ארכיון הקטגוריה: ענייני ציבור

רעיון גר תושב – המניעות והשאיפה

חזון התורה הוא שבארץ יגורו, מלבד עם ישראל, רק מי ששותפים לישראל במשימתם להיות אור לגויים • המחלוקת סביב ישיבה בארץ בזמננו, כשמעמד גר תושב אינו נוהג • הדרוזים עונים לתנאים של גר תושב, בניגוד לאלו מבין הערבים שתומכים במחבלים ואינם מכירים בריבונות ישראל • כיום המצווה לגרש בני מיעוט עוינים איננה מעשית • עם זאת, יש ללמוד לעומק את רעיון גר תושב ולשאוף ליישם אותו – כשיתאפשר • כשנעמיק בהיגיון המוסרי של המצווה, היא תשמש מודל לכל המדינות שמתמודדות עם מהגרים

מגורי נוכרים בארץ ישראל

מציאת פתרון עמוק לקיום המצווה ואתגרי הזהות והביטחון של מדינת ישראל, תביא רפואה וברכה למדינות רבות שמתמודדות עם בעיות דומות. המודל של מצוות גר תושב יכול לשמש כלי מוסרי לשמירת זהותן הלאומית, יחד עם יחס הוגן ומכבד למהגרים

החזון הגדול של עם ישראל בארצו הוא שהארץ תהיה מיושבת על ידי עם ישראל, בהר הבית בירושלים יעמוד בית המקדש, כל מערכות החיים הלאומיים יתנהלו על פי הדרכות התורה במוסר וקדושה ועם ישראל יהיה אור לגוים, שיבואו לבקר בארץ ולקבל השראה לתיקון העמים והעולם. וכדברי הנביא: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים, וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות, לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב, ב ד).

כדי להגשים את החזון, צריך שהארץ כולה תהיה מיושבת על ידי ישראל, ורק גויים שחפצים להיות שותפים לחזון הגדול של ישראל, יוכלו להצטרף לעם ישראל במעמד של "גר תושב". אומנם הדרך להגשמת החזון עוד ארוכה, אולם עלינו לחתור כפי מידת האפשר כדי להגשימו.

לפיכך עלינו ללמוד את שני האיסורים שנזכרו בתורה ביחס למגורי נוכרים בארץ ישראל. האחד הוא איסור כללי שמחייב את עם ישראל, שנאמר: "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלוהיהם כי יהיה לך למוקש" (שמות כג, לג). והשני איסור שמכוון לכל יחיד, שלא ימכור קרקע לנוכרי, כדי שלא לתת לו חניה בארץ, שנאמר: "לא תכרות להם ברית ולא תחונם, ולא תתחתן בם… כי יסיר את בנך מאחריי ועבדו אלוהים אחרים" (שם ז, ב-ד).

יש אומרים שאיסורים אלו חלים על גויים שאינם ראויים להיחשב גר תושב; אבל מי שראוי להיחשב גר תושב, היינו שהוא שומר שבע מצוות בני נח מתוך אמונה בה' אלוקי ישראל תוך קבלת הריבונות של עם ישראל בארצו כציווי התורה, יכול לגור בארץ (כסף משנה בפירושו לרמב"ם, מזבח אדמה).

ויש אומרים שכל גוי שלא התקבל בבית דין למעמד של גר תושב, נצטווינו שלא יישב בארצנו ולא ניתן לו חניה בקרקע של ארץ ישראל. ובזמן שאין היובל נוהג, אין לבתי הדין סמכות לקבל גר תושב, וממילא כיום אין היתר להושיב בארץ גויים. טעם דעה זו, שהתורה רצתה להדריכנו להקים בארץ ישראל עם קדוש, וכל זמן שהגוי לא קיבל על עצמו באופן רשמי ומסודר לחיות על פי העקרונות של תורת ישראל, הוא יכול להשפיע לרעה על החברה (כך דעת הרמב"ם לפי המגיד משנה ומנחת חינוך, וכך דעת הריטב"א והנצי"ב).

יחס ההלכה למגורי ערבים במדינת ישראל

בעת הקמת המדינה דנו גדולי הרבנים במעמד הערבים, ובשאלה האם מצווה לפעול לגירושם או לעידוד הגירתם מהארץ. כמה רבנים ובראשם הרב הראשי הרב יצחק הרצוג, התייחסו אל הערבים כמי שבפועל שומרים שבע מצוות בני נח, ומאחר שהם כבר גרים בארץ ומכירים בזכותו של העם היהודי על ארצו, אין מצווה לגרשם. אפשר שגם בעלי הדעה השנייה יסכימו לזה, כי האיסור הוא רק לתת אישור הגירה לארץ למי שלא התקבל כגר תושב בפני בית דין, אבל מי שכבר גר כאן, אם הוא בפועל במדרגה מוסרית של גר תושב, אין צריך לגרשו או לעודד את הגירתו.

במשך עשרות השנים שעברו, התברר שרוב בני העדה הדרוזית מקיימים בפועל את שבע המצוות ומכירים בזכותו של העם היהודי על ארצו, ומסייעים לעם ישראל במלחמתו נגד אויביו, וממילא יש להתייחס אליהם כגרים תושבים.

אולם מנגד, רבים מבין הערבים שמתגוררים בארץ ישראל אינם מקבלים את ריבונותו של עם ישראל על ארצו. בנוסף לכך, רבים מהם אינם מקיימים שבע מצוות בני נח – חלקם בכך שהם משתפים פעולה עם המחבלים שעוברים על "לא תרצח", וחלקם בכך שאינם פועלים להעמידם לדין, כפי המצווה השביעית להעמיד בתי דין (עיין רמב"ם הלכות מלכים ט, יד). נמצא אם כן שרבים מהם אינם נחשבים כגרים תושבים, ומצווה לגרשם מהארץ. וכאשר מסיבות בינלאומיות ומוסריות אין אפשרות לגרשם, לפחות יש לעודד את הגירתם.

בנוסף לשאלה על אילו נוכרים נצטווינו שלא יישבו בארצנו כדי שלא ניגרר אחר אורחותיהם, כאשר מדובר על קבוצה לאומית שעלולה לתבוע ריבונות על הארץ, יש שיקול נוסף שלא יישבו בארצנו, כדי שנוכל לקיים את מצוות יישוב הארץ (במדבר לג, נג נו).

האם אפשר לקיים את ההלכה?

מסיבות רבות איננו יכולים לגרש את הנוכרים שאינם מקבלים שבע מצוות בני נח כפי מצוות התורה.

ראשית, המצווה מחייבת אותנו בזמן שיש בידינו כוח, אבל כאשר יד הגויים תקיפה עלינו, אנו אנוסים מלקיימה (רמב"ם הלכות ע"ז י, ו). וכן מצוות יישוב הארץ אינה דורשת מאיתנו לסמוך על הנס ולהילחם לבדנו נגד כל העולם. מסתבר שכיום, כאשר המדינות החזקות בעולם מתנגדות לכך, ומעמדה הביטחוני והכלכלי של מדינת ישראל תלוי בהן במידה רבה, אנו נחשבים כמי שיד הגויים תקיפה עלינו, ואין בידינו כוח לגרש מהארץ את הערבים שלוחמים נגדנו בגלוי, ובוודאי שאין בידינו כוח לגרש את משפחותיהם ואת האוכלוסייה הערבית שעוינת אותנו.

דרכי שלום

פרט לכך, גם מפני "דרכי שלום" איננו יכולים לגרש את האוכלוסייה הערבית שעוינת אותנו, שכן פעולה זו תפר את השלום המקובל ביחסים בינלאומיים, ומצינו שלעיתים מתבטלים מלקיים מצוות מפני דרכי שלום (גיטין נט, א; רמב"ם מתנות עניים א, ט).

חילול השם וקידוש השם

יתר על כן, בדורות האחרונים, בזכות השפעתה המוסרית של תורת ישראל, זכינו ואומות העולם קיבלו על עצמן חוקים ששומרים על זכויותיהם של מיעוטים, ומפני חילול השם אסור לנו לגרש את הערבים שאינם בגדר גר תושב. כלל הלכתי הוא שלא ייתכן דבר שאסור לבני נח ולישראל יהיה מותר (סנהדרין נט, א), ואם על פי הדינים שהמתוקנות שבאומות העולם קבעו אסור לגרש בני אוכלוסיית מיעוט גם כשהם עוינים, גם עם ישראל צריך להתחשב במידת האפשר בעמדה מוסרית זו, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באמנות בינלאומיות מחייבות.

המצווה לא בטלה

למרות זאת, המצווה הבסיסית כמובן שלא בטלה, וחובה עלינו לחתור למציאת הדרך לקיום מצוות התורה במסגרת התפיסה המוסרית המקובלת כיום. לשם כך עלינו להעמיק בערכים המוסריים באופן שיובן כיצד קיום המצווה יוביל למצב מוסרי צודק ומתוקן לבני העולם כולו, ומתוך כך נמצא את הדרכים המתאימות לקיום המצווה.

יתרון לעמדה הקפיטליסטית

העיקרון של המצווה צריך להשפיע גם על עמדתנו בשאלות חברתיות כלכליות. לדוגמה, יש כיום עמדות שונות ביחס לאחריות המדינה לרווחת תושביה, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה כלכלית תועלתית. הוגי דעות וכלכלנים מתווכחים על כך. העמדה הקפיטליסטית מצמצמת את האחריות של המדינה ומעצימה את האחריות של האדם לעצמו, למשפחתו ולחבריו, ולעומתה העמדה הסוציאליסטית מרחיבה את האחריות של המדינה ומצמצמת את האחריות של האדם לעצמו, למשפחתו ולחבריו. בנוסף לכך, יש מי שמתנים את רוב הזכויות שהמדינה מעניקה בקבלת חובות כדוגמת שירות צבאי, ויש שאינם מתנים זאת.

כאשר זוכרים שעדיף שנוכרים שאינם מקיימים שבע מצוות בני נח יהגרו מהארץ, יש להעדיף את העמדה הקפיטליסטית אשר מתנה את רוב הזכויות בקבלת חובות, כדי שערבים שאינם מוכנים לשרת בצבא יקבלו פחות הטבות מהמדינה, ובכך יקטן התמריץ שלהם להישאר בארץ ויגדל התמריץ להגר למדינות שזהותן מתאימה להם יותר.

קרן קיימת לישראל

כך לגבי הוויכוח על מעמד הקרן הקיימת לישראל. מכיוון שהמדינה מעוכבת מלהעדיף את ההתיישבות היהודית, יש להעצים במידת האפשר את הקרן הקיימת לישראל השייכת לעם היהודי, כדי שתעודד ככל יכולתה התיישבות יהודית.

תוכניות מדיניות צבאיות

אנחנו מקווים לשלום, אבל ייתכן שעוד ניאלץ לעבור מלחמות ומשברים, ואם המטרה של קיום המצווה תעמוד לנגד עינינו, נוכל לפעול לכך שהתוצאה של המלחמות והמשברים תהיה גירוש נוכרים עוינים מארצנו, ועידוד הגירה של אלה שאינם תומכים בזהותה היהודית של מדינת ישראל.

חזון לאומות רבות

מציאת פתרון עמוק לקיום המצווה ולאתגרי הזהות והביטחון של מדינת ישראל תביא רפואה וברכה למדינות רבות שמתמודדות עם בעיות דומות. המודל של מצוות גר תושב יכול לשמש כלי מוסרי לשמירת זהותן הלאומית, יחד עם יחס הוגן ומכבד למהגרים. שני עקרונות צריך לקבל על עצמו גר תושב: האחד הוא הכרה בזהות הלאומית והדתית של בני המקום ונשיאה בעול האתגרים הלאומיים אל מול האויב או מול תרבויות מתחרות, והשני – קבלת שבע מצוות בני נח, הכוללות התנהגות מוסרית תקינה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ההפגנות הן השחיתות

החשדות הפעוטים יחסית כלפי ראש הממשלה, שטרם הוכחו, אינם חמורים מספיק כדי להדיח שליחים שהציבור בחר בהם • הדגשת עבירות מסוימות בקרב אנשי ימין, בעוד הן קיימות גם בשמאל, היא עצמה שחיתות • גם אם יימצאו פגמים בממשלה, ביסודה אין היא מושחתת אלא מוסרית ודואגת לחלשים • הפרת רצון הבוחר היא שחיתות • הפגנות שמערערות את השלטון גורמות נזק למיליוני אזרחים שהחליטו לבחור בו • הפגנות שמעלות את הסיכוי לבחירות גורמות נזק לכלכלה ולחברה • הערה בעניין מנהגי ליווי החתן והכלה לחופה

שאלה: מדוע הרבנים אינם מתייצבים לצד המפגינים נגד השחיתות בממשלה ולמען טוהר המידות?

תשובה: כי ההפגנות הללו הן השחיתות! הן מאורגנות על ידי בעלי עניין שהפסידו בבחירות, ועתה הם מנסים לשנות את המדיניות באמצעות הפעלת לחץ על חוקרי המשטרה והפרקליטים, שבאמצעים משפטיים יפילו את הממשלה ויגרמו לבחירות. הם הפסידו בבחירות הפסד מוחץ כי הציבור מאס בדרכם המדינית ובהתנהגותם המתנשאת, ועכשיו הם מנסים להחליף את השלטון על ידי ניצול מחפיר של ערכים לצורך קידום מטרותיהם הפוליטיות.

לגופם של דברים

שורש הוויכוח שלנו עם אנשים תמימים שמשתתפים בהפגנות הללו ממניעים מוסריים, נוגע להערכת אמינותם של כלי התקשורת. מי שחושבים שהתקשורת מדווחת ביושר, משוכנעים שמדובר עתה בשחיתות מיוחדת. אבל גם על פי ההדלפות המגמתיות זו טעות. גם רוב הציבור יודע שהתקשורת מושחתת

מדובר בחשדות בלבד. שום דבר כלפי ראש הממשלה לא הוכח, וכלל ידוע שאין חורצים דין על סמך חשדות. קל וחומר כאשר כל הדיווחים בתקשורת נגועים בהטיה חמורה. גם לפי הפרסומים המוטים, הדברים שעליהם ראש הממשלה נחקר הם מתנות שקיבל במשך שנים רבות והצטברו לסך של כמה מאות אלפי שקלים. לא מדובר על סכומים גדולים בשביל ראש ממשלה, סכומים כאלה הוא יכול לקבל כתשלום תמורת הרצאה אחת או שתיים לאחר שיפרוש. אם ירצה ללכלך ידיו בעסקי נשק, כמו אהוד ברק, יוכל להרוויח עשרות מונים. הדברים שבהם הוא נחשד קשורים להתנהגות קלוקלת, אבל לא כזו שמשחיתה את יסודות השלטון.

בכל המפלגות והממשלות היו מיני שחיתויות. טבעו של עולם שאנשים שיש להם כוח, לפעמים מתפתים להשתמש בו לטובתם, אבל גם לפי החשדות אין מדובר עכשיו בתופעות חריגות.

הפליה היא שחיתות

טוענים נגדנו ה"טהרנים", שהעובדה שגם פוליטיקאים מהשמאל מתנהגים בשחיתות אינה פוטרת אותנו מלתבוע מנציגי הימין להיות נקיי כפיים, ואם לא נהגו כשורה, עלינו להצטרף לאנשי השמאל ולתבוע שייתנו על כך מיד את הדין.

אולם הפליה היא השחיתות החמורה ביותר. כאשר פוליטיקאים ממחנה השמאל נשפטים על ידי התקשורת ומערכת המשפט לקולא, ופוליטיקאים מהימין לחומרא, זו השחיתות החמורה ביותר. היא שגורמת אחר כך לאנשים טובים ממחנה השמאל להאמין שנציגי הימין עומדים לרסק את מערכת המשפט והדמוקרטיה, ואם לא יבלמו אותם בכל האמצעים האפשריים מדינת ישראל תלך לאבדון. הפליה בסיסית זו חוזרת ומזינה את מערכות המשפט, המשטרה והתקשורת, להתייחס בחומרה יתרה לחשדות נגד ראש הממשלה. לאחר שהשחיתויות כביכול של הממשלה הימנית הועלו לראש התורן, כל מי שפועל נגדם נחשב צדיק. כך אנו מוצאים שוטרים שמדליפים מחקירות ומעודדים הפגנות נגד ראש הממשלה, ופרקליטים שרואים לעצמם חובה קדושה לסכל את מדיניות הממשלה. ההשתתפות בהפגנות הללו מחזקת את התשתית של השחיתות המובנית הזאת.

כיוצא בזה, מי שמחרימים את מדינת ישראל על יחסה כלפי הערבים, יוצרים הפליה עמוקה בין השיפוט המחמיר של מדינת ישראל לעומת שאר המדינות שנמצאות בסכסוכים דומים. הפליה נוראה זו היא שעומדת בתשתית השנאה העמוקה לעצם קיומה של מדינת ישראל והעם היהודי.

התקשורת איננה שומרת הסף

התקשורת החילונית טוענת שהיא שומרת הסף המוסרי של הציבור, ועל כן היא תוקפת את נתניהו וממשלתו על שחיתות. אבל אם שומרי סף הם, מדוע אף פעם לא שאלו מדוע נתניהו אינו נאמן למצע מפלגתו, לפתח את יהודה ושומרון למען העם היהודי? מדוע אינו נאמן לבוחריו לחזק את אופייה היהודי של מדינת ישראל, ומדוע נכנע באופן קבוע למערכת המשפט על זרועותיה השונות, בלא לעשות את הנדרש כדי לרסן את כוחה, ולהחזיר את האיזון הנכון בין רשויות השלטון? ההסבר היחיד הוא שתקשורת זו נוטלת חלק בוויכוח הפוליטי, ולא השחיתות בראש סדר היום שלה אלא הפלת ממשלת הימין.

הוויכוח עם הטהרנים

אפשר לומר ששורש הוויכוח שלנו עם אנשים תמימים שמשתתפים בהפגנות הללו ממניעים מוסריים, נוגע להערכת אמינותם של כלי התקשורת. מי שחושבים שהתקשורת מדווחת ביושר, משוכנעים שמדובר עתה בשחיתות מיוחדת. אבל גם על פי ההדלפות המגמתיות זו טעות. גם רוב הציבור יודע שהתקשורת מושחתת, רק 30 אחוזים נותנים בה אמון (לפי המחקר השנתי של פרופ' תמר הרמן). והציבור טועה, התקשורת עוד יותר מושחתת ממה שהוא יודע.

אילו מצב השלטון היה מושחת, כדברי הנביא "שריך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים. יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם" (ישעיהו א, כג), היינו כולנו צריכים לצאת נגד הממשלה. אבל המציאות אחרת לחלוטין. החברה ככלל מוקיעה גניבות ושוחד, וכל מי שנתפס על כך נשפט ונענש. הממשלה עסוקה בניסיון מתמיד לעזור ליתומים ואלמנות, וכל מערכות השלטון משתדלות למנוע את קיפוחם. האם אין בעיות? בוודאי שיש. אבל העמדה העקרונית מוסרית וגם בפועל אין שחיתות ממוסדת.

אם צריך כיום להפגין, אזי יש להפגין נגד המערכת המשפטית שעושקת את הציבור ומנכסת לעצמה סמכויות שלטוניות, עד שכל נציג ציבור שמנסה ליישם את העמדות שעליהן התחייב בפני שולחיו נעצר על ידי המערכת המשפטית, וכל מי שמנסה לרסן את מערכת המשפט נכנס לסכנת עלילות, חקירות וחיסול פוליטי.

הפרת אמון הבוחר – שחיתות

השחיתות החמורה ביותר של אנשי ציבור היא הפרת אמון הבוחרים. עניינים פרטיים שאינם מגיעים לעבירות חמורות במיוחד, צריכים להיות נידונים בנפרד לאחר תקופת השירות הציבורי.

טענת המפגינים שצריך להפיל ממשלה על חשדות מסוימים, היא פגיעה אנושה בציבור שבחר את נציגיו כדי שימלאו את שליחותם במשך ארבע שנים. והפוגע בשליחי הציבור הללו גונב וגוזל את זכויות הציבור להיות מיוצג על ידי נבחריו. למשל, גם הפגיעה בח"כ לשעבר ינון מגל הייתה לא מוצדקת. כי גם אם התנהגותו לא הייתה מתוקנת בכל צדדיה – הוא נבחר כשליח ציבור, ועל התנהגות לא נאותה בתחום אחד שאינו פוגע בשולחיו אסור להפיל אותו. הפלתו אינה פעולת ענישה נגדו אלא נגד שולחיו, שעכשיו עשקו מהם את הייצוג המיוחד שלשמו הוא נבחר. הוא נבחר כדובר רהוט ופעיל של הערכים הלאומיים והיהודיים, ועכשיו הוא חסר.

אין אדם שמתנגד לכך שלאחר שראש הממשלה יסיים את תפקידו, שיעמוד לחקירה ולמשפט צדק, ואם יימצא אשם שיישא במלא עונשו. אבל עכשיו לא הוא נענש אלא הציבור ששלח אותו. ממילא יוצא שכל ההפגנות הללו אינן נגד נתניהו, אלא נגד מיליוני הבוחרים של הממשלה.

אילו היה מדובר בפשע ציבורי של קידום אנשי עסקים על חשבון צורכי המדינה, או בפשע אישי חמור כמו רצח, אונס וכדומה, גם הציבור ששלח אותו אינו מעוניין בשליח כזה. אבל כאשר מדובר בחטאים הקשורים להתנהגות אישית לא תקינה, הם צריכים לעמוד להחלטת הציבור. ירצה יבחר, לא ירצה לא יבחר. ואם יש בהם היבטים פליליים, שיעמוד לדין לאחר שימלא את שליחותו.

גרירה לבחירות מזיקה למדינה

פרט לפגיעה בבוחרי הממשלה, כל מערכת בחירות מכניסה את הציבור למערבולת של סכסוכים ופילוגים, וגם פוגעת במשק בכך שהיא משתקת את התפקוד הרציף של משרדי הממשלה ויוצרת כלכלת בחירות. כאשר כל זה נעשה בגלל חשדות פעוטים ביחס לנזק, שאף הם לא הוכחו, מדובר בפגיעה חמורה מאוד בציבור.

לא זו בלבד אלא שכל ההפגנות הללו מזהמות את תהליכי החקירה, על ידי לחצים אסורים על החוקרים והפרקליטים והשופטים. כך אנו מוצאים את חדרי החקירות דולפים מכל צדדיהם, וקצינים שמעורבים בעידוד הפגנות פוליטיות, ואמון הציבור במשטרה ובמערכת המשפט נפגע. ואף זו פגיעה קשה בציבור.

מנהג השושבינים בחתונה

אחד מהמנהגים היפים בחתונה הוא שהשושבינים, הם המלווים התומכים, מלווים את החתן והכלה בדרכם לחופה, כפי שנוהגים ללוות מלך ומלכה, ושאר הנאספים שרים ורוקדים סביבם. המנהג המקובל הוא שהאבות מלווים את החתן, והאימהות את הכלה.

כך הוא המנהג בארץ ישראל וברוב הקהילות. בתקופה האחרונה משפחות שעלו מאמריקה נוהגות שאביו ואמו של החתן מלווים את החתן, ואביה ואִמה של הכלה מלווים את הכלה. יש רבנים שמקפידים מאוד להמשיך במנהג ארץ ישראל, ויש שאינם מוכנים לערוך חופה ששינו בה ממנהג ארץ ישראל.

אומנם למעשה, אם ההורים מתעקשים על כך, מכיוון שאין בזה איסור, אין למנוע זאת מהם. אבל לכתחילה נכון להמשיך במנהג ארץ ישראל, שהאבות מלווים את החתן והאימהות את הכלה, ויש בזה ביטוי חיובי להתלכדות של שתי המשפחות על ידי חתונת הילדים. כאשר בארץ ישראל יש ויכוח בין שתי המשפחות, יש לנהוג כמנהג המסורתי בארץ, לפיו האבות מלווים את החתן והאימהות את הכלה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מתנות עניים – שיתוף פעולה חברתי

אפיקי העזרה לעניים על פי מצוות התורה • צדקה ומתנות עניים דואגות לצורכיהם הבסיסיים, ומצוות שאינן קצבה קבועה מעניקות הרווחה נוספת מפעם לפעם • העניים חייבים להיות שותפים פעילים בליקוט המתנות, ואינם מקבלים אותן באופן פסיבי • החלק מהתבואה המופרש לעניים גורם לבעלים רק הפסד מועט, ואפילו רווח • התורה אינה דוגלת ביצירת שוויון מלאכותי אלא בשיתוף פעולה וקשר בין כל השכבות • הפרשת החלה: תיקון והבהרה משבוע שעבר • אין לחוש לשיעור החזון איש • שיעור ההפרשה מקמח מלא

הדרכת התורה בעזרה לעניים

אחת השאלות המוסריות המרכזיות בכל חברה היא כיצד לסייע לעניים. כעיקרון אפשר לערער על הנחת היסוד שצריך לסייע לנזקקים, אולם בעקבות השפעת התורה על התרבות האנושית התעצם גילוי הטוב שבאדם, ובפועל שאלה זו התבטלה. אולם עדיין יש צורך לברר מהי הדרך הנאותה לסייע לנזקק באופן הטוב והמכובד ביותר. יש טוענים בפשטנות, שמגיע לנזקק לקבל את כל צרכיו. הוא לא צריך לבקש טובות! החברה חייבת לעזור לו! ויש שאף טוענים, שכל זמן שהחברה לא העניקה לו את כל צרכיו, היא אשמה במצבו. אולם כפי שנראה הדרכת התורה הרבה יותר מורכבת, כאשר המגמה לעזור לעני תוך שיתופו באחריות לגורלו. בנוסף לכך, על פי הדרכת התורה העזרה לעני תגיע מתוך קשר רצוף בין העשירים לנזקקים, כאשר העשירים משתפים את העניים בשמחתם, והעניים מודים להם ומכבדים אותם על כך.

ארבע דרכי עזרה

הדרכת התורה הרבה יותר מורכבת, כאשר המגמה היא לעזור לעני תוך שיתופו באחריות לגורלו. בנוסף לכך, על פי הדרכת התורה העזרה לעני תגיע מתוך קשר רצוף בין העשירים לנזקקים, כאשר העשירים משתפים את העניים בשמחתם, והעניים מודים להם ומכבדים אותם על כך

בארבע דרכים ציוותה התורה לעזור לעניים: הראשונה, והיא העיקרית, במתנות שהיו העניים לוקטים בכוחות עצמם מהשדות.

השנייה, צדקה, להשלמת צורכי העניים אם ליקוט המתנות לא הספיק למילוי צורכיהם הבסיסיים. הצדקה הגדולה ביותר היא לסייע להם לרכוש מקצוע ולמצוא עבודה.

השלישית, מעשר עני. לאחר שבעלי השדות אספו את יבולם, היו מפרישים תרומות ומעשרות, ובשנה השלישית והשישית לשמיטה היו מפרישים מעשר שני לעני, ועל ידו יכלו העניים לחיות ברווחה יחסית במשך שנתיים מתוך שבע. מעניין לשים לב לכך שאין מדובר בקצבה קבועה, אלא החלק הקבוע היה סיפוק הצרכים הבסיסיים על ידי ליקוט מתנות עניים והשלמתם בצדקה. ובמשך שנתיים מתוך שבע הייתה להם תוספת רווחה.

הרביעית, בשיתופם בשמחות של מצווה, בסעודות הרגל ובשמחות משפחתיות, וזו אחת המטרות של מעשר שני ומעשר בהמה. ושוב אין מדובר בקצבה קבועה, אלא שבכל אירוע של שמחה, מצווה על עורכי הסעודות לשתף את העניים שבקהילה, ומצווה על העניים להשתתף בשמחות, לברך את בעלי השמחה ולאחל שירבו שמחות בישראל.

אפשר להרחיב במשמעויות של המתנות השונות, אבל נתרכז עכשיו במתנות עניים, שהיא הדרך העיקרית לסיוע לעניים.

חמש מתנות העניים

המצווה היא שישתף אדם את העניים בחמש מתנות מברכת יבולו: פאה, שכחה, לקט, פרט ועוללות. הפאה – להשאיר בקצה השדה לפחות אחד חלקי שישים מהיבול, ואם רבתה הברכה או רבו צורכי העניים – ראוי להשאיר יותר. שכחה – שאם שכח לקטוף או לאסוף מעט פירות משדהו, יניחם לעניים. לקט – אם נפלו שיבולת או שתיים בעת פעולה אחת של קציר, להניחם לעניים. פרט ועוללות שייכים לענבים בלבד: פרט – שאם נפל ענב או שניים בעת בציר של אשכול אחד יש להניחם לעניים, עוללות – שאם היה אשכול זעיר יש להשאירו לעניים.

כיום, מסיבות רבות לא משתלם לעניים ללכת לשדות וללקוט את מתנותיהם (כדי לסבר את האוזן: בעבר שווי היבול בשדות מכלל התל"ג היה כשבעים אחוזים, ואילו כיום הוא כרבע אחוז).

אולם מהעקרונות העולים ממצוות אלו נוכל ללמוד על הדרך המיטבית לעזור לעניים על פי התורה.

שיתוף העניים באחריות לפרנסתם

ראשית, המצווה היא שהעניים יבואו לשדות וילקטו את המתנות בכוחות עצמם. לכן רק לעניים היה מותר לקטוף את המתנות, ואסור לבעל השדה או לאדם שאינו עני לקטוף את המתנות בעבור חברו העני שאינו יכול להגיע לשדה, ואם קטף מוציאים את מה שקטף מידיו ויינתן לפני שאר העניים שבאו לשדה (רמב"ם מתנות עניים ב, יט).

אפילו היו שם תשעה עניים זקנים שמבקשים שבעל השדה יקצור בעבורם את הפאה כדי לחלקה להם בשווה, וצעיר אחד מבקש שכל אחד יבזוז כפי כוחו, שומעים לצעיר שאמר כהלכה, שמצוות המתנות שיהיו העניים לוקטים את מתנותיהם בידיהם. אומנם באילן גבוה כדקל, שבו אם העניים יתחרו על לקיטת פירותיו יגיעו לידי סכנה גדולה, תיקנו חכמים שבעל השדה יקטוף את הפאה בעבור כולם ויחלקה להם בשווה (משנה פאה ד, א; ד; רמב"ם ב, טז כ).

הדאגה לחברה בכללותה

עיקרון נוסף אפשר ללמוד ממתנות עניים, שהעזרה לעני תהיה באופן החסכוני ביותר לעשיר והמועיל ביותר לעני. שכן חוכמה עצומה יש במצוות אלו, שאם דרך משל בעל השדה משלם על קציר או קטיף של מאה קילוגרמים רגילים מאה שקלים, על איסוף פירות לקט, שכחה, פרט ועוללות היה צריך לשלם לפחות פי חמישה, בגלל הטורח המרובה שבלקיטת הפירות המעטים שנותרו פזורים בשדה או על העצים. כך יצא שהעניים שממילא לא הייתה להם עבודה טובה יותר, הרוויחו מליקוט שיירי הפירות שבשדות, ואילו בעל השדה לא הפסיד מכך הרבה.

לא זו בלבד, אלא שליקוט הפירות שנשכחו על העצים מנע מהמזיקים להימשך אליהם ולהביא מחלות לעץ. כמו כן הענבים הבודדים שנפלו מהאשכולות היו בדרך כלל עם פגם מסוים, כך שבעל הגפן הפסיד פחות מהשארתם לעניים, ואילו העניים שמחו בהם.

לגבי פאה, אומנם עלות קציר וקטיף הפאה כשאר התבואה והפירות שבשדה. ואף על פי כן יש חוכמה גדולה במצווה לתת פאה בסוף השדה, שכאשר בעלי השדות מגיעים לשם הם עייפים ממלאכתם, ונוחה להם הנדיבות להשאיר יותר לעניים. על אחת כמה וכמה כאשר בעלי העצים החליטו להשאיר לפאה את הפירות שבראש העץ, שאליהם קשה יותר להגיע, והילדים היתומים העניים היו מטפסים וקוטפים אותם בקלות.

ראוי להוסיף שכל המצוות הללו חינכו את בעלי השדות לנדיבות ולהתרחקות מחמדנות.

האתגר לימינו

עוד רעיונות רבים טמונים בהלכות מתנות עניים שלא הספקתי לפרטם. בכל אופן, הספקנו ללמוד כמה עקרונות חשובים, ועל כולנו לשית עצות ולחשוב כיצד אפשר ללמוד ממצוות אלו לימינו.

בינתיים למדנו שהרעיון של "מלחמת המעמדות" או שאיפה לשוויון מלאכותי – פסול לחלוטין. התורה מדגישה את האחווה שבין כולם, ומדריכה את כולם לשתף פעולה לתועלת כלל החברה.

שיעור הפרשת חלה

בשבוע שעבר, בעקבות מעבר לתוכנה חדשה, חל שיבוש בכל המספרים של שיעורי החלה. לפיכך נחזור ונבאר את ההלכה בתוספת הסברים.

שאלה: מה ההלכה למעשה במשקל הקמח החייב בהפרשת חלה בברכה?

תשובה: משיעור של קילו וחצי קמח חיטה יש להפריש חלה בברכה, ומשיעור של קילו ומאה וחמישים גרם יש להפריש בלא ברכה.

השיעור נקבע לפי קמח בנפח של 43 ביצים וחומש ביצה, והוא 2.16 ליטר. אם היה לנו כלי בנפח כזה, היה מצוין, אולם מכיוון שאנו רגילים למדוד במשקל, הרי שנוצר צורך להשוות בין שיעור הנפח למשקל. לרמב"ם מודדים את הקמח כאשר הוא מהודק, ואזי משקל הקמח כשני שלישים מנפחו, הרי שקמח במשקל 1.471 קילו חייב בחלה (הל' ביכורים ו, טו, פהמ"ש עדויות א, ב). ולדעת רבים יש לשער את הקמח במצב רגיל, כפי שמוכרים אותו או כפי ששופכים מהשקית (מ"א תנו, ד, מחה"ש שם, פר"ח א). ואזי משקל של קמח חיטה רגיל מעט יותר ממחצית מנפחו. ומכיוון שיש לחוש לדעתם, יש להפריש בלי ברכה כבר משיעור של 1.150 קילו.

אומנם לחשבון רבי חיים נאה השיעורים גדולים יותר – 1.666 קילו בברכה, ו 1.250 בלי ברכה; אולם זה מפני שחישב אותם לפי משקל המטבע שהזכיר הרמב"ם (זוז-דרהם), לאחר שהטורקים הוסיפו עליו יותר מ 12 אחוזים. משקלו בימי הרמב"ם היה 2.83 גרם, ולפני כארבע מאות שנה הטורקים הגדילו את משקלו ל 3.2 גרם. לאחר שהתברר בוודאות שמשקלו של הדרהם בימי הרמב"ם היה נמוך בכ 12 אחוזים, יש לעדכן את השיעורים, וכך יצא ששיעור החלה לרמב"ם 1.471 קילו ולא 1.666 (ובתוך כך יש לעדכן את שאר השיעורים: ביצה היא נפח 50 סמ"ק ולא 56, ושיעור רביעית 75 סמ"ק ולא 86).

אין חוששים לשיעור החזון איש

ישנו שיעור נוסף שנקרא שיעור חזון איש, ויסודו בדברי הצל"ח, שסובר שהביצים בימינו קטנות מהביצים שדיברו בהן חכמים, ולכן כל השיעורים כפולים. אולם בנוסף לכך ששיטה זו קשה מאוד, כל פוסקי הספרדים ורוב פוסקי האשכנזים לא חששו לה, וגם המנהג הרווח שלא לחוש לה. לפיכך כבר בקילו וחצי קמח חיטה יש להפריש חלה בברכה, ומקילו ומאה וחמישים גרם יש להפריש חלה בלא ברכה.

הכול לפי סוג הקמח

כל מה שכתבתי הוא לגבי קמח חיטה רגיל, אבל קמח חיטה מלא אוורירי יותר, וכבר בכ 1.430 קילו יש שיעור נפח החייב בחלה, ומ 1.100 קילו יש להפריש חלה בלא ברכה. קמח שעורים אוורירי יותר, וכבר במשקל של כ 1.060 קילו יש להפריש חלה בברכה, ומשיעור 880 גרם יש להפריש בלא ברכה.

כדי לפתור את כל הספקות, היה ראוי לייצר כלי בנפח 2.160 ליטר, כדי שעל פיו יוכלו לשער באופן הבטוח ביותר את כל סוגי הקמח בשיעור החייב במצוות חלה בברכה. אומנם כפי שלמדנו יש הסוברים שיש להדק את הקמח, ולכן כל זמן שהקמח ממלא את השיעור יש להפריש חלה, אולם יש לברך רק אם הקמח ממלא את השיעור לאחר שהיכו על הכלי שלוש פעמים כדי לכווץ את נפח הקמח.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

העתודה לשירות לאומי

כל אדם אמור לממש את כישרונותיו לשם תיקון עולם במלכות שד-י, ובכלל זה נשים שיכולות לתרום לחברה ולמדע • תורה, מצוות וחיי משפחה אינם אמורים להיות מכשול בפני נשים שרוצות להתקדם, אלא דווקא מקור ברכה • המחסום המרכזי בפני מימוש כישרונותיהם של נשים: תקופת השירות הלאומי • הפתרון: הקדמת הלימודים האקדמיים לשירות, ואחריהם תקופה של תרומה לקהילה תמורת מחצית מהשכר המקובל • "עתודה לשירות לאומי" תייעל את השירות, ותהפוך אותו ליעיל ומקצועי יותר • הדרך להגשמת הרעיון נפתחת בשנה הקרובה

אידיאל מימוש הכישרונות לנשים

רק מעטות יצליחו למצות את מלוא כישרונן, וזה לא מפני שהן צריכות להשקיע זמן בתורה ומצוות ובניית המשפחה, השקעה זו אנו מאמינים שמביאה ברכה, אלא זה בעיקר מפני שהשנים הטובות שבין גיל 17 ל 22 לא נוצלו באופן המיטבי

האידיאל הוא שכל אדם יוציא אל הפועל את כל כישרונותיו למען תיקון העולם במלכות שד י, בכך הוא זוכה לגלות את צלם האלוקים שבו, ונעשה שותף עם הקב"ה בקיום העולם ושכלולו.

לאור אידיאל זה נעסוק הפעם באתגר הניצב בפני נשים בעלות כישרון לימודי, שכולל: בניין האישיות בלימוד תורה בתחומי האמונה וההלכה, הקמת משפחה מפוארת, מיצוי הכישרונות במחקר, בפיתוח או בעבודה, כל אישה בתחום המתאים לה.

אתגר זה נפתח לפנינו בדורות האחרונים. בזכות הפיתוחים הטכנולוגיים, משך העבודה הנדרש לקיום המשפחה התקצר ונעשה קל יחסית. בנוסף לכך, מכיוון שרוב העבודות כבר אינן נשענות על כוח פיזי, נשים יכולות להצטיין בתחומים רבים ומגוונים שבהם לכישרון השכלי והנפשי יש משקל מרכזי. השאלה איך מצליחים להגשים את שני האתגרים כאחד: מצד אחד בניין האמונה והתורה והקמת משפחה ברוכה, ומאידך מיצוי הכישרון למען פיתוח המדע, החברה והכלכלה לאור התורה.

בתרבות המערב הנוכחית, נשים מוכשרות ומצליחות בדרך כלל מזניחות את ערך המשפחה. רבות מהן נשארות רווקות או נישאות בגיל מבוגר בלא להוליד ילדים. ככל שמדובר בנשים מצטיינות ומצליחות יותר, כך האחוז של אלו שאין להן ילדים גבוה יותר. שלא לדבר על כל תחום התורה והמצוות, שהן פוטרות את עצמן ממנו לחלוטין.

הברכה שבדרך התורה

אנחנו מאמינים שלימוד התורה וקיום המצוות עם הקמת משפחה מבורכת, יועילו לכל תחומי המדע והכלכלה, וכפי שאנו אומרים בפרשת "והיה אם שמוע": "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותיי אשר אנוכי מצווה אתכם היום לאהבה את ה' אלוהיכם ולעובדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירושך ויצהרך…" (דברים יא, יג יד). משמעות הגשמים והמטר שיורדים בעיתם ומצמיחים את יבול השדות צריכה להתפרש בכל דור ודור לפי עניינו (כדברי השל"ה על עניין השכר והעונש המבואר בתורה). אם כן בימינו, הגשם היורד מן השמיים הוא בעיקר ההשראה לפיתוח המדע, הכלכלה והחברה. הדגן והתירוש והיצהר הגדלים מכוח זה הם מזון קיומי (דגן); שמחה, שאר רוח ויצירתיות (תירוש – יין); והחיים הטובים שיש בהם רווחה ומשמעות (יצהר – שמן).

קידוש השם

ראוי להוסיף, שעיקר קידוש השם של ישראל לעיני העמים נעשה על ידי פיתוח המדע לאור התורה, וכפי שנאמר: "ושמרתם ועשיתם, כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד, ו). שכן דברי התורה עצמם מיועדים לישראל, אולם הברכה השופעת מהם לכל המדעים ניכרת לאומות העולם, ועל ידי כך מתקדש שם השם בעולם, והאנושות מתרוממת להליכה בדרכי השם. כיוצא בזה למדנו על ערך לימודי המדעים: "כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר 'ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו'" (שבת עה, א). ואין הכוונה רק לחוכמת האסטרונומיה אלא לכלל החוכמות (רמב"ם, מהר"ל, הגר"א ועוד).

איך משלבים את הכול

השאלה הגדולה: איך יוכלו בנות ישראל הצדיקות, שמקדישות מזמנן לתורה ומצוות ומקימות משפחות מפוארות, להוביל את המדע העולמי, תוך שהן צריכות להתמודד בתחרות עם המוכשרים ביותר שבאומות העולם כמו גם החילוניים שבישראל? אלא שאנו מאמינים כי כאשר לימוד המדע נעשה מתוך ערכי תורה ומשפחה הוא מתברך ונעשה איכותי, עמוק ומיטיב יותר לאנושות. כל זאת בתנאי שממוקדים במטרה ולא מבזבזים זמן לחינם.

השנים הקריטיות: גיל 17 22

אחת הבעיות המכבידות על האפשרות של בנות תורניות להגשים את כישרונן בתחום האקדמי הוא תקופת השירות הלאומי. מדובר על שנה או שנתיים, ולעיתים עוד שנת מדרשה, בתקופה הקריטית ביותר. בעוד נשים מצטיינות במערב מסיימות דוקטורט בגיל 24, אצלנו בעקבות השירות הלאומי הכול נדחה בכמה שנים. לא רק הזמן המוקדש לשירות הלאומי מעכב, אלא עצם העובדה שבחורה מוכשרת אינה נצרכת לתכנן את מסלול ההתקדמות שלה ברציפות משנות התיכון, עוצר את היכולת לתכנן התקדמות מהירה המתאימה לכישרונותיה. היא הייתה יכולה לסיים תואר ראשון בגיל תשע עשרה, אבל לא העלתה זאת בדעתה. כך בנות מצטיינות מתחילות לחשוב על כיוון ההתפתחות המדעית שלהן רק מגיל 20 ויותר, ומכיוון שמצווה גדולה יותר להתחתן, הקריירה המזהירה שהייתה יכולה להיות להן ירדה לטמיון. הן יהיו מורות טובות מאוד, אולי גם יצליחו להתקדם באקדמיה, אבל רק מעטות מהן יצליחו למצות את מלוא כישרונן. וזה לא מפני שהן צריכות להשקיע זמן בתורה ומצוות ובניית המשפחה, השקעה זו אנו מאמינים שמביאה ברכה, אלא בעיקר מפני שהשנים הטובות שבין גיל 17 ל 22 לא נוצלו באופן המיטבי, כדי להעמידן על מסלול ההמראה הנדרש להתפתחות האקדמית, ולבניית המעמד החברתי המאפשר השפעה ברוכה.

עתודה לשירות לאומי

ערך ההתנדבות במסגרת השירות הלאומי חשוב, ועל כן ראוי להיות מרוצים מכך שבנות הציבור הדתי-לאומי אינן רוצות להשתמט ממנו. אולם כדי להגשים את החזון הגדול של מיצוי הכישרונות לתפארת התורה, העם והאנושות, יש צורך ב"עתודה לשירות לאומי".

במסגרת זו בנות יוכלו להתחיל מיד בתום התיכון את לימודיהן האקדמיים, ולאחר תקופת הלימוד, בין אם זה יהיה בסיום התואר הראשון או השני או השלישי, יתרמו לחברה בתחום שלמדו בעבור תשלום מחצית השכר המקובל על עבודתן. את הסכומים השונים שהמדינה משקיעה בבנות השירות הלאומי או הצבאי היא תעניק לבנות העתודה לשירות לאומי כדי לסייע במימון לימודיהן. תוכנית זו תשתלם מאוד למדינה מבחינה כלכלית וחברתית כאחד.

הרווחים הנוספים שבתוכנית

תוכנית זו תוכל גם לפתור בעיות נוספות: היא תאפשר לבנות שגדלו במשפחות מעוטות הכנסה, להמריא מבחינה מקצועית לתפארת משפחתן והעם. היא תאפשר לבנות שאחרי השירות הלאומי נקרעות בין שני רצונות – להתחתן בגיל צעיר או לרכוש מקצוע איכותי שדורש לימודים מפרכים – לשלב את שני הערכים יחד, שכן כבר בגיל 21 הן יוכלו להתחתן תוך סיום תואר ראשון. מתוך עמדה זאת יוכלו בקלות יחסית להמשיך לתואר שני ושלישי.

הרווחים הכלכליים למדינת ישראל

גם מבחינה כלכלית התוכנית תיטיב למדינת ישראל, שכן מבחינה כלכלית גרידא השירות הצבאי והלאומי של בנות לא משתלם. היה עדיף לשכור עובדים שיבצעו את כל העבודות הנדרשות ביתר יעילות, ולהיפטר מהאבטלה הסמויה שעולה הון תועפות, וזאת בנוסף לעיכוב בכניסת הבנות למערכת הלימודים והעבודה, שאף הוא מפחית כחמישה אחוזים מהתמ"ג – שהם תרומת הנשים לכלכלת המדינה.

הסיבה לקיום השירות הצבאי וממילא גם השירות הלאומי לכלל האוכלוסייה, למרות היותו לא משתלם מבחינה כלכלית מול צבא מקצועי, היא ערכית: א) כדי לשתף את כלל הציבור בתרומה למדינה, ב) לבטא את ערך השוויון שבין בנים לבנות.

על ידי העתודה לשירות לאומי כל בת תתרום למדינה תרומה משמעותית ומשתלמת בהרבה מבחינה כלכלית וחברתית. שכן היא תתרום הרבה יותר אם תתנדב באותו בית חולים בתור אחות מוסמכת או רופאה. וכן מורה מוסמכת תתרום יותר לבית הספר מאשר מתנדבת. וכן עורכת דין או רואת חשבון תוכל לתרום לנזקקים יותר מאשר מתנדבת שלא למדה. וכן חוקרת באוניברסיטה תוכל לתרום הרבה יותר לקידום תלמידים ומחקרים, מאשר בהתנדבות שבה היא אינה מבטאת את מלוא כישרונותיה.

הדרך להגשמת התוכנית

כדי להגשים את התוכנית באופן מיטבי, היה ראוי שמתוך מסגרת השירות הלאומי יוקם צוות שיבחן את האוניברסיטאות שבהן אפשר לפתוח מסלולים מועדפים, שיתאימו מבחינת האווירה לבנות הציבור התורני. צוות זה יבחר את המקצועות המועדפים מבחינת תרומתם לחברה, יאגם את התקציבים השונים המיועדים לבנות השירות הלאומי או הצבאי, ויקבע את דרך הסיוע במשך תקופת לימודיהן, זאת תמורת תקופת ההתנדבות שבעבורה יקבלו מחצית השכר המקובל על עבודה שכזו. עבודת התנדבות זו תיעשה מן הסתם במסירות יתרה, שכן המתנדבות ידעו שככל שיתרמו יותר, כך יגדל הסיכוי שיתקבלו לעבודה קבועה.

ככל שיגדל מספרן של בנות הציבור התורני (חרד"לי) ובנות ממשפחות מועטות הכנסה שיצליחו לממש את כישרונן בלימוד אקדמי משמעותי, כך החברה כולה תרוויח. פרט לכך יהיה בכך קידוש השם גדול, כשיתגלה לכול שהנאמנות לתורה ומצוות – ובכללן ערכי המשפחה – אינה פוגעת ביכולת לבטא את הכישרון באופן המיטבי, אלא להפך: היא מעצימה את הברכה שבמשפחה ובעבודה ובמחקר, לתפארת התורה, העם והארץ.

התוכנית בהר ברכה

כדי לסייע במעט להגשמת חזון זה, תוקם בשנה הבאה בהר ברכה תוכנית לבנות מצטיינות בלימודים שמעוניינות בעתודה לשירות לאומי. התוכנית תכלול ליווי חינוכי ולימוד תורה משמעותי. בימים אלו שוקדים גם על הסדרת התוכנית במסגרות השונות, ורתימת אישי הציבור שהביעו את תמיכתם בתוכנית. בתוך כך יוכלו להצטרף לתוכנית גם בנות מצטיינות שלאחר שירות לאומי.

יהי רצון שנזכה לראות את בנותינו מאירות את העולם בחוכמתן, מתוך צניעות וקדושה, עד שכל רואיהן יכירו את הברכה שבתורה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מאחורי כל הטיעונים: מאיסה בארץ

מכיוון שהמרגלים לא אהבו את ארץ ישראל, הם מצאו סיבות ריאליות לחשוש מלהיכנס אליה • עד היום, ביסודם של כל השיקולים הרציונליים עומדת אי-הבנת ערכה של הארץ • רבנים אינם נותנים פקודות, אבל הם מחוללים תהליכים אצל שומעיהם, ובזאת אחראים על בניית הזיקה לארץ אצל תלמידיהם • ההנגדה בין ההתיישבות לצורכי עם ישראל היא שקר – יישובי יהודה ושומרון בולמים הקמת מדינת טרור • גילוי הקדושה שבארציות מתאפשר רק בארץ ישראל • ההתנחלויות הן תמונת הניצחון האמיתית של ישראל מול האסלאם

במה חטאו המרגלים

לכאורה קשה, במה חטאו המרגלים? הרי הם נשלחו לתור את הארץ, לראות האם העם היושב בה חזק או רפה, האם יושבי הארץ רבים או מעטים. והנה נוכחו לפי מיטב שיפוטם, שהעם הכנעני שיושב בארץ הוא עם עז, עריו בצורות וגדולות מאוד, ואם עם ישראל ינסה לכבוש את הארץ, הגברים ייפלו בחרב והנשים והטף יימכרו לעבדים. כך המרגלים חשבו, אז מה רוצים מהם? שיראו כיצד עם ישראל צועד אל חורבנו ויחרישו? הלוא הייתה מוטלת עליהם חובה מוסרית להתריע מפני הסכנה. וגם אם המרגלים והעם טעו בשיקול הדעת, האם העונש צריך להיות כל כך חמור? שכולם ימותו במדבר, וכניסתו של עם ישראל לארץ תידחה בארבעים שנה, ואם לא יתקנו את חטא המרגלים ביום זה ייחרבו שני בתי המקדש?

כשלא אוהבים, לא מתאמצים

גם היום, רובם המכריע של האנשים שרוצים לסגת מיהודה ושומרון אינם אוהבים את ארץ ישראל, ואינם מבינים את ערכה, וממילא אינם מרגישים קשר ליהודה ושומרון. גם אם לא היו שום בעיות ביטחוניות ודמוגרפיות, הם לא היו מוכנים להשקיע מאמץ ביישובם

חטאם של המרגלים היה שלא הבינו את ערכה של הארץ ולא אהבו אותה, ולכן לא רצו כל כך להיכנס אליה, וכפי שנאמר: "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו" (תהלים קו, כד). מתוך כך טעו והגזימו בהערכת עוצמתם של הכנענים לעומת ישראל. לכן כאשר יהושע וכלב ניסו להצילם, אמרו תחילה: "טובה הארץ מאוד מאוד". רק לאחר מכן, מתוך ההכרה בערכה של הארץ, הם קראו לעם להתחזק באמונה וביכולתם לנצח את הכנענים (במדבר יד, ז ט).

מי שלא אוהב את הארץ, סולד מהצורך להיאבק עליה וממילא משכנע את עצמו שאין אפשרות לכובשה וליישבה, ומוצא לכך אלף סיבות. אולם הסיבה העיקרית היא שלא אכפת לו מארץ ישראל, וכל הסיבות שלו הן תירוצים. אין אדם שמוכן להשקיע מאמץ למען דבר שהוא לא מעריך. מי שאינו מעריך לימודים גבוהים, לא יוכל למצוא בקרבו את הכוחות לשקוד עד סיומם. מי שלא מעריך את השירות הקרבי, לא ימצא בקרבו תעצומות נפש לעמוד באימונים המפרכים המכשירים אותו להיות לוחם. מי שלא מעריך את חיי המשפחה, לא ימצא בקרבו כוחות לכרות ברית נישואים ולהקים משפחה. כל אלה ימצאו לעצמם אלף סיבות ריאליות מדוע הם אינם יכולים עכשיו ללמוד או להתגייס לצבא או להתחתן, אבל הסיבה האמיתית היא שהם לא רוצים.

אז והיום

גם היום, רובם המכריע של האנשים שרוצים לסגת מיהודה ושומרון אינם אוהבים את ארץ ישראל, ואינם מבינים את ערכה, וממילא אינם מרגישים קשר ליהודה ושומרון. גם אם לא היו שום בעיות ביטחוניות ודמוגרפיות, הם לא היו מוכנים להשקיע מאמץ ביישובם.

השפעת הרבנים

פעמים רבות אנו שומעים אנשים מבחוץ, שחושבים שהרבנים משפיעים על ידי פקודות שהם מנחיתים על הסרים למשמעתם. אולם הם אינם מבינים את העיקר. השפעה אמיתית אינה נובעת מפקודות אלא מלימוד הערכים המכוננים של החיים. כאשר ההורים והרבנים מלמדים את ערכה של ארץ ישראל דרך פרשיות השבוע וההלכות הקשורות למצוות יישוב הארץ, מתחולל תהליך פנימי בקרב הלומדים. הם מתבוננים על המציאות כולה מתוך ערכה של מצוות יישוב הארץ, וממילא רבים מהם עולים להתנחלויות ורבים אחרים תומכים במתנחלים. לפי זה ראוי לרבנים לערוך חשבון נפש, שאם הם רואים שאחוז ניכר מתלמידיהם מתרשלים במצוות יישוב הארץ, כפי הנראה לא זכו לשמוע על ערכה מרבותיהם.

חשיבות העיסוק בשבח הארץ

כדי להשריש בקרב עם ישראל את ערכה של ארץ ישראל, מרבה התורה לספר בשבחה: שעיני ה' אלוקינו בה מראשית השנה ועד אחריתה (דברים יא, יב), שמעיינות יוצאים בה בהר ובבקעה, שלא יחסר כל בה (דברים ח, ז י) וחמש עשרה פעמים התורה חוזרת ואומרת שהיא ארץ זבת חלב ודבש. וכן חז"ל הרבו לספר בשבחה. ללמדנו שבנוסף למצווה ליישב את הארץ, צריך גם לדעת את ערכה, לאהוב אותה ולחבבה. אפילו הרמב"ם בהלכותיו מדגיש את ערך רגש האהבה הכללי כלפי הארץ, וכותב: "גדולי החכמים היו מנשקים על תחומי ארץ ישראל ומנשקים אבניה ומתגלגלים בעפרה, וכן הוא אומר: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" (הלכות מלכים ה, י).

לא שוכחים מהעם, מגנים עליו

לעתים יצר הרע מתעטף בטיעונים צדקניים וטוען: "עם ישראל קודם לארץ ישראל, ואתם המתנחלים שכחתם את עם ישראל". יש אף "צדיקים" שמטיחים במתנחלים: "מה אתם עושים למען עם ישראל?". ועיניהם טחו מראות, שאילולי המתנחלים מזמן הייתה קמה ביהודה ושומרון מדינת טרור, וכל ערי השפלה היו מצויות תחת התקפות, ורבים היו נהרגים ונפצעים רחמנא ליצלן. וכי אפשר לעזור יותר מזה לעם ישראל, הלוא מדובר בהצלת נפשות ממש? רק מפני שזכינו לאהוב את הארץ ולהקים התנחלויות ברחבי יהודה ושומרון, אנו יושבים עדיין במקומות הקדושים הללו, וניצלים מן הסכנות האיומות שבהקמת מדינת טרור ביהודה ושומרון. אולם המספר שלנו ביהודה ושומרון מספיק רק כדי לעמוד בלחץ הנוכחי, ואם יגבר יותר – לא בטוח שיעמוד בזה. עדיין אנחנו זקוקים לעוד רבבות של משפחות, כדי להבטיח את עמידתנו למען עמנו וגאולתנו.

קומו אחים יקרים ועלו להתנחל בהרי יהודה ושומרון, ליישב את השממה ולבנות את הערים החרבות. ובזכות מצווה זו נזכה לבנים ובנות, נכדים ונכדות, כחול הים וכוכבי השמיים. יש עוד הרבה בתים שאפשר למלא, והרבה בתים שאפשר לבנות, וככל שיבואו יותר משפחות, כך ייפתחו יותר אפשרויות להמשיך לבנות.

גילוי האמונה תלוי בארץ ישראל

נמשיך לבאר את ערכה של מצוות יישוב הארץ. אמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (ספרי ראה נג). גם מבחינת ההלכה, זו המצווה היחידה שכדי לקיימה מסכנים נפשות, שכן נצטווינו לכבוש את הארץ, והתורה אינה מצווה לסמוך על הנס (מנחת חינוך תכה, תרד). לא זו בלבד אלא שאמרו חכמים: "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה", "וכל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה" (כתובות קי, ב). לכאורה קשה, מדוע מי שגר בחו"ל נחשב כעובד עבודה זרה?

אלא שחטאה הבסיסי של עבודה זרה, שהיא מחלקת ומפרידה את העולם לתחומים שונים השייכים לכוחות ואלים נפרדים. הפירוד הגדול ביותר שישנו בעולם הוא הפירוד שבין הרוחניות לחומריות, שלעתים נחשב בטעות לפירוד בין הטוב והרע. ומכיוון שבחוץ לארץ יכול היהודי לגלות את הקדושה רק ברוחניות, תוך ניכור מסוים מהטבע, נראה מזה כאילו דבר ה' מתגלה בתחומי הרוח בלבד; ואין פגיעה עמוקה יותר באמונת ישראל, כאשר מצטייר שכאילו כל התחום הגשמי מתקיים בלי השראה אלוקית ואף בניגוד לה. לכן מי שדר בחוץ לארץ, במקום שהאמונה מתגלה בחיי הרוח בלבד, נחשב כמי שעובד עבודה זרה.

לעומת זאת, סגולתה של ארץ ישראל שהיא ארץ הקודש, שניתן לגלות גם בגשמיותה את דבר ה'. ולכן מצווה ליישב את הארץ, לבנות בה בתים ולנטוע עצים. לכן בה מתגלה אמונת ישראל האחדותית.

מצב ישראל בגלות

שאלה: האם אי אפשר לגלות את הקדושה בחיים הארציים בחו"ל?

תשובה: לכאורה כן, אולם בפועל לא. הנה לכאורה טוב היה שיהודים יפתחו את מדעי הפיזיקה והכימיה לטובת האנושות, וכן יפתחו את הבנקאות ויסללו פסי רכבת לרווחת כלל האנשים. זה בדיוק מה שעשו יהודים בגרמניה, והנאצים השתמשו בכספם כדי לממן את ממשלתם וצבאם ולחולל מלחמת רצח עולמית. על פסי הרכבת שהברון הירש סלל, הובילו יהודים כדי לרצוח אותם בגזים שפותחו בעזרת גילויים מדעיים של יהודים. כך גם היה בברית המועצות, ולפני כן בספרד ובכל הארצות. הדברים אמנם מורכבים יותר, אולם ככלל זו קללת הגלות. רק כאשר ישראל מגלים את דבר ה' בארץ, מתגלה האמונה האחדותית בעולם, ומארץ ישראל מתפשטת ברכה וטובה לכל העמים ולכל הארצות.

לאחיי המתנחלים

שוב אנחנו שומעים עצות רעות על ישראל ומחשבות זדון על היישובים. האינטרס של מדינות העולם להסתדר עם מדינות ערב מעוור את עיניהן ומטה את דעתן נגדנו. המאבק היום אינו מוכרע לפי עוצמת כלי הנשק וכמותם, עובדה שיש לנו יותר מאשר לאויבינו, ואף על פי כן לא הצלחנו להכריע אותם. הם דרשו לשחרר אלף מחבלים תמורת חייל אחד – וקיבלו, למרות שישראל הודיעה במשך שנים שלא תיכנע לכך. מבחינתם מי שיגלה יותר אורך רוח ינצח. כי הם מוכנים להמתין עשרות שנים ומאות שנים, ואילו לאורח החיים המערבי אין יכולת התמדה כזאת. לכן בכל המבצעים בעזה ובלבנון, העובדה שהם שרדו נחשבת אצלם כניצחון ומאפשרת להם ליזום עוד ועוד מערכות. הדבר היחיד שמבטא מבחינתם הפסד הוא ההתנחלות והמתנחלים. ההיצמדות היהודית לקרקע היא ההוכחה שהיהודים יותר גיבורים, יותר נחושים, יותר אמיצים ויותר מצליחים. זו תמונת הניצחון היחידה של מדינת ישראל, שמרתיעה אותם באמת. לכן בכל העולם אויבי האסלאם מעריצים את המתנחלים, ומתוך כך את מדינת ישראל שעומדת מאחוריהם. הם מבינים שהמתנחלים הם הביטוי המובהק ביותר לניצחון האמת, הצדק והטוב על האלימות והטרור של המוסלמים.
זו השעה הראויה לעודד ולברך את המתנחלים להתחזק ביישוב הארץ, ולא להירתע מהזדון שמבחוץ ומהחולשה מבית.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

אשמתם של זקני ישראל

החטאים המסופרים בפרשה נעשו בידי הרשעים שבעם, אך הזקנים אשמים שלא מחו בעדם • בעקבות אי-המחאה, החטאים התפשטו בכל העם, וההידרדרות האמונית הגיעה עד לחטא המרגלים • הכניסה לארץ דורשת ערבות ואחריות לאומית, רוחנית וגשמית • מדיני טבילת כלים: כלי שנקנה ממפעל בבעלות יהודית חייב בטבילה גם אם הפועלים אינם יהודים, ולהפך • יהודי וגוי שקונים כלי בשותפות – הכלי פטור מטבילה • כלי שנקנה בידי צה"ל או המשטרה חייב טבילה מכיוון שעבר לבעלות יהודית • גר פטור מטבילת כליו הישנים

מהמדבר לארץ: תקוות ומשבר

עם כל מעלתם, שבעים הזקנים לא השכילו לתקן את החטא, למחות במתאוננים ולסייע למשה בהנהגת העם. זו הערבות שנדרשה מהצדיקים כדי להיכנס לארץ, שבה כל ישראל תלויים זה בזה. אולם הזקנים החדשים נותרו בצדיקותם האישית, ולא הצליחו להתעלות למדרגה כלל-ישראלית

בפרשת בהעלותך החל המסע המחודש לארץ ישראל. המסע הראשון נקטע על ידי חטא העגל; אז הובן שהדרך לארץ המובטחת רצופה מכשולים, ועל עם ישראל להיערך באופן המיטבי כדי שיוכל לעמוד בקשרי המלחמה הצפויים לו עם השונאים מבחוץ, והחמור יותר עם האויב הפנימי – היצר הרע שמטיל ספק באמונה ומטה את הלב לתאוות, במקום להתאמץ להגשים את החזון.

כדי לצלוח את הדרך הקשה, ציווה ה' את משה להעמיד את המשכן במרכז המחנה, לקדש את שבט הלוי ולקבוע את מקומם סביב המשכן כדי שישמרו את משמרת הקודש, לפקוד את כל הגברים יוצאי הצבא איש על מחנהו ואיש על דגלו לקראת כיבוש הארץ ויישובה, לסדר את שנים עשר שבטי ישראל סביב המשכן, וכך כשהמחנה כולו מבטא את החזון הגדול – להתכונן למסע. והנה ענן ה' עלה מעל המחנה, והמסע מתחיל. "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" (במדבר י, לה).

רצה הקב"ה לזרז את כניסתם לארץ והוליכם שלושה ימים במהירות. אולם כבר בחנייה הראשונה החלו הרשעים שבקצה המחנה להתאונן על טורח הדרך, ולא קמו צדיקים כנגדם למחות בהם. וכשאין דין למטה נעשה דין מלמעלה, "וישמע ה' וייחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" (במדבר יא, א).

גם הזקנים נענשו

מי האנשים שנשרפו בקצה המחנה? בפשטות, הרשעים ביותר, אלו שהתאוננו, הם נשרפו. אולם גם בקצה השני, מקרב הצדיקים ביותר, היו אנשים שנענשו. אלו היו זקני העם, שומרי גחלת האמונה במצרים, שכאשר חזר משה ממדיין, ובשליחות ה' ציווה שיבואו איתו אל פרעה לדרוש שישלח את ישראל, מרוב פחד נשמטו להם כל אחד לביתו. במעמד הר סיני נפרע מהם ה', כאשר ציווה שרק משה יעלה להר ואילו הם יישארו עם העם למרגלות ההר (שמות ה, א, ורש"י שם). במקום להבין את חטאם ולקבל את תיקונם בענווה, הזקנים לא נהגו מספיק כבוד בעת מתן תורה, ומתוך אכילה ושתייה הציצו לראות בשכינה והתחייבו מיתה. אלא שלא רצה הקב"ה לערבב את שמחת התורה, והמתין להם עד אירוע המתאוננים. זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלהם לתקן את חטאם: אילו היו דואגים על כבוד שמיים ומוחים במתאוננים, היו מתקנים את חטאם וניצולים. אולם משהתעצלו, נענשו ואכלה בהם אש ה' (שמות כד, י יא ורש"י).

המשך ההתדרדרות

משלא הייתה מחאה של זקני העם, גם האספסוף, הם קלי הדעת, החלו להתאוות לבשר ולהתאונן. שוב לא קמו גדולי ישראל למחות בהם, ובעקבות זאת הצטרפו לתלונות גם רבים מבני ישראל ובכו. הם לכאורה לא פגמו בכבוד שמיים, אולם באמת בכייתם הייתה תלונה קשה ופוגעת. במקום לראות את כל הטוב שעשה להם ה', בכו. "וייחר אף ה' מאוד ובעיני משה רע" (במדבר יא, י).

הניסיון לתקן על ידי שבעים הזקנים

עדיין היה אפשר לתקן. לשם כך ציווה ה' למנות שבעים זקנים, מאותם שוטרים שמסרו עצמם למלקות במצרים. כאשר גזר פרעה להעביד את ישראל בפרך, מינה שוטרים שיכו בישראל כדי להאיץ בהם להשלים את מכסת העבודה שהוטלה עליהם. אולם אותם שוטרים ריחמו על אחיהם ולא נגשו בהם, והיו המצרים מכים את השוטרים, שנאמר: "ויוכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נוגשי פרעה לאמור: מדוע לא כיליתם חוקכם". מכיוון שנשאו בצערם של ישראל והיטו גוום ללקות במקומם, ציווה ה' למשה למנותם לסנהדרין ונאצל מן הרוח אשר על משה עליהם: "ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו" (שמות ה, יד; במדבר יא, טז, ורש"י).

עם כל מעלתם, שבעים הזקנים לא השכילו לתקן את החטא, למחות במתאוננים ולסייע למשה בהנהגת העם. זו הערבות שנדרשה מהצדיקים כדי להיכנס לארץ, שבה כל ישראל תלויים זה בזה. אולם הזקנים החדשים נותרו בצדיקותם האישית, לא הצליחו להתעלות למדרגה כלל-ישראלית, ולכן לא זכו לעוד נבואות.

רק משה עמד בפרץ

העם המשיך להתלונן ולהטיח דברים כלפי מעלה, כאילו אין ביד ה' יכולת להאכילם ולהשביעם. ה' הביא להם להקות שליו להראות כי ידו אינה קצרה, ואותו הבשר שביקשו בתלונה הפך להם לרועץ, שכל המתאווים שהתנפלו על השליו לאוכלו בתאווה – נענשו ומתו על ידו בחרון אף ה'.

אולם החטא היסודי לא תוקן, הצדיקים לא חשו אחריות למחות בחוטאים. הסדקים המשיכו לחדור פנימה אל הקודש עד שאפילו אהרן ומרים דיברו במשה, כאילו הוא נוהג בפרישות יתרה. בלא ספק כוונתם הייתה לטובה, אולם מכיוון שההתאוננות נעשתה רווחת בישראל, אף הם לא חשו כראוי לכבודו של משה רבנו איש האלוקים. ולא היה מי שימחה בהם זולת ה'.

אף שהרשעים נענשו בקצה המחנה, וגם האספסוף ובני ישראל המתאווים נענשו, ואהרן ומרים ננזפו, הצדיקים לא התעוררו לקבל על עצמם שמעתה ואילך יעמדו בפרץ כנגד החוטאים. העם התרגל שבעת משבר מפנים את התלונות כלפי ה' וכלפי משה רבנו, במקום לערוך חשבון נפש שמכוון לתיקון עצמי.

שיא הנפילה – בכייה לדורות

כך נסדק האמון של בני ישראל בה' ובמשה, וביקשו לשלוח מרגלים לפני כניסתם לארץ. וכאשר חזרו המרגלים והוציאו את דיבת הארץ רעה, והביעו את עמדתם כי לא יהיה בכוחו של עם ישראל לכבוש את הארץ, עמד אותו הדור בפני ניסיון חייו. ברגע האחרון עוד ניסו יהושע וכלב למחות במרגלים ולהציל את העם מעצמו. אולם זה היה מאוחר, דבריהם נפלו על אוזניים ערלות. הצדיקים התרגלו שה' יצילם, ומשה רבנו יעמוד לבדו מול הרשעים. וכשהתגובה האלוקית לדברי המרגלים בוששה לבוא, נתמלאו פחד גם הם מפני אתגר הכניסה לארץ, ויחד עם כל העם בכו בלילה ההוא.

בבכייה זו מאסו בארץ חמדה והפנו עורף לאתגר העיקרי שלשמו יצאו ממצרים – לגלות את דבר ה' בארץ, שנאמר: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'" (שמות ו, ח; ושם ג, יז).

אז נגזרה כליה על כל אותו הדור, והכניסה לארץ התאחרה בארבעים שנה, עד שפגרי כולם ייפלו במדבר ובניהם יוכלו להיכנס לארץ. ומכיוון שהיה זה דור דעה שחווה את שעבוד מצרים ואת נס הגאולה ומתן תורה, אותו לילה שבו חטאו, ליל תשעה באב, נעשה ליל בכייה לדורות.

יהי רצון שנזכה לשאת באחריות הלאומית, לעמוד בפרץ, לשקוד על גילוי דבר ה' ביישוב הארץ בגשמיות ורוחניות, ולתקן בכך את החטאים שהובילו לחורבן.

טבילת כלים תלויה בבעלות

שאלה: הקונה כלי אכילה שיוצרו במפעל ששייך ליהודי וכל העובדים בו הם גויים, האם צריך להטבילו?

תשובה: נקדים תחילה שבעת שיהודי קונה או מקבל מגוי כלי מאכל שעשוי ממתכת או זכוכית, מצווה שיטביל אותו במקווה לטהרו, כדוגמת גר שטובל בעת גיורו. אולם הכול הולך אחר הבעלות: אם היהודי הוא בעל המפעל, גם אם כל הפועלים גויים, הכלים אינם צריכים טבילה. ומנגד אם המפעל שייך לגוי, גם אם כל הפועלים יהודים – הכלים צריכים טבילה.

שאלה: האם סוחר בכלי מאכל, שקנה כלים מגוי כדי למוכרם, צריך לטבול את הכלים שקנה?

תשובה: כל עוד כוונתו למוכרם אינו צריך להטבילם, הואיל ובעבורו הם כלים שנועדו לסחורה, אבל יהודי שיקנה אותם ממנו כדי להשתמש בהם, יתחייב להטבילם.

שותפויות של יהודים וגויים

כלי שיהודי וגוי קנו בשותפות מגוי – אינו צריך טבילה, הואיל ולא עבר לגמרי לרשות יהודי. מותר ליהודים לאכול בכלים אלו, כשם שמותר ליהודים לאכול בכלים של גוי, בתנאי שלא אכלו בכלים הללו מאכלי טרף באופן שטעם הטרף נבלע או נדבק בכלי. אם לאחר מכן היהודי יקנה את חלקו של הגוי, יתחייב לטבול את הכלי בברכה.

כלים של צה"ל והמשטרה

כלי אכילה שנקנו על ידי צה"ל, משטרת ישראל ושאר גופים השייכים למדינת ישראל, חייבים בטבילה בברכה. ואף שיש במדינה אזרחים גויים בעלי זכויות אזרח מלאות, מכיוון שככלל מדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית, הכלים חייבים בטבילה.

כלים של גר

שאלה: לפני כשנה זכינו לעבור גיור ולהתקדש ולהצטרף לעם ישראל. לפתע התעוררה לנו שאלה: האם עלינו לטבול את כלי האכילה שלנו?

תשובה: גר אינו צריך לטבול את כליו, מפני שבשעה שהוא טובל ונעשה יהודי, גם הכלים שברשותו נטהרים עמו. אמנם בדורות האחרונים יש שהסתפקו בזה (דרכי תשובה קכ, ד בשם חדרי דעה; מהרש"ג ג, מח), ובעקבותיהם כמה מרבני הדור האחרון כתבו שהגרים חייבים להטביל את כליהם בלי ברכה. אולם הראשונים והאחרונים לא הזכירו הלכה נחוצה זאת, ואם אכן הגרים חייבים לטבול את כליהם – לא ייתכן שהיו שוכחים להזכיר הלכה כזו במסגרת הלכות גיור או טבילת כלים. מוכרחים לאור זאת לומר שכלי הגר אינם צריכים טבילה, הואיל והם נטהרים יחד עמו (וכך כתב בשם משמואל מטות תרעח, בשם אביו האבני נזר; נזר הקודש יו"ד יז; ציץ אליעזר ח, כ; מנחת אשר ג, סו).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

חובת המחאה במסגרת הצבא

גם אם יש מחלוקות כיצד להגיב לכרסום בצביון היהודי בצה"ל, הלכה פסוקה היא שחובה להוכיח • תוכחת הזולת מבטאת אהבה ומונעת כעס ונקמה • מי שאינו מוחה – נחשב שותף לחטא ונענש • חובה לחזור ולהוכיח פעמים רבות, כל עוד יש סיכוי שהתוכחה תועיל • החובה חלה גם במצבים בלתי נעימים למוכיח • החובה מתחזקת בעידן שבו לגופים ציבוריים יש מנגנוני קבלת תלונות לשם התייעלות • הדבר מקובל גם בצה"ל, ואינו נחשב לפגיעה בסמכות • הדרכים המקובלות והרצויות למחאה במסגרת הצבאית

אספת הרבנים

אצל חיילים דתיים רבים נדמה שתלונה נחשבת כערעור על סמכות המפקד ואולי אף פגיעה בצבא. אולם צריך לדעת שעמדה כזו היא שריד מתקופת המלכות, ואף על פי כן התורה הורתה למחות כנגד חטאי המלכות. לעומת זאת, כיום תלונה נחשבת כהתנהגות אזרחית שראויה לשבח

לפני שבוע השתתפתי באספת רבנים שכונסה ביוזמת אבי מורי שליט"א, לשם דיון בכרסום צביונו היהודי של צה"ל בתחומים שונים. תהליך שהרמטכ"ל וסגנו מובילים, עד כדי יצירת סביבה שאינה מתאימה לאורח חיים יהודי מסורתי, בעיקר בתחום עירוב הבנים והבנות ואי שמירת גדרי הצניעות. היו שסברו שצריך להגדיר את הקו האדום שמעבר אליו חייבים לסרב פקודה. היו שסברו שהבעיות עמוקות וקשות ולכן יש צורך במאבק רחב על מטרותיו הכלליות של הצבא, ואף להצהיר שאם המצב ימשיך להתדרדר, נצטרך לקרוא לנוער לדחות את הגיוס בכמה שנים עד שהמצב יתוקן. מנגד, היו שסברו כי אף שהדרך לשינוי המצב אינה ברורה, לקריאה כזו אין מקום. גם הגדרת הקו שמעבר לו צריך לסרב פקודה היא בעייתית, שכן אינו דומה אדם שעלול להפסיד מכך את פרנסתו לאדם שנמצא בשירות חובה, ובכלל בענייני צניעות הגדרים פחות מוגדרים ותלויים באדם, במקום ובזמן.

חובת המחאה – הלכה מוסכמת

בתוך מכלול הדעות, הצעתי להסכים על עמדה אחת בסיסית, שיסודה במצוות התוכחה: כל חייל שנפגש עם בעיה משמעותית בתחום ההלכה והצניעות, חייב לקיים את מצוות התוכחה, שהיא חובה מהתורה, בהגשת תלונה בדרכים המקובלות בצבא ובחברה. גם אם יש סוברים שהצעה זו אינה היעילה ביותר, מדובר על חובה מהתורה שרבים מתרשלים בקיומה, ויש הכרח להחזירה למקומה הראוי. גם גורמי הצבא שבפניהם הועלו תלונות על פגיעה קשה בחיילים הדתיים ובצביון היהודי של הצבא, טענו שאין בעיה, וכי מתוך כלל התלונות של חיילים על נושאים שונים אחוז התלונות על עניינים דתיים הוא מזערי. הרי שהקפדה על קיום מצוות התוכחה תתרום להעלאת המודעות בפיקוד הבכיר ותועיל לשיפור המצב. ההצעה התקבלה, והתבקשתי לכתוב על כך מאמר הלכתי.

מצוות המחאה

מצווה על אדם מישראל שרואה את חברו חוטא שימחה בידו. אסור שהמחאה תנבע מתוך שנאה כלפי החבר אלא להפך, עליה לנבוע מתוך אהבה ואחריות למצבו, שכשם שיהודי צריך לדאוג לחבירו שלא יהיה רעב כך עליו לדאוג שלא יחטא. ואכן מצינו שמצוות אהבת הריע ומצוות התוכחה נאמרו בסמיכות, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא. לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז יח). הרי שהתורה מלמדת אותנו שעל ידי התוכחה מבטאים את האהבה האמיתית, ולהפך כאשר אין מוכיחים, מצטברת טינה כבושה ולבסוף נעשים שונאים ונוקמים ונוטרים. אבל כאשר מוכיחים, מתקנים את המצב. וגם כאשר לא מצליחים לתקן, התסכול יוצא ומבינים שכנראה קשה מאוד לחוטא לשנות את דרכו.

כאשר מדובר בחטא מערכתי ציבורי, חובת המחאה גוברת, שכן החטא פוגע ברבים ובצביון החברה.

הנמנע ממחאה נענש על החטא

אמרו חכמים: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו (נענש בחטאם של אנשי ביתו), באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו" (שבת נד, ב). הרי שחייל שיכול למחות כנגד דבר חטא ואינו מוחה, אף שהוא עצמו לא חטא, נעשה שותף בחטא ונענש.

מובא בתלמוד (שם נה, א), שרבי זירא אמר לרבי סימון, שהיה בקשר עם אנשי ריש גלותא: תוכיח אותם על מעשיהם הרעים. ענה לו רבי סימון: הם אינם מקבלים את תוכחתי, ומדוע שאוכיח אותם בחינם? ראוי לציין שאנשי שלטון שונאים תוכחות, והמוכיח אותם עלול לשלם על כך מחיר אישי, לפיכך סבר רבי סימון שאם ממילא לא יקבלו את תוכחתו, עדיף שישתוק.

ענה לו רבי זירא: אף על פי שלא יקבלו, חובה עליך להוכיחם. וכפי שאמר רבי אחא ברבי חנינא: "מעולם לא יצתה מידה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה". כלומר, לאחר שיוצאת מן השמיים הוראה טובה, אין הקב"ה חוזר ממנה, חוץ ממקרה של אנשים שיכלו להוכיח את החוטאים ולא הוכיחו. כפי שהיה בעת שגזר ה' על חורבן בית המקדש: בתחילה גזר להעניש את הרשעים בלבד, וחזר וגזר להעניש את הצדיקים שלא מחו. וזהו שנאמר: "'ויאמר ה' אליו, עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתווית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה' וגו' (יחזקאל ט, ד). אמר לו הקב"ה לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תו (סימן) של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה ועל מצחם של רשעים תו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, היה בידם (של הצדיקים הללו) למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם – לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, אם לפניך גלוי – להם מי גלוי? והיינו דכתיב: 'תהרגו למשחית… וממקדשי תחלו' (שם ט, ו). וכתיב: 'ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית' (שם)". ביאר רב יוסף, שהזקנים הללו שבהם התחילה הפורענות היו "בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו", אולם מכיוון שלא קיימו את מצוות המחאה – נענשו ראשונים.

חובה מתמשכת

כמה פעמים צריך להוכיח? אמרו חכמים: "הוכח – אפילו מאה פעמים" (בבא מציעא לא, א). זה בתנאי שיש סיכוי שהתוכחה תתקבל, כי התוכחה מופנית לאדם שמקבל את העקרונות שעליהם המחאה מבוססת; או במקרה שלנו, כשהיא כלפי גוף ציבורי, שכאשר סך התלונות כלפיו מצטבר לכמות מסוימת הוא מתחיל לשנות את עצמו לטובה.

כאשר אין שום סיכוי שהתוכחה תתקבל, המצווה להוכיח פעם אחת, ומעבר לזה אין להוכיח. וכפי שאמרו חז"ל (יבמות סה, ב): "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (רמ"א או"ח תרח, ב; מ"ב ט).

גם במצבי אי-נעימות

עד כמה צריך להתאמץ בתוכחה? נחלקו בזה האמוראים: לדעת רב על המוכיח להוכיח את החוטא בתוקף כזה עד אשר החוטא ירצה להכותו. לדעת שמואל, התוכחה צריכה להיות חריפה אך לא עד כדי הכאה, אלא עד אשר החוטא ירצה לקללו. ולדעת רבי יוחנן התוכחה צריכה להיות עד אשר החוטא ינזוף במוכיח ויאמר לו בחומרה כי אינו רוצה לשמוע אותו יותר (ערכין טז, ב). להלכה פסק הרמב"ם שהתוכחה עד הכאה. וכך כתב: "וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה הוא נתפש בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהן" (הלכות דעות ו, ז).

במדינה דמוקרטית – החובה גוברת

נמצא אם כן שחובת ההוכחה מחייבת את החייל גם כאשר היא כרוכה בכניסה למצבים מאוד לא נעימים מול מפקדיו. החובה קיימת גם כאשר רוב הסיכויים שלא תתקבל, מפני שלעולם יש סיכוי שהיא תועיל במקצת, אפילו כאחת ממאה תוכחות. וכל שאינו מוכיח, נעשה שותף בחטאה של כל שדרת הפיקוד, שפוגעת בצביון היהודי של צה"ל וכופה על חיילים שלא לנהוג כפי ההלכה.

אם כך היה נכון בעת שהשליטים פחות התחשבו בתלונות, על אחת כמה וכמה כיום, כאשר כל המערכות הציבוריות מקימות גופי ביקורת פנימיים ומעמידות לרשות הציבור מנגנוני פנייה מסודרים, כדי לתקן את עצמן בעזרת התלונות.

אצל חיילים דתיים רבים נדמה שתלונה נחשבת כערעור על סמכות המפקד ואולי אף פגיעה בצבא. אולם צריך לדעת שעמדה כזו היא שריד מתקופת המלכות. אז תלונה נחשבה כפגיעה בכבוד המלכות, ואף על פי כן התורה הורתה למחות כנגד חטאי המלכות. לעומת זאת, כיום תלונה נחשבת כהתנהגות אזרחית שראויה לשבח. כך השיטה הדמוקרטית משתפת את הציבור כולו בעיצוב המערכות ושיפורן.

אופן קיום חובת המחאה

ראשית, יש לפנות אל המפקד הישיר ואל הרב הצבאי היחידתי. אם הם יפתרו את הבעיה מה טוב.

אם הבעיה לא נפתרה, יש להפנות את המחאה לארבעה ערוצים:

  • א) למשרד פניות הציבור באכ"א. גם הורים ובני משפחה יכולים לפנות לשם. משרד זה רגיל לעבוד ביעילות ומהירות.
  • ב) לקו הפתוח של הרבנות הצבאית, בהיותו הגוף האחראי באופן הישיר לענייני היהדות בצה"ל.
  • ג) לגופים המלווים חיילים בצבא כגון איגוד ישיבות ההסדר ואיגוד הישיבות הגבוהות, ולארגונים ציבוריים כדוגמת 'צו 1' וכדומה.
  • ד) לנציב קבילות החיילים. זהו גוף חוץ-צבאי, שטיפולו ארוך ומערכתי, ונועד למקרים שבהם הצבא לא השכיל לתקן עצמו ביעילות.

בבעיות קשות שאינן מקבלות מענה ראוי, רצוי לשלוח העתק לכלי תקשורת כדוגמת 'בשבע' וערוץ 7, שמעוניינים לסייע בכך.

כאשר קשה לחייל לקיים את חובת המחאה, יכולים ההורים להחליפו ולקיים במקומו את חובת המחאה.

יש לקיים את מצוות התוכחה בהקדם, מפני שככל שהיא סמוכה לאירוע תועלתה מרובה יותר. אולם גם מי שהתרשל ולא קיים אותה אז, חייב לקיימה אחר כך ואפילו אחרי שנה, מפני שעדיין יש בקיומה בכל הערוצים הנזכרים תועלת.


תוספות העורך:

משרד פניות הציבור באכ"א

הקו הפתוח של הרבנות הצבאית

  • בטלפון 073-3402226

גופים המלווים חיילים בצבא

נציב קבילות החיילים

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

משפט עברי – באחריות לומדי התורה

הפגיעה של הממסד המשפטי בזהות היהודית, בביטחון ובהתיישבות היא תוצאה של הזנחת משפט התורה • אין להאשים את המערכת החילונית, כל עוד איננו מפתחים משפט עברי שמתאים למדינה מודרנית • חובה לעסוק בדיני התורה, תוך הכרת המציאות העכשווית, כדרכם של לומדי התורה בכל הדורות שלא דנו באופן תיאורטי ומנותק • מותר לאדם דתי להתמנות לשופט כיום, בתנאי שישאף לשינוי המצב וישתדל לפסוק לפי התורה כשאפשר • יש להיזהר מפסיקות שהתאימו בעבר והיום גורמות עוול, שהרי חכמים מתקנים תקנות בהתאם למצב

הממסד המשפטי – ערכאות של גויים

בישיבות אנחנו לומדים את המשפטים הנוגעים לימי התנאים, האמוראים, הראשונים וראשוני האחרונים. אם יבואו בשאלות הנוגעות לקהילה היהודית בימי הביניים – תהיינה לנו תשובות מפורטות, אבל לצערנו לא עסקנו מספיק במשפט הראוי לתנאי החברה והכלכלה של ימינו

בשבוע שעבר  סקרתי בקצרה את הפגיעה הקשה והשיטתית שהממסד המשפטי החילוני פוגע בזהותה היהודית של מדינת ישראל, בביטחונה וביכולתה ליישב את הארץ. זה העונש על הפניית העורף למצוות התורה – להעמיד שופטים ומשפטים על פי התורה, שנאמר (שמות כא, א): "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". אמנם מותר לנציגי הציבור לחוקק חוקים ולתקן תקנות, אלא שכל זה בתנאי שהמחויבות הבסיסית לעקרונות התורה נותרת על כנה; אבל כאשר שיטת המשפט יונקת את תפישותיה וערכיה ממקורות נוכריים, הרי שבתי המשפט נחשבים כ"ערכאות של גויים".

אם כן לכאורה, כפי שכתבו רבנים רבים, חלים על מערכת המשפט החילונית שלנו דבריו החמורים של הרמב"ם: "כל הדן בדייני נכרים ובערכאות שלהן, אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו" (הלכות סנהדרין כו, ז). וכתב הרב יצחק הרצוג זצ"ל, הרב הראשי לישראל בעת הקמת המדינה: "כעת כאשר עם ישראל שוכן בארצו, ולדאבון לבנו הוא דן על פי חוקים זרים, הדבר חמור אלף פעמים יותר מיחיד או קהילה בישראל שהולכים לדון בערכאות של גויים… ותוצאות מצב מחפיר ומביש זה מי ישורן" (התורה והמדינה כרך ז). וכן סברו הרב צבי פסח פרנק זצ"ל; ציץ אליעזר (יב, פב); 'חזון איש' (סנהדרין טו, ד); הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל (תחומין ג, עמ' 244) והראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצ"ל (יחו"ד ד, סה).

בעת הקמת המדינה עוד היו יהודים נאמנים שעל פי סברות שונות פקפקו באיסור ובהשלכותיו החמורות, אולם לאחר הניסיון שהצטבר במשך השנים, כבר ניתן לראות בעליל את חומרת החטא ואת גודל עונשו.

האשמה המוטלת עלינו

אמנם חובה להודות בגלוי על האמת ולומר שגם אנחנו, לומדי התורה, שותפים מלאים באשמה.

נניח שנזכה והעם יתעורר מחר לתשובה, וירצה למלא את ייעודו, לתקן עולם במלכות שד-י, והציבור כולו יבקש מנציגיו בכנסת ובממשלה: "אנא בטלו מאתנו את משפטי הגויים, השיבו שופטנו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, והעמידו את משפט התורה על תילו, כדי שממנו תצמח הבשורה לתיקון העולם". חברי הכנסת והממשלה יתכנסו ויחליטו על שינוי מערכת המשפט, ויבואו מיד לרבנים ויודיעו להם: "הנה החלטנו לבטל את מערכת המשפט החילונית, ומהחודש הבא אנו מבקשים שתפעילו את מערכת המשפט כולה".

במציאות הנוכחית, יצטרכו הרבנים בלית ברירה לבקש ממערכת המשפט החילונית להמשיך לנהל את ענייני המשפט. מפני שלדאבון לבנו, עדיין לא הכנו את התשתית הלימודית להקמת מערכת משפט על פי התורה. עדיין לא הכשרנו שופטים שיוכלו למלא את מקום השופטים של היום, עוד אין לנו עמדה מגובשת לגבי סדרי הדין, הראיות, התביעה הפלילית, דיני חוזים, דיני עבודה, הדין הציבורי, מיסים, חברות בע"מ וכיוצא בזה. בישיבות אנחנו לומדים את המשפטים הנוגעים לימי התנאים, האמוראים, הראשונים וראשוני האחרונים. אם יבואו בשאלות הנוגעות לקהילה היהודית בימי הביניים – תהיינה לנו תשובות מפורטות, אבל לצערנו לא עסקנו מספיק במשפט הראוי לתנאי החברה והכלכלה של ימינו (זולת כמה מכונים שביררו מספר סוגיות).

בנוסף לכך, בסוגיות רבות יש מבוכה, שכן נחלקו בהן הראשונים, ומחמת הגלות לא היה כוח לחכמי ישראל להכריע הלכה, וכל אחד מהנידונים יכול לטעון "קים לי" כדעת פלוני, כלומר לדעתי הלכה כדעת הרב שמצדיק את עמדתי. וכיוון שלא הוכרעה הלכה, לא ניתן לפסוק מי צודק. כדי שנוכל להקים מערכת משפט על פי התורה נצטרך לפסוק תחילה הלכה ברורה בכל הסוגיות העקרוניות.

לימוד זכות על מייסדי המשפט

ניתן אם כן ללמד זכות על המשפטנים הישראלים, שלא בזדון הפנו עורף למשפט התורה, אלא מתוך שסברו שלא יצליחו לקיים על פי משפטי התורה חברה וכלכלה מודרנית – פנו למשפט שהיה כבר רווח בארץ. משפט שתחילתו בחוקים הטורקים ועיקרו על פי המשפט האנגלי, ומשם ואילך המשיכו לבנות את מערכת המשפט על פי הניסיון העצום שנרכש במערכות המשפט של המדינות הדמוקרטיות, תוך עבודה של מאות אלפי משפטנים, שבדרך של בירור, ניסוי, טעיה ותיקון, יצרו מערכת משוכללת שמתאימה לחברה המודרנית.

לפי זה אין להחיל על מי שתומך במערכת המשפט החילונית את דברי הרמב"ם: "הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו".

אמנם בפועל, כיוון שמערכת המשפט החילונית יונקת את ערכיה מהחברה המערבית (על תחלואיה השונים), היא אטומה לערכי התורה, העם והארץ (שוב ניתן אולי ללמד זכות, שכדי שלא לבלבל את שיקוליה הציבה מערכת המשפט לעצמה חומה גבוהה בין ערכי המשפט החילוניים לערכים הישראלים שבתורה. בפועל, התוצאה קשה מאוד לזהותה היהודית של המדינה). פעם אחר פעם מערכת המשפט עושקת את העם היהודי מערכיו, זכויותיו, ארצו ויעודו הלאומי. רק על ידי טענות של סכנת נפשות (כמו בנושא הגירה ערבית למדינת ישראל בטענת איחוד משפחות), טיעונים לאומיים התקבלו בדוחק.

שינוי הדרגתי

צריך להוסיף, שגם אילו הייתה בידינו משנה סדורה, ובזמן קצר היינו מסוגלים להעמיד מערכת משפט מסודרת להפליא, עדיין היינו חייבים לקבוע תקופת ביניים, שבה ידונו כל החוזים, ההסכמים, והתיקים הפליליים, על פי מערכת המשפט הנוכחית, כדי שלא למוטט את מערכת החברה והכלכלה שהתבססה עליה. לכן המעבר למשפט התורה צריך להיות הדרגתי, באופן ששום אדם לא יפגע מהשינוי.

לימוד משפט התורה

הרי שחובה גדולה מוטלת על ציבור לומדי התורה ומלמדיה, ללבן לעומק את משפט התורה, ועל פיו לבחון את שיטות המשפט השונות בעולם על הטוב והרע שבהן, לבחון את מערכת החוקים והתקנות הנוהגים במדינת ישראל, ולשקול מה ראוי לאמץ, מה ראוי לשנות ואילו תקנות ראוי לתקן.

יש לציין שמתקופת הגמרא ועד תחילת התקופה המודרנית, תלמידי הישיבות היו בקיאים בתורת הכלכלה והמשפט הנהוגים בימיהם. הם ידעו מה הגויים פוסקים ומה צריך לפסוק לפי ההלכה. לצערנו, בדורות האחרונים נוצר מרחק בין עולם התורה ועולם המעשה, כאשר עולם התורה התכנס לבירורים תיאורטיים, עד שיש טוענים שכל בירור שנוגע להלכה ולמעשה נחשב נמוך לעומת החילוקים המופשטים.

אם נמשיך את מורשת הלימוד מדורי דורות, הרי שלומדי סדרי נשים ונזיקין בתלמוד, וחלקי חושן משפט ואבן העזר בשולחן ערוך, צריכים כיום להיות מצויים בהכרת מערכת המשפט לדרגותיה, הדין הפלילי, סדר הדין, סדרי המסחר, אשראי, השקעות, מינוף, ריביות, מיסים, חוקי עבודה ועוד.

מתוך כך נוכל להעמיד חזון של מדינה יהודית שנוהגת על פי משפט התורה, שכל רואיו יכירו וידעו איך על ידו עקרונות הצדק וערכי המוסר באים לידי ביטוי מלא. וכפי שנאמר (דברים ד, ו-ח): "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוהינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת, אשר אנכי נותן לפניכם היום".

האם ראוי להתמנות לשופט

יש רבנים שסוברים שאסור ליהודי להתמנות לשופט במערכת המשפט החילונית. אמר לי פעם שופט ירא שמים, שהוא נמנע מלחתום כעד על כתובה, מתוך התחשבות בדעת הרבנים שסוברים שהוא פסול לעדות.

לעומת זאת, יש רבנים שסוברים שהואיל והציבור על ידי נציגיו בכנסת קיבל על עצמו את מערכת המשפט החילונית, מותר לאדם לקיימה ולהתמנות לשופט, שהרי לא הוא אשם בקביעת שיטת המשפט הנוכרית.

לעניות דעתי נראה שהכול תלוי בעמדתו של השופט. אם הוא מצטער על כך שאין נוהגים על פי משפט התורה, ומנסה ככל יכולתו לתקן, אזי יש ערך לכך שיתמנה לשופט. הוא כמובן אינו יכול להפר את התחייבותו לפסוק על פי החוק המוסכם, אולם במקרים שהחוק נתון לפרשנות, כפי ששופטים חילוניים נוהגים לעיתים למתוח את פרשנותם באופן קיצוני לכיוון החילוני, מצווה עליו למתוח את הפרשנות עד קצה האפשר לכיוון משפט התורה. אבל אם הוא משתלב בתוך המערכת, ומקבל את עולה המוסרי בלב שלם, גם אם מעת לעת הוא מעטר את דבריו בפסוקים ודברי חז"ל, הרי שהוא שותף בחילול השם (נראה שכך סבר גם הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, תחומין ג עמ' 244).

לעתים אנו שומעים משפטנים דתיים שמתנכרים לזכות הבסיסית של ישראל על ארצו, ואף שואבים את נימוקיהם מסמכות מפוקפקת של בית המשפט הבינלאומי בהאג, שהוא ללא כל ספק "ערכאות של גויים". ואזי גם אם לדעתם הם הלכו בדרך המשפטית הרווחת בעולם, כיוון שיכלו לבחור בדרך נוספת שאף היא לגיטימית ותואמת את התורה (כמו דו"ח אדמונד לוי), בפועל הם שותפים בחילול השם שעליו דיבר הרמב"ם.

הסמכות לתקן תקנות

חובה להוסיף שלעיתים, שופטים ודיינים שיפסקו לפי דין התורה הפורמלי (כמו למשל בירושות ומזונות), יימצאו כפוסקים בניגוד לעקרונות התורה. שכן ברור שאילו היתה לחכמים סמכות, היו קובעים תקנה כדי לפתור את העיוות שעלול להיווצר מהבנה פשטנית של דין התורה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האשם העיקרי: בית המשפט

כל אלו שתקפו את מצוות אשת יפת תואר, מלבד הזלזול בתורה, פגעו גם בהשפעתה המוסרית על העולם • יסוד הבעיה – שחצנות התרבות המערבית, אשר מציעה לאנושות תפיסות עולם שטחיות ומסוכנות, בניגוד להדרכתה המורכבת של התורה • הגורם העיקרי הפוגע כיום במדינה היהודית ובערכיה – בית המשפט העליון • בסוגיית עמונה, בית המשפט העדיף את העותרים על המתיישבים, רק משום שאלו ערבים ואלו יהודים • שורה של החלטות בג"ץ נגד היהדות, יישוב הארץ וביטחון ישראל • האחריות גם על הציבור התורני – להעמיד אלטרנטיבה

בשבוע שעבר עסקתי בביאור מצוות אשת יפת תואר ובתיקון המוסרי הגלום בה: מחד, לעומת המצב החוקי המקובל בעולם, לפיו היה מותר לעשות הכול בשבויים, היה בכך תיקון עצום; מאידך, לימדה אותנו התורה שמדובר בעבירה שהותרה בדיעבד, ומכיוון ש"עבירה גוררת עבירה" היא עלולה להביא לסכסוכים במשפחה ולהולדת ילדים סוררים (תנחומא כי תצא א). ואמרו על כך חכמים: "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות (ספק איסור) ואל יאכלו בשר תמותות נבילות (איסור ודאי)" (קידושין כא, ב). כך התורה מרוממת את האדם בהדרגה עד לתיקון השלם.

לעומת זאת, אנשי התקשורת הרבים שלעגו למצוות התורה, וכן חברות הכנסת שעתרו לבג"ץ נגד מינוי הרבצ"ר, הוציאו דיבה רעה על התורה. פרט לכך שביזו בדבריהם ובמעשיהם דברי אלוקים חיים, ואת המסורת שאבותיהם מסרו את נפשם כדי לשומרה, לא פחות חמור מכך פגעו בהשפעתה המוסרית הברוכה של התורה לתיקון העולם.

היוהרה והשטחיות

צדק, אחווה, שוויון וחירות הם ערכים קדושים שמקורם בתורה. אך כשהם מגיעים בשטחיות שנובעת מיוהרה וזלזול בשאר הערכים והתרבויות, תוך התעלמות מהמורכבות האין-סופית שבחיים האנושיים, הם גורמים סבל רב לאנשים רבים מאוד. התורה היא שנועדה להדריך את כולנו בנפתולי החיים

זה קרה להם בגלל תפיסת עולמם השחצנית והשטחית, שמתוך כוונות טובות מציעה לעולם "דתות חדשות" ו"פתרונות מוסריים", שבפועל גורמים לחורבן והרס. כך כדי לעזור לעניים, תנועה אחת הציעה לעולם את "דת הקומוניזם", שמאמיניה פגעו בזכויות הקניין, יזמו מלחמות רצחניות והקימו משטרי רשע דיקטטוריים.

במקביל לכך, כדי לבסס את זכויותיו האישיות של האדם, תנועה אחרת הציעה לעולם את "דת הדמוקרטיה הליברלית", לפיה לא משנה מה האופי הלאומי והמצב החברתי, בכל אופן השיטה הדמוקרטית תביא תמיד שלום וטובה, וכך מתוך דבקות עיוורת ב"דת הדמוקרטיה" סייעו לחומייני להקים את שלטון הרשע באיראן, וחוללו אנדרלמוסיה ומלחמות בכל הארצות שניסו להציע להן את עזרתם (מצרים, עיראק, סוריה, תימן, לוב, אפגניסטן ועוד).

במקביל, כלפי פנים, "דת החופש והשוויון" גרמה לפירוק המשפחה והחברה הלאומית, וגזרה בדידות ואומללות על אנשים רבים, שבאה לידי ביטוי בהצטמקות דמוגרפית מתמדת ומדאיגה.

הערכים שבשמם הם מדברים, כמו צדק, אחווה, שוויון וחירות, הם ערכים קדושים שמקורם בתורה, אך כשהם מגיעים בשטחיות שנובעת מיוהרה וזלזול בשאר הערכים והתרבויות, תוך התעלמות מהמורכבות האין-סופית שבחיים האנושיים, הם גורמים סבל רב לאנשים רבים מאוד.

התורה היא שנועדה להדריך את כולנו בנפתולי החיים, לבחור בטוב בתוך מציאות מסובכת.

אשמת הממסד המשפטי

במצב מתוקן היה ראוי לתבוע דיבה את המעלילים על התורה ועל הרב קרים שאינם דבקים כביכול בערכי המוסר. אולם אל מי אפשר לעתור? הרי כל הממסד המשפטי נגוע בזה. שופטי בית המשפט העליון קיבלו כדבר סביר שאולי כך הדברים. היה ראוי להם לדחות את העתירה על הסף באחד משני הנימוקים:
א) אין זה מעניינו של בית המשפט להתערב במערכת אחרת, כל עוד אין טענה פלילית.
ב) אין היתכנות של אמת בעצם העתירה. הרי אין פרשן בישראל מאז ומעולם שטען שזה מעשה טוב, ולא מסתבר שדווקא הרב קרים פתאום יגיד שכך מצוות התורה.
אבל גם הם הסכימו לקבל את אפשרות הדיבה שאולי כך אומרת התורה וממילא כך מורה רב בישראל. משלא עשו זאת נעשו שותפים בדיבה, וכפי שאמרו על שומעי לשון הרע, שגם הם כמו המספר נחשבים לעבריינים. כי לא רק העכבר גנב, אלא גם החור שמזמין אותו להיכנס. והפרקליטות שהייתה צריכה להגן על מינוי הרבצ"ר – גמגמה בטיעוני הבל שמצביעים על בורות, חוסר כבוד ואי אמון כלפי התורה והרבנים.

מטרת העתירה הייתה להשפיל את חוקי התורה ואת נושאיה, ולהראות לכול שהמשפט החילוני מעל התורה, ומכיוון שהממסד המשפטי התנדב להיות שותף לכך, האשמה העיקרית מוטלת עליו.

משפט עמונה

גם ביחס להתיישבות היהודית בעמונה נהג הממסד המשפטי באופן דומה. תוך התעלמות ממצוות יישוב הארץ וחזון גאולתה בתורה, בנביאים ובמורשת הישראלית, נתן לאורך כל הדרך עדיפות לטענות קלושות של עותרים שגם אם הם קיימים, מעולם בני משפחתם לא קנו את האדמות הללו ולא עסקו ביישובן. היתרון היחיד שיש לעותרים על פני המתיישבים, שהם ערבים ואילו המתיישבים יהודים, לכן הורו להרוס את בתיהם.

הפגיעה בזהותה היהודית של המדינה

בתהליך מתמשך הממסד המשפטי מכרסם בזהותה היהודית של המדינה. זה הזמן להיזכר בעיקרי פסיקותיו והוראותיו בתחום זה:
א) בשורת החלטות פגע בית המשפט בערכי השבת, תוך שהוא מתיר יותר ויותר חילולי שבת ציבוריים (בתי קולנוע, מרכזי קניות מחוץ לערים וכדומה);
ב) אף שהכנסת חוקקה את "חוק יסודות המשפט", לפיו בכל שאלה משפטית שהחוק הישראלי לא הכריע, בית המשפט צריך לפנות אל ערכי מורשת ישראל – בפועל בית המשפט העליון רוקן חוק זה מתוכן;
ג) בית המשפט פגע בערכי המשפחה היהודית בכך שהכיר באימוץ ילדים בידי זוגות חד מיניים;
ד) הכיר בגיורים רפורמיים שנערכים בחוץ לארץ;
ה) הכיר בפועל (דה פקטו) בנישואים אזרחיים שנערכו בחוץ לארץ, כולל 'נישואין' חד-מיניים;
ו) פגע במעמדה של השפה העברית כשפת המדינה, תוך שהוא כמעט משווה את השפה הערבית לשפה העברית;
ז) מנע את פסילת מפלגת בל"ד ומועמדים אנטי-ציוניים, וזאת בניגוד לעמדת ועדת הבחירות שהסתמכה על חוק יסוד הכנסת האוסר התמודדות של מפלגה ששוללת את זהותה היהודית של המדינה;
ח) הממסד המשפטי כפה השתתפות של נשים זמרות ושחקניות בטקסים רשמיים וחצי רשמיים, בלא להתחשב בעמדת ההלכה והציבור הדתי והחרדי.

פגיעה ברבנות ובבתי הדין

א) בשורה של החלטות בג"ץ התערב בשיקול דעתם של רבני ערים ביחס למתן כשרות;
ב) חייב את בתי הדין לפסוק על פי החוק החילוני בענייני ממונות;
ג) אסר על בתי הדין הממלכתיים לשמש כבוררים לפי חוק הבוררות;
ד) הקים בתי משפט לענייני משפחה שנועדו להתחרות בבתי הדין.

פגיעה בערך יישוב הארץ

קופסאות כחולות - קופסאות הצדקה של קק"ל עבור ייהוד הארץ
הקופסה הכחולה – קופסת צדקה שהוצבה בבתים ובמוסדות חינוך רבים בה תרמו יהודים רבים ממון לגאולת קרקעות המולדת וייהוד ארץ ישראל.
התמונה באדיבות המוזיאון לראשית ההתישבות קיבוץ יפעת. מתוך אתר פיקיוויקי CC

כבר מאה וחמישים שנה מתרחש מאבק לאומי בין היהודים והערבים על ארץ ישראל. כדי לגאול את הארץ וליישבה הוקמה הקרן הקיימת לישראל ואחר כך מדינת ישראל. אולם בית המשפט העליון, בתהליך הדרגתי, פוגע ביכולתה של מדינת ישראל להגשים את ייעודה:
א) הוא אסר על הממשלה להקצות קרקעות מדינה להתיישבות המיועדת ליהודים בלבד;
ב) אסר לתת תמריצים ליישובים יהודיים בגליל ובנגב (ייהוד הגליל והנגב), ובכך ביטל את האידיאל שליווה את התנועה הציונית מראשיתה;
ג) אפילו ביחס לקרקעות הקרן הקיימת לישראל, שנקנו בכספי יהודים בלבד, בעקבות דיוני בית המשפט העליון, הורה היועץ המשפטי מר מזוז שלא להעדיף יותר התיישבות יהודית;
ד) בעקבות עתירות ארגוני שמאל בית המשפט הזדרז להתערב ולדרוש פינוי שכונות ומאחזים של יהודים ביהודה ושומרון, תוך שבירת כללי הדיונים, המחייבים הליכים משפטיים לבירור הבעלות על הקרקע בפני בתי משפט השלום והמחוזי;
ה) בית המשפט אסר על המדינה לרסס מן האוויר בקוטלי זרעים חלקות של בדואים בנגב שנזרעו שלא כחוק, למרות שהוכח שזו שיטה יעילה לבלימת השתלטותם על אדמות המדינה;
ו) בעקבות לחץ של בית המשפט, היועץ המשפטי חייב את המדינה להטות את אפיק נחל חברון בצפון הנגב בעלות של 30 מיליון שקלים, בטענה שהביוב שהרשות הפלשתינית מזרימה בו מפריע לבדואים במאחז הלא חוקי אום-ביתין הסמוך לתוואי הנחל;
ז) בית המשפט אסר על ראש הממשלה נתניהו בשלהי כהונתו הראשונה לסגור את האוריינט האוס בטענה שממשלתו היא 'ממשלת מעבר', ולעומת זאת דחה עתירה זהה נגד שיחות טאבה בשלהי כהונתו של ברק.

פגיעה בביטחון ישראל

א) בית המשפט אסר טלטול נחקרי שב"כ גם במצבים של "פצצה מתקתקת";
ב) ביטל את "נוהל שכן", שיטה שהצילה חיי חיילים רבים;
ג) הציב מגבלות חמורות שקושרות את ידי צה"ל באשר לפגיעה במחבלים שעומדים לבצע פיגוע;
ד) פסל חוק – אף שנחקק בכנסת – שהתיר לעצור מחבלים "קשים" במשך שבועיים בלי לראות שופט, למרות הצורך הביטחוני שבכך כדי להוציא מהם מידע;
ה) בניגוד לעמדת מערכת הביטחון, במקומות רבים הורה על פירוק והזזת קטעים בגדר ההפרדה או בגדרות היישובים, וכן פתיחת כבישים והסרת מחסומים, תוך ידיעה ברורה שהדבר עלול לגרום לסיכון ביטחוני;
ו) בשורה של החלטות, בית המשפט והממסד המשפטי כפו על צה"ל גיוס בנות ליחידות לוחמות, בניגוד לעמדת הוועדות המקצועיות.

לעתים עצם העובדה שבג"ץ מתחיל לדון בעתירות מסוימות גורמת למערכת השלטונית לסגת מתוכניתה. לדוגמה: בג"ץ קיים דיונים בעתירות השמאל נגד צמצום אספקת דלק, חשמל ומצרכים שונים לעזה, ובעקבות זאת הורה היועץ המשפטי, מר מזוז, לממשלה להתקפל מתוכניתה.

חיזוק לנאמני העם והארץ

די בסקירה תמציתית זו כדי לקבוע כי המערכת המשפטית היא כיום הממסד המנוכר והפוגע ביותר בערכי היהדות והציונות בישראל.

אמנם חובה לציין שיש בממסד המשפטי גם צדדים חיוביים רבים: בתחום הדרך ארץ שקדמה לתורה הוא נוהג באופן סביר, ובעצם קיומו הוא מסייע לשמירת החוק והסדר וקיומה התקין של המערכת החברתית והכלכלית.

עוד צריך לציין שגם אנחנו, בני הציבור התורני, אשמים במצב שנוצר, בכך שאיננו מציעים אלטרנטיבה משפטית ראויה. אקווה להרחיב על כך בפעם הבאה. בינתיים נברך את אותם פרקליטים, שופטים ויועצים, שמתוך נאמנות בסיסית לערכי התורה, העם והארץ, ובתוך מסגרת החוק הקיים, משתדלים לבצע את מלאכתם וסוללים בכך את תחילת הדרך לתיקון.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כשהרב גורן דרש מסדר כבוד

הרב גורן, שיום פטירתו יחול השבוע, משמש דוגמה לרב שמטיל מרות ומפגין תוקף • הרב גורן הבהיר שבמקרה של התנגשות בין פקודה להלכה, כשאין בדבר פיקוח נפש יש לסרב פקודה • הרבנים הנוכחיים עושים עבודת קודש, אבל כפופים למטכ"ל חילוני • זכותה של הרבנות להמשיך בדרך זו בשל יתרונותיה, אך מכיוון שפסיקתה איננה עצמאית, עליה להבהיר שאינה בגדר מרא דאתרא • יש לערב רבנים בהליך מינוי הרב הצבאי • כדי לחזק את הרבנות הצבאית, חובה להכיר בעובדה שמכרסמים במעמדה, ולפעול לתיקון

כהמשך לדברים שכתבתי לפני שבועיים על הרבנות הצבאית, שעם כל חשיבותה אין לה סמכות של 'מרא דאתרא', ולקראת יום הזיכרון לגר"ש גורן זצ"ל שיחול בשבוע הבא בכ"ד במרחשוון, אביא סיפור מעשה שממחיש את מושג מרא דאתרא בצבא.

סיפור על הגר"ש גורן ומרותו

האלוף הרב גורן נכנס למפקדה בפנים זועפות, הוא דרש שהשליש יתייצב מיד לפניו. לאחר כמה דקות הגיע השליש כשחיוך לעגני על פניו. הרב גורן פקד עליו מיד: "הקשב! צא מיד ותחזור כמו שחייל צריך להתייצב לפני אלוף!" השליש הפסיק לחייך

לפני כמה שנים שלח אליי יעקב בלוך מקיבוץ שעלבים, סבא של בוגר ישיבתנו עשאל רויכמן, סיפור נאה על הרב גורן (מתוך ספרו 'שופר גדול תקע'):

מחלקת נח"ל דתי מקיבוץ 'חפץ חיים' הגיעה לאימון מתקדם בצאלים. משה שינקולבסקי הלך לבדוק את המטבח, ומצא שמערבבים שם בשר בחלב ואין לטבחים שום רצון לשמור כשרות. להפך, סמל המטבח ציווה להרחיקו מהמטבח. משה זקס, מזכיר הגרעין, הלך לדבר עם השליש שהיה איש השומר הצעיר, אבל הוא צחק עליו, ולא היה מוכן לעשות דבר למען הכשרת המטבח.

המחלקה החליטה לוותר על אוכל טרי מהמטבח ולהסתפק במנות קרב, שגם אותן הצליחו לקבל רק לאחר ויכוח לא נעים. אלא שביום שישי בבוקר מנות הקרב נגמרו, ולשבת לא נותר להם אוכל, ומהמטבח לא יכלו לאכול, שכן בנוסף לכך שערבבו שם בשר בחלב גם היה ברור שיבשלו בו בשבת. בצר להם התקשרו בבוקר יום שישי לרבנות הצבאית. הטלפון הועבר ישירות לרב גורן, שהודיע להם מיד שעוד באותו יום יגיע אליהם למחנה, וביקש שיודיעו לשליש המחנה שהוא יגיע למחנה בשעה שתים עשרה בצהריים. הם העבירו את הידיעה לשליש, אך הוא הצטחק ואמר: "שיבוא, יופי לו".

קצת לפני השעה שתים עשרה הגיעה מכוניתו של הרב הראשי לצה"ל. אחרי שהנהג ניהל ויכוח קצר עם הש"ג, המכונית נעצרה לפני המפקדה. האלוף הרב גורן נכנס למפקדה בפנים זועפות, הוא דרש שהשליש יתייצב מיד לפניו. לאחר כמה דקות הגיע השליש כשחיוך לעגני על פניו. הרב גורן פקד עליו מיד: "הקשב! צא מיד ותחזור כמו שחייל צריך להתייצב לפני אלוף!" השליש הפסיק לחייך, יצא בבהלה מהחדר ועמד בפתח בעמידת דום. הרב גורן פקד עליו: "שמאל, ימין, שמאל, עמוד! תקשיב לי היטב סגן משונה שכמוך! אינך יודע לכבד אלוף. היום אני מתכוון ללמד אותך איך צריך לקבל אלוף שמודיע על ביקורו במחנה! יש לך רבע שעה להכין משמר כבוד ליד שער המחנה. אני דורש שכשאכנס למחנה ילווה אותי משמר כבוד עד המפקדה. במפקדה תחכה לי המחלקה מחפץ חיים ערוכה למסדר. בינתיים אלך לבדוק את המטבח. הבאתי איתי קצין דת והוא ייתן לכם את כל ההוראות להכשרת המטבח. האם יש לך שאלות, סגן משונה שכמוך?!" לסגן לא היו שאלות והוא רץ להכין את משמר הכבוד בשער המחנה, ואת המחלקה מחפץ חיים למסדר לפני המפקדה.

לאחר רבע שעה חזר הרב גורן, ונכנס מחדש דרך השער עם משמר הכבוד. כשהגיע לפני המפקדה, עמד מול חיילי הנח"ל ואמר: "שלום לכם חיילים, באתי להסדיר את ענייני הכשרות שנזנחו לחלוטין. זו עבירה חמורה על פקודות מטכ"ל והאחראי ייתן את הדין על כך. אני רוצה לציין שהסגן המשונה שממלא כאן תפקיד שליש למד היום איך מקבלים פני אלוף בצה"ל, ואני מקווה שיזכור זאת. שבת שלום". הרב גורן חזר למכוניתו ונסע. מאז המטבח היה כשר למהדרין, וכל חיילי המחנה זכרו למשך זמן רב את הופעתו המרשימה.

הערכה לרבנים הנוכחיים

בשולי הסיפור ראוי להעריך את השיפור המשמעותי שהתחולל בצה"ל מאז בתחום הכשרות וכיוצא בו. ראוי גם להעריך את החיילים הדתיים דאז, שעמדו בגבורה ולא בושו בשמירת ההלכה מול מפקדיהם. בזכותם ובזכות מעשיו של הרב גורן וממשיכיו, הרבנים הצבאיים לדורותיהם עד ימינו, מצב הכשרות והיכולת לשמור מצוות בצבא השתפר לאין ערוך.

יחד עם הקביעה שאין כיום לרבנות הצבאית דין מרא דאתרא, חובה לציין שזכיתי להכיר באופן אישי את הרב היוצא, הרב רפי פרץ שליט"א, ואת הרב הנכנס הרב אייל קרים שליט"א. שניהם רבנים נכבדים ובעלי מידות תרומיות, וזכויות רבות להם בפועלם במסגרת הרבנות הצבאית. ייתכן מאוד שאין בכוחם לשנות את המציאות המורכבת והקשה שצה"ל נקלע אליה בתחום היהדות, ומה שאני כותב אינו נגדם אלא לחיזוק מעמדם ותיקון המצב.

התנהגות של מרא דאתרא

בכל אופן, הסיפור על הרב גורן זצ"ל מלמד כיצד נוהג מרא דאתרא. לא כל מרא דאתרא חייב לנהוג בדיוק כדרכו של הרב גורן זצ"ל שהיה בעל אופי תקיף במיוחד. אבל התוצאה צריכה להיות דומה: הוראות מרא דאתרא בצבא צריכות להתקיים באופן מיידי ומלא בלא עוררין, וצריך להיות ידוע לכול שיש בידו של הרב הצבאי יכולת וסמכות להעניש ואף להפגין זאת בפני כולם. זאת משום שמדובר במערכת צבאית שמתנהלת על פי פקודות, סמכות וכוח, ומטבע הדברים יש לעתים מקרים של הפרת משמעת, ואם רוצים שהפקודות ייאכפו יש הכרח לעתים להעניש. כך נהג הרב גורן זצ"ל, שהדיח מהצבא כמה קצינים ומהם מג"ד עקב הפרת הוראות הרבנות הצבאית.

התנגשות בין הלכה לפקודה

כהמשך לכך, היה הרב גורן רגיל ללמד שבמקרה של התנגשות בין ההלכה לפקודת המפקד, כל זמן שאין מדובר בשעת קרב או במצב של חשש פיקוח נפש, יש לסרב פקודה ולקיים את ההלכה. על עניין זה התעמת עם הרמטכ"ל לסקוב, עד שראש הממשלה ושר הביטחון דאז מר דוד בן גוריון הכריע לטובתו ונזף ברמטכ"ל.

בהיותו נשיא ישיבת הר ברכה, זכינו שהכין את שני המחזורים הראשונים לקראת גיוסם לצבא, בסדרה של שיעורים. נוכחנו לדעת עד כמה עמדה זו הייתה עקרונית בעיניו. את השיעור הראשון הקדיש למצוות הגיוס, ואת השני הקדיש לחובה לסרב פקודה כשהיא מנוגדת להלכה.

הדוגמה מבה"ד 1 לחומרת המצב

הדוגמה הבולטת להרעת מעמד הרבנות הצבאית הייתה ביחס למפקד בה"ד 1 ערן ניב והמג"ד סא"ל עוזי קליגר. הם נהגו בניגוד להלכה ובניגוד לפקודות השילוב הראוי, וחייבו צוערים לשמוע זמרות שלא בטקס רשמי, וכשצוערים אחדים לא שמעו בקולם, שפטו אותם בחומרה והדיחו אותם מקורס קצינים. גם אם אכן לפי דעתם המוטעית היה אפשר לשפוט את הצוערים שסירבו פקודה, מפני שלא הייתה זו פקודה בלתי חוקית בעליל שמחייבת סירוב פקודה – מכל מקום מכיוון שהמפקדים הללו נתנו פקודה בניגוד לפקודת השילוב הראוי, ומכיוון שהנושא הפך להיות ציבורי, חובה היה להעמידם למשפט ולפגוע בקידומם. במקום זאת הם הפכו לגיבורי תרבות בציבור החילוני, בהצליחם לכפות ערכים חילוניים על צוערים דתיים, וקידומם לא נעצר.

פקודת השילוב הראוי

נושא הצניעות הוא כיום הבעייתי בצבא. כבר התורה הזהירה במיוחד על קדושת המחנה (דברים כג, י טו) כדי שתשרה השכינה במחנה ישראל (רש"י), ומפני שבצבא אנשים נוטים לפרוק את גדרי הצניעות (רמב"ן).

מאבקים גדולים נוהלו סביב פקודות השילוב הראוי. אם הרבצ"ר הוא מרא דאתרא, עליו לפסוק את הראוי לפי כללי המוסר וההלכה. ואף אם המטכ"ל לא יתחשב בדעתו, עדיין יהיה אפשר להחשיבו כמרא דאתרא באומרו את האמת ההלכתית בלא מורא, שכן על ידי כך יוכלו החיילים הדתיים לעמוד על שלהם גם במחיר של כלא, ומן הסתם בעקבות זאת הדבר יתוקן. בפועל הרבנות הצבאית לא נהגה כמרא דאתרא, אלא במסגרת המקום שהמטכ"ל העניק לה פעלה להשיג את המרב. אפשר להבין עמדה זו, ייתכן שיש בה תועלת מרובה; אבל רק בתנאי שמתלווה לכך הצהרה שאין להסכמות הללו תוקף הלכתי של מרא דאתרא.

מרא דאתרא ממונה בידי רבנים

בעזרת ה' בפעם אחרת ארחיב בערך המרא דאתרא, שנועד לבטא את אחדות התורה, וביסוד סמכותו שתלויה בקבלת הציבור את המרא דאתרא בהיותו פוסק על פי כללי ההלכה המקובלים.

לעת עתה רק אזכיר שהדרך הראויה לבחירת מרא דאתרא בצה"ל צריכה להיות תוך שותפות מלאה של נציגי הרבנים ונציגי הציבור הדתי. כך היה בעת מינוי הרב גורן. אולם בתהליך הדרגתי המטכ"ל הפך להיות הגורם העיקרי, כאשר מגמתו ושיקוליו הם מחוץ למסגרת ההלכה. אמנם עדיין מועצת הרבנות הראשית צריכה לאשר את המינוי, אבל בפועל היא אינה שותפה בתהליך איתור המועמדים ובחירתם. כל זה פוגם מאוד במעמד הרבנים הצבאיים שבפועל יונקים את עיקר סמכותם מהמטכ"ל החילוני, שלאחרונה חבריו מבטאים בגלוי את זלזולם בקודשי ישראל, בנוסף להפקרת חיילים והשמצתם.

המפתח לתיקון: הכרה בבעיה

יש טוענים שעמדה זו מחלישה את הרבנות הצבאית, אולם האמת הפוכה. רק לאחר שיקוף המציאות, ניתן לתקן את המצב. לא יעזור לומר אלף פעמים שהרבנות הצבאית היא מרא דאתרא, כאשר המטכ"ל אינו מתחשב בה וכופה על חיילים דתיים ערכים חילוניים כשמיעת זמרות בטקסים.

כאשר פרץ מרד אבשלום, יכול היה דוד המלך להודיע שהוא המלך ולעולם לא יעזוב את ארמונו, ולהכריז על כל העם כמורדים. התוצאה הייתה שאבשלום היה מחריב את ירושלים והורג אותו ואת כל אנשיו. לעומת זאת דוד בחר להכיר במציאות, לעזוב את ארמונו, להסיר את כתרו, לקרוע את בגדיו וללכת אבל, יחף ובוכה. מתוך כך תכנן את הדרך להשיב את מלכותו (שמואל ב', פרק טו). נכונותו להכיר במצבו השפל הייתה נקודת המפנה שהפכה את לבב העם אליו, ובזכותה הצליח לייסד את מלכותו לדורי דורות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד