לא חוזרים לגלות, נשארים בצה"ל

הביקורת נגד בעיות הצניעות בצה"ל אינה גורעת מהחובה הגמורה להתגייס • הציבור החרדי עסוק בהישרדות רוחנית כמו בגלות, אבל הדרכת התורה היא לחיות בארץ ישראל ולהתמודד עם האתגרים שבה * גילוי הקדושה צריך להיות דווקא דרך תחומי המציאות – המדע, הכלכלה והאומנות * פרשתנו מלמדת שעל ידי חיי תורה בארץ ישראל אפשר להביא ברכה לעצמנו ולכל העולם * הברכה יכולה להתממש בדרך ריאלית: אם נחיה נכון, נפתח גם את העבודה והכלכלה לצד ההשקעה במשפחה ובילודה, עד שנוביל את העולם מבחינה ערכית וכלכלית

תגובה נוקבת לטור הקודם

שאלה: מהמאמר על בעיות הצניעות בצבא, משמע שהנך מבין שהציבור החרדי צודק בכך שאינו מתגייס – ומדוע אינך מורה כך לתלמידיך? לא זו בלבד שלא הסקת את המסקנה המתבקשת, עוד העלית חשש שאם הבעיות לא ייפתרו, אזי יהיו דתיים שיעברו לציבור החרדי. האם זו בעיה? האם לא עדיף שכך יעשו?

תורת חו"ל – תורת ההישרדות

שמירת התורה והמצוות מעניקה ערך ומשמעות לכל תחום, ועל ידי כך הוא מתברך. גם אם מדובר ביתרון שבא לידי ביטוי אצל כל אדם באחוזים בודדים, כאשר מדובר בציבור שלם שחי לאורה של התורה, כולם מקרינים על כולם עד שנוצרת חברת מופת

תשובה: כדרכם של ישראל בגולה, וכדרך הדרכתה של תורת חוץ לארץ, הציבור החרדי עוסק בהישרדות. אולם הדרך הנכונה היא לעלות לארץ ולחיות בה במסגרת לאומית כפי הדרכת התורה בשלמותה, שמדריכה את עם ישראל לכבוש את הארץ וליישבה. לצורך כך יש להקים מדינה וצבא ולפעול בכל תחומי החיים, ובכלל זה כל תחומי המדע והעבודה, לאורה של תורתנו הקדושה. כך היא דרכה של תורת ארץ ישראל שהיא עיקר התורה. לכן החזרה לכיוון החרדי היא בבחינת חזרה לגלות, והנמכת קומת התורה לתחום ההישרדות במקום הגבהתה לחזון הגדול של גילוי הברכה האלוקית במרחבי ארץ החיים. אפשר להבין את הציבור החרדי ורבניו, שמתוך חשש שההתמודדות הקשה והמורכבת עם כל האתגרים שהחיים הארציים מעמידים, מעדיפים להתגדר ולהצטיין בד' אמות של תורת חוץ לארץ המוכרת. אולם אנחנו מאמינים שעם כל הזהירות הנדרשת, חובה עלינו ללמוד את התורה בשלמות ולהשתדל להגשים את כל מצוותיה.

לפיכך, למרות כל הביקורות המוצדקות על הצבא, כל עוד אין מדובר בכפייה לעשות דברים בניגוד גמור להלכה – המצווה שבדבר גוברת, ומנגד, שלילת צה"ל היא עבירה חמורה. וכך למדנו בתורה ביחס לכל תחומי החיים, שאין אומרים לאדם להימנע מלצאת לעבודה, להקים משפחה ולגדל ילדים מפני הניסיונות והקשיים השונים הכרוכים בכך, אלא מדריכים את האדם כיצד להתמודד עם הקשיים, מה עושים לכתחילה ומה בשעת הדחק.

עיקר קיום התורה – בארץ

לפי המבואר בתורה, משמע שרק בארץ ישראל עם ישראל חייב לקיים את התורה, שנאמר: "כי אתם עוברים את הירדן לבוא לרשת את הארץ אשר ה' אלוקיכם נותן לכם, וירשתם אותה וישבתם בה. ושמרתם לעשות את כל החוקים ואת המשפטים אשר אנוכי נותן לפניכם היום. אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה' אלוקי אבותיך לך לרשתה כל הימים אשר אתם חיים על האדמה" (דברים יא, לא-יב, א). אולם מנגד נאמר: "הישמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלוקים אחרים והשתחוויתם להם וחרה אף ה' בכם… ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם. (ואף על פי כן, גם כשתהיו בגלות:) ושמתם את דבריי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם" (דברים יא, טז יח). הרי שאף בגלות מצווה לקיים את המצוות. ביארו חכמים, שאת המצוות שתלויות בארץ מצווה לקיים בארץ בלבד, אבל את המצוות שאינן תלויות בארץ חייבים לקיים גם בגלות כדי שנזכור אותן ונדע לקיימן כשנחזור לארץ. ועוד, שעל ידי קיומן נתעורר לתשובה, ונזכה לקרב את גאולתנו (ירושלמי שביעית ו, א; קידושין א, ח; בבלי קידושין לז, א; ספרי עקב מג מד).

כפי שאמרו חכמים (ספרי עקב לז): "אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ – היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו וחזרה לבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטייך, כשתחזרי לא יהיו עלייך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים. הוא שירמיהו אמר: 'הציבי לך ציונים' – אלו המצוות שישראל מצוינים בהם" (וכן ברש"י דברים יא, יח).

הרי שעיקר קיום התורה והמצוות בארץ, כפי שביאר הרמב"ן (ויקרא יח, כה).

מימוש אמונת הייחוד – בארץ

יתר על כן אמרו חכמים: "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה" (כתובות קי, ב). עוד אמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (תוספתא ע"ז ד, ג; ספרי ראה נג).

זאת משום שעיקר אמונת ישראל היא אמונת הייחוד: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", שה' הוא האלוקים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. כלומר העניין האלוקי מתגלה בכל תחומי החיים הרוחניים והגשמיים כאחד. וכפי שאמרו חכמים על הפסוק "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו): "זוהי פרשיה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה" (ברכות סג, א). לכל דבר יש ערך, בכל תחום צריך לגלות את הקדושה והברכה. לשם כך נבראה ארץ הקודש, שנוכל לגלות גם בחיים הארציים שבה את ערכי הקודש. וגילוי הקודש יהיה בכל תחומי החיים בלא יוצא מהכלל: במדע על כל תחומיו, בפיתוח התעשייה והכלכלה בכל התחומים המועילים ומיטיבים לחיים, באומנות על כל ביטוייה, והכול מתוך אמונה וכדי להוסיף ברכה אלוקית ממקור הקודש.

הקדושה שמתגלה בטבע

וכן כתב מרן הרב קוק זצ"ל: "הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עִם ישראל, הוא הכישרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה" (אורות התחיה כח). כלומר יש ערך רב לקדושה שמתגלה בחוץ לארץ, שהציבור החרדי עוסק בה, כי מתוך קדושה זו עולה ביקורת על כל החסרונות שבטבע ובמציאות. אבל הביקורת אינה מספיקה כדי לתקן את המציאות ולגלות בה את דבר ה'. על כן היא צריכה להצטרף לקדושה העליונה, "שהיא הקדושה שבטבע עצמה… והקודש שבגולה יחובר אל ארץ הקודש, ועתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל" (עניין זה מבואר בהרחבה בספר החדש שיצא משיעוריו של חברי הטוב הרב זאב סולטנוביץ' על 'אורות התחיה').

הברכה הטבעית שבחיי תורה

התורה מלמדת אותנו שאם נלך בדרכי ה' נזכה לרוב טובה וברכה, שתגיעה אלינו בדרך הטבע. חלק מעבודתנו בלימוד התורה, לבאר בהיגיון כיצד שמירת התורה והמצוות מעניקה ערך ומשמעות לכל תחום, ועל ידי כך הוא מתברך. גם אם מדובר ביתרון שבא לידי ביטוי אצל כל אדם באחוזים בודדים, כאשר מדובר בציבור שלם שחי לאורה של התורה, הרי שכולם מקרינים על כולם להרבות טובה וברכה, עד שנוצרת חברת מופת שנמצאת בכמה מדרגות מעל כל חברה אחרת.

כלומר אם נבין את התורה נכון, נבין יותר את ערך הלימוד בכלל ופיתוח המדע בפרט (כמבואר ברמב"ם ובגר"א ועוד רבים), וממילא ילדינו יגיעו בממוצע להישגים לימודיים טובים יותר באחוזים בודדים מעבר למקובל במדינות המפותחות. בזכות ההכרה בערך העבודה והתרומה לתיקון העולם, ישקדו מעט יותר על רכישת מקצוע איכותי ומועיל, ובממוצע יגיעו בו לרמה טובה במעט מהמקובל במדינות המפותחות. בזכות קביעות עיתים לתורה בכל השבוע ובמיוחד בשבת, יזכו למעט יותר השראה בפיתוח ויצירתיות. בזכות הצניעות וההסתפקות במועט, כל אחד יחסית למה שיש לו יוכל להשקיע יותר שנים בלימודי המקצוע והמדע המתאימים לו, כך שיותר הנדסאים יהיו מהנדסים, ויותר מהנדסים יהיו חוקרים, ואיכות עבודתם ויצירתם תשתבח. בזכות ערכי המשפחה, יותר משפחות יזכו לחיות באהבה ובשמחה, ויזכו לגדל יותר ילדים לתורה ולמצוות ולכל שאר המעשים הטובים. ובזכות הנכונות היתרה לתרום לעם בצבא ובהתיישבות מצבה הביטחוני של המדינה ישתפר, ואף שיפור זה יקרין כמובן על כל שאר התחומים.

החזון של מדינת ישראל

אומנם בגלל העמדה החרדית המוטעית, השוללת את המצווה להתגייס להגנת העם ולבניין הארץ, והשוללת במידה רבה או מעטה מדע, עבודה, חירות ויצירתיות, חלק גדול מברכה זו אובד.

הציבור הדתי הנאמן לתורה, לעם ולארץ הוא כיום הגרעין האיכותי שמבטא את מכלול ערכי התורה, שהיא תורת חיים, ועל כן אפשר למצוא בו ניצנים של התגשמות הברכה הכתובה בתורה. אומנם הדרך עוד רבה ורצופה מכשולים וניסיונות, אבל הכיוון הכללי נכון, ובסך הכול התוצאה חיובית – וימים יגידו.

אם נזכה להמשיך להתעלות ולהתקדם בדרכה של תורת ארץ ישראל, ונשמש דוגמה להצלחה מוסרית, חברתית וכלכלית – באופן טבעי המוני בית ישראל יתקרבו לדרך התורה והמצוות בשלמות ונזכה להקים חברת מופת, שהתורה והמוסר מכוננים את חייה, ואזי כל הברכות הכתובות בתורה יתקיימו בנו.

בזכות החריצות והיצירתיות בעבודה, התל"ג השנתי שלנו יהיה גבוה משל שאר מדינות המערב, נניח שרק בחמישה אחוזים בממוצע, והצמיחה הדמוגרפית תימשך כפי שהיא בחברה הדתית – ואזי תוך דורות ספורים עם ישראל היושב בארצו ימנה עשרות מיליונים, ויוביל את העולם מבחינה ערכית, מדעית וכלכלית.

יהודי התפוצות ישתוקקו לעלות ולהצטרף להצלחה, ואף האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים יבקשו לברר את שורשיהם ולשוב לעמם ולארצם. ועם גדול עצום ורב יבשר אמונה וצדק לעולם, יסלול דרכים לחינוך מוסרי ופיתוח אינטלקטואלי לטובת האנושות, יחדש שיטות וטכנולוגיות לאריכות ימים ואיכות חיים. כך באופן טבעי נזכה לראות את התגשמות חזון הנביאים: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, ב ג).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

למה הצניעות בצה"ל קריטית

בניגוד לטענות המעליבות נגד חיילים דתיים, שהם מפחדים משהות עם בנות, מגמת התורה רחבה יותר – ונועדה לשמור על המשפחה והחברה •כל עוד מקרי הניאוף והבגידה רווחים יותר בציבור החילוני, אין לחילונים זכות לבוא בטענות לדתיים •לפי עדויות חיילים וחיילות, הדתיים בצבא שומרים על התנהגות עדינה ומכבדת יותר כלפי בנות, הודות לנורמות הצניעות שלהם •אם הצבא לא יתעורר, וגם מנהיגי הציבור הדתי, יש חשש שרבים בציבור הדתי לא ימצאו את מקומם בצה"ל – והקרע יזיק לחברה כולה

סוגיית הצניעות בצבא

סוגיית הצניעות היא אחת הסוגיות המטרידות בצבא. כך היום וכך בעבר. וכפי שנאמר בתורה, בפרשת השבוע: "כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע… כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך" (דברים כג, י-טו).

ככלל, הדרכת התורה למחנה להישמר "מכל דבר רע" היינו מכל העבירות שבתורה, אולם הדגשה מיוחדת יש לזהירות בענייני צניעות, שנאמר: "ולא יראה בך ערוות דבר" (עיין עבודה זרה כ, ב).

טענות החילונים

"כששוחחנו עם מפקד המחלקה, שאל אחד מבני הישיבות: מדוע החיילות מבקשות תמיד עזרה מהדתיים? הן רוצות להכשיל אותנו? הסתכל עליו הקצין בתדהמה ואמר: להכשיל? הן אומרות במפורש שהן לא יכולות לסבול את היחס של החיילים הרגילים, ורק דתיים מכבדים אותן"

פעמים אנו שומעים מפי חילוניים טענות קשות ומעליבות: מדוע הדתיים מפחדים כל כך מבנות? האם אינם יכולים לשהות במחיצתן בלא לחטוא?! האם אינם יכולים לשמוע אותן שרות בלי להרהר בהרהורי עבירה?

לאחרונה נשלחה חיילת מדריכת צניחה להדגים בפני צנחנים את תהליך הצניחה, והחיילים הדתיים טענו שזה לא צנוע. היא לא הבינה מה לא צנוע ונעלבה. אמה, שהיא אישיות תקשורתית שמאלנית בכירה, הפיצה את עלבונה, והתקשורת החילונית החלה לתקוף את החיילים הדתיים. ראוי לציין כי אבא שלה, אהרן חליווה, בהיותו אלוף משנה ומפקד חטיבת הצנחנים, אמר על חיילי ישיבות ההסדר ששירתו תחתיו: "אני שונא, לא סובל, את המסלול הזה. אני לא חושב שהוא ערכי". הוא לא התנצל. לאוזלת ידם של נציגי הציבור הדתי, החרדי והלאומי, בכנסת ובממשלה, כיום הוא כבר אלוף.

אגב, רב צבאי במילואים שעבר קורס צניחה אמר לי שאכן, הדרכת צניחה על ידי מדריכה היא דבר מאוד לא צנוע, והעובדה שהצבא מקצה מדריכה לחיילים דתיים היא חוסר התחשבות מחפיר.

מגמת הצניעות

מגמת הצניעות לשמור על חיי המשפחה והחברה, להגן על הברית שבין איש לאישה ולהגן על החברה מפני ריבוי של מקרי ניאוף, בגידה ותחושות של נבגדות עמוקה, שהם מהצרות הקשות ביותר שיכולות להגיע לאדם. ולא רק כדי למנוע את הצרות הנוראות הללו, אלא גם כדי ליצור אווירה חברתית טהורה יותר, שמאפשרת יחסים נעימים ומנומסים בין הבריות. לשם כך הורתה התורה לסייג את הקשרים שבין המינים ולשמור על לבוש צנוע, לשון נקייה והתנהגות חברתית צנועה, שיש בה כבוד ונימוס ומרחק מסוים בין אדם לאדם.

למעשה, גדרי הצניעות יסודם בתורה ובדברי חכמים, וענפיהם במנהגי קהילות ישראל. לעיתים מנהגים מסוימים משתנים וקמים במקומם מנהגים אחרים, וכאשר חכמים רואים שאין בכך פרצה, הם נעשים מקובלים בישראל. המגמה הכללית היא אחת: להגן על ערכי המשפחה והחברה.

כלומר, החשש אינו מכך שכל הפרה של נורמת צניעות תגרור מיד עבירה, אלא שמירת הנורמות בונה את המסגרת הנאותה לחיי משפחה וחברה תקינים.

ראוי לציין שתחושת הצניעות היא תחושה נרכשת. מי שרגיל לנורמות מסוימות של צניעות – חש בליבו חריקה צורמת כאשר מפרים אותן, ומי שאינו רגיל להן – אינו חש דבר. מגמת ההלכה שישראל ירכשו תכונה זו, ובעת שיפרו את תחושת הצניעות יחושו חריקה ויחזרו להתנהגות הנאותה.

לחילונים אין זכות להטיף

לו הייתה החברה החילונית באזרחות ובצבא מוכיחה שאפשר להגן על המשפחה והחברה גם כשאין מקפידים על כל נורמות הצניעות המקובלות במסורת ישראל, היה צורך לשקול את הדברים. שכן חלק מנורמות הצניעות תלויות במנהג שתלוי בזמן ובמקום, וכאשר המציאות משתנה ומורה שאין צורך לשמור על מנהג מסוים, והמשך קיומו פוגע בערכים אחרים, הוא מתבטל בהדרגה ובהסכמת חכמים. אולם כאשר בפועל המציאות היא שמקרי הבגידה, הניאוף וההטרדות המיניות לסוגיהן רווחים בחברה החילונית לאין ערוך יותר מאשר בחברה הדתית, וממילא ערכי המשפחה נפגעים – על ידי ריבוי של מקרי גירושין וילדים שגדלים כשאחד ההורים אינו נוכח באופן משמעותי בחייהם – אין הציבור החילוני רשאי מבחינה מוסרית לתבוע שינוי בחברה הדתית. להפך, ראוי לציבור החילוני לחזור לשורשיו וללמוד מהתורה וחכמי ישראל, כיצד שומרים על ערכי המשפחה.

אומנם נכון שגם אחר העמדת גדרי הצניעות, לא כל בני הציבור הדתי מצליחים לשמור תמיד על ערכי המשפחה וההתנהגות הנאותה. מנגד, גם בלא גדרי הלכות הצניעות, לא כל בני הציבור החילוני פרוצים. אבל כללי הצניעות הם אלה שמאפשרים לציבור הדתי להימצא באופן כללי במקום הרבה יותר טוב.

סיפור אישי של חייל

בהקשר זה כתב לי אדם על חוויותיו משירותו הצבאי הסדיר: "בפלוגה המבצעית שלנו בחיל השריון, כשליש מהחיילים היו דתיים, רובם בני ישיבות. מדי פעם הייתה מגיעה חיילת או כמה חיילות, לבקש עזרה או ליווי במשימה מסוימת. הן כמעט תמיד ביקשו מחיילים דתיים לבוא איתן.

"כעבור זמן, כששוחחנו עם מפקד המחלקה, שאל אחד מבני הישיבות מדוע החיילות מבקשות תמיד עזרה מהדתיים. כשהמ"מ התחיל לענות 'הן מעדיפות את הדוסים…', הזדעק אחד החיילים הדתיים ואמר: 'מה זה? הן רוצות להכשיל אותנו! זה ממש לא בסדר!' הסתכל עליו הקצין בתדהמה ואמר: 'להכשיל? הן אומרות במפורש שהן לא יכולות לסבול את היחס של החיילים הרגילים, והן טוענות תמיד שרק דתיים מכבדים אותן או לפחות מתביישים להיות כאלה גסים לידן'".

כלומר, למרות שיש חיילים דתיים שמתנהגים שלא כראוי, וחיילים חילוניים שמתנהגים כראוי, נורמות הצניעות מעצבות בחורים שמתנהגים באופן יותר מנומס ומכבד.

מדוע האתגר דווקא בצבא

אתגר הצניעות בצבא קשה במיוחד, ולכן התורה מצווה את ישראל לשמור על קדושת המחנה ביתר הקפדה, שנאמר: "והיה מחנך קדוש". כפי הנראה החיילים, שנמצאים בלחץ נפשי של אימונים קשים וסכנות, רוצים להשתחרר מהלחץ, והדרך הקלה לכך היא על ידי קלות ראש, ניבול פה ועיסוק בענייני עריות. בנוסף לכך, הצורך להילחם תוך סיכון נפשות פורץ את המסגרות, פתאום דבר נורא כהרג אנשים נעשה מותר. פתאום החייל מגלה בתוכו כוחות נפשיים ועוצמות שלא הכיר, ואם לא יזהר לגדור את עצמו, כוחות החיים הללו יכולים לנטות לכיוונים שליליים. על כן באה התורה להזהיר את החיילים שיישמרו מכל דבר רע.

לבד מזאת, כאשר אדם נמצא עם משפחתו, הוא גודר את עצמו יותר מענייני עריות ופריצות, וכשהוא פורש לצבא כל הסדרים הרגילים נפרצים, והחשש לפריצת הגדרים גובר. בנוסף לכך, יש חשש שיהיו חיילים שמרוב עיסוקם בענייני הצבא, באימונים, בשמירות ובפעולות למען העם והארץ, יבואו לזלזל במצוות פרטיות, כמו שמירת הפה והמחשבה מהרהורי עבירה. על כן באה התורה לומר לנו כי מחנה ישראל צריך להיות קדוש, ודווקא בזכות קדושתו ננצח במלחמות. גם אחרי המלחמה החיילים צריכים לבנות את משפחתם, ואם יפגעו בצניעותם ובקדושתם יגרמו לעצמם נזק נפשי ולא יוכלו לאהוב בשלמות את בת זוגם, שהצניעות והקדושה הן היסוד לבניית האהבה במשפחה.

לא רק לחיילים הדתיים ולנשות קציני הצבא בעיות הצניעות בצבא מפריעות. יש לא מעט חיילים חילונים שסובלים מהדיבורים הגסים ומקיום היחסים המזדמנים והמתחלפים שבין החיילים והחיילות. לפעמים גם הם שותפים בזה, אבל הם מודים שזו התנהגות לא ראויה.

אחריות המנהיגים

לאור כל זאת, היה ראוי ורצוי לחברה כולה שלא יהיה גיוס חובה לנשים. וגם אם יש נשים שרוצות להתגייס לצבא, לא יקיימו יחידות שדה מעורבות של חיילים וחיילות. ואם הציבור החילוני מתעקש לקיים גיוס חובה לנשים וליצור יחידות קרביות מעורבות, לכל הפחות יש לתבוע מראשי מערכת הביטחון להעניק לבני הציבור הדתי זכות שווה לשרת במלוא הכבוד על פי ערכיהם ואמונתם.

במצב הנוכחי הציבור הדתי אינו מקבל זאת, והאחריות מוטלת על מנהיגי הציבור הדתי והחרדי ורבניהם. גם אם ראשי מערכת הביטחון אינם משתכנעים בצדקת ערכי הצניעות על פי ההלכה, יש לדרוש את קיומם לכל הפחות במסגרות שבהן משרתים חיילים דתיים שחפצים בכך.

הסכנה החברתית

לאחרונה השתתפתי בטקס 'השבעה' של בני שהתגייס במסלול ישיבות ההסדר לשירות בחיל הים. חשוב לציין שהמפקדים והמפקדות החילוניים לא התכוונו לשום דבר רע, להפך, כוונתם טובה והם משתדלים מאוד לכבד את החיילים הדתיים ולהתחשב בהם. גם האירוע ככלל היה מרגש, לראות את קיבוץ הגלויות, ואת צבא ההגנה לישראל מכשיר מחזור אחר מחזור של חיילים להגנת העם והארץ. אבל גם נוכחתי שם לראות עד כמה הצבא מערב בנים ובנות ויוצר תסכול בקרב בני הציבור הדתי-תורני, שההלכה מבחינתם היא ערך מכונן ושהמסגרת המעורבת מאוד לא מתאימה לאורח חייהם.

בספסל מאחוריי ישב אב של אחד מבני הישיבות, ובעת שנכנסו למגרש החיילות והקצינות לחש באוזניי: "הרב מלמד, הפסדנו במערכה, המצב בצבא אבוד". ידעתי שאם כך הוא אומר וכך הלב מרגיש, הרי שעם כל גודלה של המצווה לשרת בצבא, אם המצב לא ישתנה לטובה, לא רק שהציבור החרדי לא יתגייס לשירות משמעותי, אלא שיהיו מבני הציבור החרד"לי שיעברו לציבור החרדי, ויהיו מבני הציבור התורני שיפסיקו לשלוח את בניהם לשירות משמעותי בצבא.

כלומר, לא מדובר רק בפגיעה בכבודם ובאמונתם של בני הציבור התורני, אלא בסכנה חברתית-לאומית, שכן מצב זה עלול לגרום לציבור רחב לעבור מתוך אכזבה וייאוש משיתוף הפעולה המסור והאידיאליסטי עם בני הציבור החילוני, לכיוון הציבור החרדי – ובכלל זה הימנעות משירות צבאי. שלא לדבר על החבלה בתהליך הגיוס של בני הציבור החרדי לצבא.

בלשכת הגיוס לקראת השירות בחיל הים

הראי"ה: חסיד, רב פוסק וחוזה

83 שנה אחרי פטירתו, אפשר להיווכח כי הרב קוק לא התנתק מהמציאות אלא להפך – הזהיר מפני סכנות ומשברים • הראי"ה צפה שריחוק ממקור הקודש יכול לפגוע בציונות, ושהקדמה עלולה לדרדר את האנושות – אלא שהאמין ביכולתנו להציל את המצב, וסלל דרך לתיקון לאור התורה • הראי"ה היה מחמיר גדול כלפי עצמו, ונטה לחומרה גם בהנהגתו הציבורית, אך התנגד לחומרות חסרות בסיס שעשויות להרחיק את הציבור מהתורה • חזונו לגאולת התורה כלל יוזמות ללימוד כללי התורה, כדי לעמוד על השיטתיות והסדר שבה

ריאליות ואמונה

נראה ששלושה הרב קוק היו: האחד – חסיד קדוש ומחמיר, השני – שמרן שנוטה לחומרא ובשעת הצורך מקל כפי הנצרך, השלישי – חדשן שהוגה רעיונות על גאולת התורה ותלמודה. אולם כשמבינים את מלוא אישיותו, מבינים שמדובר באדם גדול מאוד, שהקיף עולמות שלמים שהתאחדו לעולם אחד באישיותו

יש הטוענים כלפי הרב קוק, שהוא היה כביכול אופטימיסט חסר תקנה שאינו נותן דעתו למציאות. אולם האמת הפוכה: מכתביו רואים שהוא היה מפוכח מאוד, והכיר את הסכנות הנשקפות לעם היהודי. הוא גם כתב על הסכנה שנשקפת לאנושות בפיתוח המדע והחברה תוך התרחקות מאמונה, כפי שהתברר מהאסונות שהמיטו על האנושות התנועה הקומוניסטית והתנועה הנאצית. כיוצא בזה, עם תמיכתו בעוסקים ביישוב הארץ וקיבוץ הגלויות, הוא העריך שבלא התחברות אל מקור הקודש – בדרך הטבע לא יהיה בכוחה של הציונות החילונית להתמודד עם הקשיים והמכשולים שיעמדו בדרכה. הוא אכן צדק: בלא מלחמת העולם הראשונה, ועוד יותר מזה בלא מלחמת העולם השנייה והשואה האיומה שהתרחשה בה, התנועה הציונית לא הייתה מגיעה להקמת המדינה. על השואה אכן מרן הרב קוק לא סמך, הוא דיבר על האחריות המוטלת על בני הדור לקדם את העם היהודי אל הקמת המדינה בלא אסון נורא. לכן התריע בפני כל מי שהקשיב, שמוכרחים לחבר את התנועה הלאומית אל הקודש ולפעול במלוא המרץ לקוממיות ישראל. הטענה הייתה הן כלפי הציונות החילונית, והן כלפי הציבור החרדי שעמד מנגד ולא התגייס לעלייה ויישוב הארץ.

אלא שהייתה ברב קוק גם אופטימיות מיוחדת. הוא האמין באמונה שלמה בה' שבחר בעמו והבטיח לגואלו. ולא זו בלבד אלא שהיה לו גם חזון כיצד לקדם את עם ישראל בתהליך גאולתו, כיצד להעמיק בתורה ולהאיר את אורה עד שכל ישראל יחזרו בתשובה. כלומר, מקור האופטימיות שהפיח היה נעוץ בדרך שסלל, שעל ידה ניתן להתקדם, וזאת תוך ידיעה נוקבת שאם לא נזכה לכך – על פי דרך הטבע צפויים לנו חס ושלום ייסורים קשים, ברוחניות ובגשמיות.

בזה הוא היה שונה מרוב חבריו הרבנים, שמצד אחד פחות חששו מהסכנות הרוחניות והלאומיות הנשקפות לעם היהודי, ומצד שני היו פחות אופטימיים ביחס ליכולת לפעול כדי לשנות את המציאות לטובה.

לא מקרה שספריו נקראים 'אורות', שכן הם מבטאים אמונה ודרך של מי שרואה את התמונה השלמה של העולם על כל חלקיו, והאור הוא המאיר בדייקנות את היתרונות והחסרונות שבפועל, ואת הדרך להעצמת היתרונות, להתגברות על החסרונות ולתיקונם.

הקושי בהבנת משנת הרב

כל כך גדולה ורחבה ועמוקה הייתה תורתו של מרן הרב קוק, עד שאפילו גדולי תלמידיו התקשו להבין אותה כמערכת אחת שלמה. כפי שסיפר הרב הנזיר, הרב דוד כהן, במבוא ל'אורות הקודש' (עמ' 18). כשבע שנים לאחר שהכיר את מרן הרב, בהיותו כבן שלושים וחמש, בקיא בתורה, במחשבה, בקבלה ובפילוסופיה כללית, הוא פנה אל הרב בשאלה: "רבנו, קדושה יש כאן אצלו, רוח, השפעה סגולית. האם יש גם תורת הרב? תוכן לימודי מסוים? שיטה? והתשובה: כן, ודאי… מאז גמלה החלטתי, לברר תורת הרב כשיטה אלוקית שלמה, יסודותיה, ויסודי היסודות, ועל פיהם לבחור כתביו ולסדרם במאמרות". והמשיך לספר: "הרב מסר לידי כתבי קדשו, ועודד אותי בדבריו, כי הוא סומך עלי בסידורי".

משנתו ההלכתית – לעצמו ולציבור

גם בתחום התלמוד וההלכה קשה לעמוד על משנתו, עד שלכאורה נראה ששלושה הרב קוק היו: האחד – חסיד קדוש ומחמיר, השני – שמרן שנוטה לחומרא ובשעת הצורך מיקל כפי הנצרך, השלישי – חדשן שהוגה רעיונות על גאולת התורה ותלמודה. אולם כשמבינים את מלוא אישיותו, מבינים שמדובר באדם גדול מאוד, שהקיף עולמות שלמים ושונים, שהתאחדו לעולם אחד באישיותו.

בעולמו הפנימי היה הרב קוק חסיד, פרוש וקדוש, שמתוך שראה את נקודת האמת והאור שבכל דעה ומנהג, נטה להדר ולהחמיר ככל השיטות. ולא היה לו בזה שום קושי, כי היה שמח בכל הידור שיש לו בסיס בהלכה, ובתנאי שהחומרה לא תהיה על חשבון אחרים. כך למשל נהג לטבול כל בוקר; לא הביט בדמות אישה, אף שנהג לקבל שאלות מנשים, ונהג כלפיהן בכבוד ובנימוס; גם בימי החופש, דבר שהיה מקובל אצל הרבנים, היה שוקד על לימודו, עד שהיו רבנים זקנים שהעירו לו שאם ינהג כך לא יוכל להבריא כראוי בחופש; ובעת שיצא מהים, דקדק להפקיר את המגבת המרובעת שהתנגב בה, כדי שלא ייכנס לספק רחוק שמא המגבת צריכה ציצית. זו חומרה ששום רב מגדולי הרבנים שהיו עמו לא התעוררו לחשוב עליה. כיוצא בזה דקדק בפרטי מנהגים: לפני תשעה באב חלץ תחילה את נעל שמאל, מכיוון שזו חליצה של אבל, ולפני יום הכיפורים חלץ תחילה את נעל ימין, שכן זו חליצה של מצווה משמחת של יום הכיפורים. כך בכל הליכותיו היה מהדר ומדקדק.

אולם הוא נאלץ לשמש ברבנות, מפני עוניו ומפני ההכרח הציבורי, ובהנהגתו הרבנית נטה מעט לחומרא ולשמרנות, למרות שרבותיו (הרב דון יחיה מלוצין, רבי ראובן מדינבורג והנצי"ב מוולוז'ין) לא נטו להחמיר. רק כאשר השעה הייתה דחוקה הכריע על פי כללי ההלכה להיתר, כפי שנהגו כל הפוסקים מדורי דורות. אומנם גם בזה הקל רק כמידת ההכרח, ומעבר לכך החמיר. כמדומה ששני טעמים היו לנטייתו לחומרא: האחד, משום חסידותו ודבקותו בקדושת המצווה ביקש לשומרה ככל האפשר, והשני, כדי שלא להגדיל את המרחק שבין החוגים החרדיים הנוטים לחומרא ובין כלל הציבור הדתי והמסורתי, ולשמור בכך על אחדות ישראל החשובה והנחוצה כל כך (למרבה הצער, בניסיון זה לא כל כך הצליח).

היתר המכירה

כך למשל לגבי היתר המכירה: מחד, הרב קוק ביסס את היתר המכירה, ומאידך נטה בכל מה שאפשר לדעת המחמירים, ואף לאחר המכירה אסר על יהודים לעשות את המלאכות הכתובות בתורה, למרות שמעיקר הדין אין הבדל בין המלאכות, שכן שביעית בזמן הזה מדברי חכמים. גם על מה שהקל היה מיצר מאוד. אולם כאשר יצאו לפקפק על ההיתר, כתב שוב ושוב שהוא מבוסס מאוד, ובאמת היה אפשר להתיר בשעת הדחק אפילו בלא מכירה. כנגד המוציאים לעז על ההיתר, היה מוחה בעדינות ובאהבה כמנהג חסידותו, תוך שהוא מגן בתוקף על החקלאים, כדי שלא ייפגעו במעמדם או במצווה הגדולה שהם מקיימים, מצוות יישוב הארץ (עיין אגרות הראיה קצב, רמא, רנג, שי, שיב).

לא אמנע מלהביע כאן את עמדתי, שלאחר שסוגיית השמיטה התלבנה להלכה ולמעשה במשך יותר ממאה שנה, ניתן להסיק שראוי להישען יותר על היתר המכירה, הן מפני שהיתר המכירה מבוסס מאוד להלכה, והן מפני שהנטייה לחומרא וההשתדלות לארגן אוצר בית דין לא מנעה את המחלוקת עם הציבור החרדי, ולא קירבה את חקלאי ישראל לשמירת השביעית, שעיקרה שביתה. יחד עם זאת יש להתקדם בהדרגה לקראת קיום השביעית, על ידי עידוד החקלאים שמסוגלים לשבות לגמרי (כפי שנוהג משרד החקלאות).

התנגד להחמרות רחוקות על הציבור

אומנם כאשר היה מדובר במנהגים שאין להם יסודות איתנים, הקפיד הרב קוק שלא להכביד בחומרות, וגם על כך נאלץ להתווכח עם רבנים, שמתוך חשש של חילון ורפורמה נטו להחמיר יתר על המידה. כפי שכתב בנוגע לשמן שומשמין (אורח משפט קח-קיד), ואף ביאר שהמוסיף גזירה לגזירה עובר באיסור (רש"י ביצה ב, ב "ומי").

בתוך דבריו שם, כנגד טענת המחמירים שאם לא נחמיר תיפרץ הגדר, מופיעה עמדתו לדורות שהחשש הפוך – אם נחמיר במה שלא נצרך, הגדר תיפרץ יותר: "שאני יודע ברור תכונת בני דורנו, שדווקא על ידי מה שיראו שכל מה שיש להתיר על פי עומק הדין מתירין אנחנו, ישכילו לדעת שמה שאין אנו מתירין הוא מפני אמיתת דין תורה, ויימצאו רבים הדבקים בתורה, שישמעו לקול המורים בעז"ה. מה שאין כן כשיתגלה הדבר, שישנם דברים כאלה, שמצד שורת ההלכה ראויים הם להיתר ורבנים לא חשו על טרחם וצערם של ישראל, והניחו את הדברים באיסורם, יוצא מזה ח"ו חילול השם גדול מאוד, עד שמתרבים המתפרצים לומר על כמה גופי תורה, שאם הרבנים רוצים – היו יכולים להתיר, ועל ידי זה יוצא משפט מעוקל" (שם, עמ' קכו).

מלמד כללי התורה

פרט לעיסוקיו וטרדותיו בעבודת הרבנות, היה מרן הרב קוק בעיקר בעל חזון גדול, שהבין לעומק את המשבר הרוחני שעם ישראל נמצא בו והגה רעיונות לגאולת התורה ותלמודה, במקביל לגאולת עם ישראל בחזרתו לארצו. הוא דיבר על הצורך ללמוד את כללי התורה ההלכתיים והמחשבתיים, כדי שתוכל התורה להופיע באורה הגדול השלם, כמערכת אחת הגיונית, שממשיכה ברכה מרום שמיים על נשמתם של ישראל, ועד תחתיות הארץ – בבניין האומה בכל סדרי החברה והכלכלה, ובחיי כל משפחה ואדם.

לשם כך הגה את רעיון 'הלכה ברורה' ו'בירור הלכה', כדי לחבר את לימוד התלמוד ומפרשיו עם לימוד ספרי ההלכה כרמב"ם ושולחן ערוך ומפרשיהם. על ידי כך יימשך קו ישר והגיוני מיסוד הסברות בתלמוד עד פרטי ההלכות. לשם כך הגה גם את רעיון האנציקלופדיה התלמודית, כדי להעמיד את כל הסוגיות כמערכת אחת, שמתוך הכללים הגדולים מסתעפים כללי המשנה. ועוד הגה רעיונות על כתיבת מבואות כלליים לכל המסכתות והספרים החשובים (רעיונות אלו מבוארים ב'אורות התורה' ובעוד איגרות רבות).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

אסור לוותר על חוק הלאום

המתנגדים לחוק הלאום הם אלה שחוששים מהדגשת האופי היהודי של המדינה, ומטשטשים את ייחודו של העם היהודי • אותה עמדה היא גם האחראית לאוזלת-היד מול פשעי החקלאות ומול הבנייה הבלתי-חוקית, מפני שהיא מתעלמת מההקשר הלאומי הרחב שלהם • במצב נורמלי ראוי להתחשב באנשי השמאל, אך לא במצב שבו אטימותם למציאות יוצרת סכנה ממשית למדינה • חלק מהדרוזים הושפעו מהשמאל הישראלי, אך הדרוזים הנאמנים באמת למסורתם – ממשיכים לגלות נאמנות לישראל, כמו כל המיעוטים הדרוזיים בשאר המדינות, ויש לקוות שגישתם תנצח

שורשי הוויכוח על חוק הלאום

הדרוזים המסורתיים לא השתתפו בהפגנות נגד חוק הלאום, להפך: הם חפצים בחיזוקה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, שבה העדה הדרוזית זוכה לכבוד ולתנאים הטובים ביותר בעולם. דווקא בהיותם נאמנים למסורתם, הם נטלו חלק בביצורה של מדינת ישראל, ועל כך אנו מעריכים אותם מאוד

הוויכוח על חוק הלאום משרטט את הקו בין אלו שהשתתפו בבניין המדינה מתוך הכרה בייעוד המיוחד של עם ישראל לבשר אמונה ומוסר לעולם, לאלו החפצים שישראל תהיה מדינה מתוקנת כמקובל במערב ובנוסף תשמש מקלט ליהודים מפני האנטישמיות.

הרוצים להגשים את החזון חפצים לתת למדינה צביון מיוחד, שיקבל השראה מהתורה, מהנבואה ומהתורה שבעל-פה, ויחד עם כל המיטב שניתן ללמוד מאומות העולם, תכונן מדינת מופת – מפותחת מבחינה מוסרית, חברתית, מדעית וכלכלית, עם חזון של תיקון עולם. השואפים לכך מבקשים להדגיש את ייחודה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

לעומתם, החפצים במדינה "דמוקרטית" חוששים מהדגשת האופי היהודי של המדינה. הם נוטים לכפור בסגולה המיוחדת של העם היהודי, ומתאמצים לטשטש את הייחוד ההיסטורי של עמנו. כך עושים רוב החוקרים באקדמיה, שמתאמצים להסביר את כל התופעות הייחודיות שבהיסטוריה של עם ישראל על-ידי סיבות צדדיות טכניות. המניע המוסרי לעמדתם הוא שהם חוששים שרעיון סגולת ישראל יוביל לשנאת זרים, כשם שרעיונות לאומניים גרמו לתופעות שליליות בעמים שונים.

התעלמות מההקשר הלאומי – מסוכנת

נוסף על חטא ההתכחשות לחזון, זה לא יצליח. גם אם יהודים רבים יברחו מעצמם ויתכחשו לזהותם הלאומית, העם הערבי שסביבנו מכיר אותה בכל תוקפה, ולכן הוא נלחם בנו. המלחמה מתרחשת בפָנים שונות גם בתוך מדינת ישראל, וכשלא מבינים זאת – מפסידים!

אם מפרשים את הפשעים של ערבים נגד חקלאים יהודים כפשעים אישיים – לא מוצאים את הדרך להילחם בהם, מפני שמה שמועיל נגד פושע פרטי לא מועיל נגד מי שיש לו אידיאולוגיה לאומית (ויעידו על כך מתנדבי ארגון 'השומר החדש'). כשמתייחסים לבנייה הערבית הבלתי-חוקית בכל רחבי הארץ כפשע אישי, לא מצליחים לאכוף את החוק, מפני שהדבר כרוך באלימות איומה. אבל כשמבינים שכל הפשעים הללו מתבצעים במסגרת מאבק לאומי, ניתן לנצח בקלות את הפושעים.

אם מפרשים את ההגירה הערבית לתוך מדינת ישראל כ"איחוד משפחות", שנובע מרגשי אהבה, התוצאה היא שבית המשפט העליון לא מאפשר לממשלת ישראל למנוע מתן אזרחות לאזרח ישראלי ערבי שמתחתן עם מי שאינו אזרח ישראלי. כך "עלו" לארץ קרוב למאה וחמישים אלף ערבים, שהם וילדיהם מונים כיום כ-400 אלף נפש. אבל אם מבינים שעל הארץ נטושה מלחמה לאומית, אזי מאפשרים לכל הזוגות לממש את אהבתם במקומם – ולא במדינת ישראל.

ההתחשבות בשמאל תוביל לאסון

במצב רגיל, אם חוק מסוים מכאיב מאוד לאנשי השמאל, ראוי להתחשב בהם. אולם כשהשמאל הישראלי אטום למציאות עד שאינו מסוגל להכיר במצב המלחמה – ההתחשבות בו מפקירה את עתידה של מדינת ישראל לאסון לאומי חברתי שעלול להגיע לכדי מלחמת אזרחים, לאחר שההגירה הערבית תגאה, ועימה הפשיעה הלאומנית שלהם. אילו בית המשפט העליון היה מרסן את עצמו, הצורך היה פחות דחוף; אבל לאחר שהפר את הכללים, ועשק את העם היהודי מנכסיו הלאומיים ומיכולתו להתגונן, אין עוד ברירה.

במצב מוסרי נורמלי, אנשים שמסיבות לאומיות אינם יכולים להתגייס לצבא של המדינה, ואינם יכולים לשיר את המנונה, אינם זכאים לקבל זכויות רגילות של אזרח. ואילו במדינת ישראל, במקום להאשימם בחוסר נאמנות מעניקים להם זכויות אזרחיות מלאות, ואישים מהם אף מתמנים לשופטים, לשוטרים ולפקידים בכירים. לא זו בלבד, אלא שאישים מהשמאל אף טוענים שהמדינה צריכה לשנות את דגלה, סמלה, המנונה ושפתה כדי שיתאימו להם. אין הם מבינים שבלא זהותה היהודית, אין למדינת ישראל זכות קיום, וממילא גם לא יכולת קיום.

חוק היסוד הבא: נאמנות

חוק הלאום בצורתו הנוכחית הוא רק השלב הראשון בקביעת זהותה הלאומית של מדינת ישראל. השלב השני וההכרחי הוא שינוי עמוק במערכת המשפט.

השלב השלישי: קביעה בחוק יסוד שכל אדם שגר בתחומי מדינת ישראל ואינו נאמן לה, ומסרב מטעמים לאומיים להתגייס לצבא או לשירות לאומי לטובת מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, אינו זכאי לכל הזכויות האזרחיות. אין עמדה מוסרית מזו, וכל הדיבורים על שוויון זכויות שאינו מותנה בחובות – מובילים לעוולות מוסריות שמשחיתות את החברה.

הדרוזים הנאמנים למסורתם – נאמנים לישראל

במצב הנוכחי, שבו השיח הציבורי בתקשורת החילונית-שמאלית עוסק אך ורק בזכויות אדם, ומפגין הסתייגות צינית מהלאומיות היהודית – רבים מהדרוזים הפנימו את ערכי השמאל. תוך התעלמות מהמלחמה שנטושה על ארץ ישראל בין היהודים לערבים, הם בחרו בצד הרע, בעמדה שמחלישה את היהודים ומחזקת את הערבים.

לעומתם, הדרוזים הנאמנים למסורתם העתיקה אינם מתערבים בחוק הלאום, מפני שעמדתם הבסיסית היא נאמנות למדינה שבה הם חיים. כך היו נאמנים לטורקים ולצערנו אף השתתפו בשחיטת היהודים על פי צו השלטון, וכך הדרוזים בסוריה ובלבנון נאמנים לשלטון המרכזי גם כשהוא מפלה אותם לרעה באופן מחפיר. הדרוזים המסורתיים לא השתתפו בהפגנות נגד חוק הלאום, להפך: הם חפצים בחיזוקה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, שבה העדה הדרוזית זוכה לכבוד ולתנאים הטובים ביותר בעולם. דווקא בהיותם נאמנים למסורתם, הם נטלו חלק בביצורה של מדינת ישראל, ועל כך אנו מעריכים אותם מאוד.

אגב, אישי השמאל הפצירו בנו להקשיב לדבריו "הנרגשים" של הכתב ריאד עלי, כדי שנבין עד כמה נפגעו הדרוזים מחוק הלאום. בעיוורונם, הם לא שמו לב איך דבריו פוגעים בעם היהודי: "הבן שלי שוטר במשטרת ישראל, ברגע זה ממש הוא מגן בגופו על הביטחון של יהודים הזויים מפני מוסלמים פנאטים בהר הבית". מהיכן נבעה אצלו הרשעות, לקרוא ליהודים שעולים להר הבית "הזויים"? איך השווה פורעים ורוצחים ערבים ליהודים שחפצים להתפלל במקום המקודש לעם היהודי אלפי שנים? כיצד היו האיטלקים מתייחסים לאבא של שוטר שוויצרי, שהיה אומר שהבן שלו מגן על קתולים הזויים שמגיעים לוותיקן? עוד באותו היום הוא היה מפוטר.

במצב הנוכחי, עמדתם של רבים מהדרוזים מציבה אותנו בדילמה: כל זמן שהם שומרים על נאמנות לעם ישראל כריבון – הם שותפים שלנו, אבל אלה שמתקוממים נגד העיקרון המכונן של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, עוברים מגדר מיעוט שותף למיעוט עוין, שעלינו למצוא את הדרך להתמודד עימו. יש לקוות שהרוב אינו שותף להתקוממות הזו, ולטיפשות של חלק מהמנהיגים הדרוזים, שסבורים שההבטחות להטבת מצבם מצד אישי השמאל יוכלו להתממש, בעוד שבפועל העם היהודי נוטה ימינה. גם אם חס ושלום השמאל יהיה בשלטון, את ההטבות הגדולות יקבלו הערבים המוסלמים, שונאי הדרוזים, על חשבונם של הדרוזים. דווקא מתוך היכרותם העמוקה עם הערבים, היה עליהם להבין מיד עד כמה חוק הלאום הכרחי ואף מגן עליהם ומועיל להם. יש לשבח את השר איוב קרא ואת המנהיגים שבאומץ לב ממשיכים להביע עמדות דרוזיות מסורתיות של תמיכה ונאמנות למפעל היהודי הציוני ששמו מדינת ישראל.

נקווה שראש הממשלה מר נתניהו, בפיקחותו הפוליטית, יחד עם השר איוב קרא, ידעו למנף את מחאת הדרוזים לקידום חוק שיחזק את מעמדם של בני המיעוטים הנאמנים למדינה ותורמים לביטחונה, ויעניק להם תגמול ראוי.

בישולי גויים: הבדלה אינה הפרדה

בשולי הדברים: בימים אלו אני עוסק בכתיבת הלכות פת ובישולי גויים במסגרת 'פניני הלכה', ובהקשר לחוק הלאום, וכן כהכנה ליום פטירת מרן הרב קוק בג' אלול, חשבתי לשתף את הקוראים בפתיחה שכתבתי להלכה הראשונה:

"כסייג בפני התבוללות, היינו קשרים שיובילו לחתונה בין יהודים וגויים, גזרו חכמים שלא יאכל ישראל פת שגוי אפאה, ולא יאכל תבשיל שגוי בישל. אומנם מצווה לאהוב כל אדם בלא הבדלי גזע ודת, וכפי שנהג אברהם אבינו שפתח את אוהלו לכל עוברי הדרכים. וכפי שכתב מרן הרב קוק, שאהבת הבריות 'צריכה להתפשט על כל האדם כולו, למרות כל שינויי דעות, דתות ואמונות, ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים'. 'אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה – אהבת כל אדם בייחוד ואהבת כל העמים כולם…' והשנאה צריכה להיות מופנית רק כלפי הרשעה שמאגדת את העמים וסוחפת את הרשעים למעשי רשע ושחיתות (מידות הראיה, אהבה, סעיפים ה, י).

אולם למרות האהבה הכללית, לעם ישראל יש ייעוד מיוחד – לתקן עולם במלכות שדי, ליצור ממלכת כהנים וגוי קדוש, שעל-ידו יתגלה דבר ה' בעולם, כיצד לכונן את החיים על יסודות האמונה והמוסר, האמת והחסד. כי קל מאוד להיסחף בעולם הזה אחר דתות ודעות שונות, וכדי ליצור חברה שמתמודדת עם כל הקשיים והניסיונות, ומצליחה לדבוק בתורה ובמצוות ולהביא על-ידם ברכה לעולם, מוכרחים לשמור על הייחוד הלאומי הישראלי, להציב גדר בפני חתונות של יהודים עם גויים שלא התגיירו כהלכה. וכיוון שהאוכל מקרב את הלבבות, גזרו סייגים על אכילת פת ובישולי גויים. על כיוצא בזה היה מורנו ורבנו הרצי"ה חוזר ומדגיש: 'הבדלה אינה הפרדה' (כדי להדגיש ולדייק את הרעיון, היה אומרו גם בלטינית-צרפתית: 'דיפרנסיסיון אינו ספרסיון'). והיה אומר שכאשר יתפרסם משפט זה, תבוא גאולה לעולם. כי הבנה זו מאפשרת לגלות את הייחוד של כל אדם ועם באופן מוסרי, בלא לפגוע ביחסים הטובים שבין הבריות והעמים".

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מול הלהט"בים – חינוך ואהבה

מאז העקדה מתמודד עם ישראל עם ניסיונות בקיום הצו האלוקי, וממלא את דבר ה' גם בצער ובכאב – מתוך אמונה שזהו הצעד המוסרי • הן מנתונים בני זמננו והן מעדויות חז"ל עולה שבתרבות שבה המסגרת המשפחתית חזקה – נטייה חד-מינית רווחת פחות • המשמעות היא שחינוך לערכי המשפחה יכול להפחית את התשוקה החד-מינית • בעלי הנטיות עצמם – חובה להבין לצערם ולכאבם, ואסור להרחיקם מהקהילה • גם למי שנכשל וחוטא, כל עוד אינו מתריס נגד התורה, יש חלק במסגרת הדתית ואף חלק לעולם הבא

שאלה מלהט"בים דתיים

שאלה: אני אדם דתי, גדלתי במוסדות דתיים והתחנכתי בישיבות, אבל מה לעשות – הקב"ה ברא אותי עם נטייה לבני מיני. ניסיתי להיאבק בזה. לילות ארוכים בכיתי והתייסרתי, אבל לבסוף השלמתי עם נטייתי. אני חי עם בן זוג, גם הוא מרקע דתי. מה עמדת ההלכה: האם עליי להתנכר לטבעי? האם עלינו להסתיר את הקשר שלנו? מדוע לא ימצאו דרך להתיר לנו להתחתן ולהסדיר את מעמדנו הזוגי כמו כל איש ואישה? הייתכן שהתורה תצווה לאדם להתנכר לטבעו?

המקור האלוקי של התורה

אף שלהלכה עליהם להתגבר על יצרם, אל לו למי שאינו נצרך להתמודד עם יצר זה לשפוט את מי שנכשל, כי מי יודע אם הוא עצמו היה מצליח לעמוד בניסיון. רק בוחן הלבבות יודע את יצרו של כל אדם, ויכול לדון אותו באמת וברחמים

תשובה: ייחודה של התורה לעומת שאר החוכמות הוא שמקורה אלוקי. ה' נתנה לעמו ישראל באופן ישיר וגלוי במעמד הר סיני. לכן גם כשאיננו מבינים טעמה של מצווה מסוימת, אנו מבינים שגבהו מחשבותיו של הבורא נותן התורה ממחשבותינו, ועל כן אנו מקבלים אותה גם כאשר קשה לקיימה. המקרה הקיצוני ביותר של צו אלוקי שקשה לקבלו ולהבינו הוא הציווי שקיבל אברהם אבינו להעלות את בנו יחידו יצחק לעולה. מכיוון שהיה אברהם אבינו מאמין גדול, למרות צערו הנורא – קיים את ציווי הבורא.

אמונה זו אינה מתכחשת לתכלית המוסרית. להפך, זה עיקר שאיפתה של האמונה, לתקן את העולם בצדק ובמשפט בחסד ורחמים, כדי להיטיב לכל הברואים, כפי שנאמר: "ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלוקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה" (דברים ו, כד). לכן אברהם אבינו ציית לצו האלוקי ועקד את בנו אהובו על גבי המזבח, כי ידע שה' אלוקיו, בוראו ומקור חייו ואושרו, רוצה בטובתם, ולמרות שלא הבין כיצד ואיך – גם ציווי זה נועד לטובתם ותיקונם.

קבלת המצווה משפיעה על הנטייה

לכן גם כאשר קשה מאוד, עלינו לקבל את מצוות התורה, ובכלל זה את המצווה הגדולה לכל איש ואישה להתחתן כדת משה וישראל, לקיים זוגיות באהבה ושמחה ולפרות ולרבות. וכן עלינו לקבל את האיסור החמור של משכב זכור.

החינוך לכך מועיל מאוד, שכן מתברר שהתשוקה לבני אותו המין יכולה להתפתח אצל אנשים רבים ברמות שונות, וככל שמחנכים יותר לקבלת עול תורה ומצוות – ולהזדהות עם הערכים והרעיונות הטמונים בהן – כך אנשים רבים יותר מצליחים להתגבר על התשוקה לבני מינם, מצליחים להטות את כל תשוקתם בשמחה ואהבה לאישה המתאימה להם, ובונים את משפחתם בקדושה כדת משה וישראל.

החינוך הוא הסיבה להבדלים המשמעותיים באחוז הגברים החשים תשוקה לבני מינם בחוגים השונים. אף שאין בידינו מספרים מדויקים, ברור לכל משקיף הגון שההבדלים בין הציבור הדתי והחילוני עצומים. אם בקרב הציבור הדתי מדובר על אחוזים בודדים, בקרב הציבור החילוני-מסורתי האחוזים גבוהים יותר, ובקרב הציבור החילוני-ליברלי האחוזים גבוהים בהרבה, ייתכן שמעל לעשרה אחוזים.

כלומר, הופעת הנטייה החד-מינית מושפעת מגורמים שונים, כגון תורשה גנטית, השפעה סביבתית והשפעה חינוכית תרבותית. ככל שהנטייה הגנטית והסביבתית לכך חלשה יותר, כך השפעת החינוך והתרבות חזקה יותר.

ההשפעה התרבותית – מוכחת

לתרבות, כלומר, לחינוך ולסביבה, משקל עצום. עובדה שהיו תרבויות בעבר, כדוגמת מצרים ויוון העתיקות, שתופעה זו הייתה רווחת אצלם מאוד. לעומת זאת בישראל, כאשר התנאים הסביבתיים עודדו יחסי אישות תקינים בין איש לאישה ושללו יחסים בין גברים, נטייה זו כמעט לא באה לידי ביטוי. עד כדי כך שאף שקבעו חכמים סייגים רבים מפני איסורי עריות, לא אסרו חכמים לשני רווקים לישון יחד בלא בגדים תחת שמיכה אחת, כי לא נחשדו שיגיעו לידי איסור (קידושין פב, א). מכיוון שאין שום סיכוי שתופעה זו התקיימה בלא שחכמים ידעו עליה, מוכרחים להסיק שבתקופת חז"ל התופעה של תשוקת גברים לגברים לא הייתה רווחת.

אומנם בדורות האחרונים, נטה רבי יוסף קארו (שו"ע אבן העזר כד, א) להחמיר שלא יתייחדו שני גברים יחד, כי רבו הפריצים, ודבריו מתאימים למצב הרווח בארצות האסלאם שבהן תופעה זו הייתה קיימת באחוזים נמוכים. אולם באותם הימים באשכנז כתבו הרבנים שלא מצינו שנחשדו ישראל על כך, ואין צריך להחמיר באיסור ייחוד בין גברים (ב"ח). ולא זו בלבד, אלא שיש אומרים שאסור להחמיר בזה, מפני יוהרא (יש"ש).

מכיוון שקשה להניח שטבעם הבסיסי של האנשים השתנה, מוכרחים להסיק שגם מי שנולד עם נטייה לכך, במסגרת חברתית מהסוג שהיה רווח בישראל במשך דורות רבים – נטיות אלו כמעט שלא באו לידי ביטוי.

גם בימינו יש לסביבה השפעה. קראתי שנמצא במחקר שמתוך קרובי משפחה של חולי איידס, אחוז הגברים שמעידים על עצמם שהם נמשכים לגברים היה נמוך מאשר בכלל האוכלוסייה. לכאורה המצב היה צריך להיות הפוך, שכן לפי התיאוריה שיש לנטייה החד-מינית שורשים גנטיים, אחוז בעלי נטייה זו מקרב בני משפחתם היה אמור להיות גבוה יותר. אלא שהפחד מפני המחלה, שבאותם ימים הייתה חשוכת מרפא, גרם לחלק מהאנשים לשנות את יחסם לנטייה שהייתה כמוסה בהם (טים הרפורד, 'יש היגיון בחיים', עמ' 20).

כמדומה שגם הרצון של בעלי נטייה חד-מינית להוליד ילדים חזק בקרב היהודים יותר מאשר בשאר עמי המערב, מפני שהתרבות היהודית מעודדת מאוד נישואין וילדים, ומתוך הקשר למסורת היהודית ולתרבות הרווחת סביבם, הם מבקשים להקים משפחה ולהוליד ילדים בדרכם.

לחנך למצווה ולאור שבה

לפיכך, דווקא בימינו, כשהתרבות החילונית הסובבת אותנו מתירה ומעודדת נטייה חד-מינית, על ההורים, המחנכים והרבנים להתחזק בהעמקת החינוך למסגרת הנישואין כהלכה, ולבאר בהרחבה את כל הטוב והאור שבאהבה שבין איש לאישה, ואת הערך העצום של הקמת משפחה וגידול ילדים וחינוכם. כאשר מגיעים בסדר הלימוד לאיסורי העריות שבתורה ובכלל זה איסור משכב זכור, יש לבארם בבהירות תוך שמירה על הצניעות הראויה.

היחס החיובי לסובלים מכך

עם לימוד מצוות העשה והלא תעשה הקשורות למשפחה, צריך להיזהר שלא להעליב ולפגוע במי שסובל מתשוקה לבני מינו. לעיתים צערם של הסובלים מכך גדול מנשוא, עד שישנם צעירים שבוחרים לשים קץ לחייהם מרוב כאב. על כן צריך להדריך גברים ונשים שחשים נטייה שכזו, שישוחחו על כך עם הוריהם ועם רב או מדריך, כדי לפרוק מעט מהסבל שמלווה אותם, וכדי למצוא את הדרך המיטבית להתמודד עמו.

גם מצד האמת, חשוב להדגיש שאין להחמיר ביחס לחוטאים במשכב זכר יותר מאשר ביחס לחוטאים בשאר עבירות חמורות, כגון מחללי שבת. וכשם שמעלים לתורה מחללי שבת כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס, כך יש להעלות לתורה את העוברים על חטא זה, כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס. קל וחומר כאשר מדובר באנשים שמשתדלים לשמור תורה ומצוות, שמסתבר שנזהרים שלא לעבור על החטא החמור של משכב זכר.

יתר על כן, רבים מהנכשלים בחטא זה אינם חוטאים בו מטעמי נוחות כדרך מחללי שבת, אלא מתוך צער על כך שיצרם אונסם לזה. ואף שלהלכה עליהם להתגבר על יצרם, אל לו למי שאינו נצרך להתמודד עם יצר זה לשפוט את מי שנכשל, כי מי יודע אם הוא עצמו היה מצליח לעמוד בניסיון. רק ה' אלוקי השמיים והארץ, בורא הנשמות, יודע המחשבות ובוחן הלבבות, יודע את יצרו של כל אדם, ויכול לדון אותו באמת וברחמים לפי גודל ניסיונותיו ומכאוביו.

אין להרחיק מהקהילה הדתית

ראוי להדגיש שגם מי שאינו מצליח להתגבר על יצרו וחוטא במשכב זכור – חייב בכל שאר מצוות התורה, ועליו להתחזק ככל יכולתו במה שהוא יכול. ואף ביחס לחטא זה, על כל יום ויום וכל פעם ופעם שהוא מצליח להתגבר על יצרו ונמנע מהחטא – יש לו שכר גדול.

עלינו לקבל את מצוות התורה שקבעה שמשכב זכור אסור באיסור חמור, וכאשר יש בידינו אפשרות, חובה להשתדל להניא ממנו את החוטאים בו. עם זאת, עלינו לאהוב גם את מי שאינו מצליח להתגבר על יצרו, ולדעת שיש ערך גדול לכל מצווה ומצווה שהוא מקיים. וכל עוד הוא אינו מחצין את נטייתו ואינו מתריס בחטאו, עלינו לקרבו לקהילה הדתית, כדי שיוכל להתחזק בתורה ובמצוות בכל מה שאפשר לו.

כבר ידוע שערכו של הרע מוגבל ואילו ערכו של הטוב הוא בלא סוף. כיוצא בזה חומרתן של העבירות מוגבלת, ואילו ערכן של המצוות אין סופי. על כן גם מי שנכשל בעבירות – זוכה לחיי העולם הבא בזכות מצוותיו ומעשיו הטובים.

הכבוד למסגרת ההלכה

מכיוון שההשפעה הסביבתית והתרבותית חזקה, גם מי שחש שאינו יכול להתגבר על יצרו, צריך להתאמץ ככל יכולתו לכבד את המסגרת ההלכתית. גם אם יש לו בן זוג קבוע, יגדיר אותו כחבר קרוב ושותף לדירה, ובאופן זה החברה הדתית תוכל להכיל אותו בלא צורך להתעמת מולו.

היחס למפגינים בתשעה באב

שאלה: כיצד ראוי להתייחס להפגנה הגדולה שנערכה בצום תשעה באב נגד חוק הפונדקאות?

תשובה: זו הייתה התרסה חמורה כנגד כל הקדוש לישראל. החל מהפגיעה באבל הדתי הלאומי, וכלה בפגיעה במצוות התורה ובביזוי הדעות השונות באופן מחפיר. נכון שבעבר היחס הציבורי לבעלי נטייה כזו היה משפיל ואלים, אולם כיום הציבור כבר מוקיע את האלימות כלפיהם, ואילו הם עצמם הפכו להיות אלימים באופן מילולי כלפי בעלי דעות אחרות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

המאמין בארץ – יתמודד עם אתגריה

מחטא המרגלים ועד היום: הוויכוחים הריאליים תלויים באמונה ובהשקפת העולם • מי שאינו אוהב את הארץ ואינו מאמין בערכה – ממילא יעריך שהשמירה עליה בלתי אפשרית, ואילו המאמין במצוות יישוב הארץ – ימצא את הפתרונות המעשיים כדי לשמור על אחיזתנו בה • אפילו הוויכוחים העובדתיים סביב המצב הדמוגרפי, שלא לדבר על המחלוקות המוסריות, כולם תלויים בשאלת האהבה והאמונה בארץ • אין הכוונה להעלמת עין מהמציאות, אלא שמתוך האמונה נמצא את הדרכים הריאליות להתמודד עם המצב • כך תבוא הגאולה דרך המציאות, קמעא קמעא

חטא המרגלים – שורש החורבן

מי שאינו מעריך לימודים גבוהים, לא יוכל למצוא בקרבו את הכוחות לשקוד עד סיומם. מי שלא מעריך את השירות הקרבי, לא ימצא בקרבו תעצומות נפש לעמוד באימונים המפרכים. כל אלה ימצאו לעצמם אלף סיבות ריאליות, אבל הסיבה האמיתית היא שהם לא רוצים

כידוע חטא המרגלים הוא שורש חורבן הארץ ובית המקדש. בתשעה באב בחרו בני דור המדבר להאמין למרגלים, שטענו שלא יהיה בכוחם של ישראל לכבוש את הארץ: "ותישא כל העדה וייתנו את קולם ויבכו בלילה ההוא. וילונו על משה ועל אהרן כל בני ישראל, ויאמרו אליהם כל העדה: לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו. ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת, לנפול בחרב, נשינו וטפינו יהיו לבז. הלא טוב לנו שוב מצרימה. ויאמרו איש אל אחיו: ניתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד, א ד). בעקבות חטאם הנורא, נגזר על כל הגברים בני גיל הצבא שימותו במדבר ולא יזכו לראות את הארץ הטובה. רק לאחר שפגריהם ייפלו במדבר, יוכלו בניהם להיכנס לארץ, עם יהושע בן נון וכלב בן יפונה שלא השתתפו בחטא.

באותה שעה אמר הקב"ה: "אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכם בכייה לדורות" (סנהדרין קד, ב), ונגזר על בית המקדש שייחרב ועל ישראל שיגלו מארצם (תענית כו, ב; תנחומא שלח).

במה חטאו המרגלים

לכאורה קשה, במה חטאו המרגלים? הרי הם נשלחו לתור את הארץ, לראות את העם היושב בה אם חזק הוא או רפה, והנה נוכחו לדעת לפי מיטב שיפוטם, שהעם הכנעני שיושב בארץ הוא עם עז, עריו בצורות גדולות מאוד, ואם ישראל ינסו לכבוש את הארץ – הגברים ייפלו בחרב והנשים והטף יימכרו לעבדים. כך המרגלים חשבו, אז מה רוצים מהם? שיראו כיצד עם ישראל צועד אל אובדנו ויחרישו? הלא הייתה מוטלת עליהם חובה מוסרית להתריע מפני הסכנה. אומנם התברר שהם טעו בשיקול הדעת, אבל האם על טעות בשיקול הדעת צריך להיענש בכזו חומרה – שכולם ימותו במדבר, שכניסתו של עם ישראל לארץ תידחה בארבעים שנה ושאם לא יתקנו את החטא ביום זה ייחרבו שני בתי המקדש?

כשאין אמונה, התירוצים רבים

לא על הטעות בשיקול הדעת נענשו המרגלים, אלא על כך שלא הבינו את ערכה של הארץ ולא אהבו אותה, שנאמר: "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו" (תהלים קו, כד). מי שלא אוהב את הארץ, סולד ונרתע מהצורך להיאבק עליה, וממילא נוטה להשתכנע בקלות שאין אפשרות לכבוש אותה וליישבה. לחיזוק עמדתו ימצא סיבות רבות. אולם המניע העיקרי לעמדתו הוא שארץ ישראל לא חשובה לו, ולכן אינו מוכן להתמסר למען יישובה. אילו היו מאמינים בה' שברוב אהבתו לישראל נתן להם את הארץ, היו אוהבים את הארץ וחפצים לרשתה, ומתוך כך היו מעמיקים במחשבתם ומוצאים את הדרך כיצד להגשים את מצוות יישוב הארץ. אבל מכיוון שמאסו בארץ, היו מרוצים משהתברר שקשה לכבוש אותה וליישבה.

כך הוא המצב בכל תחומי החיים. מי שאינו מעריך לימודים גבוהים, לא יוכל למצוא בקרבו את הכוחות לשקוד עד סיומם. מי שלא מעריך את השירות הקרבי, לא ימצא בקרבו תעצומות נפש לעמוד באימונים המפרכים המכשירים אותו להיות לוחם. מי שלא מעריך את חיי המשפחה, לא ימצא בקרבו כוחות לכרות ברית נישואים ולהקים משפחה. כל אלה ימצאו לעצמם אלף סיבות ריאליות מדוע הם אינם יכולים ללמוד או להתגייס לצבא או להתחתן, אבל הסיבה האמיתית היא שהם לא רוצים.

העמדה שמאחורי המדיניות הביטחונית

גם היום, עובדה היא שהמאפיין העיקרי של רוב אנשי השמאל שתומכים בנסיגה מיהודה ושומרון הוא שאהבת העם והארץ אינה מרכזית בחייהם, וגם האמונה בה' נותן התורה רופפת בידם. כמו המרגלים אז, גם הם טוענים היום בכנות שכדי להציל את מדינת ישראל חייבים לסגת מיהודה ושומרון ולהקים מדינה פלשתינית. עוד הם טוענים שאם נמשיך להתיישב ביהודה ושומרון, נסכן את מדינת ישראל משום שהיא תאבד את זהותה היהודית, או שתהפוך למדינה לא דמוקרטית שכל העולם יתרחק ממנה כמצורעת עד שלא תוכל יותר להתקיים. מנגד, אלה שמרכזיות בחייהם האמונה בה' נותן התורה ואהבת העם והארץ, נוטים להעריך שדווקא ההתיישבות ביהודה ושומרון תחזק את מדינת ישראל, וכל נסיגה תחליש אותה ותסכן את קיומה.

מאחורי הוויכוח על המוסר

לא זו בלבד אלא שהאמונה והערכים משפיעים גם על העמדות המוסריות. אנשי השמאל משוכנעים שמוסרי לגרש את היהודים מההתנחלויות, אבל לא מוסרי לגרש ערבים אפילו תמורת פיצוי הולם. הקיצוניים שבאנשי השמאל סבורים שההתנחלות היא פשע. ולעומתם אנשי הימין משוכנעים שיש לעם ישראל זכות בלעדית על יהודה ושומרון, ובתנאים מסוימים אפשר לגרש ערבים.

בעת מלחמה, אנשי השמאל נוטים להתנגד לפגיעה קשה בערבים מתוך הנחה שיש צדק בעמדת הערבים. לעומתם אנשי הימין תומכים בפגיעה קשה בהם, מתוך הנחה שהם הצד הרע שבסכסוך ומן הדין שיענשו כראוי להם. לא זו בלבד, אלא שההערכה האמונית-מוסרית משפיעה על הערכת המציאות: לדעת אנשי השמאל אם ננקוט יד קשה כלפי האויב הערבי – המצב הביטחוני יורע, ולדעת אנשי הימין המצב ישתפר.

הוויכוח על המספרים

אפילו על המספרים, שלכאורה תלויים במציאות, האמונה והערכים משפיעים. אנשי השמאל הקיצוני (כולל קצינים מהמינהל האזרחי) מעריכים שחיים ביהודה ושומרון וברצועת עזה כחמישה מיליון ערבים; אנשי השמאל המתון סבורים שמספרם מעט יותר מארבעה מיליון (פרופ' דלה פרגולה); אנשי הימין סבורים שמספרם מעט יותר משלושה מיליון (יורם אטינגר), ואנשי הימין הקיצוני מאמינים שמספרם כשני מיליון. אם כך הוא הוויכוח על המספרים של אלה החיים כיום, על אחת כמה וכמה שהעמדה האמונית משפיעה על ההערכות לעתיד. מאז קום המדינה ועד היום אנשי מקצוע דמוגרפים מהצד השמאלי מעריכים שתוך עשרים שנה הערבים ייהפכו לרוב, ואנשי מקצוע ימניים מעריכים שהרוב היהודי יגדל.

בהומור אומרים המתנחלים שלא כדאי להאריך בוויכוחים עם אנשי שמאל, מפני שבכל חצי שעה שהוויכוח מתארך מספר הערבים עולה בחצי מיליון. ברחמי שמיים, לאחר סיום הוויכוח, המציאות חוזרת לעצמה והמספרים המופרזים פורחים באוויר…

גאולה במציאות הריאלית

אפשר לטעות גם לצד השני – להתעלם מהבעיות הקשות שבמציאות, ולחשוב שהעיקר הוא להאמין שאם נרצה מאוד מאוד ליישב את הארץ, אפשר יהיה לדלג על כל הבעיות והכול יסתדר בדרך נס. אולם גם זה חטא חמור (כפי שחטאו המעפילים אחר חטא המרגלים). זאת מפני שגם המציאות והטבע הם בריאה אלוקית, וממילא התעלמות מהבעיות שבמציאות ומהקשיים הטבעיים היא כפירה. כלומר, נאמני העם והארץ צריכים להכיר במציאות כפי שהיא, לא לשנות את המספרים ולא להטות את ההערכות כדי שיתאימו לאמונה, לשאיפות ולתקוות. עיקר עניינה של מצוות יישוב הארץ הוא לגלות את האמונה בתוך החיים הארציים, במסגרת רציונלית. זוהי גם מגמתה של כל התורה, שתתקיים בארץ, היינו בתוך מסגרת החוקים הטבעיים, בלא שנסמוך על הנס, וכך יתגלה כיצד ההליכה בדרכי ה' מוסיפה ברכה וחיים. המצוות הקשורות למשפחה מביאות ברכה למשפחה, המצוות הקשורות לפרנסה ומוסר מובילות להצלחה כלכלית, המצוות הקשורות לעם מקדמות את העם, וכך בכל תחומי החיים שהמצוות עוסקות בהם.

נחזור ליישוב הארץ: בהשראת האמונה והכוונתה, עלינו לחפש את הדרכים הריאליות והמוסריות ליישב את הארץ גם בתוך המציאות המסובכת שלנו. מכיוון שהמציאות מורכבת וניתנת לשינוי, במאמצים משותפים אפשר למצוא את הדרכים הרציונליות ליישב את הארץ, ולאחר שהתוכניות שלנו יהיו ריאליות לחלוטין – נוכל לקוות לסייעתא דשמיא.

הגאולה קמעא קמעא

מכיוון שהגאולה צריכה לבוא דרך המציאות הטבעית, בדרך רציונלית, היא מתפתחת ומתקדמת בהדרגה, בלא דילוגים. כפי שאמרו חכמים: "כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת" (תלמוד ירושלמי ברכות א, א). כלומר למרות שהכול מתחיל מה', "בורא השמיים ונוטיהם, רוקע הארץ וצאצאיה", המגמה היא שהכול יתגלה דרכנו, כהמשך הפסוק: "נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה" (ישעיהו מב, ה). אילו המגמה הייתה לגלות את האמונה בה' בדילוג מעל כל חוקי השכל והטבע, הגאולה הייתה צריכה לבוא בבת אחת, תוך מחיקת המציאות הריאלית. אולם האמונה השלמה מתגלה בשמיים ובארץ, וכן בגאולה השלמה גם הארץ והטבע נגאלים, גם השכל והרגש וכל התכונות האנושיות נגאלים. לשם כך תהליך התיקון נעשה בהדרגה דרך מעשי בני האדם.

וזהו שאמרו בזוהר: "בזמן שהקב"ה יקים אותם ויוציאם מן הגלות, אז יפתח להם פתח אור דק מדק וקטן מאוד, ואחר כך פתח אחר מעט גדול ממנו, עד שהקב"ה יפתח להם את השערים העליונים הפתוחים לארבע רוחות" (וישלח קע, א בתרגום). בדרך זו ישראל יוכלו לקלוט את ערכה של התורה ואת ערך מצוות יישוב הארץ, ולהשתתף באופן מלא בקיומה עד שהעולם כולו ייגאל.

התיקון – זיקוק האמונה

המרגלים כפרו בתהליך הגאולה של הארץ, הם לא האמינו שאפשר לפעול על פי התורה לשינוי המציאות לטובה. הם סברו שאחת משתיים: או שה' יעשה לנו נס ויגאלנו, או שאין דרך להתגבר על קשיי המציאות.

תיקון חטא המרגלים וגאולת ישראל והעולם תלויים בזיקוק האמונה. מצד אחד, בהכרה בגדולה האלוקית, בייעודו של עם ישראל ובערכה של הארץ. ומאידך, בהכרה שדבר ה' צריך להתגלות דרך המציאות הטבעית הרציונלית בלא שום דילוג. זה עיקרה של מצוות יישוב הארץ, על כן היא שקולה כנגד כל המצוות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כשתשעה באב חל בשבת

מעוברות ומיניקות חלקית חייבות בצום גם השנה, אלא אם מרגישות קושי במהלך הצום. נשים שמיניקות הנקה מלאה – פטורות • האם וכיצד להתרחץ לפני שבת • מה אוכלים בסעודה השלישית ומתי לסיים אותה • מה מותר ומה אסור בזמן הביניים שבין שבת לתשעה באב • כיצד עושים הבדלה במוצאי השבת ובמוצאי הצום • מה ממנהגי האבלות נשאר ביום שאחרי הצום • בברית מילה בתשעה באב – לדעת רוב הפוסקים מותר להורים לאכול אחרי חצות היום, אך הציבור נוהג להחמיר ולצום כרגיל

מעוברות ומיניקות

מפסיקים לאכול לפני שקיעת החמה. אין בזה חשש פגיעה בשבת, מפני שאין חובה מצד השבת להמשיך לאכול סעודה שלישית אחר השקיעה. וכן ראוי שלא לשיר שירי שמחה אחר שקיעת החמה, הואיל וממילא אין רגילים לשיר בכל שעה משעות השבת שירי שמחה

ככלל מעוברות ומיניקות חייבות להתענות בתשעה באב, ופטורות מהצומות הקלים, כדוגמת י"ז בתמוז ועשרה בטבת. אולם כאשר צום תשעה באב נדחה, כמו בשנה זו – תשע"ח, חובת צום תשעה באב דומה יותר לצומות הקלים. אומנם מפני חומרת חשיבות הצום, לכתחילה כשאין קושי מוטב שגם מעוברות ומניקות יצומו, אבל בכל קושי שהוא הן נפטרות מהצום, אף שאינן חולות. בפועל יוצא שכ 90 אחוזים מהמעוברות והמיניקות הנקה חלקית אינן צריכות לצום.

מניקות שמניקות הנקה מלאה או קרוב למלאה אינן צריכות לצום, כדי שלא יתמעט חלבן.

רחצה לקראת שבת חזון

מצווה להתרחץ לקראת שבת, ובכלל זה גם לקראת שבת חזון, ואף לקראת שבת חזון שנופלת בתשעה באב, שאין אבלות בשבת. למנהג יוצאי אשכנז רוחצים במים פושרים, שאין בהם תענוג אבל גם אין ברחיצה בהם שום צער. ולמנהג יוצאי ספרד, רוחצים במים חמים כבכל השבתות (פניני הלכה זמנים ח, כא).

הסעודה שלפני הצום

כאשר ערב תשעה באב חל ביום חול, כבר בסעודה המפסקת מתחילים לנהוג מנהגי אבלות: אין אוכלים בסעודה שני תבשילים, יושבים על הקרקע ואין יושבים בצוותא, אלא כמו אבל שמתו מונח לפניו שהוא יושב לבדו (פניני הלכה זמנים ט, א ג).

אבל כאשר ערב תשעה באב חל בשבת אין שום סממן של אבלות בשבת, שכן כלל הוא שאין אבלות בשבת. לכן אם תשעה באב חל בשבת, הצום נדחה ליום ראשון, ובאותה שבת אוכלים בשר ושותים יין ומעלים על השולחן אפילו כסעודת שלמה בשעתו, וכן שרים שירי שבת כרגיל, שאין אבלות בשבת.

זמן הביניים שבין השבת לצום

בין השבת לכניסת הצום ישנו זמן ביניים, שבו עדיין לא יצאה השבת ומנגד כבר חלים איסורי הצום. זאת מפני שספק בידינו אימתי נגמר היום הקודם ומתחיל היום החדש – בשקיעת החמה או בצאת הכוכבים – ואם כן הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים הוא ספק יום ספק לילה, ונקרא בין השמשות. מכיוון שיש מצווה להוסיף על השבת, השבת נמשכת עוד כמה דקות אחר צאת הכוכבים. זמן צאת השבת שמופיע בלוחות כולל גם את תוספת השבת. יוצא, אם כן, שהזמן משקיעת החמה ועד זמן צאת השבת הוא זמן משותף לשבת ולצום. במשך זמן זה אסור לעשות דבר שייראה כמנהג אבלות, שאין אבלות בשבת; ומנגד, משקיעת החמה צריך להימנע מדברים שאינם הכרחיים מצד השבת, כגון אכילה, שתייה, רחיצה וסיכה.

מתי להפסיק לאכול

לפיכך בסעודה השלישית אוכלים כבכל שבת, וכן מזמרים שירי שבת כבכל שבת, אולם מפסיקים לאכול ולשתות לפני שקיעת החמה (ירושלים: 19:48, תל אביב: 19:46, חיפה: 19:49, באר שבע: 19:46). אין בזה חשש פגיעה בשבת, מפני שאין חובה מצד השבת להמשיך לאכול סעודה שלישית אחר שקיעת החמה. וכן ראוי שלא לשיר שירי שמחה אחר שקיעת החמה, ואין בזה סימן אבלות, הואיל וממילא אין רגילים לשיר בכל שעה משעות השבת שירי שמחה (פניני הלכה זמנים ט, ד).

כמו כן נמנעים מרחיצה וסיכה משקיעת החמה ועד צאת השבת, שכן ממילא אין רוחצים כל השבת. אבל מי שיצא משירותים בבין השמשות ייטול ידיו כרגיל, שאם לא יעשה כן נמצא שהוא מתאבל בשבת (שם).

החלפת בגדים ונעליים

בזמן הביניים נשארים לבושים בבגדי השבת ובנעליים, וממשיכים לשבת על הכיסא ולומר שלום זה לזה, עד שייצאו שלושה כוכבים בינוניים ויעברו עוד כמה דקות לתוספת שבת, כלומר כשלושים וחמש דקות אחר השקיעה. אז צריך לומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ובזה נפרדים מהשבת. אחר כך מסירים את הנעליים, פושטים את בגדי השבת ולובשים בגדי חול.

יש נוהגים להסיר את הנעליים כבר בשקיעת החמה, מפני שנעילת הסנדל היא אחד מהדברים האסורים בתשעה באב, ומכיוון שממילא אין חיוב ללכת עם נעליים כל השבת, אין פגיעה בכבוד השבת אם חולצים את הנעליים בשקיעת החמה. אבל ברור שאדם שנמצא בנוכחות אנשים אחרים, והם ירגישו שחלץ את מנעליו לשם אבל, יהיה בכך איסור – ולכן המנהג הרווח להסיר את הנעליים לאחר צאת השבת.

כאשר מחליפים את בגדי השבת בבגדי חול, יש ללבוש בגדים שכבר לבשום בשבוע שעבר, מפני שאסור ללבוש בגדים מכובסים בתשעה באב.

נוהגים לאחר את תפילת ערבית במוצאי שבת כרבע שעה אחר זמן צאת השבת שכתוב בלוחות, כדי שכל המתפללים יספיקו להיפרד מן השבת בביתם, לחלוץ את מנעליהם, להחליף את בגדיהם ולבוא לבית הכנסת לתפילת ערבית וקריאת איכה בבגדי חול.

הבדלה בדיבור ועל יין

בכל שבת אנו מבדילים בדיבור ומבדילים על כוס יין. ההבדלה בדיבור שנעשית באמירת "אתה חוננתנו" בתפילת ערבית, או באמירת "המבדיל בין קודש לחול", מתירה עשיית מלאכה. ההבדלה על הכוס מתירה אכילה ושתייה. מכיוון שבמוצאי שבת זו מתחיל הצום, אי אפשר להבדיל על היין. לפיכך ההבדלה על הכוס נדחית עד לאחר צום תשעה באב, והיא זו שתתיר את האכילה במוצאי הצום. במוצאי שבת בעת כניסת הצום, מבדילים בדיבור על ידי אמירת "אתה חוננתנו" שבתפילת ערבית, או באמירת "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ולאחר אמירת ההבדלה מותר לעשות מלאכה (פניני הלכה זמנים ט, ה).

ברכה על הנר

מברכים על הנר במוצאי שבת, מפני שברכת הנר אינה תלויה בכוס היין, אלא היא הודאה על בריאת האש שנתגלתה לאדם במוצאי שבת. נוהגים לברך על הנר אחר סיום תפילת ערבית לפני קריאת איכה, שאז מדליקים נרות.

גם נשים מברכות על הנר. אם הן בבית הכנסת – ישמעו את הברכה מהחזן וייהנו מאור הנר שידליקו לידן. אם הן בבית, ידליקו נר ויברכו עליו (ע' פניני הלכה שבת ח, א, 1).

הבדלה בסיום הצום

בסיום הצום צריך להבדיל על הכוס, ומברכים שתי ברכות – בורא פרי הגפן והמבדיל. אבל אין מברכים על הבשמים ועל הנר.

בצאת הצום אסור לאכול לפני אמירת ההבדלה על הכוס.

הבדלה לחולה בתשעה באב

חולה שצריך לאכול בתשעה באב, לפני שיאכל צריך להבדיל על הכוס. עדיף שיבדיל על משקה מדינה, כלומר על בירה לבנה שיש בה אלכוהול. בדיעבד יוכל החולה להבדיל על קפה, שיש אומרים שגם הוא נחשב משקה מדינה (פניני הלכה שבת ח, ד). ואם אין לו משקה מדינה יבדיל על מיץ ענבים, שאינו משמח. ובדיעבד יבדיל על יין וישתה מלוא לוגמיו (בערך 40 מ"ל). אם יש שם קטן שהגיע לחינוך לברכות, מוטב שהקטן ישתה מהיין ולא החולה.

קטן שאוכל בתענית אינו צריך להבדיל לפני אכילתו.

קידוש לבנה

נוהגים לדחות את קידוש הלבנה עד לאחר הצום, מפני שצריך לומר את ברכת הלבנה בשמחה, ובתשעת הימים ממעטים בשמחה.

רבים נוהגים לומר קידוש לבנה מיד אחר תפילת ערבית שבסיום הצום, אבל לכתחילה אין ראוי לנהוג כן, מפני שקשה להיות אז בשמחה, מכיוון שעדיין לא הספיקו לשתות, לאכול, לרחוץ פנים וידיים ולנעול נעליים. לכן נכון לקבוע את זמן קידוש הלבנה כשעה או שעתיים לאחר צאת הצום, ובינתיים יאכלו ויתרחצו מעט, וכך יוכלו לקדש את הלבנה בשמחה. במקום שחוששים שאם ידחו את קידוש הלבנה יהיו שישכחו לאומרו, אפשר לאומרו מיד אחר הצום.

היום שלאחר תשעה באב

רוב בית המקדש נשרף ביום י' באב. אומנם את הצום קבעו על פי זמן תחילת השריפה, אך הואיל ובפועל רובו של בית המקדש נשרף בעשירי, נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בעשירי באב. למנהג יוצאי ספרד האיסור נמשך כל היום, ולמנהג יוצאי אשכנז עד חצות היום בלבד. רבים נוהגים גם לא להסתפר ולהתרחץ במים חמים, לכבס או ללבוש בגדים מכובסים בי' באב.

אבל השנה שיום הצום נדחה לי' באב, מנהגי האבלות אינם נמשכים במוצאי הצום, ומותר מיד לאחר הצום להתרחץ במים חמים, לכבס בגדים וללבוש בגדים מכובסים. אומנם רבים נוהגים להימנע במוצאי הצום מאכילת בשר ושתיית יין, שהואיל והיו באותו היום בצום, אין ראוי מיד לאחריו לשמוח בבשר ויין. ויש מקילים גם באכילת בשר ושתיית יין במוצאי צום שנדחה (פניני הלכה זמנים י, כ).

מילה בתשעה באב נדחה

בעלי ברית – חייבים לצום בתשעה באב. אבל אם תשעה באב חל בשבת ועקב כך הצום נדחה ליום ראשון, לדעת רוב הפוסקים מותר לבעלי השמחה, היינו ההורים, המוהל והסנדק, להתפלל מנחה אחר חצות היום ומיד אחר כך לקיים את הברית ולאכול ולשתות. אולם יש מחמירים, ולמעשה המנהג להחמיר, וכפי שכתב בעל ערוך השולחן (תקנט, ט) שלא ראינו ולא שמענו מי שעשה סעודה בתשעה באב שנדחה או בצומות הקלים לאחר חצות היום. אלא המנהג הוא לערוך את הברית לאחר תפילת מנחה סמוך לשקיעת החמה, ולקיים את הסעודה לאחר סיום הצום. וכן נוהגים בכל הצומות הקלים, שמקיימים את הברית סמוך לשקיעה, ואת הסעודה לאחר צאת הכוכבים (פניני הלכה זמנים ז, ט; י, כ).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

גיד הנשה ואתגרי עולם המעשה

גיד הנשה, שעל פי הסוד קשור לתשעה באב, מייצג את נקודת התורפה של עם ישראל • מכל הגידים שבגוף, המלאך המייצג את עשיו הצליח לפגוע דווקא בגיד שמחבר את החלק העליון לרגליים, כלומר את הרעיונות והלב למציאות • כשיש נתק בין אנשי הרוח לאנשי המעשה, אנשי הרוח מאבדים את אחיזתם בקרקע ואת השפעתם, ואנשי המעשה נגררים אחרי העולם הזה ותאוותיו • ביסוד הבעיות של דורנו, שעליהן אנו מתאבלים בימים אלה, עומד הנתק בין אנשי הרוח לאנשי המעשה – ועלינו לפעול לחיבור ביניהם

גיד הנשה ותשעה באב

בימים אלו שבהם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, מתאים ללמוד מעט על איסור אכילת גיד הנשה, שעל פי חכמי הקבלה קשור לתשעה באב. שכן שס"ה הגידים בגוף הם כנגד שס"ה ימות השנה, ואיסור גיד הנשה כנגד יום תשעה באב, וזהו שנרמז בפסוק: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (בראשית לב, לג) – שלא יאכלו בתשעה באב (זוהר ח"א קעא, א, ממדרש הנעלם). לפני שנרחיב בטעם המצווה, נבאר את הלכותיה.

הלכות גיד הנשה

הפגיעה בגיד הנשה ביטאה את טענתו של עשיו: אומנם הדיבורים שלכם על אמונה גבוהים ויפים, אבל בפועל זה לא יכול להצליח. אין אפשרות להנהיג את העולם על פי ערכי הקודש כי החטאים גוברים. לא זו בלבד, אלא שאפילו הצדיקים עצמם נופלים

למרות שתחילתו של גיד הנשה בחוט השדרה וסיומו בסוף הרגל, רק החלק שעובר צמוד לבשר התפוח שעל הירך אסור מהתורה, כי הוא על "כף הירך". בשור גדול אורכו כשמונה סנטימטרים, ובכבש גדול כארבעה סנטימטרים (רמ"א יורה דעה ק, א; ט"ז שם ג). חכמים אסרו גם את תחילתו של גיד זה מעמוד השדרה וגם את המשכו עד סוף השוק. וכן אסרו את הקנוקנות של גיד הנשה, היינו את ענפיו המתפשטים לתוך הבשר שעל הירך, ואסרו גם את הגיד החיצון שהוא המשני לגיד הנשה. ישראל קדושים נהגו לאסור גם את השומן שסביב לגיד ולקנוקנות. הוצאת כל החלקים האסורים מדברי חכמים ומחמת מנהג ישראל היא מלאכה מורכבת שמצריכה לימוד.

אומנם טעמו של גיד הנשה קלוש מאוד וכמעט בלתי מורגש, אך מכיוון שאסרה אותו התורה – מי שאוכלו עם הירך, למרות שלא נהנה מטעמו, עובר באיסור תורה שעונשו מלקות. בקנוקנות ובשומן שסביב הגיד שאסורים מדברי חכמים ומנהג – יש טעם, ולכן אם בישלו אותם בתבשיל, כל שטעמם מורגש בתבשיל – התבשיל אסור באכילה. גיד הנשה אסור באכילה ומותר בהנאה (שולחן ערוך יורה דעה סה, ט י).

הוויכוח עם שרו של עשיו

מסופר בתורה (בראשית לב) שכאשר שב יעקב אבינו לארץ ישראל, והעביר את משפחתו את הירדן, נאבק בו בלילה איש. כשראה האיש שאינו יכול לגבור על יעקב, פגע בכף ירכו, ומאז נקעה רגלו של יעקב שנעשה צולע על ירכו. אולם יעקב אבינו לא נכנע והחזיק באיש עד עלות השחר, ואז התברר שהאיש הוא מלאך, ורק לאחר שבירך את יעקב הסכים יעקב לשלחו. אמרו חכמים (חולין צא, א; בראשית רבה עז, ג) שאותו מלאך, שרו של עשיו היה, ועלה מאבקם עד כיסא הכבוד מפני שהוא נוגע ביסודות האמונה. שרו של עשיו מבקש שהעולם הזה יתנהג לפי דרכו, היינו לפי האינטרסים הגשמיים שבו; ואילו יעקב אבינו מבקש לתקן את העולם הזה על ידי אמונה, ערכים ותורה. כשראה מלאכו של עשיו שאינו מצליח לגבור עליו, מפני חוזק אמונתו, פגע במקום התורפה שלו – בגיד הנשה.

חיבור החלק העליון לרגליים

דרך גיד הנשה עוברת מערכת העצבים מעמוד השדרה לרגליים. מבחינה רוחנית הוא המחבר את החלקים העליונים שבאדם, הראש והלב, שמבטאים את המחשבות והרגשות, אל הרגליים שמבטאות את המעשים. הפגיעה בגיד הנשה ביטאה את טענתו של עשיו: אומנם הדיבורים שלכם על אמונה גבוהים ויפים והערכים אידיאליים, אבל בפועל זה לא יכול להצליח. אין אפשרות להנהיג את העולם על פי ערכי הקודש כי החטאים גוברים. לא זו בלבד, אלא שאפילו הצדיקים עצמם נופלים בחטאים, כפי שמבטא גיד הנשה הסמוך למקום הערווה. נָּשֶׁה לשון חולשה, שכחה ושינוי, שתוך המעבר אל הרגליים ועולם המעשה – הרעיונות הטובים נחלשים ונזנחים.

הנתק בין אנשי המעשה לאנשי הרוח

זהו שאמרו חכמים בזוהר (ח"א קעא, א), שבהכאה זו פגע מלאכו של עשיו בקשר שבין אנשי המעשה ואנשי הרוח. מכוח פגיעה זו אנשי המעשה נחלשים, שוכחים את השותפות שלהם בקיום התורה ואינם מחזיקים תלמידי חכמים. כיוון שכך, אין לאנשי הרוח רגליים לעמוד עליהן והם נופלים, והשכינה מסתלקת מן העולם, הואיל ומתכחשים לערך השראת השכינה, והמקדש חרב וישראל גולים מעל אדמתם.

וכן אמרו חכמים בפרק גיד הנשה (חולין צב, א), ששלחו מארץ ישראל לבבל, שיבקשו רחמים ויתפללו הפירות (היינו תלמידי חכמים) על העלים (היינו עמי הארץ), מפני שאלמלי העלים לא יתקיימו הפירות. כלומר בלא תמיכת אנשי המעשה לא יתקיימו אנשי הרוח (וכן ביאר ר' צדוק מלובלין בקומץ המנחה ב, פ).

זהו גם יסוד מצוות תרומות ומעשרות, שעל ידה ישראל מתחברים לכהנים וללוויים ששומרים משמרת הקודש ומלמדים תורה לישראל. כהמשך לכך תיקנו חכמים שגם משאר הפרנסות יפרישו מעשר כספים להחזקת לומדי התורה ומלמדיה, וכך יהיו אנשי המעשה קשורים לערכי הקודש, ואנשי התורה ילמדו תורה לישראל.

צדיקים בלא אחיזה בקרקע

עוד אמרו חכמים (בראשית רבה עז, ג) שהפגיעה בגיד הנשה פגעה "בצדיקים ובצדיקות, בנביאים ובנביאות שהן עתידים לעמוד ממנו". ובזוהר (ח"א קעא, א) מבואר ששרו של עשיו פגע בכל הנביאים מלבד משה רבנו, שבעקבות הפגיעה בגיד הנשה, הנביאים אינם יכולים לקבל את נבואתם בעמידה אלא בנפילה. אי היכולת לעמוד מציינת חולשה בביטוי השלם, המדויק והמעשי של הנבואה; בלא אנשי המעשה המחוברים אל הצדיקים והנביאים, אין הצדיקים יכולים להגשים את הרעיונות שלהם במציאות, ואין הנביאים יכולים לבטא באופן יציב ומדויק את רעיונות נבואתם. כלומר, אנשי המעשה מפרנסים את אנשי הרוח מכל הבחינות, הן בכך שהם מקיימים אותם בתרומות ומעשרות ומעשר כספים, והן בכך שהם מתמסרים להגשמת הרעיונות הרוחניים בעולם המעשה, ורק על ידי כך יכולים הצדיקים והצדיקות, הנביאים והנביאות, לכוון ולזקק את דבריהם. אחרת גם הרעיונות שלהם נופלים.

אמונה עד עלות השחר

בעקבות הפגיעה בגיד הנשה שנמשכה אל הריחוק שבין אנשי הרוח ואנשי המעשה, גברו החטאים וגרמו להריגתם של הצדיקים עם שאר בני העם בימי השמד והאימה, כשהחושך כיסה את הארץ. אף על פי כן, עמד יעקב אבינו בגבורה כנגד שרו של עשיו עד עלות השחר, ואז כשהאור החל להאיר, התברר למלאך שיעקב אבינו יוכל להתגבר על המכשולים ולצלוח את מעבר יבוק, לבנות את בית ישראל בארץ ולגלות שכינה בעולם. על כן נאלץ להודות לו ולברכו.

מעשה אבות סימן לבנים – שיעמדו ישראל בגבורה ובמסירות כנגד כל הקמים עליהם לכלותם, עד שיזרח אור גאולתם, וכל המקטרגים יברכום בעל כורחם (ספר החינוך ג). או אז הגיד שנשה, כלומר זז ממקומו, יחזור למקומו, ויושלם הקשר שבין המחשבות שבמוח והשאיפות הטובות שבלב אל המעשים שברגליים.

נמצא אם כן, שהזהירות באיסור אכילת גיד הנשה רומזת לשמירת הקשר שבין עולם הרוח ועולם המעשה. כל האוכל גיד זה, כאילו משלים עם החיסרון הנורא שנגרם מכך שזז ממקומו וגרם בזה פירוד מסוים בין עולם הרוח לעולם המעשה.

המלחמה על פושעי ישראל

במעבר יבוק, שבו עוברים הרעיונות מעולם הרוח אל עולם המעשה, הם לעיתים משתנים לרעה, כפי שאמרו חכמים (חולין צא, א) שיעקב אבינו חזר בחשכת הלילה לעברו השני של הנהר כדי להביא פכים קטנים שנשכחו שם. פכים קטנים אלו רומזים לחלשים ולחוטאים שבישראל, שגם עליהם יעקב אבינו לא ויתר, מפני שבלעדיהם כנסת ישראל חסרה ולא תוכל לתקן את העולם. חולשתם של אנשים אלה אינה מפני רוע לבבם אלא מפני שתפקידם לגלות את הקדושה בתוככי המציאות הארצית, ולעיתים תפקיד זה קשה מאוד, מפני שעד שמתקנים את כל הנטיות החומריות, תאוות העולם עלולות לגבור ולהחטיא. המקום המכוון כנגד נפשות אלו בגוף יעקב, אביהם של ישראל, היה גיד הנשה שקרוב למקום התאווה. לכן זה היה מקום תורפתו של יעקב אבינו שבו יכול היה שרו של עשיו לפגוע.

אף שיש לגיד הנשה חשיבות עצומה, שדרכו עוברים העצבים לרגליים, אין לו טעם. כך מרגישים גם האנשים שעוסקים בעולם המעשה על תאוותיו, שלעיתים אין להם הרגשה טובה בעת עשיית המצוות. כאותה ערבה שאין לה טעם ואין לה ריח, אבל היא חייבת להיות בארבעת המינים, וכל התיקון תלוי בה (פנה"ל סוכות ד, ב-ג). מכיוון שלעיתים אין לאנשי המעשה הנאה בעת עשיית המצוות, רבים מהם נוטים לחטוא. אולם בסוף זרחה ליעקב אבינו השמש והוא גבר על המלאך, כפי שלבסוף רשעי ישראל יתוקנו. אולי לכן החמירו ישראל קדושים כל כך באיסור גיד הנשה, עד שאחר שחכמים אסרו גם את הקנוקנות שלו, נהגו ישראל לאסור גם את שומנו, שיש בו טעם, ואולי מושך יותר את פושעי ישראל לחטוא.

התיקון לימינו: חיבור רוח ומעשה

גם בימינו החיסרון הוא בעיקר בגיד הנשה, היינו בחיבור שבין הרעיון הגדול של מדינה ישראל ויישוב הארץ לחיי המעשה שאינם מצליחים להתחבר כראוי אל הרעיון. מכאן נובעות כל הבעיות שלנו: סביב חוק הלאום, סביב יישוב הארץ, סביב עידוד העלייה כחזון התורה והנביאים. סביב אנשי תורה שאינם מחוברים לעולם המעשה, ואנשי מעשה שמזלזלים באנשי התורה. אמרו חכמים: "כל דור שאינו נבנה בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (ירושלמי יומא א, א). על כך עלינו להתאבל, כדי שמתוך כך נפעל בכל יכולתנו לחיבור השמיים והארץ בבניין הארץ והמקדש.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

החופש ללמוד

חובת לימוד התורה חלה כל השנה, והחופש הוא הזדמנות מצוינת לקיים אותה • כשמדברים עם הילדים מראש על לימוד בחופש, ומתכננים איתם כיצד לנצל את הזמן, הם מסכימים • אם ההורים מנצלים את השבתות ללימוד – הילדים לומדים לנצל את הזמן שלהם בחופש • החופש הוא הזדמנות להורים לחנך את ילדיהם בעצמם ולשתף אותם בעולם הערכים שלהם • הגורם לרבים מהשיבושים והנפילות בחופש – שינה מאוחרת וקימה מאוחרת • שאלה הלכתית מרגשת: האם לחגוג עלייה של בני משפחה לארץ בתשעת הימים?

אתגרי החופש הגדול

כמדי שנה מגיע החופש הגדול, ועמו החששות והמתחים. בנוסף לכך שהוא ארוך מדי וראוי לקצרו, על ההורים להיערך לקראתו, כדי שיעבור בטוב ולא יהפוך לזמן של התפרקות וירידה רוחנית.

לשם כך כדאי לדבר עם הילדים ולסכם איתם את סדרי הזמנים ואת התוכניות השונות למשך ימי החופש. כעיקרון הילדים מסכימים שחשוב לקבוע עיתים לתורה, לנצל את הזמן לקריאה מחכימה, לעזרה להורים ולשאר דברים מועילים. כאשר מסכמים את הדברים מראש, קל יותר להוציאם אל הפועל.

למה חיוני לקום בזמן

כאשר ההורים רגילים ללמוד תורה בשבת, באופן טבעי גם החופשים של הילדים נעשים איכותיים יותר. הילדים מתרגלים לראות את הוריהם מנצלים את זמנם הפנוי ללימוד תורה ולהתקדמות רוחנית, והם מבינים שזה ייעודו העמוק של החופש, לתת זמן חופשי להתעלות בתורה ובמעשים טובים

ראשית לכול, חשוב מאוד להקפיד שהקימה תהיה בשעה סבירה, לכל המאוחר בשעה שמונה, והשינה בלילה – כפי שמקובל כל השנה או לכל המאוחר שעה אחר כך. שורש הבעיות מתחיל בשיבוש סדרי השינה. כשנער הולך לישון בשתיים בלילה וקם בשעה עשר, הוא למעשה חי בלא השגחה והדרכה של ההורים. הוא מגיע לבית כשההורים ישנים, וקם לאחר שהם עוזבים את הבית. אין להם אפשרות לשמוע על חוויותיו, לבקר את מעשיו ולהדריכו.

אשרינו שיש לנו מצווה לקרוא קריאת שמע בזמנה ולהתפלל בזמן. בזכות זה גם מי שמטבעו נוטה לאחר קום, כיוון שהוא מתחזק במצווה הוא זוכה לסדר את חייו כראוי ולקום לכל המאוחר למניין של שמונה. הדרכה זו נכונה גם לבנות, שגם הן חייבות בתפילת עמידה של שחרית.

פרט לכך שהקימה בשעה סבירה מאפשרת ניצול טוב של הזמן, היא גם מונעת נפילות קשות שמתרחשות בעיקר בשעות הלילה המאוחרות, כשההורים ישנים ואין כמעט מבוגרים ברחובות. וכן מבואר במסכת אבות: "רבי חנינא בן חכינאי אומר: הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה ליבו לבטלה – הרי זה מתחייב בנפשו" (אבות ג, ד). והסבירו המפרשים, שזמן הלילה מיועד לשינה או ללימוד של שקדנים. לכן מי שניעור בזמן הלילה לבטלה – מכניס עצמו לסכנה ומתחייב בנפשו.

לשמש דוגמה – בשבת

כמובן שלא מספיק לסור מרע, צריך למלא את החופש בתוכן חיובי. התוכן העיקרי הוא קביעת סדרים ללימוד תורה, שהיא חיינו ואורך ימינו, וכל יהודי, בין זקן ובין נער, בין בזמן הלימודים ובין בחופש, חייב ללמוד אותה בכל יום. ראוי לשוחח עם הילדים כמה שעות ראוי שיקדישו ללימוד, באילו ספרים ילמדו וכמה יספיקו ללמוד.

כאן המקום לחזור ולהזכיר את החשיבות העצומה של הקדשת מחצית השבת ללימוד התורה, כהוראת חכמים: חציו לה' בלימוד תורה בבית המדרש וחציו לכם בעונג שבת של אכילה, שתייה ושינה (פסחים סח, ב). כאשר ההורים רגילים ללמוד תורה בשבת, באופן טבעי גם החופשים של הילדים נעשים איכותיים יותר. זאת מפני שהילדים מתרגלים לראות את הוריהם מנצלים את זמני הפנאי שלהם ללימוד תורה ולהתקדמות רוחנית, והם מבינים שזה ייעודו העמוק של החופש, לתת לאדם זמן חופשי שבו יוכל להתעלות בתורה ובמחשבות טובות ומעשים טובים – בלא מסגרת לוחצת.

לימוד עם הילדים

עיקר מצוות חינוך הילדים נאמרה כמצווה ללמד את הילדים תורה, שנאמר: "ולימדתם אותם את בניכם" (דברים יא, יט). אומנם בפועל חלק נכבד ממצווה זו מתקיים על ידי שליחת הילדים לבית הספר ולשיעורי תורה, אולם ככל שההורים יזכו ללמדם בעצמם – כך ישביחו את איכות החינוך שלהם. החופש הוא זמן טוב ומתאים לכך.

לבנות את עולם הערכים

למרות שרוב הלימוד מתבצע על ידי המורים בשליחות ההורים, עדיין נותר להורים החלק המרכזי ביותר במצווה ללמדם תורה: הבנת החזון הכולל של התורה. את זה עושים בשיחות גלויות עם הילדים על החיים ומשמעותם, על ידי שיתופם, לפי הבנתם וגילם, במטרות הערכיות שההורים הציבו לעצמם – בלימוד תורה, בקיום מצוות, בעבודה, באחריות לכלל ישראל. גם לשיחות אלו החופש הוא זמן טוב ומתאים.

עלייה לארץ בתשעת הימים

שאלה: שלום, כבוד הרב. קודם כול אני רוצה להביע את הערכתי לכבודו על סדרת הספרים פניני הלכה, שמביאה גם הלכה וגם ידע לגבי מי אנחנו ומאיפה באנו ואיך הגענו עד הלום. בע"ה יבורכו כל מעשיו של הרב, ושהרב ייהנה מנחת רוח ובריאות כל ימי חייו.

בדיוק בגלל הערכתי אל הרב כפוסק ישר וגם כציוני במובן העמוק של המילה, אני פונה אליו בשאלה קצת עדינה בנוגע להגבלות של תשעת הימים לפני תשעה באב. הנתונים: אחי, אשתו ושתי בנותיהם הקטנות בע"ה יעלו ארצה מקנדה ביום ג'-ד' אב (מגיעים ארצה בד' לחודש). הם אינם דתיים אבל די מסורתיים. אני חוזר בתשובה, אבל באנו מבית מאוד גאה ביהדותו ומאוד ציוני. עלייתם של אחי ומשפחתו היא אירוע משמעותי ומרגש לכולנו. אני ואשתי עלינו ארצה לבד לפני 24 שנים, ויש לי רק אח אחד. ההורים שלנו עדיין בחו"ל, ואשתו של אחי היא ישראלית שירדה מהארץ לפני שנים רבות כדי להיות איתו.

שאלתי היא על התפר שבין הלכה לרגישות ועמדה כלל-ישראלית: עד כמה מותר לנו ביום ובשבוע שהם עולים לארץ לחגוג את עלייתם? האם מותר לשיר, לנגן, להניף בלונים ושלטים ססגוניים ומשמחים בשדה התעופה? האם מותר לעשות זאת בדירה שהם מגיעים אליה באותו היום? ואם מותר לחגוג בסעודה משפחתית עם חברים במסעדה? בבית? מה מותר לאכול ולשתות באירוע כזה?

אם הרב יוכל לתת לי הדרכה כללית או ספציפית בנדון, אני מאוד אשמח, וזה יקל עלינו לחוות את האירוע הגדול והנורא הזה כמו שראוי ליהודי ארצישראלי ושומר תורה – וגם כאח אוהב שמנסה להיות רגיש.

תשובה: לשמוח במצווה

אכן מדובר באירוע משמח של קיום מצוות יישוב הארץ, שאמרו חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה נג), ומצווה לחגוג אותו. כשם שכאשר מסיימים מסכת מותר לערוך סעודת מצווה, על אחת כמה וכמה על מצווה גדולה כזו, שבנוסף לעצם גדולתה, יש לקוות שאף תקדם ותרומם את עתיד משפחת אחיך לטובה.

לכן מותר לכם לחגוג בשדה התעופה, וכדאי שתניפו שלט ובו הפסוק "ושבו בנים לגבולם" או כיוצא בזה.

כמו כן מותר לערוך סעודות מצווה לכבוד העלייה עם שתיית יין ואכילת בשר, ובתנאי שהסעודה תתקיים ביום העלייה או למחרת, שכן אמרו המקובלים (רבי אברהם אזולאי בספרו 'חסד לאברהם' מעין ג' עין הארץ נהר יב), שבלילה הראשון שאדם נכנס לארץ הוא זוכה לנפש חדשה, בין אם הוא יודע זאת ובין אם אינו יודע זאת, ולכן למחרת ראוי לחגוג.

אם תערכו את הסעודה במסעדה, כדאי שתמצאו את הדרך להבהיר לסובבים שאתם חוגגים את העלייה לארץ, ולכן אין בכך הפרת האבל על חורבן הבית, אלא להפך – סעודת מצווה שמתקנת את האבל.

בשולי הדברים, עליי לציין ששאלתך ריגשה אותי עד דמעות. יהי רצון שתזכו לכל הברכות והטוב של ארץ ישראל.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

י"ז בתמוז: מי צם ומי פטור

כשתיקנו חכמים את הצומות ה"קלים", לא חייבו את המעוברות, המיניקות והחולים • אישה שפסקה להניק – לרוב הפוסקים חייבת לצום, ויש אומרים שפטורה עד שנתיים מהלידה • חולשה וכאב ראש אינם פוטרים מהצום, אלא רק מחלה שאינה קשורה לצום • מי שיודע שהצום יגרום לו לחלות – נחשב חולה ופטור • כיצד ליטול תרופות בצומות הקלים, וכיצד אפשר להתמודד עם המחסור בקפאין • מי ששבר את הצום בטעות – ממשיך לצום • החובה לחנך ילדים לצום חלה ביום כיפור, ובשאר הצומות אין צורך להרגיל אותם

דין הצומות הקלים

אומנם כמעט כל אדם סובל בצום מכאב ראש וחולשה, ולעיתים הרגשת המעונה אף קשה מהרגשת אדם שחולה בשפעת. אולם תחושה זו אינה נחשבת כמחלה אלא כתחושה טבעית של צום, שתחלוף אחריו. דווקא חולה שנאלץ לשכב על מיטתו מחמת מחלתו פטור מהצום

כשתיקנו הנביאים לאחר חורבן בית המקדש הראשון את ארבעת צומות החורבן, תיקנום כדוגמת צום יום הכיפורים, שיימשכו יממה ויהיו אסורים בחמישה עינויים. כשחזר ונבנה בית המקדש השני נתבטלו הצומות והפכו לימי שמחה, כדברי הנביא זכריה על הצומות שיהיו "לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט). כלומר, על ידי האמת והשלום יתקיים בית המקדש וימים אלה יישארו ימי שמחה. אולם שנאת החינם גברה, האמת והשלום בטלו ובית המקדש השני נחרב. שוב חזרו לצום בכל הצומות הללו צום שלם כדוגמת יום הכיפורים.

יותר ממאה שנה נמשכה תקופת הגזירות הקשות, ולאחר מכן בימי רבי יהודה הנשיא נחו ישראל מהגזירות ונכנסו לתקופת ביניים. מצד אחד בית המקדש נותר בחורבנו, ומאידך כבר לא היו על ישראל גזירות קשות. במצב כזה רק בתשעה באב חייבים להמשיך לצום, אבל בשאר שלושת צומות החורבן רשאים ישראל להחליט כיצד לנהוג. "רצו – מתענים, רצו – לא מתענים" (ר"ה יח, ב). ישראל החליטו לקיים בהם צום קל שנמשך ביום בלבד, ורק אכילה ושתייה אסורים בו. כך קיבלו לנהוג עד שייבנה בית המקדש במהרה בימינו (פניני הלכה זמנים ז, א ב, 1).

מיניקות ומעוברות פטורות

מעוברות ומיניקות פטורות מהצומות הקלים (שנמשכים ביום בלבד), מפני שכאשר ישראל קיבלו על עצמם לצום בצומות הקלים, לא קיבלו זאת על מעוברות ומיניקות, משום שהצום קשה להן יותר. אומנם באשכנז נהגו רבות מהמעוברות והמיניקות להחמיר על עצמן ולצום גם בצומות הקלים, ואולי היה זה מחמת הגזירות הקשות שסבלו באשכנז. אולם כיום גם יוצאות אשכנז, מעוברות ומיניקות, נוהגות שלא לצום בצומות הקלים (פניני הלכה שם ז, ח).

שנתיים אחרי הלידה

יש אומרים שדין מינקת הפטורה מהצומות הקלים חל על כל מי שלא עברו 24 חודשים מלידתה, שזה משך זמן ההתאוששות השלמה מהלידה (מהרש"ם ויחו"ד א, לה). אך לדעת רוב הפוסקים, כל אישה שפסקה להניק חייבת להתענות בצומות הקלים, וכן המנהג הרווח. והרוצה להקל יש לה על מי לסמוך. וכן מי שחשה חולשה, אף שאינה נחשבת לחולה ממש, רשאית להקל (שם ז, ח, 11).

חולים פטורים

כשתיקנו הנביאים והחכמים את הצומות, תיקנום לאנשים בריאים, אבל על החולים לא גזרו לצום. בזה שונים צומות אלה מיום הכיפורים, שבו גם החולים חייבים לצום, ורק כשהצום עלול לגרום לסיכון הנפש – אין לצום. גם אז, אם אפשר, יש להסתפק באכילה מועטת לשיעורים. אבל בשאר הצומות שתיקנו חכמים, ובכלל זה תשעה באב – חולים פטורים, ואינם צריכים לאכול ולשתות לשיעורים, אלא יאכלו וישתו כדרכם, אבל לא יענגו עצמם במאכלי מותרות (שם ז, ז).

מי נחשב חולה

ככלל, מי שכאביו או חולשתו אינם מאפשרים לו להמשיך בשגרת חייו והוא נאלץ לשכב על מיטתו – נחשב חולה. לדוגמה, החולים בשפעת או באנגינה ומי שחומו גבוה – פטורים מהצום.

אומנם כמעט כל אדם סובל בצום מכאב ראש וחולשה, ולאנשים רבים קל יותר בצום לשכב במיטה מאשר להמשיך לתפקד, ולעיתים הרגשת המעונה אף קשה מהרגשת אדם שחולה בשפעת. אולם תחושה זו אינה נחשבת כמחלה אלא כתחושה טבעית של צום, שתחלוף בתוך שעות ספורות אחרי הצום. ולכן דווקא חולה שנאלץ לשכב על מיטתו מחמת מחלתו פטור מהצום, אבל מי שסובל מהצום עצמו אינו נפטר מהתענית. רק מי שנחלש כל כך מחמת הצום עד שיצא מגדר מעונה המצטער מחמת התענית והתחיל להיות חולה – פטור מן הצום.

וכן אדם חלש או זקן מאוד שמצטער בצום וחושש שאם יתענה ייחלש ויחלה, פטור מן הצום. וכן חולה שהתרפא, אבל עדיין מרגיש חולשה וחושש שאם יתענה תחזור מחלתו – פטור מהצום.

וכן כל אדם שיודע שאם יצום עלול לחלות – פטור מהצום. למשל, מי שסובל מאולקוס פעיל או מיגרנה חזקה פטור מהצום, מפני שהצום עלול לעורר את המחלה. גם חולה בסוכרת שנאלץ לקחת אינסולין פטור מהצום, ופעמים שחולי סוכרת אף פטורים מצום יום הכיפורים. גם מי שסובלים מאבנים בכליות, שצריכים לשתות הרבה מים, פטורים מהצום. מי שסובל מלחץ דם אינו נחשב חולה ויכול להתענות, אלא אם כן קיבל הוראה רפואית אחרת. בכל מקרה של ספק יש לשאול רופא ירא שמיים (שם ז, ז).

בליעת תרופות

חולים שצריכים ליטול תרופות באופן קבוע, כמו מי שהחל ליטול אנטיביוטיקה או חולים כרוניים אחרים, צריכים להמשיך ליטול את התרופות גם בימי הצום. עליהם לבלוע אותן בלא מים, ואין בכך חשש, מפני שבכל התרופות כמעט, כולל אנטיביוטיקה, לא ייגרם נזק למי שיבלע אותן בתענית בלי מים. מי שאינו יכול לבלוע תרופה בלי מים, יערב במים טעם מר עד שלא יהיו ראויים לשתייה – ובעזרתם יבלע את הגלולה.

קפאין נגד כאב ראש

רבים רגילים לשתות כמה כוסות קפה ביום, ובצום הם סובלים מכאבי ראש חזקים. כדי למנוע זאת, רצוי שיצטיידו בגלולות שיש בהן קפאין (יש גלולות של אקמול ודקסמול וכיוצא בהם עם קפאין), ויבלעו אותן בצום בלא מים. כך יוכלו לקיים את הצום בלא כאבים קשים. ואם לא הצטיידו בגלולות כאלה, יוכלו לבלוע אבקת קפה נמס בלא מים, שהואיל ולבדה טעמה מר ורע – אין איסור באכילתה לצורך מניעת כאב.

אכילה לפני עלות השחר

אף שהצומות הקלים מתחילים בעלות השחר (השנה ב-3:50), מי שהלך לישון על דעת שכבר לא יאכל יותר, נחשב כמי שקיבל עליו את הצום, וגם אם יקום לפני עלות השחר יהיה לו אסור לאכול. לפיכך מי שרוצה לקום מוקדם כדי לאכול ולשתות, צריך לחשוב על כך מראש בליבו. אם לא חשב, לא יאכל אבל ישתה, שהואיל ומקובל שאדם שקם לפני תחילת הצום שותה מעט, הרי הוא כמי שחשב על כך (ראו פניני הלכה זמנים ז, ד, 5).

שטיפת הפה במים

לכתחילה אין לשטוף את הפה במים, שמא יבלע טיפות מים, אבל כדי להסיר ריח רע או כדי למנוע מעצמו צער – מותר. וכן מותר למי שמצטער מכך להשתמש במשחת שיניים כדי לנקות היטב את פיו ולהסיר ממנו ריח רע.

בתשעה באב, שהוא צום חמור יותר ואף רחיצה אסורה בו, רק מי שמצטער מאוד מכך רשאי לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו בלא משחה. וביום הכיפורים, שבו חיוב הצום מהתורה, גם מי שמצטער מאוד אינו רשאי להקל בזה (פנה"ל זמנים ז, ה).

השותה בטעות בצום

גם מי ששתה או אכל ביום הצום חייב להמשיך לצום. ואף שכבר שבר את הצום, ולא יוכל לומר בתפילתו "עננו", איסור אכילה ושתייה ממשיך לחול עליו. הסיבה היא שימים אלו נקבעו לצום, ומי שעשה עבירה אחת אין לו היתר לעשות עבירות נוספות. אין צורך להתענות ביום אחר תמורת הצום ששבר, מפני שחיוב הצום הוא דווקא באותו יום שבו תיקנו חכמים לצום (שם ז, ו).

נחלקו הפוסקים בדין מי שטעה ובירך על מים "שהכול" ולפני ששתה נזכר שזהו צום. למעשה נראה שלא ישתה, "שב ואל תעשה עדיף" (שם ז, ו, 7).

קטנים שלא הגיעו למצוות

קטנים שלא הגיעו לגיל מצוות פטורים מן הצומות שתיקנו חכמים, ומאכילים אותם מאכלים פשוטים כדי לחנכם להתאבל עם הציבור. אבל אין מצווה לחנכם לצום, כי רק ביום הכיפורים שבו הצום מהתורה, יש מצווה לחנכם להתרגל לצום. אם הילדים הגדולים והבריאים רוצים להתענות עד הצהריים, מנהג יפה בידם, אבל לא יתענו כל היום (שם ז, ט).

חיילים, חתנים וכלות

חיילים שעוסקים בפעילות ביטחונית, שעלולה להיפגע מחמת הצום, יאכלו וישתו כרגיל כדי שיוכלו למלא את תפקידם כראוי. אבל חיילים שעוסקים באימונים חייבים בצום.

חתן וכלה שאחד משבעת ימי המשתה שלהם חל ביום צום – חייבים לצום, מפני שאבלות הרבים דוחה את שמחת היחיד. אומנם כשהצום נדחה משבת ליום ראשון, כמו השנה, מותר לחתן ולכלה לשבור את הצום לאחר תפילת מנחה גדולה בצהריים (פנה"ל זמנים ז, ט, 12).

תפילת עננו

תיקנו חכמים שיוסיף כל יחיד לומר את תפילת "עננו" בברכת "שומע תפילה" שבתפילת הלחש (מלבד אמירת "עננו" בחזרת הש"ץ). למנהג עולי תימן וחלק מעולי צפון אפריקה, בכל שלוש התפילות – ערבית, שחרית ומנחה – אומרים "עננו". ואף שבלילה אין צמים, הלילה כבר שייך ליום הצום. למנהג רוב הספרדים, אומרים "עננו" רק בעת התענית בפועל – בשחרית ומנחה. למנהג האשכנזים אומרים "עננו" רק במנחה, כי בשחרית עוד אין ודאות שהמתפלל יזכה להשלים את הצום (שם ז, י).

נשיאת כפיים במנחה

בכל השנה אין הכהנים נושאים כפיים בתפילת מנחה, מפני שזמנה לאחר זמן הסעודה ויש חשש שיהיו כהנים שיעלו לדוכן שתויים. אבל בתענית אין חשש, ולכן נושאים כפיים. זאת בתנאי שתפילת מנחה מתקיימת בשעת הנעילה, שהיא התפילה המיוחדת שתיקנו חכמים לתענית, היינו חצי שעה לפני השקיעה (ובדיעבד 72 דקות זמניות לפני השקיעה). אבל אם מתפללים מנחה לפני כן, אין נושאים בה כפיים. אם התאחרו ועברה השקיעה, בדיעבד אפשר עדיין לשאת כפיים עד צאת הכוכבים (שם ז, יב, 16).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד