ארכיון הקטגוריה: משפט

מותר לעקור עצים מזיקים?

הערה בעניין מערכת המשפט: במקום ביקורת כלפי החלטות בג"ץ, יש לשנות את מבנה מערכת המשפט מהיסוד • איסור השחתת עצים: רק עץ שמניב פירות בכמות מסוימת אסור בעקירה • רק השחתה אסורה, אך עקירה לצורך מניעת נזק מותרת, בתנאי שאין דרך אחרת • עלות הגינון אינה סיבה לעקירת עץ פרי • מחלוקת בנוגע לעקירת עצים לצורך הרחבת הבית או שיפוץ הגינה • יש חוששים מעקירת עצים גם כשההלכה מתירה, ולכן עדיף שנוכרי יעקור • תיקון הרושם שנוצר מכותרת המאמר הקודם

הערה בעניין מערכת המשפט

מותר לעקור את העצים שמזיקים על ידי הבאת ברחשים, בתנאי שאין דרך אחרת למנוע זאת, וכן מותר לעקור את העצים שמונעים את הרחבת הבית. לגבי עקירה לצורך הקמת גינה נאה ישנה מחלוקת. ונראה למעשה שהרוצה להקל יש לו על מה לסמוך, ובתנאי שישקול את הצורך

בימים האחרונים שוב שמענו שבית המשפט העליון סירס את מדיניות הממשלה בעניין המסתננים, גם חוק ההסדרה הוקפא לזמן בלתי מוגבל בעטיים, וכל עמלם של הבוחרים על ידי נציגיהם ירד לטמיון. בעקבות זאת שמענו מחאות וביקורת נוקבת מפי שרים וחברי כנסת על מערכת המשפט. אולם המצב של המערכת המשפטית ידוע זה מכבר, משופטי בית המשפט העליון ועד היועצים המשפטיים ופרקליטי המדינה, כולם מחויבים לזכויות הפרט על חשבון ערכים לאומיים יהודיים. הטענות כלפיהם חסרות ערך, כך היא תפיסתם והם לא ישנו אותה.

לכן כל דברי הביקורת של השרים וחברי הכנסת אינם במקומם, עליהם ליטול את הסמכות שבידם ולשנות את המערכת המשפטית מן היסוד. לכך הם נבחרו! הדבר כרוך במאבק ציבורי ותקשורתי, וכולל חקיקה חד משמעית בענייני הלאום, שינוי סדרי בחירת השופטים, פיצול סמכויות היועץ המשפטי לממשלה והחזרת תפקיד היועצים המשפטיים למקומו, כיועצים ולא כמעצבי מדיניות. אם השרים וחברי הכנסת סבורים שיש אחרים בממשלה ובכנסת שמפריעים לכך, שיתקיפו אותם בגלוי ולא את המערכת המשפטית. שידע הציבור מי פוגע באופן אנוש בזכויותיו כעם וכבוחר.

מותר לעקור עצי פרי?

שאלה: לאחר שסיימנו לבנות את ביתנו, שתלנו בגינה 15 עצי פרי. במשך השנים נוכחנו לדעת שהם גורמים לנו צער. רובם נותנים מעט פירות, ובדרך כלל הציפורים והחרקים מקדימים לאכול מהם. שניים מהם נותנים פירות רבים, אבל מכיוון ששתלנו אותם קרוב לחלון, הברחשים והיתושים שמתכנסים סביבם חודרים לבית וגורמים לנו צער רב. גם השכנים מתלוננים על כך. שלושה מהעצים כמעט אינם נותנים פרי. בנוסף לכך, אנחנו מעוניינים להגדיל את הבית ולשם כך צריך לעקור לפחות שני עצי פרי. מעבר לזה, הגינה שלנו פחות יפה משאר הגינות מפני שעצי סרק ושיחים נאים יותר.

השאלה היא, האם מותר לעקור את כל עצי הפרי כדי להרחיב את הבית, ולשתול במקומם עצי סרק? במצב הנוכחי השווי של הפירות שגדלים על העצים זעום, והרבה יותר משתלם לנו לשתול במקומם עצי סרק, עובדה שאנחנו מוכנים לשלם על כך אלפי שקלים לגנן. אם התשובה שאסור, האם מותר לפחות לעקור את העצים שאינם מוציאים פירות רבים, או את אלה שנמצאים במקום שמיועד להרחבת הבית? והאם מותר לעקור את כל העצים על ידי נוכרי?

מהו עץ פרי

מכיוון שהנושא מורכב, יש להרחיב בביאור התשובה.

האיסור לעקור עץ פרי הוא בתנאי שהעץ מניב פירות; אבל אם העץ הזדקן או חלה, עד שהוא מניב בשנה פחות מקב פירות (כקילו ו 200 גרם, ליתר דיוק 1,200 סמ"ק), פקע ממנו דין עץ מאכל ומותר לעוקרו. לגבי עץ זית, מפני חשיבותו המיוחדת, ישנה חומרה שכל עוד הוא מוציא בשנה רבע הקב (כ 300 גרם) אסור לעוקרו. כדי לדעת כמה פרי העץ מניב צריך לעקוב אחריו כמה שנים, כדי להיות בטוחים שאינו מניב יותר מהשיעור הנזכר.

המדד לכך הוא לפי ההשקיה והטיפול הרגיל של בעל העץ: אם הוא משקה אותו ומטפל בו כפי הבנתו ורגילותו, ולמרות זאת אינו נותן כמות כזו של פרי – מותר לעוקרו.

גם נטיעה צעירה שעדיין נמצאת בשנות העורלה ואיננה מניבה פרי אסור לעקור, מפני שהיא עתידה להניב קב פירות (מהרש"ם ז, קעח).

עץ פרי שגורם נזק

איסור עקירת עץ פרי נאמר בתורה בלשון השחתה, שנאמר: "לא תשחית את עצה" (דברים כ, יט). מכאן שמותר לעקור עץ פרי לשם הסרת נזק, הואיל ועקירה זו אינה לשם השחתה אלא כדי להסיר נזק. וכן מסופר בתלמוד (בבא קמא צב, א), שכאשר הרגיש האמורא שמואל שהדקלים הנטועים בין הגפנים מזיקים לגפנים, ציווה על אריסו לעקור את הדקלים.

לפיכך מותר לעקור עץ פרי שמאפיל על החלון ומונע מן האור להיכנס לבית, שכן זהו נזק גדול שאדם רגיל להקפיד עליו מאוד. אומנם אם אפשר למנוע את הנזק על ידי קציצת הענפים המאפילים על החלון, יש להסתפק בקציצתם, למרות שיצטרך לטרוח כל כמה חודשים בקציצת הענפים, משום שמניעת טרחה שכזו אינה מתירה עקירת עץ פרי (חוות יאיר קצה).

וכן הדין כאשר צריך לשלם לגנן כדי שיקצוץ את הענפים כל כמה חודשים. לכאורה יטען הטוען: כשם שמותר לעקור מטע שעלות הטיפול בו גבוהה מהרווח שיש ממנו, כך אפשר לעקור בגינה עץ פרי כאשר עבודת הגנן בטיפול בו או בקציצת ענפיו שווה יותר משוויו (למשל, במקרה שהעץ נותן בשנה חמישה קילו ששווים 50 שקלים, כאשר עבודת הגנן שווה 200 שקלים). אולם אין לטעון כן, משום שנטיעת עץ פרי בגינה פרטית אינה לתועלת כלכלית, שכן כל אדם נבון יודע שעלות גידול פירות בגינה פרטית (כולל זמן העבודה) גבוהה לאין ערוך מעלות גידול פירות במטע מסחרי. הרי שלפי כוונת הנוטעים עץ פרי בגינה – ערך כל קילו שגדל בגינתם שווה פי עשרה מערך הפירות שהם קונים בחנויות יוקרה. לכן רק כאשר מניעת הנזק כרוכה בטורח גדול מאוד, או בעלות כספית גדולה בהרבה ממה שמקובל בטיפול בעצי פרי, יש היתר לעקור.

לפיכך, כאשר עץ הפרי מושך אליו יבחושים וזבובים שנכנסים לבית וגורמים צער רב, צריכים לנסות תחילה להסיר את הנזק על ידי ריסוס, גם כאשר הדבר כרוך במאמץ והוצאות כספיות. אבל אם הניסיונות לא צלחו, מותר לעקור את העץ.

לצורך הרחבת דירה וגינה

כפי שלמדנו, כאשר העקירה אינה לשם השחתה אלא לשם תועלת חשובה ששווה הרבה יותר מהעץ, אין איסור לעקור את העץ (ב"ק צא, ב). לפיכך, מותר לעקור עצי פרי כדי לבנות במקומם בית דירה.

אלא שיש נוטים להחמיר, שרק לצורך חיוני מותר לעקור עץ פרי, כגון שהמשפחה התרחבה והדירה צפופה להם; אבל בשביל מותרות ופינוק, כגון הרחבת מרפסת בלא הכרח או סידור הגינה מחדש באופן יפה יותר – אין לעקור עצי פרי (שאלת יעבץ, זבחי צדק, ערוך השולחן). ויש נוטים להקל לעקור לכל צורך שמקובל על העשירים, ואפילו לצורך הרחבת החלל הפנוי בגינה לצורך טיול (מהר"י באסן, חיד"א, שבות יעקב).

למעשה, הרוצים להקל יש להם על מה לסמוך, ולכתחילה כשאפשר עדיף להחמיר.

הסכנה הסגולית

יש אומרים שגם כאשר על פי ההלכה מותר לעקור את עץ הפרי, מכל מקום כדאי להיזהר מכך, מפני שישנה מסורת שכל העוקר עץ פרי מסתכן בנפשו, וכפי שאמר רבי חנינא: "לא מת בני שיבחת, אלא מפני שקצץ תאנה לפני זמנה" (ב"ק צא, ב). אומנם דעת רוב הפוסקים, שרק כאשר עוקרים עץ שלא כהלכה יש סכנה, אבל העוקר על פי ההלכה אין במעשהו שום סכנה. לעומתם, יש חוששים גם כאשר יש לכך היתר; במיוחד למדו זאת מצוואת רבי יהודה החסיד, שהיה אחד מגדולי מקובלי אשכנז הראשונים והזהיר שלא לעקור עץ פרי. ויש שחששו מאוד לכל אזהרותיו, ואמרו שכל העובר עליהן מסתכן בנפשו (שאלת יעב"ץ א, עו; חיים ביד כ"ד). היו רבנים שמסיבה זו, גם כאשר על פי ההלכה היה מותר לעקור עץ פרי, נזהרו וחששו להורות היתר בזה מחמת הסכנה. ורבים המליצו ליתר ביטחון לבצע את העקירה על ידי נוכרי, שאין עליו איסור לעקור עץ פרי, ועל ידי כך היהודי יינצל מהסכנה.

עקירה על ידי נוכרי

לדעת רוב הפוסקים, כל דבר שאסור על ישראל מהתורה, אסור מדברי חכמים לישראל לבקש מנוכרי שיעשה אותו בעבורו. איסור זה נקרא "שבות". אומנם במצב של ספק איסור, מכיוון שהבקשה מהגוי אסורה מדברי חכמים בלבד, ובספק בדברי חכמים אפשר להקל, ממילא כאשר יש ספק אם מותר לעקור את העץ – מותר לבקש זאת מנוכרי (כמבואר בפנה"ל שביעית ה, ט, 9).

הלכה למעשה

מותר לעקור את העצים שמזיקים על ידי הבאת ברחשים, בתנאי שאין דרך אחרת למנוע זאת, וכן מותר לעקור את העצים שמונעים את הרחבת הבית. אומנם לגבי עקירת עצי פרי לצורך הקמת גינה נאה ישנה מחלוקת. ונראה למעשה שהרוצה להקל לעקור לצורך נוי ומותרות, יש לו על מה לסמוך, ובתנאי שישקול את הצורך היטב וישהה את החלטתו, כדי שיהיה בטוח שמדובר ברצון אמיתי ולא חולף. ונכון שיעשה זאת על ידי גוי.

התנצלות על הכותרות במאמר הקודם

בשולי המאמר, אני מוצא חובה לתקן את הרושם המוטעה שהעורך שכותב את הכותרות נתן למאמרי הקודם. ראשית, טרחתי להסביר במאמר את המשקל הרב של המסורת ואנשי האמונה בקרב כל הזרמים הציוניים. ולכן כותרת המשנה "הציונות החילונית הצליחה להקים את המדינה" מנוגדת למה שכתבתי. החידוש אכן היה שכדי להוביל את המהלך הלאה צריך קישור עמוק יותר לקודש, לכן גם הכותרת הראשית "בלי אמונה – אין מדינה" אינה מבטאת את התוכן המורכב של המאמר.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

משפט עברי – באחריות לומדי התורה

הפגיעה של הממסד המשפטי בזהות היהודית, בביטחון ובהתיישבות היא תוצאה של הזנחת משפט התורה • אין להאשים את המערכת החילונית, כל עוד איננו מפתחים משפט עברי שמתאים למדינה מודרנית • חובה לעסוק בדיני התורה, תוך הכרת המציאות העכשווית, כדרכם של לומדי התורה בכל הדורות שלא דנו באופן תיאורטי ומנותק • מותר לאדם דתי להתמנות לשופט כיום, בתנאי שישאף לשינוי המצב וישתדל לפסוק לפי התורה כשאפשר • יש להיזהר מפסיקות שהתאימו בעבר והיום גורמות עוול, שהרי חכמים מתקנים תקנות בהתאם למצב

הממסד המשפטי – ערכאות של גויים

בישיבות אנחנו לומדים את המשפטים הנוגעים לימי התנאים, האמוראים, הראשונים וראשוני האחרונים. אם יבואו בשאלות הנוגעות לקהילה היהודית בימי הביניים – תהיינה לנו תשובות מפורטות, אבל לצערנו לא עסקנו מספיק במשפט הראוי לתנאי החברה והכלכלה של ימינו

בשבוע שעבר  סקרתי בקצרה את הפגיעה הקשה והשיטתית שהממסד המשפטי החילוני פוגע בזהותה היהודית של מדינת ישראל, בביטחונה וביכולתה ליישב את הארץ. זה העונש על הפניית העורף למצוות התורה – להעמיד שופטים ומשפטים על פי התורה, שנאמר (שמות כא, א): "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". אמנם מותר לנציגי הציבור לחוקק חוקים ולתקן תקנות, אלא שכל זה בתנאי שהמחויבות הבסיסית לעקרונות התורה נותרת על כנה; אבל כאשר שיטת המשפט יונקת את תפישותיה וערכיה ממקורות נוכריים, הרי שבתי המשפט נחשבים כ"ערכאות של גויים".

אם כן לכאורה, כפי שכתבו רבנים רבים, חלים על מערכת המשפט החילונית שלנו דבריו החמורים של הרמב"ם: "כל הדן בדייני נכרים ובערכאות שלהן, אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו" (הלכות סנהדרין כו, ז). וכתב הרב יצחק הרצוג זצ"ל, הרב הראשי לישראל בעת הקמת המדינה: "כעת כאשר עם ישראל שוכן בארצו, ולדאבון לבנו הוא דן על פי חוקים זרים, הדבר חמור אלף פעמים יותר מיחיד או קהילה בישראל שהולכים לדון בערכאות של גויים… ותוצאות מצב מחפיר ומביש זה מי ישורן" (התורה והמדינה כרך ז). וכן סברו הרב צבי פסח פרנק זצ"ל; ציץ אליעזר (יב, פב); 'חזון איש' (סנהדרין טו, ד); הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל (תחומין ג, עמ' 244) והראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצ"ל (יחו"ד ד, סה).

בעת הקמת המדינה עוד היו יהודים נאמנים שעל פי סברות שונות פקפקו באיסור ובהשלכותיו החמורות, אולם לאחר הניסיון שהצטבר במשך השנים, כבר ניתן לראות בעליל את חומרת החטא ואת גודל עונשו.

האשמה המוטלת עלינו

אמנם חובה להודות בגלוי על האמת ולומר שגם אנחנו, לומדי התורה, שותפים מלאים באשמה.

נניח שנזכה והעם יתעורר מחר לתשובה, וירצה למלא את ייעודו, לתקן עולם במלכות שד-י, והציבור כולו יבקש מנציגיו בכנסת ובממשלה: "אנא בטלו מאתנו את משפטי הגויים, השיבו שופטנו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, והעמידו את משפט התורה על תילו, כדי שממנו תצמח הבשורה לתיקון העולם". חברי הכנסת והממשלה יתכנסו ויחליטו על שינוי מערכת המשפט, ויבואו מיד לרבנים ויודיעו להם: "הנה החלטנו לבטל את מערכת המשפט החילונית, ומהחודש הבא אנו מבקשים שתפעילו את מערכת המשפט כולה".

במציאות הנוכחית, יצטרכו הרבנים בלית ברירה לבקש ממערכת המשפט החילונית להמשיך לנהל את ענייני המשפט. מפני שלדאבון לבנו, עדיין לא הכנו את התשתית הלימודית להקמת מערכת משפט על פי התורה. עדיין לא הכשרנו שופטים שיוכלו למלא את מקום השופטים של היום, עוד אין לנו עמדה מגובשת לגבי סדרי הדין, הראיות, התביעה הפלילית, דיני חוזים, דיני עבודה, הדין הציבורי, מיסים, חברות בע"מ וכיוצא בזה. בישיבות אנחנו לומדים את המשפטים הנוגעים לימי התנאים, האמוראים, הראשונים וראשוני האחרונים. אם יבואו בשאלות הנוגעות לקהילה היהודית בימי הביניים – תהיינה לנו תשובות מפורטות, אבל לצערנו לא עסקנו מספיק במשפט הראוי לתנאי החברה והכלכלה של ימינו (זולת כמה מכונים שביררו מספר סוגיות).

בנוסף לכך, בסוגיות רבות יש מבוכה, שכן נחלקו בהן הראשונים, ומחמת הגלות לא היה כוח לחכמי ישראל להכריע הלכה, וכל אחד מהנידונים יכול לטעון "קים לי" כדעת פלוני, כלומר לדעתי הלכה כדעת הרב שמצדיק את עמדתי. וכיוון שלא הוכרעה הלכה, לא ניתן לפסוק מי צודק. כדי שנוכל להקים מערכת משפט על פי התורה נצטרך לפסוק תחילה הלכה ברורה בכל הסוגיות העקרוניות.

לימוד זכות על מייסדי המשפט

ניתן אם כן ללמד זכות על המשפטנים הישראלים, שלא בזדון הפנו עורף למשפט התורה, אלא מתוך שסברו שלא יצליחו לקיים על פי משפטי התורה חברה וכלכלה מודרנית – פנו למשפט שהיה כבר רווח בארץ. משפט שתחילתו בחוקים הטורקים ועיקרו על פי המשפט האנגלי, ומשם ואילך המשיכו לבנות את מערכת המשפט על פי הניסיון העצום שנרכש במערכות המשפט של המדינות הדמוקרטיות, תוך עבודה של מאות אלפי משפטנים, שבדרך של בירור, ניסוי, טעיה ותיקון, יצרו מערכת משוכללת שמתאימה לחברה המודרנית.

לפי זה אין להחיל על מי שתומך במערכת המשפט החילונית את דברי הרמב"ם: "הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו".

אמנם בפועל, כיוון שמערכת המשפט החילונית יונקת את ערכיה מהחברה המערבית (על תחלואיה השונים), היא אטומה לערכי התורה, העם והארץ (שוב ניתן אולי ללמד זכות, שכדי שלא לבלבל את שיקוליה הציבה מערכת המשפט לעצמה חומה גבוהה בין ערכי המשפט החילוניים לערכים הישראלים שבתורה. בפועל, התוצאה קשה מאוד לזהותה היהודית של המדינה). פעם אחר פעם מערכת המשפט עושקת את העם היהודי מערכיו, זכויותיו, ארצו ויעודו הלאומי. רק על ידי טענות של סכנת נפשות (כמו בנושא הגירה ערבית למדינת ישראל בטענת איחוד משפחות), טיעונים לאומיים התקבלו בדוחק.

שינוי הדרגתי

צריך להוסיף, שגם אילו הייתה בידינו משנה סדורה, ובזמן קצר היינו מסוגלים להעמיד מערכת משפט מסודרת להפליא, עדיין היינו חייבים לקבוע תקופת ביניים, שבה ידונו כל החוזים, ההסכמים, והתיקים הפליליים, על פי מערכת המשפט הנוכחית, כדי שלא למוטט את מערכת החברה והכלכלה שהתבססה עליה. לכן המעבר למשפט התורה צריך להיות הדרגתי, באופן ששום אדם לא יפגע מהשינוי.

לימוד משפט התורה

הרי שחובה גדולה מוטלת על ציבור לומדי התורה ומלמדיה, ללבן לעומק את משפט התורה, ועל פיו לבחון את שיטות המשפט השונות בעולם על הטוב והרע שבהן, לבחון את מערכת החוקים והתקנות הנוהגים במדינת ישראל, ולשקול מה ראוי לאמץ, מה ראוי לשנות ואילו תקנות ראוי לתקן.

יש לציין שמתקופת הגמרא ועד תחילת התקופה המודרנית, תלמידי הישיבות היו בקיאים בתורת הכלכלה והמשפט הנהוגים בימיהם. הם ידעו מה הגויים פוסקים ומה צריך לפסוק לפי ההלכה. לצערנו, בדורות האחרונים נוצר מרחק בין עולם התורה ועולם המעשה, כאשר עולם התורה התכנס לבירורים תיאורטיים, עד שיש טוענים שכל בירור שנוגע להלכה ולמעשה נחשב נמוך לעומת החילוקים המופשטים.

אם נמשיך את מורשת הלימוד מדורי דורות, הרי שלומדי סדרי נשים ונזיקין בתלמוד, וחלקי חושן משפט ואבן העזר בשולחן ערוך, צריכים כיום להיות מצויים בהכרת מערכת המשפט לדרגותיה, הדין הפלילי, סדר הדין, סדרי המסחר, אשראי, השקעות, מינוף, ריביות, מיסים, חוקי עבודה ועוד.

מתוך כך נוכל להעמיד חזון של מדינה יהודית שנוהגת על פי משפט התורה, שכל רואיו יכירו וידעו איך על ידו עקרונות הצדק וערכי המוסר באים לידי ביטוי מלא. וכפי שנאמר (דברים ד, ו-ח): "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוהינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת, אשר אנכי נותן לפניכם היום".

האם ראוי להתמנות לשופט

יש רבנים שסוברים שאסור ליהודי להתמנות לשופט במערכת המשפט החילונית. אמר לי פעם שופט ירא שמים, שהוא נמנע מלחתום כעד על כתובה, מתוך התחשבות בדעת הרבנים שסוברים שהוא פסול לעדות.

לעומת זאת, יש רבנים שסוברים שהואיל והציבור על ידי נציגיו בכנסת קיבל על עצמו את מערכת המשפט החילונית, מותר לאדם לקיימה ולהתמנות לשופט, שהרי לא הוא אשם בקביעת שיטת המשפט הנוכרית.

לעניות דעתי נראה שהכול תלוי בעמדתו של השופט. אם הוא מצטער על כך שאין נוהגים על פי משפט התורה, ומנסה ככל יכולתו לתקן, אזי יש ערך לכך שיתמנה לשופט. הוא כמובן אינו יכול להפר את התחייבותו לפסוק על פי החוק המוסכם, אולם במקרים שהחוק נתון לפרשנות, כפי ששופטים חילוניים נוהגים לעיתים למתוח את פרשנותם באופן קיצוני לכיוון החילוני, מצווה עליו למתוח את הפרשנות עד קצה האפשר לכיוון משפט התורה. אבל אם הוא משתלב בתוך המערכת, ומקבל את עולה המוסרי בלב שלם, גם אם מעת לעת הוא מעטר את דבריו בפסוקים ודברי חז"ל, הרי שהוא שותף בחילול השם (נראה שכך סבר גם הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, תחומין ג עמ' 244).

לעתים אנו שומעים משפטנים דתיים שמתנכרים לזכות הבסיסית של ישראל על ארצו, ואף שואבים את נימוקיהם מסמכות מפוקפקת של בית המשפט הבינלאומי בהאג, שהוא ללא כל ספק "ערכאות של גויים". ואזי גם אם לדעתם הם הלכו בדרך המשפטית הרווחת בעולם, כיוון שיכלו לבחור בדרך נוספת שאף היא לגיטימית ותואמת את התורה (כמו דו"ח אדמונד לוי), בפועל הם שותפים בחילול השם שעליו דיבר הרמב"ם.

הסמכות לתקן תקנות

חובה להוסיף שלעיתים, שופטים ודיינים שיפסקו לפי דין התורה הפורמלי (כמו למשל בירושות ומזונות), יימצאו כפוסקים בניגוד לעקרונות התורה. שכן ברור שאילו היתה לחכמים סמכות, היו קובעים תקנה כדי לפתור את העיוות שעלול להיווצר מהבנה פשטנית של דין התורה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד