ארכיון הקטגוריה: שבת

שבת – לא זמן למשחקים

בשבת יש להקדיש חצי מהזמן לתורה ותפילה, ונחלקו הפוסקים אם מותר לשחק בחצי השני • רוב הפוסקים הספרדים אוסרים לשחק בשבת, ורוב האשכנזים מתירים, אך ראוי גם לאשכנזים להימנע ממשחקים • לילדים קטנים מותר לשחק, אך יש לחנכם להקדיש זמן לתורה בשבת, ורצוי שההורים ילמדו עמם • משחקים שאסורים משום מלאכות שבת: בניית אוהל, יצירה בפלסטלינה, בנייה מחול לח, כלי נגינה • כדורגל, כדורסל ורכיבה על אופניים וקורקינט פוגעים בצביון השבת • ילדים יכולים לשחק בכדור ובאופניים שמיועדים לגיל הרך

משחקים בשבת

ייתכן מאוד שבזכות עמדתם הנחרצת של רבים מפוסקי הספרדים, רבים מבעלי הבתים הספרדים רגילים כיום להרבות בלימוד ביום השבת. ואילו באשכנז, שם ההוראה הייתה רק שלכתחילה יש להחמיר, רבים נוהגים להקל לשחק בשבת, ומתוך כך מתבטלים מתורה. ראוי גם לאשכנזים לנהוג כדעת המחמירים

שאלה: האם מותר למבוגרים לשחק בשבת בשחמט, בדמקה או במשחקי כדור ביתיים?

תשובה: נחלקו בזה הפוסקים. הכול מסכימים שאין להרבות במשחקים בשבת משום ביטול תורה, שכן עיקר ייעודה של השבת לעסוק בתורה ולהתענג בסעודות ובשינה. וכפי שנפסק להלכה, שצריך לחלוק את יום השבת, חציו לעונג גשמי בשינה ואכילה, וחציו לעונג רוחני של לימוד תורה ותפילות (פסחים סח, ב; או"ז, סמ"ג, רבנו ירוחם, יש"ש ועוד רבים). אם יעסוק אדם במשחקים, יאבד את הזמן היקר והמקודש של השבת על דברים בטלים ויתקשה להקדיש את מחצית השבת ללימוד תורה. אולם נחלקו הפוסקים בשאלה האם יש איסור לשחק במשחקים בשבת בחצי היום המוקדש לעונג גשמי.

יש אומרים, שכל זמן שהמשחקים אינם על כסף, מותר לשחק בהם (רמ"א שלח, ה; מאמ"ר). ויש שאף העידו על תלמידי חכמים ששיחקו שחמט בשבת. אולם מנגד כתבו כמה אחרונים שאסור לשחק בשום משחק בשבת, וממילא כלי המשחק הם מוקצה. ומה שאותם רבנים שיחקו שחמט בשבת הוא מפני שסבלו מדיכאון (חולי המרה השחורה), ועל ידי המשחק הפיגו את דאגתם כדי להתחזק ולשוב לתלמודם (ואולי דווקא בשבת וימים טובים חשו יותר דיכאון והוצרכו לכך יותר). אבל למי שאינו סובל מכך אסור לשחק (ברכ"י, פתה"ד; פנה"ל שבת כב, יג).

על מה נחרב טור שמעון

שאלו חכמים בירושלמי (תענית ד, ה): טור שמעון, שהיו מרבים לתת בו צדקה ולכבד את השבת, מפני מה חרב? והשיבו שיש אומרים מפני הזנות, ויש אומרים מפני שהיו משחקין בכדור בשבת.

ופירש הרוקח (סימן נה) שבגלל משחק הכדור היו "בטלים מן התורה". זה היסוד לדעה שאסור לשחק במשחקים שונים בשבת. ומכיוון שאסור לשחק, המשחקים מוקצה (עיין שבולי הלקט קכא).

ויש מפרשים שחטאם היה שטלטלו את הכדור ברשות הרבים (גר"א), וממילא אין ללמוד מזה איסור לשאר המשחקים שמשחקים בבית.

הלכה למעשה למנהג הספרדים

לדעת רוב פוסקי הספרדים, צריך להחמיר שלא לשחק כלל בשבת, מפני שהשולחן ערוך (או"ח שח, מה) פסק שאסור לשחק בכדור ושהוא מוקצה, וכוונתו שכל המשחקים הם מוקצים. אמנם יש סוברים שהשולחן ערוך החמיר רק בכדור מסוג מסוים שמשחקים בו בחוץ והוא מלוכלך מאוד, שדווקא הוא מוקצה, אבל בשאר המשחקים לא החמיר. לכן גם ספרדים שרוצים להקל, יש להם על מה לסמוך.

מנהג אשכנזים

רבים מהאשכנזים נהגו להקל לשחק בשבת, וכפי שכתב הרמ"א (שלח, ה), שכל זמן שאין משחקים על כסף אין בזה איסור. אולם גם הפוסקים האשכנזים כתבו שלכתחילה עדיף שלא לשחק בשבת, הן מפני שהזמן הפנוי של השבת צריך להיות מוקדש ללימוד תורה, והן מפני שנכון לחוש לדעת הסוברים שכל המשחקים אסורים בשבת (מ"א, מ"ב שלח, כא).

ייתכן מאוד שבזכות עמדתם הנחרצת של רבים מפוסקי הספרדים, רבים מבעלי הבתים הספרדים רגילים כיום להרבות בלימוד ביום השבת. ואילו באשכנז, שם ההוראה הייתה רק שלכתחילה יש להחמיר, רבים נוהגים להקל לשחק בשבת, ומתוך כך מתבטלים מתורה. וראוי גם לאשכנזים לנהוג כדעת המחמירים, ולהרבות על ידי כך בלימוד התורה ביום השבת.

ההלכה לילדים

מצווה לחנך את הקטנים להרבות בלימוד התורה בשבת, ונכון לחנכם למעט במשחקים כדי שלא יתרגלו לאבד את הזמן היקר והמקודש של השבת על דברי חול. וככל שהם מתקרבים יותר לגיל מצוות – כך צריך לעודדם יותר לעסוק בתורה ולמעט במשחקים. וטוב שההורים עצמם ילמדו עם ילדיהם, ויקיימו בזה את המצווה "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם" (דברים יא, יט). בנוסף לכך, נכון לכל קהילה לייסד שיעורים רבים לילדים בשבת. עם זאת, לדעת רוב הפוסקים, מותר לילדים לשחק בשבת. ואמנם יש סוברים שלמנהג הספרדים, גם לקטנים שהגיעו לחינוך אסור לשחק בשבת, אבל מנגד יש סוברים שגם למנהג הספרדים מותר לקטנים לשחק בשבת. והרוצים להקל יש להם על מי לסמוך (פנה"ל שבת כד, ז).

משחק על כסף מדומה (מונופול)

לכתחילה גם ילדים צריכים להימנע מלשחק במונופול ובשאר משחקים שיש בהם רווחים מדומים של כסף או רכוש. והרוצים להקל יש להם על מה לסמוך. אבל גדולים, גם אם הם נוהגים להקל בשאר משחקים בשבת, בזה ראוי שיחמירו (פנה"ל שבת כד, ז).

אבני פלא ולגו

מותר לקטנים לבנות מאבני פלא ולגו צורות ולפרקן. וכן מותר לילדים לעשות מנייר צורות כדוגמת אונייה ומטוס. ואף שיש מחמירים וסוברים שיש בזה איסור בונה, מכיוון שכל חיוב השבת לקטנים הוא מדברי חכמים כדי לחנכם במצווה, אפשר שיסמכו על דעת המקילים שסוברים שמכיוון שמדובר במשחק אין בזה איסור בונה. אולם גדולים, גם אם הם נוהגים להקל לשחק במשחקים בשבת, בזה נכון שיחמירו (שם).

אוהל

אסרו חכמים לעשות אוהל ארעי בשבת, לפיכך אסור לילדים לפרוש שמיכה על כיסאות כדי ליצור שם אוהל להסתופף בתוכו. וכן כאשר משחקים באבני פלא ולגו, אסור לבנות "בית" או "חנייה" כדי להכניס לתוכם מכוניות או צעצועים. האיסור הוא כאשר יש בחלל שנוצר לכל הפחות רוחב וגובה של טפח (7.6 ס"מ), והוא נועד להכניס לתוכו דברים, שאז יש לו דין אוהל ארעי גם כאשר הוא נעשה דרך משחק.

אמנם אם ירצו להקל לפרוש שמיכה על כיסאות יוכלו לעשות זאת בשינוי, שקודם יאחזו את השמיכה באוויר ואחר כך יכניסו את הכיסאות אל מתחת לשמיכה, שהואיל ומדובר באוהל ארעי, אם מקימים אותו בשינוי – מותר (שם).

פאזל ומשחקי אותיות

מותר לקטנים להרכיב פאזל או ליצור מילים על ידי חיבור אותיות זו לזו או על גבי לוח. ואף שיש מחמירים בזה, רשאים הקטנים לסמוך על המקילים שסוברים שאין בזה איסור כותב, הואיל וכל האותיות והצורות כבר היו, ורק קירבו אותן זו לזו כדרך ארעי. אבל מבוגרים, גם אם הם נוהגים להקל לשחק במשחקים בשבת, בזה עדיף שלא ישחקו, שכן ראוי להם לחשוש לדעת המחמירים הסוברים שיש בזה איסור כותב (שם).

פלסטלינה ופימו

אסור לילדים לעשות צורות בפלסטלינה ופימו משום מלאכת ממרח, ואם מנסים לעשות צורה בעלת משמעות – יש בזה גם איסור כותב. הפלסטלינה והפימו הם מוקצה (שם).

חול

חול הוא מוקצה, אבל אם הכינו אותו למשחק ילדים – אינו מוקצה. מותר לשחק בו בתנאי שהוא דק ויבש, שאי אפשר לעצב בו צורות. אבל אם החול לח, מכיוון שאפשר לעשות בו גומות או ליישר אותן אסור לשחק בו משום איסור בונה. ואסור להרטיב את החול משום איסור לישה (פנה"ל שבת כד, ח).

צעצועים של כלי נגינה

אסור לקטנים לשחק בשבת בצעצועים של כלי נגינה, כגון חצוצרה, פסנתר, גיטרה, פעמון ורעשן. צעצועים אלו הם מוקצים. אבל מותר לתת לתינוק צעצוע שמשמיע קול בעת שמנענעים אותו או לוחצים עליו, ולגדול עצמו אסור להשמיע קול בצעצוע זה (שם).

כדורגל וכדורסל

אסור לילדים לשחק כדורגל וכדורסל בשבת, מפני שאלו משחקים שנעשים בעסק גדול ויש להם חוקים וסדרים משלהם, והם אסורים משום "עובדין דחול". אסור לשחק בכדורים אלו אפילו בתוך הבית או בחצר פרטית, משום שהם מוקצה וגם משום "עובדין דחול". גם טניס אסור לשחק, שאף הוא משחק של גדולים שנעשה בעסק גדול (פנה"ל שבת כד, ט).

מותר לילדים לשחק במשחקי ריצה שונים להנאתם, אבל אסור לקיים שיעור התעמלות (פנה"ל שבת כב, ח).

כדור של קטנים

מותר לילדים קטנים לשחק בכדור שילדים קטנים רגילים לשחק בו, ובתנאי שישחקו בבית או בחצר על רצפה מרוצפת. אבל על אדמה או דשא אסור, שמא יבואו להשוות גומות.

וכן מותר להם לשחק בטניס שולחן חובבני, הואיל ורגילים לשחק בו בבית. ואין לחשוש שמא מתוך שישחקו בכדור כשהם קטנים יתרגלו לשחק בו כשיגדלו, מפני שכל ההיתר הוא לשחק בכדור של קטנים, שגדולים ממילא אינם משחקים בו (פנה"ל שבת כד, ט).

אופניים

אסור לילדים לרכוב על אופניים רגילים שיש להם שני גלגלים, משום "עובדין דחול". וגם כאשר יש להם גלגלי עזר, אסור לרכוב עליהם.

אבל מותר לילדים קטנים לרכוב על תלת אופן, מפני שהוא אופניים של ילדים קטנים בלבד, ויש ביניהם ובין אופניים רגילים הבדל גדול, ולכן אין במשחק בהם משום "עובדין דחול" (פנה"ל כב, ח, 4).

קורקינט וסקטים

יש מתירים לילדים לנסוע על קורקינט וסקטים בשבת, שכן לדעתם כשם שמותר לילדים לרוץ בשבת, כך מותר להם לרכוב על קורקינט או סקטים בשבת. ומנגד יש שאוסרים לנסוע עליהם, משום שכל מה שהתירו חכמים לרוץ להנאה הוא דווקא ברגליים, אבל לא על ידי מכשירים, שהופכים את הריצה למהירה ומקצועית יותר, והרי זה מעשה של חול.

ואף שבדיעבד יש למקילים על מה לסמוך, נכון להחמיר, משום שדעת המחמירים נראית יותר. כשם שנהגו ישראל לאסור רכיבה על אופניים משום "עובדין דחול", מפני שהנסיעה בהם מנוגדת לצביון השבת, כך נכון שלא לרכוב על קורקינט וסקטים. בנוסף לכך, על ידי הגבלת הילדים למשחקים פשוטים יותר, יתחנכו הילדים הגדולים להקדיש את השבת לתורה ומנוחה (פנה"ל שבת כד, י).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הלכות חג השבועות

בחג השבועות יש מצווה ייחודית לשמוח, רוחנית וגשמית • שבועות שחל במוצאי שבת: יש להקדים את הסעודה השלישית, ואין לעשות פעולות הכנה משבת לחג • רחצה בשבת וביום טוב • מתי וכיצד להדליק את הנרות ביום טוב באופן הנכון • דיני נטילת ידיים וברכות השחר למי שהיה ער בלילה • עד מתי אפשר לאכול בלילה • מנהג אכילת מאכלי חלב ודבש – ביטוי למתיקות התורה, וליכולתה להפוך טמא לטהור

שמחת חג השבועות – רוחנית וגשמית

[מבצעי שבוע הספר במכון הר ברכה – 25% הנחה – ט' סיון – מוצאי שבת יט סיון.
כרך רביבים – 33 ש"ח
סדרת פניני הלכה:
סט 15 כרכים – 342 ש"ח
כרך בודד – 25 ש"ח ]

מעלה מיוחדת ישנה לשמחת חג השבועות על פני שאר החגים, שאפילו רבי אליעזר שסובר שראוי לאנשי מעלה להקדיש את החגים בעיקר ללימוד תורה, ושהאכילה תהיה רק כדי שלא ייחשב כמי שמתענה, מודה שבחג השבועות מצווה לערוך סעודה חשובה, מפני שהוא "יום שניתנה בו תורה" (פסחים סח, ב). אמנם להלכה נפסק כרבי יהושע שבכל החגים מצווה לחלוק את היום לשניים, חציו לבית המדרש וחציו לסעודות ומנוחה.

מעלתה המיוחדת של התורה שנועדה להורות את דרך האמונה האחדותית, ולהמשיך ברכה וחיים לכל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים כאחד. ולכן שמחת חג השבועות חייבת להתבטא גם בלימוד תורה וגם באכילה ושתייה. וזה התיקון השלם, שכולל נשמה וגוף. תחילת גילוי העניין האלוקי על ידי הגילויים הרוחניים מלמעלה, שנקלטים על ידי הנשמה שמדריכה את הגוף, ומתוך כך מתגלים תכנים עמוקים בגוף האדם ותחושותיו. לכן הדבקות השלמה בה' כוללת נשמה וגוף, וכפי שיהיה לאחר תחיית המתים כשתחזור הנשמה להיות בגוף, והעניין האלוקי יתגלה בשלמות בכל המדרגות.

לפיכך צריך להדר מאוד בשמחת חג השבועות, שעל ידי התורה אנו נתבעים לתקן גם את הצד הגשמי על כל גווניו, תחושותיו וכיסופיו, אף אלו שנראים בתחילה רעים. יסוד זה רמוז בכך שבחג השבועות מביאים את מנחת 'שתי הלחם' שעשויה חמץ. כידוע החמץ רומז לגאווה וליצר הרע, ולכן בחג הפסח, שבו אנו מבססים את יסודות האמונה שעוד לפני מתן תורה, עלינו להתרחק ממנו מאוד; אבל בחג השבועות, לאחר קבלת התורה, אפשר לתקן את יצר הרע, לכן מקריבים חמץ בחג השבועות.

זמן סעודה שלישית

מכיוון שהשנה חג השבועות חל במוצאי שבת, לכתחילה יש להקדים את הסעודה השלישית של שבת לפני שלוש שעות אחרונות של היום. והטוב ביותר, לקיים את הסעודה השלישית מעט אחר חצות יום השבת, בשעה אחת או שתיים בצהריים. בדיעבד, אפשר לקיים את הסעודה השלישית בשלוש השעות האחרונות של היום, ונכון להשתדל למעט באכילתה, כדי לשמור תיאבון לסעודת ליל יום טוב.

הכנה משבת ליום טוב שחל במוצאי שבת

מעלתה המיוחדת של התורה שנועדה להורות את דרך האמונה האחדותית, ולהמשיך ברכה וחיים לכל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים כאחד. לכן שמחת חג השבועות חייבת להתבטא גם בלימוד תורה וגם באכילה ושתייה. וזה התיקון השלם, שכולל נשמה וגוף

כאשר יום טוב חל במוצאי שבת, יש להיזהר שלא להכין דבר משבת לחג, מפני שהשבת נועדה לקדושה ומנוחה, ולא כדי שיעשו בה הכנות ליום אחר. כל הטורח בשבת להכין דבר ליום חול או ליום חג – מזלזל בכבודה (פנה"ל שבת כב, טו טז).

לפיכך, אסור לשטוף את הכלים שהתלכלכו בשבת כדי לאכול בהם בחג, אלא רק לאחר צאת השבת. וכן אסור לנקות את השולחן לכבוד החג, אבל מותר לנקות אותו כדי שיהיה מסודר בשבת, למרות שתצמח מזה תועלת לחג.

אסור להניח בשבת את התבשילים על הפלטה לצורך הלילה, אלא רק לאחר שתצא השבת, ויאמרו: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש", ואז מותר להתחיל לעסוק בצורכי אוכל נפש ולבשל ולחמם את המאכלים.

בשעת הדחק מותר לעשות בשבת פעולות שגרתיות שאין בהן טורח לצורך החג. לפיכך, כאשר יש צורך להוציא מאכלים מהמקפיא לצורך סעודת ליל חג, ואם לא יוציאו את המאכלים בשבת סעודת החג תהיה מוכנה רק מאוחר בלילה, מותר להוציאם בשבת.

הדלקת נרות

אסור להדליק את נרות החג לפני צאת הכוכבים, אלא יש להמתין עד לאחר שייצאו הכוכבים ותצא השבת, לומר: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" ולהדליק את הנרות.

מכיוון שאסור להדליק בחג אש חדשה, יש צורך להכין מלפני השבת נר שידלק יותר מעשרים וארבע שעות, שממנו יוכלו להדליק נרות בחג. ואם לא הכינו, יש להיעזר בשכנים, ולקחת מהאש שלהם כדי להדליק את נרות החג.

מותר לתחוב את הנר בכוח לתוך הנקב שבפמוט, למרות שעל ידי כך הנר נשחק מעט. וכן מותר להסיר בעזרת סכין את השעווה שנותרה בנקב הפמוט ומפריעה להכנסת הנר החדש, וכן מותר להסיר דיסקית מתכת של נרונים שנדבקה לתחתית כוס הזכוכית שמניחים בה את הנרונים. וכן מותר להכניס פתיל צף בתוך מצוף השעם.

אבל אסור לחמם את נר השעווה כדי להדביק אותו בפמוט, גזירה שמא ימרח שזו תולדה של 'ממחק'. וכן אסור לחתוך או לשייף את בסיסו של הנר כדי שאפשר יהיה לתוקעו בנקב הפמוט, משום איסור 'מחתך'.

רחצה בשבת ובחג

מכיוון ששבת ויום טוב צמודים, ואנשים רבים רגילים להתרחץ בכל יום, מי שמרגיש צורך להתרחץ בשבת אחר הצהריים, רשאי להתרחץ במים פושרים שאין סובלים מהם – אבל לא במים חמים, משום גזירת מרחץ. אבל בחג, מכיוון שהרחצה היא הנאה השווה לכל נפש, מותר להתרחץ גם במים חמים, ובתנאי שהמים התחממו בהיתר, כגון על ידי דוד שמש או על ידי שעון שבת (פנה"ל מועדים ה, י).

המתרחץ צריך לזכור שלא להסתרק, משום שהסירוק משיר שיער והדבר אסור מהתורה.

נטילת ידיים לנשארים ערים בלילה

גם מי שנשאר ער כל הלילה צריך ליטול ידיים לפני תפילת שחרית, אלא שנחלקו הפוסקים האם יברך על נטילה זו. למנהג אשכנזים, הטוב הוא להתפנות לפני התפילה ולנגוע באחד המקומות המכוסים שבגוף, שמאז הרחצה הקודמת הזיע בו מעט, ובכך יתחייב בנטילת ידיים בברכה. אולם למנהג הספרדים, בכל מקרה אין לברך על נטילה זו.

ברכות התורה לנשארים ערים כל הלילה

לדעת רוב רובם של הפוסקים, גם מי שלא ישן כלל בכל היממה הקודמת, כיוון שבא להתפלל שחרית של היום החדש, עליו לברך את ברכות התורה. אבל מכיוון שיש מעט פוסקים שסוברים שאם לא ישן כלל במשך כל היממה לא יברך ברכות התורה, לכתחילה מי שלא ישן כלל טוב שישמען מאדם שישן, ויכוון לצאת בשמיעתן.

ברכות השחר, "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה"

גם הנשארים ערים כל הלילה מברכים את ברכות השחר, מפני שברכות אלו נתקנו על כלל הטובה שיש בעולם ולאו דווקא על טובתו האישית של כל אחד ואחד. לכן גם מי שאינו רואה מברך בכל יום "פוקח עיוורים", וגם מי שלא ישן מברך "זוקף כפופים". אמנם לגבי ברכת "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה", יש אומרים שמי שלא ישן לא יברך, כי ברכות אלו נאמרות בלשון יחיד, של הודאת היחיד על חזרת הנשמה והעברת השינה. לפיכך נכון לשומען מחבר שישן ולכוון לצאת בשמיעתן.

וכאשר אין שם מי שעומד לברך את הברכות הללו, לדעת רוב הפוסקים יברך אותן בעצמו, כי אף שהן נאמרות בלשון יחיד, יש בהן הודאה גם על הטובה הכללית, שבבוקר ה' מחזיר לישנים את הנשמות ומעוררם מתרדמתם. וכך נוהגים כל הספרדים וחלק מהאשכנזים. ויש אשכנזים שנוהגים להחמיר מספק לאומרן בלא שם ומלכות. אשכנזי שאינו יודע מה מנהגו, רשאי לנהוג כמנהג רוב ישראל ולברך את כל הברכות בעצמו.

לסיכום: למנהג רוב ישראל, הנשארים ערים כל הלילה מברכים את כל ברכות השחר וברכות התורה. והמהדרים, כאשר יש להם אפשרות, יוצאים ידי חובת ברכות התורה וברכות "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה" בשמיעתן ממי שישן בלילה.

זמן הברכות

על פי ההלכה אומרים את ברכות השחר וברכות התורה סמוך לתפילת שחרית. על פי הקבלה נוהגים לומר את ברכות השחר אחר חצות הלילה, ואת ברכות התורה אחר עמוד השחר.

אכילה ושתייה בלילה ולפני תפילת שחרית

במשך הלילה מותר לאכול ולשתות בלא הגבלה. משיגיע לחצי שעה הסמוכה לעמוד השחר, אסור לקבוע סעודה, שמא ייגרר בסעודתו. בכלל זה אסור גם לאכול פת או עוגות בשיעור של יותר מכביצה, אבל מותר לאכול בלא קביעת סעודה ירקות ופירות ותבשילי מזונות בלא הגבלה. משעה שיעלה עמוד השחר, אסור לאכול דבר וכן אסור לשתות קפה או מיץ, ואפילו מי שהתחיל לאכול או לשתות לפני כן – צריך להפסיק. רק מים מותר לשתות לאחר שעלה עמוד השחר. זמן עמוד השחר בחג השבועות השנה הוא בשעה 4:06.

מאכלי חלב ודבש

רבים נוהגים לאכול בחג השבועות מאכלי חלב ודבש. מקור המנהג באשכנז וצרפת, ומשם התפשט לקהילות רבות בישראל. אולם יש שאינם נוהגים בזה, כמו רבים מעולי תימן, לוב, ג'רבה, בוכרה ופרס.

יש אומרים שטעם המנהג מפני שהתורה נמשלה לדבש וחלב, ואמרו חכמים: "בשעה שעמדו לפני הר סיני ואמרו: 'כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע', באותה שעה אמר להם הקב"ה: 'דבש וחלב תחת לשונך'". כלומר, בזכות הסכמת ישראל לקבל את התורה בלא פקפוק, יהיו דברי התורה מתוקים בפיהם כדבש וחלב. כדי להזכיר את מתיקותה וחביבותה של התורה, נוהגים לאכול בחג השבועות עוגות חלב טעימות ומתוקות ומאכלים מתוקים בדבש.

עוד ביאר מרן הרב קוק, שחלב ודבש הם שני מאכלים שנוצרים מדבר טמא. הדבש נוצר מדבורים שהם שרץ טמא, והחלב נוצר מדם שאסור באכילה. ודווקא מפני שהם מתהפכים מטומאה לטהרה טעמם מיוחד, שהם רומזים לתיקון העולם. וזוהי סגולתה של התורה, שמתקנת את הצדדים הרעים שבעולם ומתבלת את היצר הרע והופכת אותו לטוב. וזוהי גם סגולתה של ארץ ישראל, ועל כן היא נקראת "ארץ זבת חלב ודבש".

סבון כלים כשר לפסח?!

מחלוקת הפוסקים האם הכלל "סיכה כשתייה" נאמר לגבי חמץ בפסח • העיקר להלכה שמוצרי סיכה וקוסמטיקה אינם צריכים הכשר לפסח • משחת שיניים ושפתון שיש לו טעם זקוקים להכשר • סבון כלים אינו זקוק להכשר לפסח • תרופות טעימות חייבות בהכשר לפסח • תרופות שאין להן טעם מותר לבולען ואינן צריכות הכשר לפסח • איסור נטילת תרופות בשבת, גזירה משום שחיקת סממנים • כאשר המיחוש גורם לצער, מותר ליטול תרופות שמיוצרות בבית חרושת • נטילת גלולות למניעת היריון ולחיזוק היריון בשבת

קרם גוף ומוצרי קוסמטיקה בפסח

נחלקו הפוסקים בשאלה האם מותר להשתמש בפסח במוצרים שנועדו לסיכת הגוף, כגון קרם ידיים וקרם גוף, שמעורב בהם חמץ. יש אומרים שמדברי חכמים סיכה אסורה כשתייה, שכן גם על ידי סיכה החומר נבלע בעור, ולכן גם אם החמץ אינו ראוי למאכל כלב, מכיוון שהוא ראוי לסיכה – עדיין שם חמץ עליו ואסור להשתמש בו בפסח. ולכן לדעתם צריך להשתמש בפסח בקרמים וסבונים ושמפו כשרים לפסח.

ויש אומרים, שסיכה נחשבת כשתייה רק לגבי איסור סיכה ביום הכיפורים וסיכה בשמן תרומה, אבל שאר הדברים שאסרה אותם התורה – אסורים באכילה ולא בסיכה. ואף שהחמץ אסור בכל הנאה, מכיוון שעוד לפני פסח נפסל מלהיות ראוי למאכל כלב – אין עליו יותר שם חמץ, ומותר ליהנות ממנו ולסוך בו את הגוף בפסח.

הלכה למעשה

הכשר לפסח לסבון לשטיפת כלים אינו אלא גימיק שיווקי של היצרנים, שעל ידי כך הם חושבים להשיג יתרון על מתחריהם. ותמיהה גדולה על גופי הכשרות שמשתפים איתם פעולה במתן ההכשר ועושים את תורתם קרדום לחפור בו

מצד הדין, מכיוון שמדובר בספק איסור מדברי חכמים, הלכה כדעת המקל. וגם אם היה ידוע לנו שעירבו במוצרים חמץ, מכיוון שבפועל הוא כעת במצב שאינו ראוי למאכל כלב – מותר להשתמש בהם בפסח. לפיכך, אין צורך בהכשר לפסח למוצרים שנספגים בגוף כמו קרם גוף, שפתון שאין לו טעם, ובשמים שיש בהם אלכוהול.

בנוסף לכך, לא מצוי כיום שיערבו במוצרי הקוסמטיקה שלנו חמץ. משום שעיקר החמץ שעירבו בעבר במוצרי הקוסמטיקה היה אלכוהול שהופק מחיטה, אבל כיום כמעט תמיד משתמשים באלכוהול שמופק מתפוחי אדמה, שהוא זול בהרבה. וגם אם מדובר במקרה נדיר שהאלכוהול הופק מחיטה, ייתכן שהופק באופן שאינו חמץ. וגם אם הופק באופן שנעשה חמץ, כבר למדנו שהעיקר להלכה שאם הוא נפסל ממאכל כלב הוא מותר (פניני הלכה פסח ח, ט).

בדרך כלל לאחר שאני מלמד הלכה זו שואלים אותי "וכיצד אתה נוהג למעשה?". ואני משיב: אם יש קרם או סבון כשר לפסח, אנחנו מעדיפים להשתמש בו. אבל אם לא היה בחנות קרם מתאים, או שהוא היה יקר באופן משמעותי, או שיש מישהו רגיש שטוב לו סבון או שמפו מיוחד, אנו משתמשים במוצרים הרגילים של כל השנה.

משחת שיניים ושפתון

במשחת שיניים ושפתון שיש לו טעם חייבים להקפיד על כשרות לפסח, שהואיל ויש בהם טעם, הרי הם כשאר מוצרי המזון שחייבים להקפיד בהם על כשרות לפסח.

האם סבון לשטיפת כלים צריך הכשר לפסח?

סבון לשטיפת כלים אינו זקוק להכשר לפסח. ואף על פי שהוא בא במגע עם כלי האוכל, מכיוון שטעמו פגום לגמרי – גם אם עירבו בו חמץ, אין בו יותר איסור. ואמנם אם אדם היה מתכוון לאכול חמץ שנפסל ממאכל כלב, מכיוון שהחשיב אותו כמאכל, הרי הוא עובר באיסור מדברי חכמים. אבל כאן, שאף אחד אינו מעוניין לטעום מהסבון לשטיפת הכלים, גם אם קרה ולא שטפו את הכלים היטב ונותר בהם טעם סבון, אין בזה שום איסור.

שאלה: מדוע יש גופי כשרות שמעניקים הכשר לסבון לשטיפת כלים?

תשובה: זהו גימיק שיווקי של יצרני הסבון לשטיפת כלים, שעל ידי כך הם חושבים להשיג יתרון על מתחריהם. ותמיהה גדולה על גופי הכשרות שמשתפים איתם פעולה במתן ההכשר ועושים את תורתם קרדום לחפור בו.

שאלת התרופות בפסח

שאלת התרופות בפסח היא מן השאלות הנפוצות ביותר. החשש הוא שמא מעורב בגלולות עמילן המופק מחיטה. תפקידו של העמילן להקשות ולגבש את הגלולה, ואם העמילן הופק מתפוחי אדמה אין כל בעיה. וגם אם הופק מקטניות, מותר גם לאשכנזים לבולעו לצורך רפואה.

השאלה היא מה הדין כאשר העמילן הופק מחמשת מיני דגן. וכן בסירופים יש חשש שמא מעורב בהם אלכוהול מחיטה.

תרופות טעימות חייבות כשרות

אם התרופה טעימה, כדוגמת סירופ או גלולות מציצה, חובה לברר אם היא כשרה לפסח, וכל זמן שלא נודע שהיא כשרה לפסח – אסור לאוכלה. ורק מי שהוא חולה מסוכן ואין לתרופתו תחליף, מותר לו לאוכלה, מפני שפיקוח נפש דוחה איסור אכילת חמץ.

מנהג המחמירים בתרופות מרות שיש בהן חמץ

יש מדקדקים שלא לבלוע אפילו תרופות מרות שיש בהן תערובת חמץ, מפני שהם חוששים לדעת פוסקים בודדים הסוברים שהואיל והתרופה חשובה לנו, אין היא נחשבת פסולה מאכילת כלב, ואסור מדברי חכמים לבולעה. ויש שהתירו לבלוע תרופות מרות שמעורב בהן עמילן חמץ לחולים שנאלצים לשכב במיטתם או שכל גופם כואב, אבל החמירו למי שסובל מכאבים ומיחושים קלים, שלא ייטול תרופה זו.

לרוב הפוסקים הן מותרות

אבל לדעת רוב הפוסקים מותר לבלוע בפסח כל תרופה שטעמה מר או שאין לה טעם, ואף אם עירבו בה עמילן מחיטה שהחמיצה. שהואיל והחמץ נפסל מאכילת כלב לפני פסח, אינו נחשב יותר חמץ. ואין לומר שבזה שהוא רוצה לבלוע את התרופה הוא מראה על עצמו שהחמץ חשוב בעבורו, מפני שלא החמץ חשוב לו אלא התרופה, והיא עצמה מרה ואינה ראויה לאכילה, ולכן החמץ שבה בטל ואין בו איסור.

ולכן מותר ליטול תרופה מרה שיש בה עמילן חמץ גם לצורך הפגת כאבים קלים או מניעת מחלות או חיזוק הגוף.

למעשה אין צריך לעיין בלוח התרופות כאשר אין לתרופה טעם

על פי מה שלמדנו, כל התרופות שאין להן טעם, על אף שכתוב בלוחות שהן לא כשרות לפסח, להלכה, על פי דעת רוב הפוסקים, הן כשרות. וכך העיקר למעשה, כי גם המחמירים מודים שהואיל ואין להן טעם האיסור הוא מדברי חכמים, וכידוע במחלוקת בדברי חכמים הלכה כמקלים, ובמיוחד שהם הרוב.

בנוסף לכך, נדיר מאוד כיום שיימצא עמילן חמץ בתרופות לא טעימות, כי ברוב רובן של התרופות משתמשים בעמילן תפוחי אדמה או קטניות.

ולכן למעשה, אפשר ליטול בפסח תרופות מרות או חסרות טעם שנועדו לבליעה בלי לבדוק בלוחות התרופות אם הן ברשימת התרופות הכשרות לפסח (פניני הלכה פסח ח, ז).

האם מותר ליטול תרופות בשבת

שאלה: האם מותר למי שסובל מכאב ראש לבלוע בשבת גלולות כנגד כאב ראש?

תשובה: הסוגיה קצת מורכבת, וכדי לבארה נקדים שחולה בכל גופו, אפילו אין בו סכנה, רשאי ליטול תרופות בלי הגבלה. אבל על מי שחולה במקצת גזרו חכמים שלא ישתמש בתרופות בשבת, שמא יבוא לידי איסור טוחן בשחיקת סממנים (שבת נד, ב).

אלא שנחלקו מה הדין לגבי מי שמצטער מחמת שאינו נוטל גלולה. יש אומרים שהגזירה חלה רק על מי שסובל ממיחוש קל, אבל מי שכבר ממש מצטער ממנו, רשאי לבלוע תרופה (רדב"ז). ולדעת רוב הפוסקים, כל עוד אינו חולה בכל גופו, שנאלץ לשכב על מיטתו, אסור לו לבלוע תרופה.

עוד נחלקו לגבי תרופות שמיוצרות בבתי חרושת. יש אומרים שהואיל ואין אדם רגיל להכין אותן בביתו, אין חשש שיבוא לטחון ולשחוק סממנים כדי להכינן, ולכן מותר לבולען בשבת ללא הגבלה (ציץ אליעזר). ולדעת רוב הפוסקים, גם היום אסור לחולה במקצת ולסובל ממיחוש ליטול תרופות בשבת, מפני שכל תקנה שתיקנו חכמים אינה מתבטלת אלא בהחלטה של בית דין יותר חשוב ויותר גדול מבית הדין שקיבל את החלטת האיסור. ועוד, שעדיין יש אנשים שמכינים תרופות ביתיות, ונמצא שטעם התקנה לא נתבטל לגמרי.

למיחוש אסור ולמצטער מותר

למעשה, אף שבכל אחת משתי המחלוקות רוב הפוסקים החמירו, מכל מקום מכיוון שיסוד האיסור מדברי חכמים, בצירוף של שתיהן יש להקל. לפיכך כאשר המיחוש גורם צער, אפשר ליטול תרופות שמיוצרות בבית חרושת.

לפיכך, כאשר אדם מוטרד ממיחוש באוזניים או בעיניים, לא ייקח טיפות לרפאם. אבל אם המיחוש מצער אותו, רשאי לקחת טיפות. וכן לגבי נזלת, כאשר היא רק מטרידה לא ייקח טיפות לאף, אבל אם הנזלת מצערת אותו – ייקח טיפות לאף.

הרגיל ליטול תרופות תדיר רשאי ליטול מהן גם למיחוש

כל החומרה שהסובל ממיחוש לא ייטול תרופה בשבת, אמורה לגבי אדם שאינו רגיל ליטול תרופות מעת לעת. אבל מי שרגיל בכך, ומקפיד שיהיו לו בביתו תרופות שונות נגד כאבי ראש וכיוצא בזה, רשאי ליטול תרופות שמיוצרות בבית חרושת גם להפגת מיחוש בלבד.

שכן למדנו שכאשר אדם נצרך ליטול תרופה מסוימת ברצף, מותר לו ליטול אותה גם בשבת. מפני שיש סוברים, שגזירת חכמים לא חלה כלל על תרופות שהתחיל ליטול אותן לפני שבת, שהואיל והוא יודע בערב שבת שיצטרך לה בשבת, יכין אותה מערב שבת, ואין חשש שיבוא לשחוק סממנים בשבת (ר"ש קלוגר). ולכן מותר לאישה שנוטלת כדורים למניעת היריון או לחיזוק היריון להמשיך ליטול אותם בשבת.

וכן הדין לגבי מי שרגיל ליטול כדורים לכל מיחוש, שהואיל והוא מקפיד להחזיק תרופות בארון, הן מוכנות אצלו תמיד מערב שבת. ועוד, שהואיל והוא רגיל בזה, יש לו צער כאשר אינו נוטלן (פניני הלכה שבת כח, ה ו).

חובת מחאה נגד בעלי מחלוקת

המתים במגפה נענשו על שלא מחו נגד קורח ועדתו ● בעלי מחלוקת 'צדיקים' נזהרים בהלכות צניעות ● הילד לא לומד לקרוא – האם להעבירו לבי"ס טיפולי? ● הכשרה אקדמית מול תבונה וניסיון ● אישה ששכחה להדליק נרות שבת

היה להם למחות

לאחר שפצתה האדמה את פיה ובלעה את קורח ועדתו, התלוננו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרון לאמור: "אתם המיתם את עם ה'" (במדבר יז, ו). ויצא חרון אף גדול ונורא כנגד העדה. משה, שהבין את גודל הסכנה, אמר מיד לאהרון: "קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח, ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, כי יצא הקצף מלפני ה', החל הנגף!". ועוד בטרם הספיקה הקטורת לכפר כבר מתו ארבעה עשר אלף ושבע מאות איש מישראל.

ואף כי ברור שהיה חטא גדול בתלונת עדת בני ישראל, עדיין לא מובן מדוע יצא קצף גדול כל כך עליהם?

אלא שכל העדה חטאה במידה מסוימת במחלוקת קורח ועדתו. קורח ועדתו היו מיעוט מבוטל, כמה מאות מישראל בלבד, ואילו העם היה מתקומם כנגדם, מיד היתה המחלוקת מתבטלת וקורח ועדתו היו נסוגים בבושת פנים. וכך היה ראוי להם שינהגו, שהרי כל הטובה שבאה לישראל באותו הדור באה על ידי משה רבינו. אבל הם עמדו וראו כיצד קורח ועדתו מביישים את משה ואהרן ושתקו. לא זו בלבד, אלא שאחר שכל עדת קורח נענשה במופת גלוי, עוד העזו להתלונן על מיתתם הקשה. וכיוון שכך נפרע מהם ה' יתברך על שמתחילה לא מחו. שכל אלו שלא מחו אשמים במיתת קורח ועדתו, שאילו היו מוחים בהם, לא היו מעיזים פנים במשה, ולא היו נאבדים.

אשתו של און בן פלת

און בן פלת היה מתחילה שותף במחלוקת, והיה אמור להיאבד יחד עם קורח ועדתו מתוך הקהל. אלא שאשתו הצילתו. אמרה לו: מה יצא לך מזה, הלא בכל מקרה אתה לא תתקדם. אם משה יהיה המנהיג אתה תהיה כפוף לו, ואם קורח יהיה המנהיג אתה תהיה כפוף לו. אמר לה: מה אעשה, שכבר השתתפתי עימם בעצה ונשבעתי שאם יקראוני אלך עימם. אמרה לו: יודעת אני שהם מקפידים בענייני צניעות, שהרי אמרו "כי כל העדה כולם קדושים". אחפוף את ראשי בפתח האוהל, וכשיבואו חבריך בעלי המחלוקת לקרוא לך, כיוון שיראו אישה ששערה מגולה, יירתעו וייסוגו לאחוריהם. וכך קרה. באו לקרוא לו, וכשראו את אשתו רוחצת שערותיה על פתח האוהל נרתעו לאחוריהם. וכשראו שאינה מבינה את הרמז הלכו לדרכם, כי כבר הגיע הזמן להתייצב כנגד משה. ומן הסתם אמרו אח"כ לשליחיהם לכו וקראו לאון. ויצאו השליחים, ושוב לא יכלו להתקרב כדי שלא יחטאו ח"ו בחשש פריצות. והמתינו מרחוק, ושוב התקרבו, ושוב נרתעו, וחזרו לקורח, ושבו לאון, ונרתעו וחזרו, עד שפתחה האדמה את פיה ובלעה את קורח ועדתו, ואון בן פלת נשאר לשכב באוהלו (עפ"י סנהדרין קט, ב).

בעלי מחלוקת 'צדיקים'

וכך היה מספר מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל סיפור זה: "אשתו היתה צדקת, והוא ניצל בזכותה. בהתחלה הוא נגרר אחרי 'החבורה', אבל אשתו התחננה לפניו שיצא מהמחלוקת, אך הוא לא יכול היה להפסיק. הוא אמר לה: עוד מעט יבואו לקרוא לי. ענתה לו אשתו: אשב בחוץ בצורה מחוצפת, בפריצות, בפיזור שערות, ומכיוון שהם 'צדיקים' הם יראו זאת ויברחו. ואמנם כך היה. גם בדורות הקודמים וגם עכשיו בעלי המחלוקת הם 'צדיקים'. חז"ל קוראים להם רשעים, אבל הם 'צדיקים', 'חרדים" (שיחות הרצי"ה במדבר ע' 195).

שאלה בענייני חינוך

בננו שלומד בכיתה ד' מתקשה מאוד בלימוד הקריאה והכתיבה. כיוון שלא למד לקרוא בכיתה א' השאירו אותו כיתה. במשך כל השנים מורות צעירות לחינוך מיוחד מלמדות אותו באופן יחידני, ועדיין הוא אינו קורא וכותב. לפני כשבועיים התאספה ועדת השמה כדי לדון בעתידו, והחליטה להעביר אותו לבית ספר טיפולי מיוחד. 

יש לציין כי בננו מבין את מה שאומרים בכיתה, ואילו היו בוחנים אותו בעל פה על החומר הנלמד הוא היה עובר בהצלחה את המבחנים, אבל המורות לחינוך מיוחד מתמקדות אך ורק בלימוד הקריאה, ובפועל עד היום הוא לא יודע לקרוא. חשוב לציין, כי אותן המורות (שהשתתפו בוועדת ההשמה) אפילו לא ידעו שבננו מבין את החומר הנלמד בכיתה. הן חושבות שאם הוא לא יודע לקרוא הוא לא מבין דבר.
לעומתן ישנן כמה מורות ותיקות, בנות כחמישים, שלדעתן אסור להעביר את הילד לבית ספר מיוחד, מפני שמכל הטיפולים המיוחדים הוא הולך ומאבד את בטחונו העצמי, והדבר החשוב ביותר לעתידו הוא שילמד בחברה רגילה. לדעתן זו היתה טעות להשאיר אותו כיתה. 

יש לציין כי אין מתח אישי בין המורות הוותיקות לאחראיות על החינוך המיוחד, אבל למורות הוותיקות אין סמכות להחליט על כך, מפני שאין להן "הכשרה מקצועית". אבל בשנים שהוא למד אצלן הוא התפתח יותר טוב.

שמעתי מהורים אחרים שאם נתעקש לא יוכלו להכריח אותנו לקיים את החלטת הוועדה, ולכן אנו שואלים כיצד ראוי לנהוג.

תשובה

אמנם הקריאה חשובה מאוד, ובדרך כלל אי ידיעתה גורמת לפגיעה בביטחון העצמי ולעיכוב קשה בלמידה. אבל יש מקרים שמסיבות שונות ילדים נבונים אינם מצליחים ללמוד את הקריאה, כדוגמת המקרה של בנכם. ובמקרה זה ברור שיותר חשוב שהילד יאמין בעצמו ויהיה בעל מידות טובות. באופן זה יוכל אח"כ להתמודד עם כל האתגרים, כולל לימוד הקריאה. אבל אם בטחונו העצמי יתערער, בעקבות שנים של מלחמת התשה מול האותיות, אפילו אם בסוף ידע לקרוא, לא ידע להסתדר בחיים. 

לעיתים אנשים שלומדים מקצוע אחד, כמו הוראה מתקנת לקריאה, אינם רואים את מכלול האישיות, וכל מגמתם היא להצליח באותו תחום צר שבו הם התמחו. אבל ברור שהשיקול הכללי הרואה את מכלול האישיות עדיף על השיקול הפרטי של לימוד הקריאה ושאר מיומנויות הלימוד. 

בנוסף לכך, אם המורות הותיקות ידועות כמורות טובות שמבינות בנפש הילד, נראה שאפשר לסמוך יותר על שיקול דעתן. מפני שהיכולת להבין את הילד תלויה בחכמה וניסיון, לא בתואר אקדמי. לימוד אקדמי יכול להקנות חלק מהחכמה, אולם מורה ותיקה שיש לה הבנה טובה וניסיון רב, למרות שאין לה תואר, אפשר להניח שהיא יותר חכמה וודאי יותר מנוסה, ולכן יש לתת לדעתה משקל רב יותר. 

וכך למדנו מדברי חז"ל שניסיון חיים הוא חכמה, וסתם 'זקן' הוא זה שקנה חכמה (קידושין לב, ב). כלומר, למרות החשיבות של הלימוד התיאורטי – יש חשיבות לא פחותה לניסיון. וחלק מן המצווה לכבד זקנים – "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב), קשורה לכבוד החכמה.

לכן, אם לדעתן של המורות הוותיקות עדיף שהילד יישאר בבית הספר עם חבריו, מוטב שתשמעו לעצתן. ותדאגו לכך שהילד יעבור מבחנים בעל פה, ויקבל חיזוקים חיוביים על ידיעותיו ועל מעשיו הטובים.

כמובן שאין בדברי שלילה גורפת כלפי המורות הצעירות, וכלפי אלו שלמדו חינוך מיוחד. ודאי רבות מהן מתייחסות למכלול האישיות, ונותנות את הכבוד הראוי לחכמתן וניסיונן של המורות הוותיקות, למרות שאינן מוכתרות בתארים אקדמיים הנדרשים כיום.

אישה ששכחה להדליק נרות שבת

שאלה: אישה ששכחה שבת אחת להדליק נרות, ואור החשמל נשאר דולק בביתה, האם חייבת מעתה ואילך להדליק עוד נר בכל שבת? והאם כאשר האישה מתביישת בכך אפשר להקל?

תשובה: אמנם כתב הרמ"א (רסג, א), שאישה ששכחה פעם אחת להדליק, מדלקת כל ימיה נר נוסף. וזה קנס שהאישה מקבלת על עצמה על שכחתה, ועל ידו תיזהר היא וחברותיה שלא לשכוח להדליק נרות שבת.

אולם אפשר לומר שקנס זה הוטל רק כאשר בעקבות שכחתה לא היה שום אור בשבת, ונאלצו לאכול בחושך, ונתבטל שלום הבית. אבל כאשר אור החשמל נשאר דולק, כיוון שבפועל היה אור, ולא נתבטל שלום הבית, אין צורך להוסיף נר כקנס (וכך כתב בשארית יוסף רסג, כו, והתלבט בזה במלמד להועיל או"ח מו). וכיוון שיש מפקפקים על עיקר הדין, כמבואר בדרכי משה רסג, א, אפשר לסמוך על סברה זו. 
לפיכך, אישה ששכחה להדליק נר שבת, אם היה שם אור מנורת חשמל, אינה צריכה להוסיף עוד נר. וטוב תעשה אם תתרום נדבה הגונה לצדקה.

שבת בלי כדורגל

הכדורגל של השכנים עף לחצר שלנו. האם מותר להחזירו להם בשבת? • דברי הירושלמי שטור שמעון חרב מפני שהיו משחקים בכדור בשבת • מחלוקת הפוסקים האם איסור המשחק משום מלאכת הוצאה או משום ביטול תורה • משחקים שנעשים בעסק גדול אסורים לכל הדעות משום עובדין דחול • גם לדעת המתירים לשחק, קודם כל יש להקדיש זמן ללימוד תורה • מדוע התנגד מרן הראי"ה קוק זצ"ל להשתתפות נשים בבחירות ומדוע בימינו אין בכך פגם בצניעות • השתתפות בטקס נישואי יהודייה לגוי

שאלה אודות כדורגל בשבת

שאלה: רציתי להקדים ולומר שדברי הרב על לימוד תורה בשבת עודדו אותנו ללמוד יותר עם הילדים. התחלנו לעשות איתם 'מבצע', שבו הם מקבלים נקודות ופרסים על הלימוד בשבת.

רציתי לשאול, הרב כתב בפניני הלכה (שבת כד, ט) שאסור לשחק בכדורגל בשבת ושהכדור נחשב מוקצה, ולכן גם אסור לגעת בו. השאלה היא מה עלינו לעשות כאשר כדורגל של שכן נופל לגינתנו בשבת והם מבקשים שנחזיר להם אותו, האם מותר לנו? מדובר על שכנים שומרי מצוות שאינם סוברים שיש איסור לשחק בכדורגל בשבת. האם לתת להם לקחת אותו בעצמם? או להסביר להם בנעימות שאנחנו לא נוגעים בכדור בשבת ונחזיר להם אותו לאחר השבת?

תשובה: מן הראוי לעסוק תחילה בשאלה האם מותר לשחק בשבת.

דעת האוסרים לשחק במשחקים בשבת

נחלקו הפוסקים בשאלה האם מותר לשחק במשחקים בשבת. יש אומרים שהואיל והשבת נועדה ללימוד תורה, אסור לשחק בשום משחק בשבת. וכיוון שאסור לשחק במשחקים בשבת, ממילא כלי המשחקים הם מוקצה. וכן למדו מחורבן 'טור שמעון', ששאלו עליהם חכמים (ירושלמי תענית ד, ה), הרי היו מרבים לתת צדקה ולכבד את השבת בסעודות, ומדוע חרב? ויש שפירשו מפני הזנות, ויש שפירשו מפני שהיו משחקים בכדור בשבת. ופירש הרוקח (סי' נה), שעל ידי משחק הכדור היו "בטלים מן התורה" בשבת. ומכיוון שאסור לשחק, ממילא הכדור עצמו מוקצה (שבולי הלקט קכא, שו"ע שח, מה). ואמנם העידו על כמה רבנים ששיחקו שחמט בשבת, אלא שלדעת המחמירים מדובר כנראה ברבנים שסבלו מדיכאון (חולי השחורה), והסיחו את דעתם מדאגתם במשחק שחמט. אבל ללא צורך גדול שכזה, אסור לשחק במשחקים, וממילא המשחקים מוקצה (מהר"א ששון, ברכי יוסף שלח, א).

דעת המתירים

אמנם הרב קוק אמנם התנגד לפני יותר מתשעים שנה להענקת זכות בחירה לנשים, אבל הוא לא סבר שמדובר באיסור הלכתי, אלא שהדבר מנוגד להנהגת הצניעות שרווחת בישראל. לאחר שדעתו לא נתקבלה, לא יצא נגד ההשתתפות בבחירות או נגד הנבחרים, וכמדומה שאף לא התנגד שבפועל נשים יצביעו

מנגד, יש סוברים שאין איסור לשחק במשחקים בשבת, שכל זמן שאין משחקים על כסף או טובות הנאה אחרות, אין איסור (רמ"א שלח, ה; מאמ"ר), והמשחקים אינם מוקצה (רמ"א שח, מה). ומה שאמרו חכמים ש'טור שמעון' נחרב כי שיחקו בכדור בשבת, זה היה מפני שטלטלו את הכדור ברשות הרבים (גר"א).

ואמנם ברור שגם לדעה זו ראוי שלא להתעסק במשחקים בשבת משום ביטול תורה, שכן עיקר ייעודה של השבת הוא לעסוק בתורה ולהתענג בסעודות ובשינה. וכפי שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). ואמרו שצריך לחלוק את השבת, חציו לעונג גשמי בשינה ובאכילה, וחציו לעונג רוחני של לימוד תורה ותפילות (פסחים סח, ב; או"ז, סמ"ג, רבנו ירוחם, יש"ש ועוד רבים). וכבר כתבתי כמה פעמים, שדברי חכמים אלו מחייבים להקדיש לכל הפחות שש שעות ללימוד בכל שבת. אלא שעל פי דעת המקילים, כל זמן שאדם מקפיד להקדיש לפחות מחצית השבת ללימוד תורה, אין איסור שישחק בזמנו הפנוי.

הלכה למעשה

לדעת רוב פוסקי הספרדים, צריך להחמיר שלא לשחק כלל בשבת, והמשחקים הם מוקצה (כנה"ג, חיד"א, בא"ח. וכך משמע משו"ע שח, מה). ולדעת רוב פוסקי האשכנזים אין איסור לשחק, אבל עדיף לכתחילה שלא לשחק בשבת, הן מפני שהזמן הפנוי של השבת צריך להיות מוקדש ללימוד תורה, והן מפני שנכון לחוש לדעת הסוברים שכל המשחקים אסורים בשבת (מגן אברהם שלח, ה, משנה ברורה שלח, כא).

וכל זה לגבי משחקים ביתיים, אבל משחקים שנעשים בעסק גדול, כדוגמת כדורגל, כדורסל וטניס, גם לדעת רוב המקילים אסור לשחק בשבת משום 'עובדין דחול'.

תשובה לשאלה אודות הכדור

כיוון שלדעת רוב ככל הפוסקים אסור לשחק כדורגל, הכדור הוא מוקצה. אלא שיש סוברים שאמנם אסור לשחק כדורגל במגרש משום עובדין דחול, אבל בבית מותר לשחק, ולדעתם הכדור אינו מוקצה. וכיוון שכך נוהגים השכנים שהכדור שלהם נפל לחצר שלכם, אתם צריכים לומר להם שלפי מנהגכם הכדור הוא מוקצה ולכן אינכם יכולים להחזיר אותו בשבת, אבל אם הם רוצים הם רשאים לבוא לקחתו בשבת.

הרהורים על המשחקים והעיתונים בשבת

לפי עדויות רבות מקהילות שונות בכל התפוצות, נהגו ישראל בשבתות להקדיש שעות מרובות ללימוד התורה, כפי שהורו חכמים: "חציו לבית המדרש".

והנה אנו מוצאים שבדורות האחרונים מצווה זו נחלשה. ועלה בדעתי שאולי העמדה המתירה משחקים בשבת, והעמדה המתירה לקרוא עיתונים וספרי חול, הן שגרמו לכך. ואמנם בעבר עמדה זו לא פגעה בלימוד התורה בשבת, מפני שהמשחקים היו מעטים ונדירים יחסית, וגם ספרי הקריאה והעיתונים היו מעטים, וממילא גם המתירים לא הקדישו לכך זמן מרובה בשבת. אבל כיום שישנם בידינו המון משחקים שילדים ונערים רגילים לשחק בהם, וחומרי הקריאה מרובים – המקילים נמשכים אחריהם, ומתקשים להקדיש את השבת ללימוד תורה. ואולי זו הסיבה לכך שלימוד התורה בקהילות אשכנזיות נחלש יותר מאשר בקהילות ספרדיות, שנטו להחמיר במשחקים וספרי חול ועיתונים.

ואמנם אין לקבוע על פי זה שחובה להחמיר, אבל בהחלט צריך לומר, שאם רואים שהעיסוק במשחקים ובקריאת דברי חול מפר את מצוות לימוד התורה בשבת, שצריכה להיות לפחות שש שעות, יש צורך להחמיר כדי לגדור את הפרצה.

השתתפות נשים בבחירות

שאלה: הרב קוק התבטא בנחרצות נגד הזכות של נשים להצביע בבחירות ולהיבחר כנציגות הציבור. כיום 'הבית היהודי' מבקש לצרף אישה להנהגת המפלגה, האם הדבר מקובל על תלמידי הרב קוק?

תשובה: אמנם הרב קוק אמנם התנגד בשנת תר"פ, לפני יותר מתשעים שנה, להענקת זכות בחירה לנשים. אבל הוא לא סבר שמדובר באיסור הלכתי, ולכן לא הסכים לחתום יחד עם רבני העדה החרדית, הרב דיסקין והרב זוננפלד, על מסמך שהדבר אסור, אלא כתב נוסח אחר לפיו השתתפות נשים היא "נגד דת משה ויהודית, ונגד רוח האומה בכלל". היינו שהדבר מנוגד להנהגת הצניעות שרווחת בישראל. על נוסח זה חתמו רוב בניין ומניין של הרבנים. לאחר שדעתו לא נתקבלה, והשלטון האנגלי קבע כי תינתן זכות בחירה לנשים, לא יצא מרן הרב קוק במאבק נגד ההשתתפות בבחירות או נגד הנבחרים, וכמדומה שאף לא התנגד שבפועל נשים יצביעו.

והסיבה לכך ברורה. עד אותה תקופה, ברוב המדינות לא הוענקה זכות הבחירה לנשים. רק שנתיים לפני כן הוענקה זכות בחירה לנשים באנגליה, ומאותה תקופה ואילך החלו עוד ועוד מדינות להעניק זכות בחירה לנשים, כאשר בצרפת הוענקה זכות הבחירה בתש"ד (1944), ובשוויץ שהיתה אחת המדינות האחרונות הוענקה זכות הבחירה רק בשנת תשל"א (1971).

וכיוון שהדבר עוד לא היה רווח בעולם, החשיבו זאת גדולי הרבנים כדבר שמנוגד למנהגי הצניעות, כשם שהיו תקופות שנהיגה ברכב היתה מעשה לא צנוע לנשים. אבל מאז שהשתתפות בבחירות נעשתה מקובלת ברוב מדינות העולם, אין בזה פגם של צניעות, כשם שאין פגם בכך שאישה תנהג ברכב.

מבט לאחור על עמדתו

יש לציין שגם אז היו רבנים שסברו שהעיסוק בשאלה זו הוא טעות. כך סבר למשל אחד מחבריו ומעריציו של מרן הרב קוק, הגאון הרב אברהם שפירא מקובנא, בעל 'דבר אברהם', שכתב לרב צבי יהודה זצ"ל כי הוא מתפלא מאוד על אביו מרן הרב שנכנס לסוגיה זו, וכי מה איסור יש בזה.

ואף שבחכמה שלאחר מעשה, נראה שעדיף היה למרן הרב זצ"ל שלא להיכנס לסוגיה זו, במחשבה שנייה מסתבר שעמדתו היתה מוצדקת לאותו הזמן וחבל שלא נתקבלה. הציבור היהודי בארץ היה מפולג בין אז חרדים וחילונים, ומרן הרב ניסה בכל כוחו לאחד את השורות. אילו היה מצליח, העם היה נבנה בארצו בעוצמה רבה לאין ערוך. הציבור החרדי הגדול בארץ ובאירופה היה מרגיש שייכות לבניין הארץ, והציבור החילוני היה קשור יותר למורשתו, והרבה מאוד מן הקלקולים שקיימים היום במדינת ישראל היו נפתרים. זה שלא זכינו לכך אינו אומר שהניסיון ליצור מסגרת חיים שתתאים לכולם יחד היה מוטעה.

שאלה מצערת

אחות שלי, שהיא יהודייה מכל הצדדים, עומדת "להתחתן" עם גוי שאביו יהודי. הם מצאו איזה "רב" (כנראה רפורמי) שיעשה להם את "טקס החתונה". האם מותר לי ולאשתי להשתתף באירוע הזה? יש לציין שמדובר בקשרי משפחה רגישים מאוד, ואם לא נבוא יש חשש שהקשר עם אבא שלנו יתערער.

תשובה: אסור להשתתף בטקס כזה שהוא בניגוד להלכה, מפני שמצווה מן התורה למחות ביהודי שעובר עבירה. ומצווה זו נובעת מתוך האחריות והאהבה שצריכה להיות לכל יהודי כלפי חברו, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא… ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז-יח). וגם כאשר ברור שהמחאה לא תעזור, מצווה למחות פעם אחת, מפני שעל ידי המחאה יש סיכוי שבעתיד החוטא יחזור בתשובה. מן הסתם כבר אמרתם פעם אחת לאחות את דעתכם, ולכן אינכם צריכים למחות שוב, אבל להשתתף בטקס אסור, מפני שהשתתפות סותרת את מצוות המחאה. וכבר שמעתי על מקרים שקרובי משפחה לא השתתפו בטקס מתוך מחאה, וזה השפיע בעקיפין על הגוי להתגייר. ופעמים אחרות הקשר התבטל לאחר זמן, כפי שרוב הזוגות החילוניים כיום מתגרשים, ומתוך זיכרון המחאה התקבלה החלטה להתחתן בפעם הבאה כדת משה וישראל.

וצריך להסביר לבני המשפחה, שעם כל הרצון הטוב שלכם כלפיהם, אסור לכם על פי ההלכה היהודית להשתתף בטקס שלהם. עם זאת, במסגרות אחרות צריכים לחזק את הקשר החיובי עמהם, כי מן הסתם לא בזדון ושאט נפש הם עוברים על מצוות התורה.

לימוד ששווה פי אלף

על פי הבן איש חי, לימוד תורה בשבת גדול אלף פעמים מביום חול • מדוע די להקדיש רק מחצית מהשבת ללימוד? • גדולתו של הלימוד בשבת דווקא מתוך עונג גשמי • שיטות הראשונים השונות לגבי חלוקת השבת בין לימוד תורה לעונג גשמי • האם שעות התפילה נחשבות כחלק מהמחצית המוקדשת לה' • גם בני נוער צריכים ללמוד שש שעות בשבת • סגנון הלימוד המתאים ללימוד תורה ממושך בשבת • לייסד קבוצות תמיכה ללימוד משותף בשבת

מדוע עלינו להקדיש ללימוד תורה רק מחצית מהשבת

שאלה: אם מגמת הימים הקדושים לעסוק בתורה, מדוע אנחנו נתבעים ללמוד רק שש שעות בשבת, ולא במשך כל השבת חוץ מהזמנים ההכרחיים לשינה ואכילה?

תשובה: לפני שאענה, אגדיל את השאלה יותר. כתב רבי יוסף חיים בספרו 'בן איש חי': "כתבו המקובלים ז"ל, גדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת אלף פעמים מן הנעשה מעסק התורה של ימי חול" (שנה שנייה, בהקדמה לפרשת שמות).

לו היו אומרים לאדם שמחירה של מניה בבורסה עומד לעלות מחר פי אלף. כלומר, אם יקנה היום מניה במאה שקלים, יוכל מחר בערב למכור אותה במאה אלף שקלים. הרי היה רץ ומוכר את כל רכושו כדי לקנות מאות מניה בכל מה שיוכל, ולמחרת ימכור את המניה ורכושו יגדל פי אלף.

אם כך לגבי כסף, מדוע לא ננהג כך לגבי לימוד התורה? אם הוא שווה בשבת פי אלף מלימוד בימות החול, מדוע לא ננסה ללמוד תורה בכל עשרים וארבע השעות של השבת, בלי לאבד זמן יקר על סעודות ושינה?!

מהו הלימוד המיוחד של השבת

אחד המכשולים בקיום מצוות לימוד התורה בא משום שרבים התרגלו ללימוד עיון חקרני בלבד, שקשה מאוד להתמיד בו במסגרת משפחה וקהילה. גם השיעורים שנאמרים בסגנון כזה אינם מושכים את הציבור ללימוד תורה ממושך, ולכל היותר ניתן לקיים שיעור אחד כזה בשבת. לפיכך הרוצים ללמוד בשבת כראוי, צריכים להתרגל ללמוד בישרות גמרא והלכה, מחשבה ומוסר, בלי סיבוכים ופלפולים

אלא שהשעה של השבת שווה פי אלף מפני שהיא באה יחד עם העונג שבסעודות ובשינה, שאז מעלתה עליונה, מעין עולם הבא. חיים שלמים בנשמה ובגוף. עונג אמיתי! אבל אם יעשה אדם את שבתו כתשעה באב, שלא יאכל ולא ישתה וידיר שינה מעיניו כדי לעסוק בתורה, לא יזכה למעלת הלימוד בשבת. וכן מסופר על רבי זירא, שכאשר היה רואה בשבת אברכים שלומדים תורה ביגיעה יתרה על חשבון עונג שבת, היה אומר להם: "במטותא מינייכו, לא תחללוניה" – בבקשה מכם אל תחללו את השבת במיעוט תענוג (שבת קיט, א).

לפיכך, כאשר אמרו חכמים "שיהיה יום השבת כולו תורה" (תנא דבי אליהו א) – התכוונו שגם הסעודות והשינה, כיוון שנועדו למצווה ולהוסיף עונג וחיוניות בלימוד התורה, כלולות בזה.

אולם צריך להיזהר מאוד שלא לשכוח את העיקר, ולא להרחיב יותר מדי בסעודות ולאבד את הזמן על טיולים ודברי בטלה. כי עיקר מטרת השבת לגלות את הנשמה, להתחזק באמונה ולעסוק בתורה שעות מרובות, והכל מתוך עונג ושלמות פנימית.

המקור לחובת הקדשת חצי השבת לתורה

שאלה: מנין המקור לחובה ללמוד שש שעות? ואם אכן יש חובה כזו, איך אני כאדם דתי שגדל בישיבות לא שמעתי על כך עד כה?

תשובה: לא שמעת על זה כי לצערנו אין מחנכים בישיבות לחיי תורה בעולם המעשה, אלא בעיקר עוסקים בלימוד עיון ישיבתי.

לגופו של עניין: אמרו חכמים שצריך לחלק את זמן השבתות והחגים, חציו לה' בלימוד תורה בבית המדרש וחציו לעונג שבת של אכילה, שתייה ושינה (ירושלמי שבת טו, ג; בבלי פסחים סח, ב). אמנם יש סוברים שרק ביום טוב החלוקה שווה, אבל בשבת, שהיא מקודשת יותר, צריך להקדיש יותר ממחצית הזמן ללימוד התורה (ב"ח על פי רמב"ם). אולם לדעת רוב הפוסקים, כוונת חכמים שגם בשבת יש לחלוק את הזמן, חציו לתורה וחציו לעונג גשמי. וכך כתבו למעשה אור זרוע (ח"ב פט); סמ"ג (הלכות יו"ט כז, ע"ג); רבינו ירוחם (נתיב יב, דף סה ע"ג); ספר העיתים (קצח); המנהיג (נה); מהרש"ל (יש"ש ביצה ב, סימן ד); שו"ת צדקה ומשפט או"ח ד.

ויש סוברים שתלמידי חכמים שמסגפים את עצמם במיעוט אכילה ושינה במשך כל השבוע צריכים להקדיש בשבת קצת יותר לאכילה ושינה, ואילו אנשי מעשה צריכים להקדיש יותר ממחצית השבת ללימוד תורה. וכך מבואר בפסיקתא (רבתי כג); שיבולי הלקט צו; תניא רבתי יח; מאירי שבת קיח, ב; רמ"א או"ח רצ, ב; מהריק"ש (ערך לחם רצ). וכך כתב הבית יוסף (רפח, א) בפירושו השני. אמנם מפירושו הראשון משמע שצריך להקדיש את כל היום כמעט לתורה.

חישוב שש שעות הוא לקולא

למדנו אם כן שלדעת רבים צריך להקדיש מחצית השבת ללימוד תורה, ויש אומרים שאנשי מעשה שאינם מקדישים את ימי החול ללימוד תורה צריכים להקדיש את רוב השבת לתורה.

לפי זה יוצא שחובה להקדיש לכל הפחות כשתים עשרה שעות וחצי לתורה, שכן משך השבת עם תוספת שבת הוא כעשרים וחמש שעות. אולם למעשה נראה שאפשר להקל, שאותן שבע שעות שאדם צריך לישון בכל יום אינן בחשבון, הרי שנותרו שמונה עשרה שעות, ומתוכן יש להקדיש כתשע שעות לתורה, וכתשע שעות לעונג שבת של אכילה, שתייה ותוספת שינה של תענוג.

אמנם גם להקדיש תשע שעות לתורה די קשה, וראוי לחפש צד נוסף להקל, והוא על ידי החשבת התפילה כלימוד.

ואף שעיקר העניין הרוחני של השבת נועד ללימוד תורה, ולכן נקטו חכמים "חציו לבית המדרש", וכידוע בעבר היו מתפללים בבית הכנסת, נמצא שכשאמרו "חציו לבית המדרש" התכוונו ללימוד תורה ולא לתפילה. וכן כתב במפורש בעולת שבת (רמב, א) שהתפילה צריכה להיכלל ב"חציו לכם".

אולם מנגד, נראה מדעת כמה פוסקים שאפשר להקל ולכלול בתשע השעות של תורה גם את שעות התפילה (מהר"י ווייל; יש"ש). לפיכך נראה שאפשר להחשיב שלוש שעות של תפילה על חשבון תשע השעות של לימוד התורה. אבל לא יותר, מפני שאם לומדים פחות משש שעות כבר ברור שאין עיקר השבת לתורה, ובשום פנים לא ניתן לומר ש"חציו לבית המדרש".

האם גם נערים חייבים בזה

שאלה: כאשר הרב כתב שצריך לחנך את הנערים ללמוד תורה בשבת, האם הכוונה לשש שעות? האם זה מעשי? הרי בפועל אנחנו רואים שאפילו שעה אחת הם בקושי מצליחים ללמוד בלי מבחן?

תשובה: אכן מצווה לכל הנערים שהגיעו לגיל בר מצווה ללמוד לכל הפחות שש שעות תורה בכל שבת. וכדי שיוכלו לעמוד בזה, צריך להתחיל להרגילם ללימוד בשבת כבר מגיל צעיר, עד שלקראת בר המצווה יהיו מסוגלים להקדיש לפחות שש שעות ללימוד תורה.

אמנם נכון שכאשר הנער גדל בקהילה שבה רגילים כל בני הנוער להתבטל בשבת, ההתמודדות קשה מאוד. אבל על כך נצטווינו, ואם אנו חפצים לעשות את השבת כראוי, חובה עלינו לחנכם לכך בלא הרף, ולמושכם ללימוד בעבותות אהבה.

ורק לגבי נער שמתקשה מאוד ללמוד, עד שאין הדבר ביכולתו, הרי הוא אנוס ופטור מהמצווה.

על שוטטות הנערים בלילות שבת

שאלה: הרב כתב שבני הנוער שמשוטטים בלילות שבת "מריעים למופרעים ולחצופים שיום הבטלה הוא יומם הגדול, ומגנים את הצדיקים החנונים". האמת שכך המציאות, אבל אולי עלינו להילחם ולא לתת ל"מופרעים" ול"חצופים" להשתלט על השיחה, כדי שמפגשי החברים יהיו איכותיים.

תשובה: אין אפשרות סבירה שהשוטטות בלילות תנוהל על ידי הצדיקים והלמדנים. כמו שבבית מדרש הלמדנים מתבלטים, ובמקום שעוסקים בחסד אוהבי הבריות מתבלטים, ובמקום שעוסקים בעבודה החרוצים מתבלטים, ובבית הכנסת אלה שמתפללים יפה מתבלטים, כך בעת שמשוטטים בבטלה, הבטלנים מתבלטים.

יותר מזה: בחברה הדתית, שאמונה על אהבת הבריות וקירוב רחוקים, לא רגילים להוקיע עוברי עבירות. וכך יוצא שבשעות הלילה אותם נערים ונערות שאינם מדקדקים במצוות הופכים למרכז החבורה. אז הם מספרים את כל עלילותיהם ומשפיעים לרעה על התמימים שהולכים איתם. במקרים כאלה "הגיבוש משחית".

אמנם טיול שקט של שניים שלושה חברים יכול להתנהל באווירה רצינית, אבל באופן טבעי שוטטות של חבורה גדולה יותר נוטה להתדרדר לשיחות שבמקרה הטוב אין להן שום ערך.

צורת הלימוד

אחד המכשולים בקיום מצוות לימוד התורה בא משום שרבים התרגלו ללימוד עיון חקרני בלבד, שקשה מאוד להתמיד בו במסגרת משפחה וקהילה. גם השיעורים שנאמרים בסגנון כזה אינם מושכים את הציבור ללימוד תורה ממושך, ולכל היותר ניתן לקיים שיעור אחד כזה בשבת. ייתכן שהסיבה לכך היא מפני שנראה ללומדים, במידה רבה של צדק, שהפרי היוצא מלימוד עיוני זה אינו מצדיק את ההשקעה המרובה.

ואמנם בעת הלימוד בישיבות יש בלימוד זה תועלת, שהוא מכשיר את הלומדים להבנה מעמיקה, אבל במסגרת החיים הרגילים בוודאי לימוד כזה אינו מתאים.

לפיכך הרוצים ללמוד בשבת כראוי, צריכים להתרגל ללמוד בישרות גמרא והלכה, מחשבה ומוסר. ללמוד בספרים שמבארים את העניינים יפה ובעמקות אבל בלי סיבוכים ופלפולים.

קביעת סדרי לימוד

כדי לבצר את הלימוד בשבת חייבים לקבוע לו סדרים ציבוריים, מעין קבוצת תמיכה. לייסד שיעורים ולימודים שונים בבית הכנסת, לאבות ובנים ולקבוצות לימוד שונות במשך רוב שעות השבת. וכך עושים אצלנו בהר ברכה, וברוך ה' הדבר מועיל מאוד.

וכמובן מי שיכול, מצווה שילמד עם ילדיו בשבת, ועל ידי כך יקיים את מצוות לימוד התורה למהדרין וגם יחזק את הקשר שלו עם ילדיו. וכן בני זוג יכולים לקבוע לעצמם לימוד קבוע, והעיקר שיקבעו לימוד בספר שאינו קשה מדי ומאידך שיש תועלת מרובה בלימודו.

השביתה בשבת וערך המלאכה

המלאכות שאסורות בשבת

שאלה: אם המגמה בשבת היא לנוח, מדוע יש כל כך הרבה הלכות ופרטים על מלאכות השבת? האם לא מובן מהי מנוחה?

תשובה: מצוות התורה פשוטה (שמות כ, ט): "לא תעשה כל מלאכה". אם אתה יכול להבין לבד מהי "מלאכה" – אז תימנע מכל מלאכה וכך תשבות. אלא שכמובן, כאשר תתחיל לחשוב, תהיה מוכרח לשאול איזו פעולה היא בגדר מלאכה ואיזו אינה מלאכה. את זה מבררים חכמים בהלכותיהם. חשוב להוסיף שלבירור זה ישנו ערך נוסף, מפני שעל ידו אנו יכולים להתבונן בערך העבודה והמלאכה.

דוגמאות למלאכות ופעולות

מלאכה שיוצרת דבר חדש בעולם אסורה, אבל פעולה שאינה יוצרת דבר חדש מותרת. למשל, העברת מחט קטנה מרשות היחיד לרשות הרבים נחשבת מלאכה, ואילו העברת כסאות ושולחנות כבדים בתוך אותה רשות, אינה נחשבת מלאכה.

חימום מאכלים מבושלים בשבת אינו נחשב מלאכה, ואילו הבישול נחשב מלאכה.

חיבור חלון לציריו, גם כשהוא נעשה בקלות, נחשב מלאכה, ואילו פתיחת החלון וסגירתו אינם מלאכה. וכן הרכבת רגל שהתפרקה מן השולחן נחשבת מלאכה, ואילו הארכת שולחן על ידי פתיחת המדף שנועד לכך אינה מלאכה.

לשבות מל"ט מלאכות המשכן

אפשר היה לחשוב שרק מלאכות של חול ייאסרו בשבת, אולם התורה צוותה לשבות גם ממלאכת הקמת המשכן. ולא זו בלבד, אלא שכל המלאכות שבאמצעותן הקימו את המשכן אסורות בשבת, והן שלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת. וכפי שאמרו חכמים (שבת מט, ב): "אין חייבים אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן". וזהו שנאמר בסמוך למלאכת המשכן: "אך את שבתותי תשמורו" (שמות לא, יג), ללמדנו שלמרות שמצווה גדולה להקים את המשכן – גם מהקמת המשכן צריך לשבות בשבת.

גם מלאכת המשכן צריכה להיות מחוברת לשורש האלוקי הפנימי שלה. שאם לא כן, מרוב טרדות העיסוק בהקמת המשכן, עלולים לשכוח את מטרתו הפנימית. אז יישאר המשכן כגוף ללא נשמה, ולא יוכל למלא את ייעודו – לגלות את דבר ה' בעולם. לפעמים דווקא אלו שעוסקים במלאכות הקשורות לקודש צריכים להיזהר בזה יותר, כי מרוב הכרת ערכו של הקודש הם עלולים להשקיע את כל ישותם בבניית מסגרות עבורו, עד שישכחו את מהותו הפנימית.

מלאכתו של האדם מלאכת המשכן

חשיבותה של מלאכה נקבעת לפי ערכה הרוחני. לפיכך, כל המלאכות שיש בהן סיוע להקמת המשכן, יש להן חשיבות, והן אסורות בשבת. אבל מלאכה שאינה מועילה להקמת המשכן, אינה חשובה גם למלאכתו של האדם. אכן, אין שום מלאכת יצירה שלא היתה שותפה אף היא בהקמת המשכן.

מתוך כך למדנו דבר נפלא, שבעצם כל המלאכות שאדם עושה צריכות להיות קשורות להקמת משכן, כלומר לגילוי השכינה בעולם. זהו ייעודו של האדם שנברא בצלם אלוקים, להיות שותף עם הקב"ה בתיקון העולם. להתבונן תחילה בחכמה האלוקית הגנוזה בבריאה, ולהפיק מהטבע את המיטב כדי להוסיף טובה למשפחתו, לעמו, לכל בני האדם ולכל הברואים. ואת כל זאת לעשות ברוח טובה ומוסרית. באופן זה האדם דבק באלוקים וממשיך את רצונו הטוב לעולם. ועל ידי כך העולם נעשה ראוי להשראת השכינה, והברכה האלוקית שופעת אליו.

אלא שהאדם נוטה לשכוח את ייעודו, ובמקום לפתח את העולם ולהוסיף טובה וברכה הוא מתעסק בקנאה וקטטות, תאוות וכבוד. לכן חשוב כל כך להקים משכן לשכינה, שעל ידו יכולים בני האדם לזכור את ייעודם.

קדושת המקדש מתפשטת בכל העולם

אמנם יש הבדל גדול בין מעלת המקדש לשאר העולם, אך באמת כל העולם כולו צריך להיות משכן לגילוי השכינה, וממילא כל מלאכה ומלאכה שאדם עושה בעולם צריכה להיות קשורה למלאכת המשכן. אלא שבמשכן הרעיונות האלוקיים מתגלים באופן גלוי ומרוכז, ובשאר העולם באופן נסתר ורב-גוני. ולכך צריך אדם לכוון את מעשיו שיהיו כולם לשם שמים – בשדה ובחרושת, במחקר המדעי ובמסחר – הכל במטרה להיטיב לעולם ולתקנו, עד שיגיע אל תכליתו, שיהיה כולו משכן לשכינה. גם הכסף שאדם מרוויח במלאכתו צריך להיות מיועד כדי לחיות בו נכון לפני ה', להקים בעזרתו משפחה שתהיה משכן למידות הטובות והאידיאלים האלוקיים.

כל אדם במלאכתו צריך להקים מקדש

אמרו חכמינו ז"ל שכל המגדל תבואה בשדהו, ובעת הקציר משאיר לעניים פאה, לקט ושכחה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה את בית המקדש והקריב את קרבנותיו בתוכו (רש"י ויקרא כג, כב, עפ"י תו"כ). וכן העובד בבנק ומשרת את הלקוחות באמונה, משיא להם עצות טובות, ולמרות שלפעמים לוחצים הממונים עליו לקדם תוכניות חסכון שאינן טובות כל כך ללקוחות, הוא נשאר נאמן וישר, ובסוף החודש מפריש מעשר כספים מרווחיו – מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מקדש בבנק והקריב עליו את קרבנותיו.

וכן קבלנים ובנאים שעובדים בנאמנות, טורחים לבודד את הבית מקור וחום, לאטום אותו מגשם, לעשותו יפה ובטוח, ומפרישים מהרווח שלהם מעשר כספים – מעלה עליהם הכתוב כאילו בנו מקדש. ובכל הפיגומים, הטיח, הבלוקים והזפת שעל הגגות, נמשכת קדושת המקדש.

השבת מגלה את ערכה של המלאכה

כל המעלות הגדולות של המלאכה, שהיא ממשיכה את מעשה ה' ואת קדושת המקדש, מתגלות על ידי שביתת השבת. וכל מלאכה שיש לה ערך, צריך לשבות ממנה בשבת, כדי לגלות את ערכה הפנימי.

ובאו ועמדו כל המלאכות והפעולות לפני חכמים כדי שידונו בדינם ויקבעו האם יש להן ערך של מלאכה, שהן יוצרות דברים בעלי משמעות בעולם, וצריך לשבות מהן בשבת, או שמא אינן אלא פעולות שאין בהן יצירה, ואזי גם אם הן מצריכות מאמץ גופני מותר לעשותן בשבת.

הלימוד בשבת

כדי לעמוד על ערכה הפנימי של המלאכה מוכרחים לעסוק בתורה בשבת, לקיים את מה שאמרו חכמים (תדבא"ר א): "יום השבת יעשה כולו תורה". ולכל הפחות צריך ללמוד בכל שבת שש שעות, כדי שיהיה חציו לה' (פסחים סו, ב).

למרבה הצער, בעקבות סגנון הלימוד הליטאי מצד אחד, והאקדמאי מצד אחר, הלימוד הפשוט והטוב שמביא ברכה לעולם הולך ונעלם. במקום לקרוא בתורה ובנביאים, להגות בדברי חז"ל ולשנות הלכות, קובעים כל מיני שיעורים ולימודים שלא נועדו אלא לצער את בעלי המלאכה שיקוצו בתורה. שאלתי כמה רבנים שיצאו לגרעינים תורניים, מדוע אינם מייסדים לימוד בחבורה עם 'בעלי בתים' שלוש שעות רצופות, עם קצת כיבוד כדי להוסיף ברכות. וענו שבקושי שעה הם מסוגלים ללמוד. אמרתי: זה מפני שהשיעורים שאתם מעבירים לא טובים. מדוע לא תקראו יחד בתורה ובנביאים, כל אחד מהמשתתפים יקרא כמה פסוקים, מעת לעת תוסיפו פירוש, או מדרש או רעיון עמוק ותמשיכו הלאה – העיקר שלא להתעכב על דברים קשים. אח"כ תלמדו הלכות בשולחן ערוך או ספר אחר, וגם בזה תחלקו את הקריאה בין המשתתפים המעוניינים לקרוא, וכשתגיעו לסימנים קשים או סימנים שאינם נוגעים למעשה – תמשיכו לקרוא בלי להתעכב. רק תוסיפו פה ושם סברה קצרה או רעיון רוחני, ותמשיכו הלאה. כך ירכשו הלומדים ידיעות רחבות, יתענגו בלימוד התורה, והאמת שגם החידושים שיעלו שם על ידי הרב והשומעים יהיו עמוקים ואמיתיים יותר.

ועוד דבר חשוב מאוד: שימו לב לערך הגדול של העבודה והמלאכה, לערך של העיסוק ביישובו של עולם. כדי שיידעו כל המשתתפים בשיעור עד כמה גדולים מעשיהם, שמתוך קדושת השבת הם ממשיכים בעבודתם את קדושת המקדש לכל מקום.

הרב אויערבאך זצ"ל

כתב לי דוד ויינברג סיפור חשוב על הנהגתו של הרב הגדול שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, שהשבוע חל יום השנה לפטירתו:

"בהיות אבי מורי הרב נפתלי ויינברג אברך צעיר ותלמידו של רבו המובהק הרב ישראל זאב גוסטמאן זצ"ל בישיבת 'נצח ישראל' בשכונת רחביה, היה נוהג הרב אויערבאך להתפלל בכל בוקר סליחות ושחרית בישיבה של הרב גוסטמאן. אבי היה נוהג ללכת לביתו של הרב אויערבאך לפני התפילה כדי ללוותו לישיבה, ולאחר התפילה היה מלווה אותו חזרה לביתו. באחד הימים אזר עוז ושאל את הרב אויערבאך: למה הוא לא הולך לבית הכנסת בבוקר עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, שהרי יש הלכה בשולחן ערוך (או"ח כה, ב) שכך ראוי לירא שמים לנהוג לכתחילה?!

ענה הרב ששתי סיבות יש לו בדבר: אחת, שהוא פוחד שהתפילין ייהרסו בימי הגשם. והשנית: ככלל, הוא מרגיש שיש לו דברים יותר חשובים לתקן.

במשך כל אותו היום הצטער אבי מאוד על מעשהו שעשה. למחרת בבוקר, כשבא כהרגלו ללוות את הרב אויערבאך, התנצל מיד ואמר שהוא מבקש סליחה עצומה ומצטער על חוצפתו הרבה אתמול. ענה לו הרב: לא, אתה בכלל לא דיברת בחוצפה, להיפך – דיברת ושאלת בכבוד, ואף חשבתי על מה ששאלת אותי אתמול. ולמרות שמה שהשבתי לך נכון, הרהרתי עוד בדבר והגעתי למסקנה שהואיל וכולם מסתכלים עליי ולוקחים ממני דוגמא, מעכשיו אתחיל ללכת בבוקר לבית הכנסת עטוף בטלית ומעוטר בתפילין. וכך אכן נהג מאז. באותו זמן היה הרב אויערבאך כבן שבעים שנה.

בית הרב

שכחתי להזכיר בשבוע הקודם כי החוברת אודות פעילותו של הרצי"ה להעלאת תלמידי ישיבות ורבנים מרוסיה, יצאה לאור על ידי 'בית הרב', שעוסק בשימור מורשתו של מרן הרב קוק זצ"ל.

בתוך כך סיפר לי אבי מורי, כי בעת שהחלו העולים הראשונים מרוסיה להגיע בשנות תש"ל, הגיע גם קרובנו הרב ריינשטיין זצ"ל לארץ. אף הוא היה תלמיד חכם צעיר שניסה לעלות לישיבת 'מרכז הרב', אך קשיי הזמן הכשילו את מאמציו. במסירות נפש הצליח הרב ריינשטיין להישאר דתי יחד עם משפחתו, וזכה שצאצאיו כאן בארץ ממשיכים בדרכו.

סמוך לעלייתו לארץ ביקר יחד עם אבי מורי אצל הרצי"ה, ושמח בו הרצי"ה שמחה גדולה. למרות שעברו כארבעים שנה זכר הרצי"ה את שמו ואת שמות כל חבריו שביקשו אף הם לעלות, ושאל על כל אחד ואחד מהם. על חלק השיב הרב ריינשטיין ועל היתר שתק. כשיצאו, סיפר לאבי שעל אלה ששתק לא רצה להשיב כי נרצחו בשואה, וחשש שמא יצטער הרצי"ה ויאשים את עצמו שלא פעל מספיק להצלתם.

תורה לא רק לצדיקים

התורה ניתנה לכל ישראל

התורה ניתנה לעם ישראל כולו, וביאר המהר"ל (גבורות ה' פרק ג) שעם ישראל היה צריך למנות ששים ריבוא כדי שכל הבחינות שבו יבואו לידי ביטוי, ורק אז, לאחר שכבר נחשבנו לעם – הוציאנו ה' ממצרים ונתן לנו את התורה.

לאחר שה' נתן את התורה לישראל, מסר לחכמי ישראל את הסמכות לפרש אותה, שנאמר (דברים יז, ח-י): "כי יפלא ממך דבר למשפט… וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' … ובאת אל הכוהנים הלווים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם… ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך… ושמרת לעשות ככל אשר יורוך".

וכן מבואר בתלמוד (ב"מ נט, ב), שכאשר נחלקו חכמים על רבי אליעזר הגדול בעניין תנורו של עכנאי, "יצתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא… שכבר ניתנה תורה מהר סיני, ואין אנו משגיחין בבת קול". אלא אנו הולכים אחר רוב חכמי ישראל, שנאמר: "אחרי רבים להטות".

ממשיכה הגמרא ומספרת: מצאו רבי נתן לאליהו הנביא, שאלו: מה עשה הקב"ה באותה שעה שהכריעו חכמים הלכה שלא כדעת רבי אליעזר? השיב אליהו: "חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני". הרי שלמרות שבשמים הדעה נטתה לדעתו של רבי אליעזר, מכל מקום הסכים הקב"ה שהתורה ניתנה לחכמי ישראל, והם הקובעים את ההלכה.

התורה מתגלה גם על ידי הרשעים

כולם מבינים שחכמי ישראל, שמקדישים את חייהם לתורה מתוך הזדהות מוחלטת עם רעיונותיה, הם שמוסמכים לפרש את התורה, וממילא על ידם התורה מתגלה בפועל בעולם.

אולם צריך לדעת שבאמת כל ישראל, אפילו הרשעים, שותפים מלאים בגילוי התורה. לגבי התנ"ך הדברים ידועים, שהרי בעקבות חטא העגל וחטא המרגלים נתבררו יסודות חשובים בתורה. וכן בעקבות חטאי תקופת השופטים וימי בית המקדש הראשון ניתנו נבואות רבות ונתבררו יסודות האמונה והמוסר. וכן למדנו בהגדה של פסח: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה… אחד רשע". שכן גם הדיבורים שאומרים לרשע כתובים בתורה, וכל ישראל לומדים מהם יסודות חשובים.

וכך גם ביחס לתורה שבעל פה, שכל תקנה שתיקנו חכמים נתקנה על פי מצבם של ישראל, ובכללם גם הרשעים. כדי להבהיר יסוד חשוב זה נזכיר כמה דוגמאות.

תקנת הקריאה בתורה

תקנת הקריאה בתורה בימי שבת, שני וחמישי, נתקנה בעקבות מה שאירע לאבותינו במדבר, שהלכו שלושה ימים ולא מצאו מים (שמות טו, כב). והבינו משה רבנו ותלמידיו, שסיבת הדבר מפני שעברו על ישראל שלושה ימים רצופים שלא עסקו בתורה. ובוודאי הצדיקים למדו, אלא הכוונה שלא היה באותם שלושה ימים לימוד ציבורי, לפיכך תיקנו את קריאת התורה בציבור בימי שבת, שני וחמישי (ב"ק פב, א).

תקנת הברכות על הקריאה בתורה

מתחילה תיקנו שהעולה הראשון יברך לפני הקריאה, והאחרון בסיום הקריאה. לבסוף תיקנו חכמים שכל עולה ועולה יברך לפני קריאתו ואחריה, "גזרה משום הנכנסים ומשום היוצאים" (מגילה כא, ב). כלומר, היו אנשים שבאופן קבוע הגיעו לתפילה באיחור רב ונכנסו באמצע הקריאה בתורה; והיו כאלה שהיה קשה להם לשבת בתפילה עד סופה, והיו רגילים לצאת באמצע הקריאה בתורה. המאחרים לא שמעו את הברכה הראשונה, והיוצאים לא שמעו את הברכה האחרונה. כדי שיידעו הכל, גם אלו שאף פעם לא נמצאים בכל משך הקריאה בתורה, שמברכים גם לפני הקריאה בתורה וגם אחריה, תיקנו שכל עולה יברך לפני קריאתו ואחריה.

הנה לנו דין חשוב שנתקן על ידי העצלנים וקצרי הרוח, ומתוך כך התחזקנו כולנו בהבנת ערכה של ברכת התורה. הרי שאף הם שותפים בתורה.

קריאה בתורה במנחה של שבת

אמרו חכמים (ב"ק פב, א) שתיקנו חכמים קריאה בתורה במנחה של שבת "משום יושבי קרנות". הכוונה לאותם אנשים שלא היו באים לבית הכנסת לשחרית בימות החול, וכיוון שלא היו שומעים את הקריאה שקוראים בשני וחמישי, לא היתה להם הכנה לקראת פרשת השבוע הבא. לפיכך תיקנו חכמים להתחיל לקרוא בפרשת השבוע הבא כבר במנחה של שבת, שלתפילה זו גם "יושבי קרנות" הגיעו (רש"י ורא"ש). ויש מפרשים, שחכמים חששו שמא יושבי הקרנות יתרגלו להשתכר בסעודת שחרית של שבת, לפיכך תיקנו לקרוא בתורה במנחה, שמתוך כבוד התורה אותם יושבי קרנות יזהרו שלא להגיע שיכורים לפני ספר התורה (שבלי הלקט). אח"כ מצאו גדולי ישראל בתקנה זו משמעויות נוספות, שיש בה תועלת גדולה גם לצדיקים, שהיא מחברת את השבת הנוכחית אל השבת הבאה וכו'.

אמירת ברכה מעין שבע בליל שבת

בעבר בתי הכנסת היו מחוץ לעיר, והיתה סכנה לחזור מהם בלילה לבד. וכפי שאנו יודעים, למרות שמעודדים את הציבור לסיים את ההכנות לשבת בזמן ולהגיע מוקדם לבית הכנסת, תמיד יהיו מאחרים. ולא סתם מאחרים, אלא כאלה שיגיעו ממש לקראת הסוף, עד שלא יספיקו לסיים את התפילה בלחש לפני שהקהל יחזור לעיר. חששו חכמים שמא אותם מאחרים יחזרו לבדם ויבואו לידי סכנה. לפיכך תיקנו להוסיף לכל הציבור ברכה מעין שבע, שהיא מעין חזרת הש"ץ, כדי שבינתיים יספיקו המאחרים לסיים את תפילתם, ויחזרו לעיר יחד עם שאר הציבור.

לאחר מכן העמיקו המקובלים ואמרו שבאמת מרוב קדושת השבת, יש עניין לומר מעין חזרת הש"ץ בערבית. שוב מצאנו איך בזכות אותם יהודים עצלנים או לא יוצלחים נתקנה תקנה חשובה.

דוגמאות נוספות

היו מקרים שתקנות שתיקנו החכמים נתבטלו משום שרוב ישראל לא נהגו בהם. כך היה לגבי טבילת עזרא, ואיסור שמן גויים. ומן הסתם בכל התקנות הללו הצדיקים נהגו בהן, אבל כיוון שלא התקבלו על ידי הבינוניים, נתבטלה התקנה.

וכן מצינו תקנות ודינים נוספים בדיני ממונות, כדוגמת פרוזבול, והחזרת דמי הגניבה, ואי קבלת טיעונים מסוימים בבית הדין מחשש לרמאים. הרי שגם הרשעים שבישראל שותפים ממש בתורה.

הנזק שביצירת פירודים בכלל ישראל

הכלל העולה, שהתורה ניתנה לכל ישראל, ולכל אחד ואחד מישראל יש בה חלק, ועל ידי כולם היא מתגלה, צדיקים, בינוניים ורשעים.

לכן צריך להיזהר מאוד מליצור פירודים בישראל. יש "צדיקים" שחושבים שעל ידי שיוציאו את הרשעים מכלל ישראל יועילו לשמירת התורה והמצוות, והם אינם מבינים שעל ידי כך הנזק נעשה גדול שבעתיים. שכל זמן שהרשעים כלולים בישראל, גם על ידם מתגלה התורה. שעל ידי האחריות של חכמי ישראל לכל הציבור, מתקנים תקנות, לפעמים מחמירים ולפעמים מקילים. וכאשר נפרדים מהרשעים, התורה נעשית מקוצצת ואינה מתגלה כראוי. יש חושבים שיש בזה יתרון, שעל ידי כך אפשר להוסיף חומרות על חומרות, אבל באמת חומרות אלו הן הפרת התורה. הנה למשל, מתוך התנתקות מהרשעים והבינוניים, יש אנשים שמתנכרים למצוות ישוב הארץ ששקולה כנגד המצוות. מתנכרים למצווה להגן על עם ישראל מיד צר, שכל המציל נפש אחת מישראל כאילו מציל עולם מלא, קל וחומר כשהוא מגן על כלל ישראל. מחרימים את החכמות האלוקיות שמתגלות במדעים, שכתב הרמב"ם שעל ידן מגיעים לאהבת ה' ויראתו. מחנכים את הבנים למאוס בעבודה שהתורה מדברת בשבחה, ומעודדים אנשים שאינם מתאימים להוראה וחינוך ללמוד בכולל ולהתפרנס מהצדקה בניגוד לעמדת גדולי ישראל. וממציאים חומרות חדשות לבקרים. הרי שהקיצוצים והפירודים בכלל ישראל גורמים לקיצוצים ופירודים בתורה. להערכתי, רובו המכריע של הציבור החרדי אינו שותף לעמדות אלו, אבל ישנה קבוצה קטנה של מקטרגים, בעלי מחלוקת, שמובילים קו של פירוד וגורמים בפועל להפרת התורה, ואין מקום להאריך בזה עתה.

פניני הלכה לחילוניים

לאחרונה התעוררתי מכמה כיוונים לכתוב על השבת, משמעותה והלכותיה לציבור מסורתי וחילוני. במיוחד עוררו אותי לכך דבריו של ידידי ד"ר מאיר בוזגלו (פילוסוף ומתמטיקאי), שעוסק בהעלאת המסורת והשבת למקומה הראוי לה. כפי הנראה ישנם אנשים שלא התרגלו בלימוד התורה וקיום המצוות, אבל כיהודים הם מעוניינים להכיר את מורשתם. ספר 'פניני הלכה' הנוכחי אינו מתאים לרוב החילוניים, מפני שהוא מפורט מדי. עם זאת, הם אינם מעוניינים בתיאור שטחי-פלקטי של ההלכות והרעיונות. הם מעוניינים ללמוד אותם כפי שהם, בלא כחל וסרק, ולקבל מלימוד זה השראה.

פנייה לציבור

כדי לדייק בכתיבתי זאת, ולתת מענה לשאלות שבאמת מטרידות את הציבור שאינו דתי, אני מעוניין לקבל תגובות ושאלות מבני הציבור החילוני שחפצים ללמוד על השבת. כבר כתבתי שלושה פרקים, וישנם כמה אנשים נכבדים ויקרים שקראו את הדברים, הגיבו, שאלו ואף תקפו. בזכותם הדברים מתלבנים. כיוון שהסקרים מלמדים שבין קוראי 'בשבע' יש כשלושים אלף קוראים חילוניים, הנני מזמין את המעוניינים לקרוא את הדברים. ובמידה שתעלה בדעתם שאלה, ואפילו קשה ומתריסה, אם היא נובעת בכנות מהלב – שישאלו ללא חשש. קרוב לוודאי שלהרבה שאלות לא אוכל לתת תשובה מלאה, אבל אשתדל להשיב כמיטב יכולתי. אולי בזכות זה נזכה יחד להוציא ספר מלובן, ותרבה הדעת ויותר יהודים ילמדו להכיר את מורשתם המקודשת ויזכו לקבל הארה מקדושת השבת. לא פחות חשוב: קוראים דתיים שיש להם חברים מתעניינים, מוזמנים להפנות אותם לפרויקט. כתובת האתר שבו הספר הולך ומופיע ובו ניתן להגיב: http://613.yhb.org.il

מילה של פוליטיקאי

צדיקותו של יוסף

צדיקותו של יוסף אינה באה לידי ביטוי רק בעמידתו בניסיון עם אשת פוטיפר, אלא בכך שגם במצבים הקשים שעברו עליו לא איבד את אמונתו וחיוניותו. אדם שנבגד על ידי אחיו, שכמעט הרגוהו ולבסוף מכרוהו לעבד, נוטה לאבד את אמונו בבני אדם ובחיים. הוא נעשה ציני וממורמר. אם יטילו עליו עבודה, יבצע אותה רק כדי לצאת ידי חובה, כדי שלא תהיה תואנה להעניש אותו. אם עוד יישאר לו מרץ, הוא יופנה כדי לדאוג לעצמו בלבד, לאכול ולשתות ולהגדיל את כוחו ומעמדו, ולא כדי לעזור לבריות.

והנה יוסף הצדיק אינו מאבד את חיוניותו הטובה, ובכל מקום שבו הוא נמצא הוא מוסיף ברכה וטובה. גם מחשבתו נותרת צלולה וליבו מלא אמונה. כדי לפתור חלום צריך השראה נבואית, שאינה באה אלא מתוך מנוחה ושמחה פנימית. והנה יוסף, גם כשהוא בבית כלא, נשמתו בת חורין, ומתוך אמונה עמוקה הוא יכול לפתור את חלומות שר המשקים ושר האופים.

אדם רגיל שפתאום מוציאים אותו מבור כלא ומקשטים אותו כדי להעמידו לפני המלך, היה שוכח את אמונתו בה' ואת יכולותיו הרוחניות, ומיד מנצל את ההזדמנות להתחנן על חייו. ואילו יוסף הצדיק מסוגל להקשיב בשקט פנימי לחלום ולפתור אותו, כדי לדאוג תחילה לכל המוני האנשים שעומדים למות ברעב.

החטא בבקשת העזר משר המשקים

לאחר שפתר יוסף את חלומו של שר המשקים, לפיו פרעה יישא את ראשו וישיב אותו למעמדו הראשון, ביקש ממנו, הואיל ותזכה לעמוד לפני פרעה: "כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה. כי גנוב גונבתי מארץ העברים וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבור" (בראשית מ, יד-טו). אולם "לא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". רק לאחר שעברו שנתיים ופרעה חלם את חלומותיו, נזכר פתאום שר המשקים ביוסף.

אמרו חכמים (ברא"ר פט, ג) שחטא יוסף בכך שביקש עזרה משר המשקים. "מפני שתלה בו יוסף לזכרו הוזקק להיות אסור שתי שנים, שנאמר: אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים, ולא בטח על מצרים הקרויים רהב" (רש"י שם).

וקשה מאוד, מה הטענה כלפי יוסף הצדיק? כולם בגדו בו, ואע"פ כן נשאר באמונתו. ועתה כשמזדמנת לפניו אפשרות לקדם את יציאתו לחירות, לא ישתדל?! והלא אסור לסמוך על הנס, וזה תפקידנו בעולם הזה לפעול ככל יכולתנו לטובה. וזו היתה צדיקותו של יוסף, שידע לפעול בתוך העולם ולהוסיף ברכה בדרך הטבע. ומדוע שלא ינסה להיעזר באחד מחשובי השרים אצל פרעה?

הוא הרי פוליטיקאי

אלא שיוסף, לפי רוב כשרונותיו, היה צריך לעמוד על אופיו של שר המשקים ולהבין שאין מה לצפות לעזרה ממנו. הוא הרי פוליטיקאי! כל מה שמעניין אותו זה כיצד לקדם את עצמו, ומדוע שירצה לעזור לאיזה עבד עברי שטוען שהוא בן חורין שנכלא על לא עוול בכפו? אמנם נכון שבעת שישבו בכלא שר המשקים נהג עמו בחברות, ואף הודה לו על פתרון חלומו. אבל לאחר שיחזור לגדולתו ידאג לעצמו בלבד, ירצה לשכוח את תקופת שהייתו בכלא ויתבייש להזכירה. ומדוע שירצה להרגיז את פרעה בדיבורים על הכלא ועל כך שיתכן ויש שם אנשים שיושבים בחינם? ולכן אפילו אם בבוקר בהיותו לבד יחליט להזכיר את יוסף, בפועל האינטרס האישי שלו יגבר וישכח את יוסף.

לתכנן תוכניות ריאליות כיצד לצאת מהמשבר הוא חלק מהאמונה, אבל לסמוך על הבטחות שקר של פוליטיקאים זה ביטוי לטיפשות או חוסר אמונה. וכיוון שיוסף חכם גדול, הרי שהניסיון הנואש לבקש משר המשקים עזרה מצביע על חוסר אמונה.

אמנם אפשר להבין את יוסף הצדיק. אנשים כמונו היו מתייאשים ביום הראשון, והוא בכל השנים הארוכות והקשות של בדידות וייסורים לא התייאש, והמשיך לדבוק באמונתו בה'. רק סמוך לסוף תקופת הייסורים שנגזרה עליו התפתה לחשוב אולי תבוא ישועתו דרך שר המשקים. וכיוון שנשען על הבטחת הבל, נענש שישב בבית הסוהר עוד שנתיים.

לקח לימינו

גם אנו צריכים ללמוד מכך שלא להישען על הבטחות של פוליטיקאים. אמנם צריך לפעול במגרש הפוליטי, אך לעולם אין לסמוך על אנשים שקידומם האישי חשוב להם יותר מדי. לעשות איתם עסקאות חייבים, אבל תוך הקפדה לקבל תמורה ברורה על כל עזרה. אם אפשר – במזומן, ואם לא – אזי בהקדם האפשרי. תוך ידיעה שכל הבטחה לעתיד, אפילו הוא קרוב, יתכן מאוד שתופר. ובשום פנים לא לסמוך על הבטחות של פוליטיקאים לעתיד הרחוק.

הליכה לרופאי אליל

גם בתחומי הפרט צריך להיזהר שלא להאמין בדברי שווא. לפעמים אדם חולה מתפתה ללכת ל"בעלי סגולות" בטענה: "אם לא יועיל, לפחות לא יזיק". אבל באמת זה מזיק, מפני שבשמים אומרים: "הלכת לרופאי שווא – אז שהם ירפאו אותך", וכך ימשיך להיות חולה עוד שנתיים. אבל אם ילך לרופאים אמינים יקיים מצווה, שכן צריך אדם להשתדל לרפא את עצמו כדי שיוכל לקיים את תפקידו בעולם.

מקום הדלקתה של משפחה שמתארחת בשבת

משפחה שמתארחת כל השבת אצל משפחה אחרת, באותה שבת ביתם בבית המארחים, ויתנו להם פרוטה בערב שבת כדי שיהיו שותפים בנרות, וייצאו ידי חובתם בהדלקתו. ולמנהג אשכנז, עדיף שהאורחים ידליקו נרות לעצמם בברכה. ואם נתנו להם דירה נפרדת, לכל המנהגים נכון שידליקו נרות בברכה בדירת האירוח.

משפחה שהתארחה בשבת וחוזרת לביתה במוצאי שבת

משפחה שהתארחה בשבת אצל משפחה אחרת, ובמוצאי שבת הם מתכוונים לחזור לביתם. אם הם מתכוונים לחזור במהרה לביתם, מוטב שידליקו נרות בביתם. ואם הם מתכוונים לחזור מאוחר, בשעה שכבר לא ילכו אנשים ברחוב, עדיף שיצאו ידי חובת המצווה בבית מארחיהם, כפי שיצאו בערב שבת. ואם הם אינם חוזרים במהירות אבל גם לא מאוחר, רשאים להחליט היכן הם רוצים לקיים את המצווה, כי מצד היום הקודם מקומם עדיין בבית מארחיהם, ומצד היום הבא מקומם בביתם, לפיכך מותר להם לבחור את מקום הדלקתם (פניני הלכה זמנים יג, י).

מי שגירשו אותו מחומש בשבת

שאלה: לעיתים קורה שחיילים או שוטרים מגרשים אותנו מחומש בשבת, לוקחים אותנו בעל כורחנו לתוך המכוניות שלהם ומסיעים אותנו לאריאל, לשבי שומרון או למקומות אחרים. האם מאחר שיצאנו מ'תחום שבת' עלינו להישאר במקום שהניחו אותנו ואסור לנו ללכת יותר מארבע אמות?

משמעות תחום שבת

תשובה: מתוך שאלה זו נסביר קצת את עניין תחום השבת. תקנו חכמים תחום שבו מותר להתהלך בשבת, ומעבר לו אסור לצאת. ותחום השבת נמדד ממקום שביתתו של אדם בבין השמשות בכניסת השבת. שאם היה שובת בעיר, כל אותה העיר היא מקום שביתתו. ומעבר לכך יש תחום שבת, היינו אלפיים אמה לכל רוח (קרוב לק"מ). ואם שבת במדבר או בשדה, מקום שביתתו הוא ארבע אמות, ומעבר לכך יש לו אלפיים אמה לכל רוח.

בטעם העניין אפשר לבאר, שהצורך להיטלטל בדרכים ולנסוע ממקום למקום נובע מחסרונו של האדם, שאין הוא מוצא את סיפוקו ופרנסתו במקומו, ועל כן הוא נזקק לנדוד ולצאת מתחומו. אבל עניינה של השבת שינוחו בה כל ישראל מטורח ודאגה, ויתבוננו בשלמות הפנימית של הבריאה, ויודו לה' שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ויתענגו על ה' ועל טובו.

האם יש איסור תחומין מהתורה

נחלקו הפוסקים בשאלה האם יש גם איסור תחומין מהתורה. לדעת הרמב"ם והסמ"ג, מעבר ל-12 מיל (11 ק"מ בערך), שהוא שיעור מחנה ישראל במדבר, אסור לצאת מדין תורה, שנאמר (שמות טז, כט): "שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". ולדעת רוב הראשונים, פסוק זה נאמר על איסור טלטול ברשות הרבים, אבל איסור תחומין, גם מעבר לשנים עשר מיל, הוא מדברי חכמים.

דין מי שיצא מחוץ לתחום

מי שיצא חוץ לתחום, בין אם יצא במזיד ובין אם יצא בשוגג, הפסיד את תחומו, ואין לו אלא ארבע אמות בלבד (שו"ע תה, א). ואם היה צריך לנקביו, התירו לו ללכת למקום שיוכל להתפנות בצניעות, ואחר כך יוכל להתרחק מעט ממקום שהתפנה עד שלא יגיע אליו ריח רע, באופן שיוכל לומר דברים שבקדושה. ומשם לא ילך יותר מארבע אמות (שו"ע תו, א).

ואם יצא מתחום שבת והגיע לתוך מקום שמוקף מחיצות או 'עירוב' – אם יצא במזיד, אין לו אלא ארבע אמות, ואפילו היה בתוך בית, לא יצא מחוץ לארבע אמות. ואם יצא בשוגג או שגויים לקחוהו לשם בעל כרחו – רשאי להלך בכל המקום המוקף (שו"ע תה, ו; באו"ה 'אבל'). אבל במקום שאינו מוקף מחיצה או 'עירוב' אסור לו ללכת.

אבל אם סיבת יציאתו מתחום שבת אירעה לו מפני שעסק במצווה, כגון שהיה עולה בשיירה לארץ ישראל, והגיעו בשבת למקום שלא יכלו לעצור, ונאלצו להמשיך ללכת עד שהגיעו למקום מבטחים. למרות שיצא מחוץ לתחום שהיה בו בבין השמשות, יש לו תחום שבת חדש במקום שהגיע אליו (שו"ע רמח, ד, מ"ב לב).

ומכאן לשאלה: כיוון שאלו שהלכו להתיישב בחומש עסקו במצוות יישוב הארץ, ובעל כורחם לקחום למקום אחר, יש להם תחום שבת חדש במקום שאליו הגיעו.

עניין של הישרדות פוליטית

שאלה

שאלה: איך כבוד הרב כותב שההקפאה לא תועיל כלל לביטחון ישראל אלא רק תזיק? האם ידוע לכבוד הרב עם אילו איומים נוראיים ראש הממשלה מתמודד?! מדובר על איומי אטום, ועוד איומים שאיננו מכירים! לחצים שאי אפשר לתאר! ששום אדם לא יכול לעמוד בהם! עובדה שגם ראשי ממשלות קודמים מהימין לא עמדו בלחצים האמריקניים. במקום לגנות את ראש הממשלה ולהטיל ספק ביכולתו להנהיג, היה צריך לחזק אותו ולשבח אותו על כך שבינתיים לא הסכים לסגת. רבנים צריכים בעת הזאת להתפלל על עם ישראל וארץ ישראל, ולהשאיר את הטיפול בענייני המדיניות והביטחון למנהיגינו.

תשובה: יש בשאלתך הנחת יסוד כאילו הרבנים הם סוג מיוחד של אנשים, שלכל האנשים מותר להתבטא בכל נושא, ואילו לרבנים אסור להביע דעה בענייני הציבור, וכל תפקידם הוא רק להתפלל ולפסוק הלכות בענייני כשרות המטבח וכיוצא בזה. מתחילה לא חשבתי שצריך להתייחס לטיעונים כל כך משונים. אבל משקבלתי כמה תגובות ברוח זו, הבנתי שנגע האווילות החל מתפשט, ואולי כדאי להשיב על כך דבר.

ראש הממשלה

עמדות השמאל הן עמדות רציניות, וצריך להתווכח עימהן בכובד ראש. אבל לטעון שיש איזה איומים שרק ראש הממשלה יודע עליהם, ושאנו צריכים להעריך אותו ולהסכים לכל כניעותיו, זו ממש טיפשות.

הרי ראש הממשלה ידע הכל לפני שנבחר. הוא כבר כיהן כראש ממשלה, הוא כבר הכיר את כל סוגי הלחצים שמופעלים על מדינת ישראל, וגם הכיר את מצב הביטחון הלאומי, ואף חיבר על כך ספרים והפיץ אותם בכל העולם. על סמך ידיעותיו ועמדותיו ביקש את אמון הציבור, תוך הבטחה שימשיך את הבנייה בירושלים, ביהודה ושומרון, ולא יסכים להקמת מדינה פלשתינית. ומדוע צריך עכשיו ללמד עליו זכות? אדרבה, שהוא יתנצל ויסביר מדוע שיקר בעת שרצה להיבחר בפעם השנייה. ורצוי היה גם לדעת למי הוא משקר היום – לאמריקנים? לשמאל? לבוחריו? או אולי כל התשובות נכונות. הוא משקר לכולם – ואולי אפילו לעצמו?

מדוע הוא משנה את דעתו

להערכתי, שום דבר ממשי לא השתנה במציאות הביטחונית. אלא שלפני הבחירות העריך מר נתניהו שכדי להיבחר לראשות הממשלה הוא צריך להצהיר שימשיך לבנות בירושלים ויהודה ושומרון ויתנגד למדינה פלשתינית. ועתה, להערכתו של מר נתניהו, אם יסרב ללחצים האמריקנים יתגברו הלחצים עליו מבחוץ ומבפנים (תקשורת ובג"ץ) עד שלא יוכל להיבחר שוב. והוא אומר לעצמו, קיומה של מדינת ישראל תלוי בכך שאמשיך להיות ראש הממשלה, כי מי כמוני ידאג לביטחונה ושגשוגה וכו', ולכן עדיף לוותר קצת ובלבד שאשאר ראש ממשלה. ואם אחר כך יהיה צורך לוותר עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, נעשה זאת, ובלבד שאוכל להמשיך לכהן כראש ממשלה – לטובת האומה כמובן.

אילו היה נתניהו בטוח שאם לא יבנה מיד בירושלים ויהודה ושומרון, לעולם לא יהיה יותר ראש ממשלה – מיד היה מכריז קבל עולם שהבנייה תמשך לעד ולנצח נצחים.

התנאים לניתוח המצב

למרות שלהערכתי הניתוח שכתבתי לעיל נכון, יש צורך להתייחס גם לטענה, שמא אולי ישנם איזה סיכונים שראש הממשלה מודע להם, ואילו אנו האזרחים הפשוטים לא יודעים עליהם. אלא שראש הממשלה אינו היחיד שמכיר את מצב הביטחון של מדינת ישראל. מכהנים בממשלה מספר שרים שמכירים היטב את המצב הביטחוני והבינלאומי של מדינת ישראל, והם חושבים שהוא טועה ומסכן את מדינת ישראל. ביניהם: הרמטכ"ל לשעבר משה יעלון, שר החוץ אביגדור ליברמן, ושר החוץ לשעבר מר סילבן שלום.

מעבר לכך, כדי למצוא דרכים להתמודדות עם הסכנות האורבות למדינת ישראל יש צורך להבין את השורשים לסכסוך בין ישראל ושכנותיה, ולשם כך דרושה תפישת עולם רחבה ומעמיקה. ובזה אין שום יתרון לשרים ולגנרלים, שאמנם מכירים טוב יותר את הפרטים, אבל בדרך כלל חסרה להם תשתית רוחנית להבין את המניעים העמוקים שמובילים עמים למלחמות ולשלום. ובזה דווקא רבנים יכולים להבין יותר.

ומדוע נצטנע ונסתיר את עמדתנו, כאשר בדרך כלל דווקא ההערכות שלנו צדקו יותר מכל אלו שנחשבים מומחים, שטעו והטעו.

איום האטום

מי שחושב שעל ידי כניעה ללחצי ממשל אובמה ישיג עזרה בחיסול האטום האיראני, מוליך את עצמו שולל. לאמריקאים יש אינטרסים משלהם, והם פועלים לפיהם, כפי שפעלו בעיראק ובאפגניסטן. בעיראק בעיקר בשל האיום על השקעותיהם בערב הסעודית ונסיכויות המפרץ, ובאפגניסטן בגלל הטרור. איננו יכולים להתלונן על כך, זה סביר שמדינה תפעל לפי האינטרסים שלה.

יש אמנם באמריקה אוהבי ישראל אמיתיים, שמוכנים לעזור לישראל לא רק בגלל שיתוף אינטרסים אלא גם בגלל שיתוף ערכים. כאלה הם רבים מהאוונגליסטים, ועוד אמריקנים טובים, והשפעתם עצומה. יש להם נציגות משמעותית בבית הנבחרים, בסנאט ובתקשורת. אבל אישי הממשל ברובם הגדול פועלים על פי סדר היום שלהם, וכל זמן שהאיום האיראני מבחינתם לא קיומי – הם לא יתקפו את איראן וגם יפריעו לנו לתקוף.

הדרך הטובה ביותר להתמודד עם האיום האיראני ודומיו היא חיזוק יכולת ההרתעה על ידי הצבת עמדה ברורה: ארץ ישראל היא שלנו ואנו ניישב אותה ונילחם עליה, ומי שיתקוף אותנו ישלם על כך מחיר כבד. זו הדרך להקטין את סכנת המלחמה. לעומת זאת, סגנון הוויתורים וההתקפלות של נתניהו מדרבן את אויבינו להשיג נשק קטלני וליזום מלחמה נגדנו.

על עמדתו של הרב שמואל אליהו שליט"א

יישר כוח גדול לכבוד הרב שמואל אליהו שליט"א רבה של צפת על עמדתו האמיצה. בהסברה בהירה ומתונה הוא מציג עמדה שקולה מול האיום הערבי. והתשקורת כתמיד מתעלמת מהשאלות האמיתיות, ובסיסמאות שנראות כמוסריות היא תומכת ברשע. ואע"פ כן, כאשר מראיינים אותו בשידור חי, גם המראיינים העוינים ביותר אינם מצליחים לבטל את דבריו. לכל היותר יקטעו את הראיון. אבל כאשר מדובר בראיון כתוב, יכול הכתב לעשות כרצונו. כך עשתה הכתבת שרי מקובר בעיתון מעריב. בשאלות לעגניות ובאמצעות קטעי קישור מגמתיים זלזלה ברב ובטיעוניו, והציגה אותו כאדם רע, שונא ערבים ומחרחר מדנים. לעומת זאת, דווקא בעיתון הארץ, הכתב חיים לוינסון נהג בהגינות יחסית. אמנם מהכותרות שנקבעות על ידי המערכת אפשר ללמוד על כך שמערכת הארץ הרבה יותר עוינת את העמדות היהודיות ממערכת מעריב. אבל האחריות על העסקתה של כתבת לא הגונה כמו שרי מקובר היא כמובן על מערכת עיתון מעריב, שעודה מחפשת את דרכה ומשתדלת בינתיים להקפיד לירות לעצמה ברגל מפעם לפעם.

הטוב שבתשקורת

במידה מסוימת יש תועלת מיחסה המבזה והמכוער של התקשורת כלפי עמדותיו של הרב שמואל אליהו. הציבור הרחב הרי מכיר את המצב, ויודע שיש בציבור הערבי בעיות אמיתיות של אלימות, פשע, ואיבה עמוקה כלפי היהודים והציונות, שרבים מהערבים אפילו לא משתדלים להסתיר אותה. כשהציבור שומע את הכתבים השונים מטיחים ברב שמואל אליהו שליט"א טענות על שנאת זרים וגזענות, ובמשתמע מאשימים את היהודים בכל הצרות שיש במגזר הערבי, הוא מבין מיד שאנשי התשקורת הם אנשים הזויים שאינם מכירים את המדינה שהם גרים בה.

אחר כך, כשהציבור שומע אישים מתנועת 'קדימה' טוענים שצריך לסגת מיהודה ושומרון כדי לשמור על אופייה היהודי של מדינת ישראל, הוא מבין שמדובר על הצהרות הבל, של אנשים שבמקרה הטוב אינם מבינים על מה הם מדברים, ובמקרה הרע משקרים בזדון. הרי אותם אנשים שרוצים לסגת הם אלה שבזים למצוקות של היהודים שסובלים מהתנכלויות הערבים, ובטענות שונות מונעים מהמשטרה לפעול נגד הפשע, העלמות המס והבנייה העבריינית במגזר הערבי. בקיצור, דווקא הם אלה שאינם מוכנים לעשות דבר כדי לשמור על אופייה היהודי של מדינת ישראל.

ואם כבר מדברים על תקשורת, אז אולי נזכיר גם את ירון דקל, שמתיימר להיות זה שמזכיר לפוליטיקאים בשביל מה הם נבחרו. האם מישהו מכם זוכר אותו שואל את אנשי הליכוד מדוע אינם בונים בירושלים ויהודה ושומרון כפי שהבטיחו? או מדוע נתניהו הסכים להצהיר על תמיכתו בשתי מדינות לשני עמים, בניגוד להבטחותיו?

זמן הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת סמוך לשבת

שאלה: מתי צריך להדליק נרות בערב שבת בבית הכנסת?

תשובה: נוהגים להדליק נרות בערב שבת לפני תפילת מנחה, כי לאחר התפילה בדרך כלל לא נותר זמן מספיק עד השקיעה, וכמה דקות לפני השקיעה כבר צריכים לקבל את השבת ואסור להדליק נרות. ורק כאשר מקדימים להתפלל מנחה זמן רב לפני השקיעה, ידליקו נרות לאחר תפילת מנחה, ויקפידו לסיים את ההדלקה הרבה לפני השקיעה, כדי שיוכלו לקבל את השבת לפני השקיעה, ויקיימו את המצווה להוסיף מהחול על הקודש.

כאשר אין מניין לפני מנחה הסמוכה לשבת

שאלה: אם עדיין אין מניין בבית הכנסת לפני תפילת מנחה, האם אפשר אז להדליק נרות בברכה?

תשובה: טעם הדלקת הנרות בבית הכנסת, כדי לפרסם את הנס. לפיכך צריכים להיות נוכחים בעת ההדלקה בבית הכנסת עשרה בני אדם לפחות. ואם עוד לא התקבצו שם עשרה אנשים, יש אומרים שהואיל ואח"כ יתקבצו שם עשרה אנשים שיראו את הנרות, אפשר להדליק את הנרות בברכה למרות שאת הברכות לא ישמעו עשרה. ויש אומרים שידליקו נרות בלי ברכה. ומספק, כשאין שם מניין ידליקו בלא ברכה. ואם יש נשים בעזרת נשים, אפשר לצרפן לעשרה ולהדליק בברכה (רב פעלים או"ח ב, סב).