ארכיון הקטגוריה: ענייני ציבור

העתודה לשירות לאומי

כל אדם אמור לממש את כישרונותיו לשם תיקון עולם במלכות שד-י, ובכלל זה נשים שיכולות לתרום לחברה ולמדע • תורה, מצוות וחיי משפחה אינם אמורים להיות מכשול בפני נשים שרוצות להתקדם, אלא דווקא מקור ברכה • המחסום המרכזי בפני מימוש כישרונותיהם של נשים: תקופת השירות הלאומי • הפתרון: הקדמת הלימודים האקדמיים לשירות, ואחריהם תקופה של תרומה לקהילה תמורת מחצית מהשכר המקובל • "עתודה לשירות לאומי" תייעל את השירות, ותהפוך אותו ליעיל ומקצועי יותר • הדרך להגשמת הרעיון נפתחת בשנה הקרובה

אידיאל מימוש הכישרונות לנשים

רק מעטות יצליחו למצות את מלוא כישרונן, וזה לא מפני שהן צריכות להשקיע זמן בתורה ומצוות ובניית המשפחה, השקעה זו אנו מאמינים שמביאה ברכה, אלא זה בעיקר מפני שהשנים הטובות שבין גיל 17 ל 22 לא נוצלו באופן המיטבי

האידיאל הוא שכל אדם יוציא אל הפועל את כל כישרונותיו למען תיקון העולם במלכות שד י, בכך הוא זוכה לגלות את צלם האלוקים שבו, ונעשה שותף עם הקב"ה בקיום העולם ושכלולו.

לאור אידיאל זה נעסוק הפעם באתגר הניצב בפני נשים בעלות כישרון לימודי, שכולל: בניין האישיות בלימוד תורה בתחומי האמונה וההלכה, הקמת משפחה מפוארת, מיצוי הכישרונות במחקר, בפיתוח או בעבודה, כל אישה בתחום המתאים לה.

אתגר זה נפתח לפנינו בדורות האחרונים. בזכות הפיתוחים הטכנולוגיים, משך העבודה הנדרש לקיום המשפחה התקצר ונעשה קל יחסית. בנוסף לכך, מכיוון שרוב העבודות כבר אינן נשענות על כוח פיזי, נשים יכולות להצטיין בתחומים רבים ומגוונים שבהם לכישרון השכלי והנפשי יש משקל מרכזי. השאלה איך מצליחים להגשים את שני האתגרים כאחד: מצד אחד בניין האמונה והתורה והקמת משפחה ברוכה, ומאידך מיצוי הכישרון למען פיתוח המדע, החברה והכלכלה לאור התורה.

בתרבות המערב הנוכחית, נשים מוכשרות ומצליחות בדרך כלל מזניחות את ערך המשפחה. רבות מהן נשארות רווקות או נישאות בגיל מבוגר בלא להוליד ילדים. ככל שמדובר בנשים מצטיינות ומצליחות יותר, כך האחוז של אלו שאין להן ילדים גבוה יותר. שלא לדבר על כל תחום התורה והמצוות, שהן פוטרות את עצמן ממנו לחלוטין.

הברכה שבדרך התורה

אנחנו מאמינים שלימוד התורה וקיום המצוות עם הקמת משפחה מבורכת, יועילו לכל תחומי המדע והכלכלה, וכפי שאנו אומרים בפרשת "והיה אם שמוע": "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותיי אשר אנוכי מצווה אתכם היום לאהבה את ה' אלוהיכם ולעובדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירושך ויצהרך…" (דברים יא, יג יד). משמעות הגשמים והמטר שיורדים בעיתם ומצמיחים את יבול השדות צריכה להתפרש בכל דור ודור לפי עניינו (כדברי השל"ה על עניין השכר והעונש המבואר בתורה). אם כן בימינו, הגשם היורד מן השמיים הוא בעיקר ההשראה לפיתוח המדע, הכלכלה והחברה. הדגן והתירוש והיצהר הגדלים מכוח זה הם מזון קיומי (דגן); שמחה, שאר רוח ויצירתיות (תירוש – יין); והחיים הטובים שיש בהם רווחה ומשמעות (יצהר – שמן).

קידוש השם

ראוי להוסיף, שעיקר קידוש השם של ישראל לעיני העמים נעשה על ידי פיתוח המדע לאור התורה, וכפי שנאמר: "ושמרתם ועשיתם, כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד, ו). שכן דברי התורה עצמם מיועדים לישראל, אולם הברכה השופעת מהם לכל המדעים ניכרת לאומות העולם, ועל ידי כך מתקדש שם השם בעולם, והאנושות מתרוממת להליכה בדרכי השם. כיוצא בזה למדנו על ערך לימודי המדעים: "כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר 'ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו'" (שבת עה, א). ואין הכוונה רק לחוכמת האסטרונומיה אלא לכלל החוכמות (רמב"ם, מהר"ל, הגר"א ועוד).

איך משלבים את הכול

השאלה הגדולה: איך יוכלו בנות ישראל הצדיקות, שמקדישות מזמנן לתורה ומצוות ומקימות משפחות מפוארות, להוביל את המדע העולמי, תוך שהן צריכות להתמודד בתחרות עם המוכשרים ביותר שבאומות העולם כמו גם החילוניים שבישראל? אלא שאנו מאמינים כי כאשר לימוד המדע נעשה מתוך ערכי תורה ומשפחה הוא מתברך ונעשה איכותי, עמוק ומיטיב יותר לאנושות. כל זאת בתנאי שממוקדים במטרה ולא מבזבזים זמן לחינם.

השנים הקריטיות: גיל 17 22

אחת הבעיות המכבידות על האפשרות של בנות תורניות להגשים את כישרונן בתחום האקדמי הוא תקופת השירות הלאומי. מדובר על שנה או שנתיים, ולעיתים עוד שנת מדרשה, בתקופה הקריטית ביותר. בעוד נשים מצטיינות במערב מסיימות דוקטורט בגיל 24, אצלנו בעקבות השירות הלאומי הכול נדחה בכמה שנים. לא רק הזמן המוקדש לשירות הלאומי מעכב, אלא עצם העובדה שבחורה מוכשרת אינה נצרכת לתכנן את מסלול ההתקדמות שלה ברציפות משנות התיכון, עוצר את היכולת לתכנן התקדמות מהירה המתאימה לכישרונותיה. היא הייתה יכולה לסיים תואר ראשון בגיל תשע עשרה, אבל לא העלתה זאת בדעתה. כך בנות מצטיינות מתחילות לחשוב על כיוון ההתפתחות המדעית שלהן רק מגיל 20 ויותר, ומכיוון שמצווה גדולה יותר להתחתן, הקריירה המזהירה שהייתה יכולה להיות להן ירדה לטמיון. הן יהיו מורות טובות מאוד, אולי גם יצליחו להתקדם באקדמיה, אבל רק מעטות מהן יצליחו למצות את מלוא כישרונן. וזה לא מפני שהן צריכות להשקיע זמן בתורה ומצוות ובניית המשפחה, השקעה זו אנו מאמינים שמביאה ברכה, אלא בעיקר מפני שהשנים הטובות שבין גיל 17 ל 22 לא נוצלו באופן המיטבי, כדי להעמידן על מסלול ההמראה הנדרש להתפתחות האקדמית, ולבניית המעמד החברתי המאפשר השפעה ברוכה.

עתודה לשירות לאומי

ערך ההתנדבות במסגרת השירות הלאומי חשוב, ועל כן ראוי להיות מרוצים מכך שבנות הציבור הדתי-לאומי אינן רוצות להשתמט ממנו. אולם כדי להגשים את החזון הגדול של מיצוי הכישרונות לתפארת התורה, העם והאנושות, יש צורך ב"עתודה לשירות לאומי".

במסגרת זו בנות יוכלו להתחיל מיד בתום התיכון את לימודיהן האקדמיים, ולאחר תקופת הלימוד, בין אם זה יהיה בסיום התואר הראשון או השני או השלישי, יתרמו לחברה בתחום שלמדו בעבור תשלום מחצית השכר המקובל על עבודתן. את הסכומים השונים שהמדינה משקיעה בבנות השירות הלאומי או הצבאי היא תעניק לבנות העתודה לשירות לאומי כדי לסייע במימון לימודיהן. תוכנית זו תשתלם מאוד למדינה מבחינה כלכלית וחברתית כאחד.

הרווחים הנוספים שבתוכנית

תוכנית זו תוכל גם לפתור בעיות נוספות: היא תאפשר לבנות שגדלו במשפחות מעוטות הכנסה, להמריא מבחינה מקצועית לתפארת משפחתן והעם. היא תאפשר לבנות שאחרי השירות הלאומי נקרעות בין שני רצונות – להתחתן בגיל צעיר או לרכוש מקצוע איכותי שדורש לימודים מפרכים – לשלב את שני הערכים יחד, שכן כבר בגיל 21 הן יוכלו להתחתן תוך סיום תואר ראשון. מתוך עמדה זאת יוכלו בקלות יחסית להמשיך לתואר שני ושלישי.

הרווחים הכלכליים למדינת ישראל

גם מבחינה כלכלית התוכנית תיטיב למדינת ישראל, שכן מבחינה כלכלית גרידא השירות הצבאי והלאומי של בנות לא משתלם. היה עדיף לשכור עובדים שיבצעו את כל העבודות הנדרשות ביתר יעילות, ולהיפטר מהאבטלה הסמויה שעולה הון תועפות, וזאת בנוסף לעיכוב בכניסת הבנות למערכת הלימודים והעבודה, שאף הוא מפחית כחמישה אחוזים מהתמ"ג – שהם תרומת הנשים לכלכלת המדינה.

הסיבה לקיום השירות הצבאי וממילא גם השירות הלאומי לכלל האוכלוסייה, למרות היותו לא משתלם מבחינה כלכלית מול צבא מקצועי, היא ערכית: א) כדי לשתף את כלל הציבור בתרומה למדינה, ב) לבטא את ערך השוויון שבין בנים לבנות.

על ידי העתודה לשירות לאומי כל בת תתרום למדינה תרומה משמעותית ומשתלמת בהרבה מבחינה כלכלית וחברתית. שכן היא תתרום הרבה יותר אם תתנדב באותו בית חולים בתור אחות מוסמכת או רופאה. וכן מורה מוסמכת תתרום יותר לבית הספר מאשר מתנדבת. וכן עורכת דין או רואת חשבון תוכל לתרום לנזקקים יותר מאשר מתנדבת שלא למדה. וכן חוקרת באוניברסיטה תוכל לתרום הרבה יותר לקידום תלמידים ומחקרים, מאשר בהתנדבות שבה היא אינה מבטאת את מלוא כישרונותיה.

הדרך להגשמת התוכנית

כדי להגשים את התוכנית באופן מיטבי, היה ראוי שמתוך מסגרת השירות הלאומי יוקם צוות שיבחן את האוניברסיטאות שבהן אפשר לפתוח מסלולים מועדפים, שיתאימו מבחינת האווירה לבנות הציבור התורני. צוות זה יבחר את המקצועות המועדפים מבחינת תרומתם לחברה, יאגם את התקציבים השונים המיועדים לבנות השירות הלאומי או הצבאי, ויקבע את דרך הסיוע במשך תקופת לימודיהן, זאת תמורת תקופת ההתנדבות שבעבורה יקבלו מחצית השכר המקובל על עבודה שכזו. עבודת התנדבות זו תיעשה מן הסתם במסירות יתרה, שכן המתנדבות ידעו שככל שיתרמו יותר, כך יגדל הסיכוי שיתקבלו לעבודה קבועה.

ככל שיגדל מספרן של בנות הציבור התורני (חרד"לי) ובנות ממשפחות מועטות הכנסה שיצליחו לממש את כישרונן בלימוד אקדמי משמעותי, כך החברה כולה תרוויח. פרט לכך יהיה בכך קידוש השם גדול, כשיתגלה לכול שהנאמנות לתורה ומצוות – ובכללן ערכי המשפחה – אינה פוגעת ביכולת לבטא את הכישרון באופן המיטבי, אלא להפך: היא מעצימה את הברכה שבמשפחה ובעבודה ובמחקר, לתפארת התורה, העם והארץ.

התוכנית בהר ברכה

כדי לסייע במעט להגשמת חזון זה, תוקם בשנה הבאה בהר ברכה תוכנית לבנות מצטיינות בלימודים שמעוניינות בעתודה לשירות לאומי. התוכנית תכלול ליווי חינוכי ולימוד תורה משמעותי. בימים אלו שוקדים גם על הסדרת התוכנית במסגרות השונות, ורתימת אישי הציבור שהביעו את תמיכתם בתוכנית. בתוך כך יוכלו להצטרף לתוכנית גם בנות מצטיינות שלאחר שירות לאומי.

יהי רצון שנזכה לראות את בנותינו מאירות את העולם בחוכמתן, מתוך צניעות וקדושה, עד שכל רואיהן יכירו את הברכה שבתורה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מאחורי כל הטיעונים: מאיסה בארץ

מכיוון שהמרגלים לא אהבו את ארץ ישראל, הם מצאו סיבות ריאליות לחשוש מלהיכנס אליה • עד היום, ביסודם של כל השיקולים הרציונליים עומדת אי-הבנת ערכה של הארץ • רבנים אינם נותנים פקודות, אבל הם מחוללים תהליכים אצל שומעיהם, ובזאת אחראים על בניית הזיקה לארץ אצל תלמידיהם • ההנגדה בין ההתיישבות לצורכי עם ישראל היא שקר – יישובי יהודה ושומרון בולמים הקמת מדינת טרור • גילוי הקדושה שבארציות מתאפשר רק בארץ ישראל • ההתנחלויות הן תמונת הניצחון האמיתית של ישראל מול האסלאם

במה חטאו המרגלים

לכאורה קשה, במה חטאו המרגלים? הרי הם נשלחו לתור את הארץ, לראות האם העם היושב בה חזק או רפה, האם יושבי הארץ רבים או מעטים. והנה נוכחו לפי מיטב שיפוטם, שהעם הכנעני שיושב בארץ הוא עם עז, עריו בצורות וגדולות מאוד, ואם עם ישראל ינסה לכבוש את הארץ, הגברים ייפלו בחרב והנשים והטף יימכרו לעבדים. כך המרגלים חשבו, אז מה רוצים מהם? שיראו כיצד עם ישראל צועד אל חורבנו ויחרישו? הלוא הייתה מוטלת עליהם חובה מוסרית להתריע מפני הסכנה. וגם אם המרגלים והעם טעו בשיקול הדעת, האם העונש צריך להיות כל כך חמור? שכולם ימותו במדבר, וכניסתו של עם ישראל לארץ תידחה בארבעים שנה, ואם לא יתקנו את חטא המרגלים ביום זה ייחרבו שני בתי המקדש?

כשלא אוהבים, לא מתאמצים

גם היום, רובם המכריע של האנשים שרוצים לסגת מיהודה ושומרון אינם אוהבים את ארץ ישראל, ואינם מבינים את ערכה, וממילא אינם מרגישים קשר ליהודה ושומרון. גם אם לא היו שום בעיות ביטחוניות ודמוגרפיות, הם לא היו מוכנים להשקיע מאמץ ביישובם

חטאם של המרגלים היה שלא הבינו את ערכה של הארץ ולא אהבו אותה, ולכן לא רצו כל כך להיכנס אליה, וכפי שנאמר: "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו" (תהלים קו, כד). מתוך כך טעו והגזימו בהערכת עוצמתם של הכנענים לעומת ישראל. לכן כאשר יהושע וכלב ניסו להצילם, אמרו תחילה: "טובה הארץ מאוד מאוד". רק לאחר מכן, מתוך ההכרה בערכה של הארץ, הם קראו לעם להתחזק באמונה וביכולתם לנצח את הכנענים (במדבר יד, ז ט).

מי שלא אוהב את הארץ, סולד מהצורך להיאבק עליה וממילא משכנע את עצמו שאין אפשרות לכובשה וליישבה, ומוצא לכך אלף סיבות. אולם הסיבה העיקרית היא שלא אכפת לו מארץ ישראל, וכל הסיבות שלו הן תירוצים. אין אדם שמוכן להשקיע מאמץ למען דבר שהוא לא מעריך. מי שאינו מעריך לימודים גבוהים, לא יוכל למצוא בקרבו את הכוחות לשקוד עד סיומם. מי שלא מעריך את השירות הקרבי, לא ימצא בקרבו תעצומות נפש לעמוד באימונים המפרכים המכשירים אותו להיות לוחם. מי שלא מעריך את חיי המשפחה, לא ימצא בקרבו כוחות לכרות ברית נישואים ולהקים משפחה. כל אלה ימצאו לעצמם אלף סיבות ריאליות מדוע הם אינם יכולים עכשיו ללמוד או להתגייס לצבא או להתחתן, אבל הסיבה האמיתית היא שהם לא רוצים.

אז והיום

גם היום, רובם המכריע של האנשים שרוצים לסגת מיהודה ושומרון אינם אוהבים את ארץ ישראל, ואינם מבינים את ערכה, וממילא אינם מרגישים קשר ליהודה ושומרון. גם אם לא היו שום בעיות ביטחוניות ודמוגרפיות, הם לא היו מוכנים להשקיע מאמץ ביישובם.

השפעת הרבנים

פעמים רבות אנו שומעים אנשים מבחוץ, שחושבים שהרבנים משפיעים על ידי פקודות שהם מנחיתים על הסרים למשמעתם. אולם הם אינם מבינים את העיקר. השפעה אמיתית אינה נובעת מפקודות אלא מלימוד הערכים המכוננים של החיים. כאשר ההורים והרבנים מלמדים את ערכה של ארץ ישראל דרך פרשיות השבוע וההלכות הקשורות למצוות יישוב הארץ, מתחולל תהליך פנימי בקרב הלומדים. הם מתבוננים על המציאות כולה מתוך ערכה של מצוות יישוב הארץ, וממילא רבים מהם עולים להתנחלויות ורבים אחרים תומכים במתנחלים. לפי זה ראוי לרבנים לערוך חשבון נפש, שאם הם רואים שאחוז ניכר מתלמידיהם מתרשלים במצוות יישוב הארץ, כפי הנראה לא זכו לשמוע על ערכה מרבותיהם.

חשיבות העיסוק בשבח הארץ

כדי להשריש בקרב עם ישראל את ערכה של ארץ ישראל, מרבה התורה לספר בשבחה: שעיני ה' אלוקינו בה מראשית השנה ועד אחריתה (דברים יא, יב), שמעיינות יוצאים בה בהר ובבקעה, שלא יחסר כל בה (דברים ח, ז י) וחמש עשרה פעמים התורה חוזרת ואומרת שהיא ארץ זבת חלב ודבש. וכן חז"ל הרבו לספר בשבחה. ללמדנו שבנוסף למצווה ליישב את הארץ, צריך גם לדעת את ערכה, לאהוב אותה ולחבבה. אפילו הרמב"ם בהלכותיו מדגיש את ערך רגש האהבה הכללי כלפי הארץ, וכותב: "גדולי החכמים היו מנשקים על תחומי ארץ ישראל ומנשקים אבניה ומתגלגלים בעפרה, וכן הוא אומר: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" (הלכות מלכים ה, י).

לא שוכחים מהעם, מגנים עליו

לעתים יצר הרע מתעטף בטיעונים צדקניים וטוען: "עם ישראל קודם לארץ ישראל, ואתם המתנחלים שכחתם את עם ישראל". יש אף "צדיקים" שמטיחים במתנחלים: "מה אתם עושים למען עם ישראל?". ועיניהם טחו מראות, שאילולי המתנחלים מזמן הייתה קמה ביהודה ושומרון מדינת טרור, וכל ערי השפלה היו מצויות תחת התקפות, ורבים היו נהרגים ונפצעים רחמנא ליצלן. וכי אפשר לעזור יותר מזה לעם ישראל, הלוא מדובר בהצלת נפשות ממש? רק מפני שזכינו לאהוב את הארץ ולהקים התנחלויות ברחבי יהודה ושומרון, אנו יושבים עדיין במקומות הקדושים הללו, וניצלים מן הסכנות האיומות שבהקמת מדינת טרור ביהודה ושומרון. אולם המספר שלנו ביהודה ושומרון מספיק רק כדי לעמוד בלחץ הנוכחי, ואם יגבר יותר – לא בטוח שיעמוד בזה. עדיין אנחנו זקוקים לעוד רבבות של משפחות, כדי להבטיח את עמידתנו למען עמנו וגאולתנו.

קומו אחים יקרים ועלו להתנחל בהרי יהודה ושומרון, ליישב את השממה ולבנות את הערים החרבות. ובזכות מצווה זו נזכה לבנים ובנות, נכדים ונכדות, כחול הים וכוכבי השמיים. יש עוד הרבה בתים שאפשר למלא, והרבה בתים שאפשר לבנות, וככל שיבואו יותר משפחות, כך ייפתחו יותר אפשרויות להמשיך לבנות.

גילוי האמונה תלוי בארץ ישראל

נמשיך לבאר את ערכה של מצוות יישוב הארץ. אמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (ספרי ראה נג). גם מבחינת ההלכה, זו המצווה היחידה שכדי לקיימה מסכנים נפשות, שכן נצטווינו לכבוש את הארץ, והתורה אינה מצווה לסמוך על הנס (מנחת חינוך תכה, תרד). לא זו בלבד אלא שאמרו חכמים: "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה", "וכל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה" (כתובות קי, ב). לכאורה קשה, מדוע מי שגר בחו"ל נחשב כעובד עבודה זרה?

אלא שחטאה הבסיסי של עבודה זרה, שהיא מחלקת ומפרידה את העולם לתחומים שונים השייכים לכוחות ואלים נפרדים. הפירוד הגדול ביותר שישנו בעולם הוא הפירוד שבין הרוחניות לחומריות, שלעתים נחשב בטעות לפירוד בין הטוב והרע. ומכיוון שבחוץ לארץ יכול היהודי לגלות את הקדושה רק ברוחניות, תוך ניכור מסוים מהטבע, נראה מזה כאילו דבר ה' מתגלה בתחומי הרוח בלבד; ואין פגיעה עמוקה יותר באמונת ישראל, כאשר מצטייר שכאילו כל התחום הגשמי מתקיים בלי השראה אלוקית ואף בניגוד לה. לכן מי שדר בחוץ לארץ, במקום שהאמונה מתגלה בחיי הרוח בלבד, נחשב כמי שעובד עבודה זרה.

לעומת זאת, סגולתה של ארץ ישראל שהיא ארץ הקודש, שניתן לגלות גם בגשמיותה את דבר ה'. ולכן מצווה ליישב את הארץ, לבנות בה בתים ולנטוע עצים. לכן בה מתגלה אמונת ישראל האחדותית.

מצב ישראל בגלות

שאלה: האם אי אפשר לגלות את הקדושה בחיים הארציים בחו"ל?

תשובה: לכאורה כן, אולם בפועל לא. הנה לכאורה טוב היה שיהודים יפתחו את מדעי הפיזיקה והכימיה לטובת האנושות, וכן יפתחו את הבנקאות ויסללו פסי רכבת לרווחת כלל האנשים. זה בדיוק מה שעשו יהודים בגרמניה, והנאצים השתמשו בכספם כדי לממן את ממשלתם וצבאם ולחולל מלחמת רצח עולמית. על פסי הרכבת שהברון הירש סלל, הובילו יהודים כדי לרצוח אותם בגזים שפותחו בעזרת גילויים מדעיים של יהודים. כך גם היה בברית המועצות, ולפני כן בספרד ובכל הארצות. הדברים אמנם מורכבים יותר, אולם ככלל זו קללת הגלות. רק כאשר ישראל מגלים את דבר ה' בארץ, מתגלה האמונה האחדותית בעולם, ומארץ ישראל מתפשטת ברכה וטובה לכל העמים ולכל הארצות.

לאחיי המתנחלים

שוב אנחנו שומעים עצות רעות על ישראל ומחשבות זדון על היישובים. האינטרס של מדינות העולם להסתדר עם מדינות ערב מעוור את עיניהן ומטה את דעתן נגדנו. המאבק היום אינו מוכרע לפי עוצמת כלי הנשק וכמותם, עובדה שיש לנו יותר מאשר לאויבינו, ואף על פי כן לא הצלחנו להכריע אותם. הם דרשו לשחרר אלף מחבלים תמורת חייל אחד – וקיבלו, למרות שישראל הודיעה במשך שנים שלא תיכנע לכך. מבחינתם מי שיגלה יותר אורך רוח ינצח. כי הם מוכנים להמתין עשרות שנים ומאות שנים, ואילו לאורח החיים המערבי אין יכולת התמדה כזאת. לכן בכל המבצעים בעזה ובלבנון, העובדה שהם שרדו נחשבת אצלם כניצחון ומאפשרת להם ליזום עוד ועוד מערכות. הדבר היחיד שמבטא מבחינתם הפסד הוא ההתנחלות והמתנחלים. ההיצמדות היהודית לקרקע היא ההוכחה שהיהודים יותר גיבורים, יותר נחושים, יותר אמיצים ויותר מצליחים. זו תמונת הניצחון היחידה של מדינת ישראל, שמרתיעה אותם באמת. לכן בכל העולם אויבי האסלאם מעריצים את המתנחלים, ומתוך כך את מדינת ישראל שעומדת מאחוריהם. הם מבינים שהמתנחלים הם הביטוי המובהק ביותר לניצחון האמת, הצדק והטוב על האלימות והטרור של המוסלמים.
זו השעה הראויה לעודד ולברך את המתנחלים להתחזק ביישוב הארץ, ולא להירתע מהזדון שמבחוץ ומהחולשה מבית.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

אשמתם של זקני ישראל

החטאים המסופרים בפרשה נעשו בידי הרשעים שבעם, אך הזקנים אשמים שלא מחו בעדם • בעקבות אי-המחאה, החטאים התפשטו בכל העם, וההידרדרות האמונית הגיעה עד לחטא המרגלים • הכניסה לארץ דורשת ערבות ואחריות לאומית, רוחנית וגשמית • מדיני טבילת כלים: כלי שנקנה ממפעל בבעלות יהודית חייב בטבילה גם אם הפועלים אינם יהודים, ולהפך • יהודי וגוי שקונים כלי בשותפות – הכלי פטור מטבילה • כלי שנקנה בידי צה"ל או המשטרה חייב טבילה מכיוון שעבר לבעלות יהודית • גר פטור מטבילת כליו הישנים

מהמדבר לארץ: תקוות ומשבר

עם כל מעלתם, שבעים הזקנים לא השכילו לתקן את החטא, למחות במתאוננים ולסייע למשה בהנהגת העם. זו הערבות שנדרשה מהצדיקים כדי להיכנס לארץ, שבה כל ישראל תלויים זה בזה. אולם הזקנים החדשים נותרו בצדיקותם האישית, ולא הצליחו להתעלות למדרגה כלל-ישראלית

בפרשת בהעלותך החל המסע המחודש לארץ ישראל. המסע הראשון נקטע על ידי חטא העגל; אז הובן שהדרך לארץ המובטחת רצופה מכשולים, ועל עם ישראל להיערך באופן המיטבי כדי שיוכל לעמוד בקשרי המלחמה הצפויים לו עם השונאים מבחוץ, והחמור יותר עם האויב הפנימי – היצר הרע שמטיל ספק באמונה ומטה את הלב לתאוות, במקום להתאמץ להגשים את החזון.

כדי לצלוח את הדרך הקשה, ציווה ה' את משה להעמיד את המשכן במרכז המחנה, לקדש את שבט הלוי ולקבוע את מקומם סביב המשכן כדי שישמרו את משמרת הקודש, לפקוד את כל הגברים יוצאי הצבא איש על מחנהו ואיש על דגלו לקראת כיבוש הארץ ויישובה, לסדר את שנים עשר שבטי ישראל סביב המשכן, וכך כשהמחנה כולו מבטא את החזון הגדול – להתכונן למסע. והנה ענן ה' עלה מעל המחנה, והמסע מתחיל. "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" (במדבר י, לה).

רצה הקב"ה לזרז את כניסתם לארץ והוליכם שלושה ימים במהירות. אולם כבר בחנייה הראשונה החלו הרשעים שבקצה המחנה להתאונן על טורח הדרך, ולא קמו צדיקים כנגדם למחות בהם. וכשאין דין למטה נעשה דין מלמעלה, "וישמע ה' וייחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" (במדבר יא, א).

גם הזקנים נענשו

מי האנשים שנשרפו בקצה המחנה? בפשטות, הרשעים ביותר, אלו שהתאוננו, הם נשרפו. אולם גם בקצה השני, מקרב הצדיקים ביותר, היו אנשים שנענשו. אלו היו זקני העם, שומרי גחלת האמונה במצרים, שכאשר חזר משה ממדיין, ובשליחות ה' ציווה שיבואו איתו אל פרעה לדרוש שישלח את ישראל, מרוב פחד נשמטו להם כל אחד לביתו. במעמד הר סיני נפרע מהם ה', כאשר ציווה שרק משה יעלה להר ואילו הם יישארו עם העם למרגלות ההר (שמות ה, א, ורש"י שם). במקום להבין את חטאם ולקבל את תיקונם בענווה, הזקנים לא נהגו מספיק כבוד בעת מתן תורה, ומתוך אכילה ושתייה הציצו לראות בשכינה והתחייבו מיתה. אלא שלא רצה הקב"ה לערבב את שמחת התורה, והמתין להם עד אירוע המתאוננים. זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלהם לתקן את חטאם: אילו היו דואגים על כבוד שמיים ומוחים במתאוננים, היו מתקנים את חטאם וניצולים. אולם משהתעצלו, נענשו ואכלה בהם אש ה' (שמות כד, י יא ורש"י).

המשך ההתדרדרות

משלא הייתה מחאה של זקני העם, גם האספסוף, הם קלי הדעת, החלו להתאוות לבשר ולהתאונן. שוב לא קמו גדולי ישראל למחות בהם, ובעקבות זאת הצטרפו לתלונות גם רבים מבני ישראל ובכו. הם לכאורה לא פגמו בכבוד שמיים, אולם באמת בכייתם הייתה תלונה קשה ופוגעת. במקום לראות את כל הטוב שעשה להם ה', בכו. "וייחר אף ה' מאוד ובעיני משה רע" (במדבר יא, י).

הניסיון לתקן על ידי שבעים הזקנים

עדיין היה אפשר לתקן. לשם כך ציווה ה' למנות שבעים זקנים, מאותם שוטרים שמסרו עצמם למלקות במצרים. כאשר גזר פרעה להעביד את ישראל בפרך, מינה שוטרים שיכו בישראל כדי להאיץ בהם להשלים את מכסת העבודה שהוטלה עליהם. אולם אותם שוטרים ריחמו על אחיהם ולא נגשו בהם, והיו המצרים מכים את השוטרים, שנאמר: "ויוכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נוגשי פרעה לאמור: מדוע לא כיליתם חוקכם". מכיוון שנשאו בצערם של ישראל והיטו גוום ללקות במקומם, ציווה ה' למשה למנותם לסנהדרין ונאצל מן הרוח אשר על משה עליהם: "ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו" (שמות ה, יד; במדבר יא, טז, ורש"י).

עם כל מעלתם, שבעים הזקנים לא השכילו לתקן את החטא, למחות במתאוננים ולסייע למשה בהנהגת העם. זו הערבות שנדרשה מהצדיקים כדי להיכנס לארץ, שבה כל ישראל תלויים זה בזה. אולם הזקנים החדשים נותרו בצדיקותם האישית, לא הצליחו להתעלות למדרגה כלל-ישראלית, ולכן לא זכו לעוד נבואות.

רק משה עמד בפרץ

העם המשיך להתלונן ולהטיח דברים כלפי מעלה, כאילו אין ביד ה' יכולת להאכילם ולהשביעם. ה' הביא להם להקות שליו להראות כי ידו אינה קצרה, ואותו הבשר שביקשו בתלונה הפך להם לרועץ, שכל המתאווים שהתנפלו על השליו לאוכלו בתאווה – נענשו ומתו על ידו בחרון אף ה'.

אולם החטא היסודי לא תוקן, הצדיקים לא חשו אחריות למחות בחוטאים. הסדקים המשיכו לחדור פנימה אל הקודש עד שאפילו אהרן ומרים דיברו במשה, כאילו הוא נוהג בפרישות יתרה. בלא ספק כוונתם הייתה לטובה, אולם מכיוון שההתאוננות נעשתה רווחת בישראל, אף הם לא חשו כראוי לכבודו של משה רבנו איש האלוקים. ולא היה מי שימחה בהם זולת ה'.

אף שהרשעים נענשו בקצה המחנה, וגם האספסוף ובני ישראל המתאווים נענשו, ואהרן ומרים ננזפו, הצדיקים לא התעוררו לקבל על עצמם שמעתה ואילך יעמדו בפרץ כנגד החוטאים. העם התרגל שבעת משבר מפנים את התלונות כלפי ה' וכלפי משה רבנו, במקום לערוך חשבון נפש שמכוון לתיקון עצמי.

שיא הנפילה – בכייה לדורות

כך נסדק האמון של בני ישראל בה' ובמשה, וביקשו לשלוח מרגלים לפני כניסתם לארץ. וכאשר חזרו המרגלים והוציאו את דיבת הארץ רעה, והביעו את עמדתם כי לא יהיה בכוחו של עם ישראל לכבוש את הארץ, עמד אותו הדור בפני ניסיון חייו. ברגע האחרון עוד ניסו יהושע וכלב למחות במרגלים ולהציל את העם מעצמו. אולם זה היה מאוחר, דבריהם נפלו על אוזניים ערלות. הצדיקים התרגלו שה' יצילם, ומשה רבנו יעמוד לבדו מול הרשעים. וכשהתגובה האלוקית לדברי המרגלים בוששה לבוא, נתמלאו פחד גם הם מפני אתגר הכניסה לארץ, ויחד עם כל העם בכו בלילה ההוא.

בבכייה זו מאסו בארץ חמדה והפנו עורף לאתגר העיקרי שלשמו יצאו ממצרים – לגלות את דבר ה' בארץ, שנאמר: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'" (שמות ו, ח; ושם ג, יז).

אז נגזרה כליה על כל אותו הדור, והכניסה לארץ התאחרה בארבעים שנה, עד שפגרי כולם ייפלו במדבר ובניהם יוכלו להיכנס לארץ. ומכיוון שהיה זה דור דעה שחווה את שעבוד מצרים ואת נס הגאולה ומתן תורה, אותו לילה שבו חטאו, ליל תשעה באב, נעשה ליל בכייה לדורות.

יהי רצון שנזכה לשאת באחריות הלאומית, לעמוד בפרץ, לשקוד על גילוי דבר ה' ביישוב הארץ בגשמיות ורוחניות, ולתקן בכך את החטאים שהובילו לחורבן.

טבילת כלים תלויה בבעלות

שאלה: הקונה כלי אכילה שיוצרו במפעל ששייך ליהודי וכל העובדים בו הם גויים, האם צריך להטבילו?

תשובה: נקדים תחילה שבעת שיהודי קונה או מקבל מגוי כלי מאכל שעשוי ממתכת או זכוכית, מצווה שיטביל אותו במקווה לטהרו, כדוגמת גר שטובל בעת גיורו. אולם הכול הולך אחר הבעלות: אם היהודי הוא בעל המפעל, גם אם כל הפועלים גויים, הכלים אינם צריכים טבילה. ומנגד אם המפעל שייך לגוי, גם אם כל הפועלים יהודים – הכלים צריכים טבילה.

שאלה: האם סוחר בכלי מאכל, שקנה כלים מגוי כדי למוכרם, צריך לטבול את הכלים שקנה?

תשובה: כל עוד כוונתו למוכרם אינו צריך להטבילם, הואיל ובעבורו הם כלים שנועדו לסחורה, אבל יהודי שיקנה אותם ממנו כדי להשתמש בהם, יתחייב להטבילם.

שותפויות של יהודים וגויים

כלי שיהודי וגוי קנו בשותפות מגוי – אינו צריך טבילה, הואיל ולא עבר לגמרי לרשות יהודי. מותר ליהודים לאכול בכלים אלו, כשם שמותר ליהודים לאכול בכלים של גוי, בתנאי שלא אכלו בכלים הללו מאכלי טרף באופן שטעם הטרף נבלע או נדבק בכלי. אם לאחר מכן היהודי יקנה את חלקו של הגוי, יתחייב לטבול את הכלי בברכה.

כלים של צה"ל והמשטרה

כלי אכילה שנקנו על ידי צה"ל, משטרת ישראל ושאר גופים השייכים למדינת ישראל, חייבים בטבילה בברכה. ואף שיש במדינה אזרחים גויים בעלי זכויות אזרח מלאות, מכיוון שככלל מדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית, הכלים חייבים בטבילה.

כלים של גר

שאלה: לפני כשנה זכינו לעבור גיור ולהתקדש ולהצטרף לעם ישראל. לפתע התעוררה לנו שאלה: האם עלינו לטבול את כלי האכילה שלנו?

תשובה: גר אינו צריך לטבול את כליו, מפני שבשעה שהוא טובל ונעשה יהודי, גם הכלים שברשותו נטהרים עמו. אמנם בדורות האחרונים יש שהסתפקו בזה (דרכי תשובה קכ, ד בשם חדרי דעה; מהרש"ג ג, מח), ובעקבותיהם כמה מרבני הדור האחרון כתבו שהגרים חייבים להטביל את כליהם בלי ברכה. אולם הראשונים והאחרונים לא הזכירו הלכה נחוצה זאת, ואם אכן הגרים חייבים לטבול את כליהם – לא ייתכן שהיו שוכחים להזכיר הלכה כזו במסגרת הלכות גיור או טבילת כלים. מוכרחים לאור זאת לומר שכלי הגר אינם צריכים טבילה, הואיל והם נטהרים יחד עמו (וכך כתב בשם משמואל מטות תרעח, בשם אביו האבני נזר; נזר הקודש יו"ד יז; ציץ אליעזר ח, כ; מנחת אשר ג, סו).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

חובת המחאה במסגרת הצבא

גם אם יש מחלוקות כיצד להגיב לכרסום בצביון היהודי בצה"ל, הלכה פסוקה היא שחובה להוכיח • תוכחת הזולת מבטאת אהבה ומונעת כעס ונקמה • מי שאינו מוחה – נחשב שותף לחטא ונענש • חובה לחזור ולהוכיח פעמים רבות, כל עוד יש סיכוי שהתוכחה תועיל • החובה חלה גם במצבים בלתי נעימים למוכיח • החובה מתחזקת בעידן שבו לגופים ציבוריים יש מנגנוני קבלת תלונות לשם התייעלות • הדבר מקובל גם בצה"ל, ואינו נחשב לפגיעה בסמכות • הדרכים המקובלות והרצויות למחאה במסגרת הצבאית

אספת הרבנים

אצל חיילים דתיים רבים נדמה שתלונה נחשבת כערעור על סמכות המפקד ואולי אף פגיעה בצבא. אולם צריך לדעת שעמדה כזו היא שריד מתקופת המלכות, ואף על פי כן התורה הורתה למחות כנגד חטאי המלכות. לעומת זאת, כיום תלונה נחשבת כהתנהגות אזרחית שראויה לשבח

לפני שבוע השתתפתי באספת רבנים שכונסה ביוזמת אבי מורי שליט"א, לשם דיון בכרסום צביונו היהודי של צה"ל בתחומים שונים. תהליך שהרמטכ"ל וסגנו מובילים, עד כדי יצירת סביבה שאינה מתאימה לאורח חיים יהודי מסורתי, בעיקר בתחום עירוב הבנים והבנות ואי שמירת גדרי הצניעות. היו שסברו שצריך להגדיר את הקו האדום שמעבר אליו חייבים לסרב פקודה. היו שסברו שהבעיות עמוקות וקשות ולכן יש צורך במאבק רחב על מטרותיו הכלליות של הצבא, ואף להצהיר שאם המצב ימשיך להתדרדר, נצטרך לקרוא לנוער לדחות את הגיוס בכמה שנים עד שהמצב יתוקן. מנגד, היו שסברו כי אף שהדרך לשינוי המצב אינה ברורה, לקריאה כזו אין מקום. גם הגדרת הקו שמעבר לו צריך לסרב פקודה היא בעייתית, שכן אינו דומה אדם שעלול להפסיד מכך את פרנסתו לאדם שנמצא בשירות חובה, ובכלל בענייני צניעות הגדרים פחות מוגדרים ותלויים באדם, במקום ובזמן.

חובת המחאה – הלכה מוסכמת

בתוך מכלול הדעות, הצעתי להסכים על עמדה אחת בסיסית, שיסודה במצוות התוכחה: כל חייל שנפגש עם בעיה משמעותית בתחום ההלכה והצניעות, חייב לקיים את מצוות התוכחה, שהיא חובה מהתורה, בהגשת תלונה בדרכים המקובלות בצבא ובחברה. גם אם יש סוברים שהצעה זו אינה היעילה ביותר, מדובר על חובה מהתורה שרבים מתרשלים בקיומה, ויש הכרח להחזירה למקומה הראוי. גם גורמי הצבא שבפניהם הועלו תלונות על פגיעה קשה בחיילים הדתיים ובצביון היהודי של הצבא, טענו שאין בעיה, וכי מתוך כלל התלונות של חיילים על נושאים שונים אחוז התלונות על עניינים דתיים הוא מזערי. הרי שהקפדה על קיום מצוות התוכחה תתרום להעלאת המודעות בפיקוד הבכיר ותועיל לשיפור המצב. ההצעה התקבלה, והתבקשתי לכתוב על כך מאמר הלכתי.

מצוות המחאה

מצווה על אדם מישראל שרואה את חברו חוטא שימחה בידו. אסור שהמחאה תנבע מתוך שנאה כלפי החבר אלא להפך, עליה לנבוע מתוך אהבה ואחריות למצבו, שכשם שיהודי צריך לדאוג לחבירו שלא יהיה רעב כך עליו לדאוג שלא יחטא. ואכן מצינו שמצוות אהבת הריע ומצוות התוכחה נאמרו בסמיכות, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא. לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז יח). הרי שהתורה מלמדת אותנו שעל ידי התוכחה מבטאים את האהבה האמיתית, ולהפך כאשר אין מוכיחים, מצטברת טינה כבושה ולבסוף נעשים שונאים ונוקמים ונוטרים. אבל כאשר מוכיחים, מתקנים את המצב. וגם כאשר לא מצליחים לתקן, התסכול יוצא ומבינים שכנראה קשה מאוד לחוטא לשנות את דרכו.

כאשר מדובר בחטא מערכתי ציבורי, חובת המחאה גוברת, שכן החטא פוגע ברבים ובצביון החברה.

הנמנע ממחאה נענש על החטא

אמרו חכמים: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו (נענש בחטאם של אנשי ביתו), באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו" (שבת נד, ב). הרי שחייל שיכול למחות כנגד דבר חטא ואינו מוחה, אף שהוא עצמו לא חטא, נעשה שותף בחטא ונענש.

מובא בתלמוד (שם נה, א), שרבי זירא אמר לרבי סימון, שהיה בקשר עם אנשי ריש גלותא: תוכיח אותם על מעשיהם הרעים. ענה לו רבי סימון: הם אינם מקבלים את תוכחתי, ומדוע שאוכיח אותם בחינם? ראוי לציין שאנשי שלטון שונאים תוכחות, והמוכיח אותם עלול לשלם על כך מחיר אישי, לפיכך סבר רבי סימון שאם ממילא לא יקבלו את תוכחתו, עדיף שישתוק.

ענה לו רבי זירא: אף על פי שלא יקבלו, חובה עליך להוכיחם. וכפי שאמר רבי אחא ברבי חנינא: "מעולם לא יצתה מידה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה". כלומר, לאחר שיוצאת מן השמיים הוראה טובה, אין הקב"ה חוזר ממנה, חוץ ממקרה של אנשים שיכלו להוכיח את החוטאים ולא הוכיחו. כפי שהיה בעת שגזר ה' על חורבן בית המקדש: בתחילה גזר להעניש את הרשעים בלבד, וחזר וגזר להעניש את הצדיקים שלא מחו. וזהו שנאמר: "'ויאמר ה' אליו, עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתווית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה' וגו' (יחזקאל ט, ד). אמר לו הקב"ה לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תו (סימן) של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה ועל מצחם של רשעים תו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, היה בידם (של הצדיקים הללו) למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם – לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, אם לפניך גלוי – להם מי גלוי? והיינו דכתיב: 'תהרגו למשחית… וממקדשי תחלו' (שם ט, ו). וכתיב: 'ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית' (שם)". ביאר רב יוסף, שהזקנים הללו שבהם התחילה הפורענות היו "בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו", אולם מכיוון שלא קיימו את מצוות המחאה – נענשו ראשונים.

חובה מתמשכת

כמה פעמים צריך להוכיח? אמרו חכמים: "הוכח – אפילו מאה פעמים" (בבא מציעא לא, א). זה בתנאי שיש סיכוי שהתוכחה תתקבל, כי התוכחה מופנית לאדם שמקבל את העקרונות שעליהם המחאה מבוססת; או במקרה שלנו, כשהיא כלפי גוף ציבורי, שכאשר סך התלונות כלפיו מצטבר לכמות מסוימת הוא מתחיל לשנות את עצמו לטובה.

כאשר אין שום סיכוי שהתוכחה תתקבל, המצווה להוכיח פעם אחת, ומעבר לזה אין להוכיח. וכפי שאמרו חז"ל (יבמות סה, ב): "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (רמ"א או"ח תרח, ב; מ"ב ט).

גם במצבי אי-נעימות

עד כמה צריך להתאמץ בתוכחה? נחלקו בזה האמוראים: לדעת רב על המוכיח להוכיח את החוטא בתוקף כזה עד אשר החוטא ירצה להכותו. לדעת שמואל, התוכחה צריכה להיות חריפה אך לא עד כדי הכאה, אלא עד אשר החוטא ירצה לקללו. ולדעת רבי יוחנן התוכחה צריכה להיות עד אשר החוטא ינזוף במוכיח ויאמר לו בחומרה כי אינו רוצה לשמוע אותו יותר (ערכין טז, ב). להלכה פסק הרמב"ם שהתוכחה עד הכאה. וכך כתב: "וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה הוא נתפש בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהן" (הלכות דעות ו, ז).

במדינה דמוקרטית – החובה גוברת

נמצא אם כן שחובת ההוכחה מחייבת את החייל גם כאשר היא כרוכה בכניסה למצבים מאוד לא נעימים מול מפקדיו. החובה קיימת גם כאשר רוב הסיכויים שלא תתקבל, מפני שלעולם יש סיכוי שהיא תועיל במקצת, אפילו כאחת ממאה תוכחות. וכל שאינו מוכיח, נעשה שותף בחטאה של כל שדרת הפיקוד, שפוגעת בצביון היהודי של צה"ל וכופה על חיילים שלא לנהוג כפי ההלכה.

אם כך היה נכון בעת שהשליטים פחות התחשבו בתלונות, על אחת כמה וכמה כיום, כאשר כל המערכות הציבוריות מקימות גופי ביקורת פנימיים ומעמידות לרשות הציבור מנגנוני פנייה מסודרים, כדי לתקן את עצמן בעזרת התלונות.

אצל חיילים דתיים רבים נדמה שתלונה נחשבת כערעור על סמכות המפקד ואולי אף פגיעה בצבא. אולם צריך לדעת שעמדה כזו היא שריד מתקופת המלכות. אז תלונה נחשבה כפגיעה בכבוד המלכות, ואף על פי כן התורה הורתה למחות כנגד חטאי המלכות. לעומת זאת, כיום תלונה נחשבת כהתנהגות אזרחית שראויה לשבח. כך השיטה הדמוקרטית משתפת את הציבור כולו בעיצוב המערכות ושיפורן.

אופן קיום חובת המחאה

ראשית, יש לפנות אל המפקד הישיר ואל הרב הצבאי היחידתי. אם הם יפתרו את הבעיה מה טוב.

אם הבעיה לא נפתרה, יש להפנות את המחאה לארבעה ערוצים:

  • א) למשרד פניות הציבור באכ"א. גם הורים ובני משפחה יכולים לפנות לשם. משרד זה רגיל לעבוד ביעילות ומהירות.
  • ב) לקו הפתוח של הרבנות הצבאית, בהיותו הגוף האחראי באופן הישיר לענייני היהדות בצה"ל.
  • ג) לגופים המלווים חיילים בצבא כגון איגוד ישיבות ההסדר ואיגוד הישיבות הגבוהות, ולארגונים ציבוריים כדוגמת 'צו 1' וכדומה.
  • ד) לנציב קבילות החיילים. זהו גוף חוץ-צבאי, שטיפולו ארוך ומערכתי, ונועד למקרים שבהם הצבא לא השכיל לתקן עצמו ביעילות.

בבעיות קשות שאינן מקבלות מענה ראוי, רצוי לשלוח העתק לכלי תקשורת כדוגמת 'בשבע' וערוץ 7, שמעוניינים לסייע בכך.

כאשר קשה לחייל לקיים את חובת המחאה, יכולים ההורים להחליפו ולקיים במקומו את חובת המחאה.

יש לקיים את מצוות התוכחה בהקדם, מפני שככל שהיא סמוכה לאירוע תועלתה מרובה יותר. אולם גם מי שהתרשל ולא קיים אותה אז, חייב לקיימה אחר כך ואפילו אחרי שנה, מפני שעדיין יש בקיומה בכל הערוצים הנזכרים תועלת.


תוספות העורך:

משרד פניות הציבור באכ"א

הקו הפתוח של הרבנות הצבאית

  • בטלפון 073-3402226

גופים המלווים חיילים בצבא

נציב קבילות החיילים

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

משפט עברי – באחריות לומדי התורה

הפגיעה של הממסד המשפטי בזהות היהודית, בביטחון ובהתיישבות היא תוצאה של הזנחת משפט התורה • אין להאשים את המערכת החילונית, כל עוד איננו מפתחים משפט עברי שמתאים למדינה מודרנית • חובה לעסוק בדיני התורה, תוך הכרת המציאות העכשווית, כדרכם של לומדי התורה בכל הדורות שלא דנו באופן תיאורטי ומנותק • מותר לאדם דתי להתמנות לשופט כיום, בתנאי שישאף לשינוי המצב וישתדל לפסוק לפי התורה כשאפשר • יש להיזהר מפסיקות שהתאימו בעבר והיום גורמות עוול, שהרי חכמים מתקנים תקנות בהתאם למצב

הממסד המשפטי – ערכאות של גויים

בישיבות אנחנו לומדים את המשפטים הנוגעים לימי התנאים, האמוראים, הראשונים וראשוני האחרונים. אם יבואו בשאלות הנוגעות לקהילה היהודית בימי הביניים – תהיינה לנו תשובות מפורטות, אבל לצערנו לא עסקנו מספיק במשפט הראוי לתנאי החברה והכלכלה של ימינו

בשבוע שעבר  סקרתי בקצרה את הפגיעה הקשה והשיטתית שהממסד המשפטי החילוני פוגע בזהותה היהודית של מדינת ישראל, בביטחונה וביכולתה ליישב את הארץ. זה העונש על הפניית העורף למצוות התורה – להעמיד שופטים ומשפטים על פי התורה, שנאמר (שמות כא, א): "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". אמנם מותר לנציגי הציבור לחוקק חוקים ולתקן תקנות, אלא שכל זה בתנאי שהמחויבות הבסיסית לעקרונות התורה נותרת על כנה; אבל כאשר שיטת המשפט יונקת את תפישותיה וערכיה ממקורות נוכריים, הרי שבתי המשפט נחשבים כ"ערכאות של גויים".

אם כן לכאורה, כפי שכתבו רבנים רבים, חלים על מערכת המשפט החילונית שלנו דבריו החמורים של הרמב"ם: "כל הדן בדייני נכרים ובערכאות שלהן, אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו" (הלכות סנהדרין כו, ז). וכתב הרב יצחק הרצוג זצ"ל, הרב הראשי לישראל בעת הקמת המדינה: "כעת כאשר עם ישראל שוכן בארצו, ולדאבון לבנו הוא דן על פי חוקים זרים, הדבר חמור אלף פעמים יותר מיחיד או קהילה בישראל שהולכים לדון בערכאות של גויים… ותוצאות מצב מחפיר ומביש זה מי ישורן" (התורה והמדינה כרך ז). וכן סברו הרב צבי פסח פרנק זצ"ל; ציץ אליעזר (יב, פב); 'חזון איש' (סנהדרין טו, ד); הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל (תחומין ג, עמ' 244) והראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצ"ל (יחו"ד ד, סה).

בעת הקמת המדינה עוד היו יהודים נאמנים שעל פי סברות שונות פקפקו באיסור ובהשלכותיו החמורות, אולם לאחר הניסיון שהצטבר במשך השנים, כבר ניתן לראות בעליל את חומרת החטא ואת גודל עונשו.

האשמה המוטלת עלינו

אמנם חובה להודות בגלוי על האמת ולומר שגם אנחנו, לומדי התורה, שותפים מלאים באשמה.

נניח שנזכה והעם יתעורר מחר לתשובה, וירצה למלא את ייעודו, לתקן עולם במלכות שד-י, והציבור כולו יבקש מנציגיו בכנסת ובממשלה: "אנא בטלו מאתנו את משפטי הגויים, השיבו שופטנו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, והעמידו את משפט התורה על תילו, כדי שממנו תצמח הבשורה לתיקון העולם". חברי הכנסת והממשלה יתכנסו ויחליטו על שינוי מערכת המשפט, ויבואו מיד לרבנים ויודיעו להם: "הנה החלטנו לבטל את מערכת המשפט החילונית, ומהחודש הבא אנו מבקשים שתפעילו את מערכת המשפט כולה".

במציאות הנוכחית, יצטרכו הרבנים בלית ברירה לבקש ממערכת המשפט החילונית להמשיך לנהל את ענייני המשפט. מפני שלדאבון לבנו, עדיין לא הכנו את התשתית הלימודית להקמת מערכת משפט על פי התורה. עדיין לא הכשרנו שופטים שיוכלו למלא את מקום השופטים של היום, עוד אין לנו עמדה מגובשת לגבי סדרי הדין, הראיות, התביעה הפלילית, דיני חוזים, דיני עבודה, הדין הציבורי, מיסים, חברות בע"מ וכיוצא בזה. בישיבות אנחנו לומדים את המשפטים הנוגעים לימי התנאים, האמוראים, הראשונים וראשוני האחרונים. אם יבואו בשאלות הנוגעות לקהילה היהודית בימי הביניים – תהיינה לנו תשובות מפורטות, אבל לצערנו לא עסקנו מספיק במשפט הראוי לתנאי החברה והכלכלה של ימינו (זולת כמה מכונים שביררו מספר סוגיות).

בנוסף לכך, בסוגיות רבות יש מבוכה, שכן נחלקו בהן הראשונים, ומחמת הגלות לא היה כוח לחכמי ישראל להכריע הלכה, וכל אחד מהנידונים יכול לטעון "קים לי" כדעת פלוני, כלומר לדעתי הלכה כדעת הרב שמצדיק את עמדתי. וכיוון שלא הוכרעה הלכה, לא ניתן לפסוק מי צודק. כדי שנוכל להקים מערכת משפט על פי התורה נצטרך לפסוק תחילה הלכה ברורה בכל הסוגיות העקרוניות.

לימוד זכות על מייסדי המשפט

ניתן אם כן ללמד זכות על המשפטנים הישראלים, שלא בזדון הפנו עורף למשפט התורה, אלא מתוך שסברו שלא יצליחו לקיים על פי משפטי התורה חברה וכלכלה מודרנית – פנו למשפט שהיה כבר רווח בארץ. משפט שתחילתו בחוקים הטורקים ועיקרו על פי המשפט האנגלי, ומשם ואילך המשיכו לבנות את מערכת המשפט על פי הניסיון העצום שנרכש במערכות המשפט של המדינות הדמוקרטיות, תוך עבודה של מאות אלפי משפטנים, שבדרך של בירור, ניסוי, טעיה ותיקון, יצרו מערכת משוכללת שמתאימה לחברה המודרנית.

לפי זה אין להחיל על מי שתומך במערכת המשפט החילונית את דברי הרמב"ם: "הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו".

אמנם בפועל, כיוון שמערכת המשפט החילונית יונקת את ערכיה מהחברה המערבית (על תחלואיה השונים), היא אטומה לערכי התורה, העם והארץ (שוב ניתן אולי ללמד זכות, שכדי שלא לבלבל את שיקוליה הציבה מערכת המשפט לעצמה חומה גבוהה בין ערכי המשפט החילוניים לערכים הישראלים שבתורה. בפועל, התוצאה קשה מאוד לזהותה היהודית של המדינה). פעם אחר פעם מערכת המשפט עושקת את העם היהודי מערכיו, זכויותיו, ארצו ויעודו הלאומי. רק על ידי טענות של סכנת נפשות (כמו בנושא הגירה ערבית למדינת ישראל בטענת איחוד משפחות), טיעונים לאומיים התקבלו בדוחק.

שינוי הדרגתי

צריך להוסיף, שגם אילו הייתה בידינו משנה סדורה, ובזמן קצר היינו מסוגלים להעמיד מערכת משפט מסודרת להפליא, עדיין היינו חייבים לקבוע תקופת ביניים, שבה ידונו כל החוזים, ההסכמים, והתיקים הפליליים, על פי מערכת המשפט הנוכחית, כדי שלא למוטט את מערכת החברה והכלכלה שהתבססה עליה. לכן המעבר למשפט התורה צריך להיות הדרגתי, באופן ששום אדם לא יפגע מהשינוי.

לימוד משפט התורה

הרי שחובה גדולה מוטלת על ציבור לומדי התורה ומלמדיה, ללבן לעומק את משפט התורה, ועל פיו לבחון את שיטות המשפט השונות בעולם על הטוב והרע שבהן, לבחון את מערכת החוקים והתקנות הנוהגים במדינת ישראל, ולשקול מה ראוי לאמץ, מה ראוי לשנות ואילו תקנות ראוי לתקן.

יש לציין שמתקופת הגמרא ועד תחילת התקופה המודרנית, תלמידי הישיבות היו בקיאים בתורת הכלכלה והמשפט הנהוגים בימיהם. הם ידעו מה הגויים פוסקים ומה צריך לפסוק לפי ההלכה. לצערנו, בדורות האחרונים נוצר מרחק בין עולם התורה ועולם המעשה, כאשר עולם התורה התכנס לבירורים תיאורטיים, עד שיש טוענים שכל בירור שנוגע להלכה ולמעשה נחשב נמוך לעומת החילוקים המופשטים.

אם נמשיך את מורשת הלימוד מדורי דורות, הרי שלומדי סדרי נשים ונזיקין בתלמוד, וחלקי חושן משפט ואבן העזר בשולחן ערוך, צריכים כיום להיות מצויים בהכרת מערכת המשפט לדרגותיה, הדין הפלילי, סדר הדין, סדרי המסחר, אשראי, השקעות, מינוף, ריביות, מיסים, חוקי עבודה ועוד.

מתוך כך נוכל להעמיד חזון של מדינה יהודית שנוהגת על פי משפט התורה, שכל רואיו יכירו וידעו איך על ידו עקרונות הצדק וערכי המוסר באים לידי ביטוי מלא. וכפי שנאמר (דברים ד, ו-ח): "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוהינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת, אשר אנכי נותן לפניכם היום".

האם ראוי להתמנות לשופט

יש רבנים שסוברים שאסור ליהודי להתמנות לשופט במערכת המשפט החילונית. אמר לי פעם שופט ירא שמים, שהוא נמנע מלחתום כעד על כתובה, מתוך התחשבות בדעת הרבנים שסוברים שהוא פסול לעדות.

לעומת זאת, יש רבנים שסוברים שהואיל והציבור על ידי נציגיו בכנסת קיבל על עצמו את מערכת המשפט החילונית, מותר לאדם לקיימה ולהתמנות לשופט, שהרי לא הוא אשם בקביעת שיטת המשפט הנוכרית.

לעניות דעתי נראה שהכול תלוי בעמדתו של השופט. אם הוא מצטער על כך שאין נוהגים על פי משפט התורה, ומנסה ככל יכולתו לתקן, אזי יש ערך לכך שיתמנה לשופט. הוא כמובן אינו יכול להפר את התחייבותו לפסוק על פי החוק המוסכם, אולם במקרים שהחוק נתון לפרשנות, כפי ששופטים חילוניים נוהגים לעיתים למתוח את פרשנותם באופן קיצוני לכיוון החילוני, מצווה עליו למתוח את הפרשנות עד קצה האפשר לכיוון משפט התורה. אבל אם הוא משתלב בתוך המערכת, ומקבל את עולה המוסרי בלב שלם, גם אם מעת לעת הוא מעטר את דבריו בפסוקים ודברי חז"ל, הרי שהוא שותף בחילול השם (נראה שכך סבר גם הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, תחומין ג עמ' 244).

לעתים אנו שומעים משפטנים דתיים שמתנכרים לזכות הבסיסית של ישראל על ארצו, ואף שואבים את נימוקיהם מסמכות מפוקפקת של בית המשפט הבינלאומי בהאג, שהוא ללא כל ספק "ערכאות של גויים". ואזי גם אם לדעתם הם הלכו בדרך המשפטית הרווחת בעולם, כיוון שיכלו לבחור בדרך נוספת שאף היא לגיטימית ותואמת את התורה (כמו דו"ח אדמונד לוי), בפועל הם שותפים בחילול השם שעליו דיבר הרמב"ם.

הסמכות לתקן תקנות

חובה להוסיף שלעיתים, שופטים ודיינים שיפסקו לפי דין התורה הפורמלי (כמו למשל בירושות ומזונות), יימצאו כפוסקים בניגוד לעקרונות התורה. שכן ברור שאילו היתה לחכמים סמכות, היו קובעים תקנה כדי לפתור את העיוות שעלול להיווצר מהבנה פשטנית של דין התורה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האשם העיקרי: בית המשפט

כל אלו שתקפו את מצוות אשת יפת תואר, מלבד הזלזול בתורה, פגעו גם בהשפעתה המוסרית על העולם • יסוד הבעיה – שחצנות התרבות המערבית, אשר מציעה לאנושות תפיסות עולם שטחיות ומסוכנות, בניגוד להדרכתה המורכבת של התורה • הגורם העיקרי הפוגע כיום במדינה היהודית ובערכיה – בית המשפט העליון • בסוגיית עמונה, בית המשפט העדיף את העותרים על המתיישבים, רק משום שאלו ערבים ואלו יהודים • שורה של החלטות בג"ץ נגד היהדות, יישוב הארץ וביטחון ישראל • האחריות גם על הציבור התורני – להעמיד אלטרנטיבה

בשבוע שעבר עסקתי בביאור מצוות אשת יפת תואר ובתיקון המוסרי הגלום בה: מחד, לעומת המצב החוקי המקובל בעולם, לפיו היה מותר לעשות הכול בשבויים, היה בכך תיקון עצום; מאידך, לימדה אותנו התורה שמדובר בעבירה שהותרה בדיעבד, ומכיוון ש"עבירה גוררת עבירה" היא עלולה להביא לסכסוכים במשפחה ולהולדת ילדים סוררים (תנחומא כי תצא א). ואמרו על כך חכמים: "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות (ספק איסור) ואל יאכלו בשר תמותות נבילות (איסור ודאי)" (קידושין כא, ב). כך התורה מרוממת את האדם בהדרגה עד לתיקון השלם.

לעומת זאת, אנשי התקשורת הרבים שלעגו למצוות התורה, וכן חברות הכנסת שעתרו לבג"ץ נגד מינוי הרבצ"ר, הוציאו דיבה רעה על התורה. פרט לכך שביזו בדבריהם ובמעשיהם דברי אלוקים חיים, ואת המסורת שאבותיהם מסרו את נפשם כדי לשומרה, לא פחות חמור מכך פגעו בהשפעתה המוסרית הברוכה של התורה לתיקון העולם.

היוהרה והשטחיות

צדק, אחווה, שוויון וחירות הם ערכים קדושים שמקורם בתורה. אך כשהם מגיעים בשטחיות שנובעת מיוהרה וזלזול בשאר הערכים והתרבויות, תוך התעלמות מהמורכבות האין-סופית שבחיים האנושיים, הם גורמים סבל רב לאנשים רבים מאוד. התורה היא שנועדה להדריך את כולנו בנפתולי החיים

זה קרה להם בגלל תפיסת עולמם השחצנית והשטחית, שמתוך כוונות טובות מציעה לעולם "דתות חדשות" ו"פתרונות מוסריים", שבפועל גורמים לחורבן והרס. כך כדי לעזור לעניים, תנועה אחת הציעה לעולם את "דת הקומוניזם", שמאמיניה פגעו בזכויות הקניין, יזמו מלחמות רצחניות והקימו משטרי רשע דיקטטוריים.

במקביל לכך, כדי לבסס את זכויותיו האישיות של האדם, תנועה אחרת הציעה לעולם את "דת הדמוקרטיה הליברלית", לפיה לא משנה מה האופי הלאומי והמצב החברתי, בכל אופן השיטה הדמוקרטית תביא תמיד שלום וטובה, וכך מתוך דבקות עיוורת ב"דת הדמוקרטיה" סייעו לחומייני להקים את שלטון הרשע באיראן, וחוללו אנדרלמוסיה ומלחמות בכל הארצות שניסו להציע להן את עזרתם (מצרים, עיראק, סוריה, תימן, לוב, אפגניסטן ועוד).

במקביל, כלפי פנים, "דת החופש והשוויון" גרמה לפירוק המשפחה והחברה הלאומית, וגזרה בדידות ואומללות על אנשים רבים, שבאה לידי ביטוי בהצטמקות דמוגרפית מתמדת ומדאיגה.

הערכים שבשמם הם מדברים, כמו צדק, אחווה, שוויון וחירות, הם ערכים קדושים שמקורם בתורה, אך כשהם מגיעים בשטחיות שנובעת מיוהרה וזלזול בשאר הערכים והתרבויות, תוך התעלמות מהמורכבות האין-סופית שבחיים האנושיים, הם גורמים סבל רב לאנשים רבים מאוד.

התורה היא שנועדה להדריך את כולנו בנפתולי החיים, לבחור בטוב בתוך מציאות מסובכת.

אשמת הממסד המשפטי

במצב מתוקן היה ראוי לתבוע דיבה את המעלילים על התורה ועל הרב קרים שאינם דבקים כביכול בערכי המוסר. אולם אל מי אפשר לעתור? הרי כל הממסד המשפטי נגוע בזה. שופטי בית המשפט העליון קיבלו כדבר סביר שאולי כך הדברים. היה ראוי להם לדחות את העתירה על הסף באחד משני הנימוקים:
א) אין זה מעניינו של בית המשפט להתערב במערכת אחרת, כל עוד אין טענה פלילית.
ב) אין היתכנות של אמת בעצם העתירה. הרי אין פרשן בישראל מאז ומעולם שטען שזה מעשה טוב, ולא מסתבר שדווקא הרב קרים פתאום יגיד שכך מצוות התורה.
אבל גם הם הסכימו לקבל את אפשרות הדיבה שאולי כך אומרת התורה וממילא כך מורה רב בישראל. משלא עשו זאת נעשו שותפים בדיבה, וכפי שאמרו על שומעי לשון הרע, שגם הם כמו המספר נחשבים לעבריינים. כי לא רק העכבר גנב, אלא גם החור שמזמין אותו להיכנס. והפרקליטות שהייתה צריכה להגן על מינוי הרבצ"ר – גמגמה בטיעוני הבל שמצביעים על בורות, חוסר כבוד ואי אמון כלפי התורה והרבנים.

מטרת העתירה הייתה להשפיל את חוקי התורה ואת נושאיה, ולהראות לכול שהמשפט החילוני מעל התורה, ומכיוון שהממסד המשפטי התנדב להיות שותף לכך, האשמה העיקרית מוטלת עליו.

משפט עמונה

גם ביחס להתיישבות היהודית בעמונה נהג הממסד המשפטי באופן דומה. תוך התעלמות ממצוות יישוב הארץ וחזון גאולתה בתורה, בנביאים ובמורשת הישראלית, נתן לאורך כל הדרך עדיפות לטענות קלושות של עותרים שגם אם הם קיימים, מעולם בני משפחתם לא קנו את האדמות הללו ולא עסקו ביישובן. היתרון היחיד שיש לעותרים על פני המתיישבים, שהם ערבים ואילו המתיישבים יהודים, לכן הורו להרוס את בתיהם.

הפגיעה בזהותה היהודית של המדינה

בתהליך מתמשך הממסד המשפטי מכרסם בזהותה היהודית של המדינה. זה הזמן להיזכר בעיקרי פסיקותיו והוראותיו בתחום זה:
א) בשורת החלטות פגע בית המשפט בערכי השבת, תוך שהוא מתיר יותר ויותר חילולי שבת ציבוריים (בתי קולנוע, מרכזי קניות מחוץ לערים וכדומה);
ב) אף שהכנסת חוקקה את "חוק יסודות המשפט", לפיו בכל שאלה משפטית שהחוק הישראלי לא הכריע, בית המשפט צריך לפנות אל ערכי מורשת ישראל – בפועל בית המשפט העליון רוקן חוק זה מתוכן;
ג) בית המשפט פגע בערכי המשפחה היהודית בכך שהכיר באימוץ ילדים בידי זוגות חד מיניים;
ד) הכיר בגיורים רפורמיים שנערכים בחוץ לארץ;
ה) הכיר בפועל (דה פקטו) בנישואים אזרחיים שנערכו בחוץ לארץ, כולל 'נישואין' חד-מיניים;
ו) פגע במעמדה של השפה העברית כשפת המדינה, תוך שהוא כמעט משווה את השפה הערבית לשפה העברית;
ז) מנע את פסילת מפלגת בל"ד ומועמדים אנטי-ציוניים, וזאת בניגוד לעמדת ועדת הבחירות שהסתמכה על חוק יסוד הכנסת האוסר התמודדות של מפלגה ששוללת את זהותה היהודית של המדינה;
ח) הממסד המשפטי כפה השתתפות של נשים זמרות ושחקניות בטקסים רשמיים וחצי רשמיים, בלא להתחשב בעמדת ההלכה והציבור הדתי והחרדי.

פגיעה ברבנות ובבתי הדין

א) בשורה של החלטות בג"ץ התערב בשיקול דעתם של רבני ערים ביחס למתן כשרות;
ב) חייב את בתי הדין לפסוק על פי החוק החילוני בענייני ממונות;
ג) אסר על בתי הדין הממלכתיים לשמש כבוררים לפי חוק הבוררות;
ד) הקים בתי משפט לענייני משפחה שנועדו להתחרות בבתי הדין.

פגיעה בערך יישוב הארץ

קופסאות כחולות - קופסאות הצדקה של קק"ל עבור ייהוד הארץ
הקופסה הכחולה – קופסת צדקה שהוצבה בבתים ובמוסדות חינוך רבים בה תרמו יהודים רבים ממון לגאולת קרקעות המולדת וייהוד ארץ ישראל.
התמונה באדיבות המוזיאון לראשית ההתישבות קיבוץ יפעת. מתוך אתר פיקיוויקי CC

כבר מאה וחמישים שנה מתרחש מאבק לאומי בין היהודים והערבים על ארץ ישראל. כדי לגאול את הארץ וליישבה הוקמה הקרן הקיימת לישראל ואחר כך מדינת ישראל. אולם בית המשפט העליון, בתהליך הדרגתי, פוגע ביכולתה של מדינת ישראל להגשים את ייעודה:
א) הוא אסר על הממשלה להקצות קרקעות מדינה להתיישבות המיועדת ליהודים בלבד;
ב) אסר לתת תמריצים ליישובים יהודיים בגליל ובנגב (ייהוד הגליל והנגב), ובכך ביטל את האידיאל שליווה את התנועה הציונית מראשיתה;
ג) אפילו ביחס לקרקעות הקרן הקיימת לישראל, שנקנו בכספי יהודים בלבד, בעקבות דיוני בית המשפט העליון, הורה היועץ המשפטי מר מזוז שלא להעדיף יותר התיישבות יהודית;
ד) בעקבות עתירות ארגוני שמאל בית המשפט הזדרז להתערב ולדרוש פינוי שכונות ומאחזים של יהודים ביהודה ושומרון, תוך שבירת כללי הדיונים, המחייבים הליכים משפטיים לבירור הבעלות על הקרקע בפני בתי משפט השלום והמחוזי;
ה) בית המשפט אסר על המדינה לרסס מן האוויר בקוטלי זרעים חלקות של בדואים בנגב שנזרעו שלא כחוק, למרות שהוכח שזו שיטה יעילה לבלימת השתלטותם על אדמות המדינה;
ו) בעקבות לחץ של בית המשפט, היועץ המשפטי חייב את המדינה להטות את אפיק נחל חברון בצפון הנגב בעלות של 30 מיליון שקלים, בטענה שהביוב שהרשות הפלשתינית מזרימה בו מפריע לבדואים במאחז הלא חוקי אום-ביתין הסמוך לתוואי הנחל;
ז) בית המשפט אסר על ראש הממשלה נתניהו בשלהי כהונתו הראשונה לסגור את האוריינט האוס בטענה שממשלתו היא 'ממשלת מעבר', ולעומת זאת דחה עתירה זהה נגד שיחות טאבה בשלהי כהונתו של ברק.

פגיעה בביטחון ישראל

א) בית המשפט אסר טלטול נחקרי שב"כ גם במצבים של "פצצה מתקתקת";
ב) ביטל את "נוהל שכן", שיטה שהצילה חיי חיילים רבים;
ג) הציב מגבלות חמורות שקושרות את ידי צה"ל באשר לפגיעה במחבלים שעומדים לבצע פיגוע;
ד) פסל חוק – אף שנחקק בכנסת – שהתיר לעצור מחבלים "קשים" במשך שבועיים בלי לראות שופט, למרות הצורך הביטחוני שבכך כדי להוציא מהם מידע;
ה) בניגוד לעמדת מערכת הביטחון, במקומות רבים הורה על פירוק והזזת קטעים בגדר ההפרדה או בגדרות היישובים, וכן פתיחת כבישים והסרת מחסומים, תוך ידיעה ברורה שהדבר עלול לגרום לסיכון ביטחוני;
ו) בשורה של החלטות, בית המשפט והממסד המשפטי כפו על צה"ל גיוס בנות ליחידות לוחמות, בניגוד לעמדת הוועדות המקצועיות.

לעתים עצם העובדה שבג"ץ מתחיל לדון בעתירות מסוימות גורמת למערכת השלטונית לסגת מתוכניתה. לדוגמה: בג"ץ קיים דיונים בעתירות השמאל נגד צמצום אספקת דלק, חשמל ומצרכים שונים לעזה, ובעקבות זאת הורה היועץ המשפטי, מר מזוז, לממשלה להתקפל מתוכניתה.

חיזוק לנאמני העם והארץ

די בסקירה תמציתית זו כדי לקבוע כי המערכת המשפטית היא כיום הממסד המנוכר והפוגע ביותר בערכי היהדות והציונות בישראל.

אמנם חובה לציין שיש בממסד המשפטי גם צדדים חיוביים רבים: בתחום הדרך ארץ שקדמה לתורה הוא נוהג באופן סביר, ובעצם קיומו הוא מסייע לשמירת החוק והסדר וקיומה התקין של המערכת החברתית והכלכלית.

עוד צריך לציין שגם אנחנו, בני הציבור התורני, אשמים במצב שנוצר, בכך שאיננו מציעים אלטרנטיבה משפטית ראויה. אקווה להרחיב על כך בפעם הבאה. בינתיים נברך את אותם פרקליטים, שופטים ויועצים, שמתוך נאמנות בסיסית לערכי התורה, העם והארץ, ובתוך מסגרת החוק הקיים, משתדלים לבצע את מלאכתם וסוללים בכך את תחילת הדרך לתיקון.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כשהרב גורן דרש מסדר כבוד

הרב גורן, שיום פטירתו יחול השבוע, משמש דוגמה לרב שמטיל מרות ומפגין תוקף • הרב גורן הבהיר שבמקרה של התנגשות בין פקודה להלכה, כשאין בדבר פיקוח נפש יש לסרב פקודה • הרבנים הנוכחיים עושים עבודת קודש, אבל כפופים למטכ"ל חילוני • זכותה של הרבנות להמשיך בדרך זו בשל יתרונותיה, אך מכיוון שפסיקתה איננה עצמאית, עליה להבהיר שאינה בגדר מרא דאתרא • יש לערב רבנים בהליך מינוי הרב הצבאי • כדי לחזק את הרבנות הצבאית, חובה להכיר בעובדה שמכרסמים במעמדה, ולפעול לתיקון

כהמשך לדברים שכתבתי לפני שבועיים על הרבנות הצבאית, שעם כל חשיבותה אין לה סמכות של 'מרא דאתרא', ולקראת יום הזיכרון לגר"ש גורן זצ"ל שיחול בשבוע הבא בכ"ד במרחשוון, אביא סיפור מעשה שממחיש את מושג מרא דאתרא בצבא.

סיפור על הגר"ש גורן ומרותו

האלוף הרב גורן נכנס למפקדה בפנים זועפות, הוא דרש שהשליש יתייצב מיד לפניו. לאחר כמה דקות הגיע השליש כשחיוך לעגני על פניו. הרב גורן פקד עליו מיד: "הקשב! צא מיד ותחזור כמו שחייל צריך להתייצב לפני אלוף!" השליש הפסיק לחייך

לפני כמה שנים שלח אליי יעקב בלוך מקיבוץ שעלבים, סבא של בוגר ישיבתנו עשאל רויכמן, סיפור נאה על הרב גורן (מתוך ספרו 'שופר גדול תקע'):

מחלקת נח"ל דתי מקיבוץ 'חפץ חיים' הגיעה לאימון מתקדם בצאלים. משה שינקולבסקי הלך לבדוק את המטבח, ומצא שמערבבים שם בשר בחלב ואין לטבחים שום רצון לשמור כשרות. להפך, סמל המטבח ציווה להרחיקו מהמטבח. משה זקס, מזכיר הגרעין, הלך לדבר עם השליש שהיה איש השומר הצעיר, אבל הוא צחק עליו, ולא היה מוכן לעשות דבר למען הכשרת המטבח.

המחלקה החליטה לוותר על אוכל טרי מהמטבח ולהסתפק במנות קרב, שגם אותן הצליחו לקבל רק לאחר ויכוח לא נעים. אלא שביום שישי בבוקר מנות הקרב נגמרו, ולשבת לא נותר להם אוכל, ומהמטבח לא יכלו לאכול, שכן בנוסף לכך שערבבו שם בשר בחלב גם היה ברור שיבשלו בו בשבת. בצר להם התקשרו בבוקר יום שישי לרבנות הצבאית. הטלפון הועבר ישירות לרב גורן, שהודיע להם מיד שעוד באותו יום יגיע אליהם למחנה, וביקש שיודיעו לשליש המחנה שהוא יגיע למחנה בשעה שתים עשרה בצהריים. הם העבירו את הידיעה לשליש, אך הוא הצטחק ואמר: "שיבוא, יופי לו".

קצת לפני השעה שתים עשרה הגיעה מכוניתו של הרב הראשי לצה"ל. אחרי שהנהג ניהל ויכוח קצר עם הש"ג, המכונית נעצרה לפני המפקדה. האלוף הרב גורן נכנס למפקדה בפנים זועפות, הוא דרש שהשליש יתייצב מיד לפניו. לאחר כמה דקות הגיע השליש כשחיוך לעגני על פניו. הרב גורן פקד עליו מיד: "הקשב! צא מיד ותחזור כמו שחייל צריך להתייצב לפני אלוף!" השליש הפסיק לחייך, יצא בבהלה מהחדר ועמד בפתח בעמידת דום. הרב גורן פקד עליו: "שמאל, ימין, שמאל, עמוד! תקשיב לי היטב סגן משונה שכמוך! אינך יודע לכבד אלוף. היום אני מתכוון ללמד אותך איך צריך לקבל אלוף שמודיע על ביקורו במחנה! יש לך רבע שעה להכין משמר כבוד ליד שער המחנה. אני דורש שכשאכנס למחנה ילווה אותי משמר כבוד עד המפקדה. במפקדה תחכה לי המחלקה מחפץ חיים ערוכה למסדר. בינתיים אלך לבדוק את המטבח. הבאתי איתי קצין דת והוא ייתן לכם את כל ההוראות להכשרת המטבח. האם יש לך שאלות, סגן משונה שכמוך?!" לסגן לא היו שאלות והוא רץ להכין את משמר הכבוד בשער המחנה, ואת המחלקה מחפץ חיים למסדר לפני המפקדה.

לאחר רבע שעה חזר הרב גורן, ונכנס מחדש דרך השער עם משמר הכבוד. כשהגיע לפני המפקדה, עמד מול חיילי הנח"ל ואמר: "שלום לכם חיילים, באתי להסדיר את ענייני הכשרות שנזנחו לחלוטין. זו עבירה חמורה על פקודות מטכ"ל והאחראי ייתן את הדין על כך. אני רוצה לציין שהסגן המשונה שממלא כאן תפקיד שליש למד היום איך מקבלים פני אלוף בצה"ל, ואני מקווה שיזכור זאת. שבת שלום". הרב גורן חזר למכוניתו ונסע. מאז המטבח היה כשר למהדרין, וכל חיילי המחנה זכרו למשך זמן רב את הופעתו המרשימה.

הערכה לרבנים הנוכחיים

בשולי הסיפור ראוי להעריך את השיפור המשמעותי שהתחולל בצה"ל מאז בתחום הכשרות וכיוצא בו. ראוי גם להעריך את החיילים הדתיים דאז, שעמדו בגבורה ולא בושו בשמירת ההלכה מול מפקדיהם. בזכותם ובזכות מעשיו של הרב גורן וממשיכיו, הרבנים הצבאיים לדורותיהם עד ימינו, מצב הכשרות והיכולת לשמור מצוות בצבא השתפר לאין ערוך.

יחד עם הקביעה שאין כיום לרבנות הצבאית דין מרא דאתרא, חובה לציין שזכיתי להכיר באופן אישי את הרב היוצא, הרב רפי פרץ שליט"א, ואת הרב הנכנס הרב אייל קרים שליט"א. שניהם רבנים נכבדים ובעלי מידות תרומיות, וזכויות רבות להם בפועלם במסגרת הרבנות הצבאית. ייתכן מאוד שאין בכוחם לשנות את המציאות המורכבת והקשה שצה"ל נקלע אליה בתחום היהדות, ומה שאני כותב אינו נגדם אלא לחיזוק מעמדם ותיקון המצב.

התנהגות של מרא דאתרא

בכל אופן, הסיפור על הרב גורן זצ"ל מלמד כיצד נוהג מרא דאתרא. לא כל מרא דאתרא חייב לנהוג בדיוק כדרכו של הרב גורן זצ"ל שהיה בעל אופי תקיף במיוחד. אבל התוצאה צריכה להיות דומה: הוראות מרא דאתרא בצבא צריכות להתקיים באופן מיידי ומלא בלא עוררין, וצריך להיות ידוע לכול שיש בידו של הרב הצבאי יכולת וסמכות להעניש ואף להפגין זאת בפני כולם. זאת משום שמדובר במערכת צבאית שמתנהלת על פי פקודות, סמכות וכוח, ומטבע הדברים יש לעתים מקרים של הפרת משמעת, ואם רוצים שהפקודות ייאכפו יש הכרח לעתים להעניש. כך נהג הרב גורן זצ"ל, שהדיח מהצבא כמה קצינים ומהם מג"ד עקב הפרת הוראות הרבנות הצבאית.

התנגשות בין הלכה לפקודה

כהמשך לכך, היה הרב גורן רגיל ללמד שבמקרה של התנגשות בין ההלכה לפקודת המפקד, כל זמן שאין מדובר בשעת קרב או במצב של חשש פיקוח נפש, יש לסרב פקודה ולקיים את ההלכה. על עניין זה התעמת עם הרמטכ"ל לסקוב, עד שראש הממשלה ושר הביטחון דאז מר דוד בן גוריון הכריע לטובתו ונזף ברמטכ"ל.

בהיותו נשיא ישיבת הר ברכה, זכינו שהכין את שני המחזורים הראשונים לקראת גיוסם לצבא, בסדרה של שיעורים. נוכחנו לדעת עד כמה עמדה זו הייתה עקרונית בעיניו. את השיעור הראשון הקדיש למצוות הגיוס, ואת השני הקדיש לחובה לסרב פקודה כשהיא מנוגדת להלכה.

הדוגמה מבה"ד 1 לחומרת המצב

הדוגמה הבולטת להרעת מעמד הרבנות הצבאית הייתה ביחס למפקד בה"ד 1 ערן ניב והמג"ד סא"ל עוזי קליגר. הם נהגו בניגוד להלכה ובניגוד לפקודות השילוב הראוי, וחייבו צוערים לשמוע זמרות שלא בטקס רשמי, וכשצוערים אחדים לא שמעו בקולם, שפטו אותם בחומרה והדיחו אותם מקורס קצינים. גם אם אכן לפי דעתם המוטעית היה אפשר לשפוט את הצוערים שסירבו פקודה, מפני שלא הייתה זו פקודה בלתי חוקית בעליל שמחייבת סירוב פקודה – מכל מקום מכיוון שהמפקדים הללו נתנו פקודה בניגוד לפקודת השילוב הראוי, ומכיוון שהנושא הפך להיות ציבורי, חובה היה להעמידם למשפט ולפגוע בקידומם. במקום זאת הם הפכו לגיבורי תרבות בציבור החילוני, בהצליחם לכפות ערכים חילוניים על צוערים דתיים, וקידומם לא נעצר.

פקודת השילוב הראוי

נושא הצניעות הוא כיום הבעייתי בצבא. כבר התורה הזהירה במיוחד על קדושת המחנה (דברים כג, י טו) כדי שתשרה השכינה במחנה ישראל (רש"י), ומפני שבצבא אנשים נוטים לפרוק את גדרי הצניעות (רמב"ן).

מאבקים גדולים נוהלו סביב פקודות השילוב הראוי. אם הרבצ"ר הוא מרא דאתרא, עליו לפסוק את הראוי לפי כללי המוסר וההלכה. ואף אם המטכ"ל לא יתחשב בדעתו, עדיין יהיה אפשר להחשיבו כמרא דאתרא באומרו את האמת ההלכתית בלא מורא, שכן על ידי כך יוכלו החיילים הדתיים לעמוד על שלהם גם במחיר של כלא, ומן הסתם בעקבות זאת הדבר יתוקן. בפועל הרבנות הצבאית לא נהגה כמרא דאתרא, אלא במסגרת המקום שהמטכ"ל העניק לה פעלה להשיג את המרב. אפשר להבין עמדה זו, ייתכן שיש בה תועלת מרובה; אבל רק בתנאי שמתלווה לכך הצהרה שאין להסכמות הללו תוקף הלכתי של מרא דאתרא.

מרא דאתרא ממונה בידי רבנים

בעזרת ה' בפעם אחרת ארחיב בערך המרא דאתרא, שנועד לבטא את אחדות התורה, וביסוד סמכותו שתלויה בקבלת הציבור את המרא דאתרא בהיותו פוסק על פי כללי ההלכה המקובלים.

לעת עתה רק אזכיר שהדרך הראויה לבחירת מרא דאתרא בצה"ל צריכה להיות תוך שותפות מלאה של נציגי הרבנים ונציגי הציבור הדתי. כך היה בעת מינוי הרב גורן. אולם בתהליך הדרגתי המטכ"ל הפך להיות הגורם העיקרי, כאשר מגמתו ושיקוליו הם מחוץ למסגרת ההלכה. אמנם עדיין מועצת הרבנות הראשית צריכה לאשר את המינוי, אבל בפועל היא אינה שותפה בתהליך איתור המועמדים ובחירתם. כל זה פוגם מאוד במעמד הרבנים הצבאיים שבפועל יונקים את עיקר סמכותם מהמטכ"ל החילוני, שלאחרונה חבריו מבטאים בגלוי את זלזולם בקודשי ישראל, בנוסף להפקרת חיילים והשמצתם.

המפתח לתיקון: הכרה בבעיה

יש טוענים שעמדה זו מחלישה את הרבנות הצבאית, אולם האמת הפוכה. רק לאחר שיקוף המציאות, ניתן לתקן את המצב. לא יעזור לומר אלף פעמים שהרבנות הצבאית היא מרא דאתרא, כאשר המטכ"ל אינו מתחשב בה וכופה על חיילים דתיים ערכים חילוניים כשמיעת זמרות בטקסים.

כאשר פרץ מרד אבשלום, יכול היה דוד המלך להודיע שהוא המלך ולעולם לא יעזוב את ארמונו, ולהכריז על כל העם כמורדים. התוצאה הייתה שאבשלום היה מחריב את ירושלים והורג אותו ואת כל אנשיו. לעומת זאת דוד בחר להכיר במציאות, לעזוב את ארמונו, להסיר את כתרו, לקרוע את בגדיו וללכת אבל, יחף ובוכה. מתוך כך תכנן את הדרך להשיב את מלכותו (שמואל ב', פרק טו). נכונותו להכיר במצבו השפל הייתה נקודת המפנה שהפכה את לבב העם אליו, ובזכותה הצליח לייסד את מלכותו לדורי דורות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שומרי מצוות מצליחים יותר

בזכות התורה והמצוות, כמבואר בפרשה, כלל ישראל זוכה לברכה במציאות • השפעת המצוות וערכי היהדות – ריאלית • הודות לערכי היהדות, המשפחות הדתיות יציבות יותר • התורה מחנכת לילודה וגורמת לגידול דמוגרפי, כפי שמתבטא אפילו בציבור החילוני • עובדים שומרי מצוות מתפתים פחות למעול בנאמנות • לימוד התורה מפתח את החשיבה והיצירתיות גם בתעשייה • מי שמקבל חינוך דתי מוכן יותר לעזור לחלשים בחברה • ערכים מוסריים יכולים להילמד גם בחינוך חילוני, אבל כדי שיתקיימו בחיוניות ובעוצמה, בפרט בחברת שפע, דרושה אמונה

ברכה בעולם הזה

השכר והעונש הכתובים בתורה מיועדים לכלל ישראל בעולם הזה (לכל יחיד ויחיד עיקר השכר והעונש בעולם הבא, כמבואר במו"ק כח, א; קידושין לט, ב). הם אינם מפרים את חוקי הטבע, אלא באים דרכם; שאילו היו באים בדרך נס, היו מבטלים את הבחירה החופשית, ובני האדם לא היו זוכים להיות שותפים בתיקון העולם. במאמר זה אנסה בעזרת ה' לבאר כיצד על ידי שמירת התורה והמצוות, הברכה מגיעה בדרך הטבע.

מכיוון שנעסוק בהשוואה בין דתיים לחילונים, חשוב להדגיש תחילה שביסוד אין הבדל בין דתיים לחילונים, כולם רוצים להיות טובים, רמת הכישרון בקרב שתי הקבוצות שווה. אולם כשנתבונן לעומק, נמצא שכאשר קבוצה שלמה תשמור תורה ומצוות באופן מאוזן, במצטבר היא תזכה לברכה שלא תיאמן. זהו ייעודו של עם ישראל, כך הוא יכול להיות אור לגויים ולרומם את העולם אל תיקונו.

בניתוח המדדים שלהלן אני מנסה להעריך את היתרונות שבחיים הדתיים באחוזים. אולם מדובר במספרים לא מדויקים (בלשון המעטה), וראוי לחקור סוגיות חשובות אלה באופן יסודי. אף על פי כן, מכיוון שאני בטוח שהכיוון העקרוני נכון, כדי לסבר את האוזן ולסייע לראיית התמונה הכללית, השתדלתי לשער את היתרונות באחוזים על פי דברים שקראתי בעבר.

ברור מאליו שהברכה הכתובה בתורה מגיעה בתנאי שנוהגים על פי הדרכתה, בלא לנטות ימין ושמאל. לא מוסיפים איסורים ואוסרים ללמוד מדע ולרכוש מקצוע, ומנגד לא מבטלים מצוות כאשר קשה לקיימן.

ברכת הזוגיות

אם בזכות החריצות והיצירתיות בעבודה התל"ג השנתי שלנו יהיה גבוה רק בחמישה אחוזים משאר מדינות המערב, והצמיחה הדמוגרפית תהיה כשלושה אחוזים בשנה, כפי שמקובל בחברה הדתית, הרי שתוך כמה דורות עם ישראל היושב בארצו ימנה עשרות מיליונים, ויוביל את העולם

חילונים כדתיים מקווים בשעת חתונתם לאהוב את בני זוגם עד כלות הנשמה. אולם ההתלהבות פוחתת והפיתויים מתגברים. על ידי התורה והמצוות, ובמיוחד המצוות שבין אדם לחברו ומצוות עונה, יש לדתיים יותר סיכוי לעבור משברים ולהמשיך להעמיק ולרומם את אהבתם.

גם תופעת הבגידות נמוכה בקרב הציבור הדתי מאשר החילוני בזכות החינוך לנאמנות ולצניעות. כמובן שהיינו רוצים שהחינוך הדתי ימנע כל בגידה, אולם למרבה הצער יש בגידות, ועלינו להתנחם בכך שבזכות החינוך הדתי מדובר באחוז נמוך יותר. גם לאחר בגידה, בזכות ערך התשובה וערך שלום בית, הסיכוי שבני זוג דתיים ישקמו את חייהם באופן מוצלח גבוה יותר.

כך יוצא שבפועל דתיים זוכים לזוגיות טובה יותר, דבר שמשפיע לטובה על איכות חייהם, על חינוך ילדיהם ועל פרנסתם, שכן בממוצע גירושין פוגעים בכל התחומים הללו (כמדומה שאחוז הגירושין בקרב חילונים הוא יותר מחמישים, כעשרה אחוזים בקרב דתיים, ובקרב מסורתיים באמצע).

חינוך הילדים

מצוות כיבוד הורים, ומסגרת השבתות והחגים, מייצבות במידה רבה את המשפחה הדתית ואת היחסים שבין ההורים לילדיהם, ומעניקות יתרון בחינוך הילדים והדרכתם גם בתחומי דרך ארץ, כמו התמדה בלימודים, רכישת מקצוע, השכלה גבוהה, תרומה לחברה ולעם והקמת משפחה. נמצא שאם מדובר במשפחות בעלות השכלה ומודעות שווה, ממעמד סוציו-אקונומי שווה, הצלחת הדתיים תהיה מעט יותר גבוהה.

בתחום הקמת המשפחה הצלחת הדתיים הרבה יותר גבוהה, אולם בשאר התחומים ההצלחה פחות גבוהה. אולם גם אם מדובר בתוספת של עשרה אחוזים בלבד בהצלחה בלימודים, ברכישת השכלה ומקצוע, מדובר על הבדל משמעותי מאוד.

ילדים ודמוגרפיה

ממוצע הילדים במשפחות חילוניות הוא מעט יותר משניים. לעומת זאת, בזכות ערכי המשפחה ומצוות פרו ורבו, ממוצע הילדים במשפחה דתית הוא כארבעה, ובמשפחה תורנית או חרדית כשישה-שבעה.

מכיוון שבקרב הדתיים אחוז הילדים שמגיעים לנישואין גבוה יותר, וגם גיל הנישואין מוקדם יותר, קצב הגידול הדמוגרפי גבוה בהרבה. אם ננסה לחשב את המצב בכלל הציבור הדתי, תוך לקיחה בחשבון שכעשרים אחוזים עוזבים את הדת, אפשר להעריך שהגידול הדמוגרפי של הציבור הדתי יהיה גבוה פי שניים במשך עשרים וחמש שנה, פי ארבעה במשך חמישים שנה ופי שישה עשר במשך מאה שנה.

אגב, מכיוון שהציבור החילוני שעליו דיברנו אינו חילוני לגמרי, אלא בתחומים רבים הוא בעצם מסורתי, אחוז הנישואין ומספר הילדים בקרב היהודים החילוניים במדינת ישראל גבוה בהרבה ממדינות המערב השוות לנו מבחינה כלכלית והשכלתית. לכן האוכלוסייה היחידה בחברת השפע המערבית שגדלה באופן משמעותי היא האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל.

מוסר ופריון עבודה

כמעט כל האנשים, בין דתיים בין חילונים, רוצים לעבוד בישרות ובחריצות, אלא שמנגד יצר הרע מפתה את האדם להתעצל, להתרשל ואף לרמות ולגנוב. יש להניח שבזכות החינוך הדתי, אחוז העובדים בחריצות ובנאמנות גבוה בקרב הציבור הדתי לפחות בכעשרה אחוזים.

גם היציבות המשפחתית מעניקה יתרון מסוים בעבודה, שכן תופעות הבגידות, הגירושין והמריבות הכרוכות בהן פוגעות ביכולת להתפנות לעבודה.

יצירתיות בעבודה

מצווה לקבוע עתים לתורה, וממילא אחוז הדתיים שעוסק בלימוד גבוה מאשר החילונים, שרבים מהם כמעט אינם פותחים שום ספר עיוני למשך אפילו שעה אחת בשבוע. יש להניח שהלימוד מעניק לאדם השראה לפתח רעיונות חדשים ולמצוא פתרונות לבעיות מסובכות.

גם אם נאמר שההשפעה המצטברת מכך היא חמישה אחוזים בלבד, מדובר על הבדל משמעותי מאוד, שכן בשוק החופשי פעמים שההצלחה בתחרות נקבעת על פי חמישה אחוזים נוספים של יצירתיות. אפשר לומר שבזכות המסורת היהודית וערכי הלימוד, גם בני הציבור החילוני זוכים ליותר יצירתיות מאשר חבריהם במערב. כך אנו מוצאים בפועל, שמדינת ישראל מצליחה להוביל בתחומי התעשייה המתוחכמת בזכות אחוז מסוים של יצירתיות נוספת.

יש להניח שככל שיותר יהודים ישקיעו בלימוד תורה, בלא לפגוע בערכי המדע, העבודה, החירות והאחריות, נזכה להצלחה גדולה יותר בפיתוח מדעי וטכנולוגי.

עזרה לזולת

מצווה גדולה לסייע לעני, לחולה, לנכה, לחירש ולעיוור. יש להניח שמי שמקבל חינוך דתי, מוכן בממוצע להירתם לכך יותר. המצוות הנפלאות הללו פותחות את הלב ומעשירות את המוח, וכאשר רבים מוכנים להתנדב כדי להקל מעט מהסבל והקשיים של הזולת, ישנם שמצליחים למצוא פתרונות ופיתוחים מרשימים למען הסובלים והחברה. פרט לערך המוסרי שבזה, גם העסקים צומחים מתוך הפיתוחים הללו. למשל, מתוך עמדה כזו גם מוכנים להשקיע יותר משאבים בפיתוח המדעים השונים, ולטווח ארוך גם זה מועיל מאוד לעסקים.

צניעות וחסכנות

ערכי התורה מסייעים לאדם לדחות סיפוקים, לשמוח בחלקו ולבזבז פחות על מותרות. כך משפחה דתית ממוצעת מסוגלת לחסוך יותר כסף ולהשקיע אותו לטווח ארוך. חלקו בחינוך הילדים עד רכישת מקצוע הולם, וחלקו לעת זקנה כדי שלא ליפול למעמסה על כתפי הילדים והחברה. גם הכסף הנחסך בזה מופנה דרך קרנות שונות לפיתוח המדע והכלכלה.

היסוד: אמונה

שאלה: האם לא צודקים החילוניים שטוענים שלכל הערכים הללו אפשר לחנך גם בלא אמונה בה' ובתורה, שכן אלו ערכים אנושיים שכל אדם הגון יכול להבין?

תשובה: ראשית האמונה היא אמת, ואלוקים הוא מקור כל האמת והטוב. ממילא כאשר מחברים את הערכים הללו למקורם האלוקי, האמונה מעניקה להם חיוניות ועוצמה, וכאשר אין מחברים אותם למקורם האלוקי, מצליחים פחות להתחבר אליהם. הנה רבים מסכימים ששמירת הלכות טהרת המשפחה מועילות מאוד לשמירת הזוגיות, אבל בלי אמונה אין סיכוי לקיימן, וממילא אין זוכים לברכה שבהן.

פרט לכך, כאשר עם נמצא במצוקה כלכלית או ביטחונית, פעמים שהוא מוצא כוחות להאיץ את פיתוח הכלכלה והחברה, וכך הוא נמצא בזינוק כלכלי, לאומי ומדיני. אולם כאשר החברה נעשית שבעה, בתהליך הדרגתי היא הולכת ומתנוונת. התאווה והעצלות גוברות, הצעירים מבזבזים את ירושת הוריהם, אנשים נמנעים מלהקריב מעצמם למען הכלל. כך חברה מתפרקת, וכך עמים מובסים ונמוגים.

על כך הזהירה התורה: "הישמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך… פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת… וכסף וזהב ירבה לך… ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך… ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה… והיה אם שכוח תשכח… העידותי בכם כי אבוד תאבדון" (דברים ח, יאיט).

לכן על כל מה שקורה בדרך הטבע צריכים להתפלל, להודות ולבקש שימשיך ה' לסייע לנו, ושלמרות הברכה לא נתנוון.

פיתוח הרצון להיטיב

כדי שהחיוניות, המרץ והיצירתיות ימשכו גם בדורות של שובע, צריכים לעסוק בתורה. שכן פרט לכך שלימוד התורה מעמיק ומפרה את המחשבה, הוא הופך את האדם לאידיאליסט שרוצה לעשות את העולם טוב ומתוקן יותר. ואז החיוניות נמשכת גם בשנות שובע, כדי לתקן את העולם ולגלות בו את כל הטוב האלוקי.

גם המצוות לעזור לחלש, לנכה ולחולה, מעמיקות את הרצון להיטיב, ומוסיפות עוז וחיוניות גם בשנות השובע, לפעול כדי להוסיף ברכה וטובה לעולם.

לכן חשוב כל כך שעם ישראל יקיים תלמידי חכמים ובתי מדרש, שיהיו מגדלי אור, לבסס את ערכי התורה והחסד, כדי להוסיף ברכה בעולם ולתקנו.

החזון של מדינת ישראל

אם יזכה הציבור הדתי להתעלות בדרך התורה השלמה, ויהווה דוגמה להצלחה מוסרית, חברתית וכלכלית, באופן טבעי ירבו היהודים המסורתיים שיתקרבו לתורה ומצווות.

ואם בזכות החריצות והיצירתיות בעבודה התל"ג השנתי שלנו יהיה גבוה רק בחמישה אחוזים בממוצע מעל שאר מדינות המערב, והצמיחה הדמוגרפית תהיה כשלושה אחוזים בשנה, כפי שמקובל בחברה הדתית, הרי שתוך כמה דורות עם ישראל היושב בארצו ימנה עשרות מיליונים, ויוביל את העולם מבחינה ערכית, מדעית וכלכלית. בתוך כך, מובן מאליו שיהודי התפוצות ישתוקקו לעלות ולהצטרף להצלחה, והאובדים והנידחים יבררו את שורשיהם וישובו לעמם ולארצם, ועם גדול עצום ורב, יבשר אמונה וצדק לעולם, יסלול דרכים לחינוך מוסרי ופיתוח אינטלקטואלי לטובת כלל האנושות, יחדש שיטות וטכנולוגיות לאריכות ימים ואיכות חיים. כך באופן טבעי נזכה לראות את התגשמות חזון הנביאים: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, בג).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תערובות בשיקולים ובאמונות

דיני איסור והיתר מלמדים שגם דברים טובים מצד עצמם עשויים להיות אסורים, אם הם מתערבים זה בזה • ערבוב בין שיקולים מסדרי גודל שונים מזיק, כגון אם שמשקיעה יותר מדי בבגדים לחתונת בתה, על חשבון משימתה העיקרית – עזרה לבתה הכלה • ערבוב בין יסודות אמונה שונים מזיק, כגון בריחה מאחריות ומאשמה בשם האמונה שהכול בהשגחת הבורא • כשמפרידים בין הרעיונות, האמונה בהשגחה אינה גורעת מהאמונה בבחירה החופשית ומהאחריות על המעשים • ההנהגה החדשה בבריטניה ראויה לשבח על תמיכתה ביהודים ובישראל

ערבובים אסורים

מצינו בתורה שיש מינים שכל אחד מהם כשר בפני עצמו, אבל עירובם יחד אסור. כך לגבי בשר וחלב, שכל אחד מהם מותר אבל אסור לבשלם ולאוכלם יחד. כך לגבי כלאיים של צמר ופשתים, או של גפן ותבואה וירק, הרכבת אילנות, חרישה בשור וחמור. יסוד חשוב עולה ממצוות אלו, שלעתים ישנם ערכים ורעיונות טובים שעירובם יחד יכול לחולל אסון.

סוגי עירובים

לעתים מדובר בשני רעיונות מסדר גודל שונה, ולכן הכנסת השיקול הקטן עם הגדול באופן שווה משבשת את הכול; ולעתים מדובר בשני רעיונות מקבילים, שעירובם יחד משבש את המחשבה.

לדוגמה, ראוי לאדם לאכול מאכלים שערבים לחיכו; אבל אם הוא חולה מסוכן ומאכלים מסוימים עלולים לסכן את חייו, והוא בכל זאת אוכלם, הרי שהוא חוטא בעירוב של שיקולים משני סדרי גודל שונים ומסכן את חייו. קל וחומר אם הוא נמנע מלבלוע תרופה מצילת חיים מפני טעמה המר. דוגמה לעירוב של שני רעיונות מקבילים היא, למשל, עירוב רעיון ההשגחה האלוקית ורעיון הבחירה החופשית. להלן נרחיב בשני סוגי העירובים.

משל מהכנות לחתונה

האמונה בהשגחה עליונה אינה מפחיתה בכהוא זה מאחריותו של האדם על מעשיו. כאשר מערבבים אותן יחד, שתיהן מתקלקלות; האמונה בהשגחה הופכת לאגואיזם נורא, שלא נותר בו שמץ של אמונת אמת אלא עבודה זרה גמורה, שכן האדם משתמש בכוח האמונה כדי להצדיק את עצמו

כולם מסכימים שאישה שזוכה לחתן את בתה, ראוי שתכבד את האירוע ותטרח לקנות לעצמה לקראת החתונה שמלה נאה ונעליים תואמות. אבל לעומת עצם ההשתתפות בחתונת הבת, השמלה והנעליים של האם אינן חשובות. לכן עיקר המאמץ של האם צריך להיות מופנה לסיוע לכלה להתכונן לחתונה, במציאת בגדים נאים בשבילה וכל שאר הדברים, ואילו ההכנות שלה עצמה עם כל חשיבותן צריכות לקבל מקום משני.

אם בגלל שהאם לא תמצא נעליים תואמות תחליט שלא לבוא לחתונת בתה, הרי שדעתה משובשת עליה לגמרי, והיא מערבבת שיקולים מסדר גודל שונה לגמרי. הרי זה בבחינת בישול בשר בחלב: שמלת האם ונעליה בבחינת חלב, ועצם ההשתתפות בחתונה בבחינת בשר.

גם אם תצליח האם להשקיע בהכנת עצמה לחתונה כמו שהיא משקיעה בבתה הכלה, עדיין היא חוטאת בעצם השוואת שיקולים משני סדרי גודל ואיכות שונים, ומכאן ואילך כל ההכנות שתעשה לחתונה יהפכו לרועץ. במקום שבתה הכלה תוכל לשמוח בבגדיה היפים של אמה, בגדי האם יעוררו את קנאתה ותסכולה של הבת הכלה, מפני שהם יבטאו את אופייה האנוכי של האם, שאפילו לקראת חתונתה של בתה היא חושבת בעיקר על עצמה, ומנסה לתפוס את המקום המרכזי. ממילא גם כאשר תטרח לסייע לבתה הכלה למצוא שמלה נאה לקראת החתונה, מעשיה יהיו נגועים באגואיזם, ואי אפשר יהיה לחמוק מהמחשבה שלא הבת הכלה מעניינת את האם אלא עיקר מגמתה הוא להשתבח בבתה לעיני כולם.

מעשה בנהג דורס

אדם אחד היה רגיל לנהוג בג'יפ שלו בחוסר זהירות. חבריו הזהירו אותו מאסון, אבל הוא אהב לנסוע מהר והתעלם מדבריהם. יום אחד הוא עבר בחוסר זהירות לנתיב הנגדי, התנגש ברכב משפחתי והרג את כל נוסעיו, הורים ושני ילדיהם. כשנוכח לתוצאות התאונה הוא היה בהלם, ואימה, עצבות וייאוש מלאו את לבבו. השוטרים התייחסו אליו לא יפה, אבל הוא הבין אותם, בכל זאת ארבעה הרוגים… בלילה התקשה להירדם, נזכר באזהרות חבריו שהתריעו בפניו שינהג בזהירות, ותחושות קשות של חרטה ויגון הבעיתו את שנתו. כיצד ימשיך לחיות? גם אשתו לא הצליחה לנחם אותו.

ויהי בבוקר ותיפעם רוחו, הוא זכה להארה. הרי אמרו חכמים: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה". נמצא אפוא שלא הוא הרג את אותם אנשים. הקב"ה בכבודו ובעצמו גזר עליהם שימותו, ורק הוא היה המסכן שהדבר אירע על ידו. אבל באמת אין בידו אשם, והחברים שהזהירו אותו לנהוג בזהירות לא נהגו כראוי, שכן יש בדבריהם נימה של כפירה, כאילו לא ה' מנהל את עולמו. גם השוטרים שנזפו בו לא נהגו יפה, הרי אין קשר בין הנהיגה שלו למה שקרה. הכול מאת ה' מלך העולם, שגזר על המשפחה הזאת שתמות, ומן הסתם עוונות חמורים היו בידם, עובדה שכך הגיע להם. בכל אופן, גם אם לא היו רשעים גמורים, מכל מקום דין שמיים היה שייהרגו כולם ואין זה מעניינו. חשבונות שמיים גבוהים מהשגתו, כל מה שעליו לעשות הוא להתחזק בכל כוחו באמונה בה', לזכור ולדעת שהכול בהשגחה פרטית מאת ה', ואין שום קשר בין נסיעתו הפרועה למיתתם של ארבעת האנשים. אל מול כל המקטרגים כנגדו עליו להילחם על חפותו, ולהוכיח בבית המשפט שאבי המשפחה הוא שסטה ממסלולו. ואף שבאמת הוא עצמו סטה, מכיוון שהקב"ה מסובב את הכול, הרי שלמרות סטייתו הוא חף מפשע, שכן גם את סטייתו הקב"ה סובב כדי להוציא אל הפועל את גזר דינם של בני המשפחה. אמנם עדיין עליו להתמודד עם נקיפות המצפון שמכרסמים בלבבו, ולכן כדי להתגבר על "חולשת אמונתו" ילך לקבל ברכה מ"צדיקים". הם, כשיראו את זוך לבבו (שכן הוא יעניק תרומה לכולל שבחסותם), יברכו אותו שיצא זכאי בדינו, והוא אף יבקש מה"צדיקים" שיקללו את נציגי המשפחה המנוחה והפרקליטים הרשעים, שמטיחים בו דברים קשים.

ערבוב בחירה חופשית והשגחה פרטית

חטאו של אדם זה שהוא עירב שני רעיונות שונים, הבחירה החופשית עם ההשגחה האלוקית. כאשר נזהרים להפריד את שני הרעיונות הללו, מבינים שהאמונה בהשגחה עליונה אינה מפחיתה בכהוא זה מאחריותו של האדם על מעשיו. אלו שתי מערכות שצריכות להתקיים במקביל, וכאשר מערבבים אותן יחד, שתיהן מתקלקלות; האמונה בהשגחה הופכת לאגואיזם נורא, שלא נותר בו שמץ של אמונת אמת אלא עבודה זרה גמורה, שכן האדם משתמש בכוח האמונה כדי להצדיק את עצמו, והוא בעצם עובד את עצמו. ממילא אחריותו המוסרית למעשיו משתבשת.

על הדורס להכיר תחילה בחומרת פשעו הנורא, להתחרט עליו ועל כל התנהגותו הפרועה חרטה גמורה, לקבל על עצמו את העונש המגיע לו ולחשוב כיצד ייטיב את דרכיו מכאן ואילך. ועליו לעשות את כל מה שביכולתו כדי לפייס ולהועיל למשפחה האבלה, ולהציב זיכרון לעילוי נשמת ההרוגים בתאונה. לאחר מכן עליו להאמין שגם מהמקום הנורא שאליו הגיע, הוא יכול לשוב בתשובה שלמה, עד שמרוב צערו וחרטתו ותיקוניו כל חטאיו יימחלו, ואז גם יוכל להאמין שהכול היה מאת ה' לטובה.

סיפור שונה על הנהג הדורס

יש אנשים שמגיבים אחרת. כמו למשל אדם שהיה רגיל לנהוג בחוסר זהירות ודרס והרג ארבעה בני משפחה, אולם שלא כמו חברו, הבין את מלא אשמתו, לבו התמלא חרטה וצער, הוא נזכר באזהרות של חבריו והבין כמה צדקו. ימים שלמים לא הצליח לישון כראוי. דקות ספורות לאחר שהיה מצליח לישון היו עולות בחלומותיו תמונות הנהרגים, והוא היה מתעורר בבעתה. הוא הפסיק להתרחץ, לא צחצח שיניים, גם לאכול לא הצליח, הצער והייאוש חיסלו לגמרי את התיאבון שלו. חבריו אמרו לו שעליו לפנות לרופא כדי לקבל תרופות הרגעה, ואם זה לא יעזור, לפנות לטיפול נפשי. אבל הוא מיאן, כי בשעה שדיברו איתו על כך עברו בדמיונו תמונות הנדרסים. ובלבו חשב, איך ידאג לעצמו, לשנתו הסדירה, לאכילתו ושתייתו התקינים, כאשר גופות האנשים שדרס נרקבים עכשיו בקברם. כך, בתהליך הדרגתי, התנתק הנהג הדורס מהעולם, הפסיק לדאוג לבני משפחתו, איבד את שפיותו ומת בקיצור ימים.

גם הוא חטא בעירוב תחומים. אכן חובה עליו להצטער, להתחרט ולעשות הכול כדי לכפר על פשעו. אולם במקביל עליו לדאוג לבריאותו, כדי שיוכל למלא את תפקידו כלפי בני משפחתו, כדי שיוכל לחזור בתשובה, כדי שיוכל לעשות כל מה שיוכל לעילוי נשמת האנשים שדרס.

תרזה מיי

כאשר בשם האסלאם מממשיכים לחולל פיגועי טרור באירופה, ורוב מנהיגות העולם המערבי עדיין אינה מבינה את הסכנה שבאלימות המוסלמית, ובעיוורונה המוסרי עדיין נוטה להאשים את ישראל בסכסוך בארץ ישראל, אפשר לזכות למעט נחמה וקורת רוח מהממשלה החדשה שהתמנתה בבריטניה בראשות תרזה מיי.

בנאום שנשאה בפני חברי בני עקיבא לפני שנה ביום העצמאות למדינת ישראל, עמדה תרזה מיי על נקודה עמוקה ומשמעותית שמעטים ממנהיגי אומות העולם מבינים. היא ציינה כמה פעמים, שבשונה מכל העמים, הקיום היהודי אינו מובן מאליו. גם על היהודי הפרטי וגם על מדינתו ועמו ישנו איום קיומי מתמיד, והעם היהודי נצרך תמיד להגן על עצמו מפני ניסיונות חוזרים ונשנים להשמידו.

יש לקוות שלמנהיגה שזכתה בתבונה ורגישות שכזו, יהיה אומץ מוסרי להתייצב לימין ישראל. גם שר החוץ החדש, בוריס ג'ונסון, ידוע כידיד ישראל, עד כדי כך שבביקורו האחרון בישראל הערבים לא הסכימו לארח אותו ברמאללה, מפני עמדתו הנחרצת נגד כל סוג של חרם על מדינת ישראל.

לעומת רוב כלי התקשורת בישראל, שלוקים בחוסר דעת ושיפוט מוסרי לקוי, ראוי לאנשי התקשורת בעלי הזהות היהודית להתבונן בימים אלו, שבהם אנו קוראים את הפטרות הנחמה, בתהליכים החיוביים שמתרחשים בזירה העולמית. ומתוך כך נתפלל כולנו על עם ישראל שיזכה לקיים את השליחות האלוקית הגדולה שיועדה לו, בקידוש שם שמיים ובתיקון עולם, ונזכה אנחנו וכל העולם לשלום אמיתי.

[בסרטון – תרזה מיי בנאום פרו ישראלי באירוע יום העצמאות תשע"ה של תנועת בני עקיבא העולמית בלונדון]

מינוי דיינים: לא תגורו

מינוי הדיינים בישראל הוא מעין מצוות "שופטים ושוטרים תיתן לך", ויש לשאוף שסמכותם תתרחב מעבר לדיני משפחה • חשיבות מינוי דיינים בזמן ובלי עיכובים • מינוי דיינים לפי עדות אינו רלוונטי כל כך, ומינוי לפי שיוך מפלגתי הוא בוודאי חמור • הטלת וטו על דיינים ציוניים מסוימים בגלל פסיקותיהם להקל – מנוגדת לתורה • במקרה הנוכחי היה חשוב לזרז את מינוי הדיינים, אך להבא נציגי הבית היהודי צריכים לעמוד על עקרונות התורה מול הווטו החרדי • י"ז בתמוז: דיני תפילת עננו

בחירת הדיינים

אם הנוטים לקולא יחששו ללמוד ולהסיק מסקנות, מפני המחיר שהם עלולים לשלם עליהן, קולם ייאלם. וכשקולם של המקילים ייאלם, גם קול המחמירים יהיה פגום, מפני שלא ילובן כראוי. כך עסקני החרדים ורבניהם עוקרים מישראל חלקים נכבדים מהתורה.

בשנה האחרונה נמצאה הדרך שחלקה בפשרה וחלקה בכניעה לווטו החרדי, ומונו עשרים ושניים דיינים לבתי הדין האזוריים, ועשרה דיינים לבית הדין הגדול. לא בקלות הדבר נעשה, ומי יודע אם בלי בג"ץ היו מגיעים להחלטה על מינוי הדיינים לבית הדין הגדול. אולם עתה אפשר לברך על המוגמר: זכתה מדינת ישראל לקיים בזעיר אנפין את מצוות העמדת השופטים, שנאמר: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז, יח). אמנם הם התמנו רק לדיני משפחה, אך אם נזכה והדיינים יקדשו שם שמיים, יבקש הציבור להרחיב את תחומי אחריותם עד למשפט התורה השלם.

שלא לענות את הדין

בזכות המינויים החדשים, יוכלו הדיינים למלא את מלאכתם נאמנה, לפסוק את הדין במהרה, שכל זמן שהדין משתהה, הסכסוך גובר והולך. וכפי שלמדו חכמים (סנהדרין ז, א) מהפסוק "פוטר מים ראשית מדון, ולפני התגלע הריב נטוש" (משלי יז, יד): בתחילה הריב דומה לזרזיף קטן של מים שמחלחל דרך הסכר, ואם אין סותמים אותו מיד הוא מתרחב לזרם חזק שהורס את הסכר והופך לשיטפון נורא. וכן אמרו חכמים במשנה: "חרב בא לעולם על עינוי הדין" (אבות ה, ח). עינוי הדין הוא שמתעכבים מלפסוק את הדין ומשהים אותו ימים רבים (רש"י ורמב"ם שם). זו הסיבה שנצטווינו למנות שופטים בכל עיר ועיר, כדי שיוכלו בעלי הריב לגשת אליהם מיד וליישב את הסכסוך שביניהם.

הפגמים שבבחירת הדיינים

לאחר הבעת הסיפוק על עצם מינוי הדיינים, חובה לציין שתהליך בחירת הדיינים והרבנים, לפי מוצאם והשתייכותם המפלגתית, לקוי ביותר. אמנם נכון שמצווה למנות לכל שבט שופטים מבני השבט, מפני שבני השבט יכולים להבין יותר את הבאים לפניהם. ולכן יש מקום שיהיו בבית הדין דיינים מבני העדות השונות, שכן דיין אשכנזי חרדי יכול להבין יותר נידונים אשכנזים חרדים, ודיין מרוקאי יכול להבין יותר נידונים מרוקאים מהדור הישן. אולם מכיוון שרוב בני העדות השונות גרים יחד, דיינים סבירים שגדלו בחברה שמורכבת מבני כל העדות אמורים להבין את רוב הציבור, ולכן אין צורך להקפיד כל כך על החלוקה העדתית. מה עוד שגם במקרים שהיה טוב להפנות נידונים מבני עדה מסוימת אל דיינים שמבינים לרוחם, אין עושים זאת, כי ההרכבים נקבעים לפי אזורים ושמות משפחה. ובכל אופן ברור שאין מקום למינוי דיינים על פי השתייכות מפלגתית.

חטא ההחרמה – עקירת התורה

חמור מכך, בתהליך הבחירות התברר שהחרדים הטילו וטו מוחלט על בחירתם של רבנים ציונים שנטו לקולא בדינים מסוימים. בכך הם מחריבים את עולם התורה, מפני שהדיינים והרבנים מצווים להיות נאמנים לתורה בלא לחשוש מפני איש. רק באופן זה אפשר להגיע לאמת. אם הנוטים לקולא יחששו ללמוד ולהסיק מסקנות, מפני המחיר שהם עלולים לשלם עליהן, קולם ייאלם. וכשקולם של המקילים ייאלם, גם קול המחמירים יהיה פגום, מפני שלא ילובן כראוי. כך עסקני החרדים ורבניהם עוקרים מישראל חלקים נכבדים מהתורה.

לא ביום אחד נקבעה אצלם עמדה רעה זו. המריבות הגדולות שבין החצרות והכתות, כינויי הגנאי כלפי רבנים מהמחנה החרדי היריב, ומעל לזה, הנוהג לבזות את הרבנים הציוניים, הפכו את החרמות ועקירת חלקים מהתורה לעבירות שדשים בהם בלא להרגיש אשמה. כפי שאמרו חכמים: "כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה… נעשית לו כהיתר" (יומא פו, ב).

כיצד לנהוג מכאן ואילך

ההתלבטות שעמדה בפני שליחי הציבור הנאמנים מובנת. אילו היו מתעקשים על האמת, מערכת בתי הדין הייתה מקרטעת וקורסת. אולם מכאן ואילך ראוי שלא להיכנע לווטו החרדי, אלא להעמיד את עקרונות התורה מעל הכול, בלא נכונות להתפשר יותר על העמדות התורניות שחלק מבני הציבור החרדי טועה בהן.

ראוי לנציגי הציבור להודיע, שמעתה ואילך יתנגדו באופן מוחלט לכל מינוי של רב או דיין שאינו נאמן לתורה, כולל הדברים שבהם עסקני הציבור החרדי ומקצת מרבניו חוטאים בהם. נזכיר את הדברים שבהם עמדתו של המועמד לרבנות או לדיינות צריכה להיות ברורה:

  • א) עמדתו המוצהרת שעל פי ההלכה אין לפסול גיור של שום רב קהילה אורתודוכסית מוכרת שידוע בקהילתו כאדם נאמן ומאשר את מעשה הגיור כתקף. המעומד לתפקיד רשאי כמובן לסבור שמלכתחילה אין לגייר גרים כאלה, הוא גם יכול לסבור שמדינת ישראל יכולה לקבוע גיורו של מי יוכר לרישום האזרחי, אבל מבחינה הלכתית הוא חייב להודות שאין אפשרות לפסול גיור שנעשה על ידי רבנים אורתודוכסים.
  • ב) עמדתו המוצהרת שיש מצווה גדולה ליישב את ארץ ישראל, וזו מצווה כללית שעתיד כלל ישראל תלוי בה, ועל כן אמרו חכמים שמצווה זו שקולה כנגד כל המצוות.
  • ג) עמדתו המוצהרת שיש מצווה גדולה לשרת בצה"ל. אין זה סותר מתן דחייה לתלמידי ישיבות, וגם אין זה סותר את העמדה שכל עוד הצבא אינו מאפשר לחייל הדתי שמירת מצוות כהלכתה, ניתן או ראוי לדחות את השירות. אבל מי שאומר שאין מצווה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ, כופר בתורה ואינו ראוי לשמש כרב או דיין.
  • ד) עמדתו המוצהרת שיש ערך רב בלימוד המדע, הן כדי להכיר את חוכמת הבורא והן לצורכי פרנסה ויישובו של עולם, ואין שום איסור ללמוד את מקצועות הליבה בגיל היסודי. אפשר כמובן להתווכח אם כדאי ללמוד מדעים בגיל היסודי, או למי זה מתאים; אבל מי שטוען שזה אסור, מוסיף איסור על התורה בניגוד לתורה ואינו ראוי לשמש כרב או דיין.

זו התגובה הצודקת, אשר מאזנת ומתקנת את חטאם של עסקני החרדים – פסילה תמורת פסילה, והחזרת העיקומים ליושרם.

להערכתי רבנים חרדים רבים מסכימים במידה זו או אחרת עם העקרונות שהזכרתי, הם יודעים שזו עמדת התורה, ולכן אין בעמדה זו פסילה מראש של כל נציגי הציבור החרדי לתפקידי רבנות ודיינות.

עמדת תנועת הליכוד

בפועל התברר שתנועת הליכוד, משיקולים פרקטיים, תומכת בעמדת החרדים. בתמיכת הליכוד נבחרו ממש עכשיו לבית הדין הגדול שני דיינים שפסלו את גיוריו של הרב לוקשטיין – הרב אלמליח והרב נהרי. הם עשו זאת בניגוד לעמדת הרבנים הראשיים, ומעבר לכך בניגוד לעמדת ההלכה, ובניגוד למסורת ישראל מדורי דורות. זו התופעה הרעה שפשתה בציבור החרדי. בדיינים שמייצגים את התופעה הזאת הליכוד תמך (אחר כך הם טוענים שאי אפשר להסתדר עם הרבנות הראשית ותומכים בהכרה ברפורמים).

ואף על פי שזו עמדתה של תנועת השלטון, נכון לנציגי הבית היהודי להביע את עמדתם בפומבי, ויעשו נציגי תנועת הליכוד את חשבונם. ואם טוב בעיניהם, שימשיכו למכור את הרבנות ובתי הדין לעסקני החרדים, וידע הציבור וישפוט למי לתת את קולו בבחירות. יש סיכוי סביר שדווקא עמדה בהירה שכזו תיישר את תנועת הליכוד. בינתיים כאשר העמדות מטושטשות, הליכוד מרשה לעצמו לתמוך בדיינים שפסלו גיורים של רבנים מוכרים כרב לוקשטיין.

עמדת תנועת יש עתיד

גם קולה של האופוזיציה ובראשה תנועת 'יש עתיד' לא נשמע. הם עושים חשבון שעדיף להם להחניף לחרדים, או לפחות לא לבקר אותם באופן חריף. את "מצוות דתם החילונית" הם מקיימים בינתיים בהוקעת רבנים ציונים, כדוגמת הרב הצבאי הראשי הנבחר הרב אייל קרים, שבעברו היה קצין בסיירת מטכ"ל ומפקד סיירת צנחנים. חשוב לשים לב שזו השיטה של תנועת 'יש עתיד', וליידע את הציבור בכך, כדי לצמצם את יכולתם להונות את הבוחרים ולהזיק למדינת ישראל.

תפילת עננו ביום הצום

תיקנו חכמים להוסיף בחזרת הש"ץ של תפילות שחרית ומנחה של יום צום, בין ברכת "גואל ישראל" לברכת "רפאנו", ברכה מיוחדת על הצום – "עננו". אומרים אותה בתנאי שיש לפחות שישה מתענים, והחזן צריך להיות מהמתענים (שו"ע תקסו, ה).

אבל בתפילת הלחש אין אומרים "עננו" כברכה בפני עצמה, אלא אומרים "עננו" בתוך ברכת "שומע תפילה" (תענית יג, ב). נחלקו המנהגים באילו תפילות אומרים "עננו": יש אומרים שבכל שלוש התפילות של יום הצום יש לומר "עננו", ואף שבערב עדיין לא מתענים, מכיוון שיום זה נקרא צום – אומרים "עננו". וכן נוהגים עולי תימן וחלק מקהילות הספרדים. ומנהג חלק מקהילות ספרדים לומר "עננו" בעת שמתענים, לפיכך בצומות הקלים אומרים "עננו" בשחרית ובמנחה, ובתשעה באב אומרים "עננו" גם במעריב (על פי הרז"ה, כה"ח תקסה, טוב). למנהג יוצאי אשכנז אומרים "עננו" במנחה בלבד, משום שחוששים שמא אדם שיאמר בשחרית "עננו" ייחלש במשך היום וישבור את הצום, ונמצא שהוציא דבר שקר מפיו כשאמר "ביום צום תעניתנו". לפיכך נוהגים לומר "עננו" במנחה בלבד, שאם התענה עד מנחה, מן הסתם יסיים את הצום (על פי גאונים ורש"י, רמ"א תקסה, ג).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד