ארכיון הקטגוריה: משפחה

גיל חובת הנישואין בדורנו

תגובות שונות לטור משבוע שעבר על איסור מניעת היריון • מי שהגיע לגיל הנישואין ולא מצא בת זוג אינו חייב להתפשר על זיווג לא מתאים • בימינו לימודי תורה ופרנסה לוקחים זמן רב יותר. כיצד זה משפיע על חובת גיל הנישואין? • יש לקבוע להלכה שכיום מותר לדחות נישואין עד גיל 24 • מדוע לא לחייב גם בימינו להינשא עד גיל 20 • מדוע לא נכונה הגישה לפיה בימינו מותר לדחות נישואין עד גיל מאוחר • גם כשהמציאות משתנה, העקרונות נשארים

תגובות על הטור הקודם

בשבוע שעבר הגבתי על דיבה שמוטחת כנגד "הרבנים", שכביכול בלי שום בסיס הלכתי המציאו איסור לדחות נישואין והיריון כדי לקדם את האג'נדה החברתית שלהם.

כדי להזים את הדיבה הרעה הזאת שהוציאו על רבנים, ציטטתי מקורות רבים לכך שאכן הורו חכמים שמצוות פרו ורבו מחייבת להתחתן עד גיל עשרים ולא יאוחר מגיל עשרים וארבע. וכל כך חמורה ומחייבת המצווה, שכעיקרון מוטל על בית הדין לכפות על כך, אלא שבפועל כדי להימנע מקטטות נהגו שלא לכוף על הזיווגים (שו"ע ורמ"א אה"ע א, ג). ואם ההלכה מחייבת להתחתן כדי להוליד, מובן מאליו שאסור לזוגות נשואים לדחות את קיום מצוות פרו ורבו על ידי מניעת היריון. אמנם כשיש קושי מיוחד יש לפעמים היתר לדחיית המצווה, וכדי לברר את ההלכה שואלים רבנים, ולא כדי להעצים את שליטתו של "הממסד הרבני" בחייהם של האנשים והנשים, כדברי המעלילים.

היו לטור תגובות רבות – חלקן אוהדות, חלקן מתנגדות וחלקן קנטרניות.

האם צריך להתפשר כדי להתחתן בזמן

ככל שחולפות השנים, חולף עובר גם הזמן המתאים לקשירת קשר הנישואין, מפני שהזמן המתאים מבחינה נפשית לנישואין הוא בסביבות גיל עשרים, וככל שהוא מתרחק ההתלהבות פוחתת וקשה יותר להתקשר בברית עולם של נישואין. לכן צעירים שדחו את נישואיהם מתקשים אחר כך במציאת זיווגם

יש שואלים: איך ייתכן לצוות על בחור להתחתן עד גיל מסוים, הרי זה תלוי אם ימצא בת זוג מתאימה?

תשובה: אכן, בוודאי שאין מחייבים אדם להתחתן עם בחורה שאינה מוצאת חן בעיניו. יתר על כן, עלתה השאלה מה יעשה אדם שמצא בחורה שרוצה מאוד להתחתן איתו, וגם היא לא רעה בעיניו. אלא שלדעתו הוא יכול למצוא בחורה שתתאים לו יותר, והשאלה הייתה האם למרות שכבר הגיע לגיל עשרים מותר לו להתעכב כדי למצוא את הראויה בעיניו. והשיבו שאף שהגיע לגיל חיוב נישואים, אינו חייב להתחתן עם מי שלדעתו אינה מתאימה לו (עיין יפה ללב ח"ד אה"ע א, יג).

הרי שקביעת הגיל נועדה לכוון את האדם למועד המתאים לקיום מצוות הנישואין ופרו ורבו, שכל העולם נברא בעבורה.

השאלה הגדולה על קיום הלכה זו בימינו

אמנם עדיין אנחנו צריכים להתמודד עם בעיה מרכזית בסוגיה זו. הרי לכאורה כבר בגיל שלוש עשרה הנער מתחייב בכל המצוות, ואף על פי כן אמרו חכמים שמצוות התורה חלה על האיש בגיל שמונה עשרה ולא יאוחר מגיל עשרים. וזאת משום שלפני כן עליו להתכונן לקראת האתגר הגדול של הקמת המשפחה בשני תחומים: האחד הוא לימוד יסודות התורה (משנה אבות ה, כא; קידושין כט, ב; יו"ד רמו, ב), והשני – פרנסה. באותן השנים שבהן למדו את יסודות התורה, הקדישו הנערים חלק מהיום לעבודה, כדי לסייע לאב ובתוך כך ללמוד את המלאכה שממנה יוכלו להתפרנס, וכדי לבנות בית ולחסוך כסף לרכישת אמצעים לצורכי פרנסה (סוטה מד, א; רמב"ם דעות ה, יא).

לפי זה אנחנו נמצאים במבוכה, שכן בדורות האחרונים עולמנו עבר שינויים מופלגים, החיים נעשו מורכבים יותר, וההכנות לקראת האחריות שבהקמת המשפחה אורכות זמן רב יותר. בעבר היה די בלימוד פשוט של התנ"ך והמוסר, ההלכה וטעמיה, כדי להיות מוכן להקמת בית יהודי. די היה לעבוד עם האב כמה שעות ביום כדי לרכוש עד גיל שמונה עשרה את היכולת המקצועית לעבוד ולפרנס, ואף לחסוך מעט כסף לצורכי החתונה ובניית הבית, שהיה בו חדר אחד בלבד. אולם כיום, כדי להתמודד עם האתגרים הניצבים בפני האדם, צריך ללמוד הרבה יותר תורה. לשם כך צריכים רוב הצעירים ללמוד במסגרת ישיבתית לאחר גיל שמונה עשרה לפחות שנה, ובדרך כלל יותר.

עוד חובה קדושה מוטלת על הצעירים, להגן על העם והארץ במסגרת הצבא, ואף קיום מצווה זו גורם לדחייה של הנישואין. כמו כן רכישת מקצוע שהולם את כישרונותיו של האדם מצריכה בדרך כלל לימודים אקדמיים שאורכים כמה שנים ומתבצעים לאחר השירות הצבאי. ואפשר שאלו שמוכשרים להיות מדענים, ראוי שידחו את נישואיהם עד לאחר רכישת תואר שלישי, כדי שיוכלו להתקדם במקצועם לרווחת משפחתם, העם והעולם. גם הבתים שאנחנו רגילים לחיות בהם יקרים יותר, מפני שהם יותר גדולים ומאובזרים במערכות מים וחשמל, וכדי לרוכשם צריך לעבוד מספר שנים.

הדילמה והמסקנה

אם נצטרך לדחות את הנישואין עד לסיום לימוד כל יסודות התורה, סיום לימוד המקצוע המתאים וקניית הבית, רוב הצעירים יצטרכו לדחות את נישואיהם עד גיל שלושים וארבעים.

מנגד, דחייה כזו אינה אפשרית להלכה, מפני שלמרות שהסביבה שאנו חיים בה נעשתה מורכבת, מסובכת ומאתגרת יותר, טבעו הנפשי והגופני של האדם לא השתנה, וזמן הנישואין המתאים לו הוא בגיל צעיר. וככל שעוברות השנים, הוא מאבד חלק מהחיוניות המתאימה כל כך לשלבים הראשונים של הנישואים. מעבר לכך, יש גבול למשך הזמן שיכול אדם לגזור על עצמו לחיות כחצי בן אדם, בלי אהבת אמת שמולידה חיים.

לפיכך, מתוך התחשבות במכלול השיקולים וראייה כוללת של המציאות, מחד יש הכרח לדחות את גיל הנישואין בכמה שנים, ומאידך יש הכרח להגביל דחייה זו. ואכן מצינו בדברי חז"ל, שעד גיל עשרים וארבע עוד הבחור גמיש, ועל כן ציוו חכמים להורים לדאוג שעד אז ילדיהם יתחתנו (עיין קידושין ל, א, ובמפרשים). וכן מצינו שכמה מגדולי הפוסקים (רש"ל וחיד"א ועוד) הורו שגם מי שנאלץ לדחות את הנישואין, לא ידחה יותר מגיל עשרים וארבע.

לפיכך, ניתן לקבוע שההלכה מחייבת כיום להתחתן עד גיל עשרים וארבע, ובשעת הדחק בתנאים מסוימים ניתן לדחות את הנישואין מעבר לכך.

הטוענים כנגד דחיית הגיל

אמנם יש שאינם מקבלים הכרעה זו. חלק מתעקשים לטעון שאל לנו להתחשב בקשיים ובאתגרים שהחיים המודרניים מציבים לפנינו, אלא עלינו להמשיך לדרוש מכל הבנים להתחתן לפני גיל עשרים, כדרך שנהגו בדורות הקודמים.

אולם מוכרחים לדחות את דבריהם, מפני שכבר למדנו שחכמים הורו לדחות את הנישואין מפני צורכי דרך ארץ, כלומר כדי שהבחורים יוכלו להכין את עצמם לפרנסת משפחתם (סוטה מד, א). ואכן המחייבים את הבחורים להתחתן לפני גיל עשרים, גוזרים על רוב שומעי לקחם חיי עוני, ומונעים מהם את האפשרות להשתתף ביישובו של עולם לפי הכישרון שחנן אותם ה'. ורבים מהם גם נוטים להתכחש למצווה הגדולה מהתורה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ.

הטוענים שבטל הדין

מנגד יש טוענים שאין לקבוע כיום שום גיל מחייב לנישואין. שכן הגיל שקבעו חכמים היה בתקופה שבה היו יכולים עד גיל שמונה עשרה ללמוד את יסודות התורה, לרכוש מקצוע ולבנות בית. ולכן גם כיום יכול אדם לדחות את נישואיו עד לאחר שיסיים את מלוא הכנותיו בתורה, ירכוש מקצוע מכובד ויקנה דירה ממוצעת. ואמנם מסתבר שאין איסור להתחתן לפני השלמת התהליך הארוך הזה, אבל מנגד גם אין לחייב להתחתן לפני כן. לפיכך פרח מהעולם דין זה של גיל הנישואין.

אולם גם עמדה זו לא ניתן לקבל. שכן העיקרון שקבעו חכמים הוא שלא ניתן לדחות את גיל הנישואין בלא גבול. וכפי שכתב הרא"ש (קידושין א, מב) בטעם הדבר שקבעו חכמים גיל למצוות התורה: "שלא ייתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו". הרי שיש למצווה זו קצבה, והיא לאחר ההכנות ההכרחיות לקראת הנישואין.

יתר על כן, ככל שחולפות השנים, חולף עובר גם הזמן המתאים לקשירת קשר הנישואין, מפני שהזמן המתאים מבחינה נפשית לנישואין הוא בסביבות גיל עשרים, וככל שהוא מתרחק ההתלהבות פוחתת וקשה יותר להתקשר בברית עולם של נישואין. לכן צעירים שדחו את נישואיהם מתקשים אחר כך במציאת זיווגם, ורבים נותרים רווקים שנים ארוכות מאוד. זו אחת הסיבות המרכזיות להתפוררות מוסד המשפחה בארצות המערב. אפשר לומר, שכשם שקשה לבחורים בני עשרים וחמש לעבור טירונות קרבית שמתאימה לבני שמונה עשרה, כך קשה לבני עשרים וחמש למצוא את זיווגם.

שמירת העקרונות והיעדים

אכן אנחנו נמצאים בעולם משתנה, וחלק מההדרכות שהתאימו לדורות קודמים פחות מתאימות לימינו. אולם העקרונות נשארו כשהיו, כפי שגם טבעו הבסיסי של האדם נותר כשהיה. נמצא שתפקידנו לזקק את הערכים והעקרונות שקבעה התורה וליבנו חכמים, בהתאמה לתנאי דורנו.

העקרונות הם שמצוות הנישואין ופרו ורבו הן מהמצוות החשובות ביותר, וכפי שאמרו חכמים: "לא נברא העולם אלא לפריה ורביה" (משנה גיטין מא, ב), שנאמר "לא תוהו בראה, לשֶבֶת יצרהּ". עיקרון נוסף הוא שיש למצווה זו גדר, ולא ניתן לדחותה בלא גבול. גם טבעו הביולוגי-נפשי של האדם מחייב זאת. עקרון נוסף הוא שאדם צריך להתכונן באחריות לקראת נישואיו. ועוד עיקרון חשוב הוא שאדם צריך להיות שותף ביישובו של עולם, כדרך שנהגו האבות שחפרו בארות והתקינו שווקים, ובימינו ראוי לאדם לעסוק בפיתוח התעשייה, המדע, הכלכלה והחברה.

לפיכך, ניתן לקבוע להלכה שגיל עשרים וארבע שנאמר כגיל שניתן לדחות עד אליו את הנישואין בשעת הדחק, הוא הגיל שעד אליו יכול אדם לכתחילה לדחות כיום את נישואיו. אמנם אם הוא מסוגל להתחתן לפני כן בלי לפגוע בעקרונות החשובים שהזכרנו, תבוא עליו ברכה.

אמנם אין מדובר באתגר קל. כדי לקיים את המצווה הנפלאה והמשמחת הזאת, על הצעירים להזדרז לרכוש מקצוע. לשם כך צריך גם שלא להאריך את שנות הלימוד בישיבה מעבר לנדרש. במקרים רבים ניתן גם לחלק את עול הפרנסה עם האישה האהובה והאוהבת כדי להשלים את הלימודים המקצועיים. כמו כן מצווה להורים ולחברה לסייע במתן תנאים אופטימליים לבניית המשפחות הצעירות.

בעזרת ה' עוד נעסוק בכך בעתיד.

האם הרבנים המציאו איסור?

לאחרונה נטען שאיסור מניעת היריון לפני קיום מצוות פרייה ורבייה הוא המצאה של רבנים ולא הלכה • מצווה להינשא עד גיל עשרים ולכל המאוחר עשרים וארבע • החובה להינשא בגיל צעיר עיקרה משום מצוות פרייה ורבייה, ומניעת הרהורי עבירה היא רק טעם משני • מי שמגיע לגיל נישואין ונמנע מפרייה ורבייה מבטל מצוות עשה • אישה חייבת לסייע לבעלה לקיים את מצוותו ועל דעת כן נישאה לו • דחיית היריון דומה לדחיית מצוות המילה ליום התשיעי • הוצאת דיבה על הרבנים

ההתקפות על הרבנים סביב שאלת דחיית היריון

מי שיעיין בדברי חז"ל ובדברי הראשונים והאחרונים, ימצא שהרבנים ממלאים את חובתם נאמנה בכך שהם מלמדים ומורים שמצוות פרייה ורבייה מחייבת להתחתן עד גיל עשרים, ובשעת הדחק עד גיל עשרים וארבע, וכן כאשר הם מורים לזוגות הצעירים שאסור למנוע היריון משום שאסור לדחות את זמן קיומה של המצווה

לאחרונה התפרסמו בכמה כלי תקשורת התקפות על "הרבנים" שמתוך רצון לקדם את האג'נדה החברתית שלהם המציאו איסור הלכתי לפיו אסור לזוג צעיר למנוע היריון לפני היריון ראשון וקיום מצוות פרו ורבו, כאשר באמת מבחינה הלכתית אין בזה שום איסור. על פי הטענות, דינה של מצווה זו כדין המצווה על האב למול את בנו ביום השמיני, שאף שיש הידור למול אותו השכם בבוקר, אין מעודדים את האנשים לקיים את הברית בשש בבוקר אלא רבים מקיימים את הברית אחר הצהריים. כך גם כאן, המצווה היא אכן לפרות ולרבות, אבל אין בעיה הלכתית לעכב את קיום המצווה בכמה שנים. לטענתם, הרבנים משתמשים בהלכה כדי לקדם את האג'נדה החברתית, ובכך הם חוטאים בחטא חמור של הסתרת האמת מהשואלים אותם.

עוד טענו שהרבנים, כחלק מ"הממסד הרבני", עושים זאת כדי להרחיב את שליטתם לתחומים נוספים, ובמיוחד בתחומים הקשורים לחייהן של נשים. שכן נשים פטורות ממצוות פרייה ורבייה, ולכן אי אפשר לחייב אישה בשם ההלכה להיכנס להיריון, אלא שהרבנים משתמשים במעמדם ובסמכותם ללא הצדקה הלכתית.

בעקבות התקפות אלו צריך לברר שלוש שאלות:
א) האם יש גיל מסוים שבו צריך לפי ההלכה לקיים את מצוות פרו ורבו, וכל הדוחה אותה מעבר לגיל זה מבטל את המצווה?
ב) האם נשים פטורות ממצוות פרו ורבו?
ג) האם אישה נשואה יכולה לומר לבעלה שאינה מעוניינת להשתתף עמו בקיום חובת פרו ורבו?

קבעו חכמים גיל לנישואין

לכאורה היה הבן צריך להתחתן בגיל שלוש עשרה, שאז הוא מתחייב במצוות, אלא שהורו חכמים לדחות את הנישואין לגיל שמונה עשרה ולכל המאוחר לגיל עשרים, וכפי שאמרו במשנה (אבות ה, כא): "בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף". וכן מבואר בגמרא קידושין (כט, ב).

שתי סיבות לדחייה

שתי סיבות לדחייה:

א) כדי להתכונן לאתגר הגדול של הקמת משפחה על ידי לימוד התורה, וזהו שאמרו חכמים שם במשנה: "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה" (אבות ה, כא). וכן אמרו חכמים שיש להקדים לימוד תורה לנשיאת אישה, שאם יישא אישה תחילה, עול המשפחה עלול למנוע ממנו ללמוד תורה כפי הראוי לו (קידושין כט, ב). וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רמו, ב).

ב) פרנסה. המנהג היא שבאותן שנים שהנערים למדו את יסודות התורה, הם הקדישו חלק מהיום לעבודה, כדי לסייע לאב ובתוך כך ללמוד ממנו את המלאכה שממנה יוכל להתפרנס, וגם כדי לבנות בית ולחסוך כסף לרכישת אמצעים לצורכי פרנסה. וכן אמרו חכמים בגמרא: "לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית וייטע כרם ואחר כך יישא אישה" (סוטה מד, א). וכן כתב הרמב"ם (הל' דעות ה, יא). וכן מבואר בהרחבה בזוהר חדש (בראשית ח, ב).

האיסור לדחות נישואין משום פרייה ורבייה

אגב, טענה נוספת מטיחים ב"רבנים", שהסיבה העיקרית לכך שהם מעודדים את הצעירים להינשא היא מפני היצר הרע שגובר על הצעירים. ובמקום שיחנכו אותם להתגבר על יצרם, הם מחנכים אותם להתחתן בשנות העשרים הראשונות, וכמובן גם ללדת מיד לאחר החתונה, וזאת על חשבון פיתוחן האישי של הנשים.

הבה נתבונן ביסוד ההלכתי לחובת הנישואין עד גיל עשרים. מבואר בגמרא: "אמר רבא וכן תנא דבי ר' ישמעאל: עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי יישא אישה. כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר (הקב"ה): תיפח עצמותיו" (קידושין כט, ב). והסיבה לכך מפני שהוא מתבטל ממצוות פרייה ורבייה, שעל חשיבותה אמרו חכמים: "לא נברא העולם אלא לפרייה ורבייה, שנאמר 'לא תוהו בראה, לשבת יצרה'" (משנה גיטין מא, ב).

וכן מבואר במדרש: "עת ללדת ועת למות – משנולד אדם הקדוש ברוך הוא מצפה לו שיישא אישה עד עשרים שנה. הגיע לעשרים ולא נשא אישה – הקדוש ברוך הוא אומר לו עת ללדת הוא לך ולא רצית – אין זו אלא עת למות" (קהלת רבה ג, ג). הרי שמה שאמרו חכמים על מי שלא נשא אישה "תיפח עצמותיו" הוא מפני שהתרשל מלהוליד.

וכן נפסק להלכה, וכפי שכתב הרמב"ם: "האיש מצווה על פרייה ורבייה… וכיוון שעברו עשרים שנה ולא נשא אישה, הרי זה עובר ומבטל מצוות עשה" (אישות טו, ב).

וכך כתב הרא"ש (קידושין א, מב): "שלא ייתכן שיתבטל מפרייה ורבייה כל ימיו" – ולכן הכרח לקבוע את הגיל שבו הבחור יכול להשלים את הכנותיו לחתונה, שאז חובה עליו להתחתן. וכן כתב בסמ"ג (עשין מט): "וכיוון שעברו עשרים שנה ולא נשא אישה – הרי זה עובר ומבטל מצוות עשה" (וכמו כן הלבוש אה"ע א, ג; מהר"ם פדאווה מה; מהרי"ט יו"ד מז; שכנה"ג יו"ד רלו הגה"ט מד; יפה ללב ח"ד אה"ע א, יב. ואף לרשב"א ד, צא, כך ההלכה, אלא שהוא סובר שהחיוב בגיל עשרים הוא מדרבנן, ושבועה חלה על מצווה דרבנן).

משקל החשש מהרהורי עבירה

הוסיפו חכמים עוד טעם לאיסור דחיית הנישואין, שלא יתגבר עליו יצרו, וכפי שאמר רב הונא: "בן עשרים שנה ולא נשא אישה – כל ימיו בהרהור עבירה" (קידושין כט, ב). אבל טעם זה לא נזכר כטעם מחייב להלכה, אלא הוא מצטרף לסיבה העיקרית שהיא קיום מצוות פרייה ורבייה. וכך חייבים לומר, שאם לא כן היה צריך להתחתן בגיל חמש עשרה, שכן אז היצר שולט יותר מאשר בגיל עשרים. יתר על כן, גם אם ידוע על נער שנכשל מאוד בהרהורים כמעשה אונן – אין להורות לו להתחתן לפני שיהיה מוכן לחתונה מבחינה תורנית ומבחינת האחריות לפרנסה.

תוקף המצווה

חובת הנישואין בגיל המתאים חמורה כל כך עד שדינה כדין מצווה שבית דין כופים על קיומה. וכפי שנפסק בשולחן ערוך: "ובשום עניין לא יעבור מעשרים שנה בלא אישה. ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופים אותו לישא, כדי לקיים מצות פרייה ורבייה" (אה"ע א, ג). לדעת הרי"ף והרמב"ם הכפייה נעשית במלקות שוט, ולדעת בעלי התוספות והרא"ש משתמשים בתוכחות וקנסות, שלא יסחרו עמו או לא יעסיקו אותו, אבל אין מכים או מנדים אותו על כך (שו"ע אה"ע קנד, כא).

וכך מסוכם להלכה על כל הראשונים. אמנם למעשה כתבו הריב"ש (סי' טו), והרמ"א ועוד רבים, שאין לכפות על הנישואין, כדי שלא להרבות קטטות.

אפשרות הדחייה עד גיל עשרים וארבע

על פי המבואר בגמרא (קידושין ל, א) כתבו כמה מגדולי האחרונים שכאשר יש צורך להתכונן לנישואין יותר שנים, אפשר לדחות את הנישואין לאחר גיל עשרים, אבל לא יאוחר מגיל עשרים וארבע (יש"ש קידושין א, נז, עפ"י הרא"ש; החיד"א בברכי יוסף אה"ע א, ט; פת"ש אה"ע א, ה; רב פעלים יו"ד ח"ב, ל).

וזו ההוראה המקובלת לימינו, הואיל וחיינו יותר מורכבים וההכנות הנצרכות לחיי הנישואין אורכות יותר זמן. מעבר לכך, גם מצוות השירות בצבא מעכבת בימינו את גיל הנישואין בכמה שנים. אבל אין לאחר יותר את הנישואין, שכן זה הגבול האחרון שקבעו חכמים לדחיית המצווה הגדולה של נישואין ופרו ורבו.

מכל מקום, מי שמתאמץ להתחתן עד גיל עשרים וארבע ולא מצא אישה שראויה לו, הרי הוא אנוס, ואין טוענים נגדו שהיה צריך להתחתן עם אישה שאינה ראויה לו.

ההפרדה בין האיש לאישה

גם הטענה שנשים פטורות ממצוות פרו ורבו, ולכן מותר לאישה לדחות היריון למרות שהדבר אסור לאיש, אינה נכונה. ראשית, גם לאישה יש מצווה לפרות – ועל כך אכתוב בעזרת ה' בפעם אחרת. שנית, לאחר שנתקבלה תקנת רבנו גרשום שאסור לאיש לשאת שתי נשים, ואסור לאיש לגרש את אשתו בעל כורחה, נעשה האיש תלוי לגמרי באשתו בקיום חובת המצווה, ובהסכמת האישה להינשא הסכימה להיות שותפה עמו בקיום חובת המצווה (חת"ס אה"ע כ).

דיבה

נמצא שההתקפות הבוטות על הרבנים יסודן בעלילה. מי שיעיין בדברי חז"ל ובדברי הראשונים והאחרונים, ימצא שהרבנים ממלאים את חובתם נאמנה בכך שהם מלמדים ומורים שמצוות פרייה ורבייה מחייבת להתחתן עד גיל עשרים, ובשעת הדחק עד גיל עשרים וארבע. וכן כאשר הם מורים לזוגות הצעירים שאסור למנוע היריון, משום שאסור לדחות את זמן קיומה של המצווה. אמנם כשיש קושי מיוחד יש לפעמים היתר לדחיית המצווה, וכדי לברר את ההלכה שואלים רבנים.

כמו כן ברור שאין להשוות את דחיית ברית מילה מהבוקר לאחר הצהריים לדחיית מצוות פרו ורבו. שכן מצוות ברית המילה היא שתתקיים המילה ביום השמיני, ורק הידור ישנו בקיומה בבוקר. ואם אחר הצהריים היא תתקיים ביותר שמחה ורוב עם, לכתחילה נכון לקיימה אחר הצהריים. אולם דחיית קיום מצוות פרייה ורבייה דומה יותר לדחיית ברית מילה ליום התשיעי, שיש בזה איסור מן התורה. ומבחינה מסוימת מצבו של מי שדוחה את קיום מצוות פרו ורבו יותר חמור, שאמרו חכמים שקללת "תיפח עצמותיו" חלה על ראשו.

אשרינו

אשרינו שבחר בנו ה' מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובכלל זה את מצוות המשפחה, שבזכותה ניכר בעליל איך שומרי המצוות זוכים להקים משפחות טובות ויפות, עד שקשה להכיל את הכאב והקנאה של מי שלא זכה לקיים את הדרכות התורה.

האם לבדוק את בריאות העובר?

עובר שלוקה בתסמונת דאון, האם ובאילו תנאים מותר לבצע הפלה • אין לבצע הפלה בלי חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן שאלת חכם • רופאים שמתרשלים בבדיקה ומורים להפיל בלא צורך • מכיוון שבמקרים קשים יש היתר לעשות הפלה, מותר ורצוי לערוך בדיקות בריאות לעובר • לא לבצע בדיקות שאינן כלולות במסגרת הביטוח הרפואי הבסיסי • החשש מתביעות פיצויים גורם לרופאים להמליץ על בדיקות מיותרות • מהפכת הבחינות הפסיכומטריות של שר החינוך

תסמונת דאון

שאלה: בעקבות הטור הקודם, בו הוסבר שבמקרה שהעובר סובל מליקויים קשים נכון להורות לכתחילה על הפלה, האם גם כאשר העובר סובל מתסמונת דאון נכון להורות על פי ההלכה לבצע הפלה?

בכל שאלת הפלה חייבים לקבל חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן לשאול רב שמצוי בתחום. למרבה הצער, ישנם מקרים רבים שבהם רופאים מתרשלים במלאכתם, עורכים בדיקות רשלניות וחורצים את דינו של העובר למוות למרות שהוא בריא ושלם

תשובה: הלוקים בתסמונת דאון (להלן: ת"ד) סובלים מעודף של כרומוזום אחד, שגורם לפיגור שכלי וגופני בדרגות שונות ומתבטא גם בתווי פנים וגוף מיוחדים. בקרב בעלי ת"ד ישנה שכיחות רבה יותר של מומים ומחלות שונות כמו מומי לב, הצרה של התריסריון, נטייה לזיהומים וסרטן הדם. אך למרות זאת, בעקבות שיפור הרפואה, הם יכולים לחיות עשרות שנים, ואף להגיע לגיל חמישים. הפיגור השכלי גורם לכך שלא יוכלו להתקיים בכוחות עצמם, אלא יזדקקו לסעד ותמיכה בדומה לילדים קטנים. בדור האחרון פותחו על ידי פרופ' פוירשטיין ז"ל ועוד מחנכים שיטות חינוכיות לשיפור יכולת הלימוד והתפקוד שלהם, עד שיש מהם שזוכים להינשא ולהתגורר בדירה משלהם (הגברים עקרים מטבעם). אולם גם במצבים הטובים, הם יזדקקו לתמיכה וסעד בדומה לילדים גדולים.

הורים רבים חוששים מההתמודדות עם טיפול בילד שסובל מתסמונת דאון. ישנן משפחות שהתפרקו ונהרסו עקב כך, ויש שהצליחו לשרוד אבל שמחת חייהן אבדה, וכאב וייסורים ליוו אותן עד יומן האחרון, וגם חינוך ילדיהן האחרים נפגע מאוד. ויש רבים שהתעצמו באמונה שהכול מאת ה' לטובה, והצליחו להפוך את הקשיים והסבל למנוף לצמיחה מוסרית ורוחנית, והשקיעו בחינוך הילד השונה ואף זכו לרוות נחת ממנו ומשאר ילדיהם. אמנם גם במצב כזה יש מקום לבחון האם נוח לו לאדם להיוולד כאשר ייאלץ להתמודד עם קשיים רבים, ולא יוכל לקיים את עצמו בכבוד.

לפיכך, כאשר התברר שהעובר סובל מת"ד, יש צורך בשיקול דעת נוסף לגבי מצבה של המשפחה, והתייעצות זו צריכה להיעשות עם תלמיד חכם מובהק. אמנם למעשה, לאחר שיקול דעת רציני, במקרים רבים יש מקום להקל ולעשות הפלה.

הזהירות בהיתר הפלה

בכל שאלת הפלה חייבים לקבל חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן לשאול רב שמצוי בתחום. למרבה הצער, ישנם מקרים רבים שבהם רופאים מתרשלים במלאכתם, עורכים בדיקות רשלניות וחורצים את דינו של העובר למוות למרות שהוא בריא ושלם. לעתים זה קורה כאשר תוצאות הבדיקות מצביעות על ספק, ובלי בדיקה חוזרת נחפזים להורות על הפלה. ולעתים מדובר בבעיה שאותרה בחודש השלישי להיריון, שכדי לעמוד על מצבה המדויק צריך להמתין עד לחודש החמישי, כמו למשל במקרה של ‏CMV, ומתוך זלזול בחומרת ההפלה ממליצים לבצע הפלה בחודש השלישי בלי להמתין לבדיקות מדויקות יותר.

רופאים שאינם זהירים

שמעתי על אישה שחיכתה שנים עד שזכתה להיריון, ולבסוף לאחר בדיקה הודיעו לה שהעובר שבבטנה מת, ויש לבצע הפלה מיידית. מיותר לתאר את גודל צערה. למזלה, בעודה ממתינה בוכייה בתור לקראת הגרידה, עבר שם רופא שהכיר אותה מטיפולים קודמים. כששמע את צערה הציע לערוך לה בדיקה נוספת, והנה התברר שהעובר חי, ואכן נולדה לה בת שגדלה לתפארת.

בעקבות מקרים כאלה, ישנם פוסקים שהורו להלכה שלא לסמוך על רופא חילוני. ורק כאשר אין בנמצא רופא ירא שמיים, הורו להתייעץ עם שני רופאים שיבדקו בנפרד את מצב העובר, ואם שניהם יקבעו שיש לעובר בעיה קשה, יפנו לרב שיפסוק אם מותר להפילו (הרב עובדיה יוסף אסיא א' עמ' 92).

למעשה, אף שיש להעדיף רופא ירא שמיים, ניתן לסמוך גם על רופא שאינו מקפיד על שמירת מצוות, ובתנאי שיהיה ברור שהוא מתייחס בחרדת קודש לחייו של העובר.

החובה לשאול רב

ואף שכתבתי בפעם הקודמת שהעיקר להלכה כדעת המקלים, אין לסמוך על תוצאות הבדיקות הרפואיות אלא חובה לשאול רב שמצוי בתחום. ראשית, כדי שהרב יוודא בעזרת רופא שהוא מכיר שאכן חוות הדעת הרפואית אמינה וכל הבדיקות האפשריות התבצעו. שנית, מפני שלא ניתן להקל בשאלה חמורה שכזו אלא לאחר דיון אחראי בסוגיה על כל מרכיביה, כגון: חומרת הפגיעה, איכות הבדיקה, מצב המשפחה, גיל העובר וצורת ההפלה. מעבר לכך, מדובר בהחלטה מוסרית כבדת משקל שקשה מאוד לבני הזוג להתמודד עמה, והתייעצות עם רב אחראי תקל על מצפונם ותורה להם דרך טובה להמשך בניית המשפחה.

היחס לבדיקות שנועדו לגילוי ליקויים בעובר

שאלה: האם רצוי לבצע בדיקות לבדיקת בריאותו של העובר?

תשובה: רבים מבין הפוסקים שאוסרים לבצע הפלה גם במקרה שהעובר סובל ממחלה קשה, הורו גם שלא לבצע בדיקות לבירור מצבו של העובר, שהרי גם אם יתברר שהוא חולה – לא ניתן יהיה להפילו. ועדיף לסמוך על ה' שכל מה שיעשה הכול לטובה, מאשר לדאוג תמיד מבעיות שאין להן פתרון.

אבל למעשה, עדיף שנשים יבצעו את הבדיקות הנדרשות, מפני שהעיקר כדעת המתירים. וגם לדעת רבים מהמחמירים, במקרה שישנו חשש סביר שמחמת הצער על לידת הילד החולה עלולה האם לחלות בנפשה, מותר לבצע הפלה, משום שמחלת נפש גובלת בסכנת נפשות, וכשיש התנגשות בין חיי האם לחיי היילוד, חיי האם קודמים. ואפילו אם לאחר הבדיקה בני הזוג יחליטו לנהוג כדעת המחמירים, הם יוכלו להתכונן לכך מבחינה נפשית בחודשים שנותרו עד הלידה. וכן הורה למעשה מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל.

אילו בדיקות לבצע?

אמנם עדיין יש לברר אילו בדיקות צריך לבצע. למשל, ידוע שככל שהאישה מבוגרת יותר, גובר הסיכון שהעובר שלה יסבול מתסמונת דאון. הסיכון שאישה בת 20 תלד ילד שסובל מתסמונת דאון הוא אחד ל 1,734 (0.05%), ואילו אצל אישה בת 37 הסיכון הוא אחד ל 234 (0.42%), ואצל אישה בת 45 הסיכון עולה עד אחד ל 31 (3.2%). השאלה היא מאיזה גיל נכון לבצע לשם כך בדיקה?

שאלה נוספת: רופאים נוהגים להציע לנשים הרות לבצע בדיקות רבות שחלקן עולות כסף רב. יש רופאים שנוהגים כך מפני שהם רוצים לבטח את עצמם, כדי שאם יתגלו ח"ו בעיות לא יוכלו להתלונן עליהם. זו הסיבה שגם בתחומים אחרים רופאים ממעטים כיום לקבל אחריות ולהחליט, שמא אחר כך יתבעו אותם למשפט. סיבה נוספת היא שלעתים הרופאים מרוויחים יותר על הבדיקות הנוספות. השאלה היא האם רצוי שהמעוברת תבצע את כל הבדיקות שהרופא מציג בפניה, על כל המתחים והחרדות שמתלווים אליהן? או שעדיף שתעבור את תקופת ההיריון בשמחה ונינוחות, ותסמוך על ה' שעושה הכול לטובה?

תשובה

ככלל ניתן לומר שאת הבדיקות החשובות לאיתור בעיות חמורות ושכיחות צריך לבצע, ואילו בדיקות שנועדו לאיתור חששות רחוקים אין לבצע, כשם שגם בשאר התחומים כמו סכנת תאונות דרכים והרגלי אכילה, אנשים אינם רגילים לחשוש לרמת סיכון שכזו.

הסימן לבחינת חשיבות הבדיקה הוא המימון. כאשר קופת החולים מממנת את הבדיקה במסגרת ביטוח הבריאות הבסיסי, סימן שכך הורה משרד הבריאות על סמך הניסיון הכולל, ונכון לבצעה. וכאשר הבדיקה אינה ממומנת בביטוח הבסיסי, סימן שאינה חשובה כל כך, ולכן אין צורך לבצעה.

שכן האינטרס של קופות החולים ומשרד הבריאות הוא ברור, שהרי עלות הטיפול בילד חולה היא מאות אלפי שקלים, לכן הם יממנו בדיקות של בעיות חמורות שיש לחוש להן. אבל הבדיקות שרק הביטוח המשלים מממן הן בדיקות לבעיות נדירות שהדאגה מפניהן עלולה להזיק יותר מאשר התועלת שבהם. אמנם צריך לסייג שאמת מידה זו נכונה בישראל בשנת תשע"ה, ואם המדיניות תשתנה באופן משמעותי עצה זו כבר לא תועיל.

בדיקות CMV

לדוגמה, לגבי בדיקות CMV, העמדה המקובלת על משרד הבריאות היא שמכיוון שלא ניתן להגיע לבירור מהימן לגבי מצב האישה וק"ו העובר, אם יבצעו בדיקות כאלה באופן סדיר יתעוררו ספקות וחששות וחרדות בקרב המעוברות. ומתוך כך יצטרכו לבצע בדיקות מי שפיר רבות ומיותרות, ונשים רבות יבקשו להפיל בחינם כדי לצאת מהספק. על כן ההוראה הכללית היא שיש להימנע מבדיקות אלה. ואמנם רופאים רבים מתוך חרדת יתר או חשש מתביעות משפטיות, לא מקבלים עמדה זו ומעודדים בדיקות בניגוד לעמדה הרשמית, אבל נכון לנהוג כפי ההוראה הכללית ולהימנע מבדיקה זו.

רופא אמין

אמנם כאשר רופא אמין, שכעיקרון מקבל את ההדרכה של משרד הבריאות וראשי המערכת הרפואית, מוסיף להמליץ על בדיקה מסוימת שלדעתו היא חשובה מאוד, נכון לקבל את הדרכתו.

הורים רופאים

לעתים ילדים של רופאים מתייעצים איתי, האם להיעתר לרצונם של הוריהם הרופאים ולבצע בדיקות נוספות, ותשובתי היא שנכון להם לשמוע בעצת הוריהם. ואף שאולי ההורה הרופא דואג יותר מדי, מכיוון שזו מלאכתו – ראוי לבני משפחתו לנהוג על פיו. יש בזה משום מצוות כיבוד הורים, ובנוסף לכך, הואיל ורופא נפגש בעבודתו עם כל הבעיות, כבר לא חל עליו הכלל "שומר פתאים ה'", שעניינו הוא שאין לאדם לחשוש למקרים שאינם שכיחים ואינם מוכרים לו.

שבח למשרד החינוך

לקראת סיום מצאתי מקום לשבח את ידידי הרב שי פירון, שר החינוך, על הרפורמה הכפולה ביחס לבחינות הבגרות – הידוק הפיקוח על אמינותן, ומתוך כך האפשרות שהן יחליפו את המבחן הפסיכומטרי. מספר פעמים קראתי בטור זה לביצוע רפורמה זו, והנה עתה היא מתחילה להתבצע. נקווה שהיא תועיל מאוד להשבחת הלימודים בשנות התיכון ותחסוך לרבים שנה יקרה שמתבזבזת כיום על המבחן הפסיכומטרי.

מעלתם של מאמצי ילדים

האם מי שלא זכו לבנים חייבים לעבור טיפול רפואי כדי לקיים מצוות פרייה ורבייה? • מעלתם של חשוכי בנים שמאמצים ילדים שאין מי שיגדלם, ונחשבים כאילו ילדו אותם • חובתו של בן מאומץ לכבד את הוריו המאמצים • נעמי נחשבה לאמו של עובד משום שסייעה לטפל בו ולגדלו • גם מי שמלמד ומחנך את בן חברו נחשב כאילו הולידו • להצטרף למפעל 'אוצר הארץ' שמוצא את הדרכים המהודרות ביותר לשמירת שמיטה ולקיום החקלאית העברית בארץ

שאלה כואבת

כבוד הרב, כזוג שמייחל לילדים ועדיין לא זכה לכך, המאמרים שכתבת לאחרונה היו חשובים מאוד בשבילנו. במיוחד במה שכתבת על ערך האהבה והשמחה בקרב זוגות חשוכי ילדים, ועל הניסיון הגדול שיש בכך, שלא לשקוע בצער אלא להוסיף תמיד טובה ושמחה. יהי רצון שנזכה לכך תמיד.

אמנם עדיין עומדת בפנינו השאלה עד כמה עלינו להשקיע בטיפולים רפואיים כדי לקיים את מצוות פרייה ורבייה. יש לנו ברוך ה' ילד אחד, ושאלתנו היא האם עלינו להתאמץ לבצע הפריות מבחנה כדי לקיים מצוות פרייה ורבייה בבן ובת? בעצם זוהי שאלה כללית, האם מצוות פרייה ורבייה מחייבת השתדלות שלא כדרך הטבע?

תשובה

מי שקשה לו לגדל יתום או לסייע בגידולו, יכול לתרום כסף לטיפול בילדים עזובים כדי לספק את צרכיהם ולהעמידם על רגליהם, ובזה גם הוא נחשב שותף בגידולם, ומבחינה מסוימת נחשב כאילו ילד אותם. וככל שהסיוע משמעותי יותר, כך חלקו חשוב יותר

מצווה על כל זוג שמתקשה בקיום מצוות פרו ורבו, לפעול בכל הדרכים הרפואיות המקובלות כדי לקיים את המצווה בבן ובת. ובכלל זה גם לבצע הפריית מבחנה.

ואמנם בעבר הורו הפוסקים שאין חובה לאדם לעשות דברים שלא כדרך הטבע כדי לקיים את המצווה. אולם זה היה בתקופה שעדיין לא נמצאו דרכים אמינות לפתרון הבעיות, ואף הרופאים נחלקו בעמדתם, וממילא גם רוב הציבור לא היה רגיל להיעזר בשיטות שחלק מהרופאים פיתחו, ועל כן ההשתדלות בהן נחשבה שלא כדרך הטבע (עיין דברי מלכיאל ד, קז; מנחת שלמה ג, צח, ח).

אולם במצבנו כיום, לאחר שהשיטות הרפואיות התפתחו בהצלחה עד שרוב רובן של בעיות העקרות נפתרות על ידן, כל מה שמקובל לעשות במסגרת הרפואה נחשב בכלל חובת המצווה. וברור שהחובה כוללת את כל הטיפולים שקופות החולים צריכות להעניק למבוטחים שלהן. ונראה שגם טיפולים שאינם כלולים בביטוח הבריאות הרגיל, אם רוב האנשים שחפצים בילדים רגילים לעשותם – חובה לעשותם גם אם מחירם יקר כדי לקיים את מצוות פרו ורבו. וכך כתב הרב דיכובסקי (תחומין כב).

גם מי שכבר זכה לקיים חובת פרו ורבו מהתורה, מצווה שיוסיף להוליד ילדים בעזרת הכלים שהרפואה מעניקה. אולם כאשר הדבר דורש מאמץ גדול, אין זו חובה אלא הידור בלבד.

מכון פוע"ה

כאן המקום להזכיר את ידידי הדגול עוד מימי לימודינו בישיבת מרכז הרב, הרב מנחם בורשטיין שליט"א, שהקים את מכון פוע"ה – פוריות ורפואה על פי ההלכה, כדי לסייע לכל הפונים בקיום המצווה הגדולה הזאת. אין לשער את גודל הזכות של העוסקים במלאכת הקודש לסייע להורים ללדת את ילדיהם.

אימוץ ילדים

אדם צדיק אחד כתב לי, שהיו לו ולאשתו בעיות קשות של פוריות, ותלאות גדולות עברו עליהם בתפילות ובהוצאות כספיות עצומות. אשתו עברה טיפולים קשים מנשוא, לרבות מאות ואולי אלפי זריקות, הפריות מבחנה והפלות. למרות הכול הם לא זכו לילד, אבל מצאו פתרון חשוב: הם אימצו ילדים. ונפשו בבקשתו, שאכתוב על מעלת האימוץ, שעל ידה מצילים ילדים המצויים בסיכון, ועל ידי כך יכולים חשוכי הילדים מתוך צרתם להוליד ישועה.

לכבוד הוא לי למלא את בקשתו ובתוך כך להעלות על נס את הצדיקים, האבות והאימהות שזוכים לגדל ילדים יתומים ועזובים.

המגדלים יתומים נחשבים כאילו ילדום

אמרו חכמים (כתובות נ, א), כי מי שזוכה לגדל יתום או יתומה בתוך ביתו ולהשיאם, עליו הכתוב אומר שהוא "עושה צדקה בכל עת" (תהלים קו, ג). עוד אמרו במדרש (שמו"ר מה, ו) שיש לקב"ה אוצרות למתן שכר לצדיקים, ובתוכם אוצר מיוחד למתן שכר למי שמגדלים יתומים בביתם.

אמרו חכמים: "כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (מגילה יג, א). ואין הכוונה דווקא ליתום ששני הוריו נפטרו, אלא גם לילד שיש לו הורים אבל הם אינם יכולים לספק לו את כל צרכיו הגופניים והנפשיים. שכן המקור לדברי חכמים אלו הוא ממשה רבנו, שנקרא בנה של בתיה בת פרעה. ואף שיוכבד הייתה אמו ואף היניקה אותו, מכיוון שבתיה בת פרעה גידלה אותו, משה רבנו נחשב כבנה.

לא זו בלבד אלא שיש סוברים שבני זוג שמגדלים יתום בביתם מקיימים בכך ממש את מצוות פרו ורבו, שכן כאשר אמרו חכמים "מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" התכוונו כפשוטו, שהם נחשבים ממש כמי שילדו אותו (עי' חכמת שלמה אה"ע א, א). ומכל מקום, גם לשאר הפוסקים שסוברים שאין זה ממש כמו להוליד, מצד מסוים יש בזה מצווה יתרה, שהם עושים זאת בהתנדבות.

מצוות כיבוד הורים לבן מאומץ

בנים מאומצים חייבים לכבד את הוריהם המאמצים לא פחות מאשר בנים רגילים. ואמנם מצד דקדוקי המצווה אין הילדים המאומצים חייבים במצווה כבנים ביולוגיים, ולכן מותר להם לבצע בהוריהם המאמצים טיפולם רפואיים שמוציאים דם (פניני הלכה ליקוטים ג' א, כה). אך מכל מקום מצד מוסר התורה הם חייבים לכבד את הוריהם כפי שבנים רגילים חייבים, ומצד מסוים אף יותר, הואיל והוריהם המאמצים עשו זאת בהתנדבות.

וכן מצווה על הבנים המאומצים שיתאבלו ויאמרו קדיש על הוריהם המאמצים אחר פטירתם.

סיוע בגידול ילדים נזקקים

מי שקשה לו לגדל יתום או לסייע בגידולו, יכול לתרום כסף לטיפול בילדים עזובים כדי לספק את צרכיהם ולהעמידם על רגליהם, ובזה גם הוא נחשב שותף בגידולם, ומבחינה מסוימת נחשב כאילו ילד אותם. וככל שהסיוע משמעותי יותר, כך חלקו חשוב יותר.

גם מי שמסייע להורים רגילים לטפל בילד שלהם ולחנכו נחשב במידה מסוימת כאילו ילדו. וכפי שאמרו חכמים (סנהדרין יט, ב) שעובד, בנם של רות ובועז, נקרא גם בנה של נעמי, מפני שהיא הייתה שותפה בטיפול בו ובחינוכו, שנאמר: "ותקראנה לו השכנות שם לאמור: יולד בן לנעמי, ותקראנה שמו עובד הוא אבי ישי אבי דוד" (רות ד, יז).

התלמידים כבנים

אמרו חכמים: "כל המלמד בן חברו תורה – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", והראיה שבני אהרן נקראים בניו של משה רבנו – "לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו" (סנהדרין יט, ב).

וכן נאמר בפרשת שמע: "ושיננתם לבניך" (דברים ו, ז), ודרשו חכמים (בספרי): "לבניך – אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר: 'וייצאו בני הנביאים אשר בית-אל אל אלישע' (מלכים ב' ב, ג); וכי בני נביאים היו, והלא תלמידים היו? אלא מכאן לתלמידים שקרויים בנים… וכשם שהתלמידים קרויים בנים כך הרב קרוי אב, שנאמר 'ואלישע רואה והוא מצעק: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. ולא ראהו עוד' (שם ב, יב)".

יש לכך אף משמעות הלכתית, שהמוצא אבדת אביו ואבדת רבו, אם אין באפשרותו להשיב את שתיהן, ישיב את אבדתו של רבו, "שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא". והכוונה לרב שלימדו את רוב חכמתו. ואם גם אביו היה חכם, אבדת אביו קודמת (ב"מ לג, א). וגם אם האב לא היה חכם, אם האב מימן את לימודו של הבן – האב קודם לרב אפילו אם הוא הרב המובהק.

מורים לחיים

חשוב להדגיש לאור זאת, שכל מורה שמלמד את תלמידו תורה, חוכמה ומוסר וגם מטפח ומעודד את תלמידו לצמוח כפי מיטב כישרונותיו, נחשב במידה רבה כאב. וכן מורה כזו נחשבת במידה רבה כאם. אבל מורים שרק ממלאים את חובתם ו"מעבירים את החומר" לבני כיתתם, אינם זוכים למעלה הגדולה הזו.

רבנים חשוכי ילדים

אמרו חכמים, שעל רבנים שהעמידו תלמידים ולא זכו לילדים אמר הנביא: "כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותיי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי. ונתתי להם בבית ובחומותיי יד ושם טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת" (ישעיהו נו, ד-ה). וכן מסופר על רבי יוחנן שהצטער מאוד על בניו שמתו כולם בילדותם ולא זכה לקיים בהם את מצוות פרו ורבו, עד שניחמוֹ זקן אחד בכך שתלמידיו נחשבים לו כבנים, ובזכותם יזכה לעולם הבא ולשם עולם (זוהר ח"א קפז, ב; זוה"ח רות קח, ב).

כתב בספר חסידים (שסז), שלעתים אין רוצים לנכּות מזכויותיו של האדם, ועל כן אינו זוכה לשני שולחנות, וכיוון שזכה לשולחן של תורה, אין מזכים אותו בשולחן של משפחה עם ילדים. ואם היה זוכה לילדים, לא היה זוכה בתורתו לשם עולם.

כדאי להוסיף כאן, שאף המחזיקים בלומדי תורה נחשבים כמי שמלמדים אותם, שאילולי תרומתם לא היו יכולים ללמוד.

'אוצר הארץ'

ערב שנת השמיטה, ראוי לחזק את מפעל 'אוצר הארץ' מיסודו של מכון התורה והארץ. ארגון זה, שמונחה על ידי רבנים חשובים ומונהג בפועל על ידי הרב יהודה עמיחי שליט"א, מתמודד באופן מאוזן עם מכלול השאלות ההלכתיות, ומוצא את הדרכים המהודרות ביותר לשמירת שמיטה ולקיום החקלאות העברית בארץ. כל מי שמתחייב לקנות דרכם זוכה להיות שותף בביסוס החקלאות העברית, ובהמשך בסלילת הדרך לחקלאות מהודרת על פי התורה. שכן על פי ההתחייבות מראש יכול 'אוצר הארץ' לסכם עם חקלאים נוספים על סדרי 'אוצר בית דין' וגידולים בנגב הדרומי ובחממות מיוחדות לכך. אמנם צריך להקפיד שבתוך המדרג, מעמדם של פירות היתר המכירה יהיה קודם ליבולי נוכרים.

סגן השר הרב אלי בן דהן

בשעה הזו ראוי לחזק את ידיו של סגן שר הדתות הרב אלי בן דהן. בלא להתייחס לפרטי החוקים והתקנות המוצעים, אני מביע את ביטחוני במאמציו הכנים, ביראת השמיים שלו, בשיקול דעתו ובידענותו בתחומי ההלכה והמנהל הדתי.

שם עולם, טוב מבנים ומבנות

איך להתייחס לבת רווקה שמסרבת לשמוע הצעות שידוך • התמודדות נפשית ורוחנית עם מציאות של עקרות • חטאים שגורמים לעקרות • סיפורם של דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, צאצאי המלך חזקיהו שהיו סריסים בהיכל מלך בבל • האם היו עקרים או שבניהם מתו? הדעות השונות בחז"ל • מסירות נפשם על קידוש השם הצילה את עם ישראל מכליה פיזית ורוחנית • לפעמים דווקא הסריסים, שאינם קשורים לאישה וילדים, יכולים להתעלות מעבר לחיי ההווה אל האמונה הטהורה שאיננה תלויה בדבר

שאלה כואבת

למרות החשיבות העצומה של הקמת משפחה, צריך לזכור שיש לבתך ערך עצום, אין סופי, כאדם וכבת ישראל, ונכון לאהוב אותה בלא תנאי. בנוסף לכך, ראוי להעריך אותה בלא גבול על כל אחת מן המעלות הטובות שיש בה ועל כל מעשה טוב שהיא עושה. וה' יעזור שתרוו ממנה נחת עד בלי די

תגובות רבות, חלקן כאובות מאוד, קיבלתי בעקבות הטורים הקודמים. לא אוכל להתייחס לכולן, אבל אתייחס לשאלה של אם אחת:

שלום לרב מלמד, אני קוראת קבועה של הטור שלך ב'בשבע'. הטור פותח אופקים מעניינים וחשיבה אחרת ואמונית. תודה רבה!

רציתי להתייעץ בנוגע לבתי, שמתקרבת לגיל ארבעים. היא עדיין לא הצליחה לבנות את ביתה. ילדיי האחרים נשואים ברוך ה' באושר ובשמחה. הבעיה היא שהיא אינה מוכנה לקבל הצעות. היא דוחה את כל מי שמבקש להכיר לה מישהו. נראה לי שזה נובע מרוב ייאוש ותסכול מההצעות הרבות שקיבלה שהיו לא ראויות, בלשון המעטה. אני אינני מסוגלת לדבר על לבה. כאשר ניסיתי לאחרונה, מרוב עלבון היא כמעט ניתקה את הקשר עמי, וזאת כמובן שאינני רוצה. לבד מזאת היא ילדה נפלאה, ממש עשר. הייתי מאוד רוצה לשמוע מהרב או מהרבנית עצה שתעזור לי לעזור לה. לאנשים אחרים אני לפעמים מצליחה לעזור, אבל לבתי שלי קצרה ידי מלהושיע. מה מציע לי הרב לעשות?

תשובה

אינני יודע מה אוכל להוסיף לך. את בוודאי יודעת יותר, מכיוון שאת מכירה את בתך היטב. בכל אופן, עצה אחת יסודית כדאי לומר: למרות החשיבות העצומה של הקמת משפחה, צריך לזכור שיש לבתך ערך עצום, אין סופי, כאדם וכבת ישראל, ונכון לאהוב אותה בלא תנאי. בנוסף לכך, ראוי להעריך אותה בלא גבול על כל אחת מן המעלות הטובות שיש בה ועל כל מעשה טוב שהיא עושה. וה' יעזור שתרוו ממנה נחת עד בלי די, ואף היא תרווה מכם נחת ותתחזק מאהבתכם.

אקווה שיש בדבריי המעטים קצת תועלת.

על ערך התפילה

שאלה: אם גורלו של האדם הוא הקובע, כפי שכתב הרב בשבוע שעבר שלידת הילדים תלויה במזל, מה אם כן הטעם בתפילה? הרי אם לפי המזל צריך שיהיו לבני הזוג ילדים – יהיו, ואם לא צריך – כל התפילות לא יעזרו?

תשובה: ראשית, כפי שהזכרתי בגיליון הקודם, פעמים רבות המזל אינו נחרץ, וממילא לבחירה החופשית ולמעשי האדם ותפילתו יש השפעה רבה. שנית, גם כאשר נועדו לאדם לפי מזלו ילדים או עושר, אם לא יתאמץ לא יהיו לו. ופעמים רבות שאם לא יתפלל לא יזכה לברכה השמורה לו. משל למי ששלחו לו מתנה בדואר. אם לא יבוא לקחתה – לא יקבל אותה.

שאלת עקרים

שאלה: פנו גם מספר אנשים שבעקבות מחלות שונות נעשו עקרים, ונפשם בשאלתם: מה תוחלת יש בחייהם?

תשובה: אכן יכול אדם שלא זכה לילדים לשקוע בצער וייאוש על שלא יישאר אחריו זכר בעולם. אבל אם יזכה לקשר את חייו אל הקודש הנצחי, יזכה לשם עולם שהוא טוב מבנים ומבנות. וכפי שאמר הנביא: "ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש. כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי. ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם, טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת" (ישעיהו נו, ג ה).

כל עוד יש חטאים בעולם, יש גם מוות וחולאים שונים בעולם. וכשיתוקן העולם מכל חטאיו, יתרפאו גם כל תחלואיו.

הפגיעה בכבוד ישראל

חטאים מסוימים גורמים במיוחד לסריסות, ואחד מהם הוא הפגיעה בכבוד ישראל והמקדש. וכפי שלמדנו, שלאחר הנס הגדול שאירע לחזקיהו המלך באו אליו שליחי מלך בבל, ובמקום לקרבם לאמונה, חטא בגאווה ובחנופה והראה להם את כל אוצרותיו ואוצרות המקדש. אמר לו הנביא: "ומבניך אשר ייצאו ממך אשר תוליד ייקחו, והיו סריסים בהיכל מלך בבל" (ישעיהו לט, ז).

דניאל, חנניה, מישאל ועזריה היו עקרים

אמרו חכמים שהנבואה הקשה הזו התקיימה בדניאל, חנניה, מישאל ועזריה, שהיו צאצאי המלך חזקיהו. שבעודם ילדים נותקו ממשפחתם ועמם, ונלקחו לארמון המלך נבוכדנצר כדי לשמש לו כמשרתים ויועצים, ובתוך כך גם עברו סירוס. ואמנם בתלמוד (סנהדרין צג, ב) מבואר שנחלקו האמוראים בשאלה האם היו ממש סריסים. ומכל מקום בהמשך מבואר שגם לדעת מי שסובר שלא היו סריסים, מכל מקום הילדים שנולדו להם מתו בחייהם, ולכן נחמתם שיהיה להם שם טוב מבנים ומבנות.

ובפרקי דרבי אליעזר (פרק נא) מבואר שהיו סריסים ממש. ומשמע בפשטות שהמלך ציווה לסרסם, כדי שיהיו נאמנים לו. ובאוצר המדרשים מסופר כך: "ותקרא אסתר להתך, התך זהו דניאל, ולמה נקרא שמו התך? שחתך זכרותו בימי נבוכדנצר הרשע, הוא וחבריו חנניה מישאל ועזריה. בעת שהלשינו עליהן שונאי ישראל ואמרו לנבוכדנצר, אלו היהודים שהבאת הם מזנין עם שפחות המלך ועם נשי השרים. מיד שמע דניאל וחבריו חנניה מישאל ועזריה וחתכו זכרותם, שנאמר כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו'. מיד (לאחר שמיעת הדיבה) נתמלא נבוכדנצר חמה עליהם וציווה להביא אותם כדי שיהרגם. אמרו לו: אדונינו המלך, חלילה לנו מעשות הדבר הזה, שבדין ישראל אסור בניאוף ובזנות, שנאמר לא תנאף, והראו לו זכרותם (שהיו סריסים). מיד שמח נבוכדנצר שמחה גדולה…" (אייזנשטיין, אסתר עמוד 60). בסוף ימיו, דניאל הוא התך סייע לאסתר ומרדכי בימי אחשוורוש להושיע את ישראל. ואף אסתר כמותו לא זכתה להקים משפחה בישראל, אלא מסרה נפשה על הצלת העם.

סיפור חייהם

מתוך התבוננות בדמותם ובפועלם אפשר ללמוד על ייעודו של מי שנפל בגורלו להיות סריס.

לאחר שהביא המלך נבוכדנצר את ארבעת הילדים לעירו, ציווה שיאכילום בשר משולחנו וילמדום את שפת הכשדים ותרבותם כדי לבוללם. אך הם התאמצו במסירות לשמור על אמונתם, ומכיוון שהבשר היה טרף, נמנעו מאכילתו ובמשך שנים ניזונו מקטניות. אילו נודע למלך שהפרו את הוראתו היה מצווה להורגם, אבל דניאל וחבריו הסכימו למסור את נפשם על כך.

במהלך שנות גלותם בארמון המלך החריבו חילותיו של נבוכדנצר את בית המקדש והגלו את ישראל לבבל. אבל דניאל וחבריו, שכבר התמנו לשרים בכירים, לא איבדו את אמונתם. לימים, לאחר שמלכות בבל נפלה ודריווש מלך מדי גזר שלא יתפללו כי אם אליו, המשיך דניאל להתפלל לה' שלוש פעמים ביום לכיוון ירושלים. וכשנתפס הושלך לגוב האריות, וה' הצילו בנס (דניאל ו).

ואף שנעשה דניאל סריס, לא התבודד בעצבות רוח, אלא אמרו חכמים: "מצינו בדניאל איש חמודות שהיה מתעסק בגמילות חסדים… היה מתקן את הכלה ומשמחה ומלווה את המת ונותן פרוטה לעני ומתפלל שלוש פעמים בכל יום ותפילתו מתקבלת ברצון" (אבות דרבי נתן ד).

מסירות נפשם

נחזור לימי שלטון בבל. העם היה אז במשבר קשה. מלכות של רשע שלטה בעולם, בית המקדש נחרב, העם הוגלה מארצו ונדמה היה שאין עוד תוחלת לאמונת ישראל. בעקבות זאת, רבים מהגולים עזבו את דרך התורה והמצוות, מתוך שסברו שממילא בתוך דור או שניים יתבוללו בגויים.

והנה החליט נבוכדנצר להקים צלם גדול מזהב, שיבטא את תוקף מלכותו ושלטונו, וקבע מועד לעריכת טקס רב רושם, שבו כולם ישתחוו לצלם שלו. כפי הנראה בין המשתחווים היו יהודים רבים. גם חנניה, מישאל ועזריה, שהיו פקידים בכירים בארמונו של נבוכדנצר, יכלו למצוא לעצמם היתר להשתחוות, בטענה שאין מדובר בעבודה זרה גמורה (כדעת ר"ת). אולם מכיוון שהצלם היה נראה כעבודה זרה, הסכימו שלושתם ליפול לכבשן האש ובלבד שלא ישתחוו לו ויחללו שם שמיים בפרהסיה. ונעשה להם נס גדול ולא נשרפו, ונתקדש שם השם לעיני כל ישראל והגויים.

אמרו חכמים שדניאל לא היה שם באותו הזמן (סנהדרין צג, א), אבל גם הוא מסר את נפשו על התפילה לכיוון ירושלים.

במסירותם הצילו את כלל ישראל

אמרו חכמים על אותה תקופה חשוכה, שבה שכחו ישראל את אמונתם ומולדתם והשתחוו לצלם: "ביקש הקב"ה להפוך את העולם כולו ללילה… ולדם… כיוון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה – נתקררה דעתו" (סנהדרין צג, א). בזכותם זכר עם ישראל את בריתו עם ה' אלוקיו וחזר לארצו ובנה את בית המקדש ואת חומות ירושלים.

תקנת עקרים

במקום להתייאש מחייהם, בחרו גדולי ישראל אלו להזדהות עם חפץ ה' וגזירתו, ומתוך כך יכלו לפעול גדולות בעולם. וכדרך שאמרו חכמים: "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" (אבות ב, ד). במקום ברית המילה, שמתקיימת באיבר שניטל מהם, הם התעלו אל הברית האלוקית עם כלל ישראל, בתורה ובארץ, ועל ידי כך גילו את ערך החיים עצמם שמקושרים למקורם האלוקי, עד שנאמר עליהם: "ומחזיקים בבריתי" – שבזכותם התקיימה הברית.

ההתקשרות אל עצם החיים

מחייהם ופועלם של דניאל, חנניה, מישאל ועזריה אפשר ללמוד שלפעמים דווקא הסריסים יכולים להתקשר באמונתם אל עצם החיים, אל מעבר לחיי ההווה הכרוכים בדאגה למשפחה ולילדים, אל האמונה הטהורה שאינה תלויה בדבר. ומתוך כך הם יכולים למסור את נפשם על גילוי הברית שבין ה' לישראל, ועל ידי כך העולם כולו מתקיים, וישראל חוזרים לארצם ובונים את ירושלים והמקדש. "ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם, טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת".

גיל הנישואין לדורנו

על פי קביעת חז"ל, גיל הנישואין הוא שמונה עשרה ולא יאוחר מעשרים • לימוד יסודות התורה, לימוד מקצוע ובניית בית לפני הנישואין • היתר הפוסקים לדחות את הנישואין עד גיל 24 בשעת הדחק או לצורך לימוד תורה • בימינו לימוד יסודות התורה והכשרה מקצועית לוקחים זמן רב יותר, ולכן ההדרכה הנכונה היא להינשא עד גיל 24 • התעקשות על נישואין לפני גיל 20 בימינו באה על חשבון ההכשרה המקצועית והשירות הצבאי • נזקי המנהג להינשא בגיל מבוגר לאחר ההתבססות המקצועית

גיל חיוב מצוות הנישואים לגברים

אף שבגיל שלוש עשרה מתחייב הנער בכל המצוות, אמרו חכמים שזמן הנישואין לאיש הוא בגיל שמונה עשרה ולא יאוחר מגיל עשרים. שתי סיבות עיקריות לכך:

א. לימוד תורה

לפני הנישואים צריך הנער ללמוד את יסודות התורה, כדי שיעצב את תפיסת עולמו וידע לנהוג כהלכה. וזהו שאמרו חכמים: "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה" (משנה אבות ה, כא). וכן אמרו חכמים שיש להקדים לימוד תורה לנשיאת אישה, שאם יישא אישה תחילה, עול הפרנסה עלול למנוע ממנו ללמוד תורה כפי הראוי לו (קידושין כט, ב). וכן נפסק בשולחן ערוך: "ילמוד אדם תורה ואחר כך יישא אישה, שאם יישא אישה תחילה, אי אפשר לו לעסוק בתורה, מאחר שרחיים (עול הפרנסה) בצווארו" (יו"ד רמו, ב).

ב. פרנסה

באותן שנים שבהן למדו הצעירים את יסודות התורה, הקדישו חלק מהיום לעבודה, כדי לבנות בית ולחסוך כסף לרכישת אמצעים לצורכי פרנסה. וכן למדו חכמים (סוטה מד, א) מסדר הפסוקים: "אשר בנה בית… אשר נטע כרם… אשר ארש אישה…" (דברים כא, ה-ז): "לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית וייטע כרם ואחר כך יישא אישה". וכן כתב הרמב"ם: "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך יישא אישה… אבל הטיפשים מתחילים לישא אישה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה" (הל' דעות ה, יא). לפיכך דחו חכמים את נישואי הגברים לגיל שמונה עשרה, והזהירו שבכל אופן לא ידחו את הנישואין מעבר לגיל עשרים.

האיסור לדחות את הנישואין

יש טוענים שראוי לאדם לדחות את נישואיו עד לאחר סיום לימודיו המקצועיים ועד שיתחיל להתפרנס בכבוד, גם אם הדבר יארך שנים רבות. ודבריהם מנוגדים להלכה, שקבעה שיש גבול לדחיית הנישואין. וכן אנו מוצאים שצעירים שדחו את נישואיהם מתקשים אחר כך מאוד במציאת זיווגם, ורבים מהם נותרו רווקים שנים ארוכות

אמרו חכמים: "עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי יישא אישה; כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו" (קידושין כט, ב) – לשון קללה, על שאינו מקיים את מצוות פרו ורבו. וכן כתב הרמב"ם: "האיש מצווה על פריה ורביה… וכיוון שעברו עשרים שנה ולא נשא אישה – הרי זה עובר ומבטל מצות עשה" (אישות טו, ב). וכן כתבו סמ"ג, רא"ש, רבנו ירוחם וטור ושולחן ערוך (אבן העזר א, ג).

וכן אמרו חכמים: "עת ללדת ועת למות" (קהלת רבה ג, ג) – משנולד אדם הקב"ה מצפה לו שיישא אישה עד עשרים שנה. הגיע לעשרים ולא נשא אישה, הקב"ה אומר לו: עת ללדת הוא לך ולא רצית, אין זו אלא עת למות.

בנוסף לכך אמרו חכמים: "בן עשרים שנה ולא נשא אישה – כל ימיו בהרהורי עבירה", מפני שכל עוד זמן נישואיו קרוב, הוא יודע שתשוקתו שמורה לבת זוגו, אבל כאשר רווקותו נמשכת מעבר לזמן הראוי לנישואין, ותשוקתו אינה מוצאת את האפיק הראוי לה – הוא מתרגל בהרהורי עבירה, ושוב אינו יכול להינצל מהם כל ימי חייו.

כיצד היו שהקדימו את הנישואין

והיו שקיבלו עזרה מההורים, או שהיו מוכשרים במיוחד, ויכלו להתחתן בגיל צעיר יותר, והיה בכך שבח. וכפי שאמר רב חסדא על עצמו, שעדיפותו על חבריו אינה בזכות כישרונותיו או צדקותו אלא מפני שזכה להתחתן בגיל שש עשרה, ומתוך כך למד תורה בטהרה בלי שיצר הרע יתגרה בו. ואילו היה מתחתן בגיל ארבע עשרה, היה כל כך שמור מהיצר עד שהיה יכול להתגרות בשטן בלא פחד שמא יחטיאו (קידושין כט, ב).

בשעת הדחק הקלו לדחות עד גיל עשרים וארבע

כתבו גדולי הפוסקים, שאף שמדין הגמרא אסור לעכב את הנישואין מעבר לגיל עשרים – לצורך לימוד תורה, או בזמנים דחוקים של גזירות וקשיי פרנסה, מותר לדחות את הנישואין עד גיל עשרים וארבע. שכן מובא בתלמוד (קידושין ל, א) שכאשר הבנים מתרשלים מלקיים את מצוות הנישואין, צריכים ההורים לעודדם ולדרבנם להתחתן. יש אומרים שעליהם לעשות זאת עד גיל עשרים ושתיים, ויש אומרים עד גיל עשרים וארבע. הסיבה לקביעת גיל זה, מפני שעד אז עוד אפשר להשפיע עליהם, ויש בהם עדיין גמישות ופתיחות והשתוקקות, כפי הנצרך לנישואין.

על סמך זה פסק רבי שלמה לוריא, לגבי מי שרוצה להמשיך לשקוד על התורה: "שיעור האחרון לכל המיקל שלא יישא, לא יותר מכ"ד שנים" (ים של שלמה קידושין א, נז). ואם כך לצורך לימוד תורה, קל וחומר לצורכי חול. וכן כתב החיד"א: "ומכל מקום יראה דאין להתאחר מפני סיבה שחוץ מגופו אלא עד עשרים וארבע" (ברכ"י אה"ע א, ט).

הסיבות לדחיית הנישואין כיום

בדורות האחרונים החיים נעשו מורכבים יותר, ויש צורך ביותר זמן כדי להתכונן לקראתם. בעבר היה די בלימוד פשוט של התנ"ך והמוסר, ההלכה וטעמיה, כדי להיות מוכן להקמת בית יהודי. די היה לעבוד עם האב כמה שעות ביום כדי לרכוש עד גיל שמונה עשרה את היכולת המקצועית לעבוד ולפרנס, ואף לחסוך מעט כסף לצורכי החתונה ובניית הבית – שהיה חדר אחד בלבד.

אולם כיום, כדי להתמודד עם האתגרים הניצבים בפני האדם, צריך ללמוד הרבה יותר תורה. לשם כך רוב הצעירים נצרכים ללמוד במסגרת ישיבתית גם לאחר גיל שמונה עשרה לפחות שנה, ובדרך כלל יותר. עוד חובה קדושה מוטלת כיום על הצעירים, לשרת בצבא ולהגן על העם והארץ, ואף קיום מצווה זו גורם לדחייה של הנישואין. כמו כן רכישת מקצוע שהולם את כישרונותיו של האדם מצריכה בדרך כלל לימודים אקדמיים שאורכים שנים ומתבצעים אחר השירות הצבאי. גם הבתים שאנו רגילים לחיות בהם יקרים יותר, מפני שהם יותר גדולים ומאובזרים במערכות מים וחשמל, וכדי לרכוש אותם צריך לעבוד מספר שנים.

אם נצטרך לדחות את הנישואין עד לסיום לימוד כל יסודות התורה, סיום לימוד המקצוע המתאים וקניית הבית – רוב הצעירים יצטרכו להתחתן לאחר גיל שלושים. דחייה כזו אינה אפשרית להלכה, מפני שלמרות שהסביבה שאנו חיים בה נעשתה מורכבת, מסובכת ומאתגרת יותר – טבעו הנפשי והגופני של האדם לא השתנה, וגיל הנישואין המתאים לו נותר בין שמונה עשרה לעשרים. לפיכך, זמן הדחייה האפשרי הוא עד גיל עשרים וארבע ולא יותר.

המתעקשים להקדים את הנישואין

ויש המתעקשים לטעון שאיננו צריכים להתחשב בקשיים ובאתגרים שהחיים המודרניים מציבים לפנינו, אלא יש להמשיך לדרוש מכל הבנים להתחתן לפני גיל עשרים. אולם דבריהם מנוגדים להדרכת התורה לנהוג בדרך ארץ (סוטה מד, א; רמב"ם הל' דעות ה, יא). והם גוזרים בכך על רוב שומעי לקחם חיי עוני, ומונעים מהם את האפשרות להשתתף ביישובו של עולם לפי הכישרון שחנן אותם ה'. והם גם נוטים בדרך כלל להתכחש למצוות התורה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ.

הטוענים שמותר לדחות עד סיום כל ההכנות כבימי קדם

מנגד, יש טוענים שראוי לאדם לדחות את נישואיו עד לאחר סיום לימודיו המקצועיים ועד שיתחיל להתפרנס בכבוד, גם אם הדבר יארך שנים רבות, וכדרך שנוהגים כיום הצעירים במדינות המפותחות מבחינה כלכלית ומדעית. וגם דבריהם מנוגדים להלכה, שקבעה שיש גבול לדחיית הנישואין. וכן אנו מוצאים שצעירים שדחו את נישואיהם מתקשים אחר כך מאוד במציאת זיווגם, ורבים מהם נותרו רווקים שנים ארוכות, מפני שהזמן המתאים מבחינה נפשית לנישואין הוא בסביבות גיל עשרים. וככל שהזמן עובר, ההתלהבות של הצעירים פוחתת וקשה להם יותר להחליט לכרות ברית עולם של נישואין. זו אחת הסיבות להתפוררות מוסד המשפחה בארצות שבהן הצעירים דוחים את גיל הנישואין.

מצבנו כשעת הדחק שאפשר להתיר לדחות לכתחילה עד גיל עשרים וארבע

מצב חיינו המורכב הוא כדין שעת הדחק. מצד אחד מוכרחים לתת לצעירים עוד מספר שנים, כדי שיוכלו להתבסס בתורה ובעיצוב תפיסת עולמם, ויספיקו לעשות את צעדיהם הראשונים לקראת רכישת המקצוע. מנגד, אי אפשר להתרחק יותר מהזמן המתאים מבחינה נפשית וגופנית לנישואין, כדי שלא לאבד את ההתלהבות ושמחת הנעורים המתאימים לבניית הזוגיות בשלביה הראשונים.

מעבר לכך, מצוות הנישואין ומצוות פרו ורבו מחייבות את האדם לבטא את עצמו באופן שלם. וכפי שאמרו חכמים שכל השרוי בלא אישה אינו נקרא אדם (יבמות סג, א), והוא שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום (יבמות סב, ב). ויש גבול כמה שנים עוד יכול אדם לחיות באופן חסר כל כך. בנוסף לכך, למדנו שדחיית הנישואין מעבר להכרח גורמת ליצרו של האדם להתגבר עליו, עד שכל ימיו לא יוכל להשתחרר מהרהורי עבירה (קידושין כט, ב).

לפיכך, יש להורות לרבים שלא לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים וארבע. ותבוא ברכה למי שיכול להקדים את נישואיו בלי לפגוע באופן משמעותי בלימוד התורה, השירות הצבאי וההכנה לרכישת מקצוע שמתאים לכישרונו. ולעתים נדירות, לצורך לימוד מקצוע תובעני במיוחד כמו רפואה, כאשר אין אפשרות אחרת, אפשר להתיר את דחיית הנישואין למעבר לגיל עשרים וארבע, ובתנאי שלא יהיה יצרו גובר עליו (עיין בית שמואל א, ה, בדעת הרמב"ם).

בעז"ה בפעם הבאה נעסוק בגיל הנישואין לנשים.

נישואין כהלכה ושותפות זוגית

ערכם המקודש של נישואין כדת משה וישראל • מצוקתם של זוגות אשר מנועים מלהינשא כהלכה או אינם מעוניינים בכך ותביעתם להכרה • הצעת חוק 'ברית הזוגיות' של 'יש עתיד' פוגעת בייחודיות של הנישואין כהלכה ובצביונה היהודי של המדינה • מעבר לביקורת ומחאה, איננו מעוניינים לפגוע בחירותם של אנשים ובזכותם לבחור כיצד לחיות • הצעת פתרון: במקביל לחיזוק ערכי המשפחה היהודית, לקבוע בחוק אפשרות להסכם שותפות זוגית • השותפות הזוגית תתבסס על רעיון החירות, תוקם בחתימה נוטריונית ותפורק ברצון אחד מהצדדים

חזון המשפחה

ערך הנישואין הוא ערך מקודש לעם ישראל. התקשרות זו שבין החתן והכלה נקראת קידושין, ומברכים עליה "ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין".

על ידי מצוות הנישואין, האהבה והתשוקה הטבעית שברא ה' באיש ובאישה מתעלות ומתקדשות בברית אלוקית, וניצוץ אלוקי של אחדות מתגלה בעולם. ועל ידי כך העולם הולך ונגאל מייסורי הבדידות, הפירוד והמחלוקת שבו.

בכל חתונה מתגלה האידיאל האלוקי בעולם, והיא שלב נוסף בגאולת ישראל והעולם. וזהו שאמרו חכמים "כל המשמח חתן וכלה זוכה לתורה שניתנה בסיני, וכאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים" (ברכות ו, ב). לכן הקשר שבין הקב"ה לעמו ישראל בעת הגאולה נמשל לקשר שבין החתן והכלה, שנאמר: "ומשוש חתן על כלה ישיש עלייך אלוקייך" (ישעיהו סב, ה).

וזהו שאמרו חכמים שהשם הקדוש שורה בנישואין כהלכה: "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהם; לא זכו – אש אוכלם" (סוטה יז, א). ופירש רש"י: "זכו – ללכת בדרך ישרה, שלא יהא הוא נואף ולא היא נואפת". לפיכך, בשעת משבר וחשד בין איש לאשתו ציווה הקב"ה למחוק את שמו שנכתב בקדושה כדי לעשות שלום בין איש לאשתו (נדרים סו, ב). על ידי מחיקת השם הקדוש שכתוב על הקלף יתקיים השם הקדוש בחייהם של בני הזוג.

מתוך גילוי האחדות והקדושה בתוך מסגרת האהבה והנאמנות שבין בני הזוג, נמשכים אחר כך חיים נוספים לעולם, וזוכים לקיים את מצוות "פרו ורבו".

מפני ערכם העצום של הנישואין, למעלה מחמישים מצוות מהתורה עוסקות בביצור הנישואין. ואחד מששת סדרי המשנה, סדר נשים, עוסק בהסדרת החיים שבין איש לאישה. ממילא מובן שתהליך החתונה מורכב מהלכות רבות, וכמוהו גם תהליך הגירושין, למקרה שחס וחלילה ביתם המשותף נחרב.

הבעיה האנושית

כל שני אנשים יהיו זכאים לחתום על הסכם שיזכה אותם בכל הזכויות הנגזרות מחיים משותפים, כעין משפחה. אין ראוי לקרוא להסכם זה "ברית" אלא "שותפות זוגית", מפני שברית מבטאת קדושה ונצח, ואילו המדינה צריכה לאפשר גם שותפות שאין בה קדושה והתחייבות לנצח

היום מתגוררים במדינת ישראל אנשים רבים שאינם יכולים להינשא כדת משה וישראל. חלקם מפני מצבם האישי, וחלקם מפני שאינם מאמינים בתורת ישראל. הם חיים בזוגיות במשך שנים וחשים מצוקה מכך שזוגיותם אינה מוכרת על ידי המדינה. הם מעוניינים לרכוש דירה, אבל אין מעניקים להם משכנתאות. קורה שבת זוגו של אדם מאושפזת בבית חולים והוא מבקש לסעוד אותה, אבל מכיוון שאינו מוכר כבן זוגה מקשים עליו לבקר אותה, ועל פי כללי הסודיות הרפואית לא מספקים לו מידע ולא משתפים אותו בהחלטות. הוא חש נורא. ובמקרה של פטירה, הוא הופך פתאום לאדם זר שאין לו שום מעמד חוקי.

חלק מהבעיות אמנם נפתרו על ידי תקנות ופסיקות משפטיות שונות. אפשר גם לפתור את הבעיה על ידי רישום זוגי במדינה זרה כמו קפריסין. אבל יש שנמנעים מכך בגלל הטורח או העלות הכספית, ויש שנפגעים מכך שאין מאפשרים להם להגדיר את עצמם כבני זוג שלא במסגרת ההלכה היהודית. הם רוצים שיכירו בהם כבני זוג על ידי רישום אזרחי בלבד, כפי שהדבר נעשה במדינות רבות.

הצעת החוק הנוכחית – ביטול אופייה היהודי של מדינת ישראל

לאחרונה הועלתה הצעת חוק 'ברית הנישואין' מטעם סיעת 'יש עתיד', שמגמתה ליצור אפיק נישואין אזרחי שיהיה מקביל לאפיק הנישואין המקובל כיום, על כל זכויותיו וחובותיו, כלליו ופרטיו. לשם כך החוק מציע שתמונה מטעם המדינה מערכת של רשמים, וקובע פרוצדורה של בקשה לרישום, תוך מתן אפשרות לכל אדם להבעת התנגדות לרישום. החוק גם קובע שגירושין ייעשו בתהליך מורכב, תוך שהוא מעניק לבית המשפט את הסמכות לעכב את פירוק ה"ברית" עד לסיום כל הסכסוכים הממוניים, וכן לעכבו אם הוא סבור שיש מקום להשגת שלום בית. תהליך שבאין הסכמה הדדית יכול להימשך שנה ויותר.

ייתכן שאין זו כוונתם, אולם כפי שהחוק מנוסח כיום, מגמתו ברורה: לבטל את מעמדה המיוחד של מסורת ישראל בכל הנוגע לחיי המשפחה, ובתוך כך לבטל את היות המדינה יהודית ודמוקרטית. חוק זה נותן ביטוי לצד הדמוקרטי תוך התעלמות מהחזון היהודי, שהוא המניע העיקרי לנכונותם של היהודים למסור את נפשם במאבק על הקמת המדינה ועל קיומה. הרי בכל מדינה מותר לקיים נישואין יהודיים. אם במדינת ישראל התקשרות אזרחית נחשבת שווה לנישואין המקודשים במסורת ישראל, במה היא מדינה יהודית?

לשם הגילוי הנאות, אני מעדיף שמדינת ישראל תוגדר "מדינה יהודית" בלבד. התוספת "דמוקרטית" מיותרת, מפני שכל הערכים כלולים במושג יהודי.

כיצד מאזנים בין הערכים

יחד עם עמדתנו שמדינת ישראל צריכה להיות בעלת אופי יהודי, איננו רוצים לגרום צער לשום אדם. גם איננו תובעים סמכות להתערב בחייו האישיים ולומר לו עם מי לחיות ובאיזו צורה. חובתנו התורנית והמוסרית לבקר צורות חיים שאינן ראויות לפי ההלכה והמוסר. אבל מתוך כבוד ואהבה לכל אדם, ומתוך הכרה בערך החירות שמבוסס על הבחירה החופשית שנתן ה' לאדם, צריכים אנו להכיר בזכותם לבחור את צורת חייהם.

יהיו שיטענו שהחובה הדתית מחייבת להתנגד ולהפריע לכל צורת זוגיות שאינה כהלכה. לא אוכל להרחיב בזה עתה, אולם נראה שחובה זו הייתה קיימת כאשר הייתה הסכמה ציבורית מלאה לאורח חיים זה, וגם העבריינים הבודדים הסכימו לכך באופן עקרוני, אלא שיצרם גבר עליהם. אך במצב כמו שלנו ערך החירות גובר, והחובה שנותרה לנו היא חובת המחאה נגד תופעות שמנוגדות להלכה. גם את האדם היחיד שנוהג שלא כהלכה ראוי לדון לכף זכות, שאיננו יודעים אם היינו טובים ממנו אילו גדלנו בתנאים שהוא גדל בהם.

השאלה אם כן היא כיצד מבצרים את אופייה היהודי של המדינה בלי לפגוע באנשים שאינם חפצים לחיות על פי ההלכה. שאלה זו עשויה להטריד אותנו שנים רבות, גם כאשר הדתיים יהיו לרוב במדינה, שכן השאלה היא תורנית-מוסרית, ולא רק שאלה של כוח פוליטי.

הצעת פתרון

לקבוע בחוק יסוד שליהודים במדינת ישראל יש מסגרת נישואין אחת, כפי ההלכה המקובלת בישראל מדורי דורות. כלומר, נישואין כדת משה וישראל הם הדרך היחידה למוסד המשפחה בישראל. ובתוך כך לשלול כל הצעה שיוצרת מוסד משפטי-אזרחי חדש לנישואין. מפני שנישואין הוא מושג מקודש שמבוסס על יסודות ההלכה מדורי דורות, ואסור למדינה לחלל אותו על ידי תחליפים או טקסים שאינם נאמנים למסורת זו.

בנוסף לכך צריך לקבוע בחוק שמדינת ישראל תפעל לחיזוק ערכי המשפחה כדת משה וישראל, ובכלל זה תחזק את מעמד בתי הדין ותגדיל את מספר הדיינים, כדי לתת מענה מהיר לכל צורך. וכן במערכת החינוך יודגשו ערכי המשפחה על פי מסורת ישראל, בלי לפגוע ולהעליב את מי שנוהג או חושב אחרת.

עם זאת יש לקבוע שכל שני אנשים זכאים לחתום על הסכם לשותפות זוגית, שיזכה אותם בכל הזכויות הנגזרות מחיים משותפים, כעין משפחה. אין ראוי לקרוא להסכם זה "ברית", מפני שברית מבטאת קדושה ונצח, ואילו המדינה צריכה לאפשר גם שותפות שאין בה קדושה והתחייבות לנצח. לכן השם המתאים לכך הוא "שותפות זוגית".

הסכם שותפות זוגית

חתימה על הסכם שותפות זוגית תוכל להיעשות בפני כל נוטריון. הוא יציע להם הסכם ממוני סטנדרטי לשותפות, עם אפשרות להרחיב את השותפות או לצמצמה, כפי החלטתם.

אישור מטעם נוטריון להסכם השותפות יחייב את משרד הפנים לרשום אותם בתעודת הזהות כמי שחיים ב"שותפות זוגית". עם אישור זה יהיו זכאים לכל הזכויות הכלכליות המגיעות לזוג נשוי. זכותם גם לחגוג התקשרות זאת כאוות נפשם.

בניגוד להצעה הנוכחית, שרוצה ליצור מערכת מקבילה לנישואין המקודשים תוך הכבדה על רישום הזוגיות ופירוקה, וכניסה למעמד שלפי חלק מהפוסקים יצריך גט לחומרה ויעורר שאלות חמורות של ממזרות – הסכם הזוגיות צריך להיות מבוסס על רעיון החירות. ועל כן יהיה רשאי כל אחד משני השותפים לפרק את השותפות באופן חד צדדי על ידי חתימה על מסמך בפני נוטריון והצגתו במשרד הפנים. אם חירות – אז חירות! בלי שום סחבת וסחיטות הדדיות. מכיוון שהשותפות הזוגית היא הבעת רצון של האחד כלפי השני, ללא שום התחייבות כלפי שמיים או כלפי מסורת ישראל סבא, בתום הרצון תסתיים השותפות. הרישום בפני נוטריון ובמשרד הפנים נועד כדי לזכות בהכרה כבני זוג ולא כדי ליצור עול מיותר. כמובן שאם ירצו יוכלו השותפים לחתום על הסכם שיהיה קשה לפרקו, אבל אל לה למדינה להתערב בהסכמים שביניהם.

במידה ויהיו סכסוכים ממוניים הם יידונו בפני בתי המשפט, אך לא יעכבו את פירוק השותפות, שיחול ברגע שאחד מהצדדים יחליט על כך. במידה ויהיו סכסוכים סביב גידול ילדים, הם יידונו בבתי המשפט על פי טובת הילד.

ההצעה תלויה בשני חלקיה

להצעה זו יש ערך בתנאי ששני הצדדים ירגישו שהם מרוויחים ממנה. נאמני התורה, בכך שמעמד הנישואין כהלכה מתחזק במדינה על ידי הטמעתו כערך חיובי מרכזי במערכת החינוך ועל ידי הקצאת כל המשאבים הנדרשים לתפקודה המיטבי של מערכת הנישואין וכן הגירושין בבתי הדין. שוחרי החירות (ליברליזם), בכך שהיחיד מקבל הכרה בזכותו להגדיר את עצמו ואת חייו, והגדרתו זו מקבלת התייחסות מכובדת מצד המדינה, בכך שהיא מעניקה לו זכויות שוות לזכויות המוענקות לזוג שנישא כהלכה.

המאבקים הנוספים

אם הצעה זו תזכה לתמיכת הנציגות הדתית הפוליטית, כל מי שיבוא אחר כך להתלונן על סדר הנישואין והקידושין בישראל מתוך טענת קיפוח אישי, יהיה ברור שכוונתו אחת – לפגוע במעמדה של מסורת ישראל במדינה ולא לדאוג לרווחתו של איש.

עם זאת, עדיין יצטרכו נאמני התורה לפעול לשיפור עבודתם של בתי הדין, ולברר על פי דרכה של תורה סוגיות חשובות כמו כפיית גט והסכמי נישואין.

ברכות בגן החיות | מעשה באלמנה ורווקות | הדיפלומטים

מה מברכים על חיות בעלות מראה מיוחד או כוחות יוצאים מגדר הרגיל • מדוע נתקנה ברכה מיוחדת על הקוף והפיל • הצעה למנהלי גני החיות • מעשה בחבורת בנות רווקות וחברתן האלמנההדיפלומטים הישראלים השובתים כשלו בתפקידם ולא ראויים לקבל העלאת שכר

הברכות למבקרים בגן החיות

לאחר שבשבוע הקודם עסקנו בברכת "מעשה בראשית", שהמטיילים ברחבי הארץ צריכים לברך בכל עת שרואים ים, הר מיוחד או גבעה מיוחדת, נעסוק בברכות שהמבקרים בגן החיות צריכים לברך. ברכת "שככה לו בעולמו" על החיות היפות, וברכת "משנה הבריות" על הקוף והפיל.

שככה לו בעולמו

הדיפלומטים הישראלים מזניחים את שני הטיעונים העיקריים שלנו. הראשון הוא זכותנו הדתית על הארץ, ובמיוחד על המקומות הקדושים – ירושלים, יהודה ושומרון. ייתכן שהם חוששים שהעלאת העימות לרמה של סכסוך דתי רק תחמיר את המצב. אבל התעלמות ועצימת עיניים לא תועיל

לפעמים אנחנו נפגשים עם מראות מיוחדים, מרגשים ומפעימים, וכדי לבטא את התוכן הערכי שלהם תיקנו חכמים לומר ברכה על ראייתם, ולקשור אותם בכך לשורשם האמוני. בכלל זה תיקנו חכמים שהרואה בעלי חיים נאים או חזקים במיוחד, וכן הרואה אילנות נאים או טובים במיוחד, וכן הרואה אדם נאה או גבוה וחזק במיוחד, יהודי או גוי, יברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שככה לו בעולמו" (ברכות נח, ב).

ויש בכך תיקון גדול, שכן פעמים רבות אנשים מתפעלים מבריות יפות או חזקות או גדולות במיוחד, ויש שאף עורכים תחרויות יופי או כוח בין בריות מסוימות (אנשים ובעלי חיים). וחשוב מאוד לקשר התפעלות זו לשורשה, ולשבח את הבורא שככה לו בעולמו.

על שני סוגים של בריות נאות במיוחד מברכים:

א. בריה מיוחדת ביחס לשאר בני מינה

המבין בסוסים שראה סוס נאה במיוחד, או חזק ומהיר במיוחד, מברך עליו "שככה לו בעולמו". וכן המבין בכלבים או חתולים, אם ראה יפה או גדול במיוחד – מברך.

ומי שאינו מבין בסוסים או כלבים, כל זמן שאינו מתפעל מהם – למרות שהם מיוחדים וזכו בתחרויות, לא יברך על ראייתם. ואם יתפעל – יברך.

וכן הרואה פרה שזכתה בתחרות הפרה המניבה ביותר, אם יתפעל מראייתה – יברך. ואם לא יתפעל – לא יברך.

ב. מינים מיוחדים כתוכי וטווס מרהיבים

הסוג השני, והוא זה שמצוי בגן החיות, מינים שנחשבים יפים במיוחד בגלל מראם וצבעם המיוחד, כגון תוכי גדול ומרהיב בצבעיו או טווס בעל זנב יפה במיוחד. שהואיל והם נחשבים יפים לעומת שאר העופות, ואנשים הולכים כדי ליהנות מיופיים, מברכים על ראייתם "שככה לו בעולמו". וכן ההולך לראות דגים יפים כדוגמת הדגים שבמפרץ אילת, מכיוון שהם נחשבים יפים במיוחד לעומת שאר הדגים, יברך עליהם.

המנהג הראוי בגן חיות

המבקר בגן חיות יברך על המין היפה הראשון שיראה "שככה לו בעולמו", ויכוון בברכתו לפטור את שאר המינים היפים. וזה אמור לגבי רוב האנשים, שאינם מתפעלים במיוחד מכל המינים היפים. אבל מי שמתפעל מאוד ממראה החיות היפות, יברך על כל אחת מהן ברכה בפני עצמה.

וכן מי שלוקח ילדים לגן חיות, בכל עת שהוא רואה שהם מתפעלים במיוחד ממין יפה, יאמר להם לברך שוב. ומבוגר שלוקח קבוצה של ילדים לביקור בגן חיות, טוב שבתחילה יברך לעצמו בקול וכולם יענו אחריו אמן. ואחר כך בכל פעם שיגיעו למין יפה במיוחד יכבד ילד אחר בברכה, וכך יחנך אותם לברכה ולהתפעלות מברואיו של הקב"ה. ועם זאת יחנך אותם שההוראה המקובלת היא שכל אחד יברך פעם אחת על כל החיות היפות.

"משנה הבריות" על קוף ופיל

תיקנו חכמים שכל הרואה קוף או פיל יברך "ברוך אתה ה' ‏אלוקינו מלך העולם משנה הבריות" (ברכות נח, ב; שו"ע רכה, ח). ואמנם יש מי שסובר שמברכים על כל חיה שנראית מיוחדת (רשז"א בהליכות שלמה כג, לה). אמנם למעשה לדעת רבים דווקא עליהם תיקנו לברך, מפני שמראם מעורר השתאות ‏מיוחדת, יותר משאר בעלי חיים, שאף על פי שהן חיות יש בהן דמיון מסוים לאדם. הקוף דומה לאדם בצורת גופו ובדרך שימושו ‏בידיו. והפיל חריג בין החיות בכך שעורו חלק ללא שערות, והוא ‏משתמש בחדקו כמו ביד (מאירי ברכות נח, ב). ‏

הרואה קוף ופיל יחד יברך ברכה אחת על שניהם. אבל ‏כאשר הם נמצאים במקומות שונים, כפי שמצוי בגני חיות, יש לברך ברכה מיוחדת על ‏ראיית כל אחד מהם. ‏

ברכה כל שלושים יום

מי שכבר ביקר בגן חיות בחודש האחרון לא יברך על ראיית החיות, מפני שאם לא עברו שלושים יום ההתפעלות פחותה. אבל אם עברו שלושים יום, למרות שהוא רואה שוב את אותן החיות, יברך. ואף שלדעת הראב"ד מברכים על חיות יפות פעם אחת בחיים, וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח רכה, ט), זהו דווקא לגבי חיה שאין התפעלות מיוחדת מראייתה השנייה. אבל בגן חיות בוודאי שיש התפעלות, עובדה שהולכים במיוחד כדי לראות את החיות, הרי שמתפעלים מראייתן (פניני הלכה ברכות טו, טו).

אמנם מי שיבקר בגן חיות אחר להנאתו, אם יחזור ויתפעל מראיית החיות האחרות ששם יברך על ראייתן למרות שלא עברו שלושים יום מהראייה הקודמת.

הצעה למנהלי גני החיות

היה ראוי שמנהלי גני החיות יתלו שלטים יפים ליד בעלי החיים שיש לברך על ראייתם. "שככה לו בעולמו" ליד התוכים והטווסים היפים, ו"משנה הבריות" ליד הפילים והקופים. ולציין שמי שכבר היה בשלושים הימים האחרונים בגן החיות לא יברך שוב.


מעשה באלמנה וקבוצת רווקות

שאלה: יש לנו בת מוכשרת ונאה, מצליחה מאוד בעבודתה, אהובה על חברותיה, אבל למרות כל המעלות והמאמצים, היא כבר עברה את גיל השלושים ועדיין רווקה. כפי הנראה השדכנים והשדכניות הרבים שניסו לעזור (חלקם בתשלום גבוה) לא הציעו לה עדיין את האדם המתאים שראוי לרמתה. כיצד מגיעים לשדכנים שיוכלו להבין ללבה, כדי שיציעו לה את האיש המתאים?

תשובה: אינני מכיר את בתכם היקרה ולכן אינני יודע לענות על שאלתכם, אבל אספר לכם סיפור ששמעתי לאחרונה.

במקום עבודה אחד התקבצה כבדרך מקרה חבורה של למעלה מעשר בנות רווקות. כולן רצו להינשא אבל לא מצאו את בן זוגן. כדי לסייע זו לזו, ביררו וחקרו זו עבור זו על ההצעות שעמדו על הפרק. בדרך כלל לכל אחת היו שתיים-שלוש חברות שותפות סוד, שלהן סיפרו על הפגישות, כדי לקבל מהן סיוע בניתוח אופיו של בן הזוג ולקבל ביקורת ועצה. יחד קיוו ויחד בכו על אכזבות. ולמרות הכול עודדו את עצמן שאסור להתייאש. השנים חלפו, חלקן כבר עברו את גיל השלושים, חלקן התקרבו אליו, והן נותרו רווקות.

והנה אסון: חברה לעבודה, אם לארבעה ילדים, התאלמנה מבעלה. הן היו מזועזעות, בכו, השתתפו בהלוויה, עזרו לה עם הילדים. מעת לעת ניחמו את עצמן בחשאי, שאולי מצבן לא כל כך נורא. אולי עדיף להיות רווקה מאשר אלמנה עם ארבעה ילדים.

כעבור כשנה האלמנה התחתנה בזיווג שני עם אלמן שיש לו שבעה ילדים. הבנות היו המומות, המילים נעתקו מפיהן. מה? כל כך מהר? איך הסכימה לקבל בנוסף לארבעה שלה אלמן עם שבעה ילדים? האם לא סבלה מספיק שהיא צריכה לקחת על עצמה גם את השבעה שלו? לאחר כל מה שעברה, האם לא מגיע לה שתמצא רווק או אלמן עם ילד אחד או שניים לכל היותר, שיוכל לתמוך בה ולפנק אותה?

אבל הן התעשתו, כיבדו את החלטתה, וכמובן שהשתתפו בשמחת חתונתה. אחרי הכול היא חברתן. בחתונה מחו דמעות, התרגשו וקצת ריחמו.

והנה פלא, תוך פחות משנתיים רובן המוחלט של הבנות התחתנו, חלקן עם גרושים, חלקן עם אלמנים. אומרים שהן מאושרות.


עדיף שלא להעלות בינתיים את שכר הדיפלומטים

בחודשים האחרונים אנשי הסגל הדיפלומטי מקיימים שביתה, תוך תביעה לשיפור תנאי שכרם. נדמה שבמצב הנוכחי, שמדינת ישראל נכשלת בהסברת עמדתה, אין מקום להעלות את שכרם, כשם שמפעל שסובל מהפסדים חמורים אינו מעלה את שכר עובדיו.

הדיפלומטים הישראלים מזניחים את שני הטיעונים העיקריים שלנו. הראשון הוא זכותנו הדתית על הארץ ובמיוחד על המקומות הקדושים – ירושלים, יהודה ושומרון. ייתכן שהם חוששים שהעלאת העימות לרמה של סכסוך דתי רק תחמיר את המצב. אבל התעלמות ועצימת עיניים לא תועיל, המציאות היא שמדובר בסכסוך דתי. בכך שהם אינם מזכירים את זכותנו התנ"כית על הארץ, הם שומטים את הטיעון הראשי לזכותנו על הארץ.

הטיעון השני הוא מוסרי. היה עליהם לחשוף את השקרים הנוראים של התעמולה הערבית. לדוגמה, אפשר היה להראות דרך פרשת הילד מוחמד א-דורה איך הערבים מפיצים שקרים ועלילות דם, אבל משרד החוץ ודיפלומטים הפריעו לכך (כפי שפורסם בכתבתו של שמעון כהן בערוץ 7 מי"ד אב תשע"ג).

הם היו צריכים לפרסם שרוב מוחלט של הערבים שגרים בארץ ישראל הם צאצאים של מהגרי עבודה שהגיעו לכאן בתוך מאה ועשרים השנים האחרונות, כדי ליהנות מהשגשוג שהיהודים הביאו לארץ.

הם היו צריכים לתאר את האלימות והשחיתות הקשה ששוררות בחברה הערבית, את הדיכוי של עניים, חלשים ונוצרים. הם היו צריכים לתאר את התנאים המצוינים והזכויות המופלגות של הערבים שחיים תחת שלטון ישראל, פי מאה מאחיהם הערבים בכל המדינות השכנות, ובתוך כך לחשוף את כפיות הטובה והשקרים שהם מעלילים עלינו תמיד. ידידים שלנו מבני אומות העולם מתאוננים מרה על הדיפלומטים הישראלים, שמנוכרים לדת ולמוסר.

כל זמן שרובם מתרשלים בזה, אין זה הוגן להעלות את שכרם.

העצמאות שבצניעות

מדוע התעוררה בעיית הצניעות בלבוש ביתר תוקף בשנים האחרונות • הרמאות העצמית של נערות המושפעות מתרבות המערב • תספורת הפעמון לנערים – חיקוי של שחקנים מהוליווד • איך נכון לחנך לצניעות? • מה הקשר בין צניעות הלבוש לרפיסותה של ישראל מול העולם • דווקא הצניעות מעוררת יותר את כוחות החיים הפנימיים והייחודיות של האדם

שאלה: בשנים האחרונות התעוררה בתיכונים הדתיים לבנות שאלה, כיצד להתייחס לבנות שאינן מקפידות על גדרי צניעות הלבוש. האם ראוי להעניש את מי שמגיעה שלא בהתאם לכללים? או שמא הדרך הראויה היא להסביר בעמקות את ערך הצניעות, ולתת לבנות הללו להבין מעצמן אילו בגדים ראוי ללבוש? והאם הרב או מנהל האולפנה צריך לעסוק בזה או המורות? ובכלל מתעוררת שאלה כללית יותר, איך ייתכן שככלל אנחנו נמצאים בתהליך של התחזקות דתית, עד שישנם אישים דתיים שמתמרמרים על ההקצנה הדתית, ואילו מנגד בתחום זה ישנה הידרדרות? מה קרה לנו בשנים האחרונות?

מה קרה בשנים האחרונות

תשובה: נדמה שכדאי להסביר בתחילה מדוע בעיה זו התעוררה דווקא בשנים האחרונות. כאדם שמכהן בתפקיד הנכבד של אב לתשע בנות, ומהן נערות ונשים צעירות, למדתי ששאלת הצניעות בלבושי הבנות נעשתה בשנים האחרונות כאובה. במשך מספר שנים רבות למדי, קובעי הטון באופנה העולמית הרשו ללבוש חצאיות ארוכות. אמנם לא תמיד זה נחשב הכי 'אין', אבל במסגרת הפלורליזם הפוסט מודרני ניתנה רשות ללבוש חצאיות בכמה אורכים, והדתיות, תוך ויתורים מסוימים, יכלו להסתדר. בחסות הסובלנות הזמנית הזו אף התפתח הסגנון המיוחד של המתנחלות עם החצאיות הארוכות לוחכות הרצפה, קצת שאנטי עם נגיעות עדכניות. קו שמשדר פשטות איכותית, עם כביכול הבטחה לעצמאות ייחודית.

הבעיה שלאחרונה החצאיות הארוכות ממש יצאו מהאופנה, האנשים הקובעים בענף גמרו והחליטו שארוך זה 'אאוט', והדתיות במבוכה. מצד אחד יש מחויבות לריבונו של עולם ולתורתו הקדושה, ומנגד איך אפשר להמרות את צו האופנה?! איך יראו את פניהן ברחוב לאחר שבכל רשתות הטלוויזיה וכלי התקשורת החילוניים הועברו רמזים חד משמעיים של כוהני האופנה המובילים ש"ארוך זה כבר לא זה", ומי שממשיכה ללבוש ארוך היא ממש "לא בעניינים", ובכל החנויות הנחשבות אין יותר חצאיות ושמלות ארוכות?

על רמאות עצמית

נשים בארץ מתחילות להתמרמר שהבגדים ה"נכונים" עוד לא הגיעו לכאן, אבל תיכף אפשר להשיג אותם בכיכר המדינה, ואחר כך בעוד חנויות. וכאן מגיעות בנות דתיות ומתוך "חירות מוחלטת" טוענות כי בדיוק אלה הבגדים שהן עצמן תמיד רצו ללבוש. ורק נותרה דילמה מה עושים עם ההתנגשות שנוצרה בין הדת למצפון

ויש שטוענות בתוקף רב שבאמת הן אוהבות ורוצות את הבגדים הללו ורק במקרה יצא שזו המודה כעת. וההוכחה לכך שהן בכלל לא מושפעות מהמודה, שכך הן מרגישות מבפנים בעת שהן עומדות לבדן מול הראי. ובכלל לא חשוב להן להיראות יפות בעיני מישהו אחר, אלא הכי חשוב להן להיראות יפות בעיני עצמן, ללבוש דבר שידגיש את היופי הפנימי שלהן…

והן לא שמות לב לכך שכל מושגי היופי שלהן נעים ונדים ברוח הנושבת מבתי האופנה הגדולים שבמערב, שמסיבות כלכליות מגייסים אמנים כישרוניים, כדי לחדש מעת לעת קו אופנתי. בתחילה הם מלבישים בקו החדש שחקניות ודוגמניות ושאר מפורסמות, ומוכרים מספר בגדים מצומצם מהקו החדש למי שמבינה באמת בבגדים (כלומר למי שמסוגלת לשלם אלפי דולרים על בגד). במשך מספר שבועות נותנים לשאר הנשים להתבונן בהן ולקנא, ובתוך כך מתחילים בייצור רחב יותר של בגדים בקו זה לנשים שקצת פחות מבינות בבגדים אבל עדיין די מבינות (כלומר, מסוגלות לשלם מאות דולרים לבגד). תוך שבועות ספורים המפעלים השונים מנסים בזריזות רבה לחקות את הקו החדש, כדי שגם הם יספיקו לרכוב על הגל ולמכור בגדים ביוקר. אמנם לא ביוקר כמו בתי האופנה המובילים, אבל בהחלט במחיר גבוה בהרבה ממחיר הבד והייצור. וכאן משתלבים האינטרסים הכלכליים של בתי האופנה היוקרתיים עם המפעלים הגדולים.

ובתוך כך נשים בארץ מתחילות להתמרמר, שבגלל שהן במזרח התיכון, הבגדים ה"נכונים" עוד לא הגיעו לכאן, אבל תיכף אפשר להשיג אותם בכיכר המדינה, ואחר כך בעוד חנויות. וכאן מגיעות בנות דתיות ומתוך "חירות מוחלטת" מגיעות למסקנה המקורית, כי בדיוק אלה הבגדים שהן עצמן תמיד רצו ללבוש. ורק נותרה דילמה מה עושים עם ההתנגשות שנוצרה בין הדת למצפון.

מילא כשאדם יודע שהוא נגרר, אבל כאשר משערות ראשו ועד ציפורני רגליו כולו גרור, ובעודו נסחב הוא טוען שהכל נעשה מתוך חופש מוחלט ותפישה מקורית, זה די משפיל.

עצמאותו של בחור

לפני קרוב לעשרים שנה החלו בחורים צעירים לספר את שיער ראשם בצורה שמזכירה פעמון, ולפצל אותו בשביל לשני צידי המצח, כפי שעד אז נהגו רק בנות. הזדמן לי לשוחח עם אחד מהבחורים הללו, שסיפר לי על תלאותיו בישיבה התיכונית, ועל כך שהמחנך שלו מתנגד מאוד לתסרוקת שלו וכמעט זרקו אותו מהישיבה בגלל זה. אבל הוא מרגיש שתסרוקת זו ממש מבטאת את העצמיות שלו, וכדי להיות נאמן לעצמו היה מוכרח להתעמת בממסד הדתי החזק שעומד כנגדו. ולכן למרות שהוא די מעריך את הר"מ שלו, הוא מרגיש חובה מצפונית לשמור על עצמאותו.

בתחילה קצת התפעלתי מעצמאותו של הבחור, ומנגד התפלאתי קצת על המחנך שהתעמת איתו על דבר שאין בו צד הלכתי. סיפרתי על כך לחבר והוא הסביר לי שזו מודה שהתחילה לפני כשנה אצל מספר שחקנים בהוליווד, והמעריצים הצעירים שלהם מחקים אותם ומגדלים שיער כמותם, וכך תסרוקת זו הולכת ומתפשטת בקרב צעירים בכל רחבי העולם. ואז הבנתי שהבחור ה"עצמאי" הוא אחד האחרונים בשורה של מאות מיליוני חקיינים, ובטענותיו הפך את היוצרות. הוא מחשיב את עצמו כלוחם צדק יחיד שעומד לבד מול ממסד עצום וחזק, בעוד שהאמת היא שהיהדות היא שעומדת כאי קטן של אמונה וחזון לתיקון עולם מול אוקיינוס שוטף וקוצף של חקיינות וריצה אחר הבלי עולם הזה.

אז הבנתי שמאבקו של הר"מ אינו נגד תספורת זו אלא נגד תופעת החקיינות, כמצוות התורה "בחוקותיהם לא תלכו".

על הבעיות של עם ישראל

אחר כך יושבים אנשים בסלון ושואלים, מדוע ממשלת ישראל נכנעת מעת לעת ללחץ הבינלאומי, ואינה מעזה לומר שיש לנו זכות מלאה על ארץ ישראל כפי שכתוב בתנ"ך, ועלינו ליישב אותה למלוא אורכה ורוחבה. כשדתיות וחרדיות אינן מוצאות עוז בלבבן לשמור על כללי ההלכה בניגוד לקו שהכתיבו מעצבי האופנה, ואפילו חנויות שקמו עבורן, עם הבטחה לעצמאות, אינן מצליחות להיות נאמנות להלכה, גם ראשי ממשלה ושרים מתקשים לחרוג ממה שמעצבי דעת הקהל הבינלאומית מרשים להם לומר…

ולמעלה בקודש, חכמי ישראל אינם מצליחים להעמיד חזון לתיקון עולם, מפני שצריכים להגיב תמיד על מה שאחרים עושים, לשמור על הישרדותה של היהדות, במקום לשאוב מהמעיינות המקוריים של ישראל מים חיים וטהורים ולהביא ישועה וגאולה לעולם.

העצמאות קשורה בצניעות. כאשר יותר מדי משתוקקים למצוא חן בעיני אחרים, ומוכנים לשם כך להשתנות לפי המודה המתחלפת, אי אפשר להקשיב לקול הפנימי העצמאי.

טוב לנו להתמודד עם בעיית הלבוש

לפיכך טוב מאוד שבעיה זו התעוררה בשנים האחרונות, מפני שעל ידי ההתמודדות איתה נוכל לברר את התפקיד המיוחד של עם ישראל להיות אור לגויים.

אולי ההתמודדות הזו שהזדמנה לנו עכשיו, מבשרת שכבר הגענו למצב שבו אנחנו מסוגלים לחדש בעולם דברים בעלי משמעות וערך, ולשם כך צריכים לבצר תחילה את הייחודיות והצניעות.

דרך ההתמודדות – להתייחס לכך כבעיית משמעת

למרות שרעיונות עמוקים צפונים בהלכות צניעות, כאשר רוצים לטפל בבעיה זו לא כדאי לדבר עליהם, אלא רק על הכבוד והמסגרת שמתבטאת בכך.

שמעתי מגיסתי שמלמדת בתיכון חילוני בערד, ששם קבעו כללי הופעה בבית הספר, ומהם: איסור הופעה בגופיה, במכנסיים קצרים ובכפכפים, ונציגים מצוות ההנהלה עומדים בשער בית הספר ולא נותנים למי שאינו לבוש על פי הכללים להיכנס, וכך אין תופעה של הפרת הכללים.

כיוצא בזה צריך לעשות בתיכונים הדתיים, לקבוע כללים פשוטים וברורים על פי ההלכה, ולאכוף אותם בעקביות. באופן זה לא יהיה צורך להתעסק בכך ולדבר על כך.

עוד עיקרון חשוב מאוד, שרק מורות ומנהלות יטפלו בכך, ולהוציא לגמרי את המורים והרבנים מהעיסוק בנושא הזה.

בחוקותיהם לא תלכו

מעבר לכך, ובלא קשר לאכיפת הכללים, יש צורך לבאר בהרחבה את ערכה ומעלתה של הצניעות, ולהדגיש תחילה את העצמאות שבצניעות, מפני שזה הרעיון הפשוט, המקיף והבסיסי ביותר, ויסודו במצוות התורה: "בחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג). והכוונה שלא ללכת במנהגי הפריצות של הגויים ולא להיגרר אחר דתם ואמונתם.

הצניעות שומרת על עצמאות מחשבתנו ועל חירות רוחנו. הלא יצאנו לחירות משעבוד מצרים כדי לקבל את התורה הקדושה ולגלות את אורה בארץ ישראל, ולהביא מתוך כך תיקון וגאולה לעולם. ואיך נמעל בשליחותנו המקודשת ונכניס את עצמנו מרצון לעול תרבות הגויים, בהיגררות חסרת טעם אחר אופנה שנקבעה בניכר?

ערך האהבה והיופי

עם החינוך לצניעות, צריך להיזהר מאוד שלא לגרום לדיכוי כוחות החיים, אלא להכוונתם והעצמתם. לא נותר לנו מקום להסביר הפעם יסוד עמוק זה, אבל מוכרחים לרמוז, שהצניעות האמיתית נועדה להעצים את האהבה בין בני הזוג, בכל הרבדים שבהם אדם בא לידי ביטוי, מהרוחני ביותר ועד הגשמי ביותר.

וכן חובה לציין, שיש ערך רב בכך שאישה תלבש בגדים יפים ומתאימים שמכבדים את צלם האלוקים שבה, כי זה חלק ממלוא האישיות השלמה, שבאה לידי ביטוי גם ביופי. אלא כדי שיופי זה לא יזלוג לכיוונים שליליים, ישנן הגדרות הלכתיות ששומרות עליו במסגרת הראויה.

לימוד ששווה פי אלף

על פי הבן איש חי, לימוד תורה בשבת גדול אלף פעמים מביום חול • מדוע די להקדיש רק מחצית מהשבת ללימוד? • גדולתו של הלימוד בשבת דווקא מתוך עונג גשמי • שיטות הראשונים השונות לגבי חלוקת השבת בין לימוד תורה לעונג גשמי • האם שעות התפילה נחשבות כחלק מהמחצית המוקדשת לה' • גם בני נוער צריכים ללמוד שש שעות בשבת • סגנון הלימוד המתאים ללימוד תורה ממושך בשבת • לייסד קבוצות תמיכה ללימוד משותף בשבת

מדוע עלינו להקדיש ללימוד תורה רק מחצית מהשבת

שאלה: אם מגמת הימים הקדושים לעסוק בתורה, מדוע אנחנו נתבעים ללמוד רק שש שעות בשבת, ולא במשך כל השבת חוץ מהזמנים ההכרחיים לשינה ואכילה?

תשובה: לפני שאענה, אגדיל את השאלה יותר. כתב רבי יוסף חיים בספרו 'בן איש חי': "כתבו המקובלים ז"ל, גדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת אלף פעמים מן הנעשה מעסק התורה של ימי חול" (שנה שנייה, בהקדמה לפרשת שמות).

לו היו אומרים לאדם שמחירה של מניה בבורסה עומד לעלות מחר פי אלף. כלומר, אם יקנה היום מניה במאה שקלים, יוכל מחר בערב למכור אותה במאה אלף שקלים. הרי היה רץ ומוכר את כל רכושו כדי לקנות מאות מניה בכל מה שיוכל, ולמחרת ימכור את המניה ורכושו יגדל פי אלף.

אם כך לגבי כסף, מדוע לא ננהג כך לגבי לימוד התורה? אם הוא שווה בשבת פי אלף מלימוד בימות החול, מדוע לא ננסה ללמוד תורה בכל עשרים וארבע השעות של השבת, בלי לאבד זמן יקר על סעודות ושינה?!

מהו הלימוד המיוחד של השבת

אחד המכשולים בקיום מצוות לימוד התורה בא משום שרבים התרגלו ללימוד עיון חקרני בלבד, שקשה מאוד להתמיד בו במסגרת משפחה וקהילה. גם השיעורים שנאמרים בסגנון כזה אינם מושכים את הציבור ללימוד תורה ממושך, ולכל היותר ניתן לקיים שיעור אחד כזה בשבת. לפיכך הרוצים ללמוד בשבת כראוי, צריכים להתרגל ללמוד בישרות גמרא והלכה, מחשבה ומוסר, בלי סיבוכים ופלפולים

אלא שהשעה של השבת שווה פי אלף מפני שהיא באה יחד עם העונג שבסעודות ובשינה, שאז מעלתה עליונה, מעין עולם הבא. חיים שלמים בנשמה ובגוף. עונג אמיתי! אבל אם יעשה אדם את שבתו כתשעה באב, שלא יאכל ולא ישתה וידיר שינה מעיניו כדי לעסוק בתורה, לא יזכה למעלת הלימוד בשבת. וכן מסופר על רבי זירא, שכאשר היה רואה בשבת אברכים שלומדים תורה ביגיעה יתרה על חשבון עונג שבת, היה אומר להם: "במטותא מינייכו, לא תחללוניה" – בבקשה מכם אל תחללו את השבת במיעוט תענוג (שבת קיט, א).

לפיכך, כאשר אמרו חכמים "שיהיה יום השבת כולו תורה" (תנא דבי אליהו א) – התכוונו שגם הסעודות והשינה, כיוון שנועדו למצווה ולהוסיף עונג וחיוניות בלימוד התורה, כלולות בזה.

אולם צריך להיזהר מאוד שלא לשכוח את העיקר, ולא להרחיב יותר מדי בסעודות ולאבד את הזמן על טיולים ודברי בטלה. כי עיקר מטרת השבת לגלות את הנשמה, להתחזק באמונה ולעסוק בתורה שעות מרובות, והכל מתוך עונג ושלמות פנימית.

המקור לחובת הקדשת חצי השבת לתורה

שאלה: מנין המקור לחובה ללמוד שש שעות? ואם אכן יש חובה כזו, איך אני כאדם דתי שגדל בישיבות לא שמעתי על כך עד כה?

תשובה: לא שמעת על זה כי לצערנו אין מחנכים בישיבות לחיי תורה בעולם המעשה, אלא בעיקר עוסקים בלימוד עיון ישיבתי.

לגופו של עניין: אמרו חכמים שצריך לחלק את זמן השבתות והחגים, חציו לה' בלימוד תורה בבית המדרש וחציו לעונג שבת של אכילה, שתייה ושינה (ירושלמי שבת טו, ג; בבלי פסחים סח, ב). אמנם יש סוברים שרק ביום טוב החלוקה שווה, אבל בשבת, שהיא מקודשת יותר, צריך להקדיש יותר ממחצית הזמן ללימוד התורה (ב"ח על פי רמב"ם). אולם לדעת רוב הפוסקים, כוונת חכמים שגם בשבת יש לחלוק את הזמן, חציו לתורה וחציו לעונג גשמי. וכך כתבו למעשה אור זרוע (ח"ב פט); סמ"ג (הלכות יו"ט כז, ע"ג); רבינו ירוחם (נתיב יב, דף סה ע"ג); ספר העיתים (קצח); המנהיג (נה); מהרש"ל (יש"ש ביצה ב, סימן ד); שו"ת צדקה ומשפט או"ח ד.

ויש סוברים שתלמידי חכמים שמסגפים את עצמם במיעוט אכילה ושינה במשך כל השבוע צריכים להקדיש בשבת קצת יותר לאכילה ושינה, ואילו אנשי מעשה צריכים להקדיש יותר ממחצית השבת ללימוד תורה. וכך מבואר בפסיקתא (רבתי כג); שיבולי הלקט צו; תניא רבתי יח; מאירי שבת קיח, ב; רמ"א או"ח רצ, ב; מהריק"ש (ערך לחם רצ). וכך כתב הבית יוסף (רפח, א) בפירושו השני. אמנם מפירושו הראשון משמע שצריך להקדיש את כל היום כמעט לתורה.

חישוב שש שעות הוא לקולא

למדנו אם כן שלדעת רבים צריך להקדיש מחצית השבת ללימוד תורה, ויש אומרים שאנשי מעשה שאינם מקדישים את ימי החול ללימוד תורה צריכים להקדיש את רוב השבת לתורה.

לפי זה יוצא שחובה להקדיש לכל הפחות כשתים עשרה שעות וחצי לתורה, שכן משך השבת עם תוספת שבת הוא כעשרים וחמש שעות. אולם למעשה נראה שאפשר להקל, שאותן שבע שעות שאדם צריך לישון בכל יום אינן בחשבון, הרי שנותרו שמונה עשרה שעות, ומתוכן יש להקדיש כתשע שעות לתורה, וכתשע שעות לעונג שבת של אכילה, שתייה ותוספת שינה של תענוג.

אמנם גם להקדיש תשע שעות לתורה די קשה, וראוי לחפש צד נוסף להקל, והוא על ידי החשבת התפילה כלימוד.

ואף שעיקר העניין הרוחני של השבת נועד ללימוד תורה, ולכן נקטו חכמים "חציו לבית המדרש", וכידוע בעבר היו מתפללים בבית הכנסת, נמצא שכשאמרו "חציו לבית המדרש" התכוונו ללימוד תורה ולא לתפילה. וכן כתב במפורש בעולת שבת (רמב, א) שהתפילה צריכה להיכלל ב"חציו לכם".

אולם מנגד, נראה מדעת כמה פוסקים שאפשר להקל ולכלול בתשע השעות של תורה גם את שעות התפילה (מהר"י ווייל; יש"ש). לפיכך נראה שאפשר להחשיב שלוש שעות של תפילה על חשבון תשע השעות של לימוד התורה. אבל לא יותר, מפני שאם לומדים פחות משש שעות כבר ברור שאין עיקר השבת לתורה, ובשום פנים לא ניתן לומר ש"חציו לבית המדרש".

האם גם נערים חייבים בזה

שאלה: כאשר הרב כתב שצריך לחנך את הנערים ללמוד תורה בשבת, האם הכוונה לשש שעות? האם זה מעשי? הרי בפועל אנחנו רואים שאפילו שעה אחת הם בקושי מצליחים ללמוד בלי מבחן?

תשובה: אכן מצווה לכל הנערים שהגיעו לגיל בר מצווה ללמוד לכל הפחות שש שעות תורה בכל שבת. וכדי שיוכלו לעמוד בזה, צריך להתחיל להרגילם ללימוד בשבת כבר מגיל צעיר, עד שלקראת בר המצווה יהיו מסוגלים להקדיש לפחות שש שעות ללימוד תורה.

אמנם נכון שכאשר הנער גדל בקהילה שבה רגילים כל בני הנוער להתבטל בשבת, ההתמודדות קשה מאוד. אבל על כך נצטווינו, ואם אנו חפצים לעשות את השבת כראוי, חובה עלינו לחנכם לכך בלא הרף, ולמושכם ללימוד בעבותות אהבה.

ורק לגבי נער שמתקשה מאוד ללמוד, עד שאין הדבר ביכולתו, הרי הוא אנוס ופטור מהמצווה.

על שוטטות הנערים בלילות שבת

שאלה: הרב כתב שבני הנוער שמשוטטים בלילות שבת "מריעים למופרעים ולחצופים שיום הבטלה הוא יומם הגדול, ומגנים את הצדיקים החנונים". האמת שכך המציאות, אבל אולי עלינו להילחם ולא לתת ל"מופרעים" ול"חצופים" להשתלט על השיחה, כדי שמפגשי החברים יהיו איכותיים.

תשובה: אין אפשרות סבירה שהשוטטות בלילות תנוהל על ידי הצדיקים והלמדנים. כמו שבבית מדרש הלמדנים מתבלטים, ובמקום שעוסקים בחסד אוהבי הבריות מתבלטים, ובמקום שעוסקים בעבודה החרוצים מתבלטים, ובבית הכנסת אלה שמתפללים יפה מתבלטים, כך בעת שמשוטטים בבטלה, הבטלנים מתבלטים.

יותר מזה: בחברה הדתית, שאמונה על אהבת הבריות וקירוב רחוקים, לא רגילים להוקיע עוברי עבירות. וכך יוצא שבשעות הלילה אותם נערים ונערות שאינם מדקדקים במצוות הופכים למרכז החבורה. אז הם מספרים את כל עלילותיהם ומשפיעים לרעה על התמימים שהולכים איתם. במקרים כאלה "הגיבוש משחית".

אמנם טיול שקט של שניים שלושה חברים יכול להתנהל באווירה רצינית, אבל באופן טבעי שוטטות של חבורה גדולה יותר נוטה להתדרדר לשיחות שבמקרה הטוב אין להן שום ערך.

צורת הלימוד

אחד המכשולים בקיום מצוות לימוד התורה בא משום שרבים התרגלו ללימוד עיון חקרני בלבד, שקשה מאוד להתמיד בו במסגרת משפחה וקהילה. גם השיעורים שנאמרים בסגנון כזה אינם מושכים את הציבור ללימוד תורה ממושך, ולכל היותר ניתן לקיים שיעור אחד כזה בשבת. ייתכן שהסיבה לכך היא מפני שנראה ללומדים, במידה רבה של צדק, שהפרי היוצא מלימוד עיוני זה אינו מצדיק את ההשקעה המרובה.

ואמנם בעת הלימוד בישיבות יש בלימוד זה תועלת, שהוא מכשיר את הלומדים להבנה מעמיקה, אבל במסגרת החיים הרגילים בוודאי לימוד כזה אינו מתאים.

לפיכך הרוצים ללמוד בשבת כראוי, צריכים להתרגל ללמוד בישרות גמרא והלכה, מחשבה ומוסר. ללמוד בספרים שמבארים את העניינים יפה ובעמקות אבל בלי סיבוכים ופלפולים.

קביעת סדרי לימוד

כדי לבצר את הלימוד בשבת חייבים לקבוע לו סדרים ציבוריים, מעין קבוצת תמיכה. לייסד שיעורים ולימודים שונים בבית הכנסת, לאבות ובנים ולקבוצות לימוד שונות במשך רוב שעות השבת. וכך עושים אצלנו בהר ברכה, וברוך ה' הדבר מועיל מאוד.

וכמובן מי שיכול, מצווה שילמד עם ילדיו בשבת, ועל ידי כך יקיים את מצוות לימוד התורה למהדרין וגם יחזק את הקשר שלו עם ילדיו. וכן בני זוג יכולים לקבוע לעצמם לימוד קבוע, והעיקר שיקבעו לימוד בספר שאינו קשה מדי ומאידך שיש תועלת מרובה בלימודו.