ארכיון הקטגוריה: צבא

דרכי המאבק למען צביון יהודי בצה"ל

בשנים האחרונות נכתבו כאן התרעות רבות על כרסום במעמד היהדות בצה"ל • לו עמדנו בעבר בתוקף על הפגיעה במצוות ובערכים, הפקודה נגד הזקנים לא הייתה עולה על הדעת • רבים שהתנגדו לדברים שנאמרו כאן בעבר, קוראים היום לתגובה חריפה • אין לאיים ואין לתבוע את פירוק הממשלה, אלא להתריע על כל בעיה בצבא • אי אפשר לפגוע במפלגות מסוימות בבחירות, ואחר כך לצפות מהן לפעול מעבר לכוחן הפוליטי המוגבל • ללמוד מהרצי"ה על מה מפרקים ממשלה

סערת הזקנים

אילו שר הביטחון והרמטכ"ל היו מודעים באופן שוטף לבעיות שיש לחיילים הדתיים בצבא, ולתביעה העקרונית שהצבא ישמור על צביונו היהודי, ושהרבנות הצבאית צריכה להיות עצמאית ומובילה בתחום היהדות כולו – לא היו מעלים בדעתם להוציא מידי הרבנות הצבאית את האחריות לאישור גידול זקן מסיבות דתיות ואת אגף התודעה היהודית

שאלה: מדוע הרב לא יצא בביקורת קשה נגד הפקודה לפיה לא יורשה חייל לגדל זקן בלא אישור קצין השלישות הפיקודי? האם אין מקום לקרוא לחיילים לסרב על כך פקודה ולהרעיש על כך שמיים וארץ?! האין לראות בכך מגמה חמורה של הרס הדת, שמצטרפת להעברת האחריות לתודעה היהודית מהרבנות הצבאית לאכ"א, ולכניעת הממשלה לרפורמים בעניין הכותל?! האם לא צריך לקרוא לנציגי הציבור לפרק את הממשלה על כך?!

תשובה: אכן הפקודה נגד הזקנים מקוממת ומצביעה על אטימות וחוסר כבוד מצד חברי המטכ"ל שהיו שותפים לה. יש בה פגיעה מסוימת בצביון היהודי של צה"ל, ויותר מזה פגיעה במעמדם של הרבנים הצבאיים שהיו אחראים עד כה למתן אישור זה, ויותר מזה פגיעה בכבודו של החייל שרשאי להיראות באופן התואם את אורח חייו, כל עוד הוא נראה מכובד וסביר.

ברור שחייל שמקבל פקודה כזו אינו צריך להישמע לה, אלא עליו לפעול בדרכים המקובלות כדי לשנותה. ברוב המוחלט של המקרים יצליח, ואם ייתקל במפקד אטום במיוחד, יסביר לו שהוא מוכן ללכת על כך לכלא, ועל ידי כך אולי תחזור הבינה לראשו והפקודה לגביו תבוטל.

מכיוון שהערכתי מתחילה שהעניין יסתדר בהבנה, לא מצאתי צורך לצאת על כך בביקורת ציבורית.

עמדתי במשך השנים

אמנם יש לי תמיהה על רבים מאלה שקוראים היום להילחם ולהפיל את הממשלה, מדוע במשך כל אותן שנים שבהן כתבתי מאמרי ביקורת נוקבים על הכרסום בזהותן היהודית-לאומית של מערכות שלטוניות שונות, הם שתקו ופעמים שאף יצאו נגד עמדותיי. אמנם בכל משך התקופה הזאת השפעתו הערכית של הציבור הדתי גברה מאוד, אולם במקביל, בהשפעתן של מערכות המשפט והאקדמיה, התקיים תהליך של כרסום ערכי במערכות המשפט, החינוך, הביטחון, מעמדה של הרבנות בישראל, ובכלל זה מעמדה של הרבנות הצבאית והצביון היהודי של צה"ל. אזכיר כאן בקיצור את המאמרים שכתבתי ביחס לדרישה שצה"ל יתפקד כצבא יהודי.

בקיץ תשס"ד התייחסתי בשני מאמרים (י"ט תמוז, י"א אב) לקושי של הצוערים בבה"ד 1 להתפלל במניין, ותבעתי מחברי הכנסת הדתיים והחרדים לפעול למענם (הם לא פעלו, אבל הביקורת הציבורית הועילה במידת מה). עוד מאמר הוקדש בט' אלול לחיזוק החיילים מבחינה תורנית, למען עצמם, ולמען צביונו של צה"ל, כפי שציוותה התורה שיהיה המחנה קדוש.

בו' במרחשוון תשס"ה עסקתי בגבול הציות לפקודה שמנוגדת להלכה, הן ביחס לגירוש יהודים והן ביחס לחילול שבת (המשכתי לעסוק בכך גם בשבוע שלאחריו).

בי"ב בכסלו התרעתי שוויתור בענייני הלכה יגרום לכרסום במעמדו של הצבא, מצד חוסנו המוסרי כצבא יהודי, ומצד שחיילים דתיים וחרדים יתרחקו מערך הגיוס. בקיץ תשס"ה התקיים הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, אז הרביתי לכתוב נגד הגירוש ועל המצווה לשרת בצבא למרות זאת.

בז' בכסלו תשס"ו התייחסתי לפקודות נגד הוצאת ציציות (לא פחות חשוב מזקן), ועל הכרסום בעצמאותה של הרבנות הצבאית. כתבתי כי מכיוון שאין בידה כוח לעמוד מול הפיקוד, כפי שהיה בזמנו של הרב גורן, אין לה מעמד של מרא דאתרא, ועל כן גם על שאר הרבנים מוטלת האחריות לתת מענה לחיילים בצבא. עוד המשכתי להתייחס לכך בי"ב בטבת תשס"ו. שוב חזרתי והתרעתי על כך בהרחבה בל' באב תשס"ו (וגם בכ"א באלול).

בז' באלול תשס"ו כתבתי שצריך לתבוע הדחה של קצינים שפוגעים בצביון היהודי המקודש של צה"ל, וכדברי הרב גורן, מייסדה של הרבנות הצבאית, "שהיה אומר, כי קצין שקדושת מסורת ישראל אינה בראש מעייניו, אינו ראוי להיות מפקד בצה"ל ולשלוח חיילים להילחם למען עם ישראל. ועל כן היה עומד על כך, שמפקד שפגע בקודשי ישראל יודח ויסולק מהצבא".

בי"ד בטבת תשס"ז הקדשתי מאמר שלם למצבו הדתי של צה"ל, שמצד אחד נעשה הרבה יותר נוח לחיילים הדתיים, אולם מנגד, בעניינים עקרוניים כמו צניעות וערכים חל כרסום חמור. וכך כתבתי: "זה לא עניין של החיילים הדתיים בלבד, הצבא צריך לחתור לבטא עד כמה שאפשר את מורשתו וערכיו של העם היהודי. בלא זאת, הצבא יהפוך לצבא או"ם על כל המשמעויות וההיבטים החמורים לביטחונם של ישראל. תחושתם של החיילים הדתיים בצבא מהווה קנה מידה אמין לרמת היהדות בצה"ל". כדי לחזק עמדה זו הקדשתי במשך השנים כמה מאמרים לדמותו והנהגתו של הרב גורן בצבא. ועוד המשכתי להקדיש מאמרים למצב היהדות ושמירת המצוות בצבא במאמרים מי"א באב תשס"ז, ד' בטבת וג' בשבט תשס"ח. בחודש אדר א' תשס"ח הקדשתי מאמר על הכרסום שהחל בעקבות שילוב בנות ביחידות הגברים, והוספתי לעסוק בזה בעוד שני מאמרים.

בתוך כך הקדשתי מאמרים רבים לביאור ערך מצוות השירות בצבא, ושלמרות המאבק המתחייב על הצביון היהודי שלו, בשום פנים אין להשתמט מהמצווה הגדולה הזאת. אף הגנתי על ידידי היקר, הרב הצבאי הראשי דאז, הרב אביחי רונצקי שליט"א, שיזכה לרפואה שלמה, מפני התקפות של גורמים חרדיים (י"ז באייר תשס"ח).

כמדומה שהתמונה ברורה וכבר מתחילה לשעמם, אז נוותר על הסקירה מתשס"ט ואילך (אגב, ביקורות אלו שלא נמצאו להן שותפים רבים, מלבד החיילים בשטח, היו הרקע להוצאת ישיבת הר ברכה בחורף תש"ע ממסלול ההסדר).

אז והיום

בכל אותן השנים, רבים מאלה שטוענים עכשיו שצריך לסרב פקודה ולפרק את הממשלה, אמרו שאין לעורר מתחים בצבא. כשהתרעתי על הפגיעה בעצמאותה של הרבנות הצבאית, ושהיא צריכה להיות יותר תקיפה, רבים מאלה שקוראים היום לרב הצבאי להתפטר טענו שעמדתי קיצונית ולא מכבדת את מפקדי הצבא והרבנים הצבאיים, ושכל הפגנה צריכה להיות בעד ולא נגד, לחזק את הממשלה ולא נגדה. בכך תרמו להחלשת הרבנות הצבאית ולהתבססות העמדה שענייני הדת בצבא אינם מרכזיים כל כך.

אילו שר הביטחון והרמטכ"ל היו מודעים באופן שוטף לבעיות הצניעות, הכשרות והתפילות שיש לחיילים הדתיים בצבא, ולתביעה העקרונית שהצבא ישמור על צביונו היהודי, ושהרבנות הצבאית צריכה להיות עצמאית ומובילה בתחום היהדות כולו – לא היו מעלים בדעתם להוציא מידי הרבנות הצבאית את האחריות לאישור גידול זקן מסיבות דתיות ואת אגף התודעה היהודית.

בכל אופן, דווקא עכשיו, כשיש לנו סגן שר ביטחון שהוא תלמיד חכם, ישר וערכי ויודע לקדם דברים, לא ראוי לעורר מהומות, שכן ברור מאליו שהוא יעשה הכול כדי לפתור את הבעיה, ומן הסתם יצליח.

מכאן ואילך

מכאן ואילך, במקום לאיים ולתבוע פיטורים או פירוק ממשלה, יש להתריע באופן שוטף על כל בעיה בצבא, דרך הרבנות הצבאית, חברי כנסת מהבית היהודי והליכוד, וכמובן על ידי סגן שר הביטחון. ואולי גם חברי הכנסת החרדים יסכימו להצטרף ולסייע לחיילים הדתיים. במקביל לפעילות המסודרת, צריך גם לבקר את האחראים על בעיות הדת בצבא בכלי התקשורת הפתוחים לכך. באופן זה, בתהליך הדרגתי יש לקוות שהכול יתוקן.

מדוע פתאום נעשו הטענות קשות וחריפות

הטענות הקשות שמועלות כיום נגד הממשלה ומצב הדת במדינה ובצה"ל, מעלות חשש שיש כאן עוינות עמוקה דווקא כלפי ציבור דתי וימני ונציגיו, שדווקא מהם תובעים תביעות בלתי אפשריות, בעוד כלפי ממשלות שמאל וכלפי הנציגות החרדית מתייחסים בוותרנות וסנגוריה מופלגת.

חלק מאלה שמבקרים את נציגי הציבור הדתי והלאומי בכנסת ובממשלה ותובעים מהם לתקן ולקדם את הכול מיד, הם אלה שהכפישו אותם וגרמו לאובדן קולות והחלשת מעמדם בכנסת. בפועל אסור לפתח ציפיות מוגזמות מעבר לכוח שהבוחר נתן להם. מי שמפתחים ציפיות מוגזמות מביאים להכשלתם, ואולי אף עושים זאת בכוונה כדי להצדיק את עצמם על שהכפישו אותם לפני הבחירות והחלישו את כוחם.

מהרצי"ה – על מה מפרקים ממשלה

הוויכוח החמור ביותר בנושאי דת ומדינה, ויכוח חמור לאין ערוך מהכותל, היה סביב הגיור. לאחר שבית המשפט החילוני הכשיר גיור רפורמי, תבעו כמה רבנים חשובים לעשות הכול כדי לשנות את החוק ולקבוע שרק גיור כהלכה יוכר במדינת ישראל. לדעתם אסור היה להשתתף בממשלה שלא מתקנת עניין זה. אולם מו"ר הרצי"ה סבר שאף שהעניין חשוב ויש לפעול בעבורו במרץ רב, אין הוא צריך למנוע השתתפות של המפד"ל בממשלה. אמנם לאחר שחברי המפד"ל החליטו להתפטר על כך מהממשלה, סבר שעליהם לעמוד בדיבורם ולא לזחול חזרה לממשלה בחרפה.

מנגד, כשהכריז אחד מראשי הממשלה כי לא אכפת לו לבקר בגוש עציון עם ויזה ירדנית, נזדעזע הרצי"ה בכאב עצום. במשך ימים חזר ואמר בשיחות, בשיעורים ואף בדרשת יום העצמאות תשל"ד: "לו לא אכפת, ולנו, לכלל ישראל, כן אכפת!". והוסיף: "השומע ישמע והחדל יחדל!". והיה חוזר ומודיע כי ראש ממשלה שאומר דבר שכזה אינו יכול להיות ראש ממשלת ישראל.

מעמדו של ראש הממשלה היה נראה אז איתן. כעבור כמה שבועות נפלה הממשלה, עקב בואם של המטוסים בערב שבת. שמעתי מדודי הרב רמר זצ"ל, שהרב גולדויכט זצ"ל, ראש ישיבת כרם ביבנה, אמר אחר כך לרצי"ה: "רוח הקודש הופיעה בבית מדרשנו?". נענה הרצי"ה ואמר שאין כאן רוח הקודש, רק שצריך לדעת להבחין בין חיסרון לריקבון. לעתים החיסרון גדול מאוד, אלא שעדיין אפשר להמשיך לחיות עמו עד שיתוקן; אבל כאשר יש ריקבון הדברים חמורים בהרבה ואי אפשר יותר להמשיך.

מצבנו היום טוב בהרבה, ויהי רצון שנזכה להשלים את כל החסרונות.

בנייה לא מוסדרת מזיקה להתיישבות

אין להאשים בהכללה את תושבי הגבעות בחטאיהם של המעטים שנוהגים בפראות • מדוע יש צורך לפרסם את הביקורת דווקא בעת הזאת • הדיון מתקיים כדי לברר את דרכו של הציבור האמוני, ולא לצורך התנקות מהאשמות השמאל • הצורך בסגנון נוקב כלפי מי שמעשיהם רעים אך הם מתלבשים במחלצות של קדושה • הקמת מאחזים בלי תיאום עם הרשויות מעכבת אישורי תב"ע ופוגעת בהתפתחות היישובים • הפראים גורמים נזק בעימותים מיותרים עם ערבים ועם צה"ל • המאבקים הרבים פוגעים בנפש הנערים ובעתידם

אין להכליל

כאשר מנסים להקים שוב ושוב מבנים ארעיים במקומות לא מוסדרים, גוררים עקב כך את החיילים והשוטרים להחריב את המבנים הללו. אחר כך גוררים בני נוער צעירים לפעילות הרפתקנית של שמירה כביכול על המבנים הללו, ולמאבק תמידי נגד החיילים והשוטרים. כך הנוער צובר מרירות, תסכול ועוינות כלפי הממסד כולו

בעקבות הטור הקודם הגיעו תגובות רבות. דווקא אנשים שנושאים בנטל הקדוש של יישוב הגבעות הביעו תמיכה נחרצת, וזה מוכיח את דבריי שאין להכליל את תושבי הגבעות, שרובם צדיקים, בחטאיהם של המעטים שנוהגים בפראות. אחד מראשי המתיישבים בגבעות כתב שהוא חותם על כל מילה. שני הוסיף שידוע בכל הגבעות, שכל אימת שהחבר'ה הפראים הללו מגיעים מתחילות צרות וכל ההתפתחות נעצרת. לכן כל גבעה שמתבססת עושה כל שביכולתה כדי להרחיק ממנה את הפראים.

לעומת זאת, יש שהצטערו מאוד מקריאת המאמר. טענות קשות הגיעו מהורים ובני משפחות של הפעילים הפראים הללו, ושאלות רבות מתומכים תמימים שלהם. מכיוון שרוב הטענות והשאלות נובעות מחוסר הבנה, אתייחס לכמה שאלות.

עיתוי הפרסום

שאלה: מדוע היה צריך לפרסם את הביקורת הנוקבת כאשר נערים אלו מעונים ומושמצים? מדוע לא היה עדיף להמתין עוד כמה חודשים?

תשובה: מפני שבימים אלו אנשים טובים ותמימים שאינם מכירים את דעתם ופועלם מעלים על נס את צדקתם כביכול, כאילו הם הגיבורים המייצגים את התורה ואת המאמץ ליישוב הארץ, לכן נוצר צורך דחוף להציג את הדברים כאמיתתם. אף על פי כן דחיתי בשלושה שבועות את פרסום המאמר, מפני שהוא נועד לתיקון. המטרה היא שידונו בו בחוגי המתנחלים ותומכיהם ולא באמצעי התקשורת החילוניים, אשר נשלטים ברובם על ידי אנשים שלצערנו עוינים מאוד את מפעלנו. לכן, לאחר שהוגשו כתבי האישום וסיפור החקירות נגמר והממסד התקשורתי כבר לא עוסק בזה – הגיעה השעה לברר את הדברים.

עמדה זו לא נועדה להסיר מאיתנו אשם

שאלה (מכיוון הפוך): דברי מחאתו של כבוד הרב נגד המתפרעים בגבעות חשובים מאוד, אבל מדוע לא נכתבו בשעה שכל התקשורת עסקה בנושא? בכך היית מתנער מהפושעים ומסיר את האשם מכלל המתנחלים?

תשובה: ראשית, אין ראוי להתנער מאשם, שכן מי שיכול למחות ואינו מוחה נתפס על כך (שבת נד, ב).

והעיקר, שאין כמעט תועלת בגינוי המתפרעים בעת שהתקשורת מדברת בגנות ההתנחלויות, מפני ששנאת ישראל וההתנחלויות אינה נובעת ממעשי פשע מסוימים, אלא ממניעים עמוקים יותר. ולכן די בכך שנציגי המתיישבים יביעו עמדה עקרונית נגד האלימות. כל מה שמעבר לכך מנוצל לרעה על ידי שונאינו. הרי נציגי השמאל ניצלו את הרצח בדומא כדי להאשים את כל הימין, כולל ראש הממשלה, באחריות ישירה "לרציחות ולשריפת המשפחות". והשמאל הקיצוני האשים גם את השמאל המתון במתן הכשר "לפרעות ולפוגרומים ולשריפת המשפחות והרציחות שהמתנחלים וצה"ל מבצעים". ושונאי ישראל בעולם האשימו את כל הישראלים באחריות למדיניות רצח ואפרטהייד כלפי "העם הפלשתיני". והאנטישמים הגדולים האשימו את כל היהודים בעולם ברצח "העם הפלשתיני" שאין מסכן ומדוכא ממנו עלי אדמות. מכל זה רציתי להתרחק.

אין להתייאש מלהסביר את עמדתה של ישראל, אלא שלשם כך צריך להציב עמדה עקרונית מוסרית, ולא להתנצל על אלימות שמשקלה אפסי לעומת האלימות המוסלמית הנוראה.

יתר על כן, הביקורת החריפה לא נאמרה ביחס לאמות מידה אחרות, אלא ביחס לאמות המידה שלנו – נאמני התורה, העם והארץ. אלה שנאנחים על כבודו של הקב"ה ועל כבודם של ישראל, ומייחלים לקיבוץ הגלויות ובניין הארץ ולישועה שתצמח, ומצפים ברוב חמדה לבניין ירושלים והמקדש, אהובים למעלה ונחמדים למטה לעיני כל הבריות (עי' תדב"א פרקים: ד, יד).

מדוע הביקורת נכתבה בסגנון נוקב

שאלה: מדוע כבוד הרב הוקיע את השובבים שבנערי הגבעות בלשון נוקבת וחריפה? האם הם הגרועים ביותר? האם לא צריך להוקיע קודם נערים שמתדרדרים לסמים ופריצות?

תשובה: אף אחד לא חושב שנערים שמתדרדרים לסמים ופריצות עושים מצווה, כולם יודעים שהם חוטאים, וכל שיחות המוסר מופנות כלפיהם. אין תנועה שטוענת בשם היהדות והתורה שצריך לחלל שבת ולאכול טרף. הבעיה שנוצרה בשנים האחרונות, שאנשים שהרצון הבסיסי שלהם טוב מרשים לעצמם להתייחס לקודשי ישראל בפראות ורשעות, ועוד טוענים שמתוך צדיקות וחסידות יתרה הם מבזים את התורה ונושאיה, את המגינים על עם ישראל ואת העוסקים ביישוב הארץ. הפוך מכל היסודות שליבן וביאר מו"ר הרצי"ה זצ"ל בשיעוריו ובמאמריו החשובים ב'לנתיבות ישראל'. לכן יש הכרח להגדיר את הרע כרע. כי בלא זאת אין שום אפשרות לתקנו, במיוחד כאשר הוא מתלבש במחלצות של קדושה.

הנזק בשלושה תחומים

שאלה: מה הנזק בכך שיש אידיאליסטים שמוכנים לחרף נפשם למען ההתיישבות ביהודה ושומרון ולהקים גבעות במסירות נפש?

תשובה: התועלת מאותה קבוצה של מתפרעים ליישוב הארץ מועטה מאוד, ולעומת זאת הנזק שלהם עצום, בשלושה תחומים:

א) בהפרעה ליישוב הארץ.
ב) ביצירת עימותים תמידיים עם הערבים וצה"ל.
ג) בקלקול בני נוער נוספים.

יישוב הארץ בהרחבת היישובים

חשוב לדעת שכמעט כל הגבעות הוקמו בהנחיית מנהיגי ההתיישבות, תוך שיתוף פעולה עם הבכירים ביותר במערכות השלטון, על שטחים שתוכננו מלכתחילה להרחבת ההתיישבות. צורת התיישבות זו נוצרה לאחר הסכמי אוסלו הארורים, שיצרו לחץ כבד נגד הקמת יישובים חדשים. הפתרון שנמצא הוא להקים שכונות, שלעתים נקראו גבעות, בקרבת היישובים. למרות הקשיים וההתנכלויות, גבעות אלו התפתחו תוך מימון ממשלתי, ורובן כבר הפכו לשכונות מבוססות שמאכלסות אלפי משפחות.

לעומת זאת, כל הגבעות שנהרסות תדיר על ידי צה"ל והמשטרה, הן גבעות שהוקמו ביוזמה פרטית של פעילים ונערים על שטחים לא מוסדרים. במשך השנים היו מקרים שהוקמו גבעות על קרקעות לא מוסדרות, כתגובה ציונית לרציחתם של חברינו שנהרגו על קידוש השם, העם והארץ. גם גבעות אלו בדרך כלל נהרסות, ורק במקרים נדירים, כאשר מצליחים לחבר אליהן את נציגי הציבור, הן זוכות להישאר על תלן, כאשר הטיפול בהן דורש משאבים ציבוריים אדירים.

אילו היינו זוכים ורוב חברי הכנסת היו תומכים נלהבים של הרחבת ההתיישבות, מצבנו היה טוב מאוד. אולם בפועל רק כמחצית מהשרים וכשלושים ח"כים תומכים באופן פעיל בהרחבת ההתיישבות. במציאות כזו אנחנו מתאמצים מאוד להמשיך לבנות ולקלוט משפחות, וברוך ה', ההתיישבות מצליחה להתפתח בקצב של כחמישה אחוזים בשנה.

הפרעת הפראים

לא נלאה אתכם בכל הסיבוכים הקשורים בבניין הארץ. ככלל, מתן אישורי בנייה סופיים (תב"ע) לשטחים שכבר נבנו, או מתן אישור עקרוני לשטחים שעומדים להיבנות, תלוי בכך שהבתים נבנים לפי התכנון המקורי של רשויות המדינה – גם אם מסיבות פוליטיות ומדיניות אישור תוכניות אלו עדיין לא הושלם. החבורה הפראית הזאת מקפידה לבנות על שטחים לא מוסדרים, ובכך תוקעת את המשך תכנון הבנייה ביישוב הסמוך אליהם למשך שנים רבות. לא זו בלבד, כל עוד אין אישור תב"ע, הממשלה אינה רשאית לבנות מעונות, גנים, בתי ספר וכל מבנה ציבורי שבני היישוב זכאים לו.

אנחנו המתנחלים החלטנו להקדיש את חיינו ולעתים אף לסכן את נפשנו למען בניין הארץ, ולא כדי לשחק במשחקים של "שוטרים וגנבים" עם אחינו החיילים והשוטרים. התיישבנו כאן כדי להגשים את חזון הנביאים ולקיים את מצוות יישוב הארץ, שעליה אמרו חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות. עיקרה של מצווה זו, שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת ולא שממה.

כידוע הסכנה להמשך ההתיישבות גדולה. איננו יכולים להיות בטוחים שנצליח. נציגי כל המדינות כמעט לוחצים שניסוג מלב ארצנו. רבים מאחינו מקבלים את עמדתם ומאמינים שיבוא שלום על ישראל אם יעקרו אותנו מיהודה ושומרון, והפרקליטות גם היא מפריעה ומניחה בפנינו מכשולים קשים. השרים וחברי הכנסת שתומכים בנו נאלצים לעמוד בפני טענות קשות של נציגי מדינות ידידותיות. הם מצטדקים בכך שהבנייה מתבצעת בתוך קווי המתאר של היישובים הקיימים. כדי להסיר מעמנו ומארצנו את הסכנה – עלינו לגדול בקצב המהיר ביותר, במיוחד בגב ההר, במקומות המאוימים ביותר. כאשר היישובים יתפקעו מרוב יושבים, נוכל ביתר קלות להמשיך להתרחב. הפראים הללו מפריעים ליישובים לגדול ולהתפתח.

עימותים תמידיים

פראים אלו יוצרים עימותים תמידיים עם הערבים וצה"ל. עימותים שמאלצים את החיילים להזדעק כדי להציל את חייהם, ולאחר מכן להפריד בינם לבין הערבים. פעמים שעד שצה"ל מגיע להצילם, כיתות הכוננות והרבש"צים של היישובים מוזעקים להצילם מידי הערבים. ומכיוון שדיווחיהם לוקים בחוסר דיוק קיצוני, התושבים מיהרו לפתוח באש כדי להציל נער משבי ורצח. כך תושבים הסתבכו בתקריות, חקירות, שלילת רישיון נשיאת נשק ואיבוד עבודה. הפראים הללו גם פוגעים בפועלי בניין ערבים שבאים לבנות ביישובים.

קלקול בני נוער

כאשר מנסים להקים שוב ושוב מבנים ארעיים במקומות לא מוסדרים, גוררים עקב כך את החיילים והשוטרים להחריב את המבנים הללו. אחר כך גוררים בני נוער צעירים לפעילות הרפתקנית של שמירה כביכול על המבנים הללו, ולמאבק תמידי נגד החיילים והשוטרים. כך הנוער צובר מרירות, תסכול ועוינות כלפי הממסד כולו. במקום לראות את כל מה שנבנה, במקום להכיר בתפקידו החשוב של צה"ל, הוא לומד לראות רק את הרע. יש שנחלצים מהמעגל ההרסני הזה, אבל יש נערים שבעקבות כך נפלטים ממוסדות החינוך, לעתים אף מסתבכים בפלילים, לעתים גם צורכים סמים ואלכוהול, ונחסמת דרכם לגיוס לצה"ל ולרכישת מקצוע מכובד.

ארץ ישראל אינה הבעיה אלא הפתרון

תיקון חטא המרגלים בימי החורבן – על ידי קיום מצוות יישוב הארץ • הנסיגות משטחי ארץ ישראל לאורך מאה השנים האחרונות לא גרמו להבאת השקט המיוחל אלא להגברת הסכסוכים והמתחים הבינלאומיים • הוויתור על חבלי ארץ הוביל את עם ישראל גם למלחמה הקשה שמתנהלת כעת בעזה • הפתרון למלחמה: בניית עשרות אלפי יחידות דיור ביהודה ושומרון, כיבוש הרצועה והקמת היישובים מחדש

חטא המרגלים

בימים אלו, בהם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, אנחנו צריכים לעסוק בתיקון חטא המרגלים שהוא שורש כל הפורענויות. גם פרשת השבוע דברים עוסקת בו.

אמרו חכמים: "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ (בעקבות חטא המרגלים שהתרחש ביום זה), וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר" (תענית כו, ב).

וצריך להבין, במה חטאו המרגלים? הרי לפי פשט הכתוב, על פי הערכתם הכניסה לארץ הייתה כרוכה בסכנת נפשות, וכדי להציל את נפשות ילדיהם רצו להישאר במדבר. האם היו צריכים להתעלם מהסכנה?!

אלא שחטאם היה שמאסו בארץ חמדה. גישתם הבסיסית הייתה שכיבוש הארץ ויישובה הוא עניין קשה, "בעיה" רצינית. עדיף להישאר במדבר, לאכול מן ושׂליו ולהתקיים בנס. ועל כן כשראו את הענקים ואת הערים הבצורות, גמרו בדעתם שאי אפשר לכבוש את הארץ והמסו את לבב העם. אבל סופם שנענשו והתעכבו ארבעים שנה, "עד תום פגריכם במדבר". הם בחרו לשמור על הגוף ולמאוס בחזון יישוב הארץ, ונותרו פגרים מתים במדבר.

כי ארץ ישראל אינה בעיה לקיום היהודי, ארץ ישראל היא הפתרון.

היהודים בגלות ושאלת ארץ ישראל

אם ישמעו שממשלת ישראל מתכוונת לכבוש את רצועת עזה, לבנות מחדש את היישובים שנחרבו, לעודד את הגירתם של הפליטים ושונאי ישראל, חלומם לנצח את ישראל יימוג, ובתהליך הדרגתי הלחצים הבינלאומיים יפחתו וביצת הטרור תתייבש

היו יהודים בגלות שרצו לשכוח את ארץ ישראל, להפסיק להרגיש זרים, להתערות בסביבה. אבל הגויים לא נתנו להם לשכוח את ארץ ישראל. "יהודים לפלשתינה" הטיחו כנגדם. יהודים רבים האמינו שאם יצליחו להשכיח את הזיקה לארץ ישראל, תבוא להם ישועה. אז יוכלו להתקבל בין העמים ולהשפיע עליהם מרוחם. הרפורמים אפילו מחקו את ארץ ישראל וירושלים מהסידור.

ובסוף הגיעה השואה, ובמקרה הטוב גזירות השלטון הקומוניסטי, וכבר לא היה אפשר לעלות לארץ.

כי ארץ ישראל אינה הבעיה, היא הפתרון.

תלמידי הגר"א ומבשרי ציון

הגר"א ותלמידיו החלו לדבר על חשיבות העלייה לארץ ובניינה, אבל דבריהם לא עשו מספיק נפשות, היישוב בארץ נבנה למצער. גם דור לאחר מכן, כאשר הגאונים הרב קלישר והרב גוטמאכר עוררו את הציבור לעלות לארץ ולבנותה, רק מעטים נענו לקריאתם. כי המנהיגות והציבור חשבו שזו בעיה קשה לעלות לארץ ולהתקיים בה. וגברו הצרות והרדיפות מחד, וגברה ההתבוללות מאידך.

כי ארץ ישראל אינה הבעיה, ארץ ישראל היא הפתרון.

הקמת התנועה הציונית כהצלה

לא זכינו שהמוני ישראל יעלו לארץ מתוך רצון לקיים את מצוות התורה וחזון הגאולה, וגברה האנטישמיות מאוד. וכך קמה התנועה הציונית, כתנועת הצלה לעם היהודי הנרדף.

מתחילה היה ברור שמקום הצלתם של ישראל הוא בארץ ישראל התנ"כית, כולל מזרח הירדן. בחסדי ה' גם אומות העולם הכירו בכך בעת הצהרת בלפור והחלטת חבר הלאומים.

אולם משראתה ההנהגה הציונית כי התביעה על ארץ ישראל מחוללת בעיות ומצריכה מאבקים עם הערבים והבריטים, הוחלט לפתור את "בעיית" ארץ ישראל על ידי ויתור על חלקה המזרחי תמורת קבלת הבטחה ליישוב מערב הירדן, והעברת האוכלוסייה הערבית למזרח הירדן. והנה זה פלא, הוויתור על מזרח הירדן לא הועיל. הלחצים והפרעות נגד היישוב היהודי גברו, ובמקום שהערבים יעברו למזרח הירדן, המונים נהרו למערב הירדן כדי ליהנות מפירות ההתיישבות היהודית. הבעיה החריפה והלכה, והבריטים הגבילו את העלייה היהודית וחילקו את אדמות ארצנו הקדושה לערבים, ובכללן אף אדמות שנרכשו על ידי יהודים.

כי ארץ ישראל אינה הבעיה אלא הפתרון, ולכן הוויתור על מזרח הירדן רק החריף את הבעיה.

תוכנית החלוקה

אולם ההנהגה הציונית לא למדה לקח והמשיכה להתייחס לשאלת ארץ ישראל כבעיה, וכדי למנוע שפיכות דמים בימי המאורעות (תרצ"ו-תרצ"ט), הסכימה לוותר על רוב שטח מערב הירדן, על פי תוכנית פיל. אבל במקום לקבל שקט, ביטחון ועלייה חופשית כדי להציל יהודים מציפורני הנאצים – הפרעות התגברו והבריטים הטילו מחסומים רבים יותר בפני העלייה לארץ.

כי אכן ארץ ישראל אינה הבעיה, היא הפתרון.

זכו – עוסקים ביישוב הארץ, לא זכו – עוסקים בפיקוח נפש

כאשר ישראל זוכים – עוסקים במצוות יישוב הארץ, משתדלים להעלות כמה שיותר יהודים לארץ, ליישב כמה שיותר מקומות, ומתוך כך זוכים לשקט וביטחון, שגשוג ועלייה, כבוד לאומי בין העמים והעצמת הרוח היהודית. וכאשר ישראל לא זוכים לעסוק ביישוב הארץ, הם נאלצים לעסוק בפיקוח נפש. בחסדי ה' בדורות האחרונים לפחות ישנה נחמה, שמתוך הצרות והסכנות אנחנו זוכים להתקדם ביישוב הארץ, אבל בדרך קשה ומיוסרת.

רק לאחר השואה הנוראה נמצאו הכוחות להקים את מדינת ישראל. רק מפני שהערבים המשיכו להתקיף אותנו בתאוות רצח והשמדה, שחררנו חבלי מולדת והתחלנו ליישב את יהודה ושומרון.

זוהי משמעות דברי חכמים על הגאולה: "זכו – אחישנה, לא זכו – בעִתה" (סנהדרין צח, א). זכו על ידי שמחת העיסוק בבניין הארץ, לא זכו – על ידי ייסורים קשים ונוראים.

הבעיה המוסרית

אישי מוסר שונים בעולם טוענים כלפי מדינת ישראל: לסטים אתם שכבשתם ארצם של הערבים (שמעולם לא הייתה להם כאן מדינה). גם יהודים בעלי רגישות מוסרית טוענים ש"הכיבוש משחית". אילולי הזיקה המשיחית ליהודה ושומרון, המלחמות היו נפסקות, היינו נחשבים בעולם לאנשים נאורים, היינו יכולים לקיים פה את חברת המופת שחלמנו להקים. אבל לשם כך צריך להיפטר מ"בעיית" השטחים (כינוי גנאי לארץ ישראל).

בפועל, העניקו לערבים אוטונומיה נרחבת ביהודה ושומרון ורצועת עזה, ובמקום שלום השנאה והטרור כלפינו גברו מאוד, האנטישמיות התפשטה בעולם והלחץ הבינלאומי כלפינו התעצם.

כי ארץ ישראל אינה הבעיה, ארץ ישראל היא הפתרון.

זוכים – מיישבים את הארץ לשם מצווה, לא זוכים – צריכים לערוך עוד ועוד מלחמות, ורק מתוך ייסורים זוכים להרחיב מעט את ההתיישבות.

הבעיה של אמריקה וכל העולם

גם לארה"ב ושאר מדינות המערב יש בעיה קשה עם ארץ ישראל. לולי היישובים היהודיים ביהודה ושומרון, אפשר היה מזמן לעשות שלום עולמי, המוסלמים היו נרגעים, הדמוקרטיה הייתה פורחת בכל הארצות. במקום זאת הם נאלצים לשמוע על עוד בתים שנבנים בהתנחלויות.

וכל זמן שהיהודים בונים בהתנחלויות, התקשורת הבינלאומית נאלצת לעסוק בכך ואינה יכולה להתפנות לסיקור מיליוני הנרצחים בארצות האסלאם, ומאות מיליוני הרעבים והחולים באפריקה. כל זמן שהמתנחלים מתנהגים באלימות נוראה וכותבים כתובות נאצה נגד הערבים, מנהיגי המדינות והאו"ם אינם מצליחים להתפנות לפתרון בעיית הטרור הבינלאומי, הנשק הגרעיני, הסכסוכים שבין המדינות.

והנה מתחילים לפתור את "הבעיה", מצליחים לגרש את היהודים מגוש קטיף, להקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון. ומשום מה המתחים גוברים, המוסלמים לא מרוצים, ההסתה האנטישמית גוברת. ארצות מתפרקות בדם ואש ותמרות עשן.

כי ארץ ישראל אינה הבעיה, היא הפתרון. על ידי בניינה היו יכולות האומות שחפצות בצדק ובשלום להעביר מסר בהיר לכל הפושעים למיניהם, שהאלימות, השקר והזדון אינם משתלמים. זו הדרך הנכונה בשביל המערב להעמיד את כל משטרי הרשע על מקומם. זו הדרך להביא שלום לעולם.

המלחמה ברצועת עזה

כך הגענו למלחמה המסובכת ברצועת עזה.

אם היינו זוכים – היינו עוסקים במצוות יישוב הארץ, בונים ומרחיבים את גוש קטיף. לא חוטאים בהסכמי אוסלו, לא מעניקים לערבים שום זכויות קולקטיביות בארץ ישראל. אמנם היינו נצרכים להתמודד עם לחצים בינלאומיים ועם איומים מצד האויב הערבי, אבל ההתמודדות הייתה קלה יחסית. זו הייתה יכולה להיות התמודדות שמפתחת ומעצימה.

ומאחר שלא זכינו, וחטאנו בהסכמי אוסלו ובהחרבת גוש קטיף, נכנסנו למלחמה המסובכת ברצועת עזה כדי להציל נפשות ישראל ממאורות הטרור המוסלמי, וחיילינו היקרים מפז צריכים לחרף את נפשם על הגנת העם והארץ.

הדרך היחידה לניצחון – יישוב הארץ

אם הממשלה תמשיך להתעלם מחזון יישוב הארץ, לא נוכל לצאת מהמלחמה בניצחון. שכן הערבים יודעים שהשאלה העיקרית נוגעת לריבונות על הארץ, וכל זמן שהם נותרים על מקומם, ותביעותיהם זוכות לתשומת לב בינלאומית – הם מנצחים. וגם אם נהרוג להם אלפי חיילים ואזרחים, ונהרוס להם אלפי בתים, בזכות זה הם יקבלו עוד מימון לבניית כוחם הצבאי. וכך נצרך להתגלגל ממבצע למבצע, להתפתל ולהתעמת עם הלחצים הבינלאומיים, כי תמיד יהיו לערבים עוד תביעות, ותמיד יהיו עוד טרוריסטים שיפרו את השקט.

הדרך היחידה לניצחון היא על ידי החזרה למצוות יישוב הארץ. אם מתוך המלחמה בעזה נזכה והממשלה תבין שאסור לדבר יותר על נסיגה ביהודה ושומרון, שצריך להרחיב את היישובים היהודיים, תוכל להיות למלחמה זו תמונת ניצחון מסוימת. אם האויב יֵדע שבעקבות המלחמה הממשלה החליטה לבנות עשרות אלפי דירות בהתנחלויות ביהודה ושומרון, הם יֵדעו שהפסידו. אם ישמעו שממשלת ישראל מתכוונת לכבוש את רצועת עזה, לבנות מחדש את היישובים שנחרבו, לעודד את הגירתם של הפליטים ושונאי ישראל, חלומם לנצח את ישראל יימוג, ובתהליך הדרגתי הלחצים הבינלאומיים יפחתו וביצת הטרור תתייבש.

תפקיד היחידים

על כל יחיד להתעורר בימי האבל על החורבן לתיקון חטא המרגלים בבניין הארץ. מי שיכולים להצטרף להתיישבות ביהודה ושומרון נתבעים לכך. וגם מי שאינם יכולים לעלות, בגלל סיבות משפחתיות או מפני שיש להם תפקידים חשובים אחרים, כחינוך וחברה, נתבעים לעודד את מי שיכול – לעלות ולהתיישב.

כמובן שמי שעומדים על משמר ההתיישבות בגולן ובנגב, בגליל ובערבה, צריכים להתחזק במקומם. התביעה היא כלפי תושבי מרכז הארץ, שבלי להפסיד את מקום עבודתם יכולים לקיים את המצווה הגדולה ולהציל את עמנו מהסכנה הקיומית של הקמת מדינת טרור ביהודה ושומרון. כי יישוב הארץ הוא הפתרון, ובבניינה ננוחם.

להסביר בעיקר לעצמנו

צה"ל והמדינה ירוויחו אם כל החיילים יבחרו במסלול ההסדר • החופשות של תלמידי הישיבות קצרות משל סטודנטים באוניברסיטה • הסברת ערך ההסדר לעצמנו חשובה יותר מהסברתו לציבור החילוני • האם מסלול ההסדר בסכנה אם לא נסכים לשירות של שנתיים? • הרצון המופרז של נציגי הציבור הדתי לקבל אישור והסכמה מגורמים אחרים • גורמים בשמאל ובתקשורת תוקפים את תלמידי ההסדר בגלל שהם מזוהים עם יישוב ארץ ישראל • מי שמבקשים להמיט חורבן על הארץ רוצים להחריב גם את ערכי המשפחה היהודית

ישיבות ההסדר

תגובות אחדות הגיעו בעקבות הטור שפרסמתי על ישיבות ההסדר, והואיל והנושא עומד על סדר היום הציבורי, נדמה שעוד כדאי לעסוק בו.

טענת השוויון

ציטוט: צריך לתאר את התרומה הגדולה של הציבור הדתי לכלל הציבור בארץ בכל התחומים, ובכלל זה הצבא, ולהסביר בנחת שכל זה נובע מלימוד התורה בישיבות. יש שהיו מבינים יותר ויש שהיו מבינים פחות. ובכל אופן היה צריך להבהיר בנחישות שהואיל ויש לנו אחריות לאומית, איננו מתכוונים לשנות את מסלול ההסדר, אלא נשתדל בכל יכולתנו להרחיבו ככל האפשר

שאלה: האם אתה באמת מאמין שאין אפליה במסלול ההסדר, מפני שכל בחור שרוצה יכול להצטרף אליו? והרי אם כולם ישרתו במסלול ההסדר יחסרו לצה"ל חיילים?

תשובה: אני מאמין שאם כולם ישרתו במסלול ההסדר, איכות החיילים בצה"ל תעלה מאוד, והתועלת שיפיקו משירותם הקצר תעלה על הקיים כיום. וזאת בזכות המטען הערכי שיקבלו בישיבות, שבזכותו גם יהיה קל לצבא לגייס מתוכם את החיילים הנצרכים לשירות קבע.

ועוד הרבה מעבר לכך, כשנזכה לכך שכולם ילמדו בישיבות ההסדר, מדינת ישראל תשגשג בכל התחומים, שכן בוגרי הישיבות חדורי הערכים יקדמו את החינוך, האקדמיה, התעשייה, הכלכלה, ההתיישבות והעלייה, ובנוסף לכך, יקימו משפחות יפות. יהי רצון שכבר בשנים הקרובות נזכה שבתי המדרש של ישיבות ההסדר יתמלאו עד אפס מקום.

מדוע החופשות של בחורי הישיבות ארוכות

שאלה: אם אכן תלמידי ישיבות ההסדר מועילים לכלל ישראל כדבריך, ועוד משרתים חמש שנים במקום שלוש, מדוע בעוד החיילים הקרביים מקבלים חופשות של כשבועיים בשנה, בחורי הישיבות יוצאים שלוש פעמים בשנה ל"בין הזמנים" למשך שלושה שבועות בכל פעם?

תשובה: לכל תחום יש אופי משלו. הלימוד מייגע את הנפש יותר מפעילות מעשית, ורוב רובם של האנשים אינם מסוגלים ללמוד ברציפות שנה שלמה. עובדה היא שבכל האוניברסיטאות החופשות הרבה יותר ארוכות – כארבעה עד חמישה חודשים בשנה. אפילו השקדנים באקדמיה לוקחים חופשות ארוכות יותר מהחופשות של בני הישיבות (אגב, חג הפסח וסוכות אינם זמני חופש, אלא זמנים מקודשים שצריך להקדיש בהם מחצית מהזמן ללימוד תורה).

להערכתי, מספר שעות הלימודים השנתי של תלמידי ישיבות ההסדר מקביל למספר שעות הלימוד של אותם עשרים אחוז סטודנטים שקדנים שלומדים במקצועות המאתגרים באוניברסיטאות (יש ביכולתי להעריך זאת, הואיל ומזה חמש עשרה שנים שיש לישיבתנו תוכנית המשך, 'שילובים', שמשלבת לימודים באקדמיה עם לימודים בישיבה).

לשכנע את הציבור הדתי

שאלה: כבוד הרב, כתבת דברים יפים על ערך הישיבות הציוניות בכלל וישיבות ההסדר בפרט, אבל הבעיה שהם נכתבו בעיתון 'בשבע', לציבור הדתי שממילא משוכנע בזה, וצריך לשכנע את הציבור החילוני שתוקף את בני ישיבות ההסדר.

תשובה: למרות שחשוב להסביר תורה וערכים לבני הציבור החילוני, יותר חשוב להסביר זאת לציבור הדתי. שכן מדובר בנושא שמורכב מכמה ערכים שצריך למצוא את הדרך המיטבית לשלב ביניהם, לתפארת התורה, העם והארץ. השילוב צריך גם להיות מותאם לכל אדם: רבים מתאימים למסלול ההסדר, יש שמתאימים למכינות ואחר כך לשירות רגיל בצבא, ויש שמתאימים לישיבה גבוהה ואחר כך שירות מקוצר יותר.

וכולם מועילים לכלל הציבור. הלומדים בישיבות הגבוהות מסייעים בביצור המשקל של התורה גם אצל החיילים שמשרתים בסדיר ובקבע, והמשרתים בצבא מועילים לבני הישיבות לחבר את תלמודם למעשה ולביטחון העם. והציר המרכזי המשלב יפה את שני הערכים מתקיים על ידי בני ישיבות ההסדר. וביחד כולם מועילים לכלל ישראל, לחרדים ולחילונים כאחד.

ככל שבני הישיבות והמכינות הציוניות יתחזקו יותר בהבנת תפקידם הגדול ובהגשמתו באופן המיטבי, כך תגבר השפעתם הברוכה על כלל ישראל, ויחזרו החרדים והחילונים בתשובה, כל אחד במה שנצרך לו.

אמשיך ואגלה לך, שבעצם אני כותב לעצמי. וכאשר אני מצליח לבטא את הדברים בכנות, אני מתמלא סיפוק. ואז אני יודע שיש סיכוי שגם אחרים ייהנו ממה שכתבתי ויפיקו ממנו תועלת. וכבר אמרו בעלי המוסר שהעיקר הוא שהאדם יתקן את עצמו, שאם יצליח בכך, לרבים יועיל בדבריו.

האם נשקפת סכנה לישיבות ההסדר

שאלה: בימים האחרונים נחשף הציבור החילוני להתקפות קשות ויומיומיות על ישיבות ההסדר, עד כדי תביעה שתלמידיהן ישרתו שירות מלא של שלוש שנים. האם לא צריכים להתפשר ולהאריך את השירות לשנתיים ולהציל בכך את ישיבות ההסדר?

תשובה: בטווח הנראה לעין לא נשקפת סכנה למסלול ישיבות ההסדר. החוק לקראת סיכום, והקואליציה תעביר אותו. יתר על כן, כל עוד הציבור החרדי זכאי לפטור גדול יותר לתלמידי ישיבות, הן במספר הבחורים שמקבלים פטור מלא משירות צבאי והן במספר הבחורים שמקבלים תנאים לשירות דחוי ומקוצר, אי אפשר להפלות את הציבור הציוני ולמנוע ממנו את האפשרות ללמוד בישיבות לפי תנאים שהם הרבה יותר טובים ומועילים לצה"ל. אמנם לטווח הארוך יש מקום לדאגה, או במילים אחרות – להטמעת הערך הכלל-ישראלי של השילוב המיוחד שבישיבות ההסדר לפי מתכונתן הנוכחית.

איך משכנעים

שאלה: האם אפשר להמשיך לקיים את מסלול ישיבות ההסדר כאשר ההתקפות עליו נמשכות בכלי התקשורת החילוניים? האם לא מוטלת עלינו החובה לשכנע עכשיו את הציבור החילוני בערכו של המסלול, שאם לא כן, המשך קיומו יעמוד בסכנה?

תשובה: הרצון המופרז לקבל אישור והסכמה מגורמים אחרים הוא אחת הבעיות הקשות של נציגי הציבור הדתי. היכולת להסביר רעיון יסודי תלויה בהזדהות עם הערך שבו, ובביטחון העצמי בצדקתו ובתועלתו למען הכלל.

אגב, בעיה זו גרמה לרבים מהמנהיגים של המחנה הלאומי לקבל את העמדה ההזויה, המסוכנת והמרושעת של "שתי מדינות לשני עמים". בילדותם הם שרו על שתי גדות הירדן והאמינו שכל ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. הם קיוו להגיע לשלטון, להסביר לכולם את האמת הצרופה ולהגשים את החזון. הם רק צריכים להתמנות לשרים בכירים, ומיד ייצאו לחוץ לארץ, יפגשו את נציגי האומות הגדולות פנים אל פנים, ידברו עמהם בכנות וישכנעו אותם. בלב נרגש הם יצאו למסעות הסברה בין האומות על צדקת דרכנו, והנה הפתעה! התברר שלנציגי האומות היו אינטרסים משלהם, והנאומים הגדולים לא משפיעים עליהם. אתם כמובן מבינים, לא נותרה בידם שום ברירה, הם היו מוכרחים להיכנע. תשאלו את אהוד אולמרט וציפי לבני.

הטעות בהסברה

טעותם של מרבית הדוברים בנושא תלמידי ישיבות ההסדר הייתה שהם ניסו לתאר את שירותם הקרבי האיכותי כדי לקבל אהדה והסכמה לשירותם הקצר. אבל קשה להסביר לאדם חילוני שעדיף שחיילי ההסדר ישרתו פחות בגלל איכותם הצבאית. אם הם כל כך טובים, מדוע שלא יתרמו יותר?

צריך להכיר בעובדה שאנשים חילוניים אינם מעריכים את הלימוד בישיבה כפי שהיינו רוצים. לו היו מעריכים, היו חוזרים בתשובה. הניסיון לשכנע אותם בזה נידון מראש לכישלון. היה צריך להסביר את עמדתנו בלא ניסיון לשכנע, לתאר את התמונה בכללותה, את התרומה הגדולה של הציבור הדתי לכלל הציבור בארץ בכל התחומים, ובכלל זה הצבא, ולהסביר בנחת שכל זה נובע מלימוד התורה בישיבות. יש שהיו מבינים יותר ויש שהיו מבינים פחות.

ובכל אופן היה צריך להבהיר בנחישות, שהואיל ויש לנו אחריות לאומית, איננו מתכוונים לשנות את מסלול ההסדר, שהוא אחד המסלולים המועילים ביותר לעם ישראל, אלא נשתדל בכל יכולתנו להרחיבו ככל האפשר.

אסור גם היה להסכים להוספת חודש לשירות, מפני שבתוך הלחצים הללו זה נתפס כהודאה במקצת שמחייבת את המודה להוכיח את צדקתו.

הטעות השנייה

אי אפשר גם להתעלם מהמניע העמוק של ההתקפות בתקשורת על ישיבות ההסדר, באשר בוגריהן מובילים את העמדה התומכת ביישוב יהודה ושומרון, ומתגוררים בהמוניהם בכל היישובים. לצערנו יש אנשים במדינה, ובמיוחד בתקשורת, שהדברים הללו לצנינים בעיניהם. הם יעשו הכול כדי לפגוע במייצגי העמדה הזו.

מוכרחים להכיר במציאות – זה המניע המרכזי לטינה ולהתקפות על ישיבות ההסדר. לא מקרה הוא שכל התוקפים את ישיבות ההסדר, בלא יוצא מהכלל, הם אנשים שתומכים במסירת חבלי מולדת לערבים. והם גם חוששים שבוגרי הישיבות יסרבו לגרש יהודים.

יש שמנסים להצניע את מצוות יישוב הארץ, להרחיק את ישיבות ההסדר והציבור הדתי מהעמדה הזו, ששנויה במחלוקת. אבל במקום לברוח מזה, צריך לחשוף את המניע להתקפות, ולהרוויח בתוך כך כתומכים בהסדר את כל נאמני הארץ והעם שאינם שומרי מצוות.

חוק 'חיים משותפים'

כמו שהשרה ציפי לבני וחברי סיעתה תוקפים דווקא את תלמידי ישיבות ההסדר, ומתאמצים להקים לערבים מדינה בלבה של ארץ ישראל, כך הם גם רוצים לקדם את חוק 'חיים משותפים', שעיקרו פגיעה במעמד הנישואין המקודשים בישראל.

בזמנו כתבתי שאם יחזקו בחוק יסוד את מעמד הנישואין כהלכה, יש מקום להעניק את כל הזכויות הכלכליות לכל החפצים לקיים שותפות זוגית. אולם זה בתנאי שאין מדובר במוסד בעל מעמד רשמי שמבחינה ממלכתית דומה לנישואין, אלא במסגרת שהמאפיין העיקרי שלה הוא החירות. החירות של שני אנשים להגדיר את שותפותם, והחירות שלהם לפרק אותה בכל עת, בלא שום צורך באישור של שום מנגנון מיוחד. די בעורכי הדין הקיימים בשוק לצורך כל ההסכמים.

חוק 'חיים משותפים' עושה את ההפך, הוא מארגן מנגנון אזרחי שלם במקביל למערכת הנישואין כהלכה. במקום להעניק חירות, הוא יוצר מערכת שאמורה להתחרות עם הרבנות ובתי הדין.

מעבר לפגיעה במעמד הנישואין המקודשים בישראל, הוא גם אמור לפגוע אנושות בכל האנשים שיתקשרו על פיו. שהואיל ומדובר במנגנון דמוי נישואין, לדעת רבים מהפוסקים הוא ייחשב כנישואין שכדי להתירם יהיה צורך בגט. ומכיוון שהמערכת שהם מתכוונים להקים לא תדרוש גט כהלכה, יתרבו הנשים שייחשבו לאחר הפרידה ספק אשת איש, וילדיהן יהיו ספק ממזרים. את החורבן שהם מבקשים להמיט על הארץ הם מבקשים להמיט גם על ערכי המשפחה.

הברכה הצבאית והכללית של ישיבות ההסדר

מדוע חיילי ההסדר לא משרתים שלוש שנים? • השפעתו הברוכה של לימוד התורה ביושר בישיבות הציוניות • אחוז גבוה מאוד של מתגייסים לקרבי מבין תלמידי ההסדר • בוגרי ההסדר נשארים בארץ, משרתים במילואים ותורמים למדינה ולחברה בתחומים חשובים • קיצוץ במספר התלמידים ובתקופת הלימוד לא יביא שום ברכה • הנזק המיוחד שגורמים מבקרים דתיים כמו אלעזר שטרן • מסלול ההסדר פתוח בפני כל אחד ולכן אין כאן אפליה • מדוע הציבור הדתי צריך לתרום לצבא מאות אחוזים יותר מחלקו היחסי?

ישיבות ההסדר

בשנים האחרונות אישים שונים מבקרים ותוקפים את ישיבות ההסדר על מסלול השירות הצבאי המקוצר. המבקרים אמנם מודים שחיילי ישיבות ההסדר הם חיילים טובים, אלא שלטענתם דווקא בגלל זה גוברת התביעה מדוע שלא יתרמו שלוש שנים כמו אחיהם החילוניים. נחזור לראשונות.

ערך לימוד התורה

הרצון המופרז לקבל אישור והסכמה מגורמים אחרים הוא אחת הבעיות הקשות של נציגי הציבור הדתי. היה צריך להתנגד להוספה של אפילו חודש אחד לשירות, להסביר בנחת את התרומה העצומה של לימוד התורה לכלל הציבור בארץ, ויחד עם זאת לפעול להגדלת מספר הנרשמים לישיבות ההסדר לקראת השנה הבאה

קיומו של עם ישראל תלוי בקשר שלו לתורה. כששמר את התורה – שגשג, כשזנח את התורה – נפל לפני אויביו וגלה מארצו. גם בגלות הארוכה שרד בזכות לימוד התורה.

ככל שהלימוד ישר יותר, כך הוא משפיע יותר לטובה. חלק מהצרות נבעו מלימוד שאינו מכוון כראוי, כמו למשל כשלומדים בלא ברכה תחילה (נדרים פא, א), כלומר בלי אמונה בנותן התורה, או בלי הכרה בסגולת עם ישראל ובתפקידו המיוחד, כפי שאנו אומרים בברכה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

בישיבות הציוניות לומדים תורה ביושר, ולכן לימוד התורה הזה משפיע ברכה על כל תחומי החיים הלאומיים. איכות החיילים היא אחת הדוגמאות לכך.

אחוז הקרביים

אחוז החיילים הקרביים מקרב בני ישיבות ההסדר הוא גבוה במיוחד, כ 85 אחוזים. אין עוד קבוצה שאחוז הקרביים שבקרבה כה גבוה. הנתון הזה מדהים עוד יותר כאשר בוחנים את הנתונים הבסיסיים של תלמידי הישיבות. לא מדובר בבחורים בעלי נתונים קרביים במיוחד. רבים מהבחורים הדתיים שמבחינה נפשית וגופנית מתאימים לשירות קרבי, הולכים כיום לשירות של שלוש שנים ביחידות המובחרות. הבחורים שהולכים לישיבות ההסדר הם בחורים רגילים, עם רצון ללמוד תורה. בחברות אחרות, רבים מהם נחשבים 'חנונים', בעלי כושר גופני בינוני, מרכיבי משקפיים, שמעדיפים להשתמט משירות קרבי. אולם במסגרת ההסדר הם מתגייסים ליחידות הקרביות. למרות נתוני הפתיחה הפחות טובים לכאורה, מחלקות ההסדר הן בדרך כלל המצטיינות בגדודים, וברוב התחרויות הן זוכות במקום הראשון, הן בכושר הגופני והן במקצוענות. עשרה אחוזים מחיילי ההסדר ממשיכים לפיקוד ולקצונה.

השפעתו הברוכה של הלימוד

השפעתו הברוכה של הלימוד נמשכת גם אחר כך. מקרב בוגרי ישיבות ההסדר צומחים רבנים, מחנכים, חוקרים, פעילים חברתיים, אנשי עמל ועסקים שמפתחים את הכלכלה הישראלית.

רבים מהם משתכרים מעל לממוצע, והם נשארים בארץ ומשלמים מיסים. רבים מהם זוכים להקים משפחות גדולות, יותר מאשר הוריהם, ועל ידם עם ישראל הולך ומשתקם מקללת הגלות.

כשמדברים על 'בריחת מוחות' של אקדמאים לחו"ל, ידוע שאין מדובר בבוגרי ישיבות ההסדר. הם נשארים בארץ. פרופ' משה קווה, לשעבר נשיא אוניברסיטת בר-אילן, ציין בפניי שבבחורים הללו כדאי להשקיע יותר מכול, מפני שהם יחזירו את מלוא ההשקעה.

רבים מבוגרי הישיבות מיישבים את יהודה ושומרון, מגשימים את חזון הנביאים ומנסים להציל את העם היושב בציון, עם שרידי חרב, מהסכנה האיומה שבנסיגה מחבלי מולדתנו הישנה-חדשה.

רובם הגדול ממשיך לשרת עשרות שנים במילואים ביחידות הקרביות, וזאת כאשר מתוך כלל האוכלוסייה רק עשרה אחוזים משרתים במילואים.

רבים מהמחנכים בבתי הספר, הר"מים בישיבות התיכוניות והגבוהות, רבני בתי הכנסת, היישובים והשכונות – הם בוגרי ישיבות ההסדר. הם נושאים על גבם בעבודה יומיומית את עבודת החינוך. בזכותם החינוך הדתי מתקדם ועולה, ומצמיח דורות של תלמידים נאמנים לתורתם, לעמם ולארצם.

ההשפעה הברוכה על צה"ל

בעשרות השנים הראשונות למדינה הציבור הדתי היה מורכב מיהודים טובים שדבקו בתורה בתנאים קשים, אבל לצערנו הם לא היו בני תורה. השפעתם הטובה הייתה מועטת. הם גידלו נוער שהתבייש לחבוש כיפה, ורבים מילדיהם עזבו את הדת. הם לא בלטו בצבא, ובודדים הגיעו ליחידות המובחרות.

לימוד התורה בישיבות הוא הסיבה העיקרית להעלאת רמת השירות הצבאי בקרב הציבור הדתי. מהיכלי ישיבות מרכז הרב ובית אל יצאו הרב אלי סדן והרב יגאל לוינשטיין והקימו את המכינה בעלי. וכך כל שאר המכינות קיבלו את השראתן מהרוח הגדולה שנשבה בהיכלי הישיבות שלמדו בהן תורה בישרות – תורת ארץ ישראל. גם הבחורים הדתיים ששירתו בצבא בלי ללמוד תחילה במכינות, קיבלו דחיפה והשראה מחבריהם שלמדו בישיבות.

עד אז רוב בחורי הישיבות היו חרדים, לומדי תורת חוץ לארץ, שלא העריכו את צבא ישראל, ולכן הדתיים ששירתו בצבא הלכו בקומה שפופה. אולם ככל שהישיבות הציוניות התעצמו, קומתם של המשרתים הזדקפה. הם ידעו שבישיבות הקדושות הציוניות מעריכים אותם מאוד, ומלווים את שירותם באהבה ובתפילה. תרומתם של החיילים הדתיים הלכה וגברה, עד שהם נעשו מובילים בכל היחידות הקרביות.

טענת עמי הארץ

כל מי שמתבונן בברכה העצומה שצמחה מישיבות ההסדר מבין כי ככל שירבו תלמידיהן, כך ייטב למדינת ישראל ולצה"ל. ועדיין יש עמי הארץ שמתעקשים לפגוע בישיבות ההסדר ולצמצמם את מספר התלמידים או את חודשי הלימוד.

הם לא מבינים שלימוד תורת ארץ ישראל בישיבות הציוניות הקדושות, הגבוהות וההסדר, הוא הסיבה היחידה לכל השגשוג הנפלא הזה. מי שחושב שבקיצור לימוד התורה ירוויח יותר חודשים של שירות קרבי, דומה לטיפש ששחט את התרנגולת שהטילה ביצי זהב.

אותם עמי הארץ גם אינם מבינים שהקושי לשמור על אורח חיים דתי בצבא, גרם לרבים שלא להתגייס ולעבור לציבור החרדי. בזכות בני הישיבות האופי היהודי של הצבא התחזק, תחילה במחלקות ההסדר ומשם התפשטה השפעתו לכלל צה"ל.

הפגיעה בכבודן של ישיבות ההסדר

הביקורת מבני הציבור הדתי היא הפוגעת ביותר, והיא שמלבה גם את ההתקפות של בני הציבור החילוני על ישיבות ההסדר. מי שלמעשה הוביל את הפגיעה הזו יותר מכול הוא ח"כ אלעזר שטרן. אני מאמין שכוונתו טובה, אבל בפועל לא היה אדם שהוציא את דיבת ישיבות ההסדר והציבור הדתי יותר ממנו. הוא התחיל בזה בהיותו ראש אכ"א וממשיך בזה עכשיו.

החילוני הפשוט מעריך מאוד את בני ישיבות ההסדר, אבל לאחר שאדם דתי בעל מעמד צבאי בכיר כמותו מבקר בחריפות את שירותם הקצר – קשה לצפות מאדם חילוני שיבין יותר ממנו את ערך לימוד התורה. ואף על פי כן רבים מהם מבינים, ויעיד על כך האלוף במילואים יפתח רון-טל.

טענת השוויון

ועדיין יש שואלים, האין כאן הפליה לטובה של בני ישיבות ההסדר שמשרתים רק שישה עשר חודשים, לעומת שאר החיילים שמשרתים שלושים ושניים חודשים?

התשובה היא שאין שום אפליה, מפני שכל בחור שמעוניין ללמוד בישיבת הסדר מוזמן לעשות זאת. הוא צריך לשם כך להתחייב לשירות של חמש שנים, מתוכן שישה עשר חודשים בצבא ושאר הזמן בישיבה. מי שמוכן להקריב עוד שנתיים מחייו לשם כך – ברוך הבא.

לאחרונה התארחו אצלנו בסעודת שבת שלושה חיילים, שניים בשירות רגיל ומפקדם תלמיד ישיבת הסדר. שאלתי את שני החיילים, האם היו מעדיפים להמשיך במסלול ההסדר ולסיים אותו שנתיים מאוחר יותר. שניהם העדיפו לסיים כעבור שלוש שנים ולהשתחרר מכל חובה.

תשאלו גם אתם חיילים מה הם מעדיפים, שירות של שלוש שנים או חמש שנים שרובן בישיבה, ותבינו מיד שאין כאן שום קיפוח. הרי הר"מים בישיבות התיכוניות מנסים לשכנע את התלמידים ללכת לישיבות הסדר, ורבים אינם משתכנעים, כי למרות הבנתם את ערך הלימוד – המשימה הזאת קשה להם.

הלוואי שכולם היו משרתים בהסדר

הלוואי שכל חיילי צה"ל הקרביים היו משרתים במסגרת ההסדר. מצבנו הביטחוני היה משתפר בעקבות זאת. לימוד התורה הישר מעצב את כל מערכת הערכים, ועושה את החיילים לטובים יותר בכל הבחינות – אמינות, אחריות, מקצועיות, ומעל לכול מוטיבציה גבוהה.

אם רוב החיילים היו באים לשירות הצבא מתוך ישיבות ההסדר, עם מטען ערכי כזה, היה ניתן לייעל את השירות הצבא, לקצר את משכו ולהשיג תוצאות יותר טובות. אגב, דגם השירות של ההסדר הוא היחיד שיכול לגרום לגיוס אמיתי של בני הציבור החרדי.

המדיניות הראויה

הרצון המופרז לקבל אישור והסכמה מגורמים אחרים הוא אחת הבעיות הקשות של נציגי הציבור הדתי. היה צריך להתנגד להוספת אפילו חודש אחד לשירות, להסביר בנחת את התרומה העצומה של לימוד התורה לכלל הציבור בארץ, ויחד עם זאת לפעול להגדלת מספר הנרשמים לישיבות ההסדר לקראת השנה הבאה. התיקון מתחיל בנאמנות הפנימית לרעיונות ולערכים, וביכולת להתמיד בהם גם בזמנים קשים.

אל מול ההתקפות צריך לומר, שגם לנו יש טענות והצעות לשינוי: כמו למשל ביטול גיוס החובה לנשים – שנזקו הלאומי, הכלכלי והמוסרי עולה על תועלתו. כמו כן יש לחקור היטב מדוע אחוז המשתמטים והיורדים מקרב החילוניים גבוה מדי. האם לא הגיע הזמן שיכניסו לבתי הספר קצת יותר חינוך יהודי וציוני מקורי? האם לא הגיע הזמן להעצים את ערכי המשפחה והצניעות? אם שוויון, אז מדוע רק בתחום הצר של משך השירות הסדיר? מדוע לא לתבוע אחוז דומה של מתגייסים לחילות הקרביים מקרב כל הקבוצות והמגזרים? ומדוע לא לתבוע אחוז דומה של משרתי מילואים? מדוע הציבור הדתי צריך לתרום לצבא מאות אחוזים יותר מחלקו היחסי?

תנועת 'יש עתיד' קמה מתוך טענה שלא ניתן לסחוט עוד את מעמד הביניים, שנושא בעיקר עול קיום המדינה. הציבור הדתי-לאומי הוא אם כן התמצית שבתמצית של נושאי העול. יותר מכולם הוא מתגייס לצבא בהמוניו בסדיר ובמילואים, שומר על מורשת לימוד התורה וקיום המצוות, מקים משפחות גדולות, משלם מיסים מעל לממוצע, מרבה להתנדב, מעודד עלייה, מונע ירידה ומיישב את הארץ, ומוסר את נפשו על הגנת העם והארץ יותר מכול, ויעידו על כך הקדושים שגופם טמון בבתי הקברות. יש גבול כמה עוד אפשר לסחוט ממנו. כל התרומה הזו בזכות החינוך ולימוד התורה המשמעותי בישיבות ההסדר.

הזדמנות לתיקון השירות הצבאי

שירות אזרחי-לאומי אינו פתרון להשתתפות הציבור החרדי והערבי בנטל • השירות הלאומי כמכבסה להלבנת ההשתמטות • רק העיסוק בהגנת אזרחי המדינה מצדיק גיוס כפוי למסגרת צבאית • החיילים ימשיכו להרגיש פראיירים אם השירות הלאומי יוכר כמסלול שווה ערך לצבא • נוצרה כעת הזדמנות לעריכת רפורמה כוללת בשירות הצבאי, לקצר את שירות החובה לכלל המתגייסים ולבסס את הביטחון השוטף על צבא קבע מקצועי • צה"ל יעסוק בביטחון בלבד ויספק תנאי מהדרין שימנעו התחלנות של דתיים וחרדים בצבא

הבעיה שבפתרון השירות הלאומי

בעקבות דברים קודמים שכתבתי על המחלוקת הציבורית בנושא השירות הצבאי, הגיעה אליי השאלה הבאה.

שאלה: לא הבנתי מדוע הרעיון של שירות לאומי לא יכול לפטור את הבעיה? לחרדים ולערבים יש בעיה מצפונית לשרת בצבא, אז צריך למצוא אפיק שירות במסגרת אחרת, כמו המסגרת שנמצאה לבנות הדתיות שעושות שירות לאומי במקום שירות צבאי.

תשובה: החשש הוא שבמקום לפתור את הבעיה, ימצאו דרך לדחייתה במסגרת השירות הלאומי. וכיוון שאין בדרך זו פתרון אמיתי, הבעיה תחזור לפתחנו כשהיא כפולה ומכופלת. ואסביר את דברי בהרחבה.

מטרת הגיוס לשירות צריכה להיות דאגה לביטחון המדינה, ולא יצירת מסגרת שתיראה שוויונית. יותר מזה, רק הגיוס לצבא כדי להגן מפני האויב מצדיק שירות חובה, ולא שום התנדבות אחרת – לא כמורה חיילת ולא בקליטת עלייה. את הערכים החשובים הללו יש לקיים במסגרת אזרחית. הצבא נועד למען הביטחון, והכנסתו לתחומים אחרים מחוללת נזקים, שהעיקרי שבהם הוא טשטוש הערך הגדול והמרכזי של צה"ל – להגן על העם היהודי מפני אויביו. לשם כך צריכים החיילים להיות מוכנים למסור את נפשם, לשם כך עליהם לקבל על עצמם משמעת נוקשה ולהסכים לקיים פקודות. ואין להשוות לערך זה שום תחום אזרחי אחר.

פתרון השירות האזרחי יפורר את ערך צבא העם

הציבור הדתי-לאומי בחר בצדק לשרת בצבא, אך החלטה זו לוותה בשגיאות הרות אסון. מתוך רצון טוב הסכים הציבור הדתי להתפשר על דברים רבים, ובכך הפקיר את בניו לכפיית חילוניות בצבא. בעבר הרחוק רוב המתגייסים הדתיים לצבא הפכו במהלך השירות לחילוניים. כיום מדובר בכעשרים אחוזים. זהו תשלום נורא עבור החברה הדתית

הניסיון להשוות בין מתנדבי השירות האזרחי לחיילים שעוסקים בביטחון יגרום בהכרח לביטול מושג צבא העם, בגלל חוסר השוויון בין החיילים העוסקים בביטחון למתנדבים למיניהם. המתנדבים הללו יזכו לכל המענקים השונים בלי להשתתף במסגרת הצבאית התובענית – ובכללה הכשרה צבאית מינימלית לשעת חירום – ושוב יהפכו בכך את המתגייסים לשירות קרבי לפרייארים.

חוסר יעילות

בנוסף לכך, חוסר היעילות שבמערכות ההתנדבות יגרום בסופו של דבר לביטולן, מפני שבמדינה מפותחת כשלנו, שבנויה על טכנולוגיה מתקדמת, אין צורך בכל כך הרבה מתנדבים לא מקצועיים. אך מכיוון שהם ייחשבו כחיילים, המדינה תצטרך להעניק להם דמי קיום ולהחזיק צוות אדיר של מנהלים, פקידים ומדריכים כדי לתפעל אותם.

ואם בכל זאת ייכנסו המתנדבים לתפקידים שאינם דורשים מקצועיות, התוצאה תהיה שכל אותם אזרחים חלשים שאין להם הכשרה מקצועית לעבודה טובה יותר, ייהפכו למובטלים. לא רק שהם יאבדו את עבודתם ואת כבודם, המדינה גם תצטרך לשלם למובטלים אבטחת הכנסה, ובמקביל לממן את המתנדבים שתפסו את מקומם כדי "לשרת את העם".

סיפורים לדוגמה

כבר היום השירות האזרחי סובל מחוסר יעילות. הנה למשל, בחור מבני הציבור החרדי התנדב לשירות לאומי באחת הספריות הגדולות. אבל כפי שסיפר אחד העובדים שם, בכל עת שביקשו ממנו למצוא ספר, הוא אמר שהוא לא יודע לחפש ספרים. כשביקשו שיעביר ספרים ממדף למדף, טען שאינו מכיר את המדפים או שכואב לו הגב. כשביקשו שיעדכן את המחשב, אמר שאינו יודע להשתמש במחשב הזה. וכך העביר את השירות הלאומי שלו בבטלה או במקרה הטוב בקריאת ספרים "למען העם".

בחור אחר התנדב במשך שנה במכבי אש. כשנשאל על ידי חבריו האם הוא יודע לכבות אש, השיב בכנות שהוא מפחד מאוד מפני האש, ולכן אין מצב שייצא עם הכבאים לכבות שריפות. הוא אמנם היה מוכן לתרום יותר, ובהתחלה שלחו אותו לבית חולים, אך לא היתה לו אפשרות להישאר שם בגלל שצירפו אותו לצוות של בנות, ולכן שלחו אותו למכבי האש למרות שאמר להם שהוא מפחד מהאש. אז מה הוא יכול לעשות?

האשם אינו במתנדבים אלא במסגרת

לא המתנדבים אשמים אלא המסגרת. כדברי הפתגם: "לא העכבר גנב אלא החור". כאשר אדם עובד בעבור משכורת, הוא יודע שאם לא יבוא לעבודה יפוטר ויפסיד את משכורתו והוא מתאזר באחריות ומגיע לעבודה. כאשר חייל לא מגיע למלא את תפקידו, הוא נשפט ויושב בכלא. אבל כלפי מתנדבים שאינם מגיעים בזמן למקום שירותם אין כמעט סנקציות, מלבד הוצאתם ממסגרת השירות. והאינטרס הלאומי כיום הוא הפוך – לתת להם לסיים את שירותם, ולהלבין בכך את השתמטותם.

רק מי שבא לשירות הלאומי עם אידיאלים גבוהים ויכולת התמדה יכול לשרת באופן ראוי, שיש בו תרומה ממשית. אבל אנשים רגילים אינם מצליחים לשרת כראוי במסגרת שאינה צבאית או שמקבלים בעבורה שכר חודשי. וכבר אמרו חכמים: "אסיא דמגן – מגן שווה" (ב"ק פה, א). כלומר רפואה שנעשית בחינם, מתוך רצון טוב, שווה חינם. שהואיל והרופא אינו מקבל שכר, הוא אינו טורח להשלים את עבודתו כראוי.

השירות הלאומי

השירות הלאומי נוסד לפני קרוב לשישים שנה מתוך רצון טוב למצוא לבנות הציבור הדתי אפיק שדרכו יוכלו לתרום למדינה. הבנות שהתנדבו היו חדורות תודעת שליחות עמוקה, והיה אז צורך לאומי בעובדים שאינם מקצועיים, ולכן תרומת השירות הלאומי למדינה היתה משמעותית. אם עכשיו השירות הלאומי יהפוך למכבסה לאומית להלבנת ההשתמטות, עלולה להיווצר מציאות טרגית של מסלול שתחילתו בכוונות טובות, ובסופו יהרוס את ערך השירות בצבא, עד שלא תהיה עוד ברירה אלא להפוך את צה"ל לצבא של שכירים.

הזדמנות לתיקון

הדיון הציבורי החריף בשאלת השוויון בנטל בעת הבחירות והרכבת הקואליציה, יחד עם הקרע הציבורי והעלבונות ההדדיים, יוצר הזדמנות לשינויים יסודיים שהצבא צריך לעשות כדי להתאים את עצמו למטרותיו הבסיסיות.

כדי לכלול את כל האזרחים במסגרת השירות בלי ליצור אבטלה, יש לקצר את משך השירות הצבאי לכלל החיילים, תוך עידוד חיילים איכותיים, גם כאלה שאינם קצינים, לשירות קבע ממושך ביחידות קרביות וביחידות טכנולוגיות.

האזרחים הערבים

במסגרת זו מוכרחים להתמודד עם שאלת השירות של האזרחים הערבים לטובת המדינה. אם יש קושי ביטחוני בגיוסם הישיר לצבא, אזי צריכים למצוא אפיק רציני שבו יוכלו לתרום למדינה ולביטחונה, ולא לקהילותיהם בלבד. אפשר למשל לחשוב על יחידת בנייה צבאית לטובת המחנות והכבישים בעלי החשיבות האסטרטגית.

ביטול חובת גיוס לבנות

במסגרת זו יש צורך לבטל את חובת השירות הצבאי לבנות. שכן ברור שמבחינה הלכתית לא ניתן לגייס את הבנות הדתיות, וממילא גיוס חובה לבנות מנציח חוסר שוויון. בנות שירצו להתגייס יוכלו לעשות זאת על פי בחירתן ולפי צורכי הצבא, בשכר או בהתנדבות. על ידי כך ייפתרו חלק מבעיות הצניעות בצבא, שבעטיין רבים מבני הציבור הדתי מתקשים לשרת בצבא, ורבים מבני הציבור החרדי אינם מסוגלים לשרת בצבא.

בתוך כך תיפטר בעיה נוספת: כיום בנות ישראל מתחילות את לימודיהן הגבוהים בפיגור של שנתיים לעומת בנות במדינות המערב המפותחות, מבלי שיש בכך צורך אמיתי.

צבא ולא חיל חינוך לתפיסות ליברליות חילוניות

בתוך מסגרת רפורמה כוללת, צריך לצמצם את חיל החינוך לעיסוק במורשת קרב בלבד, ולא לשם העברת תפיסות עולם ליברליות חילוניות.

לא ייתכן שהצבא ישמש כיום בתפקיד של אופוזיציה ליהדות המסורתית, כאשר לא מעט חילונים רואים בצבא כלי מרכזי לחינוך ולשינוי הציבור החרדי, הדתי והמסורתי. עובדה מדאיגה היא שאנשי שמאל, אשר מתנגדים לרוב פעילותו של הצבא, תומכים בשירות לכל כדי להשתמש בצבא כמכשיר לחינוך ליברלי שמאלני, שנתפס בצדק אצל רבים כסוג של התבוללות רוחנית.

האמת הכואבת

האמת הכואבת חייבת להיאמר: במסגרת הצבא רבים מהצעירים הדתיים עזבו את שמירת התורה והמצוות. עובדה מצערת זו גרמה לבני הציבור החרדי להתנכר לשירות הצבאי ולראות בכפיית השירות גזירה קשה שנועדה לקלקל את חינוכם של הצעירים. עד שישנם עסקנים שמשווים זאת לגזירת הקנטוניסטים ברוסיה לפני מאה וחמישים שנה, שבמסגרתה גויסו נערים יהודים צעירים לצבא הרוסי ורובם לא חזרו לחיק היהדות.

כעיקרון, הציבור הדתי-לאומי בחר בצדק להמשיך לשרת בצבא, מפני שזו מצווה גדולה להגן על העם והארץ. הבעיה היא שהחלטה זו לוותה בשגיאות הרות אסון. מתוך רצון טוב הסכים הציבור הדתי להתפשר על דברים רבים, ובכך הפקיר את בניו לכפיית חילוניות בצבא. בעבר הרחוק, רוב המתגייסים הדתיים לצבא הפכו במהלך השירות לחילוניים. כיום מדובר בכעשרים אחוזים. זהו תשלום נורא עבור החברה הדתית. זו הסיבה לכך שאחוז גבוה כל כך מבני הציבור הדתי הפכו לחרדים. על פי ניתוח נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, קרוב למחצית מהורי החינוך החרדי כיום למדו בעצמם בחינוך הדתי.

הטענות נגד החרדים

כאשר טוענים שהחרדים צריכים להתגייס לצבא, אך לא מכינים את הצבא באופן המתאים לכך, הרי שבעצם טוענים שצריך לכפות על הציבור החרדי לשנות את אורחות חייו. במקום שהרמטכ"ל יכריז ברבים שהצבא צריך לחנך את חייליו לשוויון מגדרי, ובכלל זה חובת שמיעת שירת נשים באירועים צבאיים, כפי שעשה לפני כשנה, עליו לעסוק בתחום שעליו הוא מופקד – ביטחון!

השאיפה ליצור דרך צה"ל כור היתוך לישראליות חילונית, גרמה לכך שציבור הולך וגדל אינו מוצא בו את מקומו. האחריות הלאומית מחייבת לשחרר את צה"ל מעיסוק בפמיניזם וכדומה. אין כאן תביעה לכפות על חייל חילוני אורח חיים דתי, אלא שהצבא הישראלי ככלל יהיה מחויב למסורת ישראל, כשם שהמדינה היהודית מחויבת למסורת ישראל.

הלוואי ונציגי הציבור החרדי יפעלו למען צביונו היהודי של הצבא ולמען גיוס בני הציבור החרדי והדתי בתנאי מהדרין, ובכך ישלימו את מה שהחסירו מנהיגי הציבור הדתי. ואזי במקום להתגונן ולנסות להסביר מדוע משתמטים, יעשו תיקון גדול מאוד, ורבים מבני הציבור החרדי יוכלו לקיים בהידור את המצווה הגדולה להגן על העם והארץ במסגרת צה"ל.

היחס ללומדי תורה

מתוך כך גם היחס ללימוד התורה יקבל את מקומו המקודש והראוי בחברה הישראלית, מעל ומעבר לכל סוג של לימוד חול. מפני שרק לימוד התורה מהווה יסוד נצחי לקיום עמנו. וממילא כשאין הכרח ביטחוני גמור, צריך לדחות את שירותם הצבאי של הלומדים תורה בשקידה.

גיוס לכולם – הצעת פתרון

המחלוקת בשאלת גיוס בני הישיבות הופכת לקרע שהולך ומחמיר • כמדינה מוקפת אויבים, ישראל אינה יכולה להסתפק בצבא מקצועי בשכר כמו רוב מדינות המערב • לפצל את צה"ל לשניים: צבא מקצועי למשימות הביטחון השוטף וצבא עם לצורך הרתעה ולעת מלחמה • לקצר את שירות החובה לשנה בלבד, ולבטל את גיוס החובה לבנות • כצבא העם היהודי, על צה"ל להבטיח סביבה מתאימה לחייל הדתי והחרדי • המשרתים בצבא יזכו להטבות כלכליות משמעותיות • בתנאים כאלו, רוב הציבור החרדי יסכים להתגייס

משבר הגיוס לצה"ל

המתח הציבורי סביב שאלת גיוס בני הישיבות הולך וגובר. אפשר להעריך בוודאות כי לא ניתן יהיה להמשיך עוד זמן רב בהסדרים הקודמים, לפיהם בני הציבור החרדי מקבלים פטור משירות צבאי בנוסף לתקצוב מסוים מאוצר המדינה עבור לימודם בישיבות. הציבור החילוני כבר אינו מוכן לכך יותר, והמשבר מתקרב לנקודת הפיצוץ. הדברים באים לידי ביטוי במערכת הבחירות.

הבעיה של המתגייסים לצבא, שמרגישים פראיירים, חמורה בהרבה. כעשרים אחוז מאזרחי המדינה הם ערבים שהמדינה מעניקה להם זכויות מלאות, ומאידך – אינה תובעת את גיוסם. בגיל 18 הם יכולים להתחיל ללמוד מקצוע או לעבוד, בעוד האזרחים היהודים צריכים לשרת בצבא, או להתחייב ללמוד בישיבה ללא אפשרות להשתכר או ללמוד מקצוע.

הבעיה תהפוך חמורה יותר בעתיד, שכן כמחצית מילדי כיתות א' במדינת ישראל לומדים כיום במסגרות חרדיות וערביות שתלמידיהן אינם מתגייסים לצה"ל. במצב כזה, קשה מאוד מבחינה מוסרית להעניק זכויות שוות לכל האזרחים, ומאידך לחייב רק את מחציתם בשירות צבאי ממושך של שלוש שנים.

הקושי לקיים צבא עם במדינה מערבית מודרנית

אפשר להעריך שעל ידי יישום של כל חלקי ההצעה, תוך פחות מעשר שנים רובו המכריע של הציבור החרדי יסכים להשתתף בנטל הביטחון, לתפארת העם והארץ. הקרע הלאומי החמור יתאחה. במצב מפויס שכזה דחיית הגיוס לתלמידי הישיבות תינתן מתוך הסכמה רחבה, ועל ידי התחייבות ללימודים ממושכים בישיבה תוך שילוב שירות קצר של חודשים ספורים יזכו גם הם בכל ההטבות הניתנות למשרתים בצבא

בכל החברות המערביות, שהחברה הישראלית דומה להן במידה רבה, בוטל חוק גיוס חובה. כך למשל בארצות הברית, בבריטניה ובצרפת. אחד השיקולים המרכזיים שהביאו לביטול גיוס החובה הוא שבמדינה מפותחת עדיף שהמתאימים למחקר, לתעשייה עילית, ליוזמה ולעסקים יעסקו בתחום שבו הם מוכשרים. כך הם יפתחו את המדינה מבחינה מדעית וטכנולוגית, יעצימו את מעמדה הבינלאומי, יעשירו את קופתה, ויאפשרו לה להחזיק צבא מצויד בנשק החדיש ביותר עם חיילים המשרתים בשכר במסגרת שירות קבע.

בנוסף לכך, שכלול אמצעי הלחימה החדישים מאפשר כיום למספר חיילים מצומצם לייצר הרס וחורבן נוראים. רוב המדינות מצליחות לייצר הרתעה משמעותית עם צבא קטן יחסית שמצויד היטב.

זאת ועוד: תרבות החירות, המתירנות והנהנתנות שפשטה במערב אינה מתאימה לשירות צבאי תובעני, הדורש התמסרות והקרבה. במיוחד כאשר מתבלים את ההתנגדות לשירות בצבא באיזו אנינות מוסרית פציפיסטית, שמתהדרת בסיסמאות של אחווה ושלום.

התוצאה הביטחונית של המשבר

אם לא יימצא פתרון למשבר הגיוס בישראל, לא יהיה מנוס מביטול חוק גיוס החובה. צה"ל יפסיק להיות צבא העם ויהפוך לצבא של שכירים. יש הטוענים שזהו תהליך בלתי נמנע. מדינת ישראל היא חלק מהעולם המערבי, שברוב מדינותיו כבר אין חוק גיוס חובה, אלא הצבא מורכב מאנשי מקצוע שמתגייסים תמורת שכר. גם אותן מדינות מערביות שהגיוס בהן עדיין חובה, כמו למשל דנמרק, שבדיה ואוסטריה, יש להניח שבשנים הקרובות חוק גיוס החובה יבוטל גם בהן.

אלא שהבדל יסודי ישנו בינם לבינינו. מדינות המערב אינן מוקפות בהמוני אויבים שמאיימים על עצם קיומן. אמנם ישנו איום גרעיני, וכנגד איום זה המערב משקיע משאבים אדירים, אבל אין למדינות המערב צורך בצבא גדול כדי להגן על גבולותיהן. הצבא שלהן משמש בעיקר ככוח הרתעה ולעיתים גם ככוח התערבות במדינות רחוקות. ואילו מדינת ישראל מוקפת אויבים רבים שמאיימים על קיומה. כל ביטוי של חולשה יזמין מיד מלחמה. לכן אנחנו מוכרחים לקיים צבא גדול ואיכותי, צבא עם שמורכב ברובו מכוחות מילואים, שמסוגל להתמודד עם צבאות של עמים גדולים.

הבעיות הלאומיות הכרוכות בזה

אלא שהמציאות בה אחוז ניכר מהאזרחים בישראל אינו משרת בצבא יוצרת מתחים חמורים, שפוגעים מאוד בחוסנה הלאומי של מדינת היהודים.

הקרע החמור והמסוכן ביותר הוא זה שבין הציבור החילוני לחרדי. החילונים כועסים על החרדים שאינם משתתפים בנטל השירות הצבאי, והחרדים מצדם כועסים על החילונים שאינם נאמנים למורשתם ואינם מעריכים את הציבור החרדי על דבקותו בתורה ובמצוות. רבים מקרב הציבור החילוני כועסים על המדינה שאינה דורשת מהחרדים להתגייס לצבא, ולעומתם רבים מקרב הציבור החרדי כועסים על המדינה שאינה מעריכה מספיק את דבקותם במסורת, ודורשת מהם להתגייס לצבא בעל אופי חילוני שמסכן את עתידם הרוחני. הכעס גורם לניכור ולהשתמטות מאחריות, וזה מצב מסוכן לעם שמוקף אויבים.

המתח הזה בתוכנו גם מונע אפשרות להתמודד עם בעיית הנאמנות של האזרחים הערבים, שזכאים כיום לכל הזכויות ואינם נושאים בנטל השירות. חוסר הטיפול בבעיית הנאמנות של האוכלוסייה הערבית טומן בחובו סכנה משמעותית לחוסנה הלאומי של המדינה.

הצעה לפתרון

לפני שהקרע הלאומי גובר עד אובדן היכולת לקיים 'צבא עם', תוך פגיעה קשה בהרתעה הישראלית והעלאת הסיכון לפריצת מלחמה קשה עם שכנינו, יש צורך להציע פתרון. נדמה שהדבר אפשרי, אך לשם כך צה"ל נדרש לעבור שינוי משמעותי בשלושה תחומים: א) קיצור שירות החובה. ב) הפיכה לצבא העם במובן הערכי – צבא יהודי. ג) סל הטבות משמעותי למשרתים בצבא.

שירות מקוצר לצורך הכנת צבא מילואים

צריך לקצר את שירות החובה בצה"ל למשך שנה בלבד, ולהקדיש אותו בעיקר לאימונים שמטרתם להכשיר צבא מילואים גדול ומיומן לקראת מלחמה. כמעט בכל היחידות הקרביות מסלול ההכשרה אורך פחות משנה, וזוהי התקופה הנדרשת לשירות החובה. "ללמד בני יהודה קשת, הנה היא כתובה על ספר הישר". כדי לשמר את רמתם ומוכנותם למלחמה, יהיה צורך במספר ימי מילואים בשנה שיוקדשו לאימונים. בעזרת ה', צבא מילואים גדול זה בשילוב עם מדיניות נכונה יכול להרתיע את אויבינו מלפתוח נגדנו במלחמה כוללת.

לשם קיום הביטחון השוטף, יש לגייס חיילים לשירות קבע ממושך בשכר הולם.

במקביל לכך יש לבטל את חוק גיוס חובה לנשים. כל מי שתרצה להתגייס לצבא ויהיה בה צורך, תקבל משכורת. הדבר הכרחי מפני שאין שום אפשרות לקיים חוק גיוס חובה שוויוני לכל הבנות, וממילא יש צורך לצמצם עד כמה שאפשר את גיוס החובה שלהן.

צריך לציין שתכנית זו תחסוך כסף רב לאוצר המדינה, מפני שהתשלום שמשלמים כיום עבור ימי המילואים ואובדן ימי העבודה למשק הוא גבוה בהרבה. גם העיכוב הממושך של הצעירים בצבא, שדוחה למשך שלוש שנים את תחילת הלימודים הגבוהים והכניסה למעגל התעסוקה, מסב נזק משמעותי לאוצר המדינה. קיצור השירות הצבאי יעצים את המשק הישראלי, ויאפשר ביתר קלות להחזיק צבא מקצועי לצורכי הביטחון השוטף.

צבא יהודי

כדי לאפשר גיוס לכל, צריך להכשיר את צה"ל לקראת קליטת אלפי חיילים שומרי מצוות בקפדנות, ולהסיר כל מכשלה שעומדת בפני הציבור הדתי והחרדי. דבר זה צריך להיקבע בחוק, שעל מפקדי צה"ל מוטלת החובה להבטיח את קיומן של הדרישות הדתיות של החיילים כמקובל על פוסקי ההלכה המוכרים.

כיום מעמדה של הרבנות הצבאית היא מעמד של גורם מייעץ, כאשר בפועל המפקד רשאי להוציא פקודה שתחייב חייל לעבור על דתו. בנוסף לכך, הרבנות הצבאית מייצגת קו פשרני שאינו מקובל על בני הציבור החרדי ועל רבים מבני הציבור הדתי (הדבר בא לידי ביטוי באחרונה ביחס להוראה לשמוע שירת נשים).

כדי להסביר עד כמה הדבר הכרחי, יש לציין שכעשרים אחוזים מבני הציבור הדתי נוטשים את המסורת, רובם במהלך השירות הצבאי ובעקבותיו. גם מקרב אלה שנשארים דתיים, לא מעט נחלשים בצבא באופן משמעותי. זו הסיבה המרכזית להתנגדות הציבור החרדי לשירות בצבא, וזו גם הסיבה למעבר של רבים מבני הציבור הדתי אל הציבור החרדי. על פי ניתוח נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, קרוב למחצית מהורי החינוך החרדי הם בוגרים של החינוך הדתי.

אין הכוונה לכפות על החייל החילוני לקיים מצוות, אלא לאפשר לכל צעיר יהודי שחפץ בכך לשמור על אורח חיים תורני מלא בצבא. התחום הכאוב ביותר הוא הצניעות. מה שבקרב הצעירים בחברה החילונית נחשב סביר או נסבל, על פי ההלכה והמסורת היהודית הוא פסול לחלוטין. כדי לאפשר לחייל לשמור על מסורת ישראל, חייבים לאפשר לכל חייל שמבקש זאת לשרת במסגרת מגדרית נפרדת.

העדפה למשרתים בצבא

במקביל לצעדים אלו יש ליצור סל הטבות גדול למשרתים בצבא, שכולל הטבות במשכנתאות לצורך קניית דירה, עזרה בלימודים גבוהים וקצבאות ילדים. במקביל יש לבטל את כל מסגרות השירות הלאומי עם ההטבות המקבילות הניתנות למשרתים בהן, כי רק צורכי הביטחון מצדיקים גיוס חובה ומתן העדפה משמעותית למשרתים. כל שאר התחומים האזרחיים צריכים להיעשות כמקובל, בלא שום הקבלה לשירות הצבאי.

קיצור השירות, יחד עם מתן עדיפות ברורה למתגייסים, יפחית את המוטיבציה להשתמט בקרב הציבור החילוני והמסורתי, ויאפשר גם לבני הציבור החרדי לשקול בחיוב את השירות בצבא. שכן כבר לא מדובר בשלוש שנים של ניתוק ממסגרת הבית, הישיבה והקהילה, אלא בשנה אחת בלבד שערכה הלאומי ברור – ביצור עוצמתה של מדינת ישראל.

מטרת הצבא

לשם יישום שלושת החלקים של ההצעה, צריך לחזור ולהגדיר את תפקידו של צה"ל, כדי שיהיה מכוון לתפקידו האמיתי – להגן על ביטחונה של מדינת ישראל ככלל ועל חיי היהודים שבה כפרט.

תפקיד שמירת הביטחון הוא מספיק חשוב ואין צורך להוסיף עליו שום מטרה. כל המוסיף גורע. לשם כך מערכת הביטחון צריכה לשנות כיוון. במקום לעסוק בקידום ערכים ליברליים ופמיניסטיים דרך הצבא, עליה לעסוק בביצור הביטחון בלבד, תוך מתן מקום מכובד לכל חלקי החברה, כולל החרדי. אז ניתן יהיה לגייס תמיכה רחבה מכל חלקי החברה למתן העדפה ברורה למשרתים בצבא.

אפשר להעריך שעל ידי יישום של כל חלקי ההצעה, תוך פחות מעשר שנים רובו המכריע של הציבור החרדי יסכים להשתתף בנטל הביטחון, לתפארת העם והארץ. הקרע הלאומי החמור יתאחה. במצב מפויס שכזה דחיית הגיוס לתלמידי הישיבות תינתן מתוך הסכמה רחבה, ועל ידי התחייבות ללימודים ממושכים בישיבה תוך שילוב של שירות קצר של חודשים ספורים יזכו גם הם בכל ההטבות הניתנות למשרתים בצבא.

הציבור הערבי

אם נזכה להחזיר את הצבא למקומו הראוי לו כצבא העם, שיתוף האינטרסים ההרסני שבין הציבור החרדי לציבור הערבי יופר. אז נוכל לפנות באופן מכובד והוגן לציבור הערבי ולהציע בפניו את הבחירה בין נאמנות וזכויות מלאות במדינת היהודים, לבין עמידה מהצד וויתור על כל ההטבות המגיעות למשרתים בצבא. הרוצים להתגייס לשירות צבאי תוך נכונות להילחם שכם אחד באויבי ישראל – יקבלו זכויות מלאות. מי שיעדיפו שלא לשרת יקבלו יחס הוגן, אבל לא יזכו לזכויות מלאות.

האיוולת של שוחרי הנסיגות

אזהרות מתנגדי הנסיגה מעזה הוכחו כצודקות, הבטחות שוחרי הנסיגה הוכחו כהזיות • מדוע התקשורת לא באה חשבון עם הוזי השלום? • אנשי השמאל הפכו את דת השלום וזכויות האדם לאליל שמעניק תקווה ומשמעות לחייהם • הפתרון לטווח ארוך: חזרה לעזה על מנת לרשת אותה כארצו של העם היהודי • הגיחוך שבפתרון "האופק המדיני" שמציעים אנשי השמאל • אין תוחלת בפעולה קרקעית מוגבלת • הפתרון לטווח הקצר: הגברת ההרס בהפצצות מהאוויר, חיסול ראשי המחבלים גם כשהם מוקפים באזרחים ופגיעה רצופה באספקת הנשק

אמרנו לכם

אמרנו בעקבות הסכמי אוסלו, שכל מקום שניסוג יתקפו אותנו. אמרנו שמעזה יירו טילים על אשקלון, וכל אישי השמאל הוזי השלום טענו שאנחנו מהלכים אימים על הציבור – ועתה כבר יורים על גוש דן. הזהרנו שנסיגה מגוש קטיף תחזק את שונאינו, ואישי הממשלה והביטחון השיבו בשחצנות שלהפך, הנסיגה תגביר את הביטחון. התרענו שהפקרת ציר פילדלפי תגרום להזרמת נשק וטילים לרצועה, והם אמרו שיש הסכמות עם הפלשתינים והמצרים ששום דבר לא יזלוג מסיני לרצועת עזה, והנה כבר שנים עוברת אספקה שוטפת של טילים ושאר אמצעי לחימה דרך סיני לעזה. אמרנו שהנסיגה תעלה את החמאס לשלטון, והם טענו כי להפך – היא תחזק את אש"ף. אמרנו שאם לאחר הנסיגה נצטרך להילחם בהם יהיה הרבה יותר קשה, ניאלץ להילחם בשטח בנוי ומצבנו הבינלאומי יהיה קשה בהרבה. והם טענו להפך, שאם לאחר הנסיגה הערבים יפתחו עלינו באש – נוכל להכות בהם בלי מעצורים. שאלנו: הרי הם יירו טילים מתוך בתי אזרחים? והם הפטירו בפטרונות: ראשית, אין להם טילים. שנית, אם יירו נוריד את הבתים שמתוכם יירו. והנה עתה הם יורים ויורים, ומתברר שמבחינה בינלאומית אין שום לגיטימציה להפצצת בתים מאוכלסים.

התקשורת הישראלית

יש להודיע כי מעתה ואילך נחסל גם מחבלים שנמצאים בקרב בני משפחותיהם. אמנם נשתדל לפגוע רק במחבלים, אבל קירבת אזרחים אליהם לא תמנע אותנו מפעולה נגדם. כדי שההרתעה של מדיניות זו תהיה שלמה, יש צורך לגבות עמדה זו על ידי משפטנים ולהודיע עליה בפומבי

אילו התקשורת הישראלית הממוסדת היתה הגונה, היא היתה משמיעה הקלטות של כל המנהיגים שאחראים להסכמי אוסלו ולנסיגה מעזה, כדי שכל הציבור ישמע את ההבטחות המטופשות שלהם, ויבין עד כמה יכולת ניתוח המציאות שלהם מעוותת.

אילו התקשורת היתה הגונה, היו תובעים מכל תומכי הנסיגה להתנצל בפני הציבור הישראלי על מה שעוללו לו ולהיעלם מן הזירה הציבורית. במקום זאת הם מעלים אותם לשידור ונותנים להם לדבר כאילו שום דבר רע לא אירע בגללם והם עדיין ראויים להיחשב מומחים. נדמה שככל שנרבה לבקר את הממסד התקשורתי הישראלי עדיין נחטא לאמת לעומת הביקורת החריפה שהוא ראוי לה.

הניכור לעמם ולמורשתם

ההסבר היחיד לתופעה הכואבת הזו הוא שהאנשים שמובילים את הממסד התקשורתי מנוכרים לעמם ולמורשתם. הם אמנם לא מעזים לדבר נגד החיילים או תושבי הדרום והמרכז המותקפים. אבל בתוך ליבם הם מאמצים את הצדק שבעמדת האויב, והם מקווים שאם נקבל את טענות האויבים שהארץ הזו שייכת להם, אזי הערבים יהיו מוכנים להסכים לקיומה של מדינת ישראל בגבולות הקו הירוק.

לכן הם סוברים שאין שום פתרון אחר זולת מתן "אופק מדיני" לערבים, שפירושו המשך הנסיגות. כל עמדה הפוכה, שנשענת על זכותנו על כל ארץ ישראל, נראית להם מופרכת, כי הם כופרים בבסיסה המוסרי.

מה מניע אותם להאמין בהזיות השלום

מקובל שאנשים דתיים הם פחות ריאליים, מפני שהם נשענים יותר על אמונתם ופחות על ניתוח אובייקטיבי של המציאות, ואילו אנשים חסרי אמונה מסוגלים לנתח את המציאות באופן אובייקטיבי, ולכן הערכותיהם לטווח הקרוב טובות יותר. והנה נוצר מצב שדווקא נאמני התורה, העם והארץ, קולעים לאמת בהערכותיהם, ואילו הכופרים שוגים בהזיות ותקוות שווא, שמתנפצות שוב ושוב בפנינו.

ההסבר לכך הוא שהם לא פחות אדוקים בדתם, בעבודה הזרה שלהם. לאליל שלהם קוראים 'שלום עכשיו' או 'זכויות אדם'. וזהו בדיוק חטאם של עובדי עבודה זרה, שלוקחים ערך אחד וסוגדים לו בלי לקחת בחשבון את שאר הערכים.

לעומת זאת, אמונת ישראל מקפידה לומר שאלוקים מרומם מעל לכל הגדרה, מפני שהוא מעבר לכל הערכים וכולם כלולים בו. ורצה הקב"ה לזכות את ישראל, ונתן להם תורה ומצוות, כדי ללמדם לאזן בין כל הערכים. אנשי השמאל שהתנכרו למורשתם היהודית מחפשים אליל שיעניק תקווה ומשמעות לחייהם. רובם האמינו פעם בקומוניזם, ומיררו את חייהם של אנשים רבים. עכשיו הם מאמינים ב'שלום עכשיו' ומביאים עלינו את כל הצרות הללו.

תהליך מתון של התפקחות

לשמחתנו מתרחש בציבור תהליך מסוים של התפקחות. רבים כבר מודעים להטיה המחרידה של 'מומחי' השמאל ואנשי התקשורת, לניכור שלהם לבני עמם ולארץ מולדתם. רבים מבינים שהניתוחים הפרשניים שלהם הם סוג של בידור, שהקשר שלו למציאות ולהיגיון רופף.

כדי לקדם את התהליך המבורך הזה, למרות שזה כבר משעמם ומעצבן, צריך לחזור ולהזכיר שוב ושוב את אשמתם של אישי השמאל. לחזור אלף פעמים על משפטי ה"אמרנו לכם". להמשיך להפיץ ברשתות החברתיות סרטונים של דברי הטיפשות שלהם.

קוראי בשבע

יהיו שישאלו, מה תועלת לכתוב דברים אלו בעיתון בשבע? האם לא צריך לשקוד על פרסומם בכלי תקשורת אחרים? אכן יש ערך רב לפרסם דברים כאלה בציבור הרחב. אבל יותר חשוב ללבן את הדברים ולדייקם עם המשוכנעים, כי הם אלה שיכולים לחולל את השינוי. אלה שמודעים למצב המחריד של "מומחי" השמאל והממסד התקשורתי יכולים להוביל את השינוי הנדרש. אם הם יתבעו בתוקף שינוי במערכת התקשורת והמשפט והמחקר האקדמי המוטים שמאלה בצורה מחפירה – בתהליך הדרגתי, רוב הציבור שתומך בעמדותינו יצטרף לתביעה.

הפתרון לטווח ארוך

לטווח ארוך, הפתרון היחיד למצב הביטחוני הוא החזרת השליטה הישראלית על רצועת עזה. לחזור למצב שבו היינו לפני עשרים שנה, אבל הפעם מתוך הכרה ברורה שהארץ הזו היא של העם היהודי, וחזרנו אליה אחרי גלות של אלפיים שנה, ויותר לא נעזבנה. ערבי שירצה להתנהג איתנו בכבוד ודרך ארץ, יוכל לחיות בכבוד. מי שירצה להילחם – נילחם בו בכל הכוח.

כדי להגיע לכך, עלינו לחזק מאוד את התודעה הישראלית. וייתכן שגם בלי ההתחזקות הראויה, המציאות הביטחונית תכריח אותנו לחזור לשליטה צבאית מלאה ברצועת עזה, כפי שכיום צה"ל שולט ביהודה ושומרון. אבל גם אז, בלי עיסוק מעמיק בייעודו של עם ישראל לא נזכה לשקט.

הפתרונות המוצעים כיום

הבעיה היא שבמצב הנוכחי, אין לאזרחי ישראל העוז המוסרי להחזיר את שליטתנו על רצועת עזה, ואנו נותרים עם השאלה כיצד ניתן להרתיע לעת עתה את האויב שלא יפגיז את ערינו.

כדי לנסות להציע פתרון, ראוי לסקור תחילה את ההצעות שכבר הונחו על השולחן:

נחזור לעמדתם של "חכמי השמאל" וראשי הצבא שליחכו את פנכותיהם. לקראת הנסיגה מדרום לבנון ורצועת עזה, הם הכריזו שאם לאחר הנסיגה ימשיכו להפגיז אותנו, נעלה את דרום לבנון באש, ונפגיז ללא מעצורים ברצועת עזה, וכל העולם יבין אותנו. כידוע – אין שום כיסוי לדבריהם. אפילו הם עצמם אינם מוכנים לעשות זאת. ואין זה משנה כעת אם אמרו אז את דבריהם מתוך טיפשות או בזדון – כדי לזרות חול בעיני היהודים התמימים. בפועל, אם נעשה כדבריהם, נשלם על כך מחיר בינלאומי כבד מנשוא.

כיום מציעים "חכמי השמאל" להפסיק את המבצע בעזה ולהעניק לערבים "אופק מדיני" על ידי החזרת המשא ומתן עם אבו מאזן. אם זה לא היה עצוב זו היתה בדיחה טובה. איך משא ומתן עם אבו מאזן, שנוא נפשם של אנשי החמאס, ימתן את ההפגזות מרצועת עזה?! להפך, כדי להראות לנו מי באמת בעל הבית הם רק יפגיזו יותר! ואיך הם מעלים על דעתם שאם תקום עוד מדינה פלשתינית נוסף על זו שכבר קיימת בעזה, היא לא תיפול בידי החמאס שחותר לחיסולה של מדינת ישראל? אם נקשיב להם, הבעיות שהם גרמו לנו עד כה ייחשבו כגן עדן לעומת הגיהינום שמצפה לנו.

ישנם ביטחוניסטים שמציעים להיכנס רגלית לרצועת עזה, לפגוע במחבלים ושוב לסגת. הבעיה היא שהמחיר שאנו עלולים לשלם על כך, בחיי חיילים ובביקורת בינלאומית, אינו שווה את הפגיעה שנפגע במחבלים, שבמקרה הטוב תגרום להרתעה מסוימת לזמן קצר.

שינוי מדיניות ההפצצה מהאוויר

הפתרון הסביר ביותר הוא להגביר את ההפצצות מהאוויר בשלושה כיוונים: כלפי בתים ורכוש, כלפי ראשי המחבלים, וכלפי אספקת הנשק.

א. צריך להודיע שמעתה על כל פגז של מרגמה שיירו לעברנו נחריב לפחות בית אחד, על ירי טיל פרימיטיבי נחריב חמישה בתים, על טיל מתקדם עשרה, ועל המתקדמים ביותר – עשרות. לקיים בהם את הקללה הערבית "יחרב ביתך". אם הם פוגעים בכלכלה שלנו באמצעות השבתת אזור הדרום, הם יספגו נזקים כפולים ומכופלים. כדי שלא לפגוע באזרחים שלהם, נצטרך להודיע מראש על מועד ההפצצה ומקומה, כדי שיוכלו לברוח. הבתים המיועדים להחרבה צריכים כמובן להיות קודם כל בתיהם של ראשי המחבלים והשכונה שסביבם – אוי לרשע ואוי לשכנו. כדי לנצח את המערכה הזו, ייתכן שהפצצות כאלה תספקנה. כמובן נספוג על כך גינויים צבועים באו"ם, אבל לא במידה שתגרום נזק ארוך טווח.

ב. צריך לחזור למדיניות הסיכול הממוקד. הבעיה התחילה לאחר חיסול רב המרצחים סלאח שחאדה, לפני כעשר שנים. באותה פעולה נהרגו עוד 14 אנשים מבני משפחתו ושכניו. אז פתחו אישי שמאל בקמפיין ציבורי בארץ ובעולם נגד צה"ל. הם תבעו להעמיד את המפקדים האחראים לדין. הם גם עתרו לבג"ץ, והשופטים אמנם לא העזו לפגוע במפקדים עצמם, אבל בחוסר אחריות משווע גרמו לראשי מערכת הביטחון לשנות את הנהלים. מאז קשה מאוד לפגוע במחבלים. הם יודעים שכל זמן שישהו בקרב בני משפחותיהם – חייהם מובטחים. אם רוצים שלא לסכן את חיילינו במבצעים יבשתיים, יש הכרח להודיע כי מעתה ואילך נחסל גם מחבלים שנמצאים בקרב בני משפחותיהם. אמנם נשתדל לפגוע רק במחבלים, אבל קירבת אזרחים אליהם לא תמנע אותנו מפעולה נגדם. כדי שלא יהיו על כך פקפוקים, וכדי שההרתעה של מדיניות זו תהיה שלמה, יש צורך לגבות עמדה זו על ידי משפטנים, להודיע עליה בפומבי, ואם יש צורף אף להעביר אותה בחקיקה בכנסת.

ג. בדרך כלל המודיעין יודע אימתי מבריחים נשק לרצועת עזה, כל שיירת אספקה כזו צריכה להיות מופגזת.

הדרך הנכונה לשוויון בנטל

הנהגת שירות אזרחי כאלטרנטיבה לשירות צבאי תצריך משאבים עצומים ותלבין את ההשתמטות משירות בעל ערך ביטחוני • הנהגת שירות אזרחי במגזר הערבי תגביר את השפעת ארגוני הצדקה האסלאמיים • מדוע ישראל לא יכולה לוותר על 'צבא העם' • הפתרון הרצוי: להכשיר 'צבא עם' לעת מלחמה, וצבא קבע בשכר למשימות השוטפות • שילוב החרדים בצבא יושג באמצעות קיצור שירות החובה והתאמת האווירה בצה"ל לרוח ישראל סבא • בינתיים יש להכיר בערך הלאומי של לימוד התורה ולקצר את שירותם של הלומדים

שתי דרכים

בעניין הדרישה לשוויון בנטל הגיוס, שתי דרכים ניצבות כיום בפני החברה הישראלית. הדרך הטובה – להידבר ברצינות עם מנהיגי הציבור החרדי, ולמצוא דרך אמיתית של שילוב נכון והדרגתי של כל חלקי החברה הישראלית בנשיאה בנטל הביטחוני.

הדרך הרעה, שהיא כנראה יותר נוחה לרוב הפוליטיקאים – ליצור חוק חדש על "שוויון בנטל", שיהיה בעיקר הצהרתי ויועיל לבחירות הקרובות ולהשקטה זמנית של ההתמרמרות הצודקת על חוסר השוויון. אבל בפועל, החוק רק ינציח את חוסר השוויון במקרה הטוב, ובמקרה הרע אף יעצים אותו. בכל אופן, הדרך הרעה תגרום לפיחות בערך השירות בצה"ל, ותהפוך אותו מצבא העם לצבא של שכירי חרב.

לפני שאסביר מדוע הדרך הרעה תעצים את חוסר השוויון, אתייחס לעצם הצורך שלנו בצבא עם.

הצורך של מדינת ישראל בצבא עם

יש טוענים שלא ירחק היום וגם מדינת ישראל תלך בדרכן של מדינות המערב, שבהן כבר אין שירות חובה לכלל האזרחים, אלא הצבא מורכב מאנשי מקצוע שהחליטו להתגייס תמורת שכר. רוב המתגייסים במדינות אלו באים מקרב אוכלוסיות חלשות מבחינה חברתית וכלכלית, שמקווים באמצעות השירות הצבאי לקדם את מעמדם.

אלא שהבדל יסודי יש בינם לבינינו. מדינות המערב אינן מוקפות באויבים שמאיימים על עצם קיומן. אמנם ישנו האיום הגרעיני, וכנגד איום זה המערב משקיע משאבים אדירים, אבל אין למדינות המערב צורך בצבא גדול שצריך להגן על גבולותיהן. הצבא שלהן משמש בעיקר ככוח התערבות במדינות רחוקות, ועבור משימות אלה אכן קשה לקבוע חוק גיוס חובה לכולם.

לעומת זאת, מדינת ישראל מוקפת באויבים שמאיימים על קיומה. כל ביטוי של חולשה יזמין מיד מלחמה. ולכן מדינת ישראל מוכרחה לקיים צבא גדול ואיכותי שרובו מורכב מכוחות מילואים, אשר מסוגלים להתמודד עם צבאות של עמים גדולים.

קיצור השירות לצורך הכנת צבא מילואים

אכן יש מקום לחתור לקיצורו של שירות החובה בצה"ל למשך שנה עד שנה וחצי שיוקדשו בעיקר לאימונים, במטרה להכשיר צבא מילואים גדול ומיומן לקראת מלחמה. וכדי לשמר את רמתם ומוכנותם למלחמה, יהיה צורך בשירות מילואים של שבוע עד שבועיים בשנה. ואילו משימות הביטחון השוטף יוטלו על חיילים שיגויסו לשירות קבע ממושך תמורת שכר הולם.

תוכנית זו גם תחסוך כסף רב לאוצר המדינה, מפני שהתשלום שמשלמים כיום עבור ימי המילואים ואובדן ימי העבודה למשק הוא גבוה בהרבה.

מכל מקום, כל עוד העמים שסביבנו עוד לא כיתתו את חרבותיהם לאתים, מדינת ישראל חייבת לקיים 'צבא עם' גדול. זו הדרך היחידה להבטיח את קיומנו, להרתיע את האויב ולהפחית את הסיכונים של מלחמה כוללת וקשה.

הדרך הרעה – שירות אזרחי לכל

הדרך הרעה שבה הולכים לצערנו רוב הפוליטיקאים, היא קביעת חוק שירות צבאי או אזרחי לכל. מגמתו העיקרית – יצירת מצג שווא של שוויון מלא על ידי הרחבת 'השירות הלאומי' תוך שינוי שמו ל'שירות אזרחי' כדי שגם הערבים יואילו בטובם להשתתף 'ב'נשיאה בעול'.

אם המגמה היא לתרום למאמץ הלאומי הכבד של ההגנה על העם והארץ אל מול אויבי ישראל, הרי שאין בשירות האזרחי שום תרומה ביטחונית. מצג השווא גם לא יחשל וילכד את האוכלוסייה אל מול האתגרים הקשים, שכן אל מול כל 'המשרתים האזרחיים' למיניהם ייראו החיילים הרבה יותר 'פראיירים'.

מה שיקרה הוא שמדינת ישראל תתחיל לממן עשרות אלפי 'מתנדבים'. לשם כך יהיה צורך כמובן ליצור מנגנוני ענק של מנהלים, סגנים, פקידים ומזכירים, כדי לקלוט את כל ה'מתנדבים' ולהכווין אותם למקומות השונים. הרי אפילו לבנות השירות הלאומי אין כיום מספיק תקנים ומקומות שמעוניינים בשירותן.

במקביל יהיה צורך להקים מנגנון שלם שיפקח וידריך את ה'מתנדבים', שכן הם לא הוכשרו לטפל בחולים או בתלמידים. רק נזק כלכלי וחברתי ייגרם מכך. אגב, פוליטיקאים חרדים רבים ישמחו לקבל הצעה כזו, שתלבין בפועל את ההשתמטות של כל אלה שאינם מתאימים ללימוד תורה שקדני ותיתן גושפנקה ממלכתית לשירות בגמ"חים ובכל העמותות השונות במקום בצה"ל.

השיא שבאיוולת החוק הזה יהיה כמובן בשליחת אלפי צעירים ערבים בעמותות צדקה וחסד בחסות המסגדים והאחים המוסלמים, לשם העמקת השפעתם על החברה הערבית. בעקבות הגדלת השפעת האסלאם יהיה צורך אח"כ להגדיל את מספר המתגייסים לצבא, למשטרה ולמכבי האש, ולהוסיף תקציבי פיצויים לנפגעי הטרור.

חוק כזה ינציח את האפליה בין מי שנוטל על עצמו את המשימה הביטחונית לבין מי שעוסק בפעילות הווי שנקראת "שירות אזרחי". הוא יחליש את מדינת ישראל מבחינה ביטחונית, ויהפוך תוך זמן קצר את צה"ל לצבא של שכירים. כי לאחר ש'השירות האזרחי' יהפוך ללגיטימי כמו השירות הצבאי, לא יישארו עוד פראיירים רבים שיתנדבו לשרת בצבא ולחרף את נפשם עבור הגנת העם והארץ.

הדרך הטובה

הדרך הטובה היא מתונה והדרגתית, אבל ביכולתה להביא לתיקון שלם ואמיתי.

לשם כך יש להכין את צה"ל לקראת קליטת אלפי חיילים שומרי מצוות בקפדנות, ולהסיר כל מכשלה שעומדת כיום בפני הציבור הדתי והחרדי. כלומר, הצבא צריך להתנהל על פי עקרונות מסורת ישראל סבא, ובכלל זה לאפשר לכל חייל יהודי לשמור על אורח החיים ההלכתי. דבר זה צריך להיקבע בחוק, שעל מפקדי צה"ל מוטלת החובה להבטיח את קיומן של הדרישות הדתיות של החיילים כמקובל על פוסקי ההלכה המוכרים.

לשם כך גם צריכים לבטל את חובת הבנות לשרת בצבא, שכן עירוב הבנים והבנות בצבא הוא המכשלה העיקרית, והוא הצידוק העיקרי של מנהיגי הציבור החרדי לאי גיוסם. זה לא יחליש את הצבא אלא רק יחזק אותו, שכן נכון לצבא שיהיה מכוון לתפקידו האמיתי, שהוא ביטחון ורק ביטחון. לא כור היתוך, לא מקום שמחנך את הנוער לערכים שונים. הפוך מדברי הרמטכ"ל, שהכריז ברבים שהצבא צריך לחנך את חייליו ל'שוויון מגדרי', ובכלל זה חובת שמיעת שירת נשים באירועים צבאיים. הערך של שמירת ביטחון ישראל הוא מספיק גדול ונכבד, ואין להוסיף עליו שום ערך אחר. ובעניין זה כל המוסיף גורע. אינני מתכוון שיכפו על הבנות שלא לשרת בצבא, אלא שלא תהיה בכך חובה. ובכך גם תתבטל הטענה המוצדקת על אי שוויון בשירות הבנות.

במקביל יש צורך ליצור תמריצים כלכליים ממשיים למשרתים בצבא. לקבוע בחוק כי יינתנו למשרתים הטבות כלכליות במלגות ללימודי מקצוע, משכנתאות מוגדלות, קצבאות ילדים מוגדלות והטבות בחינוך הילדים. בכך גם יימצא פתרון צודק לאי התגייסותם של הערבים. הרוצים להתגייס לצבא ולהגן על ישראל מפני אויביה – יקבלו את כל ההטבות, ומי שאינם רוצים להתגייס – לא יקבלו את ההטבות.

כפי שכבר הוזכר, יש לחתור ככל האפשר לקצר את השירות הצבאי ולמקדו בהכנת צבא מילואים גדול ואיכותי, ומנגד להרחיב את מסלולי הקבע לקיום הביטחון השוטף.

בד בבד עם המאמץ להרחיב את שורות המתגייסים מקרב הציבור החרדי, יש לקבוע בחוק את הערך המיוחד של לימוד התורה בישיבות הקדושות כמסורת ישראל סבא, כערך לאומי שממשיך את קיומו הרוחני והמוסרי של עם ישראל. לשם כך יש גם לתקצב באופן מסודר הן את מוסדות הלימוד והן את הלומדים עצמם.

כמו כן, כל זמן שעוד לא מצליחים לקצר את השירות הצבאי למשך שנה וחצי לכל היותר, יש צורך לקבוע מסלולי שילוב מיוחדים בין ישיבה לשירות צבאי. וכפי שמקובל במיזמים חברתיים שהמדינה רואה בהם ערך, שכנגד כל נכונות להתנדב – תורמת המדינה את חלקה. כלומר, מי שמוכן לצורך לימוד תורה לדחות את יציאתו לחיים עד גיל עשרים ושתיים, יצטרך להתגייס לשנתיים במקום לשלוש. ומי שמוכן לדחות את יציאתו לחיים עד גיל עשרים ושלוש, יצטרך לשרת שנה וארבעה חודשים, כמקובל במסלול ההסדר הקיים.

יש לציין שמלבד קיום הערך הלאומי של לימוד התורה במסלול ההסדר, תלמידי ישיבה אלה נחשבים גם בזמן לימודם כחיילים שנקראים ראשונים בעת מלחמה. האפשרות לשרת במסלול כזה צריכה להינתן לכל תלמיד בכל ישיבה מכל הזרמים והסוגים.

המצב כיום רחוק מלהשביע רצון

יש טוענים כיום, שהנה הציבור הדתי-לאומי לומד תורה ומשרת בצבא ולא קורה לו שום דבר, ואם כן ראוי שכך ינהגו גם כל החרדים. אולם האמת צריכה להיאמר: יחד עם קיום המצווה הגדולה לשרת בצבא, הציבור הדתי משלם מחיר כבד על נשיאתו בנטל הביטחוני והלאומי. הרי לא סוד שיותר מעשרים אחוז מקרב בני הציבור הדתי לאומי עוזבים את דרך התורה והמצוות. חלק לא מבוטל עושה זאת במשך השירות הצבאי ובגללו. גם מקרב אלה שנשארים דתיים, יש לא מעט שנחלשים בצבא באופן משמעותי. וכי לחינם משקיעים ההורים הון עתק בשליחת ילדיהם למכינות קדם צבאיות, מתוך תקווה שהילדים יישארו שומרי מצוות, ולו ברמה מינימאלית?

מעת לעת אנו שומעים זעקות שבר מצד גורמים שונים בצבא, על כך שיש יותר מדי קצינים דתיים. אם היו מתלוננים על כך שהציבור החילוני לא מתגייס מספיק, התלונה היתה ראויה. אבל כאשר הטענה היא שיש יותר מדי דתיים, ולא מפני שהם חיילים פחות טובים מבחינה מקצועית, אלא מפני שהם עלולים לשנות את האווירה החילונית של צה"ל – הרי שהפירוש היחיד לכך הוא שלדעתם הצבא צריך להיות בעל אופי חילוני.

לכן הציבור הדתי צריך להיות הראשון להוביל לשינוי האווירה החברתית והמוסרית בצבא. בנוסף לתועלת המגזרית שבכך, כיום זהו גם צורך לאומי וביטחוני דוחק, כי כיום כבר מבינים הכל, שהחברה הישראלית זקוקה לשיתוף הציבור החרדי בעול הביטחון.

כאשר הרבנות הצבאית נלחמה על קודשי ישראל

רבנים צבאיים בכירים לשעבר תומכים בדברי הביקורת על חולשת הרבנות הצבאית * הרב גד נבון נאבק פיזית באלוף משה דיין כדי למנוע בישול בשבת * עמדתו המוצהרת של הרב גורן לסרב לפקודה המנוגדת להלכה, ומאבקו המוצלח ברמטכ"ל חיים לסקוב * הרב גורן גורם להדחת ופרישתם של קצינים בכירים שפגעו בהלכה ובחיילים הדתיים * מדוע הרבנים הצבאיים של היום לא מוכנים להתעמת עם הרמטכ"ל? * מאבקיו של הרב גורן לא פגעו ביחסיו הטובים עם בן גוריון, רבין ודיין

האם להתפטר

שאלה: אני רב צבאי. לאחר מה שנכתב בטור 'רביבים' הקודם, האם עלי להתפטר?

תשובה: אינך צריך להתפטר, אבל אתה צריך לדעת שאינך מכהן בתפקיד רבני ובוודאי שאינך 'מרא דאתרא', אלא אתה קצין דת שתפקידו לסייע לחיילים לקיים מצוות ולהתקשר למסורת ישראל. אמנם הרבצ"ר עצמו היה צריך להתפטר, או לתקן את המעוות ולהודיע ברבים שבשום אופן לא תהיה בצבא כפייה נגד דת ישראל, וכל חייל שירצה לצאת בעת שירת נשים מכל טקס שהוא יעשה זאת בגיבוי מלא של הרבנות הצבאית.

הביקורת על הרבנות הצבאית

שאלה: האם אין חשש שהביקורת החריפה על הרבנות הצבאית תפגע במעמדה, ותסכל את יכולתה לקיים את חיי הדת בצה"ל?

תשובה: להיפך, אולי בזכות ביקורת זו הרבנות הצבאית תוכל לשקם את מעמדה. ברוך ה' זכיתי לקבל חיזוק גדול מכמה רבנים צבאיים בכירים לשעבר שמכירים היטב את המערכת הצבאית, והם תומכים בדברים שכתבתי. אין להם ספק שאילו הרבצ"ר היה מאיים בהתפטרות, פורום המטכ"ל לא היה מעז להחליט לכפות על חיילים דתיים לעבור על דת ישראל. הנה לדוגמא, הרב ראב"ד מחיל האוויר רק איים שיתפטר חלקית מתפקידו חצי שנה לפני תום שירותו, ובתוך יומיים יצאה הודעה רשמית מראשי הצבא שלא יכפו דבר על החיילים החרדים, וכל התנאים שהובטחו להם יתקיימו במלואם. אמנם במצבה המוחלש של הרבנות הצבאית, אינני יודע מי יפקח על כך.

בכל אופן, מכוח מה שדיברו עימי וחיזקו אותי אכתוב כמה סיפורים מאותם הימים שבהם הרבנים הצבאים נלחמו על עמדתם, והצליחו להשריש בצה"ל את היחס הראוי לקודשי ישראל. והתנאים שבהם פעלו אז הרבנים היו קשים בהרבה, שכן מספר החיילים הדתיים היה מועט, וכמעט לא היו מפקדים דתיים.

מעשה ברב גד נבון זצ"ל

פעם בימי מתיחות בדרום הגיעו חיילים רבים לקראת שבת למפקדת הפיקוד. אלוף הפיקוד, משה דיין, הורה לבשל עבורם אוכל בשבת. אולם הרב גד נבון, אז הרב הפיקודי, ששהה באותה שבת בבסיס התנגד להוראת האלוף, משום שניתן היה לספק להם מנות קרב. כששמע על כך משה דיין, נכנס למטבח ובפניו של הרב גד נבון הורה לטבחים לבשל. הרב נבון התווכח עמו. בתוך כך, אחד הטבחים עמד להניח את הסיר על האש. הרב גד נבון לא היסס ותפס בסיר כדי לשפוך את תכולתו. או אז מיהר משה דיין לעזור לטבח כדי להניח בכוחות משותפים את הסיר על האש. אבל הרב נבון התעקש, ובמשך מספר דקות עמדו והתווכחו תוך שהם מושכים את הסיר מצד לצד, עד שהאלוף נכנע, עזב את הסיר והסתלק מהמטבח. כשראו הטבחים שכך הדברים, חילקו לחיילים מנות קרב ולא חיללו את השבת ('לא בחיל ולא בכח' עמוד 141).

האם הרבנים הצבאיים של היום היו מוכנים לעמוד כך מול אלוף בצה"ל כדי להגן על קודשי ישראל ועל צביונו היהודי של צה"ל, או שהיו אומרים שזה פיקוח נפש לאומי לא להתקוטט עם אלוף הפיקוד?

עוד סיפר לי אחד מבכירי הרבנות הצבאית לשעבר, שהרב נבון היה חכם ופיקח ולא נתן שישפילו את הרבנות. הוא יכול היה להקל באופן פרטי קולות מפליגות, אבל בפומבי שמר על כבוד הרבנות ולא נתן שיכופפו אותה בלחצים חיצוניים. הוא גם היה יועץ חכם לרמטכ"ל, והיה מונע אותו מליפול ולהסתבך בהתבטאויות פוגעניות כלפי הדתיים וההלכה, כפי שהתבטא לאחרונה הרמטכ"ל דהיום.

הרב גורן זצ"ל

בנוסף לגאונותו בתורה היה הרב גורן זצ"ל, הרב הראשון של צה"ל, אמיץ לב, והיה אומר בפומבי שבכל עת שיקבל חייל פקודה הסותרת מצווה, עליו לסרב פקודה. והיה רגיל לחזור ולשנן זאת באזני החיילים.

פעם, לאחר שפרסם את עמדתו זאת בעלון של הרבנות הצבאית, עורר את חמתו של הרמטכ"ל חיים לסקוב. הרמטכ"ל טען כי זו חתירה נגד יסודות המשמעת בצבא, והורה להפסיק מייד את המימון לפרסום העלון. אך הרב גורן לא ויתר, שיתף בכך את ראשי הציבור הדתי, עקף את הרמטכ"ל ותבע אותו לבירור אצל שר הביטחון וראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון.

הרמטכ"ל טען שהחייל הדתי צריך קודם כול לבצע את הפקודה אף שיש בה חילול שבת, ואם הוא סבור שהפקודה נוגדת את ההלכה – שיגיש במוצאי שבת קובלנה על מפקדו. הרב גורן השיב שמבחינת ההלכה, מצב זה דומה למצבו של מי שקיבל פקודה להרוג אדם חף מפשע, שלפי דברי הרמטכ"ל עליו להורגו ואח"כ להגיש קובלנה על מפקדו. כשם שעל ידי הקובלנה לא ניתן להשיב לחיים את ההרוג, כך לא ניתן לתקן בדיעבד את חילול השבת, שדינו חמור כדין הורג נפש.

בן גוריון קיבל את עמדתו של הרב גורן וכתב נזיפה לרמטכ"ל. ואז הוסיף הרב גורן והתלונן על שהרמטכ"ל הפסיק את המימון לפרסום העלון של הרבנות הצבאית. בן גוריון הורה לרמטכ"ל להחזיר מיד את המימון להוצאת עלון הרבנות הצבאית, ולא זו בלבד, אלא שמעתה ואילך יוכפלו מספר העמודים בעלון.

הרב גורן היה חוזר ומספר סיפור זה פעמים רבות, ואף היה מתאר בפרוטרוט איך הרמטכ"ל לסקוב נכנס אל בן גוריון בהצדעה, כיאה לחניך הצבא האנגלי, ואיך קיבל אח"כ בהכנעה את הוראתו. כיום יכולים תלמידיו של הרב גורן להבין מדוע הקפיד לספר סיפור מכונן זה פעמים רבות.

אגב, היה אז ברור לכולם שאם הרמטכ"ל יפריע לניהול חיי הדת בצבא הרב גורן יתפטר, וגם איום זה פעל את פעולתו.

הסדר המרכזי

פעם אחת, כשהיה משה דיין רמטכ"ל, הביא אל 'הסדר המרכזי' זמרת, ודרש מהרב גורן שייתן גם לזמרת לשיר מספר קטעים מההגדה של פסח. הרב גורן לא הסכים, ואמר שאם הזמרת תופיע הוא יפרוש ויערוך לעצמו סדר לבד. דיין כעס ואיים, ולבסוף נכנע והרב גורן ניהל את ליל הסדר כהלכתו (באירוניה אוסיף, שמעניין כי למרות סירובו העיקש של הרב גורן לקבל את הוראת הרמטכ"ל, צה"ל לא נהרס, והמדינה עדיין קיימת…)

ביקור פתע

פעם אחת הגיע לרב גורן מכתב אנונימי מחייל שסיפר שמחייבים את החיילים בבסיס חיל האוויר לשתות חלב אחרי בשר, כיוון שהרופאים אמרו ששתית החלב מועילה לבעיות אבק שהיו קיימות שם. הרב גורן החליט להגיע לשם בהפתעה. כיוון שהבסיס היה במקום סודי, הרב גורן ביקש מנהגו להמתין במקום מסתור בסביבת הבסיס, וכשהגיע רכב צבאי עם עוקב מים, הורה לנהגו לנסוע אחריו עד שהגיעו לבסיס. כשנכנס הרב גורן למטבח סיפרו לו שאכן פוקדים על החיילים לשתות חלב בסיום ארוחה בשרית. כשבירר מי נתן את הפקודה, הגיע אל המג"ד, שאמר לו שאלו הפקודות ואין אפשרות לשנות אותן. הרב גורן אמר לו שהוא זה שמכתיב את הפקודות, ומכיוון שהיה בזה צורך רפואי, התיר לשתות את החלב שעה לאחר סיום הארוחה הבשרית. לאחר מכן יצא מהבסיס והלך לומר תהלים בקבר רשב"י. לאחר שהעריך שסיימו שם את ארוחת הצהרים, הורה לנהגו לחזור לבסיס ומצא ששוב פקדו על החיילים לשתות חלב מיד לאחר הארוחה הבשרית. בעקבות זאת זימן את המג"ד למשפט בקריה בפני הרמטכ"ל יצחק רבין. המג"ד הודיע לרבין שאם יעמידו אותו למשפט יעזוב את הצבא. הרמטכ"ל ביקש מהרב גורן שיוותר על המשפט, ואף ציין שמדובר במג"ד ממשפחה חשובה מאוד. אבל הרב גורן התעקש שיעמידו את המג"ד לדין גם אם בעקבות זאת יעזוב את הצבא. וכך היה, יצחק רבין ז"ל שפט אותו והמג"ד עזב את הצבא (הסיפור מהרב אריה שלום).

הדחת מג"ד

פעם אחרת, מג"ד אחד רצה לבדוק אם חייליו הדתיים יצייתו לפקודתו, והורה להם לטפל בטנקים בשעת סעודה מפסקת שלפני יום הכיפורים, וכך נכנסו לצום בלי שאכלו בצורה מסודרת. הרב גורן לא הסכים לשום פשרה זולת סילוקו המיידי של אותו מג"ד מהצבא. וכך נהג תמיד, יחד עם הידידות העמוקה שהיתה לו עם קצינים רבים, כשהגיעו הדברים לידי פגיעה במצוות התורה – לא ויתר. לא מעט קצינים הודחו או שקידומם נעצר בעקבות פגיעה בקודשי ישראל ובקיום המצוות. עמדתו היתה שקצין אשר קדושת מסורת ישראל אינה בראש מעייניו אינו ראוי להיות מפקד בצה"ל ולשלוח חיילים להילחם למען עם ישראל.

חשבון נפש

ראוי שהרבנות הצבאית תערוך חשבון נפש, מדוע אין הרבנים מוכנים כיום להתעמת עם הרמטכ"ל? האם היו מוכנים כיום להעמיד מג"ד לדין על פגיעה בקודשי ישראל? מדוע לא תבעו את הדחתם של מח"ט בה"ד 1 אל"מ ערן ניב והמג"ד סא"ל עוזי קליגר, שפקדו על הצוערים הדתיים, בוגרי הישיבות, לשמוע שירת זמרות, וכשלא צייתו להם הדיחו אותם מהקורס? לא על כבודם האישי ויתרו, אלא על כבודה של מורשת ישראל.

הכניעה של הרבנות הצבאית כיום ללחצי המטכ"ל טומנת בחובה האשמה חמורה כלפי הציבור החילוני, כאילו אינו מוכן לכבד את שומרי המורשת הישראלית. אולם האמת היא שרובו הגדול של הציבור החילוני מכבד את שומרי המצוות, ואם היו מסבירים להם בבהירות, שלדעת רוב הפוסקים שמיעת שירת נשים אסורה כמו שאסור לאכול כריך שיש בו בשר וגבינה, קרוב לוודאי שהיו מסכימים שצריך לפטור את החיילים הדתיים מכך. אלא שבצבא, מעצם טבע היותו ארגון כוחני, הסברה בהירה לא תמיד מספיקה, ולכן צריך להעמיד את הדברים בתוקף ובגבורה ואף להיות מוכנים להתפטר, כשם שחיילים מוכנים לחרף נפשם במלחמה. ומאחר שלא נהגו כך, הגיעו לביזיון וחרפה.

עמדה תקיפה מוסיפה אהבה ואחדות

עמדתו התקיפה של הרב גורן לא הפריעה לרקימת יחסים טובים עם המפקדים החילונים. להיפך, דווקא בזכותה כיבדו אותו והעריכו את הידידות עמו. הנה למשל, לאחר המאבקים של הרב גורן בצבא, אליהם רתם את המנהיגות הדתית בכנסת ובממשלה, הוא קבע חברותא ללימוד תנ"ך עם בן גוריון. וגם עם משה דיין, שהתעמת איתו רבות, היה ביחסים טובים. אגב, הרב גורן ציין לטובה את יצחק רבין, שכרמטכ"ל שיתף פעולה עם דרישות הרבנות ללא עימותים.

בעקבות הסכמי אוסלו

בעקבות הסכמי אוסלו, הורה הרב גורן זצ"ל שאסור לחייל להשתתף בפינוי ישוב או מחנה מארץ ישראל. אף שהיה בידידות אישית עם מר רבין, לא יכול לסלוח לו ולממשלתו על הסכמי אוסלו. צערו על כך לא ידע גבול.

את כל כובד משקלו הציבורי הוא הטיל למערכה למען ההתיישבות ביש"ע. באותה תקופה שימשתי כמזכיר ועד רבני יש"ע, והרב גורן היה מפרסם בגיליונות שלנו את דעתו, דעת תורה, כי יש חיוב מסירות נפש למען כיבוש הארץ והגנתה, ושחובה לסרב לכל פקודה הנוגדת את מצוות יישוב הארץ. כמו כן קבע כי לממשלת רבין שנשענת על קולות ערבים אין סמכות להחליט בנושאים השייכים לעם ישראל. דבריו הרעישו את הארץ, ואף שקלו להעמידו על כך לדין. אבל דבריו שיצאו בסערה מן הלב, עוררו את הלבבות.

במשפחתו של הרב חששו שמא אני גורר אותו לוויכוחים ציבוריים קשים, אבל במשך הזמן הבינו שהוא זה שמוביל את המערכה. להפך, בשתי הזדמנויות ביקשתי ממנו שלא לפרסם את דבריו החריפים, שמא לא יובנו. הוא בחכמתו קלט את גודל האסון שבהסכמי אוסלו, ועל כן לא חסך במאמצים לנסות להפר את רוע הגזרה. זכורני שביום החתימה על ההסכם בקהיר, כשערפאת ימ"ש שיטה ברבין ולא הסכים לחתום, ולבסוף כמובן חתם, ישבתי עימו בביתו כארבע שעות ושוחחנו על מצבנו הלאומי ועל עולם התורה, והוא היה דואב וכואב כאדם אבל. הנסיגה ביש"ע היתה לגביו חורבן ממש.

כששאלתיו: איך קורה שאנשים שהשתתפו בשחרור יהודה ושומרון מוכנים לוותר על יש"ע כל כך בקלות, השיב בצער, אף פעם הם לא רצו את יהודה ושומרון. מן השמים גלגלו שכבשנו את יש"ע, ומההתחלה הם חיפשו כל דרך כיצד לסגת משם. בסיעתא דשמיא הם לא הצליחו עד כה. והתמרמר מאוד על ראש הממשלה המנוח, מר בגין, שפתח את הדלת להסכמי אוסלו. והוסיף: "אני כבר לא אזכה, אבל אתה אולי תזכה לראות בהחלת ריבונות ישראל על יהודה ושומרון".

מסירות נפש

לאחר שעלתה בממשלת רבין האפשרות לפנות את תושבי חברון מביתם, הודיע הרב גורן כי צריך להלחם על כך במסירות נפש, ואף הוסיף כי הוא אישית מוכן להיהרג כדי למנוע את פינוי חברון. דבריו התפרסמו והיכו גלים. במשך יום שלם הוא העניק ראיונות לרשתות רדיו וטלוויזיה מהארץ ומהעולם. וכששאלוהו אם אינו חושש להמריד את הציבור כנגד הממשלה, פתח את מעיל הפראק שלו מול ליבו, והכריז שהוא מוכן שירו בו עכשיו, אבל על עמדתו לא יוותר. למי שראה אותו באותם ימים היה ברור כי הוא אכן מוכן בלב שלם למסור את נפשו ממש על הצלת חברון.

לאחר אותו יום סוער, אמר לי בטלפון כי זה היה יום חשוב, ובעזרת ה' עלה בידו להשמיע את דבריו ברבים, וכי הוא מקווה שהם פעלו את פעולתם. יש עדויות כי בעקבות דבריו האמיצים רבין נרתע מלקבל את עצת יועציו, והיישוב היהודי בחברון ניצל מגירוש.

למרות המתח הקשה סביב הסכמי אוסלו, נשאר רבין בקשר אישי עם הרב גורן, ואף שמעתי שציין מספר פעמים שהרב גורן כועס עליו, והדבר נגע לליבו. לאחר שהרב גורן נפטר בכ"ה מרחשוון תשנ"ה, הגיע ראש הממשלה יצחק רבין עם רעייתו לנחם את משפחת גורן האבלה.

ישיבת הר ברכה

באותם הימים שימש הרב גורן כנשיאה של ישיבת הר ברכה, וכיוון שאיגוד ישיבות ההסדר לא רצה לאשר אותה כישיבת הסדר, פנה הרב גורן ישירות אל מר רבין ששימש כראש הממשלה ושר הביטחון, והוא נתן לו אישור לכך. לאחר פטירתו של הרב גורן הצטרפנו לאיגוד.

הבטחתי לפרסם דבריו

באחד הימים הסוערים סביב הסכמי אוסלו, נפגע הרב גורן זצ"ל מחבריו הרבנים, שפרסמו פסק הלכה שחיילים חייבים לסרב פקודה ולא להשתתף בגירוש יהודים מארץ ישראל, בלי להזכיר את שמו כמי שבירר לראשונה סוגיה זו וביסס את פסק ההלכה לגביה. הוא גם דיבר על כך בראיון ברדיו. התקשרתי אליו מייד וניסיתי לפייסו שלא יקפיד עליהם, ובמיוחד שלא ידבר על כך ברבים, מפני שהדבר מזיק למאבק על ארץ ישראל. הוא כבר היה חולה, ודיבר עמי בגילוי לב, וכשהתחייבתי בפניו לעשות ככל יכולתי לפרסם את פסק ההלכה שלו כראוי, התפייס תוך הבעת חיבה יתירה כלפי. וציין שרק מפני שהוא סומך עליי הוא נעתר לבקשתי.

ברוך ה' זכיתי לפרסם את דבריו כמה וכמה פעמים ב'רביבים', ואף ב'פניני הלכה' כרך 'העם והארץ' הדפסתי את התשובות שכתב אליי על פני כשבעים עמודים.

שר הביטחון מפרק את מורשתו החיובית של יצחק רבין

כיום, שר הביטחון אהוד ברק, שגסות רוחו ידועה לכל, פגע קשות ברבנות הצבאית, שנהפכה למקהלת עוני אמן אחר הפקודות החילוניות. הוא גם ביטל את ההסדר עם ישיבת הר ברכה, שהמשיכה בדרכו של הרב גורן זצ"ל. גם המחלוקות במטכ"ל והשחיתות שפשתה שם, כפי שמתברר סביב פרשת אשכנזי והר פז, כרוכים בסגנון הנהגתו. כך שגם את החלק החיובי ממורשתו של יצחק רבין ז"ל הוא מרסק.