ארכיון הקטגוריה: משפחה

לכבד הורים – ולהפעיל שיפוט

הבהרה בעקבות הטור הקודם: במקרים חמורים של אבות מתעללים, אין להפגיש את ילדיהם עמם • דמא בן נתינה: ללמוד על כיבוד הורים דווקא מגנרל רומאי אכזר • כיבוד ההורים מעצים את הילדים • למעשה, במקרה שצפוי צער לאב אם לא יעירו אותו, יש להעירו • במקרה שהילדים אינם מכבדים את ההורים כפי הנדרש, על ההורים למחול • יש להפעיל שיפוט מוסרי, ולא לציית באופן עיוור לכל הוראה של ההורים • לא להתעלם ממעשים שליליים של ההורים, אלא לכבד אותם על הצדדים החיוביים

שאלה כאובה

במקרה שהבאת, היחס התורני כלפי המקרה בא לידי ביטוי מלא בפסק הדין היוצא מן הכלל בחומרתו, לפיו הוטל חרם על האב החוטא ומשפחתו התומכת בחטאו. ממילא גם היחס של ילדיו כלפיו צריך להיות כאל רשע, עד שישוב ממעשיו הרעים

כבוד הרב, דברי תורה יקרים וחשובים לי ביותר, אבל נרעשתי ונסערתי מאוד למקרא הטור הקודם שכותרתו: "קשר לאב גרוש – מצווה". אני חוששת מהזעזוע והנזק הכבד שעלול להיגרם בעטיו לבני נוער ומבוגרים שהמאמר מופנה אליהם. לכן אני מרשה לעצמי להגיב.

למרבה הצער חווינו חוויה משפחתית קשה מאוד של גירושין. ראש משפחה צעירה התעלל נפשית באשתו ובילדיו הרכים, נטש את המשפחה וברח. הוא מעולם לא דאג למזונות אלא להיפך, בזבז כספים והותיר אחריו חובות, שבגינם אשתו וילדיו היו נתונים תקופה ארוכה לרדיפות נושיו, ביום ובלילה. איש אלים ומסוכן.

הילדים סבלו מאוד מהביזיון שחולל אביהם, ובשל כך קיבלו טיפול פסיכולוגי ממושך ויקר לשיקומם. גם בית הדין הרבני שדן בעניין הוקיע את התנהגות האב, והטיל חרם חריף עליו ועל הוריו ובני משפחתו האחרים בגין שיתוף פעולה מצדם.

עתה אני תוהה: האם עיתון שפתוח לכל קורא הוא הבמה הנאותה לפרסום מאמר שהילדים עשויים לקרוא? האם זו קריאה פומבית להורי הילדים ולילדים שעמלו קשות להשתחרר מהקשיים הנפשיים? האם ילדים פגועים אלו, שסבלו כה רבות, יכולים להפיג את צערה של האם כאשר יצייתו לפסק ויכבדו את אביהם המתעלל והזונח? האין בכך התעללות באם המסורה אשר עלולה לקרוס לנוכח זאת? האין סכנה כי שיקום הילדים שנקנה בעמל שלא יתואר ובממון רב ירד לגמרי לטמיון?

אם זה מתחייב מהדין, כולל נטילת יוזמה ליצירת קשר עם האב מצד הילדים, אזי נראה לי כי על רב המשפחה או הקהילה לטפל בכך בעדינות, בחדרי חדרים ולא בפומבי.

אני מקווה שלא התנסחתי באופן בוטה או לא ראוי, ומתנצלת בפני כבודו מראש אם כך נעשה. בכל ההערכה והכבוד הראויים.

תשובה: לנהוג ברשע כרשע

תודה רבה על המכתב המרגש. כמובן שיש מקרים חריגים ומזעזעים כמו המקרה שלכם. המציאות שאליה התייחסתי היא מתונה בהרבה, כפי שמתואר בדייקנות בשאלה.

יתרה מכך, במקרה שהבאת, היחס התורני כלפי המקרה בא לידי ביטוי מלא בפסק הדין היוצא מן הכלל בחומרתו, לפיו הוטל חרם על האב החוטא ומשפחתו התומכת בחטאו. ממילא גם היחס של ילדיו כלפיו צריך להיות כאל רשע, עד שישוב ממעשיו הרעים ויעשה תשובה ככל יכולתו.

כמו כן צריך להוסיף, שאם הקשר עם האב גורם נזק נפשי שמצריך טיפולים פסיכולוגיים, יש להימנע ממנו עד שהילדים יתחזקו ולא ייכנסו לסכנה שכזו.

בירור מצוות כיבוד הורים

עוד תגובות רבות הגיעו בעקבות הטור הקודם. רובן כואבות ומזדהות עם הצד של האבות המנותקים, חלקן מצד הנשים הפגועות שמתקוממות כנגד האבות שהתגרשו מהן.

בכל אופן, מתוך התגובות השונות, התברר לי שחשוב מאוד להמשיך לברר את מצוות כיבוד הורים, וכפי שנאמר: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך" (שמות כ, יב).

מעשיו של דמא בן נתינה

בתלמוד הירושלמי (פאה א, א) מובא הסיפור על דמא בן נתינה, שמשמעויות רבות ועמוקות טמונות בו. על חשיבות הסיפור ניתן ללמוד מכך שגם בתלמוד הבבלי (קידושין לא, א) הוא הובא בשינויים מסוימים. אביא את תרגום הסיפור מהירושלמי עם מעט פירוש:

שאלו את רבי אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: ולי אתם שואלים? לכו ושאלו את דמא בן נתינה! דמא בן נתינה שר צבא היה, פעם אחת הייתה אמו סוטרת לו בסנדלה על לחיו בפני כל חייליו, ושתק ולא הגיב. כאשר נפל הסנדל מידה, הרימו והושיטו לה כדי שלא תצטער להתכופף להרימו.

אמר ר' חזקיה: גוי שגר באשקלון היה וראש הצבא שם, ואבן שישב אביו עליה לא ישב עליה מימיו. כאשר מת אביו, עשה אותה לעבודה זרה שלו מרוב שכיבד את האב.

פעם אחת אבדה אבן הישפה שהייתה קבועה בחושן האפוד על לב הכהן הגדול, והייתה כנגד שבט בנימין. שאלו, למי יש אבן טובה שכזו? השיבו, יש כזו לדמא בן נתינה. הלכו אליו וסיכמו עמו לשלם בעבורה מאה דינר. הלך כדי להביאה, ומצא את אביו ישן. יש אומרים שמפתח תיבת האבנים הטובות היה בין אצבעות ידיו, ויש אומרים שרגלו של אביו הייתה מונחת על התיבה. כיוון שלא רצה להעירו, חזר לחכמים ואמר להם: איני יכול להביאה לכם. חשבו חכמים שהוא אינו מרוצה מהמחיר שסוכם והציעו לשלם מאתיים דינר, וכשלא הסכים המשיכו להוסיף עד שהציעו אלף דינר. כיוון שדמא בן נתינה עמד בסירובו הלכו להם. לאחר שהתעורר אביו משנתו, הלך והביא את האבן לחכמים. רצו לשלם לו אלף דינר כפי שהציעו לו לבסוף, ולא הסכים לקבל אלא ביקש מאה דינר בלבד כפי שסוכם בתחילה. שכן אמר: וכי אמכור לכם את כבוד אבי בכסף? איני רוצה ליהנות מכבוד אבי בכלום! מה פרע לו הקדוש ברוך הוא שכר על כך? אמר ר' יוסי בן רבי בון: בו בלילה ילדה פרתו פרה אדומה, ושקלו לו כל ישראל משקלה זהב ונטלוה.

מיהו דמא בן נתינה

דמא בן נתינה היה "ראש פטרכולי" – שר צבא רומאי שמשל באשקלון. כלומר איש תקיף וסמכותי מאוד, שהיה מוכן לנהוג באכזריות מרובה במי שעמד כנגדו, כדרך אנשי הצבא והממשל הרומאי. ניתן להניח שהוא ציווה לצלוב אנשים שמרדו כנגד רומא, כלומר לחבר אותם במסמרים לעץ בעודם חיים, כדי שייפחו את נשמתם בייסורים במשך שעות ולעתים ימים, לעיני העוברים ושבים, כדי שיוכלו גם הם להבין מה יהיה בסופם אם ימרדו. אחרים שהפרו פקודות מכר לעבדים. אמנם כלפי אביו ואמו נהג בכבוד וביראה עצומים.

יש להניח שאם חכמים הביאו דוגמה ממנו, משמע שנהג ברחמנות יחסית, אבל כשר צבא רומאי לא ייתכן שלא נהג בקשיחות ובאכזריות שכללה הוצאה להורג.

לכאורה יש לשאול, מדוע בחרו חכמים ללמדנו כיבוד הורים מגוי? השיב המהר"ל מפראג (תפארת ישראל מא), כדי ללמדנו שמצווה זו שכלית. הגיוני לקיימה, ולכן גם גוי מבין את ערכה.

במבט שטחי נדמה שאדם שמכבד את הוריו מקטין ומחליש את מעמדו, אולם באמת למדנו מסיפור זה שכיבוד הורים מעצים את הבן. שכן ההורים הם שורשיו, ואם הוא מכבד אותם הוא מעצים את שורשיו ומכוח זה גם את עצמו. לכן לא מקרה שדווקא שר צבא מכבד כל כך את הוריו, זה חיזק את מנהיגותו והעמיד אותה על בסיס מוסרי. כך זכה לכבוד וצייתנות בכוח הזרוע והמוסר כאחד.

אם שמבזה את בנה

כאשר דמא בן נתינה הסכים לספוג מאמו סטירות בסנדלה, הוא העצים את כוחו. הוא הבהיר לעצמו ולקציניו הסרים למרותו, שלמרות שאולי דעתה של אמו נטרפה עליה, כבודה ומעמדה נותר על כנו. כי כבודה אינו תלוי ברמתה האישית, אלא הוא כבוד מוחלט; היא העניקה לו חיים, ואין דבר גדול וקדוש מזה. וככל שהיא מכובדת יותר, כך הוא וחייו מכובדים יותר.

שכר כיבוד אב

ראוי להוסיף שלהלכה, כאשר ידוע שהאב הישן יצטער מכך שבנו לא העיר אותו והפסיד מזה כסף, צריך הבן להעיר את האב, שכן זה רצונו (ספר חסידים שלז, באר היטב יו"ד רמ, טז). אולם דמא בן נתינה כל כך כיבד את אביו שלא העלה בדעתו לשקול זאת. ומכיוון שהידר כל כך בכבוד אביו, מן השמיים רצו להגדיל את רווחיו, והסכימו חכמים לשלם לו פי עשרה על אבן הישפה שהייתה ברשותו, שכן כיבוד הורים הוא מן המצוות שאדם אוכל את פירותיהן בעולם הזה. אולם כבוד אביו היה כל כך חשוב בעיניו, עד שאפילו לא הסכים לקבל שום רווח בעבורו, ובכך פתח את עצמו לרווח שמעבר לכל הרווחים הרגילים, וילדה פרתו פרה אדומה, שמחירה גבוה לאין ערוך יותר.

אזהרה להורים

נפסק בשולחן ערוך: "אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עינו מהם, שהאב שמחל על כבודו – כבודו מחול" (יו"ד רמ, יט). ואם לא ימחל, ייענשו בסיבתו, ואין אבא טוב שמעוניין שבניו ייענשו בגללו.

הביקורת

לעומת הכבוד המוחלט שהעניק דמא בן נתינה להוריו עד כדי עבודה זרה, על פי התורה אסור שהיחס להורים יהיה כאל עבודה זרה. ולכן אם ההורים מצווים על הילדים לעבור על דברי תורה, אסור לשמוע להם (יבמות ה, ב; בבא מציעא לב, א). הרי שהילדים צריכים להפעיל שיפוט מוסרי. לא זו בלבד, אלא כתב רבנו יונה בשערי תשובה (א, מ) שצריך אדם להתוודות גם על עוון אבותיו, שנאמר: "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם" (ויקרא כו, מ). שאם לא כן, יש חשש שימשיך בדרכי אבותיו, וייענש גם עליהם. כלומר הבן צריך להכיר בחסרונותיהם של הוריו.

הרי שכיבוד הורים אינו מחייב לחשוב שכל מה שההורים אומרים ועושים מוצדק, אלא להתנהג כלפיהם בכבוד ובמורא, לדון אותם לכף זכות, להתבונן בצדדים החיוביים שבאישיותם ולכבדם על כך מאוד.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כיצד לשמוח בחג

בחג יש לשמוח יותר מבשבת • מצווה להקדיש מחצית מהחג לתורה, מצד מצוות הלימוד, ומצד השמחה יש להוסיף דבר חדש, כגון יין או בגד, שיקרין שמחה על החג • קניית בגד חשובה מהידור באתרוג • מצווה לשמוח בדברים נוספים, כל אחד כפי מה שמשמח אותו • אחת המצוות הקשות ביותר: מצב רוח טוב • יש לשמוח בחיק המשפחה, ולהיזהר שלא לפגוע באווירת החג בבית • שי לעובדים – מעין המצווה לשמח עבד ואמה • צריך לחשוב מי ממכרינו במצוקה, ולהשתדל לשמחו

שמחת החג לעומת השבת

יש טועים ומוציאים מאות שקלים על אתרוג מהודר ומקמצים בקניית בגד לנשותיהם, ואינם זוכרים שקניית בגד או תכשיט לאישה היא מצווה גמורה מהתורה, ואילו קניית אתרוג שמחירו פי עשרה ממחירו של אתרוג כשר היא הידור שלא נצטווינו לקיימו

חגים, כמו שבתות, הם ימים קדושים שנקראים "מקראי קודש". מצווה לקדשם בסעודות טובות ובגדים נאים, כפי שאמרו חכמים: "ובמה אתה מקדשו? במאכל, במשתה ובכסות נקייה" (ספרא אמור יב, ד). אלא שבחגים נוספה עוד מצווה יתרה – לשמוח, שנאמר: "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד). לפיכך, הסעודות של החגים צריכות להיות יותר משובחות מסעודות השבת, ויש לדקדק בבגדי החג שיהיו יותר נאים מבגדי השבת. לכן אם צריכים לקנות בגדים, קונים אותם לקראת החגים, כדי לחגוג את חידושם בחג.

אמנם בשבת תיקנו חכמים לערוך שלוש סעודות, שכך למדו מרמזי הפסוקים (שבת קיז, ב), והדברים מכוונים כנגד מדרגתה המיוחדת של השבת, ואילו בחג המצווה לקיים שתי סעודות בלבד – אחת בלילה ואחת ביום (רא"ש וטור); אלא שאחד ההסברים לכך הוא שסעודת החג יותר גדולה, ולכן אין מקום לקבוע סעודה שלישית, שרק תכביד ולא תוסיף שמחה (לבוש).

מצוות לימוד תורה בחג

לימוד התורה הוא יסוד מצוות השבתות והחגים. וכפי שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). על שלושה יסודות נשענת המצווה:
א) על המצווה התמידית ללמוד תורה יומם ולילה, שאמנם אינה יכולה להתקיים בימות החול מפני הצורך לעבוד ולהתפרנס, אבל ציוותה התורה שלא לעבוד בשבתות וחגים, כדי שנוכל לקיים את מצוות תלמוד תורה.
ב) על קדושת החגים שצריכה להיקלט דרך לימוד התורה בענייני החג.
ג) על מצוות השמחה, שלימוד התורה הוא אחד הביטויים לשמחה, ומסיבה זו אסור ללמוד תורה בתשעה באב ובימי אבלות (תענית ל, א; שאגת אריה סט; פנה"ל מועדים א, ה).

חציו לה', חציו לכם

מצווה להקדיש חציו של היום ללימוד התורה (פסחים סח, ב; שו"ע תקכט, א). יש אומרים שצריך להקפיד מאוד שלא ללמוד פחות מחצי היום, וכן כתב רבי חיים בן עטר, שהלומד פחות מחצי היום הרי שחלקו של ה' גזול בידו (ראשון לציון ביצה טו, ב). ויש אומרים שאין צורך לחשב את השעות בדייקנות, אלא המצווה ללמוד בערך מחצית היום (פמ"ג). ומכיוון שעניין זה נחלש באחרונה, נראה שיש מקום לתכנן כך שזמן הלימוד והתפילות יכלול כתשע שעות (פנה"ל מועדים א, ו).

ארבעת חלקי מצוות השמחה

ככלל, ארבעה חלקים ישנם למצוות השמחה:
א) דבר מיוחד שיש בו שמחה יתרה, שיקרין רגשי שמחה על כל החג.
ב) מכיוון שנוספה בחג מצוות שמחה, יש לשדרג את הסעודות שתהיינה טובות יותר מסעודות שבת, ולדאוג לבגדים שיהיו היפים ביותר, וכן מצווה ללמוד תורה שתלמודה משמח.
ג) להוסיף שמחה בדברים משמחים כריקוד וטיול.
ד) להיות במצב רוח טוב של שמחה וקורת רוח. נפרט את ארבעת החלקים.

שמחה יתרה ביין שבסעודה

מצווה לעשות דבר מיוחד שיש בו שמחה יתרה, שיקרין רגשי שמחה על כל החג. לשם כך יש לשתות יין בסעודת החג. ואף שזמן הסעודה מוגבל, השמחה שבה מקרינה ומתפשטת על כל החג. יש מהחכמים שסוברים שבזה גברים ונשים כאחד מקיימים את מצוות השמחה היתרה, ויש סוברים שבזה הגברים מקיימים את מצוות השמחה היתרה, וכן נפסק להלכה, כמבואר בהמשך. ומכל מקום גם אישה ששמחה ביין, מצווה שתשתה יין.

השותה מיץ ענבים לא קיים את המצווה, מפני שאין בו אלכוהול והוא אינו משמח. שיעור היין המשמח הוא כזה שמקשה מעט על הריכוז, עד שאסור לרבנים להורות אז הלכה. והיו מגדולי החכמים ששתו הרבה יין בסעודת החג, ונמנעו מלהורות הלכה מהסעודה ועד למחרת (ביצה ד, א). שיערו חכמים, שלכל הפחות צריך לשתות לשם שמחה זו מעט יותר מרביעית יין (75 מ"ל), ורוב האנשים צריכים לשתות לשם כך הרבה יותר מרביעית. אבל אין להפריז בשתיית היין ולהגיע לשכרות.

שמחה יתרה לנשים

לשמחת הנשים מצווה לקנות לקראת החג בגד או תכשיט חדש. בבגד אחד מקיימים את המצווה, ואין הכוונה שתלבש את הבגד החדש במשך כל ימי החג, אלא שעל ידו תבוא לידי ביטוי השמחה היתרה שבחג.

יש טועים ומוציאים מאות שקלים על אתרוג מהודר ומקמצים בקניית בגד לנשותיהם, ואינם זוכרים שקניית בגד או תכשיט לאישה היא מצווה גמורה מהתורה, ואילו קניית אתרוג שמחירו פי עשרה ממחירו של אתרוג כשר היא הידור שלא נצטווינו לקיימו.

גם אישה שאינה נשואה, כגון רווקה או אלמנה, צריכה לקיים בעצמה את מצוות השמחה על כל חלקיה: לקנות בגד או תכשיט לחג, לקיים סעודות משמחות, להשתתף באירועים משמחים ולהיזהר מדברים מצערים.

השמחה שבסעודות ובבגדים

פרט לאותה סעודה מיוחדת שהיא עיקר המצווה לגברים, וקניית בגד או תכשיט חדש לנשים, למדנו שהחגים כמו השבת נקראים "מקראי קודש", שמצווה לקדשם בסעודות טובות ובגדים יפים. ומכיוון שבחג נוספה מצווה של שמחה, הרי שגם הגברים וגם הנשים צריכים להדר בזה בחג יותר מאשר בשבת.

ולכן על אף שעיקר השמחה היתרה לגברים בסעודת היום, מצווה שגם סעודת הלילה תהיה משובחת יותר מאשר סעודות הלילה של שבת. ואף שעיקר השמחה היתרה לנשים בבגד או תכשיט חדש, מצווה עליהן לקיים סעודות חשובות ומשמחות בחג, יותר מאשר בשבת. ואף מצווה שישתו יין אם הן שמחות בו.

וכן אין די לאישה שתקנה בגד או תכשיט חדש, אלא עליה להקפיד על בגדי החג יותר מאשר על בגדי השבת. וכן גברים, אף שהשמחה היתרה שלהם בסעודת היום, מצווה עליהם להקפיד על בגדיהם שיהיו חשובים יותר מאשר בשבת (שו"ע תקכט, א; שאגת אריה סה).

שירה, ריקוד וטיול

כל דבר שמשמח את לבבו של האדם בכלל המצווה לשמוח בחג, ובכלל זה שירה, ריקוד וטיול. וכל המרבה בשירות ותשבחות לה' הרי זה משובח, וגדולי ישראל חיברו פיוטים ושירים כדי להודות ולהלל לה' בחגים.

רבים נוהגים לרקוד בחג, ומקור לזה ממה שנאמר: "שבעת ימים תחוג לה'" (דברים טז, טו) – תחוג לשון ריקוד, ולכן תיקנו חכמים לרקוד בשמחת בית השואבה (העמק דבר שם; פרי צדיק סוכות יז).

וכן מי ששמח בטיול, מצווה שיטייל מעט. ומכיוון שיש בזה שמחה, התירו לשם כך לטלטל תינוק שצריך לשאתו ביום טוב (ביצה יב, א; רמ"א תטו, א).

אמנם שלא כמו הסעודות, הבגדים ולימוד התורה, שחובה לשמוח בהם בחג, כל שאר הדברים המשמחים הם רשות, שכל השמח בהם – מצווה שיעשם, ומי שאינו שמח בהם – אינו צריך לעשותם. וכל אדם רשאי לבחור כיצד לשמוח בחג – בשירות ותשבחות לה' בקרב בני המשפחה, בריקודים של שמחת בית השואבה, בטיולים או בשאר דברים משמחים שיש בהם ערך. ובכל אופן יש להיזהר שכל השמחות הללו לא יפגעו בלימוד התורה, שכן מצווה להקדיש את חציו של היום ללימוד ותפילה. ומי שלימוד התורה משמח אותו יותר מכול, לאחר שיקיים את מצוות השמחה בסעודות משובחות, מצווה שיוסיף ללמוד תורה יותר מחצי היום.

מצב רוח חגיגי

מצווה להיות במשך כל ימי החג במצב רוח טוב של שמחה וקורת רוח. לכאורה זו מצווה קלה, שהרי כל אדם רוצה להיות שמח. אולם בפועל קשה לקיים מצווה זו, וכן אמרו בשם הגר"א, שמצוות שמחת יום טוב היא המצווה הקשה ביותר לקיום, מפני שכדי לקיימה צריך אדם להסיר מעצמו כל צער, מתח ודאגה ולהיות שרוי כל החג בשמחה וטוב לבב.

אף על פי כן זו המצווה המוטלת עלינו בחג, להתעלות אל מעבר לדאגות ולטרדות, להתגבר על הכעסים ולשמוח בה'. לשם כך אנחנו צריכים להתבונן בעובדה המופלאה והמשמחת, שבחר בנו ה' מכל העמים ונתן לנו את תורתו, קידשנו במצוותיו והביאנו אל הארץ הטובה, כדי שנזכה לחיים שלמים וטובים, חיים שיש בהם ערך וקדושה ותועלת לתיקון עולם. מתוך כך נתבונן בייעוד הגדול המוטל על כל אחד מאיתנו, נזכור את כל הדברים הטובים שבחיינו, נתחזק באמונה והכרה שכל הייסורים והגלויות נועדו לטובה, לשכלל ולרומם אותנו אל תכליתנו.

לשמוח בחיק המשפחה

מצוות החג לשמוח עם בני המשפחה, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך" (דברים טז, יד). כדי לקיים את שמחת המשפחה, מצווה על כל אחד ואחד מבני המשפחה לשמור על אווירה טובה בחג, ובמיוחד בעת הסעודות, להתחמק בכל יכולתו מאמירות פוגעות, להתאמץ לשמח את המסובים בדברי ידידות, ועל ידי כך יזכה לשמחה אמיתית. אמרו חכמים בזוהר שהסעודה היא זמן של קרב, שכן לקראת הסעודה יצר הרע מתחזק לעורר קטטות ועלבונות, ויש להיערך לקראת הקרב ולנצח את היצר הרע, על ידי הוספת אהבה בין בני המשפחה.

המצווה לשמוח ולשמח

עיקר המצווה בחג היא לשמוח ולשמח, שאין שמחה אמיתית שאין מתאמצים לשמח בה את הזולת, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד).

מכך שנאמר לשמוח עם העבד והאמה, למדו המעסיקים שגם אם העובדים שלהם שמחים בחיק משפחותיהם, מכל מקום הם מעניקים להם מתנות לקראת החג, כדי לשמחם.

בנוסף לכך, על כל משפחה לחשוב לפני החג, מי מקרוביהם ומכריהם נמצא בצער או מצוקה וראוי לשמחו ולשתפו בסעודת החג. במיוחד יש לשים לב לעולים חדשים וגרים, שפעמים רבות דווקא בחגים חשים יותר בדידות, ומצווה יתרה לשתפם בשמחה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שומרי מצוות מצליחים יותר

בזכות התורה והמצוות, כמבואר בפרשה, כלל ישראל זוכה לברכה במציאות • השפעת המצוות וערכי היהדות – ריאלית • הודות לערכי היהדות, המשפחות הדתיות יציבות יותר • התורה מחנכת לילודה וגורמת לגידול דמוגרפי, כפי שמתבטא אפילו בציבור החילוני • עובדים שומרי מצוות מתפתים פחות למעול בנאמנות • לימוד התורה מפתח את החשיבה והיצירתיות גם בתעשייה • מי שמקבל חינוך דתי מוכן יותר לעזור לחלשים בחברה • ערכים מוסריים יכולים להילמד גם בחינוך חילוני, אבל כדי שיתקיימו בחיוניות ובעוצמה, בפרט בחברת שפע, דרושה אמונה

ברכה בעולם הזה

השכר והעונש הכתובים בתורה מיועדים לכלל ישראל בעולם הזה (לכל יחיד ויחיד עיקר השכר והעונש בעולם הבא, כמבואר במו"ק כח, א; קידושין לט, ב). הם אינם מפרים את חוקי הטבע, אלא באים דרכם; שאילו היו באים בדרך נס, היו מבטלים את הבחירה החופשית, ובני האדם לא היו זוכים להיות שותפים בתיקון העולם. במאמר זה אנסה בעזרת ה' לבאר כיצד על ידי שמירת התורה והמצוות, הברכה מגיעה בדרך הטבע.

מכיוון שנעסוק בהשוואה בין דתיים לחילונים, חשוב להדגיש תחילה שביסוד אין הבדל בין דתיים לחילונים, כולם רוצים להיות טובים, רמת הכישרון בקרב שתי הקבוצות שווה. אולם כשנתבונן לעומק, נמצא שכאשר קבוצה שלמה תשמור תורה ומצוות באופן מאוזן, במצטבר היא תזכה לברכה שלא תיאמן. זהו ייעודו של עם ישראל, כך הוא יכול להיות אור לגויים ולרומם את העולם אל תיקונו.

בניתוח המדדים שלהלן אני מנסה להעריך את היתרונות שבחיים הדתיים באחוזים. אולם מדובר במספרים לא מדויקים (בלשון המעטה), וראוי לחקור סוגיות חשובות אלה באופן יסודי. אף על פי כן, מכיוון שאני בטוח שהכיוון העקרוני נכון, כדי לסבר את האוזן ולסייע לראיית התמונה הכללית, השתדלתי לשער את היתרונות באחוזים על פי דברים שקראתי בעבר.

ברור מאליו שהברכה הכתובה בתורה מגיעה בתנאי שנוהגים על פי הדרכתה, בלא לנטות ימין ושמאל. לא מוסיפים איסורים ואוסרים ללמוד מדע ולרכוש מקצוע, ומנגד לא מבטלים מצוות כאשר קשה לקיימן.

ברכת הזוגיות

אם בזכות החריצות והיצירתיות בעבודה התל"ג השנתי שלנו יהיה גבוה רק בחמישה אחוזים משאר מדינות המערב, והצמיחה הדמוגרפית תהיה כשלושה אחוזים בשנה, כפי שמקובל בחברה הדתית, הרי שתוך כמה דורות עם ישראל היושב בארצו ימנה עשרות מיליונים, ויוביל את העולם

חילונים כדתיים מקווים בשעת חתונתם לאהוב את בני זוגם עד כלות הנשמה. אולם ההתלהבות פוחתת והפיתויים מתגברים. על ידי התורה והמצוות, ובמיוחד המצוות שבין אדם לחברו ומצוות עונה, יש לדתיים יותר סיכוי לעבור משברים ולהמשיך להעמיק ולרומם את אהבתם.

גם תופעת הבגידות נמוכה בקרב הציבור הדתי מאשר החילוני בזכות החינוך לנאמנות ולצניעות. כמובן שהיינו רוצים שהחינוך הדתי ימנע כל בגידה, אולם למרבה הצער יש בגידות, ועלינו להתנחם בכך שבזכות החינוך הדתי מדובר באחוז נמוך יותר. גם לאחר בגידה, בזכות ערך התשובה וערך שלום בית, הסיכוי שבני זוג דתיים ישקמו את חייהם באופן מוצלח גבוה יותר.

כך יוצא שבפועל דתיים זוכים לזוגיות טובה יותר, דבר שמשפיע לטובה על איכות חייהם, על חינוך ילדיהם ועל פרנסתם, שכן בממוצע גירושין פוגעים בכל התחומים הללו (כמדומה שאחוז הגירושין בקרב חילונים הוא יותר מחמישים, כעשרה אחוזים בקרב דתיים, ובקרב מסורתיים באמצע).

חינוך הילדים

מצוות כיבוד הורים, ומסגרת השבתות והחגים, מייצבות במידה רבה את המשפחה הדתית ואת היחסים שבין ההורים לילדיהם, ומעניקות יתרון בחינוך הילדים והדרכתם גם בתחומי דרך ארץ, כמו התמדה בלימודים, רכישת מקצוע, השכלה גבוהה, תרומה לחברה ולעם והקמת משפחה. נמצא שאם מדובר במשפחות בעלות השכלה ומודעות שווה, ממעמד סוציו-אקונומי שווה, הצלחת הדתיים תהיה מעט יותר גבוהה.

בתחום הקמת המשפחה הצלחת הדתיים הרבה יותר גבוהה, אולם בשאר התחומים ההצלחה פחות גבוהה. אולם גם אם מדובר בתוספת של עשרה אחוזים בלבד בהצלחה בלימודים, ברכישת השכלה ומקצוע, מדובר על הבדל משמעותי מאוד.

ילדים ודמוגרפיה

ממוצע הילדים במשפחות חילוניות הוא מעט יותר משניים. לעומת זאת, בזכות ערכי המשפחה ומצוות פרו ורבו, ממוצע הילדים במשפחה דתית הוא כארבעה, ובמשפחה תורנית או חרדית כשישה-שבעה.

מכיוון שבקרב הדתיים אחוז הילדים שמגיעים לנישואין גבוה יותר, וגם גיל הנישואין מוקדם יותר, קצב הגידול הדמוגרפי גבוה בהרבה. אם ננסה לחשב את המצב בכלל הציבור הדתי, תוך לקיחה בחשבון שכעשרים אחוזים עוזבים את הדת, אפשר להעריך שהגידול הדמוגרפי של הציבור הדתי יהיה גבוה פי שניים במשך עשרים וחמש שנה, פי ארבעה במשך חמישים שנה ופי שישה עשר במשך מאה שנה.

אגב, מכיוון שהציבור החילוני שעליו דיברנו אינו חילוני לגמרי, אלא בתחומים רבים הוא בעצם מסורתי, אחוז הנישואין ומספר הילדים בקרב היהודים החילוניים במדינת ישראל גבוה בהרבה ממדינות המערב השוות לנו מבחינה כלכלית והשכלתית. לכן האוכלוסייה היחידה בחברת השפע המערבית שגדלה באופן משמעותי היא האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל.

מוסר ופריון עבודה

כמעט כל האנשים, בין דתיים בין חילונים, רוצים לעבוד בישרות ובחריצות, אלא שמנגד יצר הרע מפתה את האדם להתעצל, להתרשל ואף לרמות ולגנוב. יש להניח שבזכות החינוך הדתי, אחוז העובדים בחריצות ובנאמנות גבוה בקרב הציבור הדתי לפחות בכעשרה אחוזים.

גם היציבות המשפחתית מעניקה יתרון מסוים בעבודה, שכן תופעות הבגידות, הגירושין והמריבות הכרוכות בהן פוגעות ביכולת להתפנות לעבודה.

יצירתיות בעבודה

מצווה לקבוע עתים לתורה, וממילא אחוז הדתיים שעוסק בלימוד גבוה מאשר החילונים, שרבים מהם כמעט אינם פותחים שום ספר עיוני למשך אפילו שעה אחת בשבוע. יש להניח שהלימוד מעניק לאדם השראה לפתח רעיונות חדשים ולמצוא פתרונות לבעיות מסובכות.

גם אם נאמר שההשפעה המצטברת מכך היא חמישה אחוזים בלבד, מדובר על הבדל משמעותי מאוד, שכן בשוק החופשי פעמים שההצלחה בתחרות נקבעת על פי חמישה אחוזים נוספים של יצירתיות. אפשר לומר שבזכות המסורת היהודית וערכי הלימוד, גם בני הציבור החילוני זוכים ליותר יצירתיות מאשר חבריהם במערב. כך אנו מוצאים בפועל, שמדינת ישראל מצליחה להוביל בתחומי התעשייה המתוחכמת בזכות אחוז מסוים של יצירתיות נוספת.

יש להניח שככל שיותר יהודים ישקיעו בלימוד תורה, בלא לפגוע בערכי המדע, העבודה, החירות והאחריות, נזכה להצלחה גדולה יותר בפיתוח מדעי וטכנולוגי.

עזרה לזולת

מצווה גדולה לסייע לעני, לחולה, לנכה, לחירש ולעיוור. יש להניח שמי שמקבל חינוך דתי, מוכן בממוצע להירתם לכך יותר. המצוות הנפלאות הללו פותחות את הלב ומעשירות את המוח, וכאשר רבים מוכנים להתנדב כדי להקל מעט מהסבל והקשיים של הזולת, ישנם שמצליחים למצוא פתרונות ופיתוחים מרשימים למען הסובלים והחברה. פרט לערך המוסרי שבזה, גם העסקים צומחים מתוך הפיתוחים הללו. למשל, מתוך עמדה כזו גם מוכנים להשקיע יותר משאבים בפיתוח המדעים השונים, ולטווח ארוך גם זה מועיל מאוד לעסקים.

צניעות וחסכנות

ערכי התורה מסייעים לאדם לדחות סיפוקים, לשמוח בחלקו ולבזבז פחות על מותרות. כך משפחה דתית ממוצעת מסוגלת לחסוך יותר כסף ולהשקיע אותו לטווח ארוך. חלקו בחינוך הילדים עד רכישת מקצוע הולם, וחלקו לעת זקנה כדי שלא ליפול למעמסה על כתפי הילדים והחברה. גם הכסף הנחסך בזה מופנה דרך קרנות שונות לפיתוח המדע והכלכלה.

היסוד: אמונה

שאלה: האם לא צודקים החילוניים שטוענים שלכל הערכים הללו אפשר לחנך גם בלא אמונה בה' ובתורה, שכן אלו ערכים אנושיים שכל אדם הגון יכול להבין?

תשובה: ראשית האמונה היא אמת, ואלוקים הוא מקור כל האמת והטוב. ממילא כאשר מחברים את הערכים הללו למקורם האלוקי, האמונה מעניקה להם חיוניות ועוצמה, וכאשר אין מחברים אותם למקורם האלוקי, מצליחים פחות להתחבר אליהם. הנה רבים מסכימים ששמירת הלכות טהרת המשפחה מועילות מאוד לשמירת הזוגיות, אבל בלי אמונה אין סיכוי לקיימן, וממילא אין זוכים לברכה שבהן.

פרט לכך, כאשר עם נמצא במצוקה כלכלית או ביטחונית, פעמים שהוא מוצא כוחות להאיץ את פיתוח הכלכלה והחברה, וכך הוא נמצא בזינוק כלכלי, לאומי ומדיני. אולם כאשר החברה נעשית שבעה, בתהליך הדרגתי היא הולכת ומתנוונת. התאווה והעצלות גוברות, הצעירים מבזבזים את ירושת הוריהם, אנשים נמנעים מלהקריב מעצמם למען הכלל. כך חברה מתפרקת, וכך עמים מובסים ונמוגים.

על כך הזהירה התורה: "הישמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך… פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת… וכסף וזהב ירבה לך… ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך… ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה… והיה אם שכוח תשכח… העידותי בכם כי אבוד תאבדון" (דברים ח, יאיט).

לכן על כל מה שקורה בדרך הטבע צריכים להתפלל, להודות ולבקש שימשיך ה' לסייע לנו, ושלמרות הברכה לא נתנוון.

פיתוח הרצון להיטיב

כדי שהחיוניות, המרץ והיצירתיות ימשכו גם בדורות של שובע, צריכים לעסוק בתורה. שכן פרט לכך שלימוד התורה מעמיק ומפרה את המחשבה, הוא הופך את האדם לאידיאליסט שרוצה לעשות את העולם טוב ומתוקן יותר. ואז החיוניות נמשכת גם בשנות שובע, כדי לתקן את העולם ולגלות בו את כל הטוב האלוקי.

גם המצוות לעזור לחלש, לנכה ולחולה, מעמיקות את הרצון להיטיב, ומוסיפות עוז וחיוניות גם בשנות השובע, לפעול כדי להוסיף ברכה וטובה לעולם.

לכן חשוב כל כך שעם ישראל יקיים תלמידי חכמים ובתי מדרש, שיהיו מגדלי אור, לבסס את ערכי התורה והחסד, כדי להוסיף ברכה בעולם ולתקנו.

החזון של מדינת ישראל

אם יזכה הציבור הדתי להתעלות בדרך התורה השלמה, ויהווה דוגמה להצלחה מוסרית, חברתית וכלכלית, באופן טבעי ירבו היהודים המסורתיים שיתקרבו לתורה ומצווות.

ואם בזכות החריצות והיצירתיות בעבודה התל"ג השנתי שלנו יהיה גבוה רק בחמישה אחוזים בממוצע מעל שאר מדינות המערב, והצמיחה הדמוגרפית תהיה כשלושה אחוזים בשנה, כפי שמקובל בחברה הדתית, הרי שתוך כמה דורות עם ישראל היושב בארצו ימנה עשרות מיליונים, ויוביל את העולם מבחינה ערכית, מדעית וכלכלית. בתוך כך, מובן מאליו שיהודי התפוצות ישתוקקו לעלות ולהצטרף להצלחה, והאובדים והנידחים יבררו את שורשיהם וישובו לעמם ולארצם, ועם גדול עצום ורב, יבשר אמונה וצדק לעולם, יסלול דרכים לחינוך מוסרי ופיתוח אינטלקטואלי לטובת כלל האנושות, יחדש שיטות וטכנולוגיות לאריכות ימים ואיכות חיים. כך באופן טבעי נזכה לראות את התגשמות חזון הנביאים: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, בג).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תערובות בשיקולים ובאמונות

דיני איסור והיתר מלמדים שגם דברים טובים מצד עצמם עשויים להיות אסורים, אם הם מתערבים זה בזה • ערבוב בין שיקולים מסדרי גודל שונים מזיק, כגון אם שמשקיעה יותר מדי בבגדים לחתונת בתה, על חשבון משימתה העיקרית – עזרה לבתה הכלה • ערבוב בין יסודות אמונה שונים מזיק, כגון בריחה מאחריות ומאשמה בשם האמונה שהכול בהשגחת הבורא • כשמפרידים בין הרעיונות, האמונה בהשגחה אינה גורעת מהאמונה בבחירה החופשית ומהאחריות על המעשים • ההנהגה החדשה בבריטניה ראויה לשבח על תמיכתה ביהודים ובישראל

ערבובים אסורים

מצינו בתורה שיש מינים שכל אחד מהם כשר בפני עצמו, אבל עירובם יחד אסור. כך לגבי בשר וחלב, שכל אחד מהם מותר אבל אסור לבשלם ולאוכלם יחד. כך לגבי כלאיים של צמר ופשתים, או של גפן ותבואה וירק, הרכבת אילנות, חרישה בשור וחמור. יסוד חשוב עולה ממצוות אלו, שלעתים ישנם ערכים ורעיונות טובים שעירובם יחד יכול לחולל אסון.

סוגי עירובים

לעתים מדובר בשני רעיונות מסדר גודל שונה, ולכן הכנסת השיקול הקטן עם הגדול באופן שווה משבשת את הכול; ולעתים מדובר בשני רעיונות מקבילים, שעירובם יחד משבש את המחשבה.

לדוגמה, ראוי לאדם לאכול מאכלים שערבים לחיכו; אבל אם הוא חולה מסוכן ומאכלים מסוימים עלולים לסכן את חייו, והוא בכל זאת אוכלם, הרי שהוא חוטא בעירוב של שיקולים משני סדרי גודל שונים ומסכן את חייו. קל וחומר אם הוא נמנע מלבלוע תרופה מצילת חיים מפני טעמה המר. דוגמה לעירוב של שני רעיונות מקבילים היא, למשל, עירוב רעיון ההשגחה האלוקית ורעיון הבחירה החופשית. להלן נרחיב בשני סוגי העירובים.

משל מהכנות לחתונה

האמונה בהשגחה עליונה אינה מפחיתה בכהוא זה מאחריותו של האדם על מעשיו. כאשר מערבבים אותן יחד, שתיהן מתקלקלות; האמונה בהשגחה הופכת לאגואיזם נורא, שלא נותר בו שמץ של אמונת אמת אלא עבודה זרה גמורה, שכן האדם משתמש בכוח האמונה כדי להצדיק את עצמו

כולם מסכימים שאישה שזוכה לחתן את בתה, ראוי שתכבד את האירוע ותטרח לקנות לעצמה לקראת החתונה שמלה נאה ונעליים תואמות. אבל לעומת עצם ההשתתפות בחתונת הבת, השמלה והנעליים של האם אינן חשובות. לכן עיקר המאמץ של האם צריך להיות מופנה לסיוע לכלה להתכונן לחתונה, במציאת בגדים נאים בשבילה וכל שאר הדברים, ואילו ההכנות שלה עצמה עם כל חשיבותן צריכות לקבל מקום משני.

אם בגלל שהאם לא תמצא נעליים תואמות תחליט שלא לבוא לחתונת בתה, הרי שדעתה משובשת עליה לגמרי, והיא מערבבת שיקולים מסדר גודל שונה לגמרי. הרי זה בבחינת בישול בשר בחלב: שמלת האם ונעליה בבחינת חלב, ועצם ההשתתפות בחתונה בבחינת בשר.

גם אם תצליח האם להשקיע בהכנת עצמה לחתונה כמו שהיא משקיעה בבתה הכלה, עדיין היא חוטאת בעצם השוואת שיקולים משני סדרי גודל ואיכות שונים, ומכאן ואילך כל ההכנות שתעשה לחתונה יהפכו לרועץ. במקום שבתה הכלה תוכל לשמוח בבגדיה היפים של אמה, בגדי האם יעוררו את קנאתה ותסכולה של הבת הכלה, מפני שהם יבטאו את אופייה האנוכי של האם, שאפילו לקראת חתונתה של בתה היא חושבת בעיקר על עצמה, ומנסה לתפוס את המקום המרכזי. ממילא גם כאשר תטרח לסייע לבתה הכלה למצוא שמלה נאה לקראת החתונה, מעשיה יהיו נגועים באגואיזם, ואי אפשר יהיה לחמוק מהמחשבה שלא הבת הכלה מעניינת את האם אלא עיקר מגמתה הוא להשתבח בבתה לעיני כולם.

מעשה בנהג דורס

אדם אחד היה רגיל לנהוג בג'יפ שלו בחוסר זהירות. חבריו הזהירו אותו מאסון, אבל הוא אהב לנסוע מהר והתעלם מדבריהם. יום אחד הוא עבר בחוסר זהירות לנתיב הנגדי, התנגש ברכב משפחתי והרג את כל נוסעיו, הורים ושני ילדיהם. כשנוכח לתוצאות התאונה הוא היה בהלם, ואימה, עצבות וייאוש מלאו את לבבו. השוטרים התייחסו אליו לא יפה, אבל הוא הבין אותם, בכל זאת ארבעה הרוגים… בלילה התקשה להירדם, נזכר באזהרות חבריו שהתריעו בפניו שינהג בזהירות, ותחושות קשות של חרטה ויגון הבעיתו את שנתו. כיצד ימשיך לחיות? גם אשתו לא הצליחה לנחם אותו.

ויהי בבוקר ותיפעם רוחו, הוא זכה להארה. הרי אמרו חכמים: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה". נמצא אפוא שלא הוא הרג את אותם אנשים. הקב"ה בכבודו ובעצמו גזר עליהם שימותו, ורק הוא היה המסכן שהדבר אירע על ידו. אבל באמת אין בידו אשם, והחברים שהזהירו אותו לנהוג בזהירות לא נהגו כראוי, שכן יש בדבריהם נימה של כפירה, כאילו לא ה' מנהל את עולמו. גם השוטרים שנזפו בו לא נהגו יפה, הרי אין קשר בין הנהיגה שלו למה שקרה. הכול מאת ה' מלך העולם, שגזר על המשפחה הזאת שתמות, ומן הסתם עוונות חמורים היו בידם, עובדה שכך הגיע להם. בכל אופן, גם אם לא היו רשעים גמורים, מכל מקום דין שמיים היה שייהרגו כולם ואין זה מעניינו. חשבונות שמיים גבוהים מהשגתו, כל מה שעליו לעשות הוא להתחזק בכל כוחו באמונה בה', לזכור ולדעת שהכול בהשגחה פרטית מאת ה', ואין שום קשר בין נסיעתו הפרועה למיתתם של ארבעת האנשים. אל מול כל המקטרגים כנגדו עליו להילחם על חפותו, ולהוכיח בבית המשפט שאבי המשפחה הוא שסטה ממסלולו. ואף שבאמת הוא עצמו סטה, מכיוון שהקב"ה מסובב את הכול, הרי שלמרות סטייתו הוא חף מפשע, שכן גם את סטייתו הקב"ה סובב כדי להוציא אל הפועל את גזר דינם של בני המשפחה. אמנם עדיין עליו להתמודד עם נקיפות המצפון שמכרסמים בלבבו, ולכן כדי להתגבר על "חולשת אמונתו" ילך לקבל ברכה מ"צדיקים". הם, כשיראו את זוך לבבו (שכן הוא יעניק תרומה לכולל שבחסותם), יברכו אותו שיצא זכאי בדינו, והוא אף יבקש מה"צדיקים" שיקללו את נציגי המשפחה המנוחה והפרקליטים הרשעים, שמטיחים בו דברים קשים.

ערבוב בחירה חופשית והשגחה פרטית

חטאו של אדם זה שהוא עירב שני רעיונות שונים, הבחירה החופשית עם ההשגחה האלוקית. כאשר נזהרים להפריד את שני הרעיונות הללו, מבינים שהאמונה בהשגחה עליונה אינה מפחיתה בכהוא זה מאחריותו של האדם על מעשיו. אלו שתי מערכות שצריכות להתקיים במקביל, וכאשר מערבבים אותן יחד, שתיהן מתקלקלות; האמונה בהשגחה הופכת לאגואיזם נורא, שלא נותר בו שמץ של אמונת אמת אלא עבודה זרה גמורה, שכן האדם משתמש בכוח האמונה כדי להצדיק את עצמו, והוא בעצם עובד את עצמו. ממילא אחריותו המוסרית למעשיו משתבשת.

על הדורס להכיר תחילה בחומרת פשעו הנורא, להתחרט עליו ועל כל התנהגותו הפרועה חרטה גמורה, לקבל על עצמו את העונש המגיע לו ולחשוב כיצד ייטיב את דרכיו מכאן ואילך. ועליו לעשות את כל מה שביכולתו כדי לפייס ולהועיל למשפחה האבלה, ולהציב זיכרון לעילוי נשמת ההרוגים בתאונה. לאחר מכן עליו להאמין שגם מהמקום הנורא שאליו הגיע, הוא יכול לשוב בתשובה שלמה, עד שמרוב צערו וחרטתו ותיקוניו כל חטאיו יימחלו, ואז גם יוכל להאמין שהכול היה מאת ה' לטובה.

סיפור שונה על הנהג הדורס

יש אנשים שמגיבים אחרת. כמו למשל אדם שהיה רגיל לנהוג בחוסר זהירות ודרס והרג ארבעה בני משפחה, אולם שלא כמו חברו, הבין את מלא אשמתו, לבו התמלא חרטה וצער, הוא נזכר באזהרות של חבריו והבין כמה צדקו. ימים שלמים לא הצליח לישון כראוי. דקות ספורות לאחר שהיה מצליח לישון היו עולות בחלומותיו תמונות הנהרגים, והוא היה מתעורר בבעתה. הוא הפסיק להתרחץ, לא צחצח שיניים, גם לאכול לא הצליח, הצער והייאוש חיסלו לגמרי את התיאבון שלו. חבריו אמרו לו שעליו לפנות לרופא כדי לקבל תרופות הרגעה, ואם זה לא יעזור, לפנות לטיפול נפשי. אבל הוא מיאן, כי בשעה שדיברו איתו על כך עברו בדמיונו תמונות הנדרסים. ובלבו חשב, איך ידאג לעצמו, לשנתו הסדירה, לאכילתו ושתייתו התקינים, כאשר גופות האנשים שדרס נרקבים עכשיו בקברם. כך, בתהליך הדרגתי, התנתק הנהג הדורס מהעולם, הפסיק לדאוג לבני משפחתו, איבד את שפיותו ומת בקיצור ימים.

גם הוא חטא בעירוב תחומים. אכן חובה עליו להצטער, להתחרט ולעשות הכול כדי לכפר על פשעו. אולם במקביל עליו לדאוג לבריאותו, כדי שיוכל למלא את תפקידו כלפי בני משפחתו, כדי שיוכל לחזור בתשובה, כדי שיוכל לעשות כל מה שיוכל לעילוי נשמת האנשים שדרס.

תרזה מיי

כאשר בשם האסלאם מממשיכים לחולל פיגועי טרור באירופה, ורוב מנהיגות העולם המערבי עדיין אינה מבינה את הסכנה שבאלימות המוסלמית, ובעיוורונה המוסרי עדיין נוטה להאשים את ישראל בסכסוך בארץ ישראל, אפשר לזכות למעט נחמה וקורת רוח מהממשלה החדשה שהתמנתה בבריטניה בראשות תרזה מיי.

בנאום שנשאה בפני חברי בני עקיבא לפני שנה ביום העצמאות למדינת ישראל, עמדה תרזה מיי על נקודה עמוקה ומשמעותית שמעטים ממנהיגי אומות העולם מבינים. היא ציינה כמה פעמים, שבשונה מכל העמים, הקיום היהודי אינו מובן מאליו. גם על היהודי הפרטי וגם על מדינתו ועמו ישנו איום קיומי מתמיד, והעם היהודי נצרך תמיד להגן על עצמו מפני ניסיונות חוזרים ונשנים להשמידו.

יש לקוות שלמנהיגה שזכתה בתבונה ורגישות שכזו, יהיה אומץ מוסרי להתייצב לימין ישראל. גם שר החוץ החדש, בוריס ג'ונסון, ידוע כידיד ישראל, עד כדי כך שבביקורו האחרון בישראל הערבים לא הסכימו לארח אותו ברמאללה, מפני עמדתו הנחרצת נגד כל סוג של חרם על מדינת ישראל.

לעומת רוב כלי התקשורת בישראל, שלוקים בחוסר דעת ושיפוט מוסרי לקוי, ראוי לאנשי התקשורת בעלי הזהות היהודית להתבונן בימים אלו, שבהם אנו קוראים את הפטרות הנחמה, בתהליכים החיוביים שמתרחשים בזירה העולמית. ומתוך כך נתפלל כולנו על עם ישראל שיזכה לקיים את השליחות האלוקית הגדולה שיועדה לו, בקידוש שם שמיים ובתיקון עולם, ונזכה אנחנו וכל העולם לשלום אמיתי.

[בסרטון – תרזה מיי בנאום פרו ישראלי באירוע יום העצמאות תשע"ה של תנועת בני עקיבא העולמית בלונדון]

נישואין של חברות

לקבוע לימוד בהלכות פסח בשלושים הימים שלפני החג • תגובות לשאלה האם נכון לעסוק בפומבי במי שנמשכים לבני מינם • מצוות הנישואין והקמת המשפחה חלה גם על מי שנמשכים לבני מינם • מצווה להיעזר בטיפול פסיכולוגי כדי להגיע למצב של אפשרות להינשא • מי שאינו יכול להתגבר על נטייתו הוא בגדר אנוס מלקיים את מצוות הנישואין • נישואין בלי משיכה, מתוך ערכים של מוסריות, חברות ונאמנות • גודל שכרם של מי שמתגברים על יצרם • האם מי שנמשכים לבני-מינם חייבים לספר זאת בעת שידוך?

שואלים ודורשים

שואלים ודורשים בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום. כך למדנו ממשה רבנו, שבפסח ראשון ביאר את עניינו של פסח שני, שבא שלושים יום אחריו. והטעם העיקרי לכך, שהיו צריכים כל ישראל להכין את הקרבנות לקראת הפסח, ולבדוק שלא יהיה בהם מום שיפסלם לקרבן (פסחים ו, א; ע"ז ה, ב).

ואף לאחר שחרב בית המקדש לא נתבטלה תקנה זו, ויש לעסוק בהלכות פסח שלושים יום לפני בואו. וכידוע הלכות הפסח מרובות – הכשרת הבית, בדיקת חמץ וביעורו, אפיית המצה וליל הסדר. אמנם יש מן הראשונים שסוברים שעיקר התקנה הייתה ששלושים יום קודם לפסח מחויבים תלמידי חכמים, כשמפנים אליהם שאלות בנושאים שונים, לענות תחילה על שאלה בהלכות הפסח, מפני שהיא שאלה מעשית הנוגעת לפסח הקרב (ר"ן ורשב"א). ולפי דעה זו אין חובה על כל אדם לקבוע לימוד בהלכות פסח. מכל מקום, הואיל ורבים מן הראשונים סוברים שמצווה לקבוע לימוד בהלכות פסח שלושים יום קודם לפסח, ראוי לכל אדם לנהוג כך. וכן בבתי הספר ובישיבות ראוי לקבוע לימוד בהלכות פסח באותם שלושים יום.

על העיסוק בפומבי

גדול שכרם של מי שמצליחים להתגבר על יצרם, ומתוך אחריות מוסרית עמוקה בונים זוגיות נאמנה ואוהבת ומקימים משפחה. ולא רק בעולם הבא יזכו לשכר, אלא אף בעולם הזה, מפני שכדי להתגבר על יצרם יצטרכו להעמיק יותר ביסודות האהבה והמוסר, וממילא יזכו לחברות עמוקה יותר

בעקבות הטור על היחס הראוי למי שנמשכים לבני מינם, הגיעו כמה שאלות שראוי להתייחס אליהן. אך לפני כן אזכיר שביקשתי את תגובת הקוראים לשאלה האם ראוי לעסוק בפומבי בנושא זה, שהנוהג המקובל להצניעו. שהרי הנוהג הוא על פי תחושת הציבור, שאם קריאת הדברים יוצרת תחושה לא נעימה, סימן שאכן הדברים מנוגדים לנוהג, ואזי יש לשקול את הנזק שבהפרת המנהג לעומת התועלת.

בפועל, רוב משמעותי של המגיבים, ומהם רבנים ומחנכים ותיקים, סברו שבאופן שהדברים הוצגו לא הייתה שום בעיה, ולהפך – חשוב להמשיך ולברר נושאים מסוג זה. אמנם היו שסברו שהעיסוק הפומבי בנושא הזה אינו מתאים, ויש שאף הפריזו וטענו שהעיסוק בכך נותן לגיטימציה לחוטאים.

אבחר עמדה ממוצעת ואקדיש עוד טור אחד כדי להשיב על מספר שאלות שהגיעו בעקבות הטור הקודם.

מצוות החתונה

שאלה: האם על אדם שחש משיכה לבני מינו ישנה מצווה להתחתן?

תשובה: מצוות התורה חלות על כל ישראל, וגם על גבר או אישה שנוטים להשתוקק לבני מינם חלה המצווה להתחתן כדת משה וישראל, לקיים זוגיות באהבה ובשמחה ולפרות ולרבות.

בדורות הקודמים לא שמענו כמעט על אנשים שלא התחתנו מסיבה זו. גם בדורנו, למרות השינויים הסביבתיים, אפשר להניח שרבים מהאנשים שחשים תשוקה לבן מינם יכולים להתגבר על יצרם הטבעי ולגלות תשוקה אמיתית במסגרת נישואין כמצוות התורה, ולהקים על ידי כך משפחה באהבה ובשמחה.

אגב, בעקבות הטור הקודם קיבלתי מכתבים מאנשים שהעידו על משיכתם החזקה לבני מינם שלדעתם לא ניתן לשנותה, ועל כך שמתוך אמונה בה' ובתורתו הם התחתנו וזכו לחיים טובים ומאושרים. אמנם בקשר שלהם עם נשותיהם בולט יותר הצד החברי ופחות התשוקה.

היכולת להשתנות

שאלה: האם לדעת הרב כדאי לאדם שסובל מתשוקה לבני מינו לנסות לשנות את תשוקתו על ידי טיפולים פסיכולוגיים מסוגים שונים?

תשובה: מכיוון שישנה מצווה להתחתן, מצווה על מי שחש שתשוקתו לכך חלשה להיעזר בכל האמצעים האפשריים, כדי להטות את נטייתו באופן שיכול לבנות זוגיות נאמנה כדת משה וישראל. מסתבר שטיפולים פסיכולוגיים אלו לא יצליחו להועיל לכולם, אבל לרבים הם יועילו במידה רבה או מעטה.

כפי הנראה אין חלוקה מוחלטת בין הנטיות, ולרוב בעלי הנטייה לבני מינם ישנה משיכה מסוימת גם לבני המין השונה, והטיפול נועד להעצים נטייה זו במידת האפשר. כמובן צריך להיזהר שהטיפולים לא יפגעו בנפשו של המטופל, ומן הסתם יש צורך לבחון את ההתאמה שבין המטפל והמטופל.

האנוסים הפטורים

שאלה: האם יש אנשים שפטורים מלהינשא מחמת אונס?

תשובה: אף שיש מצווה על כל אדם מישראל להתחתן, מכל מקום עיקר מצוות החתונה צריכה להתקיים באהבה ובשמחה. וכל עוד אדם חש שלא יוכל להתקשר לאישה ולהתחייב לאהוב ולשמח אותה כראוי לה ולא לבגוד בה, הרי שבפועל לפי תפיסתו את עצמו הוא אנוס, ואינו יכול להתחתן. ורק לאחר שיכיר בנפשו שהוא מסוגל להתחייב להשתדל בכנות לאהוב את אשתו ולשמח אותה כפי שמגיע לה, יוכל לקיים את חובת מצוותו ולהתחתן. וכן הדין לגבי אישה, רק לאחר שתדע שתוכל להיענות לתשוקת בעלה תוכל להתחתן.

נישואין בלא תשוקה

יש להוסיף שגם איש ואישה שיש להם נטייה חזקה לבני מינם, יכולים להתחתן תוך שהם מקבלים על עצמם לכרות ברית נאמנות ביניהם, ולהיות חברים טובים זה לזה, ולהשתדל לקיים מצוות עונה כפי יכולתם. וזאת בתנאי שלא תהיה ביניהם תחושה של דחייה.

וגדול שכרם של מי שמצליחים להתגבר על יצרם, ומתוך אחריות מוסרית עמוקה בונים זוגיות נאמנה ואוהבת ומקימים משפחה. וכפי שאמרו חכמים: "לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג). ולא רק בעולם הבא יזכו לשכר, אלא אף בעולם הזה, מפני שכדי להתגבר על יצרם יצטרכו להעמיק יותר ביסודות האהבה והמוסר, וממילא יזכו לחברות עמוקה יותר, וכדרך שאמרו חכמים: "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (ברכות לד, ב).

תיקון העולם

ואין לשער את גודל שכרם של מי שיצרם נוטה לעבירה והם מתגברים על יצרם ונשמרים מעוון ומצליחים לבנות את ביתם בחברות נאמנה. ולא רק לעצמם הם מועילים, אלא בעמידתם הם זוכים לתקן את העולם. מפני שרבים כל כך נגררים אחר התאווה החומרנית הרעה, וחוטאים בזנות ובניאוף. ואף את נישואיהם הם מבססים על התאווה החומרית בלבד, ומכיוון שכך, כשהתאווה חולפת הם חוזרים לספק את יצרם בניאוף וכל שאר התועבות. ותמיד בסוף הם מתאכזבים, מפני שכל קשר גשמי שאין בו ערך מוסרי של קדושה, הוא קשר שמוביל לשיממון ומוות.

כדי לתקן את העולם יש צורך בתשובת המשקל, בהדגשת הערך הרוחני של הנאמנות, החברות והמוסר וקדושת ברית הנישואין. וזה נעשה באופן מודגש דווקא על ידי אותם אנשים שאינם חשים תשוקה טבעית, ואף על פי כן מתוך קבלת עול מלכות שמיים, כורתים ברית נאמנות עם בת זוגם. ועליהם אמרו חכמים שהם "עושים מאהבה ושמחים בייסורים, ועליהם הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' (שופטים ה, לא)" (שבת פח, א).

מי שמתגברים על יצרם

ואם מי שחש נטייה חזקה מאוד לבני מינו לא מצא בת זוג שאיתה הוא יכול להתחתן, ואף על פי כן הוא מתגבר על יצרו ואינו חוטא, הרי הוא מהאנשים שהקב"ה מכריז על מעלתם בכל יום שהם חסידים (פסחים קיג, א). ובעקדה שהוא מצליח לעקוד את יצרו לכבוד שמיים, הוא מגלה את הערך המוחלט והמקודש של התורה והמצוות, ותיקון גדול נעשה על ידו בעולם. אמנם להקים משפחה אינו זוכה, אבל אור נאמנותו לתורה מאיר בכל העולם, מגדיל את מעמד הרוחניות ומוסיף חיים וברכה לכל המשפחות.

דברי מרן הרב קוק

כתב מרן הרב קוק על אותם האנשים שיצרם גדול והם מתגברים עליו תוך מאבק פנימי קשה ומייסר: "וכשיקבל אז לטוב ובשמחה את מיעוט הרגשתו את התענוג הראוי לבוא מדרך הטוב ומעבודת ה' בכלל, וגם את הפחדים והמרורות הבאים לרגלי התגברותו ללכת בדרך ישרה… בזה הוא מקנה לעצמו הרגל פנימי לעשות את הטוב בשביל עצם הטוב האמיתי, דהיינו חפץ השם יתברך… ובכלל משקל הרוחניות ודאי חסר הוא בעולם, על ידי ריבוי השקועים בחומריות… בהצטרף משקל הרוחניות שלו לאוצר הכלל, ימצא המקום של יבושת לח אצילות הקדושה וירטיבהו בהשפעתו, אז יישא פריו האמיתי, וראוי לו לשמוח בזה. עושין מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (מידות ראיה, ברית א').

האם צריך לספר לפני הנישואין

שאלה: האם איש או אישה שחשים בנפשם נטייה לבני מינם, חייבים לספר זאת בעת השידוכים?

תשובה: מכיוון שהשאלה מאוד מורכבת, ועל שתי כפות המאזניים מוטלים ערכים כבדי משקל, ראוי לכל אדם שמסתפק בכך להתייעץ עם רב או מחנך שמכיר אותו היטב ונאמן עליו. ואם אין כזה, ראוי שיפנה ליועץ פסיכולוגי שמכיר את עולמו.

כדאי להזכיר, שאם אדם ששטוף בחטא של משכב זכר התחתן בלי לספר על כך לאשתו, וכשנודע לה הדבר מיד רצתה לבטל את הנישואין – נחשבים קידושין אלה כקידושין בטעות. ובמקרים מסוימים, כאשר קשה להשיג מהבעל גט, בית הדין יכול לבטל את נישואיהם בלא גט (אג"מ אה"ע ד, קיג).

איך להתחתן צעירים ולהסתדר בחיים

מכתב מאמא בעניין הקביעה שיש להינשא לכל המאוחר עד גיל עשרים וארבע • האם בחור שלומד בישיבה ומשרת בצבא יכול להקים משפחה בגיל צעיר בלי שהעול הכלכלי ייפול על ההורים? • מי שאינו יודע בבירור שהוא מתאים לחינוך או לרבנות, צריך מיד בתום מסלול ההסדר להתחיל ללמוד מקצוע • תשובה לאם: מצוותם של ההורים ואחריות החברה כולה לסייע לצעירים לשלב נישואין עם לימודי מקצוע • מצוקתן של נשים גרושות דתיות אשר סובלות מסטיגמה שלילית ומתקשות למצוא בן זוג לאחר שעברו את גיל הפוריות

ענייני חתונה

לפני כחודש וחצי עסקתי במצוות החתונה, והרחבתי בבירור ההלכה שחייב אדם להתחתן עד גיל עשרים כדי לקיים את מצוות הנישואין ומצוות פרו ורבו, ושזמנינו מוגדר כשעת הדחק, שמותר בה לכתחילה לדחות את המצווה עד גיל עשרים וארבע. אמנם אין כוונת המצווה לחייב אדם להתחתן עם בת זוג שאינה מתאימה בעיניו, אלא לחייבו להשתדל מאוד להתחתן עד גיל עשרים וארבע.

בעקבות מאמרים אלו הגיעו תגובות רבות, ומתוכן אציג תגובה חשובה שיוצאת מלב אוהב, דואג ואחראי. כמדומה שהדיון בה יכול להועיל לרבים.

תגובה מאמא

מצוות פרו ורבו אינה נגמרת בהולדת הילדים, אלא היא נמשכת אחר כך, כשהילדים יגיעו לפרקם, שאז צריכים ההורים לעודד אותם להתחתן ולסייע להם בעצה ובעזרה כספית, ובזה הם שותפים בהמשכת הדורות. ונראה שכיום, חלק משמעותי מהעזרה של ההורים צריך להיות מכוון כדי להקל על ילדיהם לעמוד באתגר הגדול המשלב יחד נישואין עם לימודים מקצועיים

שלום רב, כבוד הרב. אני מתארת לעצמי שבעקבות המאמר על גיל הנישואין הרוחות סערו בשבת בבתים רבים. כאמא לבנים ובנות בגיל המדובר פחות או יותר (חלקם נשואים וחלקם לא), אני רוצה להתמקד בגיל הנישואין המומלץ.

ציטטת מדבריהם של חכמים, הרמב"ם וכו', המדגישים שעל הבחור להתכונן היטב לאתגר הנישואין: ללמוד תורה וגם ללמוד מקצוע, כדי שיוכל לפרנס את משפחתו. ועם זאת כתבת שבימינו אפשר לדחות את הנישואין עד לגיל עשרים וארבע, משום שההכנות אורכות יותר זמן, ומצוות השירות בצבא מעכבת.

לא הצלחתי להבין כיצד עד גיל עשרים וארבע הבחור גם יבנה את עצמו מבחינה תורנית, גם ישרת בצבא (ואפילו שירות מקוצר), וגם ילמד מקצוע בכדי שיוכל לפרנס את משפחתו (כפי שהוא מתחייב בשטר הכתובה!).

בפועל, הבחורים הנאמנים לדברי הרבנים בישיבות השונות, נשארים ללמוד בישיבה ולבנות את עצמם תוך דחיית השירות הצבאי, ומתחתנים בגיל צעיר – במקרה הטוב לאחר שירות בצבא, ובמקרים רבים לפני שירות או תוך כדי שירות (שזו גם כן בעיה מבחינת האישה). רק לאחר מכן הם לומדים מקצוע, בממוצע במשך כשלוש שנים.

אם הכול בסדר, הנשים נכנסות מיד להיריון – כי אסור לדחות, ומתקשות לסיים את לימודיהן או למצוא עבודה לפרנסת המשפחה. ומי אמור לפרנס את הזוג הצעיר וילדיהם? במקרים רבים אנו, ההורים, צריכים לתמוך תמיכה נכבדה וקבועה, במשך שנים רבות!

אי אפשר לעודד את הצעירים והצעירות להינשא בגיל צעיר ולא לדחות את מצוות "פרו ורבו", מבלי להתייחס בפירוט להשלכות הנובעות מכך. העובדה היא שרוב גדול מאוד מקרב הזוגות הצעירים, פשוט סומכים מלכתחילה על תמיכתם הכלכלית הקבועה של ההורים, משום שאין להם מקור פרנסה אחר!

ברור שזהו מצב לא בריא מכל הבחינות, וברור שלא כל המשפחות מסוגלות לתמוך בכל ילדיהן הנשואים, וזה לא צריך להיות הפתרון האידיאלי למצב.

לעניות דעתי, הניסוח של ההוראה, או ההלכה, צריך להתמתן קצת. אי אפשר "לזרוק את הבחור למים" לכל המאוחר בגיל עשרים וארבע בתקווה שיסתדר בעז"ה, ובידיעה שהוא בעצם לא מסוגל לפרנס את משפחתו.

הרבנים צריכים להתייחס גם לנושא עול הפרנסה ורכישת המקצוע, והכנת הבחור לחיי המשפחה באופן נרחב.

תשובה

אני מסכים עם עיקר טענותייך, אבל מסקנתי היא שבתוך המציאות המורכבת הזאת צריכים לפלס דרך לקיום דברי חכמים.

למשל, לגבי לימודים בישיבה: מי שאינו יודע בבירור שהוא מתאים לחינוך או לרבנות, צריך מיד בתום מסלול ההסדר להתחיל ללמוד מקצוע. אגב, אצלנו בישיבה לא מאפשרים לבחורים להמשיך ללמוד מעבר לכך בישיבה. לשם כך יצרנו את תוכנית 'שילובים' שבה לומדים לימודים אקדמיים מלאים באחת האוניברסיטאות, ובמקביל משלבים לימוד של כמה שעות בכל יום בישיבה, ועל כך מקבלים התלמידים מלגה שמסייעת לקיומם בשנות הלימודים.

מנגד, כאשר אין משתדלים להתחתן בגיל שקבעו חכמים, רבים נכנסים לקשיים עצומים במציאת בת זוג, ומתעכבים שנים רבות מעל ומעבר למה שתכננו, ולבסוף מתחתנים עם הרבה פחות התלהבות, שמחה ואהבה. כי הגיל המתאים לנישואין הוא הגיל הצעיר (השבוע אשתי העבירה שיחה למאות הורים ואנשים שקיבלו על עצמם לעזור לרווקים להתחתן. הסיפורים העצובים שהיא שמעה לאחר שיחתה, מוכיחים מתוך כאב וייסורים עד כמה צדקו חכמים שקבעו שצריך להתחתן בגיל צעיר).

אמנם הקשיים שהועלו במכתבך נכונים, ולשם כך כדאי לקרוא כמה סעיפים מספרי 'שמחת הבית וברכתו', שבהם התייחסתי לסוגיה זו. ואצטט כאן מקצתם.

מצוות הצעירים, ההורים והחברה

מצוות הנישואין מציבה כיום בפני הצעירים, ההורים והחברה אתגר גדול. בתוך שנים ספורות עליהם לבסס את תפיסת עולמם התורנית, לרכוש מקצוע מתאים לכישרונם ולהקים משפחה, כאשר הבנים נדרשים גם לשרת בצבא ולהרבות יותר בלימוד תורה.

החובה הראשונה מוטלת על הצעירים, שצריכים לתכנן היטב את דרכם, שלא יאבדו זמן בשנים היקרות הללו. שכן גם לאחר שהגדרנו את זמננו כשעת הדחק, שבה מותר לדחות את הנישואין עד לגיל עשרים וארבע – המבזבז את זמנו בשנים הללו דוחה את קיום המצווה. לפיכך, חובה על הצעירים לפלס לעצמם את הדרך שבה יוכלו לשלב את כל הערכים יחד: להינשא בגיל צעיר, ועם זאת לרכוש מקצוע שהולם את כישרונם, כדי שיוכלו לפרנס את משפחתם ולתרום ליישובו של עולם.

החובה השנייה מוטלת על ההורים, וכפי שאמרו חכמים (קידושין כט, א; ל, ב) שחובה על ההורים להשיא את ילדיהם, שנאמר: "קחו נשים והולידו בנים ובנות, וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים ותלדנה בנים ובנות" (ירמיה כט, ו). כלומר, מצוות פרו ורבו אינה נגמרת בהולדת הילדים, אלא היא נמשכת אחר כך, כשהילדים יגיעו לפרקם, שאז צריכים ההורים לעודד אותם להתחתן ולסייע להם בעצה ובעזרה כספית, ובזה הם שותפים בהמשכת הדורות. והורו חכמים להורים להקדיש כעשירית מנכסיהם לחתונת כל אחד מילדיהם. ונראה שכיום, חלק משמעותי מהעזרה של ההורים צריך להיות מכוון כדי להקל על ילדיהם לעמוד באתגר הגדול המשלב יחד נישואין עם לימודים מקצועיים.

גם החברה ככלל מחויבת ליצור בעבור הצעירים את התנאים הטובים ביותר לקיום מצוות הנישואין בזמנה. לשם כך צריך לייעל ככל האפשר את לימודי המקצוע, לסייע לצעירים במציאת פתרונות דיור ומעונות במחירים סבירים, ולהקדים ככל האפשר את לימודי המקצוע של הנשים, כדי שבשנים הראשונות יוכלו לסייע יותר בפרנסת המשפחה.

חשוב לדעת, שיחד עם הקשיים שהחיים המודרניים מציבים, יש בהם גם פתרונות. אמנם לימודי המקצוע נעשו ארוכים יותר, אולם מנגד – ההשקעה בהם משתלמת, ולכן הבנקים מוכנים להעניק להם הלוואות שתשלומיהן יגיעו לאחר תחילת העבודה.

אלו מקצת הדברים ששלחתי לאם.

תגובת האם

כבוד הרב, תודה רבה על תשובתך המפורטת! החידוש הגדול, לגביי, הוא בחובת ההורים לעזור.

סיפרת לגבי הישיבה שלך, אולם ברוב הישיבות המצב שונה, לצערנו. הרבה בחורים לומדים בישיבות גבוהות ציוניות, שם כל בחור מתגייס בזמן אחר.

בנוסף לכך ברוב הישיבות, גם בישיבות ההסדר, ישנה אפשרות לבחורים להמשיך ללמוד בישיבה כאוות נפשם, גם לאחר שיעור ה', ורבים עושים זאת בעידוד הרבנים, במקום ללמוד מקצוע (שמעתי תירוץ מעניין של בחור שטרם התחתן, שהוא לא רוצה להגיע לאקדמיה ולחברה המעורבת כשהוא רווק…).

תודה רבה ויישר כוח.

מכתב כואב על זיווגן של גרושות

שלום לכבוד הרב. הנני עוקבת בשמחה מדי שבוע אחר דבריך המאירים את הנפש. לאחרונה עסקת בהרחבה בזיווגם של צעירים, ורציתי לעורר את תשומת הלב לבעיה כאובה: זיווגן של נשים גרושות בגיל חמישים.

על הגרושות הדתיות יש סטיגמה שהן נשים לא ראויות ולא אמינות, וחבל. לא כולנו בגדנו או התנהגנו בחוסר צניעות. בגלל איסור לשון הרע הסיבות לגירושין לא מתפרסמות, וכך רבים אינם יודעים שיש בעלים מכים ומתעללים ומשפילים, וקצרה יד הרבנים מלהושיע. הבעיה נעשית עוד יותר כאובה כאשר אנו, הנשים שכבר אינן צעירות כל כך, מחפשות בן זוג ראוי שאיתו נוכל להזדקן בכבוד.

ניסיתי לקיים בניין שלם לתפארת, אבל הוא לא אהב אותי כגופו ולא כיבד אותי יותר מגופו והברכה לא הייתה מצויה. השיח היה אלים ומזלזל, והעצב שרר במשפחתנו.

לדאבוננו כבר איננו יכולות להיות עזר למצוות פרו ורבו, והיא אשר מכשילה אותנו בדרך לאושר. רוב הגברים מעדיפים נשים צעירות מהם בכמעט עשר שנים.

אמרו חכמים: "כל המגרש אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". אני אחת מאותן הנשים שמזילים עליהן דמעות, ואני ממשיכה להזיל דמעות בשל ניכור החברה שממנה ינקתי ערכים ואמונה שלמה. ועדיין נותרה בי תקווה שלא ישפטו אותנו לרעה, שתינתן לנו הזדמנות נוספת.

נזקקתי לאומץ רב כדי להציל את נפשי ונפש ילדיי. בחסדי שמיים יצאתי לגאולה מבית כלאי, ולא אומר עוד "א לי א לי למה עזבתני" אלא "ארוממך ה' כי דיליתני". ואין בי עצב כי אם שמחה על שזכיתי לברך גם על הרעה. אבל עתה אני כל כך רוצה לגמול טוב, להיות עזר כנגדו. להקים בית שתשרה בו אהבה, אחווה, שלום ורעות. שנזכה להקים בניין שלם מחורבות ירושלים במהרה בימינו אמן.

האם כבוד הרב יכול לעודד ולהשיא עצה, ואולי אף לעזור להרגיע את חשש הגברים מהגרושות הדתיות, שכל רצונן לפתוח דף חדש ולהקים בית שלם ומבורך?
__
לצערי אין בידי עצה מועילה. אולי פרסום מכתב זה יעורר לבבות ויעלה כתפילה למען כל הבודדים הנכספים לבנות זוגיות באהבה, קדושה ושמחה.

גיל חובת הנישואין בדורנו

תגובות שונות לטור משבוע שעבר על איסור מניעת היריון • מי שהגיע לגיל הנישואין ולא מצא בת זוג אינו חייב להתפשר על זיווג לא מתאים • בימינו לימודי תורה ופרנסה לוקחים זמן רב יותר. כיצד זה משפיע על חובת גיל הנישואין? • יש לקבוע להלכה שכיום מותר לדחות נישואין עד גיל 24 • מדוע לא לחייב גם בימינו להינשא עד גיל 20 • מדוע לא נכונה הגישה לפיה בימינו מותר לדחות נישואין עד גיל מאוחר • גם כשהמציאות משתנה, העקרונות נשארים

תגובות על הטור הקודם

בשבוע שעבר הגבתי על דיבה שמוטחת כנגד "הרבנים", שכביכול בלי שום בסיס הלכתי המציאו איסור לדחות נישואין והיריון כדי לקדם את האג'נדה החברתית שלהם.

כדי להזים את הדיבה הרעה הזאת שהוציאו על רבנים, ציטטתי מקורות רבים לכך שאכן הורו חכמים שמצוות פרו ורבו מחייבת להתחתן עד גיל עשרים ולא יאוחר מגיל עשרים וארבע. וכל כך חמורה ומחייבת המצווה, שכעיקרון מוטל על בית הדין לכפות על כך, אלא שבפועל כדי להימנע מקטטות נהגו שלא לכוף על הזיווגים (שו"ע ורמ"א אה"ע א, ג). ואם ההלכה מחייבת להתחתן כדי להוליד, מובן מאליו שאסור לזוגות נשואים לדחות את קיום מצוות פרו ורבו על ידי מניעת היריון. אמנם כשיש קושי מיוחד יש לפעמים היתר לדחיית המצווה, וכדי לברר את ההלכה שואלים רבנים, ולא כדי להעצים את שליטתו של "הממסד הרבני" בחייהם של האנשים והנשים, כדברי המעלילים.

היו לטור תגובות רבות – חלקן אוהדות, חלקן מתנגדות וחלקן קנטרניות.

האם צריך להתפשר כדי להתחתן בזמן

ככל שחולפות השנים, חולף עובר גם הזמן המתאים לקשירת קשר הנישואין, מפני שהזמן המתאים מבחינה נפשית לנישואין הוא בסביבות גיל עשרים, וככל שהוא מתרחק ההתלהבות פוחתת וקשה יותר להתקשר בברית עולם של נישואין. לכן צעירים שדחו את נישואיהם מתקשים אחר כך במציאת זיווגם

יש שואלים: איך ייתכן לצוות על בחור להתחתן עד גיל מסוים, הרי זה תלוי אם ימצא בת זוג מתאימה?

תשובה: אכן, בוודאי שאין מחייבים אדם להתחתן עם בחורה שאינה מוצאת חן בעיניו. יתר על כן, עלתה השאלה מה יעשה אדם שמצא בחורה שרוצה מאוד להתחתן איתו, וגם היא לא רעה בעיניו. אלא שלדעתו הוא יכול למצוא בחורה שתתאים לו יותר, והשאלה הייתה האם למרות שכבר הגיע לגיל עשרים מותר לו להתעכב כדי למצוא את הראויה בעיניו. והשיבו שאף שהגיע לגיל חיוב נישואים, אינו חייב להתחתן עם מי שלדעתו אינה מתאימה לו (עיין יפה ללב ח"ד אה"ע א, יג).

הרי שקביעת הגיל נועדה לכוון את האדם למועד המתאים לקיום מצוות הנישואין ופרו ורבו, שכל העולם נברא בעבורה.

השאלה הגדולה על קיום הלכה זו בימינו

אמנם עדיין אנחנו צריכים להתמודד עם בעיה מרכזית בסוגיה זו. הרי לכאורה כבר בגיל שלוש עשרה הנער מתחייב בכל המצוות, ואף על פי כן אמרו חכמים שמצוות התורה חלה על האיש בגיל שמונה עשרה ולא יאוחר מגיל עשרים. וזאת משום שלפני כן עליו להתכונן לקראת האתגר הגדול של הקמת המשפחה בשני תחומים: האחד הוא לימוד יסודות התורה (משנה אבות ה, כא; קידושין כט, ב; יו"ד רמו, ב), והשני – פרנסה. באותן השנים שבהן למדו את יסודות התורה, הקדישו הנערים חלק מהיום לעבודה, כדי לסייע לאב ובתוך כך ללמוד את המלאכה שממנה יוכלו להתפרנס, וכדי לבנות בית ולחסוך כסף לרכישת אמצעים לצורכי פרנסה (סוטה מד, א; רמב"ם דעות ה, יא).

לפי זה אנחנו נמצאים במבוכה, שכן בדורות האחרונים עולמנו עבר שינויים מופלגים, החיים נעשו מורכבים יותר, וההכנות לקראת האחריות שבהקמת המשפחה אורכות זמן רב יותר. בעבר היה די בלימוד פשוט של התנ"ך והמוסר, ההלכה וטעמיה, כדי להיות מוכן להקמת בית יהודי. די היה לעבוד עם האב כמה שעות ביום כדי לרכוש עד גיל שמונה עשרה את היכולת המקצועית לעבוד ולפרנס, ואף לחסוך מעט כסף לצורכי החתונה ובניית הבית, שהיה בו חדר אחד בלבד. אולם כיום, כדי להתמודד עם האתגרים הניצבים בפני האדם, צריך ללמוד הרבה יותר תורה. לשם כך צריכים רוב הצעירים ללמוד במסגרת ישיבתית לאחר גיל שמונה עשרה לפחות שנה, ובדרך כלל יותר.

עוד חובה קדושה מוטלת על הצעירים, להגן על העם והארץ במסגרת הצבא, ואף קיום מצווה זו גורם לדחייה של הנישואין. כמו כן רכישת מקצוע שהולם את כישרונותיו של האדם מצריכה בדרך כלל לימודים אקדמיים שאורכים כמה שנים ומתבצעים לאחר השירות הצבאי. ואפשר שאלו שמוכשרים להיות מדענים, ראוי שידחו את נישואיהם עד לאחר רכישת תואר שלישי, כדי שיוכלו להתקדם במקצועם לרווחת משפחתם, העם והעולם. גם הבתים שאנחנו רגילים לחיות בהם יקרים יותר, מפני שהם יותר גדולים ומאובזרים במערכות מים וחשמל, וכדי לרוכשם צריך לעבוד מספר שנים.

הדילמה והמסקנה

אם נצטרך לדחות את הנישואין עד לסיום לימוד כל יסודות התורה, סיום לימוד המקצוע המתאים וקניית הבית, רוב הצעירים יצטרכו לדחות את נישואיהם עד גיל שלושים וארבעים.

מנגד, דחייה כזו אינה אפשרית להלכה, מפני שלמרות שהסביבה שאנו חיים בה נעשתה מורכבת, מסובכת ומאתגרת יותר, טבעו הנפשי והגופני של האדם לא השתנה, וזמן הנישואין המתאים לו הוא בגיל צעיר. וככל שעוברות השנים, הוא מאבד חלק מהחיוניות המתאימה כל כך לשלבים הראשונים של הנישואים. מעבר לכך, יש גבול למשך הזמן שיכול אדם לגזור על עצמו לחיות כחצי בן אדם, בלי אהבת אמת שמולידה חיים.

לפיכך, מתוך התחשבות במכלול השיקולים וראייה כוללת של המציאות, מחד יש הכרח לדחות את גיל הנישואין בכמה שנים, ומאידך יש הכרח להגביל דחייה זו. ואכן מצינו בדברי חז"ל, שעד גיל עשרים וארבע עוד הבחור גמיש, ועל כן ציוו חכמים להורים לדאוג שעד אז ילדיהם יתחתנו (עיין קידושין ל, א, ובמפרשים). וכן מצינו שכמה מגדולי הפוסקים (רש"ל וחיד"א ועוד) הורו שגם מי שנאלץ לדחות את הנישואין, לא ידחה יותר מגיל עשרים וארבע.

לפיכך, ניתן לקבוע שההלכה מחייבת כיום להתחתן עד גיל עשרים וארבע, ובשעת הדחק בתנאים מסוימים ניתן לדחות את הנישואין מעבר לכך.

הטוענים כנגד דחיית הגיל

אמנם יש שאינם מקבלים הכרעה זו. חלק מתעקשים לטעון שאל לנו להתחשב בקשיים ובאתגרים שהחיים המודרניים מציבים לפנינו, אלא עלינו להמשיך לדרוש מכל הבנים להתחתן לפני גיל עשרים, כדרך שנהגו בדורות הקודמים.

אולם מוכרחים לדחות את דבריהם, מפני שכבר למדנו שחכמים הורו לדחות את הנישואין מפני צורכי דרך ארץ, כלומר כדי שהבחורים יוכלו להכין את עצמם לפרנסת משפחתם (סוטה מד, א). ואכן המחייבים את הבחורים להתחתן לפני גיל עשרים, גוזרים על רוב שומעי לקחם חיי עוני, ומונעים מהם את האפשרות להשתתף ביישובו של עולם לפי הכישרון שחנן אותם ה'. ורבים מהם גם נוטים להתכחש למצווה הגדולה מהתורה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ.

הטוענים שבטל הדין

מנגד יש טוענים שאין לקבוע כיום שום גיל מחייב לנישואין. שכן הגיל שקבעו חכמים היה בתקופה שבה היו יכולים עד גיל שמונה עשרה ללמוד את יסודות התורה, לרכוש מקצוע ולבנות בית. ולכן גם כיום יכול אדם לדחות את נישואיו עד לאחר שיסיים את מלוא הכנותיו בתורה, ירכוש מקצוע מכובד ויקנה דירה ממוצעת. ואמנם מסתבר שאין איסור להתחתן לפני השלמת התהליך הארוך הזה, אבל מנגד גם אין לחייב להתחתן לפני כן. לפיכך פרח מהעולם דין זה של גיל הנישואין.

אולם גם עמדה זו לא ניתן לקבל. שכן העיקרון שקבעו חכמים הוא שלא ניתן לדחות את גיל הנישואין בלא גבול. וכפי שכתב הרא"ש (קידושין א, מב) בטעם הדבר שקבעו חכמים גיל למצוות התורה: "שלא ייתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו". הרי שיש למצווה זו קצבה, והיא לאחר ההכנות ההכרחיות לקראת הנישואין.

יתר על כן, ככל שחולפות השנים, חולף עובר גם הזמן המתאים לקשירת קשר הנישואין, מפני שהזמן המתאים מבחינה נפשית לנישואין הוא בסביבות גיל עשרים, וככל שהוא מתרחק ההתלהבות פוחתת וקשה יותר להתקשר בברית עולם של נישואין. לכן צעירים שדחו את נישואיהם מתקשים אחר כך במציאת זיווגם, ורבים נותרים רווקים שנים ארוכות מאוד. זו אחת הסיבות המרכזיות להתפוררות מוסד המשפחה בארצות המערב. אפשר לומר, שכשם שקשה לבחורים בני עשרים וחמש לעבור טירונות קרבית שמתאימה לבני שמונה עשרה, כך קשה לבני עשרים וחמש למצוא את זיווגם.

שמירת העקרונות והיעדים

אכן אנחנו נמצאים בעולם משתנה, וחלק מההדרכות שהתאימו לדורות קודמים פחות מתאימות לימינו. אולם העקרונות נשארו כשהיו, כפי שגם טבעו הבסיסי של האדם נותר כשהיה. נמצא שתפקידנו לזקק את הערכים והעקרונות שקבעה התורה וליבנו חכמים, בהתאמה לתנאי דורנו.

העקרונות הם שמצוות הנישואין ופרו ורבו הן מהמצוות החשובות ביותר, וכפי שאמרו חכמים: "לא נברא העולם אלא לפריה ורביה" (משנה גיטין מא, ב), שנאמר "לא תוהו בראה, לשֶבֶת יצרהּ". עיקרון נוסף הוא שיש למצווה זו גדר, ולא ניתן לדחותה בלא גבול. גם טבעו הביולוגי-נפשי של האדם מחייב זאת. עקרון נוסף הוא שאדם צריך להתכונן באחריות לקראת נישואיו. ועוד עיקרון חשוב הוא שאדם צריך להיות שותף ביישובו של עולם, כדרך שנהגו האבות שחפרו בארות והתקינו שווקים, ובימינו ראוי לאדם לעסוק בפיתוח התעשייה, המדע, הכלכלה והחברה.

לפיכך, ניתן לקבוע להלכה שגיל עשרים וארבע שנאמר כגיל שניתן לדחות עד אליו את הנישואין בשעת הדחק, הוא הגיל שעד אליו יכול אדם לכתחילה לדחות כיום את נישואיו. אמנם אם הוא מסוגל להתחתן לפני כן בלי לפגוע בעקרונות החשובים שהזכרנו, תבוא עליו ברכה.

אמנם אין מדובר באתגר קל. כדי לקיים את המצווה הנפלאה והמשמחת הזאת, על הצעירים להזדרז לרכוש מקצוע. לשם כך צריך גם שלא להאריך את שנות הלימוד בישיבה מעבר לנדרש. במקרים רבים ניתן גם לחלק את עול הפרנסה עם האישה האהובה והאוהבת כדי להשלים את הלימודים המקצועיים. כמו כן מצווה להורים ולחברה לסייע במתן תנאים אופטימליים לבניית המשפחות הצעירות.

בעזרת ה' עוד נעסוק בכך בעתיד.

האם הרבנים המציאו איסור?

לאחרונה נטען שאיסור מניעת היריון לפני קיום מצוות פרייה ורבייה הוא המצאה של רבנים ולא הלכה • מצווה להינשא עד גיל עשרים ולכל המאוחר עשרים וארבע • החובה להינשא בגיל צעיר עיקרה משום מצוות פרייה ורבייה, ומניעת הרהורי עבירה היא רק טעם משני • מי שמגיע לגיל נישואין ונמנע מפרייה ורבייה מבטל מצוות עשה • אישה חייבת לסייע לבעלה לקיים את מצוותו ועל דעת כן נישאה לו • דחיית היריון דומה לדחיית מצוות המילה ליום התשיעי • הוצאת דיבה על הרבנים

ההתקפות על הרבנים סביב שאלת דחיית היריון

מי שיעיין בדברי חז"ל ובדברי הראשונים והאחרונים, ימצא שהרבנים ממלאים את חובתם נאמנה בכך שהם מלמדים ומורים שמצוות פרייה ורבייה מחייבת להתחתן עד גיל עשרים, ובשעת הדחק עד גיל עשרים וארבע, וכן כאשר הם מורים לזוגות הצעירים שאסור למנוע היריון משום שאסור לדחות את זמן קיומה של המצווה

לאחרונה התפרסמו בכמה כלי תקשורת התקפות על "הרבנים" שמתוך רצון לקדם את האג'נדה החברתית שלהם המציאו איסור הלכתי לפיו אסור לזוג צעיר למנוע היריון לפני היריון ראשון וקיום מצוות פרו ורבו, כאשר באמת מבחינה הלכתית אין בזה שום איסור. על פי הטענות, דינה של מצווה זו כדין המצווה על האב למול את בנו ביום השמיני, שאף שיש הידור למול אותו השכם בבוקר, אין מעודדים את האנשים לקיים את הברית בשש בבוקר אלא רבים מקיימים את הברית אחר הצהריים. כך גם כאן, המצווה היא אכן לפרות ולרבות, אבל אין בעיה הלכתית לעכב את קיום המצווה בכמה שנים. לטענתם, הרבנים משתמשים בהלכה כדי לקדם את האג'נדה החברתית, ובכך הם חוטאים בחטא חמור של הסתרת האמת מהשואלים אותם.

עוד טענו שהרבנים, כחלק מ"הממסד הרבני", עושים זאת כדי להרחיב את שליטתם לתחומים נוספים, ובמיוחד בתחומים הקשורים לחייהן של נשים. שכן נשים פטורות ממצוות פרייה ורבייה, ולכן אי אפשר לחייב אישה בשם ההלכה להיכנס להיריון, אלא שהרבנים משתמשים במעמדם ובסמכותם ללא הצדקה הלכתית.

בעקבות התקפות אלו צריך לברר שלוש שאלות:
א) האם יש גיל מסוים שבו צריך לפי ההלכה לקיים את מצוות פרו ורבו, וכל הדוחה אותה מעבר לגיל זה מבטל את המצווה?
ב) האם נשים פטורות ממצוות פרו ורבו?
ג) האם אישה נשואה יכולה לומר לבעלה שאינה מעוניינת להשתתף עמו בקיום חובת פרו ורבו?

קבעו חכמים גיל לנישואין

לכאורה היה הבן צריך להתחתן בגיל שלוש עשרה, שאז הוא מתחייב במצוות, אלא שהורו חכמים לדחות את הנישואין לגיל שמונה עשרה ולכל המאוחר לגיל עשרים, וכפי שאמרו במשנה (אבות ה, כא): "בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף". וכן מבואר בגמרא קידושין (כט, ב).

שתי סיבות לדחייה

שתי סיבות לדחייה:

א) כדי להתכונן לאתגר הגדול של הקמת משפחה על ידי לימוד התורה, וזהו שאמרו חכמים שם במשנה: "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה" (אבות ה, כא). וכן אמרו חכמים שיש להקדים לימוד תורה לנשיאת אישה, שאם יישא אישה תחילה, עול המשפחה עלול למנוע ממנו ללמוד תורה כפי הראוי לו (קידושין כט, ב). וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רמו, ב).

ב) פרנסה. המנהג היא שבאותן שנים שהנערים למדו את יסודות התורה, הם הקדישו חלק מהיום לעבודה, כדי לסייע לאב ובתוך כך ללמוד ממנו את המלאכה שממנה יוכל להתפרנס, וגם כדי לבנות בית ולחסוך כסף לרכישת אמצעים לצורכי פרנסה. וכן אמרו חכמים בגמרא: "לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית וייטע כרם ואחר כך יישא אישה" (סוטה מד, א). וכן כתב הרמב"ם (הל' דעות ה, יא). וכן מבואר בהרחבה בזוהר חדש (בראשית ח, ב).

האיסור לדחות נישואין משום פרייה ורבייה

אגב, טענה נוספת מטיחים ב"רבנים", שהסיבה העיקרית לכך שהם מעודדים את הצעירים להינשא היא מפני היצר הרע שגובר על הצעירים. ובמקום שיחנכו אותם להתגבר על יצרם, הם מחנכים אותם להתחתן בשנות העשרים הראשונות, וכמובן גם ללדת מיד לאחר החתונה, וזאת על חשבון פיתוחן האישי של הנשים.

הבה נתבונן ביסוד ההלכתי לחובת הנישואין עד גיל עשרים. מבואר בגמרא: "אמר רבא וכן תנא דבי ר' ישמעאל: עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי יישא אישה. כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר (הקב"ה): תיפח עצמותיו" (קידושין כט, ב). והסיבה לכך מפני שהוא מתבטל ממצוות פרייה ורבייה, שעל חשיבותה אמרו חכמים: "לא נברא העולם אלא לפרייה ורבייה, שנאמר 'לא תוהו בראה, לשבת יצרה'" (משנה גיטין מא, ב).

וכן מבואר במדרש: "עת ללדת ועת למות – משנולד אדם הקדוש ברוך הוא מצפה לו שיישא אישה עד עשרים שנה. הגיע לעשרים ולא נשא אישה – הקדוש ברוך הוא אומר לו עת ללדת הוא לך ולא רצית – אין זו אלא עת למות" (קהלת רבה ג, ג). הרי שמה שאמרו חכמים על מי שלא נשא אישה "תיפח עצמותיו" הוא מפני שהתרשל מלהוליד.

וכן נפסק להלכה, וכפי שכתב הרמב"ם: "האיש מצווה על פרייה ורבייה… וכיוון שעברו עשרים שנה ולא נשא אישה, הרי זה עובר ומבטל מצוות עשה" (אישות טו, ב).

וכך כתב הרא"ש (קידושין א, מב): "שלא ייתכן שיתבטל מפרייה ורבייה כל ימיו" – ולכן הכרח לקבוע את הגיל שבו הבחור יכול להשלים את הכנותיו לחתונה, שאז חובה עליו להתחתן. וכן כתב בסמ"ג (עשין מט): "וכיוון שעברו עשרים שנה ולא נשא אישה – הרי זה עובר ומבטל מצוות עשה" (וכמו כן הלבוש אה"ע א, ג; מהר"ם פדאווה מה; מהרי"ט יו"ד מז; שכנה"ג יו"ד רלו הגה"ט מד; יפה ללב ח"ד אה"ע א, יב. ואף לרשב"א ד, צא, כך ההלכה, אלא שהוא סובר שהחיוב בגיל עשרים הוא מדרבנן, ושבועה חלה על מצווה דרבנן).

משקל החשש מהרהורי עבירה

הוסיפו חכמים עוד טעם לאיסור דחיית הנישואין, שלא יתגבר עליו יצרו, וכפי שאמר רב הונא: "בן עשרים שנה ולא נשא אישה – כל ימיו בהרהור עבירה" (קידושין כט, ב). אבל טעם זה לא נזכר כטעם מחייב להלכה, אלא הוא מצטרף לסיבה העיקרית שהיא קיום מצוות פרייה ורבייה. וכך חייבים לומר, שאם לא כן היה צריך להתחתן בגיל חמש עשרה, שכן אז היצר שולט יותר מאשר בגיל עשרים. יתר על כן, גם אם ידוע על נער שנכשל מאוד בהרהורים כמעשה אונן – אין להורות לו להתחתן לפני שיהיה מוכן לחתונה מבחינה תורנית ומבחינת האחריות לפרנסה.

תוקף המצווה

חובת הנישואין בגיל המתאים חמורה כל כך עד שדינה כדין מצווה שבית דין כופים על קיומה. וכפי שנפסק בשולחן ערוך: "ובשום עניין לא יעבור מעשרים שנה בלא אישה. ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופים אותו לישא, כדי לקיים מצות פרייה ורבייה" (אה"ע א, ג). לדעת הרי"ף והרמב"ם הכפייה נעשית במלקות שוט, ולדעת בעלי התוספות והרא"ש משתמשים בתוכחות וקנסות, שלא יסחרו עמו או לא יעסיקו אותו, אבל אין מכים או מנדים אותו על כך (שו"ע אה"ע קנד, כא).

וכך מסוכם להלכה על כל הראשונים. אמנם למעשה כתבו הריב"ש (סי' טו), והרמ"א ועוד רבים, שאין לכפות על הנישואין, כדי שלא להרבות קטטות.

אפשרות הדחייה עד גיל עשרים וארבע

על פי המבואר בגמרא (קידושין ל, א) כתבו כמה מגדולי האחרונים שכאשר יש צורך להתכונן לנישואין יותר שנים, אפשר לדחות את הנישואין לאחר גיל עשרים, אבל לא יאוחר מגיל עשרים וארבע (יש"ש קידושין א, נז, עפ"י הרא"ש; החיד"א בברכי יוסף אה"ע א, ט; פת"ש אה"ע א, ה; רב פעלים יו"ד ח"ב, ל).

וזו ההוראה המקובלת לימינו, הואיל וחיינו יותר מורכבים וההכנות הנצרכות לחיי הנישואין אורכות יותר זמן. מעבר לכך, גם מצוות השירות בצבא מעכבת בימינו את גיל הנישואין בכמה שנים. אבל אין לאחר יותר את הנישואין, שכן זה הגבול האחרון שקבעו חכמים לדחיית המצווה הגדולה של נישואין ופרו ורבו.

מכל מקום, מי שמתאמץ להתחתן עד גיל עשרים וארבע ולא מצא אישה שראויה לו, הרי הוא אנוס, ואין טוענים נגדו שהיה צריך להתחתן עם אישה שאינה ראויה לו.

ההפרדה בין האיש לאישה

גם הטענה שנשים פטורות ממצוות פרו ורבו, ולכן מותר לאישה לדחות היריון למרות שהדבר אסור לאיש, אינה נכונה. ראשית, גם לאישה יש מצווה לפרות – ועל כך אכתוב בעזרת ה' בפעם אחרת. שנית, לאחר שנתקבלה תקנת רבנו גרשום שאסור לאיש לשאת שתי נשים, ואסור לאיש לגרש את אשתו בעל כורחה, נעשה האיש תלוי לגמרי באשתו בקיום חובת המצווה, ובהסכמת האישה להינשא הסכימה להיות שותפה עמו בקיום חובת המצווה (חת"ס אה"ע כ).

דיבה

נמצא שההתקפות הבוטות על הרבנים יסודן בעלילה. מי שיעיין בדברי חז"ל ובדברי הראשונים והאחרונים, ימצא שהרבנים ממלאים את חובתם נאמנה בכך שהם מלמדים ומורים שמצוות פרייה ורבייה מחייבת להתחתן עד גיל עשרים, ובשעת הדחק עד גיל עשרים וארבע. וכן כאשר הם מורים לזוגות הצעירים שאסור למנוע היריון, משום שאסור לדחות את זמן קיומה של המצווה. אמנם כשיש קושי מיוחד יש לפעמים היתר לדחיית המצווה, וכדי לברר את ההלכה שואלים רבנים.

כמו כן ברור שאין להשוות את דחיית ברית מילה מהבוקר לאחר הצהריים לדחיית מצוות פרו ורבו. שכן מצוות ברית המילה היא שתתקיים המילה ביום השמיני, ורק הידור ישנו בקיומה בבוקר. ואם אחר הצהריים היא תתקיים ביותר שמחה ורוב עם, לכתחילה נכון לקיימה אחר הצהריים. אולם דחיית קיום מצוות פרייה ורבייה דומה יותר לדחיית ברית מילה ליום התשיעי, שיש בזה איסור מן התורה. ומבחינה מסוימת מצבו של מי שדוחה את קיום מצוות פרו ורבו יותר חמור, שאמרו חכמים שקללת "תיפח עצמותיו" חלה על ראשו.

אשרינו

אשרינו שבחר בנו ה' מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובכלל זה את מצוות המשפחה, שבזכותה ניכר בעליל איך שומרי המצוות זוכים להקים משפחות טובות ויפות, עד שקשה להכיל את הכאב והקנאה של מי שלא זכה לקיים את הדרכות התורה.

האם לבדוק את בריאות העובר?

עובר שלוקה בתסמונת דאון, האם ובאילו תנאים מותר לבצע הפלה • אין לבצע הפלה בלי חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן שאלת חכם • רופאים שמתרשלים בבדיקה ומורים להפיל בלא צורך • מכיוון שבמקרים קשים יש היתר לעשות הפלה, מותר ורצוי לערוך בדיקות בריאות לעובר • לא לבצע בדיקות שאינן כלולות במסגרת הביטוח הרפואי הבסיסי • החשש מתביעות פיצויים גורם לרופאים להמליץ על בדיקות מיותרות • מהפכת הבחינות הפסיכומטריות של שר החינוך

תסמונת דאון

שאלה: בעקבות הטור הקודם, בו הוסבר שבמקרה שהעובר סובל מליקויים קשים נכון להורות לכתחילה על הפלה, האם גם כאשר העובר סובל מתסמונת דאון נכון להורות על פי ההלכה לבצע הפלה?

בכל שאלת הפלה חייבים לקבל חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן לשאול רב שמצוי בתחום. למרבה הצער, ישנם מקרים רבים שבהם רופאים מתרשלים במלאכתם, עורכים בדיקות רשלניות וחורצים את דינו של העובר למוות למרות שהוא בריא ושלם

תשובה: הלוקים בתסמונת דאון (להלן: ת"ד) סובלים מעודף של כרומוזום אחד, שגורם לפיגור שכלי וגופני בדרגות שונות ומתבטא גם בתווי פנים וגוף מיוחדים. בקרב בעלי ת"ד ישנה שכיחות רבה יותר של מומים ומחלות שונות כמו מומי לב, הצרה של התריסריון, נטייה לזיהומים וסרטן הדם. אך למרות זאת, בעקבות שיפור הרפואה, הם יכולים לחיות עשרות שנים, ואף להגיע לגיל חמישים. הפיגור השכלי גורם לכך שלא יוכלו להתקיים בכוחות עצמם, אלא יזדקקו לסעד ותמיכה בדומה לילדים קטנים. בדור האחרון פותחו על ידי פרופ' פוירשטיין ז"ל ועוד מחנכים שיטות חינוכיות לשיפור יכולת הלימוד והתפקוד שלהם, עד שיש מהם שזוכים להינשא ולהתגורר בדירה משלהם (הגברים עקרים מטבעם). אולם גם במצבים הטובים, הם יזדקקו לתמיכה וסעד בדומה לילדים גדולים.

הורים רבים חוששים מההתמודדות עם טיפול בילד שסובל מתסמונת דאון. ישנן משפחות שהתפרקו ונהרסו עקב כך, ויש שהצליחו לשרוד אבל שמחת חייהן אבדה, וכאב וייסורים ליוו אותן עד יומן האחרון, וגם חינוך ילדיהן האחרים נפגע מאוד. ויש רבים שהתעצמו באמונה שהכול מאת ה' לטובה, והצליחו להפוך את הקשיים והסבל למנוף לצמיחה מוסרית ורוחנית, והשקיעו בחינוך הילד השונה ואף זכו לרוות נחת ממנו ומשאר ילדיהם. אמנם גם במצב כזה יש מקום לבחון האם נוח לו לאדם להיוולד כאשר ייאלץ להתמודד עם קשיים רבים, ולא יוכל לקיים את עצמו בכבוד.

לפיכך, כאשר התברר שהעובר סובל מת"ד, יש צורך בשיקול דעת נוסף לגבי מצבה של המשפחה, והתייעצות זו צריכה להיעשות עם תלמיד חכם מובהק. אמנם למעשה, לאחר שיקול דעת רציני, במקרים רבים יש מקום להקל ולעשות הפלה.

הזהירות בהיתר הפלה

בכל שאלת הפלה חייבים לקבל חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן לשאול רב שמצוי בתחום. למרבה הצער, ישנם מקרים רבים שבהם רופאים מתרשלים במלאכתם, עורכים בדיקות רשלניות וחורצים את דינו של העובר למוות למרות שהוא בריא ושלם. לעתים זה קורה כאשר תוצאות הבדיקות מצביעות על ספק, ובלי בדיקה חוזרת נחפזים להורות על הפלה. ולעתים מדובר בבעיה שאותרה בחודש השלישי להיריון, שכדי לעמוד על מצבה המדויק צריך להמתין עד לחודש החמישי, כמו למשל במקרה של ‏CMV, ומתוך זלזול בחומרת ההפלה ממליצים לבצע הפלה בחודש השלישי בלי להמתין לבדיקות מדויקות יותר.

רופאים שאינם זהירים

שמעתי על אישה שחיכתה שנים עד שזכתה להיריון, ולבסוף לאחר בדיקה הודיעו לה שהעובר שבבטנה מת, ויש לבצע הפלה מיידית. מיותר לתאר את גודל צערה. למזלה, בעודה ממתינה בוכייה בתור לקראת הגרידה, עבר שם רופא שהכיר אותה מטיפולים קודמים. כששמע את צערה הציע לערוך לה בדיקה נוספת, והנה התברר שהעובר חי, ואכן נולדה לה בת שגדלה לתפארת.

בעקבות מקרים כאלה, ישנם פוסקים שהורו להלכה שלא לסמוך על רופא חילוני. ורק כאשר אין בנמצא רופא ירא שמיים, הורו להתייעץ עם שני רופאים שיבדקו בנפרד את מצב העובר, ואם שניהם יקבעו שיש לעובר בעיה קשה, יפנו לרב שיפסוק אם מותר להפילו (הרב עובדיה יוסף אסיא א' עמ' 92).

למעשה, אף שיש להעדיף רופא ירא שמיים, ניתן לסמוך גם על רופא שאינו מקפיד על שמירת מצוות, ובתנאי שיהיה ברור שהוא מתייחס בחרדת קודש לחייו של העובר.

החובה לשאול רב

ואף שכתבתי בפעם הקודמת שהעיקר להלכה כדעת המקלים, אין לסמוך על תוצאות הבדיקות הרפואיות אלא חובה לשאול רב שמצוי בתחום. ראשית, כדי שהרב יוודא בעזרת רופא שהוא מכיר שאכן חוות הדעת הרפואית אמינה וכל הבדיקות האפשריות התבצעו. שנית, מפני שלא ניתן להקל בשאלה חמורה שכזו אלא לאחר דיון אחראי בסוגיה על כל מרכיביה, כגון: חומרת הפגיעה, איכות הבדיקה, מצב המשפחה, גיל העובר וצורת ההפלה. מעבר לכך, מדובר בהחלטה מוסרית כבדת משקל שקשה מאוד לבני הזוג להתמודד עמה, והתייעצות עם רב אחראי תקל על מצפונם ותורה להם דרך טובה להמשך בניית המשפחה.

היחס לבדיקות שנועדו לגילוי ליקויים בעובר

שאלה: האם רצוי לבצע בדיקות לבדיקת בריאותו של העובר?

תשובה: רבים מבין הפוסקים שאוסרים לבצע הפלה גם במקרה שהעובר סובל ממחלה קשה, הורו גם שלא לבצע בדיקות לבירור מצבו של העובר, שהרי גם אם יתברר שהוא חולה – לא ניתן יהיה להפילו. ועדיף לסמוך על ה' שכל מה שיעשה הכול לטובה, מאשר לדאוג תמיד מבעיות שאין להן פתרון.

אבל למעשה, עדיף שנשים יבצעו את הבדיקות הנדרשות, מפני שהעיקר כדעת המתירים. וגם לדעת רבים מהמחמירים, במקרה שישנו חשש סביר שמחמת הצער על לידת הילד החולה עלולה האם לחלות בנפשה, מותר לבצע הפלה, משום שמחלת נפש גובלת בסכנת נפשות, וכשיש התנגשות בין חיי האם לחיי היילוד, חיי האם קודמים. ואפילו אם לאחר הבדיקה בני הזוג יחליטו לנהוג כדעת המחמירים, הם יוכלו להתכונן לכך מבחינה נפשית בחודשים שנותרו עד הלידה. וכן הורה למעשה מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל.

אילו בדיקות לבצע?

אמנם עדיין יש לברר אילו בדיקות צריך לבצע. למשל, ידוע שככל שהאישה מבוגרת יותר, גובר הסיכון שהעובר שלה יסבול מתסמונת דאון. הסיכון שאישה בת 20 תלד ילד שסובל מתסמונת דאון הוא אחד ל 1,734 (0.05%), ואילו אצל אישה בת 37 הסיכון הוא אחד ל 234 (0.42%), ואצל אישה בת 45 הסיכון עולה עד אחד ל 31 (3.2%). השאלה היא מאיזה גיל נכון לבצע לשם כך בדיקה?

שאלה נוספת: רופאים נוהגים להציע לנשים הרות לבצע בדיקות רבות שחלקן עולות כסף רב. יש רופאים שנוהגים כך מפני שהם רוצים לבטח את עצמם, כדי שאם יתגלו ח"ו בעיות לא יוכלו להתלונן עליהם. זו הסיבה שגם בתחומים אחרים רופאים ממעטים כיום לקבל אחריות ולהחליט, שמא אחר כך יתבעו אותם למשפט. סיבה נוספת היא שלעתים הרופאים מרוויחים יותר על הבדיקות הנוספות. השאלה היא האם רצוי שהמעוברת תבצע את כל הבדיקות שהרופא מציג בפניה, על כל המתחים והחרדות שמתלווים אליהן? או שעדיף שתעבור את תקופת ההיריון בשמחה ונינוחות, ותסמוך על ה' שעושה הכול לטובה?

תשובה

ככלל ניתן לומר שאת הבדיקות החשובות לאיתור בעיות חמורות ושכיחות צריך לבצע, ואילו בדיקות שנועדו לאיתור חששות רחוקים אין לבצע, כשם שגם בשאר התחומים כמו סכנת תאונות דרכים והרגלי אכילה, אנשים אינם רגילים לחשוש לרמת סיכון שכזו.

הסימן לבחינת חשיבות הבדיקה הוא המימון. כאשר קופת החולים מממנת את הבדיקה במסגרת ביטוח הבריאות הבסיסי, סימן שכך הורה משרד הבריאות על סמך הניסיון הכולל, ונכון לבצעה. וכאשר הבדיקה אינה ממומנת בביטוח הבסיסי, סימן שאינה חשובה כל כך, ולכן אין צורך לבצעה.

שכן האינטרס של קופות החולים ומשרד הבריאות הוא ברור, שהרי עלות הטיפול בילד חולה היא מאות אלפי שקלים, לכן הם יממנו בדיקות של בעיות חמורות שיש לחוש להן. אבל הבדיקות שרק הביטוח המשלים מממן הן בדיקות לבעיות נדירות שהדאגה מפניהן עלולה להזיק יותר מאשר התועלת שבהם. אמנם צריך לסייג שאמת מידה זו נכונה בישראל בשנת תשע"ה, ואם המדיניות תשתנה באופן משמעותי עצה זו כבר לא תועיל.

בדיקות CMV

לדוגמה, לגבי בדיקות CMV, העמדה המקובלת על משרד הבריאות היא שמכיוון שלא ניתן להגיע לבירור מהימן לגבי מצב האישה וק"ו העובר, אם יבצעו בדיקות כאלה באופן סדיר יתעוררו ספקות וחששות וחרדות בקרב המעוברות. ומתוך כך יצטרכו לבצע בדיקות מי שפיר רבות ומיותרות, ונשים רבות יבקשו להפיל בחינם כדי לצאת מהספק. על כן ההוראה הכללית היא שיש להימנע מבדיקות אלה. ואמנם רופאים רבים מתוך חרדת יתר או חשש מתביעות משפטיות, לא מקבלים עמדה זו ומעודדים בדיקות בניגוד לעמדה הרשמית, אבל נכון לנהוג כפי ההוראה הכללית ולהימנע מבדיקה זו.

רופא אמין

אמנם כאשר רופא אמין, שכעיקרון מקבל את ההדרכה של משרד הבריאות וראשי המערכת הרפואית, מוסיף להמליץ על בדיקה מסוימת שלדעתו היא חשובה מאוד, נכון לקבל את הדרכתו.

הורים רופאים

לעתים ילדים של רופאים מתייעצים איתי, האם להיעתר לרצונם של הוריהם הרופאים ולבצע בדיקות נוספות, ותשובתי היא שנכון להם לשמוע בעצת הוריהם. ואף שאולי ההורה הרופא דואג יותר מדי, מכיוון שזו מלאכתו – ראוי לבני משפחתו לנהוג על פיו. יש בזה משום מצוות כיבוד הורים, ובנוסף לכך, הואיל ורופא נפגש בעבודתו עם כל הבעיות, כבר לא חל עליו הכלל "שומר פתאים ה'", שעניינו הוא שאין לאדם לחשוש למקרים שאינם שכיחים ואינם מוכרים לו.

שבח למשרד החינוך

לקראת סיום מצאתי מקום לשבח את ידידי הרב שי פירון, שר החינוך, על הרפורמה הכפולה ביחס לבחינות הבגרות – הידוק הפיקוח על אמינותן, ומתוך כך האפשרות שהן יחליפו את המבחן הפסיכומטרי. מספר פעמים קראתי בטור זה לביצוע רפורמה זו, והנה עתה היא מתחילה להתבצע. נקווה שהיא תועיל מאוד להשבחת הלימודים בשנות התיכון ותחסוך לרבים שנה יקרה שמתבזבזת כיום על המבחן הפסיכומטרי.

מעלתם של מאמצי ילדים

האם מי שלא זכו לבנים חייבים לעבור טיפול רפואי כדי לקיים מצוות פרייה ורבייה? • מעלתם של חשוכי בנים שמאמצים ילדים שאין מי שיגדלם, ונחשבים כאילו ילדו אותם • חובתו של בן מאומץ לכבד את הוריו המאמצים • נעמי נחשבה לאמו של עובד משום שסייעה לטפל בו ולגדלו • גם מי שמלמד ומחנך את בן חברו נחשב כאילו הולידו • להצטרף למפעל 'אוצר הארץ' שמוצא את הדרכים המהודרות ביותר לשמירת שמיטה ולקיום החקלאית העברית בארץ

שאלה כואבת

כבוד הרב, כזוג שמייחל לילדים ועדיין לא זכה לכך, המאמרים שכתבת לאחרונה היו חשובים מאוד בשבילנו. במיוחד במה שכתבת על ערך האהבה והשמחה בקרב זוגות חשוכי ילדים, ועל הניסיון הגדול שיש בכך, שלא לשקוע בצער אלא להוסיף תמיד טובה ושמחה. יהי רצון שנזכה לכך תמיד.

אמנם עדיין עומדת בפנינו השאלה עד כמה עלינו להשקיע בטיפולים רפואיים כדי לקיים את מצוות פרייה ורבייה. יש לנו ברוך ה' ילד אחד, ושאלתנו היא האם עלינו להתאמץ לבצע הפריות מבחנה כדי לקיים מצוות פרייה ורבייה בבן ובת? בעצם זוהי שאלה כללית, האם מצוות פרייה ורבייה מחייבת השתדלות שלא כדרך הטבע?

תשובה

מי שקשה לו לגדל יתום או לסייע בגידולו, יכול לתרום כסף לטיפול בילדים עזובים כדי לספק את צרכיהם ולהעמידם על רגליהם, ובזה גם הוא נחשב שותף בגידולם, ומבחינה מסוימת נחשב כאילו ילד אותם. וככל שהסיוע משמעותי יותר, כך חלקו חשוב יותר

מצווה על כל זוג שמתקשה בקיום מצוות פרו ורבו, לפעול בכל הדרכים הרפואיות המקובלות כדי לקיים את המצווה בבן ובת. ובכלל זה גם לבצע הפריית מבחנה.

ואמנם בעבר הורו הפוסקים שאין חובה לאדם לעשות דברים שלא כדרך הטבע כדי לקיים את המצווה. אולם זה היה בתקופה שעדיין לא נמצאו דרכים אמינות לפתרון הבעיות, ואף הרופאים נחלקו בעמדתם, וממילא גם רוב הציבור לא היה רגיל להיעזר בשיטות שחלק מהרופאים פיתחו, ועל כן ההשתדלות בהן נחשבה שלא כדרך הטבע (עיין דברי מלכיאל ד, קז; מנחת שלמה ג, צח, ח).

אולם במצבנו כיום, לאחר שהשיטות הרפואיות התפתחו בהצלחה עד שרוב רובן של בעיות העקרות נפתרות על ידן, כל מה שמקובל לעשות במסגרת הרפואה נחשב בכלל חובת המצווה. וברור שהחובה כוללת את כל הטיפולים שקופות החולים צריכות להעניק למבוטחים שלהן. ונראה שגם טיפולים שאינם כלולים בביטוח הבריאות הרגיל, אם רוב האנשים שחפצים בילדים רגילים לעשותם – חובה לעשותם גם אם מחירם יקר כדי לקיים את מצוות פרו ורבו. וכך כתב הרב דיכובסקי (תחומין כב).

גם מי שכבר זכה לקיים חובת פרו ורבו מהתורה, מצווה שיוסיף להוליד ילדים בעזרת הכלים שהרפואה מעניקה. אולם כאשר הדבר דורש מאמץ גדול, אין זו חובה אלא הידור בלבד.

מכון פוע"ה

כאן המקום להזכיר את ידידי הדגול עוד מימי לימודינו בישיבת מרכז הרב, הרב מנחם בורשטיין שליט"א, שהקים את מכון פוע"ה – פוריות ורפואה על פי ההלכה, כדי לסייע לכל הפונים בקיום המצווה הגדולה הזאת. אין לשער את גודל הזכות של העוסקים במלאכת הקודש לסייע להורים ללדת את ילדיהם.

אימוץ ילדים

אדם צדיק אחד כתב לי, שהיו לו ולאשתו בעיות קשות של פוריות, ותלאות גדולות עברו עליהם בתפילות ובהוצאות כספיות עצומות. אשתו עברה טיפולים קשים מנשוא, לרבות מאות ואולי אלפי זריקות, הפריות מבחנה והפלות. למרות הכול הם לא זכו לילד, אבל מצאו פתרון חשוב: הם אימצו ילדים. ונפשו בבקשתו, שאכתוב על מעלת האימוץ, שעל ידה מצילים ילדים המצויים בסיכון, ועל ידי כך יכולים חשוכי הילדים מתוך צרתם להוליד ישועה.

לכבוד הוא לי למלא את בקשתו ובתוך כך להעלות על נס את הצדיקים, האבות והאימהות שזוכים לגדל ילדים יתומים ועזובים.

המגדלים יתומים נחשבים כאילו ילדום

אמרו חכמים (כתובות נ, א), כי מי שזוכה לגדל יתום או יתומה בתוך ביתו ולהשיאם, עליו הכתוב אומר שהוא "עושה צדקה בכל עת" (תהלים קו, ג). עוד אמרו במדרש (שמו"ר מה, ו) שיש לקב"ה אוצרות למתן שכר לצדיקים, ובתוכם אוצר מיוחד למתן שכר למי שמגדלים יתומים בביתם.

אמרו חכמים: "כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (מגילה יג, א). ואין הכוונה דווקא ליתום ששני הוריו נפטרו, אלא גם לילד שיש לו הורים אבל הם אינם יכולים לספק לו את כל צרכיו הגופניים והנפשיים. שכן המקור לדברי חכמים אלו הוא ממשה רבנו, שנקרא בנה של בתיה בת פרעה. ואף שיוכבד הייתה אמו ואף היניקה אותו, מכיוון שבתיה בת פרעה גידלה אותו, משה רבנו נחשב כבנה.

לא זו בלבד אלא שיש סוברים שבני זוג שמגדלים יתום בביתם מקיימים בכך ממש את מצוות פרו ורבו, שכן כאשר אמרו חכמים "מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" התכוונו כפשוטו, שהם נחשבים ממש כמי שילדו אותו (עי' חכמת שלמה אה"ע א, א). ומכל מקום, גם לשאר הפוסקים שסוברים שאין זה ממש כמו להוליד, מצד מסוים יש בזה מצווה יתרה, שהם עושים זאת בהתנדבות.

מצוות כיבוד הורים לבן מאומץ

בנים מאומצים חייבים לכבד את הוריהם המאמצים לא פחות מאשר בנים רגילים. ואמנם מצד דקדוקי המצווה אין הילדים המאומצים חייבים במצווה כבנים ביולוגיים, ולכן מותר להם לבצע בהוריהם המאמצים טיפולם רפואיים שמוציאים דם (פניני הלכה ליקוטים ג' א, כה). אך מכל מקום מצד מוסר התורה הם חייבים לכבד את הוריהם כפי שבנים רגילים חייבים, ומצד מסוים אף יותר, הואיל והוריהם המאמצים עשו זאת בהתנדבות.

וכן מצווה על הבנים המאומצים שיתאבלו ויאמרו קדיש על הוריהם המאמצים אחר פטירתם.

סיוע בגידול ילדים נזקקים

מי שקשה לו לגדל יתום או לסייע בגידולו, יכול לתרום כסף לטיפול בילדים עזובים כדי לספק את צרכיהם ולהעמידם על רגליהם, ובזה גם הוא נחשב שותף בגידולם, ומבחינה מסוימת נחשב כאילו ילד אותם. וככל שהסיוע משמעותי יותר, כך חלקו חשוב יותר.

גם מי שמסייע להורים רגילים לטפל בילד שלהם ולחנכו נחשב במידה מסוימת כאילו ילדו. וכפי שאמרו חכמים (סנהדרין יט, ב) שעובד, בנם של רות ובועז, נקרא גם בנה של נעמי, מפני שהיא הייתה שותפה בטיפול בו ובחינוכו, שנאמר: "ותקראנה לו השכנות שם לאמור: יולד בן לנעמי, ותקראנה שמו עובד הוא אבי ישי אבי דוד" (רות ד, יז).

התלמידים כבנים

אמרו חכמים: "כל המלמד בן חברו תורה – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", והראיה שבני אהרן נקראים בניו של משה רבנו – "לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו" (סנהדרין יט, ב).

וכן נאמר בפרשת שמע: "ושיננתם לבניך" (דברים ו, ז), ודרשו חכמים (בספרי): "לבניך – אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר: 'וייצאו בני הנביאים אשר בית-אל אל אלישע' (מלכים ב' ב, ג); וכי בני נביאים היו, והלא תלמידים היו? אלא מכאן לתלמידים שקרויים בנים… וכשם שהתלמידים קרויים בנים כך הרב קרוי אב, שנאמר 'ואלישע רואה והוא מצעק: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. ולא ראהו עוד' (שם ב, יב)".

יש לכך אף משמעות הלכתית, שהמוצא אבדת אביו ואבדת רבו, אם אין באפשרותו להשיב את שתיהן, ישיב את אבדתו של רבו, "שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא". והכוונה לרב שלימדו את רוב חכמתו. ואם גם אביו היה חכם, אבדת אביו קודמת (ב"מ לג, א). וגם אם האב לא היה חכם, אם האב מימן את לימודו של הבן – האב קודם לרב אפילו אם הוא הרב המובהק.

מורים לחיים

חשוב להדגיש לאור זאת, שכל מורה שמלמד את תלמידו תורה, חוכמה ומוסר וגם מטפח ומעודד את תלמידו לצמוח כפי מיטב כישרונותיו, נחשב במידה רבה כאב. וכן מורה כזו נחשבת במידה רבה כאם. אבל מורים שרק ממלאים את חובתם ו"מעבירים את החומר" לבני כיתתם, אינם זוכים למעלה הגדולה הזו.

רבנים חשוכי ילדים

אמרו חכמים, שעל רבנים שהעמידו תלמידים ולא זכו לילדים אמר הנביא: "כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותיי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי. ונתתי להם בבית ובחומותיי יד ושם טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת" (ישעיהו נו, ד-ה). וכן מסופר על רבי יוחנן שהצטער מאוד על בניו שמתו כולם בילדותם ולא זכה לקיים בהם את מצוות פרו ורבו, עד שניחמוֹ זקן אחד בכך שתלמידיו נחשבים לו כבנים, ובזכותם יזכה לעולם הבא ולשם עולם (זוהר ח"א קפז, ב; זוה"ח רות קח, ב).

כתב בספר חסידים (שסז), שלעתים אין רוצים לנכּות מזכויותיו של האדם, ועל כן אינו זוכה לשני שולחנות, וכיוון שזכה לשולחן של תורה, אין מזכים אותו בשולחן של משפחה עם ילדים. ואם היה זוכה לילדים, לא היה זוכה בתורתו לשם עולם.

כדאי להוסיף כאן, שאף המחזיקים בלומדי תורה נחשבים כמי שמלמדים אותם, שאילולי תרומתם לא היו יכולים ללמוד.

'אוצר הארץ'

ערב שנת השמיטה, ראוי לחזק את מפעל 'אוצר הארץ' מיסודו של מכון התורה והארץ. ארגון זה, שמונחה על ידי רבנים חשובים ומונהג בפועל על ידי הרב יהודה עמיחי שליט"א, מתמודד באופן מאוזן עם מכלול השאלות ההלכתיות, ומוצא את הדרכים המהודרות ביותר לשמירת שמיטה ולקיום החקלאות העברית בארץ. כל מי שמתחייב לקנות דרכם זוכה להיות שותף בביסוס החקלאות העברית, ובהמשך בסלילת הדרך לחקלאות מהודרת על פי התורה. שכן על פי ההתחייבות מראש יכול 'אוצר הארץ' לסכם עם חקלאים נוספים על סדרי 'אוצר בית דין' וגידולים בנגב הדרומי ובחממות מיוחדות לכך. אמנם צריך להקפיד שבתוך המדרג, מעמדם של פירות היתר המכירה יהיה קודם ליבולי נוכרים.

סגן השר הרב אלי בן דהן

בשעה הזו ראוי לחזק את ידיו של סגן שר הדתות הרב אלי בן דהן. בלא להתייחס לפרטי החוקים והתקנות המוצעים, אני מביע את ביטחוני במאמציו הכנים, ביראת השמיים שלו, בשיקול דעתו ובידענותו בתחומי ההלכה והמנהל הדתי.