ארכיון הקטגוריה: צבא

מחנה דתי אמיץ ומאוחד

מעשה במג"ד ששלח לכלא שני חיילים מצטיינים ● מאסר והרחקה משירות קרבי בעוון 'ביזוי מורשת רבין' ● היחס הבוטה והמזלזל מתחיל מלמעלה ● מוטב להיות ג'ובניקים אמיצים ולא קרביים כנועים ומתרפסים

האזכרה ליצחק רבין 
אינני כותב על רבין ז"ל, כי אינני רוצה לשקר. מבחינתי זכרונו אינו לטובה. הוא עשה את הסכמי אוסלו, מסר שטחים מארץ ישראל לגרועים שבשונאינו, חימש אותם בנשק, הקים להם ממשל וצבא, וגרם ליותר מאלף הרוגים יהודים. 

שני חיילים מצטיינים, תלמידי ישיבת הסדר מחטיבת גבעתי, לא רצו להשתתף באזכרה ליצחק רבין. הם אמרו למפקדיהם שהם מתנגדים לאלימות ורצח, אבל אינם מסכימים עם מורשתו של יצחק רבין, ולכן אינם רוצים להשתתף באזכרה לזכרו (מחבל ירה באחותו של אחד מהם שבעה כדורים ובנס היא ניצלה וכיום היא רופאה). מפקד הגדוד כעס ונתן להם דקה לחזור בהם. "אם לא תחזרו בכם תוך דקה", איים, "אשפוט אתכם על סירוב פקודה".

הם לא הסכימו להחליט תחת לחץ, ונשארו בסירובם להשתתף באזכרה. כעסו של המג"ד גבר, והוא שפט אותם לארבעה עשר יום בכלא. אך עדיין לא נח האיש מזעפו, ודיבר קשות לפני שאר החיילים, וגם "איים" שאם שני החיילים שביזו את "מורשתו של רבין" לא יתחרטו, הוא לא ייתן להם להיות חיילים קרביים. 

החיילים היו במבוכה. על דבר כזה מקובל לתת עונש קל – לכל היותר איחור של שעה ביציאה הביתה. אפילו על היעדרות מתפילת שחרית לא מענישים עונש חמור כל כך…

לו היו החיילים מתייעצים איתי, הייתי ממליץ להיכנס לטכס, ורק אם ישמעו דברים שממש פוגעים בהם – ייצאו. כך גם אמרתי לבחורים לפני יציאתם לצבא. למרות זאת, אני מאוד מכבד את החלטתם. יש בהתנהגותם גילוי של אומץ לב ציבורי שכל כך חסר לציבור שלנו. 

"החטא ועונשו" 
האיום שהם לא יהיו חיילים קרביים אינו נורא כל כך. אמנם נכון שיש מצווה גדולה לשרת ביחידה קרבית, אבל אין צורך להתכופף לשם כך. אי אפשר להתעלם גם מהנוחות שבשירות שאינו קרבי. הם לא יצטרכו לשרת במילואים. במהלך שירותם הסדיר הם יוכלו לסיים מסכתות, ואף להתחיל את לימודיהם באוניברסיטה הפתוחה. בתי הגדולה, שלומדת חשבונאות באוניברסיטה הפתוחה, מספרת שיש לא מעט חיילים ג'ובניקים שתוך כדי שירותם הצבאי מסיימים כמעט תואר ראשון.

לפי התוכנית שלהם, שני תלמידי ההסדר הללו רוצים לשלב תורה עם דרך ארץ. שניהם רוצים להיות אנשי תורה מובהקים, ועם זאת ללמוד מקצועות שונים, האחד פיזיקה והשני פסיכולוגיה. לפי כישרונם, יש סיכוי גדול שהם יצליחו להגשים את תוכניותיהם. היכולת שלהם לעמוד על דעתם רק תסייע להם להגשים את שאיפותיהם לטובה. כשיבואו לאקדמיה, יידעו לקחת את הטוב ולא להיות מושפעים מהרע. 
אז לא נורא שישרתו כג'ובניקים. אם עד כה כשמונים אחוז מהדתיים שרתו ביחידות קרביות, ואילו מקרב החילוניים רק עשרים אחוז הואילו לשרת כקרביים, אפשר לחתור לשוויון מלא. כך גם הבחורים שלנו ייפגשו יותר עם כל שדרות הציבור. ביחידות הקרביות הם אחוז גבוה מאוד, ואילו דווקא ביחידות העורפיות ייפגשו עם 'עם ישראל' ויוכלו לקרב רחוקים לתורה ומצוות. 

המפקדים אשמים 
האיש הרע בסיפור הזה הוא המג"ד. הוא צריך היה להיות שקול ואחראי, למצוא את הדרך 'להכיל' את עמדתם של כל חייליו, ולא לאבד שניים מטובי חייליו. לשם כך הוא מקבל משכורת גבוהה של למעלה מעשרים אלף ש"ח לחודש, ופנסיה מלאה מגיל ארבעים וחמש. לא כדי להתנהג כמו מדריך מופרע, אלא כדי ללמוד כיצד לגבש את חייליו השונים למען בטחון ישראל.

כעת החיילים הנהדרים האלה, לא רק שאינם מוכנים להתחרט, אלא דורשים שמפקדיהם יתנצלו בפניהם על ששפטום בחומרה כזו. הם מוכנים לשרת רק תחת מפקדים שמתייחסים אליהם בכבוד ובאנושיות. 

כפי הנראה, האלוף אלעזר שטרן והרמטכ"ל דן חלוץ מקרינים מלמעלה את היחס הבוטה והמזלזל כלפי החיילים הטובים הללו. ואזי הבעיה הלאומית-חברתית שלנו הרבה יותר חמורה. 
מכל מקום, הבעיה בוודאי לא תיפטר על ידי התרפסות בפניהם, אלא רק על ידי חיילים בעלי אומץ לב אזרחי כמו השניים הללו. 

עמיר פרץ 
לאחר שנבחר לראשות מפלגת העבודה, ציפיתי לראות אם יש בו איזו לחלוחית של מסורת. אבל הוא לא הלך לכותל המערבי. במקום זה הלך לקבר רבין ונישק את קברו ואת קבר אשתו. 

העומדים למשפט פוליטי 
שאלה: האם כדאי למי שמואשם בחסימות כבישים להסכים לעסקה עם התביעה?
תשובה: המלצתי שלא להסכים. לדעתי גם עדיף לבוא למשפט ללא עורך דין ולסרב להודות באשם. הנאשמים הללו הם מיטב הנוער. כמדומה לי שברוב המקרים – אם יורשעו, הממסד השלטוני יפסיד והם ירוויחו. העונשים המקסימליים הם בדרך כלל קלים – כמה חודשים בבית הכלא. הם יוכלו ללמוד שם הרבה תורה, כמו בישיבה. הם יהיו פטורים משירות קרבי, אבל תרומתם לעם היהודי תהיה גדולה יותר. 

לקראת הבחירות 

לקראת הבחירות הבאות עולה לפנינו שוב בעיית המנהיגות בציבור הדתי. לצערנו לא זכינו עדיין למנהיגות ציבורית שיכולה להעמיד חזון ולחתור להגשמתו. יש שיודעים להיות שתדלנים, וגם זה חשוב. יש שיודעים להצהיר ולגנות מדיניות שאינה נאמנה לארץ ישראל, או מדיניות כלכלית חברתית שאינה תואמת את ערכי התורה והמוסר. גם זה חשוב, אע"פ שבדרך כלל הגינויים מאוד כלליים, ואין בהם ניתוח מעמיק שיורד אל שורשי הבעיות. יש שיודעים לפעול בשירותם של מנהיגים חילוניים, וגם זה חשוב לפעמים, אולם כל אימת שהם צריכים לעמוד על רגליהם עצמם ולהעמיד חזון יהודי – הם מתקפלים ונרתעים. 

זאת המציאות. אין להאשים בכך את המנהיגות הפוליטית בלבד, יש לכך שורשים עמוקים יותר. העמדות הרוחניות עצמן עדיין לא נתבררו דיין. למשל, היחס בין תורה ומדע, תורה ועבודה, פמיניזם ומשפחה וכו'. וכשהעמדות הרוחניות אינן ברורות, המנהיגים המעשיים אינם מסוגלים להעמיד חזון וללכד סביבו כוחות גדולים בהתלהבות.

הצורך להתלכד 
במצב הזה, שעל אף כל המעלות הגדולות שיש לציבור הדתי לאומי, אין לו עדיין דרך ברורה ומנהיגות, יש לחתור לשיתוף פעולה רחב עד כמה שאפשר. הרי בכל גוון יש ערך ומעלה, וכולם צריכים להסכים כי ביחד ניתן יהיה להשיג הרבה יותר מאשר בפירוד. הרי אחר שנזכה ללבן את הערכים כראוי, יהיה לכל ערך וכל קבוצה מקום מכובד, רק שעתה הדברים עוד לא התלבנו והערכים השונים מופיעים בערבוביה, ומתוך כך יש מחלוקת וקטטות. לכן ראוי שכולם ייקחו אשראי על חשבון האחדות העתידית, ויתלכדו סביב העמדות המשותפות. 

ואם הדברים אינם מובנים בדרך חיובית, אז נאמר אותם בדרך אחרת: פוליטיקאים יקרים, אנא חסכו מאיתנו את הקטטות המיותרות שכל כך מעסיקות אתכם. זה לא כל כך חשוב לציבור מי בדיוק יהיה במקום פלוני ומי במקום אלמוני. התוצאות בסופו של דבר די דומות. 

כיצד לשתף פעולה 
המכנה המשותף הבסיסי צריך להיות התורה, העם והארץ. כלומר, הרמת קרן התורה ולימודה בקרב כל ישראל, תיקון החברה הישראלית, עזרה אמיתית לחלשים, עשיית צדק אמיתי, כפי הדרכת התורה, ויישוב הארץ בכל מרחביה.

דרכי המאבק על שמירת הארץ היתה השאלה שפילגה בשנים האחרונות את הציבור הדתי לאומי. הפתרון הוא לאפשר לכל קבוצה לקבוע את דרכי המאבק שלה, אם מתוך הממשלה ואם מחוצה לה.
דווקא הנכונות להכיר בעמדות השונות, ולתת לכל אחת מהן לבוא לידי ביטוי בלא השמצות וגינויים מופרזים, תאפשר לכולם לשתף פעולה סביב המטרות המוסכמות. 

הרצון ליצור אחידות מביא למחלוקת 
הרצון ליצור אחידות מביא למחלוקת. דוגמה לכך, המחלוקת הנמשכת עשרות שנים בשאלת החינוך התורני. במקום למצוא את הדרך להכיל בתוך מסגרות החינוך הממ"ד את כל הגוונים, אלה הנוטים להדגיש יותר את לימוד התורה ואלה הנוטים להדגיש יותר ערכים אוניברסליים, נעשה ניסיון לכפות דעה אחת ותוכנית לימודית אחת על כולם. הדבר יצר פילוגים, מחלוקות, מרירות והוצאות כספיות מיותרות. כמה טוב היה לו היו מוצאים את הדרך לתת לכל קבוצה את המקום הראוי שלה, אם בכיתות מיוחדות או בבתי ספר מיוחדים. וכל זאת מתוך כבוד הדדי, שכן רב המשותף על המפריד.

שיתוף פעולה במאבק על ארץ ישראל 
גם בעניין המאבק על הארץ, נכון לכבד את כל הצדדים, ולפעול לשיתוף פעולה מרבי תוך ידיעה מראש שיהיו הבדלים משמעותיים בדרכי המאבק. אולם גם לאחר שיתגלעו ההבדלים, ויתכן שחלק מהחברים יישאר בקואליציה וחלק יצא, ישתדלו לשתף פעולה למען החינוך, החברה, וגם למען יישוב הארץ, כל אחד בדרכו.

ושמחת בניגון יהודי

רגש יהודי בריא מתבטא גם באהבה למוסיקה חסידית ● ערך הסירוב לעקור יישובים גם כשייעקרו על ידי אחרים ● 7000 הסרבנים אשר לא כרעו לבעל

מוסיקה חסידית לעומת לועזית 
שאלה: האם ראוי להעדיף מוסיקה חסידית על פני מוזיקה לועזית או ישראלית? ומדוע המוסיקה החסידית ברמה נמוכה לעומת המוסיקה הלועזית?
תשובה: ככלל, צריך אדם לאהוב את הטובים, לאהוב את הקשורים לה' יתברך, את אלו המגלים את שמו בעולם. ולכן באופן טבעי ראוי להרגיש יותר קשר וחיבה לשירים העוסקים בעבודת ה' ובאהבת העם והארץ. גם שירים בסגנון עברי או מזרחי, אם הם עוסקים בנושאים טובים, ראוי להרגיש כלפיהם שייכות. 
אמנם זה טבעי שבמוסיקה הלועזית יש גיוון רחב ויותר חידושים. ישנם בעולם יותר ממיליארד דוברי אנגלית, וקרוב למספר הזה דוברי ספרדית. אפילו דוברי גרמנית וצרפתית יש יותר ממאה מליון. לכן ברור שתעשיית המוסיקה שלהם יכולה להשקיע הרבה יותר כסף ביוצרים, בעיבודים ובהפקות, והתוצאות בהתאם. אע"פ כן, אי אפשר להתעלם מההישגים הגדולים של המוסיקה החסידית והישראלית, שמצליחה הרבה יותר מהכמות היחסית של צרכניה. ומשנה לשנה הרמה עולה, ומופיעים שירים מצוינים שפורטים על נימי הנפש, עד שנראה לי, כיהודי, שהם היפים ביותר בעולם. אמנם אני יודע ומכיר מנגינות יפות וקסומות מחוץ לארץ, אבל בכל זאת אני מחובר ואוהב יותר את המוסיקה היהודית.

וכבר אמרו חכמים (ב"מ לח, א): "רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבים של חברו". כמו כן, למרות שראוי לאדם לאהוב את כל הברואים, מכל מקום הוא קרוב יותר באהבתו לבני עמו, לקרוביו ולעצמו. וכך גם אדם שמזדהה עם העם היהודי ומורשתו, באופן טבעי אוהב יותר שירים שעוסקים בנושאים יהודיים וישראליים. וגם אם השירים הלועזיים מרובים ומגוונים ואיכותיים יותר מבחינה מוסיקלית, הרגשתו האישית היא שהשירים שלו יותר יפים ויותר מרגשים, כי הם שלו. 

ומי שאינו מרגיש כך, ראוי שיערוך חשבון נפש ויבדוק את מידת הזדהותו עם בני עמו ומורשתו. ויבדוק האם אהבתו למוסיקה הלועזית או למוסיקה העברית הירודה אינה נובעת מתוך תחושת נחיתות תרבותית.

שבעת אלפים הסרבנים ביחידות הקרביות 
רבים שאלו מה התועלת שבסירוב פקודה אם הדבר לא יציל את ארץ-ישראל. התשובה היא, שגם כאשר אין בכוחנו למנוע את כלל הציבור מלחטוא, כל אחד ואחד מאיתנו מצווה לשמור על טוהר חייו וניקיון כפיו. גם במקום שכולם גנבים, על היחיד מוטלת המצווה שלא לגנוב. וגם אם כל האחרים יחמסו ויגזלו, ואין בכוחו להשפיע עליהם להיטיב את דרכם – עליו להישאר עיקש, בודד וצודק, למען האמת ולמען ההיסטוריה. כדי שיידעו בכל הדורות כי לא הכול טעו, ובזכות אותם צדיקים תישמר הגחלת עד לתיקון העולם. 

לפיכך יש ערך רב לתחקיר המקיף שעשה יוחנן מרכוס מטעם 'בשבע' (פורסם בשבוע הקודם), בו נמצא כי מתוך שליש מהיחידות הקרביות שנבדקו, אלפיים ומאה חיילים סרבו או הודיעו למפקדיהם מראש כי לא יקיימו את הפקודות לגרש יהודים מארצם. בדרך כלל, כדי להימנע מעימות, הצבא לא ניסה להעמידם בניסיון. אם נכפיל את מספר הסרבנים בשלוש (שכן רק שליש מהיחידות נסקרו), נמצא שכששת אלפים ושלוש מאות חיילים סרבו. ואם נוסיף לאלה את 700 החיילים בנח"ל החרדי, נמצא כי כשבעת אלפים חיילים בסדיר ובקבע סרבו או הודיעו למפקדיהם בדרכים שונות שיסרבו.

לקיים מה שנאמר: "והשארתי בישראל שבעת אלפים, כל הברכים אשר לא כרעו לבעל, וכל הפה אשר לא נשק לו" (מלכים א' יט, יח). ובזכותם תבוא תשועה לישראל. וכמו בזמן גדעון, אשר ניצח את כל מחנה מדין על ידי שלוש מאות האנשים אשר לא התרגלו לכרוע לבעל, ונעשתה על ידם תשועה גדולה (שופטים ז').

כ"ד אלול: יחסו של ה'חפץ חיים' למרא דאתרא 
בכ"ד אלול תרצ"ג נפטר אחד מגדולי ישראל בדורות האחרונים, הרב ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל, מחבר ספר 'משנה ברורה' על שולחן ערוך אורח חיים, שנקרא בפי הכול 'החפץ חיים' על שם ספרו הראשון. באלול היינו טרודים בלקחי הגירוש והחרבת היישובים בגוש קטיף, ולא הספקתי לכתוב את אשר שמעתי על 'החפץ חיים'.

בימיו של 'החפץ חיים' שימש ברבנות בראדין הרב זכריה מנדל הכהן כ"ץ (סבו של הרב הנזיר), ולאחר פטירתו שימש ברבנות חתנו, הרב מרדכי סנדר הלוי. 
שמעתי מהרב שאר ישוב הכהן שליט"א, רבה של חיפה, בנו של הרב הנזיר, כי שמע מדודתו, הרבנית של ראדין, שבכל שנה בערב פסח היתה נכנסת לביתם הרבנית של 'החפץ חיים' ובידה כלים, והיתה אומרת: בעלי שלח לשאול את הרב איך להכשיר את הכלי הזה. ואז הרב (שהיה צעיר מ'החפץ חיים') היה עונה לה: במשנה ברורה סימן פלוני סעיף אלמוני נפסק שצריך להכשירו באופן זה.

האם עיתונים שיש בהם דברי תורה צריכים גניזה? 
שאלה: בעיתונים רבים, שעיקרם עוסק בענייני חול, מופיעים גם דברי תורה, כמו למשל הטור 'רביבים' בעיתון 'בשבע'. האם הדפים שעליהם הודפסו דברי תורה צריכים גניזה? 

תשובה: אף שיש מחמירים בזה, למעשה מצד הדין אין חיוב לגנוז את דף העיתון. והטעם לכך, שהואיל ורוב העיתון עוסק בענייני חול, ולשם כך מדפיסים אותו, לא חלה עליו קדושה. וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק (א, יז-יח). בנוסף לכך, יש אומרים שדברי תורה שהודפסו ללימוד חד פעמי – לא נתקדשו (כך משמע מדברי הנצי"ב במשיב דבר ב, פ). והרב פיינשטיין עוד מקל יותר בזה (עיין אג"מ או"ח ד, לט). 
אמנם כיוון שבפועל יש בדף זה דברי תורה – אסור לבזותו, ולכן אין להשתמש בו כסמרטוט לניקיון או לעטיפת דגים. אבל כשמניחים את העיתון בפח, אם הפח אינו מטונף כל כך, אין בכך איסור. ובמיוחד שהדף שיש בו דברי תורה עטוף מצדדיו בדפים אחרים, כך שאינו בא במגע עם הפסולת שבאשפה. והרוצים להדר, יניחו את העיתון בתוך שקית, ואותה יניחו בפח. ובמקומות שיש מיכלים לאיסוף נייר, מוטב להניחם שם (ויעויין בפניני הלכה ח"ד ע' 110-114).

מתי צריכים לגנוז מהתורה ומתי מדברי חכמים 
יש להוסיף, כי מדין תורה צריכים לגנוז רק שמות קדושים, וחכמים הוסיפו וחייבו לגנוז גם דברי תורה שאין בהם שמות קדושים. ומדפיסי העיתונים הדתיים מקפידים כיום שלא יהיו בעיתון שמות קדושים, וכאשר צריכים לכתוב פסוק, מקפידים להדפיס קו מפריד בתוך השם, או שכותבים אלקים, 'ק' במקום 'ה', או שמוסיפים ו' וכותבים 'אלוהים' וכיוון שהשם הקדוש נכתב במקורו בלא 'ו', ממילא כשהוסיפו 'ו' כבר אין בו קדושה.

נמצא שגם לפי דעת המחמירים, החובה לגנוז היא מדברי חכמים. וכאשר רבים המתירים, בוודאי אפשר לסמוך עליהם.

האם דפי פרשת השבוע צריכים גניזה 
שאלה: האם צריכים לגנוז את דפי פרשת השבוע?
תשובה: דעת רוב הפוסקים שהם צריכים גניזה. ואע"פ כן, כיוון שמצוות הגניזה בדפים מודפסים היא מדברי חכמים, הרוצה לסמוך על המקלים שאינם מצריכים גניזה, רשאי (המקלים הם: הנצי"ב והרב פיינשטיין). ובלבד שלא יניחם באופן בזוי בפח, אלא יעטפם בשקית ניילון או נייר (עיין בפניני הלכה ח"ד ע' 110-114). 

והיה טוב אם היו מתארגנים לאיסוף דפי פרשת השבוע לשם מיחזור מיוחד, שדפיו יהיו מיועדים להדפסה נוספת של עיתונים תורניים ודפי פרשת שבוע. 

קריאת עיתונים בשירותים 
שאלה: האם מותר לקרוא עיתונים בשירותים? והאם מותר להכניס לשירותים עיתונים שיש בהם דף עם דברי תורה?
תשובה: אמנם יש להיזהר בכבוד האותיות שבהן ניתנה התורה, וגם העולם שנברא על ידי אמירה ודיבור של הקב"ה, נברא על ידי אותיות לשון הקודש. 

וכיוון שכך, היו מגדולי ישראל שהשתדלו שלא לכתוב בלשון הקודש דברים של חול (רבנו ירוחם נתיב ב' יט, ע"ב; רמ"א יו"ד רפד, ב; פ"ת רפג, ג בשם הרדב"ז). 

ויש אומרים שזו הסיבה שבקהילות רבות נהגו לשנות הכתיבה של האותיות, עד שנראות ככתב אחר מהכתב של העברית (שנקרא הכתב האשורי), כדי שיוכלו להשתמש בו גם בדברי חול. ולשם כך נתחבר כתב רש"י, שאותיותיו מקבילות לאותיות העבריות, אלא שצורת כתיבתו שונה (רבנו ירוחם שם, מהר"ם אלשקר ע"ד).

וכתב הדפוס שלנו, יש שרצו להחמיר ולהחשיבו ככתב אשורי, מפני שאותיותיו דומות לכתב אשורי (גיליון מהרש"א יו"ד רפ"ד). ויש שרצו על פי זה להורות שאסור לקרוא בשירותים דברים שנכתבו בעברית.

אבל למעשה אין דין אותיות הדפוס ככתב אשורי. וזאת מפני שישנם מספר הבדלים משמעותיים בין צורת האותיות שבספר התורה לאותיות הדפוס, עד שאם יכתבו בספר תורה אותיות כצורת אותיות הדפוס – הספר יהיה פסול. לפיכך מותר לכתחילה להשתמש כיום באותיות הדפוס לצורך חול. וכן מותר לקרוא בשירותים עיתונים וספרים שכתובים בעברית. וכן נהג רבי יעקב עמדין בעצמו לקרוא בשירותים ספרי פילוסופיה שמודפסים בעברית (שאלת יעבץ ח"א י'; ציץ אליעזר טו, ז). 

ואף מותר להכניס עיתון שיש בו דף עם דברי תורה, ולקרוא בעמודים שלפני הדף עם דברי התורה או בעמודים שאחריו. שכן לגבי סידורים שיש בהם שמות קדושים, דעת רוב הפוסקים שצריך לכסותו בשירותים בכיסוי אחד, ויש מחמירים לכסותו בשני כיסויים (עיין בפניני הלכה ח"ד ע' 94-95). וכאן שאין בו שמות קדושים, ולא נדפס לשם קדושה, יש להקפיד שלא לפתוח בשירותים את הדף שיש בו דברי תורה, אבל בעמודים אחרים אפשר לקרוא.

לשרת כבני חורין

בגלל השתתפותי בהפגנות לא רוצים לגייס אותי לקרבי. מה לעשות? ● מצווה לשרת בצה"ל מצד הצלת ישראל ומצד ירושת הארץ

שאלה: אני בחור בישיבת הסדר, בן 19 לקראת גיוס. בעקבות ההפגנות כנגד הנסיגה והגירוש נעצרתי, ונפתח נגדי תיק פלילי. בהמשך נקראתי ללשכת הגיוס, ולאחר שתי שיחות נאמר לי כי בעקבות התיק שנפתח לי לא אוכל לשרת בחיל קרבי אלא רק בעורפי, למרות שיש לי פרופיל קרבי. האם עלי לפעול כדי לשנות את ההחלטה ולהתגייס לשירות קרבי?

המצווה לשרת בצבא 
תשובה: ראשית צריך לבאר שמצווה גדולה מן התורה להתגייס לצבא ההגנה לישראל. שתי מצוות עומדות בבסיס החיוב, וכל אחת מהן היא מצווה כללית ששקולה במידה מסוימת כנגד כל המצוות. 
המצווה הראשונה – הצלת ישראל, שנצטווינו שאם נראה אחד מבני עמנו בסכנה שנחלץ לעזרתו, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לא תעמוד על דם רעך", ולשם כך צריך אדם להיות מוכן להיכנס לסיכון מסוים. קל וחומר כאשר כלל ישראל נמצא בסכנה, שחובה להיחלץ להצלת ישראל. וכבר אמרו חכמים במשנה (סנהדרין ד, ה): "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא", ואם כן השותף בקיומו של העם כולו על אחת כמה וכמה שהוא ממש מקיים עולם מלא. 

וזוהי מלחמת מצווה מובהקת, וכפי שכתב הרמב"ם (הל' מלכים ה, א). וכל כך גדולה ומחייבת מצווה זו, עד שהיחיד צריך להיות מוכן לסכן את נפשו בקיומה (וכן נפסק בשו"ע או"ח שכט, ו). וכפי שכתב מרן הרב קוק (משפט כהן קמג) שהכלל של "וחי בהם", ממנו למדנו שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה, אינו חל בעת מלחמה, מפני שהלכות הציבור שונות מהלכות היחיד, ולצורך קיום הציבור צריכים היחידים להיות מוכנים להיכנס לסכנה גדולה (ובציץ אליעזר יג, ק, הרחיב בזה). 

המצווה השנייה: מצוות יישוב הארץ, שאמרו עליה חז"ל בספרי (ראה פרשה נג) שהיא שקולה כנגד כל המצוות. ולדעת הרמב"ן ורוב הפוסקים מצווה זו קיימת בכל הזמנים, ועל פיה נצטווינו לכבוש את הארץ. במשך דורות לא היתה לנו יכולת להתארגן ולבנות כוח צבאי, ולכן היינו אנוסים ולא יכולנו לקיים את המצווה. בחסדי ה' אשר פקד את עמו, ניתן לנו מאת ה' בדורות האחרונים הכוח לקיים את המצווה. 

מצווה כללית 
מעלה מיוחדת יש במצוות השירות בצבא, שהיא מבליטה את הצד הכללי שבכל יחיד. את כל המצוות אנו מקיימים כיחידים, אולם במצוות השירות בצבא, היחיד מבטל במידה רבה את פרטיותו והופך להיות חלק מהכלל, וכך כולם נלחמים כאיש אחד למען כלל ישראל. ועל כן המלחמה למען הצלת ישראל נקראת "מלחמת ה'" (שמואל א' יח, יז).

עיקר המעלה למשרתים ביחידות הקרביות 
ואף שכל המתגייסים לצבא מקיימים מצווה, יש הבדל עצום בערך המצווה בין החיילים הקרביים לבין החיילים שבעורף, שאינם צריכים לחרף את נפשם למען עמם ומולדתם. 

ואין ללמוד מאלה ששמרו על המחנה בחילו של דוד, שקבע דוד כי יחלקו את השלל בשווה כמו הלוחמים, שנאמר (שמואל א' ל, כד): "כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו". מפני ששם גם היושבים על הכלים, היינו השומרים על המחנה, היו חיילים קרביים, ואף הם היו בסכנה גדולה, מפני שבעבר, כשלא היו כלי רכב, המחנה היה סמוך לחזית, וחילות האויב היו מנסים תמיד לתקוף את המחנה, כדי להרוס את תשתיות המלחמה ולהכריע את הקרב. ולכן תפקידם של השומרים על המחנה היה חשוב ומסוכן. 

יתכן שדומים להם כיום אותם נהגי משאיות שבמלחמת יום הכיפורים נסעו בכבישים המופצצים והובילו במסירות נפש נוראה תחמושת ובנזין לחזית. ואף כי לא לחמו בפועל, בזכותם הושג הניצחון, וכל החיילים הקרביים צריכים לחלוק עימהם כבוד בשווה. 

אבל רוב החיילים העורפיים בימינו כמעט שאינם נוטלים חלק בסכנת המלחמה, ולכן מצד מצוות המלחמה, שעיקרה הנכונות לחרף את הנפש, מעלת מצוותם נמוכה בהרבה ממעלת המשרתים בחילות הקרביים. 

ולכן מצווה על כל אחד להשתדל לשרת ביחידה קרבית (בהזדמנות אחרת אולי ארחיב בגדרי המצווה שביחידות העורפיות, שלעיתים תרומתם למערכה עצומה אף שאינם מחרפים את נפשם).

בגדים צואים 
עם כל החשיבות העצומה של המצווה לשרת בצבא, אם יבוא מפקד וייתן פקודה המנוגדת למצוות התורה, יש לסרב לקיימה (רמב"ם הל' מלכים ג, ט). צריך ללכת לשירות בצבא מתוך רצון לקיים את מצוות הבורא. לשם כך באנו לעולם הזה, כדי לגלות בו את דבר ה' הנצחי, ואם נכופף את ערכי הנצח מפני פקודות בשר ודם המנוגדות למצוות ה', נמצאנו מפירים את שליחותינו.

בחודשים האחרונים השתתף הצבא במעשה נורא – החרבת יישובים, גירוש תושביהם והשלכתם לרחוב. אי אפשר להתעלם מזה. כעת בגדי צה"ל מגועלים בחטא. וכמו שאמר הנביא זכריה על יהושע הכהן הגדול כי בעקבות חטאי בניו, שנשאו נשים פסולות לכהונה – "בגדיו צואים" (זכריה ג, ג, סנהדרין צג, א). 

כך גם היה בתקופות מאוחרות יותר בימי הבית השני, כאשר אנשים רשעים מונו לשרת בתפקיד הכהן הגדול. ואף שלא היה בית מקדש אחר ולא כהן גדול אחר, ולכן רק בבית המקדש שבירושלים הקריבו את התמידים, ורק הכהן הגדול קיים את עבודת יום הכיפורים – מכל מקום כתם החטא טינף את בגדי הכהן הגדול, והטומאה התפשטה בבית המקדש. 

בדומה לכך, גם המצווה להתגייס לצה"ל נשארה שרירה וקיימת, שכן עיקר ייעודו של צה"ל להגן על העם והארץ, אבל אי אפשר להתעלם מכך שבגדי צה"ל טונפו בחטא. 
לכן יחד עם הגיוס לצבא, יש למחות ולפעול למען טיהורו של צה"ל. כפי שהנביא קרא ליהושע הכהן הגדול להסיר את בגדיו הצואים, היינו להתנער מהחטא וללכת בדרכי ה', ואז הבטיח לו בשם ה' כי יזכה למעלה גדולה ויקרב את הגאולה. 

תשובה לשאלה 
לאחר כל זאת אחזור להשיב לשואל: אף כי עיקר המצווה לשרת ביחידה קרבית, אין מקום להתחנן על כך, כי אם תתחנן תידרש לוותר על עמדתך הצודקת שמכוחה יצאת להפגין ולמחות. מפקדי הצבא הם שצריכים לטהר את עצמם מהחטא ולא אתה. 

לפיכך, בעצם זה שהבעת את רצונך לשרת ביחידה קרבית כבר קיימת את מצוותך, וכפי שאמרו חז"ל (ברכות ו, א): "חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה". 

האם לשרת עתה במילואים?
שאלה: אני גר באחד היישובים הגדולים ביש"ע. נקראתי למילואים, ואין לי שום חשק לשרת. כששוחחתי על כך עם אחד הקצינים ביחידת המילואים, הוא לא הבין בכלל את מצוקתי. להפך, הוא טען שהצבא עשה את מה שהיה צריך לבצע, ועשה זאת בצורה הטובה ביותר. אחרי דבריו, אין לי יותר רצון לשרת עמו. אני יודע שאם היו נותנים לו פקודה לגרש אותי מביתי ולהשליך את ילדיי לרחוב, היה מגרש. איך אצא יחד אתו לשמירות? איך אקבל ממנו פקודות? חשבתי שלא אשרת במילואים לכל הפחות עד שישחררו מהכלא את הרב בראלי, נכדו של מו"ר הרב נריה זצ"ל, שנעצר על קריאתו לסרב לפקודת הגירוש. ואולי לא אשרת עד שאותו קצין יתחלף, או עד אשר הרמטכ"ל יתחלף?

אין לשרת בתחושת השפלה 
תשובה: תחושתך מובנת. אנחנו משרתים בצבא לא מפני שאנחנו טיפשים כל כך עד שאיננו יודעים כיצד אחרים מצליחים להשתחרר משירות מילואים או משירות ביחידות קרביות. אנחנו משרתים מפני שאנו מכירים בערך השירות. אבל כאשר השירות כרוך בהשפלה, זה לא אנושי לשרת. כל זמן שאינך חש את אחוות הלוחמים, הנצרכת כל כך לשירות הצבאי, יש מקום שתפטור את עצמך בדרכים הידועות משירות מילואים. 

יהא אדם חייל ולא עבד חייל 
אמרו חז"ל: "לעולם יהא אדם ירא שמים", ופירשו גדולי המוסר שקודם צריך להיות אדם, ורק אח"כ ירא שמים. אבל מי שאינו יודע לנהוג ולהרגיש כאדם, אם יבוא להיות ירא שמים – יראתו תהיה עקומה.
כיוצא בזה אפשר לומר: "לעולם יהא אדם חייל". קודם צריך להיות אדם, ורק אח"כ חייל. אבל אם האדם נדרש לוותר על עמדותיו היסודיות כדי לשרת בצבא, כבר אינו אדם וכבר אינו יכול לשרת. 

במלים אחרות, השירות בצבא צריך להיות מתוך עמדה מכובדת. כאדם בן חורין שבא לשרת את עמו ומולדתו, ולא כעבד המשועבד לשלטון. יתכן שבאופן זה לטווח קצר הצבא יפסיד כמה חיילים, אבל לטווח ארוך יהיו יותר חיילים. על כגון זה אמרו שלפעמים ביטולה של תורה מביא לקיומה.

עת מלחמה
אמנם כל זה אמור במצב שאין מלחמה. אבל אם ח"ו תפרוץ מלחמה, עליך להתייצב מיד לעזרת ישראל מיד שונאיו. 
משל למה הדבר דומה, לאם שהעליבה מאוד את בתה הנשואה, וקיללה נמרצות את חתנה. במשך כמה לילות הבת בכתה ולא ישנה. מובן שאין לחייב את הבת לבוא לאחת השבתות הסמוכות לבקר אצל אמה כאילו דבר לא אירע. בנוסף לכך, יש חשש שאם תבוא, תפרוץ מריבה נוספת יותר חמורה. אבל אם ח"ו האם תחלה ותצטרך עזרה, כמובן שהבת צריכה להתייצב מיד לצד אמה ולעזור לה ככל יכולתה. הלא סוף כל סוף היא אמה.

ויהי רצון שמהרה יחזרו מפקדי צה"ל בתשובה שלמה, וקרנו של דוד מלך ישראל, הלוחם הגדול, עבד ה', תצמח לישועת ישראל.
עוד שאלות רבות עלו מתוך המשבר, ונגענו רק בקצתן. בעז"ה עוד נמשיך לעסוק בהן. נקווה שהצבא ימצא את הדרך להקל מקושי השאלות.

שו"ת בעקבות החורבן

הפורענויות של חבלי משיח ● בעיית המנהיגות של הציבור הדתי-לאומי ● המגורשים של היום הם הרוב של מחר

חבלי משיח 
מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה מספר על אביו מרן הרב הראי"ה קוק זצ"ל, כי כמה וכמה פעמים שמע אותו אומר בבכייה ממש: "מפחד אני ממה שאמרו חז"ל על שלושה דורות שלפני ביאת הגואל, שעליהם נאמר: שמנת עבית כסית". והכוונה, שמתוך אי ההתקשרות אל הקודש, מסתאבים והולכים, ומכוח זה באות פורענויות נוראות של חבלי משיח (ועיין ספרי דברים פיסקא שיח, וישעיה ב, ה-יא).

על הסיפור משבוע שעבר 
שאלה: הסיפור על משפחת עמנואל בשואה, שהובא בשבוע שעבר, היה מרגש כל כך עד שלא יכולתי להפסיק לבכות אחרי קריאתו. בכל זאת רציתי לשאול, מדוע בשעה שכל הארץ רועשת סביב החרבת היישובים צריך להביא סיפור זה.

תשובה: האמת שבתחילה חשבתי להקדים הסבר. לאחר מכן חזרתי בי ובחרתי להביאו כך ללא נימוק והסבר, כדי שכל קורא יחשוב כפי הבנתו. עתה, שבוע לאחר מכן, אזכיר שלוש סיבות להבאתו. ראשית, ללמד על מסירות נפש לשמירת תורה ומצוות. שנית, לתת משקל נכון לצער שאנו עוברים: לפני ששים שנה מצבנו היה נורא לאין ערוך. שלישית, להדגיש שוב את ערך המשפחה. 

האם אנחנו לוזרים? 
טענה: אנחנו לוזרים, מפסידנים. 
תשובה: אכן במאבק זה אנו מפסידים. אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שעמדו מולנו כוחות חזקים ועצומים – לחצים מכל אומות העולם כמעט, מדינות ערב, ושמאל ששולט באליטות. למרות זאת בעזרת ה' הצלחנו לנהל מאבק מכובד ושקול, וברוב השנים אף "הובלנו בנקודות", עד אשר "חברינו" בגדו בנו והטו את הכף נגדנו.

מה הרווחנו 
טענה: בשורה האחרונה, הפסדנו.
תשובה: לא רק "אנחנו" הפסדנו. עם ישראל כולו ישלם את מחיר ההפסד. 
ברמה האישית, לא בטוח שהמגורשים הפסידו. המציאות פתוחה לפניהם. המשפחות הנפלאות מגוש קטיף זכו לברכה גדולה בזכות התיישבותם. בכל סולם שתבדקו, תורני, ערכי, כלכלי, חברתי ומשפחתי, תמצאו כי בזכות החזון שהיו שותפים בו זכו להישגים גבוהים מחבריהם ואחיהם שנותרו לגור ביישובים ובערים שבתוך הקו הירוק. 

אמנם עכשיו המשבר נורא, במיוחד שמנהלת הגירוש לא השכילה למצוא פתרונות נאותים. אולם אם המגורשים ימשיכו לחיות באמונה ובחזון, יעסקו בקירוב רחוקים או ביישוב הארץ, הם ימשיכו לראות ברכה בעמלם. 

מנהיגות 
טענה: יש לנו ציבור נפלא, אבל אין לו הנהגה. לו היינו זוכים למנהיגות יותר חכמה ואמיצה, יכולנו למנוע את החרבת היישובים וגירוש התושבים. עמדו לרשותנו כלים מספיקים לכך. במדינה דמוקרטית יש לשלושים אחוז מהציבור את היכולת להטיל וטו על מעשים חמורים ביותר לדעתם. ואם לא וטו אז לכל הפחות יש את הכוח לתבוע תהליך קבלת החלטות הוגן.

תשובה: אכן נכון, יש לנו בעיית מנהיגות. בהזדמנות אחרת בעז"ה ארחיב על כך. בכל אופן, יש לקוות כי המנהיגות הפוליטית הדתית לגווניה השונים תשכיל להתאחד, תוך שיתוףפעולה בכל האתגרים המשותפים, וכבוד הדדי בתחומים השנויים במחלוקת. 

המגרשים לעומת ה'משובחים' 
שאלה: הייתי אחד מהנערים בגוש קטיף. הרגשתי רע מאוד. מושפל. התייחסו אלינו בזלזול. המנהיגים הבטיחו לנו שנאבק וננצח. באו מולנו כוחות גירוש עצומים, אלפי שוטרים וחיילים. לנו היה אסור להתנגד, ולהם היה מותר להכאיב. הם בכלל לא התאמצו שלא נרגיש כאב. להפך, היו רבים שהשתדלו להכאיב במהלך הגירוש. זה לא כמו שמספרים בתקשורת כאילו כל השוטרים והחיילים התנהגו יפה – כלפי הנערים רבים נהגו באלימות. האם אנחנו מפסידנים?

תשובה: בעוד שלושים שנה, לשמונת אלפים הנערים והנערות שהיו בגוש קטיף יהיו יותר צאצאים מכל 50 אלף השוטרים והחיילים שצעדו בגאון כדי לגרשם. עוד ששים שנה יהיה להם פי כמה יותר צאצאים. ויתקיימו בהם דברי הנביא (ישעיה נז, יג): "והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קודשי". והנותרים מבני השוטרים והחיילים הללו יצטרפו אליהם, וילמדו מהם לאהוב את העם ואת הארץ, לקיים מה שנאמר (ישעיהו ס, כא) "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ".

בחירה חופשית 
שאלה: האם בטוח שכך יהיה? וכי לא יתכן שהחיילים יחזרו בתשובה? והאם לא יתכן שהנערים יתקלקלו?
תשובה: אכן, הבחירה החופשית היא היסוד לכל. יכול אדם לקלקל עצמו או לתקן עצמו. חייל שבכה באמת, יש סיכוי רב יותר שיחזור בתשובה. אבל הבכי לבדו אינו מספיק. מנגד, גם הנערים והנערות היפים והטובים, אם לא ימשיכו להיות נאמנים לתורה, לעם ולארץ, יאבדו את מעלתם. האחריות מוטלת תמיד על כל אחד ואחד לבחור בטוב.

אולם בדרך כלל אנשים אינם משנים את דרכם באופן קיצוני, ולכן כל זמן שלא יהיו שינויים קיצוניים באורח חייהם של השוטרים והחיילים ולעומתם הנערים והנערות, אפשר לצפות כי בעוד שלושים שנה יהיו ל'משובחים' יותר צאצאים מאשר לכל גדודי הגירוש. 

יש שלא אוהבים לשמוע דברים כאלה, לא מקובל לדבר על מספר הילדים, זו חדירה כביכול לרשות הפרט. אבל צריך לדבר על כך, כדי שיוכל אדם לבחור את דרכו ולתכנן את חייו. להחליט האם הוא בצד של המתנתקים או בצד של המתחברים.

התנתקות משורשים יהודים 
שאלה: איך אפשר לדעת דברים כאלה?
תשובה: החיילים והשוטרים שהשתתפו בהחרבת גוש קטיף עשו פעולה של התנתקות משורשיהם היהודיים. ההתנתקות הזו כבר היתה קיימת וחבויה בלבבות, אבל הפעולה הרעה הזו הוציאה אותה אל הפועל. 

ההתנתקות מהשורשים היהודים היא התנתקות מהקדושה, מהנצח, מכל מה שצריך כדי לבנות משפחה יהודית "כדת משה וישראל". הלוואי ויחזרו בתשובה ויצטרפו אל הנערים והנערות הנפלאים שבאו לגוש קטיף, ויזכו אף הם לברכה גדולה. אבל אם לא יחזרו בתשובה, כך יהיה. רבים מהם יתחתנו בגיל מבוגר. יהיו שלא יתחתנו כלל. רבים מהמתחתנים יתגרשו. התוצאות בדור הבא יהיו בהתאם. 

אין כאן חיזוי נבואי – זוהי המציאות אצל המתנתקים. עד שלא עשו בפועל את הפעולה הרעה הזו, הדבר עוד לא יצא אל הפועל. באופן רשמי עדיין היו קשורים יותר לשורשים. עכשיו שהחריבו וגרשו, ההתנתקות שלהם מהחיים היהודיים תתגבר. מסתבר שזה יבא לידי ביטוי בתחומים נוספים, כמו פחות מוטיבציה לשרת בצבא ופחות רצון להישאר בארץ ישראל ולתרום לשגשוגה.

לדאוג לשוליים 
שימו לב לחברים שנמצאים בשולי החבורה. המצב מזעזע ומחריד אותם, והם עלולים לעשות דברים נוראים. כמו החילוני היחיד בשבות רחל, שרצח ארבעה פועלים שעבדו אצל יהודי. וכמו העולה מרוסיה שהתגוררה בקדומים והציתה את עצמה מרוב כאב. 
מי שנמצא בתוך החבורה, מי ששומע שיעורים, לומד להתבונן במבט רחב על המציאות. זה מאזן אותו. מי שלא למד, מי שלא ליבן את הסוגיות, עלול לעשות מעשים חמורים. צריך לשים אליהם לב ולקרבם. 

איומי הרמטכ"ל 
שאלה: שמעתי שהרמטכ"ל הודיע כי מי שהשתתף בהתנגדות על גג בית הכנסת בכפר דרום לא יגויס לצבא. כיצד צריך להתייחס לדבריו?
תשובה: אלו סתם איומים של אדם כוחני ומתלהם. אגב, הקצינים הבכירים בצבא ובמשטרה התנהגו כלפי המגורשים בכוחנות. בסתר הם עודדו את השוטרים והחיילים לתת מכות לכל מי שיגלה התנגדות תקיפה מעט מעבר לרמה שהם "ברוב טובם" הסכימו לה. לא צריך לחבקם. 
מכל מקום, אם הם לא יגויסו לצבא, אני מקבל על עצמי (בלי נדר) כאן בפומבי לתרום עשרת אלפים שקלים לצדקה (מעבר למעשר כספים). זה בערך הסיכוי שאני נותן לקיום דבריו.
למעשה, אם אכן הצבא לא יגייס אותם, הרי שהם פטורים מהמצווה, ואין עליהם חובה להשתדל להתגייס.

המצווה להתגייס 
שאלה: אחרי שצה"ל בשיתוף המשטרה החריב יישובים והפך יהודים שהיו להם בתים טובים לפליטים, האם עדיין צריך ללכת לצבא?
תשובה: ייעודו הבסיסי של צה"ל הוא להגן על העם ועל הארץ. המעשים הרעים שעשה אינם העיקר, ולכן המצווה להתגייס שרירה וקיימת. 
שאלה: אני חש עלבון נורא. הכאב דומה לכאב שהיה לי בזמן שהייתי אבל על אבי. קשה לי מאוד ללבוש כיום מדים. האם אני רשאי להשתמט מהשירות?
תשובה: תחושות כאלה אפשר להבין. זה אנושי להיעלב. אתה רשאי להשתמט מהשירות עד שתחושת הכאב והעלבון תחלוף, ובתנאי שמדובר במצב זמני, ובתנאי שאין מצב מלחמה. 

נחמה 
ביום הקשה שבו גורשו רוב מתיישבי גוש קטיף, וקרעתי את בגדי וברכתי "דיין האמת", התקשר אלי פרופסור ישראל מכובד, מהחשובים בתחומו בארץ, ובישר לי כי החליט מעתה לחבוש כיפה. תמיד כיבד מסורת, בשנים האחרונות התקרב יותר. אחרי שראה כיצד נוהגים בדתיים, החליט להצטרף.

מה יועילו ההפגנות?

חובת התוכחה ´עד שיכנו´ מתקיימת בימים אלו ● מצווה להוכיח כדי להרחיק מעבירה וכדי לבטא את חומרת העבירה

החובה למחות 
שאלה: מה הערך בהפגנות השונות, חלקן חריפות כמו ההפגנות על הכבישים; האם לא עדיף לשכנע בדרכי נועם?
תשובה: אכן בדרך כלל צריך לשכנע בדרכי נועם. אולם כשממשלה מתכוונת לבצע עוול נורא, להחריב יישובים, להרוס בתים, לגרש יהודים שמסרו נפשם על יישוב הארץ, אסור לשתוק. ובמיוחד כאשר אנו משוכנעים שמעשים אלה יגרמו לסכנות קשות לכלל היהודים בארץ. 

וכן אמרו חז"ל (שבת נד, ב): "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו". 
וכמה פעמים צריך להוכיח? אמרו חכמים (ב"מ לא, א): "הוכח – אפילו מאה פעמים משמע".
וכיצד המחאה? נחלקו בזה האמוראים: "עד היכן תוכחה? רב אמר: עד הכאה, ושמואל אמר: עד קללה, ורבי יוחנן אמר: עד נזיפה" (ערכין טז, ב).

ונחלקו הראשונים כמי ההלכה. לדעת הסמ"ג הלכה כר´ יוחנן שההוכחה היא עד נזיפה, אולם הרמב"ם פסק שההוכחה עד הכאה. וכפי שכתב בהלכות דעות (ו, ז): "וכן תמיד חייב אדם להוכיחו, עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע; וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה – הוא נתפש בעוון אלו, כיון שאפשר לו למחות בהם" (ועיין בהקדמת השל"ה).

וכאן לא מדובר רק במחאה כלפי אדם שחוטא לעצמו, אלא מדובר בחטא שנעשה כלפי אחרים בגזילת בתיהם והרס חייהם, ואף בגרימת סכנה חמורה לכלל ישראל על ידי עידוד המרצחים. 
במשך שנים לא הבנתי את משמעות ההלכה: כיצד יתכן שאדם ימחה וחברו יכה אותו? עתה לדאבוננו הסוגיה ברורה. כמעט וכבר לא נותר יהודי נאמן לעמו ומולדתו שלא חטף בעצמו מכות משוטרים או חיילים, או לפחות מכיר חבר או קרוב משפחה שחטף מכות. 

מה התועלת במחאה עד הכאה 
שאלה: ומה זה מועיל להוכיח עד הכאה?
תשובה: למחאה שני תפקידים. האחד – לנסות לשכנע את החוטא לשוב מחטאו. לעורר אותו לחשוב, שיבין עד כמה מעשהו חמור. אולם גם כאשר ברור שהמחאה לא תניא אותו מהחטא – עדיין יש מצווה להוכיח, כדי שיהיה ברור לכול כי החטא חמור מאוד. ולמה המחאה צריכה להיות חריפה עד הכאה? מפני שאם לא תיאמר בחריפות, יחשבו הכול כי הדבר אינו חמור כל כך. 

אנשים רגילים להילחם על פרנסתם וכבודם, ולשם כך הם מוכנים לחסום כבישים ולהשבית מערכות חיוניות במדינה. ואם על דבר חמור כל כך של גזירת גירוש יהודים חלוצים וחורבן יישובים לא תהיה מחאה שכזו, יאמרו הכול שאין הדבר חמור. המחאה צריכה להיות חריפה לפי חומרת החטא, ולפי המקובל באותו מקום וזמן. ומחאה כזו ידעו חכמים שעלולה להגיע עד הכאה. 
כמובן שהשוטרים והחיילים המכים עוברים באיסור חמור, וכל מי שיכול מוטלת עליו חובה להענישם על כך. 

האם לא צריך להתמקד בחינוך בלבד
שאלה: הרי ברור ששורש הבעיה הוא שרבים אינם מבינים את ערכו של עם ישראל וערכה של ארץ ישראל. ואם כן, מדוע לא נתמקד בשורש הבעיה? מדוע להפנות משאבים להפגנות ומחאות שונות, הרי את הבעיה בשורשה כל הפעילות הזו לא תפטור?
תשובה: אמת שעיקר התיקון ייעשה על ידי לימוד תורה ברוחב ועומק, בהכוונת כל תחומי החיים לאורה, ובהנחלתה לכל העם. עם זאת, אין אנו פטורים מלפעול לביטול מעשים רעים ועוולות שעושה הממשלה. 

משל מחולה 
משל למה הדבר דומה, לחולה מסוכן שיש צורך להבהילו לבית חולים. ואכן התקבצו כמה אנשים והחלו לעזור. זה מכין רכב כדי להסיעו, זה מברר בחיפזון איזה בית חולים תורן היום והיכן יטפלו בחולה היטב, וזה מתייעץ עם רופא מומחה, כדי שכשיגיע החולה לבית החולים יידעו לבקש עבורו את הטיפול הטוב. 
והנה מגיע לשם איזה ´צדיק´ ומתחיל להוכיחם: מדוע אתם כל כך מבוהלים ונחפזים? וכי אינכם יודעים שהכול בידי שמיים? אם הוא יתברך היה רוצה שהחולה יחיה – אזי הוא יחיה, ואם ירצה שימות – הרי ימות. ואם אתם באמת רוצים לתקן, הרי שורש הבעיה שבעטיה אדם זה מוטל חולה במיטתו הוא רוחני, והתיקון לבעיות הרוחניות נעשה בתפילה ובתשובה, ומדוע אתם טורחים כל כך סביב ענייני העולם הזה. 
ואף שאותו ´צדיק´ צודק שהכל בידי שמיים, ושורש כל המחלות נעוץ בבעיות רוחניות, מכל מקום תפקידנו עתה הוא לגמול חסד עם החולה ולהצילו. כשנסיים לעשות את כל מה שאפשר, כמובן נרבה בתפילה ותשובה. אבל עתה מוכרחים לפעול בכל מה שאפשר. 

כך גם לגבי הצלת היישובים והצלת ישראל מסכנת הכניעה לטרור. כל מה שאפשר לעשות למען מניעת הגזירה, במחאה והסברה, צריך להיעשות. 

היחס בין פעילות מחאתית ללימוד וחינוך 
עם זאת צריך כמובן לדעת ששורש הבעיות הוא במצב הרוחני שלנו. וכדי לתקן ולרומם את העם, צריכים להרבות בתורה. יתר על כן: חובה לדאוג, שלמרות כל הטירדות בענייני השעה, מירב המאמצים יושקעו בלימוד ובחינוך, בחשבון נפש ובתכנון נכון לטווח ארוך.

נחזור למשל שהזכרנו: כמו שבתחום הרפואה מירב המאמצים צריכים להיות מופנים לרפואה מונעת, היינו להקדמת תרופה למכה, כך גם בבעיות הציבור, מירב המאמצים צריכים להיות מופנים ללימוד תורה וחינוך.

אבל מי שאינו פועל למנוע מעשי עוולה נוראיים שכאלה, אלא טוען שרק תפילה או פעילות רוחנית מופשטת תועיל כאן, אינו מבין שתפקידנו הוא לתקן את העולם הזה. וכמעט אפשר לומר עליו שהוא לומד תורה שלא לשמה, מפני שלימוד התורה לשמה הוא לימוד שמעורר את האדם למעשים שמבטאים אחריות לתיקון העולם. וכמו שאמרו חז"ל: "נאמר אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו, שיהא אדם לומד בתורה על מנת לשמור המצוות לעשותם, שהלומד על מנת שלא לעשות נוח לו שלא נברא בעולם" (מדרש אגדה ויקרא כו). אע"פ שאור התורה נצחי ומועיל לחיי עולם, ואילו המצווה היא כמו נר, שמועיל לחיי שעה בלבד (ע´ סוטה כא, א, ומהר"ל נתיב התורה א).

היחס למפקדים הבכירים בצה"ל 
שאלה: מדוע בשבוע הקודם כתבת שאתה מעריך את החייל הפשוט, ואילו מהמפקדים התעלמת?
תשובה: אכן שמת לב לכוונתי. אני מעריך יותר את החיילים הפשוטים מאשר את המפקדים. וככל שעולים בסולם הדרגות כך הערכתי הולכת ופוחתת, משום שכוונתם כבר פחות טהורה.
רבים מהמפקדים נעשים חנפנים כלפי מפקדיהם ועריצים כלפי פקודיהם. הם מתחנפים כדי לקדם את הקריירה שלהם, כדי לקבל משכורת גבוהה יותר, כדי לקבל פנסיה טובה, כדי לקבל אחר פרישתם ג´וב טוב או לפתוח בקריירה פוליטית. 

במצב זה, לא תמיד המטרה החשובה ביותר היא לנצח את האויב. פעמים רבות המטרה הראשונה היא לצאת טוב בעיני המפקדים, כדי שלא יהיו אח"כ טענות לא מהתקשורת ולא מהדרג הפוליטי. לא במקרה, בין החיילים הפשוטים יש מאות הממאנים לקחת חלק בפשע הגירוש, ואילו בין המפקדים מהדרג הבכיר כמעט שאין אחד.

את ההערצה האמיתית צריכים להפנות אל החיילים הפשוטים, שלמרות הכול מתגייסים לצבא ליחידות קרביות ומחרפים את נפשם. אין להם מעמד ולא פנסיה, הם לא יקבלו קידום פוליטי כשישתחררו מהצבא, הם רק משרתים את עמם. הם הגיבורים האמיתיים.

על קצינים דתיים ואלעזר שטרן 
שאלה: אם חיילים דתיים יסרבו פקודה, עלול קידומם להיפגע. האם לא עדיף שיצייתו לפקודה כדי שיוכלו להמשיך להתקדם בסולם הדרגות?
תשובה: מה התועלת בקידומם אם לשם כך הם צריכים לוותר על אמונתם? יותר מזה, יש קצינים דתיים שכל כך ויתרו על אמונותיהם, עד שהפכו להיות גרועים מקצינים שאינם דתיים. למשל אלעזר שטרן ראש אכ"א. אינני מכיר אותו, ואולי אני טועה בו. אולם ממה שנשמע בתקשורת בשמו, ניכר שאין הוא מבין כלל את הכאב. מבחינה זו הוא הרבה יותר גרוע. גם אם אינו מסכים עם עמדותיו של חלק מהציבור הדתי, הוא היה צריך לפחות להבין, להיות רגיש. לגבי חלק מהציבור – להשתתף בגירוש יהודים זה חמור כמו להכות את ההורים. הוא צריך לדעת זאת. אבל הוא אוטם את מוחו ולבו, ובגאווה של מי שחושב שיודע יותר טוב מכולם תורה ומדינאות, הוא ניצב כמוכיח בשער. וכנגד מי הוא יוצא? כנגד שליטים שעושים הון משלטונם? לא! כלפי מושחתים שעושים את השררה קרדום לחפור בה? לא! כלפי שר ביטחון או קצינים שמשנים את דעתם כדי למצוא חן בעיני השליט? לא! 

הוא גיבור לצאת כנגד אנשים שבמשך שנים הקריבו עצמם למען העם והארץ, והממשלה בגדה בהם. הם עכשיו בוכים ואבלים והוא מתעמר ומאיים. שום רגישות ושום הבנה. 

במשך שנים עשו למתנחלים רצח אופי כדי להתיר את דמם, להכין את גירושם, לבזוז את רכושם ולפצותם באופן חלקי בלבד. שטרן הוא הרי בשר מבשרנו, הוא היה צריך לדעת זאת. וכאשר קצינים חילונים רואים כיצד קצין דתי אינו מבין את המתנחלים, הם לומדים ממנו כי אכן אין כאן כאב אנושי, רק מאבק פוליטי וטירוף משיחי. הם מסיקים שכל הדיבה הרעה שהוציאו על המתנחלים אכן נכונה, שהרי אפילו שטרן הדתי מסכים לה. 

הלוואי ואשמע כי טעיתי בהערכתי את ראש אכ"א אלעזר שטרן, אולם כל זמן שבתקשורת נשמעים קולות אחרים, עליו חובת ההכחשה. נראה אם ירצה לגלות רגישות והבנה או ייצא לנקום. 

מגמת התוכחה היא לשנות את המציאות לטובה, ומצוותה סמוכה וקשורה למצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז-יח). הלוואי ונזכה במהרה לתשובה ואהבה.

עיתונות לוחמת ברשע

האם מותר לקרוא כתבות המוקיעות התנהגות פסולה של אישי ציבור ● אין לשון הרע בקריאת דבר שכבר התפרסם בהמון ● היתר לשון הרע לתועלת בהוקעת הרשע

בעיית לשון הרע בעיתון 
שאלה: לפעמים אני מוצאת את עצמי מתלבטת האם לקרוא מאמרים מסוימים בעיתון 'בשבע', בשל חשש ללשון הרע. כגון המאמר על מג"ד 202, על אהוד אולמרט וכדומה, מאמרים שמכותרתם ניכר שעניינם להבהיר עד כמה האדם המדובר נהג שלא כשורה, בלשון המעטה. האם יש לחשוש לכך? והרי אם מדובר בלשון הרע לתועלת יש צורך להמעיט במה שמתחייב, וזו לא תחושתי לאחר קריאתי.
לתועלת מותר – שני סוגי תועלת

תשובה: הכלל החשוב ביותר בדיני לשון הרע, שמותר לספר לשון הרע לתועלת. וישנם שני סוגים של תועלת. התועלת האחת: להציל את חברו מלהיכשל בעסק או שידוך עם אדם שאינו הגון לו. ובמצב כזה יש למעט ולומר רק את מה שהכרחי. ואם השומע לא ישעה לאזהרה שנאמרה לו בקיצור, הוא יהיה האשם במה שיארע לו. התועלת השנייה: להוקיע מעשה רשע כדי למנוע את הרבים מללכת בדרכים רעות. וכאשר זו המגמה, אין צורך לצמצם כל כך בדברים, אלא צריך להוקיע את הרשע באופן הברור ביותר. וזו אחת המשמעויות המרכזיות של מצוות המחאה. אמנם גם כשרוצים להוקיע רשע, חובה לדבוק באמת ואסור להפריז בדברים. 

וכך כתב בספר חפץ חיים כלל י סעיף ד: "אם האנשים שהוא מספר לפניהם (דברים רעים על חברו שגזל או עשק) יכולים לעזור לנגזל והנעשק וכו', בוודאי נכון לעשות הדבר כן (שעל ידי כך יציל את חברו הנגזל או הנעשק). ואפילו אם התועלת הזאת לא תוכל להגיע על ידי סיפורו, רק שהוא מתכוון שיתרחקו בני אדם מדרך רשע כשישמעו שהבריות מגנות פועלי אוון, ואולי הוא בעצמו ישוב על ידי זה מדרכיו הרעים ויתקן מעשיו כשישמע הבריות מגנות אותו עבור זה, גם זה אינו בכלל לשון הרע ולתועלת יחשב". 

וזאת המגמה בכתבות שהזכרת, להוקיע מעשים רעים או אנשים רעים. וכך נכון לעשות, ובתנאי שהעובדות ייבדקו היטב, ויהיה ברור שאין כאן שום מגמה אישית לפגוע אלא רק להוקיע את המעשים הרעים.

החובה להוקיע רשע 
שאלה: אבל מדוע לדבר דברים רעים, וכי לא עדיף להרבות בדברים טובים, ומתוך כך להביא לתיקון?
תשובה: נכון שדרך ההשפעה המרכזית צריכה להיות באופן חיובי, כדרכם של הצדיקים הטהורים שמוסיפים אור. אמנם חובה גם להוקיע רשע. וכן מצינו בחז"ל (תנחומא פינחס ב): "כשם שהקדוש ברוך הוא מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם, כך מתעסק בגנות הרשעים לפרסמן בעולם. פרסם פנחס לשבח ופרסם זמרי לגנאי, עליהם נאמר (משלי י): זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב".
ונאמר (משלי כה, כו): "מעיין נרפש ומקור מושחת – צדיק מט לפני רשע". ופירושו: כאשר צדיק מתכופף לפני רשע ומתיירא להוכיחו, דרכו בזויה ושנואה כמעיין נרפש ומקור מושחת (רש"י). והיא סיבה שלא ילמדו תורה מפיהו, באומרם אם לעצמו לא הועיל מה יועיל לזולת (מצודת דוד).

בלא זאת אין סיכוי לצדק לנצח 
בלא שהצדיקים יוקיעו את הרשעים, אין להם יכולת לנצח את הרשעים. על פי ההיגיון, לכאורה כל מאבק בין צדיק לרשע אמור להסתיים בניצחון הרשע. הרי לצדיק יש כל מיני עכבות מוסריות: הוא אינו יכול לשקר, אם קובעים כללים למלחמה הוא אינו יכול להפר אותם; וכך תמיד יהיה לרשע יתרון: הוא יכול להפיץ שקרים על יריבו, הוא יכול להפר את הכללים כאשר הדבר מועיל לו, וכך תמיד ינצח.

אולם יתרון אחד יש לצדיק: היתרון המוסרי. הוא יכול להגדיר את הרשע כרשע. וכיוון שיש משקל לערכים, ממילא הקביעה כי פלוני הוא רשע גורמת להחלשתו בין תומכיו, ולחיזוק מתנגדיו. וכך גם אם יפעלו הצדיקים לפי כללי המוסר, הם ינצחו. אבל אם הצדיקים יוותרו על הזכות שלהם להגדיר את הרשעים כרשעים ולהוקיעם כנגד השמש, אין להם יותר סיכוי לנצח. 

כמדומה שבמשך שנים התרשלנו בזה. האהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתנו סימאה במקצת את עינינו מלבקר את השחיתות שפשתה בקרב בעלי הכוח והממון, השליטים בתקשורת, במשפט ובממשל. עתה עלינו להיות חדים ובהירים בביקורתנו, להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע, ולהעמיד בראשנו אנשי חיל הגונים וצדיקים. 

חיים עטר – סרבן צדיק 
כבר שנה משרת חיים עטר בצבא, בחיל השריון. בחודשים האחרונים נאלץ להסתפק באכילת לחם וממרחים פשוטים, ירקות ופירות. הוא מקפיד על כשרות למהדרין ואכילת בשר חלק, ומכיוון שלא סיפקו ליחידה שלו מנות 'גלאט' עבורו נאלץ חיים עטר להסתפק באוכל פשוט. הצבא אמנם היה חייב לספק לו את הבשר החלק. כל חייל נשאל בעת גיוסו אם הוא רגיל לאכול כשרות למהדרין. אם הוא משיב בחיוב – היחידה שאליה הוא מסופח תקבל מעתה ועד עזיבתו את היחידה תקציב נוסף, כדי לקנות מנות מהדרין עבורו מחיל האפסנאות. אולם מפקדיו בגדוד התרשלו, גם אנשי הרבנות הצבאית התרשלו, והוא נאלץ להסתפק במאכלים פשוטים. את התקציב המיוחד עבור הכשרות למהדרין אולי לקחו לדיסקוטק…
אע"פ כן לא רצה להעכיר את האווירה, הסתפק במאכלים פשוטים, והמשיך למלא את כל תפקידיו הצבאיים בנאמנות, במסירות ובצניעות כדרכו. אך כאשר היחידה שלו נקראה לרדת כדי לסייע לגירוש היהודים מגוש קטיף, הודיע למפקדו כי הוא מסרב למלא פקודה זו. 

לפני כשנתיים נפטר אביו של חיים, והוא כבן הבכור סייע לאמו בגידול חמשת אחיו. חבריו החילוניים בגדוד אמרו שכל חייל אחר במקרה כזה היה מבקש לשרת כג'ובניק קרוב לבית. אבל חיים רצה לתרום יותר לעם, והתגייס לשריון.
עכשיו הוא יושב בכלא, בעוון סירוב פקודה לגרש יהודים. 
כמי שניחן בקול נעים ובחוש מוסיקלי, חיים למד חזנות בנוסח ספרדי ירושלמי, ופעמים רבות הנעים לנו בישיבת הר ברכה את תפילות השבת. מן הסתם יבקשו ממנו בעתיד להיות חזן בתפילות הימים הנוראים. הוא יהיה חזן הגון, כדברי השולחן ערוך (או"ח נג, ד): "שליח ציבור צריך שיהיה הגון. ואיזהו הגון? שיהא ריקן מעבירות ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו, ושיהיה עניו ומרוצה לעם, ויש לו נעימה וקולו ערב ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים".
זהו הסרבן, הצדיק והיתום, שצה"ל מושיב בכלא.

מי הוא הישראלי 
לכבוד יום העצמאות ערך ערוץ שבע משאל, מיהו האדם שמייצג את הישראלי. גם אני נשאלתי, והשבתי שתי תשובות. בראשונה – מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שכן הוא זה שהגדיר את משמעות הישראליות במקורה המקודש, ומכוח תורתו ודבריו התרבתה תורת ארץ ישראל, נבנו ישובים, ונתרבו החלוצים והלוחמים על התורה, העם והארץ.

השני שמייצג בעיני את הישראלי הוא החייל הפשוט והאלמוני, שמוכן לחרף נפשו למען ביטחון ישראל. כשצריך להסתער במלחמה על האויב הוא מסתער, למרות שאין לו מכך שום טובת הנאה. הוא לא ישתחרר מהצבא עם פנסיה גדולה. לא יסדרו לו תפקידים בכירים. רק דבר אחד גורם לו לחרף את נפשו – הרצון להגן על עמו ומולדתו. בסוף שירותו בצבא הוא יישאר אלמוני כפי שהיה בשירות. הוא יצטרך לפלס את דרכו בחיים כאילו מעולם לא חרף נפשו. 
החייל הזה, שיש רבים כמותו, נערץ עלי מאוד.

כיצד להתגייס 
עוד פחות משבועיים מגיע מועד הגיוס של בני ישיבות ההסדר, מסיימי שיעור ב'. ובניגוד למחזורים קודמים – אין התלהבות. ושואלים: בשעה קשה כזאת, איך נתגייס? ויש להשיב: להתגייס לשם המצווה, להגן על העם והארץ. נכון שהגירוש מעכיר את האווירה ומטיל כתם שחור על החיילים. אבל עדיין תפקידו המרכזי של צה"ל הוא להגן על העם והארץ. לשם כך, ורק לשם כך, צריך להתגייס.

ההכרעה: מי, איך והיכן

המקום להכרעת המאבק הוא בגוש דן ● נוער ופנסיונרים בחוד החנית של המאבק ● נכון להימנע משירות מילואים השנה, גם במשימות שאינן קשורות לגירוש

הפעילות צריכה להיות בגוש דן 
כמדומה שהמאבק יוכרע בגוש דן, במקום שיש הרבה יהודים, בהפגנות על הכבישים ובמרי אזרחי בלתי אלים. אם תהיה התעוררות עממית רחבה, אפשר יהיה להציל את המדינה ממשבר עמוק, ולהציל את חייהם של אזרחים רבים מכל הסכנות שתוכנית הגירוש תגרום. 

כיוון שאנשים בגיל הביניים טרודים בעול הפרנסה והמשפחה, ישנן שתי קבוצות גיל שיכריעו את המערכה: הצעירים והפנסיונרים.

הצעירים 
גיל הנעורים, עם התסיסה והמרדנות הטבעית שבו, מתאים מאוד למאבקים מסוג זה. עדיין אין עליהם עול לא של משפחה ופרנסה, לא של חינוך הילדים ולא של השירות הסדיר בצבא (שגם הוא כמובן חשוב, לטובת העם והארץ, ובלבד שלא עוסקים בגירוש יהודים). 

את הלימודים שיחסירו אפשר להשלים בכלא או בחופש. בציבור הדתי לאומי לבדו יש יותר מחמישים אלף בני נוער. אם מחציתם יבואו להפגנות, הסיכויים לסכל את התוכנית טובים. ויש עוד צעירים ממגזרים אחרים שיכולים להצטרף למאבק. במקום למרוד בהורים ובמורים ימרדו בשלטון המושחת. אם יחד עם המרד יבוא חינוך ערכי לאחריות ציבורית ולאידיאליזם, הם יצמחו לתפארת מתוך המאבק.

הפנסיונרים 
ישנה עוד קבוצה, בעלת חשיבות איכותית – הפנסיונרים. ברוך ה', כיום רבים מאריכים ימים. אנשים בני ששים וחמש ושבעים הם צעירים בגופם ובנפשם. אם הם יצטרפו למאבק, יעמדו על הכבישים, וירתמו את כל כבודם וניסיון חייהם למערכה, יש סיכוי גדול להצליח. אם יהיו פנסיונרים בבתי הכלא, אי אפשר יהיה לזלזל בהם. הם יתנו למאבק משקל מוסרי ומכובד. ילדיהם ונכדיהם יכבדום. חבריהם מהעבודה, מהשכונה, יתעוררו לחשוב שוב על האווילות המרושעת שבגירוש.

אחריהם יוכלו לבוא גם המוני האנשים שנמצאים בתקופת העול הקשה של גידול המשפחה והפרנסה.

מילואים 
בקרב רבים עולה השאלה, האם נכון ללכת בחודשים הללו לשירות מילואים. ברור שאם מדובר בפעילות שעוסקת בגירוש יהודים בדרך ישירה או עקיפה, ואפילו בהחלפת חיילים אחרים שיילכו לגרש יהודים, הדבר אסור. 

ואם מדובר בשירות שלכאורה אין לו שום קשר לגירוש, אין בכך איסור. אבל מנגד, יש מקום למחות כנגד ההיערכות של צה"ל לקראת גירוש יהודים. ולכן רבנים רבים הדריכו להימנע משירות מילואים בשנה זו. 

ידוע לי על יישוב בו למעלה ממאתיים חברים משרתים במילואים. מפסח אף אחד לא הלך לשירות מילואים של שמירות. למרות שכבר עברו חודשיים, ונקראו לשירות לפחות שלושים חברים, אף אחד לא הלך. אמנם לאימונים של ימים ספורים, שאין בהם שמירות, היו שהלכו.

בדרך כלל נכון לעודד כל אדם לשרת במילואים, שכן זו מצווה גדולה וקדושה להגן על העם והארץ. לכן גם כשהיה קשה רבים הלכו למילואים, עד שנוצר מצב לא נורמאלי שבגדודים רבים החיילים בני המגזר הדתי לאומי מנו כחמישים אחוז, פי חמשה מהאחוז שלהם באוכלוסייה.

(אגב, לפני שמתאמצים להוסיף חילוניים להפגנות בעד ארץ ישראל, ויש שאפילו חושבים שעדיף להוריד כיפות כדי להיראות כחילונים, יש לעודד חילונים לשרת במילואים, כדי שאחוז המשרתים במילואים יהיה תואם את שיעורם באוכלוסייה). 

כיצד להישאר בבית 
עכשיו זה זמן טוב להשתמש בכל הסיבות כדי שלא לבוא למילואים. ואכן כאשר חברים רצו להיפטר מההתייצבות, פתאום נתברר להם שהדבר קל מאוד. כמעט תמיד יש סיבות מוצדקות. אשתו של זה לקראת לידה, ושל זה לאחר לידה. זה מטפל בילד חולה, וזה באבא חולה (כך זה במשפחות ענפות). זה נמצא בעומס עבודה וזה לקראת מבחנים קשים באוניברסיטה. אחד שלא ידע איך להשתמט שאל חבר חילוני כיצד הוא תמיד מצליח להיפטר משירות המילואים. מיד נתחוורו לו דרכים רבות וכשרות. שאל אותו החבר: "אולי אתה מרגיש איזה מיחוש בגב או בראש". ענה הדתי: "אכן כן, הגב קצת כואב". "אם כך יש לך סיבה מוצדקת", הסביר לו חברו, "אף אחד לא יוכל להכריח אותך לשרת". 
עד כה, האנשים הטובים הללו התמסרו והלכו למילואים למרות הקשיים, עכשיו התחילו להיות 'נורמאליים', כמו הרוב. 

אגב, גם לנשים חלק בהתנדבותם של בעליהן לשירות מילואים. הן מתפקדות בלי עזרה גם כשהם בהריון וגם אחרי לידה, וגם כשיש ילדים רבים בבית. עכשיו, נשים יקרות, מותר לכן לדרוש מהבעלים להישאר בבית… 

העלבון 
לפעמים צריך גם לדעת להיעלב. עכשיו אנחנו נעלבים. מי שחוטף סטירה ומסביר שלא התכוונו לפגוע בו, וכשיורקים עליו הוא טוען שזה גשם, הוא איננו אידיאליסט – הוא 'פראייר'. 'פראייר' לא נועד להשפיע; תפקידו לשמש נושא כלים לפוליטיקאים רמאים. לעומת האידיאליסטים שמתקנים את העולם, הפראיירים – למרות כוונותיהם הטובות – פעמים רבות מחמירים את המצב, מפני שהם נוחים לכל סוג של ניצול ציני. 

ויש אמיצים שרוצים להביע מחאה כנגד הגירוש, ומודיעים בפירוש כי לא יבואו למילואים בגלל מעורבות הצבא בגירוש, תוך נכונות לשלם על כך מחיר. אמנם בפועל מעטים מהם משלמים מחיר. מכל מקום, אני דואג קצת לאנשים הגיבורים הללו, ומי שמתייעץ איתי אני מעדיף להנחות אותו שלא יסתבך בחינם. על כן אני מציע לו שישאל את מפקדו: מה אתה מעדיף שאומר לך, שלא אבוא למילואים בגלל הגירוש, או בגלל שכואב לי הגב? מה שטוב לך אומר. כך מצד אחד יביע את מחאתו, ומצד שני יש לו גם סיבה מוצדקת. אם בכל זאת ירצה לעמוד בגבורה על עמדתו, אעריך אותו על כך. 

חיילי סדיר 
בגיוס הקיץ הקרוב אמורים בני שיעור ב' מישיבת הר ברכה להתגייס. ישנם בחורים ששואלים האם ראוי להתגייס בשעה כזו לצה"ל, בעוד הוא נרתם למשימה שפלה שכזו. 

תשובתי היא שכן. אחרי הכול, ייעודו של צה"ל להגן על העם והארץ, וכך הוא עושה גם בימים הקשים הללו. למרות הצער והעלבון הרב שאנו חשים, יש לשמור על יחס מאוזן לצה"ל, ולתת ביטוי ממשי גם לצד החיובי. על כן חיילי הסדיר שמכשירים את עצמם להיות לוחמים, צריכים להמשיך במשימתם הקדושה. אם ח"ו יקראו לבצע מעשה המנוגד להלכה – יסרבו. אבל כל עוד הם עוסקים באימונים ובשמירות – ימשיכו בתפקידם. 

ברוך ה', כמעט כל השואלים השתכנעו מדברי, ביניהם בחורים מישיבות אחרות, ואף בחורים שגרים בגוש קטיף, אולם אמת היא שיש שאינם משתכנעים. אף שהקפדתי עליהם, ואני חושב שהם טועים ודרכם עקומה, מכל מקום אפשר להבין אותם. הם מאוד פגועים וכועסים.

על פי הקוד האתי של צה"ל יש לסרב פקודה 
העיר את תשומת לבי ידידי פרופ' ישראל חנוקוגלו כי אפילו לפי "הקוד האתי" של צה"ל, שחובר על ידי איש השמאל החילוני, חייל צריך לסרב להשתתף בגירוש יהודים מביתם. וכך כתוב בקוד האתי: "החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם".

אמנם אישי השמאל שחיברו את הקוד האתי בוודאי התכוונו בזה למנוע את חיילי צה"ל מלפגוע בערבים שאינם לוחמים, ובוודאי ימצאו פלפולים להצדיק גירוש יהודים ופגיעה בכבודם וברכושם. אולם חייל רגיל, בעל היגיון בריא, צריך לומר שעל פי הקוד האתי הוא צריך לסרב פקודה.
מעניין כיצד שופטי בית המשפט העליון יתפתלו כדי להכשיר גם את השרץ הזה.

אשרינו 
למרות המצב המסובך שבו אנו נמצאים, לא נאבד את אמונתנו. אשרינו שהקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי" (תהלים קיט, צב) אמר דוד המלך, שיום פטירתו בחג השבועות, והיה במצבים קשים, והתנחם בתורה. שכל עוד אנו דבקים בתורה, מובטח לנו שניגאל. כשלומדים תורה נכון, מוצאים את הדרך להיחלץ מהמצוקות ולהיוושע. וגם כשלא לומדים לא כל כך נכון, המאור שבה מחזירנו למוטב. 

ויהי רצון שמתוך כל הבירורים הללו נתקשר יותר אל התורה, נבין את דבריה ביתר עמקות ובהירות, ומתוך חג השבועות הבא עלינו לטובה נזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו.

מוסיפים על הקודש

עיקר זמן השבת מהשקיעה עד צאת הכוכבים ● מצווה להוסיף מהחול על הקודש בכניסת השבת וביציאתה

זמן השבת 
בכל ענייני התורה הלילה קודם ליום, שנאמר בפרשת הבריאה: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", כלומר היממה מתחילה בלילה. וכן לגבי השבת – היממה השביעית בשבוע מתחילה בלילה. אלא שישנה שאלה גדולה, מתי בדיוק מתחיל הלילה? האם בעת שהחמה שוקעת ונעלמת מעינינו ('שקיעת החמה') או מעת שנעשה חושך ושלושה כוכבים בגודל בינוני נראים ברקיע ('צאת הכוכבים'). במלים אחרות, האם היום והלילה מוגדרים על פי השמש או על פי האור. ובין זמן שקיעת החמה לזמן צאת הכוכבים יש הפרש של כ-18 עד 25 דקות.

לספק זה אין הכרעה, ולכן כל הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים, הנקרא "בין השמשות", נחשב כזמן שהוא ספק יום ספק לילה. וכיוון שמצוות השבת היא מן התורה, יש להחמיר, כפי הכלל המפורסם: "ספיקא דאורייתא לחומרא". לכן למעשה השבת נכנסת בשקיעת החמה ויוצאת למחרת בצאת הכוכבים. 

מצוות תוספת שבת 
למרות שמצד הקדושה הקבועה של השבת רק היום השביעי נתקדש, מכל מקום צוותה אותנו התורה שנוסיף מעט מהחול על הקודש, ונקבל אנחנו על עצמנו את קדושת השבת מעט קודם, בדקות האחרונות של יום שישי, וכך נוסיף מן החול אל הקודש. וכן לגבי צאת השבת, למרות שמצד קדושת השבת מעת שנסתיים היום השביעי נסתיימה השבת, נצטווינו להמשיך על עצמנו את קדושת השבת למשך עוד זמן מה במוצאי שבת (שו"ע רסא, ב. וכתב בבאוה"ל שלדעת רוב הפוסקים מצוות תוספת שבת היא מן התורה).

על ידי תוספת שבת אנו מראים שהשבת חביבה עלינו מאוד, עד שהננו יוצאים לקראתה ומקבלים אותה עוד לפני כניסתה, ומלווים אותה ביציאתה. כמו אורח יקר שיוצאים לקראתו בכניסתו ומלווים אותו מעט בצאתו לדרך.

מצוות תוספת שבת מלמדת אותנו שאין ניתוק גמור בין ימות החול לשבת, שהנה כמה דקות של חול מתקדשות ונעשות לדקות של שבת. ומדקות אלו ניתן ללמוד איך בעצם כל שאיפתו של החול אינה אלא להתקשר אל הקודש, ותפקידנו לקדש את החול ולהשתמש בו כבסיס והכנה לקדושה.

זמן כניסת השבת למעשה 
כפי שלמדנו, השבת מתחילה עם שקיעת החמה, ונצטווינו להוסיף מהחול על הקודש ולקבל את השבת עוד לפני שקיעת החמה. ונהגו כל ישראל להוסיף לפחות עשרים דקות מהחול על הקודש, וזהו זמן כניסת השבת והדלקת נרות שמצוין בלוחות השנה. למעשה, מנהג תל אביב ורוב ערי הארץ לקבל את השבת עשרים דקות לפני השקיעה. ומנהג ירושלים ופתח תקווה הוא המהודר ביותר, ולפיו מקבלים את השבת ארבעים דקות לפני השקיעה. וישנו מנהג ביניים, שמצד אחד אינו מסתפק בתוספת השבת הקטנה כפי מנהג תל אביב, ומאידך אינו כמנהג המהודר של ירושלים. וזהו מנהג חיפה, שם נהגו לקבל את השבת שלושים דקות לפני השקיעה. וכך נוהגים באזור השומרון על פי הדרכת הרב האיתן זצ"ל (נכדו של הגאון רבי משולם ראטה זצ"ל).

להיזהר שלא לאחר את זמן הדלקת הנרות 
ויש להיזהר מאוד שלא לאחר ולהדליק אחר הזמן שמצוין בלוחות, כל אחד לפי מנהג מקומו. ואף שבדיעבד גם בהוספת דקות ספורות לפני השקיעה אפשר לקיים את מצוות תוספת שבת, מכל מקום נכון לקיים את מצוות תוספת שבת כראוי, ולקבל את השבת בזמן שקבוע בלוחות. ויותר מזה: לכל מצווה יש סייג, וכאשר עוברים על הסייג, עלולים להגיע בסוף לפריצת הגבול של המצווה עצמה. ועל כן צריכים להיזהר מאוד בשמירת הזמן שנקבע לכניסת השבת. 

ואמרו חכמים (שבת י, ב): "אמר הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם". ומבארים חכמים, שביקש הקב"ה ממשה שיודיע לישראל את ערכה הגדול של השבת, כדי שיידעו להוקיר את המתנה היקרה שנתן להם ה'. 

וכאשר עומדים לקבל מתנה יקרה רגילים להתכונן כראוי, ומזדרזים לקבלה בהקדם. וכן לגבי השבת, יש להזדרז לקבל את השבת עוד לפני הזמן שכתוב בלוחות, ולכל הפחות שלא לאחר אפילו בדקה אחת אחר הזמן שכתוב בלוחות. קל וחומר בימות הקיץ, שהשבת נכנסת בשעה מאוחרת, וכיצד נתנצל על כך שלא הזדרזנו לקבל את השבת בזמן.

וידוע שלפני כניסת השבת היצר הרע מתגבר לדחות את קדושת השבת מלבוא. וכן מסופר בתלמוד (גיטין נב, א) על אותו זוג שבכל ערב שבת היו מתקוטטים (הפוך משבת קודש שעושה שלום). הזדמן לשם רבי מאיר, ושלוש פעמים התעכב בביתם בערב שבת עד שעשה ביניהם שלום. ולאחר שעשו שלום, שמע את השטן אומר: ווי לי שגורשתי מזה הבית. 

גבול קדושת הזמן וקדושת הארץ 
שמעתי סברה מעניינת, שקשורה לענייני דיומא, שיש קשר בין גבול קדושת הזמן לגבול קדושת הארץ. וכאשר לא מקפידים על גבול קדושת זמן השבת, ומאחרים לקבלה, גם גבול קדושת הארץ נפרץ.
וכן מצינו שאמרו חכמים שאם באו גויים לגנוב אפילו קש ותבן מעיירות שליד גבול ישראל, יש לצאת נגדם למלחמה, כדי להציל אפילו דבר זול כמו קש ותבן. והסיבה, מפני שאם נוותר לגויים על קש ותבן בעיירות שליד הגבול, סוף שיבואו להרוג נפשות. נמצא שההגנה על קש ותבן היא הגנה על נפשות. וכן צריך להקפיד על הדקות הסמוכות לזמן המצוין בלוחות, שהן כמו קש ותבן, שכאשר מוותרים עליהן, סוף שאין מקיימים את מצוות תוספת שבת, ולבסוף אף מגיעים לחילול שבת ממש. 

וכן נאמר (ויקרא יט, ל; כו, ב): "את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'". ושיא קדושת המקום הוא קדושת המקדש, וקדושתו כרוכה בשמירת שבת. 

מנהג נשים לקבל שבת בהדלקת נרות 
מנהג הנשים לקבל את השבת בעת הדלקת הנרות, שאז הן מברכות "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של שבת", וכיוון שמזכירות את השבת מתכוונות לקבלה, ובזה מקיימות מצוות תוספת שבת. לדעת רוב הפוסקים, מעיקר הדין יכולה אם תרצה להתנות בליבה שאינה מקבלת שבת בהדלקת נרות, ויהיה מותר לה להמשיך לעשות מלאכות אחר הדלקת נרות. אבל אין לנהוג כך, ראשית, מפני שיש סוברים שתנאי אינו מועיל כאן, וכיוון שהדליקה נרות שבת, קיבלה את השבת ואסור לה לעשות אחר כך מלאכה. ושנית, שאם לא תקבל את השבת בעת הדלקת נרות כמנהג כל הנשים, יש חשש שמא תשכח אח"כ לקבל תוספת שבת (שו"ע רסג, י; שש"כ מג, כד; ילקוט יוסף רסג, מד).

אימתי מקבלים הגברים את השבת 
הגברים נוהגים לקבל את השבת בדיבור, באמירת "בואי כלה שבת המלכה". בעבר היו מקדימים להתפלל קבלת שבת, והיו מגיעים לומר את הפיוט "לכה דודי" כעשרים דקות לפני שקיעת החמה, ובאמירת "בואי כלה שבת המלכה" היו מקבלים את השבת. 

כיום בבתי כנסת רבים אין מספיקים לומר "לכה דודי" לפני השקיעה. וכדי לקיים מצוות תוספת שבת למהדרין צריך להתחיל להתפלל תפילת מנחה כשלושים דקות לפני השקיעה, ומיד לאחר סיומה, יכריז הגבאי "בואי כלה שבת המלכה", ובזה יקבלו כולם את השבת ויקיימו את מצוות תוספת שבת. ואם הגבאי אינו מכריז, צריך כל יחיד לומר לעצמו: "בואי כלה שבת המלכה", או: "הנני מקבל על עצמי קדושת שבת". 


וזוהי המעלה הגדולה במנהג ירושלים, שכיוון שמדליקים נרות ארבעים דקות לפני השקיעה, מספיקים להתחיל מנחה בבית הכנסת שלושים דקות לפני השקיעה, ומקבלים את השבת כרבע שעה ואף יותר לפני השקיעה.

ובמקומות אחרים, שבהם זמן הדלקת נרות שלושים או עשרים דקות לפני השקיעה, רצוי שהגברים יילכו לבית הכנסת לפני הדלקת נרות, כדי שיספיקו לסיים תפילת מנחה כעשר דקות לפני השקיעה.

מה הדין כאשר מסיימים תפילת מנחה סמוך לשקיעה
בבתי כנסת רבים מתפללים תפילת מנחה סמוך לשקיעה, ואם יכריזו "בואי כלה שבת המלכה" אחר תפילת מנחה, נמצא שפעמים רבות יקבלו את השבת אחר השקיעה, ולא יקיימו את מצוות תוספת שבת. 

לפיכך עליהם לקבל את השבת לפני תפילת מנחה. ואף שקיבלו את השבת ואסורים בעשיית מלאכה – לדעת כמה פוסקים עדיין מותר להם להתפלל תפילת מנחה של חול (ציץ אליעזר יג, מב). ויש אומרים שלא יקבלו את השבת בפה במפורש, כי אם יקבלו במפורש שוב לא יוכלו להתפלל מנחה של חול, אלא רק יקבלו על עצמם בלב להימנע מעשיית מלאכה, ובזה יקיימו את מצוות תוספת שבת, ומאידך יוכלו להתפלל מנחה של חול (לווית חן ו, מנוחת אהבה ח"א ה, ו). 

אבל לכתחילה יש להתפלל מנחה לפחות עשרים דקות לפני השקיעה, ואח"כ לקבל תוספת שבת, מפני שלדעת בעל המשנה ברורה (רסג, מג), אם קיבלו את השבת לפני מנחה, שוב אינם יכולים להתפלל תפילת מנחה של חול, אלא עליהם להתפלל ערבית של שבת ולהתפלל אחריה עוד פעם ערבית של שבת לתשלומי מנחה. 

חיילים בני חורין 
שאלה: לאחרונה פורסם על מפקד מחלקה שפקד על חייליו הדתיים להוריד את הציציות, והכריחם גם להסיר את הטלית קטן לגמרי מגופם, והם צייתו לפקודתו. האם נהגו כשורה?

תשובה: הם היו צריכים לסרב לקיים פקודה משפילה זו. החיילים צריכים לדעת כי התגייסו לצבא כדי להגן על העם והארץ, ולא כדי להיות כעבדים נרצעים. כשם שחייל חילוני נורמלי היה מסרב לפקודה לנשק את נעליו של מפקדו, או לירוק על דגל המדינה, כך חייל דתי נורמלי צריך לסרב לפקודה זו.
בדרך כלל גם הצבא מצדיק את החיילים במקרים כאלה, אבל גם אם לא יצדיק, חייל צריך לשמור על כבוד שמיים יותר מעל כבוד מפקדו.

קדושת הזמן וקדושת הארץ

המנהג להכריז על ראש חודש בשבת שלפניו ● בגלל חטא העגל אין איסור מלאכה בראש חודש ● מנהג הנשים להימנע ממלאכה בראש חודש

שבת מברכים 
נוהגים בשבת שלפני ראש חודש להכריז אימתי יהיה ראש חודש, ולברכו שיחדשהו הקב"ה עלינו ועל כל עמו ישראל לטובה ולברכה (אור זרוע, שיבולי הלקט). ויש בזה גם זיכרון מסוים לקידוש החודש, שהיה נעשה בעבר על ידי בית הדין (ראבי"ה). ולכן נהגו להזכיר את זמן המולד. ונהגו לעמוד בעת ברכת החודש, זכר למצוות קידוש החודש, שהקהל היה נוהג לעמוד בפני בית הדין בעת קידוש החודש (מ"ב תיז, א, אג"מ או"ח א, קמב). יש מקומות שנהגו בהם שהרב אומר את ברכת החודש, זכר לקידוש החודש, שאב בית הדין היה מכריז על החודש.

ומכריזים על החודש בשבת, מפני שאז כל הקהל נמצא בבית הכנסת, וישמעו מתי יחול ראש חודש. ועוד, שכל הימים מתברכים משבת, ואף הקדושה של ראש חודש נובעת מתוך השבת שלפניו, ועל כן מברכים באותה שבת את החודש, שבשבת זו מתחילים להרגיש חגיגיות מראש החודש שעומד לבוא.

מדוע מותר לעשות מלאכה בראש חודש 
מותר לעשות מלאכה בראש חודש. ואמנם מתחילה היה ראוי להיות איסור מלאכה בראש חודש, כמו בחול המועד. שכן הכלל הוא, שככל שהיום קדוש יותר כך הוא מיועד יותר לעניינים שבקדושה, ויש לצמצם בו את העיסוק במלאכה. שבת, שהיא המקודשת ביותר – כל מלאכה אסורה בה. דרגה למטה משבת – יום טוב, שכל המלאכות אסורות בו חוץ ממלאכת אוכל נפש. דרגה למטה מזה – חול המועד, שנאסרו בו חלק מהמלאכות. ואף ראש חודש היה ראוי להיות במעלת חול המועד, אלא מפני שחטאו שנים עשר שבטי ישראל בחטא העגל, איבדו ישראל כנגד זה את מעלת שנים עשר ראשי חודשי השנה. 

מעלת הנשים בראש חודש
אבל הנשים, שלא חטאו בחטא העגל ולא הסכימו לתת את נזמיהן לעשייתו, נתן להן הקב"ה את שכרן בעולם הזה "שהן משמרות ראשי חודשים יותר מן האנשים". ונתן להן שכר לעולם הבא, שהן עתידות לחדש את נעוריהן כמו הלבנה שמתחדשת, שנאמר: (תהלים קג, ה): "המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעוריכי" (פרקי דרבי אליעזר מה). נמצא אם כן שהנשים קולטות יותר את קדושת ראש חודש, ולכן נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש (טור ושו"ע או"ח תיז).

ואמנם בזמן שהיו מקריבים את קרבן המוסף במקדש, היו גם גברים שנהגו להימנע ממלאכות גדולות בראש חודש, אלא שאין למנהגם תוקף, מפני שחטאו בחטא העגל. אבל הנשים שלא חטאו שייכות יותר לקדושת ראש חודש, ויש תוקף למנהגן. 

מאיזו מלאכה הנשים נמנעות
לפיכך צריכה כל אשה למנוע את עצמה מאיזו מלאכה בראש חודש – למשל תקפיד שלא לסרוג בו – כדי שיהיה לה היכר בין יום רגיל לראש חודש. ובוודאי שלא תתכנן לעצמה עבודות גדולות בראש חודש. 
והמהדרות נוהגות להימנע מהמלאכות שאסורות בחול המועד, ובכלל זה אינן תופרות וסורגות ומתקנות דברים בבית. אבל לבשל, לאפות ולגהץ מותר כמו בחול המועד. גם לכבס במכונה מותר, מפני שאין בזה כמעט טרחה. ואם הכיבוס נועד לצורך לבישת בגדים בראש חודש עצמו, אף לכבס ביד מותר. 

ומלאכה שאשה עושה לצורך פרנסתה מותרת אף למנהג המהדרות, מפני שאם תיעדר מעבודתה באופן קבוע בראש חודש תאבד את מקום עבודתה. ואף כשאין חשש שיפטרוה, אם הכסף נחוץ לה או שייגרם למקום עבודתה נזק אם לא תבוא, מותר לה לעבוד.

ישיבות ההסדר
כידוע, משך שירותם הצבאי בפועל של חיילי ישיבות ההסדר הוא כששה עשר חודש, ושל קציני ההסדר כשלוש שנים. בעקבות זאת נשאלתי: מדוע בני ישיבות ההסדר משרתים פחות זמן משאר החיילים? מה הצדק בכך?
תשובה: הלוואי וכל חיילי צה"ל היו משרתים במסגרת ישיבות ההסדר. ללא ספק הצבא היה אז טוב יותר. היו פחות בעיות מוסריות במחסומים, פחות הטרדות מיניות, פחות השתמטות משירות ביחידות קרביות ופחות השתמטות משירות במילואים.

הלא הציבור הדתי-לאומי על כל גווניו מהווה כעשרה אחוז מכלל הציבור, ואילו ביחידות המילואים המשרתות בפועל הוא מונה כארבעים אחוז. היכן הם כל השאר? הם לא למדו תורה, ולכן ככלל המוטיבציה שלהם לשרת את עמם ומולדתם פחותה. כמובן שישנם רבים שמתנדבים לשירות מילואים, ויש להעריכם על כך, אלא שרובו הגדול של הציבור החילוני מוצא דרכים להשתמט, וכך יוצא שעשרה אחוז מהציבור תורמים ארבעים אחוז מסך חיילי המילואים. 

זה לא קורה לבד, זה בזכות לימוד התורה. הלוואי וכל חיילי צה"ל היו לומדים בישיבות ההסדר, ואזי משירות של שנה וחצי היתה התועלת רבה לאין ערוך. אם כבר צריך לשאול להפך: מדוע הציבור החילוני אינו עוסק יותר בלימוד התורה הקדושה. מדוע השמיט עצמו מהמשכת המסורת הנפלאה שלנו, שעליה מסרנו את נפשנו במשך דורות.

כתבים חרדים עוקרים מצוות מהתורה
בעקבות הצטרפות מפלגת 'יהדות התורה' לממשלת ההתנתקות, והביקורת שהוטחה בהם עקב כך מצד נאמני ארץ ישראל, יצאו כמה כתבים חרדים לעקור את מצוות יישוב ארץ ישראל מהתורה. אמנם עטפו את דבריהם בביטויים של יראת שמיים, אולם אחרי הכל נמצאו מחציפים פנים לעקור מצווה מהתורה. כאילו אותם היהודים שגרים בגוש קטיף אינם מקיימים מצווה מהתורה, וכאילו אין איסור לעוקרם ממקומם ולהחריב את יישוביהם (טוענים שעיתונים אלו מפוקחים על ידי רבנים מורי הוראה, ותימה היאך הסכימו לכך).
מכל מקום כדי למנוע טעות, מצאתי צורך להזכיר שאלה ותשובה שנתפרסמה בגיליון רבני יש"ע מס' 30 (טבת תשנ"ו).

שאלה מעמנואל שבשומרון
בקיץ תשנ"ה פנו נציגים של 'שלום עכשיו' לתושב עמנואל שבשומרון, והציעו לו לערוך רשימה של תושבים המוכנים להתפנות מבתיהם תמורת פיצוי. אותו תושב התפתה לדבריהם והחל לערוך רשימה. סערה גדולה התעוררה ביישוב עמנואל. יש שצידדו שמותר על פי ההלכה לאותו תושב לערוך רשימה כזו, והרוב הגדול טען שהדבר אסור. רופא המקום ד"ר יעקב פז, תושב קדומים, הפנה את השאלה לרבו הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, רב שכונת רמת אלחנן בבני ברק, והרב זילברשטיין העביר את השאלה לחותנו הגאון המפורסם הרב יוסף שלום אלישיב שליט"א. לפי דיווחו של ד"ר פז, לאחר תשובת הרב נרגעו הרוחות, והכל קיבלו למעשה את תשובת הרב. וזהו נוסח התשובה מפי הרב אלישיב כפי שכתב הרב זילברשטיין:
תשובת הרב הגאון יוסף שלום אלישיב
למכובדנו הדגול ד"ר פז הי"ו
שלום רב
מכתבך הגיעני, ובו השאלה המצערת בדבר אנשי השמאל הבאים ליחידים הגרים בשטחים, ומציעים להם תשלומים על מנת שיעזבו את בתיהם, והממשלה תוכל למוסרם לערבים, עפ"י הסכם השלום. האם מותר ליחידים למכור בתיהם לאנשי השמאל היהודים, או שמא גם בזה יש לאו של "לא תחנם", לא לתת חניה לנוכרים בארץ ישראל?
דעת מורי חותני הגאון רי"ש אלישיב נ"י היא כדלהלן: בין שמוכר קרקע ישירות לנכרי, או שמוכר לישראל – והמטרה היא למוסרו לנכרי, שניהם אסורים. אלא שהיה אולי מקום לומר, שאם בין כך תמסור הממשלה בקרוב את השלטון לערבים, והיהודים ייאלצו לעזוב בתיהם בגלל הסכנה, אולי מותר כבר כעת למכור את הרכוש, כדי לא להפסיד ממון? אולם דעת מורי חותני היא, שמכיוון שברור שהממשלה תפצה כל אחד שייאלץ לנטוש את אדמתו, אם כן אין כל היתר להקדים את האיסור ולמכור כבר כעת, טרם נעשה מצב של סכנה לגור במקום. ולכן אסור כעת למכור. ואנו תפילה ששומר ישראל ישמור שארית ישראל ואל יאבד ישראל.
בצער ובכבוד רב 
(הרב) יצחק זילברשטיין

הוויכוח על הכניסה לממשלה
אמנם אין להכחיש שיש וויכוח בין גדולי הרבנים אם אסור או מותר להשתתף בממשלה שמתכוונת לעקור יישובים מארץ ישראל, אולם מוסכם על כולם כי עצם עקירת יישובים הוא איסור תורה. כמו כן ברור שאין לשמוח לאיד ולבזות את המתיישבים שהממשלה זוממת לעקור.

שליחות לחו"ל ומצוות ישוב הארץ 
סיפר לי המחנך הרב יונה גודמן (מזכ"ל בנ"ע לשעבר) כי נתן שיעורים לאברכים שהיו מועמדים לצאת לשליחות לחו"ל במסגרת 'הכוללים הציונים' (שתרומתם עצומה). שם נשאל מה צריך לענות למשפחה שמתלבטת אם לעלות לארץ למרות שיצטרכו לרדת ברמת חייהם, כי בחו"ל הם מרוויחים יותר כסף.
ר' יונה התפלא על השאלה: הלא זוהי בדיוק המצווה לעלות לארץ. אם ירוויחו בארץ יותר כסף, אין צורך במצווה. את המצווה צריכים לקיים למרות שירוויחו פחות. הוא אמר לשואלים שאם יש להם התלבטות בשאלה זו, מוטב שלא ייצאו לשליחות וילמדו היטב את משמעותה מצוות יישוב הארץ.

נזכרתי בדברי הרב חיים שטיינר שליט"א (ר"מ בישיבת מרכז הרב), שכבר שנים מתריע על כך שהפסקנו לעסוק במצוות יישוב הארץ, שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות (ספרי דברים ראה נג).

כפי הנראה אנחנו אוהבים לחדש ולהתחדש, ואחר שבמשך שנים רבות הציבור עסק במצוות יישוב הארץ, נדמה היה שהדברים נדושים וכבר אין מה להוסיף ולהעמיק בהם. עלינו לחזור ולהעמיק במצווה הזו, שהיא אחת המצוות המרכזיות של הדור שלנו. ומתוך לימודה וקיומה נזכה במהרה לגאולה שלמה

חינוך טוב בהישג יד

עמדתו הגאה והמוסרית של האב שבנו נפסל מקצונה ● ערכי החסד והאמת שהחייל קיבל בבית ● אפשר להשפיע על הצבא גם מבחוץ

יישר כוח לצוער שהודח מקורס קצינים 
בשבוע שעבר זכינו לשמוע עמדה לאומית ומוסרית בבהירות נדירה. כל מילה של ויטלי וובנובוי, האב שהתייצב בגאווה אחרי בנו, היתה במקומה. ממש מילה בסלע, מנומקת ומלוטשת. במקום לדבר על בעיה רגשית הוא דיבר בהיגיון ובהזדהות מלאה עם העם היהודי הבונה את ארצו, על תפקידו של צה"ל להגן על העם ולא להחריב ישובים, ועל החובה המצפונית להתנגד לגירוש יהודים. 

כפי שדווח בשבוע הקודם, מדובר בבחור מוכשר, שהצטיין במתמטיקה ופיזיקה. לאחר שנחסמה בפניו הדרך לתרום לעם כקצין, פתוחה לפניו לרווחה דרך יותר טובה. הוא יוכל להשקיע את כשרונותיו במדעים המדויקים, להעמיק את זהותו היהודית בלימוד התורה, להקים משפחה גדולה ולגור באחת ההתנחלויות, ובעזרת ה' יצליח, יתעשר, ויתרום לחיזוק מוסדות וגופים טובים. בסיבוב הבא, הוא יקבע את אופיו של צה"ל.

חסד ואמת 
סיפר לי חבר שלפני כמה שנים, בשעה שאמו היתה חולה מאוד, הועלתה אפשרות שתרופה נסיונית שפותחה ברוסיה תביא מזור למחלתה. הציעו לו לפנות לאיזה יהודי מקרני שומרון, ויטלי וובנובוי שמו (אביו של הצוער המודח), שיש לו קשרים טובים במוסקבה, ואולי דרכו יוכל להשיג את התרופה. חברי פנה אל מר וובנובוי, ולמרות שלא היתה ביניהם היכרות אישית, לא חסך וובנובוי מאמצים. תוך שבוע השיג את התרופה, ואף דאג שמישהו יביאה לקרבת מקום שהותה של החולה. כל זאת עשה ללא תמורה וטובת הנאה, ולמרות היותו עסוק בעבודתו.
ללמדנו שהאמת שנתגלתה לפנינו היא אמת יהודית, שמקורה בחסד ובאידיאליזם אמיתי. 

דו"ח דברת 
אין עדיין מידע מלא על דו"ח דברת, אולם ממה שנודע לי מפי הרב שי פירון, חבר ועדת דברת ומראשי ישיבת ההסדר בפתח תקווה, נראה שמההיבט הכלכלי שבו תוכל לצמוח ברכה. אמנם על הצד הערכי חינוכי שבדו"ח דברת יש לי ביקורת. לא מובטח בו חינוך יהודי ערכי ומוסרי לכלל האוכלוסייה. הציבור החילוני עלול להמשיך ולהתרחק ממסורת אבותיו. אבל צריך לדעת שגם תיקון כלכלי הוא תיקון מוסרי חברתי. מצוות רבות בתורה עוסקות בדיני ממונות ובצדקה, ולכן יש להעריך את התיקונים הכלכליים ארגוניים שבהמלצות הוועדה. 

ייעול המערכת והשקעה נוספת בחינוך 
עד כה, כארבעים אחוז מתקציבי משרד החינוך נבלעו בצנרת ופרנסו את המנגנון הגדול מידי. לפי התוכנית החדשה, רק עשרה אחוז מהתקציב יופנה לעובדי משרד החינוך ושאר המנגנונים, ואילו כל שאר תשעים האחוז יילכו לבתי הספר, לחינוך. בכסף שיתפנה ובעוד תקציבים יוסיפו שעות לימוד. 

שעות הלימוד יתוגברו 
מגיל 5 ועד 18, כל ילד במדינת ישראל יהיה זכאי ללמוד מהשעה שמונה בבוקר ועד ארבע אחר הצהרים, חמישה ימים בשבוע, במימון מלא של המדינה. אסור יהיה לבית הספר, לאולפנה, או לישיבה התיכונית לגבות סכום נוסף מההורים על שעות הלימוד הללו, וזאת כדי לאפשר לכל ההורים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר, לישיבות ולאולפנות. הורים שירצו יוכלו לממן שעות לימוד נוספות אחר השעה ארבע וביום שישי. לימודים אלו יוכלו להתקיים בבית הספר ועל ידי צוות בית הספר. 

זכות ההורים לבחור את חינוך ילדם 
עד כה המדינה הציעה לכל ילד בית ספר אחד, סמוך למקום מגוריו. אם ההורים לא היו מרוצים מרמת בית הספר או מהקו החינוכי שלו, מידת ההשפעה שלהם היתה מועטה ביותר. המנגנון הגדול, שאכל ארבעים אחוז מהתקציב, היה מעורב בכל וקבע הכל. מי שלא היה מרוצה היה צריך לפרוש מהמערכת, להקים בית ספר נפרד ולהשתתף במימונו. כך פרש ציבור גדול מהמערכת הציבורית, ושלח את ילדיו למוסדות פרטיים למחצה. חלק עשו זאת מסיבות דתיות, כמו רצון לתגבר את שיעורי הקודש ולהפריד את כיתות הבנים והבנות, וחלק עשו זאת כדי לשפר את החינוך של ילדיהם ולצרפו לחבורת ילדים אליטיסטית יותר. 

לפי המלצות הוועדה, לכל הורה תהיה בחירה לאיזה בית ספר ישלח את ילדיו. משרד החינוך יממן הסעות עד למרחק מסוים לארבעה בתי ספר. כל אחד מבתי הספר יקבע לעצמו מדיניות ודגשים חינוכיים, וההורים יבחרו מה עדיף עליהם. לדוגמא: אחד יהיה תורני, השני מדעי, השלישי של 'נאמני תורה ועבודה', והרביעי יגדיר את עצמו כחרד"לי וירבה בלימוד בקיאות. משרד החינוך יממן את כולם באופן מלא, בתנאי שיהיו פתוחים לקבל כל תלמיד, עני כעשיר, אשכנזי כספרדי וכו', ובלבד שהתלמיד יהיה מתאים לאופיו של בית הספר. למשל, בית ספר שיגדיר את עצמו כחר"דלי ומתנגד לטלוויזיה, יוכל לקבוע שרק מי שמצהיר שאין לו טלוויזיה בביתו יוכל לשלוח לשם את ילדו.

בית ספר שיתוקצב באופן זה יתחייב ללמד את תוכנית הליבה, שאותה ממילא לומדים בכל סוגי בתי הספר שבמגזר הדתי-לאומי.

בתי הספר יצטרכו למנות לפחות 240 תלמידים. אם יהיה מורה שאינו מלמד כהוגן ובעטיו הורים רבים אינם רוצים לשלוח את ילדיהם לבית הספר, ייאלץ המנהל לפטר את אותו המורה, או לסגור את בית הספר וממילא לפטר את כל המורים. אם תוכנית הלימודים של 'נאמני תורה ועבודה' או החרד"לים לא תמצא חן בעיני ההורים שבאותה העיר, וכולם ינהרו לבית הספר המדעי או התורני, בתי ספר אלה יצטרכו להיסגר או להשתנות. ההורים יוכלו לקבוע את החינוך שהם רוצים לתת לילדיהם. 
במקומות קטנים, שלא ניתן לקיים בהם בית ספר גדול, כדוגמת יישובים קטנים ומרוחקים, יוקם בית ספר דתי במימון מלא של משרד החינוך. רוב ההורים יקבעו את הכיוון החינוכי של בית הספר, ואם הם ירצו שהכיתות יהיו נפרדות, הם יקבלו מימון לכך מכיתה ג'.

היחס לעניים ולמשפחות ברוכות ילדים 
כיום משפחה ענייה ומרובת ילדים שרוצה לשלוח את ילדיה לבית ספר חצי פרטי, זוכה לקבלת פנים צוננת למדי. המנהל חושש שמא לא יהיה להם כסף לשלם. אם יצטרכו שיעורי עזר לתגבור באחד המקצועות, לא יוכלו לממנם. ולכן הוא משתדל למנוע מילדיהם להתקבל לבית ספרו. על פי התוכנית, כל תלמיד נוסף בבית הספר יביא עמו תקציב. ילד למשפחה רגילה ימומן, נניח, בכשמונת אלפים ש"ח לשנה. ילד ממשפחה מרובת ילדים יתוגמל בכשנים עשר אלפים בשנה. מעתה, כשתגיע גברת כהן (שבעלה עובד במחסן בסופר) לשלוח את בנה העשירי לבית הספר, תקבל אותה המזכירה במאור פנים ושמחה, ותאמר: "גברת כהן היקרה, את יודעת שאצלנו יש יחס מיוחד למשפחות ברוכות ילדים. תמיד תוכלי להגיע אלינו, לדבר עם המורים והמנהל". ותוך כדי הגשת כוס התה תוסיף: "אגב, שמעת על היועץ החדש שיש לבית הספר, הוא מתמחה ב… וכו' וכו'". ופתאום ייכנס המנהל ויאמר: "גברת כהן הנכבדה: כולם כאן שמחים על החלטתכם לשלוח את בנכם לבית הספר שלנו". כך ידברו כולם, וגברת כהן תחזור מאושרת לביתה כשבפיה בשורות טובות לספר לבעלה. 

באופן זה גם תיפתר בעיית הילד החריג. הוא יביא עמו תקציב גדול כל כך (כארבעים אלף ש"ח לשנה), שכל בתי הספר יתחרו על ליבם של הוריו. על ידי הטיפול בו יוכלו לממן עוד שיעורי תגבור רבים לכלל הילדים, וילמדו אותם לתמוך במי שזקוק לעזרה.

הבעיות 
ברור שכל שינוי עלול ליצור בעיות. למשל, בתי ספר קטנים יאוחדו, ויתכן שמשפחות מסורתיות, שעד כה העדיפו לשלוח את ילדיהם לבית ספר הממלכתי דתי הסמוך לביתם, לא ירצו לשולחו בהסעה. 
בעיה שעלולה להיות עוד יותר קשה היא מי יכריע כשיתעוררו שאלות. אם בתי הספר הדתיים יהיו כפופים למפקחים שאינם מבינים את מגמות החינוך הדתי, הם עלולים להצר את צעדי בתי הספר, להתערב בתכנים חינוכיים, ולגרום נזקים שקשה לשער. על מניעת סיכונים אלו ושמירת ההישגים המצוינים של החינוך הדתי נלחמים רבני ומנהיגי החינוך שלנו, וביניהם דודי הרב איתן איזמן שליט"א ראש מוסדות צביה ונועם. 

התקווה 
אולם חובה להודות כי מחיר החינוך נעשה כבד מנשוא. רבים משלמים כל חודש כשלושת אלפים ש"ח עבור חינוך, ובעלי משפחות ברוכות ילדים נאלצים לשלם חמשת אלפים ש"ח לחודש ואף יותר. למשפחות רבות כבר אין יותר חסכונות, רק חובות. בבית אוכלים לחם עם ממרחים, ובשבתות מוסיפים מעט דג ובשר. בגדים קונים רק לעיתים נדירות. רואים עליהם שהם עניים. האבא עובד שעות נוספות ולמרות זאת אינו מצליח לגמור את החודש. הוריו עזרו לו לקנות דירה, אבל הוא כבר לא יוכל לעזור לילדיו. כל הכסף הולך לחינוך. 

אמנם נכון, אם אין ברירה, אזי החינוך חשוב מכל. אבל אם אפשר, חובה עלינו לפעול ככל יכולתנו כדי להקל על המשפחות. לאפשר להן לנשום מעט. אולי אפילו לחסוך קצת כסף לעתיד, כדי שיוכלו להוביל את ילדיהם לחופה בשמחה.