ארכיון הקטגוריה: ענייני ציבור

מה עושים עם עולים שאינם יהודים?

עם כל הצער על שבין העולים יש גם גויים – העלייה מרוסיה היא קידוש ה' ● לקרב בעבותות אהבה את הרוצים להתגייר ● למנוע עידוד עליית גויים ע"י שליחי הסוכנות ● האם בני אשכנז הרגילים בהברה ספרדית צריכים לחזור למסורת אבותם? ● כבוד תלמידי חכמים

העלייה מברית המועצות לשעבר

שאלה: שנים רבות ציפינו והתפללנו לעליית היהודים מברית המועצות לשעבר; והנה, כאשר נפתחו השערים הגיעה אכן עלייה גדולה, אך למרבה הצער יחד עם המוני היהודים הגיעו גם המוני גויים: מהם בני יהודים, מהם קרובים רחוקים ומהם גויים גמורים. האם ראוי לשמוח על עלייה זו?

תשובה: למרות הצללים שמלווים את עליית יהודי ברית המועצות לשעבר, יש לשמוח על עלייתם. וכך היה מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל חוזר ומזכיר את דברי הירושלמי (קידושין פ"ד מ"א): "גדול קידוש ה' מחילול ה'". והיה שואל, מה החידוש בזה? הרי ברור שקידוש ה' הוא טוב וגדול מחילול ה'! אלא שישנם לפעמים מצבים מיוחדים בהם נפגשים יחד דברים גדולים ומסובכים מאוד, ובאותו עניין עצמו קיים גם קידוש ה' וגם חילול ה'. מצב זה הוא קרוב למצבנו עכשיו במדינה, בענייניה הציבוריים-חברתיים (נאמר בשנת תשל"ג). חילול ה' הוא הדבר היותר נורא והיותר גרוע שבעולם. 

לעומת זאת, ערך כל המצוות הוא להרבות קידוש ה'. כשיש מצב בחיי היחיד או בחיי הציבור והחברה, בו יש צדדים של קידוש ה' וגם של חילול ה', רחמנא ליצלן, באים למבוכה נוראה, מה עלינו לעשות?… יש נוסח האומר שבמצבים כאלה "שב ואל תעשה עדיף". כנגד זה באה הדרכת חז"ל… אם אתה יודע שבאמת יש מציאות של קידוש ה' כשצד חילול ה' מפריע, בכל זאת צריך גבורה לעשות את קידוש ה', למרות הצד של חילול ה'. זהו פסק הלכה: צד קידוש ה' הוא מכריע ועדיף על הצד השלילי (שיחות הרצי"ה שמות ע' 369).

האחריות לשיפור המצב

עם זאת, עלינו לעשות ככל שביכולתנו כדי לקלוט את היהודים שעלו לארץ, ולקרבם לתורה לעם ולארץ. יש לממש את מלא הפוטנציאל האדיר הטמון בהם, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינת כוחות הנפש החדשים העשויים להצמיח פטריוטיזים יהודי בריא וישר. את בני היהודים הרוצים להתגייר, כמו כל גוי הגון החפץ באמת להתגייר, עלינו לקרב בעבותות אהבה, כדרך שקרב הלל הזקן את הגרים שבאו לפניו, והבחין בהם שהם רוצים באמת להצטרף לעם ישראל, למרות שהיו להם טעויות חמורות בהבנת היהדות (שבת לא ע' א).

במקביל, עלינו לפעול כדי לשנות את ההנחיות שניתנו לאנשי הסוכנות היהודית, שכיום ממריצים גויים לעלות ארצה. עליהם לקבל הנחיות חדשות על פיהם יפעלו רק להעלאת יהודים, או קרובי יהודים החפצים באמת ובתמים להידבק בעם ישראל ובתרבותו.

המתרגל להתפלל שלא בנוסח אבותיו

שאלה: מה דינו של מי שאביו והוא התרגלו להתפלל בנוסח מסוים שאינו נוסח משפחתם. האם על הבן להשתדל לחזור לנוסח הסבא, או שהואיל וכבר התרגל בנוסח מסוים, רשאי להמשיך להתפלל בו?

תשובה: ככלל נכון שאדם יתפלל וינהג כמסורת בית אביו. ואין הכוונה דווקא לאביו, אלא למשפחת אביו לדורותיה. למשל, אם אביו וסבו לא נהגו להתפלל, הבן שחזר בעז"ה בתשובה צריך להתפלל לכתחילה בנוסח בית אביו. 

אמנם מי שכבר התרגל בנוסח מסוים, לעיתים קשה לו לשנותו. הוא התרגל למנגינות, לסידור, ושינוי יכול לפגום בכוונתו. בנוסף לכך יש חשש שאולי האב ייפגע מכך שבנו משנה מהנוסח שבו הוא עצמו מתפלל. ואולי נכון לנהוג שכשהוא ביחד עם אביו יתפלל כאביו, ובמקום אחר כנוסח בית אביו. וכיוון שלשאלה זו השלכות רבות, ראוי לשאול בזה שאלת חכם.

מנהג החסידים ששינו מנוסח אשכנז

שאלה דומה התעוררה אצל בני משפחות חסידים, שלמדו בישיבות ליטאיות והתרגלו להתפלל שם בנוסח אשכנז, ואחר שיצאו מהישיבה התלבטו האם להמשיך להתפלל בנוסח אשכנז כפי שהם רגילים, או שעליהם לחזור לנוסח ספרד-חסידי כמנהג הוריהם. ורבנים בעלי נוסח אשכנז הורו, שמעיקר הדין עליהם להמשיך להתפלל בנוסח אשכנז, שכן בעבר כל יהודי אשכנז התפללו בנוסח אשכנז, והחסידים לפני כמאתיים שינו נוסחם. ואף שאחר כל כך הרבה שנים אין מורים לבני החסידים לחזור לנוסח אשכנז, מכל מקום מי שכבר התרגל בנוסח אשכנז, מוטב שימשיך להתפלל בו, שזהו נוסח אבותיו האמיתי (אג"מ או"ח ב, כד). ורבני החסידים מורים שעליהם לחזור לנוסח החסידי. וטעמם, שאם אחר שכל יהודי אירופה התפללו בנוסח אשכנז הורו גדולי החסידים לשנות לנוסח ספרד-חסידי, כדי שיתאים לכוונות האר"י – קל וחומר למי שכבר נולד במשפחה חסידית שעליו להמשיך להתפלל בנוסח חסידי. ולמעשה, הואיל ויש דעות לכאן ולכאן, רשאי השואל לבחור כיצד לנהוג, וטוב שיתייעץ על כך עם רבו.

אשכנזים שמתפללים במבטא ספרדי

שאלה דומה התעוררה בקרב עולי אשכנז מהציבור הדתי-לאומי. לפני כשלושה דורות, עם תחילת קיבוץ הגלויות, הורגש צורך למזג את כל הגלויות, ולהחזיר את העם היהודי לשפתו העברית. כדי לאחד את כולם סביב מבטא אחד, בחרו במבטא הספרדי. ואמנם דעת מרן הרב קוק זצ"ל ועוד פוסקים רבים, שכל עדה צריכה לשמור בתפילה על מבטאה. אלא שבפועל, כיוון שהעברית המדוברת היתה בהגייה הספרדית, נשתרשה הגייה זו בקרב רבים מיוצאי אשכנז. ואף מנהלי המוסדות הדתיים-לאומיים פעלו בעידוד מקצת הרבנים, ובראשם הראשון לציון הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל או"ח א), למען השרשת ההברה הספרדית בקרב כל התלמידים, הן בשיעורי התורה והן בתפילה. 

ויש מן הרבנים שיצאו בתוקף כנגד האשכנזים ששינו את המבטא. ויש שהורו, שגם מי שקשה לו לומר את כל התפילה במבטא אשכנזי, לכל הפחות את שם השם עליו לבטא בהגייה האשכנזית, מפני שבשם השם בולט יותר יתרונה הדקדוקי (הר צבי או"ח א, ד; אז נדברו ח"ג, מח, א, עפ"י חזו"א).

אולם למעשה, אין הרבנים מעודדים את תלמידיהם לשנות את מבטאם. שהואיל והמבטא הספרדי כשר כמו האשכנזי, ובו הכל רגילים לדבר, אין צורך להתאמץ לחזור למנהג הישן. וכך כתב הרב הראשי לישראל הרב אונטרמן (וכמה מרבני הספרדים שמחו על כך, יעויין בישכיל עבדי ח"ב או"ח ג', ויבי"א ח"ו או"ח יא). ודעת מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שאף שמצד הדין ראוי שכל אשכנזי יתפלל בהברה אשכנזית, אם המאמץ לשנות את המבטא יגרום להסחת הדעת מכוונת התפילה, עדיף שלא לשנות את ההגייה. 

ומי שכבר מתפלל במבטא ספרדי, מוטב שגם את שם השם יאמר במבטא ספרדי, כדי שלא לערבב את המבטאים. ויש מי שחושש שהמערב את המבטאים אפילו בדיעבד לא יצא (הגרי"א הנקין, כמובא בשערים המצוינים בהלכה יח, ה). לפיכך נוהגים לומר את כל התפילה, כולל שם השם, במבטא ספרדי. 

ובדיעבד אי אפשר שלא להכיר גם בתועלת שצמחה מכך שבני כל הציבור הדתי-לאומי מדברים ומתפללים במבטא אחד, שעל ידי כך יכולים בני העדות השונות להתפלל ביחד בבתי הכנסת וללמוד ביחד בישיבות. ומתוך כך בני העדות השונות מתקשרים ומתחתנים זה עם זה, והעם מתלכד ומתאחד.

כבוד תלמידי חכמים

שאלה: האם משמעות הביקורת שנכתבה על הרבנים שתמכו בהקמת ועדת קהאן ובהסכמי אוסלו, שאין ראוי לכבדם?

תשובה: חס ושלום. מצווה לכבד כל תלמיד חכם. וכפי שדרש ר' עקיבא על הפסוק "את ה' אלקיך תירא" – לרבות תלמידי חכמים. ואף אני קם לכבוד אותם תלמידי חכמים שליט"א (אגב: הרב עמיטל שליט"א כובד בחתונתי בקריאת הכתובה. זה היה כחודשיים לאחר הקמת ועדת קהאן). וכן ברור שיש לכבד מאוד את זכרו ותורתו של אחד מגדולי הדור, הרב י"ד סולובייצ'יק זצ"ל. ואף זכיתי בעז"ה ללמוד מתורתו דרך ספריו הנפלאים. ואע"פ כן ראויה הביקורת על עמדותיהם המדיניות להישמע בציבור, מפני שמדובר בנושא המשפיע על חיינו ועתידנו. ובמיוחד כאשר העמדה הרווחת בקרב רוב גדולי ישראל מנוגדת לעמדתם. 

ויתקיימו בנו דברי חז"ל (קידושין ל, ב): "ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: את והב בסופה".

בוסריות מוסרית ותוצאותיה

בגלל ועדת קאהן הפכה ישראל לאחראית עיקרית לטבח של נוצרים בידי מוסלמים ● בלחצם של רבני מימד כפתה המפד"ל את הקמת הוועדה, בניגוד לדעת הרב גורן והרב ישראלי ● את התוצאות רואים היום בבלגיה ● סגולת ישראל המתגלית דווקא בפרשת העגל

ועדת קהן

לפני כעשרים שנה, בראש השנה תשמ"ג, אחר שצה"ל כבש את דרום לבנון וביירות, ונתן לבעלי בריתו הנוצרים לשלוט במחנות הפליטים שבביירות, טבחו הנוצרים בשנואי נפשם הפלשתינאים.
אישים מחוגי השמאל יצאו בהאשמות חמורות כנגד ממשלת בגין, שהיא האחראית הישירה למעשי הטבח בסברה ושתילה. גם בעולם, חברו אישי מצפון עם האנטישמיים למיניהם, למסע גינויים חריף כנגד מדינת ישראל וצה"ל.
התביעה הנחרצת של חוגי השמאל, התקשורת ואישי מצפון, שהממשלה תקים ועדת חקירה ממלכתית עם סמכויות רחבות לבדוק מי היה אשם במחדל שהביא לרציחתם של הפלשתינאים על ידי הנוצרים בלבנון.
הממשלה מתוך אחריות לשמה הטוב של מדינת ישראל, ביקשה להוריד את הנושא מסדר היום, לברר את מהלך העניינים בשקט, להסיק מסקנות כדי שמחדלים כאלה לא יקרו שנית. הממשלה חששה שמא עצם הקמת ועדת החקירה תהיה כהודאה שישראל אכן אחראית לטבח.
כי אף שהיה מחדל מצד צה"ל, בכל אופן ברור היה שצה"ל לא השתתף בפועל בטבח, לא במעשה ואף לא בעידוד. וכאשר ימצאו אשמים ברשלנות, העולם כבר יאשימם ברצח עצמו, ויכתים בכך את מדינת ישראל כמי שעוסקת בטבח עם.
במשך שבועות התחמק מר מנחם בגין מהקמת ועדת חקירה. גם הרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן זצ"ל ורובם המכריע של רבני ישראל סברו שאין להקים ועדת חקירה, וכי האחריות שלנו על מה שארע שם היא צדדית. ובמיוחד חששו שמא הקמת הועדה ומסקנותיה יגבירו את האנטישמיות בעולם. זו היתה גם עמדתה של "אגודת ישראל" שהתנגדה להקמת ועדת חקירה.
בפועל, אחר לחצים מרובים, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט קהן. למסקנת הועדה אכן אריאל שרון שר הבטחון, והרמטכ"ל רפאל איתן ועוד מספר קצינים התרשלו בכך שמסרו את מחנות הפליטים לשליטתם של הנוצרים. עקב כך הועבר אריאל שרון מתפקידו, כהונת הרמטכ"ל קוצרה בכך שלא הוארכה כמתוכנן. ובעולם נתקבעה העובדה כי צה"ל הוא אחד הצבאות המרושעים, העוסק בטבח אכזרי כל כך, עד שאפילו הישראלים עצמם נאלצו להודות בכך ולפטר מספר אישים בכירים מתפקידיהם.

עמדת המפד"ל

למעשה לא היתה צריכה כלל לקום ועדת החקירה, הליכוד ושותפיו התנגדו להקמתה. אלא שהמפד"ל, שבלעדיה הממשלה לא יכלה להתקיים, תבעה את הקמת ועדת החקירה. כבר ביום ד' בתשרי תשמ"ג היתה הכותרת הראשית בעיתון "הצופה": "המפד"ל תובעת חקירה בפרשת הטבח בבירות". בו' תשרי נכתב בכותרת: "בגין מבטיח למפד"ל: תערך בדיקת אירועי הטבח בבירות. נציגי מדינה זרה פנו רשמית בדבר נכונות המפד"ל להפיל את הממשלה. המר: אין מגעים עם האופיזיציה".

ראשי ישיבת הר עציון

ראשי ישיבת ההסדר הר עציון תבעו בתוקף מהמפד"ל ללחוץ להקמת הועדה. הרב ליכטנישטיין פרסם בכ"ח תשרי ב"הצופה" פנייה אישית שכותרתה: "החזרת הגאוה הלאומית וזקיפות הקומה הישראלית". ובתוך המאמר כתב: "ובצד המאורע עצמו, אין ספק שהסירוב הראשוני התמוה לכונן ועדת חקירה ממלכתית לבדוק את הנושא הטיל צל כבד על כולנו – השפיל קרן ישראל וחילל שם שמיים מחוץ, עורר חששות ומחלוקות מבית. הצורך בחקירה כזו דחוף גם מפאת שיקולים מדיניים צרופים – כדי לטהר את שמנו בזירה הבינלאומית, וכדי לסלק המבוכה הסוררת בין אחינו בני ישראל בכל אתר ואתר". במאמרו פיקפק אם אפשר לומר שהכל בשגגה, וגם אם הכל בשגגה, הרי ששגגה נחשבת לחטא, ויש לחוטא אחריות על שגגתו. הרב עמיטל ביום שישי כ"א תשרי כתב: "…על הטבח בסברה ושתילה צריכה היתה לבוא תגובה אינסטנקטיבית מיידית, של כל עם ישראל, תגובה של תדהמה ורתיעה… לו ארע חלילה טבח ביהודים באיזו מדינה בעולם – האם לא היינו טוענים שממשלת אותה המדינה אחראית ישירות למעשי המרצחים?". לפיכך הוא סבר שאף ועדת חקירה אינה מספקת אלא צריך למנות במקומה חבר מושבעים. (תודה לחגית בר-און על הבאת הציטוטים).

הרב סלובייציק זצ"ל

סופר "הצופה" בארצות הברית, דיווח שבדרך כלל כשהיה בא לסוכתו של הגאון הרב סלובייציק זצ"ל, הרב היה מדבר בדברי תורה ואח"כ מתעניין במצב החברתי והפוליטי בארץ. והנה אותה השנה, תשמ"ג, מיד כשנכנס החל הרב להפנות כלפיו שאלות נוקבות ודברי תוכחה וזירוז – למה שרי המפד"ל משתהים ולא דורשים מיד ובתוקף הקמת ועדת חקירה לבירור העניין.

הרב ישראלי זצ"ל

בתגובה לתביעה להקים ועדת חקירה ולהטיל בכך את האחריות על צה"ל, העביר מו"ר הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל שיעור כללי בישיבת "מרכז הרב", שעיקרו להוכיח כי אין האשם בנו, ואין אנו צריכים לקחת אחריות על פשעיהם ועל המלחמות שבינם לבין עצמם.
לאחר השיעור ליווה ידידי הרב זאב סולטנוביץ את הגאון הרב ישראלי לביתו, ושאלו בדרך, הלא התפרסם ב"הצופה" כי הרב סלובייציק בעצמו תבע והמריץ את שרי המפד"ל שינקטו עמדה תקיפה למען הקמת ועדת החקירה, וראה בזה קידוש ה'. ותשובת הרב ישראלי היתה קצרה וחד משמעית: "במחשכים הושיבני זו תלמודה של בבל" ולא יסף. (מקור הציטוט מסנהדרין כד, א).

סוף דבר

מאז ועד היום מואשמת מדינת ישראל בפי שונאיה המרובים כרוצחת לתאבון, כאשר מסקנות ועדת קהן משמשות הוכחה ניצחת לכך. בעקבות אותה ועדה מואשם בימים אלו ראש ממשלת ישראל בפשעי מלחמה בבלגיה, ויש חוששים שזאת רק ההתחלה.

בעקבות ועדת החקירה הפנתה ישראל את עורפה לשותפיה הנוצרים בלבנון. מרוב צדקנות מדינת ישראל לא הצליחה לעמוד בהתחייבויות שלה כלפי בני בריתה היחידים במזרח התיכון. היא בגדה בנוצרים שבלבנון ואח"כ בצבא דרום לבנון. לו היינו מצליחים לשמור על יחסינו הטובים עמם, היה בכך משום פתח למעט את השנאה כלפינו בעולם, לפחות בחלק הנוצרי, והיינו מחלישים בכך את השפעת סוריה אירן וארגוני המחבלים למיניהם, שהפכו את לבנון לאחד מבסיסי פעולתם.

מסקנות ועדת החקירה גרמו לכך שלא נוכל יותר לכרות ברית עם שום גורם במזרח התיכון, מפני שבכל עת שהוא ינהג כפי שמקובל באיזור, יבואו צדקנים ויאמרו כי עלינו להפנות לו את ערפנו, יעמידו את אלו שעמדו איתו במגעים לפני וועדת חקירה וימררו את חייהם. 

לאחר שנים, אותם גורמים מהשמאל שתבעו את הקמת ועדת החקירה החלו לפעול למען טיהור שמם של רוצחים מושחתים כערפאת וכנופייתו ואסאד וחבר מרצחיו. כלפיהם לא היו טענות. הם רצחו על פי החלטתם העצמית, וזה בסדר, כי זה לא באחריותינו. לכן מותר לשאת אליהם עיניים בתקווה, כאל סמלי שלום ואהבה. 

הרצון הבוסרי

לפעמים מתחיל להתפתח איזה רצון טוב לתיקון, אבל עדיין לא הבשיל כראוי. וכאשר בעודו בוסר הוא מכריז על עצמו כעל רעיון בשל ושלם, לא רק שאינו משיג את מגמתו הטובה לתיקון עולם, אלא הוא אף הורס ומשחית יותר. מפני שאת תפישת העולם הישנה, שהיה בה מידה מסוימת של איזון, הוא מאבד, ואילו לתפישה חדשה ובשלה עדיין לא הגיע. וכך, ללא חושים בריאים, הוא פעמים רבות מעדיף לגנות את הטובים הישנים, ומשבח את הרשעים החדשים. 

כך עשו אישי מצפון למחצה בתמיכתם בשלטון הרשע של ברית המועצות, כך עשו 'רודפי השלום' ביחסם אל היטלר ימ"ש, וכך כיום ביחסם למנהיגי אש"ף וחמס.

סגולת ישראל בפרשת כי תשא

לכאורה בפרשת כי תשא אנו לומדים על נפילתם הגדולה של ישראל בחטא העגל. ארבעים יום אחר המעמד הגדול של מתן תורה עשו עגל מסכה, ואמרו "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות לב, ד).

אבל האמת שדווקא בפרשת כי תשא נתגלתה סגולתם של ישראל, שהרי אם חטא חמור שכזה לא גרם לפירוד בין ה' לישראל, סימן הוא שישנה ברית נצח בין ישראל לה', שאפילו החטאים החמורים שבעולם לא יבטלוה. ואכן, אחר שחזרו ישראל בתשובה וה' קיבל את תפילת משה וסלח לישראל, עוד "העיז" משה רבנו לבקש שה' יפלה אותנו מכל העמים. "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה". והסכים ה' – "גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם" (שמות לג, טז-יז). אין זאת אלא שדווקא מתוך המשבר הנורא התברר עד כמה הקשר של ישראל לה' הוא מוחלט, ולכן דווקא אז ביקש משה שיפלה ה' את עם ישראל מכל העמים.

הבחירות כמצווה

מעשיה הטובים והרעים של מפלגה נזקפים לזכותם ולחובתם של בוחריה ● מצווה לבחור במפלגה הפועלת למען מטרות חשובות ● הימנעות מלבחור – גאווה וטיפשות ● צל"ש למפד"ל והאיחוד הלאומי על שמירת השלום ●מתי אפשר להתפלל מנחה קצרה

מצווה לבחור במפלגות טובות

הבוחר במפלגה שתפעל למען מטרות חשובות מקיים מצווה – שעל ידו יתקיימו כל אותם מעשים טובים שנעשים ברמה הלאומית. אם בחר במפלגה שלוחמת למען שלמות הארץ ולמען ההתיישבות בכל מרחביה, הרי שהוא מקיים את מצוות יישוב הארץ. ואם בחר במפלגה שמתנגדת לכל נסיגה וויתור לרשעות הפלשתינית, הרי שהוא מקיים מצוות הצלת נפשות, כפי שכבר הוכח לכל יהודי שפוי. אם בחר במפלגה שמקדמת את החינוך לתורה ולאהבת העם והארץ, הרי שקיים מצוות תלמוד תורה, וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה. אם בחר במפלגה שמצאה דרכים לקירוב רחוקים לתורה ומצוות, הרי שסייע לקיום תורה ומצוות. אם בחר במפלגה שמצאה דרכים לחבב את השבת על כלל ישראל, הרי שקיים את מצוות השבת. אם בחר במפלגה שפועלת למען קליטת עלייה, הרי שקיים מצוות יישוב הארץ וחזון קיבוץ הגלויות. אם בחר במפלגה שמפתחת את הכלכלה לרווחת כל התושבים, הרי שקיים מצוות צדקה בדרגה הגבוהה ביותר, שעל ידה יתמעטו העניים בישראל. אם בחר במפלגה שפועלת למען המשפחות החלשות, הרי שקיים מצוות צדקה ברמה הרגילה. אם בחר במפלגה שפועלת למען עידוד הגירתם או גירושם של אויבי ישראל, הרי שפעל למען מצוות "לא ישבו בארצך" על פי כללי גר תושב. אם בחר במפלגה שנלחמת כנגד העוולות שבבתי המשפט ובראשם בית המשפט העליון, ופועלת למען הקמת המשפט על פי התורה, הרי שהוא מקיים את מצוות העמדת שופטים הגונים והורדת שופטים שאינם הגונים.

לעומת זאת, מי שבחר במפלגה שתמכה בנסיגה מחלקי ארץ ישראל – חטא כנגד מצוות יישוב הארץ וגרם לסיכון נפשות. ומי שבחר במפלגה שפוגעת בחינוך התורני – חטא כנגד מצוות תלמוד תורה. ומי שמתכוון לבחור במפלגה התומכת בהקמת מדינה פלשתינית חוטא כנגד מצוות יישוב הארץ ומסכן את נפשות ישראל.

ולפעמים יש מפלגות שטובות בדבר אחד ורעות בדבר אחר, ואזי כשהוא בוחר בהן יש בידו מצווה ועבירה. אבל אם יבחר במפלגה שטובה בכמה דברים, ירבו מצוותיו.

חשיבות ההצבעה של כל יחיד

יש שמתרשלים מלהגיע להצבעה מפני שנדמה להם שהפתק הקטן שלהם נטול חשיבות שהרי צריכים עשרות אלפי קולות עבור כל חבר כנסת. אכן באמת, כל קול הוא אחוז מזערי מכלל הקולות הנצרכים, אבל מצד שני השפעת המצביעים על המערכת הציבורית גדולה כל כך, עד שאפילו קול מזערי שווה הרבה. ואם יצביע למפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה, למרות שמגמותיה טובות, נמצא שמבטל את השפעתו, ובמידה מסוימת אף נותן חילו לזרים, שעל ידי כך כוחן של המפלגות הרעות מתחזק.

אם נבחן את 15 השנים האחרונות, נמצא כי כמעט בכל הקדנציות, חברי כנסת בודדים הכריעו את הכף לטובה או לרעה. בזמן ממשלת רבין הזכורה לשמצה, חברי כנסת בודדים הכריעו את הכף לרעה. ובזמן ממשלת נתניהו, בזכות כמה חברי כנסת בודדים נמנעה נסיגה מחבלי ארץ קודשנו, והופחתה במקצת הסכנה האיומה שנשקפה לנו בעקבות הסכמי אוסלו. גם בזמן ממשלות ברק ושרון, חברי כנסת בודדים מנעו מחדלים נוראים של כניעה נוספת לטרור. לו היה להם יותר כוח, אולי כבר יכולנו בעזרת ה' להכריע את האויב.

ההיבט התקציבי

גם מבחינה תקציבית, אם נחשב למשל, את ההשפעה של חבר כנסת אחד על תקציבי החינוך או ההתיישבות, נמצא שהיא עשויה להגיע למאות מיליוני שקלים. אם נחלק, כדרך משל, שלוש מאות מיליון ש"ח לשלושים אלף בוחרים (השווים ח"כ אחד), נמצא שכל מצביע השפיע על תקציב של כעשרת אלפים ש"ח. לא מעט. ייתכן לפי זה שהצבעה של אדם אחד שקולה כנגד כל התרומות שהוא נותן למוסדות חינוך או ליישוב הארץ במשך שנה, ואולי אף במשך ארבע שנים. כמובן שחשבון זה אינו מדויק – ייתכן שההשפעה של מצביע גדולה יותר וייתכן שפחותה, והדבר תלוי כמובן גם בהרכב הקואליציה. ובכל זאת, חשבון זה יכול לתת איזה כיוון ומשמעות, ולו רק מבחינה כספית, לערכו של כל מצביע.

לכן גם כשצריך לנסוע למרחקים גדולים, ראוי להתאמץ, לבוא ולהצביע.

כשהטיפשות והגאווה מתחברים

יש טיפשים גאוותנים שאינם מבינים את חשיבות הבחירות. הם מבחינים בצדק בצדדים השפלים שבפוליטיקה, אבל אינם מבינים את האחריות המוטלת על כל אחד לפעול לתיקון העולם, ובצדקנות גאוותנית הם מזלזלים בכל האנשים שמתעסקים בבחירות. אבל הרחמנות האמיתית היא עליהם.

ובכלל, השילוב של טיפשות וגאווה הוא שילוב קטלני, מפני שהגאווה לא מאפשרת לטיפש לשמוע את דברי החכמים, והטיפשות אינה מאפשרת לו להבין כי הוא גאוותן, וכך הוא שוקע לתוך עולם של הבל. וכבר אמרו חז"ל: כל מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו (ברכות לג, א).

אבל החכמים מבינים את החשיבות של ההשתתפות בבחירות והפעילות במערכת הפוליטית, ועם זאת כמובן גם מבינים שישנן עוד מערכות השפעה לא פחות חשובות, כמו לימוד תורה, חינוך, התיישבות, חסד ועוד. אלא שלכל מצווה יש שעה, ובשעה שעוסקים בבחירות צריך לבחור במלא הרצינות והאחריות. וכל מי שיכול מצווה עליו להשפיע על חבריו וקרוביו שיחזקו את המפלגות הטובות.

על השלום

ברוך ה', דברי השלום והאהבה בין המפד"ל לאיחוד הלאומי (שגם אני זכיתי לפעול למענם בכתב ובעל פה) הצליחו ופעלו, ועד כתיבת שורות אלו לא היו התנצחויות מכוערות בין נציגי המפד"ל והאיחוד הלאומי. ואף על פי שמטבע הדברים כאשר יש ויכוח בין מפלגות קרובות המתח גובר ואתו ההשמצות ההדדיות, בכל זאת גברה ההכרה שגדול השלום, ונציגי המפלגות בלמו עצמם ונהגו כבוד זה בזה. יהי רצון שבזכות זאת יזכו שתי המפלגות החשובות הללו להצלחה גדולה בבחירות, והשפעתן תגדל ותכריע את הציבוריות הישראלית לטובה.

מתי מותר להתפלל תפילה קצרה

שאלה: בעבודה אנחנו מקיימים מניין לתפילת מנחה. משתתפים במניין כעשרה עד 12 אנשים. האם עלינו להתפלל קודם בלחש ואח"כ חזרת הש"ץ, או שמותר לנו להתפלל תפילה אחת כשהחזן יאמר את שלושת הברכות הראשונות בקול רם?

תשובה: ככלל, צריך להתפלל קודם בלחש ואח"כ חזרת הש"ץ, שכך היא תקנת חכמים. ואף שהטעם ההלכתי לתקנת חזרת הש"ץ הוא כדי להוציא את מי שאינו יודע להתפלל, מכל מקום תקנת חכמים לא זזה ממקומה, וגם כשכולם יודעים להתפלל אומרים חזרת הש"ץ. והמקובלים בארו טעם נוסף לחזרת הש"ץ, שהיא תפילת הרבים, ועל ידה התפילה מתקבלת יותר.

אבל כאשר המניין מצומצם, ויש אחדים שאינם מקפידים לענות אמן, עד שיש חשש שלא יהיו תשעה עונים אחר הש"ץ, אפשר להתפלל תפילה אחת. וכן כאשר ישנם אחדים שמאריכים בתפילתם, וקשה מאוד לציבור להמתין להם – אפשר להתפלל תפילה אחת. וכן כאשר חלק מבני המניין ממהרים מאוד, אפשר להקל ולהתפלל תפילה קצרה.

מתי הציבור מתחיל להתפלל בתפילה קצרה

שאלה: כאשר מתפללים תפילה אחת והחזן אומר את שלושת הברכות הראשונות בקול, מתי הציבור צריך להתחיל תפילת עמידה, יחד עם החזן או כאשר הוא מסיים את שלושת הברכות?

תשובה: יש בזה חילוקי מנהגים. יש אומרים שיתחילו אחר שלושת הברכות של החזן, ויש אומרים שיתחילו עם החזן.

שורש ההבדל בין המנהגים נעוץ ביחס לאמן שאחר ברכת 'הא-ל הקדוש'. לפי הירושלמי זהו אמן חשוב במיוחד, ולכן עדיף שהציבור יענה אחר 'הא-ל הקדוש' אמן ואח"כ יתחיל בתפילה. וכך פסקו הרמ"א והמשנה ברורה (או"ח קכד, ח). ויש אומרים שדינו כשאר אמנים, ואין צורך לעכב את תחילת התפילה עד אחר שיענו אותו, וכך פוסק בעל השו"ע וכך כתב בכף החיים (קכד, י).

אבל כיוון שהדין תלוי בעוד כמה גורמים, נראה להמליץ שבתפילת שחרית כולם יתחילו להתפלל עם החזן, ועל ידי כך יימנעו מהפסקה באמצע ברכת 'אמת ויציב'. ובמנחה, מי שיודע בעצמו שהוא מאריך בתפילתו – טוב שיתחיל עם החזן כדי שיוכל לענות על הקדיש שאחר התפילה. ומי שיודע שהוא מקצר – טוב שיתחיל להתפלל אחר שיסיים החזן 'הא-ל הקדוש', וכך ירוויח עניית אמן, ולא יצטרך להמתין בחינם אחר שיסיים את תפילתו.

ונראה לי שמכמה סיבות שלא כאן המקום לפרטן, המלצה זו טובה לנוהגים במנהגי ספרדים ואשכנזים.

 

על עבודה זרה ועובדים זרים

קדושת פירות ארץ ישראל עולה על קדושת המן ● האלילות של חוץ לארץ: הפרדת רשויות בין חומר לרוח ● בעיית העובדים הזרים: להפוך את העסקתם לבלתי משתלמת ● לסתום את החור במקום לרדוף אחרי העכבר

המן – מזון חינוכי דיאטטי

"ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה" (שמות טז, לה). המן היה לחם חינוכי. הוא חינך לאמונה בהשגחה האלוקית: כיוון שלא יכלו לשמור את המן מיום ליום, היו צריכים להאמין בכל יום שגם מחר ה' יוריד להם מן. הוא חינך לאכילה נכונה (דיאטטית): התאוותנים שרצו לאכול יותר מכפי צורכם, ולשם כך אספו חתיכות מרובות, נעשתה להם קליפתו עבה, עד שלבסוף קיבלו גם הם רק את השיעור הראוי להם לאותו היום. הוא חינך לשמירת שבת, כשירד ביום השישי כפול. וכיוון שהיו פטורים מטרדת הפרנסה יכלו להפנות עצמם ללימוד התורה במשך כל ארבעים השנה. וזהו שאמר ר' שמעון בן יוחאי: "לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש, ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה ומהיכן היה לובש ומתכסה" (מכילתא בשלח).

הרוחניות שבאוכל

באר האר"י הקדוש, שלכל מאכל ישנו שורש רוחני. כשאדם אוכל, הגוף שלו ניזון מהחומר שבאוכל, והנשמה שלו מהרוחניות שבאוכל. וממילא מובן שהמן, שהיה יורד מהשמיים, שורשו הרוחני היה גבוה מאוד, ונתן כוח לישראל לעסוק בתורה ולקלוט את רעיונותיה העמוקים. 

ודווקא מפני רוחניותו היתירה של המן, היו מישראל שהתאוננו על טעמו המעודן מידי, ועל המתח הרוחני שחשו מפאת אכילתו.

פירות ארץ ישראל הקדושים

שאל רבי נתן שפירא, תלמיד האר"י הקדוש: מדוע כשהיו אבותינו במדבר זכו לאכול את המן, שהוא מזון שמימי, ואילו כשנכנסו לארץ הקדושה פסק המן מלרדת? והשיב, שהמדבר וחוץ לארץ הם מקומות טמאים שאינם מסוגלים לקבל קדושה בפירות, והיה צורך להוריד להם מן מהשמיים כדי שיוכלו לקלוט את התורה. אבל ארץ ישראל, שהיא ארץ הקודש, הקדושה מתגלה ומתלבשת בפירותיה הקדושים, ולכן אין צורך יותר שירד להם מן מהשמיים. והוסיף על דבריו חברו רבי משה זכות שאדרבה, הקדושה שבפירות ארץ ישראל יתירה על קדושת המן, שעל ידי אכילתם בקדושה נעשה תיקון ובירור למציאות הגשמית (ספר טוב הארץ לרב נתן שפירא).

וכן באר הרב קוק, שהקדושה של ארץ ישראל היא קדושה שמתגלה דרך הטבע, ואילו השכינה שירדה עמנו לגלות, יש בה את הכשרון להעמיד את הקדושה בניגוד לטבע, אבל זוהי קדושה שאינה שלמה, והשאיפה השלמה שלנו היא לגלות את הקדושה דרך הטבע בארץ ישראל (אורות ע' עז).

הגר בחו"ל כאילו עובד עבודה זרה

אמרו חכמים (כתובות קי, ב): "כל הדר בארץ ישראל – דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו א-לוה". ועוד אמרו: "כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים". 

וקשה לכאורה, הלא ישנם בחוץ לארץ יהודים מאמינים, בעלי מסירות נפש, ומדוע נחשבים כמי שאין להם א-לוה וכעובדי עבודה זרה. 

אלא שצריך להבין שחטאה הבסיסי של עבודה זרה הוא בתפיסתה המחלקת ומפרידה את העולם לתחומים שונים, והאלים השונים שולטים כל אחד בתחומו המיוחד. והפירוד הגדול ביותר שבתפיסת העבודה זרה הוא הפירוד שבין הרוחניות לחומריות, שלעיתים נחשב לפירוד בין הטוב והרע. וכיוון שבחוץ לארץ אפשר לגלות את הקדושה רק ברוחניות, תוך ניכור מסוים מהטבע, נראה הדבר כאילו דבר ה' מתגלה רק בתחומי הרוח, וכאילו אינו יכול להתגלות בתוך המציאות הגשמית הממשית. ולכן נחשב הדר בחוץ לארץ כמי שאין לו א-לוה, היינו שאין הוא יכול להתקשר לה' אחד, שמחייה את השמיים ואת הארץ. אבל בארץ ישראל, שבה הכל קשור לאמונה – גם יישוב הארץ הוא מצווה, גם פירותיה הם קדושים – מתגלה האמונה האחדותית, והזוכה לגור בה קשור לה' אלוקי ישראל.

ומבניין הארץ בקדושה יתגלה דבר ה' לעולם כולם על כל רבדיו, ומתוך כך ייעשה שלום בין הרוח והחומר, שלום בין העמים, שלום בין כל הנטיות השונות.

הפועלים הזרים – הרחמים והבעייה

לב מי לא נכמר בראותו תמונה של עובד זר נתפס על ידי שוטרים, מובל באזיקים למכלאות, לגירוש. הוא בא לכאן מארץ ענייה כדי להרוויח מעט כסף. מי יודע, אולי השאיר אחריו אשה וילד קטן, והוא שולח להם כל כמה חודשים מעט כסף. אולי הם עניים כל כך עד שאשתו מבקשת ממנו "תישאר עוד קצת בישראל, תחסוך עוד קצת כסף, אח"כ כשתחזור נוכל להתקיים". אולי הם חוסכים כדי לקנות בית. ואולי הוא שולח לה קצת כסף כדי להשקיט את מצפונו ובינתיים הוא בוגד בה, ומתכנן לעוזבה לצמיתות. ואולי הוא כאן עם אשתו, ויש להם ילד בן שש. עכשיו כשעומדים לגרש אותו, מה תעשה אשתו ובנו?

והרחמים גואים. 

ומנגד, אם לא נעצור את זרם המהגרים הלא חוקיים, האנדרלמוסיה תשתולל, השוק השחור ישגשג, המדינה תאבד את זהותה, האבטלה תלך ותגבר, העשירים ישמינו, בוגרי הצבא יחפשו עבודה ולא ימצאו, הפועלים הוותיקים יפוטרו ואת מקומם יתפשו סינים, אפריקנים, רומנים ואוקראינים. ומשברים ומתחים חברתיים יתעצמו ויתגעשו. שום מדינה לא יכולה להסכים להגירה בלתי חוקית.

השאלה כיצד אפשר להתמודד עם הבעייה בלי לגרום סבל רב מידי לפועלים שאין בלבם כוונת זדון ורשע. 

אשמת הרשויות והמעסיקים

ראשית, חובה לבקר את רשויות המדינה שלא התמודדו עם הבעייה בתחילתה על ידי חקיקה ותקנות מתאימות, וכך הגענו היום ליותר ממאה וחמישים אלף בעיות אנושיות של עובדים זרים לא חוקיים. 
ההתרשלות הפושעת הזאת נבעה מהקשר הבעייתי של הרשויות עם העשירים. למעסיקים נוח יותר עם הפועלים הזרים, הזולים והממושמעים, ולרשויות קשה להתעמת עם המעסיקים. אולי פעם תפשו פועלים של איזה קבלן גדול, וכשרצו לגרשם, הוא התקשר לחברו (השר או הח"כ או פונקציונר אחר), והלה דאג שיעלימו עין מה'בעייה', או אולי אף הצליח 'לסדר' את העניינים, ופתאום התברר שאפשר לסדר לפועלים שלו אישור. (זאת כמובן תוך הבנה שב'פריימריז' הקרוב הוא יקבל איזו תמיכה מהקבלן, או שימכרו לאחיין שלו דירה בזול).

ואם יש צדיק שרוצה לשמור על החוק ולהעסיק פועלים חוקיים בלבד, אזי הוא נאלץ לשלם לעובדים ישראלים סכומים גבוהים בהרבה, עד שאין ביכולתו להתמודד עם מתחריו, ואף הוא נאלץ בלית ברירה להעסיק פועלים זרים לא חוקיים.

הפתרון

וכיוון ששורש הבעייה נעוץ במעסיקים, הפתרון חייב להתמודד עימהם. את המחיר צריכים לשלם המעסיקים, כך שלא ישתלם להם להעסיק פועלים זרים בלא אישור. 

במקום שהמשטרה תתעמת עם הפועלים הזרים הבלתי חוקיים ותלך לתפוס אותם בשעות הלילה כשהם ישנים מעמל יומם, המשטרה צריכה להתעמת עם המעסיקים. היא צריכה ללכת לאתרי הבניין, למפעלי התעשייה, למסעדות, ובכל מקום שימצא פועל זר בלתי חוקי, יושת על המעסיק קנס כזה שיהפוך את העסקת הבלתי חוקיים לבלתי משתלמת בעליל. כמו שאומרים: "לא העכבר הגנב אלא החור". במקום לחפש את העכברים, שילכו ויתרבו, צריך לסתום את החור – לטפל במעסיקים, שלהם לא ישתלם להעסיק עובד בלתי חוקי.

כדי שהמערכת תוכל להתרגל לשינוי הכרוך בהוצאתם של עשרות אלפי פועלים זרים משוק העבודה, אפשר להציע שהקנס ילך ויגדל. בחודשיים הראשונים יהיה נמוך יחסית, ואח"כ יעלה לסכומים גבוהים, שיגרמו להפסדים גדולים כל כך, עד שבשום אופן לא יהיה משתלם להעסיק פועל לא חוקי.

בנוסף לכך צריך לקבוע בחוק או בתקנה, שתנאי העסקתם של הפועלים הזרים יהיו תואמים לשכר המינימום בארץ, כולל כל ההטבות הנלוות. זה יצמצם את הכדאיות שבהעסקתם רק למקרים שאכן אין ישראלי שמוכן לעבוד באותה עבודה.

היחס לפועלים הזרים

פעמים רבות אנו שומעים על מעסיקים המנצלים את חולשתם של הפועלים הזרים ועושקים את שכרם. גם בתחום זה צריכה מערכת המשפט להחמיר את יחסה למעסיקים. ראשית, מפני העוול המשווע שבהשפלת ועשיקת הפועלים הזרים. ושנית, כדי שלא יהיה משתלם כל כך להעסיק פועלים זרים (על חשבון בני המקום).

כדי שהגירוש יהיה בחסד ורחמים עד כמה שאפשר, ראוי אולי להגדיל את הקנס המוטל על המעסיק את הפועל הלא חוקי, כדי לתת מענק מסוים לפועל המגורש, כדי שלא ישוב ריקם לביתו. ואף שמצוות "הענק תעניק" (דברים טו, יד) נאמרה לעבד עברי, אפשר ללמוד ממנה עצה טובה כיצד לרכך את הגירוש המכאיב.

לימינם של שומרי שביעית

שמירת שמיטה למהדרין באמצעות 'אוצר בית דין' ● מעלות אוצר בית דין: החקלאי מתפרנס, הצרכן קונה בזול, שמיטה נשמרת למהדרין ומתקיימת מצווה באכילת הפירות ● הודיה קדם ז"ל: על ישראל היפה ועל איבוד פרופורציות בתקשורת

אוצר בית דין

כבר יותר ממאה שנה מתלבטים תלמידי חכמים וחקלאים בשאלה כיצד לנהוג בשנת השמיטה. כדי שלא לפגוע בחקלאות היהודית בארץ ישראל, שביסוסה הוא מצווה מהתורה של יישוב הארץ, התירו רבים מגדולי ישראל, וביניהם מרן הרב קוק זצ"ל, למכור את השדות לנוכרים בשנת השמיטה, ועל ידי כך להפקיע מהם את דיני השמיטה. כך יוכלו החקלאים היהודים להמשיך לבצע בהם את העבודות ההכרחיות ולהתפרנס. 

אלא שברור לכל, שכאשר אפשר, ראוי שלא לעקוף את דיני השביעית. הפתרון הטוב ביותר לקיום מצוות השמיטה בעצי פרי הוא על ידי "אוצר בית דין". 

כלומר, בעלי השדות אכן מפקירים את הפירות שגדלו בשמיטה. אלא שכיוון שהשדות רחוקים, בית הדין ממנה אנשים שיקטפו בשליחותו את הפירות ויחלקו אותם לכל המעוניין. והתשלום שמקבלי הפירות משלמים איננו עבור הפרי, כי פירות שנת השמיטה הם קדושים והפקר; אלא התשלום הוא עבור עבודת הקטיף, האריזה והחלוקה. 

בדרך כלל בית הדין שוכר את בעלי השדות והכרמים עצמם, שיהיו הם שליחיו לאיסוף הפירות וחלוקתם. וכך, מצד אחד אין מפקיעים מהפירות את קדושת השביעית, ומאידך החקלאים אינם מפסידים את מקור פרנסתם. אמנם בשנה זו בעלי השדות אינם יכולים לסחור בפירות ולקבל עבורם מחיר גבוה. מכל מקום הם אינם מובטלים, ויש להם שכר עבור עבודתם כשליחי בית הדין.

קשיי האירגון

אלא שארגון מערכת שכזו הוא דבר מסובך. יש לחשב היטב את העלויות, כדי שמצד אחד לא יהיו רווחים ולא הפסדים, ומצד שני העובדים בקטיף ובחלוקה יקבלו שכר הוגן. 

בחלוקת הפירות עלולות להיווצר בעיות, שכן מערכת החלוקה אינה פעילה בכל השנים, ועליה להתארגן במיוחד בשנת השמיטה לחלוקת הפירות למעוניינים. 

אמנם, כשמצליחים לארגן את המערכת הזאת כראוי, מזכים את הרבים במצוות רבות. ראשית, החקלאים שומרים שמיטה למהדרין. שנית, מחיר הפירות המחולקים זול בעשרות אחוזים ממכירם בשוק הרגיל, לרווחת הציבור. בעיקר הדבר מועיל למשפחות מעוטות הכנסה, ובכך מתקיימת מגמת התורה להקל על העניים בשמיטה. שלישית, לדעת כמה פוסקים (תשב"ץ) כל האוכל פירות קדושים של שמיטה מקיים מצווה. 

כדי שמערכות אוצר בתי הדין יתארגנו טוב יותר, על כל אחד ואחד מאיתנו מוטלת המצווה להיות ערני, ולהעדיף פירות ויינות של אוצר בית דין בכל עת שיש הזדמנות. 

העוסקים באוצר בית דין

באופן טבעי, השותפים למערכת שכזו הם דתיים. חקלאים דתיים שמעוניינים להדר במצוות השמיטה, ויודעים לקטוף ולטפל בשדות על פי ההלכה. גם מקבלי הפירות הללו צריכים להיות שומרי מצוות, מפני שיש להקפיד על קדושת הפירות, שאסור לאבדם בחינם. למשל, כשמבדילים על יין של "אוצר בית דין" אין שופכים ממנו, כדי שלא לאבדו. ואע"פ כן מוטב להבדיל על יין של אוצר בית דין בלי לקיים את המנהג ולשפוך, מאשר להבדיל על יין אחר שאפשר לשפוך ממנו כמנהג. 

הזמינו יינות מאוצר בית דין

באוצר בית הדין שטיפל בענבים שנקטפו מכרמים ביש"ע נותרו, מסיבות שונות, עוד אלפי ארגזים של יינות מסוגים שונים. אוצר בית דין זה מנוהל על ידי הרב זאב ויטמן רבה של חברת תנובה, בסיוע הרבנים החשובים, הרב יעקב אריאל, הרב דוב ליאור, הרב זלמן נחמיה גולדברג והרב נויווירט. 
ויש צורך גדול לסיים במהירות האפשרית את חלוקת היין, שכל זמן שארגזים אלו עדיין נמצאים תחת ידי "האוצר", חסרים בקופתו עוד כמה מאות אלפי שקלים, והדבר כבר גורם לסיבוכים רבים, ועוד עלול לפגוע בהתארגנות לקראת השמיטה הבאה.

הכרמים שמהם נבצרו הענבים נמצאים בבית יתיר שבדרום הר חברון, בשילה וקדומים שבשומרון, ובאבני איתן שבגולן. יש מהם מיץ ענבים, יין מתוק ויין יבש, אדום ולבן. נו, האם אפשר למצוא יינות טובים יותר? 

מצווה גדולה לשלם עבור חלוקת היינות הללו, ומצווה גדולה לשתותם. כל השותה מהם מחזק את ידי החקלאים החלוצים ביש"ע, שהם גיבורי כוח, מיישבי הארץ ושומרי שמיטה למהדרין.

כיצד לזרז את החלוקה

הואיל ומדובר ביין של שמיטה, מובן שאין אפשרות לשווקו ברשתות הרגילות ולמוכרו לצרכן הבודד עד לסיום המלאי. לפיכך, רק גבאים ומזכירי יישובים מסוגלים לעזור לחלוקת היינות הטובים והטעימים הללו.

יש לעודד את גבאי בתי הכנסת, החפצים בטובת הציבור, ויש להם מעט זמן לעסוק בארגון החלוקה, שיעודדו את חבריהם להזמין ארגזים, וכך ירכזו הזמנה גדולה עבור כל בית הכנסת או השכונה.
ביישובים ניתן לארגן זאת על ידי המזכירות. למשל ביישוב שלי, בהר ברכה, התארגנה המזכירות לחלוקת מאה ארגזים בשלב ראשון, וכפי הנראה עוד כמאה יחולקו בשלב השני. (מתגוררות אצלנו כמאה משפחות, כן ירבו). אם כך יעשו בעוד חמישים יישובים וקהילות, ניתן יהיה לסיים את כל חלוקת היינות של אוצר בית הדין הזה, וכך ישמחו הכל: מקבלי היין ישמחו בשתיית היין הטוב והמקודש של השמיטה, והגבאים ישמחו במצווה לסייע ליישוב הארץ ולשמירת השמיטה למהדרין.

התשלום עבור החלוקה לבקבוק יין מתוק או יבש של 750 מ"ל – 7.90 ש"ח. לבקבוק מיץ ענבים המכיל ליטר – 7.90. וכיוון שמדובר בארגזים שלמים, הרי שכל ארגז המכיל שנים עשר בקבוקים עולה כ- -95 ש"ח.

להזמנות ניתן לפנות לרב עמנואל 051-712461.

האם עמוד זה צריך גניזה?

כמה קוראים שאלוני אם צריך לגנוז את דף העיתון עליו מודפס הטור 'רביבים'. 

למעשה, אף שיש מחמירים, מצד הדין אין חיוב לגנוז את דף העיתון. והטעם לכך, שהואיל ורוב העיתון עוסק בענייני חול, ולשם כך מדפיסים אותו, לא חלה עליו קדושה. אמנם כיוון שבפועל יש בדף זה דברי תורה – אסור לבזותו, ולכן אין להשתמש בו כסמרטוט לניקיון או לעטיפת דגים. אבל אם מניחים את העיתון בפח שאינו מטונף כל כך, אין בכך איסור. ובמיוחד שהדף שיש בו דברי תורה עטוף מצדדיו בדפים אחרים, כך שאינו בא במגע עם הפסולת שבאשפה. ואם ירצו להדר בזה, יוכלו להניח את העיתון בתוך שקית, ואותה להניח בפח. ובמקומות שיש מכלים לאיסוף נייר, מוטב להניחם שם. 
ולגבי דפי פרשת שבוע, דעת רוב הפוסקים שהם צריכים גניזה. ואע"פ כן, כיוון שמצוות הגניזה בדפים מודפסים היא מדברי חכמים, הרוצה לסמוך על המקילים שאינם מצריכים גניזה, רשאי (ועיין במנחת יצחק ח"א יז-יח, ופניני הלכה ח"ד ע' 112). 

הודיה הפעוטה ז"ל

בצד הטרגדיה של משפחת קדם, נתגלו הצדדים היפים שבחברה הישראלית. הייתה דאגה כנה לשלומה של הפעוטה הודיה. ההתנדבות של המוני אנשים מכל שדרות החברה לחיפושים אחריה הייתה מרגשת. בעקבות פשעי אוסלו וכל ההפקרות המוסרית שנלוותה להם, היה נראה לכאורה כי הרגישות בחברה הישראלית לחיי אדם הושחתה. אנשים החלו לקבל בשוויון נפש את המציאות המזעזעת שבה אנשים נרצחים בפיגועים, בקבלם את שטיפת המוח התקשורתית, שפעם אלו "קורבנות שלום" ופעם אלו קורבנות של אילוצים בינלאומיים וכו'. לכן היה מעודד להרגיש שוב את החיוניות שקיימת בחברה הישראלית, שלאדם בכל זאת אכפת מחברו, והציבור מגיב כראוי לערך חיי אדם.

זאת ההזדמנות לשבח את תפקודה המקצועי והאכפתי של המשטרה. הרושם שנשאר הוא שיש לנו משטרה מקצועית ואנושית. להצלחתה בפיענוח הרצח יש ערך הרתעתי כלפי רוצחים ופושעים, שמעתה יחששו יותר מזרועה של משטרת ישראל. 

אישי התקשורת

עם זאת, אי אפשר שלא להתקומם כלפי איבוד הפרופורציה בקרב רבים מאישי התקשורת. שדרנית אחת בגלי צה"ל, אחרי שראיינה מומחה על שאלות הביטחון הקיומי של מדינת ישראל ביחס לעיראק ולפלשתינים, אמרה: "ועכשיו נעבור לנושא החשוב באמת, שלומה של הודיה". עד כדי כך גדולה טיפשותה, שאיננה מסוגלת להבין כי במדיניות הביטחונית של ישראל תלויים חייהם של עשרות ומאות אלפי אנשים. 

מובן שאירוע קרוב המתרחש לעינינו מרגש ונוגע יותר מאשר סכנות עתידיות. אבל למרות זאת אסור לשבש את האיזון האמיתי של הנושאים שעומדים על סדר היום.

על רבנים ופוליטיקה

האם רבני דורינו צריכים ללמוד ממתתיהו ולהנהיג מהפיכה? ● הכוהנים בני חשמונאי מרדו רק מתוך מצב של חוסר ברירה קיצוני ● תפקיד ההנהגה הרוחנית להנחות ולבקר את ההנהגה המעשית, ולא לבוא במקומה

מניעי המרד

שאלה: מדוע אין הרבנים קמים בגבורה ובאומץ, כמתתיהו הכהן בשעתו, ומנהיגים את עם ישראל לחיזוקה של היהדות ולמלחמת חרמה באויב הערבי? מדוע אין לומדים מהמכבים, שנלחמו ביוונים ובמתייוונים? 

תשובה: מתתיהו הכהן לא התחיל במרד כאשר ההתייוונות פשטה בעם, וירושלים עיר קודשינו ותפארתנו שינתה את פניה ונראתה כעיר הלניסטית. גם כאשר ההתייוונות הגיעה לתוככי בית המקדש, והכוהנים הגדולים קראו לעצמם בשמות יווניים, וחיבבו את תחרויות הספורט באצטדיון שהקימו ליד הר הבית יותר מאשר את עבודת ה' בבית המקדש, גם זה לא עורר מרד. 

המרד החל רק כאשר הגיעו מים עד נפש בכפייה על דת, כשהיוונים בסיוע המתייוונים החלו לכוף אנשים לעבוד עבודה זרה. מרבית החסידים ברחו להרים ולמערות, וכשנתפשו מסרו את נפשם על קידוש ה' ובלבד שלא יעבדו עבודה זרה. מתתיהו הכהן בחר בדרך ההתנגדות הפעילה והכריז על המרד. 

דרך הגאולה הרוממה

אכן, אין זו הדרך האידיאלית לגאולה. לכתחילה ראוי שהגאולה תצמח על ידי התעוררות ורצון שלנו. שמתוך ההתחזקות באמונה ובלימוד התורה יתלכד העם סביב ערכי התורה, ומתוך כך יפעל לשחרור הארץ ולבניית בית המקדש. כך היה בתקופת שמואל הנביא ודוד המלך: בהשפעת פעילותו החינוכית של שמואל הנביא העם התגבש, והיה מוכן לקבל מלך שיוביל אותו להגשמת הייעודים האלוקיים.
בזה היה ייחודו של דוד המלך, שבאופן יזום ומכוון בנה את ממלכת ישראל. השופטים שקדמו לו, קמו בתגובה להתקפות האויבים שקמו עלינו מסביב, וכדי להתגונן ולהדוף את התוקפים איחדו את העם ורוממו את רוחו. דוד פעל מלכתחילה בצעדים מדודים לגיבוש העם: תחילה סייע לשאול במלחמתו בפלישתים, וכשקנאת שאול כנגדו גברה העדיף להסתלק מהזירה הציבורית כדי שלא לגרום קרע בעם. גם לאחר מותו של שאול לא דחק את השעה, אלא ביסס תחילה את מלכותו ביהודה. כשהוכשרה השעה והעם קיבל אותו עליו כמלך, העביר את בירתו לירושלים, כדי שסביבה יתגבש העם כולו, והיא תהיה עיר הקודש ועיר הבירה. גם במלחמותיו בלטה היוזמה. דוד פתח במלחמות כנגד אויבי ישראל שמסביב, ולא המתין עד שהם יתחזקו ויתקפו. ועל כן עד היום אנו אומרים "דוד מלך ישראל חי וקיים" -הוא שבנה את מלכות ישראל. 

אבל ברוב המקרים האחרים צמחה ישועתנו מתוך קשיים וייסורים שעוררונו לחזור בתשובה.

שתי דרכים לגאולה

הדרך האחת, מתוך יוזמה ופעילות שלנו. כשמואל הנביא ודוד המלך, שפעלו בארץ, והקב"ה סייעם מן השמיים. זוהי 'גאולת יש ברירה', ואליה אנחנו משתוקקים יותר.

הדרך השנייה נובעת מההשגחה האלוקית, שרואה כי "אפס עצור ועזוב" ואין בישראל כוח להתקדם לקראת הייעודים האלוקיים, ואז, על ידי ההנהגה האלוקית המסתתרת בהיסטוריה, נוצר מצב של אין ברירה, ומתוכו אנחנו נלחמים ומשתחררים. זוהי 'גאולת אין ברירה', שקשייה וייסוריה מרובים. במידה מסוימת כך הייתה גאולתנו בנס החנוכה, שהתחילה מתוך גזרה קשה של אנטיוכוס.

אנו משתוקקים כמובן לגאולה הבאה מתוך התגדלות האומה כולה באמונה ותורה ויישוב הארץ. ומתוך כך תצמח מלכות דוד, שתוביל את גאולתנו בשובה ונחת. "הקטון יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, אני ה' בעיתה אחישנה" (ישעיה ס, כב). "זכו – אחישנה, לא זכו – בעיתה" (סנהדרין צח, א).

גאולה משולבת

וייתכן שתהיה גאולתנו משולבת משתי הבחינות: עיקרה מתוך כורח, כמבואר בספר יחזקאל פרק ל"ו, ובתוכה משולבת ההשתתפות שלנו. וכפשט הפסוק: "אני ה' בעיתה אחישנה", כלומר בתוך התהליך הטבעי של גאולת "בעיתה" נכנס יסוד של "אחישנה". 

ככל שנזכה להיות יותר שותפים בתהליך גאולתנו, על ידי התיישבות, חינוך, עזרה לזולת, ומעל לכל על ידי העמקה בתורתה של ארץ ישראל, המכוונת להכרת הייעוד של עם ישראל לתקן עולם במלכות ה' – כך יתמתקו יותר יסודי גאולתנו, וחבלי משיח יבואו לנו בנעימים.

תפקיד החכמים לעומת המנהיגים המעשיים

שאלה: מדוע מתתיהו הכהן התחיל במרד רק כשהכפייה לעבוד עבודה זרה הגיעה למודיעין, מקום מגוריו?

תשובה: נראה כי מחויבותו של מתתיהו ככהן היתה לעסוק בתורה, ללמוד וללמד ולחנך, ולא להנהיג את העם מבחינה מדינית. ולכן באופן טבעי המתין לכך שמנהיגי הציבור יובילו את המהלך הנחוץ לטובת העם. ורק כשראה שאין איש המסוגל להתמודד עם המצב, והגיעו מים עד נפש, פתח במרד.

זהו ההבדל היסודי בין המנהיגים המעשיים לתלמידי החכמים. המנהיגות הציבורית, בין אם זה מלך ובין אם נבחרי ציבור, צריכה להוביל את העם מבחינה מדינית, כלכלית, ביטחונית, חברתית. החכמים – אף שחובה שיהיו שותפים בכל ההתייעצויות החשובות – אין מתפקידם להוביל יוזמות, אלא לבקר, להאיר ולהעיר על המגמות שהמנהיגות המעשית יוזמת. 

וכך אנו מוציאים תמיד כי המנהיגות המעשית יוזמת פעילות, ואילו חכמי בית הדין עונים לשאלות המגיעות לפתחם. וכך גם הרבנים מביעים את דעתם בענייני הציבור בעיקר דרך מתן תשובות לשאלות.

שאלה: מדוע שהמנהיגות הרוחנית לא תנהיג את העם?

תשובה: ככלל, טוב שתהיה הפרדת רשויות. שיהיו אנשים שתפקידם הוא לעסוק בלימוד רוחני וחינוך, ואחרים שתפקידם לקדם את ענייני העם מכל הבחינות המעשיות. אם הרבנים יעסקו בהנהגה מעשית, יש חשש שלימוד התורה והחינוך שעליו הם מופקדים ייפגם. 

כמובן, צריך שגם המלכים והמנהיגים המעשיים יהיו מלאים בתורה, אלא שתפקידם העיקרי הוא מנהיגות מעשית. וכן ראוי שתלמידי החכמים יהיו מצויים בענייני המדיניות והכלכלה, כדי שיוכלו לסייע בעצה למנהיגות המעשית, ובשעת הצורך אף לבקר אותה. ולעיתים אף לעורר אותה לטיפול בתחום מסוים שהוזנח. 

אבל הכלל הוא שיש שני סוגי מנהיגות: מעשית ורוחנית. המנהיגות המעשית מנהלת את ענייני הציבור ומגשימה בפועל את היעדים הרוחניים, והמנהיגות הרוחנית מחנכת ומציבה את היעדים ארוכי הטווח של העם. ומן הראוי שיהיה שיתוף פעולה פורה בין שני סוגי המנהיגים, כאשר בתחומים מסוימים אלו מבטלים את דעתם בפני אלו. כאשר יש ביניהם נתק מתחוללים משברים וקרעים.
דוגמאות היסטוריות

מסופר על דוד המלך שאחר שהחליט שיש צורך ליזום מלחמה היה מפנה את ראשי הצבא להתייעצות עם האסטרטגים הצבאיים, ולאחר מכן היו נמלכים בסנהדרין (ברכות ג, ב). כלומר לסנהדרין, שבה היו מרוכזים גדולי התורה שבדור, הייתה סמכות לעכב את המלחמה, אבל הסנהדרין לא הייתה יוזמת את המלחמה. זהו תפקידו של המלך.

גם יהושפט היה מלך צדיק, שכיבד מאוד תלמידי חכמים, וזכה לברכה והצלחה במעשה ידיו.
לעומת זאת מצינו תרעומת גדולה על עלי הכהן וביתו, שהיו גם כוהנים וגם מנהיגים, ומנהיגותם נפגמה והם כשלו במלחמה בפלישתים, ואף כהונתם נפגמה על ידי מעשי בני עלי (עיין שמואל א' ב-ד). וכן ביקרו חכמים את בית חשמונאי שהיו כוהנים על שלקחו לעצמם גם את המלוכה, וכך גם המלוכה וגם הכהונה נפגמו.

רבנים מלכים

אמנם היו בישראל גדולי תורה יוצאים מהכלל, שהיו גדולים כל כך, עד שמכוח תורתם העמוקה והרחבה גם כל ענייני העם הסתדרו על פיהם. כך היה בתקופת המדבר, שמשה רבינו היה רב ומלך. גם שמואל הנביא הנהיג את העם מכוח תורתו ונבואתו. ייתכן שכהכנה לקראת תקופה חדשה היה צורך בהנהגה שתאחד את הרוח והמעשה. משה רבינו לקראת גיבוש העם וכניסתו לארץ, ושמואל הנביא לקראת הקמת המלכות ובניית המקדש. 

כמו כן מצינו בתקופות של חולשה לאומית מקרים בהם גדולי התורה היו גם המנהיגים המדיניים, כדוגמת הנשיאים שלאחר חורבן בית המקדש השני, וכן גאוני בבל, שהיו שותפים להנהגה המדינית. ייתכן שדווקא החולשה הלאומית חייבה את איחוד ההנהגה, כדי לתת יותר משקל לערכים הרוחניים-דתיים. 

עד כאן בקיצור על נושא ארוך ומורכב.

אחווה ושלום בזמן בחירות

השמצות והתקפות הדדיות בין המפד"ל והאיחוד הלאומי פסולות מוסרית ומזיקות לשני הצדדים ● כיתות הכוננות ביישובי יש"ע – החיילים האלמונים של מלחמת אוסלו ● להימנע מהפצת בשורות רעות בשבת

המפד"ל והאיחוד הלאומי

למפלגה הדתית-לאומית יש דרך חשובה בשילוב התורה במדינה, בשאיפה לחינוך שלם לתורה עם דרך ארץ, לאחריות לאומית ולנשיאה בעול בשירות הצבאי ובבניית הכלכלה. זוהי הדרכת התורה השלמה והמאוזנת. יש אמנם קשיים רבים בהגשמתה, אבל רק עמדותיה הבסיסיות של התנועה הדתית-לאומית מסוגלות לבנות את מדינת ישראל כמדינה יהודית המגשימה את ערכי התורה וחזון הנביאים.

לאיחוד הלאומי המתרחב יש סיכוי להוות אלטרנטיבה מדינית לתוהו ובוהו השורר בליכוד. אמנם אוהבים שם את ארץ ישראל, אבל רבים מנציגי הליכוד אובדים בדרכם, וכבר התייאשו מרוב ערכי תנועתם. בדרך התנהלותם היום אין אפשרות לנצח את האויב הערבי ולבנות ולקדם את מדינתנו. על ידי איחוד לאומי גדול וחזק, יש סיכוי ליצור אלטרנטיבה ממשית להתמודדות כנגד אויבינו, ולבנייתה של ישראל כמדינת היהודים. אלטרנטיבה שאם יתחילו להגשימה יש סיכוי שתסחף אחריה מפלגות אחרות במחנה הלאומי.

אהבה ואחווה בתעמולת הבחירות

יש קשר וקרבה רעיונית בין המפד"ל והאיחוד הלאומי, בנושאים הלאומיים ובנושאים הדתיים. ברוב התחומים חברי הכנסת של שתי המפלגות הללו משתפים פעולה בעבודתם הציבורית. כמעט והגיעו להסכמה על התמודדות ברשימה משותפת לכנסת הבאה. לבסוף, מכמה סיבות, שתי המפלגות מתמודדות לכנסת בנפרד. הלוואי ושתיהן יצליחו להכפיל ולשלש את מספר נציגיהן.
לפני תחילתה של מערכת הבחירות, אנא, למען השלום, למען התורה העם והארץ – אל תתקוטטו ביניכם, אל תשמיצו זה את זה. חבל ליצור ריב וקרע בין אחים לדרך. אחרי מערכת הבחירות הרי ראוי שתשתפו פעולה ביניכם, ואם המתח יגבר יקשה עליכם לפעול ביחד למען המטרות המשותפות, כמו שקרה לאחר הבחירות הקודמות. זמן רב עבר עד שהמתחים התפוגגו מעט וניתן היה לפעול ביחד.

לא כדאי לריב

אחרי הכל, רוב המתלבטים בין שתי המפלגות הללו הם בעלי מודעות גבוהה, שתעמולה מתנצחת אינה משפיעה עליהם. נניח שיש עשרת אלפים או עשרים אלף שמתלבטים רק בין שתי המפלגות הללו, ושהם עשויים אכן לשנות את דעתם בעקבות תעמולת בחירות. האם לשם הסיכוי להטות את דעתם שווה להשמיץ את המתחרים? לעומתם יש מאות אלפים של קולות צפים בקרב הציבור הימני והמסורתי, אשר מתלבטים בין הליכוד ומפלגות אחרות לבין המפד"ל או האיחוד הלאומי. ככל שהמפד"ל והאיחוד הלאומי ישמיצו יותר זו את זו כך שתיהן יהיו קטנות יותר. השמצה תגרור השמצה, עלבון יגרור עלבון, והקהל הרחב, אלו המצביעים שהיו עשויים להגדיל את כוחן של שתי המפלגות החשובות הללו, יאמינו להשמצות שני הצדדים ויחפשו מפלגה אחרת, אולי 'דתית יותר', ובעיקר גדולה יותר. כולנו נצא נפסדים.

יש מפלגות שמריבה הגונה טובה להם

כאשר הליכוד והמערך מתעמתים ביניהם, ברור לכל שכל ההשמצות נובעות מהתחרות הטבעית שבין שתי המפלגות הגדולות. לעיתים זה משתלם לשתיהן, כי המלחמה קוראת לכל האדישים והמתלבטים אל הדגל. היא גם גורמת לתומכי מפלגות הלוויין שלהם לשקול שוב, שמא עדיף לעזור למפלגה הגדולה שנושאת במערכה העיקרית כנגד מחנה היריב. 

גם כאשר מפלגות חרדיות ומפלגות אנטי דתיות מחריפות את העימות ביניהן, הדבר גורם להתלכדות המתלבטים סביב המפלגה שאיתה הם מזדהים יותר. הם מבינים שהמפלגה הקרובה לרוחם מותקפת לא מפני מחדליהם האישיים של נציגיה, אלא בעיקר בגלל הדרך שאותה היא מייצגת. והם מרגישים שבשעתם הקשה של נציגי דרכם האידיאולוגית, עליהם לשכוח את מחדליהם הישנים, ולצאת לעזרתם במלחמתם נגד משמיציהם.

אבל כאשר אנשים קרובים יחסית משמיצים זה את זה, הציבור הרחב מאמין לשני הצדדים, וקרנן של שתי המפלגות יורד. במקום לבחור באחת משתי המפלגות הללו, יחפשו המצביעים מפלגה אחרת, שאין בה "כל כך הרבה בעיות", שנציגיה אינם "רכרוכיים" כל כך, או "בלתי אחראים" וכו'.

כמובן שחובה לציין, שגם אם יש מפלגות שמריבה הגונה טובה להם, לכלל ישראל הדבר לא טוב. ולוואי ותימצא הדרך לנהל בחירות מכובדות והגונות.

הכישלון בבחירות הקודמות

ערב הבחירות הקודמות ניבאו הסקרים הישגים יפים יחסית לאיחוד הלאומי ולמפד"ל. התוצאות היו מאכזבות. אחת הסיבות לכישלון רשימת האיחוד הלאומי היה תהליך התגבשותה, שלווה במתחים רבים, ולבסוף התקיים תוך מורת רוח מופגנת של חלקיו אלו כלפי אלו. איחוד צונן שכזה אינו מלהיב את הבוחרים.

אבל היה עוד גורם מרכזי, שהזיק לשתי המפלגות: ההשמצות ההדדיות. 

בציבור ישנה תמיכה רחבה במפד"ל ובאיחוד הלאומי, קולות צפים רבים מתנדנדים סביב מפלגות אלו. אבל הריב הישן והדוחה גרם לקולות הצפים להגיע למפלגות אחרות. 

למי שזוכר, העימות היה כל כך אישי, עד שכאשר הגיעו התוצאות המאכזבות היו לא מעטים שהתנחמו בכישלון המתחרים. אם אנחנו נכשלנו, אמרו באיחוד הלאומי, לפחות המפד"ל קיבלה את עונשה וירדה לחמישה מנדטים. איזה ניצחון. ואישים במפד"ל התנחמו בלבבם לאמור, אמרנו לכם שהאיחוד הלאומי ייכשל. שמחת עניים. 

למען השלום, למען התורה העם והארץ, ולמען הצלחתכם: אל תתקוטטו ביניכם. 
חיילים אלמונים

חברי כיתות הכוננות ביישובים הם החיילים האלמונים של מלחמת אוסלו. בנוסף לשירות המילואים הרגיל, הם מוכנים לקריאה בכל רגע. בהתנדבותם הם ממלאים את מקומם של גדודי חיילים, ללא תמורה וללא הוקרה ראויה. 

בימים הם עובדים, בנפשם יביאו לחמם בנסיעות בכבישים המיוסרים של יש"ע. בלילות הם נקראים לשמור ולהגן, ללא קבלת תמורה וללא הוקרה מספקת מהצבא. כשאחד מהם נופל בקרב, הוא אינו מוכר כחלל צה"ל. 

על גבם חרשו פושעי אוסלו. הם הפגינו נגד הסכמי אוסלו, הם התריעו כי מלחמה קשה תצמח מזה. הם מחו כנגד נתינת הרובים למחבלים. ולמרות הכל, הם מתנדבים ומצייתים לפקודות שבינתיים לא מאפשרות ניצחון. הם נלחמים בידיים קשורות. אסור לתקוף, אסור להרתיע. האויב קובע את שעת ההתקפה ואת מיקומה. פתאום הביפר מצפצף, והם עוזבים בריצה את בני משפחתם, היין והחלות על השולחן, והם ורצים לחרף נפשם. ה' הטוב ישלם את שכרם, להם ולבני משפחותיהם.

יהי זכרם של הקדושים ברוך: יוסף טויטו מאיתמר, יצחק בואניש, אלכסנדר דוכן ואלכסנדר צביטמן, ה' יקום דמם. ויהי רצון שיזכו אלמנותיהם לגדל את היתומים היקרים, לתפארת התורה העם והארץ.

מי שמצפון לו חייב לעשות את כל שביכולתו כדי להעניק להם את מלא הכבוד הראוי, לא למענם כי אם למעננו, למען היותנו מוסריים ומכירי טובה.

ראוי שלא להודיע בשורות רעות בשבת

בשולי האסון בחברון, יש לחזור על הראשונות ולהזכיר כי אין ראוי לספר בשורות רעות בשבת. וכמו שסיפרו חכמים (ילקוט שמעוני משלי תתקסד), על אשתו של רבי מאיר, ברוריה, שהייתה אשת חיל, ולא סיפרה לו בשבת על מות שני בניהם. ורק אחר צאת השבת פייסתו בדברים, ושאלה אותו האם מי שקיבל פיקדון חייב להחזירו לבעליו, ומתוך כך הראתה לו את שני בניהם שמתו. וכשהחל ר' מאיר להרבות בבכייה הזכירה לו ברוריה שהבנים הם פיקדון מאת ה', ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך. "אמר ר' חנינא: בדבר זה ניחמתו ונתיישבה דעתו, לכך נאמר: אשת חיל מי ימצא".

שבת קודש היא מעין עולם הבא, יום שכולו טוב, שבו אנו מתבוננים במבט חיובי על המציאות. לפיכך אין לספר בו דברים מצערים. ומתוך עונג קדושת השבת יהיה לנו כוח להתמודד עם הקשיים שבעולם הזה. מתוך המבט הנצחי של השבת נוכל להתגבר על האסונות שבעולם הזה, שהוא פרוזדור לטרקלין. ויזכנו ה' לשמור שבתות, וינחם את האלמנות והיתומים בבניין ירושלים וחברון.

הרקע לסירוב פקודה

שקולה כנגד כל המצוות

אמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (ספרי ראה נג). שכן מצוות ישוב הארץ בנוסף לקיומה הפרטי היא הבסיס והתשתית לקיומו השלם של העם היהודי, שיעודו להפיץ אמונה ותורה עד לתיקון העולם כולו.
על כן הרבו הנביאים להתנבא על בניינה ופריחתה של הארץ, והמשוררים קשרו לה אלף כתרים, וכל גדולי ישראל נכספו לחונן את עפרה.
המצווה הזו גם חושפת את העיקרון של אחדות ישראל ואהבת ישראל, מפני שהיא מתקיימת על ידי הכלל ולמען הכלל.
וכל כך חשובה מצוות ישוב הארץ עד שצוותה התורה לסכן נפשות למען כיבושה ושמירתה בידינו (מנחת חינוך תכה). ואף התירו לחלל שבת באיסורי שבות כדי להאחז בה, ואפילו בקניית בית אחד בלבד (שו"ע או"ח שז, ה). ובמקרים קיצוניים אף מפרידים בין בני זוג כדי לקיימה (שו"ע אה"ע עה, ד).

הציונות הדתית

מצוות ישוב הארץ, שהארץ תהיה בידינו ולא לשממה, היא היסוד והשורש ליחסה של הציונות הדתית לדורותיה לעליה לארץ, להתיישבות, להגנה, להקמת המדינה, ולראיית כל התהליך הזה כראשית צמיחת גאולתנו לפי חזון הנביאים. מתוך היסוד הזה, כל מוסדות החינוך של הציבור הדתי לאומי מחנכים לאהבת העם, הארץ והמדינה, לשירות בצבא, לנשיאה בעול הכלכלי והחברתי ולמעורבות בכל מערכות החיים והקיום של העם היהודי בתוך מדינת ישראל ובעולם היהודי. כדברי החתם סופר (לסוכה לו) שכל המלאכות והאומנויות שמסייעות ליישוב הארץ בכלל המצווה.

ההכרעה לשתף פעולה עם פורקי עול

מחלוקת קשה נתגלעה בין הרבנים בדורות האחרונים, האם נכון לשתף פעולה עם פורקי עול בתנועה הציונית. ומפני חשיבותה העצומה של מצוות ישוב הארץ, למרות כל המרורים והקשיים העצומים, הכריעו רבותינו הגאונים הגדולים, שצריך לשתף פעולה עם חילונים כדי ליישב את הארץ ולהצמיח את גאולתם של ישראל. כך הורו הרבנים הגאונים הגדולים, הרב קוק, הרב ריינס, הרב הרצוג, הרב עמיאל, הרב עוזיאל, הרב עדיה, הרב ראטה, הרב חרלפ, הרב צבי יהודה, הרב גורן, ועוד רבים וגדולים.

איסור עקירה

מכאן ברור שאי אפשר להשתתף בכל סוג של פעילות העוקרת את המצווה הגדולה הזו, שמכוננת את את כל פועלינו, ושכל כך הרבה הננו מקריבים כדי לקיימה. וכן הורו רבותינו הגדולים, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, והרב שלמה גורן זצ"ל, שאסור להסגיר שטחים מארץ ישראל לידי גויים, ועל אחת כמה וכמה שלא לעקור מקום מיושב המוחזק בפועל בידי יהודים.
וכשעמדה השאלה בפני רבותינו הגאונים, מה לעשות במקרה שיש התנגשות בין פעולתה של ממשלת ישראל, לבין העקרון היסודי של מצוות ישוב הארץ, נפסקה ההלכה, שיש עדיפות ברורה ומוחלטת לדברי התורה הנצחיים על כל סוג של הוראה של ממשלה או שלטון, שמטבעה עשוייה להשתנות.
יסוד זה שייך לכל מצוות התורה, ולא רק למצווה הגדולה של ישוב הארץ, שאין לשמוע לצו המלך או הממשלה כשהוא סותר דברי תורה. וכן הורה הרב גורן זצ"ל בהיותו הרב הראשי לצה"ל, בלא להרתע מנזיפת הרמטכ"ל. (יסוד ההלכה בסנהדרין מט, א, ורמב"ם הל' מלכים ג, ט).
מלכתחילה כמובן שיש לפעול בכל האפשרויות המתאימות בכנסת בממשלה ובציבור כדי למנוע את עצם ההוראה הסותרת מצווה גדולה זו, ואם לא מצליחים לפי שעה, יש לעמוד במסירות בהתנגדות פסיבית כנגד ההוראה הזמנית, שכדברי הרב צבי יהודה, בטלה ומבוטלת לעומת הצו הנצחי של התורה.
ובכלל יש לשאול, גם אם חברי הממשלה אינם מבינים את האיסור ההלכתי, היאך יכולים להעלות בדעתם להורות לאדם שמצוות ישוב הארץ יקרה לו כל כך, להרוס מקום ישוב, להגלות את תושביו ולקעקע במו ידיו את כל יסודות אמונתו. האם עד כדי כך ליבם אטום. האם גם יורו לאדם לפנות את אביו ואימו, והיאך לא יבושו להורות לאדם לפגוע בציפור נפשו.

הנזק התדמיתי

רבים חוששים מהנזק התמידי שסירוב פקודה עלול לגרום למתיישבי יש"ע. ובכן, נכון שצריך להתייחס לשיקול התדמיתי, ולשם כך צריך לערוך התייעצויות עם רבנים ומומחים כיצד ראוי לדבר ומה לעשות. אבל יחד עם זאת צריך לזכור שלא תמיד שיקול התועלת קצר-הטווח הוא המכריע, לעיתים התועלת החינוכית ארוכת הטווח חשובה יותר. לעיתים פעולה שיש בה נזק תמידי קצר, מגדירה באופן חד משמעי את חשיבותה של מצוות ישוב הארץ, ומקבעת בלבבות את עדיפות הצו אלוקי על הצו הפוליטי הזמני. וגם אם עכשיו לא נזכה לממש את ההתיישבות כפי שהיינו רוצים, על ידי עמידתנו העיקשת, אנחנו מסמנים את הכיוון, שלבסוף נגיע אליו. כך נהגה היהדות פעמים רבות בהיסטוריה, וכן מורה ההלכה במקרים רבים.

חשש פילוג

וזה שהתקשורת המגוייסת לטובת השמאל צווחת שהדבר מפלג את העם, הוא שקר. היאך סירוב פסיבי להשתתפות בפעילות אזרחית יכול לגרום לדבר נורא שכזה. בציבור הדתי הלאומי יש רגישות מוגזמת לטענות אלו, ונציגי השמאל והתקשורת מנצלים זאת לרעה. ככל שמתרגשים יותר מטענות אלו, כך ירבו יותר לטעון אותם כנגדנו. ככל שנתווכח יותר בתוכינו תוך האשמות הדדיות כבדות, כך ירבו האשמות החריפות נגדנו כמסיתים ומדיחים ופורעי חוק. (כך ארע גם ביחס התקשורת לשר אפי איתם, שאמר דברים סבירים ומדויקים בהקשר לחילול השבת ההמוני, ומציגים אותו כמסית).
ראוי להוסיף, שכל הטענות, כאילו מישהו התיר להרים יד על חייל או שוטר או כל אדם שהוא, בשקר זדוני יסודם. דובר על התנגדות פסיבית בלבד.

ומה אם השמאל יסרב?

ואולי סירוב פקודה מטעמי הלכה ונאמנות לעם ולארץ, יגרור אחריו סירוב מסוכן מצד השמאל, בטענה כי אינם רוצים להגן על המתנחלים או להשתתף בכיבוש הארץ.
צריך להבחין בין אמת לשקר. עמדתנו אמיתית, מיוסדת על התורה ועל ההגיון, ועמדתם שקר, המבוססת על תפישות אנושיות מוטעות, שפעם סוחבות אותם לסגידה בסטלין שמש העמים, ופעם לחיבוקים ונישוקים עם ערפאת וחבר מרעיו. הערכים שבשמם אנחנו באים הם הבונים את האומה והם המוסריים, ואילו הערכים הקוראים לגירוש מתנחלים וסירוב להלחם באויב הם ההורסים ומפילים מורך בלב. בזה צריך להתמקד הוויכוח, ולא רק בסמיטריה הפורמלית החיצונית.
באותה מידה יכלו לטעון נגדנו: אם מותר לכם למסור את הנפש על התורה והאמונה, מותר גם לעבודי כוכבים ומזלות למסור את נפשם על שיקוציהם. כנגד זה צווחו כל נביאי ישראל שהבחינו בין התכנים השונים, אנחנו מתפללים לאלקים חיים, והם לעץ ואבן. ורבות הדוגמאות מספור.

הויכוח הנוכחי

בזמן ממשלת רבין התעוררה שאלה מעשית, האם מותר להשתתף בפינוי ישובים ומחנות. וגדולי הרבנים, וביניהם הרב גורן זצ"ל, הרב ישראלי זצ"ל, הרב יוסף קפאח זצ"ל, הרב נריה זצ"ל, והרב שפירא יבדל"א, הורו שחובה לסרב. עתה התעוררה שאלה האם גם פינוי המאחזים הוא פעולה מובהקת הסותרת את צו התורה.
יש סוברים שכאשר מדובר על פינוי ישוב כדי למסור את מקומו לערבים, אזי ברור שמדובר על הפרת מצוות ישוב הארץ, וחובה לסרב להשתתף באיסור. אבל כאשר מדובר במאחז, שאין מפקירים את מקומו לערבים, וכל הטענה כנגדו נובעת מסיבות פורמליות, אזי צו הממשלה אינו מנוגד לתורה, ומותר לקיים את הפקודה. לעומתם, דעת רבנים אחרים (וכך דעתי) כי מגמת הפינוי הנוכחי היא פגיעה בישוב הארץ, להפוך את מקום המאחז המיושב לשומם. (וזה שהדבר נעשה, כפי שטוענים, מטעמים פוליטיים, לסייע לפריימריז של שר הבטחון, כמובן שאינה משפרת את המצב).
מכל מקום התעורר ספק בזה. לפיכך פרסמו רבני יש"ע החלטה בנוסח: "אנו קוראים לכל חייל לפנות למפקדו ולבקש לשחררו מכל מה ששיך לפינוי מאחזים, מטעמי מצפון ואמונה". עם זאת קבעו גם כי: "כל מאחז בארץ ישראל הוא חלק ממצוות ישוב הארץ, וחל איסור לפנותו".
אולם מה יעשה חייל שהמפקד אינו מתחשב בבקשתו, האם חובה עליו לסרב פקודה. על כך יש וויכוח וכל אחד ילך לפי הוראת רבו ומצפונו. הרבנים מתכוונים בעז"ה לחזור ולדון בסוגיה כדי להגיע לעמדה ברורה ואחידה.

שבת תשובה

טעם למצוות אכילה בערב יום הכיפורים

"מצווה לאכול בערב יום הכיפורים ולהרבות בסעודה" (שו"ע או"ח תרד, א). ולכאורה ביום שלפני יום הכיפורים היה ראוי להתמלא בחיל ורעדה, ומה המקום לשמחת אכילה ושתייה? באר רבי משה קורדברו, שהשמחה היא לקראת מצוות התשובה שאנו מקיימים ביום הכיפורים. שכן ראוי לשמוח מאוד בקיום כל המצוות, ועל אחת כמה וכמה במצווה חשובה כמצוות התשובה. אלא שהתשובה עצמה כרוכה בצער וחרטה, וידוי וקבלה לעתיד, ובאותה שעה אי אפשר לשמוח באופן גלוי, ולכן ציוותה התורה שנשמח באכילה ושתייה לפני יום הכיפורים, ומתוך כך נכנס ליום הקדוש, יום שבו סלל עבורנו הקב"ה דרך לשוב אליו בתשובה.

הבטחון בה' שיוציא את דיננו לטובה

לקראת ראש השנה, מסתפרים ולובשים בגדים חגיגיים, ואוכלים ושותים. ואף ביום הכיפורים לובשים בגדים לבנים, ויוצאים מיום הכיפורים בשמחה, שבטוחים שה' יוציא את דיננו לטובה.
וכן אמרו חכמים: איזו אומה מופלאה כאומה זו, שיודעת מנהגיו של אלקיה. שמנהגו של עולם, אדם שיש לו דין, מרוב דאגתו על דינו שמא יגזר למיתה, לובש שחורים, ומתעטף שחורים, ומגדל זקנו, ואינו חותך צפרניו. אבל ישראל אינם כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם, ומתחתכים ציפורניהם, ואוכלים ושותים, לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס ויזכו בדין (עפ"י המובא בטור או"ח תקפא).
והלא בעינינו אנו רואים איך בכל שנה מתים כך וכך נפשות מישראל, ומהם שמתים ביסורים קשים? ומדוע שנצא מיום הכיפורים בשמחה? אלא שעיקר הדין הוא על החיים האמיתיים, התלויים בקשר שלנו עם רבונו של עולם, מקור חיינו. ומי שאינו חוזר בתשובה בימים הנוראים, כאשר נגזר דינו למיתה, זוהי מיתה של אבדון, שכולה צער ויגון. אבל מי שקיים את סדר הימים הנוראים כהלכתו, מובטח לו שזכה להתקרב לרבונו של עולם, ואף אם ח"ו נגזר עליו איזה דבר שאינו טוב, אף זה לטובה, כדי לתקן אותו ולהביאו לחיי העולם הבא. ועל כך ראוי לנו שנשמח (עפ"י השל"ה מסכת ראש השנה תורה אור יז).

מדיני צום יום הכיפורים

צום יום הכיפורים מן התורה (ויקרא כג, כז), לפיכך דינו חמור משאר הצומות. שמצום תשעה באב חולים פטורים ואילו בצום יום הכיפורים חולים חייבים. ורק חולה שיש חשש סכנה שמא בעקבות הצום ימות – פטור מהצום, שפיקוח נפש דוחה את מצוות הצום.
אלא שאם יכול להנצל מהסכנה על ידי שתייה ואכילה מועטת, לשיעורים, עליו לעשות כן, ועל ידי כך אינו נחשב כמי שביטל לגמרי את הצום. בשתייה הכוונה שישתה פחות ממלא לוגמיו כל תשע דקות. מלא לוגמיו הוא השיעור שימלא את פיו כשינפח לחי אחת, כל אדם לפי גודל פיו (הממוצע למבוגרים הוא כ- 45 מיליליטר). ובאכילה, יאכל פחות מככותבת כל תשע דקות. כותבת הוא כשיעור נפח של שני שליש ביצה רגילה, ובמשקל מים זה יוצא כשלושים גרם, אלא שיש למדוד לפי הנפח.
ואם הוא צריך לאכול ולשתות יותר, יקצר את ההפסקות לשמונה או שבע דקות, ואם גם זה לא יספיק יקצר עד ארבע דקות, מפני שיש דעות שמשך הזמן הנצרך להפסקה הוא ארבע דקות בלבד. ובשתייה אם לא יספיק לו שיעור ההפסקה של ארבע דקות ישתה פחות ממלא לוגמיו כל דקה. כי יש אומרים שדין שתייה שונה מדין אכילה.

לשאול רופא ירא שמיים

חולה שמסתפק שמא יש במחלתו סכנת נפשות, צריך לשאול לפני יום כיפור רופא ירא שמיים מה דינו. אבל רופא שאינו ירא שמיים, אינו מבין את חשיבות הצום, ולכן הוא נוטה לומר לכל החולים שהם בסכנה, ולכן בכל מקרה של ספק אין להסתפק בחוות דעתו אלא צריך לשאול רופא ירא שמיים. ורק בלית ברירה, אם הגיע הצום ולא הספיק לשאול רופא ירא שמיים, ושמע מרופא אחר שעליו לאכול ולשתות, יאכל וישתה (כשאפשר לשיעורים), מפני שיש כאן ספק נפשות.

תשובת תומכי אוסלו

שאלה: בזמנו תמכתי בהסכמי אוסלו ובחרתי במפלגה שהשתתפה בביצוע ההסכמים עם הרשות הפלשתינאית. אחר שנוכחתי לדעת כי כל הכיוון הזה היה מוטעה, אמרו לי שעלי לחזור בתשובה, האם הדבר נכון, וכיצד חוזרים על כך בתשובה?
תשובה: במבנה השלטון הדמוקרטי לכל בוחר ישנה אחריות על תוצאות בחירתו. ואמנם אדם אחד בדרך כלל אינו מכריע לבדו את הכף, מכל מקום כל אחד ואחד נעשה שותף בהכרעת הכף לכיוון המוטעה. וכיוון שהסכם אוסלו כלל בתוכו מספר חטאים חמורים: א' פגיעה בבטחונם של כלל ישראל, ב' הפרת מצוות ישוב הארץ, ג' חילול ה' בנתינת מעמד של כבוד לרוצחים מרושעים, ד' גרימת נזק כלכלי למדינת ישראל, ואובדן עבודה מיהודים רבים; לפיכך ברור שכל מי שתמך בו צריך לשוב בתשובה.
ראשית התשובה להתחרט ולהתוודות על החטא, וקבלה לעתיד, שלעולם לא יבחר יותר במפלגה התומכת בנסיגה מחבלי ארץ ישראל. ומי שהביע את תמיכתו בהסכמי הנסיגה בפני חבריו, צריך להביע את תשובתו בפני חבריו. במיוחד אישי הציבור והתקשורת, שהביעו את תמיכתם בהסכמים עם המחבלים, צריכים להתחרט על כך בפומבי.
לאחר מכן יש להשתדל לתקן את המעוות בתשובת המשקל. כנגד מה שהיטה את הכף לרעה עליו להטותה לטובה, בשכנוע חבריו לחזור בהם מדרכם הרעה. וכן ראוי שכל מי שתמך בהסכמי אוסלו יתנדב כפי יכולתו למען נפגעי הטרור, וכנגד מה שפגע בבטחונם ורווחתם של מתיישבי יש"ע, ישתדל לסייע לישובים, בתיגבור השמירה או בכל דרך שתסייע לבניינם.

מי אחראי על חינוך הילדים

בשבוע שעבר נתפרסמה כאן כתבה על מערכת החינוך הדתית בקהילה היקרה והקדושה, פתח תקווה תבנה ותיכונן.
אצל רבים נשתרשה טעות, כאילו חינוך ילדי ישראל שייך למשרד החינוך, או לפקידי העירייה. האמת, כמובן, שהאחראים על חינוך הילדים הם ההורים. כך ציוותה התורה: "ושננתם לבנך" (דברים ו, ז), "ולמדתם אותם את בניכם" (שם יא, יט). וכשההורים אינם יכולים ללמד את הכל את ילדיהם הרי הם שולחים את ילדיהם למורים שילמדום.
לפיכך נכון וראוי הוא שכל הורה יבחר את בית הספר המתאים לקו חינוכו. ולכן אין שום נזק בכך שמערכת החינוך מגוונת ומורכבת ממוסדות שונים, שכל אחד מדגיש פן מסוים. לכולם יש מקום. יתר על כן, על כיוצא בזה אמרו חכמים "קנאת סופרים תרבה חכמה", התחרות תיטיב אם בתי הספר.
ואם ישארו ילדים שהוריהם אינם מסוגלים לדאוג לחינוכם, או מפני מצבם הכלכלי, או מפני מצבם הרוחני – הציבור על ידי נציגיו צריך להשלים את החסר, ולדאוג שכל ילדי ישראל יקבלו לבסוף חינוך טוב. זו היתה תקנתו המפורסמת של יהושע בן גמלא (בבא בתרא כא, א).
לכן יש לברך את הורי הילדים בפתח תקווה שקיימו את חובתם לדאוג לחינוך ילדיהם. את האלטיזים יש לגנות רק כאשר מדובר בעשירים שאוטמים את ליבם למצוקות הדל ואינם מוכנים לתרום למענם מהונם, או אנשים שזכו בכשרון ובחינוך טוב ואינם מוכנים לעזור לחלשים מהם. אבל את מי שחושב שילדיו יפגעו מהאינטגרציה המופרזת אין לגנות.
ראשי החינוך הממלכתי דתי צריכים להבין זאת, ולעודד יצירת מסגרות מגוונות המתאימות עצמם למגמות השונות שבציבור. זאת בתנאי שהחינוך באופן כללי יהיה לאמונה ולימוד תורה, לשמירת מצוות (כולל מצוות ישוב הארץ), וליחס חיובי למדעים ודרך ארץ, כדרכם של כל גדולי ישראל, כרמב"ם, המהר"ל והגר"א, ולנשיאה בעול הבטחון והפרנסה. כל מי שמקבל את העקרונות הללו צריך להיות מתוקצב באופן מלא על ידי החינוך הממלכתי דתי. על ידי כך הרבה יותר תלמידים היו זוכים לחינוך הגון.
בנתיים בתי הספר נקרעים בין המגמות השונות והסותרות, ורק מנהלים אמיצים ונבונים, כדרורית כהן, מצליחים לשרוד.

חשבון נפש על חנופה

חשבון נפש

מתוך כוונות חיוביות, פעמים קורה שבני הציבור הדתי לאומי שוגים ביחסם למנהיגים ולרשויות. מתוך רצון לראות את הטוב ולהבליטו, ולתת כבוד למוסדות המדינה היהודית המתחדשת, הננו נוטים לסלוח למנהיגים ולא לבקר כראוי את הרשויות. יש בנו אידיאליזים רב. הננו מוכנים לרוץ ולרקד "שאו שערים" לפני כל מיני מנהיגים, שמבחינה ערכית ומוסרית אינם מגיעים לקרסוליהם של המרקדים בפניהם.
אולי זה נשמע מוזר שצריך לחזור בתשובה על יתר הערכה לבעלי תפקידים ושררה, אבל צריך לדעת כי חנופה היא איסור חמור, המשחית כל חלקה טובה, כנאמר "ולא תחניפו את הארץ" (במדבר לה, לג, ושם בספרי). היא נותנת לגיטימציה למעשים רעים. והתורה ציוותה (ויקרא יט, יז): "הוכח תוכיח את עמיתך", והמתחנף לא רק שאינו מוחה כנגד הרע אלא אף מחזקו. וגם כאשר החנופה נובעת מתמימות וכוונות טובות, נזקה אינו פחות מחנופה לשם טובות הנאה. במיוחד צריך להזהר מלתת כבוד מופרז לאישי ציבור, שעל ידי כך הם ממשיכים בדרכם הרעה, ואף אחרים נמשכים לטעות אחריהם (כמבואר בשערי תשובה ג, קפט-קצג).
עם כל הכבוד והנימוס שאנו מחוייבים כלפי שרים, אישי ציבור ומפקדי צבא, מצד תפקידם היצוגי, יש צורך בעמדה ביקורתית, שרק ממנה תצמח אלטרנטיבה, שתוכל לרפא את תחלואי המערכות הציבוריות.

היועץ המשפטי

דוגמא לכך היא התנהלותו של היועץ המשפטי. מבחינה אישית כמדומה שמר אליקים רובינשטיין הוא אדם יקר, בעל מידות טובות. אבל עמדותיו מוטעות מיסודם, ובולטת בהן ההתבטלות כלפי הדעה השלטת בקרב בעלי הכח במערכת המשפט השלטון.
אין אחד שקרא את דברי הרב אבינר וחשב שכאילו יש בדבריו קריאה לפגוע בחייהם של עריקי גיוס. עיתונאים סילפו את דבריו כדי לעורר מהומה. כצפוי אישי השמאל קפצו על המציאה, הנה הם זכו להיות "מאוימים", וניתנה בידם הרשות לתקוף שוב ולהשמיץ. לבסס את העלילה, כאילו הרבנים מסיתים.
ומה עשה מר רובינשטיין, במקום לגעור במעלילים, בחר להטיף מוסר לכבוד הרב אבינר שליט"א. כאשר מעקמים ומסלפים דבריו של אדם, ומפרסמים אותם בשמו, אין לו עליהם שום אחריות. האחריות כולה מוטלת על המסלפים והמפרסמים. בהם היה צריך מר רובינשטיין לנזוף. את אישי השמאל שקפצו ו"נעלבו" היה צריך לקרוא לסדר. לפני ש"נעלבים" מוטב לבדוק אם יש לכך סיבה.
אבל הוא, יחד עם עוד אחרים שכמותו, העדיף ללכת עם החזקים, עם השולטים בתקשורת ובמערכות המשפט, נגד החלש. כאשר ילד חנפן תומך במלך הכיתה שפוגע ומעליב את הילדים השונים והחלשים, אנו מגנים את החנפן על כך. על אחת כמה וכמה שכאשר היועץ המשפטי, שבמקום למלא את תפקידו ולהציל עשוק מיד תוקפיו, בוחר להצטרף אל העושקים, שהוא ראוי לגנאי. מר רובינשטיין היקר והאהוב – חזור בך וקדש שם שמיים.

חנופה בראיונות לתקשורת

גם אישי ציבור המתראיינים בתקשורת צריכים להזהר מחנופה למראיין או לדעות השולטות בתקשורת ובמערכת המשפט. מדוע לא לומר בפה מלא: כל הארץ הזו שלנו, שכם שלנו, רמאלה שלנו, חברון שלנו. אין כאן שום אדמה ערבית. כל ערבי שטוען שהארץ שלו הוא גזלן ואויב. כל רגב ורגב מאדמת הקודש הוא נחלה מאת ה' לאבותינו ולנו.
מדוע שאישי הציבור שלנו לא יאמרו באופן המפורש, שהפתרון היחיד הוא לכבוש באופן מלא את כל שטחי יש"ע, להשליט עליה את ריבונותינו, להרחיב את ההתנחלויות, ולגרש לחוץ לארץ את כל הלוחמים נגדנו. וכשהמראיין ישאל בתמהון, מה? זוהי עמדתך? בלא שום גמגמום או התנצלות ישיב: כן.

חנופה ביחס לטרנספר

מה ההתחסדות הזו, כאילו טרנספר אינו מוסרי? מדוע מאה שנות מלחמה וטרור יותר מוסריות? מדוע לא לבצע כאן את מה שהצליח במקומות רבים בעולם? על אחת כמה וכמה שנצטוונו שלא להניח לגויים רעים כאלו לגור בארץ ישראל, כנאמר: "לא תחנם" ו"לא ישבו בארצך".
וגם אם יש מישהו הסובר שהטרנספר אינו מעשי, או אפילו אינו מוסרי. מדוע הוא צריך להתנער ממנו בנחרצות, להתגאות בכך שהוא נגד טרנספר. האם אין זו עמדה לגיטימית לכל הפחות כמו העמדה הדורשת לגרש מתנחלים מיש"ע? האם לא מובן שצודק להעניש את אויבינו העושים הכל כדי להרוס את חיינו. ההתנערות הנחרצת של חלק מאישי הציבור שלנו מטרנספר היא חנופה לדעה השלטת בתקשורת ולבעלי הכוח במערכת המשפט.

חנופה במאבק בטרור

גם הדיבורים על הצורך להזהר מהריגת חפים מפשע הנמצאים בסביבת המחבלים – הם חנופה לתקשורת ולכת השלטת במערכת המשפט. אין שום דרך להלחם בהצלחה באויב בלא לפגוע בסביבתו התומכת. כך עמדתה של תורתנו, שנאמר (דברים כ, כ): "ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה". ולמדו חז"ל בספרי: (שם קכ): "וצרת עליה – אף להרעיבה, אף להצמיאה, אף להמיתה במיתת תחלואים. ונתנה ה' א-להיך בידיך – אם עשיתה את כל האמור בעניין, סוף שה' א-להיך נותנה בידך".
אגב, כך עושות כל האומות, כולל אלה הנחשבות נאורות. (מדוע התשקורת ומערכת המשפט שלנו אינם מבינים זאת, זה עניין אחר).

חנופה לדתיות חיצונית

לעיתים גם ישנה חנופה ביחס לדתיות חיצונית. נראה כאילו הקיצונים המחמירים ביותר הם הדתיים הגדולים. ככל שהם יותר בעלי קטטות, ומתנגדים ללימודי חול, ולעבודה, ולגיוס לצבא ולישוב הארץ, כך הם יותר צדיקים. הם כל כך "צדיקים" עד שמרוב צדקותם הם מבטלים מצוות דאורייתא, ומבזים את גדולי הרבנים. מתחילים במרן הרב קוק זצ"ל וממשיכים לרב שטיינמן שליט"א. ישנם שמפחדים מקטטותיהם, אלימותם וחרמותיהם. על זה נאמר: "לא תגורו מפני איש". ויש הנכנעים כלפיהם בלא דעת, בתמימות שיש בה יותר משמץ של טפשות וחנופה.

סליחות

אחר שנתאזר בגבורה, ובלא שמץ חנופה נזקוף את קומתנו, נבואה לבית הכנסת, ונשתחווה ונכרעה לפני ה' אלוקינו. "אשר לו הים והוא עשהו, ויבשת ידיו יצרו. אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש". רק אליו נכרע, ורק לפניו נשתחווה.
כאברהם אבינו עליו השלום, שבגבורתו עמד כנגד כל בית אביו ושיבר את הפסילים, ורק לפני ה' כרע והשתחווה.
כדוד מלכנו, שניצח את כל אויביו, ובנה את מלכות ישראל, ואמר: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך" (תהלים ה, ח).
אנא ה', פנה נא אל התלאות ואל לחטאות. ראה נא את בניך-גיבוריך בנוסעם בדרכי יש"ע בלילות, ושמע את בכייתם אליך.
הט אזנך ממרום יושב תהילה. ושמע אל הרינה ואל התפילה.

צבי פישמן – "ימות המשיח"

לפני מספר שנים זכיתי ללמד בישיבת בית אל חבורה של בעלי תשובה מצויינים, ובתוכם ידידי היקר צבי פישמן. לפני שחזר בתשובה, עבד צבי כתסריטאי ומרצה באונברסיטה באמריקה. על לימודי עם צבי אפשר נאמר: "ומתלמידי יותר מכולם". אחר כמה שנים החל צבי לכתוב ספרים ותסריטים ברוח יהודית. יחד עם הרב סמסון כתב ספרים באנגלית על משנתו של הרב קוק זצ"ל.
אח"כ כתב את הספר "טוביה בארץ המובטחת", ועתה פירסם קובץ סיפורים חדש – "ימות המשיח". בסיפורים משתלבת המציאות הריאלית עם דמיון פורה, ובקצב מהיר כסגנונו של תסריטאי, העלילות מתפתחות ומסתיימות תוך השארת טעם טוב של עוד.
רוב הסיפורים עוסקים בהוויה הישראלית ומיעוטם ביהודי הגולה. בנוסף לעלילות הססגוניות ישנם רבדים עמוקים. בסיפור "תינוק שנשבה", צבי פישמן יוצר גירסה מודרנית של סיפורו של רבי נחמן "מעשה בבן מלך ובן שפחה שנחלפו". בסיפור "וארשתיך לי לעולם" ישנו תיאור חד לתחושתיו של יהודי הקרוע בין כלתו שבגולה לאהבתו לארץ ישראל. בסיפור "ימות המשיח" שעל שמו נקרא הספר, ובו הוא מסתיים, ישנו סוף טוב ומתוק לכל הבעיות האישיות והציבוריות, טרנספר מרצון וגילויה של האהבה. ירבו מספרים וספרים כאלה בישראל.