לבער את חמץ הגאווה

החמץ מבטא את יכולת השכלול ופיתוח העולם ע"י האדם ● יסודות האמונה המתגלים בחג הפסח הם מעשה שמיים ללא התערבות אנושית, וזהו טעם איסור חמץ בפסח ● מצוות אכילת מצה בשאר ימי הפסח ● אילו תרופות זקוקות להכשר לפסח

החמץ רומז לגאווה

חומרה הלכתית מיוחדת ישנה באיסור חמץ בפסח, שלא רק שאסרה התורה לאוכלו, אלא הוסיפה וציוותה שלא ייראה ולא יימצא חמץ ברשותנו. וחכמים הוסיפו ואסרו תערובת חמץ בכלשהו. כלומר ההתרחקות מהחמץ בפסח היא מוחלטת. אין זאת אלא שהחמץ מבטא את הרע, וכן אמרו בספר הזוהר (ח"ב מ, ב) שהחמץ הוא יצר הרע, ובארו שהוא רומז ליצר הגאווה, שכן החימוץ גורם לתפיחת הבצק, ונראה הדבר כהתגאות והתנפחות של החומר, כפי שהגאוותן מגדיל את עצמו. לעומת זאת, המצה נשארת בגודלה המקורי כפי שהקב"ה בראה.

בכל השנה יש ערך לחמץ

לכאורה קשה, שאם החמץ רומז לגאווה, מדוע מותר לאוכלו במשך כל השנה? ויותר קשה, שמצינו בחז"ל ששבחו של האדם שהוא יודע לעשות מן החיטים עוגות חמץ נאות (עי' תנחומא תזריע ה'), כלומר החמץ רומז לכישרון שהקב"ה נתן לאדם, שעל ידו הוא יכול לפתח ולשכלל את העולם. וכפי שמתבאר מדברי חז"ל, בכוונה ברא הקב"ה את העולם חסר, כדי שהאדם יוכל על ידי פיתוח המדע והטכנולוגיה להידבק במעשיו ולהשתתף בתיקונו של העולם, ואם כן מדוע נאסר החמץ בפסח, הלא החמץ מבטא את יכולתו של האדם לקחת חיטים גולמיים ולהפוך אותם לדבר משובח וטעים? ואין בזה גאווה פסולה, אלא להפך, עיסוק בשכלולו של העולם.

שני סוגי הגאווה

אלא שישנם שני סוגים של גאווה. האחד, שהאדם מפריז בשבחי עצמו, וחושב שהוא יותר חכם, חזק ומוצלח מכפי שהוא באמת. כל בר דעת מבין שגאווה כזו פוגעת ומזיקה בראש ובראשונה למתגאה עצמו, מפני שכוח שיפוטו פגום לגמרי, וממילא הוא אינו יכול לתכנן כראוי את דרכיו, וכל חייו מלאים טעויות ואכזבות. כמובן שגאווה זו פסולה כל השנה. 

אבל הסוג השני של הגאווה, שכנגדה בא איסור חמץ בפסח, הוא הגאווה של האדם כלפי בוראו ואלוקיו. כל יהודי צריך לדעת כי הקב"ה ברא את העולם וקבע את ייעודו, וכל שורשי הדברים תלויים בו בלבד. ואף שנתן הקב"ה לאדם יכולת לשכלל ולפתח את העולם, מדובר בפיתוח הענפים, אבל אל שורשי הדברים אין ידו של האדם מגעת כלל, שהם כולם בריאה אלוקית. הקב"ה ברא את העולם, והוא בחר בעם ישראל להיות עם סגולתו, והוא נתן את התורה, ובכל היסודות הללו אין רשות לאדם לנגוע. ולכן בשעה שהאדם עומד מול בוראו – עליו להתעטף בענווה גדולה, ולהתאמץ בכל כוחו שלא לערב מחשבות אנושיות קטנות ביסודות הבריאה. 

אם כן, בעמדנו לפני בוראנו צריכים אנו להיזהר מכל סוג של גאווה, ולאיסור גאווה זו רומז איסור החמץ בפסח. אבל בבואנו לעסוק בשכלולו של עולם עלינו לפעול במלא הכוחות שהקב"ה חנן אותנו, וזו בחינת החמץ הטובה. וכך גם בעבודת בית המקדש: בעמדנו לפני בוראנו במקום הקדוש – אסור להכניס חמץ (זולת במקרים נדירים), אבל מחוץ לבית המקדש החמץ מותר ומשובח. 

עניינו של חג הפסח

חג הפסח ובמיוחד ליל הסדר נועדו להשריש בנו את יסודות האמונה, שיש בורא לעולם והוא משגיח על ברואיו, ובחר בעם ישראל כדי שיגלו את שמו בעולם. ובכל עת שמדובר על גילוי יסוד אלוקי בעולם, הוא מופיע בדרך ניסית לגמרי, כדי לבטא בכך שמדובר בעניין אלוקי ולא בעניין אנושי. לכן יציאת מצרים נעשתה באותות ומופתים, להודיע ברבים כי בחירת ישראל הוא עניין אלוקי. וכן התורה ניתנה בניסים גלויים ובדור שחי בדרך נס ארבעים שנה במדבר, כדי להודיע שמדובר בעניין אלוקי מוחלט. במילים אחרות: את יסודות האמונה אנו קולטים ולא ממציאים. וכל המערב צד של אנושיות ביסודות האמונה הרי הוא חוטא בעבודה זרה. ורמזו לזה בזוהר שהחמץ בפסח הוא עבודה זרה (ח"ב קפב, א). 

ולכן בפסח, החג שנועד להשרשת האמונה בה', נצטווינו להיזהר מאוד מכל שמץ של חמץ במאכלנו וברשותנו, שהוא מבטא את הצד האנושי שלנו, ואסור לערבו בעת שאנו עוסקים ביסודות ושורשי האמונה. אבל במשך כל השנה אנו עוסקים בענפים, ואותם אנחנו צריכים לפתח ולשכלל, ואז החמץ רצוי.

האם יש מצווה לאכול מצה בכל ימות החג

מצווה מן התורה לאכול מצה בליל ט"ו בניסן, שנאמר (שמות יב, יח): "בערב תאכלו מצות". ואף שנאמר (שמות יב, טו): "שבעת ימים מצות תאכלו", למדו חכמים על פי הכללים שהתורה נדרשת בהם שאין כוונת התורה לצוות לאכול מצות בכל שבעת הימים, אלא הכוונה שזהו המאכל העיקרי שאוכלים בפסח במקום הלחם, אבל מי שירצה להסתפק באכילת פירות וירקות ומיני בשר וחלב, רשאי. בפשטות משמע שהאוכל מצות בכל שבעת ימי הפסח אינו מקיים בכך מצווה, וכפי שאמרו חז"ל שאכילת מצה בשבעת הימים היא "רשות" (פסחים קכ, א). 

אולם הרבה מגדולי ישראל כתבו, שאמנם חובת אכילת מצה היא רק בליל הסדר, ולכן רק על אכילת מצה שבליל הסדר תיקנו חכמים לברך "על אכילת מצה", אבל בשאר ימי הפסח אף שאין חובה – מכל מקום האוכל מצה מקיים מצווה. ומה שקראו חכמים לאכילת שבעת ימי הפסח "רשות", כוונתם לומר, שלעומת החובה לאכול מצה בליל ט"ו, בשאר הפסח רשות ביד האדם להחליט אם ברצונו להוסיף ולקיים מצווה באכילת המצה. ולפי דעתם אין המקרא יוצא מידי פשוטו, שנאמר (שמות יב, טו): "שבעת ימים מצות תאכלו". וכן כתבו אבן עזרא וחזקוני, וכן משמע מדברי הרא"ש, וכן נהג הגר"א. אמנם נראה שגם לדעתם המצווה היא באכילת כזית בכל סעודה, והאוכל יותר אין בידו תוספת מצווה.

תרופות בפסח

תרופה מרה מותר לבלוע בפסח, ואין צורך לברר אם היא כשרה לפסח, מפני שגם אם היה בה חמץ, כיוון שנפסל ממאכל כלב לפני הפסח, אין עליו יותר איסור חמץ.

ויש מחמירים וסוברים, שהואיל ונפסק בשולחן ערוך (תמב, ט, עפ"י הרא"ש), כדעת המחמירים, שגם חמץ שנפסל ממאכל כלב אסור מדברי חכמים לאכול בפסח, מפני שבעצם אכילתו הרי מחשיבים אותו, כך הדין גם לגבי תרופות. וכיוון שרגילים להכניס בגלולות עמילן כדי להקשותן, יש לחוש שמא השתמשו בעמילן של חמשת מיני דגן, ולכן אין להשתמש בגלולות בלא הכשר לפסח.

אולם רוב הפוסקים סוברים שבליעת תרופה אינה דומה לאכילת מאכל חמץ שנפסל, מפני שאדם הבא לאכול חמץ שנפסל אכן בעצם אכילתו מחשיב את החמץ ומחזירו לאיסורו, אבל בולע התרופה אינו אוכל אלא בולע בלבד (כתב סופר או"ח קיא), ועוד שאין כוונתו לאכול את החמץ, אלא כל מגמתו לבלוע את התרופה, וכדרך אגב הוא גם בולע את החמץ שנפסל ממאכל כלב (חזו"א מועד קטז, ח; אג"מ או"ח ב, צב; יחו"ד ב, ס).

ומתוך חשש לדעת המחמירים, יש שהתירו שימוש בתרופה מרה שמעורב בה עמילן חמץ רק לצורך חולה שנאלץ לשכב על מיטתו, אבל לא התירו זאת למי שסובל ממיחוש בלבד, או למי שנוטל ויטמינים ותרופות לחיזוק הגוף.

אולם למעשה, כיוון שרוב הפוסקים מקילים, ובנוסף לכך, גם לדעת המחמירים האיסור מדברי חכמים בלבד, וכלל נקוט בידינו שבכל ספק בדברי חכמים הלכה כמקילים – לפיכך מותר לבלוע תרופה מרה שמעורב בה חמץ גם לצורך מיחוש וחיזוק הגוף. ובמיוחד שכיום כמעט וכבר אין תרופות שמעורב בהן עמילן חמץ. 

לפיכך אין צורך לבדוק ולשאול על תרופות מרות אם הן כשרות לפסח. 

אבל תרופה טעימה אסור לאכול או לשתות בלי שיהיה לה הכשר מיוחד לפסח. ורק לחולה מסוכן, שלא הצליח למצוא תחליף כשר לפסח, מותר לבלוע תרופה טעימה בלא הכשר, שפיקוח נפש דוחה איסורי פסח.

שפתון

אם יש בו טעם טוב אין להשתמש בו בלי כשרות לפסח, אבל כשטעמו פגום, מותר להשתמש בו גם ללא הכשר לפסח. וגם כאשר אין לו שום טעם מותר להשתמש בו. מפני שגם אם עירבו בו חמץ, כיוון שעתה הוא אינו ראוי למאכל כלב אין עליו יותר שם חמץ, ובמריחתו על השפתיים אין כוונת אכילה אלא רק ייפוי.

והמחמירה להשתמש בשפתון כשר לפסח תבוא עליה ברכה. אבל אישה שאין לה שפתון כשר, רשאית להשתמש בשפתון שאין לו טעם בלא הכשר.

למה 'בשבע' לא מפרסם סיגריות?

תורתנו הקדושה קובעת: אסור לכלי התקשורת לפרסם סיגריות ● העישון גורם מחלות ומגביר תמותה, ואסור משום "ונשמרתם לנפשותיכם" ● פרסום סיגריות נועד להגביר את צריכתן, ויש בו משום "לפני עיוור לא תיתן מכשול" ● אין להתיר פרסום סיגריות אפילו כשההכנסות מוקדשות לצורכי מצווה

שאלת פרסום הסיגריות

אנשי הפרסום של ערוץ שבע פנו מספר פעמים בשאלה, האם אפשר לפרסם בערוץ שבע ובשבועון 'בשבע' פרסומות לסיגריות. לדבריהם, ניתן להרוויח מפרסום סיגריות למעלה מרבע מיליון ש"ח לשנה. השאלה היא האם ניתן להתיר זאת מבחינה הלכתית.

יש להוסיף, שהואיל והרווחים של ערוץ שבע אינם נכנסים לכיסו הפרטי של איש, אלא כל רווח הולך לחיזוק התקשורת היהודית, להפצת תורה, לעידוד שמירת המצוות והמסורת, ולנאמנות לעם לארץ, אפשר לומר שיש בכך גם צורך של מצווה. למשל, אתר האינטרנט של ערוץ שבע הולך ומתחזק, וכבר למעלה מ12- מיליון כניסות נרשמות בחודש, מתוכן 3 מליון בעברית, ו9- מיליון באנגלית. אם ייכנסו לערוץ שבע רווחים נוספים, אפשר יהיה להרחיב את הפעילות למען התורה העם והארץ.

במיוחד יש לציין שעיתונים חרדיים ודתיים רבים מפרסמים סיגריות. כמו כן יש לציין כי החוק כיום מחייב לציין אזהרה, כי משרד הבריאות קובע שהעישון מזיק לבריאות, ואם כן אפשר לומר שאין מכשילים בפרסום את הרבים הואיל ומזכירים את האזהרה הנדרשת.

איסור תורה לסכן את הנפש

נצטווינו לשמור על חיינו, שנאמר (דברים ד, ט): "רק השמר לך ושמור נפשך מאד" וכן נאמר (שם ד, טו): "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". 

ולא רק מדברים שסכנתם מרובה צריך להיזהר, אלא גם כאשר הסיכון נמוך צריך להיזהר, וכפי שציוותה התורה את הבונה בית, שיעשה מעקה לגגו, "ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו" (דברים כב, ח). 

לפיכך הזהירו חכמים מכל מיני מעשים שיש בהם סכנה, כגון שלא ישתה אדם בלילה שמא תכנס לפיו עלוקה ויסתכן (שו"ע חו"מ תכז, ח). ואסרו לשתות ממים מגולים, שמא הטיל בהם נחש את ארסו. ואסרו להכניס מטבעות לפה, מפני הזוהמה שעליהן. וכן אסרו לנעוץ סכין בתוך פרי, שמא יבוא אדם לשבת עליו ולא יבחין בסכין התקוע בו. וכן הזהירו בשמירת ההיגיינה. וכל זה מבואר בשולחן ערוך יורה דעה סימן קט"ז. 

וכתב בשולחן ערוך (חו"מ תכז, ט): "כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם, ואמר: הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או איני מקפיד בכך, מכין אותו מכת מרדות. והנזהר בהם תבוא עליו ברכת טוב". 

סכנות העישון

בקובץ אסיא, לענייני הלכה ורפואה סוכמו המחקרים אודות הסיכון שבעישון (בח"ה ע' 222-237, ובח"ח ע' 326-331), ואלה תמציתם: בעשן הסיגריות ישנם מעל 2000 מרכיבים גזיים וחלקיקים שונים, רבים מהם רעילים. הרעיל מכולם הוא הניקוטין.

העישון מגדיל את הסיכון למות ממחלות לב. בארה"ב מעריכים שכשלושים עד ארבעים אחוז מהתמותה ממחלות לב ניתנים לייחוס לעישון. מחקרים נוספים הוכיחו כי התמותה ממחלות לב בקרב מעשנים גבוהה ב- 70% משאר האוכלוסייה. 

בנוסף לכך, מעשנים נפטרים מסרטן ר"ל בשיעור של פי שניים משאר האוכלוסייה. ובקרב המעשנים הכבדים התמותה מגיעה לפי שלושה עד ארבעה.

בנוסף לכך גורם העישון למחלות ריאות כברונכיטיס. המעשנים גם סובלים מכיב כיבה בשיעור הקרוב לפי שניים משאר האוכלוסייה. העישון גורם נזקים להריון, פוגע בפוריות הגברים, ומגביר את הסיכון ללקות באי אונות.

בסיכום כללי יוצא ששיעור התמותה בקרב מעשנים גבוה בהרבה לעומת אלו שאינם מעשנים. למשל, בסקר ענק של חברות הביטוח באמריקה, נמצא ששיעור התמותה אצל גברים מעשנים בני ארבעים וחמש, גבוה בשמונים אחוז משיעור התמותה אצל גברים בני גילם שאינם מעשנים. ואילו בקרב בני השישים, שיעור התמותה אצל המעשנים גבוה ב125- אחוז מאלה שאינם מעשנים.
עקב הממצאים הללו, חברות ביטוח רבות העלו את מחיר הפוליסה למעשנים. 

והבשורה הטובה: עם הפסקת העישון הסיכון הולך ופוחת, עד שכעבור כ15- שנה מסיום העישון הסיכון המוגבר למעשנים כמעט ונעלם לגמרי.

עמדת ההלכה

אחר שהתברר מעבר לכל ספק שהעישון מסוכן לבריאות, הורו רוב ככל גדולי ישראל שיש איסור לעשן (מבין התשובות הראשונות שנכתבו על כך אפשר לציין עשה לך רב ח"ב א, וציץ אליעזר טו, לט). 
אמנם כלפי המכורים לעישון, שקשה להם מאוד להפסיק לעשן, יש שהתייחסו בסלחנות מפני שהם כאנוסים, ואע"פ כן ברור שגם הם צריכים לעשות מאמץ מרבי להפסקת העישון, ועובדה שרבים הצליחו להיגמל מעישון.

מכתב הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל

עוד לפני שנתפרסמו המחקרים הברורים על סכנות העישון, היו רבנים שהתנגדו לעישון מסיבות מוסריות: ההתמכרות המיותרת, הפרעה לשכנים הסובלים מהעשן, ביטול תורה ובזבוז הממון.
זו היתה עמדתו של מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. ואכן בישיבת "מרכז הרב" כמעט ולא היו מעשנים, ובעז"ה ממנה התפשט המנהג הטוב לכל שאר הישיבות ההולכות לאורו של מרן הרב קוק זצ"ל.

בזקנותו של מו"ר הרב צבי יהודה, בעת שכבר לא הגיע לישיבה בתדירות, סיפרו לו שיש תלמידים אחדים שמעשנים בספריה או בבית המדרש. בימי הסליחות של שנת תשל"ז הוא כתב קריאה להפסיק את העישון. עד היום קריאה זו תלויה בפתח בית המדרש של ישיבת "מרכז הרב".

שנים ספורות לאחר מכן, בשנת תשמ"ד, נאסר העישון באופן מוחלט בהיכל ישיבת פונביז', על פי הוראתו של ראש הישיבה הרב שך זצ"ל.

איסור לפני עור לא תתן מכשול

וכיוון שישנו איסור לעשן, אסור גם להכשיל אנשים ולעודדם לעשן, שנאמר (ויקרא יט, יד): "לפני עור לא תתן מכשול". 
ואין לטעון שהפרסום אינו גורם לאנשים לעשן, שאם כן מדוע יצרני הסיגריות מוכנים להשקיע בפרסום סכומי עתק, וכי הם עושים זאת רק כדי לפרנס את העיתונים? ברור שהפרסום מעודד את העישון, 

והחמור מכל, שהוא מפתה צעירים להיכנס למעגל המעשנים. וזו אולי עיקר מגמת המפרסמים, לגרום לצעירים להתמכר ולהבטיח את המשך הרווחים, וזהו ממש איסור התורה "לפני עור לא תתן מכשול". 
ולכן כל הסברות לקולא שנאמרו לגבי מסייע לדבר עבירה, כגון בהשכרת מבנה למחלל שבת (עפ"י סברת הבניין ציון טו, או עפ"י הש"ך קנא ו, והדגול מרבבה שם, שאין איסור מסייע למומר או מזיד) אינם שייכים כלל לכאן. 

וגם אין לטעון שאם לא יפרסמו בערוץ שבע ימצאו להם מקומות אחרים לפרסם, מפני שכל פרסום בכלי תקשורת נוסף מגביר את השפעת הפרסום. יתר על כן, הואיל וגם כלי התקשורת האחרים הם של יהודים, ממילא גם הם עוברים באיסור תורה, ולכן אין זו טענה שאם לא נחטא אנחנו יחטאו אחרים במקומנו (כדברי המשנה למלך, החוות דעת יו"ד קס, והובא בפ"ת יו"ד קס, א). ולהפך, חובתנו למחות כנגד זה, שנאמר (ויקרא יט, יז): "הוכח תוכיח את עמיתך" (כמבואר בבאו"ה תרח, א).
גם מה שהחוק מחייב כיום לציין על כל פרסום שמשרד הבריאות קובע שיש בעישון סכנה לבריאות, אינו מועיל, ואינו מתיר את קבלת הפרסום, מפני שאם אזהרה זו הייתה מועילה, ברור שיצרני הסיגריות לא היו משקיעים בפרסום. 

ואין אפשרות להתיר מטעם שהכסף שערוץ שבע מרוויח הולך למטרות של מצווה, שזוהי מצווה הבאה בעבירה. וכמו שאי אפשר לגנוב כסף כדי לממן ישיבות, או למכור סמים כדי לממן קופת צדקה, כך אי אפשר לפרסם סיגריות שמקצרות ימיהם של הבריות כדי לחנך לתורה ולמצוות, ליישוב הארץ ולשמירת ביטחונם של המוני בית ישראל.

העיתונים החרדיים

על הטענה שעיתונים דתיים וחרדיים מפרסמים סיגריות אינני יודע כיצד לענות, ואין ביכולתי ללמד עליהם זכות, כי ברור שהם עושים בכך איסור. 

ולו היה ניתן למצוא היתר לפרסום הסיגריות, גם ערוץ שבע היה שמח לקבל עבור כך למעלה מרבע מיליון ש"ח ולהרחיב את פעילותו, אבל מה לעשות שאין לכך שום היתר.

וביותר קשה על אותם עיתונים הטוענים שיש להם וועדה של רבנים שמפקחת על כשרות העיתון – איך ייתכן שנעלם מהם איסור חמור שכזה?

סלבודקה, חברון, ירושלים

סיפור חייו של משגיח ישיבת חברון רבי מאיר חדש בספר 'המשגיח' מאת בתו הרבנית אזרחי ● חשיבותה ומרכזיותה של ישיבת חברון – בזכות העלייה לארץ ● מסירותה של משפחת חדש לתלמידי הישיבה ● הרבנית צביה חדש מסרבת להצעת גדולי הדור לעבור לוורשה ● "חייתי עם ר' מאיר ששים שנה, וזה היה גן עדן"

ישיבת חברון

נזדמן לידי הספר "המשגיח" על דמותו של המשגיח רבי מאיר חדש זצ"ל, ובו סיפור חיים מאלף ודברי חכמה רבים. הספר נכתב על ידי בתו, הרבנית שולמית אזרחי.

רבי מאיר היה תלמידו המובהק של רבי נתן צבי פינקל, 'הסבא מסלבודקה', מגדולי תנועת המוסר ומייסד ישיבת סלבודקה ועוד ישיבות. בשנת תרפ"ד החליט הסבא מסלבודקה להעלות את ישיבתו לארץ ישראל, לעיר הקודש חברון. היה זה מהלך נועז ולא מקובל, אבל לימים, אחר השואה, התברר כי למהלך זה הייתה השפעה מכרעת על מעמדה הבכיר של ישיבת חברון. 

לזמן מה נדמה היה שצרותיה של ישיבת חברון מרובות מצרותיהן של אחיותיה שנשארו בליטא. במאורעות תרפ"ט, בהן נחרב היישוב היהודי בחברון, נרצחו עשרים וארבעה מתלמידי הישיבה. הישיבה נאלצה לעבור לירושלים. 

אולם בסופו של דבר, מכל הישיבות הליטאיות החשובות, ישיבת חברון הייתה היחידה שנותרה אחר השואה בשלמותה. לשרידי הישיבות האחרות, שעלו לארץ לאחר השואה, לקח זמן רב עד שהשתקמו, ובינתיים לישיבת חברון כבר היו שורשים עמוקים בארץ ישראל. וכך במשך עשרות שנים הייתה ישיבת חברון הישיבה החשובה והגדולה בארץ, ורבים מתלמידי החכמים והדיינים בארץ היו בוגריה. עוד היום ישיבת חברון היא אחת משלושת הישיבות החשובות בזרם הליטאי.

ללא ספק, עלייתה של ישיבת חברון לארץ חמש עשרה שנים לפני השואה, הייתה הגורם העיקרי למעמדה המרכזי בעולם הישיבות. 

המשגיח רבי מאיר חדש

הסבא מסלבודקה נפטר בשנת תרפ"ד. לאחר מאורעות תרפ"ט ומעברה של הישיבה לירושלים התמנה רבי מאיר חדש למשגיח בישיבת חברון, ובתפקיד זה שימש במשך כחמישים שנה. 

המשגיח בישיבות המוסר הוא האחראי על פיתוחם החינוכי-רוחני של התלמידים. המשגיחים הגדולים, וביניהם רבי מאיר, היו מהדמויות החשובות ביותר בעיצוב דמותם של תלמידי הישיבה. 

המשגיחים הגדולים היו מפורסמים כמי שיודעים הכל על תלמידיהם. הם בחרו מתי להעיר ומתי לעודד. מעצם העובדה שתלמידי הישיבה ידעו כי רבי מאיר נמצא, כבר היו משפרים את מעשיהם ומגבירים את שקידתם בלימוד.

במסירות אין קץ טיפח רבי מאיר את תלמידי הישיבה. בכל עת יכלו הבחורים לבוא לשוחח ולהתייעץ עימו. גם כשהיה באמצע ארוחתו, היה מפסיק כדי לשוחח עם תלמידיו. פעם, כשר' מאיר סעד ארוחת ערב, דפק אחד התלמידים על דלתו, והבן שפתח את הדלת ביקש מהתלמיד שיחזור לאחר שהאבא יסיים את ארוחתו. כשהתברר לר' מאיר מה קרה הצטער ואמר: ארוחת ערב איננה תפילת שמונה עשרה. אפשר להפסיק באמצע, אין זה מצדיק להטריח אדם לבוא שנית. והוסיף: אם בחור "תפס יוזמה" והגיע עד לדלת, צריך לנצל את ההזדמנות ולתת לו לומר את אשר בליבו. עתה, לאחר שהלך – מי יודע אם יחזור.

כאשר אחד התלמידים עזב את הישיבה, האשים את עצמו: "לא הבנתי נכונה את מצבו, ולא ירדתי לנפשו, לכן לא יכולתי להתייחס לבעיותיו האמיתיות ולעזור לו".

היה מעודד את תלמידיו ללמוד את הש"ס כולו, והסביר שההתעכבות המרובה על מקום אחד אינה מפתחת תלמידי חכמים.

בית משפחת חדש

מקום מגורי משפחת חדש היה בקומה הראשונה של ישיבת חברון (בשכונת גאולה שבירושלים). ולא רק רבי מאיר שימש כמשגיח, אלא כל ביתה של משפחת חדש היה קודש לטובת הישיבה ותלמידיה. 
מפליא לקרוא על הכנסת האורחים של הרבנית צביה והרב מאיר, הן כלפי אורחים מבחוץ והן כלפי תלמידי הישיבה. בחורים שחפצו היו יכולים להיכנס בכל עת למטבחם ולהכין לעצמם תה ולהתכבד בביסקוויטים. 

במשך ליל שבת היו התלמידים שרצו לנוח מלימודם נכנסים בשקט, בלי לדפוק, עוברים ליד חדרו של רבי מאיר הרכון על ספריו, ממשיכים למטבח, ומכינים לעצמם כוס תה ומתכבדים בביסקוויטים או במעט חמין. לשם כך הייתה הרבנית מכינה דוד גדול של מים רותחים, סיר גדול של חמין והרבה ביסקוויטים.

לא פעם ארע שר' מאיר היה רוצה להיכנס למטבח, אך כשראה שם בחורים בשיחה פרטית, לא רצה להפריעם ונמנע מלעבור לידם.

מפתח הבית

לבחורים המתמידים הייתה הרבנית צביה נותנת מפתח של ביתה, כדי שגם לאחר שבני הבית הלכו לישון יוכלו לפתוח את הדלת ולהתכבד במזונות ושתייה. הרבנית גם דאגה לבחורים שחיפשו את שידוכם, שמא יחזרו לישיבה מאוחר ויזדקקו לפינה שקטה כדי להתייחד עם עצמם או להתייעץ עם חבריהם. גם להם נתנה העתק של מפתח ביתה. עד היום יש בוגרים ששומרים לעצמם באהבה את מפתח הבית.
לא מעט בחורים התייעצו עם הרבנית על שידוכיהם, ופעמים שבזכותה הקימו את ביתם.

גם בחורות שהיו מגיעות לעזרת נשים של ישיבת חברון זכו לטיפולה המסור של הרבנית, וכמה מהן זכו לחתנים מבני הישיבה. הרב והרבנית לא הסכימו מעולם לקבל דמי שדכנות. הרבנית הייתה אומרת: הנחת שתהיה לי אחר שאראה את הבית הטוב שבני הזוג יבנו, זה יהיה התשלום שלי.

אהבת הארץ של הרבנית

השפעתם של חובבי ציון הגיעה אל צביה הוטנר, ואחר שהוריה ראו כי מצב הנוער בעיירתם איישישוק אינו טוב, הסכימו לעלייתה לארץ. בטרם מלאו לה 18 הגיעה צביה הוטנר לארץ ישראל, אל ביתה של בת דודתה הרבנית חווה, אשתו של מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. (לא מסופר כמה זמן שהתה בביתם).

לאחר מכן הוזמנה על ידי דודה, ראש ישיבת חברון הרב משה מרדכי אפשטיין, להצטרף אליו לחברון, שם הציע לה את ר' מאיר חדש, שהיה כבן שלושים, והם נישאו. בזמן מאורעות תרפ"ט התגוררו בחברון, דם החללים נשפך עליהם, ובחסדי ה' ניצלו.

בשנת תרצ"ג הובאה הצעה מכובדת לר' מאיר, לשמש כמשגיח בישיבה גדולה שתוקם בורשה. אבל הרבנית התנגדה בתוקף, ור' מאיר מתוך כבוד לבינה היתירה שלה, קיבל את דעתה. לימים היה רגיל לומר שבזכותה ניצלה משפחתם מהשואה.

בקיץ תרצ"ג נסעה הרבנית הצעירה צביה לבית הוריה באיישישוק שבליטא, כדי להראות להם את שני נכדיהם הראשונים, ולעודדם לעלות לארץ (לבסוף הצליחה במשימתה והם עלו).

בעודה בבית הוריה, בכ"ד אלול תרצ"ג, הגיעתם השמועה על פטירתו של 'החפץ חיים'. המונים נהרו להשתתף בהלווייתו, גם הרבנית הצעירה נסעה עם בני משפחתה לראדין הסמוכה.

השיחה עם הגאון רבי חיים עוזר

מספרת בתה, הרבנית אזרחי: "לאחר ההלוויה נקראה לשיחה אל החדר בו ישבו מרן הגאון רבי חיים עוזר גרודז'נסקי, רבן של בני הגולה, ועמו יד ימינו הגאון רבי חזקיהו מישקובסקי, רבה של קריניק, והגאון רבי אליעזר יהודה פינקל ראש ישיבת מיר.

נרעשת מאוד, נכנסה אמא (שהייתה בת עשרים ושתיים) אל החדר, כולה דריכות ויראת כבוד.
פנה אליה רבי חיים עוזר: מציעים לבעלך משרה חשובה ואחראית מאוד בורשה. מדוע את מתנגדת?
היא נבוכה, התקשתה לדבר כנגד גדולי התורה, אך הם דחקו בה כי תסביר את הסיבה להתנגדות. ו

והיא הסבירה: אני רואה לעצמי זכות גדולה לבנות בית בארץ ישראל. כאן, בגולה, אני מרגישה כאילו הקרקע בוערת מתחת לרגלי. והוסיפה: ארץ ישראל היא מדבר שממה מבחינה רוחנית. היא זקוקה מאוד לישיבות. אנא פתחו ישיבה בארץ, ואני מוכנה ללכת לכל מקום שתבחרו, ובלבד שיהא זה בארץ.
הם שתקו ולא הוסיפו עוד לדבר על ליבה.

במכתבה אל אבא (ר' מאיר) סיפרה על הפגישה והוסיפה: אני מרגישה, שדם הקדושים, אשר דבק לגופי בחברון, קורא אלי לחזור.

כשלוש עשרה שנה לאחר מכן, כאשר הגאון רבי חזקיהו מישקובסקי הצליח להינצל מן התופת הנאצית ולהגיע לארץ, פגש את אמא ואמר לה: הצדק היה עמך…"

מרן הרב קוק זצ"ל

אע"פ שכותבת הספר הרבנית אזרחי יוצאת דופן לטובה בתוך סביבתה החרדית, בזה שהיא מזכירה את מרן הרב קוק ואת בנו מרן הרב צבי יהודה, מכל מקום אין הדברים זוכים ליחס הראוי.

אפשר להעריך שעמדתה של הרבנית צביה, אל מול הגאון רשכבה"ג רבי חיים עוזר, שלא לרדת לחוץ לארץ, הייתה מכוח השפעתם. לולי כן, מן הסתם היה מקבלת את דברי רבי חיים עוזר זצ"ל.

בלא ספק, יחסם של ראשי ישיבת סלבודקה חברון אל מרן הרב קוק היה יחס של הערצה. הוא היה מבחינתם המרא דארעא דישראל, הן מצד גאונותו והן מצד צדקותו. 

הסבא מסלבודקה תאר את הרב קוק: "הגאון הגדול המפורסם בקצווי ארץ, בגאון תורתו, חכמתו וצדקתו, ובנועם מדותיו העמוקות והנשגבות באור התורה, אוהב עם ישראל במסירות נפש" (ליקוטי הראי"ה ח"ג ע' 135). וראש הישיבה, הרב משה מרדכי אפשטיין, הכיר את הרב קוק מעת לימודיהם בישיבת וואלוז'ין, והשתתף בשנת תרפ"ד במשלחת הרבנים שיצאה לאמריקה לשם חיזוק הישיבות, והיה ברור לכל כי הרב קוק הוא ראש הרבנים במשלחת. 
כיוון שמקומו של הרב קוק חסר, גם התורה נמצאה חסרה והדברים אינם שלמים.

הסתלקותו

לעיתים ניכר אופיו של האדם דווקא ביום פטירתו. כשמתנדבי מד"א פינו את ר' מאיר חדש לבית החולים הקפיד להודות להם. וכך הודה לרופאים ולאחיות ולבני המשפחה שסעדו אותו. ובפעם האחרונה, כשיצאה האחות מחדרו, אותת לבני משפחתו שיקראו לה בחזרה, ומלותיו האחרונות היו: "לא הודיתי לך, אז תודה לך והיי ברכה". לאחר מכן איבד את הכרתו ונפטר. היה זה בכ"ט טבת תשמ"ט.

ר' מאיר היה מסור מאוד לאשתו הרבנית, והיה מקפיד שילדיהם לא יעירוה משנתה, עד שבני משפחת חדש סברו לתומם כי זהו סדרו של עולם, שבאמצע הלילה האבות מטפלים בילדים, ועושים הכל כדי שאמא לא תתעורר.

אחר פטירתו אמרה הרבנית: "חייתי עם ר' מאיר ששים שנה, וזה היה גן עדן".

לפרשת זכור

פרשת זכור

כל הקריאות בתורה, שאנו קוראים בשבתות, בחגים ובימי שני וחמישי הן על פי תקנת חכמים, אולם קריאת פרשת זכור לדעת הרבה ראשונים היא מצווה מהתורה. שנאמר (דברים כה, יז-יט): זכור את אשר עשה לך עמלק… לא תשכח", ממה שנאמר "לא תשכח" למדנו שצריך לזכור בלב, ואם כן הציווי "זכור" בא להוסיף שלא די לזכור בלב אלא אף צריך לקרוא בפה את פרשת עמלק (מגילה יח, א).
והבינו כמה מגדולי הראשונים שהמצווה היא לקרוא את פרשת זכור מתוך ספר התורה עצמו (רא"ש, תה"ד קח, שו"ע או"ח תרפה, ז).
לפיכך צריך להדר בקריאת פרשת זכור, שבעל הקורא יהיה בקיא בקריאתו, ולקוראה מהספר המהודר ביותר שבבית הכנסת. וכל המנהגים המקובלים בישראל כשרים, לפיכך בני עדה אחת יוצאים בקריאה מדויקת בנוסח של עדה אחרת.
יש להזכיר לבעל הקורא ולשומעים לכוון לצאת ידי מצוות זכור בשמיעת הפרשה, שלדעת הרבה פוסקים מצוות צריכות כוונה.
קראו פרשת זכור ולאחר השבת התברר שהספר היה פסול, אין צורך לחזור ולקרוא את פרשת זכור. מפני שלדעת כמה פוסקים גם כאשר קוראים בספר פסול יוצאים ידי חובה. וכן יש אומרים שגם בקריאה מספר מודפס יוצאים ידי חובה, וקל וחומר מספר תורה שיש בו טעות.

משמעות המצווה

יהודי מטבעו הוא רחמן ובעל חסד (יבמות עט, א). מצוות רבות בתורה מחנכות אותנו למידת חסידות. ואכן זהו עיקר תפקידנו בעולם להוסיף חיים וחסד. אלא שפעמים שהחסד המופרז כלפי אנשים שאסור לרחם עליהם, עלול להרוס את כל הטוב. אולי לכן הוצרכה התורה לצווותינו לזכור ולא לשכוח את רשעותו של עמלק ואת החובה למחותו. כדי שנדע שיש רע בעולם, ושצריך להלחם בו מלחמת חורמה ללא פשרות. לולי כן מרוב חסידות ורצון לראות את הטוב שבכל דבר, היינו נוטים לקוות ולהאמין שאין כוונותיו רעות כפי שנראה לכאורה. אמנם הוא מדבר על השמדת ישראל, אמנם הוא מזכיר שוב ושוב "ג'יהד", אמנם הוא אומר שכל הסכם איתנו נועד כדי להחליש אותנו למען יוכל אח"כ להכריע אותנו במלחמה. אמנם הוא מסית את כל העולם נגדנו בדרכים המכוערות ביותר. אבל לא יתכן שבאמת כוונותיו רעות כל כך. הלא גם הוא אדם כמותינו.
על כן נצטונו לזכור תמיד שיש רע בעולם, ועד שלא נכריע אותו משורשו, העולם כולו יסבול. ואחר שנמחה את שמו, יתגלה שמו של ה' יתברך לעולם בשלמות, והחסד האלוקי יתפשט בכל העולם.

הטעות החוזרת

שונא גדול קם לישראל בימי אחאב מלך ישראל, ושמו בן הדד מלך ארם. ויעל על ישראל להרוג ולבזוז. ובחסדי ה' ובעצת הנביאים הצליח אחאב לנצח את בן הדד. ויחשוב אחאב בליבו, הנה ראה בן הדד שלא יצליח במלחמתו נגדי, ואולי יהיה לנו לחבר. ויגש הנביא אל אחאב ויאמר: לך והתחזק, כי בשנה הבאה יחזור בן הדד בכוח גדול להלחם בך.
ואכן עבדי מלך ארם אמרו לו שאלקי ישראל חזק בהרים, לכן אם נבוא להלחם בישראל במישור נזכה בנצחון. ויעלו על ישראל למלחמה. ויאמר הנביא למלך ישראל: "כה אמר ה': יען אשר אמרו ארם אלוהי הרים ה' ולא אלוהי עמקים הוא, ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך, וידעתם כי אני ה'". ויכו בני ישראל את ארם מאה אלף רגלי ביום אחד. ובן הדד נס ויתחבא באפקה. ויאמרו אליו עבדיו: "הנה נא שמענו, כי מלכי בית ישראל, כי מלכי חסד הם, נשימה שקים במותנינו וחבלים בראשנו, ונצא אל מלך ישראל, אולי יחיה את נפשנו. ויחגרו שקים במתניהם וחבלים בראשיהם, ויבואו אל מלך ישראל, ויאמרו: עבדך בן הדד אמר: תחי נא נפשי". וישכח אחאב את רשעותו של בן הדד, וישכח שרצה להרוג רבבות מישראל ולבזוז את כספם וזהבם, ולשבות את הנשים והילדים ולמוכרם לעבדים. ויתמלא אחאב רגשי רחמים, ויאמר: "העודנו חי – אחי הוא!". ויביאו אליו את בן הדד, ויעלה את הרוצח למרכבתו, וידבר אליו דברי אהבה ופיוס, ויכרתו ברית, וישלח את מחרחר המלחמה לארצו.
ויבוא הנביא ויאמר לו: "כה אמר ה': יען שלחת את איש חרמי (שונאי) והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו" (מלכים א' פרק כ').

עם ישראל הוא אבן הבוחן לרשע העולמי

מגמתם של התורה ועם ישראל הוא תיקון העולם. וזה לעומת זה ברא אלקים, לעומת התורה וישראל ישנו עם שבחר לשנוא שנאת מוות את ישראל ואת כל מה שהם מייצגים. ועל כן חלק מההתמודדות על תיקון העולם הוא המלחמה כנגד עמלק. וכך בכל דור אנו מוצאים כי הרשעים הגדולים ביותר בעולם קמים דווקא כנגד ישראל. ובמיוחד כאשר עם ישראל הולך להגשים את יעודו, מתעוררים הרשעים ביותר. כך היה בצאתנו ממצרים לפני מתן תורה והכניסה לארץ, וכך בימי שאול ודוד לקראת הקמת מלכות ישראל ובניין בית המקדש, וכך בימי מרדכי ואסתר לפני הקמת בית המקדש השני.
גם היום בימי עקבתא דמשיחא ואתחלתא דגאולה מתעוררים רשעי העולם כנגד ישראל. עם התעוררות גלי העליה התעוררה האנטישמיות המודרנית שהגיעה לשיאה ברשעות הנאצית; ויחד עם התבססות ישובינו בארץ התעוררה הרשעות הפלשתינאית.

דברי הרב סלובייציק זצ"ל

"מזימות הערבים אינן מכוונות רק לעצמאותה המדינית (של מדינת ישראל), אלא כלפי עצם קיומו של הישוב בכלל. הם שואפים להשמיד, חלילה, את הישוב מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה. באת האספות של "המזרחי" אמרתי בשם אבא מרי ז"ל, כי פרשת "מלחמה לה' בעמלק מדור דור" אינה מוגבלת בחלותה הציבורית כמלחמת מצווה לגזע מסוים, אלא כוללת חובת התקוממות נגד כל אומה או קבוצה החדורה שגעון של שנאה, והמכוונת את משטמתה כלפי כנסת ישראל. כשאומה חורתת על דגלה "לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד" היא הופכת עמלק. בשנות השלושים והארבעים מלאו תפקיד זה הנאצים והיטלר בראשם. הם היו העמלקים, נציגי שגעון האיבה של התקופה האחרונה. כיום ממלאים את מקומם המוני נאצר (שליט מצרים) והמופתי (הפלשתינאי). אם נשתוק גם עתה, לא אדע איך יצא דיננו מלפני מלך המשפט…" (איש האמונה הבודד ע' 101-102).
ואף שלהלכה אין הדין כמותו, ואין על שונאינו שבכל דור דין עמלק, מכל מקום יש ללמוד מכאן שעל עם ישראל מוטלת האחריות המוסרית לנצח באופן מוחלט את שונאיהם.

התרשלות במלחמה ברשע מסכנת את כל העולם

ומאז ולא הטיבו הפלשתינאים את דרכם אלא רק הוסיפוו להרשיע. ככל שטעינו יותר בהסמכי אוסלו, כך הם נעשו יותר רשעים. את מליארדי הדולרים שהמדינות השונות העניקו להם, בזבזו וגנבו בשחיתות איומה. ואת מה שלא גנבו, השקיעו בעיקר בנשק ותחמושת לרצוח, לפצוע, להרוס ולהחריב. אין ארגון פשע וטרור שלא קשור אליהם ולמד מנסיונם. אין זה מקרה שגם מורו ורבו של בן לאדן הוא פלשתינאי.
הדבר היחיד שהטרוריסטים למיניהם הבינו מתהליך אוסלו, שהטרור משתלם. וככל שהטרוריסט מוכן להיות יותר שקרן ויותר רשע כך מתחשבים בו יותר, כפי שמדינות המערב מתייחסות לראשות הפלשתינאית.
אחר שראש כנופיית הטרור הגדולה בעולם זכה למעמד בינלאומי ואף הבטיחו לו מדינה, הרים הטרור הבינלאומי את ראשו. ואף מדינות שלמות, כעירק ואפגניסטן, סוריה ואיראן, לוב וסודן, מרשות לעצמן לתמוך בטרור. גם אם יכריעו בימים הקרובים את סדאם חוסין, לא ישוב השקט לעולם. כל זמן שהרשעות הפלשתניאית לא תבוא על עונשה, העולם יחשף לסכנות הולכות וגוברות. לא תשאר מדינה בעולם שלא תאלץ להשקיע את מיטב אנשיה וכספה למאבק יומיומי בטרור. אם לא נעצור אותם היום, על כל המתקנים הציבורים בכל מדינות העולם יצטרכו להעמיד שמירה, כדי שלא יתפוצצו שם אנשים, וכדי שלא ירעילו את המים, וכדי שלא יפזרו חיידקים מפיצי מגפות, וכדי שלא יניחו את ידם על טכנולוגיות מתקדמות שעלולות לסכן את שלום העולם כולו. המדינות יצטרכו להגדיל שוב ושוב את כוחות המשטרה, ועדיין הטרור ימשיך להלום, במדינות העשירות כעניות. כל אדם שלישי יצטרך להיות שוטר, כדי להגן על הבתים והאנשים. בכל קרן רחוב יאלצו לבדוק בתיקי האנשים ובבגדיהם שמא הם נושאים על גופם פצצות או חומרי הרעלה שונים.
המדינות הדמוקרטיות לא יוכלו להמשיך בחיי החופש והרווחה, מפני שאזרחיהם יתנו את קולם, בלית ברירה, לדיקטוטרים שונים שיבטיחו בטחון לגופם ורכושם. אבל אז כבר יהיה מאוחר, את החופש יפסידו ובטחון לא יקבלו. וכך במקום שמציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, יצא מפלשתין הטרור, ההרג והשכול. וכל זה יבוא עליהם מפני שמנהיגי המערב לא השכילו להבחין בין הצדיק לרשע בסכסוך הישראלי מול הפלשתינאים.

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שהימים הקרובים יבואו עלינו לטובה, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, וליהודים תהיה אורה ושמחה וששון ויקר. ומתוך כך תתפשט שמחה גדול לעולם כולו.

איך יוצאים ממילכוד הרווקות

התלבטות ממושכת נובעת מרגישות מוגזמת לחסרונות באופי או במראה ● אומץ להחליט מתוך קדושת המצווה ● האם יש מקום לנישואין ללא אהבה ● האם הזיווג מוכתב מלמעלה? ● הפיכת זוגיות שבדיעבד לזיווג מובחרת באמצעות עבודה

האם בחור מתלבט נוהג כשורה

שאלה: אני בחור דתי בן שלושים ואחת, מסודר בעבודה טובה, ממשפחה מכובדת, שמעוניין מאוד להינשא. כבר נפגשתי עם עשרות בנות כדי לבדוק התאמה לנישואים, ועדיין לא מצאתי בחורה שמתאימה לי באופן מושלם. אמנם פגשתי בנות טובות מאוד, שאף רצו להתחתן איתי, אבל לא הייתה בתוכי ודאות שאחת מהן מתאימה לי. ניסיתי לחזק את הקשר איתן, אבל לא היה לי ביטחון שאכן זו בת הזוג שלי, ולבסוף נאלצתי להפסיק את הקשר. טוענים כנגדי שאני בררן. אבל לפי אמונתי, כאשר אפגש עם הבחורה המתאימה אדע זאת בוודאות, ולכן כל זמן שאינני מרגיש שלם במאת האחוזים עם עצמי אינני מוכן להמר בהחלטה גורלית שכזו. האם הנני נוהג כראוי, ומה עלי לעשות?
תשובה: כפי הנראה אתה בעל רגישות גבוהה לכל פגם קטן באופי או במראה. לכן, למרות המעלות הגדולות של הבנות שאתה נפגש עימן – החיסרון שאתה חש בו בחריפות מקשה עליך לחשוב ולהתקדם באופן חיובי. לתכונת הרגישות הגבוהה שלך מעלות רבות, אבל לבחירת בת הזוג היא מכשול. ההחלטה צריכה לבוא מתוך מבט כללי, ומי שמתקשה להתעלם מפרטים מסוימים מתקשה מאוד בהחלטה זו, וככל שהוא מבוגר יותר כך ההחלטה נעשית קשה יותר. 

הדרך הטובה ביותר לצאת ממעגל הסיבוך היא על ידי החזרה אל התורה שציוותה אותנו להינשא ולהוליד בן ובת, ומתוך קדושת המצווה תקבל את הכוח להחליט. 


שאלה: האם אפשר להתחתן בלי לאהוב?

תשובה: ברור שאי אפשר לקיים את מצוות הנישואין בלי לאהוב את בת זוגך. וככל שהאהבה בינך לבין אשתך תהיה גדולה יותר כך תקיים את מצוות הנישואין באופן נעלה יותר. וכן אמרו בשם האר"י הקדוש, שהקיום השלם ביותר של מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מתקיים בין איש ואשתו. אבל גם אם האהבה שבינך לאשתך תהיה רגילה, גם אז יש לה ערך גדול, וודאי שהיא טובה מלחיות ערירי בלא אהבה. 

יתר על כן, כפי הנראה לפי אופייך, נגזר עליך להגיע לחופה עם ספקות, וספקות אלו מעכבים את האהבה. אבל קרוב לוודאי שאם בחירת בת הזוג תעשה על פי שיקולים הגיוניים של התאמה, רוב הספקות ייעלמו לאחר הנישואין, מפני שמרבית הספקות בנויים על השאלה אולי יש בחורה טובה יותר, ואחר שההחלטה קיבלה תוקף מחייב של קידושין, ספקות אלו הופכים לחסרי משמעות, ועם הזמן מתפוגגים. ואם אחר הנישואין תבנה את הקשר עם זוגתך כראוי, תגיע לבסוף לאהבה שלמה.
כללו של דבר, כיוון שכבר נפגשת עם עשרות בנות, עליך לפשפש בזיכרונך בין אלו שהיו מעונינות להמשיך בקשר אתך, לחשוב מי מביניהן הטובה והמתאימה ביותר עבורך, ולנסות לבנות עימה את הנישואין.


האם לא נגזר עלינו עם מי נתחתן?

שאלה: אבל אמרו חז"ל (סוטה ב, א): "אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני". האם אין זה אומר שיש אחת שהיא המושלמת עבורי, וכל זמן שאינני שלם אם החלטתי משמע שעוד לא פגשתי את זאת שהכריזו עליה בשמים כי היא בת זוגי?

תשובה: הבחירה החופשית היא מהות האדם, ועליה מושתתת כל התורה, בהטילה על האדם את האחריות המלאה על כל מעשיו. וכתב הרמב"ם בתשובותיו (סי' תלו) שהראיה לכך ממה שנאמר בתורה על מי שנשא אשה שחוזר ממלחמת הרשות, שמא ימות במלחמה ואיש אחר ישא את אשתו (דברים כ'). ולכאורה, אם מן השמים הכריזו שאשתו תינשא לפלוני, הרי גם אם יחזור מהמלחמה ימות באופן אחר ואשתו תינשא לאותו שהכריזו עליו בשמים. ואם לא הכריזו על איש אחר, איך יתכן שתינשא לו? וכך כתב התשב"ץ (ח"ב א') שכל מה שקשור למצוות ה', ובכללם מצוות הנישואין, אינו נגזר מן השמים אלא תלוי בבחירת האדם. 

ובכל מקום שנמצא בחז"ל דברים שנראים כסותרים את יסוד הבחירה החופשית, כתב הרמב"ם שאין דבריהם כפשוטם, ובכוונתם לעורר אותנו לרעיון עמוק שאינו סותר את הבחירה החופשית.
בחורים שהפסידו את בת זוגם

שאלה: האם יתכן שהפסדתי את בת זוגי?

תשובה: בהחלט יתכן שכבר פגשת את האישה שאיתה היית יכול לבנות את החיים הטובים והשמחים ביותר, אבל בעיוורונך לא ראית את המעלות שבה, אולי משהו במראה שלה הפריע לך, ובסכלותך ניתקת את הקשר עימה, והיא עכשיו נשואה למישהו אחר…
אפשרויות רבות ב"בת פלוני לפלוני"

שאלה: למה התכוונו חכמים שמכריזים בשמים "בת פלוני לפלוני"?

תשובה: דברים אלו עמוקים ככל דברי חז"ל, אבל ננסה להסבירם באופן שיהיה תואם גם דברי 

הרמב"ם (תשובה תלו) והתשב"ץ (ח"ב א), וגם את דברי המקובלים. לא הכרזה אחת ישנה בשמיים אלא אלפי הכרזות, מהבת הטובה ביותר עבורך ועד הגרועה ביותר. לכולן מכנה משותף, ועל כן כולן מתאימות לבניית הבית אתך (אפשר לומר שמבחינה רוחנית כולן 'בת פלוני', היינו כולן בנות מידה ותכונה מסוימת שמתאימה לך, שאפשר לקרוא לה בחינת 'בת פלוני'). אם תזכה להיטיב את מידותיך ומעשיך תזכה לטובה ביותר, למספר אחת. אם תרד מעט ממדרגתך הרוחנית, תזכה להכרזה מספר שתיים או שלוש. ואם תמשיך לרדת ולהתמהמה תפסיד ותיפול, למשל, למספר שלושים וחמש. 
אם גם מספר שלושים וחמש לא תמצא חן בעיניך, ותראה בה חסרונות שיעכבו אותך מלהתחתן, אתה עלול להמשיך לרדת, וייוותרו עבורך רק הבנות ממספר שבעים ותשע ואילך. וכיוון שתמשיך לחטוא, גם בהן לא תחפוץ, ויתבזבזו לך עוד שנתיים, עד שתהיה ראוי לקבל רק את הבנות ממספר מאתים שבעים ושלוש ואילך. אם תמשיך להשתהות עד גיל שלושים ואחד תמשיך להתדרדר, ואז לא תהיה ראוי אלא להכרזה מספר שמונה מאות ועשרים ותשע. ויש שכבר הגיעו להכרזות האחרונות שבתחתית הרשימה, ה' יצילם.

ואולי באמת אין בך פגם, ולהיפך – בשנים הללו הלכת והתעלית, עד שרק כעת הגעת למדרגה שאתה זכאי לקבל את ההכרזה מספר אחת.

הרווק: לפי ההצעות שאני מקבל לאחרונה, נדמה לי שכבר הגעתי לתחתית הרשימה.
תשובה: לא בבנות הפגם אלא בך. גם בנות אלו היו מספר 1 עבור מישהו, וגם הן הפסידו, ונותרת רק אתה עבורן…

הפמיניסטית: תמיד ידעתי שיש לבנים בעיות חמורות.

תשובה: לבנות יש בעיות לא פחות קשות, ובעקבות הצדדים הרעים שבפמיניזים נוספו עוד מספר בעיות. 

כוח התשובה

הרווק: אז עלי להתחתן כעת עם הבחורה מספר אלף ושבע מאות?

תשובה: גם להתחתן עם הבחורה מספר אלף ושבע מאות טוב יותר מאשר לא להתחתן, או להתחתן לבסוף עם מספר שלושת אלפים. אבל חובה לדעת דבר נוסף: כוח התשובה עצום לשנות דברים מהיסוד. כי גם אם תתחתן עם בחורה מספר אלף ושבע מאות, אם תעמיקו את הקשר ביניכם ברצון עמוק לאהוב ולהעניק, תזכו לחשוף רבדים פנימיים, ותוכלו לעלות אט אט בסולם, והנה תגיעו למספר אלף. וכשתצליחו לעבור את המשברים והקשיים ולצאת מהם מחוזקים, תוכלו להמשיך לעלות למספר שלוש מאות. ואם תתעמקו בתורה ותהדרו במצוות, ותרבו בחסד וצדקה, ותשקיעו בחינוך ילדיכם, וביתכם יהיה פתוח לעניים ולכל דבר שבקדושה, תוכלו להתעלות עוד ועוד עד שתגיעו בחזרה למספר אחד. אמנם תעברו בדרככם קשיים רבים, תצטרכו ללעוס סלעים ולרככם, אבל ההתגברות על המכשולים תגרום לנביעה גדולה של כוחות חדשים. ולכן האחד שלכם יהיה גדול מהאחד המקורי, כי תגיעו אליו מתוך עבודה וההעמקה. וזהו שאמרו חכמים (ברכות לד, ב): "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים".

וכן מנגד, גם מי שזכה להתחתן מלכתחילה עם מספר אחד, אף שיהיה קל לו מאוד לבנות את חייו באהבה ובשמחה, מכל מקום אם יתעקש לקלקל, יכעס, לא יבין, יוכל להתדרדר מטה מטה.
האדם עולם קטן

שאלה: איך אישה שאינה האידיאלית עבורי תהפוך לאידיאלית?

תשובה: כל אדם הוא עולם שלם, וכאשר שני בני זוג נישאים ובונים את חייהם יחד באהבה לשם שמיים, הרי שהם חושפים מתוך מעמקי נפשם מרכיבים הנצרכים לבניית הקשר שביניהם. ואף התכונות שמלכתחילה היו אמורות להוות מחסום ביניהם, מכוח התשובה הן גורמות להם להעמיק יותר עד הרובד שמכוחו אפשר להפוך את היחס לאותן התכונות ולכוון אותן לטובה. 

שאלה: אז אם כן אין מה לדאוג, אני רשאי להמשיך ולחפש שהרי תמיד אפשר לחזור ולתקן ולשוב בתשובה?

תשובה: על זה אמרו חז"ל (יומא פה, ב): "האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה".
לפיכך, מכאן ולהבא תחפש את בת זוגך בהיגיון. עליך למצוא את הבחורה הטובה ביותר האפשרית עבורך. ויהי רצון שתזכה לקיים עימה בשלמות את מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ויתקיימו בך דברי חכמים: "כל הנושא אישה לשם שמים דרכיו מוצלחים, ויש לו חלק לעולם הבא, ולסוף יוצאין ממנו בנים שמושיעים את ישראל" (יל"ש כי תצא, מדרש שכל טוב).

מה עושים עם עולים שאינם יהודים?

עם כל הצער על שבין העולים יש גם גויים – העלייה מרוסיה היא קידוש ה' ● לקרב בעבותות אהבה את הרוצים להתגייר ● למנוע עידוד עליית גויים ע"י שליחי הסוכנות ● האם בני אשכנז הרגילים בהברה ספרדית צריכים לחזור למסורת אבותם? ● כבוד תלמידי חכמים

העלייה מברית המועצות לשעבר

שאלה: שנים רבות ציפינו והתפללנו לעליית היהודים מברית המועצות לשעבר; והנה, כאשר נפתחו השערים הגיעה אכן עלייה גדולה, אך למרבה הצער יחד עם המוני היהודים הגיעו גם המוני גויים: מהם בני יהודים, מהם קרובים רחוקים ומהם גויים גמורים. האם ראוי לשמוח על עלייה זו?

תשובה: למרות הצללים שמלווים את עליית יהודי ברית המועצות לשעבר, יש לשמוח על עלייתם. וכך היה מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל חוזר ומזכיר את דברי הירושלמי (קידושין פ"ד מ"א): "גדול קידוש ה' מחילול ה'". והיה שואל, מה החידוש בזה? הרי ברור שקידוש ה' הוא טוב וגדול מחילול ה'! אלא שישנם לפעמים מצבים מיוחדים בהם נפגשים יחד דברים גדולים ומסובכים מאוד, ובאותו עניין עצמו קיים גם קידוש ה' וגם חילול ה'. מצב זה הוא קרוב למצבנו עכשיו במדינה, בענייניה הציבוריים-חברתיים (נאמר בשנת תשל"ג). חילול ה' הוא הדבר היותר נורא והיותר גרוע שבעולם. 

לעומת זאת, ערך כל המצוות הוא להרבות קידוש ה'. כשיש מצב בחיי היחיד או בחיי הציבור והחברה, בו יש צדדים של קידוש ה' וגם של חילול ה', רחמנא ליצלן, באים למבוכה נוראה, מה עלינו לעשות?… יש נוסח האומר שבמצבים כאלה "שב ואל תעשה עדיף". כנגד זה באה הדרכת חז"ל… אם אתה יודע שבאמת יש מציאות של קידוש ה' כשצד חילול ה' מפריע, בכל זאת צריך גבורה לעשות את קידוש ה', למרות הצד של חילול ה'. זהו פסק הלכה: צד קידוש ה' הוא מכריע ועדיף על הצד השלילי (שיחות הרצי"ה שמות ע' 369).

האחריות לשיפור המצב

עם זאת, עלינו לעשות ככל שביכולתנו כדי לקלוט את היהודים שעלו לארץ, ולקרבם לתורה לעם ולארץ. יש לממש את מלא הפוטנציאל האדיר הטמון בהם, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינת כוחות הנפש החדשים העשויים להצמיח פטריוטיזים יהודי בריא וישר. את בני היהודים הרוצים להתגייר, כמו כל גוי הגון החפץ באמת להתגייר, עלינו לקרב בעבותות אהבה, כדרך שקרב הלל הזקן את הגרים שבאו לפניו, והבחין בהם שהם רוצים באמת להצטרף לעם ישראל, למרות שהיו להם טעויות חמורות בהבנת היהדות (שבת לא ע' א).

במקביל, עלינו לפעול כדי לשנות את ההנחיות שניתנו לאנשי הסוכנות היהודית, שכיום ממריצים גויים לעלות ארצה. עליהם לקבל הנחיות חדשות על פיהם יפעלו רק להעלאת יהודים, או קרובי יהודים החפצים באמת ובתמים להידבק בעם ישראל ובתרבותו.

המתרגל להתפלל שלא בנוסח אבותיו

שאלה: מה דינו של מי שאביו והוא התרגלו להתפלל בנוסח מסוים שאינו נוסח משפחתם. האם על הבן להשתדל לחזור לנוסח הסבא, או שהואיל וכבר התרגל בנוסח מסוים, רשאי להמשיך להתפלל בו?

תשובה: ככלל נכון שאדם יתפלל וינהג כמסורת בית אביו. ואין הכוונה דווקא לאביו, אלא למשפחת אביו לדורותיה. למשל, אם אביו וסבו לא נהגו להתפלל, הבן שחזר בעז"ה בתשובה צריך להתפלל לכתחילה בנוסח בית אביו. 

אמנם מי שכבר התרגל בנוסח מסוים, לעיתים קשה לו לשנותו. הוא התרגל למנגינות, לסידור, ושינוי יכול לפגום בכוונתו. בנוסף לכך יש חשש שאולי האב ייפגע מכך שבנו משנה מהנוסח שבו הוא עצמו מתפלל. ואולי נכון לנהוג שכשהוא ביחד עם אביו יתפלל כאביו, ובמקום אחר כנוסח בית אביו. וכיוון שלשאלה זו השלכות רבות, ראוי לשאול בזה שאלת חכם.

מנהג החסידים ששינו מנוסח אשכנז

שאלה דומה התעוררה אצל בני משפחות חסידים, שלמדו בישיבות ליטאיות והתרגלו להתפלל שם בנוסח אשכנז, ואחר שיצאו מהישיבה התלבטו האם להמשיך להתפלל בנוסח אשכנז כפי שהם רגילים, או שעליהם לחזור לנוסח ספרד-חסידי כמנהג הוריהם. ורבנים בעלי נוסח אשכנז הורו, שמעיקר הדין עליהם להמשיך להתפלל בנוסח אשכנז, שכן בעבר כל יהודי אשכנז התפללו בנוסח אשכנז, והחסידים לפני כמאתיים שינו נוסחם. ואף שאחר כל כך הרבה שנים אין מורים לבני החסידים לחזור לנוסח אשכנז, מכל מקום מי שכבר התרגל בנוסח אשכנז, מוטב שימשיך להתפלל בו, שזהו נוסח אבותיו האמיתי (אג"מ או"ח ב, כד). ורבני החסידים מורים שעליהם לחזור לנוסח החסידי. וטעמם, שאם אחר שכל יהודי אירופה התפללו בנוסח אשכנז הורו גדולי החסידים לשנות לנוסח ספרד-חסידי, כדי שיתאים לכוונות האר"י – קל וחומר למי שכבר נולד במשפחה חסידית שעליו להמשיך להתפלל בנוסח חסידי. ולמעשה, הואיל ויש דעות לכאן ולכאן, רשאי השואל לבחור כיצד לנהוג, וטוב שיתייעץ על כך עם רבו.

אשכנזים שמתפללים במבטא ספרדי

שאלה דומה התעוררה בקרב עולי אשכנז מהציבור הדתי-לאומי. לפני כשלושה דורות, עם תחילת קיבוץ הגלויות, הורגש צורך למזג את כל הגלויות, ולהחזיר את העם היהודי לשפתו העברית. כדי לאחד את כולם סביב מבטא אחד, בחרו במבטא הספרדי. ואמנם דעת מרן הרב קוק זצ"ל ועוד פוסקים רבים, שכל עדה צריכה לשמור בתפילה על מבטאה. אלא שבפועל, כיוון שהעברית המדוברת היתה בהגייה הספרדית, נשתרשה הגייה זו בקרב רבים מיוצאי אשכנז. ואף מנהלי המוסדות הדתיים-לאומיים פעלו בעידוד מקצת הרבנים, ובראשם הראשון לציון הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל או"ח א), למען השרשת ההברה הספרדית בקרב כל התלמידים, הן בשיעורי התורה והן בתפילה. 

ויש מן הרבנים שיצאו בתוקף כנגד האשכנזים ששינו את המבטא. ויש שהורו, שגם מי שקשה לו לומר את כל התפילה במבטא אשכנזי, לכל הפחות את שם השם עליו לבטא בהגייה האשכנזית, מפני שבשם השם בולט יותר יתרונה הדקדוקי (הר צבי או"ח א, ד; אז נדברו ח"ג, מח, א, עפ"י חזו"א).

אולם למעשה, אין הרבנים מעודדים את תלמידיהם לשנות את מבטאם. שהואיל והמבטא הספרדי כשר כמו האשכנזי, ובו הכל רגילים לדבר, אין צורך להתאמץ לחזור למנהג הישן. וכך כתב הרב הראשי לישראל הרב אונטרמן (וכמה מרבני הספרדים שמחו על כך, יעויין בישכיל עבדי ח"ב או"ח ג', ויבי"א ח"ו או"ח יא). ודעת מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שאף שמצד הדין ראוי שכל אשכנזי יתפלל בהברה אשכנזית, אם המאמץ לשנות את המבטא יגרום להסחת הדעת מכוונת התפילה, עדיף שלא לשנות את ההגייה. 

ומי שכבר מתפלל במבטא ספרדי, מוטב שגם את שם השם יאמר במבטא ספרדי, כדי שלא לערבב את המבטאים. ויש מי שחושש שהמערב את המבטאים אפילו בדיעבד לא יצא (הגרי"א הנקין, כמובא בשערים המצוינים בהלכה יח, ה). לפיכך נוהגים לומר את כל התפילה, כולל שם השם, במבטא ספרדי. 

ובדיעבד אי אפשר שלא להכיר גם בתועלת שצמחה מכך שבני כל הציבור הדתי-לאומי מדברים ומתפללים במבטא אחד, שעל ידי כך יכולים בני העדות השונות להתפלל ביחד בבתי הכנסת וללמוד ביחד בישיבות. ומתוך כך בני העדות השונות מתקשרים ומתחתנים זה עם זה, והעם מתלכד ומתאחד.

כבוד תלמידי חכמים

שאלה: האם משמעות הביקורת שנכתבה על הרבנים שתמכו בהקמת ועדת קהאן ובהסכמי אוסלו, שאין ראוי לכבדם?

תשובה: חס ושלום. מצווה לכבד כל תלמיד חכם. וכפי שדרש ר' עקיבא על הפסוק "את ה' אלקיך תירא" – לרבות תלמידי חכמים. ואף אני קם לכבוד אותם תלמידי חכמים שליט"א (אגב: הרב עמיטל שליט"א כובד בחתונתי בקריאת הכתובה. זה היה כחודשיים לאחר הקמת ועדת קהאן). וכן ברור שיש לכבד מאוד את זכרו ותורתו של אחד מגדולי הדור, הרב י"ד סולובייצ'יק זצ"ל. ואף זכיתי בעז"ה ללמוד מתורתו דרך ספריו הנפלאים. ואע"פ כן ראויה הביקורת על עמדותיהם המדיניות להישמע בציבור, מפני שמדובר בנושא המשפיע על חיינו ועתידנו. ובמיוחד כאשר העמדה הרווחת בקרב רוב גדולי ישראל מנוגדת לעמדתם. 

ויתקיימו בנו דברי חז"ל (קידושין ל, ב): "ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: את והב בסופה".

בוסריות מוסרית ותוצאותיה

בגלל ועדת קאהן הפכה ישראל לאחראית עיקרית לטבח של נוצרים בידי מוסלמים ● בלחצם של רבני מימד כפתה המפד"ל את הקמת הוועדה, בניגוד לדעת הרב גורן והרב ישראלי ● את התוצאות רואים היום בבלגיה ● סגולת ישראל המתגלית דווקא בפרשת העגל

ועדת קהן

לפני כעשרים שנה, בראש השנה תשמ"ג, אחר שצה"ל כבש את דרום לבנון וביירות, ונתן לבעלי בריתו הנוצרים לשלוט במחנות הפליטים שבביירות, טבחו הנוצרים בשנואי נפשם הפלשתינאים.
אישים מחוגי השמאל יצאו בהאשמות חמורות כנגד ממשלת בגין, שהיא האחראית הישירה למעשי הטבח בסברה ושתילה. גם בעולם, חברו אישי מצפון עם האנטישמיים למיניהם, למסע גינויים חריף כנגד מדינת ישראל וצה"ל.
התביעה הנחרצת של חוגי השמאל, התקשורת ואישי מצפון, שהממשלה תקים ועדת חקירה ממלכתית עם סמכויות רחבות לבדוק מי היה אשם במחדל שהביא לרציחתם של הפלשתינאים על ידי הנוצרים בלבנון.
הממשלה מתוך אחריות לשמה הטוב של מדינת ישראל, ביקשה להוריד את הנושא מסדר היום, לברר את מהלך העניינים בשקט, להסיק מסקנות כדי שמחדלים כאלה לא יקרו שנית. הממשלה חששה שמא עצם הקמת ועדת החקירה תהיה כהודאה שישראל אכן אחראית לטבח.
כי אף שהיה מחדל מצד צה"ל, בכל אופן ברור היה שצה"ל לא השתתף בפועל בטבח, לא במעשה ואף לא בעידוד. וכאשר ימצאו אשמים ברשלנות, העולם כבר יאשימם ברצח עצמו, ויכתים בכך את מדינת ישראל כמי שעוסקת בטבח עם.
במשך שבועות התחמק מר מנחם בגין מהקמת ועדת חקירה. גם הרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן זצ"ל ורובם המכריע של רבני ישראל סברו שאין להקים ועדת חקירה, וכי האחריות שלנו על מה שארע שם היא צדדית. ובמיוחד חששו שמא הקמת הועדה ומסקנותיה יגבירו את האנטישמיות בעולם. זו היתה גם עמדתה של "אגודת ישראל" שהתנגדה להקמת ועדת חקירה.
בפועל, אחר לחצים מרובים, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט קהן. למסקנת הועדה אכן אריאל שרון שר הבטחון, והרמטכ"ל רפאל איתן ועוד מספר קצינים התרשלו בכך שמסרו את מחנות הפליטים לשליטתם של הנוצרים. עקב כך הועבר אריאל שרון מתפקידו, כהונת הרמטכ"ל קוצרה בכך שלא הוארכה כמתוכנן. ובעולם נתקבעה העובדה כי צה"ל הוא אחד הצבאות המרושעים, העוסק בטבח אכזרי כל כך, עד שאפילו הישראלים עצמם נאלצו להודות בכך ולפטר מספר אישים בכירים מתפקידיהם.

עמדת המפד"ל

למעשה לא היתה צריכה כלל לקום ועדת החקירה, הליכוד ושותפיו התנגדו להקמתה. אלא שהמפד"ל, שבלעדיה הממשלה לא יכלה להתקיים, תבעה את הקמת ועדת החקירה. כבר ביום ד' בתשרי תשמ"ג היתה הכותרת הראשית בעיתון "הצופה": "המפד"ל תובעת חקירה בפרשת הטבח בבירות". בו' תשרי נכתב בכותרת: "בגין מבטיח למפד"ל: תערך בדיקת אירועי הטבח בבירות. נציגי מדינה זרה פנו רשמית בדבר נכונות המפד"ל להפיל את הממשלה. המר: אין מגעים עם האופיזיציה".

ראשי ישיבת הר עציון

ראשי ישיבת ההסדר הר עציון תבעו בתוקף מהמפד"ל ללחוץ להקמת הועדה. הרב ליכטנישטיין פרסם בכ"ח תשרי ב"הצופה" פנייה אישית שכותרתה: "החזרת הגאוה הלאומית וזקיפות הקומה הישראלית". ובתוך המאמר כתב: "ובצד המאורע עצמו, אין ספק שהסירוב הראשוני התמוה לכונן ועדת חקירה ממלכתית לבדוק את הנושא הטיל צל כבד על כולנו – השפיל קרן ישראל וחילל שם שמיים מחוץ, עורר חששות ומחלוקות מבית. הצורך בחקירה כזו דחוף גם מפאת שיקולים מדיניים צרופים – כדי לטהר את שמנו בזירה הבינלאומית, וכדי לסלק המבוכה הסוררת בין אחינו בני ישראל בכל אתר ואתר". במאמרו פיקפק אם אפשר לומר שהכל בשגגה, וגם אם הכל בשגגה, הרי ששגגה נחשבת לחטא, ויש לחוטא אחריות על שגגתו. הרב עמיטל ביום שישי כ"א תשרי כתב: "…על הטבח בסברה ושתילה צריכה היתה לבוא תגובה אינסטנקטיבית מיידית, של כל עם ישראל, תגובה של תדהמה ורתיעה… לו ארע חלילה טבח ביהודים באיזו מדינה בעולם – האם לא היינו טוענים שממשלת אותה המדינה אחראית ישירות למעשי המרצחים?". לפיכך הוא סבר שאף ועדת חקירה אינה מספקת אלא צריך למנות במקומה חבר מושבעים. (תודה לחגית בר-און על הבאת הציטוטים).

הרב סלובייציק זצ"ל

סופר "הצופה" בארצות הברית, דיווח שבדרך כלל כשהיה בא לסוכתו של הגאון הרב סלובייציק זצ"ל, הרב היה מדבר בדברי תורה ואח"כ מתעניין במצב החברתי והפוליטי בארץ. והנה אותה השנה, תשמ"ג, מיד כשנכנס החל הרב להפנות כלפיו שאלות נוקבות ודברי תוכחה וזירוז – למה שרי המפד"ל משתהים ולא דורשים מיד ובתוקף הקמת ועדת חקירה לבירור העניין.

הרב ישראלי זצ"ל

בתגובה לתביעה להקים ועדת חקירה ולהטיל בכך את האחריות על צה"ל, העביר מו"ר הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל שיעור כללי בישיבת "מרכז הרב", שעיקרו להוכיח כי אין האשם בנו, ואין אנו צריכים לקחת אחריות על פשעיהם ועל המלחמות שבינם לבין עצמם.
לאחר השיעור ליווה ידידי הרב זאב סולטנוביץ את הגאון הרב ישראלי לביתו, ושאלו בדרך, הלא התפרסם ב"הצופה" כי הרב סלובייציק בעצמו תבע והמריץ את שרי המפד"ל שינקטו עמדה תקיפה למען הקמת ועדת החקירה, וראה בזה קידוש ה'. ותשובת הרב ישראלי היתה קצרה וחד משמעית: "במחשכים הושיבני זו תלמודה של בבל" ולא יסף. (מקור הציטוט מסנהדרין כד, א).

סוף דבר

מאז ועד היום מואשמת מדינת ישראל בפי שונאיה המרובים כרוצחת לתאבון, כאשר מסקנות ועדת קהן משמשות הוכחה ניצחת לכך. בעקבות אותה ועדה מואשם בימים אלו ראש ממשלת ישראל בפשעי מלחמה בבלגיה, ויש חוששים שזאת רק ההתחלה.

בעקבות ועדת החקירה הפנתה ישראל את עורפה לשותפיה הנוצרים בלבנון. מרוב צדקנות מדינת ישראל לא הצליחה לעמוד בהתחייבויות שלה כלפי בני בריתה היחידים במזרח התיכון. היא בגדה בנוצרים שבלבנון ואח"כ בצבא דרום לבנון. לו היינו מצליחים לשמור על יחסינו הטובים עמם, היה בכך משום פתח למעט את השנאה כלפינו בעולם, לפחות בחלק הנוצרי, והיינו מחלישים בכך את השפעת סוריה אירן וארגוני המחבלים למיניהם, שהפכו את לבנון לאחד מבסיסי פעולתם.

מסקנות ועדת החקירה גרמו לכך שלא נוכל יותר לכרות ברית עם שום גורם במזרח התיכון, מפני שבכל עת שהוא ינהג כפי שמקובל באיזור, יבואו צדקנים ויאמרו כי עלינו להפנות לו את ערפנו, יעמידו את אלו שעמדו איתו במגעים לפני וועדת חקירה וימררו את חייהם. 

לאחר שנים, אותם גורמים מהשמאל שתבעו את הקמת ועדת החקירה החלו לפעול למען טיהור שמם של רוצחים מושחתים כערפאת וכנופייתו ואסאד וחבר מרצחיו. כלפיהם לא היו טענות. הם רצחו על פי החלטתם העצמית, וזה בסדר, כי זה לא באחריותינו. לכן מותר לשאת אליהם עיניים בתקווה, כאל סמלי שלום ואהבה. 

הרצון הבוסרי

לפעמים מתחיל להתפתח איזה רצון טוב לתיקון, אבל עדיין לא הבשיל כראוי. וכאשר בעודו בוסר הוא מכריז על עצמו כעל רעיון בשל ושלם, לא רק שאינו משיג את מגמתו הטובה לתיקון עולם, אלא הוא אף הורס ומשחית יותר. מפני שאת תפישת העולם הישנה, שהיה בה מידה מסוימת של איזון, הוא מאבד, ואילו לתפישה חדשה ובשלה עדיין לא הגיע. וכך, ללא חושים בריאים, הוא פעמים רבות מעדיף לגנות את הטובים הישנים, ומשבח את הרשעים החדשים. 

כך עשו אישי מצפון למחצה בתמיכתם בשלטון הרשע של ברית המועצות, כך עשו 'רודפי השלום' ביחסם אל היטלר ימ"ש, וכך כיום ביחסם למנהיגי אש"ף וחמס.

סגולת ישראל בפרשת כי תשא

לכאורה בפרשת כי תשא אנו לומדים על נפילתם הגדולה של ישראל בחטא העגל. ארבעים יום אחר המעמד הגדול של מתן תורה עשו עגל מסכה, ואמרו "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות לב, ד).

אבל האמת שדווקא בפרשת כי תשא נתגלתה סגולתם של ישראל, שהרי אם חטא חמור שכזה לא גרם לפירוד בין ה' לישראל, סימן הוא שישנה ברית נצח בין ישראל לה', שאפילו החטאים החמורים שבעולם לא יבטלוה. ואכן, אחר שחזרו ישראל בתשובה וה' קיבל את תפילת משה וסלח לישראל, עוד "העיז" משה רבנו לבקש שה' יפלה אותנו מכל העמים. "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה". והסכים ה' – "גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם" (שמות לג, טז-יז). אין זאת אלא שדווקא מתוך המשבר הנורא התברר עד כמה הקשר של ישראל לה' הוא מוחלט, ולכן דווקא אז ביקש משה שיפלה ה' את עם ישראל מכל העמים.

על הרצי"ה קוק זצ"ל

י"ד אדר הוא יום השנה לפטירת מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב ובנו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל. לקראת האזכרה ליקטתי אמירות ומעשים שכתב אחד מתלמידיו המובהקים, דודי הרב אברהם רמר זצ"ל, בקובץ "גדול שימושה".

בישיבה

פעם הגיע לשיעור תנ"ך בישיבה, והתלמידים לא הופיעו לשיעור. ניגש מיד לעמוד והחל להתפלל "מעריב", והודיע לי שלא יבוא יותר לישיבה. כששאלתיו: והרי הרב כאן ראש הישיבה, יצאו התלמידים ולא הרב? ענה: "אצלי אין כפייה דתית"! (ע' מט).
קבוצה מבני הקיבוץ הדתי היתה אמורה ללמוד חודש בישיבה. בין תלמידי הישיבה נשמעה טענה, שאין יכולת קליטה בישיבה, וכדי לחזק את האווירה הישיבתית צריכה הישיבה קודם כל להתגבש בתוכה. הרב דרש בכל תוקף לקבל קבוצה זו באומרו: "כל מחשבה על ניתוק בין ישיבתנו להתיישבות העובדת, לא תקום ולא תהיה". והכריחני לקבל את הטיפול בקבוצה. (ע' לו).
לאחד אמר דבר אחד ולשני הפכו. לשאלה מדוע סתר את עצמו, השיב: בעבר היו הלל ושמאי, שמאי דחף באמת הבניין משום שהיה גם הלל, והלל לימד על רגל אחת משום שהיה גם שמאי, "ומה אפשר לעשות שאני צריך להיות גם הלל וגם שמאי" (ע' נא).
הזכיר שדואג ואחיתופל היו שני בחורי ישיבה מקולקלים, והנזק שגרמו בחורי ישיבה מקולקלים לעם, גדול יותר מכל נזק אחר (ע' כ).

לימוד תורה

פיתח בתלמידים יחס של הערצה לראשונים, והיה חוזר ומשנן (שבת קיב, ב): "אם ראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם" – כלומר אם אתה מרגיש ביחסך אליהם כחבר, הוא אומר דבר ואתה אומר דבר – "אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר". וציין על כך את דברי הסמ"ע: "אם ראשונים כמלאכים אתה אדם, ואם ראשונים כבני אדם אתה חמור".
כשהיה מזכיר דמות חכם מחכמי הגמרא, היה מרחיב את הדיבור לא רק על המימרא, אלא גם על דמותו כפי שהיתה משתקפת מהגמרא כולה. והסביר זאת שחייב אדם לראות את בעל השמועה כאילו עומד לנגד עיניו. (ע' קיא).
כששמע ביקורת על פירוש ה'אבן-עזרא' שנאמרה מפי תלמיד ישיבה אחד, רעם: "אני מפחד מ"אבן-עזרא". (ע' קיב).
הבחין בסיעתא דשמיא המיוחדת של פרשני הרי"ף, המצטיינים בבהירות הלשון.
הדריך ללמוד "שב שמעתתא", משום שעוסק בעניין שלם כסדר.
ציין שהלמדנים היותר מעמיקים העדיפו את ה"נתיבות" על ה"קצות". (ע' יט).

אברכים ומלגות

היו תלמידים שנמנעו מלקבל תמיכה מהישיבה (אולי מפני שחששו לדעת הרמב"ם) והקפיד שיקבלו.
לטענה, שהאברכים בישיבה נתמכים בסכומים שאינם שווים, דרש מהרב רענן זצ"ל להשוות את הסכומים, כדי שלא תיווצר קנאה. לשאלה מניין ישיג את הכסף, ענה, שמהיכן שנמצא לאחד, יהיה לכולם.
אולם לדרישה להגדיל את התמיכה לבעלי משפחות גדולות, ענה: "ב'מרכז הרב' אין "כולל"… אנחנו עוזרים לבחור עד שימצא את מקומו, כשהכיוון הוא חינוך או רבנות. (ע' לו).

סגולות

אחרי מלחמת ששת הימים, נמצאה תעודה המיוחסת לר' אליעזר מגרמיזא, בעל "הרוקח", בה כתוב שאם יקיפו 300 כהנים את הר הזיתים תהיה זו סגולה לשלום.
משפחה ירושלמית פירסמה תעודה זו והחלה לארגן ברכת כהנים המונית ליד הכותל. שאלנו את הרב מה דעתו בעניין, והפנה לרבנות הראשית. אחר כך אמר, שהמקור לרעיון הרי הוא התעודה שנמצאה בשם ר' אליעזר מגרמיזא. וגם ר' אליעזר מגרמיזא, עם כל חשיבותו, יודע שהסגולות הכתובות בגמרא הן בעלות חשיבות גבוהה יותר; ובגמרא נאמר (ירושלמי פאה א, א), שחילותיו של אחאב ניצחו משום שלא היה בהם דילטורין (בעלי לשון הרע)… (ע' כו).

אתחלתא דגאולה

על שאלה, אם אנו נמצאים באתחלתא דגאולה, ענה, שכבר ר' שלמה אלקבץ דיבר על אתחלתא דגאולה בזמנו.
כשנפגש עם ר' לייב בנו של ה"חפץ חיים", סיפר לו ר' לייב, שכשהגיעה השמועה לאביו על הקמת "פתח-תקווה", קרא לו ואמר: "ר' לייב, הייבצעך און דיע מעסע.." (המעשה מתחיל).
לשאלה, מה נאמר למפקפקים מתוך הציבור החרדי על תחילת גאולתנו, ענה: "אנחנו לא קראים! אנחנו יהודים של גמרא, ושם (סנהדרין צח, א) מדובר על הקץ המגולה, שאם ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה לעם ישראל שקרבו לבא, אז אין לך קץ מגולה מזה. ואלו דברים מפורשים". (ע' כט).
מפורסם היה בשמו, שהוא אומר שרוב גדולי ישראל לא התנגדו לציונות. אחד התלמידים בישיבה רינן, שלא יעז לומר זאת ליד ארון הקודש. התגנבו הדברים לאזני הרב ומיד רץ לישיבה, פתח את ארון הקודש ואמר: "מי שאומר שרוב גדולי ישראל התנגדו לציונות הוא משקר. האמת ניתנת להאמר, שהציונות היתה תנועה חדשה, ורוב הגדולים לא ידעו איך להתייחס אליה. מבין אלה שהתייחסו, רובם היו לחיוב, מלבד שני גדולים שהתנגדו, רבי חיים מבריסק ורבי דוד פרידמן".
שאלתי, ומדוע התנגדו? השיב בשאלה: "וכי לא היה למה להתנגד"? (ע' ל)

בן גוריון והרצל

התבטא בחריפות כנגד בן גוריון, על שהתפאר שגר עם אשה ללא חופה וקידושין. ואמר בין השאר, שכל זמן שהיה ראש ממשלה לא דיבר כנגדו, כי היה חייב בכבוד מלכות. אולם מאחר וירד מגדולתו מרשה לעצמו לומר זאת.
שאלתיו: והרי הוא הקים את המדינה? ענה: "הרב מימון הקים את המדינה"! (ע' לט). (הרצי"ה התבסס על עובדות מסוימות, ולא כאן המקום להרחיב בדבר).
(ואף אנחנו שמענו ממנו כמה פעמים שאמר על בן גוריון, שבמחילת כבודו היה אפיקורס).
(לעומת זאת את הרצל העריך) והיה חוזר על הידיעה מפיו של ר' אהרן מרכוס ז"ל, שהרצל הוא מצאצאי מהר"י טיטצאק והוא ממשפחה ספרדית. (ע' נד).

זכותינו על הארץ

אחר חתימת בגין על הסכמי "קמפ-דויד" הוציא את ספר המצוות ואמר: "הוא אולי שכח שאנו לא נמצאים כאן מכוח הרצל והציונות, אלא מכוח דבר ה' כפי שבא לידי ביטוי בדברי קודשו של הרמב"ן".
לשאלתי, אבל הרי חלק גדול של העם – ומתוך כך הצבא – אינו רוצה להלחם? ענה: "כאן בארץ גדל דור בריא, אלא שמערכת החינוך הזאת…"
וכששאלתיו, מה עלינו לעשות בתנאים אלו, ענה: "קודם כל שני ה'אלפים' – אהבה ואמונה, ואהבה קודמת לאמונה" (ע' מ').

עם גדולי תורה

כשהיה נפגש עם הרב יחזקאל סרנא, ראש ישיבת חברון, היו מתחבקים ומתנשקים בחום ובאהבה. (ע' מו).
התכוון לנסוע לישיבת פונביז' לעיין בכתבי האדר"ת הגנוזים שם. התברר לי שהוא עומד לנסוע לבדו ונלוויתי אליו. בכניסה אמר לי שלרב כהנמן זכות גדולה בבניין קריה של תורה, אבל כתם גדול רובץ על הישיבה שתלמידיה ביזו בה שני תלמידי חכמים, את הרב הרצוג זצ"ל ואת הרב אונטרמן זצ"ל, ותגובת הישיבה לא היתה מספיק חריפה.
בצאתו, שאלו הרב כהנמן כיצד הוא מתכוון לחזור, וכשהשיב – באוטובוס, אמר לו הרב כהנמן, שזמן זה תורה, ושיסע במונית. כשהגענו לתל-אביב, שאלתיו: וכיצד ניסע? ענה: "מצווה לשמוע דברי חכמים". ונסע במונית. (ע' מח).

לימוד אמונה

את הגמרא (שבת לא, א) בה מתוארות שאלות שנשאל אדם ביום הדין, וביניהן: "נשאת ונתת באמונה", היה מבאר, האם למדת אמונה? ועל השאלה "ציפית לישועה", היה מוסיף את דברי הר"ן: "האם ציפית להתקיימות דברי הנביאים בימיך". (ע' ס').
היה חוזר ומשנן: "אין מחלוקות ברוחניות" (ע' סא).
חזר, שינן ולימד, שהבדלה אינה הפרדה, והוסיף להדגיש זאת בצרפתית: "דיפרנסיסיון אינו ספרסיון". ואמר שכאשר יתפרסם משפט זה, תבוא גאולה לעולם. (ע' סו).
שאלו הרב ירחמיאל ויס, האם הרמב"ם היה "מקובל". ענה, שבעל התניא, אומר שהרמב"ם היה מקובל גדול. שאלו, ומה אומר הרב? ענה, שישנן הרבה דרכים להגיע למעלה.
לשאלה האם בזמן התחדשות הנבואה יהיה מקום גם ל'פילוסופיה דתית', ענה: ה'מורה-נבוכים' זו תורה. [בלשון זו ענה גם הרב דוד הנזיר זצ"ל]. (ע' סב).
היה אומר בשם רבי מנשה מאיליה, שהעולם לא יכול להיות שלם כל עוד אי שם בקצווי תבל ישנה איזה תולעת בנקיק הסלע שהאבן לוחצת עליה והיא מרגישה לא כל כך בנוח. (ע' סח).

עוד על לימודי חול בגיל תיכון

ערך כפול ללימודי החול: מצד הערך שבידיעת המדעים, ומצד הצורך בהם לפרנסה ודרך ארץ ● אין לדחות את לימודי החול לגיל מופלג ● מה מלמדת עמדת הרב קוק בעניין ´תחכמוני´ ● איך לנהוג בנוסח התפילה כשהאב שינה מנוסח הסב

שאלה: אחר המאמרים והתגובה נוצרה אצלי מבוכה: האם ישיבה לצעירים שמשלבת בה לימודי חול היא בדיעבד או לכתחילה?

תשובה: שתי סיבות ללימודי חול. האחת מפני הערך העצמי שבלימודי החכמות, כדברי התלמוד (שבת עה, א), הרמב"ם (תשובה ק"ן), הגר"א (כמובא בהקדמה לפאת השולחן) ועוד. השנייה משום דרך ארץ, כפי שאמרו חז"ל (אבות ג, יז): "אם אין דרך ארץ אין תורה". ודרך ארץ היא היכולת של אדם לעבוד להתפרנס ולהשתתף בקיומו של עולם, וכיום בלא תעודת בגרות רוב האנשים אינם בדרך ארץ.

לפיכך, מן הסיבה הראשונה אין זה משנה כל כך אם לימודי החול יהיו נלמדים במקביל ללימודי הקודש, או שבשנות הנעורים הראשונות ילמדו רק לימודי קודש ואח"כ ירחיבו בלימודי חול. כמו כן אין צורך ללמוד דווקא את התוכנית המוכתבת על ידי משרד החינוך ללימודי המדעים, אלא יכול כל תלמיד לבחור לעצמו תוכנית שתרחיב את ידיעותיו לפי התחומים הקרובים ללבו ולכשרונותיו.

אולם מן הטעם השני של דרך ארץ יש מעלה לתוכנית לימודים המשלבת לימודי חול עם לימודי קודש, מפני שבפועל יקשה על חלק מהתלמידים להשלים אח"כ את תעודת הבגרות, ורבים מהם יתקשו בפרנסתם ובהשתתפותם ביישובו של עולם.

הנהג בהם מנהג דרך ארץ

סוגיה זו דומה למה שנחלקו במסכת ברכות לה, ב: לדעת רבי ישמעאל צריך אדם לנהוג בדרך ארץ, היינו שיחד עם לימוד התורה יעסוק גם בפרנסתו וביישובו של עולם, ואילו לדעת רבי שמעון בר יוחאי צריך לכתחילה לעסוק בתורה בלבד. ומסכם אביי: "רבים עשו כר´ ישמעאל ועלתה בידם, כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם". וכן רבא אמר לתלמידיו, בבקשה מכם אל תבואו לפני בימי ניסן ותשרי (אלא עסקו בצרכי פרנסתכם), כדי שלא תהיו טרודים במזונותיכם כל השנה.

כך גם לגבי הלימוד לתעודת הבגרות: ההדרכה לרבים היא להנהיג בהם מנהג דרך ארץ, באופן כזה שעד גיל שמונה עשרה יסיימו את מבחני הבגרות. ואע"פ כן אינני שולל את דרך היחידים, כפי שאין לשלול את דרכו של רשב"י.

אלא שגם לפי שיטת רשב"י יש ערך בלימודי חול. ואף שלשיטתו אין צורך בתעודת בגרות – מכל מקום תלמיד חכם שלם צריך להיות מצוי גם במדעים השונים. וברור שאין הכוונה לדחות את תלמודם עד לגיל שמונים, אלא הכוונה שעד לגיל עשרים בערך צריך כל תלמיד ישיבה להיות בעל השקפה רחבה הכוללת ידיעה כללית בחכמות השונות.

עמדת הרב קוק

שאלה: טוענים שמרן הרב קוק זצ"ל התנגד לשילוב לימודי חול עם קודש, וכי ישיבה צריכה להיות על טהרת הקודש. וכן כתב באגרת תרמ"ד, שרק מתלמודי התורה יצמחו תלמידי חכמים, ולא מבתי הספר שמשלבים קודש וחול כדוגמת ´תחכמוני´.

תשובה: אין להשוות את בית הספר תחכמוני דאז לישיבות התיכוניות ולבתי הספר התורניים שלנו. מנהלי בית הספר תחכמוני לא התיימרו כלל לגדל תלמידי חכמים. מראש היה ברור כי תוכנית הלימודים של תחכמוני מבוססת על פשרה מרחיקת לכת, שייעודה העיקרי שמירת המסגרת של אורח החיים הדתי, למען הורים שעיקר רצונם לחנך אדם מודרני, ואע"פ כן מעוניינים שיישאר שומר תורה ומצוות.

אבל על ישיבה שילמדו בה גם מעט לימודי חכמות לצורך ידיעת חכמת הבורא ודרך ארץ – עליה לא דיבר מרן הרב קוק זצ"ל בהתייחסותו לבית ספר תחכמוני.

ולהפך, בכמה מקומות כתב על הצורך שתלמידי חכמים יהיו מצויים בחכמות השונות, כפי שכתב למשל באגרת קמט, על "הצורך הגדול, שיש לנו כעת, לעשות את הבנים, המגודלים בתורה ויראת שמיים, חמושים כפי ההכרח בידיעות השימושיות, הנוגעות לצורכי החיים, למען לא יהיו הם בגדלם החלק היותר חלש מהאומה…" וכיוצא בזה כתב במאמרו דרישת אלקים (עקבי הצאן עמוד קכט): "על כן עם הגבר עוז התורה, הרחבת החכמה העולמית לפי האפשרי מוכרחת היא. אם אי אפשר לו לכל בן תורה להיות חכם רשמי (בעל תואר) בכל מקצועות המדעים, אבל אפשר לו להיות איש יודע את המצב הכללי של צביון הרוח שבדורו, כדי שידע איך לפרנסו ולהיטיבו".

בנוסף לכך, גם מצד דרך ארץ אין להביא ראייה מדברי מרן הרב קוק, שכן לפני מאה שנה לא היה צורך גדול כל כך בלימודי חול לשם פרנסה, וגם מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל התייחס לתקופה שבה תעודת הבגרות לא נצרכה כל כך, אבל במשך עשרות השנים האחרונות הצורך בה לשם פרנסה גבר מאוד, וכיום היא בכלל דרך ארץ הנזקקת לקיומה של תורה.

ואף מרן הרב קוק עצמו, ששלח את בנו הרב צבי יהודה לתלמוד תורה רגיל בבויסק, שכר למענו מורים פרטיים שלימדוהו את השפה הרוסית והגרמנית, ואף חשבון וכיוצא בזה.

הישיבות התיכוניות כיום

שאלה: האם הישיבות התיכוניות של ימינו ראויות להיחשב כישיבות שהן לכתחילה?

תשובה: ההגדרה ישיבה תיכונית כוללת ישיבות רבות ברמות שונות. ישנן שהן בהחלט בדיעבד, מפני שלימוד התורה שבהן איננו תופס את המקום הראוי לו. ויש ישיבות שבהן הקודש הוא העיקר, והמסגרת שלהן היא לכתחילה במציאות הקיימת.

גם באותן ישיבות התיכוניות שהקודש אינו זוכה למעמד המרכזי הראוי לו, הר"מים בדרך כלל אינם אשמים בכך. אופי הישיבה נקבע בעיקר על ידי ההורים, שמחנכים את ילדיהם ובוחרים את הישיבה שעונה על דרישותיהם. ובישיבות אלו אכן יש מידה רבה של בדיעבד, ואחוז מסוים מבוגריהן אינו ממשיך כראוי בדרך התורה והמצוות. ואע"פ כן, ראוי לשבח את הר"מים באותן ישיבות, שהם מקרבים את נערי ישראל לתורה לפי מה שבכוחם לקלוט, ולא מעט מבוגריהם גדלו ונעשו תלמידי חכמים מובהקים.

בן למשפחה חסידית שהתרגל בנוסח אשכנז

שאלה: אבי שייך למשפחה חסידית, אבל בצעירותו הוא למד בישיבה ליטאית והתרגל להתפלל בנוסח אשכנז. גם אני התרגלתי להתפלל בנוסח אשכנז. בעקבות הדברים שפורסמו בשבוע שעבר, שאלתי האם עלי לחזור לנוסח ספרד-חסידי כמנהג משפחת סבי, או להמשיך בנוסח אשכנז כמו אבי?

תשובה: הכלל הוא שצריך להתפלל בנוסח העדה של אביו, ולכן גם אם אביו שינה לנוסח אחר, הנוסח המסורתי הוא נוסח משפחת האב, ולא נוסחו הפרטי של האב. לפי זה היה ראוי שתחזור להתפלל בנוסח חסידי, וכך אכן מורים הפוסקים החסידיים.

אלא שמנגד, כתבו כמה מגדולי הפוסקים האשכנזים, שהואיל והחסידים עצמם שינו לפני כמאתיים שנה את נוסחם, מנוסח אשכנז המקורי לנוסח ספרד-חסידי התואם יותר את כוונות האר"י ז"ל – הנוסח המסורתי המחייב הוא בעצם נוסח אשכנז. ולכן גם אם אין דורשים כיום מבני משפחות החסידים לחזור לנוסח אשכנז, מכל מקום מי שכבר התרגל בנוסח אבותיו המקורי, ודאי שאינו צריך לשוב ולשנות לנוסח ספרד-חסידי. וכך כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ב, כד).

וכיוון שיש בזה דעות שונות, רשאי השואל להחליט כיצד לנהוג. וטוב להתייעץ בזה עם רב שמכיר אותו, מפני שלהחלטה כזו ישנם היבטים רבים, כמו כיבוד הורים, התאמה לקהילה וחינוך הילדים.

יחד שבטי ישראל

בעיקרי התפילה ההבדלים בין העדות הם מזעריים ● נוסחי כל העדות כשרים ויוצאים בהם ידי חובה ● ראוי להחזיק במסורת האבות גם בהגייה וגם בניגוני התפילה ● שמירה על מסורת אבות מול ערכים אחרים

היווצרות נוסחי התפילה השונים

שאלה: כיצד נוצרו ההבדלים בין נוסחי אשכנז וספרד?

תשובה: בעקבות הגלויות ופיזור הקהילות. אמנם בעיקרי התפילה, היינו במה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, כברכות קריאת שמע ותפילת עמידה, השינויים קלים מאוד. אלו שינויים הנובעים משיבושים שנגרמו עקב טלטולי הגלויות, או מפני שגדולי הפייטנים והרבנים הוסיפו לפעמים מילים או משפטים בתפילה, כדי להדגיש עניין מיוחד, ואותן התוספות נשתרשו בנוסח קהילותיהם.

ואף בסדר הקורבנות ופסוקי דזמרה, שנקבעו בתקופת התלמוד והגאונים, השינויים קטנים. אבל בתוספות שנוספו בתקופת הראשונים, הן בסדר הקורבנות והן במה שאומרים בסיום התפילה, ההבדלים בין העדות נעשים בולטים יותר. כי מה שנהגו להוסיף בספרד לא בהכרח התקבל באשכנז, וכן להפך. במיוחד הדבר בולט בפיוטים שנתחברו בתקופת הגאונים והראשונים, והוכנסו לסדר התפילה בימים הנוראים ובחגים. וכך אנו מוצאים פיוטים שונים לגמרי בסדר תפילות הימים הנוראים בין מנהגי ספרדים ואשכנזים.

ומכל מקום ברור לכולם כי כל נוסח שנתקבל על ידי אחת מעדות ישראל הוא נוסח כשר, וכל מי שיתפלל בו יוצא ידי מצוות התפילה.

ההבדלים בביטוי האותיות והניקוד

גם במנהגי הגיית העברית יש שינויים בין העדות, הן לגבי מבטא האותיות, כמו בהגיית חית ועין, והן לגבי הניקוד, כמו בהגיית קמץ וחולם. ועל בני כל עדה להמשיך במנהגם. ומכל מקום אם שינו יצאו ידי חובתם, שכל המסורות הקיימות בישראל בקריאת האותיות והניקוד כשרות לתפילה. הרב משה פיינשטיין זצ"ל (אג"מ או"ח ג, ה) מוכיח זאת מהנוסח שצריכה האישה החולצת לומר בעת החליצה, שעל פי הדין חובה שתאמר את המילים בלא להבליע שום אות, ועם זאת יוצאים בכל המבטאים השונים שבכל העדות, ומכאן שכל המבטאים כשרים.

דברי האר"י על הנוסחים השונים

מסרו בשם האר"י הקדוש, שבאר שיש שורש עליון להבדלים שבין הנוסחים השונים, שקבלה בידינו כי יש ברקיע שנים עשר חלונות כנגד שנים עשר שבטי ישראל, וכל שבט ושבט עולה תפילתו דרך שער אחד המיוחד לו, והוא סוד שנים עשר שערים הנזכרים בסוף ספר יחזקאל (שער הכוונות דף נ, ד, מ"א סח, א, מ"ב סח, ד).

שאלה: אם שורשי ההבדלים בין הנוסחים נובעים מהשינויים שבין שנים עשר השבטים, מדוע תולים את השינויים בגלויות?

תשובה: אילו זכינו ולא גלינו מארצנו, האחדות בישראל הייתה ניכרת יותר, ועיקר התפילה הייתה נשארת בנוסח אחיד כפי שתיקנוהו אנשי כנסת הגדולה, והשינויים הנובעים מהאופי המיוחד של כל שבט ושבט היו באים לידי ביטוי בתוספות מיוחדות שאחר התפילה ובמנגינות שמלוות את התפילה. אבל אחר שגלינו מארצנו נוצר פירוד בישראל, וההבדלים נעשו חריפים יותר, והגיעו אף לנוסח עיקר התפילה. אלא שגם כאשר גדלו הפירודים שבין העדות, אין השינויים בבחינת טעות, אלא כל שינוי מבטא דגש מסוים המתאים לאופיו המיוחד של שבט אחד מישראל.

שמירת נוסח אבות

שאלה: האם יכול אדם לבחור את הנוסח החביב עליו, או שעליו להמשיך בנוסח אבותיו?

תשובה: ראוי שכל יהודי ימשיך במנהג אבותיו. וכפי שמובא בירושלמי (עירובין ספ"ג), ששלח רבי יוסי לבני הגולה סדר מועדות (היינו נוסח התפילה), אבל הוסיף "אל תשנו ממנהג אבותיכם". כלומר אף שהנוסח ששלחתי לכם הוא מדויק יותר, מכל מקום הואיל ויותר חשוב לשמור על מנהג אבותיכם, לכן אל תשנו. וסמכו עניין זה על הפסוק "אל תטוש תורת אמך" (משלי א, ח).

באילו מקרים מותר לשנות את הנוסח

ואף שצריך כל אדם לשמור על מנהג אבותיו, ברור שמנהג זה אינו חשוב יותר מדינים אחרים, ולכן פעמים רבות שהוא נדחה. למשל, אדם היודע בוודאות כי אם יתפלל בבית הכנסת שבנוסח אבותיו יכוון פחות בתפילתו, ואילו בבית הכנסת שבנוסח אחר יכוון יותר – יבחר את בית הכנסת שבו יכוון יותר, שזהו עיקר התפילה (וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק חו"מ כד). אמנם במקרה של ספק, מוטב שיתפלל בבית הכנסת שבנוסח אבותיו, מפני שלטווח ארוך מסתבר שדווקא בנוסח אבותיו יכוון יותר. כי פעמים שבגיל צעיר אדם אינו מעריך כראוי את הקשר שלו לנוסח אבותיו, אבל עם השנים הוא מגלה את הקשר העמוק שלו דווקא לנוסח זה.

ומי שיש לפניו שני בתי כנסת: באחד מתפללים בנוסח אבותיו, אבל אין מקיימים בו שיעורי תורה, ובשני אמנם מתפללים בנוסח אחר, אבל מתקיימים בו שיעורי תורה. אם הוא מעריך שעל ידי תפילותיו בבית הכנסת שיש בו שיעורי תורה יזכה ללמוד יותר תורה, מוטב שיתפלל בו אף שאינו בנוסח אבותיו. וכן לגבי בחירת ישיבה ללמוד בה, אין להחליט על מקום הלימוד לפי נוסח התפילה, אלא יבחר את הישיבה שבה יוכל להתעלות יותר בתורה ובמצוות.

וכן כאשר ישנם שני בתי כנסת, האחד בנוסח אבותיו, אבל הוא חושש שלא יוכל להתחבר עם קהילת מתפלליו, מפני שהם מבוגרים או צעירים ממנו, או שהם מעטים מידי, או מכל סיבה אחרת. ולעומת זאת, בבית הכנסת שבנוסח האחר ישנה קהילה מגובשת שאליה יוכל להתחבר יותר. אם הוא סבור שעל ידי התפילה בקהילה המגובשת יהיה קשור יותר לקהילה הדתית, ורמתו הרוחנית תעלה או לפחות תישמר יותר – מוטב שיתפלל בה למרות שאינה בנוסח אבותיו.

שמירת המנהגים לכתחילה

שמירת המנהגים כוללת בנוסף לנוסח התפילה, גם את צורת ההגייה, תימנים בהגייה תימנית, ספרדים בהגייה ספרדית, ואשכנזים בהגייה אשכנזית וכו'. וכן ראוי לכתחילה שכל עדה תמשיך להתפלל במנגינות התפילה שלה (ע' רמ"א או"ח תריט, א). כמובן שאפשר להוסיף ולחדש מנגינות, אבל הכוונה שבעיקר התפילה יישמר הניגון המסורתי שנתקדש במשך דורות. לשם כך צריך כל אדם להתפלל לכתחילה בבית כנסת שבנוסח אבותיו.

וצריך לדעת שישנם בישראל עשרות מנהגים. נוסח ספרדים מתחלק לכמה מנהגים. בענייני הלכה, השינויים העיקריים הם בין הנוהגים על פי השולחן ערוך לנוהגים על הבן-איש-חי, ועוד ישנו נוסח של יוצאי צפון אפריקה. ואמנם בענייני הנוסח וההלכה השינויים ביניהם קטנים, אבל במנגינות השינויים גדולים יותר. ואפילו בין עולי צפון אפריקה יש הבדלים במנגינות, עד שבאוזני עולי מרוקו נשמעים עולי אלג'יר כמזייפים, ולאוזני עולי לוב שניהם נשמעים כמזייפים. וכדי לשמור על המנהגים באופן מושלם צריך שיהיו בתי כנסת מיוחדים לעולי טריפולי, לעולי טוניס, לעולי אלג'יר, לעולי מרוקו, וכן לעולי עיראק, לעולי סוריה, לעולי פרס ולעולי טורקיה.

וכן בין עולי אשכנז ישנם מנהגים שונים. ההבדל הגדול ביותר הוא בין החסידים לשאר אשכנזים. אבל ישנם עוד הבדלים משמעותיים בצורת ההגייה ובמנגינות. מנגינותיהם של מתפללי נוסח אשכנז ממערב אירופה שונים לגמרי ממנגינותיהם של מתפללי נוסח אשכנז מליטא. ולגבי ההגייה, יש לפחות ארבעה סוגי הגיות: של עולי ליטא, עולי פולין, עולי גליציה ועולי הונגריה. וכן יש שוני בין החסידיות השונות בכמה מנהגים ובמנגינות. וכן בין התימנים ישנם שני נוסחים עיקריים, 'בלאדים' ו'שאמים'.

שמירת המנהגים מול חיזוק הקהילה

אלא שאם ההקפדה על שמירת המנהגים תגרום לפירוק הקהילה, עדיף לוותר על שמירת המנהגים. מפני שבדרך כלל כאשר הקהילה מגובשת, ומקיימת שיעורי תורה לגברים, לנשים ולילדים, ויש בה פעילות של גמילות חסדים, היא מצליחה לקשר את כל חבריה לתורה ומצוות. ולעומת זאת כאשר הקהילה נחלשת, גם חבריה נחלשים, ובמיוחד הדבר משפיע לרעה על הילדים.

ולכן, אף שלכתחילה טוב שכל אחד יתפלל לפי מנהג אבותיו, מכל מקום אם לשם כך יצטרכו להקים עשרות בתי כנסת קטנטנים, שבקושי יצליחו לקיים בהם מניין, וודאי שלא יהיה בכוחם לארגן שיעורי תורה – אזי עדיף שבני עדות הקרובות במנהגיהם זה לזה יתאחדו כדי להקים קהילה חזקה יותר.

למשל שכל יוצאי צפון אפריקה יתפללו ביחד, ואם גם זה לא יספיק, אז שכל מתפללי נוסח ספרד יתפללו ביחד. בנוסף לכך, אף שמלכתחילה היה ראוי שכל אחד ישמור בדייקנות את כל מנהגיו ונגינותיו, בדיעבד יש גם צד חיובי במיזוג הגלויות. וכיוון שאדם אינו בוחר לעצמו את מקום מגוריו לפי עדתו, ממילא נוצר מצב שהנוסחים הקרובים הולכים ומתלכדים.

לפיכך צריך בכל מקום ומקום לשקול את הערך של שמירת המנהגים מול הערך של הקמת קהילה חזקה ומגובשת. וכאשר יש מספיק משפחות מעולי אותה עדה, עד שיש בכוחם לקיים בית כנסת על טהרת מנהגיהם, מה טוב. אבל כאשר אין להם מספיק משפחות, מוטב שיתלכדו עם עדה הקרובה למנהגיהם, ובלבד שיקימו קהילה חזקה. ואם התלכדות העדות הקרובות לא תספיק לבניית קהילה חזקה, מוטב שבני כל העדות, ספרדים ואשכנזים ותימנים, יתלכדו לקהילה אחת. וסוגיה זו צריכה להישקל בכובד ראש, ובמקום שיש מרא דאתרא, הוא צריך להכריע בשאלות אלו.

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד