מחיית עמלק אינה דומה למעשי הנאצים

הסיבה לכך שיש למחות דווקא את העם העמלקי • למצווה זו יש גם היגיון מוסרי, לפיו יש להרתיע את הרשעים • האם עמלקי יכול לחזור בתשובה או להתגייר • כיצד קרה שמבני בניו של המן יצאו תלמידי חכמים • האם ניתן להחיל את המצווה גם בימינו

מצוות מחיית עמלק

יש שואלים מדוע התורה מצווה באכזריות רבה להשמיד עם שלם? האם אין זה דומה למעשיהם של הנאצים? מנגד יש שואלים האם לאחר שעמלק אבד מהעולם, יש ללמוד ממצווה זו לקח לימינו ואולי אף להחיל דין עמלק על הרשעים שבכל דור? נלמד את המצווה ובתוך כך יתבררו התשובות.

הסיפור ההיסטורי

בשונה מעמדת הנאצים, עמלקים יכולים להציל את עצמם בהתנערות ממורשתם על ידי קבלת עקרונות המוסר שבשבע מצוות בני נח. זכות זו שמורה לכל אחד בנפרד, ולכל משפחה כמשפחה, ואף לכל העם כאחד

כפי הנראה עמלק היה שבט שלא עסק בחקלאות וחרושת, אלא אימן את צעיריו לתקוף בהפתעה כפרים ושיירות. להרוג את העומדים מולם, לבזוז את רכושם ולמכור את הגברים הנותרים, הנשים והטף לעבדים. קשה היה ללחום בהם, מפני שלא היה להם מושב קבוע, ופתאום היו מופיעים במרחק עצום ממה שציפו ובכוח גדול תקפו.

כך אירע שמיד לאחר שעם ישראל יצא מעבדות מצרים, בעודו עייף ויגע מטלטולי הדרך, החלו בני עמלק להתקיפו. במקום לראות את גודל הנס, או לרחם על העבדים שזה עתה יצאו לחירות, ראו העמלקים לפניהם טרף שמן, ותוך ניצול חולשתם של ישראל, החלו לזנב בנחשלים בקצה המחנה כדי להתפרנס ממכירתם לעבדים ומביזת רכושם.

גם לאחר שיהושע בשליחות משה רבנו נלחם בהם והדפם, היה ברור שאין זה הקרב האחרון, אלא כל אימת שיראו סימני חולשה יתקפו, יהרגו, יבזזו וישבו.

שלוש המצוות הקשורות למחיית עמלק

בעקבות זאת נצטווינו בשלוש מצוות (דברים כה, יז-יט): א. מצוות עשה, לזכור את אשר עשה לנו עמלק בדרך בצאתנו ממצרים. ב. מצוות לא תעשה, שלא לשכוח את אשר עשה לנו. ג. מצוות עשה, למחות את זרעו של עמלק מן העולם.

כדי להכרית את עמלק היה צורך בגיוס צבא גדול שיקיף את כל אזור פעילותם הרחב, ימצאם, יחסום את נתיבי בריחתם, יגיע איתם לקרב פנים אל פנים וישמידם. לשם כך היה עם ישראל צריך להתבסס בארץ, ובלא חשש מהתקפת האויבים שמסביב להקצות כוחות גדולים למשך זמן רב לצורך מלחמה בעמלק. זהו שאמרו חכמים (סנהדרין כ, ב) שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ:
א. להעמיד עליהם מלך.
ב. להכרית את זרעו של עמלק.
ג. רק לאחר מכן יוכלו לקיים את המצווה השלישית – לבנות מקדש.

תולדות מחיית עמלק

לאחר שהתבססה מלכותו של שאול המלך, ראשון מלכי ישראל, הגיע הזמן וכפי שאמר שמואל הנביא לשאול המלך: "לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו, והמתה מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שמואל א' טו, א ג).

אפשר לבאר, שישראל נצטוו להרוג גם את כל הבהמות כדי שלא ייהנו מהגזל, שכל רכושם של עמלק היה גזול. ואולי אם יתירו להם ליהנות מהשלל, יעדיפו ישראל לכרות ברית עם עמלק, שימשיך לבזוז ערים של עמים שכנים תמורת חלק מהשלל ושמירה על הגבולות.

החששות התאמתו. שאול המלך לא קיים את המצווה כהלכתה, וחמל על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר, וסיים את הקרב בעוד עמלקים רבים נותרו בחיים. כפי הנראה, במקום לסיים את המלחמה, העדיף שאול לשבות את אגג כדי שימשיך למלוך על בני עמלק הנותרים מתוך כפיפות לישראל, כדי לשמור עבור ישראל על גבול המדבר.

בעקבות הפרת המצווה העביר ה' ממנו את המלכות ונתנה לדוד. אולם הנזק שכבר נגרם היה נורא. בני עמלק המשיכו לזנב בישראל. שנים ספורות לאחר מכן, בעוד דוד ואנשיו משתתפים במלחמה נגד פלישתים, גדוד עמלקי פשט על עירם צקלג, שרף את העיר באש ולקח בשבי את כל נשותיהם וילדיהם. בחסדי ה', הצליחו דוד ואנשיו להציל את השבויים ולהכות את אותו הגדוד. אולם כיוון שדוד עוד לא היה מלך וצבא ישראל לא עמד לרשותו, לא הצליח לכלותם, ונותרו מאותו הגדוד ארבע מאות נערים אשר רכבו על גמלים וברחו (שמואל א, ל). מסתבר שהיו עוד גדודי עמלקים פזורים בדרום הארץ. לאחר שדוד מלך על ישראל, ערך נגדם מלחמה, אולם כיוון שכבר התפזרו למרחבים עצומים ולארצות נוספות, כבר לא היה ניתן ללחום נגד כולם ולכלותם (עי' פנה"ל זמנים יד, ה, 5).

עוד מספרים חכמים, שמאותו הזמן שנשתהה שאול בהריגת אגג, הוליד אגג בן או בת, ומהם נמשך זרעו עד המן הרשע (מגילה יג, א).

ההיגיון המוסרי שבמצווה

ההיגיון המוסרי שבמצווה ברור. כשם שעשו עמלק לכל הערים שבזזו, כך ראוי שייעשה להם. ואמנם בדרך כלל הם לא הרגו את כל בני הערים שכבשו, אולם זה היה רק מפני שקיוו להרוויח כסף ממכירתם לעבדים. אבל כשלא מצאו להם קונים – הרגום.

מידה זו היא גם הכרחית ליצירת הרתעה. שכן מי שמוותר לאויביו ואינו נוקם בהם כפי מידתם, מעודד את אויביו ללחום כנגדו. האימפריות הגדולות הענישו בחומרה את מי שעמדו מולם, על ידי כך יצרו הרתעה שקיימה את מלכותם מאות שנים.

עמלק שורש הרע בעולם

למעלה בקודש, כל דבר הנוגע בישראל קשור לגילוי דבר ה' ותיקון העולם. המסר האידיאלי והאמוני שהועיד ה' לישראל מעורר את כל הרשעים שבעולם לצאת ולהילחם כנגדו. זו הסיבה שלא היתה אומה בעולם שנרדפה כפי שהאומה הישראלית נרדפה עד השואה הנוראה. את כל זה התחיל עמלק מיד לאחר צאתנו ממצרים, כדי למנוע מאתנו לקבל את התורה ולתקן את העולם. לכן הוא מבטא את שורש הרע שבעולם, את שנאת ישראל, התורה והרעיון האלוקי של תיקון עולם בחסד ואמת. זהו שנאמר (שמות יז, טז): "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור". אמרו חכמים: "נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו" (רש"י שם).

עמלקים יכולים לשוב בתשובה

אף שהתורה ציוותה למחות את זרעו של עמלק, אם יחליט עמלקי לקבל על עצמו לשמור שבע מצוות בני נח, יפקע ממנו דין עמלק. לא זו בלבד, אלא שציוותה התורה שלפני שנצא למלחמה בעמלק, נציע להם שלום, שיקבלו עליהם לשמור שבע מצוות בני נח, ויהיו משועבדים לישראל להעלות מס. אם קיבלו – אין נלחמים נגדם. ואם לא קיבלו – נלחמים נגדם עד כלותם (רמב"ם מלכים ו, א ד, כס"מ שם).

הרי שבשונה מעמדת הנאצים, עמלקים יכולים להציל את עצמם בהתנערות ממורשתם על ידי קבלת עקרונות המוסר שבשבע מצוות בני נח. זכות זו שמורה לכל אחד בנפרד, ולכל משפחה כמשפחה, ואף לכל העם כאחד.

הרי שהדרך האידיאלית לקיום מצוות מחיית עמלק היא בחזרתם בתשובה. אם לא כן, ישנה דרך שאף היא לכתחילה, במחייתם במלחמה.

בפועל המצווה התקיימה בדרך של בדיעבד: ברבות השנים צאצאיהם התפזרו והתבוללו בגויים, ואבד מהם זכר מוצאם ופקע מהם דין עמלק בלא שעשו תשובה. בפועל אין כיום דרך למחותם כי נטמעו בעמים, ועם זאת השפעתם הרעה נמשכת בצורה חלקית, והדרך שנותרה לתיקון היא בהשבת העולם כולו בתשובה, או שתתפתח מלחמה גדולה, כדוגמת מלחמת גוג ומגוג, שבה כל הרשעים יאבדו.

מבני המן הרשע לימדו תורה בבני ברק

אמרו חכמים שמבני בניו של המן הרשע, שהיה מזרע עמלק, לימדו תורה בבני ברק (גיטין נז, ב; סנהדרין צו, ב). אמירה זו נאמרה כשבח לגרים ולתורה, שהרי לא יתכן שרצו לפגוע באותם גרים שלימדו תורה בבני ברק, שכן בנוסף לאיסור לצער כל יהודי ובכללם גרים, ישנו איסור נוסף שלא לצער גר. ובנוסף למצוות ואהבת לרעך כמוך כלפי כל ישראל, ישנה מצווה נוספת לאהוב את הגר.

האם מותר לקבל גר מעמלק

נחלקו הפוסקים בשאלה: האם מקבלים גר מבני עמלק. לדעת הרמב"ם יכול עמלקי להתגייר (הל' איסורי ביאה יב, יז). ולכן מבני בניו של המן התגיירו ולימדו תורה בבני ברק.

מנגד, יש אומרים שאין מקבלים גר מעמלק. וכך היא דעת רבי אליעזר במכילתא (סוף פרשת בשלח), שנשבע המקום בכיסא הכבוד שלו שאם יבוא עמלקי להתגייר, לא יקבלו אותו. ומה שאמרו חכמים שמבני בניו של המן הרשע לימדו תורה בבני ברק, אירע מתוך טעות, שבית הדין לא ידע שהבא לפניו הוא מזרע עמלק, ולכן קיבלוהו, ואחר שהתקבל כבר לא דחוהו (ישועות מלכו). כמו כן אפשר שבתחילה עמלקי התבולל בעם אחר, ואחר שפקע ממנו דין עמלק, בא להתגייר, ומצאצאיו אותם מלמדי תורה בבני ברק (חיד"א). או שהם היו מצאצאי עמלקי מבני המן הרשע שאנס יהודייה, ובנה שנולד לה ממנו נחשב ליהודי, וממנו נולדו אותם מלמדי תורה בבני ברק (עי' בפנה"ל זמנים יד, ח, 10).

לקחים לימינו

אחר שאבד זכרם של בני עמלק, אין לשום בית דין סמכות להחיל את דין עמלק מהתורה, שהוא דין חמור ונורא, על שום שבט או משפחה אחרת. אולם מהצד המוסרי וההגיוני שבמצווה, יש ללמוד שהענישה כלפי רשעים שבחרו ברשע צריכה להיות במידה כנגד מידה, הן מצד המוסר והן כדי להרתיעם לצורך הצלת העולם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

חובת המחאה במסגרת הצבא

גם אם יש מחלוקות כיצד להגיב לכרסום בצביון היהודי בצה"ל, הלכה פסוקה היא שחובה להוכיח • תוכחת הזולת מבטאת אהבה ומונעת כעס ונקמה • מי שאינו מוחה – נחשב שותף לחטא ונענש • חובה לחזור ולהוכיח פעמים רבות, כל עוד יש סיכוי שהתוכחה תועיל • החובה חלה גם במצבים בלתי נעימים למוכיח • החובה מתחזקת בעידן שבו לגופים ציבוריים יש מנגנוני קבלת תלונות לשם התייעלות • הדבר מקובל גם בצה"ל, ואינו נחשב לפגיעה בסמכות • הדרכים המקובלות והרצויות למחאה במסגרת הצבאית

אספת הרבנים

אצל חיילים דתיים רבים נדמה שתלונה נחשבת כערעור על סמכות המפקד ואולי אף פגיעה בצבא. אולם צריך לדעת שעמדה כזו היא שריד מתקופת המלכות, ואף על פי כן התורה הורתה למחות כנגד חטאי המלכות. לעומת זאת, כיום תלונה נחשבת כהתנהגות אזרחית שראויה לשבח

לפני שבוע השתתפתי באספת רבנים שכונסה ביוזמת אבי מורי שליט"א, לשם דיון בכרסום צביונו היהודי של צה"ל בתחומים שונים. תהליך שהרמטכ"ל וסגנו מובילים, עד כדי יצירת סביבה שאינה מתאימה לאורח חיים יהודי מסורתי, בעיקר בתחום עירוב הבנים והבנות ואי שמירת גדרי הצניעות. היו שסברו שצריך להגדיר את הקו האדום שמעבר אליו חייבים לסרב פקודה. היו שסברו שהבעיות עמוקות וקשות ולכן יש צורך במאבק רחב על מטרותיו הכלליות של הצבא, ואף להצהיר שאם המצב ימשיך להתדרדר, נצטרך לקרוא לנוער לדחות את הגיוס בכמה שנים עד שהמצב יתוקן. מנגד, היו שסברו כי אף שהדרך לשינוי המצב אינה ברורה, לקריאה כזו אין מקום. גם הגדרת הקו שמעבר לו צריך לסרב פקודה היא בעייתית, שכן אינו דומה אדם שעלול להפסיד מכך את פרנסתו לאדם שנמצא בשירות חובה, ובכלל בענייני צניעות הגדרים פחות מוגדרים ותלויים באדם, במקום ובזמן.

חובת המחאה – הלכה מוסכמת

בתוך מכלול הדעות, הצעתי להסכים על עמדה אחת בסיסית, שיסודה במצוות התוכחה: כל חייל שנפגש עם בעיה משמעותית בתחום ההלכה והצניעות, חייב לקיים את מצוות התוכחה, שהיא חובה מהתורה, בהגשת תלונה בדרכים המקובלות בצבא ובחברה. גם אם יש סוברים שהצעה זו אינה היעילה ביותר, מדובר על חובה מהתורה שרבים מתרשלים בקיומה, ויש הכרח להחזירה למקומה הראוי. גם גורמי הצבא שבפניהם הועלו תלונות על פגיעה קשה בחיילים הדתיים ובצביון היהודי של הצבא, טענו שאין בעיה, וכי מתוך כלל התלונות של חיילים על נושאים שונים אחוז התלונות על עניינים דתיים הוא מזערי. הרי שהקפדה על קיום מצוות התוכחה תתרום להעלאת המודעות בפיקוד הבכיר ותועיל לשיפור המצב. ההצעה התקבלה, והתבקשתי לכתוב על כך מאמר הלכתי.

מצוות המחאה

מצווה על אדם מישראל שרואה את חברו חוטא שימחה בידו. אסור שהמחאה תנבע מתוך שנאה כלפי החבר אלא להפך, עליה לנבוע מתוך אהבה ואחריות למצבו, שכשם שיהודי צריך לדאוג לחבירו שלא יהיה רעב כך עליו לדאוג שלא יחטא. ואכן מצינו שמצוות אהבת הריע ומצוות התוכחה נאמרו בסמיכות, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא. לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז יח). הרי שהתורה מלמדת אותנו שעל ידי התוכחה מבטאים את האהבה האמיתית, ולהפך כאשר אין מוכיחים, מצטברת טינה כבושה ולבסוף נעשים שונאים ונוקמים ונוטרים. אבל כאשר מוכיחים, מתקנים את המצב. וגם כאשר לא מצליחים לתקן, התסכול יוצא ומבינים שכנראה קשה מאוד לחוטא לשנות את דרכו.

כאשר מדובר בחטא מערכתי ציבורי, חובת המחאה גוברת, שכן החטא פוגע ברבים ובצביון החברה.

הנמנע ממחאה נענש על החטא

אמרו חכמים: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו (נענש בחטאם של אנשי ביתו), באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו" (שבת נד, ב). הרי שחייל שיכול למחות כנגד דבר חטא ואינו מוחה, אף שהוא עצמו לא חטא, נעשה שותף בחטא ונענש.

מובא בתלמוד (שם נה, א), שרבי זירא אמר לרבי סימון, שהיה בקשר עם אנשי ריש גלותא: תוכיח אותם על מעשיהם הרעים. ענה לו רבי סימון: הם אינם מקבלים את תוכחתי, ומדוע שאוכיח אותם בחינם? ראוי לציין שאנשי שלטון שונאים תוכחות, והמוכיח אותם עלול לשלם על כך מחיר אישי, לפיכך סבר רבי סימון שאם ממילא לא יקבלו את תוכחתו, עדיף שישתוק.

ענה לו רבי זירא: אף על פי שלא יקבלו, חובה עליך להוכיחם. וכפי שאמר רבי אחא ברבי חנינא: "מעולם לא יצתה מידה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה". כלומר, לאחר שיוצאת מן השמיים הוראה טובה, אין הקב"ה חוזר ממנה, חוץ ממקרה של אנשים שיכלו להוכיח את החוטאים ולא הוכיחו. כפי שהיה בעת שגזר ה' על חורבן בית המקדש: בתחילה גזר להעניש את הרשעים בלבד, וחזר וגזר להעניש את הצדיקים שלא מחו. וזהו שנאמר: "'ויאמר ה' אליו, עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתווית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה' וגו' (יחזקאל ט, ד). אמר לו הקב"ה לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תו (סימן) של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה ועל מצחם של רשעים תו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, היה בידם (של הצדיקים הללו) למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם – לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, אם לפניך גלוי – להם מי גלוי? והיינו דכתיב: 'תהרגו למשחית… וממקדשי תחלו' (שם ט, ו). וכתיב: 'ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית' (שם)". ביאר רב יוסף, שהזקנים הללו שבהם התחילה הפורענות היו "בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו", אולם מכיוון שלא קיימו את מצוות המחאה – נענשו ראשונים.

חובה מתמשכת

כמה פעמים צריך להוכיח? אמרו חכמים: "הוכח – אפילו מאה פעמים" (בבא מציעא לא, א). זה בתנאי שיש סיכוי שהתוכחה תתקבל, כי התוכחה מופנית לאדם שמקבל את העקרונות שעליהם המחאה מבוססת; או במקרה שלנו, כשהיא כלפי גוף ציבורי, שכאשר סך התלונות כלפיו מצטבר לכמות מסוימת הוא מתחיל לשנות את עצמו לטובה.

כאשר אין שום סיכוי שהתוכחה תתקבל, המצווה להוכיח פעם אחת, ומעבר לזה אין להוכיח. וכפי שאמרו חז"ל (יבמות סה, ב): "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (רמ"א או"ח תרח, ב; מ"ב ט).

גם במצבי אי-נעימות

עד כמה צריך להתאמץ בתוכחה? נחלקו בזה האמוראים: לדעת רב על המוכיח להוכיח את החוטא בתוקף כזה עד אשר החוטא ירצה להכותו. לדעת שמואל, התוכחה צריכה להיות חריפה אך לא עד כדי הכאה, אלא עד אשר החוטא ירצה לקללו. ולדעת רבי יוחנן התוכחה צריכה להיות עד אשר החוטא ינזוף במוכיח ויאמר לו בחומרה כי אינו רוצה לשמוע אותו יותר (ערכין טז, ב). להלכה פסק הרמב"ם שהתוכחה עד הכאה. וכך כתב: "וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה הוא נתפש בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהן" (הלכות דעות ו, ז).

במדינה דמוקרטית – החובה גוברת

נמצא אם כן שחובת ההוכחה מחייבת את החייל גם כאשר היא כרוכה בכניסה למצבים מאוד לא נעימים מול מפקדיו. החובה קיימת גם כאשר רוב הסיכויים שלא תתקבל, מפני שלעולם יש סיכוי שהיא תועיל במקצת, אפילו כאחת ממאה תוכחות. וכל שאינו מוכיח, נעשה שותף בחטאה של כל שדרת הפיקוד, שפוגעת בצביון היהודי של צה"ל וכופה על חיילים שלא לנהוג כפי ההלכה.

אם כך היה נכון בעת שהשליטים פחות התחשבו בתלונות, על אחת כמה וכמה כיום, כאשר כל המערכות הציבוריות מקימות גופי ביקורת פנימיים ומעמידות לרשות הציבור מנגנוני פנייה מסודרים, כדי לתקן את עצמן בעזרת התלונות.

אצל חיילים דתיים רבים נדמה שתלונה נחשבת כערעור על סמכות המפקד ואולי אף פגיעה בצבא. אולם צריך לדעת שעמדה כזו היא שריד מתקופת המלכות. אז תלונה נחשבה כפגיעה בכבוד המלכות, ואף על פי כן התורה הורתה למחות כנגד חטאי המלכות. לעומת זאת, כיום תלונה נחשבת כהתנהגות אזרחית שראויה לשבח. כך השיטה הדמוקרטית משתפת את הציבור כולו בעיצוב המערכות ושיפורן.

אופן קיום חובת המחאה

ראשית, יש לפנות אל המפקד הישיר ואל הרב הצבאי היחידתי. אם הם יפתרו את הבעיה מה טוב.

אם הבעיה לא נפתרה, יש להפנות את המחאה לארבעה ערוצים:

  • א) למשרד פניות הציבור באכ"א. גם הורים ובני משפחה יכולים לפנות לשם. משרד זה רגיל לעבוד ביעילות ומהירות.
  • ב) לקו הפתוח של הרבנות הצבאית, בהיותו הגוף האחראי באופן הישיר לענייני היהדות בצה"ל.
  • ג) לגופים המלווים חיילים בצבא כגון איגוד ישיבות ההסדר ואיגוד הישיבות הגבוהות, ולארגונים ציבוריים כדוגמת 'צו 1' וכדומה.
  • ד) לנציב קבילות החיילים. זהו גוף חוץ-צבאי, שטיפולו ארוך ומערכתי, ונועד למקרים שבהם הצבא לא השכיל לתקן עצמו ביעילות.

בבעיות קשות שאינן מקבלות מענה ראוי, רצוי לשלוח העתק לכלי תקשורת כדוגמת 'בשבע' וערוץ 7, שמעוניינים לסייע בכך.

כאשר קשה לחייל לקיים את חובת המחאה, יכולים ההורים להחליפו ולקיים במקומו את חובת המחאה.

יש לקיים את מצוות התוכחה בהקדם, מפני שככל שהיא סמוכה לאירוע תועלתה מרובה יותר. אולם גם מי שהתרשל ולא קיים אותה אז, חייב לקיימה אחר כך ואפילו אחרי שנה, מפני שעדיין יש בקיומה בכל הערוצים הנזכרים תועלת.


תוספות העורך:

משרד פניות הציבור באכ"א

הקו הפתוח של הרבנות הצבאית

  • בטלפון 073-3402226

גופים המלווים חיילים בצבא

נציב קבילות החיילים

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לכבד הורים – ולהפעיל שיפוט

הבהרה בעקבות הטור הקודם: במקרים חמורים של אבות מתעללים, אין להפגיש את ילדיהם עמם • דמא בן נתינה: ללמוד על כיבוד הורים דווקא מגנרל רומאי אכזר • כיבוד ההורים מעצים את הילדים • למעשה, במקרה שצפוי צער לאב אם לא יעירו אותו, יש להעירו • במקרה שהילדים אינם מכבדים את ההורים כפי הנדרש, על ההורים למחול • יש להפעיל שיפוט מוסרי, ולא לציית באופן עיוור לכל הוראה של ההורים • לא להתעלם ממעשים שליליים של ההורים, אלא לכבד אותם על הצדדים החיוביים

שאלה כאובה

במקרה שהבאת, היחס התורני כלפי המקרה בא לידי ביטוי מלא בפסק הדין היוצא מן הכלל בחומרתו, לפיו הוטל חרם על האב החוטא ומשפחתו התומכת בחטאו. ממילא גם היחס של ילדיו כלפיו צריך להיות כאל רשע, עד שישוב ממעשיו הרעים

כבוד הרב, דברי תורה יקרים וחשובים לי ביותר, אבל נרעשתי ונסערתי מאוד למקרא הטור הקודם שכותרתו: "קשר לאב גרוש – מצווה". אני חוששת מהזעזוע והנזק הכבד שעלול להיגרם בעטיו לבני נוער ומבוגרים שהמאמר מופנה אליהם. לכן אני מרשה לעצמי להגיב.

למרבה הצער חווינו חוויה משפחתית קשה מאוד של גירושין. ראש משפחה צעירה התעלל נפשית באשתו ובילדיו הרכים, נטש את המשפחה וברח. הוא מעולם לא דאג למזונות אלא להיפך, בזבז כספים והותיר אחריו חובות, שבגינם אשתו וילדיו היו נתונים תקופה ארוכה לרדיפות נושיו, ביום ובלילה. איש אלים ומסוכן.

הילדים סבלו מאוד מהביזיון שחולל אביהם, ובשל כך קיבלו טיפול פסיכולוגי ממושך ויקר לשיקומם. גם בית הדין הרבני שדן בעניין הוקיע את התנהגות האב, והטיל חרם חריף עליו ועל הוריו ובני משפחתו האחרים בגין שיתוף פעולה מצדם.

עתה אני תוהה: האם עיתון שפתוח לכל קורא הוא הבמה הנאותה לפרסום מאמר שהילדים עשויים לקרוא? האם זו קריאה פומבית להורי הילדים ולילדים שעמלו קשות להשתחרר מהקשיים הנפשיים? האם ילדים פגועים אלו, שסבלו כה רבות, יכולים להפיג את צערה של האם כאשר יצייתו לפסק ויכבדו את אביהם המתעלל והזונח? האין בכך התעללות באם המסורה אשר עלולה לקרוס לנוכח זאת? האין סכנה כי שיקום הילדים שנקנה בעמל שלא יתואר ובממון רב ירד לגמרי לטמיון?

אם זה מתחייב מהדין, כולל נטילת יוזמה ליצירת קשר עם האב מצד הילדים, אזי נראה לי כי על רב המשפחה או הקהילה לטפל בכך בעדינות, בחדרי חדרים ולא בפומבי.

אני מקווה שלא התנסחתי באופן בוטה או לא ראוי, ומתנצלת בפני כבודו מראש אם כך נעשה. בכל ההערכה והכבוד הראויים.

תשובה: לנהוג ברשע כרשע

תודה רבה על המכתב המרגש. כמובן שיש מקרים חריגים ומזעזעים כמו המקרה שלכם. המציאות שאליה התייחסתי היא מתונה בהרבה, כפי שמתואר בדייקנות בשאלה.

יתרה מכך, במקרה שהבאת, היחס התורני כלפי המקרה בא לידי ביטוי מלא בפסק הדין היוצא מן הכלל בחומרתו, לפיו הוטל חרם על האב החוטא ומשפחתו התומכת בחטאו. ממילא גם היחס של ילדיו כלפיו צריך להיות כאל רשע, עד שישוב ממעשיו הרעים ויעשה תשובה ככל יכולתו.

כמו כן צריך להוסיף, שאם הקשר עם האב גורם נזק נפשי שמצריך טיפולים פסיכולוגיים, יש להימנע ממנו עד שהילדים יתחזקו ולא ייכנסו לסכנה שכזו.

בירור מצוות כיבוד הורים

עוד תגובות רבות הגיעו בעקבות הטור הקודם. רובן כואבות ומזדהות עם הצד של האבות המנותקים, חלקן מצד הנשים הפגועות שמתקוממות כנגד האבות שהתגרשו מהן.

בכל אופן, מתוך התגובות השונות, התברר לי שחשוב מאוד להמשיך לברר את מצוות כיבוד הורים, וכפי שנאמר: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך" (שמות כ, יב).

מעשיו של דמא בן נתינה

בתלמוד הירושלמי (פאה א, א) מובא הסיפור על דמא בן נתינה, שמשמעויות רבות ועמוקות טמונות בו. על חשיבות הסיפור ניתן ללמוד מכך שגם בתלמוד הבבלי (קידושין לא, א) הוא הובא בשינויים מסוימים. אביא את תרגום הסיפור מהירושלמי עם מעט פירוש:

שאלו את רבי אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: ולי אתם שואלים? לכו ושאלו את דמא בן נתינה! דמא בן נתינה שר צבא היה, פעם אחת הייתה אמו סוטרת לו בסנדלה על לחיו בפני כל חייליו, ושתק ולא הגיב. כאשר נפל הסנדל מידה, הרימו והושיטו לה כדי שלא תצטער להתכופף להרימו.

אמר ר' חזקיה: גוי שגר באשקלון היה וראש הצבא שם, ואבן שישב אביו עליה לא ישב עליה מימיו. כאשר מת אביו, עשה אותה לעבודה זרה שלו מרוב שכיבד את האב.

פעם אחת אבדה אבן הישפה שהייתה קבועה בחושן האפוד על לב הכהן הגדול, והייתה כנגד שבט בנימין. שאלו, למי יש אבן טובה שכזו? השיבו, יש כזו לדמא בן נתינה. הלכו אליו וסיכמו עמו לשלם בעבורה מאה דינר. הלך כדי להביאה, ומצא את אביו ישן. יש אומרים שמפתח תיבת האבנים הטובות היה בין אצבעות ידיו, ויש אומרים שרגלו של אביו הייתה מונחת על התיבה. כיוון שלא רצה להעירו, חזר לחכמים ואמר להם: איני יכול להביאה לכם. חשבו חכמים שהוא אינו מרוצה מהמחיר שסוכם והציעו לשלם מאתיים דינר, וכשלא הסכים המשיכו להוסיף עד שהציעו אלף דינר. כיוון שדמא בן נתינה עמד בסירובו הלכו להם. לאחר שהתעורר אביו משנתו, הלך והביא את האבן לחכמים. רצו לשלם לו אלף דינר כפי שהציעו לו לבסוף, ולא הסכים לקבל אלא ביקש מאה דינר בלבד כפי שסוכם בתחילה. שכן אמר: וכי אמכור לכם את כבוד אבי בכסף? איני רוצה ליהנות מכבוד אבי בכלום! מה פרע לו הקדוש ברוך הוא שכר על כך? אמר ר' יוסי בן רבי בון: בו בלילה ילדה פרתו פרה אדומה, ושקלו לו כל ישראל משקלה זהב ונטלוה.

מיהו דמא בן נתינה

דמא בן נתינה היה "ראש פטרכולי" – שר צבא רומאי שמשל באשקלון. כלומר איש תקיף וסמכותי מאוד, שהיה מוכן לנהוג באכזריות מרובה במי שעמד כנגדו, כדרך אנשי הצבא והממשל הרומאי. ניתן להניח שהוא ציווה לצלוב אנשים שמרדו כנגד רומא, כלומר לחבר אותם במסמרים לעץ בעודם חיים, כדי שייפחו את נשמתם בייסורים במשך שעות ולעתים ימים, לעיני העוברים ושבים, כדי שיוכלו גם הם להבין מה יהיה בסופם אם ימרדו. אחרים שהפרו פקודות מכר לעבדים. אמנם כלפי אביו ואמו נהג בכבוד וביראה עצומים.

יש להניח שאם חכמים הביאו דוגמה ממנו, משמע שנהג ברחמנות יחסית, אבל כשר צבא רומאי לא ייתכן שלא נהג בקשיחות ובאכזריות שכללה הוצאה להורג.

לכאורה יש לשאול, מדוע בחרו חכמים ללמדנו כיבוד הורים מגוי? השיב המהר"ל מפראג (תפארת ישראל מא), כדי ללמדנו שמצווה זו שכלית. הגיוני לקיימה, ולכן גם גוי מבין את ערכה.

במבט שטחי נדמה שאדם שמכבד את הוריו מקטין ומחליש את מעמדו, אולם באמת למדנו מסיפור זה שכיבוד הורים מעצים את הבן. שכן ההורים הם שורשיו, ואם הוא מכבד אותם הוא מעצים את שורשיו ומכוח זה גם את עצמו. לכן לא מקרה שדווקא שר צבא מכבד כל כך את הוריו, זה חיזק את מנהיגותו והעמיד אותה על בסיס מוסרי. כך זכה לכבוד וצייתנות בכוח הזרוע והמוסר כאחד.

אם שמבזה את בנה

כאשר דמא בן נתינה הסכים לספוג מאמו סטירות בסנדלה, הוא העצים את כוחו. הוא הבהיר לעצמו ולקציניו הסרים למרותו, שלמרות שאולי דעתה של אמו נטרפה עליה, כבודה ומעמדה נותר על כנו. כי כבודה אינו תלוי ברמתה האישית, אלא הוא כבוד מוחלט; היא העניקה לו חיים, ואין דבר גדול וקדוש מזה. וככל שהיא מכובדת יותר, כך הוא וחייו מכובדים יותר.

שכר כיבוד אב

ראוי להוסיף שלהלכה, כאשר ידוע שהאב הישן יצטער מכך שבנו לא העיר אותו והפסיד מזה כסף, צריך הבן להעיר את האב, שכן זה רצונו (ספר חסידים שלז, באר היטב יו"ד רמ, טז). אולם דמא בן נתינה כל כך כיבד את אביו שלא העלה בדעתו לשקול זאת. ומכיוון שהידר כל כך בכבוד אביו, מן השמיים רצו להגדיל את רווחיו, והסכימו חכמים לשלם לו פי עשרה על אבן הישפה שהייתה ברשותו, שכן כיבוד הורים הוא מן המצוות שאדם אוכל את פירותיהן בעולם הזה. אולם כבוד אביו היה כל כך חשוב בעיניו, עד שאפילו לא הסכים לקבל שום רווח בעבורו, ובכך פתח את עצמו לרווח שמעבר לכל הרווחים הרגילים, וילדה פרתו פרה אדומה, שמחירה גבוה לאין ערוך יותר.

אזהרה להורים

נפסק בשולחן ערוך: "אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עינו מהם, שהאב שמחל על כבודו – כבודו מחול" (יו"ד רמ, יט). ואם לא ימחל, ייענשו בסיבתו, ואין אבא טוב שמעוניין שבניו ייענשו בגללו.

הביקורת

לעומת הכבוד המוחלט שהעניק דמא בן נתינה להוריו עד כדי עבודה זרה, על פי התורה אסור שהיחס להורים יהיה כאל עבודה זרה. ולכן אם ההורים מצווים על הילדים לעבור על דברי תורה, אסור לשמוע להם (יבמות ה, ב; בבא מציעא לב, א). הרי שהילדים צריכים להפעיל שיפוט מוסרי. לא זו בלבד, אלא כתב רבנו יונה בשערי תשובה (א, מ) שצריך אדם להתוודות גם על עוון אבותיו, שנאמר: "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם" (ויקרא כו, מ). שאם לא כן, יש חשש שימשיך בדרכי אבותיו, וייענש גם עליהם. כלומר הבן צריך להכיר בחסרונותיהם של הוריו.

הרי שכיבוד הורים אינו מחייב לחשוב שכל מה שההורים אומרים ועושים מוצדק, אלא להתנהג כלפיהם בכבוד ובמורא, לדון אותם לכף זכות, להתבונן בצדדים החיוביים שבאישיותם ולכבדם על כך מאוד.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

קשר לאב גרוש – מצווה

אסור לאם גרושה לנתק את ילדיה מבעלה לשעבר, גם אם הוא פגע בה ונחשב בעיניה לרשע • מצוות כיבוד הורים רשעים שנויה במחלוקת, אך לכל הדעות אין לפגוע בהם • בן שאמו הרחיקה אותו מאביו – חייב ליצור עמו קשר ולכבדו, למרות רצון האם • יש לשמור גם על כבוד האם, להכיר לה טובה ולהבהיר שהצעד אינו נגדה • אסור גם לנתק ילדים מסבם וסבתם • יש לקחת בחשבון את סיפורי האם על האב, אך אסור ובלתי מוסרי לקבלם כאמת מוחלטת

שאלה כואבת מבן להורים גרושים

השאלה קשה וכואבת, אולם מלכתחילה לא הייתה צריכה כלל להתעורר, מפני שמצוות כיבוד הורים אוסרת על הבן להתנתק מאביו, וגם אסור לאם לנתק את בנה מאביו ולגרום לו להפר באופן קבוע את מצוות כיבוד הורים. לפיכך חובה עליך ליצור קשר עם אביך

כשהייתי בן עשר הוריי התגרשו, ומאז אמי גידלה אותי יחד עם אחי ואחותי. כמעט לא נפגשנו עם אבי. גם איננו מכירים את אשתו והילדים שלו, שהם בעצם אחים למחצה שלנו. כיום אני בן עשרים ושלוש, וחשבתי לנסות ליצור קשר עם אבי. כמה פעמים קיבלתי ממנו שדרים שהוא מעוניין בזה. אבל זה יצער מאוד את אמי שטוענת שהוא אדם רע וכל קשר איתו מזיק ומרעיל, ושאין לנו שום מצווה לכבד אותו הואיל והוא רשע.

כדי שהתמונה תהיה בהירה, אציין שבפעמים המעטות שפגשתי בו הוא היה נחמד אליי. גם ההורים שלו, שהם בעצם סבא וסבתא שלי, היו נעימים ונחמדים, אבל לא היו לנו שום קשרים איתם. לאמי היו טענות קשות כלפי אבי והוריו. היא אמרה שהוא בגד בה בעודו נשוי לה, והוריו שהיו צריכים להוקיע אותו המשיכו לתמוך בו. אמי גם טענה שהוא אדם אלים. אני זוכר שמעת לעת התמרמרה על כך שאינו משלם מזונות בזמן ומנסה להתנות זאת בהסדרי ראייה, אולם מכיוון שהוא איש מסוכן ואלים לא מגיע לו לראות אותנו.

כעת אני מתלבט: מצד אחד אני רוצה ליצור קשר עם אבי ועם סבי וסבתי (שאינני יודע מה מצבם). אני רוצה לחיות כמו אדם רגיל שיש לו אבא שילווה אותו לחופה, אני רוצה שיהיו לילדיי סבא וסבתא. מצד שני אני יודע שאם אמי תשמע על כך, היא תכעס עליי ותצטער מאוד עד שתהיה ממש חולה.

חובה ליצור קשר

השאלה קשה וכואבת, אולם מלכתחילה לא הייתה צריכה כלל להתעורר, מפני שמצוות כיבוד הורים אוסרת על הבן להתנתק מאביו, וגם אסור לאם לנתק את בנה מאביו ולגרום לו להפר באופן קבוע את מצוות כיבוד הורים.

לפיכך חובה עליך ליצור קשר עם אביך, ויפה שעה אחת קודם. שכן מצוות כיבוד הורים מחייבת התייחסות של כבוד ונכונות לסייע בשעת הצורך, וניתוק קשר הוא חוסר כבוד מוחלט והפרה בוטה של מצוות כיבוד הורים. וגם אם היה ברור שהאב נחשב רשע גמור, לדעת השולחן ערוך (יו"ד רמ, יח) בניו חייבים לכבדו, היינו לסייע לו בכל מה שיצטרך. ולרמ"א אמנם אינם חייבים לכבדו, אבל אסור להם לפגוע בכבודו, והחרמתו נחשבת פגיעה אנושה בכבודו.

אמנם במקרים חריגים שבהם הקשרים עם ההורים מביאים תמיד להתפרצויות ומריבות קשות, נכון להתרחק מעט מההורים, כדי שלא להיכשל באיסור חמור של פגיעה ישירה בהם. אולם גם אז אין מדובר על ניתוק. לעומת זאת, במקרה שלך אין שום סיבה להניח שפגישות עם אביך יובילו לעימותים קשים.

אין לשמוע לאם נגד מצוות התורה

גם אם אמך תבקש ממך במפורש שלא ליצור קשר עם אביך, אסור לך לשמוע בקולה. שכן נאמר: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו" (ויקרא יט, ג). מכאן שאם אמרו לו הוריו: חלל את השבת, אל ישמע בקולם, שהוא והם מצווים בכבוד המקום (יבמות ה, ב). מכאן למדו חכמים (בבא מציעא לב, א) שגם לגבי שאר מצוות התורה, אם אמרו ההורים לבן שיעבור על אחת מהן, ואפילו על מצווה מדברי חכמים, אסור לו לשמוע בקולם (שו"ע יו"ד רמ, טו).

על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במצוות כיבוד הורים, שמפני מעלתה היתרה נכללה בעשרת הדיברות, כאחת מחמשת הדיברות הראשונות העוסקות ביחס שבין האדם לאלוקיו. וכפי שאמרו חכמים (קידושין ל, ב), שהשווה הכתוב כיבוד אב ואם לכבוד המקום, שנאמר: "איש אמו ואביו תיראו" (דברים ו, יג), ונאמר: "את ה' אלוקיך תירא" (שם י, כ). עוד אמרו: "שלושה שותפים יש באדם, הקב"ה אביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו, אומר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני".

ליישב את דעת האם

אמנם מצווה עליך להפיג את חששותיה של אמך, שלא תחשוב שהקשרים עם אביך יפגעו ביחס כלפיה. עליך לומר לה באופן המשכנע ביותר עד כמה אתה מעריך את התמסרותה כלפיך וכלפי אחיך, ולעולם תכיר לה על כך טובה. השתדל לתאר בפירוט את הזיכרונות היפים שלך מימי ילדותך, ואת ההשקעה העצומה שהשקיעה בך, ולפרט דברים טובים שלמדת ממנה. חזור והדגש שאין בקשר עם האב שום ביטוי להתרחקות ממנה, ולא הצדקה למעשיו הרעים אם היו כאלה.

אמנם אם אתה בטוח שלא תצליח להפיג את חששותיה, והיא עלולה לחלות אם תשמע על קשריך עם אביך, מותר לך לשנות ולהסתיר לעת עתה מפניה את הקשר שלך עם אביך, שכן למדנו שמותר לשנות מפני השלום (יבמות סה, ה). כאשר תגיע השעה המתאימה תספר לה על כך.

אולם בכל אופן, גם אם ברור לך שהדבר ייוודע לה והיא תצטער ותחלה – עליך ליצור קשר עם אביך ולכבדו, שנאמר: "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יא; דברים ה, טו). האחריות על צערה של האם מוטלת עליה שלא נהגה כראוי בכך שניתקה אותך מאביך.

כיבוד סבא וסבתא

גם ניתוק הקשרים עם הסבא והסבתא אסור, שענף ממצוות כיבוד הורים הוא לכבד את הסבא והסבתא, מפני שבני בנים נחשבים כבנים, ועוד שמכלל כבוד האב וכבוד האם שיכבדו גם את הוריהם.

אמנם נחלקו הפוסקים בגדרי המצווה: לדעת רוב הפוסקים, עיקר החיוב כלפי הסבים והסבתות הוא להתייחס אליהם בכבוד רב, אבל אין הנכדים חייבים לסייע להם בכל מה שיצטרכו כפי שהם מחויבים כלפי ההורים. למשל, אם הסב חולה וזקוק לעזרה באכילתו ומלבושיו, אף שאם הנכדים יטפלו בו יקיימו מצווה גדולה, אין עליהם חובה להפסיק מעבודתם כדי לטפל בו, אלא חיוב זה הוא על הבנים בלבד. ויש אומרים שחובת כיבוד הסבים והסבתות ממש ככיבוד ההורים, רק שלעניין קדימה יש להקדים את ההורים לסבים.

בכל אופן, מוסכם שהנכדים חייבים לשמור על קשר טוב עם הסבים והסבתות, לכבדם וללמוד מהם, והמצב שבו אתה מחרים אותם, עד שאינך יודע מה מצבם, הוא מצב נורא, מנוגד בתכלית למצווה. מי יודע, אולי שנים ציפו שתצרו עמהם קשר, ועתה כבר תש כוחם ואבד זיכרונם, ושוב לא יוכלו לשבוע נחת מהקשר איתכם.

גרסת האם – לשון הרע

לגבי מה שכתבת, שאמך אמרה שאביך בגד בה, והוריו לא הוקיעו אותו אלא תמכו בו, וכן שהוא אדם אלים, כל זה בכלל לשון הרע שאסור לקבלו. היינו שאסור לך להאמין שהסיפור הוא אמת, שנאמר: "לא תישא שמע שווא" (שמות כג, א), ואמרו חכמים (מכילתא שם): "הרי זו אזהרה למקבל לשון הרע" (חפץ חיים הלכות לשון הרע ו, א). אמנם מותר לחשוש שמא הדברים נכונים, ולכן אילו היו אומרים לך שאביך עלול לגנוב את כספך, היה מותר לך להיזהר מלהעניק לו הלוואה וכיוצא בזה. אבל אסור לקבל את הלשון הרע ולהחליט שאכן כך הם הדברים (שם ו, י).

ההיגיון והמוסר שבאיסור קבלת הדברים

אנשים רבים סוברים בטעות, שלמרות שדי ברור שהאם ובני משפחתה אומרים אמת, והאב באמת בגד, התורה מצווה אותנו לאטום את מחשבתנו בניגוד להיגיון ולטבע ולכפור בסיפור. אולם כשנעמיק ונתבונן באיסור קבלת לשון הרע, נמצא את ההיגיון והמוסר שבו.

ראשית, בכל סיפור יש פרטים רבים, ולעתים שינוי של פרט אחד משנה את כל הסיפור. לכן בבית הדין אין מאמינים לשום סיפור בלא שמיעת כל הגרסאות וחקירה מדוקדקת של העדים. ייתכן למשל שמי שהעיד על האב שבגד התכוון שהיה בידידות עם אישה אחרת, ואולי אף חיבק אותה, אבל לא ממש חטא בגילוי עריות. ואולי הייתה עדות על קשר עם אישה אחרת תוך כדי הגירושין או לאחריהם, ועל פי הערכת קרובי אמך קשר זה התחיל עוד לפני כן, ואילו האמת שהקשר נוצר לאחר הגירושין. כמו כן ברור שהעלבון של אמך עלול להביאה למסקנות מחמירות כלפיו.

שנית, גם אם התבצע ניאוף, אינך יודע עם איזה ניסיון אביך התמודד. יש אנשים שיצרם הרע חזק עד שקשה להם מאוד לעמוד כנגדו, ובוחן לבבות דן אותם לכף זכות ומקל בעונשם. כמו כן אינו דומה מי שהלך לחטוא בזדון למי שנאלץ להתמודד עם ניסיון קשה מאוד, שרק בודדים מצליחים לעמוד בו.

שלישית, גם אם התבצע ניאוף בתנאים חמורים, אולי בינתיים אביך חזר בתשובה על כך, וממילא הוא כבר אינו אותו אדם. וכפי שאמרו חכמים (יומא פו, ב): גדולה תשובה שהופכת זדונות לשגגות, ואם היא נעשית בשלמות ובאהבה, התשובה אף הופכת את הזדונות לזכויות, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אף צדיקים גמורים אינם עומדים (ברכות לד, ב).

הרי שהאיסור להאמין ללשון הרע הוא הגיוני ומוסרי.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תולעים: מה לבדוק וכיצד

התורה לא אסרה שרצים שאי אפשר לראות, השאלה היא מה דין שרץ שבתנאים מסוימים אפשר לזהות • הגישה המקלה והגישה המחמירה שקולות בסברותיהן, ומעיקר הדין הלכה כמקלים • במטבחים גדולים ראוי להחמיר • מכיוון שהסבון בימינו מסיר חרקים, צריך להשתמש בו, גם אם בעבר היו שהסתפקו במים • עלי חסה וכרוב יש לפרק ולהשרות במים וסבון, ורצוי לחתוך • למנהג המהדרין יש לבדוק את הירקות מול האור, או לצרוך ירקות מתוצרת גוש קטיף • גם כרובית, ברוקולי, תות ותירס ניתנים להכשרה

המחלוקת בדין שרצים זעירים

ברור שאין איסור בשרצים זעירים שעין אדם אינה יכולה לראותם, שכן התורה ציוותה את האדם להיזהר משרצים לפי יכולת ראייתו הטבעית. השאלה מה דין שרצים זעירים שאורכם כחצי מילימטר עד שני מילימטר, שעל משטח בצבע מנוגד לצבעם אדם רגיל יכול לראותם

סוגיית התולעים בירקות, בפירות ובשאר המאכלים היא אחת הקשות והמורכבות בתחום הכשרות. נצטווינו בתורה: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג). השאלה מה דין ירקות, עלים ופירות שפעמים רבות מצויים עליהם או בתוכם חרקים זעירים שקשה מאוד לראותם. ברור שאין איסור בשרצים זעירים שעין אדם אינה יכולה לראותם, שכן התורה ציוותה את האדם להיזהר משרצים לפי יכולת ראייתו הטבעית. השאלה מה דין שרצים זעירים שאורכם כחצי מילימטר עד שני מילימטר, שעל משטח בצבע מנוגד לצבעם אדם רגיל יכול לראותם, ועל העלים ובפירות רוב האנשים אינם רואים אותם בלא מאמץ גדול, מפני שצבעם דומה לצבע העלים, מפני שהם מתחבאים בין פרחי הכרובית וגרגירי התירס או שהם נדמים כגרגר קמח או חול זעיר (אקרין), ורק בעת שהם זוחלים אדם רגיל מבין שהם שרצים.

יש סוברים שהואיל ובתנאים מסוימים מומחים יכולים לראות את השרצים הללו – כל ירק או פרי שרוב הסיכויים שיש בו חרקים זעירים אסור באכילה בלא שיוציאו ממנו את כל החרקים. וכאשר במיעוט מצוי של המקרים מוצאים בו חרקים זעירים, חובה לטרוח להוציאם, ובדיעבד אם טעו ולא עשו זאת המאכל כשר.

מנגד, יש סוברים שאמנם כאשר רואים חרק זעיר כזה אסור לאוכלו, אבל כשהוא נמצא על מאכל ואדם רגיל אינו יכול לראותו בלא טורח גדול או אמצעי עזר – הרי הוא טפל ובטל למאכל, ואין איסור לאכול את הירק או הפרי שרוב הסיכויים שהוא נמצא בו.

התקווה להכריע בספק

במשך שנים קיוויתי שכאשר אחזור להתעמק בסוגיה זו, אעיין בדברי הגמרא, הראשונים והאחרונים ואזכה להגיע למסקנה ברורה כמי ההלכה. כבר חודשיים שאני עוסק בסוגיה, ואחר העיון הגעתי למסקנה שאי אפשר להכריע משום שלשני הצדדים יש מקום בהלכה.

שיטת ההלכה ושיטת המהדרין

אמנם על פי כללי ההלכה המקובלים הלכה כדעת המקילים, מפני שמדובר בספק בדברי חכמים; שכן האדם אינו מעוניין לאכול את השרץ, והוא נאלץ לאוכלו עם המאכל בניגוד לרצונו. בנוסף לכך, לדעת רוב הפוסקים חרק זעיר בטל בשישים מהתורה, ורק חכמים החמירו בברייה שאינה בטלה אפילו באלף. ויש אומרים שכל מה שהחמירו הוא בשרץ שיש לו חשיבות מסוימת, אבל אם הוא זעיר ומגעיל, גם מדברי חכמים הוא בטל בשישים. בנוסף לכך יש גם ספק אם יש שם בכלל חרק זעיר.

מנגד, גם לשיטת המחמירים יש טענה חזקה, שהואיל ובתנאים מסוימים כל אדם יכול לראות את החרקים הזעירים, ובטורח רב, אפילו אם יארך כמה שעות, ניתן למצוא את החרק ולהוציאו, אין הוא נחשב מעורב ואינו בטל אפילו באלף.

לפיכך ההלכה כשיטת המקילים, ומנהג מהדרין להחמיר.

שיטת המהדרין התבארה בהרחבה בספרי הרב משה ויא והרב שניאור זלמן רווח, אמנם מה שטענו שכך היא ההלכה המחייבת את כל ישראל אינו נכון (עיין אג"מ יו"ד ד, ב; הרב כסאר ב'החיים והשלום' יו"ד טז; מנחת שלמה ב, סא; שיח נחום מה; שמע שלמה ח"ז יו"ד ד; הרב ביגל ב'אכול בשמחה' עמ' 196; הרב ויטמן אמונת עיתך 37; ספר 'לכם יהיה לאוכלה' לרב איתם הנקין הי"ד).

להחמיר במפעלים ובמטבחים גדולים

חשוב לציין שבמפעלים ובמטבחים גדולים לעתים יש צורך להחמיר כשיטת המהדרין יותר מאשר בבית פרטי. ראשית, מפני שפרצה במטבח גדול עלולה להכשיל מאות ואלפים. שנית, הפיתוי לעבור במטבח גדול על ההלכה גדול יותר, הן מצד בעל העסק שיכול להרוויח מכך ממון רב, והן מצד העובדים שרוצים להיפטר מביצוע הבדיקות והניקויים הנדרשים.

לפיכך פעמים רבות שבמערכות גדולות מוכרחים לקבוע גדרים מחמירים כשיטת המהדרין, וזאת כדי להגיע לכשרות הנדרשת לפי ההלכה, ולעתים מרוויחים בתוך כך שהם עולים לרמת כשרות של מהדרין.

הכשרת ירקות עלים לתיבול

בירקות עלים לתיבול, כדוגמת פטרוזיליה, שמיר וכוסברה, יש בעיה: חרקים זעירים, כדוגמת תריפס וכנימות עלה, נמשכים אליהם במשך גידולם בשדה, וגם שטיפה במים אינה מסירה את כולם, מפני שברגליהם ישנו חומר דביק שעלול לסייע לחלק מהחרקים להישאר דבוקים לעלה למרות השטיפה במים. אמנם זרם חזק וממוקד מן הסתם יסירם, אבל קשה לכוון את המים לכל פינה וזווית שבעלים.

בעבר נהגו להשרות את העלים במים עם מלח וחומץ ואחר כך לשטוף אותם; אולם מכיוון שהמלח והחומץ אינם ממיסים לגמרי את הדבק לא כל החרקים ירדו בשטיפה, והמהדרין הצריכו לבדוק היטב כל עלה ועלה של חסה אל מול השמש.

השריה במים עם סבון לפני השטיפה

כאשר החלו להשרות את העלים במים עם סבון כדוגמת סבון כלים, התברר שהחומר שבסבון (דטרגנט) יעיל בהרבה מחומץ או מלח, וכשם שהוא ממוסס שומנים כך הוא ממוסס את הדבק שברגלי החרקים, ואחרי שטיפה טובה הם יורדים לגמרי. לפיכך, כיום על פי ההלכה צריך להכשיר את ירקות העלים על ידי שרייתם במים עם סבון למשך כשלוש דקות, ואחר כך לשוטפם היטב. אמנם בעבר רבים, וביניהם תלמידי חכמים, הסתפקו בשטיפה במים בלבד, וכאשר החשש גבר השרו לפני כן את הירקות במים עם מלח או חומץ. אולם כיום צריך להשרות במים עם סבון, משום ששיטת ההלכה מבוססת בעיקר על הקושי להוציא את השרצים הקטנים, וכאשר אפשר בלא קושי רב להוציא את כל החרקים, על ידי שרייה במים עם סבון, כך צריך לעשות.

האם סבון בריא

אמנם יש אומרים שהסבון אינו בריא כל כך, אולם עדיין גם מבחינה בריאותית עדיף להשרות את ירקות העלים במים עם סבון, מפני שכשם שהחרקים אינם יורדים בלא סבון גם הריסוס אינו יורד, והריסוס הרבה יותר מזיק מהסבון. נמצא שהשריית הירקות במים עם סבון ושטיפתם מועילה הן להסרת החרקים והן להסרת שיירי הריסוס. כדי להיפטר משאריות הסבון והחרקים, יש לשטוף את העלים היטב.

בשנים האחרונות החלו לייצר חומרים יעילים כסבון להסרת החרקים והריסוס, שאין בהם שום חשש בריאותי, כדוגמת 'סטרילי טבע', ומומלץ להשתמש בהם.

למנהג המהדרין, צריך בנוסף לכך לבדוק היטב את הירקות אל מול האור. אפשרות אחרת היא להשתמש בירקות שגודלו בחממות בשיטת גוש קטיף, או במקומות אחרים שנבדק והתברר שאין בירקות חרקים.

הכשרת חסה וכרוב

מפרקים את העלים ומשרים אותם במים עם סבון או 'סטרילי' במשך כשלוש דקות, כדי שהסבון ימיס את החומר הדביק שברגלי החרקים. אחר כך שוטפים את העלים היטב במים, ותוך שטיפת הסבון יישטפו גם החרקים. יש לשים לב שגם בעת השריית העלים במים עם הסבון, וגם בעת שטיפתם, המים יגיעו לכל הקפלים והסדקים שבעלים.

כאשר מתכוונים לחתוך את העלים לסלט, עדיף לחותכם תחילה לחתיכות הרצויות לסלט, ואחר כך להשרותם ולשוטפם, מפני שככל שהם חתוכים יותר, כך המים מגיעים יותר בקלות לכל המקומות שבהם.

מכיוון שלעתים יש בעלי החסה או הכרוב רימה של זבוב המנהרות, לכתחילה טוב להסתכל אל מול האור בכמה עלים כמדגם אם יש בהם מנהרות. אם נמצאו מנהרות, נכון לבדוק את כל העלים אל מול האור, ולהוציא את הרימה הקטנה שבסוף כל מנהרה. אמנם לפי כללי הכשרות אין חובה לבדוק מדגם של עלים אל מול האור, מפני שתופעה זו די נדירה, ובנוסף לכך יש סוברים שגם אם קיימת שם רימה אין בה איסור.

שיטת המהדרין בחסה וכרוב

מדקדקים לבדוק אחרי השטיפה כל עלה ועלה משני צדדיו אל מול האור, או משרים את העלים במים עם סבון ואחר כך משפשפים אותם עם ליפה וכיוצא בזה כדי להבטיח הסרת כל חרק זעיר, ובנוסף לכך מביטים בעלה אל מול האור כדי לבדוק אם יש בו מנהרן. מכיוון שהבדיקה או הניקוי קשים מאוד לביצוע, מנהג המהדרין להשתמש בירקות שגודלו בשיטת גוש קטיף או באזורים קרים, שהשגחה אמינה מעידה שהם בחזקת נקיים מחרקים. שוטפים את הירקות היטב, כי לעתים עדיין יש בהם זבובונים גדולים שיורדים בשטיפה. רצוי להשרותם במים עם סבון, כדי להסיר מהם את כל שאריות הריסוס. המשתמשים בירקות גוש קטיף וכיוצא בהם בלא שטיפה, מגיעים לרמה של כשרות רגילה ולא מהדרין.

כרובית, ברוקולי, תות ותירס

יש הסוברים שבכרובית, ברוקולי, תות שדה וקלחי תירס צריכים הכול להחמיר כשיטת המהדרין, מפני שיש בירקות אלו מקומות מסתור לחרקים הזעירים, וגם לאחר השריה ושטיפה יש חשש שיישארו בהם חרקים זעירים. אמנם על פי כללי ההלכה, גם ירקות אלו ניתן להכשיר כשאר ירקות עלים, על ידי השרייתם במים עם סבון למשך כשלוש דקות ולאחר מכן שטיפתם היטב במים. בתות שדה צריך להסיר לפני כן את הענף והעלה עם מעט מבשר התות.

המהדרין אוכלים ירקות אלו רק מגידולים שחזקתם שאין בהם חרקים. בכרובית וברוקולי אפשר לשיטת המהדרין להסיר את כל התפרחת (כארבעים אחוזים מהירק), ואת השאר להשרות ולשטוף היטב, ואף להתבונן ולראות שהם נקיים. בתירס, המהדרין נוהגים לחתוך את הגרגירים מהקלח, לשטוף אותם היטב, ובזה להבטיח שאין ביניהם חרקים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בניין הארץ – פתרון לעולם

כמו בעשר המכות, גם בימינו מכה ה' בעמים אחרים לשם תיקונם • אם נתחזק באמונה ובהבנת ההנהגה האלוקית, לא יהיה צורך בצרות, והעולם יינצל ממצוקותיו בזכות ישראל • מנגד, אם לא נתחזק, המצב הקשה בעולם יגיע גם אלינו • דרישת מדינות ערב לנסיגה מיהודה, שומרון והגולן הביאה עליהן קריסה כלכלית ומהפכות קטלניות • דאגת מדינות המערב לפליטים הערבים בישראל הביאה עליהם את מכת הפליטים בארצות הברית ובאירופה • המהלכים האלוקיים עוברים דרך נסיבות ריאליות • ריפוי העולם תלוי באמונתנו ובהתיישבותנו

סיבת עשר המכות

בבניין יהודה ושומרון תלוי הריפוי שלנו ושל עמי האזור. ככל שנרחיב את הבנייה ביהודה ושומרון ביתר עוז, כך יבינו הערבים מוקדם יותר שהטרור והאיומים אינם משתלמים, ואולי אף ישכילו ללמוד מישראל ולהשקיע את מאמציהם בהפרחת השממה ובבניין החברה והכלכלה

כידוע הכביד ה' את לבו של פרעה, כדי להכות אותו ואת מצרים בעשר המכות ולהטביעם בים סוף. שנאמר: "ויאמר ה' אל משה: בוא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שיתי אותותיי אלה בקרבו. ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותיי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'" (שמות י, א-ב). וכפי שנאמר לפני כן: "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותיי ואת מופתיי בארץ מצרים" (שמות ז, ג).

הוסיפו חכמים וביארו בזוהר פרשת בא (ח"ב לו, א), שעשר המכות היו כנגד עשר הספירות והכתרים הקדושים העליונים, כדי לגלות את הנהגת ה' בעולם בכל המדרגות: בכל מדרגה ומדרגה מעשר המדרגות שבהן מנהיג ה' את העולם, התגלה הדין הקשה למצרים והרחמים לישראל. "תנא רבי חזקיה, כתיב: 'ונגף ה' את מצרים נגוף ורפוא' (ישעיהו יט, כב) – נגוף למצרים ורפוא לישראל… תנא: באותה שעה שניגפו מצרים באותה שעה נתרפאו ישראל" (עיין פרי צדיק בא, ב).

הרי שהוצרכו המצרים לחטוף עשר מכות כדי שתהיה רפואה שלמה לישראל. וממה היו צריכים ישראל להתרפא? מהתפיסה האלילית שהעולם מתנהג רק על פי הטבע החומרי והאינטרסים הנמוכים של תאווה וכבוד, וכל דאלים גבר. זאת כדי שיתחזקו ישראל באמונה בה', וידעו שה' אלוקים שופט את עולמו בצדק, מעניש את הרשעים ומושיע את הצדיקים, ויהיו מוכנים לקבל את התורה ולתקן את העולם לאור הדרכתה.

על ידי עשר המכות שהיכה ה' את המצרים, נודע לישראל ולעולם כולו, כי ה' מנהיג את העולם בכל הבחינות הקיימות בעולם; שכן המספר עשר הוא מספר שלם שרומז לכל הבחינות והמדרגות, וכפי שאמרו חכמים (אבות ה, א) שבעשרה מאמרות ברא ה' את העולם, ועל ידם הוא מקיימו ומחייה אותו.

אמונת ישראל – תועלת לעולם

בתוך כך למדנו לימוד נורא, שאילו היו ישראל יכולים לקלוט את כל יסודות האמונה ולהתחזק בה על ידי מכה אחת, היה ה' מכה את המצרים מכה אחת.

אמנם ברור שכל מכה ומכה שהמצרים קיבלו – בדין קיבלו, הכול הגיע להם, אולם אילו היו ישראל יכולים להתחזק באמונתם ובהבנת הנהגת ה' בפחות מכות – ממילא גם המצרים היו מסוגלים לחזור בתשובה אמיתית בפחות מכות.

זהו שאמר ה' לאברהם אבינו: "ואברכה מברכיך ומקללך אאור, ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ג). יש לישראל אחריות גדולה להבין ולפרש את הלקח העולה מכל הצרות שבעולם, וככל שיבינו יותר, תרבה הברכה הבאה על ידם לעולם. ואם יתקשו להבין, ירבו מכות הגויים כמכות מצרים. ואם גם לאחר עשר המכות לא יבינו, אף ישראל ייענשו בחומרה, על סירובם להקשיב לדבר ה', כמבואר בפרשת הקללה.

ההיגיון והצדק שבהנהגה האלוקית

בעת הבריאה חקק ה' בעולמו חוק פנימי, שכל ענייני השכר והעונש, ההצלחה והכישלון, יונהגו בדרך הטבע וההיגיון, במידה כנגד מידה. הבוחר בשקר – ייפול בשקר, הבוחר ברשע – ייכשל ברשע. לעומתם, הבוחר להוסיף חיים – יזכה לחיים, הבוחר לעשות דין – יזכה בדין, הבוחר בחסד – יזכה לחסד. בממד הפנימי, הן בנשמת האדם בעודו חי בעולם הזה והן בעולם האמת, הדברים מתגלים מיד; אולם תהליך התגלותם בעולם הזה ארוך. זאת מפני שכל דבר בעולם מורכב מצדדים וגוונים שונים, והשכר והעונש הולכים ומתגלים בהדרגה לפי הבחינות השונות.

ופעמים שישנה אומה שבדרך כלל בוחרת ברשע, אולם בתחילה מתגלים הצדדים החיוביים שבה, ועל ידם היא זוכה להצלחה, ובמשך הזמן הולכים וצפים הצדדים השליליים עד שהיא מקבלת את עונשה הקשה ונאבדת מהעולם. ולפעמים להפך, בתחילה מתגלים הצדדים השליליים והיא נענשת, ובמשך הזמן הולכים ומתבררים הצדדים החיוביים והיא הולכת ומתבססת. ככל שהבחירה נחרצת יותר, לטוב או לרע, כך השכר והעונש מתגלים במהירות רבה יותר. דוגמה לכך הם הנאצים שבחרו ברשע קיצוני, ובתוך שתים עשרה שנה עלו ונפלו ואבדו מהעולם.

מרכזיותם של ישראל

מכיוון שישראל הם לב שבאומות, שבחר בהם ה' לגלות על ידם את האמונה והתורה, היחס לישראל הוא אבן בוחן מרכזית למצבה המוסרי של כל אומה, וכפי שנאמר: "אברכה מברכיך ומקללך אאור".

ככל שישראל נמצאים במצב שפל, כך קשה יותר לאומות העולם ללמוד באמצעותם את דרכי ה', והפורענויות הולכות ורבות. מנגד, ככל שישראל נמצאים במצב מתוקן יותר, כך קל יותר לכל האומות לבחור בטוב, כפי שנאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

להבין את ההנהגה האלוקית

כאז גם היום, ההנהגה האלוקית במידה כנגד מידה, כדי ללמדנו כיצד לנהוג בעולם בדרכי האמונה, הצדק והחסד. אם נזכה להבין את הדברים כראוי ובמהרה, הלימוד ייעשה בדרכים טובות. אם נסרב ללמוד, נלמד על ידי ייסורים. נגוף ורפוא. בתחילה יתייסרו הרשעים שמחוללים את הבעיות, כדי שנתרפא אנחנו וכל החפצים באמונה ובצדק; אך אם נמשיך לסרב ללמוד, גם עלינו תרבוץ האשמה, והייסורים הקשים יגיעו אלינו. והכול כדי שנלמד לתקן את דרכינו. נגוף כדי לרפא.

מכאן לסוגיה הגדולה שעומדת לפתחנו: יישוב הארץ ביהודה ושומרון, כמצוות התורה וחזון הנביאים. במשך שני דורות מנהיגי אומות העולם עוסקים בסוגיה זו פי מאה מכל סכסוך לאומי בקנה מידה כזה.

התבערה במזרח התיכון

מדינות ערב איימו עלינו שיחריבו אותנו אם לא ניסוג מיהודה ושומרון, ונציגי אומות העולם הבטיחו שאם ניסוג מיהודה ושומרון והגולן, נזכה לשלום יציב ורווחה עם המדינות הערביות היציבות שסביבנו. מכיוון שמדינות ערב סירבו להכיר בזכותנו על ארצנו, נגף ה' אותן: המדינות היציבות התנהלו בשחיתות ונכשלו בבניין החברה והכלכלה, כדי שנלמד להתעלם מעמדתן ונבנה במרץ את יהודה ושומרון מבלי להרהר ח"ו בנסיגה. עדיין לא הבנו מספיק, והוצרכו הערבים לקבל עוד מכות, ומהפכות מרסקות ומאיימות על כל מדינות ערב. נגוף ורפוא.

מדינאים ומזרחנים טענו שהסכסוך המדמם בין ישראל לפלשתינים הוא לב הצרות באזור ובעולם. כשניסינו להסביר, האשימו אותנו ברצחנות ואכזריות, והוצרך העולם הערבי לקבל עוד מכות, ועתה הוא מדמם פי מאה, כדי שיבינו הכול שלא אנחנו אשמים. ועדיין יש מדינאים עיוורים, כאובמה וקרי, שטוענים שנסיגה ישראלית תוביל לפתרון. הוצרכו הערבים למכות נוספות, ומספר הקורבנות הולך וגדל. נגוף ורפוא.

מכת הפליטים במערב

מתוך שנאת ישראל טענו נציגי מדינות המערב שצרת הפליטים הפלשתינים נוגעת לעומק לבם. למען פליטים אלו – שביקשו לרצוח בתש"ח את פליטי השואה או לפחות להשליכם לים – הקים האו"ם את סוכנות אונר"א, שדרכה מפנקים אותם בתקציבי עתק, פי מאה משאר הפליטים שבעולם. כאשר ישראל טענה שמנציחים בכך את בעייתם, והטיפול המופרז בהם נובע מאנטישמיות – נעלבו. והוצרכו הערבים לחטוף עוד מכות, ועתה מספר הפליטים הערבים ממלחמותיהם הפנימיות כבר מגיע לעשרות מיליונים. מחנות פליטים ענקיים קמים לנגד עינינו, עד שהטיפול בפליטי מלחמת תש"ח הופך לאבסורד. נגוף ורפוא.

עדיין מדינות אירופה ממשיכות לטפח את אסונם המיוחד של פליטי תש"ח, והוצרכו גם הן לחטוף מכות: עליהן להתמודד עם מיליוני פליטים ערבים ומוסלמים שבורחים מפני אחיהם ומתדפקים על שערי מדינות אירופה. נגוף ורפוא.

טענו שהטרור הערבי נגדנו נובע מכך שכבשנו את יהודה ושומרון, והוצרכו לחטוף מכות, ולסבול את הטרור המוסלמי בארצותיהם. נגוף ורפוא.

מידה כנגד מידה

עד כה תיארתי את הדברים כעונש מהשמיים, נגוף כדי לרפא את ישראל והעולם. אולם הדברים משתלשלים בדרך טבעית, כפי שחקק ה' בעולמו.

כאשר אומות העולם מלמדות את הערבים שהובסו במלחמה, שכדאי להם להמשיך בדרך הטרור והמלחמה נגד ישראל, הערבים לומדים להמשיך להשתמש בטרור ומלחמה ביתר שאת בכל מקום.

כאשר מדינות אירופה בוחרות להתעלם מצדקת טענתה הדתית והלאומית של ישראל, תוך המעטת החשיבות של הדת והלאום, כהמשך טבעי לכך הן מתעלמות מהסכנה שההגירה המוסלמית לארצותיהם עלולה לגרום, ועתה הם משלמים את המחיר. וכך בכל הסוגיות, הרי שנגוף ורפוא הוא תהליך טבעי.

בבניית יהודה ושומרון תלוי ריפוי האזור

בבניין יהודה ושומרון תלוי הריפוי שלנו ושל עמי האזור. כבר עתה רבים מקבלים השראה מגבורת המתנחלים המגשימים את חזון הנביאים ועומדים בעוז ובאמונה מול הטרור הערבי-מוסלמי. ככל שנרחיב את הבנייה ביהודה ושומרון ביתר עוז, כך יבינו הערבים מוקדם יותר שהטרור והאיומים אינם משתלמים, ואולי אף ישכילו ללמוד מישראל ולהשקיע את מאמציהם בהפרחת השממה ובניין החברה והכלכלה.

אולם אם ח"ו מדינת ישראל לא תיקח מוסר מהאש והחורבן שמסביב, ולא תשכיל לבנות את יהודה ושומרון, הנגף יתגבר אצלם ויגיע גם אלינו, כדי לרפא את כולנו, את ישראל ואת עמי האזור, שכולנו יחד ברואיו של ה'.

"הכרתי גוים… החרבתי חוצותם מבלי עובר… אמרתי אך תיראי אותי תיקחי מוסר… כי משפטי לאסוף גויים לקבצי ממלכות לשפוך עליהם זעמי כל חרון אפי, כי באש קנאתי תאכל כל הארץ. כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', לעובדו שכם אחד" (צפניה ג, ו-ט).

"ונגף ה' את מצרים נגוף ורפוא ושבו עד ה' ונעתר להם ורפאם… ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה למצרים (המדינות הדרומיות) ולאשור (המדינות הצפוניות) ברכה בקרב הארץ. אשר ברכו ה' צבא-ות לאמור: ברוך עמי מצרים ומעשי ידי אשור ונחלתי ישראל" (ישעיהו יט, כב-כה).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מצוות ההתיישבות תוזיל מחירים

מנהיגי המדינה חייבים לשחרר את המחסומים מעל בנייה בירושלים, יהודה ושומרון • תנופת בנייה היא הפתרון הטוב ביותר להורדת מחירי הדירות • משבר הדירות משקף בעיה רוחנית: הקב"ה החזיר אותנו לארץ ואיננו מתאמצים ליישב אותה • נבואת יחזקאל מתגשמת, ועלינו להמשיך זאת בעשייה ריאלית • החזון והמעשה משלימים זה את זה; ככל שנתחבר לחזון, הוא יטהר את עולם המעשה מהפוליטיקה והתככים • צודקים החרדים שהמצב בארץ תלוי בקיום מצוות, אלא שבראש ובראשונה עלינו לדאוג למצוות יישוב הארץ, שהיא מיסודות התורה

אתגר הבנייה

מצד אחד אסור שהמנהיגים יסמכו על הנס, ואולי מפני החשש הנורא שמא יסמכו על הנס וייכשלו, הם הולכים לקצה השני ומתאמצים שלא להציב את החזון האלוקי לפניהם. אבל חובה עליהם ועל כולנו לזכור את החזון האלוקי שמכוחו חזרנו לארץ

חסמי הבנייה ומחירי הבתים שממשיכים להאמיר כבר הפכו לבעיה לאומית, כפי שציין עמנואל שילה בשבוע שעבר. קשה להבין איך מנהיגים בעלי אחריות לאומית מתרשלים בטיפול בסוגיה, גם האינטרס האישי שלהם להצליח בבחירות הבאות היה צריך לתמרץ אותם לטפל במשבר. שר האוצר משה כחלון הודיע כמה פעמים, שאם מחירי הדירות ימשיכו לעלות הוא יודה בכישלון ויעזוב את החיים הציבוריים. אגב, היו שטענו שכדאי לאיים בהפלת הממשלה אם לא תחוקק את חוק ההסדרה שיבטל את החלטת בג"ץ להחריב את עמונה, שכן השר כחלון לא ירצה ללכת כעת לבחירות. אולם ייתכן מאוד שהערכתם מוטעית, כי לכחלון משתלם ללכת לבחירות. אם ימתין עוד שנתיים, מסתבר שכבר יהיה ברור לכולם שנכשל. אם יפיל עכשיו את הממשלה בעקבות ניסיונה לחוקק את חוק ההסדרה, יוכל לטעון שכבר כמעט הצליח להוריד את מחירי הדירות, ורק מפני שנאלץ להקריב את עצמו על הגנת מערכת המשפט, נפסק התהליך המבורך שכבר כמעט ונשא פירות. לא זו בלבד, יוכל לומר, אלא להפך: הרי לאחר שהיה מצליח להוריד את מחירי הדירות היה זוכה למספר מנדטים כפול, ורק מפני אצילות רוחו הסכים להקריב את "הצלחתו המובטחת" כדי להגן על בית המשפט. על כן הוא פונה לבוחרים ההגונים שיודעים להעריך הקרבה ועקרונות שיעניקו לו את קולם, כדי שיוכל להמשיך בפעילותו הציבורית רבת ההוד, למרות שבפועל נכשל.

בקיצור הוא עומד להיכשל בזה, והכישלון מהדהד מפני שכמעט כל הכלים בידיו ולמרות זאת המחירים ממשיכים לעלות. אולי ראש הממשלה מסייע מעט לכישלונו, מתוך מחשבה שבכך יצליח להיפטר מכחלון בלי לשלם מחיר, שכן הוא יסביר לבוחרים, כמו שכבר הסביר להם אלף פעמים, שהוא עצמו מזמן היה מצליח לפתור את כל הבעיות לשביעות רצונם – אלא שאובמה, כחלון, בנט והתקשורת העוינת מפריעים לו.

הפתרון – בניין ירושלים ויהודה ושומרון

עדיין לא מאוחר: הפתרון נמצא בהישג יד, ולנגד עיני כל מי שמוכן לפתוח את עיניו – לבנות עשרות אלפי דירות בירושלים, ביהודה ובשומרון. השטחים העצומים העומדים בשממתם ביהודה ושומרון זולים, זמינים וקרובים למרכז. אם יבנו בהם בשנים הקרובות עשרות אלפי בתים לזוגות צעירים, יציעו להם פתרון אידיאלי ובתוך כך יתרמו להוזלת מחירי הדירות במרכז.

הגאולה החלה, תורנו להתאמץ

כידוע ברא ה' את עולמו באופן שהנהגתו מתנהלת בדרך הטבע, אולם מעליה מסתתרת ההנהגה האלוקית. יש ביניהן התאמה עמוקה ומופלאה, ורק על ידי שילוב של שתי התפיסות, האנושית-רציונלית והאמונית-אידיאלית, ניתן להבין את המציאות לעומק ולפעול בה לטובה.

לפני אלפי שנים התנבאו הנביאים על גאולת ישראל ושיבת ציון, ואף התייחסו לארץ שנותרה שוממה מבלי בניה, ללמדנו שאין מספיק להביא גאולה לעם כי גאולת העם תלויה בגאולת הארץ, שישראל וארצם כתמונת ראי זה לזה, וכשהארץ שוממה גם נפשם של ישראל שוממה. והנה עתה, אחר ייסורים נוראים, זכינו בחסדי ה' לחזור לנחלת אבותינו, ואף זכינו לחזור לעיקר הארץ, ליהודה ושומרון, כדי לקיים את מצוות התורה ליישב את הארץ. ואם אנחנו לא מתאמצים לבנות את הערים החרבות ולהפריח את שממות ההרים, במקומות הקדושים ביותר, בהם התהלכו אבותינו ונביאינו, מסתבר שגם מן השמיים אין מסייעים לנו לבנות את המקומות שבהם נוח לנו.

ראוי לציין שלא רק אנחנו סובלים מעיכוב בניין הארץ, אלא גם הגויים שמכחישים את חזון הנביאים ולוחמים בשיבת ציון, הולכים ונחרבים בעוון התנכלותם. הם יכלו ליהנות מכל הטובה והברכה שבאה לעולם בזכות חזרת ישראל לארצו, אבל הם בחרו ללחום בזה, לשמר את השממה והחורבן, והם מחריבים את עצמם ואת כל הקשורים אליהם, כדברי הנביאים.

דברי יחזקאל הנביא והתגשמותם

נאמר ביחזקאל (לו): "ואתה בן אדם הנבא אל הרי ישראל, ואמרת הרי ישראל שמעו דבר ה'. כה אמר ה' אלוקים, יען אמר האויב עליכם האח (=בשמחה לאיד) ובמות עולם (=ארץ ישראל ומקום המקדש) למורשה היתה לנו (=נירש אנחנו אותם)… לכן הרי ישראל שמעו דבר ה' אלוקים: כה אמר ה' אלוקים להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות, ולחורבות השוממות ולערים הנעזבות אשר היו לבז וללעג לשארית הגויים אשר מסביב. לכן כה אמר ה' אלוהים: אם לא באש קנאתי דיברתי על שארית הגויים ועל אדום כולו… לכן הנבא על אדמת ישראל ואמרת להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות, כה אמר ה' אלוקים: הנני בקנאתי ובחמתי דיברתי יען כלימת גוים נשאתם. לכן כה אמר ה' אלוקים: אני נשאתי את ידי אם לא הגויים אשר לכם מסביב, המה כלימתם יישאו. ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא. כי הנני אליכם ופניתי אליכם ונעבדתם ונזרעתם. והרביתי עליכם אדם, כל בית ישראל כולו, ונושבו הערים והחורבות תיבנינה. והרביתי עליכם אדם ובהמה, ורבו ופרו, והושבתי אתכם כקדמותיכם, והטיבותי מראשותיכם וידעתם כי אני ה'. כה אמר ה' אלוקים: ביום טהרי אתכם מכל עוונותיכם והושבתי את הערים ונבנו החורבות. והארץ הנשמה (=השוממה) תיעבד, תחת אשר היתה שממה לעיני כל עובר. ואמרו: הארץ הלזו הנשמה היתה כגן עדן והערים החורבות והנשמות והנהרסות בצורות ישבו… כצאן קודשים כצאן ירושלים במועדיה, כן תהיינה הערים החורבות מלאות צאן אדם וידעו כי אני ה'".

נבואה זו נאמרה לדורות שלנו, וכפי שאמר רבי אבא (סנהדרין צח, א): "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא (יחזקאל לו, ח)". רש"י: "כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר". בדורות האחרונים ארץ ישראל חזרה לתת פירותיה בעין יפה, וככל שהיא נותנת יותר פירות חקלאיים וטכנולוגיים, כך ישראל הולכים ומתקבצים לארץ.

אולם תהליך זה אינו מתרחש לבד. הנביאים מלמדים אותנו את המהלך האלוקי המעורר ומכוון מלמעלה, אבל במקביל אנחנו צריכים להתאמץ להגשימו בהתעוררות מלמטה, בקיום מצוות התורה באופן ריאלי בארץ. כי רק בשילוב של שמיים וארץ – החזון הולך ומתגשם.

חזון ומעשה: קומות משלימות

מצד אחד אסור שהמנהיגים יסמכו על הנס, ואולי מפני החשש הנורא שמא יסמכו על הנס וייכשלו, הם הולכים לקצה השני ומתאמצים שלא להציב את החזון האלוקי לפניהם. אבל חובה עליהם ועל כולנו לזכור את החזון האלוקי שמכוחו חזרנו לארץ, ואת הייעוד האלוקי שלשמו אנחנו חיים בארץ, שבסיסו מונח על בניין יהודה ושומרון. וכשאנחנו מתרשלים בזה, כל בניין העם והארץ הולך ומתעכב.

שתי הקומות צריכות להשלים זו את זו בלא שאחת תבטל את חברתה, לכן כשעסקתי בקומת המעשה, השתדלתי לבטאה כפי שהיא כיום, עם כל הציניות והאינטרסים המלווים אותה. אולם במצב השלם, קומת המעשה צריכה לקבל השראה מקומת החזון, ולצאת אל הפועל מתוך כוונה טהורה וישרות.

ועדיין, אם הנאמנות לחזון תבוא לידי ביטוי בתנופת בנייה בירושלים ויהודה ושומרון, הרי שגילוי החזון הגדול יאפיל על חולשות אנוש ותככים פוליטיים של המנהיגות.

בניין ירושלים ויהודה ושומרון יבטא באופן הפומבי ביותר את נאמנות העם למצוות ה' (קומת החזון), יחלץ את ענף הבנייה מהמשבר ויוביל לתנופה של עלייה ובניית משפחות. ויתקיימו בנו דברי הברכה שבתורה: "ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כו, יג). פירשו חכמים, "כשתי קומות של אדם הראשון" (בבא בתרא עה, א). קומת החזון וקומת המעשה.

יישוב הארץ – מצווה בסיסית

אחרי דברים כאלה, מגיעות בדרך כלל תגובות מיהודים שמזהים עצמם עם התפיסה החרדית, שטוענים שהפרזתי בעניינה של ארץ ישראל ובניינה. ומתוך כך ממשיכים בתוכחה: הרי ידוע שהברכה תלויה בתורה ובמצוות ולא בציונות ושאר עניינים לאומיים.

תשובה: ברור שתלמידי החכמים אינם טוענים זאת, אלא זו טענה של עמי הארץ ובורים, שכוונתם אולי טובה, אבל התרשלו מאוד בלימוד התורה, עד שנעלמה מהם מצוות יישוב הארץ. הרי כשכתבתי שבזכות השבת זוכים לברכה, לא הייתה להם שום טענה, שכן ידוע שכל מצווה היא מפתח לשאר המצוות והברכות, ובמיוחד הדברים אמורים במצוות מרכזיות שמכוננות תפיסת עולם שמובילה להמשך התיקון. על אחת כמה וכמה שהדברים אמורים כלפי מצוות יישוב הארץ, שכל לומד תורה יודע שאין מצווה שהתורה מקדישה לה יותר פסוקים ממנה, מפני שהיא המצווה שמבטאת יותר מכול את גילוי האמונה בארץ. ולכן על ידי קיומה שם שמיים מתקדש בעולם יותר מאשר שאר המצוות, ובמיוחד כיום, שכל אומות העולם יודעות מהתנ"ך, שיסוד גילוי אמונת ישראל וגאולתו תלוי במצוות יישוב הארץ.

וכל מי שמבין תורה יודע שרק מתוך קיום מצוות יישוב הארץ נוכל להגיע לקיום שלם ונכון של כל המצוות, ולכן אמרו חכמים שמצוות יישוב הארץ שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה נג), וכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוקים וכל מי שדר בחוץ לארץ דומה כמי שעובד עבודה זרה (כתובות קי, ב). "ורבי ישמעאל: ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה" (ע"ז ח, א).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הליכה לתפילה – טובה לבריאות

המשך העיסוק בענייני בריאות: עדיף לזרוק אוכל מיותר מאשר להזיק לגוף • קביעות מקום בבית הכנסת תורמת ליציבות עולמו הרוחני של האדם, ומאריכה את חייו • הליכה לבית כנסת רחוק מזכה בשכר פסיעות – אם אכן יש עדיפות באותו בית כנסת, שלשמה שווה להרחיק • גם נשים מקבלות שכר פסיעות • האדם המודרני יושב הרבה והולך פחות מדי; תפילות ושיעורי תורה הם הזדמנות להליכה בשביל הבריאות • עוד בעניין תפילה: עדיף להתפלל מנחה קצרה מאשר שאנשים יצטרכו לוותר על תפילה במניין

לסיים את האוכל או לזורקו – בל תשחית

התברר שהגברים בבני ברק מאריכים ימים ביחס לגברים בערים אחרות בארץ, למרות שיש ערים שהמודעות לאורח חיים בריא מפותחת בהן יותר. ייתכן שזקני בני ברק, שמקפידים ללכת בכל יום לתפילות בבית הכנסת, זוכים לשכר פסיעות לא רק בעולם הבא

שאלה: לעיתים אני חש שובע, אבל כיוון שיש בצלחתי עוד אוכל, אני רגיל לסיימו כדי שלא ייזרק. השאלה האם מותר במקרה כזה לזרוק את האוכל, או כפי שלמדנו מהורינו, אסור לזרוק אוכל משום איסור 'בל תשחית'?

תשובה: עדיף לזרוק את האוכל המיותר ולא לסיימו. אמנם אסור להשחית עץ פרי, ומזה למדנו שאסור להשחית כל מאכל (ספרי דברים כ, יט), אולם כפי שאמרו חכמים (שבת קמ, ב): "בל תשחית דגופא עדיף". כלומר עדיף לחשוש להשחתת הגוף מאשר להשחתת המאכל. אמנם בתקופות של עוני עדיף שאדם יאכל את כל מה שנתנו לו, כדי שיצבור מאגרים לתקופות קשות, וכהמשך לכך נהגו להקפיד לסיים את כל האוכל שבצלחת. אולם כיום, שגם העניים ביותר אינם סובלים מרעב, אלא בדרך כלל מהשמנת יתר, עדיף לזרוק את המאכלים המיותרים.

לכתחילה, כמובן שאדם צריך להיזהר שלא ליטול לצלחת מעבר לצורכו, כדי שלא יצטרך אחר כך לזרוק את שיירי המאכלים. כיוצא בזה למדנו שיש להיזהר מלעשות פעולות שיגרמו להשחתת מאכלים, ולכן אין להעביר כוס מלאה במשקה מעל לחם, שמא יישפך מהנוזל שבכוס על הלחם וימאיס אותו מלהיות ראוי לאכילה (ברכות מ, ב; שו"ע או"ח קעא, א).

הליכה לבית הכנסת מוסיפה חיים

אמרו חכמים (ברכות ח, א): "כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל – נקרא שכן רע, שנאמר (ירמיהו יב, יד): 'כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל'. ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו, שנאמר: 'הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם'". וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח צ, יא).

עוד מסופר שם, שבתחילה כאשר שמע רבי יוחנן שיש זקנים שמאריכים ימים בבבל, תמה – הרי נאמר (דברים יא, כא): "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה", אבל בחוצה לארץ לא?! כיוון שאמרו לו שזקנים אלו מקפידים להשכים לבית הכנסת, ומאחרים לצאת ממנו, אמר: "זהו שהועיל להם".

קיומו של האדם תלוי בקשר שלו אל מקור החיים, ועל כן אמרו חכמים (ברכות ו, ב; ז, ב) שכל הקובע מקום לתפילתו – אלוקי אברהם בעזרו ואויביו נופלים תחתיו. קביעות המקום בתפילה מבטאת שהיחס של המתפלל לה' קבוע ויציב. שכל ענייני העולם יכולים להשתנות ולהתחלף, אבל הקשר לה' אלוקיו קבוע ונצחי, והדבר בא לידי ביטוי בכך שאינו זז מקביעות מקומו בבית הכנסת. ומנגד, כשאינו הולך לבית הכנסת שבשכנותו, הוא מתנתק ממקור חייו, ומאבד את שורשיו, ולכן גורם גלות ולו ולבניו.

עדיפות בית הכנסת הרחוק

כתבו הפוסקים, שאם יש לאדם אפשרות ללכת לשני בתי כנסת שבעיר – מצווה שילך לרחוק, ששכר פסיעות יש לו על כך (כך כתב במ"א צ, כב, והביאו דבריו א"ר, שועה"ר, ערוה"ש, מ"ב ועוד רבים).

המקור לכך מדברי רבי יוחנן (סוטה כב, א), שאמר: "למדנו קיבול שכר מאלמנה", שלמרות שהיה בית כנסת בשכונתה הייתה באה להתפלל בכל יום בבית מדרשו של רבי יוחנן. אמר לה רבי יוחנן: "בתי, והלא יש בית כנסת בשכונתך"? השיבה לו: "רבי, ולא שכר פסיעות יש לי?" מכאן למד רבי יוחנן שיש להולך לבית הכנסת שכר פסיעות, וככל שבית הכנסת רחוק יותר, כך שכרו גדול יותר, שעל כל פסיעה ופסיעה שהוא הולך לבית הכנסת הוא מקבל שכר. כיוצא בזה מובא במקום אחר בתלמוד (ב"מ קז, א), שלדעת האמורא רב, פירוש ברכת התורה "ברוך אתה בעיר" הוא: "שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת" (כדי שיוכל למהר לבוא לבית הכנסת להיות מעשרת הראשונים – תורת חיים); אולם רבי יוחנן לא הסכים לפירושו של רב (ופירש: "ברוך אתה בעיר – שיהא בית הכיסא סמוך לשולחנך"), מפני שכפי שלמד מאותה אלמנה, כשהולכים לבית כנסת רחוק מקבלים שכר פסיעות.

ללכת רחוק – כשיש סיבה

אמנם קשה: האם ראוי שכל בני מערב העיר ילכו להתפלל במזרחה, ובני מזרח העיר יתפללו במערבה? האם אין בזה חשש עלבון כלפי בית הכנסת הסמוך, שמדלגים עליו והולכים לרחוק? מלבד זאת, האם כאשר אדם שלח שליח למקום מסוים, הייתכן שיקבל השליח תוספת שכר כאשר יאריך וילך לאותו מקום בדרך ארוכה? כיוצא בזה, מה טעם שיקבל אדם שכר על פסיעות מיותרות שהלך בדרכו לבית הכנסת הרחוק?

אכן מצאתי שכמה אחרונים ביארו שהכוונה שיקבל שכר פסיעות על הליכה לבית הכנסת הרחוק כאשר יש סיבה מיוחדת ללכת דווקא אליו. כגון שכבר מתחילה קבע שם את מקומו ורק אחר כך הקימו בית כנסת סמוך אליו. או מפני המעלה שבתפילה בבית הכנסת של גדול הדור – רבי יוחנן, או מפני שבית הכנסת של רבי יוחנן היה גם בית מדרש ללימוד תורה, ומעלה יתרה יש למתפלל בבית מדרש (כן כתבו חיד"א ביפה עיניים לסוטה שם; דברי מלכיאל ה, יט; מהרש"ג א, כז).

לכן כתבתי בפניני הלכה (תפילה ג, ג): "על כל פסיעה ופסיעה שאדם הולך לבית הכנסת הוא מקבל שכר, ולכן גם כאשר בית הכנסת העדיף רחוק יותר מביתו – אל יצטער על טורח הליכתו, שעל כל פסיעה יקבל שכר מרובה".

השכר על פסיעות ולא נסיעה

כמובן שהשכר הוא על פסיעות, ואילו הנוסע לבית הכנסת במכונית מפסיד את שכר הפסיעות שלו, וכפי שכתב בשו"ת תורה לשמה מ'.

עשרת אלפים צעדים

ראוי לעמוד על זווית נוספת ב'שכר פסיעות'. לפני כארבעים שנה בחן ד"ר יאשירו הטאנו מיפן את התחלואים והנזקים הנגרמים לאדם המודרני מאורח החיים היושבני. בעבר אנשים היו מרבים ללכת, ואילו כיום אנשים נעזרים במכוניות ומעליות, כך שאדם ממוצע הולך כ-4,000-3,000 צעדים ביום בלבד, בעוד שכדי לשמור על בריאותו ומשקלו, עליו ללכת כ-11,000 צעדים ביום. אחרים הגיעו למסקנה שכדי לשמור על הבריאות, ובכלל זה על המשקל, צריך ללכת 10,000 צעדים ביום, וכדי לרדת במשקל באופן מתון (קילו עד שניים בשנה) צריך ללכת 12,000 צעדים ביום.

בשנה האחרונה רכשו רבים מבני המשפחה המורחבת וחברים מד צעדים. אכן, התברר שהמחקרים צודקים, ואדם ממוצע הולך באופן טבעי כ-4,000-3,000 צעדים ביום. כך היה אצל הנשים במשפחה. אולם גברים, שהולכים (ולא נוסעים) לבית הכנסת, 'זוכים' בעוד כמה אלפי צעדים. למשל אצלנו ביישוב, רוב האנשים הולכים 1,000-500 צעדים לבית הכנסת; אם מחשבים שלוש הליכות כאלה ביום, הרי שזוכים לתוספת של 6,000-3,000 צעדים ליום. אמנם רבים מצרפים מנחה למעריב, אבל אם הולכים בערב לעוד שיעור תורה, זוכים באותם צעדים.

אגב, זה יכול להסביר תופעה שמפליאה רופאים בארץ. התברר שהגברים בבני ברק מאריכים ימים ביחס לגברים בערים אחרות בארץ, למרות שיש ערים שהמודעות לאורח חיים בריא מפותחת בהן יותר. לעומת זאת, הנשים בבני ברק מאריכות ימים כפי הממוצע בארץ. ייתכן שזקני בני ברק, שמקפידים ללכת בכל יום לתפילות בבית הכנסת, זוכים לשכר פסיעות לא רק בעולם הבא אלא גם בעולם הזה.

אריכות ימים בבני ברק - דו"ח מרכז טאוב 2015
אריכות ימים בבני ברק – בגרף אריכות הימים מול מצב סוציו-אקונומי, על אף שהערים עם חרדים נמצאות במצב כלכלי משופר פחות זקני הערים מאריכים ימים כמו בערים עם מצב משופר יותר – דו"ח מרכז טאוב 2015

שכר פסיעות לנשים

ראוי לעורר נשים מבוגרות לעסוק יותר בהליכה. ומה טוב אם ילכו בקביעות לבית הכנסת ולשיעורי תורה, ולא מקרה הוא שלמדנו שכר פסיעות מאישה אלמנה.

סיפור נוסף מובא במדרש (ילקוט שמעוני עקב תתעא): מעשה באישה אחת שהזקינה מאוד, עד שקצה בחייה. באה לפני רבי יוסי בן חלפתא ואמרה לו: רבי, זקנתי יותר מדאי, ומעכשיו חיי הם חיים של ניוול, שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה, ואני מבקשת להיפטר מן העולם. אמר לה: באיזו מצווה את רגילה להקפיד בכל יום? אמרה לו: רגילה אני, שאפילו יש לי דבר חביב, אני מניחה אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום. אמר לה: מנעי עצמך מבית הכנסת שלושה ימים זה אחר זה. הלכה ועשתה כך, וביום השלישי חלתה ומתה.

למדנו מכאן שהשקידה לבוא לבית הכנסת בכל יום גורמת לאריכות ימים, וגם נשים שייכות למעלה זו.

תפילה קצרה במקום העבודה

שאלה: אצלנו במקום העבודה (מפעל היי-טק) מקיימים בצהריים תפילת מנחה, והתעוררו חילוקי דעות: יש אומרים שהואיל שאנו באמצע העבודה, עדיף לקיים תפילה קצרה, בלא חזרת הש"ץ, ויש אומרים שיש לקיים תפילה ארוכה עם חזרת הש"ץ. ויש שכאשר הם חזנים הם מתחילים מהקרבנות, והתפילה אורכת כחצי שעה. יש שבעקבות זאת מתפללים ביחיד או אינם מתפללים כלל. כיצד נכון לנהוג?

תשובה: עדיף לקיים תפילה קצרה, מפני שעדיף שיותר אנשים יתפללו במניין מאשר לקיים חזרת הש"ץ (עיין ברב יוסף משאש בשו"ת מים חיים ח"א או"ח, מא).

אמנם כאשר הציבור גדול, ואפשר בקלות לקיים שני מניינים, עדיף שבאחד יאמרו חזרת הש"ץ, והמהדרים יוכלו להתפלל בו ולא יכפו את שאר האנשים להתפלל באריכות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מחקר רפואי? לקרוא בזהירות

הערה על הסכנה שבעיוות ערכי צה"ל, שהתבטאה בהרשעת אזריה ובפיגוע בארמון הנציב • תגובה בעקבות הטור על תזונה ובריאות: השיטות האלטרנטיביות מצילות ממחלות • תשובתי: לפי ההלכה יש להקשיב לרופאים הקונבנציונליים • במקרי פיקוח נפש, אם רופא אלטרנטיבי מציע פתרון שלדבריו מציל חיים, שומעים לו • מידע שמתפרסם ברשת – לא תמיד אמין ומבוסס • להיזהר במיוחד מגישות רפואיות ודיאטניות קיצוניות; דווקא בגישות השוללות הכול יש חשש לטעויות • מי שחש שהרפואה הרגילה אינה מתאימה לגופו ונפשו, טוב שיקרא ויאמץ גישות אלטרנטיביות

אזריה וצביעות התקינות הפוליטית

למרות שהמידע כיום זמין במאגרי המידע שבאינטרנט, צריכים להיות מומחים כדי לבחון את איכותו ואמינותו, ובמיוחד בנושאים שיש לגביהם דעות שונות. ככל שמדובר בנושא יותר רציני וחמור, צריך יותר אחריות בבחירת המידע. לכן גם היום הוראת ההלכה לנהוג לפי העמדה המקובלת

כל מי שיש לו מצפון מוסרי ולב יהודי לא היה יכול להישאר אדיש נוכח הרשעת החייל אלאור אזריה בהריגה. ההרגשה הרעה גברה לאחר שמיעת דברי הצביעות הצדקנית של אישים מהשמאל, ובמיוחד מפקדי צבא בכירים בעבר ובהווה, שהזדרזו לקבוע שהרשעתו היא הביטוי לערכי המוסר של צה"ל. הרי אותם המפקדים תובעים מהלוחמים לחסל את המחבלים מפני שהם בני מוות, ומצד שני בכלי התקשורת הם מתחסדים כאילו חיסול מחבל הוא רצח. ייתכן שהחייל עבר באופן חמור על הנהלים, ומגיע לו על כך עונש משמעתי חמור. אבל מכאן ועד האשמתו בהריגה אכזרית, כדברי השופטים, המרחק בלתי נסבל. הוקעתו הפומבית פוגעת בחוסנו המוסרי של צה"ל ובמוטיבציית החיילים, כפי שנוכחנו מיד בעת הפיגוע הרצחני בארמון הנציב, שבו נרצחו הקדושים, שלוש קצינות וקצין, שלבנו שותת דם עליהם ועל משפחותיהם.

אמנם לפי תיאורו של דובר צה"ל הכול היה כשורה. כל "ערכי צה"ל" שהוא מדברר באו לידי ביטוי מושלם. "ערכי צה"ל" שיהיו בנים ובנות יחד – אכן נפגעו בנים ובנות יחד. "ערכי צה"ל" שלא לפגוע בחשוד לפני שמתברר בוודאות גמורה שהוא אכן מחבל שנמצא בתוך האירוע ולא לאחר סיומו, ואכן הם המתינו או ברחו עד אשר היה ברור לחלוטין שמדובר בפיגוע. לאחר שהתברר שזה אכן פיגוע, למרות שהמחבל כבר נהרג על ידי ירי של מדריך וחיילים גברים, היה צורך להבליט את ערך השוויון בין המינים ביריות וידוא הריגה של קצינה (כמו שתמיד מקפידים לציין את הבנות המעטות שמשתתפות בכוח הלוחם).

בכל אופן, מכיוון שכמעט כל הדברים בעניין זה כבר נאמרו, נסתפק בכך.

תגובה לטור על התזונה

בעקבות הטור שעסק בענייני בריאות ותזונה (גיליון 718), הגיעו תגובות מאנשים שהנושא בוער בעצמותיהם. אציג תגובה אחת שיש ערך בהתייחסות אליה. המכתב מובא כאן מעובד ומקוצר מאוד:

"שלום לכבוד הרב… בשנתיים האחרונות עשינו שינוי גדול בתזונה שלנו, תחילה בחנו את הספרות הקיימת לגבי הרגלי אכילה בריאים בעברית ובאנגלית… הספרים נכתבו על ידי רופאים רציניים, שערכו מחקרים קליניים וממליצים על תזונה שמבוססת בעיקרה על הצומח. תזונה שמרפאה ומבריאה.

"שמחתי לשמוע שביישובכם מכניסים מודעות לבריאות. בעיניי חשוב מאוד להבין את הרעיון של אכילת מזונות מהצומח ואת הכוח הרב שיש לתזונה זו… פירמידת המזון שבה הם מצדדים מורכבת מדגנים מלאים, קטניות, פירות וירקות ואגוזים וזרעים. אני אישית עשיתי את הדיאטה… וירדתי שלושים קילו במשך שנה… (כאן היא שיתפה אותי בתובנות מרתקות שקראה בספרים, שלטענת מחבריהם מבוססים על ניסיון רב ועל ניסיון רב שהצטבר בסין). התפיסה הבסיסית היא שהגוף מסוגל לרפא את עצמו… אך כשמעמיסים עליו מזונות כל כך מזיקים הוא מתקשה מאוד בעבודה זו. כשמסירים את הדברים שמפריעים לגוף לעבוד, ומעניקים לו הרבה מאוד מזון שעוזר לגוף בתהליך ההחלמה – פירות וירקות, הגוף מסוגל לרפא את עצמו ממגוון עצום של מכאובים. אשמח לשמוע את דעת כבוד הרב ביחס לנושאים שהעליתי".

תשובתי: לשמוע לרופאים

תודה רבה לך על מכתבך המחכים. לגבי דעתי – דעתי אינה חשובה, מפני שאינני מתיימר להיות בקיא ברפואה, בתזונה ובפעילות גופנית. לכן, כפי שמורה ההלכה בעניינים אלו, אני סומך על הרופאים שהם המומחים לכלל ענייני הבריאות.

תגובת המשך: האם לקרוא מחקרים?

"תודה רבה על התשובה. אמנם, אני מאמינה שאחת ההתקדמויות המשמעותיות של הדור שלנו היא היכולת להיות איש אשכולות. היכולת לחקור בקלות כל נושא, להגיע בקלות למחקרים מדעיים, לקרוא בקלות ספרים שנכתבו על ידי חוקרים. בעיניי זה מחייב אותנו לשינוי בתפיסה, כדי להבין שיש ביכולתנו ללמוד דברים רבים גם אם לא ישבנו שבע שנים באוניברסיטה.

"כמובן שלגבי מצבי חולי יש צורך בהתייעצות עם רופא. אך במצב רגיל כאשר אישה חוקרת מהי הדרך הטובה להאכיל את משפחתה, בעיניי יש בהחלט מקום לחקירה עצמאית. דווקא בנושא הזה של תזונה, הרופאים מעידים כי למדו על כך מעט מאוד במהלך לימודי הרפואה, לכן הם מפנים את השואלים לדיאטנים. התפיסה הזאת שתזונה שמבוססת על הצומח היא טובה ביותר לאדם מתרחבת יותר ויותר במערב… לאנשים נמאס לקחת עשרים סוגי תרופות שונים…

"אני מבינה שההלכה מורה ללכת על פי המומחה, אבל ההלכה גם מורה 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. ומכיוון שכיום הרבה מאוד אנשים מתים וחולים במחלות שנגרמות באופן ישיר מהתזונה הלקויה שאנו אוכלים, חרף טיפולם המסור של הרופאים… ומכיוון שמחלות רבות, ובכללן החמורות והקשות… ניתן לרפא על ידי תזונה נכונה, האין חובה על רב לבדוק את המחקרים הללו כראוי? האם אינך סבור שיש אמת בדבריהם של הרופאים האלטרנטיביים, שלמדו את הרפואה הקונבנציונלית ומצאו שאינה נותנת מענה נכון לחלק משמעותי מהבעיות?"

תשובתי: הרפואה הקונבנציונלית קובעת

למרות שהמידע כיום זמין במאגרי המידע שבאינטרנט, צריכים להיות מומחים כדי לבחון את איכותו ואמינותו, ובמיוחד בנושאים שיש לגביהם דעות שונות. ככל שמדובר בנושא יותר רציני וחמור, כך צריכים יותר אחריות בבחירת המידע.

לכן גם היום, הוראת ההלכה היא לנהוג על פי העמדה המקובלת על רוב הרופאים, שהם המומחים לתחום הבריאות. הוראה זו נאמרה אפילו לגבי שבת ויום הכיפורים, שאם רופא אומר שצריך לחלל שבת או לאכול ביום הכיפורים – שומעים לו. ולא זו בלבד, אלא שהורו חכמים (ירושלמי יומא פ"ה ה"ה), שאם בעת שצריכים לטפל בחולה, המטפל הולך לשאול את הרב כיצד לטפל בחולה או האם מותר לשמוע לרופא, הרי זה שופך דמים; כי בעוד שהוא שואל, החולה עלול להסתכן. וגם הרב ששואלים אותו – מגונה, כי היה צריך ללמד את תלמידיו שאין לפנות אליו במצב של פיקוח נפש, אלא להזדרז לטפל בחולה באופן המיטבי.

כאשר יש מחלוקת בין הרופאים, הולכים אחר הרוב, שכך הכלל לגבי כל הדברים המסופקים – שהולכים אחר הרוב, שנאמר: "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב). אמנם במצבים מסוימים, כאשר אדם סבור שהמיעוט צודק, עליו לנהוג כעמדת המיעוט. דינים אלו התבארו בפירוט לגבי חולה בשבת ויום כיפור (עיין שו"ע או"ח תריח; פנה"ל ימים נוראים ח, ד, 5; שבת כז, ב).

מסקנה להלכה

  • א) כאשר יש חילוקי דעות בין הרפואה המקובלת לרופאים אלטרנטיביים, מכיוון שהרופאים המקובלים הם רבים, וגם נחשבים כיותר בקיאים, שדבריהם נשענים על מחקרים מקיפים, הולכים אחר הוראת הרפואה המקובלת.
  • ב) במקרה של סכנת נפשות קרובה ומוחשית, ולדעת הרפואה הרגילה אין תועלת בפעולה מסוימת אבל אין בה נזק, ולדעת רופאים אלטרנטיביים יש בה כדי להציל את חיי החולה, יש לשמוע בקול הרופאים האלטרנטיביים, ובתנאי שהם ידועים כרופאים רציניים ואחראים (עיין שו"ע או"ח תריח, ד). וכן כאשר דעתו האישית של החולה שהרופאים האלטרנטיביים צודקים, עליו לשמוע בקולם גם כאשר מידת מומחיותם לא נודעה, שכן "לב יודע מרת נפשו". וזאת בתנאי שהוראותיהם אינן סותרות את הרפואה הרגילה.
  • ג) במצב שאין סכנת נפשות קרובה ומוחשית, כאשר הרופאים הרגילים אינם חוששים לדברי הרופאים האלטרנטיביים, גם האדם הרגיל אינו צריך לחשוש לדעתם, ועליו לנהוג כפי ההוראה הרפואית המקובלת. אמנם מי שהשתכנע בלבו שהרופאים האלטרנטיביים צודקים, יכול לנהוג כמותם.

היחס הראוי לשיטות האלטרנטיביות

מכאן לשאלתך על יחסי לשיטות האלטרנטיביות השונות. כעיקרון אני מניח שבכל עמדה של אדם רציני שחקר בכנות את הנושא יש אמת מסוימת, ומן הסתם דרכו מתאימה לסוג מסוים של מחלות או לסוג מסוים של אנשים, ולכן ראוי לחקור את שיטתו ברצינות כדי ללמוד את האמת שבה, ולבחון כיצד ניתן לשלבה בתוך המשנה הכללית המוסכמת. כך אכן עושים חוקרים ורופאים רציניים.

עמדה זו, שנותנת מקום לכל שיטה ושיטה, קובעת מנגד שככל שמדובר בשיטה יותר קיצונית, ששוללת יותר את הדעות האחרות, כך הסיכון שהיא מוטעית ומזיקה גדול יותר. שכן כמו שמן הסתם יש נקודת אמת בדבריה, כך גם יש נקודות אמת בשיטות האלטרנטיביות האחרות, ועוד הרבה יותר נקודות של אמת בשיטה המקובלת שנוסדה על ידי ניסיונם של אלפי חוקרים רציניים. ומכיוון שהשיטה הקיצונית שוללת את כל נקודות האמת הללו, הרי שיש בה טעויות רבות שעלולות להיות מסוכנות.

העשרה בספרי הדרכה

לפיכך, טוב לאדם בריא, וכן למי שסובל ממיחושים שונים שאינם מסוכנים, לקרוא ספרי הדרכה ולשמוע הרצאות על אורח חיים בריא, תזונה, פעילות, רגיעה ושינה, כפי הדרך המקובלת על הרפואה הרגילה. אמנם מי שמרגיש שאינו מוצא ברפואה הרגילה את ההדרכה המתאימה לו, טוב שירחיב את קריאתו בספרי הדרכה אלטרנטיביים, וילמד מהם את ההדרכות שאינן סותרות את ההדרכות המקובלות. ויזכור תמיד שככל שמדובר בהדרכה ששונה ורחוקה יותר מההדרכות המקובלות, כך הסיכון שיש בה טעויות קשות גובר, ולא כדאי לאמצה. ואם למרות זאת ירגיש שדווקא הדרכות אלו מתאימות לגופו ונפשו מאוד, אפשר שינהג בהן, כי ייתכן שהן אכן מועילות לו, ובתנאי שיבדוק וידע שאין בהן סכנה מוחשית לפי השיטה המקובלת.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מפלת החשמונאים ועשרה בטבת

צומות חורבן בית ראשון, שבטלו בבית שני, חזרו לאחר קריסת ממלכת החשמונאים וחורבן הבית • החגים על ניצחונות החשמונאים בטלו לאחר מפלתם – חוץ מחנוכה • נכדו של מתתיהו נטה לכיוון הצדוקי המתייוון, ובנו ינאי הוסיף לדרדר את מצבה הרוחני של המלוכה • ערבוב הכהונה והמלכות תרם להתפרקות • הימים הסמוכים לעשרה בטבת – יום תרגום התורה ליוונית ויום פטירת עזרא – מציינים את הבעיות הרוחניות בבית שני • חנוכה נשאר, והוא מזכיר את האור הרוחני שצמח בבית שני, ואת ניצחון היהדות בטווח הארוך

תולדות הצומות והחגים מדברי חכמים

בתהליך ארוך פוררה היהדות את רוב היסודות האליליים שבתרבות ההלניסטית, וערכים יהודיים של אמונה ומוסר הלכו והתפשטו בין אומות העולם, ובדרכים ישרות ועקלקלות (נצרות ואסלאם) הפכו ליסוד כל הטוב והיפה שבתרבות האנושית. כך התברר שבאמת לטווח הארוך היהדות הולכת ומנצחת את היווניות

לאחר חורבן בית המקדש הראשון קבעו הנביאים והחכמים ארבעה צומות לזכר החורבן: י"ז בתמוז, ט' באב, ג' בתשרי וי' בטבת. לאחר שבעים שנה, כשזכו לבנות את בית המקדש השני, הפכו ימי האבל לימים טובים של שמחה וששון.

בעקבות הצלחות החשמונאים הוסיפו חכמים ותיקנו ימי חג רבים כהודאה לה'. הם הימים הכתובים במגילת תענית, שבהם אסור להתענות. נזכיר כמה לדוגמה: כ"ב בשבט, שבו נאלץ אנטיוכוס הרשע להפסיק את המצור על ירושלים; ג' בכסלו, שבו הסירו החשמונאים את סמלי גדודי היוונים מהמקדש; כ"ד באב, שבו חזרו ישראל לדון בדיני התורה ולא בדיני יוון; כ"ז באייר, שבו ביטלו את סימני העבודה זרה שבפתחי הבתים והחנויות; ט"ו וט"ז בסיוון שבהם כבשו את בית שאן והגלו ממקומם את הנוכרים שצררו לישראל. וכן קבעו יום טוב ביום מות המלכים הרשעים שרדפו את החכמים – ינאי המלך בב' בשבט, והורדוס המלך בז' בכסלו.

לאחר חורבן בית המקדש השני חזרו ארבעת ימי הצום למקומם, ונחלקו חכמים לגבי הימים הטובים שנקבעו בימי מלכות חשמונאי. למעשה נפסק שכל הימים הטובים שנקבעו בימי מלכות חשמונאי בטלו, ורק ימי החנוכה נותרו לדורות, מפני המצווה שתיקנו חכמים להדליק בהם נרות זכר לנס פך השמן (ראש השנה יח, ב). כדי להבין את עומק ההלכה, נחזור להתבונן בסיפור מלכות חשמונאי.

31 שנות מלחמות החשמונאים

מעת שהרים מתתיהו הכהן את נס המרד ועד סוף פועלם של בניו, עברו 31 שנים. בשנה השלישית למרד שחררו את ירושלים והדליקו את המנורה, והתרחש נס פך השמן. כעבור ארבע שנים נהרג יהודה המכבי בקרב וחזרו היוונים לשלוט בירושלים. יונתן בן מתתיהו המשיך להנהיג את שרידי מחנה המכבים, ובמשך שמונה שנים ניהל קרבות גרילה נגד היוונים. בעקבות מלחמות פנימיות במלכות יוון, תמורת הסכם שיתוף פעולה, צד אחד הסכים להעניק ליונתן שלטון אוטונומי בירושלים והסביבה, והחשמונאים חזרו וטיהרו את המקדש והעמיקו את השפעתם. כעבור עשר שנים, ביקש המלך טריפון להחזיר לעצמו את השליטה המלאה על ירושלים, משך בערמה את יונתן לשיחות שלום ורצחו. אולם שמעון, בנו האחרון של מתתיהו שנותר בחיים, השכיל לכרות הסכם עם מתנגדי טריפון, ותוך שהיוונים עסקו במלחמות שביניהם, המשיך שמעון במשך שבע שנים טובות לטהר את הארץ מהשפעת המתייוונים, כבש ערים נוספות סביב יהודה וביצר את חירותה המדינית.

זרעי משבר

עם הישגיו הגדולים, ייתכן שכבר בימי שמעון בן מתתיהו נבט חטאם של בני חשמונאי הבאים אחריו, שנטלו לעצמם גם את הכהונה וגם את המלכות, ולא קיימו את המצווה למנות מלך מבית יהודה (רמב"ן בראשית מט, י). מגמת התורה להפריד בין המלכות לכהונה, כדי שכל רשות תבצר את מעמדה בנפרד ויחד יעניקו עוצמה כפולה לישראל. עמדה זו הייתה הכרחית לאותם ימים, שכן ספינת היהדות הקטנה הוצרכה לנהל מאבק איתנים אל מול גלי האוקיינוס האדירים של התרבות ההלניסטית שגעשו סביבה.

אפשר ללמד זכות על שמעון. במשך קרוב למאתיים שנות שלטון יווני על הארץ עד אז, היה הכהן הגדול ראש האוטונומיה היהודית, ושמעון בעצם ירש תפקיד זה וחיזק את מעמדו. אולם בפועל, החולשה שנגרמה מחיבור שני התפקידים השונים הללו הובילה לבסוף לנפילת מלכות החשמונאים.

חטא זה התרחב יותר בימי בנו של שמעון, יוחנן (מלך 31 שנה), והגיע לשיאו הרע בימי נכדו ינאי (שמלך 29 שנה). אמנם מבחינה לאומית, בזכות אש האמונה וההקרבה שעוד המשיכה לדלוק ולהאיר מימי המרד, בימיהם מלכות חשמונאי עדיין המשיכה להתקדם; אולם המשבר הרוחני שהתפתח בימיהם, הוביל להתדרדרות מלכות חשמונאי עד חורבן בית המקדש השני.

המרד נגד שמעון ועליית בנו יוחנן

נחזור לסיפור: כשאנטיוכוס סידטס גבר על אויביו ולא נצרך יותר לעזרתו של שמעון, הוא עודד קשר כנגדו. חתנו של שמעון, תלמי, קם ורצח את שמעון עם שניים מבניו (ג'תרכ"ה, 135 לפני הספירה), וניסה להשתלט על יהודה. אולם יוחנן הורקנוס, בנו הנאמן של שמעון, לחם נגדו. אז בא אנטיוכוס סידטס לעזרת תלמי הרוצח, עשה שמות ביהודה והביא את ירושלים במצור קשה; אולם בעקבות מרידות שפרצו נגדו, נאלץ לסגת וקיבל את הצעת השלום של יוחנן, שהסכים לשלם מס כבד ליוונים, ותמורת זה קיבל אוטונומיה מסוימת ונתמנה לכהן גדול ונשיא. זמן קצר לאחר מכן, אנטיוכוס סידטס הובס ונהרג במלחמה מול הפרתים, ויוחנן יצא לכבוש שטחים נוספים בארץ ישראל, להרחיב את ההתיישבות היהודית על חשבון הנוכרים ולטהר את הארץ מעבודה זרה. הכיבושים הנוספים הביאו לעושר ושגשוג כלכלי ליהודים.

31 שנה הנהיג יוחנן את יהודה. רוב ימיו נהג בצדקות וחיזק את הסנהדרין, כרוח הסבא מתתיהו, אולם בסוף ימיו נמשך אחר הצדוקים, שנטו מבחינה דתית ותרבותית אחר היוונים ומבחינה לאומית הזדהו עם ישראל. עליו אמרו חכמים: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי" (ברכות כט, א). הצדוקים היו מתייוונים למחצה, שניסו לשלב את התרבות היוונית בתוך מסגרת לאומית יהודית.

ינאי והבאים אחריו

לאחר מותו של יוחנן הורקנוס (ג'תרנ"ו, 104 לפני הספירה) החלו משברים. צוואתו לא קוימה. בנו בכורו יהודה אריסטובולוס, בעל בריתם של הצדוקים, נהג כשליט הלניסטי, השליך למאסר את אמו ואחיו, והכריז על עצמו כמלך וכהן גדול. לאחר כשנה מת, ואחיו אלכסנדר ינאי מלך במקומו במשך 27 שנים. הוא היה צדוקי שנטה אחר המתייוונים ולחם בחכמים, אולם המשיך להרחיב את גבולות ישראל. בסוף ימיו חזר בו והבין שנטייתו אחר הצדוקים פגעה בלאומיות היהודית, וציווה להוריש את המלכות לשלומציון אשתו הצדקנית, אחותו של שמעון בן שטח, ראש הסנהדרין. תשע שנים מלכה שלומציון.

אחרי מותה פרצה מלחמת אחים קשה בין שני בניה, שקיבלו חינוך צדוקי, הורקנוס ואריסטובולוס. לבסוף הם פנו אל פומפיוס נציג רומא כדי שיכריע ביניהם. פומפיוס עלה עם צבאו על יהודה (ג'תרצ"ט, 63 לפני הספירה), ביטל את מלכות חשמונאי, צמצם את גבולות יהודה והשאיר את הורקנוס בתפקיד הכהן הגדול וראש היהודים ביהודה.

במשך הזמן אנטיפטר האדומי, איש סיעתו של הורקנוס, התקרב לרומאים ונעשה מכוחם לשליט יהודה בפועל. אחריו, הורדוס בנו המשיך בדרכו. מכיוון שהורדוס עזר להורקנוס לגבור על בן אחיו, נתן לו הורקנוס את מרים נכדתו לאישה. בהמשך, בזכות סיועו לרומאים, מינו אותו הרומאים למלך ביהודה. מלכותו נמשכה 36 שנה. הוא נהג באכזריות רבה ורצח את כל מי שהיה יכול לאיים על מלכותו, ובכללם את כל בני משפחת חשמונאי ואף כמה מבניו. בימיו התמנה הלל הזקן לנשיא החכמים. כפי הנראה ענוותנותו היתרה הועילה לשמור על ראשם של החכמים מפני רצחנותו של הורדוס. לציון מותו של הורדוס קבעו חכמים יום טוב.

נפילת מלכות חשמונאי

כך אירע שלמרות שמרד החשמונאים הסיג לאחור את תהליך ההתייוונות, ההתייוונות לא נפסקה, ולאחר כמה עשרות שנים חזרה להכות שורשים עמוקים בישראל. צאצאי מתתיהו הכהן, שמסר את נפשו על המלחמה, נמשכו בעצמם אחר ההתייוונות. בעוזבם את צור מחצבתם נחלשה מלכותם, ועבדיהם ובראשם הורדוס גברו עליהם, הכריתו את זרעם ומלכו במקומם, עד שאמרו חכמים (בבא בתרא ג, ב) כי כל האומר "מבית חשמונאי אני" – הוא עבד או רמאי. כך נמשכה ההתדרדרות עד חורבן בית המקדש השני ואיבוד כל ההישגים הלאומיים של בית חשמונאי. לכן בטלו כל הימים הטובים שתיקנו לזכר ישועות ישראל שבאו על ידם.

עשרה בטבת

לא זו בלבד, אלא שבשעה שחזרו צומות החורבן למקומם, הוסיפו לציין בעשרה בטבת שני אירועים קשים שהתרחשו סמוך לו בימי בית המקדש השני: מיתת עזרא הסופר בט' בטבת, ותרגום התורה ליוונית בח' בטבת. מיתת עזרא הסופר מבטאת את חוסר היכולת להמשיך את מסורת התורה במסגרת הכלל, ותרגום התורה ליוונית את ההימשכות אחר תרבות יוון.

חנוכה ונס פך השמן

אף על פי כן, ימי מלכות בית חשמונאי, כולל ימיו של הורדוס, היו טובים מהימים שבהם שלטו בנו גויים (רמב"ם חנוכה ג, א). בחסות מלכותם ההתיישבות היהודית בארץ התחזקה מאוד, והעמידה בתי מדרש שבהם נטעו את היסוד הרוחני של תורה שבעל פה באופן עמוק כל כך, עד שבניגוד לחוקי הטבע האנושי, הוא המשיך לקיים את אור האמונה בלבבות ישראל במשך כל שנות הגלות הארוכה. לא זו בלבד, אלא שבתהליך ארוך פוררה היהדות את רוב היסודות האליליים שבתרבות ההלניסטית, וערכים יהודיים של אמונה ומוסר הלכו והתפשטו בין אומות העולם, ובדרכים ישרות ועקלקלות (נצרות ואסלאם) הפכו ליסוד של כל הטוב והיפה שבתרבות האנושית. כך התברר שבאמת לטווח הארוך היהדות הולכת ומנצחת את היווניות, והדבר בא לידי ביטוי בנס פך השמן, שמבטא את נצחיות התורה שאורה גובר על החושך.

לכן, יחד עם צומות על החורבן שבהם אנחנו חוזרים בתשובה על כל מה שאנו מתרשלים בגילוי אור התורה, אנחנו ממשיכים לחגוג את ימי חנוכה עד ימינו אלה.

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד