ארכיון הקטגוריה: ענייני ציבור

כוונה בתפילה: העיקר הכוונה

יכולת ההתרכזות בכוונת התפילה שונה בין אדם לאדם ● אמוראים שהעידו על קשייהם להתכוון בתפילה ● עצם העמידה בתפילה מוכיחה את הרצון להיות קשור לה' ● תפילה אחת בכוונה מעלה גם את התפילות שנאמרו בחוסר כוונה ● הרב ריינס: גם מתנגדי דרכו של מייסד 'המזרחי' כיבדוהו כגדול בתורה ● תופעת האווילות המדינית של חסידי ה'שלום'

על המתקשים לכוון בתפילה

שאלה: קשה לי מאוד לכוון בתפילה. פעמים רבות אני מקבל על עצמי לכוון היטב בתפילה, ובפועל אני לא מצליח. למדתי מאמרי מוסר על כך וזה לא כל כך מועיל. קראתי סיפורים על רבנים שהיו מכוונים בכל מילה, ואני מתוסכל מחוסר ההצלחה שלי לכוון. 

תשובה: צריך לדעת כי בני האדם שונים בטבעם זה מזה. יש שקל להם להתרכז, והם מצליחים לעקוב אחר כל המילים ולכוון בהם, ויש שמטבעם קשה להם מאוד להתרכז, וככל שמדובר בנושא שמוכר להם יותר, כך קשיי הריכוז גוברים. ואף שהם מנסים לכוון, מחשבתם נודדת מעניין לעניין. הנה התאמצו לכוון בברכת 'אבות', ומחשבתם פרחה, ולפתע הם בברכת 'סלח לנו'. שוב ניסו להתרכז במשך ברכה וחצי, והנה מחשבתם נדדה, ופתאום הם מוצאים עצמם כורעים ב'מודים'. 

וכבר היו אמוראים שהתאוננו על הקושי לכוון בתפילה, כמובא בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד) שאמר רבי חייא על עצמו שמעולם לא הצליח לכוון בכל התפילה, ופעם כשניסה להתרכז בכל התפילה, התחיל להרהר באמצעיתה מי יותר חשוב לפני המלך, שר פלוני או אלמוני. ושמואל אמר: אני מניתי אפרוחים בתפילה. ורבי בון בר חייא אמר: אני מניתי בתפילה את שורות הבניין. ורבי מתניה אמר: אני מחזיק טובה לראשי, שגם כשאינני שם לב למה שאני אומר, הוא יודע מעצמו לכרוע ב'מודים'. הרי לנו שגם מקרב הצדיקים, יש גדולים שקשה להם לכוון מתחילת התפילה ועד סופה. ואף שעלינו להתאמץ לכוון ככל יכולתנו, אל ייפול האדם ברוחו כשרואה שאינו מכוון כראוי. ואף אם 'חלם' ברוב התפילה, לא יתייאש אלא יכוון במה שנותר. 

ערכה של תפילה בלא כוונה

אל יאמר אדם, אם אינני מצליח לכוון כראוי מוטב כבר שלא אתפלל. מפני שבעצם זה שהוא בא לעמוד לפני ה' בתפילה, כבר הביע את הדבר העמוק ביותר – את רצונו להיות קשור לה' ולהתפלל לפניו. וכל אדם נמדד לפי אופיו המיוחד. ולעיתים מעלתו של מי שקשה לו להתרכז, ולמרות זאת התאמץ והצליח לכוון במספר ברכות, גבוהה ממעלתו של מי שמצליח בקלות לכוון בכל התפילה.

נוסף לכך, צריך לדעת שלכל תכונה יש חסרונות ויתרונות. אלו שקל להם להתרכז בתפילה השגרתית, בדרך כלל גם בימים המיוחדים או כאשר מתרחשת עליהם צרה הם ממשיכים בתפילתם בלא התלהבות מיוחדת במינה. כוחם בשגרה. לעומתם, דווקא אלו שקשה להם להתרכז בנוסח השגרתי מצליחים בשעות מיוחדות להתעלות למדרגות גבוהות יותר של כוונה. כוחם מתגלה בזמנים המיוחדים.

תיקון התפילות 

בשם האר"י הקדוש אמרו שהכוונה היא כמו כנפיים, שעל ידה התפילה עולה ומתקבלת. וכשהתפלל אדם בלא כוונה, הרי שאין לתפילתו כנפיים לעלות, והיא ממתינה עד אשר יתפלל בכוונה. וכשיתפלל פעם אחת בכוונה, יחד עם אותה תפילה יעלו לפני ה' יתברך כל התפילות שאמר בלא כוונה. ואף שאין הן משובחות כתפילות שנאמרו בכוונה שלמה, מכל מקום הן עולות לפניו יתברך ופועלות את פעולתן. והטעם לכך ברור: הרי בעצם זה שאדם בא להתפלל כבר הביע את רצונו להתקשר לה' ולשבחו ולבקש ממנו את צרכיו, אלא שלא הצליח לכוון, וכאשר כיוון, פתח את השער לכל תפילותיו לעלות.

ימי אלול הם ימים מסוגלים להתעוררות הלב לעבודת ה', וראוי להרבות בהם בכוונת התפילה, ועל ידי כך לתקן ולהעלות את תפילות כל השנה. 

הרב ריינס מייסד המזרחי

השבוע בי' באלול חל יום הסתלקותו של הגאון הרב יצחק יעקב ריינס זצ"ל, מייסד תנועת המזרחי ומנהיגה. הרב נולד בשנת ת"ר ונפטר בשנת תרע"ה. מנעוריו הצטיין כעילוי ושקדן. עוד לפני גיל עשרים כבר היה בקיא בשני התלמודים. בגיל עשרים וחמש התמנה לרבנותו הראשונה, ובגיל 44 התמנה לרב בלידא, שם כיהן עד סוף ימיו. לאחר הגיעו לגיל שישים ייסד את תנועת 'המזרחי' בתוך ההסתדרות הציונית. בעקבות זאת התעוררה כנגדו מחלוקת, אולם גם החולקים עליו ידעו היטב כי הוא אחד מגאוני הדור, וכיבדוהו. 

אחר פטירתו הספידוהו במקומות רבים. למשל, בראדין הספידוהו בבית המדרש בנוכחותו של ה'חפץ חיים'. והיותר מעניין הוא דברי ההספד שאמר עליו אחד ממתנגדיו המובהקים, הרב יוסף צבי דושינסקי, רבה של גאלאנטה בהונגריה, שלימים נעשה לרבה של 'העדה החרדית' בירושלים. וכך אמר (בז' אדר תרע"ו): "הלך מאיתנו בשנה זו הרב הגאון הגדול מוה"ר יצחק יעקב ריינס ז"ל, רב אב"ד דקהילת קודש לידא. הכרתיו כבר בנערות, אשר בגדלות תורתו דרך לו דרך חדש בש"ס ופוסקים שהיו מונחים בליבו כמאן דמנח בקופסה. ואף כי לא הסכימו חכמי הדור לכל דעותיו, כוונתו זכה וטובה היתה מכל מקום" (איש המאורות ע' 351, מתוך חוברת 'דרשה מפוארה' גאלאנטה תרע"ו). 

יחסו של תלמיד ישיבה מאותם הימים לרב ריינס

כדי לעמוד על מעמדו של הרב ריינס באותם הימים, אצטט עוד מדברי הרב הנזיר ביומנו: "בעיר המחוז הסמוכה היה הראב"ד הגאון רבי יצחק יעקב ריינס זצ"ל, ובספרי הדרוש שלו המפורסמים בשמותיהם: 'אורה ושמחה', 'אור שבעת הימים', 'נאד של דמעות' ועוד, הייתי בקי בהם ומחבבם. בייחוד התמסרתי לספרו 'אורים גדולים' המיוחד ל"דרך ההיגיון" בהלכה, הייתי משנן כלליו ושורשיו, ומחדש על פיהם כמה עניינים נחמדים בדיני ממונות, בסדר נזיקין.

בייחוד הרביתי לחדש חידושים נעימים בהלכה, לפי דרך ההיגיון זו, בעברי ללמוד בישיבת סלבודקה" (נזיר אחיו ח"א ע' רמט).

דברי הרב ריינס על פירושי האגדות

עוד מספר הרב הנזיר: "כעבור שנים בקרתי את הרב הגאון ריינס זצ"ל בביתו בלידא, ושאלתיו אם הרעיונות החדשים שמגלים במאמרי חז"ל באגדה הוא אמת שלהם כיוונו חכמים (או שמא אלו פירושים שנתלו בדברי חז"ל, אבל לא לפירושים אלו נתכוונו). ויען, אם הרעיונות נכונים – הוא העיקר. כיוצא בו שאלתי את הר"מ הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל בישיבת סלבודקה, כשעליתי אליו, אם הסברות היפות שמוצאים ומגלים בהלכות הן אמת שלהם כיוונו חז"ל. ויען, אם הסברות נכונות – זהו העיקר.

אבל הכרתי היתה, שלפי הלימוד האמיתי, הסברות והרעיונות צריכים להיות כאלה שלהם כיוונו בעלי ההלכה והאגדה" (נזיר אחיו ח"א ע' רמט).

מסע האיוולת

שוב נתבדתה תקוותם של שרים, מדינאים ופרשנים מחוגי השמאל והמרכז, והתברר כי לכל תוכניותיהם לא היתה אחיזה במציאות. דבר לא נותר מההסכמים והמגמות שניסו להוביל, חוץ משובל הפיגועים שנגרם עקב חודשי ההתארגנות שניתנו לארגוני הטרור. הם חשבו שיש ל'מפת הדרכים' סיכוי סביר להצליח. הם ניתחו את הגורמים שיביאו לכך שאבו מאזן ודחלאן יילחמו בחמאס ויבודדו את ערפאת. והתוצאות גלויות לכל. 

אותם אנשים ודומיהם היו בטוחים שאחר הסכמי אוסלו ערפאת ואש"ף יילחמו בחמאס "בלי בג"ץ ובלי בצלם". הם הסבירו כי ההסכמים יצליחו מפני שהערבים מעוניינים בשלום כמונו. הם העריכו שחיזוק הרשות הפלשתינית תגרום לכך שהם ימגרו את הטרור, לכן נתנו להם חמישים אלף רובים! הם היו בטוחים ששגשוג כלכלי ימתן את עמדותיהם, לכן פעלו למען השגת מענקים ממדינות העולם לרשות הפלשתינית. הם צחקו על מי שאמר שהפיגועים יתגברו, וזלזלו במי שהעריך שהערבים ישגרו קטיושות אל מעבר לקו הירוק. הם היו בטוחים שמעמדה של מדינת ישראל יתחזק בעקבות תהליך אוסלו.

סוג הטעויות

משל למה הדבר דומה, לאדם שמצטיין בחשבון. הוא יודע לחבר, לחסר ולהכפיל. הוא מסוגל לבצע פעולות מורכבות במספרים גדולים – אולם הוא טועה במספרים הבסיסיים. הוא חושב שאחת היא שתיים ושתיים הן אחת. לכן כל מה שייחשב יהיה תמיד מוטעה.

זה כבר לא מצב של טיפשות רגילה, זהו מצב של עיוורון או שכרות. אולי ניתן להגדירו יותר כאווילות או טמטום. במצב כזה כמעט שלא ניתן להוכיח דבר. המילים הבסיסיות לא מובנות.

הגדרה זו חשובה. ראשית, כדי לדעת כיצד להתייחס לעובדה המתמיהה של גדודי הפרשנים והמדינאים הטועים תדיר. שנית, כדי להעריך נכונה את מצבנו. בדרך רגילה אנשים לא משתחררים מאווילות שכזו. ולכן עלינו להתפלל שה' יערה עלינו רוח של חכמה ממרום בדרך של רחמים ולא על ידי ייסורים קשים. 

ככל שיתרבו היהודים שילמדו תורה בשלמות ויבינו את ייעודו של עם ישראל בארצו ובעולם, כך יש לקוות יותר שתפילותינו יתקבלו. וכנגד ההתעוררות שלנו מלמטה יערה עלינו אבינו שבשמיים רוח של חכמה ממרום.

לעשות צדקה אמיתית

מצווה גדולה לתמוך במי שאינם יכולים לקיים את עצמם ● הצדקה המובחרת: לסייע לעני לעמוד על רגליו ולפרנס את עצמו ● מערכת העזרה הסוציאלית בישראל מסירה אחריות מהנזקקים ומנציחה את התלות ● הדרכת חז"ל: פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות

חשיבות הצדקה

מצוות הצדקה אינה רק רשות, אלא חובה שהתורה מטילה על כל יחיד ועל החברה בכללותה. עניינה של המצווה – לעזור ולתמוך בחולים וזקנים, יתומים ואלמנות, שאינם יכולים לקיים את עצמם. ומי שמשתמט מקיום חובת הצדקה נחשב כאילו עובד עבודה זרה (ב"ב י, א), כי הוא משלים עם החסרונות שיש בעולם, כדרכם של עובדי עבודה זרה, שאינם מאמינים באפשרות לתקן את העולם. 

ואמרו חכמים: "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (משנה סנהדרין ד, ה). ועל ידי שאנו מתמודדים עם הקשיים שישנם בעולם, ומסייעים לסובלים ולמסכנים, אנו מתקנים את העולם ומקרבים את הגאולה, וכפי שאמרו חכמים: "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר (ישעיה נו): כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות" (ב"ב י, א).

לכן, רגשות החמלה וההשתתפות בצער שעולים למראה נשים חד הוריות, שלכאורה אין מי שיעזור להן ולילדיהן, ביסודם הם רגשות טובים ונאצלים. אולם יחד עם זאת עלינו לברר היטב את ההגדרה הנכונה והמתאימה של חובת העזרה והראויים לעזרה.

כבודם של העניים

דרך נתינת הצדקה מדורי דורות היתה על ידי התייחסות אישית לכל נצרך, כדי לתת לו את המענה המדויק למחסורו. לשם כך נתמנו גבאי צדקה, שהיו שוקלים היטב למי ואיך צריך לתת את הצדקה. הנתינה היתה בצנעה, כדי לשמור על כבודו של המקבל. עם זאת היה ברור תמיד כי המטרה העליונה היא, כשאפשר, לסייע לעני לעמוד על רגליו, כדי שהוא יפרנס את עצמו ולא יזדקק לבריות. וכפי שכתב הרמב"ם כי הצדקה הגדולה ביותר שאין מעולה ממנה, היא לסייע לו להתפרנס בכוחות עצמו "עד שלא יצטרך לבריות" (הל' מתנות עניים י, ז).

מדיניות הרווחה המוטעית

לדאבוננו, מערכת העזרה הסוציאלית במדינת ישראל לא הפנימה את היסודות הללו, ואינה עושה את הנדרש כדי לעודד את הנתמכים לעמוד על רגליהם. במצבים רבים, עקב הטבות שונות, משתלם יותר לנתמך שלא לעבוד. וכך הוא נשאר אדם חסר כבוד, שחי בשולי החברה חיים מושפלים שאין בהם תקווה, ומשמש דוגמא שלילית לילדיו, שאף הם כשיגדלו עלולים להמשיך בדרכו, להיות נתמכי סעד. נמצא שבאותם המקרים, במקום לסייע, הטבות אלו השחיתו את כבודם ואחריותם של מקבליהם.
הוראת חכמים היא שיש לבדוק היטב כל עני לפני שנותנים לו צדקה. ועני שאין יודעים את טיבו, נותנים לו פרוטה בלבד. ולכל השאר צריכים לתת אוכל, מקום לישון, חינוך לילדים; ולא כסף, שמא יבזבזוהו על סיגריות, משקאות חריפים וסמים (עפ"י שו"ע יו"ד סימנים רנ, ג-ד, רנא, י).

על פי ההלכה חייבת החברה לסייע למי שאינו מסוגל לפרנס את עצמו, בין אם הסיבה היא מחלה, זקנה או אף מצב נפשי מעורער. אבל לכל השאר, החסד האמיתי הוא לעודד אותם לעבוד.

משפחות חד הוריות

מתוך עיון בהטבות שהוקצבו למשפחות חד הוריות אפשר לומר כי הטבות אלו סייעו בעקיפין לפירוק משפחות וגירושין. אמנם ברור שיש נשים רבות שמטפלות לבדן בילדיהן וזקוקות לעזרה רבה. אולם מנגד, הטבות מופלגות שאינן מותנות בבירור פרטני של מצב האישה עלולות לעודד גירושין. נמצא שבמקום לסייע, הטבות אלו החריבו משפחות. לאחרונה ראיתי כי חוקרים מאוניברסיטת וושינגטון גילו שכחמישים אחוז מבני זוג שעמדו לפני גירושין והחליטו שלא להתגרש, דיווחו לאחר כחמש שנים שהם מאושרים מנישואיהם וכי בעיותיהם נפתרו. לעומת זאת, מבין אלו שהחליטו להתגרש רבים הודו לאחר כחמש שנים, שהגירושין יצרו אצלם שרשרת של אירועים שלא צפו מראש, ורבים מהם התחרטו על גירושיהם.

אי אפשר להתעלם מהנתון שמסר שר האוצר, כי במשך 13 שנים גדל מספרן של המשפחות החד הוריות פי חמש וחצי. אלו היו בדיוק השנים שבהן התחילו להעלות את ההטבות המועדפות למשפחות חד הוריות (אמנם אלו גם השנים שבהן משפחות רבות שכאלה עלו מארצות חבר העמים).

המפגינות

אחת הנשים המפגינות, שהתפרסמה מאוד לאחרונה, ענתה לשאלה מדוע אינה עובדת במשרה מלאה: "אני האבא והאמא בבית. אם אצא לעבוד במשרה מלאה לא יהיה מי שיטפל בילדים". חשבתי לתומי, בודאי יש לה ילד אחד בן שנתיים, השני בן ארבע והשלישי בן שש, ואכן קשה לה לעבוד משרה מלאה. מתברר שהילד הקטן בן שבע, השנייה בת שבע עשרה, וה'ילד' השלישי בבית כבר בן עשרים ושתיים.

מדוע החובה לעזור לה מוטלת על החברה יותר מאשר על בנה בן העשרים ושתיים. מן הסתם הוא כבר סיים את הצבא, מדוע שלא יעזור מעט לאמו? גם הבת השנייה, כלומר הבחורה בת ה17-, מדוע שלא תשמור על אחיה הקטן, ותאפשר לאימה לעבוד? אפשר גם לשמור על הילד האחד וגם לעשות שיעורי בית ולהתכונן למבחני הבגרות. בנות כאלה במשפחות אחרות שומרות לעיתים על ארבעה ילדים ויותר. מלבד זאת, איפה הסבא והסבתא, היכן הדודים, היכן השכנים? מדוע אין עזרה מהסביבה הקרובה?

יתכן שהיא אישית אכן צריכה עזרה, ומסיבות שונות ילדיה, משפחתה וסביבתה אינם יכולים לעזור לה מעט לשמור על בנה בן השבע, אבל בשום אופן אי אפשר לומר שזה המצב הסטטיסטי של עשרות אלפי משפחות חד הוריות.

אחריות

נדמה שהיסוד המוסרי היהודי הדורש מכל אדם להיות אחראי על מעשיו, לטוב ולמוטב, אינו נהיר דיו לקברניטי מדיניות הרווחה במדינת ישראל. לדעתם, עצם זה שאדם סובל כבר מזכה אותו בכל הזכויות. אין זה משנה אם הוא מסוגל לעבוד או לא מסוגל, האם חטא ופשע, או שהתדרדר למצבו שלא באשמתו. האם האישה התאלמנה או שנכנסה להריון בלא נישואין. האם היא אשמה בפירוק משפחתה או שאינה אשמה. מעצם זה שהיא אם חד הורית מגיע לה כל התנאים. כך לדעתם תובעת מידת החמלה.

יתכן שאילו נמצאו מקורות מימון בלתי נדלים, אפשר היה לחלק לכל אחד ללא גבול. אבל כאשר לוקחים מסים מחלק מהאזרחים כדי לחלקם לאחרים, יש חובה לתבוע אחריות ממי שמקבל. ויש לתבוע שאלו הממונים על מדיניות הכלכלה והרווחה ינהגו בצדק, וכפי שנאמר (ישעיה נו): "שמרו משפט ועשו צדקה". משפט ואח"כ צדקה. לא יתכן שאדם יעשה את כל הטעויות שבעולם, יהרה מחוץ לנישואין, יתגרש בלא אחריות, יריב עם כל בני משפחתו עד שלא יימצא אחד מהם שירצה לעזור לו, ואח"כ יבוא לתבוע מכלל החברה לשלם מסים כדי לעזור לו לחיות טוב כמו האחרים.

יש עבודה

טוענים: אין עבודה. לא נכון! יש עבודות רבות, אלא שהן נחשבות לא מכובדות, ורבים נמנעים מהן. לדוגמא: עבודות משק בית, סיעוד לקשישים וחולים, חקלאות, בניין. מאות אלפי עובדים זרים נוהרים לכאן ומוותרים על נוחות ועל קשר עם ילדיהם, העיקר לעבוד ולהביא פרנסה וכבוד לבני ביתם. ואילו כאן מסרבים לעבוד.

אמרו חכמים: פשוט נבלה בשוק וקבל על כך שכר, והעיקר שלא תזדקק לבריות. ואל תאמר כהן אני, איש חשוב אני והדבר אינו ראוי לכבודי, כי אין דבר מכובד יותר מאשר לעבוד (ע' ב"ב קי, א).
ואמרו חכמים: "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים". שעליו נאמר (תהלים קכח): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא" (ברכות ח, א). ובמסכת אבות (ד, א) אמרו: "איזהו עשיר? השמח בחלקו!" היינו מי ששמח בעבודתו הוא העשיר.

המקבלים הטבות שלא בצדק

אמרו חז"ל (פאה ח, ט), שכל מי שאינו צריך ליטול צדקה ונוטל, עונשו שיהיה חולה כל כך עד שבאמת יצטרך לבריות. ואילו זה שמגיע לו על פי הדין לקבל צדקה, ובכל זאת מתאמץ שלא ליטול צדקה, וחי חיי דוחק, סופו שיזכה לפרנס אחרים משלו. ועליו הכתוב אומר (ירמיה יז): ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו".

וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רנה, א-ב): "לעולם ירחיק אדם עצמו מהצדקה, ויגלגל עצמו בצער שלא יצטרך לבריות. וכן צוו חכמים: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ואפילו היה חכם מכובד ונעשה עני, יעסוק באומנות מנוולת ואל יצטרך לבריות". "כל מי שאינו צריך ליטול מהצדקה ומרמה העם ונוטל, אינו מת עד שיצטרך לבריות".

החסד האמיתי

נדמה לאנשים שבגישה זו יש פחות חמלה, כי היא תובעת מאלו שהם מסכנים בלאו הכי לעבוד בעבודה קשה, שלעיתים שכרה אינו רב. אולם האמת הפוכה: דווקא החמלה הוותרנית טומנת בחובה אכזריות וייאוש. ייאוש מהסיכוי להעמיד את האדם על רגליו, ואכזריות הגוזרת את חייו ואת חיי ילדיו להיות אדם מושפל ונתמך. אבל דווקא הדרכתה של התורה מאמינה באדם, שנברא בצלם אלוקים, ויכול לעמוד על רגליו ולפרנס את עצמו. וגם כשיש קשיים, אין הם מצביעים אל אובדן דרך, אלא להפך, תפקידם לחשל ולחזק. ומי שיאמין בה' ויעבוד ויקיים את משפחתו בכבוד אמיתי, יזכה לראות את בניו ובנותיו גדלים לשם ולתפארת למשפחתם ולעם ישראל.

מנהיגות של מסירות נפש

הרב צבי יהודה זצ"ל מוקיר את זכרו של הרצל ● הרצל לא קיבל כסף מהתנועה הציונית, אלא הקדיש לה את כל רכושו ● רבי שלמה הכהן מווילנה מקבל את פני הרצל ● האמת בעניין מחשבות ההתנצרות ותוכנית אוגנדה ● אמונתו של הרצל ושיבתו אל היהדות ● הרב קוק זצ"ל מספיד את הרצל

תמונתו של הרצל בחדרו של הרצי"ה

בחדרו של מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היו תלויות כמה תמונות, וביניהן של אביו מרן הרב קוק זצ"ל, של החפץ חיים, תמונה של ארץ ישראל השלמה מתוך כתב העת 'סולם' – כולל ירדן, סוריה וחלקים מעירק וערב הסעודית, ובמקום מכובד תמונתו של בנימין זאב הרצל.

סיפר לי תלמיד חכם מחוגי החרדים, שבצעירותו חשב ללמוד ב'מרכז הרב', אולם כשראה את תמונתו של הרצל החילוני בחדרו של הרצי"ה, חזר לאחריו והלך ללמוד בפונביז'. אבל הרב צבי יהודה רצה לקבוע את היחס הראוי כלפי הרצל ומפעל הציונות, ועל כן היתה תמונתו בחדרו, לעיני כל התלמידים הבאים לשיעוריו.

סיפר דודי הרב אברהם רמר ז"ל, כי פעם נעלמה תמונתו של הרצל, והרצי"ה חשד שמא אחד התלמידים רצה 'לחנכו' והעלים את התמונה. הרב הקפיד ולא רצה לתת שיעור, שאם יש מישהו מהתלמידים שעושה דבר כזה, איך אפשר, וקודם צריך לטפל בבעיה, שלא יקחו דברים בלי רשות. 

וכשר' אברהם רמר ביקש רשות להזיז את ארון הספרים הקטן שמתחת למקום התמונה, שמא נפלה שם, לא רצה לקבל את דבריו, והמשיך להקפיד על חסרונה של התמונה. וכשר' אברהם התעקש לחפש את התמונה אחרי הארון, היפנה את הקפדתו כלפיו, וחזר ואמר שקודם צריך להחזיר את התמונה ורק אח"כ אפשר להמשיך. לבסוף כשהסכים שר' אברהם יזיז את הארון, נמצאה התמונה ונתלתה במקומה. הרב שמח מאוד, ומצא צורך לנחם את ר' אברהם על שלא קיבל את דבריו מתחילה, ודיבר אודות הרצל ועניינו (עיין בקובץ 'גדול שימושה' ע' נד). 

אישיותו של הרצל

באורח חייו הפרטיים הרצל היה חילוני לגמרי. כזה היה חינוכו. באישיותו היה אצילי ומוסרי. מיומניו ניכר כי עוד מנעוריו היה בעל רגישות מוסרית מיוחדת. צער האומה וסבלותיה נגעו ללבו, ומאז שנתפש לחזון הציוני הקריב עצמו בלא שיור למען העם היהודי. הוא לא קיבל כסף מהתנועה אלא הקדיש לה את כל רכושו. הוא נסחף כולו בלהט, ומסר את כל כולו להצלת אחיו היהודים הנרדפים, המעונים והנאנקים. 

אצל רוב המנהיגים אנו מוצאים קטנוניות אישית, תחרותיות, רצון לעשות גם לביתם, לפעמים על חשבון הקופה הציבורית. הרצל היה שונה בתכלית.

אחד היה שהמשיכו במפעלו וחזונו ובמוסריותו האישית, והוא זאב ז'בוטינסקי. בכשרונותיו אף עלה על הרצל, אולם בלהט החזון היה הרצל מיוחד וראשון.

יחס גדולי הרבנים להרצל

רוב הרבנים לא נקטו עמדה ברורה כלפי הרצל והציונות. מצד אחד, חילוניותם של הרצל וחבריו עוררה את חששותיהם. מאידך – חזון חיבת ציון והסיכוי לשפר את מצב היהודים היה חשוב להם. על כן בחרו שלא לנקוט עמדה.

מתוך המיעוט שהביעו עמדה מפורשת, היו גדולים שהתנגדו בחריפות להרצל ולציונות, ורבים אחרים שהביעו תמיכה. אחד מהם היה רבי שלמה הכהן בעל 'חשק שלמה', זקן רבני וילנא, שאף כתב שמשום "אל תשכן באוהלך עוולה" אסור להחזיק בבית את הספר 'אור לישרים', שבו דובר בגנות הציונות. שלושת חתניו הרבנים היו חברים בתנועת המזרחי. זו היתה גם עמדתם של כל הרבנים 'חובבי ציון', הרב שמואל מהוליבר, הרב דוד פרידמן מקרלין ועוד.

קבלת הפנים בקהילת ווילנא 

כדוגמא ליחס שקיבל הרצל מהמוני היהודים במזרח אירופה, שרובם ככולם היו שומרי מצוות, אפשר להביא את תיאור ביקורו בקהילת וילנא בכ"ג באב תרס"ג. 
יהודי העיר גדשו את הרחובות בצפיפות רבה, וקיבלוהו בחום רב. ראשי הקהילה הגישו לו מגילת קלף שנוסחה על ידי ר' זאב יעבץ, הפותחת בברכה: "ה' עמך גיבור החיל, ליבבתנו אדוננו, ליבבתנו איש הלבב! מגיל ומרעד נפעמנו, בהיגלותך לעינינו, אחינו!…" והיא מסיימת "זאת הברכה אשר תברכך עדת עמך בווילנא, כי בידך יתן ה' את תשועת ישראל מציון".

הגאון רבי שלמה הכהן, זקן רבני וילנא, ברך את הרצל בברכת כוהנים, ור' זאב יעבץ הגיש לו ספר תורה קטן בתוך ארון עץ מחוטב. הרצל הודה בהתרגשות, וביומנו כתב כי הדברים נגעו אל לבו ובקושי עצר את דמעותיו ('איש המאורות' 185-6).

יחסו של הרב ריינס

הרב ריינס, רבה של לידא, היה מגדולי הרבנים בדורו, ובהיותו כבן ששים הצטרף לתנועה הציונית וייסד בתוכה את תנועת 'המזרחי'. 

הרב ריינס היה מבוגר מהרצל בכעשרים וחמש שנה, ונפגש עמו מספר פעמים, ועל כן לעמדתו כלפיו יש משקל רב. ככלל התרשם הרב ריינס, שבאופן יחסי לאדם שלא קיבל חינוך יהודי, התייחס הרצל ליהדות ולמצוות בכבוד גדול. הוא התפעל מהזדרזותו של הרצל לסיים את דיוני הקונגרס השלישי (בשנת תרנ"ט) לפני כניסת השבת, "כי אין כוונתנו לנגוע (לפגוע) בדת במאומה" ('איש המאורות' ע' 108). 

לאחר שהוציא הרב ריינס לאור את ספרו "אור חדש על ציון תאיר", שלחו להרצל בצירוף מכתב המצביע על יחסו כלפיו. "בהוציאי לאור את ספרי זה הנושא אמריו על התנועה הציונית, ראיתי חובה לנפשי להקריבו למנחה ליוצר התנועה הזאת ומקריב לה את כל חייו ונפשו. הואילה נא בטובך אח גדול ונישא לקבל ברצון את מנחתי זאת, והיתה לעד כי נמצאים אנשים היודעים מה גדול ערכך לבית ישראל כולו ולעתידותיך, והיודעים עד כמה להוקיר את פועלך ומעשיך הגדולים שעשית לעמך זה אהבת, ושהקרבת על מזבחו את נפשך לעולה כליל" ('איש המאורות' ע' 164).

לאחר פטירתו של הרצל כתב הרב ריינס: "סהדי במרומים כי מיתתו של מנהיגנו פעלה עלי רושם מדכא ותפיל אותי על ערש דווי". "ויבכו כל אנשי הלבב אשר בישראל, ויבכו גם כל אנשי הדעת אשר בתבל כולה". אולם אין להשבית את העבודה עקב האסון הגדול. ו"נואלו אלה האומרים כי במות המנהיג הגדול ובטלה העבודה ובטלה התנועה כולה". הציונות היא "הכרח היסטורי", לא הרצל הוליד אותה אלא "היא הולידה את הרצל ועשתה אותו למה שהיה". הציונות חייתה בלב העם אלפי שנים קודם שנולד הרצל, אך היתה במצב רדום בחביון הלב היהודי, "ואנחנו לא ידענו את המעשה שנעשה ואת הדרך נלך בה". הרצל הוציא את הרעיון מתרדמתו ונפח בו חיים, שיימשכו גם לאחר מותו ('איש המאורות' ע' 239).

הטענות כלפי הרצל ביחסו לנצרות

האשמה הכבדה ביותר שמטילים בהרצל היא, שלדעתו ראוי היה לנצר את היהודים כדי למנוע את האנטישמיות, ורק מפני שהבין שהצעתו לא מעשית הגה את רעיון הציונות. אכן, ביומנו הוא כותב שעוד מנעוריו האנטישמיות וצער היהודים עינו את נפשו וגרמו לו צער רב. הוא מתאר מחשבות שעלו בדעתו, ואחת מהן: "חפצתי לפתור את שאלת היהודים, לכל הפחות באוסטריה, בעזרת הכנסייה הקתולית… (וחשב לבקש) ראיון אצל האפיפיור כדי להגיד לו: אני מחולל תנועה כבירה בין היהודים שיעברו באופן חפשי ונאה לנצרות. חפשי ונאה במובן זה, שמנהיגי התנועה – ובייחוד אני – יישארו יהודים, ובתורת יהודים יטיפו לקבלת הדת השלטת…". אולם אלו היו מחשבות שעלו בדעתו בהיותו כבן עשרים, ובשום אופן לא שיקפו את עמדותיו, אלא כפי שהוא כותב עליהם שם, שהם היו "נטיות עמומות שבחולשת נעורים" (מתוך ספרו של ישראל ארליך, "אישים ומאורעות בתולדות ישראל" ע' 155).

בסופו של דבר הרצל הגיע לאפיפיור כנציג התנועה הציונית, חצי שנה לפני פטירתו, ולא כרע ולא החניף, אלא בגאון הציג את עמדת היהודים. וכך כתב ביומנו: "אתמול נתקבלתי אצל האפיפיור… הוא קבלני בעמידה והושיט לי את ידו, אשר לא נשקתיה… נדמה לי, כי בזה קלקלתי את יחסו, שכן כל הבא אליו כורע ונושק לפחות את היד… הרציתי בקצרה על מבוקשי. אך הוא ענה: לא. אין אנו יכולים להמליץ על תנועה זו. לא נוכל לעצור את היהודים מללכת לירושלים, אבל להמליץ עליהם לא נוכל… כראש הכנסייה, איני יכול לומר דבר אחר. היהודים לא הכירו ב(אותו האיש), ולכן אין אנו יכולים להכיר בעם היהודי…" (שם 156).

יחס מרן הרב קוק להרצל

יחסו של מרן הרב קוק זצ"ל להרצל היה מורכב יותר. שלא כמו הרב ריינס, שהפריד בין עניין ההצלה הגשמית והגאולה הרוחנית, הרב קוק הסתכל על הכל בראייה כוללת, וממילא לא יכל להתעלם מהעובדה שהרצל אינו שומר תורה ומצוות.

חודשיים לאחר עלייתו של מרן הרב לארץ, בכ' תמוז תרס"ד, הרצל נפטר. לאחר שבאו שני נכבדים מקהילת יפו להזמינו להשתתף בעצרת האבל לזכרו, הסכים לבוא ולהספיד, אך כפי הנראה לא בלב שלם. בהספדו הוא נותן משמעות עמוקה למפעל הציונות, על פי דרכו של הגר"א, כי עניינו של משיח בן יוסף להכין את הצדדים החומריים של הגאולה. 

הרב יעקב פילבר שליט"א בספרו 'כוכבי אור' מבאר את ההספד ואת הרקע שקדם לו, ואף מביא מכתב מעניין שכתב מרן הרב לחותנו, האדר"ת, רבה של ירושלים, בו הוא מסביר בהרחבה ומתנצל מעט מדוע השתתף בהספד. ועיקר דבריו – מפני השלום, וכדי לקרב את הציונים מעריציו של הרצל. ועוד, שכך ראוי, למצוא את הטוב בכל דבר, להדגישו ולהעלותו, שעל ידי כך אפשר לתקן. 

אגב, כך היה גם יחסו של מרן הרב זצ"ל לתנועה הציונית: מצד אחד הערכה רבה כלפי מעשיה הטובים, ומאידך לא הסכים להיות חבר רשמי במוסדותיה, ואף לא בתנועת המזרחי.

קביעת היחס כלפי הרצל

כפי הנראה עם השנים השתנה יחסו של הראי"ה להרצל, וכפי שהדברים באים לידי ביטוי בדברי בנו מו"ר הרצי"ה, שכתב בשנת תרע"ג (בהיותו בן 22), תשע שנים אחר פטירתו של הרצל: "ואף הרצל, זה התינוק הגדול (על משקל 'תינוק שנשבה') ששב אלינו מבין הגויים מלא הוד חלומות ועוז געגועים אדירים, זו האישיות של הטבעת הצורה הלאומית הכללית – צורת עם, על פני שאיפותינו ועבודתינו… אף הוא הרגיש, כמו באופן אינסטינקטיבי כי "השיבה ליהדות קודמת לשיבה אל מדינת היהודים", וכי "אין אומתנו אומה אלא באמונתה", וכי "אנו מכירים עצמותנו ההיסטורית אך ורק באמונת אבותינו" (לנתיבות ישראל ח"א ע' יט במהדורת בית אל, ושם הובאו המקורות מכתבי הרצל).

ייתכן שבינתיים נודעו להם יותר פרטים על אישיותו וחזונו, יומניו האישיים נתפרסמו בתרגום עברי, והתברר שהיה אדם מוסרי, בעל אמונה, וריחוקו מתורה ומצוות נבע מכך שלא קיבל חינוך יהודי. ואם כן להפך, יש לדון אותו לכף זכות, שהרי הוא בעל תשובה גדול לעניין סגולת ישראל. ואולי הרושם של הצעת אוגנדה והפולמוס סביבו ריחף באוויר וגרם להסתייגות מסוימת ממנו סמוך למועד פטירתו, ולאחר מכן התברר – שלא כפי שהשמיצוהו – שהרצל התכוון לשאת ולתת עם האומות על כך כדי לחזק את מעמדה של התביעה הציונית למולדת לעם היהודי, אבל היה רחוק מלהחליט שאוגנדה תהיה הפתרון. ואולי ככל שעברו השנים, החשש שמא ילמדו מאורחותיו האישיים פחת, וחזונו ומפעלו הכללי הלכו והתבלטו. 

דברי הרצי"ה

סופו של דבר, ברור הוא כי בנו תלמידו הרצי"ה, מתוך נאמנות מוחלטת לדרכו של אביו מרן הרב, קבע כי חובה להוקירו. וכפי שכתב במכתב: "חוזה מדינת היהודים הד"ר בנימין זאב הרצל, יש לו זכות היסתורית (=היסטורית) מיוחדת בתקומת שלטוננו על ארצנו" (ע' שיחות הרצי"ה במדבר ע' 324 הערה 31). 

וכפי הנראה כתגובה להאשמה שהרצל היה אפיקורס, פרסם ב'הצופה' כ"ח תמוז תשל"ד רשימה קצרה, שכותרתה – "להצדיק צדיקים": "בכתביו של בנימין זאב הרצל ז"ל אין דברי אפיקורסות. בכתבי יומנו כתוב: "אין אומתנו אומה אלא באמונתה". מי שחושב ומדבר וכותב ככה הוא איש אמונה ולא אפיקורוס. והדברים חוזרים אל קדושת גזע מחצבתו, מאת הגאון הקדוש רבי יוסף צאיטאצק ז"ל" (לנתיבות ישראל ח"ב ע' תקצג במהדורת בית אל). 

עיון במורשתו

לכן טוב עשתה מדינת ישראל שהנציחה את זכרו בקביעת שמות של רחובות חשובים על שמו, ובהקמת בית הקברות לקדושי צה"ל ולמנהיגי הציבור מסביב לקברו בהר הרצל. ואף בימים אלה של מבוכה ראוי לחזור ולעיין במורשתו הציונית, באהבת ישראל שלו, ובמידת מסירות הנפש שלו כדוגמא ומופת.

הפתרון התורני

הדיווחים על התאבדויות על רקע כלכלי נעלמו מיד לאחר העברת התקציב ● מי אשם בכך שאין פתרון לבעיית מסורבות הגט? ● הספינה טובעת? לא למהר להשליך לים דווקא את התפילין ● האדמו"ר רבי פנחס מנחם אלתר מגור: הרבי מלובביץ' צדק שבעקבות הנסיגה מסיני תבוא נסיגה מיש"ע שתעלה בנפשות

על מניפולציות תקשורתיות

לפני כחודשיים, לאחר שהתפרסמו כתבות על אנשים שהתאבדו עקב בעיות כלכליות, פנו אלי כמה אנשים ושאלו מדוע הרבנים אינם מתייחסים לבעיית ההתאבדויות עקב המשבר הכלכלי. 
עניתי להם שכדי לבחון האם יש כאן באמת תופעה חדשה של התאבדויות יש להמתין עד לסיום הדיונים על התקציב. אם אכן "התופעה החדשה" תימשך יהיה ראוי להתייחס אליה. ככלל, אנשים רבים סובלים מבעיות כלכליות קשות ואינם נשברים, ממשיכים לחנך את ילדיהם, ממשיכים אפילו לחייך, ועושים כל מאמץ לצאת למרחב.

לעצמי חשבתי שמן הסתם תופעת ההתאבדויות לא התרחבה לאחרונה, וגם אם קרה שבדיוק בעת הדיונים על התקציב מספר אנשים החליטו להתאבד – החלטתם לא נבעה מהקיצוצים התקציביים הצפויים, אלא מבעיות אישיות מורכבות, והעיסוק הפומבי ב"תופעת ההתאבדויות" נתן אולי דחיפה נוספת למעשיהם. כפי הנראה, היו גורמים אינטרסנטיים בזירה הציבורית, כמו האופוזיציה, ההסתדרות או מחלקות הרווחה, שרצו לתת לסיפורים הללו חשיפת יתר, כדי לקדם את מטרותיהם בעת דיוני התקציב. 

עברו חודשיים, הדיונים על התקציב הסתיימו, והנה אין יותר סיפורים על התאבדויות בראש מהדורות החדשות ובעמודים הראשונים של העיתונים. 

שלושה לקחים

שלושה דברים אפשר ללמוד מכך. ראשית, קשה מאוד לסמוך על ה'תשקורת', ומניסיון העבר למדנו שאסור לקבל את דבריהם ללא חשדנות וביקורתיות. 

שנית, שאין לאישי ה'תשקורת' אחריות. תיאור "תופעת ההתאבדויות" עם היחס הסלחני כלפיה, ומנגד – האשמת הרשויות, גורם (כפי שהוכח במחקרים בעולם) לאנשים נוספים לבחור בדרך הרעה הזו, שאין בה לא פתרון ולא נחמה.

שלישית, אין מן הראוי שרבנים ירקדו לפי חלילם של אישי ה'תשקורת', אלא על הרבנים להתייחס למציאות כפי שהיא באמת. אם רבנים ייגררו אחר המניפולציות התקשורתיות למיניהן, גם אם ינסו לומר דברי תורה, הם עלולים בלי משים לסייע בעקיפין לביסוסה של תרבות השקר והמניפולציות ולשבש את הדיון הציבורי. 

מסורבות גט

בשנים האחרונות הועלתה על סדר היום בעיה קשה: בעלים שעל פי החלטת בית הדין חייבים לתת גט לנשותיהם מסרבים ליתנו ומעגנים במשך שנים את בנות זוגם. צערן של הנשים נורא, שנותיהן הטובות הולכות לאיבוד. 

בהלכה יש לכך פתרון פשוט – "מכים אותו עד שיאמר רוצה אני". אין אדם שיעמוד במכות בלא גבול. גם אם יצליח לשרוד יממה, שבוע לא יצליח… 

אלא שחוק המדינה אוסר להשתמש בעונשי גוף. גם במקרים חריגים כאלה, בית המשפט לא התיר את השימוש בעונשי גוף. וכך הבעלים הסרבנים עומדים במריים. 

הלוחמים בדת ובמסורת מנצלים כמובן מציאות טרגית זו לניגוחה של היהדות והרבנים. אולם גם מקרב שומרי המצוות הועלו לאחרונה הצעות חדשות, לפיהן יוכל בית הדין להפקיע את הנישואין מעיקרם, ועל ידי כך לפתור את האישה מהצורך לקבל גט. מבחינה הלכתית הדבר קשה מאוד, ואף שהצעה זו הועלתה בדורות האחרונים מספר פעמים, בארץ ובחו"ל, לא נמצא אף פוסק גדול שהסכים לכך. 

והקשה מכל הוא, מדוע הטענות מופנות כלפי בתי הדין? מדוע רק בית הדין מואשם בחוסר רגישות? הלא היה ניתן בנקל לפתור את רוב הבעיות על ידי השימוש באמצעי המקובל בהלכה מדורי דורות במקרים קיצוניים כאלה, ומדוע שהביקורת לא תופנה בראש ובראשונה כלפי החוק שאינו מאפשר זאת?

משל הספינה

ישנו משל מפורסם על ספינה שעומדת לטבוע, ומוכרחים לזרוק לים כמה שיותר חפצים כדי להקל מעליה. יש כאלה שמיד רצים וזורקים את התפילין ושאר תשמישי הקדושה, וטוענים שמדובר בפיקוח נפש. אלא שגם במצב של פיקוח נפש לא צריך לזרוק תחילה את התפילין, אפשר לזרוק קודם את הנעליים, את הסכו"ם וכדומה. כאשר הדבר הראשון שזורקים לים הוא התפילין, סימן הוא שלא רק החשש לפיקוח נפש הוא המניע, אלא גם ויותר מכך – הרצון להיפטר מהתפילין.

גם כאן, יש לחשוד במי שקופץ להאשים תחילה את בתי הדין, שלא רק נאקת המסורבות עומדות לנגד עיניו. 

שאלת הגיור ההמוני

כיוצא בזה, בשנים האחרונות יש טוענים כלפי הרבנים שהם מקשים על הגרים להתגייר. ישנם מאות אלפי עולים מבריה"מ לשעבר שאינם יהודים, והרבנים, כך נטען, מסרבים לגיירם.

למעשה, רובם המוחלט של העולים הגויים אינם מעונינים להתגייר. אלה הבאים לבתי הדין המיוחדים לגיור מתקבלים בסבר פנים יפות. יתכן שהיו מקרים בודדים שגרים התקבלו בצורה לא נאותה, אבל ללא ספק אלו מקרים יוצאים מהכלל. הכלל הוא שרבני ישראל מקרבים באהבה את הרוצים בכנות להצטרף לעם היהודי על פי כללי הלכות גיור. 

ושוב, גם כאן חוזרים גורמים מסוימים ותוקפים את בתי הדין. אלא שבמקום לתקוף את בתי הדין שאינם פותרים את הבעיה, היה ראוי לתקוף תחילה ובעיקר את אלו שיוצרים את הבעיה, כלומר את שליחי העלייה של הסוכנות ואת הממונים עליהם, שמעודדים גויים לבוא ארצה.

מן הראוי היה לארגן תביעה ציבורית רחבה לשינוי מדיניות העלייה. תביעה זו צריכה לבוא מכל המפלגות שמסורת ישראל ועתידה היהודי של מדינת ישראל חשובים להם, כשבראשם יש לקוות שתעמוד תנועת הליכוד. אם לאחר תביעה כזו ראשי הסוכנות היהודית לא ישנו את עמדתם, עליהם לשאת באחריות אישית למצב הבלתי נסבל של שמונים אחוז עולים שאינם יהודים.

תנאי הגיור

שני תנאים צריכים להתמלא כדי שבית הדין יסכים לקבל את הגר. תנאי ראשון – רצון להצטרף לעם היהודי לטוב ולמוטב. תנאי שני – רצון לקבל את עול התורה והמצוות. 

אלא שאם ילמדו מתחילה את הגר את כל מצוות התורה, גם הצדיקים שבגרים יירתעו לאחוריהם ויפחדו לקבל על עצמם את העול הגדול של המצוות. כי מה שהילד היהודי לומד במשך שנים בבית הוריו ואצל מוריו, הגר צריך ללמוד תוך כמה חודשים עד שנה. על כן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רסב, ב), שמלמדים אותו רק "מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות" ו"אין מרבין עליו ואין מדקדקים עליו". וכפי שבאר הש"ך (רסב, ד): "אין להודיעו כל הדקדוקים והחומרות שיש באיסור חלב ואיסור שבת".

בפועל נהגו ללמד את כללי המצוות השכיחות: שבת, כשרות, טהרת המשפחה, תפילה, ברכות וחגים. אבל אין מלמדים אותם את כל פרטיהם. (בספרי 'פניני הלכה' ח"ב הלכות גרים נתבארה סוגיה זו בהרחבה).

ביקור אצל הרבי מגור

בימים הנוראים של שלטון ממשלת רבין, כמדומה לי באלול תשנ"ה, הגענו משלחת של שלושה רבנים מיש"ע אל האדמו"ר מגור דאז, רבי פנחס מנחם אלתר זצ"ל בעל ה"פני מנחם", כדי לספר לו על המצב ביש"ע ולבקש את עזרתו.

היה שם הרב גדעון פרל רב היישוב אלון שבות, הרב אליקים לבנון רב הישוב והישיבה באלון מורה, ואנוכי.
בתוך השיחה התברר שהרב אליקים לבנון קרוי על שם סבו מצד אמו, רבי אליקים געציל קורלנסקי, שהיה בעל תוקע אצל אבי הרבי, האדמו"ר רבי אברהם מרדכי זצ"ל בעל ה"אמרי אמת".

לעצם העניין, הרבי תמך בעמדתנו וגם לדעתו תהליך אוסלו מסוכן ושלילי, ואמר שיסייע במה שיוכל, אבל להשתתף במחאות אמר שממילא לא יועיל שהחסידים יפגינו על כך מסיבות ידועות, ולכן חבל לבטל תורה. אח"כ התברר לנו שבעידודו של האדמו"ר חברי בית הדין של גור הלכו אצל הרב עובדיה יוסף, לשכנעו ולבקשו לפרוש ממשלת רבין ולהתנגד להסכמי אוסלו.

בתוך הדברים סיפר לנו הרבי על דיון שהיה לו עם הרבי של חב"ד, האדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, על הנסיגה מסיני. ולאחר מעשה התברר, כך אמר, שהוא צדק ואני צדקתי. אני צדקתי כשסברתי שההסכם עם מצרים יחזיק מעמד ולא תפרוץ מלחמה בעקבות הנסיגה מסיני. והוא צדק בטענתו שהנסיגה בסיני תגרום להמשך נסיגות ביש"ע, ומזה כבר תהיה סכנת נפשות ממשית ליהודים. גם סיפר שהרב עוזי קלכהיים זצ"ל (מתלמידי מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל) דיבר על זה עמו בלהט רב ובנוסח דומה לפני שנים.

לאחר הביקור ספרו לנו חסידים המקושרים לרבי שדברינו נגעו לליבו. בכלל, בהנהגתו היה האדמו"ר דואג מאוד לכלל ישראל, וכל מעשיה הרעים של ממשלת רבין ופרס הכאיבו מאוד לליבו. חצי שנה לאחר מכן, בט"ז אדר תשנ"ו, בימי הפיגועים הקשים, נסתלק הרבי לגנזי מרומים. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

מעז יצא מתוק

ראש הממשלה מפנה עורפו למפעל ההתיישבות ביש"ע ● המתנחלים מופלים לרעה במס הכנסה לעומת תושבי שדרות והצפון ● מכל התקופות החשוכות בתהליך התחייה הלאומית יצאנו והתגברנו ● שיבת ציון היא קודם כל מעשה שמיים ● בקשת עזרה לקביעת זמני הבוקר בהלכה

על הצער והכאב

כל כך כואב ששום לקח לא נלמד. שוב תמורת הבל ורעות רוח מנהיגינו מפנים את ערפם למתנחלים, חלוצי דורנו. במקום להעלות על נס את מפעל ההתיישבות ביש"ע, ולהילחם באויבינו, מדברים על מסירת רגבים מאדמתנו הקדושה לידי שונאינו. וכל מה שנותר לתקשורת לברר הוא, כיצד המתנחלים יגיבו כשיבואו ח"ו להרוס ולהחריב את בתיהם. 

במשך שנים עסק אריק שרון בבניין ההתיישבות ביש"ע, והתריע תמיד כנגד כל כניעה לטרור. גם נגד ראשי ממשלה מן הימין שרצו לפגוע מעט בהתיישבות ביש"ע – אריק שרון נלחם. והנה עתה הוא עצמו מדבר על "ויתורים כואבים", ומתכנן לחתוך בבשר החי ולנתק יהודים מאדמתם. הרהורי ייאוש מרים מנקרים בחדרי הבטן: אם כך קרה לאריק שרון, על מי ממנהיגינו עוד נוכל לסמוך?

מאוד פוגע לראות איך הפך מאוהב ליריב. חשבנו שבאמת אהב אותנו, ועתה נדמה כי היינו מבחינתו חיילים נוחים למשחקיו הפוליטיים, קלפי מיקוח לצורכי משא ומתן. ואנחנו לא קלפי מיקוח, ולא חיילים של אף אחד, אלא בנים השבים הביתה לארץ אשר הנחיל ה' לאבותינו ולנו.

האפלייה המכוערת

תאמרו, אהבתו למתנחלים נשארה כפי שהיתה, ורק בלית ברירה, תחת הלחץ האמריקני הוא נאלץ לזנוח את עמדותיו. לא נכון! איך יכול ראש ממשלה להסכים כי לתושבי שדרות, שספגו כמה פגזי קסאם, תוענק הנחה של 25% במס הכנסה, ואילו לתושבי קטיף שקברו עשרות חלוצים יקרים, וחיים תחת הפגזות יום יומיות – אין כיום שום הנחה. איך אפשר שלתושבי איתמר שבשומרון ששכלו 15 מתנחלים אהובים אין שום הנחה, ואילו לתושבי הצפון מוענקת הנחה של 15%. אם צריך לקצץ בתקציב, אזי צריך לקצץ לכולם. אבל להפלות בין דם לדם הוא דבר מכוער ומשפיל מאין כמותו.

על הנחמה

כשנתבונן על תהליך ההתיישבות בארץ נראה כי לאורך כל הדרך היו משברים וירידות. לא התקדמנו בקו רצוף של עלייה. וכשהיינו למטה, בזמני משבר, נדמה היה שהכל אבוד. ואיך שהוא, על ידי מסובב הסיבות, יצאנו מן המשבר והתקדמנו. 

כך היה במשבר הנורא, דור אחר עליית תלמידי הגר"א, משנת ת"ר והלאה, כאשר נדמה היה כי חזונו של הגר"א נסתם. ואע"פ כן תלמידיו וצאצאיהם רבו והתבססו, והיוו בסיס ליישוב הישן בירושלים שהלך וגדל. 

כך היה בשלהי העלייה הראשונה, כשהשלטון התורכי הקשה את עולו, ופקידות הברון נטלה את החיוניןת ושמחת החיים מן החלוצים. ובכל זאת קמו המושבות ביהודה ובגליל והיוו יסוד ליישוב החדש. 
כך היה בשלהי העלייה השנייה, כשלפי עדות העולים כשמונים אחוז מהם לא הצליחו להשתקע בארץ וירדו ממנה, ואע"פ כן קמו הקיבוצים וכבשו את העמק. 

כך היה במלחמת העולם הראשונה, כאשר רוב תושבי תל אביב גורשו מבתיהם, ורעב קשה הכה ביישוב הישן והחדש. ובכל זאת אח"כ, עם הצהרת בלפור, התחדש המפעל ההתיישבותי ביתר שאת. 
כך היה בימי המאורעות, משנת תרפ"ט והלאה, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה (כפי שהערבים כינו אותה כבר אז), שגרמה למשבר במשק ובעלייה. ובכל זאת היישוב היהודי התגבר ומצא דרכים לחדש את מלאכת הבנייה התעשייה והחקלאות, ומעז יצא מתוק. 

כך היה בשנים האיומות של מלחמת העולם השנייה. משבר נורא, שלא היה כמותו, פקד את עמנו בגולה. ששה מיליון מיהודי אירופה נרצחו. המאגר העיקרי לעלייה ארצה הושמד, ובארץ היה נדמה שנסתם הגולל על חזון הציונות. בריטניה חידשה בסוף המלחמה את גזרות הספר הלבן, והכריזה שתוך עשר שנים תקום בארץ מדינה שאופייה ייקבע לפי המצב הדמוגרפי הנוכחי בארץ, כלומר ברוב ערבי מוצק, ומיעוט יהודי שאם לא יישחט על ידי הרוב, בודאי לא יוכל לחדש את העלייה וההתיישבות. חושך נורא כיסה את שמיה של היהדות והציונות. ושוב, תוך שנים ספורות, על ידי מלחמת הגבורה של המחתרות, התהפך הגלגל, קמה מדינת ישראל, ומיליון שרידי חרב מאירופה ומיליון פליטי ארצות האיסלאם התקבצו לארץ, בנו בה את ביתם, והפכו את מדינת ישראל למעצמה אזורית.

כך היה לפני מלחמת ששת הימים, כשפחד ומורך לב שלטו ברחוב, הירידה הייתה גדולה מהעלייה, משבר כלכלי פקד את המשק, ולא ראו קרן אור. אמרו אז ש"האחרון שיוצא מהארץ יכבה את האור". ושוב, תוך שבועות אחדים התהפך הגלגל, יצאנו למרחבי יש"ע, וכל העולם עמד בהשתאות נוכח דוד היהודי המכה ומנצח את גולית הערבי.

בשנת תשל"ד, ביום הכיפורים, פרצה לפתע מלחמה שתפשה את הציבור והממשלה בלתי מוכנים. ושוב נדמה היה לרבים שהמפעל הציוני עומד לפני חידלון, ושוב על ידי גבורת לוחמים ותושייתם נבלמה ההתקפה ויצאנו בניצחון מזהיר. אלו היו השנים הברוכות של גל העלייה הראשון מברית המועצות, והנחת היסודות להתיישבות ביש"ע.

גם בשנים הקשות של הסכמי קמפ דיויד, כשהממשלה נכשלה וויתרה על כל סיני, על מרחביו ואוצרות הנפט שבו, הרסה יישובים ועקרה את חבל ימית, בכל זאת, בחסדי שמיים מדינת ישראל בכללותה המשיכה להתחזק מבחינה כלכלית ודמוגרפית.

כך גם יהיה בעז"ה במשבר "חזון המדינה הפלשתינית", שלפי הנראה לעין הוא מתכון לאסון לאומי נורא. אע"פ כן היסודות הבריאים שבעם ישראל יתגברו בסופו של דבר ויהפכו את הצרה לרווחה.
הקושי הגדול, העצב שבלב, הוא על המחיר הכבד בדם ובדמים שעם ישראל יצטרך לשלם כדי לעבור אל השלב הבא של שגשוג ופריחה. מי ייתן ונתפכח לפני שיגיע מועד התשלום.

לכו חזו מפעלות ה'

בימי העצמאות היה מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל אומר את הפסוק: "לכו חזו מפעלות ה'" (תהלים מו, ט). והיה מדגיש כי כל שיבת ישראל לארצו אינו מפעל אנושי בלבד, אלא בראש ובראשונה פקודה אלוקית, שעתה הגיעה עת הפקידה. כנבואת יחזקאל (פרק לו) שהתנבא על אדמת ישראל, על ההרים והגאיות, על בניית הערים והיישובים החרבים, על קיבוץ הגלויות ועל הגידול הדמוגרפי. וזהו שאמר רבי אבא (סנהדרין צח, א): "אין לך קץ מגולה מזה", שנאמר (יחזקאל לו, ד-י): "כה אמר ה' אלקים, להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות, ולחורבות השוממות ולערים הנעזבות אשר היו לבז וללעג לשארית הגוים אשר מסביב… ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא. כי הנני אליכם ופניתי אליכם… והרביתי עליכם אדם, כל בית ישראל כולו, ונושבו הערים והחורבות תבננה". 

ככל שנתחזק יותר בהבנת תפקידנו, ביישוב הארץ, בלימוד התורה, בחינוך, בחסד ומשפט, כך נזכה להחיש את גאולתנו. וכפי שנמסר בשם הגר"א, בסוד הגאולה, שככל שנתחזק יותר ביישוב הארץ, בהגדלת היישובים גם בשעות המשבר, כך יתמתקו הייסורים, והחבלים, חבלי הגאולה, יבואו בנעימים (כמובא בקול התור).

זמן עמוד השחר ו"משיכיר"

בימים אלו הנני עסוק בלימוד סוגיית זמני היום. אימתי הוא בדיוק זמן עמוד השחר, שאז מתחיל להראות האור הראשון שבמזרח, ואפשר בשעת הדחק לקרוא קריאת שמע ולהתפלל. ואימתי מתפשט האור יותר, עד שאפשר להבחין בין תכלת ללבן, היינו בין גווני התכלת והלבן שבבגד. באותה שעה יכול אדם להכיר את חברו שאינו רגיל לראותו ממרחק של ד' אמות, ובה כבר אפשר לברך על הציצית והתפילין. 

והואיל ויש בסוגיה זו ספקות רבים, ברצוני לבקש את עזרת הרגילים להיות ערים בשעות אלו, כדי שידווחו אימתי ראו את האור הראשון שבמזרח.

בשבוע הקרוב לפי לוחות רבים צריכים לראות את האור הראשון שבמזרח בשעה 3.43 (אמנם לעניות דעתי אי אפשר לראות אז שום אור).

ולפי החשבון הנכון יותר לדעתי, בשעה 3.57 צריך להראות האור הראשון במזרח, ובשעה 4.07 צריך להראות יותר אור במזרח. (יש מחלוקת אימתי בדיוק עמוד השחר, באור הראשון או בהאיר המזרח, עיין בבאו"ה נח, ד, פט, א). 

גם לגבי זמן "משיכיר", יש דעות שונות, והוא צריך להיות בסביבות 4.35.

וזאת לדעת, רבים אינם מצליחים לראות את האור הראשון מפני שתאורת הבתים והרחובות גורמת לאישונים להצטמצם, והם אינם קולטים את השינוי הקלוש שמתרחש במזרח בעת עמוד השחר. 
ואע"פ כן אשמח לקבל דיווח גם מי שנוהג ברכב או נמצא במקום מואר. אבל מי שיכול לסייע לנו במיוחד, הוא מי שנמצא במקום חשוך. 

טלפון לדיווחים – רוני – 067-488262

קיצוץ כואב ובלתי נמנע

קצבאות הילדים הנדיבות עזרו למשפחות גדולות בציבור היהודי, אבל גם עודדו מאוד את הילודה הערבית ● הפתרון: חידוש קצבת יוצאי צבא, או העברת הקצבאות דרך הסוכנות היהודית ● גדרי האיסור לעבור ב' אמות של תפילה

על הקיצוץ בקצבאות הילדים

קשה לקבוע עמדה נחרצת ביחס לקיצוצים בקצבאות הילדים. מצד אחד, מצבן הכלכלי של משפחות רבות מקרב הציבור החרדי והתורני ייפגע. מדובר על קיצוץ גדול מאוד. למשל, משפחה שיש לה עשרה ילדים מתחת לגיל 18, היתה מקבלת לפני כחצי שנה 6600 ש"ח לחודש. כיום היא מקבלת כ- 5500, ולפי התוכנית הקצבה תקוצץ בהדרגה עד שבעוד ארבע שנים תקבל משפחה של עשרה ילדים 1400 ש"ח לחודש בלבד. ללא ספק, לגבי משפחות שאינן עשירות, מדובר על פגיעה משמעותית ברמת החיים. ולגבי משפחות עניות – החיים ייהפכו להיות קשים מאוד.

ואע"פ שלדעת כלכלני משרד האוצר יש סיבות שונות לקיצוץ החד בקצבאות, כמו גם בסעיפי תקציב אחרים, לדעתי מבחינה מוסרית ולאומית, הסיבה העיקרית נעוצה בעניין אחד: אי אפשר היה שלא להיחרד מהעובדה שמדינת ישראל היתה מפרנסת את מאות אלפי שונאיה, ומסייעת להם לגדל ילדים שיוכלו בעתיד ללחום כנגדה ולסכן את תושביה היהודים. 

כי זאת לדעת, בסגנון החיים של רבים מאזרחי ישראל הערבים, סכום של 6.600 ש"ח לחודש, מספיק לקיומה של המשפחה. אין צורך יותר לעבוד. את הסכומים שמקבלים תמורת העבודה אפשר לתרום לחמס ולאש"ף. על ידי תקציב כזה רמת החיים שלהם גבוהה פי עשר מזו של אחיהם הערבים במדינות השכנות, מצרים, סוריה וירדן. וכך במו ידינו אנו מגדילים את הבעייה הביטחונית הקיומית של מדינת ישראל.

לכן, עם כל הצער על אובדן הכנסה מרכזית למשפחות ברכות ילדים, לא ניתן להמשיך במתן הקצבאות הללו. אין כאן קטנות דעת של "גם לי גם לך לא יהיה", אלא חשבון לאומי קיומי הנוגע ממש לפיקוח נפש. אם לא ניתן ליצור אפלייה בין יהודים לערבים, אזי אין ברירה אלא לקצץ בתקציבי כל המשפחות ברוכות הילדים.

קובלנה על עסקנים חרדיים

במקום שנציגי המפלגות החרדיות בכנסת ייצרו חזית אחת יחד עם כל חברי הכנסת הלאומיים שעתידה היהודי של מדינת ישראל חשוב להם, כדי לחזק את ההבדל החוקתי בין הנאמנים למדינה ובין העוינים אותה, הם חברו יחד עם נציגי המפלגות הערביות לחזית אחת, וחיזקו, אמנם שלא מדעת, את הכוחות ההרסניים והעוינים ביותר לציבור היהודי ולמדינת ישראל.

דרכי התיקון

שתי דרכים עומדות בפנינו לתיקון בעיית הקצבאות. האחת – לחזור להסדר הישן, שהיה קיים עד לפני כעשר שנים, שבו הוענקו קצבאות מוכפלות למשפחה שאחד מקרוביה שרת בצה"ל. והשנייה – להעביר את קצבאות הילדים לסוכנות היהודית, שתפקידה לסייע להתבססותו של העם היהודי בארצו. כל זה צריך כיום להיעשות תוך טיפול חוקתי מסודר ומכוון בכנסת.
מעבר לכך, מן הראוי היה לתת את הדעת על כל מערכת הרווחה והסעד במדינת ישראל, שכיום יש בה עיוותים רבים. ועל כך בעז"ה בפעמים הבאות.

ד' אמות של תפילה

המתפלל תפילת עמידה, אסור לעבור כנגדו בתוך ארבע אמותיו (שו"ע או"ח קב), מפני שהעובר לפניו עלול להפריע לו לכוון בתפילתו. ויש אומרים שטעם האיסור מפני שהמתפלל עומד לפני השכינה, והעובר לפניו פוגע בכבוד השכינה. ארבע אמות הם בערך שני מטר. ליתר דיוק הם מטר ותשעים ושניים סנטימטר, אולם ברור שחכמים לא התכוונו שאדם ילך עם סנטימטר ביד כדי לבדוק עד היכן בדיוק מגיעים ארבע אמות, אלא התכוונו שאדם ישער ארבע אמות כפי הנראה לעיניו.

שלא לפסוע שלוש פסיעות אחורנית כנגד המתפלל 

המסיים את תפילתו והיה אדם אחר מתפלל מאחוריו, אסור לו לפסוע שלוש פסיעות לאחריו, אם פסיעותיו ייכנסו לתוך ארבע אמותיו.

ונחלקו גדולי הפוסקים בשאלה באיזה מצב בדיוק ישנו איסור: לדעת האליה-רבה, האיסור הוא רק לפסוע ממש מול פניו של המתפלל, שרק מי שיפסע שם יפריע לו בתפילתו. כלומר, רוחבו של אדם בערך חצי מטר, לפיכך אין לעבור באותו חצי מטר שמול פניו. ואילו לדעת המגן-אברהם בכל הרדיוס של ארבע אמות שלפני המתפלל אסור לפסוע, מפני שהמתפלל יכול לראות את הפוסע בתוך תחום ארבע אמותיו, וזה עלול להסיח מעט את דעתו (עיין מ"ב קב, יח-יט). 

למעשה ההלכה היא, שלכתחילה טוב להחמיר כדעת המגן-אברהם, ובשעת הצורך אפשר להקל כאליה-רבה.

ובשעת הדחק אפשר להקל כדעת החזון איש (המובאת בספר ד' אמות של תפילה ע' שסג), שמיקל על פי האליה-רבה, שגם אם המתפלל עומד ממש אחריו, אם הוא פוסע באלכסון, כיוון שהוא יוצא מהמקום שמול פניו, והוא אינו מתקרב למתפלל אלא פוסע באלכסון – מותר.

לעבור לפני המתפלל כשיש צורך גדול

שאלה: אדם שחייב לצאת להסעה, שאם יפסיד אותה יפסיד זמן רב, האם מותר לו לעבור לפני המתפלל?

תשובה: לצורך גדול מאוד, כשאין ברירה אחרת, מותר לעבור ממש לפני המתפלל. למשל, מותר למי שחושש להפסיד את ההסעה שלו לעבור לפני המתפלל. וכן מי שצריך להשלים מניין מותר לו לעבור לפני המתפלל. וכן מותר למי שצריך להעביר שיעור תורה, ולכהן שצריך לעלות לדוכן.

שאלה: המאחר לתפילה, והגיע בשעה שהציבור כבר התחיל להתפלל עמידה, האם מותר לו לעבור ליד המתפללים ולפניהם כדי להגיע למקומו הקבוע?

תשובה: כאמור לעיל, אסור לעבור לפני המתפלל בתוך ארבע אמותיו. לדעת אליהו רבה האיסור הוא רק לעבור ממש מול פניו, ולדעת המגן אברהם האיסור בכל הרדיוס של ארבע אמות שמול פניו. וכבר למדנו שלכתחילה עדיף להחמיר כדעת המגן אברהם, ובשעת הצורך אפשר להקל כדעת האליה רבה. והצורך להגיע למקום אינו חשוב כל כך, ומוטב להחמיר כדעת המגן אברהם ולהתפלל בסוף בית הכנסת ולא לעבור לצד המתפללים. ומי שקשה לו מאוד להתפלל מאחור, רשאי להקל ולעבור לצד מתפלל אחד, אבל אם לשם כך הוא צריך לעבור ליד הרבה מתפללים, אין להקל. כי בודאי בעוברו לצידם יפריע לאחד מהם. 

שאלה: האם מותר להיכנס לתוך ד' אמות ולעמוד?

תשובה: לדעת האליה-רבה מותר לבוא ולעמוד לפני המתפלל בתוך ארבע אמותיו ולהישאר לעמוד שם, שרק אם הוא חוצה את ארבע האמות שמול פניו הוא ממש מפריע לו בתפילתו, אבל אם הוא בא מהצד ונשאר לעמוד לפניו אינו מפריע כל כך. ולדעת המגן-אברהם אסורה כל כניסה לתוך הרדיוס של ארבע האמות שלפני המתפלל.

לכתחילה יש להחמיר כדברי המגן-אברהם, שלא לילך בכל הקוטר של ארבע האמות שלפני המתפלל. ובשעת הצורך אפשר להקל כדברי האליה-רבה, ומותר לעבור לצדו של המתפלל, וכן מותר לעבור ולעמוד ממול פניו. 


שאלה: סיימנו את תפילתנו, וכשבאנו לצאת מבית הכנסת מצאנו את אחד המאחרים שמאריך בתפילתו ועומד ממש בכניסה. האם מותר לעבור ממש לפניו (באופן האסור לשתי הדעות) כדי לצאת מבית הכנסת, או שמא עלינו להמתין או לצאת מהחלון??

תשובה: מי שעמד להתפלל במקום המעבר, לדעת כמה מגדולי האחרונים (מהרש"ם, אשל אברהם) מותר בשעת הצורך לעבור כנגד פניו, מפני שנהג שלא כדין בזה שעמד במקום שמפריע לנכנסים וליוצאים. וכן הלכה.

לכבד באמת את הנופלים

אנשים חסרי אמונה עיצבו את יום הזיכרון ברוח שלום עכשיו ● להעמיד במרכז היום את קדושת האידיאל שלמענו מסרו הנופלים את נפשם ● ולמשפחות השכולות נאמר: אל תיכנעו למוות, המשיכו לחיות מכוחם. הפכו את הדמעות למעיין החיים של האומה

ליום הזיכרון 

מבוכה גדולה קיימת בציבור לגבי אופיו ומסריו של יום הזיכרון. רבים חושבים בשטחיות שמגמת יום הזיכרון היא להרכין ראש בעצבות, וככל שנתאר יותר את הכאב שבנפילת החיילים כך נכבד יותר את זכרם. 

אבל האמת הפוכה: היחס הנכון לנופלים – שהם קדושים, שכל חייהם נצרפו ונתקדשו במסירות הנפש למען העם והארץ. ועליהם אמרו חז"ל: הרוגי מלכות – אין ברייה יכולה לעמוד במחיצתם בגן עדן. 
מי שאינו מאמין חושב שהם מתו בלא עת ואינם, אבל יהודי מאמין יודע שבאמת הם יותר חיים מכל השאר. הם מתו בקיצור ימים בעולם הזה, אבל הם חיים מאוד בעולם שכולו ארוך, בעולם הבא. הם הרבה יותר חיים מאיתנו. הם קדושים, ואמרו חכמים "קדוש לעולם קיים". במותם על קידוש ה' הם התעלו מן המציאות הפרטית שבה שרוי כל יהודי אל המדרגה הכללית של קדושת כלל ישראל. בזה שמסרו את כל חייהם למען כלל ישראל, התרוממו להיות במדרגתו. והם קשורים יותר אל הקב"ה, אל מקור החיים. ולכן במיתתם הוסיפו הרבה חיים בעולם האמת ובעולם הזה, ובזכותם אנחנו חיים כאן, וכל מה שאנו עושים משלהם הוא.

לדאבון לבנו, בכלי התקשורת הממלכתיים ובחיי התרבות במדינת ישראל שולטים אנשים חסרי אמונה, מרוחקים מעברו ומייעודו של כלל ישראל. בתחילה עוד היתה בהם לחלוחית של יהדות ממה ששמעו בבית הוריהם, אולם במשך הזמן הריחוק עשה את שלו, והם הפכו את יום הזכרון ליום של 'שלום עכשיו'. ליום שבו במקום לכבד את זכר הנופלים, להבין את משמעותו של עם ישראל, ולתת משמעות למסירות נפשם – הם פוגעים בכבודם, ומעמידים את מותם כמוות ריקני, חסר משמעות. הם נראים כמכבדים את הנופלים, הם מספרים עליהם סיפורים עצובים, אבל באמת אין פגיעה גדולה יותר בכבודם של הקדושים מאשר הצביון הקלוקל שהעניקו ליום הזכרון, שביסודו – התעלמות מהייעוד הכלל-ישראלי שלמענו קדושי ישראל מסרו את נפשם.

הצביון הנכון של יום הזיכרון צריך להיות הגברת החיים לאורם ולזכרם של הנופלים. במסירות נפשם על קידוש ה' הם הראו שהעניין הלאומי, חזון קיבוץ הגליות ובניית ישראל בארצו הוא גדול כל כך עד ששווה לתת את כל החיים למענו. ומכוח הכרה זו אנחנו מגבירים את כוחנו, ולאורם אנחנו ממשיכים. והילדים שאנחנו מולידים ומגדלים – מכוחם, היישובים שאנחנו מקימים – מכוחם, לימוד התורה שאנחנו לומדים – שלהם הוא. החברה היהודית המוסרית שאנחנו רוצים לבנות כאן, כחזון הנביאים – שלהם היא. ומתוך יום הזיכרון אנחנו מתגברים ברוב מרץ להמשיך בדרכם, דרך של מסירות נפש למען ישראל. ובזה אנחנו באמת מכבדים אותם, כקדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים.

כך גם צריך לומר למשפחות השכולות, אלו שבקרבם צמחו הקדושים הגיבורים הללו: אל תיכנעו למוות, המשיכו לחיות מכוחם. הפכו את הדמעות למעיין החיים של האומה.
ביום זה, שהוא יומם של הקדושים, עלינו לקבל על עצמנו לתרום יותר למען עם ישראל, לבנות משפחות טובות, שיש בהם תורה ומוסר, נאמנות לעם ולארץ. לא להרכין ראש אלא לזקוף את קומתנו מאוד, לכבודם, ולהרים את מבטנו אל מעבר לאופק הרגיל, אל חזון הגאולה ואחרית הימים. וגם אם בעינינו דמעות, אלו דמעות של גדולה.

ספירת העומר בזמן הזה

נחלקו הראשונים בשאלה האם מצוות ספירת העומר בזמן הזה מן התורה או מדברי חכמים בלבד. 
לדעת הרא"ש והר"ן, ועוד הרבה ראשונים, מהתורה מצוות ספירת העומר תלויה בהבאת עומר התנופה, שנאמר (ויקרא כג, טו): "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה". וחכמים תיקנו לספור כזכר לספירת העומר שהיתה בזמן שבית המקדש היה קיים. וזהו הטעם שנוהגים לאחר ספירת העומר להתפלל שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ואזי נוכל לקיים את מצוות ספירת העומר, לא רק מצד תקנת חכמים, אלא בצורתה המקורית כפי שנאמר בתורה.

ולדעת הרמב"ם ובעל ספר החינוך, גם כאשר אין מביאים את עומר התנופה מצווה מהתורה לספור, ומה שנאמר "מיום הביאכם את עומר התנופה", הכוונה ללמדנו את התאריך של תחילת הספירה, אבל אין זה תנאי הכרחי, וגם היום כשבית המקדש חרב ואין אנו יכולים להביא את קרבן העומר, מצווים אנו לספור את ספירת העומר מן התורה.

המשמעות המעשית של הלכה זו נוגעת למצבים של ספק. למשל, מי שספר בבין השמשות, היינו בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים שהוא ספק יום ספק לילה, אם המצווה מהתורה – לא יצא, שספק בדברי תורה לחומרא, ואם המצווה מדברי חכמים – יצא, שספק בדברי חכמים לקולא. ובעל השולחן ערוך פסק שהמצווה מדברי חכמים (תפט, ב). ורבים מהאחרונים החמירו לחזור ולספור אחר צאת הכוכבים (א"ר, מ"ב תפט, טו, באו"ה תפט, א ד"ה 'לספור העומר').

האם אפשר לספור ביום?

דין הספירה תלוי במצוות קצירת העומר, שנאמר (דברים טז, ט): "מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות". ולגבי קציר העומר נזכרו שתי דעות במשנה. במסכת מנחות (עא, א) אמרו שמצוותו לקצור בלילה, ואם נקצר ביום כשר, ועל פי זה הורה בעל הלכות גדולות שאם שכח לספור בלילה יספור ביום. אולם רבנו תם סובר שהעיקר הוא כפי שאמרו במסכת מגילה (כ, ב) שמצוות קציר העומר בלילה בלבד, ולכן מי שלא ספר בלילה אינו יכול להשלים ולספור ביום. ולמעשה נפסק להלכה שהשוכח לספור בלילה יספור ביום שלמחרתו בלא ברכה. ובעצם בפסיקה זו התחשבו בשתי השיטות: מצד אחד אומרים שמי ששכח לספור בלילה יכול להשלים ולספור ביום, אבל מאידך, מאחר שיש דעה שאין זמנה של ספירת העומר ביום, נפסקה ההלכה שיספור בלא ברכה ולא יכניס עצמו לספק של ברכה לבטלה (שו"ע או"ח תפט, ז).

השוכח לספור יום אחד כיצד ינהג בהמשך הימים?

הדין תלוי בשאלה, האם ספירת העומר היא מצווה אחת ארוכה הנמשכת מחג הפסח ועד חג השבועות, או שבכל יום ישנה מצווה בפני עצמה. לדעת בעל הלכות גדולות ספירת העומר היא מצווה אחת ארוכה, ולכן השוכח לספור יום אחד, הפסיד את המצווה ושוב לא יספור בימים הבאים. אולם לדעת רוב הפוסקים (תוס', תר"י, ועוד) הספירה בכל יום היא מצווה בפני עצמה, ולכן השוכח לספור יום אחד הפסיד את מצוות אותו היום בלבד, ולמחרת מצווה עליו להמשיך ולספור בברכה.

למעשה נפסקה ההלכה שגם אדם ששכח לספור יום אחד צריך להמשיך ולספור, על פי דעת רוב הפוסקים הסוברים שכל יום עומד בפני עצמו. אבל יספור בלי ברכה, מפני שאנו חוששים לדעה שכל הספירה היא מצווה אחת, ומאחר ששכח יום אחד הפסיד המצווה, וכדי שלא להיכנס לספק ברכה לבטלה יספור בימים הבאים בלא ברכה (שו"ע תפט, ח).

ואולם מי שרק התעורר לו ספק שמא שכח לספור ביום אחד, יכול להמשיך לספור עם ברכה, ורק מי שברור לו ששכח לספור יום אחד אינו יכול להמשיך לספור בברכה. וכן מי ששכח לספור בלילה ונזכר וספר ביום, אע"פ שיש סוברים שאין יוצאים בספירה שביום, כיוון שיש סוברים שבדיעבד גם בספירת היום מקיימים המצווה – בימים הבאים יוכל לספור בברכה (תה"ד ח"א לז).

מה עושים עם עולים שאינם יהודים?

עם כל הצער על שבין העולים יש גם גויים – העלייה מרוסיה היא קידוש ה' ● לקרב בעבותות אהבה את הרוצים להתגייר ● למנוע עידוד עליית גויים ע"י שליחי הסוכנות ● האם בני אשכנז הרגילים בהברה ספרדית צריכים לחזור למסורת אבותם? ● כבוד תלמידי חכמים

העלייה מברית המועצות לשעבר

שאלה: שנים רבות ציפינו והתפללנו לעליית היהודים מברית המועצות לשעבר; והנה, כאשר נפתחו השערים הגיעה אכן עלייה גדולה, אך למרבה הצער יחד עם המוני היהודים הגיעו גם המוני גויים: מהם בני יהודים, מהם קרובים רחוקים ומהם גויים גמורים. האם ראוי לשמוח על עלייה זו?

תשובה: למרות הצללים שמלווים את עליית יהודי ברית המועצות לשעבר, יש לשמוח על עלייתם. וכך היה מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל חוזר ומזכיר את דברי הירושלמי (קידושין פ"ד מ"א): "גדול קידוש ה' מחילול ה'". והיה שואל, מה החידוש בזה? הרי ברור שקידוש ה' הוא טוב וגדול מחילול ה'! אלא שישנם לפעמים מצבים מיוחדים בהם נפגשים יחד דברים גדולים ומסובכים מאוד, ובאותו עניין עצמו קיים גם קידוש ה' וגם חילול ה'. מצב זה הוא קרוב למצבנו עכשיו במדינה, בענייניה הציבוריים-חברתיים (נאמר בשנת תשל"ג). חילול ה' הוא הדבר היותר נורא והיותר גרוע שבעולם. 

לעומת זאת, ערך כל המצוות הוא להרבות קידוש ה'. כשיש מצב בחיי היחיד או בחיי הציבור והחברה, בו יש צדדים של קידוש ה' וגם של חילול ה', רחמנא ליצלן, באים למבוכה נוראה, מה עלינו לעשות?… יש נוסח האומר שבמצבים כאלה "שב ואל תעשה עדיף". כנגד זה באה הדרכת חז"ל… אם אתה יודע שבאמת יש מציאות של קידוש ה' כשצד חילול ה' מפריע, בכל זאת צריך גבורה לעשות את קידוש ה', למרות הצד של חילול ה'. זהו פסק הלכה: צד קידוש ה' הוא מכריע ועדיף על הצד השלילי (שיחות הרצי"ה שמות ע' 369).

האחריות לשיפור המצב

עם זאת, עלינו לעשות ככל שביכולתנו כדי לקלוט את היהודים שעלו לארץ, ולקרבם לתורה לעם ולארץ. יש לממש את מלא הפוטנציאל האדיר הטמון בהם, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינת כוחות הנפש החדשים העשויים להצמיח פטריוטיזים יהודי בריא וישר. את בני היהודים הרוצים להתגייר, כמו כל גוי הגון החפץ באמת להתגייר, עלינו לקרב בעבותות אהבה, כדרך שקרב הלל הזקן את הגרים שבאו לפניו, והבחין בהם שהם רוצים באמת להצטרף לעם ישראל, למרות שהיו להם טעויות חמורות בהבנת היהדות (שבת לא ע' א).

במקביל, עלינו לפעול כדי לשנות את ההנחיות שניתנו לאנשי הסוכנות היהודית, שכיום ממריצים גויים לעלות ארצה. עליהם לקבל הנחיות חדשות על פיהם יפעלו רק להעלאת יהודים, או קרובי יהודים החפצים באמת ובתמים להידבק בעם ישראל ובתרבותו.

המתרגל להתפלל שלא בנוסח אבותיו

שאלה: מה דינו של מי שאביו והוא התרגלו להתפלל בנוסח מסוים שאינו נוסח משפחתם. האם על הבן להשתדל לחזור לנוסח הסבא, או שהואיל וכבר התרגל בנוסח מסוים, רשאי להמשיך להתפלל בו?

תשובה: ככלל נכון שאדם יתפלל וינהג כמסורת בית אביו. ואין הכוונה דווקא לאביו, אלא למשפחת אביו לדורותיה. למשל, אם אביו וסבו לא נהגו להתפלל, הבן שחזר בעז"ה בתשובה צריך להתפלל לכתחילה בנוסח בית אביו. 

אמנם מי שכבר התרגל בנוסח מסוים, לעיתים קשה לו לשנותו. הוא התרגל למנגינות, לסידור, ושינוי יכול לפגום בכוונתו. בנוסף לכך יש חשש שאולי האב ייפגע מכך שבנו משנה מהנוסח שבו הוא עצמו מתפלל. ואולי נכון לנהוג שכשהוא ביחד עם אביו יתפלל כאביו, ובמקום אחר כנוסח בית אביו. וכיוון שלשאלה זו השלכות רבות, ראוי לשאול בזה שאלת חכם.

מנהג החסידים ששינו מנוסח אשכנז

שאלה דומה התעוררה אצל בני משפחות חסידים, שלמדו בישיבות ליטאיות והתרגלו להתפלל שם בנוסח אשכנז, ואחר שיצאו מהישיבה התלבטו האם להמשיך להתפלל בנוסח אשכנז כפי שהם רגילים, או שעליהם לחזור לנוסח ספרד-חסידי כמנהג הוריהם. ורבנים בעלי נוסח אשכנז הורו, שמעיקר הדין עליהם להמשיך להתפלל בנוסח אשכנז, שכן בעבר כל יהודי אשכנז התפללו בנוסח אשכנז, והחסידים לפני כמאתיים שינו נוסחם. ואף שאחר כל כך הרבה שנים אין מורים לבני החסידים לחזור לנוסח אשכנז, מכל מקום מי שכבר התרגל בנוסח אשכנז, מוטב שימשיך להתפלל בו, שזהו נוסח אבותיו האמיתי (אג"מ או"ח ב, כד). ורבני החסידים מורים שעליהם לחזור לנוסח החסידי. וטעמם, שאם אחר שכל יהודי אירופה התפללו בנוסח אשכנז הורו גדולי החסידים לשנות לנוסח ספרד-חסידי, כדי שיתאים לכוונות האר"י – קל וחומר למי שכבר נולד במשפחה חסידית שעליו להמשיך להתפלל בנוסח חסידי. ולמעשה, הואיל ויש דעות לכאן ולכאן, רשאי השואל לבחור כיצד לנהוג, וטוב שיתייעץ על כך עם רבו.

אשכנזים שמתפללים במבטא ספרדי

שאלה דומה התעוררה בקרב עולי אשכנז מהציבור הדתי-לאומי. לפני כשלושה דורות, עם תחילת קיבוץ הגלויות, הורגש צורך למזג את כל הגלויות, ולהחזיר את העם היהודי לשפתו העברית. כדי לאחד את כולם סביב מבטא אחד, בחרו במבטא הספרדי. ואמנם דעת מרן הרב קוק זצ"ל ועוד פוסקים רבים, שכל עדה צריכה לשמור בתפילה על מבטאה. אלא שבפועל, כיוון שהעברית המדוברת היתה בהגייה הספרדית, נשתרשה הגייה זו בקרב רבים מיוצאי אשכנז. ואף מנהלי המוסדות הדתיים-לאומיים פעלו בעידוד מקצת הרבנים, ובראשם הראשון לציון הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל או"ח א), למען השרשת ההברה הספרדית בקרב כל התלמידים, הן בשיעורי התורה והן בתפילה. 

ויש מן הרבנים שיצאו בתוקף כנגד האשכנזים ששינו את המבטא. ויש שהורו, שגם מי שקשה לו לומר את כל התפילה במבטא אשכנזי, לכל הפחות את שם השם עליו לבטא בהגייה האשכנזית, מפני שבשם השם בולט יותר יתרונה הדקדוקי (הר צבי או"ח א, ד; אז נדברו ח"ג, מח, א, עפ"י חזו"א).

אולם למעשה, אין הרבנים מעודדים את תלמידיהם לשנות את מבטאם. שהואיל והמבטא הספרדי כשר כמו האשכנזי, ובו הכל רגילים לדבר, אין צורך להתאמץ לחזור למנהג הישן. וכך כתב הרב הראשי לישראל הרב אונטרמן (וכמה מרבני הספרדים שמחו על כך, יעויין בישכיל עבדי ח"ב או"ח ג', ויבי"א ח"ו או"ח יא). ודעת מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שאף שמצד הדין ראוי שכל אשכנזי יתפלל בהברה אשכנזית, אם המאמץ לשנות את המבטא יגרום להסחת הדעת מכוונת התפילה, עדיף שלא לשנות את ההגייה. 

ומי שכבר מתפלל במבטא ספרדי, מוטב שגם את שם השם יאמר במבטא ספרדי, כדי שלא לערבב את המבטאים. ויש מי שחושש שהמערב את המבטאים אפילו בדיעבד לא יצא (הגרי"א הנקין, כמובא בשערים המצוינים בהלכה יח, ה). לפיכך נוהגים לומר את כל התפילה, כולל שם השם, במבטא ספרדי. 

ובדיעבד אי אפשר שלא להכיר גם בתועלת שצמחה מכך שבני כל הציבור הדתי-לאומי מדברים ומתפללים במבטא אחד, שעל ידי כך יכולים בני העדות השונות להתפלל ביחד בבתי הכנסת וללמוד ביחד בישיבות. ומתוך כך בני העדות השונות מתקשרים ומתחתנים זה עם זה, והעם מתלכד ומתאחד.

כבוד תלמידי חכמים

שאלה: האם משמעות הביקורת שנכתבה על הרבנים שתמכו בהקמת ועדת קהאן ובהסכמי אוסלו, שאין ראוי לכבדם?

תשובה: חס ושלום. מצווה לכבד כל תלמיד חכם. וכפי שדרש ר' עקיבא על הפסוק "את ה' אלקיך תירא" – לרבות תלמידי חכמים. ואף אני קם לכבוד אותם תלמידי חכמים שליט"א (אגב: הרב עמיטל שליט"א כובד בחתונתי בקריאת הכתובה. זה היה כחודשיים לאחר הקמת ועדת קהאן). וכן ברור שיש לכבד מאוד את זכרו ותורתו של אחד מגדולי הדור, הרב י"ד סולובייצ'יק זצ"ל. ואף זכיתי בעז"ה ללמוד מתורתו דרך ספריו הנפלאים. ואע"פ כן ראויה הביקורת על עמדותיהם המדיניות להישמע בציבור, מפני שמדובר בנושא המשפיע על חיינו ועתידנו. ובמיוחד כאשר העמדה הרווחת בקרב רוב גדולי ישראל מנוגדת לעמדתם. 

ויתקיימו בנו דברי חז"ל (קידושין ל, ב): "ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: את והב בסופה".

בוסריות מוסרית ותוצאותיה

בגלל ועדת קאהן הפכה ישראל לאחראית עיקרית לטבח של נוצרים בידי מוסלמים ● בלחצם של רבני מימד כפתה המפד"ל את הקמת הוועדה, בניגוד לדעת הרב גורן והרב ישראלי ● את התוצאות רואים היום בבלגיה ● סגולת ישראל המתגלית דווקא בפרשת העגל

ועדת קהן

לפני כעשרים שנה, בראש השנה תשמ"ג, אחר שצה"ל כבש את דרום לבנון וביירות, ונתן לבעלי בריתו הנוצרים לשלוט במחנות הפליטים שבביירות, טבחו הנוצרים בשנואי נפשם הפלשתינאים.
אישים מחוגי השמאל יצאו בהאשמות חמורות כנגד ממשלת בגין, שהיא האחראית הישירה למעשי הטבח בסברה ושתילה. גם בעולם, חברו אישי מצפון עם האנטישמיים למיניהם, למסע גינויים חריף כנגד מדינת ישראל וצה"ל.
התביעה הנחרצת של חוגי השמאל, התקשורת ואישי מצפון, שהממשלה תקים ועדת חקירה ממלכתית עם סמכויות רחבות לבדוק מי היה אשם במחדל שהביא לרציחתם של הפלשתינאים על ידי הנוצרים בלבנון.
הממשלה מתוך אחריות לשמה הטוב של מדינת ישראל, ביקשה להוריד את הנושא מסדר היום, לברר את מהלך העניינים בשקט, להסיק מסקנות כדי שמחדלים כאלה לא יקרו שנית. הממשלה חששה שמא עצם הקמת ועדת החקירה תהיה כהודאה שישראל אכן אחראית לטבח.
כי אף שהיה מחדל מצד צה"ל, בכל אופן ברור היה שצה"ל לא השתתף בפועל בטבח, לא במעשה ואף לא בעידוד. וכאשר ימצאו אשמים ברשלנות, העולם כבר יאשימם ברצח עצמו, ויכתים בכך את מדינת ישראל כמי שעוסקת בטבח עם.
במשך שבועות התחמק מר מנחם בגין מהקמת ועדת חקירה. גם הרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן זצ"ל ורובם המכריע של רבני ישראל סברו שאין להקים ועדת חקירה, וכי האחריות שלנו על מה שארע שם היא צדדית. ובמיוחד חששו שמא הקמת הועדה ומסקנותיה יגבירו את האנטישמיות בעולם. זו היתה גם עמדתה של "אגודת ישראל" שהתנגדה להקמת ועדת חקירה.
בפועל, אחר לחצים מרובים, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט קהן. למסקנת הועדה אכן אריאל שרון שר הבטחון, והרמטכ"ל רפאל איתן ועוד מספר קצינים התרשלו בכך שמסרו את מחנות הפליטים לשליטתם של הנוצרים. עקב כך הועבר אריאל שרון מתפקידו, כהונת הרמטכ"ל קוצרה בכך שלא הוארכה כמתוכנן. ובעולם נתקבעה העובדה כי צה"ל הוא אחד הצבאות המרושעים, העוסק בטבח אכזרי כל כך, עד שאפילו הישראלים עצמם נאלצו להודות בכך ולפטר מספר אישים בכירים מתפקידיהם.

עמדת המפד"ל

למעשה לא היתה צריכה כלל לקום ועדת החקירה, הליכוד ושותפיו התנגדו להקמתה. אלא שהמפד"ל, שבלעדיה הממשלה לא יכלה להתקיים, תבעה את הקמת ועדת החקירה. כבר ביום ד' בתשרי תשמ"ג היתה הכותרת הראשית בעיתון "הצופה": "המפד"ל תובעת חקירה בפרשת הטבח בבירות". בו' תשרי נכתב בכותרת: "בגין מבטיח למפד"ל: תערך בדיקת אירועי הטבח בבירות. נציגי מדינה זרה פנו רשמית בדבר נכונות המפד"ל להפיל את הממשלה. המר: אין מגעים עם האופיזיציה".

ראשי ישיבת הר עציון

ראשי ישיבת ההסדר הר עציון תבעו בתוקף מהמפד"ל ללחוץ להקמת הועדה. הרב ליכטנישטיין פרסם בכ"ח תשרי ב"הצופה" פנייה אישית שכותרתה: "החזרת הגאוה הלאומית וזקיפות הקומה הישראלית". ובתוך המאמר כתב: "ובצד המאורע עצמו, אין ספק שהסירוב הראשוני התמוה לכונן ועדת חקירה ממלכתית לבדוק את הנושא הטיל צל כבד על כולנו – השפיל קרן ישראל וחילל שם שמיים מחוץ, עורר חששות ומחלוקות מבית. הצורך בחקירה כזו דחוף גם מפאת שיקולים מדיניים צרופים – כדי לטהר את שמנו בזירה הבינלאומית, וכדי לסלק המבוכה הסוררת בין אחינו בני ישראל בכל אתר ואתר". במאמרו פיקפק אם אפשר לומר שהכל בשגגה, וגם אם הכל בשגגה, הרי ששגגה נחשבת לחטא, ויש לחוטא אחריות על שגגתו. הרב עמיטל ביום שישי כ"א תשרי כתב: "…על הטבח בסברה ושתילה צריכה היתה לבוא תגובה אינסטנקטיבית מיידית, של כל עם ישראל, תגובה של תדהמה ורתיעה… לו ארע חלילה טבח ביהודים באיזו מדינה בעולם – האם לא היינו טוענים שממשלת אותה המדינה אחראית ישירות למעשי המרצחים?". לפיכך הוא סבר שאף ועדת חקירה אינה מספקת אלא צריך למנות במקומה חבר מושבעים. (תודה לחגית בר-און על הבאת הציטוטים).

הרב סלובייציק זצ"ל

סופר "הצופה" בארצות הברית, דיווח שבדרך כלל כשהיה בא לסוכתו של הגאון הרב סלובייציק זצ"ל, הרב היה מדבר בדברי תורה ואח"כ מתעניין במצב החברתי והפוליטי בארץ. והנה אותה השנה, תשמ"ג, מיד כשנכנס החל הרב להפנות כלפיו שאלות נוקבות ודברי תוכחה וזירוז – למה שרי המפד"ל משתהים ולא דורשים מיד ובתוקף הקמת ועדת חקירה לבירור העניין.

הרב ישראלי זצ"ל

בתגובה לתביעה להקים ועדת חקירה ולהטיל בכך את האחריות על צה"ל, העביר מו"ר הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל שיעור כללי בישיבת "מרכז הרב", שעיקרו להוכיח כי אין האשם בנו, ואין אנו צריכים לקחת אחריות על פשעיהם ועל המלחמות שבינם לבין עצמם.
לאחר השיעור ליווה ידידי הרב זאב סולטנוביץ את הגאון הרב ישראלי לביתו, ושאלו בדרך, הלא התפרסם ב"הצופה" כי הרב סלובייציק בעצמו תבע והמריץ את שרי המפד"ל שינקטו עמדה תקיפה למען הקמת ועדת החקירה, וראה בזה קידוש ה'. ותשובת הרב ישראלי היתה קצרה וחד משמעית: "במחשכים הושיבני זו תלמודה של בבל" ולא יסף. (מקור הציטוט מסנהדרין כד, א).

סוף דבר

מאז ועד היום מואשמת מדינת ישראל בפי שונאיה המרובים כרוצחת לתאבון, כאשר מסקנות ועדת קהן משמשות הוכחה ניצחת לכך. בעקבות אותה ועדה מואשם בימים אלו ראש ממשלת ישראל בפשעי מלחמה בבלגיה, ויש חוששים שזאת רק ההתחלה.

בעקבות ועדת החקירה הפנתה ישראל את עורפה לשותפיה הנוצרים בלבנון. מרוב צדקנות מדינת ישראל לא הצליחה לעמוד בהתחייבויות שלה כלפי בני בריתה היחידים במזרח התיכון. היא בגדה בנוצרים שבלבנון ואח"כ בצבא דרום לבנון. לו היינו מצליחים לשמור על יחסינו הטובים עמם, היה בכך משום פתח למעט את השנאה כלפינו בעולם, לפחות בחלק הנוצרי, והיינו מחלישים בכך את השפעת סוריה אירן וארגוני המחבלים למיניהם, שהפכו את לבנון לאחד מבסיסי פעולתם.

מסקנות ועדת החקירה גרמו לכך שלא נוכל יותר לכרות ברית עם שום גורם במזרח התיכון, מפני שבכל עת שהוא ינהג כפי שמקובל באיזור, יבואו צדקנים ויאמרו כי עלינו להפנות לו את ערפנו, יעמידו את אלו שעמדו איתו במגעים לפני וועדת חקירה וימררו את חייהם. 

לאחר שנים, אותם גורמים מהשמאל שתבעו את הקמת ועדת החקירה החלו לפעול למען טיהור שמם של רוצחים מושחתים כערפאת וכנופייתו ואסאד וחבר מרצחיו. כלפיהם לא היו טענות. הם רצחו על פי החלטתם העצמית, וזה בסדר, כי זה לא באחריותינו. לכן מותר לשאת אליהם עיניים בתקווה, כאל סמלי שלום ואהבה. 

הרצון הבוסרי

לפעמים מתחיל להתפתח איזה רצון טוב לתיקון, אבל עדיין לא הבשיל כראוי. וכאשר בעודו בוסר הוא מכריז על עצמו כעל רעיון בשל ושלם, לא רק שאינו משיג את מגמתו הטובה לתיקון עולם, אלא הוא אף הורס ומשחית יותר. מפני שאת תפישת העולם הישנה, שהיה בה מידה מסוימת של איזון, הוא מאבד, ואילו לתפישה חדשה ובשלה עדיין לא הגיע. וכך, ללא חושים בריאים, הוא פעמים רבות מעדיף לגנות את הטובים הישנים, ומשבח את הרשעים החדשים. 

כך עשו אישי מצפון למחצה בתמיכתם בשלטון הרשע של ברית המועצות, כך עשו 'רודפי השלום' ביחסם אל היטלר ימ"ש, וכך כיום ביחסם למנהיגי אש"ף וחמס.

סגולת ישראל בפרשת כי תשא

לכאורה בפרשת כי תשא אנו לומדים על נפילתם הגדולה של ישראל בחטא העגל. ארבעים יום אחר המעמד הגדול של מתן תורה עשו עגל מסכה, ואמרו "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות לב, ד).

אבל האמת שדווקא בפרשת כי תשא נתגלתה סגולתם של ישראל, שהרי אם חטא חמור שכזה לא גרם לפירוד בין ה' לישראל, סימן הוא שישנה ברית נצח בין ישראל לה', שאפילו החטאים החמורים שבעולם לא יבטלוה. ואכן, אחר שחזרו ישראל בתשובה וה' קיבל את תפילת משה וסלח לישראל, עוד "העיז" משה רבנו לבקש שה' יפלה אותנו מכל העמים. "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה". והסכים ה' – "גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם" (שמות לג, טז-יז). אין זאת אלא שדווקא מתוך המשבר הנורא התברר עד כמה הקשר של ישראל לה' הוא מוחלט, ולכן דווקא אז ביקש משה שיפלה ה' את עם ישראל מכל העמים.

הבחירות כמצווה

מעשיה הטובים והרעים של מפלגה נזקפים לזכותם ולחובתם של בוחריה ● מצווה לבחור במפלגה הפועלת למען מטרות חשובות ● הימנעות מלבחור – גאווה וטיפשות ● צל"ש למפד"ל והאיחוד הלאומי על שמירת השלום ●מתי אפשר להתפלל מנחה קצרה

מצווה לבחור במפלגות טובות

הבוחר במפלגה שתפעל למען מטרות חשובות מקיים מצווה – שעל ידו יתקיימו כל אותם מעשים טובים שנעשים ברמה הלאומית. אם בחר במפלגה שלוחמת למען שלמות הארץ ולמען ההתיישבות בכל מרחביה, הרי שהוא מקיים את מצוות יישוב הארץ. ואם בחר במפלגה שמתנגדת לכל נסיגה וויתור לרשעות הפלשתינית, הרי שהוא מקיים מצוות הצלת נפשות, כפי שכבר הוכח לכל יהודי שפוי. אם בחר במפלגה שמקדמת את החינוך לתורה ולאהבת העם והארץ, הרי שקיים מצוות תלמוד תורה, וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה. אם בחר במפלגה שמצאה דרכים לקירוב רחוקים לתורה ומצוות, הרי שסייע לקיום תורה ומצוות. אם בחר במפלגה שמצאה דרכים לחבב את השבת על כלל ישראל, הרי שקיים את מצוות השבת. אם בחר במפלגה שפועלת למען קליטת עלייה, הרי שקיים מצוות יישוב הארץ וחזון קיבוץ הגלויות. אם בחר במפלגה שמפתחת את הכלכלה לרווחת כל התושבים, הרי שקיים מצוות צדקה בדרגה הגבוהה ביותר, שעל ידה יתמעטו העניים בישראל. אם בחר במפלגה שפועלת למען המשפחות החלשות, הרי שקיים מצוות צדקה ברמה הרגילה. אם בחר במפלגה שפועלת למען עידוד הגירתם או גירושם של אויבי ישראל, הרי שפעל למען מצוות "לא ישבו בארצך" על פי כללי גר תושב. אם בחר במפלגה שנלחמת כנגד העוולות שבבתי המשפט ובראשם בית המשפט העליון, ופועלת למען הקמת המשפט על פי התורה, הרי שהוא מקיים את מצוות העמדת שופטים הגונים והורדת שופטים שאינם הגונים.

לעומת זאת, מי שבחר במפלגה שתמכה בנסיגה מחלקי ארץ ישראל – חטא כנגד מצוות יישוב הארץ וגרם לסיכון נפשות. ומי שבחר במפלגה שפוגעת בחינוך התורני – חטא כנגד מצוות תלמוד תורה. ומי שמתכוון לבחור במפלגה התומכת בהקמת מדינה פלשתינית חוטא כנגד מצוות יישוב הארץ ומסכן את נפשות ישראל.

ולפעמים יש מפלגות שטובות בדבר אחד ורעות בדבר אחר, ואזי כשהוא בוחר בהן יש בידו מצווה ועבירה. אבל אם יבחר במפלגה שטובה בכמה דברים, ירבו מצוותיו.

חשיבות ההצבעה של כל יחיד

יש שמתרשלים מלהגיע להצבעה מפני שנדמה להם שהפתק הקטן שלהם נטול חשיבות שהרי צריכים עשרות אלפי קולות עבור כל חבר כנסת. אכן באמת, כל קול הוא אחוז מזערי מכלל הקולות הנצרכים, אבל מצד שני השפעת המצביעים על המערכת הציבורית גדולה כל כך, עד שאפילו קול מזערי שווה הרבה. ואם יצביע למפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה, למרות שמגמותיה טובות, נמצא שמבטל את השפעתו, ובמידה מסוימת אף נותן חילו לזרים, שעל ידי כך כוחן של המפלגות הרעות מתחזק.

אם נבחן את 15 השנים האחרונות, נמצא כי כמעט בכל הקדנציות, חברי כנסת בודדים הכריעו את הכף לטובה או לרעה. בזמן ממשלת רבין הזכורה לשמצה, חברי כנסת בודדים הכריעו את הכף לרעה. ובזמן ממשלת נתניהו, בזכות כמה חברי כנסת בודדים נמנעה נסיגה מחבלי ארץ קודשנו, והופחתה במקצת הסכנה האיומה שנשקפה לנו בעקבות הסכמי אוסלו. גם בזמן ממשלות ברק ושרון, חברי כנסת בודדים מנעו מחדלים נוראים של כניעה נוספת לטרור. לו היה להם יותר כוח, אולי כבר יכולנו בעזרת ה' להכריע את האויב.

ההיבט התקציבי

גם מבחינה תקציבית, אם נחשב למשל, את ההשפעה של חבר כנסת אחד על תקציבי החינוך או ההתיישבות, נמצא שהיא עשויה להגיע למאות מיליוני שקלים. אם נחלק, כדרך משל, שלוש מאות מיליון ש"ח לשלושים אלף בוחרים (השווים ח"כ אחד), נמצא שכל מצביע השפיע על תקציב של כעשרת אלפים ש"ח. לא מעט. ייתכן לפי זה שהצבעה של אדם אחד שקולה כנגד כל התרומות שהוא נותן למוסדות חינוך או ליישוב הארץ במשך שנה, ואולי אף במשך ארבע שנים. כמובן שחשבון זה אינו מדויק – ייתכן שההשפעה של מצביע גדולה יותר וייתכן שפחותה, והדבר תלוי כמובן גם בהרכב הקואליציה. ובכל זאת, חשבון זה יכול לתת איזה כיוון ומשמעות, ולו רק מבחינה כספית, לערכו של כל מצביע.

לכן גם כשצריך לנסוע למרחקים גדולים, ראוי להתאמץ, לבוא ולהצביע.

כשהטיפשות והגאווה מתחברים

יש טיפשים גאוותנים שאינם מבינים את חשיבות הבחירות. הם מבחינים בצדק בצדדים השפלים שבפוליטיקה, אבל אינם מבינים את האחריות המוטלת על כל אחד לפעול לתיקון העולם, ובצדקנות גאוותנית הם מזלזלים בכל האנשים שמתעסקים בבחירות. אבל הרחמנות האמיתית היא עליהם.

ובכלל, השילוב של טיפשות וגאווה הוא שילוב קטלני, מפני שהגאווה לא מאפשרת לטיפש לשמוע את דברי החכמים, והטיפשות אינה מאפשרת לו להבין כי הוא גאוותן, וכך הוא שוקע לתוך עולם של הבל. וכבר אמרו חז"ל: כל מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו (ברכות לג, א).

אבל החכמים מבינים את החשיבות של ההשתתפות בבחירות והפעילות במערכת הפוליטית, ועם זאת כמובן גם מבינים שישנן עוד מערכות השפעה לא פחות חשובות, כמו לימוד תורה, חינוך, התיישבות, חסד ועוד. אלא שלכל מצווה יש שעה, ובשעה שעוסקים בבחירות צריך לבחור במלא הרצינות והאחריות. וכל מי שיכול מצווה עליו להשפיע על חבריו וקרוביו שיחזקו את המפלגות הטובות.

על השלום

ברוך ה', דברי השלום והאהבה בין המפד"ל לאיחוד הלאומי (שגם אני זכיתי לפעול למענם בכתב ובעל פה) הצליחו ופעלו, ועד כתיבת שורות אלו לא היו התנצחויות מכוערות בין נציגי המפד"ל והאיחוד הלאומי. ואף על פי שמטבע הדברים כאשר יש ויכוח בין מפלגות קרובות המתח גובר ואתו ההשמצות ההדדיות, בכל זאת גברה ההכרה שגדול השלום, ונציגי המפלגות בלמו עצמם ונהגו כבוד זה בזה. יהי רצון שבזכות זאת יזכו שתי המפלגות החשובות הללו להצלחה גדולה בבחירות, והשפעתן תגדל ותכריע את הציבוריות הישראלית לטובה.

מתי מותר להתפלל תפילה קצרה

שאלה: בעבודה אנחנו מקיימים מניין לתפילת מנחה. משתתפים במניין כעשרה עד 12 אנשים. האם עלינו להתפלל קודם בלחש ואח"כ חזרת הש"ץ, או שמותר לנו להתפלל תפילה אחת כשהחזן יאמר את שלושת הברכות הראשונות בקול רם?

תשובה: ככלל, צריך להתפלל קודם בלחש ואח"כ חזרת הש"ץ, שכך היא תקנת חכמים. ואף שהטעם ההלכתי לתקנת חזרת הש"ץ הוא כדי להוציא את מי שאינו יודע להתפלל, מכל מקום תקנת חכמים לא זזה ממקומה, וגם כשכולם יודעים להתפלל אומרים חזרת הש"ץ. והמקובלים בארו טעם נוסף לחזרת הש"ץ, שהיא תפילת הרבים, ועל ידה התפילה מתקבלת יותר.

אבל כאשר המניין מצומצם, ויש אחדים שאינם מקפידים לענות אמן, עד שיש חשש שלא יהיו תשעה עונים אחר הש"ץ, אפשר להתפלל תפילה אחת. וכן כאשר ישנם אחדים שמאריכים בתפילתם, וקשה מאוד לציבור להמתין להם – אפשר להתפלל תפילה אחת. וכן כאשר חלק מבני המניין ממהרים מאוד, אפשר להקל ולהתפלל תפילה קצרה.

מתי הציבור מתחיל להתפלל בתפילה קצרה

שאלה: כאשר מתפללים תפילה אחת והחזן אומר את שלושת הברכות הראשונות בקול, מתי הציבור צריך להתחיל תפילת עמידה, יחד עם החזן או כאשר הוא מסיים את שלושת הברכות?

תשובה: יש בזה חילוקי מנהגים. יש אומרים שיתחילו אחר שלושת הברכות של החזן, ויש אומרים שיתחילו עם החזן.

שורש ההבדל בין המנהגים נעוץ ביחס לאמן שאחר ברכת 'הא-ל הקדוש'. לפי הירושלמי זהו אמן חשוב במיוחד, ולכן עדיף שהציבור יענה אחר 'הא-ל הקדוש' אמן ואח"כ יתחיל בתפילה. וכך פסקו הרמ"א והמשנה ברורה (או"ח קכד, ח). ויש אומרים שדינו כשאר אמנים, ואין צורך לעכב את תחילת התפילה עד אחר שיענו אותו, וכך פוסק בעל השו"ע וכך כתב בכף החיים (קכד, י).

אבל כיוון שהדין תלוי בעוד כמה גורמים, נראה להמליץ שבתפילת שחרית כולם יתחילו להתפלל עם החזן, ועל ידי כך יימנעו מהפסקה באמצע ברכת 'אמת ויציב'. ובמנחה, מי שיודע בעצמו שהוא מאריך בתפילתו – טוב שיתחיל עם החזן כדי שיוכל לענות על הקדיש שאחר התפילה. ומי שיודע שהוא מקצר – טוב שיתחיל להתפלל אחר שיסיים החזן 'הא-ל הקדוש', וכך ירוויח עניית אמן, ולא יצטרך להמתין בחינם אחר שיסיים את תפילתו.

ונראה לי שמכמה סיבות שלא כאן המקום לפרטן, המלצה זו טובה לנוהגים במנהגי ספרדים ואשכנזים.