ארכיון הקטגוריה: שבת

החובה להתחסן

החיסון נגד חצבת – חיוני והכרחי • הטענות המדעיות נגד החיסון מתבססות על מחקר שהוכח כמזויף • הכלל ההלכתי שהולכים אחר הרוב נכון גם בתחום הרפואה: אם יש מחלוקת, הולכים לפי עמדת רוב הרופאים • אדם אינו יכול לפטור את עצמו מחיסון ולסמוך על התחסנותם של אחרים, כשם שאין זה מוסרי להשתמט מהצבא או מתשלום מיסים ולסמוך על שאר החברה • גם בשבתות החורף – לכתחילה צריך לקבוע את תפילת מנחה מספיק זמן לפני כניסת השבת, כדי לקבל את השבת לפני השקיעה

שאלה על חיסונים

מי שאינו סומך על הכלל שהולכים אחר הרוב, יימצא כל חייו בספקות ובעיות. הוא לא יוכל לסמוך על שום תעודת כשרות שמא המשגיח רמאי, ולא יוכל להתחתן כי אולי לא אמרו לו הכול, ולא יוכל להוליד כי מי יודע מה יקרה

שלום הרב, שמי שירה בליץ מנריה, אמא שחרדה לבריאות ילדיה, שקוראת הרבה בעניין החיסונים אך יודעת את מקומי. למדתי הרבה מאנשי רפואה במסגרת ייעוץ, וגם מאלו המקדישים מזמנם להסברה מעבר לשעות העבודה. בהתאם, ילדיי מחוסנים.

לאחר שנים של קריאה ברשתות החברתיות, אפשר לראות שיש הרבה מאוד בלבול בציבור בנושא חיסונים, ותפיסה רווחת ומסוכנת שכל אדם מסוגל להבין ולהגיע להחלטה "מושכלת" בעניינים הללו, בזכות יכולתו להשתמש בגוגל, שם כל המקורות שווים וכל צד לגיטימי. ישנם, לצערי, קולות נוספים המדברים נגד הידע המדעי, שצוברים תאוצה בעיקר בציבור הדתי.

תחושתי, ותחושתם של עוד רבים, שהציבור זקוק להדרכה ברורה בעניין הזה. הדבר נכון היום במיוחד, בעקבות התפרצות מחלת החצבת שלגביה ישנו מידע מוטעה רב ברשת במימדים שגדלים מיום ליום. אנו מבקשים שהרב יתייחס לנושא בעיקר מהפן ההלכתי בטורו 'רביבים', אני מאמינה שקול הלכתי סמכותי בעניין יועיל למתלבטים רבים ויתרום לבריאות הציבור, ובמיוחד לבטיחותם של אלה שמערכת החיסון שלהם חלשה מפאת מחלה או גיל והם נמצאים כרגע בסכנה מוגברת.

תשובה: החיסון נצרך, הסיכון זניח

כמו בכל עניין פניתי אל המומחה ביותר שאני מכיר בתחום, והוא ד"ר רפי קיים, רופא ילדים בהתמחותו, שבמשך שנים רבות משמש כרופא מחוזי של קופת חולים לאומית באזור ירושלים ורוב יישובי יהודה ושומרון. גם רוב תושבי היישוב שלנו נעזרים בשירותיו.

לדבריו החיסון לחצבת נצרך מאוד, שכן חצבת היא אחת המחלות המידבקות ביותר. לגבי השאלה האם יש בחיסון זה סיכון הוא השיב שכמעט שאין סיכון, עד שאפשר לומר שאין סיכון בכלל. כלומר בכל דבר יש סיכון מסוים, כולל הליכה ברחוב, אבל לסיכונים זניחים כאלה אין מתייחסים.

הטענות נגד החיסון שהוא כביכול עלול לגרום לאוטיזם, פיגור שכלי או נזק מוחי, אין להן סימוכין. המחקר העיקרי שעליו סמכו מתנגדי החיסונים התברר כמזויף, והוא נכתב בשביל עורכי דין כתמיכה לתביעה משפטית נגד חברות התרופות. לאחר שכותב המחקר המזויף הודה בזיוף, רישיונו כרופא נשלל, והעיתון שפרסם את המחקר התנצל על פרסומו.

אומנם החיסון מועיל ברמה של 97 אחוזים, אולם כשאחוז כזה באוכלוסייה מחוסן, גם אותם שלושה אחוזים מוגנים. לעומת זאת, כאשר קבוצות של אנשים אינן מתחסנות, החיסון הכללי כבר לא מועיל להם, וגם לא לאנשים שהתחסנו והם בכלל אותם שלושה אחוזים, והמחלה מתפשטת גם לאנשים שהמערכת החיסונית שלהם נחלשה מפאת מחלה או זיקנה.

הולכים אחר הרוב

היסוד לכך שסומכים על עמדת רוב הרופאים הוא מהתורה, שנאמר לגבי מחלוקת בבית הדין בין הדיינים: "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב). מזה למדו חכמים לכל הדינים, שהולכים אחר הרוב (ראו חולין יא, א-ב). וגם במחלוקות שבין רופאים הולכים אחר הרוב (שו"ע או"ח תריח; פניני הלכה ימים נוראים ח, 5). קל וחומר כאן, שכפי הנראה אין עמדה רפואית שמבוססת על מחקרים ועובדות בדוקות, השוללת את החיסונים.

אגב, מי שאינו סומך על הכלל שהולכים אחר הרוב, יימצא כל חייו בספקות ובעיות. זאת מפני שלא יוכל לסמוך על שום תעודת כשרות שמא המשגיח היה רמאי, ואף אם היה ישר, אולי הצליח בעל העסק לרמות אותו. הוא גם לא יוכל לשתות חלב, כי אולי הבהמה שממנה חלבו סובלת מסירכא שמטריפה אותה. ולא יוכל להתחתן כי אולי לא אמרו לו הכול. ולא יוכל להוליד, כי מי יודע מה יקרה. ולא יוכל לנסוע לדרכו, כי אולי תארע תאונה.

הבעיה המוסרית באי-התחסנות

אומנם יכולים ההורים שאינם רוצים לחסן את ילדיהם לטעון, שאין הם מוכרחים ללכת אחר הרוב, שכן אם הם לבדם לא יחסנו את ילדיהם – לא יקרה דבר (ואף הם יוכלו ליהנות מהחיסון של האחרים…). אולם עמדה זו נשענת על תפיסה לא מוסרית, שכן אם כל אדם ינהג כך, האוכלוסייה לא תהיה מחוסנת ומחלות קשות ומידבקות ייהפכו למגפות.

עמדה זו כמוה כעמדה של אדם שטוען שאם הוא לבדו ישתמט מהשירות הצבאי, ביטחונה של המדינה לא ייפגע, שכן חייל אחד פחות לא ישנה את מצב הביטחון הלאומי (ואף הוא ייהנה מההגנה שיספקו אלה שכן יתגייסו…). אולם אם כל אדם יעדיף את ביטחונו ונוחותו האישית, מצבנו יהיה איום ונורא.

כיוצא בזה לגבי מס הכנסה – אם אדם יאמר שלא יקרה כלום אם לא ישלם, יקיימו את מערכת הביטחון, החינוך, הבריאות, החברה, התחבורה וכו' ממיסיהם של שאר האנשים (וגם הוא ייהנה מכל הטוב הזה…). אולם אם עוד אנשים יעדיפו את טובתם האישית, החברה על כל מערכותיה תקרוס, וכל המעשים הטובים שנעשים בכספי המיסים יתבטלו.

טענה זו כל כך חזקה מבחינה מוסרית, עד שאם אומרים לאדם "הרוג את חברך שאם לא כן נהרוג אותך", חובתו להיהרג ולא לעבור ולהרוג את חברו. והנימוק: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי?!" כלומר, מדוע לדעתך דמך אדום יותר מדמו של חברך, שמא דמו של חברך אדום יותר?! (פסחים כה, ב).

לא לפרוש מהציבור

על כיוצא בזה אמר הלל הזקן: "אל תפרוש מן הציבור" (אבות ב, ד). עוד אמרו חכמים: "בזמן שהציבור בצער ופירש אחד מהם ואכל ושתה, שני מלאכי השרת מלוין אותו ומניחין אוכלין (גחלים) על ראשו, ואומרים פלוני פירש עצמו מן הציבור בעת צרותיהם, אל יראה בנחמות ציבור" (פסיקתא זוטרתא שמות ב, יא).

כל עוד מדובר על הבעת עמדה ודיון ציבורי, יש לעודד גם השמעת דעות שונות. יתר על כן, ניתן להעריך שבזכות הביקורת על החיסונים, חברות התרופות ורשויות הבריאות נוקטות במשנה זהירות ועושות ככל יכולתן למזער את הסיכונים. אולם אחר הכול, יש לנהוג כפי הוראת רוב ככל הרופאים, שבמשך הדורות האחרונים הצליחו למגר מגפות אשר לעיתים גרמו למותם של מיליוני בני אדם.

בנוסף לכך, על נציגי הציבור מוטלת האחריות לבחון קביעת נהלים שיגנו על הציבור המתחסן מפני אלה שאינם מתחסנים במערכת החינוך וכיוצא בזה.


תוספת שבת למאחרים להתפלל מנחה

שאלה: אצלנו בבית הכנסת מסיימים את תפילת מנחה של ערב שבת לאחר השקיעה, במיוחד בימות החורף. האם עדיף להתפלל מנחה ביחיד כדי לקיים את מצוות תוספת שבת לפני השקיעה, או להתפלל עם הציבור ולהפסיד את תוספת שבת?

מצוות תוספת שבת

ראשית נבאר שמצווה מהתורה להוסיף מהחול על הקודש (יומא פא, ב; שו"ע או"ח רסא, ב, וביאור הלכה). קבלת השבת נעשית בדיבור, ונשים נוהגות לקבל את השבת בהדלקת הנרות ובברכה עליהם.

על ידי תוספת שבת אנו מראים בעצמנו שהשבת חביבה עלינו מאוד, עד שהננו יוצאים לקראתה כדי לקבלה לפני כניסתה, ומלווים אותה ביציאתה. כמו אורח יקר שיוצאים לקראתו בכניסתו ומלווים אותו מעט בצאתו לדרך. מצווה זו גם מלמדת אותנו שיש קשר בין ימות החול לשבת, ועל כן אפשר להוסיף מן החול על הקודש. ומכאן אפשר ללמוד על שאיפתו הפנימית של החול להיות קשור לקודש.

למעשה התשובה מתחלקת לשניים, לשואל היחיד ולציבור (פניני הלכה שבת ג, ה, 6).

כיצד ינהג היחיד

אם יסיים תפילת לחש לפני השקיעה, יוכל לקבל על עצמו תוספת שבת באמירת "בואי כלה שבת המלכה", באמירת "אני מקבל על עצמי תוספת שבת" או בכל לשון אחרת שמבטאת את קבלת השבת. שכן העובדה שהחזן עוד לא סיים את חזרת הש"ץ של תפילת מנחה אינה מונעת בעדו לקבל את השבת.
ואם גם את תפילת הלחש לא יספיק לסיים לפני השקיעה, לכתחילה יתפלל מנחה ביחיד לפני כן, מפני שיש סוברים שאי אפשר לקבל תוספת שבת ואחר כך להתפלל תפילת מנחה של חול (שו"ע רסג, טו; מ"ב מג; ס).

בדיעבד אם לא הספיק להתפלל לפני כן, או במצב שהוא מעדיף שלא להתפלל ביחיד, יוכל לקבל תוספת שבת ואחר כך להתפלל מנחה, ויסמוך על הפוסקים שסוברים שמותר לקבל שבת ואחר כך להתפלל מנחה של חול (ציץ אליעזר, מנחת יצחק, וליביע אומר יקבל את השבת במחשבה).

כיצד לנהוג בציבור

לגבי הציבור, לכתחילה יש לקבוע את התפילה לכל המאוחר עשרים דקות לפני השקיעה, כדי שיספיקו לסיים מנחה ולקבל את השבת. ואזי מיד לאחר סיום מנחה יכריז הגבאי: "בואי כלה שבת המלכה" והכול יקיימו בכך מצוות תוספת שבת. אבל אם ינהגו כמו שנוהגים בבתי כנסת רבים, שלא מכריזים על כך וסומכים על פיוט "לכה דודי" שבו מקבלים את השבת, יפסידו את המצווה.

בדיעבד, כשאין אפשרות להקדים את תפילת המנחה, יש לבחור אחת משתיים: או לקיים תפילה קצרה (בלי חזרת הש"ץ מלאה), כדי שיספיקו להכריז על קבלת השבת לפני השקיעה. או שהגבאי יכריז לפני מנחה "בואי כלה שבת המלכה", ויסמכו על הסוברים שאפשר להתפלל מנחה של חול אחר קבלת שבת (ציץ אליעזר, מנחת יצחק). ויש אומרים שהגבאי יכריז שכל אחד יקבל על עצמו את השבת במחשבה, ואחר כך יתפללו מנחה של חול (יביע אומר).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

חקיקה על השבת – רק בהסכמה

הריחוק של עם ישראל מקדושת השבת מצער את הלב • אולם כפייה אינה הדרך לתקן זאת, בשל חשיבותה של החירות • התיקון האמיתי תלוי בנו: יצירת צביון של עונג שבת אמיתי, מרומם ומלא בתוכן, תעורר אנשים לשמור שבת • אומנם הכפייה אינה מועילה, אך אפשר ליזום חקיקה בהסכמה רחבה בשיתוף המסורתיים • חוק שעובר בגלל לחץ המפלגות החרדיות והדתיות הוא כפייה, ומעורר התנגדות גם בקרב אלה שהשבת חשובה להם • התנגדות הרצי"ה לכפייה דתית • חובתנו לחזק עסקים שומרי שבת

קדושת השבת

בכל עת שמתגלעים ויכוחים על השבת צער נורא ממלא את הלב. הלא השבת נועדה לגילוי האמונה והחירות, לכן היא זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים, והיא האות שנתן ה' לישראל להיות לו לעם סגולה, שנאמר: "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" (שמות לא, יז). והיא מקור הקדושה והברכה, שנאמר: "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב, ג). בעוון חילול שבת נחרב בית המקדש וגלינו מארצנו (ירמיהו יז, יחזקאל כב, שבת קיט, ב), ובזכות שמירתה זכינו ונזכה לנחול את הארץ (בראשית רבה מו, ט) ותבוא גאולה לישראל (ישעיהו נו, שבת קיח, ב) – ואיך רבים כל כך מאחינו בני ישראל אינם שומרים שבת כהלכתה?!

משבר השבת

במשך הדורות האחרונים עם ישראל עבר משבר רוחני גדול, שהביטוי החמור שלו הוא חילול השבת, שמוביל בהמשך להתבוללות רוחנית ולאומית.

עד העת החדשה, יהודי שחילל שבת בפרהסיה נחשב כמי שהוציא את עצמו מכלל ישראל. על כן קבעו חכמים שדינו כדין גוי, שאינו מצטרף למניין, וכל יין שהוא נוגע בו אסור בשתייה, ואין מצווה לגמול עמו חסד כמו עם שאר בני ישראל. אולם לאחר שבדורות האחרונים חילול השבת נעשה תופעה שכיחה, הורו למעשה כמה מגדולי הפוסקים, שכל זמן שמחלל השבת אינו עושה זאת בהתרסה, אין להתייחס אליו כאל עובד עבודה זרה (מלמד להועיל או"ח כט; בניין ציון החדשות כג, פנה"ל שבת א, טו). ואף שיש בפסיקה זו נחמה למחללי השבת, היא מבטאת את מצבנו הנורא, שהשבת כבר אינה ביטוי לזהות היהודית.

כפייה דתית לא תועיל

אם רואים אנו שמעמד השבת נפגע, עלינו לעורר את עצמנו תחילה לתשובה. לבחון כיצד נזכה אנחנו לקיים את השבת באופן שלם, בתורה ותפילות, סעודות ומנוחה. שלא תהיה השבת אצלנו כמצוות אנשים מלומדה, שמתקיימת מתוך הרגל וריקה מתוכן, אלא מלאה בתוכן עמוק

למרות התסכול והכאב, כפייה לא תועיל לחיזוק מעמדה של השבת, לא בחיי היחיד ולא בפרהסיה. ערך החירות הוא אחד היסודות החשובים ביותר בתורה. בלא החירות אין מקום לבחירה חופשית ואין מקום לייעוד הגדול שהוטל על האדם. ערך החירות התגלה ביציאת מצרים, והתעצם במתן תורה. ערך החירות הוא אולי הערך החיובי החשוב ביותר שהתגלה בדורות האחרונים, ועליו מוכנים להילחם ולמענו מוכנים לוותר על כל שאר הערכים כמעט. לכן כאשר הסוגיה הופכת לשאלה של כפייה, גם מסורתיים שאוהבים את השבת אבל אינם מקפידים לשומרה, חשים מאוימים ומצטרפים למאבק נגד השבת.

המצב קשה. דברים שהיו מובנים לציבור החילוני לפני שלושה דורות לא מובנים כיום. בעבר גם יהודים שלא הקפידו בביתם על שמירת שבת, הבינו שברחוב הישראלי השבת צריכה להישמר. זו הייתה עמדתם של ראש עיריית תל אביב דיזנגוף, של ברל כצנלסון ושל רוב מנהיגי הציונות החילונית. אולם לאחר שלושה דורות של התרחקות מהמסורת, עמדה זו נשחקה מאוד. ממשיכי דרכם שכחו את המסורת היהודית ונעשו חילונים גמורים, והם שמובילים את המאבקים כנגד השבת והמסורת היהודית. והציבור המסורתי אומנם מחבב את השבת, אבל אינו מוכן שיכפו אותה עליו.

התיקון: חינוך ותשובה פנימית

במצבנו הנוכחי אין פתרון מהיר: המשבר כל כך גדול, שרק חינוך עמוק מאוד, שמתחיל מתשובה פנימית שלנו, יוכל לרומם מחדש את מעמד השבת. אם רואים אנו שמעמד השבת נפגע, עלינו לעורר את עצמנו תחילה לתשובה. לבחון כיצד נזכה אנחנו לקיים את השבת באופן שלם, בתורה ותפילות, סעודות ומנוחה. שלא תהיה השבת אצלנו כמצוות אנשים מלומדה, שמתקיימת מתוך הרגל וריקה מתוכן, אלא מלאה בתוכן עמוק של לימוד תורה משמעותי, מחייה ומענג, שנמשכת ממנו הפריה לכל השבוע. עלינו לשקוד על התפילות שיהיו מרוממות ולא מכבידות, ושהסעודות יהיו מענגות ולא מעיקות, מגבשות את המשפחה ומשאירות זמן ללימוד ושיחות עמוקות. מתוך כך יימשכו מעגלי החינוך וההשפעה, ובשורת השבת תתפשט בהדרגה לכל ישראל.

בין כפייה לחקיקה מוסכמת

אומנם קביעת חוקים שיש עליהם הסכמה רחבה יכולה להועיל במידה מסוימת, אבל כל אימת שהיא תיעשה על ידי נציגי המפלגות החרדיות והדתיות בדרך של כפייה על ידי איום על קיומה של הממשלה, הם עלולים להזיק יותר מאשר להועיל. הדרך היחידה לקביעת חוקים לביצור השבת היא בהסכמה רחבה עם נציגי הציבור המסורתי, המייצגים את רוב הציבור הישראלי. אפשר שחברי כנסת דתיים יהיו מובילים, אבל כל חקיקה כזו חייבת להיות בהסכמה מלאה של נציגי המסורתיים, כך שהיא תבטא הסכמה לאומית רחבה.

עמדת רבנו הרצי"ה

בעניין זה חשוב להביא דברים שאמר מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, בריאיון לאברהם נוה ('הארץ' י"ד אב תשל"ז, הובאו ב'מערכה הציבורית' בעריכת הרב יוסף ברמסון, עמ' קכב):

"שאלה: ידוע שהרב היה מתומכי הליגה למניעת כפייה דתית.

הרצי"ה: נכון. אמרתי בזמנו לאנשי הליגה כי הם צודקים בהחלט. כפייה דתית אני שונא. באיזה צדק ובאיזה יושר אפשר לכפות דת על אדם? לצערי אחר כך התברר שיש ביניהם שונאי דת… אבל במובן זה הם באמת צדיקים, והייתה בינינו הבנה הדדית. ליד השולחן הזה ניתנו כמה עצות טובות לאנשי הליגה למניעת כפייה דתית.

שאלה: האם הרב סבור כי יש כפייה דתית במדינה?

הרצי"ה: אמרתי בהזדמנות אחת, כי העניינים במדינה מסתדרים על ידי הכנסת. אין שום אופן דמוקרטי אחר לסדר את העניינים. ואם אלה החוקים שנתקבלו – יש לכבד אותם, זו אינה כפייה.

שאלה: אבל בכל זאת, בעקבות ההסכם הקואליציוני האחרון גדל הקיטוב בין דתיים וחילונים.

רבנו: אנחנו ברוך ה' מרבים אהבה בישראל בתוך הסביבה שלנו, זו דרכו של אבא זצ"ל, שאותה אני ממשיך. צריך להרבות אהבה ואמונה…"

דברים נוספים שאמר בריאיון לשבתי דניאל ('הצופה' י' אב תשל"ג, המערכה הציבורית עמ' סאסב):

"מניסיוני אני יודע שיש גישושים של תשובה בין אנשי רוח ונפש… לא ביום אחד כמובן מתחולל מפנה. זה תהליך פנימי ואיטי, אך קיים ופועל, ומשיב לא מעטים אל מקור התורה… סבורני שרוב ישראל קשורים למסורת, לרבות אלה הנדמים למרוחקים ביותר… אילו ראו הם בכל היהודים מופת של אמונה ואהבת ישראל, יושר לבב ומאור פנים, ודאי שההתקרבות הייתה רבה לאין שיעור. באלה הימים אמרה ראש הממשלה (גולדה מאיר), שאם יארע אסון הפילוג בין הדת והמדינה, יהיו אשמים בכך החרדים מחוגי ה'אגודה' יותר מן החילוניים. לדאבוני, זו המציאות, הללו שבחרדיותם הצרה נעצרה האמונה, דוחפים לפלגנות, מעכבים שיבתם של יהודים לתורה ומצוות.

"ברב שיח שנערך בביתי לפני שנים מעטות טען פרופסור אחד (בר הלל), מן החילוניים, שהחלטות הכנסת בענייני דת הן כפייה של מיעוט על הרוב הלא דתי. השבתי לו, שאומנם החלטות אלה נתקבלו על סמך הסכמים קואליציוניים, אך ביסודן קיימת האחריות המשותפת לקיומנו כעם. רוב חברי הכנסת סבורים, כדעת בוחריהם, שעקירת חוקי התורה בענייני אישות תפלג את עם ישראל, תלבה מחלוקת חמורה ותזעזע את אושיות חיינו. חוק האישות אינו כפייה אלא צורך חיים…"

דברים אלו שנאמרו לפני כארבעים עד ארבעים וחמש שנה, יפים בעיקרון גם לימינו, ובמיוחד החילוק העקרוני בין כפייה לחקיקה מקובלת.

חקיקה – בהסכמת המסורתיים

חקיקה שמבטאת הסכמה רחבה של נציגי רוב הציבור, ופגיעתה במיעוט שאינו מסכים לה אינה חמורה, היא הדרך הנאותה להסדרת סדרי החברה בכל התחומים ובכללם ביחסי דת ומדינה. אבל חקיקה שנקבעת בלחצים שאינם מבטאים הסכמה רחבה, או שיש בהם הסכמה רחבה אבל יש בה פגיעה חמורה במיעוט, ומאידך הרוב לא ייפגע מאוד אם לא תיחקק, נחשבת ככפייה והתערבות בחיי היחידים והקבוצות שאינן חפצות בכך.

כדי למצוא את האיזון הנכון, חובה שנציגי המסורתיים יהיו שותפים מלאים בכל תהליכי החקיקה הללו. ואם היה אפשר עדיף שהם אפילו יהיו היוזמים של החקיקה שנועדה לבטא את צביון השבת במדינת ישראל.

העברת חוק המרכולים

למעשה גם נציגי הציבור החרדי הבינו שאי אפשר להנחיל את השבת בכפייה, ולכן חוק המרכולים שחוקקו מלא חורים ופרצות כדי לעמעם את הכפייה שבו, אבל הוא מותיר רושם של כפייה שמעורר התנגדות קשה. בפועל חברי הכנסת הדתיים היו חייבים לתמוך בו, הן כדי לשמור על הממשלה והן מפני שבסופו של דבר הם צריכים לתמוך בשמירת השבת.

תמיכה בעסקים של שומרי שבת

במצב הנוכחי שבו עסקים רבים נפתחים בשבת בתחום המסחר והבילוי, מצב העסקים של שומרי השבת נעשה קשה, התחרות הלא הוגנת שנוצרת מולם עלולה למוטט אותם כלכלית. לכן מוטלת חובה מוסרית על מוקירי השבת, להעדיף לקנות בעסקים של שומרי שבת. לשם כך ראוי לפתח אפליקציה נוחה, שתאפשר לכל אדם לדעת איזה עסק שומר שבת ישנו בסביבתו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שבת – לא זמן למשחקים

בשבת יש להקדיש חצי מהזמן לתורה ותפילה, ונחלקו הפוסקים אם מותר לשחק בחצי השני • רוב הפוסקים הספרדים אוסרים לשחק בשבת, ורוב האשכנזים מתירים, אך ראוי גם לאשכנזים להימנע ממשחקים • לילדים קטנים מותר לשחק, אך יש לחנכם להקדיש זמן לתורה בשבת, ורצוי שההורים ילמדו עמם • משחקים שאסורים משום מלאכות שבת: בניית אוהל, יצירה בפלסטלינה, בנייה מחול לח, כלי נגינה • כדורגל, כדורסל ורכיבה על אופניים וקורקינט פוגעים בצביון השבת • ילדים יכולים לשחק בכדור ובאופניים שמיועדים לגיל הרך

משחקים בשבת

ייתכן מאוד שבזכות עמדתם הנחרצת של רבים מפוסקי הספרדים, רבים מבעלי הבתים הספרדים רגילים כיום להרבות בלימוד ביום השבת. ואילו באשכנז, שם ההוראה הייתה רק שלכתחילה יש להחמיר, רבים נוהגים להקל לשחק בשבת, ומתוך כך מתבטלים מתורה. ראוי גם לאשכנזים לנהוג כדעת המחמירים

שאלה: האם מותר למבוגרים לשחק בשבת בשחמט, בדמקה או במשחקי כדור ביתיים?

תשובה: נחלקו בזה הפוסקים. הכול מסכימים שאין להרבות במשחקים בשבת משום ביטול תורה, שכן עיקר ייעודה של השבת לעסוק בתורה ולהתענג בסעודות ובשינה. וכפי שנפסק להלכה, שצריך לחלוק את יום השבת, חציו לעונג גשמי בשינה ואכילה, וחציו לעונג רוחני של לימוד תורה ותפילות (פסחים סח, ב; או"ז, סמ"ג, רבנו ירוחם, יש"ש ועוד רבים). אם יעסוק אדם במשחקים, יאבד את הזמן היקר והמקודש של השבת על דברים בטלים ויתקשה להקדיש את מחצית השבת ללימוד תורה. אולם נחלקו הפוסקים בשאלה האם יש איסור לשחק במשחקים בשבת בחצי היום המוקדש לעונג גשמי.

יש אומרים, שכל זמן שהמשחקים אינם על כסף, מותר לשחק בהם (רמ"א שלח, ה; מאמ"ר). ויש שאף העידו על תלמידי חכמים ששיחקו שחמט בשבת. אולם מנגד כתבו כמה אחרונים שאסור לשחק בשום משחק בשבת, וממילא כלי המשחק הם מוקצה. ומה שאותם רבנים שיחקו שחמט בשבת הוא מפני שסבלו מדיכאון (חולי המרה השחורה), ועל ידי המשחק הפיגו את דאגתם כדי להתחזק ולשוב לתלמודם (ואולי דווקא בשבת וימים טובים חשו יותר דיכאון והוצרכו לכך יותר). אבל למי שאינו סובל מכך אסור לשחק (ברכ"י, פתה"ד; פנה"ל שבת כב, יג).

על מה נחרב טור שמעון

שאלו חכמים בירושלמי (תענית ד, ה): טור שמעון, שהיו מרבים לתת בו צדקה ולכבד את השבת, מפני מה חרב? והשיבו שיש אומרים מפני הזנות, ויש אומרים מפני שהיו משחקין בכדור בשבת.

ופירש הרוקח (סימן נה) שבגלל משחק הכדור היו "בטלים מן התורה". זה היסוד לדעה שאסור לשחק במשחקים שונים בשבת. ומכיוון שאסור לשחק, המשחקים מוקצה (עיין שבולי הלקט קכא).

ויש מפרשים שחטאם היה שטלטלו את הכדור ברשות הרבים (גר"א), וממילא אין ללמוד מזה איסור לשאר המשחקים שמשחקים בבית.

הלכה למעשה למנהג הספרדים

לדעת רוב פוסקי הספרדים, צריך להחמיר שלא לשחק כלל בשבת, מפני שהשולחן ערוך (או"ח שח, מה) פסק שאסור לשחק בכדור ושהוא מוקצה, וכוונתו שכל המשחקים הם מוקצים. אמנם יש סוברים שהשולחן ערוך החמיר רק בכדור מסוג מסוים שמשחקים בו בחוץ והוא מלוכלך מאוד, שדווקא הוא מוקצה, אבל בשאר המשחקים לא החמיר. לכן גם ספרדים שרוצים להקל, יש להם על מה לסמוך.

מנהג אשכנזים

רבים מהאשכנזים נהגו להקל לשחק בשבת, וכפי שכתב הרמ"א (שלח, ה), שכל זמן שאין משחקים על כסף אין בזה איסור. אולם גם הפוסקים האשכנזים כתבו שלכתחילה עדיף שלא לשחק בשבת, הן מפני שהזמן הפנוי של השבת צריך להיות מוקדש ללימוד תורה, והן מפני שנכון לחוש לדעת הסוברים שכל המשחקים אסורים בשבת (מ"א, מ"ב שלח, כא).

ייתכן מאוד שבזכות עמדתם הנחרצת של רבים מפוסקי הספרדים, רבים מבעלי הבתים הספרדים רגילים כיום להרבות בלימוד ביום השבת. ואילו באשכנז, שם ההוראה הייתה רק שלכתחילה יש להחמיר, רבים נוהגים להקל לשחק בשבת, ומתוך כך מתבטלים מתורה. וראוי גם לאשכנזים לנהוג כדעת המחמירים, ולהרבות על ידי כך בלימוד התורה ביום השבת.

ההלכה לילדים

מצווה לחנך את הקטנים להרבות בלימוד התורה בשבת, ונכון לחנכם למעט במשחקים כדי שלא יתרגלו לאבד את הזמן היקר והמקודש של השבת על דברי חול. וככל שהם מתקרבים יותר לגיל מצוות – כך צריך לעודדם יותר לעסוק בתורה ולמעט במשחקים. וטוב שההורים עצמם ילמדו עם ילדיהם, ויקיימו בזה את המצווה "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם" (דברים יא, יט). בנוסף לכך, נכון לכל קהילה לייסד שיעורים רבים לילדים בשבת. עם זאת, לדעת רוב הפוסקים, מותר לילדים לשחק בשבת. ואמנם יש סוברים שלמנהג הספרדים, גם לקטנים שהגיעו לחינוך אסור לשחק בשבת, אבל מנגד יש סוברים שגם למנהג הספרדים מותר לקטנים לשחק בשבת. והרוצים להקל יש להם על מי לסמוך (פנה"ל שבת כד, ז).

משחק על כסף מדומה (מונופול)

לכתחילה גם ילדים צריכים להימנע מלשחק במונופול ובשאר משחקים שיש בהם רווחים מדומים של כסף או רכוש. והרוצים להקל יש להם על מה לסמוך. אבל גדולים, גם אם הם נוהגים להקל בשאר משחקים בשבת, בזה ראוי שיחמירו (פנה"ל שבת כד, ז).

אבני פלא ולגו

מותר לקטנים לבנות מאבני פלא ולגו צורות ולפרקן. וכן מותר לילדים לעשות מנייר צורות כדוגמת אונייה ומטוס. ואף שיש מחמירים וסוברים שיש בזה איסור בונה, מכיוון שכל חיוב השבת לקטנים הוא מדברי חכמים כדי לחנכם במצווה, אפשר שיסמכו על דעת המקילים שסוברים שמכיוון שמדובר במשחק אין בזה איסור בונה. אולם גדולים, גם אם הם נוהגים להקל לשחק במשחקים בשבת, בזה נכון שיחמירו (שם).

אוהל

אסרו חכמים לעשות אוהל ארעי בשבת, לפיכך אסור לילדים לפרוש שמיכה על כיסאות כדי ליצור שם אוהל להסתופף בתוכו. וכן כאשר משחקים באבני פלא ולגו, אסור לבנות "בית" או "חנייה" כדי להכניס לתוכם מכוניות או צעצועים. האיסור הוא כאשר יש בחלל שנוצר לכל הפחות רוחב וגובה של טפח (7.6 ס"מ), והוא נועד להכניס לתוכו דברים, שאז יש לו דין אוהל ארעי גם כאשר הוא נעשה דרך משחק.

אמנם אם ירצו להקל לפרוש שמיכה על כיסאות יוכלו לעשות זאת בשינוי, שקודם יאחזו את השמיכה באוויר ואחר כך יכניסו את הכיסאות אל מתחת לשמיכה, שהואיל ומדובר באוהל ארעי, אם מקימים אותו בשינוי – מותר (שם).

פאזל ומשחקי אותיות

מותר לקטנים להרכיב פאזל או ליצור מילים על ידי חיבור אותיות זו לזו או על גבי לוח. ואף שיש מחמירים בזה, רשאים הקטנים לסמוך על המקילים שסוברים שאין בזה איסור כותב, הואיל וכל האותיות והצורות כבר היו, ורק קירבו אותן זו לזו כדרך ארעי. אבל מבוגרים, גם אם הם נוהגים להקל לשחק במשחקים בשבת, בזה עדיף שלא ישחקו, שכן ראוי להם לחשוש לדעת המחמירים הסוברים שיש בזה איסור כותב (שם).

פלסטלינה ופימו

אסור לילדים לעשות צורות בפלסטלינה ופימו משום מלאכת ממרח, ואם מנסים לעשות צורה בעלת משמעות – יש בזה גם איסור כותב. הפלסטלינה והפימו הם מוקצה (שם).

חול

חול הוא מוקצה, אבל אם הכינו אותו למשחק ילדים – אינו מוקצה. מותר לשחק בו בתנאי שהוא דק ויבש, שאי אפשר לעצב בו צורות. אבל אם החול לח, מכיוון שאפשר לעשות בו גומות או ליישר אותן אסור לשחק בו משום איסור בונה. ואסור להרטיב את החול משום איסור לישה (פנה"ל שבת כד, ח).

צעצועים של כלי נגינה

אסור לקטנים לשחק בשבת בצעצועים של כלי נגינה, כגון חצוצרה, פסנתר, גיטרה, פעמון ורעשן. צעצועים אלו הם מוקצים. אבל מותר לתת לתינוק צעצוע שמשמיע קול בעת שמנענעים אותו או לוחצים עליו, ולגדול עצמו אסור להשמיע קול בצעצוע זה (שם).

כדורגל וכדורסל

אסור לילדים לשחק כדורגל וכדורסל בשבת, מפני שאלו משחקים שנעשים בעסק גדול ויש להם חוקים וסדרים משלהם, והם אסורים משום "עובדין דחול". אסור לשחק בכדורים אלו אפילו בתוך הבית או בחצר פרטית, משום שהם מוקצה וגם משום "עובדין דחול". גם טניס אסור לשחק, שאף הוא משחק של גדולים שנעשה בעסק גדול (פנה"ל שבת כד, ט).

מותר לילדים לשחק במשחקי ריצה שונים להנאתם, אבל אסור לקיים שיעור התעמלות (פנה"ל שבת כב, ח).

כדור של קטנים

מותר לילדים קטנים לשחק בכדור שילדים קטנים רגילים לשחק בו, ובתנאי שישחקו בבית או בחצר על רצפה מרוצפת. אבל על אדמה או דשא אסור, שמא יבואו להשוות גומות.

וכן מותר להם לשחק בטניס שולחן חובבני, הואיל ורגילים לשחק בו בבית. ואין לחשוש שמא מתוך שישחקו בכדור כשהם קטנים יתרגלו לשחק בו כשיגדלו, מפני שכל ההיתר הוא לשחק בכדור של קטנים, שגדולים ממילא אינם משחקים בו (פנה"ל שבת כד, ט).

אופניים

אסור לילדים לרכוב על אופניים רגילים שיש להם שני גלגלים, משום "עובדין דחול". וגם כאשר יש להם גלגלי עזר, אסור לרכוב עליהם.

אבל מותר לילדים קטנים לרכוב על תלת אופן, מפני שהוא אופניים של ילדים קטנים בלבד, ויש ביניהם ובין אופניים רגילים הבדל גדול, ולכן אין במשחק בהם משום "עובדין דחול" (פנה"ל כב, ח, 4).

קורקינט וסקטים

יש מתירים לילדים לנסוע על קורקינט וסקטים בשבת, שכן לדעתם כשם שמותר לילדים לרוץ בשבת, כך מותר להם לרכוב על קורקינט או סקטים בשבת. ומנגד יש שאוסרים לנסוע עליהם, משום שכל מה שהתירו חכמים לרוץ להנאה הוא דווקא ברגליים, אבל לא על ידי מכשירים, שהופכים את הריצה למהירה ומקצועית יותר, והרי זה מעשה של חול.

ואף שבדיעבד יש למקילים על מה לסמוך, נכון להחמיר, משום שדעת המחמירים נראית יותר. כשם שנהגו ישראל לאסור רכיבה על אופניים משום "עובדין דחול", מפני שהנסיעה בהם מנוגדת לצביון השבת, כך נכון שלא לרכוב על קורקינט וסקטים. בנוסף לכך, על ידי הגבלת הילדים למשחקים פשוטים יותר, יתחנכו הילדים הגדולים להקדיש את השבת לתורה ומנוחה (פנה"ל שבת כד, י).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הלכות חג השבועות

בחג השבועות יש מצווה ייחודית לשמוח, רוחנית וגשמית • שבועות שחל במוצאי שבת: יש להקדים את הסעודה השלישית, ואין לעשות פעולות הכנה משבת לחג • רחצה בשבת וביום טוב • מתי וכיצד להדליק את הנרות ביום טוב באופן הנכון • דיני נטילת ידיים וברכות השחר למי שהיה ער בלילה • עד מתי אפשר לאכול בלילה • מנהג אכילת מאכלי חלב ודבש – ביטוי למתיקות התורה, וליכולתה להפוך טמא לטהור

שמחת חג השבועות – רוחנית וגשמית

[מבצעי שבוע הספר במכון הר ברכה – 25% הנחה – ט' סיון – מוצאי שבת יט סיון.
כרך רביבים – 33 ש"ח
סדרת פניני הלכה:
סט 15 כרכים – 342 ש"ח
כרך בודד – 25 ש"ח ]

מעלה מיוחדת ישנה לשמחת חג השבועות על פני שאר החגים, שאפילו רבי אליעזר שסובר שראוי לאנשי מעלה להקדיש את החגים בעיקר ללימוד תורה, ושהאכילה תהיה רק כדי שלא ייחשב כמי שמתענה, מודה שבחג השבועות מצווה לערוך סעודה חשובה, מפני שהוא "יום שניתנה בו תורה" (פסחים סח, ב). אמנם להלכה נפסק כרבי יהושע שבכל החגים מצווה לחלוק את היום לשניים, חציו לבית המדרש וחציו לסעודות ומנוחה.

מעלתה המיוחדת של התורה שנועדה להורות את דרך האמונה האחדותית, ולהמשיך ברכה וחיים לכל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים כאחד. ולכן שמחת חג השבועות חייבת להתבטא גם בלימוד תורה וגם באכילה ושתייה. וזה התיקון השלם, שכולל נשמה וגוף. תחילת גילוי העניין האלוקי על ידי הגילויים הרוחניים מלמעלה, שנקלטים על ידי הנשמה שמדריכה את הגוף, ומתוך כך מתגלים תכנים עמוקים בגוף האדם ותחושותיו. לכן הדבקות השלמה בה' כוללת נשמה וגוף, וכפי שיהיה לאחר תחיית המתים כשתחזור הנשמה להיות בגוף, והעניין האלוקי יתגלה בשלמות בכל המדרגות.

לפיכך צריך להדר מאוד בשמחת חג השבועות, שעל ידי התורה אנו נתבעים לתקן גם את הצד הגשמי על כל גווניו, תחושותיו וכיסופיו, אף אלו שנראים בתחילה רעים. יסוד זה רמוז בכך שבחג השבועות מביאים את מנחת 'שתי הלחם' שעשויה חמץ. כידוע החמץ רומז לגאווה וליצר הרע, ולכן בחג הפסח, שבו אנו מבססים את יסודות האמונה שעוד לפני מתן תורה, עלינו להתרחק ממנו מאוד; אבל בחג השבועות, לאחר קבלת התורה, אפשר לתקן את יצר הרע, לכן מקריבים חמץ בחג השבועות.

זמן סעודה שלישית

מכיוון שהשנה חג השבועות חל במוצאי שבת, לכתחילה יש להקדים את הסעודה השלישית של שבת לפני שלוש שעות אחרונות של היום. והטוב ביותר, לקיים את הסעודה השלישית מעט אחר חצות יום השבת, בשעה אחת או שתיים בצהריים. בדיעבד, אפשר לקיים את הסעודה השלישית בשלוש השעות האחרונות של היום, ונכון להשתדל למעט באכילתה, כדי לשמור תיאבון לסעודת ליל יום טוב.

הכנה משבת ליום טוב שחל במוצאי שבת

מעלתה המיוחדת של התורה שנועדה להורות את דרך האמונה האחדותית, ולהמשיך ברכה וחיים לכל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים כאחד. לכן שמחת חג השבועות חייבת להתבטא גם בלימוד תורה וגם באכילה ושתייה. וזה התיקון השלם, שכולל נשמה וגוף

כאשר יום טוב חל במוצאי שבת, יש להיזהר שלא להכין דבר משבת לחג, מפני שהשבת נועדה לקדושה ומנוחה, ולא כדי שיעשו בה הכנות ליום אחר. כל הטורח בשבת להכין דבר ליום חול או ליום חג – מזלזל בכבודה (פנה"ל שבת כב, טו טז).

לפיכך, אסור לשטוף את הכלים שהתלכלכו בשבת כדי לאכול בהם בחג, אלא רק לאחר צאת השבת. וכן אסור לנקות את השולחן לכבוד החג, אבל מותר לנקות אותו כדי שיהיה מסודר בשבת, למרות שתצמח מזה תועלת לחג.

אסור להניח בשבת את התבשילים על הפלטה לצורך הלילה, אלא רק לאחר שתצא השבת, ויאמרו: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש", ואז מותר להתחיל לעסוק בצורכי אוכל נפש ולבשל ולחמם את המאכלים.

בשעת הדחק מותר לעשות בשבת פעולות שגרתיות שאין בהן טורח לצורך החג. לפיכך, כאשר יש צורך להוציא מאכלים מהמקפיא לצורך סעודת ליל חג, ואם לא יוציאו את המאכלים בשבת סעודת החג תהיה מוכנה רק מאוחר בלילה, מותר להוציאם בשבת.

הדלקת נרות

אסור להדליק את נרות החג לפני צאת הכוכבים, אלא יש להמתין עד לאחר שייצאו הכוכבים ותצא השבת, לומר: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" ולהדליק את הנרות.

מכיוון שאסור להדליק בחג אש חדשה, יש צורך להכין מלפני השבת נר שידלק יותר מעשרים וארבע שעות, שממנו יוכלו להדליק נרות בחג. ואם לא הכינו, יש להיעזר בשכנים, ולקחת מהאש שלהם כדי להדליק את נרות החג.

מותר לתחוב את הנר בכוח לתוך הנקב שבפמוט, למרות שעל ידי כך הנר נשחק מעט. וכן מותר להסיר בעזרת סכין את השעווה שנותרה בנקב הפמוט ומפריעה להכנסת הנר החדש, וכן מותר להסיר דיסקית מתכת של נרונים שנדבקה לתחתית כוס הזכוכית שמניחים בה את הנרונים. וכן מותר להכניס פתיל צף בתוך מצוף השעם.

אבל אסור לחמם את נר השעווה כדי להדביק אותו בפמוט, גזירה שמא ימרח שזו תולדה של 'ממחק'. וכן אסור לחתוך או לשייף את בסיסו של הנר כדי שאפשר יהיה לתוקעו בנקב הפמוט, משום איסור 'מחתך'.

רחצה בשבת ובחג

מכיוון ששבת ויום טוב צמודים, ואנשים רבים רגילים להתרחץ בכל יום, מי שמרגיש צורך להתרחץ בשבת אחר הצהריים, רשאי להתרחץ במים פושרים שאין סובלים מהם – אבל לא במים חמים, משום גזירת מרחץ. אבל בחג, מכיוון שהרחצה היא הנאה השווה לכל נפש, מותר להתרחץ גם במים חמים, ובתנאי שהמים התחממו בהיתר, כגון על ידי דוד שמש או על ידי שעון שבת (פנה"ל מועדים ה, י).

המתרחץ צריך לזכור שלא להסתרק, משום שהסירוק משיר שיער והדבר אסור מהתורה.

נטילת ידיים לנשארים ערים בלילה

גם מי שנשאר ער כל הלילה צריך ליטול ידיים לפני תפילת שחרית, אלא שנחלקו הפוסקים האם יברך על נטילה זו. למנהג אשכנזים, הטוב הוא להתפנות לפני התפילה ולנגוע באחד המקומות המכוסים שבגוף, שמאז הרחצה הקודמת הזיע בו מעט, ובכך יתחייב בנטילת ידיים בברכה. אולם למנהג הספרדים, בכל מקרה אין לברך על נטילה זו.

ברכות התורה לנשארים ערים כל הלילה

לדעת רוב רובם של הפוסקים, גם מי שלא ישן כלל בכל היממה הקודמת, כיוון שבא להתפלל שחרית של היום החדש, עליו לברך את ברכות התורה. אבל מכיוון שיש מעט פוסקים שסוברים שאם לא ישן כלל במשך כל היממה לא יברך ברכות התורה, לכתחילה מי שלא ישן כלל טוב שישמען מאדם שישן, ויכוון לצאת בשמיעתן.

ברכות השחר, "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה"

גם הנשארים ערים כל הלילה מברכים את ברכות השחר, מפני שברכות אלו נתקנו על כלל הטובה שיש בעולם ולאו דווקא על טובתו האישית של כל אחד ואחד. לכן גם מי שאינו רואה מברך בכל יום "פוקח עיוורים", וגם מי שלא ישן מברך "זוקף כפופים". אמנם לגבי ברכת "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה", יש אומרים שמי שלא ישן לא יברך, כי ברכות אלו נאמרות בלשון יחיד, של הודאת היחיד על חזרת הנשמה והעברת השינה. לפיכך נכון לשומען מחבר שישן ולכוון לצאת בשמיעתן.

וכאשר אין שם מי שעומד לברך את הברכות הללו, לדעת רוב הפוסקים יברך אותן בעצמו, כי אף שהן נאמרות בלשון יחיד, יש בהן הודאה גם על הטובה הכללית, שבבוקר ה' מחזיר לישנים את הנשמות ומעוררם מתרדמתם. וכך נוהגים כל הספרדים וחלק מהאשכנזים. ויש אשכנזים שנוהגים להחמיר מספק לאומרן בלא שם ומלכות. אשכנזי שאינו יודע מה מנהגו, רשאי לנהוג כמנהג רוב ישראל ולברך את כל הברכות בעצמו.

לסיכום: למנהג רוב ישראל, הנשארים ערים כל הלילה מברכים את כל ברכות השחר וברכות התורה. והמהדרים, כאשר יש להם אפשרות, יוצאים ידי חובת ברכות התורה וברכות "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה" בשמיעתן ממי שישן בלילה.

זמן הברכות

על פי ההלכה אומרים את ברכות השחר וברכות התורה סמוך לתפילת שחרית. על פי הקבלה נוהגים לומר את ברכות השחר אחר חצות הלילה, ואת ברכות התורה אחר עמוד השחר.

אכילה ושתייה בלילה ולפני תפילת שחרית

במשך הלילה מותר לאכול ולשתות בלא הגבלה. משיגיע לחצי שעה הסמוכה לעמוד השחר, אסור לקבוע סעודה, שמא ייגרר בסעודתו. בכלל זה אסור גם לאכול פת או עוגות בשיעור של יותר מכביצה, אבל מותר לאכול בלא קביעת סעודה ירקות ופירות ותבשילי מזונות בלא הגבלה. משעה שיעלה עמוד השחר, אסור לאכול דבר וכן אסור לשתות קפה או מיץ, ואפילו מי שהתחיל לאכול או לשתות לפני כן – צריך להפסיק. רק מים מותר לשתות לאחר שעלה עמוד השחר. זמן עמוד השחר בחג השבועות השנה הוא בשעה 4:06.

מאכלי חלב ודבש

רבים נוהגים לאכול בחג השבועות מאכלי חלב ודבש. מקור המנהג באשכנז וצרפת, ומשם התפשט לקהילות רבות בישראל. אולם יש שאינם נוהגים בזה, כמו רבים מעולי תימן, לוב, ג'רבה, בוכרה ופרס.

יש אומרים שטעם המנהג מפני שהתורה נמשלה לדבש וחלב, ואמרו חכמים: "בשעה שעמדו לפני הר סיני ואמרו: 'כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע', באותה שעה אמר להם הקב"ה: 'דבש וחלב תחת לשונך'". כלומר, בזכות הסכמת ישראל לקבל את התורה בלא פקפוק, יהיו דברי התורה מתוקים בפיהם כדבש וחלב. כדי להזכיר את מתיקותה וחביבותה של התורה, נוהגים לאכול בחג השבועות עוגות חלב טעימות ומתוקות ומאכלים מתוקים בדבש.

עוד ביאר מרן הרב קוק, שחלב ודבש הם שני מאכלים שנוצרים מדבר טמא. הדבש נוצר מדבורים שהם שרץ טמא, והחלב נוצר מדם שאסור באכילה. ודווקא מפני שהם מתהפכים מטומאה לטהרה טעמם מיוחד, שהם רומזים לתיקון העולם. וזוהי סגולתה של התורה, שמתקנת את הצדדים הרעים שבעולם ומתבלת את היצר הרע והופכת אותו לטוב. וזוהי גם סגולתה של ארץ ישראל, ועל כן היא נקראת "ארץ זבת חלב ודבש".

סבון כלים כשר לפסח?!

מחלוקת הפוסקים האם הכלל "סיכה כשתייה" נאמר לגבי חמץ בפסח • העיקר להלכה שמוצרי סיכה וקוסמטיקה אינם צריכים הכשר לפסח • משחת שיניים ושפתון שיש לו טעם זקוקים להכשר • סבון כלים אינו זקוק להכשר לפסח • תרופות טעימות חייבות בהכשר לפסח • תרופות שאין להן טעם מותר לבולען ואינן צריכות הכשר לפסח • איסור נטילת תרופות בשבת, גזירה משום שחיקת סממנים • כאשר המיחוש גורם לצער, מותר ליטול תרופות שמיוצרות בבית חרושת • נטילת גלולות למניעת היריון ולחיזוק היריון בשבת

קרם גוף ומוצרי קוסמטיקה בפסח

נחלקו הפוסקים בשאלה האם מותר להשתמש בפסח במוצרים שנועדו לסיכת הגוף, כגון קרם ידיים וקרם גוף, שמעורב בהם חמץ. יש אומרים שמדברי חכמים סיכה אסורה כשתייה, שכן גם על ידי סיכה החומר נבלע בעור, ולכן גם אם החמץ אינו ראוי למאכל כלב, מכיוון שהוא ראוי לסיכה – עדיין שם חמץ עליו ואסור להשתמש בו בפסח. ולכן לדעתם צריך להשתמש בפסח בקרמים וסבונים ושמפו כשרים לפסח.

ויש אומרים, שסיכה נחשבת כשתייה רק לגבי איסור סיכה ביום הכיפורים וסיכה בשמן תרומה, אבל שאר הדברים שאסרה אותם התורה – אסורים באכילה ולא בסיכה. ואף שהחמץ אסור בכל הנאה, מכיוון שעוד לפני פסח נפסל מלהיות ראוי למאכל כלב – אין עליו יותר שם חמץ, ומותר ליהנות ממנו ולסוך בו את הגוף בפסח.

הלכה למעשה

הכשר לפסח לסבון לשטיפת כלים אינו אלא גימיק שיווקי של היצרנים, שעל ידי כך הם חושבים להשיג יתרון על מתחריהם. ותמיהה גדולה על גופי הכשרות שמשתפים איתם פעולה במתן ההכשר ועושים את תורתם קרדום לחפור בו

מצד הדין, מכיוון שמדובר בספק איסור מדברי חכמים, הלכה כדעת המקל. וגם אם היה ידוע לנו שעירבו במוצרים חמץ, מכיוון שבפועל הוא כעת במצב שאינו ראוי למאכל כלב – מותר להשתמש בהם בפסח. לפיכך, אין צורך בהכשר לפסח למוצרים שנספגים בגוף כמו קרם גוף, שפתון שאין לו טעם, ובשמים שיש בהם אלכוהול.

בנוסף לכך, לא מצוי כיום שיערבו במוצרי הקוסמטיקה שלנו חמץ. משום שעיקר החמץ שעירבו בעבר במוצרי הקוסמטיקה היה אלכוהול שהופק מחיטה, אבל כיום כמעט תמיד משתמשים באלכוהול שמופק מתפוחי אדמה, שהוא זול בהרבה. וגם אם מדובר במקרה נדיר שהאלכוהול הופק מחיטה, ייתכן שהופק באופן שאינו חמץ. וגם אם הופק באופן שנעשה חמץ, כבר למדנו שהעיקר להלכה שאם הוא נפסל ממאכל כלב הוא מותר (פניני הלכה פסח ח, ט).

בדרך כלל לאחר שאני מלמד הלכה זו שואלים אותי "וכיצד אתה נוהג למעשה?". ואני משיב: אם יש קרם או סבון כשר לפסח, אנחנו מעדיפים להשתמש בו. אבל אם לא היה בחנות קרם מתאים, או שהוא היה יקר באופן משמעותי, או שיש מישהו רגיש שטוב לו סבון או שמפו מיוחד, אנו משתמשים במוצרים הרגילים של כל השנה.

משחת שיניים ושפתון

במשחת שיניים ושפתון שיש לו טעם חייבים להקפיד על כשרות לפסח, שהואיל ויש בהם טעם, הרי הם כשאר מוצרי המזון שחייבים להקפיד בהם על כשרות לפסח.

האם סבון לשטיפת כלים צריך הכשר לפסח?

סבון לשטיפת כלים אינו זקוק להכשר לפסח. ואף על פי שהוא בא במגע עם כלי האוכל, מכיוון שטעמו פגום לגמרי – גם אם עירבו בו חמץ, אין בו יותר איסור. ואמנם אם אדם היה מתכוון לאכול חמץ שנפסל ממאכל כלב, מכיוון שהחשיב אותו כמאכל, הרי הוא עובר באיסור מדברי חכמים. אבל כאן, שאף אחד אינו מעוניין לטעום מהסבון לשטיפת הכלים, גם אם קרה ולא שטפו את הכלים היטב ונותר בהם טעם סבון, אין בזה שום איסור.

שאלה: מדוע יש גופי כשרות שמעניקים הכשר לסבון לשטיפת כלים?

תשובה: זהו גימיק שיווקי של יצרני הסבון לשטיפת כלים, שעל ידי כך הם חושבים להשיג יתרון על מתחריהם. ותמיהה גדולה על גופי הכשרות שמשתפים איתם פעולה במתן ההכשר ועושים את תורתם קרדום לחפור בו.

שאלת התרופות בפסח

שאלת התרופות בפסח היא מן השאלות הנפוצות ביותר. החשש הוא שמא מעורב בגלולות עמילן המופק מחיטה. תפקידו של העמילן להקשות ולגבש את הגלולה, ואם העמילן הופק מתפוחי אדמה אין כל בעיה. וגם אם הופק מקטניות, מותר גם לאשכנזים לבולעו לצורך רפואה.

השאלה היא מה הדין כאשר העמילן הופק מחמשת מיני דגן. וכן בסירופים יש חשש שמא מעורב בהם אלכוהול מחיטה.

תרופות טעימות חייבות כשרות

אם התרופה טעימה, כדוגמת סירופ או גלולות מציצה, חובה לברר אם היא כשרה לפסח, וכל זמן שלא נודע שהיא כשרה לפסח – אסור לאוכלה. ורק מי שהוא חולה מסוכן ואין לתרופתו תחליף, מותר לו לאוכלה, מפני שפיקוח נפש דוחה איסור אכילת חמץ.

מנהג המחמירים בתרופות מרות שיש בהן חמץ

יש מדקדקים שלא לבלוע אפילו תרופות מרות שיש בהן תערובת חמץ, מפני שהם חוששים לדעת פוסקים בודדים הסוברים שהואיל והתרופה חשובה לנו, אין היא נחשבת פסולה מאכילת כלב, ואסור מדברי חכמים לבולעה. ויש שהתירו לבלוע תרופות מרות שמעורב בהן עמילן חמץ לחולים שנאלצים לשכב במיטתם או שכל גופם כואב, אבל החמירו למי שסובל מכאבים ומיחושים קלים, שלא ייטול תרופה זו.

לרוב הפוסקים הן מותרות

אבל לדעת רוב הפוסקים מותר לבלוע בפסח כל תרופה שטעמה מר או שאין לה טעם, ואף אם עירבו בה עמילן מחיטה שהחמיצה. שהואיל והחמץ נפסל מאכילת כלב לפני פסח, אינו נחשב יותר חמץ. ואין לומר שבזה שהוא רוצה לבלוע את התרופה הוא מראה על עצמו שהחמץ חשוב בעבורו, מפני שלא החמץ חשוב לו אלא התרופה, והיא עצמה מרה ואינה ראויה לאכילה, ולכן החמץ שבה בטל ואין בו איסור.

ולכן מותר ליטול תרופה מרה שיש בה עמילן חמץ גם לצורך הפגת כאבים קלים או מניעת מחלות או חיזוק הגוף.

למעשה אין צריך לעיין בלוח התרופות כאשר אין לתרופה טעם

על פי מה שלמדנו, כל התרופות שאין להן טעם, על אף שכתוב בלוחות שהן לא כשרות לפסח, להלכה, על פי דעת רוב הפוסקים, הן כשרות. וכך העיקר למעשה, כי גם המחמירים מודים שהואיל ואין להן טעם האיסור הוא מדברי חכמים, וכידוע במחלוקת בדברי חכמים הלכה כמקלים, ובמיוחד שהם הרוב.

בנוסף לכך, נדיר מאוד כיום שיימצא עמילן חמץ בתרופות לא טעימות, כי ברוב רובן של התרופות משתמשים בעמילן תפוחי אדמה או קטניות.

ולכן למעשה, אפשר ליטול בפסח תרופות מרות או חסרות טעם שנועדו לבליעה בלי לבדוק בלוחות התרופות אם הן ברשימת התרופות הכשרות לפסח (פניני הלכה פסח ח, ז).

האם מותר ליטול תרופות בשבת

שאלה: האם מותר למי שסובל מכאב ראש לבלוע בשבת גלולות כנגד כאב ראש?

תשובה: הסוגיה קצת מורכבת, וכדי לבארה נקדים שחולה בכל גופו, אפילו אין בו סכנה, רשאי ליטול תרופות בלי הגבלה. אבל על מי שחולה במקצת גזרו חכמים שלא ישתמש בתרופות בשבת, שמא יבוא לידי איסור טוחן בשחיקת סממנים (שבת נד, ב).

אלא שנחלקו מה הדין לגבי מי שמצטער מחמת שאינו נוטל גלולה. יש אומרים שהגזירה חלה רק על מי שסובל ממיחוש קל, אבל מי שכבר ממש מצטער ממנו, רשאי לבלוע תרופה (רדב"ז). ולדעת רוב הפוסקים, כל עוד אינו חולה בכל גופו, שנאלץ לשכב על מיטתו, אסור לו לבלוע תרופה.

עוד נחלקו לגבי תרופות שמיוצרות בבתי חרושת. יש אומרים שהואיל ואין אדם רגיל להכין אותן בביתו, אין חשש שיבוא לטחון ולשחוק סממנים כדי להכינן, ולכן מותר לבולען בשבת ללא הגבלה (ציץ אליעזר). ולדעת רוב הפוסקים, גם היום אסור לחולה במקצת ולסובל ממיחוש ליטול תרופות בשבת, מפני שכל תקנה שתיקנו חכמים אינה מתבטלת אלא בהחלטה של בית דין יותר חשוב ויותר גדול מבית הדין שקיבל את החלטת האיסור. ועוד, שעדיין יש אנשים שמכינים תרופות ביתיות, ונמצא שטעם התקנה לא נתבטל לגמרי.

למיחוש אסור ולמצטער מותר

למעשה, אף שבכל אחת משתי המחלוקות רוב הפוסקים החמירו, מכל מקום מכיוון שיסוד האיסור מדברי חכמים, בצירוף של שתיהן יש להקל. לפיכך כאשר המיחוש גורם צער, אפשר ליטול תרופות שמיוצרות בבית חרושת.

לפיכך, כאשר אדם מוטרד ממיחוש באוזניים או בעיניים, לא ייקח טיפות לרפאם. אבל אם המיחוש מצער אותו, רשאי לקחת טיפות. וכן לגבי נזלת, כאשר היא רק מטרידה לא ייקח טיפות לאף, אבל אם הנזלת מצערת אותו – ייקח טיפות לאף.

הרגיל ליטול תרופות תדיר רשאי ליטול מהן גם למיחוש

כל החומרה שהסובל ממיחוש לא ייטול תרופה בשבת, אמורה לגבי אדם שאינו רגיל ליטול תרופות מעת לעת. אבל מי שרגיל בכך, ומקפיד שיהיו לו בביתו תרופות שונות נגד כאבי ראש וכיוצא בזה, רשאי ליטול תרופות שמיוצרות בבית חרושת גם להפגת מיחוש בלבד.

שכן למדנו שכאשר אדם נצרך ליטול תרופה מסוימת ברצף, מותר לו ליטול אותה גם בשבת. מפני שיש סוברים, שגזירת חכמים לא חלה כלל על תרופות שהתחיל ליטול אותן לפני שבת, שהואיל והוא יודע בערב שבת שיצטרך לה בשבת, יכין אותה מערב שבת, ואין חשש שיבוא לשחוק סממנים בשבת (ר"ש קלוגר). ולכן מותר לאישה שנוטלת כדורים למניעת היריון או לחיזוק היריון להמשיך ליטול אותם בשבת.

וכן הדין לגבי מי שרגיל ליטול כדורים לכל מיחוש, שהואיל והוא מקפיד להחזיק תרופות בארון, הן מוכנות אצלו תמיד מערב שבת. ועוד, שהואיל והוא רגיל בזה, יש לו צער כאשר אינו נוטלן (פניני הלכה שבת כח, ה ו).

חובת מחאה נגד בעלי מחלוקת

המתים במגפה נענשו על שלא מחו נגד קורח ועדתו ● בעלי מחלוקת 'צדיקים' נזהרים בהלכות צניעות ● הילד לא לומד לקרוא – האם להעבירו לבי"ס טיפולי? ● הכשרה אקדמית מול תבונה וניסיון ● אישה ששכחה להדליק נרות שבת

היה להם למחות

לאחר שפצתה האדמה את פיה ובלעה את קורח ועדתו, התלוננו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרון לאמור: "אתם המיתם את עם ה'" (במדבר יז, ו). ויצא חרון אף גדול ונורא כנגד העדה. משה, שהבין את גודל הסכנה, אמר מיד לאהרון: "קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח, ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, כי יצא הקצף מלפני ה', החל הנגף!". ועוד בטרם הספיקה הקטורת לכפר כבר מתו ארבעה עשר אלף ושבע מאות איש מישראל.

ואף כי ברור שהיה חטא גדול בתלונת עדת בני ישראל, עדיין לא מובן מדוע יצא קצף גדול כל כך עליהם?

אלא שכל העדה חטאה במידה מסוימת במחלוקת קורח ועדתו. קורח ועדתו היו מיעוט מבוטל, כמה מאות מישראל בלבד, ואילו העם היה מתקומם כנגדם, מיד היתה המחלוקת מתבטלת וקורח ועדתו היו נסוגים בבושת פנים. וכך היה ראוי להם שינהגו, שהרי כל הטובה שבאה לישראל באותו הדור באה על ידי משה רבינו. אבל הם עמדו וראו כיצד קורח ועדתו מביישים את משה ואהרן ושתקו. לא זו בלבד, אלא שאחר שכל עדת קורח נענשה במופת גלוי, עוד העזו להתלונן על מיתתם הקשה. וכיוון שכך נפרע מהם ה' יתברך על שמתחילה לא מחו. שכל אלו שלא מחו אשמים במיתת קורח ועדתו, שאילו היו מוחים בהם, לא היו מעיזים פנים במשה, ולא היו נאבדים.

אשתו של און בן פלת

און בן פלת היה מתחילה שותף במחלוקת, והיה אמור להיאבד יחד עם קורח ועדתו מתוך הקהל. אלא שאשתו הצילתו. אמרה לו: מה יצא לך מזה, הלא בכל מקרה אתה לא תתקדם. אם משה יהיה המנהיג אתה תהיה כפוף לו, ואם קורח יהיה המנהיג אתה תהיה כפוף לו. אמר לה: מה אעשה, שכבר השתתפתי עימם בעצה ונשבעתי שאם יקראוני אלך עימם. אמרה לו: יודעת אני שהם מקפידים בענייני צניעות, שהרי אמרו "כי כל העדה כולם קדושים". אחפוף את ראשי בפתח האוהל, וכשיבואו חבריך בעלי המחלוקת לקרוא לך, כיוון שיראו אישה ששערה מגולה, יירתעו וייסוגו לאחוריהם. וכך קרה. באו לקרוא לו, וכשראו את אשתו רוחצת שערותיה על פתח האוהל נרתעו לאחוריהם. וכשראו שאינה מבינה את הרמז הלכו לדרכם, כי כבר הגיע הזמן להתייצב כנגד משה. ומן הסתם אמרו אח"כ לשליחיהם לכו וקראו לאון. ויצאו השליחים, ושוב לא יכלו להתקרב כדי שלא יחטאו ח"ו בחשש פריצות. והמתינו מרחוק, ושוב התקרבו, ושוב נרתעו, וחזרו לקורח, ושבו לאון, ונרתעו וחזרו, עד שפתחה האדמה את פיה ובלעה את קורח ועדתו, ואון בן פלת נשאר לשכב באוהלו (עפ"י סנהדרין קט, ב).

בעלי מחלוקת 'צדיקים'

וכך היה מספר מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל סיפור זה: "אשתו היתה צדקת, והוא ניצל בזכותה. בהתחלה הוא נגרר אחרי 'החבורה', אבל אשתו התחננה לפניו שיצא מהמחלוקת, אך הוא לא יכול היה להפסיק. הוא אמר לה: עוד מעט יבואו לקרוא לי. ענתה לו אשתו: אשב בחוץ בצורה מחוצפת, בפריצות, בפיזור שערות, ומכיוון שהם 'צדיקים' הם יראו זאת ויברחו. ואמנם כך היה. גם בדורות הקודמים וגם עכשיו בעלי המחלוקת הם 'צדיקים'. חז"ל קוראים להם רשעים, אבל הם 'צדיקים', 'חרדים" (שיחות הרצי"ה במדבר ע' 195).

שאלה בענייני חינוך

בננו שלומד בכיתה ד' מתקשה מאוד בלימוד הקריאה והכתיבה. כיוון שלא למד לקרוא בכיתה א' השאירו אותו כיתה. במשך כל השנים מורות צעירות לחינוך מיוחד מלמדות אותו באופן יחידני, ועדיין הוא אינו קורא וכותב. לפני כשבועיים התאספה ועדת השמה כדי לדון בעתידו, והחליטה להעביר אותו לבית ספר טיפולי מיוחד. 

יש לציין כי בננו מבין את מה שאומרים בכיתה, ואילו היו בוחנים אותו בעל פה על החומר הנלמד הוא היה עובר בהצלחה את המבחנים, אבל המורות לחינוך מיוחד מתמקדות אך ורק בלימוד הקריאה, ובפועל עד היום הוא לא יודע לקרוא. חשוב לציין, כי אותן המורות (שהשתתפו בוועדת ההשמה) אפילו לא ידעו שבננו מבין את החומר הנלמד בכיתה. הן חושבות שאם הוא לא יודע לקרוא הוא לא מבין דבר.
לעומתן ישנן כמה מורות ותיקות, בנות כחמישים, שלדעתן אסור להעביר את הילד לבית ספר מיוחד, מפני שמכל הטיפולים המיוחדים הוא הולך ומאבד את בטחונו העצמי, והדבר החשוב ביותר לעתידו הוא שילמד בחברה רגילה. לדעתן זו היתה טעות להשאיר אותו כיתה. 

יש לציין כי אין מתח אישי בין המורות הוותיקות לאחראיות על החינוך המיוחד, אבל למורות הוותיקות אין סמכות להחליט על כך, מפני שאין להן "הכשרה מקצועית". אבל בשנים שהוא למד אצלן הוא התפתח יותר טוב.

שמעתי מהורים אחרים שאם נתעקש לא יוכלו להכריח אותנו לקיים את החלטת הוועדה, ולכן אנו שואלים כיצד ראוי לנהוג.

תשובה

אמנם הקריאה חשובה מאוד, ובדרך כלל אי ידיעתה גורמת לפגיעה בביטחון העצמי ולעיכוב קשה בלמידה. אבל יש מקרים שמסיבות שונות ילדים נבונים אינם מצליחים ללמוד את הקריאה, כדוגמת המקרה של בנכם. ובמקרה זה ברור שיותר חשוב שהילד יאמין בעצמו ויהיה בעל מידות טובות. באופן זה יוכל אח"כ להתמודד עם כל האתגרים, כולל לימוד הקריאה. אבל אם בטחונו העצמי יתערער, בעקבות שנים של מלחמת התשה מול האותיות, אפילו אם בסוף ידע לקרוא, לא ידע להסתדר בחיים. 

לעיתים אנשים שלומדים מקצוע אחד, כמו הוראה מתקנת לקריאה, אינם רואים את מכלול האישיות, וכל מגמתם היא להצליח באותו תחום צר שבו הם התמחו. אבל ברור שהשיקול הכללי הרואה את מכלול האישיות עדיף על השיקול הפרטי של לימוד הקריאה ושאר מיומנויות הלימוד. 

בנוסף לכך, אם המורות הותיקות ידועות כמורות טובות שמבינות בנפש הילד, נראה שאפשר לסמוך יותר על שיקול דעתן. מפני שהיכולת להבין את הילד תלויה בחכמה וניסיון, לא בתואר אקדמי. לימוד אקדמי יכול להקנות חלק מהחכמה, אולם מורה ותיקה שיש לה הבנה טובה וניסיון רב, למרות שאין לה תואר, אפשר להניח שהיא יותר חכמה וודאי יותר מנוסה, ולכן יש לתת לדעתה משקל רב יותר. 

וכך למדנו מדברי חז"ל שניסיון חיים הוא חכמה, וסתם 'זקן' הוא זה שקנה חכמה (קידושין לב, ב). כלומר, למרות החשיבות של הלימוד התיאורטי – יש חשיבות לא פחותה לניסיון. וחלק מן המצווה לכבד זקנים – "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב), קשורה לכבוד החכמה.

לכן, אם לדעתן של המורות הוותיקות עדיף שהילד יישאר בבית הספר עם חבריו, מוטב שתשמעו לעצתן. ותדאגו לכך שהילד יעבור מבחנים בעל פה, ויקבל חיזוקים חיוביים על ידיעותיו ועל מעשיו הטובים.

כמובן שאין בדברי שלילה גורפת כלפי המורות הצעירות, וכלפי אלו שלמדו חינוך מיוחד. ודאי רבות מהן מתייחסות למכלול האישיות, ונותנות את הכבוד הראוי לחכמתן וניסיונן של המורות הוותיקות, למרות שאינן מוכתרות בתארים אקדמיים הנדרשים כיום.

אישה ששכחה להדליק נרות שבת

שאלה: אישה ששכחה שבת אחת להדליק נרות, ואור החשמל נשאר דולק בביתה, האם חייבת מעתה ואילך להדליק עוד נר בכל שבת? והאם כאשר האישה מתביישת בכך אפשר להקל?

תשובה: אמנם כתב הרמ"א (רסג, א), שאישה ששכחה פעם אחת להדליק, מדלקת כל ימיה נר נוסף. וזה קנס שהאישה מקבלת על עצמה על שכחתה, ועל ידו תיזהר היא וחברותיה שלא לשכוח להדליק נרות שבת.

אולם אפשר לומר שקנס זה הוטל רק כאשר בעקבות שכחתה לא היה שום אור בשבת, ונאלצו לאכול בחושך, ונתבטל שלום הבית. אבל כאשר אור החשמל נשאר דולק, כיוון שבפועל היה אור, ולא נתבטל שלום הבית, אין צורך להוסיף נר כקנס (וכך כתב בשארית יוסף רסג, כו, והתלבט בזה במלמד להועיל או"ח מו). וכיוון שיש מפקפקים על עיקר הדין, כמבואר בדרכי משה רסג, א, אפשר לסמוך על סברה זו. 
לפיכך, אישה ששכחה להדליק נר שבת, אם היה שם אור מנורת חשמל, אינה צריכה להוסיף עוד נר. וטוב תעשה אם תתרום נדבה הגונה לצדקה.

שבת בלי כדורגל

הכדורגל של השכנים עף לחצר שלנו. האם מותר להחזירו להם בשבת? • דברי הירושלמי שטור שמעון חרב מפני שהיו משחקים בכדור בשבת • מחלוקת הפוסקים האם איסור המשחק משום מלאכת הוצאה או משום ביטול תורה • משחקים שנעשים בעסק גדול אסורים לכל הדעות משום עובדין דחול • גם לדעת המתירים לשחק, קודם כל יש להקדיש זמן ללימוד תורה • מדוע התנגד מרן הראי"ה קוק זצ"ל להשתתפות נשים בבחירות ומדוע בימינו אין בכך פגם בצניעות • השתתפות בטקס נישואי יהודייה לגוי

שאלה אודות כדורגל בשבת

שאלה: רציתי להקדים ולומר שדברי הרב על לימוד תורה בשבת עודדו אותנו ללמוד יותר עם הילדים. התחלנו לעשות איתם 'מבצע', שבו הם מקבלים נקודות ופרסים על הלימוד בשבת.

רציתי לשאול, הרב כתב בפניני הלכה (שבת כד, ט) שאסור לשחק בכדורגל בשבת ושהכדור נחשב מוקצה, ולכן גם אסור לגעת בו. השאלה היא מה עלינו לעשות כאשר כדורגל של שכן נופל לגינתנו בשבת והם מבקשים שנחזיר להם אותו, האם מותר לנו? מדובר על שכנים שומרי מצוות שאינם סוברים שיש איסור לשחק בכדורגל בשבת. האם לתת להם לקחת אותו בעצמם? או להסביר להם בנעימות שאנחנו לא נוגעים בכדור בשבת ונחזיר להם אותו לאחר השבת?

תשובה: מן הראוי לעסוק תחילה בשאלה האם מותר לשחק בשבת.

דעת האוסרים לשחק במשחקים בשבת

נחלקו הפוסקים בשאלה האם מותר לשחק במשחקים בשבת. יש אומרים שהואיל והשבת נועדה ללימוד תורה, אסור לשחק בשום משחק בשבת. וכיוון שאסור לשחק במשחקים בשבת, ממילא כלי המשחקים הם מוקצה. וכן למדו מחורבן 'טור שמעון', ששאלו עליהם חכמים (ירושלמי תענית ד, ה), הרי היו מרבים לתת צדקה ולכבד את השבת בסעודות, ומדוע חרב? ויש שפירשו מפני הזנות, ויש שפירשו מפני שהיו משחקים בכדור בשבת. ופירש הרוקח (סי' נה), שעל ידי משחק הכדור היו "בטלים מן התורה" בשבת. ומכיוון שאסור לשחק, ממילא הכדור עצמו מוקצה (שבולי הלקט קכא, שו"ע שח, מה). ואמנם העידו על כמה רבנים ששיחקו שחמט בשבת, אלא שלדעת המחמירים מדובר כנראה ברבנים שסבלו מדיכאון (חולי השחורה), והסיחו את דעתם מדאגתם במשחק שחמט. אבל ללא צורך גדול שכזה, אסור לשחק במשחקים, וממילא המשחקים מוקצה (מהר"א ששון, ברכי יוסף שלח, א).

דעת המתירים

אמנם הרב קוק אמנם התנגד לפני יותר מתשעים שנה להענקת זכות בחירה לנשים, אבל הוא לא סבר שמדובר באיסור הלכתי, אלא שהדבר מנוגד להנהגת הצניעות שרווחת בישראל. לאחר שדעתו לא נתקבלה, לא יצא נגד ההשתתפות בבחירות או נגד הנבחרים, וכמדומה שאף לא התנגד שבפועל נשים יצביעו

מנגד, יש סוברים שאין איסור לשחק במשחקים בשבת, שכל זמן שאין משחקים על כסף או טובות הנאה אחרות, אין איסור (רמ"א שלח, ה; מאמ"ר), והמשחקים אינם מוקצה (רמ"א שח, מה). ומה שאמרו חכמים ש'טור שמעון' נחרב כי שיחקו בכדור בשבת, זה היה מפני שטלטלו את הכדור ברשות הרבים (גר"א).

ואמנם ברור שגם לדעה זו ראוי שלא להתעסק במשחקים בשבת משום ביטול תורה, שכן עיקר ייעודה של השבת הוא לעסוק בתורה ולהתענג בסעודות ובשינה. וכפי שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). ואמרו שצריך לחלוק את השבת, חציו לעונג גשמי בשינה ובאכילה, וחציו לעונג רוחני של לימוד תורה ותפילות (פסחים סח, ב; או"ז, סמ"ג, רבנו ירוחם, יש"ש ועוד רבים). וכבר כתבתי כמה פעמים, שדברי חכמים אלו מחייבים להקדיש לכל הפחות שש שעות ללימוד בכל שבת. אלא שעל פי דעת המקילים, כל זמן שאדם מקפיד להקדיש לפחות מחצית השבת ללימוד תורה, אין איסור שישחק בזמנו הפנוי.

הלכה למעשה

לדעת רוב פוסקי הספרדים, צריך להחמיר שלא לשחק כלל בשבת, והמשחקים הם מוקצה (כנה"ג, חיד"א, בא"ח. וכך משמע משו"ע שח, מה). ולדעת רוב פוסקי האשכנזים אין איסור לשחק, אבל עדיף לכתחילה שלא לשחק בשבת, הן מפני שהזמן הפנוי של השבת צריך להיות מוקדש ללימוד תורה, והן מפני שנכון לחוש לדעת הסוברים שכל המשחקים אסורים בשבת (מגן אברהם שלח, ה, משנה ברורה שלח, כא).

וכל זה לגבי משחקים ביתיים, אבל משחקים שנעשים בעסק גדול, כדוגמת כדורגל, כדורסל וטניס, גם לדעת רוב המקילים אסור לשחק בשבת משום 'עובדין דחול'.

תשובה לשאלה אודות הכדור

כיוון שלדעת רוב ככל הפוסקים אסור לשחק כדורגל, הכדור הוא מוקצה. אלא שיש סוברים שאמנם אסור לשחק כדורגל במגרש משום עובדין דחול, אבל בבית מותר לשחק, ולדעתם הכדור אינו מוקצה. וכיוון שכך נוהגים השכנים שהכדור שלהם נפל לחצר שלכם, אתם צריכים לומר להם שלפי מנהגכם הכדור הוא מוקצה ולכן אינכם יכולים להחזיר אותו בשבת, אבל אם הם רוצים הם רשאים לבוא לקחתו בשבת.

הרהורים על המשחקים והעיתונים בשבת

לפי עדויות רבות מקהילות שונות בכל התפוצות, נהגו ישראל בשבתות להקדיש שעות מרובות ללימוד התורה, כפי שהורו חכמים: "חציו לבית המדרש".

והנה אנו מוצאים שבדורות האחרונים מצווה זו נחלשה. ועלה בדעתי שאולי העמדה המתירה משחקים בשבת, והעמדה המתירה לקרוא עיתונים וספרי חול, הן שגרמו לכך. ואמנם בעבר עמדה זו לא פגעה בלימוד התורה בשבת, מפני שהמשחקים היו מעטים ונדירים יחסית, וגם ספרי הקריאה והעיתונים היו מעטים, וממילא גם המתירים לא הקדישו לכך זמן מרובה בשבת. אבל כיום שישנם בידינו המון משחקים שילדים ונערים רגילים לשחק בהם, וחומרי הקריאה מרובים – המקילים נמשכים אחריהם, ומתקשים להקדיש את השבת ללימוד תורה. ואולי זו הסיבה לכך שלימוד התורה בקהילות אשכנזיות נחלש יותר מאשר בקהילות ספרדיות, שנטו להחמיר במשחקים וספרי חול ועיתונים.

ואמנם אין לקבוע על פי זה שחובה להחמיר, אבל בהחלט צריך לומר, שאם רואים שהעיסוק במשחקים ובקריאת דברי חול מפר את מצוות לימוד התורה בשבת, שצריכה להיות לפחות שש שעות, יש צורך להחמיר כדי לגדור את הפרצה.

השתתפות נשים בבחירות

שאלה: הרב קוק התבטא בנחרצות נגד הזכות של נשים להצביע בבחירות ולהיבחר כנציגות הציבור. כיום 'הבית היהודי' מבקש לצרף אישה להנהגת המפלגה, האם הדבר מקובל על תלמידי הרב קוק?

תשובה: אמנם הרב קוק אמנם התנגד בשנת תר"פ, לפני יותר מתשעים שנה, להענקת זכות בחירה לנשים. אבל הוא לא סבר שמדובר באיסור הלכתי, ולכן לא הסכים לחתום יחד עם רבני העדה החרדית, הרב דיסקין והרב זוננפלד, על מסמך שהדבר אסור, אלא כתב נוסח אחר לפיו השתתפות נשים היא "נגד דת משה ויהודית, ונגד רוח האומה בכלל". היינו שהדבר מנוגד להנהגת הצניעות שרווחת בישראל. על נוסח זה חתמו רוב בניין ומניין של הרבנים. לאחר שדעתו לא נתקבלה, והשלטון האנגלי קבע כי תינתן זכות בחירה לנשים, לא יצא מרן הרב קוק במאבק נגד ההשתתפות בבחירות או נגד הנבחרים, וכמדומה שאף לא התנגד שבפועל נשים יצביעו.

והסיבה לכך ברורה. עד אותה תקופה, ברוב המדינות לא הוענקה זכות הבחירה לנשים. רק שנתיים לפני כן הוענקה זכות בחירה לנשים באנגליה, ומאותה תקופה ואילך החלו עוד ועוד מדינות להעניק זכות בחירה לנשים, כאשר בצרפת הוענקה זכות הבחירה בתש"ד (1944), ובשוויץ שהיתה אחת המדינות האחרונות הוענקה זכות הבחירה רק בשנת תשל"א (1971).

וכיוון שהדבר עוד לא היה רווח בעולם, החשיבו זאת גדולי הרבנים כדבר שמנוגד למנהגי הצניעות, כשם שהיו תקופות שנהיגה ברכב היתה מעשה לא צנוע לנשים. אבל מאז שהשתתפות בבחירות נעשתה מקובלת ברוב מדינות העולם, אין בזה פגם של צניעות, כשם שאין פגם בכך שאישה תנהג ברכב.

מבט לאחור על עמדתו

יש לציין שגם אז היו רבנים שסברו שהעיסוק בשאלה זו הוא טעות. כך סבר למשל אחד מחבריו ומעריציו של מרן הרב קוק, הגאון הרב אברהם שפירא מקובנא, בעל 'דבר אברהם', שכתב לרב צבי יהודה זצ"ל כי הוא מתפלא מאוד על אביו מרן הרב שנכנס לסוגיה זו, וכי מה איסור יש בזה.

ואף שבחכמה שלאחר מעשה, נראה שעדיף היה למרן הרב זצ"ל שלא להיכנס לסוגיה זו, במחשבה שנייה מסתבר שעמדתו היתה מוצדקת לאותו הזמן וחבל שלא נתקבלה. הציבור היהודי בארץ היה מפולג בין אז חרדים וחילונים, ומרן הרב ניסה בכל כוחו לאחד את השורות. אילו היה מצליח, העם היה נבנה בארצו בעוצמה רבה לאין ערוך. הציבור החרדי הגדול בארץ ובאירופה היה מרגיש שייכות לבניין הארץ, והציבור החילוני היה קשור יותר למורשתו, והרבה מאוד מן הקלקולים שקיימים היום במדינת ישראל היו נפתרים. זה שלא זכינו לכך אינו אומר שהניסיון ליצור מסגרת חיים שתתאים לכולם יחד היה מוטעה.

שאלה מצערת

אחות שלי, שהיא יהודייה מכל הצדדים, עומדת "להתחתן" עם גוי שאביו יהודי. הם מצאו איזה "רב" (כנראה רפורמי) שיעשה להם את "טקס החתונה". האם מותר לי ולאשתי להשתתף באירוע הזה? יש לציין שמדובר בקשרי משפחה רגישים מאוד, ואם לא נבוא יש חשש שהקשר עם אבא שלנו יתערער.

תשובה: אסור להשתתף בטקס כזה שהוא בניגוד להלכה, מפני שמצווה מן התורה למחות ביהודי שעובר עבירה. ומצווה זו נובעת מתוך האחריות והאהבה שצריכה להיות לכל יהודי כלפי חברו, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא… ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז-יח). וגם כאשר ברור שהמחאה לא תעזור, מצווה למחות פעם אחת, מפני שעל ידי המחאה יש סיכוי שבעתיד החוטא יחזור בתשובה. מן הסתם כבר אמרתם פעם אחת לאחות את דעתכם, ולכן אינכם צריכים למחות שוב, אבל להשתתף בטקס אסור, מפני שהשתתפות סותרת את מצוות המחאה. וכבר שמעתי על מקרים שקרובי משפחה לא השתתפו בטקס מתוך מחאה, וזה השפיע בעקיפין על הגוי להתגייר. ופעמים אחרות הקשר התבטל לאחר זמן, כפי שרוב הזוגות החילוניים כיום מתגרשים, ומתוך זיכרון המחאה התקבלה החלטה להתחתן בפעם הבאה כדת משה וישראל.

וצריך להסביר לבני המשפחה, שעם כל הרצון הטוב שלכם כלפיהם, אסור לכם על פי ההלכה היהודית להשתתף בטקס שלהם. עם זאת, במסגרות אחרות צריכים לחזק את הקשר החיובי עמהם, כי מן הסתם לא בזדון ושאט נפש הם עוברים על מצוות התורה.

לימוד ששווה פי אלף

על פי הבן איש חי, לימוד תורה בשבת גדול אלף פעמים מביום חול • מדוע די להקדיש רק מחצית מהשבת ללימוד? • גדולתו של הלימוד בשבת דווקא מתוך עונג גשמי • שיטות הראשונים השונות לגבי חלוקת השבת בין לימוד תורה לעונג גשמי • האם שעות התפילה נחשבות כחלק מהמחצית המוקדשת לה' • גם בני נוער צריכים ללמוד שש שעות בשבת • סגנון הלימוד המתאים ללימוד תורה ממושך בשבת • לייסד קבוצות תמיכה ללימוד משותף בשבת

מדוע עלינו להקדיש ללימוד תורה רק מחצית מהשבת

שאלה: אם מגמת הימים הקדושים לעסוק בתורה, מדוע אנחנו נתבעים ללמוד רק שש שעות בשבת, ולא במשך כל השבת חוץ מהזמנים ההכרחיים לשינה ואכילה?

תשובה: לפני שאענה, אגדיל את השאלה יותר. כתב רבי יוסף חיים בספרו 'בן איש חי': "כתבו המקובלים ז"ל, גדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת אלף פעמים מן הנעשה מעסק התורה של ימי חול" (שנה שנייה, בהקדמה לפרשת שמות).

לו היו אומרים לאדם שמחירה של מניה בבורסה עומד לעלות מחר פי אלף. כלומר, אם יקנה היום מניה במאה שקלים, יוכל מחר בערב למכור אותה במאה אלף שקלים. הרי היה רץ ומוכר את כל רכושו כדי לקנות מאות מניה בכל מה שיוכל, ולמחרת ימכור את המניה ורכושו יגדל פי אלף.

אם כך לגבי כסף, מדוע לא ננהג כך לגבי לימוד התורה? אם הוא שווה בשבת פי אלף מלימוד בימות החול, מדוע לא ננסה ללמוד תורה בכל עשרים וארבע השעות של השבת, בלי לאבד זמן יקר על סעודות ושינה?!

מהו הלימוד המיוחד של השבת

אחד המכשולים בקיום מצוות לימוד התורה בא משום שרבים התרגלו ללימוד עיון חקרני בלבד, שקשה מאוד להתמיד בו במסגרת משפחה וקהילה. גם השיעורים שנאמרים בסגנון כזה אינם מושכים את הציבור ללימוד תורה ממושך, ולכל היותר ניתן לקיים שיעור אחד כזה בשבת. לפיכך הרוצים ללמוד בשבת כראוי, צריכים להתרגל ללמוד בישרות גמרא והלכה, מחשבה ומוסר, בלי סיבוכים ופלפולים

אלא שהשעה של השבת שווה פי אלף מפני שהיא באה יחד עם העונג שבסעודות ובשינה, שאז מעלתה עליונה, מעין עולם הבא. חיים שלמים בנשמה ובגוף. עונג אמיתי! אבל אם יעשה אדם את שבתו כתשעה באב, שלא יאכל ולא ישתה וידיר שינה מעיניו כדי לעסוק בתורה, לא יזכה למעלת הלימוד בשבת. וכן מסופר על רבי זירא, שכאשר היה רואה בשבת אברכים שלומדים תורה ביגיעה יתרה על חשבון עונג שבת, היה אומר להם: "במטותא מינייכו, לא תחללוניה" – בבקשה מכם אל תחללו את השבת במיעוט תענוג (שבת קיט, א).

לפיכך, כאשר אמרו חכמים "שיהיה יום השבת כולו תורה" (תנא דבי אליהו א) – התכוונו שגם הסעודות והשינה, כיוון שנועדו למצווה ולהוסיף עונג וחיוניות בלימוד התורה, כלולות בזה.

אולם צריך להיזהר מאוד שלא לשכוח את העיקר, ולא להרחיב יותר מדי בסעודות ולאבד את הזמן על טיולים ודברי בטלה. כי עיקר מטרת השבת לגלות את הנשמה, להתחזק באמונה ולעסוק בתורה שעות מרובות, והכל מתוך עונג ושלמות פנימית.

המקור לחובת הקדשת חצי השבת לתורה

שאלה: מנין המקור לחובה ללמוד שש שעות? ואם אכן יש חובה כזו, איך אני כאדם דתי שגדל בישיבות לא שמעתי על כך עד כה?

תשובה: לא שמעת על זה כי לצערנו אין מחנכים בישיבות לחיי תורה בעולם המעשה, אלא בעיקר עוסקים בלימוד עיון ישיבתי.

לגופו של עניין: אמרו חכמים שצריך לחלק את זמן השבתות והחגים, חציו לה' בלימוד תורה בבית המדרש וחציו לעונג שבת של אכילה, שתייה ושינה (ירושלמי שבת טו, ג; בבלי פסחים סח, ב). אמנם יש סוברים שרק ביום טוב החלוקה שווה, אבל בשבת, שהיא מקודשת יותר, צריך להקדיש יותר ממחצית הזמן ללימוד התורה (ב"ח על פי רמב"ם). אולם לדעת רוב הפוסקים, כוונת חכמים שגם בשבת יש לחלוק את הזמן, חציו לתורה וחציו לעונג גשמי. וכך כתבו למעשה אור זרוע (ח"ב פט); סמ"ג (הלכות יו"ט כז, ע"ג); רבינו ירוחם (נתיב יב, דף סה ע"ג); ספר העיתים (קצח); המנהיג (נה); מהרש"ל (יש"ש ביצה ב, סימן ד); שו"ת צדקה ומשפט או"ח ד.

ויש סוברים שתלמידי חכמים שמסגפים את עצמם במיעוט אכילה ושינה במשך כל השבוע צריכים להקדיש בשבת קצת יותר לאכילה ושינה, ואילו אנשי מעשה צריכים להקדיש יותר ממחצית השבת ללימוד תורה. וכך מבואר בפסיקתא (רבתי כג); שיבולי הלקט צו; תניא רבתי יח; מאירי שבת קיח, ב; רמ"א או"ח רצ, ב; מהריק"ש (ערך לחם רצ). וכך כתב הבית יוסף (רפח, א) בפירושו השני. אמנם מפירושו הראשון משמע שצריך להקדיש את כל היום כמעט לתורה.

חישוב שש שעות הוא לקולא

למדנו אם כן שלדעת רבים צריך להקדיש מחצית השבת ללימוד תורה, ויש אומרים שאנשי מעשה שאינם מקדישים את ימי החול ללימוד תורה צריכים להקדיש את רוב השבת לתורה.

לפי זה יוצא שחובה להקדיש לכל הפחות כשתים עשרה שעות וחצי לתורה, שכן משך השבת עם תוספת שבת הוא כעשרים וחמש שעות. אולם למעשה נראה שאפשר להקל, שאותן שבע שעות שאדם צריך לישון בכל יום אינן בחשבון, הרי שנותרו שמונה עשרה שעות, ומתוכן יש להקדיש כתשע שעות לתורה, וכתשע שעות לעונג שבת של אכילה, שתייה ותוספת שינה של תענוג.

אמנם גם להקדיש תשע שעות לתורה די קשה, וראוי לחפש צד נוסף להקל, והוא על ידי החשבת התפילה כלימוד.

ואף שעיקר העניין הרוחני של השבת נועד ללימוד תורה, ולכן נקטו חכמים "חציו לבית המדרש", וכידוע בעבר היו מתפללים בבית הכנסת, נמצא שכשאמרו "חציו לבית המדרש" התכוונו ללימוד תורה ולא לתפילה. וכן כתב במפורש בעולת שבת (רמב, א) שהתפילה צריכה להיכלל ב"חציו לכם".

אולם מנגד, נראה מדעת כמה פוסקים שאפשר להקל ולכלול בתשע השעות של תורה גם את שעות התפילה (מהר"י ווייל; יש"ש). לפיכך נראה שאפשר להחשיב שלוש שעות של תפילה על חשבון תשע השעות של לימוד התורה. אבל לא יותר, מפני שאם לומדים פחות משש שעות כבר ברור שאין עיקר השבת לתורה, ובשום פנים לא ניתן לומר ש"חציו לבית המדרש".

האם גם נערים חייבים בזה

שאלה: כאשר הרב כתב שצריך לחנך את הנערים ללמוד תורה בשבת, האם הכוונה לשש שעות? האם זה מעשי? הרי בפועל אנחנו רואים שאפילו שעה אחת הם בקושי מצליחים ללמוד בלי מבחן?

תשובה: אכן מצווה לכל הנערים שהגיעו לגיל בר מצווה ללמוד לכל הפחות שש שעות תורה בכל שבת. וכדי שיוכלו לעמוד בזה, צריך להתחיל להרגילם ללימוד בשבת כבר מגיל צעיר, עד שלקראת בר המצווה יהיו מסוגלים להקדיש לפחות שש שעות ללימוד תורה.

אמנם נכון שכאשר הנער גדל בקהילה שבה רגילים כל בני הנוער להתבטל בשבת, ההתמודדות קשה מאוד. אבל על כך נצטווינו, ואם אנו חפצים לעשות את השבת כראוי, חובה עלינו לחנכם לכך בלא הרף, ולמושכם ללימוד בעבותות אהבה.

ורק לגבי נער שמתקשה מאוד ללמוד, עד שאין הדבר ביכולתו, הרי הוא אנוס ופטור מהמצווה.

על שוטטות הנערים בלילות שבת

שאלה: הרב כתב שבני הנוער שמשוטטים בלילות שבת "מריעים למופרעים ולחצופים שיום הבטלה הוא יומם הגדול, ומגנים את הצדיקים החנונים". האמת שכך המציאות, אבל אולי עלינו להילחם ולא לתת ל"מופרעים" ול"חצופים" להשתלט על השיחה, כדי שמפגשי החברים יהיו איכותיים.

תשובה: אין אפשרות סבירה שהשוטטות בלילות תנוהל על ידי הצדיקים והלמדנים. כמו שבבית מדרש הלמדנים מתבלטים, ובמקום שעוסקים בחסד אוהבי הבריות מתבלטים, ובמקום שעוסקים בעבודה החרוצים מתבלטים, ובבית הכנסת אלה שמתפללים יפה מתבלטים, כך בעת שמשוטטים בבטלה, הבטלנים מתבלטים.

יותר מזה: בחברה הדתית, שאמונה על אהבת הבריות וקירוב רחוקים, לא רגילים להוקיע עוברי עבירות. וכך יוצא שבשעות הלילה אותם נערים ונערות שאינם מדקדקים במצוות הופכים למרכז החבורה. אז הם מספרים את כל עלילותיהם ומשפיעים לרעה על התמימים שהולכים איתם. במקרים כאלה "הגיבוש משחית".

אמנם טיול שקט של שניים שלושה חברים יכול להתנהל באווירה רצינית, אבל באופן טבעי שוטטות של חבורה גדולה יותר נוטה להתדרדר לשיחות שבמקרה הטוב אין להן שום ערך.

צורת הלימוד

אחד המכשולים בקיום מצוות לימוד התורה בא משום שרבים התרגלו ללימוד עיון חקרני בלבד, שקשה מאוד להתמיד בו במסגרת משפחה וקהילה. גם השיעורים שנאמרים בסגנון כזה אינם מושכים את הציבור ללימוד תורה ממושך, ולכל היותר ניתן לקיים שיעור אחד כזה בשבת. ייתכן שהסיבה לכך היא מפני שנראה ללומדים, במידה רבה של צדק, שהפרי היוצא מלימוד עיוני זה אינו מצדיק את ההשקעה המרובה.

ואמנם בעת הלימוד בישיבות יש בלימוד זה תועלת, שהוא מכשיר את הלומדים להבנה מעמיקה, אבל במסגרת החיים הרגילים בוודאי לימוד כזה אינו מתאים.

לפיכך הרוצים ללמוד בשבת כראוי, צריכים להתרגל ללמוד בישרות גמרא והלכה, מחשבה ומוסר. ללמוד בספרים שמבארים את העניינים יפה ובעמקות אבל בלי סיבוכים ופלפולים.

קביעת סדרי לימוד

כדי לבצר את הלימוד בשבת חייבים לקבוע לו סדרים ציבוריים, מעין קבוצת תמיכה. לייסד שיעורים ולימודים שונים בבית הכנסת, לאבות ובנים ולקבוצות לימוד שונות במשך רוב שעות השבת. וכך עושים אצלנו בהר ברכה, וברוך ה' הדבר מועיל מאוד.

וכמובן מי שיכול, מצווה שילמד עם ילדיו בשבת, ועל ידי כך יקיים את מצוות לימוד התורה למהדרין וגם יחזק את הקשר שלו עם ילדיו. וכן בני זוג יכולים לקבוע לעצמם לימוד קבוע, והעיקר שיקבעו לימוד בספר שאינו קשה מדי ומאידך שיש תועלת מרובה בלימודו.

השביתה בשבת וערך המלאכה

המלאכות שאסורות בשבת

שאלה: אם המגמה בשבת היא לנוח, מדוע יש כל כך הרבה הלכות ופרטים על מלאכות השבת? האם לא מובן מהי מנוחה?

תשובה: מצוות התורה פשוטה (שמות כ, ט): "לא תעשה כל מלאכה". אם אתה יכול להבין לבד מהי "מלאכה" – אז תימנע מכל מלאכה וכך תשבות. אלא שכמובן, כאשר תתחיל לחשוב, תהיה מוכרח לשאול איזו פעולה היא בגדר מלאכה ואיזו אינה מלאכה. את זה מבררים חכמים בהלכותיהם. חשוב להוסיף שלבירור זה ישנו ערך נוסף, מפני שעל ידו אנו יכולים להתבונן בערך העבודה והמלאכה.

דוגמאות למלאכות ופעולות

מלאכה שיוצרת דבר חדש בעולם אסורה, אבל פעולה שאינה יוצרת דבר חדש מותרת. למשל, העברת מחט קטנה מרשות היחיד לרשות הרבים נחשבת מלאכה, ואילו העברת כסאות ושולחנות כבדים בתוך אותה רשות, אינה נחשבת מלאכה.

חימום מאכלים מבושלים בשבת אינו נחשב מלאכה, ואילו הבישול נחשב מלאכה.

חיבור חלון לציריו, גם כשהוא נעשה בקלות, נחשב מלאכה, ואילו פתיחת החלון וסגירתו אינם מלאכה. וכן הרכבת רגל שהתפרקה מן השולחן נחשבת מלאכה, ואילו הארכת שולחן על ידי פתיחת המדף שנועד לכך אינה מלאכה.

לשבות מל"ט מלאכות המשכן

אפשר היה לחשוב שרק מלאכות של חול ייאסרו בשבת, אולם התורה צוותה לשבות גם ממלאכת הקמת המשכן. ולא זו בלבד, אלא שכל המלאכות שבאמצעותן הקימו את המשכן אסורות בשבת, והן שלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת. וכפי שאמרו חכמים (שבת מט, ב): "אין חייבים אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן". וזהו שנאמר בסמוך למלאכת המשכן: "אך את שבתותי תשמורו" (שמות לא, יג), ללמדנו שלמרות שמצווה גדולה להקים את המשכן – גם מהקמת המשכן צריך לשבות בשבת.

גם מלאכת המשכן צריכה להיות מחוברת לשורש האלוקי הפנימי שלה. שאם לא כן, מרוב טרדות העיסוק בהקמת המשכן, עלולים לשכוח את מטרתו הפנימית. אז יישאר המשכן כגוף ללא נשמה, ולא יוכל למלא את ייעודו – לגלות את דבר ה' בעולם. לפעמים דווקא אלו שעוסקים במלאכות הקשורות לקודש צריכים להיזהר בזה יותר, כי מרוב הכרת ערכו של הקודש הם עלולים להשקיע את כל ישותם בבניית מסגרות עבורו, עד שישכחו את מהותו הפנימית.

מלאכתו של האדם מלאכת המשכן

חשיבותה של מלאכה נקבעת לפי ערכה הרוחני. לפיכך, כל המלאכות שיש בהן סיוע להקמת המשכן, יש להן חשיבות, והן אסורות בשבת. אבל מלאכה שאינה מועילה להקמת המשכן, אינה חשובה גם למלאכתו של האדם. אכן, אין שום מלאכת יצירה שלא היתה שותפה אף היא בהקמת המשכן.

מתוך כך למדנו דבר נפלא, שבעצם כל המלאכות שאדם עושה צריכות להיות קשורות להקמת משכן, כלומר לגילוי השכינה בעולם. זהו ייעודו של האדם שנברא בצלם אלוקים, להיות שותף עם הקב"ה בתיקון העולם. להתבונן תחילה בחכמה האלוקית הגנוזה בבריאה, ולהפיק מהטבע את המיטב כדי להוסיף טובה למשפחתו, לעמו, לכל בני האדם ולכל הברואים. ואת כל זאת לעשות ברוח טובה ומוסרית. באופן זה האדם דבק באלוקים וממשיך את רצונו הטוב לעולם. ועל ידי כך העולם נעשה ראוי להשראת השכינה, והברכה האלוקית שופעת אליו.

אלא שהאדם נוטה לשכוח את ייעודו, ובמקום לפתח את העולם ולהוסיף טובה וברכה הוא מתעסק בקנאה וקטטות, תאוות וכבוד. לכן חשוב כל כך להקים משכן לשכינה, שעל ידו יכולים בני האדם לזכור את ייעודם.

קדושת המקדש מתפשטת בכל העולם

אמנם יש הבדל גדול בין מעלת המקדש לשאר העולם, אך באמת כל העולם כולו צריך להיות משכן לגילוי השכינה, וממילא כל מלאכה ומלאכה שאדם עושה בעולם צריכה להיות קשורה למלאכת המשכן. אלא שבמשכן הרעיונות האלוקיים מתגלים באופן גלוי ומרוכז, ובשאר העולם באופן נסתר ורב-גוני. ולכך צריך אדם לכוון את מעשיו שיהיו כולם לשם שמים – בשדה ובחרושת, במחקר המדעי ובמסחר – הכל במטרה להיטיב לעולם ולתקנו, עד שיגיע אל תכליתו, שיהיה כולו משכן לשכינה. גם הכסף שאדם מרוויח במלאכתו צריך להיות מיועד כדי לחיות בו נכון לפני ה', להקים בעזרתו משפחה שתהיה משכן למידות הטובות והאידיאלים האלוקיים.

כל אדם במלאכתו צריך להקים מקדש

אמרו חכמינו ז"ל שכל המגדל תבואה בשדהו, ובעת הקציר משאיר לעניים פאה, לקט ושכחה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה את בית המקדש והקריב את קרבנותיו בתוכו (רש"י ויקרא כג, כב, עפ"י תו"כ). וכן העובד בבנק ומשרת את הלקוחות באמונה, משיא להם עצות טובות, ולמרות שלפעמים לוחצים הממונים עליו לקדם תוכניות חסכון שאינן טובות כל כך ללקוחות, הוא נשאר נאמן וישר, ובסוף החודש מפריש מעשר כספים מרווחיו – מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מקדש בבנק והקריב עליו את קרבנותיו.

וכן קבלנים ובנאים שעובדים בנאמנות, טורחים לבודד את הבית מקור וחום, לאטום אותו מגשם, לעשותו יפה ובטוח, ומפרישים מהרווח שלהם מעשר כספים – מעלה עליהם הכתוב כאילו בנו מקדש. ובכל הפיגומים, הטיח, הבלוקים והזפת שעל הגגות, נמשכת קדושת המקדש.

השבת מגלה את ערכה של המלאכה

כל המעלות הגדולות של המלאכה, שהיא ממשיכה את מעשה ה' ואת קדושת המקדש, מתגלות על ידי שביתת השבת. וכל מלאכה שיש לה ערך, צריך לשבות ממנה בשבת, כדי לגלות את ערכה הפנימי.

ובאו ועמדו כל המלאכות והפעולות לפני חכמים כדי שידונו בדינם ויקבעו האם יש להן ערך של מלאכה, שהן יוצרות דברים בעלי משמעות בעולם, וצריך לשבות מהן בשבת, או שמא אינן אלא פעולות שאין בהן יצירה, ואזי גם אם הן מצריכות מאמץ גופני מותר לעשותן בשבת.

הלימוד בשבת

כדי לעמוד על ערכה הפנימי של המלאכה מוכרחים לעסוק בתורה בשבת, לקיים את מה שאמרו חכמים (תדבא"ר א): "יום השבת יעשה כולו תורה". ולכל הפחות צריך ללמוד בכל שבת שש שעות, כדי שיהיה חציו לה' (פסחים סו, ב).

למרבה הצער, בעקבות סגנון הלימוד הליטאי מצד אחד, והאקדמאי מצד אחר, הלימוד הפשוט והטוב שמביא ברכה לעולם הולך ונעלם. במקום לקרוא בתורה ובנביאים, להגות בדברי חז"ל ולשנות הלכות, קובעים כל מיני שיעורים ולימודים שלא נועדו אלא לצער את בעלי המלאכה שיקוצו בתורה. שאלתי כמה רבנים שיצאו לגרעינים תורניים, מדוע אינם מייסדים לימוד בחבורה עם 'בעלי בתים' שלוש שעות רצופות, עם קצת כיבוד כדי להוסיף ברכות. וענו שבקושי שעה הם מסוגלים ללמוד. אמרתי: זה מפני שהשיעורים שאתם מעבירים לא טובים. מדוע לא תקראו יחד בתורה ובנביאים, כל אחד מהמשתתפים יקרא כמה פסוקים, מעת לעת תוסיפו פירוש, או מדרש או רעיון עמוק ותמשיכו הלאה – העיקר שלא להתעכב על דברים קשים. אח"כ תלמדו הלכות בשולחן ערוך או ספר אחר, וגם בזה תחלקו את הקריאה בין המשתתפים המעוניינים לקרוא, וכשתגיעו לסימנים קשים או סימנים שאינם נוגעים למעשה – תמשיכו לקרוא בלי להתעכב. רק תוסיפו פה ושם סברה קצרה או רעיון רוחני, ותמשיכו הלאה. כך ירכשו הלומדים ידיעות רחבות, יתענגו בלימוד התורה, והאמת שגם החידושים שיעלו שם על ידי הרב והשומעים יהיו עמוקים ואמיתיים יותר.

ועוד דבר חשוב מאוד: שימו לב לערך הגדול של העבודה והמלאכה, לערך של העיסוק ביישובו של עולם. כדי שיידעו כל המשתתפים בשיעור עד כמה גדולים מעשיהם, שמתוך קדושת השבת הם ממשיכים בעבודתם את קדושת המקדש לכל מקום.

הרב אויערבאך זצ"ל

כתב לי דוד ויינברג סיפור חשוב על הנהגתו של הרב הגדול שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, שהשבוע חל יום השנה לפטירתו:

"בהיות אבי מורי הרב נפתלי ויינברג אברך צעיר ותלמידו של רבו המובהק הרב ישראל זאב גוסטמאן זצ"ל בישיבת 'נצח ישראל' בשכונת רחביה, היה נוהג הרב אויערבאך להתפלל בכל בוקר סליחות ושחרית בישיבה של הרב גוסטמאן. אבי היה נוהג ללכת לביתו של הרב אויערבאך לפני התפילה כדי ללוותו לישיבה, ולאחר התפילה היה מלווה אותו חזרה לביתו. באחד הימים אזר עוז ושאל את הרב אויערבאך: למה הוא לא הולך לבית הכנסת בבוקר עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, שהרי יש הלכה בשולחן ערוך (או"ח כה, ב) שכך ראוי לירא שמים לנהוג לכתחילה?!

ענה הרב ששתי סיבות יש לו בדבר: אחת, שהוא פוחד שהתפילין ייהרסו בימי הגשם. והשנית: ככלל, הוא מרגיש שיש לו דברים יותר חשובים לתקן.

במשך כל אותו היום הצטער אבי מאוד על מעשהו שעשה. למחרת בבוקר, כשבא כהרגלו ללוות את הרב אויערבאך, התנצל מיד ואמר שהוא מבקש סליחה עצומה ומצטער על חוצפתו הרבה אתמול. ענה לו הרב: לא, אתה בכלל לא דיברת בחוצפה, להיפך – דיברת ושאלת בכבוד, ואף חשבתי על מה ששאלת אותי אתמול. ולמרות שמה שהשבתי לך נכון, הרהרתי עוד בדבר והגעתי למסקנה שהואיל וכולם מסתכלים עליי ולוקחים ממני דוגמא, מעכשיו אתחיל ללכת בבוקר לבית הכנסת עטוף בטלית ומעוטר בתפילין. וכך אכן נהג מאז. באותו זמן היה הרב אויערבאך כבן שבעים שנה.

בית הרב

שכחתי להזכיר בשבוע הקודם כי החוברת אודות פעילותו של הרצי"ה להעלאת תלמידי ישיבות ורבנים מרוסיה, יצאה לאור על ידי 'בית הרב', שעוסק בשימור מורשתו של מרן הרב קוק זצ"ל.

בתוך כך סיפר לי אבי מורי, כי בעת שהחלו העולים הראשונים מרוסיה להגיע בשנות תש"ל, הגיע גם קרובנו הרב ריינשטיין זצ"ל לארץ. אף הוא היה תלמיד חכם צעיר שניסה לעלות לישיבת 'מרכז הרב', אך קשיי הזמן הכשילו את מאמציו. במסירות נפש הצליח הרב ריינשטיין להישאר דתי יחד עם משפחתו, וזכה שצאצאיו כאן בארץ ממשיכים בדרכו.

סמוך לעלייתו לארץ ביקר יחד עם אבי מורי אצל הרצי"ה, ושמח בו הרצי"ה שמחה גדולה. למרות שעברו כארבעים שנה זכר הרצי"ה את שמו ואת שמות כל חבריו שביקשו אף הם לעלות, ושאל על כל אחד ואחד מהם. על חלק השיב הרב ריינשטיין ועל היתר שתק. כשיצאו, סיפר לאבי שעל אלה ששתק לא רצה להשיב כי נרצחו בשואה, וחשש שמא יצטער הרצי"ה ויאשים את עצמו שלא פעל מספיק להצלתם.

תורה לא רק לצדיקים

התורה ניתנה לכל ישראל

התורה ניתנה לעם ישראל כולו, וביאר המהר"ל (גבורות ה' פרק ג) שעם ישראל היה צריך למנות ששים ריבוא כדי שכל הבחינות שבו יבואו לידי ביטוי, ורק אז, לאחר שכבר נחשבנו לעם – הוציאנו ה' ממצרים ונתן לנו את התורה.

לאחר שה' נתן את התורה לישראל, מסר לחכמי ישראל את הסמכות לפרש אותה, שנאמר (דברים יז, ח-י): "כי יפלא ממך דבר למשפט… וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' … ובאת אל הכוהנים הלווים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם… ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך… ושמרת לעשות ככל אשר יורוך".

וכן מבואר בתלמוד (ב"מ נט, ב), שכאשר נחלקו חכמים על רבי אליעזר הגדול בעניין תנורו של עכנאי, "יצתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא… שכבר ניתנה תורה מהר סיני, ואין אנו משגיחין בבת קול". אלא אנו הולכים אחר רוב חכמי ישראל, שנאמר: "אחרי רבים להטות".

ממשיכה הגמרא ומספרת: מצאו רבי נתן לאליהו הנביא, שאלו: מה עשה הקב"ה באותה שעה שהכריעו חכמים הלכה שלא כדעת רבי אליעזר? השיב אליהו: "חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני". הרי שלמרות שבשמים הדעה נטתה לדעתו של רבי אליעזר, מכל מקום הסכים הקב"ה שהתורה ניתנה לחכמי ישראל, והם הקובעים את ההלכה.

התורה מתגלה גם על ידי הרשעים

כולם מבינים שחכמי ישראל, שמקדישים את חייהם לתורה מתוך הזדהות מוחלטת עם רעיונותיה, הם שמוסמכים לפרש את התורה, וממילא על ידם התורה מתגלה בפועל בעולם.

אולם צריך לדעת שבאמת כל ישראל, אפילו הרשעים, שותפים מלאים בגילוי התורה. לגבי התנ"ך הדברים ידועים, שהרי בעקבות חטא העגל וחטא המרגלים נתבררו יסודות חשובים בתורה. וכן בעקבות חטאי תקופת השופטים וימי בית המקדש הראשון ניתנו נבואות רבות ונתבררו יסודות האמונה והמוסר. וכן למדנו בהגדה של פסח: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה… אחד רשע". שכן גם הדיבורים שאומרים לרשע כתובים בתורה, וכל ישראל לומדים מהם יסודות חשובים.

וכך גם ביחס לתורה שבעל פה, שכל תקנה שתיקנו חכמים נתקנה על פי מצבם של ישראל, ובכללם גם הרשעים. כדי להבהיר יסוד חשוב זה נזכיר כמה דוגמאות.

תקנת הקריאה בתורה

תקנת הקריאה בתורה בימי שבת, שני וחמישי, נתקנה בעקבות מה שאירע לאבותינו במדבר, שהלכו שלושה ימים ולא מצאו מים (שמות טו, כב). והבינו משה רבנו ותלמידיו, שסיבת הדבר מפני שעברו על ישראל שלושה ימים רצופים שלא עסקו בתורה. ובוודאי הצדיקים למדו, אלא הכוונה שלא היה באותם שלושה ימים לימוד ציבורי, לפיכך תיקנו את קריאת התורה בציבור בימי שבת, שני וחמישי (ב"ק פב, א).

תקנת הברכות על הקריאה בתורה

מתחילה תיקנו שהעולה הראשון יברך לפני הקריאה, והאחרון בסיום הקריאה. לבסוף תיקנו חכמים שכל עולה ועולה יברך לפני קריאתו ואחריה, "גזרה משום הנכנסים ומשום היוצאים" (מגילה כא, ב). כלומר, היו אנשים שבאופן קבוע הגיעו לתפילה באיחור רב ונכנסו באמצע הקריאה בתורה; והיו כאלה שהיה קשה להם לשבת בתפילה עד סופה, והיו רגילים לצאת באמצע הקריאה בתורה. המאחרים לא שמעו את הברכה הראשונה, והיוצאים לא שמעו את הברכה האחרונה. כדי שיידעו הכל, גם אלו שאף פעם לא נמצאים בכל משך הקריאה בתורה, שמברכים גם לפני הקריאה בתורה וגם אחריה, תיקנו שכל עולה יברך לפני קריאתו ואחריה.

הנה לנו דין חשוב שנתקן על ידי העצלנים וקצרי הרוח, ומתוך כך התחזקנו כולנו בהבנת ערכה של ברכת התורה. הרי שאף הם שותפים בתורה.

קריאה בתורה במנחה של שבת

אמרו חכמים (ב"ק פב, א) שתיקנו חכמים קריאה בתורה במנחה של שבת "משום יושבי קרנות". הכוונה לאותם אנשים שלא היו באים לבית הכנסת לשחרית בימות החול, וכיוון שלא היו שומעים את הקריאה שקוראים בשני וחמישי, לא היתה להם הכנה לקראת פרשת השבוע הבא. לפיכך תיקנו חכמים להתחיל לקרוא בפרשת השבוע הבא כבר במנחה של שבת, שלתפילה זו גם "יושבי קרנות" הגיעו (רש"י ורא"ש). ויש מפרשים, שחכמים חששו שמא יושבי הקרנות יתרגלו להשתכר בסעודת שחרית של שבת, לפיכך תיקנו לקרוא בתורה במנחה, שמתוך כבוד התורה אותם יושבי קרנות יזהרו שלא להגיע שיכורים לפני ספר התורה (שבלי הלקט). אח"כ מצאו גדולי ישראל בתקנה זו משמעויות נוספות, שיש בה תועלת גדולה גם לצדיקים, שהיא מחברת את השבת הנוכחית אל השבת הבאה וכו'.

אמירת ברכה מעין שבע בליל שבת

בעבר בתי הכנסת היו מחוץ לעיר, והיתה סכנה לחזור מהם בלילה לבד. וכפי שאנו יודעים, למרות שמעודדים את הציבור לסיים את ההכנות לשבת בזמן ולהגיע מוקדם לבית הכנסת, תמיד יהיו מאחרים. ולא סתם מאחרים, אלא כאלה שיגיעו ממש לקראת הסוף, עד שלא יספיקו לסיים את התפילה בלחש לפני שהקהל יחזור לעיר. חששו חכמים שמא אותם מאחרים יחזרו לבדם ויבואו לידי סכנה. לפיכך תיקנו להוסיף לכל הציבור ברכה מעין שבע, שהיא מעין חזרת הש"ץ, כדי שבינתיים יספיקו המאחרים לסיים את תפילתם, ויחזרו לעיר יחד עם שאר הציבור.

לאחר מכן העמיקו המקובלים ואמרו שבאמת מרוב קדושת השבת, יש עניין לומר מעין חזרת הש"ץ בערבית. שוב מצאנו איך בזכות אותם יהודים עצלנים או לא יוצלחים נתקנה תקנה חשובה.

דוגמאות נוספות

היו מקרים שתקנות שתיקנו החכמים נתבטלו משום שרוב ישראל לא נהגו בהם. כך היה לגבי טבילת עזרא, ואיסור שמן גויים. ומן הסתם בכל התקנות הללו הצדיקים נהגו בהן, אבל כיוון שלא התקבלו על ידי הבינוניים, נתבטלה התקנה.

וכן מצינו תקנות ודינים נוספים בדיני ממונות, כדוגמת פרוזבול, והחזרת דמי הגניבה, ואי קבלת טיעונים מסוימים בבית הדין מחשש לרמאים. הרי שגם הרשעים שבישראל שותפים ממש בתורה.

הנזק שביצירת פירודים בכלל ישראל

הכלל העולה, שהתורה ניתנה לכל ישראל, ולכל אחד ואחד מישראל יש בה חלק, ועל ידי כולם היא מתגלה, צדיקים, בינוניים ורשעים.

לכן צריך להיזהר מאוד מליצור פירודים בישראל. יש "צדיקים" שחושבים שעל ידי שיוציאו את הרשעים מכלל ישראל יועילו לשמירת התורה והמצוות, והם אינם מבינים שעל ידי כך הנזק נעשה גדול שבעתיים. שכל זמן שהרשעים כלולים בישראל, גם על ידם מתגלה התורה. שעל ידי האחריות של חכמי ישראל לכל הציבור, מתקנים תקנות, לפעמים מחמירים ולפעמים מקילים. וכאשר נפרדים מהרשעים, התורה נעשית מקוצצת ואינה מתגלה כראוי. יש חושבים שיש בזה יתרון, שעל ידי כך אפשר להוסיף חומרות על חומרות, אבל באמת חומרות אלו הן הפרת התורה. הנה למשל, מתוך התנתקות מהרשעים והבינוניים, יש אנשים שמתנכרים למצוות ישוב הארץ ששקולה כנגד המצוות. מתנכרים למצווה להגן על עם ישראל מיד צר, שכל המציל נפש אחת מישראל כאילו מציל עולם מלא, קל וחומר כשהוא מגן על כלל ישראל. מחרימים את החכמות האלוקיות שמתגלות במדעים, שכתב הרמב"ם שעל ידן מגיעים לאהבת ה' ויראתו. מחנכים את הבנים למאוס בעבודה שהתורה מדברת בשבחה, ומעודדים אנשים שאינם מתאימים להוראה וחינוך ללמוד בכולל ולהתפרנס מהצדקה בניגוד לעמדת גדולי ישראל. וממציאים חומרות חדשות לבקרים. הרי שהקיצוצים והפירודים בכלל ישראל גורמים לקיצוצים ופירודים בתורה. להערכתי, רובו המכריע של הציבור החרדי אינו שותף לעמדות אלו, אבל ישנה קבוצה קטנה של מקטרגים, בעלי מחלוקת, שמובילים קו של פירוד וגורמים בפועל להפרת התורה, ואין מקום להאריך בזה עתה.

פניני הלכה לחילוניים

לאחרונה התעוררתי מכמה כיוונים לכתוב על השבת, משמעותה והלכותיה לציבור מסורתי וחילוני. במיוחד עוררו אותי לכך דבריו של ידידי ד"ר מאיר בוזגלו (פילוסוף ומתמטיקאי), שעוסק בהעלאת המסורת והשבת למקומה הראוי לה. כפי הנראה ישנם אנשים שלא התרגלו בלימוד התורה וקיום המצוות, אבל כיהודים הם מעוניינים להכיר את מורשתם. ספר 'פניני הלכה' הנוכחי אינו מתאים לרוב החילוניים, מפני שהוא מפורט מדי. עם זאת, הם אינם מעוניינים בתיאור שטחי-פלקטי של ההלכות והרעיונות. הם מעוניינים ללמוד אותם כפי שהם, בלא כחל וסרק, ולקבל מלימוד זה השראה.

פנייה לציבור

כדי לדייק בכתיבתי זאת, ולתת מענה לשאלות שבאמת מטרידות את הציבור שאינו דתי, אני מעוניין לקבל תגובות ושאלות מבני הציבור החילוני שחפצים ללמוד על השבת. כבר כתבתי שלושה פרקים, וישנם כמה אנשים נכבדים ויקרים שקראו את הדברים, הגיבו, שאלו ואף תקפו. בזכותם הדברים מתלבנים. כיוון שהסקרים מלמדים שבין קוראי 'בשבע' יש כשלושים אלף קוראים חילוניים, הנני מזמין את המעוניינים לקרוא את הדברים. ובמידה שתעלה בדעתם שאלה, ואפילו קשה ומתריסה, אם היא נובעת בכנות מהלב – שישאלו ללא חשש. קרוב לוודאי שלהרבה שאלות לא אוכל לתת תשובה מלאה, אבל אשתדל להשיב כמיטב יכולתי. אולי בזכות זה נזכה יחד להוציא ספר מלובן, ותרבה הדעת ויותר יהודים ילמדו להכיר את מורשתם המקודשת ויזכו לקבל הארה מקדושת השבת. לא פחות חשוב: קוראים דתיים שיש להם חברים מתעניינים, מוזמנים להפנות אותם לפרויקט. כתובת האתר שבו הספר הולך ומופיע ובו ניתן להגיב: http://613.yhb.org.il