ארכיון הקטגוריה: ענייני ציבור

חזון היובל – גם לדורנו

מצוות הצדקה מלמדת כי האחריות לפרנסתו של האדם מוטל עליו עצמו, ורק אם אינו יכול לדאוג לעצמו האחריות עוברת למעגלים שסביבו • משלימה אותה מצוות היובל, שקובעת כי המשאבים צריכים להתחלק בשווה בין כולם • בזאת משלבת התורה את הסוציאליזם והקפיטליזם • יש לבחון חלוקה שווה של המשאבים, ונתינת אחוז מסוים מבעלי ההון לכלל החברה אחת ליובל, גם בימינו • במצבה הנוכחי של האנושות יש צורך בתחרותיות, אך כשהאור האלוקי יתגלה בעולם – בני האדם יבינו שאינם מתחרים זה בזה אלא בונים ומשלימים זה את זה

הבחירה והשוויון – היובל

מצד אחד כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים, ועל כן משפט אחד לכול, ומתחילה הקרקעות שהן אמצעי הייצור צריכות להיות מחולקות בשווה. ומאידך, הביטוי העיקרי לצלם אלוקים שבאדם הוא יכולתו לבחור וליזום. אם יעבוד בחריצות ובכישרון – ירוויח

האם החברה חייבת לספק לכל אדם את כל צרכיו, או שזו אחריותו האישית של כל יחיד? האם נכון לחלק את כל הרווחים בשווה בין האנשים? האם יש צדק בשיטה הקפיטליסטית או הסוציאליסטית? כמדומה שמתוך מצוות היובל והצדקה ניתן לקבל תשובה עקרונית לשאלות הללו, והשראה לפתרונן.

מצוות היובל שיספרו ישראל שבע שנים שבע פעמים ויעשו את שנת החמישים שנת יובל. בשנה זו ישחררו את העבדים העבריים לביתם, וקוני השדות ישיבו אותם לבעליהם, וישמטו את השדות כמו בשנה השביעית.

הבעלות על הקרקעות ומצוות היובל

ציווה ה' את ישראל שיחלקו את הארץ לשבטים, ויחלקו נחלת כל שבט למשפחות ולבתי אב. מכיוון שלכל אדם שליחות מיוחדת משלו, שכדי לגלותה עליו לחיות בחירות ובעצמאות, צריך שכל אדם מישראל ישב על אדמתו ויתפרנס מנחלתו.

אלא שנתן ה' באדם יצר טוב ויצר רע. הצדיקים הבוחרים בטוב מתגברים על יצרם, עובדים בחריצות בשדותיהם ומתעשרים מיבולם; ואלה שנגררים אחר יצרם הרע, אחר התאווה והעצלות, מתמכרים לתאוות שונות כאלכוהול ושאר תענוגי בטלה ומזניחים את שדותיהם. מבזבזים הרבה ומרוויחים מעט, שוקעים בחובות וממשכנים את עתידם למען הווה חולף. והמחסור הולך וגובר עליהם עד שהם נאלצים למכור את שדותיהם ובתיהם, ובכך הם גוזרים על משפחתם חיי דוחק, שכן השדות היו אמצעי הייצור העיקרי. ואם לא התעשתו לעבוד בחריצות כשכירים, שקעו בחובות עד שהגיעו לפת לחם ונאלצו למכור את עצמם לעבדות.

קרה אמנם שאנשים הגיעו לעניות קשה מחמת אסון או חולי שאינו תלוי בהם, אבל כאשר המצב הלאומי היה סביר, מצוות הצדקה הועילה לקיים אותם בלא שיצטרכו למכור את נחלתם ואת עצמם. רק את אלה שהשתעבדו ליצר התאווה והעצלות היה קשה להושיע, כי גם לאחר שעזרו להם הם המשיכו ליפול. כך קרה שנמצאו בישראל אנשים שמכרו את שדותיהם ואת עצמם לעבדות.

חס ה' עליהם ובעיקר על בני משפחותיהם, וקבע את מצוות היובל בשנת החמישים, שבה נצטווינו לשחרר את העבדים, ולהשיב את השדות לבעליהם או ליורשים אותם. על ידי כך גזירת העוני לא רדפה את משפחות ישראל במשך דורות, אלא בכל חמישים שנה הייתה יכולה כל משפחה לפתוח דף חדש, להתחיל לנהוג באחריות, לצאת ממעגל העוני ולתרום את חלקה בתיקון העולם.

מעגלי האחריות בעזרה לעני

במצוות הצדקה למדנו שישנם מעגלי אחריות, ורק כאשר המעגל הפנימי אינו מסוגל לתפקד, מגיע תורו של המעגל שסביבו לקחת אחריות.

במעגל הראשון נמצא העני עצמו, שעליו מוטלת האחריות הראשונה למצבו ולמצב משפחתו. לכן אם היה אדם שהיה מסוגל לעבוד ולא עבד אלא הטיל עצמו על הציבור, היו גבאי הצדקה דואגים שיעבוד. רק אם עבד כפי יכולתו, ועדיין לא הספיק לו, היו נותנים לו צדקה. כפי שנאמר: "הקם תקים עמו" (דברים כב, ד), עמו יש מצווה, אבל כשהוא מסיר מעצמו אחריות אין מצווה לעזור לו.

כאשר העני אינו מסוגל לדאוג לעצמו, האחריות עוברת למעגל השני, הכולל את קרובי משפחתו, והקרוב קרוב קודם (כמו גואלי השדה).

אם אין ביכולתם לעזור לקרובם, האחריות עוברת למעגל השלישי של השכנים ובני העיר, כשהשכנים קודמים לשאת באחריות לכלל בני העיר. ואם בני העיר לא יכלו לסייע לעניים לבדם, האחריות עברה למעגל הרביעי של כלל החברה בארץ. שנאמר: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך… לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" (דברים טו, ז). וכן נאמר: "את העני עמך" (שמות כב, כד), מי שעמך קודם למי שפחות עמך (בבא מציעא עא, א).

ואם היה עני שיש לו בני משפחה שמסוגלים לעזור לו אלא שהם משתמטים מחובתם ואינם עוזרים, היו גבאי הצדקה צריכים לכוף אותם לדאוג לו, ורק אם לא היה בכוחם לספק את צרכיו, היו נותנים לעני מהקופה הציבורית של בני העיר (שו"ע יו"ד רנא, ד).

העצמת האחריות האישית

הרי שבני המשפחה, השכנים והקהילה נשאו באחריות לעזור לאותם עניים, חולים, זקנים ותשושי נפש שלא היה ביכולתם להתפרנס. אבל לעניים שיכלו להתפרנס, ומחמת עצלות, רשלנות ותאוותנות שקעו בחובות, היו עוזרים במידה מצומצמת, עד שאם המשיכו לשקוע בחובות נאלצו למכור את שדותיהם ואת עצמם. עמדה כזו מחנכת את האנשים לשאת באחריות לפרנסתם. באופן זה מספר העניים מתמעט מאוד.

הבחירה והשוויון

נמצא אם כן ששני הרעיונות חייבים לבוא לידי ביטוי במקביל. מצד אחד האחריות והיוזמה החופשית, ומאידך השוויון הבסיסי. מצד אחד כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים, ועל כן משפט אחד לכול, ומתחילה הקרקעות שהן אמצעי הייצור צריכות להיות מחולקות בשווה. ומאידך, הביטוי העיקרי לצלם אלוקים שבאדם הוא יכולתו לבחור וליזום. אם יעבוד בחריצות ובכישרון ירוויח, אם יתעצל יפסיד. למעלה מזה בקודש, אם יקיים את התורה והמצוות יזכה לברכה בעולם הזה ושכר טוב בעולם הבא, ואם יבחר ברע, לא יראה ברכה בעולם הזה וייענש בעולם הבא.

חזון השוויון שביובל לימינו

בעבר, כתשעים אחוזים התפרנסו מחקלאות. האדמה הייתה אמצעי הייצור העיקרי, ולכן חלוקתה בשווה יצרה בסיס שוויוני לכול. כיום האדמה כבר אינה אמצעי הייצור העיקרי, והפרנסה תלויה בגורמים רבים. אולם נדמה שעלינו ללמוד ממצוות היובל שני יסודות: האחד, כשם שציוותה התורה לחלק את האדמה החקלאית לכולם בשווה, כך ראוי שנחלק את שאר משאבי הטבע שברא ה' בשוויון. בכלל זה הקרקע לבנייה, המים, הנפט, הגז, החופים, גלי רדיו, האוויר והשמש. השני, כשם שצוותה התורה לחלק בשווה את אמצעי הייצור, כך יש להשתדל להעניק לכל הצעירים חינוך שיקנה להם, עד כמה שאפשר, הזדמנות שווה להתפרנס מכישרונם וחריצותם. בתכנון יעיל ניתן לשלב את שני היסודות הללו יחד, בהפניית הכסף המתקבל ממשאבי הטבע לחינוך מקצועי מיטבי לכל אדם.

בכך נזכה להגשים את רעיון חלוקת הארץ לכל ישראל, כולל התיקון שנעשה בהחזרת הקרקעות לבעליהן ביובל, וחזרת העבדים לבתיהם. שכן הענקת חינוך איכותי לכולם מאפשרת גם לילדים של הורים עניים לרכוש מקצוע טוב לפי כישרונם וחריצותם.

במילים אחרות, המשאבים מתחלקים לשתי קבוצות: הקרקע וכל שאר משאבי הטבע, והאדם עם כישרונותיו וידיעותיו. נמצא אם כן, שהיובל משחרר לחירות את משאבי הטבע בהחזרת הקרקעות לבעליהן, ואת משאבי האדם בשחרור העבדים.

הצעה לצמצום פערים בין עשירים לעניים ביובל

עוד אפשר אולי להציע, שכשם שביובל השדות חזרו לבעליהן והעבדים השתחררו לביתם, יש מקום שחכמי ישראל יבחנו לעומק את מבנה המשק המודרני, וישקלו אם ראוי שביובל אחוז מסוים מהעושר הנצבר יחזור להיות מחולק בשווה. שכן בנוסף לחוקים שנועדו למנוע מונופול שפוגע בתחרות החופשית וחונק את התעשייה והמסחר, יש מקום למנוע פערים גדולים מדי בין העשירים ביותר לשאר האנשים. יש בזה גם מידה של צדק, שכן המערכות הציבוריות התקינות הן שמאפשרות לעשירים הגדולים להתעשר, ועל כן אולי ראוי שאחת ליובל, חלק מהעושר שנצבר על ידם יחולק שוב לצורכי חינוך וציבור. זה לא יפגע ברמת חייהם, עדיין יישארו בידם מאות מיליונים, ועם זאת זה יצמצם את הפערים בחברה, ויעניק מעמד חשוב יותר לערך השוויון, בלי לפגוע באחריות האישית של כל אדם לפרנסתו.

אור היובל

כיום, לצורך קיומו של העולם, יש צורך במידה מסוימת של קנאה ותחרות, כדי שהאדם ילמד לשאת באחריות לגורלו ולא ילמד להיות נצלן, שקרן וגנב, וכדי ליצור תמריץ לפיתוח ושגשוג כלכלי, כפי שהסבירו ההוגים הקפיטליסטים. בלא זאת החברה תשקע בניוול מוסרי, עוני ומחסור. אולם ככל שאור היובל יאיר בישראל, ונזכה להתעלות בתורה ואמונה, נזדקק פחות לתחרות, עד שלא נזדקק עוד לקנאה ותחרות, ושלום עולמי יתפשט מהארץ לכל העולם. אין הכוונה שייווצר שוויון פשטני בין הכישרונות השונים, וחלוקה שווה של כל העושר והתפקידים, עד שכל הבריות יהיו דומות לגמרי זו לזו. אלא כל בריה תישאר בצביונה, הזאבים יישארו זאבים והכבשים תישארנה כבשים, ואף על פי כן, מרוב האור האלוקי שישרה בעולם, יתגלה האור האלוקי שבכל בריה ובריה וכולם יחיו יחד בשלום. אז יתברר שהשוני בין הבריות אינו גורם לתחרות וקנאה אלא להפך, יוצר ביניהן זיקה עמוקה של רעות ואחווה, שמובילות להפריה וברכה והשלמה הדדית.

ויתקיימו בנו דברי הנביא: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטון נוהג בם. ופרה ודב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים… וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה ייכרתו, אפרים לא יקנא את יהודה, ויהודה לא יצור את אפרים… ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו, הזכירו כי נשגב שמו. זמרו ה' כי גאות עשה מודעת זאת בכל הארץ. צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל" (ישעיהו יא-יב).

דרכי המאבק למען צביון יהודי בצה"ל

בשנים האחרונות נכתבו כאן התרעות רבות על כרסום במעמד היהדות בצה"ל • לו עמדנו בעבר בתוקף על הפגיעה במצוות ובערכים, הפקודה נגד הזקנים לא הייתה עולה על הדעת • רבים שהתנגדו לדברים שנאמרו כאן בעבר, קוראים היום לתגובה חריפה • אין לאיים ואין לתבוע את פירוק הממשלה, אלא להתריע על כל בעיה בצבא • אי אפשר לפגוע במפלגות מסוימות בבחירות, ואחר כך לצפות מהן לפעול מעבר לכוחן הפוליטי המוגבל • ללמוד מהרצי"ה על מה מפרקים ממשלה

סערת הזקנים

אילו שר הביטחון והרמטכ"ל היו מודעים באופן שוטף לבעיות שיש לחיילים הדתיים בצבא, ולתביעה העקרונית שהצבא ישמור על צביונו היהודי, ושהרבנות הצבאית צריכה להיות עצמאית ומובילה בתחום היהדות כולו – לא היו מעלים בדעתם להוציא מידי הרבנות הצבאית את האחריות לאישור גידול זקן מסיבות דתיות ואת אגף התודעה היהודית

שאלה: מדוע הרב לא יצא בביקורת קשה נגד הפקודה לפיה לא יורשה חייל לגדל זקן בלא אישור קצין השלישות הפיקודי? האם אין מקום לקרוא לחיילים לסרב על כך פקודה ולהרעיש על כך שמיים וארץ?! האין לראות בכך מגמה חמורה של הרס הדת, שמצטרפת להעברת האחריות לתודעה היהודית מהרבנות הצבאית לאכ"א, ולכניעת הממשלה לרפורמים בעניין הכותל?! האם לא צריך לקרוא לנציגי הציבור לפרק את הממשלה על כך?!

תשובה: אכן הפקודה נגד הזקנים מקוממת ומצביעה על אטימות וחוסר כבוד מצד חברי המטכ"ל שהיו שותפים לה. יש בה פגיעה מסוימת בצביון היהודי של צה"ל, ויותר מזה פגיעה במעמדם של הרבנים הצבאיים שהיו אחראים עד כה למתן אישור זה, ויותר מזה פגיעה בכבודו של החייל שרשאי להיראות באופן התואם את אורח חייו, כל עוד הוא נראה מכובד וסביר.

ברור שחייל שמקבל פקודה כזו אינו צריך להישמע לה, אלא עליו לפעול בדרכים המקובלות כדי לשנותה. ברוב המוחלט של המקרים יצליח, ואם ייתקל במפקד אטום במיוחד, יסביר לו שהוא מוכן ללכת על כך לכלא, ועל ידי כך אולי תחזור הבינה לראשו והפקודה לגביו תבוטל.

מכיוון שהערכתי מתחילה שהעניין יסתדר בהבנה, לא מצאתי צורך לצאת על כך בביקורת ציבורית.

עמדתי במשך השנים

אמנם יש לי תמיהה על רבים מאלה שקוראים היום להילחם ולהפיל את הממשלה, מדוע במשך כל אותן שנים שבהן כתבתי מאמרי ביקורת נוקבים על הכרסום בזהותן היהודית-לאומית של מערכות שלטוניות שונות, הם שתקו ופעמים שאף יצאו נגד עמדותיי. אמנם בכל משך התקופה הזאת השפעתו הערכית של הציבור הדתי גברה מאוד, אולם במקביל, בהשפעתן של מערכות המשפט והאקדמיה, התקיים תהליך של כרסום ערכי במערכות המשפט, החינוך, הביטחון, מעמדה של הרבנות בישראל, ובכלל זה מעמדה של הרבנות הצבאית והצביון היהודי של צה"ל. אזכיר כאן בקיצור את המאמרים שכתבתי ביחס לדרישה שצה"ל יתפקד כצבא יהודי.

בקיץ תשס"ד התייחסתי בשני מאמרים (י"ט תמוז, י"א אב) לקושי של הצוערים בבה"ד 1 להתפלל במניין, ותבעתי מחברי הכנסת הדתיים והחרדים לפעול למענם (הם לא פעלו, אבל הביקורת הציבורית הועילה במידת מה). עוד מאמר הוקדש בט' אלול לחיזוק החיילים מבחינה תורנית, למען עצמם, ולמען צביונו של צה"ל, כפי שציוותה התורה שיהיה המחנה קדוש.

בו' במרחשוון תשס"ה עסקתי בגבול הציות לפקודה שמנוגדת להלכה, הן ביחס לגירוש יהודים והן ביחס לחילול שבת (המשכתי לעסוק בכך גם בשבוע שלאחריו).

בי"ב בכסלו התרעתי שוויתור בענייני הלכה יגרום לכרסום במעמדו של הצבא, מצד חוסנו המוסרי כצבא יהודי, ומצד שחיילים דתיים וחרדים יתרחקו מערך הגיוס. בקיץ תשס"ה התקיים הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, אז הרביתי לכתוב נגד הגירוש ועל המצווה לשרת בצבא למרות זאת.

בז' בכסלו תשס"ו התייחסתי לפקודות נגד הוצאת ציציות (לא פחות חשוב מזקן), ועל הכרסום בעצמאותה של הרבנות הצבאית. כתבתי כי מכיוון שאין בידה כוח לעמוד מול הפיקוד, כפי שהיה בזמנו של הרב גורן, אין לה מעמד של מרא דאתרא, ועל כן גם על שאר הרבנים מוטלת האחריות לתת מענה לחיילים בצבא. עוד המשכתי להתייחס לכך בי"ב בטבת תשס"ו. שוב חזרתי והתרעתי על כך בהרחבה בל' באב תשס"ו (וגם בכ"א באלול).

בז' באלול תשס"ו כתבתי שצריך לתבוע הדחה של קצינים שפוגעים בצביון היהודי המקודש של צה"ל, וכדברי הרב גורן, מייסדה של הרבנות הצבאית, "שהיה אומר, כי קצין שקדושת מסורת ישראל אינה בראש מעייניו, אינו ראוי להיות מפקד בצה"ל ולשלוח חיילים להילחם למען עם ישראל. ועל כן היה עומד על כך, שמפקד שפגע בקודשי ישראל יודח ויסולק מהצבא".

בי"ד בטבת תשס"ז הקדשתי מאמר שלם למצבו הדתי של צה"ל, שמצד אחד נעשה הרבה יותר נוח לחיילים הדתיים, אולם מנגד, בעניינים עקרוניים כמו צניעות וערכים חל כרסום חמור. וכך כתבתי: "זה לא עניין של החיילים הדתיים בלבד, הצבא צריך לחתור לבטא עד כמה שאפשר את מורשתו וערכיו של העם היהודי. בלא זאת, הצבא יהפוך לצבא או"ם על כל המשמעויות וההיבטים החמורים לביטחונם של ישראל. תחושתם של החיילים הדתיים בצבא מהווה קנה מידה אמין לרמת היהדות בצה"ל". כדי לחזק עמדה זו הקדשתי במשך השנים כמה מאמרים לדמותו והנהגתו של הרב גורן בצבא. ועוד המשכתי להקדיש מאמרים למצב היהדות ושמירת המצוות בצבא במאמרים מי"א באב תשס"ז, ד' בטבת וג' בשבט תשס"ח. בחודש אדר א' תשס"ח הקדשתי מאמר על הכרסום שהחל בעקבות שילוב בנות ביחידות הגברים, והוספתי לעסוק בזה בעוד שני מאמרים.

בתוך כך הקדשתי מאמרים רבים לביאור ערך מצוות השירות בצבא, ושלמרות המאבק המתחייב על הצביון היהודי שלו, בשום פנים אין להשתמט מהמצווה הגדולה הזאת. אף הגנתי על ידידי היקר, הרב הצבאי הראשי דאז, הרב אביחי רונצקי שליט"א, שיזכה לרפואה שלמה, מפני התקפות של גורמים חרדיים (י"ז באייר תשס"ח).

כמדומה שהתמונה ברורה וכבר מתחילה לשעמם, אז נוותר על הסקירה מתשס"ט ואילך (אגב, ביקורות אלו שלא נמצאו להן שותפים רבים, מלבד החיילים בשטח, היו הרקע להוצאת ישיבת הר ברכה בחורף תש"ע ממסלול ההסדר).

אז והיום

בכל אותן השנים, רבים מאלה שטוענים עכשיו שצריך לסרב פקודה ולפרק את הממשלה, אמרו שאין לעורר מתחים בצבא. כשהתרעתי על הפגיעה בעצמאותה של הרבנות הצבאית, ושהיא צריכה להיות יותר תקיפה, רבים מאלה שקוראים היום לרב הצבאי להתפטר טענו שעמדתי קיצונית ולא מכבדת את מפקדי הצבא והרבנים הצבאיים, ושכל הפגנה צריכה להיות בעד ולא נגד, לחזק את הממשלה ולא נגדה. בכך תרמו להחלשת הרבנות הצבאית ולהתבססות העמדה שענייני הדת בצבא אינם מרכזיים כל כך.

אילו שר הביטחון והרמטכ"ל היו מודעים באופן שוטף לבעיות הצניעות, הכשרות והתפילות שיש לחיילים הדתיים בצבא, ולתביעה העקרונית שהצבא ישמור על צביונו היהודי, ושהרבנות הצבאית צריכה להיות עצמאית ומובילה בתחום היהדות כולו – לא היו מעלים בדעתם להוציא מידי הרבנות הצבאית את האחריות לאישור גידול זקן מסיבות דתיות ואת אגף התודעה היהודית.

בכל אופן, דווקא עכשיו, כשיש לנו סגן שר ביטחון שהוא תלמיד חכם, ישר וערכי ויודע לקדם דברים, לא ראוי לעורר מהומות, שכן ברור מאליו שהוא יעשה הכול כדי לפתור את הבעיה, ומן הסתם יצליח.

מכאן ואילך

מכאן ואילך, במקום לאיים ולתבוע פיטורים או פירוק ממשלה, יש להתריע באופן שוטף על כל בעיה בצבא, דרך הרבנות הצבאית, חברי כנסת מהבית היהודי והליכוד, וכמובן על ידי סגן שר הביטחון. ואולי גם חברי הכנסת החרדים יסכימו להצטרף ולסייע לחיילים הדתיים. במקביל לפעילות המסודרת, צריך גם לבקר את האחראים על בעיות הדת בצבא בכלי התקשורת הפתוחים לכך. באופן זה, בתהליך הדרגתי יש לקוות שהכול יתוקן.

מדוע פתאום נעשו הטענות קשות וחריפות

הטענות הקשות שמועלות כיום נגד הממשלה ומצב הדת במדינה ובצה"ל, מעלות חשש שיש כאן עוינות עמוקה דווקא כלפי ציבור דתי וימני ונציגיו, שדווקא מהם תובעים תביעות בלתי אפשריות, בעוד כלפי ממשלות שמאל וכלפי הנציגות החרדית מתייחסים בוותרנות וסנגוריה מופלגת.

חלק מאלה שמבקרים את נציגי הציבור הדתי והלאומי בכנסת ובממשלה ותובעים מהם לתקן ולקדם את הכול מיד, הם אלה שהכפישו אותם וגרמו לאובדן קולות והחלשת מעמדם בכנסת. בפועל אסור לפתח ציפיות מוגזמות מעבר לכוח שהבוחר נתן להם. מי שמפתחים ציפיות מוגזמות מביאים להכשלתם, ואולי אף עושים זאת בכוונה כדי להצדיק את עצמם על שהכפישו אותם לפני הבחירות והחלישו את כוחם.

מהרצי"ה – על מה מפרקים ממשלה

הוויכוח החמור ביותר בנושאי דת ומדינה, ויכוח חמור לאין ערוך מהכותל, היה סביב הגיור. לאחר שבית המשפט החילוני הכשיר גיור רפורמי, תבעו כמה רבנים חשובים לעשות הכול כדי לשנות את החוק ולקבוע שרק גיור כהלכה יוכר במדינת ישראל. לדעתם אסור היה להשתתף בממשלה שלא מתקנת עניין זה. אולם מו"ר הרצי"ה סבר שאף שהעניין חשוב ויש לפעול בעבורו במרץ רב, אין הוא צריך למנוע השתתפות של המפד"ל בממשלה. אמנם לאחר שחברי המפד"ל החליטו להתפטר על כך מהממשלה, סבר שעליהם לעמוד בדיבורם ולא לזחול חזרה לממשלה בחרפה.

מנגד, כשהכריז אחד מראשי הממשלה כי לא אכפת לו לבקר בגוש עציון עם ויזה ירדנית, נזדעזע הרצי"ה בכאב עצום. במשך ימים חזר ואמר בשיחות, בשיעורים ואף בדרשת יום העצמאות תשל"ד: "לו לא אכפת, ולנו, לכלל ישראל, כן אכפת!". והוסיף: "השומע ישמע והחדל יחדל!". והיה חוזר ומודיע כי ראש ממשלה שאומר דבר שכזה אינו יכול להיות ראש ממשלת ישראל.

מעמדו של ראש הממשלה היה נראה אז איתן. כעבור כמה שבועות נפלה הממשלה, עקב בואם של המטוסים בערב שבת. שמעתי מדודי הרב רמר זצ"ל, שהרב גולדויכט זצ"ל, ראש ישיבת כרם ביבנה, אמר אחר כך לרצי"ה: "רוח הקודש הופיעה בבית מדרשנו?". נענה הרצי"ה ואמר שאין כאן רוח הקודש, רק שצריך לדעת להבחין בין חיסרון לריקבון. לעתים החיסרון גדול מאוד, אלא שעדיין אפשר להמשיך לחיות עמו עד שיתוקן; אבל כאשר יש ריקבון הדברים חמורים בהרבה ואי אפשר יותר להמשיך.

מצבנו היום טוב בהרבה, ויהי רצון שנזכה להשלים את כל החסרונות.

הרפורמים אינם זרם דתי

מי שאינו מקבל את יסודות אמונת ישראל אינו נחשב זרם ביהדות • כמו באקדמיה וברפואה, יש להיאבק נגד פעילות והשגת תארים שלא על פי המסלול המוכר • הקהילה הרפורמית בארצות הברית חזקה, אך מעודדת פחות עלייה מהאורתודוקסים, ומביאה לתמיכה בעיקר בעמדת השמאל הישראלי • לצד ההתנגדות להכרה ברפורמים כזרם דתי, יש להכיר בפעילות החשובה והמבורכת שלהם למען העם והמדינה • יישר כוח לרבנות הראשית בעקבות הטלת חיוב המזונות על שני ההורים

לאחרונה חזרה והתעוררה השאלה בדבר התנועה הרפורמית ודרישתה להכרה דתית מלאה (בכותל המערבי, במקוואות ובצה"ל).

לטענת הרפורמים הם אחד מן הזרמים הדתיים בעם ישראל, ועל כן מעמדם צריך להיות שווה למעמדה של הרבנות הראשית בארץ. וכשם שהמדינה מסייעת במינוי רבנים לערים ושכונות, ומעניקה תוקף חוקי לבתי הדין הרבניים בענייני נישואין, גירושין וקבלת גרים, כך גם להם מגיעה הזכות למנות רבנים לערים ושכונות ולקיים בתי דין לענייני נישואין וגיור. וכשם שצה"ל מקיים רבנות צבאית ומזמין רבנים להעביר שיחות ושיעורים על ערכי התורה והיהדות, כך עליו להזמין גם את נציגי הזרם הרפורמי, כנציג לגיטימי של התורה והיהדות (לצערנו נדמה שהפיקוד העליון של צה"ל שותף למגמה הזאת).

לחיזוק תביעתם טוענים הרפורמים כי בארצות הברית הם הזרם הגדול ביותר, וקיפוחם בארץ פוגע בכל היהודים הרפורמים בחו"ל. לטענה זו מתווסף איום שאם לא יזכו לשוויון, תיפסק תמיכת הקהילה הרפורמית במדינת ישראל, דבר שעלול להשפיע לרעה על מעמדה של מדינת ישראל בארצות הברית שהיא המדינה החזקה בעולם, ותמיכתה במדינת ישראל חשובה עד קריטית.

עקרונות אמונת ישראל

מכיוון שאנחנו נאלצים להיאבק נגד הרפורמים, ולמנוע מהם מעמד דתי כפי חפצם, עלינו למצוא דרכים לבטא את היחס הבסיסי החיובי כלפי עצם היותם אחים יהודים, וכלפי כל המעלות הטובות שיש בהם

שני עקרונות יסודיים עומדים בבסיס אמונת ישראל: האחד הוא המקור האלוקי של התורה – תורה מן השמיים. השני הוא התוקף המוחלט של המצוות – ההלכה, תוקף שמחייב לעתים את האדם למסור את נפשו או את ממונו על קידוש השם.

לא כאן המקום לעמוד על ערכם ועומקם של עקרונות אלה, אלא נעמוד על המסגרת הפורמלית שלהם בלבד. כאשר נבחן את עמדת הרפורמים, נמצא שהם שוללים את העקרונות הללו. אמנם יש ביהדות זרמים שונים שמדגישים פן זה או אחר בעבודת ה', כגון החסידים והמתנגדים, אנשי תנועת המוסר ותנועת תורה עם דרך ארץ, ואפילו יש זרם חרדי אנטי ציוני, אולם המכנה המשותף לכולם הוא נאמנותם לעקרונות האלה, ופעולתם במסגרתם בלבד. דווקא על בסיס העקרונות הללו מתקיימים כל הוויכוחים הנוקבים שבין הזרמים השונים. אך הרפורמים שאינם מקבלים את העקרונות הללו אינם יכולים להיחשב כזרם דתי ביהדות, כפי שגם הקראים לא נחשבים כזרם ביהדות, וגם לא כקהילה יהודית לגיטימית.

מניעת הסילוף

מכיוון שיש בהופעת הרפורמים בתור תנועה דתית-יהודית סילוף והטעיה של התורה המקודשת בישראל, צריך להיאבק נגד כל מתן הענקת סמכות דתית לנציגיהם, וכפי שנוהגת הרבנות הראשית לישראל מאז היווסדה ועד היום.

כמדומה שאפשר ללמוד מהאקדמיה כיצד לנהוג במי שמתיימר להעניק תארים אקדמיים שלא לפי המסלול האקדמי המסודר והמוכר. כמו גם מהממסד הרפואי בהתייחסותו למי שמתיימר להיחשב רופא בלא שעבר את מסלול הלימודים המקובל. גם כאשר מדובר בתנועה רחבה של רפואה אלטרנטיבית, שרבים מאמינים בה ונעזרים בעצותיה, הממסד הרפואי מתנגד בכל תוקף להעניק מעמד רשמי של רופא למי שלא עבר את מסלול ההכשרה המקובל באקדמיה. וכל המצהיר על עצמו שהוא רופא, עלול להיתבע על כך לדין.

הפגיעה בזהות היהודית

מן הדין לציין שהתנועה הרפורמית קיימת כמאתיים שנה בלבד, ומבחינה היסטורית הייתה אחד הגורמים להתפוררות הקהילות היהודיות באירופה ואחר כך באמריקה, ולפגיעה בזהות הלאומית, הן ביחס לתורה ולהלכה, והן ביחס לייחודו של עם ישראל וערכה של ארץ ישראל. בכל הדורות לא הייתה קבוצה (אם לא נתחשב בנוצרים הראשונים) שמחקה מתוך הסידור את הזכרת ירושלים, ארץ ישראל ותקוות הגאולה לעם ישראל, זולת התנועה הרפורמית. בכך תנועה זו ערערה את יסודות הקיום והייחוד הלאומיים היהודיים.

אין פלא שרק במסגרת התנועה הזאת נערכים נישואי תערובת בין יהודים לגויים, כאשר מתחת לחופה ניצבים כומר ו"רב" יחדיו. מציאות זו נותנת לגיטימציה להתבוללות, שהיא האיום המסוכן ביותר על קיומו של העם היהודי.

אמנם מנהיגי הרפורמים מתפארים כיום בעמדתם הציונית, אך אם נבדוק בקרב העולים מארצות המערב במשך כל שנות קיומה של מדינת ישראל, נמצא כי רוב רובם של העולים באו מקרב הקהילות האורתודוקסיות. במיוחד הדבר בולט בקרב העולים מארצות הברית, שלמרות טענת הרפורמים כי הם מייצגים את רוב היהודים שם, מבין העולים כ‑90 אחוזים הם חניכי ובוגרי הקהילות האורתודוקסיות.

כמדומה שגם תמיכתם של מנהיגי התנועה הרפורמית בישראל היא כפי עמדת המיעוט השמאלי בישראל. במסגרת זו הם מעודדים את הממשל האמריקני ללחוץ על ישראל לעקור את הקהילות היהודיות ביהודה ושומרון, ולהקים בלב ארצנו מדינה ערבית. לו היו מצליחים, כל מה שקורה בשנים האחרונות סמוך לרצועת עזה היה קורה בכל רחבי מדינת ישראל.

הצד החיובי

אמנם חובה גם לזכור שבתקופה שבה הקיום היהודי היה קשה מנשוא, מפני שנראה היה שעמי מערב אירופה מתפתחים ומתקדמים לחיי רווחה ותרבות, מדע וחופש, ואילו היהודים נשארים שנואים ומופלים לרעה, בלא יכולת לרכוש מקצוע יוקרתי ולהתפרנס בכבוד, בחרו הרפורמים שלא לעזוב את העם היהודי.

כשעמי אירופה החלו להתקדם מבחינה חברתית, מדעית וכלכלית, יהודים בעלי כישרון נאלצו לבחור בין שתי אפשרויות. מצד אחד יכלו להיות גבאים בשטיבעל, המתעסקים בקטטות שבין החסידים והמתנגדים, השמרנים והמודרנים; מצד שני יכלו להתנצר ולהתקבל בחברה המצליחה, אולי אף לכהן כראש ממשלה (בנימין דיזרעלי), להיות מהוגי הדעות המשפיעים (הוסרל), להוביל את השירה (הינרייך היינה), התרבות והאמנות (מנדלסון ומאלר), ליזום מהפכה חברתית שתשנה את מפת העולם (מרקס) או באופן כללי להשתתף במהפכה המדעית והתעשייתית (אין ספור אנשים).

נדמה היה לרבים אז שתקוות היהדות נגוזה, העולם מתקדם ומתפתח, ואילו היהודים הדבקים בתורה ובמצוות נשארים מאחור, בלא פרנסה ובלא תקוות גאולה. קשה היה אז לראות איך התורה והמצוות יכולים להועיל ליהודי הפרטי ולתיקון העולם. למרבה הצער רבים מאוד בחרו אז להתנצר ולהתבולל, אולם הרפורמים ביקשו לסלול דרך שבה יוכלו לשמור את זהותם היהודית וערכיהם היהודיים, במידה שהם יכולים להשתלב בערכים המקובלים בחברה המערבית הנאורה.

מתברר שאצל רבים מקרב היהודים שרצו להתבולל, הצליחו הרפורמים לעכב את תהליך ההתבוללות; אולם מנגד, אצל אלה שהתפתו לראות ברפורמה תחליף ראוי ליהדות המסורתית, הם האיצו את תהליך ההתבוללות.

היחס הראוי

לפיכך, נכון להתייחס לרפורמים כאל אחת התנועות שחבריה יהודים, העוסקת בעניינים הקשורים לחינוך, תרבות, טקסים ופעילות קהילתית בגוון יהודי, וחשה ערבות ואחריות כלפי כל ישראל ותושבי מדינת ישראל בכללם. תנועות כאלה קיימות מזמן בארץ ובחו"ל, כדוגמת מכבי העולמי, בני ברית, הג'וינט, התנועה הקיבוצית, השומר הצעיר ותנועות הנוער היהודיות השונות. וכשם שצריך להעריך את כל הפעולות החיוביות שמקיימות התנועות הללו, כך צריך להעריך את כל הפעולות החיוביות שהתנועה הרפורמית מקיימת בתחומי החסד, המוסר וחיזוק הסולידריות היהודית.

יתר על כן, דווקא מפני שאנחנו נאלצים להיאבק נגד הרפורמים, ולמנוע מהם מעמד דתי כפי חפצם, עלינו למצוא דרכים לבטא את היחס הבסיסי החיובי כלפי עצם היותם אחים יהודים, וכלפי כל המעלות הטובות שיש בכל אחד ואחד מהם. וכפי שלמדנו בתורה, שיחד עם המצווה להוכיח אדם מישראל על עבירה שבידו מובאת המצווה לאהוב אותו ולא לשונאו, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא. לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" (ויקרא יט, יז‑יח). הרי שגם כאשר נאלצים להוכיח אדם שעבר עבירה, המצווה לאהוב אותו ולעזור לו נותרת בתוקפה. ולא זו בלבד, אלא שאם עומדים לפנינו שני אנשים, האחד שלא עבר עבירה והשני שהוצרכנו להוכיח אותו, מצווה להקדים ולעזור לזה שהוכחנו אותו, כדי שידע שהביקורת היא רק על אותו עניין, אבל ככלל אנחנו אחים אוהבים (עיין בבא מציעא לב, ב; תוספות פסחים קיג ב ד"ה 'לכוף יצרו'). כך גם לגבי רפורמים, אחר שהוצרכנו להתקוטט עמם, מצווה לחפש דרכים לבטא את האחווה ואת שותפות הגורל והייעוד שבינינו.

אחריות שני ההורים על המזונות

ראוי לשבח ולברך את הרבנות הראשית לישראל, ואת הרב הראשי הרב דוד לאו שליט"א, על החלטת מועצת הרבנות הראשית, שבה נקבע כי האחריות הכלכלית לילדים חלה על שני ההורים, וכי יש להתחשב בהכנסות שני ההורים בקביעת חיוב המזונות.

עד היום העמדה הרווחת בבתי המשפט לענייני משפחה הייתה כי האחריות הכלכלית על הילדים צריכה להיות מוטלת על האב בלבד, שכן זו חובתו מתוקף הדין הדתי שעל פיו מתקיימים נישואין וגירושין בישראל.

אמנם בעבר, כאשר נשים לא היו רגילות לעבוד ולהשתכר בכבוד, כך כמובן הורו בכל בתי הדין. אולם כאשר החלו גם האימהות לצאת לעבודה, ויש מהן שאף מרוויחות שכר גבוה משכר האבות, העמדה ההלכתית היא שגם האם צריכה לדאוג לצרכיהם הכלכליים של ילדיה. אף על פי כן, ניצלו בתי המשפט את העמדה הקודמת שהתבססה על מציאות חיים אחרת, וכמעט תמיד חייבו את האבות באחריות מלאה לכל המזונות, תוך התעלמות מהכנסת האימהות. לצערנו היו גם דיינים מסוימים שנהגו כך. אפשר לקוות שמעתה לא יוכלו עוד בתי המשפט ואותם הדיינים להישען על ההלכה בבואם להפלות לרעה את האבות.

הפירות החייבים בעורלה

המשך דיני עורלה: ההשלכה ההלכתית של הגדרת פירות כפירות עץ או אדמה • כיצד מגדירים צמח רב-שנתי • הבעיה בהגדרת חצילים ופלפלים • התכונה המהותית של העץ: פירותיו משתבחים משנה לשנה • נוער הגבעות: גם אם טענותיהם כלפי הממסד צודקות, יש להכריע לעסוק ביישוב ובבניין ולא במתקפות והרס • ביקורת על הממסד – רק מתוך הכרה בערך מדינת ישראל

ההבדל בין עץ לירק לברכות ועורלה

זו המציאות שבה אנו חיים, זה העם שלנו וזו הממשלה שהוא בחר. בתוך מציאות כזו צריך להכריע האם להשתתף במצוות יישוב הארץ והגנת העם, או להקים פחונים ואוהלים לריק ולהתקוטט לבהלה

להבחנה בין פירות העץ לפירות האדמה יש משמעות הלכתית, לעניין לברכות הנהנין ולעניין עורלה. פרי עץ ברכתו "בורא פרי העץ", וחל על העץ שלו איסור עורלה, כלומר בשלוש השנים הראשונות פירותיו אסורים באכילה ובהנאה. פרי אדמה, כירק וקטניות, ברכתו "האדמה" ואין חלים עליו דיני עורלה.

בנוגע לצמחים חד-שנתיים אין שאלה, מפני שבוודאי כולם פירות אדמה. השאלה נוגעת לצמחים רב-שנתיים. ככלל, ההבדל העיקרי בין עץ לירק רב-שנתי, שגזעו של ירק רב-שנתי נובל בכל שנה וחוזר לצמוח בשנה הבאה משורשיו, ואילו גזעו של עץ נשאר משנה לשנה, וממנו ממשיכים לצמוח בכל שנה ענפים ופירות. לכן על בננה, אף שהיא גדלה לגובה של ארבעה מטרים ונראית כמו עץ, מכיוון שבכל שנה גזעה נובל והיא חוזרת וצומחת משורשיה, מברכים "האדמה" (ברכות מ, א; כגאונים; שו"ע ורמ"א או"ח רג, ב ג).

חצילים ופלפלים

לגבי חצילים התעוררה שאלה, שכן הגזע שלהם נשאר משנה לשנה, ולכאורה לפי זה יש בהם דין עורלה. וכך כתב בכפתור ופרח (פרק נו). אולם אם נפסוק כך, כל החצילים ייאסרו באכילה, שכן כל החצילים שאנחנו אוכלים הם מהשנה הראשונה או השנייה לשיח החצילים, שנעקר לאחר מכן מפני שפירותיו נעשים מרים. החיד"א כתב שמותר לאכול חצילים, וכל הצדיקים שהיו רגילים להחמיר על עצמם ולהדר במצוות נהגו לאוכלם, ומהם רבי יוסף קארו, האר"י ומהר"ם אלשיך. "לפי שכל אילן שעושה פירות בכל שנה הולך ומשביח, וזה האילן של הבאדינג'אן (חצילים) שנה ראשונה הוא טוב ומתוק, ובשנה שנית גורע מעט והוא מר קצת, ובשנה השלישית הוא מר הרבה, שאינו ראוי לאכילה אלא על ידי הדחק, וזה מורה שהוא ירק" (ברכי יוסף רצד, ד). וכן דין פלפלים שדומים לחצילים.

מהות העץ שפירותיו משתבחים משנה לשנה

למדנו אם כן שההבדל המהותי בין עץ ובין שיח שדינו כירק הוא שפירות העץ משתבחים משנה לשנה, ואילו פירות שיח הירק נעשים גרועים משנה לשנה.

וכן מבואר בתורה, שעץ נותן פירות לפחות חמש שנים, ובזכות שמירת מצוות עורלה פירותיו מתרבים ומשתבחים בשנה החמישית, שנאמר: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא ייאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'. ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלוקיכם" (ויקרא יט, כג כה). וכפי שאמרו חכמים: "המצווה הזו שתשמרו תהיה להוסיף לכם תבואתו (בשנה החמישית), שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעה" (רש"י עפ"י תורת כהנים שם). וכן מבאר הרמב"ן (שם).

סימני הפטור מעורלה

למעשה, בהקשר לשאלת החצילים, כתבו הפוסקים סימן להגדרת שיח שפטור מעורלה, שאם הוא נותן פרי טוב בשנתו הראשונה אינו אילן (רדב"ז ג, תקלא; קול אליהו, מאמר מרדכי, פרי אדמה, רב פעלים ח"ב או"ח ל).

ויש שכתבו סימן נוסף, שאם גזע הצמח חלול – אין הוא גזע עץ אלא גבעול, גם אם יהיה עבה כדוגמת גזע הבננה, שכן רק גזע-גבעול יכול לצמוח במהרה ואילו גזע מעוצה צומח במשך כמה שנים (הלכות קטנות א, פג; רב פעלים, שם).

פפאיה ופסיפלורה

לפי זה אין דין עורלה בפירות פפאיה ופסיפלורה, הואיל ועד השנה החמישית פירותיהם מתמעטים, ורבים מהם גם אינם מחזיקים מעמד חמש שנים, וכבר למדנו שהתכונה המרכזית של עץ שפירותיו מתרבים ומשתבחים משנה לשנה. אמנם יש מחמירים בזה, מפני שלעתים הם נותנים פירות יותר מחמש שנים (משפטי ארץ א, ד, לגבי פפאיה; הרב יואל פרידמן לגבי פסיפלורה).

למעשה אין בפפאיה ובפסיפלורה דין עורלה הן מצד המהות, שפירותיהם מתמעטים משנה לשנה, והן מצד גדרי ההלכה, שהרי קבעו הפוסקים שכל צמח שנותן פירות בשנתו הראשונה אין בו דין ערלה, והם נותנים פרי בשנתם הראשונה. בנוסף לכך גזע הפפאיה חלול, וגזע הפסיפלורה חלול במקצת. וכן פסקו למעשה שאין דין עורלה בפפאיה (רב פעלים ח"ב או"ח ל; יין הטוב לראשל"צ הרב יצחק ניסים ח"א יו"ד יד; מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו במאמ"ר ג, י; הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ביחו"ד ד, נב).

דין פטל ואַסְנָה כירק

פטל נראה כשיח שנותן פירות שנים רבות, אולם באמת בכל שנה יוצאים מהאדמה ענפים חדשים שכל אחד מהם נחשב שיח בפני עצמו, וכל ענף שיוצא מהאדמה נותן פירות בשנתיים הראשונות, או רק בשנה השנייה, ואחר כך מתנוון. בינתיים יוצאים מהאדמה ענפים חדשים, ואף הם נותנים פירות במשך כשנתיים ומתנוונים. ומכיוון שכל שיח נותן פירות שנתיים בלבד, אין לפטל דין ערלה וברכתו "האדמה". וכן דין אַסְנָה וכל השיחים שענפיהם מתנוונים בשנה השלישית.

דרך ההלכה

שאלה: מדוע כבוד הרב קורא לנערי הגבעות ותומכיהם "פראים", ועוד מוסיף שיש מהם שנוהגים ברשעות? הלא הם רואים שכבר שנים רבות לא הקימו יישובים חדשים, וגם היישובים הקיימים נמצאים בהקפאה, ומנגד הממשלה מזרימה כספים לרשעות הפלשתינאית, ואינה הורסת בתים שהם בונים בניגוד לחוק ליד היישובים וליד הכבישים. הנערים גם זוכרים את הגירוש מגוש קטיף ואת הפיגועים הקשים. הם שומעים על ההסתה הערבית הרצחנית נגד היהודים, ומנגד רואים שהצבא פותח להם צירים ונוהג כלפיהם ברכות. הם גם כועסים על המתנחלים שבונים בתים עם פועלים ערבים. נגד כל זה הם מתמרדים, יוצאים מהגדרות, ומנסים לנקום בערבים ולהרתיעם כפי כוחם. מדוע לקרוא להם "פראים"?

תשובה: רוב הטענות צודקות. אולם זו המציאות שבה אנו חיים, זה העם שלנו וזו הממשלה שהוא בחר. בתוך מציאות כזו צריך להכריע, האם להשתתף במצוות יישוב הארץ והגנת העם, או להקים פחונים ואוהלים לריק ולהתקוטט לבהלה. כך היא הדרכת התורה, להכריע בשאלות העומדות לפנינו על פי כללי ההלכה.

למשל, חולה שנמצא במצב מסוכן ומתברר שהדרך היחידה להצלת חייו היא על ידי ניתוח, אלא שהרופא היחיד שיכול לנתח אותו הוא מושחת, גס רוח, וגם ידוע שלעתים מתרשל במלאכתו וחולים מתים תחת ידו. אפשר לומר שאנחנו מעדיפים שכולם יהיו בריאים, ושאנחנו תובעים שהרופא יהיה הגון ומקצועי. אולם המציאות דורשת הכרעה, אם לא יעבור את הניתוח קרוב לוודאי שימות, ואם יעבור את הניתוח אצל הרופא הבעייתי יש סיכוי סביר שיבריא. איש ההלכה חייב להכריע שבמצב הקיים צריך לעבור את הניתוח. ואם קרובי החולה יזרקו אבנים על הרופא, יגדפו את האחיות ויפריעו למהלך הטיפול, חובה על איש ההלכה לפעול להפסקת ההפרעות, אף שיש צדק רב בטענותיהם ואפשר להבין את כעסם.

כך גם בבניין העם והארץ. אפשר לבחור ברע, להתלונן על הממשלה ומערכת המשפט והצבא והעם, ולעסוק בהקמת אוהלים ופחונים והפגנות וקטטות; ואפשר לבחור בטוב, לבנות את העם והארץ כפי האפשר על פי הדרכת התורה, ובמקביל להכין מערכות חינוכיות ואקדמיות כדי לגדל מנהיגות טובה יותר לתיקון העולם כדבר ה'.

ביקורת על הממסד

שאלה: למה אינך כותב ביקורת על הממסד, וכי רק הנוער המתפרע והתומכים בו הם הבעיה? האם אין בכך ניסיון לרקוד "מה יפית" לפני השליטים כדי למצוא חן בעיניהם?

תשובה: בעשרות מאמרים מתחתי ביקורת נוקבת על כל זרועות הממשל והממסד, ממשלה וצבא, משטרה ובתי משפט, פרקליטות ותקשורת, חינוך ותרבות. רק מי שבזדון רוצה להתעלם מהדברים שכתבתי במשך שנים, יכול להטיח בי האשמה כזו. אף שילמתי על כך מחיר. לא זו בלבד, אלא כאן המקום לספר שלפני כשנה, חודשים אחדים לאחר שמעמד ההסדר הוחזר לישיבת הר ברכה, החלטתי להתפטר מתפקידי כראש ישיבת ההסדר ולתפקד כמי שאחראי על לימוד התורה בלבד, כדי שאוכל להתבטא מתוך חירות בלא חשש שדבריי יפגעו בתלמידי הישיבה החיילים. אולם כל הביקורת שלי נובעת מתוך יחס בסיסי חיובי, ולכן היא גם מועילה.

הבסיס החיובי

הביקורת מועילה מפני שיחד עמה, אני עומד משתאה מול הנס של הקמת מדינת ישראל על כל מוסדותיה, נס שהופיע דרך מסירות נפשם של המוני בית ישראל שפעלו למען קיבוץ הגלויות, הקמת יישובים, פיתוח הכלכלה, חירוף הנפש בהגנה על העם והארץ במסגרת צה"ל ושאר כוחות הביטחון. ואף שיש כשלים חמורים וכואבים, אי אפשר שלא לראות את גודל הטובה. וכך היה מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל חוזר ומלמד במשך עשרות שנים: "גדול קידוש השם מחילול השם". כשיש באותו עניין צד של קידוש השם וצד של חילול השם, הצד של קידוש השם הוא הגדול והגובר. אף שאין להתעלם מחילול השם ומהצורך לתקנו.

קל וחומר כאשר באמת כל מתבונן הגון חייב להודות שהצד של הטובה גדול לאין ערוך מהצד של הרע. ובצד הזה של הטובה נמצאים כל האנשים שנושאים בעול קיום מדינת ישראל, חיילים ומפקדים, פקידי ממשלה ושוטרים, מדענים וסוחרים, מחנכים ומשפטנים ועוד. כל האנשים הללו כשהם כאן בארץ ישראל, הם מקושרים לתורה, לעם ולארץ הרבה יותר מאשר אחינו שבגולה, וכל זה בזכות מדינת ישראל.

בחו"ל רק כעשרה אחוז דתיים, רוב הצעירים מתבוללים בנישואיהם, ומעל חמישים אחוזים כמעט אינם חשים קשר עם עמם ומולדתם. ואילו במדינת ישראל המצב טוב לאין ערוך. כשלושים אחוזים שומרי מצוות, ועוד כחמישים אחוזים מסורתיים, ואף רובם המכריע של עשרים האחוזים הנותרים מזדהים עם העם היהודי ומוכנים לחרף נפשם למען כלל ישראל.

בנייה לא מוסדרת מזיקה להתיישבות

אין להאשים בהכללה את תושבי הגבעות בחטאיהם של המעטים שנוהגים בפראות • מדוע יש צורך לפרסם את הביקורת דווקא בעת הזאת • הדיון מתקיים כדי לברר את דרכו של הציבור האמוני, ולא לצורך התנקות מהאשמות השמאל • הצורך בסגנון נוקב כלפי מי שמעשיהם רעים אך הם מתלבשים במחלצות של קדושה • הקמת מאחזים בלי תיאום עם הרשויות מעכבת אישורי תב"ע ופוגעת בהתפתחות היישובים • הפראים גורמים נזק בעימותים מיותרים עם ערבים ועם צה"ל • המאבקים הרבים פוגעים בנפש הנערים ובעתידם

אין להכליל

כאשר מנסים להקים שוב ושוב מבנים ארעיים במקומות לא מוסדרים, גוררים עקב כך את החיילים והשוטרים להחריב את המבנים הללו. אחר כך גוררים בני נוער צעירים לפעילות הרפתקנית של שמירה כביכול על המבנים הללו, ולמאבק תמידי נגד החיילים והשוטרים. כך הנוער צובר מרירות, תסכול ועוינות כלפי הממסד כולו

בעקבות הטור הקודם הגיעו תגובות רבות. דווקא אנשים שנושאים בנטל הקדוש של יישוב הגבעות הביעו תמיכה נחרצת, וזה מוכיח את דבריי שאין להכליל את תושבי הגבעות, שרובם צדיקים, בחטאיהם של המעטים שנוהגים בפראות. אחד מראשי המתיישבים בגבעות כתב שהוא חותם על כל מילה. שני הוסיף שידוע בכל הגבעות, שכל אימת שהחבר'ה הפראים הללו מגיעים מתחילות צרות וכל ההתפתחות נעצרת. לכן כל גבעה שמתבססת עושה כל שביכולתה כדי להרחיק ממנה את הפראים.

לעומת זאת, יש שהצטערו מאוד מקריאת המאמר. טענות קשות הגיעו מהורים ובני משפחות של הפעילים הפראים הללו, ושאלות רבות מתומכים תמימים שלהם. מכיוון שרוב הטענות והשאלות נובעות מחוסר הבנה, אתייחס לכמה שאלות.

עיתוי הפרסום

שאלה: מדוע היה צריך לפרסם את הביקורת הנוקבת כאשר נערים אלו מעונים ומושמצים? מדוע לא היה עדיף להמתין עוד כמה חודשים?

תשובה: מפני שבימים אלו אנשים טובים ותמימים שאינם מכירים את דעתם ופועלם מעלים על נס את צדקתם כביכול, כאילו הם הגיבורים המייצגים את התורה ואת המאמץ ליישוב הארץ, לכן נוצר צורך דחוף להציג את הדברים כאמיתתם. אף על פי כן דחיתי בשלושה שבועות את פרסום המאמר, מפני שהוא נועד לתיקון. המטרה היא שידונו בו בחוגי המתנחלים ותומכיהם ולא באמצעי התקשורת החילוניים, אשר נשלטים ברובם על ידי אנשים שלצערנו עוינים מאוד את מפעלנו. לכן, לאחר שהוגשו כתבי האישום וסיפור החקירות נגמר והממסד התקשורתי כבר לא עוסק בזה – הגיעה השעה לברר את הדברים.

עמדה זו לא נועדה להסיר מאיתנו אשם

שאלה (מכיוון הפוך): דברי מחאתו של כבוד הרב נגד המתפרעים בגבעות חשובים מאוד, אבל מדוע לא נכתבו בשעה שכל התקשורת עסקה בנושא? בכך היית מתנער מהפושעים ומסיר את האשם מכלל המתנחלים?

תשובה: ראשית, אין ראוי להתנער מאשם, שכן מי שיכול למחות ואינו מוחה נתפס על כך (שבת נד, ב).

והעיקר, שאין כמעט תועלת בגינוי המתפרעים בעת שהתקשורת מדברת בגנות ההתנחלויות, מפני ששנאת ישראל וההתנחלויות אינה נובעת ממעשי פשע מסוימים, אלא ממניעים עמוקים יותר. ולכן די בכך שנציגי המתיישבים יביעו עמדה עקרונית נגד האלימות. כל מה שמעבר לכך מנוצל לרעה על ידי שונאינו. הרי נציגי השמאל ניצלו את הרצח בדומא כדי להאשים את כל הימין, כולל ראש הממשלה, באחריות ישירה "לרציחות ולשריפת המשפחות". והשמאל הקיצוני האשים גם את השמאל המתון במתן הכשר "לפרעות ולפוגרומים ולשריפת המשפחות והרציחות שהמתנחלים וצה"ל מבצעים". ושונאי ישראל בעולם האשימו את כל הישראלים באחריות למדיניות רצח ואפרטהייד כלפי "העם הפלשתיני". והאנטישמים הגדולים האשימו את כל היהודים בעולם ברצח "העם הפלשתיני" שאין מסכן ומדוכא ממנו עלי אדמות. מכל זה רציתי להתרחק.

אין להתייאש מלהסביר את עמדתה של ישראל, אלא שלשם כך צריך להציב עמדה עקרונית מוסרית, ולא להתנצל על אלימות שמשקלה אפסי לעומת האלימות המוסלמית הנוראה.

יתר על כן, הביקורת החריפה לא נאמרה ביחס לאמות מידה אחרות, אלא ביחס לאמות המידה שלנו – נאמני התורה, העם והארץ. אלה שנאנחים על כבודו של הקב"ה ועל כבודם של ישראל, ומייחלים לקיבוץ הגלויות ובניין הארץ ולישועה שתצמח, ומצפים ברוב חמדה לבניין ירושלים והמקדש, אהובים למעלה ונחמדים למטה לעיני כל הבריות (עי' תדב"א פרקים: ד, יד).

מדוע הביקורת נכתבה בסגנון נוקב

שאלה: מדוע כבוד הרב הוקיע את השובבים שבנערי הגבעות בלשון נוקבת וחריפה? האם הם הגרועים ביותר? האם לא צריך להוקיע קודם נערים שמתדרדרים לסמים ופריצות?

תשובה: אף אחד לא חושב שנערים שמתדרדרים לסמים ופריצות עושים מצווה, כולם יודעים שהם חוטאים, וכל שיחות המוסר מופנות כלפיהם. אין תנועה שטוענת בשם היהדות והתורה שצריך לחלל שבת ולאכול טרף. הבעיה שנוצרה בשנים האחרונות, שאנשים שהרצון הבסיסי שלהם טוב מרשים לעצמם להתייחס לקודשי ישראל בפראות ורשעות, ועוד טוענים שמתוך צדיקות וחסידות יתרה הם מבזים את התורה ונושאיה, את המגינים על עם ישראל ואת העוסקים ביישוב הארץ. הפוך מכל היסודות שליבן וביאר מו"ר הרצי"ה זצ"ל בשיעוריו ובמאמריו החשובים ב'לנתיבות ישראל'. לכן יש הכרח להגדיר את הרע כרע. כי בלא זאת אין שום אפשרות לתקנו, במיוחד כאשר הוא מתלבש במחלצות של קדושה.

הנזק בשלושה תחומים

שאלה: מה הנזק בכך שיש אידיאליסטים שמוכנים לחרף נפשם למען ההתיישבות ביהודה ושומרון ולהקים גבעות במסירות נפש?

תשובה: התועלת מאותה קבוצה של מתפרעים ליישוב הארץ מועטה מאוד, ולעומת זאת הנזק שלהם עצום, בשלושה תחומים:

א) בהפרעה ליישוב הארץ.
ב) ביצירת עימותים תמידיים עם הערבים וצה"ל.
ג) בקלקול בני נוער נוספים.

יישוב הארץ בהרחבת היישובים

חשוב לדעת שכמעט כל הגבעות הוקמו בהנחיית מנהיגי ההתיישבות, תוך שיתוף פעולה עם הבכירים ביותר במערכות השלטון, על שטחים שתוכננו מלכתחילה להרחבת ההתיישבות. צורת התיישבות זו נוצרה לאחר הסכמי אוסלו הארורים, שיצרו לחץ כבד נגד הקמת יישובים חדשים. הפתרון שנמצא הוא להקים שכונות, שלעתים נקראו גבעות, בקרבת היישובים. למרות הקשיים וההתנכלויות, גבעות אלו התפתחו תוך מימון ממשלתי, ורובן כבר הפכו לשכונות מבוססות שמאכלסות אלפי משפחות.

לעומת זאת, כל הגבעות שנהרסות תדיר על ידי צה"ל והמשטרה, הן גבעות שהוקמו ביוזמה פרטית של פעילים ונערים על שטחים לא מוסדרים. במשך השנים היו מקרים שהוקמו גבעות על קרקעות לא מוסדרות, כתגובה ציונית לרציחתם של חברינו שנהרגו על קידוש השם, העם והארץ. גם גבעות אלו בדרך כלל נהרסות, ורק במקרים נדירים, כאשר מצליחים לחבר אליהן את נציגי הציבור, הן זוכות להישאר על תלן, כאשר הטיפול בהן דורש משאבים ציבוריים אדירים.

אילו היינו זוכים ורוב חברי הכנסת היו תומכים נלהבים של הרחבת ההתיישבות, מצבנו היה טוב מאוד. אולם בפועל רק כמחצית מהשרים וכשלושים ח"כים תומכים באופן פעיל בהרחבת ההתיישבות. במציאות כזו אנחנו מתאמצים מאוד להמשיך לבנות ולקלוט משפחות, וברוך ה', ההתיישבות מצליחה להתפתח בקצב של כחמישה אחוזים בשנה.

הפרעת הפראים

לא נלאה אתכם בכל הסיבוכים הקשורים בבניין הארץ. ככלל, מתן אישורי בנייה סופיים (תב"ע) לשטחים שכבר נבנו, או מתן אישור עקרוני לשטחים שעומדים להיבנות, תלוי בכך שהבתים נבנים לפי התכנון המקורי של רשויות המדינה – גם אם מסיבות פוליטיות ומדיניות אישור תוכניות אלו עדיין לא הושלם. החבורה הפראית הזאת מקפידה לבנות על שטחים לא מוסדרים, ובכך תוקעת את המשך תכנון הבנייה ביישוב הסמוך אליהם למשך שנים רבות. לא זו בלבד, כל עוד אין אישור תב"ע, הממשלה אינה רשאית לבנות מעונות, גנים, בתי ספר וכל מבנה ציבורי שבני היישוב זכאים לו.

אנחנו המתנחלים החלטנו להקדיש את חיינו ולעתים אף לסכן את נפשנו למען בניין הארץ, ולא כדי לשחק במשחקים של "שוטרים וגנבים" עם אחינו החיילים והשוטרים. התיישבנו כאן כדי להגשים את חזון הנביאים ולקיים את מצוות יישוב הארץ, שעליה אמרו חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות. עיקרה של מצווה זו, שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת ולא שממה.

כידוע הסכנה להמשך ההתיישבות גדולה. איננו יכולים להיות בטוחים שנצליח. נציגי כל המדינות כמעט לוחצים שניסוג מלב ארצנו. רבים מאחינו מקבלים את עמדתם ומאמינים שיבוא שלום על ישראל אם יעקרו אותנו מיהודה ושומרון, והפרקליטות גם היא מפריעה ומניחה בפנינו מכשולים קשים. השרים וחברי הכנסת שתומכים בנו נאלצים לעמוד בפני טענות קשות של נציגי מדינות ידידותיות. הם מצטדקים בכך שהבנייה מתבצעת בתוך קווי המתאר של היישובים הקיימים. כדי להסיר מעמנו ומארצנו את הסכנה – עלינו לגדול בקצב המהיר ביותר, במיוחד בגב ההר, במקומות המאוימים ביותר. כאשר היישובים יתפקעו מרוב יושבים, נוכל ביתר קלות להמשיך להתרחב. הפראים הללו מפריעים ליישובים לגדול ולהתפתח.

עימותים תמידיים

פראים אלו יוצרים עימותים תמידיים עם הערבים וצה"ל. עימותים שמאלצים את החיילים להזדעק כדי להציל את חייהם, ולאחר מכן להפריד בינם לבין הערבים. פעמים שעד שצה"ל מגיע להצילם, כיתות הכוננות והרבש"צים של היישובים מוזעקים להצילם מידי הערבים. ומכיוון שדיווחיהם לוקים בחוסר דיוק קיצוני, התושבים מיהרו לפתוח באש כדי להציל נער משבי ורצח. כך תושבים הסתבכו בתקריות, חקירות, שלילת רישיון נשיאת נשק ואיבוד עבודה. הפראים הללו גם פוגעים בפועלי בניין ערבים שבאים לבנות ביישובים.

קלקול בני נוער

כאשר מנסים להקים שוב ושוב מבנים ארעיים במקומות לא מוסדרים, גוררים עקב כך את החיילים והשוטרים להחריב את המבנים הללו. אחר כך גוררים בני נוער צעירים לפעילות הרפתקנית של שמירה כביכול על המבנים הללו, ולמאבק תמידי נגד החיילים והשוטרים. כך הנוער צובר מרירות, תסכול ועוינות כלפי הממסד כולו. במקום לראות את כל מה שנבנה, במקום להכיר בתפקידו החשוב של צה"ל, הוא לומד לראות רק את הרע. יש שנחלצים מהמעגל ההרסני הזה, אבל יש נערים שבעקבות כך נפלטים ממוסדות החינוך, לעתים אף מסתבכים בפלילים, לעתים גם צורכים סמים ואלכוהול, ונחסמת דרכם לגיוס לצה"ל ולרכישת מקצוע מכובד.

מקום מקדשנו בריבונות ישראל

הר הבית הוא המקום שכל ישראל נכספים לו, ואליו מכוונות כל התפילות • מדוע רק מיעוט מתוכנו עוסק בהכנות מעשיות לבניין המקדש • התהליך הרוחני שנדרש כדי שנזכה לבניין המקדש • כל זמן שהר הבית פתוח לערבים, מצווה לעלות אליו כדי לבטא את הריבונות הישראלית על ההר • לדבוק בחזון בניין המקדש גם אם מימושו עדיין רחוק • האסלאם והערבים מכבדים את השליט ומקבלים את ריבונותו בתנאי שהוא מגלה עוצמה וסמכות • למנוע זכויות מערביי מזרח ירושלים שנוהגים בכפיות טובה

הר הבית מוקד התפילות

גם אם נדמה לראש הממשלה שבמצבנו הביטחוני והבינלאומי אי אפשר להתיר תפילת יהודים פומבית על הר הבית, לכל הפחות הוא נתבע שלא לומר דבר שממנו ישתמע איזה ויתור על הריבונות שלנו על הר הבית. עליו לסרב לכל הגבלת כניסה של יהודים להר

הר הבית, מקום המקדש, הוא המקום שאליו כל ישראל נכספים ואליו מכוונות כל התפילות (ברכות ל, א). על בניין ירושלים והמקדש אנו מתפללים בשתי ברכות מתוך תשע עשרה הברכות של תפילת עמידה: א) "ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה כאשר דיברת"; ב) "והשב את העבודה לדביר ביתך… ותחזינה עינינו בשובך לציון". עם סיום התפילה אנו שבים ומבקשים: "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו". ובכל חתונה אנו חוזרים ונשבעים לירושלים ולבניינה.

וכן בברכת המזון, ברכה שלמה מוקדשת לירושלים: "רחם נא ה' אלוקינו על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך… ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו… ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, ברוך אתה ה' בונה ברחמיו ירושלים אמן".

כאן המקום לשבח את מכון המקדש ואת כל הרבנים ואנשי הציבור העוסקים בלימוד הלכות בית המקדש, שמקרבים את תודעתו וערכיו לבית ישראל ולאומות העולם.

מדרגת בית המקדש עדיין רחוקה

מאידך, אף שבניין בית המקדש הוא פסגת השאיפות הלאומיות של עם ישראל, רובנו לא רואים חובה לעסוק בהכנות ישירות לבניינו. משום שעוד רבה הדרך לפנינו, ביישוב הארץ כולה לאורכה ולרוחבה, בקליטת עלייה ובשיבת עם ישראל לאמונה וללימוד התורה וקיום המצוות, כך שהתורה תאיר את חיי החברה, הכלכלה, המדע והתרבות של עם ישראל. תהליכים אלו נתונים לבחירתנו ואינם תלויים בהשראת שכינה, או בהלכות טהרה שקיומן רחוק מאיתנו. וכן מסתבר שלפני הגעתנו למדרגת המקדש נגיע לקיום מצוות השביעית והיובל כפי חיובה מהתורה, שתלוי בכך שכל ישראל יישבו בארצם, כל שבט בנחלתו (עיין פניני הלכה שביעית יא, ה). כמו כן נראה שעוד לפני בניין המקדש צריך להקים את הסנהדרין, כדי להכריע בשאלות הקשורות לבניין המקדש וסדר עבודתו. לשם כך צריך שהתורה תחזור להיות מוקד חייו הרוחניים של רוב עם ישראל, ויתאגדו יחד כל הרבנים מכל העדות לבית דין משותף.

התהליך

יכול להתרחש נס, ועיני עיוורים תיפקחנה, ובזמן קצר נזכה לכל זה. אולם בדרך הטבע, עוד מוטלת עלינו עבודה גדולה של התקדמות והתעלות. צריך שהציבור הדתי יהיה חברת מופת מוסרית של אנשי תורה, עבודה ודרך ארץ, שזוכה לברכה אלוקית בהקמת משפחות מפוארות ובתרומה לכלל, עד שהמוני בית ישראל ירצו להתקרב לתורה ולמצוות. אז נוכל להתקדם לקראת בניית בית המקדש. יהי רצון שמצד אחד נזכה להיות שותפים מלאים בקירוב הגאולה, ומאידך – נזכה לכך במהרה בימינו.

הריבונות על הר הבית

אף שאנו רחוקים מהמדרגה הראויה להקמת בית המקדש, בשום פנים אסור לנו לוותר על הריבונות במקום מקדשנו. שכך היא חובת מצוות יישוב הארץ, שנאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה" (במדבר לג, נג), "וירשתם אותה וישבתם בה" (דברים יא, לא). "וירשתם" הכוונה לריבונות. וכפי שכתב הרמב"ן: "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (השמטות לספר המצוות מצווה ד).

המקום החשוב ביותר מבחינת מצוות יישוב הארץ הוא הר הבית. וכפי שלמדנו שמקומות בסוריה שכבש דוד המלך לא התקדשו בקדושת המצוות התלויות בארץ, מפני שכבשם לפני שכבש את ירושלים (ספרי עקב). וכן נפסק ברמב"ם (תרומות א, ב ד). הרי שעיכוב בריבונות על ירושלים פוגע במצוות היישוב והריבונות בכל הארץ.

העלייה להר הבית בזמן הזה

אילו היה הדבר אפשרי, מוטב היה לסגור את הר הבית בפני כל אדם, שיהיה שמור ומובדל בקדושתו עד שייבנה בית המקדש. אבל כל זמן שהר הבית פתוח לערבים, מצווה לעלות להר הבית כדי לבטא את הריבונות הישראלית על ההר. ואמנם בזמן המנדט הבריטי עמדת הרבנים ובראשם מרן הרב קוק זצ"ל הייתה שאסור לעלות להר הבית. אולם זה היה לאחר כשלוש מאות שנה שבהן יהודים לא הורשו לעלות להר הבית, עד שהתעורר ספק היכן הוא מקום המקדש (ששטחו פחות מעשרה אחוז ממתחם הר הבית). אולם בעקבות שחרור הר הבית חזרו רבנים, ובראשם הרב גורן זצ"ל, למדוד את שטחי ההר, וקבעו היכן היה מקום המקדש, והיכן מותר לעלות בטהרה. וכך אנו יכולים לחזור למנהג שהתקיים על ידי גדולי ישראל במשך יותר מאלף שנה, לפיו עולים לאחר טבילה למקומות המותרים בהר הבית ומתפללים על בניין המקדש וגאולת ישראל.

בנוסף לכך, מצוות יישוב הארץ מחייבת אותנו בכך. ולפני הקמת המדינה, מחמת האונס לא יכולנו לקיים את המצווה. היינו תלויים אז בחסדי האנגלים, שבנוסף לכך שבגדו במנדט שהוטל עליהם לבנות בית לעם היהודי, גם טענו שאם היהודים יעלו להר, לא יוכלו לערוב לשמירה על חיי היהודים בארץ. אבל כיום בחסדי ה' יש לנו כוחות ביטחון שבכוחם להגן על עמנו וארצנו.

יבורכו העולים להר שמקיימים את מצוות יישוב הארץ בלב ארץ קודשנו.

חשיבות החזון

ואם ישאלו, הואיל ובית המקדש רחוק מאיתנו, מדוע חשוב כל כך לשמור על זיכרונו ועל הריבונות במקום משכנו? מפני שהחזון הוא היסוד המניע את כל תהליך ההתקדמות. וכאשר שוכחים את החזון, התהליך כולו נעצר.

לדבוק בחזון

כאשר היינו בגלות האיומה, למרות התנאים הקשים הצלחנו לשרוד ולהחזיק באמונה שכדאי לסבול את כל הרדיפות והרציחות, כי בסוף נזכה לחזור לציון בית חיינו. כיום הדרישה מאיתנו צנועה בהרבה: לדבוק במקום בית מקדשנו.

גם אם נדמה לראש הממשלה שבמצבנו הביטחוני והבינלאומי אי אפשר להתיר תפילת יהודים פומבית על הר הבית, לכל הפחות הוא נתבע שלא לומר דבר שממנו ישתמע איזה ויתור על הריבונות שלנו על הר הבית. עליו לסרב לכל הגבלת כניסה של יהודים להר ולא להסכים לשום ביטוי של הסתה או ביזוי כלפי יהודים על הר הבית.

גם חברי האופוזיציה, ובראשם ח"כ יצחק הרצוג, נכדו של הרב הראשי, הגאון הצדיק הרב יצחק הרצוג זצ"ל, נתבעים שלא להפנות עורף למקום בית מקדשנו.

השיקול הריאלי

גם מצד השיקול המדיני-ביטחוני הריאלי אסור לסגת מכל סממני הריבונות היהודית בהר הבית. הרי המגמה היא להסתדר עם האויב הערבי, והערבים ככלל מחשיבים מאוד את הכבוד. עם שנראה בעיניהם כמוכן לזלזל בערכיו ובכבודו, נחשב אצלם כעם בזוי שאין לו עמוד שדרה ובקלות ניתן להכריעו. כל אדם אובייקטיבי ונטול דעות קדומות שמקשיב לדברי המנהיגים האותנטיים של הערבים, מבין זאת מיד.

אפשר להעריך שאם מנהיגי ישראל היו מתייחסים ביתר כבוד לקודשי ישראל, היו נחסכים מאיתנו חלק מהמלחמות והעימותים.

על הערבים במזרח ירושלים

ראוי לברך על יוזמתו של ראש הממשלה לבחון את שלילת זכויות התושב מערבים תושבי השכונות העוינות במזרח ירושלים וההטבות הכלכליות הכרוכות בהן.

לצערנו, חוץ מכמה צדיקים כדוגמת אנט חאסכייה הנפלאה, הערבים כופרים בטובה שהם מקבלים מהיהודים – טובה שעולה לקופת המדינה מיליארדים בכל שנה. במקום לספר בשבח מדינת ישראל והיהודים, שהעניקו להם זכויות ורמת חיים שאין בשום מדינה ערבית, מנהיגיהם ונציגיהם הנבחרים מפיצים בכל העולם עלילות רשע על הרעות הרבות שהיהודים כביכול מעוללים להם, עד שהם כיום העם העשוק, המדוכא, העני והמסכן עלי אדמות. ורק בזכות "גבורתם הנודעת" מהימים שבהם כבשו את ארץ ישראל וטבחו ביהודים ובנוצרים והחריבו את בית הכנסת שהיה על הר הבית, הם מצליחים לעמוד כנגד אכזריות ורשעות היהודים.

לכן מוצדק לשלול מהם את ההטבות הללו. זכויות כרוכות בחובות. ואין זה פוגע בכך שצריך לחתור להרחבת הריבונות על כמה שיותר שטחים ברחבי ארץ ישראל.

חובת נאמנות המוסלמי לשלטון

כעיקרון, התנהגותם כפוית הטובה של הערבים כלפי השלטון היהודי מנוגדת להלכה המקובלת באסלאם, שתובעת נאמנות של נתין לממשלה. לכן בעת הפרעות שהיו בימי שלטון הבריטי, היו הערבים צועקים: "אטבח אל-יהוד, א-דואלה מענא" – "טבחו ביהודים, הממשלה איתנו". אלא שנאמנות זאת מותנית בכך שהשלטון מפגין את כוחו ואוכף אותו בכל האמצעים העומדים לרשותו. אבל אם כשהם מתפרעים – מוותרים להם, ולא אוכפים עליהם באופן מלא ותקיף את חוקי הבנייה, הנהיגה, הנישואין, גניבת רכוש ותשלום מיסים, הם בזים לממשלה.

תאכפו על החברה המוסלמית את החוק, ורבים מהם ישבחו את מדינת ישראל בכל העולם.

מעשה מפרופ' טבגר ז"ל

סיפר פרופ' יוסף טבגר כיצד גאל וניקה יחד עם כמה חברים את בית העלמין היהודי העתיק בחברון:

"כאשר הגענו לבית הקברות מצאנו שהערבי שקיבל משכורת ממדינת ישראל עבור שמירה על בית הקברות, שתל בו כרם ונוהג בו כחצרו הפרטית.

"התחלנו לעקור את הכרם ולנקות את בית הקברות. יצא אלינו הערבי 'השומר' בצעקות ואיומים וטענות שהמקום שלו ועלינו להסתלק. בלי להרחיב בדברים הכינו אותו מכות רציניות והמשכנו לנקות. ביום השני שב הערבי ויצא לקראתנו בצעקות ואיומים, ושוב הכינו אותו והמשכנו בעבודתנו.

"בבוקר יום השלישי קיבל אותנו הערבי במגש של תה וקפה, ואמר: 'איך יתכן שיהיה כרם בבית עלמין שהוא מקום קדוש?!' הוא גם ביקש להצטלם עם 'החכמים היהודים', כדי שיוכל לתלות את התמונה אצלו על הקיר. מאז ואילך הערבי סייע לנו בעבודת ניקוי בית הקברות".

כך סיפר פרופ' טבגר ביובש, כפי שפיזיקאי ניסויי מספר על תיאוריה שנוסתה בשטח והתבררה כנכונה.

בין ניצחון מכריע לניצחון חלקי

מלחמתם של אויבינו היא נגד עצם קיומה של מדינת ישראל, המנוגד לאמונתם האסלאמית • ניצחון מכריע יושג על ידי חיזוק יהדותה של המדינה והרחבת ההתיישבות בירושלים וביו"ש • הפרשנים והחוקרים טועים בהבנת מניעי הטרור הערבי • הממשלה חלשה מלחתור לניצחון מכריע, אך העוצמה של הציבור תוכל להביא לניצחון חלקי • המציאות ההתיישבותית בשטח ורחשי לב הציבור מחייבים את הממשלה להיאבק ולא להיכנע • התחזקות המדינה מבחינה ערכית, כלכלית וחברתית מקרבת את הניצחון • המגמה הדמוגרפית התהפכה לטובת היהודים ולרעת הערבים

כיצד מנצחים

אם מתוך המאבק הזה ממשלת ישראל תאשר תוכניות הרחבה להתיישבות היהודית בירושלים וביהודה ושומרון ותספח את היישובים היהודיים ביו"ש, יהיה ברור לכל הערבים שהמלחמה נגדנו הובילה אותם להפסד, והחשק שלהם להילחם בנו יפחת

אפשר לצאת מהמערכה הזאת בניצחון גדול, ובתנאי שנבין היטב את שאיפתם ומטרתם של אויבינו. הרחמנים שבהם מוכנים להסתפק בהחרבת מדינת ישראל, רציחת היהודים שיעמדו כנגדם והשארת הנותרים כנתינים מושפלים שמשלמים מיסים גבוהים לשלטון המוסלמי, על פי מסורת האסלאם המתון. האכזרים שבהם מקווים לרצוח את רוב היהודים, כמסורת האסלאם הלוחמני. זה מה שאומרים מנהיגי הסונים והשיעים המשפיעים כיום בעולם, ובכלל זה האחים המוסלמים, דאע"ש, חמאס, חיזבאללה ושליטי איראן. אין להם סיבה לשקר, ולכן הם אומרים את האמת.

לעומת המנהיגים המוסלמים הכנים והאמיתיים, מנהיגי הרשות הפלשתינית לא מדברים על ביטולה של מדינת ישראל, כי הם חוששים להפסיד את מעמדם בישראל ובעולם אם יגלו את קלפיהם מוקדם מדי. אבל מעת לעת האמת הזאת מבצבצת מדבריהם.

המלחמה על האמונה והארץ

נמצא אפוא שמבחינתם של אויבינו המלחמה אינה על שטח זה או אחר, אלא על עצם קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל, קיום שמנוגד ליסודות אמונתם. לפיכך, כל מה שמחליש את מדינת ישראל נחשב כניצחון להם והפסד לנו, וכל מה שמחזק את ריבונותה ויהדותה של מדינת ישראל נחשב כהפסד להם וניצחון לנו.

חיזוק יהדותה של המדינה

כיום רוב נציגיהם הנבחרים של אזרחי ישראל הערבים מנהלים מלחמת שיסוי והסתה נגד מדינת ישראל ומכרסמים בחוסנה. אם בעקבות גל הטרור הממשלה תשנה את המצב שבו לערבים אזרחי ישראל יש זכויות בלי חובות; אם תשלול את מעמד התושבות מיותר ממאה אלף ערבים שחדרו למדינת ישראל תחת כסות החוק של איחוד משפחות; אם תעודד את המתנכרים למדינת ישראל להגר החוצה – אזי תוצאות המאבק הנוכחי יהיו ניצחון גדול, תוך העברת מסר ברור לכל אויבינו כי אנחנו מנצחים ומתחזקים.

המלחמה היא על הריבונות

אם מתוך המאבק הזה ממשלת ישראל תאשר תוכניות הרחבה להתיישבות היהודית בירושלים וביהודה ושומרון ותספח את השטחים שעליהם נמצאים היישובים היהודיים ביו"ש – יהיה ברור לכל הערבים שהמלחמה נגדנו הובילה אותם להפסד, והחשק שלהם להילחם בנו יפחת.

איוולת הפרשנים

אבל הפרשנים, והחוקרים באקדמיה שהם המורים שלהם, בטוחים שדמוקרטיה, חופש ורווחה כלכלית היא שאיפתם היחידה של בני האדם. לכן לדעתם המניע לטרור הוא "הכיבוש" שהערבים נתונים בו, והייאוש שאחז בהם מהעדר תהליך מדיני שיסיים את "הכיבוש". והנה זה פלא, כל סממן נוסף של ריבונות שנותנים בידי הערבים רק מגביר את שנאתם ופעילותם נגדנו. המומחים בטוחים שככל שיהיה לערבים יותר כסף והשכלה, כך הם פחות ירצו לעסוק בטרור ובמלחמות. ושוב פלא: רוב הרוצחים אינם באים ממשפחות עניות וחסרות השכלה – ואף להפך. בן-לאדן לא היה אדם עני וחסר השכלה.

אין פלא שכל תחזיותיהם מתבדות. הם לא מבינים מהו עם ומהי אמונה, ובעצם גם לא מהו אדם. כך הם דרדרו את ארצות הברית ואת ארצות אירופה למדיניות שגויה במזרח התיכון, וכך גם גרמו למדינות אירופה לטפל במהגרים המוסלמים בדרך שמובילה את מדינותיהם לאסון.

החולשה של הממשלה והאומץ של הציבור

לצערנו אין לממשלה ולעומד בראשה את האמונה והנחישות הנדרשת כדי לפעול באומץ לחיזוק הריבונות וההתיישבות, לכן קשה לצפות לניצחון מובהק. אבל בעז"ה נוכל כנראה להתנחם בניצחון חלקי, שכולו בזכות אמונתם ונחישותם של אנשי האמונה והמעש שבנו.

מצבנו הלאומי הוא שיש לנו ממשלה חלשה עם כוונות טובות. כך גם מצבו של רוב הציבור, שאמנם מעדיף שכל יהודה ושומרון יהיו בידינו ואוהד בלבו את המתנחלים, אבל אין בידו אמונה ועוז לתבוע ניצחון גדול על אויבינו הערבים.

אפשר לומר שבתפיסת עולמם, הציבור והממשלה שבויים בהנחתם השגויה של מרבית האקדמאים והפרשנים, שאם נעשה פשרה ולא נפגע ברגשות הערבים נשיג שלום וביטחון וחיים טובים. מנגד, בלבם הם שואפים לניצחון ולהרחבת ההתיישבות, הריבונות והזהות היהודית, וחשים ששום פשרה לא תביא לשלום.

הציבור – שאינו נושא באחריות – מוכן להביע עמדות לאומיות ואמוניות, ואילו המנהיגות, שנושאת באחריות וחשופה ללחצים הבינלאומיים, אינה מעזה לתת להם ביטוי, מפני שאין לה אלטרנטיבה מדינית שאותה תוכל להציג לנציגי האומות בהיגיון ובביטחון, מתוך שכנוע פנימי. רק בימי בחירות המנהיגות קשובה יותר לרחשי לבו של הציבור, וכפי שראש הממשלה התחייב לפני הבחירות לתקן את חוק האזרחות ולהרחיב את ההתיישבות.

גורל המערכה עלול להתהפך לטוב ולמוטב

במצב שכזה, גורל המערכה עלול להתהפך לטוב או לרע. אם נקשיב לפרשנים הכושלים ולנציגי האומות – נחליט לסגת ונביא עלינו צרות כפולות, כפי שאירע בעקבות הסכמי אוסלו הארורים. אם נקשיב לרחשי הלב – נתקדם, נתיישב ונשיג ניצחון.

בהערכה זהירה – ניצחון חלקי

מכיוון שההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון כבר מונה מאות אלפי אנשים, וכדבריהם של אנשי השמאל "תקועה כמו עצם בגרון" ומפריעה להמשך תוכניות הנסיגה, קשה להבטיח לערבים נסיגות נוספות. אפילו להקפיא את ההתיישבות קשה, כי החיים פועמים בה בעוז. וכך אנו זוכים במו גופנו לחסום את גרונו של השטן שרוצה לבולענו.

ומכיוון שהאזרחים אינם מוכנים להיכנע לטרור ותובעים מהממשלה להשיב מלחמה שערה, קשה לממשלה לפייס את האוכלוסייה הערבית בכסף ובכרסום נוסף במרכיבי הזהות היהודית של מדינת ישראל. הדרך היחידה שנותרה בפני הממשלה היא להפעיל את המשטרה והצבא, לפגוע במחבלים ובתשתיות הטרור שלהם ולהתיש את כוחם של אויבינו.

בנוסף לכך, מכיוון שרבים מהערבים תומכים במחבלים, אין ברירה אלא לנקוט בזהירות ובחשדנות כלפי כל האוכלוסייה הערבית, בקו הירוק ומחוצה לו, דבר שממרר את חייהם של הטובים והרעים שבהם כאחד, ובפועל מעודד את המשך ההגירה הערבית למדינות אחרות.

אנשי אמונה ומעש

נמצא אפוא שאנשי האמונה והמעשה, הרבנים והמחנכים שמחזקים את הזהות הישראלית, מתנחלי יהודה ושומרון, אנשי הביטחון המסורים לסוגיהם שאינם נכנעים לטרור, הם שמכריעים את הכף לטובה. בזכותם יש לקוות שנמשיך לנצח את אויבינו, להרחיב את ההתיישבות ביהודה ושומרון ובירושלים עיר קודשנו ותפארתנו, ובעיקר סביב הר הבית, במקום שבו גרים בני ציון היקרים המסולאים בפז, אנשי אמונה ומעשה כאחד.

בזכות כל היהודים הטובים, מימין ומשמאל, שמקדמים את מדינת ישראל מבחינה ערכית, חברתית וכלכלית, מדינת ישראל צועדת קדימה ועולים חדשים מתדפקים על שעריה – קרוב לשלושים אלף בשנה שעברה.

יהודים עולים מארצות הרווחה, רוכנים על האספלט של שדה התעופה ונושקים לאדמתה של ארץ ישראל. ודברי הנביא מתקיימים בנו: "עוד זאת אידרש לבית ישראל לעשות להם, ארבה אותם כצאן אדם, כצאן קדשים כצאן ירושלים במועדיה… וידעו כי אני ה'" (יחזקאל לו, לז לח).

לכן כל התחזקות בתורת ישראל ואמונתו, בבניין הארץ, בהתיישבות ובחברה, בצבא ובכלכלה, במדע ובאמנות הקשורה לתרבות ישראל, מקרבת אותנו לניצחון על אויבינו.

מספרי הפריון המשמחים

זה המקום לשתף אתכם בסיכומיו החשובים של יקירנו יורם אטינגר אודות מצבנו הדמוגרפי.

בחסדי ה' שיעור הפריון היהודי בארץ ישראל עולה משנה לשנה. לפני 15 שנה עמד על 2.6 ילדים לאישה, וכיום הוא 3.11 לאישה. שיעור זה גבוה לאין ערוך משיעור הפריון בכל המדינות המפותחות. הוא גם יותר גבוה מבכל מדינות ערב, זולת שלוש מהן.

לעומת זאת, שיעור הפריון של נשים מוסלמיות בעלות אזרחות ישראלית נמצא בירידה מתמדת. לפני 15 שנה עמד על כ 4.5, ובשנה האחרונה הגיע ל 3.15.

שיעור הפריון הערבי ביו"ש ירד ל 2.76 לידות לעומת 5 לידות לפני 15 שנה (על פי ספר השנה של ה CIA).

הסיבה לשיעור הילודה הגבוה בקרב הערבים אזרחי ישראל לעומת ערביי יו"ש היא קצבאות הילדים ושאר התנאים הסוציאליים שהערבים אזרחי ישראל מקבלים מהמדינה – הבאר שרובם יורקים לתוכה.

מצב האוכלוסיות

אוכלוסיית הערבים ביהודה ושומרון מונה כמיליון ושבע מאות אלף, וכן מספרם של הערבים אזרחי ישראל – מיליון ושבע מאות אלף. אמנם הרשות הפלשתינית מפרסמת נתונים דמוגרפיים שקריים, תוך שהם סופרים למשל אנשים שנולדו לפני מאה ושבעים שנה, ויותר מארבע מאות אלף אנשים שהיגרו לחוץ לארץ.

לסיכום, כיום מתגוררים במדינת ישראל כ 6.6 מיליון יהודים, לצד 1.7 מיליון ערביי הקו הירוק ו 1.7 מיליון ערביי יו"ש – רוב של 66 אחוזים הנהנה מרוח גבית של פריון ועלייה.

הזדקנות האוכלוסייה הערבית לעומת הצערה של היהודית

העתיד ממשיך לבשר טובות לעם ישראל. לעומת האוכלוסייה היהודית שנעשית צעירה יותר בזכות הפריון הגובר וקליטת עלייה של צעירים רבים, החברה הערבית ביו"ש מזדקנת במהירות: הגיל הממוצע עלה ל 22.7 לעומת 17 לפני 15 שנים (ספר השנה של ה CIA).

הגיל הממוצע עולה משום שבנוסף לירידה בפריון מתרחשת הגירה שלילית קבועה של ערבים מיו"ש החוצה (25,000 ב 2014, 20,000 ב 2013 וכו'). גלי הטרור והסגרים והכתרים ושאר פעולות צה"ל שבאים בעקבותיהם ממשיכים לעודד את ההגירה החוצה. רוב המהגרים החוצה הם צעירים, כך שהאוכלוסייה הערבית ביו"ש תמשיך להזדקן ולהתמעט.

המנהיגות כיום

ראש הממשלה ומרבית שריו מודעים לעובדות המשמחות הללו. לכן מבחינתם כל זמן שאנחנו ממשיכים להתקדם, המצב תקין. אולם אם היינו זוכים למנהיגות שתפיק מהמאבק הזה ניצחון משמעותי, היינו חוסכים מעצמנו דם יזע ודמעות, ומדינת ישראל הייתה מתקדמת ומשגשגת – רוחנית ודמוגרפית, חברתית וכלכלית – בקצב מהיר יותר.

לא לרצח, לא לאפליה

לאחר שהמתקפה התקשורתית נרגעה, זה הזמן להגיב לשני אירועי הרצח מלפני שבועיים • העזתם של הפושעים לעטות מחלצות של קנאות לתורת ה', מתאפשרת בשל תסכול עמוק של מגזרים רחבים שמופלים לרעה על ידי מוסדות השלטון • מלבד ענישה נגד הפושעים וחינוך לערך החיים וכבוד האדם, יש להתוות למדינת ישראל חזון יהודי ולהשיב את כבודנו הלאומי • יש לנסות לקרב ולהציל מחטא את החוטאים במשכב זכר, אולם המצעדים המתריסים נגד קדושת המשפחה הם בגדר תועבה

שני השגרירים החדשים

כאשר מגמת המצעד להחצין נושא, שגם כאשר הוא נעשה כהלכה הצנעה יפה לו, ועוד להתריס בריש גלי נגד ערכי המשפחה המקודשים בישראל ולהכריז שאיסור התורה בטל ומבוטל, הרי שאין למצעד זה הגדרה מתאימה יותר על פי התורה מאשר "מצעד התועבה"

שני שגרירים מצוינים נבחרו לאחרונה לייצג את מדינת ישראל. הראשון הוא דני דיין, ראש מועצת יש"ע לשעבר, שנתמנה לשגרירנו בברזיל, המדינה החמישית בעולם במספר תושביה (יותר ממאתיים מיליון) ושביעית בתמ"ג השנתי שלה. דני דיין הוא אחד מנאמני ארץ ישראל הוותיקים עוד מימיו כפעיל מרכזי בתנועת התחיה, שותף מלא בבניין יהודה ושומרון, ואף נודע כאחד הדוברים המצוינים של ישראל בכלל ושל יהודה ושומרון בפרט.

השנייה היא פיאמה נירנשטיין שנתמנתה לשגרירה באיטליה, שאמנם במספר תושביה היא במקום ה‑23 (כ‑62 מיליון) ובתמ"ג השנתי שלה היא במקום ה‑12, מעט לאחר צרפת ובריטניה, אולם בזכות מעמדה המדעי והטכנולוגי ומעמדה המרכזי באיחוד האירופי השפעתה גדולה ביותר. פיאמה, שהתגוררה שנים אחדות בירושלים, פעלה במשך שנים כעיתונאית בכירה וחיברה ספרים רבים ונודעה כלוחמת אקטיבית למען ישראל. היא אף הספיקה לכהן כחברת פרלמנט באיטליה, ולעמוד שם בראש הוועדה למאבק באנטישמיות.

ראוי לציין לשבח בעניין זה את ראש הממשלה בנימין נתניהו וסגנית שר החוץ ציפי חוטובלי. נקווה שמינויים אלה מסמנים כיוון חדש בעמדת ישראל וייצוגה במדיניות החוץ: מעבר מעמדת הגנה והתנצלות לעמדה שמתקיפה את השקר, הרשע והזדון שבטענות אויבינו ותומכיהם במערב. עמדה המדגישה את האמת והצדק ההיסטורי של ישראל, ומציגה את ישראל כמדינה שחותרת לתיקון עולם בכלכלה וחברה, מדע ומוסר, לאור התורה וחזון הנביאים.

תגובה למאורעות המצערים

לפני שבועיים, ביום שישי בבוקר, בעקבות שני האירועים המצערים שהסתיימו ברצח, פרסמתי תגובה. חשבתי להרחיב בה בטור הקודם, אולם כפי שכתבתי: "בעקבות מבול המשטמה והשנאה הבוקע מכלי התקשורת הממסדיים, החלטתי לדחות את העיסוק בנושא לזמן רגוע ומאוזן יותר". נדמה שהשבוע כבר אפשר לפרסם את התגובה שכתבתי באותו יום שישי ולהוסיף לברר כמה נקודות.

חובה לציין כי אז היה ברור לכל המדווחים שיהודים זרקו את בקבוק התבערה בכפר דומה. כיום יש מטילים בכך ספק. אבל אביא כאן את תגובתי בדיוק כפי שנכתבה לפני שבועיים, לפני שנודעו מלוא התוצאות הקשות:

"למרבה הצער, ביממה האחרונה אירעו שני מעשים מזעזעים ומתועבים של רצח וניסיון לרצח. אדם הלך, כביכול, בשם התורה והטהרה והקדושה, לבער את הטומאה, וזאת על ידי מעשה שהוא הנורא מכול, והוא עצמו אבי אבות הטומאה – רצח בזדון. ברוך ה' שזממו המתועב לא יצא אל הפועל במילואו, ונקווה שכל הפצועים יחלימו במהרה וישובו לאיתנם.

"לצערנו, במקרה השני של בני המשפחה הערבית, התינוק נרצח ובני משפחתו נפצעו קשה מאוד, ומי יודע עוד כמה יצטרכו להתייסר מפציעותיהם הקשות. עוד הוסיפו חטא על פשע, וכתבו שם: 'יחי המלך המשיח לעולם ועד'. כאילו בשם השלום העולמי של ימות המשיח, צריך לרצוח אנשים בשנתם.

"האמת שבכל חברה יש פושעים, ונציגי החברה חייבים להתמודד איתם. לשם כך יש חוק ושלטון. אבל העובדה שהפושעים הללו מעזים לעטות על עצמם מחלצות של קנאות לה' ולתורתו, מתאפשרת מפני שציבורים גדולים, שומרי תורה ומצוות, ישרים ותמימים, חרדים ומתנחלים, חיים בתסכול עמוק וחוסר אונים. הם רואים באופן תדיר שהממשלה ומוסדות המדינה והתקשורת הממסדית מפלים אותם ואת ערכיהם לרעה. התסכול הזה מתפרש אצל פושעים כמתן רשות לפעולות נוראות.

"יחד עם החינוך הקבוע לערך החיים וכבודם של בני האדם, והפעולות הנמרצות נגד הפושעים עצמם, ראוי לייבש את הביצה על ידי התוויית דרך וחזון למדינת העם היהודי בארצו המקודשת. בכלל זה צריכה המדינה לפעול לביסוס התרבות היהודית, לימוד התורה וקיומה על פי המסורת היהודית לדורותיה, לחיזוק ההתיישבות בכל חבלי הארץ ולמלחמה נחרצת באויבי ישראל. והעיקר לעשות את כל זאת לא כזכות הפרט אלא כחובת הכלל. מתוך כך לחנך לערך החיים והכבוד לכל אדם, והחירות והזכות שנתן ה' לכל אדם לבחור את דרכו בין טוב לרע. על ידי כך נקרב את ימות המשיח ככתבם בנביאים וכמשמעותם המוסרית".

הפגיעה בערבים

יש טוענים שאנחנו במצב מלחמה עם כלל הערבים, ועל כן אין לטעון נגד יהודים שפוגעים בערבים, שכן אמר רבי שמעון בן יוחאי: "טוב שבגויים הרוג" (מכילתא דרשב"י בשלח).

ראשית ראוי לבאר שדברי רבי שמעון בן יוחאי נאמרו על מצב של מלחמה פעילה, כפי שהיה בעת שיצאו ישראל ממצרים, וכדוגמת הסיפור על חיילי מחלקת הל"ה, שעל פי המסופר פגשו בדרכם לגוש עציון הנצור רועה ערבי וחמלו על חייו, ואחר שהסתלקו רץ הרועה להזעיק את האויב, והסוף שכולם נהרגו וגופם הושחת והושלך כדומן על האדמה. אותו רועה בימים אחרים היה יכול לארח אותם בנדיבות רבה, עד שאולי היה אפשר אז להגדירו כ"טוב שבגויים". אולם בעת מלחמה התייצב עם האויב נגדנו, ועל כן אמרו חכמים שיש להורגו כדי להציל את חיינו.

אולם העיקר הוא שאם אנחנו נמצאים במצב מלחמה, הרי שעלינו להקפיד ביתר שאת על שמירת הוראות הממשלה דרך שר הביטחון ופיקוד הצבא, שכן עיקר הניצחון תלוי בלכידות הפעילות המלחמתית, ולכן הענישה על הפרת משמעת בעת מלחמה חמורה מאוד, כעין דין מורד במלכות שבמקורות.

ואף שמעת לעת יש לרבים טענות נגד המדיניות הביטחונית, ולעתים הטענות מוצדקות, מצווה וחובה לנהל את המלחמה באויב במסגרת צה"ל והמדיניות שהממשלה מתווה לו. יתר על כן, אפשר לומר שמעולם לא היה לעם ישראל צבא מושלם, בלי שום תקלות מבצעיות ופגמים מוסריים. פעמים שהיו לצבא יותר תקלות ופעמים פחות. ואף על פי כן, המצווה והחובה להילחם למען העם והארץ במסגרת הוראות המלכות נותרה שרירה וקיימת. וכשלא הצלחנו לקיים את המצווה הזאת, באו עלינו צרות נוראות. על כן, כאשר יש ביקורת על מדיניות צה"ל, צריך לאומרה כדי לשפר את המצב ולתקנו, אבל כל הביקורות אינן מבטלות את החובה להילחם אך ורק במסגרת צה"ל.

וכיוון שכך, מעמדו של ההורג שלא במסגרת חוק הפעילות הצבאית או התגוננות הוא כמעמדו של רוצח, שבנוסף לחטא הרצח החמור גם פוגע במאמץ המלחמתי האמיתי שלנו באויב.

התסכול הנורא

אציין בקיצור נמרץ את הגורמים לתסכול העמוק: איסור תכנון ובנייה ביישובי יהודה שומרון, שפוגע ביכולת שלנו לקיים את מצוות יישוב הארץ השקולה כנגד כל המצוות, ופוגע ביכולתם של ילדים להתגורר ליד הוריהם ביישובים שאהבו. איסור תפילה בהר הבית. עצימת עין בפני ההסתה הערבית, הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי והפשע במגזר זה. כל זה פוגע מאוד בכבודנו הלאומי.

על היחס לבעלי נטיות הפוכות

חטא משכב זכור נחשב לאחד החטאים החמורים שבתורה ונקרא "תועבה", אולם אין להחמיר ביחס לחוטאים בו יותר מאשר ביחס לחוטאים בשאר עבירות חמורות, ובכללן חילול שבת שנחשב חמור יותר, אלא במידה מסוימת אף להקל, מפני שיצרם גובר עליהם. ואף שהם חוטאים במשכב זכר, אין זה פוטר אותם משאר המצוות, וכל מצווה ומצווה שהם מקיימים, כגון תלמוד תורה, צדקה או שבת, היא בעלת ערך אלוקי עליון כמו אצל כל יהודי אחר. והם מצטרפים למניין, ואם הוא כהן חובה עליו לעלות לדוכן, ואם קרא בתורה הוציא את הרבים ידי חובתם. ומצווה על כל יהודי לאהוב גם את החוטא בזה ולעזור לו כפי כל כללי החסד והצדקה הנוהגים כלפי כל ישראל.

לפיכך, כאשר יש בידינו אפשרות, חובה עלינו להשתדל להניא את החוטאים מכך. ועם זאת מצווה עלינו לאהוב גם את מי שאינו מצליח להתגבר על יצרו, ולדעת שיש ערך גדול לכל מצווה ומצווה שהוא מקיים. ולכן צריך להיזהר שלא להרחיקם מבתי הכנסת, כדי שיתחזקו בתורה ובמצוות כפי יכולתם. וכבר ידוע שערכו של הרע מוגבל ואילו ערכו של הטוב הוא בלא סוף. כיוצא בזה חומרתן של העבירות מוגבלת, ואילו ערכן של המצוות אין סופי. ועל כן גם מי שנכשל בעבירות אלו, זוכה לחיי העולם הבא בזכות מצוותיו ומעשיו הטובים.

מצעד התועבה

כל זה בתנאי שחטא משכב הזכר אינו הופך לדגל. אבל כאשר מקיימים ברחובות העיר מצעד פומבי למען חטאים אלו, להתריס בריש גלי נגד ערכי המשפחה המקודשים בתורה ונגד ערכי הצניעות שהם בסיס לקיומה של חברה בריאה, הרי שפוגעים בתורה ובמסורת ישראל, והמשתתף בזה נחשב "מומר להכעיס", וכל הדינים כלפיו משתנים. אין חובה לגמול עמו חסד, ואין לצרפו למניין. אמנם הוא ישראל, וכפי שאמרו חכמים: "ישראל אף על פי שחטא – ישראל הוא" (סנהדרין מד, א), ושערי תשובה לא ננעלים בפניו. אולם מאחר שהפריש עצמו בהתרסה ממסורת ישראל, הרחיק עצמו מכלל ישראל.

לו מגמת המצעד הייתה להגן על כבוד האדם ועל אנשים שסובלים מעלבונות קשים בגלל סיבות שונות ובכלל זה גם עקב נטייתם, אפשר היה להבין אותו. אבל כאשר מגמת המצעד היא להחצין נושא שגם כאשר הוא נעשה כהלכה הצנעה יפה לו, ועוד להתריס בריש גלי נגד ערכי המשפחה המקודשים בישראל ולהכריז שאיסור התורה בטל ומבוטל, הרי שאין למצעד זה הגדרה מתאימה יותר על פי התורה מאשר "מצעד התועבה".

ראוי היה לרשויות המדינה לשלול קיום מצעדים אלו בהיותם פוגעים במסורת ישראל, לצד הגנה חמורה על חייו וכבודו של כל אדם.

משנים את החוק כרצונם

ראוי לתבוע להדיח מתפקידו את היועץ המשפטי לממשלה, שמבקש לרוקן מתוכנו את החוק נגד הונאה בכשרות • בג"ץ מתיר לקראים להציג את הבשר שלהם ככשר בהשגחה רבנית • כאשר תעשיית המזון הופכת יותר ויותר מורכבת ומסועפת, סמכות הפיקוח של הרבנות הראשית על כל גופי הכשרות היא הכרחית • כיצד לנהוג בזמן בין השמשות שבין שבת לצום תשעה באב • כיצד עושים הבדלה כשתשעה באב חל במוצאי שבת • דין מעוברות ומניקות בתשעה באב שנדחה משבת ליום ראשון

חוק הכשרות

כשם שיש פיקוח וטרינרי כללי על כל המזון, ופיקוח כללי על כלל הרופאים, כך דרוש פיקוח כללי על מערכת הכשרות, וזוהי תכליתו של חוק הונאה בכשרות. נקווה שהממשלה תמצא במהרה את הדרך לגדור את הפרצה הזאת, ובתוך כך תעמיד את המערכת המשפטית על מקומה

בחוק איסור הונאה בכשרות משנת תשמ"ג נקבע כי מועצת הרבנות הראשית והרבנים המקומיים שהוסמכו על ידה הם היחידים שיכולים להעניק תעודת כשרות למאכלים במדינת ישראל.

לאחרונה הורה היועץ המשפטי לממשלה, ביוהרה האופיינית לו ולמערכת המשפטית, שכל אדם, בין רב ובין עם הארץ, בין דתי ובין חילוני, רשאי לכתוב תעודת השגחה למסעדה, לרשת מזון או לבתי מלון. עליו רק לציין באופן בולט כי "מסמך זה אינו מהווה תעודת הכשר מטעם הרבנות הראשית לישראל", וכן לא יכתבו כי מדובר בעסק "כשר".

כלומר, יוכל כל פלוני אלמוני להעניק תעודה מאוד מכובדת ומרשימה מטעם, נניח, "בית דין צדק 'שומרי התורה' בראשות הרב הגאון פלוני אלמוני", ובתעודה זו יהיה כתוב: "כל האוכל הנמכר או המוגש כאן הוכן על פי כל כללי ההלכה למהדרין מן המהדרין, מתוך התחשבות בכל דעות הפוסקים, ראשונים ואחרונים, ספרדים ואשכנזים, ולאוכלים ינעם" וכו'. ובשורה התחתונה יהיה כתוב: "תעודה זו היא מטעם 'בד"ץ שומרי התורה' ולא מטעם הרבנות הראשית". ה"רבנים" שיעניקו את התעודה יכולים להיות חילונים גמורים, או צדיקים פתאים, או סתם אנשים שקיבלו בעבור כך כסף, ולא תהיה בכך שום עבירה על החוק, כי בתעודת ההשגחה המפוארת שלהם לא יהיה כתוב שהיא מטעם הרבנות הראשית, ולא תופיע בה המילה "כשר".

אפילו בית המשפט העליון, בהחלטה שפגעה בסמכותה של הרבנות הראשית, הסכים כי "מטרתו ותכליתו של החוק הן למנוע הונאה ביחס לכשרות המזון מבחינת טיבו, דרך הכנתו והגשתו" (תיאדור אור, 27.5.90). והנה היועץ המשפטי מעז לרוקן את החוק מכל תוכן, בניגוד מוחלט לכוונת המחוקק. ראוי היה לתבוע את הדחתו לאלתר. נקווה לפחות שמעשים מקוממים שכאלה מקרבים אותנו לשינוי הנדרש בכל מערכת המשפט.

בג"ץ קראים

בתוך כך הנחיתה המערכת המשפטית עוד מכה על המוני בית ישראל שומרי המסורת והכשרות. ביום ראשון קיבל בג"ץ את עמדת הקראים, והתיר להם לשווק בשר תחת הכותרת "כשר בהשגחת הרבנות הקראית". להלכה הבשר שהם משווקים הוא טרף, הואיל ואינם שומרים את ההלכה כפי הוראת חכמי תורה שבעל פה. ואילו שופטי בג"ץ התירו להם להונות את הציבור כאילו הבשר שלהם כשר בהשגחה רבנית מסוימת, בניגוד גמור לחוק הונאה בכשרות.

חשיבות חוק הכשרות

אין אפשרות לספק מזון כשר להמוני בית ישראל בלי שתהיה לרבנות הראשית סמכות פיקוח על כל גופי הכשרות. ככל שעוברות השנים, תעשיית המזון הולכת ונעשית יותר מורכבת ומסועפת, ויש הכרח בפיקוח רחב, כולל ואחראי. בלי זאת, גם רבנים עם כוונות טובות ייכשלו במתן הכשר למאכלים שאינם כשרים, כי לא יוכלו לבדוק אם אין בפירות איסור ערלה, ואם אין בתבואה שרובה מיובאת מחו"ל איסור חדש, ואם אין הבשר מגיע ממקום שלא נשחט כהלכה, וכו' וכו'. קל וחומר כאשר אנו יודעים שבשוק המזון מעורבים אינטרסים כלכליים אדירים, וברור שישנם גורמים שינצלו את הפתח שהמערכת המשפטית החילונית פתחה לפניהם, וימצאו דרך לקנות "תעודת השגחה" בזול, ולשווק תחת כסותה מזון טרף.

כשם שיש פיקוח וטרינרי כללי על כל המזון, ופיקוח כללי על כלל הרופאים, כך דרוש פיקוח כללי על מערכת הכשרות, וזוהי תכליתו של חוק הונאה בכשרות. נקווה שהממשלה תמצא במהרה את הדרך לגדור את הפרצה הזאת, ובתוך כך תעמיד את המערכת המשפטית על מקומה.

דיני תשעה באב שחל בשבת

כאשר תשעה באב חל בשבת הצום נדחה ליום ראשון, ובאותה שבת אוכלים בשר ושותים יין ומעלים על השולחן אפילו כסעודת שלמה בשעתו, וכן שרים שירי שבת כרגיל, שאין אבלות בשבת (ולעניין דברים שבצנעה עיין שו"ע תקנד, יט).

זמן הביניים שבין השבת לצום

בין השבת לכניסת הצום ישנו זמן ביניים, משום שהזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים, בין השמשות, הוא ספק יום ספק לילה. ומכיוון שיש מצווה להוסיף על השבת, השבת נמשכת עוד כמה דקות אחרי צאת הכוכבים, כפי שכתוב בלוחות השנה (בירושלים שקיעת החמה 19:45, וצאת השבת 20:21. בתל אביב השקיעה 19:43, וצאת השבת 20:23).

יוצא אם כן, שמשקיעת החמה ועד זמן צאת השבת הוא זמן משותף לשבת ולצום. ובאותו זמן אסור לעשות דבר שייראה כמנהג אבלות, שאין אבלות בשבת. ומנגד, משעת שקיעת החמה נמנעים מדברים שאינם הכרחיים מצד השבת, כגון אכילה, שתייה, רחיצה וסיכה.

סעודה שלישית

לפיכך, בסעודה שלישית אוכלים כבכל שבת, וכן מזמרים שירי שבת כבכל שבת, אולם מפסיקים לאכול ולשתות לפני שקיעת החמה. ואין בזה חשש פגיעה בשבת, מפני שאין חובה מצד השבת להמשיך לאכול סעודה שלישית לאחר שקיעת החמה. וכן ראוי שלא לשיר שירי שמחה אחר שקיעת החמה, ואין בזה סימן אבלות, הואיל וממילא אין רגילים לשיר בכל שעה משעות השבת שירי שמחה.

רחצה בזמן הביניים

וכן נמנעים מרחיצה וסיכה משקיעת החמה ועד צאת השבת, שכן ממילא אין רוחצים כל השבת. אבל מי שיצא משירותים בזמן בין השמשות ייטול ידיו כרגיל, שאם לא יעשה כן נמצא שהוא מתאבל בשבת.

החלפת בגדים ונעליים

נשארים לבושים בבגדי השבת ובנעליים, וממשיכים לשבת על הכיסא ולומר שלום זה לזה, עד שייצאו שלושה כוכבים בינוניים ויעברו עוד כמה דקות לשם תוספת שבת. ואומרים: "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ובזה נפרדים מהשבת. אחר כך יסירו את הנעליים ויפשטו את בגדי השבת וילבשו בגדי חול.

יש נוהגים להסיר את הנעליים כבר בשקיעת החמה, מפני שנעילת הסנדל היא אחד מהדברים האסורים בתשעה באב, ומכיוון שממילא אין חובה ללכת בנעליים כל השבת, אין בזה פגיעה בכבוד השבת. אבל ברור שאם יהיו שם אנשים שירגישו שחלץ את מנעליו לשם אבל, יהיה בכך איסור. ולכן המנהג הרווח להסיר את הנעליים רק לאחר צאת השבת.

כאשר מחליפים את בגדי השבת בבגדי חול, יש ללבוש בגדים שכבר לבשום בשבוע שעבר, מפני שאסור ללבוש בגדים מכובסים בתשעה באב.

תפילת ערבית

נוהגים לאחר את תפילת ערבית של ליל תשעה באב כרבע שעה אחרי זמן צאת השבת, כדי שכל המתפללים יספיקו להיפרד מן השבת בביתם, לחלוץ את מנעליהם ולהחליף את בגדיהם ולבוא לבית הכנסת לתפילת ערבית וקריאת איכה בבגדי חול.

הבדלה בדיבור ועל היין

כיוון שיצאה השבת החל הצום ואי אפשר להבדיל על היין, לפיכך ההבדלה על הכוס נדחית עד לאחר סיום צום תשעה באב. אבל את ההבדלה שבתפילת ערבית – "אתה חוננתנו" – כמובן שאומרים. ויש אומרים שטוב שנשים יתפללו ערבית במוצאי שבת זו כדי שיבדילו ב"אתה חוננתנו". ומי שאינה מתפללת תאמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול" ואז תוכל לעשות מלאכות האסורות בשבת.

ברכה על הנר

מברכים "בורא מאורי האש" על הנר במוצאי שבת, מפני שברכת הנר אינה תלויה בכוס היין, אלא היא הודאה על בריאת האש, שנתגלתה לאדם הראשון במוצאי שבת. ונוהגים לברך על הנר אחר סיום תפילה ערבית לפני קריאת איכה, שאז מדליקים נרות. גם נשים מברכות על הנר. ואם הן בבית הכנסת ישמעו את הברכה מהחזן וייהנו מאור הנר שידליקו לידן. ואם הן בבית, ידליקו נר ויברכו עליו (עיין פניני הלכה שבת ח, א, 1).

הבדלה על כוס בסיום הצום

בסיום הצום צריך להבדיל על הכוס, ומברכים שתי ברכות, "בורא פרי הגפן" ו"המבדיל", אבל אין מברכים על הבשמים ועל הנר.

בצאת הצום אסור לאכול לפני אמירת ההבדלה על הכוס, שכן אמירת "אתה חוננתנו" או "ברוך המבדיל בין קודש לחול" מתירה לעשות מלאכה, והבדלה על הכוס מתירה אכילה ושתייה.

מעוברות ומניקות

מכיוון שהצום נדחה משבת ליום ראשון, מעוברת ומניקה שחשה חולשה או קושי לצום רשאית לאכול ולשתות. זאת מפני שמעמדו של צום תשעה באב שנדחה קרוב למעמד הצומות הקלים, שבהם מעוברות ומניקות פטורות לגמרי (פניני הלכה זמנים י, כ).

הבדלה לחולה שצריך לאכול בתשעה באב

חולה שצריך לאכול בתשעה באב, לפני שיאכל צריך להבדיל על הכוס. ונכון להבדיל על משקה מדינה, כלומר על משקה שיש בו אלכוהול ואינו יין, כדוגמת בירה לבנה. ובשעת הדחק אפשר גם להבדיל על קפה, שיש אומרים שגם הוא נחשב משקה מדינה (פניני הלכה שבת ח, ד). ואם אין לו משקה מדינה יבדיל על מיץ ענבים, שאינו משמח. ובשעת הדחק יבדיל על יין וישתה מלוא לוגמיו בלבד.

קטן שאוכל בתענית אינו צריך להבדיל לפני אכילתו.

מנהגי אבלות ביום שלאחר תשעה באב

רוב בית המקדש נשרף ביום י' באב. ואמנם את הצום קבעו בתשעה באב על פי זמן תחילת השריפה, אלא שהואיל ובפועל רובו של בית המקדש נשרף בעשירי – נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בעשירי באב. ורבים נוהגים גם לא להסתפר ולהתרחץ במים חמים, לכבס או ללבוש בגדים מכובסים בי' באב.

השנה, שיום הצום נדחה לי' באב, מנהגי האבלות אינם נמשכים במוצאי הצום, ומותר מיד לאחר הצום להתרחץ במים חמים ולכבס בגדים וללבוש בגדים מכובסים. ולגבי אכילת בשר ושתיית יין בליל מוצאי הצום, המחמיר תבוא עליו ברכה והרוצה להקל רשאי.

בצדק תשפוט את הרב

השמצות נגד הרב ריסקין על סמך סרטון יוטיוב בשפה האנגלית • הרב ריסקין לקח על עצמו שליחות קדושה לקרב את הגויים לאמונת ישראל • כשמדברים עם בני דתות אחרות, אי אפשר להתבטא בזלזול כלפי דתם • דברי הרב קוק שאיננו שואפים להרוס את הדתות האחרות אלא לרומם אותן • מעשה בר' ישראל מסלנט שממחיש כיצד התבוננות מן הצד במסר שהותאם לקהל שומעים מיוחד עלולה להטעות • איסור קבלת לשון הרע והחובה לדון לכף זכות • היחס הנכון לנוצרים אוהבי ישראל

הזדון שבהשמצות

תארו לכם שהיו מגיעים לבית הכנסת בממל אנשים טיפשים, שהיו הולכים אחר כך אל רבנים שונים ובתום לב מספרים להם שבמו אוזניהם שמעו איך רבי ישראל מסלנט מתיר חילול שבת גמור ופומבי, שהרי כך אמר: "לטפל במטעני הנמל בשבת – מוכרחים, אך הכתיבה אינה הכרחית"

בעקבות הדברים שכתבתי בזכותו של הרב שלמה ריסקין שליט"א, קיבלתי כמה מכתבי נזיפה קשים. החריפים מבין הכותבים טענו שהוא מכניס מינות לכרם ישראל ומעודד מיסיונרים להדיח יהודים לנצרות. המתון שבהם כתב: "הייתי בהלם ובמבוכה. אני מאוד אוחז מהרב ומספריו וכו'… אני פשוט משער שהרב לא מודע לדעותיו של הרב ריסקין האוהדות את הנצרות ואת אותו האיש… ה' ירחם… אני מציע לרב להסתכל בסרטונים שמובאים ביוטיוב שהרב ריסקין מדבר בשבח הנצרות ואותו האיש. הסרטונים באנגלית. אשמח להבין את הגנת הרב לרב ריסקין לאור זאת".

מכיוון שכל המשמיצים תמכו את דבריהם בסרטון מסוים שבו הרב ריסקין מדבר באנגלית, ביקשתי מהרב מאור קיים שליט"א, ר"מ בישיבתנו שהאנגלית היא שפת האם שלו, שיקשיב בדקדקנות לדברי הרב ריסקין, יתרגם אותם מילה במילה ויחווה את דעתו עליהם.

חוות הדעת

"יש לציין שהקטע המדובר, שאורכו כשמונה דקות, ערוך ומצונזר מתוך שיחה שאורכה כשעה, ובה הוא מקרב את שומעיו הנוצרים לאמונת ישראל, ואומר במפורש שכל יהודי שיאמין בנצרות בוגד באמונתו ומאבד את עולמו. ובכל אופן גם בקטע הערוך אין דברי תמיכה בנצרות, אלא שהוא מתייחס אליהם בכבוד.

"ככלל, הרושם שמתקבל מהשיחה הוא שהרב ריסקין הוא נואם מרתק בעל השפעה גדולה, שיודע להסביר גם לרחוקים את ערכי היהדות. הוא מנסה בשיחה זו לקרב נוצרים לערכים הטובים שביהדות, במיוחד לשלום עולמי, ולשתף אותם בביקורת על האסלאם האלים אשר מאיים על ישראל והעולם. בדבריו הוא מקרב את שומעיו הנוצרים לאהבת ישראל ולערכים אוניברסליים, ומנסה לבנות בסיס משותף שעליו אפשר להתקדם. הוא מדבר על ערכים משותפים של חזון, גאולה, אמת ואהבה, וסולל דרך לאפשר לעם ישראל להיות אור לגויים".

מסקנה

אינני מצטט מתמלול דבריו את הנקודות הרגישות שעליהן אפשר לבקר את הרב ריסקין, מפני שמסקנת הדברים ברורה: מתוך נאמנות מוחלטת לאמונת ישראל, הרב ריסקין נטל על עצמו שליחות קדושה: לקרב את הגויים לאמונת ישראל ולתמיכה בתהליך הגאולה של קיבוץ הגלויות, כדברי התורה והנביאים, ולהרים אותם מהאנטישמיות האופיינית לנצרות שהמיטה אסונות נוראים על עמנו. אמנם ברור שיהיו רבנים שיעדיפו בעניינים מסוימים לנקוט בלשון שונה, אבל אין זה אומר שהנוסח שהוא בחר אינו ראוי, ובוודאי שאין שום בסיס לעלילה שהעלילו עליו.

סגנונות הסברה

כידוע יש הבדל גדול בין הדרך שבה מדברים אל ציבור דתי ובין הדרך שבה מדברים אל יהודים רחוקים, וקל וחומר לדרך שבה נכון לדבר עם נוצרים. וכפי שהעיר מרן הרב קוק (אגרת תקנז) לתלמיד חכם שחיבר חוברת בשם 'דת ישראל' כדי לבאר את אמונת ישראל ביפנית, ששגה בכך שהתבטא בזלזול על אותו האיש ומוחמד. "אי אפשר להושיט תוכן דתי עליון לעם זה בביטויים של עלבון על מייסדי דתות, יהיו מי שיהיו. אנחנו צריכים לדבר רק על היתרון הקדוש העליון של תורת ד', והשלילה מאליה באה".

מגמתנו ביחס לאומות והדתות

עוד כתב (באגרת קיב) ביחס לדתות השונות, שאין מגמתנו להרוס אותן אלא לרומם אותן עד שיותקנו. "לא הבלעתן והריסתן היא מטרת אורם של ישראל, כמו שאין אנו מכוונים הרס כללי לעולם ולאומיו כולם, כי אם תקנתם והעלאתם, הסרת סיגיהם, וממילא יצטרפו בזה למקור ישראל, להשפיע עליהם טללי אורות. 'והסרותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שניו ונשאר גם הוא לאלוקינו'. וזה נוהג אפילו באליליות, וקל וחומר בדתות הנסמכות בחלק מיסודותיהן על אור תורת ישראל".

כלל העולה, כל המנסה לקרב נוצרים לאור אמונת ישראל חייב לסלול לו דרך בשדה מוקשים, כדי שמצד אחד לא יבזה את הצד החיובי שבאמונתם ומצד שני לא יסכים לדבר שאסור להסכים. הרב ריסקין, בכישרון הסברתו הנדיר, הוא מהיחידים שפועלים בדרך זו, וכולנו צריכים להכיר לו תודה על כך. וגדול מנשוא עוונם של המוציאים עליו דיבה. ומי שיש לו ביקורת על סגנון זה או אחר, עליו להציע בכבוד נוסח שהוא טוב יותר לדעתו.

הסיפור מרבי ישראל מסלנט

ראוי להמחיש את הרעיון על ידי סיפור על אחד מגדולי ישראל, רבי ישראל מסלנט זצ"ל, שעיקר פועלו היה בליטא בייסוד תנועת המוסר, ובסוף ימיו פעל במערב אירופה. כך סיפר הרב דב כ"ץ בספרו תנועת המוסר (ח"א עמ' 174): בעת שהשתקע בממל היו רבים מבני העיר עוסקים במסחר הקשור עם הנמל המקומי, ואף ביום השבת היו ממשיכים בעסקיהם ופורקים וטוענים סחורות. כשבא ר' ישראל בפעם הראשונה לבית הכנסת שבו התפללו הסוחרים וסוכני הנמל על מנת לדרוש בענייני השבת, שאל האם יש בין המתפללים יהודים מליטא (שהיו רגילים לדקדק במצוות). כשאמרו לו שישנם יהודים מליטא, לא דיבר כלום מענייני השבת. לשבת אחרת, כשאמרו לו שאין בבית הכנסת יהודים מליטא, החל ר' ישראל להסביר את עניין השבת, עד שהגיע לידי מסקנה: "לטפל במטעני הנמל בשבת – מוכרחים, אך הכתיבה אינה הכרחית". הסוחרים הסכימו לדעתו וקיבלו עליהם שלא לכתוב בשבת. לאחר כמה שבתות דרש שוב ר' ישראל בענייני השבת ואמר: "לפרוק סחורות בשבת – מוכרחים, אבל טעינה בשבת, בוודאי שאינה הכרחית". גם לזה הסכימו הסוחרים. לימים דרש שוב והזהיר גם על הפריקה. וכך השפיע עליהם צעד אחר צעד, עד שחולל שם מהפכה גדולה (תנועת המוסר ח"א עמ' 174).

תארו לכם שהיו מגיעים לבית הכנסת בממל אנשים טיפשים, שהיו הולכים אחר כך אל רבנים שונים ובתום לב מספרים להם שבמו אוזניהם שמעו איך רבי ישראל מסלנט מתיר חילול שבת גמור ופומבי, שהרי כך אמר: "לטפל במטעני הנמל בשבת – מוכרחים, אך הכתיבה אינה הכרחית". ואם גם אותם רבנים היו מתפתים להאמין לדבריהם, היו מוציאים עליו דיבה שהוא רפורמי ומשמיצים אותו, מזהירים את הציבור מפניו ומחרימים אותו. לשמחתנו זה לא קרה. אבל לצערנו, בדרך זו התחילו הרבה מחלוקות.

כיצד מקרבים

הרי שכדי לקרב רחוקים מוכרחים להשתמש בסגנון שמתאים לרחוקים, ולהעדיף לקרבם למה שאפשר תוך התעלמות ממה שאי אפשר לומר בינתיים. וכפי שאמרו חכמים: "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה, ב). ולא זו בלבד, אלא שראוי לכבד את הרחוקים שמתקרבים ואת עמדותיהם, שכן הם אינם נובעים מרשע, ואם המבקרים היו נולדים במקומם, מי יודע אם היו מצליחים להגיע למדרגה של הרחוקים שעכשיו מתחילים להתקרב. וכל המעליל על רב שעוסק בקירוב רחוקים, ומנסה לדייק בדבריו כאילו הוא תומך בחילול שבת וכיוצא בזה, עובר באיסור חמור. אמנם לכתחילה יש להיזהר שהקרובים ישמעו דברים שמתאימים לקרובים, והרחוקים ישמעו דברים שמתאימים לרחוקים. אולם כיום המציאות היא שאפשר להקליט דבר שאומרים לרחוקים ולהשמיעו בפני קרובים, ועל כן צריך תמיד לבחון למי הדברים נאמרו, ולאור זאת לשופטם.

היחס לשמועות

אסור מהתורה לקבל לשון הרע, שנאמר: "לא תישא שמע שווא" (שמות כג, א), ואמרו חכמים: "הרי זה אזהרה למקבל לשון הרע" (מכילתא דר' ישמעאל). האיסור הוא להאמין שהדברים הרעים שמספרים על אדם מסוים הם נכונים, שכן כפי שנוכחנו לדעת מאותו סרטון – לאחר בדיקה מתברר שהשמועה הרעה אינה נכונה.

ואמרו חכמים שעונשו של מקבל לשון הרע כעונשו של המספר (פסחים קיח, א), כי בעטיו של המקבל, בעלי לשון הרע ממשיכים בפעילותם הרעה לעורר מחלוקות ורשע.

ואם אפשר היה כבר מתחילה לפרש את השמועה הרעה באופן חיובי, כפי שאפשר היה לעשות לגבי הסרטון, ופירשו אותה באופן שלילי, עוברים על איסור תורה נוסף, שנאמר: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו), ואמרו חכמים: "הווי דן את חבריך לכף זכות" (שבועות ל, א). ואדם שידוע כירא שמיים ומדקדק במצוות, החובה לדון אותו לכף זכות גדולה יותר (שערי תשובה ג, ריח; חפץ חיים עשין ג).

איננו יכולים לבדוק כל ידיעה וידיעה, אבל נדמה שעל סמך הניסיון כבר אפשר לקבוע שרוב רובן של הידיעות על אנשים שפועלים לקירוב נוצרים לתמיכה בישראל – יסודן בשקר.

הרשע שבנצרות והדרך לתיקונו

במהלך ההיסטוריה הובילה השנאה האנטישמית של הנוצרים לעם ישראל להשמצות נוראות, הסתה, עלילות דם, גירושים, מסעות שמד ורציחת קהילות שלמות. עד היום נמשכת השנאה הזאת ברוב הארגונים הנוצרים. הנה רק לאחרונה האפיפיור הקתולי, שנחשב יחסית לידיד היהודים, הכיר בבעלותם של הכובשים הערבים על ירושלים, תוך התעלמות מזכותנו ההיסטורית על ירושלים והתעלמות מהיות הערבים יוזמי כל המלחמות נגדנו. כמו כן אנחנו שומעים על כנסיות שונות שמארגנות חרמות על ישראל.

דווקא על הרקע הזה יש לראות את בחירתם הטובה של עשרות מיליוני נוצרים, בעלי מצפון ונאמנות לתנ"ך, שהחליטו לתמוך ביהודים ובמדינת ישראל. ולא זו בלבד, אלא שרבים מהם מקבלים אחריות על פשעי הנצרות כלפי ישראל ומבקשים לכפר עליהם בעבודה התנדבותית, בתרומות ובתמיכה מדינית וציבורית ברחבי העולם. וזאת למרות שהם עצמם לא היו שותפים בשום פשע כלפי העם היהודי. בוודאי מצווה להעריך אותם, לעודדם ולקרבם.