ארכיון הקטגוריה: צדקה

מתנות עניים – שיתוף פעולה חברתי

אפיקי העזרה לעניים על פי מצוות התורה • צדקה ומתנות עניים דואגות לצורכיהם הבסיסיים, ומצוות שאינן קצבה קבועה מעניקות הרווחה נוספת מפעם לפעם • העניים חייבים להיות שותפים פעילים בליקוט המתנות, ואינם מקבלים אותן באופן פסיבי • החלק מהתבואה המופרש לעניים גורם לבעלים רק הפסד מועט, ואפילו רווח • התורה אינה דוגלת ביצירת שוויון מלאכותי אלא בשיתוף פעולה וקשר בין כל השכבות • הפרשת החלה: תיקון והבהרה משבוע שעבר • אין לחוש לשיעור החזון איש • שיעור ההפרשה מקמח מלא

הדרכת התורה בעזרה לעניים

אחת השאלות המוסריות המרכזיות בכל חברה היא כיצד לסייע לעניים. כעיקרון אפשר לערער על הנחת היסוד שצריך לסייע לנזקקים, אולם בעקבות השפעת התורה על התרבות האנושית התעצם גילוי הטוב שבאדם, ובפועל שאלה זו התבטלה. אולם עדיין יש צורך לברר מהי הדרך הנאותה לסייע לנזקק באופן הטוב והמכובד ביותר. יש טוענים בפשטנות, שמגיע לנזקק לקבל את כל צרכיו. הוא לא צריך לבקש טובות! החברה חייבת לעזור לו! ויש שאף טוענים, שכל זמן שהחברה לא העניקה לו את כל צרכיו, היא אשמה במצבו. אולם כפי שנראה הדרכת התורה הרבה יותר מורכבת, כאשר המגמה לעזור לעני תוך שיתופו באחריות לגורלו. בנוסף לכך, על פי הדרכת התורה העזרה לעני תגיע מתוך קשר רצוף בין העשירים לנזקקים, כאשר העשירים משתפים את העניים בשמחתם, והעניים מודים להם ומכבדים אותם על כך.

ארבע דרכי עזרה

הדרכת התורה הרבה יותר מורכבת, כאשר המגמה היא לעזור לעני תוך שיתופו באחריות לגורלו. בנוסף לכך, על פי הדרכת התורה העזרה לעני תגיע מתוך קשר רצוף בין העשירים לנזקקים, כאשר העשירים משתפים את העניים בשמחתם, והעניים מודים להם ומכבדים אותם על כך

בארבע דרכים ציוותה התורה לעזור לעניים: הראשונה, והיא העיקרית, במתנות שהיו העניים לוקטים בכוחות עצמם מהשדות.

השנייה, צדקה, להשלמת צורכי העניים אם ליקוט המתנות לא הספיק למילוי צורכיהם הבסיסיים. הצדקה הגדולה ביותר היא לסייע להם לרכוש מקצוע ולמצוא עבודה.

השלישית, מעשר עני. לאחר שבעלי השדות אספו את יבולם, היו מפרישים תרומות ומעשרות, ובשנה השלישית והשישית לשמיטה היו מפרישים מעשר שני לעני, ועל ידו יכלו העניים לחיות ברווחה יחסית במשך שנתיים מתוך שבע. מעניין לשים לב לכך שאין מדובר בקצבה קבועה, אלא החלק הקבוע היה סיפוק הצרכים הבסיסיים על ידי ליקוט מתנות עניים והשלמתם בצדקה. ובמשך שנתיים מתוך שבע הייתה להם תוספת רווחה.

הרביעית, בשיתופם בשמחות של מצווה, בסעודות הרגל ובשמחות משפחתיות, וזו אחת המטרות של מעשר שני ומעשר בהמה. ושוב אין מדובר בקצבה קבועה, אלא שבכל אירוע של שמחה, מצווה על עורכי הסעודות לשתף את העניים שבקהילה, ומצווה על העניים להשתתף בשמחות, לברך את בעלי השמחה ולאחל שירבו שמחות בישראל.

אפשר להרחיב במשמעויות של המתנות השונות, אבל נתרכז עכשיו במתנות עניים, שהיא הדרך העיקרית לסיוע לעניים.

חמש מתנות העניים

המצווה היא שישתף אדם את העניים בחמש מתנות מברכת יבולו: פאה, שכחה, לקט, פרט ועוללות. הפאה – להשאיר בקצה השדה לפחות אחד חלקי שישים מהיבול, ואם רבתה הברכה או רבו צורכי העניים – ראוי להשאיר יותר. שכחה – שאם שכח לקטוף או לאסוף מעט פירות משדהו, יניחם לעניים. לקט – אם נפלו שיבולת או שתיים בעת פעולה אחת של קציר, להניחם לעניים. פרט ועוללות שייכים לענבים בלבד: פרט – שאם נפל ענב או שניים בעת בציר של אשכול אחד יש להניחם לעניים, עוללות – שאם היה אשכול זעיר יש להשאירו לעניים.

כיום, מסיבות רבות לא משתלם לעניים ללכת לשדות וללקוט את מתנותיהם (כדי לסבר את האוזן: בעבר שווי היבול בשדות מכלל התל"ג היה כשבעים אחוזים, ואילו כיום הוא כרבע אחוז).

אולם מהעקרונות העולים ממצוות אלו נוכל ללמוד על הדרך המיטבית לעזור לעניים על פי התורה.

שיתוף העניים באחריות לפרנסתם

ראשית, המצווה היא שהעניים יבואו לשדות וילקטו את המתנות בכוחות עצמם. לכן רק לעניים היה מותר לקטוף את המתנות, ואסור לבעל השדה או לאדם שאינו עני לקטוף את המתנות בעבור חברו העני שאינו יכול להגיע לשדה, ואם קטף מוציאים את מה שקטף מידיו ויינתן לפני שאר העניים שבאו לשדה (רמב"ם מתנות עניים ב, יט).

אפילו היו שם תשעה עניים זקנים שמבקשים שבעל השדה יקצור בעבורם את הפאה כדי לחלקה להם בשווה, וצעיר אחד מבקש שכל אחד יבזוז כפי כוחו, שומעים לצעיר שאמר כהלכה, שמצוות המתנות שיהיו העניים לוקטים את מתנותיהם בידיהם. אומנם באילן גבוה כדקל, שבו אם העניים יתחרו על לקיטת פירותיו יגיעו לידי סכנה גדולה, תיקנו חכמים שבעל השדה יקטוף את הפאה בעבור כולם ויחלקה להם בשווה (משנה פאה ד, א; ד; רמב"ם ב, טז כ).

הדאגה לחברה בכללותה

עיקרון נוסף אפשר ללמוד ממתנות עניים, שהעזרה לעני תהיה באופן החסכוני ביותר לעשיר והמועיל ביותר לעני. שכן חוכמה עצומה יש במצוות אלו, שאם דרך משל בעל השדה משלם על קציר או קטיף של מאה קילוגרמים רגילים מאה שקלים, על איסוף פירות לקט, שכחה, פרט ועוללות היה צריך לשלם לפחות פי חמישה, בגלל הטורח המרובה שבלקיטת הפירות המעטים שנותרו פזורים בשדה או על העצים. כך יצא שהעניים שממילא לא הייתה להם עבודה טובה יותר, הרוויחו מליקוט שיירי הפירות שבשדות, ואילו בעל השדה לא הפסיד מכך הרבה.

לא זו בלבד, אלא שליקוט הפירות שנשכחו על העצים מנע מהמזיקים להימשך אליהם ולהביא מחלות לעץ. כמו כן הענבים הבודדים שנפלו מהאשכולות היו בדרך כלל עם פגם מסוים, כך שבעל הגפן הפסיד פחות מהשארתם לעניים, ואילו העניים שמחו בהם.

לגבי פאה, אומנם עלות קציר וקטיף הפאה כשאר התבואה והפירות שבשדה. ואף על פי כן יש חוכמה גדולה במצווה לתת פאה בסוף השדה, שכאשר בעלי השדות מגיעים לשם הם עייפים ממלאכתם, ונוחה להם הנדיבות להשאיר יותר לעניים. על אחת כמה וכמה כאשר בעלי העצים החליטו להשאיר לפאה את הפירות שבראש העץ, שאליהם קשה יותר להגיע, והילדים היתומים העניים היו מטפסים וקוטפים אותם בקלות.

ראוי להוסיף שכל המצוות הללו חינכו את בעלי השדות לנדיבות ולהתרחקות מחמדנות.

האתגר לימינו

עוד רעיונות רבים טמונים בהלכות מתנות עניים שלא הספקתי לפרטם. בכל אופן, הספקנו ללמוד כמה עקרונות חשובים, ועל כולנו לשית עצות ולחשוב כיצד אפשר ללמוד ממצוות אלו לימינו.

בינתיים למדנו שהרעיון של "מלחמת המעמדות" או שאיפה לשוויון מלאכותי – פסול לחלוטין. התורה מדגישה את האחווה שבין כולם, ומדריכה את כולם לשתף פעולה לתועלת כלל החברה.

שיעור הפרשת חלה

בשבוע שעבר, בעקבות מעבר לתוכנה חדשה, חל שיבוש בכל המספרים של שיעורי החלה. לפיכך נחזור ונבאר את ההלכה בתוספת הסברים.

שאלה: מה ההלכה למעשה במשקל הקמח החייב בהפרשת חלה בברכה?

תשובה: משיעור של קילו וחצי קמח חיטה יש להפריש חלה בברכה, ומשיעור של קילו ומאה וחמישים גרם יש להפריש בלא ברכה.

השיעור נקבע לפי קמח בנפח של 43 ביצים וחומש ביצה, והוא 2.16 ליטר. אם היה לנו כלי בנפח כזה, היה מצוין, אולם מכיוון שאנו רגילים למדוד במשקל, הרי שנוצר צורך להשוות בין שיעור הנפח למשקל. לרמב"ם מודדים את הקמח כאשר הוא מהודק, ואזי משקל הקמח כשני שלישים מנפחו, הרי שקמח במשקל 1.471 קילו חייב בחלה (הל' ביכורים ו, טו, פהמ"ש עדויות א, ב). ולדעת רבים יש לשער את הקמח במצב רגיל, כפי שמוכרים אותו או כפי ששופכים מהשקית (מ"א תנו, ד, מחה"ש שם, פר"ח א). ואזי משקל של קמח חיטה רגיל מעט יותר ממחצית מנפחו. ומכיוון שיש לחוש לדעתם, יש להפריש בלי ברכה כבר משיעור של 1.150 קילו.

אומנם לחשבון רבי חיים נאה השיעורים גדולים יותר – 1.666 קילו בברכה, ו 1.250 בלי ברכה; אולם זה מפני שחישב אותם לפי משקל המטבע שהזכיר הרמב"ם (זוז-דרהם), לאחר שהטורקים הוסיפו עליו יותר מ 12 אחוזים. משקלו בימי הרמב"ם היה 2.83 גרם, ולפני כארבע מאות שנה הטורקים הגדילו את משקלו ל 3.2 גרם. לאחר שהתברר בוודאות שמשקלו של הדרהם בימי הרמב"ם היה נמוך בכ 12 אחוזים, יש לעדכן את השיעורים, וכך יצא ששיעור החלה לרמב"ם 1.471 קילו ולא 1.666 (ובתוך כך יש לעדכן את שאר השיעורים: ביצה היא נפח 50 סמ"ק ולא 56, ושיעור רביעית 75 סמ"ק ולא 86).

אין חוששים לשיעור החזון איש

ישנו שיעור נוסף שנקרא שיעור חזון איש, ויסודו בדברי הצל"ח, שסובר שהביצים בימינו קטנות מהביצים שדיברו בהן חכמים, ולכן כל השיעורים כפולים. אולם בנוסף לכך ששיטה זו קשה מאוד, כל פוסקי הספרדים ורוב פוסקי האשכנזים לא חששו לה, וגם המנהג הרווח שלא לחוש לה. לפיכך כבר בקילו וחצי קמח חיטה יש להפריש חלה בברכה, ומקילו ומאה וחמישים גרם יש להפריש חלה בלא ברכה.

הכול לפי סוג הקמח

כל מה שכתבתי הוא לגבי קמח חיטה רגיל, אבל קמח חיטה מלא אוורירי יותר, וכבר בכ 1.430 קילו יש שיעור נפח החייב בחלה, ומ 1.100 קילו יש להפריש חלה בלא ברכה. קמח שעורים אוורירי יותר, וכבר במשקל של כ 1.060 קילו יש להפריש חלה בברכה, ומשיעור 880 גרם יש להפריש בלא ברכה.

כדי לפתור את כל הספקות, היה ראוי לייצר כלי בנפח 2.160 ליטר, כדי שעל פיו יוכלו לשער באופן הבטוח ביותר את כל סוגי הקמח בשיעור החייב במצוות חלה בברכה. אומנם כפי שלמדנו יש הסוברים שיש להדק את הקמח, ולכן כל זמן שהקמח ממלא את השיעור יש להפריש חלה, אולם יש לברך רק אם הקמח ממלא את השיעור לאחר שהיכו על הכלי שלוש פעמים כדי לכווץ את נפח הקמח.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

חזון היובל – גם לדורנו

מצוות הצדקה מלמדת כי האחריות לפרנסתו של האדם מוטל עליו עצמו, ורק אם אינו יכול לדאוג לעצמו האחריות עוברת למעגלים שסביבו • משלימה אותה מצוות היובל, שקובעת כי המשאבים צריכים להתחלק בשווה בין כולם • בזאת משלבת התורה את הסוציאליזם והקפיטליזם • יש לבחון חלוקה שווה של המשאבים, ונתינת אחוז מסוים מבעלי ההון לכלל החברה אחת ליובל, גם בימינו • במצבה הנוכחי של האנושות יש צורך בתחרותיות, אך כשהאור האלוקי יתגלה בעולם – בני האדם יבינו שאינם מתחרים זה בזה אלא בונים ומשלימים זה את זה

הבחירה והשוויון – היובל

מצד אחד כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים, ועל כן משפט אחד לכול, ומתחילה הקרקעות שהן אמצעי הייצור צריכות להיות מחולקות בשווה. ומאידך, הביטוי העיקרי לצלם אלוקים שבאדם הוא יכולתו לבחור וליזום. אם יעבוד בחריצות ובכישרון – ירוויח

האם החברה חייבת לספק לכל אדם את כל צרכיו, או שזו אחריותו האישית של כל יחיד? האם נכון לחלק את כל הרווחים בשווה בין האנשים? האם יש צדק בשיטה הקפיטליסטית או הסוציאליסטית? כמדומה שמתוך מצוות היובל והצדקה ניתן לקבל תשובה עקרונית לשאלות הללו, והשראה לפתרונן.

מצוות היובל שיספרו ישראל שבע שנים שבע פעמים ויעשו את שנת החמישים שנת יובל. בשנה זו ישחררו את העבדים העבריים לביתם, וקוני השדות ישיבו אותם לבעליהם, וישמטו את השדות כמו בשנה השביעית.

הבעלות על הקרקעות ומצוות היובל

ציווה ה' את ישראל שיחלקו את הארץ לשבטים, ויחלקו נחלת כל שבט למשפחות ולבתי אב. מכיוון שלכל אדם שליחות מיוחדת משלו, שכדי לגלותה עליו לחיות בחירות ובעצמאות, צריך שכל אדם מישראל ישב על אדמתו ויתפרנס מנחלתו.

אלא שנתן ה' באדם יצר טוב ויצר רע. הצדיקים הבוחרים בטוב מתגברים על יצרם, עובדים בחריצות בשדותיהם ומתעשרים מיבולם; ואלה שנגררים אחר יצרם הרע, אחר התאווה והעצלות, מתמכרים לתאוות שונות כאלכוהול ושאר תענוגי בטלה ומזניחים את שדותיהם. מבזבזים הרבה ומרוויחים מעט, שוקעים בחובות וממשכנים את עתידם למען הווה חולף. והמחסור הולך וגובר עליהם עד שהם נאלצים למכור את שדותיהם ובתיהם, ובכך הם גוזרים על משפחתם חיי דוחק, שכן השדות היו אמצעי הייצור העיקרי. ואם לא התעשתו לעבוד בחריצות כשכירים, שקעו בחובות עד שהגיעו לפת לחם ונאלצו למכור את עצמם לעבדות.

קרה אמנם שאנשים הגיעו לעניות קשה מחמת אסון או חולי שאינו תלוי בהם, אבל כאשר המצב הלאומי היה סביר, מצוות הצדקה הועילה לקיים אותם בלא שיצטרכו למכור את נחלתם ואת עצמם. רק את אלה שהשתעבדו ליצר התאווה והעצלות היה קשה להושיע, כי גם לאחר שעזרו להם הם המשיכו ליפול. כך קרה שנמצאו בישראל אנשים שמכרו את שדותיהם ואת עצמם לעבדות.

חס ה' עליהם ובעיקר על בני משפחותיהם, וקבע את מצוות היובל בשנת החמישים, שבה נצטווינו לשחרר את העבדים, ולהשיב את השדות לבעליהם או ליורשים אותם. על ידי כך גזירת העוני לא רדפה את משפחות ישראל במשך דורות, אלא בכל חמישים שנה הייתה יכולה כל משפחה לפתוח דף חדש, להתחיל לנהוג באחריות, לצאת ממעגל העוני ולתרום את חלקה בתיקון העולם.

מעגלי האחריות בעזרה לעני

במצוות הצדקה למדנו שישנם מעגלי אחריות, ורק כאשר המעגל הפנימי אינו מסוגל לתפקד, מגיע תורו של המעגל שסביבו לקחת אחריות.

במעגל הראשון נמצא העני עצמו, שעליו מוטלת האחריות הראשונה למצבו ולמצב משפחתו. לכן אם היה אדם שהיה מסוגל לעבוד ולא עבד אלא הטיל עצמו על הציבור, היו גבאי הצדקה דואגים שיעבוד. רק אם עבד כפי יכולתו, ועדיין לא הספיק לו, היו נותנים לו צדקה. כפי שנאמר: "הקם תקים עמו" (דברים כב, ד), עמו יש מצווה, אבל כשהוא מסיר מעצמו אחריות אין מצווה לעזור לו.

כאשר העני אינו מסוגל לדאוג לעצמו, האחריות עוברת למעגל השני, הכולל את קרובי משפחתו, והקרוב קרוב קודם (כמו גואלי השדה).

אם אין ביכולתם לעזור לקרובם, האחריות עוברת למעגל השלישי של השכנים ובני העיר, כשהשכנים קודמים לשאת באחריות לכלל בני העיר. ואם בני העיר לא יכלו לסייע לעניים לבדם, האחריות עברה למעגל הרביעי של כלל החברה בארץ. שנאמר: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך… לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" (דברים טו, ז). וכן נאמר: "את העני עמך" (שמות כב, כד), מי שעמך קודם למי שפחות עמך (בבא מציעא עא, א).

ואם היה עני שיש לו בני משפחה שמסוגלים לעזור לו אלא שהם משתמטים מחובתם ואינם עוזרים, היו גבאי הצדקה צריכים לכוף אותם לדאוג לו, ורק אם לא היה בכוחם לספק את צרכיו, היו נותנים לעני מהקופה הציבורית של בני העיר (שו"ע יו"ד רנא, ד).

העצמת האחריות האישית

הרי שבני המשפחה, השכנים והקהילה נשאו באחריות לעזור לאותם עניים, חולים, זקנים ותשושי נפש שלא היה ביכולתם להתפרנס. אבל לעניים שיכלו להתפרנס, ומחמת עצלות, רשלנות ותאוותנות שקעו בחובות, היו עוזרים במידה מצומצמת, עד שאם המשיכו לשקוע בחובות נאלצו למכור את שדותיהם ואת עצמם. עמדה כזו מחנכת את האנשים לשאת באחריות לפרנסתם. באופן זה מספר העניים מתמעט מאוד.

הבחירה והשוויון

נמצא אם כן ששני הרעיונות חייבים לבוא לידי ביטוי במקביל. מצד אחד האחריות והיוזמה החופשית, ומאידך השוויון הבסיסי. מצד אחד כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים, ועל כן משפט אחד לכול, ומתחילה הקרקעות שהן אמצעי הייצור צריכות להיות מחולקות בשווה. ומאידך, הביטוי העיקרי לצלם אלוקים שבאדם הוא יכולתו לבחור וליזום. אם יעבוד בחריצות ובכישרון ירוויח, אם יתעצל יפסיד. למעלה מזה בקודש, אם יקיים את התורה והמצוות יזכה לברכה בעולם הזה ושכר טוב בעולם הבא, ואם יבחר ברע, לא יראה ברכה בעולם הזה וייענש בעולם הבא.

חזון השוויון שביובל לימינו

בעבר, כתשעים אחוזים התפרנסו מחקלאות. האדמה הייתה אמצעי הייצור העיקרי, ולכן חלוקתה בשווה יצרה בסיס שוויוני לכול. כיום האדמה כבר אינה אמצעי הייצור העיקרי, והפרנסה תלויה בגורמים רבים. אולם נדמה שעלינו ללמוד ממצוות היובל שני יסודות: האחד, כשם שציוותה התורה לחלק את האדמה החקלאית לכולם בשווה, כך ראוי שנחלק את שאר משאבי הטבע שברא ה' בשוויון. בכלל זה הקרקע לבנייה, המים, הנפט, הגז, החופים, גלי רדיו, האוויר והשמש. השני, כשם שצוותה התורה לחלק בשווה את אמצעי הייצור, כך יש להשתדל להעניק לכל הצעירים חינוך שיקנה להם, עד כמה שאפשר, הזדמנות שווה להתפרנס מכישרונם וחריצותם. בתכנון יעיל ניתן לשלב את שני היסודות הללו יחד, בהפניית הכסף המתקבל ממשאבי הטבע לחינוך מקצועי מיטבי לכל אדם.

בכך נזכה להגשים את רעיון חלוקת הארץ לכל ישראל, כולל התיקון שנעשה בהחזרת הקרקעות לבעליהן ביובל, וחזרת העבדים לבתיהם. שכן הענקת חינוך איכותי לכולם מאפשרת גם לילדים של הורים עניים לרכוש מקצוע טוב לפי כישרונם וחריצותם.

במילים אחרות, המשאבים מתחלקים לשתי קבוצות: הקרקע וכל שאר משאבי הטבע, והאדם עם כישרונותיו וידיעותיו. נמצא אם כן, שהיובל משחרר לחירות את משאבי הטבע בהחזרת הקרקעות לבעליהן, ואת משאבי האדם בשחרור העבדים.

הצעה לצמצום פערים בין עשירים לעניים ביובל

עוד אפשר אולי להציע, שכשם שביובל השדות חזרו לבעליהן והעבדים השתחררו לביתם, יש מקום שחכמי ישראל יבחנו לעומק את מבנה המשק המודרני, וישקלו אם ראוי שביובל אחוז מסוים מהעושר הנצבר יחזור להיות מחולק בשווה. שכן בנוסף לחוקים שנועדו למנוע מונופול שפוגע בתחרות החופשית וחונק את התעשייה והמסחר, יש מקום למנוע פערים גדולים מדי בין העשירים ביותר לשאר האנשים. יש בזה גם מידה של צדק, שכן המערכות הציבוריות התקינות הן שמאפשרות לעשירים הגדולים להתעשר, ועל כן אולי ראוי שאחת ליובל, חלק מהעושר שנצבר על ידם יחולק שוב לצורכי חינוך וציבור. זה לא יפגע ברמת חייהם, עדיין יישארו בידם מאות מיליונים, ועם זאת זה יצמצם את הפערים בחברה, ויעניק מעמד חשוב יותר לערך השוויון, בלי לפגוע באחריות האישית של כל אדם לפרנסתו.

אור היובל

כיום, לצורך קיומו של העולם, יש צורך במידה מסוימת של קנאה ותחרות, כדי שהאדם ילמד לשאת באחריות לגורלו ולא ילמד להיות נצלן, שקרן וגנב, וכדי ליצור תמריץ לפיתוח ושגשוג כלכלי, כפי שהסבירו ההוגים הקפיטליסטים. בלא זאת החברה תשקע בניוול מוסרי, עוני ומחסור. אולם ככל שאור היובל יאיר בישראל, ונזכה להתעלות בתורה ואמונה, נזדקק פחות לתחרות, עד שלא נזדקק עוד לקנאה ותחרות, ושלום עולמי יתפשט מהארץ לכל העולם. אין הכוונה שייווצר שוויון פשטני בין הכישרונות השונים, וחלוקה שווה של כל העושר והתפקידים, עד שכל הבריות יהיו דומות לגמרי זו לזו. אלא כל בריה תישאר בצביונה, הזאבים יישארו זאבים והכבשים תישארנה כבשים, ואף על פי כן, מרוב האור האלוקי שישרה בעולם, יתגלה האור האלוקי שבכל בריה ובריה וכולם יחיו יחד בשלום. אז יתברר שהשוני בין הבריות אינו גורם לתחרות וקנאה אלא להפך, יוצר ביניהן זיקה עמוקה של רעות ואחווה, שמובילות להפריה וברכה והשלמה הדדית.

ויתקיימו בנו דברי הנביא: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטון נוהג בם. ופרה ודב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים… וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה ייכרתו, אפרים לא יקנא את יהודה, ויהודה לא יצור את אפרים… ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו, הזכירו כי נשגב שמו. זמרו ה' כי גאות עשה מודעת זאת בכל הארץ. צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל" (ישעיהו יא-יב).

לעקור את הטרור משורשיו האסלאמיים

הטרור האסלאמי כבר הפך לשגרה, אבל במערב לא מבינים את שורשיו • חכמי המערב מתכחשים לכמיהה האנושית לחיי אמונה מלאים תוכן וחזון אידיאלי • מרכזיותם של הכוח והכבוד באמונת האסלאם והשפעותיהם החברתיות והתרבותיות • מצוות הג'יהאד כביטוי לעוצמת שלטונו של הא ל • המוסלמי רשאי להניח את נשקו רק כאשר אין לו סיכוי לנצח • קצבאות הרווחה מתפרשות כמס שהכופרים צריכים לשלם למוסלמים • כך מדינת ישראל מעודדת אורח חיים מוסלמי נצלני • האם אירופה תצליח לעשות תשובה ולהשתחרר משנאת היהודים?

הטרור המוסלמי

רצח היהודים הקדושים בפריז רק מפני היותם יהודים, מעורר את הצורך להתייחס אל המצב החברתי-דתי שמחולל את הפיגועים המזוויעים הללו.

המתח הגובר בין המערב למוסלמים

הדרך היחידה לפטור את המוסלמי מחובת המלחמה היא ליצור מצב שבו לא תהיה בידו שום יכולת וסיכוי להצליח. רק אז מבחינת הדין המוסלמי הוא פטור מהכורח לנהל מלחמה. אז עליו להמתין שנים ודורות, תוך הבטחה פנימית שכאשר תבוא שעת הכושר, הוא ישוב להילחם

לא היה חידוש בפיגועי הטרור בצרפת זולת מקום התרחשותם, בלבה של אירופה – בפריז. כבר שנים שטרוריסטים מוסלמים רוצחים מאות ואלפי אנשים מדי חודש. הם רוצחים בני דתות אחרות, ועוד יותר מזה – בני פלגים יריבים באסלאם. מספר הנרצחים עולה בהתמדה ומתפשט לעוד ועוד ארצות. אולם מנהיגי המדינות החזקות במערב, למרות הזעזוע, מפטירים כאשתקד. מדובר לדעתם באנשים מתוסכלים ומעורערים בנפשם שאין להם פרנסה, או ב"עם" עשוק שתובע את "זכויותיו" מהיהודים שכבשו את מולדתו. הם מתעלמים מהשנאה הצרופה שמוסלמים מביעים בגלוי – כלפי המערב ככלל וכלפי ישראל בפרט.

הביקורת על עמדת המערב ומומחיו

חכמי המערב מאמינים שכל האנשים רוצים להיות כמותם. ואלה שלא יודעים על כך, זה רק משום שהם נמצאים עדיין בדרגת התפתחות נמוכה, ותהליך ההתקדמות יוביל אותם בהכרח לתפיסה המערבית, לפיה כל בני האדם רוצים חופש, רווחה חומרית וחירות לבחור בדת או בתחביב אחר שמוצא חן בעיניהם.

היתרון הטכנולוגי והכלכלי שהשיגו חכמי המערב (בזכות תרומות משמעותית של יהודים), מפריע להם להבין את כמיהותיו העמוקות של האדם לחיים מלאי תוכן וחזון אידיאלי שמבוססים על אמונה. שפע המותרות יוצר מעין מסך שמסתיר מעיניהם את הלבה הרותחת במעמקי נשמתו ותהומות נפשו של האדם, שיכולה להתפרץ לכיוון שלילי של קנאות, הרס ושנאה, ומנגד – לכיוון חיובי של אמונה, בנייה ותיקון. לכן הם מתקשים להבין את המניעים של אויביהם ויריביהם. לא פחות חמור, הם גם לא מצליחים לנתח את שורשי המשברים שפוקדים את ארצותיהם, שבאים לידי ביטוי באובדן זהות, פירוק המשפחה ומשברים קשים בחינוך הילדים.

דת האסלאם

הכול מתחיל מהתפיסה הדתית האסלאמית, אשר רואה את הא ל כגיבור כול יכול, שהכול צריכים להיכנע לפניו ולקבל באופן מוחלט את מרותו. מתוך חמש המצוות העיקריות של האסלאם, ארבע עוסקות במישרין בכבוד הא-ל ובכניעה כלפיו:
א) קבלת האמונה בו.
ב) התפילה אליו חמש פעמים ביום, כאשר עיקרה כריעה ואמירת שבעה פסוקים 17 פעמים, שבהם משבחים את אללה ומקבלים את אדנותו.
ג) צום הרמדאן.
ד) העלייה למכה (המצווה הנוספת היא מתן צדקה לעניים, שגם היא מבטאת שהכסף הוא של אללה ולא של האדם).

גם השבח וההודאה לאללה הם מתוך יחס של כניעה וכבוד.

השפעתה על היחסים בין אנשים

עמדה זו מקרינה על כל מערכות היחסים הבין-אישיות, שמבוססות על כבוד. האישה חייבת לכבד מאוד את בעלה, וגם הבעל חייב לדאוג לאשתו, לפרנס אותה ולהגן עליה, וזהו כבודו. כמובן שגם הילדים חייבים לשמור על כבוד הוריהם. גם היחסים שבין אדם לחברו מבוססים על כבוד רב, שמתוכו מגיעים לנדיבות אצילית, שנותנת מקום לרעות ואחווה.

מכיוון שהכבוד חשוב כל כך, עלבון הוא דבר בלתי נסבל שמערער את תשתית הקיום, ומוכרחים להגיב עליו בחומרה יתרה, עד הביטוי השגור והמחריד של "רצח על כבוד המשפחה".

מכיוון שהכוח והשלטון תופס מקום מרכזי, ממילא שליט שלא נודע כחזק ואף אכזר, אינו יכול לשרוד בתרבות המוסלמית. לכן השיטה הדמוקרטית אינה מסוגלת להעניק יציבות לארצות האסלאם. השלטון האידיאלי בעבורם הוא שלטון סמכותי (אוטוריטרי) אשר פורש חסות ומעניק כבוד לכל נתיניו, כאב רחום שדואג לרווחת בניו.

האסלאם דת לוחמת

יש באסלאם גם צדדים חיוביים, אבל אנחנו עוסקים עתה בצדדים הקשים. לאחר חמש מצוות האסלאם העיקריות, המצווה הבאה בחשיבותה היא הג'יהאד. נאמני אללה צריכים להידמות אליו, ללכת בדרכו, לנהוג כמותו בגבורה, ולהכניע בכוח את מי שאינם נכנעים למרותו. "דין מוחמד בסיִף"!

לכוח ולחרב ישנו מעמד מרכזי בדת המוסלמית. הם מדגישים את כוחה הממשי של הדת, ומעצימים את גדולתו וכבודו של אללה בכך שהם משליטים את אמונתו על כל בני האדם. גם קריאות המואזין ברמקול ביום ובלילה הן ביטוי להשלטת הדת על המרחב, הן כלפי המאמינים עצמם והן כלפי זולתם.

לא במקרה הצליחו הערבים להשליט את האסלאם על עמים רבים, עד שכיום כמיליארד וארבע מאות מיליון בני אדם מאמינים בו. הצופן הגנטי של האסלאם מכוון למלחמה נחושה להשלטת דת מוחמד בחרב על כל העולם. הכול כשר לשם כך. והעמים הנכבשים הבינו זאת והעדיפו להתאסלם מאשר למות.

אמנם כל העמים הגיעו להישגים על ידי מלחמות וניצחונות, אולם שלא כמו בתרבויות אחרות, העיקרון של פשרה אינו מקובל באסלאם – במיוחד לא פשרה על אדמות. פשרה היא ביטוי לחולשה, ואילו המוסלמי חייב לייצג את גבורתו וחוזקו של אללה, ועליו להחזיק תמיד בחרב כדי להיות מוכן להמשך המלחמה להשלטת הדת על כל העולם.

כאשר ברור למוסלמי שאין בידו כוח לנצח את האויב, מותר לו לעשות הפסקת אש, 'תהדייה', שבה הוא צריך להתכונן להמשך מלחמת הדת. עמדה זו מבוססת על התנהגותו של נביאם מוחמד, במיוחד כלפי שבט קורייש.

כיצד להתמודד עם האיום המוסלמי

הדרך היחידה לפטור את המוסלמי מחובת המלחמה היא ליצור מצב שבו הוא יהיה אנוס לגמרי, שלא תהיה בידו שום יכולת וסיכוי להצליח. רק אז מבחינת הדין המוסלמי הוא פטור מהכורח לנהל מלחמה. אז עליו להמתין שנים ודורות, תוך הבטחה פנימית שכאשר תבוא שעת הכושר, ישוב להילחם.

לעומת זאת, כל ניסיון של פשרה עם האסלאם יוביל בהכרח להמשך הטרור והמלחמה, מפני שהוא נתפס כחולשה. שכן לפי התרבות המוסלמית, אילו היה למדינות המערב כוח לנצח את המוסלמים, לא ייתכן שהיו מבקשות פשרה. אין זאת אלא שהן מתקשות לעמוד מול התקפות הגבורה של מאמיני אללה, השהידים המהוללים, וממילא קרוב יום נפילתן. כך גם בנוגע לישראל, כל ניסיון לפשרה או הצבת "אופק מדיני", נוטע בהם תקוות שאפשר לנצחה, ומעודד את הטרור והמלחמה.

כל מי שחפץ בשקט ושלווה ביחסיו עם המוסלמים, חייב להביס אותם תחילה, ואחר כך להימנע מכל דיבורים על שלום, ולשאוף להפסקת אש יציבה תוך ניהול יחסים מכובדים.

מדיניות הרווחה מזיקה

כהמשך לנושא שעסקתי בו בפעמים הקודמות, גם מדיניות הרווחה המקובלת במדינות המערב נתפסת אצל מאמיני האסלאם כחולשה שמעודדת לוחמנות. לתפיסתם, נוצרים שלא קיבלו על עצמם את דת האסלאם חייבים לשלם מס גבוה למוסלמים השליטים – מס שבין השאר נועד לבטא את עליונות האסלאם. לכן לרבים מהמוסלמים אין הכרת תודה על קצבאות הילדים והבטחת ההכנסה שהם מקבלים במדינות המערב, שהרי הם נעלים מהנוצרים וזכאים לקבל מהם מס. זה הצידוק הדתי לתביעה להגדיל את הקצבאות ולהתמרמרות על הפחתתן.

מדיניות השמאל יוצרת אנשים כפויי טובה

זאת בנוסף לבעיה הבסיסית, שהעמדה של תנועות השמאל, לפיה המדינה חייבת לדאוג לרווחתם של כל בני האדם הנמצאים בשטחה, משחיתה את מצבם המוסרי של מקבלי הקצבאות בכך שהיא עושה אותם כפויי טובה.

העונש שהוטל על האדם הראשון לעבוד קשה לפרנסתו, מתקן את חטאו והופך אותו לאדם טוב שמבין את ערך העבודה והיצירה, ועל ידי אחריותו וחריצותו לפרנסתו הוא נעשה שותף עם הקב"ה בתיקון העולם. לעומת זאת, כאשר קצבאות הילדים והרווחה מאפשרות לרבים מבני החברה המוסלמית בצרפת לקיים רמת חיים גבוהה יותר מאשר בארצות מוצאם בלי עמל ואחריות, הם נעשים נצלנים וכפויי טובה. וכדי שהמצפון לא ייסר אותם, הם נאלצים לשנוא ולהטיח האשמות באלה שמעניקים להם את הקצבאות על שאינם מכבדים אותם ואת נביאם כראוי, וגם אינם מעניקים להם עוד קצבאות.

המשבר באסלאם

בכל העולם האסלאם נמצא במשבר, תסכול וירידה. הדבר בא לידי ביטוי בירידה עצומה בפריון. הטרור מבטא ניסיון להיחלץ מהמשבר, וניסיונות הפיוס והפשרה של המערב מוסיפים דלק לתבערה. בכל אופן, בארצות מובילות כמו איראן וטורקיה, האוכלוסייה כבר מתכווצת, מפני שאישה ממוצעת יולדת פחות משני ילדים. ארצות המערב הן מהמקומות היחידים שבהם אוכלוסיית המוסלמים גדלה, בזכות קצבאות הילדים.

כך גם קרה בישראל, בעת שקצבאות הילדים היו גדולות במיוחד. וכפי שקורה גם היום במידה פחותה בעזרת קצבאות אחרות. דוגמה לאיוולת בוטה שנהוגה כאן, היא הענקת קצבה של כאלף וחמש מאות שקלים לכל ילד של אישה גרושה שבית המשפט פסק שאבי ילדיה אינו מסוגל לשלם לה מזונות. כך קורה שמדינת ישראל מעודדת ריבוי נשים במגזר הערבי והבדואי, שבעליהן מגרשים אותן באופן פיקטיבי, כדי להתפרנס מהקצבאות המוגדלות בעבור ילדיהן ובעבור זה שנשותיהן הגרושות כביכול מוכרות כאימהות חד הוריות. הכסף הזה חוזר כמובן אל הבעל הנכבד, שזוכה בעזרת האיוולת של מדינת ישראל לקיים אורח חיים מוסלמי נצלני למהדרין. ורק נשאר עוד להודות לו אם הוא מסתפק בכך ואינו שולח ידו בטרור.

תשובת אירופה

לאחר הרציחות הנוראות שהאירופים חוללו במשך מאות שנים בשם הלאומנות והדת, ובמיוחד כלפי היהודים, רבים משוחרי המוסר באירופה נוטים לקצה השני, השמאלי, הדוגל בשוויון זכויות מוחלט. ושוב, ראו זה פלא, גם מתוך עמדתם זו הם מאשימים את היהודים. האנטישמיות הישנה חוזרת ומתגלה. אם אירופה רוצה לחזור בתשובה, עליה להתחרט באמת על פשע השנאה כלפי היהודים, ולהכיר ליהודים טובה על תרומתם לאנושות. גם הנוצרים צריכים להתעטף בענווה ותודה כלפי היהדות. רק תיקון זה יעשה אותם מוסריים באמת.

מדינת רווחה על פי התורה

חשיבות המצוות החברתיות

האהבה והדאגה לזולת היא יסוד היסודות בתורה, וכפי שאמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (ויקרא יט, יח, ספרא שם). מתוך כך מצווה גדולה לעזור למי שנמצא במצוקה, ולכן מצוות הצדקה לעני היא מהמצוות החשובות שבתורה. אמרו חכמים: שקולה צדקה כנגד כל המצוות (ב"ב ט, א), והמעלים עיניו מהצדקה כאילו עובד עבודה זרה (ב"ב י, א).

בניגוד לעמדת השמאל

ממצוות היובל יש ללמוד שכמו שהקרקעות צריכות להיות מחולקות לכולם בשווה, כך גם כל משאבי הטבע – המים, המחצבים, הגז, הנפט וכו' – שייכים לכל ישראל בשווה. את ההכנסות ממשאבים אלה צריך להשקיע בחינוך איכותי לכול. זו התשתית השוויונית שמאפשרת לכל אדם לדאוג לעצמו לפי חריצותו וכישרונו

אולם הבדל עמוק ישנו בין עמדת התורה לעמדותיהן של תנועות השמאל החילוניות. תנועות השמאל נשענות על התשתית הרעיונית של הקומוניזם והסוציאליזם, שלפיה כל הרכוש והכסף שייכים לכולם בשווה. וגם כשהם כבר מודים שהרעיון הקומוניסטי פשט את הרגל מבחינה כלכלית, הם עדיין מאמינים במעמדו המוסרי, ועל כן לתפיסתם, לכל אדם יש זכות טבעית לחיות ברווחה יחסית על פי המקובל בחברה. אם למשל לרוב האנשים יש דירות בערים מרכזיות, זכותו של כל אזרח לתבוע מהחברה שתדאג שגם לו תהיה שם דירה. וכן לגבי אוכל, ביגוד, רפואה, חינוך ומשחקים לילדים – זכותו לתבוע מהחברה שתדאג שגם לו יהיה מה שיש לרוב החברה. ואם החברה לא דאגה לכך, הרי שהיא אשמה במצבם של העניים ועליה להתבייש בכך. אין זה משנה מה הסיבה למצבם, שום תירוץ לא יעמוד בפני ההאשמה המוטחת בחברה על כך שיש בקרבה עניים. מפני שכעיקרון העושר שייך לכולם בשווה, וכל זמן שיש בחברה אנשים רבים שחיים ברווחה יחסית, הם נחשבים כמי שעושקים את העניים וחיים על חשבונם.

העמדה התורנית

לעומת זאת, על פי הדרכת התורה, האדם ובכלל זה העני הוא האחראי הראשון למצבו. ורק כשהוא משתדל לדאוג לעצמו ואינו יכול להתפרנס מפני מחלתו או זקנותו וכיוצא בזה, רק אז חובה לעזור לו כדי לספק את כל צרכיו. ואף חובה זו אינה מוטלת על כל החברה כאחד, אלא היא מתרחבת מעגלים מעגלים, מהמעגל המשפחתי הקרוב עד לכלל החברה.

שיטה זו היא מוסרית יותר, מפני שהבחירה החופשית והאחריות האישית היא יסוד קיומו המוסרי של האדם בעולם. אם יבחר בטוב – יזכה לחיים טובים בעולם הזה ובעולם הבא, ואם יבחר ברע – ייענש בזה ובבא. וכך גם ביחס לכסף ולרכוש. אם יתעצל – יהיה עני, ואם יהיה חרוץ – יקצור את פרי עמלו.

שיטה זו גם יעילה, מפני שהיא מחנכת את האדם להיות אחראי וחרוץ, והיא מעודדת תחרות שמעודדת את הצמיחה הכלכלית, שמסייעת בסופו של דבר לעניים. בנוסף לכך, זו גם הדרך היפה ביותר לעזור לעניים, שכן המדרגה הגבוהה ביותר של צדקה היא לעזור לעני לעמוד על רגליו בלי להזדקק לתרומות וקצבאות.

לעומת זאת, שיטות השמאל אף פעם לא עוזרות, מפני שהן מקבעות את העוני ושומטות מהעני את המוטיבציה לקחת אחריות על מצבו ולהתקדם בכוחות עצמו. ומאידך, על ידי העלאת מיסים מתמדת, הן מענישות את העשירים, את היזמים והחרוצים, ומפריעות להם להמשיך לפעול למען פיתוח הכלכלה.

השוויון בתורה

אמנם יש בתורה מצווה יסודית שמבטאת את השוויון שבין כל האנשים, והיא מצוות היובל. לפי מצווה זו כל הקרקעות בארץ מחולקות לכל עם ישראל בשווה, וגם מי שנאלץ מחמת עוניו למכור את שדהו, בהגיע שנת היובל תחזור השדה אליו או ליורשיו ללא תמורה.

ראוי ללמוד ממצווה זו שכמו שהקרקעות צריכות להיות מחולקות לכולם בשווה, כך גם כל משאבי הטבע שייכים לכל ישראל בשווה. ובכללם – האוויר, המים, המחצבים, הגז, הנפט וכו'. את ההכנסות ממשאבים אלה צריך להשקיע בחינוך איכותי לכול. זו התשתית השוויונית שמאפשרת לכל אדם לדאוג לעצמו לפי חריצותו וכישרונו.

הרי שהמשאבים הטבעיים צריכים להיות מחולקים בשווה, אבל שכר חריצותו של האדם מגיע לו עצמו. ועל גבי הזכות של האדם לעבוד ולהתעשר, מוטלת עליו מצווה לעזור לעניים. וכדי שלא לפגוע בעיקרון האחריות, מצווה זו מתקיימת על ידי מעגלים של אחריות.

מעגלי האחריות בעזרה לעני

שלא כפי שמקובל בתפיסה הסוציאליסטית, לפיה החברה כולה אחראית בשווה לרווחתם של העניים, לפי התורה ישנם מעגלי אחריות.

במעגל הראשון נמצא העני עצמו, שהאחריות הראשונה למצבו ולמצב משפחתו מוטלת עליו עצמו. ולכן אם היה אדם מסוגל לעבוד ולא עבד והטיל עצמו על הציבור, היו גבאי הצדקה דואגים שיעבוד. ורק אם עבד כפי יכולתו ועדיין לא הספיק לו, היו נותנים לו צדקה. וכפי שנאמר "הקם תקים עמו" (דברים כב, ד) – יחד עמו יש מצווה, אבל כשהוא מסיר מעצמו אחריות אין מצווה לעזור לו.

כאשר העני אינו מסוגל לדאוג לעצמו, האחריות עוברת לקרובי משפחתו (כמו בדין גאולת שדה אחוזה שנמכרה). ואם אין ביכולתם לעזור לקרובם – האחריות עוברת למעגל השלישי שבו נמצאים שכניו. ואם אין ביכולתם לספק את כל צורכי שכניהם העניים, בני העיר כולה צריכים לשאת באחריות, ורק לאחר מכן כלל החברה. שנאמר: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך… לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" (דברים טו, ז). וכן נאמר: "את העני עִמָך" (שמות כב, כד) – מי שעִמך קודם למי שפחות עִמך (ב"מ עא, א).

ואם היה עני שיש לו בני משפחה שמסוגלים לעזור לו והם משתמטים מחובתם ואינם עוזרים, היו גבאי הצדקה צריכים לכוף אותם לדאוג לו. ורק אם לא היה בכוחם לספק את צרכיו, היו נותנים לעני מהקופה הציבורית של בני העיר (שו"ע יו"ד רנא, ד).

שיטת המעגלים מוצדקת, מוסרית ויעילה

כאשר מטילים את האחריות לפרנסת העני על קרוביו ושכניו, הם ישתדלו ככל יכולתם לשתף אותו בעבודה, כדי שיתפרנס בכוחות עצמו ולא ייפול עליהם תמיד למעמסה, ובכך הם מעמידים אותו על רגליו. אבל כאשר העני מקבל קצבה, הקרובים פוטרים את עצמם מן האחריות ולא מתאמצים מספיק כדי לדאוג שיעבוד ויתפרנס. והנזק מכך עמוק וממושך, כי במקרים רבים, לאחר שהעני מתרגל להזדקק לקצבאות וצדקות, הוא מאבד את כבודו ואת היכולת לעמוד על רגליו בכוחות עצמו, ומשמש דוגמה שלילית לילדיו, והסיכוי שהם יצליחו להיחלץ ממעגל העוני הולך וקטן.

גבאים בני המקום

לפי השיטה המקובלת היום, המדינה אחראית על הטיפול הכולל בכל העניים, והעובדים הסוציאליים אינם מכירים לאורך שנים את הקהילה שבה הם מטפלים. על פי התורה, העזרה לעניים צריכה להינתן על ידי גבאים מבני המקום שמכירים אותם היטב, כי רק הם יוכלו לעזור לעניים באופן המיטבי. אם אפשר, ימצאו לו מקום עבודה כדי שיתפרנס בכבוד. ואם אינו מסוגל לכך, ישתדלו למצוא לו עבודה שעל ידה יוכל להיות לכל הפחות שותף בפרנסתו, וכך ישמור על כבודו בעיני עצמו ובעיני משפחתו.

וכן נפסק להלכה, שהצדקה המעולה ביותר שאין למעלה הימנה, היא לתת לחברו אפשרות לעבוד ולהתפרנס בכוחות עצמו (רמב"ם, שו"ע יו"ד רמט, ו).

מניעת התחזות

בנוסף לכך, כאשר הגבאים הם בני המקום, קשה לרמות אותם. וגם זה חשוב מאוד, שכן הזהירו חכמים את המתחזים לעניים כדי לקבל צדקה, שעונשם שלבסוף יהיו עניים באמת, ולא ייפטרו מן העולם עד שייאלצו להתחנן בפני אנשים שייתנו להם צדקה (משנה פאה ח, ט). עונש זה מגיע להם בצדק מן השמיים, אולם בדרך כלל אין צורך בהתערבות ניסית כדי לגלגל אותו עליהם, מפני שאדם שמתרגל להישען על תמיכות וצדקות, מאבד את יכולתו להתפרנס בכוחות עצמו, ולבסוף באמת נעשה עני. זו הדרך שבה השיטה הקומוניסטית הביאה עוני לעמים שבחרו בה.

אחריות קבוצתית

עוד יתרון משמעותי יש לשיטת המעגלים, שהיא מטילה אחריות על הקבוצה לדאוג לעניים השייכים לה. בשיטה הסוציאליסטית, שמרכיבים ממנה נהוגים אצלנו, המדינה אחראית על רווחת כלל האזרחים, וכך יכולות להיווצר קבוצות שלמות שמסירות מעצמן אחריות לפרנסתן, ומתרגלות להישען על כספי קצבאות. נציגיהן דורשים תמיד הנחות בתשלומים לחינוך, בריאות, ארנונה, להשלמת תקציבים לעיריות מכספי המדינה וכו', בלי שמנהיגיהן מקבלים על עצמם אחריות לתיקון מצבם. כך קורה בחברה הערבית ולהבדיל אצל אחינו החרדים.

במצב המתוקן על פי ההלכה, כאשר המשפחה והשכנים הקרובים אינם מסוגלים לעזור לעניים, האחריות עוברת למעגל העירוני או לציבור שהעניים משתייכים אליו. אחריות זו היא המפתח לתיקון, מפני שהיא מדרבנת את מנהיגי החברה לערוך חשבון נפש, לבחון את הגורמים לעוני ולמצוא עצות כיצד להיחלץ ממנו – כמו למשל על ידי הכשרת הצעירים במקצועות שמהם יתפרנסו בכבוד. אבל כאשר המדינה אחראית על מצבם של כל העניים בשווה, הציבור והמנהיגים ששותפים לבעיה מסירים מעצמם אחריות, ועוד באים בתביעות לחברה שאינה מסייעת מספיק, ובנוסף לכך גם מפריעים לפתרון המצוקה.

כך יוצא, שבמקום שהקצבאות יעזרו לעניים לצאת ממעגל העוני, הן מסייעות להם לקיים את אורח החיים שמוביל אותם לעוני, והבעיה הולכת ומעמיקה.

היחס לצדקה

השיטה השמאלנית אומרת לעניים "אל תתביישו לתבוע את שלכם, זה מגיע לכם!". לעומת זאת, על פי התורה העני חייב להודות לכל מי שעוזרים לו. אמנם העשיר צריך להתאמץ ככל יכולתו שלא לבייש את העני שנאלץ לקבל צדקה, אולם אין רע שהעני מצדו יערוך חשבון נפש, ויבחן האם גם לו יש אשמה במצבו. ובכל אופן, זה ידרבן אותו לעודד את ילדיו לשקוד על לימודיהם, כדי שיוכלו אחר כך לרכוש מקצוע ויצאו לרווחה.

לחיות טוב מתחת לקו

לטור זה התפרסם תיקון בטור הבא – מדיניות רווחה נכונה וצודקת

דו"ח העוני מנוצל כדי לסייע לשמאל במערכת הבחירות • על פי דו"ח הביטוח הלאומי נרשמה בשנת 2013 ירידה משמעותית במספר העניים • הנתונים המדאיגים בדו"ח משקפים בעיקר את המצב באוכלוסייה הערבית והחרדית • תפיסת האחריות האישית של התורה שונה מהתפיסה הקומוניסטית-סוציאליסטית של אנשי ארגוני החסד • דו"חות אלטרנטיביים מטעם ארגוני החסד מנפחים את בעיית העוני • התנגדות מפלגות השמאל לבנייה ביו"ש תורמת לעליית מחירי הדיור

בימים האחרונים פורסם דו"ח העוני, והארגונים החברתיים השמיעו כרגיל את מחאותיהם, אך הפעם בקול רם יותר ובתמיכה בוטה של התקשורת הממוסדת – כנראה מתוך תקווה לסייע למפלגות השמאל לנצח בבחירות.

מכיוון שמדובר בנושא חשוב מאוד, שגורמים שונים משתמשים בו לרעה, ראוי ללמוד אותו מעט, לנתח את משמעויותיו, ולאחר מכן ללמוד מתורת ישראל הקדושה את הדרך הראויה להתמודדות עם העוני.

נתונים על מספר האנשים שחיים מתחת לקו העוני

על פי נתוני הביטוח הלאומי, בשנת 2013 חיו במדינת ישראל כ 1,650,000 אזרחים מתחת לקו העוני, שהם כ 18.6 אחוזים מאזרחי ישראל. ואם מחשבים את הילדים לבדם (עד גיל שמונה עשרה), הרי שמדובר בכ 757,000, שהם כשליש מכלל הילדים במדינה.

השיפור באחוז המועסקים ובשכרם

בפועל הדו"ח הצביע על שיפור משמעותי, שכן מספר העניים בשנה זו פחת בכ 100 אלף. הסיבות לכך הן עלייה באחוז המועסקים ועלייה בשכרם של המועסקים ברמות הנמוכות. שיפור זה מבטא התפתחות חיובית מאוד של המשק הישראלי, שכן בשנה זו קוצצו קצבאות הילדים, ולמרות זאת מספר העניים פחת. כלומר, עליית מספר המועסקים והעלייה בשכרם הייתה כל כך משמעותית, עד שלמרות הקיצוץ בקצבאות מספר העניים ירד.

כאשר מודדים את אחוז המובטלים בישראל, הרי שאנחנו נמצאים במצב מצוין לעומת רוב המדינות המפותחות, שעברו בשנים האחרונות משבר כלכלי עמוק.

בישראל אחוז המובטלים הוא 5.6. לעומת זאת במדינות האיחוד האירופי אחוז המובטלים הממוצע הוא כ 10, ובארה"ב שמתאוששת באופן מרשים מהמשבר אחוז המובטלים ירד לכ 5.9.

בכל אופן, מבחינת האבטלה מצב מדינתנו מצוין. אגב, זה לא מפריע לאנשי השמאל להמשיך להאמין ששליטתה של ישראל ביהודה ושומרון תגרום לפגיעה קשה במצבה הכלכלי.

שני נתונים מדאיגים

אמנם היו בדו"ח שני נתונים מדאיגים. הראשון הוא שעלה מספרן של המשפחות שבהן שני בני הזוג עובדים לפחות בחצי משרה, ולמרות זאת הן מתחת לקו העוני. מדובר על כחמישה אחוזים מכלל המשפחות.

הנתון המדאיג השני הוא שהפער בין העניים לעשירים גבוה לעומת רוב רובן של המדינות המפותחות. למעשה, מקרב מדינות ה OECD מדינת ישראל כמעט מובילה בפער הקיים בהכנסות בין עניים לעשירים.

ההתמודדות המיוחדת של מדינת ישראל

אולם מהתבוננות נוספת, נתונים אלה אינם משקפים את המציאות הכלכלית האמיתית. שכן בשונה משאר מדינות ה OECD יש במדינת ישראל שתי אוכלוסיות גדולות מאוד, הערבית והחרדית, שיחסן לעבודה שונה מבשאר המדינות המפותחות, ורוב העניים נמנים על שתי קבוצות אלו. חובה לציין שגם דיווחי ההכנסות והמס שלהם לקויים, כך שהנתונים המדווחים אינם משקפים את המציאות לאשורה.

בשתי אוכלוסיות אלו אחוז המועסקים נמוך באופן ניכר, במגזר הערבי עקב אי עבודת נשים ובמגזר החרדי עקב אי עבודת גברים רבים. את מרביצי התורה ומי שלומדים על מנת ללמד ילדים, נערים ובחורים אינני כולל בחשבון הבלתי מועסקים, הן מפני שבסופו של דבר הם עובדים כמורים, כר"מים וכרבנים, והן מפני שהם לבדם לא היו גורמים לעוני, להפך – בזכותם כלל האזרחים מתברכים ומתעשרים.

עוד בעיה בשתי האוכלוסיות הללו היא שרוב המועסקים בהן עובדים בעבודות פשוטות מאוד, שהכנסתן נמוכה. וזאת מפני חוסר השכלה תיכונית ואקדמית.

בפועל שתי אוכלוסיות אלו מכילות כמעט שליש מאזרחי ישראל. אין שום מדינה שמתמודדת עם נתון כזה. לפי זה, מצבה הכלכלי של מדינת ישראל הוא כמעט נס.

מהו קו העוני

קו העוני הוא מחצית מההכנסה החציונית לנפש. כלומר, ההכנסה החציונית היא ההכנסה שמחצית מהאזרחים מרוויחים יותר ממנה ומחצית מרוויחים פחות ממנה. הכנסה זו מחושבת ביחס לגודל המשפחה של המפרנסים. וקו העוני הוא מחצית מההכנסה לנפש של השכר החציוני.

כלומר, ככל שהמשכורות במשק עולות, כך גם קו העוני עולה. לפיכך, כדי להפחית את מספר האנשים שמתחת לקו העוני צריך לצמצם את פערי השכר.

בשנה הקודמת ההכנסה הממוצעת לנפש הייתה 4,783 שקלים לחודש, נמצא אפוא שקו העוני לנפש היה 2,392 שקלים לחודש. אמנם חישוב זה נוגע ל'נפש תקנית', כלומר לנפש במשפחה בת שתי נפשות. אבל כאשר מדובר באדם בודד, כיוון שעלות המחייה שלו גבוהות יותר יחסית, הרי שקו העוני לגביו הוא 1.25 של 'נפש תקנית'. וכאשר מדובר במשפחה בת ארבע נפשות, שני הורים ושני ילדים, כיוון שהחיים המשותפים חוסכים בעלויות, קו העוני הוא 3.20 של 'נפשות תקניות'. וכאשר מדובר במשפחה בת תשע נפשות, קו העוני הוא 5.6 'נפשות תקניות', שכיום עומד על 13,393 ₪ לחודש.

"ארגוני החסד"

לאחר דיון בנתונים עצמם, הגיע הזמן לעסוק בארגוני החסד הקולניים, שבכל שנה מחדש, בלא קשר כמעט לנתונים האובייקטיביים, מטיחים את אותן האשמות במדינה, בממשלה ובחברה. מסתבר שחלק מדבריהם נובעים מכוונה טובה, אולם בנוסף לכך צריך להכיר בקיומם של שני אינטרסים כבדי משקל שעומדים בבסיס דבריהם.

האחד, הם נשענים על גיוס תרומות, וככל שיעצימו את בעיית העוני כך יוכלו לשכנע תורמים להוסיף ולתרום להם. אגב, כדאי לברר את שכרם של כל מנהלי ויח"צני ארגוני החסד הללו.

שנית, מרביתם נוטים שמאלה מבחינה מדינית, והם מעוניינים להסית את הדיון הציבורי מנושאים קיומיים בתחום הביטחון, העלייה וההתיישבות לענייני חברה ופערי שכר, וזאת כדי לתקוף את ממשלות הימין ואת מדיניות ההתנחלויות, כאילו גירוש המתנחלים מיהודה ושומרון יפתור את בעיית העניים.

ולא פחות מכך, כמי שניצבים על התשתית הרעיונית של הקומוניזם והסוציאליזם, הם מאמינים שכעיקרון הרכוש והכסף שייכים לכולם בשווה. וגם אם הרעיון הקומוניסטי פשט את הרגל מבחינה כלכלית, הם עדיין מאמינים במעמדו המוסרי, ועל כן לתפיסתם החברה חייבת לדאוג לרווחתם המלאה של כל האזרחים, שלכולם הזכות לחיות בכבוד ורווחה, לא משנה מה הסיבה שהביאה אותם לעוני.

הדרכת התורה

לעומת זאת, על פי הדרכת התורה, האדם ובכלל זאת העני הוא האחראי הראשון למצבו, ורק כשהוא עושה את מה שהוא יכול לפרנסתו ואינו יכול יותר מצווה לעזור לו. כמו שנאמר: "עזוב תעזוב – עמו". וכמובן שחובה לעזור למי שאינו מסוגל לעבוד מפאת מחלה או זקנה.

שיטה זו גם יעילה יותר, שכן התחרות היא מנוע הצמיחה העיקרי שעוזר בסופו של דבר לעניים יותר מכול. וזו גם המדרגה הגבוהה ביותר של מצוות הצדקה, לעזור לעני לעמוד על רגליו הוא ולא להיזקק לתרומות וקצבאות. לעומת זאת, שיטות השמאל אף פעם לא עוזרות, מפני שהן מקבעות את העוני ושומטות מהעני את המוטיבציה לקבל אחריות ולהתקדם בכוחות עצמו.

דו"ח העוני האלטרנטיבי

מכיוון שהנתונים המדויקים והבדוקים על מצב העוני בישראל אינם קשים דיים, פעילי השמאל מרגישים צורך להעצים אותם כדי לחולל את המהפכה הנדרשת. וכך אנו שומעים מארגוני חסד ומאישי תקשורת שונים על דו"ח העוני האלטרנטיבי שלפיו הנתונים עצמם אינם חשובים, העיקר הוא מה העני מרגיש, או יותר נכון מה התשובות שמניחים בפיו. שואלים האם אתה דואג שלא תמשיך לעבוד, וכמובן אחוזים ניכרים עונים שהם אכן דואגים. שואלים, האם אתה נאלץ לוותר על קניית מאכלים שאתה רוצה, ורבים משיבים: כמובן שכן (לא פירטו על איזה אוכל בדיוק מדובר). וממשיכים לשאול, האם אתה חוסך בהפעלת חימום (ומי לא חוסך?)? וכך מוסיפים ומכבירים שאלות כיוצא בזה. ואל נשכח שכמחצית מהעניים הם ערבים – וכי מה רוצים שיענו? שברוך ה' הכול טוב?! שמדינת ישראל מעניקה להם חיים טובים פי מאה מכל מדינה ערבית שבעולם?!

והנה מדווחים בזעזוע, שכחמישים אחוזים מהילדים במשפחות העוני נאלצים לעבוד. אני הופתעתי: רק חמישים אחוז מהילדים עובדים?! אצלנו כל הילדים עבדו בחופשות – בניקיון, בשמירה, בקייטרינג, בהוראה. וזה בנוסף לעבודות התנדבות רבות. האם זה רע? להפך, ראינו בכך ערך חינוכי של עצמאות ואחריות.

בעיית הדיור

חובה לציין את אחריותן של מפלגות השמאל והמרכז לעלייה הקשה במחירי הדיור. מדינת ישראל היא אחת הצפופות בעולם. כמה שישתדלו, המחירים ימשיכו לעלות, כי האוכלוסייה מתרבה ברוך ה'. הפתרון היחיד לכך הוא בנייה רחבת היקף ביהודה ושומרון. גם פיתוח הנגב והגליל מתעכב בגלל המלחמות שהם מנהלים למען הבנייה הערבית הבלתי חוקית, שלא מאפשרת תכנון סדיר וסביר.

שו"ת בדיני מעשר כספים

הסומך על דעת מיעוט הפוסקים כדי למעט מחובת המעשר לא יזכה לברכה ,חוסר אפשרות להפריש מעשר בגלל חובות כתוצאה מפזרנות ,להפחית את הביקושים לדיור יקר וחינוך יוקרתי.
 
האם אפשר לסמוך על המקליםשאלה: שמעתי שיש פוסקים שמקלים בהלכות מעשר כספים, ולשיטתם אדם צריך להפחית מהכנסתו את כל מה שהוא מוציא עבור דירה, נסיעות, מזון ובגדים, ורק ממה שנותר לו עליו להפריש מעשר כספים. וכן שמעשתי שיש פוסקים שסוברים שאפשר לשלם למוסדות החינוך ממעשר כספים. האם אפשר לסמוך על דעות אלה?

תשובה: אכן כך היא דעת מקצת מהפוסקים, והרוצה להקל יש לו על מי לסמוך. וזאת בתנאי שהוא חי בחסכנות. אבל אם הוא מבזבז על דירה ומכונית ומזון ובגדים מעבר ליכולתו, ורק בנוגע למעשר כספים הוא נעשה פתאום חסכן, אין לו על מה לסמוך, כי כל ההקלות הללו נאמרו לאנשים שמשכורותיהם נמוכות מהממוצע וחיים בחסכנות.

בנוסף לכך, ההולך בשיטתם יוכל אמנם להצטדק על שלא קיים את המצווה, אבל גם לא יזכה לברכת העשירות המובטחת למי שמפריש מעשר כספים, וכפי שאמרו חכמים (שבת קיט, א; תענית ט, א) "עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר". כלומר, הצידוקים שלא להפריש מעשר הם צידוקים שלא להתעשר, ואילו הדעות המחמירות בעניין זה, הן הדעות שעל ידן אדם זוכה לעושר ואושר.

שאלה ממשפחה שלא מצליחה לגמור את החודששאלה: איננו יודעים מה לעשות. משכורתנו סבירה, אשתי ואני מרווחים ביחד כ-14שקל נטו בחודש, אבל איננו מצליחים לגמור את החודש. החוב שלנו למשכנתא כ-5000 לחודש, על המכונית אנו מוציאים עוד כ-2500 לחודש (על המכונית השנייה שסייעה לאשתי להגיע לעבודה ויתרנו כאשר קנינו את הבית). על חינוך חמשת הילדים עוד כ-2.500 לחודש, והם עוד לא הגיעו לגיל תיכון… אז נותר לנו לשאר ההוצאות רק 4.000 לחודש. לכן אנחנו בחובות, וההורים נאלצים לעזור לנו. האם אנחנו צריכים להפריש מעשר כספים? ואינני שואל כדי לקנטר כי אנחנו רוצים לתרום, וגם מאמינים שאם נתרום נזכה לברכה. השאלה כיצד נוכל במצבנו להפריש מעשר?!

תשובה: למרות שאתם מרוויחים יפה, במצבכם לא ניתן להפריש מעשר כספים, וגם לא תזכו לחיות ברווחה. "בתר עניא אזלא עניותא" – אחר העני רודפת העניות, שהואיל והעני אינו יכול להפריש מעשר, גם אינו זוכה לברכה. ובמקרה שלכם אתם גרמתם זאת לעצמכם. עם המשכורת שלכם יכולתם לחיות ברווחה, אלא שהייתם צריכים לקנות בית במקום זול יותר, כך שהתשלומים עבורו היו מגיעים עד כ-2000 שקלים לחודש, ואולי גם לוותר על המכונית, וקצת לחסוך בשאר התחומים, וכך היו נותרים לכם בכל חודש כ-5500 שקלים. מזה הייתם מפרישים 1400 למעשר, ואת רוב הסכום הנותר חוסכים, ומתוך כך זוכים לברכה רבה.

ועדיין לא מאוחר. עדיין אתם יכולים לעבור דירה, למכור את המכונית, להתחיל לתרום מעשר בכל חודש, לחסוך עבור ילדיכם כאלפיים שקל בחודש, לחיות בנחת ובשמחה ולמלא את החיים בתכנים רוחניים במקום מתח ודאגות.

דרך אגב, לו הייתם חיים כראוי וחוסכים כאלפיים שקל לחודש במשך שלושים שנה, הייתם צוברים חסכון של כשני מיליון שקל (לפי רווח של כששה אחוז לשנה, שהוא הממוצע הרב-שנתי בקרנות נאמנות). וזה בנוסף למה שצוברים עבורכם במקומות העבודה לפנסיה. כך יכולתם לעזור לילדים להתחתן, ללמוד מקצוע, לקנות דירה. אבל אנשים מעדיפים לקנות דירה יותר יקרה, ולהחזיק מכונית שאינה הכרחית, ולהתלונן שאינם גומרים את החודש.

שאלה על מחירי הדירות והחינוךראשית, אני רוצה להודות לכבוד הרב על דברי התורה היפים, החכמים והישרים, שאתה כותב מדי שבוע.

בשבועות האחרונים כתבת על 'מעשר כספים' ועל הדרך לחיות חיי פשטות. רציתי לשאול: מה בדבר משפחה כמונו שעדיין לא רכשה דירה. מחירי הדירות כיום גבוהים מאוד. על דירת ארבעה חדרים במקום זול בעיר צריכים לשלם לפחות מיליון שקל. בגלל ההקפאה גם המחירים ביישובים עלו – כ-800 אלף שקלים לדירת 4 חדרים. והמדובר בדירות רגילות, לא וילות ולא קוטג'. ללא סיוע רציני מההורים, לא ניתן לרכוש דירה שכזו.

אמנם ראיתי את הפרסומים של היישוב 'הר ברכה' והופתעתי מהמחיר המצחיק, אך זה יוצא מן הכלל ואין בכך פתרון לציבור הרחב. מה גם שמעבר ליישוב רחוק מעלה את הוצאות הרכב, ואז יצא שכרו בהפסדו.

האם אנו מחויבים לשלם מעשר כספים?

ומה עם המחירים הנוראיים של מוסדות הלימוד? כמי שלא גדלה בציבור הדתי לאומי, אני לא מבינה מי המציא את החינוך הפרטי והיקר הזה! משפחות רבות נקרעות תחת העול. מדוע אין פיקוח רבני על כך? הרי אלו צרכי ציבור. ומי מבטיח לי שאין בזבוז מיותר במוסדות אלו? הורים רבים היו רוצים לדעת על מה ולמה המחירים הללו, אבל בגלל הדאגה שילדיהם לא יתקבלו, הם אינם מעיזים לפצות פה. אודה לתשובה.

פיקוח אינו פתרוןתשובה: פיקוח רבני לא יעזור, משום שחוקי השוק המבוססים על היצע וביקוש חזקים יותר. אמנם לו היו כל הרבנים מתקנים תקנה חמורה ששום אדם לא יקנה דירה במחיר גבוה מחצי מיליון, ושום הורה לא ישלם עבור חינוך ילדו יותר מסך מסוים, הדבר היה מועיל. אבל רק במקרים נדירים תוקנו תקנות שכאלה, וזאת משום שהדרך לפתרון הבעיות אינו בתקנה חיצונית אלא בחינוך עצמי. כי גם אם נצליח לתקן תקנות מועילות, כל זמן שאדם ייגרר אחר מעמד חיצוני ומותרות, הוא ימצא דרכים לבזבז את כספו לריק.

הפתרון אינו רחוק כל כך, הבעיה שאנשים מקובעים בכל מיני הנחות יסוד, ואינם מוכנים לתכנן את חייהם בגמישות. רוב האנשים קונים דירות לפי תחושת היוקרה שהן משדרות, לכן הם מוכנים לשלם הרבה כסף עבור 'שכונה טובה' ומפרט 'איכותי', והקבלנים מספקים את הביקוש לפי הנכונות של הקונים לשלם. אבל מי שיחליט תחילה שהוא מוכן לשלם על דירה לכל היותר 400 או 500 אלף שקל, יופתע למצוא במקומות רבים בפריפריה דירות במחיר המתאים, וגם יופתע להיווכח שאפשר להגיע משם בקלות יחסית למקומות העבודה במרכז, ועוד להרוויח זמן איכותי בנסיעה (בתחבורה הציבורית) לשמיעת שיעורי תורה מוקלטים.

ואותו הכלל נכון גם לגבי החינוך. והיה ראוי להאריך בזה מאוד, ובינתיים אסתפק באמירה כללית זאת.

ומכל מקום, ככל שיותר אנשים יבחרו כך את מקום מגוריהם, כך מחירי הדירות ועלות החינוך יירדו בכל הארץ. ומנגד, ככל שיש יותר אנשים שמוכנים לשלם סכומים גבוהים עבור דירות וחינוך, כך מחירם ברוב המקומות יעלה. כי חוקי ההיצע והביקוש הם שקובעים את המחירים.

מיסים ארנונא ומשכנתאשאלה: האם צריך לתת מעשר כספים גם ממה שמשלמים עבור ביטוח בריאות וביטוח לאומי, הואיל ואנו מרוויחים מזה שירותי בריאות והבטחת הכנסה בזמנים קשים?

תשובה: כיוון שתשלומים אלו חובה, גם כאשר אין נהנים מהם אין לשלם מהם מעשר. ומי שיקבל משכורת מביטוח לאומי, יפריש ממה שיקבל מעשר כספים.

שאלה: האם אפשר להפחית את תשלום המשכנתא והארנונה מהמשכורת, ורק מהיתרה להפריש מעשר?

תשובה: יש להפריש מעשר מכל הנטו, ואין להפחית ממנו את תשלום המשכנתא והארנונה. וכשם שאין מפחיתים את מה שמוציאים עבור מזון ובגדים שנהנים מהם, כך אין מפחיתים את הוצאות המשכנתא והארנונה, שבזכותם נהנים מהבית ומהמגורים באותו אזור.

האם מנקים את הוצאות הנסיעות והאוכלשאלה: אדם שמוציא כסף עבור הנסיעות לעבודה ועבור האוכל שהוא קונה בעבודה, האם הוא יכול להפחית את ההוצאות מהנטו שקיבל?

תשובה: קניית האוכל בשעת העבודה אינה נחשבת הוצאות עבודה, הואיל ובכל מקרה היה צריך לאכול. אבל את עלות הנסיעות למקום העבודה אפשר להפחית מן המשכורת ולהפריש מעשר מהשאר, משום שלולי הצורך להגיע לעבודה לא היה נוסע לשם. ואם בכל אופן פעם בשבוע היה צריך לנסוע לשם כדי לבצע קניות או כדי לבקר את הוריו, אזי יש להפחית מהנטו את הנסיעות של שאר הימים, אבל את הנסיעות של אותו היום שממילא היה נוסע אין להפחית.

האם להפריש מעשר כשנמצאים במינוס בבנקככלל, אין להיות במינוס בבנק. לדעת רבים אף יש בזה איסור ריבית, שהואיל והכסף הלך למימון החיים השוטפים ולא להשקעות, אין עליו 'היתר עסקא' (שועה"ר, פרח שושן, חיים ביד ועוד). ואף שיש מקילים (שואל ומשיב, מהרש"ם), ברור שאין בזה חכמה. ועל כן קודם צריך לכסות את המינוס ואח"כ לתת מעשר.

אמנם מי שאינו מסוגל להתאפק מלבזבז את כספו, ובכל אופן הוא תמיד יהיה במינוס, אזי ייתן מעשר כספים גם כשהוא במינוס. שלא יהיה מעשר הכספים פחות חשוב מכל צרכי המותרות שבעטיים הוא נכנס למינוס.

דוחק זמנישאלה: כשאדם נמצא במשך זמן מסוים במצב דחוק, האם עליו לקחת הלוואה כדי לתת מעשר כספים?

תשובה: אין צורך לקחת הלוואה, אלא ירשום בפנקסו מידי חודש בחודשו כמה הוא חייב למעשר, ולבסוף כשיצא מן הדוחק יפרע את כל חובו. למשל, מי שחייב כסף לחברו ואינו יכול להחזיר לו את חובו וגם להפריש מעשר כספים, מוטב שישלם תחילה את חובו לחברו, ואת תשלום מעשרותיו לצדקה ידחה בכמה חודשים.

 

מעשר כספים בלי תירוצים

מכתב תודה ממשפחה שהחליטה לתת מעשר כספים , ניכוי הוצאות המעון מההכנסה החייבת במעשר כספים , אדם שהכנסתו ממוצעת לא יממן את חינוך ילדיו מכספי המעשר.

מכתב

שלום הרב. אנחנו זוג צעיר יחסית והכנסתנו ממוצעת. מאז החתונה לא הפרשנו מעשר כספים כראוי, כי חשבנו שזו הוצאה גדולה עבורנו. אמנם במשך השנים המשכורות גדלו, אבל גם זכינו ברוך ה' בכמה ילדים וההוצאות גדלו בהתאם, לכן לא הפרשנו מעשר שלם. לאחרונה חלו אצלנו הרהורים בדבר, ובעקבות דברי הרב ב'רביבים' פרשת 'שמות' עשינו חשבון מחדש והחלטנו להפריש את כל המעשר כראוי. מדובר בהוצאה משמעותית נוספת של עוד כמה מאות שקלים בחודש על מה שהיינו רגילים להפריש.

כך החלטנו במוצאי שבת. ביום חמישי הודיע לי הממונה עליי שהחליט להעלות את משכורתי, וזאת למרות שלא ביקשתי העלאה ובכלל לא פגשתי אותו בחודשיים האחרונים משום שהוא שהה בחו"ל. כשבדקנו מצאנו שסכום התוספת לשכר זהה לסכום הנוסף אותו החלטנו לתת כמעשר. אמנם אני יודע שהנושא מורכב ולא לומדים ממקרים כאלו, אבל הרגשנו בדבר את השגחת ה' ממש, ועצם ההרגשה הזו שווה את כל ההוצאה. לכן רצינו להודות לה' ולבקש מהרב שיפרסם את תוכן הדברים בעילום שם. וגם רצינו להודות לרב על שעורר אותנו לכך.

הוצאות מעוןשאלה: לאחרונה התחלתי לעבוד, ולצורך היציאה לעבודה אני שולחת את בני למעון. האם אני צריכה להפריש מעשר כספים מהמשכורת נטו, או שאני יכולה לקזז את הסכום שאני משלמת עבור המעון.

תשובה: מה שמוציאים רק כדי שאפשר יהיה לעבוד, מפחיתים מהנטו. לפיכך, אם ללא שיצאת לעבודה הילד היה נשאר אצלך בבית, יש להפחית מהנטו את התשלום שאת משלמת למעון ומהשאר להפריש מעשר. ומי שגם בלי לצאת לעבודה היתה שולחת את ילדיה למעון, אינה יכולה להפחית את הוצאות המעון מהנטו. ואם בלי לצאת לעבודה היתה שולחת את הילד לחצי יום וכעת כדי לעבוד שולחת לשמונה שעות, אזי את התשלום הנוסף עבור היציאה לעבודה יש להפחית מהנטו, ומהשאר להפריש מעשר.

 

הוצאות לחינוך תורני פרטי

שאלה: הרב כתב שאין לשלם עבור הוצאות החינוך מכספי מעשר כספים. מה הדין כאשר יש חינוך תורני ציבורי ביישוב ושולחים את הילד למסגרת פרטית, יותר יקרה? האם אפשר להשתמש בדמי מעשר כדי לכסות את ההפרש בין העלויות? בנוסף לכך, מתקיימים אצלנו אחר הצהרים חוגים תורניים להעשרה נוספת, האם אפשר לשלם אותם מכספי מעשר כספים? יש לציין שמשכורתנו ממוצעת, אשתי ואני עובדים והכנסתנו נטו היא יותר מעשרת אלפים שקל, אבל בגלל הוצאות החינוך איננו מסוגלים להפריש מעשר כספים.

תשובה: כפי שכתבתי, אין לשלם ממעשר כספים עבור מצוות אחרות שאדם חייב בהן, כמו חינוך הילדים או קניית תפילין ומזוזות, או קניית בשר כשר. ולכן גם את היתרה עבור המסגרת הפרטית אין לשלם ממעשר כספים.

ואמנם מי שהכנסתו נמוכה, כגון שהוא מרוויח כמו שני העשירונים התחתונים, נחשב עני ופטור מנתינת מעשר. אבל לא יתכן שמי שמשכורתו ממוצעת יחיה בדוחק עד שיחשוב שהוא פטור ממעשר כספים. והלא לפחות שליש מהציבור מרוויחים פחות ממנו, ועניין המצווה הוא לתת מעשר כספים כדי לעזור להם בפרנסתם, או כדי לעזור למוסדות החינוך כדי שיוכלו לקלוט אותם למרות שאינם מסוגלים לעמוד בתשלום המלא.

משהו לא תקין במערכת החינוך שלנו אם עלות החינוך היא גבוהה עד כדי כך שאפילו אנשים שהכנסתם ממוצעת מתקשים לעמוד בה, ויחד עם זה להפריש מעשר כספים ולחסוך כסף לעזור לילדיהם כשיגדלו. הלא המצב הכלכלי בדורות האחרונים השתפר פלאים, ותנאי החיים של העניים כיום טובים מתנאי החיים של האנשים המבוססים לפני מאה שנה, ואיך יתכן שדווקא עתה אנשים שמרוויחים כראוי אינם מצליחים לשלם עבור חינוך טוב לילדיהם וגם להפריש מעשר כספים ולחסוך עבור ילדיהם? לפיכך העמדה שלא לשלם לחינוך ממעשר כספים היא עמדה שיכולה להועיל להבראת הציבור ומערכת החינוך שלו.

 

שאלת המשך מהשואל הקודם

בעקבות תשובת הרב התעוררה אצלי שאלה. הלא אמרו חכמים (ביצה טז, א): "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת – פוחתין לו, ואם הוסיף – מוסיפין לו". ומה לנו להיכנס לחשבונותיו של הקב"ה? עלינו לשלם את המקסימום עבור חינוך הילדים, וה' יעזור שנוכל לעמוד בתשלומים.

 

תשובה

לפי זה יכלו מוסדות החינוך היקרים שלנו לגבות מן ההורים עשרת אלפים שקל לחודש לכל ילד, וה' היה עוזר להורים לשלם הכול, והיו בונים היכלי שן לחינוך, ומקטינים את הכיתות, ומקדישים מורים פרטיים למצטיינים ולמתקשים, ומגדילים מאוד את משכורות המנהלים והמורים. ואם ההורים ישאלו: היאך נשלם עבור כל אחד מחמשת ילדינו עשרת אלפים שקל לחודש, והלא משכורתנו היא רק 12 אלף ש"ח לחודש, ננזוף בהם על שהם קטני אמונה ואינם מאמינים בדברי חז"ל שאמרו שהוצאות החינוך אינם מן החשבון.

ולפי אותה עמדה אדם שמרוויח חמשת אלפים שקל לחודש יכול להוציא עבור כל שבת אלפיים שקל, ועבור שאר ההוצאות את החמש שהוא מרוויח. וכאשר בעל החנות יתבע ממנו לשלם את חובו, שכבר הגיע לחמישים אלף שקל, ידחה אותו בנזיפה: מה אתה בא אלי בטענות, לך אצל הקב"ה שהוא יפרע לך! שכך "אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע" (ביצה טו, ב).

אלא שכוונת חז"ל היא שיתכנן אדם את כספו בשכל, ולא יסמוך על הנס. ואם תבוא לליבו דאגה, שמא למרות שהוא מתכנן את הכנסותיו והוצאותיו כראוי, מי יודע מה ילד יום – אולי יפטרו אותו מהעבודה ולא יצליח לשלם. ומי יודע, אולי נגזר עליו בראש השנה שירוויח פחות מכפי שהוא מתכנן, ועל כן עליו לחסוך בהוצאות. לפיכך אמרו חז"ל, אכן ראוי לו לאדם שהולך לקנות בית, רהיטים, בגדים או מכונית, שיחשוש ויחסוך, כי לא לעולם חוסן. אבל לצרכי מצווה ראוי שישלם לפי כוחו ולא ידאג, שגם אם נגזר עליו שירוויח פחות, ה' יעזור שההפסדים לא יהיו ממה שהוא מוציא עבור צרכי מצווה (עיין רש"י שם, תוס' פסחים קיב, א; ועט"ז, אשל אברהם, מנחת שבת וערוה"ש רמב, מד).

ואמנם הנהגתו של רשב"י היתה לסמוך על הנס, אבל זו אינה דרכם של רוב ככל ישראל, וכפי שאמרו חכמים (ברכות לה, ב): "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם".

 

תם ולא נשלם

עוד שאלות רבות הגיעו בעקבות הטורים על מעשר כספים, ובעז"ה אשיב עליהם בהמשך. וגם אשתדל להסביר איך הפרשת חומש, חציו לעניים או ישיבות וחציו לחיסכון עבור הילדים שיגדלו, היא סגולה נפלאה לאנשים שהכנסתם ממוצעת, שיזכו לאושר ועושר וחיים טובים ומבורכים.

 

רבנים צבאים לשעבר

כמה תגובות הגיעו בקשר לטור הקודם על מעמד הדתיים והחרדים בצבא. וכיוון שלצערי הרבנות הצבאית לא סייעה לנו בתקופה האחרונה – וזאת בלשון המעטה, ודי לחכימא ברמיזא – התנחמתי מעט בעמדת רבנים צבאיים לשעבר המאוגדים ב'קרן להב' וביניהם סגן הרב הראשי לצה"ל ורבני חילות לשעבר – הרב קציר, הרב הראל, הרב גרברצי'ק, הרב וסרמן, הרב קלר, הרב פרבר, והרב פיני איזק יו"ר הקרן, שהביעו תמיכה בישיבת הר ברכה. רב אחד ששירת בצה"ל שלושים שנה, הביע את תמיהתו וצערו על כך שהרבנות הצבאית דהיום אינה מבינה שעמידתם של חיילים מישיבת הר ברכה על זכותם לשמור מצוות כראוי רק מחזקת את הרבנות הצבאית ואת צה"ל.

 

מעשה ברב גד נבון זצ"ל

פעם בימי מתיחות בדרום הגיעו חיילים רבים לקראת שבת למפקדת הפיקוד. אלוף הפיקוד, משה דיין, הורה לבשל עבורם אוכל בשבת. אולם הרב גד נבון, הרב הפיקודי, ששהה באותה שבת בבסיס, התנגד להוראת האלוף, משום שניתן היה לספק להם מנות קרב. כששמע על כך משה דיין, נכנס למטבח ובפניו של הרב גד נבון הורה לטבחים לבשל. הרב נבון התווכח עמו. בתוך כך, אחד הטבחים עמד להניח את הסיר על האש. הרב גד נבון לא היסס ותפס בסיר כדי לשפוך את תכולתו. או אז מיהר משה דיין לעזור לטבח, כדי להניח בכוחות משותפים את הסיר על האש. אבל הרב נבון התעקש, ובמשך מספר דקות עמדו והתווכחו תוך שהם מושכים את הסיר מצד לצד, עד שהאלוף נכנע, עזב את הסיר והסתלק מהמטבח. כשראו הטבחים שכך הדברים, חילקו לחיילים מנות קרב ולא חיללו את השבת ('לא בחיל ולא בכוח' עמוד 141).

האם גם הרבנים הצבאיים של היום היו מוכנים לעמוד כך מול אלוף כדי להגן על קדשי ישראל ועל צביונו היהודי של צה"ל?

מעשר כספים כמנוף לכלכלה נכונה

"עשר בשביל שתתעשר" אינו מצדיק הסתמכות על הנס, הדרכת התורה להוציא פחות מההכנסה ,תאוות הקניות מערערת את הכלכלה המשפחתית ,מעשר כספים כסגולה לחסכנות , לחסוך בהוצאות דיור כדי להפריש מעשר.
שאלות במעשר כספיםשאלה: עד כמה אפשר להישען כלכלית על סייעתא דשמיא. כלומר, האם מי שמפריש מעשר כספים רשאי שלא לתכנן את הוצאותיו והכנסותיו, תוך הסתמכות על ברכת העשירות המובטחת לכל מי שמפריש מעשר כספים?

תשובה: אדם חייב לתכנן את הוצאותיו כך שיהיו מועטות מהכנסותיו, ובשום פנים אין לסמוך על הנס. זהו ייעודו של האדם, להשתמש בשכל שנתן לו ה' ולתכנן את חייו כראוי. ובזה הוא ממשיך את מעשה הבריאה, שהקב"ה ברא את העולם כשהוא חסר, ולאדם ניתנה האפשרות להשלים אותו לתקנו. וחלק מהתיקון בכך שהאדם ינהל את כספו כראוי, באופן שיהיה לו את כל הנצרך לקיומו, ועוד יישאר לו ממון לסייע למתקשים להתקיים. ובזה הוא דבק במידותיו של הקב"ה, ומוציא מהכוח אל הפועל את צלם האלוקים שבו.

ומה שאמרו חכמים (תענית ט, א), שהנותן מעשר מתעשר, הכוונה שהברכה תבוא דרך מעשה ידיו, שלאחר שהוא יתכנן את עבודתו ואת כלכלת ביתו כראוי, יזכה לברכה והצלחה. והברכה תבוא בדרך טבעית, שמעשיו יצליחו, ולא יהיו לו נזקים גדולים, וזהו שנאמר (דברים יד, כט) על מי שנותן צדקה "למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה". אבל מי שיתרשל ולא יעבוד – לא יתברך. וגם מי שיבזבז את כספו מעבר ליכולתו לא יתברך.

 

הדרכת התורה ביחס לממון

אלא צריך אדם להקפיד תמיד להוציא פחות ממה שיש לו, כך שתמיד יישאר לו כסף בחיסכון. וכפי שאמרו חכמים (חולין פד, א) שכל מי שיש לו מנה (מאה זהובים) – יאכל ירק בלבד. ואם יש לו עשרה מנים (אלף זהובים) – בנוסף לירק יאכל בשבת גם דגים. ואם יש לו חמישים מנה (חמשת אלפים זהובים) – יאכל בשבת בשר, שהיה יקר מדגים. ואם יש לו מאה מנה (עשרת אלפים זהובים) – יכול לאכול בכל יום בשר. ולמדו זאת ממה שנאמר בתורה (דברים יב, כ) "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך כאשר דיבר לך" ורק אז "ואמרת אוכלה בשר". ופירש רש"י על פי חז"ל: "לימדה תורה דרך ארץ, שלא יתאווה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבות ידיים ועושר". כלומר, מי שיש לו בעדרו כמה כבשים – יכול לשחוט מקצתן לצורכי סעודותיו, אבל את הרוב ישאיר כדי שימליטו לו עוד ולדות ויגדילו את עדרו, שנאמר (דברים יב, כא): "וזבחת מבקרך ומצאנך", אבל לא את כל בקרך וצאנך.

מי שינהג כך, יוציא רק חלק ממה שהוא מרוויח ואת היתרה יחסוך וישקיע כדי להגדיל את הונו, יוכל לחיות ברווחה וביטחון ולטפח את ילדיו ונכדיו.

 

האנשים שנשלטים על ידי תאוותם

הבעיה היא שרוב האנשים משועבדים לתאוותיהם, ואת כל מה שרואות עיניהם הם רוצים לקנות. וכך הם מוציאים את כל כספם ואף נכנסים לחובות כדי לקנות עוד בגדים, נעליים, רהיטים, מכשירי חשמל, מכונית, בילויים, מסעדות וכו'. ואם זכו למשכורת טובה ועדיין נותר להם כסף מיותר, יקנו דירה יותר גדולה ומכונית חדשה, וייסעו לטיולים יקרים יותר. ואין להם בזה נחת ועדיין הם מלאים דאגות, כי הם רוצים דירה יותר גדולה ומכונית יותר טובה. אלמלא חוקי המדינה שחייבו אותם להפריש לפנסיה, היו נותרים בימי הזקנה בביזיון.

 

מעשר כספים – סגולה מופלאה לאיפוק וחסכנות

אבל מי שיודע שראשית לכול עליו להפריש מעשר לצדקה ממה שהרוויח, הוא לומד להסתכל באופן שונה לגמרי על ממונו. לאחר שהבין שעיקר ייעודו של הממון כדי לעשות בו מעשים טובים, יידע גם כיצד להשתמש בו כראוי. ומתוך כך יקנה מאכלים טובים ובגדים נאים כדי לכבד את השבתות והחגים, ולא מתוך תאוותנות שאין לה גבול. יקנה בית כדי לגדל בו משפחה טובה, ולא כדי להתפאר. ירכוש רהיטים נאים כדי להרחיב את הדעת למעשים טובים ומחשבות צלולות, ולא כדי להתגאות ולהתפנק.

איש כזה יהיה הרבה פחות בזבזן. וזוהי הברכה הראשונה המגיעה למי שמפריש מעשר כספים, שלומד להתייחס באופן נכון לכספו, ומתוך כך יודע לנהל יותר טוב את חייו. ועל גבי הברכה הזו, שבאה בדרך הטבע, הקב"ה מוסיף ונותן ברכה במעשה ידיו.

 

שאלות קשות

שאלה: כיצד משפחה ששני ההורים המפרנסים מרוויחים משכורת ממוצעת תוכל גם לקנות דירה וגם לתת 'מעשר כספים'? הרי על דירה במרכז הארץ יצטרכו לשלם משכנתא של כחמשת אלפים שקל לחודש למשך כעשרים וחמש שנה, וגם זה בתנאי שההורים ישלמו את התשלום הראשון לקניית הדירה?

תשובה: מי שנוהג על פי הדרכת התורה מתחיל את התכנון מכך שהוא נותן מעשר כספים. ואם משכורתו ממוצעת, יקנה דירה במקום זול יותר, ביהודה ושומרון או בפריפריה. כך ישלם עבור דירה באותו גודל כאלפיים שקל לחודש (בלא עזרה כמעט מההורים) ויוכל לתת באופן קבוע מעשר כספים, ואף יישארו לו עוד כאלפיים ₪ בחודש לחסכון. והנה שוב נוכל לראות את הברכה שבאה לאדם בזכות מתן מעשר. בנוסף לכך, גם העלות השוטפת במקומות אלו זולה יותר, וכך יוכלו לחסוך יותר.

 

כיצד משלמים עבור החינוך היקר?

שאלה: כיצד יוכל מי שיש לו משכורת ממוצעת לתת מעשר כספים וגם לשלוח את ילדיו למוסדות החינוך היקרים כל כך של הציבור הדתי לאומי? הלא צריך לשלם על כל ילד בישיבה תיכונית או אולפנה כאלף שקל לחודש?

תשובה: אכן, כאן הבעיה חמורה יותר. ועדיין, משפחה שעמדתה הבסיסית היא שצריך להפריש 'מעשר כספים' תזכה על ידי כך לברכה. שאם יהיה להם קושי לשלם עבור מוסדות פנימייתים וגם להפריש מעשר כספים, אזי ישלחו את הילדים למוסדות בלי פנימייה, ובזה יחסכו את רוב העלות. ופעמים רבות עלות הפנימייה גבוהה מעלות מעשר הכספים. גם מבחינה חינוכית יש לזה ערך, כי ברוב המקרים, כאשר ההורים יודעים שעליהם מוטלת האחריות החינוכית, החינוך מצליח יותר. והנה שוב ברכה שבאה לאדם בעקבות מעשר כספים.

 

החינוך הציבורי הזול

ולפעמים גם המוסד בלי הפנימייה יקר מכדי לאפשר לתת מעשר כספים ולשלם עבור החינוך. ואז יש להתעניין, אולי יש בסביבה ישיבה תיכונית אזורית או אולפנה אזורית, שמטבעם קולטים את כל התלמידים הבאים בשעריהם בלי לחייב את ההורים בתשלומים גבוהים. ופעמים רבות ההשקעה החינוכית שם אינה נופלת באופן משמעותי מההשקעה במוסדות הפרטיים היקרים. ועליהם אמרו חכמים (נדרים פא, א) "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". והנה שוב ברכה שיכולה לבא לאדם בעקבות העמדה הבסיסית שנותנים מעשר כספים, שההורים יקחו על עצמם את האחריות המרכזית לחינוך ילדיהם, ועם ההקפדה על נתינת מעשר כספים, יש לשער שיצליחו לגדל את ילדיהם לתורה ומצוות באופן יותר טוב.

וכשהדבר אפשרי, כדאי לפעמים לעבור להתגורר במקומות שיש בהם מוסדות חינוך טובים וזולים, ובדרך כלל גם הדירות שם זולות יותר, ויחזקו בכך את ההתיישבות ביש"ע ובפריפריה, ושוב מצאנו ברכה שמגיעה לאדם מכך שהוא חפץ להפריש מעשר כספים.

ואת הברכה לכלל ישראל אין לשער. אם אנשים רבים יעדיפו את המוסדות הזולים, יצטרכו מוסדות החינוך המפוארים שלנו לחסוך בעלויות, ושעריהם ייפתחו להמוני בית ישראל, גם לאלה שאין להם יכולת או רצון לשלם סכומים גבוהים.

 

מקרים שצריך לשלוח למוסדות היקרים

אמנם אין בזה כלל, ומי שמגיע למסקנה שכדי להצליח בחינוך ילדיו עליו לשלוח אותם למוסדות היקרים, ואין בידו לשלם עבור חינוכם וגם להפריש מעשר כספים, עדיף שישלם למוסדות היקרים ויוותר על נתינת מעשר כספים, ויחד עם זאת יוותר גם על ברכת העשירות המובטחת למי שנותן מעשר כספים.

 

התשלום עבור ילדים מעל גיל שמונה עשרה

אמנם כפי שכתבתי בפעם הקודמת, עבור הפנימייה של בחורי הישיבות הגבוהות וההסדר אפשר לשלם מכספי 'מעשר כספים', מפני שעל פי החוק והנוהג כבר אין צריך לפרנסם. ומה שמשלמים עבור לימוד התורה שלהם אין לשלם ממעשר כספים, כי זו מצווה המוטלת על ההורים ללמד את ילדיהם תורה.

אבל אפשר לשלם מכספי מעשר כספים על הלימודים המקצועיים באקדמיה או במוסדות אחרים, ועל הוצאות החתונה. וזאת בתנאי שהחתונה צנועה והילדים חיים ברמה בסיסית, שאז הם נחשבים כעניים, כי עדיין לא התחילו לעבוד. אבל אם הם קונים לעצמם בגדי מותרות או עושים חתונה שאינה צנועה, אין הם נחשבים כעניים, ואי אפשר לסייע להם מכספי מעשר כספים. והמתבונן לעומק מבין שיש כאן 'עוקץ', שהשומר עליו מרוויח מאוד. ועל כך בעזרת ה' בפעם הבאה.