ארכיון הקטגוריה: צבא

כבוד התורה וכבוד התפילה

מכתב מעורך הספר 'מכתבי תורה' של הרבי מגור ● מי היה רבו של הרב חרל"פ, ומדוע השמיט זאת כותב הספר על האדמו"ר 'בית ישראל' ● מפקד בית הספר לקצינים מפלה לרעה את החיילים הדתיים ופוגע בתפילה

חזרה מדברי ביקורת על ספר 'מכתבי תורה'

במאמרי (מיום ה' תמוז תשס"ד) על יחסו של הרבי מגור למרן הרב קוק, הבאתי את דברי ביקורתו של מחבר הספר 'ארץ ישראל בספרות התשובות', שיצא כנגד מדפיסי ספר 'מכתבי תורה' של הרבי, על שהשמיטו ממכתבו את המשפט בו הוא מציין שרוב רבני ואנשי ירושלים תומכים ברב קוק, ועל כן אינו צריך להתיירא מהחולקים עליו, ואע"פ כן בצדקותו הוא חולק להם כבוד. 

בעקבות זאת קבלתי מכתב מהרב צבי יצחק אברמוביץ שליט"א, רבה של חצור הגלילית ורב קריית חסידי גור שם, בו ציין כי הוא ערך את 'מכתבי תורה', וכי מגמת הספר היא להביא את דברי התורה שבמכתבי הרבי, ולא את שאר ענייני הציבור. ועל כן לא היתה שום כוונה להמעיט את דמותו של הרב קוק ח"ו.

להפך, הרב אברמוביץ עצמו פרסם לראשונה (במהדורת תשנ"ז מכתב מט) את מכתבו של הרבי לאחיו הרב מפאבניץ, משנת תרפ"ז (את המכתב קיבל מבנו של הרב מפאבניץ). במכתב זה רואים שוב את יחס הכבוד של הרבי לרב קוק, שהחליט לנהוג על פי דעתו ולטעום מכוס היין של ברית המילה מייד אחרי סיום הברכה, לפני הבקשה. וזה לשונו: "בלומדי אתמול בטור אורח חיים סוף סימן קפ"ט, מפורש דלא כמו שנהגתי ואכלתי וא"ע (ואוכל עוד) כמו שראיתי אצל רא"י קוק". היינו, אע"פ שלפי הטור יש לשתות בסוף הבקשה, ימשיך לנהוג כפי שראה אצל הרב קוק, מפני שקיבל את סברתו (גם הרב ישעיה הדרי העיר עיני למכתב זה). 

וכן שם במכתב נ', הביא את מכתב הרבי שסיפר שהרב קוק אמר לו שנכון לברך 'שהחיינו' על הפרשת תרומות ומעשרות בפעם הראשונה, "ועוד סניפים עשה הרב רבי אברהם קוק בקבלת פנים לחברו שיכולים לברך שהחיינו, וגם ביאתי למקום הזה (לא"י)". וסיפר שם הרבי שנתן חלק מהמעשר ראשון לבעל הבית שהיה לוי, וחלק אחר לרב קוק שהיה כהן (כפי דעת רבים מהפוסקים שאפשר לתת מעשר ראשון גם לכהן). 

ועל כן הנני חוזר בי באופן מוחלט מהטענה שהובאה כנגד הספר 'מכתבי תורה'.

ביקורת על כותבי תולדות אדמו"רי גור

עוד כתבתי באותו מאמר, שקשה לסמוך על חלק מכותבי תולדות אדמו"רי גור, מפני שמסיבות שונות העלימו דברים רבים מתולדות ומדברי האדמו"רים. גם כנגד דבריי אלו הגיעו דברי ביקורת, אבל מהם איני חוזר, ואביא דוגמא אחת מרבים.

רבי אהרן סורסקי בספרו הרחב 'פאר ישראל' ח"א על האדמו"ר בעל 'בית ישראל', בנו וממשיכו של ה'אמרי אמת', כתב בעמוד שיז "שבראשית ימי הנהגתו נהג הרבי להסתגר שעות שלמות בכל יום ששי ללמוד סתרי תורה ביחידות עם הגרי"מ חרל"פ זצ"ל. שיעורם המשותף התקיים בסוד, במעונו הפרטי של הגרי"מ בשכונת שערי חסד".

היינו מצפים שיתאר את החרל"פ כתלמידו המובהק של מרן הרב קוק זצ"ל, אבל סורסקי המשיך וכתב: "הגרי"מ חרל"פ קיבל את תורת הקבלה מפי רבו, הגאון הצדיק רבי הירש מיכל שפירא זצ"ל מירושלים". ואמנם נכון שבצעירותו היה הרב חרל"פ תלמיד של אותו גאון וצדיק, אולם לאחר שהכיר את הרב קוק הפך לתלמידו המובהק, וביטל עצמו לגמרי כלפיו, וראה בו את גדול הדורות האחרונים. 

ושם בעמוד ער-רעא מסופר שבעת התלבטותו של ה'בית ישראל' האם לקבל על עצמו את האדמו"רות לאחר פטירת אביו, שלח לו הרב חרל"פ פתקה כדי לרמוז לו שעליו לקבל את האדמו"רות. ואף כאן הרחיב בהערה שהרב חרל"פ היה תלמידו של הרב שפירא זצ"ל, והעלים את העובדה כי הרב חרל"פ היה תלמידו המובהק של מרן הרב זצ"ל. יש לציין כי באותם הימים שהיה הרבי מגור לומד עם הרב חרל"פ, שימש הרב חרל"פ כראש ישיבת מרכז הרב, ונחשב לממשיכו המובהק של מרן הרב קוק זצ"ל. 

כל תפישת עולמו של הרב חרל"פ בהלכה ובאגדה, ובעיקר בכל הנוגע לסתרי תורה, היתה בנויה על התורה ששמע ממרן הרב קוק, ולכן אין ספק שרבים מהדברים שאמר הרב חרל"פ בעת לימודו עם הרבי מגור היו מדברי מורו ורבו מרן הרב קוק. אבל את כל זאת העלים סורסקי. וחבל, כי לקחים רבים היינו יכולים ללמוד מתולדותיהם של אותם גדולים וצדיקים אילו היו נכתבים בדייקנות.

לפיכך כתבתי את דברי בצדק, שכן מי שמעלים עיניו מעובדות אלו, כל דבריו צריכים בדיקה.

מי אשם בפגיעה בכבוד תפילת שחרית בבה"ד 1?

לפני ארבעה שבועות כתבתי על בעיית קיומה של תפילת שחרית בקורס קצינים. וכתבתי שאשמח לספר כי המצב השתנה לטובה. לצערי אינני יכול לבשר זאת. בעקבות מאמרי הגיעו אלי תגובות רבות, ומהן ניתן להסיק כי האשם במצב הוא לא אחר מאשר מפקד בה"ד 1, אל"מ גל הירש.

בכל הצבא מקובל לתת לדתיים להתפלל תפילת שחרית בזמן מסדר בוקר. כך נוהגים בטירונות, כך נוהגים בקורס מ"כים, וכך נהגו בקורס קצינים עד שהגיע אל"מ הירש.

הירש החליט שכולם חייבים לעמוד במסדר בוקר, ומשעה שש וחצי אין לתת זמן לתפילה. ואם באמת חשוב לחיילים הדתיים להתפלל שחרית, אזי עליהם לקום בשעה חמש וחצי לתפילת שחרית.

טענו בפניו שקשה מאוד לתבוע מצוער שנמצא בלחץ של אימונים, תרגילים, שיעורים ועבודות, לקום בשעה חמש וחצי. אבל הירש השיב שהוא נותן לחיילים שש שעות שינה כמחויב בחוק, ומעבר לזה אינו צריך. ועוד הוסיף לטעון כלפינו שנכשלנו בחינוך הנוער: שאם הם אינם מוכנים לקום בחמש וחצי לתפילה, סימן שהתפילה לא חשובה להם, והרבנים והמחנכים נכשלו בחינוכם.

התביעה הלא צודקת מהחיילים הדתיים

אלא שהמציאות היא, שהצוערים נמצאים במתח רב; הם צריכים להתכונן למבחנים, להכין תרגילים ועבודות, ולכן פעמים רבות הם הולכים לישון בשעות הקטנות של הלילה, ואין להם שש שעות שינה עד חמש וחצי. 

בנוסף לכך, פעמים רבות כאשר מסיימים את התרגילים מאוחר, מפקדי הצוותים קובעים שמסדר בוקר יתקיים בשעה 7.55. כדי להסתדר לקראת המסדר מספיק לקום כמה דקות קודם. נמצא שאם הצוער הדתי יקום למניין שנקבע בשעה 5.30, יפסיד כמעט שעתים וחצי שעות שינה לעומת חברו החילוני. גם כאשר קובעים את מסדר הבוקר בשעה 7.00 או 7.30, החייל שיקום בשעה חמש וחצי יפסיד זמן רב של שינה.

כלומר אין להם בפועל שש שעות, ובנוסף לכך, גם באותם ימים שיש להם שש שעות, הם צריכים להתחרות מול חיילים חילוניים שישנים שבע שעות ויותר. 

אם יירדמו בשיעורים מפני שהם עייפים, לא יתחשבו בהם. אם לא יספיקו להכין תרגילים ולהתכונן למבחנים, כי עליהם לישון מוקדם יותר כדי לקום בחמש וחצי לתפילה – לא יתחשבו בהם, שהרי חבריהם שאינם דתיים הספיקו.

הצוערים מרגישים מאוימים

חובה לציין שהצוערים בקורס קצינים מרגישים מאוימים. אם ירבו להתלונן, מפקדיהם יראו זאת בשלילה. הם ייחשבו כעושי צרות. אם יקומו לתפילה שעתיים או שעה וחצי לפני חבריהם החילוניים, ציוניהם יהיו נמוכים יותר. חלקם יודחו, וחלקם יקבלו לבסוף תפקידים פחותי ערך שאינם תואמים את רמתם. 
חלק מהם העדיפו למסור לי את תלונותיהם באופן אנונימי, כדי שלא ייפגעו בהמשך. 

לכן רבים מהם מעדיפים לקום בבוקר עם כולם, וכאשר המפקד נענה לתחנוניהם ומשחרר אותם ממד"ס הבוקר, הם רצים לבית הכנסת ומתפללים במניין. כאשר הוא אינו משחרר אותם, אזי במקום לאכול ארוחת בוקר בשעה שמונה – הם מתפללים שחרית. 

אין כאן כשלון חינוכי

האם יש כאן כשל חינוכי? התשובה היא לא. 
כמובן שעלינו להעריך את הגיבורים שמצליחים להשכים קום ועם זאת לעמוד בכל המשימות. אבל לא כל אדם מסוגל לכך, ובמציאות כזאת, פעמים שאכן מותר לו להקל ולקום מאוחר יותר (ולא ניכנס כאן לפרטי ההלכה).

אם יש כאן כשל, הרי הוא כולו של מפקד בה"ד 1. במקום להעריך את הנוער הטוב הזה, ולראות איך בזכות אמונתו וחינוכו הוא מוכן לתת יותר למען עמו וארצו, הוא מעז לבקר את מחנכיהם. במקום לתת את מלא הכבוד לאמונת ישראל, ולתת לחיילים את התנאים הטובים ביותר לתפילת שחרית, הוא דוחק את התפילה לשעות לא סבירות. 

את הבחורים הנפלאים, האמיצים והנחמדים, שגדלים בישיבות ובמכינות על ברכי האמונה הוא רוצה לקבל בקורס שלו; אבל לתת להם להביא את אמונתם לידי ביטוי בתפילת שחרית באופן מכובד הוא לא מוכן. 

הדרישה שהחייל המאמין שיודע את ערך התפילה יוותר על שעות שינה כדי להתפלל במניין, דומה לדרישה מאת הקצינים הבכירים שבעת קיצוץ תקציב הביטחון יוותרו על מחצית שכרם, שהרי מי כמותם מבין ויודע את ערך העבודה הצבאית. אלא שהכל מבינים, שכל דבר חשוב וערכי צריך גם טיפוח והשקעה. לכן צריכים לתגמל את הקצינים הבכירים במשכורות מכובדות. 

לפחות ליחס כזה אנו מצפים כלפי ערך התפילה במניין, שהיא בנפשו של החייל המאמין. לכן צריך לקבוע את זמן תפילת שחרית לכל הצוערים לשעה שבע בבוקר, על חשבון מסדר בוקר או מד"ס בוקר.
בהזדמנות זאת ראוי לציין לטובה כי בכמה עניינים, בעקבות בקשת הרבנות הצבאית, תיקן אל"מ גל הירש נהלים שהפלו לרעה את החייל הדתי השומר שבת, כמו למשל איסור שימוש במחשבים בשבת, ואי נתינת תוכניות ניווט לפני שבת. 

תפקיד נציגי הציבור

כמדומה לי שנציגי הציבור שלנו צריכים למצוא את הדרכים לתיקון העיוות. יש חברי כנסת דתיים וחרדים שטוענים שלא צריך לעסוק כל הזמן רק במצוות יישוב הארץ וסכנת הנסיגה, אלא יש מצוות וערכים נוספים בתורה. אז הנה בבקשה, נושא לטיפולכם.

צה"ל חייב בכבוד התפילה

לייחד זמן לתפילה בציבור גם בקורס קצינים ● מה שכחו לעשות בסיום טקס השבעה של טירוני גולני ● הלכות תספורת בשלושת השבועות ומנהגי העדות השונות ● האם דין גילוח כדין תספורת?

כידוע, אחוז הדתיים בקורס קצינים לחילות הקרביים גבוה במיוחד. אע"פ כן שמעתי לצערי הרב מאחד מתלמידי ישיבת ההסדר, כי בדרך כלל הם אינם מצליחים לארגן מניין לתפילת שחרית. לכל מחלקה סדר יום שונה, וקשה לחניכי הקורס הדתיים להתאסף בשעה אחת. רק אם יקומו כולם מוקדם יותר משעת ההשכמה, יוכלו להתפלל במניין.

מפקדי הבסיס חושבים כנראה שאם התפילה חשובה לדתיים, ראוי להם שיקומו שעה קודם. אולם אסור להתייחס כך לנושא התפילה. כל דבר חשוב צריך לקבל את היחס הנאות. כאשר אין ברירה, אכן הכל צריך לעמוד על האידיאל ומסירות הנפש. אבל בחיי היום יום אין להעמיד אנשים בפני ניסיונות קשים, גם לא לשם מטרות נעלות כמו תפילה. להפך, כדי לקיים את הערכים החשובים בחיינו, יש ליצור למענם את התנאים הטובים ביותר. 

קציני צה"ל הבכירים יודעים שאם משכורתם היתה משכורת מינימום, כמעט ולא היו קצינים טובים לצה"ל. ולכאורה מדוע זה כך, הלא קציני צה"ל ודאי מבינים היטב את ערך שירותם הצבאי ואת תרומתם העצומה לביטחון המדינה, ואם כן מדוע שלא ישרתו תמורת משכורת נמוכה או ממוצעת? 
אלא שכאמור, אין לסמוך על מסירות אידיאליסטית שהיא לבדה תחזיק את הערכים החשובים והחיוניים.

צוערי קורס קצינים נמצאים בלחץ של אימונים ומבחנים. הצוערים הדתיים צריכים להתחרות בחבריהם שאינם מתפללים, ויש להם עוד כשעה ביום לחזרות למבחנים. קשה מאוד בתוך כל זה לתאם בכל יום זמן תפילה מיוחד, בהתאם לסדר היום המשתנה. וגם השכמה שעה קודם היא לעיתים דרישה שכמעט ולא ניתן לבצעה.

כדי לתת כבוד לתפילה, צריכים לסדר לה זמן קבוע. אשמח לספר לכם שהמצב השתנה לטובה.
תפילת מנחה בסיום טכס השבעה בחטיבת לגולני

ועוד בעניין צבא ותפילה. לפני כחודשיים הזדמנתי להשבעת טירונים של חטיבת גולני. הטכס היה מרגש. דברי הרב הצבאי היו הטובים ביותר מבחינה ערכית וספרותית. כהורים לבן בכור, בן ישיבה, שזוכה להתחיל לקיים את המצווה נוראת ההוד, התרגשנו מאוד. התפללנו בליבנו שה´ ישמור את חיילינו וישובו כולם לביתם בריאים ושלמים, כשעטרת ניצחון בראשם. 

מה מתאים יותר מלהתפלל מנחה בתום הטכס, במיוחד שהטכס נגמר בשעות בין הערביים. דתיים רבים היו בקהל. בטכס השתתפו שתי מחלקות של ישיבות הסדר, ועוד דתיים רבים ממחלקות אחרות ומהסיירת. ניתן היה לארגן מניין גדול מאוד. חשבתי שהיה ראוי שהצבא יארגן בסיום הטכס תפילה מסודרת באמצע מגרש המסדרים, תוך הצעת סידורים למתפללים. 

במקום זאת הודיעו לציבור לצאת מהאזור ולרדת לאזור המנגלים והמסעדות. שם, בתוך הערבוביא הדחוסה והעשנה, לא היה שייך להתפלל. תוך כדי יציאת הקהל התארגנו מספר מניינים. כיוון שלא ניתן היה לקבץ את כולם, חלק איחרו, חלק התארגנו להקמת עוד כמה מניינים, ובתוך כל זאת איזה רס"ר עצבני החל לצעוק ברמקול שעל כולם לפנות את הרחבה. קשה היה להתרכז בתפילה. החזנים היו צריכים לצעוק כדי שמישהו יוכל לשומעם למרות צעקות הרס"ר. 

האמת, קצת קנאתי בחטיבות אחרות שעורכות את טכסיהן ליד הכותל. שם זוכים כל ההורים להתקרב אל שריד בית מקדשנו ולהתפלל לידו. אם לזה לא זכינו אנו, הורי גולני, לפחות שיארגנו תנאים לעריכת תפילה מכובדת. הרי ידוע שגם ביום זה החמה עומדת לשקוע, והאנשים לא יספיקו להגיע לבתי הכנסת לתפילת מנחה. 

מתי אסור להסתפר לפי מנהג ספרדים ואשכנזים

תקנו חכמים שלא להסתפר ולא לכבס בגדים בשבוע שחל בו תשעה באב (תענית כו, ב). וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח תקנא, ג), שלא להסתפר מתחילת השבוע שחל בו תשעה באב, וכן נוהגים ברוב קהילות הספרדים.
ומנהג אשכנז להחמיר באיסור תספורת בכל שלושת השבועות (רמ"א תקנא, ד). 

גם בין הספרדים יש שהחמירו בזה: במרוקו נהגו שלא להסתפר בכל שלושת השבועות (קצשו"ע טולידנו ח"ב שפז, ח). והרב משאש כתב שכך נהגו החכמים והזקנים, ופשוטי העם החמירו רק מראש חודש (שמש ומגן ח"ג או"ח נד). ומנהג האר"י שלא להסתפר בכל שלושת השבועות, וכידוע יש מהספרדים שנוהגים על פי מנהגי האר"י (הלכות חגים כה, כב).

איזו תספורת אסורה ואיזו מותרת

לא רק שער הראש והזקן כלול באיסור התספורת, אלא כל שער שבגוף אסור לספר. אמנם כאשר השפם מפריע לאכילה מותר לספרו אפילו בשבוע שחל בו תשעה באב (שו"ע תקנא, יב-יג). וכן מותר לאשה לקצר את שער ראשה שמפני אריכותו התחיל לצאת מכיסוי הראש. וכן מותר לאשה להסיר מפניה שערות שמכערות את יופיה (מ"ב תקנא, עט; כה"ח מז. וע´ בתורת המועדים ה, כו).

האם גילוח בשלושת השבועות בכלל האיסור

לדעת הרבה פוסקים אין הבדל בין תספורת לגילוח, ולמנהג אשכנז וחלק מהספרדים שניהם אסורים בכל משך שלושת השבועות (ע´ כה"ח תקנא, סו; תצג, יט). וכן נוהגים רוב בחורי הישיבות והמדקדקים במצוות. 

אולם מנגד יש סוברים שלכתחילה ראוי להתגלח בכל ערב שבת בשבתות שלפני ראש חודש אב. כי הנימוק שהובא בפוסקים לאיסור תספורת אפילו לכבוד שבת, הוא מפני שממילא אין מסתפרים לפני כל שבת, ואם כן אין בזה צורך לכבוד שבת (מ"א תקנא, יד). והמתגלחים בודאי רגילים להתגלח לפני כל שבת, ולפי זה יהיה מותר להם להתגלח לכבוד שבתות שבחודש תמוז (וכך משמע שדעת הפרי מגדים, וכן משמע מבאור הלכה תקנא, ג) 

ועוד, שיש אומרים שכל המנהג שלא להסתפר נוגע רק לתספורת, שיש בה חגיגיות מסוימת, ולא לגילוח, שאין בו שום חגיגיות אלא רק הסרת הניוול. ועוד סברה, שיש שמצטערים מאוד כשאינם מתגלחים, ואולי אפשר להשוות את הגילוח לתספורת השפם שמפריע לאכילה. ובנוסף לכך, אי אפשר להתעלם ממנהג רבים מהספרדים, שנוהגים איסור תספורת רק בשבוע שחל בו תשעה באב. 

הלכה למעשה: לנהוג כהורים

מעיקר הדין נראה לעניות דעתי, שמותר ואף רצוי להתגלח לקראת השבתות שלפני ראש חודש אב. והמיקל להתגלח בכל יום עד ראש חודש אב כפי שהוא רגיל בכל השנה, יש לו על מה לסמוך. 

ושמעתי מהרב רבינוביץ´ שליט"א, ראש ישיבת מעלה אדומים, הדרכה טובה למעשה: שכל אחד ינהג כאביו, שכיבוד הורים חשוב יותר. כי אם האב מחמיר והבן יקל, יש חשש ששינוי המנהג יצער את האב, וייראה הדבר כאילו האב לא הצליח לחנך את בנו להמשיך בדרכו. וכן להפך, כאשר האב מקל ובנו מחמיר, נראה הדבר כאילו הבן מודיע ברבים שהוא צדיק יותר מאביו. ואמנם כאשר מדובר בהלכה מוסכמת, אזי אין עצה, ועליו לקיים את ההלכה. אבל כאשר הדבר שנוי במחלוקת, מוטב שינהג כאביו. 

קידוש ה´ שאינו מתבייש

עוד חשוב להוסיף, שלמרות שמעיקר הדין נראה בעיניי שעדיף להתגלח לכבוד שבת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שכיום ההימנעות מגילוח הפכה לסימן האבלות המובהק. ויש בזה צד של קידוש ה´, שהכל רואים את סימן האבלות, ונזכרים בחורבן בית המקדש. ובמיוחד גדל קידוש ה´ כאשר מדובר באנשים מכובדים שנפגשים עם הציבור הרחב, ומראים לעיני כל שאין הם מתביישים בשמירת המנהגים. 

פעם הגיעו להר ברכה בימי ספירת העומר כל ראשי מחלקת החטיבה להתיישבות, רובם חילונים, ובראשם יו"ר החטיבה אברהם דובדבני. הוא הקפיד שלא לגלח את זקנו, וכשקם לדבר, אף הזכיר את תלמידי רבי עקיבא שמתו בעוון שלא כיבדו כראוי זה את זה. ללא ספק היה בזה קידוש ה´ והבעת נאמנות מופלאה למנהגי אבות. 

מכל מקום, מי שבוחר להתגלח לכבוד שבת, טוב שידקדק ללכת עם ציציות בחוץ, כדברי השולחן ערוך (או"ח ח, יא), כדי להרבות קידוש שם שמים בדרך זו. 

גילוח אחר ראש חודש אב

אחר ראש חודש אב, ברור שעל פי מנהג אשכנז אין להתגלח, ואפילו לא לקראת שבת חזון. יתר על כן, מנהג אשכנז היה שלא ללבוש בגדי שבת בשבת חזון (רמ"א תקנא, א). ואמנם אין נוהגים כן כיום, אבל אפשר ללמוד מכאן שאין להתגלח לקראת שבת חזון. 

ואף לספרדים, יש מקום להחמיר שלא להתגלח מראש חודש אב. ואמנם השולחן ערוך (או"ח תקנא, ג) 
כתב להחמיר בתספורת רק בשבוע שחל בו תשעה באב. אולם כבר למדנו שיש קהילות ספרדיות שנהגו להימנע מתספורת בכל שלושת השבועות, והמקלים במרוקו נהגו להסתפר עד ראש חודש אב. ויסוד לכך מובא באחד הראשונים, בעל ספר כלבו, שחי בפרובנס ולמד אצל גדולי ספרד, וכתב שנהגו שלא להתגלח לפני שבת חזון כדי להגיע לתשעה באב מנוולים (הובא בבית יוסף תקנא, יד). 
ונזכה שיתקיימו בנו דברי חז"ל (תענית ל, ב): "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה".

אור האמונה היהודית

נרות החנוכה מסמלים את אור האמונה היהודית, שמנעה מהייאוש להשתלט על חיינו בתקופות היסטוריות אפלות ● גם אם כל ידידינו יבקשו מאתנו להיות יצירתיים וגמישים, לא נוותר על הצדק שלנו ● האם מותר לחיילים להסתיר את כוונתם לסרב לפקודת פינוי יישובים

נרות מאופל

לא מקרה הוא שחג החנוכה חל באותה תקופה שבה החושך מגיע לשיאו. הלילות בתקופה זו הם הארוכים בשנה, והקור החורפי מתפשט על הארץ. ולא רק זה, אלא שגם הירח אינו מאיר בלילות חנוכה, הואיל ואלו הימים הסמוכים לראש חודש, שבהם הירח מתמעט והולך.

החושך מתפשט על הארץ, השמש שקעה ונעלמה, והלילה הארוך מטיל את צלו הקודר והקר. ובאותה השעה קמים יהודים ונרות בידם ומדליקים את נרות החנוכה. 

נרות החנוכה מסמלים את האמונה היהודית, אשר גם בתקופות החשוכות ביותר, עת אימפריות ענק שלטו באכזריות בעולם, לא נתנה לייאוש להשתלט על חיינו. לאור האמונה והתורה המשכנו ללמוד וללמד. ומעט מן האור שלנו הולך ודוחה הרבה מהחושך שלהם.

אין אמונה גדולה ועמוקה כאמונה הבוקעת מתוך החושך. אין גבורה נוראת-הוד מגבורתם של יהודים, שרואים איך העולם נשטף ברשע המגובה בדתות אליליות, רשע שהתמצית שלו מכוונת כנגדם, ובכל זאת נושאים הם את עיניהם לשמיים ומאמינים שהעולם הזה יתוקן לבסוף, ואף מוכנים למסור את נפשם על כך. 

את האמונה הזאת מבטאים ימי החנוכה, ואולי זו הסיבה הפנימית לכך שחג החנוכה זכה בקרב ישראל לכל-כך הרבה אהבה וחיבה, עד שכמעט ואין יהודי בארץ, ואפילו הוא רחוק מקיום הרבה מצוות, שאינו נוהג להדליק את נרות החנוכה.

בימים ההם בזמן הזה

כמו בימים ההם כך בזמן הזה, יסוד הכל הוא ביכולת להישאר איתנים באמונתנו כי העולם כולו נברא על ידי הקב"ה, והוא נתן את הארץ הזו לאבותינו ולנו וציווה אותנו ליישבה, ועל כך אין להוסיף ואין לגרוע. כמובן, נדרשת מעת לעת בחינה חוזרת באשר לדרך הגשמתה של מצוות יישוב הארץ, אולם משהתברר כי עמדתנו נכונה, לא נזוז ממנה. בסוף ננצח. וגם אם כל ידידינו יבקשו מאתנו להיות יותר יצירתיים וגמישים, נחזור ונאמר את האמת האחת, שכל הסכם מכל סוג שהוא עם שונאינו יוביל בהכרח ליותר טרור, וכל "הסכם שלום" עם רוצחים מושחתים יוליד מלחמה עקובה מדם.

וגם אם כל העולם יצעק מיליון פעמים כי אין לנו זכות על ארץ ישראל, לא נוותר על שעל ממנה. גם אם כל הצבועים למיניהם יטענו כנגד עמדתנו המוסרית – לא נוותר על הצדק שלנו. וגם אם נדמה שהעולם נשטף בדעות שווא עד שהאוזניים אטומות מלשמוע דברי טעם, לא נסכים לומר דברים אחרים כדי שיהיו ערבים יותר לאוזני שונאינו ויתקבלו יותר על לבב הנבערים מדעת מבני עמנו. אנו נמתין בסבלנות עד שתיווצר ההזדמנות לפרוץ ולהכריע את המציאות לטובה, ונרבה בתפילה שהכל יהיה בחסד וברחמים. בינתיים נתחזק מבפנים, נגדיל תורה ונאדירה, נכין תוכניות ארוכות טווח, נחזק את המשפחות והקהילות, ונעודד את המוכשרים מבינינו להיות מדענים, כלכלנים, תעשיינים ואישי חברה, כדי שבבוא היום יוכלו להביא תיקון למדינה ולעולם מתוך אורה של תורה. 

איסור עקירת מאחזים

שאלה: מה צריך להיות היחס ליוזמות מצד הממשלה לעקור מאחזים יהודיים מאדמת הקודש ביהודה ושומרון?

תשובה: צריך לדעת כי זהו דבר חמור מכל בחינה שהיא. יש בו הפרה בוטה של מצוות יישוב הארץ, ששקולה כנגד כל המצוות. עצם העלאתה של יוזמה כזו בפומבי כבר מעודדת את שונאינו וגורמת לשפיכות דמים. 

וכבר התפרסמה דעתם של גדולי הרבנים שאסור לשום אדם להשתתף באיסור חמור זה. בהקשר זה אצטט מדברי הרב הראשי לצה"ל ואח"כ לישראל, הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל. לאחר שפסק הרב גורן שאסור לחייל להשתתף בשום סוג של פינוי, הועלתה בגיליון רבני יש"ע מס' 14 שאלה נוספת בעניין. וזה לשון השאלה והתשובה:

שאלה: בזמן האחרון עורכים בצבא סדרות חינוך בנושא פינוי היישובים, וכל חייל נשאל: במידה ותקבל פקודה לפנות יישובים, האם תבצע אותה? והרבה חיילים עונים שלא יבצעו. ואז נציגי חיל חינוך מנסים לשכנע אותם שהם חייבים לבצע את הפקודה, ואף מאיימים ומודיעים להם שהעונש על סירוב פקודה הוא חמור, ונדמה שאף קידומם בצבא ייעצר אם יצהירו שלא יקיימו את הפקודה. האם החיילים חייבים לומר את כל האמת, ולהצהיר שלא יסכימו לפנות יישובים, או שמא מותר להם להסתיר את דעתם?

תשובה: על החיילים לשתוק ולא לענות על שאלות אלו, כי אסור להם לשקר ולומר שהם יצייתו לפקודה, שהרי "מדבר שקר תרחק". ולענות שהם יפרו את הפקודה גם כן אינם צריכים, כדי לא לעורר שנאה נגדם. לכן מוטב שישתקו ולא יענו עליה כלל, ויקיימו את מאמר חז"ל: "מלה בסלע שתיקה בשני סלעים".

אוסיף ואספר, כי מתחילה רצה הרב גורן להורות שהחיילים חייבים להכריז בפה מלא שיסרבו פקודה, כדי למחות בכל תוקף כנגד מחשבות של פינוי. אולם אחר ששמע כי הדבר עלול לפגוע בחיילים באופן אישי וקידומם עלול להיפגע, אמר שמן הדין אין חובה להודיע שיסרבו, אבל מנגד גם ברור שבשום אופן אסור לחייל לומר שיסכים לעשות איסור תורה ולפנות אנשים או מבנים מיישוב בארץ ישראל.

מקום הדלקת נרות בפתח או בחלון

שאלה: היכן עדיף להדליק נרות חנוכה, האם מצד שמאל של הפתח למרות שהפתח נמצא במקום מוסתר שהעוברים ושבים ברחוב אינם יכולים לראותו, או שעדיף להדליק את הנרות ליד החלון, במקום שכל העוברים ושבים ברחוב יראו את הנרות.

תשובה: בשני המקומות יוצאים ידי חובה, ואף אם ידליקו את הנרות על השולחן באמצע הבית יוצאים בזה ידי חובה. אלא שהשאלה היכן עדיף להדליק את הנרות.

ויש בזה דעות שונות. יש אומרים שעדיף להדליק במקום שתקנו חכמים מלכתחילה, היינו בצד שמאל של הפתח מבחוץ, כדי שהמזוזה תהיה מימין והחנוכייה משמאל ויהיה מוקף במצוות. ולכתחילה יניחם בגובה שבין שלושה טפחים לעשרה טפחים (בין 24 ל- 80 ס"מ), שאם היה מניחם למטה מ-24 ס"מ אין הם ניכרים, ואם למעלה מ-80 ס"מ לא ברור אם הדליקום למצווה או כדי להאיר.

ויש אומרים שהעיקר הוא לפרסם את הנס, שכל תקנת חכמים להדליק ליד הפתח מבחוץ הוא כדי שכל העוברים ושבים יראו את הנרות, ואם כן במקום שהפתח מוסתר, עדיף להדליק על אדן החלון במקום שיותר אנשים יראו את הנרות. ולמרות שאדן החלון גבוה מ-80 ס"מ, בכל זאת עדיף להדליק עליו, כדי שהעוברים והשבים ברחוב יראו הנרות.

ואם נוהגים במשפחה שכל הבנים מדליקים, טוב שאחד ידליק על אדן החלון ואחד בפתח הבית.

מקום הדלקת נרות לגרים בקומות גבוהות

שאלה: הגר בקומה רביעית מעל לגובה של עשרים אמה, שאמרו חכמים שהמדליק בגובה זה אינו יוצא ידי חובה, היכן עדיף שידליק נרות; האם ליד הפתח של הדירה הפונה לחדר המדרגות, או בפתח הבניין, או על אדן החלון של ביתו?

תשובה: ישנה מחלוקת אם המדליק בפתח הבניין המשותף יוצא ידי חובה, אבל המדליק בפתח דירתו בוודאי יוצא ידי חובה (אמנם יש סוברים שאינו נחשב כמי שמדליק בפתח, מפני שהיה צריך להדליק בפתח הבניין). ואע"פ כן נראה שעדיף להדליק על אדן החלון הפונה לרשות הרבים. ואף שמצד הדין המדליק מעל גובה עשרים אמה (9.60 מטר) אינו יוצא ידי חובה, זהו דווקא כאשר הדליק על עמוד באמצע חצרו, אבל אם הוא מדליק בתוך ביתו, כשגובה החנוכייה כמטר וחצי מהרצפה, ודאי יוצא ידי חובתו. וכיוון שאנשים רגילים להסתכל לחלונות הבתים, על ידי שידליק בחלונו יתפרסם הנס יותר. 

ואם נוהגים במשפחתם שכל הבנים מדליקים, טוב שאחד ידליק על אדן החלון ואחד בפתח הבית.

בדרך אבותינו

מנהג ישראל להשתטח בתפילה על קברי צדיקים ● באמצעות קבר הצדיק מתקשרים עם דרכו ומורשתו ● זהירות מסרך עבודה זרה בתפילה על קברי צדיקים ● הרב גורן זצ"ל ומלחמתו על היישוב היהודי בחברון ● תקיפותו של הרב גורן בעניין החובה לסרב לפקודה הנוגדת את ההלכה

המקור להשתטחות על קברי אבות

מנהג רווח אצל רבים להשתטח על קברות צדיקים, ובמיוחד על קברי האבות והאמהות במערת המכפלה שבחברון, ועל קברה של רחל אמנו בבית לחם, ועל קברו של יוסף הצדיק, שמשה רבנו ובני ישראל טרחו על הבאתו לקבורה במבואות שכם. 

וכן מסופר (סוטה לד, ב) על כלב בן יפונה שהלך להשתטח על קברי האבות בחברון, כדי שבזכותם יינצל מעצת המרגלים. ואמרו חכמים (פס"ר פ"ג) שיעקב אבינו קבר את רחל אמנו בבית לחם על פי הדיבור, שתהא מתפללת על בניה, שכשיצאו לגלות יעברו על קברה, ותבכה ותבקש עליהם. ועל כן נוהגים ישראל בכל עת צרה וצוקה לילך למערת המכפלה ולקבר רחל, לבקש רחמים. ומזה נתפשט המנהג להשתטח גם על קברות צדיקים שחיו לאחריהם.

טעם ההליכה לקברי צדיקים 

אמרו חכמים (ברכות יט, ב) שהצדיקים, גם לאחר מותם קרויים חיים. שלא כמו הרשעים שכל חייהם עסוקים בהנאות חולפות – הצדיקים מקדישים את חייהם למען ערכי התורה האלוקית. וכשם שהתורה וערכי המוסר האלוקי נצחיים הם, כך גם הצדיקים זוכים להתקשרות עם הנצח, ולכן גם לאחר מותם הם נקראים חיים. ואף אנו נתבעים להחיות את צדקותם ופועלם על ידי המשכת מורשתם הרוחנית. והזיכרון הזה אינו תלוש, אלא הוא צריך להיות ממשי. והקבר שבו טמון גופו של הצדיק, שעל ידו חי ופעל בעולם הזה, הוא הציון והזיכרון שלו, וכדי להתקשר ולשמר את מורשתו, נוהגים ללכת לקברי צדיקים.

עוד מבואר בתלמוד מסכת תענית (טז, א), שבימי התענית אחרי התפילה נוהגים לילך לבית הקברות. ושני טעמים נאמרו לכך: הראשון, לזכור את יום המיתה ולהתעורר על ידי כך לתשובה, ולומר לפני הקב"ה הרי אנו חשובים כמתים. והטעם השני, כדי שיבקשו עלינו רחמים. וכן נפסק למעשה בשולחן ערוך (תקעט, ג; תקפא, ד). 

זהירות משמץ עבודה זרה שבפנייה אל המתים

אלא שישנה בעיה קשה. בין המוני העם ישנם שטועים וחושבים שבתפילה על קברות הצדיקים יש לפנות אל הצדיקים עצמם, ונמצא שהם שוגים בטעות החמורה של עבודה-זרה. שהרי כל יסוד אמונתנו הוא שה' אחד, ואין עוד כוח בלתו, ורק אליו יש לפנות בתפילה, ואיך יעלה על הדעת לפנות בבקשה אל המתים? ומחמת החשש הזה, היו מגדולי ישראל שלא עודדו את הליכת ההמונים לקברי צדיקים.

למעשה ישנן שתי דעות מהו הנוסח הראוי לתפילה ליד קברי צדיקים. 

לדעת כמה פוסקים (פמ"ג תקפ"א; מהר"ם שיק או"ח רצג) מותר לפנות לנשמות הצדיקים שהננו מתקשרים למורשתם, שיבקשו עבורנו רחמים לפני הקב"ה. ולדעתם, מאחר שבתפילה עצמה אנו מבקשים שהצדיקים יתפללו לקב"ה, ברור שהננו מודים ומאמינים שרק ביד ה' הננו נתונים (עיין שו"ת מנח"י ח"ח, נג). 

אבל לדעת המהרי"ל וחיי-אדם (באר-היטב או"ח תקפא, יז; ח"א קלח, ה) אסור להפנות את התפילה אל הצדיקים, ורק מותר לבקש מהקב"ה שבזכות הצדיקים, שהננו מתקשרים למורשתם, ישמע את בקשתנו. ואף הגר"א הקפיד מאוד על כך. ולכתחילה ראוי לחוש לדעתם.

הרב גורן זצ"ל

בכ"ד מרחשון תשנ"ה נפטר הרב הגאון שלמה גורן זצ"ל (הרב הראשי לישראל – תשלג-תשמג). 

בנוסף לגאונותו בתורה, היה הרב גורן אמיץ לב, ובעת שהיה הרב הראשי לצה"ל עמד בתוקף על עמדתו כי בכל עת שיקבל חייל פקודה הסותרת מצווה, עליו לסרב פקודה. והיה רגיל לחזור ולשנן זאת באזני החיילים. 

פעם, אחר שפירסם זאת בעלון של הרבנות הצבאית, עורר את חמתו של הרמטכ"ל חיים לסקוב. הרמטכ"ל טען כי זו חתירה נגד יסודות המשמעת בצבא, והורה להפסיק מיד את פירסום העלון. אך הרב גורן לא וויתר, ותבע את הרמטכ"ל לבירור אצל שר הביטחון וראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון. 

הרמטכ"ל טען שהחייל הדתי צריך קודם לבצע את הפקודה אף שיש בה חילול שבת, ואם יש לו על כך טענה שהפקודה נוגדת את ההלכה – שיגיש במוצאי שבת קובלנה על מפקדו. על כך השיב הרב גורן שמבחינת ההלכה מצב זה דומה למצבו של מי שקיבל פקודה להרוג אדם חף מפשע, שלפי דברי הרמטכ"ל יצא שעליו להורגו ורק אח"כ להגיש קובלנה על מפקדו. וכשם שעל ידי הקובלנה לא ניתן להשיב לחיים את ההרוג, כך לא ניתן להשיב את חילול השבת, שדינו חמור כדין הורג נפש. 

בן גוריון קיבל את עמדתו של הרב גורן, והוראה זו אף נכתבה בפקודות המטכ"ל. ולא זו בלבד, אלא שכדי לפצותו על עגמת הנפש, הורה בן גוריון להכפיל את מספר העמודים בעלון הרבנות הצבאית.

הסכמי אוסלו

בעקבות הסכמי אוסלו, הורה הרב גורן זצ"ל שאסור לחייל להשתתף בפינוי ישוב או מחנה מארץ ישראל. 

אף שהיה בידידות אישית עם ראש הממשלה רבין בעקבות שירותם המשותף בצבא, לא יכול לסלוח לממשלה על הסכמי אוסלו. צערו על כך לא ידע גבול. הוא סבר כי בהסכם זה חצתה הממשלה את כל הקווים האדומים, הן בנכונותה לוותר על חלקים מליבה של ארץ ישראל, והן בהיסמכותה על קולות ערבים בניגוד לרוב היהודי. 

גם לא נרתע מלהביע את עמדתו ברבים. אחר שעלתה בממשלת רבין האפשרות לפנות את תושבי חברון מביתם, הודיע כי צריך להילחם על כך במסירות נפש, ואף הוסיף כי הוא אישית מוכן ליהרג על כך כדי למנוע את פינוי חברון. דבריו נתפרסמו והיכו גלים. במשך יום שלם הוא העניק ראיונות לרשתות רדיו וטלוויזיה מהארץ מהעולם. וכששאלוהו אם אינו חושש מלהמריד את הציבור כנגד הממשלה, הכריז כי הוא מוכן שיירו בו עכשיו, אבל על עמדתו לא יוותר. למי שראה אותו באותם ימים היה ברור כי אכן הוא מוכן בלב שלם למסור את נפשו ממש על הצלת חברון. 

אחר אותו יום סוער, אמר לי בטלפון כי זה היה יום חשוב, ובעזרת ה' על בידו להשמיע את דבריו ברבים, וכי הוא מקווה שהם פעלו את פעולתם. יש עדויות, כי בעקבות דבריו האמיצים, ממשלת רבין דאז נרתעה, והיישוב היהודי בחברון ניצל מגירוש.

למרות זאת נשאר איזה קשר אישי עם מר רבין ומשפחתו. הם נפגשו באירועים משותפים, וכמדומה לי שרבין העיר משהו על כך שהרב גורן כועס עליו. 

אחר שהרב גורן נפטר בכ"ה חשון תשנ"ה, בא ראש הממשלה יצחק רבין עם רעייתו באחד מימי השבעה לנחם את משפחת גורן האבלה. 

הוראות בצבא

כששאלו חיילים דתיים, שקיבלו הוראה לשמור בראש השנה על המתרחצים בחופי טבריה, האם עליהם להפסיד תקיעת שופר כדי לשמור על עוברי עבירה. השיב הרב גורן: הם אכן עוברי עבירה, אבל אתם צריכים לשמור על מדינת ישראל שלא יארע בה פיגוע.

גם התיר לנסוע ברכב כדי למנוע גניבת בקר ביישובים שעל הספר, כסברת התלמוד (ערובין מה, א) שאם נוותר להם על עסקי ממון, סוף שיבואו להרוג נפשות.

הורה שנשק איננו מוקצה הואיל ומלאכתו להיתר, שנועד להגנה, ולכן רשאי כל אדם לשאת בשבת אקדח או רובה במקום שיש עירוב. ובמקום שאין עירוב ואין מצב של פיקוח נפש המחייב נשיאת נשק, אסור לאזרח לשאת נשק. אבל לחייל התיר לצאת בנשקו, על פי דעת 'ערוך השולחן', שסובר שהנשק של חייל נחשב כבגדיו (משיב מלחמה ח"ב ע' נג).

הרקע לסירוב פקודה

שקולה כנגד כל המצוות

אמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (ספרי ראה נג). שכן מצוות ישוב הארץ בנוסף לקיומה הפרטי היא הבסיס והתשתית לקיומו השלם של העם היהודי, שיעודו להפיץ אמונה ותורה עד לתיקון העולם כולו.
על כן הרבו הנביאים להתנבא על בניינה ופריחתה של הארץ, והמשוררים קשרו לה אלף כתרים, וכל גדולי ישראל נכספו לחונן את עפרה.
המצווה הזו גם חושפת את העיקרון של אחדות ישראל ואהבת ישראל, מפני שהיא מתקיימת על ידי הכלל ולמען הכלל.
וכל כך חשובה מצוות ישוב הארץ עד שצוותה התורה לסכן נפשות למען כיבושה ושמירתה בידינו (מנחת חינוך תכה). ואף התירו לחלל שבת באיסורי שבות כדי להאחז בה, ואפילו בקניית בית אחד בלבד (שו"ע או"ח שז, ה). ובמקרים קיצוניים אף מפרידים בין בני זוג כדי לקיימה (שו"ע אה"ע עה, ד).

הציונות הדתית

מצוות ישוב הארץ, שהארץ תהיה בידינו ולא לשממה, היא היסוד והשורש ליחסה של הציונות הדתית לדורותיה לעליה לארץ, להתיישבות, להגנה, להקמת המדינה, ולראיית כל התהליך הזה כראשית צמיחת גאולתנו לפי חזון הנביאים. מתוך היסוד הזה, כל מוסדות החינוך של הציבור הדתי לאומי מחנכים לאהבת העם, הארץ והמדינה, לשירות בצבא, לנשיאה בעול הכלכלי והחברתי ולמעורבות בכל מערכות החיים והקיום של העם היהודי בתוך מדינת ישראל ובעולם היהודי. כדברי החתם סופר (לסוכה לו) שכל המלאכות והאומנויות שמסייעות ליישוב הארץ בכלל המצווה.

ההכרעה לשתף פעולה עם פורקי עול

מחלוקת קשה נתגלעה בין הרבנים בדורות האחרונים, האם נכון לשתף פעולה עם פורקי עול בתנועה הציונית. ומפני חשיבותה העצומה של מצוות ישוב הארץ, למרות כל המרורים והקשיים העצומים, הכריעו רבותינו הגאונים הגדולים, שצריך לשתף פעולה עם חילונים כדי ליישב את הארץ ולהצמיח את גאולתם של ישראל. כך הורו הרבנים הגאונים הגדולים, הרב קוק, הרב ריינס, הרב הרצוג, הרב עמיאל, הרב עוזיאל, הרב עדיה, הרב ראטה, הרב חרלפ, הרב צבי יהודה, הרב גורן, ועוד רבים וגדולים.

איסור עקירה

מכאן ברור שאי אפשר להשתתף בכל סוג של פעילות העוקרת את המצווה הגדולה הזו, שמכוננת את את כל פועלינו, ושכל כך הרבה הננו מקריבים כדי לקיימה. וכן הורו רבותינו הגדולים, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, והרב שלמה גורן זצ"ל, שאסור להסגיר שטחים מארץ ישראל לידי גויים, ועל אחת כמה וכמה שלא לעקור מקום מיושב המוחזק בפועל בידי יהודים.
וכשעמדה השאלה בפני רבותינו הגאונים, מה לעשות במקרה שיש התנגשות בין פעולתה של ממשלת ישראל, לבין העקרון היסודי של מצוות ישוב הארץ, נפסקה ההלכה, שיש עדיפות ברורה ומוחלטת לדברי התורה הנצחיים על כל סוג של הוראה של ממשלה או שלטון, שמטבעה עשוייה להשתנות.
יסוד זה שייך לכל מצוות התורה, ולא רק למצווה הגדולה של ישוב הארץ, שאין לשמוע לצו המלך או הממשלה כשהוא סותר דברי תורה. וכן הורה הרב גורן זצ"ל בהיותו הרב הראשי לצה"ל, בלא להרתע מנזיפת הרמטכ"ל. (יסוד ההלכה בסנהדרין מט, א, ורמב"ם הל' מלכים ג, ט).
מלכתחילה כמובן שיש לפעול בכל האפשרויות המתאימות בכנסת בממשלה ובציבור כדי למנוע את עצם ההוראה הסותרת מצווה גדולה זו, ואם לא מצליחים לפי שעה, יש לעמוד במסירות בהתנגדות פסיבית כנגד ההוראה הזמנית, שכדברי הרב צבי יהודה, בטלה ומבוטלת לעומת הצו הנצחי של התורה.
ובכלל יש לשאול, גם אם חברי הממשלה אינם מבינים את האיסור ההלכתי, היאך יכולים להעלות בדעתם להורות לאדם שמצוות ישוב הארץ יקרה לו כל כך, להרוס מקום ישוב, להגלות את תושביו ולקעקע במו ידיו את כל יסודות אמונתו. האם עד כדי כך ליבם אטום. האם גם יורו לאדם לפנות את אביו ואימו, והיאך לא יבושו להורות לאדם לפגוע בציפור נפשו.

הנזק התדמיתי

רבים חוששים מהנזק התמידי שסירוב פקודה עלול לגרום למתיישבי יש"ע. ובכן, נכון שצריך להתייחס לשיקול התדמיתי, ולשם כך צריך לערוך התייעצויות עם רבנים ומומחים כיצד ראוי לדבר ומה לעשות. אבל יחד עם זאת צריך לזכור שלא תמיד שיקול התועלת קצר-הטווח הוא המכריע, לעיתים התועלת החינוכית ארוכת הטווח חשובה יותר. לעיתים פעולה שיש בה נזק תמידי קצר, מגדירה באופן חד משמעי את חשיבותה של מצוות ישוב הארץ, ומקבעת בלבבות את עדיפות הצו אלוקי על הצו הפוליטי הזמני. וגם אם עכשיו לא נזכה לממש את ההתיישבות כפי שהיינו רוצים, על ידי עמידתנו העיקשת, אנחנו מסמנים את הכיוון, שלבסוף נגיע אליו. כך נהגה היהדות פעמים רבות בהיסטוריה, וכן מורה ההלכה במקרים רבים.

חשש פילוג

וזה שהתקשורת המגוייסת לטובת השמאל צווחת שהדבר מפלג את העם, הוא שקר. היאך סירוב פסיבי להשתתפות בפעילות אזרחית יכול לגרום לדבר נורא שכזה. בציבור הדתי הלאומי יש רגישות מוגזמת לטענות אלו, ונציגי השמאל והתקשורת מנצלים זאת לרעה. ככל שמתרגשים יותר מטענות אלו, כך ירבו יותר לטעון אותם כנגדנו. ככל שנתווכח יותר בתוכינו תוך האשמות הדדיות כבדות, כך ירבו האשמות החריפות נגדנו כמסיתים ומדיחים ופורעי חוק. (כך ארע גם ביחס התקשורת לשר אפי איתם, שאמר דברים סבירים ומדויקים בהקשר לחילול השבת ההמוני, ומציגים אותו כמסית).
ראוי להוסיף, שכל הטענות, כאילו מישהו התיר להרים יד על חייל או שוטר או כל אדם שהוא, בשקר זדוני יסודם. דובר על התנגדות פסיבית בלבד.

ומה אם השמאל יסרב?

ואולי סירוב פקודה מטעמי הלכה ונאמנות לעם ולארץ, יגרור אחריו סירוב מסוכן מצד השמאל, בטענה כי אינם רוצים להגן על המתנחלים או להשתתף בכיבוש הארץ.
צריך להבחין בין אמת לשקר. עמדתנו אמיתית, מיוסדת על התורה ועל ההגיון, ועמדתם שקר, המבוססת על תפישות אנושיות מוטעות, שפעם סוחבות אותם לסגידה בסטלין שמש העמים, ופעם לחיבוקים ונישוקים עם ערפאת וחבר מרעיו. הערכים שבשמם אנחנו באים הם הבונים את האומה והם המוסריים, ואילו הערכים הקוראים לגירוש מתנחלים וסירוב להלחם באויב הם ההורסים ומפילים מורך בלב. בזה צריך להתמקד הוויכוח, ולא רק בסמיטריה הפורמלית החיצונית.
באותה מידה יכלו לטעון נגדנו: אם מותר לכם למסור את הנפש על התורה והאמונה, מותר גם לעבודי כוכבים ומזלות למסור את נפשם על שיקוציהם. כנגד זה צווחו כל נביאי ישראל שהבחינו בין התכנים השונים, אנחנו מתפללים לאלקים חיים, והם לעץ ואבן. ורבות הדוגמאות מספור.

הויכוח הנוכחי

בזמן ממשלת רבין התעוררה שאלה מעשית, האם מותר להשתתף בפינוי ישובים ומחנות. וגדולי הרבנים, וביניהם הרב גורן זצ"ל, הרב ישראלי זצ"ל, הרב יוסף קפאח זצ"ל, הרב נריה זצ"ל, והרב שפירא יבדל"א, הורו שחובה לסרב. עתה התעוררה שאלה האם גם פינוי המאחזים הוא פעולה מובהקת הסותרת את צו התורה.
יש סוברים שכאשר מדובר על פינוי ישוב כדי למסור את מקומו לערבים, אזי ברור שמדובר על הפרת מצוות ישוב הארץ, וחובה לסרב להשתתף באיסור. אבל כאשר מדובר במאחז, שאין מפקירים את מקומו לערבים, וכל הטענה כנגדו נובעת מסיבות פורמליות, אזי צו הממשלה אינו מנוגד לתורה, ומותר לקיים את הפקודה. לעומתם, דעת רבנים אחרים (וכך דעתי) כי מגמת הפינוי הנוכחי היא פגיעה בישוב הארץ, להפוך את מקום המאחז המיושב לשומם. (וזה שהדבר נעשה, כפי שטוענים, מטעמים פוליטיים, לסייע לפריימריז של שר הבטחון, כמובן שאינה משפרת את המצב).
מכל מקום התעורר ספק בזה. לפיכך פרסמו רבני יש"ע החלטה בנוסח: "אנו קוראים לכל חייל לפנות למפקדו ולבקש לשחררו מכל מה ששיך לפינוי מאחזים, מטעמי מצפון ואמונה". עם זאת קבעו גם כי: "כל מאחז בארץ ישראל הוא חלק ממצוות ישוב הארץ, וחל איסור לפנותו".
אולם מה יעשה חייל שהמפקד אינו מתחשב בבקשתו, האם חובה עליו לסרב פקודה. על כך יש וויכוח וכל אחד ילך לפי הוראת רבו ומצפונו. הרבנים מתכוונים בעז"ה לחזור ולדון בסוגיה כדי להגיע לעמדה ברורה ואחידה.

מצוות הצבא והצניעות

גודל מצוות השירות בצבא

אין לשער את גודל מעלת השירות בצבא ישראל, ששתי מצוות, שכל אחת מהן שקולה כנגד כל שאר המצוות, כלולות בה.
הראשונה: הצלת ישראל מיד אויביהם, וכידוע אפילו על הצלת נפש אחת מישראל מחללים שבת, ופיקוח נפש דוחה את כל המצוות, וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא. על אחת כמה וכמה שמי שמשרת בצבא ומשתתף בהצלת כלל ישראל, שהוא מציל עולם מלא.
השנייה, שמירת ארץ ישראל שתהייה ביד ישראל, וכפי שנאמר (במדבר לג, נג): "והורשתם את הארץ וישבתם בה". והורשתם פירושו כיבוש הארץ, שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, והישוב הוא להפריח את שיממותיה. ואמרו חז"ל (ספרי ראה נ"ג) שמצוות ישוב הארץ שקולה כנגד כל המצוות.
בימים אלו, מתגייסים לצבא ההגנה לישראל בני מחזור הקיץ, ובתוכם גם תלמידינו חיילי ישיבות ההסדר, הננו תפילה לפני אבינו שבשמיים, שיברך את כולם, ויכרית את שונאינו תחתיהם, ויעטרם בכתר ישועה ועטרת נצחון, ויחזרו כולם לביתם ולתלמוד תורתם לשלום, ויזכו להקים בתים טובים, ויראו בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות.

האם אפשר להקל בצבא

שאלה: כידוע השירות ביחידות הקרביות קשה, ולחייל דתי עלולים להיות גם קשיים חברתיים, השאלה האם מפני כך רשאי המשרת בצבא לנטות לקולא בענייני הלכה?
תשובה: להפך, דווקא בצבא יש להזהר שלא לנטות לקולא. וכפי שציוותה התורה (דברים כג, י): "כי תצא למלחמה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע". כלומר דווקא בצבא צריכים להזהר יותר. כשהאדם יוצא מסביבתו הטבעית, הסייגים הרגילים שהציב לעצמו נעלמים, ולכן יש יותר חשש שיכשל. ולכן דווקא בצבא צריכים להציב סייגים גדולים יותר. כמובן שבעת שהחייל עוסק בבטחון, כל מה שקשור לפיקוח נפש ונצחון על האויב דוחה שבת ושאר מצוות. אבל בשאר הזמנים, וכמובן בעת שעוסקים באימונים, ראוי להקפיד ולדבוק ביתר שאת בשמירת התורה והמצוות.
בנוסף לכך, דווקא החיילים המשרתים בצבא זקוקים ליותר סייעתא דשמיא, וראוי שיהדרו יותר במצוות (ע' רש"י…). מבחינה מסוימת תקופת השירות בצבא דומה לחודש אלול ועשרת ימי תשובה. וכמו שבימי הדין ראוי לאדם לדקדק במעשיו, כדי שיזכה בדין, כך גם ראוי לחיילים. ואמנם עצם הנכונות של חיילי ישראל למסור נפשם על הגנת העם והארץ יש בה זכות גדולה, אולם ככל שידקדקו החיילים יותר במצוות, כך נזכה יותר לסייעתא דשמיא. ולא רק נזכה לנצח את אויבינו אלא אף נדע כיצד לנהוג בחבלי הארץ המקודשים שיפלו בחלקנו.

צניעות בצבא

במיוחד בענייני צניעות וטהרת הלשון צריכים להקפיד יותר בצבא, שנאמר (דברים כג, טו): "והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך". ובאר הרמב"ן, שצריכה היתה התורה להזהיר על כך במיוחד במחנה, מפני שידוע כי במחנות החיילים נוטים יותר לפריצות וניבול פה. כפי הנראה החיילים שנמצאים בלחץ נפשי של אימונים קשים וסכנות, רוצים להשתחרר מהלחץ, והדרך הקלה לכך, על ידי קלות ראש, ניבול פה ועיסוק בענייני עריות. לכן מזהירה אותנו התורה, שמחנה ישראל צריך להיות קדוש וטהור.
אין צורך להשתחרר מהלחץ, צריך לתת לו משמעות מקודשת, שהוא כולו למען מצוות ישוב הארץ והגנת ישראל.

הרמטכ"ל היוצא שאול מופז

למרבה הצער, הרמטכ"ל היוצא, שאול מופז, דירדר מאוד את הצבא בתחום זה. בתקופתו נכנסו לחלק מהיחידות הקרביות בנות. הוא יכל לטעון כי נאלץ לבצע מדיניות זו עקב החלטת בית המשפט העליון (שבטחון המדינה ומסורת ישראל אינו בראש מעייניו). אבל הוא בחר להתגאות במהלך זה. פעמים רבות בנאומיו, במקום לדבר על הסכנות הנשקפות לישראל מאויביה מסביב, ובמקום לחזק את רוחם של החיילים שנכונים לחרף את נפשם למען עם ישראל, בחר להבליט את ההישג האישי של הבנות שהצליחו להשתלב ביחידות הגברים.
כשנציגי ראשי ישיבות ההסדר בקשו להפגש עימו על נושא כאוב זה. לא מצא לכך אפילו שעה אחת. הוא תרץ זאת בעומס הבטחוני שהתגבר בעקבות מלחמת אוסלו. אלא שבאותם הימים ממש, השתתף ביום עיון שלם שעסק באתגר החדש של צה"ל – שילובן של הבנות ביחידות הלוחמות.
יש לציין כי ביחידות של בני ישיבות ההסדר כל ענייני הדת מסודרים כראוי. אלא שמתוך אחריות כלל ישראלית, ובמיוחד אחר שראשי המכינות פנו אל ראשי הישיבות בבקשת סיוע, בקשו ראשי הישיבות להיפגש עם הרמטכ"ל ולהסביר לו את עמדת ההלכה והמסורת היהודית.
עכשיו משהשתחרר מצה"ל ומחובת הציות לממשלה, אנו מצפים שיאמר את כל האמת על הצורך ועל האפשרות לרסק את רשות הרצח והטרור הפלשתינאית.

פקודה בלתי חוקית

הלכה למעשה: המקבל פקודה להתאמן במסגרת שהצניעות אינה נשמרת בה, צריך שלא להסכים לכך. ואף אם יצטרך לשלם על כך מחיר אישי של ישיבה בכלא, מוטב שיסרב פקודה ולא יקבל על עצמו מציאות המנוגדת להלכה.
לפני גיוסם לצבא של בני המחזורים הראשונים, בישיבתנו בהר ברכה, היה הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל, מי שהיה הרב הראשי לישראל, ומייסדה של הרבנות הצבאית ונשיא ישיבת האידרא, מוסר לפניהם שיעורי הכנה. בשיעור הראשון היה מדבר על ערכה של המצווה לשרת בצבא. בשיעור השני היה מעודד את הבחורים, שיהיו גיבורים, ובכל עת שיפגשו עם פקודה הסותרת את ההלכה, יסרבו, ולא יפחדו לשלם על כך מחיר אישי.

מעשה מהרב גורן זצ"ל

וסיפר הרב גורן זצ"ל שפעם הדפיס בחוברת של הרבנות הצבאית הוראה הלכתית, שבכל עת שיש פקודה לחלל שבת שלא לצורך פיקוח נפש יש לסרב פקודה. הרמטכ"ל דאז, חיים לסקוב, כעס מאוד, ואמר שהכלל הבסיסי בצבא הוא הציות הפקודות. ומי שיש לו ביקורת על פקודה, צריך לבצעה ואח"כ להגיש קובלנה. כעונש על כך הורה להפסיק את פרסום העלון של הרבנות הצבאית. אבל הרב גורן לא נכנע, והתלונן אצל בן גוריון שהיה ראש הממשלה ושר הבטחון, וטען שכמו שמי שמקבל פקודה להרוג אדם חף מפשע, לא יהרוג אותו ואח"כ יתלונן על מפקדו, כך גם מי שמקבל פקודה לחלל שבת לא יחלל ואח"כ יתלונן. עליו לסרב פקודה. בן גוריון הצדיק את הרב גורן ונזף בלסקוב ואף הורה להכפיל את מספר העמודים בבטאון הרבנות הצבאית.

אע"פ כן

ולמרות הבעיות השונות שבצבא, ולמרות שהמדיניות הבטחונית מוטעת, אע"פ כן אין לשער את גודל המצווה לשרת בצבא. כי אחרי כל הביקורת, בטחונם של ישראל תלוי בצבא ההגנה לישראל. וגם אם ישנם קילקולים רבים בצבא, במיוחד בקרב בעלי הדרגות הגבוהות. הערך הכללי של צה"ל עולה הכל. בזכותו מדינת היהודים קיימת, בזכותו ניצלים חייהם של יהודים רבים. אילו כל אחד שהיתה לו ביקורת היה פורש מהצבא, מזמן היינו למשיסה לפני שונאינו. על כן מוטב שכולנו נהיה ביחד בצבא. על כיוצא בזה אמרו חכמים, שכל זמן שישראל מאוחדים, אפילו יש בהם חטאים מנצחים, שנאמר: "חבור עצבים אפרים הנח לו".

שר הבטחון

כה אמר הפוליטקאי הגדול, שר הבטחון, מר בנימין אליעזר בכ"ח אב, בישיבת מועצת מחוז תל אביב של מפלגתו: "אנחנו לא ניתן שיקרה מצב בו מפלים בין ילד לילד, בין מי שמשרת בצבא למי שלא משרת בצבא".
במקום לייצג את חיילי ישראל, שמחרפים את נפשם ביחידות הקרביות למען הגנת העם והארץ, ולמצוא כל דרך אפשרית לתגמל אותם על שירותם הצבאי, הוא דואג לערבים שאינם משרתים את מדינת ישראל, ובמקרה הטוב אינם פועלים נגדה.
כאשר מדובר על החרדים, אנחנו זוכים לשמוע מנציגי השמאל הטפות על ערך השירות בצבא. אבל כאשר רוצים לתגמל את החיילים, מתברר שיותר משהם בעד הצבא הם נגד החרדים ובעד הערבים.

הראויים לשבח

נסיים ביישר כח לשר היוצא רענן כהן שזכה לחוקק חוק חשוב עבור החיילים המשוחררים. וכן יישר כח לח"כ אורי אריאל שבזכותו הקיצוץ בקיצבאות הילדים הופחת למי שהוא או בן משפחתו שרת בצבא.
למרות הפרעותיו של שר הבטחון, יש להמשיך ברוח זו, ולהגדיל במיוחד את ההטבות למי שמשרת ביחידות הקרביות.