ארכיון הקטגוריה: צבא

העתודה לשירות לאומי

כל אדם אמור לממש את כישרונותיו לשם תיקון עולם במלכות שד-י, ובכלל זה נשים שיכולות לתרום לחברה ולמדע • תורה, מצוות וחיי משפחה אינם אמורים להיות מכשול בפני נשים שרוצות להתקדם, אלא דווקא מקור ברכה • המחסום המרכזי בפני מימוש כישרונותיהם של נשים: תקופת השירות הלאומי • הפתרון: הקדמת הלימודים האקדמיים לשירות, ואחריהם תקופה של תרומה לקהילה תמורת מחצית מהשכר המקובל • "עתודה לשירות לאומי" תייעל את השירות, ותהפוך אותו ליעיל ומקצועי יותר • הדרך להגשמת הרעיון נפתחת בשנה הקרובה

אידיאל מימוש הכישרונות לנשים

רק מעטות יצליחו למצות את מלוא כישרונן, וזה לא מפני שהן צריכות להשקיע זמן בתורה ומצוות ובניית המשפחה, השקעה זו אנו מאמינים שמביאה ברכה, אלא זה בעיקר מפני שהשנים הטובות שבין גיל 17 ל 22 לא נוצלו באופן המיטבי

האידיאל הוא שכל אדם יוציא אל הפועל את כל כישרונותיו למען תיקון העולם במלכות שד י, בכך הוא זוכה לגלות את צלם האלוקים שבו, ונעשה שותף עם הקב"ה בקיום העולם ושכלולו.

לאור אידיאל זה נעסוק הפעם באתגר הניצב בפני נשים בעלות כישרון לימודי, שכולל: בניין האישיות בלימוד תורה בתחומי האמונה וההלכה, הקמת משפחה מפוארת, מיצוי הכישרונות במחקר, בפיתוח או בעבודה, כל אישה בתחום המתאים לה.

אתגר זה נפתח לפנינו בדורות האחרונים. בזכות הפיתוחים הטכנולוגיים, משך העבודה הנדרש לקיום המשפחה התקצר ונעשה קל יחסית. בנוסף לכך, מכיוון שרוב העבודות כבר אינן נשענות על כוח פיזי, נשים יכולות להצטיין בתחומים רבים ומגוונים שבהם לכישרון השכלי והנפשי יש משקל מרכזי. השאלה איך מצליחים להגשים את שני האתגרים כאחד: מצד אחד בניין האמונה והתורה והקמת משפחה ברוכה, ומאידך מיצוי הכישרון למען פיתוח המדע, החברה והכלכלה לאור התורה.

בתרבות המערב הנוכחית, נשים מוכשרות ומצליחות בדרך כלל מזניחות את ערך המשפחה. רבות מהן נשארות רווקות או נישאות בגיל מבוגר בלא להוליד ילדים. ככל שמדובר בנשים מצטיינות ומצליחות יותר, כך האחוז של אלו שאין להן ילדים גבוה יותר. שלא לדבר על כל תחום התורה והמצוות, שהן פוטרות את עצמן ממנו לחלוטין.

הברכה שבדרך התורה

אנחנו מאמינים שלימוד התורה וקיום המצוות עם הקמת משפחה מבורכת, יועילו לכל תחומי המדע והכלכלה, וכפי שאנו אומרים בפרשת "והיה אם שמוע": "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותיי אשר אנוכי מצווה אתכם היום לאהבה את ה' אלוהיכם ולעובדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירושך ויצהרך…" (דברים יא, יג יד). משמעות הגשמים והמטר שיורדים בעיתם ומצמיחים את יבול השדות צריכה להתפרש בכל דור ודור לפי עניינו (כדברי השל"ה על עניין השכר והעונש המבואר בתורה). אם כן בימינו, הגשם היורד מן השמיים הוא בעיקר ההשראה לפיתוח המדע, הכלכלה והחברה. הדגן והתירוש והיצהר הגדלים מכוח זה הם מזון קיומי (דגן); שמחה, שאר רוח ויצירתיות (תירוש – יין); והחיים הטובים שיש בהם רווחה ומשמעות (יצהר – שמן).

קידוש השם

ראוי להוסיף, שעיקר קידוש השם של ישראל לעיני העמים נעשה על ידי פיתוח המדע לאור התורה, וכפי שנאמר: "ושמרתם ועשיתם, כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד, ו). שכן דברי התורה עצמם מיועדים לישראל, אולם הברכה השופעת מהם לכל המדעים ניכרת לאומות העולם, ועל ידי כך מתקדש שם השם בעולם, והאנושות מתרוממת להליכה בדרכי השם. כיוצא בזה למדנו על ערך לימודי המדעים: "כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר 'ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו'" (שבת עה, א). ואין הכוונה רק לחוכמת האסטרונומיה אלא לכלל החוכמות (רמב"ם, מהר"ל, הגר"א ועוד).

איך משלבים את הכול

השאלה הגדולה: איך יוכלו בנות ישראל הצדיקות, שמקדישות מזמנן לתורה ומצוות ומקימות משפחות מפוארות, להוביל את המדע העולמי, תוך שהן צריכות להתמודד בתחרות עם המוכשרים ביותר שבאומות העולם כמו גם החילוניים שבישראל? אלא שאנו מאמינים כי כאשר לימוד המדע נעשה מתוך ערכי תורה ומשפחה הוא מתברך ונעשה איכותי, עמוק ומיטיב יותר לאנושות. כל זאת בתנאי שממוקדים במטרה ולא מבזבזים זמן לחינם.

השנים הקריטיות: גיל 17 22

אחת הבעיות המכבידות על האפשרות של בנות תורניות להגשים את כישרונן בתחום האקדמי הוא תקופת השירות הלאומי. מדובר על שנה או שנתיים, ולעיתים עוד שנת מדרשה, בתקופה הקריטית ביותר. בעוד נשים מצטיינות במערב מסיימות דוקטורט בגיל 24, אצלנו בעקבות השירות הלאומי הכול נדחה בכמה שנים. לא רק הזמן המוקדש לשירות הלאומי מעכב, אלא עצם העובדה שבחורה מוכשרת אינה נצרכת לתכנן את מסלול ההתקדמות שלה ברציפות משנות התיכון, עוצר את היכולת לתכנן התקדמות מהירה המתאימה לכישרונותיה. היא הייתה יכולה לסיים תואר ראשון בגיל תשע עשרה, אבל לא העלתה זאת בדעתה. כך בנות מצטיינות מתחילות לחשוב על כיוון ההתפתחות המדעית שלהן רק מגיל 20 ויותר, ומכיוון שמצווה גדולה יותר להתחתן, הקריירה המזהירה שהייתה יכולה להיות להן ירדה לטמיון. הן יהיו מורות טובות מאוד, אולי גם יצליחו להתקדם באקדמיה, אבל רק מעטות מהן יצליחו למצות את מלוא כישרונן. וזה לא מפני שהן צריכות להשקיע זמן בתורה ומצוות ובניית המשפחה, השקעה זו אנו מאמינים שמביאה ברכה, אלא בעיקר מפני שהשנים הטובות שבין גיל 17 ל 22 לא נוצלו באופן המיטבי, כדי להעמידן על מסלול ההמראה הנדרש להתפתחות האקדמית, ולבניית המעמד החברתי המאפשר השפעה ברוכה.

עתודה לשירות לאומי

ערך ההתנדבות במסגרת השירות הלאומי חשוב, ועל כן ראוי להיות מרוצים מכך שבנות הציבור הדתי-לאומי אינן רוצות להשתמט ממנו. אולם כדי להגשים את החזון הגדול של מיצוי הכישרונות לתפארת התורה, העם והאנושות, יש צורך ב"עתודה לשירות לאומי".

במסגרת זו בנות יוכלו להתחיל מיד בתום התיכון את לימודיהן האקדמיים, ולאחר תקופת הלימוד, בין אם זה יהיה בסיום התואר הראשון או השני או השלישי, יתרמו לחברה בתחום שלמדו בעבור תשלום מחצית השכר המקובל על עבודתן. את הסכומים השונים שהמדינה משקיעה בבנות השירות הלאומי או הצבאי היא תעניק לבנות העתודה לשירות לאומי כדי לסייע במימון לימודיהן. תוכנית זו תשתלם מאוד למדינה מבחינה כלכלית וחברתית כאחד.

הרווחים הנוספים שבתוכנית

תוכנית זו תוכל גם לפתור בעיות נוספות: היא תאפשר לבנות שגדלו במשפחות מעוטות הכנסה, להמריא מבחינה מקצועית לתפארת משפחתן והעם. היא תאפשר לבנות שאחרי השירות הלאומי נקרעות בין שני רצונות – להתחתן בגיל צעיר או לרכוש מקצוע איכותי שדורש לימודים מפרכים – לשלב את שני הערכים יחד, שכן כבר בגיל 21 הן יוכלו להתחתן תוך סיום תואר ראשון. מתוך עמדה זאת יוכלו בקלות יחסית להמשיך לתואר שני ושלישי.

הרווחים הכלכליים למדינת ישראל

גם מבחינה כלכלית התוכנית תיטיב למדינת ישראל, שכן מבחינה כלכלית גרידא השירות הצבאי והלאומי של בנות לא משתלם. היה עדיף לשכור עובדים שיבצעו את כל העבודות הנדרשות ביתר יעילות, ולהיפטר מהאבטלה הסמויה שעולה הון תועפות, וזאת בנוסף לעיכוב בכניסת הבנות למערכת הלימודים והעבודה, שאף הוא מפחית כחמישה אחוזים מהתמ"ג – שהם תרומת הנשים לכלכלת המדינה.

הסיבה לקיום השירות הצבאי וממילא גם השירות הלאומי לכלל האוכלוסייה, למרות היותו לא משתלם מבחינה כלכלית מול צבא מקצועי, היא ערכית: א) כדי לשתף את כלל הציבור בתרומה למדינה, ב) לבטא את ערך השוויון שבין בנים לבנות.

על ידי העתודה לשירות לאומי כל בת תתרום למדינה תרומה משמעותית ומשתלמת בהרבה מבחינה כלכלית וחברתית. שכן היא תתרום הרבה יותר אם תתנדב באותו בית חולים בתור אחות מוסמכת או רופאה. וכן מורה מוסמכת תתרום יותר לבית הספר מאשר מתנדבת. וכן עורכת דין או רואת חשבון תוכל לתרום לנזקקים יותר מאשר מתנדבת שלא למדה. וכן חוקרת באוניברסיטה תוכל לתרום הרבה יותר לקידום תלמידים ומחקרים, מאשר בהתנדבות שבה היא אינה מבטאת את מלוא כישרונותיה.

הדרך להגשמת התוכנית

כדי להגשים את התוכנית באופן מיטבי, היה ראוי שמתוך מסגרת השירות הלאומי יוקם צוות שיבחן את האוניברסיטאות שבהן אפשר לפתוח מסלולים מועדפים, שיתאימו מבחינת האווירה לבנות הציבור התורני. צוות זה יבחר את המקצועות המועדפים מבחינת תרומתם לחברה, יאגם את התקציבים השונים המיועדים לבנות השירות הלאומי או הצבאי, ויקבע את דרך הסיוע במשך תקופת לימודיהן, זאת תמורת תקופת ההתנדבות שבעבורה יקבלו מחצית השכר המקובל על עבודה שכזו. עבודת התנדבות זו תיעשה מן הסתם במסירות יתרה, שכן המתנדבות ידעו שככל שיתרמו יותר, כך יגדל הסיכוי שיתקבלו לעבודה קבועה.

ככל שיגדל מספרן של בנות הציבור התורני (חרד"לי) ובנות ממשפחות מועטות הכנסה שיצליחו לממש את כישרונן בלימוד אקדמי משמעותי, כך החברה כולה תרוויח. פרט לכך יהיה בכך קידוש השם גדול, כשיתגלה לכול שהנאמנות לתורה ומצוות – ובכללן ערכי המשפחה – אינה פוגעת ביכולת לבטא את הכישרון באופן המיטבי, אלא להפך: היא מעצימה את הברכה שבמשפחה ובעבודה ובמחקר, לתפארת התורה, העם והארץ.

התוכנית בהר ברכה

כדי לסייע במעט להגשמת חזון זה, תוקם בשנה הבאה בהר ברכה תוכנית לבנות מצטיינות בלימודים שמעוניינות בעתודה לשירות לאומי. התוכנית תכלול ליווי חינוכי ולימוד תורה משמעותי. בימים אלו שוקדים גם על הסדרת התוכנית במסגרות השונות, ורתימת אישי הציבור שהביעו את תמיכתם בתוכנית. בתוך כך יוכלו להצטרף לתוכנית גם בנות מצטיינות שלאחר שירות לאומי.

יהי רצון שנזכה לראות את בנותינו מאירות את העולם בחוכמתן, מתוך צניעות וקדושה, עד שכל רואיהן יכירו את הברכה שבתורה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

להצליח במאבק על הזכויות הדתיות

גם לאחר פגישת הרמטכ"ל והרבנים, כל עוד כופים על חיילים דתיים לשמוע זמרות אין אמון ביחסו למורשת ישראל ולחיילים הדתיים • עצה מרב צבאי לשעבר: שליטה בפקודות מטכ"ל בענייני דת שומרת על הזכויות וחוסכת עימותים • מדוע לא נכון שחיילים דתיים יסכימו לקצר את זמן התפילה המטכ"לי • יעילותה של הגשת קבילה כאמצעי לשמירה על זכויות דתיות • למרות הקושי לעמוד מול המפקדים, מצוות התוכחה מחייבת הגשת קבילה לכל המאוחר עם סיום הכפיפות לאותם מפקדים

הרמטכ"ל ואחריותו

הפרסומים אודות פגישת הרמטכ"ל עם כמה רבנים אינם מרגיעים. כל עוד הוא משאיר על כנה את הפקודה המחייבת חיילים דתיים לשמוע שירת זמרת, הרי שעמדתם הבסיסית של חברי המטכ"ל נותרה שאפשר לכפות יהודים להפר את מנהגם ההלכתי, ולכן אין יותר אמון ביכולת שלהם לכבד את מורשת ישראל ואת החיילים הדתיים. העיקרון צריך להיות ברור כשמש בצהריים: בצה"ל לא כופים יהודים לעבור על שום הלכה. מאז שעיקרון זה הופר, הכול נפרץ.

התגובות המאלפות

מהתגובות הרבות נראה שהעיסוק בשאלות החיילים בצבא נחוץ מאוד. מכיוון שמדובר בנושא רחב, ראוי להציגו מזוויות שונות כדי להציף את הבעיות, ולא פחות חשוב – כדי לקבל סיוע מהחוכמה שהצטברה אצל אנשים רבים (חלק נכבד מהמכתבים לא אוכל לפרסם בגלל קוצר המקום, אולם מכולם למדתי).

הדרכה חשובה מרב צבאי במילואים

המפקד כעס ובא אליי בדרישה שאמצא פרצה בפקודה המטכ"לית כדי לחייב את החייל להשתתף בשיעורים בעשרה בטבת. הסברתי לאותו קצין שלפני כמה חודשים העליתי למשפט קצין שהורה לחייל ללכת לנשקייה ולחתום על נשק ביום צום, ואם הוא מעוניין – אני יכול לסדר גם לו משפט

"שלום הרב. כמי ששירת כרב צבאי, ברצוני לומר שרוב הבעיות היו נפתרות אילו היו נצמדים לפקודות. הבעיה שלא יודעים אותן, וכל הזמן מתרחש סביב נושאי הדת משא ומתן מתיש, שפוגע בחיילים הדתיים.

כשעברתי קורס רבנים צבאיים, הייתי היחיד מבין החיילים והסגל (!) שידע על פקודות מטכ"ל בענייני דת. אחרי לחץ מרובה מצדי הביאו לנו חוברת קטנה ולא ממצה של חלק מפקודות המטכ"ל. בפועל לא היה על זה שום שיעור – שלא לדבר על מבחן שיוודא שהרבנים הצבאיים באמת יודעים את הפקודות.

אנשים חושבים שמי שמשתמש בפקודות מטכ"ל הוא קטנוני, ושאם ינסה להשתמש בהן זה יחזור אליו בהפוכה עם פקודות אחרות שלא יהיו נוחות לחייל הדתי. בפועל, המציאות הפוכה. מי שיודע את הזכויות שלו ומוכן להילחם עליהן, לא יצטרך להילחם. כמו באומנויות לחימה – מי שיודע להילחם נלחם פחות…

כאשר שימשתי כרב צבאי, הסגל בבסיס ידע שאני בקיא בפקודות מטכ"ל ושלא כדאי להתעסק עם הדת. כאשר מפסיקים לנהל משא ומתן ונצמדים לפקודות מטכ"ל, מקבלים את כל מה שצריך ורף המתח יורד. זה דורש אומץ בתחילה, אך בסוף זה משתלם. הכרחי שהרבנים הצבאיים יהיו בקיאים בפקודות, וצריך גם ללמד את המתכוננים לגיוס את הפקודות ואת דרכי השימוש בהן.

אביא סיפור: חייל דתי בתחילת טירונות, כשהאווירה סביבו חילונית, ביקש בצום י' בטבת להישאר ללמוד בבית הכנסת ולהשתתף בתוכנית התורנית שהכנתי, ולנוח בחדר. המפקד שלו טען שבאותו יום יש שיעורים עיוניים בכיתה ואין סיבה שהוא לא ישתתף בהם – הרי באזרחות אנשים עובדים בצומות כרגיל. על פי הדרכתי החייל השיב שלפקודות כולם צריכים לציית, והפקודה קובעת שחייל בצום פטור מכל פעילות. אם המפקד מתייחס לפקודות מטכ"ל כהמלצה בלבד – כך גם יתייחסו לפקודות שלו. המפקד כעס ובא אליי בדרישה שאמצא פרצה בפקודה כדי לחייב את החייל להשתתף בשיעורים. הסברתי לאותו קצין, שהיה חדש בבסיס, שלפני כמה חודשים דאגתי שיעלו קצין למשפט בגלל שהורה לחייל ללכת לנשקייה ולחתום על נשק ביום צום, ואם הוא מעוניין – אני יכול לסדר גם לו משפט.

ההשפעה של עמדתי ושל עמדת החייל שהיה מוכן לעמוד על כך הייתה דרמטית. ליוויתי מחזורי טירונות רבים, עם מפקדים וחיילים מגוונים, וזה היה המחזור שעבר את כל נושאי הדת בצורה החלקה ביותר – לטובת כל הצדדים".

דוגמה נוספת מזמן התפילה

"המפקדים רוצים שהחיילים הדתיים יחזרו ללו"ז בהקדם האפשרי. החיילים רוצים זמן להתפלל בכוונה ואולי גם ללמוד קצת תורה. לולי פקודות מטכ"ל, היה צריך כל בוקר להתווכח מחדש על זמן התפילה. כשיש פקודת מטכ"ל, גם החיילים וגם המפקדים יודעים שאין טעם להתווכח. ישבו אלופים ורבנים, חקרו את הנושא במכלול ההיבטים והגיעו לנוסח פקודות מאוזן (באופן יחסי). הבעיה מתחילה כשטירונים או מפקדים קטנים חושבים שהראייה שלהם רחבה יותר ומתחילים לשחק עם הפקודות.

לפי פקודת מטכ"ל (34.0301), הזמן שצריך להקציב לתפילת שחרית בימי חול הוא 40 דקות, ובשני וחמישי – 50 דקות. למנחה וערבית – 15 דקות לכל תפילה. בחול המועד – שחרית שעתיים, ומנחה וערבית 30 דקות כל אחת. למען הסר ספק, ברור שתוספת 'יעלה ויבוא' בתפילת העמידה לוקחת פחות מ 15 דקות. אולם בראייה הרחבה של אלופי המטכ"ל והרב הראשי דאז, הבינו שלפחות חלק מהחיילים הדתיים צריכים בחג זמן "להיטען רוחנית". לכן קבעו בפקודות מטכ"ל זמנים אלו, כדי שפעם בחצי שנה יהיו כמה ימים שבהם אפשר להתפלל בנחת ולהוסיף כמה הלכות או ניגון כהכנה לתפילה.

פעמים רבות קורה שחיילים דתיים, ולפעמים גם רבנים צבאיים, מתוך כוונות טובות, אומרים למפקדים שאין צורך במלוא הזמן שנקבע בפקודות. בוויתורם זה הם יוצרים נזק גדול. בתחילת הטירונות החיילים הדתיים לא תמיד מודעים לקשיים הנפשיים שלהם. רק במשך הזמן, לאחר שכבר ויתרו על זכותם, הם מנסים לשמור על עצמם, אבל אז קשה להם מאוד. כאשר חיילים דתיים מקצצים בזמן התפילות, הם יוצרים לחץ חברתי על שאר הדתיים ומציירים אותם כ'עקצנים', ובלי לשים לב גורמים לרבים מהם משבר דתי או נפשי קשה. כל מי שהיה בצבא יודע שלא כל מי שנכנס יציב מבחינה דתית ונפשית יוצא כך מהצבא. האם נשיאת חן זמנית ורווח של 10 דקות ללו"ז שווה את הסיכון הזה?"

דוגמה נוספת בענייני צניעות

"בהיותי בבסיס… רציתי להתאמן בחדר הכושר. על פי פקודה (33.0207), מכיוון שהבסיס הוא בסיס סגור (כלומר החיילים ישנים שם), יש להפעיל את חדר הכושר בכל שבוע לכל הפחות ארבע שעות לגברים בלבד וארבע שעות לנשים בלבד ולפרסם את השעות.

"ניגשתי למפעילה של חדר הכושר וביקשתי ממנה שתקצה מספר שעות נפרדות, כדי שאוכל להתאמן. בהתחלה היא המליצה לי לבוא בשעות שהן בדרך כלל ריקות. כשעניתי שאני רוצה להימנע מאי נעימויות ורוצה שעות מוגדרות, היא ענתה לי שאני היחיד בבסיס שמבקש ואין סיבה להגביל את כולם בגללי.

"לא ראיתי צורך להתווכח איתה. ניגשתי ישירות לקצין שאחראי על מערכי האימונים והחינוך בבסיס, והסברתי לו שאיני מבקש טובה אלא שיקיימו את הפקודה. חדר הכושר והציוד הם של הצבא, וכולנו חיילים המצייתים לפקודות. הקצין הבין מיד והורה לאותה מש"קית לפרסם בתוך יומיים שעות נפרדות. שמחתי לגלות שחיילים דתיים וחיילות דתיות שלא ידעתי שהתביישו לבקש, שמחו על ההזדמנות והתחילו להתאמן בשעות הנפרדות, ואפילו התמידו יותר ממני".

עד כאן דבריו המחכימים של רב צבאי לשעבר.

ניסיון מחכים מהגשת קבילה

מכתב נוסף:

"בעקבות הטורים הקודמים, רצינו לשתף את הרב בסיפור שלנו. היינו שני חיילים שביצענו את שירותנו הצבאי לפני כעשר שנים במסגרת ישיבת הסדר, שלא במחלקה של ביינישים. במהלך שירותנו נתקלנו בהמון בעיות קטנות וגדולות שעלולות להטריד את החייל הדתי. את חלקן הגדול הצלחנו לפתור בפנייה ישירה למפקדים האישיים. אולם היו בעיות קשות שלא הייתה מספיק נכונות לפתור. אז התוודענו לנציב קבילות החיילים, ויצא לנו להשתמש לא פעם בשירותיו של הארגון החשוב הזה. בניגוד לדימוי, מדובר על תהליך פשוט אשר כולל מילוי טופס אחד בלבד, בלי אגרות ובלי תשלום.

במיוחד רצינו לספר על מקרה אחד שהתעלה מעל כולם. היינו שני ביינישים בחמ"ל של החטיבה בבסיס צבאי על גבול ישראל-מצרים. נכון לאז עדיין לא הייתה קיימת בעיית המסתננים, ובשעות השגרה ההתעסקות הייתה בעיקר באימונים וגמלים תועים. הבעיה הקשה הייתה בשבת. מכיוון שמדובר בגבול מבצעי, מצאנו את עצמנו נדרשים לעשות אינספור מלאכות, אשר במקרה הטוב לא היו בגדר פיקוח נפש ובמקרה הרע היו תוצאה מגחמה של אחד הקצינים בחמ"ל או בשטח.

ניסינו להתלונן ולנסות לקבל פתרונות דרך הקצינים הישירים שלנו ובדרגים שמעליהם. לאחר שלא קיבלנו מענה, פנינו דרך הרבנות הצבאית (ברמת החטיבה וברמה עליונה יותר), אך לקח להם המון זמן לענות, ותשובתם הייתה מאוד כללית ולא פתרה את הבעיות בשטח.

בצר לנו, החלטנו לשלוח קבילה. תוך יממה וחצי מרגע שליחת הקבילה, הוזמנו לשיחה אצל המג"ד אשר צעק עלינו במשך כעשר דקות, ובסיכומן הודיע לנו שהוא אוסר עלינו לקבול בעתיד אלא אם כן הקבילה תעבור דרכו. מיד לאחר שיצאנו ממשרדו שלחנו קבילה נוספת על חוצפתו של המג"ד, שהעז לאסור עלינו לקבול ללא רשותו. כבר לאחר הקבילה הראשונה נמצא הפתרון לחילולי השבת (פתרון שלפני כן לא הובא בחשבון), אבל היחס של כל המפקדים כלפינו היה עוין מאוד. כמה ימים לאחר מכן, כאשר הגיעו לבדוק את הקבילה השנייה, התחילו כולם להתייחס אלינו בכבוד, וגם נמצאו דרכים יצירתיות לפתור את כל בעיות הדת".

בשולי המכתב – סיכום חובת התוכחה

כך אכן ראוי וצודק לנהוג. אולם צריך לציין שרוב החיילים אינם מסוגלים לעמוד בגבורה שכזו אל מול מפקדיהם. ואף על פי כן, חובה עליהם להתייעץ עם הוריהם ורבניהם כדי לפתור את הבעיות במשך שירותם, ואת חובת התוכחה באמצעות קבילה עליהם לקיים לכל המאוחר לאחר סיום תקופת שירותם תחת אותם מפקדים. ואם לא יגישו קבילה, הרי שביטלו מצווה מהתורה ואף הם נחשבים כשותפים בכל מה שפגעו מפקדיהם בענייני דת.

והגיבורים שמצליחים לעמוד על שלהם מול מפקדיהם, בונים בכך את אישיותם וסוללים את דרכם לעתיד. כיום אחד מכותבי המכתב עומד לסיים דוקטורט בפיזיקה, והשני מכהן בתפקיד ניהולי בכיר.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

להציף את בעיות הדת בצבא

המצב הדתי בצבא הוא נושא חשוב מאוד, אך גם מוזנח ומודחק • הצורך לחזק את תודעת חובת המחאה על פגיעה בזכויות הדתיות בצה"ל • מצב הצניעות בצבא הולך ומתדרדר, בהתאם להתדרדרותו בחברה הכללית • סיפור קשה על חייל שמתוך התנכלויות על רקע דתי הגיע למצב של הלם קרב • חשוב שחיילים ישתפו את הוריהם במצוקתם • הנכונות להתחשב בחייל הדתי מושפעת ממידת רצינותו בתורה וביראת שמיים • אחריות הרמטכ"ל למצב • במרכז המאבק – הגנה על זכויות החייל הדתי

התפתחות הדיון על המצב בצבא

יש רבנים שמעדיפים לומר שמה שקורה בצבא נובע מהשתלטות של גורמים חיצוניים מהשמאל הקיצוני על המטכ"ל. אולם לדעתי טעות בידם. האשמים הם חברי המטכ"ל, ובראשם הרמטכ"ל. הם לא כאלה טיפשים שאפשר להוליכם שולל. אלו הם הערכים שלהם, ולכן המאבק צריך להיות קודם כול מולם

בעקבות הטור על מצבו הדתי של צה"ל ועל חובת המחאה בצבא, התפתח דיון ער ומחכים מאוד. קיבלתי מכתבים רבים, שהדבר העיקרי שלמדתי מהם הוא שהנושא חשוב מאוד, ויחד עם זה מודחק ומוזנח. הורים כתבו שעד עכשיו הם חשו מושתקים. מחנכים כתבו יישר כוח גדול. המכתבים המכאיבים ביותר היו מכתביהם של חיילים שהעלו זיכרונות קשים משירותם עם חיילים וחיילות חילוניים שמיררו את חייהם בגסות, ולא מעט פעמים ניסו מתוך קלות ראש להכשילם בעבירות חמורות. הם כתבו שבעקבות הטורים הקודמים הם חשים לראשונה שמותר להם להתלונן, וחיזקו את ידיי להמשיך לעסוק בסוגיה החשובה.

העלאת הבעיות וחובת המחאה

הנני ממלא את בקשתם בהעלאת הבעיות (תוך צנזור הסיפורים הקשים והלא צנועים), כדי שהחיילים, הוריהם ומחנכיהם יוכלו להתכונן כראוי לשירות הצבאי, וגם כדי לחזק את התודעה בדבר החובה לקיים את מצוות התוכחה בצבא: ראשית בפנייה למפקדים ולרב הצבאי היחידתי, ובשיתוף ההורים והמחנכים. ואם הדבר לא תוקן – בתלונות וקובלנות לרבנות הצבאית, למשרד לפניות הציבור באכ"א, לנציב קבילות החיילים, לארגון 'צו אחד', ובמקרים קשים – לתקשורת אוהדת.

קצת על המצב בצבא

ראוי לציין שמכלל המכתבים עולה שמצב הצניעות בצבא מתדרדר בהדרגה בהתאם למצב בחברה הכללית. כאשר רבים מבני הנוער בגיל תיכון מתנהגים בהפקרות, והבנות נצרכות לאמצעי מניעה, באופן טבעי הצורך באמצעי מניעה גובר מאוד בצבא, והאווירה נעשית גסה ועכורה יותר עבור החייל הדתי.

אמנם יש מקומות בצבא שבהם הצניעות נשמרת בצורה נאותה, כמו למשל ביחידות עורפיות שבהן משרת ציבור איכותי והחיילים חוזרים בכל לילה לביתם, וביחידות שבהן משרתים חיילים דתיים רבים.

מכתב כואב מאמא

"כאשר קראתי את המאמר הקודם בכיתי. הרב לא יודע כמה הוא צודק! הדילמה אם להתלונן נוגעת לפיקוח נפש! בני השלישי פחות התאים ללימוד בישיבה, ולכן התגייס לא דרך ישיבת הסדר. הוא שירת בחטיבה של חי"ר ונתקל במפקדים ובחיילים שמיררו את חייו. בהתחלה הוא התלונן על התנהגות גסה שבין מפקד וחיילת, וכן על תמונות פרוצות שתלו בחדרים, ואז הם קראו לו 'שטינקר', והחלו ללעוג לו על שהתפלל ועל שהקפיד על כשרות, החלו לדבר דיבורים יותר גסים בנוכחותו, הטריפו כלים כדי להרגיזו, ובשבת השמיעו לו בחדר שירים בקולי קולות. ולפעמים כשהלך לישון, מצא שהניחו על מיטתו תמונות של נשים בעירום.

באותו זמן החל אחד המבצעים בעזה. יחסיו עם המפקדים והחיילים היו כל כך עכורים עד שהוא לא סמך עליהם, ופחד לישון שמא יפקירו אותו. וכך, כשהוא מותש, המשיך לתפקד במשך כשבוע, עד שנפצעו לידו באופן קשה מפקד וחייל. הוא קיבל הלם קרב ולא היה מסוגל להמשיך לתפקד. רק לאחר מכן הוא התחיל לספר לנו על מה שקרה לו בצבא. ואף על פי כן היינו צריכים להתאמץ מאוד כדי שיספר את מה שאירע לפסיכולוג צבאי. למזלנו הצבא הכיר באחריות לנזק הנפשי שנגרם לו.

שנתיים עברו עד שהצליח לישון בלילות באופן סביר. הוא עדיין בטיפול, ואנחנו מקווים שיצליח להשתקם.

שני דברים חשוב לי לומר בסוף מכתבי: א) צריך לעודד את החיילים לשתף את ההורים בכל הבעיות, כדי שיוכלו לחזקם מבחינה נפשית וכדי שיוכלו להתלונן עבורם, כי לפעמים הם מפחדים להתלונן, שמא יתנכלו להם או יפגעו בקידומם בצבא. ב) חובה לעודד את הצעירים להתגייס דרך ישיבות ההסדר".

מכתב מחכים

את המכתב הבא כתב תלמיד חכם עם רקע פסיכולוגי ובעל יכולת התבוננות באנשים וחברה:

"תודה על ההזמנה לקוראים להשתתף בדיון החשוב. מניסיוני בסדיר ובמילואים, אכן יש לא מעט חיילים דתיים שמתמודדים עם מצבים קשים. אולם המערכת הצבאית גדולה מאוד, ויש בה חיילים דתיים גם שלא במסגרת ההסדר שאינם נקלעים לבעיות חמורות, ואף מרגישים טוב ברוב תקופת השירות.

המצב נקבע בדרך כלל לפי אופי החיילים ובמיוחד הקצינים. כאשר חלק מהחיילים גסים יותר מטבעם, עוסקים בפריצות ומרבים לקלל, זה משרה אווירה קשה בכל היחידה ומשפיע על כולם. מאידך, רבים מהחיילים החילוניים צנועים מטבעם ולא אוהבים להתלוצץ בענייני פריצות, וגם מכבדים את השבת. אמנם כאשר יש בסביבה חיילות שמחפשות תשומת לב, גם כאשר לא מעט חיילים וחיילות חילוניים מסביב סובלים מזה, כמעט ואין סיכוי ליצור אווירה צנועה ומכובדת.

בנוסף, מצבו של החייל הדתי נקבע במידה רבה לפי אופיו. גם כאשר האווירה קשה, חיילים שלא אכפת להם להתבודד, לשהות הרבה זמן בבית הכנסת ולהתעלם מהלעג של החברים, בדרך כלל אינם נפגעים. אבל מי שהניכור הזה קשה לו, יסבול.

כמו כן, התגובה של החייל למצבים לא נעימים משפיעה מאוד על תגובת הסביבה. חייל חלש והססן, יסבול. חייל בעל כישורים חברתיים וחוסן פנימי, יזכה לכבוד. ככל שהרצינות בתורה וביראת שמיים ניכרת יותר, כך החיילים מתחשבים יותר בחייל הדתי. לכן העצה שבזמנו הרב כתב, להוציא ציציות, מועילה מאוד.

בתקופה אחת היה לנו מ"פ חילוני שנהג לנבל את פיו באופן איום והשפיע בכך על כל המפקדים והחיילים. לאחר שהתלוננתי על כך בפניו, והוא נוכח לדעת שהדבר מפריע לנו מאוד, הוא הורה לכולם בנחרצות לשמור על הפה ולהפסיק לקלל, וכך היה.

אמנם בתקופה אחרת בשירות, היה מ"מ שהתעניין באופן מיוחד בפקידת הפלוגה, והאווירה שהם הפיצו בקרב כלל המפקדים והחיילים הייתה פרוצה מאוד.

ערבי פלוגה ואירועי בידור שונים שמתקיימים לחיילים הם בעייתיים מאוד. בדרך כלל באירועים אלה ישנן חיילות שמתסיסות את האווירה ומעוררות את החיילים להתעסק איתן, ואז האווירה גסה ופרוצה.

במילואים המצב חמור יותר מבחינת פריצות וכשרות, מפני שיש אנשים שמגיעים למילואים כדי להתפרק, והם פורקים את כל הזבל שלהם בפומבי, וחוקי הצבא פחות נאכפים. אם אפשר, טוב להקפיד להיות כמה חיילים דתיים יחד, ואז מתחשבים בהם יותר.

לסיכום, מקומות רבים ומצבים שונים ישנם בצבא. הבעיות ייקבעו בדרך כלל על פי החיילים והקצינים שמשרתים שם, ועל פי אופיו וחוסנו של החייל הדתי. נראה שרוב הקצינים הזוטרים דואגים לחייליהם הדתיים ורוצים שיהיה להם נעים ונוח במשך שירותם. אולם שני מצבים עלולים לגרום לחייל הדתי למשברים נפשיים קשים או לעזיבת הדת: א) במקומות שבהם הקצינים והחיילים גסים ואינם מתחשבים. ב) חיילים דתיים שכישוריהם החברתיים בינוניים, וחוסנם הנפשי אינו איתן (מדובר על לפחות 20 אחוזים). לכן, כפי שהרב פירט במאמריו, חשוב ואף הכרחי להתלונן באמצעים השונים, כדי לשפר את המצב ולמנוע אסונות".

מכתב ממשפטן

"רציתי לחזק את חשיבות התלונות והקבילות בצבא, והתועלת הרבה שבהן. פעמיים התלוננתי לגורמים רשמיים על בעיות בענייני דת ובשני המקרים ההשפעה הייתה רבה… המקרה השני – בסיום שירותי הגשתי קבילה על כך שבארוחת ערב חלבית שאכלתי בבסיס הוציאו מספר צלחות בשריות ועל השולחנות הניחו מלחיות (כוסות עם מלח) בשריות. טענתי שלא ייתכן שישנם שישה משק"י יהדות בבסיס ולעולם אין שום משגיח, לא בארוחות הבוקר ולא בארוחות הצהריים.

הקבילה עשתה כאב ראש גדול לכל המנהלה במחנה למשך מספר שבועות, עד שכשרציתי לבוא לבקר בבסיס במהלך חופשת השחרור שלי ולקחת את החפצים שהשארתי שם, הקצין שלי המליץ שאבוא לאחר השחרור, כיוון שיש מספר קצינים ש'רוצים את דמי' בעקבות הקבילה… בפועל מצב הכשרות שם השתפר מאוד.

לגבי הסטטיסטיקות הנוגעות לקבילות: בשנת 2015 התקבלו בנציבות 6,371 קבילות, מתוכן 61.06 אחוזים נמצאו מוצדקות. הקבילות בנושאי דת הן 0.4 אחוזים בלבד מכלל הקבילות. לפי הערכתי, אם כל החיילים הדתיים היו מתלוננים על ענייני דת כפי שהם מתלוננים על דברים אחרים, רוב התלונות בצבא היו על ענייני דת.

עד מתי אפשר לקבול

לגבי השאלה עד מתי אפשר לקבול, מבחינה משפטית 'טהורה' אין הגבלה על הזמן. החוק אמנם מגביל את הגשת הקבילה לשנה מיום המעשה שעליו היא מוגשת (או חצי שנה מיום השחרור), אלא שהחוק גם מאפשר לנציב הקבילות לקבל קבילות שהוגשו באיחור אם מצא 'סיבה מיוחדת' לעשות כן. חשש מפני התנכלות המערכת היא סיבה שכזו".

מי אחראי – המטכ"ל

יש רבנים שמעדיפים לומר שמה שקורה בצבא נובע מהשתלטות של גורמים חיצוניים מהשמאל הקיצוני על המטכ"ל. אולם לדעתי טעות בידם. האשמים הם חברי המטכ"ל, ובראשם הרמטכ"ל. הם לא כאלה טיפשים שאפשר להוליכם שולל. אולי הם נעזרים באישים מהשמאל כדי להתנסח, אבל הערכים הם הערכים שלהם, כפי שהם מצהירים בריש גלי. ולכן המאבק צריך להיות קודם כול מולם.

דרכי המאבק

ראוי שהמאבק יתרכז בהגנה על החייל הדתי. כלל יסוד בהלכה הוא, הקרוב קרוב קודם. החיילים הדתיים מבקשים זאת וזקוקים לכך, וחובה לסייע להם. כמדומה שמתוך שהזניחו את החיילים הדתיים וניסו לפעול על התודעה היהודית בכלל צה"ל, נוצר מצב שלא זה ולא זה עלה בידם. תפסת מרובה לא תפסת. דווקא אם היו מתמקדים בסיוע למי שמשווע לעזרה, היו יכולים להשפיע לטובה על האווירה הכללית.

מחיית עמלק אינה דומה למעשי הנאצים

הסיבה לכך שיש למחות דווקא את העם העמלקי • למצווה זו יש גם היגיון מוסרי, לפיו יש להרתיע את הרשעים • האם עמלקי יכול לחזור בתשובה או להתגייר • כיצד קרה שמבני בניו של המן יצאו תלמידי חכמים • האם ניתן להחיל את המצווה גם בימינו

מצוות מחיית עמלק

יש שואלים מדוע התורה מצווה באכזריות רבה להשמיד עם שלם? האם אין זה דומה למעשיהם של הנאצים? מנגד יש שואלים האם לאחר שעמלק אבד מהעולם, יש ללמוד ממצווה זו לקח לימינו ואולי אף להחיל דין עמלק על הרשעים שבכל דור? נלמד את המצווה ובתוך כך יתבררו התשובות.

הסיפור ההיסטורי

בשונה מעמדת הנאצים, עמלקים יכולים להציל את עצמם בהתנערות ממורשתם על ידי קבלת עקרונות המוסר שבשבע מצוות בני נח. זכות זו שמורה לכל אחד בנפרד, ולכל משפחה כמשפחה, ואף לכל העם כאחד

כפי הנראה עמלק היה שבט שלא עסק בחקלאות וחרושת, אלא אימן את צעיריו לתקוף בהפתעה כפרים ושיירות. להרוג את העומדים מולם, לבזוז את רכושם ולמכור את הגברים הנותרים, הנשים והטף לעבדים. קשה היה ללחום בהם, מפני שלא היה להם מושב קבוע, ופתאום היו מופיעים במרחק עצום ממה שציפו ובכוח גדול תקפו.

כך אירע שמיד לאחר שעם ישראל יצא מעבדות מצרים, בעודו עייף ויגע מטלטולי הדרך, החלו בני עמלק להתקיפו. במקום לראות את גודל הנס, או לרחם על העבדים שזה עתה יצאו לחירות, ראו העמלקים לפניהם טרף שמן, ותוך ניצול חולשתם של ישראל, החלו לזנב בנחשלים בקצה המחנה כדי להתפרנס ממכירתם לעבדים ומביזת רכושם.

גם לאחר שיהושע בשליחות משה רבנו נלחם בהם והדפם, היה ברור שאין זה הקרב האחרון, אלא כל אימת שיראו סימני חולשה יתקפו, יהרגו, יבזזו וישבו.

שלוש המצוות הקשורות למחיית עמלק

בעקבות זאת נצטווינו בשלוש מצוות (דברים כה, יז-יט): א. מצוות עשה, לזכור את אשר עשה לנו עמלק בדרך בצאתנו ממצרים. ב. מצוות לא תעשה, שלא לשכוח את אשר עשה לנו. ג. מצוות עשה, למחות את זרעו של עמלק מן העולם.

כדי להכרית את עמלק היה צורך בגיוס צבא גדול שיקיף את כל אזור פעילותם הרחב, ימצאם, יחסום את נתיבי בריחתם, יגיע איתם לקרב פנים אל פנים וישמידם. לשם כך היה עם ישראל צריך להתבסס בארץ, ובלא חשש מהתקפת האויבים שמסביב להקצות כוחות גדולים למשך זמן רב לצורך מלחמה בעמלק. זהו שאמרו חכמים (סנהדרין כ, ב) שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ:
א. להעמיד עליהם מלך.
ב. להכרית את זרעו של עמלק.
ג. רק לאחר מכן יוכלו לקיים את המצווה השלישית – לבנות מקדש.

תולדות מחיית עמלק

לאחר שהתבססה מלכותו של שאול המלך, ראשון מלכי ישראל, הגיע הזמן וכפי שאמר שמואל הנביא לשאול המלך: "לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו, והמתה מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שמואל א' טו, א ג).

אפשר לבאר, שישראל נצטוו להרוג גם את כל הבהמות כדי שלא ייהנו מהגזל, שכל רכושם של עמלק היה גזול. ואולי אם יתירו להם ליהנות מהשלל, יעדיפו ישראל לכרות ברית עם עמלק, שימשיך לבזוז ערים של עמים שכנים תמורת חלק מהשלל ושמירה על הגבולות.

החששות התאמתו. שאול המלך לא קיים את המצווה כהלכתה, וחמל על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר, וסיים את הקרב בעוד עמלקים רבים נותרו בחיים. כפי הנראה, במקום לסיים את המלחמה, העדיף שאול לשבות את אגג כדי שימשיך למלוך על בני עמלק הנותרים מתוך כפיפות לישראל, כדי לשמור עבור ישראל על גבול המדבר.

בעקבות הפרת המצווה העביר ה' ממנו את המלכות ונתנה לדוד. אולם הנזק שכבר נגרם היה נורא. בני עמלק המשיכו לזנב בישראל. שנים ספורות לאחר מכן, בעוד דוד ואנשיו משתתפים במלחמה נגד פלישתים, גדוד עמלקי פשט על עירם צקלג, שרף את העיר באש ולקח בשבי את כל נשותיהם וילדיהם. בחסדי ה', הצליחו דוד ואנשיו להציל את השבויים ולהכות את אותו הגדוד. אולם כיוון שדוד עוד לא היה מלך וצבא ישראל לא עמד לרשותו, לא הצליח לכלותם, ונותרו מאותו הגדוד ארבע מאות נערים אשר רכבו על גמלים וברחו (שמואל א, ל). מסתבר שהיו עוד גדודי עמלקים פזורים בדרום הארץ. לאחר שדוד מלך על ישראל, ערך נגדם מלחמה, אולם כיוון שכבר התפזרו למרחבים עצומים ולארצות נוספות, כבר לא היה ניתן ללחום נגד כולם ולכלותם (עי' פנה"ל זמנים יד, ה, 5).

עוד מספרים חכמים, שמאותו הזמן שנשתהה שאול בהריגת אגג, הוליד אגג בן או בת, ומהם נמשך זרעו עד המן הרשע (מגילה יג, א).

ההיגיון המוסרי שבמצווה

ההיגיון המוסרי שבמצווה ברור. כשם שעשו עמלק לכל הערים שבזזו, כך ראוי שייעשה להם. ואמנם בדרך כלל הם לא הרגו את כל בני הערים שכבשו, אולם זה היה רק מפני שקיוו להרוויח כסף ממכירתם לעבדים. אבל כשלא מצאו להם קונים – הרגום.

מידה זו היא גם הכרחית ליצירת הרתעה. שכן מי שמוותר לאויביו ואינו נוקם בהם כפי מידתם, מעודד את אויביו ללחום כנגדו. האימפריות הגדולות הענישו בחומרה את מי שעמדו מולם, על ידי כך יצרו הרתעה שקיימה את מלכותם מאות שנים.

עמלק שורש הרע בעולם

למעלה בקודש, כל דבר הנוגע בישראל קשור לגילוי דבר ה' ותיקון העולם. המסר האידיאלי והאמוני שהועיד ה' לישראל מעורר את כל הרשעים שבעולם לצאת ולהילחם כנגדו. זו הסיבה שלא היתה אומה בעולם שנרדפה כפי שהאומה הישראלית נרדפה עד השואה הנוראה. את כל זה התחיל עמלק מיד לאחר צאתנו ממצרים, כדי למנוע מאתנו לקבל את התורה ולתקן את העולם. לכן הוא מבטא את שורש הרע שבעולם, את שנאת ישראל, התורה והרעיון האלוקי של תיקון עולם בחסד ואמת. זהו שנאמר (שמות יז, טז): "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור". אמרו חכמים: "נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו" (רש"י שם).

עמלקים יכולים לשוב בתשובה

אף שהתורה ציוותה למחות את זרעו של עמלק, אם יחליט עמלקי לקבל על עצמו לשמור שבע מצוות בני נח, יפקע ממנו דין עמלק. לא זו בלבד, אלא שציוותה התורה שלפני שנצא למלחמה בעמלק, נציע להם שלום, שיקבלו עליהם לשמור שבע מצוות בני נח, ויהיו משועבדים לישראל להעלות מס. אם קיבלו – אין נלחמים נגדם. ואם לא קיבלו – נלחמים נגדם עד כלותם (רמב"ם מלכים ו, א ד, כס"מ שם).

הרי שבשונה מעמדת הנאצים, עמלקים יכולים להציל את עצמם בהתנערות ממורשתם על ידי קבלת עקרונות המוסר שבשבע מצוות בני נח. זכות זו שמורה לכל אחד בנפרד, ולכל משפחה כמשפחה, ואף לכל העם כאחד.

הרי שהדרך האידיאלית לקיום מצוות מחיית עמלק היא בחזרתם בתשובה. אם לא כן, ישנה דרך שאף היא לכתחילה, במחייתם במלחמה.

בפועל המצווה התקיימה בדרך של בדיעבד: ברבות השנים צאצאיהם התפזרו והתבוללו בגויים, ואבד מהם זכר מוצאם ופקע מהם דין עמלק בלא שעשו תשובה. בפועל אין כיום דרך למחותם כי נטמעו בעמים, ועם זאת השפעתם הרעה נמשכת בצורה חלקית, והדרך שנותרה לתיקון היא בהשבת העולם כולו בתשובה, או שתתפתח מלחמה גדולה, כדוגמת מלחמת גוג ומגוג, שבה כל הרשעים יאבדו.

מבני המן הרשע לימדו תורה בבני ברק

אמרו חכמים שמבני בניו של המן הרשע, שהיה מזרע עמלק, לימדו תורה בבני ברק (גיטין נז, ב; סנהדרין צו, ב). אמירה זו נאמרה כשבח לגרים ולתורה, שהרי לא יתכן שרצו לפגוע באותם גרים שלימדו תורה בבני ברק, שכן בנוסף לאיסור לצער כל יהודי ובכללם גרים, ישנו איסור נוסף שלא לצער גר. ובנוסף למצוות ואהבת לרעך כמוך כלפי כל ישראל, ישנה מצווה נוספת לאהוב את הגר.

האם מותר לקבל גר מעמלק

נחלקו הפוסקים בשאלה: האם מקבלים גר מבני עמלק. לדעת הרמב"ם יכול עמלקי להתגייר (הל' איסורי ביאה יב, יז). ולכן מבני בניו של המן התגיירו ולימדו תורה בבני ברק.

מנגד, יש אומרים שאין מקבלים גר מעמלק. וכך היא דעת רבי אליעזר במכילתא (סוף פרשת בשלח), שנשבע המקום בכיסא הכבוד שלו שאם יבוא עמלקי להתגייר, לא יקבלו אותו. ומה שאמרו חכמים שמבני בניו של המן הרשע לימדו תורה בבני ברק, אירע מתוך טעות, שבית הדין לא ידע שהבא לפניו הוא מזרע עמלק, ולכן קיבלוהו, ואחר שהתקבל כבר לא דחוהו (ישועות מלכו). כמו כן אפשר שבתחילה עמלקי התבולל בעם אחר, ואחר שפקע ממנו דין עמלק, בא להתגייר, ומצאצאיו אותם מלמדי תורה בבני ברק (חיד"א). או שהם היו מצאצאי עמלקי מבני המן הרשע שאנס יהודייה, ובנה שנולד לה ממנו נחשב ליהודי, וממנו נולדו אותם מלמדי תורה בבני ברק (עי' בפנה"ל זמנים יד, ח, 10).

לקחים לימינו

אחר שאבד זכרם של בני עמלק, אין לשום בית דין סמכות להחיל את דין עמלק מהתורה, שהוא דין חמור ונורא, על שום שבט או משפחה אחרת. אולם מהצד המוסרי וההגיוני שבמצווה, יש ללמוד שהענישה כלפי רשעים שבחרו ברשע צריכה להיות במידה כנגד מידה, הן מצד המוסר והן כדי להרתיעם לצורך הצלת העולם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

חובת המחאה במסגרת הצבא

גם אם יש מחלוקות כיצד להגיב לכרסום בצביון היהודי בצה"ל, הלכה פסוקה היא שחובה להוכיח • תוכחת הזולת מבטאת אהבה ומונעת כעס ונקמה • מי שאינו מוחה – נחשב שותף לחטא ונענש • חובה לחזור ולהוכיח פעמים רבות, כל עוד יש סיכוי שהתוכחה תועיל • החובה חלה גם במצבים בלתי נעימים למוכיח • החובה מתחזקת בעידן שבו לגופים ציבוריים יש מנגנוני קבלת תלונות לשם התייעלות • הדבר מקובל גם בצה"ל, ואינו נחשב לפגיעה בסמכות • הדרכים המקובלות והרצויות למחאה במסגרת הצבאית

אספת הרבנים

אצל חיילים דתיים רבים נדמה שתלונה נחשבת כערעור על סמכות המפקד ואולי אף פגיעה בצבא. אולם צריך לדעת שעמדה כזו היא שריד מתקופת המלכות, ואף על פי כן התורה הורתה למחות כנגד חטאי המלכות. לעומת זאת, כיום תלונה נחשבת כהתנהגות אזרחית שראויה לשבח

לפני שבוע השתתפתי באספת רבנים שכונסה ביוזמת אבי מורי שליט"א, לשם דיון בכרסום צביונו היהודי של צה"ל בתחומים שונים. תהליך שהרמטכ"ל וסגנו מובילים, עד כדי יצירת סביבה שאינה מתאימה לאורח חיים יהודי מסורתי, בעיקר בתחום עירוב הבנים והבנות ואי שמירת גדרי הצניעות. היו שסברו שצריך להגדיר את הקו האדום שמעבר אליו חייבים לסרב פקודה. היו שסברו שהבעיות עמוקות וקשות ולכן יש צורך במאבק רחב על מטרותיו הכלליות של הצבא, ואף להצהיר שאם המצב ימשיך להתדרדר, נצטרך לקרוא לנוער לדחות את הגיוס בכמה שנים עד שהמצב יתוקן. מנגד, היו שסברו כי אף שהדרך לשינוי המצב אינה ברורה, לקריאה כזו אין מקום. גם הגדרת הקו שמעבר לו צריך לסרב פקודה היא בעייתית, שכן אינו דומה אדם שעלול להפסיד מכך את פרנסתו לאדם שנמצא בשירות חובה, ובכלל בענייני צניעות הגדרים פחות מוגדרים ותלויים באדם, במקום ובזמן.

חובת המחאה – הלכה מוסכמת

בתוך מכלול הדעות, הצעתי להסכים על עמדה אחת בסיסית, שיסודה במצוות התוכחה: כל חייל שנפגש עם בעיה משמעותית בתחום ההלכה והצניעות, חייב לקיים את מצוות התוכחה, שהיא חובה מהתורה, בהגשת תלונה בדרכים המקובלות בצבא ובחברה. גם אם יש סוברים שהצעה זו אינה היעילה ביותר, מדובר על חובה מהתורה שרבים מתרשלים בקיומה, ויש הכרח להחזירה למקומה הראוי. גם גורמי הצבא שבפניהם הועלו תלונות על פגיעה קשה בחיילים הדתיים ובצביון היהודי של הצבא, טענו שאין בעיה, וכי מתוך כלל התלונות של חיילים על נושאים שונים אחוז התלונות על עניינים דתיים הוא מזערי. הרי שהקפדה על קיום מצוות התוכחה תתרום להעלאת המודעות בפיקוד הבכיר ותועיל לשיפור המצב. ההצעה התקבלה, והתבקשתי לכתוב על כך מאמר הלכתי.

מצוות המחאה

מצווה על אדם מישראל שרואה את חברו חוטא שימחה בידו. אסור שהמחאה תנבע מתוך שנאה כלפי החבר אלא להפך, עליה לנבוע מתוך אהבה ואחריות למצבו, שכשם שיהודי צריך לדאוג לחבירו שלא יהיה רעב כך עליו לדאוג שלא יחטא. ואכן מצינו שמצוות אהבת הריע ומצוות התוכחה נאמרו בסמיכות, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא. לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז יח). הרי שהתורה מלמדת אותנו שעל ידי התוכחה מבטאים את האהבה האמיתית, ולהפך כאשר אין מוכיחים, מצטברת טינה כבושה ולבסוף נעשים שונאים ונוקמים ונוטרים. אבל כאשר מוכיחים, מתקנים את המצב. וגם כאשר לא מצליחים לתקן, התסכול יוצא ומבינים שכנראה קשה מאוד לחוטא לשנות את דרכו.

כאשר מדובר בחטא מערכתי ציבורי, חובת המחאה גוברת, שכן החטא פוגע ברבים ובצביון החברה.

הנמנע ממחאה נענש על החטא

אמרו חכמים: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו (נענש בחטאם של אנשי ביתו), באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו" (שבת נד, ב). הרי שחייל שיכול למחות כנגד דבר חטא ואינו מוחה, אף שהוא עצמו לא חטא, נעשה שותף בחטא ונענש.

מובא בתלמוד (שם נה, א), שרבי זירא אמר לרבי סימון, שהיה בקשר עם אנשי ריש גלותא: תוכיח אותם על מעשיהם הרעים. ענה לו רבי סימון: הם אינם מקבלים את תוכחתי, ומדוע שאוכיח אותם בחינם? ראוי לציין שאנשי שלטון שונאים תוכחות, והמוכיח אותם עלול לשלם על כך מחיר אישי, לפיכך סבר רבי סימון שאם ממילא לא יקבלו את תוכחתו, עדיף שישתוק.

ענה לו רבי זירא: אף על פי שלא יקבלו, חובה עליך להוכיחם. וכפי שאמר רבי אחא ברבי חנינא: "מעולם לא יצתה מידה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה". כלומר, לאחר שיוצאת מן השמיים הוראה טובה, אין הקב"ה חוזר ממנה, חוץ ממקרה של אנשים שיכלו להוכיח את החוטאים ולא הוכיחו. כפי שהיה בעת שגזר ה' על חורבן בית המקדש: בתחילה גזר להעניש את הרשעים בלבד, וחזר וגזר להעניש את הצדיקים שלא מחו. וזהו שנאמר: "'ויאמר ה' אליו, עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתווית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה' וגו' (יחזקאל ט, ד). אמר לו הקב"ה לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תו (סימן) של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה ועל מצחם של רשעים תו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, היה בידם (של הצדיקים הללו) למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם – לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, אם לפניך גלוי – להם מי גלוי? והיינו דכתיב: 'תהרגו למשחית… וממקדשי תחלו' (שם ט, ו). וכתיב: 'ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית' (שם)". ביאר רב יוסף, שהזקנים הללו שבהם התחילה הפורענות היו "בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו", אולם מכיוון שלא קיימו את מצוות המחאה – נענשו ראשונים.

חובה מתמשכת

כמה פעמים צריך להוכיח? אמרו חכמים: "הוכח – אפילו מאה פעמים" (בבא מציעא לא, א). זה בתנאי שיש סיכוי שהתוכחה תתקבל, כי התוכחה מופנית לאדם שמקבל את העקרונות שעליהם המחאה מבוססת; או במקרה שלנו, כשהיא כלפי גוף ציבורי, שכאשר סך התלונות כלפיו מצטבר לכמות מסוימת הוא מתחיל לשנות את עצמו לטובה.

כאשר אין שום סיכוי שהתוכחה תתקבל, המצווה להוכיח פעם אחת, ומעבר לזה אין להוכיח. וכפי שאמרו חז"ל (יבמות סה, ב): "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (רמ"א או"ח תרח, ב; מ"ב ט).

גם במצבי אי-נעימות

עד כמה צריך להתאמץ בתוכחה? נחלקו בזה האמוראים: לדעת רב על המוכיח להוכיח את החוטא בתוקף כזה עד אשר החוטא ירצה להכותו. לדעת שמואל, התוכחה צריכה להיות חריפה אך לא עד כדי הכאה, אלא עד אשר החוטא ירצה לקללו. ולדעת רבי יוחנן התוכחה צריכה להיות עד אשר החוטא ינזוף במוכיח ויאמר לו בחומרה כי אינו רוצה לשמוע אותו יותר (ערכין טז, ב). להלכה פסק הרמב"ם שהתוכחה עד הכאה. וכך כתב: "וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה הוא נתפש בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהן" (הלכות דעות ו, ז).

במדינה דמוקרטית – החובה גוברת

נמצא אם כן שחובת ההוכחה מחייבת את החייל גם כאשר היא כרוכה בכניסה למצבים מאוד לא נעימים מול מפקדיו. החובה קיימת גם כאשר רוב הסיכויים שלא תתקבל, מפני שלעולם יש סיכוי שהיא תועיל במקצת, אפילו כאחת ממאה תוכחות. וכל שאינו מוכיח, נעשה שותף בחטאה של כל שדרת הפיקוד, שפוגעת בצביון היהודי של צה"ל וכופה על חיילים שלא לנהוג כפי ההלכה.

אם כך היה נכון בעת שהשליטים פחות התחשבו בתלונות, על אחת כמה וכמה כיום, כאשר כל המערכות הציבוריות מקימות גופי ביקורת פנימיים ומעמידות לרשות הציבור מנגנוני פנייה מסודרים, כדי לתקן את עצמן בעזרת התלונות.

אצל חיילים דתיים רבים נדמה שתלונה נחשבת כערעור על סמכות המפקד ואולי אף פגיעה בצבא. אולם צריך לדעת שעמדה כזו היא שריד מתקופת המלכות. אז תלונה נחשבה כפגיעה בכבוד המלכות, ואף על פי כן התורה הורתה למחות כנגד חטאי המלכות. לעומת זאת, כיום תלונה נחשבת כהתנהגות אזרחית שראויה לשבח. כך השיטה הדמוקרטית משתפת את הציבור כולו בעיצוב המערכות ושיפורן.

אופן קיום חובת המחאה

ראשית, יש לפנות אל המפקד הישיר ואל הרב הצבאי היחידתי. אם הם יפתרו את הבעיה מה טוב.

אם הבעיה לא נפתרה, יש להפנות את המחאה לארבעה ערוצים:

  • א) למשרד פניות הציבור באכ"א. גם הורים ובני משפחה יכולים לפנות לשם. משרד זה רגיל לעבוד ביעילות ומהירות.
  • ב) לקו הפתוח של הרבנות הצבאית, בהיותו הגוף האחראי באופן הישיר לענייני היהדות בצה"ל.
  • ג) לגופים המלווים חיילים בצבא כגון איגוד ישיבות ההסדר ואיגוד הישיבות הגבוהות, ולארגונים ציבוריים כדוגמת 'צו 1' וכדומה.
  • ד) לנציב קבילות החיילים. זהו גוף חוץ-צבאי, שטיפולו ארוך ומערכתי, ונועד למקרים שבהם הצבא לא השכיל לתקן עצמו ביעילות.

בבעיות קשות שאינן מקבלות מענה ראוי, רצוי לשלוח העתק לכלי תקשורת כדוגמת 'בשבע' וערוץ 7, שמעוניינים לסייע בכך.

כאשר קשה לחייל לקיים את חובת המחאה, יכולים ההורים להחליפו ולקיים במקומו את חובת המחאה.

יש לקיים את מצוות התוכחה בהקדם, מפני שככל שהיא סמוכה לאירוע תועלתה מרובה יותר. אולם גם מי שהתרשל ולא קיים אותה אז, חייב לקיימה אחר כך ואפילו אחרי שנה, מפני שעדיין יש בקיומה בכל הערוצים הנזכרים תועלת.


תוספות העורך:

משרד פניות הציבור באכ"א

הקו הפתוח של הרבנות הצבאית

  • בטלפון 073-3402226

גופים המלווים חיילים בצבא

נציב קבילות החיילים

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מחקר רפואי? לקרוא בזהירות

הערה על הסכנה שבעיוות ערכי צה"ל, שהתבטאה בהרשעת אזריה ובפיגוע בארמון הנציב • תגובה בעקבות הטור על תזונה ובריאות: השיטות האלטרנטיביות מצילות ממחלות • תשובתי: לפי ההלכה יש להקשיב לרופאים הקונבנציונליים • במקרי פיקוח נפש, אם רופא אלטרנטיבי מציע פתרון שלדבריו מציל חיים, שומעים לו • מידע שמתפרסם ברשת – לא תמיד אמין ומבוסס • להיזהר במיוחד מגישות רפואיות ודיאטניות קיצוניות; דווקא בגישות השוללות הכול יש חשש לטעויות • מי שחש שהרפואה הרגילה אינה מתאימה לגופו ונפשו, טוב שיקרא ויאמץ גישות אלטרנטיביות

אזריה וצביעות התקינות הפוליטית

למרות שהמידע כיום זמין במאגרי המידע שבאינטרנט, צריכים להיות מומחים כדי לבחון את איכותו ואמינותו, ובמיוחד בנושאים שיש לגביהם דעות שונות. ככל שמדובר בנושא יותר רציני וחמור, צריך יותר אחריות בבחירת המידע. לכן גם היום הוראת ההלכה לנהוג לפי העמדה המקובלת

כל מי שיש לו מצפון מוסרי ולב יהודי לא היה יכול להישאר אדיש נוכח הרשעת החייל אלאור אזריה בהריגה. ההרגשה הרעה גברה לאחר שמיעת דברי הצביעות הצדקנית של אישים מהשמאל, ובמיוחד מפקדי צבא בכירים בעבר ובהווה, שהזדרזו לקבוע שהרשעתו היא הביטוי לערכי המוסר של צה"ל. הרי אותם המפקדים תובעים מהלוחמים לחסל את המחבלים מפני שהם בני מוות, ומצד שני בכלי התקשורת הם מתחסדים כאילו חיסול מחבל הוא רצח. ייתכן שהחייל עבר באופן חמור על הנהלים, ומגיע לו על כך עונש משמעתי חמור. אבל מכאן ועד האשמתו בהריגה אכזרית, כדברי השופטים, המרחק בלתי נסבל. הוקעתו הפומבית פוגעת בחוסנו המוסרי של צה"ל ובמוטיבציית החיילים, כפי שנוכחנו מיד בעת הפיגוע הרצחני בארמון הנציב, שבו נרצחו הקדושים, שלוש קצינות וקצין, שלבנו שותת דם עליהם ועל משפחותיהם.

אמנם לפי תיאורו של דובר צה"ל הכול היה כשורה. כל "ערכי צה"ל" שהוא מדברר באו לידי ביטוי מושלם. "ערכי צה"ל" שיהיו בנים ובנות יחד – אכן נפגעו בנים ובנות יחד. "ערכי צה"ל" שלא לפגוע בחשוד לפני שמתברר בוודאות גמורה שהוא אכן מחבל שנמצא בתוך האירוע ולא לאחר סיומו, ואכן הם המתינו או ברחו עד אשר היה ברור לחלוטין שמדובר בפיגוע. לאחר שהתברר שזה אכן פיגוע, למרות שהמחבל כבר נהרג על ידי ירי של מדריך וחיילים גברים, היה צורך להבליט את ערך השוויון בין המינים ביריות וידוא הריגה של קצינה (כמו שתמיד מקפידים לציין את הבנות המעטות שמשתתפות בכוח הלוחם).

בכל אופן, מכיוון שכמעט כל הדברים בעניין זה כבר נאמרו, נסתפק בכך.

תגובה לטור על התזונה

בעקבות הטור שעסק בענייני בריאות ותזונה (גיליון 718), הגיעו תגובות מאנשים שהנושא בוער בעצמותיהם. אציג תגובה אחת שיש ערך בהתייחסות אליה. המכתב מובא כאן מעובד ומקוצר מאוד:

"שלום לכבוד הרב… בשנתיים האחרונות עשינו שינוי גדול בתזונה שלנו, תחילה בחנו את הספרות הקיימת לגבי הרגלי אכילה בריאים בעברית ובאנגלית… הספרים נכתבו על ידי רופאים רציניים, שערכו מחקרים קליניים וממליצים על תזונה שמבוססת בעיקרה על הצומח. תזונה שמרפאה ומבריאה.

"שמחתי לשמוע שביישובכם מכניסים מודעות לבריאות. בעיניי חשוב מאוד להבין את הרעיון של אכילת מזונות מהצומח ואת הכוח הרב שיש לתזונה זו… פירמידת המזון שבה הם מצדדים מורכבת מדגנים מלאים, קטניות, פירות וירקות ואגוזים וזרעים. אני אישית עשיתי את הדיאטה… וירדתי שלושים קילו במשך שנה… (כאן היא שיתפה אותי בתובנות מרתקות שקראה בספרים, שלטענת מחבריהם מבוססים על ניסיון רב ועל ניסיון רב שהצטבר בסין). התפיסה הבסיסית היא שהגוף מסוגל לרפא את עצמו… אך כשמעמיסים עליו מזונות כל כך מזיקים הוא מתקשה מאוד בעבודה זו. כשמסירים את הדברים שמפריעים לגוף לעבוד, ומעניקים לו הרבה מאוד מזון שעוזר לגוף בתהליך ההחלמה – פירות וירקות, הגוף מסוגל לרפא את עצמו ממגוון עצום של מכאובים. אשמח לשמוע את דעת כבוד הרב ביחס לנושאים שהעליתי".

תשובתי: לשמוע לרופאים

תודה רבה לך על מכתבך המחכים. לגבי דעתי – דעתי אינה חשובה, מפני שאינני מתיימר להיות בקיא ברפואה, בתזונה ובפעילות גופנית. לכן, כפי שמורה ההלכה בעניינים אלו, אני סומך על הרופאים שהם המומחים לכלל ענייני הבריאות.

תגובת המשך: האם לקרוא מחקרים?

"תודה רבה על התשובה. אמנם, אני מאמינה שאחת ההתקדמויות המשמעותיות של הדור שלנו היא היכולת להיות איש אשכולות. היכולת לחקור בקלות כל נושא, להגיע בקלות למחקרים מדעיים, לקרוא בקלות ספרים שנכתבו על ידי חוקרים. בעיניי זה מחייב אותנו לשינוי בתפיסה, כדי להבין שיש ביכולתנו ללמוד דברים רבים גם אם לא ישבנו שבע שנים באוניברסיטה.

"כמובן שלגבי מצבי חולי יש צורך בהתייעצות עם רופא. אך במצב רגיל כאשר אישה חוקרת מהי הדרך הטובה להאכיל את משפחתה, בעיניי יש בהחלט מקום לחקירה עצמאית. דווקא בנושא הזה של תזונה, הרופאים מעידים כי למדו על כך מעט מאוד במהלך לימודי הרפואה, לכן הם מפנים את השואלים לדיאטנים. התפיסה הזאת שתזונה שמבוססת על הצומח היא טובה ביותר לאדם מתרחבת יותר ויותר במערב… לאנשים נמאס לקחת עשרים סוגי תרופות שונים…

"אני מבינה שההלכה מורה ללכת על פי המומחה, אבל ההלכה גם מורה 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. ומכיוון שכיום הרבה מאוד אנשים מתים וחולים במחלות שנגרמות באופן ישיר מהתזונה הלקויה שאנו אוכלים, חרף טיפולם המסור של הרופאים… ומכיוון שמחלות רבות, ובכללן החמורות והקשות… ניתן לרפא על ידי תזונה נכונה, האין חובה על רב לבדוק את המחקרים הללו כראוי? האם אינך סבור שיש אמת בדבריהם של הרופאים האלטרנטיביים, שלמדו את הרפואה הקונבנציונלית ומצאו שאינה נותנת מענה נכון לחלק משמעותי מהבעיות?"

תשובתי: הרפואה הקונבנציונלית קובעת

למרות שהמידע כיום זמין במאגרי המידע שבאינטרנט, צריכים להיות מומחים כדי לבחון את איכותו ואמינותו, ובמיוחד בנושאים שיש לגביהם דעות שונות. ככל שמדובר בנושא יותר רציני וחמור, כך צריכים יותר אחריות בבחירת המידע.

לכן גם היום, הוראת ההלכה היא לנהוג על פי העמדה המקובלת על רוב הרופאים, שהם המומחים לתחום הבריאות. הוראה זו נאמרה אפילו לגבי שבת ויום הכיפורים, שאם רופא אומר שצריך לחלל שבת או לאכול ביום הכיפורים – שומעים לו. ולא זו בלבד, אלא שהורו חכמים (ירושלמי יומא פ"ה ה"ה), שאם בעת שצריכים לטפל בחולה, המטפל הולך לשאול את הרב כיצד לטפל בחולה או האם מותר לשמוע לרופא, הרי זה שופך דמים; כי בעוד שהוא שואל, החולה עלול להסתכן. וגם הרב ששואלים אותו – מגונה, כי היה צריך ללמד את תלמידיו שאין לפנות אליו במצב של פיקוח נפש, אלא להזדרז לטפל בחולה באופן המיטבי.

כאשר יש מחלוקת בין הרופאים, הולכים אחר הרוב, שכך הכלל לגבי כל הדברים המסופקים – שהולכים אחר הרוב, שנאמר: "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב). אמנם במצבים מסוימים, כאשר אדם סבור שהמיעוט צודק, עליו לנהוג כעמדת המיעוט. דינים אלו התבארו בפירוט לגבי חולה בשבת ויום כיפור (עיין שו"ע או"ח תריח; פנה"ל ימים נוראים ח, ד, 5; שבת כז, ב).

מסקנה להלכה

  • א) כאשר יש חילוקי דעות בין הרפואה המקובלת לרופאים אלטרנטיביים, מכיוון שהרופאים המקובלים הם רבים, וגם נחשבים כיותר בקיאים, שדבריהם נשענים על מחקרים מקיפים, הולכים אחר הוראת הרפואה המקובלת.
  • ב) במקרה של סכנת נפשות קרובה ומוחשית, ולדעת הרפואה הרגילה אין תועלת בפעולה מסוימת אבל אין בה נזק, ולדעת רופאים אלטרנטיביים יש בה כדי להציל את חיי החולה, יש לשמוע בקול הרופאים האלטרנטיביים, ובתנאי שהם ידועים כרופאים רציניים ואחראים (עיין שו"ע או"ח תריח, ד). וכן כאשר דעתו האישית של החולה שהרופאים האלטרנטיביים צודקים, עליו לשמוע בקולם גם כאשר מידת מומחיותם לא נודעה, שכן "לב יודע מרת נפשו". וזאת בתנאי שהוראותיהם אינן סותרות את הרפואה הרגילה.
  • ג) במצב שאין סכנת נפשות קרובה ומוחשית, כאשר הרופאים הרגילים אינם חוששים לדברי הרופאים האלטרנטיביים, גם האדם הרגיל אינו צריך לחשוש לדעתם, ועליו לנהוג כפי ההוראה הרפואית המקובלת. אמנם מי שהשתכנע בלבו שהרופאים האלטרנטיביים צודקים, יכול לנהוג כמותם.

היחס הראוי לשיטות האלטרנטיביות

מכאן לשאלתך על יחסי לשיטות האלטרנטיביות השונות. כעיקרון אני מניח שבכל עמדה של אדם רציני שחקר בכנות את הנושא יש אמת מסוימת, ומן הסתם דרכו מתאימה לסוג מסוים של מחלות או לסוג מסוים של אנשים, ולכן ראוי לחקור את שיטתו ברצינות כדי ללמוד את האמת שבה, ולבחון כיצד ניתן לשלבה בתוך המשנה הכללית המוסכמת. כך אכן עושים חוקרים ורופאים רציניים.

עמדה זו, שנותנת מקום לכל שיטה ושיטה, קובעת מנגד שככל שמדובר בשיטה יותר קיצונית, ששוללת יותר את הדעות האחרות, כך הסיכון שהיא מוטעית ומזיקה גדול יותר. שכן כמו שמן הסתם יש נקודת אמת בדבריה, כך גם יש נקודות אמת בשיטות האלטרנטיביות האחרות, ועוד הרבה יותר נקודות של אמת בשיטה המקובלת שנוסדה על ידי ניסיונם של אלפי חוקרים רציניים. ומכיוון שהשיטה הקיצונית שוללת את כל נקודות האמת הללו, הרי שיש בה טעויות רבות שעלולות להיות מסוכנות.

העשרה בספרי הדרכה

לפיכך, טוב לאדם בריא, וכן למי שסובל ממיחושים שונים שאינם מסוכנים, לקרוא ספרי הדרכה ולשמוע הרצאות על אורח חיים בריא, תזונה, פעילות, רגיעה ושינה, כפי הדרך המקובלת על הרפואה הרגילה. אמנם מי שמרגיש שאינו מוצא ברפואה הרגילה את ההדרכה המתאימה לו, טוב שירחיב את קריאתו בספרי הדרכה אלטרנטיביים, וילמד מהם את ההדרכות שאינן סותרות את ההדרכות המקובלות. ויזכור תמיד שככל שמדובר בהדרכה ששונה ורחוקה יותר מההדרכות המקובלות, כך הסיכון שיש בה טעויות קשות גובר, ולא כדאי לאמצה. ואם למרות זאת ירגיש שדווקא הדרכות אלו מתאימות לגופו ונפשו מאוד, אפשר שינהג בהן, כי ייתכן שהן אכן מועילות לו, ובתנאי שיבדוק וידע שאין בהן סכנה מוחשית לפי השיטה המקובלת.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כשהרב גורן דרש מסדר כבוד

הרב גורן, שיום פטירתו יחול השבוע, משמש דוגמה לרב שמטיל מרות ומפגין תוקף • הרב גורן הבהיר שבמקרה של התנגשות בין פקודה להלכה, כשאין בדבר פיקוח נפש יש לסרב פקודה • הרבנים הנוכחיים עושים עבודת קודש, אבל כפופים למטכ"ל חילוני • זכותה של הרבנות להמשיך בדרך זו בשל יתרונותיה, אך מכיוון שפסיקתה איננה עצמאית, עליה להבהיר שאינה בגדר מרא דאתרא • יש לערב רבנים בהליך מינוי הרב הצבאי • כדי לחזק את הרבנות הצבאית, חובה להכיר בעובדה שמכרסמים במעמדה, ולפעול לתיקון

כהמשך לדברים שכתבתי לפני שבועיים על הרבנות הצבאית, שעם כל חשיבותה אין לה סמכות של 'מרא דאתרא', ולקראת יום הזיכרון לגר"ש גורן זצ"ל שיחול בשבוע הבא בכ"ד במרחשוון, אביא סיפור מעשה שממחיש את מושג מרא דאתרא בצבא.

סיפור על הגר"ש גורן ומרותו

האלוף הרב גורן נכנס למפקדה בפנים זועפות, הוא דרש שהשליש יתייצב מיד לפניו. לאחר כמה דקות הגיע השליש כשחיוך לעגני על פניו. הרב גורן פקד עליו מיד: "הקשב! צא מיד ותחזור כמו שחייל צריך להתייצב לפני אלוף!" השליש הפסיק לחייך

לפני כמה שנים שלח אליי יעקב בלוך מקיבוץ שעלבים, סבא של בוגר ישיבתנו עשאל רויכמן, סיפור נאה על הרב גורן (מתוך ספרו 'שופר גדול תקע'):

מחלקת נח"ל דתי מקיבוץ 'חפץ חיים' הגיעה לאימון מתקדם בצאלים. משה שינקולבסקי הלך לבדוק את המטבח, ומצא שמערבבים שם בשר בחלב ואין לטבחים שום רצון לשמור כשרות. להפך, סמל המטבח ציווה להרחיקו מהמטבח. משה זקס, מזכיר הגרעין, הלך לדבר עם השליש שהיה איש השומר הצעיר, אבל הוא צחק עליו, ולא היה מוכן לעשות דבר למען הכשרת המטבח.

המחלקה החליטה לוותר על אוכל טרי מהמטבח ולהסתפק במנות קרב, שגם אותן הצליחו לקבל רק לאחר ויכוח לא נעים. אלא שביום שישי בבוקר מנות הקרב נגמרו, ולשבת לא נותר להם אוכל, ומהמטבח לא יכלו לאכול, שכן בנוסף לכך שערבבו שם בשר בחלב גם היה ברור שיבשלו בו בשבת. בצר להם התקשרו בבוקר יום שישי לרבנות הצבאית. הטלפון הועבר ישירות לרב גורן, שהודיע להם מיד שעוד באותו יום יגיע אליהם למחנה, וביקש שיודיעו לשליש המחנה שהוא יגיע למחנה בשעה שתים עשרה בצהריים. הם העבירו את הידיעה לשליש, אך הוא הצטחק ואמר: "שיבוא, יופי לו".

קצת לפני השעה שתים עשרה הגיעה מכוניתו של הרב הראשי לצה"ל. אחרי שהנהג ניהל ויכוח קצר עם הש"ג, המכונית נעצרה לפני המפקדה. האלוף הרב גורן נכנס למפקדה בפנים זועפות, הוא דרש שהשליש יתייצב מיד לפניו. לאחר כמה דקות הגיע השליש כשחיוך לעגני על פניו. הרב גורן פקד עליו מיד: "הקשב! צא מיד ותחזור כמו שחייל צריך להתייצב לפני אלוף!" השליש הפסיק לחייך, יצא בבהלה מהחדר ועמד בפתח בעמידת דום. הרב גורן פקד עליו: "שמאל, ימין, שמאל, עמוד! תקשיב לי היטב סגן משונה שכמוך! אינך יודע לכבד אלוף. היום אני מתכוון ללמד אותך איך צריך לקבל אלוף שמודיע על ביקורו במחנה! יש לך רבע שעה להכין משמר כבוד ליד שער המחנה. אני דורש שכשאכנס למחנה ילווה אותי משמר כבוד עד המפקדה. במפקדה תחכה לי המחלקה מחפץ חיים ערוכה למסדר. בינתיים אלך לבדוק את המטבח. הבאתי איתי קצין דת והוא ייתן לכם את כל ההוראות להכשרת המטבח. האם יש לך שאלות, סגן משונה שכמוך?!" לסגן לא היו שאלות והוא רץ להכין את משמר הכבוד בשער המחנה, ואת המחלקה מחפץ חיים למסדר לפני המפקדה.

לאחר רבע שעה חזר הרב גורן, ונכנס מחדש דרך השער עם משמר הכבוד. כשהגיע לפני המפקדה, עמד מול חיילי הנח"ל ואמר: "שלום לכם חיילים, באתי להסדיר את ענייני הכשרות שנזנחו לחלוטין. זו עבירה חמורה על פקודות מטכ"ל והאחראי ייתן את הדין על כך. אני רוצה לציין שהסגן המשונה שממלא כאן תפקיד שליש למד היום איך מקבלים פני אלוף בצה"ל, ואני מקווה שיזכור זאת. שבת שלום". הרב גורן חזר למכוניתו ונסע. מאז המטבח היה כשר למהדרין, וכל חיילי המחנה זכרו למשך זמן רב את הופעתו המרשימה.

הערכה לרבנים הנוכחיים

בשולי הסיפור ראוי להעריך את השיפור המשמעותי שהתחולל בצה"ל מאז בתחום הכשרות וכיוצא בו. ראוי גם להעריך את החיילים הדתיים דאז, שעמדו בגבורה ולא בושו בשמירת ההלכה מול מפקדיהם. בזכותם ובזכות מעשיו של הרב גורן וממשיכיו, הרבנים הצבאיים לדורותיהם עד ימינו, מצב הכשרות והיכולת לשמור מצוות בצבא השתפר לאין ערוך.

יחד עם הקביעה שאין כיום לרבנות הצבאית דין מרא דאתרא, חובה לציין שזכיתי להכיר באופן אישי את הרב היוצא, הרב רפי פרץ שליט"א, ואת הרב הנכנס הרב אייל קרים שליט"א. שניהם רבנים נכבדים ובעלי מידות תרומיות, וזכויות רבות להם בפועלם במסגרת הרבנות הצבאית. ייתכן מאוד שאין בכוחם לשנות את המציאות המורכבת והקשה שצה"ל נקלע אליה בתחום היהדות, ומה שאני כותב אינו נגדם אלא לחיזוק מעמדם ותיקון המצב.

התנהגות של מרא דאתרא

בכל אופן, הסיפור על הרב גורן זצ"ל מלמד כיצד נוהג מרא דאתרא. לא כל מרא דאתרא חייב לנהוג בדיוק כדרכו של הרב גורן זצ"ל שהיה בעל אופי תקיף במיוחד. אבל התוצאה צריכה להיות דומה: הוראות מרא דאתרא בצבא צריכות להתקיים באופן מיידי ומלא בלא עוררין, וצריך להיות ידוע לכול שיש בידו של הרב הצבאי יכולת וסמכות להעניש ואף להפגין זאת בפני כולם. זאת משום שמדובר במערכת צבאית שמתנהלת על פי פקודות, סמכות וכוח, ומטבע הדברים יש לעתים מקרים של הפרת משמעת, ואם רוצים שהפקודות ייאכפו יש הכרח לעתים להעניש. כך נהג הרב גורן זצ"ל, שהדיח מהצבא כמה קצינים ומהם מג"ד עקב הפרת הוראות הרבנות הצבאית.

התנגשות בין הלכה לפקודה

כהמשך לכך, היה הרב גורן רגיל ללמד שבמקרה של התנגשות בין ההלכה לפקודת המפקד, כל זמן שאין מדובר בשעת קרב או במצב של חשש פיקוח נפש, יש לסרב פקודה ולקיים את ההלכה. על עניין זה התעמת עם הרמטכ"ל לסקוב, עד שראש הממשלה ושר הביטחון דאז מר דוד בן גוריון הכריע לטובתו ונזף ברמטכ"ל.

בהיותו נשיא ישיבת הר ברכה, זכינו שהכין את שני המחזורים הראשונים לקראת גיוסם לצבא, בסדרה של שיעורים. נוכחנו לדעת עד כמה עמדה זו הייתה עקרונית בעיניו. את השיעור הראשון הקדיש למצוות הגיוס, ואת השני הקדיש לחובה לסרב פקודה כשהיא מנוגדת להלכה.

הדוגמה מבה"ד 1 לחומרת המצב

הדוגמה הבולטת להרעת מעמד הרבנות הצבאית הייתה ביחס למפקד בה"ד 1 ערן ניב והמג"ד סא"ל עוזי קליגר. הם נהגו בניגוד להלכה ובניגוד לפקודות השילוב הראוי, וחייבו צוערים לשמוע זמרות שלא בטקס רשמי, וכשצוערים אחדים לא שמעו בקולם, שפטו אותם בחומרה והדיחו אותם מקורס קצינים. גם אם אכן לפי דעתם המוטעית היה אפשר לשפוט את הצוערים שסירבו פקודה, מפני שלא הייתה זו פקודה בלתי חוקית בעליל שמחייבת סירוב פקודה – מכל מקום מכיוון שהמפקדים הללו נתנו פקודה בניגוד לפקודת השילוב הראוי, ומכיוון שהנושא הפך להיות ציבורי, חובה היה להעמידם למשפט ולפגוע בקידומם. במקום זאת הם הפכו לגיבורי תרבות בציבור החילוני, בהצליחם לכפות ערכים חילוניים על צוערים דתיים, וקידומם לא נעצר.

פקודת השילוב הראוי

נושא הצניעות הוא כיום הבעייתי בצבא. כבר התורה הזהירה במיוחד על קדושת המחנה (דברים כג, י טו) כדי שתשרה השכינה במחנה ישראל (רש"י), ומפני שבצבא אנשים נוטים לפרוק את גדרי הצניעות (רמב"ן).

מאבקים גדולים נוהלו סביב פקודות השילוב הראוי. אם הרבצ"ר הוא מרא דאתרא, עליו לפסוק את הראוי לפי כללי המוסר וההלכה. ואף אם המטכ"ל לא יתחשב בדעתו, עדיין יהיה אפשר להחשיבו כמרא דאתרא באומרו את האמת ההלכתית בלא מורא, שכן על ידי כך יוכלו החיילים הדתיים לעמוד על שלהם גם במחיר של כלא, ומן הסתם בעקבות זאת הדבר יתוקן. בפועל הרבנות הצבאית לא נהגה כמרא דאתרא, אלא במסגרת המקום שהמטכ"ל העניק לה פעלה להשיג את המרב. אפשר להבין עמדה זו, ייתכן שיש בה תועלת מרובה; אבל רק בתנאי שמתלווה לכך הצהרה שאין להסכמות הללו תוקף הלכתי של מרא דאתרא.

מרא דאתרא ממונה בידי רבנים

בעזרת ה' בפעם אחרת ארחיב בערך המרא דאתרא, שנועד לבטא את אחדות התורה, וביסוד סמכותו שתלויה בקבלת הציבור את המרא דאתרא בהיותו פוסק על פי כללי ההלכה המקובלים.

לעת עתה רק אזכיר שהדרך הראויה לבחירת מרא דאתרא בצה"ל צריכה להיות תוך שותפות מלאה של נציגי הרבנים ונציגי הציבור הדתי. כך היה בעת מינוי הרב גורן. אולם בתהליך הדרגתי המטכ"ל הפך להיות הגורם העיקרי, כאשר מגמתו ושיקוליו הם מחוץ למסגרת ההלכה. אמנם עדיין מועצת הרבנות הראשית צריכה לאשר את המינוי, אבל בפועל היא אינה שותפה בתהליך איתור המועמדים ובחירתם. כל זה פוגם מאוד במעמד הרבנים הצבאיים שבפועל יונקים את עיקר סמכותם מהמטכ"ל החילוני, שלאחרונה חבריו מבטאים בגלוי את זלזולם בקודשי ישראל, בנוסף להפקרת חיילים והשמצתם.

המפתח לתיקון: הכרה בבעיה

יש טוענים שעמדה זו מחלישה את הרבנות הצבאית, אולם האמת הפוכה. רק לאחר שיקוף המציאות, ניתן לתקן את המצב. לא יעזור לומר אלף פעמים שהרבנות הצבאית היא מרא דאתרא, כאשר המטכ"ל אינו מתחשב בה וכופה על חיילים דתיים ערכים חילוניים כשמיעת זמרות בטקסים.

כאשר פרץ מרד אבשלום, יכול היה דוד המלך להודיע שהוא המלך ולעולם לא יעזוב את ארמונו, ולהכריז על כל העם כמורדים. התוצאה הייתה שאבשלום היה מחריב את ירושלים והורג אותו ואת כל אנשיו. לעומת זאת דוד בחר להכיר במציאות, לעזוב את ארמונו, להסיר את כתרו, לקרוע את בגדיו וללכת אבל, יחף ובוכה. מתוך כך תכנן את הדרך להשיב את מלכותו (שמואל ב', פרק טו). נכונותו להכיר במצבו השפל הייתה נקודת המפנה שהפכה את לבב העם אליו, ובזכותה הצליח לייסד את מלכותו לדורי דורות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כשהרבצ"ר הופך ליועץ דת

המטכ"ל ממשיך לכרסם במסורת ובשומרי המסורת • בלחץ השמאל והפמיניזם נאלצה הרבנות הצבאית למצוא היתר לשמוע שירת זמרות • לפי רוב הפוסקים אסור לשמוע שירת זמרות, ואף שמיעוטם פוסקים אחרת, על הצבא להחמיר ולהתחשב בכלל החיילים – כפי שהוא עושה בתחומים אחרים • מכיוון שעצמאותם של הרבנים הצבאיים נשללה מהם, והם כפופים למפקדיהם, אין להם סמכות של "מרא דאתרא" • עם זאת, תפקידם עדיין חשוב ביותר, לשמירת רוח התורה בצה"ל ולקיום ההלכה • חובה להתקומם נגד הפקודות הפוגעות במסורת

הכרסום ביחס צה"ל למסורת ישראל

לאחרונה פורסם שחל כרסום נוסף בפקודת השילוב הראוי, ולא רק שכופים על חיילים דתיים לשמוע זמרות, אלא אף הותר למפקדים לכפות אותם לשרת ביחידות מעורבות. מכיוון שתחולת הפקודה עדיין אינה נהירה לי, אתמקד בסוגיה הקלה יחסית של הכפייה לשמוע זמרות, שממנה ניתן ללמוד על יחסו הרע של המטכ"ל למסורת ישראל, ולחיילים שהגיעו ממסגרות חינוך תורניות שהקפידו בהן על דיני צניעות (ואחת הסיבות להקמתן הייתה שמירת הצניעות).

סוגיית שירת הזמרות

אם פוסקים רבים בני דורנו ייטו לקולא, ייתכן שבעתיד עמדה זו תהפוך להיות הפסיקה המקובלת. אבל בתנאי שהיא תתקבל מהסיבות הנכונות, היינו מתוך שיקולים ולחצים פנימיים של שומרי תורה ומצוות, שחפצים לברר את הדרך הנכונה. אסור שהלחץ להקל יבוא בכפייה חילונית

כמעט כל הפוסקים האחרונים אוסרים על גברים לשמוע הופעה של זמרת משום גדרי צניעות. כך נוהגים בני הציבור התורני תמיד, וכך נהגו בצה"ל שלא לכפות על חיילים דתיים לשמוע זמרת. בשנת תשע"ב, כאשר חייבו צוערים בקורס קצינים לשמוע זמרות ומקצתם יצאו, החליטו מפקד בה"ד 1 ערן ניב והמג"ד סא"ל עוזי קליגר להדיחם מהקורס. הדבר התפרסם ועורר סערה ציבורית. כמרי דת השמאל והפמיניזם התרעמו על הפגיעה בזמרות ובעקרון השוויון, ותבעו לקבוע באופן נחרץ שמעתה יכפו על חיילים דתיים להשתתף בטקסים שבהם יופיעו זמרות כזמרים. כל הממסד התקשורתי החילוני-שמאלני התייצב לצדם, ותבע מהמטכ"ל בשם "עקרונות החופש והשוויון" לחייב את החיילים הדתיים לשמוע זמרות.

המטכ"ל ציית לפקודת התקשורת, וערך בפורום המטה הכללי דיון על בחינת השילוב של בנים ובנות בצה"ל. הוחלט שבאירועים ממלכתיים ורשמיים, כדוגמת טקסי זיכרון וסיום הכשרות, יהיו חייבים להשתתף כל החיילים גם אם נשים ישירו, "וזאת ללא מקום לשיקול דעתם של מפקדיהם".‬‬ ‬‬עוד קבע הרמטכ"ל כי "חיילות ימשיכו לשיר בכל אירועי צה"ל". אמנם בשאר אירועי הווי ונופש המשלבים שירת נשים, יורשו המפקדים להתיר לחיילים שלא להשתתף. כלומר, גם באירועי נופש, במידה שהמפקדים יחייבו את החייל לשמוע הופעת זמרת – אם ייצא החייל מהאירוע, ייענש על הפרת פקודה.

חלק מרחבת המסדרים בבה"ד 1 - צילום ליאור מור
חלק מרחבת המסדרים בבה"ד 1 – צילום ליאור מור, ויקיפדיה (קישור ורשיון)

התביעה מהרבנות הצבאית

כדי להעביר החלטה זו, דרשו מפקדי הצבא מהרבנות הצבאית לקבוע הלכה, שמותר לחיילים לשמוע שירת נשים. הרבנות הצבאית באה במבוכה, הסערה הציבורית הייתה קשה, ההתקפות על הרבנות הצבאית גברו. היה חשש שהתעקשות על הזכות לצאת בעת שירת נשים תגרום להתקפה גדולה של כמרי דת השמאל והתקשורת על הרבנות הצבאית, ותפגע בעקרונות חשובים יותר.

אנשי ענף הלכה ברבנות הצבאית, ובראשם הרב קרים, מצאו היתר לפיו החיילים הדתיים יוכלו להשפיל עיניהם ולהישאר במסדר בעת שנשים שרות.

הסוגיה ההלכתית

אמרו חכמים (ברכות כד, א): "טפח באישה ערווה", "קול באישה ערווה". לדעת רוב הראשונים מדובר בגדר שגדרו חכמים משום צניעות, כדי להרחיק את הגברים והנשים מהעבירה החמורה של גילוי עריות ופירוק משפחות. יש מהראשונים שסוברים שמדובר באיסור מיוחד הנוגע לדברים שבקדושה, שבעת אמירתם יש להימנע מדברים שעלולים להסיח מהם את הדעת.

למעשה כמעט כל האחרונים מחמירים, וכך נוהגים כל בני הציבור החרדי והתורני. אמנם מכיוון שיש ראשונים שניתן להקל על פיהם לשמוע שירת אישה במסגרת מכובדת וצנועה, יש מהדתיים שמקילים בזה במסגרות אזרחיות, ואין למחות בידם (עיינו בסיכום הסוגיה באתר ישיבת הר ברכה). אם פוסקים רבים בני דורנו ייטו לקולא, ייתכן שבעתיד עמדה זו תהפוך להיות הפסיקה המקובלת. אבל בתנאי שהיא תתקבל מהסיבות הנכונות, היינו מתוך שיקולים ולחצים פנימיים של שומרי תורה ומצוות, שחפצים לברר את הדרך הנכונה והראויה לאיזון בין הצניעות ובין הרצון לתת ביטוי מרבי לכישרון השירה הנשית. אבל אסור שהלחץ להקל יבוא בכפייה חילונית, וקל וחומר שלא בכפייה של פקודה צבאית. להפך, ככל שהפסיקה להקל תהיה נגועה יותר בהשפעות חיצוניות, כך משקלה יפחת.

המחויבות של המסגרת הציבורית

במסגרת ציבורית מחייבת וכופה כצה"ל, מוכרחים להתחשב ככל האפשר בכל גוני החברה, כדי ליצור בסיס משותף רחב ככל האפשר. לכן למשל בהלכות כשרות נוטים לחומרה, כדי להכיל את מרב הפוסקים. כמו כן בענייני היגיינה ונימוס פועלים על פי הקריטריונים המחמירים, למרות שמדובר בעלויות גבוהות מאוד, ובכלל זה זריקת אוכל רב מחשש שמא נפגם.

כך גם מתחשבים מאוד בעקרונות השמאל הליברלי, כפי שבאו לידי ביטוי גם בהחלטות בג"ץ, ועל פיהם מערבים כיום ביחידות קרביות רבות חיילות, למרות כל הקשיים והכשלים המבצעיים שעירוב זה גורם.

האם אין מתבקש שלפחות אותו כבוד ויחס יוענקו למסורת ישראל, שהיא הבסיס הרחב והמוצק ביותר לקיום המדינה וצה"ל, ועל פי זה לקבוע שגם אם מקיימים טקסים עם שירת נשים, לכל הפחות תהיה לחייל שומר מסורת הזכות שלא להשתתף בטקס או בחלק המנוגד לערכיו ואורחות חייו?

הרב הצבאי אינו מרא דאתרא

בעקבות הכרסום במעמדה של הרבנות הצבאית, שאף מבטא יחס מזלזל למסורת ישראל, כתבתי כמה פעמים שלצערנו כבר אין לרב הצבאי הראשי סמכות של "מרא דאתרא" שהוראותיו ההלכתיות מחייבות, הואיל ואין לו את העצמאות הנדרשת למרא דאתרא. אין זה אומר שתפקיד הרבצ"ר ושאר הרבנים הצבאיים אינו חשוב; להפך, חשיבותם עצומה. עליהם מוטל התפקיד לתת ביטוי לרוח ישראל בצבא, לסייע ביד החיילים לקיים את התורה והמצוות ולשמור על קדושת המחנה. גם מבחינה הלכתית, לכתחילה יש לשאול כל שאלה את הרבנים הצבאיים, שכן הם המצויים בתחום, ובתשובתם הם גם יכולים לפתור את הבעיה מעיקרה, שכן הם בקשר שוטף עם החיילים והמפקדים כאחד. כמובן גם אין בכוונתי לפגום במעלתם האישית של הרבנים הצבאיים הראשיים, שאני מעריך אותם מאוד, כתלמידי חכמים ובעלי מידות תרומיות, וגם זכיתי להיות ידידם באופן אישי.

לא קל הוא תפקיד הרבצ"ר. הנה עתה יש לרב פרץ רמטכ"ל וראש אכ"א בעייתיים במיוחד, ולמרות זאת בזכות אישיותו התרומית השפעתו רבה. אבל לא הכול בידיו כי הוא כפוף להם.

מהו מרא דאתרא

הפירוש המילולי של "מרא דאתרא" הוא אדון המקום, היינו זה שהכול נשמעים לו. בעבר הכוונה הייתה לרב ששומעים לו בכל ענייני ההלכה והמוסר, כולל הסכמי שכר ושביתות. כאשר מעמד הרבנות נחלש, סמכות הרב הצטמצמה לתחום ההלכה בלבד. ומכל מקום כאשר קהילה בחרה רב, היא קיבלה על עצמה לנהוג על פי הוראותיו ההלכתיות. ואילו הרבצ"ר תלוי במפקדיו, אסור לו לפרסם דבר הלכה שיש לו השלכות ציבוריות בלא אישור מפורש של מפקדיו ודובר צה"ל. אם יפרסם הלכה בניגוד לעמדת מפקדיו – יודח. במצב כזה ברור שאין לו שום סמכות של מרא דאתרא, אלא של קצין בכיר ויועץ הרמטכ"ל לענייני דת, כפי המוגדר בפקודות צה"ל. מלבד זאת, מרא דאתרא צריך להיבחר על ידי אנשים יראי שמיים כדי לחזק את שמירת התורה והמצוות, ולא על ידי מפקדים חילוניים שהאינטרסים שלהם שונים בתכלית.

הפרקליט הצבאי אינו כפוף

אפשר ללמוד על מעמדו של הרב הצבאי הראשי מהשוואה למעמדו של הפרקליט הצבאי הראשי. כדי לבצר את מעמדו ועצמאותו, נקבע שמבחינה פיקודית הפרקליט הצבאי כפוף לרמטכ"ל, אבל בענייני משפט הוא אינו כפוף לרמטכ"ל אלא לחוק. בנוסף לכך, כדי לבצר את מעמדו נקבע שהוא יתמנה על ידי שר הביטחון ובהמלצת הרמטכ"ל ודרגתו תהיה אלוף, לעומת הרבצ"ר שמתמנה על ידי הרמטכ"ל ודרגתו תת אלוף.

תהליך בחירת הרב קרים

כך גם התברר לבושתנו בתהליך בחירתו של הרב אייל קרים שליט"א, שהוא תלמיד חכם גדול, קצין קרבי מצטיין, ששימש כמפקד בסיירת מטכ"ל ומפקד סיירת צנחנים. דורות רבים לא היו בעם ישראל רבנים ששילבו ספרא וסייפא באופן מופלא כמוהו. אולם דרך מינויו מוכיחה עד כמה הוא כפוף לראשי הצבא, ואינו בן חורין לבטא את עמדת ההלכה.

כאשר התעוררו הטענות נגד מינויו לרבצ"ר, ראש אכ"א האלוף חגי טופולנסקי זימנו לשיחת הבהרה. כחייל לפני מפקדו, היה צריך הרבצ"ר המיועד להסביר את דבריו, ולהצהיר שהוא מתנגד לקיום דין אשת יפת תואר בזמן הזה וכי הוא תומך בשירותן של נשים בצה"ל (ערוץ 7, ו' תמוז תשע"ו).

כשגברו התלונות, הוצרך הרב קרים לפרסם איגרת הבהרה לכלל חיילי צה"ל, ובה נאמר בין השאר: "הרב הראשי לצה"ל, כמו כלל חיילי צה"ל ומפקדיו, כפופים לרמטכ"ל ולהיררכיה הצבאית. לא יעלה על הדעת שחייל או מפקד יפעל בניגוד לפקודות. הדברים נכונים בשגרה ובלחימה כאחת…". לאחר מכן הרמטכ"ל זימן את הרבצ"ר המיועד לשיחת הבהרה דחופה, בה הבהיר הרב קרים לרמטכ"ל כי הוא "רואה חובה וצורך בגיוס נשים לצה"ל". בסוף השיחה פורסם בשם הרמטכ"ל שמינויו של הרב קרים נשאר בתוקף (ערוץ 7 וערוץ 2, ז' תמוז תשע"ו).

כיצד ראוי לנציגי הרבנות הצבאית לנהוג

הראוי היה שנציגי הרבנות הצבאית יאמרו למפקדיהם: בהיותנו כפופים לפיקוד הצבאי, אין בסמכותנו לדון בסוגיה זו. לכן מוטב שנתרכז במילוי תפקידנו הקבוע בחוק, לייעץ למפקדים בענייני דת. כלומר: לתאר בפני המטכ"ל את הסוגיה ההלכתית ואת הנוהג המקובל בחוגים הדתיים השונים, להמליץ שלא לכפות על חיילים דתיים לשמוע זמרות, ובזה לסיים את חלקם בסוגיה.

לכן חשוב להדגיש שהרב הצבאי, עם כל חשיבותו, אינו בעל סמכות של מרא דאתרא. במצב הנוכחי עמדה זו לא תחליש את מעמד הרב הצבאי אלא תעצים אותו, כמי שמתווך בין צה"ל לרבנים בני חורין שמייצגים את מסורת ישראל.

החובה להתקומם

למען צבא ישראל שחייב בכבודה של מסורת ישראל, חובה להתקומם נגד הפקודות הללו. חובה זו מוטלת על נציגי הציבור, ובראשם שר הביטחון וסגנו, ועל כל חייל וקצין.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

עריצות המיעוט

צה"ל עובר תהליך כרסום ערכים, המתבטא הן בפגיעה בערכים היהודיים והן בחולשה מול האויב • הגורם הוא התרבות החילונית הקיצונית, שצמרת צה"ל מושפעת רבות מעמדותיה • השמאל החילוני הקיצוני שולט בתקשורת, במשפט ובאקדמיה, ומכשיר גם את הדורות הבאים שם • עמדותיו אינן מקובלות על הציבור הרחב, כפי שמתבטא בצניחת מדעי הרוח באקדמיה ועיתוני השמאל החילוני • יש מה ללמוד מהשמאל החילוני, הבעיה היא בהשתלטות ובעריצות שלו • לטווח הקצר יש לתקן את הבעיות בצה"ל, ולטווח הארוך – להביא לאיזון במערכות הציבוריות

חופש הביטוי

הסיבות לתהליך שמתרחש בצה"ל אינן פרי המצאת המטכ"ל, אלא שיקוף של המציאות התרבותית של הציבור החילוני הקיצוני, והמאבק שמחריף והולך על דמותה הרוחנית והערכית של מדינת ישראל כמדינה יהודית. מכאן שזירת המאבק העיקרית איננה במסגרת צה"ל, אלא באקדמיה, בתקשורת ובכל מערכות החינוך והתרבות

בעקבות מכתב המחאה של הרבנים למען חופש הבעת הדעה, נזכרתי בימים שהיו לפני כשש שנים, שבהם נצבתי בעין הסערה בעקבות הבעת עמדתי ההלכתית כי מצוות התורה קודמת לפקודות הצבא. עמדתי הותקפה אז קשות על ידי שר הביטחון וקציני מטכ"ל, וכמובן התקשורת החילונית. מכיוון שלא הסכמתי לסגת מהעמדה העקרונית שההלכה גוברת על פקודות הצבא, הוצאה ישיבת הר ברכה ממסלול ההסדר (לפני כשנה וחצי הוחזרה, וכדי למנוע סיכון עתידי, וכדי שלא אחשוש להביע עמדה תורנית באופן חופשי, כמה חודשים לאחר החזרתה החלטתי להתפטר מתפקידי הרשמי כראש ישיבת ההסדר).

לאחרונה, על פי בקשה והפצרה של האחראי על יום עיון לקציני אגף המבצעים, העברתי להם שיחה. לפניי דיבר נציג אש"ף. בסוף ההרצאה נשאלתי מה דעת התורה לגבי מקרה שבו יש התנגשות בין פקודה להלכה. השבתי שבמקרה של פיקוח נפש יש לבצע את הפקודה, שפיקוח נפש דוחה אפילו שבת. אולם במקרה שאין פיקוח נפש, יש לקיים את ההלכה. בעקבות תשובתי, ניתנה הוראה שערורייתית על ידי מטה שר הביטחון דאז מר יעלון, לפיה נדרשים כל הגופים הציבוריים הקשורים לצה"ל להימנע מכל שיתוף פעולה עמי. לצערי ולחרפת משרד הביטחון, הוראה זו עדיין בתוקפה.

כרסום הערכים בצה"ל

כבר לפני יותר מעשר שנים התרעתי על התהליך המורכב שמתחולל בצה"ל, כאשר מצד אחד יותר נוח לחייל הדתי לקיים את התפילות, השבתות והכשרות, בזכות ריבוי המפקדים הדתיים, בעיקר ביחידות הלוחמות; ומנגד, מתרחש תהליך של העצמת דעות חילוניות שמאליות, שמכרסמות בערכים לאומיים ודתיים. וכפי שציין הרב יגאל לוינשטיין בהרצאתו, שעסקה בהשלטת ערכים פלורליסטיים ליברליים בפרשנותם החילונית הקיצונית על חשבון ערכים יהודיים ולאומיים.

ככלל ניתן לומר שבמשך השנים הללו צה"ל נטה לצד החילוני שמאלי. והתוצאות ניכרות בשדות הקרב, בהם צה"ל אינו מצליח לבטא את מלוא עוצמתו, וגם נאלץ לספוג אבדות רבות מדי.

הסיבות לתהליך שמתרחש בצה"ל אינן פרי המצאת המטכ"ל, אלא שיקוף של המציאות התרבותית של הציבור החילוני הקיצוני, והמאבק שמחריף והולך על דמותה הרוחנית והערכית של מדינת ישראל כמדינה יהודית. מכאן שזירת המאבק העיקרית איננה במסגרת צה"ל, אלא מקום המאבק על דעתו וזהותו של הציבור היהודי הוא באקדמיה, בתקשורת ובכל מערכות החינוך והתרבות. מה שכן ראוי לציין בצער הוא שהקצונה הבכירה בצה"ל מושפעת יתר על המידה מן העמדות החילוניות הקיצוניות. במסגרת זו כופים על חיילים דתיים לשמוע זמרות, וכן הרצאות שרוחן נוגדת את אמונת ישראל המסורה מדורי דורות.

שום נציג ציבור דתי לא ביקש להחרים או לפגוע בחיילים או קצינים בעלי דעה או אמונה שונה, או בעלי התנהגות פרטית שלא תואמת את ערכי החיילים הדתיים. כל מה שהציבור הימני והמסורתי דורש הוא שלא תהיה שום כפייה של עמדות חילוניות קיצוניות על חיילי צה"ל. ובתוך כך שלא יתקבלו עמדות פמיניסטיות קיצוניות, שדורשות השוואה מוחלטת בין בנים ובנות בכל היחידות, בלא התחשבות בערכי הצניעות המסורתיים, תוך הפרה בוטה של כללי השילוב הראוי שאך לפני שנים אחדות התקבלו והובטחו על ידי כל גורמי הפיקוד הצבאי.

היחס לאויב

כך גם ביחס לאויב. מפקדים בכירים בצבא, כדוגמת סגן הרמטכ"ל, מעזים להשוות ולו ברמז את חיילי צה"ל לנאצים. וכאשר מבקרים אותם על כך, לא רק שאינם מתנצלים, אלא אף ממשיכים לעודד את הקצינים לומר דברים שאינם מקובלים על הציבור, היינו עמדות אנטי לאומיות קיצוניות. גם הרמטכ"ל פגע קשות במספר ביטויים במסורת ישראל, בערכים הלאומיים ובצדקת הדרך, כמו ההכרזה שהביטוי "הבא להורגך השכם להורגו" אינו אלא פתגם שעבר זמנו. בעוד הציבור עומד כנגד התקפות הטרור ברחובות, כאשר אחת השאלות הראשונות שמטרידות את רוב הציבור היא האם הצליחו להרוג את המחבל – האם ניצחנו, הרמטכ"ל מצא לנכון להטיף לגונן על המחבלים, אפילו כשעוד יש חשש סכנה מסוים, תוך שהוא מעליב את הציבור שרוצה בצדק להשכים ולהרוג את הבא להורגו.

היחס לחייל אלאור אזריה

הביטוי הבולט ביותר לעמדה הפוגעת של צמרת צה"ל הוא ביחסה המכוער ללוחם אלאור אזריה, שגם אם טעה בשיקול דעת בתוך אירוע של סכנת נפשות, הוא לא אויב ולא פושע. ואילו נציגי צה"ל העזו להאשים אותו בתחילה באשמת רצח, שהיא ההאשמה החמורה ביותר, ועתה כשראו שמבחינה משפטית אין שחר להאשמה חמורה שכזו, הואילו להסכים להתפשר על הריגה. ולא זו בלבד, אלא שגייסו באופן חריג עורך דין ממולח, כדי שיצליח להטביע את החייל בן התשע עשרה באשמת הריגה. מדוע לא יכלו להסתפק בפרקליטים הצבאיים הרגילים? כך משפחת אזריה נאלצה גם היא לשכור עורכי דין פרטיים, והציבור הרחב, שמבין שהחייל אלאור לחם בשליחותו – גם אם אולי שגה – בתוך שעות אחדות גייס יותר משש מאות אלף שקלים למימון הגנתו.

בתוך כך, צמרת צה"ל מטיחה האשמות מכוערות בחיילים שנחשדים על ידה בהתבהמות ובחוסר מוסריות. ממש כמו עמדות השמאל הקיצוני. ולא נעים להגיד, במידה מסוימת כמו עמדות האויב שמאשים אותנו בהוצאת המחבלים להורג בלא משפט, כאשר בפועל מדובר על מחבלים שנמצאים בתוך אירוע שבו הם מתכוונים להרוג, גם אם "רק" בסכין או במספריים, וגם אם הם צעירים.

המאבק על דמותה של התקשורת

כיום התקשורת נשלטת על ידי אנשי שמאל, לא מפני שהם מוכשרים במיוחד, אלא גם מפני שבמשך כשלושה דורות אנשי שמאל מנהלים את רשות השידור וגלי צה"ל, ומחנכים ומכשירים את הדורות הבאים של השדרנים והעיתונאים.

תאמרו: הנה בתקופה האחרונה קמו עיתונים פרטיים וערוצי רדיו אזוריים. אולם מכיוון שהם פרטיים, התקציב העומד לרשותם מצומצם יחסית. לבד מ'ישראל היום', שאכן מראה את נחת זרועו לשאר העיתונים, כל שאר ערוצי התקשורת במימון של עשרות מיליונים לשנה צריכים להתמודד מול רשות השידור, שתקציבה קרוב למיליארד שקלים בשנה. ומול גלי צה"ל, שממומן על ידי משלם המיסים, ויותר מזה – מקבל לשורותיו בחינם את הנוער המוכשר והשאפתני ביותר לעבודה עיתונאית, וזאת על חשבון צה"ל. במצב כזה קשה מאוד לכלי תקשורת פרטיים להתחרות עם גופי התקשורת הציבוריים, שעל חשבון משלם המיסים ממשיכים לטפח את עמדות השמאל, תוך הגברת המתחים בחברה ופגיעה מתמדת בציבור הלאומי והמסורתי.

כך ביחס לעימות המתמשך עם האויב הערבי, וכך לגבי ערכים יהודיים. הנה למשל, כאשר פרץ הוויכוח על מינוי הרבצ"ר, כמעט כל השדרנים שמשכורתם מקופת הציבור עיוותו וסילפו את דבריו, חלקם בזדון וחלקם בבורות מחפירה, ובתוך כך ביזו את התורה ואת מצוות אשת יפת תואר, בלא להבין את עומק המוסר הנשקף ממנה. כך גם ביחס לוויכוחים סביב מצעדי הלהט"בים.

האקדמיה

כך גם ביחס לפקולטות למדעי הרוח והחברה באקדמיה. במשך עשרות שנים, במימון ציבורי של מיליארדי שקלים לשנה, היא נשלטת על ידי אנשי שמאל שמטפחים אנשי שמאל כמותם או קיצוניים מהם, ומכשילים את התקדמותם של אנשי ימין, בתואנה שתפיסות עולם לאומיות ומסורתיות מנוגדות לרוח האקדמיה.

לא פלא אפוא, שמספר הסטודנטים במדעי הרוח פוחת והולך. עמדותיהם של המרצים כל כך קיצוניות ומאוסות, שאין כמעט אנשים צעירים שמוכנים לשומעם בלא סלידה.

הביטוי המובהק לחוסר הנחת של הציבור, ובכללם אנשי השמאל השפוי, מעמדות השמאל הקיצוני, הוא בירידה המתמדת של מספר קוראי עיתון 'הארץ', עד למצב שבו מספר הקוראים שלו בסוף השבוע הוא בסך הכול 4.3 אחוזים מהציבור. גם 'ידיעות אחרונות', שמשקף עמדות חילוניות, נמצא בירידה איטית אבל מתמדת, ומרבית קוראיו מוצאים עניין בסיפוריו הצבעוניים, למרות עמדותיו החילוניות-שמאליות.

כבוד הדדי

חשוב להדגיש, אין הכוונה לדחוק את אנשי השמאל שלא יוכלו לבטא את עמדתם. איננו חפצים לא בנקמה ולא בפגיעה בזכויותיהם האזרחיות, כמו חופש הבעת העמדה, היצירה וההפגנה. לא זו בלבד, אלא שמן הסתם יש רבים מבין אנשי השמאל הקיצוני שכוונותיהם טובות, ורבים ממעשיהם טובים. על כן תרומתם לחברה חשובה. ואף לנו יש מה ללמוד מהם. וכפי שכבר אמרו חכמים: "איזהו חכם הלומד מכל אדם" (אבות ד, א). קל וחומר מאנשים חכמים ואכפתיים, שהם גם אחינו בני ישראל. ואנו מקבלים את טענתם נגד עריצות הרוב, אבל בשום פנים לא נסכים לקבל את עריצות המיעוט, שלעתים כדי לחזק את מעמדו ולהמשיך את שליטתו, למרות תבוסתו בבחירות הדמוקרטיות, הוא מגייס לעצמו תומכים מבין אומות העולם, ובמקרים מסוימים לא נרתע מלגייס לטובתו גם את האויב.

סיכום

המאבק אם כן צריך להיות מופנה לטווח הקצר לתיקון הכשלים בצה"ל, למניעת כפייה חילונית של השמאל הקיצוני ולחיזוק הערכים הלאומיים. ולטווח הארוך, לטיפוח אנשי תורה ורוח לאומיים ומסורתיים, לשינוי משמעותי של הרכב המנהיגות במערכת המשפט, ברשות השידור ובמדעי הרוח באקדמיה, ולמניעת המשך השתלטנות והכפייה של השמאל החילוני הקיצוני.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הסכמי גופות חיילים – מנוגדים לגבורתם

אין לסכן חיי אדם בשביל השבת גופת חייל • עיקר האדם הוא נשמתו ולא גופו, ונשמות חללי צה"ל בוודאי במחיצת הצדיקים • אי-שחרור מחבלים תמורת גופות חיילים ממשיך את דרך גבורתם, ובזה מעלה את נשמתם • פעולות להשבת הגופות צריכות להיות מכוונות נגד החמאס, ולא לבטא חולשה של ישראל • ביטויי חולשה מחזקים את הטרור, וכנגדו יש להוסיף בנייה ולהבהיר שלא נזוז מאדמתנו • כל עוד לא הובאו לקבורה, מדרגת הדר גולדין ואורון שאול הי"ד דומה למדרגת משה, שמקום קברו לא נודע

גופות החיילים

אם מזניחים את גבורתם, ומדגישים מדי את גופם שעוד לא זכה לקבר ישראל, פוגמים במעלתם. ואם בעקבות זאת ייכנעו לרשעים וישחררו מחבלים, יפגעו מאוד במעלתם, ההפך מכל כוונתם במסירות נפשם

בעקבות ההסכם עם טורקיה, שנראה כמועיל לחמאס השולט בחבל עזה, התעוררה שוב התביעה הצודקת להבאת גופות חיילינו הקדושים, סגן הדר גולדין וסמל אורון שאול, לקבר ישראל.

אולם נדמה ששוב יש מי שהופכים את היוצרות, זונחים את שאר הערכים, ובלא משים משמשים ככלי בידי הרשעים, שמנצלים את תמימותם כדי לפגוע בכבודו של עם ישראל, בביטחונו ובערכיו.

לפיכך צריך לזכור שאמנם יש מצווה לקבור את המת בקבר ישראל, אבל אסור לפגוע בביטחון של אפילו אדם אחד מישראל לשם כך. כפי שלמדנו שאין מחללים שבת בעבור קבורת המת, ואילו בעבור ספק הצלת אדם חי מצווה לחלל שבת, קל וחומר שאסור לגרום סיכון נפשות אפילו לאדם אחד כדי לקיים את מצוות הקבורה, ולכן אסור לשחרר שום מחבל בעבור גופות החיילים. כיוצא בזה למדנו, שמעיקר הדין אסור לפנות חללים בשבת משדה הקרב; אלא שהואיל וראה הרב גורן זצ"ל שהדבר פוגע במורל החיילים הנמצאים בקרב, וממילא בהצלחתם בקרב, הורה לחלל שבת בעבור פינוי החללים משדה הקרב.

הנשמה והגוף

חשוב לדייק: למרבה הצער החיילים מתו, ולכן מדובר על השבת גופות החיילים ולא על השבת החיילים. יתר על כן, הדיבור הקובע שהגופה היא המת פוגע מאוד בכבודו של המת. שכן האדם הוא נשמתו, חייו, ואילו גופו הוא רק הכלי שבו הוא חי. לאחר המיתה, הנשמה נותרת חיה כפי המידה שדבקה בערכי הנצח, ואילו הגוף נרקב וחוזר אל עפרו.

החיילים הקדושים

גילו לנו חכמים, שהנהרגים על קידוש השם בשם כלל ישראל זוכים למעלה גבוהה בגן עדן, עד ש"אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם" (ב"ב י, ב). והכוונה שכל האנשים הרגילים שנקראים בריות אינם יכולים לעמוד במחיצתם, מפני שהם זוכים להיות במעלת הצדיקים. וכמובן שגם החיילים שהגנו בגופם על העם והארץ נכללים במעלה זו.

הנשמות בעולם הנצח

האדם הוא נשמתו ולא גופו. וכן מבואר בתלמוד (ר"ה טז, ב; יז, א) שלאחר פטירת האדם, הוא נידון בבית דין של מעלה. הצדיקים עולים לגן עדן, הבינונים נענשים בגיהינום כפי הראוי להם לתיקונם ואחר כך עולים לגן עדן. והרשעים נידונים לשנים עשר חודש בגיהינום, ואחר כך "גופם כלה ונשמתם נשרפת ורוח מפזרתם תחת כפות רגלי הצדיקים". הרי שגם הרשעים נכנסים באופן כלשהו לגן עדן, אל סמוך לרגלי הצדיקים שהיו קשורים אליהם בקשר חיובי בחייהם. ומבואר שלאחר גמר תיקון העולם, גם רשעים אלו זוכים לתחיית המתים בזכות אותם הצדיקים (עיין תקנת השבין טו, עו; קו). וכבר למדנו שגם החיילים שמסרו נפשם נחשבים במעלת הצדיקים, ולכן גם הרשעים שהיו קשורים אליהם בקשר חיובי, לאחר גמר התיקון, יזכו בזכותם לתחיית המתים. הרשעים הנוראים ביותר נענשים למשך זמן ארוך, כפי השפעת רשעותם בעולם הזה, ואחר שנגמרת השפעתם הרעה הם נאבדים לנצח.

כיצד מועילים לעילוי הנשמה

כידוע, מצווה לומר קדיש, לתת צדקה ולהוסיף בלימוד תורה ביום השנה של הנפטר, כי באותו יום הוא חוזר ונידון בשמיים על מעשיו. לכאורה יש לשאול: הרי הוא כבר נפטר מהעולם ונידון על מעשיו, אז למה לחזור ולדון אותו בכל שנה מחדש?

אלא שהואיל ועוד זוכרים אותו בעולם, יש לדון אותו לפי מידת השפעתו על ילדיו ומכריו. אם התברר שמכוחו המשיכו להרבות במעשים טובים, הרי שמעלתו יותר גדולה ממה שנודע בעת שנפטר. ואם ח"ו להפך, התברר שהשפעתו השלילית ממשיכה לשאת פירות באושים וגורמת לילדיו ומכריו להתרשל בתורה ומצוות ומעשים טובים, הרי שהתברר שחטאיו ומחדליו חמורים יותר, והוא צריך להיענש על כך בגיהינום או לפחות בפגימת מעמדו בגן עדן. לכן כאשר ילדיו ומכריו אומרים קדיש, נותנים צדקה, עושים מצוות ולומדים תורה לזכרו, הם מועילים מאוד לעילוי נשמתו, שכן כל המעשים הטובים הללו נעשים בזכותו.

שלא לפגוע במעלת החיילים הקדושים

כך גם כלפי החיילים הקדושים שנהרגו במלחמת מצווה. אם מזניחים את גבורתם, ומדגישים מדי את גופם שעוד לא זכה לקבר ישראל, פוגמים במעלתם. ואם בעקבות זאת ייכנעו לרשעים וישחררו מחבלים, יפגעו מאוד במעלתם, ההפך מכל כוונתם במסירות נפשם. הרי מהו צערם של החיילים הקדושים שעוד לא זכו לקבר ישראל, לעומת שכרם העצום על מסירות נפשם למען כלל ישראל? ככל שקרוביהם ומכריהם מוסיפים גבורה בשמם ולזכרם, כך החיילים הקדושים מתעלים יותר. ולפום צערא אגרא, ככל שגוברים הייסורים של חיבוטי הקבר, ובכל זאת עומדים בניסיון שלא להשפיל את הרוח ולא להיכנע לאויב, כך החיילים הקדושים באופן אישי מתעלים יותר בגן עדן, ואף קרוביהם החיים איתנו בעולם הזה מתעלים במעלות קדושתם.

לעומת זאת, אם התעמולה להשבת גופותיהם תגרום למורך לב בקרב הציבור ובמיוחד הלוחמים, זה יהרוס את מפעל חייהם. הם עשו הכול כדי להילחם ברשעים, ועל כך נשמתם זכתה למעלה עליונה בגן עדן; ובשם גופתם, שהיא שולית לעומת נשמתם, הופכים את הסדר ופוגעים בשליחות חייהם המקודשת.

המסר הנכון

כאן המקום להביע הערכה גדולה לעמדה הציבורית שמביע פרופ' שמחה גולדין בשם משפחות הקדושים. אזכיר לדוגמה כמה משפטים שאמר (18.3.16): "יש לנקוט נגד חמאס צעדים שיגרמו לו להשיב הגופות". "כל זמן שאנחנו אקטיביים ולא פסיביים, כל זמן שברור לכולם שמדינת ישראל תקבע את המחירים שהחמאס ישלם על זה שהוא לא מחזיר חללים, כל זמן שאנחנו בכיוון הזה – אנחנו בסדר". "חמאס חייב לשלם את המחיר על אי החזרת גופתו של הדר". כלומר החמאס הוא שצריך לשלם ולא מדינת ישראל. ישראל צריכה להיות אקטיבית, לוחמת ולא סופגת, מענישה ולא מקבלת על עצמה עונשים.

גם ההפגנה של משפחת שאול, נגד העברת "סיוע הומניטרי" מטורקיה לחמאס, היא המעשה הנכון. הם לא תבעו מהממשלה ויתורים, אלא שלא לתת סיוע לחמאס כל עוד הוא ממשיך ברשעות הבזויה של סחר בגופות.

הניסיון הגדול

איננו יודעים אילו היה בכוחנו לעמוד בניסיון הניצב בפני משפחות חיילי צה"ל והמתנחלים הקדושים שמסרו נפשם על קדושת השם, העם והארץ, אשר נדרשים למרות הכאב לגייס תעצומות נפש ולהביע עמדה של גבורה. על כך אנחנו מתפללים בכל יום: "שלא תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". ניסיון זה ניצב עתה במלא חריפותו הנוראה בפני משפחות גולדין ושאול. ואף על פי כן האמת צריכה להיאמר: עד כמה שאפשר, צריך למעט במחשבות על גופות החיילים, ובמקום זאת לעסוק כמה שיותר בגבורת נפשם, ערכיהם והמורשת שלהם. זאת העמדה הצודקת והמכבדת את זכרם של הקדושים. ככל שההורים נוקטים יותר בעמדה זו, כך הם מעלים את נשמתו של בנם בגן עדן, מפני שעל ידי זכרו הם מוסיפים אמת וקדושה בעולם הזה.

ראוי להזכיר את מרים פרץ, ששכלה את שני בניה, המפקדים הגיבורים שנהרגו על קדושת השם, העם והארץ. אף שבניה זכו לקבר ישראל, כל אדם היה מבין ללבה אילו הייתה שוקעת בעצבות ומעלה טרוניה כלפי ריבונו של עולם וכלפי הממשלה ומפקדי צה"ל. אבל היא בחרה בדרך של הפצת האור שבמופת גבורתם, והנחלת מורשתם לצעירים.

אכזבה מהממשלה

ראוי להזדהות עם האכזבה העמוקה ותחושת הנבגדות שחשות משפחות גולדין ושאול נוכח ההסכם עם טורקיה. אפשר לסמוך עליהם, שראש הממשלה הבטיח להם דברים מפורשים ולא עמד בדבריו.

לדאבון הלב, את אוזלת היד שאינה מענישה ואינה גובה מחיר כבד מהרשעים, אנו חשים בימים האחרונים. כאשר אויבינו מרשים לעצמם בעזות מצח לרצוח ילדה ואבי משפחה, ועוד מעזים לחגוג בכל רחבי עזה, יהודה ושומרון, ואפילו בכפרים שמהם יצאו הרוצחים, שכביכול נמצאים תחת כתר.

אילו ראש הממשלה היה עומד בהבטחותיו הקודמות, ומאפשר לבנות עשרות אלפי יחידות בירושלים, ביהודה ובשומרון, עוד הייתה לנו נחמה. לטווח ארוך בזה תלויים הניצחון, הביטחון והשלום. שכן המלחמה כולה היא על ארץ ישראל, והניצחון תלוי בכך שנצליח להבהיר באופן הנחרץ ביותר, שאנחנו מתכוונים להמשיך לבנות ולהיאחז בכל חבלי מולדתנו המקודשת. וככל שיפגעו בנו יותר, כך נעצים יותר את אחיזתנו בארץ, כדי שכל אויבינו יבינו שאכן קיר ברזל עומד לפניהם, ולעולם לא יצליחו לשבור את רוחנו ולהפסיק את תהליך שיבת עם ישראל לארצו.

הקדושים ומעלת משה רבנו

על משה רבנו, גדול האומה, נאמר: "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" (דברים לד, ו). על ידי העלמת מקום קבורתו נוצרה הפרדה ברורה בין גופו הפרטי לנשמתו הגדולה הכללית, והארת נשמתו ומורשתו נמשכת בישראל בעוצמה יתרה. אמנם נכון שצריך לפעול להבאת גופותיהם של הדר ואורן לקבר ישראל, אבל בינתיים, במידה מסוימת, הם זוכים להתעלות במעלתו של משה רבנו ע"ה.