ארכיון הקטגוריה: תורה

הברכה הצבאית והכללית של ישיבות ההסדר

מדוע חיילי ההסדר לא משרתים שלוש שנים? • השפעתו הברוכה של לימוד התורה ביושר בישיבות הציוניות • אחוז גבוה מאוד של מתגייסים לקרבי מבין תלמידי ההסדר • בוגרי ההסדר נשארים בארץ, משרתים במילואים ותורמים למדינה ולחברה בתחומים חשובים • קיצוץ במספר התלמידים ובתקופת הלימוד לא יביא שום ברכה • הנזק המיוחד שגורמים מבקרים דתיים כמו אלעזר שטרן • מסלול ההסדר פתוח בפני כל אחד ולכן אין כאן אפליה • מדוע הציבור הדתי צריך לתרום לצבא מאות אחוזים יותר מחלקו היחסי?

ישיבות ההסדר

בשנים האחרונות אישים שונים מבקרים ותוקפים את ישיבות ההסדר על מסלול השירות הצבאי המקוצר. המבקרים אמנם מודים שחיילי ישיבות ההסדר הם חיילים טובים, אלא שלטענתם דווקא בגלל זה גוברת התביעה מדוע שלא יתרמו שלוש שנים כמו אחיהם החילוניים. נחזור לראשונות.

ערך לימוד התורה

הרצון המופרז לקבל אישור והסכמה מגורמים אחרים הוא אחת הבעיות הקשות של נציגי הציבור הדתי. היה צריך להתנגד להוספה של אפילו חודש אחד לשירות, להסביר בנחת את התרומה העצומה של לימוד התורה לכלל הציבור בארץ, ויחד עם זאת לפעול להגדלת מספר הנרשמים לישיבות ההסדר לקראת השנה הבאה

קיומו של עם ישראל תלוי בקשר שלו לתורה. כששמר את התורה – שגשג, כשזנח את התורה – נפל לפני אויביו וגלה מארצו. גם בגלות הארוכה שרד בזכות לימוד התורה.

ככל שהלימוד ישר יותר, כך הוא משפיע יותר לטובה. חלק מהצרות נבעו מלימוד שאינו מכוון כראוי, כמו למשל כשלומדים בלא ברכה תחילה (נדרים פא, א), כלומר בלי אמונה בנותן התורה, או בלי הכרה בסגולת עם ישראל ובתפקידו המיוחד, כפי שאנו אומרים בברכה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

בישיבות הציוניות לומדים תורה ביושר, ולכן לימוד התורה הזה משפיע ברכה על כל תחומי החיים הלאומיים. איכות החיילים היא אחת הדוגמאות לכך.

אחוז הקרביים

אחוז החיילים הקרביים מקרב בני ישיבות ההסדר הוא גבוה במיוחד, כ 85 אחוזים. אין עוד קבוצה שאחוז הקרביים שבקרבה כה גבוה. הנתון הזה מדהים עוד יותר כאשר בוחנים את הנתונים הבסיסיים של תלמידי הישיבות. לא מדובר בבחורים בעלי נתונים קרביים במיוחד. רבים מהבחורים הדתיים שמבחינה נפשית וגופנית מתאימים לשירות קרבי, הולכים כיום לשירות של שלוש שנים ביחידות המובחרות. הבחורים שהולכים לישיבות ההסדר הם בחורים רגילים, עם רצון ללמוד תורה. בחברות אחרות, רבים מהם נחשבים 'חנונים', בעלי כושר גופני בינוני, מרכיבי משקפיים, שמעדיפים להשתמט משירות קרבי. אולם במסגרת ההסדר הם מתגייסים ליחידות הקרביות. למרות נתוני הפתיחה הפחות טובים לכאורה, מחלקות ההסדר הן בדרך כלל המצטיינות בגדודים, וברוב התחרויות הן זוכות במקום הראשון, הן בכושר הגופני והן במקצוענות. עשרה אחוזים מחיילי ההסדר ממשיכים לפיקוד ולקצונה.

השפעתו הברוכה של הלימוד

השפעתו הברוכה של הלימוד נמשכת גם אחר כך. מקרב בוגרי ישיבות ההסדר צומחים רבנים, מחנכים, חוקרים, פעילים חברתיים, אנשי עמל ועסקים שמפתחים את הכלכלה הישראלית.

רבים מהם משתכרים מעל לממוצע, והם נשארים בארץ ומשלמים מיסים. רבים מהם זוכים להקים משפחות גדולות, יותר מאשר הוריהם, ועל ידם עם ישראל הולך ומשתקם מקללת הגלות.

כשמדברים על 'בריחת מוחות' של אקדמאים לחו"ל, ידוע שאין מדובר בבוגרי ישיבות ההסדר. הם נשארים בארץ. פרופ' משה קווה, לשעבר נשיא אוניברסיטת בר-אילן, ציין בפניי שבבחורים הללו כדאי להשקיע יותר מכול, מפני שהם יחזירו את מלוא ההשקעה.

רבים מבוגרי הישיבות מיישבים את יהודה ושומרון, מגשימים את חזון הנביאים ומנסים להציל את העם היושב בציון, עם שרידי חרב, מהסכנה האיומה שבנסיגה מחבלי מולדתנו הישנה-חדשה.

רובם הגדול ממשיך לשרת עשרות שנים במילואים ביחידות הקרביות, וזאת כאשר מתוך כלל האוכלוסייה רק עשרה אחוזים משרתים במילואים.

רבים מהמחנכים בבתי הספר, הר"מים בישיבות התיכוניות והגבוהות, רבני בתי הכנסת, היישובים והשכונות – הם בוגרי ישיבות ההסדר. הם נושאים על גבם בעבודה יומיומית את עבודת החינוך. בזכותם החינוך הדתי מתקדם ועולה, ומצמיח דורות של תלמידים נאמנים לתורתם, לעמם ולארצם.

ההשפעה הברוכה על צה"ל

בעשרות השנים הראשונות למדינה הציבור הדתי היה מורכב מיהודים טובים שדבקו בתורה בתנאים קשים, אבל לצערנו הם לא היו בני תורה. השפעתם הטובה הייתה מועטת. הם גידלו נוער שהתבייש לחבוש כיפה, ורבים מילדיהם עזבו את הדת. הם לא בלטו בצבא, ובודדים הגיעו ליחידות המובחרות.

לימוד התורה בישיבות הוא הסיבה העיקרית להעלאת רמת השירות הצבאי בקרב הציבור הדתי. מהיכלי ישיבות מרכז הרב ובית אל יצאו הרב אלי סדן והרב יגאל לוינשטיין והקימו את המכינה בעלי. וכך כל שאר המכינות קיבלו את השראתן מהרוח הגדולה שנשבה בהיכלי הישיבות שלמדו בהן תורה בישרות – תורת ארץ ישראל. גם הבחורים הדתיים ששירתו בצבא בלי ללמוד תחילה במכינות, קיבלו דחיפה והשראה מחבריהם שלמדו בישיבות.

עד אז רוב בחורי הישיבות היו חרדים, לומדי תורת חוץ לארץ, שלא העריכו את צבא ישראל, ולכן הדתיים ששירתו בצבא הלכו בקומה שפופה. אולם ככל שהישיבות הציוניות התעצמו, קומתם של המשרתים הזדקפה. הם ידעו שבישיבות הקדושות הציוניות מעריכים אותם מאוד, ומלווים את שירותם באהבה ובתפילה. תרומתם של החיילים הדתיים הלכה וגברה, עד שהם נעשו מובילים בכל היחידות הקרביות.

טענת עמי הארץ

כל מי שמתבונן בברכה העצומה שצמחה מישיבות ההסדר מבין כי ככל שירבו תלמידיהן, כך ייטב למדינת ישראל ולצה"ל. ועדיין יש עמי הארץ שמתעקשים לפגוע בישיבות ההסדר ולצמצמם את מספר התלמידים או את חודשי הלימוד.

הם לא מבינים שלימוד תורת ארץ ישראל בישיבות הציוניות הקדושות, הגבוהות וההסדר, הוא הסיבה היחידה לכל השגשוג הנפלא הזה. מי שחושב שבקיצור לימוד התורה ירוויח יותר חודשים של שירות קרבי, דומה לטיפש ששחט את התרנגולת שהטילה ביצי זהב.

אותם עמי הארץ גם אינם מבינים שהקושי לשמור על אורח חיים דתי בצבא, גרם לרבים שלא להתגייס ולעבור לציבור החרדי. בזכות בני הישיבות האופי היהודי של הצבא התחזק, תחילה במחלקות ההסדר ומשם התפשטה השפעתו לכלל צה"ל.

הפגיעה בכבודן של ישיבות ההסדר

הביקורת מבני הציבור הדתי היא הפוגעת ביותר, והיא שמלבה גם את ההתקפות של בני הציבור החילוני על ישיבות ההסדר. מי שלמעשה הוביל את הפגיעה הזו יותר מכול הוא ח"כ אלעזר שטרן. אני מאמין שכוונתו טובה, אבל בפועל לא היה אדם שהוציא את דיבת ישיבות ההסדר והציבור הדתי יותר ממנו. הוא התחיל בזה בהיותו ראש אכ"א וממשיך בזה עכשיו.

החילוני הפשוט מעריך מאוד את בני ישיבות ההסדר, אבל לאחר שאדם דתי בעל מעמד צבאי בכיר כמותו מבקר בחריפות את שירותם הקצר – קשה לצפות מאדם חילוני שיבין יותר ממנו את ערך לימוד התורה. ואף על פי כן רבים מהם מבינים, ויעיד על כך האלוף במילואים יפתח רון-טל.

טענת השוויון

ועדיין יש שואלים, האין כאן הפליה לטובה של בני ישיבות ההסדר שמשרתים רק שישה עשר חודשים, לעומת שאר החיילים שמשרתים שלושים ושניים חודשים?

התשובה היא שאין שום אפליה, מפני שכל בחור שמעוניין ללמוד בישיבת הסדר מוזמן לעשות זאת. הוא צריך לשם כך להתחייב לשירות של חמש שנים, מתוכן שישה עשר חודשים בצבא ושאר הזמן בישיבה. מי שמוכן להקריב עוד שנתיים מחייו לשם כך – ברוך הבא.

לאחרונה התארחו אצלנו בסעודת שבת שלושה חיילים, שניים בשירות רגיל ומפקדם תלמיד ישיבת הסדר. שאלתי את שני החיילים, האם היו מעדיפים להמשיך במסלול ההסדר ולסיים אותו שנתיים מאוחר יותר. שניהם העדיפו לסיים כעבור שלוש שנים ולהשתחרר מכל חובה.

תשאלו גם אתם חיילים מה הם מעדיפים, שירות של שלוש שנים או חמש שנים שרובן בישיבה, ותבינו מיד שאין כאן שום קיפוח. הרי הר"מים בישיבות התיכוניות מנסים לשכנע את התלמידים ללכת לישיבות הסדר, ורבים אינם משתכנעים, כי למרות הבנתם את ערך הלימוד – המשימה הזאת קשה להם.

הלוואי שכולם היו משרתים בהסדר

הלוואי שכל חיילי צה"ל הקרביים היו משרתים במסגרת ההסדר. מצבנו הביטחוני היה משתפר בעקבות זאת. לימוד התורה הישר מעצב את כל מערכת הערכים, ועושה את החיילים לטובים יותר בכל הבחינות – אמינות, אחריות, מקצועיות, ומעל לכול מוטיבציה גבוהה.

אם רוב החיילים היו באים לשירות הצבא מתוך ישיבות ההסדר, עם מטען ערכי כזה, היה ניתן לייעל את השירות הצבא, לקצר את משכו ולהשיג תוצאות יותר טובות. אגב, דגם השירות של ההסדר הוא היחיד שיכול לגרום לגיוס אמיתי של בני הציבור החרדי.

המדיניות הראויה

הרצון המופרז לקבל אישור והסכמה מגורמים אחרים הוא אחת הבעיות הקשות של נציגי הציבור הדתי. היה צריך להתנגד להוספת אפילו חודש אחד לשירות, להסביר בנחת את התרומה העצומה של לימוד התורה לכלל הציבור בארץ, ויחד עם זאת לפעול להגדלת מספר הנרשמים לישיבות ההסדר לקראת השנה הבאה. התיקון מתחיל בנאמנות הפנימית לרעיונות ולערכים, וביכולת להתמיד בהם גם בזמנים קשים.

אל מול ההתקפות צריך לומר, שגם לנו יש טענות והצעות לשינוי: כמו למשל ביטול גיוס החובה לנשים – שנזקו הלאומי, הכלכלי והמוסרי עולה על תועלתו. כמו כן יש לחקור היטב מדוע אחוז המשתמטים והיורדים מקרב החילוניים גבוה מדי. האם לא הגיע הזמן שיכניסו לבתי הספר קצת יותר חינוך יהודי וציוני מקורי? האם לא הגיע הזמן להעצים את ערכי המשפחה והצניעות? אם שוויון, אז מדוע רק בתחום הצר של משך השירות הסדיר? מדוע לא לתבוע אחוז דומה של מתגייסים לחילות הקרביים מקרב כל הקבוצות והמגזרים? ומדוע לא לתבוע אחוז דומה של משרתי מילואים? מדוע הציבור הדתי צריך לתרום לצבא מאות אחוזים יותר מחלקו היחסי?

תנועת 'יש עתיד' קמה מתוך טענה שלא ניתן לסחוט עוד את מעמד הביניים, שנושא בעיקר עול קיום המדינה. הציבור הדתי-לאומי הוא אם כן התמצית שבתמצית של נושאי העול. יותר מכולם הוא מתגייס לצבא בהמוניו בסדיר ובמילואים, שומר על מורשת לימוד התורה וקיום המצוות, מקים משפחות גדולות, משלם מיסים מעל לממוצע, מרבה להתנדב, מעודד עלייה, מונע ירידה ומיישב את הארץ, ומוסר את נפשו על הגנת העם והארץ יותר מכול, ויעידו על כך הקדושים שגופם טמון בבתי הקברות. יש גבול כמה עוד אפשר לסחוט ממנו. כל התרומה הזו בזכות החינוך ולימוד התורה המשמעותי בישיבות ההסדר.

מי הם גדולי הדור?

גדלות בתורה מחייבת התייחסות מקיפה ומתן תשובות עמוקות ועקרוניות לסוגיות החמורות הניצבות בפני הדור • אין די בבקיאות בתורה כדי להיחשב גדול בתורה • שלוש דרגות בגדלות בתורה בהתאם לרמת ההבנה של כללי התורה • מי שלא זכה להבין את תורת הרב קוק לא יכול להיחשב כאחד מגדולי התורה שבדור • הרב חרל"פ: המבקשים לתקן את הדור ללא עיסוק בכללי התורה הם בבחינת תלמיד שלא הגיע להוראה • לרבנות הראשית של היום אין סמכות תורנית מוסרית ורוחנית עליונה של 'מרא דאתרא'

מי הם גדולי התורה

לעיתים אישים מבני הציבור החרדי שואלים או תוקפים מאמרים שאני כותב. הם אמנם יודעים שאני משתדל ללכת בדרכו של מרן הרב קוק זצ"ל, אבל הם טוענים כלפי, מדוע אינני מקבל את סמכותם של "גדולי התורה". התשובה היא שאינני סבור שהם גדולי התורה. הם תלמידי חכמים חשובים שיראתם קודמת לחכמתם ומעמידים תלמידים הרבה, ומצווה לכבדם, אבל הם אינם גדולי התורה.

גדלות בתורה מחייבת התייחסות שלימה מתוך אחריות מלאה לסוגיות החמורות הניצבות בפני הדור, ובכללן: היחס לעם ישראל על כל גווניו ורבדיו, הקרובים והרחוקים לתורה; היחס למצוות יישוב הארץ והמלחמה שנמשכת סביבה כבר יותר ממאה שנה; היחס למדע, לעבודה, ולשאלות החברה והכלכלה בעת החדשה.

שאלות טכניות לעומת שאלות היסוד

אף שיש לרבנות הראשית תפקיד חשוב מאוד בניהול ענייני דת כמו נישואין, גירות וכשרות, כבר אין מדובר בסמכות תורנית מוסרית ורוחנית עליונה של 'מרא דאתרא'. אלא תפקיד הרב הראשי דומה במקרה הטוב לתפקידו של מנהל ענייני הדת, ובמקרה הפחות טוב – דובר של ענייני הדת

חשוב לציין שעצם ההתייחסות לשאלות הללו אינה מספיקה, מפני שאפשר להסתפק בתשובות קטנות שעוסקות בדרך הטכנית שבה היהודי הפרטי יכול לשרוד בתוך התמורות והמהפכות שפוקדות את עמנו ואת עולמנו בעת החדשה. אמנם גם לשם כך יש צורך בכישרון, וככל שהמציאות יותר מסובכת נדרש כישרון גדול יותר. אבל אין צורך לשם כך בגדלות בתורה. די לכך בפקחות הקיימת אצל מנהיגי ועסקני ציבור, שאם הם נאמנים לדרכה של התורה כפי שלימדום רבותיהם, ומבינים את המציאות החברתית שלפניהם, הרי שהם יכולים למצוא פתרונות יצירתיים לקשיים שעומדים בפני קבוצה מסוימת (חרדית או דתית, אשכנזית או ספרדית). זה הכישרון הנדרש כיום מחברי כנסת, שרים והוגי דעות מדרג בינוני. והם יכולים כמובן להתייעץ עם רבנים שמבינים בתחום הזה, אך אין בזה עיסוק תורני משמעותי.

אבל גדולי התורה האמיתיים נדרשים לשאלות היסוד, כדי לתת תשובות גדולות ועקרוניות למבוכות הדור. אין הם נתבעים לתת תוכנית מפורטת לביצוע, אבל הם צריכים להציב את החזון, לנתח לעומק את התנועות והתופעות שניצבות לפניהם, להבחין בין הטוב לרע שבהן, ולתת כיוון שעל ידו הטוב יתגבר על הרע ואף יתקן אותו.

מהי גדלות בתורה

אכן שאלה גדולה וחשובה היא כיצד קובעים גדלות בתורה. ברור שעצם העובדה שאדם יחליט לעסוק בשאלות הגדולות אינה מזכה אותו בתואר גדול בתורה, כל זמן שאין לו את הכלים לכך. כמו כן ברור שהגדלות אינה נקבעת לפי מידת הבקיאות. בכל הדורות היו תלמידי חכמים שנודעו כבקיאים עצומים, ואע"פ כן בקיאותם לא העמידה אותם בשורה הראשונה של גדולי התורה, מפני שהגדלות נקבעת לפי מידת ההבנה והחדירה לשורשי העניין.

באופן כללי מאוד אפשר לומר שיש שלוש מדרגות בגדלות בתורה:

המדרגה הראשונה, היא מדרגתם של אלה שזוכים להבין את שורש הסברה של כל הלכה או כל אגדה בפני עצמה, ואלו הם תלמידי חכמים רגילים.

המדרגה השנייה, היא מדרגתם של אלה שזוכים להעמיק יותר ולהבין את הסברה הפנימית שמבארת הלכות רבות כאחד, ועל פי זה הם יודעים ליישב קושיות שונות. כדוגמת מגידי השיעורים החשובים בישיבות, שהצליחו על פי יסוד אחד לבאר סוגיות רבות, והם גדולים בלמדנות. או כדוגמת פוסקים חשובים, שמתוך הבנתם המעמיקה הם מבינים הלכות רבות, ויודעים להתמודד עם שאלות חדשות, ובדרך כלל הם גדולים במקצועות אחדים בהלכה. ויש מבעלי מדרגה זו שזוכים להבין את הסברה הפנימית שמבארת ענייני אגדה שונים, והם גדולים במחשבה ואמונה.

המדרגה השלישית, היא של אלה שמעמיקים יותר בשורשי הסברות הפנימיות, הן בהלכה והן באגדה ופנימיות התורה. ומתוך כך הם מבינים יותר לעומק את כללי התורה, ומתוך כך פרטי ההלכות והמדרשים נהירים להם יותר, והם יודעים להורות ולהדריך בשלימות, בתחומים שמחברים את ענייני הכלל והפרט, הרוח והמעשה. ואלו הם גדולי התורה האמיתיים. וגם ביניהם יש כמובן מדרגות מדרגות, לפי גודל ההעמקה ולפי הנטייה הפנימית לתחומי התורה השונים.

מרן הרב קוק זצ"ל – גדול הדורות האחרונים

מרן הרב קוק זצ"ל היה אחד המיוחדים שבגדולי התורה שבישראל. הוא זכה לכישרונות עצומים, ומתוך שקידה מופלגת והתקדשות בצדיקות וחסידות זכה להעמיק במידה שאין לשער בכל תחומי התורה, ובמיוחד בסוגיות הכלליות שכוללות יחד הלכה ואגדה, כלל ופרט, קודש וחול.

חסד גדול עשה ה' עם עמו ישראל ועם העולם כולו, ששלח לנו נשמה גדולה וקדושה שכזו להאיר את דרכנו בדורות המיוחדים הללו. דורות של גדולה ושפלות, הישגים מדעיים עצומים ומבוכה מוסרית נוראה, גילוי כישרונות אישיים והתפרקות ערכי העם, החברה והמשפחה.

בדורות שבהם כל סדרי החיים משתנים, יש צורך להעמיק מאוד בדברי תורה כדי להדריך, לתקן ולגאול את כל הכישרונות שהולכים ומתגלים. לצורך התמודדות מסוג זה אין די בגדלות רגילה בתורה, אפילו מהמדרגה השלישית. דרושה גדלות מהסוג של משה רבנו, עזרא הסופר וכיוצא בהם.

תלמידי חכמים שאינם מבינים את דברי הרב קוק

מובן מאליו שמי שלא זכה להבין את תורתו של מרן הרב קוק זצ"ל, לא יכול להיחשב כאחד מגדולי התורה שבדור. הוא יכול להיות מומחה ובקיא בפרטים רבים, בצד הטכני של ההלכה והאגדה. אבל לא ייתכן שיהיה ממש גדול בתורה.

וגם בקרב אלה שהבינו את דברי הרב קוק יש שתי מדרגות עיקריות. יש שמקבלים את הוראותיו הכלליות ביחס למקומה של ארץ ישראל בזמן הזה, זמן של קיבוץ גלויות ואתחלתא דגאולה. וכן את הדרכותיו ביחס למדע ועבודה, וביחס העקרוני ליהודים שעזבו תורה אבל הם מקושרים לערכי העם והארץ או לערכים אוניברסאליים (ביחס לפורקי עול רגילים כבר נכתב בעבר רבות). ותלמידי חכמים אלו זוכים ומתחברים נפשית למדרגה השלישית על ידי ההזדהות עם תורתו ודמותו המאירה.

ויש יחידי סגולה שמעמיקים יותר בהבנת הרעיונות, שמאירים ממש את המציאות, וסוללים דרך לגאולה על ידי אור הדרכת התורה.

יש להעיר שבין זקני הרבנים מהדור הקודם, שגם הציבור החרדי מחשיבם כגדולי התורה, היו רבים שזכו לקבל השפעה חשובה ממרן הרב קוק זצ"ל. ואף שלא המשיכו את דרכו בהנהגת הציבור, הם קיבלו כמה מרעיונותיו ונותרו מעריציו ומכבדי דמותו עד יומם האחרון. וביניהם: הרב פרנק זצ"ל, הרב אויערבאך זצ"ל, הרב אלישיב זצ"ל, הרב ולדנברג זצ"ל. וכן יבדל"א הרב עובדיה יוסף שליט"א.

דברי הרב חרל"פ – מוסר הכללים ומוסר הפרטים

כיוצא בזה כתב תלמידו הגדול, הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, בספרו מעייני הישועה פרק ט', שבעת הזאת צריכים גדולי התורה לעסוק בכללי התורה.

בדבריו שם הוא מבאר שהנביאים עסקו בכללים, מפני שכאשר הכללים מתוקנים ממילא כל הפרטים מתוקנים. אלא שבעקבות החטאים נתקלקלו הכללים ובית המקדש חרב, ומזה יצא שבגלות עיקר העיסוק בתיקון הפרטים בפני עצמם. אולם בשעת צמיחת הישועה, העולם הולך ושב לאיתנו, ומתגברת ההשתוקקות לכללים (וכשאין נותנים כללים ממקור התורה, אזי הולכים ומחפשים כללים בשדות זרים והחוצפה ופריקת העול מתגברים). "ודרוש שהגדולים בעם יכירו עומק חפץ זה, וייקחו לבבם לדבר גבוהות, ארוכות וקצרות, על דבר תיקון הכללים. באופן כזה שלא לבד שהדיבור על דבר הכללים לא יטשטש את הפרטים אלא אדרבה יוסיף עז ועצמה, חשק והתלהבות לאהבת הפרטים ותיקונם…"

"ואם יבואו אז אנשים קצרי דעה, וידמו לקרב קץ הגאולה על ידי המוסרים לתיקון הפרטים לבד, ולא ידעו לדבר רמות על דבר תיקון הכללים, הרי הם בבחינת 'תלמיד שלא להגיע להוראה ומורה', ומקלקלים הם את כל הצינורות ללכת בדרך הפוכה, שכן האור הגנוז מתגלה ביותר על ידי זריחת הכללים והרמת העולמות. וראוי להתאמץ בכל עז נגד מחשבות כאלה. והגדולים האמיתיים ילבשו עז וחיל לעמוד בראש העם ולנחותם הדרך הנכונה, וידעו כי האמת איתם ונוכח ה' דרכם".

הרבנות הראשית

כהמשך לחזון של גילוי התורה בגדלות, ראה הרב קוק בהקמת מוסד הרבנות הראשית גרעין שממנו תוכל לצמוח הנהגה תורנית גדולה ומאוחדת. אמנם כבר לאחר הסתלקותו של מרן הרב קוק זצ"ל הלך ונחלש מעמדה העצמאי של הרבנות הראשית. מרבנות שהציבה חזון מתוך חירות גמורה, בלא שום כפיפות למוסדות הציבוריים או לכל חוג ציבורי, הפכה הרבנות להיות אחד ממוסדות הציבור שכפופים למשטר החוקי הקיים.

כבר לא דובר על הצבת חזון מלא, אלא על מציאת פתרונות הלכתיים למציאות הקיימת, שאותה מעצבת המנהיגות הפוליטית הציבורית. אפילו בניסיונו של הרב הרצוג זצ"ל להציע חוקה אלטרנטיבית למדינת ישראל, אין ניסיון להציב חוקה שלימה, אלא למצוא דרכים כיצד הנורמות המקובלות על ראשי המדינה יוכשרו במסגרת ההלכה.

ועדיין היו הרבנים הראשיים וחברי מועצת הרבנות הראשית מגדולי תלמידי החכמים שבדור. במשך הזמן גם מעמד זה נשחק בהדרגה, תוך שהרבנות הופכת למחלקת פיקוח על כמה ענייני דת כמו נישואין, גירות וכשרות.

במצב זה, אף שיש לרבנות תפקיד חשוב מאוד בניהול עניינים אלו, כבר אין מדובר בסמכות תורנית מוסרית ורוחנית עליונה של 'מרא דאתרא'. אלא תפקיד הרב הראשי דומה במקרה הטוב לתפקידו של מנהל ענייני הדת, ובמקרה הפחות טוב – דובר של ענייני הדת.

דוגמא זו מדגישה עד כמה זקוקים אנחנו להמשך עיון, העמקה והזדהות עם חזונו הגדול של מרן הרב קוק זצ"ל, כדי להגדיל תורה ולהאדירה, ולרומם את מעמד נושאיה, כדי שאור התורה הגואלת יאיר את העולם כולו.

לימוד ששווה פי אלף

על פי הבן איש חי, לימוד תורה בשבת גדול אלף פעמים מביום חול • מדוע די להקדיש רק מחצית מהשבת ללימוד? • גדולתו של הלימוד בשבת דווקא מתוך עונג גשמי • שיטות הראשונים השונות לגבי חלוקת השבת בין לימוד תורה לעונג גשמי • האם שעות התפילה נחשבות כחלק מהמחצית המוקדשת לה' • גם בני נוער צריכים ללמוד שש שעות בשבת • סגנון הלימוד המתאים ללימוד תורה ממושך בשבת • לייסד קבוצות תמיכה ללימוד משותף בשבת

מדוע עלינו להקדיש ללימוד תורה רק מחצית מהשבת

שאלה: אם מגמת הימים הקדושים לעסוק בתורה, מדוע אנחנו נתבעים ללמוד רק שש שעות בשבת, ולא במשך כל השבת חוץ מהזמנים ההכרחיים לשינה ואכילה?

תשובה: לפני שאענה, אגדיל את השאלה יותר. כתב רבי יוסף חיים בספרו 'בן איש חי': "כתבו המקובלים ז"ל, גדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת אלף פעמים מן הנעשה מעסק התורה של ימי חול" (שנה שנייה, בהקדמה לפרשת שמות).

לו היו אומרים לאדם שמחירה של מניה בבורסה עומד לעלות מחר פי אלף. כלומר, אם יקנה היום מניה במאה שקלים, יוכל מחר בערב למכור אותה במאה אלף שקלים. הרי היה רץ ומוכר את כל רכושו כדי לקנות מאות מניה בכל מה שיוכל, ולמחרת ימכור את המניה ורכושו יגדל פי אלף.

אם כך לגבי כסף, מדוע לא ננהג כך לגבי לימוד התורה? אם הוא שווה בשבת פי אלף מלימוד בימות החול, מדוע לא ננסה ללמוד תורה בכל עשרים וארבע השעות של השבת, בלי לאבד זמן יקר על סעודות ושינה?!

מהו הלימוד המיוחד של השבת

אחד המכשולים בקיום מצוות לימוד התורה בא משום שרבים התרגלו ללימוד עיון חקרני בלבד, שקשה מאוד להתמיד בו במסגרת משפחה וקהילה. גם השיעורים שנאמרים בסגנון כזה אינם מושכים את הציבור ללימוד תורה ממושך, ולכל היותר ניתן לקיים שיעור אחד כזה בשבת. לפיכך הרוצים ללמוד בשבת כראוי, צריכים להתרגל ללמוד בישרות גמרא והלכה, מחשבה ומוסר, בלי סיבוכים ופלפולים

אלא שהשעה של השבת שווה פי אלף מפני שהיא באה יחד עם העונג שבסעודות ובשינה, שאז מעלתה עליונה, מעין עולם הבא. חיים שלמים בנשמה ובגוף. עונג אמיתי! אבל אם יעשה אדם את שבתו כתשעה באב, שלא יאכל ולא ישתה וידיר שינה מעיניו כדי לעסוק בתורה, לא יזכה למעלת הלימוד בשבת. וכן מסופר על רבי זירא, שכאשר היה רואה בשבת אברכים שלומדים תורה ביגיעה יתרה על חשבון עונג שבת, היה אומר להם: "במטותא מינייכו, לא תחללוניה" – בבקשה מכם אל תחללו את השבת במיעוט תענוג (שבת קיט, א).

לפיכך, כאשר אמרו חכמים "שיהיה יום השבת כולו תורה" (תנא דבי אליהו א) – התכוונו שגם הסעודות והשינה, כיוון שנועדו למצווה ולהוסיף עונג וחיוניות בלימוד התורה, כלולות בזה.

אולם צריך להיזהר מאוד שלא לשכוח את העיקר, ולא להרחיב יותר מדי בסעודות ולאבד את הזמן על טיולים ודברי בטלה. כי עיקר מטרת השבת לגלות את הנשמה, להתחזק באמונה ולעסוק בתורה שעות מרובות, והכל מתוך עונג ושלמות פנימית.

המקור לחובת הקדשת חצי השבת לתורה

שאלה: מנין המקור לחובה ללמוד שש שעות? ואם אכן יש חובה כזו, איך אני כאדם דתי שגדל בישיבות לא שמעתי על כך עד כה?

תשובה: לא שמעת על זה כי לצערנו אין מחנכים בישיבות לחיי תורה בעולם המעשה, אלא בעיקר עוסקים בלימוד עיון ישיבתי.

לגופו של עניין: אמרו חכמים שצריך לחלק את זמן השבתות והחגים, חציו לה' בלימוד תורה בבית המדרש וחציו לעונג שבת של אכילה, שתייה ושינה (ירושלמי שבת טו, ג; בבלי פסחים סח, ב). אמנם יש סוברים שרק ביום טוב החלוקה שווה, אבל בשבת, שהיא מקודשת יותר, צריך להקדיש יותר ממחצית הזמן ללימוד התורה (ב"ח על פי רמב"ם). אולם לדעת רוב הפוסקים, כוונת חכמים שגם בשבת יש לחלוק את הזמן, חציו לתורה וחציו לעונג גשמי. וכך כתבו למעשה אור זרוע (ח"ב פט); סמ"ג (הלכות יו"ט כז, ע"ג); רבינו ירוחם (נתיב יב, דף סה ע"ג); ספר העיתים (קצח); המנהיג (נה); מהרש"ל (יש"ש ביצה ב, סימן ד); שו"ת צדקה ומשפט או"ח ד.

ויש סוברים שתלמידי חכמים שמסגפים את עצמם במיעוט אכילה ושינה במשך כל השבוע צריכים להקדיש בשבת קצת יותר לאכילה ושינה, ואילו אנשי מעשה צריכים להקדיש יותר ממחצית השבת ללימוד תורה. וכך מבואר בפסיקתא (רבתי כג); שיבולי הלקט צו; תניא רבתי יח; מאירי שבת קיח, ב; רמ"א או"ח רצ, ב; מהריק"ש (ערך לחם רצ). וכך כתב הבית יוסף (רפח, א) בפירושו השני. אמנם מפירושו הראשון משמע שצריך להקדיש את כל היום כמעט לתורה.

חישוב שש שעות הוא לקולא

למדנו אם כן שלדעת רבים צריך להקדיש מחצית השבת ללימוד תורה, ויש אומרים שאנשי מעשה שאינם מקדישים את ימי החול ללימוד תורה צריכים להקדיש את רוב השבת לתורה.

לפי זה יוצא שחובה להקדיש לכל הפחות כשתים עשרה שעות וחצי לתורה, שכן משך השבת עם תוספת שבת הוא כעשרים וחמש שעות. אולם למעשה נראה שאפשר להקל, שאותן שבע שעות שאדם צריך לישון בכל יום אינן בחשבון, הרי שנותרו שמונה עשרה שעות, ומתוכן יש להקדיש כתשע שעות לתורה, וכתשע שעות לעונג שבת של אכילה, שתייה ותוספת שינה של תענוג.

אמנם גם להקדיש תשע שעות לתורה די קשה, וראוי לחפש צד נוסף להקל, והוא על ידי החשבת התפילה כלימוד.

ואף שעיקר העניין הרוחני של השבת נועד ללימוד תורה, ולכן נקטו חכמים "חציו לבית המדרש", וכידוע בעבר היו מתפללים בבית הכנסת, נמצא שכשאמרו "חציו לבית המדרש" התכוונו ללימוד תורה ולא לתפילה. וכן כתב במפורש בעולת שבת (רמב, א) שהתפילה צריכה להיכלל ב"חציו לכם".

אולם מנגד, נראה מדעת כמה פוסקים שאפשר להקל ולכלול בתשע השעות של תורה גם את שעות התפילה (מהר"י ווייל; יש"ש). לפיכך נראה שאפשר להחשיב שלוש שעות של תפילה על חשבון תשע השעות של לימוד התורה. אבל לא יותר, מפני שאם לומדים פחות משש שעות כבר ברור שאין עיקר השבת לתורה, ובשום פנים לא ניתן לומר ש"חציו לבית המדרש".

האם גם נערים חייבים בזה

שאלה: כאשר הרב כתב שצריך לחנך את הנערים ללמוד תורה בשבת, האם הכוונה לשש שעות? האם זה מעשי? הרי בפועל אנחנו רואים שאפילו שעה אחת הם בקושי מצליחים ללמוד בלי מבחן?

תשובה: אכן מצווה לכל הנערים שהגיעו לגיל בר מצווה ללמוד לכל הפחות שש שעות תורה בכל שבת. וכדי שיוכלו לעמוד בזה, צריך להתחיל להרגילם ללימוד בשבת כבר מגיל צעיר, עד שלקראת בר המצווה יהיו מסוגלים להקדיש לפחות שש שעות ללימוד תורה.

אמנם נכון שכאשר הנער גדל בקהילה שבה רגילים כל בני הנוער להתבטל בשבת, ההתמודדות קשה מאוד. אבל על כך נצטווינו, ואם אנו חפצים לעשות את השבת כראוי, חובה עלינו לחנכם לכך בלא הרף, ולמושכם ללימוד בעבותות אהבה.

ורק לגבי נער שמתקשה מאוד ללמוד, עד שאין הדבר ביכולתו, הרי הוא אנוס ופטור מהמצווה.

על שוטטות הנערים בלילות שבת

שאלה: הרב כתב שבני הנוער שמשוטטים בלילות שבת "מריעים למופרעים ולחצופים שיום הבטלה הוא יומם הגדול, ומגנים את הצדיקים החנונים". האמת שכך המציאות, אבל אולי עלינו להילחם ולא לתת ל"מופרעים" ול"חצופים" להשתלט על השיחה, כדי שמפגשי החברים יהיו איכותיים.

תשובה: אין אפשרות סבירה שהשוטטות בלילות תנוהל על ידי הצדיקים והלמדנים. כמו שבבית מדרש הלמדנים מתבלטים, ובמקום שעוסקים בחסד אוהבי הבריות מתבלטים, ובמקום שעוסקים בעבודה החרוצים מתבלטים, ובבית הכנסת אלה שמתפללים יפה מתבלטים, כך בעת שמשוטטים בבטלה, הבטלנים מתבלטים.

יותר מזה: בחברה הדתית, שאמונה על אהבת הבריות וקירוב רחוקים, לא רגילים להוקיע עוברי עבירות. וכך יוצא שבשעות הלילה אותם נערים ונערות שאינם מדקדקים במצוות הופכים למרכז החבורה. אז הם מספרים את כל עלילותיהם ומשפיעים לרעה על התמימים שהולכים איתם. במקרים כאלה "הגיבוש משחית".

אמנם טיול שקט של שניים שלושה חברים יכול להתנהל באווירה רצינית, אבל באופן טבעי שוטטות של חבורה גדולה יותר נוטה להתדרדר לשיחות שבמקרה הטוב אין להן שום ערך.

צורת הלימוד

אחד המכשולים בקיום מצוות לימוד התורה בא משום שרבים התרגלו ללימוד עיון חקרני בלבד, שקשה מאוד להתמיד בו במסגרת משפחה וקהילה. גם השיעורים שנאמרים בסגנון כזה אינם מושכים את הציבור ללימוד תורה ממושך, ולכל היותר ניתן לקיים שיעור אחד כזה בשבת. ייתכן שהסיבה לכך היא מפני שנראה ללומדים, במידה רבה של צדק, שהפרי היוצא מלימוד עיוני זה אינו מצדיק את ההשקעה המרובה.

ואמנם בעת הלימוד בישיבות יש בלימוד זה תועלת, שהוא מכשיר את הלומדים להבנה מעמיקה, אבל במסגרת החיים הרגילים בוודאי לימוד כזה אינו מתאים.

לפיכך הרוצים ללמוד בשבת כראוי, צריכים להתרגל ללמוד בישרות גמרא והלכה, מחשבה ומוסר. ללמוד בספרים שמבארים את העניינים יפה ובעמקות אבל בלי סיבוכים ופלפולים.

קביעת סדרי לימוד

כדי לבצר את הלימוד בשבת חייבים לקבוע לו סדרים ציבוריים, מעין קבוצת תמיכה. לייסד שיעורים ולימודים שונים בבית הכנסת, לאבות ובנים ולקבוצות לימוד שונות במשך רוב שעות השבת. וכך עושים אצלנו בהר ברכה, וברוך ה' הדבר מועיל מאוד.

וכמובן מי שיכול, מצווה שילמד עם ילדיו בשבת, ועל ידי כך יקיים את מצוות לימוד התורה למהדרין וגם יחזק את הקשר שלו עם ילדיו. וכן בני זוג יכולים לקבוע לעצמם לימוד קבוע, והעיקר שיקבעו לימוד בספר שאינו קשה מדי ומאידך שיש תועלת מרובה בלימודו.

המפתח לחינוך הנוער

כדי לקשור את הנוער לתורה ומצוות צריך לרומם את חיי הרוח של המבוגרים • באמצעות לימוד תורה משמעותי בשבת יכולים גם אנשי מעשה לתת מקום מרכזי לקודש בחייהם • דברי חז"ל שהשבת נועדה ללימוד תורה, ובפרט בארץ ישראל • מדוע לא נשארנו במדבר, שם יכולנו ללמוד תורה באין מפריע • כאשר לא משתמשים בשבת כדי לרומם את הנוער, היא הופכת ליום של בטלה וקלות ראש • להקדיש ללימוד תורה מחצית מיום השבת שהן לפחות שש שעות

יסוד החינוך בלימוד התורה בשבת

רבים מתלבטים בשאלת חינוך הנוער, כיצד לקשר אותו יותר לתורה. רבים מבינים ששאלה זו תלויה בשאלה כללית יותר, כיצד ניתן לרומם את חיי הרוח של המבוגרים. שכן ברור שאם המבוגרים היו מצליחים להעניק לשמירת המסורת הדתית משמעות עמוקה יותר, היו מצליחים יותר בחינוך ילדיהם. מעבר לכך, אם כל הציבור הדתי היה מצליח לרומם את חייו, להתגבר על היצרים והתחלואים שהחברה המודרנית סובלת מהם ולמלא את החיים בערכים – הוא היה מהווה דגם מופלא לחיים שלמים. ורבים מאחינו החילונים היו רואים ונמשכים לדרך ישראל סבא, והיה נפתח בזה פתח לתיקון עולם במלכות ש-די, כפי התפקיד שהועיד לנו ה' אלוקינו.

כמדומה שלימוד התורה בשבת הוא המפתח המרכזי לכל השאלות הללו.

התורה בחייהם של אנשי המעשה

ראוי לחדד את העניין יותר. לכאורה נראה שנגזר על כל יהודי להכריע בין הקודש לחול. או שיעסוק כל חייו בתורה במסגרת הכולל, כפי שנוהגים רבים מבני הציבור החרדי, או שייצא לחיי המעשה בעבודות השונות או אפילו יעסוק בלימודי המדעים השונים, אבל הקשר שלו לחיי הקודש יהיה רופף. אמנם ישנם לא מעט צדיקים שמצליחים ליצור שילובים שונים שמחברים בין הקודש לחול, אבל ככלל, הקרע ברור ומכאיב, ורבים נאלצים להכריע בין שתי האפשרויות, שאף אחת מהן לא מתאימה להם באופן מושלם, ובאף אחת מהן אין בשורה לתיקון עולם.

לימוד התורה בשבת נועד לפתור את הדילמה הקשה הזו.

מקומה של התורה בחיי היהודי

כידוע כאשר הבור ריק הוא מתמלא בנחשים ועקרבים. וכך אנו מוצאים ביישובים ובערים עדרים של בני נוער שמשוטטים בלילות שבת הלוך ושוב, מפטפטים, מרכלים ומרעישים, צועקים וצוחקים, מריעים למופרעים ולחצופים שיום הבטלה הוא יומם הגדול, ומגנים את הצדיקים ה'חנונים' שיום שבו אין עוסקים בלימוד הוא היום החלש שלהם. הם הולכים לישון בשעות הקטנות של הלילה, ומתקשים לקום לתפילה

בלא עיסוק רצוף בלימוד התורה לא ניתן לקיים חיים יהודיים ראויים. וכבר אמרו חכמים על מצוות תלמוד תורה שהיא שקולה כנגד כל המצוות. ושני טעמים לכך: הראשון, שמצוות הלימוד מתקיימת על ידי הכישרון הנעלה ביותר של האדם – השכל. והשני, שלימוד התורה מביא את האדם לקיום שלם של המצוות, וכפי שאמרו חכמים (קידושין מ, ב): גדול התלמוד שמביא לידי מעשה.

ועל כן צריך לקבוע בכל יום עיתים לתורה, שנאמר (יהושע א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה". לפיכך צריך כל אדם ללמוד פרק ביום ופרק בלילה (מנחות צט, ב), היינו כחצי שעה עד שעה בבוקר ובלילה. אמנם ברור שבכך אי אפשר לקיים את הדבקות הראויה בתורה, וגם לא ניתן להגיע לרמה נאותה בידיעת התורה כדי להאיר את החיים.

לימוד קבוע בשבת אמור לפתור את הבעיה.

ייעודה של השבת לימוד תורה

אמרו חכמים בתנא דבי אליהו רבה פרק א: "כך אמר להן הקב"ה לישראל, בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי, 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' (יהושע א, ח), אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו: לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך (קהלת ט, ז)…"

במיוחד צריך להקפיד על כך בארץ ישראל

במיוחד צריך להקפיד על כך בארץ ישראל, שכן אמרו חכמים (טור או"ח סימן רצ): "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשייכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך". רבים מהפוסקים הביאו מדרש זה להלכה, ללמדנו שאכן צריך להקדיש את השבת ללימוד התורה (מ"ב רצ, ה).

ובאמת שאלה גדולה יש כאן, מדוע היו צריכים ישראל להיכנס לארץ ישראל? הרי יכול היה הקב"ה להשאירם במדבר, כדי שילמדו בכולל של משה רבנו ושבעים הזקנים, ושום משבר כלכלי לא יפגע בקצבאות. בבוקר יאכלו מן ובערב שלו, בגדיהם ונעליהם לא יבלו, ויעסקו בתורה הקדושה יומם ולילה. אלא שהתפקיד שנועד לנו הוא לגלות את הקדושה בחיי המעשה בארץ ישראל. ובזה חטאו המרגלים שרצו להישאר במדבר.

אלא שהשאלה עדיין נוקבת, ותורה מה תהא עליה?! הרי לימוד התורה צריך להיות ברצינות, ואיך אפשר לקיימו תוך כדי עיסוק ביישובו של עולם? לכאורה היינו מצפים שהתשובה תהיה, שאם יהיו יראי שמים כראוי, יעשה להם נס, ולא יצטרכו לעבוד. אבל לא כך השיבו, מפני שזה יהיה רק לאחר התיקון השלם בעולם הבא, אבל בעולם הזה צריכים לעבוד ולתקן בכך את העולם. לפיכך השיב הקב"ה שילמדו תורה בשבת, שלכך השבת נועדה, להיות לנו מעין עולם הבא בתוך חיי עולם הזה.

מגמת הימים הקדושים לעסוק בתורה

לא רק השבת נועדה לתורה, אלא כל המועדים שנצטווינו עליהם בתורה נועדו ללימוד התורה, כאשר המצווה ללמוד בכל חג את העניינים הקשורים לאותו החג, בהלכה ובמחשבה, ואילו השבת נועדה ללימוד תורה כללי. וזו החלוקה הכללית שבין ימות החול שנועדו לעבודה וימי הקודש שנועדו לתורה.

יסוד כל הבעיות נובע מביטול תורה בשבת

יסוד כל הבעיות החינוכיות והערכיות שלנו נובע מביטול תורה בשבת. וכי כיצד נרצה שיצליח אדם לרומם את חייו לערכי הנצח, כאשר אין הוא מצליח להקדיש מספר שעות ניכר ללימוד התורה ואינו מצליח לספוג מהימים הקדושים הארה לנשמתו.

וכמובן שאין הכוונה לעלעול בעלוני שבת או ספרי פרפראות, אלא ללימוד רציני של יסודות התורה, שבת אחר שבת, עד שזוכים להקיף את כל יסודות האמונה, המוסר וההלכה, לחזור עליהם פעמים רבות ולהתעמק בהם.

אי אפשר לתאר לאיזו רמה גבוהה ניתן להגיע על ידי השקעה של לפחות שש שעות לימוד תורה בשבת. אין לשער את ההשפעה הנפלאה של שעות הלימוד של השבת על כל ימות השבוע.

חינוך הנוער

גם את הנוער יכול לימוד התורה בשבת לרומם לגבהים שאין לשער. אבל כמו כל דבר טוב כך גם השבת, כאשר אין נוהגים בה כראוי, אין מקבלים ממנה ברכה אלא להיפך. וכי מה יעשו הנערים והנערות שיש להם בכל שבוע יום שאסור במלאכה ושעות הפנאי שבו מרובות מאוד. אמנם ברוך ה' מספר שעות רציני מוקדש לתפילות וסעודות ושינה, אבל עדיין נותרות שעות מרובות של חוסר מעש. וכידוע כאשר הבור ריק ואין בו מים, הוא מתמלא בנחשים ועקרבים.

וכך אנו מוצאים ביישובים ובערים, בשומרון ובבני ברק, עדרים של בני נוער שמשוטטים בלילות שבת הלוך ושוב, מפטפטים, מרכלים ומרעישים, צועקים וצוחקים. עוסקים בכל ענייני החול של השבוע ומתווכחים בלהט על כל השטויות שבעולם. מריעים למופרעים ולחצופים שיום הבטלה הוא יומם הגדול, ומגנים את הצדיקים ה'חנונים' שיום שבו אין עוסקים בלימוד הוא היום החלש שלהם. הם הולכים לישון בשעות הקטנות של הלילה, ומתקשים לקום לתפילה. ובמקום לקדש את יום השבת, מבזים את השבת ומשתמשים בשעותיה הקדושות לבטלה. והבטלה הולכת ומתפשטת עד שהיא פוגעת גם בשעות שהוקדשו מתחילה לתפילות וסעודות שבת, ובכל שבת ההורים צריכים להתווכח איתם מחדש שיקומו לתפילה ויכבדו את שולחן השבת.

פתרון אחד מופלא ישנו לכל זה: להקפיד על שש שעות של לימוד תורה בשבת.

שש שעות

אמנם חכמים לא קבעו כמה שעות צריך ללמוד בשבת, אבל בוודאי התכוונו שנשקיע בכך זמן משמעותי. עבור ארבע או חמש שעות, לא היו אומרים "שיהיה יום השבת כולו תורה". וכן ברור שאי אפשר לומר שארבע או חמש שעות נחשבות חצי יום, שכן אמרו חכמים שצריך להקדיש לכל הפחות את מחצית השבת ללימוד תורה (פסחים סח, ב). וכן כתבו להלכה רבים מהפוסקים, וכפי שכתב באור זרוע (ח"ב פט): "שבת או יום טוב חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש. ומנהג כשר אחר שיוצאים מבית הכנסת בשבת שחרית הולכים לאכול ואחר אכילה ישנים לתענוג שבת, ואחר שינה לומדים". וכך כתב בספר מצוות גדול (הלכות יו"ט כז, ע"ג), ורבינו ירוחם (נתיב יב, דף סה ע"ג), ומהרש"ל (יש"ש ביצה ב, סימן ד), ושו"ת צדקה ומשפט (או"ח ד), ועוד רבים.

אלא שהואיל ולא קבעו חכמים מספר שעות, העניין הקדוש של לימוד התורה בשבת מתמסמס. לפיכך, כל הרוצה לעשות את השבת כראוי, צריך לקבל על עצמו ללמוד לכל הפחות שש שעות בכל שבת. שכן על פי הפירוש הממעיט ביותר, ניתן לומר שמקיימים בזה "חציו לבית המדרש".

ואם כך ינהגו האבות, ולכך ירגילו את הנערים בעודם צעירים, יש סיכוי גדול שימשיכו בזה כל ימיהם, ויגדלו בתורה ומצוות, ויקימו משפחות מבורכות, וכל חייהם יהיו מוארים באור התורה והשבת.

חופש עם לימוד תורה

לתכנן את החופש הגדול ביחד עם הילדים • חשיבות ההליכה לישון בזמן והקימה בבוקר בזמן סביר • הסכנה החינוכית בשוטטות של בני נוער בשעות הלילה המאוחרות • לקבוע עתים לתורה בדברים קלים הקרובים אל הלב • גם הבנות צריכות ללמוד תורה • ערכו הגדול של לימוד משותף של ההורים עם ילדיהם • חובת ההורים לשקוד על חינוך ילדיהם ולא לסמוך על אחרים • טוב שהילדים והנערים יעבדו בחופש • להימנע מעימותים מיותרים: להתעקש על צניעות אבל לא על צבעים ואופנה

לקראת החופש הגדול

כמדי שנה מגיע החופש הגדול, ועמו החששות והמתחים. בנוסף לכך שהוא ארוך מדי וראוי לקצרו, על ההורים להיערך לקראתו, כדי שיעבור בטוב ולא יהפוך לזמן של התפרקות וירידה רוחנית.

לשם כך כדאי לדבר עם הילדים לקראת החופש ולסכם איתם את סדרי הזמנים שלהם ואת תכניותיהם השונות למשך ימי החופש, ואח"כ להקפיד על קיום הסיכומים. כעיקרון הילדים מסכימים שחשוב לקבוע עיתים לתורה בחופש, לנצל את הזמן לקריאה מחכימה, עזרה להורים ושאר דברים מועילים, וכאשר מסכמים את הדברים מראש, קל יותר להוציאם אל הפועל.

סדרי זמנים

ראשית כל חשוב להקפיד על סדרי זמנים. הקימה צריכה להיות בשעות סבירות, לכל המאוחר בשעה שמונה, והשינה בלילה כפי שמקובל כל השנה, או לכל היותר שעה מאוחר יותר. שורש הבעיות מתחיל בשיבוש סדרי השינה. כשנער הולך לישון בשתיים בלילה וקם בשעה עשר, הוא למעשה חי ללא השגחה והדרכה של הורים. הוא מגיע לבית כשהוריו ישנים, והוא קם לאחר שהם עזבו את הבית. אין להם אפשרות לשמוע על חוויותיו ולבקר את מעשיו.

אשרינו שיש לנו מצווה לקרוא קריאת שמע בזמנה ולהתפלל בזמן, ובזכות זה גם מי שמטבעו נוטה לאחר קום, כיוון שהוא מתחזק במצווה, הרי שהוא זוכה להקפיד על הזמנים ולסדר את חייו כראוי, ולקום לכל המאוחר למניין של שמונה.

השעות הקשות של הלילה

כדאי לדעת שכל הבעיות מתחילות מכך שהולכים לישון מאוחר מדי. בשעות הללו, בעת שההורים כבר ישנים ואין כמעט מבוגרים ברחובות, מתחילים לעשות את כל השטויות. זה הזמן שבו מתחילים להתעסק עם סמים. הרי נער שקם בבוקר לתפילה ואוכל ארוחת בוקר וקובע עיתים לתורה, לא מתחיל פתאום לעשן סמים בין תפילת שחרית לארוחת בוקר, או בין לימוד תורה בעת הקבוע לעיסוק בתחביב אחר.

הנפילה לדברים מכוערים ולרקימת חברויות שליליות ולעישון סמים מתחילה בשעות הקטנות של הלילה, כשנערים משועממים שקמו מאוחר לא מצליחים להירדם, והם מסתובבים עם חברים בחוסר מעש, שותים, זוללים, צוחקים משטויות ומחפשים ריגושים.

וכן מבואר במסכת אבות (ג, ד): "רבי חנינא בן חכינאי אומר: הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו". והסבירו המפרשים, שזמן הלילה מיועד לשינה או ללימוד של שקדנים. ומי שניעור בזמן הלילה לבטלה, הרי שהוא מועד לפורענות ומתחייב בנפשו.

למלא את החופש בתוכן לימודי

כמובן שלא מספיק לסור מרע, צריך למלא את החופש בתוכן חיובי, והעיקר בקביעת סדרים ללימוד תורה, שהיא חיינו ואורך ימינו, וכל יהודי, בין זקן ובין נער, בין בזמן הלימודים ובין בחופש, חייב ללמוד תורה בכל יום. צריכים לסכם יחד עם הילדים באיזה ספרים ילמדו וכמה יספיקו ללמוד.

החופש הוא זמן שמתאים במיוחד ללימוד דברים קלים שקרובים ללב. הוא גם יכול להתאים לחזרות על נושאים מוכרים. בכל אופן, הלימוד צריך להיות בספרים קלים ומובנים, כדי שהילדים והנערים, לפי רמתם, יוכלו להרגיש ביטחון וסיפוק בלימודם.

כדאי שחלק מהלימוד יקיימו לבד, וחלק עם חברותא בן גילם. וטוב שההורים יסייעו לילדיהם לקבוע חברותא. בנים עם בנים, ובנות עם בנות. את הקטנים כדאי להמריץ בפרסים של קטנים, ואת הגדולים לעודד בדברים של גדולים.

אם יש בבית ילדים בגילאים שונים, אפשר לבקש מהגדולים ללמוד עם הקטנים, וכך להוסיף עוד שעות של לימוד.

את הנערים שכבר יודעים ללמוד משנה וגמרא, צריכים לעודד להקיף יותר, שיספיקו במשך החופש ללמוד סדר משנה, או לפחות חצי סדר, וכן מסכת גמרא. ואם עדיין לא הגיעו לרמה כזו, צריך למצוא עבורם תכנית מאתגרת ומעניינת כדי שימשיכו להתקדם בלימוד.

לימוד תורה לבנות

גם בנות צריכות ללמוד כיום הרבה תורה, כדי שתוכלנה להדריך את חייהן בדרך התורה. וכל מה שמספיקים ללמוד כיום בבתי הספר ובתיכונים אינו מספיק עדיין כדי לדעת את יסודות ההלכה, האמונה והמוסר.

הבנות אינן חייבות ללמוד מספר שעות כמו הבנים, אבל בכל אופן נכון להציב להן מטרה, להספיק במשך החופש ללמוד ספר הלכה וספר מוסר וכיוצא בזה. כמדומה שאפשר לראות בפועל, שהבנים נצרכים לשעות רבות יותר של לימוד כדי לרסן את עצמם ולכוון את חייהם, ואילו לבנות די בלימוד של שעה אחת או שתיים ביום כדי ליישר את חייהן. וכמובן שכל המרבה ללמוד הרי זה משובח.

לימוד עם הילדים

והעצה הטובה ביותר לחינוך הילדים, שההורים עצמם ילמדו עימהם תורה. לעיתים הורים מתלוננים שהם נופלים מהרגליים מרוב עבודה בחופש. הילדים מתישים אותם, מפצירים בהם למצוא להם תעסוקה, מתלוננים שמשעממם להם. וכמה שההורים מנסים לשלח אותם לעיסוקיהם, הילדים חוזרים ומנדנדים.

במקום זאת עדיף לקבוע איתם לימוד רציני, וכאשר ישתעממו – להציע להם להמשיך ללמוד יחד. הלימוד המשותף יהפוך את החופש לתקופה פורייה ונעימה, והקשר עם הילדים יתבסס על יסוד חיובי ומרומם. ומתוך כך גם התביעות המוסריות שההורים תובעים מהם יהיו יותר מובנות ומוסכמות.

בעיית החינוך ביישובים

לפעמים אנשים מתפלאים, איך יתכן שישנם בני נוער שגדלו בישובים דתיים ותורניים ואינם מקושרים כראוי לתורה ומצווות. אמנם נכון שיש לכל יהודי בחירה חופשית, וממילא טבעי שיהיו כאלה שיבחרו ברע, אבל ניתן היה לצפות שהסביבה התומכת תמעט את התופעה. בפועל ישנם יישובים שבהם אחוז המתקלקלים גבוה מאשר בשכונה עירונית שמורכבת מחילוניים ודתיים. והורים שואלים את עצמם, הרי בחרנו לגור במקום טוב, ואיך קרה שהילד התקלקל?

התשובה היא, שכמה שתהיה הסביבה טובה, המשקל של הדרכת ההורים הוא המכריע. לעיתים דווקא הורים שגרים ביישוב תורני מתרשלים בעבודת החינוך. הם משליכים את אחריות החינוך על "היישוב", על בית הספר "התורני", ובפועל לא מבררים עם מי הילדים משחקים, לאיזה חבורה הם שייכים. הם לא קובעים איתם לימוד יומי, והתוצאות בהתאם. מגוריהם ביישוב התורני משמשים להם תירוץ לפריקת עול האחריות החינוכית.

עיקר החינוך במצווה ללמד את הילדים תורה

יסוד החינוך הוא ללמד את הילדים תורה, ומצווה זו מוטלת בראש ובראשונה על ההורים, שנאמר (דברים יא, יט): "ולימדתם אותם את בניכם". ואמנם בפועל מפאת טרדות הפרנסה ההורים שולחים את ילדיהם לבתי הספר ותלמודי התורה, והמורים מלמדים את ילדיהם בשליחותם. אבל אסור לשכוח שהחיוב הראשוני מוטל על ההורים, לא על בית הספר ולא על היישוב.

ועל כן לכל הפחות בחופש על ההורים ללמוד עם ילדיהם, ועל ידי כך יוכלו למנף את החופש להעמקת החינוך.

השבתות כדוגמא לחופשים

חשוב לציין שכאשר ההורים רגילים לייחד זמן חשוב ללימוד תורה בשבת, חלקו עם הילדים, באופן טבעי גם החופשים של הילדים נעשים איכותיים יותר. מפני שהילדים מתרגלים לראות שההורים מנצלים את זמני הפנאי שלהם ללימוד תורה ולהתקדמות רוחנית. והם מבינים שזה ייעודו של החופש, לתת לאדם זמן חופשי שבו הוא יוכל להתעלות בתורה ובמחשבות טובות ומעשים טובים – ללא מסגרת לחוצה.

שאר תכני החופש

אחרי שזמן לימוד התורה מסודר, אפשר לתכנן פעילויות נוספות שיעשירו את עולמם של הילדים: קריאת ספרים, חוגים, טיולים משחקי חברה וכדומה. בזה אין צורך להאריך, תחום זה מטופל למדי. והעיקר הוא שלימוד התורה יעמוד במקומו המרכזי והראוי, ומתוך כך שאר הפעילויות יקבלו תוכן ערכי.

עבודה בחופש

ככלל, טוב שהילדים והנערים יקבעו לעצמם עבודה בחופש. העבודה מחנכת אותם לאחריות אישית ולעיסוק ביישובו של עולם. על ידה הם ילמדו להכיר את עצמם, להכיר את יכולתם, ואולי תסייע להם בבחירת דרכם בעתיד.

בעבר נערים בני שתים עשרה היו כבר מסייעים בפרנסת המשפחה בעבודה עם הוריהם או כשוליות לבעלי מקצוע אחרים. אין סיבה שבני גילם כיום לא יעבדו קצת בחופשים. אולם גם הנערים העובדים בחופש צריכים להקפיד על קביעת עיתים לתורה.

עימותים מיותרים

יחד עם ההקפדה על הגבולות, צריכים להיזהר שלא להתעמת על דברים שוליים, כמו טעם מוזיקלי וסגנון בגדים. על צניעות צריך להתעקש, אבל לא על צבעים ואופנה. ואם המוזיקה המודרנית מפריעה לכם ויוצרת אווירה לא נעימה בבית, אפשר לדרוש מהם להאזין למוזיקה באוזניות.

לשוחח עם הילדים

ועוד דבר חשוב, לשוחח עם הילדים על החיים ומשמעותם. לשתף אותם, לפי הבנתם וגילם, במטרות שהצבתם לעצמכם, בלימוד תורה, בקיום מצוות, בעבודה, באחריות לכלל ישראל, כדי שיבינו שהגבולות שאתם מציבים להם לא נועדו להרע להם אלא לעשותם שותפים לחיים מלאי תוכן, ששווה להשקיע ולהתאמץ למענם.

חופש הלימוד התורני

לפני כחודשיים כתבתי מאמר תמיכה ברב דוב ליאור שליט"א והרב יעקב יוסף שליט"א, שהוזמנו לחקירה בעקבות מתן הסכמה לספר 'תורת המלך', ומשלא באו לחקירה עצרום בכוח. כתבתי ששלוש סיבות טובות ישנן לסירובם לבא לחקירה:
א' סיבת החקירה – רדיפה. שכן לא היה על מה לחקור, כל דברי הספר והסכמותיו כתובים ומונחים לפני כל מי שרוצה לחקור, הסיבה היחידה שנותרה לחקירה – רצון להשפיל ולאיים על רבנים.
ב' – הפליה. אישים מהשמאל מתבטאים בחריפות רבה יותר כנגד המתנחלים, אולם רק אישים מהימין מוזמנים לחקירה. רק למענם הוקמה יחידה מיוחדת. אסור לשתף פעולה עם מציאות שכזו.
ג' – מגמת החקירה כדי להבהיר שהחוק החילוני מעל התורה. זה היה הנימוק המרכזי למעצרם של הרבנים, כפי שאמרו נציגי הפרקליטות והפוליטיקאים החילוניים שתומכים בהם. ומשכך היו הרבנים וכל נאמני התורה מוכרחים להבהיר שצו התורה מעל החוק.

עוד הוספתי שאף שרוממות החוק בגרונם של האישים החילוניים שתקפו את הרבנים, בעצם לא החוק באשר הוא יקר להם, אלא רק מפני שהחוק במצב הנוכחי מבטא את השקפת עולמם הם לוחמים למענו. אבל חוק שמנוגד להשקפת עולמם כבר אינו "קדוש" כל כך בעיניהם. ראו מה נעשה בכל החוקים הקשורים לשבת או הפלות. ומי הביא עלינו את הסכמי אוסלו הארורים, אם לא מפרי חוק ביודעין ובזדון? כלומר טענתם היא שמערכת הערכים שלהם עדיפה על תורתנו הקדושה, ועל כן צריכות כל מערכות השלטון להראות לנו את נחת זרוען, עד שניכנע למערכת הערכים שלהם.

כלומר הוויכוח הוא בעצם מדיני ומוסרי, כיצד צריך להתמודד עם האיום הערבי, כאשר הערבים נוקטים בדרכי טרור תוך שימוש באוכלוסיה אזרחית כמגן חי. ספר "תורת המלך" הוא חלק מהדיון החשוב הזה. הוספתי: "אינני יודע אם אני מסכים עם מסקנותיו, כי אין בו מסקנות. הוא לא ספר הלכה, אלא ספר עיוני בסגנון למדני". אלא שבמקום להתווכח באופן מכובד עם סברות תורניות שהועלו שם, השמאל משתמש בפרקליטות ובתקשורת כדי להעליל עלילת דם על הרבנים שהם מעודדים רצח ערבים.

הטענה נגדי

בתגובה כתב לי תלמיד חכם: "אין כוונתי לחלוק על מכלול הדברים, אלא להתייחס לפסקה מהותית אחת בדבריך, שחורגת משאלת מעצרו של הרב ליאור, ועוסקת בספר "תורת המלך" גופו. כתבת כך: "ברור שמה שהתשקורת השלטת מייחסת לו הוא שקר גמור. הוא לא קרא לרצח עם או להריגת ‏ערבים חפים מפשע. המוטיבציה שעומדת בבסיסו היא לברר את השאלה התורנית-מוסרית ביחס ‏לפגיעה בסביבה אזרחית שמשמשת מחסה למחבלים בזמן מלחמה.

אכן בחלק גדול מן הספר הוא עוסק בשאלה הזו, של פגיעה באזרחים אגב לחימה במחבלים, ובעניין זה ודאי שדברי המחברים נכונים. אבל יש בספר גם חלק נוסף, המצדיק פגיעה מכוונת באזרחים גרידא של עם שלוחם נגדנו, גם כאשר הם אינם משמשים מחסה למחבלים, וגם אין עליהם כל אשמה אישית (כגון של עידוד למחבלים וכדומה), כדוגמת ילדים קטנים… (הוא הזכיר כמה ציטוטים שכך משמע מהם). אני מעריך שהרב רחוק מהעמדות הללו שמופיעות בספר. מכיוון שכך, איני רואה צורך להיכנס לדיון הלכתי בעניין זה, ולהראות שהמקורות המובאים בהקשר זה הם לענ"ד מופרכים ומתפרשים על ידי המחברים באופן לא נכון.

ההתרשמות שלי היא, שהרבנים שנותנים לגיטימיות לספר, ואפילו הרבנים שנתנו הסכמות לספר, מתמקדים רק בחלק הראשון, שבאמת יש בו צדק רב. אבל איני מבין איך מתעלמים מן החלקים הללו, שהם חמורים מאד.

אני חושב, שהמחאה של הרבנים על התנהלות המשטרה, תישמע ותתקבל באופן הרבה יותר נכון, אם היא תכלול גם מחאה על החלקים הללו בספר".

תשובה – כשיש עלילה אסור להתעסק בחסרונות

טענותיך דומות בעיני לטענותיו של רבי זכריה בן אבקולס, שבגלל דקדוקים שונים, מנע את האפשרות לטפל בתסבוכת שעמדה להיווצר עם רומא. יש להבחין בין שאלות גדולות כלליות לשאלות קטנות פרטיות.

השאלה הגדולה שנידונה בציבוריות הישראלית היא, האם הספר והרבנים מעודדים רצח עם או רצח ערבים כפשוטו, בלא הקשר של התגוננות או עת מלחמה. כך מוזכר בכל כלי התקשורת יומם ולילה. זו הסיבה שגם אנשים הגונים בשמאל משוכנעים שצריך להעמיד את הרבנים למשפט.

זו השאלה היחידה שעומדת עתה בפני "המושבעים" – במקרה שלנו הציבור. ורק על השאלה הזו צריכים כעת להשיב. והתשובה ברורה, המוטיבציה לכתיבת הספר היא איך להתמודד עם אויב שמסתתר מאחרי אוכלוסיה תומכת, ובשום פנים אין בו מוטיבציה להרוג גוים או לרצוח עם. צריך להכיר את המציאות: בשעה שמלבים "עלילת דם" העיסוק בחסרונות שיש בספר או בדברי הרבנים מסוכן מאוד, מפני שהמערכת המשפטית והשלטונית מתחשבת בציבור, וכאשר הם שומעים שאפילו הציבור הדתי "מודה במקצת", את ההמשך הם כבר לא צריכים לשמוע. מבחינתם, זה שאפילו רבנים מודים שיש אמת מסוימת בטענות, מוכיח שהטענות צודקות. וממילא איך לטפל ברבנים הסוררים הם יודעים טוב יותר. לכן כל מי שרוצה להגן על כבוד התורה, הדתיים, וחופש הלימוד, צריך להימנע בעת שמושמעת "עלילת דם" מלעסוק בביקורת. הוא יכול לעסוק בזה שבוע לפני או חודש אחרי, בלי שום קשר לרדיפה שרודפים עכשיו את הרבנים.

זה מזכיר את המקרה של הפרופ' הטיפש או הנבל מבר אילן, שהסכים אמנם שהיהודים לא השתמשו בפועל בדם של נוצרים לאפיית מצות, אבל הוא יכול להבין את האנטישמיים שהעלילו עליהם כך, כי הוא מצא בכמה תשובות שדנים בשאלה ההלכתית האם מותר להשתמש בדם בהמה כתרופה. כאשר מרחפת בחלל האוויר "עלילת דם", אסור לומר דבר שכזה. בדומה לזה כאשר טענו האנטישמיים, שכל היהודים גנבים, אסור היה להגיב בכנות, שאמנם יש בעיה מסוימת כזו בעם היהודי, אבל אסור לטעון בהכללה שכולם גנבים. אלא צריך לדחות את ה"עלילה" מכל וכל. וכל המסכים למקצת מהעלילה, נעשה שותף בה.

חירות הלימוד

ספר "תורת המלך" אכן לא מסיק מסקנות סופיות, הוא מעלה סברות ביניים, אבל ביודעים נמנע מלהתייחס לכמה שאלות מרכזיות, כמו מידת המחויבות לקיים את חוק המדינה והסכמים בינלאומיים. כלומר הדיון שם הוא תיאורטי למצב שבו אין מדינה ואין צבא ואין אמנות בינלאומיות. וכאשר מכניסים את השיקולים הללו לדיון, המסקנות כמובן עשויות להשתנות מהקצה אל הקצה. אכן לדעתי זהו חסרון גדול בספר, ואף שהמחברים מודים בו, הם לא הדגישו אותו מספיק. וכך יוצא שנאמרות בו סברות ביניים שקשה להולמם לפי המוסר המוסכם כיום, וגם זה חסרון גדול. למרות זאת, הקו המרכזי של הספר תואם במידה רבה את אמנת ז'נווה לעת מלחמה, ואת הנוהג המקובל בארצות המערב.

ולמרות החסרון שבספר, יש ערך עצום לחירות הלימוד והדיון, ואסור לפסול פרסום ספר כזה. שכן בכל בירור אמיתי מעלים לעיתים דעות מופרכות. לעיתים מתוך טעות ולעיתים מתוך עמדה מוקצנת או רצון לברר דבר עד הסוף. ויש בזה תועלת מרובה, כי רק באופן זה ניתן לברר היטב את הסוגיה על כל צדדיה. אם יהיה מותר להעלות סברות רק לכיוון אחד ולא לכיוון אחר, לעולם לא נוכל להגיע למסקנה תורנית מאוזנת. לכל היותר נוכל לצרף מקורות לעמדה החילונית הרווחת במערב, כמו שבדרך כלל קורה. לכן חשוב כל כך להגן על חופש הלימוד התורני.

מבוכת האקדמיה במערב

כדרך אגב יש לציין, שהעולם האקדמי המערבי נמצא במבוכה רבה בסוגיות אלו, מפני שעקרונותיו המוסריים לא מאפשרים לו לדון בהכללה על 'המוסלמים', על אופיים ומגמותיהם, ועל אוכלוסיה שמעודדת טרור, וכך הוא מתקשה למצוא דרכים יעילות להתמודד עם הטרור המוסלמי, שמסתבר שילך ויגבר. רק לאחר שיוסרו המגבלות על הדיון הנדרש, יוכלו למצוא את הנוסחה הנכונה להתמודדות יעילה עם הטרור האסלאמי.

אופיו של הציבור הדתי

אם נדבר בגילוי לב, הציבור הדתי ובכללם המתנחלים אינו לוחמני כפי שהתקשורת השמאלית מנסה לציירו. בסך הכל יחסית לציבור הישראלי הוא רגיל לנהוג באדיבות ורחמנות כלפי הערבים. בהיותו על מדים אין בו תשוקה להרוג באויב, אם צריך להילחם נלחמים, אבל בבחינת "מה חובתי ואעשנה", עם הרבה פחות חשק להרוג מהמקובל בקרב חיילים. הניגונים החסידיים והפיוטים השונים אינם מטפחים את האכזריות הנדרשת לאופי החיילי הקלאסי. הריסון והאיפוק שבדת אינם מאפשרים פיתוח אופי חיילי, לוחמני ואכזרי. כל מי שמתבונן בהתנהגות החיילים הדתיים, בני ההתנחלויות, נוכח בזה. כמובן שיש יוצאים מהכלל, אבל בסך הכל, עדיף לערבי להתקל בחייל דתי במחסום. הציור שמציירים בתקשורת, כאילו המתנחלים חפצים להרוג ולהתנכל לערבים רחוק מאוד מהאמת.

אכן כן. יש לציבור הדתי-הימני עמדה ברורה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, וגם הכרה ריאלית של המציאות, שכל זמן שהערבים אינם מכירים בכך, בלית ברירה נאלץ להילחם בהם, ושום פשרה לא תועיל.

התועלת

אמנם יתכן שבדיעבד צומחת תועלת מסוימת מכך שהשמאל מתאמץ לתאר את המתנחלים כאכזרים. הוא מחזק בכך את ההרתעה כלפי האויב.

חיזוק הפריפריה

הערה קצרה: מחלוקת הארץ לשבטים ניתן ללמוד על המגמה העקרונית לחזק וליישב את כל חבלי הארץ בשווה, שכן כל שבט היה עוסק בחיזוק נחלתו, ויוצר לעצמו עיר בירה מחוזית. נקווה שעליית מחירי הדירות במרכז תשמש מנוף לחיזוק ההתיישבות בכל חבלי הארץ.

רדיפה אידיאולוגית באצטלה משפטית

אין לחקור רבנים על שמילאו את תפקידם והביעו את דעתם * מטרת החקירה בפרשת 'תורת המלך' – להפחיד את הרבנים ולהשפילם * הכלל "דינא דמלכותא דינא" לא נאמר כשאין שוויון בפני החוק * התורה עומדת מעל לחוק, כשם שהמצפון קודם לחוק * התקשורת מציגה מחאה מתונה כהתפרעויות קשות * במקום להילחם בפשע, המשטרה נרתמת לקידום עמדות אנשי השמאל מהפרקליטות * הדיון המוסרי וההלכתי על היחס לאוכלוסיית אויב בעת מלחמה * הספר 'תורת המלך' לא קרא לרצח עם ולהריגת חפים מפשע

על סירובם של הרבנים להיחקר

שאלה: כאיש שמאל שמשתדל לכבד כל אדם, כולל דתיים, אני לא מצליח להבין מדוע אתם תובעים זכויות יתר לרבנים. מדוע רבנים שנקראו לחקירה לא יתייצבו ככל שאר האזרחים? אפילו ראש ממשלה ונשיא נחקרו כאן, אז מדוע שינהגו ברבנים בכפפות משי? האם לדעתכם לא צריך להיות שוויון בפני החוק?!

תשובה: לו היה רב נחשד בפלילים, לא היינו טוענים שאינו צריך להתייצב לחקירה. אבל במקרה שלפנינו, רבנים עסקו בתלמוד תורה ומילאו את תפקידם בנאמנות כלפי התורה וכלפי הקהל שבשמו ולמענו הם מכהנים. על כך אסור לחקור. בתחום תלמודם רבנים אכן זכאים לחסינות.

וביתר פירוט: שלוש סיבות ישנן לסירובם של הרבנים להיחקר, וכל אחת מהן יכולה לעמוד בפני עצמה.

א – סיבת החקירה: רדיפה

אין שום סיבה לחקור את הרבנים. הספר עם ההסכמות פורסם ברבים ומונח לפני הכל, גם השוטרים והפרקליטים יכולים לקרוא בו. אם על פי עמדתם השמאלנית הדברים בניגוד לחוק, הרי שהם יכולים להעמיד לדין. אם אין שם דברים שמנוגדים לחוק – שישתקו. אז מדוע צריך להביא את הרבנים לחקירה באזהרה?

המניע המסתבר היחיד הוא רצון של הפרקליטות להשפיל את הרבנים ולהפחיד אותם. הפרקליטות, שנשלטת על ידי אישים מהשמאל הקיצוני, החליטה לרדוף רבנים, להכפיש את שמם ברבים ולהציגם כפושעים ומסיתים, מתוך תקווה שעל ידי כך יצליחו לעצור את השפעתם. הם מנצלים את תפקידם הממלכתי כדי לקדם את עמדותיהם.

אדם הגון שיש בליבו מצפון אינו יכול לשתף פעולה עם העוול הזה. הסכמה לבא לחקירה מהווה הסכמה בשתיקה לאפליה המכוערת מצד הפרקליטים והחוקרים.

ב – אפליה

אישים מהשמאל מסיתים לשנאת מתנחלים, קוראים לציבור ולמערכות השלטון לפגוע בהם, לשבור את מפרקתם ולהרוס את בתיהם. הפרקליטות נמנעת מלהעמידם לדין, במיוחד כאשר מדובר באנשים מהאקדמיה, סופרים ואומנים. לעומת זאת, ישנה מחלקה מיוחדת בפרקליטות שתפקידה לרדוף יהודים מהימין על התבטאויות קלות בהרבה, כאשר על הכוונת מציבים את הרבנים.

יש לנו כלל הלכתי: "דינא דמלכותא דינא" (נדרים כח, א). אולם כתבו הפוסקים שכלל זה מחייב כאשר החוק ואכיפתו מוטלים על כולם בשווה, אבל במקרה של אפליה בולטת מצד החוק, אין צריך לציית לו. כי אין זה 'דין מלכות' אלא 'עוול מלכות' (עיין רמב"ן ונימוקי יוסף לב"ב נד, ב; ריטב"א לנדרים).

לו היתה הממשלה מעמידה לפני הציבור שאלה האם להקים מחלקה מיוחדת לאכיפת החוק על המתנחלים דווקא – ודאי לא היו זוכים לרוב. הפרקליטות מנצלת את מעמדה כדי לקדם את עמדותיה בניגוד לכללי ההגינות ולעמדות הציבור.

היו תקופות שבהן היינו נתונים למרמס ולא היה בידינו כוח להתקומם בגלוי נגד חוקים מפלים. אבל כאן בארץ ישראל, האם אפשר להסכים לעוול משווע ופומבי שכזה?!

ג – התורה והחוק

השאלה שעומדת על הפרק: בהתנגשות שבין התורה והחוק, מי גובר? אישי השמאל, כולל ציפי לבני יו"ר 'קדימה', תובעים מהפרקליטות והמשטרה להביא את הרבנים בכוח לחקירה, כדי להבהיר, שהחוק עומד מעל לתורה. ומאחר שכך, אנחנו מוכרחים להבהיר שצו התורה הוא מעל לכל החוקים.

אברהם אבינו היה מוכן לוותר על החוק הטבעי של אהבת אב לבנו ולעקוד את בנו יחידו על גבי המזבח, כי כך צווה אותו ה'. עוד לפני כן היה מוכן ליפול לכבשן האש ולא לשמוע לחוק המקובל ולעבוד עבודה זרה. מיני אז מוכנים יהודים בכל הדורות למסור את נפשם על שמירת התורה. מעולם לא הסכימו לקבל חוק אחר שיהיה מעל התורה.

גם מלך ישראל כפוף לתורה, וכפי שנאמר ליהושע בן נון בעת מינויו למנהיג, שיש בידו סמכות להעניש בחומרה כל איש אשר ימרה את פיו וימרוד במלכות, ובתנאי שלא יסור מהתורה ימין ושמאל. ואם ייתן הוראה שמנוגדת לתורה, דבריו בטלים ומבוטלים (יהושע פרק א). וכך כתב הרמב"ם (מלכים ג, ט): "אם גזר המלך לבטל מצווה, אין שומעין לו".

הצו הרוחני-מצפוני מעל החוק

יסוד זה, שהצו הרוחני-מצפוני עומד מעל לחוק, התגלה בעולם על ידי עם ישראל, ובמשך הזמן הפך לנחלת הטובים שבבני אומות העולם. אדם הסבור שהחוק שחוקקו אנשים עומד מעל המצפון, הוא אדם מסוכן ביותר. הוא ישתף פעולה עם כל הדיקטטורות. הוא יהיה מוכן להלשין על אביו ואמו, והוא יהיה מוכן לבזות את התורה שכל הסבים והסבתות שלו מסרו את נפשם עליה. הוא ילמד במוסדות דתיים ואח"כ בשם החוק ירדוף רבנים.

הצביעות ביחס לחוק

גם הציבור החילוני ברובו מסכים לכך שהמצפון קודם לחוק. כאשר אישים חילוניים תובעים להעמיד לדין את הרבנים שלא כפפו את ראשם בפני החוק, הם אינם עושים זאת מפני שהחוק באשר הוא יקר להם, אלא מפני שהחוק מבטא כיום את השקפת עולמם. חוק שמנוגד להשקפת עולמם כבר אינו "קדוש" כל כך בעיניהם. ראו מה נעשה בכל החוקים הקשורים לשבת או הפלות. ומי הביא עלינו את הסכמי אוסלו הארורים, אם לא מפרי חוק ביודעין ובזדון?

כלומר טענתם היא שמערכת הערכים שלהם עדיפה על תורתנו הקדושה, ועל כן צריכות כל מערכות השלטון להראות לנו את נחת זרוען, עד שניכנע למערכת הערכים שלהם.

התשקורת

אישי התקשורת מזדעזעים מ"ההתפרעויות הקשות" לאחר מעצרו של מו"ר הרב דב ליאור שליט"א, ולפיכך הם תובעים מהמשטרה לטפל ביד קשה במתפרעים. גם זה חלק ממסע ההסתה המגמתי נגד הציבור התורני. על איזה התפרעות בדיוק דיברו? חלק מהציבור שבשמו ולמענו הרב ליאור מתבטא, יצא לקבל את פניו ולמחות על כך שנפל קרבן לרדיפת המשטרה. את מה הרסו? את מה שרפו? במי בקשו לפגוע? עובדה שאת כל העצורים שחררו מיד למחרת. הפרקליטות תעשה כמובן הכול כדי להעמידם לדין תוך הפליה מחפירה, אבל אפילו הם לא יצליחו למצוא סעיפי אישום משמעותיים.

יום לפני כן, בשכונה אחרת בירושלים, יהודי טעה בדרכו והתרחק מהכביש הראשי מאה וחמישים מטר בלבד. ערבים התנפלו עליו להורגו על לא עוול בכפו. רק מפני שהוא יהודי. המוכתר שלהם הצליח למנוע את הרצח, מתוך שהבין שאם היהודי ייהרג גם אנשיו ישלמו מחיר.

וראו את השקר: אף אחד מאישי השמאל והתקשורת שהשתלחו ב'מתפרעים' הדתיים, לא תבעו מהמשטרה להשליט סדר בשכונות הערביות. הם היו עסוקים בקשירת כתרים למוכתר "הצדיק".

משטרה מסואבת

כולם מכירים את אוזלת ידה של המשטרה. אזורים שלימים סובלים מאלימות, גניבות והטרדות, והמשטרה נמצאת באוזלת יד מוחלטת. והנה פתאום הפרקליטות תובעת מהמשטרה להפעיל את כל כוחה כנגד הרבנים והציבור התורני. האם אין זה שימוש במשטרה ככלי לקידום עמדות פוליטיות?

אילו היה לנו שר משטרה הגון, הוא היה מפנה את המשטרה למקומות הנכונים. אבל הוא בוחר מסיבותיו לשמש כלי בידי מערכת המשפט הנשלטת בידי השמאל.

התמודדות עם אוכלוסייה אזרחית תומכת טרור

מראשית הקמתה מתמודדת מדינת ישראל עם האויב הערבי. לאחר שנוכחו שבמלחמה רגילה יתקשו להשמידנו, עברו הערבים לפעולות טרור. הם יודעים שאיננו רוצים לפגוע באזרחים שאינם משתתפים במלחמה, ועל כן הם בוחרים להסתתר ביניהם, ולנהל מתוכם מלחמת טרור נגדנו. התפישה המוסרית הרגילה מתקשה להתמודד עם לוחמה כזו. על פי התפישה המוסרית השלטת בחוגי השמאל, עדיף שחיילינו יהרגו מאשר יפגעו בסביבה האזרחית. באופן זה הצליחה מערכת המשפט לבטל את הסיכולים הממוקדים.

השאלה שעומדת לפנינו היא מה מותר מבחינה מוסרית לעשות נגד אויב כזה. אם היינו יכולים להרוג את כל הזוממים לפגוע בנו בלבד – זה היה מצוין. אבל בפועל הם משתמשים בבני משפחותיהם, שכניהם, גני ילדים ובתי חולים כמגן אנושי. האם מותר לפגוע בסובבים אותם ולמנוע בכך פיגועי טרור, או שצריך להימנע מלפגוע בהם, למרות שברור שבעקבות זאת נצטרך לקבור הרוגים מקרב חיילינו ואזרחינו?

ספר 'תורת המלך'

ספר 'תורת המלך' הוא חלק מהדיון החשוב הזה. אינני יודע אם אני מסכים עם מסקנותיו, כי אין בו מסקנות. הוא לא ספר הלכה, אלא ספר עיוני בסגנון למדני.

ברור שמה שהתשקורת השלטת מייחסת לו הוא שקר גמור. הוא לא קרא לרצח עם או להריגת ערבים חפים מפשע. המוטיבציה שעומדת בבסיסו היא לברר את השאלה התורנית-מוסרית ביחס לפגיעה בסביבה אזרחית שמשמשת מחסה למחבלים בזמן מלחמה.

ככלל אפשר לומר, שעמדת החוק הבינלאומי המנוסח באמנות ז'נווה ביחס לחוקי מלחמה, אינה רחוקה מעמדת הרבנים. צאו וראו כיצד כוחות נאט"ו והאמריקנים פוגעים גם באזרחים תוך כדי פעולות לחימה.

העלילה וההסתה

כחלק ממלחמת הדעות כאן בארץ, הפרקליטות, התשקורת ואישי שמאל אחרים מבקשים להוציא דיבה, להעליל על רבנים עלילות דם, כאילו הם תומכים ברצח גויים. ויש מי שלא נחה דעתם עד שטענו על הרבנים שהם תומכים בג'נוסייד – 'רצח עם', לא פחות! כך למשל טען פרופ' אמנון רובינשטיין בראיון משודר. צריכים עצבים של ברזל כדי שלא להתפוצץ מכעס על הדיבה האנטישמית הזו. הרי כל העולם שומע את מה שהם אומרים עלינו, איך שהם מתירים את דמנו. לכן הציבור כל כך מתקומם ומתרגז. מתוך אחריות ציבורית, הרבנים והמחנכים משתדלים להטות את רוב הכעס לאפיקים של בנייה. אבל כשמתחילים לחשוב ולהיזכר בעוולות הנוראות של הפרקליטות ובתי המשפט, הכעס גובר ומטריף.

אחרית דבר

נחמתנו היא שכשם שהרעיונות הנעלים והנאצלים של תורת ישראל ניצחו את האלילות, את היוונות המושחתת ואת האנטישמיות הפרועה, כך הם ינצחו גם הגל העכור הזה של המהרסים הבאים מתוכנו. ככל שנדע יותר לעמוד בעצמאות על האמת והמוסר שבתורתנו, כך נזכה מהר יותר לגאולה שלימה.

השביתה בשבת וערך המלאכה

המלאכות שאסורות בשבת

שאלה: אם המגמה בשבת היא לנוח, מדוע יש כל כך הרבה הלכות ופרטים על מלאכות השבת? האם לא מובן מהי מנוחה?

תשובה: מצוות התורה פשוטה (שמות כ, ט): "לא תעשה כל מלאכה". אם אתה יכול להבין לבד מהי "מלאכה" – אז תימנע מכל מלאכה וכך תשבות. אלא שכמובן, כאשר תתחיל לחשוב, תהיה מוכרח לשאול איזו פעולה היא בגדר מלאכה ואיזו אינה מלאכה. את זה מבררים חכמים בהלכותיהם. חשוב להוסיף שלבירור זה ישנו ערך נוסף, מפני שעל ידו אנו יכולים להתבונן בערך העבודה והמלאכה.

דוגמאות למלאכות ופעולות

מלאכה שיוצרת דבר חדש בעולם אסורה, אבל פעולה שאינה יוצרת דבר חדש מותרת. למשל, העברת מחט קטנה מרשות היחיד לרשות הרבים נחשבת מלאכה, ואילו העברת כסאות ושולחנות כבדים בתוך אותה רשות, אינה נחשבת מלאכה.

חימום מאכלים מבושלים בשבת אינו נחשב מלאכה, ואילו הבישול נחשב מלאכה.

חיבור חלון לציריו, גם כשהוא נעשה בקלות, נחשב מלאכה, ואילו פתיחת החלון וסגירתו אינם מלאכה. וכן הרכבת רגל שהתפרקה מן השולחן נחשבת מלאכה, ואילו הארכת שולחן על ידי פתיחת המדף שנועד לכך אינה מלאכה.

לשבות מל"ט מלאכות המשכן

אפשר היה לחשוב שרק מלאכות של חול ייאסרו בשבת, אולם התורה צוותה לשבות גם ממלאכת הקמת המשכן. ולא זו בלבד, אלא שכל המלאכות שבאמצעותן הקימו את המשכן אסורות בשבת, והן שלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת. וכפי שאמרו חכמים (שבת מט, ב): "אין חייבים אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן". וזהו שנאמר בסמוך למלאכת המשכן: "אך את שבתותי תשמורו" (שמות לא, יג), ללמדנו שלמרות שמצווה גדולה להקים את המשכן – גם מהקמת המשכן צריך לשבות בשבת.

גם מלאכת המשכן צריכה להיות מחוברת לשורש האלוקי הפנימי שלה. שאם לא כן, מרוב טרדות העיסוק בהקמת המשכן, עלולים לשכוח את מטרתו הפנימית. אז יישאר המשכן כגוף ללא נשמה, ולא יוכל למלא את ייעודו – לגלות את דבר ה' בעולם. לפעמים דווקא אלו שעוסקים במלאכות הקשורות לקודש צריכים להיזהר בזה יותר, כי מרוב הכרת ערכו של הקודש הם עלולים להשקיע את כל ישותם בבניית מסגרות עבורו, עד שישכחו את מהותו הפנימית.

מלאכתו של האדם מלאכת המשכן

חשיבותה של מלאכה נקבעת לפי ערכה הרוחני. לפיכך, כל המלאכות שיש בהן סיוע להקמת המשכן, יש להן חשיבות, והן אסורות בשבת. אבל מלאכה שאינה מועילה להקמת המשכן, אינה חשובה גם למלאכתו של האדם. אכן, אין שום מלאכת יצירה שלא היתה שותפה אף היא בהקמת המשכן.

מתוך כך למדנו דבר נפלא, שבעצם כל המלאכות שאדם עושה צריכות להיות קשורות להקמת משכן, כלומר לגילוי השכינה בעולם. זהו ייעודו של האדם שנברא בצלם אלוקים, להיות שותף עם הקב"ה בתיקון העולם. להתבונן תחילה בחכמה האלוקית הגנוזה בבריאה, ולהפיק מהטבע את המיטב כדי להוסיף טובה למשפחתו, לעמו, לכל בני האדם ולכל הברואים. ואת כל זאת לעשות ברוח טובה ומוסרית. באופן זה האדם דבק באלוקים וממשיך את רצונו הטוב לעולם. ועל ידי כך העולם נעשה ראוי להשראת השכינה, והברכה האלוקית שופעת אליו.

אלא שהאדם נוטה לשכוח את ייעודו, ובמקום לפתח את העולם ולהוסיף טובה וברכה הוא מתעסק בקנאה וקטטות, תאוות וכבוד. לכן חשוב כל כך להקים משכן לשכינה, שעל ידו יכולים בני האדם לזכור את ייעודם.

קדושת המקדש מתפשטת בכל העולם

אמנם יש הבדל גדול בין מעלת המקדש לשאר העולם, אך באמת כל העולם כולו צריך להיות משכן לגילוי השכינה, וממילא כל מלאכה ומלאכה שאדם עושה בעולם צריכה להיות קשורה למלאכת המשכן. אלא שבמשכן הרעיונות האלוקיים מתגלים באופן גלוי ומרוכז, ובשאר העולם באופן נסתר ורב-גוני. ולכך צריך אדם לכוון את מעשיו שיהיו כולם לשם שמים – בשדה ובחרושת, במחקר המדעי ובמסחר – הכל במטרה להיטיב לעולם ולתקנו, עד שיגיע אל תכליתו, שיהיה כולו משכן לשכינה. גם הכסף שאדם מרוויח במלאכתו צריך להיות מיועד כדי לחיות בו נכון לפני ה', להקים בעזרתו משפחה שתהיה משכן למידות הטובות והאידיאלים האלוקיים.

כל אדם במלאכתו צריך להקים מקדש

אמרו חכמינו ז"ל שכל המגדל תבואה בשדהו, ובעת הקציר משאיר לעניים פאה, לקט ושכחה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה את בית המקדש והקריב את קרבנותיו בתוכו (רש"י ויקרא כג, כב, עפ"י תו"כ). וכן העובד בבנק ומשרת את הלקוחות באמונה, משיא להם עצות טובות, ולמרות שלפעמים לוחצים הממונים עליו לקדם תוכניות חסכון שאינן טובות כל כך ללקוחות, הוא נשאר נאמן וישר, ובסוף החודש מפריש מעשר כספים מרווחיו – מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מקדש בבנק והקריב עליו את קרבנותיו.

וכן קבלנים ובנאים שעובדים בנאמנות, טורחים לבודד את הבית מקור וחום, לאטום אותו מגשם, לעשותו יפה ובטוח, ומפרישים מהרווח שלהם מעשר כספים – מעלה עליהם הכתוב כאילו בנו מקדש. ובכל הפיגומים, הטיח, הבלוקים והזפת שעל הגגות, נמשכת קדושת המקדש.

השבת מגלה את ערכה של המלאכה

כל המעלות הגדולות של המלאכה, שהיא ממשיכה את מעשה ה' ואת קדושת המקדש, מתגלות על ידי שביתת השבת. וכל מלאכה שיש לה ערך, צריך לשבות ממנה בשבת, כדי לגלות את ערכה הפנימי.

ובאו ועמדו כל המלאכות והפעולות לפני חכמים כדי שידונו בדינם ויקבעו האם יש להן ערך של מלאכה, שהן יוצרות דברים בעלי משמעות בעולם, וצריך לשבות מהן בשבת, או שמא אינן אלא פעולות שאין בהן יצירה, ואזי גם אם הן מצריכות מאמץ גופני מותר לעשותן בשבת.

הלימוד בשבת

כדי לעמוד על ערכה הפנימי של המלאכה מוכרחים לעסוק בתורה בשבת, לקיים את מה שאמרו חכמים (תדבא"ר א): "יום השבת יעשה כולו תורה". ולכל הפחות צריך ללמוד בכל שבת שש שעות, כדי שיהיה חציו לה' (פסחים סו, ב).

למרבה הצער, בעקבות סגנון הלימוד הליטאי מצד אחד, והאקדמאי מצד אחר, הלימוד הפשוט והטוב שמביא ברכה לעולם הולך ונעלם. במקום לקרוא בתורה ובנביאים, להגות בדברי חז"ל ולשנות הלכות, קובעים כל מיני שיעורים ולימודים שלא נועדו אלא לצער את בעלי המלאכה שיקוצו בתורה. שאלתי כמה רבנים שיצאו לגרעינים תורניים, מדוע אינם מייסדים לימוד בחבורה עם 'בעלי בתים' שלוש שעות רצופות, עם קצת כיבוד כדי להוסיף ברכות. וענו שבקושי שעה הם מסוגלים ללמוד. אמרתי: זה מפני שהשיעורים שאתם מעבירים לא טובים. מדוע לא תקראו יחד בתורה ובנביאים, כל אחד מהמשתתפים יקרא כמה פסוקים, מעת לעת תוסיפו פירוש, או מדרש או רעיון עמוק ותמשיכו הלאה – העיקר שלא להתעכב על דברים קשים. אח"כ תלמדו הלכות בשולחן ערוך או ספר אחר, וגם בזה תחלקו את הקריאה בין המשתתפים המעוניינים לקרוא, וכשתגיעו לסימנים קשים או סימנים שאינם נוגעים למעשה – תמשיכו לקרוא בלי להתעכב. רק תוסיפו פה ושם סברה קצרה או רעיון רוחני, ותמשיכו הלאה. כך ירכשו הלומדים ידיעות רחבות, יתענגו בלימוד התורה, והאמת שגם החידושים שיעלו שם על ידי הרב והשומעים יהיו עמוקים ואמיתיים יותר.

ועוד דבר חשוב מאוד: שימו לב לערך הגדול של העבודה והמלאכה, לערך של העיסוק ביישובו של עולם. כדי שיידעו כל המשתתפים בשיעור עד כמה גדולים מעשיהם, שמתוך קדושת השבת הם ממשיכים בעבודתם את קדושת המקדש לכל מקום.

הרב אויערבאך זצ"ל

כתב לי דוד ויינברג סיפור חשוב על הנהגתו של הרב הגדול שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, שהשבוע חל יום השנה לפטירתו:

"בהיות אבי מורי הרב נפתלי ויינברג אברך צעיר ותלמידו של רבו המובהק הרב ישראל זאב גוסטמאן זצ"ל בישיבת 'נצח ישראל' בשכונת רחביה, היה נוהג הרב אויערבאך להתפלל בכל בוקר סליחות ושחרית בישיבה של הרב גוסטמאן. אבי היה נוהג ללכת לביתו של הרב אויערבאך לפני התפילה כדי ללוותו לישיבה, ולאחר התפילה היה מלווה אותו חזרה לביתו. באחד הימים אזר עוז ושאל את הרב אויערבאך: למה הוא לא הולך לבית הכנסת בבוקר עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, שהרי יש הלכה בשולחן ערוך (או"ח כה, ב) שכך ראוי לירא שמים לנהוג לכתחילה?!

ענה הרב ששתי סיבות יש לו בדבר: אחת, שהוא פוחד שהתפילין ייהרסו בימי הגשם. והשנית: ככלל, הוא מרגיש שיש לו דברים יותר חשובים לתקן.

במשך כל אותו היום הצטער אבי מאוד על מעשהו שעשה. למחרת בבוקר, כשבא כהרגלו ללוות את הרב אויערבאך, התנצל מיד ואמר שהוא מבקש סליחה עצומה ומצטער על חוצפתו הרבה אתמול. ענה לו הרב: לא, אתה בכלל לא דיברת בחוצפה, להיפך – דיברת ושאלת בכבוד, ואף חשבתי על מה ששאלת אותי אתמול. ולמרות שמה שהשבתי לך נכון, הרהרתי עוד בדבר והגעתי למסקנה שהואיל וכולם מסתכלים עליי ולוקחים ממני דוגמא, מעכשיו אתחיל ללכת בבוקר לבית הכנסת עטוף בטלית ומעוטר בתפילין. וכך אכן נהג מאז. באותו זמן היה הרב אויערבאך כבן שבעים שנה.

בית הרב

שכחתי להזכיר בשבוע הקודם כי החוברת אודות פעילותו של הרצי"ה להעלאת תלמידי ישיבות ורבנים מרוסיה, יצאה לאור על ידי 'בית הרב', שעוסק בשימור מורשתו של מרן הרב קוק זצ"ל.

בתוך כך סיפר לי אבי מורי, כי בעת שהחלו העולים הראשונים מרוסיה להגיע בשנות תש"ל, הגיע גם קרובנו הרב ריינשטיין זצ"ל לארץ. אף הוא היה תלמיד חכם צעיר שניסה לעלות לישיבת 'מרכז הרב', אך קשיי הזמן הכשילו את מאמציו. במסירות נפש הצליח הרב ריינשטיין להישאר דתי יחד עם משפחתו, וזכה שצאצאיו כאן בארץ ממשיכים בדרכו.

סמוך לעלייתו לארץ ביקר יחד עם אבי מורי אצל הרצי"ה, ושמח בו הרצי"ה שמחה גדולה. למרות שעברו כארבעים שנה זכר הרצי"ה את שמו ואת שמות כל חבריו שביקשו אף הם לעלות, ושאל על כל אחד ואחד מהם. על חלק השיב הרב ריינשטיין ועל היתר שתק. כשיצאו, סיפר לאבי שעל אלה ששתק לא רצה להשיב כי נרצחו בשואה, וחשש שמא יצטער הרצי"ה ויאשים את עצמו שלא פעל מספיק להצלתם.

תורה לא רק לצדיקים

התורה ניתנה לכל ישראל

התורה ניתנה לעם ישראל כולו, וביאר המהר"ל (גבורות ה' פרק ג) שעם ישראל היה צריך למנות ששים ריבוא כדי שכל הבחינות שבו יבואו לידי ביטוי, ורק אז, לאחר שכבר נחשבנו לעם – הוציאנו ה' ממצרים ונתן לנו את התורה.

לאחר שה' נתן את התורה לישראל, מסר לחכמי ישראל את הסמכות לפרש אותה, שנאמר (דברים יז, ח-י): "כי יפלא ממך דבר למשפט… וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' … ובאת אל הכוהנים הלווים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם… ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך… ושמרת לעשות ככל אשר יורוך".

וכן מבואר בתלמוד (ב"מ נט, ב), שכאשר נחלקו חכמים על רבי אליעזר הגדול בעניין תנורו של עכנאי, "יצתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא… שכבר ניתנה תורה מהר סיני, ואין אנו משגיחין בבת קול". אלא אנו הולכים אחר רוב חכמי ישראל, שנאמר: "אחרי רבים להטות".

ממשיכה הגמרא ומספרת: מצאו רבי נתן לאליהו הנביא, שאלו: מה עשה הקב"ה באותה שעה שהכריעו חכמים הלכה שלא כדעת רבי אליעזר? השיב אליהו: "חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני". הרי שלמרות שבשמים הדעה נטתה לדעתו של רבי אליעזר, מכל מקום הסכים הקב"ה שהתורה ניתנה לחכמי ישראל, והם הקובעים את ההלכה.

התורה מתגלה גם על ידי הרשעים

כולם מבינים שחכמי ישראל, שמקדישים את חייהם לתורה מתוך הזדהות מוחלטת עם רעיונותיה, הם שמוסמכים לפרש את התורה, וממילא על ידם התורה מתגלה בפועל בעולם.

אולם צריך לדעת שבאמת כל ישראל, אפילו הרשעים, שותפים מלאים בגילוי התורה. לגבי התנ"ך הדברים ידועים, שהרי בעקבות חטא העגל וחטא המרגלים נתבררו יסודות חשובים בתורה. וכן בעקבות חטאי תקופת השופטים וימי בית המקדש הראשון ניתנו נבואות רבות ונתבררו יסודות האמונה והמוסר. וכן למדנו בהגדה של פסח: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה… אחד רשע". שכן גם הדיבורים שאומרים לרשע כתובים בתורה, וכל ישראל לומדים מהם יסודות חשובים.

וכך גם ביחס לתורה שבעל פה, שכל תקנה שתיקנו חכמים נתקנה על פי מצבם של ישראל, ובכללם גם הרשעים. כדי להבהיר יסוד חשוב זה נזכיר כמה דוגמאות.

תקנת הקריאה בתורה

תקנת הקריאה בתורה בימי שבת, שני וחמישי, נתקנה בעקבות מה שאירע לאבותינו במדבר, שהלכו שלושה ימים ולא מצאו מים (שמות טו, כב). והבינו משה רבנו ותלמידיו, שסיבת הדבר מפני שעברו על ישראל שלושה ימים רצופים שלא עסקו בתורה. ובוודאי הצדיקים למדו, אלא הכוונה שלא היה באותם שלושה ימים לימוד ציבורי, לפיכך תיקנו את קריאת התורה בציבור בימי שבת, שני וחמישי (ב"ק פב, א).

תקנת הברכות על הקריאה בתורה

מתחילה תיקנו שהעולה הראשון יברך לפני הקריאה, והאחרון בסיום הקריאה. לבסוף תיקנו חכמים שכל עולה ועולה יברך לפני קריאתו ואחריה, "גזרה משום הנכנסים ומשום היוצאים" (מגילה כא, ב). כלומר, היו אנשים שבאופן קבוע הגיעו לתפילה באיחור רב ונכנסו באמצע הקריאה בתורה; והיו כאלה שהיה קשה להם לשבת בתפילה עד סופה, והיו רגילים לצאת באמצע הקריאה בתורה. המאחרים לא שמעו את הברכה הראשונה, והיוצאים לא שמעו את הברכה האחרונה. כדי שיידעו הכל, גם אלו שאף פעם לא נמצאים בכל משך הקריאה בתורה, שמברכים גם לפני הקריאה בתורה וגם אחריה, תיקנו שכל עולה יברך לפני קריאתו ואחריה.

הנה לנו דין חשוב שנתקן על ידי העצלנים וקצרי הרוח, ומתוך כך התחזקנו כולנו בהבנת ערכה של ברכת התורה. הרי שאף הם שותפים בתורה.

קריאה בתורה במנחה של שבת

אמרו חכמים (ב"ק פב, א) שתיקנו חכמים קריאה בתורה במנחה של שבת "משום יושבי קרנות". הכוונה לאותם אנשים שלא היו באים לבית הכנסת לשחרית בימות החול, וכיוון שלא היו שומעים את הקריאה שקוראים בשני וחמישי, לא היתה להם הכנה לקראת פרשת השבוע הבא. לפיכך תיקנו חכמים להתחיל לקרוא בפרשת השבוע הבא כבר במנחה של שבת, שלתפילה זו גם "יושבי קרנות" הגיעו (רש"י ורא"ש). ויש מפרשים, שחכמים חששו שמא יושבי הקרנות יתרגלו להשתכר בסעודת שחרית של שבת, לפיכך תיקנו לקרוא בתורה במנחה, שמתוך כבוד התורה אותם יושבי קרנות יזהרו שלא להגיע שיכורים לפני ספר התורה (שבלי הלקט). אח"כ מצאו גדולי ישראל בתקנה זו משמעויות נוספות, שיש בה תועלת גדולה גם לצדיקים, שהיא מחברת את השבת הנוכחית אל השבת הבאה וכו'.

אמירת ברכה מעין שבע בליל שבת

בעבר בתי הכנסת היו מחוץ לעיר, והיתה סכנה לחזור מהם בלילה לבד. וכפי שאנו יודעים, למרות שמעודדים את הציבור לסיים את ההכנות לשבת בזמן ולהגיע מוקדם לבית הכנסת, תמיד יהיו מאחרים. ולא סתם מאחרים, אלא כאלה שיגיעו ממש לקראת הסוף, עד שלא יספיקו לסיים את התפילה בלחש לפני שהקהל יחזור לעיר. חששו חכמים שמא אותם מאחרים יחזרו לבדם ויבואו לידי סכנה. לפיכך תיקנו להוסיף לכל הציבור ברכה מעין שבע, שהיא מעין חזרת הש"ץ, כדי שבינתיים יספיקו המאחרים לסיים את תפילתם, ויחזרו לעיר יחד עם שאר הציבור.

לאחר מכן העמיקו המקובלים ואמרו שבאמת מרוב קדושת השבת, יש עניין לומר מעין חזרת הש"ץ בערבית. שוב מצאנו איך בזכות אותם יהודים עצלנים או לא יוצלחים נתקנה תקנה חשובה.

דוגמאות נוספות

היו מקרים שתקנות שתיקנו החכמים נתבטלו משום שרוב ישראל לא נהגו בהם. כך היה לגבי טבילת עזרא, ואיסור שמן גויים. ומן הסתם בכל התקנות הללו הצדיקים נהגו בהן, אבל כיוון שלא התקבלו על ידי הבינוניים, נתבטלה התקנה.

וכן מצינו תקנות ודינים נוספים בדיני ממונות, כדוגמת פרוזבול, והחזרת דמי הגניבה, ואי קבלת טיעונים מסוימים בבית הדין מחשש לרמאים. הרי שגם הרשעים שבישראל שותפים ממש בתורה.

הנזק שביצירת פירודים בכלל ישראל

הכלל העולה, שהתורה ניתנה לכל ישראל, ולכל אחד ואחד מישראל יש בה חלק, ועל ידי כולם היא מתגלה, צדיקים, בינוניים ורשעים.

לכן צריך להיזהר מאוד מליצור פירודים בישראל. יש "צדיקים" שחושבים שעל ידי שיוציאו את הרשעים מכלל ישראל יועילו לשמירת התורה והמצוות, והם אינם מבינים שעל ידי כך הנזק נעשה גדול שבעתיים. שכל זמן שהרשעים כלולים בישראל, גם על ידם מתגלה התורה. שעל ידי האחריות של חכמי ישראל לכל הציבור, מתקנים תקנות, לפעמים מחמירים ולפעמים מקילים. וכאשר נפרדים מהרשעים, התורה נעשית מקוצצת ואינה מתגלה כראוי. יש חושבים שיש בזה יתרון, שעל ידי כך אפשר להוסיף חומרות על חומרות, אבל באמת חומרות אלו הן הפרת התורה. הנה למשל, מתוך התנתקות מהרשעים והבינוניים, יש אנשים שמתנכרים למצוות ישוב הארץ ששקולה כנגד המצוות. מתנכרים למצווה להגן על עם ישראל מיד צר, שכל המציל נפש אחת מישראל כאילו מציל עולם מלא, קל וחומר כשהוא מגן על כלל ישראל. מחרימים את החכמות האלוקיות שמתגלות במדעים, שכתב הרמב"ם שעל ידן מגיעים לאהבת ה' ויראתו. מחנכים את הבנים למאוס בעבודה שהתורה מדברת בשבחה, ומעודדים אנשים שאינם מתאימים להוראה וחינוך ללמוד בכולל ולהתפרנס מהצדקה בניגוד לעמדת גדולי ישראל. וממציאים חומרות חדשות לבקרים. הרי שהקיצוצים והפירודים בכלל ישראל גורמים לקיצוצים ופירודים בתורה. להערכתי, רובו המכריע של הציבור החרדי אינו שותף לעמדות אלו, אבל ישנה קבוצה קטנה של מקטרגים, בעלי מחלוקת, שמובילים קו של פירוד וגורמים בפועל להפרת התורה, ואין מקום להאריך בזה עתה.

פניני הלכה לחילוניים

לאחרונה התעוררתי מכמה כיוונים לכתוב על השבת, משמעותה והלכותיה לציבור מסורתי וחילוני. במיוחד עוררו אותי לכך דבריו של ידידי ד"ר מאיר בוזגלו (פילוסוף ומתמטיקאי), שעוסק בהעלאת המסורת והשבת למקומה הראוי לה. כפי הנראה ישנם אנשים שלא התרגלו בלימוד התורה וקיום המצוות, אבל כיהודים הם מעוניינים להכיר את מורשתם. ספר 'פניני הלכה' הנוכחי אינו מתאים לרוב החילוניים, מפני שהוא מפורט מדי. עם זאת, הם אינם מעוניינים בתיאור שטחי-פלקטי של ההלכות והרעיונות. הם מעוניינים ללמוד אותם כפי שהם, בלא כחל וסרק, ולקבל מלימוד זה השראה.

פנייה לציבור

כדי לדייק בכתיבתי זאת, ולתת מענה לשאלות שבאמת מטרידות את הציבור שאינו דתי, אני מעוניין לקבל תגובות ושאלות מבני הציבור החילוני שחפצים ללמוד על השבת. כבר כתבתי שלושה פרקים, וישנם כמה אנשים נכבדים ויקרים שקראו את הדברים, הגיבו, שאלו ואף תקפו. בזכותם הדברים מתלבנים. כיוון שהסקרים מלמדים שבין קוראי 'בשבע' יש כשלושים אלף קוראים חילוניים, הנני מזמין את המעוניינים לקרוא את הדברים. ובמידה שתעלה בדעתם שאלה, ואפילו קשה ומתריסה, אם היא נובעת בכנות מהלב – שישאלו ללא חשש. קרוב לוודאי שלהרבה שאלות לא אוכל לתת תשובה מלאה, אבל אשתדל להשיב כמיטב יכולתי. אולי בזכות זה נזכה יחד להוציא ספר מלובן, ותרבה הדעת ויותר יהודים ילמדו להכיר את מורשתם המקודשת ויזכו לקבל הארה מקדושת השבת. לא פחות חשוב: קוראים דתיים שיש להם חברים מתעניינים, מוזמנים להפנות אותם לפרויקט. כתובת האתר שבו הספר הולך ומופיע ובו ניתן להגיב: http://613.yhb.org.il

מבחן הקבלה של ר' שמעון שקופ

מעשה מתלמיד ישיבה

סיפר יהודי אמריקני בערוב ימיו: "נער צעיר הייתי כאשר הוריי שלחו אותי ללמוד במכינה לישיבת גרודנה. היות שהוריי היו עניים מרודים, לא יכלו להרשות לעצמם לשלוח אותי ברכבת. לכן הוחלט שעליי ללכת ברגל. הישיבה היתה רחוקה מהלך שבוע-שבועיים. ציידוני במעט אוכל שהיה ברשותם ובברכות חמות, והדריכוני שכאשר ייגמר האוכל אבקש עזרה מיהודים בדרך. יצאתי לדרך וכן עשיתי. אוכל השגתי פה ושם, ובלילות לנתי על ספסלי בתי כנסיות, ופעם אף ישנתי על האדמה באיזו פינה.

בדרך עברתי חוויות מפחידות רבות. הדרך היתה לעיתים מפחידה ומסוכנת וכל הזמן פחדתי: האם אצליח למצוא את דרכי? האם יהיה לי מה לאכול? האם אעבור את מבחן הקבלה לישיבה? שאם לא אצליח, אבייש את שם משפחתי ואאלץ לחזור את כל הדרך חזרה. הדרך היחידה להרגיע את הפחדים והחששות היתה על ידי שינון דף הגמרא שהכנתי לבחינה. חזרתי על דף זה שוב ושוב עד שידעתיו מילה במילה.

סוף סוף הגעתי לישיבה, אמנם עייף ומורעב, אבל מוכן למבחן כאשר דף הגמרא מסודר במוחי להפליא. בחורים מהישיבה שראוני ושמעו את מטרת בואי הציעו לי ללכת להיבחן ב"משרדו" של ראש הישיבה, הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל. "משרדו" של רבי שמעון היה מטבח ביתו. רבי שמעון, שהיה אז כבן שבעים, קבלני בחביבות ושאל לשמי ולעיירת מוצאי, ואז פנה ואמר לי: ברצוני לשאול אותך שתי שאלות בלבד. הבנתי: הנה המבחן! הכנתי את עצמי בקפידא ובדריכות.

שאלה ראשונה: מתי אכלת לאחרונה ארוחה חמה?

נדהמתי מהשאלה והרהרתי ארוכות, ולבסוף עניתי: לפני כשבועיים. קם הרב ואמר: ראה, אין כוחי בבישול ככוחה של רעייתי, אלא שהיא לא נמצאת עתה בעיר. תצטרך להסתפק במה שאני יודע. ניגש והחל לבשל לי ארוחה. נדהמתי מגודל המעמד. אפילו את אבי לא ראיתי מבשל, וכאן ראש הישיבה הגדול עומד לבשל בשבילי?! כשסיים לבשל, שם לי צלחת מלאה מהתבשיל. אחר שגמרתי דאג למלאה שוב, עד שהייתי שבע כהוגן ולא יכולתי לאכול עוד.

כשסיימתי וברכתי ברכת המזון, אמר: עתה השאלה השנייה. כאן כבר הייתי סמוך ובטוח שעתה לאחר ששבעתי אפשר כבר לבחון אותי.

השאלה השנייה שברצוני לשאול אותך: מתי ישנת לאחרונה במיטה?

שוב נדהמתי והשבתי: לא זוכר בדיוק. הלך רבנו לחדר השינה שלו וסידר לי את המיטה. כעבור כמה דקות חזר וביקשני ללכת לישון, כיסה אותי היטב, ואני בעייפותי הרבה נרדמתי עד הבוקר. אחר כך התברר לי שזו היתה המיטה שלו.

זה היה מבחן הכניסה שלי לישיבת גרודנה.

סיים בעל המעשה: שנים רבות עברו מאז, צרות רבות ורעות עברו עליי, כל משפחתי נכחדה בשואה האיומה, ומה ששמר על יהדותי בכל השנים, עם כל הטרגדיות, אלו אותן שתי שאלות. אותו מבחן קבלה לישיבת גרודנה" (מתוך הספר 'תורה יבקש מפיהו' עמ' 224).

בשולי המעשה

ישיבת גרודנה היתה אחת הישיבות הטובות בליטא. רבי שמעון שקופ היה מגדולי הלמדנים שבדור, ובאותו זמן כבר נחשב זקן ראשי הישיבות. מכיוון שישיבת גרודנה סבלה מעניות מרובה, לא יכלה לקבל את כל הבאים אל שעריה, ורק המצטיינים בלימוד הגמרא התקבלו. לכן המתח לקראת המבחן היה מובן. יתכן שרבי שמעון שקאפ הבין עד כמה התאמץ הנער להגיע, ולכן חרג מהנוהג המקובל והסכים לקבלו ללא מבחן, מתוך מחשבה שאם לא יתאים – לאחר זמן מסוים ימליצו לו לחזור לביתו. ואולי מישהו כבר הספיק לספר לו שהנער יודע ללמוד. אגב, ידוע היה שרבי שמעון שקאפ, יחד עם גאונותו ולמדנותו, היה צדיק במובן הפשוט והאנושי ביותר.

עוד אפשר ללמוד מסיפור זה עד כמה גדולה היתה אז העניות בחברה היהודית, שהלכה והתפוררה מרוב נגישות וחוסר תקווה. כה גדול היה הפיתוי לעזוב את החברה היהודית ולפתור את הבעיה האישית על ידי השתלבות במקצועות מכניסים בחברה הגויית, או להצטרף לתנועה הקומוניסטית שהבטיחה לאנושות גאולה מעוני ודיכוי.

מצד אחד אפשר להבין את אלה שעזבו, ומנגד ראוי להעריך את הצדיקים שמסרו את עצמם ללמוד תורה בישיבה, למרות שנדמה היה ששום "תכלית" לא תצמח להם שם. ומתוך כך אפשר להבין גם את בשורתו הגדולה של מרן הרב קוק זצ"ל, שהעמיק וביאר איך התחייה הלאומית בארץ ישראל מציעה דרך רוממה לחיים שלמים של תורה בחיי הכלל והפרט, ברוחניות וגשמיות, בתורה ועבודה, בדבקות ובכבוד.

ארץ ישראל בפרשה

ויהי רעב בארץ, ויצחק אבינו כבר חשב לרדת מצרימה עד תום הרעב. "וירא אליו ה' ויאמר: אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך. גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך" (בראשית כו, ב-ג). ואף שמצד הדין מותר היה ליצחק אבינו לרדת למצרים, נצטווה שלא לרדת, מפני שהיה עולה תמימה, ואין ראוי לו לצאת מהארץ (בראשית רבה סד, ג).

ובזכות ההיאחזות בארץ למרות כל הקשיים זוכים לפרות ולרבות, וכמו שנאמר בהמשך: "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים". ומתוך כך זוכים ליישב את כל מרחבי הארץ, שנאמר: "ונתתי לזרעך את כל הארצות האל". ומתוך כך מביאים ברכה לכל העולם, שנאמר: "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ".

וכך גם היום, העוסקים במצוות יישוב הארץ זוכים להקים משפחות גדולות. אלא שכמו כל ברכה שמימית, כדי לקבל אותה צריכים להתאמץ מעט. ויש כאלה שלמרות ששערי הברכה פתוחים לפניהם, ממאנים לקבל אותה.

יישוב הארץ

אמרו חכמים: "מהו שנאמר שכון בארץ? עשה שכונה בארץ, זרע ונטע אילנות" (פסקתא כו, ב). וכך עשה יצחק: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכו ה'" (בראשית כו, יב). ואח"כ חפר שוב את הבארות שחפר אביו וסתמום פלשתים. ואף שגם עמו הפלשתים התקוטטו, לא התייאש מלעסוק ביישוב הארץ, והמשיך לחפור בארות ולחזק את אחיזתו בארץ: "ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה, ויקרא שמה רחובות, ויאמר: כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". ואכן, בזכות התחזקותו ביישוב הארץ "וירא אליו ה' בלילה ההוא, ויאמר: אנכי אלוקי אברהם אביך, אל תירא כי איתך אנוכי וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי". ומתוך כך הוא מתחזק במצווה, ולמרות שכבר יש לו באר אחת הוא ממשיך לחפש עוד מים, לייסד עוד שכונות, עד שעבדיו מצליחים לחפור באר מים נוספת, "ויקרא אותה שבעה, על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה" (בראשית כו).

יהודה ושומרון מול השפלה והנגב

שאלה: הלא מצווה ליישב את כל הארץ, ומדוע כבוד הרב מעודד ליישב דווקא את יהודה ושומרון?

תשובה: אכן מצוות יישוב הארץ קיימת בכל גבולות הארץ. וכל כך גדולה מצווה זו עד שהתירו חכמים לקנות בית מגוי בשבת. והיתר זה קיים אפילו בסוריה, כפי שאמרו (גיטין ח, א): "הקונה שדה בסוריה כקונה בפרברי ירושלים". ועבור שום מצווה אחרת לא התירו חכמים לעבור על איסור 'שבות'. ומכל מקום צריך לדעת שיש מדרגות במצווה, ומעלת יישוב יהודה ושומרון גבוהה יותר, מפני שהם ליבה ומרכזה של הארץ. ולא לחינם עיקר מקומם של האבות והאירועים הגדולים והנבואיים התרחשו בגב ההר.

וכן למדנו שכאשר היה רעב בארץ, ויצחק אבינו נאלץ לעזוב את מרכז הארץ (יהודה), אמר לו ה': "גור בארץ הזאת", שאף שארץ פלשתים פחות מקודשת – מכל מקום גם היא נחשבת ארץ ישראל. וכפי שכתב רש"י (בראשית כו, יב): "ויזרע יצחק בארץ ההיא – אע"פ שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה".

בנוסף לכך, נצטווינו שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, ולכן מצווה גדולה יותר להתיישב במקומות שיותר זקוקים לתוספת מתיישבים, כדי שיישארו בידינו ולא יימסרו חלילה לאומה אחרת.

איזה אידיאל להציב בפני התלמידים

שאל אותי מורה בתלמוד תורה, האם צריך לעודד את כל התלמידים שיישבו כל ימיהם בישיבה ויעסקו בתורה, שזו המטרה הנעלה ביותר, או שצריך להתפשר עם המציאות ולומר לתלמידים שכל המקצועות הם ראויים מלכתחילה?

השבתי לו, איך אפשר ללמד את פסוקי התורה ולומר לתלמידים שראוי לכל יהודי לעסוק כל ימיו בתורה. כיצד יסבירו לתלמידים את מה שכתוב על יצחק אבינו שזרע וחרש ונטע. איך יפרשו את הפסוק: "ויגדל האיש (יצחק), וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד. ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה… ויחפור את בארות המים" (בראשית כו, יג-יח). או מה שנאמר על אברהם אבינו שהיה "כבד במקנה, בכסף ובזהב" (שם יג, ב). "ויטע אשל בבאר שבע" (שם כא, לג). ואיך יפרשו את מעשיו של יעקב אבינו, ששמר על צאן לבן בחריצות עצומה עשרים שנה – "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני", כדי שאף כבשה לא תפיל את עוברה ואף טלה לא ייטרף, וכדי שיהיה להם תמיד מזון ומים. אם אין ערך לכל העבודה הזו, מדוע התורה מדברת על כך?!

אלא שיש לחנך את התלמידים לדבוק בתורה ובמצוות, ומעבר ללימוד הבסיסי המשותף לכולם ולחובת קביעות עיתים לתורה, על כל אחד לעסוק בתיקון עולם בתחום המתאים לו. אם לא מחנכים כך, מוכרחים לעוות ולעקם את פסוקי התורה והדרכות חז"ל.