מצוות פרו ורבו מחייבת השתדלות

כל הולדת ילד היא מצווה גדולה ושותפות עם הקב"ה בבריאת העולם • חכמים קבעו כי אי אפשר לסמוך על הולדת שני ילדים בלבד – שכן איננו יודעים מה יהיה עתידם, ולכן חובה להשתדל להוליד לפחות ארבעה ילדים • בעבר דרכים מלאכותיות להולדת ילדים נחשבו להשתדלות מחוץ לדרך הטבע, אולם היום כששיטות הטיפול מוכחות כיעילות, מצווה להיעזר בהן • כשם שאדם אינו מסתפק בתפילה על הפרנסה אלא פועל להשיג את מזונו, כך אין להסתמך על תפילות בלבד – ובעת הצורך חובה לפנות לטיפול

מצוות פרו ורבו

כאשר מדובר בטיפולים רפואיים שהמציאות מוכיחה שהם מועילים באחוזים גבוהים, גם הרמב"ן יסכים שגם הצדיקים חייבים להזדקק להם. כמו שאדם חייב לאכול ולשתות כפי הנצרך לו כדי להתקיים, כך חובה עליו להזדקק לטיפולים שידועים כמצילי חיים.

שאלה: האם זוג שמתקשה לקיים מצוות פרו ורבו חייב לפנות לרופא?

תשובה: מצווה מהתורה לפרות ולרבות, ובכל ילד שהאיש והאישה מולידים הם מקיימים מצווה גדולה, זוכים להשתתף עם הקב"ה בהולדת אדם ומקיימים בזה עולם שלם (נדה לא, א; משנה סנהדרין ד, ה). וזו המגמה היסודית של הבריאה, שחפץ ה' ביישובו של העולם, וכפי שאמרו חכמים: "לא נברא העולם אלא לפרייה ורבייה" (משנה גיטין ד, ב), שנאמר: "לא תוהו בראה, לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח).

מכיוון שקיומה של המצווה הגדולה הזאת תלוי בגורמים רבים מאוד, בלי הגדרה מחייבת – למרות הרצון הטוב יהיו רבים שלא יצליחו לקיימה. לפיכך נקבע בהלכה שמצווה להתחתן עד גיל עשרים, ובשעת הצורך כמו בימינו אפשר לדחות את הנישואין עד גיל עשרים וארבע, ובשעת הדחק מעט יותר (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו ה, ז-יא).

שתי מדרגות במצווה

מהתורה חובת המצווה היא להוליד בן ובת, וחכמים הוסיפו וקבעו כמצווה מחייבת שיוליד אדם עוד ילדים. שני טעמים לכך:
א) מפני הערך הגדול שבשותפות עם הקב"ה בהולדת חיים לעולם, "שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם".
ב) מפני שגם מי שזכה להוליד בן ובת, אינו יכול להיות בטוח שקיים את המצווה. אולי אחד מילדיו ימות, אולי יתברר שהוא עקר, אולי יישאר רווק כל ימיו. וזהו שאמר רבי יהושע (יבמות סב, ב): "היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר: 'בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים (קהלת יא, ו)".

לכאורה אפשר לומר שאין לחובה שקבעו חכמים גבול, אלא כל אדם צריך להשתדל בכל כוחו להוליד כמה שיותר ילדים. אולם יותר נראה שיש שתי מדרגות במצוות חכמים. הראשונה היא חובה השווה לכל נפש, כארבעה עד חמישה ילדים. השנייה היא הידור מצווה – להוסיף עוד ילדים, כל זוג לפי כוחו ושיקול דעתו (פניני הלכה שם ה, ה-ו).

החובה להיעזר ברפואה

שאלה: האם במקרה של קושי להיכנס להיריון, בני הזוג צריכים לפנות לרופאים, לבצע בדיקות ולהיעזר ברפואות כדי לקיים את המצווה?

תשובה: בני זוג שהתברר להם בבדיקות אמינות שבאופן טבעי הסיכוי שיזכו לילד נמוך מאוד, חייבים לעשות את כל מה שמקובל על פי הרפואה כדי לקיים את מצוות פרו ורבו. ובכלל זה גם הפריית מבחנה, שמתבצעת על ידי נטילת ביציות מהאישה וזרע מהאיש והכנסתם יחד למבחנה, כדי ששם יתחברו ויתחילו להתפתח לעובר, שאותו יכניסו אחר כך לרחם.

אומנם בעבר הורו הפוסקים שאין חובה לאדם לעשות דברים שלא כדרך הטבע כדי לקיים את המצווה, וכפי שכתב לפני כמאה שנה בשו"ת דברי מלכיאל: "נצטווינו לקיים פרו ורבו כדרך בני אדם ולא על ידי התחכמות כאלה ‏אשר קרובים יותר לאיסור ולמכשול" (שם ד, קז). ה"מכשול" הוא של הוצאת זרע לבטלה וחשש שמא האישה תופרה על ידי זרע של אדם אחר.

אולם זה היה בתקופה שעדיין לא נמצאו דרכים אמינות לפתרון הבעיות, ואף הרופאים נחלקו בעמדתם, וממילא גם רוב הציבור לא היה רגיל להיעזר בשיטות שחלק מהרופאים פיתחו, ועל כן ההשתדלות בהן נחשבה שלא כדרך הטבע. אולם כיום שהשיטות הרפואיות התפתחו בהצלחה, עד שרוב רובן של בעיות העקרות נפתרות על ידן, כל מה שמקובל לעשות במסגרת הרפואה נחשב בכלל חובת המצווה. וברור שהחיוב כולל את כל הטיפולים שקופות החולים צריכות להעניק למבוטחים שלהן. בנוסף לכך נראה שגם טיפולים שאינם כלולים בביטוח הבריאות הרגיל, אם הם טיפולים שרוב האנשים שחפצים בילדים רגילים לעשותם, חובה לעשותם גם אם מחירם יקר, כדי לקיים את מצוות פרו ורבו (פניני הלכה שם ו, א, 1).

חובת האישה כאיש

שאלה: הואיל ורק האיש חייב במצוות פרו ורבו והאישה פטורה, האם אפשר לחייב אותה לעבור בשביל האיש טיפולי פוריות שכרוכים בקשיים פיזיים ונפשיים?

תשובה: ראשית, במצווה הכללית יש לאישה חלק לא פחות מלאיש, ורק בגדרי החובה הפרטיים האיש חייב והאישה פטורה (ראו פניני הלכה שם ה, ג, 2). שנית, לאחר קבלת חרם דרבנו גרשום, לפיו אסור לאיש לשאת שתי נשים ואסור לאיש לגרש את אשתו בעל כורחה, בעת חתונתה האישה מסכימה להשתתף עם בעלה בחובת המצווה (חתם סופר אה"ע כ; שם ה, יד).

לסמוך על תפילות בלבד?

מי שטוענים שהם מסתפקים בתפילות לה', שאם ירצה יפקדם ברחמים, דומים לרעב שאינו הולך לחנות לקנות לחם, בטענה שאם הקב"ה ירצה יביא לחם לביתו. וכפי שכתב הרמב"ם (בפירוש המשנה פסחים ד, ט) על ספר הרפואות שגנז חזקיהו, שאין לפרש כדרך הסכלים שהיו בספר רפואות אמיתיות וחזקיהו גנזו כדי שיתפללו לה'. מי שפירשו כן ייחסו בכך לחזקיהו וסיעתו "סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש, אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו – שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר ביטחונו מה'?! והוי שוטים יאמר להם! כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה". אלא בספר הרפואות שגנז היו רפואות שווא או סמים מסוכנים.

וכן כתב הרב יהודה עייאש (תמ"ח-תק"כ) מאלג'יר, בספרו שבט יהודה של"ו, שיש חיוב על החולה וקרוביו לבקש רופא ותרופות להתרפא בהם. וכל המתעצל ומתרשל בדבר זה, ואינו נזהר להתרפא ברפואות בדרך הטבע אלא סומך על הנס שה' ישלח דברו וירפאהו בחינם, אינו אלא "מהמתמיהים ודעת שוטים", "וקרוב הוא להיות פושע בעצמו ועתיד ליתן את הדין". כמו שאדם צריך לשמור עצמו מהחום ומהקור, ומי שאינו שומר עצמו ומתברך בלבבו לאמור "אם ה' לא יגזור עליי להיות חולה, לא יקרה לי רע" הוא חסיד שוטה – כך הדין בענייני הרפואה, שה' ברא את העולם שנתנהג בו על פי הטבע, ויש תרופות שמועילות בדרך הטבע ויש בדרך סגולה, כמו שמבואר בתלמוד. וכן אמרו (סנהדרין יז, ב) שאסור לתלמיד חכם לגור במקום שאין בו רופא. ואומנם היו צדיקים שנענו על ידי תפילה ולא הוצרכו לתרופות, אולם הם לא סמכו על הנס אלא נענו לפני כן. ואם יישב אדם במחלתו ולא ילך לרופא להתרפא בדרכי הטבע, סופו למות מאותה מחלה שלא כפי שנגזר עליו שיאריך ימים, ודומה הוא למי שנכנס לאש יוקדת, שבוודאי האש תשרוף אותו וימות בלא עתו. עד כאן תמצית דבריו.

הטענות המוטעות בשם האמונה

אומנם מדברי הרמב"ן בפירושו לתורה (בחוקותי כו, יא) יוצא שראוי לצדיקים שלא לפנות לרפואות. שכך היו הצדיקים נוהגים בזמן הנבואה, שאם היו חולים לא דרשו ברופאים אלא בנביאים: "ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח ובירך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך". ומה שהתורה חייבה את מי שפצע את חברו לשלם לו דמי רפואה ותרופות – נאמר למי שרוצה ללכת בדרכי הטבע, "כי התורה לא תסמוך דיניה על הניסים… אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים".

אולם כבר הרמב"ן עצמו כתב שמצוות חובה להיעזר ברופאים ותרופות ובכלל פיקוח נפש הוא, כפי שמאכילים חולה ביום הכיפורים ומחללים שבת על הכנת תרופות (תורת האדם שער המיחוש, עניין הסכנה).

יש שביארו שהחילוק הוא בין הזמן שהנבואה שרתה בישראל, ואז הצדיקים סמכו על הנביאים, ובין זמן שאין נבואה ורוח הקודש, שבו חייבים להזדקק לרופאים (חיד"א שלו, ו; שו"ת דברי יציב ליקוטים קי"ד).

ברפואות הבדוקות – חובה להשתמש

אולם נראה שהחילוק העיקרי הוא בסוג הרפואה והתרופות. הכול מסכימים שמי שהסתכן מחמת צום יום הכיפורים, חובה עליו לשתות ולאכול ולא לפנות לה' בתפילה, כי ידוע שהשתייה והאכילה יועילו לו. וכן מי שנפל עליו בית, מוסכם שחובה לחלל שבת בפיקוח הגל כדי להצילו. וכן היחס לכל רפואה שידוע ומובן כיצד היא מרפאה. לעומת זאת, ישנן תרופות שלהערכת הרופאים של אותה תקופה הן מועילות, אבל הדבר רחוק מלהיות ודאי, ולגביהן כתב הרמב"ן, שהיה רופא בעצמו, שיותר טוב לצדיקים שיסמכו על ה' ולא ילכו לרופאים.

אבל כאשר מדובר בטיפולים רפואיים שהמציאות מוכיחה שהם מועילים באחוזים גבוהים, גם הרמב"ן יסכים שגם הצדיקים חייבים להזדקק להם. כמו שאדם חייב לאכול ולשתות כפי הנצרך לו כדי להתקיים, כך חובה עליו להזדקק לטיפולים שידועים כמצילי חיים. כמו כן חובה על בני זוג שאינם זוכים לקיים מצוות פרו ורבו בדרך הטבע לפנות לטיפולי פוריות, שהמציאות מוכיחה שבדור האחרון הם מועילים מאוד.

כלומר, לאחר ששיטות המחקר המדעי התפתחו בדורות האחרונים, כל מה שנבדק באופן שיטתי ונמצא כמועיל מאוד לרפואתו של האדם נחשב כחלק מחוקי הטבע וחובה להתרפא בו. ומה שנראה כמועיל אבל תועלתו אינה ברורה, והרופאים נוהגים להשתמש בו כי אין להם פתרון מוצלח יותר, הוא בכלל מה שכתב הרמב"ן, שהרוצה ללכת בדרכי ה' אינו נזקק לרפואות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

חלב נוכרי – בין כשרות להידור

חלב נוכרים אסור מדרבנן מחשש לעירוב חלב טמא, השאלה היא עד כמה צריך לחשוש • לפי הדעות המקילות, שלפיהן כל עוד אין חשש סביר לתערובת החלב מותר, אפשר לסמוך על חברות מזון גדולות שאינן מערבות חלב של בהמה טמאה • לדעת המחמירים, גם חלב של חברות תחת פיקוח מסודר הוא עדיין חלב נוכרי, ואסור • מחלוקת אם האיסור חל גם על אבקת חלב • להלכה חלב נוכרי של חברה מפוקחת כשר, אך במקום שחלב ישראל שכיח, כגון בארץ, ראוי להחמיר

בחשכת ליל שני, ט"ז בטבת, בן דודי היקר והאהוב צור הרטוב נפטר פתאום לבית עולמו, וכל בני משפחתו ואוהביו נותרו המומים, דומעים, אבלים וכואבים. יהי רצון שבבניין ירושלים והארץ יתנחמו אשתו-אלמנתו, הוריו ואחיו, ויזכו כל ילדיו להקים משפחות מפוארות ולגדל בנים ובנות, נכדים ונכדות, לתורה ולמצוות.

צורי היה הראשון שעודד אותי לכתוב במסגרת 'פניני הלכה' את הלכות כשרות, ובתוך כך לדייק ולבאר את ההבדלים שבין כשר למהדרין. כדרכו הסביר את הצורך בכך בדברי טעם משכנעים ומלבבים. יהיו דברי התורה שבטור זה לעילוי נשמתו ולמילוי רצונו.

חלב נוכרים

במחלוקת העקרונית על חלב ואבקת חלב מחברות גדולות ומפוקחות – הלכה כדעת המקילים. אומנם ישראל קדושים, וכל זמן שההחמרה אינה כרוכה בעלויות גבוהות נוהגים להדר כשיטת כל הפוסקים, וכפי שנוהגות בארץ ישראל כל הרבנויות לגבי חלב נוכרים. במקום שיש קושי להשיג חלב ישראל, העיקר כדעת המקילים

אסרו חכמים לישראל לאכול חלב שחלבו גוי, שמא הגוי עירב בחלב הטהור חלב טמא (עבודה זרה לה, ב). זאת אף שהסיכוי לכך קטן מאוד, שכן הרוב המוחלט של החלב שבני אדם רגילים לשתות הוא חלב טהור. בנוסף לכך יש הבדל בין חלב טמא לטהור, שצבעו של הטהור לבן וצבעו של הטמא צהבהב, וממילא אם החלב לבן ואין מרגישים בו טעם שונה – הרי שגם אם הגוי עירב בו חלב טמא, מהתורה הוא בטל ברוב החלב הטהור. למרות כל זאת, החמירו חכמים מאוד ואסרו חלב של גוי שמא עירב בו חלב טמא. כפי הנראה, החמירו חכמים בחשש איסור זה – כמו במאכלי גויים אחרים – מעבר למקובל בשאר איסורי אכילה, מפני המגמה הכללית להרחיק את ישראל ממאכלי הגויים כגדר מפני התבוללות.

אומנם כאשר ישראל שומר שהגוי לא יערב בחלב הטהור חלב טמא – החלב כשר. אם ידוע בוודאות שאין לגוי בהמה טמאה, די בכך שישראל ישגיח שהגוי לא יביא באמצע החליבה חלב ממקום אחר. ואם יש לגוי בהמה טמאה, הישראל צריך להשגיח שיחלוב מהבהמה הטהורה. אין צריך שיראה את כל החליבה, אלא די שהגוי יידע שהישראל משגיח עליו שלא יחלוב בהמה טמאה ויערב את חלבה בחלב הטהור, ובקלות יוכל לראותו, כגון שאם יעמוד יראה אותו חולב, או שבכל רגע הוא יכול להיכנס ולראות מה הוא עושה (עבודה זרה לט, ב; שו"ע יו"ד קטו, א).

כשאין חשש חלב טמא

נחלקו הפוסקים בשאלת היקף האיסור. לשיטה הראשונה, רק כאשר יש חשש סביר שהגוי יערב חלב טמא בחלב הטהור, החלב שחלבו גוי אסור. אבל במקום שאין מגדלים בהמה טמאה, או שחלב בהמה טמאה יקר יותר, אין חשש שהגוי יערב חלב טמא בטהור, ומותר לישראל שגרים שם לאכול חלב שחלבו גוי (תשב"ץ, רשב"ש, פר"ח, ר' חיים בן עטר). וכן נהגו ברוב קהילות צפון אפריקה ובתימן.

לשיטה השנייה, אף במקום שאין חשש סביר שהגוי יערב חלב טמא בטהור, כל זמן שישנו חשש כלשהו, אפילו רחוק ביותר – אסור לישראל לאכול חלב שחלבו גוי. בפועל, מכיוון שלעיתים היו מביאים בהמה טמאה ממקום למקום, ולעיתים הגויים חשבו שיש להם תועלת בכך שיערבו בחלב הטהור חלב טמא, כדי לשמר אותו זמן רב או כדי להשביח את טעמו, אסרו כל חלב שנחלב על ידי גוי. יוצא דופן הוא חלב שנחלב במקום סגור שאין שום אפשרות שיביאו אליו חלב טמא, שאותו הכשירו למרות שנחלב בלא פיקוח של ישראל. וכן נהגו בקהילות רבות בסביבות ארץ ישראל ובאשכנז (חיד"א, בית מאיר, חכמת אדם).

לשיטה השלישית, גם כשאין שום חשש שהגוי יערב חלב טמא בטהור, החלב שחלבו הגוי אסור. זאת מפני שעל סמך החשש שמא הגוי יערב חלב טמא בטהור, חכמים גזרו במניין איסור גמור על כל חלב שנוכרים חלבו בלא פיקוח ישראל, גם במקום שאין שום חשש. ויש שמורים כך למעשה (חתם סופר, חלקת יעקב).

חלב של חברות אמינות

רבים סוברים שהואיל ובפועל אין חשש שהחברות הגדולות לשיווק חלב ומוצריו יערבו בחלב שלהן חלב טמא, ואפילו חשש רחוק אין לכך, לדעת רוב הפוסקים גם אם החלב נחלב על ידי גויים בלא פיקוח של ישראל – אין על החלב שלהן איסור חלב גויים. שכן כך היא דעת שתי השיטות הראשונות שלמדנו, שרוב ישראל נהגו על פיהן.

הוסיף הרב משה פיינשטיין (אגרות משה יו"ד א, מז-מט) שגם לפי השיטה המחמירה, במדינות מתוקנות על פי חוק אפשר להקל במוצרי חלב של חברות שמצהירות שהחלב ומוצרי החלב שהן משווקות הוא חלב של בהמות טהורות. זאת מפני שאם ירמו הן עלולות לקבל קנס, ולא פחות חמור – אמון הצרכנים במוצריהן עלול להיפגע והן עשויות להפסיד לקוחות רבים. נמצא שהפיקוח הכללי במדינות אלו נחשב כפיקוח של ישראל שמשגיח שלא יערבו בחלב הטהור חלב טמא, וממילא לכל השיטות החלב שלהן מותר. לפיכך, מתוך התחשבות בקושי להשיג חלב ישראל בחוץ לארץ, התיר הרב פיינשטיין לסמוך על אמינות החברות המפוקחות. וכן נוהגים במערכת הכשרות הנפוצה בארצות הברית OU.

המחמירים בחלב של חברות

מנגד, יש מחמירים משני טעמים עיקריים:
א) אולי הפיקוח הממשלתי אינו מהודק דיו, וגם אם הוא מהודק, שמא ילמדו מכך להקל גם במקומות שאינם מפוקחים כראוי.
ב) קיבלו את השיטה הסוברת שאיסור חלב גויים הוא איסור גמור שנאסר במניין (השיטה השלישית), ולכן גם כאשר אין חשש שיערבו חלב טמא, החלב אסור מכיוון שנחלב על ידי גוי. לדעה זו הפיקוח הממשלתי אינו נחשב כפיקוח של ישראל שהתירו חכמים (חלקת יעקב יו"ד לד; משנה הלכות ד, קג).
לפני שנבאר כיצד נוהגים למעשה, נמשיך לשאלת אבקת חלב.

אבקת חלב

מחלוקת נוספת התעוררה על אבקת חלב, היינו חלב שאידו את הנוזלים שבו על ידי חום עד שנשארה ממנו אבקה. באבקת חלב משתמשים להטעמת מוצרים כמו שוקולד, כאשר מעוניינים בטעם המרוכז של החלב ומרכיביו בלא תוספת הנפח של הנוזלים. כמו כן ניתן לשמור אבקת חלב זמן רב, ובשעת הצורך להוסיף לה מים ולקבל משקה שדומה לחלב רגיל, שכמעט כל מרכיביו התזונתיים קיימים בו. לעניין איסור בשר וחלב דין אבקת חלב כחלב, אולם לגבי איסור חלב גויים נחלקו הפוסקים.

רוב הפוסקים הקלו, הואיל והגזירה הייתה על חלב ולא על מוצר חדש שנעשה ממנו. וכשם שהיו צריכים לגזור גזירה נוספת על גבינה, ובלא זאת הייתה הגבינה מותרת, כך בלא גזירה מיוחדת על אבקת חלב – כל זמן שידוע שהיא נוצרה מחלב של בהמה טהורה, היא מותרת באכילה.

ויש מחמירים, מפני שלדעתם גזירת חלב חלה גם על אבקת חלב, הואיל ואבקת חלב היא החלב עצמו בלא הנוזלים שלו. הסיבה שהוצרכו לגזור על הגבינה גזירה מיוחדת היא מפני שגבינה ניתן לעשות רק מחלב של בהמה טהורה שמסוגל להתגבן, ולכן הוצרכו לגזור על גבינת גויים גזירה מיוחדת מטעמים אחרים. אולם אבקת חלב ניתן לעשות גם מחלב טמא, וממילא גזירת חלב חלה גם עליה.

הלכה למעשה במוצרי חלב

במחלוקת העקרונית על חלב ואבקת חלב מחברות גדולות ומפוקחות – הלכה כדעת המקילים, מפני שכך היא דעת רוב הפוסקים הראשונים והאחרונים, וסברתם נראית, ובנוסף לכך הכלל הוא שבמחלוקת בדברי חכמים הלכה כדעת המקל. לגבי אבקת חלב עמדת המתירים עוד יותר מרווחת, שכן גם מבין המחמירים בחלב נוכרי יש שמקילים באבקת חלב. אומנם ישראל קדושים, וכל זמן שההחמרה אינה כרוכה בעלויות גבוהות נוהגים להדר כשיטת כל הפוסקים, וכפי שנוהגות בארץ ישראל כל הרבנויות לגבי חלב נוכרים. אולם בחוץ לארץ כאשר יש קושי להשיג חלב ישראל, העיקר כדעת המקילים.

שאלות נוספות בכשרות החלב

סוגיית כשרות החלב ומוצריו מורכבת יותר, הואיל ויש עוד שתי בעיות:
א) ספק טריפות בעקבות ניתוחים שהפרות עוברות.
ב) שילוב אבקות נוספות שמייצרים מחלב. נפרט יותר:

כיום רגילים לבצע ניתוחים שונים בבהמות, כמו ניתוח קיסרי לבהמה שמתקשה להמליט וניקוב הכרס להוצאת גזים מסוכנים. אף שלאחר ניתוחים אלו הפרות חיות יותר מי"ב חודש, יש אומרים שהם מטריפים את הפרות וממילא חלבן נאסר באכילה. בפועל, בכל רפת שאינה מפוקחת בהשגחה הלכתית מסתבר שישנן פרות שנחשבות טריפות לדעת המחמירים, ואין בחלב הכשר פי שישים כנגדו, וממילא החלב ואבקת החלב שיוצאים מרפת זו אסורים לדעתם.

הבעיה השנייה היא שיש אבקות נוספות שמייצרים מחלב, כדוגמת קזאין שמכילה חלבוני חלב, ולקטוז שמכילה סוכרים מחלב, ויש הסוברים שכאשר מייצרים אותן מנוזלים שנותרו מגבינה, איסור גבינת גויים חל עליהן.

למעשה, גם בשתי שאלות אלו העיקר כדעת המקילים. מצד החשש שהפרות טריפות – לדעת רבים הניתוחים הללו אינם מטריפים את הפרות, עובדה שהן חיות אחר כך יותר מי"ב חודש. וגם אם נתייחס לשאלה זו כספק, מכיוון שמהתורה החלב של הטריפות בטל ברוב רגיל, הלכה כדעת המקילים גם כשאין פי שישים כנגדו. וכן לגבי אבקות חלב שנוצרו ממי חלב שנותרו מגבינה, ספק אם איסור גבינת גויים חל עליהן, ובספק בדברי חכמים הלכה להקל.

סיכום ההלכה

ניתן להעניק כשרות לחלב ומוצריו שנחלבו על ידי גויים בעבור חברות גדולות ומפוקחות, וכן נוהגים גופי כשרות שונים ובכללם OU.

הרוצים להדר מחמירים בכל ארבע הסוגיות שנזכרו, וזו ההגדרה של מוצרי חלב כשרים למהדרין.

בכשרויות הרגילות של הרבנות בארץ ישראל מקובל להדר במדרגת ביניים – מחמירים בחלב גויים, ונוהגים כעיקר ההלכה באבקת חלב גויים ובשתי הסוגיות הנוספות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הגיע הזמן להתחבר לימין האירופי

מתאו סלביני, סגן ראש ממשלת איטליה ומועמד מוביל לראשות הממשלה, ביקר בישראל והביע תמיכה נלהבת בה – אבל השמאל העדיף להתעלם מיחסו החם, ולהאשים אותו באנטישמיות • למרבה הצער, גם הנשיא ריבלין לא כיבד את האורח החשוב, ולא הצליח לפנות זמן לפגישה עמו • בשמאל עדיין שבויים בתפיסה שעדיף לישראל להדק את הקשר עם מפלגות השמאל האירופאיות, אך זו התעלמות מהמצב באירופה – דווקא הימין מתחזק, וגם מתנער מהאנטישמים • עוד בעניין החיסונים: הרופאים בחזקת כשרות, והאשמתם בשקר לטובת חברות התרופות היא עוון חמור

הידיד מאיטליה

אומנם יש בימין האירופי משקעים רעים של לאומנות רצחנית, מורשת דורות העבר. אולם דווקא הקשר של מפלגות הימין עם מדינת ישראל הוא התרופה הטובה ביותר – הוא שמטהר אותן ומרחיק מהן את הרשעים האנטישמיים, שאינם מסוגלים לשאת את הקשר עם ישראל

בשבוע שעבר הגיע לארץ סגן ראש ממשלת איטליה, שר הפנים וראש מפלגת 'הליגה', מתאו סלביני, שרבים מעריכים שייבחר בעתיד לראשות ממשלת איטליה. מתאו נחשב ידיד של מדינת ישראל. לפני ביקורו אמר לכתב מעריב כי ״ישראל היא דוגמה לדמוקרטיה בעולם. אני חש כבוד להגיע לישראל. לאיטלקים יש הרבה מה ללמוד ממנה. היא צריכה לשבת לצידן של הדמוקרטיות המפותחות ביותר במערב אירופה. עלינו להדק את הקשרים בין שתי המדינות… ולתרום לחיזוק גבולותיה". מכריו מעריכים שיש סיכוי שאם יהיה הכוח בידו, הוא יעביר את שגרירות איטליה לירושלים.

בעת ביקורו נפגש עם ראש הממשלה ועם עוד שרים נכבדים, ובתוך כך הצהיר כי הוא "גאה להיות כאן בירושלים בירת ישראל. מי שרוצה שלום צריך לתמוך בישראל ולהגן על ישראל, ישראל היא מצודה להגנת אירופה והמזרח התיכון". הוא כינה את אנשי חיזבאללה "טרוריסטים". כאשר יריביו מהשמאל באיטליה, שנוטים לתמוך באויבי ישראל, תקפו אותו על כך, השיב בעמוד הפייסבוק שלו: "מוזר לקרוא בעיתונים האיטלקיים שחלק מהאנשים נדהמו כשקראתי לטרוריסטים אסלאמיסטים בשמם… אם לא נגדיר את היריב שלנו… אי אפשר לנצח במשחק הזה".

הביקורת משמאל

מהצד השמאלי ביקרו את הממשלה על קבלת פנים החמה שהעניקה למתאו סלביני. חברת הכנסת תמר זנדברג אמרה: "נתניהו מושיט יד למנהיגים הפשיסטים שונאי הזרים והאנטישמים". כלומר לגרסתה, מי שמכבד את ישראל, מחויב למאבק נגד האנטישמיות ואף פועל למען זאת באירופה בשיתוף עם הקונגרס היהודי העולמי, ותומך בירושלים כבירת ישראל, הוא אנטישמי ופשיסט. לעומת אבו מאזן מכחיש השואה ותומך הטרור וכל חבר מרעיו, שהם ידידים מכובדים. לא אנטישמים ולא פשיסטים…

סלביני הוא ראש המפלגה הגדולה בפרלמנט האיטלקי. אם העם האיטלקי מודאג מפליטים, ראוי לכבד את דאגתו ועמדתו, במקום להעמידו בשורה אחת עם כל שונאי ישראל ולירוק עליו ועל בני עמו, ועוד לטעון שזה נעשה מסיבות מוסריות.

נשיא מבייש

וזה שהיה אומר תחת כל עץ רענן בקול נרגש "מדבר ראובן ריבלין מירושלים", ועשה את הונו הפוליטי על היותו מצאצאי בוני ירושלים, לא מצא זמן לפגוש אותו לרבע שעה וללחוץ את ידו ולחזקו על תמיכתו בירושלים כבירת ישראל, מפאת לוח הזמנים הצפוף שלו… אולי הוא התחייב באותו זמן לומר לילדים קטנים שאסור להתנגד להתבוללות, או שלערבים כמו ליהודים יש זכות שווה על ארץ ישראל. מצער מאוד להיווכח שוב ושוב עד כמה הנשיא ריבלין מבזה את העם והמדינה ופוגע במעמד הבינלאומי של ישראל, תוך שהוא מחניף לשמאל שהולך ומתרחק מעמדות שפויות.

אילו היה מדובר באדם אנין טעם, שמעולם לא נפגש עם אישים שיש רבב במעשיהם, באופיים או בדעותיהם, היה אפשר להבין. אבל לאחר שהוא יושב בחנופה אצל מראיינים מרשתות תקשורת עולמיות שמפיצות עלילות דם על ישראל חדשים לבקרים, ודיבוריהם על המתנחלים נוטפים ארס, הוא עוד מעז שלא להיפגש עם ידידיה של מדינת ישראל?! אם יש לנשיא תפקיד, אזי הוא לקבל אישים כאלה בכבוד. ובוודאי שלא ליצור פרובוקציות כלפי נבחרי ציבור של עם גדול וחשוב.

תמיכה בשמאל האירופי – קוצר ראות

בנוסף לצביעות המוסרית שבעמדת ריבלין והשמאל, יש בה גם קוצר ראות מדיני. הם עדיין ממשיכים לספר לעצמם את הסיפור שככל שיסתדרו יותר עם השמאל הליברלי במדינות השונות, כך יחזקו את מעמדה של מדינת ישראל. בלי לשים לב לשתי עובדות יסודיות: האחת, בכל מדינות אירופה ובעוד מדינות חשובות בעולם הימין הלאומי מתחזק, ולכן את עיקר המאמץ המדיני צריך להשקיע כיום בטיפוח הקשרים עם מפלגות הימין. השנייה, השמאל הולך ונעשה אנטישמי מובהק, כמו מפלגת הלייבור הבריטית, שאפילו יהודי אנגליה השמאליים שהיו חברים במפלגת הלייבור מודים שהיא אנטישמית כיום.

תמיכה בימין האירופי – פתרון לאנטישמיות

אומנם כן, יש בימין האירופי משקעים רעים של לאומנות רצחנית, מורשת דורות העבר. אולם דווקא הקשר של מפלגות הימין עם מדינת ישראל הוא התרופה הטובה ביותר לכך. שכן קשר זה הוא שמטהר אותן ומרחיק מהן את הרשעים האנטישמיים, שאינם מסוגלים לשאת את הקשר עם מדינת ישראל.

כלומר, הדרך היחידה להילחם באנטישמיות, היא על ידי קשר בריא של מדינת ישראל עם התנועות הלאומיות המתעוררות באירופה ובעולם. והדרך היחידה לביעור הלאומיות הרצחנית, היא עמדה של לאומיות בריאה, שנועדה לבטא את הזהות המיוחדת של כל עם.

לעומת זאת, הניסיון של יהודים גלותיים לשרש את הזהויות הלאומיות מעורר את השדים הנוראים של הלאומנות הרצחנית. אמנם עמדתם הרעה וההרסנית אינה מצדיקה בשום אופן פגיעה פיזית או מילולית ביהודים, אבל מוכרחים להכיר בעובדות – היהודים השמאליים הקיצוניים בעולם, שחותרים בכל מקום נגד יסודות הזהות של העמים השונים, מעוררים שנאה גדולה כלפי העם היהודי.


עוד בעניין החיסונים

בעקבות הדברים שכתבתי בטור הקודם על החובה להתחסן, פנו אליי כמה נשים בשאלות וטענות כיצד הבעתי עמדה הלכתית על סמך חוות דעת של רופא אחד, ותהו האם לא ראוי היה לפני כן ללמוד היטב את הסוגיה ולשאול רופאים רבים.

תשובה: לא למדתי את סוגיית החיסונים, ואינני מתכוון ללמוד אותה, מפני שההלכה אינה עוסקת בבירור סוגיות הרפואה – אלא אחר שהרופאים מגבשים עמדה מקצועית, ההלכה קובעת על פי ערכי התורה מה אסור ומה מותר, מה חובה ומה מצווה. את ילדינו חיסנו בלא לשאול רופא, מתוך אמון במערכת. אולם כדי לכתוב תשובה לרבים, מצאתי צורך להתייעץ עם רופא ירא שמיים, מנוסה וחכם במיוחד, כדי לדעת מה משקל הטענות של המתנגדים לחיסונים לפי עמדת המומחים והחוקרים בתחום, שבאה לידי ביטוי בארגוני הבריאות בכל המדינות. על פי זה כתבתי שחובה להתחסן.

לא להעליל על הרופאים

היו שהאשימו את הרופאים בלקיחת שוחד מחברות התרופות, כדי שיפיצו ברבים את "השקר" שבחובה להתחסן ויגדילו את רווחי החברות. עוד טענו, שכל רופא שמעז להתנגד לחיסונים, דואגים חבריו המשוחדים לפטרו.

טענה זו יש לדחות באופן נחרץ בשתי ידיים. ראשית, האשמת ציבור שלם של רופאים ברשעות היא עוון חמור. גם כאשר חולקים ומתווכחים, מוכרחים לשים סייג לוויכוח ולא להעליל עלילות דם. למשל, הרופא ששאלתי מוכר לי כצדיק וירא שמיים, ולא ייתכן שיביע עמדה שמסכנת חיים בשביל רווח כספי. יתר על כן, בלא הוכחה נחרצת שציבור הרופאים לוקח שוחד אסור לומר דבר כזה, וכל האומר עובר על איסורי לשון הרע והוצאת שם רע, שהם מהאיסורים החמורים שבתורה. ייתכן שיהיו חוקרים ורופאים שקרנים, אבל להאשים ציבור שלם של רופאים שעוסקים בהצלת חיי אדם בשקר תמורת בצע כסף הוא דבר חמור.

פרט לכך, אין בטענה זו היגיון, שכן אין באפשרותן של החברות לשחד את כל הרופאים. יתר על כן, כל רופא וחוקר במעבדה שימצא בעיה באחת התרופות יזכה לתהילת עולם. ואף שחברות התרופות נוטות לממן ולפרסם מחקרים שמעודדים שימוש במוצריהן, אין ביכולתן לשחד את כל החוקרים בכל המעבדות שלא ימצאו בהם בעיות.

כשרות החלב לדוגמה

מסוגיית כשרות החלב אפשר ללמוד כיצד מיישמים את כללי הרוב והחזקה בהלכה, שאותם יישמתי גם ביחס לסוגיית החיסונים והרופאים – שסומכים על רוב הרופאים, וסומכים על חזקת הכשרות של כל רופא ורופא כל עוד לא הוכח אחרת. אקדים תחילה שמדובר בסוגיה מורכבת, שעלולה להיות קשה למי שאינו רגיל בלימוד הגמרא והפוסקים.

כידוע, חלב שנחלב מבהמה טריפה אסור באכילה. טריפה היא בהמה שחיית טרף ניסתה לטרוף ולא הצליחה, אבל בעקבות פציעתה ידוע שלא תחייה יותר מי"ב חודש. כיוצא בזה כל בהמה שיש בגופה פגם או מחלה, שידוע שיגרמו למיתתה בתוך י"ב חודש, נחשבת טריפה. וכיוון שהמוות מכרסם בבשרה של הטריפה, אף אם ישחטו אותה שחיטה כשרה – בשרה אסור באכילה. והואיל ובשרה אסור באכילה, גם החלב שלה אסור באכילה. בהמה טריפה שהתערבה בעדר, וחלבו אותה יחד עם שאר הבהמות – אם היו הכשרות פי שישים כנגד הטריפה כל החלב שחלבו מהעדר כשר, ואם לא היו פי שישים כל החלב אסור (שו"ע יו"ד פא, א-ב).

לפי זה לכאורה קשה, הרי ידוע שיש בין הפרות שאנחנו חולבים לפחות עשרה אחוזים של פרות טריפות מחמת סירכת הריאות, וכיוון שהן בשיעור של "מיעוט המצוי", חייבים מדברי חכמים לבדוק אותן אחר שחיטתן כדי להתיר את בשרן לאכילה. וכיוון שאי אפשר לבדוק אותן בחיים, איך מתירים חלב של פרה כאשר ידוע ש"מיעוט המצוי" של הפרות טרף, ואין פי שישים פרות שאינן טריפות כנגד הטריפות?

ביאר רש"י (שו"ת רש"י ס), שהואיל ואין אפשרות לבדוק את הפרה לפני השחיטה, סומכים על עיקר דין התורה שהולכים אחר רוב הפרות שאינן טריפות. וכן הוסכם על הראשונים והאחרונים. עוד יסוד חשוב ביאר ב'שבולי הלקט' (ב, כז), שכלל הוא שכל זמן שלא ראינו שהפרה נטרפה, החלב בחזקת היתר. ואף שבפועל לאחר השחיטה אנו מוצאים אחוזים מסוימים של טריפות, כל זמן שלא נשחטו, החלב של כל פרה ופרה בחזקת כשרות, הואיל ולא התעורר ריעותא לגבי הפרה שממנה חלבו. זו תמצית הסוגיה המורכבת הזאת, שבאמצעותה ניתן להבין באופן מובהק את כללי הרוב והחזקה שכל בית ישראל נוהגים על פיהם מדי יום כשאוכלים מוצרי חלב.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

החובה להתחסן

החיסון נגד חצבת – חיוני והכרחי • הטענות המדעיות נגד החיסון מתבססות על מחקר שהוכח כמזויף • הכלל ההלכתי שהולכים אחר הרוב נכון גם בתחום הרפואה: אם יש מחלוקת, הולכים לפי עמדת רוב הרופאים • אדם אינו יכול לפטור את עצמו מחיסון ולסמוך על התחסנותם של אחרים, כשם שאין זה מוסרי להשתמט מהצבא או מתשלום מיסים ולסמוך על שאר החברה • גם בשבתות החורף – לכתחילה צריך לקבוע את תפילת מנחה מספיק זמן לפני כניסת השבת, כדי לקבל את השבת לפני השקיעה

שאלה על חיסונים

מי שאינו סומך על הכלל שהולכים אחר הרוב, יימצא כל חייו בספקות ובעיות. הוא לא יוכל לסמוך על שום תעודת כשרות שמא המשגיח רמאי, ולא יוכל להתחתן כי אולי לא אמרו לו הכול, ולא יוכל להוליד כי מי יודע מה יקרה

שלום הרב, שמי שירה בליץ מנריה, אמא שחרדה לבריאות ילדיה, שקוראת הרבה בעניין החיסונים אך יודעת את מקומי. למדתי הרבה מאנשי רפואה במסגרת ייעוץ, וגם מאלו המקדישים מזמנם להסברה מעבר לשעות העבודה. בהתאם, ילדיי מחוסנים.

לאחר שנים של קריאה ברשתות החברתיות, אפשר לראות שיש הרבה מאוד בלבול בציבור בנושא חיסונים, ותפיסה רווחת ומסוכנת שכל אדם מסוגל להבין ולהגיע להחלטה "מושכלת" בעניינים הללו, בזכות יכולתו להשתמש בגוגל, שם כל המקורות שווים וכל צד לגיטימי. ישנם, לצערי, קולות נוספים המדברים נגד הידע המדעי, שצוברים תאוצה בעיקר בציבור הדתי.

תחושתי, ותחושתם של עוד רבים, שהציבור זקוק להדרכה ברורה בעניין הזה. הדבר נכון היום במיוחד, בעקבות התפרצות מחלת החצבת שלגביה ישנו מידע מוטעה רב ברשת במימדים שגדלים מיום ליום. אנו מבקשים שהרב יתייחס לנושא בעיקר מהפן ההלכתי בטורו 'רביבים', אני מאמינה שקול הלכתי סמכותי בעניין יועיל למתלבטים רבים ויתרום לבריאות הציבור, ובמיוחד לבטיחותם של אלה שמערכת החיסון שלהם חלשה מפאת מחלה או גיל והם נמצאים כרגע בסכנה מוגברת.

תשובה: החיסון נצרך, הסיכון זניח

כמו בכל עניין פניתי אל המומחה ביותר שאני מכיר בתחום, והוא ד"ר רפי קיים, רופא ילדים בהתמחותו, שבמשך שנים רבות משמש כרופא מחוזי של קופת חולים לאומית באזור ירושלים ורוב יישובי יהודה ושומרון. גם רוב תושבי היישוב שלנו נעזרים בשירותיו.

לדבריו החיסון לחצבת נצרך מאוד, שכן חצבת היא אחת המחלות המידבקות ביותר. לגבי השאלה האם יש בחיסון זה סיכון הוא השיב שכמעט שאין סיכון, עד שאפשר לומר שאין סיכון בכלל. כלומר בכל דבר יש סיכון מסוים, כולל הליכה ברחוב, אבל לסיכונים זניחים כאלה אין מתייחסים.

הטענות נגד החיסון שהוא כביכול עלול לגרום לאוטיזם, פיגור שכלי או נזק מוחי, אין להן סימוכין. המחקר העיקרי שעליו סמכו מתנגדי החיסונים התברר כמזויף, והוא נכתב בשביל עורכי דין כתמיכה לתביעה משפטית נגד חברות התרופות. לאחר שכותב המחקר המזויף הודה בזיוף, רישיונו כרופא נשלל, והעיתון שפרסם את המחקר התנצל על פרסומו.

אומנם החיסון מועיל ברמה של 97 אחוזים, אולם כשאחוז כזה באוכלוסייה מחוסן, גם אותם שלושה אחוזים מוגנים. לעומת זאת, כאשר קבוצות של אנשים אינן מתחסנות, החיסון הכללי כבר לא מועיל להם, וגם לא לאנשים שהתחסנו והם בכלל אותם שלושה אחוזים, והמחלה מתפשטת גם לאנשים שהמערכת החיסונית שלהם נחלשה מפאת מחלה או זיקנה.

הולכים אחר הרוב

היסוד לכך שסומכים על עמדת רוב הרופאים הוא מהתורה, שנאמר לגבי מחלוקת בבית הדין בין הדיינים: "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב). מזה למדו חכמים לכל הדינים, שהולכים אחר הרוב (ראו חולין יא, א-ב). וגם במחלוקות שבין רופאים הולכים אחר הרוב (שו"ע או"ח תריח; פניני הלכה ימים נוראים ח, 5). קל וחומר כאן, שכפי הנראה אין עמדה רפואית שמבוססת על מחקרים ועובדות בדוקות, השוללת את החיסונים.

אגב, מי שאינו סומך על הכלל שהולכים אחר הרוב, יימצא כל חייו בספקות ובעיות. זאת מפני שלא יוכל לסמוך על שום תעודת כשרות שמא המשגיח היה רמאי, ואף אם היה ישר, אולי הצליח בעל העסק לרמות אותו. הוא גם לא יוכל לשתות חלב, כי אולי הבהמה שממנה חלבו סובלת מסירכא שמטריפה אותה. ולא יוכל להתחתן כי אולי לא אמרו לו הכול. ולא יוכל להוליד, כי מי יודע מה יקרה. ולא יוכל לנסוע לדרכו, כי אולי תארע תאונה.

הבעיה המוסרית באי-התחסנות

אומנם יכולים ההורים שאינם רוצים לחסן את ילדיהם לטעון, שאין הם מוכרחים ללכת אחר הרוב, שכן אם הם לבדם לא יחסנו את ילדיהם – לא יקרה דבר (ואף הם יוכלו ליהנות מהחיסון של האחרים…). אולם עמדה זו נשענת על תפיסה לא מוסרית, שכן אם כל אדם ינהג כך, האוכלוסייה לא תהיה מחוסנת ומחלות קשות ומידבקות ייהפכו למגפות.

עמדה זו כמוה כעמדה של אדם שטוען שאם הוא לבדו ישתמט מהשירות הצבאי, ביטחונה של המדינה לא ייפגע, שכן חייל אחד פחות לא ישנה את מצב הביטחון הלאומי (ואף הוא ייהנה מההגנה שיספקו אלה שכן יתגייסו…). אולם אם כל אדם יעדיף את ביטחונו ונוחותו האישית, מצבנו יהיה איום ונורא.

כיוצא בזה לגבי מס הכנסה – אם אדם יאמר שלא יקרה כלום אם לא ישלם, יקיימו את מערכת הביטחון, החינוך, הבריאות, החברה, התחבורה וכו' ממיסיהם של שאר האנשים (וגם הוא ייהנה מכל הטוב הזה…). אולם אם עוד אנשים יעדיפו את טובתם האישית, החברה על כל מערכותיה תקרוס, וכל המעשים הטובים שנעשים בכספי המיסים יתבטלו.

טענה זו כל כך חזקה מבחינה מוסרית, עד שאם אומרים לאדם "הרוג את חברך שאם לא כן נהרוג אותך", חובתו להיהרג ולא לעבור ולהרוג את חברו. והנימוק: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי?!" כלומר, מדוע לדעתך דמך אדום יותר מדמו של חברך, שמא דמו של חברך אדום יותר?! (פסחים כה, ב).

לא לפרוש מהציבור

על כיוצא בזה אמר הלל הזקן: "אל תפרוש מן הציבור" (אבות ב, ד). עוד אמרו חכמים: "בזמן שהציבור בצער ופירש אחד מהם ואכל ושתה, שני מלאכי השרת מלוין אותו ומניחין אוכלין (גחלים) על ראשו, ואומרים פלוני פירש עצמו מן הציבור בעת צרותיהם, אל יראה בנחמות ציבור" (פסיקתא זוטרתא שמות ב, יא).

כל עוד מדובר על הבעת עמדה ודיון ציבורי, יש לעודד גם השמעת דעות שונות. יתר על כן, ניתן להעריך שבזכות הביקורת על החיסונים, חברות התרופות ורשויות הבריאות נוקטות במשנה זהירות ועושות ככל יכולתן למזער את הסיכונים. אולם אחר הכול, יש לנהוג כפי הוראת רוב ככל הרופאים, שבמשך הדורות האחרונים הצליחו למגר מגפות אשר לעיתים גרמו למותם של מיליוני בני אדם.

בנוסף לכך, על נציגי הציבור מוטלת האחריות לבחון קביעת נהלים שיגנו על הציבור המתחסן מפני אלה שאינם מתחסנים במערכת החינוך וכיוצא בזה.


תוספת שבת למאחרים להתפלל מנחה

שאלה: אצלנו בבית הכנסת מסיימים את תפילת מנחה של ערב שבת לאחר השקיעה, במיוחד בימות החורף. האם עדיף להתפלל מנחה ביחיד כדי לקיים את מצוות תוספת שבת לפני השקיעה, או להתפלל עם הציבור ולהפסיד את תוספת שבת?

מצוות תוספת שבת

ראשית נבאר שמצווה מהתורה להוסיף מהחול על הקודש (יומא פא, ב; שו"ע או"ח רסא, ב, וביאור הלכה). קבלת השבת נעשית בדיבור, ונשים נוהגות לקבל את השבת בהדלקת הנרות ובברכה עליהם.

על ידי תוספת שבת אנו מראים בעצמנו שהשבת חביבה עלינו מאוד, עד שהננו יוצאים לקראתה כדי לקבלה לפני כניסתה, ומלווים אותה ביציאתה. כמו אורח יקר שיוצאים לקראתו בכניסתו ומלווים אותו מעט בצאתו לדרך. מצווה זו גם מלמדת אותנו שיש קשר בין ימות החול לשבת, ועל כן אפשר להוסיף מן החול על הקודש. ומכאן אפשר ללמוד על שאיפתו הפנימית של החול להיות קשור לקודש.

למעשה התשובה מתחלקת לשניים, לשואל היחיד ולציבור (פניני הלכה שבת ג, ה, 6).

כיצד ינהג היחיד

אם יסיים תפילת לחש לפני השקיעה, יוכל לקבל על עצמו תוספת שבת באמירת "בואי כלה שבת המלכה", באמירת "אני מקבל על עצמי תוספת שבת" או בכל לשון אחרת שמבטאת את קבלת השבת. שכן העובדה שהחזן עוד לא סיים את חזרת הש"ץ של תפילת מנחה אינה מונעת בעדו לקבל את השבת.
ואם גם את תפילת הלחש לא יספיק לסיים לפני השקיעה, לכתחילה יתפלל מנחה ביחיד לפני כן, מפני שיש סוברים שאי אפשר לקבל תוספת שבת ואחר כך להתפלל תפילת מנחה של חול (שו"ע רסג, טו; מ"ב מג; ס).

בדיעבד אם לא הספיק להתפלל לפני כן, או במצב שהוא מעדיף שלא להתפלל ביחיד, יוכל לקבל תוספת שבת ואחר כך להתפלל מנחה, ויסמוך על הפוסקים שסוברים שמותר לקבל שבת ואחר כך להתפלל מנחה של חול (ציץ אליעזר, מנחת יצחק, וליביע אומר יקבל את השבת במחשבה).

כיצד לנהוג בציבור

לגבי הציבור, לכתחילה יש לקבוע את התפילה לכל המאוחר עשרים דקות לפני השקיעה, כדי שיספיקו לסיים מנחה ולקבל את השבת. ואזי מיד לאחר סיום מנחה יכריז הגבאי: "בואי כלה שבת המלכה" והכול יקיימו בכך מצוות תוספת שבת. אבל אם ינהגו כמו שנוהגים בבתי כנסת רבים, שלא מכריזים על כך וסומכים על פיוט "לכה דודי" שבו מקבלים את השבת, יפסידו את המצווה.

בדיעבד, כשאין אפשרות להקדים את תפילת המנחה, יש לבחור אחת משתיים: או לקיים תפילה קצרה (בלי חזרת הש"ץ מלאה), כדי שיספיקו להכריז על קבלת השבת לפני השקיעה. או שהגבאי יכריז לפני מנחה "בואי כלה שבת המלכה", ויסמכו על הסוברים שאפשר להתפלל מנחה של חול אחר קבלת שבת (ציץ אליעזר, מנחת יצחק). ויש אומרים שהגבאי יכריז שכל אחד יקבל על עצמו את השבת במחשבה, ואחר כך יתפללו מנחה של חול (יביע אומר).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

דילמת היתר המכירה – גילויים חדשים

הספר החדש 'ובשנה השביעית', כרך ראשון מתוך מחקר מקיף על הרקע ההיסטורי להיתר המכירה, חושף את הנתונים העובדתיים על מצב המושבות • בתור סוגיה שנשענת על רקע היסטורי, מחקר של תלמיד חכם יכול לסייע בבירור המחלוקת • בספר, פרי עבודתו הממושכת של הרב ד"ר בועז הוטרר, משתקפת הדילמה של המתיישבים: לסמוך על תרומות, מכיוון שממילא העבודה החקלאית מביאה להפסדים, או לבנות התיישבות שעומדת על רגליה • הדילמה המציאותית נשענת על מחלוקת מהותית מהי אמונה – הסתמכות על הנס או קיום מצוות מחושב ומתוכנן

ספר חדש – 'ובשנה השביעית'

לאחרונה יצא לאור הכרך הראשון של מחקרו של הרב ד"ר בועז הוטרר, ר"ם בישיבת הר ברכה, במסגרת מכון הר ברכה. שם הספר 'ובשנה השביעית', והוא עוסק בהתיישבות החקלאית היהודית בארץ ישראל והיחס לשמיטה, תוך התמקדות במחלוקות הגדולות לגבי היתר המכירה. הכרך הראשון מוקדש לתקופה שמזמן הכיבוש העות'מאני ועד שלהי תרמ"ט (תחילת תקופת העלייה הראשונה).

שאלת המחקר: כמה היה דחוק?

עמדתם של 'חובבי ציון', וכל האישים שעסקו בעידוד יהודים לעלות לארץ, הייתה שאם המוני בית ישראל ישמעו ששובתים בשביעית וסומכים על עזרה משמיים או על איסוף צדקות, יהודים רבים יימנעו מלעלות לארץ. ולא פחות חמור – התורמים הגדולים, ובראשם הברון רוטשילד, לא ימשיכו לתרום

בשביעית תשע"ה, בעת שעסקתי בכתיבת 'פניני הלכה' בנושא השביעית, למדתי על המחלוקת הגדולה ביחס להיתר המכירה, שהיא מהמחלוקות ההלכתיות המרכזיות בתקופתנו. חשתי חיסרון גדול בהכרת הנתונים על מצבה הכלכלי-חקלאי של ההתיישבות, שכן עיקר המחלוקת הוא על המציאות, עד כמה המצב דחוק. מפני שעל פי כללי ההלכה, שביעית בזמן הזה מדברי חכמים או ממנהג, וכיוון שיש ספק מסוים אימתי שנת השמיטה, אפשר להתיר בשעת דחק גדול לעבוד בכל עבודה בשביעית. ואם סבורים שהדוחק אינו גדול מאוד, אפשר להחמיר מעט, ולהתיר את העבודה בשביעית באמצעות מכירת הקרקע לנוכרי. ואם סבורים שהדוחק אינו גדול, ראוי להחמיר יותר, ולהתיר את העבודה בקרקע על ידי מכירה, כאשר המלאכות שיסודן מהתורה יתבצעו על ידי נוכרי, כפי שהתירו בפועל בהיתר המכירה. ואם אין דוחק, צריך לשבות מכל מלאכה.

מחקרו של הרב ד"ר בועז הוטרר

הרב בועז הוטרר בטקס השקת הספר

פניתי לרב בועז הוטרר, שבמשך שנים רבות לומד ומלמד בישיבת הר ברכה, ותוך כך גם השלים תואר שני בהיסטוריה ותואר שלישי בתלמוד וספרות רבנית, בבקשה שיברר כפי יכולתו את מצבה הכלכלי של ההתיישבות – עד כמה הצליחה לעמוד על רגליה ועד כמה נזקקה לתרומות? מה היחס בין התרומות שקיבלה ההתיישבות העירונית בירושלים, שנקראה "היישוב הישן", ובין התרומות שקיבלה ההתיישבות החקלאית במושבות? עד כמה המתח סביב התרומות עמד בבסיס המחלוקת בשלביה הראשונים? ומי צדק בהערכתו בנוגע למציאות הכלכלית בהתיישבות?

הרב בועז שקע במכלול הסוגיות. מחקרו מגיע עד רמת פירוט העלות הנצרכת לקיום משפחה אחת במושבות ובירושלים, עלות הקמת משק וקיומו, עלות קניית הקרקעות ועלות ההתעסקות המשפטית אל מול השלטון העות'מאני וערבים עוינים. מחקרו מציג את התוכניות הכלכליות של מקימי המושבות השונות ותומכיהם, חלומותיהם, כישלונותיהם המרובים והצלחותיהם המצומצמות, כפי שכתבו באותם ימים במכתבים, ביומנים אישיים ובמאמרים וכתבות בעיתונות. קרוב לארבע שנים השקיע את מירב זמנו במחקר זה, וכעת יצא לאור הכרך הראשון מסדרה של לפחות שלושה כרכים, כאשר רק בשלישי יגיע לשמיטות שבהן היה מרן הרב קוק רבן של יפו והמושבות.

לאחר שקראתי את ספרו הבנתי עד כמה מחקר של היסטוריון מקצועי, שהוא גם תלמיד חכם, יכול לתרום להבנת המציאות בכלל, ולהבנת השאלות ההלכתיות בפרט.

המחלוקת אודות המטרה

מסקנתי הראשונה מלימוד הספר היא שהמציאות כדרכה הייתה מורכבת, ומכיוון שהכול היה חדש ולא מוכר, המציאות הייתה מורכבת אף יותר. לכן אפשר להבין את שני הצדדים, שכן כל צד מצא במציאות סימוכין לעמדתו. שורש המחלוקת נובע ממחלוקת עמוקה יותר בהבנת מצוות יישוב הארץ ומהי אמונה בה' ותורתו, והיא שהשפיעה גם על ניתוח המציאות.

כולם הסכימו שמצב המתיישבים היה דחוק, אלא שלדעת מתנגדי היתר המכירה היה צריך לעזור להם בצדקות ולאסור את העבודה בשביעית, שכן ממילא תוצאת עבודתם הייתה הפסדית. כלומר עלות הזרעים, השתילים, בהמות העבודה וכלי העבודה הייתה גבוהה מהרווח שהיה ביבול הדל שצמח בשדותיהם. כך שממילא המתיישבים נזקקו לתרומות, ומכיוון שעלות החזקתם בעת שישבתו תהיה זולה מעלות החזקתם בעבודה שמובילה להפסדים, מדוע שהתורמים לא יתרמו לשביתה בשביעית? יתר על כן, למדנו בתורה שבעוון הפרת השביעית גלינו מארצנו, ועל כן דווקא בזכות שמירת השביעית נזכה להתיישב בה.

מנגד, תומכי ההיתר האמינו שהמתיישבים חייבים למצוא את הדרך שבה יתפרנסו מעמל כפיהם ולא יזדקקו לתרומות. ואם גם בינתיים הם נכשלים ונזקקים לתרומות, הם מוכרחים להפיק לקחים ולהמשיך לעבוד בחריצות כדי להגיע למצב שבו יוכלו לעמוד על רגליהם. כך שהתרומות הן בעצם השקעה לטווח ארוך, שבעבודה נכונה תניב רווחים יפים. ואין לטעון שבזכות מצוות השביתה יזכו לברכה, שכן השביעית בזמן הזה מדברי חכמים, ואין בה את הברכה האמורה בתורה. מלבד זאת, אין לסמוך על הנס, ומכיוון שבפועל רואים שהמתיישבים אינם מצליחים להתפרנס, מוכרחים להזדקק להיתר המכירה – הן לשלב שבו ילמדו כיצד להתפרנס, והן לשלב שבו יצליחו להתפרנס. אבל אם ישבתו שנה אחת מתוך שבע שנים, יחזרו שוב למצב של דוחק והזדקקות לצדקות. בנוסף לכך, ההזדקקות לצדקות נחשבת בעיני רבים כעוון חמור יותר.

מי צדק?

מדרגות ישנן בשעת הדחק, והדחק הגדול ביותר הוא כזה שלא מאפשר לאדם קיום, עד שהוא נאלץ לעבור למקום אחר, או במקרה של יישוב הארץ – מונע ממנו לעלות לארץ מפני שאין לו אפשרות להתקיים בה. ומי קובע אם אפשר להתקיים? אלה שצריכים להתקיים!

המסקנה העולה מהספר היא שעמדתם של 'חובבי ציון', וכל האישים שעסקו בעידוד יהודים לעלות לארץ, הייתה שאם המוני בית ישראל ישמעו ששובתים בשביעית וסומכים על עזרה משמיים או על איסוף צדקות, יהודים רבים יימנעו מלעלות לארץ. ולא פחות חמור, התורמים הגדולים לקניית קרקעות ויישוב הארץ, ובראשם הברון רוטשילד, לא ימשיכו לתרום. שכן עמדתם הייתה שמוכרחים להשתית את ההתיישבות על עבודה יצרנית (ראו שם עמ' 149, וגם בעמ' 235).

בעמ' 106 מובא מאמר מערכת של עיתון יהודי בלונדון, ששלל הגירה לארץ ישראל, בנימוק שהחובות שמטילות המצוות אינן מאפשרות להתקיים כלכלית בארץ. גם קרל נטר, ממקימי בית הספר החקלאי 'מקווה ישראל', שהיה פעיל מרכזי בכי"ח בסיוע למהגרים יהודים, כתב בשנת תרמ"ב מאמר שעשה רושם רב, ובו הוא טען שקשה ליישב יהודים רבים בארץ, בין השאר בגלל המגבלות של המעשר והשביעית. לכן בפועל, בשם הארגון החזק כי"ח, סייע להגירתם של יהודים פליטים לארצות הברית (שם, עמ' 107).

כיוצא בזה מסופר (שם, עמ' 115-113) שיחיאל ברי"ל, עורך עיתון 'הלבנון', בעקבות פרעות ברוסיה וגלי ההגירה משם, ביקש לעודד עלייה לארץ ולא לאמריקה מחשש שיאבדו שם את אמונתם. אולם כשפנו לד"ר לויזון, נציג הוועד הלונדוני, שסייע לפליטים להגר לאמריקה ומערב אירופה, השיב ד"ר לויזון שאינו מעודד לעלות לארץ בגלל החובה ההלכתית לשמור את המצוות התלויות בארץ. עמדה זו השפיעה על ברי"ל, עד שהחל לתמוך ביישוב יהודים מחוץ לגבול עולי בבל, כדי להיפטר מחומרת חובת המצוות התלויות בארץ.

רבנים שעמדו על הקושי הזה, סברו שיש להתיר את כל העבודות בשביעית בלא שום מכירה. כך לדוגמה סברו שניים מגדולי התורה, הרב לפידות מרייסן והרב אלישברג מבויסק (שם, עמ' 117). אולם בפועל הם התירו היתרים דחוקים יותר, שלדעת רבים מ'חובבי ציון' לא היו מספקים.

הגירת היהודים

במשך תקופת העלייה הראשונה והשנייה, משנת תר"מ ועד שנת תרע"ד, בעקבות הקשיים הגוברים במזרח אירופה, שם חיו כ-80 אחוזים מיהודי העולם, רובם בעוני, הייתה הגירה גדולה של כשני מיליון יהודים לארצות המערב. לארצות הברית היגרו 1,700,000 יהודים, לארגנטינה – 100,000, לצרפת – 80,000, לקנדה – 60,000, ולדרום אפריקה – 50,000. לארץ מולדתנו, המקום שאליו נצטווינו לעלות, עלו רק 60,000 (שם, עמ' 104).

הסיבה העיקרית לכך היא מפני שהארץ הייתה שוממה, השלטון בה היה עוין, מושחת ואכזרי, והקיום בה היה קשה. אולם ככל שהקלו יותר על הדרכים להתפרנס בה, כך התרבו העולים, וככל שהקשו – התמעטו.

הברון הירש והברון רוטשילד

באותן שנים (תרמ"ב-תרמ"ט) עמדו תרומותיו של הברון רוטשילד על כמיליון וחצי ליש"ט, ורק כדי שההתיישבות תתייצב מבחינה כלכלית היה מוכן לתרום. בעמדתו זו נחשב בקרב חבריו העשירים כחולם ומאמין קיצוני, כי הם לא האמינו שההתיישבות בארץ ישראל תוכל לעמוד על רגליה, ולכן הפנו את תרומותיהם העצומות לדברים מועילים יותר לדעתם, כמו סיוע לקליטת יהודים בארצות המערב. יש לשער שאילו האמינו בסיכוייה של ההתיישבות בארץ להתקיים ואף לגדול, הסיוע לבניין הארץ היה פי עשרה. שכן לפחות עשרה יהודים באותה תקופה יכלו לתרום סכומים דומים ואף גדולים מתרומותיו של הברון רוטשילד.

לדוגמה, הברון הירש, שהיה האדם העשיר באירופה, ביקש להציל את הפליטים היהודים מרוסיה על ידי יישובם בהמוניהם כחקלאים בארצות העולם החדש. לשם כך העמיד לרשות יק"א, החברה היהודית להתיישבות שהקים, שמונה מיליון ליש"ט. כדי להבין את גודל הסכום, ראוי לציין שבפחות מחמישה מיליון ליש"ט אנגליה קנתה את חלקה בתעלת סואץ באותה תקופה.

מהי אמונה

אם נעמיק יותר נמצא שהמחלוקת נוגעת למהות האמונה. מתנגדי ההיתר סברו שהאמונה היא לסמוך על כך שכאשר נשבות בשביעית, יסייע ה' בידינו, ובינתיים נתקיים מתרומות. ותומכי ההיתר סברו שהאמונה היא שאפשר לעשות תוכנית רציונלית לקיום מצוות יישוב הארץ בלא לסמוך על נס או על תרומות.

מדובר במחלוקת בין תורת חוץ לארץ שמתגלה בשמיים בלבד, ונשענת על נס, כמו המן והשׂלו שירדו לאבותינו במדבר מהשמיים, ובין תורת ארץ ישראל שמגלה כי ה' הוא האלוקים בשמיים ובארץ, וכל הטבע וחוכמתו הנטועה באדם הם בריאה אלוקית, והמצוות צריכות להתקיים על פי כללי ההלכה המדויקים, המצריכים לשקול את המציאות לפי העובדות שלפנינו. ורק דרך זו היא דרכה של התורה, ורק בדרך זו זוכים לברכה, לגילוי שכינה ולגאולה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

המנהגים ששרדו בזכות יהודי תימן

אומנם אין מקום לישיבות נפרדות לפי עדות, אבל התפילות והמנהגים צריכים להמשיך את מסורות העדות • המסורת של כל עדה שומרת על ערכים מסוימים, ואם מסורת אחת תאבד – יאבד חלק מעולם הערכים של עם ישראל • יהודי תימן שימרו את המנהג המקורי בהלכות רבות: קריאה בתורה מפי העולה, אכילת החגבים המותרים, ברכות השחר לפי סדר ההשכמה בבוקר ועוד • בני רוב העדות אינם מבשלים נוזלים בשבת, אבל כשמתארחים אצל משפחה מעולי תימן מותר לאכול מרק, שהרי בעלי הבית פעלו כמנהגם כפי שראוי

חנוכת בית הכנסת התימני

עולי תימן זכו לשמור במסירות ובדייקנות את מנהגיהם, ולכן בזכות לימוד מנהגי תימן אפשר להבין היטב את שורשי ההלכה והמנהג של כלל עדות ישראל. כמדומה שדבקות זו במסורת היא שהועילה לרבים מעולי תימן להשתתף באחוזים גדולים מהמקובל במצוות יישוב הארץ

בחסדי ה', שעות אחדות לפני שהטור יודפס, נחגוג את חנוכת בית הכנסת התימני ביישוב ובישיבת הר ברכה (בית הכנסת נבנה בהשתתפות הישיבה בקומה שמעל חדר האוכל). יש בשמחת מצווה זו גם אמירה חינוכית ועקרונית על הערך שבשמירת מנהגי העדות. אומנם בלימוד התורה אין להבדיל בין העדות ואין צורך בישיבות מיוחדות לעדות השונות, אולם בנוסחי התפילה ומנגינותיה ראוי להמשיך את נוסח האבות.

החינוך לתורה ואמונה מושתת על שני צינורות עיקריים: האחד הוא הלימוד וההבנה, והשני הוא המסורת והרגש. בבחינת "שמע בני מוסר אביך (תורה) ואל תיטוש תורת אמך (מסורת)". כאשר אחד הצינורות נפגע, החינוך כולו נפגע. לכן גם במסגרת הישיבה אנחנו מעודדים את התלמידים להתפלל בתפילת שחרית של שבת לפי נוסח אבות, כאשר בכל מניין יש רב מהר"מים של הישיבה. המניין התימני זכה למעלה יתרה, שהוא מונהג על ידי שלושה רבנים שהם ר"מים בישיבה – הרב אייל משה, הרב אורן דחבש והרב בראל שבח (מתקיימים בשבת גם מניינים מפוארים על פי נוסח ספרדי-ירושלמי, מרוקאי ואשכנזי, ועוד מניינים שמשלבים נוסח ספרדי ואשכנזי). במניינים הרגילים במשך השבוע הולכים לפי החזן.

בנוסף לכך, לכל מסורת יש ערכים חשובים שבלעדיהם כלל ישראל יחסר. ערך זה בולט במיוחד במסורת עולי תימן, שזכו לשמור במסירות ובדייקנות את מנהגיהם, ולכן בזכות לימוד מנהגי תימן אפשר להבין היטב את שורשי ההלכה והמנהג של כלל עדות ישראל. כמדומה שדבקות זו במסורת היא שהועילה לרבים מעולי תימן להשתתף באחוזים גדולים מהמקובל במצוות יישוב הארץ. כך בעלייה הראשונה בתרמ"ב, וכך ביישובי יהודה ושומרון, שכמדומה שאחוז עולי תימן בהם גבוה יותר משיעורם באוכלוסיית המדינה.

לכבוד אירוע זה, נדגים את דברינו בכמה הלכות ומנהגים.

קריאה בתורה

כאשר תיקנו חכמים שיעלו שבעה עולים לתורה בשבת, ושלושה ביום חול (מגילה כא, א), התכוונו שכל אחד מהעולים לתורה יקרא בתורה בעצמו. אולם כבר מתקופת הראשונים, כדי למנוע עלבון ואי נעימות מאלה שאינם יודעים לקרוא היטב, נהגו למנות "בעל קורא" שיהיה קורא בתורה בשביל כולם, והעולה רק יברך על עלייתו.

אומנם עולי תימן נוהגים עד היום כמנהג הקדום, שכל עולה קורא את קריאתו. שמירת מנהג זה הוא אחת הסיבות לבקיאותם של רבים מעולי תימן בתורה ובדקדוק (פניני הלכה תפילה כב, ה).

חגבים

שרץ העוף אסור באכילה, ובכלל זה כל המינים שיש להם שלושה זוגות רגליים וגם כנפיים, ומהם צרעות, דבורים, זבובים, צרצרים, גמל שלמה וחגבים. רק ארבעה מיני חגבים התירה התורה, ויש בהם שני סימנים מהתורה ושני סימנים מדברי חכמים (ויקרא יא, כ כא; חולין נט, א). אולם בכל הקהילות אבדה המסורת אודות החגבים, ורק בתימן ומרוקו, שבהן היו מצויים חגבים, נשמרה המסורת אודות החגב הכשר, שהוא הארבה שמתרבה בלהקות עצומות.

למעשה, אף שבני עדות אחרות לא נהגו לאכול את הארבה, הוא כשר לכל ישראל, שנאמנים הם בעלי המסורת בזה (פניני הלכה כשרות יז, ח).

ברכות השחר

המנהג המקובל על פי כמה ראשונים והאר"י, שכל אדם אומר את כל ברכות השחר בבת אחת, כדי שלא לשכוח אחת מהן. ואף מי שלא נהנה מעניין מסוים מברך עליו, לכן גם עיוור מברך "פוקח עיוורים", הואיל וכוונת הברכות להודות על הטובה הכללית שהעניק ה' לבני האדם.

אולם תקנת חכמים המקורית הייתה שברכות השחר ילוו את תהליך הקימה, ועל כל דבר נברך סמוך להנאתו, ועל ידי כך תהליך הקימה מהשינה יקבל משמעות עמוקה, כאשר ברכות התודה לה' ילוו כל שלב ושלב בקימה. וממילא על דבר שאין נהנים בו – אין מברכים. וכך פסק הרמב"ם למעשה, ורק מבין עולי תימן יש שנוהגים כך עד היום (פניני הלכה תפילה ט, ב ג).

הפנייה למערב ב"בואי בשלום"

מנהג ספרד לפנות לצד מערב במשך אמירת "מזמור לדוד" וכל פיוט "לכה דודי", ומנהג כל יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד לפנות למערב רק בסוף "לכה דודי" בבית הפותח ב"בואי בשלום". ומנהג תימן וקצת ספרדים שלא לפנות כלל לא למערב ולא לפתח, שאין למנהג זה מקור בתלמוד.

ברכת לישב בסוכה

אף שמעיקר הדין, לפי ראשונים רבים, כל אדם שנכנס לסוכה בסוכות צריך לברך "לישב בסוכה", נהגו בני כל העדות כדעת רבנו תם, שמברכים "לישב בסוכה" רק על האכילה. אולם עולי תימן נוהגים על פי הרי"ף והרמב"ם ורוב הראשונים, לברך "לישב בסוכה" בכל עת שנכנסים לסוכה כדי לשהות בה. וכיוון שהברכה על הישיבה, נוהגים לברך בעמידה לפני שמתיישבים (פניני הלכה סוכות ג, ה).

נענועי הלולב

אמרו חכמים בתלמוד (סוכה לז, ב) שדרך נענוע הלולב היא: "מוליך ומביא מעלה ומוריד". לדעת רבים הכוונה לנענע לארבע רוחות ולמעלה ולמטה (רא"ש, שו"ע תרנא, ט). ויש אומרים שהכוונה כפשוטו, מוליך ומביא כנגדו, ומעלה ומוריד, בלא צורך לפנות לארבע רוחות (רמב"ם ז, י), וכן מנהג תימן בלאדי (פניני הלכה סוכות ה, 2).

תקיעות שופר

מנהג התרועה המקובל הוא כקול בכי, היינו קולות קצרים וקטועים. ומנהג תימן כקול יללה, שהקול אינו נקטע אלא מתרעד ומתרעש, וכל הרעדה נקראת קול אחד. כשנעיין נמצא שהתרועה באשכנז ובספרד דומה להתפרצות בכי, שנקטע בלא שליטה, ואילו התרועה בתימן היא כדוגמת יללה שנעשית כביטוי של בכי ואבל באופן נשלט, כפי שמקובל אצל עולי תימן, לשלוט יותר ברגשות (פניני הלכה ימים נוראים ד, 11).

עוד נוהגים עולי תימן להגביר את התקיעה והתרועה בסופה, והמקשיב יבין שהכוונה לבטא בתקיעה את שיא השמחה, ובתרועה את שיא הצער.

בסדר התקיעות בחזרת הש"ץ ישנו מנהג עתיק, לפיו תוקעים למלכויות תשר"ת, לזיכרונות תש"ת ולשופרות תר"ת, כפי שכתבו הרי"ף, רמב"ם, תוספות ורא"ש. ורק עולי תימן ומקצת קהילות אשכנז שימרוהו (שם ד, 2).

מנהג תשליך

יסוד מנהג אמירת "תשליך" בתקופת הראשונים באשכנז, ובמשך הדורות, לאחר שהאר"י שיבחו, הפך לרווח גם בקרב ספרדים. אומנם אין חובה לקיים את מנהג התשליך, וכן למעשה יש מגדולי ישראל שלא נהגו לקיימו (הגר"א). וכן נוהגים רוב יוצאי תימן (פניני הלכה שם ג, טו).

ארבע כוסות בברכה וצלי בפסח

לדעת גאונים וראשונים (רי"ף ורמב"ם), צריך לברך "הגפן" לפני שתיית כל אחת מארבע הכוסות בליל הסדר, הואיל וכל אחת מהן מצווה בפני עצמה. וכך מנהג יוצאי תימן ואשכנז. אומנם דעת הרא"ש שיש לברך על הכוס הראשונה והשלישית בלבד, וכן מנהג ספרדים (פניני הלכה פסח טז, כא).

אמרו חכמים במשנה (פסחים נג, א), שבמקומות שנוהגים לאכול בשר צלי בליל הסדר – רשאים להמשיך במנהגם, ובמקומות שלא נהגו לאכול צלי – כדי שלא להיראות כאוכלים מבשר הפסח שלא במקומו, אסור לאכול צלי. למעשה בני כל העדות אינם אוכלים צלי, ועולי תימן נוהגים לאכול צלי בליל פסח (פניני הלכה פסח טז, לב).

תשעת הימים וספירת העומר

נהגו הראשונים להחמיר שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בתשעת הימים, הואיל ואמרו חכמים שממעטים בהם בשמחה. אולם עולי תימן נוהגים כדין המשנה (תענית כו, ב), שרק בסעודה המפסקת שלפני צום תשעה באב נמנעים מאכילת בשר ושתיית יין (פניני הלכה זמנים ח, יג).

מנהג ספרדים ואשכנזים מימות הראשונים שלא להסתפר בספירת העומר, אולם מנהג תימן הקדום היה שלא להימנע מתספורת כל הספירה, ואחר כך החלו להחמיר בזה. אבל הורו הרב משרקי בעל השתילי זיתים ומהרי"ץ (פעולת צדיק ב, עו) להסתפר בערב שבת (פניני הלכה זמנים ג, 9).

ניקור החֵלב וגיד הנשה

המנהג המקובל כיום בישראל הוא על פי הניקור הירושלמי, להחמיר מאוד ולנקר כל מה שקרוב ודומה לחלב ולהסתעפויות גיד הנשה ושומניו, עד שמאבדים מהבשר האחורי כ 13 25 אחוזים ממשקלו. ורק עולי שתי עדות, תימן ומרוקו, שמרו בדייקנות את מסורת הניקור, לפיה מאבדים רק כ 5 10 אחוזים ממשקל הבשר האחורי.

מכיוון שמדובר במסורת אחראית של חכמים ויראי שמיים, גם בני עדות אחרות שרוצים לסמוך על מסורתן רשאים. אולם בהשגחות המיועדות לציבור הרחב, נוהגים לחשוש לחומרות כל המסורות כפי הניקור הירושלמי.

קליפת סירכות

למנהג ספרד, כאשר נמצאה סירכא (גידול) על הריאה – הבהמה טריפה, ועל כן חייבים לאכול "חלק", היינו בהמות שלא נמצאו סירכות על ריאתן. אולם בתימן נהגו להקל לבדוק את הסירכות, על ידי קילופן בסכין ובדיקה על ידי בצבוץ במים אם יש שם נקב, כפי הגדרת בשר כשר (מהרי"ץ מקור חיים לא, צו, כעיקר הדין ברמב"ם הלכות שחיטה יא, ו ט). והראיה לשיטתם מהידוע במציאות, שסירכות אלו אינן ממיתות את הבהמות בתוך י"ב חודשים. וכעין זה היה גם מנהג אשכנז ומרוקו.

חימום מרק בשבת

לדעת רמב"ם ועוד ראשונים, הכלל ש"אין בישול אחר בישול" חל גם על תבשילים נוזליים כדוגמת מרק, שאם נגמר בישולם, למרות שהתקררו, מותר לחמם אותם בשבת לחום שהיד סולדת בו. וכן הוא מנהג עולי תימן.

מנגד, ראשונים רבים סוברים שהואיל והחום הוא עיקר הבישול בנוזלים, בנוזלים "יש בישול אחר בישול", ולכן אסור מהתורה לחמם בשבת מרק שהתקרר. וכן מנהג עולי ספרד ואשכנז. אבל כאשר מתארחים אצל תימני מותר לאכול מהמרק שחימם, הואיל ועשה זאת על פי ההלכה לפי מנהגו (פניני הלכה שבת י, ו).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

גלגולו של דין הבשר האחורי

בהכשרים רבים אי אפשר להשיג את החלק האחורי של הבשר, מפני שקשה מאוד להכשיר אותו מאיסורי חֵלב וגיד הנשה • לפי הדין המקורי, ההכשרה לא הייתה מסובכת, אלא שהוצאת החלק האסור מהבהמה דרשה מסורת • עקב קשיי הגלות וחורבנן של קהילות רבות, המסורת סביב הוצאת החלק האסור הלכה והתערערה, והתעוררו ספקות רבים • מסיבה זו נוצרו חומרות רבות בניקור, וכן התפתח מנהג למכור את הבשר האחורי לנוכרי • אולם קהילות מסוימות שיש להן מסורת בעניין אינן צריכות לחוש לחומרות של עדות אחרות

בשר חלק אחורי של בהמה

שאלה: מדוע בהכשרים רבים אי אפשר להשיג בשר מהחלק האחורי של בהמות, האם יש בו איסור?

תשובה: על פי הדין בשר חלק אחורי כשר, אלא שניקורו מחלבים וגיד הנשה הוא מלאכה מסובכת, שגם פוגעת מאוד באיכות הבשר, על כן בקהילות רבות נהגו למוכרו לגויים ולא לנסות להכשירו. בטור זה נפרט את ההלכות והמנהגים שהביאו לכך.

מהו גיד הנשה

מכיוון שהלכות ניקור נלמדות במסורת, יציבות העברתן מדור לדור נפגעת מאוד מטלטולי הגלויות, וככל שארכה הגלות ורבו המקרים שקהילות נחרבו והעברת המסורת שלהן נפגעה – התעוררו בהלכות ניקור יותר ספקות, וכדי לצאת מהספק נצרכו ישראל קדושים להחמיר יותר ויותר

כפי שאנו לומדים בפרשת השבוע, מצווה מהתורה שלא לאכול את גיד הנשה אשר על כף הירך (בראשית לב, לג). הכוונה לגיד שעל כף הירך הימנית ועל כף הירך השמאלית. גיד הנשה הוא הגיד הגדול שדרכו עוברים רוב העצבים של הרגל (עצב השת). תחילתו בחוט השדרה וסיומו בסוף הרגל, והתורה אסרה לאכול את החלק שעל כף הירך, היינו על הבשר התפוח שעוטף את עצם הירך, שצורתו כעין כף של קדירה – צורה מעוגלת שהולכת ומתגבהת באמצעה. כף זו קיימת בכל מיני בהמה וחיה, ואילו אצל העופות, אף שיש בשר על הירך, הוא אינו עגול ככף אלא שטוח. לפיכך גיד הנשה נאסר בבהמות וחיות ולא בעופות.

החלק האסור מהתורה, מדרבנן וממנהג

בשור גדול אורכו של החלק האסור מהתורה לכל היותר שמונה סנטימטרים, ובכבש גדול כארבעה סנטימטרים (רמ"א יורה דעה ק, א; ט"ז ג). חלק זה של הגיד קל להוצאה, מפני שלאחר פירוק בשר כף הירך הוא בולט מהבשר.

הוסיפו חכמים ואסרו גם את תחילתו של גיד זה מעמוד השדרה וגם את המשכו עד סוף השוק. וכן אסרו את הקנוקנות של גיד הנשה, היינו את ענפיו המתפשטים לתוך הבשר שעל הירך. ישנו עוד גיד שנקרא חיצון, ואף אותו אסרו חכמים. שורשו בחוט השדרה, כשתי חוליות לפני תחילת גיד הנשה, ומשם הוא נמשך אל הצד החיצון של בשר הירך וחודר לתוכו (שו"ע סה, ח). גיד זה שני בחשיבותו בהעברת מערכת העצבים לרגל.

בנוסף לכך, ישראל קדושים נהגו לאסור גם את השומן שסביב לגיד ולקנוקנות.

הוצאת כל החלקים האסורים מדברי חכמים ומחמת מנהג ישראל היא מלאכה מורכבת שמצריכה לימוד, כיצד לחתוך את הבשר באופן שבחיתוכים מעטים יחסית יהיה אפשר להסיר את הגיד עם ענפיו ושומנו.

איסור חֵלֶב

החלבים הם חלק מהשומנים שבבשר הבהמה, וכאשר מביאים בהמה קורבן לה' מצווה להקטיר את חלביה ולהזות את דמה על המזבח. כהמשך לכך אסרה התורה לאכול חֵלֶב ודם, שהואיל והחלב ראוי להיות מוקטר לה', אסור לישראל לאוכלו (ויקרא ג, ידיז). איסור חלב חל על שלושת מיני הבהמה: שור, כבש ועז, שהם הראויים לקורבן (ויקרא ז, כג).

החלבים דומים מצד צורתם ומרקמם לשומני הבהמה, אלא שהחלבים הם חתיכות שומן מגובשות וגדולות יחסית, הם מונחים בשלושה מקומות בבהמה, קל יחסית להסירם כמקשה אחת (שו"ע סד, ד) וכאשר מקריבים קורבן נצטווינו להקטירם על גבי המזבח. לעומתם השומנים בלועים יותר בבשר וקשה להסירם כמקשה אחת, וכאשר מקריבים קורבן שלמים, הם נאכלים יחד עם בשר הקרבן.

משמעות המילה חֵלֶב היא מובחר, משובח ושמן. חלב הבהמה הוא החלק השמן והטוב שבבהמה, שכן השומן הוא החלק הרך והעשיר ביותר בקלוריות, והחלבים הם חתיכות השומן הנאות, לכן אותן נצטווינו להקריב על גבי המזבח. שלושה מיני חלבים הם: א) החלב שעל הקרב, היינו שעל קיבות העיכול שנקראות קרביים; ב) החלב שעל הכליות; ג) החלב שעל הכסלים, שעל צדדי המותניים, סמוך לחלב שעל הכליות.

משום חומרת איסור חלב, הוסיפו חכמים ואסרו גם שומנים שדבוקים ונמשכים מחלבים אלו, למרות שהם בלועים בבשר, מפני שהם יונקים מהחלב. וכן אסרו חוטים וקרומים שנמשכים מהחלבים האסורים מהתורה, מפני שהם יונקים מהם. וכפי שאמרו חכמים (חולין צג, א), שישנם חמישה מקומות שיש בהם חוטים וקרומים שצריך להוציאם, שלושה מהם משום חלב – בטחול, בכסלים ובכליות. בנוסף לכך, בקהילות שונות נהגו להחמיר בעוד שומנים, מפני קרבתם או דמיונם לחלבים האסורים.

הספקות והחומרות כתוצאה מהגלות

מכיוון שהלכות ניקור נלמדות במסורת, יציבות העברתן מדור לדור נפגעת מאוד מטלטולי הגלויות, וככל שארכה הגלות ורבו המקרים שקהילות נחרבו והעברת מסורתן נפגעה – התעוררו בהלכות ניקור יותר ספקות, וכדי לצאת מהספק נצרכו ישראל קדושים להחמיר יותר ויותר. כך מצינו שכבר בראשית תקופת הראשונים, מפני הספקות נטו להחמיר מעבר לחובת ההלכה, וכדברי רבי יעקב בן הרא"ש (חי לפני כ700 שנה), שהעתיק בספרו ארבעה טורים (יו"ד סה) את סדר הלכות הניקור שכתב רבי יצחק ממרסיליה בעל העיטור (לפני כ850 שנה), כי הוא היחיד שכתב סדר הלכות אלה באופן מפורט, אולם בסוף דבריו העיר: "זה החכם החמיר, והמחמיר תבוא עליו ברכה". וביאר רבי יוסף קארו בפירושו בית יוסף: "מפני כמה מקומות שהצריך לנקר ולהוציא, ואין להם יסוד ושורש כמו שביארתי כל אחד במקומו".

ועדיין היו כל ישראל שוחטים ויודעים להוציא את החלבים וגיד הנשה וחוטי הדם, אולם ככל שארכה הגלות קהילות נוספות נחרבו, ועד שהשתקמו והקימו קהילות חדשות – התעוררו במסורת הניקור ספקות נוספים, והוצרכו להחמיר יותר, וכבר נדרשה מומחיות רבה למלאכת הניקור. וכפי שכתב לפני כארבע מאות וחמישים שנה רבי שלמה לוריא (רש"ל, ים של שלמה חולין א, ב), שאומנם בימי הראשונים סמכו במלאכת הניקור על נשים וכל אדם כשר, אולם עתה אין סומכים, כי "בימי הקדמונים לא החמירו כל כך בניקורם כמו עתה, כי מדין התלמוד אין הניקור קשה כל כך, רק שהוסיפו (להחמיר) עליו אחר כן… ובארץ אשכנז החמירו יותר ויותר". והמשיך לבאר שאומנם רוב החומרות מדברי חכמים, ובהן אפשר לסמוך גם על מי שאינו מלומד, אולם כיוון שבהלכות אלו הדינים מורכבים, והציבור אינו יודע מה אסור מדברי חכמים ומה מהתורה, לפיכך אפשר לסמוך בזה רק על מנקר שידוע "שהוא איש ירא אלוקים, ובקי במלאכת הניקור".

בנוסף להסבר ההלכתי על סיבת החומרות, כתב השל"ה הסבר כללי ופנימי לתוספת החומרות (בית חכמה תליתאה), לפיו מדור לדור ההתמודדות שלנו עם היצר הרע הופכת להיות גדולה ועמוקה יותר, ולכן הוסיפו ישראל חומרות וגדרים.

מנהג מכירת החלק האחורי

בעקבות הספקות והחומרות שהתרבו, נהגו בקהילות הגדולות למכור לנוכרים את החלק האחורי של הבהמות, שבו נמצאים כמעט כל החלבים האסורים וגיד הנשה והסתעפויותיו, וניקורו אורך כמה שעות (לדוגמה, ניקור רגל אחורית אחת, בעיקר מגיד הנשה והסתעפויותיו, לפי כל חומרות הניקור הירושלמי, אורך כשעה עד שעתיים).

הראשון שהזכיר מנהג זה (לפני כ500 שנה) היה הרדב"ז (א, קסב), שכתב שכך נהגו במצרים. וכן כתב השל"ה שנכון לנהוג (באשכנז לפני כ400 שנה). וכן נהגו בקהילות רבות באירופה, וזאת משום שחששו שמרוב העומס לא יצליחו המנקרים למלא את תפקידם כראוי.

הוויתור על החלק האחורי משמעותי, שכן כמחצית מבשר הבהמה נמצא בו, וגם יש בו בשר שנחשב מובחר במיוחד. מנגד, ככל שמחמירים יותר בניקור החלבים וגיד הנשה, כך איכותו של הבשר שסביבם נפגעת יותר. זאת מפני שצריך לחתוך את הבשר ליותר חתיכות, ושטחים גדולים נחשפים לאוויר, וצריך להשרותם במים לצורך הכשרת הבשר ומליחתו, ובעיני הקצבים המים נחשבים כסם המוות לבשר, כי הם פוגמים באיכותו ובמראהו, עד שנאלצים למוכרו כבשר טחון בזול. מלבד זאת, שטיפתו מקצרת את חיי המדף שלו.

ראוי לציין, שכיום התברר שצומחת תועלת בריאותית מההחמרות שבהסרת שומנים רבים, שכן בתקופת השפע שבה אנו חיים, שומני הבשר נחשבים למאכלים לא בריאים, שאכילתם מגבירה את הסיכון לחלות במחלות כלי הדם וסרטן.

המנהג וההלכה

בפועל, לפי סדר הניקור הירושלמי, המקובל והרווח בכל הקהילות הגדולות בעולם, אין נוהגים לנקר את החלק האחורי. אומנם למעשה, מכיוון שלא התקבל מנהג שאוסר אכילת בשר אחורי, מי שרוצה לטרוח לנקרו כהלכה רשאי (אגרות משה יו"ד ב, מב, ושלא כזקן אהרן יו"ד ב, לז, שטען שהוא נחשב כנדר שאין לבטלו). ויש גופי כשרות שנוהגים למכור את רוב חלקי הבשר האחורי לנוכרים, ולנקר את חלקי הבשר המשובחים יותר (פילה וסינטה), שהניקור בהם קל יחסית ומשתלם.

סדר הניקור הירושלמי

ראוי לבאר כיצד נוסד סדר הניקור הירושלמי: בעקבות המפגש של עולי אשכנז עם מסורות הספרדים מהמערב ובני עדות המזרח, ייסדו רבני האשכנזים בירושלים לפני כמאה וחמישים שנה את 'סדר הניקור הירושלמי' על פי כל חומרות יוצאי ספרד וארצות המזרח ואשכנז כאחד, כאשר מדרך הטבע רוב החומרות הגיעו מקהילות יוצאי אשכנז שעברו חורבנות ונדודים רבים יותר. מכיוון שמנהגי כל העדות נכללו בו, מירושלים יצאה הוראה עד שבמשך הזמן מסורת הניקור הירושלמי נעשתה מקובלת בכל הארץ והתפוצות. בניקור זה מאבדים מהבשר האחורי כ-13 עד 25 אחוזים ממשקלו.

מסורות נוספות

יש קהילות עם מסורות שמורות, כדוגמת עולי תימן ומרוקו, שיש להם מנקרים בקיאים שמנקרים כפי המסורת שלהם, מבלי לחוש לחומרות שאר העדות. בשיטות אלו מאבדים כ-5 עד 10 אחוזים ממשקל הבשר האחורי, ומי שרוצה לסמוך על מסורתן רשאי, אולם בכל הכשר שמיועד לציבור הרחב נוהגים לחשוש לכל המסורות כפי הניקור הירושלמי.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שסבתא תשתלב במעגל הרוקדים

מכתב אישי של כלה לפני חופתה לחברותיה, שבזכותו החתונה התקיימה במלוא השמחה – אך בלי להשאיר את הנשים המבוגרות מחוץ לרחבת הריקודים • בגילוי המכונן של הקב"ה ליעקב אבינו לא נאמר לו ללמוד גמרא בעיון, וגם לא לפתח סולידריות ופלורליזם – אלא לבנות עם וליישב את הארץ • גם היום, אם נדבק בייעוד התורה לבנות את העם והארץ, בכל התחומים והמישורים, גם כל שאר העניינים יסתדרו • אם נזכה, נוכל לעשות זאת גם בלי אויבים מבחוץ שיכריחו אותנו לפתח את הארץ והמדינה

התנהגות אצילית של צעירות בחתונה

"אני מסתכלת על זה כל הזמן בחתונות. אני רואה את הנשים האלה, הקצת יותר מבוגרות, שהתנועות שלהן, המהירות שלהן (יותר נכון האיטיות) והגיל שלהן משדרות לנוער איזה מסר סמוי כזה של 'אנחנו לא רלוונטיים…'. הלוואי שנצליח, אפילו קצת, לתת מקום לאנשים האלה"

לפני כשבוע זכינו לחתן את בתנו. אורחות רבות ציינו לטובה באופן מיוחד את חברותיה הצעירות, בוגרות אולפנת 'שירת הים' מנוה צוף, שיחד עם שמחתן התייחסו בכבוד רב לנשים המבוגרות, וכך במשך כל סבבי הריקודים כל האורחות יכלו להשתתף בריקודים ולקבל מקום מכובד. זאת למרות שמדובר בחברות צעירות ותוססות בנות כשמונה עשרה, שעסקו במוזיקה וריקוד במסגרת לימודן באולפנה. כשציינתי לשבח בשבת שבע הברכות את התנהגותן השמחה, האצילית, היפה והמוסרית של הבנות, אמרה בתגובה מנהלת האולפנה, אביגיל גולדשטיין, שגם למכתב שכתבה בתנו הכלה לחברותיה היה חלק משמעותי בכך. לאחר מכן קראתי את המכתב שנשלח כהודעת ווטסאפ, התרגשתי וחשבתי שטוב לפרסמו – כדי לעורר את רגישותן של עוד כלות וחברותיהן הצעירות לכלול בשמחתן את כל המשתתפות.

"חברות יקרות ואהובות!

החתונה שלי כבר ממש מתקרבת, וזה משמח ומרגש אותי מאוד מאוד.
אשמח שתקדישו כמה דקות לקריאה של כמה נקודות שהיה לי חשוב לכתוב לכן לפני החתונה.

אני מאוד שמחה מזה שתבואו לשמוח איתי ביום הכל כך מיוחד הזה. אני רוצה באמת להודות לכל אחת על שהיא מקדישה לי ערב וטורחת בשבילי. זה ממש לא מובן לי מאליו.

אני רוצה לשתף בלחץ הכי גדול שיש לי לקראת החתונה: שמישהו מהאורחים שלי ייפגע ממני. שאתעלם בטעות, שאסנן…

חשבתי על שני דברים שיעזרו בזה: א', שאני מראש אשתדל שזה לא יקרה. ב', שאתן, החברות שלי, תנסו להבין את העומס הרגשי והטכני שאני מוקפת בו.

ו… שאם אפשר לבקש, תעזרו לי לתת מקום לכל האנשים היקרים לי. לאמא שלי, לסבתות, לאחיות, למשפחה של החתן.

החברות בדרך כלל יודעות להסתדר, אבל המשפחה הקרובה לפעמים נזרקת החוצה בגלל חברות מתלהבות שרוצות לרקוד עם הכלה שוב… (אני ממש מקווה שהמקום שממנו אני אומרת את זה מובן…).

חתונה זה דבר כל כך גדול. בעז"ה כל אחת פה תזכה לזה בזמן שמתאים לה בקלות ובטוב (אמן!). אני לא רוצה למצוא את עצמי בסטטוסים (בווטסאפ). יותר מזה, לא רוצה להיות מול פלאפונים בחופה שלי. אני רוצה להיות מול האנשים שאני אוהבת (וכמובן שאין חובת נוכחות…) ואני מקווה שכל אחת בתור כלה תסכים איתי… זה גם עניין של מעמד גבוה, ורצון שלא להוריד אותו, וגם עניין של לכבד. הזמנתי צלם, רק ממנו אני מצפה לצלם את הרגע הזה.

נקודה אחרונה. שאני מרגישה שהיא הרבה מעבר לחתונה הפרטית שלנו. אני מסתכלת על זה כל הזמן בחתונות. אני רואה את הנשים האלה, הקצת יותר מבוגרות (וגם את הגברים), שהתנועות שלהם, המהירות שלהם (יותר נכון האיטיות) והגיל שלהם משדרים לנוער איזה מסר סמוי כזה של "אנחנו לא רלוונטיים…" והם ממשיכים לרקוד במעגל החיצוני ביותר (ממשיכים כי חשוב להם לשמח. כי הם רוצים להיות חלק). וגם אם הצליחו להשתחל קצת פנימה, הם די מהר מוצאים את עצמם בחוץ.

נכון, זה גיל אחר. הם גם לא רוצים להיות במרכז כל הזמן, הם לא מהמעגל הכי קרוב לחתן והכלה ואולי גם לא שייכים לזה שאחריו.
אבל תמיד משהו במציאות הזאת נראה לי קצת עגום.

הלוואי שנצליח אפילו קצת (וקצת זה יכול ממש להספיק) לתת מקום לאנשים האלה. הקצת יותר מבוגרים… איזה סיבוב אחד שהם לא יהיו הכי בחוץ…

ואמן שזה יהיה עניין כללי, בעוד חתונות.

ושנצליח לשמוח ולשמח הכי הרבה, ולהתחבר ליום הגדול הזה, של הקמת בית נוסף בעם ישראל.

בשורות טובות אצל כולן בעז"ה!!!
תודה רבה למי שקראה עד פה.
ניפגש בחתונה, באהבה גדולה כל כך".

מה ראוי היה שיאמר ה' ליעקב אבינו

אחד הגילויים המכוננים שנגלה ה' לאדם, הוא הגילוי ליעקב אבינו בעת שהגיע לבית אל. "וישכב במקום ההוא, ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. והנה ה' ניצב עליו ויאמר: אני ה' אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק" (בראשית כח, יא יג). וכאן אנו מצפים לשמוע מהו הדבר החשוב, המכונן, המהותי, שאמר ה' ליעקב.

לו היינו עוצרים לרגע ושואלים את בני החוגים השונים, מה לדעתם ראוי שיאמר ה' ליעקב, מן הסתם היינו מקבלים תשובות שונות. הליטאים היו אומרים: "תלמד גמרא בעיון". החסידים היו אומרים: "תתחזק באמונה בשמחה ופרישות". אנשי ש"ס היו אומרים: "תלמד הלכה בשיטת מרן". חניכי בני עקיבא היו אומרים: "ואהבת לרעך כמוך". הדתיים המודרניים היו אומרים: "דרך ארץ קדמה לתורה". אישי רוח מהאקדמיה היו אומרים: "היה פלורליסט והטל ספק בכל עמדה ודאית".

ומה אמר ה' ליעקב

אולם הקב"ה אמר: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". ומתוך כך "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". זה הגילוי האלוקי. ואכן יעקב אבינו הכיר על ידי כך את גודל קדושת הארץ, ואמר: "אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי… מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמיים" (בראשית כח, יג-יז).

ואם יטענו בני החוגים השונים שאומנם הפעם דיבר ה' על העם והארץ, אבל יש עוד גילויים ועוד פסוקים – אז הנה, גם בגילוי שנתגלה ה' ליעקב אחר חזרתו לארץ, שהיה אף הוא בבית אל, נאמר ליעקב: "פרה ורבה גוי וקהל עמים יהיה ממך, ומלכים מחלציך יצאו. ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק – לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ" (בראשית לה, יא-יב). וכך בכל הגילויים אל יעקב, תמיד דיבר ה' על העם והארץ, כך בחרן (בראשית לא, ג), וכך בעת שעמד לרדת למצרים (בראשית מו, ב ד).

ומה יאמרו היום

ומה אומרים על כך כתבי העיתונים החרדיים? אילו לא היו הדברים כתובים במפורש בתורה, היו מדווחים שהקב"ה אמר ללמוד גמרא בעיון או הלכה וכדומה. אלא שהפסוקים כתובים, ולכן אומרים שהעיקר לשמוע "לגדויילים" שאומרים על ימין שהוא שמאל. ולחסידים בכלל אין בעיה, שכן ארץ בחינת רצון וישראל בחינת דבקות, וכבר אין צורך בארץ ישראל. והדתיים המודרניים אומרים, שאי אפשר לעמוד נגד כל העולם. ואקדמאים פלורליסטים אומרים, שספק גדול אם גם היום ישנה מצווה ליישב את הארץ ויש בזה דעות שונות וגרסאות שונות ושבעים פנים לתורה.

אולם האנשים הישרים, דתיים, חרדים ומסורתיים, יודעים את גודל ערך אהבת עמם וארצם, ומתאמצים במסירות נפש לחזק את העם ביישוב הארץ.

על ידי יישוב הארץ כל העניינים מסתדרים

עוד פעם נגלה ה' ליעקב אבינו בפרשה, הפעם היחידה שהוא מתגלה ליעקב בחרן, וגם גילוי זה כמובן עוסק בארץ ישראל: "קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך" (בראשית לא, יג). מן הסתם ביקש יעקב אבינו לקבל הדרכות בענייני זיווגו ועסקיו עם לבן, אבל רק על החזרה לארץ התגלה אליו ה'. רעיון יסודי ועמוק אפשר ללמוד מזה: כאשר היעד ברור, להקים עם וליישב את הארץ, גם האמצעים להשגת היעד מתבררים והולכים, והכול בסוף מסתדר. לכן אין צורך בשום גילוי נוסף.

הייעוד הגדול – גם היום

אומנם זכינו לתורה ולכל מצוותיה, אבל עדיין אנו זקוקים לכאורה להדרכה כיצד בדיוק ליישם את היעדים של התורה. והפתרון הוא לזכור את הייעוד הגדול שנאמר בתורה ובנביאים ובדברי חכמים, שלאחר החטאים ועונש הגלות, עלינו לעלות לארץ מכל הגלויות וליישב את הארץ.

לשם כך עלינו לפתח את כל הכישרונות שלנו, הרוחניים והמעשיים, הלאומיים והפרטיים, המדע והחרושת, הכלכלה והארגון, הספרות והמוזיקה, ומתוך כך גאולת העם והעולם הולכת וקרבה.

לכתחילה נכון לפתח את כל הכישרונות הללו בלא לחצים חיצוניים, שכן מצוות יישוב הארץ לגלות את הרעיונות הרוחניים בכל מלוא הכישרונות שמתגלים בעולם. אבל אם מתרשלים בכך, באות עלינו צרות רבות, מבפנים ומבחוץ, ומכריחות אותנו לפתח את כל הכישרונות תוך כדי המלחמה באויב והמאבק על קיומנו.

מתוך התורה – הכרת ערך הארץ

אמרו חכמים שכאשר נאלץ יעקב אבינו לברוח מעשיו ולצאת בשליחות הוריו לחרן כדי למצוא את זיווגו, בחר להטמין עצמו תחילה בבית מדרשו של עבר. שם שקד על התורה במשך ארבע עשרה שנה. בתום תקופת הלימוד יצא לחרן, "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש… וישכב במקום ההוא" (בראשית כח, יא). פירש רש"י: "באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר, לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה".

הרי שכל ארבע עשרה השנים שעסק יעקב בתורה הכינו אותו לגילוי האלוקי ולהבטחה כי "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך… ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".

לכך זוכים כשלומדים תורה בישרות, שהיא מוסיפה בריאות, טבעיות וברכה בעולם. ואכן מתוך כך המשיך יעקב אבינו לעבוד בחריצות וראה ברכה רבה בעדרים שגידל.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

איסור נהיגה לא זהירה

הלכות ברכה אחרונה – האם מברכים על שתייה בקשית, שתיית קפה ואכילת גבינה או גלידה • בהמשך לטור הקודם: בעקבות התאונה המחרידה ראוי לעסוק בתפילת הדרך, אך כמובן לא במקום התחזקות בנהיגה זהירה • הנוהג במהירות מופרזת, או תוך הסחת דעת, עובר על איסור בלי קשר לשאלה אם גרם לתאונה • מי שאינו שומר על כללי הנהיגה, גם אם לא פגע באיש, הוא שותף ליצירת נורמה שלילית מסוכנת בכבישים • רצוי לכל נהג להתפלל גם שנהיגתו תהיה מתוך נחת והתחשבות באחרים

השיעור המחייב ברכה אחרונה

ראוי שכל מי שנוסע שלא בזהירות יידע שגם אם הוא אישית לא ביצע תאונה, הוא אשם בעקיפין בקיומן של תאונות דרכים. זאת מפני שבנסיעתו המהירה מדי או בכך שדיבר בטלפון נייד בחוסר זהירות עזר ליצירת נורמה שלילית, שממנה בוודאי יהיו אנשים שייפגעו

מהתורה רק מי שאוכל סעודה ושבע חייב לברך ברכת המזון, וחכמים תיקנו לברך ברכה אחרונה גם על שיעור קטן, ובתנאי שאכילתו או שתייתו תשאיר איזה רושם של נחת. ומה השיעור המזערי לכך? באוכל – כזית, שקבעו הפוסקים שהוא כשיעור נפח מחצית ביצה.

זאת בתנאי שאכל כשיעור זה לכל היותר בתוך זמן של אכילת פרס, היינו זמן שהיו רגילים לאכול את הלחם של סעודה אחת. בממוצע מדובר על משך של כשש דקות. כך הדין לגבי אכילה.

בנוגע לשתייה, קבעו חכמים ששיעור ברכה אחרונה הוא רביעית – 75 מ"ל (נפח ביצה ומחצה, מעט פחות מחצי כוס רגילה). לדעת רוב הפוסקים, כשם שבאכילה משך הזמן הוא אכילת פרס – כשש דקות, כך הדין לשתייה, שאם שתה את השיעור בפחות משש דקות מברך (ראב"ד, ופוסקים רבים בדעת הרמב"ם). מנגד, יש אומרים שבשתייה השיעור שונה, ומברכים רק אם שותים את המשקה במשך זמן שרגילים לשתות רביעית במתינות. כלומר כפי השותים האיטיים ביותר, שגם כשהם שותים רביעית – 75 מ"ל – מפסיקים כמה פעמים (עי' ביצה כה, ב).

מחמת הספק – כך ההלכה, שרק אם שותים את הרביעית במשך זמן של שתייה מתונה של רביעית מברכים. עדיין לא ברור מספיק מהי שתייה מתונה, אך שמחתי לראות את דברי הרב יוסף קאפח זצ"ל שהגדיר זאת בפירושו לרמב"ם בכארבעים שניות: "ואם יורשה לי לשער כפי שראינו נכבדי תימן… ארבעים שניות" (הלכות שביתת העשור ב, ד, הערה ח).

ברכה אחרונה לשותה בקשית

שאלה: האם מי ששותה קפה חם או משקה בקשית מברך אחר שתייתו "בורא נפשות"?

תשובה: מי ששותה קפה חם שאין אפשרות לשתות אותו בגמיעות גדולות – לא מברך. ומי ששותה בקשית משקה פושר או קר בשיעור רביעית, 75 מ"ל – מברך, ובתנאי ששתה ברציפות. וגם אם הפסיק הפסקות קצרות לנשימה נחשבת שתייתו רצופה, שכן כפי שלמדנו, שתייה של רביעית באופן זה אינה אורכת יותר מארבעים שניות.

ואין לחשוש לדעות מחמירות יותר, שכן כבר בכך שאין מברכים ברכה אחרונה על שתייה חמה, שזמן שתייתה ארוך יותר, מתחשבים בדעת מיעוט הפוסקים, למרות שהחשש שלא לברך הוא רק מחמת ספק ספק ספיקא, אבל מעבר לכך כבר אין להסתפק ולחשוש (ראו פנה"ל ברכות י, 12).

ברכה אחרונה למי שאוכל גבינה או גלידה

שאלה: שמעתי שיש סוברים שמי שאוכל גבינה, וכן מי שאוכל גלידה או שלגון, אינם מברכים ברכה אחרונה. הסיבה היא שהם באים ממשקים ועל כן דינם כמשקים, שרק אם שותים אותם במשך זמן שאורכת שתיית רביעית מברכים ברכה אחרונה, וכיוון שאכילתם אורכת יותר זמן, אין מברכים.

תשובה: דנים כל מאכל לפי מצבו לפנינו, ולכן דין גבינה, לבן, גלידה וכל דבר שאוכלים או לועטים כדייסה – דינם כדין מאכל ולא כדין משקה. לכן מי שאכל ממנו כשיעור נפח חצי ביצה (זית), בפחות משש דקות (שיעור אכילת פרס), מברך ברכה אחרונה. רק מה ששותים בלא לעיטה בלשון דינו כמשקה, שמברכים עליו ברכה אחרונה רק כאשר שותים ממנו שיעור רביעית במשך זמן של שתייה מתונה – כארבעים שניות (פנה"ל ברכות י, יא).

הערות על כותרת הטור הקודם

המאמר בשבוע שעבר, שעסק בתפילת הדרך, הוקדש לעילוי נשמת בני משפחת עטר שנהרגו בתאונת הדרכים המחרידה. הכותרת שנתן עורך הטור למאמר הייתה: "התשובה לתאונה המחרידה – תפילת הדרך בכוונה". קיבלתי על הכותרת הערות רבות, וחלקן אביא לפניכם.

"אני קורא קבוע את 'רביבים'. הרוח שקיבלתי מהקריאה במהלך השנים, שכשיש בעיה יש לפתור אותה בעצמה, ולא לברוח לפתרונות חיצוניים וסגוליים. אם יש בעיה בשלום בית – על זה צריך לעבוד, על אהבה והערכה, אמון והכלה, ולא לחפש את פרק התהילים שמיוחסת אליו הסגולה לבעיה זו. הכותרת של הטור האחרון הייתה: 'התשובה לתאונה המחרידה – תפילת הדרך בכוונה'. וכי מה שימנע את תאונות הדרכים זה תפילת הדרך? וכי לא מתו רבים וצדיקים בתאונות, למרות שבירכוה? ממה שלמדנו מהרב שיערתי שתצא קריאה לשמירה מדוקדקת של כל כללי התחבורה ולנהוג בזהירות ובאחריות. אשמח מאוד לדעת מה התיקון העיקרי לדעת הרב".

מכתב נוסף:

"האומנם התשובה לתאונות היא תפילת הדרך? הצטערתי שלא ניצלת את ההזדמנות הנוראה בעקבות תאונה מזעזעת שקורעת כל לב להגיד אמירה הלכתית ברורה וחד משמעית: אסור להסתכל בטלפון בזמן נהיגה. אסור לו לנהג לעסוק בשום דבר שאינו קשור במישרין לאחיזה בהגה ומבט בכביש. זו האמירה שהציבור צריך לשמוע ממך. 'אם ה' לא ישמור בית שווא שקד שומר', אבל צריך גם שומר. מקווה שתמצא את ההזדמנות לומר אמירה הלכתית גורפת ונוקבת: מי שעוסק בטלפון בזמן הנהיגה, אם קורא הודעות או כותב או כל דבר אחר, עובר על איסור תורה! את זה צריך לחזור ולהגיד עד שנפנים, כמו שלא יעלה על דעתנו להגניב לפה רק חתיכה קטנה של בשר טרף. כך גם מבט מהיר לנייד בזמן נהיגה!".

תשובה

על הקוראים לדעת, שכך הכלל בכל העיתונים, שהכותרת ניתנת על ידי העורך, ומגמתו לעורר התעניינות במאמר. בדרך כלל גם כותרות המשנה ניתנות על ידי העורך, אולם במאמרים שלי אני כותב את כותרות המשנה. אומנם המאמר היה קשור לתאונה, כפי שכתבתי בסוף הפסקה הראשונה: "מתוך הזעזוע הנורא נעסוק בהלכות תפילת הדרך ונתעורר לאומרה בכוונה". אבל בשום אופן לא היה צריך להבין שזו "התשובה" לתאונה.

לא כתבתי בעקבות התאונה על חובת הזהירות בדרכים, הואיל וזה עלול היה לפגוע בזכרו של נהג הרכב של משפחת עטר, שמסתבר שנזהר בכל כללי הבטיחות, והנהג השני פגע בו. ואכן ייתכן שאדם ישמור בקפדנות על כל חוקי התנועה, ומחמת רשלנות של נהג אחר יידרס. לכן יש מקום לעסוק בתפילת הדרך בעקבות שמועה מחרידה כל כך, אך בשום פנים התפילה אינה יכולה להחליף את הזהירות בדרכים. להפך, אפשר לומר שמי שאומר את תפילת הדרך ומזלזל בחוקי התנועה, אין הוא מתפלל אלא מנאץ, כשם שמי שמברך על מאכל גזול אינו מברך אלא מנאץ (על פי סנהדרין ו, ב).

מי שנוהג שלא בזהירות עובר באיסור תורה

למעשה, מי שנוסע במהירות גבוהה שנחשבת למסוכנת ומקובל להעניש עליה, או שאינו מציית לשאר חוקי הבטיחות כגון שמדבר בטלפון הנייד שלא כחוק, עובר על איסור דאורייתא. זאת מפני שהתורה ציוותה אותנו לשמור על נפשותינו מאוד, ואין הכוונה רק שלא להתאבד, אלא הכוונה גם להתרחק מן הסכנה ולהיזהר. כמובן חוקי התנועה לא נקבעו בשרירות לב כדי להרגיז את הנהגים, אלא נקבעו על ידי מומחים שבדקו וחקרו את הנושא, והגיעו למסקנה שבמהירות כזו או בעקיפה במקום זה וכדומה ישנה סכנה. ממילא אדם שעובר על חוקים אלו עובר על איסור התורה. וכך שמעתי ממו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל.

את המצווה הכללית להיזהר מסכנות למדנו מהחובה להתקין מעקה לגג שרגילים לעלות אליו, שמא ייפול אדם שיעלה לשם (דברים כב, ח, וספרי שם). וכשם שמי שלא התקין מעקה – למרות שלא נפל מגגו שום אדם – עבר באיסור תורה, כך מי שעבר על כללי הזהירות ולא נזהר – למרות שלא נפגע אדם – עבר באיסור תורה.

בנוסף לכך, ראוי שכל מי שנוסע שלא בזהירות יידע שגם אם הוא אישית לא ביצע תאונה, הוא אשם בעקיפין בקיומן של תאונות דרכים. זאת מפני שבנסיעתו המהירה מדי או בכך שדיבר בטלפון נייד בחוסר זהירות עזר ליצירת נורמה שלילית, שממנה בוודאי יהיו אנשים שיפגעו.

תפילה לפני נהיגה

כאן המקום להזכיר תפילה שחיבר ידידי הרב דוד משלוב, בהשראת פירוש הראי"ה לתפילת הדרך, ואשרי הנהגים המתפללים בה לפני כל נסיעה, וטוב לאומרה לפחות פעם אחת בעת קריאת מאמר זה:

"יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱלֹקַי וֵאלֹקֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתַּחֲדִיר לְהַכָּרָתִי אֶת גֹּדֶל הָאַחֲרָיוּת הַמֻּטֶּלֶת עָלַי: לִשְׁמוֹר עַל הַחַיִּים וְעַל שְׁלֵמוּת הַגּוּף – שֶׁלִי, שֶׁל הַנוֹסְעִים עִמִּי, וְשֶׁל כָּל אָדָם בַּדֶרֶך. עֲזֹר נָא לִי שֶׁלֹּא אַסִּיחַ דַּעְתִּי מִנְּהִיגָתִי אַף לְרֶגַע. תֵּן בְּלִבִּי לִנְהֹג תָּמִיד כַּחוֹק, מִתּוֹךְ הִתְחַשְּׁבוּת בַּזּוּלָת, בְּסַבְלָנוּת, וּבִשְׁלִיטָה עַצְמִית, וְלֹא מִתּוֹך בֶּהָלָה לְהַגִּיעַ מֻקְדָּם לְיַעֲדִי. שְׁמֹר נָא עָלַי וְעַל כָּל הַנּוֹסְעִים בְּדֶרֶךְ זוֹ, בְּתוֹךְ שְׁאָר הוֹלְכֵי הַדְּרָכִים בְּיִשְׂרָאֵל – אָמֵן".

שאלות בתפילת הדרך

שאלה: אדם ששכח לומר תפילת הדרך בתחילת הדרך יכול עדיין לברך אם נותר לו מהלך פרסה (כארבעה קילומטרים). האם דין זה חל גם אם כבר נכנס לעיר, ועד ההגעה ליעדו נותר לו עוד לנסוע פרסה?

תשובה: מכיוון שכתבתי שהנוסע בעיר טוב שיאמר את תפילת הדרך בלא שם השם בחתימה, גם במצב כזה טוב שיאמר את תפילת הדרך בלא הזכרת שם השם בחתימה.

שאלה: האם גם מי שנוסע ברכבת מנתניה לתל אביב באופן יומיומי חייב בתפילת הדרך בשם?

תשובה: כן, הואיל ויש בנסיעה זו כארבעה קילומטרים מחוץ לשטחים עירוניים.

שאלה: למדנו שאומרים את תפילת הדרך פעם ביום על כל הנסיעות המתוכננות באותו יום, מה נכלל ביום? ומה הדין אם פתאום החלטתי לנסוע נסיעה נוספת?

תשובה: יום נחשב מהקימה בבוקר ועד שנת הלילה. אם נוספה נסיעה לא מתכוננת, אומרים עליה שוב את תפילת הדרך.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בעקבות התאונה המחרידה – הלכות תפילת הדרך

כאשר חווים אסונות לאומיים כמו התאונה הקשה שאירעה השבוע, צריך להתעורר ולהתבונן במשמעות הדברים • עלינו להתחזק בהקפדה על הלכות תפילת הדרך ובאמירתה בכוונה • תפילת הדרך נאמרת בלשון רבים, כדי שמי שיוצא לדרך ישתף עצמו עם הציבור • אין חובה להוסיף בימינו "תאונות דרכים" לנוסח התפילה, אך מי שחפץ רשאי להוסיף • ספק האם בנסיעה עירונית ארוכה יש לברך, ולכן יאמר בלא שם ה' • בימינו נכון לומר את תפילת הדרך כשנכנסים לרכב, לפני תחילת הנסיעה

האבל והתשובה

מתוך זעזוע ואבל על הסתלקותה של משפחת עטר בסערה השמימה, יריב ושושנה וששת ילדיהם, הנני מקדיש את הטור לעילוי נשמתם. כשאנשים יקרים שכאלה מסתלקים בחטף מהעולם הזה, כולנו צריכים להתעורר ולהתבונן במשמעות החיים. האסון אירע ביום הבחירות, והמחשבה הראשונה היא כמה קטנים כל המתחים האישיים שסביב הבחירות אל מול החיים עצמם, וכמה עלינו להתאמץ לחיות בגדולה הראויה לחיים היקרים שנתן לנו ה'. מתוך הזעזוע הנורא, נעסוק בהלכות תפילת הדרך ונתעורר לאומרה בכוונה.

תפילת הדרך ומשמעותה

כשאנשים יקרים שכאלה מסתלקים בחטף מהעולם הזה, כולנו צריכים להתעורר להתבונן במשמעות החיים. האסון אירע ביום הבחירות, והמחשבה הראשונה היא כמה קטנים כל המתחים האישיים שסביב הבחירות אל מול החיים עצמם, וכמה עלינו להתאמץ לחיות בגדולה הראויה לחיים היקרים שנתן לנו ה'

תיקנו חכמים תפילה ליוצא לדרך, היא תפילת הדרך (ברכות כט, ב). המקום המוגן יותר לבני אדם הוא סביבתם הטבעית, כלומר הבית או העיר. כשאדם ניתק מהעיר, מחבריו ומשכניו, ויוצא לדרך, הוא נחשף לסכנה מסוימת. אם יותקף, יהיו פחות אנשים שיוכלו לבוא לעזרתו. אם ייפגע, עד שיילקח לבית החולים יעבור זמן רב יותר (עי' מהר"ל נתיב גמילות חסדים ה). לכן תיקנו חכמים את תפילת הדרך.

כשנתבונן בנוסח התפילה, נמצא שהתפילה נאמרת בלשון רבים, והדבר אינו במקרה. מבחינה רוחנית, ההתנתקות מהציבור היא שורש הסכנה שבדרך, ולכן מי שיוצא לדרך צריך לשתף את עצמו עם הציבור, ועל ידי כך תפילתו תתקבל יותר.

מאחר שאנו כבר עומדים בתפילה לפני הבורא, ומבקשים שהדרך תעבור בשלום, אנו מוסיפים ומבקשים מה' שגם יצליח את דרכנו (ברכות כט, ב; ל, א). כך הוא נוסח התפילה: "יהי רצון מלפניך ה' א‑לוהינו וא‑לוהי אבותינו, שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותדריכנו לשלום, ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום. ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך, ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם, ותשלח ברכה במעשה ידינו, ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו, ותשמע קול תחנונינו, כי א‑ל שומע תפילה ותחנון אתה, ברוך אתה ה' שומע תפילה". ישנם הבדלים מסוימים בין נוסחי תפילת הדרך, וכולם טובים.

האם צריך לציין בתפילה "תאונות דרכים"

בעבר רוב סכנות הדרך נבעו משודדים וחיות רעות, וכיום עיקר הסכנה מתאונות, וממילא התעוררה השאלה האם נכון להוסיף בנוסח תפילת הדרך בקשה על הצלה מתאונות דרכים.

יש אומרים שנכון לציין בתפילת הדרך גם את סכנת התאונות, ואין בכך פגיעה בנוסח שתיקנו חכמים, שכן כתב הראבי"ה (ח"א, ברכות פו) שאפשר להוסיף בתפילת הדרך את הסכנות המיוחדות לאותה הדרך (הרב מרדכי אליהו במאמר מרדכי לא, ח, והרב דבליצקי בתפילת הדרך והלכותיה כ). ויש אומרים שמי שרוצה להוסיף רשאי (הרב שלמה זלמן אויערבאך בהליכות שלמה ח"א כא, א). עוד יש הסוברים, שהואיל ואנו מבקשים בו שיצילנו ה' "מכל מיני פורענויות" הרי שגם תאונות דרכים בכלל זה, ועדיף שלא לשנות מהנוסח שקבעו חכמים (אשי ישראל נ, הערה ד, בשם ר"ח קנייבסקי). למעשה, כל אדם רשאי לבחור כיצד לנהוג.

מברכים על דרך של פרסה – קרוב לארבע קילומטרים

תיקנו חכמים לומר את תפילת הדרך על דרך שאורכה יותר מפרסה (ברכות ל, א). פרסה היא ארבעה מיל, וכל מיל אורכו 912 מטרים. נמצא ששיעור פרסה קרוב לארבעה קילומטרים (3,648 מטרים). ואם הדרך קצרה משיעור פרסה אין אומרים תפילת הדרך, שהואיל והיא קרובה ליישוב מן הסתם אין בה סכנה (רא"ש). ואין צורך לדקדק במדידת הדרך, אלא כל אדם ישער לפי מה שנראה בעיניו.

מחשבים לפי מרחק ולא זמן

יש אומרים ששיעור פרסה נועד לתת לנו שיעור של זמן, שאם הדרך אורכת יותר משבעים ושתיים דקות, שזה הזמן שלוקח לאדם ממוצע ללכת שיעור פרסה בדרך לא סלולה – צריכים לומר את תפילת הדרך. ואם פחות, מכיוון שהסכנה לא נמשכת זמן רב – אין אומרים את תפילת הדרך (זכרון יהודה או"ח מ"ב; יבי"א ח"ב או"ח יד).

אולם לרוב הפוסקים, כוונת חכמים הייתה לקבוע את שיעור המרחק שעליו צריך לומר את תפילת הדרך. טעמם, משום שככל שהדרך ארוכה יותר כך היא מתרחקת יותר מן היישוב, וכך הסכנות שבה מתרבות. לזמן אין חשיבות בהקשר הזה, שהרי גם בזמן חכמים הרוכבים על סוסים עברו שיעור פרסה בפחות מעשר דקות, ולא חילקו חכמים בין הולך לרוכב, אלא קבעו שבכל אופן יאמרו את תפילת הדרך על דרך של פרסה. לפיכך, גם בזמננו שיש מכוניות מהירות, מודדים את אורך הדרך, ואם היא יותר מפרסה חייבים לומר את תפילת הדרך. דבר זה נכון עוד יותר בימינו, כאשר תאונות הדרכים מהוות את אחת הסכנות העיקריות לחיי אדם בדרכים.

דרך מסוכנת במיוחד גם אם היא קצרה

כאשר הדרך מסוכנת, אפילו אורכה פחות מפרסה יש לומר עליה תפילת הדרך (ט"ז קי, ו, מ"ב קי, ל). אם כן, בזמנים שכבישים מסוימים נחשבים למסוכנים מחמת התנכלויות הערבים שזורקים אבנים, ולפעמים אף זורקים בקבוקי תבערה או יורים, יש לומר את תפילת הדרך אפילו בדרך של פחות מפרסה.

האם לברך על נסיעות בעיר

כיום, שאנשים רבים נוסעים נסיעות ארוכות בתוך שטחים עירוניים, התעוררה שאלה גדולה האם צריך לומר תפילת הדרך על נסיעות בתוך העיר. מצד אחד, חכמים תיקנו את תפילת הדרך לדרכים שמחוץ למקומות היישוב, ואם כן על נסיעה בעיר אין לברך. מנגד, בזמננו השטחים העירוניים גדלו מאוד, ויכול אדם לנסוע שעות בלי לצאת מהם, כמו למשל בנסיעה מרחובות לכפר סבא וחזור. גם בנסיעות אלו יש כיום סכנה, במיוחד כאשר נוסעים בכבישים מהירים (בפועל מעל מחצית ההרוגים מתאונות דרכים, כולל הולכי רגל, נהרגים בתוך הערים).

ואכן, יש סוברים שכיום חובה לומר את תפילת הדרך בעיר, שכן סכנת התאונות בעיר שווה לסכנה מחוץ לעיר. עוד אפשר לומר שגם הכבישים העירוניים אינם נחשבים כמקום יישוב, הואיל ונועדו לנסיעה בלבד (דבר חברון או"ח קט).

מנגד, יש סוברים שחכמים תיקנו את התפילה רק לדרך שמחוץ למקומות המיושבים, ואין בסמכותנו להוסיף ולקבוע לומר את תפילת הדרך בתוך העיר. פרט לכך, יש סוברים שאולי היה מקום לבטל את חובת תפילת הדרך גם מחוץ לעיר, הואיל והיא נתקנה על דרכים מסוכנות בהרבה, שבהן היו שכיחים ליסטים וחיות רעות (רשז"א בהליכות שלמה ח"א כא, 14).

למעשה נכון לברך בלא שם

למעשה נראה שאומנם אין בכך חובה, אבל טוב לכל נוסע בעיר קרוב לארבעה קילומטרים (פרסה) שיאמר את תפילת הדרך בלא להזכיר את שם השם בסופה, כלומר שיאמר בסיום התפילה "ברוך אתה שומע תפילה". וכך כתב בשו"ת ישכיל עבדי (ז, קונטרס אחרון ג), וכך אמר לי מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל.

נכון לומר את תפילת הדרך לפני תחילת הנסיעה

נחלקו הפוסקים היכן המקום הנכון לאמירת תפילת הדרך. יש אומרים שנכון לומר את תפילת הדרך בעיר בעת היציאה מהבית (עטרת זקנים ט"ז ז). ולדעת רוב הפוסקים, אף שבדיעבד יוצאים ידי חובה גם כשאומרים את תפילת הדרך בעיר, לכתחילה נכון לאומרה לאחר שיוצאים מהעיר, שאז מתחילים בדרך שעליה מתפללים (מ"א, א"ר, פמ"ג ומ"ב קי, כט).

אולם נראה שכיום, לאחר שהגענו למסקנה שטוב לברך גם על נסיעה עירונית, המקום הנכון לאמירת תפילת הדרך הוא בעת שמתיישבים במכונית לפני תחילת הנסיעה, וזאת כדי שתפילת הדרך תחול גם על כל הנסיעה העירונית. לפי מה שכתבנו לעיל, ינהג היוצא לדרך כך: אם הכוונה לצאת לנסיעה בין-עירונית, יש לומר לפני תחילת הנסיעה את תפילת הדרך עם שם ה'. ואם הכוונה לצאת לנסיעה בתוך השטחים העירוניים, נכון לאומרה בלא שם ה'.

עד מתי אפשר לומר את תפילת הדרך

שכח לאומרה בצאתו לדרך, אם עד למחוז חפצו נותרה עוד דרך כשיעור פרסה (קרוב לארבעה קילומטרים), יאמר את תפילת הדרך, ואם נשאר פחות – יאמר את התפילה בלא שם ה' בחתימה (שו"ע או"ח קי, ז).

אדם שנוסע כמה נסיעות ביום, מספיק שיאמר את תפילת הדרך בפעם הראשונה, ויכוון בבקשתו על כל הנסיעות שיעשה באותו היום. אבל אם תכנן רק נסיעה אחת, ולאחר מכן נמלך בדעתו והחליט לנסוע עוד פעם, אזי עליו לאומרה שנית. כאשר הדרך נמשכת כמה ימים, בכל בוקר צריך לומר את תפילת הדרך (שו"ע או"ח קי, ה).

מדוע תפילת הדרך אינה פותחת 'בברוך'

יש שהקשו על נוסח תפילת הדרך, מדוע אינו פותח ב"ברוך". שהרי יש לנו כלל: כל ברכה שאינה סמוכה לחברתה, דהיינו שהיא נאמרת לבדה, יש לפותחה בברכה?

יש הסוברים שאכן יש להסמיך את תפילת הדרך לברכה אחרת, במידת האפשר (מהר"ם מרוטנבורג). אומנם להלכה נפסק שאפשר לומר את תפילת הדרך גם בלא להסמיכה לברכה, הואיל ואינה נחשבת ברכה אלא תפילה (תוס'). ויש אומרים שתפילת הדרך היא אכן ברכה – ברכת "שומע תפילה" שבתפילת העמידה – ומכיוון שבמקומה העיקרי בתפילת העמידה היא סמוכה לברכות שלפניה, אזי גם כשאומרים אותה בנפרד אין צריך לפתוח בה ב"ברוך".

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד