תזונה בריאה – מאתגרי דורנו

מציאות השפע יצרה נורמה של תזונה מזיקה, שלא הייתה בעבר • אכילת יתר בשבת מביאה לכבדות ודיכאון, ופוגעת בעונג השבת • איפוק בארוחה אינו סיבה לצער אלא לתחושה טובה • הרגלי התזונה הנכונים משתנים מאדם לאדם, לכן יש להיזהר מהדרכות קיצוניות • יש לבחון כיצד לקבוע את התפריט בקידושים בקהילה, בשיעורי תורה ובחתונות • תוכחה לאדם שמזיק לבריאותו – בעדינות • השמחה חשובה לבריאות, ולכן צעדים בריאותיים צריכים להיעשות בתבונה, בלי פגיעה רגשית • כיצד להתמודד עם הורה שמבקש מזון מזיק

בריאות ותזונה בדורנו

למצוא את הדרך להתמודד עם כל השפע המזומן לנו, ליהנות מהאוכל באופן שיוסיף שמחה, כוח ובריאות. לשם כך צריך ללמוד היטב על סוגי המזון ועל השפעתם על הבריאות. על נזקי ההפרזה בסוכר, שומן ומלח. ללמוד איך ליהנות מהאוכל, לברך עליו בשמחה וליהנות גם מהאיפוק

בעשרות השנים האחרונות הולך ומתברר שהרגלי האכילה המקובלים כיום אינם בריאים. בני דורנו צריכים ללמוד כיצד לחיות עם השפע שמונח לפניהם. בעבר המזון היה יקר כל כך, עד שרוב עבודתו של האדם הוקדשה לייצור מזון, כדי לקיים את עצמו שלא ימות מרעב. המצוות להפריש תרומות ומעשרות מהפירות, וזרוע, לחיים, קיבה ובכורות מבהמות, לא היו מיסים על ענפים כלכליים מסוימים, אלא מצוות להפריש כעשרים אחוז מסך רווחיו של האדם לכהנים, ללוויים, לעניים ולנופש רוחני (מעשר שני ומעשר בהמה). לכן כאשר רבים החלו להתפרנס מחרושת ומסחר, נקבעה הלכה להפריש מעשר כמידה בינונית, וחומש למידה טובה.

עד לפני דורות ספורים, אנשים רבים היו ניזונים ממזון שהכיל כאלף וחמש מאות קלוריות ליום, לא היה להם כסף לקנות יותר. גם אנשים שהיה באפשרותם לאכול יותר, היו הרבה יותר פעילים; לא היו כלי רכב והרבו ללכת ברגל, גם העבודות דרשו יותר פעילות גופנית. כיום, גם מובטלים נתמכי קצבאות מסוגלים לקנות בקלות מזון שמכיל עשרת אלפים קלוריות ליום. ההגבלה היחידה היא, למזלנו, שרוב האנשים אינם מסוגלים לאכול כמות כזו. אבל מכיוון שהמזון כל כך זמין, אנשים שצריכים לאכול כאלפיים וחמש מאות קלוריות ליום אוכלים הרבה יותר, משמינים ומפתחים בעיות לב וסכרת.

עונג שבת

גם את השבת קשה לענג באופן זה. בעבר אנשים היו רגילים לאכול אכילה מתונה ביום חול, ואזי כשהגיעה השבת אכלו כפי שובעם, והיה בכך עונג ורווחה. אולם כיום כאשר בכל יום אדם אוכל כמעט כפי שכרסו מאפשרת לו, מה יעשה ביום השבת, כיצד יענג את השבת? משל לזמר שצריך לשיר יצירה שבשיאה הוא צריך לעלות לצלילים גבוהים, אבל כבר בתחילה התחיל בקול גבוה כל כך שבקושי הוא מצליח לשיר – כיצד אחר כך יצליח לשיר את הקטע העיקרי הגבוה יותר?

כך כאשר בשבת מנסים לקיים סעודות משובחות יותר, אוכלים כל כך הרבה, עד שנעשים כבדים וכבר לא מתענגים מהארוחה. אולם המאכלים הטובים, הנאים והטעימים מונחים על השולחן, והאדם רוצה לקיים את מצוות עונג שבת, ומנסה לאכול עוד קצת, והכבדות גוברת, וכבר אין כוח ללמוד ולקיים שיחה עמוקה. וגם אין עונג ושמחה מאכילה שכזו, מפני שהעומס המוטל על הקיבה גדול כל כך, עד שכל כוחות הגוף צריכים להתגייס לעבודת העיכול המאומצת, ולא נותרים בו משאבים לספק את הנצרך כדי ליצור הרגשה טובה. לכן אנשים רבים מרגישים עייפות ודיכאון לאחר האוכל.

אחד מאתגרי הדור

אחת המשימות המוסריות העומדות לפנינו היא למצוא את הדרך כיצד להתמודד עם כל השפע המזומן לנו. כיצד ליהנות מהאוכל באופן שיוסיף שמחה, כוח ובריאות.

לשם כך צריך ללמוד היטב על סוגי המזון ועל השפעתם על הבריאות. על נזקי ההפרזה בסוכר, שומן ומלח. ללמוד איך ליהנות מהאוכל, לברך עליו בשמחה וליהנות גם מהאיפוק של העצירה לפני שביעה גמורה. כלומר, לא מספיק שאדם יחשוב שאם יצמצם את אכילתו בעוד כמה חודשים יהיה רזה ובריא יותר, צריך שגם היום ירגיש טוב, שבע, קל ורענן יותר. אולי בתוך הסעודה, כשהוא צריך להפסיק לאכול, ירגיש מעט מצוקה, אבל עליו להיות מודע מאוד לכך שכבר חצי שעה אחר כך ירגיש יותר נעים. לשם כך צריכים ללמוד להתאפק וליהנות מההרגשה העדינה של מלאות חלקית.

זהירות מקיצוניות

צריך גם להיזהר משיטות קיצוניות, שמן הסתם בכל אחת מהן יש אמת מסוימת, אלא שהן מתאימות לאנשים מסוימים ולאחרים יכולות להזיק, שכן אנשים שונים מאוד זה מזה. יש ששומן, סוכר או מלח מזיקים להם מאוד, ויש שהם מזיקים להם פחות. לכן פעמים שהימנעות קיצונית ממרכיב מסוים גורמת דווקא נזק ולא תועלת.

הנה לדוגמה, תקופה ארוכה, למעלה משישים שנה, מדברים בעיקר על הסיכון שבשומן. חברות שלמות במערב צמצמו אכילת שומן מהחי, ולמרבה הפלא, אחוזי החולים במחלות לב, סרטן וסכרת עלו מאוד. כפי הנראה במקום להטעים את המאכלים בשמן למדו להטעימם בסוכר, וזה לא פחות גרוע.

שאלות בארגון סעודות ושמחות

כמובן שבעקבות המודעות הגוברת לנזקי הסוכר והמלח המופרזים, שומן טרנס ושומן רווי, מתעוררות שאלות הלכתיות: האם ראוי לאדם להגיש לחברו בורקס או עוגות מתוקות מלאות שמן, או שמא הוא עובר בכך על איסור "לפני עיוור לא תיתן מכשול"? ומה יעשו אנשים שמארגנים קידושים, והאם בכיבוד לשיעורי תורה נכון להגיש משקאות ממותקים? וכן במסיבות יום הולדת של ילדים, האם ראוי להגיש עוגות וממתקים, ואולי ראוי להגיש כמות מתונה ולא מופרזת? ומי יקבע מה מופרז? ואולי מאכלים מסוימים נכון להוציא לגמרי מהתפריט?

שאלות כאלה נוגעות גם לסעודת חתונה, שאמנם היא צריכה להיות הסעודה החשובה ביותר, שכך הוא סדר המדרגות: ראשונה סעודת שבת, למעלה ממנה סעודת חג, למעלה ממנה סעודת חתונה. אף על פי כן, האם נכון להגיש לכל אדם מנה אישית שיש בה כמות קלוריות שמספיקה ליום שלם?

שאלות אלו כמובן תלויות בעמדה המדעית-רפואית המוסכמת על רוב המומחים, ומכיוון שגם עמדתם אינה ברורה, קשה לקבוע עמדה הלכתית.

תשובה בריאותית קהילתית

כאן המקום לציין שנושא זה הפך להיות חשוב אצלי, מפני שבשבועות האחרונים התחלתי להתעורר ביישוב (הר ברכה) לתשובה הגופנית (כדברי מרן הרב קוק באורות התשובה). זה מתבטא ביחס לכיבוד המוגש בקידושים ובשיעורי התורה, וכן כיבוד המוגש במוסדות החינוך, בגנים, בבתי הספר היסודיים, באולפנה ובישיבה; בעידוד לפתיחת חוגים נוספים להתעמלות, לחבורות לריצה וכדומה; וכן ביחס למידת ההשקעה הנדרשת כדי להקים מסלולי הליכה, בריכת שחייה וכיוצא באלו. אם אזכה לתובנות חשובות, אקווה לשתף בהן את הקוראים.

זהירות שלא לצער אנשים

בכל אופן, גם כאשר חברה מסוימת מחליטה להשתפר בהרגלי האכילה והבריאות, על החברים להיזהר מאוד שלא לצער אנשים שקשה להם להתאפק מלאכול, שמתאווים לאכול דברים מתוקים ושמנים.

ראשית, אין אדם יכול לדון את חברו עד שיגיע למקומו, ומי יאמר שאם הוא היה במקומו היה מצליח להתאפק יותר. שנית, אפילו אם מדובר במאכלים שבוודאי מזיקים, אין להעיר לחבר באופן שעלול לפגוע בו. שכן אפילו מי שרואה את חברו עובר עבירה, אף שמצווה שיוכיח אותו, אסור לו להעליב אותו, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא… ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז יח). וכן אמרו חכמים: "מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר: הוכח תוכיח. הוכיחו ולא קיבל מניין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: תוכיח, מכל מקום. יכול אפילו משתנים פניו (היינו שהוא נעלב)? תלמוד לומר: לא תישא עליו חטא" (ערכין טז, ב). והוסיף שם רבי אלעזר בן עזריה: "תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח", היינו בלי להעליב.

תחושת השמחה – מפתח לבריאות

גם מבחינה בריאותית, ברור שהרגשתו הטובה של האדם היא יסוד חשוב לבריאותו הגופנית, ולכן מה התועלת בכך שמצערים ומדכאים אדם שאוהב לאכול מאכלים מתוקים ושמנים? ישנם מחקרים שמהם עולה שאנשים שמדווחים על סיפוק ואושר רב יותר, חיים בממוצע קרוב לעשר שנים יותר מאשר אנשים שאינם מאושרים. ולכן אף שראוי לעודד כל אדם להפחית במאכלים לא בריאים, צריך למצוא את הדרך לעשות זאת בצורה הנעימה ביותר. ואם אי אפשר להשפיע על אדם בדרך נעימה, יש להניח לו ולכבדו. מי יודע, אולי הצער שבדיאטה עלול לגרום לו נזק בריאותי חמור יותר.

סיגריות וכיבוד הורים

סברה זו הזכרתי ביחס לשאלת כיבוד הורים ועישון סיגריות: הרב חיים דוד הלוי זצ"ל, רבה של תל אביב, היה אחד הרבנים הראשונים שלאור המחקרים המדעיים פרסם את ההלכה שאסור לעשן. לאור זאת הוא פסק (עשה לך רב ו, נח), שאם אב מבקש מבנו שיקנה בעבורו סיגריות, אסור לבן לקיים את דבריו, משום שבכך הוא מניח מכשול בפני אביו ומסייע לדבר עבירה.

בספרי פניני הלכה (ליקוטים ב' ט, יא), כתבתי שכעיקרון הצדק עמו. אולם אם הדבר יגרום לסכסוך גדול, נמצא שבסופו של דבר הבן יגרום לפגיעה חמורה ביחסי האהבה והכבוד שצריכים להיות בינו ובין אביו, ושכרו יצא בהפסדו. לפיכך נראה שבמקרה שההימנעות מקניית סיגריות לא תובן על ידי האב, והדבר יגרום למתח וצער במשפחה, עדיף שהבן יקנה לאביו את הסיגריות, ויימנע על ידי כך מפגיעה ביחסים שבינו ובין אביו. ואמנם אם העישון היה גורם לסכנת נפשות קרובה, אסור היה לתת לו (בית לחם יהודה וברכ"י יו"ד רמ, טו); אולם מכיוון שעישון הסיגריות אינו גורם לסכנה קרובה, אין איסור לקיים את דברי האב ולהביא לו את הסיגריות.

יתר על כן, יש ספק מסוים אם העישון יגרום נזק לאב. זאת משום שהנזק הנגרם מהסיגריות שונה מאדם לאדם, ומנגד הפסקת העישון לעתים עלולה לגרום לפגיעה נפשית שבעקיפין אף היא עלולה לגרום לסכנה. על כן אף שיש להתאמץ מאוד להפסיק לעשן, אין לעשות זאת ביד חזקה מדי. לכן גם אין לגרום סכסוך גדול עם ההורים על כך. אלא שאם אפשר לבן לומר שאינו רוצה להיות שותף לזה, ואביו יבין אותו בדוחק, מה טוב; אבל אם הדבר יגרום למתח רב, מוטב שיקנה לו את הסיגריות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כשהרבצ"ר הופך ליועץ דת

המטכ"ל ממשיך לכרסם במסורת ובשומרי המסורת • בלחץ השמאל והפמיניזם נאלצה הרבנות הצבאית למצוא היתר לשמוע שירת זמרות • לפי רוב הפוסקים אסור לשמוע שירת זמרות, ואף שמיעוטם פוסקים אחרת, על הצבא להחמיר ולהתחשב בכלל החיילים – כפי שהוא עושה בתחומים אחרים • מכיוון שעצמאותם של הרבנים הצבאיים נשללה מהם, והם כפופים למפקדיהם, אין להם סמכות של "מרא דאתרא" • עם זאת, תפקידם עדיין חשוב ביותר, לשמירת רוח התורה בצה"ל ולקיום ההלכה • חובה להתקומם נגד הפקודות הפוגעות במסורת

הכרסום ביחס צה"ל למסורת ישראל

לאחרונה פורסם שחל כרסום נוסף בפקודת השילוב הראוי, ולא רק שכופים על חיילים דתיים לשמוע זמרות, אלא אף הותר למפקדים לכפות אותם לשרת ביחידות מעורבות. מכיוון שתחולת הפקודה עדיין אינה נהירה לי, אתמקד בסוגיה הקלה יחסית של הכפייה לשמוע זמרות, שממנה ניתן ללמוד על יחסו הרע של המטכ"ל למסורת ישראל, ולחיילים שהגיעו ממסגרות חינוך תורניות שהקפידו בהן על דיני צניעות (ואחת הסיבות להקמתן הייתה שמירת הצניעות).

סוגיית שירת הזמרות

אם פוסקים רבים בני דורנו ייטו לקולא, ייתכן שבעתיד עמדה זו תהפוך להיות הפסיקה המקובלת. אבל בתנאי שהיא תתקבל מהסיבות הנכונות, היינו מתוך שיקולים ולחצים פנימיים של שומרי תורה ומצוות, שחפצים לברר את הדרך הנכונה. אסור שהלחץ להקל יבוא בכפייה חילונית

כמעט כל הפוסקים האחרונים אוסרים על גברים לשמוע הופעה של זמרת משום גדרי צניעות. כך נוהגים בני הציבור התורני תמיד, וכך נהגו בצה"ל שלא לכפות על חיילים דתיים לשמוע זמרת. בשנת תשע"ב, כאשר חייבו צוערים בקורס קצינים לשמוע זמרות ומקצתם יצאו, החליטו מפקד בה"ד 1 ערן ניב והמג"ד סא"ל עוזי קליגר להדיחם מהקורס. הדבר התפרסם ועורר סערה ציבורית. כמרי דת השמאל והפמיניזם התרעמו על הפגיעה בזמרות ובעקרון השוויון, ותבעו לקבוע באופן נחרץ שמעתה יכפו על חיילים דתיים להשתתף בטקסים שבהם יופיעו זמרות כזמרים. כל הממסד התקשורתי החילוני-שמאלני התייצב לצדם, ותבע מהמטכ"ל בשם "עקרונות החופש והשוויון" לחייב את החיילים הדתיים לשמוע זמרות.

המטכ"ל ציית לפקודת התקשורת, וערך בפורום המטה הכללי דיון על בחינת השילוב של בנים ובנות בצה"ל. הוחלט שבאירועים ממלכתיים ורשמיים, כדוגמת טקסי זיכרון וסיום הכשרות, יהיו חייבים להשתתף כל החיילים גם אם נשים ישירו, "וזאת ללא מקום לשיקול דעתם של מפקדיהם".‬‬ ‬‬עוד קבע הרמטכ"ל כי "חיילות ימשיכו לשיר בכל אירועי צה"ל". אמנם בשאר אירועי הווי ונופש המשלבים שירת נשים, יורשו המפקדים להתיר לחיילים שלא להשתתף. כלומר, גם באירועי נופש, במידה שהמפקדים יחייבו את החייל לשמוע הופעת זמרת – אם ייצא החייל מהאירוע, ייענש על הפרת פקודה.

חלק מרחבת המסדרים בבה"ד 1 - צילום ליאור מור
חלק מרחבת המסדרים בבה"ד 1 – צילום ליאור מור, ויקיפדיה (קישור ורשיון)

התביעה מהרבנות הצבאית

כדי להעביר החלטה זו, דרשו מפקדי הצבא מהרבנות הצבאית לקבוע הלכה, שמותר לחיילים לשמוע שירת נשים. הרבנות הצבאית באה במבוכה, הסערה הציבורית הייתה קשה, ההתקפות על הרבנות הצבאית גברו. היה חשש שהתעקשות על הזכות לצאת בעת שירת נשים תגרום להתקפה גדולה של כמרי דת השמאל והתקשורת על הרבנות הצבאית, ותפגע בעקרונות חשובים יותר.

אנשי ענף הלכה ברבנות הצבאית, ובראשם הרב קרים, מצאו היתר לפיו החיילים הדתיים יוכלו להשפיל עיניהם ולהישאר במסדר בעת שנשים שרות.

הסוגיה ההלכתית

אמרו חכמים (ברכות כד, א): "טפח באישה ערווה", "קול באישה ערווה". לדעת רוב הראשונים מדובר בגדר שגדרו חכמים משום צניעות, כדי להרחיק את הגברים והנשים מהעבירה החמורה של גילוי עריות ופירוק משפחות. יש מהראשונים שסוברים שמדובר באיסור מיוחד הנוגע לדברים שבקדושה, שבעת אמירתם יש להימנע מדברים שעלולים להסיח מהם את הדעת.

למעשה כמעט כל האחרונים מחמירים, וכך נוהגים כל בני הציבור החרדי והתורני. אמנם מכיוון שיש ראשונים שניתן להקל על פיהם לשמוע שירת אישה במסגרת מכובדת וצנועה, יש מהדתיים שמקילים בזה במסגרות אזרחיות, ואין למחות בידם (עיינו בסיכום הסוגיה באתר ישיבת הר ברכה). אם פוסקים רבים בני דורנו ייטו לקולא, ייתכן שבעתיד עמדה זו תהפוך להיות הפסיקה המקובלת. אבל בתנאי שהיא תתקבל מהסיבות הנכונות, היינו מתוך שיקולים ולחצים פנימיים של שומרי תורה ומצוות, שחפצים לברר את הדרך הנכונה והראויה לאיזון בין הצניעות ובין הרצון לתת ביטוי מרבי לכישרון השירה הנשית. אבל אסור שהלחץ להקל יבוא בכפייה חילונית, וקל וחומר שלא בכפייה של פקודה צבאית. להפך, ככל שהפסיקה להקל תהיה נגועה יותר בהשפעות חיצוניות, כך משקלה יפחת.

המחויבות של המסגרת הציבורית

במסגרת ציבורית מחייבת וכופה כצה"ל, מוכרחים להתחשב ככל האפשר בכל גוני החברה, כדי ליצור בסיס משותף רחב ככל האפשר. לכן למשל בהלכות כשרות נוטים לחומרה, כדי להכיל את מרב הפוסקים. כמו כן בענייני היגיינה ונימוס פועלים על פי הקריטריונים המחמירים, למרות שמדובר בעלויות גבוהות מאוד, ובכלל זה זריקת אוכל רב מחשש שמא נפגם.

כך גם מתחשבים מאוד בעקרונות השמאל הליברלי, כפי שבאו לידי ביטוי גם בהחלטות בג"ץ, ועל פיהם מערבים כיום ביחידות קרביות רבות חיילות, למרות כל הקשיים והכשלים המבצעיים שעירוב זה גורם.

האם אין מתבקש שלפחות אותו כבוד ויחס יוענקו למסורת ישראל, שהיא הבסיס הרחב והמוצק ביותר לקיום המדינה וצה"ל, ועל פי זה לקבוע שגם אם מקיימים טקסים עם שירת נשים, לכל הפחות תהיה לחייל שומר מסורת הזכות שלא להשתתף בטקס או בחלק המנוגד לערכיו ואורחות חייו?

הרב הצבאי אינו מרא דאתרא

בעקבות הכרסום במעמדה של הרבנות הצבאית, שאף מבטא יחס מזלזל למסורת ישראל, כתבתי כמה פעמים שלצערנו כבר אין לרב הצבאי הראשי סמכות של "מרא דאתרא" שהוראותיו ההלכתיות מחייבות, הואיל ואין לו את העצמאות הנדרשת למרא דאתרא. אין זה אומר שתפקיד הרבצ"ר ושאר הרבנים הצבאיים אינו חשוב; להפך, חשיבותם עצומה. עליהם מוטל התפקיד לתת ביטוי לרוח ישראל בצבא, לסייע ביד החיילים לקיים את התורה והמצוות ולשמור על קדושת המחנה. גם מבחינה הלכתית, לכתחילה יש לשאול כל שאלה את הרבנים הצבאיים, שכן הם המצויים בתחום, ובתשובתם הם גם יכולים לפתור את הבעיה מעיקרה, שכן הם בקשר שוטף עם החיילים והמפקדים כאחד. כמובן גם אין בכוונתי לפגום במעלתם האישית של הרבנים הצבאיים הראשיים, שאני מעריך אותם מאוד, כתלמידי חכמים ובעלי מידות תרומיות, וגם זכיתי להיות ידידם באופן אישי.

לא קל הוא תפקיד הרבצ"ר. הנה עתה יש לרב פרץ רמטכ"ל וראש אכ"א בעייתיים במיוחד, ולמרות זאת בזכות אישיותו התרומית השפעתו רבה. אבל לא הכול בידיו כי הוא כפוף להם.

מהו מרא דאתרא

הפירוש המילולי של "מרא דאתרא" הוא אדון המקום, היינו זה שהכול נשמעים לו. בעבר הכוונה הייתה לרב ששומעים לו בכל ענייני ההלכה והמוסר, כולל הסכמי שכר ושביתות. כאשר מעמד הרבנות נחלש, סמכות הרב הצטמצמה לתחום ההלכה בלבד. ומכל מקום כאשר קהילה בחרה רב, היא קיבלה על עצמה לנהוג על פי הוראותיו ההלכתיות. ואילו הרבצ"ר תלוי במפקדיו, אסור לו לפרסם דבר הלכה שיש לו השלכות ציבוריות בלא אישור מפורש של מפקדיו ודובר צה"ל. אם יפרסם הלכה בניגוד לעמדת מפקדיו – יודח. במצב כזה ברור שאין לו שום סמכות של מרא דאתרא, אלא של קצין בכיר ויועץ הרמטכ"ל לענייני דת, כפי המוגדר בפקודות צה"ל. מלבד זאת, מרא דאתרא צריך להיבחר על ידי אנשים יראי שמיים כדי לחזק את שמירת התורה והמצוות, ולא על ידי מפקדים חילוניים שהאינטרסים שלהם שונים בתכלית.

הפרקליט הצבאי אינו כפוף

אפשר ללמוד על מעמדו של הרב הצבאי הראשי מהשוואה למעמדו של הפרקליט הצבאי הראשי. כדי לבצר את מעמדו ועצמאותו, נקבע שמבחינה פיקודית הפרקליט הצבאי כפוף לרמטכ"ל, אבל בענייני משפט הוא אינו כפוף לרמטכ"ל אלא לחוק. בנוסף לכך, כדי לבצר את מעמדו נקבע שהוא יתמנה על ידי שר הביטחון ובהמלצת הרמטכ"ל ודרגתו תהיה אלוף, לעומת הרבצ"ר שמתמנה על ידי הרמטכ"ל ודרגתו תת אלוף.

תהליך בחירת הרב קרים

כך גם התברר לבושתנו בתהליך בחירתו של הרב אייל קרים שליט"א, שהוא תלמיד חכם גדול, קצין קרבי מצטיין, ששימש כמפקד בסיירת מטכ"ל ומפקד סיירת צנחנים. דורות רבים לא היו בעם ישראל רבנים ששילבו ספרא וסייפא באופן מופלא כמוהו. אולם דרך מינויו מוכיחה עד כמה הוא כפוף לראשי הצבא, ואינו בן חורין לבטא את עמדת ההלכה.

כאשר התעוררו הטענות נגד מינויו לרבצ"ר, ראש אכ"א האלוף חגי טופולנסקי זימנו לשיחת הבהרה. כחייל לפני מפקדו, היה צריך הרבצ"ר המיועד להסביר את דבריו, ולהצהיר שהוא מתנגד לקיום דין אשת יפת תואר בזמן הזה וכי הוא תומך בשירותן של נשים בצה"ל (ערוץ 7, ו' תמוז תשע"ו).

כשגברו התלונות, הוצרך הרב קרים לפרסם איגרת הבהרה לכלל חיילי צה"ל, ובה נאמר בין השאר: "הרב הראשי לצה"ל, כמו כלל חיילי צה"ל ומפקדיו, כפופים לרמטכ"ל ולהיררכיה הצבאית. לא יעלה על הדעת שחייל או מפקד יפעל בניגוד לפקודות. הדברים נכונים בשגרה ובלחימה כאחת…". לאחר מכן הרמטכ"ל זימן את הרבצ"ר המיועד לשיחת הבהרה דחופה, בה הבהיר הרב קרים לרמטכ"ל כי הוא "רואה חובה וצורך בגיוס נשים לצה"ל". בסוף השיחה פורסם בשם הרמטכ"ל שמינויו של הרב קרים נשאר בתוקף (ערוץ 7 וערוץ 2, ז' תמוז תשע"ו).

כיצד ראוי לנציגי הרבנות הצבאית לנהוג

הראוי היה שנציגי הרבנות הצבאית יאמרו למפקדיהם: בהיותנו כפופים לפיקוד הצבאי, אין בסמכותנו לדון בסוגיה זו. לכן מוטב שנתרכז במילוי תפקידנו הקבוע בחוק, לייעץ למפקדים בענייני דת. כלומר: לתאר בפני המטכ"ל את הסוגיה ההלכתית ואת הנוהג המקובל בחוגים הדתיים השונים, להמליץ שלא לכפות על חיילים דתיים לשמוע זמרות, ובזה לסיים את חלקם בסוגיה.

לכן חשוב להדגיש שהרב הצבאי, עם כל חשיבותו, אינו בעל סמכות של מרא דאתרא. במצב הנוכחי עמדה זו לא תחליש את מעמד הרב הצבאי אלא תעצים אותו, כמי שמתווך בין צה"ל לרבנים בני חורין שמייצגים את מסורת ישראל.

החובה להתקומם

למען צבא ישראל שחייב בכבודה של מסורת ישראל, חובה להתקומם נגד הפקודות הללו. חובה זו מוטלת על נציגי הציבור, ובראשם שר הביטחון וסגנו, ועל כל חייל וקצין.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שבת – לא זמן למשחקים

בשבת יש להקדיש חצי מהזמן לתורה ותפילה, ונחלקו הפוסקים אם מותר לשחק בחצי השני • רוב הפוסקים הספרדים אוסרים לשחק בשבת, ורוב האשכנזים מתירים, אך ראוי גם לאשכנזים להימנע ממשחקים • לילדים קטנים מותר לשחק, אך יש לחנכם להקדיש זמן לתורה בשבת, ורצוי שההורים ילמדו עמם • משחקים שאסורים משום מלאכות שבת: בניית אוהל, יצירה בפלסטלינה, בנייה מחול לח, כלי נגינה • כדורגל, כדורסל ורכיבה על אופניים וקורקינט פוגעים בצביון השבת • ילדים יכולים לשחק בכדור ובאופניים שמיועדים לגיל הרך

משחקים בשבת

ייתכן מאוד שבזכות עמדתם הנחרצת של רבים מפוסקי הספרדים, רבים מבעלי הבתים הספרדים רגילים כיום להרבות בלימוד ביום השבת. ואילו באשכנז, שם ההוראה הייתה רק שלכתחילה יש להחמיר, רבים נוהגים להקל לשחק בשבת, ומתוך כך מתבטלים מתורה. ראוי גם לאשכנזים לנהוג כדעת המחמירים

שאלה: האם מותר למבוגרים לשחק בשבת בשחמט, בדמקה או במשחקי כדור ביתיים?

תשובה: נחלקו בזה הפוסקים. הכול מסכימים שאין להרבות במשחקים בשבת משום ביטול תורה, שכן עיקר ייעודה של השבת לעסוק בתורה ולהתענג בסעודות ובשינה. וכפי שנפסק להלכה, שצריך לחלוק את יום השבת, חציו לעונג גשמי בשינה ואכילה, וחציו לעונג רוחני של לימוד תורה ותפילות (פסחים סח, ב; או"ז, סמ"ג, רבנו ירוחם, יש"ש ועוד רבים). אם יעסוק אדם במשחקים, יאבד את הזמן היקר והמקודש של השבת על דברים בטלים ויתקשה להקדיש את מחצית השבת ללימוד תורה. אולם נחלקו הפוסקים בשאלה האם יש איסור לשחק במשחקים בשבת בחצי היום המוקדש לעונג גשמי.

יש אומרים, שכל זמן שהמשחקים אינם על כסף, מותר לשחק בהם (רמ"א שלח, ה; מאמ"ר). ויש שאף העידו על תלמידי חכמים ששיחקו שחמט בשבת. אולם מנגד כתבו כמה אחרונים שאסור לשחק בשום משחק בשבת, וממילא כלי המשחק הם מוקצה. ומה שאותם רבנים שיחקו שחמט בשבת הוא מפני שסבלו מדיכאון (חולי המרה השחורה), ועל ידי המשחק הפיגו את דאגתם כדי להתחזק ולשוב לתלמודם (ואולי דווקא בשבת וימים טובים חשו יותר דיכאון והוצרכו לכך יותר). אבל למי שאינו סובל מכך אסור לשחק (ברכ"י, פתה"ד; פנה"ל שבת כב, יג).

על מה נחרב טור שמעון

שאלו חכמים בירושלמי (תענית ד, ה): טור שמעון, שהיו מרבים לתת בו צדקה ולכבד את השבת, מפני מה חרב? והשיבו שיש אומרים מפני הזנות, ויש אומרים מפני שהיו משחקין בכדור בשבת.

ופירש הרוקח (סימן נה) שבגלל משחק הכדור היו "בטלים מן התורה". זה היסוד לדעה שאסור לשחק במשחקים שונים בשבת. ומכיוון שאסור לשחק, המשחקים מוקצה (עיין שבולי הלקט קכא).

ויש מפרשים שחטאם היה שטלטלו את הכדור ברשות הרבים (גר"א), וממילא אין ללמוד מזה איסור לשאר המשחקים שמשחקים בבית.

הלכה למעשה למנהג הספרדים

לדעת רוב פוסקי הספרדים, צריך להחמיר שלא לשחק כלל בשבת, מפני שהשולחן ערוך (או"ח שח, מה) פסק שאסור לשחק בכדור ושהוא מוקצה, וכוונתו שכל המשחקים הם מוקצים. אמנם יש סוברים שהשולחן ערוך החמיר רק בכדור מסוג מסוים שמשחקים בו בחוץ והוא מלוכלך מאוד, שדווקא הוא מוקצה, אבל בשאר המשחקים לא החמיר. לכן גם ספרדים שרוצים להקל, יש להם על מה לסמוך.

מנהג אשכנזים

רבים מהאשכנזים נהגו להקל לשחק בשבת, וכפי שכתב הרמ"א (שלח, ה), שכל זמן שאין משחקים על כסף אין בזה איסור. אולם גם הפוסקים האשכנזים כתבו שלכתחילה עדיף שלא לשחק בשבת, הן מפני שהזמן הפנוי של השבת צריך להיות מוקדש ללימוד תורה, והן מפני שנכון לחוש לדעת הסוברים שכל המשחקים אסורים בשבת (מ"א, מ"ב שלח, כא).

ייתכן מאוד שבזכות עמדתם הנחרצת של רבים מפוסקי הספרדים, רבים מבעלי הבתים הספרדים רגילים כיום להרבות בלימוד ביום השבת. ואילו באשכנז, שם ההוראה הייתה רק שלכתחילה יש להחמיר, רבים נוהגים להקל לשחק בשבת, ומתוך כך מתבטלים מתורה. וראוי גם לאשכנזים לנהוג כדעת המחמירים, ולהרבות על ידי כך בלימוד התורה ביום השבת.

ההלכה לילדים

מצווה לחנך את הקטנים להרבות בלימוד התורה בשבת, ונכון לחנכם למעט במשחקים כדי שלא יתרגלו לאבד את הזמן היקר והמקודש של השבת על דברי חול. וככל שהם מתקרבים יותר לגיל מצוות – כך צריך לעודדם יותר לעסוק בתורה ולמעט במשחקים. וטוב שההורים עצמם ילמדו עם ילדיהם, ויקיימו בזה את המצווה "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם" (דברים יא, יט). בנוסף לכך, נכון לכל קהילה לייסד שיעורים רבים לילדים בשבת. עם זאת, לדעת רוב הפוסקים, מותר לילדים לשחק בשבת. ואמנם יש סוברים שלמנהג הספרדים, גם לקטנים שהגיעו לחינוך אסור לשחק בשבת, אבל מנגד יש סוברים שגם למנהג הספרדים מותר לקטנים לשחק בשבת. והרוצים להקל יש להם על מי לסמוך (פנה"ל שבת כד, ז).

משחק על כסף מדומה (מונופול)

לכתחילה גם ילדים צריכים להימנע מלשחק במונופול ובשאר משחקים שיש בהם רווחים מדומים של כסף או רכוש. והרוצים להקל יש להם על מה לסמוך. אבל גדולים, גם אם הם נוהגים להקל בשאר משחקים בשבת, בזה ראוי שיחמירו (פנה"ל שבת כד, ז).

אבני פלא ולגו

מותר לקטנים לבנות מאבני פלא ולגו צורות ולפרקן. וכן מותר לילדים לעשות מנייר צורות כדוגמת אונייה ומטוס. ואף שיש מחמירים וסוברים שיש בזה איסור בונה, מכיוון שכל חיוב השבת לקטנים הוא מדברי חכמים כדי לחנכם במצווה, אפשר שיסמכו על דעת המקילים שסוברים שמכיוון שמדובר במשחק אין בזה איסור בונה. אולם גדולים, גם אם הם נוהגים להקל לשחק במשחקים בשבת, בזה נכון שיחמירו (שם).

אוהל

אסרו חכמים לעשות אוהל ארעי בשבת, לפיכך אסור לילדים לפרוש שמיכה על כיסאות כדי ליצור שם אוהל להסתופף בתוכו. וכן כאשר משחקים באבני פלא ולגו, אסור לבנות "בית" או "חנייה" כדי להכניס לתוכם מכוניות או צעצועים. האיסור הוא כאשר יש בחלל שנוצר לכל הפחות רוחב וגובה של טפח (7.6 ס"מ), והוא נועד להכניס לתוכו דברים, שאז יש לו דין אוהל ארעי גם כאשר הוא נעשה דרך משחק.

אמנם אם ירצו להקל לפרוש שמיכה על כיסאות יוכלו לעשות זאת בשינוי, שקודם יאחזו את השמיכה באוויר ואחר כך יכניסו את הכיסאות אל מתחת לשמיכה, שהואיל ומדובר באוהל ארעי, אם מקימים אותו בשינוי – מותר (שם).

פאזל ומשחקי אותיות

מותר לקטנים להרכיב פאזל או ליצור מילים על ידי חיבור אותיות זו לזו או על גבי לוח. ואף שיש מחמירים בזה, רשאים הקטנים לסמוך על המקילים שסוברים שאין בזה איסור כותב, הואיל וכל האותיות והצורות כבר היו, ורק קירבו אותן זו לזו כדרך ארעי. אבל מבוגרים, גם אם הם נוהגים להקל לשחק במשחקים בשבת, בזה עדיף שלא ישחקו, שכן ראוי להם לחשוש לדעת המחמירים הסוברים שיש בזה איסור כותב (שם).

פלסטלינה ופימו

אסור לילדים לעשות צורות בפלסטלינה ופימו משום מלאכת ממרח, ואם מנסים לעשות צורה בעלת משמעות – יש בזה גם איסור כותב. הפלסטלינה והפימו הם מוקצה (שם).

חול

חול הוא מוקצה, אבל אם הכינו אותו למשחק ילדים – אינו מוקצה. מותר לשחק בו בתנאי שהוא דק ויבש, שאי אפשר לעצב בו צורות. אבל אם החול לח, מכיוון שאפשר לעשות בו גומות או ליישר אותן אסור לשחק בו משום איסור בונה. ואסור להרטיב את החול משום איסור לישה (פנה"ל שבת כד, ח).

צעצועים של כלי נגינה

אסור לקטנים לשחק בשבת בצעצועים של כלי נגינה, כגון חצוצרה, פסנתר, גיטרה, פעמון ורעשן. צעצועים אלו הם מוקצים. אבל מותר לתת לתינוק צעצוע שמשמיע קול בעת שמנענעים אותו או לוחצים עליו, ולגדול עצמו אסור להשמיע קול בצעצוע זה (שם).

כדורגל וכדורסל

אסור לילדים לשחק כדורגל וכדורסל בשבת, מפני שאלו משחקים שנעשים בעסק גדול ויש להם חוקים וסדרים משלהם, והם אסורים משום "עובדין דחול". אסור לשחק בכדורים אלו אפילו בתוך הבית או בחצר פרטית, משום שהם מוקצה וגם משום "עובדין דחול". גם טניס אסור לשחק, שאף הוא משחק של גדולים שנעשה בעסק גדול (פנה"ל שבת כד, ט).

מותר לילדים לשחק במשחקי ריצה שונים להנאתם, אבל אסור לקיים שיעור התעמלות (פנה"ל שבת כב, ח).

כדור של קטנים

מותר לילדים קטנים לשחק בכדור שילדים קטנים רגילים לשחק בו, ובתנאי שישחקו בבית או בחצר על רצפה מרוצפת. אבל על אדמה או דשא אסור, שמא יבואו להשוות גומות.

וכן מותר להם לשחק בטניס שולחן חובבני, הואיל ורגילים לשחק בו בבית. ואין לחשוש שמא מתוך שישחקו בכדור כשהם קטנים יתרגלו לשחק בו כשיגדלו, מפני שכל ההיתר הוא לשחק בכדור של קטנים, שגדולים ממילא אינם משחקים בו (פנה"ל שבת כד, ט).

אופניים

אסור לילדים לרכוב על אופניים רגילים שיש להם שני גלגלים, משום "עובדין דחול". וגם כאשר יש להם גלגלי עזר, אסור לרכוב עליהם.

אבל מותר לילדים קטנים לרכוב על תלת אופן, מפני שהוא אופניים של ילדים קטנים בלבד, ויש ביניהם ובין אופניים רגילים הבדל גדול, ולכן אין במשחק בהם משום "עובדין דחול" (פנה"ל כב, ח, 4).

קורקינט וסקטים

יש מתירים לילדים לנסוע על קורקינט וסקטים בשבת, שכן לדעתם כשם שמותר לילדים לרוץ בשבת, כך מותר להם לרכוב על קורקינט או סקטים בשבת. ומנגד יש שאוסרים לנסוע עליהם, משום שכל מה שהתירו חכמים לרוץ להנאה הוא דווקא ברגליים, אבל לא על ידי מכשירים, שהופכים את הריצה למהירה ומקצועית יותר, והרי זה מעשה של חול.

ואף שבדיעבד יש למקילים על מה לסמוך, נכון להחמיר, משום שדעת המחמירים נראית יותר. כשם שנהגו ישראל לאסור רכיבה על אופניים משום "עובדין דחול", מפני שהנסיעה בהם מנוגדת לצביון השבת, כך נכון שלא לרכוב על קורקינט וסקטים. בנוסף לכך, על ידי הגבלת הילדים למשחקים פשוטים יותר, יתחנכו הילדים הגדולים להקדיש את השבת לתורה ומנוחה (פנה"ל שבת כד, י).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כיצד לשמוח בחג

בחג יש לשמוח יותר מבשבת • מצווה להקדיש מחצית מהחג לתורה, מצד מצוות הלימוד, ומצד השמחה יש להוסיף דבר חדש, כגון יין או בגד, שיקרין שמחה על החג • קניית בגד חשובה מהידור באתרוג • מצווה לשמוח בדברים נוספים, כל אחד כפי מה שמשמח אותו • אחת המצוות הקשות ביותר: מצב רוח טוב • יש לשמוח בחיק המשפחה, ולהיזהר שלא לפגוע באווירת החג בבית • שי לעובדים – מעין המצווה לשמח עבד ואמה • צריך לחשוב מי ממכרינו במצוקה, ולהשתדל לשמחו

שמחת החג לעומת השבת

יש טועים ומוציאים מאות שקלים על אתרוג מהודר ומקמצים בקניית בגד לנשותיהם, ואינם זוכרים שקניית בגד או תכשיט לאישה היא מצווה גמורה מהתורה, ואילו קניית אתרוג שמחירו פי עשרה ממחירו של אתרוג כשר היא הידור שלא נצטווינו לקיימו

חגים, כמו שבתות, הם ימים קדושים שנקראים "מקראי קודש". מצווה לקדשם בסעודות טובות ובגדים נאים, כפי שאמרו חכמים: "ובמה אתה מקדשו? במאכל, במשתה ובכסות נקייה" (ספרא אמור יב, ד). אלא שבחגים נוספה עוד מצווה יתרה – לשמוח, שנאמר: "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד). לפיכך, הסעודות של החגים צריכות להיות יותר משובחות מסעודות השבת, ויש לדקדק בבגדי החג שיהיו יותר נאים מבגדי השבת. לכן אם צריכים לקנות בגדים, קונים אותם לקראת החגים, כדי לחגוג את חידושם בחג.

אמנם בשבת תיקנו חכמים לערוך שלוש סעודות, שכך למדו מרמזי הפסוקים (שבת קיז, ב), והדברים מכוונים כנגד מדרגתה המיוחדת של השבת, ואילו בחג המצווה לקיים שתי סעודות בלבד – אחת בלילה ואחת ביום (רא"ש וטור); אלא שאחד ההסברים לכך הוא שסעודת החג יותר גדולה, ולכן אין מקום לקבוע סעודה שלישית, שרק תכביד ולא תוסיף שמחה (לבוש).

מצוות לימוד תורה בחג

לימוד התורה הוא יסוד מצוות השבתות והחגים. וכפי שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). על שלושה יסודות נשענת המצווה:
א) על המצווה התמידית ללמוד תורה יומם ולילה, שאמנם אינה יכולה להתקיים בימות החול מפני הצורך לעבוד ולהתפרנס, אבל ציוותה התורה שלא לעבוד בשבתות וחגים, כדי שנוכל לקיים את מצוות תלמוד תורה.
ב) על קדושת החגים שצריכה להיקלט דרך לימוד התורה בענייני החג.
ג) על מצוות השמחה, שלימוד התורה הוא אחד הביטויים לשמחה, ומסיבה זו אסור ללמוד תורה בתשעה באב ובימי אבלות (תענית ל, א; שאגת אריה סט; פנה"ל מועדים א, ה).

חציו לה', חציו לכם

מצווה להקדיש חציו של היום ללימוד התורה (פסחים סח, ב; שו"ע תקכט, א). יש אומרים שצריך להקפיד מאוד שלא ללמוד פחות מחצי היום, וכן כתב רבי חיים בן עטר, שהלומד פחות מחצי היום הרי שחלקו של ה' גזול בידו (ראשון לציון ביצה טו, ב). ויש אומרים שאין צורך לחשב את השעות בדייקנות, אלא המצווה ללמוד בערך מחצית היום (פמ"ג). ומכיוון שעניין זה נחלש באחרונה, נראה שיש מקום לתכנן כך שזמן הלימוד והתפילות יכלול כתשע שעות (פנה"ל מועדים א, ו).

ארבעת חלקי מצוות השמחה

ככלל, ארבעה חלקים ישנם למצוות השמחה:
א) דבר מיוחד שיש בו שמחה יתרה, שיקרין רגשי שמחה על כל החג.
ב) מכיוון שנוספה בחג מצוות שמחה, יש לשדרג את הסעודות שתהיינה טובות יותר מסעודות שבת, ולדאוג לבגדים שיהיו היפים ביותר, וכן מצווה ללמוד תורה שתלמודה משמח.
ג) להוסיף שמחה בדברים משמחים כריקוד וטיול.
ד) להיות במצב רוח טוב של שמחה וקורת רוח. נפרט את ארבעת החלקים.

שמחה יתרה ביין שבסעודה

מצווה לעשות דבר מיוחד שיש בו שמחה יתרה, שיקרין רגשי שמחה על כל החג. לשם כך יש לשתות יין בסעודת החג. ואף שזמן הסעודה מוגבל, השמחה שבה מקרינה ומתפשטת על כל החג. יש מהחכמים שסוברים שבזה גברים ונשים כאחד מקיימים את מצוות השמחה היתרה, ויש סוברים שבזה הגברים מקיימים את מצוות השמחה היתרה, וכן נפסק להלכה, כמבואר בהמשך. ומכל מקום גם אישה ששמחה ביין, מצווה שתשתה יין.

השותה מיץ ענבים לא קיים את המצווה, מפני שאין בו אלכוהול והוא אינו משמח. שיעור היין המשמח הוא כזה שמקשה מעט על הריכוז, עד שאסור לרבנים להורות אז הלכה. והיו מגדולי החכמים ששתו הרבה יין בסעודת החג, ונמנעו מלהורות הלכה מהסעודה ועד למחרת (ביצה ד, א). שיערו חכמים, שלכל הפחות צריך לשתות לשם שמחה זו מעט יותר מרביעית יין (75 מ"ל), ורוב האנשים צריכים לשתות לשם כך הרבה יותר מרביעית. אבל אין להפריז בשתיית היין ולהגיע לשכרות.

שמחה יתרה לנשים

לשמחת הנשים מצווה לקנות לקראת החג בגד או תכשיט חדש. בבגד אחד מקיימים את המצווה, ואין הכוונה שתלבש את הבגד החדש במשך כל ימי החג, אלא שעל ידו תבוא לידי ביטוי השמחה היתרה שבחג.

יש טועים ומוציאים מאות שקלים על אתרוג מהודר ומקמצים בקניית בגד לנשותיהם, ואינם זוכרים שקניית בגד או תכשיט לאישה היא מצווה גמורה מהתורה, ואילו קניית אתרוג שמחירו פי עשרה ממחירו של אתרוג כשר היא הידור שלא נצטווינו לקיימו.

גם אישה שאינה נשואה, כגון רווקה או אלמנה, צריכה לקיים בעצמה את מצוות השמחה על כל חלקיה: לקנות בגד או תכשיט לחג, לקיים סעודות משמחות, להשתתף באירועים משמחים ולהיזהר מדברים מצערים.

השמחה שבסעודות ובבגדים

פרט לאותה סעודה מיוחדת שהיא עיקר המצווה לגברים, וקניית בגד או תכשיט חדש לנשים, למדנו שהחגים כמו השבת נקראים "מקראי קודש", שמצווה לקדשם בסעודות טובות ובגדים יפים. ומכיוון שבחג נוספה מצווה של שמחה, הרי שגם הגברים וגם הנשים צריכים להדר בזה בחג יותר מאשר בשבת.

ולכן על אף שעיקר השמחה היתרה לגברים בסעודת היום, מצווה שגם סעודת הלילה תהיה משובחת יותר מאשר סעודות הלילה של שבת. ואף שעיקר השמחה היתרה לנשים בבגד או תכשיט חדש, מצווה עליהן לקיים סעודות חשובות ומשמחות בחג, יותר מאשר בשבת. ואף מצווה שישתו יין אם הן שמחות בו.

וכן אין די לאישה שתקנה בגד או תכשיט חדש, אלא עליה להקפיד על בגדי החג יותר מאשר על בגדי השבת. וכן גברים, אף שהשמחה היתרה שלהם בסעודת היום, מצווה עליהם להקפיד על בגדיהם שיהיו חשובים יותר מאשר בשבת (שו"ע תקכט, א; שאגת אריה סה).

שירה, ריקוד וטיול

כל דבר שמשמח את לבבו של האדם בכלל המצווה לשמוח בחג, ובכלל זה שירה, ריקוד וטיול. וכל המרבה בשירות ותשבחות לה' הרי זה משובח, וגדולי ישראל חיברו פיוטים ושירים כדי להודות ולהלל לה' בחגים.

רבים נוהגים לרקוד בחג, ומקור לזה ממה שנאמר: "שבעת ימים תחוג לה'" (דברים טז, טו) – תחוג לשון ריקוד, ולכן תיקנו חכמים לרקוד בשמחת בית השואבה (העמק דבר שם; פרי צדיק סוכות יז).

וכן מי ששמח בטיול, מצווה שיטייל מעט. ומכיוון שיש בזה שמחה, התירו לשם כך לטלטל תינוק שצריך לשאתו ביום טוב (ביצה יב, א; רמ"א תטו, א).

אמנם שלא כמו הסעודות, הבגדים ולימוד התורה, שחובה לשמוח בהם בחג, כל שאר הדברים המשמחים הם רשות, שכל השמח בהם – מצווה שיעשם, ומי שאינו שמח בהם – אינו צריך לעשותם. וכל אדם רשאי לבחור כיצד לשמוח בחג – בשירות ותשבחות לה' בקרב בני המשפחה, בריקודים של שמחת בית השואבה, בטיולים או בשאר דברים משמחים שיש בהם ערך. ובכל אופן יש להיזהר שכל השמחות הללו לא יפגעו בלימוד התורה, שכן מצווה להקדיש את חציו של היום ללימוד ותפילה. ומי שלימוד התורה משמח אותו יותר מכול, לאחר שיקיים את מצוות השמחה בסעודות משובחות, מצווה שיוסיף ללמוד תורה יותר מחצי היום.

מצב רוח חגיגי

מצווה להיות במשך כל ימי החג במצב רוח טוב של שמחה וקורת רוח. לכאורה זו מצווה קלה, שהרי כל אדם רוצה להיות שמח. אולם בפועל קשה לקיים מצווה זו, וכן אמרו בשם הגר"א, שמצוות שמחת יום טוב היא המצווה הקשה ביותר לקיום, מפני שכדי לקיימה צריך אדם להסיר מעצמו כל צער, מתח ודאגה ולהיות שרוי כל החג בשמחה וטוב לבב.

אף על פי כן זו המצווה המוטלת עלינו בחג, להתעלות אל מעבר לדאגות ולטרדות, להתגבר על הכעסים ולשמוח בה'. לשם כך אנחנו צריכים להתבונן בעובדה המופלאה והמשמחת, שבחר בנו ה' מכל העמים ונתן לנו את תורתו, קידשנו במצוותיו והביאנו אל הארץ הטובה, כדי שנזכה לחיים שלמים וטובים, חיים שיש בהם ערך וקדושה ותועלת לתיקון עולם. מתוך כך נתבונן בייעוד הגדול המוטל על כל אחד מאיתנו, נזכור את כל הדברים הטובים שבחיינו, נתחזק באמונה והכרה שכל הייסורים והגלויות נועדו לטובה, לשכלל ולרומם אותנו אל תכליתנו.

לשמוח בחיק המשפחה

מצוות החג לשמוח עם בני המשפחה, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך" (דברים טז, יד). כדי לקיים את שמחת המשפחה, מצווה על כל אחד ואחד מבני המשפחה לשמור על אווירה טובה בחג, ובמיוחד בעת הסעודות, להתחמק בכל יכולתו מאמירות פוגעות, להתאמץ לשמח את המסובים בדברי ידידות, ועל ידי כך יזכה לשמחה אמיתית. אמרו חכמים בזוהר שהסעודה היא זמן של קרב, שכן לקראת הסעודה יצר הרע מתחזק לעורר קטטות ועלבונות, ויש להיערך לקראת הקרב ולנצח את היצר הרע, על ידי הוספת אהבה בין בני המשפחה.

המצווה לשמוח ולשמח

עיקר המצווה בחג היא לשמוח ולשמח, שאין שמחה אמיתית שאין מתאמצים לשמח בה את הזולת, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד).

מכך שנאמר לשמוח עם העבד והאמה, למדו המעסיקים שגם אם העובדים שלהם שמחים בחיק משפחותיהם, מכל מקום הם מעניקים להם מתנות לקראת החג, כדי לשמחם.

בנוסף לכך, על כל משפחה לחשוב לפני החג, מי מקרוביהם ומכריהם נמצא בצער או מצוקה וראוי לשמחו ולשתפו בסעודת החג. במיוחד יש לשים לב לעולים חדשים וגרים, שפעמים רבות דווקא בחגים חשים יותר בדידות, ומצווה יתרה לשתפם בשמחה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תיקון והבהרה: למעוברות ומיניקות – לאיזה רופא אפשר לשמוע

תיקון: ב'רביבים' כתבתי על פי עצה רפואית מהעבר, שטוב למיניקות לשתות כחמישה ליטר ביום שלפני יום הכיפורים, ובשלושת הימים שלפני כן כארבעה ליטר ביום. בעקבות זאת קבלתי הערה חשובה וחמורה, במקרים נדירים, כמו של חולי כליות, שתייה כזו עלולה להיות מסוכנת, שכן היא עלולה ליצור ירידה מהירה ברמת הנתרן בגוף.

לפיכך, העצה היא להרבות בשתייה, כאשר כל אדם צריך להרבות לפי הרגליו והיכרותו את גופו. גם בפניני הלכה (ימים נוראים ח, י), כתבתי כעצה לשתות ביממה שלפני יום הכיפורים כחמישה עד ששה ליטר, וגם נוסח זה אשנה כעצה להרבות בשתיית בלא לנקוט כמויות.

הבהרה: ב'רביבים' ו'פניני הלכה' (שם ח, ד) כתבתי שחולים ומעוברות שמסתפקים בקשר לצום הכיפורים צריכים לשאול רופא ירא שמיים. כי לצערנו רופא שאינו ירא שמיים על כל צורך קל שהוא יורה לשתות בצום. הדגשתי שגם בין הרופאים שאינם חובשי כיפה ישנם יראי שמיים רבים שמתייחסים בכבוד הראוי לקדושת הצום.

אולם עלתה שאלה קשה, ישנם רופאים דתיים שסוברים על פי רבנים אחדים, שכל מעוברת ומיניקה רשאית לשתות לשיעורים. ואם כן הרוצים לנהוג על פי ההלכה המקובלת מדורי דורות, שמעוברות ומיניקות חייבות בצום. ואין שום מקום להקל בימינו יותר, מפני שבימינו המעוברות והמיניקות אינן חלושות יותר אלא אם כבר חזקות יותר (ראו פניני הלכה ימים נוראים ח, ח-י).

לפיכך צריך להוסיף, שאם הרופא ששואלים אותו משיב על פי דעת הרבנים הבודדים המקילים למעוברות ומיניקות, אין קביעתו נחשבת כלל לפי כל הפוסקים כפי ההלכה המקובלת מדורי דורות, שמעוברות ומיניקות חייבות בצום. ולכן יש לשאול רופא שמקבל את דעת כל הפוסקים שסוברים שאין סכנה בצום של מעוברות ומיניקות, ורק מעוברות מעטות נחשבות במצב של סכנה ועליהן לשתות ביום הכיפורים (נניח כ-10% מכלל המעוברות).

אמנם אפשר להקל על סמך דברי רופא שאוחז בדעת המעטים, אבל מסוגל לקבוע ביושר שהמעוברת ששואלת היא מאותן עשרה אחוזים שהשתייה נצרכת לה יתר מאשר לשאר המעוברות.

מעוברת שרוצה לנהוג כדעת רוב רובם של הפוסקים ובטעות שאלה רופא שמיקל לרוב המועברות והיקל כמובן גם לה, צריכה להזדרז לשאול לפני יום הכיפורים רופא ירא שמיים שמורה לפי ההלכה המקובלת. ואם לא הספיקה, וכבר הגיע יום הכיפורים, תשתה כפי שהורה לה הרופא ששאלה, מפני שאף שיש לנו ספק אם השיב לו כהלכה, מכלל ספק לא יצאנו, ובכל מצב של ספק נפשות יש להחמיר לשתות.

גם בזמננו, חולים חייבים לצום

חולה שאין בו סכנה חייב לצום, ורשאי ליטול גלולות שאין בהן טעם • חולה בסכנה חייב לאכול • לא כל חשש נחשב סכנת נפשות, ויש צורך לשאול רופא ירא שמיים • אכילה לשיעורים – רק לחולה בסכנה • חולה סכרת – עדיף שיאכל יותר מכשיעור ויבוא לבית הכנסת • מעוברות ומיניקות חייבות לצום, ולא לשתות לשיעורים • החולים והמעוברות בזמננו אינם חלשים מבעבר, אלא דווקא בריאים יותר • בעידן תחליפי החלב, אין להגדיר מחסור בחלב כסכנה • עצות להנקה לפני הצום

מצוות התענית

עיקר כפרת יום הכיפורים תלויה בתענית. על ידי התענית האדם פורש מכל ענייני הטיפול בגוף, מתכנס אל פנימיותו, אל נשמתו, ומגלה ששאיפתו הפנימית, האמיתית, לדבוק בתורה ובמצוות, ולהשתתף על ידי כך בתיקון העולם. על ידי כך החטאים שלו נעשים חיצוניים, וזדונות נעשות שגגות. ואם יזכה מכוח יום הכיפורים לחזור בתשובה עמוקה ושלמה עד שיתקן לגמרי את חטאו, יזכה שזדונותיו אף ייהפכו לזכויות.

לכן מצוות התענית היא המצווה היחידה שנועדה לכל ישראל ביום הכיפורים, שנאמר: "בעשור לחודש תענו את נפשותיכם… כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, כט ל).

חולה שאין בו סכנה חייב בצום

גם לחולה שמסובל בייסורים, כל זמן שהצום אינו מסכן את חייו, אסור לאכול או לשתות אפילו כלשהו. אם צריך, ישכב כל היום במיטתו ובלבד שלא יאכל וישתה כלום.

זה ההבדל שבין יום הכיפורים לשאר הצומות, שבצום יום ‏הכיפורים גם החולים חייבים, הואיל ואיסורו מהתורה. מצום ‏תשעה באב חולים פטורים, ומהצומות הקלים אף מעוברות ‏ומיניקות פטורות.

בליעת תרופות

אמנם מותר לחולה שמצטער מחמת מחלתו, או למי שנצרך ליטול בכל יום תרופה, לבלוע תרופה ביום הכיפורים. בתנאי שאין בגלולות הללו טעם טוב, כך שאינן נחשבות מאכל. ויקפיד לבלוע אותן ‏בלא מים. מי שאינו יכול לבלוע אותן בלא מים, יערב במים טיפת ‏סבון שתפגום מאוד את טעמם, ובעזרת מים אלו יבלע את ‏הגלולה. ‏

הסובלים מכאבי ראש

מי שהצום גורם לו צער רב, מותר לו לבלוע גלולות כדי ‏להקל מצערו. וכן מותר למי שסובל מכאבי ראש עזים בגלל ‏חסרון קפה, ליטול גלולות שיש בהן קפאין או גלולות להפגת ‏כאבי ראש.

חולה מסוכן

אין שום סימוכין לטענה שכיום נעשינו חלושים יותר. להפך, אנשים כיום חיים בבריאות טובה מבעבר, בזכות שפע המזון המגוון, ההיגיינה וההתקדמות הרפואית, והדבר בא לידי ביטוי גם בכך שתוחלת החיים עלתה בעשרות שנים. לפיכך אין מקום להקל כיום יותר מאשר בעבר

חולה שהצום עלול לגרום למותו, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו, מפני שפיקוח נפש דוחה את מצוות התענית כמו את שאר המצוות שבתורה (יומא פה, ב). והנמצא בספק סכנה ומחמיר על עצמו שלא לשתות ולאכול – חוטא. מי שציווה אותנו על התענית הוא שציווה אותנו לאכול ולשתות ביום הכיפורים כאשר הצום עלול לסכן את החיים.

אין הכוונה רק לסכנה שבעטיה אחוז ניכר מהחולים מתים, אלא כל שישנו סיכוי שהצום יגרום למותו של החולה, או יחליש את יכולתו להתמודד עם מחלתו המסוכנת, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו. גם חולה שנוטה למות והצום עלול לקרב את מותו, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו, מפני שגם בעבור חיי שעה מותר לשתות ולאכול ביום הכיפורים.

אין להפריז בחששנות

אמנם מאידך אין להפריז בחששות רחוקים, שכן אם נחשוש בכל מחלה רגילה לסכנת נפשות, הרי שביטלנו את ההלכה שקבעה שחולה חייב לצום ביום הכיפורים. ולא זו בלבד, אלא שאם נפריז ונחשוש לסכנות רחוקות מאוד, נצטרך לאשפז בבית חולים את כל חולי השפעת, ונצטרך לאסור נסיעות מיותרות במכונית מחשש תאונות דרכים וכדומה.

אלא כך הוא הכלל: כל סכנה שאנשים רגילים לטפל בה בדחיפות תוך השקעת זמן ומשאבים, כמו החשת החולה לבית חולים באמצע יום העבודה, נחשבת כסכנת נפשות, וכדי למונעה מצווה לחלל שבת ולשתות ולאכול ביום הכיפורים. אבל סכנה שאין מזדרזים לטפל בה תוך השקעת זמן ומשאבים, אינה נחשבת כסכנת נפשות.

כיצד להעריך סכנת נפשות

רופא שנמצא בספק, ישקול בעצמו מה היה עושה אילו ביום הכיפורים היה נודע לו על חולה כזה שצם. אם היה מוכן לנסוע עשר דקות כדי להורות לו לשתות ולאכול ולהצילו בכך מספק סכנה, סימן שאכן יש כאן ספק סכנת נפשות, ועליו להורות לחולה שלפניו לשתות ולאכול ביום הכיפורים. ואם למרות אחריותו כלפי חיי אדם לא היה מוכן לנסוע לשם כך ביום הכיפורים עשר דקות, סימן שאין כאן ספק סכנה, ועליו להורות לחולה לצום. עצה זו מועילה לרופא רגיל, שמצד אחד אינו עצלן, ומאידך אינו אוהב להתרוצץ בין חוליו.

לשאול רופא ירא שמיים

הלכה זו מסורה לרופאים, שעל פי המידע הרפואי שברשותם ועל פי ניסיונם צריכים לקבוע, אימתי יש חשש סכנה ואימתי אין חשש. אולם ישנה בעיה: ישנם רופאים שמתוך חששנות יתר או מתוך זלזול במצווה – מורים תמיד לכל חולה לשתות ולאכול ביום הכיפורים.

לפיכך על החולים לשאול בעניין זה רופא ירא שמיים. ואין יראת השמיים תלויה בכיפה, אלא העיקר הוא שהרופא יהיה ישר ומוסרי, ויכריע באחריות מרבית, הן כלפי קדושת הצום והן כלפי חיי אדם.

חולה שטעה ושאל רופא שאינו ירא שמיים והורה לו כמובן לשתות ולאכול, צריך להזדרז לשאול לפני יום הכיפורים רופא ירא שמיים. ואם חטא ולא שאל ואין עוד ביכולתו לשאול רופא ירא שמיים, ישתה ויאכל ביום הכיפורים, מפני שאף שיש לנו ספק אם הרופא השיב לו כהלכה, מכלל ספק לא יצאנו, ובכל מצב של ספק נפשות יש להחמיר לשתות ולאכול.

הטעות הגדולה בדין אכילה לשיעורים

טעות נפוצה בין רופאים וחולים, שסבורים שההצעה לשתות "לשיעורים" היא מעין דרך ביניים, שמתאימה לחולים שהצום אינו מסכן את חייהם. אולם האמת שחולים שאין נשקפת סכנה לחייהם, דינם כשאר בני אדם, ואיסור התורה החמור חל עליהם, שאסור להם לשתות או לאכול אפילו כלשהו.

עניין ה"שיעורים" הוא שכאשר חולה מסוכן צריך לאכול ולשתות ביום הכיפורים, יש סוברים שעדיף שיאכל וישתה לשיעורים. כל תשע דקות ישתה מעט פחות מ"כמלוא פיו", היינו כמלוא פיו כשלחי אחת שלו מלאה, כל אדם לפי גודל פיו, ויאכל פחות מכ 30 סמ"ק (שו"ע תריב, א-ה, ט-י). ויש אומרים, שאם החולה מסוכן ישתה ויאכל כרגיל. וכאשר יש חשש, אפילו רחוק, שהשתייה והאכילה לשיעורים תגרום להתרשלות כלשהי בחיזוקו של החולה המסוכן, עליו לשתות ולאכול כרגיל. למשל, כאשר היולדת עייפה, מוטב שתשתה כרגיל כדי שתוכל לישון ברציפות, ולא תצטרך להישאר ערה כדי שתספיק לשתות כפי צורכה לשיעורים.

חולי סכרת

חולה בסכרת, שהצום מסכן את חייו, עדיף שיאכל יותר מכשיעור ויתפלל בבית הכנסת מאשר יישאר בבית ויאכל לשיעורים. שני טעמים לכך: האחד, האכילה לשיעורים היא הידור, והתפילה במניין חשובה יותר. השני, אם נבקש מהחולים להישאר בבית כדי לאכול לשיעורים, יהיו כאלה שבכל זאת ילכו לבית הכנסת בתכנון שיאכלו שם בהיחבא לשיעורים, ובפועל מסיבות שונות ישכחו לאכול שם כפי צורכם, ויגיעו מתוך כך לטשטוש חושים, עילפון ומיתה ח"ו. וכן ידוע שיש חולי סכרת שנפטרים מסיבה זו ביום הכיפורים.

מעוברות חייבות לצום

מעוברות ומיניקות חייבות לצום ביום הכיפורים (פסחים נד, ב; שו"ע תריז, א). ואפילו בתשעה באב מעוברות ומיניקות חייבות לצום, קל וחומר ביום הכיפורים שחיובו מהתורה.

יש שרצו להתיר למעוברות לשתות לשיעורים, מפני שלדעתם הנשים נעשו כיום חלושות, והצום עלול לגרום להן שיפילו את עוברן. אולם ממחקרים שנעשו בארץ ובחוץ לארץ, התברר שהצום אינו מעלה את הסיכון להפלה. לעתים נדירות הצום עלול לזרז לידה בחודש התשיעי, ומכל מקום אין בכך סכנת נפשות. גם אין שום סימוכין לטענה שכיום נעשינו חלושים יותר. להפך, אנשים כיום חיים בבריאות טובה מבעבר, בזכות שפע המזון המגוון, ההיגיינה וההתקדמות הרפואית, והדבר בא לידי ביטוי גם בכך שתוחלת החיים עלתה בעשרות שנים. לפיכך אין מקום להקל כיום יותר מאשר בעבר, והדין נשאר במקומו שמעוברות ומיניקות חייבות לצום (נשמת אברהם תריז, א).

לפיכך, גם מעוברת שסובלת מהקאות, לחץ דם גבוה, המוגלובין (ברזל) נמוך ומיחושים שונים, חייבת בצום יום הכיפורים, ובכלל זה אסור לה גם לשתות לשיעורים. רק במקרים מיוחדים של היריון שנמצא בסיכון, ועל פי הוראת רופא ירא שמיים, יש להורות למעוברת לשתות, ועדיף שתשתה לשיעורים.

מיניקות חייבות לצום

מינקת חייבת לצום ביום הכיפורים (פסחים נד, ב; שו"ע תריז, א). אף שההנקה מקשה על הצום, מפני שהיא גורמת לאובדן נוסף של נוזלים, אין בכך סכנה לאם או לתינוק. ויש מקילים מפני שלדעתם ירדה חולשה לעולם, וכיום התינוקות בסכנה בלא הנקה. אולם דבריהם תמוהים מאוד, שכן אף שבוודאי יש סגולות טובות בהנקה וחלב אם, מכל מקום ישנן נשים רבות שאינן מניקות כלל, ולא שמענו שהרופאים נלחמים על כך שימשיכו להניק כדי להציל את ילדיהן מחשש סכנת נפשות. ואם בעבר, כשתינוקות רבים מתו בשנתם הראשונה, ולא היו תחליפים טובים לחלב אם, ההוראה הברורה הייתה שמינקת חייבת בצום ואפילו בתשעה באב – איך אפשר להעלות על הדעת שכיום שיש לנו תחליפים טובים, יהיה בזה חשש פיקוח נפש?!

עצה טובה למיניקות

הרופאים שאנחנו מכירים מציעים למניקות לשתות בשלושת הימים שלפני יום הכיפורים לפחות ארבעה ליטר ביום, ובערב יום הכיפורים, מהבוקר עד כניסת הצום – כחמישה ליטר, כדי לאגור נוזלים לקראת יום הכיפורים ותוך כך גם להרבות את החלב. על פי הניסיון, מי שתנהג כך, לא רק שיום הכיפורים לא יפגע בהנקתה, אלא מתוך התיקון שתעשה לקראתו, חלבה ירבה. ייתכן מאוד שאף תוכל לשאוב מעודפי החלב לקראת יום הכיפורים.
[הערת מנהל האתר – התפרסם תיקון האומר שלעתים כמות של ארבעה ליטרים עשוי להיות מסוכן לחצו כאן לתיקון]

עוד עצה מאשתי, כדי שהצום יעבור יותר בקלות לאם ולתינוק – לדלג לסירוגין על שתי הנקות: בצוהרי יום הכיפורים ולקראת צאת הצום, ובמקומן לתת תחליף.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תקיעות, ברכות ובשורות משמחות

כמה תקיעות חייבים לשמוע בראש השנה • ישיבה ועמידה בתקיעות • חילוקי המנהגים בנוגע לתקיעות בתפילת לחש • מי שזקוק למכשיר שמיעה, אבל יכול לשמוע בלעדיו – רצוי שיסיר אותו בזמן התקיעה • כששני מניינים מתקיימים במקביל, רצוי שלא יתקעו באותו זמן • מנהג הנשים לשמוע תקיעת שופר, ומחלוקת האם הן מברכות • איסור הכנה מהיום הראשון של ראש השנה ליום השני • מתי וכיצד להדליק את הנרות בלילה השני • סדר הברכות על הסימנים • מברכות ה' בשנה החולפת: גידול והתחזקות בהתיישבות

מצוות השופר מהתורה

מצווה מהתורה לשמוע תרועת שופר בראש השנה, וכוונת המצווה לשמוע שלוש תרועות, ולתקוע לפני כל תרועה ואחריה תקיעה פשוטה. הרי שמהתורה צריכים לשמוע תשע תקיעות בראש השנה. מכיוון שיש שלושה סוגי תרועה: שברים כאנחה, תרועה כבכי, שברים-תרועה כאנחה ובכייה, הרי שכדי לקיים את המצווה באופן השלם ביותר אנו צריכים לשמוע שלושים תקיעות (שברים-תרועה נחשבות כשתיים) (פנה"ל ימים נוראים ד, אב).

הוספות מדברי חכמים ומנהג

קיום המצווה באופן המובחר ביותר הוא בסדר חזרת הש"ץ של תפילת מוסף. הוסיפו חכמים ותיקנו להדר במצווה ולתקוע לפני מוסף "תקיעות מיושב". מצד אחד התקיעות החשובות הן התקיעות שבתפילת מוסף, ולכן מצד הדין אפשר לשבת בתקיעות שלפני התפילה, וכן נוהגים יוצאי ספרד. מנגד, מכיוון שבפועל יוצאים בהן ידי חובה, כי אותן שומעים בתחילה, יוצאי אשכנז נוהגים לעמוד בהן.

היו שהידרו לתקוע מאה תקיעות, וכפי שכתב בספר הערוך על פי התלמוד הירושלמי. אולם בימי הראשונים רק מעטים נהגו לקיימו, ולאחר שהאר"י הקדוש סידר כוונות למאה תקיעות, התפשט המנהג ברוב קהילות ישראל (פנה"ל ימים נוראים ד, גד).

האם תוקעים בתפילת לחש

בכל שנה יש משפחות שמצטרפות ויש שעוזבות, ובשנה האחרונה זכינו שמספר המשפחות שעזבו היה הנמוך ביותר בשנים האחרונות. והנה אנחנו מתקרבים לשלב שכבר כבר נמנה למעלה מאלפיים נפשות. מי היה יכול להאמין בזה לפני חמש עשרה שנה כשמנינו מאות אחדות

למנהג יוצאי ספרד וחסידים, תוקעים שלושים קולות בתפילת לחש של מוסף כדרך שתוקעים בחזרת הש"ץ, מפני שעל ידי שילוב התקיעות בתפילה, התקיעות והתפילה מתקבלות יותר. לנוהגים כן, התוקע הוא שקובע את קצב התפילה, והמתפללים משתדלים להתפלל בקצב שלו, כדי שישמעו את התקיעות במקום הראוי להן בסיום הברכה. לשם כך התוקע צריך להתפלל במתינות ובקצב אחיד, ומי שמסיים את הברכה לפניו, טוב שימתין עד שהתוקע יתקע. ומכל מקום, הרוצים להתפלל מהר יותר או לאט יותר – רשאים, ויאמרו "היום הרת עולם" בסיום כל ברכה, ובשעה שישמעו את התקיעות, למרות שהם נמצאים בברכה אחרת, יפסיקו וישמעו את התקיעות ואחר כך ימשיכו בתפילתם. כדי להשלים למאה קולות תוקעים עוד עשר תקיעות בעת קדיש תתקבל.

למנהג יוצאי אשכנז, אין תוקעים בתפילת הלחש, כדי שלא להפריע לכוונת המתפללים, שיצטרכו להתאים את קצב תפילתם לתפילת החזן. כדי להשלים מאה קולות, לאחר סיום חזרת הש"ץ חסרות ארבעים תקיעות. שלושים תוקעים לאחר "עלינו לשבח", ועוד עשר לאחר "אנעים זמירות" (פנה"ל שם ד, ד).

מי שנזקק למכשיר שמיעה

מי שנעזר במכשיר שמיעה חשמלי, אם הוא יכול לשמוע בלא המכשיר את השופר, נכון שיוציא את המכשיר מאוזנו כדי שישמע את קול השופר באופן טבעי. זאת מפני שיש מהפוסקים האחרונים שסוברים שהקול היוצא מהמכשיר החשמלי אינו נחשב כקול השופר, אלא המכשיר קולט את הקול כאותות חשמליים ואחר כך מתרגם אותם לקול חדש, והרי זה קול מכונה (הרב עוזיאל, הרב גורן, הרב אויערבאך). עוד יש אומרים שאמנם לשאר המצוות שמיעה דרך מכשיר כשרה, אבל לעניין שופר יש להחמיר (מרן הרב קוק, אג"מ). אמנם מי שאינו יכול לשמוע את השופר בלא מכשיר, ישמע אותו עם המכשיר, שכן יש סוברים שהוא מקיים בכך את המצווה (הרב אורנשטיין אסיא עז-עח; יבי"א). ונראה לעניות דעתי, שכאשר בעזרת ה' יצליחו לשכלל את מכשירי השמיעה (או השתל הקוכליארי) עד למצב שישמעו דרכם כדרך שאנשים רגילים שומעים באוזניהם, נפסוק להלכה שגם שמיעה דרך מכשיר חשמלי כמוה כשמיעה רגילה (עי' פנה"ל ימים נוראים ד, הערה 4).

תקיעות בשני מניינים במקביל

כאשר שני מניינים מתפללים בקרבת מקום, אם התחילו לתקוע באחד, טוב שבמניין השני לא יתקעו עד שבמניין הראשון יסיימו את סדרת התקיעות. זאת מפני שיש סוברים שאם שומעים באמצע התקיעות קולות אחרים, על אף שאין מתכוונים לצאת בהם, הם פוסלים את התקיעות. ואף שהלכה כדעת רוב הפוסקים, שאין קולות אלה פוסלים, לכתחילה טוב לחוש לדעתם (פנה"ל שם ד, יד).

תקיעת שופר לנשים

הגברים חייבים במצוות השופר, והנשים פטורות ממנה, הואיל והיא מצוות עשה שהזמן גרמה. והרוצות לשמוע שופר, מקיימות מצווה ויש להן על כך שכר. מנהג רוב נשות ישראל להתנדב ולקיים את המצווה.

לגבי הברכה נחלקו המנהגים. יש אומרים שהברכה נתקנה רק לגברים שחייבים במצווה, אבל אישה שתוקעת לעצמה לא תברך, וכן כאשר גבר תוקע לנשים לא יברך. ויש אומרים שאף שנשים פטורות מהמצווה, מכיוון שיש להן מצווה בכך, התוקעת תברך. וכן כאשר גבר תוקע לנשים, אחת הנשים תברך בשביל כולן (פנה"ל שם ד, ו).

תפילת הנשים

נשים חייבות בתפילה. יש אומרים שחייבות להתפלל עמידה בשחרית או מנחה. ויש אומרים שחייבות להתפלל שחרית ומנחה. ולכל הדעות חייבות לומר ברכות השחר. ואף שבכל השנה מי שרוצה להקל ולהתפלל תפילה אחת ביום רשאית, בראש השנה ויום הכיפורים טוב שכל אישה תתפלל עמידה של שחרית, מוסף ומנחה. והמהדרת להתפלל בכל תפילות הימים הנוראים בבית הכנסת תבוא עליה ברכה.

אמנם בזמן שיש לאישה ילדים קטנים לטפל בהם, לכתחילה תישאר בבית, שהרי לא חייבו אותה חכמים בתפילה במניין. ואם הטיפול בילדים מקשה עליה לכוון, תסתפק בברכות השחר. ואשרי חלקה, שהטיפול בילדים הוא תפילתה, ואין סימן טוב יותר לשנה כולה מלטפל בילד קטן בנחת ושמחה. וכשם שה' מעניק חיים בראש השנה לכל חי, כך היא מטפלת בילד שלה ומעניקה לו חיים.

אמנם אם תרצה תוכל לתאם עם שכנתה, שבשעות מסוימות תשמור היא על ילדי שתיהן כדי שהשכנה תלך לבית הכנסת, ולהפך.

המעבר מהיום הראשון לשני

יש להיזהר שלא להכין את צורכי הסעודה ולערוך את השולחן מיום טוב ראשון ליום טוב שני. לפיכך, אסור לשטוף את הכלים שהתלכלכו ביום הראשון כדי לאכול בהם בליל היום השני או ביומו, אלא רק לאחר שיגיע זמן צאת הכוכבים ויסתיים היום הראשון ישטפום לצורך סעודת החג. אז גם יערכו את השולחן ויחממו את המאכלים לצורך סעודת הלילה השני.

זו הסיבה שבפועל דוחים את סעודת הלילה השני לפחות שעה אחר צאת הכוכבים. ואני נוהג להאריך בדרשת הלילה השני, כדי שבינתיים יספיקו המאכלים להתחמם.

אין להוציא מאכלים מהמקפיא ביום הראשון לצורך סעודת הלילה השני. ובשעת הדחק, כאשר ההמתנה לצאת היום הראשון תגרום עוגמת נפש ועיכוב משמעותי של הסעודה, מותר להוציא את המאכלים ביום (פנה"ל מועדים ב, ב; יב).

הדלקת נרות בלילה השני

נכון להדליק נרות של יום טוב שני לאחר צאת הכוכבים. יש להכין מלפני השבת נר שידלוק יותר מעשרים וארבע שעות, שממנו יוכלו להדליק נרות בליל שני. אם לא הכינו, יש להיעזר בשכנים.

מותר בחג לתחוב את הנר בכוח לתוך הנקב שבפמוט, וכן מותר להסיר על ידי סכין את השעווה שנותרה בנקב הפמוט ומפריעה להכנסת הנר החדש, ומותר גם להסיר דסקית מתכת של נרונים שנדבקה לתחתית כוס הזכוכית שמניחים בה את הנרונים. וכן מותר להכניס פתיל צף בתוך מצוף השעם. אבל אסור לחמם את נר השעווה כדי להדביק אותו בפמוט, וכן אסור לחתוך או לשייף את בסיסו של הנר כדי לתוקעו בנקב הפמוט (פנה"ל מועדים ב, ב; יב; ט, ה).

זמן אכילת הסימנים וברכתם

נוהגים לאכול בליל ראש השנה מאכלים שיש בהם רמז וסימן טוב לשנה הבאה, כתפוח, תמרים, רימונים, סלק וכרתי. יש נוהגים לקיים את המנהג בלילה הראשון בלבד ורבים נוהגים לקיימו גם בלילה השני.

המנהג הנכון להקדים ולברך תחילה על הלחם מצד חשיבותו, ולאחר מכן לאכול מהסימנים.

צריך לברך "העץ" על אחד מפירות העץ, ולפטור בכך את שאר הפירות. זאת משום שברכת "המוציא" פוטרת את המאכלים שנועדו לשביעה, שהם "באים מחמת הסעודה", אבל פירות העץ שמביאים לסימנים נועדו להוסיף טעם ואינם חלק מהסעודה, על כן הם טעונים ברכה.

אף שהתפוח בדבש הוא הסימן המפורסם ביותר, מכיוון שהתמר משבעת המינים, נכון לברך עליו ולפטור בברכתו את שאר פירות העץ. התמר קודם לרימון, משום שבסדר שבעת המינים הוא קרוב יותר למילה "ארץ". לאחר הברכה על התמר יש לאכול ממנו מעט, ורק לאחר מכן לומר את ה"יהי רצון" שרגילים לומר, כדי שלא להפסיק בין הברכה לאכילה.

על הסימנים שברכתם "האדמה" אין צריך לברך, מפני שהם מבושלים כדרך הסלטים שבסעודה שנועדו לשביעה, והרי הם נחשבים כ"באים מחמת הסעודה" ונפטרים בברכת "המוציא".

נוהגים לפני כל סימן לומר "יהי רצון". אפשר שאחד המסובים יאמר אותו בקול רם, והכול יענו אחריו אמן, ולאחר מכן יאכלו.

מספרים משמחים מהשומרון

לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, מתוך השתחוויה והודאה לה', עלינו להודות על שפע הברכה שאנו זוכים לה בהתחזקות והתעצמות ההתיישבות. אין בידי נתונים על כל יהודה ושומרון, אלא רק על המועצה האזורית שומרון, שאישים שמקורבים אליי שוקדים על בניין יישוביה, והברכה בהם נפלאה.

בעזרת ה' גדלנו במספר התושבים בכעשרה אחוזים, ובמספר התלמידים במוסדות החינוך בכשלושה עשר אחוזים.

והאוכלוסייה ממשיכה לגדול, והדבר ניכר בכך שככל שמדובר בשנתון צעיר יותר, כך הוא גדול יותר.

המספרים הם על המועצה האזורית שומרון, לא כולל אריאל, קדומים, קרני שומרון, אלקנה, אלפי מנשה.

השנה התחילו ללמוד בכיתות ו' כשבע מאות תלמידים, בכיתות א' – 1,150, ובגן טרום-טרום חובה (גיל 3) – 1,327. הנה כי במשך שמונה שנתונים זכינו בחסדי ה' לגדול כמעט פי שניים.

מדרך הטבע, עיקר הגידול המבורך הזה מתרחש ביישובי מערב השומרון הסמוכים לגוש דן, ועל כן אנחנו אנשי היישוב הר ברכה צריכים להודות בכפליים, שלמרות כל הקטרוגים ומסירות הנפש הנדרשת מאלה שגרים בקו הראשון של ההתיישבות, גם אנחנו זוכים לגדול ולהתרחב בשיעורים הללו. מדרך הטבע בכל יישוב, בכל שנה יש משפחות שמצטרפות ויש שעוזבות, ובשנה האחרונה זכינו שמספר המשפחות שעזבו היה הנמוך ביותר מתוך השנים האחרונות. והנה אנחנו מתקרבים לשלב שכבר כבר נמנה למעלה מאלפיים נפשות. מי היה יכול להאמין בזה לפני חמש עשרה שנה כשמנינו מאות אחדות.

נפשנו שטוחה בתפילה לקראת השנה החדשה שתבוא עלינו לטובה, שנזכה לגדול ולהתרחב במצוות יישוב הארץ, וכנגד זה נזכה להעמיק בלימוד התורה וליישב את הרעיונות השמימיים והנשגבים בארץ.

בית ספר ההולך ונבנה בשומרון בימים אלה
בית ספר ההולך ונבנה בהר ברכה שבשומרון בימים אלה

שומרי מצוות מצליחים יותר

בזכות התורה והמצוות, כמבואר בפרשה, כלל ישראל זוכה לברכה במציאות • השפעת המצוות וערכי היהדות – ריאלית • הודות לערכי היהדות, המשפחות הדתיות יציבות יותר • התורה מחנכת לילודה וגורמת לגידול דמוגרפי, כפי שמתבטא אפילו בציבור החילוני • עובדים שומרי מצוות מתפתים פחות למעול בנאמנות • לימוד התורה מפתח את החשיבה והיצירתיות גם בתעשייה • מי שמקבל חינוך דתי מוכן יותר לעזור לחלשים בחברה • ערכים מוסריים יכולים להילמד גם בחינוך חילוני, אבל כדי שיתקיימו בחיוניות ובעוצמה, בפרט בחברת שפע, דרושה אמונה

ברכה בעולם הזה

השכר והעונש הכתובים בתורה מיועדים לכלל ישראל בעולם הזה (לכל יחיד ויחיד עיקר השכר והעונש בעולם הבא, כמבואר במו"ק כח, א; קידושין לט, ב). הם אינם מפרים את חוקי הטבע, אלא באים דרכם; שאילו היו באים בדרך נס, היו מבטלים את הבחירה החופשית, ובני האדם לא היו זוכים להיות שותפים בתיקון העולם. במאמר זה אנסה בעזרת ה' לבאר כיצד על ידי שמירת התורה והמצוות, הברכה מגיעה בדרך הטבע.

מכיוון שנעסוק בהשוואה בין דתיים לחילונים, חשוב להדגיש תחילה שביסוד אין הבדל בין דתיים לחילונים, כולם רוצים להיות טובים, רמת הכישרון בקרב שתי הקבוצות שווה. אולם כשנתבונן לעומק, נמצא שכאשר קבוצה שלמה תשמור תורה ומצוות באופן מאוזן, במצטבר היא תזכה לברכה שלא תיאמן. זהו ייעודו של עם ישראל, כך הוא יכול להיות אור לגויים ולרומם את העולם אל תיקונו.

בניתוח המדדים שלהלן אני מנסה להעריך את היתרונות שבחיים הדתיים באחוזים. אולם מדובר במספרים לא מדויקים (בלשון המעטה), וראוי לחקור סוגיות חשובות אלה באופן יסודי. אף על פי כן, מכיוון שאני בטוח שהכיוון העקרוני נכון, כדי לסבר את האוזן ולסייע לראיית התמונה הכללית, השתדלתי לשער את היתרונות באחוזים על פי דברים שקראתי בעבר.

ברור מאליו שהברכה הכתובה בתורה מגיעה בתנאי שנוהגים על פי הדרכתה, בלא לנטות ימין ושמאל. לא מוסיפים איסורים ואוסרים ללמוד מדע ולרכוש מקצוע, ומנגד לא מבטלים מצוות כאשר קשה לקיימן.

ברכת הזוגיות

אם בזכות החריצות והיצירתיות בעבודה התל"ג השנתי שלנו יהיה גבוה רק בחמישה אחוזים משאר מדינות המערב, והצמיחה הדמוגרפית תהיה כשלושה אחוזים בשנה, כפי שמקובל בחברה הדתית, הרי שתוך כמה דורות עם ישראל היושב בארצו ימנה עשרות מיליונים, ויוביל את העולם

חילונים כדתיים מקווים בשעת חתונתם לאהוב את בני זוגם עד כלות הנשמה. אולם ההתלהבות פוחתת והפיתויים מתגברים. על ידי התורה והמצוות, ובמיוחד המצוות שבין אדם לחברו ומצוות עונה, יש לדתיים יותר סיכוי לעבור משברים ולהמשיך להעמיק ולרומם את אהבתם.

גם תופעת הבגידות נמוכה בקרב הציבור הדתי מאשר החילוני בזכות החינוך לנאמנות ולצניעות. כמובן שהיינו רוצים שהחינוך הדתי ימנע כל בגידה, אולם למרבה הצער יש בגידות, ועלינו להתנחם בכך שבזכות החינוך הדתי מדובר באחוז נמוך יותר. גם לאחר בגידה, בזכות ערך התשובה וערך שלום בית, הסיכוי שבני זוג דתיים ישקמו את חייהם באופן מוצלח גבוה יותר.

כך יוצא שבפועל דתיים זוכים לזוגיות טובה יותר, דבר שמשפיע לטובה על איכות חייהם, על חינוך ילדיהם ועל פרנסתם, שכן בממוצע גירושין פוגעים בכל התחומים הללו (כמדומה שאחוז הגירושין בקרב חילונים הוא יותר מחמישים, כעשרה אחוזים בקרב דתיים, ובקרב מסורתיים באמצע).

חינוך הילדים

מצוות כיבוד הורים, ומסגרת השבתות והחגים, מייצבות במידה רבה את המשפחה הדתית ואת היחסים שבין ההורים לילדיהם, ומעניקות יתרון בחינוך הילדים והדרכתם גם בתחומי דרך ארץ, כמו התמדה בלימודים, רכישת מקצוע, השכלה גבוהה, תרומה לחברה ולעם והקמת משפחה. נמצא שאם מדובר במשפחות בעלות השכלה ומודעות שווה, ממעמד סוציו-אקונומי שווה, הצלחת הדתיים תהיה מעט יותר גבוהה.

בתחום הקמת המשפחה הצלחת הדתיים הרבה יותר גבוהה, אולם בשאר התחומים ההצלחה פחות גבוהה. אולם גם אם מדובר בתוספת של עשרה אחוזים בלבד בהצלחה בלימודים, ברכישת השכלה ומקצוע, מדובר על הבדל משמעותי מאוד.

ילדים ודמוגרפיה

ממוצע הילדים במשפחות חילוניות הוא מעט יותר משניים. לעומת זאת, בזכות ערכי המשפחה ומצוות פרו ורבו, ממוצע הילדים במשפחה דתית הוא כארבעה, ובמשפחה תורנית או חרדית כשישה-שבעה.

מכיוון שבקרב הדתיים אחוז הילדים שמגיעים לנישואין גבוה יותר, וגם גיל הנישואין מוקדם יותר, קצב הגידול הדמוגרפי גבוה בהרבה. אם ננסה לחשב את המצב בכלל הציבור הדתי, תוך לקיחה בחשבון שכעשרים אחוזים עוזבים את הדת, אפשר להעריך שהגידול הדמוגרפי של הציבור הדתי יהיה גבוה פי שניים במשך עשרים וחמש שנה, פי ארבעה במשך חמישים שנה ופי שישה עשר במשך מאה שנה.

אגב, מכיוון שהציבור החילוני שעליו דיברנו אינו חילוני לגמרי, אלא בתחומים רבים הוא בעצם מסורתי, אחוז הנישואין ומספר הילדים בקרב היהודים החילוניים במדינת ישראל גבוה בהרבה ממדינות המערב השוות לנו מבחינה כלכלית והשכלתית. לכן האוכלוסייה היחידה בחברת השפע המערבית שגדלה באופן משמעותי היא האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל.

מוסר ופריון עבודה

כמעט כל האנשים, בין דתיים בין חילונים, רוצים לעבוד בישרות ובחריצות, אלא שמנגד יצר הרע מפתה את האדם להתעצל, להתרשל ואף לרמות ולגנוב. יש להניח שבזכות החינוך הדתי, אחוז העובדים בחריצות ובנאמנות גבוה בקרב הציבור הדתי לפחות בכעשרה אחוזים.

גם היציבות המשפחתית מעניקה יתרון מסוים בעבודה, שכן תופעות הבגידות, הגירושין והמריבות הכרוכות בהן פוגעות ביכולת להתפנות לעבודה.

יצירתיות בעבודה

מצווה לקבוע עתים לתורה, וממילא אחוז הדתיים שעוסק בלימוד גבוה מאשר החילונים, שרבים מהם כמעט אינם פותחים שום ספר עיוני למשך אפילו שעה אחת בשבוע. יש להניח שהלימוד מעניק לאדם השראה לפתח רעיונות חדשים ולמצוא פתרונות לבעיות מסובכות.

גם אם נאמר שההשפעה המצטברת מכך היא חמישה אחוזים בלבד, מדובר על הבדל משמעותי מאוד, שכן בשוק החופשי פעמים שההצלחה בתחרות נקבעת על פי חמישה אחוזים נוספים של יצירתיות. אפשר לומר שבזכות המסורת היהודית וערכי הלימוד, גם בני הציבור החילוני זוכים ליותר יצירתיות מאשר חבריהם במערב. כך אנו מוצאים בפועל, שמדינת ישראל מצליחה להוביל בתחומי התעשייה המתוחכמת בזכות אחוז מסוים של יצירתיות נוספת.

יש להניח שככל שיותר יהודים ישקיעו בלימוד תורה, בלא לפגוע בערכי המדע, העבודה, החירות והאחריות, נזכה להצלחה גדולה יותר בפיתוח מדעי וטכנולוגי.

עזרה לזולת

מצווה גדולה לסייע לעני, לחולה, לנכה, לחירש ולעיוור. יש להניח שמי שמקבל חינוך דתי, מוכן בממוצע להירתם לכך יותר. המצוות הנפלאות הללו פותחות את הלב ומעשירות את המוח, וכאשר רבים מוכנים להתנדב כדי להקל מעט מהסבל והקשיים של הזולת, ישנם שמצליחים למצוא פתרונות ופיתוחים מרשימים למען הסובלים והחברה. פרט לערך המוסרי שבזה, גם העסקים צומחים מתוך הפיתוחים הללו. למשל, מתוך עמדה כזו גם מוכנים להשקיע יותר משאבים בפיתוח המדעים השונים, ולטווח ארוך גם זה מועיל מאוד לעסקים.

צניעות וחסכנות

ערכי התורה מסייעים לאדם לדחות סיפוקים, לשמוח בחלקו ולבזבז פחות על מותרות. כך משפחה דתית ממוצעת מסוגלת לחסוך יותר כסף ולהשקיע אותו לטווח ארוך. חלקו בחינוך הילדים עד רכישת מקצוע הולם, וחלקו לעת זקנה כדי שלא ליפול למעמסה על כתפי הילדים והחברה. גם הכסף הנחסך בזה מופנה דרך קרנות שונות לפיתוח המדע והכלכלה.

היסוד: אמונה

שאלה: האם לא צודקים החילוניים שטוענים שלכל הערכים הללו אפשר לחנך גם בלא אמונה בה' ובתורה, שכן אלו ערכים אנושיים שכל אדם הגון יכול להבין?

תשובה: ראשית האמונה היא אמת, ואלוקים הוא מקור כל האמת והטוב. ממילא כאשר מחברים את הערכים הללו למקורם האלוקי, האמונה מעניקה להם חיוניות ועוצמה, וכאשר אין מחברים אותם למקורם האלוקי, מצליחים פחות להתחבר אליהם. הנה רבים מסכימים ששמירת הלכות טהרת המשפחה מועילות מאוד לשמירת הזוגיות, אבל בלי אמונה אין סיכוי לקיימן, וממילא אין זוכים לברכה שבהן.

פרט לכך, כאשר עם נמצא במצוקה כלכלית או ביטחונית, פעמים שהוא מוצא כוחות להאיץ את פיתוח הכלכלה והחברה, וכך הוא נמצא בזינוק כלכלי, לאומי ומדיני. אולם כאשר החברה נעשית שבעה, בתהליך הדרגתי היא הולכת ומתנוונת. התאווה והעצלות גוברות, הצעירים מבזבזים את ירושת הוריהם, אנשים נמנעים מלהקריב מעצמם למען הכלל. כך חברה מתפרקת, וכך עמים מובסים ונמוגים.

על כך הזהירה התורה: "הישמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך… פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת… וכסף וזהב ירבה לך… ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך… ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה… והיה אם שכוח תשכח… העידותי בכם כי אבוד תאבדון" (דברים ח, יאיט).

לכן על כל מה שקורה בדרך הטבע צריכים להתפלל, להודות ולבקש שימשיך ה' לסייע לנו, ושלמרות הברכה לא נתנוון.

פיתוח הרצון להיטיב

כדי שהחיוניות, המרץ והיצירתיות ימשכו גם בדורות של שובע, צריכים לעסוק בתורה. שכן פרט לכך שלימוד התורה מעמיק ומפרה את המחשבה, הוא הופך את האדם לאידיאליסט שרוצה לעשות את העולם טוב ומתוקן יותר. ואז החיוניות נמשכת גם בשנות שובע, כדי לתקן את העולם ולגלות בו את כל הטוב האלוקי.

גם המצוות לעזור לחלש, לנכה ולחולה, מעמיקות את הרצון להיטיב, ומוסיפות עוז וחיוניות גם בשנות השובע, לפעול כדי להוסיף ברכה וטובה לעולם.

לכן חשוב כל כך שעם ישראל יקיים תלמידי חכמים ובתי מדרש, שיהיו מגדלי אור, לבסס את ערכי התורה והחסד, כדי להוסיף ברכה בעולם ולתקנו.

החזון של מדינת ישראל

אם יזכה הציבור הדתי להתעלות בדרך התורה השלמה, ויהווה דוגמה להצלחה מוסרית, חברתית וכלכלית, באופן טבעי ירבו היהודים המסורתיים שיתקרבו לתורה ומצווות.

ואם בזכות החריצות והיצירתיות בעבודה התל"ג השנתי שלנו יהיה גבוה רק בחמישה אחוזים בממוצע מעל שאר מדינות המערב, והצמיחה הדמוגרפית תהיה כשלושה אחוזים בשנה, כפי שמקובל בחברה הדתית, הרי שתוך כמה דורות עם ישראל היושב בארצו ימנה עשרות מיליונים, ויוביל את העולם מבחינה ערכית, מדעית וכלכלית. בתוך כך, מובן מאליו שיהודי התפוצות ישתוקקו לעלות ולהצטרף להצלחה, והאובדים והנידחים יבררו את שורשיהם וישובו לעמם ולארצם, ועם גדול עצום ורב, יבשר אמונה וצדק לעולם, יסלול דרכים לחינוך מוסרי ופיתוח אינטלקטואלי לטובת כלל האנושות, יחדש שיטות וטכנולוגיות לאריכות ימים ואיכות חיים. כך באופן טבעי נזכה לראות את התגשמות חזון הנביאים: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, בג).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הרב שאר ישוב זצ"ל

גדולתו ושאיפותיו הנשגבות של אבי הרב שאר ישוב – הרב הנזיר • הרב שאר ישוב גדל כנזיר מבטן, הלך בדרכי הקודש של אביו והתחבב על גדולי ירושלים • בגיל שש עשרה ביקש להתיר את נזירותו כדי להצטרף למחתרת • רומם את חיפה ואת הרבנות הראשית • במכתב סיפר על היוזמה הראשונה לשילוב תורה וצבא בימי המחתרות • בתש"ח פעל נגד המוחים על שירות בני ישיבות • את החוברת שהודפסה בזכותו בעניין, ראה רק אחרי שובו מהשבי • תמך במפעל 'פניני הלכה'

בשבוע שעבר נסתלק מעִמנו לבית עולמו הרב שאר ישוב זצ"ל, רבה של חיפה, נשיא מכון הרי פישל ומוסדות אריאל להכשרת רבנים ודיינים.

אביו הרב הנזיר

בהשתדלותנו סוכם על הקמת 'ישיבה לוחמת' על הגנת העיר העתיקה והועמדו לרשותנו בית כנסת ופנימייה, וכן סוכם עם פיקוד הרובע על סדר יום: שמונה שעות לחימה בעמדה, שמונה שעות תפילה ולימוד תורה, ושמונה שעות לאכילה מנוחה ושינה וכל צורכי האדם"

הרב שאר ישוב היה בנו של הרב הנזיר הרב דוד כהן זצ"ל, תלמידו המובהק של אור ישראל וקדושו מרן הרב קוק (זה היה התואר שהרב שאר ישוב הקפיד לומר בכל עת שהזכיר את הרב קוק). הרב הנזיר שימש כאחד מראשי ישיבת מרכז הרב. בנוסף לגדולתו בכל תחומי התורה, היה מן היחידים בגדולי הדורות האחרונים שהעמיק חקר בתחומי הרוח, הקבלה והפילוסופיה כאחד. הוא נולד למשפחת רבנים מדורי דורות. סבו למשל, הרב מנדל זכריה הכהן כ"ץ, היה רב בראדין, שבה התגורר החפץ חיים. סיפר הרב שאר ישוב, שלעתים כשהתעוררה שאלה בבית החפץ חיים, היה שולח את בני ביתו לשאול את סבו המרא דאתרא. ואף המרא דאתרא היה מכבד את החפץ חיים, והיה משיב שבמשנה ברורה (שכתב החפץ חיים) כתוב שכך וכך ההלכה. כך נהגו שני הרבנים אצילי הנפש הגדולים הללו זה עם זה. אשתו של הנזיר הייתה בת דודו, והיא עצמה גדלה בראדין, בצלו של הסבא והחפץ חיים.

כך גדל הרב הנזיר בתורה, בלמדנות ובמוסר בביתם של קרוביו ובישיבות. בהגיעו לגיל עשרים נמשך גם ללימודי פילוסופיה, ולמד במכון שהקים הברון גינזבורג בפטרבורג לשילוב תורה, שפות ומדעי הרוח. לאחר מכן קיבל מלגת הצטיינות מהברון גינזבורג, ללמוד בכל אוניברסיטה אירופאית שיבחר. הוא התחיל ללמוד בגרמניה, וכשפרצה מלחמת העולם נדד לבאזל, ושם החל לכתוב את עבודת הדוקטורט שלו בפילוסופיה. לפני שהלך ללימודיו האקדמיים ביקר בראדין, וקיבל מהחפץ חיים ברכה והדרכה לסדר לימוד יומי במקצועות התורה. כדי לשמור על דרגתו בתורה וביראת שמיים, קיבל על עצמו מנהגי חסידות ונזירות מופלגים, וכדי שלא יהרהר באישה אחרת, תמונת ארוסתו, בת דודו, הייתה על שולחנו תמיד. בעקבות מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית ברוסיה, נפרדו דרכיהם למשך שתים עשרה שנה, ורק לאחר שעלו לארץ, בהיות הרב דוד כהן כבן שלושים ושש, התאחדו והתחתנו. במשך המלחמה, בהיותו דוקטורנט לפילוסופיה בשוויץ, החל להעביר שיעורי גמרא בקהילה. לאחר ששמע שהרב קוק נמצא בסביבה, ביקש להקביל את פניו. כהכנה לכך טבל במימי נהר הריין, אחז בספר 'שערי קדושה' לר' חיים ויטאל ונסע לעיירה שבה שהה הרב קוק. הפגישה עם הרב קוק חוללה בו מהפכה רוחנית עצומה. הוא מצא את אשר חיפש ואף יותר. הוא מצא לו רב גדול ומשנה רוחנית נשגבה שעל ידה מתאחדות התורה והחוכמה, הקבלה והפילוסופיה, מתוך התקשרות עמוקה לסגולת ישראל ולחזון הגאולה לעם ישראל ולאנושות כולה. במסירות אין קץ השקיע את כוחותיו בלימוד שכולו מכוון להתעלות רוחנית והתקדשות, כדי לבאר ולגלות את חוכמת הקודש ולקירוב הגאולה. כדי להצטרף למרן הרב קוק שעלה לכהן כרב בירושלים, זנח את עבודת הדוקטורט חודשים ספורים לפני סיומה, עלה לארץ והמשיך להתעלות בתורה.

מנהגי חסידותו וקדושתו ביטאו את כיסופיו שלא ידעו גבול לרוח הקודש ונבואה. לשם כך קיבל על עצמו מנהגי נזירות, ועוד הוסיף מתוך כבוד ורגישות מוסרית עצומה לבעלי חיים, להחמיר על עצמו שלא ליהנות מכל מוצר מן החי. לעתים היה בוחן את מצבו, והיה שואל תלמידים שישבו אצלו אם הרגשתו נכונה וחברו הרב צבי יהודה עובר ברחוב, והם הסתכלו מהחלון וראו שאכן הרב צבי יהודה עובר שם.

גידולו של הרב שאר ישוב

הרב שאר ישוב הכהן
הרב שאר ישוב הכהן זצ"ל – צילום גב' רפאלה עבו-עברון

עוד בהיות אמו של הרב שאר ישוב בהיריון, ביקש הרב הנזיר מאשתו שתימנע משתיית יין. כך גידלו את הרב שאר ישוב כנזיר מבטן, ובנוסף הרגילוהו במנהגי חסידות שלא ליהנות מכל מוצר מהחי. על כתפיו של שאר ישוב הצעיר היו מונחות כל התקוות והאידיאלים של אביו הקדוש, לגדלות בתורה, לרוח הקודש ונבואה, לבניין האומה והארץ וגאולת האנושות. במידה מסוימת הילד שאר ישוב היה לתקוות בית מרן הרב קוק, שכן גם בנו של מרן הרב קוק הרב צבי יהודה, שלא זכה לילדים, נחשב לו כדוד קרוב, והרב קוק נחשב לו כסבא.

שמעתי מחברי הרב זאב סולטנוביץ', שהרבנית שרה סיפרה לו שכבר בהיות הרב שאר ישוב בגיל שש החל אביו הנזיר ללמדו גמרא. הרבנית, שחששה שמא הוא מעמיס על כתפיו עול כבד מדי, פנתה למרן הרב קוק כדי לשאול בעצתו. הרב קוק שאל אותה האם שאר ישוב מבין את מה שאביו מלמד אותו, וכשהשיבה שהוא מבין, סיכם הרב קוק שאם כך הוא יכול להמשיך.

מספרים שהרב שאר ישוב היה נער יפה במיוחד, תמיר עם עיניים כחולות, ושיער נזירותו הזהוב גולש על כתפיו. בהיותו בעל מידות תרומיות, עדין ואמיץ, נבון ומיוחס, גדולי ירושלים היו מקרבים אותו בחיבה יתרה. סיפרה לי אישה אחת, שבהיותה ילדה בשכונת שערי חסד שבירושלים, באה כמו חברותיה לצפות מרחוק במעמד שירת הים של הרב חרל"פ, שדומה היה בעיניהם למלאך ה' צבא ות. להפתעתה ראתה מרחוק שהרב חרל"פ רוקד בהתלבות ובידידות עם בחורה גבוהה. אחר כך התברר שהיה זה הנער שאר ישוב, שבהיותו נזיר שערו גלש על כתפיו.

לימודיו והתנדבותו בנעוריו

בגיל שש עשרה, כאשר יחד עם לימודיו בישיבה החל להשתלב בתנועת הנוער הדתית-ימנית 'חשמונאים' ולסייע לפעילות המחתרתית, ביקש הנער שאר ישוב להתיר את נדר נזירותו כדי שלא יבלוט לעיני המשטרה הבריטית. לא ידוע לי אם אביו הצטער על כך מאוד. אולי זה היה הזמן שהתחבר יותר לרב צבי יהודה, שלא נהג במנהגי פרישות כחברו הנזיר, אלא עם תורתו וגדולתו היה מעורב בדעת עם הבריות, והרבה להתבונן במציאות הממשית ולבאר את הישועה שצומחת בה, לעומת חברו הנזיר שהדגיש את הציפייה לישועה השמימית, העתידית. בכל אופן, ברור שהרב שאר ישוב נותר קשור בכל לבבו לאביו, ואף שהתיר את נדרו, בפועל נהג שלא לשתות יין, וברוב שנותיו גם לא אכל בשר.

הראשון שגדל על ברכי תורת ארץ ישראל

יחד עם לימוד התורה בשלמות, בכל חלקיה – גמרא, הלכה, אגדה, קבלה ופילוסופיה אלוקית – הרחיב הרב שאר ישוב את השכלתו בלימוד משפטים באקדמיה, כדי להגדיל תורה ולהאדירה. בהיותו ער לענייני הציבור ונכון להתנדב למען בניין העם והארץ אף שימש כקצין קרבי, כרב של חיל האוויר וכסגן ראש עיריית ירושלים. מכיוון שעיקר עיסוקו היה תמיד בתורה, נמצא ראוי לשמש כרבה של חיפה. לכהונה זו נבחר בשנת תשל"ה, בהיותו כבן ארבעים ושמונה. אישיותו האצילית ומאור פניו רוממו את כבוד התורה בעיר, ובנועם הליכותיו ידע לחבר את החלקים השונים בחיפה האדומה של אז. גם כחבר מועצת הרבנות הראשית תרם להרבות שלום בין תלמידי חכמים ובין ישראל לעמים, והיה ליהודי היחיד שנאם כרב מטעם הרבנות במועצת הוותיקן, על ערכי מוסר ודת. גם היה תומך נלהב ונאמן למפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, ולהגדלתה והאדרתה של תורת ארץ ישראל בישיבות הגבוהות, בישיבות ההסדר ובמכינות.

אפשר לומר שהרב שאר ישוב היה הילד הראשון שזכה לגדול על ברכי תורת ארץ ישראל, ובזכות אמונתו, תלמודו וכישרונו סלל דרכים לבאים אחריו, כמו למשל בבירור מצוות השירות בצבא לבחורי ישיבה, ובסלילת דרך לשילוב של צבא עם ישיבה.

סלילת הדרך בשילוב ישיבה וצבא

בזכות ההיכרות בינינו (הוא בירך בחופות כמה מילדינו, ואף ביקר כמה פעמים בהר ברכה והעביר שיעורים, ופעם ביקר עם אשתו הרבנית ד"ר נעמי, שאף היא העבירה שיעור לנשים), זכיתי לקבל ממנו מכתב ארוך ומפורט על התרקמות הרעיון של שילוב ישיבה וצבא, בו כתב בין השאר: "למען האמת ההיסטורית אני חייב להוסיף כי אני קשור באופן אישי עם הניסיון הראשון להקים ישיבת לומדי תורה במסגרת 'המדינה והצבא שבדרך' – ניסיון שהביא לפסק ההלכה הראשון, שחייב את בני הישיבות להתגייס. הדבר נעשה בחורף תש"ח על ידי, יחד עם חברי בהגנה באצ"ל ובלח"י, מישיבת מרכז הרב וישיבות אחרות בירושלים. זה היה מיד אחרי הכ"ט בנובמבר ועם תחילת מאורעות הדמים שקדמו למלחמת השחרור, במסגרת תהליך הגיוס ל'צבא שבדרך' בירושלים, בחודשים שבט, אדר וניסן תש"ח…

"אז עדיין לא נפסקה ההלכה, שגם בני ישיבות חייבים לצאת למלחמת מצווה של 'כיבוש ארץ ישראל' ו'עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם'. כידוע, עצם הרעיון של שילוב תורה ולחימה הלא הוא עתיק יומין מימי יהושע בן-נון ע"ה. ראה דברי חז"ל על הפסוק 'עתה באתי' (יהושע ה, יד): 'אמר לו: אמש ביטלתם תמיד של בין הערביים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה, על איזה מהן באת? אמר לו עתה באתי (על דברי תורה). מיד 'וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק' (יהושע ח, יג), מלמד שלן בעומקה של הלכה (ראה סנהדרין מד, ב; והשווה למגילה ג, א ותוס' 'וילן', ירושלמי חגיגה פ"ב, תוספות בבלי חגיגה טז, ב 'אב', עירובין סג בתוס' 'מיד'). משתמע כי כבר בימי יהושע וכיבוש ארץ ישראל הראשון, שילבו הלוחמים תלמוד תורה עם מלחמת מצווה. כפי הנראה אז לחמו ביום ולמדו תורה בלילה – וזה מקור ההשראה של דברי דוד המלך ע"ה: 'רוממות א ל בגרונם וחרב פיפיות בידם' (תהילים קמט, ו)".

הקמת השילוב הראשון מישיבת מרכז הרב

וכך הוסיף וכתב במכתבו: "כדי להכין את צה"ל, הוקם אז על ידי ההנהגה הציונית 'מרכז המפקד לשירות העם'. בירושלים עמד בראש מרכז זה לא אחר מאשר ר"מ ישיבת מרכז הרב, הרה"ג ר' מרדכי הלוי פרום זצ"ל, בעלה של הרבנית ציפורה תחי', נכדתו של אור ישראל וקדושו מרן הרב זצ"ל ובתו של מו"ר הגרש"נ רענן קוק זצ"ל, מנהל הישיבה.

כדי לאפשר לכולנו, בני הישיבה, יוצאי המחתרות השונות, ההגנה האצ"ל והלח"י, ללחום יחד, יזמנו הקמת 'ישיבה לוחמת', במסגרת ההגנה על הרובע היהודי של העיר העתיקה ירושלים. זה היה המקום היחידי בו התאחדו כבר שלוש המחתרות לגוף לוחם אחד, בפיקודו של חברנו איש 'ברית החשמונאים', משה רוסנק ז"ל, איש גדוד מוריה של ההגנה, יחד עם סגנו איסר נתנזון ז"ל איש האצ"ל. בהשתדלותנו סוכם על הקמת 'ישיבה לוחמת' על הגנת העיר העתיקה והועמדו לרשותנו בית כנסת ופנימייה, וכן סוכם עם פיקוד הרובע על סדר יום: שמונה שעות לחימה בעמדה, שמונה שעות תפילה ולימוד תורה, ושמונה שעות לאכילה מנוחה ושינה וכל צורכי האדם.

"ליוזמה זו קיבלתי את ברכתם והסכמתם של ראש הישיבה מו"ר הג"ר צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל וכמובן את ברכתו של אבי מורי ורבי, הרב הנזיר הקדוש זצ"ל. אמנם היו ראשי ישיבה שהסתייגו מן היוזמה (כאן נקט לשון המעטה), אולי מפני החשש שהוא יביא לביטול 'הסדר דחיית השירות' הנהוג עד היום. ראש ישיבת מרכז הרב מרן הגר"מ חרל"פ זצ"ל שמר על שתיקה, אך היו מבני משפחתו ומהמקורבים אליו שפעלו נגד הרעיון.

"בשיעור שמסרתי בזמנו אצלכם בישיבת הר-ברכה, סיפרתי על הניסיון שנעשה בכרוז שהופץ בחוצות ירושלים לתאר את אור ישראל וקדושו מרן הרב זצ"ל כמתנגד לגיוס בני ישיבות, ואת ההכחשה הנמרצת של מרן הגרצ"י הכהן קוק זצ"ל…

"בימים ההם היה הרובע היהודי של העיר העתיקה נתון במצור. ניסינו להיכנס אליו בתוך שיירה של הצבא הבריטי, שעברה את הקווים פעם או פעמיים בשבוע, ובה אנשי סגל רפואי ואספקה חיונית. אני עוד הצלחתי להיכנס לרובע, להשתתף במלחמת הגנתו… חבריי, לצערי, לא הצליחו, אך לחמו במסגרת צה"ל. ומהם נפלו כקדושים במערכה הכבדה.

"דומני שבמסגרת צה"ל אנו היינו (חיילי שילוב ישיבה וצבא) הראשונים. אכן צה"ל גייס אותנו לשורותיו בדיעבד, ותאריך הגיוס בפנקס השירות שלי הוא 1.2.48, דהיינו שלושה חדשים ומחצה לפני יום הכרזת העצמאות של המדינה…

"שלך באהבה, ובברכה והוקרה רבה, הרב שאר-ישוב כהן".

בירור מצוות השירות בצבא

סיפר הרב שאר ישוב (נדפס בסוף חלק ב' של 'לנתיבות ישראל', הוצאת בית-אל):

"בשנת התש"ח התנהל ויכוח על השתתפות בני הישיבות בירושלים במערכה על הגנתה של העיר הנצורה. אנחנו תלמידי ישיבת 'מרכז הרב' הלכנו בדרך של רבותינו מרן הרב צבי יהודה קוק זצ"ל ומרן אבי מורי הרב הנזיר זצ"ל. היינו פעילים בכל המחתרות, ב'הגנה', באצ"ל ובלח"י, והתייצבנו ל'מפקד שירות לעם', הגוף אשר הניח את התשתית לצה"ל שהיה אז בשלבי הקמתו, אבל ראשי ישיבות רבים לא השלימו עם זה. גם בתוך ישיבת 'מרכז הרב' היה ויכוח (אמנם גם בישיבות שלא היו שייכות למסגרת של 'ישיבות ארץ ישראל' מיסודו של אור ישראל וקדושו מרן הרב זצ"ל, גם הם אחר כך התגייסו לגדוד מיוחד שבנה ביצורים בירושלים, שחברנו הרב טוביה ביר ז"ל עמד בראשו, וקראו לו 'גדוד טוביה', אבל זה היה כבר בשלב יותר מאוחר, בזמן המצור החמור ממש).

"אני כאמור התייצבתי לשרת ביחידות המיוחדות… עשיתי זאת בהסכמתו ובברכתו של אבי מורי הרב הנזיר זצ"ל. העיר העתיקה של ירושלים הייתה נתונה במצור בתוך מצור, והיה צורך להזדמנות של מעבר בשיירה של הצבא הבריטי כדי להיכנס אליה. בימי ההמתנה המשכתי ללמוד בישיבה. באחד הימים, הבחנתי ליד הישיבה ברחוב הרב קוק במודעת ענק המכותרת כ'דעת תורה' של מרן הראי"ה קוק זצ"ל נגד גיוס בני ישיבות לצבא, ובה דברים חריפים שצוטטו מאיגרת שלו, כלפי מי שעושה אנגריא בתלמידי חכמים, וקביעת דעתו שלא לראוי לגייס בני תורה לצבא, וצריכים לשחרר אותם, ודברים שמאוד הדהימו אותנו.

"עמדתי מול המודעה הזאת וחשבתי 'מה עושים עכשיו?' כל אחד מבני הישיבה נוהג חלילה כנגד פסק דינו של הרב זצ"ל? לאחר קריאת הכרוז אני יורד, שקוע במחשבות והתלבטות, ופונה למרכז העיר במורד רחוב הרב קוק. לפתע עולה לקראתי מורי ורבי הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, צולע מעט כהרגלו והולך לאיטו. בהיותי מקורב מאוד אליו, יכול היה להעריך (לפי מראה פניי) באיזה מצב רוח אני נמצא. ויאמר לי: 'שאר ישוב, מה קרה, מדוע אתה כך נרגז וחיוור?' סיפרתי לו את המעשה, ומשהצבעתי על המודעה, ממש שאג בקול (גם מי שזוכר את שאגותיו של רבינו כאשר היה מתרגש, לא שמע שאגה כזו): 'זה זיוף! זה זיוף ממש'. כך צעק, בקול גדול פעם ועוד פעם.

"אחרי שנרגע הסביר לי: 'הדברים לקוחים ממכתב הרב קוק לרב ד"ר הרץ, הרב הראשי בלונדון, לעניין גיוס לצבא הבריטי. תלמידי הישיבה אשר הגיעו מרוסיה או מפולין ללונדון, כפליטי מלחמת העולם הראשונה, ולמדו תורה, נשמטו מרשימת 'פרחי כהונה' שהרב הראשי של אנגליה הגיש לשלטונות (הפטורים משירות צבאי כמו כמריהם להבדיל). על כך נזף בו הראי"ה קוק, ואין הדבר נוגע כלל למלחמתה של ירושלים'.

"לבקשתי כי יברר לנו בכתב את דעתו, השיב כי העיר במצור ואין דפוס המסוגל לפעול ללא דלק, פרט לדפוס בודד שפעל בשירות ועדת המצב. משנטלתי את עניין ההדפסה על עצמי ניאות לכתוב את מחברתו הידועה 'למצות הארץ – על דבר חובת ההתגייסות למשמר העם הישראלי'. ד"ר יצחק רפאל ז"ל השתדל בעניין הדפסת הקונטרס אך אני לא ראיתי, כי הוזעקתי למלחמת המגן בעיר העתיקה…"

בעוד הקונטרס מודפס, נפלה העיר העתיקה בידי כוחות האויב, ונמסר לרב הנזיר ולרצי"ה שהקצין שאר ישוב נפצע קשה, ואין יודעים מה עלה בגורלו. תארו לכם את הרגשתם. הם הורו שיש מצווה לשרת בצבא, ידעו שהמחיר עלול להיות כואב מאוד, והנה עתה, בעוד הם נמצאים בוויכוח עם רבנים אחרים על מצוות השירות בצבא, הרב הנזיר אולי צריך לשבת שבעה על בנו יחידו (נותרה לו בת, אשת הרב גורן), והרצי"ה צריך להתאבל על תלמידו חביבו, שבעידודם יצא לקרב ולא שב. לאחר כמה חודשים מיוסרים התבשרו שהוא נפצע קשה ונמצא עכשיו בשבי הירדני. נחזור לסיפור המעשה כפי שכתבו הרב שאר ישוב:

"כשחזרתי פצוע ופגוע רגל משבי האויב, כעבור שמונה חודשים בסביבות חנוכה תש"ט, הועברנו לשיקום בבית הבראה בוילה של משפ' אהרונסון בזכרון יעקב, שהוקדש לפצועי היחידות הצבאיות. למחרת בבוקר, כמדומני יום חמישי היה, בסוף התפילה אני רואה מבעד לחלון את הרב צבי יהודה מטפס במעלה המקום לבקרני. התרגשתי מאוד (נסיעה אז מירושלים לזיכרון יעקב הייתה ארוכה ומתישה). הרב צבי יהודה נכנס לחדרי, חיבק ונישק אותי ופרץ בבכי. לפתע הוציא מכיסו את החוברת הקטנטונת הנ"ל (ובה בירורו על מצוות השירות בצבא), ובראשה הקדשה: "לחמוד נפשי ורוחי וידידי, הרב אליהו יוסף שאר ישוב בן הרב דוד הכהן, היועץ, היוזם הדורש, ערוכה ושמורה מראשית הופעתה לשוב פדויי ה' ירושלימה, בכל שמחת הישע אשר מעולם ומלואו היא גאולתה בשנת הקטורת (תש"ט), צבי יהודה הכהן קוק".

את צילום ההקדשה זכיתי לקבל מהרב שאר ישוב.

והנה התברר שתקוות אביו הצדיק והקדוש הלכו והתקיימו בו. על כתפיו הרחבות התבררה הלכה למעשה המצווה הגדולה והקדושה של שירות בני ישיבות בצה"ל. כך גם היה בעוד נושאים חשובים שלא כאן המקום לפרטם.

יחסו ל'פניני הלכה'

באופן קבוע הייתי שולח לרב שאר ישוב את הספרים שזכיתי להוציא לאור, והוא היה מחזיר מכתבי חיזוק וברכה עם הערות תורניות. תמיכתו הייתה חשובה לי מאוד, שכן כמי שגדל אצל גדולי תלמידי מרן הרב קוק, היה מוסמך לכתוב לי: "נהניתי מאוד מן העיון בספר הכתוב בבהירות והיקף. כל העניינים נידונים ברוח בית חיינו מרן אור ישראל וקדושו הראי"ה הרב זצ"ל…" (על ספר מועדים).

בפניני הלכה (פסח ח, ח) כתבתי סעיף שלם עם הערה ארוכה על פי בירורו הרחב על חומצת לימון, לפיו עולה שאין בחומצת לימון שום חשש איסור חמץ. ודבריו משוקעים בעוד מקומות.

בט"ז אדר א' תשע"א כתב לי: "לכבוד ידיד נפשי, הרב… השלום והברכה. שמחה רבה שמחתי בהאיר אל עבר פני שלושת כרכי המהדורה המחודשת והשלמה של ספרכם 'פניני הלכה שבת' (עם ההרחבות)… עיינתי קצת ונפעמתי מבהירות הניסוח והסיכום המופלא של נושאי הלכה מסובכים ועמוקים. די לציין את הפרקים שבראש הכרך השני 'מבעיר ומכבה' ו'החשמל ומכשיריו' – המאירים את הנושא מכל צדדיו, מן האמור במקרא ועד סיכומי ההלכה על פי דעות רבותינו האחרונים ואחרוני האחרונים. אכן לא בא כבושם הזה לבני דורנו, שהלכות מסובכות כתובות בשפה ברורה וקלה למען ירוץ בהם כל קורא ומעיין. יישר כוחך!… (והוסיף להאיר את מה שכתבתי בעניין לימוד תורה בשבת והשילוב של עונג גשמי ורוחני).

בסיום דבריו כתב: "כמובן שיש הרבה לדון ולהאיר על פרטי הדינים, אך לצערי העמוק, מה שהלב חושק הזמן עושק, ובייחוד שבימים אלו גברו טרדותיי… אסיר תודה אהיה לכם אם תתפללו בישיבה עלינו, שנצא במהרה מן המיצר אל המרחב. שמי: אליהו יוסף שאר ישוב בן שרה. נא למסור ברכות לאביכם ידידנו הגאון ר' זלמן ברוך שליט"א. כנפש המברך באהבה ומתפלל לישועת ה' על עמו ונחלתו. ידידכם עוז, הכותב וחותם, לכבוד התורה לומדיה ועושיה, הרב שאר ישוב כהן". תנצב"ה.

הכשרת כלים – גם בימינו

לפי מחקרים, כלי מתכת בימינו אינם בולעים ופולטים טעמים, לכן לכאורה בטלה הסיבה להכשיר כלים שנטרפו • הכשרת כלים שבושל בהם טרף, או שרוצים להעבירם מבשר לחלב וכדומה, היא מצווה מהתורה • חכמים ביארו את המצווה ואמרו שהטעם האסור נבלע בכלי, ויוצא החוצה כשמבשלים בו • אף שבעקבות המחקרים יש צד להקל, נראה שמצוות הכשרת כלים חלה גם על הכלים שלנו • עם זאת, מאכל שהתבשל בסיר טרף – בדיעבד כשר • מביני דבר מוזמנים להשתתף בדיון ולהביע את דעתם בסוגיה

השאלה הגדולה על מצוות הכשרת כלים

בחודשים האחרונים עסקנו בישיבה בשאלה גדולה בסוגיית הכשרת כלים שבישלו בהם מאכלים אסורים, כבשר וחלב או מאכלי טרף. התברר מעבר לכל ספק, במחקרים מדעיים ומתוך ניסיונם של כל האנשים שבחנו זאת במטבחם הביתי, שכלי המתכת שלנו אינם בולעים טעמים וממילא גם אינם פולטים אותם. כלומר, אם יבשלו חלב בסיר שלפני שעה בישלו בו בשר וניקו אותו היטב, לא יהיה בחלב שום טעם בשר. וכן אם יבשלו בשר טרף, ינקו את הסיר היטב ומיד אחר כך יבשלו בו תבשיל ירקות, לא ירגישו בירקות שום טעם מן הבשר הטרף. לכאורה לפי זה בטלה מצוות התורה להכשיר כלי מתכות שבישלו בהם טרף.

מצוות הכשרת כלים בתורה

אף שסברת המקילים חזקה, ואם רוב הפוסקים יסכימו לכך נקבל את דעתם, נראה למעשה שגם לאחר שהתברר שבליעתם של כלי מתכת וזכוכית מזערית עד שאי אפשר להרגיש בטעם הבלוע, עדיין אם בישלו בהם טרף – חובה להכשירם בהגעלה או בליבון

נאמר לגבי כלי מדיין: "זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה. אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת, כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש… וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים" (במדבר לא, כא‑כג). כלומר, ציוותה התורה להכשיר כלים כדרך בליעתם – "כבולעו כך פולטו": כלים שהשתמשו בהם באש, כדוגמת שיפודים ותבניות אפייה, הכשרתם בליבון באש. כלים שבישלו בהם מאכלים, הכשרתם בהגעלה במים רותחים (עבודה זרה עד, ב; עו, ב).

בביאור יסוד המצווה, ביארו חכמים שטעם התבשיל המתבשל בכלי נבלע בדפנותיו, ואם לאחר שבישלו בסיר מאכל טרף יבשלו בו מאכל כשר, טעם המאכל הטרף יצא מהדפנות וייבלע במאכל הכשר. ומכיוון שאיננו יודעים כמה טעם בלוע ודבוק בדפנות ומהי עוצמתו, שכן לעתים טעמו של המאכל הדבוק בכלים חזק מאוד כדוגמת ציקי קדירה, קבעו חכמים שכל זמן שאין שם גוי אמין שטעם את התבשיל והעיד שאין מרגישים בו טעם של איסור – יש להחשיב את הדפנות כאילו הן מלאות בטעם האיסור. ומכיוון שכמעט תמיד אין בתכולת הסירים פי שישים כנגד עובי הדפנות, ואם כן הטעם האסור אינו בטל בשישים, יוצא שבכל עת שיבשלו מאכל בתוך סיר שבלע טעם איסור – כל מה שיתבשל בסיר ייאסר. וכן הדין לגבי סיר שבישלו בו חלב ואחר כך בישלו בו בשר, שהואיל ואין בתבשיל הבשר פי שישים כנגד עובי הדפנות שבלעו חלב, תבשיל הבשר נאסר.

כדי שאפשר יהיה לבשל בסיר שנטרף, צריכים להכשיר אותו כדרך שימושו – "כבולעו כך פולטו". אמנם נפסקה הלכה כרבי שמעון, שאם עברו על הסיר הטרף עשרים וארבע שעות ואחריהן בישלו בו בטעות מאכל כשר, בדיעבד התבשיל לא נאסר, מפני שלאחר עשרים וארבע שעות הטעם הבלוע בכלי נעשה פגום, וטעם פגום אינו אוסר את התבשיל.

הדעה שאסור לשנות מהמסורת

יש אומרים, שאף שהתברר שכלי המתכות שלנו אינם בולעים ופולטים טעמים, אין לשנות את המסורת; או מפני שאיננו יכולים לסמוך על המחקרים והמוחש, שכן מה שנקבע להלכה הפך לדין קבוע שאינו תלוי במציאות, או מפני שביטול הדינים הנוהגים מדורי דורות עלול לפגוע בשמירת גדרי ההלכה.

אולם יותר נראה, שאם אכן בטל יסוד הטעם של הכשרת הכלים, אין בכוח המנהג לקיים דין זה בכל תוקפו למשך דורות. ואכן יש טוענים שהואיל וכלי המתכות אינם בולעים, אין צורך להכשירם בין בשר לחלב, בין חמץ לכשר לפסח ובין טרף לכשר, אלא העיקר לנקותם היטב. וכפי שיש שהקלו לגבי כלי זכוכית, להחשיבם ככלים שאינם בולעים ואינם פולטים (שו"ע או"ח תנא, כו).

היסודות לחייב הכשרה גם בימינו

אף שסברת המקילים חזקה, ואם רוב הפוסקים יסכימו לכך נקבל את דעתם, נראה למעשה שגם לאחר שהתברר שבליעתם של כלי מתכות וזכוכית מזערית עד שאי אפשר להרגיש בטעם הבלוע, עדיין אם בישלו בהם טרף חובה להכשירם בהגעלה או בליבון. וכן חובה לייחד כלים נפרדים לבשר וכלים נפרדים לחלב, ואין להעביר כלי בשרי לחלבי או להפך בלא הגעלה או ליבון. נמנה שלושה יסודות לכך.

תקנות ההפרדה

היסוד הראשון: מצינו שחכמים תיקנו תקנות רבות כדי לבצר את ההפרדה שבין בשר לחלב וכדי למנוע את האדם ממכשול. לכן אסרו לאכול חלב אחר בשר, אסרו לאפות פת חלבית או בשרית ואסרו לאכול על שולחן שיש עליו מאכל מהמין השני. ניתן לומר שמתחייב מתקנות אלו שלא להשתמש באותם הכלים לבשר וחלב, כי אף שבדרך כלל מנקים אותם, יש חשש שיהיו פעמים שלא ינקו אותם היטב, ויבואו לידי עירוב בשר וחלב. מסיבה זו גם אין להשתמש בכלים שבישלו בהם טרף למאכל כשר, שמא מתוך שיתרגלו בכך, ישתמשו בהם גם כשאינם נקיים כראוי.

אמנם לפי יסוד זה, אפשר שרק מלכתחילה צריך לשמור על ההפרדה, אבל בדיעבד אין חובה להגעיל או ללבן כלי שבישלו בו טרף.

אין מבטלים איסור לכתחילה

היסוד השני: מכיוון שגם לפי המחקרים המדויקים בכל בישול ישנה איזו בליעה מזערית, אף שאין אפשרות להרגיש את טעמה, אסור לבטל אותה בתוך תבשיל, מפני ש"אין מבטלים איסור לכתחילה". לכן חובה להכשיר את הכלים כדי להוציא את אותה בליעה מזערית שבלעו. ולדעת כמה ראשונים (ראב"ד, רא"ה, ראב"ן), כלל זה ש"אין מבטלים איסור לכתחילה" הוא מהתורה (ולכן כתב הראב"ן, שמהתורה אסור להשתמש בכלי טרף גם אם אינו בן יומו והטעם הבלוע בו פגום, הואיל ואסור לבטל איסור לכתחילה).

גזירת הכתוב להכשיר כלים

היסוד השלישי: אפשר שמהתורה כל כלי שבישלו בו טרף, בין בלע טעמים ובין שלא בלע שום טעם, חייב הכשרה כדרך שבישלו בו את הטרף, בהגעלה או בליבון, וכפי פשט הפסוק: "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש… וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים". וכן חובה להכשיר כלי שבישלו בו פעם בשר ופעם חלב בלא הגעלה ביניהם. וכל מה שדיברו חכמים על הטעם הבלוע נוגע רק לדין המאכל שבישלו באותו כלי, אבל חובת ההכשרה לעולם נשארת במקומה. ראיה לכך משיטת הראשונים (רמב"ם, רמב"ן, רא"ה ועוד רבים) שסוברים כי "טעם כעיקר מדרבנן", כלומר מהתורה גם טעמים מורגשים בטלים ברוב; אם כן, מדוע ציוותה התורה להכשיר כלים שבישלו בהם טרף? אלא שגזירת הכתוב שכל כלי שבישלו בו טרף, למרות שאין איסור בטעם שמורגש ממנו, חובה להכשירו כדרך שבישלו בו את הטרף. ממילא גם כאשר אין מרגישים טעם, אפשר לומר שחובה להכשיר כפי גזירת הכתוב.

אף שממהלך הסוגיות משמע שכל חיוב ההכשרה מפני טעמי המאכלים, יש ליסוד של גזירת הכתוב תימוכין בדברי תנאים, ראשונים ואחרונים (חכמים פסחים מד, ב, שכן פסק ר"י, ונכד הצל"ח; רא"ה בשם רמב"ן בדה"ב ד, א; רבנו שמחה בשו"ת מהר"ח או"ז סג; משנה שכיר ב, קמו; הרב סולובייציק שיעורי הרב סי' ע; ועוד).

אבקש ממי שמוכן להשתתף בליבון הסוגיה, לעיין בקובץ ההלכות וההרחבות ph.yhb.org.il/plus כדי להעיר ולהאיר על הסברות המבוארות כאן ושם.

הטעם הבלוע הוא הדבוק

עוד סברה חשובה ויסודית הועלתה מתוך ליבון הדברים עם מהנדסים וכימאים, שהשתתפו בלימוד בעל פה ביישוב ובישיבה, וכן מומחים שכתבו תשובות לשאלות שפרסמתי בטור זה לפני כחודש: גם בעבר המתכות לא בלעו טעמים, שכן מולקולות הטעם גדולות בהרבה מהרווחים שבין חלקיקי המתכות לסוגיהם השונים, וכשם שלא ניתן להכניס פיל דרך חלון קטן, כך לא ניתן להכניס מולקולות של טעם לתוך מתכות. ואף שבמהלך הדורות ייצור המתכות השתכלל, אין מדובר בשינוי מהותי וגם בעבר המתכות עצמן לא בלעו. מה עוד שהתורה דיברה על נחושת, כסף וזהב, שהן מתכות ידועות שלא השתנו. ממילא כל מה שדיברו חכמים על הטעם הבלוע בכלים, כוונתם לטעם שנדבק לדפנות הכלים. ואף שמדובר בשכבה דקה, ייתכן שיש בה ריכוז גבוה של מולקולות טעם (מפני אידוי הנוזלים), ולכן טעמה ניכר מאוד, עד שיכול להיות שקול לעובי הדפנות. הואיל ומדובר בשכבה דקה שחשופה לאוויר, עובר עליה תהליך חמצון מואץ שפוגם את טעמה, ולכן קבעו חכמים שלאחר יממה הטעם הבלוע נפגם ואינו אוסר.

צריך לדעת שרק לפני כמאתיים שנה התחילו להמציא סבונים שמאפשרים להסיר כל שומן. עד אז, למרות ששטפו את הכלים היטב, ואף נעזרו באפר, בורית וחומרים שונים שהועילו להסרת שיירי המאכלים, עדיין נותרו דבוקים לדפנות הכלי שיירים מהמאכל הקודם. וככל שהדפנות היו מחוספסות יותר, כך דבק בהן יותר טעם מהמאכל הקודם. נמצא אם כן שהוראת המצווה להכשיר את הכלים כדרך בליעתם, מכוונת לטעמים שנדבקו בהם. ואף שגם לאחר ההגעלה, מן הסתם עוד נותרו על דפנות הכלי מעט שיירים מהמאכל הקודם, הואיל ופעלנו נגדם כמצוות התורה, לפולטם בדרך שבה הם נדבקו, וגם טעמם כבר אינו מורגש, הרי הם כמי שבטלו ואין בהם יותר איסור.

אם כן, גם כיום שרגילים להסיר את השכבה הדבוקה לדופן הכלי על ידי סבון, עד ששום שמץ טעם לא נשאר דבוק לכלי, מכיוון שבעת הבישול הטעמים היו דבוקים לכלי, חובת ההכשרה שגזרה התורה כבר חלה עליהם ולא פקעה בעת הניקוי.

מכיוון שסברה מדעית-תורנית זאת מחודשת, אבקש מכל בעלי ההשכלה המתאימה לבקר או להסכים לסברה זאת.

מסקנה למעשה

אם אכן דברינו נכונים, אזי מצוות התורה להכשיר כלים שבישלו בהם טרף נותרה בעינה. אבל אם בדיעבד בישלו בשגגה בסיר טרף אפילו בן יומו, או שבישלו חלב בסיר בשרי בן יומו, אם הסיר היה נקי לגמרי, מכיוון שברור לנו שטעם האיסור אינו מורגש במאכל – המאכל כשר.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד