ארכיון הקטגוריה: ענייני ציבור

השחיתות האמיתית – בממסד המשפטי

גם אם שופטים תלמידי חכמים לימדו עליה זכות, מערכת המשפט הנוכחית מתנכרת ליהדות ונחשבת בבירור לערכאות של גויים • הממסד המשפטי פוגע בשיטתיות בזהות היהודית, בקיום ההלכה, בערכי הציונות ובביטחון המדינה • אין למדוד את השפעת הממסד רק לפי מספר החוקים שפסל, מכיוון שהצעות רבות יורדות מהפרק מלכתחילה מאימת בג"ץ • גם אם יש שחיתות בשלטון, למנוע מאנשים לממש את הערכים החשובים להם – זו שחיתות חמורה יותר • יש חשיבות לבית המשפט העליון, אך כיום חובה לרסן את כוחו המוגזם

בתקופה האחרונה יותר אנשים מבינים את הנזק שגורמת מערכת המשפט להתנהלותה התקינה של מדינת ישראל, לזהותה ולערכיה. זה הזמן לברר את הסוגיה מיסודה, כדי להעצים את התמיכה בנציגי הציבור לפעול ככל יכולתם לתיקון המצב, הן בריסון הכוח הבלתי מוגבל שניכסה לעצמה מערכת המשפט על שני אגפיה – בית המשפט העליון ומוסד היועץ המשפטי, והן בחקיקת חוקי יסוד שמבטאים את זהותה היהודית של המדינה ומאזנים את חוקי היסוד שכבר נחקקו.

ערכאות של גויים

נדמה לכאורה ששוחד מקבלן חמור מעיוות כוונת המחוקק, אולם האמת הפוכה. הקבלן המשחד דומה לגנב ששודד באלימות תיק מאישה קשישה, ולעומתו הממסד המשפטי דומה לאדם מעונב שרוקן את קרן הפנסיה של אלפי קשישים באמצעות העברת שורה מחשבון לחשבון

ציוותה התורה: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א), ופירשו חכמים: לפניהם –דווקא לפני דייני ישראל, ולא לפני דייני גויים (גיטין פח, ב). עמדת רובם המכריע של הרבנים היא שבתי המשפט החילוניים בישראל נחשבים ערכאות של גויים. אומנם היו שלימדו עליהם זכות, שהואיל והתקבלו על ידי הציבור הישראלי אינם נחשבים ערכאות של גויים (השופטים פרופ' ר' מנחם אלון, ופרופ' ר' יעקב בזק). אולם כל זאת בתנאי שמערכת המשפט הזאת מקבלת השראה משמעותית ממורשת ישראל, כפי שגם נקבע בחוק יסודות המשפט וכפי שנוהגים חלק מהשופטים הדתיים. אלא שהם מיעוט, ולעומתם כלל הממסד המשפטי מתנכר באופן שיטתי ובוטה לערכי היהדות. במצב כזה נדמה שכולם צריכים להודות כי הממסד המשפט נחשב כערכאות של גויים.

החטא ועונשו

כתב הרב יצחק הרצוג זצ"ל, הרב הראשי לישראל בימי קום המדינה: "כעת כאשר עם ישראל שוכן בארצו, ולדאבון לבנו הוא דן על פי חוקים זרים, הדבר חמור אלף פעמים יותר מיחיד או קהילה בישראל שהולכים לדון בערכאות של גויים… ותוצאות מצב מחפיר ומביש זה מי ישורן". בעת הקמת המדינה עוד היה קשה לדעת עד כמה יצדקו דבריו. במשך השנים התברר עד כמה חמור החטא ועד כמה גדול העונש. הממסד המשפטי כיום הוא המוסד הממלכתי הפוגע ביותר בזהותה היהודית של מדינת ישראל, בביטחונה וביכולתה ליישב את הארץ.

יש טוענים שבית המשפט העליון פסל רק כעשרים חוקים, ולכן אין כל כך צורך לרסן את סמכותו לבטל חוקים. אולם הבעיה הרבה יותר חמורה, שכן בית המשפט פירש עשרות חוקים יסודיים על פי ערכים זרים, ומשמעות החלטותיו אלו כמוה כפסילת חוקים. בנוסף לכך, חוקים רבים לא נחקקים מלכתחילה מחשש שמא ייפסלו בבג"ץ. לפיכך מדובר בהתערבות הרבה יותר חמורה ומעמיקה ממה שמנסים לטעון חסידי הממסד המשפטי.

הנה דוגמאות לפגיעותיו החמורות של הממסד, שרובן בפרשנות המנוגדת לכוונת המחוקק, שקבע את החוקים בשליחות העם.

פגיעה בזהותה היהודית של המדינה

א) הממסד המשפטי פגע במעמדה של השפה העברית כשפת המדינה, תוך שהוא כמעט משווה את השפה הערבית לשפה העברית.
ב) הוא מנע פסילת מפלגות ומועמדים אנטי ציוניים מלהתמודד לכנסת, וזאת בניגוד לעמדת ועדת הבחירות שהסתמכה על חוק יסוד הכנסת, האוסר התמודדות של מפלגה ששוללת את זהותה היהודית של המדינה.
ג) בית המשפט סיכל החלטות ממשלה וחוקים שחוקקה הכנסת שנועדו לגרש עשרות אלפי מסתננים אפריקאים מהארץ.
ד) היועץ המשפטי מנע מהמדינה להתנגד לאיחוד משפחות ערביות בטענה דמוגרפית כדי לשמור על הרוב היהודי, אלא התיר להתנגד רק מטעמים ביטחוניים, ואף את זאת בג"ץ אישר רק ברוב שברירי.
ה) הממסד פגע באפשרות להעדיף יוצאי צבא בקצבאות כדוגמת קצבת ילדים, כפי שהיה נהוג במשך עשרות שנים. ואלו דוגמאות מעטות.

פגיעה בהלכה וברבנות

א) בשורת החלטות פגע בית המשפט בערכי השבת, תוך שהוא מתיר יותר ויותר חילולי שבת ציבוריים (בתי קולנוע, מרכזי קניות מחוץ לערים, חנויות "נוחות" בתוככי תל אביב ועוד).
ב) בשורה של החלטות, בג"ץ התערב בשיקול דעתם של רבני ערים בנוגע למתן כשרות.
ג) הוא ביטל את הריבונות המשפטית של בתי הדין והכפיפם להחלטותיו, בתואנה שמדובר בהשגחה פרוצדורלית בלבד.
ד) הוא אסר על בתי הדין הממלכתיים לשמש כבוררים לפי חוק הבוררות.
ה) אף שהכנסת חוקקה את "חוק יסודות המשפט", לפיו בכל שאלה משפטית שהחוק הישראלי לא הכריע, בית המשפט צריך לפנות אל ערכי מורשת ישראל – בפועל בית המשפט העליון רוקן חוק זה מתוכן.
ו) מוסד היועץ המשפטי כפה השתתפות של נשים זמרות ושחקניות בטקסים רשמיים וחצי רשמיים, בלא להתחשב בעמדת ההלכה והציבור הדתי והחרדי.

פגיעה בערך יישוב הארץ

כבר מאה וחמישים שנה מתרחש מאבק לאומי בין היהודים והערבים על ארץ ישראל. כדי לגאול את הארץ וליישבה הוקמה הקרן הקיימת לישראל ואחר כך מדינת ישראל. אולם בית המשפט העליון, בתהליך הדרגתי, פוגע ביכולתה של מדינת ישראל להגשים את ייעודה:
א) הוא אסר על הממשלה להקצות קרקעות מדינה להתיישבות המיועדת ליהודים.
ב) הוא אסר לתת תמריצים ליישובים יהודיים בגליל ובנגב (ייהוד הגליל והנגב), ובכך ביטל את האידיאל שליווה את התנועה הציונית מראשיתה.
ג) אפילו בנוגע לקרקעות הקרן הקיימת לישראל, שנקנו בכספי יהודים לשם התיישבות יהודית, הורה היועץ המשפטי, בעקבות דיוני בית המשפט העליון, שלא להעדיף יותר התיישבות יהודית.
ד) בעקבות עתירות ארגוני שמאל, בית המשפט הזדרז להתערב ולדרוש פינוי שכונות ומאחזים של יהודים ביהודה ושומרון, תוך שבירת כללי הדיונים, המחייבים הליכים משפטיים לבירור הבעלות על הקרקע בפני בתי משפט השלום והמחוזי.
ה) בשורת החלטות הממסד המשפטי אסר על המדינה לפעול ביעילות כנגד פשעים וגזלת אדמות של בדואים.
ואלו דוגמאות בלבד.

פגיעה בביטחון ישראל

א) בית המשפט אסר טלטול נחקרי שב"כ גם במצבים של "פצצה מתקתקת".
ב) הוא ביטל את "נוהל שכן", שיטה שהצילה את חייהם של חיילים רבים.
ג) הוא הציב מגבלות חמורות שפעמים רבות מונעות מצה"ל לפגוע במחבלים שעומדים לבצע פיגוע.
ד) הוא פסל חוק שהתיר לעצור מחבלים "קשים" במשך שבועיים בלי לראות שופט, למרות הצורך הביטחוני להוציא מהם מידע.
ה) בניגוד לעמדת מערכת הביטחון, במקומות רבים הורה בית המשפט על פירוק והזזת קטעים בגדר ההפרדה או בגדרות היישובים, וכן הורה לפתוח כבישים ולהסיר מחסומים, תוך ידיעה ברורה שהדבר עלול לגרום לסיכון ביטחוני.
ו) בשורה של החלטות, בית המשפט והממסד המשפטי כפו על צה"ל גיוס בנות ליחידות לוחמות, בניגוד לעמדת הוועדות המקצועיות.
ז) כדי להמחיש את ההשפעה השלילית של כלל מערכת המשפט נציג מקרה לדוגמה: בג"ץ קיים דיונים בעתירות השמאל נגד צמצום אספקת דלק, חשמל ומצרכים שונים לעזה, ובעקבות זאת היועץ המשפטי דאז, מר מזוז, הורה לממשלה להתקפל מתוכניתה.

הממסד הפוגע ביותר

די בסקירה תמציתית זו כדי לקבוע כי המערכת המשפטית היא כיום הממסד המנוכר והפוגע ביותר בערכי היהדות והציונות בישראל. ובאמת הוא פוגע גם בערכי הדמוקרטיה, בכך שהוא פוגע אנושות הן ברשות המחוקקת (הכנסת) והן ברשות המבצעת (הממשלה).

עמדה אוניברסלית

ראוי לציין שעמדה זו היא אוניברסלית: לכל עם אופי ותרבות משלו, ואם מערכת המשפט שלו לא תכבד בעמדותיה המשפטיות את ערכיו ותרבותו, מן הסתם תזיק מאוד לקיומו ולהתפתחותו. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעם ישראל שערכיו הם יסוד קיומו.

היכן השחיתות האמיתית

יש טוענים שהואיל וישנה שחיתות במערכות השלטון, מוכרחים לחזק את מערכת המשפט לעומת הכנסת והממשלה. אולם העוולות שהמערכת המשפטית גורמת הן חמורות לאין ערוך מכל סוגי השוחד שעליהם דנים שרים, ראשי עיריות ופקידים בכירים. הממסד המשפטי עושק מהעם היהודי ערכים שאנשים מוכנים להיהרג עליהם או לפחות להשקיע למענם הון עתק. אנשים מוכנים להקריב את חייהם למען יישוב הארץ, ואילו הממסד המשפטי עשק מהעם היהודי את האפשרות להגשים באופן ממלכתי את חזון הציונות בייהוד הגליל והנגב, יהודה ושומרון. אנשים מוכנים להשקיע הון עתק כדי לקיים את זהותם הלאומית והדתית, ואילו הממסד המשפטי עשק מהם את הזכות הזאת. אם ננסה להעריך את שוויה של ההחלטה הנוגעת לקק"ל, יעלה החשבון פי כמה מכל השחיתויות של אנשי הממשל יחד. כך יוצא שעם כל חטאיהם של אנשי הממשל שישבו בכלא, לעומת העוון הנורא של הפגיעה בעם היהודי – הם זכים כשלג.

לא זו בלבד: חלק מהמכשולים שעומדים לפני שרים וראשי ראשויות הונחו על ידי מערכת המשפט, ולא מעט מהתיקים שנפתחו נגד נציגי הציבור היו על כך שאותם נציגים ניסו לעקוף את המכשולים הללו בדרכים עקלקלות. הם לא היו בסדר, אבל גם הממסד המשפטי בעודף סמכויותיו שותף לקלקולים הללו.

נדמה לכאורה ששוחד מקבלן חמור מעיוות כוונת המחוקק, אולם האמת הפוכה. הקבלן המשחד דומה לגנב ששודד באלימות תיק מאישה קשישה, ולעומתו הממסד המשפטי דומה לאדם מעונב שרוקן את קרן הפנסיה של אלפי קשישים באמצעות העברת שורה מחשבון לחשבון.

חיזוק המערכת הנוכחית – מכה למדינה

ראוי לציין שיש בממסד המשפטי גם צדדים חיוביים רבים: בתחום דרך ארץ שקדמה לתורה הוא נוהג באופן סביר, ובעצם קיומו הוא מסייע לשמירת החוק והסדר ולקיומה התקין של המערכת החברתית והכלכלית. אומנם בפועל, מכיוון שהוא יונק את ערכיו מהחברה המערבית על תחלואיה השונים, הממסד המשפטי אטום לערכי התורה, העם והארץ, ובאופן שיטתי עושק את העם היהודי מערכיו, זכויותיו, ארצו וייעודו הלאומי.

חיזוק מערכת המשפט בעת הזאת דומה לאדם שיושב על פניו יתוש מציק, וכדי להרוג את היתוש מנחיתים על פניו מכה של דוב. היתוש חוסל, הבעיה היא שיחד עמו רוסקו כל הפנים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

יום העצמאות עדיין קדוש

קדושתו המשולשת של יום העצמאות • קדוש במצוות הריבונות על ארץ ישראל ויישובה • קדוש בקיום ההבטחה האלוקית לעיני העולם • קדוש בהצלת עם ישראל ממוות פיזי ומשמד רוחני • שבעים שנות מלחמות וטרור גבו פי שלוש מאות פחות הרוגים מחמש שנות שואה • בלי מדינת ישראל שתגן על זכויותיהם, גם היהודים בגולה היו ממשיכים לסבול • קהילות בחו"ל מתנתקות מהיהדות, ומדינת ישראל שומרת על הזיקה של אזרחיה ליהדות ולעם • אי-אמירת הלל מעכבת את הגאולה, שמחה והודאה מקדמות אותה

שלוש הקדושות של יום העצמאות

בשלוש קדושות נתעטר יום העצמאות: בקדושת מצוות יישוב הארץ, בקדושת התקיימות דברי הנביאים וקידוש השם לעיני העמים, ובקדושת הצלת ישראל מיד צורריהם.

לכן למרות החולשות והמעשים הרעים שנעשים לעיתים על ידי שרים וראשי ממשלות, השמחה וההודאה שלנו על יום העצמאות שרירות וקיימות, שכל שלוש הקדושות שביום העצמאות נשארו במקומן.

יישוב הארץ

בעת ההכרזה על הקמת המדינה חזר העם היהודי לקיים את מצוות יישוב הארץ, שעיקר עניינה שהארץ תהיה בריבונות ישראל, כפי שנאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (במדבר לג, נג). "והורשתם" הכוונה לכיבוש וריבונות, "וישבתם" הכוונה ליישבה שלא תהיה שוממה. כהגדרת הרמב"ן: "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (הוספותיו למצוות עשה ד. וכן מבואר בבית יוסף וב"ח או"ח תקסא, מ"א א, מ"ב ב).

קידוש השם ואתחלתא דגאולה

הקהילות היהודית בחוץ לארץ מתמעטות והולכות, ואילו בארץ ישראל מספר היהודים הולך וגדל. אפשר להעריך שאילולי הציונות, מספר היהודים בעולם היה כמחצית ומספר שומרי התורה והמצוות כרבע. מנגד, ככל שהיינו מתעוררים לעלות לארץ מוקדם יותר – היינו מצילים יותר יהודים, מבחינה פיזית ורוחנית כאחד

בהקמת המדינה הוסרה חרפת הגלות. דורות על דורות נדדנו בגלות, עברנו השפלות איומות, שוד ורצח. היינו ללעג וקלס בגויים, נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה. זרים אמרו לנו, אין לכם עוד תוחלת ותקווה. זה היה חילול השם נורא, מפני ששמו של הקב"ה נקרא עלינו, וכשאנו מתבזים גם שמו של הקב"ה מתחלל בגויים (כמבואר ביחזקאל לו).

יתר על כן, נביאי ישראל התנבאו בשם ה': "ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו, כד), "ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פריים" (ישעיהו סה, כא) וכן בפסוקים רבים נוספים. אבל לאחר שעברו דורות רבים ודבר ה' לא התקיים, התגבר חילול השם בעולם, ושונאי ישראל כבר גמרו בדעתם כי אבד הסיכוי שעם ישראל יחזור לארצו. ואף חז"ל הפליגו מאוד בנס קיבוץ הגלויות עד שאמרו: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמיים וארץ" (פסחים פח, א).

והנה אירע הנס, דבר ה' קם. היה זה קידוש השם גדול ונורא, שהלך והתעצם במלחמת ששת הימים, עת שחררנו את ירושלים והערים הקדושות שביהודה ושומרון.

תהליך זה של קיבוץ הגלויות והפרחת השממה, שקיבל דחיפה עצומה בעת הקמת המדינה, הוא התחלת הגאולה. כפי שאמר רבי אבא: "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו, ח): ואתם הרי ישראל ענפכם תיתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (סנהדרין צח, א). ופירש רש"י: "כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר".

הצלת ישראל

ביום העצמאות ניצל עם ישראל מעבדות לחירות, מעבדות של שעבוד מלכויות על כל הכרוך בה לעצמאות מדינית. מתוך כך גם נעשתה לישראל הצלה ממשית ממיתה לחיים, שכן עד אז לא יכולנו להתגונן מפני שונאינו שרדפו אותנו, ומאז בחסדי ה' אנחנו מתגוננים ומנצחים.

במשך שבעים שנות קיום המדינה נהרגו במלחמות ובפיגועים מעט יותר מעשרים אלף נפשות קדושות, אולם רק שנים אחדות קודם, בעת השואה האיומה, במשך חמש שנים נרצחו למעלה משישה מיליון יהודים קדושים. יותר מפי שלוש מאות. זה ההבדל בין מצב שבו אנו נמצאים בארצנו ויש לנו יכולת להתגונן ולהילחם, למצב שבו אנו בגלות ואין לנו יכולת להתגונן.

אף ליהודים שחיים בכל ארצות פזוריהם נעשתה ביום זה הצלה, שיש להם מדינה שמוכנה תמיד לקלוט אותם, ואף פועלת למענם בזירה הבינלאומית. לפני תקומת המדינה, לא התחשבו כמעט בטענות היהודים כנגד הרדיפות האנטישמיות הרצחניות שהתחוללו בארצות שונות. לאחר קום המדינה, אף המדינות המרושעות ביותר נאלצו להתחשב בפעילותה של מדינת ישראל למען היהודים המתגוררים בהן. אפילו המשטר הקומוניסטי נאלץ להתגמש ולהתיר ליהודים לצאת מאחרי מסך הברזל, דבר שלא ניתן היה להעלות על הדעת לפני הקמת המדינה.

האם הציונות גרמה להתחלנות?

יש שמתקשים לשמוח ביום העצמאות מפני שקיבלו את עלילת הכזב, כאילו התנועה הציונית היא שגרמה לעזיבת התורה והמצוות. אולם האמת הפוכה, למרות שכופרים רבים פעלו במסגרת התנועה הציונית, ואחת המגמות שלהם הייתה לחלן את העם. בפועל, בזכות התנועה הציונית ופעילותה למען קיבוץ הגלויות, העם היהודי ניצל מבחינה חומרית ורוחנית.

סיבות רבות גרמו לחילוניות, כשהעיקרית שבהן היא הקושי להתמודד עם ההשכלה והסביבה המודרנית, אבל העלייה לארץ לא הייתה הגורם לבעיה אלא הפתרון. נשווה את מצב היהודים שעלו לארץ לעומת אלה שנותרו בחוץ לארץ: בין הגרים בארץ יותר מ 25 אחוזים שומרי תורה ומצוות, וכ 40 אחוזים מגדירים את עצמם כמסורתיים, ואף רוב החילונים שומרים מצוות מסוימות, כמו נישואין, ברית מילה, יום כיפור, פסח וחנוכה. לעומת זאת היהודים שנשארו באירופה, רובם נרצחו בשואה, והנותרים תחת השלטון הסובייטי הורחקו בכוח מהמסורת היהודית, עד שמרבית צאצאיהם התחתנו עם גויים. מצבם של אלה שהיגרו לאמריקה ואנגליה אינו טוב יותר מבחינה יהודית: רוב הצעירים מתבוללים, פחות מ 10 אחוזים שומרי תורה ומצוות, ורוב אלה שמוגדרים שם כמסורתיים קשורים לדת כמו החילוניים כאן.

כך גם לגבי יהודי צפון אפריקה. מצבם של העולים לארץ בהשפעת התנועה הציונית טוב לאין ערוך ממצבם של אלה שנותרו בגלותם, שבפועל היגרו לצרפת ואחוז המתבוללים מביניהם כבר הגיע ליותר מ 60 אחוזים, ואילו כאן למעלה מ 80 אחוזים שומרי תורה ומצוות או מסורתיים.

גם מבחינה דמוגרפית, כל הקהילות היהודיות בחוץ לארץ מתמעטות והולכות, עקב נישואי תערובת ומיעוט ילדים, ואילו בארץ ישראל מספר היהודים הולך וגדל.

אפשר להעריך שאילולי הציונות מספר היהודים בעולם היה כמחצית, ומספר שומרי התורה והמצוות כרבע. מנגד, ככל שהיינו מתעוררים לעלות לארץ מוקדם יותר כך היינו מצילים יותר יהודים, מהבחינה הפיזית והרוחנית כאחד.

קביעת יום טוב – מצווה

מצווה לקבוע יום טוב לשמחה והודאה לה' ביום שנעשית לישראל תשועה, ועל סמך זה נקבעו פורים וחנוכה כימים טובים לדורות. כך למדו חכמים בקל וחומר – ומה ביציאת מצרים שניצלנו מעבדות לחירות נצטווינו לחוג את הפסח ולומר שירה בכל שנה ושנה, קל וחומר בפורים שניצלנו ממיתה לחיים (על פי מגילה יד, א, וכן מבואר בריטב"א שם). וביאר החתם סופר (יו"ד סו"ס רלג, ואו"ח רח), שמכיוון שמצווה זו נלמדת בקל וחומר, היא נחשבת כמצווה מהתורה. אלא שמהתורה אין הדרכה מפורטת כיצד לעשות יום טוב, וכל שעושה בימים אלה זכר כלשהו לתשועה יוצא ידי המצווה מהתורה; חכמים הם שקבעו לקרוא את המגילה ולעשות משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים, ולהדליק נרות בחנוכה.

קביעת יום טוב ביום העצמאות

כך קבעה מועצת הרבנות הראשית, בעת שכיהנו בה פאר גדולי הרבנים בארץ ובראשה עמדו שניים מגאוני ישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל. כך הייתה גם דעת רוב הרבנים בארץ, כפי שכתב הגאון הגדול רבי משולם ראטה בספרו שו"ת קול מבשר (ח"א כא), שמצווה לעשות יום טוב ביום העצמאות, וביאר את החובה הזאת על פי הרמב"ן והריטב"א ועוד ראשונים ואחרונים. הוא ביאר שאין לחוש בזה לאיסור "בל תוסיף", כי האיסור לבדות חג חדש הוא רק בסתם יום טוב שלא ניתקן לזכר ישועה, אבל מה שמתקנים לזכר ישועה יש בו חיוב מקל וחומר.

מנהג ישראל מדורי דורות

אין זה מנהג חדש שהנהיגו כלפי יום העצמאות, אלא שכך נהגו ישראל בקהילות רבות, שקבעו ימי שמחה לזכר ניסים שנעשו להם. בקהילות רבות קראו לימים אלו על שם חג הפורים, כגון "פורים פרנקפורט", "פורים טבריה". יש מקומות שנהגו באותם ימים לקיים משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים (עיין מהר"ם אלשקר סימן מט, מ"א תרפו, ה, א"ר שם; ח"א קנה, מא; ישכיל עבדי ח"ז או"ח מד, יב; ח"ח השמטות ד).

חובת אמירת הלל

מכיוון שחובה להודות לה' על התשועה שעשה לכלל ישראל, לפיכך מצווה לומר הלל ביום העצמאות, שבו ניצלנו מהצרה הגדולה ביותר, מצרת הגלות והשעבוד לזרים, שגרמה לכל הגזירות והרציחות האיומות במשך אלפיים שנה.

זאת כפי שאמרו חז"ל (פסחים קיז, א) שאחר נס קריעת ים סוף "נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהיו אומרים הלל על כל פרק ופרק וכל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". ופירש רש"י, שעל פי זה תיקנו חכמים בימי הבית השני לומר הלל בחנוכה (וכן מבואר בירושלמי פסחים י ו; שמות רבה כג, יב; וכן מבואר מדברי הגמרא מגילה יד, א).

כתב הגאון רבי משולם ראטה שמצווה לומר את ההלל עם ברכה, וכן נוהגים אצלנו. אומנם יש גדולים שמחמת חששות שונים הורו לומר את ההלל בלא ברכה, והרוצה לנהוג כמותם יש לו על מה לסמוך. אבל למי שסובר שאין להודות לה' על הקמת המדינה ועל כל הדברים הטובים שבאו לישראל על ידיה – אין על מה לסמוך, והרי הוא כופר בטובתו של הקב"ה ומרחיק את הגאולה (סנהדרין צד, א).

יהי רצון שמתוך ההודאה השלמה לה' ביום העצמאות נזכה לקיבוץ כל הגלויות, לבניין הארץ וירושלים, להשראת השכינה במלואה, להופעת משיח בן דוד ובניין בית המקדש במהרה בימינו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

גיוס בנות: הבעיה בצמרת צה"ל

אומנם צה"ל שיפר את היחס לחיילות הדתיות, אך גיוס הבנות נשאר בעייתי בגלל תהליכים מסוכנים בצבא • העירוב בין חיילים לחיילות יוצר מצבים של איסורים גמורים • ההידרדרות התרבותית בקרב הצעירים מחלישה גם היא את רמת הצניעות • גם אם בקהילות מסוימות צודקים הרבנים שמכוונים בנות בקהילה להתגייס, ההדרכה אינה נכונה לציבור הרחב • גיוס הבנות עשוי להיות חמור עוד יותר, ככל שתימשך מגמת טשטוש הזהויות בצה"ל • כישלון המטכ"ל כפול: מרחיק מגזרים מצה"ל, ומשבח בנות תוך פגיעה במוטיבציה של הבנים

שירות צבאי לבנות

חִלחלה לצה"ל עמדת השמאל החילונית שמטשטשת את הזהות המגדרית והלאומית, ורואה את כל האנשים כשווים בכול, בלא אפיון מהותי. למרות ההבדל המובהק בין ממוצע הגברים והנשים באופי וביכולות הגופניות, מכיוון שיש יוצאים מהכלל – השמאל רואה בחלוקה המגדרית אי צדק, בניגוד לכללי הסוציולוגיה

שאלות:
א) האם מותר לבנות לשרת בצה"ל?
ב) האם הטענות נגד הרמטכ"ל והמטכ"ל מוצדקות?

תשובה: ההדרכה התורנית על פי דעת רוב ככל הרבנים היא שאין לבנות לשרת בצה"ל. אומנם אין מדובר באיסור מוחלט כדוגמת איסור בשר בחלב, מפני שכעיקרון מצווה על כל אדם מישראל, בין איש ובין אישה, להגן על העם והארץ, ולכן בשעה של פיקוח נפש לאומי כדוגמת מלחמת השחרור גם לבנות יש מצווה לשרת בצבא (פנה"ל העם והארץ ד, יא). אולם למעשה ההדרכה של רוב ככל הרבנים היא שאין לבנות לשרת בצבא. שני נימוקים לכך: האחד הוא שמירת הצניעות, שכן דווקא בצבא ציוותה התורה להקפיד יותר על קדושת המחנה (דברים כג, י טו). השני הוא חשש מירידה ברמתה הדתית-רוחנית של הבת, בהיותה במסגרת חילונית תחת פיקוד חילוני. ביחידות הקרביות הפגיעה בקדושת המחנה חמורה כל כך, עד שבלא מצב של פיקוח נפש לאומי, קרוב לומר שהשירות בהן כרוך באיסורים מוחלטים. לגבי שאר היחידות חומרת הבעיות תלויה בכמה גורמים, וככל שמשרתים קרוב יותר לבית ובחברה הגונה יותר, הבעיות בדרגה פחותה, ולמרות זאת ההדרכה הכללית היא שאין לבנות לשרת בצבא.

בשנים האחרונות התחוללו כמה שינויים שהובילו תהליכים מנוגדים לזאת, שיש לתת עליהם את הדעת.

התהליכים מאז קום המדינה

בעשורים הראשונים לקיום המדינה, רוב הבנות הדתיות שירתו בצבא. ואף שרוב הרבנים והמחנכים התנגדו לכך, העמדה הרווחת אז בקרב רבים מהציבור הדתי הייתה שהצורך בשמירת הביטחון והשתלבות בציבור הכללי הם ערכים עליונים, ששווה לסכן למענם את הרמה הדתית. בפועל, באותן השנים, יותר ממחצית מבוגרי החינוך הדתי נטשו את מסורת קיום התורה והמצוות.

בעקבות התוצאות המרות של השילוב הלא מבוקר, ובזכות התחזקות החינוך התורני בהקמת ישיבות, אולפנות וישיבות הסדר ובצמיחת דור חדש של רבנים מחנכים ומחנכות, ערכי התורה והמצוות נעשו מרכזיים יותר ואחוז העוזבים פחת מאוד (כ 20 אחוזים). במקביל מספרן של המשרתות בצבא הצטמצם, וגדל מספרן של המשרתות במסגרת השירות הלאומי. בשנת תש"ס התגייסו כ 1,700 בנות דתיות לצבא מתוך מחזור של כ 7,000 בנות. בשנת תשס"ח (2008) מספרן ירד לפחות מ 1,300, שהן פחות מ 20 אחוזים מבוגרות החינוך הדתי.

השינויים בעשור האחרון

בעשור האחרון חלו שינויים משמעותיים: מצד אחד, עם הגידול הדמוגרפי מספר הבנות המבקשות לשרת במסגרת השירות הלאומי עלה, ואילו מספר התקנים לשירות מאתגר לא גדל בהתאם. על כל מקום יוקרתי התחרו עשרות בנות איכותיות, וכך בנות רבות קיבלו דחיות וחשו מתוסכלות. כדי לתת מענה לכל המבקשות לשרת, נפתחו מסלולים שקשה לקיים בהם מסגרת דתית נאותה. כך קרה שגם במסגרת השירות הלאומי, בנות נאלצות להתמודד עם ניסיונות קשים.

במקביל, הצבא שלמד להכיר בערכן של בוגרות החינוך הדתי החל לעשות מאמצים משמעותיים כדי לגייס בנות דתיות. לשם כך הוא פתח בפניהן מסלולים מאתגרים, והתחייב להעניק להן מעטפת תמיכה דתית, ובעידוד הצבא קמו מדרשות שמכינות את הבנות לשירות הצבאי ומעניקות להן ליווי ותמיכה. כך מצבן הדתי של הבנות המשרתות בצבא השתפר. אם בעבר לא היה אפשר לדעת מי חיילת דתית, כי מלבד מעטות כולן התלבשו כחילוניות, כיום ישנן הרבה יותר חיילות דתיות שמקפידות על לבוש צנוע, מתפללות ומברכות ומקדשות שם שמיים בהתנהגותן.

במקביל לשיפור במצבן של הבנות הדתיות בצבא, מספר המתגייסות עלה שוב לכ 1,700 ואולי יותר מדי שנה. למרות התעמולה המכוערת של הצבא נגד הרבנים ומערכות החינוך הדתיות, כמדומה שאחוז הבנות הדתיות שמשרתות בצבא לא השתנה באופן משמעותי לעומת המצב לפני כ 20 שנה (וזאת בניגוד לנתונים הכוזבים של דובר צה"ל).

הירידה ברמת הצניעות

במקביל ליחס הטוב שניתן לחיילות הדתיות, כמו גם פתיחת מסלולים ייחודיים לחיילים חרדים, מתרחש בצבא תהליך נוסף – שילוב מוגבר של חיילות ביחידות רבות. מכיוון שהתנהגות רבים מהצעירים החילונים נעשתה במשך השנים יותר מתירנית, כך הם מתנהגים גם בצבא ביחידות המעורבות, שהפכו להיות מאוד לא מתאימות לחייל הדתי וקל וחומר לחיילת. ביחידות הקרביות המסורתיות המצב עדיין כמעט לא השתנה, אבל ביחידות הקרביות למחצה ותומכי הלחימה, קשה מאוד לחייל הדתי לשרת.

אומנם ישנן יחידות עורפיות מעורבות שבהן ההתנהגות נאותה יחסית, מפני שהחיילים והחיילות שלהן מגיעים ממשפחות שהשקיעו יותר בחינוכם והשירות קרוב לבית, ואף זה בתנאי שהמפקדים אוכפים את פקודות הצבא הקשורות לצניעות.

החוג המתגייס וההדרכה הכללית

יש רבנים, ועמם מחנכים ומחנכות, שמתוך היכרות קרובה עם בנות החוג שלהם (קהילות יותר ליברליות), טוענים שהשירות הצבאי אינו פוגע ברמתן הדתית של הבנות לפי מה שהן רגילות. ובת שקשורה לקהילות אלו ורוצה להתגייס ליחידות שבאופן יחסי נשמרת בהן הצניעות, יש לה על מה לסמוך, שכן ההדרכה התורנית תלויה גם בקהילה ובאדם. עובדה היא שבשנים האחרונות רבני הקהילות הדתיות הליברליות הצליחו לחזק את הזהות הדתית של בנות ובני קהילותיהם.

אולם ההוראה הכללית השוללת גיוס אינה מבוססת על חוג זה, שעם כל חשיבותו הוא אינו מאפיין את כל הציבור הדתי, ומתוך שיקול רחב, ההוראה הכללית של רוב ככל הרבנים היא שאין לבנות לשרת בצבא ובכלל זה גם ביחידות העורפיות. לפיכך נכונה מדיניותו של החמ"ד, שמתנגד לשירות צבאי לבנות, ונכון עושים שלא מאפשרים לנציגי הצבא להציג בפני הבנות את מסלולי השירות. רצוי לזכור שבזכות עמדה זו, היחס לבנות הדתיות שמתגייסות הרבה יותר טוב, כדי להוכיח שהשירות הצבאי אינו פוגע בהן. אבל אם תופעה זו תהפוך לרווחת, יש חשש סביר שתנאי שירותן ישתנו לרעה, כפי שקרה אצל הבנים.

חלחול עמדות שמאל חילוני

בנוסף לכך, חִלחלה לצה"ל עמדת השמאל החילונית שמטשטשת את הזהות המגדרית והלאומית, ורואה את כל האנשים כשווים בכול, בלא שום אפיון מהותי.

למרות ההבדל המובהק בין ממוצע הגברים והנשים באופי וביכולות הגופניות, מכיוון שיש יוצאים מהכלל, השמאל רואה בחלוקה המגדרית אי צדק (בניגוד לכללי הסוציולוגיה). לתפיסתם יש לקבל לכל יחידה חיילים לפי התאמתם לתפקיד בלא התייחסות למגדרם. בשם עמדה זו מפקדי צה"ל ודובריו מקפידים לציין תמיד את החיילות שהצליחו בתפקידים שנחשבו עד כה גבריים. פעמים רבות הם עושים זאת בלא לציין שרף הדרישות הורד כדי שגם בנות יתאימו לשירות באותן יחידות.

כמו כן ביחס לצניעות, מכיוון שיש חיילים רבים שהמתירנות לא מפריעה להם, ויש חיילים מעטים שמצד אופיים קל להם להיות ממושמעים ולהתגבר על יצרם, הצבא דוחה את דרישות הצניעות ההלכתיות. אישי השמאל מחזקים את עמדתו, באמירה כי עובדה היא שגם בקרב הציבור הדתי לעיתים יש עבירות, ומנגד גם בקרב ציבור חילוני יש שמתנהגים באופן מוסרי וצנוע, הרי שאין צורך להתחשב בעמדה ההלכתית המכוונת לכלל האנשים הואיל ואינה מתייחסת לקצוות.

אף שיש נקודת אמת בהתייחסות לאדם הבודד שבקצה הרצף, העמדה שלוקחת בחשבון את הזהות המגדרית, הלאומית והתרבותית, ברוב המקרים יותר צודקת וקולעת לאמת. אקווה להסביר זאת בהזדמנות אחרת.

בכל אופן, במצב כזה, העמדה העקרונית השוללת שירות צבאי לבנות מקבלת חיזוק. שכן גם אם לעת עתה ישנו שיפור מסוים במצבן של החיילות הדתיות, ישנו חשש סביר שהעמדות החילוניות יגברו ובנות רבות יתדרדרו בצבא מבחינה דתית.

כישלונו של המטכ"ל

כפי הנראה חברי המטכ"ל אינם מודעים לעומק המחלוקת על זהויות מגדר ולאומיות והשלכותיה, לכן למרות נאמנותם הבסיסית לעמם ומולדתם, בלא תשתית ערכית חילופית הם מאמצים את עמדות השמאל שרווחות באקדמיה ובתקשורת החילונית, בלא להבחין בסתירה הפנימית שבעמדתם.

מכאן לשאלה השנייה על הטענות הקשות נגד הרמטכ"ל. אינני יודע כיצד הוא מכין את הצבא למשימותיו הביטחוניות, אולם בתחום הלאומי-חברתי הוא נכשל בשני האתגרים העיקריים של צה"ל.

האתגר הראשון: לעודד שירות צבאי מסור להגנת העם והארץ. במשפט אלאור אזריה, כמו בהתבטאויות נוספות של חברי המטכ"ל, הם הפנו עורף לחיילים הקרביים ופגעו במוטיבציה להתנדב לשירות משמעותי.

גם הענקת מעמד ללוחמות קרביות כשוות ערך לחיילים הקרביים, בלא שיעמדו בסף הנדרש מכל חייל קרבי באמת, פוגעת במעמדם ובכבודם של החיילים הקרביים, וממילא פוגעת במוטיבציה של הבנים לתת את נשמתם למען האימונים המפרכים.

האתגר השני: לשתף את כל חלקי העם בשירות הצבאי, כאשר האתגר העיקרי מופנה כלפי בוגרי החינוך החרדי, שבעוד כעשר שנים יותר מרבע מהמועמדים לגיוס יהיו בוגריו. ישנו תהליך של ויכוח והשפעה הדדיים בין החברה החרדית והדתית ובמיוחד החרד"לית. כאשר השירות בצבא הופך ליותר בעייתי מבחינה דתית, ומפקדי הצבא מתנכלים לרבנים שמעודדים בנים לשרת בצבא ומעליבים אותם, רבים מקבלים את העמדה החרדית ומתחזקים בעמדה שאין להתגייס.

אלו האתגרים העיקריים שניצבים בפני צה"ל, ובהם הרמטכ"ל נכשל. אילו התפטרותו הייתה מועילה, היה נכון לדרוש זאת. הבעיה היא שגם חבריו המועמדים להחליפו נגועים באותו עיוורון.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

רעיון גר תושב – המניעות והשאיפה

חזון התורה הוא שבארץ יגורו, מלבד עם ישראל, רק מי ששותפים לישראל במשימתם להיות אור לגויים • המחלוקת סביב ישיבה בארץ בזמננו, כשמעמד גר תושב אינו נוהג • הדרוזים עונים לתנאים של גר תושב, בניגוד לאלו מבין הערבים שתומכים במחבלים ואינם מכירים בריבונות ישראל • כיום המצווה לגרש בני מיעוט עוינים איננה מעשית • עם זאת, יש ללמוד לעומק את רעיון גר תושב ולשאוף ליישם אותו – כשיתאפשר • כשנעמיק בהיגיון המוסרי של המצווה, היא תשמש מודל לכל המדינות שמתמודדות עם מהגרים

מגורי נוכרים בארץ ישראל

מציאת פתרון עמוק לקיום המצווה ואתגרי הזהות והביטחון של מדינת ישראל, תביא רפואה וברכה למדינות רבות שמתמודדות עם בעיות דומות. המודל של מצוות גר תושב יכול לשמש כלי מוסרי לשמירת זהותן הלאומית, יחד עם יחס הוגן ומכבד למהגרים

החזון הגדול של עם ישראל בארצו הוא שהארץ תהיה מיושבת על ידי עם ישראל, בהר הבית בירושלים יעמוד בית המקדש, כל מערכות החיים הלאומיים יתנהלו על פי הדרכות התורה במוסר וקדושה ועם ישראל יהיה אור לגוים, שיבואו לבקר בארץ ולקבל השראה לתיקון העמים והעולם. וכדברי הנביא: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים, וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות, לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב, ב ד).

כדי להגשים את החזון, צריך שהארץ כולה תהיה מיושבת על ידי ישראל, ורק גויים שחפצים להיות שותפים לחזון הגדול של ישראל, יוכלו להצטרף לעם ישראל במעמד של "גר תושב". אומנם הדרך להגשמת החזון עוד ארוכה, אולם עלינו לחתור כפי מידת האפשר כדי להגשימו.

לפיכך עלינו ללמוד את שני האיסורים שנזכרו בתורה ביחס למגורי נוכרים בארץ ישראל. האחד הוא איסור כללי שמחייב את עם ישראל, שנאמר: "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלוהיהם כי יהיה לך למוקש" (שמות כג, לג). והשני איסור שמכוון לכל יחיד, שלא ימכור קרקע לנוכרי, כדי שלא לתת לו חניה בארץ, שנאמר: "לא תכרות להם ברית ולא תחונם, ולא תתחתן בם… כי יסיר את בנך מאחריי ועבדו אלוהים אחרים" (שם ז, ב-ד).

יש אומרים שאיסורים אלו חלים על גויים שאינם ראויים להיחשב גר תושב; אבל מי שראוי להיחשב גר תושב, היינו שהוא שומר שבע מצוות בני נח מתוך אמונה בה' אלוקי ישראל תוך קבלת הריבונות של עם ישראל בארצו כציווי התורה, יכול לגור בארץ (כסף משנה בפירושו לרמב"ם, מזבח אדמה).

ויש אומרים שכל גוי שלא התקבל בבית דין למעמד של גר תושב, נצטווינו שלא יישב בארצנו ולא ניתן לו חניה בקרקע של ארץ ישראל. ובזמן שאין היובל נוהג, אין לבתי הדין סמכות לקבל גר תושב, וממילא כיום אין היתר להושיב בארץ גויים. טעם דעה זו, שהתורה רצתה להדריכנו להקים בארץ ישראל עם קדוש, וכל זמן שהגוי לא קיבל על עצמו באופן רשמי ומסודר לחיות על פי העקרונות של תורת ישראל, הוא יכול להשפיע לרעה על החברה (כך דעת הרמב"ם לפי המגיד משנה ומנחת חינוך, וכך דעת הריטב"א והנצי"ב).

יחס ההלכה למגורי ערבים במדינת ישראל

בעת הקמת המדינה דנו גדולי הרבנים במעמד הערבים, ובשאלה האם מצווה לפעול לגירושם או לעידוד הגירתם מהארץ. כמה רבנים ובראשם הרב הראשי הרב יצחק הרצוג, התייחסו אל הערבים כמי שבפועל שומרים שבע מצוות בני נח, ומאחר שהם כבר גרים בארץ ומכירים בזכותו של העם היהודי על ארצו, אין מצווה לגרשם. אפשר שגם בעלי הדעה השנייה יסכימו לזה, כי האיסור הוא רק לתת אישור הגירה לארץ למי שלא התקבל כגר תושב בפני בית דין, אבל מי שכבר גר כאן, אם הוא בפועל במדרגה מוסרית של גר תושב, אין צריך לגרשו או לעודד את הגירתו.

במשך עשרות השנים שעברו, התברר שרוב בני העדה הדרוזית מקיימים בפועל את שבע המצוות ומכירים בזכותו של העם היהודי על ארצו, ומסייעים לעם ישראל במלחמתו נגד אויביו, וממילא יש להתייחס אליהם כגרים תושבים.

אולם מנגד, רבים מבין הערבים שמתגוררים בארץ ישראל אינם מקבלים את ריבונותו של עם ישראל על ארצו. בנוסף לכך, רבים מהם אינם מקיימים שבע מצוות בני נח – חלקם בכך שהם משתפים פעולה עם המחבלים שעוברים על "לא תרצח", וחלקם בכך שאינם פועלים להעמידם לדין, כפי המצווה השביעית להעמיד בתי דין (עיין רמב"ם הלכות מלכים ט, יד). נמצא אם כן שרבים מהם אינם נחשבים כגרים תושבים, ומצווה לגרשם מהארץ. וכאשר מסיבות בינלאומיות ומוסריות אין אפשרות לגרשם, לפחות יש לעודד את הגירתם.

בנוסף לשאלה על אילו נוכרים נצטווינו שלא יישבו בארצנו כדי שלא ניגרר אחר אורחותיהם, כאשר מדובר על קבוצה לאומית שעלולה לתבוע ריבונות על הארץ, יש שיקול נוסף שלא יישבו בארצנו, כדי שנוכל לקיים את מצוות יישוב הארץ (במדבר לג, נג נו).

האם אפשר לקיים את ההלכה?

מסיבות רבות איננו יכולים לגרש את הנוכרים שאינם מקבלים שבע מצוות בני נח כפי מצוות התורה.

ראשית, המצווה מחייבת אותנו בזמן שיש בידינו כוח, אבל כאשר יד הגויים תקיפה עלינו, אנו אנוסים מלקיימה (רמב"ם הלכות ע"ז י, ו). וכן מצוות יישוב הארץ אינה דורשת מאיתנו לסמוך על הנס ולהילחם לבדנו נגד כל העולם. מסתבר שכיום, כאשר המדינות החזקות בעולם מתנגדות לכך, ומעמדה הביטחוני והכלכלי של מדינת ישראל תלוי בהן במידה רבה, אנו נחשבים כמי שיד הגויים תקיפה עלינו, ואין בידינו כוח לגרש מהארץ את הערבים שלוחמים נגדנו בגלוי, ובוודאי שאין בידינו כוח לגרש את משפחותיהם ואת האוכלוסייה הערבית שעוינת אותנו.

דרכי שלום

פרט לכך, גם מפני "דרכי שלום" איננו יכולים לגרש את האוכלוסייה הערבית שעוינת אותנו, שכן פעולה זו תפר את השלום המקובל ביחסים בינלאומיים, ומצינו שלעיתים מתבטלים מלקיים מצוות מפני דרכי שלום (גיטין נט, א; רמב"ם מתנות עניים א, ט).

חילול השם וקידוש השם

יתר על כן, בדורות האחרונים, בזכות השפעתה המוסרית של תורת ישראל, זכינו ואומות העולם קיבלו על עצמן חוקים ששומרים על זכויותיהם של מיעוטים, ומפני חילול השם אסור לנו לגרש את הערבים שאינם בגדר גר תושב. כלל הלכתי הוא שלא ייתכן דבר שאסור לבני נח ולישראל יהיה מותר (סנהדרין נט, א), ואם על פי הדינים שהמתוקנות שבאומות העולם קבעו אסור לגרש בני אוכלוסיית מיעוט גם כשהם עוינים, גם עם ישראל צריך להתחשב במידת האפשר בעמדה מוסרית זו, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באמנות בינלאומיות מחייבות.

המצווה לא בטלה

למרות זאת, המצווה הבסיסית כמובן שלא בטלה, וחובה עלינו לחתור למציאת הדרך לקיום מצוות התורה במסגרת התפיסה המוסרית המקובלת כיום. לשם כך עלינו להעמיק בערכים המוסריים באופן שיובן כיצד קיום המצווה יוביל למצב מוסרי צודק ומתוקן לבני העולם כולו, ומתוך כך נמצא את הדרכים המתאימות לקיום המצווה.

יתרון לעמדה הקפיטליסטית

העיקרון של המצווה צריך להשפיע גם על עמדתנו בשאלות חברתיות כלכליות. לדוגמה, יש כיום עמדות שונות ביחס לאחריות המדינה לרווחת תושביה, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה כלכלית תועלתית. הוגי דעות וכלכלנים מתווכחים על כך. העמדה הקפיטליסטית מצמצמת את האחריות של המדינה ומעצימה את האחריות של האדם לעצמו, למשפחתו ולחבריו, ולעומתה העמדה הסוציאליסטית מרחיבה את האחריות של המדינה ומצמצמת את האחריות של האדם לעצמו, למשפחתו ולחבריו. בנוסף לכך, יש מי שמתנים את רוב הזכויות שהמדינה מעניקה בקבלת חובות כדוגמת שירות צבאי, ויש שאינם מתנים זאת.

כאשר זוכרים שעדיף שנוכרים שאינם מקיימים שבע מצוות בני נח יהגרו מהארץ, יש להעדיף את העמדה הקפיטליסטית אשר מתנה את רוב הזכויות בקבלת חובות, כדי שערבים שאינם מוכנים לשרת בצבא יקבלו פחות הטבות מהמדינה, ובכך יקטן התמריץ שלהם להישאר בארץ ויגדל התמריץ להגר למדינות שזהותן מתאימה להם יותר.

קרן קיימת לישראל

כך לגבי הוויכוח על מעמד הקרן הקיימת לישראל. מכיוון שהמדינה מעוכבת מלהעדיף את ההתיישבות היהודית, יש להעצים במידת האפשר את הקרן הקיימת לישראל השייכת לעם היהודי, כדי שתעודד ככל יכולתה התיישבות יהודית.

תוכניות מדיניות צבאיות

אנחנו מקווים לשלום, אבל ייתכן שעוד ניאלץ לעבור מלחמות ומשברים, ואם המטרה של קיום המצווה תעמוד לנגד עינינו, נוכל לפעול לכך שהתוצאה של המלחמות והמשברים תהיה גירוש נוכרים עוינים מארצנו, ועידוד הגירה של אלה שאינם תומכים בזהותה היהודית של מדינת ישראל.

חזון לאומות רבות

מציאת פתרון עמוק לקיום המצווה ולאתגרי הזהות והביטחון של מדינת ישראל תביא רפואה וברכה למדינות רבות שמתמודדות עם בעיות דומות. המודל של מצוות גר תושב יכול לשמש כלי מוסרי לשמירת זהותן הלאומית, יחד עם יחס הוגן ומכבד למהגרים. שני עקרונות צריך לקבל על עצמו גר תושב: האחד הוא הכרה בזהות הלאומית והדתית של בני המקום ונשיאה בעול האתגרים הלאומיים אל מול האויב או מול תרבויות מתחרות, והשני – קבלת שבע מצוות בני נח, הכוללות התנהגות מוסרית תקינה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ההפגנות הן השחיתות

החשדות הפעוטים יחסית כלפי ראש הממשלה, שטרם הוכחו, אינם חמורים מספיק כדי להדיח שליחים שהציבור בחר בהם • הדגשת עבירות מסוימות בקרב אנשי ימין, בעוד הן קיימות גם בשמאל, היא עצמה שחיתות • גם אם יימצאו פגמים בממשלה, ביסודה אין היא מושחתת אלא מוסרית ודואגת לחלשים • הפרת רצון הבוחר היא שחיתות • הפגנות שמערערות את השלטון גורמות נזק למיליוני אזרחים שהחליטו לבחור בו • הפגנות שמעלות את הסיכוי לבחירות גורמות נזק לכלכלה ולחברה • הערה בעניין מנהגי ליווי החתן והכלה לחופה

שאלה: מדוע הרבנים אינם מתייצבים לצד המפגינים נגד השחיתות בממשלה ולמען טוהר המידות?

תשובה: כי ההפגנות הללו הן השחיתות! הן מאורגנות על ידי בעלי עניין שהפסידו בבחירות, ועתה הם מנסים לשנות את המדיניות באמצעות הפעלת לחץ על חוקרי המשטרה והפרקליטים, שבאמצעים משפטיים יפילו את הממשלה ויגרמו לבחירות. הם הפסידו בבחירות הפסד מוחץ כי הציבור מאס בדרכם המדינית ובהתנהגותם המתנשאת, ועכשיו הם מנסים להחליף את השלטון על ידי ניצול מחפיר של ערכים לצורך קידום מטרותיהם הפוליטיות.

לגופם של דברים

שורש הוויכוח שלנו עם אנשים תמימים שמשתתפים בהפגנות הללו ממניעים מוסריים, נוגע להערכת אמינותם של כלי התקשורת. מי שחושבים שהתקשורת מדווחת ביושר, משוכנעים שמדובר עתה בשחיתות מיוחדת. אבל גם על פי ההדלפות המגמתיות זו טעות. גם רוב הציבור יודע שהתקשורת מושחתת

מדובר בחשדות בלבד. שום דבר כלפי ראש הממשלה לא הוכח, וכלל ידוע שאין חורצים דין על סמך חשדות. קל וחומר כאשר כל הדיווחים בתקשורת נגועים בהטיה חמורה. גם לפי הפרסומים המוטים, הדברים שעליהם ראש הממשלה נחקר הם מתנות שקיבל במשך שנים רבות והצטברו לסך של כמה מאות אלפי שקלים. לא מדובר על סכומים גדולים בשביל ראש ממשלה, סכומים כאלה הוא יכול לקבל כתשלום תמורת הרצאה אחת או שתיים לאחר שיפרוש. אם ירצה ללכלך ידיו בעסקי נשק, כמו אהוד ברק, יוכל להרוויח עשרות מונים. הדברים שבהם הוא נחשד קשורים להתנהגות קלוקלת, אבל לא כזו שמשחיתה את יסודות השלטון.

בכל המפלגות והממשלות היו מיני שחיתויות. טבעו של עולם שאנשים שיש להם כוח, לפעמים מתפתים להשתמש בו לטובתם, אבל גם לפי החשדות אין מדובר עכשיו בתופעות חריגות.

הפליה היא שחיתות

טוענים נגדנו ה"טהרנים", שהעובדה שגם פוליטיקאים מהשמאל מתנהגים בשחיתות אינה פוטרת אותנו מלתבוע מנציגי הימין להיות נקיי כפיים, ואם לא נהגו כשורה, עלינו להצטרף לאנשי השמאל ולתבוע שייתנו על כך מיד את הדין.

אולם הפליה היא השחיתות החמורה ביותר. כאשר פוליטיקאים ממחנה השמאל נשפטים על ידי התקשורת ומערכת המשפט לקולא, ופוליטיקאים מהימין לחומרא, זו השחיתות החמורה ביותר. היא שגורמת אחר כך לאנשים טובים ממחנה השמאל להאמין שנציגי הימין עומדים לרסק את מערכת המשפט והדמוקרטיה, ואם לא יבלמו אותם בכל האמצעים האפשריים מדינת ישראל תלך לאבדון. הפליה בסיסית זו חוזרת ומזינה את מערכות המשפט, המשטרה והתקשורת, להתייחס בחומרה יתרה לחשדות נגד ראש הממשלה. לאחר שהשחיתויות כביכול של הממשלה הימנית הועלו לראש התורן, כל מי שפועל נגדם נחשב צדיק. כך אנו מוצאים שוטרים שמדליפים מחקירות ומעודדים הפגנות נגד ראש הממשלה, ופרקליטים שרואים לעצמם חובה קדושה לסכל את מדיניות הממשלה. ההשתתפות בהפגנות הללו מחזקת את התשתית של השחיתות המובנית הזאת.

כיוצא בזה, מי שמחרימים את מדינת ישראל על יחסה כלפי הערבים, יוצרים הפליה עמוקה בין השיפוט המחמיר של מדינת ישראל לעומת שאר המדינות שנמצאות בסכסוכים דומים. הפליה נוראה זו היא שעומדת בתשתית השנאה העמוקה לעצם קיומה של מדינת ישראל והעם היהודי.

התקשורת איננה שומרת הסף

התקשורת החילונית טוענת שהיא שומרת הסף המוסרי של הציבור, ועל כן היא תוקפת את נתניהו וממשלתו על שחיתות. אבל אם שומרי סף הם, מדוע אף פעם לא שאלו מדוע נתניהו אינו נאמן למצע מפלגתו, לפתח את יהודה ושומרון למען העם היהודי? מדוע אינו נאמן לבוחריו לחזק את אופייה היהודי של מדינת ישראל, ומדוע נכנע באופן קבוע למערכת המשפט על זרועותיה השונות, בלא לעשות את הנדרש כדי לרסן את כוחה, ולהחזיר את האיזון הנכון בין רשויות השלטון? ההסבר היחיד הוא שתקשורת זו נוטלת חלק בוויכוח הפוליטי, ולא השחיתות בראש סדר היום שלה אלא הפלת ממשלת הימין.

הוויכוח עם הטהרנים

אפשר לומר ששורש הוויכוח שלנו עם אנשים תמימים שמשתתפים בהפגנות הללו ממניעים מוסריים, נוגע להערכת אמינותם של כלי התקשורת. מי שחושבים שהתקשורת מדווחת ביושר, משוכנעים שמדובר עתה בשחיתות מיוחדת. אבל גם על פי ההדלפות המגמתיות זו טעות. גם רוב הציבור יודע שהתקשורת מושחתת, רק 30 אחוזים נותנים בה אמון (לפי המחקר השנתי של פרופ' תמר הרמן). והציבור טועה, התקשורת עוד יותר מושחתת ממה שהוא יודע.

אילו מצב השלטון היה מושחת, כדברי הנביא "שריך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים. יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם" (ישעיהו א, כג), היינו כולנו צריכים לצאת נגד הממשלה. אבל המציאות אחרת לחלוטין. החברה ככלל מוקיעה גניבות ושוחד, וכל מי שנתפס על כך נשפט ונענש. הממשלה עסוקה בניסיון מתמיד לעזור ליתומים ואלמנות, וכל מערכות השלטון משתדלות למנוע את קיפוחם. האם אין בעיות? בוודאי שיש. אבל העמדה העקרונית מוסרית וגם בפועל אין שחיתות ממוסדת.

אם צריך כיום להפגין, אזי יש להפגין נגד המערכת המשפטית שעושקת את הציבור ומנכסת לעצמה סמכויות שלטוניות, עד שכל נציג ציבור שמנסה ליישם את העמדות שעליהן התחייב בפני שולחיו נעצר על ידי המערכת המשפטית, וכל מי שמנסה לרסן את מערכת המשפט נכנס לסכנת עלילות, חקירות וחיסול פוליטי.

הפרת אמון הבוחר – שחיתות

השחיתות החמורה ביותר של אנשי ציבור היא הפרת אמון הבוחרים. עניינים פרטיים שאינם מגיעים לעבירות חמורות במיוחד, צריכים להיות נידונים בנפרד לאחר תקופת השירות הציבורי.

טענת המפגינים שצריך להפיל ממשלה על חשדות מסוימים, היא פגיעה אנושה בציבור שבחר את נציגיו כדי שימלאו את שליחותם במשך ארבע שנים. והפוגע בשליחי הציבור הללו גונב וגוזל את זכויות הציבור להיות מיוצג על ידי נבחריו. למשל, גם הפגיעה בח"כ לשעבר ינון מגל הייתה לא מוצדקת. כי גם אם התנהגותו לא הייתה מתוקנת בכל צדדיה – הוא נבחר כשליח ציבור, ועל התנהגות לא נאותה בתחום אחד שאינו פוגע בשולחיו אסור להפיל אותו. הפלתו אינה פעולת ענישה נגדו אלא נגד שולחיו, שעכשיו עשקו מהם את הייצוג המיוחד שלשמו הוא נבחר. הוא נבחר כדובר רהוט ופעיל של הערכים הלאומיים והיהודיים, ועכשיו הוא חסר.

אין אדם שמתנגד לכך שלאחר שראש הממשלה יסיים את תפקידו, שיעמוד לחקירה ולמשפט צדק, ואם יימצא אשם שיישא במלא עונשו. אבל עכשיו לא הוא נענש אלא הציבור ששלח אותו. ממילא יוצא שכל ההפגנות הללו אינן נגד נתניהו, אלא נגד מיליוני הבוחרים של הממשלה.

אילו היה מדובר בפשע ציבורי של קידום אנשי עסקים על חשבון צורכי המדינה, או בפשע אישי חמור כמו רצח, אונס וכדומה, גם הציבור ששלח אותו אינו מעוניין בשליח כזה. אבל כאשר מדובר בחטאים הקשורים להתנהגות אישית לא תקינה, הם צריכים לעמוד להחלטת הציבור. ירצה יבחר, לא ירצה לא יבחר. ואם יש בהם היבטים פליליים, שיעמוד לדין לאחר שימלא את שליחותו.

גרירה לבחירות מזיקה למדינה

פרט לפגיעה בבוחרי הממשלה, כל מערכת בחירות מכניסה את הציבור למערבולת של סכסוכים ופילוגים, וגם פוגעת במשק בכך שהיא משתקת את התפקוד הרציף של משרדי הממשלה ויוצרת כלכלת בחירות. כאשר כל זה נעשה בגלל חשדות פעוטים ביחס לנזק, שאף הם לא הוכחו, מדובר בפגיעה חמורה מאוד בציבור.

לא זו בלבד אלא שכל ההפגנות הללו מזהמות את תהליכי החקירה, על ידי לחצים אסורים על החוקרים והפרקליטים והשופטים. כך אנו מוצאים את חדרי החקירות דולפים מכל צדדיהם, וקצינים שמעורבים בעידוד הפגנות פוליטיות, ואמון הציבור במשטרה ובמערכת המשפט נפגע. ואף זו פגיעה קשה בציבור.

מנהג השושבינים בחתונה

אחד מהמנהגים היפים בחתונה הוא שהשושבינים, הם המלווים התומכים, מלווים את החתן והכלה בדרכם לחופה, כפי שנוהגים ללוות מלך ומלכה, ושאר הנאספים שרים ורוקדים סביבם. המנהג המקובל הוא שהאבות מלווים את החתן, והאימהות את הכלה.

כך הוא המנהג בארץ ישראל וברוב הקהילות. בתקופה האחרונה משפחות שעלו מאמריקה נוהגות שאביו ואמו של החתן מלווים את החתן, ואביה ואִמה של הכלה מלווים את הכלה. יש רבנים שמקפידים מאוד להמשיך במנהג ארץ ישראל, ויש שאינם מוכנים לערוך חופה ששינו בה ממנהג ארץ ישראל.

אומנם למעשה, אם ההורים מתעקשים על כך, מכיוון שאין בזה איסור, אין למנוע זאת מהם. אבל לכתחילה נכון להמשיך במנהג ארץ ישראל, שהאבות מלווים את החתן והאימהות את הכלה, ויש בזה ביטוי חיובי להתלכדות של שתי המשפחות על ידי חתונת הילדים. כאשר בארץ ישראל יש ויכוח בין שתי המשפחות, יש לנהוג כמנהג המסורתי בארץ, לפיו האבות מלווים את החתן והאימהות את הכלה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מתנות עניים – שיתוף פעולה חברתי

אפיקי העזרה לעניים על פי מצוות התורה • צדקה ומתנות עניים דואגות לצורכיהם הבסיסיים, ומצוות שאינן קצבה קבועה מעניקות הרווחה נוספת מפעם לפעם • העניים חייבים להיות שותפים פעילים בליקוט המתנות, ואינם מקבלים אותן באופן פסיבי • החלק מהתבואה המופרש לעניים גורם לבעלים רק הפסד מועט, ואפילו רווח • התורה אינה דוגלת ביצירת שוויון מלאכותי אלא בשיתוף פעולה וקשר בין כל השכבות • הפרשת החלה: תיקון והבהרה משבוע שעבר • אין לחוש לשיעור החזון איש • שיעור ההפרשה מקמח מלא

הדרכת התורה בעזרה לעניים

אחת השאלות המוסריות המרכזיות בכל חברה היא כיצד לסייע לעניים. כעיקרון אפשר לערער על הנחת היסוד שצריך לסייע לנזקקים, אולם בעקבות השפעת התורה על התרבות האנושית התעצם גילוי הטוב שבאדם, ובפועל שאלה זו התבטלה. אולם עדיין יש צורך לברר מהי הדרך הנאותה לסייע לנזקק באופן הטוב והמכובד ביותר. יש טוענים בפשטנות, שמגיע לנזקק לקבל את כל צרכיו. הוא לא צריך לבקש טובות! החברה חייבת לעזור לו! ויש שאף טוענים, שכל זמן שהחברה לא העניקה לו את כל צרכיו, היא אשמה במצבו. אולם כפי שנראה הדרכת התורה הרבה יותר מורכבת, כאשר המגמה לעזור לעני תוך שיתופו באחריות לגורלו. בנוסף לכך, על פי הדרכת התורה העזרה לעני תגיע מתוך קשר רצוף בין העשירים לנזקקים, כאשר העשירים משתפים את העניים בשמחתם, והעניים מודים להם ומכבדים אותם על כך.

ארבע דרכי עזרה

הדרכת התורה הרבה יותר מורכבת, כאשר המגמה היא לעזור לעני תוך שיתופו באחריות לגורלו. בנוסף לכך, על פי הדרכת התורה העזרה לעני תגיע מתוך קשר רצוף בין העשירים לנזקקים, כאשר העשירים משתפים את העניים בשמחתם, והעניים מודים להם ומכבדים אותם על כך

בארבע דרכים ציוותה התורה לעזור לעניים: הראשונה, והיא העיקרית, במתנות שהיו העניים לוקטים בכוחות עצמם מהשדות.

השנייה, צדקה, להשלמת צורכי העניים אם ליקוט המתנות לא הספיק למילוי צורכיהם הבסיסיים. הצדקה הגדולה ביותר היא לסייע להם לרכוש מקצוע ולמצוא עבודה.

השלישית, מעשר עני. לאחר שבעלי השדות אספו את יבולם, היו מפרישים תרומות ומעשרות, ובשנה השלישית והשישית לשמיטה היו מפרישים מעשר שני לעני, ועל ידו יכלו העניים לחיות ברווחה יחסית במשך שנתיים מתוך שבע. מעניין לשים לב לכך שאין מדובר בקצבה קבועה, אלא החלק הקבוע היה סיפוק הצרכים הבסיסיים על ידי ליקוט מתנות עניים והשלמתם בצדקה. ובמשך שנתיים מתוך שבע הייתה להם תוספת רווחה.

הרביעית, בשיתופם בשמחות של מצווה, בסעודות הרגל ובשמחות משפחתיות, וזו אחת המטרות של מעשר שני ומעשר בהמה. ושוב אין מדובר בקצבה קבועה, אלא שבכל אירוע של שמחה, מצווה על עורכי הסעודות לשתף את העניים שבקהילה, ומצווה על העניים להשתתף בשמחות, לברך את בעלי השמחה ולאחל שירבו שמחות בישראל.

אפשר להרחיב במשמעויות של המתנות השונות, אבל נתרכז עכשיו במתנות עניים, שהיא הדרך העיקרית לסיוע לעניים.

חמש מתנות העניים

המצווה היא שישתף אדם את העניים בחמש מתנות מברכת יבולו: פאה, שכחה, לקט, פרט ועוללות. הפאה – להשאיר בקצה השדה לפחות אחד חלקי שישים מהיבול, ואם רבתה הברכה או רבו צורכי העניים – ראוי להשאיר יותר. שכחה – שאם שכח לקטוף או לאסוף מעט פירות משדהו, יניחם לעניים. לקט – אם נפלו שיבולת או שתיים בעת פעולה אחת של קציר, להניחם לעניים. פרט ועוללות שייכים לענבים בלבד: פרט – שאם נפל ענב או שניים בעת בציר של אשכול אחד יש להניחם לעניים, עוללות – שאם היה אשכול זעיר יש להשאירו לעניים.

כיום, מסיבות רבות לא משתלם לעניים ללכת לשדות וללקוט את מתנותיהם (כדי לסבר את האוזן: בעבר שווי היבול בשדות מכלל התל"ג היה כשבעים אחוזים, ואילו כיום הוא כרבע אחוז).

אולם מהעקרונות העולים ממצוות אלו נוכל ללמוד על הדרך המיטבית לעזור לעניים על פי התורה.

שיתוף העניים באחריות לפרנסתם

ראשית, המצווה היא שהעניים יבואו לשדות וילקטו את המתנות בכוחות עצמם. לכן רק לעניים היה מותר לקטוף את המתנות, ואסור לבעל השדה או לאדם שאינו עני לקטוף את המתנות בעבור חברו העני שאינו יכול להגיע לשדה, ואם קטף מוציאים את מה שקטף מידיו ויינתן לפני שאר העניים שבאו לשדה (רמב"ם מתנות עניים ב, יט).

אפילו היו שם תשעה עניים זקנים שמבקשים שבעל השדה יקצור בעבורם את הפאה כדי לחלקה להם בשווה, וצעיר אחד מבקש שכל אחד יבזוז כפי כוחו, שומעים לצעיר שאמר כהלכה, שמצוות המתנות שיהיו העניים לוקטים את מתנותיהם בידיהם. אומנם באילן גבוה כדקל, שבו אם העניים יתחרו על לקיטת פירותיו יגיעו לידי סכנה גדולה, תיקנו חכמים שבעל השדה יקטוף את הפאה בעבור כולם ויחלקה להם בשווה (משנה פאה ד, א; ד; רמב"ם ב, טז כ).

הדאגה לחברה בכללותה

עיקרון נוסף אפשר ללמוד ממתנות עניים, שהעזרה לעני תהיה באופן החסכוני ביותר לעשיר והמועיל ביותר לעני. שכן חוכמה עצומה יש במצוות אלו, שאם דרך משל בעל השדה משלם על קציר או קטיף של מאה קילוגרמים רגילים מאה שקלים, על איסוף פירות לקט, שכחה, פרט ועוללות היה צריך לשלם לפחות פי חמישה, בגלל הטורח המרובה שבלקיטת הפירות המעטים שנותרו פזורים בשדה או על העצים. כך יצא שהעניים שממילא לא הייתה להם עבודה טובה יותר, הרוויחו מליקוט שיירי הפירות שבשדות, ואילו בעל השדה לא הפסיד מכך הרבה.

לא זו בלבד, אלא שליקוט הפירות שנשכחו על העצים מנע מהמזיקים להימשך אליהם ולהביא מחלות לעץ. כמו כן הענבים הבודדים שנפלו מהאשכולות היו בדרך כלל עם פגם מסוים, כך שבעל הגפן הפסיד פחות מהשארתם לעניים, ואילו העניים שמחו בהם.

לגבי פאה, אומנם עלות קציר וקטיף הפאה כשאר התבואה והפירות שבשדה. ואף על פי כן יש חוכמה גדולה במצווה לתת פאה בסוף השדה, שכאשר בעלי השדות מגיעים לשם הם עייפים ממלאכתם, ונוחה להם הנדיבות להשאיר יותר לעניים. על אחת כמה וכמה כאשר בעלי העצים החליטו להשאיר לפאה את הפירות שבראש העץ, שאליהם קשה יותר להגיע, והילדים היתומים העניים היו מטפסים וקוטפים אותם בקלות.

ראוי להוסיף שכל המצוות הללו חינכו את בעלי השדות לנדיבות ולהתרחקות מחמדנות.

האתגר לימינו

עוד רעיונות רבים טמונים בהלכות מתנות עניים שלא הספקתי לפרטם. בכל אופן, הספקנו ללמוד כמה עקרונות חשובים, ועל כולנו לשית עצות ולחשוב כיצד אפשר ללמוד ממצוות אלו לימינו.

בינתיים למדנו שהרעיון של "מלחמת המעמדות" או שאיפה לשוויון מלאכותי – פסול לחלוטין. התורה מדגישה את האחווה שבין כולם, ומדריכה את כולם לשתף פעולה לתועלת כלל החברה.

שיעור הפרשת חלה

בשבוע שעבר, בעקבות מעבר לתוכנה חדשה, חל שיבוש בכל המספרים של שיעורי החלה. לפיכך נחזור ונבאר את ההלכה בתוספת הסברים.

שאלה: מה ההלכה למעשה במשקל הקמח החייב בהפרשת חלה בברכה?

תשובה: משיעור של קילו וחצי קמח חיטה יש להפריש חלה בברכה, ומשיעור של קילו ומאה וחמישים גרם יש להפריש בלא ברכה.

השיעור נקבע לפי קמח בנפח של 43 ביצים וחומש ביצה, והוא 2.16 ליטר. אם היה לנו כלי בנפח כזה, היה מצוין, אולם מכיוון שאנו רגילים למדוד במשקל, הרי שנוצר צורך להשוות בין שיעור הנפח למשקל. לרמב"ם מודדים את הקמח כאשר הוא מהודק, ואזי משקל הקמח כשני שלישים מנפחו, הרי שקמח במשקל 1.471 קילו חייב בחלה (הל' ביכורים ו, טו, פהמ"ש עדויות א, ב). ולדעת רבים יש לשער את הקמח במצב רגיל, כפי שמוכרים אותו או כפי ששופכים מהשקית (מ"א תנו, ד, מחה"ש שם, פר"ח א). ואזי משקל של קמח חיטה רגיל מעט יותר ממחצית מנפחו. ומכיוון שיש לחוש לדעתם, יש להפריש בלי ברכה כבר משיעור של 1.150 קילו.

אומנם לחשבון רבי חיים נאה השיעורים גדולים יותר – 1.666 קילו בברכה, ו 1.250 בלי ברכה; אולם זה מפני שחישב אותם לפי משקל המטבע שהזכיר הרמב"ם (זוז-דרהם), לאחר שהטורקים הוסיפו עליו יותר מ 12 אחוזים. משקלו בימי הרמב"ם היה 2.83 גרם, ולפני כארבע מאות שנה הטורקים הגדילו את משקלו ל 3.2 גרם. לאחר שהתברר בוודאות שמשקלו של הדרהם בימי הרמב"ם היה נמוך בכ 12 אחוזים, יש לעדכן את השיעורים, וכך יצא ששיעור החלה לרמב"ם 1.471 קילו ולא 1.666 (ובתוך כך יש לעדכן את שאר השיעורים: ביצה היא נפח 50 סמ"ק ולא 56, ושיעור רביעית 75 סמ"ק ולא 86).

אין חוששים לשיעור החזון איש

ישנו שיעור נוסף שנקרא שיעור חזון איש, ויסודו בדברי הצל"ח, שסובר שהביצים בימינו קטנות מהביצים שדיברו בהן חכמים, ולכן כל השיעורים כפולים. אולם בנוסף לכך ששיטה זו קשה מאוד, כל פוסקי הספרדים ורוב פוסקי האשכנזים לא חששו לה, וגם המנהג הרווח שלא לחוש לה. לפיכך כבר בקילו וחצי קמח חיטה יש להפריש חלה בברכה, ומקילו ומאה וחמישים גרם יש להפריש חלה בלא ברכה.

הכול לפי סוג הקמח

כל מה שכתבתי הוא לגבי קמח חיטה רגיל, אבל קמח חיטה מלא אוורירי יותר, וכבר בכ 1.430 קילו יש שיעור נפח החייב בחלה, ומ 1.100 קילו יש להפריש חלה בלא ברכה. קמח שעורים אוורירי יותר, וכבר במשקל של כ 1.060 קילו יש להפריש חלה בברכה, ומשיעור 880 גרם יש להפריש בלא ברכה.

כדי לפתור את כל הספקות, היה ראוי לייצר כלי בנפח 2.160 ליטר, כדי שעל פיו יוכלו לשער באופן הבטוח ביותר את כל סוגי הקמח בשיעור החייב במצוות חלה בברכה. אומנם כפי שלמדנו יש הסוברים שיש להדק את הקמח, ולכן כל זמן שהקמח ממלא את השיעור יש להפריש חלה, אולם יש לברך רק אם הקמח ממלא את השיעור לאחר שהיכו על הכלי שלוש פעמים כדי לכווץ את נפח הקמח.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

העתודה לשירות לאומי

כל אדם אמור לממש את כישרונותיו לשם תיקון עולם במלכות שד-י, ובכלל זה נשים שיכולות לתרום לחברה ולמדע • תורה, מצוות וחיי משפחה אינם אמורים להיות מכשול בפני נשים שרוצות להתקדם, אלא דווקא מקור ברכה • המחסום המרכזי בפני מימוש כישרונותיהם של נשים: תקופת השירות הלאומי • הפתרון: הקדמת הלימודים האקדמיים לשירות, ואחריהם תקופה של תרומה לקהילה תמורת מחצית מהשכר המקובל • "עתודה לשירות לאומי" תייעל את השירות, ותהפוך אותו ליעיל ומקצועי יותר • הדרך להגשמת הרעיון נפתחת בשנה הקרובה

אידיאל מימוש הכישרונות לנשים

רק מעטות יצליחו למצות את מלוא כישרונן, וזה לא מפני שהן צריכות להשקיע זמן בתורה ומצוות ובניית המשפחה, השקעה זו אנו מאמינים שמביאה ברכה, אלא זה בעיקר מפני שהשנים הטובות שבין גיל 17 ל 22 לא נוצלו באופן המיטבי

האידיאל הוא שכל אדם יוציא אל הפועל את כל כישרונותיו למען תיקון העולם במלכות שד י, בכך הוא זוכה לגלות את צלם האלוקים שבו, ונעשה שותף עם הקב"ה בקיום העולם ושכלולו.

לאור אידיאל זה נעסוק הפעם באתגר הניצב בפני נשים בעלות כישרון לימודי, שכולל: בניין האישיות בלימוד תורה בתחומי האמונה וההלכה, הקמת משפחה מפוארת, מיצוי הכישרונות במחקר, בפיתוח או בעבודה, כל אישה בתחום המתאים לה.

אתגר זה נפתח לפנינו בדורות האחרונים. בזכות הפיתוחים הטכנולוגיים, משך העבודה הנדרש לקיום המשפחה התקצר ונעשה קל יחסית. בנוסף לכך, מכיוון שרוב העבודות כבר אינן נשענות על כוח פיזי, נשים יכולות להצטיין בתחומים רבים ומגוונים שבהם לכישרון השכלי והנפשי יש משקל מרכזי. השאלה איך מצליחים להגשים את שני האתגרים כאחד: מצד אחד בניין האמונה והתורה והקמת משפחה ברוכה, ומאידך מיצוי הכישרון למען פיתוח המדע, החברה והכלכלה לאור התורה.

בתרבות המערב הנוכחית, נשים מוכשרות ומצליחות בדרך כלל מזניחות את ערך המשפחה. רבות מהן נשארות רווקות או נישאות בגיל מבוגר בלא להוליד ילדים. ככל שמדובר בנשים מצטיינות ומצליחות יותר, כך האחוז של אלו שאין להן ילדים גבוה יותר. שלא לדבר על כל תחום התורה והמצוות, שהן פוטרות את עצמן ממנו לחלוטין.

הברכה שבדרך התורה

אנחנו מאמינים שלימוד התורה וקיום המצוות עם הקמת משפחה מבורכת, יועילו לכל תחומי המדע והכלכלה, וכפי שאנו אומרים בפרשת "והיה אם שמוע": "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותיי אשר אנוכי מצווה אתכם היום לאהבה את ה' אלוהיכם ולעובדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירושך ויצהרך…" (דברים יא, יג יד). משמעות הגשמים והמטר שיורדים בעיתם ומצמיחים את יבול השדות צריכה להתפרש בכל דור ודור לפי עניינו (כדברי השל"ה על עניין השכר והעונש המבואר בתורה). אם כן בימינו, הגשם היורד מן השמיים הוא בעיקר ההשראה לפיתוח המדע, הכלכלה והחברה. הדגן והתירוש והיצהר הגדלים מכוח זה הם מזון קיומי (דגן); שמחה, שאר רוח ויצירתיות (תירוש – יין); והחיים הטובים שיש בהם רווחה ומשמעות (יצהר – שמן).

קידוש השם

ראוי להוסיף, שעיקר קידוש השם של ישראל לעיני העמים נעשה על ידי פיתוח המדע לאור התורה, וכפי שנאמר: "ושמרתם ועשיתם, כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד, ו). שכן דברי התורה עצמם מיועדים לישראל, אולם הברכה השופעת מהם לכל המדעים ניכרת לאומות העולם, ועל ידי כך מתקדש שם השם בעולם, והאנושות מתרוממת להליכה בדרכי השם. כיוצא בזה למדנו על ערך לימודי המדעים: "כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר 'ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו'" (שבת עה, א). ואין הכוונה רק לחוכמת האסטרונומיה אלא לכלל החוכמות (רמב"ם, מהר"ל, הגר"א ועוד).

איך משלבים את הכול

השאלה הגדולה: איך יוכלו בנות ישראל הצדיקות, שמקדישות מזמנן לתורה ומצוות ומקימות משפחות מפוארות, להוביל את המדע העולמי, תוך שהן צריכות להתמודד בתחרות עם המוכשרים ביותר שבאומות העולם כמו גם החילוניים שבישראל? אלא שאנו מאמינים כי כאשר לימוד המדע נעשה מתוך ערכי תורה ומשפחה הוא מתברך ונעשה איכותי, עמוק ומיטיב יותר לאנושות. כל זאת בתנאי שממוקדים במטרה ולא מבזבזים זמן לחינם.

השנים הקריטיות: גיל 17 22

אחת הבעיות המכבידות על האפשרות של בנות תורניות להגשים את כישרונן בתחום האקדמי הוא תקופת השירות הלאומי. מדובר על שנה או שנתיים, ולעיתים עוד שנת מדרשה, בתקופה הקריטית ביותר. בעוד נשים מצטיינות במערב מסיימות דוקטורט בגיל 24, אצלנו בעקבות השירות הלאומי הכול נדחה בכמה שנים. לא רק הזמן המוקדש לשירות הלאומי מעכב, אלא עצם העובדה שבחורה מוכשרת אינה נצרכת לתכנן את מסלול ההתקדמות שלה ברציפות משנות התיכון, עוצר את היכולת לתכנן התקדמות מהירה המתאימה לכישרונותיה. היא הייתה יכולה לסיים תואר ראשון בגיל תשע עשרה, אבל לא העלתה זאת בדעתה. כך בנות מצטיינות מתחילות לחשוב על כיוון ההתפתחות המדעית שלהן רק מגיל 20 ויותר, ומכיוון שמצווה גדולה יותר להתחתן, הקריירה המזהירה שהייתה יכולה להיות להן ירדה לטמיון. הן יהיו מורות טובות מאוד, אולי גם יצליחו להתקדם באקדמיה, אבל רק מעטות מהן יצליחו למצות את מלוא כישרונן. וזה לא מפני שהן צריכות להשקיע זמן בתורה ומצוות ובניית המשפחה, השקעה זו אנו מאמינים שמביאה ברכה, אלא בעיקר מפני שהשנים הטובות שבין גיל 17 ל 22 לא נוצלו באופן המיטבי, כדי להעמידן על מסלול ההמראה הנדרש להתפתחות האקדמית, ולבניית המעמד החברתי המאפשר השפעה ברוכה.

עתודה לשירות לאומי

ערך ההתנדבות במסגרת השירות הלאומי חשוב, ועל כן ראוי להיות מרוצים מכך שבנות הציבור הדתי-לאומי אינן רוצות להשתמט ממנו. אולם כדי להגשים את החזון הגדול של מיצוי הכישרונות לתפארת התורה, העם והאנושות, יש צורך ב"עתודה לשירות לאומי".

במסגרת זו בנות יוכלו להתחיל מיד בתום התיכון את לימודיהן האקדמיים, ולאחר תקופת הלימוד, בין אם זה יהיה בסיום התואר הראשון או השני או השלישי, יתרמו לחברה בתחום שלמדו בעבור תשלום מחצית השכר המקובל על עבודתן. את הסכומים השונים שהמדינה משקיעה בבנות השירות הלאומי או הצבאי היא תעניק לבנות העתודה לשירות לאומי כדי לסייע במימון לימודיהן. תוכנית זו תשתלם מאוד למדינה מבחינה כלכלית וחברתית כאחד.

הרווחים הנוספים שבתוכנית

תוכנית זו תוכל גם לפתור בעיות נוספות: היא תאפשר לבנות שגדלו במשפחות מעוטות הכנסה, להמריא מבחינה מקצועית לתפארת משפחתן והעם. היא תאפשר לבנות שאחרי השירות הלאומי נקרעות בין שני רצונות – להתחתן בגיל צעיר או לרכוש מקצוע איכותי שדורש לימודים מפרכים – לשלב את שני הערכים יחד, שכן כבר בגיל 21 הן יוכלו להתחתן תוך סיום תואר ראשון. מתוך עמדה זאת יוכלו בקלות יחסית להמשיך לתואר שני ושלישי.

הרווחים הכלכליים למדינת ישראל

גם מבחינה כלכלית התוכנית תיטיב למדינת ישראל, שכן מבחינה כלכלית גרידא השירות הצבאי והלאומי של בנות לא משתלם. היה עדיף לשכור עובדים שיבצעו את כל העבודות הנדרשות ביתר יעילות, ולהיפטר מהאבטלה הסמויה שעולה הון תועפות, וזאת בנוסף לעיכוב בכניסת הבנות למערכת הלימודים והעבודה, שאף הוא מפחית כחמישה אחוזים מהתמ"ג – שהם תרומת הנשים לכלכלת המדינה.

הסיבה לקיום השירות הצבאי וממילא גם השירות הלאומי לכלל האוכלוסייה, למרות היותו לא משתלם מבחינה כלכלית מול צבא מקצועי, היא ערכית: א) כדי לשתף את כלל הציבור בתרומה למדינה, ב) לבטא את ערך השוויון שבין בנים לבנות.

על ידי העתודה לשירות לאומי כל בת תתרום למדינה תרומה משמעותית ומשתלמת בהרבה מבחינה כלכלית וחברתית. שכן היא תתרום הרבה יותר אם תתנדב באותו בית חולים בתור אחות מוסמכת או רופאה. וכן מורה מוסמכת תתרום יותר לבית הספר מאשר מתנדבת. וכן עורכת דין או רואת חשבון תוכל לתרום לנזקקים יותר מאשר מתנדבת שלא למדה. וכן חוקרת באוניברסיטה תוכל לתרום הרבה יותר לקידום תלמידים ומחקרים, מאשר בהתנדבות שבה היא אינה מבטאת את מלוא כישרונותיה.

הדרך להגשמת התוכנית

כדי להגשים את התוכנית באופן מיטבי, היה ראוי שמתוך מסגרת השירות הלאומי יוקם צוות שיבחן את האוניברסיטאות שבהן אפשר לפתוח מסלולים מועדפים, שיתאימו מבחינת האווירה לבנות הציבור התורני. צוות זה יבחר את המקצועות המועדפים מבחינת תרומתם לחברה, יאגם את התקציבים השונים המיועדים לבנות השירות הלאומי או הצבאי, ויקבע את דרך הסיוע במשך תקופת לימודיהן, זאת תמורת תקופת ההתנדבות שבעבורה יקבלו מחצית השכר המקובל על עבודה שכזו. עבודת התנדבות זו תיעשה מן הסתם במסירות יתרה, שכן המתנדבות ידעו שככל שיתרמו יותר, כך יגדל הסיכוי שיתקבלו לעבודה קבועה.

ככל שיגדל מספרן של בנות הציבור התורני (חרד"לי) ובנות ממשפחות מועטות הכנסה שיצליחו לממש את כישרונן בלימוד אקדמי משמעותי, כך החברה כולה תרוויח. פרט לכך יהיה בכך קידוש השם גדול, כשיתגלה לכול שהנאמנות לתורה ומצוות – ובכללן ערכי המשפחה – אינה פוגעת ביכולת לבטא את הכישרון באופן המיטבי, אלא להפך: היא מעצימה את הברכה שבמשפחה ובעבודה ובמחקר, לתפארת התורה, העם והארץ.

התוכנית בהר ברכה

כדי לסייע במעט להגשמת חזון זה, תוקם בשנה הבאה בהר ברכה תוכנית לבנות מצטיינות בלימודים שמעוניינות בעתודה לשירות לאומי. התוכנית תכלול ליווי חינוכי ולימוד תורה משמעותי. בימים אלו שוקדים גם על הסדרת התוכנית במסגרות השונות, ורתימת אישי הציבור שהביעו את תמיכתם בתוכנית. בתוך כך יוכלו להצטרף לתוכנית גם בנות מצטיינות שלאחר שירות לאומי.

יהי רצון שנזכה לראות את בנותינו מאירות את העולם בחוכמתן, מתוך צניעות וקדושה, עד שכל רואיהן יכירו את הברכה שבתורה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מאחורי כל הטיעונים: מאיסה בארץ

מכיוון שהמרגלים לא אהבו את ארץ ישראל, הם מצאו סיבות ריאליות לחשוש מלהיכנס אליה • עד היום, ביסודם של כל השיקולים הרציונליים עומדת אי-הבנת ערכה של הארץ • רבנים אינם נותנים פקודות, אבל הם מחוללים תהליכים אצל שומעיהם, ובזאת אחראים על בניית הזיקה לארץ אצל תלמידיהם • ההנגדה בין ההתיישבות לצורכי עם ישראל היא שקר – יישובי יהודה ושומרון בולמים הקמת מדינת טרור • גילוי הקדושה שבארציות מתאפשר רק בארץ ישראל • ההתנחלויות הן תמונת הניצחון האמיתית של ישראל מול האסלאם

במה חטאו המרגלים

לכאורה קשה, במה חטאו המרגלים? הרי הם נשלחו לתור את הארץ, לראות האם העם היושב בה חזק או רפה, האם יושבי הארץ רבים או מעטים. והנה נוכחו לפי מיטב שיפוטם, שהעם הכנעני שיושב בארץ הוא עם עז, עריו בצורות וגדולות מאוד, ואם עם ישראל ינסה לכבוש את הארץ, הגברים ייפלו בחרב והנשים והטף יימכרו לעבדים. כך המרגלים חשבו, אז מה רוצים מהם? שיראו כיצד עם ישראל צועד אל חורבנו ויחרישו? הלוא הייתה מוטלת עליהם חובה מוסרית להתריע מפני הסכנה. וגם אם המרגלים והעם טעו בשיקול הדעת, האם העונש צריך להיות כל כך חמור? שכולם ימותו במדבר, וכניסתו של עם ישראל לארץ תידחה בארבעים שנה, ואם לא יתקנו את חטא המרגלים ביום זה ייחרבו שני בתי המקדש?

כשלא אוהבים, לא מתאמצים

גם היום, רובם המכריע של האנשים שרוצים לסגת מיהודה ושומרון אינם אוהבים את ארץ ישראל, ואינם מבינים את ערכה, וממילא אינם מרגישים קשר ליהודה ושומרון. גם אם לא היו שום בעיות ביטחוניות ודמוגרפיות, הם לא היו מוכנים להשקיע מאמץ ביישובם

חטאם של המרגלים היה שלא הבינו את ערכה של הארץ ולא אהבו אותה, ולכן לא רצו כל כך להיכנס אליה, וכפי שנאמר: "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו" (תהלים קו, כד). מתוך כך טעו והגזימו בהערכת עוצמתם של הכנענים לעומת ישראל. לכן כאשר יהושע וכלב ניסו להצילם, אמרו תחילה: "טובה הארץ מאוד מאוד". רק לאחר מכן, מתוך ההכרה בערכה של הארץ, הם קראו לעם להתחזק באמונה וביכולתם לנצח את הכנענים (במדבר יד, ז ט).

מי שלא אוהב את הארץ, סולד מהצורך להיאבק עליה וממילא משכנע את עצמו שאין אפשרות לכובשה וליישבה, ומוצא לכך אלף סיבות. אולם הסיבה העיקרית היא שלא אכפת לו מארץ ישראל, וכל הסיבות שלו הן תירוצים. אין אדם שמוכן להשקיע מאמץ למען דבר שהוא לא מעריך. מי שאינו מעריך לימודים גבוהים, לא יוכל למצוא בקרבו את הכוחות לשקוד עד סיומם. מי שלא מעריך את השירות הקרבי, לא ימצא בקרבו תעצומות נפש לעמוד באימונים המפרכים המכשירים אותו להיות לוחם. מי שלא מעריך את חיי המשפחה, לא ימצא בקרבו כוחות לכרות ברית נישואים ולהקים משפחה. כל אלה ימצאו לעצמם אלף סיבות ריאליות מדוע הם אינם יכולים עכשיו ללמוד או להתגייס לצבא או להתחתן, אבל הסיבה האמיתית היא שהם לא רוצים.

אז והיום

גם היום, רובם המכריע של האנשים שרוצים לסגת מיהודה ושומרון אינם אוהבים את ארץ ישראל, ואינם מבינים את ערכה, וממילא אינם מרגישים קשר ליהודה ושומרון. גם אם לא היו שום בעיות ביטחוניות ודמוגרפיות, הם לא היו מוכנים להשקיע מאמץ ביישובם.

השפעת הרבנים

פעמים רבות אנו שומעים אנשים מבחוץ, שחושבים שהרבנים משפיעים על ידי פקודות שהם מנחיתים על הסרים למשמעתם. אולם הם אינם מבינים את העיקר. השפעה אמיתית אינה נובעת מפקודות אלא מלימוד הערכים המכוננים של החיים. כאשר ההורים והרבנים מלמדים את ערכה של ארץ ישראל דרך פרשיות השבוע וההלכות הקשורות למצוות יישוב הארץ, מתחולל תהליך פנימי בקרב הלומדים. הם מתבוננים על המציאות כולה מתוך ערכה של מצוות יישוב הארץ, וממילא רבים מהם עולים להתנחלויות ורבים אחרים תומכים במתנחלים. לפי זה ראוי לרבנים לערוך חשבון נפש, שאם הם רואים שאחוז ניכר מתלמידיהם מתרשלים במצוות יישוב הארץ, כפי הנראה לא זכו לשמוע על ערכה מרבותיהם.

חשיבות העיסוק בשבח הארץ

כדי להשריש בקרב עם ישראל את ערכה של ארץ ישראל, מרבה התורה לספר בשבחה: שעיני ה' אלוקינו בה מראשית השנה ועד אחריתה (דברים יא, יב), שמעיינות יוצאים בה בהר ובבקעה, שלא יחסר כל בה (דברים ח, ז י) וחמש עשרה פעמים התורה חוזרת ואומרת שהיא ארץ זבת חלב ודבש. וכן חז"ל הרבו לספר בשבחה. ללמדנו שבנוסף למצווה ליישב את הארץ, צריך גם לדעת את ערכה, לאהוב אותה ולחבבה. אפילו הרמב"ם בהלכותיו מדגיש את ערך רגש האהבה הכללי כלפי הארץ, וכותב: "גדולי החכמים היו מנשקים על תחומי ארץ ישראל ומנשקים אבניה ומתגלגלים בעפרה, וכן הוא אומר: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" (הלכות מלכים ה, י).

לא שוכחים מהעם, מגנים עליו

לעתים יצר הרע מתעטף בטיעונים צדקניים וטוען: "עם ישראל קודם לארץ ישראל, ואתם המתנחלים שכחתם את עם ישראל". יש אף "צדיקים" שמטיחים במתנחלים: "מה אתם עושים למען עם ישראל?". ועיניהם טחו מראות, שאילולי המתנחלים מזמן הייתה קמה ביהודה ושומרון מדינת טרור, וכל ערי השפלה היו מצויות תחת התקפות, ורבים היו נהרגים ונפצעים רחמנא ליצלן. וכי אפשר לעזור יותר מזה לעם ישראל, הלוא מדובר בהצלת נפשות ממש? רק מפני שזכינו לאהוב את הארץ ולהקים התנחלויות ברחבי יהודה ושומרון, אנו יושבים עדיין במקומות הקדושים הללו, וניצלים מן הסכנות האיומות שבהקמת מדינת טרור ביהודה ושומרון. אולם המספר שלנו ביהודה ושומרון מספיק רק כדי לעמוד בלחץ הנוכחי, ואם יגבר יותר – לא בטוח שיעמוד בזה. עדיין אנחנו זקוקים לעוד רבבות של משפחות, כדי להבטיח את עמידתנו למען עמנו וגאולתנו.

קומו אחים יקרים ועלו להתנחל בהרי יהודה ושומרון, ליישב את השממה ולבנות את הערים החרבות. ובזכות מצווה זו נזכה לבנים ובנות, נכדים ונכדות, כחול הים וכוכבי השמיים. יש עוד הרבה בתים שאפשר למלא, והרבה בתים שאפשר לבנות, וככל שיבואו יותר משפחות, כך ייפתחו יותר אפשרויות להמשיך לבנות.

גילוי האמונה תלוי בארץ ישראל

נמשיך לבאר את ערכה של מצוות יישוב הארץ. אמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (ספרי ראה נג). גם מבחינת ההלכה, זו המצווה היחידה שכדי לקיימה מסכנים נפשות, שכן נצטווינו לכבוש את הארץ, והתורה אינה מצווה לסמוך על הנס (מנחת חינוך תכה, תרד). לא זו בלבד אלא שאמרו חכמים: "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה", "וכל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה" (כתובות קי, ב). לכאורה קשה, מדוע מי שגר בחו"ל נחשב כעובד עבודה זרה?

אלא שחטאה הבסיסי של עבודה זרה, שהיא מחלקת ומפרידה את העולם לתחומים שונים השייכים לכוחות ואלים נפרדים. הפירוד הגדול ביותר שישנו בעולם הוא הפירוד שבין הרוחניות לחומריות, שלעתים נחשב בטעות לפירוד בין הטוב והרע. ומכיוון שבחוץ לארץ יכול היהודי לגלות את הקדושה רק ברוחניות, תוך ניכור מסוים מהטבע, נראה מזה כאילו דבר ה' מתגלה בתחומי הרוח בלבד; ואין פגיעה עמוקה יותר באמונת ישראל, כאשר מצטייר שכאילו כל התחום הגשמי מתקיים בלי השראה אלוקית ואף בניגוד לה. לכן מי שדר בחוץ לארץ, במקום שהאמונה מתגלה בחיי הרוח בלבד, נחשב כמי שעובד עבודה זרה.

לעומת זאת, סגולתה של ארץ ישראל שהיא ארץ הקודש, שניתן לגלות גם בגשמיותה את דבר ה'. ולכן מצווה ליישב את הארץ, לבנות בה בתים ולנטוע עצים. לכן בה מתגלה אמונת ישראל האחדותית.

מצב ישראל בגלות

שאלה: האם אי אפשר לגלות את הקדושה בחיים הארציים בחו"ל?

תשובה: לכאורה כן, אולם בפועל לא. הנה לכאורה טוב היה שיהודים יפתחו את מדעי הפיזיקה והכימיה לטובת האנושות, וכן יפתחו את הבנקאות ויסללו פסי רכבת לרווחת כלל האנשים. זה בדיוק מה שעשו יהודים בגרמניה, והנאצים השתמשו בכספם כדי לממן את ממשלתם וצבאם ולחולל מלחמת רצח עולמית. על פסי הרכבת שהברון הירש סלל, הובילו יהודים כדי לרצוח אותם בגזים שפותחו בעזרת גילויים מדעיים של יהודים. כך גם היה בברית המועצות, ולפני כן בספרד ובכל הארצות. הדברים אמנם מורכבים יותר, אולם ככלל זו קללת הגלות. רק כאשר ישראל מגלים את דבר ה' בארץ, מתגלה האמונה האחדותית בעולם, ומארץ ישראל מתפשטת ברכה וטובה לכל העמים ולכל הארצות.

לאחיי המתנחלים

שוב אנחנו שומעים עצות רעות על ישראל ומחשבות זדון על היישובים. האינטרס של מדינות העולם להסתדר עם מדינות ערב מעוור את עיניהן ומטה את דעתן נגדנו. המאבק היום אינו מוכרע לפי עוצמת כלי הנשק וכמותם, עובדה שיש לנו יותר מאשר לאויבינו, ואף על פי כן לא הצלחנו להכריע אותם. הם דרשו לשחרר אלף מחבלים תמורת חייל אחד – וקיבלו, למרות שישראל הודיעה במשך שנים שלא תיכנע לכך. מבחינתם מי שיגלה יותר אורך רוח ינצח. כי הם מוכנים להמתין עשרות שנים ומאות שנים, ואילו לאורח החיים המערבי אין יכולת התמדה כזאת. לכן בכל המבצעים בעזה ובלבנון, העובדה שהם שרדו נחשבת אצלם כניצחון ומאפשרת להם ליזום עוד ועוד מערכות. הדבר היחיד שמבטא מבחינתם הפסד הוא ההתנחלות והמתנחלים. ההיצמדות היהודית לקרקע היא ההוכחה שהיהודים יותר גיבורים, יותר נחושים, יותר אמיצים ויותר מצליחים. זו תמונת הניצחון היחידה של מדינת ישראל, שמרתיעה אותם באמת. לכן בכל העולם אויבי האסלאם מעריצים את המתנחלים, ומתוך כך את מדינת ישראל שעומדת מאחוריהם. הם מבינים שהמתנחלים הם הביטוי המובהק ביותר לניצחון האמת, הצדק והטוב על האלימות והטרור של המוסלמים.
זו השעה הראויה לעודד ולברך את המתנחלים להתחזק ביישוב הארץ, ולא להירתע מהזדון שמבחוץ ומהחולשה מבית.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

אשמתם של זקני ישראל

החטאים המסופרים בפרשה נעשו בידי הרשעים שבעם, אך הזקנים אשמים שלא מחו בעדם • בעקבות אי-המחאה, החטאים התפשטו בכל העם, וההידרדרות האמונית הגיעה עד לחטא המרגלים • הכניסה לארץ דורשת ערבות ואחריות לאומית, רוחנית וגשמית • מדיני טבילת כלים: כלי שנקנה ממפעל בבעלות יהודית חייב בטבילה גם אם הפועלים אינם יהודים, ולהפך • יהודי וגוי שקונים כלי בשותפות – הכלי פטור מטבילה • כלי שנקנה בידי צה"ל או המשטרה חייב טבילה מכיוון שעבר לבעלות יהודית • גר פטור מטבילת כליו הישנים

מהמדבר לארץ: תקוות ומשבר

עם כל מעלתם, שבעים הזקנים לא השכילו לתקן את החטא, למחות במתאוננים ולסייע למשה בהנהגת העם. זו הערבות שנדרשה מהצדיקים כדי להיכנס לארץ, שבה כל ישראל תלויים זה בזה. אולם הזקנים החדשים נותרו בצדיקותם האישית, ולא הצליחו להתעלות למדרגה כלל-ישראלית

בפרשת בהעלותך החל המסע המחודש לארץ ישראל. המסע הראשון נקטע על ידי חטא העגל; אז הובן שהדרך לארץ המובטחת רצופה מכשולים, ועל עם ישראל להיערך באופן המיטבי כדי שיוכל לעמוד בקשרי המלחמה הצפויים לו עם השונאים מבחוץ, והחמור יותר עם האויב הפנימי – היצר הרע שמטיל ספק באמונה ומטה את הלב לתאוות, במקום להתאמץ להגשים את החזון.

כדי לצלוח את הדרך הקשה, ציווה ה' את משה להעמיד את המשכן במרכז המחנה, לקדש את שבט הלוי ולקבוע את מקומם סביב המשכן כדי שישמרו את משמרת הקודש, לפקוד את כל הגברים יוצאי הצבא איש על מחנהו ואיש על דגלו לקראת כיבוש הארץ ויישובה, לסדר את שנים עשר שבטי ישראל סביב המשכן, וכך כשהמחנה כולו מבטא את החזון הגדול – להתכונן למסע. והנה ענן ה' עלה מעל המחנה, והמסע מתחיל. "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" (במדבר י, לה).

רצה הקב"ה לזרז את כניסתם לארץ והוליכם שלושה ימים במהירות. אולם כבר בחנייה הראשונה החלו הרשעים שבקצה המחנה להתאונן על טורח הדרך, ולא קמו צדיקים כנגדם למחות בהם. וכשאין דין למטה נעשה דין מלמעלה, "וישמע ה' וייחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" (במדבר יא, א).

גם הזקנים נענשו

מי האנשים שנשרפו בקצה המחנה? בפשטות, הרשעים ביותר, אלו שהתאוננו, הם נשרפו. אולם גם בקצה השני, מקרב הצדיקים ביותר, היו אנשים שנענשו. אלו היו זקני העם, שומרי גחלת האמונה במצרים, שכאשר חזר משה ממדיין, ובשליחות ה' ציווה שיבואו איתו אל פרעה לדרוש שישלח את ישראל, מרוב פחד נשמטו להם כל אחד לביתו. במעמד הר סיני נפרע מהם ה', כאשר ציווה שרק משה יעלה להר ואילו הם יישארו עם העם למרגלות ההר (שמות ה, א, ורש"י שם). במקום להבין את חטאם ולקבל את תיקונם בענווה, הזקנים לא נהגו מספיק כבוד בעת מתן תורה, ומתוך אכילה ושתייה הציצו לראות בשכינה והתחייבו מיתה. אלא שלא רצה הקב"ה לערבב את שמחת התורה, והמתין להם עד אירוע המתאוננים. זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלהם לתקן את חטאם: אילו היו דואגים על כבוד שמיים ומוחים במתאוננים, היו מתקנים את חטאם וניצולים. אולם משהתעצלו, נענשו ואכלה בהם אש ה' (שמות כד, י יא ורש"י).

המשך ההתדרדרות

משלא הייתה מחאה של זקני העם, גם האספסוף, הם קלי הדעת, החלו להתאוות לבשר ולהתאונן. שוב לא קמו גדולי ישראל למחות בהם, ובעקבות זאת הצטרפו לתלונות גם רבים מבני ישראל ובכו. הם לכאורה לא פגמו בכבוד שמיים, אולם באמת בכייתם הייתה תלונה קשה ופוגעת. במקום לראות את כל הטוב שעשה להם ה', בכו. "וייחר אף ה' מאוד ובעיני משה רע" (במדבר יא, י).

הניסיון לתקן על ידי שבעים הזקנים

עדיין היה אפשר לתקן. לשם כך ציווה ה' למנות שבעים זקנים, מאותם שוטרים שמסרו עצמם למלקות במצרים. כאשר גזר פרעה להעביד את ישראל בפרך, מינה שוטרים שיכו בישראל כדי להאיץ בהם להשלים את מכסת העבודה שהוטלה עליהם. אולם אותם שוטרים ריחמו על אחיהם ולא נגשו בהם, והיו המצרים מכים את השוטרים, שנאמר: "ויוכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נוגשי פרעה לאמור: מדוע לא כיליתם חוקכם". מכיוון שנשאו בצערם של ישראל והיטו גוום ללקות במקומם, ציווה ה' למשה למנותם לסנהדרין ונאצל מן הרוח אשר על משה עליהם: "ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו" (שמות ה, יד; במדבר יא, טז, ורש"י).

עם כל מעלתם, שבעים הזקנים לא השכילו לתקן את החטא, למחות במתאוננים ולסייע למשה בהנהגת העם. זו הערבות שנדרשה מהצדיקים כדי להיכנס לארץ, שבה כל ישראל תלויים זה בזה. אולם הזקנים החדשים נותרו בצדיקותם האישית, לא הצליחו להתעלות למדרגה כלל-ישראלית, ולכן לא זכו לעוד נבואות.

רק משה עמד בפרץ

העם המשיך להתלונן ולהטיח דברים כלפי מעלה, כאילו אין ביד ה' יכולת להאכילם ולהשביעם. ה' הביא להם להקות שליו להראות כי ידו אינה קצרה, ואותו הבשר שביקשו בתלונה הפך להם לרועץ, שכל המתאווים שהתנפלו על השליו לאוכלו בתאווה – נענשו ומתו על ידו בחרון אף ה'.

אולם החטא היסודי לא תוקן, הצדיקים לא חשו אחריות למחות בחוטאים. הסדקים המשיכו לחדור פנימה אל הקודש עד שאפילו אהרן ומרים דיברו במשה, כאילו הוא נוהג בפרישות יתרה. בלא ספק כוונתם הייתה לטובה, אולם מכיוון שההתאוננות נעשתה רווחת בישראל, אף הם לא חשו כראוי לכבודו של משה רבנו איש האלוקים. ולא היה מי שימחה בהם זולת ה'.

אף שהרשעים נענשו בקצה המחנה, וגם האספסוף ובני ישראל המתאווים נענשו, ואהרן ומרים ננזפו, הצדיקים לא התעוררו לקבל על עצמם שמעתה ואילך יעמדו בפרץ כנגד החוטאים. העם התרגל שבעת משבר מפנים את התלונות כלפי ה' וכלפי משה רבנו, במקום לערוך חשבון נפש שמכוון לתיקון עצמי.

שיא הנפילה – בכייה לדורות

כך נסדק האמון של בני ישראל בה' ובמשה, וביקשו לשלוח מרגלים לפני כניסתם לארץ. וכאשר חזרו המרגלים והוציאו את דיבת הארץ רעה, והביעו את עמדתם כי לא יהיה בכוחו של עם ישראל לכבוש את הארץ, עמד אותו הדור בפני ניסיון חייו. ברגע האחרון עוד ניסו יהושע וכלב למחות במרגלים ולהציל את העם מעצמו. אולם זה היה מאוחר, דבריהם נפלו על אוזניים ערלות. הצדיקים התרגלו שה' יצילם, ומשה רבנו יעמוד לבדו מול הרשעים. וכשהתגובה האלוקית לדברי המרגלים בוששה לבוא, נתמלאו פחד גם הם מפני אתגר הכניסה לארץ, ויחד עם כל העם בכו בלילה ההוא.

בבכייה זו מאסו בארץ חמדה והפנו עורף לאתגר העיקרי שלשמו יצאו ממצרים – לגלות את דבר ה' בארץ, שנאמר: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'" (שמות ו, ח; ושם ג, יז).

אז נגזרה כליה על כל אותו הדור, והכניסה לארץ התאחרה בארבעים שנה, עד שפגרי כולם ייפלו במדבר ובניהם יוכלו להיכנס לארץ. ומכיוון שהיה זה דור דעה שחווה את שעבוד מצרים ואת נס הגאולה ומתן תורה, אותו לילה שבו חטאו, ליל תשעה באב, נעשה ליל בכייה לדורות.

יהי רצון שנזכה לשאת באחריות הלאומית, לעמוד בפרץ, לשקוד על גילוי דבר ה' ביישוב הארץ בגשמיות ורוחניות, ולתקן בכך את החטאים שהובילו לחורבן.

טבילת כלים תלויה בבעלות

שאלה: הקונה כלי אכילה שיוצרו במפעל ששייך ליהודי וכל העובדים בו הם גויים, האם צריך להטבילו?

תשובה: נקדים תחילה שבעת שיהודי קונה או מקבל מגוי כלי מאכל שעשוי ממתכת או זכוכית, מצווה שיטביל אותו במקווה לטהרו, כדוגמת גר שטובל בעת גיורו. אולם הכול הולך אחר הבעלות: אם היהודי הוא בעל המפעל, גם אם כל הפועלים גויים, הכלים אינם צריכים טבילה. ומנגד אם המפעל שייך לגוי, גם אם כל הפועלים יהודים – הכלים צריכים טבילה.

שאלה: האם סוחר בכלי מאכל, שקנה כלים מגוי כדי למוכרם, צריך לטבול את הכלים שקנה?

תשובה: כל עוד כוונתו למוכרם אינו צריך להטבילם, הואיל ובעבורו הם כלים שנועדו לסחורה, אבל יהודי שיקנה אותם ממנו כדי להשתמש בהם, יתחייב להטבילם.

שותפויות של יהודים וגויים

כלי שיהודי וגוי קנו בשותפות מגוי – אינו צריך טבילה, הואיל ולא עבר לגמרי לרשות יהודי. מותר ליהודים לאכול בכלים אלו, כשם שמותר ליהודים לאכול בכלים של גוי, בתנאי שלא אכלו בכלים הללו מאכלי טרף באופן שטעם הטרף נבלע או נדבק בכלי. אם לאחר מכן היהודי יקנה את חלקו של הגוי, יתחייב לטבול את הכלי בברכה.

כלים של צה"ל והמשטרה

כלי אכילה שנקנו על ידי צה"ל, משטרת ישראל ושאר גופים השייכים למדינת ישראל, חייבים בטבילה בברכה. ואף שיש במדינה אזרחים גויים בעלי זכויות אזרח מלאות, מכיוון שככלל מדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית, הכלים חייבים בטבילה.

כלים של גר

שאלה: לפני כשנה זכינו לעבור גיור ולהתקדש ולהצטרף לעם ישראל. לפתע התעוררה לנו שאלה: האם עלינו לטבול את כלי האכילה שלנו?

תשובה: גר אינו צריך לטבול את כליו, מפני שבשעה שהוא טובל ונעשה יהודי, גם הכלים שברשותו נטהרים עמו. אמנם בדורות האחרונים יש שהסתפקו בזה (דרכי תשובה קכ, ד בשם חדרי דעה; מהרש"ג ג, מח), ובעקבותיהם כמה מרבני הדור האחרון כתבו שהגרים חייבים להטביל את כליהם בלי ברכה. אולם הראשונים והאחרונים לא הזכירו הלכה נחוצה זאת, ואם אכן הגרים חייבים לטבול את כליהם – לא ייתכן שהיו שוכחים להזכיר הלכה כזו במסגרת הלכות גיור או טבילת כלים. מוכרחים לאור זאת לומר שכלי הגר אינם צריכים טבילה, הואיל והם נטהרים יחד עמו (וכך כתב בשם משמואל מטות תרעח, בשם אביו האבני נזר; נזר הקודש יו"ד יז; ציץ אליעזר ח, כ; מנחת אשר ג, סו).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

חובת המחאה במסגרת הצבא

גם אם יש מחלוקות כיצד להגיב לכרסום בצביון היהודי בצה"ל, הלכה פסוקה היא שחובה להוכיח • תוכחת הזולת מבטאת אהבה ומונעת כעס ונקמה • מי שאינו מוחה – נחשב שותף לחטא ונענש • חובה לחזור ולהוכיח פעמים רבות, כל עוד יש סיכוי שהתוכחה תועיל • החובה חלה גם במצבים בלתי נעימים למוכיח • החובה מתחזקת בעידן שבו לגופים ציבוריים יש מנגנוני קבלת תלונות לשם התייעלות • הדבר מקובל גם בצה"ל, ואינו נחשב לפגיעה בסמכות • הדרכים המקובלות והרצויות למחאה במסגרת הצבאית

אספת הרבנים

אצל חיילים דתיים רבים נדמה שתלונה נחשבת כערעור על סמכות המפקד ואולי אף פגיעה בצבא. אולם צריך לדעת שעמדה כזו היא שריד מתקופת המלכות, ואף על פי כן התורה הורתה למחות כנגד חטאי המלכות. לעומת זאת, כיום תלונה נחשבת כהתנהגות אזרחית שראויה לשבח

לפני שבוע השתתפתי באספת רבנים שכונסה ביוזמת אבי מורי שליט"א, לשם דיון בכרסום צביונו היהודי של צה"ל בתחומים שונים. תהליך שהרמטכ"ל וסגנו מובילים, עד כדי יצירת סביבה שאינה מתאימה לאורח חיים יהודי מסורתי, בעיקר בתחום עירוב הבנים והבנות ואי שמירת גדרי הצניעות. היו שסברו שצריך להגדיר את הקו האדום שמעבר אליו חייבים לסרב פקודה. היו שסברו שהבעיות עמוקות וקשות ולכן יש צורך במאבק רחב על מטרותיו הכלליות של הצבא, ואף להצהיר שאם המצב ימשיך להתדרדר, נצטרך לקרוא לנוער לדחות את הגיוס בכמה שנים עד שהמצב יתוקן. מנגד, היו שסברו כי אף שהדרך לשינוי המצב אינה ברורה, לקריאה כזו אין מקום. גם הגדרת הקו שמעבר לו צריך לסרב פקודה היא בעייתית, שכן אינו דומה אדם שעלול להפסיד מכך את פרנסתו לאדם שנמצא בשירות חובה, ובכלל בענייני צניעות הגדרים פחות מוגדרים ותלויים באדם, במקום ובזמן.

חובת המחאה – הלכה מוסכמת

בתוך מכלול הדעות, הצעתי להסכים על עמדה אחת בסיסית, שיסודה במצוות התוכחה: כל חייל שנפגש עם בעיה משמעותית בתחום ההלכה והצניעות, חייב לקיים את מצוות התוכחה, שהיא חובה מהתורה, בהגשת תלונה בדרכים המקובלות בצבא ובחברה. גם אם יש סוברים שהצעה זו אינה היעילה ביותר, מדובר על חובה מהתורה שרבים מתרשלים בקיומה, ויש הכרח להחזירה למקומה הראוי. גם גורמי הצבא שבפניהם הועלו תלונות על פגיעה קשה בחיילים הדתיים ובצביון היהודי של הצבא, טענו שאין בעיה, וכי מתוך כלל התלונות של חיילים על נושאים שונים אחוז התלונות על עניינים דתיים הוא מזערי. הרי שהקפדה על קיום מצוות התוכחה תתרום להעלאת המודעות בפיקוד הבכיר ותועיל לשיפור המצב. ההצעה התקבלה, והתבקשתי לכתוב על כך מאמר הלכתי.

מצוות המחאה

מצווה על אדם מישראל שרואה את חברו חוטא שימחה בידו. אסור שהמחאה תנבע מתוך שנאה כלפי החבר אלא להפך, עליה לנבוע מתוך אהבה ואחריות למצבו, שכשם שיהודי צריך לדאוג לחבירו שלא יהיה רעב כך עליו לדאוג שלא יחטא. ואכן מצינו שמצוות אהבת הריע ומצוות התוכחה נאמרו בסמיכות, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא. לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז יח). הרי שהתורה מלמדת אותנו שעל ידי התוכחה מבטאים את האהבה האמיתית, ולהפך כאשר אין מוכיחים, מצטברת טינה כבושה ולבסוף נעשים שונאים ונוקמים ונוטרים. אבל כאשר מוכיחים, מתקנים את המצב. וגם כאשר לא מצליחים לתקן, התסכול יוצא ומבינים שכנראה קשה מאוד לחוטא לשנות את דרכו.

כאשר מדובר בחטא מערכתי ציבורי, חובת המחאה גוברת, שכן החטא פוגע ברבים ובצביון החברה.

הנמנע ממחאה נענש על החטא

אמרו חכמים: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו (נענש בחטאם של אנשי ביתו), באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו" (שבת נד, ב). הרי שחייל שיכול למחות כנגד דבר חטא ואינו מוחה, אף שהוא עצמו לא חטא, נעשה שותף בחטא ונענש.

מובא בתלמוד (שם נה, א), שרבי זירא אמר לרבי סימון, שהיה בקשר עם אנשי ריש גלותא: תוכיח אותם על מעשיהם הרעים. ענה לו רבי סימון: הם אינם מקבלים את תוכחתי, ומדוע שאוכיח אותם בחינם? ראוי לציין שאנשי שלטון שונאים תוכחות, והמוכיח אותם עלול לשלם על כך מחיר אישי, לפיכך סבר רבי סימון שאם ממילא לא יקבלו את תוכחתו, עדיף שישתוק.

ענה לו רבי זירא: אף על פי שלא יקבלו, חובה עליך להוכיחם. וכפי שאמר רבי אחא ברבי חנינא: "מעולם לא יצתה מידה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה". כלומר, לאחר שיוצאת מן השמיים הוראה טובה, אין הקב"ה חוזר ממנה, חוץ ממקרה של אנשים שיכלו להוכיח את החוטאים ולא הוכיחו. כפי שהיה בעת שגזר ה' על חורבן בית המקדש: בתחילה גזר להעניש את הרשעים בלבד, וחזר וגזר להעניש את הצדיקים שלא מחו. וזהו שנאמר: "'ויאמר ה' אליו, עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתווית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה' וגו' (יחזקאל ט, ד). אמר לו הקב"ה לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תו (סימן) של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה ועל מצחם של רשעים תו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, היה בידם (של הצדיקים הללו) למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם – לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, אם לפניך גלוי – להם מי גלוי? והיינו דכתיב: 'תהרגו למשחית… וממקדשי תחלו' (שם ט, ו). וכתיב: 'ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית' (שם)". ביאר רב יוסף, שהזקנים הללו שבהם התחילה הפורענות היו "בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו", אולם מכיוון שלא קיימו את מצוות המחאה – נענשו ראשונים.

חובה מתמשכת

כמה פעמים צריך להוכיח? אמרו חכמים: "הוכח – אפילו מאה פעמים" (בבא מציעא לא, א). זה בתנאי שיש סיכוי שהתוכחה תתקבל, כי התוכחה מופנית לאדם שמקבל את העקרונות שעליהם המחאה מבוססת; או במקרה שלנו, כשהיא כלפי גוף ציבורי, שכאשר סך התלונות כלפיו מצטבר לכמות מסוימת הוא מתחיל לשנות את עצמו לטובה.

כאשר אין שום סיכוי שהתוכחה תתקבל, המצווה להוכיח פעם אחת, ומעבר לזה אין להוכיח. וכפי שאמרו חז"ל (יבמות סה, ב): "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (רמ"א או"ח תרח, ב; מ"ב ט).

גם במצבי אי-נעימות

עד כמה צריך להתאמץ בתוכחה? נחלקו בזה האמוראים: לדעת רב על המוכיח להוכיח את החוטא בתוקף כזה עד אשר החוטא ירצה להכותו. לדעת שמואל, התוכחה צריכה להיות חריפה אך לא עד כדי הכאה, אלא עד אשר החוטא ירצה לקללו. ולדעת רבי יוחנן התוכחה צריכה להיות עד אשר החוטא ינזוף במוכיח ויאמר לו בחומרה כי אינו רוצה לשמוע אותו יותר (ערכין טז, ב). להלכה פסק הרמב"ם שהתוכחה עד הכאה. וכך כתב: "וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה הוא נתפש בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהן" (הלכות דעות ו, ז).

במדינה דמוקרטית – החובה גוברת

נמצא אם כן שחובת ההוכחה מחייבת את החייל גם כאשר היא כרוכה בכניסה למצבים מאוד לא נעימים מול מפקדיו. החובה קיימת גם כאשר רוב הסיכויים שלא תתקבל, מפני שלעולם יש סיכוי שהיא תועיל במקצת, אפילו כאחת ממאה תוכחות. וכל שאינו מוכיח, נעשה שותף בחטאה של כל שדרת הפיקוד, שפוגעת בצביון היהודי של צה"ל וכופה על חיילים שלא לנהוג כפי ההלכה.

אם כך היה נכון בעת שהשליטים פחות התחשבו בתלונות, על אחת כמה וכמה כיום, כאשר כל המערכות הציבוריות מקימות גופי ביקורת פנימיים ומעמידות לרשות הציבור מנגנוני פנייה מסודרים, כדי לתקן את עצמן בעזרת התלונות.

אצל חיילים דתיים רבים נדמה שתלונה נחשבת כערעור על סמכות המפקד ואולי אף פגיעה בצבא. אולם צריך לדעת שעמדה כזו היא שריד מתקופת המלכות. אז תלונה נחשבה כפגיעה בכבוד המלכות, ואף על פי כן התורה הורתה למחות כנגד חטאי המלכות. לעומת זאת, כיום תלונה נחשבת כהתנהגות אזרחית שראויה לשבח. כך השיטה הדמוקרטית משתפת את הציבור כולו בעיצוב המערכות ושיפורן.

אופן קיום חובת המחאה

ראשית, יש לפנות אל המפקד הישיר ואל הרב הצבאי היחידתי. אם הם יפתרו את הבעיה מה טוב.

אם הבעיה לא נפתרה, יש להפנות את המחאה לארבעה ערוצים:

  • א) למשרד פניות הציבור באכ"א. גם הורים ובני משפחה יכולים לפנות לשם. משרד זה רגיל לעבוד ביעילות ומהירות.
  • ב) לקו הפתוח של הרבנות הצבאית, בהיותו הגוף האחראי באופן הישיר לענייני היהדות בצה"ל.
  • ג) לגופים המלווים חיילים בצבא כגון איגוד ישיבות ההסדר ואיגוד הישיבות הגבוהות, ולארגונים ציבוריים כדוגמת 'צו 1' וכדומה.
  • ד) לנציב קבילות החיילים. זהו גוף חוץ-צבאי, שטיפולו ארוך ומערכתי, ונועד למקרים שבהם הצבא לא השכיל לתקן עצמו ביעילות.

בבעיות קשות שאינן מקבלות מענה ראוי, רצוי לשלוח העתק לכלי תקשורת כדוגמת 'בשבע' וערוץ 7, שמעוניינים לסייע בכך.

כאשר קשה לחייל לקיים את חובת המחאה, יכולים ההורים להחליפו ולקיים במקומו את חובת המחאה.

יש לקיים את מצוות התוכחה בהקדם, מפני שככל שהיא סמוכה לאירוע תועלתה מרובה יותר. אולם גם מי שהתרשל ולא קיים אותה אז, חייב לקיימה אחר כך ואפילו אחרי שנה, מפני שעדיין יש בקיומה בכל הערוצים הנזכרים תועלת.


תוספות העורך:

משרד פניות הציבור באכ"א

הקו הפתוח של הרבנות הצבאית

  • בטלפון 073-3402226

גופים המלווים חיילים בצבא

נציב קבילות החיילים

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד