברך, עבר רבי מנחם מנדל בעירו של בעל התולדות יעקב יוסף, נכנס תחילה לאכסניה, הוריד את כובעו ואבנטו, ויצא כשמקטרת בפיו וכיפה לראשו, וכך הלך לבקר אצל רבי יעקב יוסף. כדי להבין את משמעות הדבר, צריך לדעת שרבי יעקב יוסף היה אחד מתלמידיו הגדולים של הבעש"ט, והיה מבוגר מהמגיד ממזריטש, רבו של רבי מנחם מנדל, והיה ידוע כקפדן גדול, וממש היתה סכנה שמא יכעס מאוד על רבי מנחם מנדל, שנכנס אליו ללא כובע ומקטרת בפיו, כאילו היה חבירו ובן גילו.

אולם להפתעת הכל, רבי יעקב יוסף יצא לקראתו וכיבדו מאוד, ואף בצאתו ליווה אותו עד לאכסנייתו. לבסוף הסביר לתלמידיו את התנהגותו של רבי מנחם מנדל בדרך משל, ממלך שהיתה לו מרגלית יקרה שאין דוגמתה, ולא ידע היכן להסתירה בארמונו מפני הגנבים. לבסוף החליט להחביאה בבית הכסא, שלשם שום גנב לא יגיע. ואף כך הוא רבי מנחם מנדל, שבאמת הוא ענו ושפל שאין כדוגמתו, וכדי שלא להתגאות בעוותנותו, הרי הוא נוהג במנהגי כבוד.

מפיץ החסידות ברוסיה

על פי הוראת המגיד ממזריטש, עוד בחיי רבו החל רבי מנחם מנדל להפיץ את תורת החסידות בקרב יהודי רוסיה הלבנה, ונעשה לרבם של חסידי רוסיה. 

לאחר כשנתיים נסע רבי מנחם מנדל לבקר אצל רבו המגיד ממזריטש. כשנכנס, שאלו המגיד, מה פעלת אצל יהודי רוסיה? ענה רבי מנחם: אני מצאתי יהודים שבגדיהם קרועים ולבבותיהם שלמים, והפכתי אותם לבעלי בגדים שלמים ולבבות קרועים.

כלומר מצא יהודים עניים שאינם מצליחים לתכנן את מעשיהם כראוי ולהתפרנס בכבוד, ועל כן בגדיהם קרועים. ואילו לבבותיהם היו שלמים, שלא היו מודעים לכך שתכלית האדם לעסוק בתיקון הנפש. ולבסוף הצליח להופכם ליהודים עשירים, שלבבותיהם קרועים והם עוסקים בתיקון נפשם.

בכיר תלמידי המגיד ממזריטש

אחר הסתלקות הרב המגיד היה רבי מנחם נחשב בין חביריו כבכיר שביניהם, ויתכן מאוד שאילולי היה עולה לארץ, היה נחשב לרבם של כל החסידים, כפי שהיה הבעש"ט בדור הראשון, והמגיד בדור השני.
ובמיוחד בקרב חסידי רוסיה וליטא, היה נחשב באותם הימים רבי מנחם מנדל כאדמו"ר ומנהיג שהכל סרים למרותו. גם הגאון המופלג, רבי שניאור זלמן מלאדי (ראשון אדמורי חב"ד) היה כפוף לו, וסייע בידו להפיץ את החסידות ברוסיה הלבנה, ורבי אהרן מקרלין (ראשון אדמורי קרלין) סייע בידו בהפצת החסידות בגבול ליטא. 

מספרים שחסידיו היו צריכים להיזהר מאוד במחשבותיהם בשעה שעמדו לפניו, מפני שהיה מרגיש בהם.

גם אחר עלייתו של רבי מנחם מנדל לארץ ישראל עוד החשיבוהו כמנהיגם, ובמידה רבה רבי שניאור זלמן הנהיג את חסידיו בשליחותו, והוא יחד עם רבי אהרן מקרלין היו ממונים על שליחת התרומות מקרב יהודי רוסיה הלבנה וליטא לחסידי ארץ ישראל. אף האדמו"ר השלישי של חב"ד, בעל "הצמח צדק", נקרא רבי מנחם מנדל על שמו. וגם הרבי השביעי, רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, נקרא על שמם.

ההחלטה לעלות לארץ

קשה להבין מדוע החליט פתאום רבי מנחם מנדל מויטבסק לעלות לארץ ישראל. הוא היה אז במיטב שנותיו, גדול תלמידי המגיד, השפעתו על חסידיו היתה עצומה, הם אהבוהו ואף הוא אהבם. כה גדולה היתה השפעתו עד שגדולי תלמידי המגיד, שהיו בעצמם ראויים להיות אדמורים, היו כפופים לו. ופתאום הוא מחליט לעזוב את הכל ולעלות לארץ ישראל בראש קבוצת חסידים, ולהשאר בה עד יום מותו.

יש אומרים שהרדיפות שהמתנגדים רדפוהו ציערוהו, וכדי להתרחק מהמחלוקת רצה לעלות לארץ. ואכן רבי מנחם מנדל היה המטרה העיקרית להתקפות המתנגדים, באשר הוא הצליח להפיץ את החסידות באזורים הסמוכים ביותר לליטא, ואף בליטא עצמה היו לו חסידים. כרוזים וחרמות יצאו כנגדו אישית, ובעקבות כך אף נאלץ לעזוב את מקום מגוריו בקהילת מינסק. אבל לא מסתבר שאדם בעל אופי חזק שכמוהו ירתע מפני כך, מה עוד שתחומי השפעתו הלכו וגדלו.

כפי הנראה האמת היא, שהשתוקקותו לקרבת אלוקים, וכיסופיו לארץ הקודש, מקום שריית השכינה געו בקרבו כל כך, עד ששום דבר מהנאות העולם הזה לא היו שווים בעיניו כעליה לארץ ישראל. בנוסף לכך, בעלייתו לארץ ישראל רצה להתרומם מעל המחלוקות ולסמן דרך של תיקון שלם לכלל ישראל.
קשיי העליה

בראש שלוש מאות נפשות עלה רבי מנחם מנדל בחודש אדר שנת תקל"ז לארץ ישראל. הקשיים היו עצומים. צרה רדפה את חברתה. כבר בנסיעה לארץ, טבעה אחת האוניות, ושלושים יהודים טבעו בה. כשבאו לארץ נשתקעו בצפת, אולם התורכים והערבים רדפום, ולבסוף בעקבות עלילה נאלצו לעזוב את צפת והשתקעו בטבריה. וגם שם לא נחו מצרותיהם. קשיי הפרנסה היו עצומים, רוב העולים לא ידעו מלאכה שיכלו להתפרנס ממנה בארץ ישראל. חלקם היו מבוגרים, חלקם תלמידי חכמים, ורבי מנחם מנדל לחזור ולבקש שוב ושוב מיהודי רוסיה לתמוך ולסייע לחסידים בארץ ישראל. בנוסף לכל הקשיים הללו, מעת לעת התפרצו מגפות שהפילו חללים בקרב החסידים.

ולמרות הכל, נשאר רבי מנחם מנדל איתן בדעתו, ונשאר בארץ. קל מאוד היה לו לחזור, חסידיו המרובים התגעגעו אליו. אבל הוא החליט להשאר, ולהמשיך לשאת בעול הקשה של פרנסת הקהילה החסידית שעלתה עימו.

פעם לפני תפילת מנחה של ערב שבת, כשבית המדרש של רבי מנחם מנדל כבר התמלא במתפללים, ניגש אל החלון, עמד והביט ארוכות בכנרת, והתעכב עד שהעריב היום. אח"כ ירד לפני התיבה והתפלל.

לאחר שבת סח לחסידיו, שבכל ערב שבת עולות השמימה כל התפילות שמתפללים בחוץ לארץ במשך כל השבוע, ומקום עליית התפילות הוא מעל ים כינרת. והנה ראה שהתפילות הולכות ומתרבות, ומן השמים אין מניחין אותן לעלות, בעבור שיצא קטרוג על יהודי חו"ל שאינם מחזיקים את עניי ארץ ישראל. ורק לאחר שקיבלו עליהם בני חו"ל להחזיק ביתר שאת את עניי ארץ ישראל, יכלו תפילותיהם לעלות.

יסורי ארץ ישראל

בין העולים עם רבי מנחם מנדל היו תלמידי חכמים מופלגים, שכל אחד מהם היה ראוי להיות אדמו"ר, אלא שמפני גדלותו של רבי מנחם מנדל כפפו עצמם לפניו. ואף הם התייסרו עימו בצער ישוב הארץ, והמשיכו אחרי הסתלקותו בהאחזות בארץ מתוך יסורים וקשיים.

כשרבי יעקב שמשון משפטיבקא, שהיה אחד מגדולי החסידים עלה לביקור בארץ. הלך לבקר אצל הרב רבי ולוולי מזברז שהיה מן החסידים שעלו לארץ על מנת להשתקע בה. כשהתקרב לביתם, ראה לתדהמתו את אשתו של רבי ולוולי, שפעם היתה עשירה, ועתה היא לבושה בבגדי סחבות, ועוסקת בכיבוס בגדי אחרים.

לא יכל רבי יעקב שמשון להתאפק ועיניו זלגו דמעות. מרוב צער כבר חשב לחזור לאחריו ולא להכנס לביתו של רבי ולוולי, כדי שלא לראות בצער עניותו.

אבל האשה שהכירה את רבי יעקב שמשון, הבינה שנבהל ממראה עניותה, וקראה אליו ואמרה: רבי, רבי, אל תצטער כל כך, בוא הכנס לבתינו, ברוך ה' שזכינו לשבת בארץ ישראל ולהנות מיגיע כפינו.

תורת ארץ ישראל

אמרו חסידיו, שהחידושים שהיה מחדש לפניהם אחר עלייתו לארץ, היו מופלגים ועמוקים לאין ערוך ממה שחידש בחוץ לארץ. ומקצת דבריו נדפסו בספרו "פרי הארץ".

אמר רבי מנחם מנדל, מה שהתאווה מתגרה באדם, הוא מפני ששורש הנשמה למעלה מעולם התענוג, ולאחר שיורדת לעולם הזה משתוקקת להתענג. ואם האדם עובד את הש"י בתענוג ומתיקות, אזי הנפש מקבלת את מבוקשה. ואם אין האדם עובד את הש"י בשמחה, מחפשת הנפש תענוגים אחרים, והיא נוטה לתענוגים שפלים ח"ו.

אחד מהדברים היסודיים והמפורסמים שכתב רבי מנחם מנדל הוא ביחס לעוזבי תורה, ומו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל היה מרבה לצטט את דברי רבי מנחם מנדל אלו. וכך כתב לחסידיו: "להפרישכם מאיסור באתי, ולהזהירכם, ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם ח"ו, והוא שלא להתלוצץ מבני אדם עוזבי תורה… והוא פשוט ויודע לי, שההתלוצצות מעוזבי תורה היא סיבת הירידה והשפלות, שאמרו חז"ל בין כך ובין כך קרויים בנים, והמתלוצץ מפריש עצמו מן הכלל להיות פרטי. ובכל השפעות כלל ישראל אין לו חלק עמהם. וזהו מאמר הפסוק: בתוך עמי אני יושבת, וכפירוש הזוהר הקדוש. ולשומע ינעם, ותבוא עליו שפע ברכה מכנסת ישראל בגשמי ורוחני, ויעלה מעלה מעלה".

אחדות העם על ידי ישיבת הארץ

גם הספרדים יושבי הארץ הוותיקים העריצו את רבי מנחם מנדל, ואף הוא התקשר עמהם באהבה, ואת בנו אהובו רבי משה, שהיה מופלג בתורה וחסידות, שידך לבת ממשפחה ספרדית (דבר שלא היה מקובל כלל, ואף היום יש שעדיין נמנעים מכך…). ובצוואתו כתב, שלא לדקדק עם הספרדים ולא לריב עמהם, לא בעניין הנהגות ולא בשום עניין.

הסתלקותו

הקשיים העצומים של הישיבה בארץ, תוך אחריות רוחנית וחומרית לכל חסידיו, בארץ ובחו"ל, התישו את כוחו של הרב הצדיק, וכעבור עשר שנים מעלייתו, בחודש מנחם אב תקמ"ז, בהיותו בן חמישים ושבע, נפל רבי מנחם מנדל למשכב.

המחלה החלישה אותו מאוד, גופו נעשה כחוש, אבל עד יומו האחרון היתה דעתו צלולה לגמרי. 
בתוך סעיפי צוואתו כתב: לבני המופלג רבי משה. א' אבקש שלא יהיה לו שום התמנות ושררה על אחרים. ויתרחק מהכבוד, ויתרחק מהוללות. וילמד בכל יום ספרי מוסר, ויתחבר עם אנשי אמת. ויאהב הפחות שבישראלי. ויתרחק משקר בכל כוחו, אפילו לשם שמיים. ושלא יאמר דברי תורה בשמי. ושלא יחקקו על המצבה שלי שום שבח, כי אם מוהר"ר מנחם מענדיל.

ובעניין הקבורה כתב: אבקש שמעת יציאת נפשי עד שעה בדקדוק בל ימצא גופי בזה העולם בשום אופן בעולם. כלומר שמעת יציאת הנפש ועד לסוף הקבורה לא יעבור משך זמן של יותר משעה אחת בלבד.

במקום הקברות לא יניחו אותי על קרשים או בארון, רק ישר על אדמת הקודש. ונושאי הארון יהרהרו בתשובה. ובעת שיסתמו עיני בחרס שבור כנהוג, יזכירו אז את שם קדשו של מרן הבעל שם טוב, ואת שם קודשו של אדמו"ר הרב המגיד ז"ל.

לפני הסתלקותו שאלוהו, ליד איזה קבר ברצונו שיקברוהו, שהרי כידוע רבים משתדלים מאוד שיקברום בקרבת צדיקים. השיב רבי מנחם מנדל בתמיה, "מה השאלה הזאת? טוב יהיה לפני אם ישכיבוני אצל כל יהודי שהוא, והלואי ואף יהודי לא יתבייש בי, כפי שאני אינני מתבייש באף יהודי".
ביום ב' אייר תקמ"ח נתעלתה נשמתו הקדושה לגנזי מרומים.

מורשתו

בעקבות עלייתו לארץ, איבד רבי מנחם מנדל את מקומו המרכזי, תלמידיו וחבריו הצעירים הפכו למנהיגי החסידות מייסדי השושלות, ושמו נשכח מקרב רבים. אבל נדמה שאפשר לומר, שבזכותו ארץ ישראל נחרתה בתודעתה של תנועת החסידות. גדולי האדמורי"ם, תלמידיו וחבריו, היו ממונים על איסוף הצדקות למען יושבי ארץ ישראל, ועל ידי כך נעשו הם וחסידיהם קשורים במידה זו או אחרת לארץ ישראל. 

מי יוכל לשער עד כמה גדולה היתה ההשפעת עלייתו לארץ על כלל החסידים ובמיוחד על חסידי רוסיה. יותר מאלף אלפי דרשות הועילה הדוגמא האישית, של גדול האדמורים בדורו, שוויתר על חיי נוחות ועלה לארץ ישראל במסירות נפש. לאט לאט צמחה הקהילה החסידית בארץ ישראל והתרבתה. והיא היתה הבסיס שעליה נבנתה מחדש החסידות בארץ ישראל, אחר השואה האיומה הנוראה שפקדה את כל קהילות החסידים באירופה. 

ומי יודע, אם לא עלייתו לארץ היא שזרעה עמוק בלבבות יהודי רוסיה את חזון ישוב הארץ והפרחת שיממותיה, ומכוחה אחר שנים התפתחה הציונות המעשית שמרכזה היה בקרב יהודי רוסיה.
האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין (נינו של המגיד ממזריטש), אמר על עלייתו לארץ שהיתה כעליית אברהם אבינו, שסלל את הדרך לבניו שיכנסו כעבור כמה מאות שנים לארץ. 

ואולי זכות עלייתו במסירות נפש לארץ ישראל, היא שעמדה לתנועת החסידות ששרדה את אימי ההשמדה האיומה, ומתוך האפר קמה להמשיך בעבודת ה' כאן בארץ ישראל. 

יהי רצון שנזכה ללכת בדרכו להידבק בה' ולאהוב כל אחד ואחד מישראל, וליישב את הארץ. ויזכו הרבנים שיהיו תלמידיהם מתפרנסים בכבוד ולבושיהם שלמים, ולבבותם קרועים ופתוחים לאהבת ה' ולתיקון עולם

לכבד באמת את הנופלים

אנשים חסרי אמונה עיצבו את יום הזיכרון ברוח שלום עכשיו ● להעמיד במרכז היום את קדושת האידיאל שלמענו מסרו הנופלים את נפשם ● ולמשפחות השכולות נאמר: אל תיכנעו למוות, המשיכו לחיות מכוחם. הפכו את הדמעות למעיין החיים של האומה

ליום הזיכרון 

מבוכה גדולה קיימת בציבור לגבי אופיו ומסריו של יום הזיכרון. רבים חושבים בשטחיות שמגמת יום הזיכרון היא להרכין ראש בעצבות, וככל שנתאר יותר את הכאב שבנפילת החיילים כך נכבד יותר את זכרם. 

אבל האמת הפוכה: היחס הנכון לנופלים – שהם קדושים, שכל חייהם נצרפו ונתקדשו במסירות הנפש למען העם והארץ. ועליהם אמרו חז"ל: הרוגי מלכות – אין ברייה יכולה לעמוד במחיצתם בגן עדן. 
מי שאינו מאמין חושב שהם מתו בלא עת ואינם, אבל יהודי מאמין יודע שבאמת הם יותר חיים מכל השאר. הם מתו בקיצור ימים בעולם הזה, אבל הם חיים מאוד בעולם שכולו ארוך, בעולם הבא. הם הרבה יותר חיים מאיתנו. הם קדושים, ואמרו חכמים "קדוש לעולם קיים". במותם על קידוש ה' הם התעלו מן המציאות הפרטית שבה שרוי כל יהודי אל המדרגה הכללית של קדושת כלל ישראל. בזה שמסרו את כל חייהם למען כלל ישראל, התרוממו להיות במדרגתו. והם קשורים יותר אל הקב"ה, אל מקור החיים. ולכן במיתתם הוסיפו הרבה חיים בעולם האמת ובעולם הזה, ובזכותם אנחנו חיים כאן, וכל מה שאנו עושים משלהם הוא.

לדאבון לבנו, בכלי התקשורת הממלכתיים ובחיי התרבות במדינת ישראל שולטים אנשים חסרי אמונה, מרוחקים מעברו ומייעודו של כלל ישראל. בתחילה עוד היתה בהם לחלוחית של יהדות ממה ששמעו בבית הוריהם, אולם במשך הזמן הריחוק עשה את שלו, והם הפכו את יום הזכרון ליום של 'שלום עכשיו'. ליום שבו במקום לכבד את זכר הנופלים, להבין את משמעותו של עם ישראל, ולתת משמעות למסירות נפשם – הם פוגעים בכבודם, ומעמידים את מותם כמוות ריקני, חסר משמעות. הם נראים כמכבדים את הנופלים, הם מספרים עליהם סיפורים עצובים, אבל באמת אין פגיעה גדולה יותר בכבודם של הקדושים מאשר הצביון הקלוקל שהעניקו ליום הזכרון, שביסודו – התעלמות מהייעוד הכלל-ישראלי שלמענו קדושי ישראל מסרו את נפשם.

הצביון הנכון של יום הזיכרון צריך להיות הגברת החיים לאורם ולזכרם של הנופלים. במסירות נפשם על קידוש ה' הם הראו שהעניין הלאומי, חזון קיבוץ הגליות ובניית ישראל בארצו הוא גדול כל כך עד ששווה לתת את כל החיים למענו. ומכוח הכרה זו אנחנו מגבירים את כוחנו, ולאורם אנחנו ממשיכים. והילדים שאנחנו מולידים ומגדלים – מכוחם, היישובים שאנחנו מקימים – מכוחם, לימוד התורה שאנחנו לומדים – שלהם הוא. החברה היהודית המוסרית שאנחנו רוצים לבנות כאן, כחזון הנביאים – שלהם היא. ומתוך יום הזיכרון אנחנו מתגברים ברוב מרץ להמשיך בדרכם, דרך של מסירות נפש למען ישראל. ובזה אנחנו באמת מכבדים אותם, כקדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים.

כך גם צריך לומר למשפחות השכולות, אלו שבקרבם צמחו הקדושים הגיבורים הללו: אל תיכנעו למוות, המשיכו לחיות מכוחם. הפכו את הדמעות למעיין החיים של האומה.
ביום זה, שהוא יומם של הקדושים, עלינו לקבל על עצמנו לתרום יותר למען עם ישראל, לבנות משפחות טובות, שיש בהם תורה ומוסר, נאמנות לעם ולארץ. לא להרכין ראש אלא לזקוף את קומתנו מאוד, לכבודם, ולהרים את מבטנו אל מעבר לאופק הרגיל, אל חזון הגאולה ואחרית הימים. וגם אם בעינינו דמעות, אלו דמעות של גדולה.

ספירת העומר בזמן הזה

נחלקו הראשונים בשאלה האם מצוות ספירת העומר בזמן הזה מן התורה או מדברי חכמים בלבד. 
לדעת הרא"ש והר"ן, ועוד הרבה ראשונים, מהתורה מצוות ספירת העומר תלויה בהבאת עומר התנופה, שנאמר (ויקרא כג, טו): "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה". וחכמים תיקנו לספור כזכר לספירת העומר שהיתה בזמן שבית המקדש היה קיים. וזהו הטעם שנוהגים לאחר ספירת העומר להתפלל שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ואזי נוכל לקיים את מצוות ספירת העומר, לא רק מצד תקנת חכמים, אלא בצורתה המקורית כפי שנאמר בתורה.

ולדעת הרמב"ם ובעל ספר החינוך, גם כאשר אין מביאים את עומר התנופה מצווה מהתורה לספור, ומה שנאמר "מיום הביאכם את עומר התנופה", הכוונה ללמדנו את התאריך של תחילת הספירה, אבל אין זה תנאי הכרחי, וגם היום כשבית המקדש חרב ואין אנו יכולים להביא את קרבן העומר, מצווים אנו לספור את ספירת העומר מן התורה.

המשמעות המעשית של הלכה זו נוגעת למצבים של ספק. למשל, מי שספר בבין השמשות, היינו בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים שהוא ספק יום ספק לילה, אם המצווה מהתורה – לא יצא, שספק בדברי תורה לחומרא, ואם המצווה מדברי חכמים – יצא, שספק בדברי חכמים לקולא. ובעל השולחן ערוך פסק שהמצווה מדברי חכמים (תפט, ב). ורבים מהאחרונים החמירו לחזור ולספור אחר צאת הכוכבים (א"ר, מ"ב תפט, טו, באו"ה תפט, א ד"ה 'לספור העומר').

האם אפשר לספור ביום?

דין הספירה תלוי במצוות קצירת העומר, שנאמר (דברים טז, ט): "מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות". ולגבי קציר העומר נזכרו שתי דעות במשנה. במסכת מנחות (עא, א) אמרו שמצוותו לקצור בלילה, ואם נקצר ביום כשר, ועל פי זה הורה בעל הלכות גדולות שאם שכח לספור בלילה יספור ביום. אולם רבנו תם סובר שהעיקר הוא כפי שאמרו במסכת מגילה (כ, ב) שמצוות קציר העומר בלילה בלבד, ולכן מי שלא ספר בלילה אינו יכול להשלים ולספור ביום. ולמעשה נפסק להלכה שהשוכח לספור בלילה יספור ביום שלמחרתו בלא ברכה. ובעצם בפסיקה זו התחשבו בשתי השיטות: מצד אחד אומרים שמי ששכח לספור בלילה יכול להשלים ולספור ביום, אבל מאידך, מאחר שיש דעה שאין זמנה של ספירת העומר ביום, נפסקה ההלכה שיספור בלא ברכה ולא יכניס עצמו לספק של ברכה לבטלה (שו"ע או"ח תפט, ז).

השוכח לספור יום אחד כיצד ינהג בהמשך הימים?

הדין תלוי בשאלה, האם ספירת העומר היא מצווה אחת ארוכה הנמשכת מחג הפסח ועד חג השבועות, או שבכל יום ישנה מצווה בפני עצמה. לדעת בעל הלכות גדולות ספירת העומר היא מצווה אחת ארוכה, ולכן השוכח לספור יום אחד, הפסיד את המצווה ושוב לא יספור בימים הבאים. אולם לדעת רוב הפוסקים (תוס', תר"י, ועוד) הספירה בכל יום היא מצווה בפני עצמה, ולכן השוכח לספור יום אחד הפסיד את מצוות אותו היום בלבד, ולמחרת מצווה עליו להמשיך ולספור בברכה.

למעשה נפסקה ההלכה שגם אדם ששכח לספור יום אחד צריך להמשיך ולספור, על פי דעת רוב הפוסקים הסוברים שכל יום עומד בפני עצמו. אבל יספור בלי ברכה, מפני שאנו חוששים לדעה שכל הספירה היא מצווה אחת, ומאחר ששכח יום אחד הפסיד המצווה, וכדי שלא להיכנס לספק ברכה לבטלה יספור בימים הבאים בלא ברכה (שו"ע תפט, ח).

ואולם מי שרק התעורר לו ספק שמא שכח לספור ביום אחד, יכול להמשיך לספור עם ברכה, ורק מי שברור לו ששכח לספור יום אחד אינו יכול להמשיך לספור בברכה. וכן מי ששכח לספור בלילה ונזכר וספר ביום, אע"פ שיש סוברים שאין יוצאים בספירה שביום, כיוון שיש סוברים שבדיעבד גם בספירת היום מקיימים המצווה – בימים הבאים יוכל לספור בברכה (תה"ד ח"א לז).

לבער את חמץ הגאווה

החמץ מבטא את יכולת השכלול ופיתוח העולם ע"י האדם ● יסודות האמונה המתגלים בחג הפסח הם מעשה שמיים ללא התערבות אנושית, וזהו טעם איסור חמץ בפסח ● מצוות אכילת מצה בשאר ימי הפסח ● אילו תרופות זקוקות להכשר לפסח

החמץ רומז לגאווה

חומרה הלכתית מיוחדת ישנה באיסור חמץ בפסח, שלא רק שאסרה התורה לאוכלו, אלא הוסיפה וציוותה שלא ייראה ולא יימצא חמץ ברשותנו. וחכמים הוסיפו ואסרו תערובת חמץ בכלשהו. כלומר ההתרחקות מהחמץ בפסח היא מוחלטת. אין זאת אלא שהחמץ מבטא את הרע, וכן אמרו בספר הזוהר (ח"ב מ, ב) שהחמץ הוא יצר הרע, ובארו שהוא רומז ליצר הגאווה, שכן החימוץ גורם לתפיחת הבצק, ונראה הדבר כהתגאות והתנפחות של החומר, כפי שהגאוותן מגדיל את עצמו. לעומת זאת, המצה נשארת בגודלה המקורי כפי שהקב"ה בראה.

בכל השנה יש ערך לחמץ

לכאורה קשה, שאם החמץ רומז לגאווה, מדוע מותר לאוכלו במשך כל השנה? ויותר קשה, שמצינו בחז"ל ששבחו של האדם שהוא יודע לעשות מן החיטים עוגות חמץ נאות (עי' תנחומא תזריע ה'), כלומר החמץ רומז לכישרון שהקב"ה נתן לאדם, שעל ידו הוא יכול לפתח ולשכלל את העולם. וכפי שמתבאר מדברי חז"ל, בכוונה ברא הקב"ה את העולם חסר, כדי שהאדם יוכל על ידי פיתוח המדע והטכנולוגיה להידבק במעשיו ולהשתתף בתיקונו של העולם, ואם כן מדוע נאסר החמץ בפסח, הלא החמץ מבטא את יכולתו של האדם לקחת חיטים גולמיים ולהפוך אותם לדבר משובח וטעים? ואין בזה גאווה פסולה, אלא להפך, עיסוק בשכלולו של העולם.

שני סוגי הגאווה

אלא שישנם שני סוגים של גאווה. האחד, שהאדם מפריז בשבחי עצמו, וחושב שהוא יותר חכם, חזק ומוצלח מכפי שהוא באמת. כל בר דעת מבין שגאווה כזו פוגעת ומזיקה בראש ובראשונה למתגאה עצמו, מפני שכוח שיפוטו פגום לגמרי, וממילא הוא אינו יכול לתכנן כראוי את דרכיו, וכל חייו מלאים טעויות ואכזבות. כמובן שגאווה זו פסולה כל השנה. 

אבל הסוג השני של הגאווה, שכנגדה בא איסור חמץ בפסח, הוא הגאווה של האדם כלפי בוראו ואלוקיו. כל יהודי צריך לדעת כי הקב"ה ברא את העולם וקבע את ייעודו, וכל שורשי הדברים תלויים בו בלבד. ואף שנתן הקב"ה לאדם יכולת לשכלל ולפתח את העולם, מדובר בפיתוח הענפים, אבל אל שורשי הדברים אין ידו של האדם מגעת כלל, שהם כולם בריאה אלוקית. הקב"ה ברא את העולם, והוא בחר בעם ישראל להיות עם סגולתו, והוא נתן את התורה, ובכל היסודות הללו אין רשות לאדם לנגוע. ולכן בשעה שהאדם עומד מול בוראו – עליו להתעטף בענווה גדולה, ולהתאמץ בכל כוחו שלא לערב מחשבות אנושיות קטנות ביסודות הבריאה. 

אם כן, בעמדנו לפני בוראנו צריכים אנו להיזהר מכל סוג של גאווה, ולאיסור גאווה זו רומז איסור החמץ בפסח. אבל בבואנו לעסוק בשכלולו של עולם עלינו לפעול במלא הכוחות שהקב"ה חנן אותנו, וזו בחינת החמץ הטובה. וכך גם בעבודת בית המקדש: בעמדנו לפני בוראנו במקום הקדוש – אסור להכניס חמץ (זולת במקרים נדירים), אבל מחוץ לבית המקדש החמץ מותר ומשובח. 

עניינו של חג הפסח

חג הפסח ובמיוחד ליל הסדר נועדו להשריש בנו את יסודות האמונה, שיש בורא לעולם והוא משגיח על ברואיו, ובחר בעם ישראל כדי שיגלו את שמו בעולם. ובכל עת שמדובר על גילוי יסוד אלוקי בעולם, הוא מופיע בדרך ניסית לגמרי, כדי לבטא בכך שמדובר בעניין אלוקי ולא בעניין אנושי. לכן יציאת מצרים נעשתה באותות ומופתים, להודיע ברבים כי בחירת ישראל הוא עניין אלוקי. וכן התורה ניתנה בניסים גלויים ובדור שחי בדרך נס ארבעים שנה במדבר, כדי להודיע שמדובר בעניין אלוקי מוחלט. במילים אחרות: את יסודות האמונה אנו קולטים ולא ממציאים. וכל המערב צד של אנושיות ביסודות האמונה הרי הוא חוטא בעבודה זרה. ורמזו לזה בזוהר שהחמץ בפסח הוא עבודה זרה (ח"ב קפב, א). 

ולכן בפסח, החג שנועד להשרשת האמונה בה', נצטווינו להיזהר מאוד מכל שמץ של חמץ במאכלנו וברשותנו, שהוא מבטא את הצד האנושי שלנו, ואסור לערבו בעת שאנו עוסקים ביסודות ושורשי האמונה. אבל במשך כל השנה אנו עוסקים בענפים, ואותם אנחנו צריכים לפתח ולשכלל, ואז החמץ רצוי.

האם יש מצווה לאכול מצה בכל ימות החג

מצווה מן התורה לאכול מצה בליל ט"ו בניסן, שנאמר (שמות יב, יח): "בערב תאכלו מצות". ואף שנאמר (שמות יב, טו): "שבעת ימים מצות תאכלו", למדו חכמים על פי הכללים שהתורה נדרשת בהם שאין כוונת התורה לצוות לאכול מצות בכל שבעת הימים, אלא הכוונה שזהו המאכל העיקרי שאוכלים בפסח במקום הלחם, אבל מי שירצה להסתפק באכילת פירות וירקות ומיני בשר וחלב, רשאי. בפשטות משמע שהאוכל מצות בכל שבעת ימי הפסח אינו מקיים בכך מצווה, וכפי שאמרו חז"ל שאכילת מצה בשבעת הימים היא "רשות" (פסחים קכ, א). 

אולם הרבה מגדולי ישראל כתבו, שאמנם חובת אכילת מצה היא רק בליל הסדר, ולכן רק על אכילת מצה שבליל הסדר תיקנו חכמים לברך "על אכילת מצה", אבל בשאר ימי הפסח אף שאין חובה – מכל מקום האוכל מצה מקיים מצווה. ומה שקראו חכמים לאכילת שבעת ימי הפסח "רשות", כוונתם לומר, שלעומת החובה לאכול מצה בליל ט"ו, בשאר הפסח רשות ביד האדם להחליט אם ברצונו להוסיף ולקיים מצווה באכילת המצה. ולפי דעתם אין המקרא יוצא מידי פשוטו, שנאמר (שמות יב, טו): "שבעת ימים מצות תאכלו". וכן כתבו אבן עזרא וחזקוני, וכן משמע מדברי הרא"ש, וכן נהג הגר"א. אמנם נראה שגם לדעתם המצווה היא באכילת כזית בכל סעודה, והאוכל יותר אין בידו תוספת מצווה.

תרופות בפסח

תרופה מרה מותר לבלוע בפסח, ואין צורך לברר אם היא כשרה לפסח, מפני שגם אם היה בה חמץ, כיוון שנפסל ממאכל כלב לפני הפסח, אין עליו יותר איסור חמץ.

ויש מחמירים וסוברים, שהואיל ונפסק בשולחן ערוך (תמב, ט, עפ"י הרא"ש), כדעת המחמירים, שגם חמץ שנפסל ממאכל כלב אסור מדברי חכמים לאכול בפסח, מפני שבעצם אכילתו הרי מחשיבים אותו, כך הדין גם לגבי תרופות. וכיוון שרגילים להכניס בגלולות עמילן כדי להקשותן, יש לחוש שמא השתמשו בעמילן של חמשת מיני דגן, ולכן אין להשתמש בגלולות בלא הכשר לפסח.

אולם רוב הפוסקים סוברים שבליעת תרופה אינה דומה לאכילת מאכל חמץ שנפסל, מפני שאדם הבא לאכול חמץ שנפסל אכן בעצם אכילתו מחשיב את החמץ ומחזירו לאיסורו, אבל בולע התרופה אינו אוכל אלא בולע בלבד (כתב סופר או"ח קיא), ועוד שאין כוונתו לאכול את החמץ, אלא כל מגמתו לבלוע את התרופה, וכדרך אגב הוא גם בולע את החמץ שנפסל ממאכל כלב (חזו"א מועד קטז, ח; אג"מ או"ח ב, צב; יחו"ד ב, ס).

ומתוך חשש לדעת המחמירים, יש שהתירו שימוש בתרופה מרה שמעורב בה עמילן חמץ רק לצורך חולה שנאלץ לשכב על מיטתו, אבל לא התירו זאת למי שסובל ממיחוש בלבד, או למי שנוטל ויטמינים ותרופות לחיזוק הגוף.

אולם למעשה, כיוון שרוב הפוסקים מקילים, ובנוסף לכך, גם לדעת המחמירים האיסור מדברי חכמים בלבד, וכלל נקוט בידינו שבכל ספק בדברי חכמים הלכה כמקילים – לפיכך מותר לבלוע תרופה מרה שמעורב בה חמץ גם לצורך מיחוש וחיזוק הגוף. ובמיוחד שכיום כמעט וכבר אין תרופות שמעורב בהן עמילן חמץ. 

לפיכך אין צורך לבדוק ולשאול על תרופות מרות אם הן כשרות לפסח. 

אבל תרופה טעימה אסור לאכול או לשתות בלי שיהיה לה הכשר מיוחד לפסח. ורק לחולה מסוכן, שלא הצליח למצוא תחליף כשר לפסח, מותר לבלוע תרופה טעימה בלא הכשר, שפיקוח נפש דוחה איסורי פסח.

שפתון

אם יש בו טעם טוב אין להשתמש בו בלי כשרות לפסח, אבל כשטעמו פגום, מותר להשתמש בו גם ללא הכשר לפסח. וגם כאשר אין לו שום טעם מותר להשתמש בו. מפני שגם אם עירבו בו חמץ, כיוון שעתה הוא אינו ראוי למאכל כלב אין עליו יותר שם חמץ, ובמריחתו על השפתיים אין כוונת אכילה אלא רק ייפוי.

והמחמירה להשתמש בשפתון כשר לפסח תבוא עליה ברכה. אבל אישה שאין לה שפתון כשר, רשאית להשתמש בשפתון שאין לו טעם בלא הכשר.

למה 'בשבע' לא מפרסם סיגריות?

תורתנו הקדושה קובעת: אסור לכלי התקשורת לפרסם סיגריות ● העישון גורם מחלות ומגביר תמותה, ואסור משום "ונשמרתם לנפשותיכם" ● פרסום סיגריות נועד להגביר את צריכתן, ויש בו משום "לפני עיוור לא תיתן מכשול" ● אין להתיר פרסום סיגריות אפילו כשההכנסות מוקדשות לצורכי מצווה

שאלת פרסום הסיגריות

אנשי הפרסום של ערוץ שבע פנו מספר פעמים בשאלה, האם אפשר לפרסם בערוץ שבע ובשבועון 'בשבע' פרסומות לסיגריות. לדבריהם, ניתן להרוויח מפרסום סיגריות למעלה מרבע מיליון ש"ח לשנה. השאלה היא האם ניתן להתיר זאת מבחינה הלכתית.

יש להוסיף, שהואיל והרווחים של ערוץ שבע אינם נכנסים לכיסו הפרטי של איש, אלא כל רווח הולך לחיזוק התקשורת היהודית, להפצת תורה, לעידוד שמירת המצוות והמסורת, ולנאמנות לעם לארץ, אפשר לומר שיש בכך גם צורך של מצווה. למשל, אתר האינטרנט של ערוץ שבע הולך ומתחזק, וכבר למעלה מ12- מיליון כניסות נרשמות בחודש, מתוכן 3 מליון בעברית, ו9- מיליון באנגלית. אם ייכנסו לערוץ שבע רווחים נוספים, אפשר יהיה להרחיב את הפעילות למען התורה העם והארץ.

במיוחד יש לציין שעיתונים חרדיים ודתיים רבים מפרסמים סיגריות. כמו כן יש לציין כי החוק כיום מחייב לציין אזהרה, כי משרד הבריאות קובע שהעישון מזיק לבריאות, ואם כן אפשר לומר שאין מכשילים בפרסום את הרבים הואיל ומזכירים את האזהרה הנדרשת.

איסור תורה לסכן את הנפש

נצטווינו לשמור על חיינו, שנאמר (דברים ד, ט): "רק השמר לך ושמור נפשך מאד" וכן נאמר (שם ד, טו): "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". 

ולא רק מדברים שסכנתם מרובה צריך להיזהר, אלא גם כאשר הסיכון נמוך צריך להיזהר, וכפי שציוותה התורה את הבונה בית, שיעשה מעקה לגגו, "ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו" (דברים כב, ח). 

לפיכך הזהירו חכמים מכל מיני מעשים שיש בהם סכנה, כגון שלא ישתה אדם בלילה שמא תכנס לפיו עלוקה ויסתכן (שו"ע חו"מ תכז, ח). ואסרו לשתות ממים מגולים, שמא הטיל בהם נחש את ארסו. ואסרו להכניס מטבעות לפה, מפני הזוהמה שעליהן. וכן אסרו לנעוץ סכין בתוך פרי, שמא יבוא אדם לשבת עליו ולא יבחין בסכין התקוע בו. וכן הזהירו בשמירת ההיגיינה. וכל זה מבואר בשולחן ערוך יורה דעה סימן קט"ז. 

וכתב בשולחן ערוך (חו"מ תכז, ט): "כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם, ואמר: הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או איני מקפיד בכך, מכין אותו מכת מרדות. והנזהר בהם תבוא עליו ברכת טוב". 

סכנות העישון

בקובץ אסיא, לענייני הלכה ורפואה סוכמו המחקרים אודות הסיכון שבעישון (בח"ה ע' 222-237, ובח"ח ע' 326-331), ואלה תמציתם: בעשן הסיגריות ישנם מעל 2000 מרכיבים גזיים וחלקיקים שונים, רבים מהם רעילים. הרעיל מכולם הוא הניקוטין.

העישון מגדיל את הסיכון למות ממחלות לב. בארה"ב מעריכים שכשלושים עד ארבעים אחוז מהתמותה ממחלות לב ניתנים לייחוס לעישון. מחקרים נוספים הוכיחו כי התמותה ממחלות לב בקרב מעשנים גבוהה ב- 70% משאר האוכלוסייה. 

בנוסף לכך, מעשנים נפטרים מסרטן ר"ל בשיעור של פי שניים משאר האוכלוסייה. ובקרב המעשנים הכבדים התמותה מגיעה לפי שלושה עד ארבעה.

בנוסף לכך גורם העישון למחלות ריאות כברונכיטיס. המעשנים גם סובלים מכיב כיבה בשיעור הקרוב לפי שניים משאר האוכלוסייה. העישון גורם נזקים להריון, פוגע בפוריות הגברים, ומגביר את הסיכון ללקות באי אונות.

בסיכום כללי יוצא ששיעור התמותה בקרב מעשנים גבוה בהרבה לעומת אלו שאינם מעשנים. למשל, בסקר ענק של חברות הביטוח באמריקה, נמצא ששיעור התמותה אצל גברים מעשנים בני ארבעים וחמש, גבוה בשמונים אחוז משיעור התמותה אצל גברים בני גילם שאינם מעשנים. ואילו בקרב בני השישים, שיעור התמותה אצל המעשנים גבוה ב125- אחוז מאלה שאינם מעשנים.
עקב הממצאים הללו, חברות ביטוח רבות העלו את מחיר הפוליסה למעשנים. 

והבשורה הטובה: עם הפסקת העישון הסיכון הולך ופוחת, עד שכעבור כ15- שנה מסיום העישון הסיכון המוגבר למעשנים כמעט ונעלם לגמרי.

עמדת ההלכה

אחר שהתברר מעבר לכל ספק שהעישון מסוכן לבריאות, הורו רוב ככל גדולי ישראל שיש איסור לעשן (מבין התשובות הראשונות שנכתבו על כך אפשר לציין עשה לך רב ח"ב א, וציץ אליעזר טו, לט). 
אמנם כלפי המכורים לעישון, שקשה להם מאוד להפסיק לעשן, יש שהתייחסו בסלחנות מפני שהם כאנוסים, ואע"פ כן ברור שגם הם צריכים לעשות מאמץ מרבי להפסקת העישון, ועובדה שרבים הצליחו להיגמל מעישון.

מכתב הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל

עוד לפני שנתפרסמו המחקרים הברורים על סכנות העישון, היו רבנים שהתנגדו לעישון מסיבות מוסריות: ההתמכרות המיותרת, הפרעה לשכנים הסובלים מהעשן, ביטול תורה ובזבוז הממון.
זו היתה עמדתו של מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. ואכן בישיבת "מרכז הרב" כמעט ולא היו מעשנים, ובעז"ה ממנה התפשט המנהג הטוב לכל שאר הישיבות ההולכות לאורו של מרן הרב קוק זצ"ל.

בזקנותו של מו"ר הרב צבי יהודה, בעת שכבר לא הגיע לישיבה בתדירות, סיפרו לו שיש תלמידים אחדים שמעשנים בספריה או בבית המדרש. בימי הסליחות של שנת תשל"ז הוא כתב קריאה להפסיק את העישון. עד היום קריאה זו תלויה בפתח בית המדרש של ישיבת "מרכז הרב".

שנים ספורות לאחר מכן, בשנת תשמ"ד, נאסר העישון באופן מוחלט בהיכל ישיבת פונביז', על פי הוראתו של ראש הישיבה הרב שך זצ"ל.

איסור לפני עור לא תתן מכשול

וכיוון שישנו איסור לעשן, אסור גם להכשיל אנשים ולעודדם לעשן, שנאמר (ויקרא יט, יד): "לפני עור לא תתן מכשול". 
ואין לטעון שהפרסום אינו גורם לאנשים לעשן, שאם כן מדוע יצרני הסיגריות מוכנים להשקיע בפרסום סכומי עתק, וכי הם עושים זאת רק כדי לפרנס את העיתונים? ברור שהפרסום מעודד את העישון, 

והחמור מכל, שהוא מפתה צעירים להיכנס למעגל המעשנים. וזו אולי עיקר מגמת המפרסמים, לגרום לצעירים להתמכר ולהבטיח את המשך הרווחים, וזהו ממש איסור התורה "לפני עור לא תתן מכשול". 
ולכן כל הסברות לקולא שנאמרו לגבי מסייע לדבר עבירה, כגון בהשכרת מבנה למחלל שבת (עפ"י סברת הבניין ציון טו, או עפ"י הש"ך קנא ו, והדגול מרבבה שם, שאין איסור מסייע למומר או מזיד) אינם שייכים כלל לכאן. 

וגם אין לטעון שאם לא יפרסמו בערוץ שבע ימצאו להם מקומות אחרים לפרסם, מפני שכל פרסום בכלי תקשורת נוסף מגביר את השפעת הפרסום. יתר על כן, הואיל וגם כלי התקשורת האחרים הם של יהודים, ממילא גם הם עוברים באיסור תורה, ולכן אין זו טענה שאם לא נחטא אנחנו יחטאו אחרים במקומנו (כדברי המשנה למלך, החוות דעת יו"ד קס, והובא בפ"ת יו"ד קס, א). ולהפך, חובתנו למחות כנגד זה, שנאמר (ויקרא יט, יז): "הוכח תוכיח את עמיתך" (כמבואר בבאו"ה תרח, א).
גם מה שהחוק מחייב כיום לציין על כל פרסום שמשרד הבריאות קובע שיש בעישון סכנה לבריאות, אינו מועיל, ואינו מתיר את קבלת הפרסום, מפני שאם אזהרה זו הייתה מועילה, ברור שיצרני הסיגריות לא היו משקיעים בפרסום. 

ואין אפשרות להתיר מטעם שהכסף שערוץ שבע מרוויח הולך למטרות של מצווה, שזוהי מצווה הבאה בעבירה. וכמו שאי אפשר לגנוב כסף כדי לממן ישיבות, או למכור סמים כדי לממן קופת צדקה, כך אי אפשר לפרסם סיגריות שמקצרות ימיהם של הבריות כדי לחנך לתורה ולמצוות, ליישוב הארץ ולשמירת ביטחונם של המוני בית ישראל.

העיתונים החרדיים

על הטענה שעיתונים דתיים וחרדיים מפרסמים סיגריות אינני יודע כיצד לענות, ואין ביכולתי ללמד עליהם זכות, כי ברור שהם עושים בכך איסור. 

ולו היה ניתן למצוא היתר לפרסום הסיגריות, גם ערוץ שבע היה שמח לקבל עבור כך למעלה מרבע מיליון ש"ח ולהרחיב את פעילותו, אבל מה לעשות שאין לכך שום היתר.

וביותר קשה על אותם עיתונים הטוענים שיש להם וועדה של רבנים שמפקחת על כשרות העיתון – איך ייתכן שנעלם מהם איסור חמור שכזה?

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד