ארכיון הקטגוריה: צבא

לא חוזרים לגלות, נשארים בצה"ל

הביקורת נגד בעיות הצניעות בצה"ל אינה גורעת מהחובה הגמורה להתגייס • הציבור החרדי עסוק בהישרדות רוחנית כמו בגלות, אבל הדרכת התורה היא לחיות בארץ ישראל ולהתמודד עם האתגרים שבה * גילוי הקדושה צריך להיות דווקא דרך תחומי המציאות – המדע, הכלכלה והאומנות * פרשתנו מלמדת שעל ידי חיי תורה בארץ ישראל אפשר להביא ברכה לעצמנו ולכל העולם * הברכה יכולה להתממש בדרך ריאלית: אם נחיה נכון, נפתח גם את העבודה והכלכלה לצד ההשקעה במשפחה ובילודה, עד שנוביל את העולם מבחינה ערכית וכלכלית

תגובה נוקבת לטור הקודם

שאלה: מהמאמר על בעיות הצניעות בצבא, משמע שהנך מבין שהציבור החרדי צודק בכך שאינו מתגייס – ומדוע אינך מורה כך לתלמידיך? לא זו בלבד שלא הסקת את המסקנה המתבקשת, עוד העלית חשש שאם הבעיות לא ייפתרו, אזי יהיו דתיים שיעברו לציבור החרדי. האם זו בעיה? האם לא עדיף שכך יעשו?

תורת חו"ל – תורת ההישרדות

שמירת התורה והמצוות מעניקה ערך ומשמעות לכל תחום, ועל ידי כך הוא מתברך. גם אם מדובר ביתרון שבא לידי ביטוי אצל כל אדם באחוזים בודדים, כאשר מדובר בציבור שלם שחי לאורה של התורה, כולם מקרינים על כולם עד שנוצרת חברת מופת

תשובה: כדרכם של ישראל בגולה, וכדרך הדרכתה של תורת חוץ לארץ, הציבור החרדי עוסק בהישרדות. אולם הדרך הנכונה היא לעלות לארץ ולחיות בה במסגרת לאומית כפי הדרכת התורה בשלמותה, שמדריכה את עם ישראל לכבוש את הארץ וליישבה. לצורך כך יש להקים מדינה וצבא ולפעול בכל תחומי החיים, ובכלל זה כל תחומי המדע והעבודה, לאורה של תורתנו הקדושה. כך היא דרכה של תורת ארץ ישראל שהיא עיקר התורה. לכן החזרה לכיוון החרדי היא בבחינת חזרה לגלות, והנמכת קומת התורה לתחום ההישרדות במקום הגבהתה לחזון הגדול של גילוי הברכה האלוקית במרחבי ארץ החיים. אפשר להבין את הציבור החרדי ורבניו, שמתוך חשש שההתמודדות הקשה והמורכבת עם כל האתגרים שהחיים הארציים מעמידים, מעדיפים להתגדר ולהצטיין בד' אמות של תורת חוץ לארץ המוכרת. אולם אנחנו מאמינים שעם כל הזהירות הנדרשת, חובה עלינו ללמוד את התורה בשלמות ולהשתדל להגשים את כל מצוותיה.

לפיכך, למרות כל הביקורות המוצדקות על הצבא, כל עוד אין מדובר בכפייה לעשות דברים בניגוד גמור להלכה – המצווה שבדבר גוברת, ומנגד, שלילת צה"ל היא עבירה חמורה. וכך למדנו בתורה ביחס לכל תחומי החיים, שאין אומרים לאדם להימנע מלצאת לעבודה, להקים משפחה ולגדל ילדים מפני הניסיונות והקשיים השונים הכרוכים בכך, אלא מדריכים את האדם כיצד להתמודד עם הקשיים, מה עושים לכתחילה ומה בשעת הדחק.

עיקר קיום התורה – בארץ

לפי המבואר בתורה, משמע שרק בארץ ישראל עם ישראל חייב לקיים את התורה, שנאמר: "כי אתם עוברים את הירדן לבוא לרשת את הארץ אשר ה' אלוקיכם נותן לכם, וירשתם אותה וישבתם בה. ושמרתם לעשות את כל החוקים ואת המשפטים אשר אנוכי נותן לפניכם היום. אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה' אלוקי אבותיך לך לרשתה כל הימים אשר אתם חיים על האדמה" (דברים יא, לא-יב, א). אולם מנגד נאמר: "הישמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלוקים אחרים והשתחוויתם להם וחרה אף ה' בכם… ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם. (ואף על פי כן, גם כשתהיו בגלות:) ושמתם את דבריי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם" (דברים יא, טז יח). הרי שאף בגלות מצווה לקיים את המצוות. ביארו חכמים, שאת המצוות שתלויות בארץ מצווה לקיים בארץ בלבד, אבל את המצוות שאינן תלויות בארץ חייבים לקיים גם בגלות כדי שנזכור אותן ונדע לקיימן כשנחזור לארץ. ועוד, שעל ידי קיומן נתעורר לתשובה, ונזכה לקרב את גאולתנו (ירושלמי שביעית ו, א; קידושין א, ח; בבלי קידושין לז, א; ספרי עקב מג מד).

כפי שאמרו חכמים (ספרי עקב לז): "אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ – היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו וחזרה לבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטייך, כשתחזרי לא יהיו עלייך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים. הוא שירמיהו אמר: 'הציבי לך ציונים' – אלו המצוות שישראל מצוינים בהם" (וכן ברש"י דברים יא, יח).

הרי שעיקר קיום התורה והמצוות בארץ, כפי שביאר הרמב"ן (ויקרא יח, כה).

מימוש אמונת הייחוד – בארץ

יתר על כן אמרו חכמים: "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה" (כתובות קי, ב). עוד אמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (תוספתא ע"ז ד, ג; ספרי ראה נג).

זאת משום שעיקר אמונת ישראל היא אמונת הייחוד: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", שה' הוא האלוקים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. כלומר העניין האלוקי מתגלה בכל תחומי החיים הרוחניים והגשמיים כאחד. וכפי שאמרו חכמים על הפסוק "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו): "זוהי פרשיה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה" (ברכות סג, א). לכל דבר יש ערך, בכל תחום צריך לגלות את הקדושה והברכה. לשם כך נבראה ארץ הקודש, שנוכל לגלות גם בחיים הארציים שבה את ערכי הקודש. וגילוי הקודש יהיה בכל תחומי החיים בלא יוצא מהכלל: במדע על כל תחומיו, בפיתוח התעשייה והכלכלה בכל התחומים המועילים ומיטיבים לחיים, באומנות על כל ביטוייה, והכול מתוך אמונה וכדי להוסיף ברכה אלוקית ממקור הקודש.

הקדושה שמתגלה בטבע

וכן כתב מרן הרב קוק זצ"ל: "הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עִם ישראל, הוא הכישרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה" (אורות התחיה כח). כלומר יש ערך רב לקדושה שמתגלה בחוץ לארץ, שהציבור החרדי עוסק בה, כי מתוך קדושה זו עולה ביקורת על כל החסרונות שבטבע ובמציאות. אבל הביקורת אינה מספיקה כדי לתקן את המציאות ולגלות בה את דבר ה'. על כן היא צריכה להצטרף לקדושה העליונה, "שהיא הקדושה שבטבע עצמה… והקודש שבגולה יחובר אל ארץ הקודש, ועתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל" (עניין זה מבואר בהרחבה בספר החדש שיצא משיעוריו של חברי הטוב הרב זאב סולטנוביץ' על 'אורות התחיה').

הברכה הטבעית שבחיי תורה

התורה מלמדת אותנו שאם נלך בדרכי ה' נזכה לרוב טובה וברכה, שתגיעה אלינו בדרך הטבע. חלק מעבודתנו בלימוד התורה, לבאר בהיגיון כיצד שמירת התורה והמצוות מעניקה ערך ומשמעות לכל תחום, ועל ידי כך הוא מתברך. גם אם מדובר ביתרון שבא לידי ביטוי אצל כל אדם באחוזים בודדים, כאשר מדובר בציבור שלם שחי לאורה של התורה, הרי שכולם מקרינים על כולם להרבות טובה וברכה, עד שנוצרת חברת מופת שנמצאת בכמה מדרגות מעל כל חברה אחרת.

כלומר אם נבין את התורה נכון, נבין יותר את ערך הלימוד בכלל ופיתוח המדע בפרט (כמבואר ברמב"ם ובגר"א ועוד רבים), וממילא ילדינו יגיעו בממוצע להישגים לימודיים טובים יותר באחוזים בודדים מעבר למקובל במדינות המפותחות. בזכות ההכרה בערך העבודה והתרומה לתיקון העולם, ישקדו מעט יותר על רכישת מקצוע איכותי ומועיל, ובממוצע יגיעו בו לרמה טובה במעט מהמקובל במדינות המפותחות. בזכות קביעות עיתים לתורה בכל השבוע ובמיוחד בשבת, יזכו למעט יותר השראה בפיתוח ויצירתיות. בזכות הצניעות וההסתפקות במועט, כל אחד יחסית למה שיש לו יוכל להשקיע יותר שנים בלימודי המקצוע והמדע המתאימים לו, כך שיותר הנדסאים יהיו מהנדסים, ויותר מהנדסים יהיו חוקרים, ואיכות עבודתם ויצירתם תשתבח. בזכות ערכי המשפחה, יותר משפחות יזכו לחיות באהבה ובשמחה, ויזכו לגדל יותר ילדים לתורה ולמצוות ולכל שאר המעשים הטובים. ובזכות הנכונות היתרה לתרום לעם בצבא ובהתיישבות מצבה הביטחוני של המדינה ישתפר, ואף שיפור זה יקרין כמובן על כל שאר התחומים.

החזון של מדינת ישראל

אומנם בגלל העמדה החרדית המוטעית, השוללת את המצווה להתגייס להגנת העם ולבניין הארץ, והשוללת במידה רבה או מעטה מדע, עבודה, חירות ויצירתיות, חלק גדול מברכה זו אובד.

הציבור הדתי הנאמן לתורה, לעם ולארץ הוא כיום הגרעין האיכותי שמבטא את מכלול ערכי התורה, שהיא תורת חיים, ועל כן אפשר למצוא בו ניצנים של התגשמות הברכה הכתובה בתורה. אומנם הדרך עוד רבה ורצופה מכשולים וניסיונות, אבל הכיוון הכללי נכון, ובסך הכול התוצאה חיובית – וימים יגידו.

אם נזכה להמשיך להתעלות ולהתקדם בדרכה של תורת ארץ ישראל, ונשמש דוגמה להצלחה מוסרית, חברתית וכלכלית – באופן טבעי המוני בית ישראל יתקרבו לדרך התורה והמצוות בשלמות ונזכה להקים חברת מופת, שהתורה והמוסר מכוננים את חייה, ואזי כל הברכות הכתובות בתורה יתקיימו בנו.

בזכות החריצות והיצירתיות בעבודה, התל"ג השנתי שלנו יהיה גבוה משל שאר מדינות המערב, נניח שרק בחמישה אחוזים בממוצע, והצמיחה הדמוגרפית תימשך כפי שהיא בחברה הדתית – ואזי תוך דורות ספורים עם ישראל היושב בארצו ימנה עשרות מיליונים, ויוביל את העולם מבחינה ערכית, מדעית וכלכלית.

יהודי התפוצות ישתוקקו לעלות ולהצטרף להצלחה, ואף האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים יבקשו לברר את שורשיהם ולשוב לעמם ולארצם. ועם גדול עצום ורב יבשר אמונה וצדק לעולם, יסלול דרכים לחינוך מוסרי ופיתוח אינטלקטואלי לטובת האנושות, יחדש שיטות וטכנולוגיות לאריכות ימים ואיכות חיים. כך באופן טבעי נזכה לראות את התגשמות חזון הנביאים: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, ב ג).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

למה הצניעות בצה"ל קריטית

בניגוד לטענות המעליבות נגד חיילים דתיים, שהם מפחדים משהות עם בנות, מגמת התורה רחבה יותר – ונועדה לשמור על המשפחה והחברה •כל עוד מקרי הניאוף והבגידה רווחים יותר בציבור החילוני, אין לחילונים זכות לבוא בטענות לדתיים •לפי עדויות חיילים וחיילות, הדתיים בצבא שומרים על התנהגות עדינה ומכבדת יותר כלפי בנות, הודות לנורמות הצניעות שלהם •אם הצבא לא יתעורר, וגם מנהיגי הציבור הדתי, יש חשש שרבים בציבור הדתי לא ימצאו את מקומם בצה"ל – והקרע יזיק לחברה כולה

סוגיית הצניעות בצבא

סוגיית הצניעות היא אחת הסוגיות המטרידות בצבא. כך היום וכך בעבר. וכפי שנאמר בתורה, בפרשת השבוע: "כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע… כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך" (דברים כג, י-טו).

ככלל, הדרכת התורה למחנה להישמר "מכל דבר רע" היינו מכל העבירות שבתורה, אולם הדגשה מיוחדת יש לזהירות בענייני צניעות, שנאמר: "ולא יראה בך ערוות דבר" (עיין עבודה זרה כ, ב).

טענות החילונים

"כששוחחנו עם מפקד המחלקה, שאל אחד מבני הישיבות: מדוע החיילות מבקשות תמיד עזרה מהדתיים? הן רוצות להכשיל אותנו? הסתכל עליו הקצין בתדהמה ואמר: להכשיל? הן אומרות במפורש שהן לא יכולות לסבול את היחס של החיילים הרגילים, ורק דתיים מכבדים אותן"

פעמים אנו שומעים מפי חילוניים טענות קשות ומעליבות: מדוע הדתיים מפחדים כל כך מבנות? האם אינם יכולים לשהות במחיצתן בלא לחטוא?! האם אינם יכולים לשמוע אותן שרות בלי להרהר בהרהורי עבירה?

לאחרונה נשלחה חיילת מדריכת צניחה להדגים בפני צנחנים את תהליך הצניחה, והחיילים הדתיים טענו שזה לא צנוע. היא לא הבינה מה לא צנוע ונעלבה. אמה, שהיא אישיות תקשורתית שמאלנית בכירה, הפיצה את עלבונה, והתקשורת החילונית החלה לתקוף את החיילים הדתיים. ראוי לציין כי אבא שלה, אהרן חליווה, בהיותו אלוף משנה ומפקד חטיבת הצנחנים, אמר על חיילי ישיבות ההסדר ששירתו תחתיו: "אני שונא, לא סובל, את המסלול הזה. אני לא חושב שהוא ערכי". הוא לא התנצל. לאוזלת ידם של נציגי הציבור הדתי, החרדי והלאומי, בכנסת ובממשלה, כיום הוא כבר אלוף.

אגב, רב צבאי במילואים שעבר קורס צניחה אמר לי שאכן, הדרכת צניחה על ידי מדריכה היא דבר מאוד לא צנוע, והעובדה שהצבא מקצה מדריכה לחיילים דתיים היא חוסר התחשבות מחפיר.

מגמת הצניעות

מגמת הצניעות לשמור על חיי המשפחה והחברה, להגן על הברית שבין איש לאישה ולהגן על החברה מפני ריבוי של מקרי ניאוף, בגידה ותחושות של נבגדות עמוקה, שהם מהצרות הקשות ביותר שיכולות להגיע לאדם. ולא רק כדי למנוע את הצרות הנוראות הללו, אלא גם כדי ליצור אווירה חברתית טהורה יותר, שמאפשרת יחסים נעימים ומנומסים בין הבריות. לשם כך הורתה התורה לסייג את הקשרים שבין המינים ולשמור על לבוש צנוע, לשון נקייה והתנהגות חברתית צנועה, שיש בה כבוד ונימוס ומרחק מסוים בין אדם לאדם.

למעשה, גדרי הצניעות יסודם בתורה ובדברי חכמים, וענפיהם במנהגי קהילות ישראל. לעיתים מנהגים מסוימים משתנים וקמים במקומם מנהגים אחרים, וכאשר חכמים רואים שאין בכך פרצה, הם נעשים מקובלים בישראל. המגמה הכללית היא אחת: להגן על ערכי המשפחה והחברה.

כלומר, החשש אינו מכך שכל הפרה של נורמת צניעות תגרור מיד עבירה, אלא שמירת הנורמות בונה את המסגרת הנאותה לחיי משפחה וחברה תקינים.

ראוי לציין שתחושת הצניעות היא תחושה נרכשת. מי שרגיל לנורמות מסוימות של צניעות – חש בליבו חריקה צורמת כאשר מפרים אותן, ומי שאינו רגיל להן – אינו חש דבר. מגמת ההלכה שישראל ירכשו תכונה זו, ובעת שיפרו את תחושת הצניעות יחושו חריקה ויחזרו להתנהגות הנאותה.

לחילונים אין זכות להטיף

לו הייתה החברה החילונית באזרחות ובצבא מוכיחה שאפשר להגן על המשפחה והחברה גם כשאין מקפידים על כל נורמות הצניעות המקובלות במסורת ישראל, היה צורך לשקול את הדברים. שכן חלק מנורמות הצניעות תלויות במנהג שתלוי בזמן ובמקום, וכאשר המציאות משתנה ומורה שאין צורך לשמור על מנהג מסוים, והמשך קיומו פוגע בערכים אחרים, הוא מתבטל בהדרגה ובהסכמת חכמים. אולם כאשר בפועל המציאות היא שמקרי הבגידה, הניאוף וההטרדות המיניות לסוגיהן רווחים בחברה החילונית לאין ערוך יותר מאשר בחברה הדתית, וממילא ערכי המשפחה נפגעים – על ידי ריבוי של מקרי גירושין וילדים שגדלים כשאחד ההורים אינו נוכח באופן משמעותי בחייהם – אין הציבור החילוני רשאי מבחינה מוסרית לתבוע שינוי בחברה הדתית. להפך, ראוי לציבור החילוני לחזור לשורשיו וללמוד מהתורה וחכמי ישראל, כיצד שומרים על ערכי המשפחה.

אומנם נכון שגם אחר העמדת גדרי הצניעות, לא כל בני הציבור הדתי מצליחים לשמור תמיד על ערכי המשפחה וההתנהגות הנאותה. מנגד, גם בלא גדרי הלכות הצניעות, לא כל בני הציבור החילוני פרוצים. אבל כללי הצניעות הם אלה שמאפשרים לציבור הדתי להימצא באופן כללי במקום הרבה יותר טוב.

סיפור אישי של חייל

בהקשר זה כתב לי אדם על חוויותיו משירותו הצבאי הסדיר: "בפלוגה המבצעית שלנו בחיל השריון, כשליש מהחיילים היו דתיים, רובם בני ישיבות. מדי פעם הייתה מגיעה חיילת או כמה חיילות, לבקש עזרה או ליווי במשימה מסוימת. הן כמעט תמיד ביקשו מחיילים דתיים לבוא איתן.

"כעבור זמן, כששוחחנו עם מפקד המחלקה, שאל אחד מבני הישיבות מדוע החיילות מבקשות תמיד עזרה מהדתיים. כשהמ"מ התחיל לענות 'הן מעדיפות את הדוסים…', הזדעק אחד החיילים הדתיים ואמר: 'מה זה? הן רוצות להכשיל אותנו! זה ממש לא בסדר!' הסתכל עליו הקצין בתדהמה ואמר: 'להכשיל? הן אומרות במפורש שהן לא יכולות לסבול את היחס של החיילים הרגילים, והן טוענות תמיד שרק דתיים מכבדים אותן או לפחות מתביישים להיות כאלה גסים לידן'".

כלומר, למרות שיש חיילים דתיים שמתנהגים שלא כראוי, וחיילים חילוניים שמתנהגים כראוי, נורמות הצניעות מעצבות בחורים שמתנהגים באופן יותר מנומס ומכבד.

מדוע האתגר דווקא בצבא

אתגר הצניעות בצבא קשה במיוחד, ולכן התורה מצווה את ישראל לשמור על קדושת המחנה ביתר הקפדה, שנאמר: "והיה מחנך קדוש". כפי הנראה החיילים, שנמצאים בלחץ נפשי של אימונים קשים וסכנות, רוצים להשתחרר מהלחץ, והדרך הקלה לכך היא על ידי קלות ראש, ניבול פה ועיסוק בענייני עריות. בנוסף לכך, הצורך להילחם תוך סיכון נפשות פורץ את המסגרות, פתאום דבר נורא כהרג אנשים נעשה מותר. פתאום החייל מגלה בתוכו כוחות נפשיים ועוצמות שלא הכיר, ואם לא יזהר לגדור את עצמו, כוחות החיים הללו יכולים לנטות לכיוונים שליליים. על כן באה התורה להזהיר את החיילים שיישמרו מכל דבר רע.

לבד מזאת, כאשר אדם נמצא עם משפחתו, הוא גודר את עצמו יותר מענייני עריות ופריצות, וכשהוא פורש לצבא כל הסדרים הרגילים נפרצים, והחשש לפריצת הגדרים גובר. בנוסף לכך, יש חשש שיהיו חיילים שמרוב עיסוקם בענייני הצבא, באימונים, בשמירות ובפעולות למען העם והארץ, יבואו לזלזל במצוות פרטיות, כמו שמירת הפה והמחשבה מהרהורי עבירה. על כן באה התורה לומר לנו כי מחנה ישראל צריך להיות קדוש, ודווקא בזכות קדושתו ננצח במלחמות. גם אחרי המלחמה החיילים צריכים לבנות את משפחתם, ואם יפגעו בצניעותם ובקדושתם יגרמו לעצמם נזק נפשי ולא יוכלו לאהוב בשלמות את בת זוגם, שהצניעות והקדושה הן היסוד לבניית האהבה במשפחה.

לא רק לחיילים הדתיים ולנשות קציני הצבא בעיות הצניעות בצבא מפריעות. יש לא מעט חיילים חילונים שסובלים מהדיבורים הגסים ומקיום היחסים המזדמנים והמתחלפים שבין החיילים והחיילות. לפעמים גם הם שותפים בזה, אבל הם מודים שזו התנהגות לא ראויה.

אחריות המנהיגים

לאור כל זאת, היה ראוי ורצוי לחברה כולה שלא יהיה גיוס חובה לנשים. וגם אם יש נשים שרוצות להתגייס לצבא, לא יקיימו יחידות שדה מעורבות של חיילים וחיילות. ואם הציבור החילוני מתעקש לקיים גיוס חובה לנשים וליצור יחידות קרביות מעורבות, לכל הפחות יש לתבוע מראשי מערכת הביטחון להעניק לבני הציבור הדתי זכות שווה לשרת במלוא הכבוד על פי ערכיהם ואמונתם.

במצב הנוכחי הציבור הדתי אינו מקבל זאת, והאחריות מוטלת על מנהיגי הציבור הדתי והחרדי ורבניהם. גם אם ראשי מערכת הביטחון אינם משתכנעים בצדקת ערכי הצניעות על פי ההלכה, יש לדרוש את קיומם לכל הפחות במסגרות שבהן משרתים חיילים דתיים שחפצים בכך.

הסכנה החברתית

לאחרונה השתתפתי בטקס 'השבעה' של בני שהתגייס במסלול ישיבות ההסדר לשירות בחיל הים. חשוב לציין שהמפקדים והמפקדות החילוניים לא התכוונו לשום דבר רע, להפך, כוונתם טובה והם משתדלים מאוד לכבד את החיילים הדתיים ולהתחשב בהם. גם האירוע ככלל היה מרגש, לראות את קיבוץ הגלויות, ואת צבא ההגנה לישראל מכשיר מחזור אחר מחזור של חיילים להגנת העם והארץ. אבל גם נוכחתי שם לראות עד כמה הצבא מערב בנים ובנות ויוצר תסכול בקרב בני הציבור הדתי-תורני, שההלכה מבחינתם היא ערך מכונן ושהמסגרת המעורבת מאוד לא מתאימה לאורח חייהם.

בספסל מאחוריי ישב אב של אחד מבני הישיבות, ובעת שנכנסו למגרש החיילות והקצינות לחש באוזניי: "הרב מלמד, הפסדנו במערכה, המצב בצבא אבוד". ידעתי שאם כך הוא אומר וכך הלב מרגיש, הרי שעם כל גודלה של המצווה לשרת בצבא, אם המצב לא ישתנה לטובה, לא רק שהציבור החרדי לא יתגייס לשירות משמעותי, אלא שיהיו מבני הציבור החרד"לי שיעברו לציבור החרדי, ויהיו מבני הציבור התורני שיפסיקו לשלוח את בניהם לשירות משמעותי בצבא.

כלומר, לא מדובר רק בפגיעה בכבודם ובאמונתם של בני הציבור התורני, אלא בסכנה חברתית-לאומית, שכן מצב זה עלול לגרום לציבור רחב לעבור מתוך אכזבה וייאוש משיתוף הפעולה המסור והאידיאליסטי עם בני הציבור החילוני, לכיוון הציבור החרדי – ובכלל זה הימנעות משירות צבאי. שלא לדבר על החבלה בתהליך הגיוס של בני הציבור החרדי לצבא.

בלשכת הגיוס לקראת השירות בחיל הים

בדיקת הביצה – עדיין רלוונטית?

בעבר הייתה חובה לבדוק את הביצים כשפותחים אותן, אך היום המצב שונה: כל הביצים שבפיקוח אינן מופרות • אם נמצא דם בביצה יש להסירו משום מראית עין, אבל לכתחילה אין הכרח לבדוק את הביצים • בהמשך לטורים בנושא חכמים וסמכותם: לרב הצבאי הראשי אין סמכות מרא דאתרא, מכיוון שהוא לא נבחר בידי יראי שמיים ולא קיבל עצמאות • לרבנים הצבאיים יש חשיבות עצומה, אך פסיקתם אינה מחייבת את החיילים • הכרה בבעיית חוסר הסמכות של הרבצ"ר – תביא לחיזוק מעמדו

דם בביצים מופרות

מכיוון שהביצים עם החותמות אינן מופרות, אין צריך לבדוק אותן, ורק אם ראו דם יש להוציאו משום מראית עין. עדיין רבים נוהגים לבדוק את הביצים, ושני טעמים יכולים להיות למנהג: האחד, שאינם יודעים שכמעט אין משווקים ביצים מופרות; השני, שכבר נהגו מימים ימימה לבדוק

שאלה: האם צריך לבדוק ביצים שמא יש בהן דם? ומה צריך לעשות אם מוצאים בהן דם? האם יש הבדל בין ביצים רגילות לביצי חופש או ביצים אורגניות?

תשובה: כדי להשיב, צריך לבאר תחילה את דין ביצים מופרות, היינו ביצים של תרנגולות שהופרו מתרנגול זכר ומהן יכול להתפתח אפרוח. כאלו היו רוב הביצים בעבר.

אם נמצא בביצים אלו דם במקום שממנו מתחילה ההתרקמות של האפרוח, חל עליו איסור דם, והאיסור מתפשט בכל הביצה. יש אומרים שאיסור דם זה מהתורה, שכשם שדם אפרוח אסור מהתורה כך גם הדם שממנו הוא מתחיל את התרקמותו אסור מהתורה (רשב"א ורא"ש), ויש אומרים שאיסורו מדברי חכמים, שכן בפועל עדיין אינו דם נפש שמחייה עוף חי (רי"ף, רמב"ם, רא"ה, שערי דורא).

אבל אם הדם שנמצא בביצה אינו במקום תחילת התרקמות האפרוח, כגון שבעת תחילת היווצרות הביצה נקרע אחד מנימי הדם שעטף אותה, אין בדם זה איסור, כי אינו שייך להתרקמות האפרוח. אולם משום מראית עין צריך להסירו, והביצה מותרת.

נחלקו הראשונים בשאלה היכן הוא המקום שממנו מתחיל האפרוח להתרקם. יש אומרים שהוא בחלק הפנימי הצהוב של הביצה שנקרא חלמון (רי"ף, רמב"ם ושולחן ערוך סו, ג); מנגד, יש אומרים שתחילת ההתרקמות בחלק החיצוני הלבן שנקרא חלבון (רא"ה ורש"ל). ויש אומרים שכל עוד הדם במקום קשר החלבון, היינו בפתיל שמחבר בין החלמון לראש הביצה, רק הדם אסור אבל שאר הביצה מותרת, כי עדיין לא התחילה ההתרקמות; וכאשר הדם התפשט לגרעין החלמון התחילה ההתרקמות וכל הביצה נאסרת (רש"י ותוספות). למעשה, מכיוון שבכל מקום שיש דם בביצה יש לחשוש שהוא אסור משום דם התרקמות לאחת השיטות, נוהגים לאסור את כל הביצה (רמ"א סו, ד; ב"ח, בא"ח).

האם חובה לבדוק ביצים

אומנם כל זה במקרה שרואים את הדם. לעומת זאת, מי שרוצה לאכול ביצה קשה או לעשות נקב בביצה ולגומעה, אינו חייב לבדוק אותה לפני אכילתו, הואיל וברוב רובן של הביצים אין דם, וכלל נקוט בידינו שהולכים אחר הרוב. אבל אם פותחים את הביצים כדי לעשות מהן חביתה או לערבן בתבשיל או במאפה, מכיוון שממילא רואים את הביצה, יש להחמיר להסתכל אם יש בה דם (ב"י ושו"ע ורמ"א סו, ח). ומכיוון שאם יימצא בה דם – כל הביצה תיאסר, כדאי לבדוק כל ביצה בכלי נפרד, כדי שאם יימצא דם באחת הביצים יזרקו אותה בלבד, ולא יצטרכו לזרוק את הביצים והתבשיל שמעורבים עמה.

יש לציין שבביצים שקליפתן חומה (מזן מסוים של תרנגולות) יש יותר כתמים חומים שלעיתים אף נוטים לכתום. כתמים אלו מגיעים מהקליפה, ואין בהם איסור, כי רק מה שבצבע אדום כדם אסור (דרכי תשובה סו, כב). באמת גם הקליפה הלבנה גורמת לכתמים בביצים, אלא שהואיל והם לבנים, אינם ניכרים כל כך.

ביצים שאינן מופרות

אם נמצא דם בביצה שאינה מופרית, מפני שהיא מתרנגולת שגדלה בלולים שאין בהם זכרים, בכל אופן הדם שיימצא בה אין בו איסור – מפני שלא ייתכן שהוא תחילת ריקום אפרוח, אלא הוא נגרם מנים דם שנקרע בתהליך היווצרות הביצה. רק משום מראית עין, כאשר רואים אותו צריך להוציאו (שו"ע סו, ז). כיוון שכך, אין חובה לבדוק ביצים אלו, שכן רק אם במקרה רואים בהן דם צריך להסירו (עי' באגרות משה יו"ד א, לו, ויביע אומר ח"ג יו"ד ב, לגבי דם שנמצא בביצים לפני כשישים שנה, כאשר אחוז הביצים המופרות בשווקים היה למעלה מעשרה אחוזים).

רוב הביצים אינן מופרות

כיום במדינת ישראל אסור לשווק למאכל ביצים מופרות מסיבות בריאותיות, שכן הן מכילות שאריות של תרופות שמזריקים לתרנגולות המטילות אותן. אם ירצו להפוך תרנגולות אלו למטילות ביצים למאכל, על פי החוק יצטרכו להפריד אותן מהזכרים ולהמתין כשבועיים עד שהתרופות יתפוגגו מבשרן. הסימן לביצים שמותרות לשיווק הוא החותמת, ובה חותמת המשווק, תאריך הייצור, גודל הביצה ותאריך התפוגה.

בפועל לפחות 97 אחוזים מהביצים המשווקות כיום במדינת ישראל הן ביצים מפוקחות עם חותמת, ומשאר הביצים שמשווקות מתוצרת מוברחת שלא כחוק (מערבים ביהודה ושומרון או בעלי לולים שמוכרים ביצים במזומן כדי להיפטר ממס) אחוז הביצים המופרות קטן מאוד ומקורן מלהקות רבייה, שכאשר מצליחים להבריחן הן מגיעות בעיקר לתעשייה. כך שגם בביצים שאין להן חותמת, כמעט אין ביצים מופרות.

ביצי חופש וביצים אורגניות

גם ביצים אורגניות ו'ביצי חופש' המשווקות בחנויות הן ביצים שאינן מופרות. 'ביצי חופש' הן ביצים של תרנגולות הגדלות בשטח גדול פי עשרה מהשטח של הלול הרגיל, כדי למנוע מהן צער. בישראל 'ביצי חופש' הן פחות מאחוז מכלל הביצים. ביצים אורגניות הן ביצים של תרנגולות שקיבלו מזון אורגני, לא עברו חיטוי בחומרים כימיים וגם לא קיבלו את רוב הזריקות.

הלכה למעשה

מכיוון שכל הביצים עם החותמות אינן מופרות, אין צריך לבדוק אותן מדם, ורק אם במקרה ראו בהן דם יש להוציאו משום מראית עין. אף על פי כן, עדיין רבים נוהגים לבדוק את הביצים. שני טעמים יכולים להיות למנהג: האחד, שאינם יודעים שכמעט כבר אין משווקים ביצים מופרות, ושכל הביצים עם החותמת אינן מופרות, ואילו היו יודעים זאת לא היו בודקים. השני, שהואיל וכבר נהגו מימים ימימה לבדוק ביצים, ממשיכים לבדוק גם משום מראית עין, למרות שאין בכך חובה.

מי שקונה ביצים בלא חותמת – מצד הדין אינו חייב לבדוק, מכיוון שיותר מתשעים אחוזים מהן אינן מופרות, הואיל והמופרות יקרות יותר. אולם יש יותר מקום להחמיר, הואיל ועלולות להיות ביניהן מופרות. בכל אופן מסיבות בריאותיות וחוקיות עדיף שלא לקנותן.

בבירור העובדות נעזרתי בר' שלום דוד, בכיר במועצת הלול.


הרב הצבאי אינו מרא דאתרא

על פי המאמרים שכתבתי בשבועות האחרונים על סמכותם של חכמים, אפשר להבין יותר את העמדה שביטאתי במשך שנים, שאין לרבצ"ר סמכות של מרא דאתרא משתי סיבות עיקריות: א) מרא דאתרא צריך להיבחר על ידי אנשים יראי שמיים, שחפצים בהדרכתו כדי לחזק את שמירת התורה והמצוות, ולא כפי שהרבצ"ר נבחר כיום על ידי הרמטכ"ל. ב) למרא דאתרא צריכה להיות עצמאות וסמכות הוראה, ואילו הרבצ"ר כפוף למפקדיו גם בעניינים שאינם קשורים למלחמה ופיקוח נפש. אסור לו לפרסם דבר הלכה שיש לו השלכות ציבוריות בלא אישור מפורש של מפקדיו ודובר צה"ל, ואם יפרסם יוכלו לפטרו או להעמידו לדין. במצב כזה ברור שאין לו סמכות של מרא דאתרא אלא של קצין בכיר ויועץ הרמטכ"ל לענייני דת, כפי המוגדר בפקודות צה"ל.

ניתן ללמוד על מעמדו של הרבצ"ר מהשוואה למעמדו של הפרקליט הצבאי הראשי. כדי לבצר את מעמדו ועצמאותו של הפרקליט הצבאי נקבע שרק מבחינה פיקודית הוא כפוף לרמטכ"ל, אבל בענייני משפט הוא כפוף לחוק כפי פרשנות בית המשפט. בנוסף לכך, נקבע שהוא יתמנה על ידי שר הביטחון בהמלצת הרמטכ"ל, לעומת הרבצ"ר שמתמנה על ידי הרמטכ"ל.

עדיין תפקיד הרבצ"ר ושאר הרבנים הצבאיים חשוב מאוד. עליהם מוטל התפקיד לתת ביטוי לרוח ישראל בצבא, לסייע ביד החיילים לקיים את התורה והמצוות ולשמור על קדושת המחנה. גם מבחינה הלכתית, לכתחילה יש לשאול כל שאלה את הרבנים הצבאיים, שכן הם המצויים בתחום, ובתשובתם הם גם יכולים לפתור את הבעיה מעיקרה על ידי הקשר השוטף שלהם עם החיילים והמפקדים כאחד. כמובן שגם אין בכוונתי לפגום במעלתם האישית של הרבנים הצבאיים הראשיים, שאני מעריך אותם מאוד, כתלמידי חכמים ובעלי מידות תרומיות. גם זכיתי להיות ידידם באופן אישי.

שירת נשים כדוגמה

דוגמה להשלכה ההלכתית לכך שאין לרבצ"ר סמכות של מרא דאתרא: כאשר הצבא מחליט לכפות על חיילים לשמוע שירת נשים, והרבצ"ר מתיר זאת תוך השפלת מבט, לפסיקתו אין סמכות של מרא דאתרא. ראשית, מפני שכל עוד אין לו סמכות להורות לצבא שלא לכפות חיילים לכך, אין לו סמכות להורות לחיילים לציית לכפייה זו. שנית, מפני שציבור שומרי המצוות לא היה שותף בקבלתו, אלא מינויו הוכתב על ידי הרמטכ"ל.

לשקם את סמכות הרבצ"ר

היו שטענו שעמדתי מחלישה את הרבצ"ר, אולם האמת הפוכה. רק לאחר שיקוף המציאות ניתן לתקן את המצב. הנה עתה הוגשה על ידי כמה חברי כנסת, בהובלת ח"כ בצלאל סמוטריץ', הצעת חוק להשוואת מעמדו של הרבצ"ר למעמדו של הפרקליט הצבאי הראשי, באופן שגם הרבצ"ר יהיה עצמאי בעמדותיו ההלכתיות וקשור למועצת הרבנות הראשית. בנוסף לכך, ההחלטה על מינויו תופקע מהרמטכ"ל ותעבור לוועדה שתורכב מהרב הראשי, רבצ"ר לשעבר, ראש ישיבה, ראש אכ"א ונציגי ציבור.

גם במצב זה, עדיין מעמדו של הרבצ"ר יהיה כמרא דאתרא רק למה שנבחר, היינו לשאלות המפגש שבין ההלכה והמציאות הצבאית, ולא לשאלות הגדולות השנויות במחלוקת. לדוגמה, תהיה משמעות לפסיקתו שבמצב הנוכחי של הצבא, אם בדיעבד ניתנה פקודה לשמוע שירת נשים, יש לסמוך על דעת המקילים ולהשפיל מבט מבלי לצאת מהמקום; אבל לא תהיה לו סמכות להכריע הכרעה עקרונית שהלכה כדעה המקילה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

גיוס בנות: הבעיה בצמרת צה"ל

אומנם צה"ל שיפר את היחס לחיילות הדתיות, אך גיוס הבנות נשאר בעייתי בגלל תהליכים מסוכנים בצבא • העירוב בין חיילים לחיילות יוצר מצבים של איסורים גמורים • ההידרדרות התרבותית בקרב הצעירים מחלישה גם היא את רמת הצניעות • גם אם בקהילות מסוימות צודקים הרבנים שמכוונים בנות בקהילה להתגייס, ההדרכה אינה נכונה לציבור הרחב • גיוס הבנות עשוי להיות חמור עוד יותר, ככל שתימשך מגמת טשטוש הזהויות בצה"ל • כישלון המטכ"ל כפול: מרחיק מגזרים מצה"ל, ומשבח בנות תוך פגיעה במוטיבציה של הבנים

שירות צבאי לבנות

חִלחלה לצה"ל עמדת השמאל החילונית שמטשטשת את הזהות המגדרית והלאומית, ורואה את כל האנשים כשווים בכול, בלא אפיון מהותי. למרות ההבדל המובהק בין ממוצע הגברים והנשים באופי וביכולות הגופניות, מכיוון שיש יוצאים מהכלל – השמאל רואה בחלוקה המגדרית אי צדק, בניגוד לכללי הסוציולוגיה

שאלות:
א) האם מותר לבנות לשרת בצה"ל?
ב) האם הטענות נגד הרמטכ"ל והמטכ"ל מוצדקות?

תשובה: ההדרכה התורנית על פי דעת רוב ככל הרבנים היא שאין לבנות לשרת בצה"ל. אומנם אין מדובר באיסור מוחלט כדוגמת איסור בשר בחלב, מפני שכעיקרון מצווה על כל אדם מישראל, בין איש ובין אישה, להגן על העם והארץ, ולכן בשעה של פיקוח נפש לאומי כדוגמת מלחמת השחרור גם לבנות יש מצווה לשרת בצבא (פנה"ל העם והארץ ד, יא). אולם למעשה ההדרכה של רוב ככל הרבנים היא שאין לבנות לשרת בצבא. שני נימוקים לכך: האחד הוא שמירת הצניעות, שכן דווקא בצבא ציוותה התורה להקפיד יותר על קדושת המחנה (דברים כג, י טו). השני הוא חשש מירידה ברמתה הדתית-רוחנית של הבת, בהיותה במסגרת חילונית תחת פיקוד חילוני. ביחידות הקרביות הפגיעה בקדושת המחנה חמורה כל כך, עד שבלא מצב של פיקוח נפש לאומי, קרוב לומר שהשירות בהן כרוך באיסורים מוחלטים. לגבי שאר היחידות חומרת הבעיות תלויה בכמה גורמים, וככל שמשרתים קרוב יותר לבית ובחברה הגונה יותר, הבעיות בדרגה פחותה, ולמרות זאת ההדרכה הכללית היא שאין לבנות לשרת בצבא.

בשנים האחרונות התחוללו כמה שינויים שהובילו תהליכים מנוגדים לזאת, שיש לתת עליהם את הדעת.

התהליכים מאז קום המדינה

בעשורים הראשונים לקיום המדינה, רוב הבנות הדתיות שירתו בצבא. ואף שרוב הרבנים והמחנכים התנגדו לכך, העמדה הרווחת אז בקרב רבים מהציבור הדתי הייתה שהצורך בשמירת הביטחון והשתלבות בציבור הכללי הם ערכים עליונים, ששווה לסכן למענם את הרמה הדתית. בפועל, באותן השנים, יותר ממחצית מבוגרי החינוך הדתי נטשו את מסורת קיום התורה והמצוות.

בעקבות התוצאות המרות של השילוב הלא מבוקר, ובזכות התחזקות החינוך התורני בהקמת ישיבות, אולפנות וישיבות הסדר ובצמיחת דור חדש של רבנים מחנכים ומחנכות, ערכי התורה והמצוות נעשו מרכזיים יותר ואחוז העוזבים פחת מאוד (כ 20 אחוזים). במקביל מספרן של המשרתות בצבא הצטמצם, וגדל מספרן של המשרתות במסגרת השירות הלאומי. בשנת תש"ס התגייסו כ 1,700 בנות דתיות לצבא מתוך מחזור של כ 7,000 בנות. בשנת תשס"ח (2008) מספרן ירד לפחות מ 1,300, שהן פחות מ 20 אחוזים מבוגרות החינוך הדתי.

השינויים בעשור האחרון

בעשור האחרון חלו שינויים משמעותיים: מצד אחד, עם הגידול הדמוגרפי מספר הבנות המבקשות לשרת במסגרת השירות הלאומי עלה, ואילו מספר התקנים לשירות מאתגר לא גדל בהתאם. על כל מקום יוקרתי התחרו עשרות בנות איכותיות, וכך בנות רבות קיבלו דחיות וחשו מתוסכלות. כדי לתת מענה לכל המבקשות לשרת, נפתחו מסלולים שקשה לקיים בהם מסגרת דתית נאותה. כך קרה שגם במסגרת השירות הלאומי, בנות נאלצות להתמודד עם ניסיונות קשים.

במקביל, הצבא שלמד להכיר בערכן של בוגרות החינוך הדתי החל לעשות מאמצים משמעותיים כדי לגייס בנות דתיות. לשם כך הוא פתח בפניהן מסלולים מאתגרים, והתחייב להעניק להן מעטפת תמיכה דתית, ובעידוד הצבא קמו מדרשות שמכינות את הבנות לשירות הצבאי ומעניקות להן ליווי ותמיכה. כך מצבן הדתי של הבנות המשרתות בצבא השתפר. אם בעבר לא היה אפשר לדעת מי חיילת דתית, כי מלבד מעטות כולן התלבשו כחילוניות, כיום ישנן הרבה יותר חיילות דתיות שמקפידות על לבוש צנוע, מתפללות ומברכות ומקדשות שם שמיים בהתנהגותן.

במקביל לשיפור במצבן של הבנות הדתיות בצבא, מספר המתגייסות עלה שוב לכ 1,700 ואולי יותר מדי שנה. למרות התעמולה המכוערת של הצבא נגד הרבנים ומערכות החינוך הדתיות, כמדומה שאחוז הבנות הדתיות שמשרתות בצבא לא השתנה באופן משמעותי לעומת המצב לפני כ 20 שנה (וזאת בניגוד לנתונים הכוזבים של דובר צה"ל).

הירידה ברמת הצניעות

במקביל ליחס הטוב שניתן לחיילות הדתיות, כמו גם פתיחת מסלולים ייחודיים לחיילים חרדים, מתרחש בצבא תהליך נוסף – שילוב מוגבר של חיילות ביחידות רבות. מכיוון שהתנהגות רבים מהצעירים החילונים נעשתה במשך השנים יותר מתירנית, כך הם מתנהגים גם בצבא ביחידות המעורבות, שהפכו להיות מאוד לא מתאימות לחייל הדתי וקל וחומר לחיילת. ביחידות הקרביות המסורתיות המצב עדיין כמעט לא השתנה, אבל ביחידות הקרביות למחצה ותומכי הלחימה, קשה מאוד לחייל הדתי לשרת.

אומנם ישנן יחידות עורפיות מעורבות שבהן ההתנהגות נאותה יחסית, מפני שהחיילים והחיילות שלהן מגיעים ממשפחות שהשקיעו יותר בחינוכם והשירות קרוב לבית, ואף זה בתנאי שהמפקדים אוכפים את פקודות הצבא הקשורות לצניעות.

החוג המתגייס וההדרכה הכללית

יש רבנים, ועמם מחנכים ומחנכות, שמתוך היכרות קרובה עם בנות החוג שלהם (קהילות יותר ליברליות), טוענים שהשירות הצבאי אינו פוגע ברמתן הדתית של הבנות לפי מה שהן רגילות. ובת שקשורה לקהילות אלו ורוצה להתגייס ליחידות שבאופן יחסי נשמרת בהן הצניעות, יש לה על מה לסמוך, שכן ההדרכה התורנית תלויה גם בקהילה ובאדם. עובדה היא שבשנים האחרונות רבני הקהילות הדתיות הליברליות הצליחו לחזק את הזהות הדתית של בנות ובני קהילותיהם.

אולם ההוראה הכללית השוללת גיוס אינה מבוססת על חוג זה, שעם כל חשיבותו הוא אינו מאפיין את כל הציבור הדתי, ומתוך שיקול רחב, ההוראה הכללית של רוב ככל הרבנים היא שאין לבנות לשרת בצבא ובכלל זה גם ביחידות העורפיות. לפיכך נכונה מדיניותו של החמ"ד, שמתנגד לשירות צבאי לבנות, ונכון עושים שלא מאפשרים לנציגי הצבא להציג בפני הבנות את מסלולי השירות. רצוי לזכור שבזכות עמדה זו, היחס לבנות הדתיות שמתגייסות הרבה יותר טוב, כדי להוכיח שהשירות הצבאי אינו פוגע בהן. אבל אם תופעה זו תהפוך לרווחת, יש חשש סביר שתנאי שירותן ישתנו לרעה, כפי שקרה אצל הבנים.

חלחול עמדות שמאל חילוני

בנוסף לכך, חִלחלה לצה"ל עמדת השמאל החילונית שמטשטשת את הזהות המגדרית והלאומית, ורואה את כל האנשים כשווים בכול, בלא שום אפיון מהותי.

למרות ההבדל המובהק בין ממוצע הגברים והנשים באופי וביכולות הגופניות, מכיוון שיש יוצאים מהכלל, השמאל רואה בחלוקה המגדרית אי צדק (בניגוד לכללי הסוציולוגיה). לתפיסתם יש לקבל לכל יחידה חיילים לפי התאמתם לתפקיד בלא התייחסות למגדרם. בשם עמדה זו מפקדי צה"ל ודובריו מקפידים לציין תמיד את החיילות שהצליחו בתפקידים שנחשבו עד כה גבריים. פעמים רבות הם עושים זאת בלא לציין שרף הדרישות הורד כדי שגם בנות יתאימו לשירות באותן יחידות.

כמו כן ביחס לצניעות, מכיוון שיש חיילים רבים שהמתירנות לא מפריעה להם, ויש חיילים מעטים שמצד אופיים קל להם להיות ממושמעים ולהתגבר על יצרם, הצבא דוחה את דרישות הצניעות ההלכתיות. אישי השמאל מחזקים את עמדתו, באמירה כי עובדה היא שגם בקרב הציבור הדתי לעיתים יש עבירות, ומנגד גם בקרב ציבור חילוני יש שמתנהגים באופן מוסרי וצנוע, הרי שאין צורך להתחשב בעמדה ההלכתית המכוונת לכלל האנשים הואיל ואינה מתייחסת לקצוות.

אף שיש נקודת אמת בהתייחסות לאדם הבודד שבקצה הרצף, העמדה שלוקחת בחשבון את הזהות המגדרית, הלאומית והתרבותית, ברוב המקרים יותר צודקת וקולעת לאמת. אקווה להסביר זאת בהזדמנות אחרת.

בכל אופן, במצב כזה, העמדה העקרונית השוללת שירות צבאי לבנות מקבלת חיזוק. שכן גם אם לעת עתה ישנו שיפור מסוים במצבן של החיילות הדתיות, ישנו חשש סביר שהעמדות החילוניות יגברו ובנות רבות יתדרדרו בצבא מבחינה דתית.

כישלונו של המטכ"ל

כפי הנראה חברי המטכ"ל אינם מודעים לעומק המחלוקת על זהויות מגדר ולאומיות והשלכותיה, לכן למרות נאמנותם הבסיסית לעמם ומולדתם, בלא תשתית ערכית חילופית הם מאמצים את עמדות השמאל שרווחות באקדמיה ובתקשורת החילונית, בלא להבחין בסתירה הפנימית שבעמדתם.

מכאן לשאלה השנייה על הטענות הקשות נגד הרמטכ"ל. אינני יודע כיצד הוא מכין את הצבא למשימותיו הביטחוניות, אולם בתחום הלאומי-חברתי הוא נכשל בשני האתגרים העיקריים של צה"ל.

האתגר הראשון: לעודד שירות צבאי מסור להגנת העם והארץ. במשפט אלאור אזריה, כמו בהתבטאויות נוספות של חברי המטכ"ל, הם הפנו עורף לחיילים הקרביים ופגעו במוטיבציה להתנדב לשירות משמעותי.

גם הענקת מעמד ללוחמות קרביות כשוות ערך לחיילים הקרביים, בלא שיעמדו בסף הנדרש מכל חייל קרבי באמת, פוגעת במעמדם ובכבודם של החיילים הקרביים, וממילא פוגעת במוטיבציה של הבנים לתת את נשמתם למען האימונים המפרכים.

האתגר השני: לשתף את כל חלקי העם בשירות הצבאי, כאשר האתגר העיקרי מופנה כלפי בוגרי החינוך החרדי, שבעוד כעשר שנים יותר מרבע מהמועמדים לגיוס יהיו בוגריו. ישנו תהליך של ויכוח והשפעה הדדיים בין החברה החרדית והדתית ובמיוחד החרד"לית. כאשר השירות בצבא הופך ליותר בעייתי מבחינה דתית, ומפקדי הצבא מתנכלים לרבנים שמעודדים בנים לשרת בצבא ומעליבים אותם, רבים מקבלים את העמדה החרדית ומתחזקים בעמדה שאין להתגייס.

אלו האתגרים העיקריים שניצבים בפני צה"ל, ובהם הרמטכ"ל נכשל. אילו התפטרותו הייתה מועילה, היה נכון לדרוש זאת. הבעיה היא שגם חבריו המועמדים להחליפו נגועים באותו עיוורון.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

העתודה לשירות לאומי

כל אדם אמור לממש את כישרונותיו לשם תיקון עולם במלכות שד-י, ובכלל זה נשים שיכולות לתרום לחברה ולמדע • תורה, מצוות וחיי משפחה אינם אמורים להיות מכשול בפני נשים שרוצות להתקדם, אלא דווקא מקור ברכה • המחסום המרכזי בפני מימוש כישרונותיהם של נשים: תקופת השירות הלאומי • הפתרון: הקדמת הלימודים האקדמיים לשירות, ואחריהם תקופה של תרומה לקהילה תמורת מחצית מהשכר המקובל • "עתודה לשירות לאומי" תייעל את השירות, ותהפוך אותו ליעיל ומקצועי יותר • הדרך להגשמת הרעיון נפתחת בשנה הקרובה

אידיאל מימוש הכישרונות לנשים

רק מעטות יצליחו למצות את מלוא כישרונן, וזה לא מפני שהן צריכות להשקיע זמן בתורה ומצוות ובניית המשפחה, השקעה זו אנו מאמינים שמביאה ברכה, אלא זה בעיקר מפני שהשנים הטובות שבין גיל 17 ל 22 לא נוצלו באופן המיטבי

האידיאל הוא שכל אדם יוציא אל הפועל את כל כישרונותיו למען תיקון העולם במלכות שד י, בכך הוא זוכה לגלות את צלם האלוקים שבו, ונעשה שותף עם הקב"ה בקיום העולם ושכלולו.

לאור אידיאל זה נעסוק הפעם באתגר הניצב בפני נשים בעלות כישרון לימודי, שכולל: בניין האישיות בלימוד תורה בתחומי האמונה וההלכה, הקמת משפחה מפוארת, מיצוי הכישרונות במחקר, בפיתוח או בעבודה, כל אישה בתחום המתאים לה.

אתגר זה נפתח לפנינו בדורות האחרונים. בזכות הפיתוחים הטכנולוגיים, משך העבודה הנדרש לקיום המשפחה התקצר ונעשה קל יחסית. בנוסף לכך, מכיוון שרוב העבודות כבר אינן נשענות על כוח פיזי, נשים יכולות להצטיין בתחומים רבים ומגוונים שבהם לכישרון השכלי והנפשי יש משקל מרכזי. השאלה איך מצליחים להגשים את שני האתגרים כאחד: מצד אחד בניין האמונה והתורה והקמת משפחה ברוכה, ומאידך מיצוי הכישרון למען פיתוח המדע, החברה והכלכלה לאור התורה.

בתרבות המערב הנוכחית, נשים מוכשרות ומצליחות בדרך כלל מזניחות את ערך המשפחה. רבות מהן נשארות רווקות או נישאות בגיל מבוגר בלא להוליד ילדים. ככל שמדובר בנשים מצטיינות ומצליחות יותר, כך האחוז של אלו שאין להן ילדים גבוה יותר. שלא לדבר על כל תחום התורה והמצוות, שהן פוטרות את עצמן ממנו לחלוטין.

הברכה שבדרך התורה

אנחנו מאמינים שלימוד התורה וקיום המצוות עם הקמת משפחה מבורכת, יועילו לכל תחומי המדע והכלכלה, וכפי שאנו אומרים בפרשת "והיה אם שמוע": "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותיי אשר אנוכי מצווה אתכם היום לאהבה את ה' אלוהיכם ולעובדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירושך ויצהרך…" (דברים יא, יג יד). משמעות הגשמים והמטר שיורדים בעיתם ומצמיחים את יבול השדות צריכה להתפרש בכל דור ודור לפי עניינו (כדברי השל"ה על עניין השכר והעונש המבואר בתורה). אם כן בימינו, הגשם היורד מן השמיים הוא בעיקר ההשראה לפיתוח המדע, הכלכלה והחברה. הדגן והתירוש והיצהר הגדלים מכוח זה הם מזון קיומי (דגן); שמחה, שאר רוח ויצירתיות (תירוש – יין); והחיים הטובים שיש בהם רווחה ומשמעות (יצהר – שמן).

קידוש השם

ראוי להוסיף, שעיקר קידוש השם של ישראל לעיני העמים נעשה על ידי פיתוח המדע לאור התורה, וכפי שנאמר: "ושמרתם ועשיתם, כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד, ו). שכן דברי התורה עצמם מיועדים לישראל, אולם הברכה השופעת מהם לכל המדעים ניכרת לאומות העולם, ועל ידי כך מתקדש שם השם בעולם, והאנושות מתרוממת להליכה בדרכי השם. כיוצא בזה למדנו על ערך לימודי המדעים: "כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר 'ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו'" (שבת עה, א). ואין הכוונה רק לחוכמת האסטרונומיה אלא לכלל החוכמות (רמב"ם, מהר"ל, הגר"א ועוד).

איך משלבים את הכול

השאלה הגדולה: איך יוכלו בנות ישראל הצדיקות, שמקדישות מזמנן לתורה ומצוות ומקימות משפחות מפוארות, להוביל את המדע העולמי, תוך שהן צריכות להתמודד בתחרות עם המוכשרים ביותר שבאומות העולם כמו גם החילוניים שבישראל? אלא שאנו מאמינים כי כאשר לימוד המדע נעשה מתוך ערכי תורה ומשפחה הוא מתברך ונעשה איכותי, עמוק ומיטיב יותר לאנושות. כל זאת בתנאי שממוקדים במטרה ולא מבזבזים זמן לחינם.

השנים הקריטיות: גיל 17 22

אחת הבעיות המכבידות על האפשרות של בנות תורניות להגשים את כישרונן בתחום האקדמי הוא תקופת השירות הלאומי. מדובר על שנה או שנתיים, ולעיתים עוד שנת מדרשה, בתקופה הקריטית ביותר. בעוד נשים מצטיינות במערב מסיימות דוקטורט בגיל 24, אצלנו בעקבות השירות הלאומי הכול נדחה בכמה שנים. לא רק הזמן המוקדש לשירות הלאומי מעכב, אלא עצם העובדה שבחורה מוכשרת אינה נצרכת לתכנן את מסלול ההתקדמות שלה ברציפות משנות התיכון, עוצר את היכולת לתכנן התקדמות מהירה המתאימה לכישרונותיה. היא הייתה יכולה לסיים תואר ראשון בגיל תשע עשרה, אבל לא העלתה זאת בדעתה. כך בנות מצטיינות מתחילות לחשוב על כיוון ההתפתחות המדעית שלהן רק מגיל 20 ויותר, ומכיוון שמצווה גדולה יותר להתחתן, הקריירה המזהירה שהייתה יכולה להיות להן ירדה לטמיון. הן יהיו מורות טובות מאוד, אולי גם יצליחו להתקדם באקדמיה, אבל רק מעטות מהן יצליחו למצות את מלוא כישרונן. וזה לא מפני שהן צריכות להשקיע זמן בתורה ומצוות ובניית המשפחה, השקעה זו אנו מאמינים שמביאה ברכה, אלא בעיקר מפני שהשנים הטובות שבין גיל 17 ל 22 לא נוצלו באופן המיטבי, כדי להעמידן על מסלול ההמראה הנדרש להתפתחות האקדמית, ולבניית המעמד החברתי המאפשר השפעה ברוכה.

עתודה לשירות לאומי

ערך ההתנדבות במסגרת השירות הלאומי חשוב, ועל כן ראוי להיות מרוצים מכך שבנות הציבור הדתי-לאומי אינן רוצות להשתמט ממנו. אולם כדי להגשים את החזון הגדול של מיצוי הכישרונות לתפארת התורה, העם והאנושות, יש צורך ב"עתודה לשירות לאומי".

במסגרת זו בנות יוכלו להתחיל מיד בתום התיכון את לימודיהן האקדמיים, ולאחר תקופת הלימוד, בין אם זה יהיה בסיום התואר הראשון או השני או השלישי, יתרמו לחברה בתחום שלמדו בעבור תשלום מחצית השכר המקובל על עבודתן. את הסכומים השונים שהמדינה משקיעה בבנות השירות הלאומי או הצבאי היא תעניק לבנות העתודה לשירות לאומי כדי לסייע במימון לימודיהן. תוכנית זו תשתלם מאוד למדינה מבחינה כלכלית וחברתית כאחד.

הרווחים הנוספים שבתוכנית

תוכנית זו תוכל גם לפתור בעיות נוספות: היא תאפשר לבנות שגדלו במשפחות מעוטות הכנסה, להמריא מבחינה מקצועית לתפארת משפחתן והעם. היא תאפשר לבנות שאחרי השירות הלאומי נקרעות בין שני רצונות – להתחתן בגיל צעיר או לרכוש מקצוע איכותי שדורש לימודים מפרכים – לשלב את שני הערכים יחד, שכן כבר בגיל 21 הן יוכלו להתחתן תוך סיום תואר ראשון. מתוך עמדה זאת יוכלו בקלות יחסית להמשיך לתואר שני ושלישי.

הרווחים הכלכליים למדינת ישראל

גם מבחינה כלכלית התוכנית תיטיב למדינת ישראל, שכן מבחינה כלכלית גרידא השירות הצבאי והלאומי של בנות לא משתלם. היה עדיף לשכור עובדים שיבצעו את כל העבודות הנדרשות ביתר יעילות, ולהיפטר מהאבטלה הסמויה שעולה הון תועפות, וזאת בנוסף לעיכוב בכניסת הבנות למערכת הלימודים והעבודה, שאף הוא מפחית כחמישה אחוזים מהתמ"ג – שהם תרומת הנשים לכלכלת המדינה.

הסיבה לקיום השירות הצבאי וממילא גם השירות הלאומי לכלל האוכלוסייה, למרות היותו לא משתלם מבחינה כלכלית מול צבא מקצועי, היא ערכית: א) כדי לשתף את כלל הציבור בתרומה למדינה, ב) לבטא את ערך השוויון שבין בנים לבנות.

על ידי העתודה לשירות לאומי כל בת תתרום למדינה תרומה משמעותית ומשתלמת בהרבה מבחינה כלכלית וחברתית. שכן היא תתרום הרבה יותר אם תתנדב באותו בית חולים בתור אחות מוסמכת או רופאה. וכן מורה מוסמכת תתרום יותר לבית הספר מאשר מתנדבת. וכן עורכת דין או רואת חשבון תוכל לתרום לנזקקים יותר מאשר מתנדבת שלא למדה. וכן חוקרת באוניברסיטה תוכל לתרום הרבה יותר לקידום תלמידים ומחקרים, מאשר בהתנדבות שבה היא אינה מבטאת את מלוא כישרונותיה.

הדרך להגשמת התוכנית

כדי להגשים את התוכנית באופן מיטבי, היה ראוי שמתוך מסגרת השירות הלאומי יוקם צוות שיבחן את האוניברסיטאות שבהן אפשר לפתוח מסלולים מועדפים, שיתאימו מבחינת האווירה לבנות הציבור התורני. צוות זה יבחר את המקצועות המועדפים מבחינת תרומתם לחברה, יאגם את התקציבים השונים המיועדים לבנות השירות הלאומי או הצבאי, ויקבע את דרך הסיוע במשך תקופת לימודיהן, זאת תמורת תקופת ההתנדבות שבעבורה יקבלו מחצית השכר המקובל על עבודה שכזו. עבודת התנדבות זו תיעשה מן הסתם במסירות יתרה, שכן המתנדבות ידעו שככל שיתרמו יותר, כך יגדל הסיכוי שיתקבלו לעבודה קבועה.

ככל שיגדל מספרן של בנות הציבור התורני (חרד"לי) ובנות ממשפחות מועטות הכנסה שיצליחו לממש את כישרונן בלימוד אקדמי משמעותי, כך החברה כולה תרוויח. פרט לכך יהיה בכך קידוש השם גדול, כשיתגלה לכול שהנאמנות לתורה ומצוות – ובכללן ערכי המשפחה – אינה פוגעת ביכולת לבטא את הכישרון באופן המיטבי, אלא להפך: היא מעצימה את הברכה שבמשפחה ובעבודה ובמחקר, לתפארת התורה, העם והארץ.

התוכנית בהר ברכה

כדי לסייע במעט להגשמת חזון זה, תוקם בשנה הבאה בהר ברכה תוכנית לבנות מצטיינות בלימודים שמעוניינות בעתודה לשירות לאומי. התוכנית תכלול ליווי חינוכי ולימוד תורה משמעותי. בימים אלו שוקדים גם על הסדרת התוכנית במסגרות השונות, ורתימת אישי הציבור שהביעו את תמיכתם בתוכנית. בתוך כך יוכלו להצטרף לתוכנית גם בנות מצטיינות שלאחר שירות לאומי.

יהי רצון שנזכה לראות את בנותינו מאירות את העולם בחוכמתן, מתוך צניעות וקדושה, עד שכל רואיהן יכירו את הברכה שבתורה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

להצליח במאבק על הזכויות הדתיות

גם לאחר פגישת הרמטכ"ל והרבנים, כל עוד כופים על חיילים דתיים לשמוע זמרות אין אמון ביחסו למורשת ישראל ולחיילים הדתיים • עצה מרב צבאי לשעבר: שליטה בפקודות מטכ"ל בענייני דת שומרת על הזכויות וחוסכת עימותים • מדוע לא נכון שחיילים דתיים יסכימו לקצר את זמן התפילה המטכ"לי • יעילותה של הגשת קבילה כאמצעי לשמירה על זכויות דתיות • למרות הקושי לעמוד מול המפקדים, מצוות התוכחה מחייבת הגשת קבילה לכל המאוחר עם סיום הכפיפות לאותם מפקדים

הרמטכ"ל ואחריותו

הפרסומים אודות פגישת הרמטכ"ל עם כמה רבנים אינם מרגיעים. כל עוד הוא משאיר על כנה את הפקודה המחייבת חיילים דתיים לשמוע שירת זמרת, הרי שעמדתם הבסיסית של חברי המטכ"ל נותרה שאפשר לכפות יהודים להפר את מנהגם ההלכתי, ולכן אין יותר אמון ביכולת שלהם לכבד את מורשת ישראל ואת החיילים הדתיים. העיקרון צריך להיות ברור כשמש בצהריים: בצה"ל לא כופים יהודים לעבור על שום הלכה. מאז שעיקרון זה הופר, הכול נפרץ.

התגובות המאלפות

מהתגובות הרבות נראה שהעיסוק בשאלות החיילים בצבא נחוץ מאוד. מכיוון שמדובר בנושא רחב, ראוי להציגו מזוויות שונות כדי להציף את הבעיות, ולא פחות חשוב – כדי לקבל סיוע מהחוכמה שהצטברה אצל אנשים רבים (חלק נכבד מהמכתבים לא אוכל לפרסם בגלל קוצר המקום, אולם מכולם למדתי).

הדרכה חשובה מרב צבאי במילואים

המפקד כעס ובא אליי בדרישה שאמצא פרצה בפקודה המטכ"לית כדי לחייב את החייל להשתתף בשיעורים בעשרה בטבת. הסברתי לאותו קצין שלפני כמה חודשים העליתי למשפט קצין שהורה לחייל ללכת לנשקייה ולחתום על נשק ביום צום, ואם הוא מעוניין – אני יכול לסדר גם לו משפט

"שלום הרב. כמי ששירת כרב צבאי, ברצוני לומר שרוב הבעיות היו נפתרות אילו היו נצמדים לפקודות. הבעיה שלא יודעים אותן, וכל הזמן מתרחש סביב נושאי הדת משא ומתן מתיש, שפוגע בחיילים הדתיים.

כשעברתי קורס רבנים צבאיים, הייתי היחיד מבין החיילים והסגל (!) שידע על פקודות מטכ"ל בענייני דת. אחרי לחץ מרובה מצדי הביאו לנו חוברת קטנה ולא ממצה של חלק מפקודות המטכ"ל. בפועל לא היה על זה שום שיעור – שלא לדבר על מבחן שיוודא שהרבנים הצבאיים באמת יודעים את הפקודות.

אנשים חושבים שמי שמשתמש בפקודות מטכ"ל הוא קטנוני, ושאם ינסה להשתמש בהן זה יחזור אליו בהפוכה עם פקודות אחרות שלא יהיו נוחות לחייל הדתי. בפועל, המציאות הפוכה. מי שיודע את הזכויות שלו ומוכן להילחם עליהן, לא יצטרך להילחם. כמו באומנויות לחימה – מי שיודע להילחם נלחם פחות…

כאשר שימשתי כרב צבאי, הסגל בבסיס ידע שאני בקיא בפקודות מטכ"ל ושלא כדאי להתעסק עם הדת. כאשר מפסיקים לנהל משא ומתן ונצמדים לפקודות מטכ"ל, מקבלים את כל מה שצריך ורף המתח יורד. זה דורש אומץ בתחילה, אך בסוף זה משתלם. הכרחי שהרבנים הצבאיים יהיו בקיאים בפקודות, וצריך גם ללמד את המתכוננים לגיוס את הפקודות ואת דרכי השימוש בהן.

אביא סיפור: חייל דתי בתחילת טירונות, כשהאווירה סביבו חילונית, ביקש בצום י' בטבת להישאר ללמוד בבית הכנסת ולהשתתף בתוכנית התורנית שהכנתי, ולנוח בחדר. המפקד שלו טען שבאותו יום יש שיעורים עיוניים בכיתה ואין סיבה שהוא לא ישתתף בהם – הרי באזרחות אנשים עובדים בצומות כרגיל. על פי הדרכתי החייל השיב שלפקודות כולם צריכים לציית, והפקודה קובעת שחייל בצום פטור מכל פעילות. אם המפקד מתייחס לפקודות מטכ"ל כהמלצה בלבד – כך גם יתייחסו לפקודות שלו. המפקד כעס ובא אליי בדרישה שאמצא פרצה בפקודה כדי לחייב את החייל להשתתף בשיעורים. הסברתי לאותו קצין, שהיה חדש בבסיס, שלפני כמה חודשים דאגתי שיעלו קצין למשפט בגלל שהורה לחייל ללכת לנשקייה ולחתום על נשק ביום צום, ואם הוא מעוניין – אני יכול לסדר גם לו משפט.

ההשפעה של עמדתי ושל עמדת החייל שהיה מוכן לעמוד על כך הייתה דרמטית. ליוויתי מחזורי טירונות רבים, עם מפקדים וחיילים מגוונים, וזה היה המחזור שעבר את כל נושאי הדת בצורה החלקה ביותר – לטובת כל הצדדים".

דוגמה נוספת מזמן התפילה

"המפקדים רוצים שהחיילים הדתיים יחזרו ללו"ז בהקדם האפשרי. החיילים רוצים זמן להתפלל בכוונה ואולי גם ללמוד קצת תורה. לולי פקודות מטכ"ל, היה צריך כל בוקר להתווכח מחדש על זמן התפילה. כשיש פקודת מטכ"ל, גם החיילים וגם המפקדים יודעים שאין טעם להתווכח. ישבו אלופים ורבנים, חקרו את הנושא במכלול ההיבטים והגיעו לנוסח פקודות מאוזן (באופן יחסי). הבעיה מתחילה כשטירונים או מפקדים קטנים חושבים שהראייה שלהם רחבה יותר ומתחילים לשחק עם הפקודות.

לפי פקודת מטכ"ל (34.0301), הזמן שצריך להקציב לתפילת שחרית בימי חול הוא 40 דקות, ובשני וחמישי – 50 דקות. למנחה וערבית – 15 דקות לכל תפילה. בחול המועד – שחרית שעתיים, ומנחה וערבית 30 דקות כל אחת. למען הסר ספק, ברור שתוספת 'יעלה ויבוא' בתפילת העמידה לוקחת פחות מ 15 דקות. אולם בראייה הרחבה של אלופי המטכ"ל והרב הראשי דאז, הבינו שלפחות חלק מהחיילים הדתיים צריכים בחג זמן "להיטען רוחנית". לכן קבעו בפקודות מטכ"ל זמנים אלו, כדי שפעם בחצי שנה יהיו כמה ימים שבהם אפשר להתפלל בנחת ולהוסיף כמה הלכות או ניגון כהכנה לתפילה.

פעמים רבות קורה שחיילים דתיים, ולפעמים גם רבנים צבאיים, מתוך כוונות טובות, אומרים למפקדים שאין צורך במלוא הזמן שנקבע בפקודות. בוויתורם זה הם יוצרים נזק גדול. בתחילת הטירונות החיילים הדתיים לא תמיד מודעים לקשיים הנפשיים שלהם. רק במשך הזמן, לאחר שכבר ויתרו על זכותם, הם מנסים לשמור על עצמם, אבל אז קשה להם מאוד. כאשר חיילים דתיים מקצצים בזמן התפילות, הם יוצרים לחץ חברתי על שאר הדתיים ומציירים אותם כ'עקצנים', ובלי לשים לב גורמים לרבים מהם משבר דתי או נפשי קשה. כל מי שהיה בצבא יודע שלא כל מי שנכנס יציב מבחינה דתית ונפשית יוצא כך מהצבא. האם נשיאת חן זמנית ורווח של 10 דקות ללו"ז שווה את הסיכון הזה?"

דוגמה נוספת בענייני צניעות

"בהיותי בבסיס… רציתי להתאמן בחדר הכושר. על פי פקודה (33.0207), מכיוון שהבסיס הוא בסיס סגור (כלומר החיילים ישנים שם), יש להפעיל את חדר הכושר בכל שבוע לכל הפחות ארבע שעות לגברים בלבד וארבע שעות לנשים בלבד ולפרסם את השעות.

"ניגשתי למפעילה של חדר הכושר וביקשתי ממנה שתקצה מספר שעות נפרדות, כדי שאוכל להתאמן. בהתחלה היא המליצה לי לבוא בשעות שהן בדרך כלל ריקות. כשעניתי שאני רוצה להימנע מאי נעימויות ורוצה שעות מוגדרות, היא ענתה לי שאני היחיד בבסיס שמבקש ואין סיבה להגביל את כולם בגללי.

"לא ראיתי צורך להתווכח איתה. ניגשתי ישירות לקצין שאחראי על מערכי האימונים והחינוך בבסיס, והסברתי לו שאיני מבקש טובה אלא שיקיימו את הפקודה. חדר הכושר והציוד הם של הצבא, וכולנו חיילים המצייתים לפקודות. הקצין הבין מיד והורה לאותה מש"קית לפרסם בתוך יומיים שעות נפרדות. שמחתי לגלות שחיילים דתיים וחיילות דתיות שלא ידעתי שהתביישו לבקש, שמחו על ההזדמנות והתחילו להתאמן בשעות הנפרדות, ואפילו התמידו יותר ממני".

עד כאן דבריו המחכימים של רב צבאי לשעבר.

ניסיון מחכים מהגשת קבילה

מכתב נוסף:

"בעקבות הטורים הקודמים, רצינו לשתף את הרב בסיפור שלנו. היינו שני חיילים שביצענו את שירותנו הצבאי לפני כעשר שנים במסגרת ישיבת הסדר, שלא במחלקה של ביינישים. במהלך שירותנו נתקלנו בהמון בעיות קטנות וגדולות שעלולות להטריד את החייל הדתי. את חלקן הגדול הצלחנו לפתור בפנייה ישירה למפקדים האישיים. אולם היו בעיות קשות שלא הייתה מספיק נכונות לפתור. אז התוודענו לנציב קבילות החיילים, ויצא לנו להשתמש לא פעם בשירותיו של הארגון החשוב הזה. בניגוד לדימוי, מדובר על תהליך פשוט אשר כולל מילוי טופס אחד בלבד, בלי אגרות ובלי תשלום.

במיוחד רצינו לספר על מקרה אחד שהתעלה מעל כולם. היינו שני ביינישים בחמ"ל של החטיבה בבסיס צבאי על גבול ישראל-מצרים. נכון לאז עדיין לא הייתה קיימת בעיית המסתננים, ובשעות השגרה ההתעסקות הייתה בעיקר באימונים וגמלים תועים. הבעיה הקשה הייתה בשבת. מכיוון שמדובר בגבול מבצעי, מצאנו את עצמנו נדרשים לעשות אינספור מלאכות, אשר במקרה הטוב לא היו בגדר פיקוח נפש ובמקרה הרע היו תוצאה מגחמה של אחד הקצינים בחמ"ל או בשטח.

ניסינו להתלונן ולנסות לקבל פתרונות דרך הקצינים הישירים שלנו ובדרגים שמעליהם. לאחר שלא קיבלנו מענה, פנינו דרך הרבנות הצבאית (ברמת החטיבה וברמה עליונה יותר), אך לקח להם המון זמן לענות, ותשובתם הייתה מאוד כללית ולא פתרה את הבעיות בשטח.

בצר לנו, החלטנו לשלוח קבילה. תוך יממה וחצי מרגע שליחת הקבילה, הוזמנו לשיחה אצל המג"ד אשר צעק עלינו במשך כעשר דקות, ובסיכומן הודיע לנו שהוא אוסר עלינו לקבול בעתיד אלא אם כן הקבילה תעבור דרכו. מיד לאחר שיצאנו ממשרדו שלחנו קבילה נוספת על חוצפתו של המג"ד, שהעז לאסור עלינו לקבול ללא רשותו. כבר לאחר הקבילה הראשונה נמצא הפתרון לחילולי השבת (פתרון שלפני כן לא הובא בחשבון), אבל היחס של כל המפקדים כלפינו היה עוין מאוד. כמה ימים לאחר מכן, כאשר הגיעו לבדוק את הקבילה השנייה, התחילו כולם להתייחס אלינו בכבוד, וגם נמצאו דרכים יצירתיות לפתור את כל בעיות הדת".

בשולי המכתב – סיכום חובת התוכחה

כך אכן ראוי וצודק לנהוג. אולם צריך לציין שרוב החיילים אינם מסוגלים לעמוד בגבורה שכזו אל מול מפקדיהם. ואף על פי כן, חובה עליהם להתייעץ עם הוריהם ורבניהם כדי לפתור את הבעיות במשך שירותם, ואת חובת התוכחה באמצעות קבילה עליהם לקיים לכל המאוחר לאחר סיום תקופת שירותם תחת אותם מפקדים. ואם לא יגישו קבילה, הרי שביטלו מצווה מהתורה ואף הם נחשבים כשותפים בכל מה שפגעו מפקדיהם בענייני דת.

והגיבורים שמצליחים לעמוד על שלהם מול מפקדיהם, בונים בכך את אישיותם וסוללים את דרכם לעתיד. כיום אחד מכותבי המכתב עומד לסיים דוקטורט בפיזיקה, והשני מכהן בתפקיד ניהולי בכיר.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

להציף את בעיות הדת בצבא

המצב הדתי בצבא הוא נושא חשוב מאוד, אך גם מוזנח ומודחק • הצורך לחזק את תודעת חובת המחאה על פגיעה בזכויות הדתיות בצה"ל • מצב הצניעות בצבא הולך ומתדרדר, בהתאם להתדרדרותו בחברה הכללית • סיפור קשה על חייל שמתוך התנכלויות על רקע דתי הגיע למצב של הלם קרב • חשוב שחיילים ישתפו את הוריהם במצוקתם • הנכונות להתחשב בחייל הדתי מושפעת ממידת רצינותו בתורה וביראת שמיים • אחריות הרמטכ"ל למצב • במרכז המאבק – הגנה על זכויות החייל הדתי

התפתחות הדיון על המצב בצבא

יש רבנים שמעדיפים לומר שמה שקורה בצבא נובע מהשתלטות של גורמים חיצוניים מהשמאל הקיצוני על המטכ"ל. אולם לדעתי טעות בידם. האשמים הם חברי המטכ"ל, ובראשם הרמטכ"ל. הם לא כאלה טיפשים שאפשר להוליכם שולל. אלו הם הערכים שלהם, ולכן המאבק צריך להיות קודם כול מולם

בעקבות הטור על מצבו הדתי של צה"ל ועל חובת המחאה בצבא, התפתח דיון ער ומחכים מאוד. קיבלתי מכתבים רבים, שהדבר העיקרי שלמדתי מהם הוא שהנושא חשוב מאוד, ויחד עם זה מודחק ומוזנח. הורים כתבו שעד עכשיו הם חשו מושתקים. מחנכים כתבו יישר כוח גדול. המכתבים המכאיבים ביותר היו מכתביהם של חיילים שהעלו זיכרונות קשים משירותם עם חיילים וחיילות חילוניים שמיררו את חייהם בגסות, ולא מעט פעמים ניסו מתוך קלות ראש להכשילם בעבירות חמורות. הם כתבו שבעקבות הטורים הקודמים הם חשים לראשונה שמותר להם להתלונן, וחיזקו את ידיי להמשיך לעסוק בסוגיה החשובה.

העלאת הבעיות וחובת המחאה

הנני ממלא את בקשתם בהעלאת הבעיות (תוך צנזור הסיפורים הקשים והלא צנועים), כדי שהחיילים, הוריהם ומחנכיהם יוכלו להתכונן כראוי לשירות הצבאי, וגם כדי לחזק את התודעה בדבר החובה לקיים את מצוות התוכחה בצבא: ראשית בפנייה למפקדים ולרב הצבאי היחידתי, ובשיתוף ההורים והמחנכים. ואם הדבר לא תוקן – בתלונות וקובלנות לרבנות הצבאית, למשרד לפניות הציבור באכ"א, לנציב קבילות החיילים, לארגון 'צו אחד', ובמקרים קשים – לתקשורת אוהדת.

קצת על המצב בצבא

ראוי לציין שמכלל המכתבים עולה שמצב הצניעות בצבא מתדרדר בהדרגה בהתאם למצב בחברה הכללית. כאשר רבים מבני הנוער בגיל תיכון מתנהגים בהפקרות, והבנות נצרכות לאמצעי מניעה, באופן טבעי הצורך באמצעי מניעה גובר מאוד בצבא, והאווירה נעשית גסה ועכורה יותר עבור החייל הדתי.

אמנם יש מקומות בצבא שבהם הצניעות נשמרת בצורה נאותה, כמו למשל ביחידות עורפיות שבהן משרת ציבור איכותי והחיילים חוזרים בכל לילה לביתם, וביחידות שבהן משרתים חיילים דתיים רבים.

מכתב כואב מאמא

"כאשר קראתי את המאמר הקודם בכיתי. הרב לא יודע כמה הוא צודק! הדילמה אם להתלונן נוגעת לפיקוח נפש! בני השלישי פחות התאים ללימוד בישיבה, ולכן התגייס לא דרך ישיבת הסדר. הוא שירת בחטיבה של חי"ר ונתקל במפקדים ובחיילים שמיררו את חייו. בהתחלה הוא התלונן על התנהגות גסה שבין מפקד וחיילת, וכן על תמונות פרוצות שתלו בחדרים, ואז הם קראו לו 'שטינקר', והחלו ללעוג לו על שהתפלל ועל שהקפיד על כשרות, החלו לדבר דיבורים יותר גסים בנוכחותו, הטריפו כלים כדי להרגיזו, ובשבת השמיעו לו בחדר שירים בקולי קולות. ולפעמים כשהלך לישון, מצא שהניחו על מיטתו תמונות של נשים בעירום.

באותו זמן החל אחד המבצעים בעזה. יחסיו עם המפקדים והחיילים היו כל כך עכורים עד שהוא לא סמך עליהם, ופחד לישון שמא יפקירו אותו. וכך, כשהוא מותש, המשיך לתפקד במשך כשבוע, עד שנפצעו לידו באופן קשה מפקד וחייל. הוא קיבל הלם קרב ולא היה מסוגל להמשיך לתפקד. רק לאחר מכן הוא התחיל לספר לנו על מה שקרה לו בצבא. ואף על פי כן היינו צריכים להתאמץ מאוד כדי שיספר את מה שאירע לפסיכולוג צבאי. למזלנו הצבא הכיר באחריות לנזק הנפשי שנגרם לו.

שנתיים עברו עד שהצליח לישון בלילות באופן סביר. הוא עדיין בטיפול, ואנחנו מקווים שיצליח להשתקם.

שני דברים חשוב לי לומר בסוף מכתבי: א) צריך לעודד את החיילים לשתף את ההורים בכל הבעיות, כדי שיוכלו לחזקם מבחינה נפשית וכדי שיוכלו להתלונן עבורם, כי לפעמים הם מפחדים להתלונן, שמא יתנכלו להם או יפגעו בקידומם בצבא. ב) חובה לעודד את הצעירים להתגייס דרך ישיבות ההסדר".

מכתב מחכים

את המכתב הבא כתב תלמיד חכם עם רקע פסיכולוגי ובעל יכולת התבוננות באנשים וחברה:

"תודה על ההזמנה לקוראים להשתתף בדיון החשוב. מניסיוני בסדיר ובמילואים, אכן יש לא מעט חיילים דתיים שמתמודדים עם מצבים קשים. אולם המערכת הצבאית גדולה מאוד, ויש בה חיילים דתיים גם שלא במסגרת ההסדר שאינם נקלעים לבעיות חמורות, ואף מרגישים טוב ברוב תקופת השירות.

המצב נקבע בדרך כלל לפי אופי החיילים ובמיוחד הקצינים. כאשר חלק מהחיילים גסים יותר מטבעם, עוסקים בפריצות ומרבים לקלל, זה משרה אווירה קשה בכל היחידה ומשפיע על כולם. מאידך, רבים מהחיילים החילוניים צנועים מטבעם ולא אוהבים להתלוצץ בענייני פריצות, וגם מכבדים את השבת. אמנם כאשר יש בסביבה חיילות שמחפשות תשומת לב, גם כאשר לא מעט חיילים וחיילות חילוניים מסביב סובלים מזה, כמעט ואין סיכוי ליצור אווירה צנועה ומכובדת.

בנוסף, מצבו של החייל הדתי נקבע במידה רבה לפי אופיו. גם כאשר האווירה קשה, חיילים שלא אכפת להם להתבודד, לשהות הרבה זמן בבית הכנסת ולהתעלם מהלעג של החברים, בדרך כלל אינם נפגעים. אבל מי שהניכור הזה קשה לו, יסבול.

כמו כן, התגובה של החייל למצבים לא נעימים משפיעה מאוד על תגובת הסביבה. חייל חלש והססן, יסבול. חייל בעל כישורים חברתיים וחוסן פנימי, יזכה לכבוד. ככל שהרצינות בתורה וביראת שמיים ניכרת יותר, כך החיילים מתחשבים יותר בחייל הדתי. לכן העצה שבזמנו הרב כתב, להוציא ציציות, מועילה מאוד.

בתקופה אחת היה לנו מ"פ חילוני שנהג לנבל את פיו באופן איום והשפיע בכך על כל המפקדים והחיילים. לאחר שהתלוננתי על כך בפניו, והוא נוכח לדעת שהדבר מפריע לנו מאוד, הוא הורה לכולם בנחרצות לשמור על הפה ולהפסיק לקלל, וכך היה.

אמנם בתקופה אחרת בשירות, היה מ"מ שהתעניין באופן מיוחד בפקידת הפלוגה, והאווירה שהם הפיצו בקרב כלל המפקדים והחיילים הייתה פרוצה מאוד.

ערבי פלוגה ואירועי בידור שונים שמתקיימים לחיילים הם בעייתיים מאוד. בדרך כלל באירועים אלה ישנן חיילות שמתסיסות את האווירה ומעוררות את החיילים להתעסק איתן, ואז האווירה גסה ופרוצה.

במילואים המצב חמור יותר מבחינת פריצות וכשרות, מפני שיש אנשים שמגיעים למילואים כדי להתפרק, והם פורקים את כל הזבל שלהם בפומבי, וחוקי הצבא פחות נאכפים. אם אפשר, טוב להקפיד להיות כמה חיילים דתיים יחד, ואז מתחשבים בהם יותר.

לסיכום, מקומות רבים ומצבים שונים ישנם בצבא. הבעיות ייקבעו בדרך כלל על פי החיילים והקצינים שמשרתים שם, ועל פי אופיו וחוסנו של החייל הדתי. נראה שרוב הקצינים הזוטרים דואגים לחייליהם הדתיים ורוצים שיהיה להם נעים ונוח במשך שירותם. אולם שני מצבים עלולים לגרום לחייל הדתי למשברים נפשיים קשים או לעזיבת הדת: א) במקומות שבהם הקצינים והחיילים גסים ואינם מתחשבים. ב) חיילים דתיים שכישוריהם החברתיים בינוניים, וחוסנם הנפשי אינו איתן (מדובר על לפחות 20 אחוזים). לכן, כפי שהרב פירט במאמריו, חשוב ואף הכרחי להתלונן באמצעים השונים, כדי לשפר את המצב ולמנוע אסונות".

מכתב ממשפטן

"רציתי לחזק את חשיבות התלונות והקבילות בצבא, והתועלת הרבה שבהן. פעמיים התלוננתי לגורמים רשמיים על בעיות בענייני דת ובשני המקרים ההשפעה הייתה רבה… המקרה השני – בסיום שירותי הגשתי קבילה על כך שבארוחת ערב חלבית שאכלתי בבסיס הוציאו מספר צלחות בשריות ועל השולחנות הניחו מלחיות (כוסות עם מלח) בשריות. טענתי שלא ייתכן שישנם שישה משק"י יהדות בבסיס ולעולם אין שום משגיח, לא בארוחות הבוקר ולא בארוחות הצהריים.

הקבילה עשתה כאב ראש גדול לכל המנהלה במחנה למשך מספר שבועות, עד שכשרציתי לבוא לבקר בבסיס במהלך חופשת השחרור שלי ולקחת את החפצים שהשארתי שם, הקצין שלי המליץ שאבוא לאחר השחרור, כיוון שיש מספר קצינים ש'רוצים את דמי' בעקבות הקבילה… בפועל מצב הכשרות שם השתפר מאוד.

לגבי הסטטיסטיקות הנוגעות לקבילות: בשנת 2015 התקבלו בנציבות 6,371 קבילות, מתוכן 61.06 אחוזים נמצאו מוצדקות. הקבילות בנושאי דת הן 0.4 אחוזים בלבד מכלל הקבילות. לפי הערכתי, אם כל החיילים הדתיים היו מתלוננים על ענייני דת כפי שהם מתלוננים על דברים אחרים, רוב התלונות בצבא היו על ענייני דת.

עד מתי אפשר לקבול

לגבי השאלה עד מתי אפשר לקבול, מבחינה משפטית 'טהורה' אין הגבלה על הזמן. החוק אמנם מגביל את הגשת הקבילה לשנה מיום המעשה שעליו היא מוגשת (או חצי שנה מיום השחרור), אלא שהחוק גם מאפשר לנציב הקבילות לקבל קבילות שהוגשו באיחור אם מצא 'סיבה מיוחדת' לעשות כן. חשש מפני התנכלות המערכת היא סיבה שכזו".

מי אחראי – המטכ"ל

יש רבנים שמעדיפים לומר שמה שקורה בצבא נובע מהשתלטות של גורמים חיצוניים מהשמאל הקיצוני על המטכ"ל. אולם לדעתי טעות בידם. האשמים הם חברי המטכ"ל, ובראשם הרמטכ"ל. הם לא כאלה טיפשים שאפשר להוליכם שולל. אולי הם נעזרים באישים מהשמאל כדי להתנסח, אבל הערכים הם הערכים שלהם, כפי שהם מצהירים בריש גלי. ולכן המאבק צריך להיות קודם כול מולם.

דרכי המאבק

ראוי שהמאבק יתרכז בהגנה על החייל הדתי. כלל יסוד בהלכה הוא, הקרוב קרוב קודם. החיילים הדתיים מבקשים זאת וזקוקים לכך, וחובה לסייע להם. כמדומה שמתוך שהזניחו את החיילים הדתיים וניסו לפעול על התודעה היהודית בכלל צה"ל, נוצר מצב שלא זה ולא זה עלה בידם. תפסת מרובה לא תפסת. דווקא אם היו מתמקדים בסיוע למי שמשווע לעזרה, היו יכולים להשפיע לטובה על האווירה הכללית.

מחיית עמלק אינה דומה למעשי הנאצים

הסיבה לכך שיש למחות דווקא את העם העמלקי • למצווה זו יש גם היגיון מוסרי, לפיו יש להרתיע את הרשעים • האם עמלקי יכול לחזור בתשובה או להתגייר • כיצד קרה שמבני בניו של המן יצאו תלמידי חכמים • האם ניתן להחיל את המצווה גם בימינו

מצוות מחיית עמלק

יש שואלים מדוע התורה מצווה באכזריות רבה להשמיד עם שלם? האם אין זה דומה למעשיהם של הנאצים? מנגד יש שואלים האם לאחר שעמלק אבד מהעולם, יש ללמוד ממצווה זו לקח לימינו ואולי אף להחיל דין עמלק על הרשעים שבכל דור? נלמד את המצווה ובתוך כך יתבררו התשובות.

הסיפור ההיסטורי

בשונה מעמדת הנאצים, עמלקים יכולים להציל את עצמם בהתנערות ממורשתם על ידי קבלת עקרונות המוסר שבשבע מצוות בני נח. זכות זו שמורה לכל אחד בנפרד, ולכל משפחה כמשפחה, ואף לכל העם כאחד

כפי הנראה עמלק היה שבט שלא עסק בחקלאות וחרושת, אלא אימן את צעיריו לתקוף בהפתעה כפרים ושיירות. להרוג את העומדים מולם, לבזוז את רכושם ולמכור את הגברים הנותרים, הנשים והטף לעבדים. קשה היה ללחום בהם, מפני שלא היה להם מושב קבוע, ופתאום היו מופיעים במרחק עצום ממה שציפו ובכוח גדול תקפו.

כך אירע שמיד לאחר שעם ישראל יצא מעבדות מצרים, בעודו עייף ויגע מטלטולי הדרך, החלו בני עמלק להתקיפו. במקום לראות את גודל הנס, או לרחם על העבדים שזה עתה יצאו לחירות, ראו העמלקים לפניהם טרף שמן, ותוך ניצול חולשתם של ישראל, החלו לזנב בנחשלים בקצה המחנה כדי להתפרנס ממכירתם לעבדים ומביזת רכושם.

גם לאחר שיהושע בשליחות משה רבנו נלחם בהם והדפם, היה ברור שאין זה הקרב האחרון, אלא כל אימת שיראו סימני חולשה יתקפו, יהרגו, יבזזו וישבו.

שלוש המצוות הקשורות למחיית עמלק

בעקבות זאת נצטווינו בשלוש מצוות (דברים כה, יז-יט): א. מצוות עשה, לזכור את אשר עשה לנו עמלק בדרך בצאתנו ממצרים. ב. מצוות לא תעשה, שלא לשכוח את אשר עשה לנו. ג. מצוות עשה, למחות את זרעו של עמלק מן העולם.

כדי להכרית את עמלק היה צורך בגיוס צבא גדול שיקיף את כל אזור פעילותם הרחב, ימצאם, יחסום את נתיבי בריחתם, יגיע איתם לקרב פנים אל פנים וישמידם. לשם כך היה עם ישראל צריך להתבסס בארץ, ובלא חשש מהתקפת האויבים שמסביב להקצות כוחות גדולים למשך זמן רב לצורך מלחמה בעמלק. זהו שאמרו חכמים (סנהדרין כ, ב) שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ:
א. להעמיד עליהם מלך.
ב. להכרית את זרעו של עמלק.
ג. רק לאחר מכן יוכלו לקיים את המצווה השלישית – לבנות מקדש.

תולדות מחיית עמלק

לאחר שהתבססה מלכותו של שאול המלך, ראשון מלכי ישראל, הגיע הזמן וכפי שאמר שמואל הנביא לשאול המלך: "לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו, והמתה מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שמואל א' טו, א ג).

אפשר לבאר, שישראל נצטוו להרוג גם את כל הבהמות כדי שלא ייהנו מהגזל, שכל רכושם של עמלק היה גזול. ואולי אם יתירו להם ליהנות מהשלל, יעדיפו ישראל לכרות ברית עם עמלק, שימשיך לבזוז ערים של עמים שכנים תמורת חלק מהשלל ושמירה על הגבולות.

החששות התאמתו. שאול המלך לא קיים את המצווה כהלכתה, וחמל על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר, וסיים את הקרב בעוד עמלקים רבים נותרו בחיים. כפי הנראה, במקום לסיים את המלחמה, העדיף שאול לשבות את אגג כדי שימשיך למלוך על בני עמלק הנותרים מתוך כפיפות לישראל, כדי לשמור עבור ישראל על גבול המדבר.

בעקבות הפרת המצווה העביר ה' ממנו את המלכות ונתנה לדוד. אולם הנזק שכבר נגרם היה נורא. בני עמלק המשיכו לזנב בישראל. שנים ספורות לאחר מכן, בעוד דוד ואנשיו משתתפים במלחמה נגד פלישתים, גדוד עמלקי פשט על עירם צקלג, שרף את העיר באש ולקח בשבי את כל נשותיהם וילדיהם. בחסדי ה', הצליחו דוד ואנשיו להציל את השבויים ולהכות את אותו הגדוד. אולם כיוון שדוד עוד לא היה מלך וצבא ישראל לא עמד לרשותו, לא הצליח לכלותם, ונותרו מאותו הגדוד ארבע מאות נערים אשר רכבו על גמלים וברחו (שמואל א, ל). מסתבר שהיו עוד גדודי עמלקים פזורים בדרום הארץ. לאחר שדוד מלך על ישראל, ערך נגדם מלחמה, אולם כיוון שכבר התפזרו למרחבים עצומים ולארצות נוספות, כבר לא היה ניתן ללחום נגד כולם ולכלותם (עי' פנה"ל זמנים יד, ה, 5).

עוד מספרים חכמים, שמאותו הזמן שנשתהה שאול בהריגת אגג, הוליד אגג בן או בת, ומהם נמשך זרעו עד המן הרשע (מגילה יג, א).

ההיגיון המוסרי שבמצווה

ההיגיון המוסרי שבמצווה ברור. כשם שעשו עמלק לכל הערים שבזזו, כך ראוי שייעשה להם. ואמנם בדרך כלל הם לא הרגו את כל בני הערים שכבשו, אולם זה היה רק מפני שקיוו להרוויח כסף ממכירתם לעבדים. אבל כשלא מצאו להם קונים – הרגום.

מידה זו היא גם הכרחית ליצירת הרתעה. שכן מי שמוותר לאויביו ואינו נוקם בהם כפי מידתם, מעודד את אויביו ללחום כנגדו. האימפריות הגדולות הענישו בחומרה את מי שעמדו מולם, על ידי כך יצרו הרתעה שקיימה את מלכותם מאות שנים.

עמלק שורש הרע בעולם

למעלה בקודש, כל דבר הנוגע בישראל קשור לגילוי דבר ה' ותיקון העולם. המסר האידיאלי והאמוני שהועיד ה' לישראל מעורר את כל הרשעים שבעולם לצאת ולהילחם כנגדו. זו הסיבה שלא היתה אומה בעולם שנרדפה כפי שהאומה הישראלית נרדפה עד השואה הנוראה. את כל זה התחיל עמלק מיד לאחר צאתנו ממצרים, כדי למנוע מאתנו לקבל את התורה ולתקן את העולם. לכן הוא מבטא את שורש הרע שבעולם, את שנאת ישראל, התורה והרעיון האלוקי של תיקון עולם בחסד ואמת. זהו שנאמר (שמות יז, טז): "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור". אמרו חכמים: "נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו" (רש"י שם).

עמלקים יכולים לשוב בתשובה

אף שהתורה ציוותה למחות את זרעו של עמלק, אם יחליט עמלקי לקבל על עצמו לשמור שבע מצוות בני נח, יפקע ממנו דין עמלק. לא זו בלבד, אלא שציוותה התורה שלפני שנצא למלחמה בעמלק, נציע להם שלום, שיקבלו עליהם לשמור שבע מצוות בני נח, ויהיו משועבדים לישראל להעלות מס. אם קיבלו – אין נלחמים נגדם. ואם לא קיבלו – נלחמים נגדם עד כלותם (רמב"ם מלכים ו, א ד, כס"מ שם).

הרי שבשונה מעמדת הנאצים, עמלקים יכולים להציל את עצמם בהתנערות ממורשתם על ידי קבלת עקרונות המוסר שבשבע מצוות בני נח. זכות זו שמורה לכל אחד בנפרד, ולכל משפחה כמשפחה, ואף לכל העם כאחד.

הרי שהדרך האידיאלית לקיום מצוות מחיית עמלק היא בחזרתם בתשובה. אם לא כן, ישנה דרך שאף היא לכתחילה, במחייתם במלחמה.

בפועל המצווה התקיימה בדרך של בדיעבד: ברבות השנים צאצאיהם התפזרו והתבוללו בגויים, ואבד מהם זכר מוצאם ופקע מהם דין עמלק בלא שעשו תשובה. בפועל אין כיום דרך למחותם כי נטמעו בעמים, ועם זאת השפעתם הרעה נמשכת בצורה חלקית, והדרך שנותרה לתיקון היא בהשבת העולם כולו בתשובה, או שתתפתח מלחמה גדולה, כדוגמת מלחמת גוג ומגוג, שבה כל הרשעים יאבדו.

מבני המן הרשע לימדו תורה בבני ברק

אמרו חכמים שמבני בניו של המן הרשע, שהיה מזרע עמלק, לימדו תורה בבני ברק (גיטין נז, ב; סנהדרין צו, ב). אמירה זו נאמרה כשבח לגרים ולתורה, שהרי לא יתכן שרצו לפגוע באותם גרים שלימדו תורה בבני ברק, שכן בנוסף לאיסור לצער כל יהודי ובכללם גרים, ישנו איסור נוסף שלא לצער גר. ובנוסף למצוות ואהבת לרעך כמוך כלפי כל ישראל, ישנה מצווה נוספת לאהוב את הגר.

האם מותר לקבל גר מעמלק

נחלקו הפוסקים בשאלה: האם מקבלים גר מבני עמלק. לדעת הרמב"ם יכול עמלקי להתגייר (הל' איסורי ביאה יב, יז). ולכן מבני בניו של המן התגיירו ולימדו תורה בבני ברק.

מנגד, יש אומרים שאין מקבלים גר מעמלק. וכך היא דעת רבי אליעזר במכילתא (סוף פרשת בשלח), שנשבע המקום בכיסא הכבוד שלו שאם יבוא עמלקי להתגייר, לא יקבלו אותו. ומה שאמרו חכמים שמבני בניו של המן הרשע לימדו תורה בבני ברק, אירע מתוך טעות, שבית הדין לא ידע שהבא לפניו הוא מזרע עמלק, ולכן קיבלוהו, ואחר שהתקבל כבר לא דחוהו (ישועות מלכו). כמו כן אפשר שבתחילה עמלקי התבולל בעם אחר, ואחר שפקע ממנו דין עמלק, בא להתגייר, ומצאצאיו אותם מלמדי תורה בבני ברק (חיד"א). או שהם היו מצאצאי עמלקי מבני המן הרשע שאנס יהודייה, ובנה שנולד לה ממנו נחשב ליהודי, וממנו נולדו אותם מלמדי תורה בבני ברק (עי' בפנה"ל זמנים יד, ח, 10).

לקחים לימינו

אחר שאבד זכרם של בני עמלק, אין לשום בית דין סמכות להחיל את דין עמלק מהתורה, שהוא דין חמור ונורא, על שום שבט או משפחה אחרת. אולם מהצד המוסרי וההגיוני שבמצווה, יש ללמוד שהענישה כלפי רשעים שבחרו ברשע צריכה להיות במידה כנגד מידה, הן מצד המוסר והן כדי להרתיעם לצורך הצלת העולם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

חובת המחאה במסגרת הצבא

גם אם יש מחלוקות כיצד להגיב לכרסום בצביון היהודי בצה"ל, הלכה פסוקה היא שחובה להוכיח • תוכחת הזולת מבטאת אהבה ומונעת כעס ונקמה • מי שאינו מוחה – נחשב שותף לחטא ונענש • חובה לחזור ולהוכיח פעמים רבות, כל עוד יש סיכוי שהתוכחה תועיל • החובה חלה גם במצבים בלתי נעימים למוכיח • החובה מתחזקת בעידן שבו לגופים ציבוריים יש מנגנוני קבלת תלונות לשם התייעלות • הדבר מקובל גם בצה"ל, ואינו נחשב לפגיעה בסמכות • הדרכים המקובלות והרצויות למחאה במסגרת הצבאית

אספת הרבנים

אצל חיילים דתיים רבים נדמה שתלונה נחשבת כערעור על סמכות המפקד ואולי אף פגיעה בצבא. אולם צריך לדעת שעמדה כזו היא שריד מתקופת המלכות, ואף על פי כן התורה הורתה למחות כנגד חטאי המלכות. לעומת זאת, כיום תלונה נחשבת כהתנהגות אזרחית שראויה לשבח

לפני שבוע השתתפתי באספת רבנים שכונסה ביוזמת אבי מורי שליט"א, לשם דיון בכרסום צביונו היהודי של צה"ל בתחומים שונים. תהליך שהרמטכ"ל וסגנו מובילים, עד כדי יצירת סביבה שאינה מתאימה לאורח חיים יהודי מסורתי, בעיקר בתחום עירוב הבנים והבנות ואי שמירת גדרי הצניעות. היו שסברו שצריך להגדיר את הקו האדום שמעבר אליו חייבים לסרב פקודה. היו שסברו שהבעיות עמוקות וקשות ולכן יש צורך במאבק רחב על מטרותיו הכלליות של הצבא, ואף להצהיר שאם המצב ימשיך להתדרדר, נצטרך לקרוא לנוער לדחות את הגיוס בכמה שנים עד שהמצב יתוקן. מנגד, היו שסברו כי אף שהדרך לשינוי המצב אינה ברורה, לקריאה כזו אין מקום. גם הגדרת הקו שמעבר לו צריך לסרב פקודה היא בעייתית, שכן אינו דומה אדם שעלול להפסיד מכך את פרנסתו לאדם שנמצא בשירות חובה, ובכלל בענייני צניעות הגדרים פחות מוגדרים ותלויים באדם, במקום ובזמן.

חובת המחאה – הלכה מוסכמת

בתוך מכלול הדעות, הצעתי להסכים על עמדה אחת בסיסית, שיסודה במצוות התוכחה: כל חייל שנפגש עם בעיה משמעותית בתחום ההלכה והצניעות, חייב לקיים את מצוות התוכחה, שהיא חובה מהתורה, בהגשת תלונה בדרכים המקובלות בצבא ובחברה. גם אם יש סוברים שהצעה זו אינה היעילה ביותר, מדובר על חובה מהתורה שרבים מתרשלים בקיומה, ויש הכרח להחזירה למקומה הראוי. גם גורמי הצבא שבפניהם הועלו תלונות על פגיעה קשה בחיילים הדתיים ובצביון היהודי של הצבא, טענו שאין בעיה, וכי מתוך כלל התלונות של חיילים על נושאים שונים אחוז התלונות על עניינים דתיים הוא מזערי. הרי שהקפדה על קיום מצוות התוכחה תתרום להעלאת המודעות בפיקוד הבכיר ותועיל לשיפור המצב. ההצעה התקבלה, והתבקשתי לכתוב על כך מאמר הלכתי.

מצוות המחאה

מצווה על אדם מישראל שרואה את חברו חוטא שימחה בידו. אסור שהמחאה תנבע מתוך שנאה כלפי החבר אלא להפך, עליה לנבוע מתוך אהבה ואחריות למצבו, שכשם שיהודי צריך לדאוג לחבירו שלא יהיה רעב כך עליו לדאוג שלא יחטא. ואכן מצינו שמצוות אהבת הריע ומצוות התוכחה נאמרו בסמיכות, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא. לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז יח). הרי שהתורה מלמדת אותנו שעל ידי התוכחה מבטאים את האהבה האמיתית, ולהפך כאשר אין מוכיחים, מצטברת טינה כבושה ולבסוף נעשים שונאים ונוקמים ונוטרים. אבל כאשר מוכיחים, מתקנים את המצב. וגם כאשר לא מצליחים לתקן, התסכול יוצא ומבינים שכנראה קשה מאוד לחוטא לשנות את דרכו.

כאשר מדובר בחטא מערכתי ציבורי, חובת המחאה גוברת, שכן החטא פוגע ברבים ובצביון החברה.

הנמנע ממחאה נענש על החטא

אמרו חכמים: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו (נענש בחטאם של אנשי ביתו), באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו" (שבת נד, ב). הרי שחייל שיכול למחות כנגד דבר חטא ואינו מוחה, אף שהוא עצמו לא חטא, נעשה שותף בחטא ונענש.

מובא בתלמוד (שם נה, א), שרבי זירא אמר לרבי סימון, שהיה בקשר עם אנשי ריש גלותא: תוכיח אותם על מעשיהם הרעים. ענה לו רבי סימון: הם אינם מקבלים את תוכחתי, ומדוע שאוכיח אותם בחינם? ראוי לציין שאנשי שלטון שונאים תוכחות, והמוכיח אותם עלול לשלם על כך מחיר אישי, לפיכך סבר רבי סימון שאם ממילא לא יקבלו את תוכחתו, עדיף שישתוק.

ענה לו רבי זירא: אף על פי שלא יקבלו, חובה עליך להוכיחם. וכפי שאמר רבי אחא ברבי חנינא: "מעולם לא יצתה מידה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה". כלומר, לאחר שיוצאת מן השמיים הוראה טובה, אין הקב"ה חוזר ממנה, חוץ ממקרה של אנשים שיכלו להוכיח את החוטאים ולא הוכיחו. כפי שהיה בעת שגזר ה' על חורבן בית המקדש: בתחילה גזר להעניש את הרשעים בלבד, וחזר וגזר להעניש את הצדיקים שלא מחו. וזהו שנאמר: "'ויאמר ה' אליו, עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתווית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה' וגו' (יחזקאל ט, ד). אמר לו הקב"ה לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תו (סימן) של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה ועל מצחם של רשעים תו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, היה בידם (של הצדיקים הללו) למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם – לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, אם לפניך גלוי – להם מי גלוי? והיינו דכתיב: 'תהרגו למשחית… וממקדשי תחלו' (שם ט, ו). וכתיב: 'ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית' (שם)". ביאר רב יוסף, שהזקנים הללו שבהם התחילה הפורענות היו "בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו", אולם מכיוון שלא קיימו את מצוות המחאה – נענשו ראשונים.

חובה מתמשכת

כמה פעמים צריך להוכיח? אמרו חכמים: "הוכח – אפילו מאה פעמים" (בבא מציעא לא, א). זה בתנאי שיש סיכוי שהתוכחה תתקבל, כי התוכחה מופנית לאדם שמקבל את העקרונות שעליהם המחאה מבוססת; או במקרה שלנו, כשהיא כלפי גוף ציבורי, שכאשר סך התלונות כלפיו מצטבר לכמות מסוימת הוא מתחיל לשנות את עצמו לטובה.

כאשר אין שום סיכוי שהתוכחה תתקבל, המצווה להוכיח פעם אחת, ומעבר לזה אין להוכיח. וכפי שאמרו חז"ל (יבמות סה, ב): "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (רמ"א או"ח תרח, ב; מ"ב ט).

גם במצבי אי-נעימות

עד כמה צריך להתאמץ בתוכחה? נחלקו בזה האמוראים: לדעת רב על המוכיח להוכיח את החוטא בתוקף כזה עד אשר החוטא ירצה להכותו. לדעת שמואל, התוכחה צריכה להיות חריפה אך לא עד כדי הכאה, אלא עד אשר החוטא ירצה לקללו. ולדעת רבי יוחנן התוכחה צריכה להיות עד אשר החוטא ינזוף במוכיח ויאמר לו בחומרה כי אינו רוצה לשמוע אותו יותר (ערכין טז, ב). להלכה פסק הרמב"ם שהתוכחה עד הכאה. וכך כתב: "וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה הוא נתפש בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהן" (הלכות דעות ו, ז).

במדינה דמוקרטית – החובה גוברת

נמצא אם כן שחובת ההוכחה מחייבת את החייל גם כאשר היא כרוכה בכניסה למצבים מאוד לא נעימים מול מפקדיו. החובה קיימת גם כאשר רוב הסיכויים שלא תתקבל, מפני שלעולם יש סיכוי שהיא תועיל במקצת, אפילו כאחת ממאה תוכחות. וכל שאינו מוכיח, נעשה שותף בחטאה של כל שדרת הפיקוד, שפוגעת בצביון היהודי של צה"ל וכופה על חיילים שלא לנהוג כפי ההלכה.

אם כך היה נכון בעת שהשליטים פחות התחשבו בתלונות, על אחת כמה וכמה כיום, כאשר כל המערכות הציבוריות מקימות גופי ביקורת פנימיים ומעמידות לרשות הציבור מנגנוני פנייה מסודרים, כדי לתקן את עצמן בעזרת התלונות.

אצל חיילים דתיים רבים נדמה שתלונה נחשבת כערעור על סמכות המפקד ואולי אף פגיעה בצבא. אולם צריך לדעת שעמדה כזו היא שריד מתקופת המלכות. אז תלונה נחשבה כפגיעה בכבוד המלכות, ואף על פי כן התורה הורתה למחות כנגד חטאי המלכות. לעומת זאת, כיום תלונה נחשבת כהתנהגות אזרחית שראויה לשבח. כך השיטה הדמוקרטית משתפת את הציבור כולו בעיצוב המערכות ושיפורן.

אופן קיום חובת המחאה

ראשית, יש לפנות אל המפקד הישיר ואל הרב הצבאי היחידתי. אם הם יפתרו את הבעיה מה טוב.

אם הבעיה לא נפתרה, יש להפנות את המחאה לארבעה ערוצים:

  • א) למשרד פניות הציבור באכ"א. גם הורים ובני משפחה יכולים לפנות לשם. משרד זה רגיל לעבוד ביעילות ומהירות.
  • ב) לקו הפתוח של הרבנות הצבאית, בהיותו הגוף האחראי באופן הישיר לענייני היהדות בצה"ל.
  • ג) לגופים המלווים חיילים בצבא כגון איגוד ישיבות ההסדר ואיגוד הישיבות הגבוהות, ולארגונים ציבוריים כדוגמת 'צו 1' וכדומה.
  • ד) לנציב קבילות החיילים. זהו גוף חוץ-צבאי, שטיפולו ארוך ומערכתי, ונועד למקרים שבהם הצבא לא השכיל לתקן עצמו ביעילות.

בבעיות קשות שאינן מקבלות מענה ראוי, רצוי לשלוח העתק לכלי תקשורת כדוגמת 'בשבע' וערוץ 7, שמעוניינים לסייע בכך.

כאשר קשה לחייל לקיים את חובת המחאה, יכולים ההורים להחליפו ולקיים במקומו את חובת המחאה.

יש לקיים את מצוות התוכחה בהקדם, מפני שככל שהיא סמוכה לאירוע תועלתה מרובה יותר. אולם גם מי שהתרשל ולא קיים אותה אז, חייב לקיימה אחר כך ואפילו אחרי שנה, מפני שעדיין יש בקיומה בכל הערוצים הנזכרים תועלת.


תוספות העורך:

משרד פניות הציבור באכ"א

הקו הפתוח של הרבנות הצבאית

  • בטלפון 073-3402226

גופים המלווים חיילים בצבא

נציב קבילות החיילים

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מחקר רפואי? לקרוא בזהירות

הערה על הסכנה שבעיוות ערכי צה"ל, שהתבטאה בהרשעת אזריה ובפיגוע בארמון הנציב • תגובה בעקבות הטור על תזונה ובריאות: השיטות האלטרנטיביות מצילות ממחלות • תשובתי: לפי ההלכה יש להקשיב לרופאים הקונבנציונליים • במקרי פיקוח נפש, אם רופא אלטרנטיבי מציע פתרון שלדבריו מציל חיים, שומעים לו • מידע שמתפרסם ברשת – לא תמיד אמין ומבוסס • להיזהר במיוחד מגישות רפואיות ודיאטניות קיצוניות; דווקא בגישות השוללות הכול יש חשש לטעויות • מי שחש שהרפואה הרגילה אינה מתאימה לגופו ונפשו, טוב שיקרא ויאמץ גישות אלטרנטיביות

אזריה וצביעות התקינות הפוליטית

למרות שהמידע כיום זמין במאגרי המידע שבאינטרנט, צריכים להיות מומחים כדי לבחון את איכותו ואמינותו, ובמיוחד בנושאים שיש לגביהם דעות שונות. ככל שמדובר בנושא יותר רציני וחמור, צריך יותר אחריות בבחירת המידע. לכן גם היום הוראת ההלכה לנהוג לפי העמדה המקובלת

כל מי שיש לו מצפון מוסרי ולב יהודי לא היה יכול להישאר אדיש נוכח הרשעת החייל אלאור אזריה בהריגה. ההרגשה הרעה גברה לאחר שמיעת דברי הצביעות הצדקנית של אישים מהשמאל, ובמיוחד מפקדי צבא בכירים בעבר ובהווה, שהזדרזו לקבוע שהרשעתו היא הביטוי לערכי המוסר של צה"ל. הרי אותם המפקדים תובעים מהלוחמים לחסל את המחבלים מפני שהם בני מוות, ומצד שני בכלי התקשורת הם מתחסדים כאילו חיסול מחבל הוא רצח. ייתכן שהחייל עבר באופן חמור על הנהלים, ומגיע לו על כך עונש משמעתי חמור. אבל מכאן ועד האשמתו בהריגה אכזרית, כדברי השופטים, המרחק בלתי נסבל. הוקעתו הפומבית פוגעת בחוסנו המוסרי של צה"ל ובמוטיבציית החיילים, כפי שנוכחנו מיד בעת הפיגוע הרצחני בארמון הנציב, שבו נרצחו הקדושים, שלוש קצינות וקצין, שלבנו שותת דם עליהם ועל משפחותיהם.

אמנם לפי תיאורו של דובר צה"ל הכול היה כשורה. כל "ערכי צה"ל" שהוא מדברר באו לידי ביטוי מושלם. "ערכי צה"ל" שיהיו בנים ובנות יחד – אכן נפגעו בנים ובנות יחד. "ערכי צה"ל" שלא לפגוע בחשוד לפני שמתברר בוודאות גמורה שהוא אכן מחבל שנמצא בתוך האירוע ולא לאחר סיומו, ואכן הם המתינו או ברחו עד אשר היה ברור לחלוטין שמדובר בפיגוע. לאחר שהתברר שזה אכן פיגוע, למרות שהמחבל כבר נהרג על ידי ירי של מדריך וחיילים גברים, היה צורך להבליט את ערך השוויון בין המינים ביריות וידוא הריגה של קצינה (כמו שתמיד מקפידים לציין את הבנות המעטות שמשתתפות בכוח הלוחם).

בכל אופן, מכיוון שכמעט כל הדברים בעניין זה כבר נאמרו, נסתפק בכך.

תגובה לטור על התזונה

בעקבות הטור שעסק בענייני בריאות ותזונה (גיליון 718), הגיעו תגובות מאנשים שהנושא בוער בעצמותיהם. אציג תגובה אחת שיש ערך בהתייחסות אליה. המכתב מובא כאן מעובד ומקוצר מאוד:

"שלום לכבוד הרב… בשנתיים האחרונות עשינו שינוי גדול בתזונה שלנו, תחילה בחנו את הספרות הקיימת לגבי הרגלי אכילה בריאים בעברית ובאנגלית… הספרים נכתבו על ידי רופאים רציניים, שערכו מחקרים קליניים וממליצים על תזונה שמבוססת בעיקרה על הצומח. תזונה שמרפאה ומבריאה.

"שמחתי לשמוע שביישובכם מכניסים מודעות לבריאות. בעיניי חשוב מאוד להבין את הרעיון של אכילת מזונות מהצומח ואת הכוח הרב שיש לתזונה זו… פירמידת המזון שבה הם מצדדים מורכבת מדגנים מלאים, קטניות, פירות וירקות ואגוזים וזרעים. אני אישית עשיתי את הדיאטה… וירדתי שלושים קילו במשך שנה… (כאן היא שיתפה אותי בתובנות מרתקות שקראה בספרים, שלטענת מחבריהם מבוססים על ניסיון רב ועל ניסיון רב שהצטבר בסין). התפיסה הבסיסית היא שהגוף מסוגל לרפא את עצמו… אך כשמעמיסים עליו מזונות כל כך מזיקים הוא מתקשה מאוד בעבודה זו. כשמסירים את הדברים שמפריעים לגוף לעבוד, ומעניקים לו הרבה מאוד מזון שעוזר לגוף בתהליך ההחלמה – פירות וירקות, הגוף מסוגל לרפא את עצמו ממגוון עצום של מכאובים. אשמח לשמוע את דעת כבוד הרב ביחס לנושאים שהעליתי".

תשובתי: לשמוע לרופאים

תודה רבה לך על מכתבך המחכים. לגבי דעתי – דעתי אינה חשובה, מפני שאינני מתיימר להיות בקיא ברפואה, בתזונה ובפעילות גופנית. לכן, כפי שמורה ההלכה בעניינים אלו, אני סומך על הרופאים שהם המומחים לכלל ענייני הבריאות.

תגובת המשך: האם לקרוא מחקרים?

"תודה רבה על התשובה. אמנם, אני מאמינה שאחת ההתקדמויות המשמעותיות של הדור שלנו היא היכולת להיות איש אשכולות. היכולת לחקור בקלות כל נושא, להגיע בקלות למחקרים מדעיים, לקרוא בקלות ספרים שנכתבו על ידי חוקרים. בעיניי זה מחייב אותנו לשינוי בתפיסה, כדי להבין שיש ביכולתנו ללמוד דברים רבים גם אם לא ישבנו שבע שנים באוניברסיטה.

"כמובן שלגבי מצבי חולי יש צורך בהתייעצות עם רופא. אך במצב רגיל כאשר אישה חוקרת מהי הדרך הטובה להאכיל את משפחתה, בעיניי יש בהחלט מקום לחקירה עצמאית. דווקא בנושא הזה של תזונה, הרופאים מעידים כי למדו על כך מעט מאוד במהלך לימודי הרפואה, לכן הם מפנים את השואלים לדיאטנים. התפיסה הזאת שתזונה שמבוססת על הצומח היא טובה ביותר לאדם מתרחבת יותר ויותר במערב… לאנשים נמאס לקחת עשרים סוגי תרופות שונים…

"אני מבינה שההלכה מורה ללכת על פי המומחה, אבל ההלכה גם מורה 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. ומכיוון שכיום הרבה מאוד אנשים מתים וחולים במחלות שנגרמות באופן ישיר מהתזונה הלקויה שאנו אוכלים, חרף טיפולם המסור של הרופאים… ומכיוון שמחלות רבות, ובכללן החמורות והקשות… ניתן לרפא על ידי תזונה נכונה, האין חובה על רב לבדוק את המחקרים הללו כראוי? האם אינך סבור שיש אמת בדבריהם של הרופאים האלטרנטיביים, שלמדו את הרפואה הקונבנציונלית ומצאו שאינה נותנת מענה נכון לחלק משמעותי מהבעיות?"

תשובתי: הרפואה הקונבנציונלית קובעת

למרות שהמידע כיום זמין במאגרי המידע שבאינטרנט, צריכים להיות מומחים כדי לבחון את איכותו ואמינותו, ובמיוחד בנושאים שיש לגביהם דעות שונות. ככל שמדובר בנושא יותר רציני וחמור, כך צריכים יותר אחריות בבחירת המידע.

לכן גם היום, הוראת ההלכה היא לנהוג על פי העמדה המקובלת על רוב הרופאים, שהם המומחים לתחום הבריאות. הוראה זו נאמרה אפילו לגבי שבת ויום הכיפורים, שאם רופא אומר שצריך לחלל שבת או לאכול ביום הכיפורים – שומעים לו. ולא זו בלבד, אלא שהורו חכמים (ירושלמי יומא פ"ה ה"ה), שאם בעת שצריכים לטפל בחולה, המטפל הולך לשאול את הרב כיצד לטפל בחולה או האם מותר לשמוע לרופא, הרי זה שופך דמים; כי בעוד שהוא שואל, החולה עלול להסתכן. וגם הרב ששואלים אותו – מגונה, כי היה צריך ללמד את תלמידיו שאין לפנות אליו במצב של פיקוח נפש, אלא להזדרז לטפל בחולה באופן המיטבי.

כאשר יש מחלוקת בין הרופאים, הולכים אחר הרוב, שכך הכלל לגבי כל הדברים המסופקים – שהולכים אחר הרוב, שנאמר: "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב). אמנם במצבים מסוימים, כאשר אדם סבור שהמיעוט צודק, עליו לנהוג כעמדת המיעוט. דינים אלו התבארו בפירוט לגבי חולה בשבת ויום כיפור (עיין שו"ע או"ח תריח; פנה"ל ימים נוראים ח, ד, 5; שבת כז, ב).

מסקנה להלכה

  • א) כאשר יש חילוקי דעות בין הרפואה המקובלת לרופאים אלטרנטיביים, מכיוון שהרופאים המקובלים הם רבים, וגם נחשבים כיותר בקיאים, שדבריהם נשענים על מחקרים מקיפים, הולכים אחר הוראת הרפואה המקובלת.
  • ב) במקרה של סכנת נפשות קרובה ומוחשית, ולדעת הרפואה הרגילה אין תועלת בפעולה מסוימת אבל אין בה נזק, ולדעת רופאים אלטרנטיביים יש בה כדי להציל את חיי החולה, יש לשמוע בקול הרופאים האלטרנטיביים, ובתנאי שהם ידועים כרופאים רציניים ואחראים (עיין שו"ע או"ח תריח, ד). וכן כאשר דעתו האישית של החולה שהרופאים האלטרנטיביים צודקים, עליו לשמוע בקולם גם כאשר מידת מומחיותם לא נודעה, שכן "לב יודע מרת נפשו". וזאת בתנאי שהוראותיהם אינן סותרות את הרפואה הרגילה.
  • ג) במצב שאין סכנת נפשות קרובה ומוחשית, כאשר הרופאים הרגילים אינם חוששים לדברי הרופאים האלטרנטיביים, גם האדם הרגיל אינו צריך לחשוש לדעתם, ועליו לנהוג כפי ההוראה הרפואית המקובלת. אמנם מי שהשתכנע בלבו שהרופאים האלטרנטיביים צודקים, יכול לנהוג כמותם.

היחס הראוי לשיטות האלטרנטיביות

מכאן לשאלתך על יחסי לשיטות האלטרנטיביות השונות. כעיקרון אני מניח שבכל עמדה של אדם רציני שחקר בכנות את הנושא יש אמת מסוימת, ומן הסתם דרכו מתאימה לסוג מסוים של מחלות או לסוג מסוים של אנשים, ולכן ראוי לחקור את שיטתו ברצינות כדי ללמוד את האמת שבה, ולבחון כיצד ניתן לשלבה בתוך המשנה הכללית המוסכמת. כך אכן עושים חוקרים ורופאים רציניים.

עמדה זו, שנותנת מקום לכל שיטה ושיטה, קובעת מנגד שככל שמדובר בשיטה יותר קיצונית, ששוללת יותר את הדעות האחרות, כך הסיכון שהיא מוטעית ומזיקה גדול יותר. שכן כמו שמן הסתם יש נקודת אמת בדבריה, כך גם יש נקודות אמת בשיטות האלטרנטיביות האחרות, ועוד הרבה יותר נקודות של אמת בשיטה המקובלת שנוסדה על ידי ניסיונם של אלפי חוקרים רציניים. ומכיוון שהשיטה הקיצונית שוללת את כל נקודות האמת הללו, הרי שיש בה טעויות רבות שעלולות להיות מסוכנות.

העשרה בספרי הדרכה

לפיכך, טוב לאדם בריא, וכן למי שסובל ממיחושים שונים שאינם מסוכנים, לקרוא ספרי הדרכה ולשמוע הרצאות על אורח חיים בריא, תזונה, פעילות, רגיעה ושינה, כפי הדרך המקובלת על הרפואה הרגילה. אמנם מי שמרגיש שאינו מוצא ברפואה הרגילה את ההדרכה המתאימה לו, טוב שירחיב את קריאתו בספרי הדרכה אלטרנטיביים, וילמד מהם את ההדרכות שאינן סותרות את ההדרכות המקובלות. ויזכור תמיד שככל שמדובר בהדרכה ששונה ורחוקה יותר מההדרכות המקובלות, כך הסיכון שיש בה טעויות קשות גובר, ולא כדאי לאמצה. ואם למרות זאת ירגיש שדווקא הדרכות אלו מתאימות לגופו ונפשו מאוד, אפשר שינהג בהן, כי ייתכן שהן אכן מועילות לו, ובתנאי שיבדוק וידע שאין בהן סכנה מוחשית לפי השיטה המקובלת.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד