ארכיון הקטגוריה: ענייני ציבור

הפתרון התורני

הדיווחים על התאבדויות על רקע כלכלי נעלמו מיד לאחר העברת התקציב ● מי אשם בכך שאין פתרון לבעיית מסורבות הגט? ● הספינה טובעת? לא למהר להשליך לים דווקא את התפילין ● האדמו"ר רבי פנחס מנחם אלתר מגור: הרבי מלובביץ' צדק שבעקבות הנסיגה מסיני תבוא נסיגה מיש"ע שתעלה בנפשות

על מניפולציות תקשורתיות

לפני כחודשיים, לאחר שהתפרסמו כתבות על אנשים שהתאבדו עקב בעיות כלכליות, פנו אלי כמה אנשים ושאלו מדוע הרבנים אינם מתייחסים לבעיית ההתאבדויות עקב המשבר הכלכלי. 
עניתי להם שכדי לבחון האם יש כאן באמת תופעה חדשה של התאבדויות יש להמתין עד לסיום הדיונים על התקציב. אם אכן "התופעה החדשה" תימשך יהיה ראוי להתייחס אליה. ככלל, אנשים רבים סובלים מבעיות כלכליות קשות ואינם נשברים, ממשיכים לחנך את ילדיהם, ממשיכים אפילו לחייך, ועושים כל מאמץ לצאת למרחב.

לעצמי חשבתי שמן הסתם תופעת ההתאבדויות לא התרחבה לאחרונה, וגם אם קרה שבדיוק בעת הדיונים על התקציב מספר אנשים החליטו להתאבד – החלטתם לא נבעה מהקיצוצים התקציביים הצפויים, אלא מבעיות אישיות מורכבות, והעיסוק הפומבי ב"תופעת ההתאבדויות" נתן אולי דחיפה נוספת למעשיהם. כפי הנראה, היו גורמים אינטרסנטיים בזירה הציבורית, כמו האופוזיציה, ההסתדרות או מחלקות הרווחה, שרצו לתת לסיפורים הללו חשיפת יתר, כדי לקדם את מטרותיהם בעת דיוני התקציב. 

עברו חודשיים, הדיונים על התקציב הסתיימו, והנה אין יותר סיפורים על התאבדויות בראש מהדורות החדשות ובעמודים הראשונים של העיתונים. 

שלושה לקחים

שלושה דברים אפשר ללמוד מכך. ראשית, קשה מאוד לסמוך על ה'תשקורת', ומניסיון העבר למדנו שאסור לקבל את דבריהם ללא חשדנות וביקורתיות. 

שנית, שאין לאישי ה'תשקורת' אחריות. תיאור "תופעת ההתאבדויות" עם היחס הסלחני כלפיה, ומנגד – האשמת הרשויות, גורם (כפי שהוכח במחקרים בעולם) לאנשים נוספים לבחור בדרך הרעה הזו, שאין בה לא פתרון ולא נחמה.

שלישית, אין מן הראוי שרבנים ירקדו לפי חלילם של אישי ה'תשקורת', אלא על הרבנים להתייחס למציאות כפי שהיא באמת. אם רבנים ייגררו אחר המניפולציות התקשורתיות למיניהן, גם אם ינסו לומר דברי תורה, הם עלולים בלי משים לסייע בעקיפין לביסוסה של תרבות השקר והמניפולציות ולשבש את הדיון הציבורי. 

מסורבות גט

בשנים האחרונות הועלתה על סדר היום בעיה קשה: בעלים שעל פי החלטת בית הדין חייבים לתת גט לנשותיהם מסרבים ליתנו ומעגנים במשך שנים את בנות זוגם. צערן של הנשים נורא, שנותיהן הטובות הולכות לאיבוד. 

בהלכה יש לכך פתרון פשוט – "מכים אותו עד שיאמר רוצה אני". אין אדם שיעמוד במכות בלא גבול. גם אם יצליח לשרוד יממה, שבוע לא יצליח… 

אלא שחוק המדינה אוסר להשתמש בעונשי גוף. גם במקרים חריגים כאלה, בית המשפט לא התיר את השימוש בעונשי גוף. וכך הבעלים הסרבנים עומדים במריים. 

הלוחמים בדת ובמסורת מנצלים כמובן מציאות טרגית זו לניגוחה של היהדות והרבנים. אולם גם מקרב שומרי המצוות הועלו לאחרונה הצעות חדשות, לפיהן יוכל בית הדין להפקיע את הנישואין מעיקרם, ועל ידי כך לפתור את האישה מהצורך לקבל גט. מבחינה הלכתית הדבר קשה מאוד, ואף שהצעה זו הועלתה בדורות האחרונים מספר פעמים, בארץ ובחו"ל, לא נמצא אף פוסק גדול שהסכים לכך. 

והקשה מכל הוא, מדוע הטענות מופנות כלפי בתי הדין? מדוע רק בית הדין מואשם בחוסר רגישות? הלא היה ניתן בנקל לפתור את רוב הבעיות על ידי השימוש באמצעי המקובל בהלכה מדורי דורות במקרים קיצוניים כאלה, ומדוע שהביקורת לא תופנה בראש ובראשונה כלפי החוק שאינו מאפשר זאת?

משל הספינה

ישנו משל מפורסם על ספינה שעומדת לטבוע, ומוכרחים לזרוק לים כמה שיותר חפצים כדי להקל מעליה. יש כאלה שמיד רצים וזורקים את התפילין ושאר תשמישי הקדושה, וטוענים שמדובר בפיקוח נפש. אלא שגם במצב של פיקוח נפש לא צריך לזרוק תחילה את התפילין, אפשר לזרוק קודם את הנעליים, את הסכו"ם וכדומה. כאשר הדבר הראשון שזורקים לים הוא התפילין, סימן הוא שלא רק החשש לפיקוח נפש הוא המניע, אלא גם ויותר מכך – הרצון להיפטר מהתפילין.

גם כאן, יש לחשוד במי שקופץ להאשים תחילה את בתי הדין, שלא רק נאקת המסורבות עומדות לנגד עיניו. 

שאלת הגיור ההמוני

כיוצא בזה, בשנים האחרונות יש טוענים כלפי הרבנים שהם מקשים על הגרים להתגייר. ישנם מאות אלפי עולים מבריה"מ לשעבר שאינם יהודים, והרבנים, כך נטען, מסרבים לגיירם.

למעשה, רובם המוחלט של העולים הגויים אינם מעונינים להתגייר. אלה הבאים לבתי הדין המיוחדים לגיור מתקבלים בסבר פנים יפות. יתכן שהיו מקרים בודדים שגרים התקבלו בצורה לא נאותה, אבל ללא ספק אלו מקרים יוצאים מהכלל. הכלל הוא שרבני ישראל מקרבים באהבה את הרוצים בכנות להצטרף לעם היהודי על פי כללי הלכות גיור. 

ושוב, גם כאן חוזרים גורמים מסוימים ותוקפים את בתי הדין. אלא שבמקום לתקוף את בתי הדין שאינם פותרים את הבעיה, היה ראוי לתקוף תחילה ובעיקר את אלו שיוצרים את הבעיה, כלומר את שליחי העלייה של הסוכנות ואת הממונים עליהם, שמעודדים גויים לבוא ארצה.

מן הראוי היה לארגן תביעה ציבורית רחבה לשינוי מדיניות העלייה. תביעה זו צריכה לבוא מכל המפלגות שמסורת ישראל ועתידה היהודי של מדינת ישראל חשובים להם, כשבראשם יש לקוות שתעמוד תנועת הליכוד. אם לאחר תביעה כזו ראשי הסוכנות היהודית לא ישנו את עמדתם, עליהם לשאת באחריות אישית למצב הבלתי נסבל של שמונים אחוז עולים שאינם יהודים.

תנאי הגיור

שני תנאים צריכים להתמלא כדי שבית הדין יסכים לקבל את הגר. תנאי ראשון – רצון להצטרף לעם היהודי לטוב ולמוטב. תנאי שני – רצון לקבל את עול התורה והמצוות. 

אלא שאם ילמדו מתחילה את הגר את כל מצוות התורה, גם הצדיקים שבגרים יירתעו לאחוריהם ויפחדו לקבל על עצמם את העול הגדול של המצוות. כי מה שהילד היהודי לומד במשך שנים בבית הוריו ואצל מוריו, הגר צריך ללמוד תוך כמה חודשים עד שנה. על כן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רסב, ב), שמלמדים אותו רק "מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות" ו"אין מרבין עליו ואין מדקדקים עליו". וכפי שבאר הש"ך (רסב, ד): "אין להודיעו כל הדקדוקים והחומרות שיש באיסור חלב ואיסור שבת".

בפועל נהגו ללמד את כללי המצוות השכיחות: שבת, כשרות, טהרת המשפחה, תפילה, ברכות וחגים. אבל אין מלמדים אותם את כל פרטיהם. (בספרי 'פניני הלכה' ח"ב הלכות גרים נתבארה סוגיה זו בהרחבה).

ביקור אצל הרבי מגור

בימים הנוראים של שלטון ממשלת רבין, כמדומה לי באלול תשנ"ה, הגענו משלחת של שלושה רבנים מיש"ע אל האדמו"ר מגור דאז, רבי פנחס מנחם אלתר זצ"ל בעל ה"פני מנחם", כדי לספר לו על המצב ביש"ע ולבקש את עזרתו.

היה שם הרב גדעון פרל רב היישוב אלון שבות, הרב אליקים לבנון רב הישוב והישיבה באלון מורה, ואנוכי.
בתוך השיחה התברר שהרב אליקים לבנון קרוי על שם סבו מצד אמו, רבי אליקים געציל קורלנסקי, שהיה בעל תוקע אצל אבי הרבי, האדמו"ר רבי אברהם מרדכי זצ"ל בעל ה"אמרי אמת".

לעצם העניין, הרבי תמך בעמדתנו וגם לדעתו תהליך אוסלו מסוכן ושלילי, ואמר שיסייע במה שיוכל, אבל להשתתף במחאות אמר שממילא לא יועיל שהחסידים יפגינו על כך מסיבות ידועות, ולכן חבל לבטל תורה. אח"כ התברר לנו שבעידודו של האדמו"ר חברי בית הדין של גור הלכו אצל הרב עובדיה יוסף, לשכנעו ולבקשו לפרוש ממשלת רבין ולהתנגד להסכמי אוסלו.

בתוך הדברים סיפר לנו הרבי על דיון שהיה לו עם הרבי של חב"ד, האדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, על הנסיגה מסיני. ולאחר מעשה התברר, כך אמר, שהוא צדק ואני צדקתי. אני צדקתי כשסברתי שההסכם עם מצרים יחזיק מעמד ולא תפרוץ מלחמה בעקבות הנסיגה מסיני. והוא צדק בטענתו שהנסיגה בסיני תגרום להמשך נסיגות ביש"ע, ומזה כבר תהיה סכנת נפשות ממשית ליהודים. גם סיפר שהרב עוזי קלכהיים זצ"ל (מתלמידי מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל) דיבר על זה עמו בלהט רב ובנוסח דומה לפני שנים.

לאחר הביקור ספרו לנו חסידים המקושרים לרבי שדברינו נגעו לליבו. בכלל, בהנהגתו היה האדמו"ר דואג מאוד לכלל ישראל, וכל מעשיה הרעים של ממשלת רבין ופרס הכאיבו מאוד לליבו. חצי שנה לאחר מכן, בט"ז אדר תשנ"ו, בימי הפיגועים הקשים, נסתלק הרבי לגנזי מרומים. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

מעז יצא מתוק

ראש הממשלה מפנה עורפו למפעל ההתיישבות ביש"ע ● המתנחלים מופלים לרעה במס הכנסה לעומת תושבי שדרות והצפון ● מכל התקופות החשוכות בתהליך התחייה הלאומית יצאנו והתגברנו ● שיבת ציון היא קודם כל מעשה שמיים ● בקשת עזרה לקביעת זמני הבוקר בהלכה

על הצער והכאב

כל כך כואב ששום לקח לא נלמד. שוב תמורת הבל ורעות רוח מנהיגינו מפנים את ערפם למתנחלים, חלוצי דורנו. במקום להעלות על נס את מפעל ההתיישבות ביש"ע, ולהילחם באויבינו, מדברים על מסירת רגבים מאדמתנו הקדושה לידי שונאינו. וכל מה שנותר לתקשורת לברר הוא, כיצד המתנחלים יגיבו כשיבואו ח"ו להרוס ולהחריב את בתיהם. 

במשך שנים עסק אריק שרון בבניין ההתיישבות ביש"ע, והתריע תמיד כנגד כל כניעה לטרור. גם נגד ראשי ממשלה מן הימין שרצו לפגוע מעט בהתיישבות ביש"ע – אריק שרון נלחם. והנה עתה הוא עצמו מדבר על "ויתורים כואבים", ומתכנן לחתוך בבשר החי ולנתק יהודים מאדמתם. הרהורי ייאוש מרים מנקרים בחדרי הבטן: אם כך קרה לאריק שרון, על מי ממנהיגינו עוד נוכל לסמוך?

מאוד פוגע לראות איך הפך מאוהב ליריב. חשבנו שבאמת אהב אותנו, ועתה נדמה כי היינו מבחינתו חיילים נוחים למשחקיו הפוליטיים, קלפי מיקוח לצורכי משא ומתן. ואנחנו לא קלפי מיקוח, ולא חיילים של אף אחד, אלא בנים השבים הביתה לארץ אשר הנחיל ה' לאבותינו ולנו.

האפלייה המכוערת

תאמרו, אהבתו למתנחלים נשארה כפי שהיתה, ורק בלית ברירה, תחת הלחץ האמריקני הוא נאלץ לזנוח את עמדותיו. לא נכון! איך יכול ראש ממשלה להסכים כי לתושבי שדרות, שספגו כמה פגזי קסאם, תוענק הנחה של 25% במס הכנסה, ואילו לתושבי קטיף שקברו עשרות חלוצים יקרים, וחיים תחת הפגזות יום יומיות – אין כיום שום הנחה. איך אפשר שלתושבי איתמר שבשומרון ששכלו 15 מתנחלים אהובים אין שום הנחה, ואילו לתושבי הצפון מוענקת הנחה של 15%. אם צריך לקצץ בתקציב, אזי צריך לקצץ לכולם. אבל להפלות בין דם לדם הוא דבר מכוער ומשפיל מאין כמותו.

על הנחמה

כשנתבונן על תהליך ההתיישבות בארץ נראה כי לאורך כל הדרך היו משברים וירידות. לא התקדמנו בקו רצוף של עלייה. וכשהיינו למטה, בזמני משבר, נדמה היה שהכל אבוד. ואיך שהוא, על ידי מסובב הסיבות, יצאנו מן המשבר והתקדמנו. 

כך היה במשבר הנורא, דור אחר עליית תלמידי הגר"א, משנת ת"ר והלאה, כאשר נדמה היה כי חזונו של הגר"א נסתם. ואע"פ כן תלמידיו וצאצאיהם רבו והתבססו, והיוו בסיס ליישוב הישן בירושלים שהלך וגדל. 

כך היה בשלהי העלייה הראשונה, כשהשלטון התורכי הקשה את עולו, ופקידות הברון נטלה את החיוניןת ושמחת החיים מן החלוצים. ובכל זאת קמו המושבות ביהודה ובגליל והיוו יסוד ליישוב החדש. 
כך היה בשלהי העלייה השנייה, כשלפי עדות העולים כשמונים אחוז מהם לא הצליחו להשתקע בארץ וירדו ממנה, ואע"פ כן קמו הקיבוצים וכבשו את העמק. 

כך היה במלחמת העולם הראשונה, כאשר רוב תושבי תל אביב גורשו מבתיהם, ורעב קשה הכה ביישוב הישן והחדש. ובכל זאת אח"כ, עם הצהרת בלפור, התחדש המפעל ההתיישבותי ביתר שאת. 
כך היה בימי המאורעות, משנת תרפ"ט והלאה, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה (כפי שהערבים כינו אותה כבר אז), שגרמה למשבר במשק ובעלייה. ובכל זאת היישוב היהודי התגבר ומצא דרכים לחדש את מלאכת הבנייה התעשייה והחקלאות, ומעז יצא מתוק. 

כך היה בשנים האיומות של מלחמת העולם השנייה. משבר נורא, שלא היה כמותו, פקד את עמנו בגולה. ששה מיליון מיהודי אירופה נרצחו. המאגר העיקרי לעלייה ארצה הושמד, ובארץ היה נדמה שנסתם הגולל על חזון הציונות. בריטניה חידשה בסוף המלחמה את גזרות הספר הלבן, והכריזה שתוך עשר שנים תקום בארץ מדינה שאופייה ייקבע לפי המצב הדמוגרפי הנוכחי בארץ, כלומר ברוב ערבי מוצק, ומיעוט יהודי שאם לא יישחט על ידי הרוב, בודאי לא יוכל לחדש את העלייה וההתיישבות. חושך נורא כיסה את שמיה של היהדות והציונות. ושוב, תוך שנים ספורות, על ידי מלחמת הגבורה של המחתרות, התהפך הגלגל, קמה מדינת ישראל, ומיליון שרידי חרב מאירופה ומיליון פליטי ארצות האיסלאם התקבצו לארץ, בנו בה את ביתם, והפכו את מדינת ישראל למעצמה אזורית.

כך היה לפני מלחמת ששת הימים, כשפחד ומורך לב שלטו ברחוב, הירידה הייתה גדולה מהעלייה, משבר כלכלי פקד את המשק, ולא ראו קרן אור. אמרו אז ש"האחרון שיוצא מהארץ יכבה את האור". ושוב, תוך שבועות אחדים התהפך הגלגל, יצאנו למרחבי יש"ע, וכל העולם עמד בהשתאות נוכח דוד היהודי המכה ומנצח את גולית הערבי.

בשנת תשל"ד, ביום הכיפורים, פרצה לפתע מלחמה שתפשה את הציבור והממשלה בלתי מוכנים. ושוב נדמה היה לרבים שהמפעל הציוני עומד לפני חידלון, ושוב על ידי גבורת לוחמים ותושייתם נבלמה ההתקפה ויצאנו בניצחון מזהיר. אלו היו השנים הברוכות של גל העלייה הראשון מברית המועצות, והנחת היסודות להתיישבות ביש"ע.

גם בשנים הקשות של הסכמי קמפ דיויד, כשהממשלה נכשלה וויתרה על כל סיני, על מרחביו ואוצרות הנפט שבו, הרסה יישובים ועקרה את חבל ימית, בכל זאת, בחסדי שמיים מדינת ישראל בכללותה המשיכה להתחזק מבחינה כלכלית ודמוגרפית.

כך גם יהיה בעז"ה במשבר "חזון המדינה הפלשתינית", שלפי הנראה לעין הוא מתכון לאסון לאומי נורא. אע"פ כן היסודות הבריאים שבעם ישראל יתגברו בסופו של דבר ויהפכו את הצרה לרווחה.
הקושי הגדול, העצב שבלב, הוא על המחיר הכבד בדם ובדמים שעם ישראל יצטרך לשלם כדי לעבור אל השלב הבא של שגשוג ופריחה. מי ייתן ונתפכח לפני שיגיע מועד התשלום.

לכו חזו מפעלות ה'

בימי העצמאות היה מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל אומר את הפסוק: "לכו חזו מפעלות ה'" (תהלים מו, ט). והיה מדגיש כי כל שיבת ישראל לארצו אינו מפעל אנושי בלבד, אלא בראש ובראשונה פקודה אלוקית, שעתה הגיעה עת הפקידה. כנבואת יחזקאל (פרק לו) שהתנבא על אדמת ישראל, על ההרים והגאיות, על בניית הערים והיישובים החרבים, על קיבוץ הגלויות ועל הגידול הדמוגרפי. וזהו שאמר רבי אבא (סנהדרין צח, א): "אין לך קץ מגולה מזה", שנאמר (יחזקאל לו, ד-י): "כה אמר ה' אלקים, להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות, ולחורבות השוממות ולערים הנעזבות אשר היו לבז וללעג לשארית הגוים אשר מסביב… ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא. כי הנני אליכם ופניתי אליכם… והרביתי עליכם אדם, כל בית ישראל כולו, ונושבו הערים והחורבות תבננה". 

ככל שנתחזק יותר בהבנת תפקידנו, ביישוב הארץ, בלימוד התורה, בחינוך, בחסד ומשפט, כך נזכה להחיש את גאולתנו. וכפי שנמסר בשם הגר"א, בסוד הגאולה, שככל שנתחזק יותר ביישוב הארץ, בהגדלת היישובים גם בשעות המשבר, כך יתמתקו הייסורים, והחבלים, חבלי הגאולה, יבואו בנעימים (כמובא בקול התור).

זמן עמוד השחר ו"משיכיר"

בימים אלו הנני עסוק בלימוד סוגיית זמני היום. אימתי הוא בדיוק זמן עמוד השחר, שאז מתחיל להראות האור הראשון שבמזרח, ואפשר בשעת הדחק לקרוא קריאת שמע ולהתפלל. ואימתי מתפשט האור יותר, עד שאפשר להבחין בין תכלת ללבן, היינו בין גווני התכלת והלבן שבבגד. באותה שעה יכול אדם להכיר את חברו שאינו רגיל לראותו ממרחק של ד' אמות, ובה כבר אפשר לברך על הציצית והתפילין. 

והואיל ויש בסוגיה זו ספקות רבים, ברצוני לבקש את עזרת הרגילים להיות ערים בשעות אלו, כדי שידווחו אימתי ראו את האור הראשון שבמזרח.

בשבוע הקרוב לפי לוחות רבים צריכים לראות את האור הראשון שבמזרח בשעה 3.43 (אמנם לעניות דעתי אי אפשר לראות אז שום אור).

ולפי החשבון הנכון יותר לדעתי, בשעה 3.57 צריך להראות האור הראשון במזרח, ובשעה 4.07 צריך להראות יותר אור במזרח. (יש מחלוקת אימתי בדיוק עמוד השחר, באור הראשון או בהאיר המזרח, עיין בבאו"ה נח, ד, פט, א). 

גם לגבי זמן "משיכיר", יש דעות שונות, והוא צריך להיות בסביבות 4.35.

וזאת לדעת, רבים אינם מצליחים לראות את האור הראשון מפני שתאורת הבתים והרחובות גורמת לאישונים להצטמצם, והם אינם קולטים את השינוי הקלוש שמתרחש במזרח בעת עמוד השחר. 
ואע"פ כן אשמח לקבל דיווח גם מי שנוהג ברכב או נמצא במקום מואר. אבל מי שיכול לסייע לנו במיוחד, הוא מי שנמצא במקום חשוך. 

טלפון לדיווחים – רוני – 067-488262

קיצוץ כואב ובלתי נמנע

קצבאות הילדים הנדיבות עזרו למשפחות גדולות בציבור היהודי, אבל גם עודדו מאוד את הילודה הערבית ● הפתרון: חידוש קצבת יוצאי צבא, או העברת הקצבאות דרך הסוכנות היהודית ● גדרי האיסור לעבור ב' אמות של תפילה

על הקיצוץ בקצבאות הילדים

קשה לקבוע עמדה נחרצת ביחס לקיצוצים בקצבאות הילדים. מצד אחד, מצבן הכלכלי של משפחות רבות מקרב הציבור החרדי והתורני ייפגע. מדובר על קיצוץ גדול מאוד. למשל, משפחה שיש לה עשרה ילדים מתחת לגיל 18, היתה מקבלת לפני כחצי שנה 6600 ש"ח לחודש. כיום היא מקבלת כ- 5500, ולפי התוכנית הקצבה תקוצץ בהדרגה עד שבעוד ארבע שנים תקבל משפחה של עשרה ילדים 1400 ש"ח לחודש בלבד. ללא ספק, לגבי משפחות שאינן עשירות, מדובר על פגיעה משמעותית ברמת החיים. ולגבי משפחות עניות – החיים ייהפכו להיות קשים מאוד.

ואע"פ שלדעת כלכלני משרד האוצר יש סיבות שונות לקיצוץ החד בקצבאות, כמו גם בסעיפי תקציב אחרים, לדעתי מבחינה מוסרית ולאומית, הסיבה העיקרית נעוצה בעניין אחד: אי אפשר היה שלא להיחרד מהעובדה שמדינת ישראל היתה מפרנסת את מאות אלפי שונאיה, ומסייעת להם לגדל ילדים שיוכלו בעתיד ללחום כנגדה ולסכן את תושביה היהודים. 

כי זאת לדעת, בסגנון החיים של רבים מאזרחי ישראל הערבים, סכום של 6.600 ש"ח לחודש, מספיק לקיומה של המשפחה. אין צורך יותר לעבוד. את הסכומים שמקבלים תמורת העבודה אפשר לתרום לחמס ולאש"ף. על ידי תקציב כזה רמת החיים שלהם גבוהה פי עשר מזו של אחיהם הערבים במדינות השכנות, מצרים, סוריה וירדן. וכך במו ידינו אנו מגדילים את הבעייה הביטחונית הקיומית של מדינת ישראל.

לכן, עם כל הצער על אובדן הכנסה מרכזית למשפחות ברכות ילדים, לא ניתן להמשיך במתן הקצבאות הללו. אין כאן קטנות דעת של "גם לי גם לך לא יהיה", אלא חשבון לאומי קיומי הנוגע ממש לפיקוח נפש. אם לא ניתן ליצור אפלייה בין יהודים לערבים, אזי אין ברירה אלא לקצץ בתקציבי כל המשפחות ברוכות הילדים.

קובלנה על עסקנים חרדיים

במקום שנציגי המפלגות החרדיות בכנסת ייצרו חזית אחת יחד עם כל חברי הכנסת הלאומיים שעתידה היהודי של מדינת ישראל חשוב להם, כדי לחזק את ההבדל החוקתי בין הנאמנים למדינה ובין העוינים אותה, הם חברו יחד עם נציגי המפלגות הערביות לחזית אחת, וחיזקו, אמנם שלא מדעת, את הכוחות ההרסניים והעוינים ביותר לציבור היהודי ולמדינת ישראל.

דרכי התיקון

שתי דרכים עומדות בפנינו לתיקון בעיית הקצבאות. האחת – לחזור להסדר הישן, שהיה קיים עד לפני כעשר שנים, שבו הוענקו קצבאות מוכפלות למשפחה שאחד מקרוביה שרת בצה"ל. והשנייה – להעביר את קצבאות הילדים לסוכנות היהודית, שתפקידה לסייע להתבססותו של העם היהודי בארצו. כל זה צריך כיום להיעשות תוך טיפול חוקתי מסודר ומכוון בכנסת.
מעבר לכך, מן הראוי היה לתת את הדעת על כל מערכת הרווחה והסעד במדינת ישראל, שכיום יש בה עיוותים רבים. ועל כך בעז"ה בפעמים הבאות.

ד' אמות של תפילה

המתפלל תפילת עמידה, אסור לעבור כנגדו בתוך ארבע אמותיו (שו"ע או"ח קב), מפני שהעובר לפניו עלול להפריע לו לכוון בתפילתו. ויש אומרים שטעם האיסור מפני שהמתפלל עומד לפני השכינה, והעובר לפניו פוגע בכבוד השכינה. ארבע אמות הם בערך שני מטר. ליתר דיוק הם מטר ותשעים ושניים סנטימטר, אולם ברור שחכמים לא התכוונו שאדם ילך עם סנטימטר ביד כדי לבדוק עד היכן בדיוק מגיעים ארבע אמות, אלא התכוונו שאדם ישער ארבע אמות כפי הנראה לעיניו.

שלא לפסוע שלוש פסיעות אחורנית כנגד המתפלל 

המסיים את תפילתו והיה אדם אחר מתפלל מאחוריו, אסור לו לפסוע שלוש פסיעות לאחריו, אם פסיעותיו ייכנסו לתוך ארבע אמותיו.

ונחלקו גדולי הפוסקים בשאלה באיזה מצב בדיוק ישנו איסור: לדעת האליה-רבה, האיסור הוא רק לפסוע ממש מול פניו של המתפלל, שרק מי שיפסע שם יפריע לו בתפילתו. כלומר, רוחבו של אדם בערך חצי מטר, לפיכך אין לעבור באותו חצי מטר שמול פניו. ואילו לדעת המגן-אברהם בכל הרדיוס של ארבע אמות שלפני המתפלל אסור לפסוע, מפני שהמתפלל יכול לראות את הפוסע בתוך תחום ארבע אמותיו, וזה עלול להסיח מעט את דעתו (עיין מ"ב קב, יח-יט). 

למעשה ההלכה היא, שלכתחילה טוב להחמיר כדעת המגן-אברהם, ובשעת הצורך אפשר להקל כאליה-רבה.

ובשעת הדחק אפשר להקל כדעת החזון איש (המובאת בספר ד' אמות של תפילה ע' שסג), שמיקל על פי האליה-רבה, שגם אם המתפלל עומד ממש אחריו, אם הוא פוסע באלכסון, כיוון שהוא יוצא מהמקום שמול פניו, והוא אינו מתקרב למתפלל אלא פוסע באלכסון – מותר.

לעבור לפני המתפלל כשיש צורך גדול

שאלה: אדם שחייב לצאת להסעה, שאם יפסיד אותה יפסיד זמן רב, האם מותר לו לעבור לפני המתפלל?

תשובה: לצורך גדול מאוד, כשאין ברירה אחרת, מותר לעבור ממש לפני המתפלל. למשל, מותר למי שחושש להפסיד את ההסעה שלו לעבור לפני המתפלל. וכן מי שצריך להשלים מניין מותר לו לעבור לפני המתפלל. וכן מותר למי שצריך להעביר שיעור תורה, ולכהן שצריך לעלות לדוכן.

שאלה: המאחר לתפילה, והגיע בשעה שהציבור כבר התחיל להתפלל עמידה, האם מותר לו לעבור ליד המתפללים ולפניהם כדי להגיע למקומו הקבוע?

תשובה: כאמור לעיל, אסור לעבור לפני המתפלל בתוך ארבע אמותיו. לדעת אליהו רבה האיסור הוא רק לעבור ממש מול פניו, ולדעת המגן אברהם האיסור בכל הרדיוס של ארבע אמות שמול פניו. וכבר למדנו שלכתחילה עדיף להחמיר כדעת המגן אברהם, ובשעת הצורך אפשר להקל כדעת האליה רבה. והצורך להגיע למקום אינו חשוב כל כך, ומוטב להחמיר כדעת המגן אברהם ולהתפלל בסוף בית הכנסת ולא לעבור לצד המתפללים. ומי שקשה לו מאוד להתפלל מאחור, רשאי להקל ולעבור לצד מתפלל אחד, אבל אם לשם כך הוא צריך לעבור ליד הרבה מתפללים, אין להקל. כי בודאי בעוברו לצידם יפריע לאחד מהם. 

שאלה: האם מותר להיכנס לתוך ד' אמות ולעמוד?

תשובה: לדעת האליה-רבה מותר לבוא ולעמוד לפני המתפלל בתוך ארבע אמותיו ולהישאר לעמוד שם, שרק אם הוא חוצה את ארבע האמות שמול פניו הוא ממש מפריע לו בתפילתו, אבל אם הוא בא מהצד ונשאר לעמוד לפניו אינו מפריע כל כך. ולדעת המגן-אברהם אסורה כל כניסה לתוך הרדיוס של ארבע האמות שלפני המתפלל.

לכתחילה יש להחמיר כדברי המגן-אברהם, שלא לילך בכל הקוטר של ארבע האמות שלפני המתפלל. ובשעת הצורך אפשר להקל כדברי האליה-רבה, ומותר לעבור לצדו של המתפלל, וכן מותר לעבור ולעמוד ממול פניו. 


שאלה: סיימנו את תפילתנו, וכשבאנו לצאת מבית הכנסת מצאנו את אחד המאחרים שמאריך בתפילתו ועומד ממש בכניסה. האם מותר לעבור ממש לפניו (באופן האסור לשתי הדעות) כדי לצאת מבית הכנסת, או שמא עלינו להמתין או לצאת מהחלון??

תשובה: מי שעמד להתפלל במקום המעבר, לדעת כמה מגדולי האחרונים (מהרש"ם, אשל אברהם) מותר בשעת הצורך לעבור כנגד פניו, מפני שנהג שלא כדין בזה שעמד במקום שמפריע לנכנסים וליוצאים. וכן הלכה.

לכבד באמת את הנופלים

אנשים חסרי אמונה עיצבו את יום הזיכרון ברוח שלום עכשיו ● להעמיד במרכז היום את קדושת האידיאל שלמענו מסרו הנופלים את נפשם ● ולמשפחות השכולות נאמר: אל תיכנעו למוות, המשיכו לחיות מכוחם. הפכו את הדמעות למעיין החיים של האומה

ליום הזיכרון 

מבוכה גדולה קיימת בציבור לגבי אופיו ומסריו של יום הזיכרון. רבים חושבים בשטחיות שמגמת יום הזיכרון היא להרכין ראש בעצבות, וככל שנתאר יותר את הכאב שבנפילת החיילים כך נכבד יותר את זכרם. 

אבל האמת הפוכה: היחס הנכון לנופלים – שהם קדושים, שכל חייהם נצרפו ונתקדשו במסירות הנפש למען העם והארץ. ועליהם אמרו חז"ל: הרוגי מלכות – אין ברייה יכולה לעמוד במחיצתם בגן עדן. 
מי שאינו מאמין חושב שהם מתו בלא עת ואינם, אבל יהודי מאמין יודע שבאמת הם יותר חיים מכל השאר. הם מתו בקיצור ימים בעולם הזה, אבל הם חיים מאוד בעולם שכולו ארוך, בעולם הבא. הם הרבה יותר חיים מאיתנו. הם קדושים, ואמרו חכמים "קדוש לעולם קיים". במותם על קידוש ה' הם התעלו מן המציאות הפרטית שבה שרוי כל יהודי אל המדרגה הכללית של קדושת כלל ישראל. בזה שמסרו את כל חייהם למען כלל ישראל, התרוממו להיות במדרגתו. והם קשורים יותר אל הקב"ה, אל מקור החיים. ולכן במיתתם הוסיפו הרבה חיים בעולם האמת ובעולם הזה, ובזכותם אנחנו חיים כאן, וכל מה שאנו עושים משלהם הוא.

לדאבון לבנו, בכלי התקשורת הממלכתיים ובחיי התרבות במדינת ישראל שולטים אנשים חסרי אמונה, מרוחקים מעברו ומייעודו של כלל ישראל. בתחילה עוד היתה בהם לחלוחית של יהדות ממה ששמעו בבית הוריהם, אולם במשך הזמן הריחוק עשה את שלו, והם הפכו את יום הזכרון ליום של 'שלום עכשיו'. ליום שבו במקום לכבד את זכר הנופלים, להבין את משמעותו של עם ישראל, ולתת משמעות למסירות נפשם – הם פוגעים בכבודם, ומעמידים את מותם כמוות ריקני, חסר משמעות. הם נראים כמכבדים את הנופלים, הם מספרים עליהם סיפורים עצובים, אבל באמת אין פגיעה גדולה יותר בכבודם של הקדושים מאשר הצביון הקלוקל שהעניקו ליום הזכרון, שביסודו – התעלמות מהייעוד הכלל-ישראלי שלמענו קדושי ישראל מסרו את נפשם.

הצביון הנכון של יום הזיכרון צריך להיות הגברת החיים לאורם ולזכרם של הנופלים. במסירות נפשם על קידוש ה' הם הראו שהעניין הלאומי, חזון קיבוץ הגליות ובניית ישראל בארצו הוא גדול כל כך עד ששווה לתת את כל החיים למענו. ומכוח הכרה זו אנחנו מגבירים את כוחנו, ולאורם אנחנו ממשיכים. והילדים שאנחנו מולידים ומגדלים – מכוחם, היישובים שאנחנו מקימים – מכוחם, לימוד התורה שאנחנו לומדים – שלהם הוא. החברה היהודית המוסרית שאנחנו רוצים לבנות כאן, כחזון הנביאים – שלהם היא. ומתוך יום הזיכרון אנחנו מתגברים ברוב מרץ להמשיך בדרכם, דרך של מסירות נפש למען ישראל. ובזה אנחנו באמת מכבדים אותם, כקדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים.

כך גם צריך לומר למשפחות השכולות, אלו שבקרבם צמחו הקדושים הגיבורים הללו: אל תיכנעו למוות, המשיכו לחיות מכוחם. הפכו את הדמעות למעיין החיים של האומה.
ביום זה, שהוא יומם של הקדושים, עלינו לקבל על עצמנו לתרום יותר למען עם ישראל, לבנות משפחות טובות, שיש בהם תורה ומוסר, נאמנות לעם ולארץ. לא להרכין ראש אלא לזקוף את קומתנו מאוד, לכבודם, ולהרים את מבטנו אל מעבר לאופק הרגיל, אל חזון הגאולה ואחרית הימים. וגם אם בעינינו דמעות, אלו דמעות של גדולה.

ספירת העומר בזמן הזה

נחלקו הראשונים בשאלה האם מצוות ספירת העומר בזמן הזה מן התורה או מדברי חכמים בלבד. 
לדעת הרא"ש והר"ן, ועוד הרבה ראשונים, מהתורה מצוות ספירת העומר תלויה בהבאת עומר התנופה, שנאמר (ויקרא כג, טו): "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה". וחכמים תיקנו לספור כזכר לספירת העומר שהיתה בזמן שבית המקדש היה קיים. וזהו הטעם שנוהגים לאחר ספירת העומר להתפלל שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ואזי נוכל לקיים את מצוות ספירת העומר, לא רק מצד תקנת חכמים, אלא בצורתה המקורית כפי שנאמר בתורה.

ולדעת הרמב"ם ובעל ספר החינוך, גם כאשר אין מביאים את עומר התנופה מצווה מהתורה לספור, ומה שנאמר "מיום הביאכם את עומר התנופה", הכוונה ללמדנו את התאריך של תחילת הספירה, אבל אין זה תנאי הכרחי, וגם היום כשבית המקדש חרב ואין אנו יכולים להביא את קרבן העומר, מצווים אנו לספור את ספירת העומר מן התורה.

המשמעות המעשית של הלכה זו נוגעת למצבים של ספק. למשל, מי שספר בבין השמשות, היינו בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים שהוא ספק יום ספק לילה, אם המצווה מהתורה – לא יצא, שספק בדברי תורה לחומרא, ואם המצווה מדברי חכמים – יצא, שספק בדברי חכמים לקולא. ובעל השולחן ערוך פסק שהמצווה מדברי חכמים (תפט, ב). ורבים מהאחרונים החמירו לחזור ולספור אחר צאת הכוכבים (א"ר, מ"ב תפט, טו, באו"ה תפט, א ד"ה 'לספור העומר').

האם אפשר לספור ביום?

דין הספירה תלוי במצוות קצירת העומר, שנאמר (דברים טז, ט): "מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות". ולגבי קציר העומר נזכרו שתי דעות במשנה. במסכת מנחות (עא, א) אמרו שמצוותו לקצור בלילה, ואם נקצר ביום כשר, ועל פי זה הורה בעל הלכות גדולות שאם שכח לספור בלילה יספור ביום. אולם רבנו תם סובר שהעיקר הוא כפי שאמרו במסכת מגילה (כ, ב) שמצוות קציר העומר בלילה בלבד, ולכן מי שלא ספר בלילה אינו יכול להשלים ולספור ביום. ולמעשה נפסק להלכה שהשוכח לספור בלילה יספור ביום שלמחרתו בלא ברכה. ובעצם בפסיקה זו התחשבו בשתי השיטות: מצד אחד אומרים שמי ששכח לספור בלילה יכול להשלים ולספור ביום, אבל מאידך, מאחר שיש דעה שאין זמנה של ספירת העומר ביום, נפסקה ההלכה שיספור בלא ברכה ולא יכניס עצמו לספק של ברכה לבטלה (שו"ע או"ח תפט, ז).

השוכח לספור יום אחד כיצד ינהג בהמשך הימים?

הדין תלוי בשאלה, האם ספירת העומר היא מצווה אחת ארוכה הנמשכת מחג הפסח ועד חג השבועות, או שבכל יום ישנה מצווה בפני עצמה. לדעת בעל הלכות גדולות ספירת העומר היא מצווה אחת ארוכה, ולכן השוכח לספור יום אחד, הפסיד את המצווה ושוב לא יספור בימים הבאים. אולם לדעת רוב הפוסקים (תוס', תר"י, ועוד) הספירה בכל יום היא מצווה בפני עצמה, ולכן השוכח לספור יום אחד הפסיד את מצוות אותו היום בלבד, ולמחרת מצווה עליו להמשיך ולספור בברכה.

למעשה נפסקה ההלכה שגם אדם ששכח לספור יום אחד צריך להמשיך ולספור, על פי דעת רוב הפוסקים הסוברים שכל יום עומד בפני עצמו. אבל יספור בלי ברכה, מפני שאנו חוששים לדעה שכל הספירה היא מצווה אחת, ומאחר ששכח יום אחד הפסיד המצווה, וכדי שלא להיכנס לספק ברכה לבטלה יספור בימים הבאים בלא ברכה (שו"ע תפט, ח).

ואולם מי שרק התעורר לו ספק שמא שכח לספור ביום אחד, יכול להמשיך לספור עם ברכה, ורק מי שברור לו ששכח לספור יום אחד אינו יכול להמשיך לספור בברכה. וכן מי ששכח לספור בלילה ונזכר וספר ביום, אע"פ שיש סוברים שאין יוצאים בספירה שביום, כיוון שיש סוברים שבדיעבד גם בספירת היום מקיימים המצווה – בימים הבאים יוכל לספור בברכה (תה"ד ח"א לז).

מה עושים עם עולים שאינם יהודים?

עם כל הצער על שבין העולים יש גם גויים – העלייה מרוסיה היא קידוש ה' ● לקרב בעבותות אהבה את הרוצים להתגייר ● למנוע עידוד עליית גויים ע"י שליחי הסוכנות ● האם בני אשכנז הרגילים בהברה ספרדית צריכים לחזור למסורת אבותם? ● כבוד תלמידי חכמים

העלייה מברית המועצות לשעבר

שאלה: שנים רבות ציפינו והתפללנו לעליית היהודים מברית המועצות לשעבר; והנה, כאשר נפתחו השערים הגיעה אכן עלייה גדולה, אך למרבה הצער יחד עם המוני היהודים הגיעו גם המוני גויים: מהם בני יהודים, מהם קרובים רחוקים ומהם גויים גמורים. האם ראוי לשמוח על עלייה זו?

תשובה: למרות הצללים שמלווים את עליית יהודי ברית המועצות לשעבר, יש לשמוח על עלייתם. וכך היה מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל חוזר ומזכיר את דברי הירושלמי (קידושין פ"ד מ"א): "גדול קידוש ה' מחילול ה'". והיה שואל, מה החידוש בזה? הרי ברור שקידוש ה' הוא טוב וגדול מחילול ה'! אלא שישנם לפעמים מצבים מיוחדים בהם נפגשים יחד דברים גדולים ומסובכים מאוד, ובאותו עניין עצמו קיים גם קידוש ה' וגם חילול ה'. מצב זה הוא קרוב למצבנו עכשיו במדינה, בענייניה הציבוריים-חברתיים (נאמר בשנת תשל"ג). חילול ה' הוא הדבר היותר נורא והיותר גרוע שבעולם. 

לעומת זאת, ערך כל המצוות הוא להרבות קידוש ה'. כשיש מצב בחיי היחיד או בחיי הציבור והחברה, בו יש צדדים של קידוש ה' וגם של חילול ה', רחמנא ליצלן, באים למבוכה נוראה, מה עלינו לעשות?… יש נוסח האומר שבמצבים כאלה "שב ואל תעשה עדיף". כנגד זה באה הדרכת חז"ל… אם אתה יודע שבאמת יש מציאות של קידוש ה' כשצד חילול ה' מפריע, בכל זאת צריך גבורה לעשות את קידוש ה', למרות הצד של חילול ה'. זהו פסק הלכה: צד קידוש ה' הוא מכריע ועדיף על הצד השלילי (שיחות הרצי"ה שמות ע' 369).

האחריות לשיפור המצב

עם זאת, עלינו לעשות ככל שביכולתנו כדי לקלוט את היהודים שעלו לארץ, ולקרבם לתורה לעם ולארץ. יש לממש את מלא הפוטנציאל האדיר הטמון בהם, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינת כוחות הנפש החדשים העשויים להצמיח פטריוטיזים יהודי בריא וישר. את בני היהודים הרוצים להתגייר, כמו כל גוי הגון החפץ באמת להתגייר, עלינו לקרב בעבותות אהבה, כדרך שקרב הלל הזקן את הגרים שבאו לפניו, והבחין בהם שהם רוצים באמת להצטרף לעם ישראל, למרות שהיו להם טעויות חמורות בהבנת היהדות (שבת לא ע' א).

במקביל, עלינו לפעול כדי לשנות את ההנחיות שניתנו לאנשי הסוכנות היהודית, שכיום ממריצים גויים לעלות ארצה. עליהם לקבל הנחיות חדשות על פיהם יפעלו רק להעלאת יהודים, או קרובי יהודים החפצים באמת ובתמים להידבק בעם ישראל ובתרבותו.

המתרגל להתפלל שלא בנוסח אבותיו

שאלה: מה דינו של מי שאביו והוא התרגלו להתפלל בנוסח מסוים שאינו נוסח משפחתם. האם על הבן להשתדל לחזור לנוסח הסבא, או שהואיל וכבר התרגל בנוסח מסוים, רשאי להמשיך להתפלל בו?

תשובה: ככלל נכון שאדם יתפלל וינהג כמסורת בית אביו. ואין הכוונה דווקא לאביו, אלא למשפחת אביו לדורותיה. למשל, אם אביו וסבו לא נהגו להתפלל, הבן שחזר בעז"ה בתשובה צריך להתפלל לכתחילה בנוסח בית אביו. 

אמנם מי שכבר התרגל בנוסח מסוים, לעיתים קשה לו לשנותו. הוא התרגל למנגינות, לסידור, ושינוי יכול לפגום בכוונתו. בנוסף לכך יש חשש שאולי האב ייפגע מכך שבנו משנה מהנוסח שבו הוא עצמו מתפלל. ואולי נכון לנהוג שכשהוא ביחד עם אביו יתפלל כאביו, ובמקום אחר כנוסח בית אביו. וכיוון שלשאלה זו השלכות רבות, ראוי לשאול בזה שאלת חכם.

מנהג החסידים ששינו מנוסח אשכנז

שאלה דומה התעוררה אצל בני משפחות חסידים, שלמדו בישיבות ליטאיות והתרגלו להתפלל שם בנוסח אשכנז, ואחר שיצאו מהישיבה התלבטו האם להמשיך להתפלל בנוסח אשכנז כפי שהם רגילים, או שעליהם לחזור לנוסח ספרד-חסידי כמנהג הוריהם. ורבנים בעלי נוסח אשכנז הורו, שמעיקר הדין עליהם להמשיך להתפלל בנוסח אשכנז, שכן בעבר כל יהודי אשכנז התפללו בנוסח אשכנז, והחסידים לפני כמאתיים שינו נוסחם. ואף שאחר כל כך הרבה שנים אין מורים לבני החסידים לחזור לנוסח אשכנז, מכל מקום מי שכבר התרגל בנוסח אשכנז, מוטב שימשיך להתפלל בו, שזהו נוסח אבותיו האמיתי (אג"מ או"ח ב, כד). ורבני החסידים מורים שעליהם לחזור לנוסח החסידי. וטעמם, שאם אחר שכל יהודי אירופה התפללו בנוסח אשכנז הורו גדולי החסידים לשנות לנוסח ספרד-חסידי, כדי שיתאים לכוונות האר"י – קל וחומר למי שכבר נולד במשפחה חסידית שעליו להמשיך להתפלל בנוסח חסידי. ולמעשה, הואיל ויש דעות לכאן ולכאן, רשאי השואל לבחור כיצד לנהוג, וטוב שיתייעץ על כך עם רבו.

אשכנזים שמתפללים במבטא ספרדי

שאלה דומה התעוררה בקרב עולי אשכנז מהציבור הדתי-לאומי. לפני כשלושה דורות, עם תחילת קיבוץ הגלויות, הורגש צורך למזג את כל הגלויות, ולהחזיר את העם היהודי לשפתו העברית. כדי לאחד את כולם סביב מבטא אחד, בחרו במבטא הספרדי. ואמנם דעת מרן הרב קוק זצ"ל ועוד פוסקים רבים, שכל עדה צריכה לשמור בתפילה על מבטאה. אלא שבפועל, כיוון שהעברית המדוברת היתה בהגייה הספרדית, נשתרשה הגייה זו בקרב רבים מיוצאי אשכנז. ואף מנהלי המוסדות הדתיים-לאומיים פעלו בעידוד מקצת הרבנים, ובראשם הראשון לציון הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל או"ח א), למען השרשת ההברה הספרדית בקרב כל התלמידים, הן בשיעורי התורה והן בתפילה. 

ויש מן הרבנים שיצאו בתוקף כנגד האשכנזים ששינו את המבטא. ויש שהורו, שגם מי שקשה לו לומר את כל התפילה במבטא אשכנזי, לכל הפחות את שם השם עליו לבטא בהגייה האשכנזית, מפני שבשם השם בולט יותר יתרונה הדקדוקי (הר צבי או"ח א, ד; אז נדברו ח"ג, מח, א, עפ"י חזו"א).

אולם למעשה, אין הרבנים מעודדים את תלמידיהם לשנות את מבטאם. שהואיל והמבטא הספרדי כשר כמו האשכנזי, ובו הכל רגילים לדבר, אין צורך להתאמץ לחזור למנהג הישן. וכך כתב הרב הראשי לישראל הרב אונטרמן (וכמה מרבני הספרדים שמחו על כך, יעויין בישכיל עבדי ח"ב או"ח ג', ויבי"א ח"ו או"ח יא). ודעת מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שאף שמצד הדין ראוי שכל אשכנזי יתפלל בהברה אשכנזית, אם המאמץ לשנות את המבטא יגרום להסחת הדעת מכוונת התפילה, עדיף שלא לשנות את ההגייה. 

ומי שכבר מתפלל במבטא ספרדי, מוטב שגם את שם השם יאמר במבטא ספרדי, כדי שלא לערבב את המבטאים. ויש מי שחושש שהמערב את המבטאים אפילו בדיעבד לא יצא (הגרי"א הנקין, כמובא בשערים המצוינים בהלכה יח, ה). לפיכך נוהגים לומר את כל התפילה, כולל שם השם, במבטא ספרדי. 

ובדיעבד אי אפשר שלא להכיר גם בתועלת שצמחה מכך שבני כל הציבור הדתי-לאומי מדברים ומתפללים במבטא אחד, שעל ידי כך יכולים בני העדות השונות להתפלל ביחד בבתי הכנסת וללמוד ביחד בישיבות. ומתוך כך בני העדות השונות מתקשרים ומתחתנים זה עם זה, והעם מתלכד ומתאחד.

כבוד תלמידי חכמים

שאלה: האם משמעות הביקורת שנכתבה על הרבנים שתמכו בהקמת ועדת קהאן ובהסכמי אוסלו, שאין ראוי לכבדם?

תשובה: חס ושלום. מצווה לכבד כל תלמיד חכם. וכפי שדרש ר' עקיבא על הפסוק "את ה' אלקיך תירא" – לרבות תלמידי חכמים. ואף אני קם לכבוד אותם תלמידי חכמים שליט"א (אגב: הרב עמיטל שליט"א כובד בחתונתי בקריאת הכתובה. זה היה כחודשיים לאחר הקמת ועדת קהאן). וכן ברור שיש לכבד מאוד את זכרו ותורתו של אחד מגדולי הדור, הרב י"ד סולובייצ'יק זצ"ל. ואף זכיתי בעז"ה ללמוד מתורתו דרך ספריו הנפלאים. ואע"פ כן ראויה הביקורת על עמדותיהם המדיניות להישמע בציבור, מפני שמדובר בנושא המשפיע על חיינו ועתידנו. ובמיוחד כאשר העמדה הרווחת בקרב רוב גדולי ישראל מנוגדת לעמדתם. 

ויתקיימו בנו דברי חז"ל (קידושין ל, ב): "ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: את והב בסופה".

בוסריות מוסרית ותוצאותיה

בגלל ועדת קאהן הפכה ישראל לאחראית עיקרית לטבח של נוצרים בידי מוסלמים ● בלחצם של רבני מימד כפתה המפד"ל את הקמת הוועדה, בניגוד לדעת הרב גורן והרב ישראלי ● את התוצאות רואים היום בבלגיה ● סגולת ישראל המתגלית דווקא בפרשת העגל

ועדת קהן

לפני כעשרים שנה, בראש השנה תשמ"ג, אחר שצה"ל כבש את דרום לבנון וביירות, ונתן לבעלי בריתו הנוצרים לשלוט במחנות הפליטים שבביירות, טבחו הנוצרים בשנואי נפשם הפלשתינאים.
אישים מחוגי השמאל יצאו בהאשמות חמורות כנגד ממשלת בגין, שהיא האחראית הישירה למעשי הטבח בסברה ושתילה. גם בעולם, חברו אישי מצפון עם האנטישמיים למיניהם, למסע גינויים חריף כנגד מדינת ישראל וצה"ל.
התביעה הנחרצת של חוגי השמאל, התקשורת ואישי מצפון, שהממשלה תקים ועדת חקירה ממלכתית עם סמכויות רחבות לבדוק מי היה אשם במחדל שהביא לרציחתם של הפלשתינאים על ידי הנוצרים בלבנון.
הממשלה מתוך אחריות לשמה הטוב של מדינת ישראל, ביקשה להוריד את הנושא מסדר היום, לברר את מהלך העניינים בשקט, להסיק מסקנות כדי שמחדלים כאלה לא יקרו שנית. הממשלה חששה שמא עצם הקמת ועדת החקירה תהיה כהודאה שישראל אכן אחראית לטבח.
כי אף שהיה מחדל מצד צה"ל, בכל אופן ברור היה שצה"ל לא השתתף בפועל בטבח, לא במעשה ואף לא בעידוד. וכאשר ימצאו אשמים ברשלנות, העולם כבר יאשימם ברצח עצמו, ויכתים בכך את מדינת ישראל כמי שעוסקת בטבח עם.
במשך שבועות התחמק מר מנחם בגין מהקמת ועדת חקירה. גם הרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן זצ"ל ורובם המכריע של רבני ישראל סברו שאין להקים ועדת חקירה, וכי האחריות שלנו על מה שארע שם היא צדדית. ובמיוחד חששו שמא הקמת הועדה ומסקנותיה יגבירו את האנטישמיות בעולם. זו היתה גם עמדתה של "אגודת ישראל" שהתנגדה להקמת ועדת חקירה.
בפועל, אחר לחצים מרובים, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט קהן. למסקנת הועדה אכן אריאל שרון שר הבטחון, והרמטכ"ל רפאל איתן ועוד מספר קצינים התרשלו בכך שמסרו את מחנות הפליטים לשליטתם של הנוצרים. עקב כך הועבר אריאל שרון מתפקידו, כהונת הרמטכ"ל קוצרה בכך שלא הוארכה כמתוכנן. ובעולם נתקבעה העובדה כי צה"ל הוא אחד הצבאות המרושעים, העוסק בטבח אכזרי כל כך, עד שאפילו הישראלים עצמם נאלצו להודות בכך ולפטר מספר אישים בכירים מתפקידיהם.

עמדת המפד"ל

למעשה לא היתה צריכה כלל לקום ועדת החקירה, הליכוד ושותפיו התנגדו להקמתה. אלא שהמפד"ל, שבלעדיה הממשלה לא יכלה להתקיים, תבעה את הקמת ועדת החקירה. כבר ביום ד' בתשרי תשמ"ג היתה הכותרת הראשית בעיתון "הצופה": "המפד"ל תובעת חקירה בפרשת הטבח בבירות". בו' תשרי נכתב בכותרת: "בגין מבטיח למפד"ל: תערך בדיקת אירועי הטבח בבירות. נציגי מדינה זרה פנו רשמית בדבר נכונות המפד"ל להפיל את הממשלה. המר: אין מגעים עם האופיזיציה".

ראשי ישיבת הר עציון

ראשי ישיבת ההסדר הר עציון תבעו בתוקף מהמפד"ל ללחוץ להקמת הועדה. הרב ליכטנישטיין פרסם בכ"ח תשרי ב"הצופה" פנייה אישית שכותרתה: "החזרת הגאוה הלאומית וזקיפות הקומה הישראלית". ובתוך המאמר כתב: "ובצד המאורע עצמו, אין ספק שהסירוב הראשוני התמוה לכונן ועדת חקירה ממלכתית לבדוק את הנושא הטיל צל כבד על כולנו – השפיל קרן ישראל וחילל שם שמיים מחוץ, עורר חששות ומחלוקות מבית. הצורך בחקירה כזו דחוף גם מפאת שיקולים מדיניים צרופים – כדי לטהר את שמנו בזירה הבינלאומית, וכדי לסלק המבוכה הסוררת בין אחינו בני ישראל בכל אתר ואתר". במאמרו פיקפק אם אפשר לומר שהכל בשגגה, וגם אם הכל בשגגה, הרי ששגגה נחשבת לחטא, ויש לחוטא אחריות על שגגתו. הרב עמיטל ביום שישי כ"א תשרי כתב: "…על הטבח בסברה ושתילה צריכה היתה לבוא תגובה אינסטנקטיבית מיידית, של כל עם ישראל, תגובה של תדהמה ורתיעה… לו ארע חלילה טבח ביהודים באיזו מדינה בעולם – האם לא היינו טוענים שממשלת אותה המדינה אחראית ישירות למעשי המרצחים?". לפיכך הוא סבר שאף ועדת חקירה אינה מספקת אלא צריך למנות במקומה חבר מושבעים. (תודה לחגית בר-און על הבאת הציטוטים).

הרב סלובייציק זצ"ל

סופר "הצופה" בארצות הברית, דיווח שבדרך כלל כשהיה בא לסוכתו של הגאון הרב סלובייציק זצ"ל, הרב היה מדבר בדברי תורה ואח"כ מתעניין במצב החברתי והפוליטי בארץ. והנה אותה השנה, תשמ"ג, מיד כשנכנס החל הרב להפנות כלפיו שאלות נוקבות ודברי תוכחה וזירוז – למה שרי המפד"ל משתהים ולא דורשים מיד ובתוקף הקמת ועדת חקירה לבירור העניין.

הרב ישראלי זצ"ל

בתגובה לתביעה להקים ועדת חקירה ולהטיל בכך את האחריות על צה"ל, העביר מו"ר הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל שיעור כללי בישיבת "מרכז הרב", שעיקרו להוכיח כי אין האשם בנו, ואין אנו צריכים לקחת אחריות על פשעיהם ועל המלחמות שבינם לבין עצמם.
לאחר השיעור ליווה ידידי הרב זאב סולטנוביץ את הגאון הרב ישראלי לביתו, ושאלו בדרך, הלא התפרסם ב"הצופה" כי הרב סלובייציק בעצמו תבע והמריץ את שרי המפד"ל שינקטו עמדה תקיפה למען הקמת ועדת החקירה, וראה בזה קידוש ה'. ותשובת הרב ישראלי היתה קצרה וחד משמעית: "במחשכים הושיבני זו תלמודה של בבל" ולא יסף. (מקור הציטוט מסנהדרין כד, א).

סוף דבר

מאז ועד היום מואשמת מדינת ישראל בפי שונאיה המרובים כרוצחת לתאבון, כאשר מסקנות ועדת קהן משמשות הוכחה ניצחת לכך. בעקבות אותה ועדה מואשם בימים אלו ראש ממשלת ישראל בפשעי מלחמה בבלגיה, ויש חוששים שזאת רק ההתחלה.

בעקבות ועדת החקירה הפנתה ישראל את עורפה לשותפיה הנוצרים בלבנון. מרוב צדקנות מדינת ישראל לא הצליחה לעמוד בהתחייבויות שלה כלפי בני בריתה היחידים במזרח התיכון. היא בגדה בנוצרים שבלבנון ואח"כ בצבא דרום לבנון. לו היינו מצליחים לשמור על יחסינו הטובים עמם, היה בכך משום פתח למעט את השנאה כלפינו בעולם, לפחות בחלק הנוצרי, והיינו מחלישים בכך את השפעת סוריה אירן וארגוני המחבלים למיניהם, שהפכו את לבנון לאחד מבסיסי פעולתם.

מסקנות ועדת החקירה גרמו לכך שלא נוכל יותר לכרות ברית עם שום גורם במזרח התיכון, מפני שבכל עת שהוא ינהג כפי שמקובל באיזור, יבואו צדקנים ויאמרו כי עלינו להפנות לו את ערפנו, יעמידו את אלו שעמדו איתו במגעים לפני וועדת חקירה וימררו את חייהם. 

לאחר שנים, אותם גורמים מהשמאל שתבעו את הקמת ועדת החקירה החלו לפעול למען טיהור שמם של רוצחים מושחתים כערפאת וכנופייתו ואסאד וחבר מרצחיו. כלפיהם לא היו טענות. הם רצחו על פי החלטתם העצמית, וזה בסדר, כי זה לא באחריותינו. לכן מותר לשאת אליהם עיניים בתקווה, כאל סמלי שלום ואהבה. 

הרצון הבוסרי

לפעמים מתחיל להתפתח איזה רצון טוב לתיקון, אבל עדיין לא הבשיל כראוי. וכאשר בעודו בוסר הוא מכריז על עצמו כעל רעיון בשל ושלם, לא רק שאינו משיג את מגמתו הטובה לתיקון עולם, אלא הוא אף הורס ומשחית יותר. מפני שאת תפישת העולם הישנה, שהיה בה מידה מסוימת של איזון, הוא מאבד, ואילו לתפישה חדשה ובשלה עדיין לא הגיע. וכך, ללא חושים בריאים, הוא פעמים רבות מעדיף לגנות את הטובים הישנים, ומשבח את הרשעים החדשים. 

כך עשו אישי מצפון למחצה בתמיכתם בשלטון הרשע של ברית המועצות, כך עשו 'רודפי השלום' ביחסם אל היטלר ימ"ש, וכך כיום ביחסם למנהיגי אש"ף וחמס.

סגולת ישראל בפרשת כי תשא

לכאורה בפרשת כי תשא אנו לומדים על נפילתם הגדולה של ישראל בחטא העגל. ארבעים יום אחר המעמד הגדול של מתן תורה עשו עגל מסכה, ואמרו "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות לב, ד).

אבל האמת שדווקא בפרשת כי תשא נתגלתה סגולתם של ישראל, שהרי אם חטא חמור שכזה לא גרם לפירוד בין ה' לישראל, סימן הוא שישנה ברית נצח בין ישראל לה', שאפילו החטאים החמורים שבעולם לא יבטלוה. ואכן, אחר שחזרו ישראל בתשובה וה' קיבל את תפילת משה וסלח לישראל, עוד "העיז" משה רבנו לבקש שה' יפלה אותנו מכל העמים. "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה". והסכים ה' – "גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם" (שמות לג, טז-יז). אין זאת אלא שדווקא מתוך המשבר הנורא התברר עד כמה הקשר של ישראל לה' הוא מוחלט, ולכן דווקא אז ביקש משה שיפלה ה' את עם ישראל מכל העמים.

הבחירות כמצווה

מעשיה הטובים והרעים של מפלגה נזקפים לזכותם ולחובתם של בוחריה ● מצווה לבחור במפלגה הפועלת למען מטרות חשובות ● הימנעות מלבחור – גאווה וטיפשות ● צל"ש למפד"ל והאיחוד הלאומי על שמירת השלום ●מתי אפשר להתפלל מנחה קצרה

מצווה לבחור במפלגות טובות

הבוחר במפלגה שתפעל למען מטרות חשובות מקיים מצווה – שעל ידו יתקיימו כל אותם מעשים טובים שנעשים ברמה הלאומית. אם בחר במפלגה שלוחמת למען שלמות הארץ ולמען ההתיישבות בכל מרחביה, הרי שהוא מקיים את מצוות יישוב הארץ. ואם בחר במפלגה שמתנגדת לכל נסיגה וויתור לרשעות הפלשתינית, הרי שהוא מקיים מצוות הצלת נפשות, כפי שכבר הוכח לכל יהודי שפוי. אם בחר במפלגה שמקדמת את החינוך לתורה ולאהבת העם והארץ, הרי שקיים מצוות תלמוד תורה, וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה. אם בחר במפלגה שמצאה דרכים לקירוב רחוקים לתורה ומצוות, הרי שסייע לקיום תורה ומצוות. אם בחר במפלגה שמצאה דרכים לחבב את השבת על כלל ישראל, הרי שקיים את מצוות השבת. אם בחר במפלגה שפועלת למען קליטת עלייה, הרי שקיים מצוות יישוב הארץ וחזון קיבוץ הגלויות. אם בחר במפלגה שמפתחת את הכלכלה לרווחת כל התושבים, הרי שקיים מצוות צדקה בדרגה הגבוהה ביותר, שעל ידה יתמעטו העניים בישראל. אם בחר במפלגה שפועלת למען המשפחות החלשות, הרי שקיים מצוות צדקה ברמה הרגילה. אם בחר במפלגה שפועלת למען עידוד הגירתם או גירושם של אויבי ישראל, הרי שפעל למען מצוות "לא ישבו בארצך" על פי כללי גר תושב. אם בחר במפלגה שנלחמת כנגד העוולות שבבתי המשפט ובראשם בית המשפט העליון, ופועלת למען הקמת המשפט על פי התורה, הרי שהוא מקיים את מצוות העמדת שופטים הגונים והורדת שופטים שאינם הגונים.

לעומת זאת, מי שבחר במפלגה שתמכה בנסיגה מחלקי ארץ ישראל – חטא כנגד מצוות יישוב הארץ וגרם לסיכון נפשות. ומי שבחר במפלגה שפוגעת בחינוך התורני – חטא כנגד מצוות תלמוד תורה. ומי שמתכוון לבחור במפלגה התומכת בהקמת מדינה פלשתינית חוטא כנגד מצוות יישוב הארץ ומסכן את נפשות ישראל.

ולפעמים יש מפלגות שטובות בדבר אחד ורעות בדבר אחר, ואזי כשהוא בוחר בהן יש בידו מצווה ועבירה. אבל אם יבחר במפלגה שטובה בכמה דברים, ירבו מצוותיו.

חשיבות ההצבעה של כל יחיד

יש שמתרשלים מלהגיע להצבעה מפני שנדמה להם שהפתק הקטן שלהם נטול חשיבות שהרי צריכים עשרות אלפי קולות עבור כל חבר כנסת. אכן באמת, כל קול הוא אחוז מזערי מכלל הקולות הנצרכים, אבל מצד שני השפעת המצביעים על המערכת הציבורית גדולה כל כך, עד שאפילו קול מזערי שווה הרבה. ואם יצביע למפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה, למרות שמגמותיה טובות, נמצא שמבטל את השפעתו, ובמידה מסוימת אף נותן חילו לזרים, שעל ידי כך כוחן של המפלגות הרעות מתחזק.

אם נבחן את 15 השנים האחרונות, נמצא כי כמעט בכל הקדנציות, חברי כנסת בודדים הכריעו את הכף לטובה או לרעה. בזמן ממשלת רבין הזכורה לשמצה, חברי כנסת בודדים הכריעו את הכף לרעה. ובזמן ממשלת נתניהו, בזכות כמה חברי כנסת בודדים נמנעה נסיגה מחבלי ארץ קודשנו, והופחתה במקצת הסכנה האיומה שנשקפה לנו בעקבות הסכמי אוסלו. גם בזמן ממשלות ברק ושרון, חברי כנסת בודדים מנעו מחדלים נוראים של כניעה נוספת לטרור. לו היה להם יותר כוח, אולי כבר יכולנו בעזרת ה' להכריע את האויב.

ההיבט התקציבי

גם מבחינה תקציבית, אם נחשב למשל, את ההשפעה של חבר כנסת אחד על תקציבי החינוך או ההתיישבות, נמצא שהיא עשויה להגיע למאות מיליוני שקלים. אם נחלק, כדרך משל, שלוש מאות מיליון ש"ח לשלושים אלף בוחרים (השווים ח"כ אחד), נמצא שכל מצביע השפיע על תקציב של כעשרת אלפים ש"ח. לא מעט. ייתכן לפי זה שהצבעה של אדם אחד שקולה כנגד כל התרומות שהוא נותן למוסדות חינוך או ליישוב הארץ במשך שנה, ואולי אף במשך ארבע שנים. כמובן שחשבון זה אינו מדויק – ייתכן שההשפעה של מצביע גדולה יותר וייתכן שפחותה, והדבר תלוי כמובן גם בהרכב הקואליציה. ובכל זאת, חשבון זה יכול לתת איזה כיוון ומשמעות, ולו רק מבחינה כספית, לערכו של כל מצביע.

לכן גם כשצריך לנסוע למרחקים גדולים, ראוי להתאמץ, לבוא ולהצביע.

כשהטיפשות והגאווה מתחברים

יש טיפשים גאוותנים שאינם מבינים את חשיבות הבחירות. הם מבחינים בצדק בצדדים השפלים שבפוליטיקה, אבל אינם מבינים את האחריות המוטלת על כל אחד לפעול לתיקון העולם, ובצדקנות גאוותנית הם מזלזלים בכל האנשים שמתעסקים בבחירות. אבל הרחמנות האמיתית היא עליהם.

ובכלל, השילוב של טיפשות וגאווה הוא שילוב קטלני, מפני שהגאווה לא מאפשרת לטיפש לשמוע את דברי החכמים, והטיפשות אינה מאפשרת לו להבין כי הוא גאוותן, וכך הוא שוקע לתוך עולם של הבל. וכבר אמרו חז"ל: כל מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו (ברכות לג, א).

אבל החכמים מבינים את החשיבות של ההשתתפות בבחירות והפעילות במערכת הפוליטית, ועם זאת כמובן גם מבינים שישנן עוד מערכות השפעה לא פחות חשובות, כמו לימוד תורה, חינוך, התיישבות, חסד ועוד. אלא שלכל מצווה יש שעה, ובשעה שעוסקים בבחירות צריך לבחור במלא הרצינות והאחריות. וכל מי שיכול מצווה עליו להשפיע על חבריו וקרוביו שיחזקו את המפלגות הטובות.

על השלום

ברוך ה', דברי השלום והאהבה בין המפד"ל לאיחוד הלאומי (שגם אני זכיתי לפעול למענם בכתב ובעל פה) הצליחו ופעלו, ועד כתיבת שורות אלו לא היו התנצחויות מכוערות בין נציגי המפד"ל והאיחוד הלאומי. ואף על פי שמטבע הדברים כאשר יש ויכוח בין מפלגות קרובות המתח גובר ואתו ההשמצות ההדדיות, בכל זאת גברה ההכרה שגדול השלום, ונציגי המפלגות בלמו עצמם ונהגו כבוד זה בזה. יהי רצון שבזכות זאת יזכו שתי המפלגות החשובות הללו להצלחה גדולה בבחירות, והשפעתן תגדל ותכריע את הציבוריות הישראלית לטובה.

מתי מותר להתפלל תפילה קצרה

שאלה: בעבודה אנחנו מקיימים מניין לתפילת מנחה. משתתפים במניין כעשרה עד 12 אנשים. האם עלינו להתפלל קודם בלחש ואח"כ חזרת הש"ץ, או שמותר לנו להתפלל תפילה אחת כשהחזן יאמר את שלושת הברכות הראשונות בקול רם?

תשובה: ככלל, צריך להתפלל קודם בלחש ואח"כ חזרת הש"ץ, שכך היא תקנת חכמים. ואף שהטעם ההלכתי לתקנת חזרת הש"ץ הוא כדי להוציא את מי שאינו יודע להתפלל, מכל מקום תקנת חכמים לא זזה ממקומה, וגם כשכולם יודעים להתפלל אומרים חזרת הש"ץ. והמקובלים בארו טעם נוסף לחזרת הש"ץ, שהיא תפילת הרבים, ועל ידה התפילה מתקבלת יותר.

אבל כאשר המניין מצומצם, ויש אחדים שאינם מקפידים לענות אמן, עד שיש חשש שלא יהיו תשעה עונים אחר הש"ץ, אפשר להתפלל תפילה אחת. וכן כאשר ישנם אחדים שמאריכים בתפילתם, וקשה מאוד לציבור להמתין להם – אפשר להתפלל תפילה אחת. וכן כאשר חלק מבני המניין ממהרים מאוד, אפשר להקל ולהתפלל תפילה קצרה.

מתי הציבור מתחיל להתפלל בתפילה קצרה

שאלה: כאשר מתפללים תפילה אחת והחזן אומר את שלושת הברכות הראשונות בקול, מתי הציבור צריך להתחיל תפילת עמידה, יחד עם החזן או כאשר הוא מסיים את שלושת הברכות?

תשובה: יש בזה חילוקי מנהגים. יש אומרים שיתחילו אחר שלושת הברכות של החזן, ויש אומרים שיתחילו עם החזן.

שורש ההבדל בין המנהגים נעוץ ביחס לאמן שאחר ברכת 'הא-ל הקדוש'. לפי הירושלמי זהו אמן חשוב במיוחד, ולכן עדיף שהציבור יענה אחר 'הא-ל הקדוש' אמן ואח"כ יתחיל בתפילה. וכך פסקו הרמ"א והמשנה ברורה (או"ח קכד, ח). ויש אומרים שדינו כשאר אמנים, ואין צורך לעכב את תחילת התפילה עד אחר שיענו אותו, וכך פוסק בעל השו"ע וכך כתב בכף החיים (קכד, י).

אבל כיוון שהדין תלוי בעוד כמה גורמים, נראה להמליץ שבתפילת שחרית כולם יתחילו להתפלל עם החזן, ועל ידי כך יימנעו מהפסקה באמצע ברכת 'אמת ויציב'. ובמנחה, מי שיודע בעצמו שהוא מאריך בתפילתו – טוב שיתחיל עם החזן כדי שיוכל לענות על הקדיש שאחר התפילה. ומי שיודע שהוא מקצר – טוב שיתחיל להתפלל אחר שיסיים החזן 'הא-ל הקדוש', וכך ירוויח עניית אמן, ולא יצטרך להמתין בחינם אחר שיסיים את תפילתו.

ונראה לי שמכמה סיבות שלא כאן המקום לפרטן, המלצה זו טובה לנוהגים במנהגי ספרדים ואשכנזים.

 

על עבודה זרה ועובדים זרים

קדושת פירות ארץ ישראל עולה על קדושת המן ● האלילות של חוץ לארץ: הפרדת רשויות בין חומר לרוח ● בעיית העובדים הזרים: להפוך את העסקתם לבלתי משתלמת ● לסתום את החור במקום לרדוף אחרי העכבר

המן – מזון חינוכי דיאטטי

"ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה" (שמות טז, לה). המן היה לחם חינוכי. הוא חינך לאמונה בהשגחה האלוקית: כיוון שלא יכלו לשמור את המן מיום ליום, היו צריכים להאמין בכל יום שגם מחר ה' יוריד להם מן. הוא חינך לאכילה נכונה (דיאטטית): התאוותנים שרצו לאכול יותר מכפי צורכם, ולשם כך אספו חתיכות מרובות, נעשתה להם קליפתו עבה, עד שלבסוף קיבלו גם הם רק את השיעור הראוי להם לאותו היום. הוא חינך לשמירת שבת, כשירד ביום השישי כפול. וכיוון שהיו פטורים מטרדת הפרנסה יכלו להפנות עצמם ללימוד התורה במשך כל ארבעים השנה. וזהו שאמר ר' שמעון בן יוחאי: "לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש, ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה ומהיכן היה לובש ומתכסה" (מכילתא בשלח).

הרוחניות שבאוכל

באר האר"י הקדוש, שלכל מאכל ישנו שורש רוחני. כשאדם אוכל, הגוף שלו ניזון מהחומר שבאוכל, והנשמה שלו מהרוחניות שבאוכל. וממילא מובן שהמן, שהיה יורד מהשמיים, שורשו הרוחני היה גבוה מאוד, ונתן כוח לישראל לעסוק בתורה ולקלוט את רעיונותיה העמוקים. 

ודווקא מפני רוחניותו היתירה של המן, היו מישראל שהתאוננו על טעמו המעודן מידי, ועל המתח הרוחני שחשו מפאת אכילתו.

פירות ארץ ישראל הקדושים

שאל רבי נתן שפירא, תלמיד האר"י הקדוש: מדוע כשהיו אבותינו במדבר זכו לאכול את המן, שהוא מזון שמימי, ואילו כשנכנסו לארץ הקדושה פסק המן מלרדת? והשיב, שהמדבר וחוץ לארץ הם מקומות טמאים שאינם מסוגלים לקבל קדושה בפירות, והיה צורך להוריד להם מן מהשמיים כדי שיוכלו לקלוט את התורה. אבל ארץ ישראל, שהיא ארץ הקודש, הקדושה מתגלה ומתלבשת בפירותיה הקדושים, ולכן אין צורך יותר שירד להם מן מהשמיים. והוסיף על דבריו חברו רבי משה זכות שאדרבה, הקדושה שבפירות ארץ ישראל יתירה על קדושת המן, שעל ידי אכילתם בקדושה נעשה תיקון ובירור למציאות הגשמית (ספר טוב הארץ לרב נתן שפירא).

וכן באר הרב קוק, שהקדושה של ארץ ישראל היא קדושה שמתגלה דרך הטבע, ואילו השכינה שירדה עמנו לגלות, יש בה את הכשרון להעמיד את הקדושה בניגוד לטבע, אבל זוהי קדושה שאינה שלמה, והשאיפה השלמה שלנו היא לגלות את הקדושה דרך הטבע בארץ ישראל (אורות ע' עז).

הגר בחו"ל כאילו עובד עבודה זרה

אמרו חכמים (כתובות קי, ב): "כל הדר בארץ ישראל – דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו א-לוה". ועוד אמרו: "כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים". 

וקשה לכאורה, הלא ישנם בחוץ לארץ יהודים מאמינים, בעלי מסירות נפש, ומדוע נחשבים כמי שאין להם א-לוה וכעובדי עבודה זרה. 

אלא שצריך להבין שחטאה הבסיסי של עבודה זרה הוא בתפיסתה המחלקת ומפרידה את העולם לתחומים שונים, והאלים השונים שולטים כל אחד בתחומו המיוחד. והפירוד הגדול ביותר שבתפיסת העבודה זרה הוא הפירוד שבין הרוחניות לחומריות, שלעיתים נחשב לפירוד בין הטוב והרע. וכיוון שבחוץ לארץ אפשר לגלות את הקדושה רק ברוחניות, תוך ניכור מסוים מהטבע, נראה הדבר כאילו דבר ה' מתגלה רק בתחומי הרוח, וכאילו אינו יכול להתגלות בתוך המציאות הגשמית הממשית. ולכן נחשב הדר בחוץ לארץ כמי שאין לו א-לוה, היינו שאין הוא יכול להתקשר לה' אחד, שמחייה את השמיים ואת הארץ. אבל בארץ ישראל, שבה הכל קשור לאמונה – גם יישוב הארץ הוא מצווה, גם פירותיה הם קדושים – מתגלה האמונה האחדותית, והזוכה לגור בה קשור לה' אלוקי ישראל.

ומבניין הארץ בקדושה יתגלה דבר ה' לעולם כולם על כל רבדיו, ומתוך כך ייעשה שלום בין הרוח והחומר, שלום בין העמים, שלום בין כל הנטיות השונות.

הפועלים הזרים – הרחמים והבעייה

לב מי לא נכמר בראותו תמונה של עובד זר נתפס על ידי שוטרים, מובל באזיקים למכלאות, לגירוש. הוא בא לכאן מארץ ענייה כדי להרוויח מעט כסף. מי יודע, אולי השאיר אחריו אשה וילד קטן, והוא שולח להם כל כמה חודשים מעט כסף. אולי הם עניים כל כך עד שאשתו מבקשת ממנו "תישאר עוד קצת בישראל, תחסוך עוד קצת כסף, אח"כ כשתחזור נוכל להתקיים". אולי הם חוסכים כדי לקנות בית. ואולי הוא שולח לה קצת כסף כדי להשקיט את מצפונו ובינתיים הוא בוגד בה, ומתכנן לעוזבה לצמיתות. ואולי הוא כאן עם אשתו, ויש להם ילד בן שש. עכשיו כשעומדים לגרש אותו, מה תעשה אשתו ובנו?

והרחמים גואים. 

ומנגד, אם לא נעצור את זרם המהגרים הלא חוקיים, האנדרלמוסיה תשתולל, השוק השחור ישגשג, המדינה תאבד את זהותה, האבטלה תלך ותגבר, העשירים ישמינו, בוגרי הצבא יחפשו עבודה ולא ימצאו, הפועלים הוותיקים יפוטרו ואת מקומם יתפשו סינים, אפריקנים, רומנים ואוקראינים. ומשברים ומתחים חברתיים יתעצמו ויתגעשו. שום מדינה לא יכולה להסכים להגירה בלתי חוקית.

השאלה כיצד אפשר להתמודד עם הבעייה בלי לגרום סבל רב מידי לפועלים שאין בלבם כוונת זדון ורשע. 

אשמת הרשויות והמעסיקים

ראשית, חובה לבקר את רשויות המדינה שלא התמודדו עם הבעייה בתחילתה על ידי חקיקה ותקנות מתאימות, וכך הגענו היום ליותר ממאה וחמישים אלף בעיות אנושיות של עובדים זרים לא חוקיים. 
ההתרשלות הפושעת הזאת נבעה מהקשר הבעייתי של הרשויות עם העשירים. למעסיקים נוח יותר עם הפועלים הזרים, הזולים והממושמעים, ולרשויות קשה להתעמת עם המעסיקים. אולי פעם תפשו פועלים של איזה קבלן גדול, וכשרצו לגרשם, הוא התקשר לחברו (השר או הח"כ או פונקציונר אחר), והלה דאג שיעלימו עין מה'בעייה', או אולי אף הצליח 'לסדר' את העניינים, ופתאום התברר שאפשר לסדר לפועלים שלו אישור. (זאת כמובן תוך הבנה שב'פריימריז' הקרוב הוא יקבל איזו תמיכה מהקבלן, או שימכרו לאחיין שלו דירה בזול).

ואם יש צדיק שרוצה לשמור על החוק ולהעסיק פועלים חוקיים בלבד, אזי הוא נאלץ לשלם לעובדים ישראלים סכומים גבוהים בהרבה, עד שאין ביכולתו להתמודד עם מתחריו, ואף הוא נאלץ בלית ברירה להעסיק פועלים זרים לא חוקיים.

הפתרון

וכיוון ששורש הבעייה נעוץ במעסיקים, הפתרון חייב להתמודד עימהם. את המחיר צריכים לשלם המעסיקים, כך שלא ישתלם להם להעסיק פועלים זרים בלא אישור. 

במקום שהמשטרה תתעמת עם הפועלים הזרים הבלתי חוקיים ותלך לתפוס אותם בשעות הלילה כשהם ישנים מעמל יומם, המשטרה צריכה להתעמת עם המעסיקים. היא צריכה ללכת לאתרי הבניין, למפעלי התעשייה, למסעדות, ובכל מקום שימצא פועל זר בלתי חוקי, יושת על המעסיק קנס כזה שיהפוך את העסקת הבלתי חוקיים לבלתי משתלמת בעליל. כמו שאומרים: "לא העכבר הגנב אלא החור". במקום לחפש את העכברים, שילכו ויתרבו, צריך לסתום את החור – לטפל במעסיקים, שלהם לא ישתלם להעסיק עובד בלתי חוקי.

כדי שהמערכת תוכל להתרגל לשינוי הכרוך בהוצאתם של עשרות אלפי פועלים זרים משוק העבודה, אפשר להציע שהקנס ילך ויגדל. בחודשיים הראשונים יהיה נמוך יחסית, ואח"כ יעלה לסכומים גבוהים, שיגרמו להפסדים גדולים כל כך, עד שבשום אופן לא יהיה משתלם להעסיק פועל לא חוקי.

בנוסף לכך צריך לקבוע בחוק או בתקנה, שתנאי העסקתם של הפועלים הזרים יהיו תואמים לשכר המינימום בארץ, כולל כל ההטבות הנלוות. זה יצמצם את הכדאיות שבהעסקתם רק למקרים שאכן אין ישראלי שמוכן לעבוד באותה עבודה.

היחס לפועלים הזרים

פעמים רבות אנו שומעים על מעסיקים המנצלים את חולשתם של הפועלים הזרים ועושקים את שכרם. גם בתחום זה צריכה מערכת המשפט להחמיר את יחסה למעסיקים. ראשית, מפני העוול המשווע שבהשפלת ועשיקת הפועלים הזרים. ושנית, כדי שלא יהיה משתלם כל כך להעסיק פועלים זרים (על חשבון בני המקום).

כדי שהגירוש יהיה בחסד ורחמים עד כמה שאפשר, ראוי אולי להגדיל את הקנס המוטל על המעסיק את הפועל הלא חוקי, כדי לתת מענק מסוים לפועל המגורש, כדי שלא ישוב ריקם לביתו. ואף שמצוות "הענק תעניק" (דברים טו, יד) נאמרה לעבד עברי, אפשר ללמוד ממנה עצה טובה כיצד לרכך את הגירוש המכאיב.

לימינם של שומרי שביעית

שמירת שמיטה למהדרין באמצעות 'אוצר בית דין' ● מעלות אוצר בית דין: החקלאי מתפרנס, הצרכן קונה בזול, שמיטה נשמרת למהדרין ומתקיימת מצווה באכילת הפירות ● הודיה קדם ז"ל: על ישראל היפה ועל איבוד פרופורציות בתקשורת

אוצר בית דין

כבר יותר ממאה שנה מתלבטים תלמידי חכמים וחקלאים בשאלה כיצד לנהוג בשנת השמיטה. כדי שלא לפגוע בחקלאות היהודית בארץ ישראל, שביסוסה הוא מצווה מהתורה של יישוב הארץ, התירו רבים מגדולי ישראל, וביניהם מרן הרב קוק זצ"ל, למכור את השדות לנוכרים בשנת השמיטה, ועל ידי כך להפקיע מהם את דיני השמיטה. כך יוכלו החקלאים היהודים להמשיך לבצע בהם את העבודות ההכרחיות ולהתפרנס. 

אלא שברור לכל, שכאשר אפשר, ראוי שלא לעקוף את דיני השביעית. הפתרון הטוב ביותר לקיום מצוות השמיטה בעצי פרי הוא על ידי "אוצר בית דין". 

כלומר, בעלי השדות אכן מפקירים את הפירות שגדלו בשמיטה. אלא שכיוון שהשדות רחוקים, בית הדין ממנה אנשים שיקטפו בשליחותו את הפירות ויחלקו אותם לכל המעוניין. והתשלום שמקבלי הפירות משלמים איננו עבור הפרי, כי פירות שנת השמיטה הם קדושים והפקר; אלא התשלום הוא עבור עבודת הקטיף, האריזה והחלוקה. 

בדרך כלל בית הדין שוכר את בעלי השדות והכרמים עצמם, שיהיו הם שליחיו לאיסוף הפירות וחלוקתם. וכך, מצד אחד אין מפקיעים מהפירות את קדושת השביעית, ומאידך החקלאים אינם מפסידים את מקור פרנסתם. אמנם בשנה זו בעלי השדות אינם יכולים לסחור בפירות ולקבל עבורם מחיר גבוה. מכל מקום הם אינם מובטלים, ויש להם שכר עבור עבודתם כשליחי בית הדין.

קשיי האירגון

אלא שארגון מערכת שכזו הוא דבר מסובך. יש לחשב היטב את העלויות, כדי שמצד אחד לא יהיו רווחים ולא הפסדים, ומצד שני העובדים בקטיף ובחלוקה יקבלו שכר הוגן. 

בחלוקת הפירות עלולות להיווצר בעיות, שכן מערכת החלוקה אינה פעילה בכל השנים, ועליה להתארגן במיוחד בשנת השמיטה לחלוקת הפירות למעוניינים. 

אמנם, כשמצליחים לארגן את המערכת הזאת כראוי, מזכים את הרבים במצוות רבות. ראשית, החקלאים שומרים שמיטה למהדרין. שנית, מחיר הפירות המחולקים זול בעשרות אחוזים ממכירם בשוק הרגיל, לרווחת הציבור. בעיקר הדבר מועיל למשפחות מעוטות הכנסה, ובכך מתקיימת מגמת התורה להקל על העניים בשמיטה. שלישית, לדעת כמה פוסקים (תשב"ץ) כל האוכל פירות קדושים של שמיטה מקיים מצווה. 

כדי שמערכות אוצר בתי הדין יתארגנו טוב יותר, על כל אחד ואחד מאיתנו מוטלת המצווה להיות ערני, ולהעדיף פירות ויינות של אוצר בית דין בכל עת שיש הזדמנות. 

העוסקים באוצר בית דין

באופן טבעי, השותפים למערכת שכזו הם דתיים. חקלאים דתיים שמעוניינים להדר במצוות השמיטה, ויודעים לקטוף ולטפל בשדות על פי ההלכה. גם מקבלי הפירות הללו צריכים להיות שומרי מצוות, מפני שיש להקפיד על קדושת הפירות, שאסור לאבדם בחינם. למשל, כשמבדילים על יין של "אוצר בית דין" אין שופכים ממנו, כדי שלא לאבדו. ואע"פ כן מוטב להבדיל על יין של אוצר בית דין בלי לקיים את המנהג ולשפוך, מאשר להבדיל על יין אחר שאפשר לשפוך ממנו כמנהג. 

הזמינו יינות מאוצר בית דין

באוצר בית הדין שטיפל בענבים שנקטפו מכרמים ביש"ע נותרו, מסיבות שונות, עוד אלפי ארגזים של יינות מסוגים שונים. אוצר בית דין זה מנוהל על ידי הרב זאב ויטמן רבה של חברת תנובה, בסיוע הרבנים החשובים, הרב יעקב אריאל, הרב דוב ליאור, הרב זלמן נחמיה גולדברג והרב נויווירט. 
ויש צורך גדול לסיים במהירות האפשרית את חלוקת היין, שכל זמן שארגזים אלו עדיין נמצאים תחת ידי "האוצר", חסרים בקופתו עוד כמה מאות אלפי שקלים, והדבר כבר גורם לסיבוכים רבים, ועוד עלול לפגוע בהתארגנות לקראת השמיטה הבאה.

הכרמים שמהם נבצרו הענבים נמצאים בבית יתיר שבדרום הר חברון, בשילה וקדומים שבשומרון, ובאבני איתן שבגולן. יש מהם מיץ ענבים, יין מתוק ויין יבש, אדום ולבן. נו, האם אפשר למצוא יינות טובים יותר? 

מצווה גדולה לשלם עבור חלוקת היינות הללו, ומצווה גדולה לשתותם. כל השותה מהם מחזק את ידי החקלאים החלוצים ביש"ע, שהם גיבורי כוח, מיישבי הארץ ושומרי שמיטה למהדרין.

כיצד לזרז את החלוקה

הואיל ומדובר ביין של שמיטה, מובן שאין אפשרות לשווקו ברשתות הרגילות ולמוכרו לצרכן הבודד עד לסיום המלאי. לפיכך, רק גבאים ומזכירי יישובים מסוגלים לעזור לחלוקת היינות הטובים והטעימים הללו.

יש לעודד את גבאי בתי הכנסת, החפצים בטובת הציבור, ויש להם מעט זמן לעסוק בארגון החלוקה, שיעודדו את חבריהם להזמין ארגזים, וכך ירכזו הזמנה גדולה עבור כל בית הכנסת או השכונה.
ביישובים ניתן לארגן זאת על ידי המזכירות. למשל ביישוב שלי, בהר ברכה, התארגנה המזכירות לחלוקת מאה ארגזים בשלב ראשון, וכפי הנראה עוד כמאה יחולקו בשלב השני. (מתגוררות אצלנו כמאה משפחות, כן ירבו). אם כך יעשו בעוד חמישים יישובים וקהילות, ניתן יהיה לסיים את כל חלוקת היינות של אוצר בית הדין הזה, וכך ישמחו הכל: מקבלי היין ישמחו בשתיית היין הטוב והמקודש של השמיטה, והגבאים ישמחו במצווה לסייע ליישוב הארץ ולשמירת השמיטה למהדרין.

התשלום עבור החלוקה לבקבוק יין מתוק או יבש של 750 מ"ל – 7.90 ש"ח. לבקבוק מיץ ענבים המכיל ליטר – 7.90. וכיוון שמדובר בארגזים שלמים, הרי שכל ארגז המכיל שנים עשר בקבוקים עולה כ- -95 ש"ח.

להזמנות ניתן לפנות לרב עמנואל 051-712461.

האם עמוד זה צריך גניזה?

כמה קוראים שאלוני אם צריך לגנוז את דף העיתון עליו מודפס הטור 'רביבים'. 

למעשה, אף שיש מחמירים, מצד הדין אין חיוב לגנוז את דף העיתון. והטעם לכך, שהואיל ורוב העיתון עוסק בענייני חול, ולשם כך מדפיסים אותו, לא חלה עליו קדושה. אמנם כיוון שבפועל יש בדף זה דברי תורה – אסור לבזותו, ולכן אין להשתמש בו כסמרטוט לניקיון או לעטיפת דגים. אבל אם מניחים את העיתון בפח שאינו מטונף כל כך, אין בכך איסור. ובמיוחד שהדף שיש בו דברי תורה עטוף מצדדיו בדפים אחרים, כך שאינו בא במגע עם הפסולת שבאשפה. ואם ירצו להדר בזה, יוכלו להניח את העיתון בתוך שקית, ואותה להניח בפח. ובמקומות שיש מכלים לאיסוף נייר, מוטב להניחם שם. 
ולגבי דפי פרשת שבוע, דעת רוב הפוסקים שהם צריכים גניזה. ואע"פ כן, כיוון שמצוות הגניזה בדפים מודפסים היא מדברי חכמים, הרוצה לסמוך על המקילים שאינם מצריכים גניזה, רשאי (ועיין במנחת יצחק ח"א יז-יח, ופניני הלכה ח"ד ע' 112). 

הודיה הפעוטה ז"ל

בצד הטרגדיה של משפחת קדם, נתגלו הצדדים היפים שבחברה הישראלית. הייתה דאגה כנה לשלומה של הפעוטה הודיה. ההתנדבות של המוני אנשים מכל שדרות החברה לחיפושים אחריה הייתה מרגשת. בעקבות פשעי אוסלו וכל ההפקרות המוסרית שנלוותה להם, היה נראה לכאורה כי הרגישות בחברה הישראלית לחיי אדם הושחתה. אנשים החלו לקבל בשוויון נפש את המציאות המזעזעת שבה אנשים נרצחים בפיגועים, בקבלם את שטיפת המוח התקשורתית, שפעם אלו "קורבנות שלום" ופעם אלו קורבנות של אילוצים בינלאומיים וכו'. לכן היה מעודד להרגיש שוב את החיוניות שקיימת בחברה הישראלית, שלאדם בכל זאת אכפת מחברו, והציבור מגיב כראוי לערך חיי אדם.

זאת ההזדמנות לשבח את תפקודה המקצועי והאכפתי של המשטרה. הרושם שנשאר הוא שיש לנו משטרה מקצועית ואנושית. להצלחתה בפיענוח הרצח יש ערך הרתעתי כלפי רוצחים ופושעים, שמעתה יחששו יותר מזרועה של משטרת ישראל. 

אישי התקשורת

עם זאת, אי אפשר שלא להתקומם כלפי איבוד הפרופורציה בקרב רבים מאישי התקשורת. שדרנית אחת בגלי צה"ל, אחרי שראיינה מומחה על שאלות הביטחון הקיומי של מדינת ישראל ביחס לעיראק ולפלשתינים, אמרה: "ועכשיו נעבור לנושא החשוב באמת, שלומה של הודיה". עד כדי כך גדולה טיפשותה, שאיננה מסוגלת להבין כי במדיניות הביטחונית של ישראל תלויים חייהם של עשרות ומאות אלפי אנשים. 

מובן שאירוע קרוב המתרחש לעינינו מרגש ונוגע יותר מאשר סכנות עתידיות. אבל למרות זאת אסור לשבש את האיזון האמיתי של הנושאים שעומדים על סדר היום.

על רבנים ופוליטיקה

האם רבני דורינו צריכים ללמוד ממתתיהו ולהנהיג מהפיכה? ● הכוהנים בני חשמונאי מרדו רק מתוך מצב של חוסר ברירה קיצוני ● תפקיד ההנהגה הרוחנית להנחות ולבקר את ההנהגה המעשית, ולא לבוא במקומה

מניעי המרד

שאלה: מדוע אין הרבנים קמים בגבורה ובאומץ, כמתתיהו הכהן בשעתו, ומנהיגים את עם ישראל לחיזוקה של היהדות ולמלחמת חרמה באויב הערבי? מדוע אין לומדים מהמכבים, שנלחמו ביוונים ובמתייוונים? 

תשובה: מתתיהו הכהן לא התחיל במרד כאשר ההתייוונות פשטה בעם, וירושלים עיר קודשינו ותפארתנו שינתה את פניה ונראתה כעיר הלניסטית. גם כאשר ההתייוונות הגיעה לתוככי בית המקדש, והכוהנים הגדולים קראו לעצמם בשמות יווניים, וחיבבו את תחרויות הספורט באצטדיון שהקימו ליד הר הבית יותר מאשר את עבודת ה' בבית המקדש, גם זה לא עורר מרד. 

המרד החל רק כאשר הגיעו מים עד נפש בכפייה על דת, כשהיוונים בסיוע המתייוונים החלו לכוף אנשים לעבוד עבודה זרה. מרבית החסידים ברחו להרים ולמערות, וכשנתפשו מסרו את נפשם על קידוש ה' ובלבד שלא יעבדו עבודה זרה. מתתיהו הכהן בחר בדרך ההתנגדות הפעילה והכריז על המרד. 

דרך הגאולה הרוממה

אכן, אין זו הדרך האידיאלית לגאולה. לכתחילה ראוי שהגאולה תצמח על ידי התעוררות ורצון שלנו. שמתוך ההתחזקות באמונה ובלימוד התורה יתלכד העם סביב ערכי התורה, ומתוך כך יפעל לשחרור הארץ ולבניית בית המקדש. כך היה בתקופת שמואל הנביא ודוד המלך: בהשפעת פעילותו החינוכית של שמואל הנביא העם התגבש, והיה מוכן לקבל מלך שיוביל אותו להגשמת הייעודים האלוקיים.
בזה היה ייחודו של דוד המלך, שבאופן יזום ומכוון בנה את ממלכת ישראל. השופטים שקדמו לו, קמו בתגובה להתקפות האויבים שקמו עלינו מסביב, וכדי להתגונן ולהדוף את התוקפים איחדו את העם ורוממו את רוחו. דוד פעל מלכתחילה בצעדים מדודים לגיבוש העם: תחילה סייע לשאול במלחמתו בפלישתים, וכשקנאת שאול כנגדו גברה העדיף להסתלק מהזירה הציבורית כדי שלא לגרום קרע בעם. גם לאחר מותו של שאול לא דחק את השעה, אלא ביסס תחילה את מלכותו ביהודה. כשהוכשרה השעה והעם קיבל אותו עליו כמלך, העביר את בירתו לירושלים, כדי שסביבה יתגבש העם כולו, והיא תהיה עיר הקודש ועיר הבירה. גם במלחמותיו בלטה היוזמה. דוד פתח במלחמות כנגד אויבי ישראל שמסביב, ולא המתין עד שהם יתחזקו ויתקפו. ועל כן עד היום אנו אומרים "דוד מלך ישראל חי וקיים" -הוא שבנה את מלכות ישראל. 

אבל ברוב המקרים האחרים צמחה ישועתנו מתוך קשיים וייסורים שעוררונו לחזור בתשובה.

שתי דרכים לגאולה

הדרך האחת, מתוך יוזמה ופעילות שלנו. כשמואל הנביא ודוד המלך, שפעלו בארץ, והקב"ה סייעם מן השמיים. זוהי 'גאולת יש ברירה', ואליה אנחנו משתוקקים יותר.

הדרך השנייה נובעת מההשגחה האלוקית, שרואה כי "אפס עצור ועזוב" ואין בישראל כוח להתקדם לקראת הייעודים האלוקיים, ואז, על ידי ההנהגה האלוקית המסתתרת בהיסטוריה, נוצר מצב של אין ברירה, ומתוכו אנחנו נלחמים ומשתחררים. זוהי 'גאולת אין ברירה', שקשייה וייסוריה מרובים. במידה מסוימת כך הייתה גאולתנו בנס החנוכה, שהתחילה מתוך גזרה קשה של אנטיוכוס.

אנו משתוקקים כמובן לגאולה הבאה מתוך התגדלות האומה כולה באמונה ותורה ויישוב הארץ. ומתוך כך תצמח מלכות דוד, שתוביל את גאולתנו בשובה ונחת. "הקטון יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, אני ה' בעיתה אחישנה" (ישעיה ס, כב). "זכו – אחישנה, לא זכו – בעיתה" (סנהדרין צח, א).

גאולה משולבת

וייתכן שתהיה גאולתנו משולבת משתי הבחינות: עיקרה מתוך כורח, כמבואר בספר יחזקאל פרק ל"ו, ובתוכה משולבת ההשתתפות שלנו. וכפשט הפסוק: "אני ה' בעיתה אחישנה", כלומר בתוך התהליך הטבעי של גאולת "בעיתה" נכנס יסוד של "אחישנה". 

ככל שנזכה להיות יותר שותפים בתהליך גאולתנו, על ידי התיישבות, חינוך, עזרה לזולת, ומעל לכל על ידי העמקה בתורתה של ארץ ישראל, המכוונת להכרת הייעוד של עם ישראל לתקן עולם במלכות ה' – כך יתמתקו יותר יסודי גאולתנו, וחבלי משיח יבואו לנו בנעימים.

תפקיד החכמים לעומת המנהיגים המעשיים

שאלה: מדוע מתתיהו הכהן התחיל במרד רק כשהכפייה לעבוד עבודה זרה הגיעה למודיעין, מקום מגוריו?

תשובה: נראה כי מחויבותו של מתתיהו ככהן היתה לעסוק בתורה, ללמוד וללמד ולחנך, ולא להנהיג את העם מבחינה מדינית. ולכן באופן טבעי המתין לכך שמנהיגי הציבור יובילו את המהלך הנחוץ לטובת העם. ורק כשראה שאין איש המסוגל להתמודד עם המצב, והגיעו מים עד נפש, פתח במרד.

זהו ההבדל היסודי בין המנהיגים המעשיים לתלמידי החכמים. המנהיגות הציבורית, בין אם זה מלך ובין אם נבחרי ציבור, צריכה להוביל את העם מבחינה מדינית, כלכלית, ביטחונית, חברתית. החכמים – אף שחובה שיהיו שותפים בכל ההתייעצויות החשובות – אין מתפקידם להוביל יוזמות, אלא לבקר, להאיר ולהעיר על המגמות שהמנהיגות המעשית יוזמת. 

וכך אנו מוציאים תמיד כי המנהיגות המעשית יוזמת פעילות, ואילו חכמי בית הדין עונים לשאלות המגיעות לפתחם. וכך גם הרבנים מביעים את דעתם בענייני הציבור בעיקר דרך מתן תשובות לשאלות.

שאלה: מדוע שהמנהיגות הרוחנית לא תנהיג את העם?

תשובה: ככלל, טוב שתהיה הפרדת רשויות. שיהיו אנשים שתפקידם הוא לעסוק בלימוד רוחני וחינוך, ואחרים שתפקידם לקדם את ענייני העם מכל הבחינות המעשיות. אם הרבנים יעסקו בהנהגה מעשית, יש חשש שלימוד התורה והחינוך שעליו הם מופקדים ייפגם. 

כמובן, צריך שגם המלכים והמנהיגים המעשיים יהיו מלאים בתורה, אלא שתפקידם העיקרי הוא מנהיגות מעשית. וכן ראוי שתלמידי החכמים יהיו מצויים בענייני המדיניות והכלכלה, כדי שיוכלו לסייע בעצה למנהיגות המעשית, ובשעת הצורך אף לבקר אותה. ולעיתים אף לעורר אותה לטיפול בתחום מסוים שהוזנח. 

אבל הכלל הוא שיש שני סוגי מנהיגות: מעשית ורוחנית. המנהיגות המעשית מנהלת את ענייני הציבור ומגשימה בפועל את היעדים הרוחניים, והמנהיגות הרוחנית מחנכת ומציבה את היעדים ארוכי הטווח של העם. ומן הראוי שיהיה שיתוף פעולה פורה בין שני סוגי המנהיגים, כאשר בתחומים מסוימים אלו מבטלים את דעתם בפני אלו. כאשר יש ביניהם נתק מתחוללים משברים וקרעים.
דוגמאות היסטוריות

מסופר על דוד המלך שאחר שהחליט שיש צורך ליזום מלחמה היה מפנה את ראשי הצבא להתייעצות עם האסטרטגים הצבאיים, ולאחר מכן היו נמלכים בסנהדרין (ברכות ג, ב). כלומר לסנהדרין, שבה היו מרוכזים גדולי התורה שבדור, הייתה סמכות לעכב את המלחמה, אבל הסנהדרין לא הייתה יוזמת את המלחמה. זהו תפקידו של המלך.

גם יהושפט היה מלך צדיק, שכיבד מאוד תלמידי חכמים, וזכה לברכה והצלחה במעשה ידיו.
לעומת זאת מצינו תרעומת גדולה על עלי הכהן וביתו, שהיו גם כוהנים וגם מנהיגים, ומנהיגותם נפגמה והם כשלו במלחמה בפלישתים, ואף כהונתם נפגמה על ידי מעשי בני עלי (עיין שמואל א' ב-ד). וכן ביקרו חכמים את בית חשמונאי שהיו כוהנים על שלקחו לעצמם גם את המלוכה, וכך גם המלוכה וגם הכהונה נפגמו.

רבנים מלכים

אמנם היו בישראל גדולי תורה יוצאים מהכלל, שהיו גדולים כל כך, עד שמכוח תורתם העמוקה והרחבה גם כל ענייני העם הסתדרו על פיהם. כך היה בתקופת המדבר, שמשה רבינו היה רב ומלך. גם שמואל הנביא הנהיג את העם מכוח תורתו ונבואתו. ייתכן שכהכנה לקראת תקופה חדשה היה צורך בהנהגה שתאחד את הרוח והמעשה. משה רבינו לקראת גיבוש העם וכניסתו לארץ, ושמואל הנביא לקראת הקמת המלכות ובניית המקדש. 

כמו כן מצינו בתקופות של חולשה לאומית מקרים בהם גדולי התורה היו גם המנהיגים המדיניים, כדוגמת הנשיאים שלאחר חורבן בית המקדש השני, וכן גאוני בבל, שהיו שותפים להנהגה המדינית. ייתכן שדווקא החולשה הלאומית חייבה את איחוד ההנהגה, כדי לתת יותר משקל לערכים הרוחניים-דתיים. 

עד כאן בקיצור על נושא ארוך ומורכב.