כוונה בתפילה: העיקר הכוונה

יכולת ההתרכזות בכוונת התפילה שונה בין אדם לאדם ● אמוראים שהעידו על קשייהם להתכוון בתפילה ● עצם העמידה בתפילה מוכיחה את הרצון להיות קשור לה' ● תפילה אחת בכוונה מעלה גם את התפילות שנאמרו בחוסר כוונה ● הרב ריינס: גם מתנגדי דרכו של מייסד 'המזרחי' כיבדוהו כגדול בתורה ● תופעת האווילות המדינית של חסידי ה'שלום'

על המתקשים לכוון בתפילה

שאלה: קשה לי מאוד לכוון בתפילה. פעמים רבות אני מקבל על עצמי לכוון היטב בתפילה, ובפועל אני לא מצליח. למדתי מאמרי מוסר על כך וזה לא כל כך מועיל. קראתי סיפורים על רבנים שהיו מכוונים בכל מילה, ואני מתוסכל מחוסר ההצלחה שלי לכוון. 

תשובה: צריך לדעת כי בני האדם שונים בטבעם זה מזה. יש שקל להם להתרכז, והם מצליחים לעקוב אחר כל המילים ולכוון בהם, ויש שמטבעם קשה להם מאוד להתרכז, וככל שמדובר בנושא שמוכר להם יותר, כך קשיי הריכוז גוברים. ואף שהם מנסים לכוון, מחשבתם נודדת מעניין לעניין. הנה התאמצו לכוון בברכת 'אבות', ומחשבתם פרחה, ולפתע הם בברכת 'סלח לנו'. שוב ניסו להתרכז במשך ברכה וחצי, והנה מחשבתם נדדה, ופתאום הם מוצאים עצמם כורעים ב'מודים'. 

וכבר היו אמוראים שהתאוננו על הקושי לכוון בתפילה, כמובא בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד) שאמר רבי חייא על עצמו שמעולם לא הצליח לכוון בכל התפילה, ופעם כשניסה להתרכז בכל התפילה, התחיל להרהר באמצעיתה מי יותר חשוב לפני המלך, שר פלוני או אלמוני. ושמואל אמר: אני מניתי אפרוחים בתפילה. ורבי בון בר חייא אמר: אני מניתי בתפילה את שורות הבניין. ורבי מתניה אמר: אני מחזיק טובה לראשי, שגם כשאינני שם לב למה שאני אומר, הוא יודע מעצמו לכרוע ב'מודים'. הרי לנו שגם מקרב הצדיקים, יש גדולים שקשה להם לכוון מתחילת התפילה ועד סופה. ואף שעלינו להתאמץ לכוון ככל יכולתנו, אל ייפול האדם ברוחו כשרואה שאינו מכוון כראוי. ואף אם 'חלם' ברוב התפילה, לא יתייאש אלא יכוון במה שנותר. 

ערכה של תפילה בלא כוונה

אל יאמר אדם, אם אינני מצליח לכוון כראוי מוטב כבר שלא אתפלל. מפני שבעצם זה שהוא בא לעמוד לפני ה' בתפילה, כבר הביע את הדבר העמוק ביותר – את רצונו להיות קשור לה' ולהתפלל לפניו. וכל אדם נמדד לפי אופיו המיוחד. ולעיתים מעלתו של מי שקשה לו להתרכז, ולמרות זאת התאמץ והצליח לכוון במספר ברכות, גבוהה ממעלתו של מי שמצליח בקלות לכוון בכל התפילה.

נוסף לכך, צריך לדעת שלכל תכונה יש חסרונות ויתרונות. אלו שקל להם להתרכז בתפילה השגרתית, בדרך כלל גם בימים המיוחדים או כאשר מתרחשת עליהם צרה הם ממשיכים בתפילתם בלא התלהבות מיוחדת במינה. כוחם בשגרה. לעומתם, דווקא אלו שקשה להם להתרכז בנוסח השגרתי מצליחים בשעות מיוחדות להתעלות למדרגות גבוהות יותר של כוונה. כוחם מתגלה בזמנים המיוחדים.

תיקון התפילות 

בשם האר"י הקדוש אמרו שהכוונה היא כמו כנפיים, שעל ידה התפילה עולה ומתקבלת. וכשהתפלל אדם בלא כוונה, הרי שאין לתפילתו כנפיים לעלות, והיא ממתינה עד אשר יתפלל בכוונה. וכשיתפלל פעם אחת בכוונה, יחד עם אותה תפילה יעלו לפני ה' יתברך כל התפילות שאמר בלא כוונה. ואף שאין הן משובחות כתפילות שנאמרו בכוונה שלמה, מכל מקום הן עולות לפניו יתברך ופועלות את פעולתן. והטעם לכך ברור: הרי בעצם זה שאדם בא להתפלל כבר הביע את רצונו להתקשר לה' ולשבחו ולבקש ממנו את צרכיו, אלא שלא הצליח לכוון, וכאשר כיוון, פתח את השער לכל תפילותיו לעלות.

ימי אלול הם ימים מסוגלים להתעוררות הלב לעבודת ה', וראוי להרבות בהם בכוונת התפילה, ועל ידי כך לתקן ולהעלות את תפילות כל השנה. 

הרב ריינס מייסד המזרחי

השבוע בי' באלול חל יום הסתלקותו של הגאון הרב יצחק יעקב ריינס זצ"ל, מייסד תנועת המזרחי ומנהיגה. הרב נולד בשנת ת"ר ונפטר בשנת תרע"ה. מנעוריו הצטיין כעילוי ושקדן. עוד לפני גיל עשרים כבר היה בקיא בשני התלמודים. בגיל עשרים וחמש התמנה לרבנותו הראשונה, ובגיל 44 התמנה לרב בלידא, שם כיהן עד סוף ימיו. לאחר הגיעו לגיל שישים ייסד את תנועת 'המזרחי' בתוך ההסתדרות הציונית. בעקבות זאת התעוררה כנגדו מחלוקת, אולם גם החולקים עליו ידעו היטב כי הוא אחד מגאוני הדור, וכיבדוהו. 

אחר פטירתו הספידוהו במקומות רבים. למשל, בראדין הספידוהו בבית המדרש בנוכחותו של ה'חפץ חיים'. והיותר מעניין הוא דברי ההספד שאמר עליו אחד ממתנגדיו המובהקים, הרב יוסף צבי דושינסקי, רבה של גאלאנטה בהונגריה, שלימים נעשה לרבה של 'העדה החרדית' בירושלים. וכך אמר (בז' אדר תרע"ו): "הלך מאיתנו בשנה זו הרב הגאון הגדול מוה"ר יצחק יעקב ריינס ז"ל, רב אב"ד דקהילת קודש לידא. הכרתיו כבר בנערות, אשר בגדלות תורתו דרך לו דרך חדש בש"ס ופוסקים שהיו מונחים בליבו כמאן דמנח בקופסה. ואף כי לא הסכימו חכמי הדור לכל דעותיו, כוונתו זכה וטובה היתה מכל מקום" (איש המאורות ע' 351, מתוך חוברת 'דרשה מפוארה' גאלאנטה תרע"ו). 

יחסו של תלמיד ישיבה מאותם הימים לרב ריינס

כדי לעמוד על מעמדו של הרב ריינס באותם הימים, אצטט עוד מדברי הרב הנזיר ביומנו: "בעיר המחוז הסמוכה היה הראב"ד הגאון רבי יצחק יעקב ריינס זצ"ל, ובספרי הדרוש שלו המפורסמים בשמותיהם: 'אורה ושמחה', 'אור שבעת הימים', 'נאד של דמעות' ועוד, הייתי בקי בהם ומחבבם. בייחוד התמסרתי לספרו 'אורים גדולים' המיוחד ל"דרך ההיגיון" בהלכה, הייתי משנן כלליו ושורשיו, ומחדש על פיהם כמה עניינים נחמדים בדיני ממונות, בסדר נזיקין.

בייחוד הרביתי לחדש חידושים נעימים בהלכה, לפי דרך ההיגיון זו, בעברי ללמוד בישיבת סלבודקה" (נזיר אחיו ח"א ע' רמט).

דברי הרב ריינס על פירושי האגדות

עוד מספר הרב הנזיר: "כעבור שנים בקרתי את הרב הגאון ריינס זצ"ל בביתו בלידא, ושאלתיו אם הרעיונות החדשים שמגלים במאמרי חז"ל באגדה הוא אמת שלהם כיוונו חכמים (או שמא אלו פירושים שנתלו בדברי חז"ל, אבל לא לפירושים אלו נתכוונו). ויען, אם הרעיונות נכונים – הוא העיקר. כיוצא בו שאלתי את הר"מ הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל בישיבת סלבודקה, כשעליתי אליו, אם הסברות היפות שמוצאים ומגלים בהלכות הן אמת שלהם כיוונו חז"ל. ויען, אם הסברות נכונות – זהו העיקר.

אבל הכרתי היתה, שלפי הלימוד האמיתי, הסברות והרעיונות צריכים להיות כאלה שלהם כיוונו בעלי ההלכה והאגדה" (נזיר אחיו ח"א ע' רמט).

מסע האיוולת

שוב נתבדתה תקוותם של שרים, מדינאים ופרשנים מחוגי השמאל והמרכז, והתברר כי לכל תוכניותיהם לא היתה אחיזה במציאות. דבר לא נותר מההסכמים והמגמות שניסו להוביל, חוץ משובל הפיגועים שנגרם עקב חודשי ההתארגנות שניתנו לארגוני הטרור. הם חשבו שיש ל'מפת הדרכים' סיכוי סביר להצליח. הם ניתחו את הגורמים שיביאו לכך שאבו מאזן ודחלאן יילחמו בחמאס ויבודדו את ערפאת. והתוצאות גלויות לכל. 

אותם אנשים ודומיהם היו בטוחים שאחר הסכמי אוסלו ערפאת ואש"ף יילחמו בחמאס "בלי בג"ץ ובלי בצלם". הם הסבירו כי ההסכמים יצליחו מפני שהערבים מעוניינים בשלום כמונו. הם העריכו שחיזוק הרשות הפלשתינית תגרום לכך שהם ימגרו את הטרור, לכן נתנו להם חמישים אלף רובים! הם היו בטוחים ששגשוג כלכלי ימתן את עמדותיהם, לכן פעלו למען השגת מענקים ממדינות העולם לרשות הפלשתינית. הם צחקו על מי שאמר שהפיגועים יתגברו, וזלזלו במי שהעריך שהערבים ישגרו קטיושות אל מעבר לקו הירוק. הם היו בטוחים שמעמדה של מדינת ישראל יתחזק בעקבות תהליך אוסלו.

סוג הטעויות

משל למה הדבר דומה, לאדם שמצטיין בחשבון. הוא יודע לחבר, לחסר ולהכפיל. הוא מסוגל לבצע פעולות מורכבות במספרים גדולים – אולם הוא טועה במספרים הבסיסיים. הוא חושב שאחת היא שתיים ושתיים הן אחת. לכן כל מה שייחשב יהיה תמיד מוטעה.

זה כבר לא מצב של טיפשות רגילה, זהו מצב של עיוורון או שכרות. אולי ניתן להגדירו יותר כאווילות או טמטום. במצב כזה כמעט שלא ניתן להוכיח דבר. המילים הבסיסיות לא מובנות.

הגדרה זו חשובה. ראשית, כדי לדעת כיצד להתייחס לעובדה המתמיהה של גדודי הפרשנים והמדינאים הטועים תדיר. שנית, כדי להעריך נכונה את מצבנו. בדרך רגילה אנשים לא משתחררים מאווילות שכזו. ולכן עלינו להתפלל שה' יערה עלינו רוח של חכמה ממרום בדרך של רחמים ולא על ידי ייסורים קשים. 

ככל שיתרבו היהודים שילמדו תורה בשלמות ויבינו את ייעודו של עם ישראל בארצו ובעולם, כך יש לקוות יותר שתפילותינו יתקבלו. וכנגד ההתעוררות שלנו מלמטה יערה עלינו אבינו שבשמיים רוח של חכמה ממרום.

אקדמיזציה או חינוך

האקדמיזציה של מערכת החינוך לא קדמה את הידע, ופגעה ברמה הערכית והחינוכית ● מתוך יוהרה אקדמית הוחלפו שיטות הוראה מנוסות ומצליחות בקריאה ובחשבון בשיטות כושלות שפותחו באקדמיה ● לחתור לשיתוף פעולה נכון שבו כלים שפותחו באקדמיה יועמדו לרשותה של הנהגה חינוכית ערכית

רבי צדוק הכהן מלובלין

בט' אלול תר"ס, בגיל שבעים ושבע, נסתלק הגאון המופלא, האדמו"ר, רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל. הוא היה בקיא ממש בכל התורה, בנגלה ובנסתר, במקרא במדרשי חכמים בראשונים ובאחרונים. וגם במדעים השונים היה בקיא. רגיל היה לסיים בכל יום מסכת אחת, ואחר הסיום היה אוכל את סעודתו. בשבת היה רגיל לסיים שתי מסכתות: שבת ועירובין. בנוסף לבקיאותו העצומה היה חריף וחדשן. רוב חידושיו המבריקים נעוצים בעומק הפשט של המקראות והמדרשות. 

ספרים רבים כתב רבי צדוק, בנגלה ובנסתר על דרך החסידות, ובכולם בולטת חריפותו ובקיאותו. הרוצה ללמוד את תורת החסידות ממקורותיה בדברי חז"ל רצוי שילמד את ספרי רבי צדוק.

בתורתו מודגשת מאוד סגולת ישראל – היסוד הפנימי האלוקי שבנשמת ישראל, שהוא דבוק תמיד בה'. וגם כאשר ישראל חוטאים, מדגיש תמיד רבי צדוק, אין זה אלא מפני השפעה חיצונית, אבל בפנימיותם ישראל מחפשים תמיד את ה'. וכך מבאר רבי צדוק את חטאי ישראל כניסיונות למצוא דרכים להתקרב אליו יתברך. אלא שכיוון שנעשו שלא לפי הדרכת התורה, נכשלו ונענשו. אבל גם מהכישלונות של ישראל לומדים תורה. 

דברי הרצי"ה על רבי צדוק

מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל עמד על הקשר הפנימי בין תורתם ומשנתם של שני הכהנים הגדולים, שעסקו בסגולתם וקדושתם של ישראל. והיה אומר: עד שלא שקעה שמשו של רבי צדוק הכהן בלובלין, זרחה שמשו של מרן הרב קוק בארץ ישראל. כפי הנראה אין כוונתו לדייק בתאריכים, אלא שאחר שרבי צדוק הכהן נסתלק בט' אלול תרס"ב, עלה מרן הרב קוק לארץ בכ"ח אייר תרס"ד. מכל מקום אפשר ללמוד מכך על מעמדו הגדול של רבי צדוק הכהן בעיני הרצי"ה. 

העצה לעילוי מגרודנא ללמוד בספרי רבי צדוק

הגאון רבי יהודה גרשוני ז"ל, 'העילוי מגרודנא', התפרסם כאחד העילויים המופלגים בישיבות ליטא. גדולי מגידי השיעורים היו מתייראים מפניו, שמא יסתור בחריפותו את מהלך שיעוריהם, כפי שעשה פעמים רבות בקושיות עצומות וטענות ניצחות. 

עוד לפני נישואיו עלה רבי יהודה גרשוני לירושלים ללמוד ב'מרכז הרב'. כלפי מרן הראי"ה קוק, שהיה גאון הגאונים, אפילו 'העילוי מגרודנא' התייחס בהערצה. 

פעם, באחת האזכרות של ג' אלול, רצה רבי יהודה גרשוני לתת דוגמא לדרכו המופלאה של הרב קוק, שכללה את כל השיטות ומקצועות התורה, וציין שהרב הציע לו ללמוד בספרי רבי צדוק הכהן מלובלין. הרב גרשוני צחק מעט כשסיפר על כך. כפי הנראה הוא נזכר כיצד הופתע לשמוע איך הרב מציע לו, לעילוי הליטאי, שהלמדנות העיונית מילאה את כל עולמו, ללמוד באיזה ספר חסידי. זה היה מאוד לא מקובל. איזה למדן ליטאי עסק אז בספרי חסידות?! והנה הרב, שידע היטב את ערך הלמדנות, ממליץ לו על כך. 

ייתכן שהרב המליץ דווקא על ספרי רבי צדוק מפני החריפות וההברקה שבדבריו. ועל כן שיער הרב, שמתוך ההתפעלות של 'העילוי מגרודנא' מחריפותו של רבי צדוק יוכל להיפתח ולהיכנס ללימוד פנימיותה של התורה. 

האם האקדמיזציה הועילה למערכת החינוך?

בעשרות השנים האחרונות עברה מערכת החינוך תהליך של אקדמיזציה. המערכת עודדה מורים בעלי תעודת הוראה ללמוד לתואר ראשון. נקבע דירוג ברור בשכר לפי ההשכלה האקדמאית. כיום כבר אי אפשר כמעט ללמוד לתעודת הוראה בלבד, אלא חובה על מי שרוצה להיות מורה להיות בעל תואר ראשון. 

תוכניות הלימודים נקבעות יותר ויותר על ידי ועדות פדגוגיות, שבראשם עומדים אישים בכירים מהאקדמיה. אמנם לרבים מהם אין ניסיון ממשי בחינוך, אבל הם יודעים עליו את כל מה שצריך לדעת, מתוך המחקרים האקדמאים, כמובן. 

פותחו שיטות חדישות ללימוד הקריאה, המתמטיקה ושאר המדעים.
גם מערכת החינוך הדתית לא נמלטה מהתהליך הזה. מנהלים ומורים נבחרים בראש ובראשונה, על פי החוק, לפי תוארם, ולא לפי כשרונם ויכולתם ללמד ולחנך. תוכניות הלימוד, גם במקצועות הקודש, מושפעות מתפישת עולם אקדמאית.

האם הילדים כיום יותר מחונכים? כמדומה שהתשובה היא: לא.
האם ההישגים הלימודיים השתפרו?
נאמר, מילא, האקדמיה אינה עוסקת בחינוך. עניינה הוא מחקר וידע, ולכן מובן שהאקדמיזציה לא הועילה לחינוך, אולם לידע, להישגים הלימודיים, היא היתה אמורה להועיל. כלומר, מורה שיש לו תואר אקדמאי צריך לדעת להקנות יותר ידע לתלמידיו. תוכנית שנערכה על ידי מומחים מקצועיים צריכה להצליח יותר. 

האם הילדים כיום יותר מלומדים?
שוב, התשובה כפי הנראה: לא.

בית ספר שאינו מחנך גם אינו מקנה ידע

כפי הנראה, בית ספר שאינו עוסק בחינוך גם אינו מצליח להקנות ידע. 
עם ישראל יצר את בתי הספר הראשונים בעולם לפני יותר מאלפיים שנה. היסוד לכך בתורה שציוותה על האבות ועל הרבנים ללמד תורה, וכן ציוותה כל אדם מישראל ללמוד תורה. כדי להגשים את מצוות התורה, תקנו חכמים תקנות, לייסד בכל מקום בית ספר, כדי שכל ילדי ישראל יזכו ללמוד תורה (ב"ב כא, א).

לימוד התורה והחכמה היה תמיד קשור לערכים ומוסר. סתם 'חכם' בשפה העברית, הוא אדם מלומד, מוסרי וירא שמיים. הלימוד לא היה רק כדי להצליח בעבודה, או כדי לדעת היאך לקיים את המצוות, אלא בראש ובראשונה מפני הערך של הלימוד עצמו.

בית הספר מיסודו הוא איפוא מוסד חינוכי. המשמעת והכבוד למורה אינה רק כדי שהמורים יוכלו ללמד, אלא קודם כל מפני הכבוד לחוכמה ולמלמדיה. 

כשבית הספר מתנכר לתפקידו הראשוני, ואינו מתכוון לחנך, הוא גם אינו מצליח להביא את תלמידיו להישגים לימודיים. 

חלקה של האקדמיזציה במשבר

אפשר לטעון במידה של צדק, כי אילולי תהליך האקדמיזציה, מצבנו היה גרוע יותר. שכן הכישלונות נובעים ממשבר ערכי, מכך שכיום מעריכים פחות את הלימוד והחכמה, ורק מפני שהמורים נעשו יותר משכילים, מצליחים התלמידים בכל זאת להגיע להישגים לימודיים נאים.

למרות זאת, גם לתהליך האקדמיזציה חלק במשבר. שורש הבעיה נעוץ בשינוי הערכים. תהליך האקדמיזציה הדגיש את הידע היבש על פני הערכים, את המקצועיות על פני החינוך. בהסטת הדגש מהיסוד הראשון ליסוד המשני, איבדה מערכת החינוך את המצפן שלה.

מורים שבעבר זכו להערכה עצומה, על היותם מלומדים ומחנכים בחסד, על כך שהשקיעו את כל נפשם ומאודם בתלמידים, הפכו להיות שוליים. החכמה שהם קנו בלימוד עצמי לא נחשבה. לעומתם, המערכת קידמה צעירים בעלי תארים אקדמיים. 

מורים שאהבו את תלמידיהם ונשאבו לחינוכם, ולא התקדמו במסלול התארים האקדמיים, נחשבו למי שאינם מבינים מהו חינוך. ואילו חבריהם, שלא היתה להם סבלנות ללמד ולא רצון להשקיע בתלמידים, עשו לעצמם קריירה אקדמית, וחזרו למערכת כדי להדריך את חבריהם ה'פראיירים' כיצד לחנך. 

לאקדמיה יש תפקיד חשוב, לתת כלי עזר למחנכים, לסייע להם בעבודתם. אבל משעה שהאקדמיה נטלה לעצמה את המנהיגות החינוכית, בתי הספר הולכים ומתדרדרים. בתחילה הדבר בא לידי ביטוי במצבם המוסרי הערכי, ואח"כ גם בהישגים הלימודיים.

חוסר הערכים מהותי לאקדמיה

חסרון הערכים הוא כיום חלק מהותי מתפישת העולם הרווחת באקדמיה, לפיה אין אמת מוחלטת ואין טוב מוחלט. מי שגדל על ברכי התפישה הזו אינו יכול לבוא עם מסרים ערכיים ברורים לתלמידים. הוא אינו יכול לחנך כראוי לאהבת המולדת, כי תמיד מנקר בלבו החשש – אולי אויבינו צודקים. הוא אינו יכול לחנך לערכי המשפחה, כי מי אומר שמשפחה זה דבר טוב. הוא מרגיש כי אינו יכול לתבוע מתלמידיו להתנהג באופן מוסרי, כי מי קובע מה מותר ומה אסור, ואולי תלמידיו צודקים ממנו. 

לפי תפישה זו, המורה יכול רק להקנות לתלמיד כלי חשיבה, כדי שהתלמיד אח"כ יחליט מה טוב בעיניו ומה רע. למשל, האם להיות נאמן למשפחתו, לאשתו ולילדיו זה דבר טוב או רע. או האם לעשן סמים זה דבר טוב או רע.

הנתק שבין האקדמיה לחינוך בפועל

אל הבעיה השורשית הצטרפו עוד בעיות, כמו למשל היוהרה של אישים מהאקדמיה, שבלי להכיר כראוי את השטח כפו על מורים ותיקים ומנוסים, בעלי הצלחות מוכחות, שיטות חדישות ויומרניות שלא נוסו כראוי. וגם כאשר עלו מהשטח קולות של ביקורת – מתוך אותה יוהרה, לא התייחסו אליהם. אחת הדוגמאות לכך היא שיטת הקריאה הכושלת שיצאה מהאקדמיה ונכפתה על המורים.

הרעיון היסודי נכון


ביסודו של דבר, השאיפה להוספת השכלה למורים היא חשובה ומוצדקת. המורים הטובים תמיד הוסיפו ולמדו, אם באופן עצמאי או בשמיעת שיעורים והרצאות. היה גם הכרח להתמודד עם העובדה שנכנסו למערכת החינוך מורים בעלי רמה ירודה. על ידי האקדמיזציה המצב השתפר, וישנם כיום במערכת פחות מורים נבערים מדעת. אולם כאשר הדגש הושם על התואר והתעודה – ערך הלימוד וערך החינוך איבדו את מעמדם. וכך גם המסגרת לתוספת השכלה נהפכה למסגרת של מטלות חיצוניות, שמוכרחים לעשות כדי להתקדם, אבל אין על ידם תוספת ידיעה והעמקה אמיתית.

כאשר ייבנה שיתוף פעולה נכון, בין המחנכים, אנשי האמונה והערכים, לבין האקדמיה, כאשר המחנכים הערכיים מובילים והאקדמיה נותנת להם כלים, מערכת החינוך שלנו תשגשג.

מזכרונות נזיר אחיו

קווים לדמותו הפלאית של הרב הנזיר רבי דוד כהן, גדול בתורה בעבודה ובחכמה, מגדולי תלמידיו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, אשר נפשו דבקה בנפש הרב ובתורתו בהיותו בגלות שווייץ, וזכה לעלות אחריו לארץ ישראל, להיות דולה ומשקה מתורת רבו ולערוך את ספרו הגדול 'אורות הקודש'

הרב ותלמידו

לקראת יום השנה של מרן הרב קוק זצ"ל שנסתלק בג' אלול תרצ"ה, ותלמידו הרב דוד כהן זצ"ל, 'הנזיר', שנסתלק בכ"ח מנחם אב תשל"ב, נספר מעט על תולדותיהם.


הרב דוד כהן 'הנזיר'


איש מיוחד, פלאי, היה הרב דוד כהן זצ"ל. בעל כשרונות גדולים עם רצון של ברזל. רוחו לא ידעה פשרות, הוא שאף לאמת המוחלטת, להבנה הגבוהה העמוקה והנסתרת ביותר, והיה מוכן למען כך למסור את כל ישותו. כבן למשפחת רבנים מדורי דורות התגדל תחילה בתורה, אך עדיין לא שקטה נפשו, והמשיך ללמוד ולחקור ביסודיות את כל השיטות הפילוסופיות המקובלות בעולם. לשם כך למד שפות זרות ולמד את כתבי הפילוסופים הגדולים ממקורם, ועם זאת המשיך לעסוק בתורה ובמצוות, ונזהר בקלה כבחמורה. כל רעיו כיבדוהו כאיש אציל, תלמיד חכם ובקיא בחכמות, אך הוא חיפש אמת גדולה יותר: הוא ביקש גאולה, רוח הקודש ונבואה. הוא עסק בלימוד מחשבת ישראל, התחיל להתעמק בקבלה, בדק וחקר את השיטות הפילוסופיות של חכמי אומות העולם, ועדיין לא מצא מנוחה לנפשו. השאלות נותרו ללא מענה. 
עד שפגש את מרן הרב קוק זצ"ל, ונעשה לתלמידו המובהק. 


פגישתו עם הרב


במבוא ל'אורות הקודש' מספר הנזיר על פגישתו הראשונה עם הרב: "לפני כ"ז שנה (בהיותו כבן עשרים ושמונה), ואני בשווייץ בבאזל, עסוק בלימודי הדעות והפילוסופיות לתקופותיהן, מלא צימאון ושקיקה לאמת, בייחוד האמת הישראלית, הגיעה אלי השמועה מהרב, שנמצא אז בארץ זו מזרחה. פניתי במכתב, ובקבלי תשובה, החלטתי לנסוע אליו.

"אחרי טבילה במימי הרהיין, מצויד ב'שערי קדושה' (ספר מוסר עפ"י הקבלה), מלא ספק וחיכיון, עשיתי את דרכי להרב. בערב ראש חודש אלול (תרע"ה) באתי אליו, מצאתיו עסוק בהלכה עם בנו. (בעקבות הגעתו) נסבה שיחה על חכמה יוונית וספרותה, שלא סיפקה עוד נפש היודעה ממקורותיה הראשונים. נשארתי ללון אצלם.

"על משכבי לא שכב לבי. גורל חיי היו על כפות המאזנים. והנה בוקר השכם ואשמע קול צעדים הנה והנה, בברכות השחר, תפילת העקדה, בשיר וניגון עליון, 'משמי שמי קדם', ו'זכור לנו אהבת הקדמונים', ואקשיב, והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר. אחרי התפילה מיהרתי לבשר במכתב, כי יותר מאשר פיללתי מצאתי – מצאתי לי רב!".

בהמשך לימודו אצל הרב, הכיר לדעת כי בתורתו של מרן הרב זצ"ל ישנן תשובות עמוקות לשאלות הקשות שהתקופה המודרנית הציבה בפני האנושות ובפני האומה הישראלית.


פרידה


במשך שהייתם המשותפת בשוויץ הספיק הרב דוד ללמוד אצל הרב, לשאול שאלות ולשמוע שיעורים. אולם לאחר שנה נקרא הרב לשמש כרב בלונדון, כאשר הוא מתנה עם קהילתו שבשעה שאפשר יהיה לחזור לארץ ישראל, תיפסק התחייבותו כלפיהם, ויוכל לשוב מיד לארץ. ואכן, כעבור שנתיים נסתיימה מלחמת העולם הראשונה, והרב חזר לארץ ונתמנה לרבה של ירושלים. 

ובינתיים רבי דוד נשאר בשוויץ, כשכולו געגועים להסתופף בצלו של הרב. בראשית שנת תרפ"ב קיבל רבי דוד אשרה לעלות לארץ, ומיד יצא לדרכו, כאשר מגמתו להצטרף ליסודה של 'הישיבה המרכזית' ברוחו של מרן הרב. 


פגישתו המחודשת עם הרב בארץ


וכה כתב הנזיר בזכרונותיו על הגעתו לירושלים: "סרתי למלון ורשבסקי. תכף ומייד התכוונתי לצאת אל בית הרב, משוש נפשי וחיי רוחי זה כמה שנים. 
אשריני שזכיתי לעלות אל הקודש, במקום הקודש, הוא רוח אפינו (כוונתו לרב) משוש ה'. 
אשריני שזכיתי לראותו יושב במקום הגבוה והעליון על כל ישראל (כרבה של ירושלים). ואשריך ישראל, שזכית לרועה שלך…"

עוד כתב הנזיר – שהיה מרבה בשתיקה: "הרב מרבה לדבר, אבל רוחו וחכמתו מלאה. ודרכיו דרכי נועם, בסדר, בפשטות, ברחבות, ובנגלה. ובכל זאת בעומק עומק עד לאין סוף, עד למקור סוד נשמת חיי עולם בחיי ה'" (נזיר אחיו ע' רעד).


אישיותו של הנזיר


לפני צאתו ללימודים באוניברסיטה בגרמניה, ארס רבי דוד את בת דודו לאשה. הם קיוו להתחתן כעבור שנה או שנתיים. בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה, רבי דוד ברח לשוויץ, ברוסיה התחוללה המהפכה הקומוניסטית, ודרכיהם נפרדו למשך 12 שנה. בינתיים עלה רבי דוד לארץ, ועוד המתין שנתיים וחצי עד אשר קיבלה ארוסתו אשרת עלייה. 

באותן השנים קבע רבי דוד את ביתו בירכתי בית מדרשו של מרן הרב, שם ישן ואכל, ושם שקד על תלמודו יומם ולילה. היה מרבה בסיגופים ובתעניות, ופעמים רבות קיבל על עצמו תעניות דיבור. למשל, בכל יום הכיפורים, מכניסתו ועד צאתו, היה נשאר עומד בתפילה ותורה בבית הכנסת. 

שאיפותיו הרוחניות היו מופלגות ופלאיות. בשבתות גזר על עצמו שתיקה, כדי לקלוט את הסוד העליון. מתוך רגישות מופלגת לצער בעלי חיים, נמנע מאכילת בשר. מתוך שאיפת קודש קיבל על עצמו נזירות, לא שתה יין ולא גזז את שערות ראשו. 

היה מופלג בחכמת הקבלה וגם בפילוסופיה הכללית. כולו כיסופים להשגות רוחניות, ועם זאת למדן, חקרן ודקדקן, שאף עסק בהשוואת גרסאות ותרגומים באופן המדוקדק ביותר.
דמותו היתה פלאית. שערות נזירותו הארוכות – זהובות, קומתו גבוהה, וכולו אומר אצילות ורוחניות.


הרב מקרב את תלמידו 


הרב קוק העריך את תלמידו הגדול, והקשבתו היתה חשובה לו מאוד, באשר הרב דוד כהן ידע לעמוד על סוד הדברים, ומתוך בקיאותו הרבה בחכמת הנסתר ובפילוסופיה הכללית, ידע להעריך כראוי את דברי הרב, שהיו מכוונים באופן שמבאר את כל הקשיים.

וכך כתב הנזיר בזכרונותיו: "הנני כל היום וכל הלילה בבית מדרשו של הרב שליט"א, יושב על התורה ועל העבודה הקדושה, שאליה משתוקקת נפשי, נמשכת אלי על ידי הרב, שיום יום בא אלי וקרבני בימינו, ואומר, שרצונו, שלא יעבור יום עלינו מבלי התוועדות בשיחות תורניות או עיוניות, ודרכיו נעם וקרבת לב ורוח אלי. קטונתי מכל החסדים. הכיבודים מצד הרב, וממילא מצד הקהל, רודפים אותי, והנני בורח מהם. כמו (למשל), קראוני חתן בראשית, וכו'. בשעת ביקור הנסיך האביסיני (האתיופי), וכן מושל העיר סטורס, קראני הרב ויציגני לפניהם" (נזיר אחיו ע' רעה-ו).


לשון הקודש


הרב היה רגיל ללמד בכל יום אחר תפילת שחרית שיעור משניות לבעלי בתים, וגם תלמידי חכמים מופלגים שהיו שומעים לעיתים את שיעוריו, אמרו שבהסבריו הפשוטים נתבארו כל שיטות הראשונים והאחרונים. גם הנזיר היה משתתף קבוע בשיעורו. אלא שהשיעור הזה בשונה משאר השיעורים ניתן באידיש, שפה שבה רבים מבני אשכנז היו רגילים ללמוד. 

אולם כעבור זמן, למרות דבקותו של הנזיר ברבו, הפסיק לבוא לשיעור, כי לא רצה לשמוע יותר שפה זרה. הרב התעניין מדוע הנזיר הפסיק לבוא לשיעור, וכשאמרו לו בנימה מסוימת של תרעומת שהנזיר אינו רוצה ללמוד באידיש, הסביר הרב, שהנזיר לפי דרכו המיוחדת בקדושה, ראוי לו לדקדק בזה, וכפי שאמרו (ספרי האזינו של"ג) "כל הדר בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש וקורא קריאת שמע שחרית וערבית הרי הוא בן עולם הבא". ומאז לימד בעברית (שבחי הראי"ה ע' קעב). 
גם אחר פטירת מרן הרב המשיך הנזיר ללמוד משניות בכל יום אחר תפילת שחרית.


תקיעות שופר


כל ימיו השתוקק הנזיר לרוח הקודש ולנבואה, ולא היה הדבר רחוק ממנו. יש עדויות על השגות רוחניות גבוהות של הרב והנזיר, ובהזדמנות אחרת אולי אספר עליהם.

כדוגמא כתב הנזיר בזכרונותיו: "היום הקדוש עבר עלי באופן נורא. אתמול הבכיות לאין קץ, והיום ההשגות העליונות. בייחוד כשרבנו מרן הקדוש שליט"א גזר עלי להקריא לפניו סדר התקיעות, והוא תקע בשופר גדול, ואני הקראתי מילה במילה לפניו. הכוונות היו נוראות, מעין שופר של משיח, והוא העמיק חקר, וגם אני כיוונתי, ואימה גדולה נפלה עלי. ויש בזה סודות שאיני רוצה להעלותם על הגיליון" (שם ע' רצא).


דברי הנזיר על מרן הרב


"הנני יושב בלב ישראל, בלב ירושלים עיר הקודש, ובבית גדול הדור. הנקודה המרכזית שבכל חכמת ישראל. הוא המקיף הכל וכולל הכל, ולבו מלא רגש עדין, עמוק וחד. ונפשו מלאה טוב ורצון וחסד. ושכלו מלא חריפות והברקה וידיעותיו רבות. הוא גאון, חוקר, צדיק, תמים, חסיד, ענוותן וגאה כהלל. ויותר ממה שהעגל-התלמיד רוצה – הרב רוצה…" (שם ע' רפג).

עוד כתב: "הננו בימות המשיח, תקופת הגאולה התחילה… ואין מכיר, ואין יודע. כולם כמו מסכה על עיניהם, מאחרי המסך, מבלי דעת ומבלי הבין את אשר לפניהם. רק מרן, רוח אפינו שליט"א, הוא נשמת התחייה, הוא היודע, הוא החוזה.

כשעליתי אליו במוצאי שבת קודש לברכו במזל טוב, לבשורת האישור הממוני (לרבנות הראשית), מעטים היו הדברים שנתחלפו בינינו, אבל אלו היו גילויים, כברק של ביעף מועף. והבית האיר מגילוי נבואי, כבשעת גאולה" (שם ע' רפח).
"…יד ה' עליו ורוחו בקרבו. והוא זקוק לעבד, והנני העבד בכל לב…" (שם ע' רצב).


היוזמה לערוך את 'אורות הקודש'


כמי שהכיר היטב את השיטתיות והסדר שבמשנות הפילוסופיות הגדולות, ביקש הנזיר למצוא שיטה בדברי מרן הרב. וכה כתב במבוא לאורות הקודש (ע' 18): "ויהי היום (בשנת תרפ"ב), ואעל אליו בשאלה: רבנו, קדושה יש כאן אצלו, רוח, השפעה סגולית. האם יש גם תורת הרב, תוכן לימודי מסוים, מה, שיטה. והתשובה: כן, ודאי.

"מאז גמלה החלטתי, לברר תורת הרב, כשיטה אלוקית שלמה, יסודותיה, ויסודי היסודות, ועל פיהם לבחור כתביו ולסדרם, במאמרות. הרב מסר לידי כתבי קדשו, ועודד אותי בדבריו, כי הוא סומך עלי בסידורי. הרביתי להגות בדברי קדשו ולהעמיק בהם, ונמצאו יסודי השיטה האלוקית, במערכת חכמת הקודש…".

עוד כתב הנזיר ביומנו (נזיר אחיו ח"א ע' רפז), כי בעקבות תלונה על חוסר השיטתיות בכתבי הרב, אמר הנזיר את דעתו, שצריך לערוך חיבור שיטתי מאת הרב קוק בשלושה חלקים: א) אלוקי (מטפיסי) ב) מוסרי (תורני) ג) לאומי (התחיה). ומרן הרב הסכים בעיקרון למגמתו, אלא כפי שהנזיר ניסח זאת "נוח לו, שהדברים יהיו נאמרים באופן טבעי, כמו שהם נובעים מעומק הגיוני רוממותו, ונשמת אלוקים שבאדם, החכם הישראלי. והריכוז והעיבוד השיטתי המדעי שם מעצור ומפריע לזה". ומסיים הנזיר: "ובזה צדק מאוד".


על עריכת הכתבים


יגיעה עצומה השקיע הנזיר בעריכת הכתבים. הוא הגדיר את דברי הרב כדברים שנאמרו ברוח הקודש, וגם את מלאכת העריכה החשיב מאוד, עד שכתב "ואילולא דמיסתפינא (אילולא הייתי חושש) הייתי אומר: עריכתם ככתיבתם ברוח עליון" (שם ע' רצט). על כל מאמר ישב הנזיר שבעה נקיים, והתלבט בשאלות של עריכה וקביעת כותרות לפרקים. וכשהיה פונה אל הרב, הרב היה נמנע מלענות. רק במקומות מועטים הצליח הנזיר לקבל ממנו הוראה (שם ע' שב).

ולגבי ביטויים שהיה חשש שמא לא יובנו כראוי, וכפי שהיה במאמר באורות על ההתעמלות, היה הנזיר מתייעץ עם גדולי תלמידי הרב, וביניהם הגרי"מ חרל"פ. ולפעמים כשרצו להשמיט איזה משפט, הרב היה טוען, "אי אפשר לסתום את הפה". אך תוך כדי דיבור מוסיף, "אבל מחלוקת אינני רוצה" (שם ע' שא). 

עוד אמר הרב לפני הסתלקותו: "אם רבי יעקב משה יאמר להוציא שלוש מילים, אפשר. והוסיף: אני סומך עליכם" (שם שג).
עוד כתב הנזיר: "כמה פעמים הצטערתי, על שיצא קצת שלא בסדר, בתוכן ובצורה. והרב היה מרגיע אותי, גם מה שיצא קצת בסדר הוא טוב ויפה".

כיוון שמלאכת העריכה של הכרך הראשון ערכה למעלה מעשר שנים, החלו להתעורר תרעומות כלפי הנזיר שהוא משתהה יתר על המידה. וביומנו כתב שאף הטיחו בו דברים קשים, אך הוא מחל לחורפיו, מפני שדבריהם נאמרו מתוך חיבת הקודש.

ופעם הנזיר נכנס אצל הרב ואמר: "כנראה שאינני ירא ה', הלא רצון יראיו יעשה, ורצוני להוציא אל האור את 'אורות הקודש', ולא נעשה רצוני". והרב השיב: "המכשולים הם כדי להתגבר עליהם" (שם ע' ש').
פעם הרב בעצמו הזכיר לנזיר את הפסוק: "חזית איש מהיר במלאכתו וגו'", לרמוז לו שצריך להזדרז. והנזיר השיב בהתנצלות אמיתית: "זה ספר לדורות". והזכיר שהוא כמו 'עץ חיים', ועוד ספרים גדולים שנערכו במשך שנים מרובות ואף תועלתם מרובה (שם ע' שא). 


טעם להתמסרותו


"פעם שאלני הרב, למה הנני מתמסר כל כך ל"אורות הקודש". ואען ואומר, שלושה דברים: א) הרב הכניסני תחת כנפי השכינה, והנני מרגיש חובה לעשות בשבילו דבר. ב) הרעיונות והמחשבות שלו הם קרובים למחשבות ולרעיונות שלי. ג) אין טעם לאהבה, מבלי דעת למה ועל מה" (שם ע' רצט).


השלמת אורות הקודש


לפני הסתלקותו של מרן הרב, עוד הספיק הנזיר להראות לרב את הכרך הראשון של אורות הקודש. בעשרות השנים שלאחר מכן הוציא עוד שני כרכים. ואחר הסתלקותו של הנזיר הוציאו ממשיכיו את החלק הרביעי, שלמעשה כבר היה ערוך לגמרי. ובזה נשלם חזונו של הנזיר לערוך את דברי מרן הרב כשיטה אלוקית שלמה. 

יהי רצון שנזכה כולנו, לקלוט את האורות הגדולים שבאורות הקודש, ותימלא הארץ דעה.

שווים אבל שונים (איש ואישה – חלק א')

על פי התורה קיים שוויון כללי עם הבדלים בפרטים ● שוני נפשי ורוחני בין גברים לנשים ● מרכזיות השכל אצל האיש והרגש אצל האישה ● שתי הפרשנויות לברכת "שלא עשני אישה" ● מעלת האיש היא במישור הגלוי, ומעלת האישה במישור העמוק והפנימי

שאלה: האם לפי התורה יש שוויון בין גברים לנשים או שמא כפי שטוענים, הגברים חשובים מהנשים?

תשובה: ככלל ישנו שוויון בין גברים לנשים, וצלם אלוקים שניתן באדם כולל גברים ונשים כאחד. וכן התורה שייכת לכלל ישראל, גברים ונשים כאחד. וכאשר אנחנו אומרים בברכת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים" הכוונה שה' בחר בכל ישראל, גברים ונשים כאחד, ומתוך כך "נתן לנו את תורתו". וכן מקובל במסורת, שאילו בעת מתן תורה היתה חסרה שפחה אחת מישראל, נתינת התורה היתה מתעכבת. 

וכן למדו חכמים מהפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א) – "השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה" (קידושין לה, א). וכן היה רגיל תמיד לומר מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל.

אמנם אי אפשר להתעלם משינויים פרטיים שישנם בין גברים לנשים, הן שינויים גופניים ונפשיים מצד הבריאה האלוקית והן שינויים הלכתיים כדוגמת ההבדלים במצוות עשה שהזמן גרמן. השינויים הללו מאפשרים לאיש ולאישה להשלים זה את זה.

השוני המשלים 

כדי לגלות את העניין האלוקי בעולם, יש צורך בגילוי דרך שני פנים שישלימו זה את זה. כל נברא הוא מוגבל, ולכן אינו יכול לקלוט את השלמות האלוקית, אבל על ידי כלל האנשים, שכל אחד מגלה את מעלתו המיוחדת, מתגלה השלמות האלוקית בעולם. ומכאן החשיבות הגדולה של אחדות ישראל, מפני שרק עם ישראל על כל מרכיביו יכול לקבל את התורה ולתקן על ידה את העולם. וכפי השוני שבין הנשמות, כך ישנם הסברים שונים לדברי התורה, וכפי שנאמר (תהלים סב, יב): "אחת דבר אלוקים שתים זו שמעתי". וכן נאמר (ירמיה כג, כט): "הלוא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע". 

ודרשו חכמים: "מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות – אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות" (שבת פח, ב). "מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות – אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים" (סנהדרין לד, א). וכפי שאמרו חכמים על מחלוקת בית הלל ובית שמאי, ועל כל שאר המחלוקות שבדברי חכמים, "אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן" (עירובין יג, ב).

הזכר והנקבה

ההשלמה ההדדית המשמעותית ביותר לאדם, היא השלמה שבין הזכר והנקבה, שעל ידה יכול האדם לגלות את צלם האלוקים שבו ולהגיע לשלמותו. ולא רק באדם, אלא בכל הבריאה, מהעולמות העליונים ועד העולם הזה, ישנה חלוקה לזכר ולנקבה, וכל מין לבדו אינו יכול להתקיים ולחיות בלא ההשלמה של המין השני. יסוד זה מבואר בהרחבה בחכמת הקבלה. וזהו שאמר רבי אלעזר (יבמות סג, א): "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם", שנאמר (בראשית ה, ב): "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם". ועוד אמרו חכמים (יבמות סג, א): "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה… בלא תורה, בלא חומה".

כשם שהשוני בין הזכר והנקבה מאפשר להם להתחתן ולהוליד ילדים, כך השוני הרוחני והנפשי מאפשר להם להתאחד ולהשלים ולפתח זה את זה מבחינה רוחנית. 

שכל ורגש

מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה רגיל להדגיש את הכלל שהאיש והאישה שווים, אלא שלאחר קביעת הכלל העקרוני, לפעמים היה עומד על ההבדלים שבין האיש לאישה. "יסוד השכל יותר מורגש אצל האיש. לעומת זאת, צד הרגש שבאדם יותר מובלט אצל האשה" (שיחות הרצי"ה במדבר ע' 413). כמובן שגם לגברים יש רגש וגם לנשים יש שכל, אלא כוונתו שככלל נטיית הגברים יותר אל השכל ונטיית הנשים יותר אל הרגש. עמדה זו קיבלה חיזוק לאחרונה ממחקרים שונים על המוח והנפש, מהם יוצא שיש שני סוגי אינטליגנציה, שכלתנית (IQ), ורגשית (EQ). 

בגלל הבדל זה, בתחומים מסוימים האיש יותר אקטיבי, פעיל, ואילו האשה יותר פסיבית, נפעלת. אחר שהשכל מגיע למסקנות הוא יוצר ובונה, ואילו מתכונתו של הרגש שהוא קולט רשמים מהאירועים שמסביב. הוא אינו יוזם אותם אלא מתרשם מהם. על כן אנו מוצאים בהגדרותיהם של חכמי התורה בדורות הקודמים כי בתחומים מסוימים האיש יותר משפיע והאישה יותר מקבלת. 

ועל ידי שתי התכונות הללו, שמשלימות זו את זו, אנו יכולים להתקשר בשלמות לעניין האלוקי, להתגדל באמונה ולחיות חיי תורה, ולתקן עולם במלכות ש-די. 
על ידי השכל המנתח והמגדיר אנו קובעים את העקרונות שלפיהם מודרכים חיינו, ועל ידי הרגש הטבעי החי אנו יכולים לקלוט יותר את האמונה והחיוניות שבתורה.

ההבדל שבין גברים לנשים בחיובי המצוות

בכל תכונה לבדה ישנו חסרון. השכל החוקר והמגדיר עלול מרוב עיסוק יצירתי לאבד את החיוניות הנובעת מתוך ההתקשרות אל המקור האלוקי. וכן מרוב עיסוק בעקרונות וכללים הוא עלול לאבד את המגע עם החיים הממשיים. ומנגד, האינטואיציה הרגשית, בבואה לארגן את החיים בעולם, עלולה לטעות, לקלקל את השורה, ולסטות מהדין המדויק.

לפיכך נמסרה עבודת קביעת הכללים והעקרונות לגברים, שנצטוו לעסוק בתורה ולקיים את מצוות העשה שהזמן גרמן, ועל ידי כך לקבוע את היסודות של החיים הישראליים. ואילו הנשים מגלות את ההתקשרות הכללית לאמונה ולחיי התורה הממשיים, ובזכות זאת הגברים מתקשרים אל האמונה הטבעית ומבינים נכון יותר את הערך של העקרונות הלימודיים.

הגלוי והנסתר במעמד הגברים והנשים

בגלוי נראה כי תפקידם של הגברים חשוב יותר, ומצד מעלתם זכו במצוות תלמוד תורה ובמצוות העשה שהזמן גרמן, ומכוח זה ההנהגה וההדרכה מסורה לגברים, שכן מי שעוסק בעקרונות התורה הוא צריך להנהיג ולהדריך. אולם במבט עמוק יותר נראה שערכן של הנשים חשוב יותר, שכל תכלית הבריאה היא לקלוט את ההארה האלוקית ולחיות ולחוות אותה במלא העוצמה, ולכך הנשים זוכות יותר. אמנם הגברים עוסקים יותר בעקרונות ובהנהגה, אולם בניית המשפחה, שהיא הדבר המשמעותי ביותר בחיים, נתון בידיה של האשה.

דווקא על ידי מידת הענווה שבאשה, ביכולתה לקלוט את העניין האלוקי, ולקלוט את ההארה הנובעת מתלמוד התורה וממצוות עשה שהזמן גרמן, ומתוך כך היא יכולה לגלות את מעלותיה הגדולות. ולכן לא מקרה הוא, שמעלת הגבר ניכרת יותר, ואילו מעלת האשה פנימית ונסתרת. "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד). 

"שעשני כרצונו"

על פי זה אפשר להבין את שני הפירושים שנאמרו על ברכת הנשים. לפירוש אחד יש בברכת "שעשני כרצונו" שהנשים אומרות כעין הצדקת הדין על הרעה, שאף שהנשים נצטוו בפחות מצוות, הן מברכות את ה' מתוך אמונה שהכל לטובה, ואומרות "שעשני כרצונו" (טור או"ח מו, ד). לעומת זאת יש מפרשים שבברכה זו באה לידי ביטוי מעלתה היתירה של האשה, שהיא מכוונת יותר לרצונו של ה' יתברך, ולכן דווקא היא יכולה לומר "שעשני כרצונו". וזה שהנשים מחויבות בפחות מצוות, הוא מפני שמצד טבען הן מתוקנות יותר, ולכן נצרכות לפחות מצוות כדי לתקן את עצמן. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהאדם נברא עפר מהאדמה, ואילו האשה נבראה מחומר זך יותר, מצלעו של האדם. כלומר האשה מבטאת התפתחות נוספת מעל קומתו של האיש (שיחות הרצי"ה בראשית ע' 77-78; שמות ע' 380; עולת ראיה ח"א ע' עא-עב). 

לא מקרה הוא שלפירוש הפשוט ישנה עדיפות לגברים, ולפירוש העמוק ישנה עדיפות לנשים; מפני שאכן לפי המבט הפשוט מעלתם של הגברים יתירה, ואילו מעלתן של הנשים ניכרת על ידי מבט עמוק יותר. ולכן הצניעות המדגישה את המעלה הפנימית חשובה יותר לנשים. 

השיתוף והאהבה

כאשר מטשטשים את הייחודיות של כל מין, או יוצרים מאבק ועוינות בין המינים, אין הפריה הדדית, כל מין אינו יכול לבוא לידי ביטוי מלא בתחומו, הצעירים מתקשים לבנות משפחה, והמשפחות הקיימות מתפרקות ונהרסות. 

לעומת זאת, כאשר מבינים את הערך של כל מין, ומתוך כך מתחברים באהבה יתירה, השכינה שורה בין בני הזוג (סוטה יז, א). ומתוך כך מתרבה האמונה והשמחה בעולם, והיסוד השכלי והרגשי מתפתחים ומתאחדים. והעם על כל משפחותיו הולך ונבנה, ומספר תהילת ה' אחד בעולם.

נשים וחבישת כיפה

בבחירת מקום לידה יש להעדיף בתי חולים שומרי שבת ● ומכל מקום השיקול הרפואי קודם לשיקולים אחרים ● מנהג הגברים לחבוש כיפה, ומדוע אין הנשים נוהגות כן ● האם נשים חייבות בכיסוי ראש בזמן תפילה וברכה, והאם יש הבדל בין נשואות לרווקות

בתי חולים שומרי שבת
לפני כמה שבועות התפרסמה בעיתוננו כתבה מקיפה על חדרי הלידה בבתי החולים השונים, על מעלותיהם וחסרונותיהם.

חשוב להוסיף שיקול משמעותי בבחירת בית החולים, והוא – אופיו הדתי. בבתי חולים בעלי אופי חילוני הלידה בשבת כרוכה בקשיים גדולים המכבידים ומעיקים מאוד. כבר בכניסה לבית החולים ישנה בעיה, כשהמתקרב לדלת בית החולים גורם להפעלת מנוע חשמלי שפותח את הדלת. יש מקומות שכשעוברים בהם נדלק אור. כדי להתקבל לבית החולים צריכים להירשם, ואין שם אפשרות להירשם על ידי גוי של שבת או כתב נמחק וכיוצא בזה, וכך היולדת נאלצת להשתתף בחילול שבת שלא לצורך. כשמגיעים לחדר הלידה צריכים ללחוץ על פעמון כדי שהמיילדות יפתחו את הדלת. ואם היולדת נאלצת להקל וללחוץ על הכפתור, שהרי היא במצב של פיקוח נפש, מה יעשה אח"כ בעלה שצריך להיכנס אחריה. וכבר שמעתי על בעלים שנשארו מחוץ לבית החולים או חדר הלידה מפני שלא מצאו פתרון כיצד להיכנס בלא לחלל שבת.

אשה אחת סיפרה שכדי לקבל זריקת אפידורל הכריחו אותה לחתום בשבת על טופס הסכמה, דבר שלא ייעשה בבתי חולים דתיים. ואמנם כשאין ברירה, והרופאים מתעקשים שאם לא תחתום לא יטפלו בה – מותר לה לחתום, שהרי פיקוח נפש דוחה שבת, וגם יישוב דעתה של היולדת החוששת מפני הלידה נחשב פיקוח נפש. אבל לכתחילה טוב שלא להיכנס לבעיות שכאלה.

ברור גם שבבתי חולים דתיים אין פקפוק על כשרותם של המאכלים, ואין מצב שמדליקים אור בחדר בשבת, שאח"כ יש קושי לכבותו. והנהלת בית החולים דואגת גם לקידוש ולחם משנה לכל הנשים.
ומה מתאים יותר מאשר להתחיל את חייו של התינוק החדש מתוך אווירה של תורה ושמירת מצוות, ובוודאי מי שתעשה כך בלא להידחק להיתרים שבדיעבד תזכה ללדת בסימן טוב ובמזל טוב.
השיקול הרפואי

אמנם שיקול אחד חשוב יותר, והוא השיקול הרפואי. אם היולדת סבורה שבבית חולים מסוים חייה בטוחים יותר, מפני איכות הרופאים או הציוד – ראוי שתעדיף אותו. וכן כאשר אשה טופלה במשך הריונה על ידי רופא שהיא סומכת עליו יותר מאשר על האחרים, היא רשאית ללדת בבית חולים שבו הוא עובד.

וכן כאשר בית החולים הקרוב אליה אינו מנוהל על פי ההלכה, וכדי להגיע לבית חולים דתי תצטרך לנסוע למרחק רב בשבת – עדיף שתרשם לבית החולים הקרוב, כדי למעט בנסיעה.
חבישת כיפה

שאלה: מדוע הגברים שומרי תורה מקפידים לחבוש כיפה, והאם יש בכך חיוב גמור?

תשובה: מתחילה נהגו מקצת מגדולי החכמים מנהג חסידות שלא ללכת ארבע אמות בראש מגולה, וכפי שהשתבח רב הונא בן רבי יהושע, שלא הלך ארבע אמות בלא כיסוי ראש (שבת קיח, ב), ואמר הלא שכינה מעל ראשי, ואיך אלך בגילוי ראש (קידושין לא, א)? וכן מסופר בתלמוד (ע' שבת קנו, ב) כי לאחר שנודע לאימו של רב נחמן בר יצחק שעל פי מזלו הוא עלול להיות גנב, הקפידה עליו מאוד שיכסה תמיד את ראשו, וכך גדל בתורה ובמצוות, אבל עדיין לא ידע מדוע אימו הקפידה כל כך שיכסה את ראשו. פעם כשנפל ממנו כיסוי הראש נתגלה לו עד כמה יצרו חזק, אז הוא הבין את הקפדת אימו.

במשך הזמן נתקבל מנהג החסידות הזה בכל ישראל, עד שהפך למנהג מחייב (שו"ע או"ח ב, ו).
ויש מי שאומר שכיום חבישת הכיפה מסמלת את ההזדהות עם התורה, והמסיר את כיפתו עובר על איסור תורה – "בחוקתיהם לא תלכו" (ט"ז או"ח ח, ג). ואף שרבים חולקים עליו, מכל מקום ברור שחשיבותה של חבישת הכיפה היא הרבה מעבר למקור חיובה, מפני שהחובש כיפה מקדש את ה' בזה שהוא מכריז שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים, ועל ידי כך יוכל להתחזק בתורה ובמצוות.
חבישת כיפה בעת אמירת ברכות

בעת אמירת שם ה' יש אומרים שמצד הדין חובה לכסות את הראש, ולא רק מצד המנהג. וזוהי אכן דעה אחת במסכת סופרים (יד, טו). אלא שלדעת תנא קמא שם אין חובה לכסות את הראש בעת הזכרת השם. גם בין הראשונים מובאות דעות שונות. מסופר על רבני צרפת שנהגו לברך בלא כיסוי ראש, וכך דעת הרמב"ם. מנגד, דעת רבנו ירוחם והאור זרוע שחובה לכסות את הראש בעת הזכרת ה'. ועוד כתב רבנו פרץ, שאסור להיכנס לבית הכנסת בלא כיסוי ראש. וכך נפסק בשולחן ערוך (או"ח צא, ג; רו, ג).

לפיכך, מי שנפלה כיפתו ועפה למרחק של יותר מד' אמות, יכול להסתפק בכך שיכסה את ראשו בידו וילך להרימה. אבל לגבי ברכות אין להסתפק בכך, שהואיל ונפסק שחובה לכסות את הראש – אין יוצאים ידי חובה בכיסוי היד, שאין הגוף יכול לכסות את עצמו. אבל ידו של חבירו נחשבת לכיסוי (שו"ע צא, ד; מ"ב צא, י; מ"ב ו, יא-יב).

כיסוי ראש לנשים

שאלה: מדוע נשים לא נהגו לכסות את ראשן בכיפה כמו גברים?

תשובה: כיסוי הראש אצל נשים הוא מצד הצניעות, ולא כדי לעורר ליראת שמים. ולכן נשים נשואות מכסות את ראשן, ואילו רווקות שאינן צריכות להקפיד כמו נשואות, אינן מכסות את ראשן. כפי הנראה נשים אינן זקוקות לכיפה כדי לעורר את עצמן ליראת שמים, אלא מתוך טבען קל להן יותר לתקן את מידותיהן גם ללא כיפה. ואולי מידת העזות מצויה יותר אצל גברים, שהאיש דרכו לכבוש ולהלחם, ועל כן הוא נצרך לכיפה מעל הראש כדי לרסן ולכוון את מידותיו. אבל נשים, שמטבען ביישניות וצנועות יותר, אינן צריכות לכך.

ואפשר לפרש עוד בדרך דומה, שעל ידי שמירת הנשים על גדרי הלכות צניעות בכל בגדיהן, ניכר עליהן עוד יותר שהן מקבלות על עצמן עול מלכות שמים. ומנגד, אם לא ישמרו על צניעותן, גם אם יחבשו כיפה לא יהיה בכך תועלת, שהפגיעה בצניעות חמורה בהרבה, ובכך שאינן שומרות על גדרי הלכותיה הן מכריזות שדבר ה' אינו מחייב אותן.

כיסוי ראש לרווקות בתפילה וברכות

שאלה: האם בעת ברכה צריכות רווקות לכסות את ראשן?

תשובה: אמנם לדעת כמה פוסקים חובה על רווקות לכסות את ראשן בעת אמירת ברכה, שכן חיוב כיסוי הראש בברכה הוא מצד הדין, וממילא אין בזה הבדל בין גברים לנשים (איש מצליח או"ח כד-כה, ישכיל עבדי ח"ז ע' רפט). ויש אומרים שלכל הפחות בתפילת עמידה נשים צריכות לכסות את ראשן (יבי"א ח"ו טו), שכן כתב הרמב"ם שצריך לכסות את הראש בתפילה (הל' תפילה ה, ה).

אולם למעשה נהגו רווקות שלא להקפיד על כך, ואפילו בתפילה אינן נוהגות לכסות את ראשן. והסכימו לזה כמה מגדולי האחרונים (ציץ אליעזר יב, יג; הגרש"ז אויערבך ועוד רבים). ואולי דווקא אצל הגברים, שישנו מנהג חסידות לכסות את הראש כדי לעורר ליראת שמים, יש מקום להחמיר יותר ולחייב כיסוי ראש בעת הזכרת ה'. אבל אצל נשים, שלא נהגו כלל מנהג חסידות לכסות את הראש כדי לעורר ליראת שמים, כי אינן זקוקות לכך – ממילא גם אין חובה לכסות את הראש בתפילה.
דין נשים נשואות

מכל מקום, נשים נשואות ודאי צריכות לכסות את ראשן בתפילה. שכיוון שבלא כיסוי ראש הן לבושות בניגוד לכללי הצניעות – ודאי שאם יבואו להתפלל באופן זה לפני ריבונו של עולם, יש בכך פגיעה בכבוד התפילה. וכידוע לתפילה צריכים לבוא בלבוש מכובד, כראוי למי שבא לעמוד לפני מלכו של עולם. ולכן גם נשים שנוהגות שלא כדין ואינן מכסות את ראשן, לפחות בשעת התפילה יכסו את ראשן.
ובעת הזכרת שם ה', יש אומרים שנשים נשואות צריכות להקפיד לכסות את ראשן, גם כאשר הן נמצאות בחדרי חדרים (יבי"א ח"ו טו). ויש אומרים שכיוון שרווקות אינן חייבות בכך, גם נשים נשואות אינן חייבות, כי חיוב נשים נשואות בכיסוי ראש הוא מצד צניעות בלבד, וכיוון שאין חובה להתלבש באופן מכובד בעת אמירת ברכות, ממילא דינן כדין רווקות, ומותר להן לברך ברכות ולומר קריאת שמע שעל המיטה בלא כיסוי ראש. וכך המנהג הרווח, וכך גם ראיתי בשם הגרש"ז אויערבך.

אבלות החורבן שורשיה ומנהגיה

איסור לבישת מכובסים, ומה לעשות כשאין בגד אחר ● כיבוס בגדי תינוקות וילדים קטנים ● דין רחיצה בתשעת הימים בימינו, שרגילים להתרחץ בכל יום ● מדוע חטא המרגלים חמור יותר מחטא העגל ● תיקון חטא המרגלים ע"י יישוב הארץ

זמן איסור כביסה

אסרו חכמים לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב (תענית כו, ב), ואפילו אם הכיבוס נועד לצורך שימוש לאחר תשעה באב. וזה אחד מביטויי האבלות, שמתוך צער והזדהות עם הנפטר או החורבן האדם מפסיק לטפח ולפנק את עצמו. הספרדים נוהגים איסור בשבוע שחל בו תשעה באב כמבואר במשנה, והאשכנזים נהגו להחמיר באיסור כיבוס מראש חודש אב. אבל לכבוד שבת חזון, גם האשכנזים נוהגים ללבוש בגדי שבת מכובסים (מ"ב תקנא, ו, עפ"י הגר"א).

איסור לבישת בגד מכובס

כשם שאסור לכבס, כך אסור ללבוש בימים אלו בגד מכובס. וכל הבגדים בכלל זה. וכן אסור לפרוס בימים אלו מצעים מכובסים על המיטה או מפה מכובסת על השולחן. וכן אסור להתחיל להשתמש במגבות או מפיות מכובסות.

אין לובשים בגדי שבת בימים אלו, ואפילו אם אינם מכובסים. אבל לקראת ברית מילה האב והאם, המוהל, הסנדק והאישה המביאה את התינוק לברית, לובשים בגדי שבת (מ"ב תקנא, ג).
מי שרגיל כל השבוע ללבוש חולצה לבנה, אין היא נחשבת עבורו לבגדי שבת.

עצה להחלפת בגדים

כיוון שהאיסור ללבוש בגדים מכובסים נמשך כמה ימים, ואנשים רגילים כיום להחליף בגדים בתוך זמן זה, נוהגים להכין כמה בגדים שמתחילים ללובשם לפני זמן האיסור. לובשים כל בגד כשעה ויותר, ועל ידי כך כבר אינו נחשב למכובס, ואפשר ללובשו בזמן איסור לבישת מכובסים. 

מי שלא הכין לעצמו בגדים לפני זמן האיסור, יכול לקחת בגד מכובס ולזורקו על הרצפה ואף לדרוך עליו, עד שלא יחשב מכובס. ואף שלא יתלכלך ממש, מכל מקום כבר לא יחשב נקי כמכובס, ואף יתקמט מעט, ולכן מותר יהיה לכבסו.

לבנים וגרביים מכובסים מותר לדעת כמה פוסקים ללבוש בימים אלו, מפני שבהחלפתם אין שום צד של פינוק אלא רק הסרת מיאוס, וכן הלכה. והרוצה להחמיר יניחם מעט על הרצפה עד שלא יחשבו מכובסים.

מי שהתלכלכה חולצתו בכתם כך שלא ראוי להראות בו לפני אנשים, ואין לו בגד אחר שיכול ללובשו – משום כבוד הבריות יכול לשטוף את הכתם במים. ואם הכתם לא ירד במים יוכל להיעזר בסבון.

בגדי תינוקות

בגדים של תינוקות שרגילים לטנף את בגדיהם אינם בכלל האיסור, וכן מותר לכבס מצעים ושמיכות של ילדים שהרטיבו בלילה. ורבים נוהגים להקל בשעת הצורך לכבס בגדים של ילדים עד גיל שבע שמונה, מפני שגם הם מטנפים את בגדיהם, ואין בכיבוס למענם שום צד של שמחה (רמ"א תקנא, יד). 

כשמכבסים בגדים של קטנים במכונה, אין היתר להוסיף עמהם בגדים של גדולים. ואף את בגדי הקטנים טוב כשאפשר לייבש בצנעא בתוך הבית, כדי שלא יראו כלא מתאבלים.

מקור איסור רחצה לפני תשעה באב

על פי תקנת חכמים איסור הרחצה חל בתשעה באב בלבד. אולם נהגו הראשונים להחמיר ברחיצה גם בימים שלפני תשעה באב. בספרד נהגו רבים להחמיר שלא לרחוץ במים חמים בשבוע שחל בו תשעה באב, ואילו באשכנז נהגו שלא לרחוץ כלל בתשעת הימים ואפילו במים קרים, ורק לקראת שבת חזון התרחצו מעט במים קרים (שו"ע תקנא, טז; מ"ב שם, כה"ח קפו).

רחצה לניקיון מותרת

אבל כיום, שיש מים זורמים בכל בית, הרגלי הניקיון והרחיצה השתנו לחלוטין, ורבים רגילים להתרחץ בכל יום עם סבון, ואם לא יתרחצו יום אחד ייגרם להם סבל, ויש שאפילו יתקשו עקב כך להירדם. 
לפיכך להלכה, כל מי שחש צער מכך שלא התרחץ, אפילו הוא מיוצאי אשכנז, רשאי להתרחץ בתשעת הימים ובשבוע שחל בו תשעה באב, אלא שירחץ במים פושרים, כדי שלא יהנה מרחיצתו, אלא כל מגמתו תהיה לניקיון בלבד. אמנם אין צורך שהמים יהיו קרים עד שיסבול מהם. ואף מותר להשתמש בסבון כדי להסיר מעצמו ריח רע. ואם הוא סובל מכך שאינו חופף את ראשו, יחפוף את ראשו בשמפו. 

ומי שריח זיעתו נודף מפני שלא התרחץ, אף שהוא עצמו אינו סובל מכך, מוטב שיתרחץ בתשעת הימים ובשבוע שחל בו תשעה באב, כדי להסיר ממנו את הריח הרע, שגדול כבוד הבריות, וכיום אנשים רבים רגישים לריחות רעים, ואם לא יתרחץ נמצא שיתחלל שם שמיים על ידו.

שחייה בבריכה

למטרת בילוי אסור להתרחץ בבריכה ובים מראש חודש אב, שאמרו חכמים "משנכנס אב ממעטים בשמחה". 

הרגיל לשחות בכל יום בבריכה לשם התרעננות ושמירת הכושר, כיוון שאין נזק בריאותי אם לא ישחה מספר ימים, על פי מנהג אשכנז נכון להימנע משחייה בכל תשעת הימים. ולמנהג ספרדים נכון להימנע בשבוע שחל בו תשעה באב. 
ומי שעל פי הוראת הרופאים צריך לשחות בכל יום, כגון מי שנפצע וכדי להשתקם הורו לו לשחות בכל יום, יכול לשחות עד ערב תשעה באב.

חטא העגל בי"ז בתמוז

האסון המשמעותי ביותר שאירע לנו בי"ז בתמוז הוא הבקעת חומת ירושלים ותחילת החורבן. ושורשו של אסון זה בחטא העגל שהתרחש בי"ז בתמוז, ובעטיו נשתברו הלוחות הראשונים. וכפי שאמרו חכמים במשנה (תענית כו): "חמשה דברים רעים אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל". 

כשנתבונן נראה כי יש קשר פנימי בין חמשת הדברים שאירעו בי"ז בתמוז: בכולם יש ביטוי למשבר שפוגע תחילה בשורשים הרוחניים, סודק את חומת האמונה, וגורם לפגיעה קשה שאם לא תתוקן מיד תגרום אח"כ לבואו של החורבן הגמור בתשעה באב. 

בחטא העגל לא היתה כפירה גמורה – עדיין האמינו בה' בורא העולם – אלא שסברו שגם לעגל יש כוח מסוים. אך כיוון שהחלו לחטוא בעבודה זרה, לא היה בהם אח"כ כוח לעמוד בפני עצת המרגלים, ומרדו בה' ובמשה עבדו, וחטאו כנגד המטרה שלשמה נוצר ישראל, גילוי שכינה בעולם. וכן ביטול התמיד, העמדת פסל בהיכל ושריפת התורה, אין בהם עדיין חורבן גמור, אבל יש בהם פגיעה שורשית בצד הרוחני, פגיעה שאם לא תתוקן, הבקע יתרחב עד לחורבן גמור.

חטא המרגלים בט' באב

בט' באב חזרו המרגלים משליחותם לתור את הארץ, והוציאו את דיבתה רעה, והמסו את לבב העם באומרם כי לא יוכלו לכבוש את ארץ כנען מפני שיושביה גיבורים וענקים. "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". (במדבר יד, א).

ואותו הלילה שבכו ומאסו בארץ חמדה היה ליל תשעה באב, ואמר הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות (סנהדרין קד, ב). ובאותה שעה נגזר על בית המקדש שיחרב (תנחומא שלח). 

וכן אמרו חכמים במשנה (תענית כה, ב): חמשה דברים אירעו את אבותינו בתשעה באב: "נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר".

חומרת חטא המרגלים

והיה חטא המרגלים חמור מחטא העגל, שבחטא העגל עדיין לא כפרו לגמרי בה' ובמשה, רק טעו בעבודה זרה וחשבו כי אחר שמשה נסתלק כבר לא יתגלה אליהם ה' בכבודו ועצמו, ויש לחפש אליל שישמש מתווך בינם לבין הבורא, ולכן אחר חטא העגל סלח הקב"ה לישראל. אבל בחטא המרגלים כפרו ביכולתו של ה' לפעול בעולם ולסייע להם לכבוש את הארץ, ואף בגדו בשליחות העיקרית שלשמה נברא העולם ונבחרו ישראל – לגלות שכינה בעולם הזה דרך החיים בארץ ישראל. ועל כן לא נמחל עוון המרגלים, ועל כל השותפים בחטא נגזר שימותו במדבר, ורק יהושע בן נון וכלב בן יפונה שלא השתתפו בחטא זכו להיכנס לארץ.

בעטיו של חטא העגל נפרצה חומת האמונה, ובעקבות כך נפרצה חומת ירושלים, ונבקע הסדק בכבוד התורה ועבודת בית המקדש. ובעטיו של חטא המרגלים נחרבה האמונה היסודית בשליחותם של ישראל לקדש שם שמיים בעולם, וכל הצרות שנבעו מכך משמעותם ביטול וחורבן היכולת שלנו לגלות את הקדושה באופן קבוע בארץ. תחילה נגזר בתשעה באב על אותו הדור שלא ייכנס לארץ. וכיוון שלא זכינו לתקן את חטא המרגלים גרם העוון ונחרבו שני בתי המקדש. וכיוון שעדיין לא תיקנו את חטא המרגלים נחרבה ביתר בעת כשלון מרד בר כוכבא, ונחרשה העיר ירושלים. וכל אלו מאורעות קשים שביטלו את השכינה מלשרות בארץ, ועל כך אנו מתאבלים וצמים בתשעה באב.

יישוב הארץ תיקון המרגלים

כשנתאבל ונשב על הארץ בט' באב, נזכור כי שורש החורבן התחיל במאיסה בארץ חמדה, ובאובדן האמונה כי ה' מתגלה בארץ. ונקבל עלינו לתקן את חטאם בלימוד ערכה של ארץ ישראל ובהשתתפות, כל אחד כפי יכולתו, בקיבוץ הגלויות, בבניין הארץ ובביטול 'מפת הדרכים'. ונתפלל על ההתיישבות ביש"ע, שתמשיך להתפתח ולשגשג, שהיא תיקון חטא המרגלים בימינו.

לעשות צדקה אמיתית

מצווה גדולה לתמוך במי שאינם יכולים לקיים את עצמם ● הצדקה המובחרת: לסייע לעני לעמוד על רגליו ולפרנס את עצמו ● מערכת העזרה הסוציאלית בישראל מסירה אחריות מהנזקקים ומנציחה את התלות ● הדרכת חז"ל: פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות

חשיבות הצדקה

מצוות הצדקה אינה רק רשות, אלא חובה שהתורה מטילה על כל יחיד ועל החברה בכללותה. עניינה של המצווה – לעזור ולתמוך בחולים וזקנים, יתומים ואלמנות, שאינם יכולים לקיים את עצמם. ומי שמשתמט מקיום חובת הצדקה נחשב כאילו עובד עבודה זרה (ב"ב י, א), כי הוא משלים עם החסרונות שיש בעולם, כדרכם של עובדי עבודה זרה, שאינם מאמינים באפשרות לתקן את העולם. 

ואמרו חכמים: "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (משנה סנהדרין ד, ה). ועל ידי שאנו מתמודדים עם הקשיים שישנם בעולם, ומסייעים לסובלים ולמסכנים, אנו מתקנים את העולם ומקרבים את הגאולה, וכפי שאמרו חכמים: "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר (ישעיה נו): כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות" (ב"ב י, א).

לכן, רגשות החמלה וההשתתפות בצער שעולים למראה נשים חד הוריות, שלכאורה אין מי שיעזור להן ולילדיהן, ביסודם הם רגשות טובים ונאצלים. אולם יחד עם זאת עלינו לברר היטב את ההגדרה הנכונה והמתאימה של חובת העזרה והראויים לעזרה.

כבודם של העניים

דרך נתינת הצדקה מדורי דורות היתה על ידי התייחסות אישית לכל נצרך, כדי לתת לו את המענה המדויק למחסורו. לשם כך נתמנו גבאי צדקה, שהיו שוקלים היטב למי ואיך צריך לתת את הצדקה. הנתינה היתה בצנעה, כדי לשמור על כבודו של המקבל. עם זאת היה ברור תמיד כי המטרה העליונה היא, כשאפשר, לסייע לעני לעמוד על רגליו, כדי שהוא יפרנס את עצמו ולא יזדקק לבריות. וכפי שכתב הרמב"ם כי הצדקה הגדולה ביותר שאין מעולה ממנה, היא לסייע לו להתפרנס בכוחות עצמו "עד שלא יצטרך לבריות" (הל' מתנות עניים י, ז).

מדיניות הרווחה המוטעית

לדאבוננו, מערכת העזרה הסוציאלית במדינת ישראל לא הפנימה את היסודות הללו, ואינה עושה את הנדרש כדי לעודד את הנתמכים לעמוד על רגליהם. במצבים רבים, עקב הטבות שונות, משתלם יותר לנתמך שלא לעבוד. וכך הוא נשאר אדם חסר כבוד, שחי בשולי החברה חיים מושפלים שאין בהם תקווה, ומשמש דוגמא שלילית לילדיו, שאף הם כשיגדלו עלולים להמשיך בדרכו, להיות נתמכי סעד. נמצא שבאותם המקרים, במקום לסייע, הטבות אלו השחיתו את כבודם ואחריותם של מקבליהם.
הוראת חכמים היא שיש לבדוק היטב כל עני לפני שנותנים לו צדקה. ועני שאין יודעים את טיבו, נותנים לו פרוטה בלבד. ולכל השאר צריכים לתת אוכל, מקום לישון, חינוך לילדים; ולא כסף, שמא יבזבזוהו על סיגריות, משקאות חריפים וסמים (עפ"י שו"ע יו"ד סימנים רנ, ג-ד, רנא, י).

על פי ההלכה חייבת החברה לסייע למי שאינו מסוגל לפרנס את עצמו, בין אם הסיבה היא מחלה, זקנה או אף מצב נפשי מעורער. אבל לכל השאר, החסד האמיתי הוא לעודד אותם לעבוד.

משפחות חד הוריות

מתוך עיון בהטבות שהוקצבו למשפחות חד הוריות אפשר לומר כי הטבות אלו סייעו בעקיפין לפירוק משפחות וגירושין. אמנם ברור שיש נשים רבות שמטפלות לבדן בילדיהן וזקוקות לעזרה רבה. אולם מנגד, הטבות מופלגות שאינן מותנות בבירור פרטני של מצב האישה עלולות לעודד גירושין. נמצא שבמקום לסייע, הטבות אלו החריבו משפחות. לאחרונה ראיתי כי חוקרים מאוניברסיטת וושינגטון גילו שכחמישים אחוז מבני זוג שעמדו לפני גירושין והחליטו שלא להתגרש, דיווחו לאחר כחמש שנים שהם מאושרים מנישואיהם וכי בעיותיהם נפתרו. לעומת זאת, מבין אלו שהחליטו להתגרש רבים הודו לאחר כחמש שנים, שהגירושין יצרו אצלם שרשרת של אירועים שלא צפו מראש, ורבים מהם התחרטו על גירושיהם.

אי אפשר להתעלם מהנתון שמסר שר האוצר, כי במשך 13 שנים גדל מספרן של המשפחות החד הוריות פי חמש וחצי. אלו היו בדיוק השנים שבהן התחילו להעלות את ההטבות המועדפות למשפחות חד הוריות (אמנם אלו גם השנים שבהן משפחות רבות שכאלה עלו מארצות חבר העמים).

המפגינות

אחת הנשים המפגינות, שהתפרסמה מאוד לאחרונה, ענתה לשאלה מדוע אינה עובדת במשרה מלאה: "אני האבא והאמא בבית. אם אצא לעבוד במשרה מלאה לא יהיה מי שיטפל בילדים". חשבתי לתומי, בודאי יש לה ילד אחד בן שנתיים, השני בן ארבע והשלישי בן שש, ואכן קשה לה לעבוד משרה מלאה. מתברר שהילד הקטן בן שבע, השנייה בת שבע עשרה, וה'ילד' השלישי בבית כבר בן עשרים ושתיים.

מדוע החובה לעזור לה מוטלת על החברה יותר מאשר על בנה בן העשרים ושתיים. מן הסתם הוא כבר סיים את הצבא, מדוע שלא יעזור מעט לאמו? גם הבת השנייה, כלומר הבחורה בת ה17-, מדוע שלא תשמור על אחיה הקטן, ותאפשר לאימה לעבוד? אפשר גם לשמור על הילד האחד וגם לעשות שיעורי בית ולהתכונן למבחני הבגרות. בנות כאלה במשפחות אחרות שומרות לעיתים על ארבעה ילדים ויותר. מלבד זאת, איפה הסבא והסבתא, היכן הדודים, היכן השכנים? מדוע אין עזרה מהסביבה הקרובה?

יתכן שהיא אישית אכן צריכה עזרה, ומסיבות שונות ילדיה, משפחתה וסביבתה אינם יכולים לעזור לה מעט לשמור על בנה בן השבע, אבל בשום אופן אי אפשר לומר שזה המצב הסטטיסטי של עשרות אלפי משפחות חד הוריות.

אחריות

נדמה שהיסוד המוסרי היהודי הדורש מכל אדם להיות אחראי על מעשיו, לטוב ולמוטב, אינו נהיר דיו לקברניטי מדיניות הרווחה במדינת ישראל. לדעתם, עצם זה שאדם סובל כבר מזכה אותו בכל הזכויות. אין זה משנה אם הוא מסוגל לעבוד או לא מסוגל, האם חטא ופשע, או שהתדרדר למצבו שלא באשמתו. האם האישה התאלמנה או שנכנסה להריון בלא נישואין. האם היא אשמה בפירוק משפחתה או שאינה אשמה. מעצם זה שהיא אם חד הורית מגיע לה כל התנאים. כך לדעתם תובעת מידת החמלה.

יתכן שאילו נמצאו מקורות מימון בלתי נדלים, אפשר היה לחלק לכל אחד ללא גבול. אבל כאשר לוקחים מסים מחלק מהאזרחים כדי לחלקם לאחרים, יש חובה לתבוע אחריות ממי שמקבל. ויש לתבוע שאלו הממונים על מדיניות הכלכלה והרווחה ינהגו בצדק, וכפי שנאמר (ישעיה נו): "שמרו משפט ועשו צדקה". משפט ואח"כ צדקה. לא יתכן שאדם יעשה את כל הטעויות שבעולם, יהרה מחוץ לנישואין, יתגרש בלא אחריות, יריב עם כל בני משפחתו עד שלא יימצא אחד מהם שירצה לעזור לו, ואח"כ יבוא לתבוע מכלל החברה לשלם מסים כדי לעזור לו לחיות טוב כמו האחרים.

יש עבודה

טוענים: אין עבודה. לא נכון! יש עבודות רבות, אלא שהן נחשבות לא מכובדות, ורבים נמנעים מהן. לדוגמא: עבודות משק בית, סיעוד לקשישים וחולים, חקלאות, בניין. מאות אלפי עובדים זרים נוהרים לכאן ומוותרים על נוחות ועל קשר עם ילדיהם, העיקר לעבוד ולהביא פרנסה וכבוד לבני ביתם. ואילו כאן מסרבים לעבוד.

אמרו חכמים: פשוט נבלה בשוק וקבל על כך שכר, והעיקר שלא תזדקק לבריות. ואל תאמר כהן אני, איש חשוב אני והדבר אינו ראוי לכבודי, כי אין דבר מכובד יותר מאשר לעבוד (ע' ב"ב קי, א).
ואמרו חכמים: "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים". שעליו נאמר (תהלים קכח): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא" (ברכות ח, א). ובמסכת אבות (ד, א) אמרו: "איזהו עשיר? השמח בחלקו!" היינו מי ששמח בעבודתו הוא העשיר.

המקבלים הטבות שלא בצדק

אמרו חז"ל (פאה ח, ט), שכל מי שאינו צריך ליטול צדקה ונוטל, עונשו שיהיה חולה כל כך עד שבאמת יצטרך לבריות. ואילו זה שמגיע לו על פי הדין לקבל צדקה, ובכל זאת מתאמץ שלא ליטול צדקה, וחי חיי דוחק, סופו שיזכה לפרנס אחרים משלו. ועליו הכתוב אומר (ירמיה יז): ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו".

וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רנה, א-ב): "לעולם ירחיק אדם עצמו מהצדקה, ויגלגל עצמו בצער שלא יצטרך לבריות. וכן צוו חכמים: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ואפילו היה חכם מכובד ונעשה עני, יעסוק באומנות מנוולת ואל יצטרך לבריות". "כל מי שאינו צריך ליטול מהצדקה ומרמה העם ונוטל, אינו מת עד שיצטרך לבריות".

החסד האמיתי

נדמה לאנשים שבגישה זו יש פחות חמלה, כי היא תובעת מאלו שהם מסכנים בלאו הכי לעבוד בעבודה קשה, שלעיתים שכרה אינו רב. אולם האמת הפוכה: דווקא החמלה הוותרנית טומנת בחובה אכזריות וייאוש. ייאוש מהסיכוי להעמיד את האדם על רגליו, ואכזריות הגוזרת את חייו ואת חיי ילדיו להיות אדם מושפל ונתמך. אבל דווקא הדרכתה של התורה מאמינה באדם, שנברא בצלם אלוקים, ויכול לעמוד על רגליו ולפרנס את עצמו. וגם כשיש קשיים, אין הם מצביעים אל אובדן דרך, אלא להפך, תפקידם לחשל ולחזק. ומי שיאמין בה' ויעבוד ויקיים את משפחתו בכבוד אמיתי, יזכה לראות את בניו ובנותיו גדלים לשם ולתפארת למשפחתם ולעם ישראל.

מנהיגות של מסירות נפש

הרב צבי יהודה זצ"ל מוקיר את זכרו של הרצל ● הרצל לא קיבל כסף מהתנועה הציונית, אלא הקדיש לה את כל רכושו ● רבי שלמה הכהן מווילנה מקבל את פני הרצל ● האמת בעניין מחשבות ההתנצרות ותוכנית אוגנדה ● אמונתו של הרצל ושיבתו אל היהדות ● הרב קוק זצ"ל מספיד את הרצל

תמונתו של הרצל בחדרו של הרצי"ה

בחדרו של מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היו תלויות כמה תמונות, וביניהן של אביו מרן הרב קוק זצ"ל, של החפץ חיים, תמונה של ארץ ישראל השלמה מתוך כתב העת 'סולם' – כולל ירדן, סוריה וחלקים מעירק וערב הסעודית, ובמקום מכובד תמונתו של בנימין זאב הרצל.

סיפר לי תלמיד חכם מחוגי החרדים, שבצעירותו חשב ללמוד ב'מרכז הרב', אולם כשראה את תמונתו של הרצל החילוני בחדרו של הרצי"ה, חזר לאחריו והלך ללמוד בפונביז'. אבל הרב צבי יהודה רצה לקבוע את היחס הראוי כלפי הרצל ומפעל הציונות, ועל כן היתה תמונתו בחדרו, לעיני כל התלמידים הבאים לשיעוריו.

סיפר דודי הרב אברהם רמר ז"ל, כי פעם נעלמה תמונתו של הרצל, והרצי"ה חשד שמא אחד התלמידים רצה 'לחנכו' והעלים את התמונה. הרב הקפיד ולא רצה לתת שיעור, שאם יש מישהו מהתלמידים שעושה דבר כזה, איך אפשר, וקודם צריך לטפל בבעיה, שלא יקחו דברים בלי רשות. 

וכשר' אברהם רמר ביקש רשות להזיז את ארון הספרים הקטן שמתחת למקום התמונה, שמא נפלה שם, לא רצה לקבל את דבריו, והמשיך להקפיד על חסרונה של התמונה. וכשר' אברהם התעקש לחפש את התמונה אחרי הארון, היפנה את הקפדתו כלפיו, וחזר ואמר שקודם צריך להחזיר את התמונה ורק אח"כ אפשר להמשיך. לבסוף כשהסכים שר' אברהם יזיז את הארון, נמצאה התמונה ונתלתה במקומה. הרב שמח מאוד, ומצא צורך לנחם את ר' אברהם על שלא קיבל את דבריו מתחילה, ודיבר אודות הרצל ועניינו (עיין בקובץ 'גדול שימושה' ע' נד). 

אישיותו של הרצל

באורח חייו הפרטיים הרצל היה חילוני לגמרי. כזה היה חינוכו. באישיותו היה אצילי ומוסרי. מיומניו ניכר כי עוד מנעוריו היה בעל רגישות מוסרית מיוחדת. צער האומה וסבלותיה נגעו ללבו, ומאז שנתפש לחזון הציוני הקריב עצמו בלא שיור למען העם היהודי. הוא לא קיבל כסף מהתנועה אלא הקדיש לה את כל רכושו. הוא נסחף כולו בלהט, ומסר את כל כולו להצלת אחיו היהודים הנרדפים, המעונים והנאנקים. 

אצל רוב המנהיגים אנו מוצאים קטנוניות אישית, תחרותיות, רצון לעשות גם לביתם, לפעמים על חשבון הקופה הציבורית. הרצל היה שונה בתכלית.

אחד היה שהמשיכו במפעלו וחזונו ובמוסריותו האישית, והוא זאב ז'בוטינסקי. בכשרונותיו אף עלה על הרצל, אולם בלהט החזון היה הרצל מיוחד וראשון.

יחס גדולי הרבנים להרצל

רוב הרבנים לא נקטו עמדה ברורה כלפי הרצל והציונות. מצד אחד, חילוניותם של הרצל וחבריו עוררה את חששותיהם. מאידך – חזון חיבת ציון והסיכוי לשפר את מצב היהודים היה חשוב להם. על כן בחרו שלא לנקוט עמדה.

מתוך המיעוט שהביעו עמדה מפורשת, היו גדולים שהתנגדו בחריפות להרצל ולציונות, ורבים אחרים שהביעו תמיכה. אחד מהם היה רבי שלמה הכהן בעל 'חשק שלמה', זקן רבני וילנא, שאף כתב שמשום "אל תשכן באוהלך עוולה" אסור להחזיק בבית את הספר 'אור לישרים', שבו דובר בגנות הציונות. שלושת חתניו הרבנים היו חברים בתנועת המזרחי. זו היתה גם עמדתם של כל הרבנים 'חובבי ציון', הרב שמואל מהוליבר, הרב דוד פרידמן מקרלין ועוד.

קבלת הפנים בקהילת ווילנא 

כדוגמא ליחס שקיבל הרצל מהמוני היהודים במזרח אירופה, שרובם ככולם היו שומרי מצוות, אפשר להביא את תיאור ביקורו בקהילת וילנא בכ"ג באב תרס"ג. 
יהודי העיר גדשו את הרחובות בצפיפות רבה, וקיבלוהו בחום רב. ראשי הקהילה הגישו לו מגילת קלף שנוסחה על ידי ר' זאב יעבץ, הפותחת בברכה: "ה' עמך גיבור החיל, ליבבתנו אדוננו, ליבבתנו איש הלבב! מגיל ומרעד נפעמנו, בהיגלותך לעינינו, אחינו!…" והיא מסיימת "זאת הברכה אשר תברכך עדת עמך בווילנא, כי בידך יתן ה' את תשועת ישראל מציון".

הגאון רבי שלמה הכהן, זקן רבני וילנא, ברך את הרצל בברכת כוהנים, ור' זאב יעבץ הגיש לו ספר תורה קטן בתוך ארון עץ מחוטב. הרצל הודה בהתרגשות, וביומנו כתב כי הדברים נגעו אל לבו ובקושי עצר את דמעותיו ('איש המאורות' 185-6).

יחסו של הרב ריינס

הרב ריינס, רבה של לידא, היה מגדולי הרבנים בדורו, ובהיותו כבן ששים הצטרף לתנועה הציונית וייסד בתוכה את תנועת 'המזרחי'. 

הרב ריינס היה מבוגר מהרצל בכעשרים וחמש שנה, ונפגש עמו מספר פעמים, ועל כן לעמדתו כלפיו יש משקל רב. ככלל התרשם הרב ריינס, שבאופן יחסי לאדם שלא קיבל חינוך יהודי, התייחס הרצל ליהדות ולמצוות בכבוד גדול. הוא התפעל מהזדרזותו של הרצל לסיים את דיוני הקונגרס השלישי (בשנת תרנ"ט) לפני כניסת השבת, "כי אין כוונתנו לנגוע (לפגוע) בדת במאומה" ('איש המאורות' ע' 108). 

לאחר שהוציא הרב ריינס לאור את ספרו "אור חדש על ציון תאיר", שלחו להרצל בצירוף מכתב המצביע על יחסו כלפיו. "בהוציאי לאור את ספרי זה הנושא אמריו על התנועה הציונית, ראיתי חובה לנפשי להקריבו למנחה ליוצר התנועה הזאת ומקריב לה את כל חייו ונפשו. הואילה נא בטובך אח גדול ונישא לקבל ברצון את מנחתי זאת, והיתה לעד כי נמצאים אנשים היודעים מה גדול ערכך לבית ישראל כולו ולעתידותיך, והיודעים עד כמה להוקיר את פועלך ומעשיך הגדולים שעשית לעמך זה אהבת, ושהקרבת על מזבחו את נפשך לעולה כליל" ('איש המאורות' ע' 164).

לאחר פטירתו של הרצל כתב הרב ריינס: "סהדי במרומים כי מיתתו של מנהיגנו פעלה עלי רושם מדכא ותפיל אותי על ערש דווי". "ויבכו כל אנשי הלבב אשר בישראל, ויבכו גם כל אנשי הדעת אשר בתבל כולה". אולם אין להשבית את העבודה עקב האסון הגדול. ו"נואלו אלה האומרים כי במות המנהיג הגדול ובטלה העבודה ובטלה התנועה כולה". הציונות היא "הכרח היסטורי", לא הרצל הוליד אותה אלא "היא הולידה את הרצל ועשתה אותו למה שהיה". הציונות חייתה בלב העם אלפי שנים קודם שנולד הרצל, אך היתה במצב רדום בחביון הלב היהודי, "ואנחנו לא ידענו את המעשה שנעשה ואת הדרך נלך בה". הרצל הוציא את הרעיון מתרדמתו ונפח בו חיים, שיימשכו גם לאחר מותו ('איש המאורות' ע' 239).

הטענות כלפי הרצל ביחסו לנצרות

האשמה הכבדה ביותר שמטילים בהרצל היא, שלדעתו ראוי היה לנצר את היהודים כדי למנוע את האנטישמיות, ורק מפני שהבין שהצעתו לא מעשית הגה את רעיון הציונות. אכן, ביומנו הוא כותב שעוד מנעוריו האנטישמיות וצער היהודים עינו את נפשו וגרמו לו צער רב. הוא מתאר מחשבות שעלו בדעתו, ואחת מהן: "חפצתי לפתור את שאלת היהודים, לכל הפחות באוסטריה, בעזרת הכנסייה הקתולית… (וחשב לבקש) ראיון אצל האפיפיור כדי להגיד לו: אני מחולל תנועה כבירה בין היהודים שיעברו באופן חפשי ונאה לנצרות. חפשי ונאה במובן זה, שמנהיגי התנועה – ובייחוד אני – יישארו יהודים, ובתורת יהודים יטיפו לקבלת הדת השלטת…". אולם אלו היו מחשבות שעלו בדעתו בהיותו כבן עשרים, ובשום אופן לא שיקפו את עמדותיו, אלא כפי שהוא כותב עליהם שם, שהם היו "נטיות עמומות שבחולשת נעורים" (מתוך ספרו של ישראל ארליך, "אישים ומאורעות בתולדות ישראל" ע' 155).

בסופו של דבר הרצל הגיע לאפיפיור כנציג התנועה הציונית, חצי שנה לפני פטירתו, ולא כרע ולא החניף, אלא בגאון הציג את עמדת היהודים. וכך כתב ביומנו: "אתמול נתקבלתי אצל האפיפיור… הוא קבלני בעמידה והושיט לי את ידו, אשר לא נשקתיה… נדמה לי, כי בזה קלקלתי את יחסו, שכן כל הבא אליו כורע ונושק לפחות את היד… הרציתי בקצרה על מבוקשי. אך הוא ענה: לא. אין אנו יכולים להמליץ על תנועה זו. לא נוכל לעצור את היהודים מללכת לירושלים, אבל להמליץ עליהם לא נוכל… כראש הכנסייה, איני יכול לומר דבר אחר. היהודים לא הכירו ב(אותו האיש), ולכן אין אנו יכולים להכיר בעם היהודי…" (שם 156).

יחס מרן הרב קוק להרצל

יחסו של מרן הרב קוק זצ"ל להרצל היה מורכב יותר. שלא כמו הרב ריינס, שהפריד בין עניין ההצלה הגשמית והגאולה הרוחנית, הרב קוק הסתכל על הכל בראייה כוללת, וממילא לא יכל להתעלם מהעובדה שהרצל אינו שומר תורה ומצוות.

חודשיים לאחר עלייתו של מרן הרב לארץ, בכ' תמוז תרס"ד, הרצל נפטר. לאחר שבאו שני נכבדים מקהילת יפו להזמינו להשתתף בעצרת האבל לזכרו, הסכים לבוא ולהספיד, אך כפי הנראה לא בלב שלם. בהספדו הוא נותן משמעות עמוקה למפעל הציונות, על פי דרכו של הגר"א, כי עניינו של משיח בן יוסף להכין את הצדדים החומריים של הגאולה. 

הרב יעקב פילבר שליט"א בספרו 'כוכבי אור' מבאר את ההספד ואת הרקע שקדם לו, ואף מביא מכתב מעניין שכתב מרן הרב לחותנו, האדר"ת, רבה של ירושלים, בו הוא מסביר בהרחבה ומתנצל מעט מדוע השתתף בהספד. ועיקר דבריו – מפני השלום, וכדי לקרב את הציונים מעריציו של הרצל. ועוד, שכך ראוי, למצוא את הטוב בכל דבר, להדגישו ולהעלותו, שעל ידי כך אפשר לתקן. 

אגב, כך היה גם יחסו של מרן הרב זצ"ל לתנועה הציונית: מצד אחד הערכה רבה כלפי מעשיה הטובים, ומאידך לא הסכים להיות חבר רשמי במוסדותיה, ואף לא בתנועת המזרחי.

קביעת היחס כלפי הרצל

כפי הנראה עם השנים השתנה יחסו של הראי"ה להרצל, וכפי שהדברים באים לידי ביטוי בדברי בנו מו"ר הרצי"ה, שכתב בשנת תרע"ג (בהיותו בן 22), תשע שנים אחר פטירתו של הרצל: "ואף הרצל, זה התינוק הגדול (על משקל 'תינוק שנשבה') ששב אלינו מבין הגויים מלא הוד חלומות ועוז געגועים אדירים, זו האישיות של הטבעת הצורה הלאומית הכללית – צורת עם, על פני שאיפותינו ועבודתינו… אף הוא הרגיש, כמו באופן אינסטינקטיבי כי "השיבה ליהדות קודמת לשיבה אל מדינת היהודים", וכי "אין אומתנו אומה אלא באמונתה", וכי "אנו מכירים עצמותנו ההיסטורית אך ורק באמונת אבותינו" (לנתיבות ישראל ח"א ע' יט במהדורת בית אל, ושם הובאו המקורות מכתבי הרצל).

ייתכן שבינתיים נודעו להם יותר פרטים על אישיותו וחזונו, יומניו האישיים נתפרסמו בתרגום עברי, והתברר שהיה אדם מוסרי, בעל אמונה, וריחוקו מתורה ומצוות נבע מכך שלא קיבל חינוך יהודי. ואם כן להפך, יש לדון אותו לכף זכות, שהרי הוא בעל תשובה גדול לעניין סגולת ישראל. ואולי הרושם של הצעת אוגנדה והפולמוס סביבו ריחף באוויר וגרם להסתייגות מסוימת ממנו סמוך למועד פטירתו, ולאחר מכן התברר – שלא כפי שהשמיצוהו – שהרצל התכוון לשאת ולתת עם האומות על כך כדי לחזק את מעמדה של התביעה הציונית למולדת לעם היהודי, אבל היה רחוק מלהחליט שאוגנדה תהיה הפתרון. ואולי ככל שעברו השנים, החשש שמא ילמדו מאורחותיו האישיים פחת, וחזונו ומפעלו הכללי הלכו והתבלטו. 

דברי הרצי"ה

סופו של דבר, ברור הוא כי בנו תלמידו הרצי"ה, מתוך נאמנות מוחלטת לדרכו של אביו מרן הרב, קבע כי חובה להוקירו. וכפי שכתב במכתב: "חוזה מדינת היהודים הד"ר בנימין זאב הרצל, יש לו זכות היסתורית (=היסטורית) מיוחדת בתקומת שלטוננו על ארצנו" (ע' שיחות הרצי"ה במדבר ע' 324 הערה 31). 

וכפי הנראה כתגובה להאשמה שהרצל היה אפיקורס, פרסם ב'הצופה' כ"ח תמוז תשל"ד רשימה קצרה, שכותרתה – "להצדיק צדיקים": "בכתביו של בנימין זאב הרצל ז"ל אין דברי אפיקורסות. בכתבי יומנו כתוב: "אין אומתנו אומה אלא באמונתה". מי שחושב ומדבר וכותב ככה הוא איש אמונה ולא אפיקורוס. והדברים חוזרים אל קדושת גזע מחצבתו, מאת הגאון הקדוש רבי יוסף צאיטאצק ז"ל" (לנתיבות ישראל ח"ב ע' תקצג במהדורת בית אל). 

עיון במורשתו

לכן טוב עשתה מדינת ישראל שהנציחה את זכרו בקביעת שמות של רחובות חשובים על שמו, ובהקמת בית הקברות לקדושי צה"ל ולמנהיגי הציבור מסביב לקברו בהר הרצל. ואף בימים אלה של מבוכה ראוי לחזור ולעיין במורשתו הציונית, באהבת ישראל שלו, ובמידת מסירות הנפש שלו כדוגמא ומופת.

הכישלון החינוכי וסיבותיו

בעבר העם היהודי כיבד את הלמדנות, והשיג תוצאות גם בתנאים קשים ● ההורים של היום מקרינים לבניהם שהתענוגות והבילויים הם העיקר ● השתלת איברים: הרבנות התאמצה להתיר, אך הממסד הרפואי התעקש על כבודו ● כיום ניתן להתנות תרומת איברים בהסכמת איש דת המקובל על המשפחה

משבר החינוך

בשבוע האחרון התפרסמו תוצאות מבדק השוואתי של מצב החינוך במדינת ישראל לעומת המדינות המפותחות. התוצאות היו גרועות. רמת הישגיהם של התלמידים הולכת ויורדת ביחס לארצות המפותחות. הפרשנים הידועים בכלי התקשורת התעסקו כדרכם בדברים הלא חשובים. רובם העדיפו להתמקד בקיצוץ הצפוי בתקציב החינוך, בלי להתאמץ לנתח את שורשי הבעיה. הרי הקיצוצים עדיין לא התבצעו, ותוצאות המבדקים שיקפו את השנה הקודמת. יתר על כן, תקציב החינוך במדינת ישראל גבוה יחסית לרוב מדינות המערב. הבעייה היא ערכית-חברתית, ואינה קשורה כלל לתקציב. 

דורות על גבי דורות הציב העם היהודי בראש שאיפותיו את הלמדנות. הלמדן היה המכובד בחברה. עשירים ראו לעצמם זכות גדולה להתחתן עם הלמדן, אפילו היה יתום או בעל מום. החינוך היהודי מעולם לא התבסס על בית הספר בלבד, אלא בראש ובראשונה על המשפחה, שהתייחסה לחינוך וללימוד כאל הדבר החשוב מכל. גם מרבית החילונים בדור הראשון נשארו עדיין עם היחס המכובד ללימודים. עכשיו, בדור השלישי, הערכים התהפכו.

כאשר השאיפה היא לבלות, לקנות בגדים, לנסוע לחו"ל, לצלול בים, לאכול במסעדות גורמה, לרקוד כל הלילה, לחזור לפנות בוקר שיכורים – אין פלא שרוב הנוער מעדיף את הטלוויזיה, הסרטים, השתייה החריפה, הריקודים, הבילויים וההפקרות, ולא את הלימודים. 

הורים שחיים בהפקרות, מנבלים את פיהם, מתלבשים בגסות, מעשנים בשרשרת, שותים בירות וקפה ומבזבזים את זמנם בבילויים ושטויות, אינם יכולים לצפות שהילד שלהם יהיה צנוע, הגון, מלומד ומחונך. הרי הילד שלהם מתנהג כמותם. הורים שמתחצפים כלפי טובים וחכמים מהם וצוחקים מבדיחות שמבזות כל יקר וקדוש, מתפלאים אח"כ שהילד מתחצף להורים ומורים ואינו מקבל סמכות, ועוד מעיזים להתגולל על המדינה שלא מתקצבת את "החינוך".

בעבר, מלמדי התורה היו עניים. בתוך ביתו של המלמד דרדקי התאספו הילדים, והוא היה מלמדם מהבוקר ועד הערב. אותה "כיתת לימוד" היתה גם חדר שינה של משפחת המלמד, גם מטבח וגם חדר ילדים. באמצע היו יושבים הילדים ולומדים תורה מפי המלמד, ובצד היתה אשתו תופרת, מבשלת, ומטפלת בילדיה הקטנים. לעיתים גם העז והתרנגולת נכנסו לאותו החדר להתחמם מעט או לאכול את שיירי המאכלים… ובתוך כל זה למדו ויצאו גאונים וצדיקים, עדיני נפש. תנאים חיצוניים לא היו, אבל היה יחס של כבוד ללימוד.


האם מותר להשתיל איבר ממת בגופו של חי

כעיקרון, אסור ליטול איבר מגופו של מת מפני שלושה איסורים: א) אסור ליהנות מגוף המת. ב) אסור לבזות את המת. ג) מצווה לקבור את המת, וכל הנוטל ממנו איבר מבטל את מצוות הקבורה באותו איבר.

לפיכך יש מי שסובר שאסור להשתיל איבר ממת כדי להציל אדם חי, כיוון שהמת פטור מהמצוות, ואין מוטל עליו לוותר על איבר מגופו כדי להציל אדם חי (בניין ציון). אולם דעת רוב הפוסקים שלצורך הצלת נפשות מותר ליטול איבר מהמת, שפיקוח נפש דוחה את המצוות של כבוד המת וקבורתו (נודע ביהודה, חתם סופר, חזון איש ועוד רבים). 

למעשה, אף שיש אוסרים, כיוון שהדבר נוגע להצלת נפשות כתב הרב גורן זצ"ל שמצווה לנהוג כדעת רוב הפוסקים. 

השתלת לב וכבד לאחר מוות מוחי

השתלת לב וכבד אפשרית כאשר האברים הללו ניטלו מאדם שמוחו מת וליבו עדיין פועם. אם נמתין 
עד שגם ליבו יפסיק לפעום – הכבד והלב יינזקו, וכבר לא יהיו ראויים להשתלה.

השאלה האם מוות מוחי נחשב מוות לפי ההלכה. מוות מוחי הוא מצב שבו כל המוח – כולל גזע המוח – מת, אינו מתפקד ואינו מגיב לשום גירוי, אין בו זרימת דם, והוא אף מתחיל להירקב, ואין יותר שום אפשרות שאדם כזה יחזור לנשום באופן עצמאי.

מחלוקת הפוסקים

להלכה נפסק שהמוות נקבע לפי הנשימה (יומא פה, א; רמב"ם שבת ב, יט; שו"ע או"ח שכט, ד). וכיוון שהנשימה תלויה במוח, לדעת רבים מוות מוחי נחשב מוות, ומותר ליטול ממנו איברים להשתלה (הרב גורן, הרב ישראלי, וכן העידו בשם הרב פיינשטיין). לעומתם יש סוברים שכל זמן שהלב פועם האדם נחשב עדיין חי. ואף שחז"ל תלו את החיים בנשימה התלויה במוח, זה רק כאשר לא היה ברור אם הלב פועם, אבל כאשר הלב פועם האדם נחשב חי, והנוטל ממנו איברים להשתלה נחשב כרוצח אותו (הרב ולדנברג, הרב ואזנר).

גם הרב אויערבאך זצ"ל אסר, ואף שהעיקר לדעתו שהמוח קובע את המוות – מכל מקום חשש שמא כלי המדידה של הרופאים אינם מדויקים דיים, וייתכן שעל סמך בדיקותיהם יגיעו למסקנה שהמוח מת לחלוטין, ואילו באמת חלקו עדיין נותר חי (פניני הלכה ח"ג עמודים 254-259).

פסיקת הרב שפירא והרב אליהו

בעת כהונתם כרבנים ראשיים, הועלתה לפני מועצת הרבנות הראשית בראשות הרב הגאון אברהם שפירא שליט"א והרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א, שאלת השתלת הלב והכבד. הרבנים נכנסו לעובי הקורה וב"כוחא דהיתרא" הכריעו להקל כי אחר מוות מוחי מותר ליטול מן המת איברים להשתלה.

אחת ההוכחות לכך הובאה מדין המשנה (אהלות א, ו) לפיו אדם שראשו נכרת נחשב מת למרות שגופו מפרכס. והתברר שאם יכרתו ראש של בהמה ויחברו אותה למכשירי החייאה, ליבה ימשיך לפעום. מכאן שפעימת הלב לאחר שהמוח מת אינה סימן חיים, אלא כמוה כפירכוס של מת שראשו נכרת. 

כדי למנוע כל ספק נקבעו תנאי בקרה קפדניים, שעל ידם אפשר יהיה לוודא בבירור שאכן המוח, כולל גזע המוח, מת. בין השאר נעזרו במחקריו ופיתוחיו של פרופ' חיים סומר, חוקר מוח ירא שמיים בעל שם עולמי. עוד הוחלט כי רק לאחר אישור של צוות ובו שני רופאים ורב יקבע מוות המוח. הוחלט בתחילה להפעיל ועדה כזו בבית החולים 'הדסה' בלבד. 

יש לציין כי עמדת הרבנות לחייב שיתוף רב או מומחה ירא שמיים בצוות קביעת המוות לא נבעה מהתעקשות או מרצון להתערב בעבודת הרופאים, אלא מחשש מבוסס, שישנם רופאים שעמדתם האתית גורסת כי גם לפני מוות מוחי מוחלט, כגון במצב המוגדר כצמח או גוסס בשעותיו האחרונות, מותר ליטול את איבריו החיוניים, כי ממילא אין יותר סיכוי שיחיה. ואף שעמדה זו אולי נובעת מכוונות טובות – על פי ההלכה היא רצח.

עמדת הממסד הרפואי

למרבה הצער, מסיבות פוליטיות התלויות בממסד הרפואי, חלק מדרישות הרבנות לא התמלאו. 
כלומר, עד שהרבנות נכנסה לעובי הקורה, והתירה בתנאים מסוימים את נטילת הלב והכבד מאדם שעבר מוות מוחי, טענו הרופאים בלהט רב שמדובר בפיקוח נפש ממש, ושהרבנים אינם עושים דבר כדי להציל נפשות. אולם אחר שהוחלט להתיר על ידי וועדה שבתוכה ישב רב אחד, עמד הממסד הרפואי על רגליו ואמר עד כאן! כבודם של הרופאים יקר מהכל, ולמענו מוטב שהדתיים לא יתרמו איברים, ובלבד שלא יוטל ספק בכך שהרופאים ורק הם יחליטו על הכל בבתי החולים. וכך אפילו בבית החולים 'הדסה' לא הוקמה הוועדה האמורה.

הלכה למעשה

לפיכך, על פי התייעצות עם רבנים ומומחים, כתבתי בשנת תשנ"ה בספרי פניני הלכה (ח"ג ע' 260-261) שאין לחתום על כרטיס המאשר מראש תרומת איברים. "ובמקרה שבית-החולים פנה אל משפחת ההרוג וביקש מהם כי יסכימו שייטלו מגופת יקירם איברים כדי להציל חיי אחרים, באופן עקרוני ישנה מצווה לתרום, אולם כדי לוודא שהתרומה תיעשה כהלכה, יש להתייעץ עם רב המבין בתחום הרפואה". סיימתי בתקווה "שבעתיד ייווצר אמון רב יותר בין פוסקי ההלכה ואנשי הרפואה, ואזי תהיה מצווה לחתום על כרטיס התרומה".

השינוי במהדורת תשס"ב

במשך השנים הממסד הרפואי ריכך מעט את עמדתו, וצירף לכרטיס התרומה אפשרות להתנותה בהסכמת איש דת המקובל על בני המשפחה. על פי התייעצות עם הרב ד"ר מרדכי הלפרין, הוספתי בהדפסות משנת תשס"ב: "דברים אלו היו נכונים עד שנת תשס"ב, אולם לאחרונה נתבשרנו ששונו הנהלים, וישנה אפשרות כיום להוסיף סעיף בכרטיס התורם, שבו כתוב כי התרומה 'בתנאי שאיש דת לפי בחירת המשפחה יאשר את התרומה לאחר מותי'. על כרטיס כזה מצווה לחתום. וזאת בתנאי שהחותם יודע שהוא יכול לסמוך על בני משפחתו שבמקרה וחס וחלילה יצטרכו לאשר את תרומתו אכן ידעו לדרוש פיקוח הלכתי ראוי".

ועדיין יש להצטער, שכל החוששים שמא בני משפחתם לא ידעו כיצד לנהוג, וייתכן שאלו הרוב, אינם יכולים לחתום על הכרטיס. וזאת משום ההתעקשות שלא לקבל את החלטת מועצת הרבנות הראשית.

הפתרון התורני

הדיווחים על התאבדויות על רקע כלכלי נעלמו מיד לאחר העברת התקציב ● מי אשם בכך שאין פתרון לבעיית מסורבות הגט? ● הספינה טובעת? לא למהר להשליך לים דווקא את התפילין ● האדמו"ר רבי פנחס מנחם אלתר מגור: הרבי מלובביץ' צדק שבעקבות הנסיגה מסיני תבוא נסיגה מיש"ע שתעלה בנפשות

על מניפולציות תקשורתיות

לפני כחודשיים, לאחר שהתפרסמו כתבות על אנשים שהתאבדו עקב בעיות כלכליות, פנו אלי כמה אנשים ושאלו מדוע הרבנים אינם מתייחסים לבעיית ההתאבדויות עקב המשבר הכלכלי. 
עניתי להם שכדי לבחון האם יש כאן באמת תופעה חדשה של התאבדויות יש להמתין עד לסיום הדיונים על התקציב. אם אכן "התופעה החדשה" תימשך יהיה ראוי להתייחס אליה. ככלל, אנשים רבים סובלים מבעיות כלכליות קשות ואינם נשברים, ממשיכים לחנך את ילדיהם, ממשיכים אפילו לחייך, ועושים כל מאמץ לצאת למרחב.

לעצמי חשבתי שמן הסתם תופעת ההתאבדויות לא התרחבה לאחרונה, וגם אם קרה שבדיוק בעת הדיונים על התקציב מספר אנשים החליטו להתאבד – החלטתם לא נבעה מהקיצוצים התקציביים הצפויים, אלא מבעיות אישיות מורכבות, והעיסוק הפומבי ב"תופעת ההתאבדויות" נתן אולי דחיפה נוספת למעשיהם. כפי הנראה, היו גורמים אינטרסנטיים בזירה הציבורית, כמו האופוזיציה, ההסתדרות או מחלקות הרווחה, שרצו לתת לסיפורים הללו חשיפת יתר, כדי לקדם את מטרותיהם בעת דיוני התקציב. 

עברו חודשיים, הדיונים על התקציב הסתיימו, והנה אין יותר סיפורים על התאבדויות בראש מהדורות החדשות ובעמודים הראשונים של העיתונים. 

שלושה לקחים

שלושה דברים אפשר ללמוד מכך. ראשית, קשה מאוד לסמוך על ה'תשקורת', ומניסיון העבר למדנו שאסור לקבל את דבריהם ללא חשדנות וביקורתיות. 

שנית, שאין לאישי ה'תשקורת' אחריות. תיאור "תופעת ההתאבדויות" עם היחס הסלחני כלפיה, ומנגד – האשמת הרשויות, גורם (כפי שהוכח במחקרים בעולם) לאנשים נוספים לבחור בדרך הרעה הזו, שאין בה לא פתרון ולא נחמה.

שלישית, אין מן הראוי שרבנים ירקדו לפי חלילם של אישי ה'תשקורת', אלא על הרבנים להתייחס למציאות כפי שהיא באמת. אם רבנים ייגררו אחר המניפולציות התקשורתיות למיניהן, גם אם ינסו לומר דברי תורה, הם עלולים בלי משים לסייע בעקיפין לביסוסה של תרבות השקר והמניפולציות ולשבש את הדיון הציבורי. 

מסורבות גט

בשנים האחרונות הועלתה על סדר היום בעיה קשה: בעלים שעל פי החלטת בית הדין חייבים לתת גט לנשותיהם מסרבים ליתנו ומעגנים במשך שנים את בנות זוגם. צערן של הנשים נורא, שנותיהן הטובות הולכות לאיבוד. 

בהלכה יש לכך פתרון פשוט – "מכים אותו עד שיאמר רוצה אני". אין אדם שיעמוד במכות בלא גבול. גם אם יצליח לשרוד יממה, שבוע לא יצליח… 

אלא שחוק המדינה אוסר להשתמש בעונשי גוף. גם במקרים חריגים כאלה, בית המשפט לא התיר את השימוש בעונשי גוף. וכך הבעלים הסרבנים עומדים במריים. 

הלוחמים בדת ובמסורת מנצלים כמובן מציאות טרגית זו לניגוחה של היהדות והרבנים. אולם גם מקרב שומרי המצוות הועלו לאחרונה הצעות חדשות, לפיהן יוכל בית הדין להפקיע את הנישואין מעיקרם, ועל ידי כך לפתור את האישה מהצורך לקבל גט. מבחינה הלכתית הדבר קשה מאוד, ואף שהצעה זו הועלתה בדורות האחרונים מספר פעמים, בארץ ובחו"ל, לא נמצא אף פוסק גדול שהסכים לכך. 

והקשה מכל הוא, מדוע הטענות מופנות כלפי בתי הדין? מדוע רק בית הדין מואשם בחוסר רגישות? הלא היה ניתן בנקל לפתור את רוב הבעיות על ידי השימוש באמצעי המקובל בהלכה מדורי דורות במקרים קיצוניים כאלה, ומדוע שהביקורת לא תופנה בראש ובראשונה כלפי החוק שאינו מאפשר זאת?

משל הספינה

ישנו משל מפורסם על ספינה שעומדת לטבוע, ומוכרחים לזרוק לים כמה שיותר חפצים כדי להקל מעליה. יש כאלה שמיד רצים וזורקים את התפילין ושאר תשמישי הקדושה, וטוענים שמדובר בפיקוח נפש. אלא שגם במצב של פיקוח נפש לא צריך לזרוק תחילה את התפילין, אפשר לזרוק קודם את הנעליים, את הסכו"ם וכדומה. כאשר הדבר הראשון שזורקים לים הוא התפילין, סימן הוא שלא רק החשש לפיקוח נפש הוא המניע, אלא גם ויותר מכך – הרצון להיפטר מהתפילין.

גם כאן, יש לחשוד במי שקופץ להאשים תחילה את בתי הדין, שלא רק נאקת המסורבות עומדות לנגד עיניו. 

שאלת הגיור ההמוני

כיוצא בזה, בשנים האחרונות יש טוענים כלפי הרבנים שהם מקשים על הגרים להתגייר. ישנם מאות אלפי עולים מבריה"מ לשעבר שאינם יהודים, והרבנים, כך נטען, מסרבים לגיירם.

למעשה, רובם המוחלט של העולים הגויים אינם מעונינים להתגייר. אלה הבאים לבתי הדין המיוחדים לגיור מתקבלים בסבר פנים יפות. יתכן שהיו מקרים בודדים שגרים התקבלו בצורה לא נאותה, אבל ללא ספק אלו מקרים יוצאים מהכלל. הכלל הוא שרבני ישראל מקרבים באהבה את הרוצים בכנות להצטרף לעם היהודי על פי כללי הלכות גיור. 

ושוב, גם כאן חוזרים גורמים מסוימים ותוקפים את בתי הדין. אלא שבמקום לתקוף את בתי הדין שאינם פותרים את הבעיה, היה ראוי לתקוף תחילה ובעיקר את אלו שיוצרים את הבעיה, כלומר את שליחי העלייה של הסוכנות ואת הממונים עליהם, שמעודדים גויים לבוא ארצה.

מן הראוי היה לארגן תביעה ציבורית רחבה לשינוי מדיניות העלייה. תביעה זו צריכה לבוא מכל המפלגות שמסורת ישראל ועתידה היהודי של מדינת ישראל חשובים להם, כשבראשם יש לקוות שתעמוד תנועת הליכוד. אם לאחר תביעה כזו ראשי הסוכנות היהודית לא ישנו את עמדתם, עליהם לשאת באחריות אישית למצב הבלתי נסבל של שמונים אחוז עולים שאינם יהודים.

תנאי הגיור

שני תנאים צריכים להתמלא כדי שבית הדין יסכים לקבל את הגר. תנאי ראשון – רצון להצטרף לעם היהודי לטוב ולמוטב. תנאי שני – רצון לקבל את עול התורה והמצוות. 

אלא שאם ילמדו מתחילה את הגר את כל מצוות התורה, גם הצדיקים שבגרים יירתעו לאחוריהם ויפחדו לקבל על עצמם את העול הגדול של המצוות. כי מה שהילד היהודי לומד במשך שנים בבית הוריו ואצל מוריו, הגר צריך ללמוד תוך כמה חודשים עד שנה. על כן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רסב, ב), שמלמדים אותו רק "מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות" ו"אין מרבין עליו ואין מדקדקים עליו". וכפי שבאר הש"ך (רסב, ד): "אין להודיעו כל הדקדוקים והחומרות שיש באיסור חלב ואיסור שבת".

בפועל נהגו ללמד את כללי המצוות השכיחות: שבת, כשרות, טהרת המשפחה, תפילה, ברכות וחגים. אבל אין מלמדים אותם את כל פרטיהם. (בספרי 'פניני הלכה' ח"ב הלכות גרים נתבארה סוגיה זו בהרחבה).

ביקור אצל הרבי מגור

בימים הנוראים של שלטון ממשלת רבין, כמדומה לי באלול תשנ"ה, הגענו משלחת של שלושה רבנים מיש"ע אל האדמו"ר מגור דאז, רבי פנחס מנחם אלתר זצ"ל בעל ה"פני מנחם", כדי לספר לו על המצב ביש"ע ולבקש את עזרתו.

היה שם הרב גדעון פרל רב היישוב אלון שבות, הרב אליקים לבנון רב הישוב והישיבה באלון מורה, ואנוכי.
בתוך השיחה התברר שהרב אליקים לבנון קרוי על שם סבו מצד אמו, רבי אליקים געציל קורלנסקי, שהיה בעל תוקע אצל אבי הרבי, האדמו"ר רבי אברהם מרדכי זצ"ל בעל ה"אמרי אמת".

לעצם העניין, הרבי תמך בעמדתנו וגם לדעתו תהליך אוסלו מסוכן ושלילי, ואמר שיסייע במה שיוכל, אבל להשתתף במחאות אמר שממילא לא יועיל שהחסידים יפגינו על כך מסיבות ידועות, ולכן חבל לבטל תורה. אח"כ התברר לנו שבעידודו של האדמו"ר חברי בית הדין של גור הלכו אצל הרב עובדיה יוסף, לשכנעו ולבקשו לפרוש ממשלת רבין ולהתנגד להסכמי אוסלו.

בתוך הדברים סיפר לנו הרבי על דיון שהיה לו עם הרבי של חב"ד, האדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, על הנסיגה מסיני. ולאחר מעשה התברר, כך אמר, שהוא צדק ואני צדקתי. אני צדקתי כשסברתי שההסכם עם מצרים יחזיק מעמד ולא תפרוץ מלחמה בעקבות הנסיגה מסיני. והוא צדק בטענתו שהנסיגה בסיני תגרום להמשך נסיגות ביש"ע, ומזה כבר תהיה סכנת נפשות ממשית ליהודים. גם סיפר שהרב עוזי קלכהיים זצ"ל (מתלמידי מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל) דיבר על זה עמו בלהט רב ובנוסח דומה לפני שנים.

לאחר הביקור ספרו לנו חסידים המקושרים לרבי שדברינו נגעו לליבו. בכלל, בהנהגתו היה האדמו"ר דואג מאוד לכלל ישראל, וכל מעשיה הרעים של ממשלת רבין ופרס הכאיבו מאוד לליבו. חצי שנה לאחר מכן, בט"ז אדר תשנ"ו, בימי הפיגועים הקשים, נסתלק הרבי לגנזי מרומים. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד