הלכות טבילת כלים

הטבילה מרוממת את הכלי שנועד לצורכי העולם הזה בלבד, ומייעדת אותו לאכילה לשם תיקון העולם • כלי מתכת וזכוכית חייבים טבילה, וכלי חרסינה, קרמיקה ועץ פטורים • אם מרכיב מרכזי מהכלי עשוי ממתכת או זכוכית – הכלי כולו חייב טבילה • רק כלי שבא במגע עם האוכל, בשלב שבו הוא ראוי למאכל, חייב טבילה • קופסה או צנצנת שהמאכל שבתוכן נגמר, ורוצים להפוך אותן לכלי – מחלוקת, ואפשר להקל • ניתן להקל ולא לטבול כלים חשמליים, אך כשאפשר נכון להחמיר ולטבול

טבילת כלים שבאים מגוי

יהודי שקונה או מקבל מגוי כלי מאכל שעשוי ממתכת או זכוכית, מצווה שיטביל אותו במקווה לטהרו, כדוגמת גר שטובל בעת גיורו. גם כלים שיוצרו במפעל ששייך לגוי חייבים בטבילה, שנאמר בפרשת השבוע שלנו: "זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה: אך את הזהב ואת הכסף את נחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת… אך במי נידה יתחטא…" (במדבר לא, כא-כג).

טעם המצווה

מגמת מצוות הטבילה היא לרומם את הכלי ממדרגה של כלי שנועד לאכילה סתמית, שהתאווה והחולשות האנושיות מלוות אותה, למדרגה של כלי שנועד להכין מאכלים שיעניקו לאוכל אותם חיוניות, אמונה ושמחה, כדי שיוכל לקשר את חיי העולם הזה אל ערכי הנצח וחזון תיקון העולם. נמצא שהטומאה שבכלי היא הטומאה שבאכילה סתמית שנועדה לקיים את האדם בימי חלדו בעולם הזה, והטהרה היא כדי לטהר את האכילה ולקשר אותה אל ערכי הנצח וחזון תיקון העולם.

החיוב – בכלי מתכת וזכוכית

מגמת מצוות הטבילה היא לרומם את הכלי ממדרגה של כלי שנועד לאכילה סתמית, שהתאווה והחולשות האנושיות מלוות אותה, למדרגה של כלי שנועד להכין מאכלים שיעניקו למי שאוכל אותם חיוניות, אמונה ושמחה, כדי שיוכל לקשר את חיי העולם הזה אל ערכי הנצח וחזון תיקון העולם

הכלים החייבים בטבילה מהתורה הם כלים שעשויים ממתכת, כדוגמת זהב, כסף, נחושת, ברזל, בדיל ועופרת, כפי שפירטה התורה. הוסיפו חכמים ותיקנו להטביל גם כלי זכוכית, מפני הדמיון בין הזכוכית למתכת, שכשם שאת המתכת אפשר להתיך ולעשות ממנה כלים חדשים, כך את כלי הזכוכית אפשר להתיך ולעשות מהם כלים חדשים (עבודה זרה עה, ב).

אבל כלים משאר חומרים, כדוגמת חרס, חרסינה, קרמיקה, אבן ועץ – פטורים מטבילה. כלי אמייל וטפלון, שעיקרם מתכת, חייבים בטבילה בברכה, למרות שהם מצופים בחומרים שאולי פטורים, הואיל והציפוי טפל לכלי.

אף שניתן להתיך כלי פלסטיק כזכוכית, ולכן יש מחמירים בכלי פלסטיק (מנח"י ג, עו-עח), דעת רוב ככל הפוסקים שהם פטורים מטבילה, שאין להחיל מדעתנו את התקנה על כלים שדומים לזכוכית.

כלי המורכב מזכוכית וחרס

צלחות קורל וכיוצא בהן, מכיוון שהמרקם שלהן קשיח וצפוף כזכוכית ולא אוורירי ומחוספס כחרס, חייבות טבילה בברכה.

כלים שעיקרם חרס ומצופים בזכוכית אחידה וקשיחה מכל צדדיהם, חייבים טבילה בברכה. אם ציפוי הזכוכית שלהם דקיק ואינו ניכר, הוא בטל לחרס, ודינם ככלי חרסינה שפטורים מטבילה. סיר קרמי חייב בטבילה שכן חומריו הם מתכת וזכוכית.

כלי המורכב ממתכת ופלסטיק

סיר מתכת שיש לו ידיות מפלסטיק, וכן סכין שהידית שלה מעץ, צריכים טבילה. צריך לטבול את כל הכלי, כולל החלק שעשוי מחומר שאינו חייב בטבילה. זה הכלל: כל שיש בכלי מרכיב מרכזי שבא במגע עם האוכל ועשוי ממתכת או זכוכית – הכלי כולו חייב בטבילה.

אילו כלי אכילה חייבים

הכלים החייבים בטבילה הם כלים שאוכלים ושותים בהם, כדוגמת צלחות, כוסות, סכו"ם, וכן כלי הגשה כדוגמת קערות, קנקנים ומגשים. וכן כלים שמכינים בהם את האוכל, כדוגמת סירים ומכסיהם, מחבתות, תבניות אפייה, שיפודים ורשתות לצלייה. אבל חצובה או פלטה אינן צריכות טבילה, הואיל ואין מניחים עליהן מאכלים אלא סירים. ואף שלעיתים צולים חצילים על החצובה, ולעיתים מחממים חלות על הפלטה, מכיוון שעיקר תשמישן נועד לסירים, אין הן צריכות טבילה. תבנית אפייה שרגילים לאפות בה בעזרת נייר אפייה חייבת בטבילה, הואיל ונייר האפייה טפל ואינו נחשב חוצץ בין התבנית למאכל.

כלים שבאים במגע עם האוכל, אבל נועדו להכנתו בשלבים שלפני שהוא נעשה ראוי לאכילה, פטורים מטבילה. למשל, סכינים שנועדו רק לשחיטה או להפשטת העור, וכן כלים שמשמשים להכנת בצק. זה הכלל: כל הכלים שבאים במגע ישיר עם האוכל בעת שהוא ראוי לאכילה צריכים טבילה (שו"ע קכ, ד-ה).

מגרדת, קולפן ומפצח אגוזים

צריך לטבול מגרדת (פומפייה), קולפן, כותש שום ותבלינים, פורסי ביצים, מסננת לתה, מפצח אגוזים, הואיל והם באים במגע ישיר עם האוכל. אבל חולץ פקקים ופותחן קופסאות, שלא נועדו לבוא במגע עם האוכל, פטורים מטבילה. וכן צריך לטבול כלים שנועדו לאחסון מאכלים במטבח, כצנצנת לסוכר או לקפה, אבל אם מניחים בצנצנת מאכלים עטופים, כסוכריות עטופות או שקיות תה, אינה צריכה טבילה.

כלים חד פעמיים

כלים חד פעמיים, כמו תבנית אפייה מאלומיניום, אינם נחשבים כלי ואינם חייבים בטבילה. ואף מי שיחליט להשתמש בתבנית האפייה כמה פעמים, לא ישנה את טבעה, שהיא נועדה לשימוש חד פעמי, ולכן היא פטורה מטבילה.

קופסאות שנמכרות עם המאכלים

קופסאות מתכת וצנצנות זכוכית שנמכרות עם המאכלים והמשקים שבתוכן, כדוגמת קפה נמס בקופסת מתכת, ריבות בצנצנות זכוכית ומשקאות בבקבוקי זכוכית – מכיוון שרגילים לזורקן לאחר שהן מתרוקנות, הן נחשבות ככלים חד פעמיים, ואין צריך להטבילן.

אמנם התעורר ספק לגבי מי שירצה להמשיך להשתמש בהן. יש אומרים שצריך להטבילן, הואיל ובכך שהחליט להשתמש בהן כדרך קבע, הפך אותן לכלים ממש, ומכיוון שהן יוצרו על ידי גוי צריך להטבילן (שש"כ ט, יב; אז נדברו ז, עא). ויש מקילים וסוברים שהואיל ובעת ייצורן נועדו לשימוש חד פעמי, בעת שקנה אותן היהודי היו פטורות מטבילה; ומכיוון שהיהודי הוא שהפכן לכלי בהחלטתו להשתמש בהם דרך קבע, הן פטורות מטבילה (ציץ אליעזר ח, כו; אול"צ א, כד; מו"ר הרב אליהו). למעשה, הרוצה להקל שלא להטבילם – רשאי, קל וחומר כאשר מדובר בכלי זכוכית שיסוד חיובם מדברי חכמים.

כלים חשמליים שעלולים להתקלקל

שאלה גדולה התעוררה לגבי כלים חשמליים שנועדו להכנת אוכל ובאים איתו במגע ישיר, כדוגמת קומקום חשמלי, מצנם וטוסטר לחיצה, שיש חשש שמא הטבלתם תקלקל אותם. אמנם בכלי חשמל פשוטים אין כמעט חשש נזק, בתנאי שלאחר הטבילה ישהו אותם זמן רב עד שיתייבשו לגמרי; אולם בכלי חשמל עדינים, כדוגמת כלים שיש בהם צג אלקטרוני, יש חשש סביר שיתקלקלו בעקבות הטבילה.

יש אומרים שכלי חשמל פטורים מטבילה, מפני שדרך הפעלתם היא על ידי חיבורם לשקע שבקיר כדי לקבל חשמל, וכלל הוא שכל מה שמחובר לקרקע אינו מקבל טומאה, ולכן אין צורך להטבילו. ואף אם לעיתים הם מופעלים על ידי בטריות, הולכים אחר רוב תשמישם שהוא במחובר לקרקע. ויש שצירפו עוד סברות להקל (חלקת יעקב יו"ד מא, מג; בית אבי א, קיד; הרב בן ציון אבא שאול; תפילה למשה ה, כה; שיח נחום מט, ה; הרב גנזל בתחומין כז).

ויש אומרים שחובה להטביל גם כלי חשמל (מנח"י ב, עב; שבט הלוי ב, נז; משנה הלכות ט, קסב; ריש"א קובץ תשובות א, ג).

הדין למעשה

למעשה, הרוצה לסמוך על המקילים רשאי, שכן יותר נראה כדעת המקילים, מפני שכלי חשמל שונים לגמרי מהכלים שנצטווינו לטבול, וניתן להגדירם כסוג של מכונה. על אחת כמה וכמה כאשר לא ניתן להטבילם בלא שיתקלקלו, שלא ייתכן להכשיר כלי בטבילה באופן שלאחר הטבילה יתקלקל. זאת בנוסף לכך שהאיסור להשתמש בכלי שלא נטבל הוא מדברי חכמים.

אמנם מכיוון שלדעת רבים חובה להטבילם, ויסוד מצוות הטבילה מהתורה, כאשר אפשר נכון לחשוש לשיטת המחמירים ולטבול את הכלים בלא ברכה, או למצוא פתרון אחר כדי לפוטרם מהטבילה. לפיכך בכלי שאין כמעט סיכוי שיתקלקל, כקומקום חשמלי פשוט, נכון להטבילו ולהמתין לפחות יממה, כדי שיתייבש לגמרי ולא יתקלקל בעת שיפעילו אותו.

הצעות לכלי שעלול להתקלקל

לגבי כלי שיש חשש סביר שיתקלקל, הועלו שתי הצעות: א) ליתנו לבעל מקצוע יהודי, שיפרק את החלק שנוגע באוכל פירוק יסודי, עד שלא ייחשב יותר כלי, וירכיב אותו מחדש. כך הכלי ייחשב כלי שעשאו יהודי שפטור מטבילה. אמנם כאשר אי אפשר לקלקל את החלק שנוגע באוכל, אין תועלת בפירוק חוט החשמל המחובר לכלי. ב) לתת את הכלי במתנה לגוי, ולבקש ממנו לקבלו בהשאלה לזמן בלתי מוגבל. מכיוון שהכלי שייך לגוי, והיהודי אינו רוצה לקנותו לעצמו, אפשר להשתמש בו לזמן לא מוגבל בלא טבילה.

הכלים שחייבים בטבילה

כל זה אמור לגבי חלקים שמחוברים ממש לכלי החשמלי, אבל תבניות אפייה שמכניסים לתוך תנור חשמלי – חייבות טבילה בברכה, מפני שאינן נחשבות כלים חשמליים, הואיל ואינן מחוברות לתנור החשמלי אלא רק מונחות בו, והן גם משמשות לעיתים ככלי להגשת האוכל שנאפה בהן. וכן דין סכיני בלנדר ומערבלי מיקסר, שבהם החלק שבא במגע עם האוכל ועשוי מתכת או זכוכית מתפרק מהחלק החשמלי, לכן יש להטבילו לבדו בברכה.

האם קטן יכול להטביל

קטן או קטנה שלא הגיעו לגיל חיוב מצוות רשאים להטביל כלים ולברך לפני טבילתם, אולם מכיוון שלא הגיעו לחיוב מצוות, הם אינם כשרים להעיד שהטבילו את הכלים כהלכתם. לכן, רק אם גדול מעיד שטבלו את הכלים כהלכה, מותר להשתמש בכלים שטבלו. ואם שלחו ילד להטביל כלים ולא היה שם גדול שיעיד על כך, יש לטבול את הכלים שטבל בברכה. ואם הילד נודע כאמין, יש לטבול את הכלים שטבל בלא ברכה (שו"ע קכ, יד).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לחכות שש שעות – גם ילדים?

כיצד נוסדו המנהגים לגבי המתנה בין בשר לחלב – שש שעות, שעה אחת ושלוש שעות • בימינו, כשהולכים לפי השעון, לכתחילה שש השעות צריכות להיות מדויקות • תינוקות אינם צריכים להמתין בין בשר לחלב, רק לנקות את הפה • ילדים קטנים לפני גיל חינוך – רצוי שימתינו שעה • כשמגיעים לגיל חינוך רצוי להמתין שלוש שעות, ובהמשך שש שעות לנוהגים כן • ההגדרות אינן חותכות, כי מצוות החינוך תלויה באופי הילד, באופי ההורים ועוד • להלכה, אחרי גבינה צהובה אין צורך להמתין

שאלה: האם עלינו להקפיד על הילדים שהגיעו לחינוך, שלא יאכלו מוצרי חלב בתוך שש שעות מאכילת בשר, גם כאשר זה עלול לשבש את זמנה של ארוחת הערב – שמבוססת בדרך כלל על מוצרי חלב?

אכילת חלב אחרי בשר

אל יתפלא הקורא שאין ההלכה הנוגעת לחינוך חתוכה ונחרצת, כי כך היא מצוות החינוך, לחנך את הקטן להתקדם בהדרגה במשך השנים עד שמירת שש שעות (לרוב ישראל שנוהגים כן). ומכיוון שמדובר בתהליך שתלוי במרכיבים רבים, יש בדין זה הכוונה כללית

נבאר את ההלכה, ומתוך כך נמשיך לדין קטנים. אסרו חכמים לאכול חלב אחרי בשר, שמא משהו מהבשר או טעמו יישאר בפה, ונמצא אוכל בשר עם חלב. מר עוקבא, אחד מראשוני האמוראים, היה אומר שבעניין זה הוא כ"חומץ בן יין": אביו היה מחמיר וממתין עשרים וארבע שעות בין אכילת הבשר לאכילת החלב, ואילו הוא עצמו מסתפק בהמתנה עד הסעודה הבאה בלבד (חולין קה, א). למדו מזה רוב הראשונים, שצריך להפסיק בין אכילת בשר לחלב שש שעות, שכן בעבר כאשר נהגו לאכול שתי ארוחות ביום, זה היה הזמן הקצר ביותר שעבר בין שתי סעודות. וכך נוהגים כל יוצאי ספרד, ורוב יוצאי אשכנז (שו"ע ורמ"א פט, א). ויש מגדולי אשכנז שסוברים שהעיקר שלא לאכול באותה סעודה בשר ואחר כך חלב, אלא צריך לסיים את אכילת הבשר, להמתין שעה, ואז מותר לאכול חלב, וכן נוהגים חלק מיוצאי אשכנז (תוס', ראבי"ה, רמ"א). ויש משפחות במערב אירופה שקיבלו כעיקרון את דעת רוב הראשונים, שיש להמתין בין בשר לחלב כשיעור שבין סעודה לסעודה, אלא שהואיל והיום רגילים לאכול שלוש ארוחות ביום, משך ההמתנה הקצר בין ארוחה לארוחה הוא כשלוש שעות; לכן הם נהגו להמתין שלוש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב (עיין דרכי תשובה פט, ו).

היו מגדולי האחרונים באשכנז שעוררו את הכול להמתין שש שעות אחר אכילת בשר, עד שלפני כמאה וחמישים שנה כבר נעשה מנהג זה מחייב במזרח אירופה, וכפי שכתב בספר ערוך השולחן: "וכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל להמתין שש שעות וחלילה לשנות ובזה נאמר פורץ גדר וגו'" (ערוך השולחן פט, ז). אמנם מכיוון שנכון לכבד מאוד את מנהגי ישראל שנוסדו על ידי גדולי תורה, אין לשכנע את מי שנהג במשפחתו להמתין שעה או שלוש שעות לשנות את מנהגו.

שש שעות שלמות

בכל אופן, מנהג כל יוצאי ספרד ורוב יוצאי אשכנז להקפיד לשמור שש שעות, אלא שיש סוברים שאין הכוונה לשש שעות שלמות, שכן בימי הראשונים לא היו שעונים שעל פיהם אפשר היה לחשב שש שעות במדויק, וממילא הכוונה בערך שש שעות, וכל שעברו יותר מחמש שעות (שיח נחום מו) או חמש וחצי שעות (עיין יביע אומר ח"א יו"ד ד) מותר לאכול חלב. אולם לדעת רבים מהאחרונים, חובה לדקדק שיעברו שש שעות שלמות, וכן נפסק בשולחן ערוך (פט, א). וכן נראה למעשה, מפני שמאז שהשעונים נעשו נפוצים וסדרי החיים נקבעים לפי שעות מדויקות, גם ההפרדה בין בשר לחלב צריכה להיעשות במדויק. ועוד, שכאשר נקבע הזמן של שש שעות, הוא נקבע לפי הזמן הקצר שבין שתי ארוחות, כאשר בפועל רוב האנשים המתינו שבע ושמונה שעות.

אמנם בשעת הצורך אפשר להקל אחרי חמש שעות וחצי, וכשהצורך גדול יותר, אפשר להקל אחרי שיעברו יותר מחמש שעות. והמהדרים מחמירים להמתין תמיד שש שעות שלמות. במצב של ספק אם עברו שש שעות מאז אכילת הבשר, גם המהדרים יכולים להקל ולאכול חלב.

אחרי תבשיל בשרי

האוכל תבשיל שהתבשל עם בשר, אם לא אכל בשר ממש, מעיקר הדין אין צורך שימתין שש שעות, אולם מכיוון שבמה שאכל היה ממש טעם בשר, נהגו להחמיר ולהמתין שש שעות עד אכילת חלב. אבל תבשיל בחזקת בשרי שאין מרגישים בו טעם בשר – מותר לאכול מיד לאחריו חלב, ורק עם חלב ממש אסור לאוכלו.

כללים בדיני חינוך קטנים

כמה כללים יסודיים ישנם בחינוך הקטנים:
א) אסור להאכיל אפילו תינוק בן יומו מאכל אסור.
ב) מצווה לחנך את הילדים להמתין בין אכילת בשר לחלב, והמצווה לחנכם לכך מעת שהם מבינים את המצווה ומסוגלים לחשב את השעות שצריך להמתין בין בשר לחלב.
ג) מאכל שמצד עצמו כשר אבל מצד הזמן אסור לאוכלו, כאשר יש לילדים קושי לקיימו, אינו בכלל האיסור, לכן אין מחנכים קטנים בני שש ושבע לצום שעות ביום הכיפורים.
ד) בשעת הצורך אפשר בחינוך הקטנים לסמוך על דעת המקילים.
על פי הכללים הללו נתאר את תהליך החינוך לשמירת ההפסקה שבין בשר לחלב.

תינוקות

תינוקות שעוד לא מבינים את ההבדל שבין בשר לחלב – מותר להאכילם חלב לאחר בשר, ובלבד שינקו את פיהם וידיהם משאריות הבשר, כדי שלא יאכילום בשר וחלב יחד.

כאשר התינוקות מתחילים להבין את ההבדל שבין בשר לחלב, אבל עדיין לא הגיעו לגיל שבו הם מסוגלים לחשב את השעות, בערך בין גיל שלוש לחמש, נכון כשאפשר שימתינו כשעה בין בשר לחלב. וכאשר יש צורך להאכילם חלב כדי שילכו לישון או כדי שלא יבכו, אפשר לשטוף את פיהם וידיהם ולהאכילם חלב בלא להמתין שעה.

ילדים מגיל חינוך

מעת שהילד מגיע לגיל חינוך, בסביבות גיל חמש או שש, צריך להתחיל להרגילו להפסיק בין אכילת בשר לחלב. ומכיוון שפעמים רבות זמן הארוחה הבאה שלו הוא לפני שיעברו שש שעות מאכילת הבשר, מספיק להרגילו להמתין כשלוש שעות, כשיעור הזמן הקצר שמקובל להפסיק בין שתי ארוחות.

מעת שיגיעו לגיל תשע או עשר, מכיוון שהם כבר יודעים לחשב את השעות ומסוגלים להמתין יותר זמן בין הארוחות, נכון להרגילם להמתין כשש שעות. ובשעת הצורך, כגון שהם אוכלים עם אחיהם הקטנים, וקשה להאכילם אחר כך, אפשר שימתינו רק שלוש שעות בין הסעודות. וכן במסיבת יום הולדת כאשר קשה להם להתאפק מלאכול את המאכלים החלביים, אפשר להקל אחר שלוש שעות. וככל שיתקרבו לגיל מצוות כך צריך להרגילם יותר לשמירת שש שעות.

חינוך בהדרגה ובגמישות

אל יתפלא הקורא שאין ההלכה הנוגעת לחינוך חתוכה ונחרצת, כי כך היא מצוות החינוך, לחנך את הקטן להתקדם בהדרגה במשך השנים עד שמירת שש שעות (לרוב ישראל שנוהגים כן). ומכיוון שמדובר בתהליך שתלוי במרכיבים רבים, יש בדין זה הכוונה כללית, שיש לפעול על פיה בגמישות לפי המצב. ולכן פרט להתחשבות בגילו, יש להתחשב במצבו הגופני והנפשי של הילד, שאינו דומה ילד בריא לחלוש וילד אמיץ למפונק. בנוסף לכך, מצוות החינוך תלויה באופיים של ההורים: מצווה על כל הורה לחנך לפי אופיו, ויש שנוטים לקפדנות ויש לוותרנות, ואין דורשים משמאי להיות הלל, ואין דורשים מהלל להיות שמאי. החינוך תלוי גם בסדרי הבית: אם יש בו ילדים קטנים הארוחות סמוכות יותר, ויש יותר צורך להקל.

לפיכך, אי אפשר לקבוע גדרים ברורים אלא כיוונים עקרוניים בלבד, ולכן ההלכה נוסחה בלשון "נכון" ו"ראוי". וכן מצינו ברוב הפוסקים הדרכות כלליות, ומבין אלה שניסו לומר הדרכות מפורטות נאמרו הדרכות שונות וחלוקות, שנובעות בעיקר מהשוני בדפוסי החיים.

המתנה אחרי גבינה צהובה

שאלה: האם מי שאכל גבינה צהובה רשאי לאכול אח"כ בשר?

תשובה: יש מגדולי הראשונים באשכנז שהחמירו להמתין בין אכילת גבינה קשה לבשר כשם שממתינים בין אכילת בשר לחלב, וזאת משום שטעמה של גבינה זו חזק ונמשך לא פחות מתבשיל של בשר, וכשם שמחמירים להמתין אחרי תבשיל של בשר, כך יש להמתין אחרי אכילת גבינה קשה. אלא שהם הורו זאת לפי מנהגם להמתין שעה אחרי אכילת בשר, וממילא גם הורו להמתין שעה אחרי אכילת גבינה קשה. אולם לאחר שנהגו רבים באשכנז להמתין שש שעות בין בשר לחלב, היו שהחמירו על פי זה להמתין גם שש שעות בין גבינה קשה לבשר.

אמנם הגבינה הקשה שדיברו בה היא גבינה שהוכנה במשך שישה חודשים, או שתהליך הכנתה נמשך פחות זמן אבל התחזק על ידי תולעים ועובש שיצרו תסיסה שחיזקה מאוד את טעמה. ויש שהוסיפו והחמירו בכל גבינה קשה, גם אם נעשתה במשך ימים ספורים, כדוגמת גבינה צהובה, שמא חתיכות ממנה ייתקעו בשיניים.

אולם למעשה, הלכה כדעת רוב הפוסקים, ואין חובה להמתין אחרי גבינה קשה או צהובה יותר מאשר גבינה רגילה. לפיכך, הרוצה לאכול בשר אחרי אכילת גבינה רגילה או גבינה צהובה, צריך לקנח את פיו ולהדיחו, על ידי אכילת מאכל קשה כלחם ושתיית מים או משקה אחר, או שיצחצח את שיניו כדי להסיר את שאריות החלב מפיו. והרוצים להדר, ימתינו שעה בין אכילת גבינה קשה לבשר.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

אנחנו עם סגולה, עובדתית

ראש ממשלת הודו מייצג המונים בעולם שמתפעמים מישראל • במערב מדחיקים, אך במזרח עוקבים אחרי ישראל כל הזמן • האקדמאים הישראלים נבוכים כששואלים אותם מה סוד הצלחתם, והאם זה קשור ללימוד הגמרא • לא לימוד מסוים גורם להצלחת היהודים, אלא התכונה הפנימית של חתירה לאינסוף • לתפיסת השמאל, שאין הבדל מהותני בין עמים, יש אמנם שורש יהודי; אבל דווקא מצד עקרון החירות, יש להכיר בייחודו של כל עם • מתפקידנו לחבר בין האמונה הפנימית למימושה בתיקון העולם, בכל תחומי החיים

סגולת ישראל

לאנשים רבים קשה לקבל את העובדה שעם ישראל הוא עם סגולה. האנטישמיות לדורותיה קמה נגד זה. גם בפרשת השבוע אנו לומדים על בלעם הרשע שכפר בסגולת ישראל, עד שהפך ה' את קללותיו לברכות, ובעל כורחו הפך להיות אחד מהדוברים המרכזיים אודות סגולת ישראל. בימינו אנשים שאמונים על תפיסה הומנית שוויונית, שהיא התפיסה השלטת כיום באקדמיה ובתקשורת, מתקוממים נגד סגולת ישראל.

מנגד, אנשים רבים בעולם מאמינים שיש משהו מופלא בעם ישראל. הם משתאים אל מול הצלחותיה של מדינת ישראל למרות הצורך המתמיד להתמודד עם אויבים רבים ואלימים, שלאחרונה העולם כולו נאלץ להתמודד עמם – הטרור המוסלמי. ביטוי רב רושם לכך ניתן השבוע בביקורו של ידיד ישראל, ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי. הדמוקרטיה הגדולה בעולם, השנייה במספר אוכלוסייתה (כמיליארד ומאתיים ושבעים מיליון), שנמצאת בתהליך צמיחה כלכלי מואץ, עד שיש מעריכים שבעוד עשרים שנה כלכלת הודו תהיה הגדולה בעולם. בריאיון ל'ישראל היום' הוא אמר: "אני שותף לדעה של רבים מבני עמי, שרואים בישראל מגדלור של טכנולוגיה, כמדינה שהצליחה לשרוד אף שהסיכויים היו נגדה. הרבה מההמצאות בתחום הטכנולוגיה פותחו באוניברסיטאות ובמעבדות ישראליות ועזרו לאנושות. החל מהתקני זיכרון של USB וכלה בעגבניות שרי. הדרך שבה הפכתם את מדינתכם ממדינה שחסרים לה מים למדינה שבה יש עודף מים, והדרך שבה הפרחתם את המדבר, הן לא פחות ממדהימות".

ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי בביקורו בישראל. צילום: מארק ניימן, לע"מ
ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי בביקורו בישראל. צילום: מארק ניימן, לע"מ

במערב מדחיקים את הסגולה

אכן, ההישגים המופלגים של בני העם היהודי אינם תולדה של לימוד הגמרא או היכולת לשאול ולהטיל ספק. אלו הם כלים יעילים מאוד, אבל העניין קשור לתכונה היהודית שחותרת חתירה אין סופית לתיקון העולם בכל תחומי החיים

אמנם בארצות המערב קשה לדבר על הכישרון המיוחד של היהודים, מפני שזה מעלה מתהומות הזיכרון הקולקטיבי את כל המיתוסים השטניים שהדביקה הנצרות ליהודים, ועלול לעורר שוב אנטישמיות עזה. לכן רבים מעדיפים שלא להזכיר את המושג יהודים אלא לדבר על בני אדם, שאך מקרה הוא שמתוכם רבים ממוצא יהודי מצליחים מאוד בתחומים שונים. עמדה זו מתחזקת מאוד על ידי האידיאולוגיה השמאלית השלטת באקדמיה ובתקשורת, לפיה אין הבדל מהותני בין עמים, ותיקון החברה תלוי בכך שאנשים יאמינו בשוויון המוחלט שבין בני האדם ללא הבדל גזע, דת ומין. ממילא הדיבור על המיוחד שבעם ישראל מקומם איש שמאל, באשר הוא מהווה חציצה בין האנושות לתיקון העולם.

המבקרים מהמזרח משתאים

אבל בני עמי המזרח, שפטורים מתסביכי העבר, נוטים להתבונן ביתר אובייקטיביות על היהודים ומדינת ישראל, ורבים מהם עומדים נפעמים ומעוניינים ללמוד את הסוד המופלא שטמון בהצלחת העם היהודי. הם באים לבקר בישראל כדי ללמוד מאנשי המדע שלנו מה סוד המוח היהודי. אנסה לתאר את המפגשים הללו, כפי שהבנתי משיחתם של פרופסורים ישראלים שמקבלים את האורחים מהמזרח.

מבוכת האקדמאים הישראלים

ראשית לכול, לרבים מהאקדמאים שלנו אין תשובה והם עומדים במבוכה. כמי שנטועים עמוק בתרבות המערבית ובתפיסות השמאל, הם אינם יכולים לדבר על עם ישראל כ"עם סגולה", וקשה להם להסכים שיש מהות מיוחדת לעם. מנגד, הם שמחים על הכבוד שנפל בחלקם, ומנסים למצוא תשובה סבירה שתספק את האורחים הנכבדים.

כך יוצא שהם חוזרים לשנן בפני האורחים את יסודות ההשכלה המודרנית, ומסבירים שהסוד טמון ב"יכולת לשאול" ו"להטיל ספק", עד שבעצם היהדות היא "תרבות של מחלוקת". לאורחים זה נשמע לא מספק, כי הרי כל האינטלקטואלים בעולם אומרים כך, ובכל זאת היהודים מצליחים יותר. הם מנסים לתהות האם הסוד קשור ללימוד התלמוד שידוע שהיהודים מתפלפלים בו, בלא לדעת שהיהודים שלפניהם הם מהסוג שנקרא "חילוני" ורבים מהם אינם יודעים ללמוד דף גמרא. האורחים חושדים שמא סוד ההצלחה טמון אכן בתלמוד, אלא שהאקדמאים מעדיפים להסתיר אותו. כאשר האורחים הם בעלי מעמד, כגון שרי חינוך ומדע, לעיתים הם מבקשים במפורש לכלול במסגרת הביקור בארץ ביקור בישיבות ותלמודי תורה שבהם לומדים "תלמוד-גמרא", כדי לפצח באמת את סוד המוח היהודי.

גם ליהודים דתיים הדבר קשה. מצד אחד אכן לימוד הגמרא מפתח את המחשבה, אולם מנגד, בדורות האחרונים, רוב היהודים שהתפרסמו כפורצי דרך במדע ובחברה לא הכירו את התלמוד.

סוד סגולת ישראל

אכן, ההישגים המופלגים של בני העם היהודי אינם תולדה של לימוד הגמרא או של היכולת לשאול ולהטיל ספק. אלו הם כלים יעילים מאוד, אבל העניין קשור לתכונה היהודית שחותרת חתירה אין סופית לתיקון העולם בכל תחומי החיים. למי שמתקשה לקבל הבדלים מהותניים שקשורים לנשמה, אפשר להסביר זאת כתרבות שאינה מסתפקת בקיים ומעודדת תמיד חשיבה ויצירה לתיקון. לכן גם יהודי שבני משפחתו לא שמרו מצוות ולא למדו תלמוד, כל עוד התרבות היהודית הזאת קיימת במשפחתו, הוא מתומרץ מילדות להאמין שאפשר להשיג יותר בכל התחומים. חתירה זו מתבטאת גם בחוסר שקט פנימי ובמיחושים נפשיים שונים (אובססיות, חרדות, נדודי שינה) שיהודים מצטיינים בהם. חתירה זו גורמת לעיתים ליהודים לכפור ולהחציף פנים כלפי דברים מקודשים שרוב בני האדם מאמינים בהם, ובקצה מגיעה למהפכנות וחתרנות בלתי פוסקת. זה אחד המניעים לאנטישמיות. מי שתפיסת עולמו מתירה לו לקבל הבדלים מהותניים, מבין שכל זה נובע מהנשמה המיוחדת שנתן ה' לישראל, זוהי סגולת ישראל.

התפיסה השמאלית נובעת מתפיסת האחדות, שחותרת לביטול המסגרות המבדילות בין אנשים ולהסרת המחיצות בין הרצוי למצוי. לכן יש בה יסוד אידיאלי יהודי, אלא שהוא מתנגש עם עקרון החירות, שמעניק ערך ייחודי לזהות המיוחדת של כל אדם, עם ומין.

חתירה אינסופית לחסד ואמת

כאשר אברהם אבינו הכניס אורחים לביתו הוא לא עשה זאת כי נצטווה על כך, או כי קיווה לשכר טוב, אלא כי זה מה שרצה יותר מכול. כך אנו מוצאים את אבותינו אברהם ויצחק עוסקים בחפירת בארות, יעקב גולל את האבן מעל פי הבאר, כי מהבאר יוציאו מים להשקות עם רב. וכן יעקב אבינו עובד בחריצות ובנאמנות במרעה הצאן, גם שלא לצורכי עצמו ורווחיו, כדי להוסיף רווחה לעולם במזון ובגדי צמר. ויוסף הצדיק, למרות שהיה יכול להיות ממורמר על כך שנמכר לעבד, לא איבד את חיוניותו, ובכל מקום שאליו התגלגל השתדל להיטיב את מצבם של הסובבים אותו, עד שהציל את הממלכה המצרית מרעב נורא. גם מדענים ויזמים בני ימינו, במה שהם עוסקים לרווחת האנושות, הם אידיאליסטים שהולכים בדרך האבות.

כאשר משה יצא מארמון פרעה וראה את הנוגש המצרי מכה איש עברי, למרות שידע שהוא מסכן את חייו, היכה את המצרי והושיע את העבד. בעקבות זאת איבד את מעמדו כנסיך מצרים ונאלץ לברוח למדיין. גם שם, כאשר ראה שמקפחים את בנות יתרו, לא יכול היה לעמוד מנגד, ותוך שהוא מסתכן במלחמה עם הרועים בני המקום, נלחם לבדו על זכותן לקבל את התור המגיע להן בהשקיית הצאן מהבאר.

כאשר רות המואבייה החליטה להצטרף אל חמותה נעמי בדרכה חזרה לבית לחם שבנחלת יהודה, היה זה מפני שלא יכלה לעזוב אותה גלמודה בצערה הנורא. מתוך כך נפתח ליבה לאמונה בה' והתגיירה וזכתה להיות אם מלכות בית דוד.

כיוצא בזה אמרו חכמים (יבמות עט, א) ששלוש תכונות מאפיינות את עם ישראל: א) רחמנים, ב) גומלי חסדים, ג) ביישנים, במובן של יראי שמיים. מי שאין רואים בו תכונות אלו, יש לחשוש לייחוסו כיהודי.

יסוד האופטימיות: האמונה

החתירה האין סופית לאחדות, חסד ואמת שהם תיקון העולם וקידומו – קשורה לאמונה בה', שישראל "מאמינים בני מאמינים" (שבת צז, א). אמנם לכל בני האדם ישנה תכונה של אמונה, אולם לא היה בעולם עם שרבים כל כך מבניו הקדישו את כישרונם וחייהם לאמונתם. אמונה זו באה לידי ביטוי בכך שלעולם אין מסתפקים באמת וטוב מוגבלים, אלא תמיד חותרים להתקדם להבנה שלמה יותר. לכן עם ישראל התאים לקבל את התורה האלוקית ששורשה באין סוף והיא מתגלה לעולם, ותמיד ניתן להבין בה עוד רעיונות ועוד משמעויות בלא סוף.

אמונה זו היא גם אמונה בכך שניתן לתקן ולרומם את המציאות אל מדרגה גבוהה יותר, מפני שבכל דבר ישנו ניצוץ אלוקי, שאם נגלה אותו נוכל לקדם את המציאות. כדי להמשיך להתקדם צריכים גם לכפור בעבודה זרה, ובכלל זה בכל המוסכמות המגבילות ומפריעות להמשך החתירה לתיקון העולם ושכללו.

אמונה זו היא היסוד לאופטימיות המופלאה של יהודים – למרות שלא היה עם שסבל כל כך הרבה במשך ההיסטוריה, יהודים לא איבדו את אמונתם באפשרות התיקון. מכוח אמונה זו עם ישראל הצמיח כל כך הרבה מפתחי רעיונות חברתיים ומדעיים, מהפכנים ויזמים.

חיבור האמונה למימושה

לצערנו, במצבנו הנוכחי ישנו משבר בין האמונה ולימוד התורה, שהם המבוע לאידיאלים הגדולים, ובין המימוש של חזון תיקון העולם על ידי אנשי מדע וחברה, וממילא החזון היהודי מתגלה באופן חלקי וקטוע. ככל שנזכה להיות מודעים יותר לתפקיד המיוחד שלנו, כך יתחברו הקרעים, האמונה בה' אלוקי ישראל תתגלה בכל תחומי החיים, ואור התורה יאיר וידריך ויפרה את כל תחומי המוסר, המדע, החברה והכלכלה, והנס והטבע יתלכדו, לתפארת העם, הארץ והאנושות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

העתודה לשירות לאומי

כל אדם אמור לממש את כישרונותיו לשם תיקון עולם במלכות שד-י, ובכלל זה נשים שיכולות לתרום לחברה ולמדע • תורה, מצוות וחיי משפחה אינם אמורים להיות מכשול בפני נשים שרוצות להתקדם, אלא דווקא מקור ברכה • המחסום המרכזי בפני מימוש כישרונותיהם של נשים: תקופת השירות הלאומי • הפתרון: הקדמת הלימודים האקדמיים לשירות, ואחריהם תקופה של תרומה לקהילה תמורת מחצית מהשכר המקובל • "עתודה לשירות לאומי" תייעל את השירות, ותהפוך אותו ליעיל ומקצועי יותר • הדרך להגשמת הרעיון נפתחת בשנה הקרובה

אידיאל מימוש הכישרונות לנשים

רק מעטות יצליחו למצות את מלוא כישרונן, וזה לא מפני שהן צריכות להשקיע זמן בתורה ומצוות ובניית המשפחה, השקעה זו אנו מאמינים שמביאה ברכה, אלא זה בעיקר מפני שהשנים הטובות שבין גיל 17 ל 22 לא נוצלו באופן המיטבי

האידיאל הוא שכל אדם יוציא אל הפועל את כל כישרונותיו למען תיקון העולם במלכות שד י, בכך הוא זוכה לגלות את צלם האלוקים שבו, ונעשה שותף עם הקב"ה בקיום העולם ושכלולו.

לאור אידיאל זה נעסוק הפעם באתגר הניצב בפני נשים בעלות כישרון לימודי, שכולל: בניין האישיות בלימוד תורה בתחומי האמונה וההלכה, הקמת משפחה מפוארת, מיצוי הכישרונות במחקר, בפיתוח או בעבודה, כל אישה בתחום המתאים לה.

אתגר זה נפתח לפנינו בדורות האחרונים. בזכות הפיתוחים הטכנולוגיים, משך העבודה הנדרש לקיום המשפחה התקצר ונעשה קל יחסית. בנוסף לכך, מכיוון שרוב העבודות כבר אינן נשענות על כוח פיזי, נשים יכולות להצטיין בתחומים רבים ומגוונים שבהם לכישרון השכלי והנפשי יש משקל מרכזי. השאלה איך מצליחים להגשים את שני האתגרים כאחד: מצד אחד בניין האמונה והתורה והקמת משפחה ברוכה, ומאידך מיצוי הכישרון למען פיתוח המדע, החברה והכלכלה לאור התורה.

בתרבות המערב הנוכחית, נשים מוכשרות ומצליחות בדרך כלל מזניחות את ערך המשפחה. רבות מהן נשארות רווקות או נישאות בגיל מבוגר בלא להוליד ילדים. ככל שמדובר בנשים מצטיינות ומצליחות יותר, כך האחוז של אלו שאין להן ילדים גבוה יותר. שלא לדבר על כל תחום התורה והמצוות, שהן פוטרות את עצמן ממנו לחלוטין.

הברכה שבדרך התורה

אנחנו מאמינים שלימוד התורה וקיום המצוות עם הקמת משפחה מבורכת, יועילו לכל תחומי המדע והכלכלה, וכפי שאנו אומרים בפרשת "והיה אם שמוע": "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותיי אשר אנוכי מצווה אתכם היום לאהבה את ה' אלוהיכם ולעובדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירושך ויצהרך…" (דברים יא, יג יד). משמעות הגשמים והמטר שיורדים בעיתם ומצמיחים את יבול השדות צריכה להתפרש בכל דור ודור לפי עניינו (כדברי השל"ה על עניין השכר והעונש המבואר בתורה). אם כן בימינו, הגשם היורד מן השמיים הוא בעיקר ההשראה לפיתוח המדע, הכלכלה והחברה. הדגן והתירוש והיצהר הגדלים מכוח זה הם מזון קיומי (דגן); שמחה, שאר רוח ויצירתיות (תירוש – יין); והחיים הטובים שיש בהם רווחה ומשמעות (יצהר – שמן).

קידוש השם

ראוי להוסיף, שעיקר קידוש השם של ישראל לעיני העמים נעשה על ידי פיתוח המדע לאור התורה, וכפי שנאמר: "ושמרתם ועשיתם, כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד, ו). שכן דברי התורה עצמם מיועדים לישראל, אולם הברכה השופעת מהם לכל המדעים ניכרת לאומות העולם, ועל ידי כך מתקדש שם השם בעולם, והאנושות מתרוממת להליכה בדרכי השם. כיוצא בזה למדנו על ערך לימודי המדעים: "כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר 'ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו'" (שבת עה, א). ואין הכוונה רק לחוכמת האסטרונומיה אלא לכלל החוכמות (רמב"ם, מהר"ל, הגר"א ועוד).

איך משלבים את הכול

השאלה הגדולה: איך יוכלו בנות ישראל הצדיקות, שמקדישות מזמנן לתורה ומצוות ומקימות משפחות מפוארות, להוביל את המדע העולמי, תוך שהן צריכות להתמודד בתחרות עם המוכשרים ביותר שבאומות העולם כמו גם החילוניים שבישראל? אלא שאנו מאמינים כי כאשר לימוד המדע נעשה מתוך ערכי תורה ומשפחה הוא מתברך ונעשה איכותי, עמוק ומיטיב יותר לאנושות. כל זאת בתנאי שממוקדים במטרה ולא מבזבזים זמן לחינם.

השנים הקריטיות: גיל 17 22

אחת הבעיות המכבידות על האפשרות של בנות תורניות להגשים את כישרונן בתחום האקדמי הוא תקופת השירות הלאומי. מדובר על שנה או שנתיים, ולעיתים עוד שנת מדרשה, בתקופה הקריטית ביותר. בעוד נשים מצטיינות במערב מסיימות דוקטורט בגיל 24, אצלנו בעקבות השירות הלאומי הכול נדחה בכמה שנים. לא רק הזמן המוקדש לשירות הלאומי מעכב, אלא עצם העובדה שבחורה מוכשרת אינה נצרכת לתכנן את מסלול ההתקדמות שלה ברציפות משנות התיכון, עוצר את היכולת לתכנן התקדמות מהירה המתאימה לכישרונותיה. היא הייתה יכולה לסיים תואר ראשון בגיל תשע עשרה, אבל לא העלתה זאת בדעתה. כך בנות מצטיינות מתחילות לחשוב על כיוון ההתפתחות המדעית שלהן רק מגיל 20 ויותר, ומכיוון שמצווה גדולה יותר להתחתן, הקריירה המזהירה שהייתה יכולה להיות להן ירדה לטמיון. הן יהיו מורות טובות מאוד, אולי גם יצליחו להתקדם באקדמיה, אבל רק מעטות מהן יצליחו למצות את מלוא כישרונן. וזה לא מפני שהן צריכות להשקיע זמן בתורה ומצוות ובניית המשפחה, השקעה זו אנו מאמינים שמביאה ברכה, אלא בעיקר מפני שהשנים הטובות שבין גיל 17 ל 22 לא נוצלו באופן המיטבי, כדי להעמידן על מסלול ההמראה הנדרש להתפתחות האקדמית, ולבניית המעמד החברתי המאפשר השפעה ברוכה.

עתודה לשירות לאומי

ערך ההתנדבות במסגרת השירות הלאומי חשוב, ועל כן ראוי להיות מרוצים מכך שבנות הציבור הדתי-לאומי אינן רוצות להשתמט ממנו. אולם כדי להגשים את החזון הגדול של מיצוי הכישרונות לתפארת התורה, העם והאנושות, יש צורך ב"עתודה לשירות לאומי".

במסגרת זו בנות יוכלו להתחיל מיד בתום התיכון את לימודיהן האקדמיים, ולאחר תקופת הלימוד, בין אם זה יהיה בסיום התואר הראשון או השני או השלישי, יתרמו לחברה בתחום שלמדו בעבור תשלום מחצית השכר המקובל על עבודתן. את הסכומים השונים שהמדינה משקיעה בבנות השירות הלאומי או הצבאי היא תעניק לבנות העתודה לשירות לאומי כדי לסייע במימון לימודיהן. תוכנית זו תשתלם מאוד למדינה מבחינה כלכלית וחברתית כאחד.

הרווחים הנוספים שבתוכנית

תוכנית זו תוכל גם לפתור בעיות נוספות: היא תאפשר לבנות שגדלו במשפחות מעוטות הכנסה, להמריא מבחינה מקצועית לתפארת משפחתן והעם. היא תאפשר לבנות שאחרי השירות הלאומי נקרעות בין שני רצונות – להתחתן בגיל צעיר או לרכוש מקצוע איכותי שדורש לימודים מפרכים – לשלב את שני הערכים יחד, שכן כבר בגיל 21 הן יוכלו להתחתן תוך סיום תואר ראשון. מתוך עמדה זאת יוכלו בקלות יחסית להמשיך לתואר שני ושלישי.

הרווחים הכלכליים למדינת ישראל

גם מבחינה כלכלית התוכנית תיטיב למדינת ישראל, שכן מבחינה כלכלית גרידא השירות הצבאי והלאומי של בנות לא משתלם. היה עדיף לשכור עובדים שיבצעו את כל העבודות הנדרשות ביתר יעילות, ולהיפטר מהאבטלה הסמויה שעולה הון תועפות, וזאת בנוסף לעיכוב בכניסת הבנות למערכת הלימודים והעבודה, שאף הוא מפחית כחמישה אחוזים מהתמ"ג – שהם תרומת הנשים לכלכלת המדינה.

הסיבה לקיום השירות הצבאי וממילא גם השירות הלאומי לכלל האוכלוסייה, למרות היותו לא משתלם מבחינה כלכלית מול צבא מקצועי, היא ערכית: א) כדי לשתף את כלל הציבור בתרומה למדינה, ב) לבטא את ערך השוויון שבין בנים לבנות.

על ידי העתודה לשירות לאומי כל בת תתרום למדינה תרומה משמעותית ומשתלמת בהרבה מבחינה כלכלית וחברתית. שכן היא תתרום הרבה יותר אם תתנדב באותו בית חולים בתור אחות מוסמכת או רופאה. וכן מורה מוסמכת תתרום יותר לבית הספר מאשר מתנדבת. וכן עורכת דין או רואת חשבון תוכל לתרום לנזקקים יותר מאשר מתנדבת שלא למדה. וכן חוקרת באוניברסיטה תוכל לתרום הרבה יותר לקידום תלמידים ומחקרים, מאשר בהתנדבות שבה היא אינה מבטאת את מלוא כישרונותיה.

הדרך להגשמת התוכנית

כדי להגשים את התוכנית באופן מיטבי, היה ראוי שמתוך מסגרת השירות הלאומי יוקם צוות שיבחן את האוניברסיטאות שבהן אפשר לפתוח מסלולים מועדפים, שיתאימו מבחינת האווירה לבנות הציבור התורני. צוות זה יבחר את המקצועות המועדפים מבחינת תרומתם לחברה, יאגם את התקציבים השונים המיועדים לבנות השירות הלאומי או הצבאי, ויקבע את דרך הסיוע במשך תקופת לימודיהן, זאת תמורת תקופת ההתנדבות שבעבורה יקבלו מחצית השכר המקובל על עבודה שכזו. עבודת התנדבות זו תיעשה מן הסתם במסירות יתרה, שכן המתנדבות ידעו שככל שיתרמו יותר, כך יגדל הסיכוי שיתקבלו לעבודה קבועה.

ככל שיגדל מספרן של בנות הציבור התורני (חרד"לי) ובנות ממשפחות מועטות הכנסה שיצליחו לממש את כישרונן בלימוד אקדמי משמעותי, כך החברה כולה תרוויח. פרט לכך יהיה בכך קידוש השם גדול, כשיתגלה לכול שהנאמנות לתורה ומצוות – ובכללן ערכי המשפחה – אינה פוגעת ביכולת לבטא את הכישרון באופן המיטבי, אלא להפך: היא מעצימה את הברכה שבמשפחה ובעבודה ובמחקר, לתפארת התורה, העם והארץ.

התוכנית בהר ברכה

כדי לסייע במעט להגשמת חזון זה, תוקם בשנה הבאה בהר ברכה תוכנית לבנות מצטיינות בלימודים שמעוניינות בעתודה לשירות לאומי. התוכנית תכלול ליווי חינוכי ולימוד תורה משמעותי. בימים אלו שוקדים גם על הסדרת התוכנית במסגרות השונות, ורתימת אישי הציבור שהביעו את תמיכתם בתוכנית. בתוך כך יוכלו להצטרף לתוכנית גם בנות מצטיינות שלאחר שירות לאומי.

יהי רצון שנזכה לראות את בנותינו מאירות את העולם בחוכמתן, מתוך צניעות וקדושה, עד שכל רואיהן יכירו את הברכה שבתורה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מי הם האלילים של ימינו?

האמונה מוטבעת באדם, ולכן מאז ומתמיד הוא חיפש ביטוי לאמונתו • עובדי העבודה הזרה יצרו אלים המזוהים עם רצונותיהם הנמוכים, וכך לא התקדמו ערכית ומוסרית • התורה אסרה כל אמונה שמגבילה ומצמצמת את הא-ל: יש להאמין רק בה' אחד שברא הכול והוא מעבר לכול • גם היום אנשים בוטחים בדברים שנותנים להם עוצמה, כמו כסף וכבוד או אידיאולוגיות מסוימות • אידיאולוגיה שמבליטה ערך אחד ודוחקת את האחרים – סופה להחריב ולהיחרב • הנצרות והאסלאם יכולות להישאר בעולם, ובלבד שיוסרו מהן המרכיבים האליליים

האדם מחפש ביטוי לאמונתו

אמונה גבוהה יותר, שיכולה להעניק לאדם משמעות גדולה יותר לחיים, היא אמונה בערכים או אידיאולוגיות שיהפכו את העולם לטוב ומתוקן יותר, כמו אמונה בערך האהבה, האמת, השוויון, הלאומיות, המדע, הדמוקרטיה, ההומניזם או הפמיניזם. אולם לטווח ארוך גם אמונה זו מכזיבה

תכונת האמונה היא נחלת כל בני האדם. הנשמה בשורשה קשורה לאלוקים ויונקת ממנו את חייה, ועל כן באופן טבעי האדם מאמין שחייו קשורים לנצח, שיש להם ערך גדול, הרבה מעבר לשגרה הסתמית של חייו עלי אדמות. לכן בכל המקומות שבהם היו בני אדם, נמצא שיש להם דת כלשהי.

כלומר, על בסיס האמונה שטבועה באדם, החברות האנושיות השונות יוצרות לעצמן דת שתיתן מסגרת ממשית לאמונתן ותעניק משמעות לחייהן. בדרך כלל מייסדי הדתות תיארו לעצמם את האלים באופן מופשט יחסית, אולם מכיוון שדברים מופשטים קשים לתפיסה, יצרו פסלים ותמונות שיבטאו את הכוחות העליונים באופן מוחשי.

מכיוון שהאלים הללו נוצרו מתודעתם של אנשים שביקשו לתת לאמונה ביטוי בחייהם, הם סימלו את כל הדברים שאותם אנשים העריכו, כמו חיים, פריון, כוח, מלחמה, כסף, אהבה, יופי ועוד. כך נוצר שילוב קטלני בין הרצונות האנוכיים של האדם להשיג הנאות וכבוד לתחושת האמונה שבלבבו. במקום שהאמונה תרומם את האדם, ועל ידי כך תשנה את אופיו לטובה ותשפר את דרכיו כדי שיוסיף טובה וברכה לעולם – באה העבודה הזרה וניסתה להעניק משמעות לעולם כפי שהוא, ובכך חסמה את דרכה של האמונה האמיתית בה' אחד שמחייה את הכול, שמגמתה תיקון עולם בדבר ה'. האמונה אצל עובדי העבודה הזרה הפכה למכשיר שנועד להאדיר את רצונותיו והנאותיו של האדם כפי שהוא, ולסייע לו להגשים את רצונותיו. עובד האלילים אינו רוצה להשתפר במובן המוסרי, הוא רוצה לספק את צרכיו. לשם כך הוא מוכן להקריב קרבנות, ללחוש לחשים, לעשות פעולות מיסטיות שיסייעו לו להתעשר, לנצח את אויביו או להשיג דברים אחרים שהוא רוצה.

מדוע חשבו שהאלילים מועילים?

האם האלילים הועילו? הרי הם עץ ואבן? כיצד אנשים האמינו בהם? אלא שהם נתנו מענה לאמונה. אמנם מענה מזויף, אבל לא הייתה לאנשים אלטרנטיבה שנתנה ביטוי לאמונה המושרשת כל כך בחייו של האדם. ומכיוון שהאדם ביטא את אמונתו כלפי האלילים, אמונה זו העניקה לו ביטחון והעצימה את כוחותיו כדי לעשות את מה שהוא רוצה; שכן לא רק בשם עצמו הוא פועל, אלא גם בשם כוחות גדולים וחזקים ממנו שמצדיקים את שאיפותיו ודרכו.

הכוח המיסטי של האליליות

פרט לכך, רבים מפרשים שכשם שיש בעולם כוחות טבע שהאדם יכול לרתום לצורכו, כך מעליהם יש כוחות רוחניים הקרויים מלאכים ושדים, שמפעילים את כוחות הטבע, והאדם יכול להטותם לצרכיו על ידי פעולות מאגיות. באמת כל הכוחות הרוחניים שמפעילים את כוחות הטבע נבראו על ידי הבורא, ויונקים ממנו את חייהם, אולם עובדי העבודה הזרה בחרו לעצמם כוחות רוחניים מסוימים, התקשרו אליהם והצליחו להפעילם למען עצמם ולזכות בכך להצלחה. אך מכיוון שהם התייחסו אל הכוחות הרוחניים כמנותקים משורשם, כוחות אלו נהפכו בעבורם לכוחות טומאה, שאמנם העניקו להם עוצמה למשך זמן – אך לבסוף הביאו לאובדנם, הואיל וניתקו אותם ממקור החיים.

שלילת האמונות המוגבלות

כאשר חוטאים בעבודה זרה, כלומר מצמצמים את הגילוי האלוקי לפסל מסוים או להגדרה של תמונה מסוימת, הרי שגם האמונה והתודעה נשארות בתחום המוגבל, וממילא לא מצליחים להתרומם באמת אל מעבר לחיים המוגבלים ולא נותנים ביטוי אמיתי לאמונה. מכיוון שמדובר באליל שמוגדר באופן מצומצם, מתעוררות עליו קושיות שהולכות וגוברות, עד שהאדם נאלץ לכפור בו; אולם מכיוון שהוא מחפש אמונה, ינסה למצוא אליל חדש שיאמין בו. ומכיוון שאף הוא אליל, שוב יתאכזב ושוב יכפור. כך האנושות מיטלטלת בין אמונה לכפירה בלי למצוא מנוחה לנפש.

לכן אסרה התורה לעשות פסלים ותמונות לתיאור האמונה. בכלל זה גם אסור להגדיר את אלוקים בשום הגדרה שכלית או ערכית-מוסרית, מפני שכל הגדרה מעצימה ערך אחד על פני האחרים, וממילא אינה מבטאת את אין-סופיותו של הא ל שמעבר לכל גבול והגדרה ערכית. על אמונה מוגדרת מתעוררות קושיות מכל הערכים שאינם כלולים בה, וממילא שוב האדם מוטל אל הטלטלה הקשה שבין אמונה אלילית לכפירה.

רק על ידי שלילה מוחלטת של כל עבודה זרה, יכול האדם להגיע לאמונה בה' אחד שברא את הכול, אבל הוא עצמו מעבר לכל הגדרה. על אמונה טהורה כזו לא מתעוררות קושיות שמובילות לכפירה, והיא מניעה את האדם להתקדמות והתעלות תמידית בדרכי ה', ומאפשרת לעם ישראל לקבל את התורה והמצוות, שבאמצעותן יוכל עם ישראל לדבוק בדרכי ה' ולהוסיף חיים עד לתיקון העולם במלכות שד י.

עבודה זרה בימינו

במשך הזמן, בתהליך הדרגתי, מלחמתו של עם ישראל בעבודת אלילים הועילה, ורבים כבר אינם מאמינים בפסלים; אולם עדיין האמונה בכוחות שונים קיימת, וזו העבודה הזרה של ימינו. ישנם שני סוגים עיקריים של אמונות זרות:

המאמינים בכסף, בכבוד ובתאוות – יש מאמינים שאם יזכו בכסף או בכבוד, או יספקו את תאוותיהם השונות, יזכו לחיים הטובים באמת. אנשים אלו עובדים את אלילי הכסף, התאווה והכבוד וכיוצא בהם. לאמונה אלילית זו יש כוח רב, שכן לטווח הקצר היא מעניקה למאמיניה סיפוק ומרץ לחתור להגשמת חלומם, אולם לבסוף היא מכזיבה. גם אם במשך שנים ירמו את עצמם כאילו הצליחו להגשים את חלומם, בתוך ליבם פנימה הם יודעים שכל ההישגים שהשיגו בעולם הזה הם הבל. שום דבר מהדברים הרגילים שבעולם אינו מעניק ערך אמיתי לחייהם, ולכן גם אינו יכול להעניק להם סיפוק אמיתי. מגילת קהלת שחיבר שלמה המלך מתארת זאת.

המאמינים באידיאולוגיה מסוימת – אמונה גבוהה יותר, שיכולה להעניק לאדם משמעות גדולה יותר לחיים, היא אמונה בערכים או אידיאולוגיות שיהפכו את העולם לטוב ומתוקן יותר, כמו אמונה בערך האהבה, האמת, השוויון, הלאומיות, המדע, הדמוקרטיה, ההומניזם או הפמיניזם. כמו האמונה באלילים, גם אמונות אלו מעניקות למאמיניהן מרץ ואף מסייעות להם להצליח למשך תקופה מוגבלת, מפני שהן מקשרות אותם לערכים אמיתיים שיש להם חשיבות, והפעולה למענם חושפת כוחות חדשים במציאות. אולם לטווח ארוך גם אמונה זו מכזיבה.

כך, למשל, מאמיני הקומוניזם היו בטוחים שבהשלטת הקומוניזם יגאלו את העולם. לשם כך גרמו סבל נורא לאנשים רבים, עד שרבים מהם התפכחו מרוב הייסורים שהעבודה הזרה שלהם הביאה לעולם. וכן מאמיני הדמוקרטיה בטוחים שהשלטת הדמוקרטיה תגאל את העולם, ולשם כך הם מוכנים להקריב קרבנות רבים, עד שלבסוף מרוב ייסורים יתפכחו ויבינו שהדמוקרטיה לבדה היא עבודה זרה שהכזיבה.

וכך כל הערכים השונים, כל זמן שאינם מקושרים לאמונה השלמה בה' הכוללת את כל הערכים – הם מוגבלים ואליליים, וחוסמים את הדרך בפני האמונה השלמה, מפני שהם מציבים אלטרנטיבה שיעבור עוד זמן רב עד שיתברר שתכזיב. חשוב לציין שגם אמונה במנהיג דתי או חברתי מסוים, אפילו אם הוא צדיק, עלולה להיהפך בליבו של המאמין לעבודה זרה.

שילוב שני הדיברות הראשונים

רק השילוב שבין אמונה בה', ובין כפירה בכל עבודה זרה של אמונה, אידיאולוגיה או אישיות מסוימות, מוביל לאמונה השלמה שמקשרת את האדם אל מקור חייו. אמונה שכוללת את כל הערכים כאחד, ומקבלת את הדרכת התורה כיצד לגלותם ולשלבם בהרמוניה, באופן שיביא תיקון וברכה לאדם ולעולם.

הנצרות והאסלאם

בעקבות מתן תורה ופועלם של ישראל בעולם, קמו שתי דתות גדולות שהושפעו במישרין מאמונת ישראל: הנצרות והאסלאם. אולם עדיין יש בהן פשרה עם האליליות, כי עצם הגדרת הא ל כחסד בנצרות, או כדין באסלאם, הוא סוג של אלילות. בנוסף לכך, הנצרות הגשימה את הא ל בדמות אדם, ובכך סטתה מהאחדות הטהורה לשילוש מגושם, שמצר את היקף הערכים האלוקיים. למשל, הוא מגביל את ערך האהבה כך שיבוא לידי ביטוי כלפי שותפים לדרך, אולם כלפי אחרים פעמים רבות יתהפך לאכזריות נוראה. באסלאם יש חיסרון עמוק, שהוא מצמצם את האלוקות להנהגה האלוקית שמתגלה לאדם מלמעלה, והאדם צריך לקבלה בכבוד והכנעה, ולהשליטה על כל הברואים בכוח. הוא אינו רואה את הערך האלוקי הגדול שביצירה האנושית על כל מרכיביה, שהיא כולה גילוי אלוקי שנמשך ומתגלה על ידי האדם שנברא לשם כך בצלם אלוקים.

היחס לדתות השונות

כעיקרון, לפי ההלכה מותר לגויים להקים לעצמם דת שתיתן מסגרת מתאימה לאופיים המיוחד; ובתנאי שתהיה נקייה מאליליות, על ידי שתהיה מחוברת לאמונה הטהורה בה' שמתגלה דרך עם ישראל, ולא תכפה עצמה על אחרים ולא תבטל ערכים אחרים. כלומר, חזון הגאולה אינו תובע את ביטולן של הדתות השונות, אלא את הסרת הרוע האלילי שבהן, שחוסם את גילוי הטוב השלם ומוביל לשתלטנות רצחנית. כמו שנאמר: "והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו, ונשאר גם הוא לאלוקינו" (זכריה ט, ז).

 

מאחורי כל הטיעונים: מאיסה בארץ

מכיוון שהמרגלים לא אהבו את ארץ ישראל, הם מצאו סיבות ריאליות לחשוש מלהיכנס אליה • עד היום, ביסודם של כל השיקולים הרציונליים עומדת אי-הבנת ערכה של הארץ • רבנים אינם נותנים פקודות, אבל הם מחוללים תהליכים אצל שומעיהם, ובזאת אחראים על בניית הזיקה לארץ אצל תלמידיהם • ההנגדה בין ההתיישבות לצורכי עם ישראל היא שקר – יישובי יהודה ושומרון בולמים הקמת מדינת טרור • גילוי הקדושה שבארציות מתאפשר רק בארץ ישראל • ההתנחלויות הן תמונת הניצחון האמיתית של ישראל מול האסלאם

במה חטאו המרגלים

לכאורה קשה, במה חטאו המרגלים? הרי הם נשלחו לתור את הארץ, לראות האם העם היושב בה חזק או רפה, האם יושבי הארץ רבים או מעטים. והנה נוכחו לפי מיטב שיפוטם, שהעם הכנעני שיושב בארץ הוא עם עז, עריו בצורות וגדולות מאוד, ואם עם ישראל ינסה לכבוש את הארץ, הגברים ייפלו בחרב והנשים והטף יימכרו לעבדים. כך המרגלים חשבו, אז מה רוצים מהם? שיראו כיצד עם ישראל צועד אל חורבנו ויחרישו? הלוא הייתה מוטלת עליהם חובה מוסרית להתריע מפני הסכנה. וגם אם המרגלים והעם טעו בשיקול הדעת, האם העונש צריך להיות כל כך חמור? שכולם ימותו במדבר, וכניסתו של עם ישראל לארץ תידחה בארבעים שנה, ואם לא יתקנו את חטא המרגלים ביום זה ייחרבו שני בתי המקדש?

כשלא אוהבים, לא מתאמצים

גם היום, רובם המכריע של האנשים שרוצים לסגת מיהודה ושומרון אינם אוהבים את ארץ ישראל, ואינם מבינים את ערכה, וממילא אינם מרגישים קשר ליהודה ושומרון. גם אם לא היו שום בעיות ביטחוניות ודמוגרפיות, הם לא היו מוכנים להשקיע מאמץ ביישובם

חטאם של המרגלים היה שלא הבינו את ערכה של הארץ ולא אהבו אותה, ולכן לא רצו כל כך להיכנס אליה, וכפי שנאמר: "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו" (תהלים קו, כד). מתוך כך טעו והגזימו בהערכת עוצמתם של הכנענים לעומת ישראל. לכן כאשר יהושע וכלב ניסו להצילם, אמרו תחילה: "טובה הארץ מאוד מאוד". רק לאחר מכן, מתוך ההכרה בערכה של הארץ, הם קראו לעם להתחזק באמונה וביכולתם לנצח את הכנענים (במדבר יד, ז ט).

מי שלא אוהב את הארץ, סולד מהצורך להיאבק עליה וממילא משכנע את עצמו שאין אפשרות לכובשה וליישבה, ומוצא לכך אלף סיבות. אולם הסיבה העיקרית היא שלא אכפת לו מארץ ישראל, וכל הסיבות שלו הן תירוצים. אין אדם שמוכן להשקיע מאמץ למען דבר שהוא לא מעריך. מי שאינו מעריך לימודים גבוהים, לא יוכל למצוא בקרבו את הכוחות לשקוד עד סיומם. מי שלא מעריך את השירות הקרבי, לא ימצא בקרבו תעצומות נפש לעמוד באימונים המפרכים המכשירים אותו להיות לוחם. מי שלא מעריך את חיי המשפחה, לא ימצא בקרבו כוחות לכרות ברית נישואים ולהקים משפחה. כל אלה ימצאו לעצמם אלף סיבות ריאליות מדוע הם אינם יכולים עכשיו ללמוד או להתגייס לצבא או להתחתן, אבל הסיבה האמיתית היא שהם לא רוצים.

אז והיום

גם היום, רובם המכריע של האנשים שרוצים לסגת מיהודה ושומרון אינם אוהבים את ארץ ישראל, ואינם מבינים את ערכה, וממילא אינם מרגישים קשר ליהודה ושומרון. גם אם לא היו שום בעיות ביטחוניות ודמוגרפיות, הם לא היו מוכנים להשקיע מאמץ ביישובם.

השפעת הרבנים

פעמים רבות אנו שומעים אנשים מבחוץ, שחושבים שהרבנים משפיעים על ידי פקודות שהם מנחיתים על הסרים למשמעתם. אולם הם אינם מבינים את העיקר. השפעה אמיתית אינה נובעת מפקודות אלא מלימוד הערכים המכוננים של החיים. כאשר ההורים והרבנים מלמדים את ערכה של ארץ ישראל דרך פרשיות השבוע וההלכות הקשורות למצוות יישוב הארץ, מתחולל תהליך פנימי בקרב הלומדים. הם מתבוננים על המציאות כולה מתוך ערכה של מצוות יישוב הארץ, וממילא רבים מהם עולים להתנחלויות ורבים אחרים תומכים במתנחלים. לפי זה ראוי לרבנים לערוך חשבון נפש, שאם הם רואים שאחוז ניכר מתלמידיהם מתרשלים במצוות יישוב הארץ, כפי הנראה לא זכו לשמוע על ערכה מרבותיהם.

חשיבות העיסוק בשבח הארץ

כדי להשריש בקרב עם ישראל את ערכה של ארץ ישראל, מרבה התורה לספר בשבחה: שעיני ה' אלוקינו בה מראשית השנה ועד אחריתה (דברים יא, יב), שמעיינות יוצאים בה בהר ובבקעה, שלא יחסר כל בה (דברים ח, ז י) וחמש עשרה פעמים התורה חוזרת ואומרת שהיא ארץ זבת חלב ודבש. וכן חז"ל הרבו לספר בשבחה. ללמדנו שבנוסף למצווה ליישב את הארץ, צריך גם לדעת את ערכה, לאהוב אותה ולחבבה. אפילו הרמב"ם בהלכותיו מדגיש את ערך רגש האהבה הכללי כלפי הארץ, וכותב: "גדולי החכמים היו מנשקים על תחומי ארץ ישראל ומנשקים אבניה ומתגלגלים בעפרה, וכן הוא אומר: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" (הלכות מלכים ה, י).

לא שוכחים מהעם, מגנים עליו

לעתים יצר הרע מתעטף בטיעונים צדקניים וטוען: "עם ישראל קודם לארץ ישראל, ואתם המתנחלים שכחתם את עם ישראל". יש אף "צדיקים" שמטיחים במתנחלים: "מה אתם עושים למען עם ישראל?". ועיניהם טחו מראות, שאילולי המתנחלים מזמן הייתה קמה ביהודה ושומרון מדינת טרור, וכל ערי השפלה היו מצויות תחת התקפות, ורבים היו נהרגים ונפצעים רחמנא ליצלן. וכי אפשר לעזור יותר מזה לעם ישראל, הלוא מדובר בהצלת נפשות ממש? רק מפני שזכינו לאהוב את הארץ ולהקים התנחלויות ברחבי יהודה ושומרון, אנו יושבים עדיין במקומות הקדושים הללו, וניצלים מן הסכנות האיומות שבהקמת מדינת טרור ביהודה ושומרון. אולם המספר שלנו ביהודה ושומרון מספיק רק כדי לעמוד בלחץ הנוכחי, ואם יגבר יותר – לא בטוח שיעמוד בזה. עדיין אנחנו זקוקים לעוד רבבות של משפחות, כדי להבטיח את עמידתנו למען עמנו וגאולתנו.

קומו אחים יקרים ועלו להתנחל בהרי יהודה ושומרון, ליישב את השממה ולבנות את הערים החרבות. ובזכות מצווה זו נזכה לבנים ובנות, נכדים ונכדות, כחול הים וכוכבי השמיים. יש עוד הרבה בתים שאפשר למלא, והרבה בתים שאפשר לבנות, וככל שיבואו יותר משפחות, כך ייפתחו יותר אפשרויות להמשיך לבנות.

גילוי האמונה תלוי בארץ ישראל

נמשיך לבאר את ערכה של מצוות יישוב הארץ. אמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (ספרי ראה נג). גם מבחינת ההלכה, זו המצווה היחידה שכדי לקיימה מסכנים נפשות, שכן נצטווינו לכבוש את הארץ, והתורה אינה מצווה לסמוך על הנס (מנחת חינוך תכה, תרד). לא זו בלבד אלא שאמרו חכמים: "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה", "וכל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה" (כתובות קי, ב). לכאורה קשה, מדוע מי שגר בחו"ל נחשב כעובד עבודה זרה?

אלא שחטאה הבסיסי של עבודה זרה, שהיא מחלקת ומפרידה את העולם לתחומים שונים השייכים לכוחות ואלים נפרדים. הפירוד הגדול ביותר שישנו בעולם הוא הפירוד שבין הרוחניות לחומריות, שלעתים נחשב בטעות לפירוד בין הטוב והרע. ומכיוון שבחוץ לארץ יכול היהודי לגלות את הקדושה רק ברוחניות, תוך ניכור מסוים מהטבע, נראה מזה כאילו דבר ה' מתגלה בתחומי הרוח בלבד; ואין פגיעה עמוקה יותר באמונת ישראל, כאשר מצטייר שכאילו כל התחום הגשמי מתקיים בלי השראה אלוקית ואף בניגוד לה. לכן מי שדר בחוץ לארץ, במקום שהאמונה מתגלה בחיי הרוח בלבד, נחשב כמי שעובד עבודה זרה.

לעומת זאת, סגולתה של ארץ ישראל שהיא ארץ הקודש, שניתן לגלות גם בגשמיותה את דבר ה'. ולכן מצווה ליישב את הארץ, לבנות בה בתים ולנטוע עצים. לכן בה מתגלה אמונת ישראל האחדותית.

מצב ישראל בגלות

שאלה: האם אי אפשר לגלות את הקדושה בחיים הארציים בחו"ל?

תשובה: לכאורה כן, אולם בפועל לא. הנה לכאורה טוב היה שיהודים יפתחו את מדעי הפיזיקה והכימיה לטובת האנושות, וכן יפתחו את הבנקאות ויסללו פסי רכבת לרווחת כלל האנשים. זה בדיוק מה שעשו יהודים בגרמניה, והנאצים השתמשו בכספם כדי לממן את ממשלתם וצבאם ולחולל מלחמת רצח עולמית. על פסי הרכבת שהברון הירש סלל, הובילו יהודים כדי לרצוח אותם בגזים שפותחו בעזרת גילויים מדעיים של יהודים. כך גם היה בברית המועצות, ולפני כן בספרד ובכל הארצות. הדברים אמנם מורכבים יותר, אולם ככלל זו קללת הגלות. רק כאשר ישראל מגלים את דבר ה' בארץ, מתגלה האמונה האחדותית בעולם, ומארץ ישראל מתפשטת ברכה וטובה לכל העמים ולכל הארצות.

לאחיי המתנחלים

שוב אנחנו שומעים עצות רעות על ישראל ומחשבות זדון על היישובים. האינטרס של מדינות העולם להסתדר עם מדינות ערב מעוור את עיניהן ומטה את דעתן נגדנו. המאבק היום אינו מוכרע לפי עוצמת כלי הנשק וכמותם, עובדה שיש לנו יותר מאשר לאויבינו, ואף על פי כן לא הצלחנו להכריע אותם. הם דרשו לשחרר אלף מחבלים תמורת חייל אחד – וקיבלו, למרות שישראל הודיעה במשך שנים שלא תיכנע לכך. מבחינתם מי שיגלה יותר אורך רוח ינצח. כי הם מוכנים להמתין עשרות שנים ומאות שנים, ואילו לאורח החיים המערבי אין יכולת התמדה כזאת. לכן בכל המבצעים בעזה ובלבנון, העובדה שהם שרדו נחשבת אצלם כניצחון ומאפשרת להם ליזום עוד ועוד מערכות. הדבר היחיד שמבטא מבחינתם הפסד הוא ההתנחלות והמתנחלים. ההיצמדות היהודית לקרקע היא ההוכחה שהיהודים יותר גיבורים, יותר נחושים, יותר אמיצים ויותר מצליחים. זו תמונת הניצחון היחידה של מדינת ישראל, שמרתיעה אותם באמת. לכן בכל העולם אויבי האסלאם מעריצים את המתנחלים, ומתוך כך את מדינת ישראל שעומדת מאחוריהם. הם מבינים שהמתנחלים הם הביטוי המובהק ביותר לניצחון האמת, הצדק והטוב על האלימות והטרור של המוסלמים.
זו השעה הראויה לעודד ולברך את המתנחלים להתחזק ביישוב הארץ, ולא להירתע מהזדון שמבחוץ ומהחולשה מבית.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

אשמתם של זקני ישראל

החטאים המסופרים בפרשה נעשו בידי הרשעים שבעם, אך הזקנים אשמים שלא מחו בעדם • בעקבות אי-המחאה, החטאים התפשטו בכל העם, וההידרדרות האמונית הגיעה עד לחטא המרגלים • הכניסה לארץ דורשת ערבות ואחריות לאומית, רוחנית וגשמית • מדיני טבילת כלים: כלי שנקנה ממפעל בבעלות יהודית חייב בטבילה גם אם הפועלים אינם יהודים, ולהפך • יהודי וגוי שקונים כלי בשותפות – הכלי פטור מטבילה • כלי שנקנה בידי צה"ל או המשטרה חייב טבילה מכיוון שעבר לבעלות יהודית • גר פטור מטבילת כליו הישנים

מהמדבר לארץ: תקוות ומשבר

עם כל מעלתם, שבעים הזקנים לא השכילו לתקן את החטא, למחות במתאוננים ולסייע למשה בהנהגת העם. זו הערבות שנדרשה מהצדיקים כדי להיכנס לארץ, שבה כל ישראל תלויים זה בזה. אולם הזקנים החדשים נותרו בצדיקותם האישית, ולא הצליחו להתעלות למדרגה כלל-ישראלית

בפרשת בהעלותך החל המסע המחודש לארץ ישראל. המסע הראשון נקטע על ידי חטא העגל; אז הובן שהדרך לארץ המובטחת רצופה מכשולים, ועל עם ישראל להיערך באופן המיטבי כדי שיוכל לעמוד בקשרי המלחמה הצפויים לו עם השונאים מבחוץ, והחמור יותר עם האויב הפנימי – היצר הרע שמטיל ספק באמונה ומטה את הלב לתאוות, במקום להתאמץ להגשים את החזון.

כדי לצלוח את הדרך הקשה, ציווה ה' את משה להעמיד את המשכן במרכז המחנה, לקדש את שבט הלוי ולקבוע את מקומם סביב המשכן כדי שישמרו את משמרת הקודש, לפקוד את כל הגברים יוצאי הצבא איש על מחנהו ואיש על דגלו לקראת כיבוש הארץ ויישובה, לסדר את שנים עשר שבטי ישראל סביב המשכן, וכך כשהמחנה כולו מבטא את החזון הגדול – להתכונן למסע. והנה ענן ה' עלה מעל המחנה, והמסע מתחיל. "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" (במדבר י, לה).

רצה הקב"ה לזרז את כניסתם לארץ והוליכם שלושה ימים במהירות. אולם כבר בחנייה הראשונה החלו הרשעים שבקצה המחנה להתאונן על טורח הדרך, ולא קמו צדיקים כנגדם למחות בהם. וכשאין דין למטה נעשה דין מלמעלה, "וישמע ה' וייחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" (במדבר יא, א).

גם הזקנים נענשו

מי האנשים שנשרפו בקצה המחנה? בפשטות, הרשעים ביותר, אלו שהתאוננו, הם נשרפו. אולם גם בקצה השני, מקרב הצדיקים ביותר, היו אנשים שנענשו. אלו היו זקני העם, שומרי גחלת האמונה במצרים, שכאשר חזר משה ממדיין, ובשליחות ה' ציווה שיבואו איתו אל פרעה לדרוש שישלח את ישראל, מרוב פחד נשמטו להם כל אחד לביתו. במעמד הר סיני נפרע מהם ה', כאשר ציווה שרק משה יעלה להר ואילו הם יישארו עם העם למרגלות ההר (שמות ה, א, ורש"י שם). במקום להבין את חטאם ולקבל את תיקונם בענווה, הזקנים לא נהגו מספיק כבוד בעת מתן תורה, ומתוך אכילה ושתייה הציצו לראות בשכינה והתחייבו מיתה. אלא שלא רצה הקב"ה לערבב את שמחת התורה, והמתין להם עד אירוע המתאוננים. זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלהם לתקן את חטאם: אילו היו דואגים על כבוד שמיים ומוחים במתאוננים, היו מתקנים את חטאם וניצולים. אולם משהתעצלו, נענשו ואכלה בהם אש ה' (שמות כד, י יא ורש"י).

המשך ההתדרדרות

משלא הייתה מחאה של זקני העם, גם האספסוף, הם קלי הדעת, החלו להתאוות לבשר ולהתאונן. שוב לא קמו גדולי ישראל למחות בהם, ובעקבות זאת הצטרפו לתלונות גם רבים מבני ישראל ובכו. הם לכאורה לא פגמו בכבוד שמיים, אולם באמת בכייתם הייתה תלונה קשה ופוגעת. במקום לראות את כל הטוב שעשה להם ה', בכו. "וייחר אף ה' מאוד ובעיני משה רע" (במדבר יא, י).

הניסיון לתקן על ידי שבעים הזקנים

עדיין היה אפשר לתקן. לשם כך ציווה ה' למנות שבעים זקנים, מאותם שוטרים שמסרו עצמם למלקות במצרים. כאשר גזר פרעה להעביד את ישראל בפרך, מינה שוטרים שיכו בישראל כדי להאיץ בהם להשלים את מכסת העבודה שהוטלה עליהם. אולם אותם שוטרים ריחמו על אחיהם ולא נגשו בהם, והיו המצרים מכים את השוטרים, שנאמר: "ויוכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נוגשי פרעה לאמור: מדוע לא כיליתם חוקכם". מכיוון שנשאו בצערם של ישראל והיטו גוום ללקות במקומם, ציווה ה' למשה למנותם לסנהדרין ונאצל מן הרוח אשר על משה עליהם: "ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו" (שמות ה, יד; במדבר יא, טז, ורש"י).

עם כל מעלתם, שבעים הזקנים לא השכילו לתקן את החטא, למחות במתאוננים ולסייע למשה בהנהגת העם. זו הערבות שנדרשה מהצדיקים כדי להיכנס לארץ, שבה כל ישראל תלויים זה בזה. אולם הזקנים החדשים נותרו בצדיקותם האישית, לא הצליחו להתעלות למדרגה כלל-ישראלית, ולכן לא זכו לעוד נבואות.

רק משה עמד בפרץ

העם המשיך להתלונן ולהטיח דברים כלפי מעלה, כאילו אין ביד ה' יכולת להאכילם ולהשביעם. ה' הביא להם להקות שליו להראות כי ידו אינה קצרה, ואותו הבשר שביקשו בתלונה הפך להם לרועץ, שכל המתאווים שהתנפלו על השליו לאוכלו בתאווה – נענשו ומתו על ידו בחרון אף ה'.

אולם החטא היסודי לא תוקן, הצדיקים לא חשו אחריות למחות בחוטאים. הסדקים המשיכו לחדור פנימה אל הקודש עד שאפילו אהרן ומרים דיברו במשה, כאילו הוא נוהג בפרישות יתרה. בלא ספק כוונתם הייתה לטובה, אולם מכיוון שההתאוננות נעשתה רווחת בישראל, אף הם לא חשו כראוי לכבודו של משה רבנו איש האלוקים. ולא היה מי שימחה בהם זולת ה'.

אף שהרשעים נענשו בקצה המחנה, וגם האספסוף ובני ישראל המתאווים נענשו, ואהרן ומרים ננזפו, הצדיקים לא התעוררו לקבל על עצמם שמעתה ואילך יעמדו בפרץ כנגד החוטאים. העם התרגל שבעת משבר מפנים את התלונות כלפי ה' וכלפי משה רבנו, במקום לערוך חשבון נפש שמכוון לתיקון עצמי.

שיא הנפילה – בכייה לדורות

כך נסדק האמון של בני ישראל בה' ובמשה, וביקשו לשלוח מרגלים לפני כניסתם לארץ. וכאשר חזרו המרגלים והוציאו את דיבת הארץ רעה, והביעו את עמדתם כי לא יהיה בכוחו של עם ישראל לכבוש את הארץ, עמד אותו הדור בפני ניסיון חייו. ברגע האחרון עוד ניסו יהושע וכלב למחות במרגלים ולהציל את העם מעצמו. אולם זה היה מאוחר, דבריהם נפלו על אוזניים ערלות. הצדיקים התרגלו שה' יצילם, ומשה רבנו יעמוד לבדו מול הרשעים. וכשהתגובה האלוקית לדברי המרגלים בוששה לבוא, נתמלאו פחד גם הם מפני אתגר הכניסה לארץ, ויחד עם כל העם בכו בלילה ההוא.

בבכייה זו מאסו בארץ חמדה והפנו עורף לאתגר העיקרי שלשמו יצאו ממצרים – לגלות את דבר ה' בארץ, שנאמר: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'" (שמות ו, ח; ושם ג, יז).

אז נגזרה כליה על כל אותו הדור, והכניסה לארץ התאחרה בארבעים שנה, עד שפגרי כולם ייפלו במדבר ובניהם יוכלו להיכנס לארץ. ומכיוון שהיה זה דור דעה שחווה את שעבוד מצרים ואת נס הגאולה ומתן תורה, אותו לילה שבו חטאו, ליל תשעה באב, נעשה ליל בכייה לדורות.

יהי רצון שנזכה לשאת באחריות הלאומית, לעמוד בפרץ, לשקוד על גילוי דבר ה' ביישוב הארץ בגשמיות ורוחניות, ולתקן בכך את החטאים שהובילו לחורבן.

טבילת כלים תלויה בבעלות

שאלה: הקונה כלי אכילה שיוצרו במפעל ששייך ליהודי וכל העובדים בו הם גויים, האם צריך להטבילו?

תשובה: נקדים תחילה שבעת שיהודי קונה או מקבל מגוי כלי מאכל שעשוי ממתכת או זכוכית, מצווה שיטביל אותו במקווה לטהרו, כדוגמת גר שטובל בעת גיורו. אולם הכול הולך אחר הבעלות: אם היהודי הוא בעל המפעל, גם אם כל הפועלים גויים, הכלים אינם צריכים טבילה. ומנגד אם המפעל שייך לגוי, גם אם כל הפועלים יהודים – הכלים צריכים טבילה.

שאלה: האם סוחר בכלי מאכל, שקנה כלים מגוי כדי למוכרם, צריך לטבול את הכלים שקנה?

תשובה: כל עוד כוונתו למוכרם אינו צריך להטבילם, הואיל ובעבורו הם כלים שנועדו לסחורה, אבל יהודי שיקנה אותם ממנו כדי להשתמש בהם, יתחייב להטבילם.

שותפויות של יהודים וגויים

כלי שיהודי וגוי קנו בשותפות מגוי – אינו צריך טבילה, הואיל ולא עבר לגמרי לרשות יהודי. מותר ליהודים לאכול בכלים אלו, כשם שמותר ליהודים לאכול בכלים של גוי, בתנאי שלא אכלו בכלים הללו מאכלי טרף באופן שטעם הטרף נבלע או נדבק בכלי. אם לאחר מכן היהודי יקנה את חלקו של הגוי, יתחייב לטבול את הכלי בברכה.

כלים של צה"ל והמשטרה

כלי אכילה שנקנו על ידי צה"ל, משטרת ישראל ושאר גופים השייכים למדינת ישראל, חייבים בטבילה בברכה. ואף שיש במדינה אזרחים גויים בעלי זכויות אזרח מלאות, מכיוון שככלל מדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית, הכלים חייבים בטבילה.

כלים של גר

שאלה: לפני כשנה זכינו לעבור גיור ולהתקדש ולהצטרף לעם ישראל. לפתע התעוררה לנו שאלה: האם עלינו לטבול את כלי האכילה שלנו?

תשובה: גר אינו צריך לטבול את כליו, מפני שבשעה שהוא טובל ונעשה יהודי, גם הכלים שברשותו נטהרים עמו. אמנם בדורות האחרונים יש שהסתפקו בזה (דרכי תשובה קכ, ד בשם חדרי דעה; מהרש"ג ג, מח), ובעקבותיהם כמה מרבני הדור האחרון כתבו שהגרים חייבים להטביל את כליהם בלי ברכה. אולם הראשונים והאחרונים לא הזכירו הלכה נחוצה זאת, ואם אכן הגרים חייבים לטבול את כליהם – לא ייתכן שהיו שוכחים להזכיר הלכה כזו במסגרת הלכות גיור או טבילת כלים. מוכרחים לאור זאת לומר שכלי הגר אינם צריכים טבילה, הואיל והם נטהרים יחד עמו (וכך כתב בשם משמואל מטות תרעח, בשם אביו האבני נזר; נזר הקודש יו"ד יז; ציץ אליעזר ח, כ; מנחת אשר ג, סו).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מנחה קצרה בעבודה – אפשרית

מכתב מעובד בהיי-טק: אם עובדים אוכלים ומדברים בטלפון, אין סיבה שדווקא על חזרת הש"ץ יוותרו • תשובה: יש הבדל בין הדרגים בעבודה – בדרגים הזוטרים יש זמן, אבל המנהלים והבכירים לחוצים מאוד • ככלל, חזרת הש"ץ בזמננו נתונה במחלוקת • למעשה, יש לאפשר מנחה קצרה לטובת אלו שזמנם קצר, ורצוי לפצל לשני מניינים כשאפשר • בהמשך לנושא השוויון והשוני במשפחה: כיום בתי הדין ממעטים לפעול מול נשים שמסרבות להתגרש • יש למצוא את הדרך לשמור, גם במציאות ימינו, על כוונת ההלכה לטובת המשפחה

תפילה קצרה בעבודה – הייתכן?

יש להעריך את העובדים שבאים להתפלל במניין למרות טרדתם, ואם אחד מהם מבקש לקצר את התפילה, קל וחומר כאשר מדובר באחד הבכירים, יש לשמוע לו כי טרדתו מובנת. ומכיוון שיש לדרך זו של תפילה קצרה מקום חשוב בהלכה, אין לכוף אותו להאריך

בעבר כתבתי תשובה לעובדים במפעל היי-טק שנחלקו כיצד להתפלל מנחה – תפילה רגילה או קצרה. כתבתי שיתפללו מנחה קצרה בלא חזרת הש"ץ.

בעקבות זאת קיבלתי שאלה מאדם יקר: "אני ברוך ה' עובד שמונה שנים בהיי-טק, בחברות שונות. תמיד בעת חתימת החוזה שאלתי את המעסיק האם אוכל להתפלל מנחה בזמן העבודה, שלא על חשבון ההפסקה הניתנת לכל עובד. תמיד נעניתי בחיוב וללא הגבלת זמן. על כן תמוהה מאוד בעיניי טענת העובדים: 'הואיל ואנו באמצע העבודה עלינו לקיים תפילה קצרה'. קשה לי להאמין שעוד כמה דקות של תפילה לא תהיינה מקובלות על המעסיק. אמנם לגבי אמירת קורבנות אולי אפשר להתפלפל לגבי מי שלא רגיל לאומרן.

זאת ועוד: ידוע לכל העובדים בהיי-טק שזמני ההפסקות אינם מוגדרים ולחוצים. לא עובדים כל רגע. לפעמים מדברים על דא ועל הא, לפעמים יוצאים לדבר בטלפון או לא-עלינו לעשן… אם כן, למה ייגרע כוחה של התפילה שרק לה אין זמן? לא תהא כוהנת כפונדקאית?

יתרה מזו, במקומות עבודה שבהם אין מניין, ויש צורך ללכת כמה דקות למקום אחר שבו מתקיים מניין – המעסיקים מתירים ללכת למניין, כפי שמתירים לאלפי עובדי היי-טק ללכת בצהריים כמה דקות למסעדה, ואיש אינו מעלה בדעתו לקצר להם את זמן הסעודה מפני שבזבזו מההפסקה שלהם את דקות ההליכה, הזמנת האוכל וכדומה. העיקר שהפנינה הזאת, ששמה תפילת מנחה, תאיר את כל העבודה כולה ותעלה את כל היום לרמה אחרת.

כל זה כתבתי כתלמיד הדן לפני רבותיו, ומתוך ניסיוני בעבודה. בהזדמנות זו אודה לרב על הדברים הנפלאים שכותב מדי שבוע. אני מקבל מהם הרבה מאוד!"

הבדלי דרגים בעבודה

כדי להסביר את עמדתי, אקדים שהשאלה שמגיעה אליי ממפעלי היי-טק שונים היא בדרך כלל כך: הבכירים והמנהלים לחוצים וטרודים ומעוניינים בתפילה קצרה. העובדים בדרג הביניים, יש שמעדיפים תפילה קצרה ויש שמעדיפים תפילה רגילה. העובדים בדרג הזוטר נוטים להעדיף תפילה רגילה. עובדי הניקיון מעדיפים תפילה עם קורבנות.

שאלתי את עצמי: מה היה קורה אילו עובדי הניקיון היו נעשים מנהלים? האם גם אז היו מעדיפים תפילה עם קורבנות, או שהלחץ היה גובר עליהם והיו מעדיפים לקצר, ואולי להשתמט מהתפילה? ומה היה קורה אילו המנהלים היו נעשים עובדי ניקיון, האם היו מעדיפים תפילה ארוכה ואולי גם קורבנות, כי מה זה משנה אם ינקו עוד חצי שעה או פחות חצי שעה…? בקיצור, קשה להניח שככל שאדם יותר בכיר כך התפילה פחות חשובה לו, אלא יותר נראה שככל שאדם יותר בכיר – האחריות והלחץ המוטלים עליו גוברים, וקשה לו להתפנות למשך זמן רב. ייתכן שבארוחת צהריים יוכל להאריך, כי שם יסיח את דעתו ויירגע, אבל בתפילה הוא מתקשה לכוון, מפני שטרדות העבודה מציפות את מחשבתו.

תוקף חיוב חזרת הש"ץ

ישנה מחלוקת עקרונית: האם כאשר כולם יודעים לקרוא בסידור צריך לומר חזרת הש"ץ, שכן תקנת חזרת הש"ץ נועדה בשביל מי שאינו יודע להתפלל בעצמו? אמנם הרמב"ם כתב בתשובה (פאר הדור קמח) שיש לומר את חזרת הש"ץ, מפני שכאשר מתקנים חכמים תקנה אינם מחלקים בין המקומות, ולכן גם במקום שכולם יודעים לקרוא יאמרו את חזרת הש"ץ. והובאו דבריו להלכה בבית יוסף (קכד, ג). אולם הרמב"ם עצמו פסק (בלאו רנח) למקומות שבהם רבים פטפטו בחזרת הש"ץ, שיתפללו תפילה אחת, ויאמר החזן את התפילה בקול רם; היודעים להתפלל יתפללו עמו בלחש, ושאינם יודעים להתפלל יצאו בשמיעתם, "ותימנע אריכות החזרה ויוסר חילול השם שנתפשט בין הגויים, והוא שהיהודים רוקקים וכחים ומסיחין בתוך תפלתם".

בפועל, בקהילות רבות נהגו שלא לומר חזרת הש"ץ בתפילת מנחה, ויש שלא נהגו לומר חזרת הש"ץ בכל תפילות החול והמוספים. כך נהגו ספרדים בצפון אפריקה, וכן נהגו בתימן. אמנם כתב בבית יוסף (סימן רלד) שמנהג ספרדים זה אינו נכון, ויש לנהוג כאשכנזים שאומרים במנחה חזרת הש"ץ, וכן הנהיגו החכמים בצפת וגזרו נידוי על מי שעובר על תקנתם.

אולם מנגד, סברת המקילים חזקה. עובדה שכך המשיכו לנהוג בקהילות רבות, והיו גם קהילות אשכנזיות שבהן לא אמרו חזרת הש"ץ במנחה. יתר על כן אמרו במשנה: "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים" (ברכות כח, ב), היינו שתפילתו עליו כמשוי (שם כט, ב). וכן כתבו למעשה כמה ראשונים, שכאשר טרודים וקשה לכוון אין להתפלל כלל (תוספות, מהר"ם מרוטנבורג). אם כן כאשר ישנו מנהג לפיו על פי הדין אין אומרים חזרת הש"ץ, עדיף לנהוג כמותו כדי שהתפילה לא תדמה כמשוי.

הרב משאש: לוותר על החזרה

כתב הרב יוסף משאש (שו"ת מים חיים ח"א או"ח, מא), שגם בבתי כנסת נכון יותר שלא לומר כלל חזרת הש"ץ במנחה. "כי באמת עינינו הרואות שכלל הציבור כמו צער בנפשם עשיית החזרה, וכמשא כבד תכבד עליהם, ואף שהוא רק זמן מועט, מכל מקום מפני שנראה להם שהיא יתרה שהרי כבר יצאו ידי חובתם, ולכן נפשם קצה בה מאוד". אמנם את עצם התפילה במניין בשום פנים אין לבטל מחמת חוסר הכוונה, מפני שאחד היסודות הגדולים "לקיום האומה הישראלית ותורתה והתחברותה, היא אסיפת הקהל בבתי כנסיות לשאת רינה ותפילה, שבזה מורים באצבע שיש א לוה גדול ונורא בעולם… והתפילות הן מקור החיים ומעיין הישועה ליתר פליטת הדת הנשארת בלב כל איש יהודי, ומי שהוא שרוי בלא תפילות, תמצאהו פרוע מכל הדת… ואם כן אף אם היא בלי כוונה אין רע, הא למה זה דומה – לסומך תקרתו שלא תיפול, אם אפשר לו במטילי ברזל – הוא טוב, ואם לאו – סומך אף בשל עץ. כן הדבר הזה, עתה סומכים דתנו ואומתנו, אף בתפילות בלא כוונה".

למעשה: לאפשר תפילה קצרה

לסיכום, יש להעריך את העובדים שבאים להתפלל במניין למרות טרדתם, ואם אחד מהם מבקש לקצר את התפילה, קל וחומר כאשר מדובר באחד הבכירים, יש לשמוע לו, כי טרדתו מובנת. ומכיוון שיש לדרך זו של תפילה קצרה מקום חשוב בהלכה, אין לכוף אותו להאריך. ואם יש שם ציבור גדול, יקיימו שני מניינים, באחד יאריכו ובשני יקצרו, וכל מתפלל יבחר את דרכו.

עיגון גברים

לפני שבועיים כתבתי שקבעה ההלכה הבדלים מסוימים בין מעמד האיש לאישה, כאשר בנושאי העיגון מעמד האישה נחות, ובנושאים הכספיים מעמד האיש נחות, משום שמטרת ההלכה אינה שוויון אלא טובת המשפחה כולה, האיש האישה והילדים. וכאשר המטרה העיקרית היא שוויון, מוסד הנישואין נהרס, מספר הילדים הנולדים יורד באופן שגורם משבר, ואף רוב הילדים הנולדים כיום בארצות המערב גדלים בלא אב נוכח בחייהם.

אמנם קיבלתי תגובה מלומדת, לפיה מגמת ההלכה אינה מתקיימת: "דברים אלו נכונים ברמה ההלכתית, אך במציאות ובפרקטיקה המשפטית הנוהגת היום במדינת ישראל המציאות הפוכה, והאפשרות לקבל 'היתר נישואין' גורמת לכך שגברים מסורבי-גט מקבלים פחות מענה מהמערכת המשפטית למצוקתם.

כדי להתמודד עם גברים סרבני-גט נוקטים בתי הדין באמצעי כפייה שונים, החל ממניעת אפשרות להחזיק חשבון בנק ורישיון נהיגה, דרך שלילת האפשרות לעסוק במקצוע מוסדר כדוגמת רופא או עורך דין, ועד לעיקול נכסים והטלת עונשי מאסר ארוכים. בתי הדין מוציאים מאות צווים כאלה בשנה.

אמצעים דומים היו צריכים לכאורה להיות מופעלים גם נגד נשים סרבניות-גט, אלא שבית הדין הרבני הגדול קבע כי דרך המלך להתמודד עם סרבנות גט מצד האישה היא באמצעות היתר נישואין לבעל, ולא באמצעות אכיפת גט על האישה.

היתר נישואין אכן היה יכול להיות פתרון לגברים מסורבים, ולהוות תחליף ראוי לאכיפת גט על האישה הסרבנית, אלא שלאור פסיקת בית המשפט העליון והנחיות היועץ המשפטי לממשלה, השימוש בהיתר נישואין כפתרון לסרבנות גט יכול להינתן רק במקרים נדירים וחריגים ביותר.

בכך יצא כי היתרון שהיה לגבר מסורב-הגט באפשרות לקבל היתר נישואין הפך לו לרועץ, כך שכיום האפשרות שלו לקבל היתר נישואין, או אמצעי אכיפה משמעותי בדמות מאסר נגד אשתו – אפסית (כדי לסבר את האוזן, בחמש השנים האחרונות הוצאו 69 צווי מאסר נגד גברים סרבנים, ואף לא אחד נגד אישה סרבנית).

אפליה זו היא דוגמה נוספת כיצד יתרון מסוים שהיה לגבר הופך לרעתו בהתנהלות השוטפת של בתי הדין ובתי המשפט, ומהווה דרך נוספת לנשים לסחוט גברים מבלי לשלם על כך מחיר. לטעמי, זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שכיום מספר מסורבי הגט גדול ממספר מסורבות הגט (427 מסורבי-גט בחמש השנים האחרונות, לעומת 382 מסורבות, על פי דו"ח של הנהלת בתי הדין הרבניים)".

לממש את כוונת ההלכה

תגובתי: אכן, השינויים באיזון הדק שקבעה ההלכה בין האיש לאישה פוגעים במוסד הנישואין, באשר הם גורמים ליותר אנשים למאוס בנישואין, להפר את בריתם ולפגוע בילדיהם. על הדיינים למצוא את דרך הזהב לבטא את כוונת ההלכה למעשה בדורנו, בו מעמדם החברתי והכלכלי של האיש והאישה נמצא בשינוי.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מחברים את הלאומיות לתורה

תושבי חו"ל שלומדים בארץ, מתגוררים כאן זמנית או שיש להם כאן קרובים – כששוהים בישראל, פטורים מיום טוב שני • ספירת העומר מחברת בין הצד הלאומי של העם לצד הרוחני, ובין האמונה הטבעית הבסיסית לדרך התורה • גדול הלימוד בליל שבועות, שהוא כעין קישוט הכלה-התורה לפני נישואיה, אך אינו חובה • על כל אדם לשקול מה מתאים לו – ללמוד בלילה ולהיות ער ביום או להפך, ובלבד שבחירתו תהיה לשם שמיים • דיני נטילת ידיים, ברכות השחר ואכילה לפני התפילה, למי שהיה ער בלילה

יום טוב שני לבני חו"ל שנמצאים בארץ

אין אפשרות לתורה להתגלות בעולם בלא ישראל, ואין לישראל אפשרות להתגלות בעולם בלא התורה. לכן החטא החמור ביותר הוא פירוד בין התורה לישראל, ומכאן חשיבותה של ספירת העומר, שנועדה לחבר בין חג הפסח הלאומי לחג השבועות

תקנו חכמים שבחוץ לארץ יקיימו כל יום טוב במשך יומיים. אולם נחלקו הפוסקים בדין תושב חו"ל שנסע לביקור בארץ. יש אומרים שכאשר הוא בארץ דינו כבן ארץ ישראל, ויעשה יום טוב אחד בלבד (חכם צבי קסז; שועה"ר תצו, יא). אבל לדעת רוב הפוסקים, כיוון שמקום מגוריו בחוץ לארץ, גם כשהוא מבקר בארץ דינו כבן חוץ לארץ, וכן נוהגים למעשה (ברכ"י תצו, ז; מ"ב יג).

ואף שמעיקר הדין היה אפשר להקל, הואיל ודין יום טוב שני מדברי חכמים והכלל שספק דרבנן לקולא, התקבל המנהג להחמיר, ולכן אף מברכים את הברכות המיוחדות ליום טוב. אולם נראה שכאשר יש למבקר זיקה עמוקה לארץ, וממילא יש סיכוי מסוים שיבחר לעלות לארץ, בעת שהוא בארץ עליו לנהוג כמנהג ארץ ישראל.

בעלי הזיקה הפטורים מיום טוב שני

לפיכך:
א) העולה לארץ למשך שנת לימודים, שהייתו הארוכה בארץ הופכת אותו לבן ארץ ישראל במשך שהותו.
ב) הבא לבקר מעת לעת בארץ, כאשר ביקוריו יצטברו לשנה, הרי שהוא כבר קצת בן המקום, ומעתה במשך החגים שישהה בארץ ינהג יום אחד בלבד.
ג) העולה לביקור בארץ ובכוונתו לעלות לארץ כאשר הדבר יתאפשר, גם אם הוא מבקר למשך זמן קצר ויעברו עוד שנים עד שיוכל להגשים את תוכניתו, במשך שהייתו בארץ ינהג כבן הארץ.
ד) מבקר שיש לו ילדים או הורים שעלו לארץ, נחשב כבעל זיקה לארץ, ובמשך שהייתו בארץ ינהג כבן הארץ.
ה) הקונה דירה בארץ ישראל כדי לגור בה במשך ביקוריו, למרות שביקוריו עוד לא הצטברו לשנה, בזכות דירתו בשעה שהוא בארץ דינו כבן ארץ ישראל.
ו) יורד שקבע את ביתו בחוץ לארץ, אפילו הוא מתגורר שם עשרות שנים, כיוון שהיתה תקופה משמעותית שהיה חי בארץ – כל זמן שיש סיכוי כלשהו שיחזור לארץ, בעת שהוא מבקר בארץ ינהג כבני ארץ ישראל.

אמנם כשאנשים אלו נמצאים בחוץ לארץ, כיוון שבפועל עוד לא עלו לארץ, דינם כבני חוץ לארץ לכל דבר, וחובה עליהם לקיים יום טוב שני של גלויות (דינים אלו התבארו בפנה"ל מועדים ט, ח).

החיבור בין פסח לשבועות

חג הפסח מבטא את הצד הלאומי הישראלי, כיוון שביציאת מצרים נתגלתה סגולת ישראל, שבחר בנו ה' מכל העמים. חג השבועות – בו קבלנו את התורה, ובו בא לידי ביטוי הצד הרוחני של ישראל. ספירת העומר מחברת בין הצד הלאומי לצד הרוחני, וזהו שאנו אומרים בברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים" בפסח, ומתוך כך "נתן לנו את תורתו" בחג השבועות.

העולם נברא כדי שעל ידי ישראל והתורה יתגלו בו האידיאלים האלוקיים, וכפי שדרשו חכמים על המילה 'בראשית': בשביל ישראל שנקראו ראשית נברא העולם, ובשביל התורה שנקראת ראשית נברא העולם. אין אפשרות לתורה להתגלות בעולם בלא ישראל, ואין לישראל אפשרות להתגלות בעולם בלא התורה. לכן החטא החמור ביותר הוא פירוד בין התורה לישראל, ומכאן חשיבותה של ספירת העומר, שנועדה לחבר בין חג הפסח הלאומי לחג השבועות.

החיבור בין האמונה לתורה

משמעות נוספת לדבר. בחג הפסח מתגלה האמונה הטבעית שגנוזה בנשמת ישראל, ובחג השבועות זכינו להתעלות אל האמונה המפותחת, המבוארת והמורחבת על ידי התורה. האמונה הטבעית היא הבסיס לכל, אולם אין ביכולתה לכוון את החיים ולתקנם. על ידי התורה ומצוותיה אנו יכולים לקשר את כל מרכיבי חיינו, המחשבתיים, הרגשיים והמעשיים, לאמונה.

מתוך האמונה הפשוטה בה' ובגאולה שהתגלתה בפסח, אפשר להתעלות לחג השבועות, למדרגת התורה, שבה מבוארים החזון והדרך לתיקון עולם בפועל. אין תורה בלא היסוד של האמונה הטבעית, ואין קיום לאמונה בלא התורה שמלמדת כיצד להגשימה. לכן בכל שנה מחדש אנו חוזרים לקיים את חג הפסח ואת חג השבועות, ולספור את ספירת העומר שמחברת ביניהם.

עניין הלימוד בליל שבועות

שאלה: האם חובה להישאר ער בליל חג השבועות וללמוד כל הלילה, או שעדיף לישון בלילה, להתפלל שחרית בכוונה וללמוד תורה בערנות?

תשובה: אין חובה להישאר ללמוד כל הלילה. אמנם יש נוהגים כך על פי המבואר בזוהר (ח"ג צח, א, בתרגום): חסידים הראשונים לא היו ישנים באותו הלילה והיו עוסקים בתורה… כך אמר רבי שמעון בשעה שבני החבורה הקדושה התכנסו אצלו בלילה: הבה ונתקן את תכשיטי הכלה, כדי שתימצא מחר אצל המלך בתכשיטיה כראוי לה. אשרי חלקם של בני החבורה, כאשר ישאל המלך את המלכה, מי תיקן את תכשיטיה והאיר את עטרותיה. ואין לך בעולם מי שיודע לתקן תיקוני הכלה אלא בני החבורה הקדושה, אשרי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא. ועוד מסופר בזוהר (ח"א ח, א): היה רבי שמעון וכל בני החבורה מרננים ברננת התורה, וכל אחד מהם היה מחדש דברי תורה. והיה רבי שמעון שמח ועמו כל שאר בני החבורה. אמר להם רבי שמעון: בָּנַי, אשרי חלקכם, כי למחר לא תבוא הכלה אל החופה אלא עמכם, משום שכל אלו העוסקים בתיקוני הכלה בלילה הזה ושמחים בה, כולם יהיו נרשמים ונכתבים בספר הזיכרון, והקב"ה מברך אותם בשבעים ברכות וכתרים של העולם העליון.

כדי להבין את דברי הזוהר צריכים לבאר שיום מתן תורה נקרא יום חתונה, שבו התקשר הקב"ה עם כנסת ישראל כחתן עם כלתו (תענית כו, ב). בכל שנה בחג השבועות חוזר עניין מתן תורה להתגלות, וחוזרת כנסת ישראל להתחבר אל הקב"ה ככלה לחתנה. ואמרו המקובלים, שלומדי התורה בליל חג השבועות הם כבני חבורתם של החתן והכלה, השושבינים והשושבינות, שהם מכינים את כנסת ישראל לקבלת התורה באופן היפה ביותר. ועל ידי כך, כאשר מגיע היום, היא זוכה להתעלות אל הקב"ה ולהתייחד ולהתקשר עמו יותר. מתוך כך זוכים ישראל לשפע של תורה, חיים וברכה לכל השנה.

המנהג אינו חובה

אמנם כיוון שאין חובה לקיים מנהג זה, רבים אינם נוהגים לקיימו. אף מגדולי הרבנים ישנם שהעדיפו לישון בליל חג השבועות, מפני ששיערו בעצמם את התוצאות אם יישארו ערים כל הלילה: לא יוכלו לכוון כראוי בתפילת שחרית ומוסף, לא יוכלו ללמוד בלילה בערנות מספקת, יאלצו לעסוק בהשלמת שעות שינה עד שבחשבון כולל יגרם להם ביטול תורה, או שלא יוכלו לשמוח כראוי בחג בהיותם עייפים.

אולם הנשארים ערים סוברים, שגם אם הלימוד בלילה אינו איכותי, וקשה לכוון בתפילת שחרית, והעייפות עלולה להכביד על שמחת החג – יש במנהג זה ביטוי מופלא ועמוק לאהבת ה' ולאהבת התורה, וביטוי של נכונות לוותר על התענוג והנוחות שבשינה לכבוד שמיים ולכבודה של כנסת ישראל. גם בכך יש שמחת חג גדולה. ונכון לכל אדם לבחור את מנהגו לשם שמיים.

דיני הנשאר ער בלילה

נטילת ידיים: גם מי שנשאר ער כל הלילה צריך ליטול ידיים לפני תפילת שחרית, אלא שנחלקו הפוסקים האם יברך על נטילה זו. למנהג ספרדים, בכל מקרה אין לברך; ולמנהג אשכנזים, נכון שיתפנה לפני התפילה ויגע באחד המקומות המכוסים שבגוף, שמאז הרחצה הקודמת הזיע בו מעט, וייטול ידיו עם ברכה.

ברכות התורה וברכות השחר: לדעת רוב רובם של הפוסקים, כשיבוא להתפלל שחרית של היום החדש, יברך את ברכות התורה והשחר, משום שבכל יום צריך אדם לברך על התורה, ולהודות לה' בברכות השחר על כלל הטובה שהעניק לעולם.

לגבי ברכת התורה, יש סוברים שכל שלא ישן כלל מאז הברכות של היום הקודם – אינו צריך לברכן שוב. וכן לגבי ברכות "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה", יש סוברים שהואיל והן נאמרות בלשון יחיד, מי שלא ישן אינו יכול לברכן.

למעשה, הרוצה לברכן בעצמו רשאי, שכך מנהג כל הספרדים ורבים מהאשכנזים. ויש מהאשכנזים שנוהגים (על פי משנה ברורה), שאם לא ישמע אותן מחבר יאמר את ארבע הברכות הללו בלא שם ומלכות. ואשכנזי שאינו יודע מה מנהגו, רשאי לנהוג כמנהג רוב ישראל ולברך את כל הברכות בעצמו.

זמן הברכות: על פי ההלכה אומרים את ברכות השחר וברכות התורה סמוך לתפילת שחרית. ועל פי הקבלה נוהגים לומר את ברכות השחר אחר חצות הלילה, ואת ברכות התורה אחר עמוד השחר.

אכילה ושתייה לפני שחרית

במשך הלילה מותר לאכול ולשתות בלא הגבלה. משיגיע לחצי שעה הסמוכה לעמוד השחר (3:30 לערך), אסור לקבוע סעודה, שמא ייגרר בסעודתו. בכלל זה אסור לאכול אז פת או עוגות בשיעור של יותר מכביצה, אבל מותר לאכול בלא קביעת סעודה ירקות ופירות ותבשילי מזונות בלא הגבלה. משעה שיעלה עמוד השחר (4:00 לערך), אסור לאכול דבר וכן אסור לשתות קפה או מיץ, ואפילו מי שהתחיל לאכול או לשתות לפני כן – צריך להפסיק. רק מים מותר לשתות אחר שעלה עמוד השחר.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לא שוויון, כן טובת המשפחה

אף שהעיקרון הבסיסי בהלכה הוא שוויון בין גברים לנשים, בדינים הקשורים למשפחה יש הבדלים ביניהם • לכל הבדל יש מטרה – לשלמות המשפחה • נשיאת שתי נשים הייתה נחוצה בעבר, מכיוון שנשים רבות היו זקוקות לגברים שיפרנסו אותן, אך התורה רמזה שהיא בעייתית • מצבי עגינות קיימים גם אצל גברים • דינים שלכאורה מחזקים את מעמד הבעל – שומרים על זיקתו למשפחה ומונעים ממנו להפקיר את אשתו וילדיו • כיום גם נשים מפרנסות, ועדיין הבעל הוא המתחייב בכתובה, שלא יתחמק מאחריותו כהורה

שאלה: מדוע התורה מפלה את האישה לרעה, בכך שהיא מתירה לאיש לשאת שתי נשים, ואינה מתירה לאישה לשאת שני אנשים? ומדוע גזרה על האישה דין עגונה ולא על האיש? ומדוע דין אישה שבגדה בבעלה חמור מדין איש שבגד באשתו? האם ערך השוויון בין המינים אינו קיים בהלכה?

תשובה: העיקרון הבסיסי בהלכה הוא שיש שוויון בין המינים, "השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה" (קידושין לה, א). אולם בדיני משפחה יש דינים יסודיים שאין בהם שוויון: בדיני אישות יש לאיש יתרון, ובדיני פרנסה ומזונות יש לאישה יתרון. העיקרון המנחה הוא טובת המשפחה כולה. נתחיל לבאר.

נשיאת שתי נשים בתורה

המצב בחברה החילונית שביטלה את החוקים האלה, על פי תפיסת השוויון הגמור, מוכיח את חשיבותם של החוקים הללו שבלעדיהם התא המשפחתי מתפרק. אפשר לומר שההלכה אינה עוסקת בשוויון שבין האיש והאישה, אלא מעצבת את הדרך הראויה ביותר להיטיב לאיש, לאישה, לילדים ולמשפחה כולה

התורה אמנם מתירה לאיש אחד לשאת שתי נשים, אולם היא רומזת לנו שזו מציאות בעייתית שאינה רצויה, שכן בכל הסיפורים והדיונים שבתורה על ריבוי נשים אנו נפגשים עם בעיות. זאת משום שריבוי נשים פוגע באהבה השלמה שצריכה להיות בין איש לאשתו, ומעורר מדנים בתוך המשפחה, עד כדי כך שהאישה הנוספת נקראת "צרה".

אולם ההיתר לשאת כמה נשים היה בבחינת הכרח שלא יגונה; שכן בתקופה שבה הפרנסה הייתה קשה ומפרכת, ולא מעט אנשים מתו בקיצור ימים בגלל תזונה ירודה או מחלות, גורלן של נשים לא נשואות היה לעתים קשה מנשוא. לא לחינם ציוותה התורה לעזור לאלמנה, שכן מטה לחמה נשבר. לכן הותר לאיש מבוסס שהיה מסוגל לפרנס כמה נשים לשאת יותר מאישה אחת, ובתנאי שהיה יכול לפרנסן כראוי, ולשמח כל אחת מנשותיו שמחה יתרה כפי המגיע לה על פי כללי מצוות עונה.

אמנם כבר לפני יותר מאלפיים שנה נשיאת שתי נשים נחשבה מגונה אצל חכמים, וכך נהגו בפועל התנאים והאמוראים שלא נשאו שתי נשים, כמובא במאמרו של הרב ראובן מרגליות זצ"ל (עוללות ו).

לפני כאלף שנה גזרו חכמי ישראל שבאשכנז, ובראשם רבנו גרשום מאור הגולה, שלא יישא איש שתי נשים. בהדרגה גזירתם התקבלה בעדות נוספות, עד שהתקבלה בכל ישראל.

עגונה

אישה נשואה יכולה להשתחרר מנישואיה ולהתחתן עם איש אחר באחת משתי דרכים – לאחר שבעלה מת או לאחר שקיבלה ממנו גט (קידושין ב, א). בלא זאת היא אשת איש ואסורה על כל אדם, ואם חס ושלום תלד ילד מאדם זר, הילד יהיה ממזר. לעתים ישנם מקרים מצערים שבהם האיש אבד, ואין ידוע אם הוא חי או מת, ואזי אשתו נותרת עגונה. במקרים אלו טורחים מאוד למצוא עדויות על מצבו, ואם אפשר להוכיח שהוא מת מתירים את אשתו מעגינותה.

סוג נוסף של מעין עגונה הוא במקרה שהתגלע סכסוך בין בני הזוג, ובית הדין מגיע למסקנה שהאישה צודקת בתביעתה להתגרש, אלא שהאיש מסרב לשחררה בגט. על פי ההלכה בית הדין צריך להלקותו עד שייתן גט לרצונו, כלומר יאמר בפיו שהוא נותן את הגט ברצון מלא. אם לא כן, ימשיכו להכותו עד שהאישה תשתחרר, על ידי נתינת גט בהסכמה או על ידי שימות…

אמנם ישנם פוסקים שמסתפקים עד כמה ניתן לכפות גט, ומפני חולשת בתי הדין עמדתם של פוסקים אלו מעוררת קשיים בהשגת גט במקרים של בעלים עקשנים במיוחד. הבעיה גברה בימינו, מכיוון שלפי החוק האזרחי אין אפשרות להלקות את הבעל. למרות זאת, משתדלים למצוא דרכים לאכוף את החלטת בית הדין על גברים סרבנים, וכמעט תמיד מצליחים. ככל שהמחוקקים ובתי הדין יגבירו את שיתוף הפעולה ביניהם, המקרים הקשים של מסורבות גט ימעטו.

איש עגון

גם אישה יכולה לעגן את בעלה, שכן כל עוד היא לא מסכימה לקבל את הגט, הוא אינו יכול להתחתן. בפועל מספר הבעלים מסורבי הגט מעט גדול ממספר מסורבות הגט, ואף בעניין זה, מחמת סיבות שונות, בתי הדין לעתים מתעכבים מלהפעיל סנקציות על הנשים ומשך העיגון מתארך. אולם עיגון הגברים קל מעיגון הנשים, מפני שבמקרים מיוחדים, על ידי תהליך ארוך הכרוך בהסכמת מאה רבנים, יתירו לו להתחתן. בנוסף לכך, אם יוליד ילד בלא שיתגרש מאשתו, הילד לא יהיה ממזר.

דינים שבהם מעמד האישה חלש

בארבעה דינים מעמד האישה חלש ממעמד האיש:
א) אישה נשואה שלא קיבלה גט והרתה לאיש אחר – הילד ממזר, ואילו איש נשוי ששכב עם אישה פנויה והרתה – הילד אינו ממזר.
ב) אישה נשואה שבגדה בבעלה – אסורה לבעלה ולאיש שעמו שכבה (בפועל יש לשאול רב מה לעשות), ואילו איש נשוי שבגד באשתו אינו נאסר על אשתו.
ג) עגונה שבעלה אבד אינה רשאית להתחתן מפני שהיא ספק נשואה, ואילו בעל שאשתו אבדה ולא הצליחו לאתרה – רשאי על פי היתר מיוחד של בית הדין להתחתן, הואיל ומעיקר הדין בשעת הדחק אין איסור לאיש לשאת שתי נשים.
ד) מסיבה זו, אישה שאינה מסכימה לקבל גט, בשעת הדחק לאחר תהליך ארוך יתירו לבעלה לשאת אישה נוספת בלא שיגרש את אשתו הראשונה; אולם כשהאיש אינו מסכים לתת גט לאשתו, כל זמן שהוא חי אין אפשרות להתיר לאשתו להתחתן עם איש אחר. לכן אם היו תופסים אותו לפני שברח, היו מלקים אותו עד שייתן גט.

ההבדלים שומרים על המשפחה

חוקי האלוקים גבוהים מהשגתנו ולכן לעולם לא נוכל להבין אותם עד תום, אולם אי אפשר להתעלם מהיבט אחד יסודי. האישה יודעת תמיד מי הילד שלה, שכן הוא נולד מרחמה, אולם האיש עלול להסתפק אם אשתו התעברה ממנו או חס ושלום מאיש זר. ואם יסתפק בכך, לא ירצה לעבוד ולפרנס את אשתו וילדיו ויתנכר להם, וכמובן שלא ירצה להשקיע בחינוכם. על ידי הדינים החמורים כלפי אישה שבגדה, ועל ידי אי-היכולת להינשא לאחר בלי גט, התורה מבטיחה לאיש שאשתו נאמנה לו וילדיה הם ילדיו, והוא יכול להקדיש את חייו לאשתו וילדיו בלא חשש. קשה להניח שבלא זאת ניתן לקיים משפחה יציבה.

יתר על כן, אישה באופן טבעי נאמנה יותר לילדיה: היא נושאת אותם ברחמה תשעה ירחים, אחר כך מניקה אותם וממילא גם מטפלת בהם יותר. לעומת זאת הקשר הטבעי של האיש לילדיו מתקיים רק על ידי אהבה, נאמנות ואחריות מוסרית כלפיהם. על ידי חוקים אלו האיש נקשר לאשתו וילדיו ומקדיש את עצמו לפרנסתם ורווחתם.

המצב בחברה החילונית שביטלה את החוקים האלה, על פי תפיסת השוויון הגמור, מוכיח את חשיבותם של החוקים הללו שבלעדיהם התא המשפחתי מתפרק. אפשר לומר שההלכה אינה עוסקת בשוויון שבין האיש והאישה, אלא מעצבת את הדרך הראויה ביותר להיטיב לאיש, לאישה, לילדים ולמשפחה כולה.

חיובי הנישואין והכתובה

בעת הנישואין האיש מתחייב לפרנס את אשתו ולדאוג לכל צרכיה, כפי הרמה המקובלת במקומם. בנוסף לכך הוא מתחייב בכתובה שאם יגרשנה, ישלם לה לכל הפחות מאתיים זוז, סכום המספיק לקיום במשך שנה. בדרך כלל כותבים בכתובה סכומים גבוהים בהרבה.

התחייבות הפרנסה הוטלה על האיש, מפני שעד לתקופה המודרנית הפרנסה הייתה כרוכה בעבודה גופנית קשה, שבה היה יתרון גדול לאיש. בנוסף לכך, עבודות הבית והטיפול בילדים ארכו שעות רבות, שכן הכול נעשה בידיים, כולל הבאת מים, הכנת לחם ומאכלים, תפירת וסריגת בגדים.

תמורת התחייבות האיש לדאוג לכל מחסורה של אשתו, האישה מתחייבת לדאוג לכל צורכי הבית והטיפול בילדים, ושכל כסף שתרוויח וכן הנכסים שתביא עמה מבית הוריה יהיו ברשות בעלה. מכיוון שהסכם זה נועד לטובת האישה, אם רצתה האישה – ניתן לה לבטלו ולומר לבעלה: "איני ניזונת ואיני עושה". כלומר אינך חייב לדאוג למחסורי, ומנגד כל מה שארוויח יהיה שלי.

כשהאישה שותפה בפרנסה

בדורות האחרונים, בזכות השכלולים הטכנולוגיים, כמו האפשרות לקבל מים מהברז ולקנות מאכלים ובגדים בזול, הזמן הנדרש לעבודות הבית פחת, ובזמן הפנוי נשים החלו לעבוד ולהתפרנס. בכסף שהרוויחו יכלו לקנות עזרה נוספת בעבודות הבית, וכן לשלם בעבור מעון לתינוקות, וכך נוצר זמן נוסף שאותו יכלו להקדיש לעבודה. במקביל לכך מערכת החינוך לבנים ובנות השתפרה והעניקה לנשים כלים להשתלב בענפי משק רבים ורווחיים יותר. כך בתהליך הדרגתי משכורתן של הנשים עלתה, עד שכיום מקצתן מרוויחות יותר מבני זוגן. במצב זה גם האישה צריכה להשתתף במזונות ילדיה כפי מידת הכנסתה.

למרות כל השינויים המופלגים במעמדה הכלכלי והחברתי של האישה, גם בימינו התחייבות הגבר בכתובה חשובה מאוד משני טעמים. האחד, עדיין המבנה הבסיסי של רוב המשפחות הוא שהאיש אחראי יותר על הפרנסה, והאישה יותר על הטיפול בילדים ובבית. השני, התחייבות האיש היא גם לילדים, ואם האיש לא יתחייב לאשתו יש חשש שיברח מאחריותו ההורית. התחייבות זו חשובה היום לא פחות מבעבר, שכן החיים המודרניים פגעו ביציבות התא המשפחתי, עד שאחוז ניכר מהילדים הגדלים כיום במדינות המערב גדלים אצל אמם בלבד, בלא שאביהם יהיה נוכח בחייהם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד