ארכיון הקטגוריה: צבא

לשרת כבני חורין

בגלל השתתפותי בהפגנות לא רוצים לגייס אותי לקרבי. מה לעשות? ● מצווה לשרת בצה"ל מצד הצלת ישראל ומצד ירושת הארץ

שאלה: אני בחור בישיבת הסדר, בן 19 לקראת גיוס. בעקבות ההפגנות כנגד הנסיגה והגירוש נעצרתי, ונפתח נגדי תיק פלילי. בהמשך נקראתי ללשכת הגיוס, ולאחר שתי שיחות נאמר לי כי בעקבות התיק שנפתח לי לא אוכל לשרת בחיל קרבי אלא רק בעורפי, למרות שיש לי פרופיל קרבי. האם עלי לפעול כדי לשנות את ההחלטה ולהתגייס לשירות קרבי?

המצווה לשרת בצבא 
תשובה: ראשית צריך לבאר שמצווה גדולה מן התורה להתגייס לצבא ההגנה לישראל. שתי מצוות עומדות בבסיס החיוב, וכל אחת מהן היא מצווה כללית ששקולה במידה מסוימת כנגד כל המצוות. 
המצווה הראשונה – הצלת ישראל, שנצטווינו שאם נראה אחד מבני עמנו בסכנה שנחלץ לעזרתו, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לא תעמוד על דם רעך", ולשם כך צריך אדם להיות מוכן להיכנס לסיכון מסוים. קל וחומר כאשר כלל ישראל נמצא בסכנה, שחובה להיחלץ להצלת ישראל. וכבר אמרו חכמים במשנה (סנהדרין ד, ה): "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא", ואם כן השותף בקיומו של העם כולו על אחת כמה וכמה שהוא ממש מקיים עולם מלא. 

וזוהי מלחמת מצווה מובהקת, וכפי שכתב הרמב"ם (הל' מלכים ה, א). וכל כך גדולה ומחייבת מצווה זו, עד שהיחיד צריך להיות מוכן לסכן את נפשו בקיומה (וכן נפסק בשו"ע או"ח שכט, ו). וכפי שכתב מרן הרב קוק (משפט כהן קמג) שהכלל של "וחי בהם", ממנו למדנו שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה, אינו חל בעת מלחמה, מפני שהלכות הציבור שונות מהלכות היחיד, ולצורך קיום הציבור צריכים היחידים להיות מוכנים להיכנס לסכנה גדולה (ובציץ אליעזר יג, ק, הרחיב בזה). 

המצווה השנייה: מצוות יישוב הארץ, שאמרו עליה חז"ל בספרי (ראה פרשה נג) שהיא שקולה כנגד כל המצוות. ולדעת הרמב"ן ורוב הפוסקים מצווה זו קיימת בכל הזמנים, ועל פיה נצטווינו לכבוש את הארץ. במשך דורות לא היתה לנו יכולת להתארגן ולבנות כוח צבאי, ולכן היינו אנוסים ולא יכולנו לקיים את המצווה. בחסדי ה' אשר פקד את עמו, ניתן לנו מאת ה' בדורות האחרונים הכוח לקיים את המצווה. 

מצווה כללית 
מעלה מיוחדת יש במצוות השירות בצבא, שהיא מבליטה את הצד הכללי שבכל יחיד. את כל המצוות אנו מקיימים כיחידים, אולם במצוות השירות בצבא, היחיד מבטל במידה רבה את פרטיותו והופך להיות חלק מהכלל, וכך כולם נלחמים כאיש אחד למען כלל ישראל. ועל כן המלחמה למען הצלת ישראל נקראת "מלחמת ה'" (שמואל א' יח, יז).

עיקר המעלה למשרתים ביחידות הקרביות 
ואף שכל המתגייסים לצבא מקיימים מצווה, יש הבדל עצום בערך המצווה בין החיילים הקרביים לבין החיילים שבעורף, שאינם צריכים לחרף את נפשם למען עמם ומולדתם. 

ואין ללמוד מאלה ששמרו על המחנה בחילו של דוד, שקבע דוד כי יחלקו את השלל בשווה כמו הלוחמים, שנאמר (שמואל א' ל, כד): "כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו". מפני ששם גם היושבים על הכלים, היינו השומרים על המחנה, היו חיילים קרביים, ואף הם היו בסכנה גדולה, מפני שבעבר, כשלא היו כלי רכב, המחנה היה סמוך לחזית, וחילות האויב היו מנסים תמיד לתקוף את המחנה, כדי להרוס את תשתיות המלחמה ולהכריע את הקרב. ולכן תפקידם של השומרים על המחנה היה חשוב ומסוכן. 

יתכן שדומים להם כיום אותם נהגי משאיות שבמלחמת יום הכיפורים נסעו בכבישים המופצצים והובילו במסירות נפש נוראה תחמושת ובנזין לחזית. ואף כי לא לחמו בפועל, בזכותם הושג הניצחון, וכל החיילים הקרביים צריכים לחלוק עימהם כבוד בשווה. 

אבל רוב החיילים העורפיים בימינו כמעט שאינם נוטלים חלק בסכנת המלחמה, ולכן מצד מצוות המלחמה, שעיקרה הנכונות לחרף את הנפש, מעלת מצוותם נמוכה בהרבה ממעלת המשרתים בחילות הקרביים. 

ולכן מצווה על כל אחד להשתדל לשרת ביחידה קרבית (בהזדמנות אחרת אולי ארחיב בגדרי המצווה שביחידות העורפיות, שלעיתים תרומתם למערכה עצומה אף שאינם מחרפים את נפשם).

בגדים צואים 
עם כל החשיבות העצומה של המצווה לשרת בצבא, אם יבוא מפקד וייתן פקודה המנוגדת למצוות התורה, יש לסרב לקיימה (רמב"ם הל' מלכים ג, ט). צריך ללכת לשירות בצבא מתוך רצון לקיים את מצוות הבורא. לשם כך באנו לעולם הזה, כדי לגלות בו את דבר ה' הנצחי, ואם נכופף את ערכי הנצח מפני פקודות בשר ודם המנוגדות למצוות ה', נמצאנו מפירים את שליחותינו.

בחודשים האחרונים השתתף הצבא במעשה נורא – החרבת יישובים, גירוש תושביהם והשלכתם לרחוב. אי אפשר להתעלם מזה. כעת בגדי צה"ל מגועלים בחטא. וכמו שאמר הנביא זכריה על יהושע הכהן הגדול כי בעקבות חטאי בניו, שנשאו נשים פסולות לכהונה – "בגדיו צואים" (זכריה ג, ג, סנהדרין צג, א). 

כך גם היה בתקופות מאוחרות יותר בימי הבית השני, כאשר אנשים רשעים מונו לשרת בתפקיד הכהן הגדול. ואף שלא היה בית מקדש אחר ולא כהן גדול אחר, ולכן רק בבית המקדש שבירושלים הקריבו את התמידים, ורק הכהן הגדול קיים את עבודת יום הכיפורים – מכל מקום כתם החטא טינף את בגדי הכהן הגדול, והטומאה התפשטה בבית המקדש. 

בדומה לכך, גם המצווה להתגייס לצה"ל נשארה שרירה וקיימת, שכן עיקר ייעודו של צה"ל להגן על העם והארץ, אבל אי אפשר להתעלם מכך שבגדי צה"ל טונפו בחטא. 
לכן יחד עם הגיוס לצבא, יש למחות ולפעול למען טיהורו של צה"ל. כפי שהנביא קרא ליהושע הכהן הגדול להסיר את בגדיו הצואים, היינו להתנער מהחטא וללכת בדרכי ה', ואז הבטיח לו בשם ה' כי יזכה למעלה גדולה ויקרב את הגאולה. 

תשובה לשאלה 
לאחר כל זאת אחזור להשיב לשואל: אף כי עיקר המצווה לשרת ביחידה קרבית, אין מקום להתחנן על כך, כי אם תתחנן תידרש לוותר על עמדתך הצודקת שמכוחה יצאת להפגין ולמחות. מפקדי הצבא הם שצריכים לטהר את עצמם מהחטא ולא אתה. 

לפיכך, בעצם זה שהבעת את רצונך לשרת ביחידה קרבית כבר קיימת את מצוותך, וכפי שאמרו חז"ל (ברכות ו, א): "חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה". 

האם לשרת עתה במילואים?
שאלה: אני גר באחד היישובים הגדולים ביש"ע. נקראתי למילואים, ואין לי שום חשק לשרת. כששוחחתי על כך עם אחד הקצינים ביחידת המילואים, הוא לא הבין בכלל את מצוקתי. להפך, הוא טען שהצבא עשה את מה שהיה צריך לבצע, ועשה זאת בצורה הטובה ביותר. אחרי דבריו, אין לי יותר רצון לשרת עמו. אני יודע שאם היו נותנים לו פקודה לגרש אותי מביתי ולהשליך את ילדיי לרחוב, היה מגרש. איך אצא יחד אתו לשמירות? איך אקבל ממנו פקודות? חשבתי שלא אשרת במילואים לכל הפחות עד שישחררו מהכלא את הרב בראלי, נכדו של מו"ר הרב נריה זצ"ל, שנעצר על קריאתו לסרב לפקודת הגירוש. ואולי לא אשרת עד שאותו קצין יתחלף, או עד אשר הרמטכ"ל יתחלף?

אין לשרת בתחושת השפלה 
תשובה: תחושתך מובנת. אנחנו משרתים בצבא לא מפני שאנחנו טיפשים כל כך עד שאיננו יודעים כיצד אחרים מצליחים להשתחרר משירות מילואים או משירות ביחידות קרביות. אנחנו משרתים מפני שאנו מכירים בערך השירות. אבל כאשר השירות כרוך בהשפלה, זה לא אנושי לשרת. כל זמן שאינך חש את אחוות הלוחמים, הנצרכת כל כך לשירות הצבאי, יש מקום שתפטור את עצמך בדרכים הידועות משירות מילואים. 

יהא אדם חייל ולא עבד חייל 
אמרו חז"ל: "לעולם יהא אדם ירא שמים", ופירשו גדולי המוסר שקודם צריך להיות אדם, ורק אח"כ ירא שמים. אבל מי שאינו יודע לנהוג ולהרגיש כאדם, אם יבוא להיות ירא שמים – יראתו תהיה עקומה.
כיוצא בזה אפשר לומר: "לעולם יהא אדם חייל". קודם צריך להיות אדם, ורק אח"כ חייל. אבל אם האדם נדרש לוותר על עמדותיו היסודיות כדי לשרת בצבא, כבר אינו אדם וכבר אינו יכול לשרת. 

במלים אחרות, השירות בצבא צריך להיות מתוך עמדה מכובדת. כאדם בן חורין שבא לשרת את עמו ומולדתו, ולא כעבד המשועבד לשלטון. יתכן שבאופן זה לטווח קצר הצבא יפסיד כמה חיילים, אבל לטווח ארוך יהיו יותר חיילים. על כגון זה אמרו שלפעמים ביטולה של תורה מביא לקיומה.

עת מלחמה
אמנם כל זה אמור במצב שאין מלחמה. אבל אם ח"ו תפרוץ מלחמה, עליך להתייצב מיד לעזרת ישראל מיד שונאיו. 
משל למה הדבר דומה, לאם שהעליבה מאוד את בתה הנשואה, וקיללה נמרצות את חתנה. במשך כמה לילות הבת בכתה ולא ישנה. מובן שאין לחייב את הבת לבוא לאחת השבתות הסמוכות לבקר אצל אמה כאילו דבר לא אירע. בנוסף לכך, יש חשש שאם תבוא, תפרוץ מריבה נוספת יותר חמורה. אבל אם ח"ו האם תחלה ותצטרך עזרה, כמובן שהבת צריכה להתייצב מיד לצד אמה ולעזור לה ככל יכולתה. הלא סוף כל סוף היא אמה.

ויהי רצון שמהרה יחזרו מפקדי צה"ל בתשובה שלמה, וקרנו של דוד מלך ישראל, הלוחם הגדול, עבד ה', תצמח לישועת ישראל.
עוד שאלות רבות עלו מתוך המשבר, ונגענו רק בקצתן. בעז"ה עוד נמשיך לעסוק בהן. נקווה שהצבא ימצא את הדרך להקל מקושי השאלות.

שו"ת בעקבות החורבן

הפורענויות של חבלי משיח ● בעיית המנהיגות של הציבור הדתי-לאומי ● המגורשים של היום הם הרוב של מחר

חבלי משיח 
מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה מספר על אביו מרן הרב הראי"ה קוק זצ"ל, כי כמה וכמה פעמים שמע אותו אומר בבכייה ממש: "מפחד אני ממה שאמרו חז"ל על שלושה דורות שלפני ביאת הגואל, שעליהם נאמר: שמנת עבית כסית". והכוונה, שמתוך אי ההתקשרות אל הקודש, מסתאבים והולכים, ומכוח זה באות פורענויות נוראות של חבלי משיח (ועיין ספרי דברים פיסקא שיח, וישעיה ב, ה-יא).

על הסיפור משבוע שעבר 
שאלה: הסיפור על משפחת עמנואל בשואה, שהובא בשבוע שעבר, היה מרגש כל כך עד שלא יכולתי להפסיק לבכות אחרי קריאתו. בכל זאת רציתי לשאול, מדוע בשעה שכל הארץ רועשת סביב החרבת היישובים צריך להביא סיפור זה.

תשובה: האמת שבתחילה חשבתי להקדים הסבר. לאחר מכן חזרתי בי ובחרתי להביאו כך ללא נימוק והסבר, כדי שכל קורא יחשוב כפי הבנתו. עתה, שבוע לאחר מכן, אזכיר שלוש סיבות להבאתו. ראשית, ללמד על מסירות נפש לשמירת תורה ומצוות. שנית, לתת משקל נכון לצער שאנו עוברים: לפני ששים שנה מצבנו היה נורא לאין ערוך. שלישית, להדגיש שוב את ערך המשפחה. 

האם אנחנו לוזרים? 
טענה: אנחנו לוזרים, מפסידנים. 
תשובה: אכן במאבק זה אנו מפסידים. אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שעמדו מולנו כוחות חזקים ועצומים – לחצים מכל אומות העולם כמעט, מדינות ערב, ושמאל ששולט באליטות. למרות זאת בעזרת ה' הצלחנו לנהל מאבק מכובד ושקול, וברוב השנים אף "הובלנו בנקודות", עד אשר "חברינו" בגדו בנו והטו את הכף נגדנו.

מה הרווחנו 
טענה: בשורה האחרונה, הפסדנו.
תשובה: לא רק "אנחנו" הפסדנו. עם ישראל כולו ישלם את מחיר ההפסד. 
ברמה האישית, לא בטוח שהמגורשים הפסידו. המציאות פתוחה לפניהם. המשפחות הנפלאות מגוש קטיף זכו לברכה גדולה בזכות התיישבותם. בכל סולם שתבדקו, תורני, ערכי, כלכלי, חברתי ומשפחתי, תמצאו כי בזכות החזון שהיו שותפים בו זכו להישגים גבוהים מחבריהם ואחיהם שנותרו לגור ביישובים ובערים שבתוך הקו הירוק. 

אמנם עכשיו המשבר נורא, במיוחד שמנהלת הגירוש לא השכילה למצוא פתרונות נאותים. אולם אם המגורשים ימשיכו לחיות באמונה ובחזון, יעסקו בקירוב רחוקים או ביישוב הארץ, הם ימשיכו לראות ברכה בעמלם. 

מנהיגות 
טענה: יש לנו ציבור נפלא, אבל אין לו הנהגה. לו היינו זוכים למנהיגות יותר חכמה ואמיצה, יכולנו למנוע את החרבת היישובים וגירוש התושבים. עמדו לרשותנו כלים מספיקים לכך. במדינה דמוקרטית יש לשלושים אחוז מהציבור את היכולת להטיל וטו על מעשים חמורים ביותר לדעתם. ואם לא וטו אז לכל הפחות יש את הכוח לתבוע תהליך קבלת החלטות הוגן.

תשובה: אכן נכון, יש לנו בעיית מנהיגות. בהזדמנות אחרת בעז"ה ארחיב על כך. בכל אופן, יש לקוות כי המנהיגות הפוליטית הדתית לגווניה השונים תשכיל להתאחד, תוך שיתוףפעולה בכל האתגרים המשותפים, וכבוד הדדי בתחומים השנויים במחלוקת. 

המגרשים לעומת ה'משובחים' 
שאלה: הייתי אחד מהנערים בגוש קטיף. הרגשתי רע מאוד. מושפל. התייחסו אלינו בזלזול. המנהיגים הבטיחו לנו שנאבק וננצח. באו מולנו כוחות גירוש עצומים, אלפי שוטרים וחיילים. לנו היה אסור להתנגד, ולהם היה מותר להכאיב. הם בכלל לא התאמצו שלא נרגיש כאב. להפך, היו רבים שהשתדלו להכאיב במהלך הגירוש. זה לא כמו שמספרים בתקשורת כאילו כל השוטרים והחיילים התנהגו יפה – כלפי הנערים רבים נהגו באלימות. האם אנחנו מפסידנים?

תשובה: בעוד שלושים שנה, לשמונת אלפים הנערים והנערות שהיו בגוש קטיף יהיו יותר צאצאים מכל 50 אלף השוטרים והחיילים שצעדו בגאון כדי לגרשם. עוד ששים שנה יהיה להם פי כמה יותר צאצאים. ויתקיימו בהם דברי הנביא (ישעיה נז, יג): "והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קודשי". והנותרים מבני השוטרים והחיילים הללו יצטרפו אליהם, וילמדו מהם לאהוב את העם ואת הארץ, לקיים מה שנאמר (ישעיהו ס, כא) "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ".

בחירה חופשית 
שאלה: האם בטוח שכך יהיה? וכי לא יתכן שהחיילים יחזרו בתשובה? והאם לא יתכן שהנערים יתקלקלו?
תשובה: אכן, הבחירה החופשית היא היסוד לכל. יכול אדם לקלקל עצמו או לתקן עצמו. חייל שבכה באמת, יש סיכוי רב יותר שיחזור בתשובה. אבל הבכי לבדו אינו מספיק. מנגד, גם הנערים והנערות היפים והטובים, אם לא ימשיכו להיות נאמנים לתורה, לעם ולארץ, יאבדו את מעלתם. האחריות מוטלת תמיד על כל אחד ואחד לבחור בטוב.

אולם בדרך כלל אנשים אינם משנים את דרכם באופן קיצוני, ולכן כל זמן שלא יהיו שינויים קיצוניים באורח חייהם של השוטרים והחיילים ולעומתם הנערים והנערות, אפשר לצפות כי בעוד שלושים שנה יהיו ל'משובחים' יותר צאצאים מאשר לכל גדודי הגירוש. 

יש שלא אוהבים לשמוע דברים כאלה, לא מקובל לדבר על מספר הילדים, זו חדירה כביכול לרשות הפרט. אבל צריך לדבר על כך, כדי שיוכל אדם לבחור את דרכו ולתכנן את חייו. להחליט האם הוא בצד של המתנתקים או בצד של המתחברים.

התנתקות משורשים יהודים 
שאלה: איך אפשר לדעת דברים כאלה?
תשובה: החיילים והשוטרים שהשתתפו בהחרבת גוש קטיף עשו פעולה של התנתקות משורשיהם היהודיים. ההתנתקות הזו כבר היתה קיימת וחבויה בלבבות, אבל הפעולה הרעה הזו הוציאה אותה אל הפועל. 

ההתנתקות מהשורשים היהודים היא התנתקות מהקדושה, מהנצח, מכל מה שצריך כדי לבנות משפחה יהודית "כדת משה וישראל". הלוואי ויחזרו בתשובה ויצטרפו אל הנערים והנערות הנפלאים שבאו לגוש קטיף, ויזכו אף הם לברכה גדולה. אבל אם לא יחזרו בתשובה, כך יהיה. רבים מהם יתחתנו בגיל מבוגר. יהיו שלא יתחתנו כלל. רבים מהמתחתנים יתגרשו. התוצאות בדור הבא יהיו בהתאם. 

אין כאן חיזוי נבואי – זוהי המציאות אצל המתנתקים. עד שלא עשו בפועל את הפעולה הרעה הזו, הדבר עוד לא יצא אל הפועל. באופן רשמי עדיין היו קשורים יותר לשורשים. עכשיו שהחריבו וגרשו, ההתנתקות שלהם מהחיים היהודיים תתגבר. מסתבר שזה יבא לידי ביטוי בתחומים נוספים, כמו פחות מוטיבציה לשרת בצבא ופחות רצון להישאר בארץ ישראל ולתרום לשגשוגה.

לדאוג לשוליים 
שימו לב לחברים שנמצאים בשולי החבורה. המצב מזעזע ומחריד אותם, והם עלולים לעשות דברים נוראים. כמו החילוני היחיד בשבות רחל, שרצח ארבעה פועלים שעבדו אצל יהודי. וכמו העולה מרוסיה שהתגוררה בקדומים והציתה את עצמה מרוב כאב. 
מי שנמצא בתוך החבורה, מי ששומע שיעורים, לומד להתבונן במבט רחב על המציאות. זה מאזן אותו. מי שלא למד, מי שלא ליבן את הסוגיות, עלול לעשות מעשים חמורים. צריך לשים אליהם לב ולקרבם. 

איומי הרמטכ"ל 
שאלה: שמעתי שהרמטכ"ל הודיע כי מי שהשתתף בהתנגדות על גג בית הכנסת בכפר דרום לא יגויס לצבא. כיצד צריך להתייחס לדבריו?
תשובה: אלו סתם איומים של אדם כוחני ומתלהם. אגב, הקצינים הבכירים בצבא ובמשטרה התנהגו כלפי המגורשים בכוחנות. בסתר הם עודדו את השוטרים והחיילים לתת מכות לכל מי שיגלה התנגדות תקיפה מעט מעבר לרמה שהם "ברוב טובם" הסכימו לה. לא צריך לחבקם. 
מכל מקום, אם הם לא יגויסו לצבא, אני מקבל על עצמי (בלי נדר) כאן בפומבי לתרום עשרת אלפים שקלים לצדקה (מעבר למעשר כספים). זה בערך הסיכוי שאני נותן לקיום דבריו.
למעשה, אם אכן הצבא לא יגייס אותם, הרי שהם פטורים מהמצווה, ואין עליהם חובה להשתדל להתגייס.

המצווה להתגייס 
שאלה: אחרי שצה"ל בשיתוף המשטרה החריב יישובים והפך יהודים שהיו להם בתים טובים לפליטים, האם עדיין צריך ללכת לצבא?
תשובה: ייעודו הבסיסי של צה"ל הוא להגן על העם ועל הארץ. המעשים הרעים שעשה אינם העיקר, ולכן המצווה להתגייס שרירה וקיימת. 
שאלה: אני חש עלבון נורא. הכאב דומה לכאב שהיה לי בזמן שהייתי אבל על אבי. קשה לי מאוד ללבוש כיום מדים. האם אני רשאי להשתמט מהשירות?
תשובה: תחושות כאלה אפשר להבין. זה אנושי להיעלב. אתה רשאי להשתמט מהשירות עד שתחושת הכאב והעלבון תחלוף, ובתנאי שמדובר במצב זמני, ובתנאי שאין מצב מלחמה. 

נחמה 
ביום הקשה שבו גורשו רוב מתיישבי גוש קטיף, וקרעתי את בגדי וברכתי "דיין האמת", התקשר אלי פרופסור ישראל מכובד, מהחשובים בתחומו בארץ, ובישר לי כי החליט מעתה לחבוש כיפה. תמיד כיבד מסורת, בשנים האחרונות התקרב יותר. אחרי שראה כיצד נוהגים בדתיים, החליט להצטרף.

מה יועילו ההפגנות?

חובת התוכחה ´עד שיכנו´ מתקיימת בימים אלו ● מצווה להוכיח כדי להרחיק מעבירה וכדי לבטא את חומרת העבירה

החובה למחות 
שאלה: מה הערך בהפגנות השונות, חלקן חריפות כמו ההפגנות על הכבישים; האם לא עדיף לשכנע בדרכי נועם?
תשובה: אכן בדרך כלל צריך לשכנע בדרכי נועם. אולם כשממשלה מתכוונת לבצע עוול נורא, להחריב יישובים, להרוס בתים, לגרש יהודים שמסרו נפשם על יישוב הארץ, אסור לשתוק. ובמיוחד כאשר אנו משוכנעים שמעשים אלה יגרמו לסכנות קשות לכלל היהודים בארץ. 

וכן אמרו חז"ל (שבת נד, ב): "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו". 
וכמה פעמים צריך להוכיח? אמרו חכמים (ב"מ לא, א): "הוכח – אפילו מאה פעמים משמע".
וכיצד המחאה? נחלקו בזה האמוראים: "עד היכן תוכחה? רב אמר: עד הכאה, ושמואל אמר: עד קללה, ורבי יוחנן אמר: עד נזיפה" (ערכין טז, ב).

ונחלקו הראשונים כמי ההלכה. לדעת הסמ"ג הלכה כר´ יוחנן שההוכחה היא עד נזיפה, אולם הרמב"ם פסק שההוכחה עד הכאה. וכפי שכתב בהלכות דעות (ו, ז): "וכן תמיד חייב אדם להוכיחו, עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע; וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה – הוא נתפש בעוון אלו, כיון שאפשר לו למחות בהם" (ועיין בהקדמת השל"ה).

וכאן לא מדובר רק במחאה כלפי אדם שחוטא לעצמו, אלא מדובר בחטא שנעשה כלפי אחרים בגזילת בתיהם והרס חייהם, ואף בגרימת סכנה חמורה לכלל ישראל על ידי עידוד המרצחים. 
במשך שנים לא הבנתי את משמעות ההלכה: כיצד יתכן שאדם ימחה וחברו יכה אותו? עתה לדאבוננו הסוגיה ברורה. כמעט וכבר לא נותר יהודי נאמן לעמו ומולדתו שלא חטף בעצמו מכות משוטרים או חיילים, או לפחות מכיר חבר או קרוב משפחה שחטף מכות. 

מה התועלת במחאה עד הכאה 
שאלה: ומה זה מועיל להוכיח עד הכאה?
תשובה: למחאה שני תפקידים. האחד – לנסות לשכנע את החוטא לשוב מחטאו. לעורר אותו לחשוב, שיבין עד כמה מעשהו חמור. אולם גם כאשר ברור שהמחאה לא תניא אותו מהחטא – עדיין יש מצווה להוכיח, כדי שיהיה ברור לכול כי החטא חמור מאוד. ולמה המחאה צריכה להיות חריפה עד הכאה? מפני שאם לא תיאמר בחריפות, יחשבו הכול כי הדבר אינו חמור כל כך. 

אנשים רגילים להילחם על פרנסתם וכבודם, ולשם כך הם מוכנים לחסום כבישים ולהשבית מערכות חיוניות במדינה. ואם על דבר חמור כל כך של גזירת גירוש יהודים חלוצים וחורבן יישובים לא תהיה מחאה שכזו, יאמרו הכול שאין הדבר חמור. המחאה צריכה להיות חריפה לפי חומרת החטא, ולפי המקובל באותו מקום וזמן. ומחאה כזו ידעו חכמים שעלולה להגיע עד הכאה. 
כמובן שהשוטרים והחיילים המכים עוברים באיסור חמור, וכל מי שיכול מוטלת עליו חובה להענישם על כך. 

האם לא צריך להתמקד בחינוך בלבד
שאלה: הרי ברור ששורש הבעיה הוא שרבים אינם מבינים את ערכו של עם ישראל וערכה של ארץ ישראל. ואם כן, מדוע לא נתמקד בשורש הבעיה? מדוע להפנות משאבים להפגנות ומחאות שונות, הרי את הבעיה בשורשה כל הפעילות הזו לא תפטור?
תשובה: אמת שעיקר התיקון ייעשה על ידי לימוד תורה ברוחב ועומק, בהכוונת כל תחומי החיים לאורה, ובהנחלתה לכל העם. עם זאת, אין אנו פטורים מלפעול לביטול מעשים רעים ועוולות שעושה הממשלה. 

משל מחולה 
משל למה הדבר דומה, לחולה מסוכן שיש צורך להבהילו לבית חולים. ואכן התקבצו כמה אנשים והחלו לעזור. זה מכין רכב כדי להסיעו, זה מברר בחיפזון איזה בית חולים תורן היום והיכן יטפלו בחולה היטב, וזה מתייעץ עם רופא מומחה, כדי שכשיגיע החולה לבית החולים יידעו לבקש עבורו את הטיפול הטוב. 
והנה מגיע לשם איזה ´צדיק´ ומתחיל להוכיחם: מדוע אתם כל כך מבוהלים ונחפזים? וכי אינכם יודעים שהכול בידי שמיים? אם הוא יתברך היה רוצה שהחולה יחיה – אזי הוא יחיה, ואם ירצה שימות – הרי ימות. ואם אתם באמת רוצים לתקן, הרי שורש הבעיה שבעטיה אדם זה מוטל חולה במיטתו הוא רוחני, והתיקון לבעיות הרוחניות נעשה בתפילה ובתשובה, ומדוע אתם טורחים כל כך סביב ענייני העולם הזה. 
ואף שאותו ´צדיק´ צודק שהכל בידי שמיים, ושורש כל המחלות נעוץ בבעיות רוחניות, מכל מקום תפקידנו עתה הוא לגמול חסד עם החולה ולהצילו. כשנסיים לעשות את כל מה שאפשר, כמובן נרבה בתפילה ותשובה. אבל עתה מוכרחים לפעול בכל מה שאפשר. 

כך גם לגבי הצלת היישובים והצלת ישראל מסכנת הכניעה לטרור. כל מה שאפשר לעשות למען מניעת הגזירה, במחאה והסברה, צריך להיעשות. 

היחס בין פעילות מחאתית ללימוד וחינוך 
עם זאת צריך כמובן לדעת ששורש הבעיות הוא במצב הרוחני שלנו. וכדי לתקן ולרומם את העם, צריכים להרבות בתורה. יתר על כן: חובה לדאוג, שלמרות כל הטירדות בענייני השעה, מירב המאמצים יושקעו בלימוד ובחינוך, בחשבון נפש ובתכנון נכון לטווח ארוך.

נחזור למשל שהזכרנו: כמו שבתחום הרפואה מירב המאמצים צריכים להיות מופנים לרפואה מונעת, היינו להקדמת תרופה למכה, כך גם בבעיות הציבור, מירב המאמצים צריכים להיות מופנים ללימוד תורה וחינוך.

אבל מי שאינו פועל למנוע מעשי עוולה נוראיים שכאלה, אלא טוען שרק תפילה או פעילות רוחנית מופשטת תועיל כאן, אינו מבין שתפקידנו הוא לתקן את העולם הזה. וכמעט אפשר לומר עליו שהוא לומד תורה שלא לשמה, מפני שלימוד התורה לשמה הוא לימוד שמעורר את האדם למעשים שמבטאים אחריות לתיקון העולם. וכמו שאמרו חז"ל: "נאמר אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו, שיהא אדם לומד בתורה על מנת לשמור המצוות לעשותם, שהלומד על מנת שלא לעשות נוח לו שלא נברא בעולם" (מדרש אגדה ויקרא כו). אע"פ שאור התורה נצחי ומועיל לחיי עולם, ואילו המצווה היא כמו נר, שמועיל לחיי שעה בלבד (ע´ סוטה כא, א, ומהר"ל נתיב התורה א).

היחס למפקדים הבכירים בצה"ל 
שאלה: מדוע בשבוע הקודם כתבת שאתה מעריך את החייל הפשוט, ואילו מהמפקדים התעלמת?
תשובה: אכן שמת לב לכוונתי. אני מעריך יותר את החיילים הפשוטים מאשר את המפקדים. וככל שעולים בסולם הדרגות כך הערכתי הולכת ופוחתת, משום שכוונתם כבר פחות טהורה.
רבים מהמפקדים נעשים חנפנים כלפי מפקדיהם ועריצים כלפי פקודיהם. הם מתחנפים כדי לקדם את הקריירה שלהם, כדי לקבל משכורת גבוהה יותר, כדי לקבל פנסיה טובה, כדי לקבל אחר פרישתם ג´וב טוב או לפתוח בקריירה פוליטית. 

במצב זה, לא תמיד המטרה החשובה ביותר היא לנצח את האויב. פעמים רבות המטרה הראשונה היא לצאת טוב בעיני המפקדים, כדי שלא יהיו אח"כ טענות לא מהתקשורת ולא מהדרג הפוליטי. לא במקרה, בין החיילים הפשוטים יש מאות הממאנים לקחת חלק בפשע הגירוש, ואילו בין המפקדים מהדרג הבכיר כמעט שאין אחד.

את ההערצה האמיתית צריכים להפנות אל החיילים הפשוטים, שלמרות הכול מתגייסים לצבא ליחידות קרביות ומחרפים את נפשם. אין להם מעמד ולא פנסיה, הם לא יקבלו קידום פוליטי כשישתחררו מהצבא, הם רק משרתים את עמם. הם הגיבורים האמיתיים.

על קצינים דתיים ואלעזר שטרן 
שאלה: אם חיילים דתיים יסרבו פקודה, עלול קידומם להיפגע. האם לא עדיף שיצייתו לפקודה כדי שיוכלו להמשיך להתקדם בסולם הדרגות?
תשובה: מה התועלת בקידומם אם לשם כך הם צריכים לוותר על אמונתם? יותר מזה, יש קצינים דתיים שכל כך ויתרו על אמונותיהם, עד שהפכו להיות גרועים מקצינים שאינם דתיים. למשל אלעזר שטרן ראש אכ"א. אינני מכיר אותו, ואולי אני טועה בו. אולם ממה שנשמע בתקשורת בשמו, ניכר שאין הוא מבין כלל את הכאב. מבחינה זו הוא הרבה יותר גרוע. גם אם אינו מסכים עם עמדותיו של חלק מהציבור הדתי, הוא היה צריך לפחות להבין, להיות רגיש. לגבי חלק מהציבור – להשתתף בגירוש יהודים זה חמור כמו להכות את ההורים. הוא צריך לדעת זאת. אבל הוא אוטם את מוחו ולבו, ובגאווה של מי שחושב שיודע יותר טוב מכולם תורה ומדינאות, הוא ניצב כמוכיח בשער. וכנגד מי הוא יוצא? כנגד שליטים שעושים הון משלטונם? לא! כלפי מושחתים שעושים את השררה קרדום לחפור בה? לא! כלפי שר ביטחון או קצינים שמשנים את דעתם כדי למצוא חן בעיני השליט? לא! 

הוא גיבור לצאת כנגד אנשים שבמשך שנים הקריבו עצמם למען העם והארץ, והממשלה בגדה בהם. הם עכשיו בוכים ואבלים והוא מתעמר ומאיים. שום רגישות ושום הבנה. 

במשך שנים עשו למתנחלים רצח אופי כדי להתיר את דמם, להכין את גירושם, לבזוז את רכושם ולפצותם באופן חלקי בלבד. שטרן הוא הרי בשר מבשרנו, הוא היה צריך לדעת זאת. וכאשר קצינים חילונים רואים כיצד קצין דתי אינו מבין את המתנחלים, הם לומדים ממנו כי אכן אין כאן כאב אנושי, רק מאבק פוליטי וטירוף משיחי. הם מסיקים שכל הדיבה הרעה שהוציאו על המתנחלים אכן נכונה, שהרי אפילו שטרן הדתי מסכים לה. 

הלוואי ואשמע כי טעיתי בהערכתי את ראש אכ"א אלעזר שטרן, אולם כל זמן שבתקשורת נשמעים קולות אחרים, עליו חובת ההכחשה. נראה אם ירצה לגלות רגישות והבנה או ייצא לנקום. 

מגמת התוכחה היא לשנות את המציאות לטובה, ומצוותה סמוכה וקשורה למצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז-יח). הלוואי ונזכה במהרה לתשובה ואהבה.

עיתונות לוחמת ברשע

האם מותר לקרוא כתבות המוקיעות התנהגות פסולה של אישי ציבור ● אין לשון הרע בקריאת דבר שכבר התפרסם בהמון ● היתר לשון הרע לתועלת בהוקעת הרשע

בעיית לשון הרע בעיתון 
שאלה: לפעמים אני מוצאת את עצמי מתלבטת האם לקרוא מאמרים מסוימים בעיתון 'בשבע', בשל חשש ללשון הרע. כגון המאמר על מג"ד 202, על אהוד אולמרט וכדומה, מאמרים שמכותרתם ניכר שעניינם להבהיר עד כמה האדם המדובר נהג שלא כשורה, בלשון המעטה. האם יש לחשוש לכך? והרי אם מדובר בלשון הרע לתועלת יש צורך להמעיט במה שמתחייב, וזו לא תחושתי לאחר קריאתי.
לתועלת מותר – שני סוגי תועלת

תשובה: הכלל החשוב ביותר בדיני לשון הרע, שמותר לספר לשון הרע לתועלת. וישנם שני סוגים של תועלת. התועלת האחת: להציל את חברו מלהיכשל בעסק או שידוך עם אדם שאינו הגון לו. ובמצב כזה יש למעט ולומר רק את מה שהכרחי. ואם השומע לא ישעה לאזהרה שנאמרה לו בקיצור, הוא יהיה האשם במה שיארע לו. התועלת השנייה: להוקיע מעשה רשע כדי למנוע את הרבים מללכת בדרכים רעות. וכאשר זו המגמה, אין צורך לצמצם כל כך בדברים, אלא צריך להוקיע את הרשע באופן הברור ביותר. וזו אחת המשמעויות המרכזיות של מצוות המחאה. אמנם גם כשרוצים להוקיע רשע, חובה לדבוק באמת ואסור להפריז בדברים. 

וכך כתב בספר חפץ חיים כלל י סעיף ד: "אם האנשים שהוא מספר לפניהם (דברים רעים על חברו שגזל או עשק) יכולים לעזור לנגזל והנעשק וכו', בוודאי נכון לעשות הדבר כן (שעל ידי כך יציל את חברו הנגזל או הנעשק). ואפילו אם התועלת הזאת לא תוכל להגיע על ידי סיפורו, רק שהוא מתכוון שיתרחקו בני אדם מדרך רשע כשישמעו שהבריות מגנות פועלי אוון, ואולי הוא בעצמו ישוב על ידי זה מדרכיו הרעים ויתקן מעשיו כשישמע הבריות מגנות אותו עבור זה, גם זה אינו בכלל לשון הרע ולתועלת יחשב". 

וזאת המגמה בכתבות שהזכרת, להוקיע מעשים רעים או אנשים רעים. וכך נכון לעשות, ובתנאי שהעובדות ייבדקו היטב, ויהיה ברור שאין כאן שום מגמה אישית לפגוע אלא רק להוקיע את המעשים הרעים.

החובה להוקיע רשע 
שאלה: אבל מדוע לדבר דברים רעים, וכי לא עדיף להרבות בדברים טובים, ומתוך כך להביא לתיקון?
תשובה: נכון שדרך ההשפעה המרכזית צריכה להיות באופן חיובי, כדרכם של הצדיקים הטהורים שמוסיפים אור. אמנם חובה גם להוקיע רשע. וכן מצינו בחז"ל (תנחומא פינחס ב): "כשם שהקדוש ברוך הוא מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם, כך מתעסק בגנות הרשעים לפרסמן בעולם. פרסם פנחס לשבח ופרסם זמרי לגנאי, עליהם נאמר (משלי י): זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב".
ונאמר (משלי כה, כו): "מעיין נרפש ומקור מושחת – צדיק מט לפני רשע". ופירושו: כאשר צדיק מתכופף לפני רשע ומתיירא להוכיחו, דרכו בזויה ושנואה כמעיין נרפש ומקור מושחת (רש"י). והיא סיבה שלא ילמדו תורה מפיהו, באומרם אם לעצמו לא הועיל מה יועיל לזולת (מצודת דוד).

בלא זאת אין סיכוי לצדק לנצח 
בלא שהצדיקים יוקיעו את הרשעים, אין להם יכולת לנצח את הרשעים. על פי ההיגיון, לכאורה כל מאבק בין צדיק לרשע אמור להסתיים בניצחון הרשע. הרי לצדיק יש כל מיני עכבות מוסריות: הוא אינו יכול לשקר, אם קובעים כללים למלחמה הוא אינו יכול להפר אותם; וכך תמיד יהיה לרשע יתרון: הוא יכול להפיץ שקרים על יריבו, הוא יכול להפר את הכללים כאשר הדבר מועיל לו, וכך תמיד ינצח.

אולם יתרון אחד יש לצדיק: היתרון המוסרי. הוא יכול להגדיר את הרשע כרשע. וכיוון שיש משקל לערכים, ממילא הקביעה כי פלוני הוא רשע גורמת להחלשתו בין תומכיו, ולחיזוק מתנגדיו. וכך גם אם יפעלו הצדיקים לפי כללי המוסר, הם ינצחו. אבל אם הצדיקים יוותרו על הזכות שלהם להגדיר את הרשעים כרשעים ולהוקיעם כנגד השמש, אין להם יותר סיכוי לנצח. 

כמדומה שבמשך שנים התרשלנו בזה. האהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתנו סימאה במקצת את עינינו מלבקר את השחיתות שפשתה בקרב בעלי הכוח והממון, השליטים בתקשורת, במשפט ובממשל. עתה עלינו להיות חדים ובהירים בביקורתנו, להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע, ולהעמיד בראשנו אנשי חיל הגונים וצדיקים. 

חיים עטר – סרבן צדיק 
כבר שנה משרת חיים עטר בצבא, בחיל השריון. בחודשים האחרונים נאלץ להסתפק באכילת לחם וממרחים פשוטים, ירקות ופירות. הוא מקפיד על כשרות למהדרין ואכילת בשר חלק, ומכיוון שלא סיפקו ליחידה שלו מנות 'גלאט' עבורו נאלץ חיים עטר להסתפק באוכל פשוט. הצבא אמנם היה חייב לספק לו את הבשר החלק. כל חייל נשאל בעת גיוסו אם הוא רגיל לאכול כשרות למהדרין. אם הוא משיב בחיוב – היחידה שאליה הוא מסופח תקבל מעתה ועד עזיבתו את היחידה תקציב נוסף, כדי לקנות מנות מהדרין עבורו מחיל האפסנאות. אולם מפקדיו בגדוד התרשלו, גם אנשי הרבנות הצבאית התרשלו, והוא נאלץ להסתפק במאכלים פשוטים. את התקציב המיוחד עבור הכשרות למהדרין אולי לקחו לדיסקוטק…
אע"פ כן לא רצה להעכיר את האווירה, הסתפק במאכלים פשוטים, והמשיך למלא את כל תפקידיו הצבאיים בנאמנות, במסירות ובצניעות כדרכו. אך כאשר היחידה שלו נקראה לרדת כדי לסייע לגירוש היהודים מגוש קטיף, הודיע למפקדו כי הוא מסרב למלא פקודה זו. 

לפני כשנתיים נפטר אביו של חיים, והוא כבן הבכור סייע לאמו בגידול חמשת אחיו. חבריו החילוניים בגדוד אמרו שכל חייל אחר במקרה כזה היה מבקש לשרת כג'ובניק קרוב לבית. אבל חיים רצה לתרום יותר לעם, והתגייס לשריון.
עכשיו הוא יושב בכלא, בעוון סירוב פקודה לגרש יהודים. 
כמי שניחן בקול נעים ובחוש מוסיקלי, חיים למד חזנות בנוסח ספרדי ירושלמי, ופעמים רבות הנעים לנו בישיבת הר ברכה את תפילות השבת. מן הסתם יבקשו ממנו בעתיד להיות חזן בתפילות הימים הנוראים. הוא יהיה חזן הגון, כדברי השולחן ערוך (או"ח נג, ד): "שליח ציבור צריך שיהיה הגון. ואיזהו הגון? שיהא ריקן מעבירות ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו, ושיהיה עניו ומרוצה לעם, ויש לו נעימה וקולו ערב ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים".
זהו הסרבן, הצדיק והיתום, שצה"ל מושיב בכלא.

מי הוא הישראלי 
לכבוד יום העצמאות ערך ערוץ שבע משאל, מיהו האדם שמייצג את הישראלי. גם אני נשאלתי, והשבתי שתי תשובות. בראשונה – מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שכן הוא זה שהגדיר את משמעות הישראליות במקורה המקודש, ומכוח תורתו ודבריו התרבתה תורת ארץ ישראל, נבנו ישובים, ונתרבו החלוצים והלוחמים על התורה, העם והארץ.

השני שמייצג בעיני את הישראלי הוא החייל הפשוט והאלמוני, שמוכן לחרף נפשו למען ביטחון ישראל. כשצריך להסתער במלחמה על האויב הוא מסתער, למרות שאין לו מכך שום טובת הנאה. הוא לא ישתחרר מהצבא עם פנסיה גדולה. לא יסדרו לו תפקידים בכירים. רק דבר אחד גורם לו לחרף את נפשו – הרצון להגן על עמו ומולדתו. בסוף שירותו בצבא הוא יישאר אלמוני כפי שהיה בשירות. הוא יצטרך לפלס את דרכו בחיים כאילו מעולם לא חרף נפשו. 
החייל הזה, שיש רבים כמותו, נערץ עלי מאוד.

כיצד להתגייס 
עוד פחות משבועיים מגיע מועד הגיוס של בני ישיבות ההסדר, מסיימי שיעור ב'. ובניגוד למחזורים קודמים – אין התלהבות. ושואלים: בשעה קשה כזאת, איך נתגייס? ויש להשיב: להתגייס לשם המצווה, להגן על העם והארץ. נכון שהגירוש מעכיר את האווירה ומטיל כתם שחור על החיילים. אבל עדיין תפקידו המרכזי של צה"ל הוא להגן על העם והארץ. לשם כך, ורק לשם כך, צריך להתגייס.

ההכרעה: מי, איך והיכן

המקום להכרעת המאבק הוא בגוש דן ● נוער ופנסיונרים בחוד החנית של המאבק ● נכון להימנע משירות מילואים השנה, גם במשימות שאינן קשורות לגירוש

הפעילות צריכה להיות בגוש דן 
כמדומה שהמאבק יוכרע בגוש דן, במקום שיש הרבה יהודים, בהפגנות על הכבישים ובמרי אזרחי בלתי אלים. אם תהיה התעוררות עממית רחבה, אפשר יהיה להציל את המדינה ממשבר עמוק, ולהציל את חייהם של אזרחים רבים מכל הסכנות שתוכנית הגירוש תגרום. 

כיוון שאנשים בגיל הביניים טרודים בעול הפרנסה והמשפחה, ישנן שתי קבוצות גיל שיכריעו את המערכה: הצעירים והפנסיונרים.

הצעירים 
גיל הנעורים, עם התסיסה והמרדנות הטבעית שבו, מתאים מאוד למאבקים מסוג זה. עדיין אין עליהם עול לא של משפחה ופרנסה, לא של חינוך הילדים ולא של השירות הסדיר בצבא (שגם הוא כמובן חשוב, לטובת העם והארץ, ובלבד שלא עוסקים בגירוש יהודים). 

את הלימודים שיחסירו אפשר להשלים בכלא או בחופש. בציבור הדתי לאומי לבדו יש יותר מחמישים אלף בני נוער. אם מחציתם יבואו להפגנות, הסיכויים לסכל את התוכנית טובים. ויש עוד צעירים ממגזרים אחרים שיכולים להצטרף למאבק. במקום למרוד בהורים ובמורים ימרדו בשלטון המושחת. אם יחד עם המרד יבוא חינוך ערכי לאחריות ציבורית ולאידיאליזם, הם יצמחו לתפארת מתוך המאבק.

הפנסיונרים 
ישנה עוד קבוצה, בעלת חשיבות איכותית – הפנסיונרים. ברוך ה', כיום רבים מאריכים ימים. אנשים בני ששים וחמש ושבעים הם צעירים בגופם ובנפשם. אם הם יצטרפו למאבק, יעמדו על הכבישים, וירתמו את כל כבודם וניסיון חייהם למערכה, יש סיכוי גדול להצליח. אם יהיו פנסיונרים בבתי הכלא, אי אפשר יהיה לזלזל בהם. הם יתנו למאבק משקל מוסרי ומכובד. ילדיהם ונכדיהם יכבדום. חבריהם מהעבודה, מהשכונה, יתעוררו לחשוב שוב על האווילות המרושעת שבגירוש.

אחריהם יוכלו לבוא גם המוני האנשים שנמצאים בתקופת העול הקשה של גידול המשפחה והפרנסה.

מילואים 
בקרב רבים עולה השאלה, האם נכון ללכת בחודשים הללו לשירות מילואים. ברור שאם מדובר בפעילות שעוסקת בגירוש יהודים בדרך ישירה או עקיפה, ואפילו בהחלפת חיילים אחרים שיילכו לגרש יהודים, הדבר אסור. 

ואם מדובר בשירות שלכאורה אין לו שום קשר לגירוש, אין בכך איסור. אבל מנגד, יש מקום למחות כנגד ההיערכות של צה"ל לקראת גירוש יהודים. ולכן רבנים רבים הדריכו להימנע משירות מילואים בשנה זו. 

ידוע לי על יישוב בו למעלה ממאתיים חברים משרתים במילואים. מפסח אף אחד לא הלך לשירות מילואים של שמירות. למרות שכבר עברו חודשיים, ונקראו לשירות לפחות שלושים חברים, אף אחד לא הלך. אמנם לאימונים של ימים ספורים, שאין בהם שמירות, היו שהלכו.

בדרך כלל נכון לעודד כל אדם לשרת במילואים, שכן זו מצווה גדולה וקדושה להגן על העם והארץ. לכן גם כשהיה קשה רבים הלכו למילואים, עד שנוצר מצב לא נורמאלי שבגדודים רבים החיילים בני המגזר הדתי לאומי מנו כחמישים אחוז, פי חמשה מהאחוז שלהם באוכלוסייה.

(אגב, לפני שמתאמצים להוסיף חילוניים להפגנות בעד ארץ ישראל, ויש שאפילו חושבים שעדיף להוריד כיפות כדי להיראות כחילונים, יש לעודד חילונים לשרת במילואים, כדי שאחוז המשרתים במילואים יהיה תואם את שיעורם באוכלוסייה). 

כיצד להישאר בבית 
עכשיו זה זמן טוב להשתמש בכל הסיבות כדי שלא לבוא למילואים. ואכן כאשר חברים רצו להיפטר מההתייצבות, פתאום נתברר להם שהדבר קל מאוד. כמעט תמיד יש סיבות מוצדקות. אשתו של זה לקראת לידה, ושל זה לאחר לידה. זה מטפל בילד חולה, וזה באבא חולה (כך זה במשפחות ענפות). זה נמצא בעומס עבודה וזה לקראת מבחנים קשים באוניברסיטה. אחד שלא ידע איך להשתמט שאל חבר חילוני כיצד הוא תמיד מצליח להיפטר משירות המילואים. מיד נתחוורו לו דרכים רבות וכשרות. שאל אותו החבר: "אולי אתה מרגיש איזה מיחוש בגב או בראש". ענה הדתי: "אכן כן, הגב קצת כואב". "אם כך יש לך סיבה מוצדקת", הסביר לו חברו, "אף אחד לא יוכל להכריח אותך לשרת". 
עד כה, האנשים הטובים הללו התמסרו והלכו למילואים למרות הקשיים, עכשיו התחילו להיות 'נורמאליים', כמו הרוב. 

אגב, גם לנשים חלק בהתנדבותם של בעליהן לשירות מילואים. הן מתפקדות בלי עזרה גם כשהם בהריון וגם אחרי לידה, וגם כשיש ילדים רבים בבית. עכשיו, נשים יקרות, מותר לכן לדרוש מהבעלים להישאר בבית… 

העלבון 
לפעמים צריך גם לדעת להיעלב. עכשיו אנחנו נעלבים. מי שחוטף סטירה ומסביר שלא התכוונו לפגוע בו, וכשיורקים עליו הוא טוען שזה גשם, הוא איננו אידיאליסט – הוא 'פראייר'. 'פראייר' לא נועד להשפיע; תפקידו לשמש נושא כלים לפוליטיקאים רמאים. לעומת האידיאליסטים שמתקנים את העולם, הפראיירים – למרות כוונותיהם הטובות – פעמים רבות מחמירים את המצב, מפני שהם נוחים לכל סוג של ניצול ציני. 

ויש אמיצים שרוצים להביע מחאה כנגד הגירוש, ומודיעים בפירוש כי לא יבואו למילואים בגלל מעורבות הצבא בגירוש, תוך נכונות לשלם על כך מחיר. אמנם בפועל מעטים מהם משלמים מחיר. מכל מקום, אני דואג קצת לאנשים הגיבורים הללו, ומי שמתייעץ איתי אני מעדיף להנחות אותו שלא יסתבך בחינם. על כן אני מציע לו שישאל את מפקדו: מה אתה מעדיף שאומר לך, שלא אבוא למילואים בגלל הגירוש, או בגלל שכואב לי הגב? מה שטוב לך אומר. כך מצד אחד יביע את מחאתו, ומצד שני יש לו גם סיבה מוצדקת. אם בכל זאת ירצה לעמוד בגבורה על עמדתו, אעריך אותו על כך. 

חיילי סדיר 
בגיוס הקיץ הקרוב אמורים בני שיעור ב' מישיבת הר ברכה להתגייס. ישנם בחורים ששואלים האם ראוי להתגייס בשעה כזו לצה"ל, בעוד הוא נרתם למשימה שפלה שכזו. 

תשובתי היא שכן. אחרי הכול, ייעודו של צה"ל להגן על העם והארץ, וכך הוא עושה גם בימים הקשים הללו. למרות הצער והעלבון הרב שאנו חשים, יש לשמור על יחס מאוזן לצה"ל, ולתת ביטוי ממשי גם לצד החיובי. על כן חיילי הסדיר שמכשירים את עצמם להיות לוחמים, צריכים להמשיך במשימתם הקדושה. אם ח"ו יקראו לבצע מעשה המנוגד להלכה – יסרבו. אבל כל עוד הם עוסקים באימונים ובשמירות – ימשיכו בתפקידם. 

ברוך ה', כמעט כל השואלים השתכנעו מדברי, ביניהם בחורים מישיבות אחרות, ואף בחורים שגרים בגוש קטיף, אולם אמת היא שיש שאינם משתכנעים. אף שהקפדתי עליהם, ואני חושב שהם טועים ודרכם עקומה, מכל מקום אפשר להבין אותם. הם מאוד פגועים וכועסים.

על פי הקוד האתי של צה"ל יש לסרב פקודה 
העיר את תשומת לבי ידידי פרופ' ישראל חנוקוגלו כי אפילו לפי "הקוד האתי" של צה"ל, שחובר על ידי איש השמאל החילוני, חייל צריך לסרב להשתתף בגירוש יהודים מביתם. וכך כתוב בקוד האתי: "החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם".

אמנם אישי השמאל שחיברו את הקוד האתי בוודאי התכוונו בזה למנוע את חיילי צה"ל מלפגוע בערבים שאינם לוחמים, ובוודאי ימצאו פלפולים להצדיק גירוש יהודים ופגיעה בכבודם וברכושם. אולם חייל רגיל, בעל היגיון בריא, צריך לומר שעל פי הקוד האתי הוא צריך לסרב פקודה.
מעניין כיצד שופטי בית המשפט העליון יתפתלו כדי להכשיר גם את השרץ הזה.

אשרינו 
למרות המצב המסובך שבו אנו נמצאים, לא נאבד את אמונתנו. אשרינו שהקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי" (תהלים קיט, צב) אמר דוד המלך, שיום פטירתו בחג השבועות, והיה במצבים קשים, והתנחם בתורה. שכל עוד אנו דבקים בתורה, מובטח לנו שניגאל. כשלומדים תורה נכון, מוצאים את הדרך להיחלץ מהמצוקות ולהיוושע. וגם כשלא לומדים לא כל כך נכון, המאור שבה מחזירנו למוטב. 

ויהי רצון שמתוך כל הבירורים הללו נתקשר יותר אל התורה, נבין את דבריה ביתר עמקות ובהירות, ומתוך חג השבועות הבא עלינו לטובה נזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו.

מוסיפים על הקודש

עיקר זמן השבת מהשקיעה עד צאת הכוכבים ● מצווה להוסיף מהחול על הקודש בכניסת השבת וביציאתה

זמן השבת 
בכל ענייני התורה הלילה קודם ליום, שנאמר בפרשת הבריאה: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", כלומר היממה מתחילה בלילה. וכן לגבי השבת – היממה השביעית בשבוע מתחילה בלילה. אלא שישנה שאלה גדולה, מתי בדיוק מתחיל הלילה? האם בעת שהחמה שוקעת ונעלמת מעינינו ('שקיעת החמה') או מעת שנעשה חושך ושלושה כוכבים בגודל בינוני נראים ברקיע ('צאת הכוכבים'). במלים אחרות, האם היום והלילה מוגדרים על פי השמש או על פי האור. ובין זמן שקיעת החמה לזמן צאת הכוכבים יש הפרש של כ-18 עד 25 דקות.

לספק זה אין הכרעה, ולכן כל הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים, הנקרא "בין השמשות", נחשב כזמן שהוא ספק יום ספק לילה. וכיוון שמצוות השבת היא מן התורה, יש להחמיר, כפי הכלל המפורסם: "ספיקא דאורייתא לחומרא". לכן למעשה השבת נכנסת בשקיעת החמה ויוצאת למחרת בצאת הכוכבים. 

מצוות תוספת שבת 
למרות שמצד הקדושה הקבועה של השבת רק היום השביעי נתקדש, מכל מקום צוותה אותנו התורה שנוסיף מעט מהחול על הקודש, ונקבל אנחנו על עצמנו את קדושת השבת מעט קודם, בדקות האחרונות של יום שישי, וכך נוסיף מן החול אל הקודש. וכן לגבי צאת השבת, למרות שמצד קדושת השבת מעת שנסתיים היום השביעי נסתיימה השבת, נצטווינו להמשיך על עצמנו את קדושת השבת למשך עוד זמן מה במוצאי שבת (שו"ע רסא, ב. וכתב בבאוה"ל שלדעת רוב הפוסקים מצוות תוספת שבת היא מן התורה).

על ידי תוספת שבת אנו מראים שהשבת חביבה עלינו מאוד, עד שהננו יוצאים לקראתה ומקבלים אותה עוד לפני כניסתה, ומלווים אותה ביציאתה. כמו אורח יקר שיוצאים לקראתו בכניסתו ומלווים אותו מעט בצאתו לדרך.

מצוות תוספת שבת מלמדת אותנו שאין ניתוק גמור בין ימות החול לשבת, שהנה כמה דקות של חול מתקדשות ונעשות לדקות של שבת. ומדקות אלו ניתן ללמוד איך בעצם כל שאיפתו של החול אינה אלא להתקשר אל הקודש, ותפקידנו לקדש את החול ולהשתמש בו כבסיס והכנה לקדושה.

זמן כניסת השבת למעשה 
כפי שלמדנו, השבת מתחילה עם שקיעת החמה, ונצטווינו להוסיף מהחול על הקודש ולקבל את השבת עוד לפני שקיעת החמה. ונהגו כל ישראל להוסיף לפחות עשרים דקות מהחול על הקודש, וזהו זמן כניסת השבת והדלקת נרות שמצוין בלוחות השנה. למעשה, מנהג תל אביב ורוב ערי הארץ לקבל את השבת עשרים דקות לפני השקיעה. ומנהג ירושלים ופתח תקווה הוא המהודר ביותר, ולפיו מקבלים את השבת ארבעים דקות לפני השקיעה. וישנו מנהג ביניים, שמצד אחד אינו מסתפק בתוספת השבת הקטנה כפי מנהג תל אביב, ומאידך אינו כמנהג המהודר של ירושלים. וזהו מנהג חיפה, שם נהגו לקבל את השבת שלושים דקות לפני השקיעה. וכך נוהגים באזור השומרון על פי הדרכת הרב האיתן זצ"ל (נכדו של הגאון רבי משולם ראטה זצ"ל).

להיזהר שלא לאחר את זמן הדלקת הנרות 
ויש להיזהר מאוד שלא לאחר ולהדליק אחר הזמן שמצוין בלוחות, כל אחד לפי מנהג מקומו. ואף שבדיעבד גם בהוספת דקות ספורות לפני השקיעה אפשר לקיים את מצוות תוספת שבת, מכל מקום נכון לקיים את מצוות תוספת שבת כראוי, ולקבל את השבת בזמן שקבוע בלוחות. ויותר מזה: לכל מצווה יש סייג, וכאשר עוברים על הסייג, עלולים להגיע בסוף לפריצת הגבול של המצווה עצמה. ועל כן צריכים להיזהר מאוד בשמירת הזמן שנקבע לכניסת השבת. 

ואמרו חכמים (שבת י, ב): "אמר הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם". ומבארים חכמים, שביקש הקב"ה ממשה שיודיע לישראל את ערכה הגדול של השבת, כדי שיידעו להוקיר את המתנה היקרה שנתן להם ה'. 

וכאשר עומדים לקבל מתנה יקרה רגילים להתכונן כראוי, ומזדרזים לקבלה בהקדם. וכן לגבי השבת, יש להזדרז לקבל את השבת עוד לפני הזמן שכתוב בלוחות, ולכל הפחות שלא לאחר אפילו בדקה אחת אחר הזמן שכתוב בלוחות. קל וחומר בימות הקיץ, שהשבת נכנסת בשעה מאוחרת, וכיצד נתנצל על כך שלא הזדרזנו לקבל את השבת בזמן.

וידוע שלפני כניסת השבת היצר הרע מתגבר לדחות את קדושת השבת מלבוא. וכן מסופר בתלמוד (גיטין נב, א) על אותו זוג שבכל ערב שבת היו מתקוטטים (הפוך משבת קודש שעושה שלום). הזדמן לשם רבי מאיר, ושלוש פעמים התעכב בביתם בערב שבת עד שעשה ביניהם שלום. ולאחר שעשו שלום, שמע את השטן אומר: ווי לי שגורשתי מזה הבית. 

גבול קדושת הזמן וקדושת הארץ 
שמעתי סברה מעניינת, שקשורה לענייני דיומא, שיש קשר בין גבול קדושת הזמן לגבול קדושת הארץ. וכאשר לא מקפידים על גבול קדושת זמן השבת, ומאחרים לקבלה, גם גבול קדושת הארץ נפרץ.
וכן מצינו שאמרו חכמים שאם באו גויים לגנוב אפילו קש ותבן מעיירות שליד גבול ישראל, יש לצאת נגדם למלחמה, כדי להציל אפילו דבר זול כמו קש ותבן. והסיבה, מפני שאם נוותר לגויים על קש ותבן בעיירות שליד הגבול, סוף שיבואו להרוג נפשות. נמצא שההגנה על קש ותבן היא הגנה על נפשות. וכן צריך להקפיד על הדקות הסמוכות לזמן המצוין בלוחות, שהן כמו קש ותבן, שכאשר מוותרים עליהן, סוף שאין מקיימים את מצוות תוספת שבת, ולבסוף אף מגיעים לחילול שבת ממש. 

וכן נאמר (ויקרא יט, ל; כו, ב): "את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'". ושיא קדושת המקום הוא קדושת המקדש, וקדושתו כרוכה בשמירת שבת. 

מנהג נשים לקבל שבת בהדלקת נרות 
מנהג הנשים לקבל את השבת בעת הדלקת הנרות, שאז הן מברכות "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של שבת", וכיוון שמזכירות את השבת מתכוונות לקבלה, ובזה מקיימות מצוות תוספת שבת. לדעת רוב הפוסקים, מעיקר הדין יכולה אם תרצה להתנות בליבה שאינה מקבלת שבת בהדלקת נרות, ויהיה מותר לה להמשיך לעשות מלאכות אחר הדלקת נרות. אבל אין לנהוג כך, ראשית, מפני שיש סוברים שתנאי אינו מועיל כאן, וכיוון שהדליקה נרות שבת, קיבלה את השבת ואסור לה לעשות אחר כך מלאכה. ושנית, שאם לא תקבל את השבת בעת הדלקת נרות כמנהג כל הנשים, יש חשש שמא תשכח אח"כ לקבל תוספת שבת (שו"ע רסג, י; שש"כ מג, כד; ילקוט יוסף רסג, מד).

אימתי מקבלים הגברים את השבת 
הגברים נוהגים לקבל את השבת בדיבור, באמירת "בואי כלה שבת המלכה". בעבר היו מקדימים להתפלל קבלת שבת, והיו מגיעים לומר את הפיוט "לכה דודי" כעשרים דקות לפני שקיעת החמה, ובאמירת "בואי כלה שבת המלכה" היו מקבלים את השבת. 

כיום בבתי כנסת רבים אין מספיקים לומר "לכה דודי" לפני השקיעה. וכדי לקיים מצוות תוספת שבת למהדרין צריך להתחיל להתפלל תפילת מנחה כשלושים דקות לפני השקיעה, ומיד לאחר סיומה, יכריז הגבאי "בואי כלה שבת המלכה", ובזה יקבלו כולם את השבת ויקיימו את מצוות תוספת שבת. ואם הגבאי אינו מכריז, צריך כל יחיד לומר לעצמו: "בואי כלה שבת המלכה", או: "הנני מקבל על עצמי קדושת שבת". 


וזוהי המעלה הגדולה במנהג ירושלים, שכיוון שמדליקים נרות ארבעים דקות לפני השקיעה, מספיקים להתחיל מנחה בבית הכנסת שלושים דקות לפני השקיעה, ומקבלים את השבת כרבע שעה ואף יותר לפני השקיעה.

ובמקומות אחרים, שבהם זמן הדלקת נרות שלושים או עשרים דקות לפני השקיעה, רצוי שהגברים יילכו לבית הכנסת לפני הדלקת נרות, כדי שיספיקו לסיים תפילת מנחה כעשר דקות לפני השקיעה.

מה הדין כאשר מסיימים תפילת מנחה סמוך לשקיעה
בבתי כנסת רבים מתפללים תפילת מנחה סמוך לשקיעה, ואם יכריזו "בואי כלה שבת המלכה" אחר תפילת מנחה, נמצא שפעמים רבות יקבלו את השבת אחר השקיעה, ולא יקיימו את מצוות תוספת שבת. 

לפיכך עליהם לקבל את השבת לפני תפילת מנחה. ואף שקיבלו את השבת ואסורים בעשיית מלאכה – לדעת כמה פוסקים עדיין מותר להם להתפלל תפילת מנחה של חול (ציץ אליעזר יג, מב). ויש אומרים שלא יקבלו את השבת בפה במפורש, כי אם יקבלו במפורש שוב לא יוכלו להתפלל מנחה של חול, אלא רק יקבלו על עצמם בלב להימנע מעשיית מלאכה, ובזה יקיימו את מצוות תוספת שבת, ומאידך יוכלו להתפלל מנחה של חול (לווית חן ו, מנוחת אהבה ח"א ה, ו). 

אבל לכתחילה יש להתפלל מנחה לפחות עשרים דקות לפני השקיעה, ואח"כ לקבל תוספת שבת, מפני שלדעת בעל המשנה ברורה (רסג, מג), אם קיבלו את השבת לפני מנחה, שוב אינם יכולים להתפלל תפילת מנחה של חול, אלא עליהם להתפלל ערבית של שבת ולהתפלל אחריה עוד פעם ערבית של שבת לתשלומי מנחה. 

חיילים בני חורין 
שאלה: לאחרונה פורסם על מפקד מחלקה שפקד על חייליו הדתיים להוריד את הציציות, והכריחם גם להסיר את הטלית קטן לגמרי מגופם, והם צייתו לפקודתו. האם נהגו כשורה?

תשובה: הם היו צריכים לסרב לקיים פקודה משפילה זו. החיילים צריכים לדעת כי התגייסו לצבא כדי להגן על העם והארץ, ולא כדי להיות כעבדים נרצעים. כשם שחייל חילוני נורמלי היה מסרב לפקודה לנשק את נעליו של מפקדו, או לירוק על דגל המדינה, כך חייל דתי נורמלי צריך לסרב לפקודה זו.
בדרך כלל גם הצבא מצדיק את החיילים במקרים כאלה, אבל גם אם לא יצדיק, חייל צריך לשמור על כבוד שמיים יותר מעל כבוד מפקדו.

קדושת הזמן וקדושת הארץ

המנהג להכריז על ראש חודש בשבת שלפניו ● בגלל חטא העגל אין איסור מלאכה בראש חודש ● מנהג הנשים להימנע ממלאכה בראש חודש

שבת מברכים 
נוהגים בשבת שלפני ראש חודש להכריז אימתי יהיה ראש חודש, ולברכו שיחדשהו הקב"ה עלינו ועל כל עמו ישראל לטובה ולברכה (אור זרוע, שיבולי הלקט). ויש בזה גם זיכרון מסוים לקידוש החודש, שהיה נעשה בעבר על ידי בית הדין (ראבי"ה). ולכן נהגו להזכיר את זמן המולד. ונהגו לעמוד בעת ברכת החודש, זכר למצוות קידוש החודש, שהקהל היה נוהג לעמוד בפני בית הדין בעת קידוש החודש (מ"ב תיז, א, אג"מ או"ח א, קמב). יש מקומות שנהגו בהם שהרב אומר את ברכת החודש, זכר לקידוש החודש, שאב בית הדין היה מכריז על החודש.

ומכריזים על החודש בשבת, מפני שאז כל הקהל נמצא בבית הכנסת, וישמעו מתי יחול ראש חודש. ועוד, שכל הימים מתברכים משבת, ואף הקדושה של ראש חודש נובעת מתוך השבת שלפניו, ועל כן מברכים באותה שבת את החודש, שבשבת זו מתחילים להרגיש חגיגיות מראש החודש שעומד לבוא.

מדוע מותר לעשות מלאכה בראש חודש 
מותר לעשות מלאכה בראש חודש. ואמנם מתחילה היה ראוי להיות איסור מלאכה בראש חודש, כמו בחול המועד. שכן הכלל הוא, שככל שהיום קדוש יותר כך הוא מיועד יותר לעניינים שבקדושה, ויש לצמצם בו את העיסוק במלאכה. שבת, שהיא המקודשת ביותר – כל מלאכה אסורה בה. דרגה למטה משבת – יום טוב, שכל המלאכות אסורות בו חוץ ממלאכת אוכל נפש. דרגה למטה מזה – חול המועד, שנאסרו בו חלק מהמלאכות. ואף ראש חודש היה ראוי להיות במעלת חול המועד, אלא מפני שחטאו שנים עשר שבטי ישראל בחטא העגל, איבדו ישראל כנגד זה את מעלת שנים עשר ראשי חודשי השנה. 

מעלת הנשים בראש חודש
אבל הנשים, שלא חטאו בחטא העגל ולא הסכימו לתת את נזמיהן לעשייתו, נתן להן הקב"ה את שכרן בעולם הזה "שהן משמרות ראשי חודשים יותר מן האנשים". ונתן להן שכר לעולם הבא, שהן עתידות לחדש את נעוריהן כמו הלבנה שמתחדשת, שנאמר: (תהלים קג, ה): "המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעוריכי" (פרקי דרבי אליעזר מה). נמצא אם כן שהנשים קולטות יותר את קדושת ראש חודש, ולכן נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש (טור ושו"ע או"ח תיז).

ואמנם בזמן שהיו מקריבים את קרבן המוסף במקדש, היו גם גברים שנהגו להימנע ממלאכות גדולות בראש חודש, אלא שאין למנהגם תוקף, מפני שחטאו בחטא העגל. אבל הנשים שלא חטאו שייכות יותר לקדושת ראש חודש, ויש תוקף למנהגן. 

מאיזו מלאכה הנשים נמנעות
לפיכך צריכה כל אשה למנוע את עצמה מאיזו מלאכה בראש חודש – למשל תקפיד שלא לסרוג בו – כדי שיהיה לה היכר בין יום רגיל לראש חודש. ובוודאי שלא תתכנן לעצמה עבודות גדולות בראש חודש. 
והמהדרות נוהגות להימנע מהמלאכות שאסורות בחול המועד, ובכלל זה אינן תופרות וסורגות ומתקנות דברים בבית. אבל לבשל, לאפות ולגהץ מותר כמו בחול המועד. גם לכבס במכונה מותר, מפני שאין בזה כמעט טרחה. ואם הכיבוס נועד לצורך לבישת בגדים בראש חודש עצמו, אף לכבס ביד מותר. 

ומלאכה שאשה עושה לצורך פרנסתה מותרת אף למנהג המהדרות, מפני שאם תיעדר מעבודתה באופן קבוע בראש חודש תאבד את מקום עבודתה. ואף כשאין חשש שיפטרוה, אם הכסף נחוץ לה או שייגרם למקום עבודתה נזק אם לא תבוא, מותר לה לעבוד.

ישיבות ההסדר
כידוע, משך שירותם הצבאי בפועל של חיילי ישיבות ההסדר הוא כששה עשר חודש, ושל קציני ההסדר כשלוש שנים. בעקבות זאת נשאלתי: מדוע בני ישיבות ההסדר משרתים פחות זמן משאר החיילים? מה הצדק בכך?
תשובה: הלוואי וכל חיילי צה"ל היו משרתים במסגרת ישיבות ההסדר. ללא ספק הצבא היה אז טוב יותר. היו פחות בעיות מוסריות במחסומים, פחות הטרדות מיניות, פחות השתמטות משירות ביחידות קרביות ופחות השתמטות משירות במילואים.

הלא הציבור הדתי-לאומי על כל גווניו מהווה כעשרה אחוז מכלל הציבור, ואילו ביחידות המילואים המשרתות בפועל הוא מונה כארבעים אחוז. היכן הם כל השאר? הם לא למדו תורה, ולכן ככלל המוטיבציה שלהם לשרת את עמם ומולדתם פחותה. כמובן שישנם רבים שמתנדבים לשירות מילואים, ויש להעריכם על כך, אלא שרובו הגדול של הציבור החילוני מוצא דרכים להשתמט, וכך יוצא שעשרה אחוז מהציבור תורמים ארבעים אחוז מסך חיילי המילואים. 

זה לא קורה לבד, זה בזכות לימוד התורה. הלוואי וכל חיילי צה"ל היו לומדים בישיבות ההסדר, ואזי משירות של שנה וחצי היתה התועלת רבה לאין ערוך. אם כבר צריך לשאול להפך: מדוע הציבור החילוני אינו עוסק יותר בלימוד התורה הקדושה. מדוע השמיט עצמו מהמשכת המסורת הנפלאה שלנו, שעליה מסרנו את נפשנו במשך דורות.

כתבים חרדים עוקרים מצוות מהתורה
בעקבות הצטרפות מפלגת 'יהדות התורה' לממשלת ההתנתקות, והביקורת שהוטחה בהם עקב כך מצד נאמני ארץ ישראל, יצאו כמה כתבים חרדים לעקור את מצוות יישוב ארץ ישראל מהתורה. אמנם עטפו את דבריהם בביטויים של יראת שמיים, אולם אחרי הכל נמצאו מחציפים פנים לעקור מצווה מהתורה. כאילו אותם היהודים שגרים בגוש קטיף אינם מקיימים מצווה מהתורה, וכאילו אין איסור לעוקרם ממקומם ולהחריב את יישוביהם (טוענים שעיתונים אלו מפוקחים על ידי רבנים מורי הוראה, ותימה היאך הסכימו לכך).
מכל מקום כדי למנוע טעות, מצאתי צורך להזכיר שאלה ותשובה שנתפרסמה בגיליון רבני יש"ע מס' 30 (טבת תשנ"ו).

שאלה מעמנואל שבשומרון
בקיץ תשנ"ה פנו נציגים של 'שלום עכשיו' לתושב עמנואל שבשומרון, והציעו לו לערוך רשימה של תושבים המוכנים להתפנות מבתיהם תמורת פיצוי. אותו תושב התפתה לדבריהם והחל לערוך רשימה. סערה גדולה התעוררה ביישוב עמנואל. יש שצידדו שמותר על פי ההלכה לאותו תושב לערוך רשימה כזו, והרוב הגדול טען שהדבר אסור. רופא המקום ד"ר יעקב פז, תושב קדומים, הפנה את השאלה לרבו הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, רב שכונת רמת אלחנן בבני ברק, והרב זילברשטיין העביר את השאלה לחותנו הגאון המפורסם הרב יוסף שלום אלישיב שליט"א. לפי דיווחו של ד"ר פז, לאחר תשובת הרב נרגעו הרוחות, והכל קיבלו למעשה את תשובת הרב. וזהו נוסח התשובה מפי הרב אלישיב כפי שכתב הרב זילברשטיין:
תשובת הרב הגאון יוסף שלום אלישיב
למכובדנו הדגול ד"ר פז הי"ו
שלום רב
מכתבך הגיעני, ובו השאלה המצערת בדבר אנשי השמאל הבאים ליחידים הגרים בשטחים, ומציעים להם תשלומים על מנת שיעזבו את בתיהם, והממשלה תוכל למוסרם לערבים, עפ"י הסכם השלום. האם מותר ליחידים למכור בתיהם לאנשי השמאל היהודים, או שמא גם בזה יש לאו של "לא תחנם", לא לתת חניה לנוכרים בארץ ישראל?
דעת מורי חותני הגאון רי"ש אלישיב נ"י היא כדלהלן: בין שמוכר קרקע ישירות לנכרי, או שמוכר לישראל – והמטרה היא למוסרו לנכרי, שניהם אסורים. אלא שהיה אולי מקום לומר, שאם בין כך תמסור הממשלה בקרוב את השלטון לערבים, והיהודים ייאלצו לעזוב בתיהם בגלל הסכנה, אולי מותר כבר כעת למכור את הרכוש, כדי לא להפסיד ממון? אולם דעת מורי חותני היא, שמכיוון שברור שהממשלה תפצה כל אחד שייאלץ לנטוש את אדמתו, אם כן אין כל היתר להקדים את האיסור ולמכור כבר כעת, טרם נעשה מצב של סכנה לגור במקום. ולכן אסור כעת למכור. ואנו תפילה ששומר ישראל ישמור שארית ישראל ואל יאבד ישראל.
בצער ובכבוד רב 
(הרב) יצחק זילברשטיין

הוויכוח על הכניסה לממשלה
אמנם אין להכחיש שיש וויכוח בין גדולי הרבנים אם אסור או מותר להשתתף בממשלה שמתכוונת לעקור יישובים מארץ ישראל, אולם מוסכם על כולם כי עצם עקירת יישובים הוא איסור תורה. כמו כן ברור שאין לשמוח לאיד ולבזות את המתיישבים שהממשלה זוממת לעקור.

שליחות לחו"ל ומצוות ישוב הארץ 
סיפר לי המחנך הרב יונה גודמן (מזכ"ל בנ"ע לשעבר) כי נתן שיעורים לאברכים שהיו מועמדים לצאת לשליחות לחו"ל במסגרת 'הכוללים הציונים' (שתרומתם עצומה). שם נשאל מה צריך לענות למשפחה שמתלבטת אם לעלות לארץ למרות שיצטרכו לרדת ברמת חייהם, כי בחו"ל הם מרוויחים יותר כסף.
ר' יונה התפלא על השאלה: הלא זוהי בדיוק המצווה לעלות לארץ. אם ירוויחו בארץ יותר כסף, אין צורך במצווה. את המצווה צריכים לקיים למרות שירוויחו פחות. הוא אמר לשואלים שאם יש להם התלבטות בשאלה זו, מוטב שלא ייצאו לשליחות וילמדו היטב את משמעותה מצוות יישוב הארץ.

נזכרתי בדברי הרב חיים שטיינר שליט"א (ר"מ בישיבת מרכז הרב), שכבר שנים מתריע על כך שהפסקנו לעסוק במצוות יישוב הארץ, שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות (ספרי דברים ראה נג).

כפי הנראה אנחנו אוהבים לחדש ולהתחדש, ואחר שבמשך שנים רבות הציבור עסק במצוות יישוב הארץ, נדמה היה שהדברים נדושים וכבר אין מה להוסיף ולהעמיק בהם. עלינו לחזור ולהעמיק במצווה הזו, שהיא אחת המצוות המרכזיות של הדור שלנו. ומתוך לימודה וקיומה נזכה במהרה לגאולה שלמה

חינוך טוב בהישג יד

עמדתו הגאה והמוסרית של האב שבנו נפסל מקצונה ● ערכי החסד והאמת שהחייל קיבל בבית ● אפשר להשפיע על הצבא גם מבחוץ

יישר כוח לצוער שהודח מקורס קצינים 
בשבוע שעבר זכינו לשמוע עמדה לאומית ומוסרית בבהירות נדירה. כל מילה של ויטלי וובנובוי, האב שהתייצב בגאווה אחרי בנו, היתה במקומה. ממש מילה בסלע, מנומקת ומלוטשת. במקום לדבר על בעיה רגשית הוא דיבר בהיגיון ובהזדהות מלאה עם העם היהודי הבונה את ארצו, על תפקידו של צה"ל להגן על העם ולא להחריב ישובים, ועל החובה המצפונית להתנגד לגירוש יהודים. 

כפי שדווח בשבוע הקודם, מדובר בבחור מוכשר, שהצטיין במתמטיקה ופיזיקה. לאחר שנחסמה בפניו הדרך לתרום לעם כקצין, פתוחה לפניו לרווחה דרך יותר טובה. הוא יוכל להשקיע את כשרונותיו במדעים המדויקים, להעמיק את זהותו היהודית בלימוד התורה, להקים משפחה גדולה ולגור באחת ההתנחלויות, ובעזרת ה' יצליח, יתעשר, ויתרום לחיזוק מוסדות וגופים טובים. בסיבוב הבא, הוא יקבע את אופיו של צה"ל.

חסד ואמת 
סיפר לי חבר שלפני כמה שנים, בשעה שאמו היתה חולה מאוד, הועלתה אפשרות שתרופה נסיונית שפותחה ברוסיה תביא מזור למחלתה. הציעו לו לפנות לאיזה יהודי מקרני שומרון, ויטלי וובנובוי שמו (אביו של הצוער המודח), שיש לו קשרים טובים במוסקבה, ואולי דרכו יוכל להשיג את התרופה. חברי פנה אל מר וובנובוי, ולמרות שלא היתה ביניהם היכרות אישית, לא חסך וובנובוי מאמצים. תוך שבוע השיג את התרופה, ואף דאג שמישהו יביאה לקרבת מקום שהותה של החולה. כל זאת עשה ללא תמורה וטובת הנאה, ולמרות היותו עסוק בעבודתו.
ללמדנו שהאמת שנתגלתה לפנינו היא אמת יהודית, שמקורה בחסד ובאידיאליזם אמיתי. 

דו"ח דברת 
אין עדיין מידע מלא על דו"ח דברת, אולם ממה שנודע לי מפי הרב שי פירון, חבר ועדת דברת ומראשי ישיבת ההסדר בפתח תקווה, נראה שמההיבט הכלכלי שבו תוכל לצמוח ברכה. אמנם על הצד הערכי חינוכי שבדו"ח דברת יש לי ביקורת. לא מובטח בו חינוך יהודי ערכי ומוסרי לכלל האוכלוסייה. הציבור החילוני עלול להמשיך ולהתרחק ממסורת אבותיו. אבל צריך לדעת שגם תיקון כלכלי הוא תיקון מוסרי חברתי. מצוות רבות בתורה עוסקות בדיני ממונות ובצדקה, ולכן יש להעריך את התיקונים הכלכליים ארגוניים שבהמלצות הוועדה. 

ייעול המערכת והשקעה נוספת בחינוך 
עד כה, כארבעים אחוז מתקציבי משרד החינוך נבלעו בצנרת ופרנסו את המנגנון הגדול מידי. לפי התוכנית החדשה, רק עשרה אחוז מהתקציב יופנה לעובדי משרד החינוך ושאר המנגנונים, ואילו כל שאר תשעים האחוז יילכו לבתי הספר, לחינוך. בכסף שיתפנה ובעוד תקציבים יוסיפו שעות לימוד. 

שעות הלימוד יתוגברו 
מגיל 5 ועד 18, כל ילד במדינת ישראל יהיה זכאי ללמוד מהשעה שמונה בבוקר ועד ארבע אחר הצהרים, חמישה ימים בשבוע, במימון מלא של המדינה. אסור יהיה לבית הספר, לאולפנה, או לישיבה התיכונית לגבות סכום נוסף מההורים על שעות הלימוד הללו, וזאת כדי לאפשר לכל ההורים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר, לישיבות ולאולפנות. הורים שירצו יוכלו לממן שעות לימוד נוספות אחר השעה ארבע וביום שישי. לימודים אלו יוכלו להתקיים בבית הספר ועל ידי צוות בית הספר. 

זכות ההורים לבחור את חינוך ילדם 
עד כה המדינה הציעה לכל ילד בית ספר אחד, סמוך למקום מגוריו. אם ההורים לא היו מרוצים מרמת בית הספר או מהקו החינוכי שלו, מידת ההשפעה שלהם היתה מועטה ביותר. המנגנון הגדול, שאכל ארבעים אחוז מהתקציב, היה מעורב בכל וקבע הכל. מי שלא היה מרוצה היה צריך לפרוש מהמערכת, להקים בית ספר נפרד ולהשתתף במימונו. כך פרש ציבור גדול מהמערכת הציבורית, ושלח את ילדיו למוסדות פרטיים למחצה. חלק עשו זאת מסיבות דתיות, כמו רצון לתגבר את שיעורי הקודש ולהפריד את כיתות הבנים והבנות, וחלק עשו זאת כדי לשפר את החינוך של ילדיהם ולצרפו לחבורת ילדים אליטיסטית יותר. 

לפי המלצות הוועדה, לכל הורה תהיה בחירה לאיזה בית ספר ישלח את ילדיו. משרד החינוך יממן הסעות עד למרחק מסוים לארבעה בתי ספר. כל אחד מבתי הספר יקבע לעצמו מדיניות ודגשים חינוכיים, וההורים יבחרו מה עדיף עליהם. לדוגמא: אחד יהיה תורני, השני מדעי, השלישי של 'נאמני תורה ועבודה', והרביעי יגדיר את עצמו כחרד"לי וירבה בלימוד בקיאות. משרד החינוך יממן את כולם באופן מלא, בתנאי שיהיו פתוחים לקבל כל תלמיד, עני כעשיר, אשכנזי כספרדי וכו', ובלבד שהתלמיד יהיה מתאים לאופיו של בית הספר. למשל, בית ספר שיגדיר את עצמו כחר"דלי ומתנגד לטלוויזיה, יוכל לקבוע שרק מי שמצהיר שאין לו טלוויזיה בביתו יוכל לשלוח לשם את ילדו.

בית ספר שיתוקצב באופן זה יתחייב ללמד את תוכנית הליבה, שאותה ממילא לומדים בכל סוגי בתי הספר שבמגזר הדתי-לאומי.

בתי הספר יצטרכו למנות לפחות 240 תלמידים. אם יהיה מורה שאינו מלמד כהוגן ובעטיו הורים רבים אינם רוצים לשלוח את ילדיהם לבית הספר, ייאלץ המנהל לפטר את אותו המורה, או לסגור את בית הספר וממילא לפטר את כל המורים. אם תוכנית הלימודים של 'נאמני תורה ועבודה' או החרד"לים לא תמצא חן בעיני ההורים שבאותה העיר, וכולם ינהרו לבית הספר המדעי או התורני, בתי ספר אלה יצטרכו להיסגר או להשתנות. ההורים יוכלו לקבוע את החינוך שהם רוצים לתת לילדיהם. 
במקומות קטנים, שלא ניתן לקיים בהם בית ספר גדול, כדוגמת יישובים קטנים ומרוחקים, יוקם בית ספר דתי במימון מלא של משרד החינוך. רוב ההורים יקבעו את הכיוון החינוכי של בית הספר, ואם הם ירצו שהכיתות יהיו נפרדות, הם יקבלו מימון לכך מכיתה ג'.

היחס לעניים ולמשפחות ברוכות ילדים 
כיום משפחה ענייה ומרובת ילדים שרוצה לשלוח את ילדיה לבית ספר חצי פרטי, זוכה לקבלת פנים צוננת למדי. המנהל חושש שמא לא יהיה להם כסף לשלם. אם יצטרכו שיעורי עזר לתגבור באחד המקצועות, לא יוכלו לממנם. ולכן הוא משתדל למנוע מילדיהם להתקבל לבית ספרו. על פי התוכנית, כל תלמיד נוסף בבית הספר יביא עמו תקציב. ילד למשפחה רגילה ימומן, נניח, בכשמונת אלפים ש"ח לשנה. ילד ממשפחה מרובת ילדים יתוגמל בכשנים עשר אלפים בשנה. מעתה, כשתגיע גברת כהן (שבעלה עובד במחסן בסופר) לשלוח את בנה העשירי לבית הספר, תקבל אותה המזכירה במאור פנים ושמחה, ותאמר: "גברת כהן היקרה, את יודעת שאצלנו יש יחס מיוחד למשפחות ברוכות ילדים. תמיד תוכלי להגיע אלינו, לדבר עם המורים והמנהל". ותוך כדי הגשת כוס התה תוסיף: "אגב, שמעת על היועץ החדש שיש לבית הספר, הוא מתמחה ב… וכו' וכו'". ופתאום ייכנס המנהל ויאמר: "גברת כהן הנכבדה: כולם כאן שמחים על החלטתכם לשלוח את בנכם לבית הספר שלנו". כך ידברו כולם, וגברת כהן תחזור מאושרת לביתה כשבפיה בשורות טובות לספר לבעלה. 

באופן זה גם תיפתר בעיית הילד החריג. הוא יביא עמו תקציב גדול כל כך (כארבעים אלף ש"ח לשנה), שכל בתי הספר יתחרו על ליבם של הוריו. על ידי הטיפול בו יוכלו לממן עוד שיעורי תגבור רבים לכלל הילדים, וילמדו אותם לתמוך במי שזקוק לעזרה.

הבעיות 
ברור שכל שינוי עלול ליצור בעיות. למשל, בתי ספר קטנים יאוחדו, ויתכן שמשפחות מסורתיות, שעד כה העדיפו לשלוח את ילדיהם לבית ספר הממלכתי דתי הסמוך לביתם, לא ירצו לשולחו בהסעה. 
בעיה שעלולה להיות עוד יותר קשה היא מי יכריע כשיתעוררו שאלות. אם בתי הספר הדתיים יהיו כפופים למפקחים שאינם מבינים את מגמות החינוך הדתי, הם עלולים להצר את צעדי בתי הספר, להתערב בתכנים חינוכיים, ולגרום נזקים שקשה לשער. על מניעת סיכונים אלו ושמירת ההישגים המצוינים של החינוך הדתי נלחמים רבני ומנהיגי החינוך שלנו, וביניהם דודי הרב איתן איזמן שליט"א ראש מוסדות צביה ונועם. 

התקווה 
אולם חובה להודות כי מחיר החינוך נעשה כבד מנשוא. רבים משלמים כל חודש כשלושת אלפים ש"ח עבור חינוך, ובעלי משפחות ברוכות ילדים נאלצים לשלם חמשת אלפים ש"ח לחודש ואף יותר. למשפחות רבות כבר אין יותר חסכונות, רק חובות. בבית אוכלים לחם עם ממרחים, ובשבתות מוסיפים מעט דג ובשר. בגדים קונים רק לעיתים נדירות. רואים עליהם שהם עניים. האבא עובד שעות נוספות ולמרות זאת אינו מצליח לגמור את החודש. הוריו עזרו לו לקנות דירה, אבל הוא כבר לא יוכל לעזור לילדיו. כל הכסף הולך לחינוך. 

אמנם נכון, אם אין ברירה, אזי החינוך חשוב מכל. אבל אם אפשר, חובה עלינו לפעול ככל יכולתנו כדי להקל על המשפחות. לאפשר להן לנשום מעט. אולי אפילו לחסוך קצת כסף לעתיד, כדי שיוכלו להוביל את ילדיהם לחופה בשמחה.

צה"ל – צבא חילוני?

מעשה בחיילים דתיים שנשאלו אם מפריע להם שמחללים שבת בקרבתם ● אין לומר שחילול שבת וניבול פה אינם מפריעים לנו ●

שאלה מחיילים 
אנחנו קבוצה של חיילים דתיים שנמצאים בשירות קרבי בתוך מסגרת שרוב חייליה חילוניים. פעמים רבות נתקלנו בשאלה כיצד לנהוג עם חברנו החילוניים. הנה לדוגמא שתי שאלות עקרוניות: 
מעשה בשבת שהיינו בחדר אחד חיילים חילוניים ודתיים, והחילונים שאלו אם מותר להם להדליק אור ורדיו בשבת, או שמא זה מפריע לחיילים הדתיים. היינו במבוכה. מצד אחד לא רצינו שיחללו את השבת, ומצד שני הרגשנו שלא בנוח לכפות את עמדתנו עליהם. והנה קם אחד החיילים הדתיים ואמר: "תרגישו חופשי, אין שום בעיה. תדליקו, תכבו, תעשו מה שאתם רוצים. לנו זה לא מפריע". כל שאר הדתיים שתקו. מאז חברינו החילונים רגילים בשבת לשמוע לידינו רדיו ולהדליק אור. האם טוב השיב? האם טוב שהסכמנו בשתיקה לדבריו?
כך גם לגבי סגנון הדיבור. כידוע, לא מעט חיילים רגילים לנבל את פיהם בקללות גסות. זה סגנון הדיבור שלהם. בהתחלה כשהגענו למחלקה, החילונים השתדלו שלא לקלל לידינו. באמת הם לא הצליחו כל כך, אבל השתדלו. כשראו שזה קשה להם, שאלו אם זה מפריע לנו שהם מקללים. ושוב אותו אחד אמר להם: "דברו חופשי. אנחנו לא כופים עליכם את אורחות חיינו". האם טוב אמר? האם טוב שהסכמנו בשתיקה לדבריו?

תשובה 
ראשית, יש להעריך מאוד את החברים החילונים ששואלים שאלות כאלו. זה מעיד על מידות טובות, רגישות לזולת ולערכי היהדות. אבל אותו חייל דתי, אף שמן הסתם כוונתו היתה לטובה, נהג שלא כראוי משלושה צדדים: א) מצד האמת, שבאה לידי ביטוי באיסור חנופה. ב) מצד המוסר, ביחסו לחבריו הדתיים. ג) מצד האחריות כלפי ביטחון ישראל, לפיה צה"ל צריך להיות צבא העם. 

איסור חנופה 
אסור להתחנף ולהפוך עברה לדבר לגטימי, כפי שלמדו חז"ל מן הפסוק: "ולא תחניפו את הארץ" (במדבר לה, לג, ושם בספרי). ואמנם יש לדון לכף זכות את החילונים, מפני שלא זכו ללמוד תורה כראוי, ולא זכו לדעת את עניינה של התורה והשבת, והרי הם כ'תינוקות שנשבו' וכ'אנוסים', כפי שכתבו כמה מגדולי האחרונים. ולכן כאשר עומד לפנינו אדם חילוני, איננו רשאים לשופטו, מפני שמי יודע אם היינו אנחנו מקבלים את החינוך שקיבל אם היינו טובים ממנו או ח"ו להפך. ואם הוא היה מקבל את החינוך שקבלנו, אולי היה צדיק מאתנו.

אולם עצם החטא הוא מעשה רע שאסור להסכים לו. לא יתכן שהתורה אומרת שאסור לחלל שבת, ואותו בחור שיודע זאת יגיד "אין שום בעיה, תדליקו תכבו, תעשו מה שאתם רוצים". לא יתכן שהתורה אומרת שלא לנבל את הפה, ואותו חייל יאמר "דברו חופשי". ואם הסכים למעשיהם, הרי שהחניף להם, ועשה ממצוות התורה מנהג אישי שאין לו תוקף מחייב. בנוסף לכך, כיוון שהיתה לו הזדמנות, היה צריך לקיים באדיבות את מצוות ההוכחה.

אלא כך היה צריך לומר: "גם אתם יהודים, וכמו כל היהודים גם אתם חייבים לשמור שבת ולא לנבל את הפה. כך נהגו אבות אבותיכם במשך דורות על גבי דורות וכך ראוי שתנהגו. אבל אינני יכול לכפות אתכם לכך". 

חומרת החנופה 
כדי להבין את חומרת החנופה נזכיר את דברי התלמוד (סוטה מא) על אגריפס המלך, שבאופן כללי לא נחשב מלך רע, אלא שהיה מזרע גוים ומלך שלא כדין. פעם כשקרא בתורה בהקהל והגיע לפסוק "לא תתן עליך איש נכרי" זלגו עיניו דמעות, שהצטער על שהיה פסול מהתורה למלכות. אמרו לו הקהל: "אל תתיירא אגריפס, אחינו אתה אחינו אתה". ואמרו חכמים: "באותה שעה נתחייבו (שונאי) ישראל כלייה", שהחניפו לו לאגריפס. אלא גם אם לא יכלו למחות בידו מפני שנתייראו מהמלכות, מכל מקום לא היו צריכים לומר דבר שממנו יוצא כאילו הסכימו למלכותו, אלא היו צריכים לשתוק. 

פגיעה בחבריו הדתיים 
אותו חייל גם לא נהג כשורה ביחס לחבריו הדתיים. אולי הדבר מפריע להם מאוד. אולי רצו לבקש שישתדלו שלא לנבל את הפה. אולי רצו לבקש שלא ישמעו לידם רדיו בשבת. ואפילו אם ידעו שלא ניתן לבקש זאת מהחילונים, לפחות רצו שיידעו שהדבר גורם להם אי נוחות. אבל אחר שאותו חייל קפץ והצהיר שהחילוניים יכולים לנהוג כרצונם, נסתתמו דבריהם של שאר הדתיים. ואם בכל זאת ירצו אח"כ לבקש שיתחשבו בהם, יראו כקטנוניים. יאמרו עליהם שכל מה שמעניין אותם זה רק לעשות צרות לחברים החילוניים ולכפות עליהם להתנהג כדתיים, כי באמת ההתנהגות שלהם לא מפריעה כלל, כמו שהדתי הנחמד הזה אמר. 

כעת הם יצטרכו לשמוע ניבולי פה שבעה ימים בשבוע, בשבת יצטרכו לשמוע רדיו, לראות את האור נדלק ונכבה בחדרם כאילו אין שבת בעולם, ואפילו את הזכות לומר שהדבר גורם להם צער הוא לקח מהם. כל זה מפני שהחבר שלהם החליט להיות נחמד אל החברים החילונים, אך שכח לשאול תחילה את חבריו הדתיים אם דבריו מקובלים עליהם. 

אגב, יש לא מעט חילונים שהיו מעונינים שהאווירה בצבא תהיה יותר אידיאליסטית, צנועה ומסורתית.
האחריות כלפי ביטחון ישראל
יתכן שאותו חייל שנחפז להשיב חשב שהוא מועיל לגיבוש הצבא ולאחדות העם, אבל באמת גרם נזק. אחדות אמיתית יכולה להתקיים רק מתוך התחשבות הדדית, שגם רוב החילונים חפצים בה. בפועל, בגלל מדיניות קלוקלת של הדרגים הגבוהים הפוליטיים והצבאיים, אין בצבא התחשבות ראויה בשמירת המצוות. החייל דתי מקבל בקושי את התנאים לקיום המצוות באופן פרטי, אבל האווירה הכללית מנוגדת באופן חריף לאורחות חייו. 

רוב הדתיים כל כך התרגלו לזה עד שנדמה להם שכך צריך להיות, שהרי מובן מאליו שהצבא הוא חילוני… מעבר לבעיה המוסרית של קבוצה אחת שאינה מתחשבת בחברתה, יש כאן פגיעה קשה בחוסננו הלאומי. מתעלמים מהשאלה – כמה בחורים דתיים התקלקלו בצבא בעקבות האווירה הזו. הם לא שואלים את עצמם כמה הורים משתדלים למנוע את בניהם מלהתגייס לצבא בשל כך, וכמה צעירים דתיים וחרדים נרתעו ונרתעים בעקבות כך מלהתגייס לצבא. 

כיום, כשקרוב לחמישים אחוז מתלמידי כיתות א' הם דתיים וחרדים, זו כבר בעיה לאומית. כשציבור גדול כזה לא מרגיש טוב בצבא, פחות בחורים מתגייסים וביטחון ישראל נפגע. 
אמנם ברור שאותו חייל לא יכול לתבוע מחבריו החילונים לשנות את אורחות חייהם. אלא שהיה צריך לפחות לציין את הצער שנגרם לשומר המצוות בשעה שהוא נמצא בחברת אנשים שמנבלים את פיהם ומחללים שבת בחדרו. 

אם היה מדבר עמם בגילוי לב, לא היה גורם לפירוד לבבות. אמנם מסתבר שהיו ממשיכים להתנהג כדרכם, אבל לפחות היו מבינים יותר את חבריהם הדתיים, ואף היו מעריכים יותר את נכונותם לשרת יחד.

תופעה 
בחורים רבים מהישיבה ספרו לי, שכאשר נפגשו עם חילונים באקראי, למשל בטרמפים, שאלום אם הם מתכוונים לשרת בצבא. כשהשיבו בחיוב, נשאלו האם יתגייסו ליחידה קרבית. וכשהשיבו בחיוב, נענו במין מחמאה פטרונית: "כל הכבוד. אני מעריך מאוד את העובדה שלמרות שאתה דתי אתה מתכוון לשרת בצבא". ברגע הראשון זה מחמיא, "הנה אני עושה קידוש ה'. החילונים רואים שגם הדתיים משרתים בצבא".

במחשבה שניה זה מקומם, איך ייתכן שבעוד אחוז הדתיים ביחידות הקרביות בסדיר ובמילואים גבוה בהרבה משיעורם באוכלוסייה, עדיין נשאלות שאלות כאלה. 

התשובה פשוטה: הדתיים ככלל אינם משרתים בצבא. כלומר, יש חיילים שבחייהם האישיים הם דתיים, זה אפילו יפה ונחמד, במיוחד כשהם שרים שירי שבת יפים. אבל כקבוצה – הדתיים אינם משרתים בצבא. האווירה בצבא חילונית, והדתיים משתלבים בה. ולכן גם אם יהיו רבים, הם אינם נחשבים. לא סופרים אותם. לכן כאשר הם באים בדרישות בנוגע לשילוב הבנות ביחידות, הם נתפשים כעושי צרות. 
באופן פרדוכסלי, דווקא עתה, לאחר שהתברר והתפרסם כי חיילים רבים לא מוכנים להשתתף בפשע הנסיגה והעקירה, הציבור הרחב פתאום יתוודע לעובדה המרעישה שהדתיים משרתים בצבא ואף תורמים תרומה נכבדה, ומתוך כך תרבה האחדות בישראל. 

שתדלנות לקראת שירות מילואים 
בוגרים מהישיבה שמעו שבמילואים הקרובים הם עתידים לצאת לאימון של כמה ימים בשטח עם חיילות-נהגות. בתחילה הם חשבו לפנות למפקדם ולבקש להפריד את החיילות מהמחלקה שבה ישרתו. אולם כשסיפרו לי על כך, הצעתי שלא יבקשו דבר, ואם כשיבואו יראו שסידרו להם נהגת, יסרבו להשתתף באימון. ואם יאיימו עליהם: "אם לא תשתתפו באימון תחשבו למסרבי פקודה ותישפטו לישיבה בכלא", יענה כל אחד למפקדו: "לכבוד הוא לי לשבת בכלא על כך. אבל דע לך שאם תשפוט אותי על כך, אני לא אהיה יותר חייל אצלך. מי שלא מכבד אותי, אני לא מכבד אותו". 

לא יתכן שחייל יהודי יצטרך לעסוק בשתדלנות למען קיום אורח חייו בצה"ל. הצבא הוא שצריך להיערך לכך כראוי. ואם לא נערך, אזי עלינו להיעלב. כמו שנוהג אדם נורמאלי. 

אלא שבינתיים חברים אחרים כבר פנו למפקדים וביקשו והתחננו והשתדלו, ולבסוף הצליחו לסדר עבורם באופן מיוחד שהנהגים יהיו בנים, אבל בשאר המחלקות היו בנות. האווירה היתה חילונית לגמרי. חיילים דתיים ממחלקות אחרות נפגעו. חלקם ישתמטו מהמילואים הבאים. 
המאבק על האווירה בצבא הוא מאבק על הביטחון.
"פחדו בציון חטאים, אחזה רעדה חנפים… הולך צדקות ודובר מישרים… אוטם אוזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע. הוא מרומים ישכון, מצדות סלעים משגבו, לחמו ניתן, מימיו נאמנים" (ישעיהו לג, יד-טז).

בכל דרכיך דעהו

לא כל אחד מתאים להיות תלמיד חכם גדול ● מה האמת בסיפורים על חסרי כישרון שהפכו לגדולי הדור ● על האדם לבחור את דרכו לפי הכשרונות שחנן אותו ה´

האם כולם מתאימים להיות רבנים גדולים 
שאלה: בשבוע שעבר נכתב כי מי שאינו מתאים לתפקיד רבנות או חינוך אין לו היתר להמשיך ללמוד בישיבה ולהתפרנס מהצדקה, היינו מתקציב הישיבה, ועליו ללמוד מקצוע ולהתפרנס ממנו ולקבוע עתים לתורה. 

ולכאורה קשה על כך מאוד: וכי כיצד יוכל אדם לקבוע שאינו מתאים לתורה, והרי ישנם סיפורים לרוב על גדולי תורה שבצעירותם התקשו מאוד בלימודם, וכל רואיהם לא האמינו כי יהיו תלמידי חכמים, ולבסוף בזכות שקידתם המרובה זכו ונעשו תלמידי חכמים גדולים? ואם כן, יכול כל אדם להיות תלמיד חכם גדול, וכיצד אפשר להמליץ לו לעזוב את הישיבה? אולי בהמלצה זו אנו מפסידים את גדול הדור הבא?
תשובה: כמדומה שהסיפורים הללו אינם בדוקים דיים. קשה להאמין שתלמידי חכמים גדולים שנודעו ביושר שכלם ובחריפות הבנתם לא היו בעלי כשרון מלידה. וכן מבואר בגמרא נדה (טז, ב) שחכמה היא כשרון מולד, ורק יראת שמים תלויה בבחירתו של האדם. וכפי שדרש רבי חנינא בר פפא: "אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו: ריבונו של עולם, טפה זו מה תהא עליה? גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק – לא קאמר, כדרבי חנינא; דאמר רבי חנינא: הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים". 

ורק בדרך הקרובה לנס אפשר שאדם טפש יהפוך לחכם גדול (ויעויין במסכת שבת קנו א, שהחכמה תלויה במזל, היינו בכשרון מולד, ובתוספות שם שרק על ידי זכות גדול יכול המזל להשתנות). 
וכן אמרו חכמים (חולין כד, א): "תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים – שוב אינו רואה. ר´ יוסי אומר: שלוש שנים". ואם כן ברור שעד גיל עשרים ושתיים עשרים ושלוש יכול אדם לדעת את רמת כשרונו ולהחליט איזה תחום עיסוק מתאים לו.
חשוב לציין שעיקר מעלתו של אדם תלויה במידותיו הטובות ובאמונתו, וזה נתון לבחירה.

פירוש לסיפורים 

יתכן שאותם גדולי תורה שמספרים עליהם שבקטנותם נחשבו לטיפשים, היו באמת בעלי כשרון גדול מלידה, אלא שלעתים הכשרון אינו מתגלה בהתחלה. למשל, יתכן שהיו דיסלקטיים, והתקשו מאוד בקריאה, עד שנדמה היה לכולם שאינם מוכשרים כלל. ולאחר שלמרות הקשיים למדו לקרוא, או שהתרגלו ללמוד בעל פה, התחילו לנתח את הדברים בעומק, ואז ראו הכל את עומק כשרונם. וכן יש אנשים שרק לאחר שהם מבינים את הסוגיה בשלמות הם מסוגלים להסביר אותה, ולעומתם רוב האנשים מסוגלים להסביר גם את המעט שהם מבינים. ובכל השלבים הראשונים של הלימוד היה נראה שהאחרונים מבינים טוב יותר, אולם לאחר כמה שנים, כשהראשונים התחילו להבין את הדברים על בוריים, החלו להראות את כוחם ונתגלה שהם מוכשרים. 

ואכן נכון שאם לא היו מתאמצים מאוד לא היו זוכים לחשוף את כשרונם, אבל הם היו מוכשרים מיסודם, ומורה מעמיק מסוגל להבחין בזה. ובוודאי שאחר התמדה של כמה שנים כשרונם יתגלה.

הערה חינוכית 
ככלל, חובה לומר כי ישנה הדרכה מוטעית, לפיה כולם צריכים להתאמץ בכל כוחם להיות גדולי התורה שבדור. לבד מכך שהדרכה זו עלולה לגרום לגאווה ותחרות – על פי מה שלמדנו הדרכה זו אינה נכונה. לא לכל אדם יש כשרון שכלי ונפשי להיות תלמיד חכם גדול. לכל אדם כשרון משלו, ועליו לבחור את דרכו לפי הכשרון שחנן אותו ה´. ואם לא ילך בדרכו, לא רק שלא יצליח אלא עוד יש חשש שמא ייפול לגמרי.

וכן כתב מרן הרב קוק זצ"ל באורות התורה ו, ט: ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני… שבגדו בתכונתם האישית המיוחדת". והביא את מחלוקת הראשונים על דברי חז"ל (אבות ב, ב) "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", מה צריך להיות העיקר ומה הטפל. שלדעת רבנו תם דרך ארץ עיקר ועמו קביעות עתים לתורה, ולדעת רבי אלחנן כוונתם לומר שתלמוד תורה צריך להיות עיקר ועימו מעט דרך ארץ (תוספות ישנים יומא פה, ב). וסיכם הרב ששתי הדעות נכונות, וכי "הדבר תלוי לפי התכונה וטבע הנפש של כל אחד ואחד". 

תפקידו המיוחד של כל אחד 
וזה שישנם אנשים שנטייתם לעסוק במקצועות אחרים ולא להיות תלמידי חכמים גדולים, אין בזה כדי לפגוע בכבודם חס ושלום. לכל אחד ואחד מישראל יש יחוד משלו, ואף אדם בעולם אינו יכול למלא את מקומו. אם הוא לא יגלה את כוחותיו לפי אופיו המיוחד, יהיה העולם חסר.

וכך כתב רבי צדוק הכהן מלובלין: "כשם שצריך אדם להאמין בה´ יתברך, כך צריך אח"כ להאמין בעצמו. רוצה לומר שיש לה´ יתברך עסק עמו, ושאיננו פועל בטל שבין-לילה היה ובין-לילה אבד, וכחיות השדה שלאחר מיתתם נאבדו ואינם. רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים, וה´ יתברך מתענג ומשתעשע בה כשעושה רצונו" (צדקת הצדיק אות קנד). 

וצריך כל אדם לידע שבתפקיד המיוחד שלו, אם ינהג על פי התורה, הרי הוא נחשב לגדול הדור. זה בעבודתו וזה בתלמודו. ולכן מצד האמת המוחלטת, כל ישראל שעושים רצונו שווים. ומה שבעולם הזה צריכים לכבד תלמידי חכמים יותר מבעלי מקצועות אחרים, מפני שבעולם הזה מרובות הטעויות, וכל המקצועות צריכים את הדרכת התורה, ואם לא יכבדו תלמידי חכמים – לא יקבלו את הדרכת התורה, ולא יידעו כיצד לכוון את דרכם (ועיין בצדקת הצדיק אות רלא). 

שאלות מחיילים שמתלבטים אם להתנדב לקצונה 
כמה חיילים שאלוני לאחרונה אם כדאי שיילכו לקורס קצינים. מפקדיהם מפצירים בהם להתנדב, אולם הם חוששים שיפקדו עליהם לגרש יהודים מבתיהם, והם יודעים שלא יוכלו להשתתף בפשע הזה, ואזי הם עלולים להישפט על סירוב פקודה. האם כדאי להם להתנדב ולהאריך את השירות הצבאי ולהגביר את הסיכון שיגיעו לקונפליקט הזה?

ראשית, חובה להדגיש שהשירות בצבא הוא מצווה חשובה מאוד. הצלת ישראל מידי אויביו כפשוטו. וכל חייל וחייל שמשרת בצבא מציל בעצם שירותו את חייהם של ישראל, שאפילו אם הוא אישית לא נקרא למלחמה, עצם קיומו של עוד חייל מחזק את הצבא ומרתיע את האויב, וממילא מציל חיים. אנחנו חיים כאן על חרבנו, ולולי החיילים שבצבא היו אויבינו קמים עלינו לכלותינו. 

אמנם לשאלת הקצונה יש שני צדדים. מצד אחד, אם יישאר חייל פשוט, לא יגיע למצבים לא נעימים. מצד שני, אם יסרב כקצין ירבה קידוש ה´, אף כי ישלם על כך מחיר כבד יותר. לשני הצדדים מעלות וחסרונות, וכל חייל יבחר לעצמו את הדרך המתאימה יותר לאופיו.

לפתוח את הראש 
עם זאת, חובה להוסיף כי ביטחון המדינה אינו תלוי אך ורק בשירות הצבאי. הנה יש לנו בעזרת ה´ חיילים רבים שמוכנים להתנדב ליחידות הקרביות ולשים נפשם בכפם למען העם והארץ, אבל מדיניות קלוקלת ממסמסת את כל הישגיהם. 

במדינה מודרנית דמוקרטית יש ערך עצום לדעת הקהל. ואת דעת הקהל קובעים בעלי הון ששולטים בתקשורת, ואישי חברה וציבור. הנה למשל, שני ראשי הממשלה האחרונים, אהוד ברק ואריאל שרון, נבחרו בעזרת סכומי עתק שהושג בדרכים לא כשרות – עמותות ושאר מיני שחיתויות. בכסף הזה הצליחו להפעיל מערכת תעמולה יעילה שהטתה את דעת הקהל לטובתם. 

בקיצור, לבעלי ההון, למנהלים הבכירים, לחוקרים – בעיקר בתחומי הרוח והחברה, יש השפעה מכרעת על קיומה וביטחונה של המדינה. הליכה לתחומים הללו עשויה להועיל יותר לעם ולארץ ולכל הערכים המקודשים שלנו. זוהי דרך ארוכה שהיא קצרה. 

בדיעבד, יתכן והקונפליקט הזה יפתח אפיקים חדשים בפני בחורינו האידיאליסטים, שדווקא מתוך הפעילות בתחומי הכלכלה, החברה והמחקר יוכלו לסייע יותר לשגשוגה של מדינת ישראל ברוח ובחומר.
חירות ומנהיגות מתוך עצמאות ועוז

לפני כמה שבועות התפרסמה באחד העיתונים רשימה של מאה עשירי המדינה. אחד האישים הפעילים במגזר הדתי לאומי התלונן בפני שאין בה כמעט דתיים. בתחומי המחקר, הקצונה הבינונית, העשייה החברתית, הציבור הדתי לאומי מיוצג הרבה מעבר לאחוז שלו באוכלוסייה. לרוב הבכירים בארץ יש עוזרים דתיים. אבל בין המנהיגים עצמם או בין עשירי הארץ, אחוז הדתיים נמוך יחסית.

אולי חסר עוז פנימי – "חוצפה דקדושה". אולי יש איזו מנטליות שיותר מידי משתוקקת למצוא חן בעיני אחרים, ולכן אינה מסוגלת לעמוד בביקורת קשה. 
יש מקום לקוות שהעמידה שלנו במאבקים האחרונים תגלה את העוז בלבבות. אולי בעוד עשר שנים יהיו יותר דתיים בין עשירי הארץ… 

אגב: אמר הגר"א, שגדול ניסיונם של העשירים מניסיונם של העניים. יותר קשה להיות עשיר צדיק מאשר עני צדיק. יהי רצון שהעשירים שלנו יהיו צדיקים גדולים, ובתרומותיהם יקדשו שם שמיים, ויעסקו בבניין התורה, העם והארץ.