ארכיון הקטגוריה: צניעות

נישואין של חברות

לקבוע לימוד בהלכות פסח בשלושים הימים שלפני החג • תגובות לשאלה האם נכון לעסוק בפומבי במי שנמשכים לבני מינם • מצוות הנישואין והקמת המשפחה חלה גם על מי שנמשכים לבני מינם • מצווה להיעזר בטיפול פסיכולוגי כדי להגיע למצב של אפשרות להינשא • מי שאינו יכול להתגבר על נטייתו הוא בגדר אנוס מלקיים את מצוות הנישואין • נישואין בלי משיכה, מתוך ערכים של מוסריות, חברות ונאמנות • גודל שכרם של מי שמתגברים על יצרם • האם מי שנמשכים לבני-מינם חייבים לספר זאת בעת שידוך?

שואלים ודורשים

שואלים ודורשים בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום. כך למדנו ממשה רבנו, שבפסח ראשון ביאר את עניינו של פסח שני, שבא שלושים יום אחריו. והטעם העיקרי לכך, שהיו צריכים כל ישראל להכין את הקרבנות לקראת הפסח, ולבדוק שלא יהיה בהם מום שיפסלם לקרבן (פסחים ו, א; ע"ז ה, ב).

ואף לאחר שחרב בית המקדש לא נתבטלה תקנה זו, ויש לעסוק בהלכות פסח שלושים יום לפני בואו. וכידוע הלכות הפסח מרובות – הכשרת הבית, בדיקת חמץ וביעורו, אפיית המצה וליל הסדר. אמנם יש מן הראשונים שסוברים שעיקר התקנה הייתה ששלושים יום קודם לפסח מחויבים תלמידי חכמים, כשמפנים אליהם שאלות בנושאים שונים, לענות תחילה על שאלה בהלכות הפסח, מפני שהיא שאלה מעשית הנוגעת לפסח הקרב (ר"ן ורשב"א). ולפי דעה זו אין חובה על כל אדם לקבוע לימוד בהלכות פסח. מכל מקום, הואיל ורבים מן הראשונים סוברים שמצווה לקבוע לימוד בהלכות פסח שלושים יום קודם לפסח, ראוי לכל אדם לנהוג כך. וכן בבתי הספר ובישיבות ראוי לקבוע לימוד בהלכות פסח באותם שלושים יום.

על העיסוק בפומבי

גדול שכרם של מי שמצליחים להתגבר על יצרם, ומתוך אחריות מוסרית עמוקה בונים זוגיות נאמנה ואוהבת ומקימים משפחה. ולא רק בעולם הבא יזכו לשכר, אלא אף בעולם הזה, מפני שכדי להתגבר על יצרם יצטרכו להעמיק יותר ביסודות האהבה והמוסר, וממילא יזכו לחברות עמוקה יותר

בעקבות הטור על היחס הראוי למי שנמשכים לבני מינם, הגיעו כמה שאלות שראוי להתייחס אליהן. אך לפני כן אזכיר שביקשתי את תגובת הקוראים לשאלה האם ראוי לעסוק בפומבי בנושא זה, שהנוהג המקובל להצניעו. שהרי הנוהג הוא על פי תחושת הציבור, שאם קריאת הדברים יוצרת תחושה לא נעימה, סימן שאכן הדברים מנוגדים לנוהג, ואזי יש לשקול את הנזק שבהפרת המנהג לעומת התועלת.

בפועל, רוב משמעותי של המגיבים, ומהם רבנים ומחנכים ותיקים, סברו שבאופן שהדברים הוצגו לא הייתה שום בעיה, ולהפך – חשוב להמשיך ולברר נושאים מסוג זה. אמנם היו שסברו שהעיסוק הפומבי בנושא הזה אינו מתאים, ויש שאף הפריזו וטענו שהעיסוק בכך נותן לגיטימציה לחוטאים.

אבחר עמדה ממוצעת ואקדיש עוד טור אחד כדי להשיב על מספר שאלות שהגיעו בעקבות הטור הקודם.

מצוות החתונה

שאלה: האם על אדם שחש משיכה לבני מינו ישנה מצווה להתחתן?

תשובה: מצוות התורה חלות על כל ישראל, וגם על גבר או אישה שנוטים להשתוקק לבני מינם חלה המצווה להתחתן כדת משה וישראל, לקיים זוגיות באהבה ובשמחה ולפרות ולרבות.

בדורות הקודמים לא שמענו כמעט על אנשים שלא התחתנו מסיבה זו. גם בדורנו, למרות השינויים הסביבתיים, אפשר להניח שרבים מהאנשים שחשים תשוקה לבן מינם יכולים להתגבר על יצרם הטבעי ולגלות תשוקה אמיתית במסגרת נישואין כמצוות התורה, ולהקים על ידי כך משפחה באהבה ובשמחה.

אגב, בעקבות הטור הקודם קיבלתי מכתבים מאנשים שהעידו על משיכתם החזקה לבני מינם שלדעתם לא ניתן לשנותה, ועל כך שמתוך אמונה בה' ובתורתו הם התחתנו וזכו לחיים טובים ומאושרים. אמנם בקשר שלהם עם נשותיהם בולט יותר הצד החברי ופחות התשוקה.

היכולת להשתנות

שאלה: האם לדעת הרב כדאי לאדם שסובל מתשוקה לבני מינו לנסות לשנות את תשוקתו על ידי טיפולים פסיכולוגיים מסוגים שונים?

תשובה: מכיוון שישנה מצווה להתחתן, מצווה על מי שחש שתשוקתו לכך חלשה להיעזר בכל האמצעים האפשריים, כדי להטות את נטייתו באופן שיכול לבנות זוגיות נאמנה כדת משה וישראל. מסתבר שטיפולים פסיכולוגיים אלו לא יצליחו להועיל לכולם, אבל לרבים הם יועילו במידה רבה או מעטה.

כפי הנראה אין חלוקה מוחלטת בין הנטיות, ולרוב בעלי הנטייה לבני מינם ישנה משיכה מסוימת גם לבני המין השונה, והטיפול נועד להעצים נטייה זו במידת האפשר. כמובן צריך להיזהר שהטיפולים לא יפגעו בנפשו של המטופל, ומן הסתם יש צורך לבחון את ההתאמה שבין המטפל והמטופל.

האנוסים הפטורים

שאלה: האם יש אנשים שפטורים מלהינשא מחמת אונס?

תשובה: אף שיש מצווה על כל אדם מישראל להתחתן, מכל מקום עיקר מצוות החתונה צריכה להתקיים באהבה ובשמחה. וכל עוד אדם חש שלא יוכל להתקשר לאישה ולהתחייב לאהוב ולשמח אותה כראוי לה ולא לבגוד בה, הרי שבפועל לפי תפיסתו את עצמו הוא אנוס, ואינו יכול להתחתן. ורק לאחר שיכיר בנפשו שהוא מסוגל להתחייב להשתדל בכנות לאהוב את אשתו ולשמח אותה כפי שמגיע לה, יוכל לקיים את חובת מצוותו ולהתחתן. וכן הדין לגבי אישה, רק לאחר שתדע שתוכל להיענות לתשוקת בעלה תוכל להתחתן.

נישואין בלא תשוקה

יש להוסיף שגם איש ואישה שיש להם נטייה חזקה לבני מינם, יכולים להתחתן תוך שהם מקבלים על עצמם לכרות ברית נאמנות ביניהם, ולהיות חברים טובים זה לזה, ולהשתדל לקיים מצוות עונה כפי יכולתם. וזאת בתנאי שלא תהיה ביניהם תחושה של דחייה.

וגדול שכרם של מי שמצליחים להתגבר על יצרם, ומתוך אחריות מוסרית עמוקה בונים זוגיות נאמנה ואוהבת ומקימים משפחה. וכפי שאמרו חכמים: "לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג). ולא רק בעולם הבא יזכו לשכר, אלא אף בעולם הזה, מפני שכדי להתגבר על יצרם יצטרכו להעמיק יותר ביסודות האהבה והמוסר, וממילא יזכו לחברות עמוקה יותר, וכדרך שאמרו חכמים: "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (ברכות לד, ב).

תיקון העולם

ואין לשער את גודל שכרם של מי שיצרם נוטה לעבירה והם מתגברים על יצרם ונשמרים מעוון ומצליחים לבנות את ביתם בחברות נאמנה. ולא רק לעצמם הם מועילים, אלא בעמידתם הם זוכים לתקן את העולם. מפני שרבים כל כך נגררים אחר התאווה החומרנית הרעה, וחוטאים בזנות ובניאוף. ואף את נישואיהם הם מבססים על התאווה החומרית בלבד, ומכיוון שכך, כשהתאווה חולפת הם חוזרים לספק את יצרם בניאוף וכל שאר התועבות. ותמיד בסוף הם מתאכזבים, מפני שכל קשר גשמי שאין בו ערך מוסרי של קדושה, הוא קשר שמוביל לשיממון ומוות.

כדי לתקן את העולם יש צורך בתשובת המשקל, בהדגשת הערך הרוחני של הנאמנות, החברות והמוסר וקדושת ברית הנישואין. וזה נעשה באופן מודגש דווקא על ידי אותם אנשים שאינם חשים תשוקה טבעית, ואף על פי כן מתוך קבלת עול מלכות שמיים, כורתים ברית נאמנות עם בת זוגם. ועליהם אמרו חכמים שהם "עושים מאהבה ושמחים בייסורים, ועליהם הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' (שופטים ה, לא)" (שבת פח, א).

מי שמתגברים על יצרם

ואם מי שחש נטייה חזקה מאוד לבני מינו לא מצא בת זוג שאיתה הוא יכול להתחתן, ואף על פי כן הוא מתגבר על יצרו ואינו חוטא, הרי הוא מהאנשים שהקב"ה מכריז על מעלתם בכל יום שהם חסידים (פסחים קיג, א). ובעקדה שהוא מצליח לעקוד את יצרו לכבוד שמיים, הוא מגלה את הערך המוחלט והמקודש של התורה והמצוות, ותיקון גדול נעשה על ידו בעולם. אמנם להקים משפחה אינו זוכה, אבל אור נאמנותו לתורה מאיר בכל העולם, מגדיל את מעמד הרוחניות ומוסיף חיים וברכה לכל המשפחות.

דברי מרן הרב קוק

כתב מרן הרב קוק על אותם האנשים שיצרם גדול והם מתגברים עליו תוך מאבק פנימי קשה ומייסר: "וכשיקבל אז לטוב ובשמחה את מיעוט הרגשתו את התענוג הראוי לבוא מדרך הטוב ומעבודת ה' בכלל, וגם את הפחדים והמרורות הבאים לרגלי התגברותו ללכת בדרך ישרה… בזה הוא מקנה לעצמו הרגל פנימי לעשות את הטוב בשביל עצם הטוב האמיתי, דהיינו חפץ השם יתברך… ובכלל משקל הרוחניות ודאי חסר הוא בעולם, על ידי ריבוי השקועים בחומריות… בהצטרף משקל הרוחניות שלו לאוצר הכלל, ימצא המקום של יבושת לח אצילות הקדושה וירטיבהו בהשפעתו, אז יישא פריו האמיתי, וראוי לו לשמוח בזה. עושין מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (מידות ראיה, ברית א').

האם צריך לספר לפני הנישואין

שאלה: האם איש או אישה שחשים בנפשם נטייה לבני מינם, חייבים לספר זאת בעת השידוכים?

תשובה: מכיוון שהשאלה מאוד מורכבת, ועל שתי כפות המאזניים מוטלים ערכים כבדי משקל, ראוי לכל אדם שמסתפק בכך להתייעץ עם רב או מחנך שמכיר אותו היטב ונאמן עליו. ואם אין כזה, ראוי שיפנה ליועץ פסיכולוגי שמכיר את עולמו.

כדאי להזכיר, שאם אדם ששטוף בחטא של משכב זכר התחתן בלי לספר על כך לאשתו, וכשנודע לה הדבר מיד רצתה לבטל את הנישואין – נחשבים קידושין אלה כקידושין בטעות. ובמקרים מסוימים, כאשר קשה להשיג מהבעל גט, בית הדין יכול לבטל את נישואיהם בלא גט (אג"מ אה"ע ד, קיג).

צניעות מתוך משמעת הלכתית

כיצד להנחיל את שמירת הלכות צניעות לתלמידות בגיל תיכון • התשובה הנכונה לשאלה מדוע לא ללבוש קצר היא: ככה, זוהי ההלכה! • הסברים רוחניים על ערך הצניעות צריכים להיאמר לאחר האכיפה ובנפרד ממנה, אך הם לא יועילו לבדם מול פיתויי הקניון והאופנה • בכוחה של המשמעת ההלכתית לנצח אפילו התמכרויות לעישון או למשחקי מחשב • מי שעושה מכל דבר קטן נס עלול לא לשים לב לניסים הגדולים • הברכות שתיקנו חז"ל מבדילות בין נס לבין מציאות טבעית שגם עליה יש להודות

ההתמודדות עם לבוש לא צנוע באולפנות ובתיכונים

שאלה: אחת הבעיות שמטרידות את המחנכות באולפנות ובתיכונים הדתיים היא הדרך הראויה להתמודד עם בנות שמגיעות בלבוש לא צנוע. הדרך המקובלת היא לפעול בדרך של חינוך והסברה. מתוך התפיסה שדורנו הוא דור גדול ונפלא, בעל אידיאלים נשגבים, מדברים עם הבנות על ערך הצניעות ומעלתו הרוחנית, תוך השתדלות למעט בהערות משמעתיות שיוצרות אווירה לא נעימה ותחושת ריחוק וחוסר אמון של המחנכות בבנות. הבעיה שזה לא כל כך מצליח. הבנות חוזרות ושואלות: מדוע אסור ללכת עם בגדים אלו? מדוע כל הזמן אתם מדברים איתנו על הצניעות? נמאס כבר לשמוע כל הזמן על אותו נושא! מה רע בשרוולים קצרים ובחצאית קצרה?

כיצד צריך לענות להן?

תשובה: ככה!

במסגרת לימוד התורה והאמונה אנחנו מסבירים יסודות רבים, אבל האמונה בה' ובתורה כוללת גם דברים קשים שאינם מובנים. ההנחה הבסיסית היא שלמרות שכלו של האדם, לא כל דבר הוא יכול להבין. ואם הוא רוצה להתקשר אל ה', לערכי הנצח, עליו לומר "נעשה ונשמע"

תשובה: נדמה שהתשובה המתאימה ביותר לשאלה היא: "ככה!". כלומר, כך היא ההלכה, בלי להוסיף שום הסברים רוחניים. המורות וההורים מוכרחים להתרגל לומר "ככה".

במסגרת לימוד התורה והאמונה אנחנו מסבירים יסודות רבים, אבל האמונה בה' ובתורה כוללת גם דברים קשים שאינם מובנים. ההנחה הבסיסית היא שלמרות שכלו של האדם, לא כל דבר הוא יכול להבין. ואם הוא רוצה להתקשר אל ה', לערכי הנצח, עליו לומר "נעשה ונשמע". והוא לא נהיה בגלל זה פחות חכם, אלא להפך – הוא מתחבר לתובנות אלוקיות שמעצימות את תבונתו האנושית.

כוחה של ההלכה

כאשר כל החנויות בקניונים מלאות שפע של בגדים שאינם כשרים להלכה וקשה להשיג בגדים כשרים שמתחרים ביופי ובמקוריות של הבגדים הלא צנועים, ובנוסף לכך הרוח הנושבת מהמערב מכתיבה אופנה לא צנועה – קשה מאוד לנערה צעירה שבוחנת את הגבולות לעמוד בניסיון. לכן הדרך היחידה לטפל בזה היא בדרך של נאמנות להלכה.

ואל תזלזלו בכוחה של ההלכה. נסו לשכנע מכורים לעישון לחדול מעישון יום אחד בשבוע. תשתמשו בכל ההסברים ותראו כמה הדבר קשה. אבל כשההלכה אומרת שאסור לעשן בשבת – לא מעשנים. והפלא הוא שאפילו המכורים הכבדים לא סובלים כל כך בשבת.

ילדים ונערים אוהבים מאוד לשחק במחשב, והנה נס – בשבת הם לא משחקים. מדוע? האם מפני שנתנו להם שיחות על ערכה של השבת וביארו להם בעמקות כיצד משחקי מחשב פוגעים בקדושתה? לא. הם לא משחקים מפני שההלכה אוסרת. אחר כך אפשר גם להרחיב בדברים אודות קדושתה של השבת.

אמנם נכון שכאשר יסודות האמונה רעועים, ההלכה הולכת ומאבדת את כוחה. כשהלב חלש הדם אינו מגיע כראוי לנימים הקטנים. ולכן צריך לשקוד תמיד גם על לימוד אמונה ומוסר, ולעסוק בהבנת שליחותו של עם ישראל בעולם ובייעודו המיוחד של כל אחד ואחת מאיתנו. לשם כך נועדו הדרשות.

אולם בהתמודדות בשטח עם פיתויי היצר, כוחה של ההלכה רב מכוחן של הדרשות.

תפקיד המנהלות והמחנכות במסגרת דתית

אין זה מתפקידן של המנהלות והמחנכות לרדוף אחרי הבנות בשעות אחר הצהריים. זמן זה נתון לאחריותם של ההורים והבנות עצמן. אבל בשעות הלימודים צריך מוסד דתי לקבוע שגדרי ההלכה מחייבים, ולאכוף זאת בנחרצות ובעקביות. מי שלא באה כפי הכללים – חוזרת הביתה. גם למשמעת יש מסר חינוכי חשוב. היא מבטאת נאמנות להלכה ולמוסר. אגב, גם בתיכונים חילוניים מקובל כיום לקבוע כללי הופעה, ומכיוון שאוכפים אותם ברצינות אין תופעה של הפרת הכללים.

בלי שום קשר לכך, יש לדבר על ערכי המשפחה והצניעות כמו שמדברים גם על יושר, חסד, אמונה וגאולה.

תפקיד ההורים

גם ההורים צריכים להציב גבולות ולשמור עליהם בעקביות. כשעושים כך, הטיפול בבעיה הופך להיות קל יחסית. כמו שמצליחים ללכת ברחוב ולא לקנות שווארמה לא כשרה, כך מצליחים שלא לקנות בגדים לא כשרים. בנפרד מכך, צריך לדבר על תפקידו של עם ישראל, על ערכה של התורה וההלכה, על הדרך היהודית להקמת משפחה, ועל היתרון הגדול של מסגרת החיים הדתיים על פני החילוניים בכל הקשור לזוגיות ואהבת אמת.

בעלי האמונה המצומצמת ונס המלפפונים

לפני שלושה שבועות כתבתי אודות בעלי האמונה המצומצמת, הסבורים שעיקר האמונה בנוי על הניסים, ולכן הם משתדלים לתאר כל דבר בדרך נס. למשל: "הגעתי לחנות וכבר כמעט נגמרו כל המלפפונים, ובניסי ניסים נותרו עוד כמה אחדים בדיוק כפי צורכי ואפילו עוד נשאר… ובחסדי ה' קניתי אותם! ברוך ה' שלא עזב חסדו מאיתי ועשה למעני את הנס הגדול הזה במלפפונים!"

גם המדע הוא בעיה גדולה בשבילם, מפני שהוא כאילו מסביר את החוכמה והסדר שבבריאה על חשבון הנס. לכן אנו שומעים לפעמים אנשים שמספרים: "כל הרופאים כבר אמרו שאין לו סיכוי לחיות, ולבסוף בדרך נס בניגוד לדעת הרופאים החולה הבריא".

מדוע שלא להתבונן בהשגחה

בעקבות הדברים הללו הגיעו מספר שאלות, ועיקרן: מדוע לא לנסות לראות את ההשגחה האלוקית בכל דבר, כמו בדוגמת המלפפונים? והיו בני משפחה של חולים שסיפרו במכתבם על רפואת קרובם, ושאלו: מדוע לא נראה בזה נס ונודה על כך לה'?

ההודאה לה' צריכה להיות שלמה ומאוזנת

תשובה: מעלה גדולה היא לאדם לראות בכל דבר שקורה לו את הטוב האלוקי, ואף ללמוד מכך לקח מוסרי. הבעיה היא שבדרך כלל מי שמגזים בהתפעלותו מנס המלפפונים, לא נותרת בנפשו התפעלות לדברים גדולים באמת. למשל, הוא פחות מתפעל מעצם בריאת המלפפונים ושאר המאכלים.

כעין זה אמרו חכמים: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול" (שבת קיט, ב). כשהופכים אירוע קטן לנס, מקצצים את גדולת הניסים הגדולים. יש לחשוש שבעל "נס המלפפונים" נוטה להתעלם מנס קיבוץ הגלויות והקמת המדינה, שאין דומה לו בכל העולם.

לפיכך תיקנו לנו חכמים סדר הודאה מפורט ומדורג. על המלפפונים מברכים "בורא פרי האדמה", וכך על כל מאכל ומאכל תיקנו ברכה. וכן תיקנו לנו חכמים סדרי שבח והודאה ותפילה בפסוקי דזמרה, בברכות קריאת שמע ובתפילת עמידה. שם גם המקום להודות על חולה שנרפא: "רפאנו… ברוך אתה ה' רופא חולי עמו ישראל". ואם החולה היה מסוכן, כשיבריא יברך "הגומל". ואם המחלה הייתה קשה וממושכת, ראוי שכשיבריא יערוך סעודת הודיה.

ההפרזה מובילה לפיחות ערך

וכן למדנו במסכת ברכות (לג, ב) על אותו אדם שהתפלל לפני רבי חנינא ואמר: "הא ל הגדול הגיבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והוודאי והנכבד". לאחר שסיים אמר לו רבי חנינא: סיימת לומר את כל שבחי ה'?! והלוא אין סוף לשבחיו. אלא מה שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה לומר בתפילה הוא הראוי, ואין להוסיף עליו. "משל, למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסים אותו בשל כסף, והלוא גנאי הוא לו!" כך המתפעל יותר מדי מהמלפפונים דומה כמי שמשבח את המלך בכלי החרס שלו בעוד שיש לו כלי זהב יקרים.

הגדרת הנס והטבע בהלכה

ובאמת אין הבדל משמעותי בין נס לטבע – הכול מאת ה'. ועל כן אנו אומרים בתפילה "על ניסיך שבכל יום עמנו", שגם קיום הטבע הוא נס. אלא שבדרך כלל לסדר הרגיל אנחנו קוראים טבע, ולמה שיוצא מהסדר המקובל אנחנו קוראים נס, ותפקידו של הנס ללמדנו דבר מה מיוחד.

את הגדרת הנס אפשר ללמוד מהברכה שתיקנו חכמים שמי שנעשה לו נס וניצל, כאשר יגיע שוב לאותו מקום יברך "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה".

יש אומרים שכל מי שהיה בסכנת מיתה מוחשית, כגון שעבר תאונת דרכים, או שנפל מגובה רב, או ששודדים תקפוהו, כיוון שניצל חייב לברך (ריב"ש). ויש אומרים שרק כאשר רוב גדול של הנמצאים באותה סכנה מתים, והוא ניצל, חייב לברך (רא"ש מלוניל).

וכיוון שספק ברכות להקל, כך ההלכה (שו"ע או"ח ריח, ט). לפיכך, אדם שהתמוטט עליו בניין גדול וחפרו בין ההריסות ומצאוהו חי, או שנפל מגובה רב מאוד, או שירו עליו כמה כדורים שפגעו בפלג גופו העליון, או שעבר תאונת דרכים קשה מאוד – אם ניצל, יברך בשם ומלכות. אבל אם הסכנה הייתה כזו שרק רוב מתים ממנה, אבל לא רוב גדול מאוד – יברך בלא שם ומלכות.

אישה שבאה לבית הכנסת בשבת לקראת תפילת עמידה

שאלה: אישה שבאה לבית הכנסת לתפילת שחרית של שבת בשעה שהציבור כבר עומד להתפלל עמידה, האם עדיף שתדלג על פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע כדי להתפלל יחד עם הציבור עמידה, או עדיף שתאמר את הכול לפי הסדר?

תשובה: מצד הדין כל אישה רשאית לבחור לעצמה כיצד לנהוג. אם תרצה, תתפלל לעצמה את כל סדר התפילה; ואם תרצה, תתפלל מיד תפילת עמידה עם הציבור. וזאת משום שנשים פטורות הן מאמירת פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע, והן מן התפילה במניין עם הציבור. לפיכך יש כאן שתי מעלות, וכל אישה רשאית לבחור איזו מעלה להעדיף. והעיקר הוא הכוונה בתפילה, שכפי שנראה לה שתכוון יותר, כך ראוי שתנהג.

ואם בכל זאת תבקש המלצה, נראה שעדיף שתדלג על פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע כדי להתפלל עמידה עם המניין. שהואיל ועיקר חובתה של אישה להתפלל עמידה בלבד, מוטב שתתפלל עמידה באופן המהודר, עם המניין, ותזכה אחר כך לענות אמן וקדושה בחזרת הש"ץ ולשמוע קריאת התורה. אמנם תקפיד לומר לפני התפילה את ברכות השחר וברכות התורה. ואם יהיה לה יותר זמן, טוב שתאמר גם קריאת שמע וברכת "אמת ויציב" ותקיים את מצוות זכירת יציאת מצרים ותסמוך גאולה לתפילה (פניני הלכה תפילת נשים כב, ז).

הלכות צניעות ומידת הצניעות

תשובה לשאלות קנטרניות בעקבות הטור על צניעות הלבוש • הלכות הלבוש משלבות את ערך הצניעות עם ערך ההצהרה הפומבית על נאמנות לתורה • לעיתים המנהג של חבישת כיפה חשוב יותר ממצווה דאורייתא של הנחת תפילין • הצניעות מעצימה את הצד הרוחני הפנימי על ידי הקטנת הצד המוחשי-חיצוני • אין די בשמירת הלכות צניעות, אלא יש צורך לרכוש גם את הצניעות כתכונת נפש • הצניעות לא באה למעט את השמחה והעונג שבחיים המוחשיים, אלא לשמור כוחות חיים עצומים אלו לחיי הנישואין

שאלה צדקנית

שאלה: אני מורה בתיכון לבנות, ונדהמתי מהעמדה שכבוד הרב כתב, שצריך להתייחס לבעיית הצניעות כאל בעיית משמעת, ולשלוח את הבנות שבאות בלבוש לא מקובל הביתה. איך אפשר לטפל בנושא כזה רגיש ועמוק בכלים משמעתיים? האם כך מחנכים?!

תשובה: אכן יש בצניעות צד עמוק ופנימי, אבל יש בהופעה לא צנועה גם צד חיצוני, שמביע זלזול במערכת הכללים של המוסד החינוכי, וכלפי זלזול וחוסר כבוד צריך להתייחס כאל בעיית משמעת. בהזדמנות אחרת, ושלא בקשר לכך, יש להעמיק בנושא הצניעות כמו בשאר הערכים שבתורה.

שאלה קנטרנית

לפני כעשרים שנה התאונן בפניי דוקטור חשוב שמתרחשת בציבור הקצנה דתית, עד שממרחק של קילומטר אפשר להכיר על בת שהיא דתית. ואני שמחתי וחשבתי שאם אפשר, היה עדיף שיכירו עליה שהיא דתית ממרחק של שני קילומטר. יש חשיבות עצומה לנכונות של יהודי לבטא את זהותו ברבים

בעקבות הטור הקודם שהוקדש לעניין הצניעות הגיעה שאלה כזו: מדוע הרבנים כל הזמן עוסקים בהלכות בגדי הנשים?! האם זה צנוע שגברים, וגם אם הם רבנים, מתעסקים בבגדי הנשים?!

תשובה

ניכר משאלתך שלא קראת את הטור שכתבתי. נראה שאתה מסוג האנשים שכבר יש להם דעה ברורה בעניין, והיא אינה תואמת את ההלכה, והם סבורים בכנות שדעתם נכונה ודעת הרבנים מוטעית, ובכל עת שהם רואים מאמר סביב נושא זה כבר יש להם תגובה מוכנה.

אגב, יש גם אנשים שכאשר הם קוראים מאמר על ערכה של ארץ ישראל, הם תמיד קמים וטוענים: מדוע אתם תמיד עוסקים רק בענייני ארץ ישראל? האם אין עוד נושאים בתורה?! בדרך כלל אלה אותם אנשים שטוענים שתמיד עוסקים רק בשאלות של צניעות. והם גם טוענים נגד העיסוק במצוות הנישואין ופרו ורבו, במעשר כספים ובלימוד תורה בשבת. לדעתם הדבר הראוי הוא להצטרף לעדר ולשיר שירי הלל לערכים המקובלים על התקשורת השמאלית-חילונית.

בכל אופן, בגוף המאמר כתבתי במפורש, שיש להתייחס לבעיה זו בתיכונים כבעיית משמעת לכל דבר. וכפי שבתיכון חילוני מחזירים הביתה נער או נערה שבאים בגופיה, כך בתיכון דתי לבנות צריכים להחזיר הביתה נערה שאינה לבושה לפי הכללים שנקבעו על פי ההלכה. ודבר זה צריך להיעשות בעקביות, ועל ידי מורות ולא מורים, מפני שאין זה צנוע שמורים או מנהל יעסקו בזה.

אינני תמים לחשוב שאם היית קורא את כל המאמר היית משתכנע, אבל יש לשער שהיית מנסח את הביקורת שלך באופן שיתאים למה שכתוב.

שני הערכים שבלבוש

אודה על האמת, אני קצת אוהב שאלות קנטרניות. הן מעוררות למחשבה, ויחד עם זה מציגות את השואל באור מגוחך. בנוסף לכך, הרבה יותר קל להתמודד איתן מאשר עם שאלות נוקבות באמת.

לגופו של עניין, בהלכות הלבוש באים לידי ביטוי שני ערכים חשובים: הפחות חשוב שביניהם הוא ערך הצניעות, והחשוב יותר הוא הצהרה פומבית ותמידית של נאמנות לתורה.

אמנם נכון שהלבוש הוא חיצוני, אבל מאידך כיוון שהוא בולט והכל רואים אותו, יש בו הצהרה עקרונית מאוד: אם הוא כשר, הרי שהלובשת אותו מצהירה על עצמה שהיא יהודייה נאמנה לתורה, ויש בזה משום מצוות קידוש השם. ואם הלבוש אינו כשר, יש בו הצהרה הפוכה: למרות שהנני יהודייה, אני לא נאמנה להלכה ומחקה את תרבות הגויים, ויש בזה משום איסור חילול השם ואיסור של "בחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג).

ההופעה החיצונית וההקצנה הדתית

מספרים שהרב נריה זצ"ל אמר פעם שאם בחור מפסיק להניח תפילין שבועיים, אין צורך לדאוג כל כך – זה משבר שמן הסתם יעבור. אבל אם הוא הסיר את הכיפה, המצב חמור ומדאיג מאוד. וזאת למרות שהנחת תפילין היא מצווה מהתורה וחבישת כיפה היא רק מנהג, אך כיוון שהיא פומבית ותמידית, יש בה הצהרת נאמנות וקידוש השם. כאשר מסירים את הכיפה מודיעים קבל עולם על חוסר נאמנות לתורה ומחללים את השם.

לפני כעשרים שנה התאונן בפניי דוקטור חשוב שמתרחשת בציבור הקצנה דתית, עד שממרחק של קילומטר אפשר להכיר על בת שהיא דתית. ואני שמחתי וחשבתי שאם אפשר, היה עדיף שיכירו עליה שהיא דתית ממרחק של שני קילומטר. יש חשיבות עצומה לנכונות של יהודי לבטא את זהותו ברבים.

מידת הצניעות

מידת הצניעות באה לידי ביטוי בתחומים רבים: בהסתפקות במועט, בהצנעת העושר, הכישרונות וההישגים. והמגמה אינה לחסום את הכישרונות והיכולות, אלא לחסום את הצד החיצוני שבהם שנועד לעשות רושם, ולהעצים את הצד הפנימי, הטוב והחיובי. ברכה מרובה ישנה במידת הצניעות, וכפי שאמרו חכמים: "מי שמקטין עצמו בזה העולם, כמה הוא גדול ורם בעולם העליון" (זוהר ח"ג קסח, א). והעניין הוא שמי שמקטין את הצד החיצוני שבו, מעצים את הצד הפנימי שלו.

התייעץ עימי תלמיד שזכה בעושר, עד כמה כדאי שישקיע בהגדלת ביתו. חשבתי קצת ואמרתי: אינני יכול להיכנס לפרטים, אבל נראה לי שאם תרחיב את ביתך בצניעות תזכה ליותר ברכה. תהיה יותר עשיר, תזכה ליותר שמחה ואהבה עם אשתך, תזכה להתקדם יותר בלימוד התורה ותצליח יותר בחינוך הילדים.

אחד הביטויים של מידת הצניעות הוא הצנעת הגוף על ידי בגדים, כשהמגמה הבסיסית בכך היא העצמת הצד הפנימי הרוחני. האדם מטבעו נוטה לראות תחילה את הצד החיצוני, ועל ידי הלבוש שמסתיר את הגוף מובלט יותר הצד הפנימי שבאדם, וכך אנו לומדים לשים דגש על הנשמה הרוחנית. לכן הלכות צניעות קשורים לא רק לנשים, שכן גם גברים מצווים להסתיר את המקומות המכוסים שבגופם (שו"ע או"ח ב, א-ב). אמנם בגלל היופי המיוחד לנשים, ובגלל התפקיד שממלא היופי הנשי באיחוד שבין איש לאשתו, יש צורך בצניעות יתרה אצל נשים.

ההבדל בין מידת הצניעות להלכות הלבוש

הבדל משמעותי ישנו בין מידת הצניעות לבין הלכות הלבוש על פי גדרי הצניעות. מידת הצניעות היא יחסית לסביבה: בית שנחשב צנוע כיום היה נחשב ראוותני לפני מאה שנים, ולבוש שנחשב פרוץ לפני מאה שנים נחשב כיום צנוע. לעומת זאת, רוב הלכות הלבוש הן קבועות ואינן מושפעות מהסביבה.

יש נשים שהן צנועות מאוד מטבען, אבל כיוון שלא קיבלו חינוך הלכתי אינן מקפידות על גדרי הלכות הלבוש. לעומתן יש נשים שמקפידות על כל גדרי הלכות הלבוש, ובכל זאת מתנהגות באופן לא צנוע. יש מהן שמתנהגות כך מתוך חוסר תשומת לב, ויש שמתנהגות כך מתוך כוונה לזכות בתשומת לב יתרה מבני המין הגברי.

מצד מידת הצניעות, הראשונות צנועות מהאחרונות, ואילו מצד הצהרת הנאמנות להלכה, מעלת השניות יתרה. לטווח ארוך, יש להעריך שהן ובני משפחתן יהיו יותר נאמנים למסורת התורה והמצוות.

לעיתים יש אפילו התנגשות מסוימת בין הצניעות כתכונת אופי לבין גדרי הצניעות ההלכתיים. למשל כאשר אישה דתית נמצאת בתוך ציבור חילוני, בגדיה הצנועים יבליטו אותה כשונה מכולן, עד שמסתבר שיסתכלו עליה יותר מאשר על כל הנשים שחושפות את גופן. ואף על פי כן עליה להתלבש על פי כל גדרי ההלכה, מפני שהנאמנות לגדרי הצניעות חשובה יותר.

הצורך בשני הערכים יחד

אין אפשרות לבסס את ערך הצניעות אך ורק על פרטי ההלכה. שכן ההלכה אינה יכולה להיכנס להוראות פרטניות כמו באיזו עוצמת קול לדבר, על אילו נושאים ראוי לדבר ובאיזה פורום, ואיזה בגד או שילוב צבעים הוא צנוע לאישה אחת אך אינו צנוע לאישה אחרת. לשם כך יש צורך לרכוש את מידת הצניעות.

ההלכה קובעת גדרים עקרוניים שמבטאים צניעות ויוצרים מרחק נכון בין גברים לנשים, ועל ידי כך מקטינים את הסיכון לחטוא בגילוי עריות. אבל אין בכך ערובה למידת הצניעות עצמה, וגם לא שמירה מלאה מפני הרהורי עבירה וגילוי עריות. כדי לזכות למידת הצניעות עצמה, יש צורך ללמוד ולהתעמק בערך הצניעות ולהפנים אותו בחיים.

הטעות הגדולה

לימוד שטחי של הלכות צניעות יכול להביא לידי טעות חמורה ביותר שכאילו הצניעות באה לומר שהגוף מכוער ובזוי, והיא נועדה למעט את השמחה והעונג שבחיים המוחשיים. ובאמת הצניעות נועדה כדי לשמור כוחות חיים עצומים אלו לחיי הנישואין וכדי להעצים את שמחת הנישואין, שתהיה כלולה ברוחנית וגשמיות כאחד. וזה יסוד האמונה הישראלית, שאין פירוד בין הרוח והחומר: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". ודווקא כשהרוח והחומר יחדיו ניתן להגשים בהצלחה את הייעוד האלוקי שתהיה אחדות מלאה בין איש לאשתו.

אסיים בהערה כאובה שאי אפשר להרחיב בה בפומבי מפני הצניעות, ועל כן אומר אותה ברמז. כבר זמן רב אשתי נפגשת עם כלות שלא הוכנו כראוי. מדריכות הכלות עברו קורס לכך, הן נעימות ונחמדות, מסבירות יפה את ההלכות ואומרות שיש בהן קדושה. אבל לא מצליחות להסביר שהלכות הטהרה הן הכנה לקשר המלא והשמח בין איש לאשתו, וראוי ששניהם ישמחו בזה בשווה.

וזה לכם הסימן: אם השיעור על 'מצוות עונה' ו'ליל כלולות' ניתן בסוף סדרת השיעורים, יש לחשוש שההכנה לקויה. ובזה יש שוני בין בנים לבנות. ודי לחכימא ברמיזא.

העצמאות שבצניעות

מדוע התעוררה בעיית הצניעות בלבוש ביתר תוקף בשנים האחרונות • הרמאות העצמית של נערות המושפעות מתרבות המערב • תספורת הפעמון לנערים – חיקוי של שחקנים מהוליווד • איך נכון לחנך לצניעות? • מה הקשר בין צניעות הלבוש לרפיסותה של ישראל מול העולם • דווקא הצניעות מעוררת יותר את כוחות החיים הפנימיים והייחודיות של האדם

שאלה: בשנים האחרונות התעוררה בתיכונים הדתיים לבנות שאלה, כיצד להתייחס לבנות שאינן מקפידות על גדרי צניעות הלבוש. האם ראוי להעניש את מי שמגיעה שלא בהתאם לכללים? או שמא הדרך הראויה היא להסביר בעמקות את ערך הצניעות, ולתת לבנות הללו להבין מעצמן אילו בגדים ראוי ללבוש? והאם הרב או מנהל האולפנה צריך לעסוק בזה או המורות? ובכלל מתעוררת שאלה כללית יותר, איך ייתכן שככלל אנחנו נמצאים בתהליך של התחזקות דתית, עד שישנם אישים דתיים שמתמרמרים על ההקצנה הדתית, ואילו מנגד בתחום זה ישנה הידרדרות? מה קרה לנו בשנים האחרונות?

מה קרה בשנים האחרונות

תשובה: נדמה שכדאי להסביר בתחילה מדוע בעיה זו התעוררה דווקא בשנים האחרונות. כאדם שמכהן בתפקיד הנכבד של אב לתשע בנות, ומהן נערות ונשים צעירות, למדתי ששאלת הצניעות בלבושי הבנות נעשתה בשנים האחרונות כאובה. במשך מספר שנים רבות למדי, קובעי הטון באופנה העולמית הרשו ללבוש חצאיות ארוכות. אמנם לא תמיד זה נחשב הכי 'אין', אבל במסגרת הפלורליזם הפוסט מודרני ניתנה רשות ללבוש חצאיות בכמה אורכים, והדתיות, תוך ויתורים מסוימים, יכלו להסתדר. בחסות הסובלנות הזמנית הזו אף התפתח הסגנון המיוחד של המתנחלות עם החצאיות הארוכות לוחכות הרצפה, קצת שאנטי עם נגיעות עדכניות. קו שמשדר פשטות איכותית, עם כביכול הבטחה לעצמאות ייחודית.

הבעיה שלאחרונה החצאיות הארוכות ממש יצאו מהאופנה, האנשים הקובעים בענף גמרו והחליטו שארוך זה 'אאוט', והדתיות במבוכה. מצד אחד יש מחויבות לריבונו של עולם ולתורתו הקדושה, ומנגד איך אפשר להמרות את צו האופנה?! איך יראו את פניהן ברחוב לאחר שבכל רשתות הטלוויזיה וכלי התקשורת החילוניים הועברו רמזים חד משמעיים של כוהני האופנה המובילים ש"ארוך זה כבר לא זה", ומי שממשיכה ללבוש ארוך היא ממש "לא בעניינים", ובכל החנויות הנחשבות אין יותר חצאיות ושמלות ארוכות?

על רמאות עצמית

נשים בארץ מתחילות להתמרמר שהבגדים ה"נכונים" עוד לא הגיעו לכאן, אבל תיכף אפשר להשיג אותם בכיכר המדינה, ואחר כך בעוד חנויות. וכאן מגיעות בנות דתיות ומתוך "חירות מוחלטת" טוענות כי בדיוק אלה הבגדים שהן עצמן תמיד רצו ללבוש. ורק נותרה דילמה מה עושים עם ההתנגשות שנוצרה בין הדת למצפון

ויש שטוענות בתוקף רב שבאמת הן אוהבות ורוצות את הבגדים הללו ורק במקרה יצא שזו המודה כעת. וההוכחה לכך שהן בכלל לא מושפעות מהמודה, שכך הן מרגישות מבפנים בעת שהן עומדות לבדן מול הראי. ובכלל לא חשוב להן להיראות יפות בעיני מישהו אחר, אלא הכי חשוב להן להיראות יפות בעיני עצמן, ללבוש דבר שידגיש את היופי הפנימי שלהן…

והן לא שמות לב לכך שכל מושגי היופי שלהן נעים ונדים ברוח הנושבת מבתי האופנה הגדולים שבמערב, שמסיבות כלכליות מגייסים אמנים כישרוניים, כדי לחדש מעת לעת קו אופנתי. בתחילה הם מלבישים בקו החדש שחקניות ודוגמניות ושאר מפורסמות, ומוכרים מספר בגדים מצומצם מהקו החדש למי שמבינה באמת בבגדים (כלומר למי שמסוגלת לשלם אלפי דולרים על בגד). במשך מספר שבועות נותנים לשאר הנשים להתבונן בהן ולקנא, ובתוך כך מתחילים בייצור רחב יותר של בגדים בקו זה לנשים שקצת פחות מבינות בבגדים אבל עדיין די מבינות (כלומר, מסוגלות לשלם מאות דולרים לבגד). תוך שבועות ספורים המפעלים השונים מנסים בזריזות רבה לחקות את הקו החדש, כדי שגם הם יספיקו לרכוב על הגל ולמכור בגדים ביוקר. אמנם לא ביוקר כמו בתי האופנה המובילים, אבל בהחלט במחיר גבוה בהרבה ממחיר הבד והייצור. וכאן משתלבים האינטרסים הכלכליים של בתי האופנה היוקרתיים עם המפעלים הגדולים.

ובתוך כך נשים בארץ מתחילות להתמרמר, שבגלל שהן במזרח התיכון, הבגדים ה"נכונים" עוד לא הגיעו לכאן, אבל תיכף אפשר להשיג אותם בכיכר המדינה, ואחר כך בעוד חנויות. וכאן מגיעות בנות דתיות ומתוך "חירות מוחלטת" מגיעות למסקנה המקורית, כי בדיוק אלה הבגדים שהן עצמן תמיד רצו ללבוש. ורק נותרה דילמה מה עושים עם ההתנגשות שנוצרה בין הדת למצפון.

מילא כשאדם יודע שהוא נגרר, אבל כאשר משערות ראשו ועד ציפורני רגליו כולו גרור, ובעודו נסחב הוא טוען שהכל נעשה מתוך חופש מוחלט ותפישה מקורית, זה די משפיל.

עצמאותו של בחור

לפני קרוב לעשרים שנה החלו בחורים צעירים לספר את שיער ראשם בצורה שמזכירה פעמון, ולפצל אותו בשביל לשני צידי המצח, כפי שעד אז נהגו רק בנות. הזדמן לי לשוחח עם אחד מהבחורים הללו, שסיפר לי על תלאותיו בישיבה התיכונית, ועל כך שהמחנך שלו מתנגד מאוד לתסרוקת שלו וכמעט זרקו אותו מהישיבה בגלל זה. אבל הוא מרגיש שתסרוקת זו ממש מבטאת את העצמיות שלו, וכדי להיות נאמן לעצמו היה מוכרח להתעמת בממסד הדתי החזק שעומד כנגדו. ולכן למרות שהוא די מעריך את הר"מ שלו, הוא מרגיש חובה מצפונית לשמור על עצמאותו.

בתחילה קצת התפעלתי מעצמאותו של הבחור, ומנגד התפלאתי קצת על המחנך שהתעמת איתו על דבר שאין בו צד הלכתי. סיפרתי על כך לחבר והוא הסביר לי שזו מודה שהתחילה לפני כשנה אצל מספר שחקנים בהוליווד, והמעריצים הצעירים שלהם מחקים אותם ומגדלים שיער כמותם, וכך תסרוקת זו הולכת ומתפשטת בקרב צעירים בכל רחבי העולם. ואז הבנתי שהבחור ה"עצמאי" הוא אחד האחרונים בשורה של מאות מיליוני חקיינים, ובטענותיו הפך את היוצרות. הוא מחשיב את עצמו כלוחם צדק יחיד שעומד לבד מול ממסד עצום וחזק, בעוד שהאמת היא שהיהדות היא שעומדת כאי קטן של אמונה וחזון לתיקון עולם מול אוקיינוס שוטף וקוצף של חקיינות וריצה אחר הבלי עולם הזה.

אז הבנתי שמאבקו של הר"מ אינו נגד תספורת זו אלא נגד תופעת החקיינות, כמצוות התורה "בחוקותיהם לא תלכו".

על הבעיות של עם ישראל

אחר כך יושבים אנשים בסלון ושואלים, מדוע ממשלת ישראל נכנעת מעת לעת ללחץ הבינלאומי, ואינה מעזה לומר שיש לנו זכות מלאה על ארץ ישראל כפי שכתוב בתנ"ך, ועלינו ליישב אותה למלוא אורכה ורוחבה. כשדתיות וחרדיות אינן מוצאות עוז בלבבן לשמור על כללי ההלכה בניגוד לקו שהכתיבו מעצבי האופנה, ואפילו חנויות שקמו עבורן, עם הבטחה לעצמאות, אינן מצליחות להיות נאמנות להלכה, גם ראשי ממשלה ושרים מתקשים לחרוג ממה שמעצבי דעת הקהל הבינלאומית מרשים להם לומר…

ולמעלה בקודש, חכמי ישראל אינם מצליחים להעמיד חזון לתיקון עולם, מפני שצריכים להגיב תמיד על מה שאחרים עושים, לשמור על הישרדותה של היהדות, במקום לשאוב מהמעיינות המקוריים של ישראל מים חיים וטהורים ולהביא ישועה וגאולה לעולם.

העצמאות קשורה בצניעות. כאשר יותר מדי משתוקקים למצוא חן בעיני אחרים, ומוכנים לשם כך להשתנות לפי המודה המתחלפת, אי אפשר להקשיב לקול הפנימי העצמאי.

טוב לנו להתמודד עם בעיית הלבוש

לפיכך טוב מאוד שבעיה זו התעוררה בשנים האחרונות, מפני שעל ידי ההתמודדות איתה נוכל לברר את התפקיד המיוחד של עם ישראל להיות אור לגויים.

אולי ההתמודדות הזו שהזדמנה לנו עכשיו, מבשרת שכבר הגענו למצב שבו אנחנו מסוגלים לחדש בעולם דברים בעלי משמעות וערך, ולשם כך צריכים לבצר תחילה את הייחודיות והצניעות.

דרך ההתמודדות – להתייחס לכך כבעיית משמעת

למרות שרעיונות עמוקים צפונים בהלכות צניעות, כאשר רוצים לטפל בבעיה זו לא כדאי לדבר עליהם, אלא רק על הכבוד והמסגרת שמתבטאת בכך.

שמעתי מגיסתי שמלמדת בתיכון חילוני בערד, ששם קבעו כללי הופעה בבית הספר, ומהם: איסור הופעה בגופיה, במכנסיים קצרים ובכפכפים, ונציגים מצוות ההנהלה עומדים בשער בית הספר ולא נותנים למי שאינו לבוש על פי הכללים להיכנס, וכך אין תופעה של הפרת הכללים.

כיוצא בזה צריך לעשות בתיכונים הדתיים, לקבוע כללים פשוטים וברורים על פי ההלכה, ולאכוף אותם בעקביות. באופן זה לא יהיה צורך להתעסק בכך ולדבר על כך.

עוד עיקרון חשוב מאוד, שרק מורות ומנהלות יטפלו בכך, ולהוציא לגמרי את המורים והרבנים מהעיסוק בנושא הזה.

בחוקותיהם לא תלכו

מעבר לכך, ובלא קשר לאכיפת הכללים, יש צורך לבאר בהרחבה את ערכה ומעלתה של הצניעות, ולהדגיש תחילה את העצמאות שבצניעות, מפני שזה הרעיון הפשוט, המקיף והבסיסי ביותר, ויסודו במצוות התורה: "בחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג). והכוונה שלא ללכת במנהגי הפריצות של הגויים ולא להיגרר אחר דתם ואמונתם.

הצניעות שומרת על עצמאות מחשבתנו ועל חירות רוחנו. הלא יצאנו לחירות משעבוד מצרים כדי לקבל את התורה הקדושה ולגלות את אורה בארץ ישראל, ולהביא מתוך כך תיקון וגאולה לעולם. ואיך נמעל בשליחותנו המקודשת ונכניס את עצמנו מרצון לעול תרבות הגויים, בהיגררות חסרת טעם אחר אופנה שנקבעה בניכר?

ערך האהבה והיופי

עם החינוך לצניעות, צריך להיזהר מאוד שלא לגרום לדיכוי כוחות החיים, אלא להכוונתם והעצמתם. לא נותר לנו מקום להסביר הפעם יסוד עמוק זה, אבל מוכרחים לרמוז, שהצניעות האמיתית נועדה להעצים את האהבה בין בני הזוג, בכל הרבדים שבהם אדם בא לידי ביטוי, מהרוחני ביותר ועד הגשמי ביותר.

וכן חובה לציין, שיש ערך רב בכך שאישה תלבש בגדים יפים ומתאימים שמכבדים את צלם האלוקים שבה, כי זה חלק ממלוא האישיות השלמה, שבאה לידי ביטוי גם ביופי. אלא כדי שיופי זה לא יזלוג לכיוונים שליליים, ישנן הגדרות הלכתיות ששומרות עליו במסגרת הראויה.

שמחת פורים בקדושה

הדעות השונות בקיום מצוות משתה בפורים – האם על אדם להיות שיכור או שתוי בלבד? * כל אדם יבחן את עצמו כיצד הוא מתנהג תחת השפעת יין * מצוות שתייה חלה גם על נשים * שתיית היין לשם מצווה משעבדת את הצד החומרי לעבודת ה' * מצב השכרות מסמל את ההתבטלות ומסירות הנפש להנהגת ה' את העולם

משתה ושמחה

מצוות השמחה בפורים גדולה מהשמחה שבשאר ימים טובים, שלגבי כל הימים הטובים (סוכות, פסח ושבועות) נאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", וכיוון שבפועל רוב האנשים שמחים בשתיית יין, יש מצווה לשתות יין, אבל אין מצווה להרבות בשתייה (שו"ע או"ח תקכט, א-ג). ואילו לגבי פורים יש מצווה מפורשת להרבות בשתייה. ויתר על כן, זה עיקר עניינם של ימי הפורים להיות (אסתר ט, כב): "יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה". ועל כן אמרו חכמים (מגילה ז, ב): "מיחייב איניש לבסומי בפוריא (חייב אדם להשתכר בפורים) עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

מצוות הסעודה ביום

צריך כל אדם לעשות סעודה ומשתה בפורים, ואף שכל יום הפורים מיועד לשמחה, מכל מקום שיאה של השמחה בסעודת פורים, מפני שכך היא הדרך לבטא שמחה – בסעודה גדולה שבתוכה מרבים בשתייה. ובלא אכילה גם השתייה אינה עולה יפה ואינה משמחת. לפיכך חובה לקבוע סעודה אחת בפורים למשתה ושמחה. וצריכים לקיים את הסעודה ביום, והמקיים את הסעודה בלילה – לא יצא ידי חובתו, שנאמר: "יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה" (אסתר ט, כב; מגילה ז, ב).

רוב ישראל נוהגים לקיים את הסעודה אחר הצהריים, מפני שבבוקר עסוקים במקרא מגילה, משלוח מנות ומתנות לאביונים, ולאחר מכן יכולים לקיים את הסעודה בהידור. וגם אם הסעודה נמשכה לאחר צאת הכוכבים, עדיין אומרים בברכת המזון "על הניסים", שהולכים אחר ההתחלה.

האם יש מצווה להרבות בשמחה בכל משך הפורים?

למרות שעיקר המצווה מתקיימת בסעודת הפורים, יש מצווה להרבות בשמחה בכל משך הפורים, בלילה וביום. וכל מה שיוסיף אדם שמחה, הרי הוא מהדר במצווה. וכן נוהגים ישראל להרבות בכל משך הפורים בשירה וריקודים, בדיבוק חברים, בלימוד התורה המשמחת ובטעימת מאכלים טובים ושתיית משקאות משמחים. וכל אדם ירבה בשמחה ביום הפורים לפי אופיו.

מה צריך לאכול בסעודת פורים?

בנוסף ליין ושאר משקאות, צריך להכין לסעודה בשר בהמה, שכך מקובל אצל רוב האנשים שאכילת בשר משמחת. ומי שקשה לו לאכול בשר בהמה, ישתדל לאכול בשר עוף, שגם באכילתו יש שמחה. ואם גם עוף אין לו או שאינו חביב עליו, יכין לסעודה מאכלים טעימים אחרים וישמח בהם יחד עם שתיית היין.

וצריך לקבוע את הסעודה על הלחם, מפני שלדעת כמה מגדולי הפוסקים, בלא לחם אין הסעודה נחשבת לסעודה חשובה (פניני הלכה זמנים טז, ט, 10).

עד כמה צריך אדם לשתות בפורים

המצווה היא לעשות אותם "ימי משתה ושמחה", ואמרו חכמים (מגילה ז, ב): חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. אלא שנאמרו דעות רבות בהגדרת מצוות המשתה. ככלל אפשר לסדר את הדעות המרובות שנאמרו במצוות משתה בפורים סביב שתי דעות עיקריות.

הסוברים שצריך להשתכר

יש אומרים שדברי חכמים כפשוטם, שאדם צריך להשתכר כל כך עד שלא ידע להבחין בין "ארור המן לברוך מרדכי" (רי"ף, רא"ש). כלומר יגיע למצב של שמחה פשוטה, שבה האדם משתחרר מהמעצורים שמלווים אותו תמיד, הוא צוחק יותר ובוכה יותר. אמנם הוא מתקשה ללכת ישר, לא זוכר את כל הפרטים וההתחייבויות השונות שנטל על עצמו, אבל ליבו טוב עליו והוא אוהב את חבריו. אז יהיה אצלו "ארור המן" שווה ל"ברוך מרדכי". כלומר, למרות שהוא מבין שהמן רשע ומרדכי צדיק, מכל מקום ההרגשה הנפשית שלו שווה בעת אזכרת המן ומרדכי, שהכל טוב והכל לטובה, עובדה שבסוף הכל הסתדר ולכן השמחה אינה נפגמת כלל. וכך אופיים של השיכורים שאינם יכולים להיכנס לפרטים והכל נדמה עליהם כשווה בלא חילוקי מדרגות. במצב של שכרות ושמחה כזו אדם מתנהג באופן שאינו נחשב מכובד במשך שאר ימות השנה. וכך נהגו הרבה מגדולי ישראל שהיו שותים הרבה בפורים.

מי שעלול להתפרע

אולם מי שיודע בעצמו שמתוך השיכרות הוא עלול להתפרע, להכות חברים או לעשות דברים מכוערים או לבזות את עצמו מאוד, גם לדעה זו עליו להימנע מלהגיע לשיכרות, אלא יסתפק בשתייה מועטת. ויש אומרים שהעצה בשבילו היא לקיים את המצווה כדברי הרמב"ם, היינו שישתה עד שישתכר וילך מיד לישון, וכשיישן לא ידע להבחין בין "ארור המן לברוך מרדכי".

הסוברים שאדם צריך להיות שתוי ולא שיכור

יש אומרים שהמצווה היא לשתות יותר מהרגיל, עד שיהיה שתוי אבל לא שיכור. כלומר ירגיש מעט סחרור, ויהיה יותר משוחרר ושמח, אבל לא יגיע למדרגת שיכור שעלול להתנהג באופן שאינו מכובד. וזאת משום שלהלכה אין מקבלים את הדעה הסוברת שאדם צריך לשתות "עד דלא ידע" (רבי אפרים). או שמקבלים את הדעה שצריך לשתות "עד דלא ידע", אלא שהכוונה לשתות עד שלא יוכל לדקדק במילותיו, וכשיצטרך לחזור ולומר פעמים רבות "ארור המן וברוך מרדכי" יתבלבל לפעמים (תוס' ור"ן).

שורש המחלוקת כיצד לשתות

נראה לפרש, שכיוון שתגובתם של האנשים לשתיית היין שונה, על כן יש דעות שונות כיצד לקיים את מצוות ה"משתה ושמחה" למהדרין. יש שהשתייה המרובה גורמת להם להתפרע, ויש שעושה אותם נוחים וטובי לב. יש שהשתייה גורמת להם להתגולל בקיאם ולהתבזות לעיני כל, ויש שהשתייה מעוררת אותם לגלות את ליבם הטוב. יש שהשתייה מעייפת אותם ויש שהשתייה מעוררת אותם. לפיכך כל אדם צריך לבחון את עצמו, האם הוא מאלה ששמחים יותר בשתייה מרובה או מאלה ששמחים יותר בשתייה מועטת, או שמא הוא מאלה ששותים וצריכים לילך אח"כ מיד לישון.

עצה טובה לשותים בפורים

כיוון שרבים מאיתנו אינם רגילים לשתות לשוכרה, כדאי ללמוד מעט את דרכי השתייה, שאם לא כן, יכול אדם לבוא לסעודת פורים ולמחרת יתעורר בביתו בלא לזכור כיצד חזר מהמסיבה לביתו…

ככלל, האלכוהול מגיע לשיא השפעתו רק אחר עשרים דקות משתייתו. ולכן כדי לבחון את מידת ההשפעה של השתייה, צריך להמתין בין שתייה לחברתה לפחות חצי שעה. וטוב לשלב שתייה עם אכילה, ואז היין הטוב ייספג כראוי, ויוכל להרבות בדיבוק חברים, ויגלה את מצפוני ליבו הטוב, וירבה בשמחה בישועת ה'.

נשים

גם לנשים יש מצווה להרבות בשתיית יין המשמח, אלא שעליהן להיזהר משיכרות, שהשיכרות גנאי לנשים יותר מלגברים, שהיא מפירה את מצוות הצניעות שנשים משתבחות בה.

ואפשר לומר שהנשים, בזכות הענווה הטבעית שלהן, מגיעות על ידי שתייה מועטת לכל המעלות שהגברים מגיעים בשתייה מרובה.

הצד החיובי שבשכרות מתגלה בפורים

למרות שככלל השיכרות מגונה, אי אפשר להתעלם מהצדדים הטובים שבה, שעל ידה מתגלית שמחה פשוטה, שמבטאת שמחה גשמית ומשוחררת, מלאת עוצמה וחיוניות. אלא שבכל השנה התאווה וההוללות שבשיכרות מאפילות על הצד הטוב שבה, ולכן היא גורמת לפראות ומכשולים רבים. אבל בפורים, כאשר שותים ושמחים בישועת ה', לזכר הנס שנעשה על ידי המשתה, מתגלים הצדדים הטובים שבשתייה.

סגולת ישראל מתגלה בשתייה של פורים

יש עוד משמעות עמוקה, שבפורים מתגלה הקדושה הנצחית שבישראל, שמכוחה מתברר שגם מה שנראה לכאורה כרע – מתהפך לטובה. הגזירות הקשות מובילות לתשובה. ועל ידי שתיית היין לשם מצווה מתגלה הסוד, שאף החומריות של ישראל בפנימיותה היא מקודשת. ואף שהגוף ותחושותיו נראים לכאורה כמפריעים לעבודת ה', במדרגה הגבוהה של פורים – נהפוך הוא, והם עוזרים מאוד לעבודת ה' בשמחה וחיוניות.

השמחה בגילוי האמונה השלימה

ועוד יותר עמוק. ככלל התורה והדעת צריכים להדריך את החיים, וכשאדם הולך בדרך זו הוא שמח, אלא ששמחתו מוגבלת לפי הכרתו. אולם במדרגה עליונה של אמונה, שאנו זוכים לה בפורים, אנו יודעים שה' מנהיג את העולם לטובה, ואף שלפעמים הנהגתו אינה מובנת לנו, אנו מבטלים את דעתנו ומקבלים את הנהגתו בשמחה. וזהו מדרגת "עד דלא ידע", דבקות במדרגה שמעל לכל השגה אנושית, שקשורה כל כולה לאמונה במסירות נפש. ומתוך אמונה עליונה שכזו, שהיא אמונת ישראל, מגיעים לשמחה בלא גבול.

דין תורה ודין ערכאות

המצווה להעמיד בתי משפט תורניים

בשבוע שעבר עסקתי בציווי התורה לנהל את כל המשפטים בפני דיינים שדנים על פי התורה, שנאמר (שמות כא, א) "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". אולם לדאבון לבנו, לאחר שנים ארוכות כל כך של גלות וציפייה לשוב לארץ קדשנו, רבים מבני עמנו נחלשו בתודעתם היהודית, ומדינת ישראל העמידה לעצמה בית משפט שנשען על תפישות נוכריות ומתנכר למורשת התורה. התוצאה לא אחרה לבוא: בית המשפט העליון הפך להיות הממסד שהכי פוגע בזהותה היהודית של המדינה ובאתגריה הציוניים. כיוצא בזה כתב הרב הראשי, הרב יצחק הרצוג זצ"ל: "כעת כאשר עם ישראל שוכן בארצו, ולדאבון לבנו הוא דן על פי חוקים זרים, הדבר חמור אלף פעמים יותר מיחיד או קהילה בישראל שהולכים לדון בערכאות של גויים… ותוצאות מצב מחפיר ומביש זה מי ישורן" (התורה והמדינה כרך ז).

האיסור לפנות לערכאות

כפי שלמדנו, אסור לאדם לתבוע את חברו בבית משפט חילוני, וכפי שכתב הרב צבי פסח פרנק זצ"ל, ממשיכו של מרן הרב קוק זצ"ל ברבנות ירושלים: "זה ברור ופשוט ששופטים הללו ערכאות הם לכל דבר, וכל ההולך אצלם הוא מרים ידו בתורת משה, ומרה תהיה אחריתו של המחזק אותם" (הובאו דבריו בשו"ת ציץ אליעזר יב, פב).

וכן לעניין גירושין, חובה מן התורה לברר את כל הדינים בפני בית הדין התורני, וההולך לבית משפט חילוני הוא מרים יד בתורת משה.

כאשר הנתבע מסרב לבא לדין תורה

לעיתים התובע מעוניין לברר את הסכסוך בדין תורה, אולם הנתבע אינו מוכן לכך. וכיוון שהחוק נתן סמכות לבית המשפט החילוני – אין לתובע אפשרות להכריח אותו להתדיין בבית דין תורני. ואז עולה השאלה, האם מותר לו לתבוע את חברו בבית משפט חילוני כדי להציל את כספו?

יש סוברים, שגם כאשר הנתבע מסרב להישפט בפני בבית דין כשר, האיסור לפנות לבית משפט חילוני נשאר בתוקפו עד אשר יבוא התובע לפני בית דין, ויקבל מהם רשות לפנות ל'ערכאות' כדי להציל את ממונו. ויש סוברים שאין צורך לבקש זאת מבית דין מסודר, אלא הואיל וחברו מסרב לבוא לדין תורה – מותר לתובעו בערכאות. אך צריך לשאול תחילה רב שמצוי בדינים הללו האם יש בתביעתו צדק לפי דין תורה, שאם לא כן עלול להיווצר מצב שיוציא ממון מחברו בערכאות בניגוד לדין התורה. והרוצה להקל כדעה זו – רשאי.

האם ראוי לאדם דתי להתמנות לשופט

שאלה זו לא נתבררה דייה. יש רבנים שסוברים שאסור ליהודי להתמנות לשופט במערכת המשפט חילונית. וכן שמעתי על הרב שלמה מן ההר זצ"ל, רבה של בית וגן, שיצא במחאה מבית הכנסת בשעה ששופט עלה לקריאת פרשת 'ואלה המשפטים', שאיך הוא קורא על איסור ערכאות ובעצמו שותף באיסור. כיוצא בזה אמר לי פעם שופט ירא שמים שהוא נמנע מלחתום כעד על כתובה, מתוך התחשבות בדעת הרבנים הסוברים שהוא פסול לעדות.

לעומת זאת, יש רבנים שסוברים שכאשר המטרה היא לתקן מותר להתמנות לשופט, שהרי לא שופט זה אשם בקביעת שיטת המשפט הנוכרית.

ולעניות דעתי נראה, שהכל תלוי בעמדתו של השופט. אם הוא מתקומם כנגד המצב, ואינו מסתיר את עמדתו זו, ומנסה ככל יכולתו לתקן, אזי יש ערך לכך שיתמנה לשופט. הוא כמובן אינו יכול להפר את הבטחתו לפסוק על פי החוק, אולם במקרים רבים מאוד החוק נתון לפרשנות. וכפי ששופטים חילונים נוהגים למתוח את פרשנותם באופן קיצוני לכיוון החילוני, כך הוא רשאי ומחויב למתוח את הפרשנות עד קצה האפשר לכיוון משפט התורה. אבל אם הוא משתלב בתוך המערכת תוך ניסיון להיות נאמן לרוחה, גם אם מעת לעת יעטר את דבריו בפסוקים ודברי חז"ל – הרי הוא שותף בחילול ה', ובמידה מסוימת גדול עוונו יותר, שהוא היה צריך לדעת את חומרת האיסור, ואע"פ כן הוא משתתף בו.

היה ראוי לציין כאן לשבח את השופטים שמקדשים שם שמים ולגנות את אלה שמחללים, אולם אינני מכיר כראוי את אופי פסיקתם של השופטים הדתיים השונים, ולכן אמנע מלכתוב את מחשבותיי, שאינן מבוססות דיין.

דעת הרב מרדכי אליהו זצ"ל

מעין זה כתב מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל: "במצב הנתון יש חשיבות ותועלת בשופט דתי כמו בעורך דין, עיתונאים דתיים שירימו את קול התורה בכל מגזרי החיים, ובפרט שבכלי התקשורת ישמע קולם, שיסבירו ויבהירו את דרך התורה וחוקיה" (תחומין ג' עמ' 244).

טענה ותשובתה

טענה: לגבי חלק מרשימת הפסיקות הארוכה שהזכרת בשבוע שעבר, שבהן בג"ץ פסק בניגוד לעמדה היהודית והלאומית, גם בית משפט תורני היה נאלץ להחליט בניגוד לעמדה הביטחונית, שכן אנו תלויים גם בדעת הקהל העולמית, ולכן חובה עלינו לשמור את הכללים המקובלים.

תשובה: השופטים לא נבחרו כדי לדאוג ליחסינו הבינלאומיים. הם אמורים לפסוק לפי החוק והצדק בלבד. חברי הכנסת והממשלה נבחרו כדי לדאוג לביטחונה של מדינת ישראל, ואם יראו שעלינו להגביל את עצמנו בתקנות או בחוק – יעשו זאת.

בפועל, רוב החלטות בית המשפט שהזכרתי בשבוע שעבר נעשו ללא חקיקה. פעמים רבות גם היה ברור שאין סיכוי להעביר חוקים אלה בכנסת. למרות זאת, שם עצמו בית המשפט מעל המחוקקים והעם, והכריע בסוגיות אלו על פי התפישות השולטות כיום בתרבות החילונית במערב.

האחריות לכך היא בראש ובראשונה על חברי הכנסת, ואשמתם מתחילה בכך שאינם פועלים להחזרת המשפט העברי למקומו.

צריך להוסיף, שישנן עוד מדינות שנמצאות במצב מלחמה, כדוגמת ארה"ב ואנגליה. הם הורגים תוך כדי לחימה פי כמה וכמה אזרחים מאיתנו. לא שמענו שבתי המשפט שם מפריעים כל כך לצבא.

שאלה לגבי החינוך לצניעות

האם אין הפרזה במערכת החינוך הדתית בנושא הצניעות? לדוגמא, חברתי לעבודה ביקרה את נכדיה, וכשהתיישבה נגלו ברכיה. נכדתה בת ה-4 נזעקה ואמרה: "סבתא, זה לא צנוע!" היא הזדעזעה לשמוע שילדים בגיל כזה כבר עוסקים בנושא, וטענה נמרצות שהאיזונים נשתבשו לגמרי, ובדורה לא היו מתעסקים בזה כל כך הרבה, ובוודאי שלא תינוקות.

גם התבוננות בתמונות העבר מראה כי הדתיות של פעם לבשו חולצות עם שרוולים קצרים, ללא כיסוי ראש ובוודאי ללא גרביים. ואילו כיום במוסדות התורניים מי שהשרוול שלה מגיע רק עד קרוב למרפק, מטעמי נוחות ולא גנדרנות, כבר נחשבת מורדת.

ועולות השאלות: האם העיסוק הזה עוזר? מדוע בעבר הקפידו פחות? אולי אנחנו סתם מחמירים? ואולי האידיאליסטיות של החלוצים הגנה עליהם בשלב הראשון גם כאשר קיימו את המצוות באופן מרושל? ואולי קיום המצוות שלנו השתפר במישורים מסוימים לעומת הסבתות שלנו?

תשובה

ראשית צריך לציין שאין להתגעגע כל כך לנורמות של דור הסבתות. רוב בוגרי החינוך הדתי באותם זמנים נעשו חילוניים. במשך הזמן מצב החינוך הדתי השתפר ואחוז הנושרים פחת. חלק מההתקדמות החינוכית נבע מקביעת נורמות דתיות ברורות שמגדירות את הזהות הדתית. העיסוק בשאלת הלבוש אינה רק מטעמי צניעות, אלא במידה רבה מפני ההצהרה העולה ממנו – שאנחנו דתיים ואיננו מתביישים בזה כלל!

אמנם כן, הדתיים האידיאליסטים זכו לזהות דתית ברורה, ופחות עזבו. לכן מקרב החברים בגרעיני בני עקיבא אחוז הנושרים היה נמוך מאוד. כי גם אם לפעמים פחות דקדקו בפרטי הלכות צניעות, הם היו מסורים לתורה, לעם ולארץ, והתגאו בערכים שאותם ייצגו. בכל אופן, הדרך החינוכית הטובה משלבת אידיאלים עם מסגרת הלכתית מוצקה.

כדאי להוסיף, שיתכן והסבתא הנכבדה נעלבה שלא לצורך. לפעמים ילדים קטנים מדברים בתמימות, והמבוגר ששומע אותם מכניס לתוך דבריהם את כל המטען האישי שלו.

האם אפשר להיעזר בקטן בשעת הדחק בשבת

שאלה: האם מותר בשעת הדחק לבקש מקטן בשבת להדליק את האור או לכבותו?

תשובה: אסור מהתורה לבקש מקטן לעשות עבורנו מלאכה בשבת. וגם כאשר אין מבקשים זאת ממנו, אם רואים שהקטן רוצה לעשות מלאכה עבור גדולים, כגון להדליק עבורם את האור, מצווה על הוריו למונעו מכך. ואם לא מנעו עברו על איסור תורה, שנאמר (שמות כ, י): "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך".

אמנם לגבי דברים שאסורים מדברי חכמים, בשעת הדחק מותר לומר לקטן לעשותם, ובתנאי שהדבר הוא לתועלת הקטן. למשל, אם הדליקו בטעות את האור בחדרו של הקטן, והוא מתקשה לישון באופן זה, מותר בשעת הדחק לומר לו לכבות את האור, שכן כיבוי האור הוא איסור מדברי חכמים. ועדיף שיעשה זאת קטן שלא הגיע לגיל שש. ואם כבר הגיע לגיל שש, עדיף שיכבה בשינוי.

כאשר השעה דחוקה ביותר, מותר לבקש מקטן לעשות דבר שאסור מדברי חכמים גם לצורך של גדולים, מפני שאיסור דרבנן לקטן נחשב 'שבות דשבות', וכידוע התירו חכמים 'שבות דשבות' לצורך גדול. אלא שבמקרה של קטן יש חשש שמא ילמד מזה לזלזל בשמירת השבת, ולכן ההיתר הוא רק במקרה נדיר מאוד של שעת הדחק, וכאשר ידוע שאין חשש שיבוא מתוך כך לזלזל בשבת.

צניעות ועצמאות

שאלת הבגדים הצנועים

כאב לתשע בנות, וביניהן נערות ונשים צעירות, למדתי ששאלת הצניעות בלבושי הבנות נעשתה בזמן האחרון כאובה. במשך מספר שנים, קובעי הטון באופנה העולמית 'הרשו' ללבוש חצאיות ארוכות. אמנם לא תמיד זה נחשב הכי 'אין', אבל במסגרת הפלורליזם הפוסט-מודרני ניתנה רשות ללבוש חצאיות בכמה אורכים, והדתיות – תוך ויתורים מסוימים – יכלו להסתדר. בחסות הסובלנות הזמנית הזו אף התפתח הסגנון המיוחד של המתנחלות עם החצאיות הארוכות לוחכות הרצפה – קצת שאנטי עם נגיעות עדכניות. קו שמשדר פשטות איכותית, עם כביכול הבטחה לעצמאות ייחודית.

אלא שלאחרונה החצאיות הארוכות ממש יצאו מהאופנה. האנשים הקובעים בענף גמרו והחליטו שארוך זה 'אאוט', והדתיות במבוכה. מצד אחד יש מחויבות לריבונו של עולם ולתורתו הקדושה, ומנגד – איך אפשר להמרות את צו האופנה. איך יוכלו להראות את פניהן ברחוב לאחר שבכל רשתות הטלוויזיה וכלי התקשורת החילוניים הועברו רמזים חד משמעיים של כוהני האופנה המובילים ולפיהם "ארוך זה כבר לא זה", ומי שממשיכה ללבוש ארוך היא ממש "לא בעניינים". ובכל החנויות הנחשבות אין יותר חצאיות ושמלות ארוכות.

שלושת מעגלי הצניעות

לקראת יום הכיפורים נכון לברר את ערכה של הצניעות, שבאה לידי ביטוי בשלושה מעגלים:

  1. בחיים האישיים.
  2. באהבה שבין בני הזוג.
  3. בערכי האומה.

חטא אישי

הצניעות נועדה להדגיש את הצד הרוחני-הנשמתי שבאדם, ומנגד הפריצות שמה את הדגש על הצדדים הגופניים-חומריים. לפני חטא אדם הראשון התהלכו אדם וחוה עירומים בגן עדן, כי עדיין לא נכנס בהם יצר הרע, ולא היה בזה שום פגם. אולם לאחר החטא והופעתו של יצר הרע, נעשה האדם מוגבל, והוא אינו יכול לעמוד על משמעותו הרוחנית בלא התבוננות מעמיקה. וככל שהוא חושף יותר את הצדדים החיצוניים שבגופו, כך הם מתגברים עליו וחוסמים את יכולת ההתבוננות הרוחנית.

לטווח הקצר נראה כאילו הפריצות מסייעת לגילוי עוצמת החיים, שכן החשיפה יוצרת גירוי וריגוש מיידי. אבל מי שמביט יותר לעומק ויותר לטווח ארוך, מבחין ללא ספק שדווקא הצניעות מגלה את העוצמה הפנימית שבחיים, את הקדושה, ומתוך כך גם הצדדים החומריים מתברכים ומתעלים.

אין לנו התנגדות לחומריות ולגוף, להיפך – לכל תחום יש ערך ומקום. אבל מי שאינו שומר על הצניעות, חוטא בעל כורחו בהדגשה יתירה של החומריות על פני הרוחניות. וזאת משום שהרוחניות מטבעה נסתרת, וכדי לעמוד על טיבה של הנשמה, יש להעמיד את הגוף במקומו הראוי לו, ולא להבליטו ולהופכו לעיקר. ורק לאחר שהרוחניות הועמדה על מקומה המרכזי, ניתן להתבונן בצניעות בצדדים הגופניים שבחיינו, ולהפיק מהם את מלוא עוצמת החיים, בלי שהדבר יפגע בנשמה.

האהבה

האהבה שבין בני הזוג היא יסוד החיים, הקדושה, השמחה והגאולה. לא כאן המקום להאריך בכך, רק נזכיר שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" שעליה אמר רבי עקיבא שהיא "כלל גדול בתורה" יכולה להתקיים בשלמות רק בין בני הזוג.

הצניעות, בנוסף לכך שהיא מעמידה את היסוד הרוחני שבאדם על מקומו החשוב, היא גם שומרת על קדושת הנישואין. ידוע לכל שפריצות חמורה מרסקת את המשפחה. אולם צריך לדעת שכל חוסר צניעות, ואפילו קל, פוגע במשפחה. האהבה צריכה להיות מופנית אל בן הזוג, כי רק איתו האהבה יכולה להופיע בשלמות. כל איבוד של כוח האהבה כלפי אנשים אחרים, הוא על חשבון האהבה בבית – דבר שפוגע הן בבן הזוג והן בילדים ובחינוכם.

האהבה איננה דבר חיצוני שתיכף ומייד אפשר לעמוד על מלוא עומקו. אמנם כבר בתחילה היא מסעירה, אבל ישנם עוד רבדים עמוקים שהולכים ונחשפים שלב אחר שלב. האהבה של מי שאינו קשור לכללי הצניעות היא בדרך כלל אהבה קצרה, שרק היופי הפרוץ והתאווה החיצונית מחזיקים אותה. וממילא כאשר השלב הראשון מגיע לידי מיצוי – אין יכולת להתחדש ולהגיע לרובד עמוק יותר, והזוגיות הופכת למשמימה, מתסכלת ומאכזבת. כביכול היופי החיצוני הבטיח חיים טובים ומאושרים לנצח נצחים, ועתה לא נותר כמעט כלום. וחוזרים לחפש ריגושים ותקווה בחוץ.

אבל מי שמדריך את חייו על פי כללי הצניעות ההלכתיים, מדגיש תחילה את הנשמה, ומתוך כך הוא מתייחס לצדדים הגופניים ביראה ובחרדת קודש, משום שהם מבטאים רבדים עמוקים לאין סוף, שהיופי החיצוני הוא אחד מכלי הביטוי שלהם. והאהבה הולכת ומתחדשת, בשילוב נכון של נשמה וגוף, מרובד לרובד, מעומק לעומק, עד אין קץ.

מידת ישראל צניעות

הצניעות ושמירת קדושת המשפחה היא מיסודות היהדות. את הציווי הכללי שבתורה (ויקרא יט, א) "קדושים תהיו" מפרש רש"י: "הוו פרושים מהעריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה". ועוד נאמר לגבי איסור עריות (ויקרא יח, כד): "אל תיטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגויים".

גם כשהיינו משועבדים לאומה המצרית, שאמרו עליה חז"ל (תו"כ אחרי פ"ט) שלא היתה כמוה אומה שטופה בתאוות זימה ובגילוי-עריות, לא נסחפנו אחרי מנהגיהם של המצרים ושמרנו על הצניעות.

תכונת הצניעות, המוטבעת בעם הישראלי לדורותיו, היתה התשתית לכל ההישגים הרוחניים הכבירים של עם ישראל, ולכן התורה מדגישה את ערך הצניעות והקדושה.

בחוקתיהם לא תלכו

וזהו שנצטווינו (ויקרא יח, ג): "ובחקותיהם לא תלכו". והכוונה שלא ללכת במנהגי הפריצות או עבודה זרה של הגויים, מפני שהליכה זו מטשטשת את האופי הייחודי שלנו.

הצניעות אם כן שומרת על עצמאות מחשבתנו ועל חירות רוחנו. הלא יצאנו לחירות משעבוד מצרים כדי לקבל את התורה הקדושה ולגלות את אורה בארץ ישראל, ולהביא מתוך כך תיקון וגאולה לעולם. ואיך נמעל בשליחותנו המקודשת ונכניס את עצמנו מרצון לעול תרבות הגויים, בהיגררות חסרת טעם אחר אופנה שנקבעה בנכר.

ערך היופי

חשוב להדגיש: יש ערך לכך שאדם יופיע באופן נאה ומכובד, ובפרט אישה שנטייתה ליופי תלבש בגדים יפים ומתאימים, שמכבדים את צלם האלוקים שבה, כי ההופעה החיצונית היא חלק ממלוא האישיות השלמה, שבאה לידי ביטוי גם ביופי. אך כדי שיופי זה לא יזלוג לכיוונים שליליים, ישנן הגדרות הלכתיות ששומרות עליו במסגרת הראויה.

על רמאות עצמית

ויש שטוענות בתוקף רב שבאמת הן אוהבות ורוצות את הבגדים הללו מתוך בחירתן וטעמן, ורק במקרה יצא שזו המודה כעת. והראייה לכך שהן בכלל לא מושפעות מהמודה, שכך הן מרגישות בתוכן גם בעת שהן עומדות לבדן מול הראי. ובכלל לא חשוב להן להראות יפות בעיני מישהו אחר, אלא הכי חשוב להן להיראות יפות בעיני עצמן, ללבוש דבר שידגיש את היופי הפנימי שלהן.

והן לא שמות לב לכך שכל מושגי היופי שלהן נעים ונדים על פי רוחם של בתי האופנה הגדולים שבמערב, שמסיבות כלכליות מגייסים אומנים ומעצבים כישרוניים כדי לחדש מעת לעת קו אופנתי. תחילה הם מלבישים בקו החדש שחקניות ודוגמניות ושאר מפורסמות, ובמשך מספר שבועות נותנים לשאר הנשים להתבונן בהן ולקנא. מיד לאחר מכן מתחילים בייצור רחב של בגדים בקו הזה, וכמובן גובים עליהם מחיר גבוה, בהתאם ליוקרה שבחידוש. תוך שבועות ספורים המפעלים השונים מנסים בזריזות רבה לחקות את הקו החדש, כדי שגם הם יספיקו לרכוב על הגל ולמכור בגדים ביוקר. אמנם לא ביוקר כמו בתי האופנה המובילים, אבל בהחלט במחיר גבוה בהרבה ממחיר הבד והייצור. וכך משתלבים האינטרסים הכלכליים של בתי האופנה היוקרתיים עם אלו של המפעלים הגדולים. ובארץ מתחילות נשים להתמרמר שבגלל שהן במזרח התיכון הבגדים הנכונים עוד לא הגיעו לכאן, אבל תיכף אפשר להשיג אותם בכיכר המדינה, ואח"כ בעוד חנויות. בשלב הזה מגיעות הדתיות החדשות, ומתוך חירות מוחלטת מגיעות למסקנה המקורית, כי בדיוק אלה הבגדים שהן עצמן תמיד רצו ללבוש. ורק נותרה דילמה מה עושים עם ההתנגשות שנוצרה בין הדת למצפון האסתטי.

מילא כשאדם יודע שהוא נגרר. אבל כאשר משערות ראשו ועד ציפורני רגליו כולו גרור, ובעודו נסחב הוא טוען שהכול נעשה מתוך חופש מוחלט ותפישה מקורית, הרי שהוא "חקיין עלוב", והסיכוי שיתפקח בלא מכה חזקה על הראש – זעום.

תימהון מהסלון

אחר כך יושבים אנשים בסלון ושואלים מדוע מר נתניהו נכנע ללחץ הבינלאומי. מדוע אינו מעז לומר שיש לנו זכות מלאה על ארץ ישראל כפי שכתוב בתנ"ך, ועלינו ליישב אותה למלא אורכה ורוחבה.

אם דתיות וחרדיות אינן מוצאות עוז בלבבן לשמור על כללי ההלכה בניגוד לקו שהכתיבו מעצבי האופנה, ואפילו חנויות שקמו עבורן, עם הבטחה לעצמאות, אינן מצליחות להיות נאמנות להלכה; אם חייל אינו מעז להיות נאמן לתורת ישראל מול פקודה לגרש יהודים או להפר את כללי הצניעות; אם ממליצים לרבנים להיות חכמים ולא להיות צודקים ולדבר רק על מה ששר הביטחון ובג"ץ ומעצבי דעת הקהל מרשים להם לדבר; אם מחנכים אינם מעיזים לדבר על צניעות מאימת הליברליות הפמיניסטיות – איך ירצו שמר נתניהו יעז לחרוג ממה שמעצבי דעת הקהל הבינלאומית מרשים לו לומר?

אבינו מלכנו הרם קרן ישראל עמך, אבינו מלכנו הרם קרן משיחך.

עגל הזהב של ימינו

הסגידה לבג"ץ היא עבודת עגל הזהב של ימינו ● בג"ץ פוגע בתמריצים להתיישבות יהודית בפריפריה ● הצדקות להענקת תמריצים ליהודים דווקא ● בג"ץ מחייב את צה"ל לשלב חיילות במגוון תפקידים ופוגע בצניעות.

פגיעת בג"ץ – חטא העגל של ימינו

שתי סוגיות עלו בשבועות האחרונים על סדר היום, ושתיהן כרוכות בפגיעתו הרעה של בג"ץ. היחס לשלטון הבג"ץ הוא בחינת חטא העגל של ימינו. כמו העגל, גם בג"ץ נוצץ כזהב. החוטאים ואישי התשקורת מעריצים אותו כמו את העגל, תורמים למענו את מיטב הערכים, את היקר והקדוש, בטוחים שעגל הבג"ץ יגן עליהם, אבל הוא מביא פורענות לישראל. 

הפגיעה הראשונה כוונה אל תושבי הצפון, והשנייה אל הציבור היהודי שוחר הצניעות. 

הפגיעה בהתיישבות בצפון

במשך שנים ראשי ממשלות ושרים מדברים על הצורך לחזק את ההתיישבות היהודית בצפון. זהו קונצנזוס לאומי. גם אישי שמאל ציוניים מסכימים לכך. אחד המרכיבים המרכזיים בעידוד ההתיישבות בצפון היה הענקת הנחות בתשלום מס הכנסה. לאחרונה החליטה ועדה להקטין במחצית את גובה ההטבה, ולהעניק את ההטבה המוקטנת ליותר ישובים. תושבי הצפון מרגישים פגועים – המילים הגדולות על ציונות וחיזוק ההתיישבות ליד הגבולות נתרוקנו מתוכן. חלקם מאיימים להחרים את חגיגות הששים למדינה.

למרבה הצער, התקשורת, ואף ראשי היישובים בצפון, אינם מדברים ברורות על שורשי הבעיה. הכול התחיל בעתירה של ערבים לבג"ץ, שהיאך המדינה מעניקה הטבות ליישובים היהודיים בצפון, ואילו ליישובים הערביים אינה מעניקה הטבות. ובג"ץ, שערכי הציונות רחוקים מתפישת עולמו, הורה למדינה לקבוע קריטריונים חדשים להטבות המס, ללא העדפת יישובים יהודיים. 

גם בלי להיות ציוניים אפשר היה להצדיק את מתן התמריצים לישובים היהודיים שבפריפריה, שכן היהודים שליד הגבולות הם אלה שמאוימים על ידי אויבי ישראל. לכן כמעט כל ההפגזות של מחבלי החיזבאללה פגעו ביישובים היהודיים. אם יצא שגם הערבים חטפו, הרי שזו היתה טעות. בנוסף לכך, מה טעם לתת תמריצים למי שכל משפחתו וכל סביבתו הטבעית גרה בגליל? התמריצים נועדו לעודד את הישארותם בפריפריה של יהודים, שסביבתם הטבעית במרכז, ואף לעודד יהודים נוספים להצטרף לישובי הפריפריה. 

יתר על כן, התיישבות יהודית באזורי ספר היא תנאי לשמירת גבולות המדינה היהודית, ולמניעת תביעה של האוכלוסייה המקומית להיספח אל מדינות ערב השכנות יחד עם שטחי מגוריהם. כמו כן יש צורך בנאמנות האוכלוסייה במקרים של עימות בגבול, או אפילו למניעת חדירות טרור. אפשר היה לקבוע למשל, שרק מי ששירת בצבא זכאי להטבות מס. 
את כל זה שופטי בג"ץ לא מבינים, וכעת מדינת ישראל אינה יכולה עוד לעודד התיישבות יהודית בגליל. 

שילוב הבנות בצבא

מתחילה עמדת מפקדי הצבא היתה שלא לשלב בנות ביחידות קרביות. אולם בעקבות תביעתן של מספר בנות לשרת בחיל האוויר ובעוד חילות, עתרו גופי שמאל לבג"ץ, וזה הורה לצבא לשלב את הבנות באשר יחפצו. מאז הצבא פועל לשילוב הבנות, ועם הזמן ישנן יותר יחידות שהפעילות בהן נעשית מעורבת. אישים מהציבור הדתי ניסו להסביר למפקדי הצבא את הבעייתיות ההלכתית שבדבר ואת הפגיעה בקדושת המחנה ובמסורת ישראל, אבל הוראת בג"ץ חזקה עליהם, ושום הסבר לא הועיל. לאחרונה 'נתבשרנו' שוועדת שגב אף המליצה להגביר את שילוב הבנות בצבא.

שילוב הבנות לא בדיוק הביא לשיפור הביצועים הצבאיים ביחידות שבהן שולבו. ולעומת זאת, רבים מבני הציבור הדתי חשים שהאווירה בצבא נעשית פחות ופחות מתאימה להם. לפני שבועיים נשפטו שלושה חיילים דתיים ל-21 יום בכלא, על סירובם להשתתף בקורס בן חמישה שבועות, שכולו מועבר על ידי מדריכות ומפקדות, כשמתוכו שלושה שבועות מתקיימים בשטח.

ושוב, כל זה בא בעקבות החלטת בג"ץ, שהולך ומרוקן את מדינת ישראל מערכיה הציוניים והיהודיים.

אשמת חברי הכנסת

אמנם האשמה העיקרית היא על חברי הכנסת. הם הריבונים. הם אלה שיכולים לחוקק חוקים שיגדירו את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, ואת חובת המדינה ליישב יהודים על הגבולות. הם יכולים לקבוע את מקומה של מסורת ישראל בחוק, באופן שלא רק ערך הפמיניזם יבוא לידי ביטוי על ידי חוק כבוד האדם, אלא גם את תפקידה של המדינה לטפח את המסורת היהודית (ולא הערבית). מתוך כך, לא רק לעתירות של בנות נגד שלטונות הצבא יהיה משקל, אלא גם לעתירות של שומרי מסורת כנגד חוסר צניעות. 

על ידי חקיקה כזו אפשר יהיה גם להעניק תקציבים עודפים לחינוך יהודי בלא שיחשב הדבר כאפליה כלפי הציבור הערבי, שכן ייעודה של המדינה לחזק את מורשת ישראל. לשם מימוש החוקים הללו תהיה חובה לשנות את הרכב בית המשפט ואת סמכויותיו.

אבל עתה, חברי הכנסת מאפשרים לחוג שמנוכר לערכי העם והתורה להכתיב את אורח חיינו במדינה. לפעמים אנו שומעים חברי כנסת מסיעות שונות, אפילו משמאל, שמביעים משאלה רחוקה: הלוואי והיינו יכולים לחזק את אופייה היהודי של המדינה ואת ערכי הציונות, אבל מה נעשה, זה לא יעבור בג"ץ. זו חרפה! 

לפני שבוע סיפר לי ידיד איך סבו, שהיה עשיר, הספיק עוד לפני השואה לשלוח כמה מילדיו לארץ, ותרם תרומה נכבדה לקרן הקיימת לישראל. לפני שהספיק להעביר רכוש עבור הילדים, פרצה המלחמה. בתחילה נטלו את רכושו, ואח"כ רצחו אותו יחד עם שאר בני הקהילה. עתה הורה בג"ץ למדינה לתת לערבים להתיישב בקרקעות שקנתה קק"ל משארית כספו.   
הביקורת על בית המשפט

בשבת פרשת 'משפטים', בה קראנו על המצווה לשפוט על פי משפטי התורה, חשבתי שראוי לעמוד על החטא ועונשו. רואים אנו כיצד כאשר חברי הכנסת חוטאים ומעמידים על עם ישראל בית משפט שאינו מחויב לערכי התורה, הופך בית משפט זה להיות המוסד המזיק והמסוכן ביותר לקיומו של העם היהודי בארצו. 

חובה לסקור את חטאיו של בית המשפט העליון: פגיעה בשבת קודש, במעמד הרבנות ובתי הדין, בבטחון ישראל (הפרעה לחקירות מחבלים, מניעת הפגזת בתי מחבלים וגירוש מחבלים וכו'), פגיעה בהתיישבות היהודית בארץ (ביש"ע ובקרקעות קק"ל וכו'), פגיעה במעמד השפה העברית, ותקצר היריעה. אמנם ברמה האישית רוב השופטים משתדלים לעשות צדק, אבל ביחס לערכים הלאומיים ובטחון ישראל – פגיעתם רעה. כפר ערבי בלתי חוקי בעליל יהיה תמיד במעמד עדיף על התנחלות יהודית שבעוון פקידי הממשלה לא נסתיימו תהליכי הרשאתה.

אני לא יכולתי לעסוק בנושא חשוב זה בפרשת 'משפטים', כי הרגשתי חובה, לכבוד יום פטירתו של גאון התורה והמוסר, רבי ישראל מסלנט זצ"ל, להקדיש את הטור לזכרו. ועתה אני חוזר לעסוק במה שהיה צריך לעסוק בפרשת 'משפטים'. 
אמנם מכון 'משפטי ארץ' ועוד גופים יקרים דיברו על המצווה להישפט אצל דייני תורה, אבל חובה לעמוד גם על הפן הממלכתי, ועל הפורענות המגיעה לעם היהודי מבית המשפט העליון. לפקוח עיניים ולראות איך מתברר בעליל שהפניית העורף למשפט התורה פוגעת ביסודות הקיום הישראלי. 

הלא תבינו, אם לא ידברו על זה, בלא נס גלוי, לא יהיה שינוי. מדוע לא נלך בדרכי הנביאים והחכמים, שהיו בוחנים את המציאות הכללית בעיניים של אמונה ותורה?! 

האם מותר לפנות לבית המשפט 

שאלה: כאשר אדם חש שעושקים אותו, האם רשאי הוא לפנות לבג"ץ, או שמא הוא נותן בזה כוח למוסד שפועל בניגוד לתורה ולערכי ישראל?

תשובה: להלכה, כאשר אין ברירה וזו הדרך היחידה להשיג דבר צודק, מותר לפנות לבג"ץ. ואף זאת צריך לעשות בהסכמת בית דין או רב חשוב. עם זאת, ככל שנאלצים יותר להתעסק עם בג"ץ, כך צריך לדעת יותר את חטאיו. 

על היחס למלכות 

כיוצא בזה אמרו חכמים (תנחומא וישב ג): מעשה באנטונינוס (הקיסר) שבא לקיסרין ושלח אחר רבינו הקדוש (ר' יהודה הנשיא) שיבוא אצלו. הלך רבי יהודה והלכו עמו ר' שמעון בנו ור' חייא הגדול. 

ראה ר' שמעון שם לגיון אחד נאה ומשובח, ראשו מגיע לקפאלירס של עמודים (חטיבת חיילים גדולה ומרשימה). אמר לו לר' חייא (בלשון רמז): ראה כמה מפוטמים עגלים של עשו. נטלו רבי חייא והוליכו לשוק והראהו סל של ענבים ושל תאנים והזבובים עליהם. אמר לו רבי חייא: זבובים אלו ואותו לגיון שווים.

לאחר מכן, כשעלה ר' שמעון אצל אביו, סיפר לו: כך אמרתי לר' חייא וכך השיב לי. אמר לו אביו: "כל כך נתן רבי חייא הבבלי ממש שהשוה אותן לזבובים?! לפי שלגיונים אלו אינן ספונים לכלום, אבל זבובים, הקב"ה עושה שליחותו בהן, שנאמר (ישעיה ז) והיה ביום ההוא ישרוק ה' לזבוב אשר בקצה יאורי". 

וכמדומה שדווקא רבי יהודה הנשיא, שמתוקף תפקידו היה חייב לבוא בקשרים עם המלכות, ראה צורך לומר שמצד האמת אין לכוחם הרב ערך כלל, ואפילו זבובים חשובים מהם. 

פיקוח נפש

בעקבות פסיקות בג"ץ, שהגבילו מאוד את יכולתו של צה"ל להפגיז בתי מחבלים, צה"ל כבר אינו יכול להכריע את האויב, והם ממשיכים להפגיז את שדרות וסביבותיה. יש חשש כבד שחיילינו היקרים יידרשו בקרוב ללחום בעזה ולסכן את נפשם. ושוב, בג"ץ העדיף את חייהם של משפחות המחבלים על פני חיי חיילינו. עמדתם מנוגדת לעמדת התורה, ולמקובל בין אומות העולם על פי השכל הישר. מתי יושם לדבר סוף?

יהי רצון שיתקיימו בנו דברי הנביא ישעיה (א, כו-כז): "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה. ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

מדריכות, מפקדות וקדושת המחנה

בירורים בעקבות סירובם של חיילי הסדר להשתתף בקורס בהדרכת חיילות ● יש שואלים: מה ההבדל בין הדרכה ע"י חיילות לבין לימוד באוניברסיטה? ● הצורך בדעת ובמידתיות בכל תחום בחיים כדי לאזן בין ערכים.

לפני שבוע וחצי נשלחו שלושה חיילים מבני הישיבה לקורס שמועבר על ידי מדריכות ומפקדות. הם סירבו להשתתף בקורס, ונשפטו על כך לעשרים ואחד יום בכלא. אני כמובן הצדקתי את הבחורים, ושיבחתי את אומץ ליבם ואת נכונותם לשלם מחיר אישי על עקרונותיהם.

בעקבות זאת היו שהתעוררו לשאול או לתקוף, אם מחמירים שלא לשמוע שיעור ממדריכות בצבא, איך מתירים ללמוד באוניברסיטה? וכי בשביל מקצוע וכסף אפשר להקל ואילו לשם בטחון ישראל אסור להקל?

ויש שטענו להיפך, כשם שחובה להחמיר בצבא כך חובה להחמיר בכל תחומי החיים, כפי שנוהגים המחמירים שבחרדים.
והיו שהוסיפו ותקפו, האם אלה שאינם מוכנים לשמוע מדריכות בצבא נמנעים גם באזרחות מללכת לקופאיות בבנק או בסופרמרקט? האם רק על חשבון הצבא מחמירים?

אמת המידה

תשובה: אמת המידה היא היסוד החשוב ביותר בכל תחום. עולמנו מורכב מערכים רבים, ועלינו ללמוד תמיד כיצד הם משתלבים זה עם זה. כך ביחס שבין מצוות תלמוד תורה לעיסוק ביישובו של עולם, כך ביחס שבין תורה ומדע, וכך ביחס שבין ההשקעה במשפחה למצווה לתרום לחברה. לשם כך צריכים דעת, ועל זה אמרו חכמים שגדולה דעה שניתנה בין שני שמות קדושים, ועוד הוסיפו, שמי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, (סנהדרין צב, א) מפני שאי אפשר לעזור לו, כי את הכול הוא הורס בחוסר דעת.

במיוחד בתחום הצניעות צריכים אמת מידה, שכן מצד אחד אי אפשר בשם הצניעות לדרוש הפרדה מוחלטת בכל תחומי החיים: ברחובות, באוטובוסים, במשרדים, בחנויות, בסעודות שבת משפחתיות וכו'. ומאידך, אי אפשר לטעון שכשם ש'מקילים' ללכת באותו רחוב כך יש להקל לרחוץ בבריכה מעורבת, למשל.

כללי הצניעות

הכלל היסודי הוא שאין מניעה לקיים קשר ענייני ומנומס, אבל חברות אישית שלא לשם נישואין אסורה. ומכיוון שהדחף הטבעי לקשר בין איש לאישה הוא חזק, לא ניתן להסתפק באמירה הכללית הזו, אלא יש צורך לקבוע סדרים חברתיים של צניעות. סדרים שיסייעו למניעת קשירת קשרים אישיים בין גברים לנשים שלא למטרת נישואין. וכך נקבעו בישראל נוהגים רבים של צניעות, אשר המרכזי שבהם הוא שהחברה מתפקדת כחברה נפרדת, בנים לחוד ובנות לחוד. יהודי שגדל והתחנך באופן זה אינו חש נוח בקשר אישי עם בן המין השני, וגם כאשר הוא נצרך לקשר ענייני עמו, הסיכון שהוא יתפתח לקשר אישי שיוביל לחטא ולחורבן המשפחה נמוך.

כך הצניעות שומרת על הרצון העצום לאהבה, שיופנה כולו לקשר המקודש שבין בני הזוג.

מנהגי צניעות תלויים בחברה ובאדם

מנהגי הצניעות תלויים במידה מסוימת בחברה ובאדם. למשל, בחברה בה נשים מקימות משפחות גדולות, בנות שמונה ועשרה ילדים, כדוגמת החברה החרדית והתורנית, באופן טבעי, הנשים נמצאות יותר בבית, וממילא יש פחות קשר בין גברים לנשים, והחריגה מזה פורצת את גדרי הצניעות. לעומת זאת, בחברה בה נשים עוסקות יותר בטיפוח קריירה, באופן הכרחי ישנם יותר קשרים בין גברים לנשים לצרכי עבודה, וממילא באופן טבעי שיחות רגילות בין גברים לנשים אינן נחשבות כלא צנועות. עם זאת דווקא בחברה כזו, יש צורך להקפיד יותר על מודעות לצניעות, כדי שהקשרים שבין גברים לנשים לא יובילו לכשלון.

מנהגי צניעות תלויים גם במקצוע

גם בחברה חרדית ותורנית, שכללי הצניעות חמורים בה יותר, ישנם אנשים שעיסוקם מחייב קשר עם בני המין השני, כדוגמת נשים שיוצאות לעבוד, במיוחד בתפקידים בכירים. וכן גברים שעוסקים בעבודה שמחייבת קשר עם נשים, כדוגמת רופאים, מחנכים של בנות וכיוצא בהם. ואנשים אלה מקיימים שיחות רבות עם בני המין השני, שיחות שלגבי אנשים אחרים מאותה חברה נחשבות כלא צנועות. הרי שכללי הצניעות קשורים למקום, לזמן, לחברה ולאדם. ולכן לא ניתן להקיש באופן מדוקדק ולהקשות ממקרה למקרה, מאדם לאדם ומחברה לחברה.

לימודים ועבודה במקומות שאינם צנועים

אנו משתדלים שנוהגי הצניעות יקיפו את כל מסגרות חיינו, אבל לצורך גדול, ניתן על פי ההלכה להקל. למשל, בלימודים אקדמיים ובמקומות עבודה.

למשל, מי שיש לו אפשרות ללמוד לימודים אקדמיים במקום צנוע, כדוגמת מכון לב, מכון טל ומכון לנדנר, עליו לעשות זאת, גם אם הדבר כרוך בהתפשרות מסוימת. אבל כאשר קשה לו מאוד ללמוד במקום הצנוע, כגון שהוא מרוחק ממקום מגוריו, או שאין שם את תחום הלימוד המתאים לו, אפשר להקל ללמוד באוניברסיטה רגילה. וכך גם לגבי מקום עבודה, יש להעדיף מקום צנוע, גם במחיר של ויתור מסוים על משכורת ומעמד. וככל שחוסר הצניעות במקום העבודה חמור יותר כך הוויתור צריך להיות גדול יותר. אבל כשאין ברירה, מותר לאדם ללמוד מקצוע ולעבוד במקום שאינו צנוע כראוי.

ומי שבאופן אישי יודע שהדבר יגרום לו להתדרדר ולחטוא, חייב לגדור את עצמו. שכן הרגישות בענייני צניעות שונה מאדם לאדם, והיא תלויה הן באופי והן בהרגלי החיים.

למשל, אדם שיודע שהוא רגיש בעניינים אלו, אסור לו לעסוק ברפואת נשים או להעניק טיפול פסיכולוגי לנשים. ומי שפחות רגיש לזה, רשאי לעסוק בתחומים הללו.

החובה להקפדה יתרה בצניעות בצבא

ומכאן לשאלה, מדוע בחור שמתכוון ללמוד באקדמיה, ובשעת הצורך ישמע גם הרצאות מנשים, צריך בצבא שלא להשתתף בקורס המועבר על ידי מדריכות.

ראשית, כבר התורה ציוותה על החיילים להיזהר במיוחד בענייני צניעות, שנאמר (דברים כג, י-טו): "כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע… כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך, והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך".

ובאר הרמב"ן, שצריכה היתה התורה להזהיר על כך במיוחד במחנה הצבא, מפני שהחיילים במחנות נוטים יותר לפריצות וניבול פה. ורש"י מבאר על פי חז"ל, שישנה אזהרה מיוחדת לחיילים מפני "שהשטן מקטרג בשעת הסכנה".

בנוסף לכך, הסביבה הטבעית של האדם מגוננת עליו, והקשרים שלו עם משפחתו וחבריו מסייעים לו לשמור על דרכו. וכך גם כאשר הוא נאלץ לצאת למקומות שאינם מתנהלים כראוי, הוא חוזר בכל יום למקומו, לאורח החיים הנכון והרצוי, וממלא את המצברים. אולם בצבא אין חוזרים בכל היום הביתה, וכך אדם הולך ומתנתק מסביבתו הטבעית ונעשה חשוף יותר להשפעת הסביבה. אם הוא נמצא בחברה מעורבת, הסיכוי שיחטא גדול בהרבה. זו הסיבה שרשויות החוק בצה"ל נדרשות לטפל בחומרה יתרה בתופעת ההטרדות ומה שמעבר להן.

הבדלי הגילאים

גיל המשרתים בצבא צעיר, שמונה עשרה עד עשרים ואחד, לעומת לימודים באקדמיה, שאצל בוגרי ישיבות הסדר הוא עשרים ושלוש ואילך. בגילאים הללו, הבדל של מספר שנים הוא משמעותי. בנוסף לכך, רבים מהלומדים באקדמיה כבר נשואים.

וכך לגבי המדריכות הצבאיות, שהן בנות תשע עשרה, לעומת מרצה באקדמיה שהיא בדרך כלל בת שלושים ומעלה. תופעות של שחוק וקלות ראש כמעט ואינן קיימות בהרצאות, לעומת המצב בצבא.

חובה ורשות

גם כשמדובר בלימודים אקדמיים ובעבודה, מי שמרגיש שהשהות בחברה שאינה צנועה פוגעת בו פגיעה משמעותית, חייב למנוע עצמו מכך. אבל בצבא אין בחירה, ועל כן, גם כאשר מדובר בפעילות שלרוב הציבור אינה מפריעה, הצבא חייב להתחשב במיעוט שהדבר מפריע לו הפרעה משמעותית.

הצבא כלל ישראלי

מקומות העבודה והאוניברסיטאות הינם גופים עצמאיים, שצריך לבקש מהם לנהוג על פי תורת ישראל אבל לא ניתן לחייב אותם בכך. לעומת זאת, צה"ל שייך לכלל ישראל, וכלפיו יש לנו תביעה שלכל הפחות לא יכריח חייל לנהוג בניגוד להדרכת תורת ישראל. כשם שגם מוסכם שמשרדי הממשלה מחויבים לנהוג על פי ההלכה בשמירת שבת וכשרות.

האם יש כאן החמרה

שאלה: בעבר רבנים הסכימו שחיילי השריון יקבלו שיעורי הדרכה מבנות, ומדוע עכשיו פתאום מועלית תביעה לשנות את הנוהג?

תשובה: לפי הידוע לי, מעולם לא היתה על כך החלטה. הצבא החל לתת לבנות להעביר מקצת מהשיעורים, והדבר הוצג ככורח, וכיוון שדובר אז על שיעורים מעטים, לא מחו. במשך הזמן השיעורים התרבו, עד שכיום ישנם קורסים שלימים שמועברים על ידי מדריכות. ברור לי שלכתחילה הדבר אינו מקובל על הרבנים.

בנוסף לכך, בעקבות חינוך מתירני קלוקל, נפרצו סייגים רבים בקרב חלק מהבנות המשרתות בצה"ל, והתנהגותן כיום גרועה בהרבה מהתנהגותן בעבר.

בנוסף לכך, במשך הדור האחרון התגבש ציבור תורני גדול שתובע מעצמו ומן החברה הסובבת אותו אמות מידה גבוהות יותר בכל תחומי ההלכה, ובכללן הצניעות. נוער זה גדל בחברה נפרדת, ועבורו השתתפות בהדרכה של בנות היא פריצת גדרי הצניעות. אם לא יתחשבו בציבור זה, חלק משמעותי ממנו עלול לקבל החלטה מרחיקת לכת, לנהוג כציבור החרדי ולא להתגייס לצבא. בכך יאבד עם ישראל נוער מסור ונלהב, שהיה יכול לתרום רבות, ובמקום זאת יהפוך למנוכר ומתבדל.

לפיכך חובה על כולנו, ובמיוחד על מנהיגי הציבור הדתי, לתבוע מראשי הצבא, שלעולם לא יכריחו בחור להשתתף בפעילות מעורבת או בשיעור שמועבר על ידי חיילת בניגוד לרצונו.

עוד כלל חשוב בענייני צניעות, שאף הצניעות צריכה להיעשות בצניעות. ועל כך בעז"ה בהזדמנות אחרת.

עוד על צניעות בלימודים

מכתב מסטודנט דתי על בעיות צניעות באוניברסיטה ● "במוסד מעורב, שיש בו סטודנטיות ומרצות חילוניות, אין שום אפשרות להינצל מראיות אסורות" ● "קשה לי להבין את הקו הפשרני והליברלי מדי של כבוד הרב".

על אוניברסיטה מעורבת

בשבוע הקודם התייחסתי לשאלת הלימודים באוניברסיטה שלומדים בה בנים ובנות בערבוביה, כאשר חלק מהסטודנטיות והמרצות אינן מתלבשות כהלכה. בתשובתי כתבתי (עפ"י הגמרא ב"ב נז, ב) שכאשר יש אפשרות ללמוד מקצוע מתאים במסגרת צנועה, אזי יש ללמוד במסגרת הצנועה. אולם כאשר אין בקרבת מקום מסגרת צנועה, אזי מותר ללמוד באוניברסיטה המעורבת, ובתנאי שיידע בעצמו שלא יבוא להיכשל באיסורי עריות, ויישאר דבק בתורה ובמצוות.

בעקבות זאת הגיעו כמה תגובות. באחת מהן הוצגה שאלה קשה, ומפני חשיבותה אביאה לפניכם:

בעיות הצניעות הקשות באוניברסיטאות

הנני סטודנט שנה אחרונה לכלכלה ומנהל עסקים. תמיד הייתי דתי, אך במהלך לימודיי התחלתי להתחזק יותר ולהקפיד בדברים שעליהם לא הקפדתי בעבר. אני רוצה להעיד בפניך ובפני הקוראים עדות נאמנה שבכל הנוגע ללימודים במוסד מעורב, שיש בו סטודנטיות ומרצות חילוניות, אין שום אפשרות להינצל מראיות אסורות, ובמקרה הגרוע "הרהורי עבירה" רחמנא ליצלן. ואינני מדבר כלל על מעבר לכך (נגיעות ומעשים אסורים), שאני בטוח שהחלשים ביראת שמיים נכשלים בהם. 

כבוד הרב נשאל לגבי לימודים במקום שבו חלק מהנשים ומהמרצות אינן לבושות בצניעות, אך מי שלומד באוניברסיטאות ובמכללות הללו יודע שהמצב קטסטרופאלי. רובן המוחלט של הסטודנטיות, המרצות והנשים העובדות שם לבושות בחוסר צניעות חסר כל גבולות עד כדי מיאוס. 

מי שיושב בכיתה במשך שעות ורוצה להאזין להרצאה אינו יכול שלא להיתקל במראות לא צנועים. אני בטוח שאפילו מלאך לא היה עומד בכזה ניסיון מתמשך. הדבר אינו דומה למי שנאלץ ללכת בדרך מסוימת, שם הוא יכול להסיט את עיניו לצד השני. בכיתת לימוד אתה מוקף בנשים שלבושות בפריצות נוראה שכבוד הרב אולי אינו מתאר לעצמו. מדובר בניסיון בסדר גודל של פלטי בן ליש. 

אינני מבין כיצד כבוד הרב פוסק שאדם שיודע שיישאר דבק בתורה ומצוות יכול להחליט ללמוד במקום כזה. יכול להיות שלמעשים הוא לא יגיע, אך מה עם ראיות אסורות או הרהורי עבירה הקשים מעבירה רחמנא ליצלן? האם זה פחות חמור? האם מותר לו לטמא את עיניו, ואולי להגיע למקרה בלתי טהור כתוצאה מלימודים שם? וכל זאת רק בשביל להתפרנס דווקא במקצוע מסוים? אינני מבין מניין ההיתר ללמוד במקום כזה ולהיכשל בראיות אסורות?

כאשר החלו בשביתת הסטודנטים ניצלתי את הזמן להתגבר בלימודי תורה, ועד היום קשה לי לחזור למוסד מרוב הפריצות שישנה שם, למרות שזה סמסטר אחרון שלי. לפעמים יש דרך אחרת, למשל במכללות החרדיות, גם אם היא קצת יותר ארוכה או לא משתלמת. וגם אם אדם לא ימצא מקום מתאים, האם לא מוטב שיוותר על המקצוע המתאים, ויעבוד בעבודה לא מקצועית, ואפילו יטאטא רחובות, העיקר שיינצל מאביזרייהו דעריות, למען ה' יתברך. ובמיוחד בדור זה שהכול פרוץ, וצריך לעשות סייג על גדר וגדר על סייג, ולא להתיר דברים כאלו בשל  שיקולים של "צורך אישי של אדם למצות את כישרונותיו בתחום שבו הוא מוכשר ומעוניין, והן מצד הצורך הציבורי הכללי שדתיים יוכלו להיות פעילים בכל תחומי החיים" כדברי כבוד הרב…

אולי תשובתו של כבוד הרב תהיה שמי שהוא ירא שמיים ובא עם מטען של תורה יכול להינצל מכל אלו, אך אני מתוך מציאות שראיתי ו"טוב מראה עיניים", יכול להעיד כאלף עדים שלא ניתן להינצל לאורך זמן מהנסיונות הרובצים לפתחם של סטודנטים צעירים, גם היראי שמיים מבינינו. כבוד הרב יכול לבדוק טענתי זאת ולחקור זאת עם אדם ישר הלומד במקומות כגון אלה, ושיענה בכנות בלי להתבייש ולהודות שהוא נכשל בדברים הנ"ל .

אינני רב פוסק, אבל לפי מה שאני מכיר, אסור לירא שמיים ללמוד שם, וקשה לי להבין את הקו הפשרני והליברלי מדי של כבוד הרב. אני מבין כיום את ההסתגרות של החרדיים ואת מוכנותם לוותר על חיי רווחה והעיקר לא להיכשל בכל אלה, אלא לדבוק בחיי תורה ומצוות מתוך עוני. וימחל לי כבוד הרב אם לא התבטאתי בכבוד הראוי כלפי הרב. 

תשובה לתגובה

למרות הטענות הקשות, למעשה, כאשר מדובר בצורך גדול מאוד, ואין דרך אחרת צנועה, מותר לאדם להימצא במקום שיש בו חוסר צניעות, ובתנאי שיידע בעצמו שלא ייכשל בעריות ויישאר דבק בתורה ומצוות. ולא כאן המקום לפרט את היסודות ההלכתיים – מכל מקום ברור שכך נוהגים בענייני פרנסה. רק אומר ככלל, שערך לימוד המדעים וערך הפרנסה חשוב כל כך, שלא ניתן לאסור זאת מפני הרהורי עבירה (זולת מי שסובל מהרהורים מרובים מדאי). אפשר לומר, שמניעת אפשרות מיהודים לעסוק במדע ובפרנסה מכובדת מהווה סכנה ממשית לקיומו של העם היהודי. מה עוד שגם מי שיילך להתפרנס מלטאטא רחובות, כפי הצעת השואל, ייתקל במראות פריצות. 

אמנם גילוי עריות עצמו דוחה הכול, ייהרג ובל יעבור. ואף כאשר מדובר בחשש של גילוי עריות, כל זמן שהחשש הוא סביר, מוטב לוותר על פרנסה ועל לימודי מדע, ובלבד שלא להיכנס לחשש גילוי עריות. אבל לא כן הרהורים, שכמעט כל אדם נכשל בהם, ואין הם דוחים את האפשרות של אדם להתפרנס וללמוד מדעים לתועלת הכלל והפרט.

הבעיה וסדרי עדיפויות

אלא שחשוב לדעת שישנה כאן בעיה קשה. ולכן כאשר אפשר, צריך להעדיף מקום צנוע יותר, גם אם צריכים לשם כך להתפשר מעט על רמת הלימודים, או ללמוד מקצוע שקצת פחות מועדף עליו, או להאריך מעט את הנסיעה. 

לפיכך יש לתת עדיפות ראשונה למקומות כדוגמת מכון לב, קרית אונו ומכון לנדר. וגם כאשר אין בהם את המקצוע המתאים, או שמוסדות אלו רחוקים ממקום מגוריו, עדיין עליו להעדיף מוסד שמצב הצניעות בו טוב יותר. למשל, עליו להעדיף את אוניברסיטת בר אילן על פני תל אביב וחיפה, ואת מכללת אריאל על פני מכללות שאחוז הדתיים בהן נמוך. 

גם קברניטי הציבור צריכים לעשות מאמץ ליצור מסגרות מתאימות עבור הסטודנטים הדתיים. כמדומה שגם מבחינה מדעית ההשקעה תצדיק את עצמה, שכן אנשים הגונים, בעלי משפחות יציבות, יהיו גם מסורים יותר לעבודתם המדעית. וכך שמעתי לאחרונה מאחד מראשי המחלקות באוניברסיטת בר אילן, שבוגרי הישיבות, גם כאשר ציוניהם אינם גבוהים במיוחד, יכולים להצליח במחקר יותר בזכות אמינותם, הרגלי הלימוד שלהם ומסירותם. לכן הוא נוטה להעדיפם במתן מלגות.
     
עצות לסטודנט

גם כאשר ישנו היתר ללמוד במקומות אלו, צריך להתאמץ למעט את החששות. ראשית, נכון להגיע למוסדות אלו לאחר נישואים. בנוסף לכך, על הסטודנט לחזק את עצמו בקביעת עתים לתורה, בהקפדה על תפילות במניין, וגם על ידי הופעה חיצונית דתית. 

לקראת הכניסה לאוניברסיטה ראוי להגדיל את הכיפה ולהוציא ציציות, כפי שנאמר (במדבר טו, לט): "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". וכן חשוב מאוד שהסטודנט יהיה מקושר לקהילה דתית ולחברים דתיים, ולהימנע מקשרים חברתיים עם בנות שלא למטרת נישואים.

תגובה נוספת מכיוון שונה

שלום כבוד הרב, שמי שאול טייב ואני סטודנט לתואר שני בטכניון בחיפה. קראתי בעיון את הדברים שכתב הרב לגבי לימודים במקום שיש בו צניעות, ואם בלתי אפשרי הדבר אז מותר ללמוד במקום פחות צנוע.

כמו שהרב אמר, שיקול הצניעות הוא שיקול חשוב מאוד, אך יש אולי שיקולים אחרים לא פחות חשובים בבחירת מקום לימודים.
אני הגעתי ללמוד תואר ראשון בטכניון כשהייתי 'חילוני', במטרה ללמוד במקום הכי טוב ולהשיג אח"כ עבודה טובה.

כאשר הגעתי לטכניון הופתעתי מאוד ממאות הדתיים, ומצאתי את עצמי יותר ויותר מסתובב בחברתם, עושה איתם שבתות, ולאט לאט הבנתי היכן המקום שלי – חזרתי בתשובה!

היום יש לחברים כאן ארגון בשם 'אחוות אהרון' ואנו פועלים במשך כל השנה כדי לרומם את החול לקודש, וב"ה בהצלחה רבה!
אם לא היו דתיים עם אידיאליים שמוכנים, על אף כל בעיות הצניעות (ויש עוד רבות), לבוא לצפון, ללמוד לימודים קשים, לחיות במעונות ולא בבית – הטכניון היה נשאר מקום חילוני, לא היו כשרויות למסעדות, לא היו שיעורי תורה כל יום, לא שבתות מאורגנות ולא הפרדה בבריכה ובחדר הכושר. לכן, לעניות דעתי, יש עניין להיות בכל מקום שיש בו חילוניות כדי לתקן עולם במלכות ש-די. כך ניגע בלב של יותר סטודנטים ונדבר אל נפשם המשוועת לערכים יהודיים… נכון, יש נפילות, אבל בזכות גיבוש החברים סביב התורה ובראשות רב הטכניון הרב ד"ר אליהו זייני, חוזרים ועולים מהר מעלה. 

תשובה לתגובה

ממכתב משמח זה ניתן ללמוד כי לפעמים ממצב של בדיעבד (הצורך ללמוד באווירה חילונית) צומחים דברים טובים. עוד מוכח, כי התחברות לקבוצה דתית מגובשת והתקשרות לרב מועילה מאוד. לשם כך שוקדים באוניברסיטת בר אילן על קיומם של הכולל והמדרשה לבנות.

ולעצם הדיון על דרכי ההשפעה של הציבור הדתי על כלל הציבור, הכלל הוא, שככל שהציבור הדתי יתחזק יותר, בתורה ומעשים טובים, במדע ויצירה, כך השפעתו הכללית תגדל. והציבור הדתי יתחזק אם יהיה מגובש ושמור מפני השפעה חילונית מופרזת, בלא היבדלות מאחינו החילונים אבל גם בלא מעורבות חסרת גבולות.