ממשיכים להתמודד בחצרות קדשך

הצהרת טראמפ אינה חידוש, אך ההתנגדות אליה מעידה על חשיבותה • בדומה להצהרת בלפור, דווקא הנציגים היהודים בממשלה הזרה אינם מסייעים להצהרה • הרפורמים ניסו לחבל בהכרה בירושלים, כפי שמחקו את ירושלים מהתפילה, ובמקביל באים בדרישות לשנות את המקובל בכותל • מה שנשאר מניצחון החשמונאים הוא שחרור הרוח היהודית מכבליה • גם היום, ההתמודדות מול ממשיכתה של יוון – התרבות הליברלית החילונית – מתרכזת סביב מקום המקדש • האתגר גדול דווקא מפני שאיפתנו לקבל מהעמים ולהשפיע עליהם • דיני חנוכה למתארחים בשבת

הצהרת טראמפ

כמו אז התרבות המנשבת מבחוץ בעלת עוצמה, מאות מיליוני אנשים מוכשרים עוסקים בפיתוחה, מיליארדי אנשים צורכים אותה, ואף רבים מאחינו בית ישראל נגררים אחריה ואינם מבינים את משמעות קדושת המקדש ומקומו. אולם המקדש הוא היסוד לכול. "ושכנתי בתוכם", בתוך המציאות הממשית של ישראל

לפני כשבוע סערו הרוחות בעקבות הצהרת נשיא ארצות הברית טראמפ על ההכרה בירושלים כבירת ישראל. מצד אחד אין בהצהרה זו שום חידוש, שכן זו המציאות מעת הקמת המדינה לפני שבעים שנה, ומאז ירושלים גדלה, התעצמה והתחזקה, והיא מרכז השלטון הישראלי בכל המובנים. משל לאדם שהתחתן לפני שנים ונולדו לו ילדים ונכדים, ועכשיו נזכרים לברכו במזל טוב על חתונתו. מנגד, ההתנגדות העזה להכרזה זו מעידה על חשיבותה, שכן מסיבות שונות, שונאי ישראל לוחצים על כל המדינות שלא להכיר בקשר המיוחד של עם ישראל לארצו ולירושלים עיר קודשו.

לצערנו, נציגי הקהילה היהודית בארצות הברית לא לחצו על הממשל למלא את הבטחתו, אלא הנוצרים אוהבי ישראל באמצעות נציגיהם בקונגרס, בסנאט ובממשל, כדוגמת סגן הנשיא פנס והנציגה באו"ם היילי, גרמו להצהרה. ברכתנו נתונה להם. תמיכתם האיתנה בקיומה של מדינת ישראל וחיזוק עוצמתה מחממת את ליבנו.

מול הצהרת בלפור

כמובן שאין מקום להשוואת הצהרת טראמפ להצהרת בלפור. ראשית, בימי הצהרת בלפור מצבו של העם היהודי היה בשפל, לא היה לו שום מעמד מדיני, צבאי או כלכלי. והנה שר החוץ של בריטניה, שהייתה אז המעצמה המובילה והגדולה בעולם, שעמדה לכבוש את ארץ ישראל, מצהיר כי בריטניה תפעל להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הלורד בלפור אומנם לא היה אז ראש ממשלה, אולם מעמדו היה נכבד מאוד, שכן בקדנציה הקודמת הוא כיהן כראש הממשלה והשפעתו הייתה עצומה. מתוך אמונתו הדתית העמוקה הוא ראה לעצמו חובה וזכות למלא את השליחות ההיסטורית הנשגבה, להגשים את חזון הנביאים ולסייע לעם היהודי לשוב לעצמאותו במולדתו המקודשת.

לצערנו, כמו הרפורמים כיום, גם אז השר היהודי בממשלת בריטניה התנגד להכרה בזכות העם היהודי על ארצו, ויחד איתו שונאי ישראל חיבלו בהצהרה והחלישו אותה: במקום שתנוסח כהחלטת ממשלת הוד מלכותו ותופנה לתנועה הציונית כפי שתוכנן מתחילה, היא נכתבה כהצהרה של הלורד בלפור ונמסרה במכתב אישי ללורד רוטשילד. ועדיין היה להצהרה משקל עצום, והיא הייתה הבסיס להחלטת חבר הלאומים בסן רמו אודות הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, והעדפת זכותו הלאומית של העם היהודי בארץ ישראל על פני זכויות הערבים ושאר הגויים שגרו אז בארץ, שהובטחו להם רק זכויות דתיות ואזרחיות אבל לא לאומיות.

התנגדות הרפורמים

לצערנו הרפורמים, שביקשו לחבל בהכרזת טראמפ אודות ירושלים מתוך שנאתם לטראמפ וללאומיות היהודית, הם אלה שכמה דורות לפני כן הוציאו את ארץ ישראל וירושלים מנוסח התפילה, והם שרוצים עכשיו שמדינת ישראל תכיר בהם כזרם דתי יהודי שווה ערך למסורת היהודית מדורי דורות, והם אלה שרוצים לשנות את המנהגים המקובלים והאהובים בכותל המערבי שנכבש על ידי מדינת ישראל בניגוד לעמדתם. וכשלא מקבלים את עמדתם, הם מעוררים שנאה ומשמיצים את מדינת ישראל ונאמני המסורת בכל העולם. עושים מעשה זמרי בהתבוללות וחבלה בכל דבר לאומי, ומבקשים שכר כפנחס שהוא נציג הקודש מדורי דורות. כמה צער וכאב יש לנו מהפגיעות שאחינו הרפורמים פוצעים בנו. אנחנו רוצים לחבקם כאחים אהובים, ולקבלם כאן כשותפים מלאים בתחיית האומה, והם דוקרים ומחבלים.


ניצחון החנוכה

ימי חנוכה הם ימי הניצחון של היהדות על ההתייוונות. כל העמים שמסביב נעשו הלניסטים, יהודים מתייוונים שיתפו פעולה עם השלטון הזר כדי לכוף את ישראל לעבוד עבודה זרה. אולם נאמני התורה דבקו באמונתם, ובמסירות נפש הניפו את נס המרד אל מול התרבות השלטת. בתהליך קשה ומיוסר הצליחו לשחרר את בית המקדש ולהחזיר את עבודת הקורבנות לקדמותה.

רוח היהדות מול היווניות

אומנם מבחינה גיאופוליטית היוונים ואחריהם הרומאים עוד נותרו שליטים מבחינה מדינית ותרבותית, ובעקבות זאת גם שלטון בית חשמונאי הכזיב, ונינו של מתתיהו הכהן, ינאי המלך וצאצאיו, נמשכו בעצמם אחר המתייוונים. אולם בימי ההוד הנוראים שבהם שוחרר המקדש והתרחש נס חנוכה – הרוח היהודית השתחררה מכבליה וקבעה את מקומה בבתי המדרש של תורה שבעל פה, ומכוח זה אנו חיים וקיימים עד היום הזה. לא זו בלבד, אלא שבתהליך מפותל, הרוח היהודית פוררה את היווניות והפכה אותה לכלי לגילוי ערכים שניטלו מהיהדות.

היהדות יכולה להסתדר עם היווניות, מפני שהיהדות מבטאת את התכנים הפנימיים, המוסריים, ואין לה בעיה להשתמש בחוכמה היוונית ככלי מפואר לגילוי והרחבת הרעיונות הפנימיים. אולם היווניות לא יכולה להישאר כתפיסה שלטת כל זמן שיש יהדות בעולם. שכן היהדות נוגעת בשאלות של הנשמה, וליווניות אין תשובה על כך. לכן ניסו היוונים לבולל את ישראל בגזרותיהם. וכל זמן שישראל דבקים באמונתם ובתורתם, מובטח להם שינצחו, כי הם באים ממקום עמוק וגבוה יותר, ממקור הנצח.

בזמן הזה – הר הבית

כאז כן היום, הרוח היהודית שחותרת לתיקון העולם על ידי גילוי הקדושה שנותנת משמעות מוסרית נצחית לכל המסגרות האנושיות והלאומיות, נמצאת במאבק עמוק מול העמדה הליברלית הדמוקרטית החילונית, ממשיכתה של היווניות, ששואפת לסדר את העולם על ידי שוויון חיצוני ששולל את גילוי הקדושה בסדרי החיים הלאומיים והציבוריים.

ושוב חוזר המאבק להתרחש על הר הבית מקום המקדש, שמבטא את גילוי ערכי הקדושה בתוך המציאות הממשית. וכמו אז התרבות המנשבת מבחוץ בעלת עוצמה רבה, מאות מיליוני אנשים מוכשרים עוסקים בפיתוחה, מיליארדי אנשים צורכים אותה, ואף רבים מאחינו בית ישראל נגררים אחריה ואינם מבינים את משמעות קדושת המקדש ומקומו.

אולם המקדש הוא היסוד לכול. "ושכנתי בתוכם", בתוך המציאות הממשית של ישראל למרות כל הסיבוכים. וכך אנו לומדים מחג החנוכה, שמכל ניצחונות החשמונאים והישגיהם הרבים, לא נותר לדורות דבר זולת ימי החנוכה שבהם אנו חוגגים את טיהור המקדש והחזרת עבודת הקודש שבו. ורק מפני שהחשמונאים ידעו זאת, ולמרות כל חטאיהם נותרו קשורים תמיד למקדש, נמשכה מלכותם. אפילו הורדוס הרשע פעל לביצור המקדש ופארו, ולכן גם תקופת מלכותו נכללה בחשבון מאתיים השנים שחזרה בהן מלכות לישראל בזכות ימי החנוכה (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה ג, א).

מסירות נפש על האמונה

ההתמודדות קשה ומסובכת. אילו היינו צריכים להתעלם מכל העולם שסביבנו, ובזכות כך היה הקב"ה מסייע לנו בדרך נס, היה יחסית קל. אולם עלינו לתקן עולם במלכות ש די, להיות מחוברים אל העמים כלב שבאיברים, ללמוד את דרכיהם ותרבותם כדי לתת לכל עם ולשון את מקומו החשוב והמכובד.

הקושי הגדול הוא ליצור את האיזון הנכון בין הנטייה להתכנסות אל הייחודיות הישראלית, אל התורה שניתנה לישראל בלבד – "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום", ובין הנטייה הנגדית להיפגש עם התרבויות השונות, לקבל מהן חוכמה, מדע וכלים אומנותיים, ולהשפיע עליהן מן האור הפנימי – "ספרו בגוים כבודו בכל העמים נפלאותיו" (תהלים צו, ג).

כשלא מצליחים לדייק בשמירת הקו התורני הטהור, מתנגשים ומסתבכים. אך למרות הכול, כל זמן שישראל מוכנים למסור את נפשם על אמונתם ותורתם מבלי לוותר על החוכמה והמוסר הטבעי שיש בתרבויות העמים, שצמחו מצלם אלוקים שבאדם ובהשראה מערכי תורתנו שהתגלגלו לתרבויות ואמונות שונות, כל זמן שנשארים ניצבים על המסלול הישר הזה – דרכנו סלולה להצלחה. אומנם גם אם לא נגדיר כראוי את האתגר שלפנינו, ערכי הקודש ינצחו, אלא שהתהליך יהיה כרוך בייסורים שלא יותירו לנו ברירה מלבד לדבוק בערכי הקודש.

הדבק באמונה – עמדתו תתקבל

מי שקובע עצמו באמונה ולא זז ממנה, סופו שאויביו נופלים תחתיו והכול מקבלים את עמדתו. וכפי שהיה אצל יוסף, שאף כי נמכר לעבד לא שמע לפיתוי אדוניתו – "ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה" (בראשית לט, י), ולבסוף "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו וייתן אותה על יד יוסף… ונתון אותו על כל ארץ מצרים" (שם, מב מג), ולא זו בלבד אלא שאסנת בתה של אדוניתו ניתנה לו לאישה.


נרות חנוכה למתארחים בשבת

משפחה שמתארחת בשבת, מכיוון שהם גם ישנים במקום שמתארחים, ביתם באותה שבת הוא בית המארח. למנהג יוצאי ספרד שמדליקים רק חנוכייה אחת בבית, המתארחים ייתנו פרוטה למארח כדי שיהיו שותפים בנרותיו, ישמעו את ברכותיו ויראו את הנרות ובכך ייצאו ידי חובתם. ובדיעבד גם אם לא ייתנו פרוטה ייצאו ידי חובה, הואיל והם סמוכים על שולחן המארחים, והדלקת בעל הבית מועילה לכל האורחים. ולמנהג יוצאי אשכנז, שכל אדם מדליק חנוכייה, גם האורחים ידליקו נרות בברכה.

ואם הם ישנים בדירה נפרדת, לכל המנהגים ידליקו נרות בברכה בדירת האירוח.

היכן ידליקו במוצאי שבת

אם הם מתכוונים לחזור במהרה לביתם, מוטב שידליקו נרות בביתם. ואם הם מתכוונים לחזור מאוחר, בשעה שכבר לא ילכו אנשים ברחוב, עדיף שייצאו ידי חובת המצווה בבית מארחיהם, כפי שיצאו בערב שבת.

ואם הם אינם חוזרים במהירות אבל גם לא מאוחר, הם רשאים להחליט היכן להדליק את נרותיהם, כי מצד היום הקודם מקומם עדיין בבית מארחיהם, ומצד היום הבא מקומם בביתם, לפיכך מותר להם לבחור את מקום הדלקתם (פנה"ל זמנים יג, י).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מתי והיכן להדליק בזמננו

גם בימינו רצוי להדליק בצאת הכוכבים, ורצוי במיוחד להקדיש את הזמן שלאחר מכן ללימוד ולהתכנסות בענייני היום • מי שקשה לו לחזור מוקדם יכול להדליק כשישוב לביתו, ויברך רק אם יש מי שיראה את הנרות • במקרה שאחד מבני הזוג אינו בבית, ברוב המקרים עדיף להמתין לו • אפשר להקל ולהדליק באירועים ציבוריים, בפרט בנוכחות אנשים שאינם תורה ומצוות • למי שמתגורר בבניין עדיף להדליק בחלון, גם אם הוא בקומה גבוהה • הדלקה מחוץ לפתח בתא זכוכית – מהודרת, אך לא חובה

זמן הדלקת נרות חנוכה

בהתאספות ציבורית, הרוצה לסמוך על הסוברים שאפשר להדליק בברכה רשאי. וכן ראוי לנהוג לכתחילה כאשר יש שם אנשים שאינם מדקדקים במצוות. במקרה כזה עדיף לכבד חילוני בהדלקת הנרות, שעל ידי כך יהיה ניכר שהמצוות שייכות לכל ישראל, דתיים וחילונים כאחד

מצווה להדליק את הנרות בזמן שבו יתפרסם הנס ביותר. בעבר לא הייתה תאורת רחוב בלילה, ואנשים חזרו לביתם עם ערב. לפיכך אמרו חכמים שזמנה של הדלקת הנרות "משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק" (שבת כא, ב).

אף שכיום יש לנו תאורת חשמל, וזמן סיום העבודה וחזרת האנשים לביתם מאוחר יותר מצאת הכוכבים, לכתחילה יש להשתדל לסיים את העבודה מוקדם כדי להדליק נרות בזמן שקבעו חכמים – בצאת הכוכבים.

ומה טוב להקדים לחזור בימי החנוכה הביתה לפני חמש, ולאחר הדלקת הנרות להרבות בלימוד התורה וכינוסים משפחתיים שבהם יעסקו בזיכרון הנס ובייעודו של עם ישראל.

ערבית והדלקת נרות

הנוהגים להתפלל ערבית בצאת הכוכבים, יקדימו את תפילת ערבית להדלקת הנרות, ויזדרזו לחזור לביתם להדליק נרות.

אבל מי שרגיל להתפלל מעריב מאוחר יותר, עדיף שידליק נרות בצאת הכוכבים ויתפלל ערבית בשעה שהוא רגיל, וכך יוכל להדליק נרות בזמן המהודר ביותר, בצאת הכוכבים.

אומנם יקפיד שלא לאכול ארוחת ערב לפני כן. ואם יש חשש שבעקבות מסיבה לאחר הדלקת נרות ישכח להתפלל מעריב, עדיף שיתפלל בצאת הכוכבים וידליק נרות לאחר מעריב (פנה"ל זמנים יב, יג; יג, ד).

ביטול שיעור קבוע

במקום שמתקיים שיעור תורה קבוע אחר תפילת ערבית, ואם ילכו להדליק נרות אחר תפילת ערבית הלימוד יתבטל, עדיף שיקיימו את השיעור ואח"כ ידליקו נרות, שמצוות לימוד התורה עדיפה על הדלקת נרות בזמן המהודר (פנה"ל זמנים יב, יג; יג, 13).

החוזרים מאוחר מהעבודה

מי שקשה לו לחזור לביתו בצאת הכוכבים, רשאי להדליק נרות בברכה לאחר שיחזור מעבודתו, שגם בעבר לדעת רוב הפוסקים אפשר היה בדיעבד לקיים את המצווה כל הלילה, קל וחומר היום שרבים רגילים לחזור לביתם לאחר צאת הכוכבים.

אומנם על המאחר להשתדל להקדים עד כמה שאפשר את הדלקת הנרות, ולכל המאוחר ידליק עד תשע, כי עד אז גם המאחרים רגילים לחזור לביתם מעבודתם. רק בשעת הדחק אפשר להדליק כל הלילה, ולברך אפשר רק בתנאי שיהיה לפחות עוד אדם אחד בבית או ברחוב שיראה את הנרות (שם יג, ח, 12).

המאחר צריך להקפיד שלא לאכול אכילת קבע עד שידליק נרות (שם יב, יג).

המתנה לבן הזוג

במשפחות רבות מתעוררת שאלה: כיצד ראוי לנהוג כאשר אחד מבני הזוג אינו יכול לחזור מהעבודה בצאת הכוכבים – האם עדיף שבן זוגו ידליק נרות בצאת הכוכבים, או שעדיף שימתין לו עד שיחזור?

לכאורה על פי שורת ההלכה, עדיף שבן הזוג שנמצא בבית ידליק נרות בצאת הכוכבים, ויפטור בזה את בן זוגו. אולם בפועל, ברוב המקרים עדיף להמתין עד לחזרת בן הזוג. שכן אם בן הזוג המאחר לא ישמע את ברכות הנרות במקום אחר יש להמתין לו. וכן כאשר יש חשש שהוא ייפגע מכך שמקיימים את המצווה בלעדיו, או שהקשר שלו למצווה ייפגע, יש להמתין עד שיחזור.

אם ירצו, יוכלו לסכם שבן הזוג שנמצא בבית ידליק נרות בזמן בברכה, וכשהמאחר יחזור, ידליק גם הוא נרות בברכה (שם יב, ד, 2).

המתנה לבנים ולבנות

למנהג ספרדים, לפיו רק אחד מבני המשפחה מדליק נרות עבור כל בני הבית, על פי אותם השיקולים לעיל לפיהם ממתינים לבן הזוג – ממתינים גם לכל אחד מבני המשפחה.

אומנם אם המאחר יגיע לאחר תשע בערב, עדיף שלא להמתין לו ולהדליק לפני כן, והמאחר יקפיד להשתתף בהדלקת נרות ולשמוע את הברכות במקום שבו הוא נמצא. ואם אינו יכול, ואין מדובר באירוע חד פעמי, מוטב שינהג כמנהג אשכנז ויכוון שלא לצאת בהדלקת המשפחה, וכשיגיע לבית ידליק נרות בעצמו בברכה.

לפי מנהג אשכנז, אין ממתינים לבן או לבת המאחרים, וכאשר הם יגיעו ידליקו נרות לעצמם בברכה.

האם ילדים מדליקים (לספרדים)

מנהג ספרדים שרק גדול הבית מדליק נרות חנוכה, ואם הילדים משתוקקים להדליק גם הם חנוכיה, מותר להם להדליק נרות בלא ברכה. ומי שילדיו מאוד רוצים לברך, או שהוא מאוד רוצה שגם הם יברכו, יכול לסמוך על מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל שהתיר לילדים עד גיל בר מצווה להדליק נרות בברכה.

לדעת הרב שלום משאש זצ"ל, גם בנים שעברו גיל בר מצווה רשאים לכוון שלא לצאת בהדלקת אביהם, ולהדליק בברכה (ילקוט שמש או"ח קצב). בשעת הצורך הרוצה לסמוך עליו רשאי.

הדלקה במסיבות ואירועים ציבוריים

רבים נוהגים להדר בפרסום הנס ולהדליק חנוכייה בכל מקום שמתאספים בו אנשים, כגון בחתונה, בר מצווה, בת מצווה, וכן כאשר מתאספים למסיבת חנוכה או לשמיעת הרצאה.

אולם יש אומרים שאין לברך על הדלקת נרות במסיבות אלו, מפני שרק בבית הכנסת נהגו להדליק נרות בברכה (רש"ז אוירבך והרב אלישיב).

מנגד, יש סוברים שמותר להדליק נרות בברכה בכל מקום של התאספות ציבורית, מפני שטעם המנהג להדליק בבית הכנסת הוא כדי לפרסם את הנס, ועל כן יש להדליק נרות בברכה בכל מקום שיש בו התאספות ציבורית (הרב ישראלי; יביע אומר ח"ז נז, ו). ואם אפשר, טוב שיתפללו שם מעריב, ואז אותו מקום ייחשב במידה מסוימת כבית כנסת, וממילא יוכלו להדליק בו בברכה כמנהג (הרב אליהו).

למעשה, הרוצה לסמוך על הסוברים שאפשר להדליק בברכה רשאי. וכן ראוי לנהוג לכתחילה כאשר יש שם אנשים שאינם מדקדקים במצוות. במקרה כזה עדיף לכבד חילוני בהדלקת הנרות, שעל ידי כך יהיה ניכר שהמצוות שייכות לכל ישראל, דתיים וחילונים כאחד (פנה"ל יב, טו, 18).

מקום ההדלקה בקומה גבוהה

לכתחילה קבעו חכמים להדליק נרות סמוך לפתח הפתוח לרחוב, כדי לפרסם את הנס לעוברים ושבים ברחוב. אלא שישנה מחלוקת היכן הוא מקום הפתח למי שגר בבניין קומות. יש אומרים שבפתח הבניין, אולם אין לנהוג כמותם, מכיוון שיש סוברים שאין יוצאים בזה ידי חובה, שכן המצווה להדליק בסמוך לבית הפרטי.

לפיכך עדיף להדליק נרות בחלון הפונה לרשות הרבים. ואף שיש סוברים שעדיף להדליק בצד שמאל של הפתח הפונה לחדר המדרגות, עדיף להדליק על החלון, כי העיקר הוא פרסום הנס. ואפילו למי שגר בקומה רביעית ומעלה עדיף להדליק שם. אומנם אמרו חכמים שהמדליק במקום גבוה מעל עשרים אמה (9.12 מטר) אינו יוצא ידי חובה, אולם הם דיברו על מי שמדליק את הנרות על עמוד באמצע חצרו. אבל מי שמדליק את הנרות על החלון שבתוך ביתו, כמטר וחצי מרצפת ביתו, בוודאי שיוצא ידי חובתו. ומכיוון שאנשים רגילים להסתכל לחלונות הבתים, על ידי שידליק בחלונו יתפרסם הנס יותר (שם יג, ג).

לנוהגים כמנהג אשכנז, שגם הילדים מדליקים נרות, עדיף שראש המשפחה ידליק על אדן החלון, ואחד הילדים סמוך לפתח הדירה.

מקום ההדלקה בבית פרטי

אמרו חכמים שמקום הדלקת נרות המומלץ הוא סמוך לפתח הבית מבחוץ בצד שמאל של הפתח, שתהיה המזוזה מימין והנרות משמאל, והעובר בפתח יהיה מוקף במצוות (שבת כא, ב). משמע שבעבר לא היה חשש שהרוח תכבה את נרות החנוכה שהדליקו בפתח הבתים, כי הבתים היו בנויים בצפיפות רבה, ולא נשבו רוחות חזקות בין הבתים. אולם כיום, אם ידליקו נרות מחוץ לפתח הבית, הרוח תכבה אותם. הדרך היחידה להדר ולהדליק כפי הדרכת חכמים היא להדליקם בתוך תא זכוכית.

אלא שלא מצינו שחכמים חייבו לקנות תא זכוכית, ולכן הרוצה – רשאי להדליק את הנרות בתוך הבית. ואם ידליק את נרותיו בחלון הפונה לרשות הרבים, יהדר בפרסום הנס כמו המדליק בפתח הבית, אלא שלא יזכה בהידור של הקפת הנכנס לבית במצוות.

בפתח הבית או בחלון

כאשר יש לאדם תא זכוכית והוא יכול להדליק בפתח ביתו מבחוץ, אלא שמקום הפתח אינו נראה מהרחוב, ולעומת זאת אם ידליק על אדן החלון העוברים ושבים יראו אותו – נחלקו הפוסקים היכן עדיף שידליק. ונראה למעשה שיותר מהודר להדליק בחלון, אולם גם למדליק בפתח יש מעלה. כאשר כמה מבני המשפחה מדליקים, כמנהג אשכנז, ידליק אחד בפתח הבית והשני על אדן החלון (פנה"ל יג, ב).

הנרות

כל הנרות כשרים לנרות חנוכה, ובלבד שיוכלו לדלוק לפחות חצי שעה. ואם אנשים רבים רואים מהרחוב את הנרות, עדיף להניח נרות שידלקו שעות רבות, כדי להרבות בפרסום הנס.

הנרות שמדליקים בערב שבת צריכים לדלוק לפחות כשעה ורבע, שהואיל ומדליקים אותם לפני כניסת השבת, צריך שימשיכו לדלוק חצי שעה אחר צאת הכוכבים.

לכתחילה יש לבחור נר שאורו יפה ביותר, כדי לפרסם את הנס. לכן רבים בוחרים להדליק נר שעווה או פראפין שאורם יפה במיוחד. יש אומרים שעדיף להדליק בשמן זית, שאורו יפה והוא מזכיר את נס החנוכה שנעשה בשמן זית (שם יב, 6).

נורות חשמל

לדעת רוב הפוסקים אין יוצאים ידי חובה בנורות חשמל, כי אינן נחשבות כנר. ואמנם לעניין נר שבת, לדעת הרבה פוסקים אפשר לצאת בנורות חשמל; אולם בנרות שבת עיקר המגמה להוסיף אור, ואילו בנרות חנוכה הכוונה להזכיר את הנס שאירע במנורת המקדש, לכן צריך שהנרות יהיו כדוגמת הנרות שבמנורת המקדש (שם יב, ח).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לא מתפטרים, נושאים בעול

האם שרים שומרי מצוות צריכים להתפטר במקרה של חילול שבת באחריות הממשלה • מצוות התוכחה מחייבת לגלות מחאה, אך די בהבעת העמדה מבלי להגיע לעימות • אסור לנהל שותפות עם מחלל שבת ואסור ליהנות מחילול שבת • לאור זאת, העמדה החרדית היא לפרוש מהממשלה ולא לשאת באחריות לחילול השבת • כבר בדיון על הפרדת הקהילות באירופה, רוב גדולי ישראל התנגדו לפרישה ולהתנתקות מהציבור • יש להמשיך להשתתף בהנהגת המדינה, ולהגביר את השיתוף עם הציבור המסורתי כדי לשמור על צביון השבת הציבורית

באחרונה חזרה והתעוררה שאלה כבדה ורצינית: כיצד צריכים שרים דתיים ששותפים בקואליציה להתייחס לחילול שבת שמתבצע על ידי זרוע ממשלתית, כדוגמת רכבת ישראל. האם הם נושאים באחריות לכך ועליהם להתפטר כפי שנהג השבוע השר ליצמן, או שעליהם להשתדל לצמצם אץ חילול השבת אבל אינם צריכים להתפטר?

ההיגיון שבעמדה החרדית

העמדה הרווחת אצל רוב גדולי ישראל היא שהואיל ואנחנו עם אחד, אסור לנו להיפרד. ואם בחוץ לארץ רבים מגדולי ישראל הורו שלא להפריד קהילות, וכפי שכתב הנצי"ב שפירוד זה "קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה", על אחת כמה וכמה במדינת העם היהודי שבארץ ישראל

האחריות של כל שר למכלול פעילותה של הממשלה הופכת אותו לשותף בכל פעילות שמתבצעת בשם הממשלה. ואזי כאשר חברה ממשלתית כרכבת ישראל מחללת שבת, נעשים כל חברי הממשלה שותפים בעבירה, וכל שר שומר מצוות צריך להתפטר. זו הסיבה שבמשך שנים רבות נציגי המפלגות החרדיות שהיו שותפים בקואליציה נמנעו מלהתמנות לשרים. כי חברי הכנסת שתומכים בקואליציה עושים זאת על פי שקלול הרווח וההפסד שבתמיכה זו, אולם החוק המחייב את השרים להיות שותפים באחריות לכל החלטותיה ומעשיה של הממשלה לא חל עליהם. מתוך הבנת הערך והתועלת שבניהול משרד ממשלתי, הסכימו להתמנות לסגני שרים שמנהלים בפועל משרד ממשלתי, אולם אינם שותפים באחריות המשותפת לשרים מפני שאין להם זכות הצבעה בממשלה. רק בעקבות החלטת בג"ץ הוכרח ליצמן להתמנות כשר, ועכשיו כאשר בשם הממשלה מחללים שבת בפרהסיה, הוא נאלץ להתפטר.

זו העמדה החרדית במיטבה, והיא ראויה להערכה, במיוחד כאשר שר מצליח כיעקב ליצמן מוכן לוותר על מעמדו בגלל העיקרון המקודש.

אומנם העמדה הרווחת בבית מדרשנו שונה. לפני שנברר אותה נסכם בקצרה כמה סוגיות הלכתיות שקשורות לעניין.

חובת המחאה ואיסור ההשתתפות בעבירה

מכלל מצוות ואהבת לרעך כמוך והערבות ההדדית, נגזרת גם מצוות התוכחה לאחינו בני ישראל שעוברים עבירה כדי שלא ייפלו בחטאם. שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא… ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז-יח).

כאשר יש סיכוי שההוכחה תשפיע – מי שנמנע מלהוכיח נחשב כשותף בחטא (שבת נד, ב). אומנם גם כאשר אין סיכוי שההוכחה תשפיע, חובה על האדם להוכיח, כדי להביע מחאה נגד האיסור. ודי בכך שעמדתו השוללת את החטא תהיה ידועה. ואם עמדתו אינה ידועה, די בהבעת מחאה אחת בלא להגיע על ידה לשום עימות, שכן אמרו חכמים (יבמות סה, ב): "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (רמ"א או"ח תרח, ב; מ"ב ט).

מצוות התוכחה אינה קיימת כלפי מחללי שבת בפרהסיה, בזדון והתרסה, הואיל והוציאו עצמם מהאחווה הישראלית (באו"ה תרח, ב, "אבל"). אומנם כאשר אפשר, מכיוון שבפועל הם יהודים, מצווה לקרבם לתשובה. אבל לא בסגנון של תוכחה, הואיל ואינם מקבלים את העקרונות הבסיסיים של תורת ישראל, וגם על כגון זה אמרו חכמים שמצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע.

שותפות בעסק מחלל שבת

כאשר אדם שותף במפעל או חנות עם גוי, חובה עליו להשביתם בשבת, ואף אם הגוי ירצה לעבוד מעצמו היהודי חייב למונעו מכך, שאסרו חכמים על יהודי ליהנות ממלאכה שיעשה הגוי בעבורו בשבת. אומנם מותר ליהודי ולגוי לבצע בעת קניית המפעל או החנות הסכם, לפיו הם יהיו שייכים בכל השבתות לגוי, ובכל ימי ראשון ליהודי, ובשאר הימים יהיו שותפים, ומפני החשד יפרסם הסכם זה ברבים (שו"ע או"ח רמה, א ג).

כאשר השותף שמפעיל את המפעל או החנות בשבת הוא יהודי שמחלל שבת, האיסור חמור בהרבה, הואיל והיהודי נעשה שותף באיסור חילול השבת. לכן אין שום היתר למכור לו את החנות או המפעל לשבתות.

איסור הנאה מחילול שבת

כדי לבצר את כבוד השבת ולמנוע מישראל להיות שותפים בעקיפין בחילול שבת, תיקנו חכמים איסור שלא ליהנות ביום השבת ממלאכה שנעשתה בשבת ואפילו אם נעשתה בשגגה. אם נעשתה במזיד, אסור לכל מי שהדבר נעשה בעבורו ליהנות ממנה לעולם. ואם המלאכה נעשתה עבור הציבור, אסור לכלל הציבור ליהנות ממנה לעולם (שו"ע שיח, א; פנה"ל שבת כו, ז).

לכאורה לפי זה, אם פועלים יהודים תיקנו את מסילת הרכבת בשבת, אסור לנסוע על הפסים הללו לעולם. אולם במקרה זה, כאשר נציגי הציבור הדתי ביקשו והתחננו והפצירו ואיימו שלא יעבדו בשבת, ועל אפם וחמתם עבדו בשבת, אין הציבור הדתי אשם בזה שעבדו שם בניגוד לרצונו, ומותר לו לנסוע על המסילות הללו לאחר השבת. על אחת כמה וכמה שנציגי הרכבת טוענים שלא עשו זאת באיסור, הואיל ויש בדבר צד של פיקוח נפש.

חוק השבת במדינת ישראל

ככלל יום השבת נקבע בחוק כיום שבתון במדינת ישראל, שבו העובדים שובתים ממלאכתם. עם זאת נקבע בחוק (משנת תשי"א), שמשרד העבודה יעניק היתרי עבודה בשבת כדי למנוע פגיעה בביטחון המדינה או בכלכלתה או בצרכים חיוניים לציבור.

כלומר גם לשם צרכים שאינם פיקוח נפש, שעל פי ההלכה אסורים בשבת, משרד העבודה מעניק היתרי עבודה. ההיתרים ניתנים במסגרת הנוהג המקובל (סטטוס קוו), כמו למשל הפעלת התחבורה ציבורית בחיפה כפי שפעלה עוד לפני קום המדינה. כמו כן מוענקים היתרי עבודה בעקבות לחצים ציבוריים שונים, כאשר בתחומים שקרובים יותר לציבור הדתי לא נותנים היתרים, ובתחומים שרחוקים יחסית מהציבור הדתי ונחוצים יותר לציבור החילוני ניתנים יותר היתרים, כמו למשל רשות השידור שפועלת בשבת על סמך לחצים ציבוריים שבאו לידי ביטוי בהחלטת בית המשפט החילוני.

קהילות נפרדות או מאוחדות

עמדת הציבור החרדי ביחס לממשלה מבוססת על עמדת הרבנים שיזמו ותמכו בהפרדת הקהילות באירופה, כדי ששומרי המצוות לא יהיו שותפים עם עוברי עבירה. אולם רבים מגדולי ישראל סברו שאסור להפריד את הקהילות, משום שישנו הבדל עקרוני בין אנשים פרטיים שבוחרים עם מי ליצור שותפות, שחובה עליהם להימנע משותפות עם יהודים שיחללו שבת או יעברו עבירות אחרות במסגרת השותפות, לבין מסגרות ציבוריות שהיחידים כלולים בהם בעל כורחם. שתי סיבות לכך:
א) מפני שעובדת חייהם יחד במקום אחד מחייבת אותם לשתף פעולה בכל העניינים המשותפים, כמו סלילת כבישים, הקמת מערכת מים, ביוב, חשמל, מערכת רפואה ומשטרה וכדומה.
ב) מפני עובדת היותנו בני עם אחד, שגם אם ברמה הפרטית הערבות בינינו הופרה ביחס למצוות רבות וחשובות, הערבות הכללית לעולם קיימת. כמו בני משפחה שלעולם נשארים בני משפחה, ואחת הדוגמאות לכך היא שלעולם יהיו חייבים לשבת שבעה זה על זה.

את הסיבה הראשונה אומנם אפשר לבטל אם עוברים לגור באי בודד, ואפשר להקלישה על ידי יצירת קהילה נפרדת. ועדיין ההפרדה חלקית, לעניינים מסוימים, שכן כל העניינים הכוללים את כל הציבור, כתחבורה, מים וביוב, יישארו בידי רוב הציבור. לכל היותר תוכל הקהילה הנפרדת לומר: אנחנו מתערבים רק בתחומים שבהם יש לנו קהילה נפרדת, ובמה שאיננו נפרדים איננו מתערבים, ויעשה הציבור מה שיעשה בלא שום שותפות ואחריות שלנו. זו העמדה החרדית.

לעומת זאת העמדה הרווחת אצל רוב גדולי ישראל היא שהואיל ואנחנו עם אחד, אסור לנו להיפרד, וממילא שתי הסיבות מחייבות אותנו להיות שותפים בנשיאה בעול כל ענייני הציבור.

ואם בחוץ לארץ רבים מגדולי ישראל הורו שלא להפריד קהילות, וכפי שכתב הנצי"ב (משיב דבר א, מד) שפירוד זה "קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה", על אחת כמה וכמה במדינת העם היהודי שבארץ ישראל.

המחאה לפי התועלת

לכאורה ניתן להשיב: אכן מצד השותפות אסור להיפרד, בעל כורחנו אנחנו שותפים מעצם היותנו בני עם אחד ומעצם מקום מגורינו המשותפים, ולכן נשתתף בבחירות; אבל עדיין מצד מצוות המחאה חובה עלינו שלא להשתתף בממשלה.

אולם מצוות המחאה תלויה בתועלת, ולכן כאשר הדברים אינם נשמעים, מצווה שלא לאומרם (יבמות סה, ב). כי המצווה אינה לבצע את המחאה אלא היא נובעת ממצוות "ואהבת לרעך כמוך", ולכן העיקר הוא לדאוג לטובתם של בני עמנו. כיוצא בזה מצינו שקבעו חכמים שלא לצרף עם הארץ לזימון, מתוך מחאה כנגדו (ברכות מז, ב), אולם בימי הראשונים יצאה ההוראה לצרפם לזימון, מפני שאם ירחיקום – יתרחקו יותר (תוס', שו"ע או"ח קצט, ג). הרי שכל המחאה כדי להועיל, כדי שמתוך שלא יצרפום לזימון ישתדלו להתקשר יותר לתורה. אבל אם רואים שאין במחאה זו תועלת אלא נזק, עדיף לצרפם.

המדינות הנכונה לשמירת השבת

לאור זאת, המדיניות הנכונה היא להגביר את שיתוף הפעולה בין הדתיים למסורתיים, שהם הרוב המובהק של הציבור היהודי במדינת ישראל, ולשתפם באחריות על צביון השבת הציבורית במדינת ישראל, כדי ליצור את המסגרת המעניקה כבוד מירבי לקדושת השבת ושמירתה כהלכה.

הכלל הוא שככל שמדובר במסגרת יותר ציבורית וקל וחומר ממלכתית – כך צריך להקפיד יותר על שמירת השבת, וככל שמדובר יותר בחיי הפרט – כך צריך להתערב פחות, שכבר למדנו שמצווה שלא לומר דבר שאינו לא נשמע.

ראוי לציין שהעמדה החרדית התמתנה במשך השנים, ועתה אנחנו רואים שמתוך שותפות בענייני המדינה היא מביעה עמדה נחרצת ומחאה חריפה שמועילה לזירוז ותיקון, כמו שהתפטרותו של השר ליצמן הובילה לתיקוני חקיקה בכיוון הנכון. כלומר, במבט מעמיק יותר אנו מוצאים שההבדלים בין עמדות החרדים והדתיים מצטמצמים לטובה, כאשר החרדים לומדים מהדתיים אחווה ואחריות לכלל ישראל, והדתיים לומדים מהחרדים יותר אומץ ועמידה על עקרונות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מתנות עניים – שיתוף פעולה חברתי

אפיקי העזרה לעניים על פי מצוות התורה • צדקה ומתנות עניים דואגות לצורכיהם הבסיסיים, ומצוות שאינן קצבה קבועה מעניקות הרווחה נוספת מפעם לפעם • העניים חייבים להיות שותפים פעילים בליקוט המתנות, ואינם מקבלים אותן באופן פסיבי • החלק מהתבואה המופרש לעניים גורם לבעלים רק הפסד מועט, ואפילו רווח • התורה אינה דוגלת ביצירת שוויון מלאכותי אלא בשיתוף פעולה וקשר בין כל השכבות • הפרשת החלה: תיקון והבהרה משבוע שעבר • אין לחוש לשיעור החזון איש • שיעור ההפרשה מקמח מלא

הדרכת התורה בעזרה לעניים

אחת השאלות המוסריות המרכזיות בכל חברה היא כיצד לסייע לעניים. כעיקרון אפשר לערער על הנחת היסוד שצריך לסייע לנזקקים, אולם בעקבות השפעת התורה על התרבות האנושית התעצם גילוי הטוב שבאדם, ובפועל שאלה זו התבטלה. אולם עדיין יש צורך לברר מהי הדרך הנאותה לסייע לנזקק באופן הטוב והמכובד ביותר. יש טוענים בפשטנות, שמגיע לנזקק לקבל את כל צרכיו. הוא לא צריך לבקש טובות! החברה חייבת לעזור לו! ויש שאף טוענים, שכל זמן שהחברה לא העניקה לו את כל צרכיו, היא אשמה במצבו. אולם כפי שנראה הדרכת התורה הרבה יותר מורכבת, כאשר המגמה לעזור לעני תוך שיתופו באחריות לגורלו. בנוסף לכך, על פי הדרכת התורה העזרה לעני תגיע מתוך קשר רצוף בין העשירים לנזקקים, כאשר העשירים משתפים את העניים בשמחתם, והעניים מודים להם ומכבדים אותם על כך.

ארבע דרכי עזרה

הדרכת התורה הרבה יותר מורכבת, כאשר המגמה היא לעזור לעני תוך שיתופו באחריות לגורלו. בנוסף לכך, על פי הדרכת התורה העזרה לעני תגיע מתוך קשר רצוף בין העשירים לנזקקים, כאשר העשירים משתפים את העניים בשמחתם, והעניים מודים להם ומכבדים אותם על כך

בארבע דרכים ציוותה התורה לעזור לעניים: הראשונה, והיא העיקרית, במתנות שהיו העניים לוקטים בכוחות עצמם מהשדות.

השנייה, צדקה, להשלמת צורכי העניים אם ליקוט המתנות לא הספיק למילוי צורכיהם הבסיסיים. הצדקה הגדולה ביותר היא לסייע להם לרכוש מקצוע ולמצוא עבודה.

השלישית, מעשר עני. לאחר שבעלי השדות אספו את יבולם, היו מפרישים תרומות ומעשרות, ובשנה השלישית והשישית לשמיטה היו מפרישים מעשר שני לעני, ועל ידו יכלו העניים לחיות ברווחה יחסית במשך שנתיים מתוך שבע. מעניין לשים לב לכך שאין מדובר בקצבה קבועה, אלא החלק הקבוע היה סיפוק הצרכים הבסיסיים על ידי ליקוט מתנות עניים והשלמתם בצדקה. ובמשך שנתיים מתוך שבע הייתה להם תוספת רווחה.

הרביעית, בשיתופם בשמחות של מצווה, בסעודות הרגל ובשמחות משפחתיות, וזו אחת המטרות של מעשר שני ומעשר בהמה. ושוב אין מדובר בקצבה קבועה, אלא שבכל אירוע של שמחה, מצווה על עורכי הסעודות לשתף את העניים שבקהילה, ומצווה על העניים להשתתף בשמחות, לברך את בעלי השמחה ולאחל שירבו שמחות בישראל.

אפשר להרחיב במשמעויות של המתנות השונות, אבל נתרכז עכשיו במתנות עניים, שהיא הדרך העיקרית לסיוע לעניים.

חמש מתנות העניים

המצווה היא שישתף אדם את העניים בחמש מתנות מברכת יבולו: פאה, שכחה, לקט, פרט ועוללות. הפאה – להשאיר בקצה השדה לפחות אחד חלקי שישים מהיבול, ואם רבתה הברכה או רבו צורכי העניים – ראוי להשאיר יותר. שכחה – שאם שכח לקטוף או לאסוף מעט פירות משדהו, יניחם לעניים. לקט – אם נפלו שיבולת או שתיים בעת פעולה אחת של קציר, להניחם לעניים. פרט ועוללות שייכים לענבים בלבד: פרט – שאם נפל ענב או שניים בעת בציר של אשכול אחד יש להניחם לעניים, עוללות – שאם היה אשכול זעיר יש להשאירו לעניים.

כיום, מסיבות רבות לא משתלם לעניים ללכת לשדות וללקוט את מתנותיהם (כדי לסבר את האוזן: בעבר שווי היבול בשדות מכלל התל"ג היה כשבעים אחוזים, ואילו כיום הוא כרבע אחוז).

אולם מהעקרונות העולים ממצוות אלו נוכל ללמוד על הדרך המיטבית לעזור לעניים על פי התורה.

שיתוף העניים באחריות לפרנסתם

ראשית, המצווה היא שהעניים יבואו לשדות וילקטו את המתנות בכוחות עצמם. לכן רק לעניים היה מותר לקטוף את המתנות, ואסור לבעל השדה או לאדם שאינו עני לקטוף את המתנות בעבור חברו העני שאינו יכול להגיע לשדה, ואם קטף מוציאים את מה שקטף מידיו ויינתן לפני שאר העניים שבאו לשדה (רמב"ם מתנות עניים ב, יט).

אפילו היו שם תשעה עניים זקנים שמבקשים שבעל השדה יקצור בעבורם את הפאה כדי לחלקה להם בשווה, וצעיר אחד מבקש שכל אחד יבזוז כפי כוחו, שומעים לצעיר שאמר כהלכה, שמצוות המתנות שיהיו העניים לוקטים את מתנותיהם בידיהם. אומנם באילן גבוה כדקל, שבו אם העניים יתחרו על לקיטת פירותיו יגיעו לידי סכנה גדולה, תיקנו חכמים שבעל השדה יקטוף את הפאה בעבור כולם ויחלקה להם בשווה (משנה פאה ד, א; ד; רמב"ם ב, טז כ).

הדאגה לחברה בכללותה

עיקרון נוסף אפשר ללמוד ממתנות עניים, שהעזרה לעני תהיה באופן החסכוני ביותר לעשיר והמועיל ביותר לעני. שכן חוכמה עצומה יש במצוות אלו, שאם דרך משל בעל השדה משלם על קציר או קטיף של מאה קילוגרמים רגילים מאה שקלים, על איסוף פירות לקט, שכחה, פרט ועוללות היה צריך לשלם לפחות פי חמישה, בגלל הטורח המרובה שבלקיטת הפירות המעטים שנותרו פזורים בשדה או על העצים. כך יצא שהעניים שממילא לא הייתה להם עבודה טובה יותר, הרוויחו מליקוט שיירי הפירות שבשדות, ואילו בעל השדה לא הפסיד מכך הרבה.

לא זו בלבד, אלא שליקוט הפירות שנשכחו על העצים מנע מהמזיקים להימשך אליהם ולהביא מחלות לעץ. כמו כן הענבים הבודדים שנפלו מהאשכולות היו בדרך כלל עם פגם מסוים, כך שבעל הגפן הפסיד פחות מהשארתם לעניים, ואילו העניים שמחו בהם.

לגבי פאה, אומנם עלות קציר וקטיף הפאה כשאר התבואה והפירות שבשדה. ואף על פי כן יש חוכמה גדולה במצווה לתת פאה בסוף השדה, שכאשר בעלי השדות מגיעים לשם הם עייפים ממלאכתם, ונוחה להם הנדיבות להשאיר יותר לעניים. על אחת כמה וכמה כאשר בעלי העצים החליטו להשאיר לפאה את הפירות שבראש העץ, שאליהם קשה יותר להגיע, והילדים היתומים העניים היו מטפסים וקוטפים אותם בקלות.

ראוי להוסיף שכל המצוות הללו חינכו את בעלי השדות לנדיבות ולהתרחקות מחמדנות.

האתגר לימינו

עוד רעיונות רבים טמונים בהלכות מתנות עניים שלא הספקתי לפרטם. בכל אופן, הספקנו ללמוד כמה עקרונות חשובים, ועל כולנו לשית עצות ולחשוב כיצד אפשר ללמוד ממצוות אלו לימינו.

בינתיים למדנו שהרעיון של "מלחמת המעמדות" או שאיפה לשוויון מלאכותי – פסול לחלוטין. התורה מדגישה את האחווה שבין כולם, ומדריכה את כולם לשתף פעולה לתועלת כלל החברה.

שיעור הפרשת חלה

בשבוע שעבר, בעקבות מעבר לתוכנה חדשה, חל שיבוש בכל המספרים של שיעורי החלה. לפיכך נחזור ונבאר את ההלכה בתוספת הסברים.

שאלה: מה ההלכה למעשה במשקל הקמח החייב בהפרשת חלה בברכה?

תשובה: משיעור של קילו וחצי קמח חיטה יש להפריש חלה בברכה, ומשיעור של קילו ומאה וחמישים גרם יש להפריש בלא ברכה.

השיעור נקבע לפי קמח בנפח של 43 ביצים וחומש ביצה, והוא 2.16 ליטר. אם היה לנו כלי בנפח כזה, היה מצוין, אולם מכיוון שאנו רגילים למדוד במשקל, הרי שנוצר צורך להשוות בין שיעור הנפח למשקל. לרמב"ם מודדים את הקמח כאשר הוא מהודק, ואזי משקל הקמח כשני שלישים מנפחו, הרי שקמח במשקל 1.471 קילו חייב בחלה (הל' ביכורים ו, טו, פהמ"ש עדויות א, ב). ולדעת רבים יש לשער את הקמח במצב רגיל, כפי שמוכרים אותו או כפי ששופכים מהשקית (מ"א תנו, ד, מחה"ש שם, פר"ח א). ואזי משקל של קמח חיטה רגיל מעט יותר ממחצית מנפחו. ומכיוון שיש לחוש לדעתם, יש להפריש בלי ברכה כבר משיעור של 1.150 קילו.

אומנם לחשבון רבי חיים נאה השיעורים גדולים יותר – 1.666 קילו בברכה, ו 1.250 בלי ברכה; אולם זה מפני שחישב אותם לפי משקל המטבע שהזכיר הרמב"ם (זוז-דרהם), לאחר שהטורקים הוסיפו עליו יותר מ 12 אחוזים. משקלו בימי הרמב"ם היה 2.83 גרם, ולפני כארבע מאות שנה הטורקים הגדילו את משקלו ל 3.2 גרם. לאחר שהתברר בוודאות שמשקלו של הדרהם בימי הרמב"ם היה נמוך בכ 12 אחוזים, יש לעדכן את השיעורים, וכך יצא ששיעור החלה לרמב"ם 1.471 קילו ולא 1.666 (ובתוך כך יש לעדכן את שאר השיעורים: ביצה היא נפח 50 סמ"ק ולא 56, ושיעור רביעית 75 סמ"ק ולא 86).

אין חוששים לשיעור החזון איש

ישנו שיעור נוסף שנקרא שיעור חזון איש, ויסודו בדברי הצל"ח, שסובר שהביצים בימינו קטנות מהביצים שדיברו בהן חכמים, ולכן כל השיעורים כפולים. אולם בנוסף לכך ששיטה זו קשה מאוד, כל פוסקי הספרדים ורוב פוסקי האשכנזים לא חששו לה, וגם המנהג הרווח שלא לחוש לה. לפיכך כבר בקילו וחצי קמח חיטה יש להפריש חלה בברכה, ומקילו ומאה וחמישים גרם יש להפריש חלה בלא ברכה.

הכול לפי סוג הקמח

כל מה שכתבתי הוא לגבי קמח חיטה רגיל, אבל קמח חיטה מלא אוורירי יותר, וכבר בכ 1.430 קילו יש שיעור נפח החייב בחלה, ומ 1.100 קילו יש להפריש חלה בלא ברכה. קמח שעורים אוורירי יותר, וכבר במשקל של כ 1.060 קילו יש להפריש חלה בברכה, ומשיעור 880 גרם יש להפריש בלא ברכה.

כדי לפתור את כל הספקות, היה ראוי לייצר כלי בנפח 2.160 ליטר, כדי שעל פיו יוכלו לשער באופן הבטוח ביותר את כל סוגי הקמח בשיעור החייב במצוות חלה בברכה. אומנם כפי שלמדנו יש הסוברים שיש להדק את הקמח, ולכן כל זמן שהקמח ממלא את השיעור יש להפריש חלה, אולם יש לברך רק אם הקמח ממלא את השיעור לאחר שהיכו על הכלי שלוש פעמים כדי לכווץ את נפח הקמח.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

"כולי הרב קוק": הרב דב יפה זצ"ל

דברים לזכרו של "זקן המשגיחים", הרב דב יפה, שנפטר בשבוע שעבר • שמחתו על כל ספר חדש של הרב קוק, וזעזועו לנוכח המבזים אותו • קריעת הבגד כשנפטר הרב חרל"פ • הירתמותו למען תלמיד אחד שנאלץ לעזוב את הישיבה • הרבצת תורה ומוסר בישיבות בכל רחבי הארץ • כיצד אפשר לתלמידי הישיבה להשתתף בחתונה הרחוקה – בלי לצאת כלל מבית המדרש • מעיקרי משנתו: להיות אמיתיים, להיזהר מחיקויים וזיופים • כיצד מחשבים את כמות הקמח לעניין חיוב בהפרשת חלה

רבי דב חשב: כיצד מחד לגרום לכל הבחורים לשמוח בשמחת חברם, ומאידך לא לסגור את הישיבה ליומיים? הכרעתו הייתה: מחצית מהבחורים ייצאו לחתונה ומחצית יישארו בישיבה, אבל כדי שגם הנשארים ישמחו בשמחת החתן, תוגש בישיבה סעודה חגיגית והבחורים ירקדו בחדר האוכל

הרב יצחק דדון שליט"א, שכתב יותר מעשרה ספרים (ומהם 'אתחלתא היא') על יחסם האוהד של גדולי הרבנים מכל העדות לציונות, ועל עוד נושאים בהלכה ובאגדה ממשנתם של הרב קוק ותלמידיו, שלח אליי דברים שכתב אודות "זקן המשגיחים", הרב דב יפה זצ"ל, שנפטר לפני כשבוע בי"ט במרחשוון. הרב יפה כיהן כמשגיח בישיבת 'כנסת יחזקאל' בכפר חסידים ובישיבת 'קול יעקב' ופרש חסותו על עוד ישיבות. כדי שנזכה להשתתף בהספדו של אותו צדיק אצטט מדברים שכתב לי הרב דדון.

"נודע לי כי הרב הגדול הרב דב יפה מעיין בספרי מרן הרב קוק זצ"ל, ובאתי לחדרו הקטן שבישיבת 'קול יעקב' כדי לבדוק אם אמת נכון הדבר, ואם כן, לבקש ממנו עזרה נגד איש רע מעללים, אברהם חזן שר"י, אשר הוציא ספר 'דת הציונות' שכולו מלא חירוף וגידוף נגד מרן הרב קוק זצ"ל. רבי דב הקשיב עד תום בסבלנותו האופיינית, וכשסיימתי שאלני בשקט, כשהוא מזועזע כולו: הוא לא מפחד (הרשע הזה)? ואז חייך אליי ובחיוכו המקסים אמר לי: אני כולי הרב! לא הבנתי ושאלתי מה כוונתו. ענה לי: אני כולי בנוי מהרב קוק! וסיפר לי שהוא מעיין בספריו ושמח על כל ספר מספריו של מרן הרב זצ"ל שיוצא לאור. מני אז החלטתי שכל ספר שיצא, אביא לו. וכשיצאו 'פנקסי הראי"ה' מיהרתי והבאתי לו, והוא קיבלם בחום (בנוכחות בני ישיבות שקצת תמהו. אבל רבי דב נאמן היה לאמת הפנימית שלו…). מאז זכיתי לשבת עם רבי דב שעות על גבי שעות, בשיחות בענייני מוסר והיסטוריה רבנית. גם את ספריי קיבל בחום, ומאוד נהנה, לדבריו, מספרי 'שיחת אבות' – דברי מרן הראי"ה ותלמידיו על מסכת אבות. כשהבאתי לו את ספרו של מרן הגרי"מ חרל"פ זצ"ל 'רזי לי', אמר לי לאחר כמה שבועות: זהו ספר נשגב. כשהוצאתי לאור את ספרי 'כמראה ברק' – חידושי מרן הראי"ה קוק זצ"ל בנגלה (פלפול והלכה) על סדר פרשיות השבוע – כיבדני רבי דב במכתב ברכה המופיע בראש הספר.

"באחד מימי בין הזמנים, הלכתי עם בני דוד נ"י לבקרו בבית חתנו, ושם אמר לבני כמה הדרכות מוסריות, ופתאום פנה אליי ואמר (ליד חתנו): אמרת לו? לא הבנתי ושאלתי: מה הייתי צריך לומר לו? חייך רבי דב ואמר: לא אמרת לו שאני כל כולי בנוי מהרב קוק? כשהוא מראה בידו מראש ועד כף רגל. יצאנו מתפעלים".

עמדתו נגד הרשע מבזה הרבנים

כאמור, תחילת ההיכרות בין הרב דדון לרב דב יפה הייתה בהקשר לפועלו של אותו רשע, שמפיץ בספרו ובאתרו דברי בלע ושקר על גדולי הרבנים ובראשם מרן הרב קוק. כדי לבלום את פיו, הגיע רבי יצחק דדון אל הרב דב יפה זצ"ל וסיפר לו על כך.

"הרב ביקש להיפגש עם הגאון הרב אלישיב זצ"ל בביתו, ולטכס עצה כיצד למנוע את הפצת הספר. בפגישה נכחו חמישה אנשים, ובהכרעת הרב אלישיב הוחלט שלא לצאת בפומבי נגד הספר, כדי שלא לפרסמו יותר, אלא לפנות למפיצים על מנת שיפסיקו להפיצו. לצערנו פנינו למפיצים והם בתואנות שונות ומשונות ממשיכים להפיץ ארס זה, כוח הממון העבירם על דעת רבותיהם…

"לימים נתגבשה חבורה של בני תורה, דווקא מהמגזר החרדי, אשר יצאו להילחם באותו פוקר, וכשבאו לפני רבי דב, אמר להם: אני לרשותכם, בכל מה שתבקשו אשתדל להיות לכם לעזר בעניין זה".

מתולדות חייו

הרב דב יפה
הרב דב יפה, צילום: בן ציון לוי [CC BY-SA 3.0], מויקישיתוף
"הרב דב יפה מנקיי הדעת ומסוללי נתיבות המוסר ונושאי דגלה ברמה, נולד בוילנה בסיוון שנת התרפ"ח, ובגיל שבע עלה לארץ ישראל. משפחתו התגוררה בתל אביב, בנעוריו למד בישיבת היישוב החדש, ובבחרותו עלה ירושלימה ללמוד בישיבת חברון. שם התקשר בעבותות אהבה לראש הישיבה הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל. בתקופה זו נתוודע לכמה דמויות הוד שהיו בירושלים, המיוחד שביניהם היה הגרי"מ חרל"פ זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב. כחצי שנה היה בקרבתו, ושמועותיו ודברי תורתו היו שגורים בפיו עד יום מותו. כשנפטר הגרי"מ חרל"פ קרע עליו הרב דב קריעה כדין רבו המובהק. לימים אמר: האדם הקדוש ביותר שזכיתי לפגוש בחיי היה הרב יעקב משה חרל"פ.

"בשנת תש"ח הוטלה ירושלים במצור, ודאגת המשפחה לבנם גברה, ולכן הוכרח לעבור ללמוד בישיבת פוניבז' שבבני ברק. שם התקרב להגאון החזון איש זצ"ל ודבק בו מאוד. כמו כן התקרב ודבק במשגיח המפורסם של פוניבז' הרב אליהו דסלר זצ"ל, בעל 'מכתב מאליהו'.

המעבר לישיבת סלבודקא

"בפוניבז' למד בחור אחד שהתעוררו אצלו בעיות בלימוד ובאמונה. הרב דב, שלמד אז בישיבה, אימץ אותו וניסה בכל דרך לעזור לו ולעודד את רוחו ולהפיח בו את ניצוץ האמונה ואהבת הלימוד. אך מצבו היה רעוע. הישיבה לא גילתה כלפיו סבלנות, והוא הוכרח לעזוב והחליט לעבור לישיבת סלבודקא. משראה כך רבי דב, שם פעמיו לביתו של החזון איש ושטח לפניו את המקרה. למרבה ההפתעה, אמר החזון איש לרבי דב: הבחור הזה תלוי בך. עליך לעזוב יחד איתו את הישיבה ולעבור לסלבודקא. וכך עשה.

"לפני כעשר שנים, הבחור דנן, שכבר נעשה בעל בעמיו, מטופל בילדים גדולים ובנכדים, פגש בבנו של רבי דב ברחוב יחד עם כמה מילדיו. עצר את בן הרב ואמר לו: אתה רואה את הילדים האלה אשר חנן אותי אלוקים? דע לך, כל אלה בזכות אביך! בזכותו נשארתי בעולמה של תורה!"

סיפור מופלא זה מלמד על הבנתו העמוקה של החזון איש, שהכיר בכוחו החינוכי של הרב דב יפה בעודו צעיר.

משגיח בכפר חסידים

"מבני ברק עבר רבי דב לתחנה העיקרית בחייו, ישיבת 'כנסת חזקיהו' שבכפר חסידים, שם נתמנה למשגיח תחת אחד מגדולי צדיקי הדור, זקן המשגיחים, הרב אליהו לופיאן זצ"ל, וכשנפטר הרב אליהו בשנת תש"ל נתמנה במקומו כמשגיח הישיבה (מנהלה הרוחני). זמן קצר לאחר מינויו נדרש להכרעה. אחד מהמצוינים בישיבה עמד להתחתן בבני ברק. באותה תקופה אמצעי התחבורה מהצפון למרכז היו מוגבלים, והנסיעה לחתונה והחזרה ממנה היו מתפרשות על יומיים. כיוון שהיה מדובר בבחור חשוב, כל בני הישיבה ביקשו להשתתף בחתונתו, השאלה הייתה האם ראוי לנעול את הישיבה למשך יומיים באמצע הזמן? ראש הישיבה התלבט, ופנה לרבי דב ואמר לו: אתה מנהלה הרוחני של הישיבה, אתה תכריע!

רבי דב חשב: כיצד מחד לגרום לכל הבחורים לשמוח בשמחת חברם, ומאידך לא לסגור את הישיבה ליומיים? הכרעתו הייתה: מחצית מהבחורים ייצאו לחתונה ומחצית יישארו בישיבה, אבל כדי שגם הנשארים ישמחו בשמחת החתן, תוגש בישיבה סעודה חגיגית כשל החתונה, והבחורים ירקדו בחדר האוכל בזמן שירקדו בבני ברק. כך הבחורים שיישארו, יחד עם התמסרותם לקיום הלימוד בישיבה, יזכו לחוות את שמחת חתונת חברם.

משנתו: להיות אמיתיים

"במשך השנים ביקשו ישיבות נוספות את הדרכתו, ובתוך כך בנוסף לעבודתו הרוחנית בכפר חסידים הוא התמנה למשגיח גם בישיבת 'קול יעקב' בבית וגן שבירושלים ובעוד ישיבות. מני אז החל לכתת רגליו בכל הארץ, לכל מקום בו נדרש לבוא ולהאיר את תורת בעלי המוסר. בשנת תשע"ב צורף למועצת גדולי התורה של 'דגל התורה'.

"הזהיר מחיקויים, מרצונות ומאוויים לדברים רגעיים וחולפים, שהם רק חיקויים וזיופים של המקור הנצחי. עודד לשאוף לגדלות אמיתית, להיות אמיתיים בכל אורחות החיים, ומכאן גזרו תלמידיו את שם ספרו 'לעבדך באמת'".

שיעור הפרשת חלה

שאלה: מהו השיעור החייב בהפרשת חלה בברכה, הלכה למעשה?

תשובה: משיעור של קילו וחצי קמח חיטה יש להפריש חלה בברכה, ומשיעור של קילו ושמונים גרם יש להפריש בלא ברכה.

השיעור נקבע לפי קמח בנפח של 43 ביצים וחומש ביצה, והוא 2.16 ליטר. אילו היה לנו כלי בנפח כזה, היה מצוין, אולם מכיוון שאנו רגילים למדוד במשקל, הרי שיש להשוות בין שיעור הנפח למשקל. לרמב"ם משקל הקמח כשני שליש מנפחו (וזה כאשר הקמח מהודק היטב), הרי שקמח במשקל 1.471 ק"ג חייב בחלה (הלכות ביכורים ו, טו, פיהמ"ש עדויות א, ב). ולדעת רבים יש לשער את הקמח במצב רגיל, כפי שמוכרים אותו או כפי ששופכים מהשקית (מ"א תנו, ד, מחה"ש שם, פר"ח א), ואזי משקלו כמחצית מנפחו. ומכיוון שיש לחוש לדעתם, יש להפריש בלי ברכה כבר משיעור של 1.080 ק"ג.

אומנם לחשבון רבי חיים נאה השיעורים גדולים יותר, אולם זה מפני שחישב אותם לפי משקל המטבע שהזכיר הרמב"ם (זוז-דרהם), לאחר שהטורקים הוסיפו עליו יותר מ 12 אחוזים. משקלו בימי הרמב"ם היה 2.83 גרם, ולפני כארבע מאות שנה הטורקים הגדילו את משקלו ל 3.2 גרם. לאחר שהתברר בוודאות שמשקלו של הדרהם בימי הרמב"ם היה נמוך בכ 12 אחוזים, יש לעדכן את השיעורים, ושיעור החלה לרמב"ם 1.471 קילו ולא 1.666 (כך גם לגבי ביצה שהיא נפח 50 סמ"ק ולא 56, ושיעור רביעית 75 סמ"ק ולא 86).

כל זה מקמח חיטה רגיל, אבל קמח שעורים אוורירי יותר, וכבר ממשקל של כ 1.060 יש להפריש חלה בברכה, ומשיעור 880 גרם יש להפריש בלא ברכה.

היה ראוי לייצר כלי בנפח 2.160 ליטר, כדי שעל פיו יוכלו לשער באופן הבטוח ביותר את כל סוגי הקמח בשיעור החייב במצוות חלה בברכה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לא רק בעלי חיים מצטערים

בני האדם עובדים קשה בשביל הפרנסה, ואפילו בשביל מותרות – לכן מוצדק שגם הבהמה תתאמץ • כשם שמלצר מצטער בשביל הנאת אחרים ומקבל שכר, גם הבהמה מצטערת ומקבלת שכר: בזכות עבודתה דואגים לה • אנשי שמאל רבים פועלים למען בעלי החיים תוך האשמת האדם בניצולם כחלק מעולם מוסרי מעוות • אין צורך להתאמץ להגיע לצמחונות, כשהעולם כולו יתעלה לא נאכל בשר • אין להיבהל מסרטונים של בהמות נשחטות: התנועות אחרי השחיטה הן רפלקס בלי מודעות • גידול חיות מחמד – בלא צער

מהשאלות והתגובות הרבות שהגיעו בעקבות המאמרים על צער בעלי חיים, ניתן להבין שהנושא מעסיק רבים, לפיכך נקדיש לו עוד מאמר אחד. על השאלות שלא אספיק לענות, אשתדל לענות בעתיד.

צער בעלי חיים להנאת האדם

מתוך מניעים מוסריים של צדק חברתי ודאגה לזכויות החלשים, תנועות השמאל הציעו תוכניות לעולם חדש ומתוקן, שכדי לקיימו צריך להרוס את הישן. בהריסת הישן ניתקו את הקשר שבין זכויות לחובות, חיבלו בכל מערכות המוסר הבסיסיות ושיבשו את כל מערכות החברה והכלכלה

שאלה: הרב כתב ב'רביבים' שבתנאים מסוימים מותר לפטם אווזים כדי להגדיל את הכבד שלהם. האם העובדה שכבד אווז אינו צורך בסיסי אלא מאכל פינוק יוקרתי היא שיקול בסוגיה?

שאלה מאדם נוסף: האם ראוי לצער בעלי חיים כדי שאנשים יוכלו לאכול מנה יוקרתית של כבד אווז?

שאלה נוספת: בקיץ האחרון, אשתי ואני בילינו בחופש ברכיבה על סוסים. לאחר שקראנו את דברי הרב על השימוש בבעלי חיים, ובכלל זה על כך שהרכיבה על סוסים כרוכה בצער, מפני שהרסן הקבוע בפיהם מכאיב להם וכן הדורבנים ברגליים, ברצוננו לשאול: האם נהגנו כראוי כאשר רכבנו על סוסים בחופש להנאתנו, או שמא רק לצורך גדול יותר מותר לרכב על סוסים?

הבהמה מצטערת בדומה לאדם

כל דבר שהוא לתועלת האדם והנאתו ואינו גורם צער נורא לבעלי החיים – מותר וראוי, ובתנאי שהאדם ינהג עם בהמתו בהגינות, יעניק לה את מזונותיה כשהיא רעבה (גיטין סב, א) ולא יחסום אותה מלאכול בדבר שהיא עובדת בו. ואם היא סובלת מאוד, ישתדל למעט בצערה.

הפרנסה והקיום כרוכים בצער. וכפי שאדם טורח, עמל ומצטער בשביל פרנסתו, כך ויותר מותר לאדם להשתמש בבעלי החיים שברשותו בשביל פרנסתו, שכן התחושות והמודעות שלהם פחותות באופן ניכר מהתחושות והמודעות של האדם. אם אדם מוכן לעבוד בעבודות קשות למען פרנסתו, בבניין, בחקלאות, בסחיבת משאות, במשמרות לילה ובעבודה משרדית שמתישה את הנפש, על אחת כמה וכמה שמותר לו לצער בעל חיים למען פרנסתו. וגם בעל החיים מתפרנס בכך, מפני שבזכות תרומתו לאדם, האדם דואג לקיומו ומזונו. אפשר לומר על כך: "לפום צערא אגרא", לפי צערו פרנסתו.

לפיכך, כל זמן שהמטרה אינה לצער את בעל החיים, ויש אנשים שמוכנים לשלם על כך, ואין מדובר בצער איום ונורא, מותר לצער בעלי חיים בשביל פרנסה. כשם שאיננו טוענים כלפי האנשים שבאים לחתונה, האם ראוי להעביד למענם פועלים מהבוקר ועל הלילה בעבודה מתישה, כדי שיוכלו להתפנק ולקבל שולחן שעליו פרושה בדייקנות מפה צחורה ועליה כלים רבים, מפיות מעוטרות ואין ספור מנות מושקעות ומקושטות. ולא זו בלבד, אלא שאם הפועלים יתרשלו בעבודות הניקיון, עריכת השולחן או הטעמת המאכלים – יינזפו. כך אין לטעון כלפי מגדלי אווזים ואוכלי כבד אווז, האם ראוי לפטם אווזים לשם פינוקם; מפני שאם הפועלים לא היו עובדים בהכנת החתונה – לא היו מקבלים את משכורתם, ואם האווזים לא היו מתפטמים – לא היו מגדלים אותם ולא היה להם קיום. אומנם כאשר הפיטום כרוך בצער נורא ואיום יש להימנע ממנו, אבל פיטום רגיל אינו כרוך בצער נורא ואיום.

כמו כן מותר לרכב על סוס לשם הנאה, מפני שזו עבודתו של הסוס ואין לו מזה צער גדול, ועל כך הוא מקבל את משכורתו, כלומר מאכל, לינה, מדור וטיפול רפואי, ועל ידי כך הוא מתקיים.

זה הכלל: כל דבר שאנשים מוכנים לשלם עליו ואין כוונתם לצער את בעל החיים, סימן שהדבר חשוב להם, וממילא מותר להעבידם בזה.

מדוע הפעילים שמאליים

שאלה: כפעיל למען בעלי חיים שגר בשומרון ושומר מצוות, מטרידה אותי העובדה שאין כמעט שומרי מצוות בין הפעילים למען החיות. עובדה זו יוצרת תודעה כאילו אנשי המוסר הם אנשי שמאל ואילו את אנשי הימין המוסר לא מעניין. האם לא היינו יכולים לקדש שם שמיים אילו היינו רגישים יותר לחייהם הקצרים ולמותם הטרגי של העגלים והעופות?

תשובה: נדמה לי שהעובדה שרוב הפעילים למען בעלי חיים נוטים לתמוך בצד הרע שבסכסוך הישראלי, כמו בסכסוכים נוספים בעולם, מוכיחה שעמדתם משובשת.

השיבוש המוסרי של השמאל

מתוך מניעים מוסריים של צדק חברתי ודאגה לזכויות החלשים, תנועות השמאל הציעו תוכניות לעולם חדש ומתוקן, שכדי לקיימו צריך להרוס את הישן. בהריסת הישן ניתקו את הקשר שבין זכויות לחובות, חיבלו בכל מערכות המוסר הבסיסיות ושיבשו את כל מערכות החברה והכלכלה. כבר אי אפשר לדעת על מה ראוי לשלם ועל מה לא, מה זכותו של האדם לדרוש ומה הוא יכול לבקש אבל לא לדרוש. בעולם המדומיין של השמאל אין מדד אמיתי למחירי הדברים ולמשכורות, ומכיוון שכך הוא אינו יכול להתקיים, וכשמנסים לקיימו משחיתים את כל המערכות. בעולם של השמאל, בשם זכות הדיבור – פועלים באלימות והחרמה בכל מערכות התקשורת והציבור נגד זכות הדיבור של בעלי השקפה שונה. בשם התקינות הפוליטית מצנזרים וסותמים פיות.

לעומת זאת, כללי המוסר של התורה מבוססים על המציאות הריאלית ועל כללי דרך ארץ, לפיהם השווי של הדברים נקבע לפי נכונות האנשים לשלם עליהם, וכל זמן שאין בדבר עוולה או שחיתות, הדבר כשר ומצדיק תשלום. לפיכך, מותר להעסיק עובד בקישוט אולם בכל מיני מותרות, כפי מה שמשמח את האנשים והם מוכנים לשלם עליו. אבל בתנאי שלא ישפילו את העובד לעשות עבודות של חינם, שמגמתן להראות את עליונותו של המעסיק על העובד, כגון לנקות פירור משולחן האוכל שהמעסיק יכול להסיר בקלות, או לעדור במקום שאין בו שום צורך, וכעין מה שנצטווינו (ויקרא כה, מג) שלא להעביד בפרך.

כמו כן לגבי כל שאר הזכויות, הן צריכות להיות מבוססות על העולם הריאלי האנושי. וכפי שבעבודה הגבול הוא התעללות בעובד, כך בשאר הזכויות הגבול הוא התעללות או אלימות. ולא כפי עמדת השמאל שקובעת מסכת ערכים ערטילאית שמאשימה בסבלם של החלשים את כל שאר בני העולם, שעל כן החלשים צריכים להיקרא "מוחלשים", וממילא מותר לפגוע בכל השאר כדי לתקן כביכול את העוול שנעשה ל"מוחלשים". במבט ראשון נראה שעמדה זו מועילה לחלשים, אולם במבט שני היא מחבלת בכל מערכות המוסר, החברה והכלכלה, ומדרדרת את כולם לריב, מדון ומחסור. לא פלא שאיש שמאל קיצוני יכיל את אותם ערכים משובשים על בעלי החיים שהוחלשו על ידי בעל חיים מפותח יותר הקרוי אדם, שמתאר את עצמו כנעלה על שאר המינים, כדי שיוכל לנצלם, מפני שכל תיאור החיים הוא פוליטי – מאבק שבין מדכאים למדוכאים.

על השאיפה לצמחונות

שאלה: לרב מלמד שלום וברכה! תודה רבה ויישר כוח על הכתבות בכלל ועל הכתבות בעניין צער בעלי חיים בפרט. היו פעמים שבהן התלבטתי האם זה נכון ומוסרי לאכול בשר. בימי נעוריי, במשך שנתיים התנזרתי מבשר, וזה הזיק לבריאותי. הרב כתב דברים מחוכמת התורה שהתירו לי את הספקות. חשוב לאכול בשר, במיוחד שהשחיטה גורמת לבעלי החיים צער קל… אומנם אינני אוכלת בכל יום בשר, גם מפני ששמעתי שלא בריא להרבות באכילת בשר, וגם בגלל שזה נעלה יותר רוחנית. רק רציתי לשאול, האם כדאי לשאוף במשך הזמן להיות לגמרי צמחונית כי זו מדרגה יותר גבוהה (אם זה לא יפגע בבריאותי), או שזו התקדמות שחשוב להגיע אליה רק בגאולה השלמה?

תשובה: אין צורך לשאוף להגיע למדרגת צמחונות, אלא צריך לשאוף להשתפר באתגרים שבהם אנו חייבים, היינו בקיום התורה והמצוות וליטוש המידות הטובות. וכאשר העולם יתעלה, לא נאכל בשר וגם לא נצטרך לאכול בשר.

הטענות נגד השחיטה

כמה קוראים שלחו אליי קישורים לסרטונים קשים, שמהם עולה שבבתי המטבחיים מתעללים בבעלי החיים, והשחיטה כרוכה בצער גדול ונורא, ועל כן יש להפסיק לאכול בשר.

הטענה על השחיטה אינה נכונה, מפני שכל הלכות שחיטה נועדו להקל על צערם של בעלי החיים, שכן צריך שהסכין תהיה חדה ותנועת השחיטה מהירה, כך שמיד הדם יפסיק להגיע למוח – ומכיוון שכך, תוך שניות ספורות המוח כבר לא מסוגל לקלוט את הכאב. התנועות שבעל החיים נע אחר כך הן תנועות רפלקטיביות של העצבים בלא שום תחושה ומודעות. בסרטונים אכן נראית התנהגות גסה ופראית של הפועלים, אולם פראותם אחר השחיטה, אף שאינה גורמת לבעלי החיים סבל, מנוגדת להלכה ולחוק. את ההתנהגות בעת ההובלה לשחיטה כמובן צריך לתקן. בכל אופן אין מקום לטענות מוגזמות שמבוססות על השלכת הרגשות האנושיים על בעלי החיים.

גידול חיות מחמד

שאלה: האם מותר לקנות חיות מחמד כמו כלב, חתול ותוכי ולגדלן?

תשובה: מותר (ב"י יו"ד קיז; ברכ"י ב). אומנם כאשר חיית המחמד גורמת צער לאחד מבני המשפחה – אסור להכניסה לבית. כמו כן מי שיש לו כלב שנוהג להפחיד את המבקרים בביתו – צריך לשלוח אותו לאילוף, כדי שהכלב ילמד לחדול מכך ובעליו יוכל לארח אורחים בכבוד הראוי (שבת סג, א ב).

אמרו חכמים שלא יכניס אדם לביתו או לחצרו בעל חיים בלא שידע שיוכל לספק לו מזון כראוי (ירושלמי כתובות ד, ח). ובכלל זה שיוכל לדאוג למלונה או לכלוב מתאים בשבילו, וכן שיוכל לנקות את מקומו כפי הצורך, וידאג לחיסונו במידה והדבר נצרך.

כאשר בעל החיים שלו נעשה חולה על בעליו לטפל בו כמקובל. כאשר מחלתו סופנית והוא סובל, מוטב להמיתו כדי להקל מייסוריו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כיצד מכריעים אם לצער חיה

שלושת כללי ההכרעה במקרים של התנגשות בין צורכי האדם לצער בעלי חיים • צער נורא מול צער קל • בעלי חיים עם רגש מפותח מול בעלי חיים שמרגישים פחות • חיות בית מול חיות בר • בשל ההפסד הרב של מגדלי האפרוחים, מותר להמית אפרוחים בצער מועט • מחלוקת אם המתת בעלי חיים נחשבת לצער • אין קדושה בכל רגע שבעל חיים חי, ומותר להמיתו כדי למנוע ממנו סבל • התדמית השקרית שיצר תאגיד השידור לכשרות הרבנות – עוד הוכחה שיש לסוגרו

כללי צער בעלי חיים

התוכנית ערוכה באופן מחפיר. דבריהם של נציגי הרבנות נערכו ונחתכו, כך שהבעיות הובלטו והמסקנה שאפשר לסמוך על תעודת הכשרות טושטשה. ופתאום לקראת סוף ה"תחקיר" המנגינה הקשה התחלפה במנגינה נעימה, והמראיינת החלה לחייך. מה קרה? התחילו לדבר על ארגון כשרות פרטי

שאלות ותגובות רבות הגיעו בעקבות הטור על צער בעלי חיים. מכל התגובות למדתי. מרובן למדתי על השאלות השונות שמטרידות את האנשים, ומתגובות הנאצה למדתי עד כמה יכולים אנשים לעוות את מידותיהם ומחשבותיהם ואף להגיע לרשעות בעקבות תפיסה מוסרית מעוותת.

כדי להשיב על רוב השאלות אקדים שהכלל המרכזי בסוגיה זו הוא שהיא דורשת איזון בין שני ערכים. מחד צורכי האדם קודמים לצורכי בעלי חיים, שנאמר: "ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית א, כח). לאחר מכן הותר לבני נח לאכול בשר בעלי חיים, שנאמר: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים בידכם ניתנו. כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל" (בראשית ט, ב ג). מאידך, מצווה להשתדל כמידת האפשר שלא לצער בעלי חיים ולא להתאכזר אליהם. לכן כאשר הותר לבני נח לאכול בשר, אסרה התורה אכילת אבר מן החי, מפני האכזריות שבזה.

למעשה, כאשר ישנה התנגשות בין צורכי האדם ובין המגמה שלא לגרום סבל לבעלי החיים, צריך לשקול את מידת הנחיצות לאדם אל מול הצער הנגרם לבעל החיים. למשל, אכילת בשר חיונית לאדם, והשחיטה גורמת להם צער קל, לכן מותר לשחוט בעלי חיים. אבל כאשר מדובר בצורך פחות חיוני לאדם, או כאשר הצורך גורם לבעלי החיים צער גדול, השאלה מורכבת יותר. ההכרעה ההלכתית נקבעת על פי שקלול של שלושה כללים יסודיים:

הכלל הראשון: רמות הצער

יש רמות שונות של צער: צער גדול ונורא, צער גדול וצער רגיל. צער גדול ונורא אסור, כפי שאסרה התורה לאכול אבר מן החי. אומנם לעיתים רחוקות לצורך חיוני ביותר, מותר לצערם בצער גדול ונורא, כמו ההוראה לעקר סוסים (לחתוך רגליהם מעל פרסותיהם) שנקנו בשוק של עבודה זרה (ע"ז יג, א).

צער גדול: הורו חכמים שאם בהמה נפלה לאמת המים בשבת ואין אפשרות להאכיל אותה שם והיא תרעב, מכיוון שמדובר בצער גדול – מותר לעבור על איסורי חכמים כדי להעלותה משם. אבל אם ניתן להאכילה שם, למרות שהיא מצטערת, מכיוון שאין מדובר בצער גדול יש להמתין עד מוצאי השבת ואז להעלותה (שבת קכח, ב).

צער רגיל: לצורכי פרנסה ושאר שימושי האדם מותר לצער בעלי חיים, ובכלל זה להעמיס עליהם משאות ולרכוב על סוסים תוך שימוש ברסן שמכאיב לפיהם. ובשעת הצורך אף מותר לצערם צער גדול לצורך פרנסה, כגון שצריך לאלף את הסוס ולהצליף בו או להעמיס משאות כבדים על בהמות משא.

הכלל השני: מדרגות בעלי החיים

בעלי החיים מחולקים לסוגים שונים, וככל שמדובר במין מפותח יותר כך הוא חש יותר צער וממילא צריך להיזהר בו יותר. דרגת ההתפתחות נמדדת לפי המוח ומערכת העצבים. אצל יונקים כדוגמת כלבים, בהמות, קופים ודולפינים מערכות אלו מפותחות יחסית, ולכן ניתן להבחין אצלם בתחושות של צער ושמחה, ואף ניתן ללמדם דברים מסוימים, והאם מכירה בוולדותיה ומטפלת בהם ברחמנות. יש גם הבדלים בין מיני היונקים. למשל, כלב מפותח מכבש, ולכן הוא מסוגל יותר לבטא רגשות מסוימים, וכשמצערים אותו סבלו רב יותר. מתחת למשפחת היונקים נמצאות הציפורים, ותחתיהן הזוחלים כגון הלטאות, תחתיהם הדגים ותחתיהם החרקים.

לכן למשל כאשר אדם צריך לבער עכברים מביתו, כאשר אפשר עדיף לגרשם או להמיתם במיתה מהירה כדי למעט בצערם. אבל כאשר אדם נצרך לבער חרקים מביתו, הוא יכול להורגם בכל דרך ובלא כל חשש, הואיל ותחושותיהם קלושות.

אחד הטעמים המרכזיים למצוות השחיטה מבוסס על כלל זה. לכן את היונקים מצווה לשחוט בשני סימנים, שזו המיתה הקלה ביותר; את העופות שמרגישים פחות – החובה לשחוט בסימן אחד בלבד; הדגים והחגבים שפחות מרגישים – אין מצווה לשחוט אלא אפשר להמיתם בדרך הנוחה לאדם. כיוצא בזה כשצריכים לבצע מחקר מדעי, כאשר אפשר, עדיף לבצעו על מין שמרגיש פחות.

הכלל השלישי: העזרה לאדם

ככל שהבהמה או החיה עוזרת יותר לאדם כך צריך להתייחס אליה ביתר רחמנות והגינות. לכן ציוותה התורה לסייע לחמור שהתמוטט תחת מסעו (שמות כג, ה), ולא לחסום את הבהמה מלאכול בדברים שהיא עובדת בהם (דברים כה, ד). לפיכך ראוי יותר לרחם על החיות המבויתות, כדוגמת פרה, עז, כבש ותרנגולים. וכן כלבים שמסייעים בשמירה וחתולים שמבערים מהבית נחשים ועכברים (שאילת יעבץ א, קי).

בדרגה פחותה מזו – היחס לחיות בר, שאין מצווה לזון אותן, אלא מידת חסידות להדר בכך ולרחם עליהן, ולשם כך אף התירו לטרוח מעט בשבת כדי לתת לחיות הפקר משיירי מזונו (ערוה"ש שכד, ב-ג, מ"ב לא).

ערך הקיום של בעלי החיים

שאלה: הרב כתב שבעקבות האיסור על פיטום האווזים אוכלוסיית האווזים כמעט נכחדה מהארץ. האם זה שיקול? מה זה מעניין את האווז אם יהיו הרבה אווזים, העיקר מבחינתו הוא שלא להצטער!

תשובה: העמדה הבסיסית היא שהקיום והחיים הם דבר טוב וחיובי. לשם כך כל בעלי החיים מוכנים להתייסר מאוד, לרדוף כל ימיהם אחר מזון ומים ולברוח מטורפים. לכן כל זמן שיש לאווזים קיום בתנאים שאינם נוראים ואיומים, הדבר עדיף.

על אדם שיש לו מודעות ואחריות נחלקו בית שמאי ובית הלל: "הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא" (עירובין יג, ב). אבל בעלי החיים בעצם קיומם ממלאים את הנאתם, שהרי זאת דאגתם הטבעית היחידה, להמשיך את קיומם, בלא שיקולים נוספים. אלא אם כן מצערים אותם צער גדול ונורא, שאז אולי הם עלולים להעדיף למות.

המתת אפרוחים זכרים

שאלה: האם מותר להמית אפרוחים זכרים רק מפני שאין מהם תועלת? במיוחד שממיתים אותם באופן אכזרי ונורא על ידי גריסה או גז?

תשובה: אם אין לאפרוחים זכרים ביקוש, מפני שמחיר הטיפול בהם גבוה מהמחיר שיוכלו המגדלים לקבל בעבור בשרם, מותר להמיתם, שאין המגדלים משועבדים להזין את האפרוחים עד יומם האחרון בלא שיהיה להם מכך רווח כלכלי. ואף שהמתתם באופן זה נראית לאדם קשה, באמת אין בה אכזריות, כי האכזריות כלפי בעלי חיים נמדדת במידת הצער שהם חשים, ובפעולת ההמתה עצמה – אם היא נעשית במהירות או בטשטוש – אין כמעט צער.

האם אסור להמית בעל חיים

יתר על כן, רבים מבארים שנחלקו הפוסקים אם יש איסור להמית בעלי חיים. יש סוברים שאיסור צער בעלי חיים הוא רק בעודם חיים, אבל אין איסור צער בעלי חיים להורגם (ט"ז יו"ד קטז, ו; נו"ב תניינא יו"ד י; עבודת הגרשוני יג). ויש אומרים שבכלל איסור צער בעלי חיים גם אסור להורגם, וממילא רק לצורך פרנסה או כבוד מותר להורגם כדרך שמותר לצערם (כך למדו מרמב"ם מו"נ ג, מח, חינוך תנא, רדב"ז וגינת ורדים על טעם השחיטה. וכ"כ מהרש"ם ד, קמ).

אולם נראה שאין הכרח לומר שיש בזה מחלוקת, שכן הכול מסכימים שככל שצערם ממושך יותר כך האיסור גדול יותר, ולכן עיקר צער בעלי חיים הוא בעודם חיים, ורק לצורך גדול ניתן להתירו. מנגד, כולם יכולים להסכים שבהריגה יש צער מסוים, אפילו מעצם זה שלא יוכלו להמשיך לחיות, ולכן בלא שום צורך אסור להורגם.

המתת חסד לבעלי חיים

בחיי אדם יש קדושה, וכל רגע שהנשמה האלוקית שורה באדם יקר מפז, ואפילו אם הוא מתייסר במחלה קשה אסור להורגו. לעומת זאת, חיי בעלי חיים אינם יקרים כל כך, ולכן המצווה היא שלא לצערם אבל אין מצווה לשמור על חייהם. לפיכך, אדם שיש לו חתול או כלב שסובלים ממחלה סופנית או שנפגעו בתאונה, והם מתייסרים בלא שיהיה להם סיכוי להבריא – עדיף שימית אותם בדרך שאינה מכאיבה כדי למנוע מהם צער.

ה"תחקיר" נגד הכשר הרבנות

שאלה: בזמן האחרון התפרסם תחקיר על הכשרות של הרבנות בתוכנית 'שטח הפקר' של תאגיד השידור הציבורי. התמונה שהצטיירה רעה מאוד. האם הרב יכול לצפות בתוכנית ולחוות דעה אם עוד אפשר לסמוך על הכשר הרבנות?

תשובה: צפיתי בתוכנית. היא ערוכה באופן מחפיר. כל הפרטים החשובים שעל פיהם ניתן לבסס טענה אינם. לא ידוע על איזה רב ועל איזה מקום מתלוננים. דבריהם של נציגי הרבנות נערכו ונחתכו, כך שהבעיות הובלטו והמסקנה שאפשר לסמוך על תעודת הכשרות טושטשה. ופתאום לקראת סוף ה"תחקיר" המנגינה הקשה התחלפה במנגינה נעימה, והמראיינת החלה לחייך. מה קרה? התחילו לדבר על ארגון כשרות פרטי. שיתוף הפעולה של ארגון זה עם תוכנית שכזו מעלה ספקות לגבי אמינותם.

להלכה, גם אם יתברר בוודאות שמעת לעת מתגלים רבנים שאינם משגיחים כראוי, כל זמן שרובם הגדול של הרבנים ידועים כהגונים, הולכים אחר הרוב, ולכן אפשר לסמוך על תעודת הכשרות. רק כאשר מתברר שרב פלוני או מקום פלוני אינו אמין – בטלה כשרותו, ומצווה לפרסם זאת בהקדם, כפי שעושה הרבנות הראשית בפועל.

ראוי לחזור כאן על דברים שכתבתי: יש לפעול לסגירת השידור הציבורי. מדוע אנחנו צריכים לממן בכספי המיסים שלנו שידורי תעמולה נגד הרבנות?

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כשבג"ץ העדיף את האווזים

יש מקום לעדכן לפי זמננו את הגדרות צער בעלי חיים, אך מתוך שיקול דעת ובלי לחצים פוליטיים • בעבר פיטום בהמות לא נחשב לצער, והיה מותר הלכתית • כיום, אל מול שיטות הפיטום המודרניות, פיטום אווזים נתון במחלוקת בין הפוסקים • לאור המורכבות בנושא ראוי היה לחפש את האיזון, וכך עשו נציגי הציבור, אך בג"ץ אסר באופן גורף את הפיטום ופגע בענף גידול האווזים • תפילה לחנוכת בית ספר • תאגיד השידור: עוד במה לבוז ומשטמה משמאל, על חשבון משלם המיסים

שינויים בהגדרת צער בעלי חיים

ייתכן שיהיו דברים שבעבר לא נתפסו כצער גדול ונורא לבעלי חיים, ובעתיד ייחשבו כצער גדול שאסור לצערם בו. תהליך זה יכול להתנהל באחריות ויכול גם להתנהל באלימות, איומים והפצת שקרים. אז יהיה צורך לאזן ולתקן את ההחלטות הפזיזות שנציגי הציבור קיבלו

כפי שלמדנו בגיליון הקודם, מותר לאדם להשתמש בבעלי חיים לצורך פרנסתו, ובכלל זה מותר לצערם לצורך פרנסה. אולם אין לצערם באופן שיטתי צער נורא ואכזרי בשביל פרנסה, כדוגמת איסור אבר מן החי.

כתבתי שיש מקום לומר, שיחד עם העלייה ברמת חייהם של בני האדם מבחינה מוסרית וכלכלית, גם המושג צער בעלי חיים יכול להשתנות. וכשם שבעבר דברים מסוימים לא נחשבו כמצערים בני אדם וכיום הם נחשבים מצערים, כך במקביל ייתכן שיהיו דברים שבעבר לא נתפסו כצער גדול ונורא לבעלי חיים, ובעתיד ייחשבו כצער גדול ונורא שאסור לצערם בו באופן שיטתי לצורך פרנסה. תהליך זה יכול להתנהל באחריות ויכול גם להתנהל באלימות, איומים והפצת שקרים. אז יהיה צורך לשוב ולאזן ולתקן את ההחלטות הפזיזות שנציגי הציבור קיבלו, או במקרה יותר גרוע שופטים "יודעי כול" החליטו. כמדומה שבמידה מסוימת זה מה שקרה בעניין פיטום האווזים.

פיטום בהמות בהלכה

הפיטום אומנם מצער את בעלי החיים, אולם חכמים התייחסו אליו כצער סביר שניתן לבצעו לכתחילה לצורכי פרנסה (וכפי שגם האדם מתאמץ ומתבזה בשביל פרנסתו). כך למדנו (שבת קנה, ב), שהיו מאביסים את הגמלים, היינו דוחפים את האוכל בכוח לגרונם למקום שלא יוכלו לפולטו, כדי שיוכלו ללכת במדבר ימים רבים בלא לאכול. כיוצא בזה היו מאמירים את העגלים ומהלקטין לתרנגולים כדי להשמינם, כלומר תוחבים בכוח את האוכל לגרונם למקום שלא יוכלו לפולטו (ביצה כט, ב).

וכן היו נוהגים לפטם אווזים כדי להשמינם, עד מצב שהאווזים כבר לא ידעו לאכול בכוחות עצמם בלא שידחפו את האוכל לגרונם, והתירו לבקש מגוי לפטמם בשבת כדי שלא יצטערו מחמת הרעב (שו"ת הרמ"א עט). אומנם התעוררה בעיה שבעקבות תחיבת האוכל לגרונם בכוח, הוושט נפצעה והיה חשש שהאווז נעשה טרף. ויש שהתירו את האווזים אחר בדיקת הוושט (רמ"א יו"ד לג, ט, ועוד רבים), ויש שאסרו, מפני שייתכן שנטרפו ולא יראו זאת בבדיקת הוושט (ב"ח ועוד רבים).

סוגיית פיטום אווזים בדורנו

בדורות האחרונים שיכללו את הפיטום, ובמקום לבצעו בידיים החלו להיעזר במכונות. כמו כן מצאו שכדי להגדיל את הכבד טוב להלעיט את האווז בתירס ולצמצם את תנועתו, וכך הגיעו למצב שהכבד של האווז גדל פי עשרה ממצבו הרגיל. יש סוברים שבאופן זה צערו של האווז גדול יותר, מפני שמלעיטים אותו בכמות גדולה יותר. בנוסף לכך התירס היבש מגדיל את הסיכון של פציעת הוושט והטרפתו. מאידך יש סוברים שאין בכך יותר צער מבעבר; ולא זו בלבד, אלא שבתקופה האחרונה שוכללה השיטה והחלו להלעיט את האווזים בדייסת תירס רטובה שמוחדרת לקיבתם בקשית דקה, באופן שאינו מכביד עליהם בעת ההלעטה וגם ממעט את סיכון ההטרפה. ועדיין רבים טוענים שהגדלת הכבד לממדים של פי עשרה גורמת לאווז צער רב וקשיי נשימה והליכה. להלכה, יש שנטו לאסור משום צער בעלי חיים (הרב יעקב אפשטיין בחבל נחלתו ט, כו) ויש אומרים שאין בזה איסור (הרב איתי אליצור בתחומין כד; הרב פנחס טולידנאו ברית שלום ח"ב חו"מ ז). ולרב יעקב אריאל שליט"א אין בזה איסור אבל אינו מהודר, ולכן ההכשר שנתנו לכבד אווז הוא כשר ולא חלק.

במצב כזה היה מן הראוי לקבוע הגבלות על מידת הפיטום, כדי לאזן בין צורכי האדם לצערם של האווזים, באופן שיוכלו להמשיך לגדל אווזים ולפטמם. בפועל, בעקבות המאבקים החריפים של ארגוני צער בעלי חיים נגד מגדלי האווזים, בארצות לא מעטות נקבע חוק שאוסר פיטום אווזים. במדינת ישראל ניסו נציגי הציבור לקבוע עם מגדלי האווזים מתווה ביניים, שיאפשר המשך פיטום האווזים בתנאים נוחים יותר, אולם שופטי בג"ץ החליטו לקבל את עמדת ארגוני צער בעלי חיים ואסרו באופן מוחלט פיטום אווזים בישראל.

בפועל אוכלוסיית האווזים כמעט נכחדה מהארץ, ולא ברור אם האווזים ששרדו ואלה שלא נולדו מרוצים כיום יותר… כפי הנראה הם בכלל לא מודעים לזה, כפי שגם אז לא היו מודעים לסבל הנורא שייחסו להם בני אדם.

תפילה לחנוכת בתי הספר בהר ברכה

ביום שלישי זכינו לחנוך ביישוב, יחד עם שר החינוך נפתלי בנט, את שני בנייני בתי הספר החדשים (לבנים ולבנות). בתי הספר הוקמו לפני שש שנים במבנים זמניים, ובחסדי ה' בכל בית ספר כבר לומדים כיום יותר מ200 תלמידים, כולם בני היישוב. לאור המספרים ההולכים וגדלים, בכיתות א' כבר יש שתי כיתות בנים ושתי כיתות בנות, ולפי המצב בגנים ובמעונות, בעוד כשש שנים מספר התלמידים יהיה יותר מכפול.

כאן המקום לספר שגידול מבורך מתרחש בכל מרחבי המועצה האזורית שומרון. השנה בכיתות ו' לומדים כ800 תלמידים, ובגן חובה כ1,400 תלמידים (וזאת בנוסף לתלמידי המועצות המקומיות, כדוגמת קרני שומרון, קדומים ועוד). אולם חובה לציין שעיקר הגידול הוא ביישובים הקרובים לקו הירוק; מיוחד במינו הוא הר ברכה, שלמרות היותו בגב ההר, בקו הראשון של התיישבות, מצליח לגדול כל כך.

במקום לנאום נשאתי תפילה לה', כשתבנית המקדש לנגד עיניי. כאן השמטתי מהתפילה מילים אחדות הנוגעות ליישוב, כדי שהתפילה תתאים לכל בית ספר:

יהי רצון מלפני ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שבבתי הספר שאנו שמחים היום בחנוכתם יגדלו ויתחנכו בנים ובנות לאמונה בחזון הגדול שהועיד ה' לישראל עמו, להביא ברכה לעולם על ידי ההליכה בדרכיו ויישוב הארץ, וכפי שנאמר: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, א ג).

יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים, שקודש הקודשים של בתי הספר יהיה החינוך לנאמנות לברית שבין ה' לישראל עמו, ללימוד התורה וקיום מצוותיה, ולהקמת משפחות באהבה ובשמחה. כפי שביטאו לוחות הברית, התורה והכרובים שבקודש הקודשים.

יהי רצון שמתוך כך יימשך חינוך ללימוד חוכמות העולם והמדעים השונים, ולהשתתפות ביישובו של עולם, כל ילד וילדה לפי שורש נשמתם ואופיים המיוחד, כפי שביטאו השולחן והמנורה שבבית המקדש.

יהי רצון שיזכו המורים והמורות היקרים לחנך את כל תלמידיהם למצוינות בתורה, מידות טובות ומעשים טובים. וילמדום להאמין בכישרונות שה' העניק להם, וילמדום להתפלל ולרומם את שאיפותיהם וכיסופיהם, עד שיזכה כל ילד וילדה לזקק את כישרונו המיוחד כקטורת שעל מזבח הזהב.

יהי רצון שבתי הספר יחנכו להתמסרות למען הערכים המקודשים, כי רק בהתמסרות והקרבה הם מתקיימים. יהי רצון שההקרבה תהיה בחיים של התמסרות, ולא במסירות חייהם של חיילים ומתנחלים קדושים שנהרגים על קידוש השם, העם והארץ.

יהי רצון שמתוך נאמנות לתורה, לעם ולארץ, יזכו ילדי בתי הספר לפתח את כישרונם בלימוד השפות, כדי להגשים את החזון הכלל אנושי של ישראל. כדברי הנביא: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעובדו שכם אחד" (צפניה ג, ט).

יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים, שמבתי ספר אלו יצמחו תלמידי חכמים שיאירו את העולם, מדענים מגלי סודות הבריאה לברכה, פעילי ציבור מסורים ונאמנים, אנשי חיל ומעשה בכל תחומי החיים.

וכשבוגרי בתי הספר יגדלו ויהיו סבים וסבתות, ונכדיהם ונכדותיהם יבקשו שיספרו מעט כיצד זכו להגשים בחייהם ערכים חשובים כל כך, יזכרו עד כמה נפלאה ומכוננת הייתה התקופה שזכו ללמוד בבית הספר היסודי שלהם.

ונזכה כולנו לראות ביישוב ארץ חמדתנו וגאולתה על כל מרחביה, ובבניין בית המקדש במהרה בימינו.

על תאגיד השידור

במוצאי השבת האחרונה, תוך סעודת מלווה מלכה, הקשבתי לתוכנית 'הידברות' בהנחייתו של קובי ברקאי ברשת ב'. הוא ראיין את הפרופ' הדתי השמאלני אבי שגיא. שמעתי כעשרים דקות מהתוכנית וזה הספיק כדי להרוס את הסעודה החביבה. שגיא התבטא בשנאה ובוז כלפי הציבור הדתי-לאומי, ערכיו ורבניו. הוא התייחס לדברי מו"ר הרצי"ה ביחס לשואה באטימות וברשעות, תוך תלישת משפטים בודדים שנאמרו בסגנון של דימויים מכלל משנה פילוסופית שלמה.

כמדומה שמעולם לא שמעתי תוכנית רדיו שמאפשרת לאדם לבטא בהרחבה דברי בלע, בוז ושנאה שכאלה לקבוצה אחרת, כשהמראיין מתייחס לדברי הנאצה שלו כדברי אמת שראוי לשבחם.

הניסיון הנוסף להקים רשות שידור על חשבון הציבור נכשל. פרט לכך שרוב מוחלט של המגישים והמראיינים והפרשנים הם אנשי שמאל מובהקים, הם עוד מעיזים לשדר על חשבון המשאבים הציבוריים תוכנית בוז שכזו בלא שום מענה. אגב, מסתבר שאי אפשר ליצור תוכנית מקבילה מהצד הימני, מפני שאי אפשר למצוא אדם סביר בציבור הדתי שיתבטא בשנאה ובוז שכאלה על אנשי שמאל.

צריך לקרוע את מסכת האובייקטיביות והאיזון שמאחוריה מסתתרים גופי שידור ציבוריים, שעולים למשלם המיסים כמיליארד שקלים בשנה, ולאחר מכן לפעול בנחישות לביטול תאגיד השידור וגלי צה"ל. שמכאן ואילך יתמודדו אנשי השמאל עם הצורך לזכות באמון הציבור בלא שום מונופול ותקצוב ציבורי. כאן המקום להמליץ על ספרו של ארז תדמור 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?'. זהו ספר חשוב ונוקב ששורט את הלב ומעורר לתיקון.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בעלי חיים: להיעזר, לא להתאכזר

צורכי האדם קודמים לצורכי בעלי החיים • עם זאת, מצווה לנהוג ברחמים ובהגינות כלפי בעלי החיים, ולא לצערם ללא תועלת • כשם שהאדם סובל ומצטער בשביל פרנסתו, מותר לו לצער את בהמתו כפי הצורך • מותר לצער בעלי חיים לצורך כבוד האדם והאומה, ולצורך האמונה ושמירת התורה • מחלוקת הפוסקים בעניין גידול בעלי חיים בתנאי צפיפות והרעבה • גם אם רמת החיים של בעלי החיים השתנתה, כמו רמת החיים של האדם, כל חקיקה בנושא צריכה להיות אחראית ונקייה מלחצים חיצוניים

היחס לבעלי החיים

בעניינים אלו יש יתרון לרבני המושבים שהם בבחינת "מרא דאתרא", ומכירים מקרוב את דרכי גידול הבהמות והעופות. מי שאינו מכיר את דרכי גידול העופות והעגלים לעיתים מזדעזע לראותם; הוא דומה לבן כרך שמגיע לכפר נידח ומזדעזע מראיית אנשים שחיים בבקתות

מותר לאדם להשתמש בבעלי חיים לצורך עבודתו, כפי שהיו רגילים להעמיס משאות על חמורים ופרדות, לחרוש בעזרת שוורים וסוסים, לרכב על סוסים גמלים וחמורים, ואף לאכול מבשרם של בעלי חיים. לא זו בלבד, אלא שמצווה להקריב קורבנות בהמה ועוף, ובכלל זה גם מצוות שעיר המשתלח ועגלה ערופה. וזהו שאמרו חכמים, שבעלי החיים נבראו כדי לשמש את האדם (קידושין פב, א; סנהדרין קח, א), ובכלל זה גם אכילה מבשרם. אפשר לומר שכשם שלבעלי החיים מותר לאכול מן הצומח, כך האדם רשאי לאכול מן החי.

אומנם מצווה לנהוג בהם ברחמנות ובהגינות, ואסור לצערם, לכן נצטווינו שאם נראה חמור רובץ תחת משאו נעזור לפרוק ממנו את משאו (שמות כג, ה; בבא מציעא לב, ב), לא נחסום שור בדישו (דברים כה, ד), נדאג להאכלת בעלי החיים שברשותנו ולא נאכל לפני שניתן להם את מאכלם (גיטין סב, א).

הרי שיש לאזן בין שני הערכים: מחד צורכי האדם קודמים לצורכי בעלי חיים, ומאידך צריך להשתדל כמידת האפשר שלא לצערם.

ההיתר לצורך פרנסה

מותר לאדם לצער בעלי חיים כאשר מטרתו אינה לצערם אלא שיש לו בדבר צורך בעבור פרנסתו, כגון להעמיס עליהם משאות ולהכותם כדי שילכו, או לרכב על סוסים ולהנהיגם על ידי רסן שמכאיב לפיהם, ולהאיץ בהם שידהרו במהירות על ידי הצלפה בשוט ונעיצת הדורבנות שבמגפיים בגופם. אומנם הזהירו בעלי המוסר לנהוג עמהם ברחמנות, שלא להעמיס עליהם משאות כבדים מדי, ולא למשוך ברסן שבפיהם ולהכותם מעבר לנצרך. וכשם שהאדם מתאמץ, מזיע ומתבזה לצורך פרנסתו, גם בהמתו נושאת עמו בעול, ומכיוון שמעלתה ורגישותה פחותות – ניתן לשעבדה בעבודה קשה ומייסרת יותר. אולם מעבר לנצרך אסור, וכן כאשר היא מצטערת בחינם מצווה לחלץ אותה מצערה.

צער לצורך כבוד ואמונה

לא זו בלבד אלא כשם שבני האדם מוכנים לפעמים לשאת בצער גדול מאוד למען כבודם ואמונתם, כך ויותר מותר לפעמים לצער בעלי חיים לצורך כבודם ואמונתם של בני האדם. וכן ציווה ה' את יהושע לפני מלחמת ישראל נגד מלכי הצפון לעקר את סוסיהם ולשרוף את מרכבותיהם (יהושע יא, ו). לעקר את הסוסים היינו לחתוך את רגליהם מעל פרסותיהם, כדי שיצלעו על גדמי רגליהם לדיראון על שהשתתפו במלחמה נגד ישראל. ואף שאפשר היה לקחתם שלל או להורגם, נצטווה לעקרם כדי להותירם בעלי מום, וללמד בכך את האויבים ואת ישראל שלא לבטוח בסוסים, שיראו את הסוסים שהיו גאוות הלוחמים מדדים בצליעה לחפש מרעה לחיות את נפשם (רד"ק, אברבנאל). ואף שהעיקור גרם לסוסים צער רב, למדנו מכאן שלצורך מוסרי גדול שכזה – מותר לצערם.

כיוצא בזה, לאחר מות המלך, משום כבודו היו שורפים את כל כליו, כדי שלא ישתמשו בהם אנשים אחרים; בכלל זה היו עוקרים את רגלי הסוסים והבהמות שלו, היינו חותכים את רגליהם מעל פרסותיהם, כדי שלא יוכלו להשתמש בהם. ואף שעיקור זה גורם להם צער גדול מאוד, כבודו של המלך שהוא כבוד האומה חשוב יותר (עבודה זרה יא, א, תוס' "עוקרין").

וכן התיר רבי יהודה למכור תרנגול לבן לנוכרי וכדי שלא יוכל להשתמש בו לעבודה זרה, יקטע את אצבעו. הרי שבשביל רווח ממון התירו לצער בעל חיים בקטיעת אצבע (משנה עבודה זרה יג, ב).

למניעת עוון

כן מצינו שקנסו חכמים את מי שהלך לסחור ביום שוק שהוקדש לעבודה זרה, שכל מה שקנה שם יושחת, ואם קנה בהמות – יחתכו את רגליהן מעל הפרסות כדי שלא יוכל ליהנות מהם. ואף שיש בזה צער בעלי חיים, גזרו לעשות כן כדי להרחיק את ישראל מעבודה זרה (עבודה זרה יג, א, תוס' "אמר אביי").

וכן תיקנו חכמים שאם הקדיש אדם בהמה למקדש בזמן שבית המקדש חרב, כדי שלא יגיעו לידי תקלה שימעלו בקודש וישתמשו בבהמה, יכניסו אותה למקום סגור כדי שתמות שם ברעב. ולא הציעו לשוחטה ולמעט בכך את צערה, שמא יטעו לאכול את בשרה. ולא הציעו להורגה באופן אחר, כדי שלא ייראו כמטילים מום בקודשים (עבודה זרה יג, ב). הרי שלצורך בני אדם שלא יגיעו לידי טעות, הורו לצער בהמה על ידי המתתה ברעב (רמב"ן שם).

אסור ליהנות ולהתפרנס מאכזריות

אבל בלא צורך אמיתי לאדם – אסור לצער בעלי חיים. לכן אסור לאדם שנהנה להכות ולייסר בעל חיים לעשות זאת, הואיל ואין זה לצורך ממשי מלבד סיפוק יצר האכזריות שלו. וגם אם יבואו אנשים אכזריים, ויהיו מוכנים לשלם לבעל כלב מיליון שקלים כדי שייתן להם את כלבו ויוכלו לענות אותו, אסור לו לתת להם את כלבו בעד שום הון; מפני שאין בעינוי זה שום צורך זולת האכזריות שהיא אסורה מהתורה.

אסור גם לאדם עצבני שנמצא במצב רוח רע להכות בעלי חיים באכזריות, ואף אם ייטען שהכאתם מסייעת לו להרגעת עצביו – הדבר אסור מן התורה (אגרות משה אבן העזר ח"ד צב. וכן עולה מהגדרת החתם סופר בבא מציעא לב, ב).

דרכי גידול בהמות ועופות למזון

הכלל הוא שכל מה שהאדם עושה לתועלתו ולא לשם אכזריות מותר, ולכן מותר לגדל בצפיפות רבה תרנגולים ועגלים לבשר כדי לחסוך בעלויות גידולם. וכן מותר לגדל בצפיפות רבה תרנגולות לביצים ופרות לחלב. וכשם שהאדם מצער את עצמו בעבודה ומגורים במקומות צפופים כדי לחסוך בעלויות, על אחת כמה וכמה שמותר לו לצופף בעלי חיים כדי לחסוך בעלויות.

אומנם יש נוטים לומר שכאשר הדבר כרוך בצער גדול ונורא, אסור; מפני שההיתר לצער בעלי חיים צער גדול מאוד, כגון לקטוע את רגלי הסוסים מעל פרסותיהם, הוא היתר נדיר לצורך מיוחד, לכבוד המלכות או לשם עקירת עבודה זרה, אולם אסור לצערם באופן קבוע ושיטתי צער גדול לשם פרנסה (הרב אליהו קלצקין באמרי שפר לד; יד הלוי יו"ד קצו). ורבים נוטים לומר שכל שהוא לצורך פרנסה, גם צער גדול מאוד מותר לצערם (יש"ש בבא קמא י, לז; שבות יעקב ג, עא; חתם סופר בבא מציעא לב, ב; שו"ע הרב צער בעלי חיים ד; דעת קדושים יורה דעה כד, יב).

אומנם למעשה השאלות בדרך כלל אינן על העיקרון, אלא הוויכוח הוא האם אכן מדובר בצער גדול ונורא, שכן מטבע הדברים גידול בעלי חיים והאכלתם לשם בשר, חלב וביצים אינו כרוך בצער גדול ונורא.

דוגמה: הרעבת תרנגולות

באופן טבעי, התרנגולות מטילות ביצים מעת שיגיעו לגיל שישה חודשים ועד שיגיעו לגיל עשרים חודש, ואז הן נשחטות. ניתן להאריך את משך תקופת הטלת הביצים על ידי הרעבתן בחודש החמישה עשר למשך עשרה ימים, ואז מרוב רעב נוצותיהן נושרות; אחר כך כשחוזרים להאכילן כוחותיהן חוזרים ונוצותיהן גדלות מחדש, והן מסוגלות להטיל ביצים עד היותן בנות עשרים ושמונה חודשים. האם מותר להרעיבן ולצערן לשם כך? יש אוסרים, מפני שרק בצער רגיל מותר לצער בעלי חיים לצורך פרנסה, אבל אין היתר לצערם צער גדול לצורך פרנסה כי הוא כבר נחשב אכזריות (שבט הלוי ב, ז). ולדעת הרב גולדברג, רבה של כפר פינס, שיטת גידול זו מותרת הואיל והדבר נעשה לתועלת המשק, ולשם כך מגדלים את העופות. בנוסף לכך, לטווח ארוך ההרעבה מוסיפה לתרנגולות בריאות, עובדה שהן מאריכות ימים (הארץ ומצוותיה. וכן נפסק במנח"י ו, קמה).

למעשה נראה להקל, הן מצד הסברה, והן מצד שבעניינים אלו יש יתרון לרבני המושבים שהם בבחינת "מרא דאתרא", שהם מכירים מקרוב את דרכי גידול הבהמות והעופות, ויודעים לשקלל את התועלת למגדלים מול צער בעלי החיים. לעומתם, מי שאינו מכיר את דרכי גידול העופות והעגלים לעיתים מזדעזע לראותם. הוא דומה לבן כרך שמגיע לכפר נידח ומזדעזע מראיית אנשים שחיים בבקתות בלי חשמל ומים כדרך אבותיהם מדורי דורות, או בן כפר שמגיע לעיר ומזדעזע מהצפיפות, הדחיסות, הרעש והעשן שבהם חיים בני המקום.

האפשרות לשינוי בהגדרת הצער

אומנם יש מקום לומר, שיחד עם העלייה ברמת חייהם של בני האדם מבחינה מוסרית וכלכלית, גם המושג צער בעלי חיים יכול להשתנות. וכשם שבעבר דברים מסוימים לא נחשבו כמצערים בני אדם וכיום הם נחשבים מצערים, כך במקביל ייתכן שיהיו דברים שבעבר לא נתפסו כצער גדול ונורא לבעלי חיים, ובעתיד ייחשבו כצער גדול ונורא שאסור לצערם בו באופן שיטתי לצורך פרנסה. עמדה זו יכולה להשפיע על יחידים שיתנזרו מאכילת בשר של בעלי חיים שגודלו באופן מצער לפי הבנתם. עמדה זו יכולה גם להשפיע על כלל הציבור, שנציגיו ישקללו באחריות את מכלול הערכים ויקבעו חוקים שיצמצמו את צער הבהמות והעופות שמגדלים לתעשיית המזון, תוך שהם משיתים את העלות הכלכלית הנוספת של קיום החוקים הללו על כלל הציבור בלא לפגוע בעניים. במצב פחות טוב, נציגי הציבור ישקללו את הלחצים הציבוריים של נציגי ארגוני בעלי חיים, ובלא שיקול ערכי עמוק יקבעו חוקים שירצו את בעלי ההשפעה תוך התעלמות מהעניים.

בעז"ה גם בפעם הבאה נמשיך בסוגיה זו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

למדן וענו: הרב שפירא

עשר שנים לפטירת הרב אברהם שפירא זצ"ל • מדוע הרב גוטסמן התקשר אליו בדחיפות באמצע פגישה • מה השיב על הטענה שצריך למחות במי שמוחאים כפיים בשבת • כיצד שילם את מחיר הכבוד והמעמד, ופנה למרכז הרב ולא לישיבות חרדיות • מדוע, בניגוד לאופיו הצנוע, הסכים להיבחר לרב ראשי • הערכתו כלפי הרצי"ה • מה ענה לשואלים על גילוח בחול המועד • מה אמר לאלוף הפיקוד שביקש ממנו להרגיע את הרוחות • ומה הקשר בין השתלת איברים לחתול שיודע לעוף

מורנו ורבנו הרב שפירא זצ"ל

אחד מן הגדולים יעץ לו שאם ישתייך לציבור החרדי יגדל להיות גדול הדור, ולעומת זאת אם יתקשר לישיבת מרכז הרב ולציבור הדתי-לאומי לא יחשיבוהו. אבל כלל ישראל זכה בתלמיד חכם אמיתי שדבק בדרך האמת, בלי שיקולים צדדיים של שייכות מפלגתית

לפני עשר שנים, ביום ראשון של חג הסוכות, בט"ו בתשרי תשס"ח, בהיותו כבן תשעים ושש, נסתלק מעמנו מורנו ורבנו הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל, וראוי לנו לחזור ולספר מעט עליו.

הרב גדל במשפחה ירושלמית של תלמידי חכמים. אביו היה הרב שלמה זלמן כהנא שפירא, וסבו הרב צבי אשר כהנא שפירא שעלה מקראקוב שבפולין לירושלים, והיה ממייסדי וראשי ישיבת המקובלים 'שער השמים' ומחבר ספר 'התורה והמצווה' על תרי"ג מצוות. בילדותו למד בתלמוד התורה הירושלמי 'עץ חיים', לאחר מכן בישיבה לצעירים 'תפארת צבי' ובישיבת 'חברון' שבסגנון המוסר הסלבודקאי ושיטת לימוד העיון הליטאי. פעם סיפר לאבי מורי, שהיו שנתיים שבהן למד בשקידה גדולה כזאת שהרימה אותו למדרגה גבוהה של ידיעה ועמקות בלימוד, ומכוח זה המשיך אחר כך להתקדם. כפי הנראה רצה ללמד בזה על החשיבות המרובה של תקופת שקידה שיכולה להשפיע על כל חייו של האדם.

למדנות עצומה

מכל המעלות הגדולות שזכה להן בתורה בזכות גאונותו ושקדנותו, למדנותו המעמיקה עלתה על כולן. מבטו החריף והמקורי גילה בכל סוגיה צדדים שונים וסברות חדשות ומקוריות, וכך היה מחדש, מעמיק ומגלה הבנות והברקות בכל סוגיה שנגע בה.

היה לרבנו זיכרון עצום והיה בקיא בש"ס ובפוסקים. אולם שלא כרוב הרבנים הבקיאים והסדרנים, ידענותו נבעה מסקרנות והתעניינות ללא גבול לחפש הבנות ומשמעויות חדשות. הוא היה למדן במהותו, הלמדנות הייתה חייו. כל חידוש היה יקר בעיניו, כל ספר תורני חדש שיצא לאור עניין אותו.

סיפר בנו ממשיכו הרב יעקב אלעזר שליט"א, שפעם בימי כהונתו כרב ראשי נפגש בחתונה עם הגאון הרב גוסטמן, ודיברו בלימוד על רש"י בפרק "איזהו נשך". למחרת באמצע ישיבה עם רבנים בהיכל שלמה, נכנס המזכיר והודיע שהרב גוסטמן נמצא על קו הטלפון ומבקש לדבר עם הרב בדחיפות. הרב השיב שהוא באמצע ישיבה ובסופה יתקשר לרב גוסטמן. אולם המזכיר חזר ואמר שהרב גוסטמן אמר שהנושא אינו סובל דיחוי. עזב הרב שפירא את הרבנים המתדיינים והלך לטלפון, והרב גוסטמן אמר שיש לו יישוב לרש"י שעליו דיברו אתמול. הרב שפירא שמח בזה מאוד. אינני יודע אם הוא קיבל את הסברו של הרב גוסטמן, אבל החביבות העצומה ליישב רש"י, והדחיפות שהרב גוסטמן ייחס לה, היו יקרות בעיניו כפנינים וזהב.

אף שידע היטב את הסוגיות הנלמדות בישיבה, וכבר שנים רבות העביר עליהן שיעורים, בכל פעם היה מכין מחדש את השיעור ומחדש חידושים נוספים בסוגיה. עבודת הכנת השיעור הכללי בישיבה הייתה חשובה אצלו ביותר, ובמתח רב היה מתכונן לקראת השיעור. ביום שלישי שבו היה מעביר את השיעור ידעו התלמידים שאסור להפריע לרב, כדי שעבודת הקודש של הכנת השיעור לא תיפגם. היה מקובל בישיבה שכל מי שלמד אצלו וטרח על הבנת שיעוריו וסברותיו נעשה למדן אמיתי.

גדול הלמדנים

אף שגם היה בקיא גדול בש"ס ובפוסקים, ואף ספרים שאינם מוכרים היו ידועים לו, שבסקרנותו העצומה לדברי תורה ובקליטתו המהירה היה עובר על ספרים רבים, מכל מקום בלמדנותו כמדומה שלא היה דומה לו בדור. בצעירותי שאלתי תלמיד חכם, מעיין גדול ומעמיק, ששמע שיעורים רבים מראשי ישיבות חשובים ובתוכם גם מראשי ישיבת פוניבז', על הערכתו כלפי גדולתו התורנית של הרב שפירא ביחס לרבנים שהיו מפורסמים אז בציבור הליטאי כגדולי הדור. והשיב לי, כי אף שבתחומים מסוימים יש להם מעלות גדולות שבהן הם מיוחדים שבדור, בתחום הלמדנות הכולל – הן ביכולת החידוש וההעמקה והן בהיקף הידיעות התורניות – הרב שפירא עולה על כולם. אותו תלמיד חכם היה רגיל להיזהר מאוד בדבריו, ולולי שהיה בטוח בכך, לא היה מוציא מפיו הערכה כזו.

כשנשאל על מחיאת כפיים

כדוגמה להיקף ידיעתו בכל התורה אספר מעשה: כשלמדתי בישיבה לצעירים בכיתה ט' הגעתי אליו עם שאלה. בנוסף לתשובה הוא עודד אותי לסכם סוגיה בכתב ולהביאה לו. מכיוון שעסקתי במסכת ביצה, סיכמתי את סוגית "אין מרקדים" בשבת ויום טוב (ביצה ל, א; לו, ב). עלה מן הסיכום שרוב ככל הפוסקים מחמירים שלא לרקוד, לא למחוא כפיים ולא לתופף על השולחן בשבת ויום טוב. ואף שהתוספות מיקל, מכל מקום השו"ע מחמיר, ואף הרמ"א והמ"ב נוטים להחמיר (שו"ע או"ח שלט, ג). ויש אם כן לתמוה על כך שאין מעירים לנוהגים להקל לרקוד ולתופף על השולחנות כששרים שירי שבת.

מיד לאחר שראה את הדברים אמר לי לעיין בשו"ת מנחת אלעזר (ספר שמעטים מעיינים וזוכרים מה כתוב בו), שם מובאת סברה שעל פיה אפשר להקל לצורך מצווה. ויסוד ההיתר על פי הרחבת דברי רב האי גאון, שביאר את מנהג ישראל לרקוד בשמחת תורה, שהואיל והוא לכבוד התורה ולשם מצווה מותר. על פי זה אפשר לומר שאם מדובר בשירי קודש, שרגילים לרקוד בהם ולמחוא כפיים לשם שמיים, ואף רבנים ואדמו"רים מעודדים את זה ורואים בזה צורך מצווה, הרי שמדובר בשמחה של מצווה, ויש מקום לסמוך על דברי התוספות ולהקל.

הבחירה במרכז הרב

בעקבות נישואיו לאחותו של הרב נתן רענן, חתן מרן הרב קוק ומראשי ישיבת מרכז הרב, התקשר מו"ר הרב שפירא לישיבת מרכז הרב, ותוך זמן קצר החל להעביר שיעורים בישיבה. מספרים כי אחד מן הגדולים יעץ לו שאם ישתייך לציבור החרדי יגדל להיות גדול הדור, ולעומת זאת אם יתקשר לישיבת מרכז הרב ולציבור הדתי-לאומי לא יחשיבוהו (כפי שאירע לרוב הרבנים שבחרו לתמוך בגלוי בתנועת המזרחי). אבל מו"ר הרב שפירא בחר להתקשר לישיבה, ונעשה אחד מראשי הישיבה, ולאחר פטירת מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל נתעלה לתפקיד ראש הישיבה. מי שהפסיד הם אלה שלא זכו לשמוע ממנו את דברי תורתו והדרכותיו, אבל כלל ישראל זכה בתלמיד חכם אמיתי שדבק בדרך האמת, בלא שיקולים צדדיים של שייכות מפלגתית כלשהי.

במקביל להיותו ר"ם במרכז הרב, בשנת תשט"ז בהיותו כבן ארבעים וחמש נתמנה כדיין בבית הדין בירושלים, לאחר מכן כאב בית דין, ובשנת תשל"א כדיין בבית הדין הגדול.

הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל - צילום: ישיבת מרכז הרב
הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל – צילום: ישיבת מרכז הרב

בחירתו לרב ראשי

מתחילה לא עלה כלל על דעתו שיהיה רב ראשי. ואף שבמשך שנים רבות שימש כדיין, כוחו התבלט בעיקר בקרב תלמידי חכמים שנהנו ממנו עצה ותושיה בהעלאת סברות מקוריות לפתרון בעיות מסובכות, ופחות בפסיקה, הנהגה ציבורית ומתן דרשות. הוא אף פעל למען המשך כהונתם של הרבנים הראשיים הקודמים, הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל והגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל. רק לאחר שהתברר לחלוטין כי לא ניתן להאריך את כהונתם של הרבנים הקודמים, ולאחר שהרב שלמה גורן עצמו הפציר בו שיסכים להתמנות לרב ראשי, כדי שמוסד הרבנות הראשית ימשיך להיות מונהג על ידי תלמיד חכם מן השורה הראשונה הקשור לבית מדרשו של מרן הרב קוק זצ"ל, הסכים מו"ר הרב שפירא בלית ברירה להיבחר לתפקיד הרב הראשי לישראל.

דאגתו מירידת הרבנים

היה חושש מהתקיימות דברי חכמים על התדרדרות מעמד התורה, וכפי שמובא במסכת סוטה: "רבי אליעזר הגדול אומר: מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא (התחילו החכמים להיות כסופרים מלמדי תינוקות), וספריא כחזניא (ומלמדי התינוקות ירדו למעלת חזנים), וחזניא כעמא דארעא (והחזנים ירדו למעלת עמי הארץ), ועמא דארעא אזלא ודלדלא (ועמי הארץ מתדלדלים ומתנוולים)" (סוטה מט, א). וכך היה אומר פעמים רבות בהומור מר, שבירידת הדורות אלה שהיו צריכים להיות שמשים של הרבנים נעשו רבנים. והיו הדברים נוקבים ומזעזעים את הלב. זו הסיבה המרכזית להסכמתו להתמנות כרב ראשי.

על האדמו"רים ובעלי המוסר

אף שהיה גאון מופלג, לא התנשא על יהודים פשוטים. הוא העריך מאוד למדנים, אבל גם כיבד כל יהודי. לפני שהתמניתי לרב בהר ברכה, אמר לי שרב צריך להיות גם "רבי" (במובן של רבי חסידי), ופנה אליי בשאלה: אתה יודע למה תנועת החסידות הצליחה להתפשט ולהשפיע יותר מאשר הרבנים הרגילים? ומיד השיב בעצמו: מפני שהדלת של הרבי החסידי הייתה פתוחה לכל יהודי. הם הקשיבו לצרות של ישראל, אל שולחנם באו יהודים לבכות. ומי ששומע את הצרות והבכיות זוכה לסייעתא דשמיא ויודע להדריך נכון. כך אמר לי לפני צאתי לרבנות.

פעם בעת שנפרד ממני ליד דלת ביתו סיפר בסגנון של גילוי לב, שאף שהיו בישיבת חברון ראשי ישיבה ור"מים מופלגים בתורה, בפועל הסבא מסלבודקה היה זה שידע לשכנע ולפתות את הלמדנים להישאר בישיבה. שכן פיתויי הכפירה של העולם שבחוץ היו עצומים, והסבא מסלבודקה, בהבנתו העמוקה בנפש התלמידים, ידע בפיקחות רבה לפתות אותם להשקיע את כישרונם בלימוד בישיבה.

כלפי הרצי"ה

זה מסביר גם את הכבוד העצום שחלק לרצי"ה. הוא כמובן הכיר בגאונותו וצדיקותו, אבל מעבר לזה, מתוך היכרות עמוקה עם עולם הישיבות, ראה שהרצי"ה מצליח לחנך את תלמידיו לתורה וליראת שמיים בטהרה, מתוך דברי התורה שלימד בישרות ודבקות גמורה בלא שום פיתויים ומניפולציות.

פעם כשהרצי"ה לא הגיע למסיבת יום העצמאות מפאת מחלתו, כשהגיע זמנו לדבר הזכיר שהרצי"ה היה אומר תמיד ביום העצמאות את הפסוק: "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'" (תהלים קז, מג), שצריך חוכמה כדי להתבונן בחסדי ה'. והוסיף הערכה חשובה כלפי הרצי"ה ואמר: "ברוך ה' שיש בקרבנו חכם שיודע להתבונן בחסדי ה'".

לאחר פטירתו של הרצי"ה היה ממשיך להזכיר את היסודות שהרצי"ה היה חוזר ומזכיר בדרשותיו. והיה מזכירם בדרך כלל בלשון "כך מקובל בבית מדרשנו".

ירא הוראה

היה נחשב ירא הוראה, שהעדיף שלא להורות אלא למצוא פתרונות שיעקרו את השאלה מעיקרה. ואף שגם החרדה לאמת הביאה אותו לידי כך, נראה שהסיבה העיקרית הייתה מפני שבדרך לימודו הבין את כל הצדדים והשיטות וידע להסביר את כולם בהיגיון, והסוגיה כולה הייתה לפניו בתנועה חיה בין ההסברות והשיטות השונות והמציאות המשתנה. לכן העדיף שלא לפסוק כאחד הצדדים באשר פסיקה זו מנוגדת לטבע הסתכלותו על הסוגיה.

כעין זה מספרים על רבי חיים מבריסק, שכשהגיעו אליו שאלות קשות, היה שולח אותם לרבי יצחק אלחנן מקובנא ומבקש שיכתוב תשובה בלא שום נימוק; שכן אם יכתוב נימוק, כבר יתחיל לדון בדבר ולפקפק בו ושוב תחזור השאלה למקומה. אומנם ראוי לציין שהיה שונה בלימודו מר' חיים מבריסק, שהיה מעיין עצום בעקרונות במנותק מההלכה, ואילו רבנו היה יותר בקיא בספרי הפוסקים שהרב מבריסק לא הרבה לעיין בהם.

כמדומה שאם היו שואלים את רבנו, היה מבקש להציע את סברותיו בפני רבנים שידונו בהן עד שלבסוף יכריעו. גם כשהיה זקן הדור, עוד היה נוקט בלשון זו. פעם כשדיברו איתו על גילוח בחול המועד, אמר: הגיע הזמן שהרבנים יכריעו להיתר, אבל לא נקט לשון הוראה, כי היה חפץ להעלות את הסברות, ושהרבנים הרגילים שאינם חריפים כל כך ישקלו את הסברות ויכריעו.

רק כשלא הייתה ברירה הכריח עצמו להיכנס לעובי הקורה ולהכריע. כך למשל בשאלת השתלת איברים וקביעת רגע המוות, איסור נסיגה וסירוב פקודה.

סירוב פקודה – הלכה פסוקה

הדבר בלט במיוחד במאבקים נגד עקירת יישובים מארץ ישראל. לאחר פטירתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל (בשנת תשמ"ב), נוצר חלל גדול בהנהגה התורנית של ציבור המתנחלים. בתחילה, יחד עם עמיתו להנהגת הישיבה הרב ישראלי זצ"ל, ועמהם הרב נריה זצ"ל והרב קאפח זצ"ל ועוד רבנים, החל הרב שפירא לפרסם את דעתו בעניין מצוות יישוב הארץ, גם בקשר לחובת סירוב פקודה לעקירת יישובים. לאחר שחבריו נפטרו, התאזר בגבורה והחל להשמיע יחד עם תלמידיו הגדולים את עמדתו בגלוי, תוך עימות עם החוק החילוני. זה לא היה מטבעו להתקוטט ולהתעמת, אך הוא הבין שזו אחריותו, בתור גדול התורה, לפרסם את עמדת התורה הלכה למעשה.

אגב, כאשר התפרסמה עמדתו ההלכתית שחובה על כל חייל לסרב להשתתף בסיוע לעבירה החמורה הזאת, היו ממכריו הקרובים שסברו בתחילה שכמה מתלמידיו השפיעו עליו, עד שיצא בפסק כזה שעלול לעורר מחלוקת גדולה. שכן הכירוהו כמי שבורח ממחלוקת, וקל וחומר מסוגיה שהחולקים טוענים שתגרום קרע בעם. אולם התברר לכולם כי זו אכן הייתה דעתו, שכמו שאסור לאכול טרף ולחלל שבת, כך אסור לסייע לפינוי יישוב בארץ ישראל כדי למוסרו לגויים (יעוין בפניני הלכה העם והארץ, עמ' 120 121, וכן 229 301).

יתר על כן, כדי שהדברים לא יטושטשו, הקפיד תמיד להדגיש שמדובר בהלכה ברורה. הנני יכול להעיד, שכאשר נידון הדבר בקיץ תשנ"ה, ביקש ממני רבנו להכין טיוטה להחלטה. הכנתי טיוטה ושלחתיה לרב נריה זצ"ל, והוא הוסיף ותיקן, כאשר המגמה הייתה להטעים את העניין באופן שיתקבל על דעת הציבור. אולם לאחר מכן הרב שפירא שינה לגמרי את נוסח הדברים, כאשר עיקר השינוי היה להשמיט כל סברה צדדית לעצם האיסור ההלכתי. רק בנספח לפסק ההלכה הסכים שנפרסם את הדברים שנגעו להטעמת הפסק.

לקראת הגירוש מגוש קטיף הגיע אליו אלוף פיקוד דרום והתריע בפניו שעלולה לפרוץ מלחמת אחים, ולכן ביקש שהרב "ירגיע את הרוחות" ויורה שלא לנקוט באלימות. הרב השיב לו בתקיפות: "אני הבערתי את האש? אתם הבערתם את האש הזאת ומבקשים ממני עתה לכבותה?! אתם הבערתם, אתם תכבו! אתם צריכים לשאת באחריות למה שיקרה!" ולא הסכים לדבר עוד עמו.

לא נבהל משאלות דרמטיות

היה מאוד מפוכח ומציאותי, וכל אימת שהיו מציגים לפניו בבהלה ובדרמטיות נושא שעליו העולם כביכול עומד, או כשבאו בטענות נוראות נגד איש מסוים, כדיין מנוסה ולמדן עצום היה בוחן את המציאות. בחריפותו היה משתמש כאיזמל וסכין חדה שעל ידם היה מקלף את כל הקליפות של ההגזמות, ההשערות וההטיות האופייניות לכל סיפור, עד שנותרו בידיו העובדות המוכחות בלבד. רק על פיהן הסיק את המסקנות ההלכתיות.

כשבאו אליו בטענות על אנשי ציבור או רבנים מכהנים שנוקטים במדיניות הרסנית וכדומה – במבט מפוכח שמכיר את כל מערכת הלחצים והיצרים שכל איש ציבור נתון בהם, ותוך הכרה שגם המתלונן אינו נקי מהטיות ויצרים למרות שאינו מודע לכך, היה מנסה בניתוח חריף להבהיר את המורכבות של המצב ולשרטט את הכיוון שבו אפשר לפעול באופן מועיל, שהוא הרבה יותר צנוע ומינימלי ממה שחשב הטוען.

שמרנות מציאותית

היה מתייחס בכובד ראש לצורכי המציאות, וכאשר רצו להחמיר בדרכי החסידות על חשבון לימודי חול, פרנסה וכיוצא בזה, היה נצמד לדין. לא זו בלבד אלא שכאשר ביקשו לתבוע שינוי מאנשים שאורחות חייהם לא תאמו את כללי הצניעות הראויים, היה ממתן את התביעות מתוך שהכיר בסכנה שביצירת זעזועים לא מבוקרים, ובצורך שכל שינוי יהיה עדין ומוסכם.

היו שטענו שהכלה חייבת לכסות את ראשה אחר החופה, והשיב שמכיוון שהאימהות כשהיו כלות לא נהגו לכסות את הראש לגמרי, זה עלול לפגוע בהן. אלא צריך לנהוג כמסורת המקובלת שההינומא תהיה על רוב הראש ולא בסוף הראש. וכך גם הורה לאשתי בעת חתונתנו.

זה היה קשור לאופן שבו תפס את ערך המסורת, שהיא הדרך הכבושה לרבים, ולכן כל תביעת שינוי צריכה להיענות באופן מינימלי לפי הצורך המוכח ולא מעבר לכך.

התורה צריכה להדריך את הכול

עמדתו הייתה מורכבת. בהגדרת החיוב התורני נטה להגדרה הממעטת, הרזה והמינימלית, שכן נתן מקום חשוב ורחב לשיקול הדעת האנושי והציבורי. אולם מאידך סבר שהתורה צריכה להדריך את הכול, ועל כן הקפיד מאוד על מעמד הרבנות והתורה. כלומר, בכל סוגיה ישנה עמדה תורנית בסיסית עקרונית, שאומנם משאירה לאנשים ולמנהיגים מקום רחב לשיקול הדעת, אבל על השיקול התורני העקרוני והמחייב צריך לשמור מכל משמר. כדרכו בקודש הביא לדבריו ראיות מהש"ס לצורך להתייעץ בענייני מלחמה וביטחון (ברכות ג, ב), ובענייני מדיניות חוץ ותקציב (פסחים נו, א, תשובות הרא"ש ו, ב; שו"ע יו"ד רנא, יד).

התורה צריכה להוסיף ברכה

עמדתו היסודית הייתה שהתורה צריכה להוסיף ברכה במציאות, והדברים צריכים להיות ניכרים. לכן כל הדרכה תורנית צריכה להיות מרוממת מבחינה רוחנית ומועילה מבחינה מעשית. זו הדרך הישרה והטבעית של התורה, ורק במקרים יוצאים מהכלל, כשאין שום ברירה ונוצרת התנגשות בין התורה והמציאות – צריכים לקיים את התורה במסירות נפש. אבל עד אז יש לבחון היטב הן את המציאות והן את התורה, ולבחון אם הכרח הוא שתהיה ביניהן התנגשות. כך גם ביאר שהלכה כבית הלל, כי הם התחשבו יותר בצורכי האנשים והמציאות.

חוש הומור

כדרך הלמדנים הגדולים, שיודעים להסתכל על פניה השונות של המציאות ולהרכיב ממנה צורות על צורות, היה בעל חוש הומור מופלא, והיה משתמש בו בלמדנותו. פעם שאל אותו אדם אם לברך הגומל על שכמעט נדרס כשהלך במעבר חצייה ולא נזהר. השיב לו הרב שלפי שאלתו גם הוא צריך לברך הגומל, כי הרבנית כיבסה את מכנסיו רק שעה לאחר שלבשם, ומה היה קורה לו אם ח"ו הייתה מכבסת אותם שעה לפני כן…

אולם כמה שהיה בעל חוש הומור, כשהיה יושב בדין הנוגע לגורלו של אדם וקל וחומר ציבור – היה רציני עד אימה, כשכל כובד האחריות המוסרית על כתפיו. ורק על סמך עובדות מוכחות היה מכריע את הדין.

מהנהגותיו

אמי מורתי סיפרה שכמה חודשים לאחר חתונתה, בראש השנה, לאחר סיום התפילה, המתינה מחוץ לאולם שבישיבת עץ חיים שבו התפללו בני ישיבת מרכז הרב כדי לחזור לבית מארחיהם (אצל פרופ' בער). באותה תקופה רק נשים בודדות היו מקושרות לישיבה, ואמי, שבאה מסביבה יקית וניצבה שם לבדה, ראתה שכל המתפללים כמעט יצאו והרגישה זרה ובודדה. כשיצא הרב שפירא וראה אותה ממתינה, הבין שהיא במבוכה וניגש ואמר לה: "שנה טובה, זלמן מתעכב קצת בשיחה עם הרב צבי יהודה ומיד יצא".

אגב, לפני כן בחתונתם, הרב שפירא הקשה במרץ על דרשתו של אבי שהוצרך להתווכח כנגדו ולהשיב. אמי נבהלה, כי לא הכירה את מזגו של הרב, ולא ידעה שהקושיות משמחת הלימוד ולא כטענה נגד החתן.

למדנות מציאותית והשתלת אברים

למדנותו לא הייתה תיאורטית, תלושה ופורחת באוויר, אלא מציאותית. כידוע היה ויכוח בין הרבנים על קביעת רגע המוות, האם תלוי רק במוח או גם בלב, ומוסכם בדברי חכמים שאדם או בהמה שנכרת ראשם כבר אינם נחשבים חיים (משנה אהלות א, ו). לפיכך הוסכם שאם יתברר שהלב יכול לפעום גם לאחר שכורתים את הראש, הרי שאין החיים תלויים בלב. רופאים עשו ניסיון והראו איך לאחר שכורתים לכבש את ראשו, ליבו יכול להמשיך לפעום עוד יממה בעזרת מכונה, כפי שקורה אצל אנשים שגזע המוח שלהם מת וליבם פועם בעזרת מכונה. בזה הוויכוח היה צריך להסתיים, אולם המחמירים המשיכו לטעון שהולכים אחר הלב. אז סיפר לי בהומור, שפעם נחלקו שני למדנים על משהו שחור שנמצא על הגג אם הוא חתול או ציפור. אמרו: נזרוק אבן ונראה, אם יעוף – זו ציפור, אם יקפוץ – חתול. זרקו אבן והעורב פרח, ועדיין השני נשאר בדעתו, וטען שכאשר הסכים לבדוק עוד לא ידע שגם חתול יודע לעוף. כך ישנם למדנים שקובעים עמדה לפי עיקרון שקבעו, והמציאות לא משנה להם.

הדרכותיו לפני נישואין

היה רגיל לומר את הדרכותיו בהומור חריף. כשבאתי אצלו עם אשתי לפני הנישואין, פנה אליה ואמר: יש חושבות ש"עזר כנגדו" הכוונה שכאשר האיש מתפלל גם האישה מתפללת, ואז כשהוא חוזר מהתפילה היא צריכה להתחיל לארגן את הארוחה. וכשהוא לומד גם היא לומדת, ואז כשהוא חוזר מהישיבה היא צריכה להתחיל לארגן את הבית. אולם לא כך אפשר לגדל תלמיד חכם. עזר כנגדו לתלמיד חכם הוא כאשר האישה מתאמצת שהאיש יוכל ללמוד כמה שיותר בשקידה.

אולי הוא חש שהדברים קצת חריפים, ואז כפי שנהג פעמים רבות, איזן את הדברים לצד השני; הוא אמר לנו כי מקובל לומר שחלוקת התפקידים בין האיש והאישה היא שכל הדברים הגדולים הם באחריות הבעל, ואילו הדברים הקטנים באחריות האישה. למשל, מי צודק במלחמה בין אמריקה לרוסיה, מי צריך להיות ראש ממשלה, וכל השאלות החשובות הללו הן בתחום אחריות של האיש. ואילו להיכן ישלחו את הילדים ללמוד, איפה יגורו, השאלות הקטנות הללו הן בתחום אחריותה של האישה…

כאילו רצה לומר: אומנם יש כבוד גדול לאיש, אבל אין זה אומר שאין לאישה השפעה. להפך, השפעתה עצומה. ויש בזה מוסר כלפי האיש שידע לכבד את אשתו, וגם מוסר כלפי האישה, שלא תיצור מצג שווא כאילו בעלה מחליט הכול, כשבפועל למעשה היא מסובבת הכול על פי רצונה. אלא תכיר באחריות הכבדה המוטלת עליה, שכן היא משפיעה מאוד על תהלוכות הבית.

מוסר בהומור

פעמים רבות היה מגלה את דעתו על ידי סיפור. על רבנים צעירים שקופצים להורות היה מספר: פעם אחת, חבריו של איכר נבער מדעת חמדו לצון, וכשנרדם החליפו לו את בגדיו והלבישוהו בבגדי כומר. כשקם האיכר וראה שהוא לבוש בבגדי כומר, התפלא מאוד על עצמו, היאך ייתכן שנעשה פתאום כומר והרי הוא איכר פשוט שאינו יודע לקרוא. חשב לעצמו: אעשה ניסיון, אקח ספר, אם אדע לקרוא בו הרי שאני כומר, ואם לא אדע לקרוא סימן שאני איכר. לקח ספר ולא הצליח לקרוא, הצטער על שאיננו כומר. והנה עלתה בליבו מחשבה נוספת: מי אמר שכומר צריך לדעת לקרוא? הנה עובדה שהוא לבוש בבגדי כומר ולא יודע לקרוא. לא זו בלבד אלא שהתעצם בדעתו והחליט שכל הכמרים אינם יודעים לקרוא! והתוכחה לרבנים ברורה: אל יחשוב רב קטן לעצמו שכולם יודעים מעט תורה כמותו, הרבנים האמיתיים יודעים יותר…

עם זאת, כמו בהרבה תחומים עמדתו הייתה מורכבת, וכל אימת שאחד מתלמידיו היה מתמנה להיות רב, ואפילו הוא צעיר ביותר, היה בחצי הומור מוכיח אותו על שאין לו חלוקא דרבנן, פראק וכובע. שכן רב צריך לשאת באחריות המלאה של תפקידו ולבטא זאת בלבושו.

כוח ההיתר עדיף

היה אומר שלהחמיר זו לא חוכמה, כל אחד יכול להחמיר, לא צריך להיות תלמיד חכם לשם כך. בהיותי כבן שלושים שמעתי מאחותי, שעבדה אז כאחות בבית החולים שערי צדק, שרוב התינוקות היהודים שנולדים עם תסמונת דאון הם ממשפחות שומרי מצוות. הדעה הרווחת בציבור הדתי הייתה שהפלה כמוה כרצח, כפי שפסקו הרב פיינשטיין והרב אלישיב ועוד רבנים חשובים. התלבטתי אם אפשר לסמוך על דעת הרב ישראלי והרב ולדינברג שהקילו, והאם נכון לפרסם את עמדתם ב'פינת ההלכה' שלי ששודרה אז בערוץ 7. פניתי אל רבנו, ואמר לי שחשוב מאוד לפרסם את דעת המקילים. שאלתי האם אפשר לפרסם שגם דעתו להקל. השיב שאינו רוצה להכריע, אבל אמר שאוכל לומר בעצמי שכל משפחה שרוצה לסמוך על דעת המקילים רשאית. כך לימדתי בפינת ההלכה של ערוץ 7, ולאחר מכן סיכמתי הלכות אלו ב'פניני הלכה' ובטור 'רביבים'.

היו שהתרעמו עליי, היאך העזתי להכריע בשאלה קשה שכזו ולהורות ברבים שאפשר לסמוך את דעת המקילים. אבל היה לי אילן גדול להישען עליו, אלא שלא יכולתי לספר זאת, כי לא הסכים לכך. אומנם שמעתי שלאחר שחבריו המקילים נפטרו וכבר לא היה לו אל מי לשלוח את השואלים, הקל להם בעצמו (בשנים האחרונות שבתי ועיינתי בסוגיה והגעתי למסקנה שדברי המקילים הם העיקר, ולכן ב'שמחת הבית וברכתו' כתבתי את דעתם כדעה עיקרית).

מרץ ושמחה

רבנו היה מלא מרץ ושמחה. את הכול היה עושה בזריזות. הולך מהר, חושב מהר, מדבר מהר, מקבל אנשים גדולים וקטנים בחיוניות ובזריזות כשבת שחוק על פניו. שמחת חיים זו הייתה מלווה ביראת שמיים גדולה שבאה לידי ביטוי בתפילותיו. כל תלמידי הישיבה זוכרים איך בימים הנוראים היה נוהם מתוך ליבו, בקול בס עמוק: "שיר המעלות, ממעמקים קראתיך ה'", "למנצח לבני קורח מזמור", "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה". כל השומעים היו מזדעזעים ומהרהרים בתשובה, ועונים אחריו בקול גדול.

מתוך היראה שבימים הנוראים ובתפילות כל השנה, היה שמח בלימודו וביחסו עם הבריות. וכפי שאמר דוד: "אני בעולם הזה מה אני, אלא יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי" (אליהו רבה ג).

זכה רבנו שבמשך עשרות שנים בנו הרב יעקב אלעזר שליט"א בדבקות הקשיב בצמא לדברי תורתו וחוכמתו בשיעוריו ובשיחותיו, בנאמנות וענווה שימש אותו וראה כיצד הוא מתייחס לנושאים גדולים וקטנים, וזכה ללמוד ממנו את עומק חוכמתו והנהגותיו, והוא עתה ממשיכו בשיעוריו, הדרכותיו והנהגתו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד