לא שוויון, כן טובת המשפחה

אף שהעיקרון הבסיסי בהלכה הוא שוויון בין גברים לנשים, בדינים הקשורים למשפחה יש הבדלים ביניהם • לכל הבדל יש מטרה – לשלמות המשפחה • נשיאת שתי נשים הייתה נחוצה בעבר, מכיוון שנשים רבות היו זקוקות לגברים שיפרנסו אותן, אך התורה רמזה שהיא בעייתית • מצבי עגינות קיימים גם אצל גברים • דינים שלכאורה מחזקים את מעמד הבעל – שומרים על זיקתו למשפחה ומונעים ממנו להפקיר את אשתו וילדיו • כיום גם נשים מפרנסות, ועדיין הבעל הוא המתחייב בכתובה, שלא יתחמק מאחריותו כהורה

שאלה: מדוע התורה מפלה את האישה לרעה, בכך שהיא מתירה לאיש לשאת שתי נשים, ואינה מתירה לאישה לשאת שני אנשים? ומדוע גזרה על האישה דין עגונה ולא על האיש? ומדוע דין אישה שבגדה בבעלה חמור מדין איש שבגד באשתו? האם ערך השוויון בין המינים אינו קיים בהלכה?

תשובה: העיקרון הבסיסי בהלכה הוא שיש שוויון בין המינים, "השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה" (קידושין לה, א). אולם בדיני משפחה יש דינים יסודיים שאין בהם שוויון: בדיני אישות יש לאיש יתרון, ובדיני פרנסה ומזונות יש לאישה יתרון. העיקרון המנחה הוא טובת המשפחה כולה. נתחיל לבאר.

נשיאת שתי נשים בתורה

המצב בחברה החילונית שביטלה את החוקים האלה, על פי תפיסת השוויון הגמור, מוכיח את חשיבותם של החוקים הללו שבלעדיהם התא המשפחתי מתפרק. אפשר לומר שההלכה אינה עוסקת בשוויון שבין האיש והאישה, אלא מעצבת את הדרך הראויה ביותר להיטיב לאיש, לאישה, לילדים ולמשפחה כולה

התורה אמנם מתירה לאיש אחד לשאת שתי נשים, אולם היא רומזת לנו שזו מציאות בעייתית שאינה רצויה, שכן בכל הסיפורים והדיונים שבתורה על ריבוי נשים אנו נפגשים עם בעיות. זאת משום שריבוי נשים פוגע באהבה השלמה שצריכה להיות בין איש לאשתו, ומעורר מדנים בתוך המשפחה, עד כדי כך שהאישה הנוספת נקראת "צרה".

אולם ההיתר לשאת כמה נשים היה בבחינת הכרח שלא יגונה; שכן בתקופה שבה הפרנסה הייתה קשה ומפרכת, ולא מעט אנשים מתו בקיצור ימים בגלל תזונה ירודה או מחלות, גורלן של נשים לא נשואות היה לעתים קשה מנשוא. לא לחינם ציוותה התורה לעזור לאלמנה, שכן מטה לחמה נשבר. לכן הותר לאיש מבוסס שהיה מסוגל לפרנס כמה נשים לשאת יותר מאישה אחת, ובתנאי שהיה יכול לפרנסן כראוי, ולשמח כל אחת מנשותיו שמחה יתרה כפי המגיע לה על פי כללי מצוות עונה.

אמנם כבר לפני יותר מאלפיים שנה נשיאת שתי נשים נחשבה מגונה אצל חכמים, וכך נהגו בפועל התנאים והאמוראים שלא נשאו שתי נשים, כמובא במאמרו של הרב ראובן מרגליות זצ"ל (עוללות ו).

לפני כאלף שנה גזרו חכמי ישראל שבאשכנז, ובראשם רבנו גרשום מאור הגולה, שלא יישא איש שתי נשים. בהדרגה גזירתם התקבלה בעדות נוספות, עד שהתקבלה בכל ישראל.

עגונה

אישה נשואה יכולה להשתחרר מנישואיה ולהתחתן עם איש אחר באחת משתי דרכים – לאחר שבעלה מת או לאחר שקיבלה ממנו גט (קידושין ב, א). בלא זאת היא אשת איש ואסורה על כל אדם, ואם חס ושלום תלד ילד מאדם זר, הילד יהיה ממזר. לעתים ישנם מקרים מצערים שבהם האיש אבד, ואין ידוע אם הוא חי או מת, ואזי אשתו נותרת עגונה. במקרים אלו טורחים מאוד למצוא עדויות על מצבו, ואם אפשר להוכיח שהוא מת מתירים את אשתו מעגינותה.

סוג נוסף של מעין עגונה הוא במקרה שהתגלע סכסוך בין בני הזוג, ובית הדין מגיע למסקנה שהאישה צודקת בתביעתה להתגרש, אלא שהאיש מסרב לשחררה בגט. על פי ההלכה בית הדין צריך להלקותו עד שייתן גט לרצונו, כלומר יאמר בפיו שהוא נותן את הגט ברצון מלא. אם לא כן, ימשיכו להכותו עד שהאישה תשתחרר, על ידי נתינת גט בהסכמה או על ידי שימות…

אמנם ישנם פוסקים שמסתפקים עד כמה ניתן לכפות גט, ומפני חולשת בתי הדין עמדתם של פוסקים אלו מעוררת קשיים בהשגת גט במקרים של בעלים עקשנים במיוחד. הבעיה גברה בימינו, מכיוון שלפי החוק האזרחי אין אפשרות להלקות את הבעל. למרות זאת, משתדלים למצוא דרכים לאכוף את החלטת בית הדין על גברים סרבנים, וכמעט תמיד מצליחים. ככל שהמחוקקים ובתי הדין יגבירו את שיתוף הפעולה ביניהם, המקרים הקשים של מסורבות גט ימעטו.

איש עגון

גם אישה יכולה לעגן את בעלה, שכן כל עוד היא לא מסכימה לקבל את הגט, הוא אינו יכול להתחתן. בפועל מספר הבעלים מסורבי הגט מעט גדול ממספר מסורבות הגט, ואף בעניין זה, מחמת סיבות שונות, בתי הדין לעתים מתעכבים מלהפעיל סנקציות על הנשים ומשך העיגון מתארך. אולם עיגון הגברים קל מעיגון הנשים, מפני שבמקרים מיוחדים, על ידי תהליך ארוך הכרוך בהסכמת מאה רבנים, יתירו לו להתחתן. בנוסף לכך, אם יוליד ילד בלא שיתגרש מאשתו, הילד לא יהיה ממזר.

דינים שבהם מעמד האישה חלש

בארבעה דינים מעמד האישה חלש ממעמד האיש:
א) אישה נשואה שלא קיבלה גט והרתה לאיש אחר – הילד ממזר, ואילו איש נשוי ששכב עם אישה פנויה והרתה – הילד אינו ממזר.
ב) אישה נשואה שבגדה בבעלה – אסורה לבעלה ולאיש שעמו שכבה (בפועל יש לשאול רב מה לעשות), ואילו איש נשוי שבגד באשתו אינו נאסר על אשתו.
ג) עגונה שבעלה אבד אינה רשאית להתחתן מפני שהיא ספק נשואה, ואילו בעל שאשתו אבדה ולא הצליחו לאתרה – רשאי על פי היתר מיוחד של בית הדין להתחתן, הואיל ומעיקר הדין בשעת הדחק אין איסור לאיש לשאת שתי נשים.
ד) מסיבה זו, אישה שאינה מסכימה לקבל גט, בשעת הדחק לאחר תהליך ארוך יתירו לבעלה לשאת אישה נוספת בלא שיגרש את אשתו הראשונה; אולם כשהאיש אינו מסכים לתת גט לאשתו, כל זמן שהוא חי אין אפשרות להתיר לאשתו להתחתן עם איש אחר. לכן אם היו תופסים אותו לפני שברח, היו מלקים אותו עד שייתן גט.

ההבדלים שומרים על המשפחה

חוקי האלוקים גבוהים מהשגתנו ולכן לעולם לא נוכל להבין אותם עד תום, אולם אי אפשר להתעלם מהיבט אחד יסודי. האישה יודעת תמיד מי הילד שלה, שכן הוא נולד מרחמה, אולם האיש עלול להסתפק אם אשתו התעברה ממנו או חס ושלום מאיש זר. ואם יסתפק בכך, לא ירצה לעבוד ולפרנס את אשתו וילדיו ויתנכר להם, וכמובן שלא ירצה להשקיע בחינוכם. על ידי הדינים החמורים כלפי אישה שבגדה, ועל ידי אי-היכולת להינשא לאחר בלי גט, התורה מבטיחה לאיש שאשתו נאמנה לו וילדיה הם ילדיו, והוא יכול להקדיש את חייו לאשתו וילדיו בלא חשש. קשה להניח שבלא זאת ניתן לקיים משפחה יציבה.

יתר על כן, אישה באופן טבעי נאמנה יותר לילדיה: היא נושאת אותם ברחמה תשעה ירחים, אחר כך מניקה אותם וממילא גם מטפלת בהם יותר. לעומת זאת הקשר הטבעי של האיש לילדיו מתקיים רק על ידי אהבה, נאמנות ואחריות מוסרית כלפיהם. על ידי חוקים אלו האיש נקשר לאשתו וילדיו ומקדיש את עצמו לפרנסתם ורווחתם.

המצב בחברה החילונית שביטלה את החוקים האלה, על פי תפיסת השוויון הגמור, מוכיח את חשיבותם של החוקים הללו שבלעדיהם התא המשפחתי מתפרק. אפשר לומר שההלכה אינה עוסקת בשוויון שבין האיש והאישה, אלא מעצבת את הדרך הראויה ביותר להיטיב לאיש, לאישה, לילדים ולמשפחה כולה.

חיובי הנישואין והכתובה

בעת הנישואין האיש מתחייב לפרנס את אשתו ולדאוג לכל צרכיה, כפי הרמה המקובלת במקומם. בנוסף לכך הוא מתחייב בכתובה שאם יגרשנה, ישלם לה לכל הפחות מאתיים זוז, סכום המספיק לקיום במשך שנה. בדרך כלל כותבים בכתובה סכומים גבוהים בהרבה.

התחייבות הפרנסה הוטלה על האיש, מפני שעד לתקופה המודרנית הפרנסה הייתה כרוכה בעבודה גופנית קשה, שבה היה יתרון גדול לאיש. בנוסף לכך, עבודות הבית והטיפול בילדים ארכו שעות רבות, שכן הכול נעשה בידיים, כולל הבאת מים, הכנת לחם ומאכלים, תפירת וסריגת בגדים.

תמורת התחייבות האיש לדאוג לכל מחסורה של אשתו, האישה מתחייבת לדאוג לכל צורכי הבית והטיפול בילדים, ושכל כסף שתרוויח וכן הנכסים שתביא עמה מבית הוריה יהיו ברשות בעלה. מכיוון שהסכם זה נועד לטובת האישה, אם רצתה האישה – ניתן לה לבטלו ולומר לבעלה: "איני ניזונת ואיני עושה". כלומר אינך חייב לדאוג למחסורי, ומנגד כל מה שארוויח יהיה שלי.

כשהאישה שותפה בפרנסה

בדורות האחרונים, בזכות השכלולים הטכנולוגיים, כמו האפשרות לקבל מים מהברז ולקנות מאכלים ובגדים בזול, הזמן הנדרש לעבודות הבית פחת, ובזמן הפנוי נשים החלו לעבוד ולהתפרנס. בכסף שהרוויחו יכלו לקנות עזרה נוספת בעבודות הבית, וכן לשלם בעבור מעון לתינוקות, וכך נוצר זמן נוסף שאותו יכלו להקדיש לעבודה. במקביל לכך מערכת החינוך לבנים ובנות השתפרה והעניקה לנשים כלים להשתלב בענפי משק רבים ורווחיים יותר. כך בתהליך הדרגתי משכורתן של הנשים עלתה, עד שכיום מקצתן מרוויחות יותר מבני זוגן. במצב זה גם האישה צריכה להשתתף במזונות ילדיה כפי מידת הכנסתה.

למרות כל השינויים המופלגים במעמדה הכלכלי והחברתי של האישה, גם בימינו התחייבות הגבר בכתובה חשובה מאוד משני טעמים. האחד, עדיין המבנה הבסיסי של רוב המשפחות הוא שהאיש אחראי יותר על הפרנסה, והאישה יותר על הטיפול בילדים ובבית. השני, התחייבות האיש היא גם לילדים, ואם האיש לא יתחייב לאשתו יש חשש שיברח מאחריותו ההורית. התחייבות זו חשובה היום לא פחות מבעבר, שכן החיים המודרניים פגעו ביציבות התא המשפחתי, עד שאחוז ניכר מהילדים הגדלים כיום במדינות המערב גדלים אצל אמם בלבד, בלא שאביהם יהיה נוכח בחייהם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לכבד את צה"ל – ולהתלונן

הרבנות הראשית והשר בנט פעלו נכונה בדחיית חופשת ל"ג בעומר, וראוי שציבור העולים למירון ילמד מהם • למנהג האשכנזים יש להסתפר בערב שבת זה • גם בעלי עמדה ממלכתית צריכים להגיש תלונה כששמירת ההלכה בצה"ל נפגעת, לטובת הצבא • עם כל הקושי להגיש קבילה בצבא, לפעמים צריך לקבול • אין איסור לילדים לאכול לפני הקידוש, ולכן מותר לחלק ממתקים בסוף התפילה • חירשים-אילמים שמתקשרים חייבים במצוות, וחשוב להכיר ולהוקיר את מאמציהם לקיימן • אילם מצטרף למניין אף שאינו עונה אמן

מדובר על שינוי תודעתי עמוק ומשמעותי בחברה הדתית לאומית. מעבר מעמדה שתלונה מהווה פגיעה ב'מלכות' – לעמדה שתלונה מתקנת ומשפרת את המערכת. ישנם גם ראשי ישיבות ומכינות שהסכימו לעמדה זו, ואכן לקראת הגיוס בקיץ, הם מתכוונים להכין את המתגייסים למצבים הבעייתיים

נכון לקבל את עמדת הרבנות הראשית לדורותיה, ולדחות את כל מדורות ל"ג בעומר למוצאי יום ראשון. מצינו שחכמים ביטלו מצוות מהתורה של תקיעת שופר ונטילת לולב כאשר ראש השנה או סוכות חלים בשבת, שמא יהיו אנשים שיחללו את השבת בטלטול השופר או הלולב ברשות הרבים (ראש השנה כט, ב; סוכה מג, א). ואם כך לגבי מצוות מהתורה, על אחת כמה וכמה שיש לדחות את מנהג המדורות, כדי שלא להכשיל אנשים בחילול שבת בהכנות לקראת המדורות והדלקתן.

כמו כן יש לשבח את שר החינוך נפתלי בנט, שנענה לבקשת הרבנות ודחה את יום החופשה ליום שני. יש לקוות שמכאן ואילך הדבר יהפוך להנהגה קבועה, שאין מדליקים מדורות ל"ג בעומר במוצאי שבת. נקווה שגם החרדים ינהגו כחרדים אמיתיים לדבר ה', וידחו את הדלקת המדורות במירון ובשאר המקומות למוצאי יום ראשון.

בכל אופן, אחר שהחופשה נדחתה ליום שני, ברור שקיום המדורות במוצאי שבת אסור גם משום ביטול תורה, מפני שהוא יגרום לתלמידים רבים לאבד שני ימי לימודים.

תספורת וגילוח בערב שבת

כאשר ל"ג בעומר חל במוצאי שבת, למנהג אשכנז ומקצת ספרדים, הנוהגים לסיים את מנהגי האבלות בל"ג בעומר עצמו, ראוי שיתגלחו ובשעת הצורך גם יסתפרו לכבוד שבת. זאת מפני שאין מכבודה של השבת שלאחריה מפסיקים מנהגי אבלות ואילו לקראתה אין מתכוננים. אולם למנהג רוב ספרדים, שנוהגים לסיים את מנהגי האבלות בל"ד בעומר, אין מסתפרים עד יום שני בבוקר (פנה"ל זמנים ג, ב-ג, 8).

על התמודדות הדתיים בצבא

לפני פסח עסקתי בהרחבה בקשיים הגוברים של החיילים הדתיים בצבא, שבשנים האחרונות החל לכפות תרבות חילונית על חייליו. המסקנה הייתה שהואיל וחוקי צה"ל נועדו בבסיסם להעניק לצבא צביון יהודי על פי ההלכה, ולהבטיח אפשרות נוחה לשמירת תורה ומצוות – אם החיילים ידעו לעמוד על שלהם ולדרוש ממפקדיהם ביצוע פקודות מלא, בשעת הצורך אף להגיש קובלנות, ובשעת הדחק אף לערב אישי ציבור ותקשורת, רוב ככל הבעיות יפתרו.

למשל, הבעיות הקשות שהיו בבה"ד 1 היו נפתרות, אילו היה קם צוער אחד ומגיש קובלנה על הפרה שיטתית של הפקודות בדבר אי כניסת צוערים לחדרי צוערות ולהפך, קל וחומר בלבוש של חוף ים. כל זאת בידיעת מפקד בה"ד 1 שעוד העז לנזוף בצוער דתי שהתלונן על כך. קובלנה מסודרת עם ליווי ציבורי ותקשורתי הייתה יכולה לסלק את הקצין החצוף הזה מהצבא.

מדובר על שינוי תודעתי עמוק ומשמעותי בחברה הדתית-לאומית, מעבר מעמדה שתלונה מהווה פגיעה ב'מלכות' – לעמדה שתלונה מתקנת ומשפרת את המערכת. ישנם גם ראשי ישיבות ומכינות שהסכימו לעמדה זו. ואכן, לקראת הגיוס הקרוב בקיץ הם מתכוונים להכין את המתגייסים למצבים הבעייתיים שהם עלולים להיתקל בהם, ולהכרת פקודות הצבא והדרך הנאותה, המנומסת והתקיפה לדרישת ביצוען, ולקבילה בשעת הצורך.

כדי להמשיך לחזק את המהלך, אביא לפניכם מכתב מניסיונו של חייל.

מכתב מחכים על היחס לקבילות

"שלום לרב! ייתכן שאם מסתכלים 'מלמעלה' כמו חלק מהמבקרים כיום את צה"ל, נראה שהפתרון הנוח, הנכון והמוסרי הוא להגיב על כל עוולה בצה"ל בקבילה. אבל צריך להבין שמהצד הנמוך של ההיררכיה – מהמפקד הישיר ועד המג"ד – הקבילה נחשבת ל'ייהרג ובל יעבור'. כל מפקד שיתלוננו נגדו ירגיש, ובצדק, שמנהלים מלחמה אישית נגדו. מפני שבמערכת הצה"לית יש הרבה תהליכים קטנים שצריך למצות לפני שמגישים קבילה.

הקבילה משמשת כמוצא אחרון, ולרוב סירוב פקודה ייחשב כאמצעי של הבעת מורת רוח שמתקבלת על הדעת ביתר הבנה. משום כך נראה הוגן יותר כלפי הדרגים הנמוכים שלא לקבול על כל בעיית דת.

ברמה האישית, במהלך שירותי כמפקד הוצרכתי לסרב לפקודה כמעט עשר פעמים (רובן על דת), ודבר זה נחשב בעיני מפקדיי הרבה יותר לגיטימי מאשר קבילה.

לכן, לעניות דעתי, הגשת קבילה לגיטימית רק לאחר ניסיון לשכנע את המפקדים, תוך נכונות להגיע איתם לעימות אבל בלי לערב גורמים נוספים.

אמנם מפני שלא הוכנתי נפשית לכך שלעתים צריך לקבול, היו שני מקרים שעליהם אני מצטער שלא קבלתי. הראשון היה בטירונות, בסוללה (פלוגה בתותחנים) כשלידנו היו בנות. המסו"לית (מ"פ) והרס"פית של הסוללה בכוונה לא אכפו את פקודות הלבוש הראוי במד"סים, למרות בקשותינו לאכוף זאת בגלל צניעות.

המקרה השני: היה לי סמסו"ל (סמ"פ) שהתנכל לי דתית בכוונה. למרות תלונותיי אל המסו"ל והמג"ד הדבר לא טופל.

אכילה לפני קידוש לילדים

שאלה: הרב סיפר שהוא מחלק מטבעות שוקולד לילדים לאחר תפילת ליל שבת. האם אין חשש שמחטיאים בכך את הילדים, שייכשלו באכילת השוקולד לפני קידוש?

תשובה: מצווה מהתורה לזכור את יום השבת לקדשו, ותיקנו חכמים לקיים את המצווה באמירת הקידוש על כוס יין. ומכיוון שכבר מעת כניסת השבת חלה המצווה, תיקנו חכמים שלא לאכול ולא לשתות אפילו מים לפני קיום מצוות הקידוש (שו"ע או"ח רעט, ד).

אולם איסור זה אינו חל על ילדים, שכן צריך לחנך את הילדים שלא לאכול מאכלים שאסורים מצד עצמם, כנבלות וטרפות, אבל אין חובה לחנכם שלא לאכול מאכלים כשרים בזמן שיש איסור לאכול, מפני שקשה יותר לילדים להתאפק מאכילה ושתייה. לכן אין מצווה לחנך ילדים שהגיעו לגיל חינוך (גיל חמש-שש) שלא לאכול בשעות הראשונות של יום הכיפורים, אלא רק מגיל תשע אמרו חכמים להתחיל לחנכם לצום כמה שעות. לכן גם מותר לתת להם לאכול לפני התפילה (מ"א רסט, א).

כשאין בכך קושי, לכתחילה עדיף לעודד את הילדים להתאפק. אבל מכיוון שאין להם בכך איסור, אם הם רעבים, צמאים או משתוקקים לאכול שוקולד – מותר להם (פנה"ל שבת ו, ט). אדרבה, טוב שהילדים ידעו את ההלכה, ויוכלו להחליט אם הם רוצים להדר ולחשל את כוח האיפוק שלהם ולא לאכול עד אחרי הקידוש, או לנהוג כפי עיקר הדין ולאכול.

חירש-אילם שמשלים מניין

בגיליון הקודם כתבתי שאפשר לצרף חירש-אילם שמבין את שפת הסימנים למניין. לא רק מפני שהדבר שנוי במחלוקת, ומכיוון שהמניין הוא דין דרבנן אפשר לסמוך על דעת המקילים, אלא גם מפני שבימינו יש מקום לצרפו אף לדעת המחמירים. אולי לפני כמה דורות, כאשר רק בודדים ידעו לתקשר, סברו שאין להוציאם מכלל החירשים-אילמים ואף הם פטורים מהמצוות. אולם לאחר שזכינו בדורות האחרונים שכבר רוב החירשים-אילמים יודעים לתקשר, אפשר לומר שגם לדעת המחמירים יש להם מעמד חדש והם חייבים בכל המצוות, וממילא מצטרפים למניין.

כתגובה קיבלתי מכתב משמח מר' אבי הרמן:

"לכבוד הרב מלמד שליט"א. בשבת האחרונה קיימנו בביתנו שבכוכב השחר אירוח לקבוצה של 20 חירשים. המארגן וראש הקבוצה הוא הרב יהושע סודקוף, חסיד חב"ד ורב חירש בעצמו העוסק בלימוד תורה וקירוב ליהדות בקרב אוכלוסיית החירשים בארץ ובחו"ל. אגב, הרב סודקוף לומד בכולל 'מעשה ניסים' בירושלים, המורכב כולו מחירשים השוקדים על לימוד התורה.

השבת הייתה מרוממת מאוד. הקבוצה השתתפה בתפילות ושמעה שיעורים בעזרת תרגום לשפת הסימנים שנעשה על ידי אשתי ננט, מתורגמנית מוסמכת לשפת הסימנים.

אחת מנקודות ההתרגשות של השבת הייתה למצוא ממש במקרה, בעיתון 'בשבע' של השבת, הכרה של הרב במעמדם ההלכתי של אותם חירשים. היה זה מרגש לקרוא ולהרגיש שהמאמצים הלא פשוטים שיהודים חירשים עושים כדי ללמוד תורה ולקיים מצוות, אכן מקבלים הכרה בהלכה היהודית.

הערה: החירשים הם רק חירשים, הם אינם חירשים-אילמים – הקושי שלהם לדבר הוא בגלל שאינם שומעים. חלקם מצליחים להתגבר על הקושי הזה ולבטא את עצמם גם בדיבור (אם כי לפעמים קשה להבנה), וחלקם אינם מדברים כלל אך בעייתם איננה במיתרי הקול (ולכן הם אינם אילמים)".

אמנם בהלכה הם נקראים "חירשים אילמים" על פי המציאות בפועל.

אילם שאינו עונה אמן

אמנם הגיעה גם שאלה: הרי צריך שיהיו תשעה שיענו אמן, ואיך אפשר לצרף חירש-אילם שאינו יכול לענות אמן?

תשובה: נפסק בשולחן ערוך (או"ח נה, ו ח), שגם ישן וחירש שמתפללים עמידה מצטרפים למניין, למרות שאינם יכולים לענות אמן. מנגד, כתב על חזרת הש"ץ (קכד, ד): "ואם אין תשעה המכוונים לברכותיו – קרוב להיות ברכותיו לבטלה".

לרוב הפוסקים, ישן וחירש מצטרפים למניין, אלא שלכתחילה טוב שיהיו תשעה עונים, ולכן כתב בשולחן ערוך "קרוב להיות" ברכותיו לבטלה, לעודד את "החולמים" לענות אמן (מ"א, דרישה ועוד). ויש מחמירים שלא לצרף מי שאינו עונה (עי' ט"ז). ויש אומרים שבחזרת הש"ץ צריך תשעה עונים, ולשאר דברים שבקדושה אין צריך (שועה"ר, בא"ח). אמנם אם החירש קורא שפתיים ומכוון לענות אמן, ייתכן שגם למחמירים הוא מצטרף.

למעשה הלכה כדעת רוב הפוסקים, שגם ישן וחירש מצטרפים, ולכתחילה נכון להחמיר בחזרת הש"ץ, שאם אין תשעה עונים יתפללו פעם אחת בלי חזרה: בתחילתה יאמר החזן את שלוש הברכות הראשונות בקול, כדי שיוכלו לענות קדושה. בשחרית, כאשר יש שם כוהנים, יאמר גם את שלוש הברכות האחרונות בקול, והכהנים יתפללו על הדוכן כדי שיוכלו לשאת את כפיהם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

יועמ"ש, סוכריות ולימוד לנשים

לקט עניינים שונים • מוסד היועץ המשפטי נוטל לעצמו סמכויות-על בשיטה אנטי-דמוקרטית • רוב החירשים-אילמים בימינו יודעים לתקשר, ולכן יש לחייבם במצוות • אפשר להתיר קריאה ברשימת מוזמנים או מאכלים בשבת • נשים חייבות כמו גברים בלימוד התורה הנחוץ לחיים, ומי שחפצה בעיון תיאורטי נוסף – תבוא עליה ברכה • גם החובה הבסיסית, שהסתכמה בעבר בלימוד ענייני הבית וסביבתו, הפכה לרחבת היקף • בעידן של ריבוי ממתקים, לא ייתכן שרק מבית הכנסת יוציאו אותם, אך רצוי לצמצם את הנזק הבריאותי

עריצות מוסד היועץ המשפטי

החלק שבו הנשים חייבות התרחב מאוד, הן מצד מגוון השאלות ההלכתיות שכל אדם נפגש עמן במהלך חייו, והן מצד האתגר שבהתמודדות עם שאלות עמוקות מתרבויות ודעות שונות. לפיכך, החלק הראשון, שבו חייבים הגברים והנשים כאחד, כולל בתוכו לימוד רחב ומעמיק

בלא שום בסיס חוקי, נוהג היועץ המשפטי לממשלה עם עוזריו לנכס לעצמו סמכויות-על של החלטות, הגבלות והנחיות לנבחרי הציבור, שהם נציגיו היחידים של הריבון, הוא העם. כך פקידים מתיימרים לנהל את המדינה בלא שנבחרו לכך, ומקיימים בעצמם את הפסוק "עבד כי ימלוך". הם התמנו לשרת את הציבור ולהיות נאמנים למדינת ישראל וחוקיה, ולא להשליט עליה את רצונם, השקפת עולמם וערכיהם, בניגוד לעמדת הרוב ורצונו.

זו שיטה של השתלטות דיקטטורית אנטי-דמוקרטית, שאין דוגמתה בשום מדינה דמוקרטית.

חלק מכוחו המופרז של מוסד היועץ המשפטי נובע מהלקונה שבחיבור הקלוקל והמשחית בין תפקיד היועץ המשפטי לתפקיד התובע הכללי. משום שאישי ציבור רבים בטוחים או חוששים שאם יעזו לערער על הסמכויות שהיועצים המשפטיים מנכסים לעצמם, סופם שהממסד המשפטי ימצא את הדרך להתנקם בהם – להעמידם לדין, להרוס את הקריירה הציבורית שלהם ולמרר את חייהם הפרטיים בחקירות ותהליכים משפטיים שיימשכו שנים.

רבים נוהגים לצטט את הלורד אקטון שאמר: "כוח – משחית, כוח מוחלט – משחית לחלוטין". אכן הממסד המשפטי ככלל, ומוסד היועץ המשפטי לממשלה בפרט, נותנים דוגמה טובה לכך.

יש לציין את השרים יריב לוין וזאב אלקין, שאינם נרתעים מלמתוח ביקורת עקרונית על הממסד המשפטי. לא מעט אנשים סבורים שזהו סימן מובהק לכך שהם זכים כשלג, שאם לא כן כבר היו מוצאים עילה להעמידם למשפט. יש לציין לשבח גם את השרה מירי רגב שמעזה לייצג את בוחריה אל מול עריצות ממסד הייעוץ המשפטי. רבים סבורים שמן הסתם הממסד המשפטי, ומלחכי הפנכה שלו בתקשורת השמאלנית, עושים לילות כימים כדי למצוא בדל פסול במעשים של השרים שמבקרים אותו, כדי להכפישם, להעמידם לדין ולהסירם מהדרך.

פרט לצורך להחזיר את מוסד היועץ המשפטי לתפקידו המקורי, מוטלת על לומדי התורה החובה להעמיד בתי מדרש ללימוד משפטי התורה ביחס למדינה ולחברה. לשם כך יצטרכו הלומדים להכיר היטב את החברה, הכלכלה והמשפט המודרני, שכן משפט התורה צריך לחול עליהם ולא על מציאות מופשטת או על מציאות שכבר חלפה מהעולם לפני כמה מאות שנים.

מעמדו של חירש-אילם בהלכה

כידוע, נחלקו גדולי האחרונים בשאלת מעמדו של חירש-אילם שלימדו אותו לתקשר עם סביבתו בשפת הסימנים ועל ידי קריאה וכתיבה. יסוד השאלה במה שהורו חכמים, שחירש-אילם פטור מהמצוות ואינו מצטרף למניין, שהואיל והוא אינו יכול לתקשר עם סביבתו, דינו כשוטה (חגיגה ב, ב; שו"ע נה, ח). השאלה היא: מה דינו של חירש-אילם שלימדוהו לתקשר עם סביבתו, בשפת הסימנים או על ידי קריאה וכתיבה?

יש אומרים שהואיל ובפועל הם מתקשרים עם סביבתם, ומסוגלים ללמוד ולהבין את מה שקורה סביבם, דינם כדין כל אדם שחייב במצוות (מהרש"ם ונחלת צבי). מנגד, יש סוברים שאפילו אם החירש-אילם הוא חכם גדול, דינו כפי שקבעו חכמים שהוא פטור מהמצוות (צמח צדק, דברי חיים). ויש שמתחשבים בשתי הדעות, ולכן בספק תורה נוטים להחמיר ובספק בדברי חכמים מקילים. ומכיוון שדין צירוף למניין מדברי חכמים, מקילים לצרפו למניין (נחלת בנימין, יחו"ד ב, ו). כך גם כתבתי בפניני הלכה (תפילה ב, ב) שאפשר לצרפו למניין.

אולם לאחר תוספת עיון בסוגיה, נראה שאפשר להכריע שחירש-אילם שמבין את שפת הסימנים נחשב כפיקח לכל דבר, ואפשר שגם המחמירים יסכימו לכך היום. עמדתם הייתה כאשר עדיין רוב החירשים-אילמים היו כשוטים, ולכן לא התחשבו ביוצאים מהכלל, מה עוד שלא היו כלים בדוקים לבדוק את רמתם של היוצאים מהכלל. אולם כיום, שרוב מוחלט של החירשים-אילמים לומדים את שפת הסימנים, לומדים לקרוא, מוצאים את הדרך לתקשר עם הסובבים אותם ואפשר לדעת שהם מבינים את הכול, דינם כדין כל אדם. על פי זה תיקנתי את הנוסח בפניני הלכה: "בדורות האחרונים נמצאה השיטה ללמדו לתקשר בשפת הסימנים ולקרוא ולכתוב, וכיוון שכיום כמעט כל החירשים-אילמים יכולים להבין את דברי התורה והמצוות, ממילא הם חייבים במצוות ככל שאר האנשים".

רשימות לקראת סעודת שבת

שאלה: בבית ההארחה שלנו אנחנו רגילים להכין רשימה של המוזמנים, וכן רשימה של המאכלים שצריך להוציא בכל סעודה, אולם למדנו שאסור לקרוא רשימות בשבת. האם גם רשימות אלו בכלל האיסור?

תשובה: אסרו חכמים לקרוא ברשימת המוזמנים לסעודה או ברשימת המאכלים שעומדים להגיש בסעודה, משני טעמים:
א) משום שהקריאה בהן דומה לקריאה בשטרות.
ב) מחשש שמא יתקן את הרשימה בכתיבה או מחיקה, כדי שלא לטעות בהזמנת אנשים רבים שאין מספיק מאכלים להגיש לפניהם (שבת קמט, א; שו"ע שז, יב-יג).
אמנם כאשר הדבר נצרך מאוד לסעודת השבת או כדי למנוע עלבון, מותר להיעזר ברשימה, שכן האיסור לקרוא הוא כשאין צורך מצווה, אבל לצורך מצווה אין איסור, ורבים מהאחרונים כתבו שכל סעודת שבת היא מצווה (לבו"ש, מחה"ש, תוספת שבת ועוד). ומצד הגזירה שמא יכתוב, כיום שהמאכלים מצויים בשפע, אין מכינים מספר מדויק של מנות לפי האוכלים אלא יותר, וממילא המתח סביב הרשימה פחת ואין חשש שיבוא לכתוב. וכיוצא בזה מובא בשם הרב אלישיב זצ"ל (שש"כ כט, קלג), וכפי שהקלו בעבר למשרתים שאינם אחראים על הסעודה (מ"ב שז, מז; שעה"צ נד). אמנם לכתחילה כאשר בעל הסעודה או המלצר הראשי מתוחים מאוד, נכון שיסתכלו ברשימה עם עוד אדם, כדי שלא יבואו לכתוב בטעות (עיין שו"ע רעה, ב וט"ז ומ"א).

חיוב לימוד תורה לנשים

שאלה: האם יש הבדל גדול במצוות תלמוד תורה בין גברים לנשים, ואם אין, מדוע אנשים רבים כל כך חושבים שיש הבדל גדול?

תשובה: שני חלקים ישנם במצוות לימוד התורה. הראשון, לדעת את התורה כדי לחיות כהלכה; השני, להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה.

הגברים חייבים בשני החלקים של המצווה, ואילו הנשים חייבות בחלק הראשון, היינו בלימוד כל מה שנצרך להדרכת החיים בהלכה, באמונה ומוסר. והחלק השני, שהוא עיון תיאורטי נוסף, הוא בשבילן מצוות רשות; הרוצה ללומדו – תבוא עליה ברכה, ומי שאינה רוצה – פטורה. אמנם ככל שיש לאישה יותר זמן פנוי, ראוי יותר שתעסוק גם בחלק השני.

בעבר, כשהחיים התרחשו בסביבה הקרובה והפשוטה, הלימוד הנצרך לקיום החיים היהודיים היה מצומצם יחסית, שכן הלכות רבות נלמדו מתוך החיים המשותפים בבית. גם יסודות האמונה והמוסר הועברו בעיקר בשיחות של הורים עם ילדיהם, וכמעט שלא הוצרכו להתמודד עם שאלות מתרבויות זרות. ככל שעברו הדורות, והעולם נעשה יותר מורכב, וכל תחומי הלימוד התרחבו – כך לימוד התורה, שהוא הפנימיות של כל החוכמות, התרחב במקביל.

בפועל, החלק הראשון שבו הנשים חייבות התרחב מאוד, הן מצד מגוון השאלות ההלכתיות שכל אדם נפגש עמן במהלך חייו, והן מצד האתגר שבהתמודדות עם שאלות עמוקות מתרבויות ודעות שונות. לפיכך, החלק הראשון, שבו חייבים הגברים והנשים כאחד, כולל בתוכו לימוד רחב ומעמיק ברעיונות התורה, באמונה ומוסר, וכן כולל לימוד יסודי של עקרונות ההלכה, כלליה ופרטיה. כך שבפועל ההבדל בין חובת הלימוד לגברים ונשים הצטמצם מאוד, כי חלקים רבים שהיו בעבר רשות לנשים נעשו חובה. לא זו בלבד, אלא שגם הגברים בדרך כלל לא מספיקים להקיף את החלק הראשון שאותו הם חייבים ללמוד תחילה.

חלוקת ממתק בתפילת שבת

במשך שנים רבות, בלילי שבת בסיום התפילה, בעת שהילדים באים לומר לי "שבת שלום", נהגתי לחלק להם סוכריות, כדי לחבב עליהם את התפילה, את בית הכנסת, את השבת ואת התורה. לפני כחצי שנה, לאור ההבנה שהסוכר המופרז מזיק, התחלתי להרהר בלבי שמא אני מחנכם לתזונה לא בריאה, ועליי להפסיק לחלק להם סוכריות. מנגד נזכרתי בסיפור על הספינה שנקלעה לסערה מסוכנת, והקברניט ביקש שכל אחד מהנוסעים יזרוק לים חלק מחפציו כדי להקל על הספינה לשרוד בסערה. הלך יהודי, פשפש בתרמילו, ומכל הדברים שהיו שם מצא את התפילין והסידור וזרקם לים. אמנם נכון שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות, אבל מדוע לזרוק תחילה דווקא את התפילין והסידור?! האם לא יכול היה ליטול את החליפה והמגפיים ולזורקם תחילה?! כך אולי גם בזה, כאשר רבים כל כך רגילים לחלק ממתקים לילדיהם, וכך עושים בכל מסיבה, האם דווקא את הסוכרייה שהרב מחלק לחיבוב מצווה צריכים לבטל? אף על פי כן גברו נקיפות לבי, כי מה שהרב עושה משמש דוגמה לרבים, מה עוד שעודדתי את כל השואלים ממערכת החינוך לאכוף את ההוראות החדשות האוסרות להגיש מאכלים שאינם בריאים.

בשיעור נשים שיתפתי את השומעות בדילמה, ובקשתי שנשות ועדת תרבות יחליטו למעני כיצד לנהוג. הן החליטו לעבור למטבעות שוקולד מריר, שהוא בריא יותר מסוכריות, מכיוון שיש בו פחות סוכר וגם פחות קלוריות. מאז אני מחלק מטבעות שוקולד לשמחת ההורים והילדים. אקווה שבעזרת ה' נמצא את הדרך להתקדם לחלוקת תמרים ואגוזים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

אפשר להחיש את הגאולה

הגאולה יכולה לבוא בשני מסלולים עיקריים: שמיימי ומהיר או טבעי וכואב • יישוב הארץ החל בידי גדולי תורה, אך רוב הציבור נשאר בגולה • היענות לעלייה לארץ, בתנועה שמובילים גדולים וצדיקים, הייתה מקדמת את המהלך על פי התורה ומחישה את הגאולה • רק האנטישמיות עודדה לבסוף את כינון הציוניות והקמת המדינה • גם היום שתי האפשרויות עומדות בפנינו: להמשיך בדרך הייסורים או להתעורר להמשך בניין העם והארץ בדרך התורה • בהתאם, במרכז יום העצמאות חייב לעמוד לימוד תורה בענייני הגאולה והמדינה

גאולה טבעית וגאולה בתשובה

אנו מאמינים באמונה שלמה בדברי התורה והנביאים שהגאולה לבסוף תבוא. אולם בשתי דרכים עיקריות היא יכולה לבוא: "זכו – אחישנה, לא זכו – בעִתה". זכו – "עם ענני שמיא", באופן שמיימי ובמהירות; לא זכו – "עני ורוכב על חמור", באיטיות ובדרך טבעית הכרוכה בייסורים (סנהדרין צח, א). אם נתעורר לתשובה כראוי, נזכה להבין כראוי את התורה, והגאולה תבוא במהרה, בשובה ונחת ושמחה. "היום אם בקולו תשמעו". וגם אם לא נזכה לשוב בתשובה כראוי, הגאולה תגיע, בדרך טבעית ומיוסרת. שכך ברא ה' את עמו ועולמו, שכאשר עם ישראל אינו נוהג כראוי, הייסורים גוברים עד שבתהליך ארוך וקשה דברי התורה הולכים ומתגלים, זעיר כאן וזעיר שם, קו אחד בצפון וקו אחד בדרום, קו במזרח וקו במערב. עד שלבסוף הייסורים גוברים ומכריחים את עם ישראל לשוב לארצו, להתמודד עם בעיות הקיום ומתוך כך לשוב בדרך של ייסורים למורשתו, אמונתו ותורתו השלמה.

שילוב שתי הדרכים

לפי הנראה בדורות האחרונים, הגאולה צומחת בשילוב של שתי הדרכים, וכפשט הפסוק (ישעיה ס, כב): "אני ה' בעִתה אחישנה". היינו בתוך המסלול הטבעי והמיוסר ישנן התעוררויות שונות של תשובה, שמקרבות את הגאולה וממעטות את חבלי ייסוריה.

תחילת ההתעוררות

עלינו ללמוד מהתורה ומדבר ה' שמתגלה דרך ההיסטוריה, שאם נזכה לפעול כראוי ביישוב הארץ מתוך תורה ומצוות, נזכה לקרב את הגאולה בשמחה ונחת. אבל אם נתרשל, על פי סדר הגאולה הטבעית עלולים ח"ו לבוא עלינו ייסורים קשים כדי לכוון את דרכנו

לפני כמאתיים שנה בשנת תקל"ז, החלה התעוררות משמעותית לעלייה לארץ. גדול תלמידי המגיד ממזריטש, האדמו"ר רבי מנחם מנדל מויטבסק, עלה עם שלוש מאות חסידים, והניח בכך את היסוד לקהילת החסידים בארץ. אולם עדיין לא דובר במפורש על עלייה לשם ישוב הארץ וקיבוץ הגלויות.הגאון מווילנא היה זה שהחל לדבר על כך באופן מפורש. תלמידיו סיפרו שפעמים רבות היה מדבר עמהם בסערת נפש, כי רק על ידי קיבוץ הגלויות ובניין הארץ תוחש הגאולה, ורק על ידי בניין הארץ נינצל מהייסורים הנוראים של חבלי משיח. אף הוא עצמו יצא בדרכו לארץ, וגם נפרד מבני ביתו באיגרת צוואה, אולם מן השמיים הורו לו לחזור, וחזר. אך את תלמידיו המשיך לעודד לעלות לארץ ולבנותה.

בשנת תקס"ט (1809), כעשר שנים אחר פטירת הגר"א, עלתה הקבוצה הראשונה של תלמידיו לצפת, בראשם רבי מנחם מנדל משקלוב. כשנתיים אחריו עלה רבי ישראל משקלוב, בעל ספר 'פאת השולחן'. עמהם היה רבי הלל משקלוב, ועוד גדולי תורה ומעש. במשך הזמן רבים מהם עברו לגור בירושלים. צרות איומות פקדום, אולם הם התחזקו בדברי רבם הגדול על חשיבות מצוות יישוב הארץ. וכך מדור לדור הלכו והתרבו והתבססו בארץ, מהם נוסד עיקר "הישוב הישן" האשכנזי בארץ, מכוחם נבנו שכונות ירושלים הראשונות שמחוץ לחומה, ומהם יצאו מקימי "היישוב החדש" כדוגמת פתח תקווה.

החמצת השעה

לו היינו זוכים להיענות לקריאתם של הגר"א ותלמידיו, אין לתאר מכמה פוגרומים ופורענויות היינו ניצלים. גם העם היהודי היה נותר קשור יותר לתורה ומצוות, שכן המוני בית ישראל היו רואים בעיניהם איך בזכות הדרכותיה של התורה נבנים החיים כראוי. עזיבת התורה נבעה מתוך תחושה שהקשורים אליה נשארים מאחור. העולם כולו עוסק בהקמת מדינות ומשטרים חדשים, ואילו היהדות עוסקת בהישרדות, בתנאים שהולכים ונעשים קשים יותר. לו היינו עסוקים בבניין העם והארץ, החזון הגדול של גאולת ישראל כדברי הנביאים לאור התורה היה ממלא את הלבבות. כל היהודים המוכשרים שהתבוללו ונתנו את חילם לזרים, במדע, בתרבות, במדינאות ובכלכלה, היו משקיעים את מרצם בארץ, למען עמם ומולדתם. המדינה היהודית הייתה קמה מוקדם יותר, לא מלחץ הצרות אלא מתוך מצוות התורה וחזון הנביאים. גם הבעיות עם האוכלוסייה הערבית היו זניחות, כי רק מפני שלא הגענו לכאן בהמונים, החלל התמלא על ידי ערבים רבים שהיגרו לארץ, כדי ליהנות מפריחת הארץ שהחלה לתת את פירותיה לקראת היהודים שהיו אמורים לחזור לארצם.

הציבור נותר בגולה

לא זכינו לעלות מתוך מצוות יישוב הארץ וחזון הגאולה, והצרות גברו והלכו. כחמישים שנה אחרי התעוררות תלמידי הגר"א, קמו רבי צבי הירש קלישר ורבי אליהו גוטמכר והחלו לעודד את המוני בית ישראל לעלות לארץ ולקרב את הגאולה. בעקבות דבריהם התרבו העולים לארץ. אבל עדיין היינו רחוקים מהשגת המטרה הכללית, וצרות הגלות הלכו וגברו. האנטישמיות התעצמה, וגם תהליך עזיבת הדת הואץ ויהודים רבים החלו להתבולל בגולה.

כמה עשרות שנים אחר כך התעוררו כמה מגדולי ישראל ממזרח אירופה, וביניהם הרב שמואל מוהליבר, רבי מרדכי עלישברג, וראש ישיבת וולוז'ין רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), לעודד עלייה לארץ במסגרת תנועת 'חיבת ציון'. באותה תקופה כבר יהודים רבים עזבו את דרך התורה והמצוות, ואותם גדולים הסכימו לחבור עם מנהיגי ציבור שלא הקפידו בשמירת מצוות, למען מטרת יישוב הארץ. בעקבות פעולתם התעוררה העלייה המכונה העלייה הראשונה (משנת תרמ"ב ואילך). רוב העולים אז היו שומרי מצוות, אך היו רחוקים מרמתם של תלמידי הגר"א, שבראשם עמדו גאונים וצדיקים. אמנם גם בין העולים אז היו תלמידי חכמים חשובים, כדוגמת הרב מרדכי גימפל יפה (דודו זקנו של הרב קוק) שהצטרף למושבת יהוד והיה לרבה. ואף שהיישוב הלך וגדל, עדיין המוני בית ישראל לא נענו לקריאה לשוב לציון.

האנטישמיות והקמת התנועה הציונית

האנטישמיות באירופה הלכה וגברה, וגם מספר היהודים שהפסיקו לשמור תורה ומצוות המשיך לגדול. רבים מהעוזבים קיוו שעם עזיבתם את הדת והתבוללותם בין העמים יסתיימו צרותיהם, אולם האנטישמיות גברה. בקרב מקצת היהודים שניסו להתערות בעמים, התבררה ההכרה כי האופי היהודי הוא מיוחד ואין אפשרות להימלט ממנו, ורק על ידי הקמת מדינה עצמאית יהודית בארץ ישראל אפשר יהיה להציל את היהודים מהאנטישמיות שהולכת ומתגברת. כך קמה התנועה הציונית בראשות הרצל. היו מגדולי ישראל שתמכו בה, לימים הם התארגנו במסגרת תנועת 'המזרחי'. היו בין הגדולים שהתנגדו לתנועה הציונית, בעיקר מפני החשש שמא המוני העם ייגררו אחר אורחות חייהם של מנהיגיה החילונים.

השואה והקמת המדינה

הרעיון הציוני, בצירוף האנטישמיות שגברה, עורר קבוצות גדולות יותר של יהודים לתמוך בעלייה ובהרחבת ההתיישבות ולתבוע את הקמת המדינה היהודית.

אולם האמת הכואבת חייבת להיאמר: רוב העם היהודי, בין דתיים ובין חילונים, לא השתתפו בתנועה הציונית ונותרו בגולה. לא היה בכוחו של היישוב היהודי בארץ להרים את דגל ירושלים ולתבוע את הקמת המדינה. עזיבת הדת וההתבוללות באירופה ובאמריקה כבר הפכה למגפה איומה. קשה היה לשרטט תרחיש ריאלי לפיו ההתבוללות תיעצר, עם ישראל יחזור בתשובה וישוב למולדתו להקים בה מדינה.

רק לאחר השואה האיומה, שממדי האסון המפלצתיים שלה היו מעבר לכל דמיון, היה ברור לרבים מבני העם היהודי שאין ברירה אחרת. מוכרחים להקים מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. המוני פליטים מאירופה ומארצות ערב עלו לארץ. כך קמה והתבססה מדינת ישראל.

התעוררות לתשובה, גם היום

עדיין אנחנו בדרך, ועלינו ללמוד מהתורה ומדבר ה' שמתגלה דרך ההיסטוריה, שאם נזכה לפעול כראוי בישוב הארץ מתוך תורה ומצוות, נזכה לקרב את הגאולה בשמחה ונחת. אבל אם נתרשל, על פי סדר הגאולה הטבעית עלולים ח"ו לבוא עלינו ייסורים קשים כדי לכוון את דרכנו.

יהי רצון שנזכה להגדיל את כל היישובים ביהודה ושומרון, והארץ תיתן את יבולה בשפע, ומכל ארבע הרוחות נתקבץ לארצנו, ונלך בה קוממיות, ויסיר ה' את לב האבן מבשרנו וייתן לנו לב חדש ורוח חדשה ללמוד תורה ולשמור את המצוות, וכל ההרים השוממים יפרחו וייתנו פריים, וכל הערים החרבות יתיישבו וייבנו, ויתמלאו צאן אדם, צאן קדושים, ונדע כולנו את ה'.

צביונו של יום העצמאות

לכן חשוב כל כך ביום העצמאות לברר לעצמנו את התפקיד הגדול והנורא שמוטל עלינו, כדי שתהליך הגאולה יתקדם בשובה ונחת, בשמחה ושלום. בנוסף לתפילות ההודאה ואמירת ההלל ולסעודת הודאה, יש צורך לקבוע לימוד בענייני היום. וכדרך שאמרו חכמים: "משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג" (מגילה לב, א).

ארבע מדרגות בחוגגי יום העצמאות

המדרגה התחתונה היא מדרגתם של היוצאים לגינות לצלות בשר על האש, ואף שאין במעשיהם תוכן רוחני, אם הם שמחים בשמחת ישראל, עמו של ה', יש לסעודתם ערך של סעודת מצווה.

המדרגה השנייה היא אלה שיוצאים לסיורים במקומות שבהם ניכר בניינה של מדינת ישראל, כמפעלים לאומיים, מוזיאונים על תולדות היישוב ומחנות צה"ל.

המדרגה השלישית היא מדרגתם של היוצאים לסייר ביישובי יהודה ושומרון, לראות בבניין הארץ ולברך על היישובים ברכת "מציב גבול אלמנה".

המדרגה העליונה היא מדרגתם של הלומדים תורה ביום זה בנושאים הקשורים למצוות יישוב הארץ ובניין המדינה והחברה על פי התורה. מבעלי מדרגה זו יצמחו הקווים והרעיונות שיקדמו אותנו אל גאולת ישראל והעולם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כיצד מזהים חיה טהורה

בשר בעלי החיים הטמאים אינו פחות בריא, אלא מזיק לנפש • היונקים והעופות הטהורים הם בעלי מזג נוח ואינם טורפים • סימני הטהרה קשורים לתכונות שקיבלו אוכלי העשב כדי לשרוד • מבעלי החיים הטהורים אנו לומדים שאפשר להתקיים בחיים גם בלי לתקוף אחרים • לגבי חלק מהמינים הטהורים אבדה המסורת, אך הולכים לפי סימני הטהרה של התורה וחכמים • מי הם המינים הטהורים על פי הגדרות הזואולוגים בימינו • האייל האדום כשר להלכה • זיהוי הדגים הטהורים – לפי הקשקשים הנראים לעין

הבהמות והחיות הטהורות והטמאות

מכיוון שמיני הבהמה מבויתים, לא נשתכחה המסורת שלהם וזהותם ידועה. אמנם באשר לשבעת מיני החיות שגדלות בר, ברבות הגלויות והשנים התעוררו ספקות לגבי זהותם. להלכה, סימני הטהרה שכתובים בתורה והסימנים שהוסיפו חכמים הם הקובעים, וכל שיש להם סימנים אלו כשרים לאכילה

בעלי חיים רבים ברא הקב"ה בעולם, ואחר שהתיר לבני נח לאכול מבשר כולם, הבדילנו מכל העמים וקידשנו במצוותיו, והתיר לנו לאכול את המינים הטהורים ואסר לנו את המינים הטמאים.

לארבעה סוגים חילקה התורה את בעלי החיים:
א) בהמות וחיות (יונקים),
ב) דגים,
ג) עופות,
ד) שרצים (ובכללם זוחלים, שוחים במים ומעופפים שמהם החגבים הטהורים).
בכל הסוגים הללו יש מינים טהורים ויש מינים טמאים.

נתנה התורה סימנים להבחין בין בהמות, דגים ושרצים טהורים לטמאים. וכן נתנה רשימה של עופות טמאים, ללמדנו ששאר העופות טהורים.

טעמים לאיסור

כמה מגדולי הראשונים ציינו שישנה תכונה אופיינית ליונקים הטהורים, שהם אוכלים עשב ויש להם מזג נוח, ואילו הטמאים הם טורפים וכעסנים. וכן העופות הטמאים הם דורסים וטורפים. ומכיוון שהמזון שהאדם אוכל משפיע על נפשו, ציוותה התורה שלא נאכל מינים שנוטים לאכזריות (רמב"ן, רבנו בחיי, אברבנאל, עקדת יצחק).

יש שכתבו שהמינים הטהורים בריאים לאכילה ואילו המינים הטמאים אינם בריאים (מורה נבוכים ג, מח). ורבים התנגדו להזכרת טעם זה, שאין ראוי להקטין את התורה ולעשותה כספר רפואות. ועוד, שלא מצינו שהגויים פחות בריאים בגופם מיהודים. אלא המצוות נועדו לקדש את האדם ולתקן את נשמתו, והאוכל מאכלים אסורים מטמא את נפשו, ולכן קראה התורה למינים שאסור לאכול – טמאים (עקדת יצחק, אברבנאל).

סימני הטהרה ליונקים

שני סימנים נתנה התורה לחיות ולבהמות הטהורות. האחד: "מפרסת פרסה ושוסעת שסע". פרסה היא מעטה קשה, כעין ציפורן עבה או עצם רכה שגדלה על כף רגלה של הבהמה, שעל ידו היא דורכת על הקרקע בלא להינזק. שוסעת שסע היינו שכף רגלה ופרסתה שסועות, כלומר מפוצלות לשני חלקים.

הסימן השני: מעלה גרה. למינים הטהורים ישנה מערכת עיכול מיוחדת המורכבת מארבע קיבות: א) כרס, ב) בית הכוסות, ג) המסס, ד) קיבה. בתחילה מעלי הגרה תולשים את העשב במהירות ולועטים אותו מעט, משם הוא יורד לכרס ועובר עיכול ראשוני, משם עובר לבית הכוסות ומתגבש ככדורים, לאחר מכן חוזר ועולה לפה ללעיסה ממושכת, וזוהי העלאת הגרה. לאחר מכן הוא יורד להמסס ומשם לקיבה.

עוד סימן מובהק נתנו חכמים למינים הטהורים, שאין להם שיניים בחלק הקדמי של הלסת העליונה (חולין נט, א). סימן נוסף: החָלָב של המינים הטהורים יכול להתגבן לגבינה, ואילו החלב של המינים הטמאים אינו מתגבן (ע"ז לה, א).

המינים הטהורים אינם טורפים

ככלל הסימנים שנתנה התורה למינים הטהורים הם סימנים של אוכלי עשב שאינם טורפים, שהואיל ועיכול העשב קשה מפני התאית המרובה שבו, ברא להם ה' אפשרות להעלות גרה כדי שיוכלו להמשיך ללעוס את המאכל לצורך עיכולו. ובמקום טפרים לנעוץ בטרף יש להם פרסות שסועות, שנועדו לסייע להם בריצתם בהרים ובסלעים, כדי למצוא עשב ולברוח מחיות טרף. למרות קשייהם, המינים הטהורים מצליחים להתקיים יפה בעולם, ללמדנו שאם מוכנים להתאמץ ולהסתפק במועט, אפשר למצוא פרנסה טובה גם בלי לטרוף.

עשרת המינים הטהורים וזהותם

עשרה מינים טהורים מנתה התורה, שנאמר: "זאת הבהמה אשר תאכלו: שור, שה כשבים ושה עיזים. איל צבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר" (דברים יד, ד ה). שלושת המינים הראשונים הם בהמות, היינו חיות מבויתות, ושבעת המינים שאחריהם הם חיות בר. ככל המינים שבטבע גם עשרת המינים הטהורים מתפצלים לגזעים שונים.

מכיוון שמיני הבהמה מבויתים, לא נשתכחה המסורת שלהם וזהותם ידועה. אמנם באשר לשבעת מיני החיות שגדלות בר, ברבות הגלויות והשנים התעוררו ספקות לגבי זהותם, וכעת אנו מכירים בוודאות על פי המסורת רק שני מינים – צבי ואַיָּל. אמנם להלכה, סימני הטהרה שכתובים בתורה והסימנים שהוסיפו חכמים הם הקובעים, וכל שיש להם סימנים אלו כשרים לאכילה.

חלוקת המינים במדע הזואולוגיה

ראוי לדעת שיש שוני בין חלוקת התורה לעשרה מינים, ובין הגדרות המדענים בימינו שנקבעו על פי זווית מבט מסוימת.

לפי החלוקה המקובלת כיום במדע הזואולוגיה, כל מיני החי מחולקים למחלקות (יונקים, עופות, דגים וכדומה). המחלקות מחולקות לסדרות, הסדרות מתחלקות למשפחות, המשפחות מתחלקות למינים והמינים מתחלקים לגזעים. ככלל, גזעים מאותו המין יכולים להזדווג זה עם זה ולהוליד ולד פורה, ואילו מינים שונים, אפילו מאותה משפחה, אינם יכולים להזדווג זה עם זה. ובמקרים נדירים יוכלו להזדווג אבל יולידו ולד עקר, כמו סוס וחמור שיכולים להזדווג אבל מולידים פרד שאינו יכול להוליד.

כל מיני הבהמות והחיות הטהורים נמצאים במחלקת היונקים בסדרת 'מכפילי הפרסה', היינו יונקים שיש להם מספר זוגי של אצבעות, כי רק למין שיש לו מספר אצבעות זוגי יכולה להיות פרסה שסועה, שזה אחד מסימני הטהרה. נזכיר סדרות אחרות שכל המינים שבהן טמאים: סדרת הטורפים, הכוללת בין השאר את משפחות החתוליים, הדובים והכלבים; סדרת 'מפריטי פרסה', היינו מינים שיש להם מספר אצבעות אי-זוגי, כדוגמת המינים שבמשפחת הסוסים, הזברות והקרנפים.

נחזור לסדרת 'מכפילי הפרסה'. כל המינים הטהורים נמצאים בסדרה זו, אולם לא כל המינים שבסדרה זו טהורים, מפני שיש בסדרה זו מינים שאינם מעלי גרה, כדוגמת החזיר הנמצא בתת-הסדרה 'דמויי החזיר', וההיפופוטם הנמצא בתת-הסדרה 'הבהמותיים'. וכן הגמל שייך לסדרת 'מכפילי הפרסה', אלא שהוא טמא כי אצבעותיו הכפולות אינן שסועות ואין להן פרסה, אלא הן מחופות במעטה עור, והוא נמצא בתת-הסדרה 'בעלי הכרית'.

תת סדרה: מעלי גרה

אכן, כל המינים הטהורים נמצאים בסדרת 'מכפילי הפרסה' בתת-סדרה 'מעלי גרה', ועד כמה שידוע היום לחוקרי בעלי החיים, כל המינים בתת-סדרה זו הם מעלי גרה ומפריסי פרסה וכשרים. אמנם מכיוון שהחלוקה במדע הזואולוגיה עשויה להשתנות, אין לסמוך על הגדרה זו, אלא רק על הסימנים שבתורה ובדברי חכמים.

כאמור הסדרות מתחלקות למשפחות, ואלו הן המשפחות שנמצאות בסדרת 'מכפילי פרסה' בתת-סדרה 'מעלי גרה', שכאמור כל המינים שבהן טהורים: פריים (בלטינית הם נקראים בשם שמשמעותו "נבובי הקרניים"), ג'ירפה, איילים, איילי המושק, איילונים, אנטילוקפרה. יש משפחות שיש בהן מינים מעטים, ויש משפחות שיש בהן מינים רבים מאוד כמו משפחת הפריים, שמרוב המינים הכלולים בה חילקו אותה לתת-משפחות, ואלו הן: אימפלים, בובלים, יעלים, פרים, צבאים (אנטילופות), צבאי-סוף, צביונים וראמים. שלוש הבהמות הכשרות שייכות גם הן למשפחת הפריים: השור בתת-משפחה פרים, והכבש והעז בתת-משפחה יעלים.

אייל אדום

היו שעוררו שאלה לגבי האייל האדום שהתחילו לגדל בארץ ישראל. אמנם יש לו את כל סימני הטהרה שבתורה ובדברי חכמים, אולם גדלות לו שיניים עליונות במקום שלחיות אחרות גדלים ניבים, ויש אומרים שמקום הניבים נחשב בחלק הקדמי של הלסת. ומכיוון שאמרו חכמים (חולין נט, א) שלמינים הטהורים אין שיניים בחלק הקדמי של הלסת העליונה, האייל האדום אסור באכילה (הרב משאש, הרב עמאר, הרב וואזנר).

אולם דברי המחמירים קשים מאוד, מפני שאמרו בגמרא (חולין נט, א) שאם מוצאים חיה שפיה חתוך, יבדקו את פרסותיה, ואם ימצאו שסימניה טהורים – בשרה כשר, מפני שאין חיה שיש לה סימני טהרה ברגליים וסימן טומאה בפה. לפיכך מוכרחים לומר ששיניים במקום הניבים אינן נחשבות כשיניים קדמיות.

בנוסף לכך, כתבו כמה ראשונים שכאשר אפשר לבדוק בסימנים שנתנה התורה, אין מתחשבים בסימנים שהוסיפו חכמים, שהם נועדו רק למקרה שאי אפשר להכריע על פי הסימנים של התורה (רבנו גרשום, מאירי).

וכך כתבו הרב אליהו מלכה, הרב ד"ר לווינגר, הרב דוד טהרני והרב ארי זיבוטפסקי. וכן התברר ממחקרו של פרופ' זהר עמר, שחלב האייל האדום מתגבן, ואף זה סימן טהרה מובהק.

לא זו בלבד, אלא שבדומה לאייל האדום יש עוד גזעים של איילים שיש להם שיניים עליונות במקום הניבים. אחד מהם הוא האייל הקנדי (אלק), שהכשירו בארצות הברית את אכילתו ללא פקפוק.

האייל האדום
האייל האדום. נודע גם בשם אייל אדמוני ואייל אציל (שם מדעי: Cervus elaphus)
צילום: Peter G Trimming CC

סימני דגים טהורים וטמאים

כל דג שיש לו סנפיר וקשקשת טהור. הסנפיר נמצא בצידו של הדג ומסייע לו לשוט. הקשקשים גדלים על עור הדג ומשמשים לו כמגן נוסף, כאשר כל קשקש מחובר בצידו האחד לעור הדג ובצידו השני מונח על העור בלא חיבור. אמרו חכמים: כל דג שיש לו קשקש בידוע שיש לו סנפיר, הרי שלמעשה סימן הקשקשים הוא הסימן הקובע. אם הקשקשים דקים מאוד, כל זמן שאפשר לראותם בעין, הדג כשר.

שלא כמו ביונקים ובעופות, הדגים הטהורים אינם ידועים כפחות טורפים, ויש לעיין אם פרט לחוק האלוקי ניתן גם לעמוד על הבדל מהותי בין הדגים הטמאים לטהורים. אם לאחד הקוראים יש הסבר, אשמח לקבלו.

דג החרב

מטבעם של הקשקשים שהם מחוברים לעור הדג אבל חיבורם אינו חזק מאוד, ולכן אפשר לקלפם ביד או בעזרת כלי, ולהשאיר את העור שתחתיהם שלם. אבל אם כדי להסירם צריך לחותכם והעור שתחתיהם אינו נשאר שלם, סימן שאינם קשקשים אלא הם חלק מהעור, והדג טמא (רמ"א פג, א). לכן רבים אוסרים את דג החרב, מפני שהקשקשים הנראים עליו הם חלק מעורו.

דג חרב
דג חרב
הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לא הכול צריך הכשר

תרופה שאין לה טעם אינה צריכה הכשר לפסח, ומותרת אפילו אם יש בה חמץ • מוצרי קוסמטיקה וסבונים אינם צריכים הכשר, וגם לא סבון כלים • למשחת שיניים ושפתון דרוש הכשר לפסח, מפני שיש בהם טעם • אין לאכול מוצרים כשרים לפסח שנראים כמוצרי חמץ, אם אינם שונים משמעותית מצורתם בכל השנה • החירות – ערך יסודי שעליו בנויה התורה • אדם חופשי שמשועבד ליצרים ולהשפעות חברתיות אינו בן חורין • להגיע לחירות אמיתית בעזרת לימוד התורה, קיום המצוות וארץ ישראל

תרופות בפסח

אדם חופשי הוא אדם שאין כוח חיצוני שכופה אותו כיצד לנהוג, אבל בפועל הוא אינו בן חורין מפני שהוא משועבד ליצריו ולדעת הקהל. לעומתו בן חורין הוא מי שמסוגל לבחור את דרכו לפי רצונו. החופשי נסחף בזרם, ואילו בן החורין מוביל ומעצב את הזרם

הכלל בענייני תרופות בפסח הוא שאם התרופה טעימה, כדוגמת סירופ או גלולות מציצה, חובה לברר אם היא כשרה לפסח. כל זמן שלא נודע שהיא כשרה לפסח, אסור לבולעה. רק מי שהוא חולה מסוכן, ואין לתרופתו תחליף טוב, מותר לו לבולעה, שפיקוח נפש דוחה איסור אכילת חמץ.

אבל תרופה שאין לה טעם אינה צריכה הכשר, מפני שגם אם עירבו בה חמץ שבעבר היה ראוי לאכילה, כיוון שכעת הוא אינו ראוי לאכילה אפילו בשעת הדחק, שהרי אפילו לאכילת כלב אינו ראוי, אין בו יותר איסור חמץ.

אמנם יש מדקדקים שלא לבלוע אפילו תרופות מרות שיש בהן תערובת חמץ, מפני שחוששים לדעת פוסקים בודדים שסוברים שהואיל והתרופה חשובה לנו, אין היא נחשבת פסולה מאכילת כלב, ואסור מדברי חכמים לבולעה. אבל הלכה כדעת רוב הפוסקים, שמתירים לבלוע בלא בדיקה תרופה שאינה ראויה לאכילה.

ראוי להוסיף שהסיכוי שיהיה בתרופה חמץ נמוך מאוד, קל וחומר כיום שרבים רגישים לגלוטן, ואין מערבים לחינם מרכיבי דגן אלא מעדיפים תחליפים שאין בהם גלוטן.

לפי זה החוברות העבות שקופות החולים מפרסמות – מיותרות, ודי היה להן להתמקד בתרופות הטעימות. התקיים בהן הכלל: "תפסת מרובה לא תפסת". מרוב עיסוק בתרופות שאין להן טעם, אין משקיעים מאמץ בבירור הרכבן של התרופות הטעימות, שרק לגביהן הבירור חשוב.

קרם גוף ומוצרי קוסמטיקה

נחלקו הפוסקים בשאלה האם מותר להשתמש בפסח במוצרים שנועדו לסיכת הגוף, כגון קרם ידיים וגוף, בושם ושאר מוצרי קוסמטיקה, שמעורב בהם חמץ. יש אומרים שמדברי חכמים סיכה אסורה כשתייה, שכן גם על ידי סיכה החומר נבלע בעור, ולכן גם אם החמץ אינו ראוי למאכל כלב – מכיוון שהוא ראוי לסיכה, עדיין הוא נחשב חמץ ואסור להשתמש בו בפסח. לכן לפיהם צריך להשתמש בפסח בקרמים, סבונים ושמפו כשרים לפסח.

ויש אומרים שסיכה נחשבת כשתייה רק לגבי איסור סיכה ביום הכיפורים ובשמן תרומה, אבל שאר האיסורים הם באכילה ולא בסיכה. ואף שהחמץ אסור בכל הנאה, מכיוון שעוד לפני פסח נפסל מהיות ראוי למאכל כלב, בטל ממנו דין חמץ, ומותר ליהנות ממנו ולסוך בו את הגוף בפסח.

למעשה, גם אם ידוע לנו שמעורב במוצרים הללו חמץ שעתה נפסל מאכילת כלב, מכיוון שמדובר בספק בדברי חכמים, הלכה כמיקל. יתר על כן, בפועל, לא מצוי כיום שיערבו במוצרי הקוסמטיקה שלנו חמץ (פניני הלכה פסח ח, ט).

משחת שיניים ושפתון

במשחת שיניים ושפתון שיש לו טעם חייבים להקפיד על כשרות לפסח, שהואיל ויש בהם טעם, הרי הם כשאר מוצרי המזון שחייבים להקפיד בהם על כשרות לפסח.

זהירות ממוצרים שנראים כחמץ

כשם שאסרו חכמים לאפות לחם עם חלב, שמא יבואו לאוכלו עם בשר ויעברו באיסור חכמים (האיסור מהתורה רק כשבושלו יחד), כך יש לאסור אכילת מוצרים שמרכיביהם כשרים לפסח אבל הם נראים כמוצרים של חמץ, שמא יטעו לאכול מוצרים של חמץ.

לכן ופלים ועוגיות, שאין בפסח שינוי מאוד משמעותי מהרגיל בצורתם, גם אם יש להם כשרות לפסח, אין לאוכלם בפסח. בעניין זה זכות ראשונים למחלקת הכשרות של הרבנות הראשית, שעמדו על בירור ההלכה וקיומה. אלא שלעתים עוברות שנים עד שכל המפעלים מתיישרים על פי ההוראה, ובינתיים הצרכנים צריכים להיזהר בזה.

סבון לשטיפת כלים

אין צריך הכשר לסבון לשטיפת כלים. אף שהוא בא במגע עם כלי האוכל, מכיוון שטעמו פגום לגמרי, גם אם עירבו בו חמץ אין בו יותר איסור. אמנם אם אדם מתכוון לאכול חמץ שנפסל ממאכל כלב, מכיוון שהחשיב אותו כמאכל, הרי הוא עובר באיסור חכמים; אבל במקרה זה, מכיוון שאף אחד אינו מעוניין לטעום מהסבון לשטיפת הכלים, גם אם קרה שלא שטפו את הכלים היטב ונותר בהם טעם סבון, אין בזה שום איסור.

נמצא שגופי הכשרות שמעניקים הכשר לסבון לשטיפת כלים מטעים את הציבור, ועושים את תורתם קרדום לחפור בו רווחים כספיים.

יסוד החירות

לעתים נדמה שערכי הדת מתנגשים בערך החירות, עד שלרבים נדמה שערך החירות זר ליהדות. אולם האמת שערך החירות הוא יסוד התורה, וכל מעשה יציאת מצרים וחג הפסח – זמן חרותנו, נועד לגלות את ערך החירות: שעל ידי החירות הנשמה שה' נתן באדם יכולה להתגלות, ועל ידה יכול האדם לבחור בטוב, לגלות את צלם אלוקים שבו ולהיעשות שותף עם הקב"ה בתיקון העולם.

כל כך חשוב ערך החירות, עד שכדי שנזכה להבין אותו כראוי, עם ישראל הוצרך לצמוח מתוך השעבוד הנורא במצרים, שנקראת בתורה "בית עבדים", כדי שמתוך כך יוכל למלא את הייעוד האלוקי, הגדול והנורא, לגאול את העולם משעבודו ולתקנו בחסד ואמת.

בין חירות לחופש

אמנם צריך לעמוד על ההבדל שבין חופש לחירות. אדם חופשי הוא אדם שאין כוח חיצוני שכופה אותו כיצד לנהוג, אבל בפועל הוא אינו בן חורין מפני שהוא משועבד ליצריו ולדעת הקהל. הוא יכול להיות משוכנע שהוא עצמו החליט הכול, אבל בקלות ניתן לראות את ההשפעה המכרעת של תאוותיו ושל דעת הקהל על כל החלטה והחלטה שלו. לעומתו בן חורין הוא זה שמסוגל לבחור את דרכו לפי רצונו. החופשי נסחף בזרם, ואילו בן החורין מוביל ומעצב את הזרם.

התורה מעניקה חירות

התורה נותנת לאדם את היכולת להיות בן חורין, על כן ההמשך של יציאת מצרים הוא מתן תורה. כפי שאמרו חכמים (אבות ו, ב) על הפסוק "והלוחות מעשה אלוהים המה, והמכתב מכתב אלוהים הוא, חרות על הלוחות" (שמות לב, טז): "אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". רק על ידי דבר ה' המוחלט והנצחי, אשר חרות וקבוע על הלוחות, האדם יכול להשתחרר מהשעבוד ליצריו ולדעת הקהל.

אמנם לא מספיק לקיים את התורה, אלא צריך גם ללמוד אותה, שמתוך הלימוד האדם מתחדש ונשמתו מאירה, והוא מקבל השראה ורעיונות להוסיף ברכה ותיקון בעולם.

מגמת היציאה להיכנס לארץ

קבלת התורה ולימודה אינם מספיקים, כל זה צריך להתרחש בארץ ישראל. לכן מגמת יציאת מצרים וקבלת התורה היא שישראל יירשו את הארץ המובטחת לאבות. כי רק בארץ ישראל יכול עם ישראל לחיות בחירות וליצור את החיים המיוחדים לו, ולהשפיע מתוך כך ברכה לכל העולם. וכפי שאמר ה' למשה: "ראיתי את עוני עמי… וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת ודבש…" (שמות ג, ו-ז). לעומת זאת בגלות הננו משועבדים, שנאמר: "ועבדתם שם אלוהים מעשה ידי אדם עץ ואבן" (דברים ד, כח).

לכן חזון יציאת מצרים קשור כולו למצוות יישוב הארץ, וכפי שנאמר בתשובה שצריכים להשיב לבן החכם: "כי ישאלך בנך מחר לאמור מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צווה ה' אלוהינו אתכם, ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה… למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו" (דברים ו, כ כה).

זאת מפני שבארץ ישראל יוכל עם ישראל לגלות את האמונה האחדותית, לחבר שמים וארץ, אמונה ומעשה, לגלות את כישרונותיו ולהיות ברכה לכל העמים, וכפי שנאמר לאברהם אבינו: "לך לך… אל הארץ… ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה… ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, א ג). ונאמר: "ועתה שמע ישראל אל החוקים ואל המשפטים… למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ… ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד, א ח). למדו חכמים ש"חכמתם ובינתכם" הכוונה לחוכמות החול שמקבלות את ברכתם הטובה מהאמונה, התורה והמצוות (שבת עה, א).

הרי שדווקא על ידי קבלת עול תורה ומצוות ישראל יכולים למצוא את המשמעות האמיתית של העולם. ואין בעול זה סגירת אפשרויות, אלא פתיחת אפשרויות בחירה רבות לאין שיעור, מפני שהטוב האלוקי מתגלה באין ספור התנוצצויות וגוונים, ועל האדם לבחור באילו תחומים ישקיע את כוחותיו לתיקון עולם במלכות שד י.

המוסדות הדתיים והחירות

לעתים מרוב מאמץ לשמור על דרך התורה והמצוות, אנחנו שוכחים את ערך החירות. מצב זה נמשך מעול הגלות והיצרים. במשך דורות רבים היינו צריכים להפנות כמעט את כל מאמצינו כדי להישמר מכל השפעה זרה, ושכחנו כיצד לגלות את הרעיונות הטובים שבנשמתנו לתפארת התורה והעולם.

כדי להשתחרר מעול הגלות עלינו להעצים את החזון שבחיי ישראל בארצו, ומתוך כך ערך החירות יקבל את מקומו החשוב, ויעודד יוזמה ויצירתיות מתוך אמונה בטוב ה' ותודעת שליחות לתיקון עולם. ככל שגיבורי האמונה, הראשונים החלוצים, יצליחו בזה יותר, כך ילכו רבים בדרכם. ויכירו וידעו כל באי עולם, שדווקא מתוך המסגרת הדתית החירות בוקעת באופן העמוק והמקורי ביותר, גואלת את האדם משעבודיו ומיצריו ומצוקותיו, ונותנת לו אפשרות לגלות את נשמתו האלוקית. ומתוך כך נזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

להצליח במאבק על הזכויות הדתיות

גם לאחר פגישת הרמטכ"ל והרבנים, כל עוד כופים על חיילים דתיים לשמוע זמרות אין אמון ביחסו למורשת ישראל ולחיילים הדתיים • עצה מרב צבאי לשעבר: שליטה בפקודות מטכ"ל בענייני דת שומרת על הזכויות וחוסכת עימותים • מדוע לא נכון שחיילים דתיים יסכימו לקצר את זמן התפילה המטכ"לי • יעילותה של הגשת קבילה כאמצעי לשמירה על זכויות דתיות • למרות הקושי לעמוד מול המפקדים, מצוות התוכחה מחייבת הגשת קבילה לכל המאוחר עם סיום הכפיפות לאותם מפקדים

הרמטכ"ל ואחריותו

הפרסומים אודות פגישת הרמטכ"ל עם כמה רבנים אינם מרגיעים. כל עוד הוא משאיר על כנה את הפקודה המחייבת חיילים דתיים לשמוע שירת זמרת, הרי שעמדתם הבסיסית של חברי המטכ"ל נותרה שאפשר לכפות יהודים להפר את מנהגם ההלכתי, ולכן אין יותר אמון ביכולת שלהם לכבד את מורשת ישראל ואת החיילים הדתיים. העיקרון צריך להיות ברור כשמש בצהריים: בצה"ל לא כופים יהודים לעבור על שום הלכה. מאז שעיקרון זה הופר, הכול נפרץ.

התגובות המאלפות

מהתגובות הרבות נראה שהעיסוק בשאלות החיילים בצבא נחוץ מאוד. מכיוון שמדובר בנושא רחב, ראוי להציגו מזוויות שונות כדי להציף את הבעיות, ולא פחות חשוב – כדי לקבל סיוע מהחוכמה שהצטברה אצל אנשים רבים (חלק נכבד מהמכתבים לא אוכל לפרסם בגלל קוצר המקום, אולם מכולם למדתי).

הדרכה חשובה מרב צבאי במילואים

המפקד כעס ובא אליי בדרישה שאמצא פרצה בפקודה המטכ"לית כדי לחייב את החייל להשתתף בשיעורים בעשרה בטבת. הסברתי לאותו קצין שלפני כמה חודשים העליתי למשפט קצין שהורה לחייל ללכת לנשקייה ולחתום על נשק ביום צום, ואם הוא מעוניין – אני יכול לסדר גם לו משפט

"שלום הרב. כמי ששירת כרב צבאי, ברצוני לומר שרוב הבעיות היו נפתרות אילו היו נצמדים לפקודות. הבעיה שלא יודעים אותן, וכל הזמן מתרחש סביב נושאי הדת משא ומתן מתיש, שפוגע בחיילים הדתיים.

כשעברתי קורס רבנים צבאיים, הייתי היחיד מבין החיילים והסגל (!) שידע על פקודות מטכ"ל בענייני דת. אחרי לחץ מרובה מצדי הביאו לנו חוברת קטנה ולא ממצה של חלק מפקודות המטכ"ל. בפועל לא היה על זה שום שיעור – שלא לדבר על מבחן שיוודא שהרבנים הצבאיים באמת יודעים את הפקודות.

אנשים חושבים שמי שמשתמש בפקודות מטכ"ל הוא קטנוני, ושאם ינסה להשתמש בהן זה יחזור אליו בהפוכה עם פקודות אחרות שלא יהיו נוחות לחייל הדתי. בפועל, המציאות הפוכה. מי שיודע את הזכויות שלו ומוכן להילחם עליהן, לא יצטרך להילחם. כמו באומנויות לחימה – מי שיודע להילחם נלחם פחות…

כאשר שימשתי כרב צבאי, הסגל בבסיס ידע שאני בקיא בפקודות מטכ"ל ושלא כדאי להתעסק עם הדת. כאשר מפסיקים לנהל משא ומתן ונצמדים לפקודות מטכ"ל, מקבלים את כל מה שצריך ורף המתח יורד. זה דורש אומץ בתחילה, אך בסוף זה משתלם. הכרחי שהרבנים הצבאיים יהיו בקיאים בפקודות, וצריך גם ללמד את המתכוננים לגיוס את הפקודות ואת דרכי השימוש בהן.

אביא סיפור: חייל דתי בתחילת טירונות, כשהאווירה סביבו חילונית, ביקש בצום י' בטבת להישאר ללמוד בבית הכנסת ולהשתתף בתוכנית התורנית שהכנתי, ולנוח בחדר. המפקד שלו טען שבאותו יום יש שיעורים עיוניים בכיתה ואין סיבה שהוא לא ישתתף בהם – הרי באזרחות אנשים עובדים בצומות כרגיל. על פי הדרכתי החייל השיב שלפקודות כולם צריכים לציית, והפקודה קובעת שחייל בצום פטור מכל פעילות. אם המפקד מתייחס לפקודות מטכ"ל כהמלצה בלבד – כך גם יתייחסו לפקודות שלו. המפקד כעס ובא אליי בדרישה שאמצא פרצה בפקודה כדי לחייב את החייל להשתתף בשיעורים. הסברתי לאותו קצין, שהיה חדש בבסיס, שלפני כמה חודשים דאגתי שיעלו קצין למשפט בגלל שהורה לחייל ללכת לנשקייה ולחתום על נשק ביום צום, ואם הוא מעוניין – אני יכול לסדר גם לו משפט.

ההשפעה של עמדתי ושל עמדת החייל שהיה מוכן לעמוד על כך הייתה דרמטית. ליוויתי מחזורי טירונות רבים, עם מפקדים וחיילים מגוונים, וזה היה המחזור שעבר את כל נושאי הדת בצורה החלקה ביותר – לטובת כל הצדדים".

דוגמה נוספת מזמן התפילה

"המפקדים רוצים שהחיילים הדתיים יחזרו ללו"ז בהקדם האפשרי. החיילים רוצים זמן להתפלל בכוונה ואולי גם ללמוד קצת תורה. לולי פקודות מטכ"ל, היה צריך כל בוקר להתווכח מחדש על זמן התפילה. כשיש פקודת מטכ"ל, גם החיילים וגם המפקדים יודעים שאין טעם להתווכח. ישבו אלופים ורבנים, חקרו את הנושא במכלול ההיבטים והגיעו לנוסח פקודות מאוזן (באופן יחסי). הבעיה מתחילה כשטירונים או מפקדים קטנים חושבים שהראייה שלהם רחבה יותר ומתחילים לשחק עם הפקודות.

לפי פקודת מטכ"ל (34.0301), הזמן שצריך להקציב לתפילת שחרית בימי חול הוא 40 דקות, ובשני וחמישי – 50 דקות. למנחה וערבית – 15 דקות לכל תפילה. בחול המועד – שחרית שעתיים, ומנחה וערבית 30 דקות כל אחת. למען הסר ספק, ברור שתוספת 'יעלה ויבוא' בתפילת העמידה לוקחת פחות מ 15 דקות. אולם בראייה הרחבה של אלופי המטכ"ל והרב הראשי דאז, הבינו שלפחות חלק מהחיילים הדתיים צריכים בחג זמן "להיטען רוחנית". לכן קבעו בפקודות מטכ"ל זמנים אלו, כדי שפעם בחצי שנה יהיו כמה ימים שבהם אפשר להתפלל בנחת ולהוסיף כמה הלכות או ניגון כהכנה לתפילה.

פעמים רבות קורה שחיילים דתיים, ולפעמים גם רבנים צבאיים, מתוך כוונות טובות, אומרים למפקדים שאין צורך במלוא הזמן שנקבע בפקודות. בוויתורם זה הם יוצרים נזק גדול. בתחילת הטירונות החיילים הדתיים לא תמיד מודעים לקשיים הנפשיים שלהם. רק במשך הזמן, לאחר שכבר ויתרו על זכותם, הם מנסים לשמור על עצמם, אבל אז קשה להם מאוד. כאשר חיילים דתיים מקצצים בזמן התפילות, הם יוצרים לחץ חברתי על שאר הדתיים ומציירים אותם כ'עקצנים', ובלי לשים לב גורמים לרבים מהם משבר דתי או נפשי קשה. כל מי שהיה בצבא יודע שלא כל מי שנכנס יציב מבחינה דתית ונפשית יוצא כך מהצבא. האם נשיאת חן זמנית ורווח של 10 דקות ללו"ז שווה את הסיכון הזה?"

דוגמה נוספת בענייני צניעות

"בהיותי בבסיס… רציתי להתאמן בחדר הכושר. על פי פקודה (33.0207), מכיוון שהבסיס הוא בסיס סגור (כלומר החיילים ישנים שם), יש להפעיל את חדר הכושר בכל שבוע לכל הפחות ארבע שעות לגברים בלבד וארבע שעות לנשים בלבד ולפרסם את השעות.

"ניגשתי למפעילה של חדר הכושר וביקשתי ממנה שתקצה מספר שעות נפרדות, כדי שאוכל להתאמן. בהתחלה היא המליצה לי לבוא בשעות שהן בדרך כלל ריקות. כשעניתי שאני רוצה להימנע מאי נעימויות ורוצה שעות מוגדרות, היא ענתה לי שאני היחיד בבסיס שמבקש ואין סיבה להגביל את כולם בגללי.

"לא ראיתי צורך להתווכח איתה. ניגשתי ישירות לקצין שאחראי על מערכי האימונים והחינוך בבסיס, והסברתי לו שאיני מבקש טובה אלא שיקיימו את הפקודה. חדר הכושר והציוד הם של הצבא, וכולנו חיילים המצייתים לפקודות. הקצין הבין מיד והורה לאותה מש"קית לפרסם בתוך יומיים שעות נפרדות. שמחתי לגלות שחיילים דתיים וחיילות דתיות שלא ידעתי שהתביישו לבקש, שמחו על ההזדמנות והתחילו להתאמן בשעות הנפרדות, ואפילו התמידו יותר ממני".

עד כאן דבריו המחכימים של רב צבאי לשעבר.

ניסיון מחכים מהגשת קבילה

מכתב נוסף:

"בעקבות הטורים הקודמים, רצינו לשתף את הרב בסיפור שלנו. היינו שני חיילים שביצענו את שירותנו הצבאי לפני כעשר שנים במסגרת ישיבת הסדר, שלא במחלקה של ביינישים. במהלך שירותנו נתקלנו בהמון בעיות קטנות וגדולות שעלולות להטריד את החייל הדתי. את חלקן הגדול הצלחנו לפתור בפנייה ישירה למפקדים האישיים. אולם היו בעיות קשות שלא הייתה מספיק נכונות לפתור. אז התוודענו לנציב קבילות החיילים, ויצא לנו להשתמש לא פעם בשירותיו של הארגון החשוב הזה. בניגוד לדימוי, מדובר על תהליך פשוט אשר כולל מילוי טופס אחד בלבד, בלי אגרות ובלי תשלום.

במיוחד רצינו לספר על מקרה אחד שהתעלה מעל כולם. היינו שני ביינישים בחמ"ל של החטיבה בבסיס צבאי על גבול ישראל-מצרים. נכון לאז עדיין לא הייתה קיימת בעיית המסתננים, ובשעות השגרה ההתעסקות הייתה בעיקר באימונים וגמלים תועים. הבעיה הקשה הייתה בשבת. מכיוון שמדובר בגבול מבצעי, מצאנו את עצמנו נדרשים לעשות אינספור מלאכות, אשר במקרה הטוב לא היו בגדר פיקוח נפש ובמקרה הרע היו תוצאה מגחמה של אחד הקצינים בחמ"ל או בשטח.

ניסינו להתלונן ולנסות לקבל פתרונות דרך הקצינים הישירים שלנו ובדרגים שמעליהם. לאחר שלא קיבלנו מענה, פנינו דרך הרבנות הצבאית (ברמת החטיבה וברמה עליונה יותר), אך לקח להם המון זמן לענות, ותשובתם הייתה מאוד כללית ולא פתרה את הבעיות בשטח.

בצר לנו, החלטנו לשלוח קבילה. תוך יממה וחצי מרגע שליחת הקבילה, הוזמנו לשיחה אצל המג"ד אשר צעק עלינו במשך כעשר דקות, ובסיכומן הודיע לנו שהוא אוסר עלינו לקבול בעתיד אלא אם כן הקבילה תעבור דרכו. מיד לאחר שיצאנו ממשרדו שלחנו קבילה נוספת על חוצפתו של המג"ד, שהעז לאסור עלינו לקבול ללא רשותו. כבר לאחר הקבילה הראשונה נמצא הפתרון לחילולי השבת (פתרון שלפני כן לא הובא בחשבון), אבל היחס של כל המפקדים כלפינו היה עוין מאוד. כמה ימים לאחר מכן, כאשר הגיעו לבדוק את הקבילה השנייה, התחילו כולם להתייחס אלינו בכבוד, וגם נמצאו דרכים יצירתיות לפתור את כל בעיות הדת".

בשולי המכתב – סיכום חובת התוכחה

כך אכן ראוי וצודק לנהוג. אולם צריך לציין שרוב החיילים אינם מסוגלים לעמוד בגבורה שכזו אל מול מפקדיהם. ואף על פי כן, חובה עליהם להתייעץ עם הוריהם ורבניהם כדי לפתור את הבעיות במשך שירותם, ואת חובת התוכחה באמצעות קבילה עליהם לקיים לכל המאוחר לאחר סיום תקופת שירותם תחת אותם מפקדים. ואם לא יגישו קבילה, הרי שביטלו מצווה מהתורה ואף הם נחשבים כשותפים בכל מה שפגעו מפקדיהם בענייני דת.

והגיבורים שמצליחים לעמוד על שלהם מול מפקדיהם, בונים בכך את אישיותם וסוללים את דרכם לעתיד. כיום אחד מכותבי המכתב עומד לסיים דוקטורט בפיזיקה, והשני מכהן בתפקיד ניהולי בכיר.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

להציף את בעיות הדת בצבא

המצב הדתי בצבא הוא נושא חשוב מאוד, אך גם מוזנח ומודחק • הצורך לחזק את תודעת חובת המחאה על פגיעה בזכויות הדתיות בצה"ל • מצב הצניעות בצבא הולך ומתדרדר, בהתאם להתדרדרותו בחברה הכללית • סיפור קשה על חייל שמתוך התנכלויות על רקע דתי הגיע למצב של הלם קרב • חשוב שחיילים ישתפו את הוריהם במצוקתם • הנכונות להתחשב בחייל הדתי מושפעת ממידת רצינותו בתורה וביראת שמיים • אחריות הרמטכ"ל למצב • במרכז המאבק – הגנה על זכויות החייל הדתי

התפתחות הדיון על המצב בצבא

יש רבנים שמעדיפים לומר שמה שקורה בצבא נובע מהשתלטות של גורמים חיצוניים מהשמאל הקיצוני על המטכ"ל. אולם לדעתי טעות בידם. האשמים הם חברי המטכ"ל, ובראשם הרמטכ"ל. הם לא כאלה טיפשים שאפשר להוליכם שולל. אלו הם הערכים שלהם, ולכן המאבק צריך להיות קודם כול מולם

בעקבות הטור על מצבו הדתי של צה"ל ועל חובת המחאה בצבא, התפתח דיון ער ומחכים מאוד. קיבלתי מכתבים רבים, שהדבר העיקרי שלמדתי מהם הוא שהנושא חשוב מאוד, ויחד עם זה מודחק ומוזנח. הורים כתבו שעד עכשיו הם חשו מושתקים. מחנכים כתבו יישר כוח גדול. המכתבים המכאיבים ביותר היו מכתביהם של חיילים שהעלו זיכרונות קשים משירותם עם חיילים וחיילות חילוניים שמיררו את חייהם בגסות, ולא מעט פעמים ניסו מתוך קלות ראש להכשילם בעבירות חמורות. הם כתבו שבעקבות הטורים הקודמים הם חשים לראשונה שמותר להם להתלונן, וחיזקו את ידיי להמשיך לעסוק בסוגיה החשובה.

העלאת הבעיות וחובת המחאה

הנני ממלא את בקשתם בהעלאת הבעיות (תוך צנזור הסיפורים הקשים והלא צנועים), כדי שהחיילים, הוריהם ומחנכיהם יוכלו להתכונן כראוי לשירות הצבאי, וגם כדי לחזק את התודעה בדבר החובה לקיים את מצוות התוכחה בצבא: ראשית בפנייה למפקדים ולרב הצבאי היחידתי, ובשיתוף ההורים והמחנכים. ואם הדבר לא תוקן – בתלונות וקובלנות לרבנות הצבאית, למשרד לפניות הציבור באכ"א, לנציב קבילות החיילים, לארגון 'צו אחד', ובמקרים קשים – לתקשורת אוהדת.

קצת על המצב בצבא

ראוי לציין שמכלל המכתבים עולה שמצב הצניעות בצבא מתדרדר בהדרגה בהתאם למצב בחברה הכללית. כאשר רבים מבני הנוער בגיל תיכון מתנהגים בהפקרות, והבנות נצרכות לאמצעי מניעה, באופן טבעי הצורך באמצעי מניעה גובר מאוד בצבא, והאווירה נעשית גסה ועכורה יותר עבור החייל הדתי.

אמנם יש מקומות בצבא שבהם הצניעות נשמרת בצורה נאותה, כמו למשל ביחידות עורפיות שבהן משרת ציבור איכותי והחיילים חוזרים בכל לילה לביתם, וביחידות שבהן משרתים חיילים דתיים רבים.

מכתב כואב מאמא

"כאשר קראתי את המאמר הקודם בכיתי. הרב לא יודע כמה הוא צודק! הדילמה אם להתלונן נוגעת לפיקוח נפש! בני השלישי פחות התאים ללימוד בישיבה, ולכן התגייס לא דרך ישיבת הסדר. הוא שירת בחטיבה של חי"ר ונתקל במפקדים ובחיילים שמיררו את חייו. בהתחלה הוא התלונן על התנהגות גסה שבין מפקד וחיילת, וכן על תמונות פרוצות שתלו בחדרים, ואז הם קראו לו 'שטינקר', והחלו ללעוג לו על שהתפלל ועל שהקפיד על כשרות, החלו לדבר דיבורים יותר גסים בנוכחותו, הטריפו כלים כדי להרגיזו, ובשבת השמיעו לו בחדר שירים בקולי קולות. ולפעמים כשהלך לישון, מצא שהניחו על מיטתו תמונות של נשים בעירום.

באותו זמן החל אחד המבצעים בעזה. יחסיו עם המפקדים והחיילים היו כל כך עכורים עד שהוא לא סמך עליהם, ופחד לישון שמא יפקירו אותו. וכך, כשהוא מותש, המשיך לתפקד במשך כשבוע, עד שנפצעו לידו באופן קשה מפקד וחייל. הוא קיבל הלם קרב ולא היה מסוגל להמשיך לתפקד. רק לאחר מכן הוא התחיל לספר לנו על מה שקרה לו בצבא. ואף על פי כן היינו צריכים להתאמץ מאוד כדי שיספר את מה שאירע לפסיכולוג צבאי. למזלנו הצבא הכיר באחריות לנזק הנפשי שנגרם לו.

שנתיים עברו עד שהצליח לישון בלילות באופן סביר. הוא עדיין בטיפול, ואנחנו מקווים שיצליח להשתקם.

שני דברים חשוב לי לומר בסוף מכתבי: א) צריך לעודד את החיילים לשתף את ההורים בכל הבעיות, כדי שיוכלו לחזקם מבחינה נפשית וכדי שיוכלו להתלונן עבורם, כי לפעמים הם מפחדים להתלונן, שמא יתנכלו להם או יפגעו בקידומם בצבא. ב) חובה לעודד את הצעירים להתגייס דרך ישיבות ההסדר".

מכתב מחכים

את המכתב הבא כתב תלמיד חכם עם רקע פסיכולוגי ובעל יכולת התבוננות באנשים וחברה:

"תודה על ההזמנה לקוראים להשתתף בדיון החשוב. מניסיוני בסדיר ובמילואים, אכן יש לא מעט חיילים דתיים שמתמודדים עם מצבים קשים. אולם המערכת הצבאית גדולה מאוד, ויש בה חיילים דתיים גם שלא במסגרת ההסדר שאינם נקלעים לבעיות חמורות, ואף מרגישים טוב ברוב תקופת השירות.

המצב נקבע בדרך כלל לפי אופי החיילים ובמיוחד הקצינים. כאשר חלק מהחיילים גסים יותר מטבעם, עוסקים בפריצות ומרבים לקלל, זה משרה אווירה קשה בכל היחידה ומשפיע על כולם. מאידך, רבים מהחיילים החילוניים צנועים מטבעם ולא אוהבים להתלוצץ בענייני פריצות, וגם מכבדים את השבת. אמנם כאשר יש בסביבה חיילות שמחפשות תשומת לב, גם כאשר לא מעט חיילים וחיילות חילוניים מסביב סובלים מזה, כמעט ואין סיכוי ליצור אווירה צנועה ומכובדת.

בנוסף, מצבו של החייל הדתי נקבע במידה רבה לפי אופיו. גם כאשר האווירה קשה, חיילים שלא אכפת להם להתבודד, לשהות הרבה זמן בבית הכנסת ולהתעלם מהלעג של החברים, בדרך כלל אינם נפגעים. אבל מי שהניכור הזה קשה לו, יסבול.

כמו כן, התגובה של החייל למצבים לא נעימים משפיעה מאוד על תגובת הסביבה. חייל חלש והססן, יסבול. חייל בעל כישורים חברתיים וחוסן פנימי, יזכה לכבוד. ככל שהרצינות בתורה וביראת שמיים ניכרת יותר, כך החיילים מתחשבים יותר בחייל הדתי. לכן העצה שבזמנו הרב כתב, להוציא ציציות, מועילה מאוד.

בתקופה אחת היה לנו מ"פ חילוני שנהג לנבל את פיו באופן איום והשפיע בכך על כל המפקדים והחיילים. לאחר שהתלוננתי על כך בפניו, והוא נוכח לדעת שהדבר מפריע לנו מאוד, הוא הורה לכולם בנחרצות לשמור על הפה ולהפסיק לקלל, וכך היה.

אמנם בתקופה אחרת בשירות, היה מ"מ שהתעניין באופן מיוחד בפקידת הפלוגה, והאווירה שהם הפיצו בקרב כלל המפקדים והחיילים הייתה פרוצה מאוד.

ערבי פלוגה ואירועי בידור שונים שמתקיימים לחיילים הם בעייתיים מאוד. בדרך כלל באירועים אלה ישנן חיילות שמתסיסות את האווירה ומעוררות את החיילים להתעסק איתן, ואז האווירה גסה ופרוצה.

במילואים המצב חמור יותר מבחינת פריצות וכשרות, מפני שיש אנשים שמגיעים למילואים כדי להתפרק, והם פורקים את כל הזבל שלהם בפומבי, וחוקי הצבא פחות נאכפים. אם אפשר, טוב להקפיד להיות כמה חיילים דתיים יחד, ואז מתחשבים בהם יותר.

לסיכום, מקומות רבים ומצבים שונים ישנם בצבא. הבעיות ייקבעו בדרך כלל על פי החיילים והקצינים שמשרתים שם, ועל פי אופיו וחוסנו של החייל הדתי. נראה שרוב הקצינים הזוטרים דואגים לחייליהם הדתיים ורוצים שיהיה להם נעים ונוח במשך שירותם. אולם שני מצבים עלולים לגרום לחייל הדתי למשברים נפשיים קשים או לעזיבת הדת: א) במקומות שבהם הקצינים והחיילים גסים ואינם מתחשבים. ב) חיילים דתיים שכישוריהם החברתיים בינוניים, וחוסנם הנפשי אינו איתן (מדובר על לפחות 20 אחוזים). לכן, כפי שהרב פירט במאמריו, חשוב ואף הכרחי להתלונן באמצעים השונים, כדי לשפר את המצב ולמנוע אסונות".

מכתב ממשפטן

"רציתי לחזק את חשיבות התלונות והקבילות בצבא, והתועלת הרבה שבהן. פעמיים התלוננתי לגורמים רשמיים על בעיות בענייני דת ובשני המקרים ההשפעה הייתה רבה… המקרה השני – בסיום שירותי הגשתי קבילה על כך שבארוחת ערב חלבית שאכלתי בבסיס הוציאו מספר צלחות בשריות ועל השולחנות הניחו מלחיות (כוסות עם מלח) בשריות. טענתי שלא ייתכן שישנם שישה משק"י יהדות בבסיס ולעולם אין שום משגיח, לא בארוחות הבוקר ולא בארוחות הצהריים.

הקבילה עשתה כאב ראש גדול לכל המנהלה במחנה למשך מספר שבועות, עד שכשרציתי לבוא לבקר בבסיס במהלך חופשת השחרור שלי ולקחת את החפצים שהשארתי שם, הקצין שלי המליץ שאבוא לאחר השחרור, כיוון שיש מספר קצינים ש'רוצים את דמי' בעקבות הקבילה… בפועל מצב הכשרות שם השתפר מאוד.

לגבי הסטטיסטיקות הנוגעות לקבילות: בשנת 2015 התקבלו בנציבות 6,371 קבילות, מתוכן 61.06 אחוזים נמצאו מוצדקות. הקבילות בנושאי דת הן 0.4 אחוזים בלבד מכלל הקבילות. לפי הערכתי, אם כל החיילים הדתיים היו מתלוננים על ענייני דת כפי שהם מתלוננים על דברים אחרים, רוב התלונות בצבא היו על ענייני דת.

עד מתי אפשר לקבול

לגבי השאלה עד מתי אפשר לקבול, מבחינה משפטית 'טהורה' אין הגבלה על הזמן. החוק אמנם מגביל את הגשת הקבילה לשנה מיום המעשה שעליו היא מוגשת (או חצי שנה מיום השחרור), אלא שהחוק גם מאפשר לנציב הקבילות לקבל קבילות שהוגשו באיחור אם מצא 'סיבה מיוחדת' לעשות כן. חשש מפני התנכלות המערכת היא סיבה שכזו".

מי אחראי – המטכ"ל

יש רבנים שמעדיפים לומר שמה שקורה בצבא נובע מהשתלטות של גורמים חיצוניים מהשמאל הקיצוני על המטכ"ל. אולם לדעתי טעות בידם. האשמים הם חברי המטכ"ל, ובראשם הרמטכ"ל. הם לא כאלה טיפשים שאפשר להוליכם שולל. אולי הם נעזרים באישים מהשמאל כדי להתנסח, אבל הערכים הם הערכים שלהם, כפי שהם מצהירים בריש גלי. ולכן המאבק צריך להיות קודם כול מולם.

דרכי המאבק

ראוי שהמאבק יתרכז בהגנה על החייל הדתי. כלל יסוד בהלכה הוא, הקרוב קרוב קודם. החיילים הדתיים מבקשים זאת וזקוקים לכך, וחובה לסייע להם. כמדומה שמתוך שהזניחו את החיילים הדתיים וניסו לפעול על התודעה היהודית בכלל צה"ל, נוצר מצב שלא זה ולא זה עלה בידם. תפסת מרובה לא תפסת. דווקא אם היו מתמקדים בסיוע למי שמשווע לעזרה, היו יכולים להשפיע לטובה על האווירה הכללית.

קשייו של החייל הדתי

חובת המחאה על בעיות דת בצבא נתקלת בקשיים שמחייבים חשיבה נוספת • מכתב מחייל ששירת שלוש שנים בשריון על בעיות קשות שבהן נתקל בשירותו • חייל שמגיש תלונה נגד חבריו או מפקדיו ייחשב למלשין ו"שטינקר" ויסבול מהתנכלויות ונידוי • יחסים עכורים בין החייל לחבריו ומפקדיו עלולים לפגוע בתפקוד המבצעי ולהביא לידי סכנת נפשות • דיוק בחובת המחאה: חייל שנתקל בבעיה חייב לשתף בה את מפקדיו. ידיעת הבעיות תצמצם את היקפן • חובת המחאה הנוקבת לא מתבטלת, אך ייתכן שכדאי לדחותה

קיום חובת המחאה בצבא

"לאחר שהגשתי לרבנות תלונה על בעיית הכשרות, זומנתי לבירור אצל מפקד הפלוגה. אמרתי לו ב'תמימות' שפשוט הפכו את כל הכלים של המטבח ללא כשרים, לכן פניתי לרבנות שתדאג שהכלים יהיו כשרים. לא העזתי להגיד לו את האמת, שזה לא בסדר שהם האכילו את כל הפלוגה טרף"

בעקבות הטור מלפני שבועיים על חובת המחאה בצבא, קיבלתי תגובות שטלטלו את נפשי. כתבתי שכל חייל שנפגש עם בעיה בתחום הצניעות והדת בצבא שהמפקד לא הסכים לטפל בה, חייב למחות על כך בכל הדרכים העומדות לרשותו, ובכללן נציב פניות הציבור באכ"א, הקו הפתוח של הרבנות הצבאית, גופים אזרחיים שמלווים את החיילים כדוגמת איגוד ישיבות ההסדר או ארגון 'צו אחד'. במקרים קשים, אפשר לפנות לכלי תקשורת שמעוניינים לסייע בכך כדוגמת 'בשבע' ו'ערוץ 7'.

הזכרתי את ההלכה שצריך למחות אפילו מאה פעמים (ב"מ לא, א), וגם כאשר המחאה כרוכה באי נעימות מרובה, עד שמקבל התוכחה עלול להכות את המוחה (ערכין טז, ב; רמב"ם דעות ו, ז). לא זו בלבד, אלא גם כאשר ישנו סיכוי נמוך מאוד שהמחאה תועיל, חובה להתלונן. ואמרו חכמים שכל מי שאינו מוחה, אף שהוא עצמו לא השתתף בחטא – נעשה שותף בחטא. ובחטאים ציבוריים, מענישים את זה שלא מחה תחילה (שבת נה, א). ורק כאשר אין שום סיכוי שהתוכחה תתקבל, אז מצווה להוכיח פעם אחת, ומעבר לזה מצווה שלא להוכיח (יבמות סה, ב; רמ"א או"ח תרח, ב, מ"ב ט).

התגובות שקיבלתי מחייבות חשיבה נוספת. אביא לפניכם את התגובה המפורטת ביותר מאדם שאני מכיר כאמין וישר.

חייו של חייל דתי

למדתי בעיון את דברי הרב על חובת המחאה של החייל על כל דבר ועניין שפוגע ביכולתו לקיים את מצוות התורה. אני יודע שגם שאר הרבנים מצפים שכך ננהג, אולם ברצוני לספר שהבעיה הרבה יותר קשה ומורכבת. ואשמח אם הרב ייתן את דעתו וידריך אותנו כיצד לנהוג בפועל.

אני שירתי שלוש שנים בשריון, וממש לא הייתי מוכן שיפגעו בדתיות שלי. היו עוד כמה חברים שהיו בעמדתי וניסו להיאבק על כך. מנגד, היו דתיים שנחלשו מבחינה דתית. חלקם הצטערו על כך, אבל העריכו שלא יוכלו לשנות את המערכת ולכן הורידו את הראש.

כמות הבעיות בענייני דת הייתה מאוד גדולה. להלן רק חלק מהסיפורים שצפו בזיכרוני תוך כדי קריאת הטור.

א) במוצב אחד הייתה לנו בחדר טלוויזיה. לפעמים הדליקו אותה בשבת, ופעמים רבות צפו בה בתוכניות לא צנועות. לא היה לי מקום אחר שאוכל לנוח בו.
ב) פעמים רבות חיילות הסתובבו במגורי הבנים בלא מדים ובלבוש חלקי.
ג) המוזיקה הכללית שנשמעה ברקע בזמן שהתאפשר הייתה בדרך כלל לא ראויה מבחינתי.
ד) פעמים אחדות ערכו בשבת תרגילים כאילו אויב תוקף שיירה או את המחנה. סירבתי פקודה, ובחסדי ה' נמנעו מלשפוט אותי.
ה) מביאים אוכל למוצב שלך בשבת, למרות שיכלו לעשות זאת לפני השבת.
ו) חיילים שומעים מוזיקה בקולי קולות בשבת.
ז) תרגילים מתחילים מוקדם מאוד בבוקר בלי שנותנים לנו זמן לתפילה. ברגע האחרון המפקד הישיר עושה לי טובה ונותן לי עשר דקות לאמירת שמע ישראל ושמונה עשרה עם תפילין.
ח) במשך כמה שבועות היינו במוצב בודד, ארבעה חיילים וארבע חיילות תצפיתניות. בלשון המעטה, הצניעות לא נשמרה במקום.
ט) פעם אחת חבר שלי, חייל, הביא חיילת לשכב איתו במיטה. לאחר מכן הוא כיבד את בקשתי שלא יעשה זאת שוב.
י) גם חברים חילונים שמתוך כבוד כלפינו הדתיים משתדלים להימנע מלדבר לידינו דברים גסים, מחזיקים באופן קבוע עיתונים מלאי פריצות, ובדרך כלל מדביקים בחדר ובטנק תמונות פרוצות. השירותים מלאים בציורים ופתגמים פרוצים. מדי פעם רצה שמועה על חיילים וחיילות ששכבו באחד מחדרי הפלוגה. ככלל, מיניות זה נושא שמעניין את החברה בפלוגה, ולכן חיילים ומפקדים מרבים לדבר בו. ככל שיש בסביבה יותר בנות, כך מדברים על כך יותר, וביתר גסות.

ענייני כשרות

א) מעת לעת במשך שירותי בסדיר, נהגים וגששים בדואים צדו דורבנים ובישלו אותם בכלי המטבח.
ב) תופעה רווחת במילואים שטבחים מבשלים גבינה צהובה, בניגוד להוראות הרבנות הצבאית.
ג) לאחר שהתלוננו על הפרת סדרי הכשרות העבירו אותנו לפלוגה אחרת. היינו צריכים להסתגל לפלוגה חדשה.
ד) שנה לאחר מכן במילואים, טבח הביא מביתו תבלינים וסכינים לא כשרים.

ערבי פלוגה

א) בערבי פלוגה בסדיר ובמילואים, שאמורים להביא לגיבוש ואחדות, כמעט תמיד יש בעיות כשרות ביחס לבשר ולמנגל. כל החילונים בפלוגה אוכלים בשמחה, חלק מהמסורתיים מנסים למצוא פתרון חלקי. והדתיים שהכשרות חשובה להם מסתפקים בפיתות וחומוס.
ב) בהרבה ערבי פלוגה וימי כיף מביאים הופעות בידור שכוללות זמרות, שלרוב גם רוקדות על הבמה ועוד תכנים שאינם צנועים.
ג) פעם אחת בערב פלוגה קנו בשר לא כשר מכפר ערבי. עקב תלונתי לרבנות קנו לדתיים בשר כשר. לאחר מכן המפקד נזף בי, מדוע עירבתי את הרבנות ולא סגרתי את הנושא איתו.

אם אתלונן אחשב ל"שטינקר"

אני יכול להעריך שבתור חייל, פעם ביומיים הייתה לי סיבה לשלוח תלונה לרבנות. גם אם אעשה זאת רק פעם בחודש, אחשב בעיני החיילים כ"שטינקר" ו"מלשין". במצב כזה, אין מילים לתאר את השירות הצפוי לחייל ה"שטינקר". זה יהיה בשבילו סוג של בית כלא. הוא יחוש ריחוק, ניכור ועוינות מכל הסובבים אותו. יש סיכוי שהוא יספוג אלימות ("זובור"), המפקדים יעירו אותו בבוקר בצרחות (זה כלל לא נעים). סיכוי סביר שמפקדיו ייתנו לו את כל התפקידים המרגיזים ביותר. על כל דבר קטן שהמפקדים רגילים להעלים עין ולא להעניש, הוא יקבל עונש גדול. אפילו לא יהיה לו עם מי לדבר על כך. כמובן שעל קידום אין על מה לדבר.

מטבעי אני אדם שדורש את מה שמגיע לו. בדרך כלל העדפתי לפתור את הבעיות בדרכי נועם, אך כשנתקלתי בזלזול לא ויתרתי ודרשתי שיכבדו את הצרכים שלי, וכשזה לא עבד הגשתי פעמים אחדות תלונה. אבל זה היה קשה מאוד.

לאחר שהגשתי לרבנות תלונה על בעיית הכשרות, זומנתי לבירור אצל מפקד הפלוגה. אמרתי לו ב"תמימות" שפשוט הפכו את כל הכלים של המטבח ללא כשרים, לכן פניתי לרבנות שתדאג שהכלים יהיו כשרים. לא העזתי להגיד לו את האמת, שזה לא בסדר שהם האכילו את כל הפלוגה טרף, ולכן הייתי חייב לפנות לרבנות! למה לא אמרתי את האמת? כי לא רציתי את הסיוט של להיקרא ה"שטינקר" של הפלוגה, וגם לא רציתי לריב עם המפקד.

כל חייל רוצה שיהיו לו חברים בצבא, לכן הוא יעדיף שלא להבליט את המבדיל בינו ובין אחרים, ובוודאי שלא ירצה להגיש תלונות.

אז מה עשיתי? השתדלתי להתרחק מהחברה הכללית, השתדלתי להימצא בשעות הפנאי בבית הכנסת או במקומות שקטים. השתדלתי למצוא חברים דתיים או ערכיים ואיתם שוחחתי.

כבוד הרב! הבעיות הן באמת רבות מאוד. ואף על פי כן אינני מבין כיצד אפשר לצפות מחייל, שתלוי כל כך בחברה הסובבת אותו ובמפקדיו, להגיש תלונות?!

בכל זאת, אולי תהיה התקדמות מהדרכתו של הרב, מעצם זה שחיילים יהיו מודעים יותר ליכולת שלהם להגיש תלונה. ובנוסף לכך, גם בתוך הציבור הדתי יישמע קול שמבין את הבעיות של החיילים הדתיים, ואולי בעקבות זאת גם המנהיגות תידרש לבעיה ותטפל בה.

יהי רצון שדברי התורה שהרב כותב ימשיכו להאיר את כל תחומי החיים.

הזעזוע והצער

בעת קריאת הדברים עמדו דמעות בעיניי. הבנתי שבעצם לא מדובר רק על נידוי, מדובר בפיקוח נפש. החיילים הרי צריכים לצאת לקרב כשהם סומכים זה על זה. לכן הרעוּת היא ערך עליון בצבא. איך יוכלו החיילים לסמוך על מי שנחשב בעיניהם ל"שטינקר"?! ואיך הוא יוכל לסמוך עליהם כשהם מנדים אותו?!

עוד חשבתי, החיילים האלה שאינם נוהגים בצניעות הראויה ואינם שומרים שבת וכשרות כדת, הם גיבורים שמוסרים נפשם על הגנת העם והארץ. זה מצב טרגי. כמה קל בתנאים כאלו לברוח מאחריות, להימנע משירות צבאי כמנהג החרדים, או לקחת "חופש" מסוים ממצוות התורה למשך תקופת השירות.

בתוך כך אפשר להבין את חשיבותן הגדולה של ישיבות ההסדר, שהחיילים המשרתים במסגרתן אינם נאלצים להתמודד עם רוב הבעיות הללו.

עוד חשבתי, כמה גיבורים החיילים הדתיים שמשרתים במסגרות רגילות ולמרות הכול שומרים על רמתם הדתית והערכית.

סיכום ביניים

ראוי לציין, שחיילים נוספים כתבו לי שבעיני המפקדים סירוב פקודה עדיף בהרבה על הגשת קובלנה. ולכן קשה מאוד לקבוע הוראה שכל חייל צריך לקבול על כל דבר שאינו מתנהל כהלכה.

עלינו לברר עוד כמה היבטים בסוגיה: כיצד מתייחסים לקבילות בתחומים אחרים? על איזה תחומים מקובל לקבול? עד אימתי אפשר להתלונן באופן יעיל? האם ההורים יכולים להיות שותפים מועילים יותר? מה מידת אחריותם של הרבנים הצבאיים והמנהיגות הציבורית? אקווה גם להסתייע בתגובות נוספות שבוודאי יגיעו מהקוראים.

בינתיים אנסה לדייק את חובת המחאה, שהיא מצווה גמורה מהתורה, תוך התאמה למציאות: חייל שנתקל בבעיה חייב לשתף בה את מפקדיו. יש להניח שידיעת הבעיות תצמצם את היקפן. החיילים גם צריכים לשתף בכל הבעיות את הוריהם ורבותיהם. מתוך כך מן הסתם יעלו הצעות מועילות כיצד ראוי לפעול לתיקון המצב.

אמנם חובת המחאה הנוקבת אינה מתבטלת, אלא שברוב המקרים ייתכן שכדאי לדחותה לסוף השירות או לשלב שבו החייל יעבור ליחידה אחרת.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מחיית עמלק אינה דומה למעשי הנאצים

הסיבה לכך שיש למחות דווקא את העם העמלקי • למצווה זו יש גם היגיון מוסרי, לפיו יש להרתיע את הרשעים • האם עמלקי יכול לחזור בתשובה או להתגייר • כיצד קרה שמבני בניו של המן יצאו תלמידי חכמים • האם ניתן להחיל את המצווה גם בימינו

מצוות מחיית עמלק

יש שואלים מדוע התורה מצווה באכזריות רבה להשמיד עם שלם? האם אין זה דומה למעשיהם של הנאצים? מנגד יש שואלים האם לאחר שעמלק אבד מהעולם, יש ללמוד ממצווה זו לקח לימינו ואולי אף להחיל דין עמלק על הרשעים שבכל דור? נלמד את המצווה ובתוך כך יתבררו התשובות.

הסיפור ההיסטורי

בשונה מעמדת הנאצים, עמלקים יכולים להציל את עצמם בהתנערות ממורשתם על ידי קבלת עקרונות המוסר שבשבע מצוות בני נח. זכות זו שמורה לכל אחד בנפרד, ולכל משפחה כמשפחה, ואף לכל העם כאחד

כפי הנראה עמלק היה שבט שלא עסק בחקלאות וחרושת, אלא אימן את צעיריו לתקוף בהפתעה כפרים ושיירות. להרוג את העומדים מולם, לבזוז את רכושם ולמכור את הגברים הנותרים, הנשים והטף לעבדים. קשה היה ללחום בהם, מפני שלא היה להם מושב קבוע, ופתאום היו מופיעים במרחק עצום ממה שציפו ובכוח גדול תקפו.

כך אירע שמיד לאחר שעם ישראל יצא מעבדות מצרים, בעודו עייף ויגע מטלטולי הדרך, החלו בני עמלק להתקיפו. במקום לראות את גודל הנס, או לרחם על העבדים שזה עתה יצאו לחירות, ראו העמלקים לפניהם טרף שמן, ותוך ניצול חולשתם של ישראל, החלו לזנב בנחשלים בקצה המחנה כדי להתפרנס ממכירתם לעבדים ומביזת רכושם.

גם לאחר שיהושע בשליחות משה רבנו נלחם בהם והדפם, היה ברור שאין זה הקרב האחרון, אלא כל אימת שיראו סימני חולשה יתקפו, יהרגו, יבזזו וישבו.

שלוש המצוות הקשורות למחיית עמלק

בעקבות זאת נצטווינו בשלוש מצוות (דברים כה, יז-יט): א. מצוות עשה, לזכור את אשר עשה לנו עמלק בדרך בצאתנו ממצרים. ב. מצוות לא תעשה, שלא לשכוח את אשר עשה לנו. ג. מצוות עשה, למחות את זרעו של עמלק מן העולם.

כדי להכרית את עמלק היה צורך בגיוס צבא גדול שיקיף את כל אזור פעילותם הרחב, ימצאם, יחסום את נתיבי בריחתם, יגיע איתם לקרב פנים אל פנים וישמידם. לשם כך היה עם ישראל צריך להתבסס בארץ, ובלא חשש מהתקפת האויבים שמסביב להקצות כוחות גדולים למשך זמן רב לצורך מלחמה בעמלק. זהו שאמרו חכמים (סנהדרין כ, ב) שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ:
א. להעמיד עליהם מלך.
ב. להכרית את זרעו של עמלק.
ג. רק לאחר מכן יוכלו לקיים את המצווה השלישית – לבנות מקדש.

תולדות מחיית עמלק

לאחר שהתבססה מלכותו של שאול המלך, ראשון מלכי ישראל, הגיע הזמן וכפי שאמר שמואל הנביא לשאול המלך: "לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו, והמתה מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שמואל א' טו, א ג).

אפשר לבאר, שישראל נצטוו להרוג גם את כל הבהמות כדי שלא ייהנו מהגזל, שכל רכושם של עמלק היה גזול. ואולי אם יתירו להם ליהנות מהשלל, יעדיפו ישראל לכרות ברית עם עמלק, שימשיך לבזוז ערים של עמים שכנים תמורת חלק מהשלל ושמירה על הגבולות.

החששות התאמתו. שאול המלך לא קיים את המצווה כהלכתה, וחמל על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר, וסיים את הקרב בעוד עמלקים רבים נותרו בחיים. כפי הנראה, במקום לסיים את המלחמה, העדיף שאול לשבות את אגג כדי שימשיך למלוך על בני עמלק הנותרים מתוך כפיפות לישראל, כדי לשמור עבור ישראל על גבול המדבר.

בעקבות הפרת המצווה העביר ה' ממנו את המלכות ונתנה לדוד. אולם הנזק שכבר נגרם היה נורא. בני עמלק המשיכו לזנב בישראל. שנים ספורות לאחר מכן, בעוד דוד ואנשיו משתתפים במלחמה נגד פלישתים, גדוד עמלקי פשט על עירם צקלג, שרף את העיר באש ולקח בשבי את כל נשותיהם וילדיהם. בחסדי ה', הצליחו דוד ואנשיו להציל את השבויים ולהכות את אותו הגדוד. אולם כיוון שדוד עוד לא היה מלך וצבא ישראל לא עמד לרשותו, לא הצליח לכלותם, ונותרו מאותו הגדוד ארבע מאות נערים אשר רכבו על גמלים וברחו (שמואל א, ל). מסתבר שהיו עוד גדודי עמלקים פזורים בדרום הארץ. לאחר שדוד מלך על ישראל, ערך נגדם מלחמה, אולם כיוון שכבר התפזרו למרחבים עצומים ולארצות נוספות, כבר לא היה ניתן ללחום נגד כולם ולכלותם (עי' פנה"ל זמנים יד, ה, 5).

עוד מספרים חכמים, שמאותו הזמן שנשתהה שאול בהריגת אגג, הוליד אגג בן או בת, ומהם נמשך זרעו עד המן הרשע (מגילה יג, א).

ההיגיון המוסרי שבמצווה

ההיגיון המוסרי שבמצווה ברור. כשם שעשו עמלק לכל הערים שבזזו, כך ראוי שייעשה להם. ואמנם בדרך כלל הם לא הרגו את כל בני הערים שכבשו, אולם זה היה רק מפני שקיוו להרוויח כסף ממכירתם לעבדים. אבל כשלא מצאו להם קונים – הרגום.

מידה זו היא גם הכרחית ליצירת הרתעה. שכן מי שמוותר לאויביו ואינו נוקם בהם כפי מידתם, מעודד את אויביו ללחום כנגדו. האימפריות הגדולות הענישו בחומרה את מי שעמדו מולם, על ידי כך יצרו הרתעה שקיימה את מלכותם מאות שנים.

עמלק שורש הרע בעולם

למעלה בקודש, כל דבר הנוגע בישראל קשור לגילוי דבר ה' ותיקון העולם. המסר האידיאלי והאמוני שהועיד ה' לישראל מעורר את כל הרשעים שבעולם לצאת ולהילחם כנגדו. זו הסיבה שלא היתה אומה בעולם שנרדפה כפי שהאומה הישראלית נרדפה עד השואה הנוראה. את כל זה התחיל עמלק מיד לאחר צאתנו ממצרים, כדי למנוע מאתנו לקבל את התורה ולתקן את העולם. לכן הוא מבטא את שורש הרע שבעולם, את שנאת ישראל, התורה והרעיון האלוקי של תיקון עולם בחסד ואמת. זהו שנאמר (שמות יז, טז): "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור". אמרו חכמים: "נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו" (רש"י שם).

עמלקים יכולים לשוב בתשובה

אף שהתורה ציוותה למחות את זרעו של עמלק, אם יחליט עמלקי לקבל על עצמו לשמור שבע מצוות בני נח, יפקע ממנו דין עמלק. לא זו בלבד, אלא שציוותה התורה שלפני שנצא למלחמה בעמלק, נציע להם שלום, שיקבלו עליהם לשמור שבע מצוות בני נח, ויהיו משועבדים לישראל להעלות מס. אם קיבלו – אין נלחמים נגדם. ואם לא קיבלו – נלחמים נגדם עד כלותם (רמב"ם מלכים ו, א ד, כס"מ שם).

הרי שבשונה מעמדת הנאצים, עמלקים יכולים להציל את עצמם בהתנערות ממורשתם על ידי קבלת עקרונות המוסר שבשבע מצוות בני נח. זכות זו שמורה לכל אחד בנפרד, ולכל משפחה כמשפחה, ואף לכל העם כאחד.

הרי שהדרך האידיאלית לקיום מצוות מחיית עמלק היא בחזרתם בתשובה. אם לא כן, ישנה דרך שאף היא לכתחילה, במחייתם במלחמה.

בפועל המצווה התקיימה בדרך של בדיעבד: ברבות השנים צאצאיהם התפזרו והתבוללו בגויים, ואבד מהם זכר מוצאם ופקע מהם דין עמלק בלא שעשו תשובה. בפועל אין כיום דרך למחותם כי נטמעו בעמים, ועם זאת השפעתם הרעה נמשכת בצורה חלקית, והדרך שנותרה לתיקון היא בהשבת העולם כולו בתשובה, או שתתפתח מלחמה גדולה, כדוגמת מלחמת גוג ומגוג, שבה כל הרשעים יאבדו.

מבני המן הרשע לימדו תורה בבני ברק

אמרו חכמים שמבני בניו של המן הרשע, שהיה מזרע עמלק, לימדו תורה בבני ברק (גיטין נז, ב; סנהדרין צו, ב). אמירה זו נאמרה כשבח לגרים ולתורה, שהרי לא יתכן שרצו לפגוע באותם גרים שלימדו תורה בבני ברק, שכן בנוסף לאיסור לצער כל יהודי ובכללם גרים, ישנו איסור נוסף שלא לצער גר. ובנוסף למצוות ואהבת לרעך כמוך כלפי כל ישראל, ישנה מצווה נוספת לאהוב את הגר.

האם מותר לקבל גר מעמלק

נחלקו הפוסקים בשאלה: האם מקבלים גר מבני עמלק. לדעת הרמב"ם יכול עמלקי להתגייר (הל' איסורי ביאה יב, יז). ולכן מבני בניו של המן התגיירו ולימדו תורה בבני ברק.

מנגד, יש אומרים שאין מקבלים גר מעמלק. וכך היא דעת רבי אליעזר במכילתא (סוף פרשת בשלח), שנשבע המקום בכיסא הכבוד שלו שאם יבוא עמלקי להתגייר, לא יקבלו אותו. ומה שאמרו חכמים שמבני בניו של המן הרשע לימדו תורה בבני ברק, אירע מתוך טעות, שבית הדין לא ידע שהבא לפניו הוא מזרע עמלק, ולכן קיבלוהו, ואחר שהתקבל כבר לא דחוהו (ישועות מלכו). כמו כן אפשר שבתחילה עמלקי התבולל בעם אחר, ואחר שפקע ממנו דין עמלק, בא להתגייר, ומצאצאיו אותם מלמדי תורה בבני ברק (חיד"א). או שהם היו מצאצאי עמלקי מבני המן הרשע שאנס יהודייה, ובנה שנולד לה ממנו נחשב ליהודי, וממנו נולדו אותם מלמדי תורה בבני ברק (עי' בפנה"ל זמנים יד, ח, 10).

לקחים לימינו

אחר שאבד זכרם של בני עמלק, אין לשום בית דין סמכות להחיל את דין עמלק מהתורה, שהוא דין חמור ונורא, על שום שבט או משפחה אחרת. אולם מהצד המוסרי וההגיוני שבמצווה, יש ללמוד שהענישה כלפי רשעים שבחרו ברשע צריכה להיות במידה כנגד מידה, הן מצד המוסר והן כדי להרתיעם לצורך הצלת העולם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד