ארכיון הקטגוריה: ענייני ציבור

חשבון נפש על חנופה

חשבון נפש

מתוך כוונות חיוביות, פעמים קורה שבני הציבור הדתי לאומי שוגים ביחסם למנהיגים ולרשויות. מתוך רצון לראות את הטוב ולהבליטו, ולתת כבוד למוסדות המדינה היהודית המתחדשת, הננו נוטים לסלוח למנהיגים ולא לבקר כראוי את הרשויות. יש בנו אידיאליזים רב. הננו מוכנים לרוץ ולרקד "שאו שערים" לפני כל מיני מנהיגים, שמבחינה ערכית ומוסרית אינם מגיעים לקרסוליהם של המרקדים בפניהם.
אולי זה נשמע מוזר שצריך לחזור בתשובה על יתר הערכה לבעלי תפקידים ושררה, אבל צריך לדעת כי חנופה היא איסור חמור, המשחית כל חלקה טובה, כנאמר "ולא תחניפו את הארץ" (במדבר לה, לג, ושם בספרי). היא נותנת לגיטימציה למעשים רעים. והתורה ציוותה (ויקרא יט, יז): "הוכח תוכיח את עמיתך", והמתחנף לא רק שאינו מוחה כנגד הרע אלא אף מחזקו. וגם כאשר החנופה נובעת מתמימות וכוונות טובות, נזקה אינו פחות מחנופה לשם טובות הנאה. במיוחד צריך להזהר מלתת כבוד מופרז לאישי ציבור, שעל ידי כך הם ממשיכים בדרכם הרעה, ואף אחרים נמשכים לטעות אחריהם (כמבואר בשערי תשובה ג, קפט-קצג).
עם כל הכבוד והנימוס שאנו מחוייבים כלפי שרים, אישי ציבור ומפקדי צבא, מצד תפקידם היצוגי, יש צורך בעמדה ביקורתית, שרק ממנה תצמח אלטרנטיבה, שתוכל לרפא את תחלואי המערכות הציבוריות.

היועץ המשפטי

דוגמא לכך היא התנהלותו של היועץ המשפטי. מבחינה אישית כמדומה שמר אליקים רובינשטיין הוא אדם יקר, בעל מידות טובות. אבל עמדותיו מוטעות מיסודם, ובולטת בהן ההתבטלות כלפי הדעה השלטת בקרב בעלי הכח במערכת המשפט השלטון.
אין אחד שקרא את דברי הרב אבינר וחשב שכאילו יש בדבריו קריאה לפגוע בחייהם של עריקי גיוס. עיתונאים סילפו את דבריו כדי לעורר מהומה. כצפוי אישי השמאל קפצו על המציאה, הנה הם זכו להיות "מאוימים", וניתנה בידם הרשות לתקוף שוב ולהשמיץ. לבסס את העלילה, כאילו הרבנים מסיתים.
ומה עשה מר רובינשטיין, במקום לגעור במעלילים, בחר להטיף מוסר לכבוד הרב אבינר שליט"א. כאשר מעקמים ומסלפים דבריו של אדם, ומפרסמים אותם בשמו, אין לו עליהם שום אחריות. האחריות כולה מוטלת על המסלפים והמפרסמים. בהם היה צריך מר רובינשטיין לנזוף. את אישי השמאל שקפצו ו"נעלבו" היה צריך לקרוא לסדר. לפני ש"נעלבים" מוטב לבדוק אם יש לכך סיבה.
אבל הוא, יחד עם עוד אחרים שכמותו, העדיף ללכת עם החזקים, עם השולטים בתקשורת ובמערכות המשפט, נגד החלש. כאשר ילד חנפן תומך במלך הכיתה שפוגע ומעליב את הילדים השונים והחלשים, אנו מגנים את החנפן על כך. על אחת כמה וכמה שכאשר היועץ המשפטי, שבמקום למלא את תפקידו ולהציל עשוק מיד תוקפיו, בוחר להצטרף אל העושקים, שהוא ראוי לגנאי. מר רובינשטיין היקר והאהוב – חזור בך וקדש שם שמיים.

חנופה בראיונות לתקשורת

גם אישי ציבור המתראיינים בתקשורת צריכים להזהר מחנופה למראיין או לדעות השולטות בתקשורת ובמערכת המשפט. מדוע לא לומר בפה מלא: כל הארץ הזו שלנו, שכם שלנו, רמאלה שלנו, חברון שלנו. אין כאן שום אדמה ערבית. כל ערבי שטוען שהארץ שלו הוא גזלן ואויב. כל רגב ורגב מאדמת הקודש הוא נחלה מאת ה' לאבותינו ולנו.
מדוע שאישי הציבור שלנו לא יאמרו באופן המפורש, שהפתרון היחיד הוא לכבוש באופן מלא את כל שטחי יש"ע, להשליט עליה את ריבונותינו, להרחיב את ההתנחלויות, ולגרש לחוץ לארץ את כל הלוחמים נגדנו. וכשהמראיין ישאל בתמהון, מה? זוהי עמדתך? בלא שום גמגמום או התנצלות ישיב: כן.

חנופה ביחס לטרנספר

מה ההתחסדות הזו, כאילו טרנספר אינו מוסרי? מדוע מאה שנות מלחמה וטרור יותר מוסריות? מדוע לא לבצע כאן את מה שהצליח במקומות רבים בעולם? על אחת כמה וכמה שנצטוונו שלא להניח לגויים רעים כאלו לגור בארץ ישראל, כנאמר: "לא תחנם" ו"לא ישבו בארצך".
וגם אם יש מישהו הסובר שהטרנספר אינו מעשי, או אפילו אינו מוסרי. מדוע הוא צריך להתנער ממנו בנחרצות, להתגאות בכך שהוא נגד טרנספר. האם אין זו עמדה לגיטימית לכל הפחות כמו העמדה הדורשת לגרש מתנחלים מיש"ע? האם לא מובן שצודק להעניש את אויבינו העושים הכל כדי להרוס את חיינו. ההתנערות הנחרצת של חלק מאישי הציבור שלנו מטרנספר היא חנופה לדעה השלטת בתקשורת ולבעלי הכוח במערכת המשפט.

חנופה במאבק בטרור

גם הדיבורים על הצורך להזהר מהריגת חפים מפשע הנמצאים בסביבת המחבלים – הם חנופה לתקשורת ולכת השלטת במערכת המשפט. אין שום דרך להלחם בהצלחה באויב בלא לפגוע בסביבתו התומכת. כך עמדתה של תורתנו, שנאמר (דברים כ, כ): "ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה". ולמדו חז"ל בספרי: (שם קכ): "וצרת עליה – אף להרעיבה, אף להצמיאה, אף להמיתה במיתת תחלואים. ונתנה ה' א-להיך בידיך – אם עשיתה את כל האמור בעניין, סוף שה' א-להיך נותנה בידך".
אגב, כך עושות כל האומות, כולל אלה הנחשבות נאורות. (מדוע התשקורת ומערכת המשפט שלנו אינם מבינים זאת, זה עניין אחר).

חנופה לדתיות חיצונית

לעיתים גם ישנה חנופה ביחס לדתיות חיצונית. נראה כאילו הקיצונים המחמירים ביותר הם הדתיים הגדולים. ככל שהם יותר בעלי קטטות, ומתנגדים ללימודי חול, ולעבודה, ולגיוס לצבא ולישוב הארץ, כך הם יותר צדיקים. הם כל כך "צדיקים" עד שמרוב צדקותם הם מבטלים מצוות דאורייתא, ומבזים את גדולי הרבנים. מתחילים במרן הרב קוק זצ"ל וממשיכים לרב שטיינמן שליט"א. ישנם שמפחדים מקטטותיהם, אלימותם וחרמותיהם. על זה נאמר: "לא תגורו מפני איש". ויש הנכנעים כלפיהם בלא דעת, בתמימות שיש בה יותר משמץ של טפשות וחנופה.

סליחות

אחר שנתאזר בגבורה, ובלא שמץ חנופה נזקוף את קומתנו, נבואה לבית הכנסת, ונשתחווה ונכרעה לפני ה' אלוקינו. "אשר לו הים והוא עשהו, ויבשת ידיו יצרו. אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש". רק אליו נכרע, ורק לפניו נשתחווה.
כאברהם אבינו עליו השלום, שבגבורתו עמד כנגד כל בית אביו ושיבר את הפסילים, ורק לפני ה' כרע והשתחווה.
כדוד מלכנו, שניצח את כל אויביו, ובנה את מלכות ישראל, ואמר: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך" (תהלים ה, ח).
אנא ה', פנה נא אל התלאות ואל לחטאות. ראה נא את בניך-גיבוריך בנוסעם בדרכי יש"ע בלילות, ושמע את בכייתם אליך.
הט אזנך ממרום יושב תהילה. ושמע אל הרינה ואל התפילה.

צבי פישמן – "ימות המשיח"

לפני מספר שנים זכיתי ללמד בישיבת בית אל חבורה של בעלי תשובה מצויינים, ובתוכם ידידי היקר צבי פישמן. לפני שחזר בתשובה, עבד צבי כתסריטאי ומרצה באונברסיטה באמריקה. על לימודי עם צבי אפשר נאמר: "ומתלמידי יותר מכולם". אחר כמה שנים החל צבי לכתוב ספרים ותסריטים ברוח יהודית. יחד עם הרב סמסון כתב ספרים באנגלית על משנתו של הרב קוק זצ"ל.
אח"כ כתב את הספר "טוביה בארץ המובטחת", ועתה פירסם קובץ סיפורים חדש – "ימות המשיח". בסיפורים משתלבת המציאות הריאלית עם דמיון פורה, ובקצב מהיר כסגנונו של תסריטאי, העלילות מתפתחות ומסתיימות תוך השארת טעם טוב של עוד.
רוב הסיפורים עוסקים בהוויה הישראלית ומיעוטם ביהודי הגולה. בנוסף לעלילות הססגוניות ישנם רבדים עמוקים. בסיפור "תינוק שנשבה", צבי פישמן יוצר גירסה מודרנית של סיפורו של רבי נחמן "מעשה בבן מלך ובן שפחה שנחלפו". בסיפור "וארשתיך לי לעולם" ישנו תיאור חד לתחושתיו של יהודי הקרוע בין כלתו שבגולה לאהבתו לארץ ישראל. בסיפור "ימות המשיח" שעל שמו נקרא הספר, ובו הוא מסתיים, ישנו סוף טוב ומתוק לכל הבעיות האישיות והציבוריות, טרנספר מרצון וגילויה של האהבה. ירבו מספרים וספרים כאלה בישראל.

תהילים או טילים

לפעמים הנסים הגלויים ביטוי של חולשה

מעלתו של מי עדיפה? של מי שמשתמש בכשרונו ומאמץ את כוחותיו ובעזרת ה' מצליח להגשים את שאיפותיו הטובות, או של מי שזוכה לנס משמיים? רבים טועים לחשוב שמעלתו של הזוכה לנס גדולה יותר, ושהוא המאמין האמיתי. ואילו זה המתאמץ מקטין כביכול את מקומו של הקב"ה בהנהגת העולם. ולראייה מביאים פסוק מפרשתנו, שעל פיו צריך אדם להזהר שלא לומר: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז). אבל האמת הפוכה, המדרגה העליונה היא שדבר ה' יתגלה דרך מעשה ידי האדם, וכפי שהתורה מבארת בפסוק הבא: "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל, למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך".

ארבעה מלכים

בהקשר לכך ישנו מדרש מעניין (איכה רבה פתיחתא ל'): ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה. ואלו הן: דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו. דוד אמר: ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם, ונענה לו הקב"ה וסייע בידו. עמד אסא ואמר: אני אין בי כח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה הורגם, ונענה לו הקב"ה והרג באויביו. עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה הורג באויבי, ונענה לו הקב"ה והרג באויביו. עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקב"ה: אני עושה, שנאמר: ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור.
ושוב, יש טועים לחשוב כי חזקיהו הצדיק שבכולם, שהוא שוכב על מיטתו וה' עושה לו נס ומכה עבורו את מחנה אשור. אבל האמת הפוכה, המדרש מבטא את ההתדרדרות הנוראה של ישראל, מהימים הגדולים של דוד המלך עד לימות חזקיהו. חוסר יכולתו של חזקיהו להלחם באויביו, ואף לומר שירה על מפלתם, ביטאה את החורבן הפנימי של ישראל. בימיו החלו נביאי ישראל, מיכה וישעיהו, להתנבא על החורבן הממשמש ובא.

החולשה שהביאה לחורבן

כמובן שההתדרדרות שהביאה לחורבן נגרמה על ידי המלכים הרשעים, שכפרו בה'. הבעיה, שגם המלכים הצדיקים לא הצליחו לעצור את ההתדרדרות ולמנוע את החורבן. אמנם חזקיהו עשה מאמצים כבירים להשיב את העם בתשובה, הוא הרבה בלימוד תורה, אבל התורה לא חדרה מספיק ללבבות. בימיו כל התינוקות זכו לבקיאות בדיני טומאה וטהרה (סנהדרין צד, ב), אבל לא היו דבקים בה' מספיק עד שיכלו לצאת לקרב במסירות נפש, בכשרון ובגבורה למען מלחמות ישראל שהם מלחמות ה'. אולי הם הדגישו את הצד הפרטי שבלימוד התורה על החשבון של הבנת היעוד הכלל-ישראלי שבתורה, שכולל גם מעשים של גבורה בנוסף ללימוד והתפילה. אולי הדבר בא לידי ביטוי גם בכך שלא נשא אשה (ברכות י, א). כך או כך, לא היה בו כוח לעמוד ולהלחם באויב. וגם אחר שניצל בנס, לא היתה בו מספיק שמחה של אמונה, לומר שירה והלל. במקום זאת הוא כופף עצמו בפני מלכות בבל, ואבדה השעה לחולל מהפך. בעקבות זאת, ישעיהו התנבא על החורבן (ישעיהו לט).
נסי ההצלה אינם התכלית, הם נועדו לדחות את הפורענות, לתת בידינו סיפק לחזור בתשובה, כדי שאח"כ אנחנו נוכל ללחום ולנצח. חזקיהו השכיל לנצל את דחיית החורבן כדי לבצר את לימוד התורה הפרטי, ועל ידי כך הציל את שארית ישראל, שגחלתם לא תכבה בימיו ולאחר החורבן, אבל את החורבן והגלות הוא לא הצליח למנוע.

תהלים או טילים

יש דרשנים שכדי להגדיל את מעלת התפילה מפריזים ואומרים כי אין צורך בחיילים די לומר תהלים. אבל הם חולקים על מחבר ספר תהלים בכבודו ובעצמו. דוד המלך שחיבר את מזמורי תהלים לא הסתפק באמירתם. הוא רדף את אויביו, השיגם ולא שב עד כלותם. הוא התפלל ולחם, ניצח ושר שירה לה'. כל חייו היו חיבור של אמונה ומעש, מסירות נפש ושיקולים ראליים. והוא הגדול שבמלכי ישראל. דוד מלך ישראל חי וקיים. הוא הדגם למדרגה העליונה שאליה אנו שואפים. שדבר ה' יתגלה דרך פעולתם הממשית של צדיקי וגיבורי ישראל. זוהי עובדה מעניינת, דוד מלך ישראל, שהיה הצדיק שבמלכי ישראל, לא נזקק לנסים, הקב"ה ברך את מעשה ידיו.
יבורכו החיילים ההולכים בדרכו של דוד המלך, יבורכו ההורים והמורים שגידלום לכך.

לימודי פיזיוטרפיה

שאלה: אני בחורה שומרת מצוות שרוצה ללמוד פיזיוטרפיה, בעת בואי להרשם במכללה…, הכריחו אותי לחתום על טופס שעל פיו אני מתחייבת במשך לימודי לערוך תרגילים ועיסויים על בנים, והם עלי. הם טוענים שבלא אימון של בנים על בנות ולהפך, אי אפשר ללמוד כראוי פיזיוטרפיה. בנוסף לכך, גם כאשר מתאמנים בנים עם בנים ובנות עם בנות, אין ההנהלה מסכימה שיפרשו שם וילון לצניעות. יש לציין שהתרגולים נעשים בעירום חלקי (בבגדים תחתונים בלבד). האם מותר ללמוד בבית ספר זה או אסור? יש לציין ששמעתי כי באוניברסיטת באר שבע ותל אביב מתחשבים יותר בדתיים ומאפשרים להם ללמוד בלא לנגוע בבני המין השני, ואף מאפשרים לדתיים לפרוש בעת העבודה המעשית וילון לצניעות.
תשובה: אסור ללמוד במקום כזה. ואמנם כדי לטפל בחולה מותר לרופא או לפיזיוטרפיסט לנגוע בבן המין השני, ולראות מקומות צנועים שבגופו, אבל בעת הלימודים אין לדבר היתר. וכיוון שמדובר בטיפול ממושך, לכתחילה כשאפשר, מוטב שבן יטפל בבנים ובת בבנות. וגם אבי מורי והרב שלמה אבינר הסכימו עימי בזה.
לעניין טענת המנהלת כי אי אפשר ללמד פיזיוטרפיה בלא תרגולים של בנים על בנות ולהפך, התייעצתי עם הרב פרופ' אברהם שטיינברג, מחבר האנציקלופדיה הלכתית רפואית, ואף הוא שלל את הצורך בכך, וציין כי אין הבדלים משמעותיים בין גוף הגבר לאשה, ולכן אין הכרח שיתאמנו זה על זה. עוד הוסיף, כי רק לאחרונה החלו גברים להיכנס למקצוע זה, ולפני כן ורק נשים למדו פיזיוטרפיה, ואף אחד לא טען שהן חייבות להתאמן על גברים.

תגובה להתקפות על הרב אבינר

התגובה הראויה על הוצאת דברי הרב אבינר מהקשרם היא לא התנצלות והתגוננות, או הבאת ראיות שמדובר ברב מתון וכו' (ואם זה לא היה רב מתון, היה מותר להוציא את דבריו מהקשרם ולהשמיצו?). אלא התקפה נגדית על הכתבים המוציאים דברים מהקשרם, ומעוררים ריב ומדנים.
בלא זאת, אחר כל ההתנצלויות, יוצא ש"הרב התורן" הוא בחזקת חשוד שהמחלוקת היא רק על השאלה: אם אשמתו הוכחה או לא? וכך כל רב שכותב ומדבר צריך לחשוש שמא הוא יהיה הקרבן הבא של תניני התקשורת.
כדי לתקן את המצב, צריך לדרוש צדק. לעבור מהתגוננות להתקפה. איך יתכן שבעקבות הטעיה של כתב תיווצר התקפה מרושעת על רבני ישראל?! יש להוקיע את הכתבים והעיתונים שהשתתפו בדיבה הזו, כי הם חוטאים בדעה קדומה כנגד רבנים, ועל כן הם מעקמים את דבריהם לרעה, ורואים לעצמם שליחות לפרסם את דיבת הרבנים. יש להאשימם, כי בדבריהם חסרי האחריות הם עוד עלולים להסית אדם חלש אופי לרצח.
כדי שיהיה ברור שאנחנו עוברים להתקפה, על נציגינו בכנסת מוטלת חובה להציע מיד הצעת חוק, שעל פיה יוטלו אמצעי ענישה הולמים כלפי כתב שיוציא דברים מהקשרם, ויעורר מדנים ויטעה את הציבור. כל יום שעובר והצעת חוק כזו אינה מוצעת הוא מחדל של שליחי ציבור שאינם ממלאים את שליחותם.
גם אם יעבור זמן עד שחוק ברוח זו יתקבל, הציבור הרחב יסיק מכך שאיננו מתגוננים, להפך, יש לנו טענות קשות כנגד מוציאי הדיבה.

לכבוד ט"ו באב – דברי הבנות

מנהג ט"ו באב הקדום

לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים, שבהם היו בנות ישראל יוצאות ומחוללות בכרמים, ומזמינות עצמן בשמחה ואהבה להקמת משפחות בישראל. ולמרות שבמציאות אין שוויון בין בני האדם, יש עשירים ויש עניים, יש יפות יותר ויש יפות פחות, יש מיוחסות ויש שאינן מיוחסות. בכל זאת בימים מיוחדים אלה, נעשה מאמץ לגשר על הפערים לפחות מבחינת העושר, והיו הבנות יוצאות בבגדי לבן שאולים, כדי שלא לבייש את מי שאין לה.
מן הסתם הבחורים כבר הכירו במידה מסוימת את משפחותיהן של הבנות שגרו בשכנותם, ובודאי התייעצו עם הוריהם, עם מי מתאים להם להתחתן. אבל ההחלטה הסופית היתה נופלת באותם ימים טובים. ואולי נועדו ימים אלו לאותם בחורים ובחורות שבדרכים הרגילות לא מצאו את בני זוגם.

דברי הבנות

בגמרא (תענית לא, א) מובאת ברייתא שמספרת לנו, כיצד הבנות היו משתבחות, כל אחת במה שטוב בה. "תנו רבנן: יפיפיות שבהן מה היו אומרות – תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות – תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהם מה היו אומרות – קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים".

דברי היפות

זה שהיפות השתבחו ביופין מובן. רבים מהבחורים נוטים לבחור את בת זוגם על פי יופיה. יש ביופי איזו הבטחה לחיים טובים ומאושרים, יפים כיופיה, ומלאי חיוניות ואצילות. אלא שבפועל המציאות אינה מאשרת זאת. בשום פנים לא ניתן לומר שאלו הנשואים לנשים הנחשבות ליפות מאושרים מאלה הנשואים לנשים שנחשבות לפחות יפות. כשהיופי בא בנוסף לאופי, אז הוא אכן מוסיף טעם טוב לחיים, אבל פעמים רבות הוא מטעה.

דברי המיוחסות

ואלו בדיוק דברי המיוחסות, העיקר הוא האופי. משפחה מיוחסת היא משפחה שרבים מבניה הצליחו בלימודם ובפרנסתם. מן הסתם אשה הבאה ממשפחה שכזו, נושאת עימה אופי נוח וטוב, והרגלים חינוכיים נאותים, וישנה סבירות גבוהה שאף ילדיה יהיו נוחים וטובים. וכן מצינו שהמליצו חכמים (ב"ב קי, א) לבדוק באחיה של האשה, שפעמים רבות הבנים דומים לאחי האם. וכן המליצו לישא בת תלמיד חכם (פסחים מט, א). ולכן גם המשנה (תענית כו, ב), הזכירה את דברי הבנות המיוחסות בלבד, שהן אמרו את הדברים הנכונים ביותר לפי חז"ל.

דברי המכוערות

המפתיע ביותר הוא דברי המכוערות: "קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים". בפשטות הן פונות לבחורים המכוערים ונטולי הכשרון, שהיו מחזרים אחר הבנות היפות והמיוחסות ומכרכרים סביבן, ונענים תמיד בשלילה. להם אמרו: אם תמשיכו לרדוף אחר היפות והמיוחסות – תשארו רווקים מתוסכלים כל ימי חייכם, תהיו מציאותיים ותתחתנו עם מי שמוכנה להינשא לכם. הרי ישנה מצווה להתחתן, אז בואו ונשאונו לשם שמיים. וכיוון שראוי שיתלוו לנישואין רגשי אהבה, הוסיפו: "ובלבד שתעטרונו בזהובים", שעל ידם תבטאו את אהבתכם אלינו.
אבל אין זה הכל, יש בדברי המכוערות עוד רובד עמוק. פעמים שדווקא אדם שלא זכה ליופי ויחוס, בכח אמונתו בה' מפתח את מידותיו ומגיע להישגים אישיים מרשימים. ומעלתן של אלו גבוהה ממעלת היפות והמיוחסות, החיים איתן יהיו היפים והמאושרים ביותר. וזה שאמרו: "קחו מקחכם לשם שמיים", וכך נתעלה ונגיע אל מעבר למה שיגיעו כל היפים והמיוחסים. וילדינו כבר יהיו מיוחסים מכוחנו. והוסיפו: "ובלבד שתעטרונו בזהובים", וכפי שאמר רבי ישמעאל (נדרים ט, י): בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן", אם תעטרונו בזהובים נגלה את יופיינו המיוחד.
נמצא איפא, שלמרות כי בפועל המבוקשות ביותר הן היפות, אחריהן המיוחסות. האמת היא שהמיוחסות עדיפות על היפות, ופעמים שהמכוערות טובות מכולן.

עצה טובה לרווקים

וזו עצה טובה לרווקים מבוגרים, שפעמים רבות בחורות טובות ונאות נראות בעיניהם כעורות, ואין זה אלא מפני גילם המבוגר. הקב"ה ברא את האדם, שנולד תינוק והוא הולך ומתפתח עד זקנה ושיבה. לכל שלב בחיים יעוד משלו. בגיל עשרים הרצון להתחתן חזק מאוד – "בן עשרים לרדוף" (אבות ה, יח). אז הלב מלא בהתלהבות ואומץ והוא רואה את כל הטוב שבבת זוגו, ולזנק בששון אל חיי הנישואין. אח"כ מגיע שלב מתון יותר, שנועד להמשך בניין החיים. כשהרווק מצפה להתלהבות נעורים בעקבות המפגש עם הבחורה, הוא בדרך כלל מתאכזב. אלא שבמקום לתלות זאת בגילו המבוגר יחסית, הוא מאשים את הבחורה. אמנם הוא מודה שהיא טובה וחכמה, אבל לידידיו הטובים הוא מציין בצער שהיא לא מספיק יפה ומלהיבה. להם צריך לומר: אם הבחורה טובה וחכמה בעיניכם, ונעים לכם לשהות במחיצתה, רק שאינכם נלהבים מספיק – "קחו מקחכם לשם שמיים". ואל תדאגו, אם תשקיעו בקשר שביניכם, "תעטרוה בזהובים", מובטח לכם שתגיעו לאהבה שלמה. ההתאהבות הנלהבת שבהתחלה נועדה להקל על ההחלטה הגורלית של כריתת ברית הנישואין, אבל היא אינה מבטיחה נישואין מאושרים. התכונות הטובות והייעדים המשותפים הרבה יותר חשובים. בהם תלויה האהבה השלמה, הבשלה והעמוקה, שמגיעה עד לרבדים הפנימיים שבנפש, ואליה תגיעו בעז"ה.

סגולתו של ט"ו באב לשידוכים

מבאר בעל ה"בני יששכר" (ד, ב), שהוא יום שורשי, מפני שהוא חל ארבעים יום לפני זמן בריאת העולם. שהיום השישי שבו נברא האדם, הוא ראש השנה. והראשון – כ"ה באלול. וארבעים יום לפניו הוא ט"ו באב. וכמו שאמרו חז"ל (סוטה ב, א) ארבעים יום לפני יצירת הולד מכריזים ברקיע, בת פלוני לפלוני. כך בארבעים יום שלפני בריאת העולם, כל שנה מחדש, הוא יום שורשי שמסוגל להתחלה של חיים חדשים, באיחוד החתן והכלה להקמת המשפחה.

יישר כח לרב דרוקמן

הצעת החוק של ח"כ הרב דרוקמן המאפשרת הגדרת ישוב כיהודי, היא מן החשובות ביותר, ויישר כח לו ולשרה לימור לבנת על קידומו. מנגד, מצער שאנשים המגדירים עצמם כנאמני ישראל, כיועץ המשפטי לממשלה מתנגדים לה. יש כאן פגיעה בתורה ובכלל ישראל שהארץ הזו שייכת לו. לדאבונינו אנו נצרכים לשמוח על שדבר פשוט כל כך מועלה כהצעת חוק. גם אם בנתיים יעכבו את קבלת החוק החשוב הזה, ישנה חשיבות להעלאתו, וידע הציבור מי מקדם את עניינה של מדינת היהודים ומי מעכב.
אילו לא בא הרב דרוקמן לכנסת אלא לצורך חוק זה – דיינו. לוואי וכל ח"כ יזכה לקדם הצעת חוק שכזו.