ארכיון הקטגוריה: מועדים

מפלת החשמונאים ועשרה בטבת

צומות חורבן בית ראשון, שבטלו בבית שני, חזרו לאחר קריסת ממלכת החשמונאים וחורבן הבית • החגים על ניצחונות החשמונאים בטלו לאחר מפלתם – חוץ מחנוכה • נכדו של מתתיהו נטה לכיוון הצדוקי המתייוון, ובנו ינאי הוסיף לדרדר את מצבה הרוחני של המלוכה • ערבוב הכהונה והמלכות תרם להתפרקות • הימים הסמוכים לעשרה בטבת – יום תרגום התורה ליוונית ויום פטירת עזרא – מציינים את הבעיות הרוחניות בבית שני • חנוכה נשאר, והוא מזכיר את האור הרוחני שצמח בבית שני, ואת ניצחון היהדות בטווח הארוך

תולדות הצומות והחגים מדברי חכמים

בתהליך ארוך פוררה היהדות את רוב היסודות האליליים שבתרבות ההלניסטית, וערכים יהודיים של אמונה ומוסר הלכו והתפשטו בין אומות העולם, ובדרכים ישרות ועקלקלות (נצרות ואסלאם) הפכו ליסוד כל הטוב והיפה שבתרבות האנושית. כך התברר שבאמת לטווח הארוך היהדות הולכת ומנצחת את היווניות

לאחר חורבן בית המקדש הראשון קבעו הנביאים והחכמים ארבעה צומות לזכר החורבן: י"ז בתמוז, ט' באב, ג' בתשרי וי' בטבת. לאחר שבעים שנה, כשזכו לבנות את בית המקדש השני, הפכו ימי האבל לימים טובים של שמחה וששון.

בעקבות הצלחות החשמונאים הוסיפו חכמים ותיקנו ימי חג רבים כהודאה לה'. הם הימים הכתובים במגילת תענית, שבהם אסור להתענות. נזכיר כמה לדוגמה: כ"ב בשבט, שבו נאלץ אנטיוכוס הרשע להפסיק את המצור על ירושלים; ג' בכסלו, שבו הסירו החשמונאים את סמלי גדודי היוונים מהמקדש; כ"ד באב, שבו חזרו ישראל לדון בדיני התורה ולא בדיני יוון; כ"ז באייר, שבו ביטלו את סימני העבודה זרה שבפתחי הבתים והחנויות; ט"ו וט"ז בסיוון שבהם כבשו את בית שאן והגלו ממקומם את הנוכרים שצררו לישראל. וכן קבעו יום טוב ביום מות המלכים הרשעים שרדפו את החכמים – ינאי המלך בב' בשבט, והורדוס המלך בז' בכסלו.

לאחר חורבן בית המקדש השני חזרו ארבעת ימי הצום למקומם, ונחלקו חכמים לגבי הימים הטובים שנקבעו בימי מלכות חשמונאי. למעשה נפסק שכל הימים הטובים שנקבעו בימי מלכות חשמונאי בטלו, ורק ימי החנוכה נותרו לדורות, מפני המצווה שתיקנו חכמים להדליק בהם נרות זכר לנס פך השמן (ראש השנה יח, ב). כדי להבין את עומק ההלכה, נחזור להתבונן בסיפור מלכות חשמונאי.

31 שנות מלחמות החשמונאים

מעת שהרים מתתיהו הכהן את נס המרד ועד סוף פועלם של בניו, עברו 31 שנים. בשנה השלישית למרד שחררו את ירושלים והדליקו את המנורה, והתרחש נס פך השמן. כעבור ארבע שנים נהרג יהודה המכבי בקרב וחזרו היוונים לשלוט בירושלים. יונתן בן מתתיהו המשיך להנהיג את שרידי מחנה המכבים, ובמשך שמונה שנים ניהל קרבות גרילה נגד היוונים. בעקבות מלחמות פנימיות במלכות יוון, תמורת הסכם שיתוף פעולה, צד אחד הסכים להעניק ליונתן שלטון אוטונומי בירושלים והסביבה, והחשמונאים חזרו וטיהרו את המקדש והעמיקו את השפעתם. כעבור עשר שנים, ביקש המלך טריפון להחזיר לעצמו את השליטה המלאה על ירושלים, משך בערמה את יונתן לשיחות שלום ורצחו. אולם שמעון, בנו האחרון של מתתיהו שנותר בחיים, השכיל לכרות הסכם עם מתנגדי טריפון, ותוך שהיוונים עסקו במלחמות שביניהם, המשיך שמעון במשך שבע שנים טובות לטהר את הארץ מהשפעת המתייוונים, כבש ערים נוספות סביב יהודה וביצר את חירותה המדינית.

זרעי משבר

עם הישגיו הגדולים, ייתכן שכבר בימי שמעון בן מתתיהו נבט חטאם של בני חשמונאי הבאים אחריו, שנטלו לעצמם גם את הכהונה וגם את המלכות, ולא קיימו את המצווה למנות מלך מבית יהודה (רמב"ן בראשית מט, י). מגמת התורה להפריד בין המלכות לכהונה, כדי שכל רשות תבצר את מעמדה בנפרד ויחד יעניקו עוצמה כפולה לישראל. עמדה זו הייתה הכרחית לאותם ימים, שכן ספינת היהדות הקטנה הוצרכה לנהל מאבק איתנים אל מול גלי האוקיינוס האדירים של התרבות ההלניסטית שגעשו סביבה.

אפשר ללמד זכות על שמעון. במשך קרוב למאתיים שנות שלטון יווני על הארץ עד אז, היה הכהן הגדול ראש האוטונומיה היהודית, ושמעון בעצם ירש תפקיד זה וחיזק את מעמדו. אולם בפועל, החולשה שנגרמה מחיבור שני התפקידים השונים הללו הובילה לבסוף לנפילת מלכות החשמונאים.

חטא זה התרחב יותר בימי בנו של שמעון, יוחנן (מלך 31 שנה), והגיע לשיאו הרע בימי נכדו ינאי (שמלך 29 שנה). אמנם מבחינה לאומית, בזכות אש האמונה וההקרבה שעוד המשיכה לדלוק ולהאיר מימי המרד, בימיהם מלכות חשמונאי עדיין המשיכה להתקדם; אולם המשבר הרוחני שהתפתח בימיהם, הוביל להתדרדרות מלכות חשמונאי עד חורבן בית המקדש השני.

המרד נגד שמעון ועליית בנו יוחנן

נחזור לסיפור: כשאנטיוכוס סידטס גבר על אויביו ולא נצרך יותר לעזרתו של שמעון, הוא עודד קשר כנגדו. חתנו של שמעון, תלמי, קם ורצח את שמעון עם שניים מבניו (ג'תרכ"ה, 135 לפני הספירה), וניסה להשתלט על יהודה. אולם יוחנן הורקנוס, בנו הנאמן של שמעון, לחם נגדו. אז בא אנטיוכוס סידטס לעזרת תלמי הרוצח, עשה שמות ביהודה והביא את ירושלים במצור קשה; אולם בעקבות מרידות שפרצו נגדו, נאלץ לסגת וקיבל את הצעת השלום של יוחנן, שהסכים לשלם מס כבד ליוונים, ותמורת זה קיבל אוטונומיה מסוימת ונתמנה לכהן גדול ונשיא. זמן קצר לאחר מכן, אנטיוכוס סידטס הובס ונהרג במלחמה מול הפרתים, ויוחנן יצא לכבוש שטחים נוספים בארץ ישראל, להרחיב את ההתיישבות היהודית על חשבון הנוכרים ולטהר את הארץ מעבודה זרה. הכיבושים הנוספים הביאו לעושר ושגשוג כלכלי ליהודים.

31 שנה הנהיג יוחנן את יהודה. רוב ימיו נהג בצדקות וחיזק את הסנהדרין, כרוח הסבא מתתיהו, אולם בסוף ימיו נמשך אחר הצדוקים, שנטו מבחינה דתית ותרבותית אחר היוונים ומבחינה לאומית הזדהו עם ישראל. עליו אמרו חכמים: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי" (ברכות כט, א). הצדוקים היו מתייוונים למחצה, שניסו לשלב את התרבות היוונית בתוך מסגרת לאומית יהודית.

ינאי והבאים אחריו

לאחר מותו של יוחנן הורקנוס (ג'תרנ"ו, 104 לפני הספירה) החלו משברים. צוואתו לא קוימה. בנו בכורו יהודה אריסטובולוס, בעל בריתם של הצדוקים, נהג כשליט הלניסטי, השליך למאסר את אמו ואחיו, והכריז על עצמו כמלך וכהן גדול. לאחר כשנה מת, ואחיו אלכסנדר ינאי מלך במקומו במשך 27 שנים. הוא היה צדוקי שנטה אחר המתייוונים ולחם בחכמים, אולם המשיך להרחיב את גבולות ישראל. בסוף ימיו חזר בו והבין שנטייתו אחר הצדוקים פגעה בלאומיות היהודית, וציווה להוריש את המלכות לשלומציון אשתו הצדקנית, אחותו של שמעון בן שטח, ראש הסנהדרין. תשע שנים מלכה שלומציון.

אחרי מותה פרצה מלחמת אחים קשה בין שני בניה, שקיבלו חינוך צדוקי, הורקנוס ואריסטובולוס. לבסוף הם פנו אל פומפיוס נציג רומא כדי שיכריע ביניהם. פומפיוס עלה עם צבאו על יהודה (ג'תרצ"ט, 63 לפני הספירה), ביטל את מלכות חשמונאי, צמצם את גבולות יהודה והשאיר את הורקנוס בתפקיד הכהן הגדול וראש היהודים ביהודה.

במשך הזמן אנטיפטר האדומי, איש סיעתו של הורקנוס, התקרב לרומאים ונעשה מכוחם לשליט יהודה בפועל. אחריו, הורדוס בנו המשיך בדרכו. מכיוון שהורדוס עזר להורקנוס לגבור על בן אחיו, נתן לו הורקנוס את מרים נכדתו לאישה. בהמשך, בזכות סיועו לרומאים, מינו אותו הרומאים למלך ביהודה. מלכותו נמשכה 36 שנה. הוא נהג באכזריות רבה ורצח את כל מי שהיה יכול לאיים על מלכותו, ובכללם את כל בני משפחת חשמונאי ואף כמה מבניו. בימיו התמנה הלל הזקן לנשיא החכמים. כפי הנראה ענוותנותו היתרה הועילה לשמור על ראשם של החכמים מפני רצחנותו של הורדוס. לציון מותו של הורדוס קבעו חכמים יום טוב.

נפילת מלכות חשמונאי

כך אירע שלמרות שמרד החשמונאים הסיג לאחור את תהליך ההתייוונות, ההתייוונות לא נפסקה, ולאחר כמה עשרות שנים חזרה להכות שורשים עמוקים בישראל. צאצאי מתתיהו הכהן, שמסר את נפשו על המלחמה, נמשכו בעצמם אחר ההתייוונות. בעוזבם את צור מחצבתם נחלשה מלכותם, ועבדיהם ובראשם הורדוס גברו עליהם, הכריתו את זרעם ומלכו במקומם, עד שאמרו חכמים (בבא בתרא ג, ב) כי כל האומר "מבית חשמונאי אני" – הוא עבד או רמאי. כך נמשכה ההתדרדרות עד חורבן בית המקדש השני ואיבוד כל ההישגים הלאומיים של בית חשמונאי. לכן בטלו כל הימים הטובים שתיקנו לזכר ישועות ישראל שבאו על ידם.

עשרה בטבת

לא זו בלבד, אלא שבשעה שחזרו צומות החורבן למקומם, הוסיפו לציין בעשרה בטבת שני אירועים קשים שהתרחשו סמוך לו בימי בית המקדש השני: מיתת עזרא הסופר בט' בטבת, ותרגום התורה ליוונית בח' בטבת. מיתת עזרא הסופר מבטאת את חוסר היכולת להמשיך את מסורת התורה במסגרת הכלל, ותרגום התורה ליוונית את ההימשכות אחר תרבות יוון.

חנוכה ונס פך השמן

אף על פי כן, ימי מלכות בית חשמונאי, כולל ימיו של הורדוס, היו טובים מהימים שבהם שלטו בנו גויים (רמב"ם חנוכה ג, א). בחסות מלכותם ההתיישבות היהודית בארץ התחזקה מאוד, והעמידה בתי מדרש שבהם נטעו את היסוד הרוחני של תורה שבעל פה באופן עמוק כל כך, עד שבניגוד לחוקי הטבע האנושי, הוא המשיך לקיים את אור האמונה בלבבות ישראל במשך כל שנות הגלות הארוכה. לא זו בלבד, אלא שבתהליך ארוך פוררה היהדות את רוב היסודות האליליים שבתרבות ההלניסטית, וערכים יהודיים של אמונה ומוסר הלכו והתפשטו בין אומות העולם, ובדרכים ישרות ועקלקלות (נצרות ואסלאם) הפכו ליסוד של כל הטוב והיפה שבתרבות האנושית. כך התברר שבאמת לטווח הארוך היהדות הולכת ומנצחת את היווניות, והדבר בא לידי ביטוי בנס פך השמן, שמבטא את נצחיות התורה שאורה גובר על החושך.

לכן, יחד עם צומות על החורבן שבהם אנחנו חוזרים בתשובה על כל מה שאנו מתרשלים בגילוי אור התורה, אנחנו ממשיכים לחגוג את ימי חנוכה עד ימינו אלה.

הסיפור המורכב של חנוכה

סיפור החשמונאים היה ארוך ומפותל הרבה יותר ממה שמספרים בחנוכה • העוצמה שהתפתחה ביוון הובילה אותה לכיבושים רחבים, מדינית ותרבותית • האלילות היוונית הכילה אלים רבים, וכך בלעה את כל התרבויות הדתיות שכבשה • היווניות התפשטה בארץ ובפרט בקרב העשירים והכהנים • רבים קידשו את השם, אבל רק מתתיהו יצא למרד • החשמונאים השיגו שלטון וטיהרו את המקדש – לארבע שנים • אחר כך באו שנים של קרבות, הסכמים ודיפלומטיה • המורשת לדורות: מסירות נפש לצד פשרות, וכוחה של עצמאות יהודית

בדרך כלל אנחנו זוכרים את תמצית סיפור חנוכה, אולם הסיפור היה הרבה יותר ארוך, מורכב ומסובך, וראוי ללמוד ממנו לקח לדורות.

עצמתה של מלכות יוון

מצד אחד היו מתתיהו ובניו מוכנים למסור את נפשם למען העם והתורה, ומנגד, כשלא הייתה ברירה הסכימו לערוך הסכמי פשרה משפילים (על שטחי ארץ ישראל וריבונות), תוך חתירה מתמדת אל המטרה הגדולה: גאולת ישראל ביישוב הארץ וקיום התורה והמצוות

במשך מאות שנים התפתחה ביוון תרבות בעלת הישגים גדולים במדע, פילוסופיה, ספרות, אמנות, אדריכלות, אסטרטגיה צבאית וסדרי שלטון. עוצמתה הלכה וגברה, אולם היוונים היו מפוצלים למדינות ולממלכות שלחמו ביניהן. פיליפוס מלך מוקדוניה, בעקבות ניצחונותיו, איחד את כל יוון תחת שלטונו. באותה שעה גם הפילוסופיה היוונית הגיעה לשיא בשלותה בעבודתו של גדול הפילוסופים והמדענים היוונים – אריסטו, שהיה תלמידו של אפלטון, שלמד אצל סוקרטס.

פיליפוס הזמין את אריסטו לשמש כמחנך לבנו המוכשר, אלכסנדר. כשעלה אלכסנדר לשלטון, החל במסע כיבושים. לפתע התברר לעולם שהתפתחה ביוון מעצמה ששום כוח צבאי אינו מסוגל לעמוד נגדה. תוך כשלוש שנים (ג'תכ"ו ג'תכ"ט, 334 331 לפני הספירה) כבשו היוונים שטחים עצומים: אסיה הקטנה, ארץ ישראל, מצרים וכל שטחה של האימפריה הפרסית העצומה עד הודו. לאחר מות אלכסנדר מוקדון, התחלק השטח הנכבש לכמה מלכויות יווניות.

במקרים רבים במשך ההיסטוריה, הכובשים שהיו חזקים מבחינה צבאית נכנעו לבסוף לתרבות שאותה כבשו; אולם כאן התברר יתרונה של התרבות היוונית, שהייתה משוכללת ומסוגלת לכלול ולעכל אל תוכה את כל התרבויות והאמונות האליליות הנכבשות. התרבויות והדתות הישנות לא יכלו להתמודד מול עוצמתה של התרבות היוונית, שעלתה עליהן בפילוסופיה, באסטרטגיה צבאית, בסדרי משטר, באמנות, בתרבות, בתיאטרון ובספורט. מבחינה דתית, הפנתאון האלילי היווני יכול היה לקלוט לתוכו את אלילי העמים הנכבשים בלא ליצור התנגשות דתית. כך יצא שגם מבחינה תרבותית יוון כבשה את כל הארצות, ויצרה תרבות הלניסטית אחת. העשירים והנכבדים שבכל העמים התבוללו ביוונים וחיקו את אורחותיהם. גם אחרי מאות שנים, כאשר רומא הפכה לכוח החזק בעולם, התרבות היוונית עדיין שלטה בכיפה.

השלטון היווני ביהודה

אלכסנדר מוקדון השלים את כיבוש האימפריה הפרסית בשנת 3,429 למניין שאנו מונים לבריאת העולם (331 לפני הספירה). דרך אגב, מאותה שנה התחילו ישראל את מניין השטרות, הוא המניין שהיו רגילים לכתוב בשטרות במשך יותר מאלף שנה, ויהודי תימן עוד מונים לפיו בשטרי הכתובה.

אלכסנדר מת בשנת 3,437 (323-). במשך כעשרים שנה לחמו ראשי צבאות יוון זה בזה על השטחים שהיו בשליטתם, ומשנת 3,459 (301-) החל בית תלמי שמרכזו במצרים לשלוט בארץ ישראל למשך יותר ממאה שנה. בשנת 3,562 (198-) כבש אנטיוכוס השלישי, מבית סלווקוס, את ארץ ישראל. בסוף ימיו כוחו המדיני נחלש. בעקבות ניסיונו לכבוש את ממלכת פרגאמון באסיה הקטנה, התערבו הרומאים לטובת פרגאמון וגברו עליו, והוא נאלץ לשלם להם פיצויים כבדים. אחריו מלך אנטיוכוס הרביעי אפיפנס משנת 3,584 למשך 12 שנה (176 164 לפני הספירה). הוא אנטיוכוס הרשע שהטיל גזירות שמד על ישראל (במאמר זה השנים כתובות לפי ספרו של ד"ר מרדכי ברויאר 'דברי הימים לישראל ולאומות העולם' בהוצאת מוסד הרב קוק).

ההתייוונות ביהודה

גם ביהודה ההתייוונות הלכה והתפשטה. אמנם היהודים היו שונים משאר העמים, ולכן תהליך ההתייוונות ביהודה היה איטי יחסית. אבל במשך מאה ושישים שנות שלטון יווני הלכה השפעתם וגברה, בעיקר על העשירים; עד שהגיע שלב שבו הכהנים הגדולים, יאסון ומנלאוס, היו בעצמם ראשי המתייוונים, ופעלו למען השפעת היווניות על יהודה. הם הקימו ליד בית המקדש אצטדיון לתחרויות היאבקות, והעדיפו לחזות בתחרויות מלקיים את עבודת הקורבנות בבית המקדש.

גזירות אנטיוכוס

בשנת 3,591 (169), 163 שנה לאחר כיבוש הארץ על ידי היוונים, החל אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) להכביד את עולו על ישראל. כפי הנראה הוא רצה לחזק את מלכותו, ולאחד את כל נתיניה תחת דת ותרבות אחת, כדי שיסייעו בידו במלחמותיו. עד ימיו גזרו היוונים מעת לעת גזירות נגד התורה, אולם לא הציבו לעצמם מטרה להעביר מיד את ישראל על דתם. בהנהגת אנטיוכוס הרשע רצו היוונים להכרית שם ישראל ולבוללם בעמים. הם בזזו את אוצרות המקדש, פרצו את חומות ירושלים, הרגו אלפי יהודים ומכרו רבים לעבדים. בשנת 3,593 (167) גזר אנטיוכוס על היהודים לעזוב את התורה ומצוותיה ולעבוד עבודה זרה, והטיל עונש מוות על מי שיקיים את המצוות. הוא ביטל את עבודת הקורבנות בבית המקדש והפך אותו למקום עבודה זרה. ספרי תורה נקרעו ונשרפו. חייליו עברו מכפר לכפר והכריחו את היהודים להקים מזבח לעבודה זרה ולאכול חזיר. קיום ברית המילה נאסר, נשים שחירפו נפשן למול את בניהן הוצאו להורג. בעקבות גזירות השמד רבים מהחסידים ברחו למדבריות, למערות ולארצות אחרות, ורבים נהרגו על קידוש השם.

המרד ונס חנוכה

כשהגיעו היוונים לכפר מודיעין, וביקשו להכריח את מתתיהו בן יוחנן כהן גדול לעבוד עבודה זרה, קם מתתיהו והרג את היווני והמתייוון שאיתו. החידוש במעשהו היה שבמקום להיהרג על קידוש השם כשאר החסידים, בחר להרוג את הצורר, ויחד עם בניו הרים את נס המרד ביוונים ובהתייוונות.

המלחמה הייתה קשה. יהודה המכבי, שהיה הנועז בבני מתתיהו, הנהיג את הלוחמים. בגבורה ובכישרון גברו החשמונאים על חילות היוונים. לאחר קרוב לשלוש שנים הצליחו לכבוש את ירושלים, וביום כ"ה בכסלו 3,596 (165 164 לפני הספירה) החלו לטהר את המקדש ולהחזיר את עבודת הקורבנות לקדמותה. אז התרחש נס פך השמן. אולם כפי שנראה בהמשך רק ארבע שנים המשיכו החשמונאים לשלוט במקדש.

במשך שלוש שנים ניסו היוונים בכוחות מצומצמים להחזיר לעצמם את השלטון, אולם כשראו שלא הצליחו, שלחו את ניקנור בראש צבא גדול יחסית. אך יהודה המכבי בראש לוחמיו ניצח, ניקנור נהרג ושרידי צבאו נסוגו. בקרב זה, בי"ג אדר 3,599, היה ניצחונו האחרון של יהודה.

ניצחון היוונים

שנה לאחר מכן, שלחו היוונים את בכחידס בראש צבא גדול. יהודה לא הצליח לגייס לוחמים רבים, ורק בשמונה מאות איש עמד מולו. בקרב זה נהרג יהודה המכבי (3,600, 160-). בכחידס כבש את כל הארץ, מינה לכהן גדול את אלקימוס המתייוון שהוציא להורג שישים מזקני החכמים, אולם גזירות השמד של אנטיוכוס בוטלו, כדי שלא להחריף את המלחמה עם היהודים.

חג החנוכה

בפועל, נס שחרור המקדש וטיהורו נמשך ברציפות ארבע שנים בלבד. אכן בימי בית המקדש השני, ימי החנוכה לא היו הימים הטובים היחידים שחגגו ישראל, שכן במקביל לחנוכה ציינו עוד ימים רבים שבהם בעזרת ה' זכו לישועות גדולות בקרבות נגד היוונים. כמו למשל יום הניצחון על ניקנור בי"ג באדר, כ"ד אב שבו החזירו את ישראל לדון בדיני התורה, ט"ו וט"ז בסיוון שבהם כבשו את בית שאן והגלו את הנוכרים שהצרו לישראל ממקומם. אולם כל הימים הטובים הללו בטלו בעת חורבן בית המקדש, ורק חג החנוכה נשאר לדורות, מפני נס פך השמן ותקנת הדלקת הנרות (ראש השנה יח, ב).

המשך המרד בשילוב דיפלומטיה

יונתן, אחיו של יהודה ובנו של מתתיהו, הנהיג את שרידי מחנה החשמונאים שהסתתרו וברחו. במשך הזמן התחזקו החשמונאים והצליחו לזנב בכוחות הצבא היווני, אך לא הצליחו לכבוש בחזרה את ירושלים. כשהתעורר איום על שלטונו של המלך היווני דמטריוס, ביקש להגיע להסכם עם החשמונאים, ובתמורה העניק להם את ירושלים ושלטון אוטונומי. יונתן ניצל את המאבק על השלטון בבית סלווקוס, וקיבל מיריבו של דמטריוס הטבות נוספות, וכך שמונה שנים לאחר ההפסד מול בכחידס, בשנת 3,608 (-152), הודחו המתייוונים מניהול בית המקדש ויונתן החל לשמש ככהן גדול.

עשר שנים לאחר מכן, אחד השליטים, טריפון, שלא הסכים להעמקת שלטונו של יונתן על ירושלים, משך אותו בעורמה לבוא לשיחות עמו, ולאחר מכן רצחו (3,618, 142-).

שמעון אחיו ירש אותו ועשה הסכם עם מתנגדו של טריפון, תמורת שחרור יהודה מתשלום מיסים לשלטון היווני. תוך כדי שהמלכים היוונים בסוריה היו עסוקים במלחמות פנימיות, במשך שבע שנות הנהגתו, שמעון טיהר את הארץ משרידי ההשפעה היוונית, כבש ערים נוספות סביב יהודה וביצר את חירותה המדינית.

חייו של שמעון, אחרון בניו של מתתיהו הכהן, נגמרו בטרגדיה. היוונים חברו לתלמי חתנו, הוא קם ורצח את שמעון ושני בניו, ויחד עם היוונים ניהל מלחמה קשה נגד יוחנן הורקנוס הבן הנותר. חללים רבים נפלו מישראל, אולם לבסוף תוך מאמץ דיפלומטי מפותל ורב תהפוכות, יוחנן הורקנוס גבר ומלך 31 שנה.

מורשת מלחמות החשמונאים

לקחים רבים אפשר ללמוד מתולדות החשמונאים ומלחמותיהם, אולם היסודי הוא שמצד אחד היו מתתיהו ובניו מוכנים למסור את נפשם למען העם והתורה, ומנגד, כשלא הייתה ברירה הסכימו לערוך הסכמי פשרה משפילים (על שטחי ארץ ישראל וריבונות), תוך חתירה מתמדת אל המטרה הגדולה: גאולת ישראל ביישוב הארץ וקיום התורה והמצוות.

בדור הנכדים והנינים מלכות חשמונאי התדרדרה מבחינה רוחנית, ולאחר מכן גם מבחינה לאומית. אולם בזכות העצמאות המדינית מספר היהודים בארץ התרבה מאוד, ההתיישבות היהודית התפשטה למרחבי הארץ, יהודים עלו מהתפוצות, הילודה גברה והעם היהודי שעבר חורבן וגלות שיקם את עצמו במידה רבה. בתי המדרש פרחו והתרחבו.

בשבוע הבא, לקראת צום עשרה בטבת, נעסוק בעז"ה בנפילת מלכות חשמונאים וחורבן בית המקדש, ונלמד שאכן נס פך השמן מבטא את המורשת העיקרית שנותרה מימי החשמונאים לדורות.

תשעה באב שחל בשבת

מעוברות ומיניקות שמתקשות לצום יכולות להקל כשהצום נדחה • מצווה להתרחץ לקראת שבת, ולספרדים גם במים חמים • אין אבלות בשבת, ולכן אוכלים ושמחים כרגיל, כולל בסעודה המפסקת • מהשקיעה בשבת עד צאת השבת זהו זמן ביניים, אין לאכול בו אך גם אין לנהוג אבלות ניכרת • בצאת השבת מבדילים בדיבור, אך לא על היין • חולה שאוכל בצום צריך להבדיל, לכתחילה על משקה שאינו יין • אין לאכול לפני הבדלה בצאת הצום • כשהצום נדחה אין אבלות ביום שאחריו

מעוברות ומיניקות

אין שום סממן של אבלות בשבת, שכן כלל הוא שאין אבלות בשבת. לכן אם תשעה באב חל בשבת, הצום נדחה ליום ראשון, ובאותה שבת אוכלים בשר, שותים יין ומעלים על השולחן אפילו כסעודת שלמה בשעתו. וכן שרים שירי שבת כרגיל

ככלל מעוברות ומיניקות חייבות להתענות בתשעה באב, ופטורות מהצומות הקלים, כדוגמת י"ז בתמוז ועשרה בטבת. אולם כאשר צום תשעה באב נדחה, כמו בשנה זו, תשע"ו, חובת צום תשעה באב דומה יותר לצומות הקלים. אמנם מפני חומרת חשיבות הצום, לכתחילה כשאין קושי מוטב שגם מעוברות ומניקות יצומו; אבל בכל קושי שהוא, פטורות למרות שאינן חולות. בפועל יוצא שכתשעים אחוזים מהמעוברות והמיניקות הנקה חלקית אינן צריכות לצום.

מניקות שמניקות הנקה מלאה או קרוב למלאה, אינן צריכות לצום, כדי שלא יתמעט חלבן.

רחצה לקראת שבת חזון

מצווה להתרחץ לקראת שבת, ובכלל זה גם לקראת שבת חזון, ואף לקראת שבת חזון שנופלת בתשעה באב, שאין אבלות בשבת. למנהג יוצאי אשכנז רוחצים במים פושרים, שאין בהם תענוג אבל גם אין ברחיצה בהם שום צער. ולמנהג יוצאי ספרד, רוחצים בחמים כבכל השבתות (פנה"ל זמנים ח, כא).

סעודה מפסקת בשבת

כאשר ערב תשעה באב חל ביום חול, כבר בסעודה המפסקת מתחילים לנהוג מנהגי אבלות: אין אוכלים בסעודה שני תבשילים, יושבים על הקרקע ואין יושבים בצוותא, אלא כמו אבל שמתו מונח לפניו שהוא יושב לבדו (פנה"ל זמנים ט, א-ג).

אבל כאשר ערב תשעה באב חל בשבת אין שום סממן של אבלות בשבת, שכן כלל הוא שאין אבלות בשבת. לכן אם תשעה באב חל בשבת, הצום נדחה ליום ראשון, ובאותה שבת אוכלים בשר, שותים יין ומעלים על השולחן אפילו כסעודת שלמה בשעתו. וכן שרים שירי שבת כרגיל, שאין אבלות בשבת.

זמן הביניים שבין השבת לצום

בין השבת לכניסת הצום ישנו זמן ביניים, שבו עדיין לא יצאה השבת ומנגד כבר חלים איסורי הצום. זאת מפני שספק בידינו אימתי נגמר היום הקודם ומתחיל היום החדש, בשקיעת החמה או בצאת הכוכבים, ואם כן הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים הוא ספק יום ספק לילה, ונקרא בין השמשות. ומכיוון שיש מצווה להוסיף על השבת, השבת נמשכת עוד כמה דקות אחר צאת הכוכבים. זמן צאת השבת שמופיע בלוחות כולל גם את תוספת השבת. יוצא אם כן, שמשקיעת החמה ועד זמן צאת השבת הוא זמן משותף לשבת ולצום. באותו הזמן אסור לעשות דבר שייראה כמנהג אבלות, שאין אבלות בשבת; ומנגד, משקיעת החמה צריך להימנע מדברים שאינם הכרחיים מצד השבת, כגון אכילה, שתייה, רחיצה וסיכה.

סעודה שלישית

לפיכך, בסעודה שלישית אוכלים כבכל שבת, וכן מזמרים שירי שבת כבכל שבת, אולם מפסיקים לאכול ולשתות לפני שקיעת החמה (ירושלים 19:29, תל אביב 19:28, חיפה 19:30). ואין בזה חשש פגיעה בשבת, מפני שאין חובה מצד השבת להמשיך לאכול סעודה שלישית אחר שקיעת החמה. וכן ראוי שלא לשיר שירי שמחה אחר שקיעת החמה, ואין בזה סימן אבלות, הואיל וממילא אין רגילים לשיר בכל שעה משעות השבת שירי שמחה (פנה"ל זמנים ט, ד).

יתר דיני זמן הביניים

וכן נמנעים מרחיצה וסיכה משקיעת החמה ועד צאת השבת, שכן ממילא לא כל השבת רוחצים. אבל מי שיצא משירותים בבין השמשות, ייטול ידיו כרגיל, שאם לא יעשה כן נמצא שהוא מתאבל בשבת (שם).

נשארים לבושים בבגדי השבת ובנעליים, וממשיכים לשבת על הכיסא ולומר שלום זה לזה, עד שיצאו שלושה כוכבים בינוניים ויעברו עוד כמה דקות לתוספת שבת (20:03 בירושלים, 20:06 בתל אביב). ואז צריך לומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ובזה נפרדים מהשבת. אחר כך חולצים את הנעליים, פושטים את בגדי השבת ולובשים בגדי חול.

יש נוהגים לחלוץ את הנעליים כבר בשקיעת החמה, מפני שנעילת הסנדל היא אחד מהדברים האסורים בתשעה באב, ומכיוון שממילא אין חיוב ללכת עם נעליים כל השבת, אין פגיעה בכבוד השבת אם חולצים את הנעליים בשקיעת החמה. אבל ברור שאם אדם חולץ את מנעליו, ולידו נמצאים אנשים שירגישו שזה נעשה לשם אבל, יהיה בכך איסור. לכן המנהג הרווח לחלוץ את הנעליים לאחר צאת השבת.

כאשר מחליפים את בגדי השבת בבגדי חול, יש ללבוש בגדים שכבר לבשום בשבוע שעבר, מפני שאסור ללבוש בגדים מכובסים בתשעה באב.

תפילת ערבית

נוהגים לאחר את תפילת ערבית שבצאת השבת כרבע שעה אחר זמן צאת השבת שכתוב בלוחות, כדי שכל המתפללים יספיקו להיפרד מן השבת בביתם, לחלוץ את מנעליהם, להחליף את בגדיהם ולבוא לבית הכנסת לתפילת ערבית וקריאת איכה בבגדי חול.

הבדלה בדיבור ועל יין

כידוע בכל שבת אנו מבדילים בדיבור ועל כוס יין. ההבדלה בדיבור שנעשית באמירת "אתה חוננתנו" בתפילת ערבית, או באמירת "המבדיל בין קודש לחול", מתירה עשיית מלאכה. ההבדלה על הכוס מתירה אכילה ושתייה. אולם מכיוון שבמוצאי שבת זו מתחיל הצום, אי אפשר להבדיל על היין. לפיכך ההבדלה על הכוס נדחית עד לאחר סיום צום תשעה באב, ומקיימים את ההבדלה בדיבור באמירת "אתה חוננתנו" שבתפילת ערבית, או באמירת "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ולאחר אמירה זו מותר לעשות מלאכה (פנה"ל זמנים ט, ה).

ברכה על הנר

מברכים על הנר במוצאי שבת, מפני שברכת הנר אינה תלויה בכוס היין, אלא היא הודאה על בריאת האש שנתגלתה לאדם במוצאי שבת. נוהגים לברך על הנר אחר סיום תפילת ערבית, לפני קריאת איכה, שאז מדליקים נרות.

גם נשים מברכות על הנר. אם הן בבית הכנסת – ישמעו את הברכה מהחזן וייהנו מאור הנר שידליקו לידן, ואם הן בבית – ידליקו נר ויברכו עליו (ע' פנה"ל שבת ח, א, 1).

הבדלה על כוס בסיום הצום

בסיום הצום צריך להבדיל על הכוס, ומברכים שתי ברכות: בורא פרי הגפן והמבדיל. אבל אין מברכים על הבשמים ועל הנר.

בצאת הצום, אסור לאכול לפני אמירת ההבדלה על הכוס.

הבדלה לחולה שצריך לאכול בתשעה באב

חולה שצריך לאכול בתשעה באב, לפני שיאכל צריך להבדיל על הכוס. נכון להבדיל על משקה מדינה, כלומר על משקה שיש בו אלכוהול ואינו יין, כדוגמת בירה לבנה. בדיעבד יוכל החולה להבדיל על קפה, שיש אומרים שגם הוא נחשב משקה מדינה (פנה"ל שבת ח, ד). ואם אין לו משקה מדינה יבדיל על מיץ ענבים, שאינו משמח. ובדיעבד יבדיל על יין וישתה מלוא לוגמיו (בערך 40 מ"ל). ואם יש שם קטן שהגיע לחינוך לברכות, מוטב שהקטן ישתה מהיין ולא החולה.

קטן שאוכל בתענית, אינו צריך להבדיל לפני אכילתו.

קידוש לבנה

נוהגים לדחות את קידוש הלבנה עד לאחר הצום, מפני שצריך לומר את ברכת הלבנה בשמחה, ובתשעת הימים ממעטים בשמחה.

רבים נוהגים לומר קידוש לבנה מיד אחר תפילת ערבית שבסיום הצום, אבל לכתחילה אין ראוי לנהוג כן, מפני שקשה להיות אז בשמחה, שעדיין לא הספיקו לשתות ולאכול, לרחוץ פנים וידיים ולנעול נעליים. לכן נכון לקבוע את זמן קידוש הלבנה כשעה או שעתיים אחר צאת הצום, ובינתיים יאכלו ויתרחצו מעט, וכך יוכלו לקדש את הלבנה בשמחה. ובמקום שחוששים שאם ידחו את קידוש הלבנה יהיו שישכחו לאומרו, אפשר לאומרו מיד אחר הצום.

מנהגי אבלות ביום שלאחר תשעה באב

רוב בית המקדש נשרף ביום י' באב. אמנם את הצום קבעו על פי זמן תחילת השריפה, אלא שהואיל ובפועל רובו של בית המקדש נשרף בעשירי, נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בעשירי באב. למנהג ספרדים האיסור נמשך בכל היום, ולמנהג אשכנזים עד חצות היום בלבד. רבים נוהגים גם לא להסתפר, לא להתרחץ במים חמים, לא לכבס או ללבוש בגדים מכובסים בי' באב.

אבל השנה שיום הצום נדחה לי' באב, מנהגי האבלות אינם נמשכים במוצאי הצום, ומותר מיד לאחר הצום להתרחץ במים חמים, לכבס בגדים וללבוש בגדים מכובסים. אמנם לדעת רבים יש להימנע במוצאי הצום מאכילת בשר ושתיית יין, שהואיל והיו באותו היום בצום, אין ראוי מיד לאחריו לשמוח בבשר ויין. ויש מקילים גם באכילת בשר ושתיית יין במוצאי צום שנדחה (פנה"ל זמנים י, כ).

קטנים בתשעה באב

מצווה לחנך את הקטנים למצוות הקשורות בתשעה באב ובאבלות על החורבן, אלא שמפני חולשת הקטנים אי אפשר לחנכם לצום. ורק מגיל תשע ומעלה נוהגים לחנכם לצום כמה שעות ביום כפי כוחם. אבל לא יתענו כל היום (רמ"ע מפאנו קיא). כשמאכילים קטנים, נותנים להם מאכלים פשוטים בלבד, כדי לחנכם להתאבל עם הציבור. רבים נוהגים להדר לחנך את הקטנים שהגיעו לחינוך, היינו לגיל שש, שלא לאכול ולשתות בליל התענית.

מגיל חינוך, שהוא בערך בגיל שש, מחנכים את הקטנים שלא לנעול סנדלים או נעליים מעור, ושלא לסוך ושלא לרחוץ לשם תענוג (פנה"ל זמנים י, כא).

יהי רצון שמתוך האבלות על חורבן בית המקדש נזכה במהרה לבניינו בשמחה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

דיני תשעת הימים

אירועים משמחים אסורים בתשעת הימים, אך סיורים לימודיים וימי עיון מותרים • אין לעסוק בימים אלה בבנייה ושיפוצים אם אינם נצרכים • אין לקנות דברים שגורמים שמחה, אלא אם הדחייה תגרום הפסד • נעלי קרוקס אסורות בתשעה באב • למנהג הספרדים אין השנה איסור כיבוס, מכיוון שתשעה באב חל ביום ראשון, אך ראוי להימנע מלגלח בשבוע שלפניו • מה אסור ומה מותר לכבס למנהג האשכנזים • במציאות שלנו אין איסור רחצה בתשעת הימים • גם מרחצה בבריכה לשם בריאות יש להחמיר ולהימנע

טיולים ונופש

אמרו חכמים במשנה: "משנכנס אב ממעטים בשמחה" (תענית כו, ב). לפיכך, אין לקיים בתשעת הימים אירועים משמחים, כדוגמת טיולים, נופש במלון ומסיבת רעים. אמנם אירועים שמטרתם העיקרית היא חינוכית או ציבורית מותר לקיים. לפיכך מותר לקיים סיורים לימודיים וכן ימי עיון, אף שיש שמחה מסוימת בקיומם. וכן מי שנצרך למנוחה מסיבה בריאותית, יכול לצאת בימים אלו לחופשה במלון או בבית הבראה.

ברכת "שהחיינו" על חבר אחר שלושים יום

מכיוון שממעטים בשמחה בתשעת הימים, אסור לבנות בימים אלו בניין של שמחה, כגון להרחיב דירה או מרפסת בלא שיהיה לכך צורך חיוני. מי שהתחיל לבנות לפני תשעת הימים, יסכם מתחילה שיפסיקו לבנות בתשעת הימים

שאלה: אדם שנפגש, למשל בימי עיון שמתקיימים בתשעת הימים, עם חברו שחביב עליו מאוד ולא ראהו שלושים יום. האם יברך "שהחיינו" על השמחה בראייתו, או שמא מפני שמדובר בתשעת הימים אין לברך "שהחיינו"?

תשובה: יברך "שהחיינו", הואיל ואם לא יברך – יפסיד את הברכה. שכן כל מה שכתבו הפוסקים שנכון להימנע מלברך "שהחיינו" בימי בין המצרים, הוא כאשר אפשר לדחות את הברכה, אבל כאשר אם לא יברכו יפסידו את הברכה, צריך לברך (שו"ע או"ח תקנז, יז; פנה"ל זמנים ח, זח).

בנייה ושיפוצים

מכיוון שממעטים בשמחה בתשעת הימים, אסור לבנות בימים אלו בניין של שמחה, כגון להרחיב דירה או מרפסת בלא שיהיה לכך צורך חיוני. מי שהתחיל לבנות לפני תשעת הימים, יסכם מתחילה שיפסיקו לבנות בתשעת הימים. ואם טעה ולא סיכם, יבקש מהקבלן להפסיק לעבוד בתשעת הימים. ואם הקבלן עומד על זכותו להמשיך לעבוד, אין צורך להפר עמו את החוזה.

כאשר יש בהרחבת הדירה צורך חיוני, כגון למי שגר עם בני ביתו בדירה צפופה, מותר לבנות חדר נוסף בתשעת הימים. וכן מותר לעשות כל עבודת בנייה לצורך מניעת נזק. למשל אדם שכותלו עומד ליפול, אף שאינו צריך לאותו חדר ואין בזה סכנה, מותר לו להחריב את הכותל באופן מסודר ולבנותו שוב, שעל ידי כך הוא מונע מעצמו נזק (פנה"ל זמנים ח, טזיז).

צבע וגימורים

אסור בתשעת הימים לסייד ולצבוע את קירות הבית, מפני שהסיוד והצביעה נחשבים מותרות משמחים, שהרי אפשר לחיות בבית בלעדיהם.

וכן אסור לעשות בימים אלו שיפוצים שנועדו לנוי או למותרות, כמו החלפת תריסים, ארונות, וילונות, וכיוצא באלו דברים יקרים ומשמחים שאין בהם צורך הכרחי.

לצורך מצווה

מותר לבנות, לסייד ולצבוע לצורך מצווה, כגון לבנות בית כנסת או בית ספר. וכן כל דבר שהוא לצורך רבים נחשב כצורך מצווה ומותר (פנה"ל זמנים ח, טז).

קבלן ופועלים

מותר לקבלן ופועלים יהודים להמשיך לבנות בתשעת הימים בתי מגורים כדי למוכרם, מפני שהבתים נועדו למגורים ולא למותרות. בנוסף לכך זאת פרנסתם. ובארץ ישראל יש מצווה לבנות בתים. אמנם את הסיוד והצביעה ידחו לאחר תשעת הימים, ורק אם עיכוב הסיוד והצביעה יגרום להם הפסד גדול – יוכלו לצבוע ולסייד בתשעת הימים.

מעבר דירה

ככלל אין להיכנס לדירה חדשה, קנויה או שכורה, בתשעת הימים – גם מפני השמחה שבדבר וגם מפני שאין בימים אלו סימן טוב. אבל אם עיכוב הכניסה יגרום להפסד גדול, מותר להיכנס.

משא ומתן בדברים משמחים

בשלושת השבועות נמנעים מקניית דברים שנוהגים לברך עליהם "שהחיינו" בעת הקנייה. ומשנכנס אב ממעטים בשמחה, ובכלל זה ממשא ומתן בדברים משמחים. כלומר, אסור להזמין דברי מותרות כמו תכשיטים, בגדים, כלים נאים, רהיטים חדשים ומכונית משפחתית, אף שהם יגיעו לידיו בפועל אחרי תשעה באב. ואף להתחיל לברר מה כדאי לקנות אסור בתשעת הימים, כי יש בזה שמחה.

אמנם אדם שנפלה לידו הזדמנות לקנות דבר מה משמח במחיר מיוחד, ויש חשש סביר שאם ימתין עד לאחר תשעה באב יפסיד אותו – רשאי לקנותו בתשעת הימים, וטוב שיכניסנו לביתו או יתחיל להשתמש בו לאחר תשעה באב.

טוב למעט בתשעת הימים גם במשא ומתן רגיל של דברים שאינם משמחים. למשל, אדם שרגיל אחת לכמה שבועות לערוך קניות גדולות של מזון ושאר צורכי הבית, לכתחילה טוב שיבצע את הקנייה לפני או אחרי תשעת הימים (פנה"ל זמנים ח, יח).

משא ומתן לצורך מצווה

לצורך מצווה מותר לקנות אף דברים משמחים, לפיכך מותר לקנות בימים אלו תפילין. וכן מותר לקנות ספרי קודש, אמנם מי ששמח בהם מאוד צריך לברך עליהם "שהחיינו" (פנה"ל ברכות יז, ט), וממילא אסור לו לקנותם בתשעת הימים.

נעלי קרוקס אסורות בתשעה באב

אסור לנעול בתשעה באב ויום הכיפורים נעלי קרוקס. אמנם נחלקו הראשונים והאחרונים, אם איסור נעילת הסנדל חל גם על נעליים מחומרים שאינם עור; אולם מחלוקתם הייתה כאשר הנעליים שיוצרו מחומרים אחרים לא היו נוחות להליכה, ורק בלית ברירה עניים היו הולכים בהן בחוץ, ולכן היו שסברו שאינן נחשבות כנעליים. אבל כיום שמייצרים מחומרים שונים נעליים טובות, וגם מי שיכול לקנות נעל לעתים מעדיף אותן, כל נעל שאנשים רגילים ללכת בה בחוץ גם במקום שיש בו אבנים – אסור לנעול בתשעה באב. וכך הורה הרב יעקב אריאל שליט"א (באהלה של תורה ב, פא. וכך כתבתי בפנה"ל זמנים י, ח, מהדורת תשע"ה).

מי שאין לו נעלי בד או גומי לתשעה באב – רשאי בשעת הצורך לקנותן בתשעת הימים.

איסור כיבוס וגילוח למנהג ספרדים

אסרו חכמים לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב. בכלל זה אסור גם לגהץ בגדים או לכבסם בכיבוס יבש. וכן נוהגים יוצאי ספרד.

נחלקו הפוסקים בדין שבוע שחל בו תשעה באב, כאשר תשעה באב חל בשבת וממילא נדחה ליום ראשון. למעשה המנהג להקל, שבמצב כזה אין דין "שבוע שחל בו", ומותר לכבס בכל השבוע הזה בלא הגבלה.

אולם לגבי תספורת וגילוח, נכון שכל יוצאי ספרד יחמירו בשנה זו שלא להתגלח בשבוע שלפני שבת (עיין פנה"ל זמנים ח, כג, 7).

איסור כיבוס למנהג אשכנזים

יוצאי אשכנז נהגו להחמיר שלא לכבס בכל תשעת הימים, ורק בגדים של תינוקות וילדים שרגילים להתלכלך מותר לכבס.

כשם שאין מכבסים כך אין לובשים בימים אלו בגד מכובס. וכן אסור לפרוס בימים אלו מצעים מכובסים על המיטה, או מפה מכובסת על השולחן.

יש נוהגים להכין לתקופת האיסור כמה בגדים משומשים, ובכך שלובשים את הבגד שעה הוא כבר נחשב משומש.

מי שלא הכין לעצמו בגדים לפני זמן האיסור, יכול לקחת בגד מכובס ולזורקו על הרצפה ואף לדרוך על הצד הפנימי שלו, באופן שלא ישאיר עליו סימן, ואז כבר לא ייחשב מכובס, וממילא יוכל ללובשו.

מותר ללבוש בימים אלו לבנים וגרביים מכובסים ולהחליף מגבות ידיים שנזדהמו, שהואיל ורגילים להחליפם לעתים תכופות, אין בהחלפתם צד של תענוג אלא רק הסרת מיאוס. והרוצה להחמיר, יניחם לפני כן על הרצפה.

בשעת הצורך כאשר לא נותרו לבנים נקיים, מותר לכבסם גם למבוגרים, וטוב כשאפשר להוסיפם למכונה שמכבסים בה את בגדי הקטנים (פנה"ל זמנים ח, יט).

רחיצה בשבוע שחל בו תשעה באב

על פי תקנת חכמים איסור הרחיצה חל בתשעה באב בלבד, אולם נהגו הראשונים להחמיר ברחיצה גם בימים שלפני תשעה באב. בספרד וארצות המזרח נהגו שלא לרחוץ במים חמים בשבוע שחל בו תשעה באב, ואילו באשכנז, ששם האקלים קר יותר ופחות מזיעים, נהגו שלא לרחוץ כלל בתשעת הימים אפילו במים קרים, ורק לקראת שבת חזון התרחצו מעט במים קרים (שו"ע תקנא, טז; מ"ב שם, כה"ח קפו).

נמצא שלמנהג ספרדים אפשר לכתחילה להתרחץ בשבוע שחל בו תשעה באב, ובלבד שהרחצה תהיה במים פושרים שאין בהם תענוג וגם לא סבל.

ונראה שגם יוצאי אשכנז ראוי שינהגו כיוצאי ספרד, מפני שמנהג ספרד נוסד באקלים שדומה לאקלים ארץ ישראל. ועוד, שכיום הרגלי הניקיון והרחיצה השתנו לחלוטין: בעבר כשלא היו מים זורמים בבתים, הרחצה נחשבה לאירוע מיוחד של תענוג ופינוק. אבל כיום רוב האנשים רגילים להתרחץ בכל יום, עד שהרחצה הפכה לפעילות שגרתית שאין בה שום תענוג או פינוק מיוחד.

לפיכך, מותר לכל אדם להתרחץ כדרכו בתשעת הימים ובשבוע שחל בו תשעה באב, ובכלל זה לחפוף את ראשו כפי שהוא רגיל, ובלבד שהרחצה תהיה במים פושרים שאין תענוג להישאר בהם זמן מיותר, ומנגד שלא יהיו קרים כך שהמתרחץ יסבול מהם.

מי שריח זיעתו נודף מפני שלא התרחץ, חייב להתרחץ, וייזהר שלא יחמיר בזה מחמת המנהג, כדי שלא יתחלל שם שמיים על ידו.

רחצה בבריכה או בים

רחצה בבריכה או בים שמטרתה בילוי אסורה כבר מראש חודש, מפני שצריך למעט בשמחה. כאשר המטרה בריאותית, כמו אנשים שרגילים לשחות כל יום כחצי שעה בבריכה, למנהג ספרדים מותר עד שבת חזון, ולמנהג אשכנז יש להחמיר בכל תשעת הימים, והרוצה להקל יש לו על מה לסמוך.

מי שצריך לשחות לצורך רפואי, רשאי לכתחילה לשחות עד ערב תשעה באב.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הלכות חג השבועות

בחג השבועות יש מצווה ייחודית לשמוח, רוחנית וגשמית • שבועות שחל במוצאי שבת: יש להקדים את הסעודה השלישית, ואין לעשות פעולות הכנה משבת לחג • רחצה בשבת וביום טוב • מתי וכיצד להדליק את הנרות ביום טוב באופן הנכון • דיני נטילת ידיים וברכות השחר למי שהיה ער בלילה • עד מתי אפשר לאכול בלילה • מנהג אכילת מאכלי חלב ודבש – ביטוי למתיקות התורה, וליכולתה להפוך טמא לטהור

שמחת חג השבועות – רוחנית וגשמית

[מבצעי שבוע הספר במכון הר ברכה – 25% הנחה – ט' סיון – מוצאי שבת יט סיון.
כרך רביבים – 33 ש"ח
סדרת פניני הלכה:
סט 15 כרכים – 342 ש"ח
כרך בודד – 25 ש"ח ]

מעלה מיוחדת ישנה לשמחת חג השבועות על פני שאר החגים, שאפילו רבי אליעזר שסובר שראוי לאנשי מעלה להקדיש את החגים בעיקר ללימוד תורה, ושהאכילה תהיה רק כדי שלא ייחשב כמי שמתענה, מודה שבחג השבועות מצווה לערוך סעודה חשובה, מפני שהוא "יום שניתנה בו תורה" (פסחים סח, ב). אמנם להלכה נפסק כרבי יהושע שבכל החגים מצווה לחלוק את היום לשניים, חציו לבית המדרש וחציו לסעודות ומנוחה.

מעלתה המיוחדת של התורה שנועדה להורות את דרך האמונה האחדותית, ולהמשיך ברכה וחיים לכל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים כאחד. ולכן שמחת חג השבועות חייבת להתבטא גם בלימוד תורה וגם באכילה ושתייה. וזה התיקון השלם, שכולל נשמה וגוף. תחילת גילוי העניין האלוקי על ידי הגילויים הרוחניים מלמעלה, שנקלטים על ידי הנשמה שמדריכה את הגוף, ומתוך כך מתגלים תכנים עמוקים בגוף האדם ותחושותיו. לכן הדבקות השלמה בה' כוללת נשמה וגוף, וכפי שיהיה לאחר תחיית המתים כשתחזור הנשמה להיות בגוף, והעניין האלוקי יתגלה בשלמות בכל המדרגות.

לפיכך צריך להדר מאוד בשמחת חג השבועות, שעל ידי התורה אנו נתבעים לתקן גם את הצד הגשמי על כל גווניו, תחושותיו וכיסופיו, אף אלו שנראים בתחילה רעים. יסוד זה רמוז בכך שבחג השבועות מביאים את מנחת 'שתי הלחם' שעשויה חמץ. כידוע החמץ רומז לגאווה וליצר הרע, ולכן בחג הפסח, שבו אנו מבססים את יסודות האמונה שעוד לפני מתן תורה, עלינו להתרחק ממנו מאוד; אבל בחג השבועות, לאחר קבלת התורה, אפשר לתקן את יצר הרע, לכן מקריבים חמץ בחג השבועות.

זמן סעודה שלישית

מכיוון שהשנה חג השבועות חל במוצאי שבת, לכתחילה יש להקדים את הסעודה השלישית של שבת לפני שלוש שעות אחרונות של היום. והטוב ביותר, לקיים את הסעודה השלישית מעט אחר חצות יום השבת, בשעה אחת או שתיים בצהריים. בדיעבד, אפשר לקיים את הסעודה השלישית בשלוש השעות האחרונות של היום, ונכון להשתדל למעט באכילתה, כדי לשמור תיאבון לסעודת ליל יום טוב.

הכנה משבת ליום טוב שחל במוצאי שבת

מעלתה המיוחדת של התורה שנועדה להורות את דרך האמונה האחדותית, ולהמשיך ברכה וחיים לכל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים כאחד. לכן שמחת חג השבועות חייבת להתבטא גם בלימוד תורה וגם באכילה ושתייה. וזה התיקון השלם, שכולל נשמה וגוף

כאשר יום טוב חל במוצאי שבת, יש להיזהר שלא להכין דבר משבת לחג, מפני שהשבת נועדה לקדושה ומנוחה, ולא כדי שיעשו בה הכנות ליום אחר. כל הטורח בשבת להכין דבר ליום חול או ליום חג – מזלזל בכבודה (פנה"ל שבת כב, טו טז).

לפיכך, אסור לשטוף את הכלים שהתלכלכו בשבת כדי לאכול בהם בחג, אלא רק לאחר צאת השבת. וכן אסור לנקות את השולחן לכבוד החג, אבל מותר לנקות אותו כדי שיהיה מסודר בשבת, למרות שתצמח מזה תועלת לחג.

אסור להניח בשבת את התבשילים על הפלטה לצורך הלילה, אלא רק לאחר שתצא השבת, ויאמרו: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש", ואז מותר להתחיל לעסוק בצורכי אוכל נפש ולבשל ולחמם את המאכלים.

בשעת הדחק מותר לעשות בשבת פעולות שגרתיות שאין בהן טורח לצורך החג. לפיכך, כאשר יש צורך להוציא מאכלים מהמקפיא לצורך סעודת ליל חג, ואם לא יוציאו את המאכלים בשבת סעודת החג תהיה מוכנה רק מאוחר בלילה, מותר להוציאם בשבת.

הדלקת נרות

אסור להדליק את נרות החג לפני צאת הכוכבים, אלא יש להמתין עד לאחר שייצאו הכוכבים ותצא השבת, לומר: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" ולהדליק את הנרות.

מכיוון שאסור להדליק בחג אש חדשה, יש צורך להכין מלפני השבת נר שידלק יותר מעשרים וארבע שעות, שממנו יוכלו להדליק נרות בחג. ואם לא הכינו, יש להיעזר בשכנים, ולקחת מהאש שלהם כדי להדליק את נרות החג.

מותר לתחוב את הנר בכוח לתוך הנקב שבפמוט, למרות שעל ידי כך הנר נשחק מעט. וכן מותר להסיר בעזרת סכין את השעווה שנותרה בנקב הפמוט ומפריעה להכנסת הנר החדש, וכן מותר להסיר דיסקית מתכת של נרונים שנדבקה לתחתית כוס הזכוכית שמניחים בה את הנרונים. וכן מותר להכניס פתיל צף בתוך מצוף השעם.

אבל אסור לחמם את נר השעווה כדי להדביק אותו בפמוט, גזירה שמא ימרח שזו תולדה של 'ממחק'. וכן אסור לחתוך או לשייף את בסיסו של הנר כדי שאפשר יהיה לתוקעו בנקב הפמוט, משום איסור 'מחתך'.

רחצה בשבת ובחג

מכיוון ששבת ויום טוב צמודים, ואנשים רבים רגילים להתרחץ בכל יום, מי שמרגיש צורך להתרחץ בשבת אחר הצהריים, רשאי להתרחץ במים פושרים שאין סובלים מהם – אבל לא במים חמים, משום גזירת מרחץ. אבל בחג, מכיוון שהרחצה היא הנאה השווה לכל נפש, מותר להתרחץ גם במים חמים, ובתנאי שהמים התחממו בהיתר, כגון על ידי דוד שמש או על ידי שעון שבת (פנה"ל מועדים ה, י).

המתרחץ צריך לזכור שלא להסתרק, משום שהסירוק משיר שיער והדבר אסור מהתורה.

נטילת ידיים לנשארים ערים בלילה

גם מי שנשאר ער כל הלילה צריך ליטול ידיים לפני תפילת שחרית, אלא שנחלקו הפוסקים האם יברך על נטילה זו. למנהג אשכנזים, הטוב הוא להתפנות לפני התפילה ולנגוע באחד המקומות המכוסים שבגוף, שמאז הרחצה הקודמת הזיע בו מעט, ובכך יתחייב בנטילת ידיים בברכה. אולם למנהג הספרדים, בכל מקרה אין לברך על נטילה זו.

ברכות התורה לנשארים ערים כל הלילה

לדעת רוב רובם של הפוסקים, גם מי שלא ישן כלל בכל היממה הקודמת, כיוון שבא להתפלל שחרית של היום החדש, עליו לברך את ברכות התורה. אבל מכיוון שיש מעט פוסקים שסוברים שאם לא ישן כלל במשך כל היממה לא יברך ברכות התורה, לכתחילה מי שלא ישן כלל טוב שישמען מאדם שישן, ויכוון לצאת בשמיעתן.

ברכות השחר, "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה"

גם הנשארים ערים כל הלילה מברכים את ברכות השחר, מפני שברכות אלו נתקנו על כלל הטובה שיש בעולם ולאו דווקא על טובתו האישית של כל אחד ואחד. לכן גם מי שאינו רואה מברך בכל יום "פוקח עיוורים", וגם מי שלא ישן מברך "זוקף כפופים". אמנם לגבי ברכת "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה", יש אומרים שמי שלא ישן לא יברך, כי ברכות אלו נאמרות בלשון יחיד, של הודאת היחיד על חזרת הנשמה והעברת השינה. לפיכך נכון לשומען מחבר שישן ולכוון לצאת בשמיעתן.

וכאשר אין שם מי שעומד לברך את הברכות הללו, לדעת רוב הפוסקים יברך אותן בעצמו, כי אף שהן נאמרות בלשון יחיד, יש בהן הודאה גם על הטובה הכללית, שבבוקר ה' מחזיר לישנים את הנשמות ומעוררם מתרדמתם. וכך נוהגים כל הספרדים וחלק מהאשכנזים. ויש אשכנזים שנוהגים להחמיר מספק לאומרן בלא שם ומלכות. אשכנזי שאינו יודע מה מנהגו, רשאי לנהוג כמנהג רוב ישראל ולברך את כל הברכות בעצמו.

לסיכום: למנהג רוב ישראל, הנשארים ערים כל הלילה מברכים את כל ברכות השחר וברכות התורה. והמהדרים, כאשר יש להם אפשרות, יוצאים ידי חובת ברכות התורה וברכות "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה" בשמיעתן ממי שישן בלילה.

זמן הברכות

על פי ההלכה אומרים את ברכות השחר וברכות התורה סמוך לתפילת שחרית. על פי הקבלה נוהגים לומר את ברכות השחר אחר חצות הלילה, ואת ברכות התורה אחר עמוד השחר.

אכילה ושתייה בלילה ולפני תפילת שחרית

במשך הלילה מותר לאכול ולשתות בלא הגבלה. משיגיע לחצי שעה הסמוכה לעמוד השחר, אסור לקבוע סעודה, שמא ייגרר בסעודתו. בכלל זה אסור גם לאכול פת או עוגות בשיעור של יותר מכביצה, אבל מותר לאכול בלא קביעת סעודה ירקות ופירות ותבשילי מזונות בלא הגבלה. משעה שיעלה עמוד השחר, אסור לאכול דבר וכן אסור לשתות קפה או מיץ, ואפילו מי שהתחיל לאכול או לשתות לפני כן – צריך להפסיק. רק מים מותר לשתות לאחר שעלה עמוד השחר. זמן עמוד השחר בחג השבועות השנה הוא בשעה 4:06.

מאכלי חלב ודבש

רבים נוהגים לאכול בחג השבועות מאכלי חלב ודבש. מקור המנהג באשכנז וצרפת, ומשם התפשט לקהילות רבות בישראל. אולם יש שאינם נוהגים בזה, כמו רבים מעולי תימן, לוב, ג'רבה, בוכרה ופרס.

יש אומרים שטעם המנהג מפני שהתורה נמשלה לדבש וחלב, ואמרו חכמים: "בשעה שעמדו לפני הר סיני ואמרו: 'כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע', באותה שעה אמר להם הקב"ה: 'דבש וחלב תחת לשונך'". כלומר, בזכות הסכמת ישראל לקבל את התורה בלא פקפוק, יהיו דברי התורה מתוקים בפיהם כדבש וחלב. כדי להזכיר את מתיקותה וחביבותה של התורה, נוהגים לאכול בחג השבועות עוגות חלב טעימות ומתוקות ומאכלים מתוקים בדבש.

עוד ביאר מרן הרב קוק, שחלב ודבש הם שני מאכלים שנוצרים מדבר טמא. הדבש נוצר מדבורים שהם שרץ טמא, והחלב נוצר מדם שאסור באכילה. ודווקא מפני שהם מתהפכים מטומאה לטהרה טעמם מיוחד, שהם רומזים לתיקון העולם. וזוהי סגולתה של התורה, שמתקנת את הצדדים הרעים שבעולם ומתבלת את היצר הרע והופכת אותו לטוב. וזוהי גם סגולתה של ארץ ישראל, ועל כן היא נקראת "ארץ זבת חלב ודבש".

ביעור יין שביעית בערב פסח

ערב פסח הוא הזמן האחרון לביעור יין שביעית, על ידי הפקר • מתי וכיצד אפשר להפקיר בפני אנשים שבוודאי לא ייקחו את היין, כך שיזכה בו בחזרה • קניית יין מאוצר בית דין לאחר הפסח • מחיר יין מאוצר בית דין צריך להיות נמוך • אין לקיים ביין שביעית את מנהג הטפת הטיפות מהכוס בליל הסדר, ובכל זאת ראוי להשתמש בו • מצווה במועד להקדיש חצי מהזמן ללימוד • מסחר מותר רק לאכילה ולצורכי המועד; חנויות רבות פתוחות בחול המועד באיסור

למשפחות רבות יש בקבוקי יין מאוצר בית דין. הכוונה ליין שגדל בשביעית ובית הדין היה אחראי על עשייתו מעת הבציר ועד חלוקתו לציבור. יין זה מקודש לשימושו ואסור במסחר, וחייב בביעור. חכמים קבעו (פסחים נג, א) שזמן ביעור הענבים והיין הוא בפסח, היינו בערב פסח. אמנם היה צריך לבער את היין כבר מראש חודש שבט, אבל ערב פסח הוא הזמן האחרון לביעור (פנה"ל שביעית ד, 13). נבאר מעט את דיני הביעור.

ביעור פירות שביעית

אין להטיף יין של שביעית בעת אמירת עשר המכות ודצ"ך עד"ש באח"ב. אף על פי כן, אין להימנע מחמת זאת מלהשתמש ביין של שביעית, מפני שמעלת שתייתו אינה פחות מקיום מנהג זה

כל פרי ופרי שגדל בשביעית מיועד לכול ונועד לאכילה ולא לסחורה, וכל אדם רשאי ליטול מהפירות כפי צורכי ביתו. אם בשעה שכלו שאריות הפרי מהשדות עדיין נותרו לו מאותם הפירות בביתו, עליו להשאיר לעצמו כמות שבני ביתו רגילים לאכול בשלוש סעודות, ומהנותר יחלק מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד ממכריו עד שיכלו הפירות, ובכך הוא מבער את הפירות כפי ייעודם המקורי (משנה שביעית ט, ח).

אם התעצל מלחלק את הפירות שבידו, יוציאם ויכריז ברבים שכל הרוצה ליטול מהם יבוא וייטול (תוספתא שביעית ח, ב). לכל הפחות יכריז זאת בפני שלושה, ושלא יהיה אחד מהם סמוך לשולחנו. אז רשאי כל אדם לקחת מהם כאוות נפשו, גם הרבה יותר ממזון שלוש סעודות, ובתנאי שינהג בהם קדושה כבפירות שביעית, שלא יפסידם ולא יסחר בהם. גם זה שהפקירם רשאי לזכות בהם ולהחזירם לביתו.

מי רשאי לזכות בפירות שהופקרו

כאשר בעל הפירות דחוק בממונו ונצרך לפירות, הציעו לו חכמים שיוציא את הפירות לרחוב ויפקיר אותם בפני שלושה מאוהביו, שלא יבואו לזכות בפירות אחר שהם יודעים שהוא רוצה בהם, וכך יוכל לחזור ולזכות בהם. מי שאין לו אוהבים, וחושש שאם יפקיר את הפירות בפני שלושה יקפצו הם ויזכו בפירות, יכול להוציא את הפירות לרחוב בשעה שאין שם עוברים ושבים, להכריז בקול שהפירות הפקר, ולפני שאנשים יספיקו לבוא לקחתם – יגביהם ויכניסם בחזרה לביתו (ירושלמי ט, ד).

כיצד לנהוג ביין של אוצר בית דין

אדם שלקח הרבה בקבוקי יין מאוצר בית דין, ושילם בעבור הטיפול בהם, גם אם אינו דחוק, רשאי לכתחילה להפקיר אותם בפני אוהביו ולזכות בהם מחדש ולהכניסם לביתו, שהואיל והתנדב להשתתף באוצר בית דין, ראוי שלא יפסיד את מה ששילם בעבור הטיפול ביין.

וכך עושים: מוציאים את בקבוקי היין מחוץ לבית, אומרים בפני שלושה ידידים שהבקבוקים הפקר, ואחר כך שוב מכניסים אותם לבית. מי שיש לו ארגזים של בקבוקי שביעית, ואין לו כוח להוציאם לרחוב, בשעת הדחק יוכל להשאירם בבית ולהודיע בפני שלושה ידידים שהוא מפקיר אותם, ואחר כך יתכוון לקנות אותם מחדש (פנה"ל שביעית ד, 12).

דין מי שלא ביער בזמן

מי שידע שצריך להפקיר את היין בערב פסח ועבר בזדון או ברשלנות ולא הפקיר – היין אסור עליו לעולם. אבל הוא יכול לתת אותו במתנה לחברו, ומיד חברו יקיים בו את הביעור על ידי הפקר, ואחר כך היין יהיה מותר לכל ישראל חוץ מלזה שעבר ולא ביער אותו בזמן.

אבל אם בעל היין שכח בשגגה להפקיר את היין בערב פסח, מותר לו להפקיר את היין מיד כשייזכר בכך, ואחר כך יוכל לקנות אותו בעצמו (פנה"ל שביעית ד, י, 11).

כאשר היין ברשות בית הדין אינו חייב בביעור

יין שהיה ברשות אוצר בית הדין בזמן הביעור, אינו חייב בביעור. הסיבה היא שמגמת הביעור שיוכלו כל ישראל ליהנות מהפירות, וכאשר היין ברשות בית הדין הרי הוא מיועד לכל ישראל, ומה שיחלקו ממנו אחר זמן זה כבר אינו חייב בביעור.

באוצר בית הדין שלנו בהר ברכה, כדי לפטור את לוקחי היין מחובת הביעור, קבענו שכל היין יישאר ברשות בית הדין עד ראש חודש אייר. וכך כתוב על הבקבוקים, כדי שידע כל מי שלוקח יין שאמנם מותר לו לשתות ממנו כאוות נפשו, אבל כל עוד היין קיים, מותר לבית הדין לבקש ממנו להחזיר את היין תמורת התשלום ששילם. למשל, היה אחד שקנה עשרה ארגזים והתברר שיש עוד אנשים שמעוניינים ביין, ומכיוון שהיין אזל שבועיים לאחר תחילת חלוקתו, אולי יבקשו ממנו להחזיר חלק מהארגזים כדי לחלקם לעוד אנשים.

בכל אופן, מכיוון שהיין עדיין שייך לבית הדין, אין צורך לבערו. אחרי פסח היין יעבור לרשות המקבלים, ואז כבר לא יצטרכו לבער אותו.

קניית יין אוצר בית דין מחנויות לאחר הפסח

שאלה: האם מותר לאחר הפסח לקנות בחנויות יין של אוצר בית דין?

תשובה: מותר לכתחילה אם המוכר אומר שהיין היה ברשות אוצר בית הדין בזמן הביעור, וכן מותר לכתחילה אם המוכר אומר שהיין היה ברשותו בזמן הביעור והוא הפקיר אותו בפני שלושה אוהביו כדין.

אם המוכר אינו יודע מה קרה עם היין בזמן הביעור, מותר בדיעבד לקנות אותו, ומיד לאחר מכן הקונה יפקיר אותו בפני שלושה, שכן למדנו שכל זמן שלא ביערו אותו בשוגג, מותר לבערו לאחר זמן הביעור.

צריך לציין שאין קונים יין של אוצר בית דין, כי פירות שביעית אסורים במקח וממכר, אלא רק משלמים בעבור הטיפול בעשייתו.

מחיר יין אוצר בית דין

אמנם צריך לעמוד על עניין רגיש: מחיר היין של אוצר בית הדין צריך להיות זול באופן משמעותי ממחיר יין רגיל, שכן מדובר ביין של הפקר שהתשלום הוא רק בעבור הטיפול בהכנתו, ואזי יש בו הידור של קדושת שביעית.

אבל אם מחירו שווה או יקר ממחיר יין רגיל, אין הידור בקנייתו, ויש חשש שעוברים עליו באיסור סחורה.

אגב, היין של אוצר בית הדין שלנו בהר ברכה הוא יין שעולה בדרך כלל 50 עד 100 שקלים, ובמסגרת אוצר בית דין הוא מחולק במחיר של 16 עד 18 שקלים. לכן חלוקת 30,000 בקבוקים הסתיימה בשבועיים.

יין שביעית לקידוש, הבדלה וארבע כוסות

מותר להשתמש ביין של שביעית לכל המצוות הטעונות כוס של ברכה כקידוש, ברית מילה, פדיון הבן ונישואין. אבל בהבדלה נכון שלא למלא את הכוס יותר מכפי מידתו, אף שבדרך כלל רבים נוהגים כן לסימן ברכה, מפני שיש בזה איבוד של יין שביעית (מרן הרב קוק). ולדעת הרב אליהו זצ"ל מותר, הואיל וכך רגילים להשתמש בו בכל השנים לצורך סימן ברכה. והרוצה לסמוך על כך רשאי.

אולם בליל הסדר, בכוס השנייה מארבע כוסות, הכול מסכימים שאין להטיף יין של שביעית בעת אמירת עשר המכות ודצ"ך עד"ש באח"ב, הואיל וההטפה מכוונת לאיבוד, כנגד המכות.

אף על פי כן, אין להימנע מחמת זאת מלהשתמש ביין של שביעית, מפני שמעלת שתייתו אינה פחותה מקיום מנהג זה שאין לו מקור חזק.

מצוות לימוד תורה בחג ובחול המועד

מצווה להרבות בלימוד תורה בשבתות ובחגים, וכפי שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). בכלל זה גם חול המועד, וזו הסיבה שאסור לעבוד בחול המועד, וכפי שכתב בספר החינוך: "כי לא לעסוק במלאכה נקבעו ימי חולו של מועד, כי אם לשמוח לפני השם, רוצה לומר להתקבץ במדרשות ולשמוע נועם אמרי ספר" (מצווה שכג).

המצווה היא לחלוק את היום "חציו לה' וחציו לכם", "חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש" (פסחים סח, ב; ביצה טו, ב). וכן נפסק להלכה (שו"ע תקכט, א).

וכן אמרו חכמים: "'אלה הם מועדיי' – בזמן שאתם עושים המצוות ומקדשין את המועדות באסיפת העם בבתי כנסיות בשביל לעסוק בתורה, אז אומר הקב"ה אלה הם מועדיי, ואם לאו, אומר הקב"ה: אלו אינם מועדיי אלא מועדיכם… 'חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח, נלאיתי נשוא' (ישעיה א, יד)… הרי שאם המועדים מכוונים להנאת הכרס ואיבוד זמן לבטלה, הרי שהם שנואים. אבל כאשר הם מיועדים לעבודת ה', ללימוד תורה ושמחת החג, הרי הם אהובים וחביבים" (של"ה מסכת סוכה נר מצווה ל"א על פי מדרש).

המצווה לנשים

המצווה ללמוד בחג היא גם לנשים, וכן נהגו נשים להשתתף בדרשות השבת והחג (ירושלמי סוטה פ"א ה"ד). אבל אין לנשים חיוב להקדיש חצי מהזמן לה', ומי שזוכה לעשות כן – תבוא עליה ברכה.

איסור מסחר במועד

מסחר אסור בחול המועד, אבל לצורך מאכלי המועד מותר לקנות ולמכור.

כעיקרון, גם דברים שאינם מוצרי מזון, למשל בגדים, נעליים, כלי מטבח, כלי חשמל, ספר ללימוד וכדומה, אם נוצר פתאום צורך ממשי באחד מהם, מותר לקנותם במועד. אמנם למעשה, היתר זה כמעט אינו יוצא לפועל, וממילא אלה שמבלים במועד בקניות בקניון מחללים את המועד, שמלבד החנות למזון אסור לקנות שם בחנויות שפתוחות באיסור, מחמת שני טעמים:

א) בדברים שאינם מוצרי מזון, ההיתר לקנות בחול המועד הוא רק למי שלא ידע לפני החג שיצטרך להם במועד, אבל אם ידע ולא קנה, אסור לו לקנות מפני שהוא מכוון מלאכתו למועד.

ב) אסור לקנות אצל מי שפותח את חנותו באיסור, כדי שלא לסייע בידי עוברי עבירה; ובפועל, כמעט כל החנויות שפתוחות בפרהסיא פתוחות באיסור. הרי שכל ההיתר הוא לקנות מחנות של גוי, או מיהודי שמשבית את חנותו במועד, ומוכר באופן פרטי ובצנעה למי שמבקש ממנו לצורכי המועד.

תרופות בפסח ובשבת

אין איסור בתרופות מעמילן תפוחי אדמה וקטניות • תרופות שאינן טעימות מותרות לרוב הפוסקים, ולכן אין צורך לחפש אותן בלוחות התרופות הכשרות לפסח • תקנת חכמים שלא ליטול תרופות בשבת חלה גם על תרופות תעשייתיות, וגם במקרה של צער • באילו מצבים אפשר להקל וליטול תרופות, גם בלי מחלה או כאב בכל הגוף • החירות איננה ערך זר ליהדות אלא להפך, היא מהבשורות הגדולות של התורה וישראל • העולם הדתי צריך לספק לא רק מוסדות ומסגרות, אלא גם מקום ליצירתיות ויוזמה

תרופות בפסח

אין בעול התורה והמצוות סגירת אפשרויות, אלא פתיחת אפשרויות בחירה רבות לאין שיעור, מפני שהטוב האלוקי מתגלה באין ספור גוונים, ועל האדם לבחור באילו תחומים ישקיע את כוחותיו

שאלת התרופות היא מן השאלות הנפוצות ביותר בפסח. החשש הוא שמא מעורב בגלולות עמילן המופק מחיטה, שתפקידו להקשות ולגבש את הגלולה. אם העמילן הופק מתפוחי אדמה אין כל בעיה, וגם אם הופק מקטניות מותר לאשכנזים לבולעו לצורך רפואה. השאלה מה הדין אם העמילן הופק מחמשת מיני דגן. מלבד זאת יש שאלה בנוגע לסירופים, שיש חשש שמא מעורב בהם אלכוהול מחיטה.

תרופות טעימות חייבות כשרות

אם התרופה טעימה, כדוגמת סירופ או גלולות מציצה, חובה לברר אם היא כשרה לפסח, וכל זמן שלא נודע שהיא כשרה לפסח אסור לאוכלה. רק מי שהוא חולה מסוכן ואין לתרופתו תחליף, מותר לו לאוכלה, שפיקוח נפש דוחה איסור אכילת חמץ.

תרופות מרות

יש מדקדקים שלא לבלוע אפילו תרופות מרות שיש בהן תערובת חמץ, מפני שחוששים לדעת פוסקים בודדים שסוברים שהואיל והתרופה חשובה לנו, אין היא נחשבת פסולה מאכילת כלב, ואסור מדברי חכמים לבולעה.

אבל לדעת רוב הפוסקים, מותר לבלוע בפסח כל תרופה שטעמה מר או שאין לה טעם, אף אם עירבו בה עמילן מחיטה שהחמיצה. הסיבה היא שהואיל והחמץ נפסל מאכילת כלב לפני פסח, אינו נחשב יותר חמץ. לכן מותר ליטול תרופה מרה שיש בה עמילן חמץ גם לצורך הפגת כאבים קלים, מניעת מחלות או חיזוק הגוף.

האם יש צורך בלוח התרופות

על פי מה שלמדנו, כל התרופות שאין להן טעם, וכתוב בלוחות המתפרסמים לקראת פסח שהן אינן כשרות לפסח, לדעת רוב הפוסקים הן כשרות. כך העיקר למעשה, כי גם המחמירים מודים שהואיל ואין להן טעם האיסור מדברי חכמים, וכידוע במחלוקת בדברי חכמים הלכה כמקילים, במיוחד שהם הרוב.

בנוסף לכך, נדיר מאוד כיום שיהיה עמילן חמץ בתרופות לא טעימות, כי ברוב רובן של התרופות משתמשים בעמילן תפוחי אדמה או קטניות.

לכן, למעשה אפשר ליטול בפסח תרופות מרות או חסרות טעם שנועדו לבליעה, בלא לבדוק בלוחות התרופות אם הן ברשימת התרופות הכשרות לפסח (פניני הלכה פסח ח, ז).

תרופות בשבת

שאלה: בשבת רגילה, האם מותר למי שסובל מכאב ראש לבלוע גלולות נגד כאב ראש?

תשובה: הסוגיה מורכבת, וכדי לבארה נקדים שחולה בכל גופו, אפילו אין בו סכנה, רשאי ליטול תרופות בלא הגבלה. אבל על מי שחולה במקצת גזרו חכמים שלא ישתמש בתרופות בשבת, שמא יבוא לידי איסור טוחן בשחיקת סממנים (שבת נד, ב).

אלא שנחלקו מה הדין לגבי מי שמצטער מחמת שאינו נוטל גלולה. יש אומרים שהגזירה חלה רק על מי שסובל ממיחוש קל, אבל מי שכבר ממש מצטער ממנו רשאי לבלוע תרופה (רדב"ז). ואילו לדעת רוב הפוסקים, כל עוד הוא אינו חולה בכל גופו שנאלץ לשכב על מיטתו, אסור לו לבלוע תרופה.

עוד נחלקו לגבי תרופות שמייצרים בבתי חרושת. יש אומרים שהואיל ואין אדם רגיל להכין אותן בביתו, אין חשש שיבוא לטחון ולשחוק סממנים כדי להכינן, ולכן מותר לבולען בשבת בלא הגבלה (ציץ אליעזר). ואילו דעת רוב הפוסקים, שגם היום אסור לחולה במקצת ולסובל ממיחוש ליטול תרופות בשבת, מפני שכל תקנה שתיקנו חכמים אינה מתבטלת בלא החלטה של בית דין יותר חשוב ויותר גדול מבית הדין שקיבל את החלטת האיסור. ועוד, שעדיין יש אנשים שמכינים תרופות ביתיות, ונמצא שטעם התקנה לא נתבטל לגמרי.

למיחוש אסור ולמצטער מותר

למעשה, אף שבכל אחת משתי המחלוקות רוב הפוסקים החמירו, מכל מקום מכיוון שיסוד האיסור מדברי חכמים, בצירוף של שתיהן יש להקל. לפיכך כאשר המיחוש גורם צער, אפשר ליטול תרופות שמיוצרות בבית חרושת.

לפיכך, כאשר אדם מוטרד ממיחוש באוזניים או בעיניים, לא ייקח טיפות לרפאו. אבל אם המיחוש מצער אותו, ייקח טיפות. וכן לגבי נזלת, כאשר היא רק מטרידה, לא ייקח טיפות לאף, אבל אם הנזלת מצערת אותו ייקח טיפות לאף.

מי שרגיל ליטול תרופות רשאי ליטול גם למיחוש

כל החומרה שהסובל ממיחוש לא ייטול תרופה בשבת, אמורה לגבי אדם שאינו רגיל ליטול תרופות מעת לעת. אבל הרגיל בכך ומקפיד שתהיינה לו בביתו תרופות שונות נגד כאבי ראש וכיוצא בזה, רשאי ליטול תרופות שמיוצרות בבית חרושת גם להפגת מיחוש בלבד. שכן הלכה היא שכאשר אדם נצרך ליטול תרופה מסוימת ברצף, מותר לו ליטול אותה גם בשבת. הסיבה היא שיש סוברים שגזירת חכמים לא חלה כלל על תרופות שהתחילו ליטול לפני שבת, שהואיל והוא יודע בערב שבת שיצטרך לה בשבת, יכין אותה מערב שבת ואין חשש שיבוא לשחוק סממנים בשבת (ר"ש קלוגר). לכן מותר לאישה שנוטלת כדורים למניעת היריון או לחיזוק היריון, להמשיך ליטול אותם בשבת.

כן הדין לגבי מי שרגיל ליטול כדורים לכל מיחוש, שהואיל והוא מקפיד להחזיק תרופות בארון, הן מוכנות אצלו תמיד מערב שבת, ולא חלה עליהן הגזירה. ועוד, שהואיל והוא רגיל ליטול תרופות מעת לעת, יש לו צער כאשר אינו נוטלן (פניני הלכה שבת כח, הו).

יסוד החירות ביציאת מצרים

פעמים רבות אנו מוצאים שערכי הדת מתנגשים בערך החירות, עד שלרבים נדמה שערך החירות זר ליהדות. אולם האמת היא שערך החירות הוא יסוד התורה, עד שאפשר לומר שמגמתם העיקרית של ישראל והתורה לגלות את ערך החירות, וכל עניין יציאת מצרים, וחג הפסח – זמן חירותנו, הוא לגלות את ערך החירות. כל שמחת החג, מצוותיו ואמירת ההלל הן על היציאה מעבדות לחירות, שמצד מסוים היא יותר חשובה מיציאה ממוות לחיים (מגילה יד, א).

כל כך חשוב ערך החירות, עד שכדי שנזכה להבין אותו כראוי, עם ישראל הוצרך לצמוח מתוך השעבוד הנורא במצרים שנקראת בתורה "בית עבדים". זאת כדי שנלמד להכיר באופן מוחשי את הסבל, הכאב והשפלות שבעבדות, ומתוך כך נוכל למלא את הייעוד האלוקי, הגדול והנורא, לגאול את העולם משעבודו ולתקנו בחסד ואמת.

אמרו חכמים שלפני שהתחיל הקב"ה להכות את המצרים, אמר למשה לצוות את ישראל על מצוות שילוח עבדים. המטרה הייתה שעוד לפני שישתחררו ממצרים, יקבלו על עצמם שכאשר יהיו הם עצמם בני חורין ויהיו להם עבדים, לא יתעמרו בהם, ואחר שש שנים ישלחום לחופשי ויעניקו להם מתנות בנדיבות (ירושלמי ראש השנה ג, ה).

חג החירות

אכן דבר מופלא אירע ביציאת מצרים, שכל העמים שבעולם, בשעה שהם מצליחים לגבור על משעבדיהם, מתגאים והופכים את עצמם למשעבדים לאדוניהם לשעבר. ואילו ישראל, גם לאחר שהמצרים הוכו לגמרי, לא ניסו לגבור עליהם ולשעבדם אלא רק לצאת לחירות. זו הפעם הראשונה שהרעיון המוסרי של חירות האדם נתגלה בעולם.

על שם זה נקרא חג הפסח חג החירות, כפי שתיקנו חכמים לומר בנוסח התפילה – "זמן חירותנו". לא בכדי הוא הראשון לרגלים, שבו הונח היסוד לחירותו של האדם, וממילא לאחריותו המוסרית על כל מעשה שהוא עושה כיחיד וכחלק מחברה.

אולי לכן גם היו מונים את שנות המלכים מחודש ניסן, כדי שרעיון החירות יהיה בתשתית מלכות ישראל, וידעו המלכים שהם שליחי ציבור כדי להביא טובה ורווחה לבני עמם, ולא ישתמשו בכוחם כדי לשעבד את בני עמם ולהשתרר עליהם.

התורה והחירות

וכן אמרו חכמים: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, שנאמר: 'והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות' (שמות לב, טז) – אל תקרי חרות אלא חירות" (אבות ו, ב).

אמנם עלינו לעמוד על ההבדל העצום שבין חופש לחירות. חופש מעול רחוק מחירות, מפני שכאשר יש לאדם חופש, הוא עלול להשתעבד ליצריו ולמנהיגים כריזמטיים שיוליכוהו שולל. בלא התורה ומצוותיה אין לאדם סיכוי לבחור בגדלות, בחירה שתבטא את צלם אלוקים שבו. החירות שבתורה ומצוותיה מכוונת את האדם לבחור במה שמעבר לכל אפשרויות הבחירה העומדות לפני האדם הרגיל, להתקשר אל אלוקים, אל היסוד המוחלט שממנו נובעים כל האמת והטוב המוגבל והזמני.

אין בקבלת עול תורה ומצוות בריחה מהעולם אלא להפך, מציאת המשמעות האמיתית של כל מה שיש בעולם. אין בעול זה סגירת אפשרויות, אלא פתיחת אפשרויות בחירה רבות לאין שיעור, מפני שהטוב האלוקי מתגלה באין ספור התנוצצויות וגוונים, ועל האדם לבחור באילו תחומים ישקיע את כוחותיו לתיקון עולם במלכות שדי.

המוסדות הדתיים והחירות

אמנם כאשר המוסדות הדתיים אינם מאפשרים יוזמות ודיונים לצורך תיקון החברה והעולם במסגרת ההלכה לפי כלליה, ובשם המנהג והמסורת בולמים כל דיון, התחושה היא שהדת חונקת ומתנגדת לחירות. המסגרת נועדה לתת כלים לבטא את הערכים באופן יותר מדויק ומלא, אבל לא כדי לחסום יוזמות חדשות.

על כן, יחד עם החשיבות העצומה של שמירת המוסדות והמסורות, חובה עלינו לשקוד על מתן מקום מכובד לערך החירות והבחירה, ולעודד את היוזמה והיצירתיות.

כאשר נזכה לגלות איך דווקא בתוך המסגרת הדתית החירות בוקעת באופן העמוק והמקורי והמחדש ביותר, ומצליחה לגאול בפועל את האדם משעבודיו ומיצריו וממצוקותיו, נזכה לגאולה שלמה.

יחד בסוכה

מצוות השמחה בסוכות כוללת לא רק את בני המשפחה אלא גם את העניים והבודדים • ועל פי הזוהר, מי שמארח אותם זוכה להתעלות ולארח כביכול בסוכה גם את שבעת האושפיזין • האם פרגולה יכולה לשמש כסכך? • גם מי שמטייל חייב בסוכה • חשיבות לימוד התורה בחול המועד • האם מותר לנקות כתם מבגד בחול המועד?

המצווה לשמוח ולשמח

רק מי שנאלץ לצאת לדרכו פטור מן הסוכה. אבל מי שמחליט לצאת לטיול כדי ליהנות, מחליט בזה לבטל את עצמו מהמצווה בלי סיבה הכרחית. ולכן רק אם יקפיד לאכול ארוחות קבע בסוכה, יהיה רשאי לצאת לטיול

עיקר מצוות השמחה בחג היא לשמוח ולשמח. שכן שמחה אמיתית היא שמחה שמתאמצים לשתף בה את הזולת, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד). וכן בכל מקום שנצטווינו בתורה לשמוח, נזכרה המצווה לשתף בשמחה את בני המשפחה ואת האנשים שזקוקים לעזרה.

כשנתבונן, נמצא שיש במצווה שני חלקים: הראשון הוא לשמוח יחד עם בני המשפחה ובני הבית. ויש לציין שהמילה "אתה" כוללת את שני בני הזוג כאחד, ולעולם בן הזוג קודם לכל שאר הקרובים. וכן אנו מוצאים שבפועל עיקר השמחה לגברים בסעודה, שאותה נהגו הנשים להכין, ועיקר השמחה לאישה שיקנה לה בעלה בגד או תכשיט. ועל האיש והאישה יחד מוטלת האחריות לשתף בשמחתם את כל בני הבית, שאין שמחה של חג בלא שיתוף בני המשפחה. וכן נוהגים כל ישראל לקיים את שמחת החג בחיק המשפחה.

החלק השני שבמצווה הוא לשמח את השכנים והמכרים העניים והבודדים. היתום והאלמנה שנזכרו בפסוק היו בדרך כלל עניים, הואיל ומטה לחמם נשבר, והמצווה לשמחם מתקיימת על ידי צדקה. והגר שעזב את מולדתו ומשפחתו עלול לסבול מבדידות, והמצווה לשמחו נעשית על ידי הזמנתו להשתתף בסעודת החג.

עוד יש לשים לב, שציוותה התורה לשתף את הכהנים והלוויים בשמחה, ועבודתם הייתה ללמד ולחנך את בני ישראל, קטנים כגדולים. ומכאן שגם כיום צריך לשמח בחג את תלמידי החכמים, שהם הרבנים והמורים, כדוגמת הכהנים והלוויים (בנין שלמה א, לג).

מנהג האושפיזין מהזוהר הקדוש

העניים, היתומים והאלמנות הם האורחים היקרים של חג הסוכות, שנקראים בארמית אושפיזין. וכל המרבה לשמח אורחים בסוכתו הרי זה משובח.

כנגד זה אמרו חכמים בזוהר, שראוי להזמין לסוכה גם אושפיזין עילאין (אורחים עליונים), כלומר את נשמות שבעת הצדיקים, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד, שאורם מתנוצץ בחג הסוכות. כלומר, מתוך שזוכים למצוות הסוכה ולמצווה לשמח אורחים ובמיוחד עניים וגלמודים, אפשר להתעלות ולהזמין לסוכה גם אורחים עליונים, היינו הארה מנשמות הצדיקים. ובכל יום אורו של אחד מהם מאיר יותר, והוא נכנס בראש ועמו ששת הצדיקים.

וכן מסופר בזוהר על מנהגו של רב המנונא סבא, שכאשר היה נכנס לסוכה היה שמח ביותר, והיה עומד על פתח סוכתו מבפנים ומברך ואומר: שבו אורחים עליונים שבו. שבו אורחי האמונה שבו. והיה מרים ידיו בשמחה ואומר: אשרי חלקנו, אשרי חלקם של ישראל שיושבים בסוכה. שכל מי שיש לו חלק בעם הקדוש ובארץ הקדושה, יושב בצל האמונה לקבל את אורם של שבעת הצדיקים שמתארחים בסוכה, לשמוח בעולם הזה ובעולם הבא (אמור ח"ג קג, ב-קד, א).

מדברי הזוהר על מי שאינו מכניס אורחים

עוד הוסיפו שם בזוהר (בתרגום ופירוש): ועם כל זה שהוא זוכה לקבל את נשמות הצדיקים, עליו להקפיד לשמח את העניים, לפי שהחלק שהיה צריך לכבד בו את שבעת הצדיקים שהזמין לסוכה שייך לעניים. ומי שיושב בצל האמונה של הסוכה ומזמין את האורחים העליונים, אורחי האמונה, ואינו נותן את חלקם לעניים, קמים הצדיקים משולחנו, משום שאין להתארח אצל קמצן, שנאמר: "אל תלחַם את לחם רע עין ואל תתאיו למטעמותיו" (משלי כג, ו ז). שהשולחן שהכין לסעודה הוא שולחן שעשה לכבוד עצמו בלבד ולא לכבוד הקב"ה, ועליו נאמר: "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (מלאכי ב, ג). אוי לו לאותו אדם באותה שעה שאורחי האמונה קמים משולחנו. ואברהם אבינו, שכל ימיו היה עומד על פרשת דרכים כדי להזמין אורחים ולערוך לפניהם שולחן, רואה שזה שערך את שולחנו לא נתן לעניים את חלקם, קם ואומר: "סורו נא מעל אוהלי האנשים הרעשים האלה" (במדבר טז, כו). וכל שאר האורחים העליונים מסתלקים אחריו. ובתוך כך יצחק אבינו אומר: "ובטן רשעים תחסר" (משלי יג, כה), ויעקב אבינו אומר: "פתך אכלת תקיאנה" (שם כג, ח), ושאר הצדיקים אומרים: "כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום" (ישעיהו כה, ח).

שראוי להקדים ולשמח את העניים והגלמודים תחילה

עוד אמרו שם בזוהר: לא יאמר אדם, אוכל ואשבע ואשתה תחילה ומה שיישאר אתן לעניים, אלא ראשית הכול ייתן לעניים. ואם הוא נוהג כהלכה ומשמח את העניים ומשביע אותם, הקב"ה שמח עמו. ואברהם אבינו קורא עליו: "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ" (ישעיהו נח, יד). וכן מסופר שם בזוהר באריכות שכל הצדיקים קוראים עליו פסוקים של ברכה, כל צדיק פסוק מיוחד משורש נשמתו. אשרי חלקו של האדם שזוכה לכל זה.

צריך להוסיף, שגם מי שנותן צדקה לעניים לפני החג כפי הראוי לו מקיים את המצווה, שכן הוא דואג לשתפם בשמחת החג. ואף על פי כן מצווה גדולה יותר לארח אותם בסוכה. ובדורנו יש להתחזק בזה יותר, מפני שכיום התמעטו הרעבים ללחם. אבל מאידך, התרבו העצובים והגלמודים, ומצווה גדולה לטרוח להזמינם להשתתף בשמחה.

פרגולה

שאלה: פרגולה היא מבנה עץ קבוע שמקימים בחצרות ובגינות כדי ליצור מקום מוצל לשבת תחתיו. האם עצי הפרגולה הקבועים יכולים להיחשב סכך כשר?

תשובה: יש מתירים וסוברים, שהואיל והפרגולה לא נועדה לדירה, וגם אינה ראויה לדירה, שהרי הגשם חודר דרכה, לפיכך עצי הפרגולה כשרים לסכך. אלא שנכון להוסיף לכבוד החג מעט סכך, כדי שהפרגולה לא תיחשב סוכה ישנה. ואם חמתה של הפרגולה מרובה מצילתה, צריך להוסיף עוד סכך עד שצילתה תהיה מרובה מחמתה.

לעומתם, יש מחמירים וסוברים שהואיל ומבנה הפרגולה חזק וקבוע, דין עצי הפרגולה כדין עצים שקבועים בגג הבית, שהם פסולים לסכך מהתורה. שכן היסוד העיקרי בסכך הסוכה שהוא צריך להיות ארעי, ופרגולה היא מבנה של קבע.

נראה על פי הסברה שצריך להחמיר כדעה זו. בנוסף לכך, מכיוון שמדובר בספק הנוגע לדין תורה צריך להחמיר.

לפיכך, אם רוב שטח גג הפרגולה מקורה בקרשים קבועים, יש למעט את הקרשים הקבועים, עד שרוב שטח הגג יהיה פתוח, ותהיה חמתו מרובה מצילתו. ויניחו על כל שטח הגג סכך כשר, באופן שגם בלא העצים המחוברים בפרגולה, צילתו של הסכך הכשר תהיה מרובה מחמתו, ועל ידי כך תהיה הסוכה כשרה (פניני הלכה סוכות ב, יז).

המטיילים חייבים בסוכה

מי שרוצים לצאת עם משפחתם לטיול, צריכים לתכנן את הטיול באופן כזה שיאכלו את ארוחתם בסוכה. ואם החליטו לצאת למקום שאין בו סוכה, עליהם להקפיד שלא לאכול במשך הטיול ארוחת קבע, אלא יסתפקו בפירות וירקות ומעט מזונות. ואמנם יש סוברים שמותר למי שיוצא לטיול לאכול ארוחת קבע מחוץ לסוכה, שכשם שבכל השנה מי שיוצא לטיול אינו מקפיד לאכול בתוך בית מקורה, כך גם בסוכות מי שמחליט לצאת לטיול אינו צריך להקפיד לאכול בסוכה. אולם נראה למעשה שאין להקל בזה, מפני שרק מי שנאלץ לצאת לדרכו פטור מן הסוכה. אבל מי שמחליט לצאת לטיול כדי ליהנות, מחליט בזה לבטל את עצמו מהמצווה בלי סיבה הכרחית. ולכן רק אם יקפיד לאכול ארוחות קבע בסוכה, יהיה רשאי לצאת לטיול (פניני הלכה סוכות ג, יד).

טיולים ולימוד תורה בחול המועד

ככלל נכון להקפיד שלא לאבד את הימים הקדושים של חול המועד על טיולים, כי החגים ניתנו לישראל כדי שיעסקו בהם בתורה מתוך שמחה. שבכל ימות החול אדם טרוד במלאכתו, וקשה לו להתרכז בלימוד התורה. וכך מובא בירושלמי: "אמר ר' אבא בר ממל: אילו היה מי שימנה עמי, התריתי שיהיו עושין מלאכה בחולו של מועד! כלום אסור לעשות מלאכה אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ושמחים ויגעים בתורה, ועכשיו אוכלים ושותים ופוחזים" (מו"ק פ"ב ה"ג).

וכאשר אדם מקדיש את המועדים להנאת עצמו, אומר עליו הקב"ה: אלה אינם מועדיי אלא מועדיכם, ועליהם נאמר: "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עליי לטורח נלאיתי נשוא" (ישעיהו א, יד). אבל מי שמקדישים את המועדים לתורה, תפילה וסעודות של מצווה, אהובים וחביבים לפניו יתברך (של"ה מסכת סוכה נר מצוה לא).

ויש נסיעות שיש בהן מצווה, כגון מי שהולך להקביל פני רבו שאינו רגיל לפגוש אותו בכל חודש. וכן מי שנוסע לירושלים להסתופף בחצרותיה, להתקרב להר הבית ולהתפלל ליד הכותל המערבי, שזו מעין מצוות עלייה לרגל. ומי שיוצאים לנסיעות כאלה שיש בהן מצווה, אם יקשה עליהם למצוא סוכה לאכול בה, רשאים לאכול אכילת קבע מחוץ לסוכה.

ניקוי כתם מותר בחול המועד

מותר להסיר כתם על ידי מים וחומרי ניקוי בחול המועד, מפני שניקוי כתם אינו בכלל הגזירה שלא לכבס בגדים בחול המועד. אמנם כל זמן שעוד נותר בגד נקי, עדיף ללבוש אותו מאשר לנקות את הכתם, ואם יש יתרון בבגד שהוכתם מותר לנקותו כדי להמשיך ללובשו בחול המועד או בחג (פניני הלכה מועדים יא, יא).

יום החירות

עינוי הגוף והנשמה ביום הכיפורים משחרר מכבלי הגוף והחומר ומאפשר חיבור לשורש הנשמה • על הקשר בין מצוות היובל לתקיעת השופר בסיום יום הכיפורים • כדאי שנקבל על עצמנו ביום הכיפורים להוסיף ולהעמיק בלימוד התורה בשנה החדשה • יום הכיפורים הוא זמן טוב לחשוב ולהתפלל על זיווג • שתייה ואכילה לשיעורים מותרות רק לחולה שנמצא בסכנת חיים

התשובה משחררת את האדם מכבלי היצר

בימים שבית המקדש היה קיים היו בנות ירושלים יוצאות לחולל בכרמים. לכאורה יש לשאול, איך ייתכן שביום הקדוש והנורא היו מתעסקים בענייני זיווגים? אלא שהקמת משפחה בישראל קשורה לקודש הקודשים. וכפי שאמרו חכמים על איש ואישה שזכו להיות נאמנים זה לזה, שהשכינה שורה ביניהם. ועל ידי קשר זה מתגלה האחדות האלוקית בעולם

על ידי התשובה האדם משתחרר מהכבלים שהוא אחוז בהם, ונשמתו יכולה להתגלות בחופש. כי התשובה היא השאיפה לחופש וחירות אלוקיים שאין עמהם שום עבדות (אורות תשובה ה, ה; ז, ד).

בנוהג שבעולם אדם נגרר אחר יצריו הרעים, אחר התאווה והגאווה, הכעס והקנאה, העצלות והכבוד, כי הם מציעים לו סיפוקים מהירים. ומכיוון שהתחיל להימשך אחריהם, נעשה משועבד להם. ואף שבפנימיותו הוא עדיין נכסף לאמת ולטוב, קשה לו מאוד להוציא את רצונו הטוב אל הפועל, מפני שכבר התמכר לסיפוק יצריו, ונשמתו כבולה ומתייסרת בחבליה.

על ידי התשובה האדם יוצא לחירות, והוא יכול לגלות את רצונו האמיתי. נשמתו משתחררת מכבלי היצר ומתחילה להאיר את דרכו, והחיים שבו מתעצמים. זהו שאמרו חכמים: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות ו, ב). כי התורה מדריכה את האדם בדרך האמת והטוב, שעל ידה יוכל להגשים את כל השאיפות הטובות שלו.

יום הכיפורים הוא יום החירות

לפיכך יום הכיפורים הוא גם יום החירות. אלא שכדי לזכות בחירות צריך להילחם, ולכן נצטווינו להתענות. על ידי עינוי הגוף הנשמה משתחררת מעט מכבלי הגוף והחומר, וכל השאיפות הטובות והאמיתיות שלה מתגלות. מתוך ההתקשרות העליונה הזאת אל שורש הנשמה, החטאים מתפרדים ונזרקים לעזאזל, ואנו יכולים לבחור בטוב (דרך ה' חלק ד' ח, ה).

מצוות היובל ויום הכיפורים

וכך למדנו במצוות היובל. בנוהג שבעולם מחמת העצלות והתאווה או מחמת צרות אחרות, אנשים נאלצים לעתים למכור את שדותיהם, ולעתים הם אף נאלצים למכור את עצמם לעבדות. וחס ה' עליהם ובעיקר על משפחותיהם, וקבע את מצוות היובל, שביום הכיפורים של שנת החמישים כל העבדים יוצאים לחירות וכל השדות שבים לבעליהן. שנאמר: "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל הוא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (ויקרא כה, ט י).

סדר השחרור בשנת היובל

היום שקבעה התורה שבו ייצאו העבדים לחירות והשדות ישובו לבעליהן הוא יום הכיפורים. וכפי שכתב הרמב"ם: "מראש השנה ועד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדים לאדוניהם, ולא השדות חוזרות לבעליהם, אלא עבדים אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם, כיון שהגיע יום הכפורים תקעו בית דין בשופר – נפטרו עבדים לבתיהם וחזרו שדות לבעליהן" (הל' שמיטה ויובל י, יד).

תקיעת השופר בצאת יום הכיפורים זכר ליובל

כתב רב האי גאון, שכזכר לתקיעת היובל נהגו ישראל לתקוע בשופר בצאת יום הכיפורים. ואף שיסודה של תקיעה זו במנהג בלבד, היא מבטאת את שיאו של יום הכיפורים. שביום הכיפורים ישראל זוכים לצאת מעבדות לחירות כדוגמת היובל.

החירות מהשעבוד ליצרים הרעים היא כדוגמת חירותם של העבדים שיצאו לחירות. והשבת הגוף אל הנשמה, היא כדוגמת השדה ששב אל בעליו. שבשעה שאדם נגרר אחר יצריו, הגוף מתנתק מהנשמה ומשתעבד לתאוות זרות ונותן את כוחו לזרים בעבירה. ועל ידי תשובת יום הכיפורים, הגוף חוזר אל הנשמה, לשמוח עמה בשמחה של מצווה, ולגלות את דבר ה' בעולם. ועל ידי כך האדם זוכה לחיים טובים ומבורכים.

עיקר העבודה בקודש הקודשים

יסוד התשובה נעוץ בשורש העליון ביותר, ולכן עיקר עבודת יום הכיפורים בקודש הקודשים. המקדש הוא המקום שבו מתגלים כל הערכים האלוקיים, וממנו הם שופעים לכל העולם. בהיכל שנקרא קודש מונחת המנורה שמבטאת את כל החוכמות, השולחן שמבטא את הפרנסה, מזבח הקטורת שמבטא את התפילה והכיסופים לקרבת אלוקים. למעלה מזה, בקודש הקודשים מתגלה יסוד אמונת ישראל ותורתו. ולכן בקודש הקודשים הונח ארון הברית שבו היו לוחות הברית והתורה, ומעליו שני הכרובים שמבטאים את קשר הברית והאהבה שבין הקב"ה לישראל. מקודש הקודשים נמשכים חיים לכל העולם, ועל כן מעלתו עליונה עד שכל הנכנס אליו חייב מיתה בידי שמיים, ורק הכהן הגדול היה נכנס אליו ביום הכיפורים בשם כל ישראל, כדי לקשר את כל העולם לשורשו ולהמשיך כפרה וסליחה וחיים לכל העולם.

לאחר החורבן והגלות, קדושת קודש הקודשים מתגלה בעולם על ידי תשוקתם וכיסופיהם של ישראל שיתקדש שמו של ה' על ישראל עמו, ועל ירושלים עירו, ועל ציון משכן כבודו, ועל מלכות בית דוד משיחו, ועל מכונו והיכלו, וימלוך ה' לבדו על כל מעשיו. ועל כך עיקר תפילותינו ביום הכיפורים.

התעוררות ללימוד תורה

כהמשך לעבודת יום הכיפורים בקודש הקודשים, נכון לכל איש ואישה, זקן וצעיר, שיקבלו על עצמם ביום הכיפורים לקראת השנה החדשה להוסיף ולהעמיק בלימוד התורה. במיוחד הדברים ראויים לאנשים שעוסקים ביישובו של עולם, והזמן הראוי לתוספת הלימוד הוא יום השבת. על ידי כך נזכה להמשיך הארה מקודש הקודשים לחיי המעשה. ואל יהיה הדבר קל בעינינו, כי בכך תלוי תיקון העולם וגאולתו.

הקמת משפחות קדושות בישראל

בימים שבית המקדש היה קיים, לאחר סיום עבודת הכהן הגדול בבית המקדש, היו בנות ירושלים לחולל בכרמים, ומתוך כך היו משתדכות עם בחורי ישראל. לכאורה יש לשאול, איך ייתכן שביום הצום, הקדוש והנורא, היו מתעסקים בענייני זיווגים? אלא שהקמת משפחה בישראל קשורה לקודש הקודשים. וכפי שאמרו חכמים על איש ואישה שזכו להיות נאמנים זה לזה, שהשכינה שורה ביניהם (סוטה יז, א). ועל ידי קשר זה מתגלה האחדות האלוקית בעולם, ועל כן ציווה ה' למחוק את שמו כדי לעשות שלום בין איש לאשתו (נדרים סו, ב). כיוצא בזה אמר האר"י, שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא "כלל גדול בתורה" (ספרא שם), מתקיימת בשלמות בין בני הזוג.

יתר על כן, החיבור והאיחוד שבין בני הזוג קשור לחיבור העליון שבין הקב"ה לעם ישראל, כפי שנאמר: "ומשוש חתן על כלה ישיש עלייך אלוקייך" (ישעיהו סב, ה). ולכן שיר השירים נחשב קודש קודשים (תנחומא תצוה ה). וכן מצינו שצורת הכרובים שהונחו בקודש הקודשים על הארון הייתה כצורת איש ואישה בעת קיום מצוות עונה. ללמדנו שהקדושה אינה מצמצמת את החיים אלא מעצימה אותם. וכשפסקו ישראל לעשות רצונו של מקום, נפרדו הכרובים זה מזה והפנו את פניהם אל הבית (ב"ב צט, א).

לחשוב ולהתפלל על הזיווג

אמנם כיום אין נוהגים לעסוק ביום הכיפורים בשידוכים. אולי מפני שאיננו ראויים לכך כיום כשבית המקדש חרב. ומכל מקום, מכיוון שקדושת יום הכיפורים קשורה לקדושת המשפחה בישראל, ראוי לכל רווק ורווקה לחשוב ולהתפלל על הזיווג. פעמים רבות המידות הרעות כגאווה ותאווה, מונעות מהאדם למצוא את זיווגו הטוב. ביום הכיפורים, שבו מתגלה הנשמה הטהורה, יכול האדם להתבונן בראייה נכונה יותר על שאיפותיו בחיים ועל הזיווג המתאים לו באמת, שעִמו יוכל לקיים את התורה והמצוות, ויחד יוסיפו שמחה וחיים.

תשובת ותפילת הנשואים

גם בני זוג נשואים צריכים לשוב בתשובה ביום הכיפורים על כל מה שלא אהבו ושימחו זה את זה כראוי, ולהתפלל שיזכו להתאחד באהבה ושמחה, ותשרה השכינה ביניהם, ויזכו לגדל בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות.

שתייה ואכילה לשיעורים אסורה מהתורה

טעות נפוצה בין רופאים וחולים, שסבורים שההצעה לשתות לשיעורים היא מעין דרך ביניים שמתאימה לחולים שהצום אינו עלול לסכן את חייהם. אולם האמת שגם שתייה כלשהי אסורה מהתורה, ואסור למי שאין סכנה נשקפת לחייו לשתות לשיעורים.

אלא העניין הוא שכאשר חולה מסוכן צריך לאכול ולשתות ביום הכיפורים, לדעת הרמב"ן, עדיף שיאכל וישתה לשיעורים, כדי להפחית במקצת בחומרת האיסור (שהאוכל ושותה במזיד פחות מכשיעור, אף שעבר באיסור תורה, אינו חייב חטאת וכרת). ואף שרובם המכריע של הראשונים לא הזכירו הדרכה זו, מפני שלדעתם חולה מסוכן רשאי לשתות ולאכול לכתחילה ללא שום הגבלה, וכן כתבו למעשה כמה מגדולי האחרונים (נצי"ב, אור שמח ועוד), מכל מקום כתב השולחן ערוך (תריח, ז ח), שלכתחילה כשאין בכך קושי, עדיף שהחולה המסוכן ישתה ויאכל לשיעורים.

מעוברות ומיניקות חייבות בצום

מעוברות ומיניקות חייבות לצום ביום הכיפורים (פסחים נד, ב; שו"ע תריז, א). ואפילו בתשעה באב מעוברות ומיניקות חייבות לצום, קל וחומר ביום הכיפורים שחיובו מהתורה. אמנם כאשר נשקפת סכנה לחייה או לחיי עוברה צריכה לשתות ולאכול.

בליעת תרופות ביום הכיפורים

מותר לחולה שמצטער מחמת מחלתו לבלוע ביום הכיפורים גלולות ‏לרפואתו. ובתנאי שאין בגלולות הללו טעם טוב, ויקפיד לבלוע אותן ‏בלא מים. ומי שאינו יכול לבלוע אותן בלא מים, יערב במים טיפת ‏סבון שתפגום מאוד את טעמם, ובעזרת מים אלו יבלע את ‏הגלולה. ‏

וכן מותר למי שהצום גורם לו צער רב, לבלוע גלולות כדי ‏להקל מצערו. וכן מותר למי שסובל מכאבי ראש עזים בגלל ‏חסרון הקפה, ליטול גלולות שיש בהן קפאין או גלולות להפגת ‏כאבי ראש.

וכן מי שיודע שהצום עלול לגרום לו להתפרצות כאבים, כדוגמת הסובל ממיגרנה, רשאי להקדים וליטול גלולות כדי למנוע ‏התפרצות של כאבים.

שמחת שבועות בגשמיות וברוחניות

חשיבות השמחה בחג השבועות, גם בהיבט הגשמי • להימנע מהכנה אסורה משבת לחג השבועות • האם מותר להוציא בשבת מאכלים מהמקפיא לצורך החג • האסור והמותר בהכנת נרות חג השבועות ובהדלקתם • באילו תנאים מותר להתקלח בשבת וביום טוב • אופן אמירת ברכות השחר לאחר לילה בלי שינה • אכילה ושתייה במהלך ליל שבועות ובזמן הסמוך לתפילת שחרית • עדות מביקור בבית האבלים על הרב משה לוינגר • החיבור של המשפחה הגדולה והענפה למורשתו של הרב לוינגר

שמחה חג השבועות – רוחנית וגשמית

שמחת חג השבועות גדולה ומיוחדת היא. ולכן אפילו רבי אליעזר, שלדעתו ראוי לאנשי מעלה להקדיש את הימים הטובים ללימוד תורה, והאכילה בהם תהיה רק כדי שלא יחשבי מעונה, מודה גם הוא שבחג השבועות צריכים לערוך סעודה חשובה, מפני שהוא "יום שניתנה בו תורה" (פסחים סח, ב). שהואיל והתורה באה לתקן את שני העולמות, הרוחני והגשמי, צריכה השמחה בחג השבועות להתפשט גם בעולם הזה באכילה ושתייה. וזה התיקון השלם, שכולל נשמה וגוף, ועל ידי כך מתגלה שאין דבר מנותק או מרוחק מה' יתברך. ויש תכנים עמוקים שגנוזים בגוף ובתחושותיו, שרק כאשר הגוף מצטרף לנשמה אפשר לעמוד עליהם. ולכן הדבקות השלמה בה' כוללת נשמה וגוף. וכפי שיהיה לאחר תחיית המתים, שתחזור הנשמה להיות בגוף, והעניין האלוקי יתגלה בשלמות בכל המדרגות.

לפיכך צריך להדר מאוד בשמחת חג השבועות, כדי שיהיה ניכר שעל ידי התורה גם הצד הגשמי שבחיים מתוקן. ויסוד זה רמוז בכך שבחג השבועות מביאים את מנחת שתי הלחם, שעשויה חמץ. כידוע, החמץ רומז לגאווה וליצר הרע, ועל ידי התורה יצר הרע נעשה מתוקן, ולכן מקריבים אותו בחג השבועות.

דיני הכנה משבת ליום טוב שחל במוצאי שבת

כשעליתי מאמריקה, סיפרה הרבנית לוינגר, חשבתי שכבר הפסדתי את הזכות להיות מאנשי הבראשית שהיו שותפים במצווה של הקמת המדינה. ואז לאחר מלחמת ששת הימים אמר לי ר' משה: הנה, גם לך יש הזדמנות להיות מאנשי בראשית

כאשר יום טוב חל במוצאי שבת, יש להיזהר שלא להכין דבר משבת לחג, מפני שהשבת נועדה לקדושה ולמנוחה, ולא כדי
שיעשו בה הכנות ליום אחר. וכל הטורח בשבת להכין דבר ליום חול או ליום חג – מזלזל בכבודה (פניני הלכה שבת כב, טו‑טז).

לפיכך, אסור לשטוף את הכלים שהתלכלכו בשבת כדי לאכול בהם בחג, אלא רק לאחר צאת השבת ישטפו אותם לצורך סעודת החג. וכן אסור לנקות את השולחן בשבת לכבוד החג, אבל מותר לנקות אותו כדי שיהיה מסודר בשבת, למרות שתצמח מזה תועלת לחג.

מי שהולך לבית הכנסת מבעוד יום רשאי לקחת עמו מחזור של חג, ויעיין בו מעט בשבת ובכך לקיחתו תיעשה גם בעבור שבת.

נחלקו הפוסקים בדין הוצאת מאכלים מהמקפיא בשבת לצורך סעודת ליל חג. ולמעשה בשעת הדחק, כאשר ההמתנה לצאת השבת תגרום עוגמת נפש ועיכוב משמעותי של הסעודה, מותר להוציאם בשבת. אבל בלא צורך גדול, יש להחמיר שלא להוציא מאכל מהמקפיא לצורך החג.

אסור להניח ביום השבת את התבשילים על הפלטה לצורך סעודת הלילה, אלא רק לאחר שתצא השבת, ויאמרו: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש". אז מותר להתחיל לעסוק בצורכי אוכל נפש ולבשל ולחמם את המאכלים.

זמן סעודה שלישית

לכתחילה יש להקדים את הסעודה השלישית לפני שלוש השעות האחרונות של היום. ואם לא הקדים, יקיים אותה גם בשעות הסמוכות לכניסת החג, וישתדל למעט באכילתו, כדי שיוכל לאכול בתיאבון את סעודת ליל יום טוב.

שינה בשבת לקראת ליל שבועות

עדיף שלא לומר שישנים בשבת כדי שיהיה כוח ללמוד בליל חג השבועות. ומי שרוצה לומר זאת רשאי, הואיל ועיקר האיסור הוא לדבר בשבת על דבר שאסור לעשותו בשבת, ובלימוד תורה אין מעשה שאסור לעשותו בשבת. וגם אין בדיבור זה כל כך פגיעה בכבוד השבת, הואיל והוא לצורך מצווה.

הדלקת נרות

אסור להדליק את נרות החג לפני צאת הכוכבים, אלא יש להמתין עד לאחר שייצאו הכוכבים ותצא השבת, ואז לומר "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" ולהדליק את הנרות.

מכיוון שאסור להדליק בחג אש חדשה, יש צורך להכין מלפני השבת נר שידלוק יותר מעשרים וארבע שעות, שממנו יוכלו להדליק נרות בחג. ואם לא הכינו נר כזה, יש להיעזר בשכנים ולקחת מהאש שלהם כדי להדליק את נרות החג.

מותר לתחוב את הנר בכוח לתוך הנקב שבפמוט, ולמרות שעל ידי כך הנר נשחק מעט. וכן מותר להסיר על ידי סכין את השעווה שנותרה בנקב הפמוט ומפריעה להכנסת הנר החדש, וכן מותר להסיר דיסקית מתכת של נרונים שנדבקה לתחתית כוס הזכוכית שמניחים בה את הנרונים. וכן מותר לתחוב פתיל-צף לתוך מצוף השעם. אבל אסור לחמם את נר השעווה כדי להדביק אותו בפמוט, גזירה שמא ימרח, שהוא תולדה של ממחק. וכן אסור לחתוך או לשייף את בסיסו של הנר כדי שאפשר יהיה לתוקעו בנקב הפמוט, משום איסור מחתך.

רחצה

מכיוון ששבת ויום טוב צמודים, ואנשים רבים רגילים להתרחץ בכל יום, מי שמרגיש צורך להתרחץ בשבת אחר הצהריים, רשאי להתרחץ במים פושרים שאין סובלים מקרירותם אך גם אינם חמים, אבל לא ירחץ במים חמים משום גזירת מרחץ. ובלילה של חג השבועות או ביום שלמחרת מותר אף להתרחץ במים חמים, ובתנאי שהמים התחממו בהיתר, כגון על ידי דוד שמש או על ידי שעון שבת (פניני הלכה שבת יד, ח; מועדים ה, י).

עוד צריך לזכור שלא להסתרק, משום שהסירוק משיר שיער והדבר אסור מהתורה.

ברכות השחר לנשארים ערים בלילה

גם מי שלא ישן בלילה מברך את ברכות השחר, מפני שברכות השחר נתקנו כהודאה על ההנאה הכללית שמתחדשת לבני האדם בכל יום, ולכן גם מי שלא נהנה באופן אישי מדבר מסוים – מברך עליו. אמנם לגבי מספר ברכות ישנם חילוקי מנהגים.

נטילת ידיים

לעניין נטילת ידיים, מוסכם שצריך ליטול ידיים לפני תפילת שחרית, אלא שנחלקו האם לברך על נטילה זו. למנהג אשכנזים, הטוב הוא להתפנות לפני התפילה ולנגוע באחד המקומות המכוסים שבגוף שמאז הרחצה הקודמת הזיע בו מעט, ובכך יתחייב בנטילת ידיים בברכה. אולם למנהג הספרדים, בכל מקרה אין לברך על נטילה זו.

ברכות התורה

מוסכם שאם ישן במשך היום שלפני כן לפחות חצי שעה, יברך בבוקר ברכות התורה. ואם לא ישן כלל במשך כל היממה, לדעת רוב רובם של הפוסקים יברך את ברכות התורה, אבל מכיוון שיש מעט פוסקים שסוברים שלא לברך, לכתחילה טוב לשומען מאדם שישן ולכוון לצאת בשמיעתן.

ברכת "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה"

יש אומרים שרק מי שישן בעצמו יכול לברכן, ועל כן נכון לשומען מחבר שישן ולכוון לצאת בשמיעתן. וכאשר אין שם מי שעומד לברכן, לדעת רוב הפוסקים יברך אותן בעצמו, וכך נוהגים כל הספרדים וחלק מהאשכנזים. ויש אשכנזים שנוהגים להחמיר מספק לאומרן בלא שם ומלכות. ואשכנזי שאינו יודע מה מנהגו, רשאי לנהוג כמנהג רוב ישראל ולברך את כל הברכות בעצמו.

סיכום

למנהג רוב ישראל, הנשארים ערים כל הלילה מברכים את כל ברכות השחר וברכות התורה. והמהדרים, כאשר יש להם אפשרות, יוצאים ידי חובת ברכות התורה וברכות "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה" בשמיעתן ממי שישן בלילה.

זמן הברכות

על פי ההלכה אומרים את ברכות השחר וברכות התורה סמוך לתפילת שחרית. ועל פי הקבלה נוהגים לומר את ברכות השחר אחר חצות הלילה, ואת ברכות התורה אחר עמוד השחר.

אכילה ושתייה בלילה ולפני תפילת שחרית

במשך הלילה מותר לאכול ולשתות בלא הגבלה. ומשיגיע לחצי שעה הסמוכה לעמוד השחר, אסור לקבוע סעודה, שמא ייגרר בסעודתו. בכלל זה אסור לאכול אז פת או עוגות בשיעור של יותר מכביצה, אבל מותר לאכול בלא קביעת סעודה ירקות ופירות ותבשילי מזונות בלא הגבלה. ומשעה שיעלה עמוד השחר אסור לאכול דבר וכן אסור לשתות קפה או מיץ, ואפילו מי שהתחיל לאכול או לשתות לפני כן – צריך להפסיק. ורק מים מותר לשתות אחר שעלה עמוד השחר.

הרב משה לוינגר זצ"ל

אשתי זכתה לנחם אבלים בבית משפחת לוינגר בחברון. כשבאה אצל הרבנית האבלה, מיד אמרה לה: מכל בתי המדרש, רק בית מדרשו של הרב קוק הבין את ערכה של ארץ ישראל. כל ההתיישבות ביהודה ושומרון והגולן מכוח בית המדרש הזה. ההצלה של מדינת ישראל בזכות ההתיישבות הזאת. לולי כל היישובים כל השטח הזה היה נשלט על ידי דאע"ש, וכל המדינה הייתה בסכנה.

כשעליתי מאמריקה, סיפרה הרבנית לוינגר, חשבתי שכבר הפסדתי את הזכות להיות מאנשי הבראשית שהיו שותפים במצווה של הקמת המדינה, ואז לאחר מלחמת ששת הימים, אמר לי ר' משה: הנה, גם לך יש הזדמנות להיות מאנשי בראשית.

הם יושבים אבלים, אבל הבית מלא חיוניות. נכדים ממלאים את כל החדרים. כל מנחם שמתחיל לספר על הרב משה זצ"ל, מיד מזדרז אחד הנכדים ומפעיל מכשיר הקלטה. בצד יושבת נכדה ומתמללת את ההספדים, ובצד השני נכד אחר מקליד את דברי המנחמים. נכון להיום מונים הילדים, הנכדים והנינים מאה וארבעים ותשעה, ועוד עשרים ושלושה חתנים וכלות של הילדים והנכדים. והרבנית אומרת בדמעות: רק להודות לה', רק להודות לה' על כל הברכה.

לאחר שהתחילו ליישב את חברון, היה הרב משה מכתת רגליו מעיר ולעיר ומתיכון לתיכון, ובכל מקום דרש ולימד על ערכה של תורת ארץ ישראל וקרא להצטרף למפעל ההתיישבות. אחת הבנות שנענתה לקריאתו הייתה ציפורה מרחובות, שעלתה לחברון ונישאה למנחם לבני, והקימה בית של חסד בקריית ארבע. לפני ימים ספורים, בגיל 63, נפטרה ממחלה קשה כשהיא מותירה אחריה משפחה מפוארת, שכבר עתה מונה 45 נפשות. שישה ילדים כבר זכתה לחתן, והם פרושים ברחבי יהודה ושומרון.