ארכיון הקטגוריה: שמיטה

אוצר בית דין? היתר המכירה עדיף

המקור בתוספתא להיתר אוצר בית דין • העבודות שנדרשות בשביעית כדי שיגדלו פירות בכמות ובאיכות שישתלם לקוטפם • המחלוקת לגבי היתר החזון איש לעשות מלאכות הנדרשות לקיום הפירות • איסור סחורה בפירות שביעית, וכיצד הוא נפתר בהיתר האוצר • מחיר פירות האוצר חייב להיות נמוך משמעותית ממחיר השוק, ובפועל במקרים רבים זה לא כך • קשה לקיים מערכת אוצר גדולה שתמכור בזול ותהיה כלכלית • האפשרות לשימוש חלקי בפתרון האוצר • מסקנה: היתר המכירה מהודר יותר, לחקלאי וגם לצרכן

אוצר בית דין אינו הפתרון הראוי לשביעית

גם אני סברתי לפני השמיטה שמסגרת האוצר היא המהודרת ביותר, ולכן גם משפחתי הייתה מנויה על אוצר הארץ. אולם במשך שנת השמיטה התעמקתי בלימוד הסוגיה, והגעתי למסקנה ברורה שחוץ ממקרים מסוימים מאוד, הבעיות שבפתרון האוצר מרובות כל כך עד שאין להשתמש בו

לאורך שנת השמיטה עסקתי כמה פעמים בטור זה בהיתר המכירה, והוכחתי שהוא היתר מרווח, ושבמצבנו הנוכחי לכתחילה יש לפעול על פיו, וכל הפתרונות האחרים גרועים.

אולם לא הסברתי מדוע מסגרת אוצר בית דין מייסודו של החזון איש אינה טובה. וזאת משום שלא רציתי לפגוע בכל הארגונים הטובים והחקלאים הצדיקים שעבדו במסגרת זו, וכבר שנה לפני השמיטה החלו להיערך למסגרת האוצר, והביקורת הפומבית על שיטתם באמצע שנת השמיטה הייתה עלולה לגרום להם נזקים כספיים עצומים.

גם אני סברתי לפני השמיטה שמסגרת האוצר היא המהודרת ביותר, ולכן גם משפחתי הייתה מנויה על אוצר הארץ. אולם במשך שנת השמיטה התעמקתי בלימוד הסוגיה, והגעתי למסקנה ברורה שחוץ ממקרים מסוימים מאוד, הבעיות שבפתרון האוצר מרובות כל כך עד שאין להשתמש בו.

המקור לאוצר בית דין

מבואר בתוספתא (שביעית ח, א) שכאשר ראו חכמים שיש אנשים שקוטפים פירות רבים מדי בשביעית, העמידו שליחים מטעמם בפתח העיירות. וכל מי שהביא פירות רבים מן השדות, היו אותם שליחים משאירים לו מזון שלוש סעודות בלבד, ואת שאר הפירות שהביא היו נוטלים ומכניסים לאוצר שבעיר, כדי לחלקם לשאר האנשים. וכאשר הגיעה עונת הקטיף של הפירות המצויים, וכן של הענבים והזיתים, היה בית הדין שוכר פועלים שיקטפו אותם, ואת הענבים סחטו הפועלים בגתות כדי להכין מהם יין, ואת הזיתים טחנו בבית הבד כדי להכין מהם שמן. ומהפירות, היין והשמן, היו מחלקים בערבי שבתות לכל בני העיר, כל אחד לפי צורכי ביתו.

תקנה זו נועדה למנוע מעוברי עבירה ליטול כמויות גדולות מפירות שביעית ולסחור בהם. כפי הנראה הייתה מגמה נוספת לתקנה – לספק פירות שביעית לכול בשווה. שהואיל וקשה לבני העיר לצאת בכל פעם לשדות כדי לקטוף פירות לצורכי ביתם, היו שליחי בית הדין קוטפים את הפירות בעבור כולם. ומן הסתם בית הדין שילם לפועלים מקופת הקהל, שנאספה ממיסי כלל תושבי העיר.

יש אומרים שתקנת אוצר בית דין היא הדרך לקיום השביעית בלא להזדקק להיתר המכירה. ועוד יש אומרים, שזו הדרך הנכונה לקיום השביעית בזמן הזה, מפני שכיום רגילים לגדל פירות במטעים גדולים שמרוחקים ממרכזי האוכלוסייה, ולא משתלם לאדם לנסוע למטע כדי לקטוף חמישה קילוגרמים לתצרוכת ביתו. ולכן קטיף הפירות וחלוקתם על ידי אוצר בית דין הם הדרך היחידה שבאמצעותה יוכל הציבור ליהנות מפירות השביעית.

בעיית העבודה במטעים

יש מקשים על פתרון האוצר, היאך הפועלים קוטפים את כל הפירות, והרי אסור לקטוף בשביעית פירות רבים? והתשובה, אכן לאדם פרטי אסור לקטוף פירות מעבר לתצרוכת ביתו, אבל לנציגי בית הדין מותר לקטוף בעבור כלל הציבור.

אולם הבעיה הקשה, שכדי שיצמחו על העצים פירות בכמות ובאיכות שיהיה משתלם לקטוף אותם ולהובילם לצרכנים, צריך לבצע בשביעית עבודות רבות שאיסורן מדברי חכמים כדוגמת דישון, ריסוס וגיזום. זאת משום שבחקלאות המודרנית כל עץ ושיח מוציא כמות גדולה ויפה של פירות, פי כמה ממה שהיה מקובל בעבר. ובלא כל הטיפולים הללו, יצמחו על העצים והשיחים פירות מעטים וקטנים באופן משמעותי מהמקובל, עד שלא יהיה משתלם להעסיק פועלים שיקטפום מהעץ.

אמנם תומכי אוצר בית דין ובראשם בעל החזון איש חידשו הלכה, לפיה כל המלאכות שיסודן מדברי חכמים שהותרו לצורך קיום העץ, מותרות גם לצורך הפירות שעל העץ. על פי זה התירו כמעט את כל המלאכות, כדי שהפירות יגיעו לרמה שישתלם לקוטפם ולשווקם.

אולם דעה זו מנוגדת למהלך הסוגיות בגמרא ובראשונים, שבהן מבואר שכל המלאכות האסורות – אסורות תמיד, זולת מקרים בודדים שבהם מותר לבצען לצורך קיום האילן. ואם מותר לעשות מלאכות בעבור הפירות, הרי שכמעט תמיד כל המלאכות הללו מותרות זולת מקרים בודדים.

וכן הורה מרן הרב קוק זצ"ל, שאסור לעשות שום פעולה לצורך קיום הפירות. ולא זו בלבד, אלא שגם אם מדובר במלאכות שאיסורן מדברי חכמים, כאשר עוברים עליהן באופן קבוע – עוברים על מצוות עשה לשבות בשביעית (עיין פנה"ל שביעית ויובל ב, ב-ג; ח, ג, 4).

אמנם אפשר לפתור בעיה זו על ידי שכירת נוכרים שיבצעו את כל העבודות לצורך הצמחת הפירות (פנה"ל שם ה, ט). אלא שעדיין תישאר הבעיה השנייה – איסור מסחר בפירות שביעית.

איסור מסחר

מצוות השמיטה שהפירות יהיו מופקרים לצורכי אכילה ולא יסחרו בהם, שנאמר: "והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה" (ויקרא כה, ו), פירשו חכמים: "לאוכלה – ולא לסחורה" (ע"ז סב, א). גם כאשר מוכרים מעט פירות, אסרו חכמים למכור במשקל או במידה, או במקומות קבועים בשוק או בחנויות כמו בשאר השנים, כדי שיהיו נמכרים בזול ויזכרו שהם פירות שביעית.

ואמנם התומכים באוצר מבארים שאיסור מסחר חל רק על פירות שנמצאים בבעלות של אדם מסוים, והתשלום הוא על הפירות עצמם. ואילו במסגרת האוצר הפירות אינם ברשות אדם מסוים אלא ברשות הציבור כולו, ושליחי בית הדין מארגנים את הפירות כדי שכל הציבור יוכל ליהנות מהם. וממילא התשלום אינו על הפירות, אלא על העבודה הכרוכה בטיפול בפירות ובהבאתם לציבור, ובכלל זה עבודת הריסוס, הדישון, הגיזום, הקטיף, האריזה, ההובלה, החלוקה והארגון. ולכן גם מותר למדוד את הפירות, כדי לדעת כמה לשלם על העבודה שהושקעה בהבאתם לחלוקה.

התשלום מותר רק כאשר הוא זול באופן משמעותי

אולם ההיתר לחלק את פירות השביעית מותנה בכך שהתשלום בעבור חלוקתם נמוך באופן משמעותי מהמקובל בשוק. המחיר הנמוך מבטא את העובדה שמדובר בפירות הפקר, והתשלום הוא רק בעבור הטורח שבשימורם וחלוקתם, בלי שום קשר למחיר הפירות בשוק.

אבל כאשר מחיר פירות האוצר קרוב למחיר המקובל בשוק, הרי שמדובר במסחר. שכן אין מחיר אמיתי לפירות, אלא המחיר בשוק הוא מה שמוכנים לשלם בעבורם. כך הם כללי המסחר, כאשר אפשר לגבות יותר – גובים יותר, וכשאי אפשר לגבות יותר – גובים פחות. נמצא שאם מחירי פירות האוצר קרובים למחיר הפירות בשוק, הרי שמדובר במסחר לכל דבר.

אי אפשר לקיים מערכת גדולה בלי איסור מסחר

בפועל, בתי הדין שמארגנים את האוצר, למרות כוונותיהם הטובות, מתקשים לעמוד בכך, ופעמים רבות הם אף נאלצים לגבות מחיר גבוה ממחיר השוק כדי לכסות את העלויות שלהם.

כמדומה שעל פי כללי הכלכלה ותורת המחירים, אין לבעיה זו פתרון. כשם שמשק קומוניסטי פחות יעיל ממשק קפיטליסטי, ועלויות הייצור בו יקרות מעלויות הייצור במשק קפיטליסטי, כך העלויות של בית הדין תהיינה גבוהות מהעלויות של השוק החופשי. מפני שהתחרות החופשית היא שגורמת לבעלי השדות ולמשווקים לשקוד תדיר על ייעול עבודתם ולהוזיל עד כמה שאפשר את מחירי הפירות, כדי שהקונים יעדיפו לקנות מהם. וכאשר הניהול מופקד בידי אנשים שאינם מרוויחים מהייעול באופן אישי, ואינם צריכים לעמוד בתחרות כדי לשרוד ולהרוויח – הכרח הוא שניהול העבודה יהיה פחות יעיל ומחירי הפירות יעלו. וככל שהאוצר ינהל מערכת גדולה ומורכבת יותר, כך עבודתו תהיה פחות יעילה. כדי להבין את הבעיה לעומק מומלץ לקרוא את ספרו של תומס סואל 'יסודות הכלכלה', בהוצאת שלם.

אימתי אפשר להיעזר באוצר בית דין

רעיון האוצר יכול לצאת אל הפועל אם האוצר יתמקד בחקלאים אחראים במיוחד, וישווק את הפירות באופן ישיר וזול בחלוקה של כמויות גדולות יחסית בכיכר העיר לאנשים שמוכנים לטרוח בעבור קבלת פירות האוצר, ואז יוכל לחלק את הפירות במחיר זול באופן ניכר.

גם ביינות יוקרתיים אפשר לעתים לקיים חלוקה במסגרת האוצר, שכן ביינות אלו חלק משמעותי מהתשלום הוא בעבור המוניטין, ולכן כאשר החלוקה מתבצעת בתמורה לכיסוי הוצאות העבודה, יוצא שמחיר היין זול באופן משמעותי לעומת מחירו של יין דומה בשוק. וכך נהגנו בחלק מהכרמים שבהר ברכה, שמהענבים המשובחים שגדלו החלו להפיק יין משובח במסגרת האוצר, ומחירו יהיה כ 15 שקלים לבקבוק.

מסקנה

המסקנה העולה מכל זה היא שאין פתרון בשימוש באוצר בית דין לקיום החקלאות והחקלאים בשביעית. ראשית, מפני שבמסגרת האוצר מתירים מלאכות אסורות כדי להצמיח את הפירות. שנית, מפני איסור מסחר. כי רק כאשר הפירות זולים באופן משמעותי ממחירם בשוק, אין בהם איסור מסחר.

עתה ניתן להבין מדוע מרן הרב קוק, ואחריו הרב הרצוג והרב פרנק, לא מצאו יתרון בטיפול בפירות שביעית דרך אוצר בית דין.

בנוסף לכך, פתרון זה לא רק שאינו מקרב אותנו לקיום המצווה, אלא אף מרחיק אותנו מהתיקון הנכון. שכן עיקר מגמת השביעית שהחקלאים ישבתו ממלאכה, ואילו במסגרת אוצר בית דין הם כביכול מקיימים את השביעית תוך שהם עובדים בשדותיהם כמו בשאר השנים ואולי יותר.

לפיכך נראה שיש להורות לחקלאי שמתלבט בין עבודה במסגרת היתר המכירה לעבודה במסגרת אוצר בית דין, שיעבוד במסגרת היתר המכירה. אמנם בהדרגה יש להתקדם לשביתה גמורה בשמיטה, כפי שכבר כתבתי במאמר אחר.

לקראת השמיטה הבאה, על שומרי התורה לדרוש כשרות מהודרת שצורכת פירות היתר המכירה, שעל פי כללי ההלכה הם המהודרים ביותר בימינו.

כתיבת פרוזבול – מתי וכיצד

הרקע הכלכלי-חברתי והיסוד ההלכתי של תקנת הפרוזבול, שמבטלת את השמטת החובות בשמיטה • באמצעות הפרוזבול המלווה מוסר את גביית החוב לידי בית הדין • הזמן שבו חלה שמיטת הכספים ומתי כותבים פרוזבול • טוב לכתוב פרוזבול גם על חסכונות וקרנות פנסיה, למרות שמעיקר הדין אינם נשמטים • לאיזה בית דין יש למסור את החוב • גם נשים חייבות בשמיטת כספים • האם יש צורך לזכות קרקע ללווה • המנהג להותיר הלוואה שתתקיים בה מצוות שמיטת כספים • נוסח שטר פרוזבול

תקנת הפרוזבול

בשלהי ימי בית המקדש השני רבו העניים שביקשו הלוואות והתקשו לפורען. וכנגד זה נמנעו העשירים מלתת לעניים הלוואות לפני השמיטה, מחשש שלא יחזירו אותן בזמן ויישמטו. לפיכך תיקן הלל הזקן שיעשו פרוזבול שיפקיע את שמיטת החובות, וכך יוכלו העשירים לעזור לעניים בהלוואות סמוך לשמיטה בלי לחשוש שיפסידו את כספם.

הפרוזבול מועיל לכל ההלוואות שנתן המלווה עד זמן חתימת הפרוזבול, שעל ידי הפרוזבול הם נמסרים לבית הדין. אבל הלוואות שיינתנו לאחר חתימת הפרוזבול נשמטות בסוף השביעית. לכן כותבים פרוזבול לקראת סוף שנת השמיטה

יסודו של הפרוזבול בדין התורה הקובע שחובות המסורים לידי בית הדין אינם נשמטים בשביעית. שנאמר: "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך" (דברים טו, ג) – דווקא חובות שבידך תשמט, אבל חובות שביד בית דין אינם נשמטים. אלא שכדי להפקיע את חובת ההשמטה מדין תורה, היה המלווה צריך למסור את שטרות החוב שלו לבית הדין, ולהטריח את בית הדין לטפל בגביית החוב. ותיקן הלל הזקן שיסתפקו בכתיבת שטר פרוזבול, שבו המלווה מודיע שחובותיו מסורים לבית הדין, בלי שימסרם בפועל לבית הדין. ועל ידי כך יוכל המלווה מכוח בית הדין לגבות לאחר השמיטה את כל החובות שחייבים לו – כולל הלוואות שנתן בעל פה, בלי שטר. ואמנם בזמן שחובת השמיטה נוהגת מהתורה הפרוזבול אינו מועיל, הואיל ובפועל השטרות לא נמסרו לבית הדין. אולם מאז שבטל היובל קיום השמיטה הוא מדברי חכמים, ועל כן יכול היה הלל לתקן שכתיבת שטר הפרוזבול לבדה תועיל (פניני הלכה שביעית ו, ה, 7).

ביאור הצורך בתקנה במקום פתרונות אחרים

לכאורה יש לשאול לשם מה היה צריך לתקן פרוזבול, הרי הלכה היא שיכול המלווה להתנות עם הלווה שחוב זה שהוא נותן לו לא יושמט בסוף השמיטה, ועל ידי כך הוא מפקיע את ההלוואה מחובת השמיטה. כמו כן יכול המלווה לדרוש מהלווה משכון, ומכיוון שהמלווה קיבל משכון, נחשב החוב כגבוי והשמיטה לא חלה עליו.

אלא שפעמים רבות בעת מתן ההלוואה ישנה אופטימיות שהלווה יחזיר את החוב בזמן, ולא מתאים לבטא אז חשדנות כלפי אמינותו של הלווה ולהתנות איתו במפורש שחוב זה לא יושמט בשביעית, או לדרוש בעבורו משכון. ובמיוחד כאשר מדובר בסכומים שאינם גדולים. בנוסף לכך, אם כל אחד יצטרך להבטיח את חובותיו באופן אישי, לעשות על כך תנאי או לבקש משכון, יוכלו להתגלע ויכוחים האם אכן נעשה תנאי, והאם המשכון ניתן כמשכון או בהשאלה וכו'. אבל כאשר תיקן הלל שיעשו פרוזבול, כולם יזכרו לעשותו ולא יהיו יותר ויכוחים על תוקפם של החובות אחר השמיטה. בנוסף לכך, על ידי הפרוזבול נעשה זכר לשמיטת כספים, שיודעים שיש שמיטת כספים אלא שהפרוזבול מפקיע אותה (פניני הלכה שביעית ו, ה, 7).

בנוסף לכך, יש סוברים שלכתחילה אין לעשות תנאי על החוב שלא תחול עליו השמיטה (ב"ח, חת"ס, מרן הרב קוק בעזרת כהן מב). אמנם לדעת רוב הפוסקים גם לכתחילה מותר לעשות תנאי על החוב, אלא שכדי למנוע אי נעימות וכן להציל את השוכחים מלעשות תנאי, תיקן הלל הזקן שבשטר הפרוזבול יקיימו את כל החובות שלא יישמטו בשביעית (פניני הלכה שם ו, ד, 5).

משמעות שטר הפרוזבול

הפרוזבול הוא שטר שבו מוסר המלווה את כל חובותיו לבית הדין. יש מי שאומר ששטר הפרוזבול צריך להתקיים בפני בית הדין עצמו, היינו שהשטר יימסר בפועל לבית הדין, ויחתמו עליו הדיינים או שני עדים שראו שהחובות נמסרו לבית הדין. אבל לדעת רובם המכריע של הפוסקים אין צריך למסור את הפרוזבול לדיינים, אלא העיקר שהמלווה יכתוב בפרוזבול שהוא מוסר את חובותיו לבית הדין שבמקום פלוני, אפילו אם הם בעיר אחרת (שו"ע ורמ"א סז, כ כא).

זמן שמיטת כספים

כאשר החמה שוקעת ביום האחרון בשנה ושנת השמיטה נגמרת, גם ההלוואות נשמטות ופוקעות. שנאמר: "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה". לפיכך, עד סוף שנת השמיטה עוד יכול המלווה לתבוע את חובו, וכשתשקע החמה ביום האחרון של השנה השביעית, החובות נשמטים ואסור לתבוע אותם (רמב"ם ט, ד; שו"ע חו"מ סז, ל).

מה נשמט ומה לא

שביעית משמטת את כל סוגי ההלוואות, בין הלוואות קטנות ובין גדולות, בין אם נעשו על-פה ובין אם נכתבו בשטר. ואף אם נכתב בשטר שכל נכסי הלווה יהיו ערבים להחזרת החוב, בסוף השמיטה החוב נשמט. אמנם אם נכתב בשטר שפירעון החוב יהיה מקרקע מסוימת, אין השמיטה משמטת את החוב, מפני שהוא נחשב כגבוי ועומד מהקרקע שנקבעה לכך.

אבל כספים שמופקדים בבנק בתוכנית חיסכון או בקרן השתלמות או פנסיה אינם נחשבים כהלוואה אלא השקעה או פיקדון, ולכן אינם נשמטים. ואמנם יש מחמירים וחוששים שאולי גם השקעות אלה נחשבות כהלוואות, אולם אין הלכה כמותם. בכל אופן, גם מי שאינו זוכר שנתן הלוואה, נכון שיכתוב שטר פרוזבול, כי ייתכן שנתן הלוואה ושכח ממנה, וגם כדי לצאת ידי הפוסקים שחוששים שמא השקעות וחסכונות בכלל הלוואות. בנוסף לכך, יש בכתיבת הפרוזבול מעלה שעושים על ידו זכר לשביעית.

הפרוזבול מועיל לכל ההלוואות

אדם שנתן הלוואות רבות לאנשים שונים, די לו בפרוזבול אחד, שכן בפרוזבול אחד הוא מוסר את כל חובותיו לבית הדין.

הפרוזבול מועיל לכל ההלוואות שנתן המלווה עד זמן חתימת הפרוזבול, שעל ידי הפרוזבול הן נמסרות לבית הדין. אבל הלוואות שיינתנו לאחר חתימת הפרוזבול נשמטות בסוף השביעית.

לכן כותבים פרוזבול לקראת סוף שנת השמיטה. וכדי שלא לשכוח, רבים נוהגים לכתוב את הפרוזבול בערב ראש השנה יחד עם התרת נדרים.

בית הדין של הפרוזבול

יש אומרים שבית הדין שמוסרים לו את החובות צריך להיות של רבנים חשובים, מגדולי החכמים שבדור (רמב"ם ט, יז), ויש אומרים שאפשר למוסרם לכל שלושה רבנים (רמב"ן, רשב"א, רא"ש ורמ"א). למעשה, נכון למסור את החובות לבית דין חשוב שבאותו אזור, אבל אין צורך לדקדק שיהיה החשוב שבדור, מה עוד שאי אפשר לקבוע מי הוא בית הדין החשוב שבדור (עיין שו"ע סז, יח).

העדים

טוב שהעדים שחותמים על הפרוזבול יהיו כשרים לעדות ולא קרובים זה לזה. אולם מצד הדין אפשר לקיים את הפרוזבול גם על ידי עדים פסולים וקרובים, וכן על ידי נשים, הואיל וגביית החוב אינה נעשית מכוח העדים אלא מכוח זה שהמלווה מסר את הלוואותיו לבית הדין, וחתימת העדים אינה אלא לקיום הדבר.

מכיוון שאין בכתיבת הפרוזבול עשיית דין, אפשר לכתוב אותו בלילה. כמו כן אפשר לעשות שליח לכתיבת הפרוזבול.

עברה השביעית ובא המלווה לגבות את חובו ואמר: פרוזבול היה לי ואבד – מאמינים לו ויגבה את חובו (שו"ע סז, לג).

נשים

נשים חייבות כגברים בכל מצוות השביעית, ובכלל זה בשמיטת כספים. בני זוג שמנהלים חשבון משותף, יכול אחד מהם לחתום על פרוזבול בעבור חשבונם המשותף. ואם יש להם חשבונות נפרדים, צריך שמי שחותם על הפרוזבול יציין במפורש שהוא כולל גם את חשבונות בן או בת זוגו (עי' שו"ע סז, כה).

האם צריך להקפיד שיהיו הלווים בעלי קרקע

תיקנו חכמים שהפרוזבול יחול בתנאי שיש ללווה או לאשתו זכות בקרקע כלשהי, שעל ידה יש מקום לחוב להתחיל להיגבות כבר בעת כתיבת הפרוזבול (ר"ש). יש חוששים שאולי אין ללווה קרקע, ולשם כך בעת שחותמים על הפרוזבול, מקנה המלווה ללווים שאין להם קרקע משהו מהקרקע שברשותו. ויש שאף כתבו זאת בשטר הפרוזבול (מאמר מרדכי כג, יט).

אולם למעשה אין צריך לדקדק בזה, מפני שאין אדם שאין לו זכות בקרקע כלשהי, שכן גם מי ששוכר דירה או אף קיבל קרקע בהשאלה למקום מיטתו, נחשב כמי שיש לו קרקע. למשל, בן שיש לו מיטה בבית הוריו, וכן בחור ישיבה שיש לו מיטה קבועה (אפילו במיטת קומתיים), נחשב כמי שיש לו קרקע.

ורק אם אין ללווה שום קרקע, וגם לא קיבל רשות מאדם שיש לו קרקע להניח את מיטתו או חפציו בחלקו, צריך המלווה להקנות או להשאיל לו קרקע בשיעור כלשהו, ועל ידי כך הפרוזבול יחול (משנה י, ו; שו"ע סז, כב כה).

הידור במתן הלוואה בלא פרוזבול

יש מהדרים לתת הלוואה לחבר לאחר חתימת הפרוזבול וקובעים שזמן פירעונה יהיה לפני תום השנה השביעית, כדי לקיים בה את מצוות השמטת הכספים. וטוב שהחבר יבוא להחזיר את ההלוואה, כדי שהמלווה יקיים את השמיטה בפיו ויאמר לו: "משמט אני".

נוסח שטר פרוזבול

במצורף לגיליון זה אמור להיות שטר נוסח פרוזבול, וזה לשונו:

אנו החתומים מטה מאשרים בזה כי בא לפנינו ……. ואמר לנו: היו עלי לעדים שהנני מוסר כל חוב שיש לי ולבני ביתי לבית הדין הרבני הגדול שבירושלים, הלא המה: הראשון לציון הרה"ג יצחק יוסף שליט"א, הרב הראשי לישראל הרה"ג דוד לאו שליט"א, חבר בית הדין הגדול בירושלים הרה"ג ציון אלגרבלי שליט"א, כדי שאוכל לגבות כל חוב שיש לי כל זמן שארצה. ועל זה באנו על החתום ביום …… לחודש אלול תשע"ה למניין שאנו מונים לבריאת העולם.
על החתום: ……

מי שאין לו נוסח מודפס, יכול להעתיק נוסח זה מכאן, וכמובן ימלא את הפרטים החסרים והתאריך ויחתים עליו עדים, ובכך יהיה לו שטר פרוזבול כשר.

מצוות שמיטת כספים ותקנת הפרוזבול

המצווה להלוות לאדם מישראל בלי ריבית בשעת דחקו • המצווה המקורית מתייחסת להלוואה מועטת לטווח קצר לצורך קניית מזון • מצוות שמיטת חובות בסוף שנת השמיטה • מי שיש בידו להחזיר – מצווה שיחזיר למרות השמיטה • האיסור להימנע מהלוואה לקראת שנת השמיטה • בהלוואות בסיכון גבוה יש אפשרות להבטיח את החוב על ידי משכון • מדוע שמיטת כספים נוהגת מהתורה רק כשהיובל נוהג • תקנת הפרוזבול של הלל הזקן באה על רקע התרבות העניים והחשש שהעשירים לא יוכלו להלוות

שנת השמיטה עומדת להיגמר ומועד מצוות שמיטת כספים עומד להגיע, וראוי לבאר את המצוות והערכים הכרוכים בה, ומתוך כך להבין את ההיגיון שבתקנת הפרוזבול.

מצוות ההלוואה

מצווה מן התורה להלוות לאדם כסף בלי ריבית בשעת דחקו. מצווה זו היא ענף של מצוות הצדקה, אלא שאמרו חכמים שמצוות ההלוואה גדולה ממצוות הצדקה, מפני שקבלת הצדקה משפילה את האדם ואילו בהלוואה כבודו נשמר, ועל ידי כך יוכל ביתר קלות לשקם את עצמו (שבת סג, א). עוד מעלה במצוות ההלוואה – שהיא ניתנת לעניים ולעשירים, ואילו הצדקה ניתנת לעניים בלבד (סוכה מט, ב).

על אילו הלוואות ציוותה התורה

בשלהי ימי בית המקדש השני רבו העניים שביקשו הלוואות ולא הצליחו להחזירן, ונוצר מצב שאם העשירים ילוו את כספם לכל נצרך כמצוות התורה, אזי בסוף כל שמיטה, כשיצטרכו לשמוט את החובות, המלווים יפשטו את הרגל. ולא לכך התכוונה התורה במצוות ההלוואה

ההלוואות שדיברה בהן התורה הן בעיקר הלוואות קטנות לזמן קצר, שאנשים נצרכו להן כדי לקנות לעצמם מזון. וכפי שאמרו חכמים: "סתם הלוואה לשלושים יום" (מכות ג, ב). שכן עד העת החדשה, בה למדו האנשים במדינות המודרניות לייצר מזון ומלבושים ושאר צורכי הבית בכמויות גדולות ובזול, המחסור היה גדול, ואנשים עבדו בעבודות קשות כדי להשיג לבני ביתם לחם לאכול ובגד ללבוש. ואף שעבדו לפרנסתם – לעתים נותרו בלי כסף מפני שעדיין לא סיימו את עבודתם, או מפני שעדיין לא שילמו להם, או מפני שלא מצאו קונה למרכולתם, וכדי לקנות דברי מאכל נאלצו לבקש הלוואות. הם לא היו עניים שאינם מסוגלים לעבוד – שלהם ציוותה התורה לתת צדקה, אלא נצרכו להלוואה זמנית שתאפשר להם לשרוד עד שיקבלו את שכרם. ולעתים אף אדם שנחשב אז עשיר, כי היה לו בית נאה, בגדים יקרים ורהיטים טובים, נותר בלא כסף מזומן לקנות מזון לבני ביתו, וציוותה התורה להלוות גם לו בשעת דחקו. אלא שאם באו עני ועשיר לבקש הלוואה, מצווה להקדים את העני, כי מצבו דחוק יותר, ואילו העשיר יכול בשעת הדחק למכור מעט מרכושו בזול כדי להתקיים (ב"מ עא, א; שו"ע חו"מ צז, א).

ההלוואות בימינו

חשוב לציין שבעקבות העלייה בתנאי החיים, רבות מן ההלוואות שאנשים לוקחים כיום הן הלוואות גדולות שעיקר ייעודן השקעה. למשל הלוואה לקניית דירה שתחסוך את הצורך לשלם שכר דירה חודשי, או הלוואה לצורך הקמת עסק שיניב רווחים, או לצורך מימון לימודי מקצוע שיאפשר פרנסה מכובדת. ומכיוון שמדובר בהשקעה ולא בהלוואה, נותן הכסף זכאי לקבל אחוזים מהרווח בעבור השקעתו. לכתחילה היה ראוי שיחשבו כמה רווחים נוצרו בזכות ההשקעה ויחלקום ביניהם כפי שיוסכם מתחילה. אלא שהואיל וחישוב זה קשה ומורכב מאוד, נעזרים ב'היתר עסקה' (פניני הלכה שביעית ו, ג).

מצוות שמיטת כספים

נחזור למצוות ההלוואה, שמצוות שמיטת הכספים היא ענף שמסתעף ממנה.

ציוותה התורה שבסוף שנת השמיטה ישמטו כל ישראל את החובות שאחיהם בני ישראל חייבים להם, ולא יתבעו אותם מהם יותר. והעובר על כך ותובע חוב אחר השמיטה, מבטל מצוות עשה ועובר בלא תעשה (דברים טו, א ג).

מגמת המצווה היא לסייע לעניים שלא הצליחו לשלם את חובם, שאחת לשבע שנים יוכלו להשתחרר מעול החובות שהשׂתרגו על צווארם. וקבעה התורה את זמן פקיעת החובות בתום השנה השביעית, כדי שיוכלו להתחיל מחדש את מחזור שבע השנים כשהם משוחררים מעול החובות.

מכיוון שמגמת המצווה היא לסייע לעניים, לווה שיש בידו אפשרות להחזיר את חובו לאחר השמיטה, למרות שמצד הדין הוא פטור – מצווה שייתן למלווה במתנה את הסכום שקיבל ממנו בהלוואה. ואם ניצל את שמיטת החובות ולא שילם, אין רוח חכמים נוחה הימנו והרי הוא נבל ברשות התורה. ואף מותר לאנשים אחרים ללחוץ עליו שישלם למלווה את דמי חובו במתנה (משנה שביעית י, ט; פניני הלכה שביעית ו, ב).

האזהרה שלא להימנע מלהלוות לקראת השמיטה

הזהירה התורה מאוד שלא נימנע מלהלוות כסף לאנשים נצרכים לקראת שנת השמיטה. שנאמר: "הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תיתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. נתון תיתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך" (דברים טו, ט י).

המצווה להלוות – לאנשים נאמנים בלבד

אמנם המצווה להלוות היא דווקא לאדם נאמן, אך כאשר מבקש ההלוואה ידוע כאדם לא אמין, בכל השנים אין מצווה להלוות לו (שו"ע חו"מ צז, ד), מפני שמצוות ההלוואה נועדה לסייע לאנשים, ולא להביאם לסכסוכים סביב החזר ההלוואה.

קל וחומר שאין מצווה להלוות לאדם שאינו אמין לקראת השמיטה, שכן המצווה היא להלוות ולא לתת מתנה. ואדם שאינו אמין שמבקש הלוואה לקראת השמיטה – בעצם מבקש מתנה. שהואיל ולא ישלם בזמן – כשתסתיים שנת השמיטה, ההלוואה תהפוך למתנה.

הרי שהמצווה היא להלוות לאנשים נאמנים, שמסתבר שיחזירו את חובם. אלא שבכל הלוואה יש סיכון מסוים, שמא הלווה ייקלע לקשיים לא צפויים ולא יצליח לפרוע את חובו, ולסיכון הזה נצטווינו להיכנס כדי לקיים את מצוות ההלוואה. ואף לקראת השמיטה נצטווינו באזהרה חמורה שלא להימנע מלהעניק הלוואות לאנשים נאמנים, למרות שאם לא יצליחו להחזירן עד סוף השמיטה, נצטרך לשמוט אותן.

הפתרון להלוואות בסיכון גבוה

כאשר אנשים אמינים נאלצו לבקש הלוואה גדולה, והסיכון שמא לא יצליחו להחזיר היה כבד, היה המלווה דורש משכון בשווי ההלוואה, או דורש לשעבד קרקע ("אפותיקי") להבטחת ההלוואה. באופן זה היה המלווה מבטיח את החזר חובו, ואף בסיום השמיטה הלוואה כזו אינה פוקעת, הואיל והחוב כבר נחשב כגבוי על ידי המשכון או הקרקע.

כאשר לא ניתן היה לשעבד קרקע או משכון להחזרת החוב, ועדיין היה הלווה אמין בעיני המלווה, היה המלווה טורח למסור את שטר חובו לבית הדין, שגם באופן זה אין החוב נשמט בסוף השביעית.

המצווה מהתורה רק בזמן שהיובל נוהג

מצוות השביעית מהתורה חלה בעת שכל עם ישראל יושב על אדמתו כתיקונו, כלומר, כל שבט בנחלתו וכל משפחה על אדמתה. אפילו היו כל ישראל יושבים בארצם אבל היו מעורבים זה בזה, מבני שבט בנימין יושבים בנחלת יהודה ומבני שבט יהודה בנחלת בנימין, אין הם נחשבים כיושבים על הארץ כתיקונם, וחיוב השביעית מהתורה מתבטל (ערכין לב, ב).

ההיגיון שבמצווה

ההיגיון שבמצווה זו ברור. כאשר היובל היה נוהג, לכל משפחה מישראל הייתה חלקת אדמה שממנה הייתה יכולה להתפרנס, וממילא העניים היו מעטים, וגם הסיכון שלא יחזירו את ההלוואות היה קטן. במצב זה ציוותה התורה על כל אדם מישראל שיש לו כסף פנוי, להעניק הלוואות קטנות לצורכי מזון לאנשים הגונים שנקלעו לקשיים, ולשמוט את החובות המעטים של אלה שלא הצליחו לפרוע את חובותיהם עד סוף השנה השביעית.

כמו כן המצווה לשבות מעבודת הקרקע בשביעית חלה מהתורה רק כאשר היובל נוהג, מפני שרק כאשר לכל ישראל יש קרקע בארץ וכולם שומרים שביעית, הם יכולים להתמודד עם האתגר הגדול של השביעית. אבל כאשר רק לחלק יש קרקעות, אין הם יכולים לשאת בנטל השביעית לבדם. בנוסף לכך, כאשר אין כל ישראל יושבים בארץ, מן הסתם המקומות הפנויים מתמלאים בנוכרים שעובדים שבע שנים בשדותיהם, ויוצרים תחרות ששומרי השביעית מתקשים לעמוד בה.

תקנת חכמים

לאחר שבני שבט ראובן וגד וחצי המנשה גלו מנחלתם, כמאה וחמישים שנה לפני חורבן בית המקדש הראשון, בטלה מצוות השמיטה מהתורה (ערכין לב, ב). ואף על פי כן תיקנו חכמים להמשיך לקיים את המצווה. וכן תיקנו חכמים לקיימה בימי בית המקדש השני, למרות שבימי הבית השני עם ישראל לא זכה לשבת בארץ כתיקונו, כל שבט בנחלתו. ואף שבתנאים אלו קיום השביעית נעשה קשה יותר, תיקנו חכמים שנתאמץ יותר ונשמור את השביעית, כדי לשמור על הערכים שבמצוות השביעית, ומתוך כך נזכה לגאולה ולקיום המצווה בשלמות מהתורה.

תקנת הלל הזקן

בשלהי ימי בית המקדש השני רבו העניים שביקשו הלוואות ולא הצליחו להחזירן, עד שההפסד למלווים היה גדול מדי, מעל ומעבר למה שהתכוונה התורה והתכוונו חכמים בתקנתם. נוצר מצב שאם העשירים ילוו את כספם לכל נצרך כמצוות התורה, אזי בסוף כל שמיטה, כשיצטרכו לשמוט את החובות, המלווים יפשטו את הרגל. ולא לכך התכוונה התורה במצוות ההלוואה, כי למצבים הללו נועדה מצוות הצדקה, שיש לה קצבה. וכפי שאמרו חכמים שאל לו לאדם לתת לצדקה יותר מחומש מנכסיו ומשכורתו, כדי שיציבותו הכלכלית לא תיפגע (כתובות נ, א).

לפיכך, כדי שהעשירים יוכלו להמשיך להלוות לעניים בלי חשש שיתרוששו במוצאי השמיטה, התקין הלל הזקן שיעשו פרוזבול, ויפקיעו בכך את ההלוואות שלא נפרעו מדין השמיטה. וכך יכלו העשירים להמשיך לקיים את מצוות ההלוואה מהתורה, ויכלו העניים להיעזר בהלוואות גם לקראת שנת השמיטה.

בעזרת ה', בשבוע הבא אבאר את מצוות שמיטת הכספים והפרוזבול הלכה למעשה.

שביתה בכל ענפי המשק

השביתה ממלאכה בשביעית פועלת על כלל ישראל כמו שפועלת השביתה בשבת על היחידים מישראל • גילוי הנשמה בשנה השביעית על ידי תוספת לימוד תורה מתוך עונג ושמחה • בעולם של היום, מצוות השביתה מעבודה חקלאית נוגעת רק לכשני אחוזים מהאוכלוסייה • להרחיב את הברכה הרוחנית של השביעית אל כל המקצועות • כיצד תיראה תקנת שביתה בשביעית במקצועות שאינם חקלאיים • מצוות השביעית מחנכת לחיסכון ומשחררת מהתלות במותרות • הברכה הרוחנית של השנה השביעית מתפשטת על שש שנות העבודה

חזון השביעית

תכליתה של השנה השביעית, שנזכור על ידי השביתה את ה', בורא השמיים והארץ.

מן הראוי שרעיון השביתה בשביעית יבוא לידי ביטוי בכל המקצועות. כשם שהשביתה נועדה להזכיר לחקלאים שהארץ של ה' היא, כן ראוי שגם העובדים בשאר המקצועות ישבתו בשנה השביעית, ויזכרו וידעו שהארץ וכל אשר עליה של ה' היא, ויתחזקו באמונה ובתורה, ומתוך כך יתברכו בשש שנות העבודה

וזהו שאמרו חכמים: "אמר הקב"ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא" (סנהדרין לט, א).

אמרו חכמים: "דברים הרבה ברא הקב"ה בעולם, ובירר לו אחד מהם. ברא שבעה ימים ובחר הקב"ה בשבת… ברא שנים ובירר לו אחת מהן, שנאמר: ושבתה הארץ שבת לה'… ברא ארצות ובירר לו אחת מהן – ארץ ישראל… ברא אומות ובירר לו אחת מהן – אלו ישראל…".

הדברים שברר לו ה', הם הדברים שנועדו לגילוי הנשמה והמהות. השבת היא נשמת השבוע, השביעית נשמת שבע השנים, ארץ ישראל נשמת הארצות ועם ישראל נשמת העמים.

נמצא שהשביתה נועדה לגלות את הנשמה הפנימית. בכל ימות השבוע האדם טורח במלאכתו ונשמתו נסתרת, ועל ידי יום השבת נשמתו באה לידי ביטוי והוא יכול להתענג על ה' בלימוד התורה ובסעודות השבת, ומתוך כך הוא מבין את ערך עבודתו בששת ימי המעשה והיא מתברכת.

וביאר מרן הרב קוק זצ"ל, שמה שעושה השבת לכל יחיד ויחיד עושה השנה השביעית לכלל ישראל. על ידי המנוחה מהעמל והטרדה, בני ישראל מתחזקים באמונה בה' ומרבים בלימוד התורה. על ידי הפקרת הפירות ושמיטת החובות, בני ישראל נרגעים מהמתח והתחרות שמלווים את המסחר, ומבליטים את מידת החסד והרחמים שבין אדם לחברו. וכך במשך שנה שלמה חוזרת הנשמה להאיר בעם ישראל, והם נזכרים בכל השאיפות הטובות, ונכספים לעולם שיתוקן בחסד ואמת, והאהבה שבין השכנים מתגברת, וחיי החברה הולכים ומשתבחים. ומתוך כך נמשכת ברכה לשש שנות העבודה (על פי ההקדמה לשבת הארץ).

לימוד התורה בשביעית

גילוי הנשמה בשבת ובשביעית נעשה כמובן על ידי תוספת לימוד תורה, לימוד שנעשה מתוך עונג ושמחה. כך אפשר גם ללמוד מתיאורם המופלא של חכמים בזוהר על הנעשה בשמיטה בעולמות העליונים: בוא וראה, בכל שמיטה ושמיטה כרוז יוצא בגן עדן ואומר: התאספו גברים ונשים וכל אותם בני אמונה, ותעלו מגן עדן התחתון לגן עדן העליון, ואז כולם מתפשטים מלבושיהם החיצוניים, זכרים ונקבות, ואיתם כל הטף והנערים, ועולים ונכנסים לישיבה של רקיע, ושמחים שם בשמחת ההתעלות שלהם, ויש שם שמחה על שמחה, ואומרים שם דברי תורה חדשים וישנים, וכולם שם שמחים בשמחה שאין כמותה (ח"ג קעא, ב, בתרגום ופירוש).

השינוי באחוז העוסקים בחקלאות

ככל שהאנושות מתקדמת יותר מבחינה מדעית וטכנולוגית, כך אנשים מעטים יותר עושים עבודה שנעשתה בעבר על ידי אנשים רבים יותר. בעבר הרחוק, למעלה מתשעים אחוז מבני האדם נצרכו לעסוק בחקלאות, כדי לספק לאדם את צרכיו הבסיסיים. כיום, בעזרת המכונות ושאר הפיתוחים, רק כשני אחוזים מכלל האוכלוסייה בישראל עוסקים בחקלאות, והם מגדלים הרבה יותר פירות ממה שגידלו החקלאים הרבים בעבר. שאר האנשים מתפנים כיום לעסוק בעבודות שמשפרות את רווחתו של האדם בתחומים נוספים כמו ייצור מאכלים ובגדים משובחים יותר ובניית בתים מרווחים ונוחים יותר; ייצור רהיטים ומכשירים שמשפרים את תנאי חייו של האדם; יצירת מערכת תעבורה יעילה ונוחה שכוללת כבישים, מכוניות, רכבות ומטוסים; מערכת פיננסית ענפה ויעילה; יצירת אמנות ומוזיקה, ופיתוח אתרי נופש. כך נוצר מצב שמצוות השביעית נוגעת כיום רק לשני אחוזים שעוסקים בחקלאות.

שביתה בכל המקצועות

נראה שמן הראוי שרעיון השביתה בשביעית יבוא לידי ביטוי בכל המקצועות. כשם שהשביתה נועדה להזכיר לחקלאים שהארץ של ה' היא, כדי שיתחזקו באמונה ובתורה, ומתוך כך יתברכו בשש שנות העבודה, כן ראוי שגם העובדים בשאר המקצועות ישבתו בשנה השביעית, ויזכרו וידעו שהארץ וכל אשר עליה של ה' היא, ויתחזקו באמונה ובתורה, ומתוך כך יתברכו בשש שנות העבודה.

יתר על כן: השבת והשביעית הם מעין עולם הבא, ונועדו להזכיר לאדם את נשמתו, ושמתחילה הוא נועד להיות בן חורין בלי שיהיה משועבד לעבודה. ומתוך כך לימוד התורה בשביעית מעמיק את ערך החירות של הנשמה, ומשחרר את האדם מהשעבוד ליצר התאווה ורדיפת הממון. לפיכך נראה לעניות דעתי, שהסנהדרין שתקום במהרה בימינו, תתקין שביתה בכל המקצועות על פי היסוד העקרוני שמבואר בתורה.

כדוגמת תקנת מעשר כספים

כיוצא בזה למדנו שתיקנו חכמים להפריש מעשר כספים מידה בינונית, וחומש מידה טובה. שכן בזמן שרוב ככל ישראל התפרנסו מחקלאות, ציוותה התורה שייתנו במסגרת התרומות והמעשרות בין מעשר לחומש לכוהנים וללוויים ולעניים. וכן מבהמות היו מקדישים בין מעשר לחומש (בכורות, זרוע לחיים וקיבה, וראשית הגז). ומכיוון שרבים החלו להתפרנס ממסחר ועוד עבודות, תיקנו חכמים להפריש מכל רווח מעשר כספים, והוסיפו שמידה טובה להפריש חומש (כך על פי דעת רוב הפוסקים הסוברים שמעשר כספים מדברי חכמים, כמבואר בט"ז יו"ד שלא, לב. אמנם יש סוברים שהחיוב מחמת מנהג, ויש אומרים שהחיוב מהתורה).

הצעת תקנת השביתה בשאר המקצועות

כשם שבשביתת השדה אסרה התורה מלאכות שנועדו להצמיח פירות נוספים כזריעה, זמירה וחרישה, כך השביתה בשאר המקצועות תכלול שביתה מעבודה שנועדה להשביח את העסק ולהצמיח ממנו פירות. וכשם שהתורה אסרה על בעל השדה לקטוף את פירות השדה, כך הפירות הצומחים באופן טבעי משאר המקצועות יהיו מופקרים לכול, בלי שתהיה לבעל העסק עדיפות בהם. וכשם שפירות השביעית קדושים, כך ניתן לומר שברווחים שהעסקים יניבו מעצמם יוכל כל אדם ליהנות כפי ההנאה הראויה להם, אבל לא לסחור בהם ולא לבזותם או להשחיתם.

כמו כן, כשם שמותר בשדה לעשות מלאכות שנועדו למנוע נזק שיימשך לשנים הבאות, כך גם בשאר התחומים, כל מלאכה שנועדה למנוע נזק לטווח ארוך תהיה מותרת. ואם יהיה הכרח להמשיך לקיים את הייצור כדי לשמור על השוק, אזי הרווחים יהיו קודש למען הציבור.

זמן השביעית

ראוי שהשביתה בכל המקצועות תהיה בשנה השביעית המקודשת, שבה חובת השביתה בשדות, כדי שאווירת המנוחה והשלווה תתפשט על כולם, ויוכלו כולם יחד לעסוק בתורה. אולם בתחומים שחייבים לקיים עבודה רצופה כמו הוראה, רפואה ותחבורה, נכון שבכל אחת מהשנים אחד מכל שבעה עובדים בענף יזכה לשנת שבתון, שבה יוכל להינפש ולהתחזק בתורה לקראת שש השנים הבאות. וכפי שכבר היום נוהגים במקצוע ההוראה, שבהשראת מצוות התורה תיקנו שכל מורה זכאי לשנת שבתון, שבה הוא נח מעבודתו וממשיך ללמוד כדי להעמיק ולהרחיב את מחשבתו וידיעותיו.

החינוך לערכים וחיסכון

מצוות השביתה בשביעית מחנכת את האדם להיות בן חורין ולהשתחרר מהעבדות ליצר התאווה, שמשעבד אותו לעבוד בפרך כל ימי חייו, כדי להשיג עוד כסף כדי לקנות לעצמו כמה שיותר דברים. החינוך הזה מעניק לו ברכה מרובה מאוד, כי כשם שחשוב שהאדם יעבוד בחריצות כך גם חשוב שידע שאושרו אינו תלוי במותרות, אלא בחיים ערכיים. ההכנה לשביעית מלמדת את האדם לחסוך, ומתוך כך הוא יכול אחר כך בשנת השביתה להתחזק באמונה ותורה. ומתוך כך גם בשנות העבודה יזכה לקבוע עתים לתורה ולשמוח בחלקו, ולא יתפתה לבזבז את כספו על מותרות, ועל ידי כך הוא מתברך ומתעשר.

גילוי הנשמה והעונג בשביתת השביעית

כשם שהשבת מגלה את הנשמה של כל השבוע על ידי לימוד התורה וההתענגות על טובו של ה' בסעודות ומנוחה, ומתוך כך נמשכת ברכה והשראה לעבודתו בימות החול, כך גם השביתה בשנה השביעית נועדה לגלות את הנשמה של שש שנות העבודה. שבשנה השביעית האדם נופש מעמלו, ומתענג על ברכת ה' ביבול שחסך בשנים הקודמות, ומתוך המנוחה והחופש בני הזוג יכולים לבלות יותר יחד ולהוסיף אהבה ושמחה בחיבור שביניהם, ולהעצים את הקשרים שלהם עם בני המשפחה והחברים. לתת ביטוי לנשמה בקביעת עתים מרובים לתורה, בלימוד אישי ובהשתתפות בשיעורים, כל אדם בתחום הקרוב ללבו. ועם זאת להרחיב את ידיעותיו בתחומי המדע והרוח שיש לו בהם עניין ומרחיבים את הבנתו בתורה.

הברכה שבשביתה המקודשת

מתוך כך אפשר להבין גם על פי ההיגיון כיצד תוכל להתפשט ברכה מרובה מהשביתה בשביעית לשש שנות העבודה. המנוחה מהעבודה המפרכת תשחרר את האדם מהלחצים שהצטברו בנפשו ובגופו. לימוד התורה יאיר את נשמתו, העמקת הקשרים עם בני המשפחה והחברים תעשיר את נפשו, ומתוך כך יוכל לחזור לעבודתו במרץ מחודש.

השתלמות ערכית מקצועית

יתר על כן, חלק נכבד מלימוד התורה של כל אדם בשביעית ראוי שיהיה בתחום הקשור למקצועו, כדי לרומם את ערך עבודתו. כמו כן ראוי שבשנת השביתה ישתלם כל אדם בתחומי מקצועו: חקלאים ישמעו מהחוקרים על המחקרים והפיתוחים החדשים בחקלאות, מהנדסים על המחקרים והפיתוחים החדשים בתחומם, אנשי עסקים וכספים ישתלמו בכלכלה. גם לחוקרים באקדמיה תצמח מזה ברכה, כי מן הסתם מתוך מפגש עם אנשי השטח ישמעו רעיונות וכיוונים חדשים שלא עלו על דעתם. ומי יודע, ייתכן שרק המחקרים והפיתוחים החדשים שיצמחו ממפגשי השביעית יתגלו כמשתלמים יותר מכל מה שהיה אפשר להרוויח בעבודה בשביעית.

איך לחלק את רווחי הגז?

האם יש לתורה עמדה בשאלה למי שייכים רווחי הגז – לכלל הציבור או למי שמצאו אותו? • העיקרון שקובעת התורה: אדם זכאי ליהנות מפרי חריצותו, בעוד המשאבים הטבעיים ואמצעי הייצור צריכים להתחלק בשווה • כיצד ניתן לקיים בימינו את הרעיון של מצוות היובל • בימינו ההשכלה והחינוך הם אמצעי הייצור העיקריים, ויש לדאוג להעניק אותם בשווה לכל אדם • איזו מוזיקה אסור לשמוע בימי בין המצרים • מוצרים שאין מברכים עליהם "שהחיינו" מותר לקנותם בימי בין המצרים

שאלת הגז

שאלה: האם אפשר ללמוד מהתורה מה צריכה להיות העמדה הצודקת מבחינה מוסרית וכלכלית ביחס לסוגיית הגז, ששנויה במחלוקת ציבורית?

מצד אחד, נציגי החברות שמצאו את הגז טוענים שמגיע להן להרוויח רווחים גדולים בעבור סכומי העתק שהשקיעו בחיפושי הגז תוך סיכון רב, ולא ייתכן שלאחר שהגז נמצא – נציגי המדינה יפרו את ההסכמים שנחתמו לפני תחילת החיפושים. הפרה שכזו עלולה גם לפגוע במדינת ישראל, שכן אילי הון וחברות גדולות נמנעים מלהשקיע במדינות שאינן עומדות בהסכמים.

מנגד, נציגי ציבור רבים טוענים שההסכם אינו הוגן, הואיל והגז הוא משאב טבעי ששייך למדינה ולא למי שמצא אותו. מעבר לכך, הציבור משקיע הון עתק בשמירה על גבולות המדינה ובכלל זה גם על אסדות הקידוח, ולכן ראוי שחלקו ברווחים יהיה גדול יותר. ואמנם נכון שמגיע למשקיעים להרוויח הון רב ממציאתו, אבל יש לשים גבול גם לרווחים אלו.

תשובה: כדי להביע עמדה במחלוקת הנוכחית על סוגיית הגז צריך להכירה על כל פרטיה: מה היו הסיכומים הראשוניים? האם סוכמו כדין ובסמכות, או שמא הופעלו לחצים על מקבלי ההחלטות מטעם הממשלה? האם המציאות השתנתה באופן מהותי מאז? וכן ראוי לדעת מה מקובל במדינות אחרות בעולם, תוך לקיחה בחשבון של עלויות הביטחון הגבוהות יותר באזורנו. אולם אנסה לברר את העמדה העקרונית העולה מהתורה.

העמדה העקרונית

יש מקום למנוע פערים גדולים מדי בין העשירים ביותר לשאר האנשים, ועל כן אולי ראוי שאחת ליובל, חלק מהעושר שנצבר על ידם יחולק שוב לצורכי חינוך וציבור. זה לא יפגע ברמת חייהם – עדיין יישארו בידם מאות מיליונים – אבל זה יעניק מעמד חשוב יותר לערך השוויון, בלי לפגוע באחריות האישית של כל אדם לפרנסתו

שלא כמו השיטה הקומוניסטית, התורה אינה מצווה עלינו לחלק את הרווחים בשווה בין אלה שהצליחו יותר בעבודתם לאלה שהצליחו פחות. להפך, התורה מבצרת את זכות הקניין של האדם ברכושו, מתוך עמדה שזכאי אדם ליהנות מיגיע כפיו לפי חריצותו, כישרונו וברכת ה' שבמעשיו. וציוותה התורה לקיים את הכוהנים והלוויים והעניים על ידי הפרשת אחוז מסוים מהיבול, ואפילו בזה נתנה התורה לבעל הפירות את הזכות לקבוע לאיזה כהן ייתן את תרומותיו, ולאיזה לוי או עני ייתן את מעשרותיו (אמנם לקט שכחה ופאה עמדו לרשות העניים בלא שתהיה לבעל השדה זכות לחלקם).

אמנם ישנו יסוד גדול של שוויון בתורה, שבא לידי ביטוי במצוות היובל, לפיו כל קרקעות הארץ צריכות להיות מחולקות בשווה לכל ישראל. וגם מי שנאלץ למכור את נחלתו – בשנת היובל נחלתו תחזור אליו או ליורשיו. וכן מי שלא הצליח להתקיים עד שנאלץ למכור את עצמו לעבד – היה משתחרר ביובל, כדי שיוכל לפתוח דף חדש, ולשוב לסלול את דרכו על פי בחירתו (יש לציין שבמצב כלכלי כמו שלנו, שבו אין אדם שרעב ללחם כפשוטו, אסור לאדם למכור עצמו לעבד, וממילא אסור לקיים את מוסד העבדות).

השילוב בין שני הרעיונות

אפשר לומר שאכן שני הרעיונות – השוויון מחד, והבחירה והיוזמה החופשית מאידך – חייבים לבוא לידי ביטוי במקביל. מצד אחד כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים, ועל כן משפט אחד לכול, ומתחילה הקרקעות שהן אמצעי הייצור צריכות להיות מחולקות בשווה. מאידך, הביטוי העיקרי לצלם אלוקים שבאדם הוא יכולתו לבחור וליזום. אם יעבוד בחריצות ובכישרון – ירוויח, אם יתעצל – יפסיד. ולמעלה מזה בקודש: אם יקיים את התורה והמצוות – יזכה לברכה בעולם הזה ושכר טוב בעולם הבא. ואם יבחר ברע – לא יראה ברכה בעולם הזה וייענש בעולם הבא.

משמעות מצוות היובל לימינו

בעבר, תשעים אחוזים מבני האדם התפרנסו מחקלאות. האדמה הייתה אמצעי הייצור העיקרי, ולכן חלוקתה בשווה יצרה בסיס שוויוני לכל. כיום האדמה כבר אינה אמצעי הייצור העיקרי, והפרנסה תלויה בגורמים רבים. אולם נדמה שעלינו ללמוד ממצוות היובל שני יסודות: האחד, כשם שהאדמה החקלאית חולקה לכולם בשווה, כך עלינו לחלק את שאר משאבי הטבע שברא ה' בשוויון. בכלל זה הקרקע לבנייה, המים, הנפט, הגז, החופים, גלי רדיו, האוויר והשמש. השני, כשם שציוותה התורה לחלק בשווה את אמצעי הייצור, כך יש להשתדל להעניק לכל הצעירים חינוך שיקנה להם, עד כמה שאפשר, הזדמנות שווה להתפרנס מכישרונם ומחריצותם. בתכנון יעיל ניתן לשלב את שני היסודות הללו יחד, בהפניית הכסף המתקבל ממשאבי הטבע לחינוך מקצועי מיטבי לכל אדם.

בכך נזכה להגשים את רעיון חלוקת הארץ לכל ישראל, כולל התיקון שנעשה בהחזרת הקרקעות לבעליהן ביובל. שכן הענקת חינוך איכותי לכולם, מאפשרת גם לילדיהם של הורים עניים לרכוש מקצוע טוב לפי כישרונם וחריצותם.

אפשר לומר שזה ייעודה של מצוות היובל – להשיב את חירותו הטבעית של האדם שנברא בצלם אלוקים למקומה, תוך חלוקת כל המשאבים שברא ה' בשווה.

הצעת היובל לאילי ההון

אולי עוד אפשר להציע, שכשם שביובל השדות חזרו לבעליהן והעבדים השתחררו לביתם, כך יש מקום שחכמי ישראל יבחנו לעומק את מבנה המשק המודרני, וישקלו אם ראוי שביובל אחוז מסוים מהעושר הנצבר יחזור להיות מחולק בשווה. שכן בנוסף לחוקים שנועדו למניעת מונופול, שפוגע בתחרות החופשית וחונק את התעשייה והמסחר, יש מקום למנוע פערים גדולים מדי בין העשירים ביותר לשאר האנשים. ויש בזה גם מידה של צדק, שכן המערכות הציבוריות התקינות הן שמאפשרות לעשירים הגדולים להתעשר, ועל כן אולי ראוי שאחת ליובל, חלק מהעושר שנצבר על ידם יחולק שוב לצורכי חינוך וציבור. זה לא יפגע ברמת חייהם, עדיין יישארו בידם מאות מיליונים, אבל זה יעניק מעמד חשוב יותר לערך השוויון, בלי לפגוע באחריות האישית של כל אדם לפרנסתו.

שלושת השבועות

שלושת השבועות שמתחילים מליל י"ז בתמוז ונמשכים עד תשעה באב הם ימים של צער, שעליהם נאמר "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" (איכה א, ג). כדי לציין את אופיים של הימים הללו תיקנו חז"ל לקרוא בשלוש השבתות שבין המצרים הפטרות העוסקות בפורענויות, ובשבע השבתות שלאחר תשעה באב קוראים שבע הפטרות של נחמה (שו"ע תכח, ח, על פי פסיקתא).

ברוב קהילות ישראל נהגו שלא לערוך נישואין בשלושת השבועות. ויש מהספרדים שנהגו להימנע מנישואין רק בתשעת הימים.

יוצאי אשכנז וחלק מהספרדים, ובתוכם יוצאי מרוקו וג'רבה והנוהגים על פי האר"י, נוהגים שלא להסתפר בשלושת השבועות. ושאר עדות המזרח נזהרים בכך רק בתשעת הימים.

ריקודים ומוזיקה

אף שחז"ל לא תיקנו תקנות מיוחדות לציין את הצער והאבלות של שלושת השבועות, נהגו ישראל להימנע בכל שלושת השבועות מריקודים ומחולות (מ"א תקנא, י).

כהמשך לכך, אין שומעים בימים אלו מוזיקה שמחה, וגם מוזיקה שאינה שמחה אין לשמוע בקול רם, כי גם בעוצמת הקול יש חגיגיות ושמחה. ובתשעת הימים, גם מוזיקה שאינה שמחה אסור לשמוע, ורק מוזיקה עצובה מותר (פניני הלכה זמנים ח, ד ה).

ברכת שהחיינו ושאר קניות

נוהגים שלא לקנות בימי בין המצרים בגד או רהיט שמברכים עליו "שהחיינו", מפני שימים אלו הם ימי פורענות, ואין ראוי לומר עליהם "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

אבל מותר לקנות עד ראש חודש אב דברים שאין מברכים עליהם "שהחיינו". לפיכך, מותר בימים אלו לקנות גרביים או גופיות, שהואיל ואינם חשובים כל כך, אין מברכים עליהם "שהחיינו". וכן מותר לקנות בגדים שעוד צריכים תיקון, שכן אין מברכים עליהם "שהחיינו" בעת הקנייה אלא בעת הלבישה הראשונה, ויחדשום לאחר תשעה באב או בשבת שלפני ראש חודש אב. וכן מי שאינו נוהג לברך "שהחיינו" בעת קניית הבגד אלא בעת לבישתו, רשאי לקנות בימים אלו בגדים חדשים, ויחדשם לאחר תשעה באב או בשבת שלפני ראש חודש אב.

וכן מותר לבני זוג לקנות רהיט, שהואיל והם שותפים ברהיט הם מברכים על קנייתו "הטוב והמטיב" ולא "שהחיינו", וברכה זו מותר לברך בימי בין המצרים. אבל יחיד צריך להימנע מקניית רהיט, מפני שעליו לברך על קנייתו "שהחיינו".

מי שהזדמן לו פרי חדש, אם ניתן לשומרו במקרר עד שבת, יברך עליו "שהחיינו" בשבת. ואם יש חשש שירקיב בינתיים, יברך עליו "שהחיינו" בימי החול כדי שלא להפסיד את הברכה.

קניות בתשעת הימים

משנכנס אב ממעטים במשא ומתן, ויש להימנע גם מקניות שאין מברכים עליהן "שהחיינו". ואף קנייה חודשית של מזון אין ראוי לקיים בתשעת הימים.

טיולים ושחייה

יש אומרים שצריך להימנע מטיולים ומרחצה בים או בבריכה בשלושת השבועות, כדי למעט בתענוג בימי בין המצרים. ועוד, שאלו ימים מועדים לפורענות, וצריך להימנע בהם מדברים שעלולים לסכן את הנפש.

אולם להלכה אין בזה איסור, מפני שמה שאמרו חז"ל למעט בשמחה הוא רק מראש חודש אב, אבל לפני כן אין איסור לעשות דברים שיש בהם הנאה ותענוג, ורק מאירועי שמחה מיוחדים יש להימנע, כגון קיום מסיבות, קונצרטים וריקודים. לפיכך מותר לטייל, לרחוץ ולנפוש בבית מלון עד סוף חודש תמוז.

ולגבי החשש מדברים שיש בהם סכנה, אין מדובר בחשש שמשנה את כללי הזהירות הנדרשים במשך כל השנה. לפיכך, מותר לקיים טיולים וכדומה בשלושת השבועות, ויש להקפיד בהם במשנה זהירות על כללי הבטיחות שצריך לשמור בכל השנה.

משנכנס אב ממעטים בשמחה, ולכן צריך להימנע מטיולים ומבילויים שעיקרם לתענוג ושמחה. וטיול או נופש שנועדו בעיקר לצורך לימודי או בריאותי – מותר לקיים בתשעת הימים. וכן לגבי רחצה בבריכה או בים, אם המגמה לשם בילוי – אסור, ומי שמסיבות בריאותיות הורו לו לשחות – מותר אף בתשעת הימים.

חרם שלא כדין

המחלוקת נגד היתר המכירה כביטוי של התנגדות לציונות ולחילוניות • התנגדות החזון איש להיתר וטענתו שהמכירה היא בגדר שליחות לדבר עבירה • טענת החזון איש פוגעת בכבוד החולקים עליו ומבטלת את דעתם כאילו אינה קיימת כלל • עיוותים בחיי הציבור החרדי בגלל פגיעתם הקשה של בעלי המחלוקת והקנאים, שגורמת לגדולי הרבנים לחשוש להביע את דעתם • הסוברים שאסור לאכול מפירות שגודלו על פי היתר המכירה מגבבים סברה על גבי סברה לחומרא, ופוגעים בכבודם של גדולי ישראל שהורו להיתר

בשבוע הקודם סיפרתי על תולדות היתר המכירה, כפי שהונהג על ידי גדולי הרבנים. גם ציינתי שהחל מהדור השני, המאפיין הבולט של המתנגדים להיתר היה שהם הסתייגו במידה זו או אחרת מהיישוב החדש, וקל וחומר שהתנגדו לתנועה הציונית שהוקמה בינתיים בשנת תרנ"ז (1897) ורוב מנהיגיה ופעיליה היו חילוניים.

בלא זאת קשה להבין את הסיבה להתנגדותם החריפה להיתר, שכן מצד הדין ההיתר מבוסס מאוד, הרבה יותר מהיתרים דומים שכל ישראל נוהגים לסמוך עליהם.

שכן לדעת סיעה חשובה של גדולי הראשונים (רז"ה, ראב"ד, נימוקי יוסף, מאירי ועוד), אין חובה לשמור שביעית בזמן הזה. ואף הסוברים שחובה לשמור שביעית, מסכימים שהחובה אינה אלא מדברי חכמים (זולת כמה אחרונים בודדים, שדבריהם קשים).

בנוסף לכך, יש ספק אימתי חלה שנת השמיטה: לדעת רש"י, רא"ש וטור, בשנת תשע"ד, לדעת ראב"ד בשנת תשע"ב, ומנהגנו כדעת הגאונים – בשנת תשע"ה. ספק זה משמעותי עד שכתב מהר"י ענגיל שמחמת ספק זה היה אפשר להתיר את השביעית לגמרי, שכן כל שנה אפשרית בטלה בשתי האפשרויות הנוספות (אוצרות יוסף, שביעית עמ' צו).

אכן אם מתבוננים בהיתר המכירה נמצא שהוא נוטה לחומרא לעומת מה שמקובל במקרי דחק דומים. אין זאת אלא שהמחלוקת נגד התנועה הציונית קלקלה את שורת הדין אצל החולקים על ההיתר, עד שהתעלמו מכל המקורות האיתנים של ההיתר תוך שהם מקבצים את כל הטענות האפשריות לחומרא.

ההיתר בדור השלישי

נמצא שיש בטענתו של החזון איש פגיעה עצומה בגדולי רבני הארץ. לא זו בלבד שחלק עליהם, כשהם היו רבני המקום וגדולים ממנו בחכמה, באחריות ובהבנת המציאות, עוד התעצם לטעון שאין דעתם נחשבת כלל, עד שהעושים כמותם נחשבים כבעלי עבירה

בדור השלישי להתיישבות החדשה הנהיגו את ההיתר הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והראשל"צ הרב עוזיאל, ועמם הרב פרנק רבה של ירושלים ורוב רבני הערים והיישובים בארץ.

לעומתם, בראש המתנגדים עמד החזון איש שעלה לארץ בשנת תרצ"ג. ראוי לציין שבשונה משאר מתנגדי ההיתר, החזון איש גילה אחריות ודאגה לחקלאים הדתיים, טרח ללוותם ואף חידש קולות מופלגות בהלכות שמיטה כדי שיוכלו להתקיים בלא היתר המכירה. אולם כמו שאר המחמירים, אף הוא התנגד לתנועה הציונית. עוד מוכרחים לציין בצער, שבהתנגדותו להיתר העלה את המחלוקת לרמה חמורה.

הטענה על תוקף המכירה מאיסור "לא תחונם"

אחת הטענות המרכזיות של החזון איש, שהואיל ואסור למכור קרקעות לגוי בארץ ישראל משום "לא תחונם", הרי שכאשר האיכרים ממנים את הרבנים לשליחים שלהם למכור את הקרקע, נעשים הרבנים שליחים לדבר עבירה. כיוון שכך, אין למעשיהם תוקף כי שליחותם בטילה, "שאין שליח לדבר עבירה" (חזו"א שביעית כד, ד).

כמובן שלרבנים המתירים הייתה על כך תשובה ניצחת. שהרי איסור "לא תחונם" נועד לחזק את ישיבתם של ישראל בארץ, שנאמר: "כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונשל גויים רבים מפניך… ונתנם ה' אלוקיך לפניך והיכיתם, החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחונם" (דברים ז, א ב). ואם כן, כאשר מכירת הקרקע היא לזמן קצר ונועדה לחזק את ההתיישבות היהודית בארץ, אין בה שום איסור (ישועות מלכו יו"ד נה, נט; אדר"ת; אבני נזר יו"ד תנח).

בנוסף לכך, גם אם המכירה לא הייתה נצרכת לחיזוק יישוב הארץ, ביארו הראשונים שמלכתחילה כל איסור "לא תחונם" הוא רק במכירה לצמיתות, או לפחות כאשר הגוי מתכוון לנהוג שם כבעל הבית זמן מסוים, אבל כאשר המכירה לזמן קצר ובלי כוונה של הגוי לנהוג כבעל הבית, אין בה איסור של "לא תחונם" (רמב"ן והחינוך שלט, וכן עולה מהרמב"ם הל' ע"ז י, ג ד).

הטענה הקשה נגד החזון איש

נמצא אם כן, שלפי דעת גדולי הפוסקים, הרבנים שמבצעים את המכירה מקיימים מצווה, בסייעם לחקלאים שמיישבים את הארץ. וכיוון שכך, גם החולקים עליהם אינם יכולים לטעון שהם עוברי עבירה. וכשם שהספרדים שנוהגים על פי שולחן ערוך שלא לחמם מרק בשבת, אינם יכולים לטעון על התימנים שמחממים מרק כדעת הרמב"ם שהם עוברי עבירה.

נמצא שיש בטענתו של החזון איש פגיעה עצומה בגדולי רבני הארץ. שלא זו בלבד שחלק עליהם, כשהם היו רבני המקום וגדולים ממנו בחכמה, באחריות ובהבנת המציאות, עוד התעצם לטעון שאין דעתם נחשבת כלל, עד שהעושים כמותם נחשבים כבעלי עבירה.

ההשלכות הקשות

לצערנו הרב, בעקבות עמדות חמורות וקשות כאלה נגד גדולי הרבנים, כבר שלושה דורות רבים מרבני הציבור החרדי מפחדים לברר את הסוגיות הגדולות כראוי. הם חוששים שאם יביעו עמדה שאינה לרוחם של המחמירים ושל הקנאים התומכים בהם, כל דעותיהם ייפסלו, והם יוקעו אל מחוץ למחנה כמסיתים ומדיחים לדבר עבירה.

כך קרה שבכמה דברים סטה הציבור החרדי מדרך התורה, עד שרבים מבניו התרגלו לבזות את גדולי הרבנים כמרן הרב קוק ותלמידיו, למרות שבסתר רבים מגדולי רבניהם מתנגדים לכך. כך קרה גם שרבים התרגלו לבטל את מצוות יישוב הארץ, שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות, וכן רבים מעזים לכפור בפומבי במצווה הגדולה שמקיימים החיילים שמגנים על העם והארץ. ואף המציאו איסורים חדשים נגד לימודי חכמות העולם ושירות לאומי, ועוד חומרות שונות שיוצאות משורת ההלכה. ולכל הדברים הללו ישנם רבנים חרדים רבים שמתנגדים בסתר, אבל הם אינם מבררים את דעתם בגלוי מחמת החשש מפגיעתם של בעלי המחלוקת.

לימוד זכות

אמנם על החזון איש עצמו אפשר ללמד קצת זכות, שהיה תקיף מאוד באופיו, וכל מה שעלה לו בלימודו כתב בלי לשאת פנים לגדולים ממנו. בנוסף לכך, החזון איש כיבד באופן מיוחד את מרן הרב קוק בפנותו אליו בלשון "הוד כבוד מרן שליט"א".

וכן אפשר ללמד זכות מעין זו על הרב הרידב"ז, משוללי ההיתר החריפים, שהיה חריף וסוער ורִתחת התורה אנסתו, ופעמים שהביע צער על כך שיצא שביזה את מרן הרב קוק. הנה למשל, כאשר רב אחד החל להחשיב עצמו כרב ביפו תוך ערעור על סמכותו של הרב קוק, כתב הרידב"ז שזה מעשה נבלה, "כי איך יעלה על הדעת שילחום זבוב קצוץ כנפיים נגד הנשר הגדול דפקיע שמיה בתבל ומלואה…"

אבל קשה ללמד זכות זאת על כל אותם רבנים חרדים שהיו בעלי אופי רגיל, ובכל זאת ביטלו את דעת גדולי הרבנים מכול וכול. ובוודאי שאין ללמד זכות זאת על אלה שעוד הוסיפו דברי גנאי וביזוי כנגד בעלי ההיתר, שהיו גדולים וצדיקים מהם.

המחרימים את פירות ההיתר

המשך חטאם בכך שהם מחרימים את הפירות שגודלו במסגרת היתר המכירה. שכן בנוסף על כך שדבריהם מבוססים על עוון של ביזוי תלמידי חכמים מהדרגה החמורה ביותר, הם גם מנוגדים לכללי ההלכה היסודיים. שכן ידוע שישנה מחלוקת האם מותר לאכול פירות שגודלו ונשמרו בשביעית תוך ביצוע של איסורים גמורים. לדעת רוב הפוסקים, פירות שגודלו באיסורי עבודה בשביעית מותרים באכילה (ר"ש, רמב"ן, רשב"א). וכן לגבי פירות שנשמרו בשביעית באיסור ולא הופקרו, לדעת רוב הפוסקים הם מותרים באכילה (רמב"ם). ואף שיש חולקים ואוסרים את הפירות, כיוון שדעת רוב הפוסקים להקל, ובנוסף לכך שביעית בזמן הזה מדברי חכמים – הלכה כדברי המקילים. קל וחומר שיש סוברים שאין חיוב לשמור שביעית בזמן הזה, ויש גם ספק על מועד השביעית.

הרי שהמחמירים פוסקים בניגוד לכללי ההלכה. וקל וחומר כאשר החקלאים אינם עובדים באיסור אלא על פי פסיקתם של גדולי הרבנים, ועל כן אין כלל מקום לטעון שהפירות יהיו אסורים מחמת שגודלו באיסור.

גידולי שדה

אמנם יש טוענים שלגבי גידולי שדה יש איסור מיוחד, שכן חכמים גזרו על הספיחים שגדלו בשדה מאליהם שאסורים באכילה, קל וחומר שאסור לאכול ירקות שגודלו באיסור. אלא שכל זה היה נכון אילו החקלאים היו זורעים בלא היתר, אבל אחר שהם זורעים על פי הוראת הרבנים, אין איסור לאכול את הירקות. ואף החולקים על היתר המכירה צריכים להודות בזה, הואיל וכל גזירת ספיחים היא מדברי חכמים כדי למנוע איסור, וממילא במקום שהחקלאים נהגו על פי הוראת הרבנים – אין מקום לאסור.

טענת החשודים

ויש טוענים, שכשם שאסור לקנות פירות מחשודים על עבודה בשביעית, כדי שלא לסייע לדבר עבירה, כך אסור לקנות מפירות שגודלו במסגרת היתר המכירה. אולם כיוון שהחקלאים עובדים על פי היתר הרבנים, אין במעשיהם שום עבירה. והטוענים שאסור לסייע להם, מבטלים לגמרי את דברי הרבנים המתירים, ועוברים על איסור חמור של ביזוי תלמידי חכמים ועשיית מחלוקת.

חטאם של המחרימים

הרי שהסוברים שאסור לאכול מפירות היתר המכירה, מגבבים סברה על גבי סברה לחומרא, נגד כללי ההלכה. בנוסף לכך, הם פוגעים בכבודם של גדולי ישראל שהורו להיתר על פי דברי רוב הפוסקים, כדי לסייע לישראל קדושים השבים לארצם.

אין טענה זו מכוונת כנגד אלה שלמדו את הסוגיה והגיעו למסקנה שלא היה ראוי להשתמש בהיתר המכירה, ועל כן הם מעדיפים להימנע מאכילת פירות היתר המכירה. ובתנאי שהם נוהגים כך לעצמם כמנהג חסידות, ומורים לציבור שמצד הדין מותר לאכול מפירות היתר המכירה (כמבואר במעדני ארץ שביעית קנט, ב).

טענה זו מכוונת כנגד הטוענים שפירות ההיתר אסורים באכילה לכול, ואין לאכול אצל מי שסומך על היתר המכירה, ואין לסמוך על כשרויות שסומכות על היתר המכירה, ואף מחרימים אירועים ציבורים ומשפחתיים מחמת זה. אלה חוטאים בביזוי גדולי ישראל, ומרימים יד לפגוע בקדושת כלל ישראל וארץ ישראל. וכל הנותן יד להחרמה הזאת, שותף בחטאם.

תולדות היתר המכירה

התעוררות בעיית השמיטה בשנת תרמ"ט, לראשונה לאחר הגלות • המחלוקת על היתר המכירה בין גדולי הפוסקים באירופה ובארץ ישראל, והסתמכות רוב האיכרים על דעת המתירים • בין האוסרים היו מי ששינו את עמדתם כשנוכחו בגודל שעת הדחק • בדור השני למחלוקת הושפעה עמדת המתנגדים החריפים להיתר מהתנגדותם לתנועה הציונית ולהתרופפות שמירת הדת בקרב החלוצים והאיכרים • ההתקפות וההשמצות של קנאי הדור נגד הרבנים המתירים • מדוע ההיתר מזוהה עם הרב קוק, למרות שהונהג שנים רבות לפני שעלה לארץ

בעקבות המאמרים הקודמים על היתר המכירה, הגיעו שאלות וטענות אודות המחלוקת על ההיתר. כדי להשיב לכולן יחד, מצאתי צורך לספר את הסיפור כסדרו.

התעוררות השאלה

הרבנים המתירים ראו צורך גדול למצוא היתר כדי להפקיע את חובת השביעית, שהיא מדברי חכמים או ממידת חסידות, ולקיים את מצוות יישוב הארץ שחיובה מדאורייתא. לימים התברר שהנחיצות הייתה הרבה יותר חמורה, מפני שרבים מהנותרים בגולת אירופה נרצחו על ידי הנאצים או נלכדו תחת שלטון השמד הקומוניסטי

במשך שנות הגלות הארוכה ארץ ישראל עמדה בשיממונה, ומעט היהודים שגרו בה לא עסקו בחקלאות.

גם מגורשי ספרד שהחלו לעלות לארץ לפני כחמש מאות שנה, וכן החסידים ותלמידי הגר"א שהחלו לעלות לארץ לפני כמאתיים שנה, לא עסקו כמעט בחקלאות. רק לפני כמאה וארבעים שנה החלו יהודים להקים יישובים חקלאיים ברחבי הארץ. ראשונים היו בני היישוב הישן בירושלים שיצאו מהחומות ויחד עם עולים חדשים הקימו היאחזויות קטנות, עד שבשנת תרל"ח הקימו את פתח תקווה. בשנת תרמ"ב החלה העלייה הראשונה של חובבי ציון, שמכוחה קמו עוד שבע מושבות עד שנת השמיטה של תרמ"ט (1889 למניינם): ראשון לציון, זיכרון יעקב, עקרון (מזכרת בתיה), נס ציונה, ראש פינה, גדרה ויסוד המעלה.

אז התעוררה לראשונה שאלת השביתה בשביעית, כשהבעיה הייתה כפולה – אישית וכללית. מבחינה אישית, האיכרים התקיימו בקושי ונזקקו לתמיכה, ושביתה בשביעית הייתה עלולה להביאם לדוחק נורא, עד שחלקם היו עלולים להגיע לחרפת רעב. מבחינה כללית, השביתה הייתה עלולה לגרום לחורבן המושבות. כי גם אם מקצת האיכרים יכלו להמשיך להיאחז בנחלתם, היה ברור שרבים לא יחזיקו מעמד, ובנוסף לכך – רבים מבני הגולה שחשבו לעלות לארץ יימנעו מלעלות לאחר שישמעו על קשיי השמיטה והקיום.

הרבנים המתירים

הרב שמואל מוהליבר, מגדולי התורה שבדור ומראשי חובבי ציון, יחד עם חבריו הרבנים באירופה, רבי יהושע מקוטנא והרב קלפפיש אב"ד ורשה, דנו בנושא, והכריעו להתיר לאיכרים להפקיע את השדות מחובת שמיטה על ידי מכירתם לגוי, באופן שלאחר המכירה היהודים יעבדו בשדות כשכירים של הגוי בעל השדה. גם הפוסק המפורסם רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה תמך בהיתר. וכן רבני הספרדים בארץ, ובראשם הראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר, תמכו בהיתר, תוך שהם נשענים על פסקי רבני הספרדים מהדורות הקודמים שחיו בארץ.

המתנגדים להיתר

אולם רבני האשכנזים בירושלים, ובראשם הרב שמואל סלנט והרב דיסקין, התנגדו להיתר. להערכתם, לא היה צפוי נזק גדול מהשביתה בשביעית, שכן ממילא היו שיטות חקלאיות לפיהן טוב להשבית מעת לעת את השדות. ועוד סברו שניתן להשיג תמיכה כלכלית לקיום המתיישבים שישבתו. עוד היו שטענו שאם יקלו בזה יימשכו להקל בעניינים נוספים. ואדרבה, חששו שמא דווקא ההיתר יגרום לחורבן המושבות, מפני שנאמר בתורה שעוון ביטול השמיטה גורם לגלות. היו עוד רבנים חשובים מאירופה, כדוגמת הנצי"ב מוולוז'ין והרב סולובייצ'יק בעל 'בית הלוי', שהתנגדו להיתר.

ככלל, המחלוקת עמדה על שני צירים. האחד, האם היתר המכירה מבוסס על רוב הפוסקים או על מיעוט. השני, האם המציאות דחוקה, שכן כלל ידוע בהלכה שבשעת הדחק אפשר לסמוך גם על דעות יחידים, וככל שהדוחק חמור יותר, כך נכון יותר להקל.

בפועל נהגו על פי היתר המכירה

בפועל, רוב האיכרים והתומכים שלהם חשו הכרח לסמוך על ההיתר, ובהדרכת רבניהם מאירופה פנו אל רבני הספרדים בארץ, והם ביצעו בעבורם את מכירת השדות. כך גם הייתה עמדתם של רוב גדולי הרבנים. אבל עדיין היו רבנים רבים בגולה ובירושלים שהתנגדו לו, וקנאי הדור עמדו לצדם ולחמו בחריפות נגד ההיתר ונגד הרבנים שתמכו בו.

בתחילה היו מחובבי ציון בין המחמירים

ראוי לציין שבתחילה היו מבין הרבנים המחמירים גם רבנים שחשו אחריות ציבורית כלפי היישוב החדש והאיכרים, כמו רבני ירושלים. וכן היו מבין הרבנים המחמירים רבנים שתמכו באופן נלהב ב'חובבי ציון', כדוגמת הנצי"ב מוולוז'ין והרב מרדכי גימפל יפה. אולם משביעית לשביעית התברר יותר עד כמה קשה לחלוצים לשבות, ולכן אף מבין המחמירים היו ששינו את דעתם להיתר. וכפי שהעיד האדר"ת על עצמו, שבשתי השמיטות הראשונות, בהיותו בגולה, נטה לדעת המחמירים. אולם לאחר שעלה לכהן כרבה של ירושלים, נוכח בדוחק הגדול ושינה את דעתו לתמוך בהיתר (אגרות ראי"ה רז). גם הרב דיסקין מירושלים התנגד בשמיטה הראשונה להיתר, ובשמיטה השנייה, לאחר הכרת המציאות, הסכים להיתר באופן חלקי.

המחלוקת בדור השני

בשנת תרס"ד (1904 למניינם) החל הרב קוק לכהן כרבה של יפו והמושבות, ובשנת השמיטה תר"ע, עשרים ואחת שנים לאחר הנהגת ההיתר על ידי גדולי הדור הקודם, קיים הרב קוק את היתר המכירה.

במשך השנים שעברו מעת תחילת ההתיישבות החדשה המושבות גדלו והתרחבו. במקום מאות איכרים היו כבר בארץ אלפי משפחות של איכרים שהתפרנסו מחקלאות. מצד אחד עובדה זו הפכה את ההיתר לנצרך יותר, ומנגד גרמה למתנגדי ההיתר להחריף את עמדתם, הואיל והוא נעשה מקיף וכולל הרבה יותר אנשים וקרקעות.

מצבם הרוחני של האיכרים

עוד שינוי משמעותי התחולל בינתיים: רוב תושבי המושבות הראשונים, בני העלייה הראשונה, היו שומרי מצוות, שמחויבים לפסקי הרבנים. אולם במשך הדור שעבר, תהליך החילון המואץ שעבר על הקהילות היהודיות באירופה השתקף בהרכב העולים הצעירים שהגיעו לארץ במסגרת העלייה השנייה. כך שבשנת תר"ע, רבים מהאיכרים החדשים לא היו שומרי מצוות בשלמות. רובם היו מוכנים לשתף פעולה עם הרבנים בענייני שבת, ערלה והפרשת תרומות ומעשרות, אבל בשום אופן אי אפשר היה לשכנעם לשבות ממלאכת השדות שנה שלמה. התרחקותם של החלוצים ממצוות גרמה למתנגדי ההיתר להחריף את מאבקם נגדו ונגד הרבנים שתמכו בו, ומנגד חיזקה את עמדת המתירים, שסברו שעל ידי ההיתר ימשיכו החלוצים לשתף פעולה עם הרבנים בענייני הכשרות (אגרות ראי"ה רצא, שיא).

מאבק נגד התנועה הציונית

אז כבר התבררו המחנות לגמרי. אם בתחילה היו רבנים שתמכו בחובבי ציון אך התנגדו להיתר, הרי שבדור השני כל התומכים בהתיישבות החדשה תמכו בהיתר. מנגד, המאפיין הבולט של המתנגדים היה, שהם הסתייגו במידה זו או אחרת מהיישוב החדש, וקל וחומר שהסתייגו מהתנועה הציונית שהוקמה בינתיים בשנת תרנ"ז (1897) ורוב מנהיגיה ופעיליה היו חילוניים.

רק לאור זאת ניתן להבין את ההתנגדות הקשה להיתר. אמנם בדור הראשון הרבנים המתנגדים עוד יכלו להתעלם מדעת המקלים, מפני שהיה מדובר בסוגיה חדשה שעוד לא התבררה דיה, וכן דוחק הרבים הכרוך בזה לא היה ברור. אבל בדור השני המתנגדים להיתר כבר הכירו את שיקוליו, ויכלו לדעת שהוא הרבה יותר מבוסס מהיתרים דומים, כדוגמת אכילת חדש בחוץ לארץ, שמקובלים בשעת הדחק. ולא זו בלבד, אלא שמנהיגי ההיתר נטו להחמיר ולהיזהר יותר לעומת מה שהיה מקובל להקל במקרי דחק דומים.

אין זאת אלא שהמחלוקת של רובם נגד התנועה הציונית קלקלה את שורת הדין, עד שהתעלמו מכל המקורות האיתנים של ההיתר, תוך שהם מקבצים את כל הטענות האפשריות לחומרא.

מצוות יישוב הארץ

כלומר, אם סוברים שאין טעם ביישוב הארץ בלי לשבות בשביעית, וגם אין ערך לקיום מצוות יישוב הארץ על ידי מי שאינו מדקדק במצוות, מובן מאליו שאין לחפש שום היתר לעבוד בשביעית.

אולם ההיתר מבוסס על מצוות יישוב הארץ, שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות. והשביתה בשביעית הייתה עלולה לפגוע מאוד בהתיישבות, מפני שגם בלעדיה קשיי העלייה והתיישבות היו עצומים ורק מעטים הסכימו לעלות לארץ, על אחת כמה וכמה שהם היו צפויים להתמעט אם יצטרכו לשבות ממלאכה בשביעית. לפיכך, ראו הרבנים צורך גדול למצוא היתר כדי להפקיע את חובת השביעית, שהיא מדברי חכמים או ממידת חסידות, ולקיים את מצוות יישוב הארץ שחיובה מדאורייתא. לימים התברר שהנחיצות הייתה הרבה יותר חמורה, מפני שרבים מהנותרים בגולת אירופה נרצחו על ידי הנאצים או נלכדו תחת שלטון השמד הקומוניסטי.

המחלוקת

לא היה קל לרבנים המתירים. הם נאלצו לעמוד בהתקפות והשמצות קשות מצד קנאי הדור. והיו מגדולי הדור שבתחילה התנגדו להיתר, ולאחר ששמעו את נימוקי ההיתר תמכו בו, אלא שנמנעו מלהביע את דעתם בגלוי מחמת המריבה שניהלו המתנגדים להיתר (כך למשל הפוסק המפורסם המהרש"ם).

הרב קוק

בעת שגדולי הדור הנהיגו את ההיתר בשנת תרמ"ט היה הרב קוק רק בן עשרים וארבע. למרות זאת, רבים מזהים את ההיתר עם הרב קוק, מפני שהוא ביאר את יסודותיו בהרחבה בספרו 'שבת הארץ', ובתשובות ואיגרות רבות, והוא גם היה אחראי על יישומו בהיותו הרב של יפו והמושבות בשמיטת תר"ע ותרע"ז (למרות שלא היה אז בארץ). גם לאחר מכן, בשמיטות תרפ"ד ותרצ"א, הנהיג את ההיתר כרבה של ארץ ישראל.

ראוי לציין שמטבעו היה מרן הרב קוק חסיד מופלג שנוטה להדר בכל מה שאפשר, ואף הצטער מאוד על שהוכרח להפקיע את מצוות השביעית על ידי המכירה. אלא שלמעשה הכריע שאי אפשר בשום פנים להחמיר. וכפי שכתב, שאין לשער את גודל חילול השם וחורבן התורה העלול להיגרם אם יחמירו בזה מעבר לחובה, שעל ידי כך מחזקים את הכופרים שטוענים שהתורה לא מאפשרת לישראל להתקיים, ולכן מוכרחים להתנער ממצוותיה (אגרות רצא, שיא).

בעז"ה בשבוע הבא אמשיך לכתוב על החמרת עמדתם של המתנגדים להיתר, ועל ההשלכות החמורות מזה עד ימינו.

למכור כדי לקיים "לא תחונם"

האם במכירת הקרקעות לנוכרי במסגרת היתר המכירה יש בעיה של "לא תחונם"? • טעם האיסור הוא למנוע אחיזה של הגויים בארץ ישראל • אין איסור "לא תחונם" במכירה לזמן מוגבל • אין איסור כשמטרת המכירה היא לחזק את אחיזתנו בארץ • הטוענים נגד היתר המכירה מטעם "לא תחונם" הם דווקא אלה שמתרשלים במצוות יישוב הארץ • מדוע סבר רבי יהודה הנשיא שיש לבטל את תקנת השביעית לאחר החורבן • מדוע לא הפעילו את היתר המכירה בתקופה שלאחר החורבן

שאלה על היתר המכירה

בזכות המאמר על היתר המכירה הבנתי בפעם הראשונה עד כמה הוא מבוסס בהלכה. לפני כן הושפעתי מטענת החרדים שזלזלו (בלשון המעטה) ברבנים שמקבלים את ההיתר. אמנם עוד נשארה לי שאלה, הרי אסור למכור לנוכרים קרקע בארץ ישראל, שנאמר: "לא תחונם", ואיך אפשר למכור את הקרקע כדי להפקיע את חיוב השביעית?

איסור "לא תחונם"

הרי שהאמת הפוכה, דווקא משום מצוות "לא תחונם" עלינו למכור את השדות לנוכרי בשביעית, כדי שישראל השבים מהגלות יוכלו להתחזק בארצם, ולא ייתנו לנוכרים להיאחז בקרקע על ידי שינצלו את השביתה של ישראל בשביעית

נבאר תחילה את האיסור. נאמר בתורה על עמי ארץ כנען "ולא תחונם" (דברים ז, ב), ופירשו חכמים, שאיסור זה כולל שלושה איסורים: לא תחונם – לא תיתן להם חנייה בקרקע, לא תיתן להם חן, לא תיתן להם מתנת חינם (ע"ז כ, א).

האיסור שלא לתת להם חן פירושו שלא לשבחם, כדי שישראל לא ילמדו ללכת בדרכיהם הרעות. האיסור שלא לתת להם מתנת חינם הוא כדי שלא לחזקם בדרכם ובאחיזתם בארץ.

האיסור שלא למכור להם קרקע בארץ ישראל הוא כדי שלא לחזק את אחיזתם בארץ. וכפי שנפסק ברמב"ם: "אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל… ומפני מה אין מוכרין להם במחובר (לקרקע)? שנאמר: 'לא תחונם' – לא תיתן להם חניה בקרקע, שאם לא יהיה להם קרקע – ישיבתם ישיבת ארעי…" (הלכות עבודה זרה י, א ד).

הרי שהאיסור הוא למכור לגויים קרקע בארץ ישראל, כדי שלא לחזק את אחיזתם בארץ וכדי שלא נלמד ממעשיהם הרעים. ולכן כל הדברים הללו מותרים בגוי שהוא 'גר תושב' – היינו גוי שקיבל על עצמו בפני בית דין שבע מצוות בני נח מתוך אמונה בה' אלוקי ישראל, ובתוך כך הוא גם מאמין בה' שהבטיח לעם ישראל את ארץ ישראל. אמנם בזמן הזה שהיובל אינו נוהג, לדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים אין אפשרות לקבל גרים תושבים, אלא רק גרי צדק שנעשים יהודים לכל דבר (רמב"ם שם י, ו). ואילו לדעת הראב"ד, גם כיום מי שבפועל נוהג כגר תושב, מותר למכור לו קרקע בארץ.

פסוקי התורה

וכל הדברים הללו עולים ומתבארים מפסוקי התורה שבהם מופיע איסור "לא תחונם". שנאמר: "כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונשל גויים רבים מפניך, החיתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחיווי והיבוסי, שבעה גויים רבים ועצומים ממך. ונתנם ה' אלוקיך לפניך והיכיתם, החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחונם. ולא תתחתן בם, בתך לא תיתן לבנו ובתו לא תיקח לבנך. כי יסיר את בנך מאחריי ועבדו אלוהים אחרים, וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר… כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך, בך בחר ה' אלוקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים ז, א).

אין שום איסור "לא תחונם"

נמצא אפוא שאין שום איסור למכור שדות לנוכרי למשך שנה או שנתיים. שכן כל מגמת האיסור היא למנוע מגויים שאינם גרים תושבים להשתקע בארץ. ובמכירה זו אין שום חשש, שהרי המכירה היא לזמן קצוב. וגם במשך זמן המכירה אין הגוי מתכוון לנחול את השדה בפועל, אלא להפך – כל מגמתו של הגוי הקונה היא לסייע ליהודים להתקיים יותר בארץ.

וכן כתב האדר"ת, שאינו מבין כלל את טענת החולקים, וכי מה הבעיה במכירה "לשנים אחדות באופן בטוח שיחזור לנו אחר כך, שלכאורה לא שייך בזה כלל 'לא תחנם'. בשגם (שהרי) כל עיקר הלאו הוא כמובן כדי שתהיה לנו אחיזה בארץ הקודש ולא להם, ואם נחמיר כל כך, הרי אי אפשר חס ושלום שתהיה לנו" (הובא בסוף ספר שבת הארץ). וכן כתב בשמן המור יו"ד ד; ישועות מלכו יו"ד נה, נט; אבני נזר יו"ד תנח; הרב פרנק (הר צבי זרעים ב, מז).

אין איסור "לא תחונם" במכירה לזמן

בנוסף לכך, גם אם המכירה לא הייתה נצרכת לחיזוק יישוב הארץ, כתבו כמה פוסקים שכל האיסור הוא במכירה לצמיתות, או לפחות כאשר הגוי מתכוון לנהוג שם כבעל הבית זמן מסוים. וכאן כאשר המכירה לזמן קצר בלא כוונה של הגוי לנהוג כבעל הבית, אין בה איסור של "לא תחונם". וכן כתב בספר החינוך מצווה של"ט בשם הרמב"ן.

דווקא משום מצוות "לא תחונם" צריך למכור את השדות לזמן

הרי שהאמת הפוכה, דווקא משום מצוות "לא תחונם" עלינו למכור את השדות לנוכרי בשביעית, כדי שישראל השבים מהגלות יוכלו להתחזק בארצם, ולא ייתנו לנוכרים להיאחז בקרקע על ידי שינצלו את השביתה של ישראל בשביעית.

ודווקא כדי שנוכל לקיים את מצוות השביעית כהלכתה מן התורה, צריך להיעזר בינתיים בהיתר המכירה. משום שמצוות השביעית מן התורה מתקיימת רק כאשר כל ישראל יושבים בארצם, איש על מחנהו ואיש על דגלו. וכדי שנוכל להמשיך להתחזק בארץ אל מול האויבים, וכן כדי שיוכלו כל הגלויות להתקבץ ולהיאחז בארץ, צריכים להקל ככל האפשר על החקלאים, שיתפסו כמה שיותר שדות, ויטעו כמה שיותר מטעים, בשביל כל היהודים שצריכים לעלות לארץ.

סברות נוספות

עוד נאמרו סברות נוספות בעניין זה, כמו למשל שהאיסור הוא לעובדי עבודה זרה דווקא, או שאין איסור כאשר ממילא יש כבר לגוי קרקע בארץ, או שבשעת הדחק לצורך ישראל הדבר מותר. אולם למרות שהפוסקים וגם מרן הרב קוק זצ"ל האריכו בהם מאוד מפני חיבת הלימוד והעיון, מכל מקום כל אלה הן סברות צדדיות לעניין המרכזי. והטעם העיקרי להיתר הוא כנ"ל, שכאשר המכירה היא לזמן קצר, ואין חשש שהגוי יאחז על ידי כך בארץ אלא להפך, על ידי המכירה לזמן ישראל יתחזקו באחיזתם בארץ – אין בזה שום עבירה, ואדרבה יש בזה מצווה של יישוב הארץ. שכן "לא תחונם" הוא ענף של המצווה הכללית – יישוב הארץ. ועובדה היא שרוב אלה שטוענים נגד היתר המכירה מטעם "לא תחונם" התרשלו ומתרשלים במצוות יישוב הארץ, ואין צורך להאריך בעניין כאוב זה.

רצונו של רבי יהודה הנשיא לבטל את השביעית

לאחר חורבן בית המקדש היו שנים שבהן מצבם של היהודים בארץ היה קשה מנשוא. בנוסף לנגישׂות הקבועות של הרומאים ששלטו בארץ והטילו מיסים גבוהים על היהודים, לעתים הגיעו שנות בצורת או מלחמה, שבהן דרשו הרומאים מיסים גבוהים יותר לצורך האספקה לחילותיהם. וכאשר שנים אלו נפלו סביב השנה השביעית, היה העול קשה מנשוא. לפיכך רצה רבי יהודה הנשיא (רבי) להתיר את השביעית, שהואיל והיא מצווה מדברי חכמים, יכולים חכמים להתירה בשעת הדחק. אולם רבי פנחס בן יאיר, שנודע כאחד מצדיקי הדור, לא הסכים להצטרף לכך, כי סבר שניתן להתקיים בדוחק בלא לעבוד בשביעית, ורבי נסוג מכוונתו (ירושלמי דמאי א, ג; תענית ג, א).

היאך רצה לבטל

לכאורה יש לשאול, היאך חשב רבי לבטל את השביעית, והרי כלל הוא שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחוכמה ובמניין, ובית הדין שתיקן לקיים את השביעית היה בית דינו של עזרא הסופר שלא היה גדול ממנו, והוא הנקרא כנסת הגדולה? אלא שסבר רבי שהואיל והצורך בכך דוחק מאוד, וממילא רבים מישראל עברו על התקנה ועבדו בשביעית, עד שאמרו חכמים "נחשדו ישראל על השביעית" (גיטין נד, א), לכן אפשר לבטל את השביעית גם על ידי בית דין קטן יותר. אבל מכיוון שלא קיבל לכך הסכמה מלאה מחכמי דורו, לא היה לרבי הכוח לכנס בית דין חשוב שיבטל את השביעית.

יחסו לעובדים בשביעית

ופעם הביאו לפני רבי אדם שעבד בשדהו בשביעית כדי שימחה בו, אולם רבי נמנע מלמחות בו ואמר: ומה יעשה המסכן הזה, שבעבור קיום חייו הוא עובד (ירושלמי תענית ג, א). עוד אמרו חכמים, שמקיימים תעניות ותפילות בשנת בצורת גם כשהיא נופלת בשביעית, בשביל פרנסתם של אחרים. ושאלו מי הם האחרים שבעבורם מתענים שירד גשם, והלוא ישראל צריכים לשבות מעבודת השדה בשביעית? ויש שפירשו שהתענו בעבור הגויים העובדים בשביעית, שאם לא ירדו גשמים התבואה תתייקר וגם ישראל יסבלו מכך. ור' זעירה פירש שהתענו בעבור יהודים חשודים שעבדו בשדותיהם כדי לקיים את עצמם, וביארו שדעתו כדעת רבי שהקל ביחס לעניים העושים מלאכה בשביעית (ירושלמי שם על פי קרבן העדה, פני משה, מרן הרב, ולא רש"ס והגר"א).

מצבנו היום

שאלה: אם בזמן חכמים שהיה קשה כל כך לשמור שביעית לא השתמשו בהיתר המכירה, מדוע היום אנחנו משתמשים בו?

תשובה: ביאר מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל, שהואיל ובאותם הימים הרומאים השליטים ניסו לעקור את ישראל משדותיהם, לא הייתה אפשרות לבצע שום סוג של מכירה, פן שונאי ישראל ינצלו זאת כדי לנשל את המוכר מאדמתו.

ובכל אופן אין מקום להשוות את תקופתנו לתקופה הסמוכה לאחר חורבן בית המקדש השני. שכן אז לכל הדעות היו חייבים לשמור שביעית מדברי חכמים, ואת זה ניסה רבי לבטל. אולם מאה וחמישים שנה לאחר תקופת רבי בטל בית הדין שקידש חודשים ומנה יובלות, ומאז לדעת כמה וכמה מגדולי הראשונים אין כלל חובה לשמור שביעית. בנוסף לכך, התעורר ספק לגבי מועד השנה השביעית, ויש שלוש דעות בראשונים אימתי היא השביעית. כך שגם בלי מכירה היה אפשר להקל בשעת הדחק לעבוד בשביעית, על אחת כמה וכמה בתוספת המכירה.

הופעת הקדושה בדרך הטבע

האם אפשר לסמוך בימינו על הבטחת התורה לברכה חקלאית בשנה השישית? • הברכה נאמרה בזמן שכל ישראל על אדמתם והשביעית מדאורייתא, ולא בדרך של הסתמכות על הנס • יישובים שלא סמכו על היתר המכירה לא זכו לברכה כלכלית • בארץ ישראל הברכה האלוקית מופיעה דווקא בדרך הטבע • בחוץ לארץ הקדושה יכולה להתגלות רק בדרך לא טבעית • כשבני ישראל נכנסו לארץ ישראל פסקו הניסים הגלויים שהיו במדבר • גדולתו של דוד שניצח את אויביו בדרך הטבע בלי ניסים

מדוע אין מאמינים בברכה האלוקית בשביעית

רבים שואלים, מדוע לסמוך על היתר המכירה ולהפקיע את חובת השביתה בשביעית, והלא התורה הבטיחה ברכה לישראל כשישבתו בשביעית, שנאמר: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו. וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים" (ויקרא כה, כ כא). ולא זו בלבד, אלא שבעוון ביטול שביעית ישראל גולים מאדמתם, שנאמר: "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי הושמה ואתם בארץ אויביכם, אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה. כל ימי הושמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה" (ויקרא כו, לד לה). ואמרו חכמים: "בעוון גילוי עריות ועבודת כוכבים והשמטת שמיטים ויובלות – גלות בא לעולם, ומגלים אותם, ובאים אחרים ויושבים במקומם" (שבת לג, א).

התשובה הפשוטה

היישובים המעטים שניסו לשבות מעבודה חקלאית בשביעית סבלו מקשיים מרובים, פרט לקשיים הרגילים של המשקים החקלאיים שנעזרו בהיתר המכירה. לעומת זאת, הקיבוצים והמושבים הדתיים שעבדו במסגרת היתר המכירה זכו לברכה יתרה, וגם משבר הקיבוצים הגדול לפני שלושים שנה לא פגע בהם כמעט

בפשטות התשובה היא כפולה:

א) ההבטחה האלוקית לברכה בשנה השישית היא כאשר מצוות השביעית מהתורה, וכפי שכתבו הסמ"ע (חו"מ סז, ב), הגהות יעב"ץ וחידושי חתם סופר (על גיטין לו), פאת השולחן (כט, ג), ישועות מלכו סי' נג, מהר"י ענגיל, מרן הרב קוק (אגרת תקנה) ועוד (ושלא כדברי חידושי הרי"מ לגיטין שם, וחזו"א שביעית יח, ד).

ב) הדרכת התורה היא שאין לסמוך על הנס. וצריך לומר שכאשר כל ישראל יושבים בארצם כתיקונם וחובת השביעית מהתורה, הנס בא בדרך הטבע, היינו שעל פי השכל רואים שניתן לשמור שביעית. אבל כאשר החיוב מדברי חכמים, פעמים שהשיקול הריאלי מראה ששמירת השביעית תגרום לדוחק רב, ותפגע ביכולת לקיים מצוות אחרות שהן מדאורייתא. ואזי נכון להפקיע את חובת השביעית מן השדות על ידי מכירה, וכפי שמפקיעים את מצוות השמטת החובות הכספיים על ידי פרוזבול.

אם רוצים לדקדק

מלבד זאת, אם מתעקשים לדקדק בענייני הברכה האלוקית, אזי מוכרחים להכיר שהמציאות הוכיחה שהברכה אינה מתקיימת כיום. שכן היישובים המעטים שניסו לשבות מעבודה חקלאית בשביעית סבלו מקשיים מרובים, פרט לקשיים הרגילים של המשקים החקלאים שנעזרו בהיתר המכירה. וזאת למרות היותם אנשים צדיקים וחרוצים, יראי שמיים ואוהבי הארץ.

לעומת זאת, הקיבוצים והמושבים הדתיים שעבדו במסגרת היתר המכירה זכו לברכה יתרה, וגם משבר הקיבוצים הגדול לפני שלושים שנה לא פגע בהם כמעט. וזאת בנוסף לכך שזכו ליישב את הארץ בהיקף גדול.

בשאלה זו יסוד אמונת ישראל

אם נתעמק, נמצא שיסוד האמונה תלוי בזה. בעלי אמונה שטחית סוברים שהעניין האלוקי מתגלה בדרך נס, במה שמחוץ לעולם. לכן הם אינם רואים ערך גדול בעבודת האדם לפרנסתו, ואינם מוצאים פגם בכך שציבור גדול נזקק לכספי תמיכה מהמדינה ומתורמים פרטיים, כי ממילא הכול תלוי בה', ואם ירצה גם בלא עבודה יזכו לרוב ברכה. לכן גם אינם רואים ערך בלימוד המדע ופיתוחו, מפני שהוא טבעי ואינו עוסק במה שמעבר למציאות. אולם האמת היא שאחת הדרכים המרכזיות לגילוי האמונה והתורה היא על ידי המדע וההיגיון, וכפי שאמר הגר"א, שככל שיחסר לאדם יד אחת בחכמות, יחסר לו כנגד זה מאה ידות בתורה.

ולכן הם גם נוטים לסבור שהשובתים בשנה השביעית יזכו לברכה בדרך נס, גם כשעל פי ההיגיון נראה שהשביתה תגרום לדוחק גדול ולפגיעה קשה במצוות יישוב הארץ.

מצוות יישוב הארץ

עתה אפשר להבין את חשיבותה ומרכזיותה של מצוות יישוב הארץ. שכן מצווה זו מכריחה אותנו לגלות את כל הערכים שבתורה בתוך המציאות הארצית, עם כל השיקולים הארציים המציאותיים.

לפי התפיסה השטחית, המצווה צריכה להתגלות בלי להתייחס לשום שיקול ריאלי. ואם נצטווינו לכבוש את הארץ, הרי שצריך לכובשה בלא שום התחשבות ביכולתנו הצבאית ובכוחות שעומדים נגדנו. וכיוון שתפיסה זו מנוגדת להיגיון ואי אפשר להגשימה, ממילא הדוגלים בה טוענים שהמצווה תתקיים רק כאשר יבוא המשיח, על ידי נס גלוי שמעבר לכל שיקול ריאלי.

לפי תפיסתם, לא צריך לפעול למען קיבוץ גלויות ויישוב הארץ, כי לדעתם הגאולה תבוא בדרך נס שאפילו יוצאי מצרים לא זכו לו. אלא פתאום מיליוני בתים ירדו מן השמיים, ואיתם מערכת כבישים, חשמל, מים וביוב, כדי לקלוט את המוני בית ישראל שיעלו יחד עם המשיח מארבע כנפות תבל. ובאותו זמן תתכסה הארץ במטעים וגידולי שדה לפרנס את כל היהודים, ויקומו מיד מפעלי תעשייה לייצור מזון, בגדים ורהיטים וחנויות בערים, כדי לספק את כל צורכיהם של מיליוני העולים.

עמדה זו כופרת בתורה, שציוותה אותנו ליישב את הארץ, וכפי שביאר הרב צבי הירש קלישר, שצריך לפעול באופן ממשי כדי לקרב את הגאולה.

אמונת חוץ לארץ אלילית

עתה אפשר להבין מדוע אמרו חכמים: "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה" (כתובות קי, ב). מפני שבחוץ לארץ האמונה מתגלה רק בנס, רק במה שמעבר לטבע, ואילו בטבע כביכול שולטת הסטרא אחרא, בניגוד להנהגה האלוקית השמימית. אולם אמונת ישראל קובעת שה' אחד בשמיים ובארץ. ועיקר גילוי האמונה בטבע כולו, על כל השיקולים הרציונליים שבו. וכך היא גם תורת ארץ ישראל, שמבארת איך הברכה האלוקית משתלשלת משמי שמיים אל העולם הזה דרך השתדלותו של האדם בתיקון העולם.

ולכן כאשר כתוב בתורה שייתן ה' את ברכתו בשנה השישית, הכוונה שנוכל להבין בהיגיון איך תבוא לישראל ברכה על ידי העבודה בשש השנים והשביתה בשביעית, וכפי שביארתי במאמרי הקודם על פי דברי הספרא ור' פנחס בעל ההפלאה.

הקדושה שמתגלה בטבע

כתב מרן הרב קוק זצ"ל: "הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עִם ישראל, הוא הכישרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה וכו'" (אורות התחיה כח).

הנס בדיעבד והטבע לכתחילה

אכן, קיומו של עם ישראל בגולה תלוי בנס שעומד בניגוד לטבע, שכן בנוהג שבעולם כבשה אחת אינה שורדת בין שבעים זאבים. ולכן בתורת חוץ לארץ תופס הנס מקום מרכזי. אולם מכיוון שהנס יוצא מהסדר הרגיל, אין הנס יכול ליצור מציאות מבורכת. הוא יכול להציל, להצביע על כיוון, ובמובן זה יש לו מקום גם בארץ ישראל. אבל הנס אינו המסלול המרכזי שדרכו שופעת הברכה האלוקית.

לכן אותם אנשים שרגילים ללכת לבעלי מופתים, מסובלים יותר בייסורים של מחלות ופרנסה ושלום בית. ואף שהם זוכים לפעמים לישועות, מכיוון שאינם מכירים בברכה האלוקית שבאה בדרך הטבע על ידי ההשתדלות המעשית, רוב שפע הברכה האלוקית נעדר מהם. וכפי שנאמר: "למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה" (דברים יד, כט).

הברכה האלוקית שופעת דרך הטבע

וכן מבואר בפרשת בחוקתי, שהשכר המובטח לישראל כשילכו בדרכי ה' ותורתו יבוא בדרך הטבע. הגשמים ירדו בעתם, והארץ תיתן את יבולה בשפע. וכן הקללה באה בדרך הטבע על ידי בצורת, מחלות ואויבים.

אילו המגמה הייתה להתנהל בדרך הנס, הרי שעדיף היה להישאר במדבר ולאכול את המן שירד מהשמיים, כפי דעת המרגלים. אולם התורה ציוותה את ישראל להיכנס לארץ ולעבוד באדמתה ולטרוח בגידול פירותיה הקדושים. וזאת הברכה המובטחת לנו אם נשמור את התורה, שנזכה לעבוד ולראות ברכה במעשה ידינו, עד שכל הקיץ נהיה עסוקים בקציר ובציר.

הנהגת ארץ ישראל

במצב המתוקן בארץ ישראל אין נזקקים לניסים, שכן הקדושה מתגלה בארץ עצמה, וזהו הנס הנסתר שגדול מכל הניסים. לעומת זאת במצרים ובמדבר היו אותות ומופתים, ומגמתם הייתה לסמן את הדרך והכיוון לחיים השלמים בארץ ישראל. ולכן עם הכניסה לארץ הניסים הגלויים מתבטלים. המן כבר לא יורד מן השמים, הנעליים והבגדים חוזרים להתבלות כדרך כל הארץ. עמוד האש והענן והבאר כבר אינם מלווים את ישראל. אבל כל הארץ אומרת שירה לה'.

לכן נצטווה משה רבנו לפקוד את כל הגברים מגיל עשרים היוצאים לצבא, כדי להכינם לכיבוש הארץ בדרך הטבע. ומעת שישראל נכנסו לארץ התחילו לאכול ממה שצומח בארץ, ודווקא אז התחייבו במצוות התלויות בארץ.

ארבעה מלכים

וכן למדנו במדרש: ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה. ואלו הם: דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו. דוד אמר: ארדוף אויביי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם, ונענה לו הקב"ה וסייע בידו. עמד אסא ואמר: אני אין בי כוח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה הורגם, ונענה לו הקב"ה והרג באויביו. עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה הורג באויביי, ונענה לו הקב"ה והרג באויביו. עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה. אמר לו הקב"ה: אני עושה, שנאמר: "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור" (איכה רבה פתיחתא ל').

לפי האמונה השטחית, בבחינת חוץ לארץ, נראה שחזקיהו הוא הגדול שבמלכים, שלו נעשה הנס הגדול ביותר. אולם חכמים רצו ללמדנו שדוד מלך ישראל הוא הגדול שבכולם, שהברכה האלוקית התגלתה דרך מעשיו.

וציוויתי את ברכתי

הניסיון הקשה לחקלאים בשביתה ממלאכה בשביעית • השביתה יוצרת מקום לאמונה, שמשפיעה מכוחה גם על יבול שש השנים • שנת השמיטה מקנה לאדם תכונות של יעילות, חסכנות וחריצות, אשר תורמות לעבודתו בשאר השנים • הברכה חלה כאשר כל ישראל יושבים על אדמתם, ובכך יכולים להתמודד יחד עם אתגר השמיטה • על הרב עוזי קלכהיים זצ"ל, מחבר ספר 'שירת אומה לארצה' על 'שבת הארץ'

מצוות השביעית

מצווה לשבות בשנה השביעית ממלאכת השדה. מצווה זו היא כדוגמת מצוות השבת, אלא שביום השביעי שובתים מכל מלאכה ובשנה השביעית שובתים ממלאכת השדה. מתוך מצוות השביתה נמשכות כמה מצוות:
א) הפקרת הפירות שצומחים בשמיטה.
ב) זהירות בפירות שביעית, שהם מקודשים לאכילה ואסור להפסידם ואסור לסחור בהם.
ג) שמיטת חובות בסוף השנה השביעית.

עיקר המצווה לשבות ולא חלוקת הפירות

על ידי השביתה והימנעות ממסחר בפירות, האדם מתרומם לאמונה עמוקה בה' ומתקשר לתורה, ונעשה בן חורין שמסוגל לדחות סיפוקים, לשלוט ביצר התאווה והעצלות ולהיות חרוץ בשש השנים. מתוך ההתחזקות באמונה האדם גם נעשה שמח בחלקו, ואינו נצרך לבזבז את כספו על מותרות

עיקר המצווה היא לשבות, ורק מתוך כך נמשכת מצוות הפקרת הפירות והקדשתם לאכילה. וכפי שנאמר (ויקרא כה, ב ז): "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור שנת שבתון יהיה לארץ. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך לעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול".

אמנם יש סוברים שעיקר מגמת השביעית שיאכלו כולם בשווה מהפירות, אולם בפועל, בעקבות איסור הזריעה והזמירה יבול שנת השמיטה היה מצומצם מאוד. שכן בדרך כלל רוב ניכר של יבול השדות הוא מגידולים חד שנתיים של תבואה, קטניות וירקות, והם אינם קיימים כלל בשביעית מפני איסור הזריעה והשתילה. ואף כמות הפירות שצמחו על העצים הצטמצמה הואיל ואסור לזמור ולעשות מלאכות שמועילות לצמיחתם. ניתן להעריך שהיבול שצמח מעצמו בשביעית היה כ 20 אחוזים מיבול שאר השנים, הרי שעיקר המצווה הוא לשבות.

השביתה לה'

השביתה היא לה'. אמרו חכמים: "אמר הקב"ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא" (סנהדרין לט, א). והיה זה ניסיון קשה מאוד, כי עיקר הפרנסה הייתה מעבודת השדה, וציוותה התורה לישראל שיאמינו בה' שלמרות שישבתו ממלאכת שדותיהם שנה שלמה, יזכו לברכה בשאר השנים ובני ביתם לא ירעבו ללחם. אמרו חכמים שעל שומרי שביעית נאמר: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו" (תהלים קג, כ). מפני שבמשך שנה שלמה, יום אחר יום, חודש אחר חודש, הם רואים את שדותיהם מופקרים ושעריהם פרוצים, האילנות מופקרים ופירותיהם נאכלים, והם כובשים את יצרם ושותקים (ויק"ר א, א; תנחומא שם, א).

גילוי הנשמה

על ידי השביתה בשנה השביעית נוצר בתודעתם של ישראל חלל פנוי שמתמלא באמונה בה', שהארץ כולה שייכת לו, ומתוך כך נמשכה ברכה לשש שנות העבודה. שכן הזמן שהתפנה נועד כמובן ללימוד התורה, לקיים מה שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל" (יהושע א, ח).

ברכת השביעית

סוד גדול טמון בברכת השבת והשביעית. כידוע פרנסתו של האדם קשה, עד שאמרו חכמים: "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" (פסחים קיח, א). חייו תלויים במזונו. אם לא יאכל כמה ימים ימות מרעב. ועל האדם לעבוד את אדמתו בזיעת אפו ולגדל תבואה ופירות כדי לקיים את עצמו. וציווה ה' יתברך את עמו לשבות מכל מלאכה ביום השבת, ולשבות ממלאכת השדה בשנה השביעית. ואומות העולם תמהו, איך יוכלו ישראל להתקיים עם מצוות קשות שכאלה. וישראל קדושים, האמינו בה' ובתורתו והתגברו על דאגתם ויצרם ושבתו בשבת ובשביעית. והנה פלא, לא אירע להם שום נזק והפסד. להפך, הברכה שרתה במעונם.

חשיבות האמונה

אמנם הוטלה על האדם אחריות לדאוג לפרנסתו, ולשם כך עליו להשפיל את עיניו לארץ ולעבוד את האדמה, אולם עליו לזכור גם את בורא העולם ולשאת את עיניו לשמים, כדי שמעבר לקיום הבסיסי, תהיה לעבודתו גם תוכן רוחני ויזכה להידבק בעניין האלוקי, ומוסר וערכים ידריכו אותו בעבודתו, וברכת ה' תשרה במעשה ידיו.

וזהו שנאמר: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו. וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשת את התבואה לשלוש השנים". (ויקרא כה, יט כא).

ההיגיון שבברכה

גם על פי השכל ניתן להבין היאך מצבם הכלכלי של שומרי שבת ושביעית משתפר לעומת אלה שאינם שומרים. כי אף שהמחסור במזון מסוכן לקיומו של האדם, התאווה והכבוד מסוכנים יותר. הנה לעתים יש לאדם עונה טובה והוא מרוויח הרבה, ובתאוותו הוא מבזבז את רווחיו על מותרות. הוא היה יכול לאגור תבואה ולחסוך כסף לימים קשים, אבל מפני תאוותו וגאוותו בזבז את כספו. כשתגיע שנה קשה לא יהיה לו לחם לתת לבני ביתו והם ימותו ברעב.

על ידי השביתה והימנעות ממסחר בפירות, האדם מתרומם לאמונה עמוקה בה' ומתקשר לתורה, ונעשה בן חורין שמסוגל לדחות סיפוקים, לשלוט ביצר התאווה והעצלות ולהיות חרוץ בשש השנים. מתוך ההתחזקות באמונה האדם גם נעשה שמח בחלקו, ואינו נצרך לבזבז את כספו על מותרות וקל לו יותר לחסוך, וכך הוא הולך ומתעשר.

הברכה באה בדרך הטבע

אמרו חכמים: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, אין לי אלא בשישית, בחמישית וברביעית בשלישית ובשנייה (ובראשונה). מנין? משנה לחבירתה מנין? תלמוד לומר בשנה" (ספרא בהר, שם). כלומר, לא רק השנה השישית תתברך בזכות השמיטה, אלא בזכות השנה השביעית תימשך הברכה משנה לשנה במשך כל שש שנות העבודה, באופן שישראל ילמדו לתכנן היטב את עבודתם, ובחריצות ויעילות יחסכו תבואה בשש שנות העבודה. עד שבתכנון נכון, למרות השביתה בשביעית, לא יחסר להם דבר. יתר על כן, מהזמנים שבהם ישראל שובתים ממלאכה ועוסקים בתורה, תימשך השראה לימי המעשה, להמציא פיתוחים ושכלולים לייעול העבודה והשבחתה, ועל ידי כך נמשכת ממנה ברכה כפולה לאושר ועושר. ועיין בספרו היפה והעמוק של הרב גרוזמן (נאמן בית הוסיאטין) 'קרא שמיטה', עמ' 62 65.

הנהגה של עשירים

וכן פירש ר' פנחס בעל ההפלאה ב'פנים יפות', שבזכות השמיטה בכל שנה ושנה יגדל היבול בשישית, ומסך כל השישיות שיצטברו בשש השנים יחיו בשנה השביעית. וכך היא מידת שמאי (ביצה טז, א), שהיה שומר מיום ראשון מאכלים טובים לשבת. וכך היא ההנהגה הראויה לעשיר, לתכנן היטב את מעשיו ועסקיו, לחסוך ולהתעשר. אבל הלל הזקן מידה אחרת הייתה לו. לא היה חוסך לשבת אלא מאמין שיזמן לו ה' ביום שישי מאכלים טובים לשבת. וכך היא ההנהגה של העניים, שהם סומכים על ה'.

כידוע ברכת התורה שישראל יחיו בארץ כעשירים, כמבואר בפרשת בחוקותי. וכן נפסק בהלכות שבת, שהמנהג הראוי לכלל הציבור הוא כמידת שמאי (מ"ב רנ, ב).

שביעית בזמן הזה מדברי חכמים

מצוות השביעית חלה מהתורה כאשר כל שבטי ישראל יושבים על אדמתם בנחלותיהם ומקיימים את היובל. משום שכאשר כל ישראל יחד יושבים בארצם, הם יכולים להתעלות למדרגה הגבוהה של מצוות השביעית.

גם על פי ההיגיון אפשר להבין זאת, שכן האתגר שבשמירת השביעית גדול מאוד, ורק כל העם יחד יכול להתמודד איתו. אבל כאשר אין כל ישראל יושבים בארץ, נכנסים במקומם נוכרים, והחקלאים היהודים שצריכים לשבות בשביעית כבר לא יוכלו להתחרות בהם. אמנם חכמים תיקנו להמשיך לשמור שביעית כזכר למצווה.

הברכה המיוחדת אינה קיימת בזמן הזה

גם ברכת השביעית שנאמרה בתורה אינה מתקיימת כאשר המצווה מדברי חכמים (סמ"ע חו"מ סז, ב). ולכן כאשר יש קושי לחקלאים להתפרנס תוך קיום השביעית, עליהם למכור את השדות לנוכרים כדי להפקיעם מחובת המצווה.

ואין לטעון שעדיף שיחפשו להם פרנסה אחרת, מפני שמצוות יישוב הארץ היא מהתורה, ואמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות, ומצווה שימשיכו לגדל את פירותיה הקדושים של הארץ מאשר יהדרו שלא להשתמש בהיתר המכירה שיסודותיו איתנים.

הרב עוזי קלכהיים זצ"ל

כדאי להזכיר כאן את הספר היפה והיסודי 'שירת אומה לארצה', מאת הרב עוזי קלכהיים (תרצ"ה-תשנ"ד), ובו ביאור רחב להקדמת מרן הרב קוק לספרו 'שבת הארץ'. ובתוך כך מתבארים יסודות התורה ביחס לעם ולארץ, ליובל ולשמיטה, לתהליך הגאולי של שיבת ציון ובניין הארץ.

הרב עוזי היה מגדולי תלמידי הרצי"ה, מפאר גידוליה של ישיבת מרכז הרב. בנוסף לידענותו בש"ס ופוסקים היה מהבקיאים שבדור בענייני המדרש והאגדה, ראשונים ואחרונים, ובמיוחד בדברי המהר"ל והראי"ה. הוא שימש כרבה של אבן שמואל, ולאחר מכן כרב קהילה בירושלים. במשך עשרות שנים הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה בישיבת כרם ביבנה ומכון הרי פישל, ומתלמידיו רבנים ומורים בארץ ובחו"ל.

סיפר לי ידידי הרב קלמן בר שליט"א, שלאחרונה נבחר לרבה של נתניה, שזכות גדולה נפלה בחלקו שבמשך שנים היה הרב עוזי מתארח בביתו בלילה, בין שני הימים שבהם היה מלמד בכרם ביבנה.

כאשר פעלתי מטעם רבני יש"ע בימי ממשלת אוסלו הזכורה לרעה, נכנסנו אצל האדמו"ר מגור רבי פנחס מנחם אלתר זצ"ל, ובתוך דבריו סיפר לנו בהערכה איך שהרב עוזי דיבר איתו בלהט, בחריפות ובכאב על ענייני העם והארץ. וכידוע למכיריו היה הרב עוזי איש נעים הליכות במיוחד, מתון בדיבורו ומסביר פנים, אבל ענייני העם והארץ בערו בלבו.

ספרו 'שירת אומה לארצה' מבטא את אישיותו ופועלו. בט' באייר מלאו עשרים ואחת שנים לפטירתו.