ארכיון הקטגוריה: כללי

עשר בשביל שתתעשר

שיעור חובת נתינת צדקה מההכנסה הכספית ,לאחר העניים, ניתן לפרנס גם עמלי תורה בכספי מעשר, מדאורייתא, מדרבנן או ממנהג – מהו תוקף החיוב במעשר,מי נחשב לעני בעצמו שפטור ממעשר כספים.

 

כמה צריך אדם לתת לצדקה

מצווה מן המובחר לתת חמישית מההכנסות לצדקה, ומידה בינונית לתת מעשר. והנותן פחות מזה, מקיים את מצוות הצדקה כמידת 'עין רעה' (רמב"ם מתנות עניים ז, ה; שו"ע יו"ד רמט, א).

ומקור לכך מדברי הפסוק (דברים יד, כב) "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה". אמרו חכמים (בספרי שם): אין לי אלא "תבואת זרעך" שחייבת במעשר, אבל רווחים מריבית וסחורה וכל שאר רווחים מניין? תלמוד לומר "את כל", שהיה יכול לומר הכתוב "את תבואתך" ולמה נאמר "את כל", ללמדנו שצריך להפריש מעשר גם מריביות ומסחורה ומכל דבר שאדם מרוויח בו.

וזהו שנדר יעקב אבינו בצאתו לחרן, שאם ה' יהיה עימו וישמור עליו ויתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש – "כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח, כב).

וכשנעמיק להתבונן בפסוקים נמצא שאפשר להבין שצריך לתת מעשר, ואפשר להבין שמצווה לתת שני מעשרות, ולכן נאמר "עשר תעשר" ו"עשר אעשרנו לך". ורמזה לנו התורה, שאכן מעשר הוא מידה בינונית, ושני מעשרות מידה טובה, וכפי שגם מן הפירות נצטווינו לתת שני מעשרות.

מעשר כספים  להחזקת לומדי תורה

אם יש עניים הנזקקים לצרכים בסיסיים כדוגמת מזון, בגדים וחימום – הם קודמים. אבל כשאין שם עניים שכאלה, מצווה לתת מעשר כספים לעמלי תורה. וכפי שכתב בספר אהבת חסד (חלק ב פרק יט): עיקר המעשר נתקן בשביל להחזיק לעמלי תורה, שזה לשון המדרש תנחומא (פרשת ראה): "עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר… רמז למפרשי ימים (היינו אותם אנשים שעוסקים במסחר) שיפרישו אחד מעשרה לעמלי תורה". וכן מבואר בשיטה מקובצת ובספר כנסת הגדולה, שמעשר כספים הוא כדוגמת המעשר הניתן לכהנים וללוויים, שנועד כדי שיתחזקו בלימוד התורה והפצתה בישראל.

אלא שכל זה אמור דווקא לגבי אותם לומדי תורה שראויים להוראה, ויש צורך לציבור שיהיו מורים ורבנים, ולכן יש לתת להם מלגות ומשכורת כדי לקיים על ידם את התורה בישראל. אבל מעבר לכך, כבר כתב הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה ג, י) שהרוצים להתפרנס מתלמוד תורה, מחללים את השם ומבזים את התורה ומכבים מאור הדת וכו'.

מהו תוקף החיוב לתת מעשר לצדקה

נחלקו הפוסקים בתוקף המצווה לתת מעשר וחומש. לדעת מיעוט הפוסקים החיוב מן התורה (כן משמע מתוספות תענית ט, א). ויש סוברים שהחיוב מדברי חכמים (ט"ז יו"ד שלא, לב). ויש סוברים שהחיוב מחמת מנהג (ב"ח שם).

אלא שצריך להדגיש, שעצם מצוות הצדקה היא מן התורה, רק שבדרך כלל צורכי העניים מרובים, ואין אפשרות לספק את צורכי כולם, ולכן יש צורך לקבוע כמה אדם צריך לתת לצדקה ולהחזקת לומדי תורה. ונקבע להלכה, שמידה בינונית לתת מעשר, ומידה טובה לתת חומש. מכאן שגם לדעת הסוברים שהמקור לתת מעשר הוא מחמת מנהג, הרי שמדובר במנהג שמפרש את מצוות התורה ונתקבל כהלכה מחייבת. ולכן הנותן פחות ממעשר אינו מקיים את מצוות התורה אפילו כמידה בינונית, אלא כמידת בעל עין רעה.

איזה עני פטור מלתת מעשר כספים

אם המקור להגדרת החיוב לתת מעשר הוא מן התורה, הרי שגם אדם עני, שמצבו דחוק מאוד, צריך לתת מעשר למי שעני ממנו או לצורך החזקת לימוד תורה, ורק באונס גמור הוא פטור. אבל אם נפסוק כדעת רוב הפוסקים, הסוברים שנתינת המעשר הוגדרה על ידי חכמים – הרי שמי שמצבו דחוק מאוד פטור מנתינת מעשר ויסתפק בנתינת מתנה קטנה למי שעני ממנו. אך מי שמצבו דחוק במקצת יהיה חייב במעשר כספים לשיטה זו. ואם נפסוק שנתינת מעשר כספים היא מנהג, אז גם מי שמצבו דחוק מעט יהיה פטור ממעשר כספים, והמנהג לתת מעשר חל רק על אנשים שמתפרנסים כממוצע פחות או יותר. כלומר, אם נחלק את האוכלוסייה לשלושה חלקים, הרי שכל הדיון נוגע לשליש התחתון, שהכנסתו נמוכה, אבל הנמצאים בשליש האמצעי, שהכנסתם סביב הממוצע, חייבים לכל הדעות בנתינת מעשר כספים.

ויש לדעת, שיש אנשים החיים בדוחק למרות שהכנסתם קרובה לממוצע (כשליש האמצעי), וזאת משום שהם הכניסו את עצמם להוצאות גדולות, כגון שקנו דירה במקום יקר יחסית. והפתרון אינו להימנע ממתן מעשר, אלא בהפחתת ההוצאות ובתכנון נכון.

עשר בשביל שתתעשר

דרשו חכמים (תענית ט, א): "עשר תעשר" – "עשר בשביל שתתעשר". ואף אמרו חכמים שמותר לנסות בזה את ה', שיפריש מעשר ויבחן את ה' לראות אם יעשיר אותו. אלא שצריך לדעת שברכה זו, כמו כל הברכות שהבטיחה התורה, אינה באה בדרך נס, אלא דרך עבודתו של האדם, שנאמר (דברים יד, כט) "למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה". אבל מי שיתבטל ולא יעבוד לא יזכה לברכה. וכן מי שיבזבז את ממונו על מותרות לא יוכל אח"כ להתלונן שלא זכה לעשירות. רק מי שיהיה חרוץ ויעבוד כראוי ויכלכל את מעשיו באופן סביר, יוכל לנסות את ה' ולראות בעיניו את הברכה שבזכות המעשר.

פרנסת ילדים או תשלום עבור לימודיהם מכספי מעשר

עד גיל 18 ההורים צריכים על פי החוק והמנהג המקובל לפרנס את ילדיהם, ואין לפרנס אותם מכספי מעשר כספים.

וגם עבור לימוד התורה של הילדים אסור לשלם מכספי המעשר, שהואיל ומצווה על ההורים ללמד את ילדיהם תורה, אין לקיים את החובה הזו על ידי כספי מעשר כספים, כשם שאין לקנות תפילין ומזוזות מכספי מעשר.

פרנסת ילדים מעל גיל 18 מכספי מעשר

עבור לימוד התורה שלהם אין לשלם מכספי מעשר, משום שגם כשהם גדולים, עדיין יש מצווה להורים לדאוג שילמדו תורה עד שיידעו את כל הדרוש לקיום חיי תורה ומצוות כהלכה. אבל כיוון שלפי הנוהג והחוק ההורים כבר אינם חייבים לפרנס את ילדיהם שעברו גיל שמונה עשרה, אם אין לילדים כסף משלהם והם חיים בחסכנות, הרי שהם נחשבים באותו זמן כעניים, ומותר להורים לשלם עבור מזונם ולבושם ממעשר כספים. לפיכך יכולים ההורים לשלם לישיבות גבוהות והסדר מכספי מעשר, שהכסף שההורים משלמים הוא עבור הפנימייה והאוכל (עפ"י שו"ע הרב הל' ת"ת א, ז).

אבל אם ההורים מבוססים ונותנים לילדיהם את צורכיהם בשפע, אין ילדיהם נחשבים כעניים, ואין אפשרות לשלם עבור הפנימייה שלהם מכספי מעשר כספים.

תשלום עבור לימודים אקדמיים

גם מה שההורים משלמים עבור לימודי מקצוע באקדמיה או במסגרות אחרות יכול להיחשב מכספי מעשר, שכן ידוע שהצדקה המעולה ביותר היא זו שמעמידה את העני על הרגליים באופן שיוכל אח"כ לפרנס את עצמו. והואיל והילדים כבר מבוגרים, ואין להם כסף משלהם, הרי שבאותו זמן הם נחשבים עניים, וההורים יכולים לשלם עבור לימודי המקצוע שלהם מכספי מעשר. וכן כאשר יתחתנו יוכלו ההורים לשלם עבור צרכי חתונתם ורהיטי ביתם מכספי מעשר.

בתנאי שהילדים חיים בחסכנות

וכל זה בתנאי שהילדים חיים באותו זמן בחסכנות, שאם לא כן אינם נחשבים עניים, ואי אפשר לשלם עבורם מכספי מעשר כספים.

למשל, אם הם קונים בגדים פשוטים וחוסכים בכל הוצאותיהם, אפשר להחשיבם כעניים, וממילא לשלם עבורם מכספי מעשר. אבל אם הם חיים ברווחה יחסית, קונים בגדים יקרים ומוציאים כסף עבור בילויים במסעדות, אין הם נחשבים כעניים, ואין להחשיב את מה שמוציאים עליהם כמעשר כספים.

וכן לגבי ילדים שהתחתנו, אם הם מחזיקים רכב, או שוכרים דירה באזור יקר, ברור שאין הם נחשבים כעניים, ואין להחשיב את מה שנותנים להם כמעשר כספים. וכן אם קנו רהיטים ומוצרי חשמל יקרים, אין הם נחשבים כעניים. שאם היו עניים היו קונים רהיטים ומוצרי חשמל פשוטים.

מצווה מן המובחר

אנשים שמשכורתם ממוצעת ורוצים לקיים את המצווה מן המובחר, מפרישים חומש, שהוא שני מעשרות. את האחד נותנים מיד לצדקה, ואת השני חוסכים עבור ילדיהם כשיהיו גדולים. שכפי שלמדנו, אם יחיו בחסכנות יוכלו לשלם מן המעשר השני עבור לימודיהם וחתונתם.

והמעמיק יבין איך הנוהגים באופן זה זוכים לאושר ועושר, שהעניין הרוחני יהיה מרכזי יותר בחייהם, וייוותרו להם חסכונות רבים עבור מה שבאמת יצטרכו לאחר שיתרגלו שלא לבזבז את כספם על מותרות.

 

הבהרה

נודע לי כי אהרן גרנות הבין ממקורבי שאני מסכים שייקח את הדברים שכתבתי בערוץ 7 ויכתוב אותם בנוסח של ראיון. לפיכך אני חוזר מהביקורת שכתבתי על כך. כמו כן הבנתי כי המשפט שנוסף שם בדברי נכתב על ידי רב אחר ובשגגה יוחס אלי. על הטענות כלפי העיתונות החרדית ביחסה לאמת וביחסה לציבור הדתי והתורני אכתוב בהזדמנות אחרת.

 

הרחקת ישמעאל לצורך תיקונו

שרה לא שיערה שהגר תכפור בבכירותה לאחר שתינתן לאברהם ,כניעתה של הגר למראית עין ומרידתו של ישמעאל * שרה מבינה שנוכחות הגר וישמעאל מסכנת את שליחות בית אברהם.

הכוונה הטובה בקירוב הגר

הכוונה בתחילה היתה טובה מאוד. בראות שרה אמנו כי עצר ה' את רחמה, החליטה בנדיבות רבה לתת את שפחתה הטובה לאברהם. היה בכך חסד לאברהם, שיזכה לבן לאחר שנים רבות כל כך, וחסד עצום להגר שפחתה, שתזכה להתקשר עם אברהם הצדיק והנכבד, וילדיה יסתפחו לחזון הגדול שהעמידו אברהם ושרה בעולם. היה ברור לשרה שהגר, שעד כה קיבלה את מנהיגותה בהכנעה ובאהבה, תמשיך להכיר בבכירותה, והילד שייוולד לה יתחנך על ברכיה. ובזכות נדיבותה יחיש ה' את גאולתה וייתן לה בן, ויצטרף בן הגר אל בנה להגשמת החזון הגדול שהעמידו בעולם, תוך הכרה בבכירותו של הבן שייוולד לשרה.

אבל תיכף לאחר שהגר הרתה, "ותקל גבירתה בעיניה". כבר לא המשיכה לשרת את שרה כבראשונה, וגם בליבה הפסיקה לכבדה, שאמרה: "שרה זו אין סתרה כגלויה, מראה עצמה כאילו צדקת ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי מיד" (רש"י בראשית טז, ד).

ושרה אמנו עינתה אותה ויסרה אותה כדי להעמידה במקומה. והרמב"ן והרד"ק סוברים שלא נהגה כשורה. אולם שרה אמנו הצדקת עוד קיוותה שאם תענה את הגר השפחה, תבין הגר את מקומה והעניינים יסתדרו כבראשונה. אך הגר כבר לא הסכימה לקבל את מרותה וברחה מן הבית. רק לאחר שמלאך ה' אמר לה "שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה" (בראשית טז, ט), חזרה הגר וכפפה ראשה וקיבלה את מרותה של שרה. היא ילדה את ישמעאל, וגידלה אותו על ברכי אדוניה – אברהם ושרה.

גם לאחר שנולד יצחק, נראה היה לכאורה שהגר מקבלת את בכירותו של יצחק בן הגבירה. אולם כשגדל יצחק והיה לילד החל ישמעאל לצחק כנגדו. אם יצחק משתדל להתגדל בצדיקות, אז הוא יסלול דרך אחרת. יש אומרים שהחל לנהות אחר עבודה זרה וגילוי עריות, ויש אומרים ששיחק עם יצחק במשחקים שסיכנו את חייו וגילו את רצונו הפנימי לרוצחו נפש, כי שנאו על שתפש את מקומו. והיו הבריות אומרות: ראו את אברהם העברי שכל ימיו הטיף לנו להיזהר מגזל, מעריות ומרצח, והנה בנו ישמעאל, פרא אדם.

 

ההחלטה על הגירוש

אז הבינה שרה אמנו שאין סיכוי שהגר וישמעאל יילכו בדרך אדוניהם. חזרתה של הגר היתה מן השפה ולחוץ, ובאמת היא לא קיבלה את הנהגת שרה ושכחה את חסדה אשר נתנה לה את אישה, ומתוך כך ישמעאל הולך ויוצא לתרבות רעה. ואם יישארו בביתם, חזונם הגדול לבנות משפחה ועם שיתקנו את העולם עלול לרדת לטימיון. "ותאמר לאברהם: גרש את האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק".

והיה הדבר קשה מאוד לאברהם אבינו. הוא, שכל ימיו קרב באהבה רחוקים, נתבע עתה לגרש את בנו אהובו. "ויאמר אלוקים אל אברהם: אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי ביצחק יקרא לך זרע".

הגירוש כואב

אילו היו הגר וישמעאל נפרדים מתוך השלמה שאכן טוב להם לבנות את עתידם במקום אחר, הגירוש היה נעשה קל, וייסורי המצפון היו נרגעים מעט. אבל כנראה שעוד בימים האחרונים הקדיח ישמעאל את תבשילו והתפרע והרשיע ויצא לתרבות רעה, עד שלא יכול אברהם להוציאו מביתו בכבוד עם מתנות כפי שחפץ, וגורשו הגר וישמעאל בבושת פנים (עיין שמו"ר א, א). ולא זו בלבד, אלא שלמרות שאברהם הנחה אותם בדרכם, הם טעו בדרכם וישמעאל חלה עד שכמעט מת בצמא, ורק בנס ניצלו.

הגירוש מוצדק

ואין בזה שום קטרוג על שרה אמנו ואברהם אבינו. והראייה שבראש השנה, יום שבו נזהרים מכל שמץ של קטרוג על ישראל, תיקנו לנו חכמים לקרוא על גירוש הגר וישמעאל. לאמור, הגזרה האלוקית לגרש את האמה ואת בנה היא גם כאשר הדבר אינו נעים. כי הדין הוא דין, והגר שכפרה בטובתה של שרה, וישמעאל שעוד בהיותו בבית אברהם העיז לעבוד עבודה זרה, לגזול ולאיים ברצח, צריכים לקבל את עונשם. ודווקא כשישראל מכירים בייחודם וסגולתם מכל העמים, הם זוכים בדין לשנה טובה.

דאגתו של אברהם ודאגתה של שרה

לאחר גירושם, היה אברהם דואג על בנו ישמעאל, ושרה דאגה שמא מרוב טובו ורחמיו יחזירם לביתם ויטשטש את מעמדו של יצחק כיורש היחידי שלו ארץ ישראל.

אמרו חכמים: "לאחר שלוש שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו, ונשבע לשרה שלא יירד מעל הגמל במקום שישמעאל שרוי שם. והגיע לשם בחצי היום, ומצא שם את אשתו של ישמעאל. אמר לה: היכן הוא ישמעאל? אמרה לו: הלך הוא ואמו להביא פירות ותמרים מן המדבר. אמר לה: תני לי מעט לחם ומים כי עייפה נפשי מדרך המדבר. אמרה לו: אין לי לחם ולא מים. אמר לה: כשיבוא ישמעאל הגידי לו את הדברים הללו: זקן אחד מארץ כנען בא לראותך ואמר החלף מפתן ביתך שאינה טובה לך. וכשבא ישמעאל מן המדבר הגידה לו אשתו את הדברים הללו, ובן חכם כחצי חכם, והבין ישמעאל ושילחה. שלחה אמו ולקחה לו אישה מבית אביה ופטימה שמה. ועוד אחר שלש שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו, ונשבע לשרה כפעם ראשונה שאינו יורד מן הגמל במקום שישמעאל שרוי שם. והגיע לשם בחצי היום, ומצא שם אשתו של ישמעאל, ואמר לה: היכן הוא ישמעאל? אמרה לו: הוא ואמו הלכו לרעות את הגמלים במדבר. אמר לה: תני לי מעט לחם ומים כי עייפה נפשי מדרך המדבר. והוציאה לחם ומים ונתנה לו. עמד אברהם והיה מתפלל לפני הקב"ה על בנו, ונתמלא ביתו של ישמעאל מכל טוב ממון וברכות. וכשבא ישמעאל הגידה לו את הדבר, וידע ישמעאל שעד עכשיו רחמי אביו עליו כרחם אב על בנים" (פרדר"א ל, ילקו"ש צה).

חזרתם בתשובה

ודווקא לאחר שגורשו והתייסרו הכירו הגר וישמעאל בחטאם וחזרו בתשובה. ונתקיימה ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאברהם, "ואתה תיקבר בשיבה טובה", שזכה לראות את בנו ישמעאל חוזר בתשובה (ברא"ר ל, ד). וזהו שנאמר (בראשית כה, ח): "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה", ששניהם בניו, והסכים ישמעאל שיצחק הוא ממשיכו העיקרי של אברהם, ועל כן הלך אחריו (ב"ב טז, ב).

ומכל מקום, כל עוד היתה שרה בחיים לא הסכימה שיחזרו לביתם, כדי שיהיה ברור באופן מוחלט וסופי כי יצחק הוא ממשיכו של אברהם, ורק לו הייעוד האלוקי לספר תהילת ה' בעולם ולגלות את השכינה בארץ ישראל. והלכו הדברים והתבררו עד הגיעם אל השיא בעקדת יצחק. ומיד לאחר הגעת יצחק אל מדרגתו העליונה, נסתלקה שרה.

החזרת הגר לבית אברהם

כשגורשו הגר וישמעאל, היה נראה כי טעתה שרה שנתנה את הגר שפחתה לאברהם. אולם הקב"ה המנהיג את העולם, שומר את רגלי חסידיו שלא תצא תקלה מתחת ידם, שהואיל וכוונתם טובה, סופה להתגלות.

ואכן, דווקא לאחר שגורשו הבינו הגר וישמעאל שחטאו. ישמעאל הכיר בבכירותו של יצחק, והגר הכירה בעליונותה של שרה, קשרה עצמה למורשתו של אברהם, לא טעתה יותר אחר עבודה זרה, ולא נתקשרה לאיש מלבד אברהם, ונשתנה שמה על שם כך לקטורה (זוהר ח"א קלג, ב). והסוף המופלא, שלאחר ששלח אברהם את עבדו להביא אישה לבנו יצחק, הלך יצחק בן שרה להחזיר את הגר-קטורה אל אביו אברהם (ברא"ר ס, יד). וזכתה קטורה ללדת לאברהם עוד ששה בנים. אולם את מורשתה של שרה שמרו, שיצחק אבינו הוא היורש היחיד של המורשת האלוקית וארץ ישראל.

ובאה רבקה ונכנסה לאוהל שרה, וחזר הנר לדלוק מערב שבת לערב שבת, כשם שהיה דולק אצל שרה אמנו וכשם שעתיד לדלוק במשכן. וחזר עמוד הענן להיות קשור על האוהל, כשם שהיה קשור אצל שרה אמנו וכשם שעתיד להיות קשור מעל עדת ישראל במדבר, ושרתה הברכה בעיסה (ברא"ר ס, טז).

כאז כן היום

כאז כן היום, חשבנו שאם נהיה טובים לשכנינו הערבים בני ישמעאל, אם נפריח את הארץ שהיתה שממה תחת ידיהם, אם נפתח את הכלכלה ורמת חייהם תעלה, אם נעניק להם זכויות שאין לשום ערבי במדינות ערב, יכירו לנו טובה. אבל ככל שתרמנו לשגשוגם – מלחמתם בנו גברה. וגם אם ננסה לענותם, לנצחם במלחמות, יקטרגו עלינו (כפי שקרטגו הרמב"ן והרד"ק על שרה אמנו). הדרך היחידה היא לחזק את אופייה היהודי של המדינה, להבהיר לכל כי הארץ הזו היא שלנו, ואין לשום עם אחר חלק ונחלה כאן. ומי שמקבל זאת באהבה – יכול לחיות עמנו כאן כדין גר תושב. אבל כלפי מי שאינו מקבל זאת, צריך לפעול בכל האמצעים העומדים לרשותנו כדי לגרשו מכאן. ורק אז, כשיישבו במקום אחר, יוכלו בני ישמעאל להתבונן בכל הטוב שהבאנו להם ולעולם, ויכירו במעלתנו, שאנו בני ישראל מקבלי התורה ויורשי הארץ שהובטחה לאברהם, ויצטרפו אף הם עמנו לתיקון עולם במלכות ש-די.

בין ישראל לעמים

היחס לבני עמים ודתות אחרות: דחייה או אהבה? * דברי הרב קוק על השאיפה להיטיב לעמים כולם * טיפוח שנאה כללית לכל העמים הורס את יסודות היהדות

תעודת כשרות רגילה אינה מבטיחה כשרות במסעדות, משום שהפיקוח על המסעדות קשה יותר, ואין בתעודת כשרות רגילה יותר מהבעת תקווה שאכן בעל המסעדה מילא את הנחיות הרבנות, אבל אין משגיח שבפועל יפקח על כך. אמנם במסעדה חלבית, שבעיות הכשרות קלות יותר, המקל לאכול בכשרות רגילה של רבנות אמינה, יש לו על מה לסמוך

  בני נח

פעמים רבות אנו מתלבטים בנוגע ליחסנו לגויים. האם עלינו לבקר את הנטיות הרעות שלהם, את זה שהם העדיפו ללכת אחר כל מיני דתות אליליות במקום לקבל את התורה שניתנה לישראל בסיני, וכפי שאמרו חכמים שנקרא שמו הר סיני משום "שירדה שנאה לאמות העולם עליו", ושנקרא הר חורב מפני "שירדה חורבה לאומות העולם עליו" (שבת פט, ב). או שעלינו לאהוב את הגויים, שהרי ראוי לאדם לאהוב את כל הברואים, ובמיוחד את המורכבים והמעולים שבברואים – את בני האדם שנבראו בצלם אלוהים.

כתב מרן הרב קוק זצ"ל: "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם". ומתוך כך צריך יהודי לחפוץ "בעילויים ותקומתם הרוחנית והחומרית". "והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמה שבעולם". אבל העמדה הבסיסית היא של אהבה. וזהו ייעודו של עם ישראל, להיות אור לגויים כדי לתקן יחד עימהם את העולם בדבר ה'. "אי אפשר כלל לבוא לידי רום הרוח של "הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו", בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם, לשפר את קנייניהם, לאשר את חייהם". זוהי תקוות הגאולה, ושאיפה זו מקרבת את הגאולה. "תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל".

"בכל מקום שאנו מוצאים רמזי שנאה, הרינו יודעים ברור שהכוונה רק על הרשעה, שהיא מרתקת בחזקה את האיגוד של עמים רבים… אבל עלינו לדעת כי נקודת חיים, אור וקודש, תמיד לא זזה מהצלם הא-לוהי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו, וגרעין קודש זה ירומם את הכול…" (מידות ראיה אהבה ה).

למרות שינויי הדעות והדתות

אבל אנחנו מכירים את המציאות. יש הבדל בין לומר באופן עקרוני שעם ישראל הוא לב שבעמים, ותפקידו לתקן את העולם יחד עם כל העמים, לבין הקשר הממשי עם הגויים. כי בפועל ההבדלים העמוקים עלולים ליצור מרחק גדול, ובמיוחד שיש טענות מוצדקות כנגד הגויים, שכוחניות ותאוותנות הן המניע הראשי של כל האומות. לפיכך ממשיך הרב זצ"ל ומבאר: "אהבת הבריות צריכה טיפול מרובה, להרחיבה ברוחב הראוי לה… והיא צריכה להתפשט על כל האדם כולו, למרות כל שינויי דעות, דתות ואמונות. ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים". ואי אפשר להסתפק בהבעת עמדה עקרונית של יחס חיובי לכל הברואים, אלא האהבה צריכה לבוא לידי מימוש בהתעניינות אמיתית, ברצון להיטיב. "נכון הדבר לרדת לסוף דעתם של העמים השונים, כמה שאפשר ללמוד את אופיים ואת תכונותיהם, למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית על יסודות המתקרבים למעשה".

וזוהי מעלתו המיוחדת של עם ישראל, שהוא עם ששואף באמת לתיקון עולם. ולכן רק יהודי ששותף לחזון הגדול הזה יכול לאהוב באמת את עם ישראל, לב העמים. וכדברי הרב: "רק על נפש עשירה באהבה הבריות ואהבת אדם תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית והמעשית". ואילו טיפוח שנאה כללית לכל העמים הורסת את יסודות היהדות. והיא "מהמחשכים הנוראים שגורמים הריסה כללית לכל בניין הטוב הרוחני, שכל נפש עדינה מצפה לאורו" (מדות ראיה, אהבה, י).

האהבה האמיתית מגבירה את שנאת הרע

ודווקא מתוך האהבה האמיתית לבני האדם, ומתוך האכפתיות העמוקה ביחס למצבם, מתגברת השנאה לרשעים שמקלקלים ומשחיתים את העולם. אם אפשר לתקנם – מוטב, אך אם ימשיכו ברשעתם, נלחמים בהם עד כלותם. וכדוד המלך שקרא לכל העמים להריע לאלוקים בקול רינה (תהלים מז, ב), אבל על הרשעים התפלל: "ארדוף אויבי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם" (שמואל ב' כב, לח).

איך אפשר לאהוב עובדי עבודה זרה

ולכאורה יש לשאול, היאך כתב הרב שלמרות שינויי דתות ואמונות, יש ללמוד את אופיים של העמים למען דעת איך לבסס את האהבה אליהם הלכה למעשה. והלא הלכה היא שבן נח שעבד עבודה זרה חייב מיתה?

אלא שרק בן נח שעבד עבודה זרה במזיד חייב מיתה (רמב"ם מלכים י, א). וכדי לחטוא בזה במזיד צריך להכיר את אמונת ישראל, שרק היא אמונה מופשטת ללא שמץ אליליות. ולכן עמים שלא נחשפו כראוי לאמונת ישראל, אינם נשפטים בחומרה על טעותם. ובמיוחד כשעם ישראל בגלות, קשה מאוד היה לגויים להכיר בגדולת אמונת ישראל.

ובכלל, צריך לדעת שאבן הבוחן לגויים, לרמת אמונתם ומוסריותם, הוא יחסם לישראל, נושאי דבר ה' בעולם. ולכן אותם הנוצרים שמעת חזרת ישראל לארצם החלו להכיר במעלתם של ישראל, והינם שואפים בכל ליבם להתגשמות דברי הנביאים שניבאו טוב על ישראל, הרי הם מן הגויים הטובים והצדיקים. וכל הלוחמים נגד ישראל או מנסים להעבירם על דתם, הם רשעים.

וככל שנזכה יותר לקדש שם שמים, כך יותר עמים יקראו בשם ה' אלוקי ישראל.

סכנת בית המשפט

כבר כתבתי מספר פעמים על כך שבית המשפט העליון הפך להיות הממסד הממלכתי העוין ביותר היהדות והציונות. הוא זה שביטל את סמכותה הבלעדית של הרבנות לקבל גרים, בהכירו בגיור רפורמי. הוא שהעלה את השפה הערבית למעמד שווה כמעט לשפה העברית, לאמור אין המדינה יהודית. הוא שכרסם בקדושת המשפחה וכפה על המדינה להכיר ב'נישואים' חד מיניים ונישואי תערובת. והוא שכופר בזכותה של מדינת ישראל לעסוק ביישוב יהודים בארצם. ובשני מאמרים בקיץ תשס"ז אף הרחבתי בתיאור התערבותו של בג"ץ בסמכות הרבנות להחליט למי ראוי להעניק כשרות ולמי אין ראוי.

שינוי מסוים

אולם בשבוע האחרון אירע שינוי, ובג"ץ נמנע מלהתערב בשיקולי הרבנות.

בעקבות הקמתם של אין ספור גופי בד"צ למיניהם, שמנפיקים תעודות נאות של כשרות "למהדרין מן המהדרין", אבל בפועל אינם מפקחים כראוי על המסעדות, הודיעה הרבנות הראשית על הסרת הכשרות ממסעדות שיתלו מודעת כשרות 'מהדרין' של מקצת מן הגופים הללו. הואיל ויש בדבר הונאה, שהציבור התמים סבור שמדובר על כשרות מהודרת, בו בזמן שבפועל ההשגחה אינה ראויה אפילו לכשרות רגילה.

נציגי אותם בד"צים ומסעדות עתרו לבג"ץ, כדי שיורה לרבנות להנפיק תעודות כשרות למסעדות שמרמות את הציבור בחזות מהדרין. אולם למרבה הפלא נמנע הפעם בג"ץ מלהתערב. לא מזמן עוד החליט בג"ץ לחייב את הרבנות להנפיק תעודת כשרות לנוצרים. אבל כנראה שהמחאות הציבוריות מועילות, והפעם הוא נמנע מלהתערב.

לא סביר שיש כאן תהליך עמוק של חזרה בתשובה. העמדה הבסיסית השוללת את אופיה היהודי של המדינה, נותרה על כנה. אלא שמבחינה טקטית, שופטי בג"ץ מבינים שהם הגדישו את הסאה.

אכילה במסעדות

בתוך כך כדאי לחזור ולהמליץ שלא לאכול במסעדות בשריות שאין להן תעודת כשרות למהדרין מגוף כשרות מוכר וידוע. וגם מי שרגיל לאכול בביתו בשר כשר בלבד, כדי שיוכל לסמוך שאכן הבשר שהוא אוכל בחוץ הוא כשר, עליו לאכול במסעדה שהכשרות שלה היא 'גלאט'. ואין דין מסעדות כדין מפעלים גדולים, שכאשר יש להם תעודת כשרות רגילה מרבנות אמינה, אפשר לסמוך שאכן המאכלים כשרים. במסעדות תעודת כשרות רגילה אינה מבטיחה כשרות, משום שהפיקוח על המסעדות קשה יותר, ואין בתעודת כשרות רגילה יותר מהבעת תקווה שאכן בעל המסעדה מילא את הנחיות הרבנות. אבל אין משגיח שבפועל יפקח על כך. ואגב, מי שיעיין באותיות הקטנות של תעודות הכשרות של הרבנות, ימצא שפעמים רבות כתוב שם שהכשרות מותנית בכך שהעובדים שומרי מצוות, דבר שבפועל אינו מתקיים.

אמנם במסעדה חלבית, שבעיות הכשרות קלות יותר, המקל לאכול בכשרות רגילה של רבנות אמינה, יש לו על מה לסמוך.

גלאט ואבקת חלב נוכרים וג'לטין

נשאלתי על ידי בני זוג, איזו רמת כשרות ראוי להנהיג בביתם. הבעל היה רגיל לאכול בשר כשר, מוצרים עם אבקת חלב נוכרים וג'לטין, ואילו האישה מחמירה בזה. כל אחד מהם מעוניין להמשיך במנהגיו, ושאלתם היא כיצד עליהם לנהוג.

השבתי שעליהם להנהיג בביתם מנהג אחד, שלא יתכן לקיים בבית אחד שני מנהגים שונים, ואין לך "לא תתגודדו" גדול מזה. על כן צריכים לעשות פשרה שתתאים להלכה. לפיכך, לגבי הבשר יקפידו לאכול 'גלאט', הואיל ולשיטת המחמירים בזה בשר רגיל אינו כשר, וכיוון שהספק הוא ספק דאורייתא, יש להחמיר. ומה שרבים הקילו לאכול בשר כשר, הוא מפני הדוחק הגדול, אבל כיום שעלות הבשר ה'גלאט' אינה משמעותית כל כך ביחס למשכורות המקובלות, נכון להחמיר. ובוודאי שאין ראוי שאישה שכבר היתה רגילה להחמיר תשנה את מנהגה להקל לאכול בשר שאינו 'גלאט', שלדעת רבים מהפוסקים אסור מהתורה לאוכלו. לעומת זאת, לגבי אבקת חלב וג'לאטין, שגם האוסרים מודים שהאיסור מדברי חכמים, ינהגו להקל, שכך הוא הכלל שספק דרבנן לקולא.

ובא השלום למעונם.

דרשה לשבת תשובה

מדוע התשובה המתוארת בפרשת 'וילך' אינה נענית? * התקבלות התשובה בעקבות ייסורי הגלות מותנית במאמץ לשוב לארץ וליישבה * הסיבה העיקרית לגאולה: ביטול חילול השם של הגלות .

וזו השעה שהמתנחלים הצדיקים צריכים להתעורר. אם גוזרים שלא לבנות עוד בתים, אזי צריכים לבנות קומה שנייה, ולהפוך את הגג לדירה נוספת. ויש אנשים שזכו לבנות בתים גדולים, ובחסדי ה' ילדיהם גדלו והתחתנו, והם יכולים להסתפק בפחות, ולבנות בביתם עוד דירה או שתיים לזוגות צעירים. לפי חשבון זהיר, ניתן באופן זה להוסיף ביישובים הקהילתיים אלפי דירות בשנה

מדוע במקום אחד התשובה מועילה ובשני אינה מועילה

בפרשת 'וילך' מגלה ה' למשה רבנו כי לאחר מותו יזנה העם אחרי אלוהי נכר, ויפר את ברית ה'. "וחרה אפי בו… ועזבתים והסתרתי פני מהם… ומצאוהו רעות רבות וצרות". ואז יתעוררו ישראל לתשובה, ויבינו שכל הצרות הגיעו מפני עזיבתם את ה'. "ואמר ביום ההוא: הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה". והיה צפוי לכאורה שלאחר שישראל יתעוררו לתשובה, ה' שהוא א-ל רחום וחנון, יסלח לעוונם. אבל אומר ה' למשה, כי למרות שיבינו שכל הצרות באו מפני שאין אלוקים בקרבם, לא יסלח להם, ולהיפך – ימשיך להענישם בחומרה יתירה. "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, על כל הרעה אשר עשה". והשאלה היא נוראה: וכי זו התגובה הראויה להכרה של ישראל בחטא?! ואכן, פעמים רבות שאלו יהודים בגלות, מדוע מסתיר ה' פניו מאיתנו? מדוע אינו שומע את זעקתנו?

ויותר קשה, שלעומת זאת בפרשת 'נצבים' למדנו, כי לאחר אשר "יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה, אשר נתתי לפניך, והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה. ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצווך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ל, א-ב) . וכפי שברור מהמשך הפסוקים (ו-ח), אין הכוונה כאן לתשובה שלימה כלל, כי רק אח"כ מסופר שיחזרו לקיים את כל המצוות. ואע"פ כן בזכות התשובה הקטנה זוכים לאתחלתא דגאולה: "ושב ה' אלוקיך ואת שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלוקיך ומשם יקחך. והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, והיטבך והרבך מאבותיך" (שם ג-ה).

קריאה לדבקות אינה מועילה בלי מעשה של עלייה והתיישבות

התשובה נוראה כמו השאלה. כאשר מתחננים אל ה' שיושיענו מצרות הגלות בלי שמתאמצים לעלות לארץ וליישב אותה, מתגברות הצרות יותר. אבל כאשר מתחילים לחזור לארץ, זוהי התחלת התשובה באמת. ואז הקב"ה נענה, ומסייע בידינו להתקבץ מארבע כנפות וליישב את הארץ ולזכות בטובה וברכתה.

כי העיקר הוא כבוד שמיים וכבוד ישראל, וכאשר מבקשים שה' יהיה בקרבנו ואין עולים לארץ ומיישבים אותה, הרי שכל הפנייה אל ה' היא אך ורק על צרכי הפרט (ואפילו צרכים רוחניים), תוך הפניית עורף לייעוד העיקרי של עם ישראל – לקדש שם ה' לעיני הגויים ולתקן עולם במלכות שד-י. וזהו שנאמר שם בהמשך (לא, יט): "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת … שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל". ומה נלמד בשירת האזינו? שהעיקר תלוי בכבוד שמיים וכבוד ישראל עמו. שהעוון שגורם לכל הצרות הוא חילול ה' של שכחת הייעוד האלוקי והליכה אחר אלוהי נכר. וגם הגאולה תלויה בכבוד שמיים, שלא יאמרו הגויים שהכוח בידיהם, ואין ה' יכול להציל את עמו (דברים לב, כו-כז). ולכן גם אם לא יעשו ישראל תשובה ראויה, סוף הגאולה לבא, כדי לגלות את דבר ה' לעולם.

בפרשת 'נצבים' התשובה ביישוב הארץ

אבל כאשר ישראל מתעוררים לעלות לארץ וליישבה, כפי שמבואר בפרשת 'נצבים', מתחיל הקב"ה להשפיע עליהם ברכה, ומתוך כך זוכים להגיע לתשובה גדולה. וכן מצינו שעיקר העונש ועיקר השכר סובב על עניין ארץ ישראל. לפני פרשיית התשובה בפרשת 'ניצבים', התורה מתארת את עונש החורבן והשממה של ארץ ישראל, עד שכל הגויים יאמרו: "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חורי האף הגדול הזה. ואמרו: על אשר עזבו את ברית ה' אלוקי אבותם אשר כרת עמם בהוציאו אותם מארץ מצרים, ויילכו ויעבדו אלוהים אחרים וישתחוו להם, אלוהים אש לא ידעום ולא חלק להם. וייחר אף ה' בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה. וייתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול, וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" (כט, כא-כז). וממילא מובן שאח"כ התשובה שעושים ישראל היא בחזרה לארץ ויישובה והפרחת שממותיה, ומתוך כך זוכים לברכה רבה, ואח"כ נאמר: "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך… ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצוותיו אשר אנכי מצווך היום" (דברים ל, ו-ח). וכן ביאר מרן הרב קוק זצ"ל (אורות התשובה יז, ב).

וכן מבואר ביחזקאל

וכן למדנו בנביא יחזקאל (פרק לו) כי אין חילול ה' גדול יותר מהיות ישראל בגלות. "ויחללו את שם קודשי באמור להם, עם ה' אלה ומארצו יצאו". וזו הסיבה העיקרית לגאולה – "ואחמול על שם קדשי אשר חיללוהו בית ישראל בגויים אשר באו שמה. לכן אמור לבית ישראל… כה אמר ה' לא למענכם אני עושה בית ישראל, כי אם לשם קודשי אשר חיללתם בגויים". והיאך היא הפסקת חילול ה' – "ולקחתי אתכם מן הגויים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם". תחילה קיבוץ גלויות, ורק אח"כ, עם התבססות ההתיישבות, "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם" (יחזקאל לו, כ-כו). וממילא מובן שההתאמצות על יישוב הארץ והפסקת חילול ה' היא המפתח לתשובה האמיתית ולקירוב הגאולה.

ההתרשלות מיישוב הארץ – שורש הפורענות

ואפילו בתקופת הראשונים, שהיה קשה מאוד לעלות לארץ וליישבה, לדעת רבי יהודה הלוי היה צריך להתאמץ לעלות לארץ. וכך כתב בספרו הקדוש והטהור 'הכוזרי' (ב, כד-כה), שמלך כוזר שאל את הרב, אם ארץ ישראל מקודשת ומשובחת כל כך, ומצווה גדולה לגור בה, איך אתם נשארים בגלות ואינכם עולים לארץ? ומשיב הרב: "אכן מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר! כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקיים הייעוד אשר יעד ה' לבית השני". שאילו היו כל ישראל נענים לקריאה ועולים לארץ, היינו זוכים אז לגאולה שלימה. אבל כיוון שרק מקצת ישראל עלו לארץ, ורוב הנכבדים והחשובים נשארו בגלות, נתקיימו ההבטחות האלוקיות על הגאולה במידה מצומצמת בלבד (עיין יומא ט, ב), עד שבית המקדש חרב ושוב ירדנו לגלות קשה יותר.

סיום הכוזרי

ולכן בסיום ספר הכוזרי, הרב נפרד מהמלך כדי לעלות לארץ. ומאחר שפרידתו קשה עליו, המלך משדלו להישאר עמו, וטוען כלפיו שיוכל להתקרב אל ה' גם בחוץ לארץ, ומלבד זאת, מסוכן לעלות לארץ. והרב עונה כי ארץ ישראל היא מקום השכינה, והיא המקודשת לאלוקי ישראל, ואין מעשה המצוות שלם אלא בה. ולסכנות אין לחשוש כל כך – עובדה שסוחרים מפליגים למקומות שכאלה כדי להרוויח ממון. ושוב טוען המלך, הלא ה' יודע את כוונתך הטובה להתקרב אליו, ומדוע תצטרך להתאמץ כל כך בעלייה לארץ. והרב משיב, שרק כאשר אין אפשרות לעשות את מעשה המצווה, יש ערך לעורר את התשוקה לבניין הארץ. אבל כאשר אפשר לקיים את המצווה בפועל, אסור להסתפק בכוונה. ואכן כך עשה רבי יהודה הלוי, עזב את כבודו ומעמדו בספרד ומסר נפשו לעלות לארץ.

לימינו

והנה עתה, כשאנו שומעים איך מנהיגים רבים בעולם כופרים בזכותנו על יהודה ושומרון, ולעומתם, חסידי אומות העולם מאמינים כי ה' נתן את הארץ הקדושה לעם סגולתו, והכול עומד ותלוי על יסוד האמונה בה' אלוקי ישראל – עלינו להתחזק מאוד במצווה הקדושה של הרחבת ההתיישבות ביהודה ושומרון. לא מקרה הוא ששאלת יהודה ושומרון עומדת בראש סדר היום הבינלאומי, שכן יסוד גאולת ישראל והעולם תלוי במצווה הגדולה הזו של יישוב הארץ, שאמרו חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה נג), והיא הבסיס העיקרי לקידוש ה' בעולם.

מדוע גדול כל כך ערכה של מצוות יישוב הארץ

ויש שואלים, היאך יתכן שמצוות יישוב הארץ חשובה כל כך, והלא כולה ארציות, ואילו המצוות הקדושות באמת קשורות לעניינים שבין אדם למקום, לדברים שמעל לעיסוקי העולם הזה. אולם עצם השאלה מבטאת חסרון אמונה, לפיה ה' אינו מתגלה בעניינים הארציים. וזה החיסרון העיקרי של הגלות, שאין לנו יכולת לגלות את הקדושה בפועל, בתוך המציאות. וכל תפקידנו בגלות הוא לשרוד על ידי קיום מצוות פרטיות שמקיימות אותנו על ידי התחברות אל מה שמעבר למציאות. אבל עיקר תכלית בריאת העולם לגלות שם ה' בארץ, בתוך המציאות הארצית. לעשות לה' דירה בתחתונים, כדברי המקובלים. שעל ידי כך מתגלה אמונת היחוד, ש"ה' הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (דברים ד, לט). ולשם כך ברא הקב"ה את ארץ ישראל, שהיא מסוגלת לגילוי הקדושה בפועל. ומתוך ההתעסקות במצוות יישוב הארץ מתגלה ערכן של כל העבודות וכל המלאכות שעוסקות ביישובו של עולם. וכל הבנאים והחקלאים והנגרים והמדענים והבנקאים ושאר בעלי המלאכה שעושים את מלאכתם נאמנה נעשים על ידי כך צדיקים, שהם עוסקים במצוות יישוב הארץ, וכדברי ה'חתם סופר' (סוכה לו). ומתקיים בנו הפסוק (ישעיה ס, כא-כב): "עמך כולם צדיקים, לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. הקטון יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, אני ה' בעיתה אחישנה". ומתוך כך מתגלה הערך האלוקי בכל מה שברא הקב"ה בעולמו – בחכמות השונות, באומנות, במוזיקה, בספרות, בשירה, בכל התרבויות ובכל הלשונות (עיין באורות התחיה טז).

הגאולה השלימה

וזוהי הגאולה השלימה, שדבר ה' יתגלה בכל תחומי החיים בלא יוצא מן הכלל, וכפי שנאמר (יואל ד, יח): "והיה ביום ההוא ייטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וכל אפיקי יהודה ילכו מים, ומעיין מבית ה' ייצא והשקה את נחל השיטים". ונחל השיטים הוא הנחל שאמרו חכמים (במדב"ר כ, כב) שגורם לחטא התאווה, ולכן חטאו בו ישראל בזנות, ואפילו נחל זה יתוקן על ידי המים שיקבל מבית ה', והתאווה תהפוך לאהבה מלאת חיים וקדושה.

עוון הגויים הרוצים ליטול מישראל את נחלתם

והכול תלוי ביישוב הארץ ובקידוש ה' לעיני האומות, כמו שנאמר (יואל ד, א): "כי הנה בימים ההמה ובעת ההיא אשיב את שבות יהודה וירושלים. וקבצתי את כל הגויים והורדתים על עמק יהושפט, ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל אשר פזרו בגויים ואת ארצי חילקו". חבל שאין מזכירים פסוקים אלה לנשיא ארה"ב ולשאר מנהיגי העולם התובעים מאיתנו לחלק את הארץ. וממשיך הנביא לתאר את חטא הגויים ועונשם אשר יבוא עליהם ועל בניהם ועל ארצם. ושלא כמו שהם תובעים להקפיא את הבנייה ביהודה וירושלים, "ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור. ונקיתי דמם לא נקיתי וה' שוכן בציון".

המזלזלים במצווה

ויש טועים לחשוב שהעיקר הוא להתמרמר "על כי אין ה' בקרבי", ולכן "מצאוני הרעות האלה", ומעלימים עיניהם מכבוד שמיים וכבוד ישראל, ולא אכפת להם מההתנחלויות, ולא כואב ליבם על חילול ה' הנורא שאומות העולם טוענות נגדנו "לסטים אתם שכבשתם את ארצם של הפלשתינים", ולא אכפת להם מדברי חז"ל המובאים ברש"י בתחילת החומש, שכל מה שהתורה פותחת בפרשת בריאת העולם בא כדי ללמד אותנו "כוח מעשיו", שכל הארץ שייכת לה', והוא שהנחיל את הארץ הקדושה לאבותינו ולנו. ואילו היתה הממשלה מפריעה לקיום מצוות כשרות או טהרת המשפחה, מן הסתם כל ה"צדיקים" היו קמים למסור את נפשם על כך, אבל מחילול ה' הגדול ביותר, שנעשה לעיני העולם כולו, מתעלמים לגמרי.

המכשולים על יישוב הארץ

וכיוון שעניין יישוב הארץ גדול כל כך, מובן מדוע הוא מעסיק את כל העולם, ומדוע רבים כל כך מתאמצים להניח מכשולים ולנאץ את העוסקים במצווה הקדושה הזו. והמכשולים באים מבית ומחוץ, מלמטה (מרשעים) ומלמעלה (צדיקים). וכל המכשולים הללו נועדו להבהיר את ערכה הגדול של המצווה הנוראה הזו. כל מכשול בא להצביע על חולשה מסוימת, שכדי לעבור אותו צריך לתקנה. ולפעמים המכשול הוא בחסרון הבנת ערכה של המצווה, ולפעמים בדרכי קיומה.

וכיוון שהמלחמה נתושה על יהודה ושומרון, עלינו להתאמץ בכל כוחנו להגדיל את מספר היהודים המתגוררים ביהודה ושומרון, מקום שבו הילכו אבותינו, מלכינו ונביאינו. וככל שנצליח בזה יותר, כך יתגדל יותר שמו של ה' בעולם, ומתוך כך נזכה לגאולה שלימה.

התעוררות למתנחלים

וזו השעה שהמתנחלים הצדיקים צריכים להתעורר. אם גוזרים שלא לבנות עוד בתים, אזי צריכים לבנות קומה שנייה, ולהפוך את הגג לדירה נוספת. ולפי תוכנית המתאר מותר לבתים פרטיים גם לבנות לעצמם מחסן של כששים מטר, וחנייה של קרוב לחמישים מטר. ואפשר להוסיף שם שירותים ומטבח, ולשכן ב'מחסן' וב'חנייה' זוגות צעירים. ויש אנשים שזכו לבנות בתים גדולים, ובחסדי ה' ילדיהם גדלו והתחתנו, והם יכולים להסתפק בפחות, ולבנות בביתם עוד דירה או שתיים לזוגות צעירים. לפי חשבון זהיר, ניתן באופן זה להוסיף ביישובים הקהילתיים אלפי דירות בשנה. ובזאת ניבחן, האם באמת מצוות ישוב הארץ חשובה לנו.

קביעות הלימוד בשבת

וכדי שנזכה להכיר שאכן עיקר ייעודנו ליישב את הארץ ולגלות את דבר ה' בכל תחומי החיים, עלינו להקפיד מאוד על קביעות לימוד התורה בשבתות (לפחות שש שעות). שמכוח קדושת השבת אורה של התורה מבהיק ומרומם את כל עולם המעשה. ועיקר הקטרוג כנגד מצוות יישוב הארץ מגיע מצד התורה, שאמרה לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, כשייכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור או"ח רצ). ועוד אמרו (תדבא"ר א): "אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה".

וה' יעזור ומתוך ההתעוררות שלנו לישועה מלמטה, יערה ה' עלינו רוח ממרום לישועות ונחמות, ויתקיים בנו הפסוק: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

לא כל הניגונים שווים

איסור עריכת ריקודים ומחולות בשלושת השבועות. מותר לקיים שיעור בנגינה, מלבד בשבוע שחל בו ט' באב. שירה ונגינה בסעודת מצווה שחלה בשלושת השבועות.

ריקודים ושמיעת כלי זמר בשלושת השבועות

כתבו האחרונים שאסור לערוך ריקודים ומחולות מי"ז בתמוז ועד תשעה באב (מ"א תקנא, י). ובכלל זה אסרו בימים אלו נגינה ושמיעת כלי זמר. לפיכך, אסור לקיים בשלושת השבועות חוגי הרקדה, קונצרטים וערבי שירה, וכן אסור להשתתף בהם.

שיעורי נגינה

כיוון שאיסור הנגינה הוא מפני השמחה שיש בכך, ממילא מותר למורים לנגינה להמשיך ללמד נגינה עד לשבוע שחל בו תשעה באב, מפני שאין בלימוד נגינה שמחה לא למורים ולא לתלמידים. ומנגד, אם יפסיקו ללמוד ייגרם הפסד כספי למורים, וגם התלמידים יזדקקו אח"כ למאמץ נוסף כדי לחזור למסלול הלימודים, ואולי יזדקקו עקב כך לשיעורים נוספים. וטוב שילמדו בשלושת השבועות ניגונים עצובים (ציץ אליעזר טז, יט).

שירי שמחה בברית ובר מצווה

מותר לשיר שירי שמחה בסעודת ברית מילה ופדיון הבן. וכן מותר לקיים שמחת בר מצווה ובת מצווה, ובלבד שתיערך ביום שהגיעו למצוות.

נחלקו הפוסקים לגבי מקום שרגילים תמיד להזמין נגנים לסעודת מצווה, האם גם בשלושת השבועות מותר להזמינם (ע' כה"ח תקנא, מ). והמקל יש לו על מה לסמוך, ובתנאי שכך הוא נוהג בכל השנה.

לפיכך, במקום שרגילים תמיד להזמין נגנים לשמחת בר מצווה, מותר להזמינם. אלא שאם ישנם שמזמינים אורגניסט ויש שמזמינים שלושה נגנים, בשלושת השבועות נכון להזמין אורגניסט בלבד. וכן הדין בכל שמחות של מצווה, שהולכים לפי המנהג בכל השנה.

ומשהגיע חודש אב אין להזמין לשמחה שום נגן, וגם אין להשמיע מטייפ שירי שמחה. ורק את השירים הנוגעים לשמחת המצווה מותר לשיר בפה. ואף מותר לרקוד מעט במעגל, כפי שנוהגים רבים לרקוד בשמחת ברית מילה.

שמיעת מוזיקה ממכשירים חשמליים בשלושת השבועות

לדעת רבים, כשם שאסור לשמוע כלי זמר בהופעה חיה בשלושת השבועות, כך אסור לשומעם דרך מכשירים חשמליים ביתיים כדוגמת רדיו וטייפ, ורק שמיעת שירים בלא ליווי של כלי זמר מותרת בספירת העומר ובשלושת השבועות. וכן הורו כמה מגדולי הפוסקים (אג"מ יו"ד ב, קלז; יחו"ד ו, לד). ויש מי שאסר שמיעת שירים אפילו בלא ליווי תזמורתי באותם ימים (ציץ אליעזר טו, לג).

אולם יש שהקלו לשמוע בימים אלו כלי זמר דרך מכשירים חשמליים, ולדעתם מה שכתבו האחרונים לאסור הוא דווקא לשמוע הופעה חיה של נגנים, שיש בזה חגיגיות, אבל בשמיעת כלי זמר דרך רדיו או טייפ אין כל כך חגיגיות. ואמנם כשהחלו לייצר את מכשירי הרדיו והטייפ הראשונים, היתה שמחה בשמיעת הניגונים דרכם, אולם כיום שהכול רגילים לשמעם, אין בזה כל כך שמחה, וממילא אין איסור לשמעם בשלושת השבועות.

ההבדל שבין ניגונים שמחים, רגילים ועצובים

ועוד, שיש לחלק בין ניגונים של שמחה לניגונים רגילים. שרק ניגונים של שמחה ראוי לאסור בימים אלו, אבל ניגונים רגילים, וקל וחומר ניגונים עצובים, אין לאסור בשלושת השבועות. וכן למדנו (שבת קנא, א) שבעת ההלוויה עצמה נהגו להביא חלילים ולנגן בהם כדי לעורר צער ובכי על הנפטר, והיה זה בכלל מצוות לוויית המת. מכאן שאין איסור גורף על שמיעת כלי זמר, אלא האיסור בימי אבלות הוא לשמוע ניגונים של שמחה. וכן שמעתי מאבי מורי, שלא רק שמותר להשמיע שירים עצובים על החורבן בליווי כלי זמר דרך הרדיו בתשעת הימים, אלא שיש בזה מעלה, שעל ידי כך הלבבות מתעוררים יותר להתאבל על החורבן.

הלכה למעשה

נראה למעשה לפי הדעה המקלה, שיש לחלק את השירים לשלושה סוגים. האחד הוא שירי שמחה, כדוגמת שירי חתונה. השני, שירים שאין בהם לא שמחה מיוחדת ולא עצב מיוחד, ובכללם רוב השירים כיום, וכן רוב היצירות הקלאסיות. השלישי, שירים עצובים כדוגמת שירי אבל על אדם שמת או על החורבן.

מתחילת שלושת השבועות, יש להימנע משמיעת החלק הראשון – שירי השמחה. ומראש חודש אב יש להימנע גם משמיעת החלק השני האמצעי, ורק את החלק השלישי הכולל שירים עצובים מותר לשמוע.

עוד נראה, שכאשר שומעים מוזיקה בקול, גם כאשר היא סתמית, העוצמה נותנת לשיר חגיגיות, והרי הוא נעשה כשיר שמחה. לכן גם שירים רגילים אסור לשמוע בקול בשלושת השבועות.

השתתפות בקונצרט

אסור להשתתף בקונצרט של מוזיקה עצובה (רקוויאם) בשלושת השבועות. ואף שזו מוזיקה של אבל, הקונצרט הוא אירוע חגיגי ומשמח – עובדה שרגילים להתלבש לקראתו בחגיגיות. אולם כאשר מקיימים אירוע בעל תוכן המתאים לימים הללו, מותר להשמיע בו נגינה עצובה לזכר ירושלים, ואפילו בתשעת הימים (עפ"י שבת קנא, א).

קימת ילדים לתפילה

שאלה: קראנו בעיון רב את הטור שהרב כתב בעניין חינוך הילדים בחופש וחשיבות הקימה לתפילה בזמן. יישר כוח גדול, הנושא חשוב מאוד והתחזקנו מהדברים. נשמח אם הרב יוכל להוסיף דברים לגבי קשיים ובעיות בשעת הקימה של הילד או הנער. כיצד צריך לנהוג כאשר הוא מסרב ומתנגד לקום למניין בבקרים? האם להתפשר על תפילה בבית? מאיזה גיל יש להקפיד על כך, לפני בר- מצוה ואחרי?

תשובה: ככל שערך התפילה וערך המניין יהיה ברור יותר לילד, כך יהיה קל יותר להשכימו. ובמיוחד כאשר קשה להשכימו, נחוץ ללמוד עמו הלכות תפילה וטעמיה, כדי שיבין את גודל עניינה וחשיבותה.

כאשר אפשר, כדאי שהאב יתפלל במניין עם בנו, גם אם יצטרך לאחר מעט לשם כך.

עוד עצה, לא לנסות להעירו בחופזה, אלא אם רואים שלוקח לו יותר זמן לקום ולהתארגן, להתאזר בסבלנות ולשבת לידו עד שיקום, ולהיות בסביבה עד שיגמור להתארגן.

טוב שגם האם תקום לפני זמן המניין, כך שהקימה בזמן זה תהפוך לדבר ורגיל בבית, וגם הבנות יתחנכו לחריצות על ידי כך.

יש להרגיל את הילדים לתפילה במניין בערך מכיתה ג', והכול לפי כוחו והבנתו של הילד. כך יתרגל לקום למניין, וגם כשיגיע לגיל מצוות ימשיך בזה.

כיצד להשכים ילד שמסרב לקום

אם לאחר כל זה הילד מסרב לקום, אין פתרון אחד. בבתים רבים, אם ימשכו את הילד מהמיטה ויעמידו אותו על רגליו וימתינו בסבלנות עד שיתלבש – הבעיה תיפטר. בבתים אחרים התזה של מעט מים תועיל גם לנערים בוגרים. ויש בתים שבהם המצב יותר מסובך, וכדאי להורים להתייעץ עם חברים חכמים ועם מחנכים מנוסים. ואם יש מחנך שקורא את הדברים ויש בידו עצה טובה, אשמח לפרסמה.

ויש לזכור שהחינוך הוא עניין כולל, ואם לפעמים קורה שהבן לא קם למניין – לא נורא, שישלים את תפילתו ביחיד. המטרה היא כללית, לחנכו ולהרגילו לקום לתפילה במניין.

סעודת ברית מילה כיצד

שאלה: לאור מאמרים שנכתבו בעבר ע"י הרב בנושא סעודת החתונה, אבקש מכבוד תורתו להתייחס לנושא סעודת ברית המילה. ואבאר: סעודת ברית המילה הינה סעודת מצווה לכל דבר ועניין, אך משום מה רבו המנהגים וההתייחסויות אליה. יש שעושים סעודה זו ברוב פאר והדר הגורם לבזבוז כסף, ומאידך יש החוסכים ועושים סעודה חלבית מינימלית הכוללת מספר סלטים ומעט מאפים. איך יש לנהוג?

מצוות סעודת הברית

תשובה: מצווה לעשות סעודה גדולה ביום המילה, לשמחת המצווה. ויש אומרים שמצוות סעודה זו מן התורה, וכפי שעשה אברהם אבינו בבריתו של יצחק בנו (שו"ת אור נעלם ט, כמובא בשע"ת תקנא, לג). ולדעת רוב הפוסקים מצוות הסעודה מדברי חכמים (ב"י יו"ד רסה, יב; שו"ת בית יעקב עג).

וצריך לאכול בסעודה זו פת (חכ"א קמט, כד). וכן צריך להגיש בה בשר ויין, שאמרו חכמים (פסחים קט) "אין שמחה אלא בבשר ויין". ויש אומרים שאפשר לצאת גם בבשר עוף או דגים. ומהר"ן אזולאי עשה תקנה בצפת לעשות סעודת ברית מילה על דגים, שהיו זולים יותר, כדי שלא יתביישו העניים שלא יכלו לקנות בשר (ארץ החיים יו"ד צה).

אבל כיום שאין תקנה כזו, והפרנסה מצויה יותר, צריך לעשות סעודה מכובדת ולהגיש בה בשר ויין. ורק עני חסר אמצעים פטור מכך. וכן מי שרוצה לכבד יותר את הסעודה, וסבור שהסועדים כבר רגילים מדי לבשר, וכדי שישמחו יותר עדיף להגיש דגים ויין ושאר מטעמים, או מאכלי חלב ויין ושאר מטעמים, רשאי לעשות כך. אבל אם בגלל שינוי התפריט הסעודה תהפוך לפחות חשובה, הרי הוא מבזה את המצווה, שאינו עושה לכבודה שמחה גדולה.

ואכן לא לחינם נהגו ישראל לעשות סעודת מצווה על בשר, מפני שבפועל קשה לעשות סעודה מכובדת ללא בשר או עוף.

וכל כך חשוב לאכול בשר ויין בסעודה זו, עד שאפילו בתשעת הימים אוכלים בסעודת ברית בשר ושותים יין (רמ"א תקנא, י).

ערכה המיוחד של סעודת הברית

וצריך לדעת שיש להדר דווקא בסעודת ברית מילה, מפני שברית המילה מבטאת את קדושת הגוף של ישראל, שעל ידי הסרת הערלה אפשר לשמוח שמחה גופנית, והשמחה היא שמחה של מצווה, נקייה וטהורה. ולכן דווקא בברית מילה צריך להדר במיוחד.

ומספר המזומנים ועלות הסעודה תלויים באדם ובמשפחתו ובחבריו, והכלל הוא שסעודת הברית צריכה להיות חשובה ומכובדת לפי הנהוג אצלם. והעיקר שהשמחה תהיה לכבוד המצווה ולא כדי להתפאר, וכאשר שמחים לכבוד המצווה אין מבזבזים כסף.

בין ישראל לעמים

חנוכה – ניצחון היהדות על היוונות ● פך השמן – סמל למורשת ישראל הטהורה ● אין לשלול כל רעיון שמגיע מהאומות, אך היסודות הרוחניים הפנימיים יכולים לבוא רק מהתורה ומישראל.

ימי החנוכה 

ימי החנוכה הם ימי הניצחון של היהדות על ההתייוונות. כל העולם הפך באותם ימים להיות הלניסטי, יהודים מתייוונים שיתפו פעולה עם השלטון הזר כדי לכוף את עם ישראל לעבוד עבודה זרה. אולם נאמני התורה נשארו דבקים באמונתם ומסרו את נפשם ובלבד שלא להשתחוות לעבודה זרה. כשהגיעו היוונים למודיעין קם מתתיהו הכהן, ובמקום למסור את נפשו על קידוש ה', הרג את המתייוון והיווני, והניף את נס המרד אל מול התרבות ששלטה אז בכל עולם. בתהליך קשה, ארוך ומיוסר, הצליחו לשחרר את בית המקדש, ולהחזיר את עבודת הקרבנות לקדמותה. 

נס פח השמן

מבחינה גיאופוליטית עוד נותרו אמנם היוונים, ואחריהם הרומאים, שליטים בעולם. אך מבחינות רבות יהודה השתחררה מעול זרים למשך יותר ממאתיים שנה. תחת השלטון העצמאי, הרוח היהודית השתחררה מכבליה, ובתי המדרש לתלמודה של תורה שבעל פה החלו לפרוח. 

בהמשך הדרך, שלטון בית חשמונאי הכזיב. נכדיו וניניו של מתתיהו הכהן נמשכו בעצמם אחר המתייוונים, עד שבית המקדש חרב בעוונות. אולם מורשתם של החשמונאים הגיבורים השתמרה בבתי המדרש של תורה שבעל פה, ומכוחה אנו חיים וקיימים עד היום הזה. 

לא לחינם עשה ה' לישראל את נס פח השמן. השמן הטהור שלא נטמא ממגע זרים הוא שמסמל את מורשת ישראל הטהורה, שנתעצמה בבתי המדרש שהוקמו בימי בית המקדש השני. שמן טהור זה דולק ומאיר את כל המחשכים שבעולם, עד שיעלה השחר ותזרח גאולתם של ישראל.

בזמן הזה

כאז כן היום, עלינו לשמור על עצמאותנו הרוחנית. להבטיח שאור המנורה ידלק מן השמן הטהור, ולא מרוחות אופנתיות שמנשבות מן המערב. וכאז כן היום, התרבות המנשבת מבחוץ היא בעלת עצמה רבה, מאות מיליוני אנשים מוכשרים עוסקים בפיתוחה, מיליארדים צורכים אותה, ועלינו לעמוד זקופים על נפשנו מול כל השטף הזה. 

מה צריך ללמוד מהגויים

ואף שבוודאי יש דברי חכמה רבים שצריך ללמוד מהגויים, ולא לחינם ברא הקב"ה את כל העמים, אלא כדי שכל עם יתרום את תרומתו הייחודית, ועל ידי כולם יחד, כשעם ישראל במרכז, יכולה השלמות להתגלות. ולכן אין לשלול רעיונות מדעיים, כלכליים, אומנותיים וחברתיים שמגיעים מהגויים. אולם את היסודות הפנימיים, שעל ידם ניתן לתקן את העולם, רק עם ישראל על ידי התורה יכול להשפיע לעולם. וכפי שאמרו חכמים (איכ"ר ב, יג): "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים – תאמן… יש תורה בגויים – אל תאמן, שנאמר: מלכה ושריה בגויים אין תורה".

הרי שצריכה להיות הפריה הדדית בין החכמה החיצונית והתורה הפנימית, שעל ידי שתיהן נבנית תפישת עולם שלימה. 

דברי מרן הרב קוק זצ"ל

וכפי שכתב מרן הרב קוק זצ"ל: "צדקה עשה הקב"ה עם עולמו, מה שלא נתן כל הכישרונות במקום אחד, לא באיש אחד, ולא בעם אחד… כי אם מפוזרים הם הכישרונות. והכרח השלמות… הוא הגורם להימשך אחרי האחדות… והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד… אבל כדי לאחד (את כל העולם) מוכרחים צדדי כישרונות מיוחדים להיות חסרים בישראל, כדי שיושלמו על ידי העולם וכל נדיבי עמים. ובזה יש מקום לקבלה שעם ישראל מקבל מהעולם, וממילא פנויה היא הדרך כלפי ההשפעה (שישראל משפיעים על העמים). אלא שהקבלה (שישראל מקבלים) היא מבחוץ, וההשפעה (שישראל משפיעים) מבפנים… (כלומר) לחיצוניות החיים מזדמן שצריך השלמה דווקא מבחוץ, 'יפיפותו של יפת באהלי שם'… ומשפע פנימיות החיים, כנסת ישראל היא רק משפעת ולא מקבלת – ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" (אורות ישראל ה, ב).

במאבק בין היהדות ליוונות היהדות תנצח 

היהדות יכולה לחיות עם היוונות, מפני שהיהדות מבטאת את התכנים הפנימיים, המוסריים, ואין ליהדות בעיה להשתמש בחכמה היוונית ככלים מפוארים לגילוי והרחבת הרעיונות הפנימיים. אולם היוונות לא יכולה להישאר כתפישה שלטת כל זמן שישנה יהדות בעולם, שכן היהדות נוגעת בשאלות של הנשמה, וליוונות אין תשובה על כך. לכן גזרו היוונים "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל" (ברא"ר ב). וגזרו שלא ימולו את הבנים ושיעבדו עבודה זרה. וכל זמן שישראל ידבקו באמונתם ותורתם, מובטח להם שינצחו, כי הם באים ממקום עמוק וגבוה יותר, ממקור הנצח.

ההתמודדות קשה ודורשת מסירות נפש

אולם ההתמודדות קשה ומסובכת. אילו היינו צריכים להתעלם מכל העולם שסביבנו, ובזכות כך היה הקב"ה מסייע לנו בדרך נס, היה הדבר קל יחסית. אולם תפקידנו הוא להודיע בעמים עלילותיו, לתקן עולם במלכות ש-די, להיות לב שבאיברים, וללמוד את דרכי העמים ותרבותם כדי לתת לכל עם ולשון את מקומו החשוב והמכובד.
  
הקושי הגדול הוא ליצור את האיזון הנכון בין שתי נטיות מנוגדות. מצד אחד, הנטייה להתכנסות אל הייחודיות הישראלית, אל התורה שניתנה לישראל בלבד – "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום". ומצד שני, הנטייה הנגדית להיפגש עם התרבויות השונות ולקבל מהן חכמה, מדע וכלים אומנותיים, ולהשפיע עליהן מן האור הפנימי – "ספרו בגויים כבודו בכל העמים נפלאותיו" (תהלים צו, ג).

וכשלא מצליחים לדייק בשמירת הקו התורני הטהור, מתנגשים ומסתבכים, ובאות גזירות קשות ונוראות. אך למרות הכל, כל זמן שישראל מוכנים למסור את נפשם על אמונתם ותורתם, מובטח להם שיתגברו על כל המכשולים, ויסללו את הדרך לגילוי דבר ה' בעולם ולגאולת העולם. 

תוקף האמונה

מי שקובע עצמו באמונה ולא זז ממנה, סופו שאויביו נופלים תחתיו והכול מקבלים את עמדתו. וכפי שהיה אצל יוסף, שאף כי נמכר לעבד, לא שמע לפיתויי אדוניתו – "ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה" (בראשית לט, י), ולבסוף "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף… ונתון אותו על כל ארץ מצרים" (שם מב-מג). ולא זו בלבד אלא שאסנת, בתה של אדוניתו, נתנה לו לאישה. 

וכן במרדכי, אף שכל עבדי המלך כרעו והשתחוו להמן, "מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה… ויהי כאמרם אליו יום ויום… מדוע אתה עובר את מצוות המלך… ולא שמע אליהם" (אסתר ג, ב-ד). ולבסוף "ויסר המלך את טבעתו… ויתנה למרדכי" (שם ח, ב).

לו היו מנהיגי ישראל מצליחים ללכת בדרכם של יוסף ומרדכי, ולא מוכנים לסגת משום שעל אדמה למרות כל ההפצרות והפיתויים, מצבנו הביטחוני היה טוב לאין ערוך, ועוד היינו זוכים למעמד מכובד ומשפיע בעולם.

ובחוקותיהם לא תלכו

כדי שנשמור על ייחודנו נצטווינו בתורה (ויקרא יח, ג-ד) "ובחוקותיהם לא תלכו". ושאלו חכמים למה הכוונה, הלא כבר נאמר שלא לעבוד עבודה זרה. ופירשו שהזהירה התורה שלא להיגרר אחר תרבותם, שלא ללכת לתיאטראות וקרקסאות שלהם, גם כאשר אין בכך בעיה הלכתית, ושלא להסתפר ולהתלבש כמותם (ספרא שם). 

וצריך להבין, הלא ראוי שנלמד מן הדברים הטובים שיש בגויים? אלא שכל דבר שאנו לומדים מהגויים צריך לעבור שיפוט. בשום פנים אין להיסחף אחר רוחות אופנתיות. רק לאחר שהתשוקה להיות כמו העמים הנאורים חולפת, צריך מתוך עצמאות רוחנית לברר את הטוב מתוך הרע. 

שלא שינו מלבושם

שאל רבי שמחה בונים מפשיסחא, מהו שאמרו חכמים (פס"ז שמות ו) שאחד מן הדברים שבזכותם נגאלו ישראל ממצרים זה שלא שינו את מלבושיהם, והלא עוד לא היו להם מלבושים מיוחדים? והשיב: היו ישראל רואים מה לבשו המצרים ולבשו הפוך, כדי לייחד עצמם! 

מי יוביל את הגאולה – חרדים או דתיים לאומיים

שאל תלמיד אחד, איזה ציבור יוביל את תהליך הגאולה, האם החרדי או הדתי-לאומי? השבתי לו כי בוודאי דרכו הרוממה של מרן הרב קוק זצ"ל, שכוללת בתוכה את כל הגוונים, היא הדרך שבה נלך לגאולה. ובמחשבה ראשונה נראה כי הציבור הדתי-לאומי הוא הקרוב יותר אליה, באשר תפישתו היסודית שלימה, שאינו מתכחש למצוות יישוב הארץ ולמצווה להגן על ישראל מיד צר. וכן בתפישתו הוא נותן מקום למדע ולעבודה, כפי שנהגו גדולי ישראל מדורי דורות, עד אשר החלו ראשוני החרדים להתגונן מפני ההשכלה על ידי החרמת לימודי חול והסתגרות יתירה. 

אולם במחשבה שנייה אינני בטוח בכך. כי עם כל החשיבות של רוחב הדעת והפתיחות לכל הדברים הטובים שבעולם – ללא שמירה על פח השמן הטהור שלא יטמא ממגע זרים, לא ניתן להעמיד את דבר ה' בעולם. ללא אותה עצמאות פנימית יהודית, הולכים ונגררים אחר רוחות אופנתיות – קומוניזם, סוציאליזם, פמיניזם, צבאיזם וכו'. ומן הסתם בכל אופנה שכזו יש גם צדדים טובים, אולם הרע הוא בהיגררות, ברצון ללכת בחוקותיהם, לחקות אותם. ומי יודע, אולי דווקא מתוך העמדה החרדית יוגשם חזונו של מרן הרב קוק זצ"ל על התורה השלימה שתדריך את עולם המדע והחול.

והלוואי ומתוך כולם יחד נזכה להגשים את התורה בשלמות, לשפוט עמים בצדק ולאומים במישרים. ללא נטייה להיסחף וללא נטייה לשלול, נבחר את הטוב מתוך הרע, ונדע לתת לכל רעיון ורעיון את המקום הנכון לו.

ואהבתם את הגר

איסור כפול לצער גרים ומצווה כפולה לאהוב אותם ● הצורך לבחון את כוונתם של המבקשים להתגייר ● אופן הגיור לגבי מתגייר גבר ולגבי אישה ● מדוע אין להכביד על הגר וללמדו כל המצוות לפני שיתגייר.

הקשיים הניצבים בפני הגר

הגר הרי הוא כיהודי לכל דבר, לבד מכך שצריכים להיזהר בכבודו יותר מאשר בכבודו של יהודי מלידה, וזאת מפני הקשיים העצומים שהגר עומד בפניהם. הוא צריך לעזוב את עמו ואת ארצו, ולהצטרף לעם של חכמים ונבונים אשר תורתם רחבה ועמוקה, וכדי לדעתה כראוי וללמוד לקיים את מצוותיה – עליו להקדיש שנים ארוכות של לימוד והתרגלות. המעבר הקיצוני הזה דורש מן הגר מאמצים נפשיים עצומים, וכל עלבון – ואפילו קל שבקלים – מערער את ביטחונו, וגורם לו לעצבות גדולה.

בשלושה איסורים עובר המצער את הגר

ולכן החמירה מאוד התורה, וקבעה שכל המצער את הגר עובר על שלושה לאווים (ב"מ נט, ב). ראשית הרי הוא כיהודי רגיל, שכל המצערו עובר על איסור "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה, יז). ועוד שני לאווים הוסיפה התורה למי שמצער את הגר, שנאמר בפרשת משפטים (שמות כב, כ) "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים". והלאו השני נאמר בפרשת קדושים (ויקרא יט, לג-לד): "וכי יגור איתך גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר איתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים, אני ה' אלוקיכם".

אהבת הגרים

גם מן הצד החיובי, נצטווינו בשתי מצוות עשה לאהוב את הגר (רמב"ם הל' דעות ו, ד). ראשית ככל יהודי, שנאמר (ויקרא יט, יח): "ואהבת לרעך כמוך". ועוד מצווה מיוחדת ניתנה לגבי הגר, שנאמר (דברים י, יט): "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". ואכן ראוי וצודק להרבות באהבה כלפיו, לאחר שמרצונו החופשי עזב את עמו ומולדתו ובחר להתקרב ולהצטרף לעם ישראל, ועל כך הוא ראוי לאהבה כפולה.

ואף הקב"ה אוהב את הגרים, שנאמר (דברים י, יח): "ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה".

יהי רצון שנזכה כולנו לאהוב ולקרב את הגרים, לאמצם אלינו בחום, ולגלות בכך את סגולתו המופלאה של עם ישראל.

היחס לגויים הבאים להתגייר

היחס של ההלכה אל הגיור נראה לכאורה כיחס כפול ולא מובן. מצד אחד ישנה הערכה ואהבה גדולה אל הגר, ומצד שני מנסים לדחותו ולא לקבלו.

אך האמת היא שיחס ההלכה לגרים הוא יחס חיובי בלבד. וכל מה שמנסים לדחות את הגר ולמנוע ממנו להצטרף אלינו, הוא רק כדי לברר היטב, האם באמת הוא רוצה להצטרף לעם ישראל על כל האחריות הכרוכה בזה, או שמא זהו רק רצון רגעי שלאחר כמה שנים ייעלם ויחלוף.

כיצד בוחנים את רצונו של הגוי הבא להתגייר

ולכן, כשיבוא הגוי להתגייר, אומרים לו: למה לך להתגייר, וכי אינך יודע את סבלו הגדול של עם ישראל בעולם הזה? וכי אינך יודע עד כמה הגויים רודפים אותנו ומנסים להשמידנו? רק לפני כמה עשרות שנים נתחוללה השואה הנוראה, ולפני כן פוגרומים לאין ספור. ואף עתה ישנה אנטישמיות במקומות רבים בעולם, ומוסלמים רבים חפצים להכחידנו, וכל זה מפני שאנו יהודים. אם כן, מדוע רצונך להצטרף לאומה הדוויה והסחופה שלנו?

ואם חפץ אתה להתעלות במעלות הצידקות והמוסר, דע לך שגם גוי יכול להיות צדיק וחסיד מחסידי אומות העולם, ואף לרוח הקודש יכול גוי צדיק לזכות.

אם הגוי משתכנע וחוזר בו מרצונו להתגייר, הרי שאין צורך להמשיך בתהליך הגיור. ואם יאמר: אע"פ כן רצוני איתן להצטרף אליכם, מלמדים אותו את יסודות האמונה, ואיסור עבודה זרה, ועוד כמה הלכות. וחוזרים ואומרים לו: דע לך, שכל זמן שאתה גוי, מותר לך לחלל שבת ולאכול טרף וחזיר. וכשתתגייר כל אלו יהיו אסורים עליך, ואם אתה עובר על התורה – הרי אתה נענש בעונשים גדולים. ואם הסכים וקיבל – מגיירים אותו. יחד עם זאת, מתארים בפניו גם את הייעוד הגדול של ישראל, ואת השכר הצפוי להם, כדי שאם כוונתו לשם שמיים לא יירתע מפני המצוות המרובות וחומרתן (שו"ע יו"ד רסח, ב):

יסוד הגיור – קבלת מצוות, מילה וטבילה

יסוד הגיור אם כן הוא הבעת הנכונות להיכנס לעם היהודי, להאמין בה' אחד ולקיים את מצוות התורה. ואת זה צריך בית הדין לברר. ומשהסכים בית הדין לקבל את המתגייר, אם הוא גבר, מעבירים אותו בברית המילה, ואחר שיתרפא באים עמו שלושה דיינים לבית הטבילה, וכשהוא בתוך המים, מזכירים לו שוב מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, ושואלים אותו אם הוא מקבל על עצמו לקיים את מצוות התורה. ואם עונה כן, הרי הוא טובל, ומברך על טבילתו, ומשעלה מטבילתו הרי הוא כישראל לכל דבר. ואם לאחר מכן יפסיק לשמור תורה ומצוות, הרי הוא כיהודי חילוני, שאם קידש אישה קידושיו קידושין, ואם יעזבנה, לא תוכל להינשא לאחר אלא לאחר שתקבל ממנו גט.

ואם היתה הגיורת אישה, מיד לאחר שבית הדין קיבל אותה הרי היא הולכת עם נשים לבית הטבילה, והדיינים עומדים מבחוץ, ושואלים כפי ששואלים את הגברים, ואם ענתה הן, הרי היא טובלת ומברכת, ומשעלתה מטבילתה הרי היא כישראל לכל דבר (שו"ע יו"ד רסח, ב).

כמה מצוות צריך הגר לדעת כדי שיתקבל

ברור שאין צורך ללמד את הבא להתגייר את כל המצוות, אלא כפי שאמרו חכמים (יבמות מז, ב): "ומודיעים אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות". וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רסח, ב): "ומודיעים אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, ומודיעים אותו מקצת עונשין של מצוות. ואין מרבים עליו ואין מדקדקים עליו".

ולכאורה קשה, מדוע אין מרבים עליו, הלא המטרה היא לבחון אם כוונתו טהורה, ומדוע שלא נקיים מבחן קשה יותר? אלא שיש חשש שאם ילמדו אותו מצוות רבות, גם אם כוונתו לשם שמיים, יירתע מרוב ריבויים של הכללים והפרטים והדקדוקים (ב"ח, ש"ך).

שכן יהודי, מילדותו מתרגל לתפילות וברכות ולאיסורי שבת וכשרות, ורק נותר לו לדייק את ידיעותיו ולהרחיבם. ואפילו מי שגדל בבית שאינו מדקדק במצוות יודע מתי פסח, ושאוכלים בו מצות ונזהרים מחמץ, ושביום הכיפורים צמים, ובחנוכה מדליקים נרות, ובשבת אין עובדים. ואילו הגוי שבא להתגייר צריך ללמוד הכול בבת אחת, ואיך יזכור מה עושים בכל חג, ומה אוכלים ומה אסור לאכול וכו'. ואם נלמד אותו את סעיפי השולחן ערוך כסדר, אפילו בתחום אחד, יירתע ויברח.

וכן מוכח משלושת הגרים שקיבלם הלל הזקן (שבת לא, א; תוס' יבמות קט, ב, 'רעה', ב"י סו"ס רסח).

האחריות הגדולה המוטלת על בית הדין

אחריות עצומה מוטלת על בית הדין. מצד אחד, עליו להיזהר שלא לקבל גרים שאינם מתכוונים לשמור מצוות. ועל זה אמרו חכמים (יבמות קט, ב): "רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים… שאמר ר' חלבו: קשים גרים לישראל כספחת בעור". ופירש רש"י, שקשים הגרים מפני "שאין בקיאין בדקדוקי מצוות ולמדין ישראל ממעשיהן". וכך כתב הרמב"ם (איסורי ביאה יג, יח): "ומפני זה אמרו חכמים קשים להם גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזרין (לסורם) בשביל דבר (שאינם עומדים ביצרם) ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו. צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאווה וכן רוב הניסיונות האספסוף היו בהן תחלה". אמנם כאשר ממילא הגויים הללו מעורבים בתוך ישראל בקשרי אישות וכיוצא בזה, לא על בית הדין האשמה בזה. ומכל מקום צריך להיזהר שלא לקבל גרים שאינם מתכוונים לשמור מצוות.

הסכנה שבדחיית גר צדק

ומצד שני צריך בית הדין להיזהר מאוד שלא להרחיק ח"ו גוי שבאמת רוצה להתגייר. סיפור נורא מספרים לנו חז"ל על תמנע, שהיתה בת מלכים, והתעוררה בה הערצה לבני אברהם, שהם צדיקים וחסידים, והתעורר בה חשק עז להתגייר ולהצטרף למשפחת אברהם יצחק ויעקב. באה אצלם ולא קיבלוה. אמרה: מוטב אהיה לכם שפחה, שאתם יראי שמיים, ולא גבירה לעמים אחרים. ולא קיבלוה. ואמרו המפרשים, שמן הסתם הרגישו בה איזו טומאה, ועל כן לא רצו לקבלה. וכיוון שלא הצליחה להתקרב לבני יעקב, הלכה אצל משפחת עשו, ונעשתה פילגש לאליפז בן עשו, ונולד ממנה עמלק שציער את ישראל. ושאלו חכמים: "מאי טעמא?" – למה קרה האסון הזה לישראל? והשיבו: " דלא איבעי להו לרחקה". שלא היו צריכים להרחיק אותה. שהואיל ורצתה להתקרב, היו צריכים לקרבה (סנהדרין צט, ב).

****
ויש עוד בסוגיה זו שאלות רבות: מה דין גוי שרוצה להתגייר מפני סיבות צדדיות, ומה דין גוי שכבר חי חיי אישות עם יהודי, וכיצד צריכים בתי הדין לנהוג כלפי גויים שהם בנים או נכדים ליהודים. ועל כך נמשיך בעז"ה בפעם הבאה.

רוח חדשה

ספרו של הרב חיים סבתו, 'בואי הרוח', מחזק את ערך הכבוד לדברים החיוביים במציאות ● מעשה התחפושת בתלמוד תורה בירושלים, מתוך הספר ● רגישותו של המלמד למצבו של הילד נטול האמצעים.

'בואי הרוח' – ספרו של הרב חיים סבתו

על עצמו ועל מה שראו עיניו מספר הרב חיים סבתו בספרו החדש 'בואי הרוח', והכול מתוך כבוד גדול. כבוד לעולים החדשים, לעולים מהונגריה ולעולים מארצות ערב, וכבוד גדול למדינת ישראל שבזכותה מתרחש התהליך המופלא של קיבוץ הגלויות.

כבוד לזקנה שרק חתול אחד נותר לה בעולמה, והילדים קוראים לה 'מכשפה'. כבוד למלמד התינוקות האשכנזי מהונגריה, שבעקבות המלחמה משהו נתקע לו בראש, ורק סיפור אחד קטוע נותר לו לספר. וגם כבוד לילדי העולים, שאמנם צוחקים על הזקנה ועל המלמד ההונגרי, אבל גדלים לתפארת, וביום הקדוש יוצאים להגנת ישראל, ולא כולם חוזרים. וכבוד גדול ללימוד התורה ולמקצוע ההוראה.

מתנה נאה הגיש הרב חיים סבתו למדינת ישראל לקראת יום הולדתה השישים. מדינה שעם כל הקשיים שבה, טובה לאין ערוך מנפתולי הגלות, כפי שאומר פרקש לחיילים כשיצאו למלחמה.

על הכבוד

בחוגי ה'פוסט', יחס של כבוד הוא נדיר. לתפישתם, ככל שיצליחו להראות יותר את חולשותיו ועליבותו של האדם, כך הסיפור ייחשב יותר עמוק. לכל היותר מוכנים לקבל חמלה, אבל כבוד ממש לא. אגב, גם הסופר עגנון נכשל בזה.

אמנם נכון שגם מהעלאת פגמיו של האדם אפשר להפיק לקחים, אבל כשזו המטרה המרכזית, הכול נהרס, הרע נחשב לטוב, והטוב עצמו מאבד את ערכו ואמינותו.

אנו נצרכים עכשיו מאוד לתיקונים של כבוד. כבוד לכל הדברים הטובים שבחיים. זוהי העמדה המוסרית, יסוד היהדות. ועל כן ספרו זה של הרב סבתו, כמו שאר ספריו, יש לו ערך מוסרי. מעין מדרש לימינו.

מעשה התחפושת לפורים

כדי לתת מעט מטעמו הטוב של הספר, אביא בקיצור מעשה הקשור לפורים המתקרב ובא.

לקראת חג הפורים הודיע הרב לויכטר לתלמידי כיתתו, כיתה ב' בתלמוד תורה בית וגן, שלרגל מסיבת פורים על כל הילדים להתחפש. ילדי הוותיקים, שהוריהם יכלו להרשות לעצמם לקנות תחפושות נאות, השקיעו שעות בדיבורים על כך. גם חיים סבתו הקטן, העולה החדש ממצרים, רצה להתחפש כמותם לקאבוי. בביתו לא הכירו את מנהג התחפושות, אבל דבריו של המורה היו מקודשים, והאבא הסכים ואמר לחיים: "תהיה קאבוי". הילד נמלא שמחה. כבר ראה עצמו חבוש כובע שחור רחב שוליים, לבוש מכנסי עור מעוטרים בציציות בד צבעוניות, וכמובן חגור באקדח.

הימים חלפו, אך האבא עדיין לא קנה את תחפושת הקאבוי. את כל רכושה איבדה המשפחה כשיצאה ממצרים, ובינתיים פרנס האב את משפחתו בעבודת דחק. לכל הילדים כבר היו תחפושות, אבל האב, שכנראה התקשה לממן את קניית התחפושת, התמהמה. ערב המסיבה הילד כבר היה חסר סבלנות, ובדאגה שאל את אביו מתי יקנה לו תחפושת. והאב השיב: "אל תדאג, הבטחתי לך שתהיה קאבוי". הילד האמין ושמח. למחרת הלך האב עם בנו לקיוסק וביקש עבור בנו כובע של קאבוי. הילד רעד מהתרגשות. המוכר הראה לאבא שני כובעים, האחד יקר מפלסטיק, השני מנייר. האב בחר בכובע הנייר.

ממשיך הילד ומספר: "לא היה אכפת לי. העיקר שאני קאבוי. הניח אבא את הכובע על ראשי ואמר: איזה יופי, איזו תחפושת, אתה קאבוי. ממש קאבוי אמיתי. וצחק מלא פיו. טפח על שכמי, לחץ את ידי ואמר: שלוף (כדרך שאומרים לקאבוי אמיתי). מזמן לא ראיתי אותו שמח ככה. כל כך שמחתי, לא חשבתי אותה שעה שאין לי יריעה על הכתפיים, ולא פסי קישוט על המכנסיים, וגם אין לי אקדח. לא היה אכפת לי בכלל. אני מחופש. מחופש לקאבוי. מי ישווה לי". לאחר שירד הילד מן האוטובוס, גשם זלעפות החל לרדת. ביד אחת אחז בשקית הבד עם המחברות ובשנייה הידק בכל כוחו את הכובע שלא יעוף. הרוח אמנם לא הצליחה להעיף את כובעו, אולם הגשם מסמס את צורתו עד שהפך לכעין עיסה של נייר.

כשנכנס לחצר התלמוד תורה ראה את כל הילדים מחופשים, אחד לאדמו"ר, השני לכהן גדול, השלישי לחכם באשי. לכולם תלבושות מלאות, מושקעות. המראה היה מדהים, התחפושות היו יפות. אולם גם חיים נותר שמח, הלא כובע על ראשו והוא קאבוי.

המחנך הרב לויכטר

"המנהל, הרב לויכטר, הניף את ידו וצלצל בפעמון המתכת שלו. נכנסנו כולנו לכיתה. הרב לויכטר ביקש שילד ילד, לפי התור, יצא וייכנס, ואנחנו ננחש מי הוא. יעלה ויבוא, אומר הרב לויכטר, ונכנס אדמו"ר חסידי ומסכה על פניו. מי הוא זה? שואל הרב לויכטר. אי אפשר להכיר אותו. מי יודע? כולם מנסים לנחש, ואז האדמו"ר מוריד את המסכה. הו, פולטים כולם בהפתעה, זה איצ'ה! איזה תחפושת נפלאה! ממש אדמו"ר אמיתי!

וכך יצאו ילד אחרי ילד ונכנסו חגיגית, והרב לויכטר שואל בכל פעם בהפתעה: מי הוא זה ואיזה זה הוא? כולם מנסים לנחש. אני יושב במקומי, משתתף בחגיגה. תורי מתקרב. אני מתמלא מתח והתרגשות, מתרומם על בהונות רגלי וכוסס את ציפורני ידי. תורי הגיע. אני יוצא ונכנס ועל ראשי כדור הנייר הרטוב. הרב לויכטר מתבונן בי, מתאמץ מאוד לזהות, ואז הוא אומר: מי זה? בשום אופן אינני מצליח לזהות!

מי אתה? הוא פונה אלי בלי לשאול את הילדים.

נמלאתי גאווה ושמחה. אני חיים, עניתי, אבל היום אני קאבוי.

הו, אמר הרב לויכטר בהתפעלות: קאבוי. יופי של תחפושת, לא זיהיתי אותך.

חזרתי למקומי וישבתי שמח. ואז מקצה הכיתה התרומם הילד שהתחפש לשופט ומחה בקול: מי לא ידע מי זה? הרי אין לו בכלל תחפושת!"

כבוד למורים

אמנם הפרק מסתיים בקטרוגו של הילד שהתחפש לשופט, ואיננו יודעים האם בסופו של דבר יצא חיים שמח מהעניין. כמה עמודים אח"כ, כשמתברר לחיים שפרקש מכיר את הרב לויכטר, סיפר לו בגאווה ובשמחה איך התחפש לקאבוי, וכמעט אף אחד לא הצליח להכיר אותו, ואפילו הרב לויכטר, המנהל, לא הצליח להכיר אותו.

הרבה מורים נוהגים כך ברגישות, וכמעט אף אחד לא שם לב עד כמה מעשיהם גדולים. עד כמה מעשיהם ודיבוריהם חודרים לנפשותיהם של התלמידים. והנה ניתן כאן ביטוי להשפעתו העצומה של מורה רגיש וטוב על ילד קטן, עולה חדש, שאין לאביו כסף לקנות לו תחפושת.

משפחה של תורה התיישבות ומסירות

אספר מעט על משפחתו של סרן דוד שפירא, שלמד בישיבתנו בהר ברכה, וזכה יחד עם הרב יצחק דדון להרוג את המחבל בישיבת 'מרכז הרב'. כשנה אחר נישואיו עוד התגורר דוד בהר ברכה, וכשעזב הצטערנו, אולם מתברר כי הכל לטובה.
הוא בוודאי אינו רוצה שנדבר בשבחו, שהרי כל קצין סביר היה צריך לעשות את מה שעשה. אולם זו הזדמנות נאה לתת כבוד למשפחה שורשית, שתולדותיה הם תולדותיו המפוארים של תהליך שיבת ישראל לארצו.

מקורה של משפחת שפירא, הן מצד האב והן מצד האם, ביישוב היהודי בחברון. האם רוחמה הינה בעלת יחוס חשוב. היא דור שישי לאדמו"ר הזקן בעל התניא, דרך נכדתו, הרבנית מנוחה רחל, שעלתה לחברון עם בעלה הרב סלונים. בנוסף לכך היא מצאצאי הרב מנחם מנדל משקלוב, שעמד בראש עליית תלמידי הגר"א. הנה כי כן, אווירה של ארץ ישראל מאחד את הלבבות, וצאצאי תלמידי הגר"א התחתנו עם צאצאי האדמו"ר הזקן, ומהם צמחו פאר גידוליה של ארץ ישראל.

אחד הסבים, שמואל לוי, ייסד לפני קרוב למאה שנה את בית הכנסת ובית הארחה 'זהרי חמה' במרכז ירושלים, ובנו אבא לוי שימש בו כגבאי יותר מיובל שנים.

המשפחה היתה קשורה בכל נפשה לבניין הארץ, והם מפאר גידוליה של תנועת הפועל המזרחי. הם נאמני תורה ועבודה באמת. למשפחת שפירא עשרה ילדים. האב, אברהם שפירא, עוסק בראיית חשבון, רגיל לעבור לפני התיבה בתפילת מוסף של הימים הנוראים בבית הכנסת שבבית הספר מימון, ויחד עם אשתו מסייע לגופים שונים בהתנדבות.

את ילדיה הראשונים שלחה משפחת שפירא לבתי ספר ממלכתיים דתיים, אולם כשנפתחה בפניהם האפשרות להעניק לילדיהם חינוך יותר תורני, מבלי לפגוע בערכים הציוניים, כך עשו. וזאת תוך התייעצות צמודה עם הרב אריה לוין זצ"ל. כך בפועל רוב ילדיהם התחנכו בבית הספר 'נועם' ובישיבה לצעירים שליד 'מרכז הרב'.

תלמוד תורה

אשתו של דוד, הודיה, היא בתו של הרב הלל פלסר, ראש תלמוד תורה 'מורשה' שהוקם על ידי בוגרי ישיבת 'מרכז הרב' בקרית משה. למשפחת פלסר שנים עשר ילדים. היו שחששו וטענו כנגד הקמת התלמוד תורה, שהנה מתחילה כאן תופעה של הקצנה שתיגמר בזניחת כל האידיאלים הלאומיים. אך לא כן, אדרבה מתוך הגברת לימוד התורה גם האחריות הלאומית מתגברת. ורבים מבוגרי התלמוד תורה משרתים כחיילים וקצינים ביחידות הטובות בצבא, וזאת בנוסף לכל הבוגרים הגדלים בתורה כתלמידי חכמים מן השורה הראשונה.

זה הדור החדש ישן, ממשיכם של האבות שמסרו את נפשם על יישוב הארץ בתנאים קשים. לצערנו גם הקדושים שנרצחו בעומדם על משמרת לימודם בישיבה הינם ממשיכים של שלשלת ארוכה, מפוארת ונוראה, של קדושים שנהרגו על קידוש ה'.

יהי רצון שזכות כל האבות והאמהות הצדיקים שעלו לארץ ויישבוה, וזכות כל הקדושים שמסרו נפשם על קדושת ה', תעמוד לנו להמשיך בעבודת הקודש, בבניין התורה, העם והארץ. וכל המשפחות השכולות יתנחמו בבניין ציון וירושלים.

איך מקבלים גרי צדק

יתרו מתפטר מתפקידו כגדול הכמרים של עבודה זרה ● שאיפתו של יתרו להידבק בה' וחששותיו לקראת הפגישה עם משה ● משה יוצא לקבל את יתרו בכבוד ● מדוע לא נוקטים בדרך הצבאית היעילה של פגיעה בראשי האויב. 

הכומר הגדול שהתפטר

כומר גדול היה יתרו לעבודה זרה, ולא מסיבות אנוכיות, אלא מפני רצונו העז לעמוד על סוד החיים. לא היה אליל שלא ניסה לעבוד. וכיוון שהיה חכם גדול, בכל דת ומקדש הגיע לדרגה עליונה, עד שנעשה כומר גדול לכל האלילים. ויש לדעת כי בפולחני עבודה זרה אין ניגוד חריף בין האלילים השונים, ועל כן לא היה נורא בעיני האנשים שעבר מאליל לאליל. אלא שבתוך ליבו ידע יתרו כי עדיין לא הגיע לאמת, עד שלא יכול עוד לעשות שקר בנפשו. "קרא לבני עירו ואמר להם: עד עכשיו הייתי משמש אתכם, מעתה שאני זקן – בחרו לכם כומר אחר. והוציא כלי תשמישי עבודה זרה ונתן להם". הבינו המדיינים שלא מפני זקנותו התפטר, אלא מפני שכפר בעבודה זרה שלהם. "עמדו ונידוהו שלא יזדקק לו אדם, ולא יעשו לו מלאכה ולא ירעו את צאנו. וביקש מן הרועים לרעות לו את צאנו ולא קיבלו, ולפיכך הוציא את בנותיו" (שמו"ר א, לב). 

הרצון להתקרב והחשש

כששמע יתרו "את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים" (שמות יח, א), התעורר בלבו רצון להתקרב לאלוקים חיים, אולי הפעם ימצא את אשר בקשה נפשו. אלא שהיה חושש שמא ירצה לשאול ואיש לא יענה, ירצה להתקרב וירחיקוהו כאיש זר. והוא הרי חכם ונכבד, ואם יזלזלו בו לא יוכל לעמוד בזה. אמנם הוא הסכים לוותר על מעמדו ככומר ראשי ולפרוש לביתו, אבל להיות כאחרון האנשים, העומד מרחוק, לא יוכל. 

ואף כי היה משה נשוי לבתו, אולי הוא יעדיף להתכחש לעברו ולמשפחת אשתו כדי לפתוח לעצמו דף חדש לפני אלוקיו. יתרו הלא ידע עד כמה התביעה הרוחנית עלולה לדרוש מסירות גמורה. ואולי יחשוד משה בטוהר כוונותיו.

מתוך חששות אלה, כשהתקרב למחנה ישראל שלח אל משה, בבקשה קבלני בכבוד, שאני חותנך. ואם אין אתה רוצה בי, קבל את אשתך, שאף היא באה איתי. ואם גם באשתך כבר אינך חפץ, אזי לפחות בשביל בניך הבאים עמנו קבל אותנו (שמו"ר כז, ב).

ואף משה היה חושש, שמא יתרו אינו בא לשם שמים, ואיך יקבל את הגוי הזה. ואולי מתוך שהיה אדוק בעבודה זרה יגרום בלבולים וצרות.

כיצד מקבלים גרים

נגלה ה' אל משה: "אדם זה שבא אצלי לא בא אלא לשם שמים, ולא בא אלא להתגייר, אף אתה קרבהו, אל תרחיקהו. מיד ויצא משה" (שמו"ר כז, ב). 

ועדיין היה יכול משה להכניסו בחשאי, אלא שהבין מדברי ה', שראוי לקרבו ולכבדו. 

מיד יצא משה בפרהסיא לקראת חותנו. וכיוון שהתחיל משה לצאת מהמחנה, אף אהרן הכהן ובניו נדב ואביהוא נלוו עמו, וגם שבעים הזקנים הצטרפו אליו, שכן אם משה הולך, כפי הנראה לדבר גדול הולך. ואף רבים מישראל יצאו עמהם. ויש אומרים שהואיל וראו בני אהרן שרבים וחשובים מישראל יוצאים עמהם, נטלו את ארון הברית עמהם (שמו"ר שם). והיו הולכים עד שראו כי לקראת יתרו, חותנו הגוי, יצא משה. וזהו שנאמר (שמות יח, ז): "ויצא משה לקראת חותנו, וישתחוו ויישק לו, וישאלו איש לרעהו לשלום, ויבואו האוהלה".

אז ידעו הכל כיצד צריכים לקבל גרי צדק. 

מחאה

ראשי מערכת הביטחון טוענים כי נעשה הכל כדי להפסיק את הירי על שדרות. הרמטכ"ל טען בכנס הרצליה כי מדי יום ומדי לילה פועל צה"ל ברצועת עזה במאמץ להסיר את האיום. אולם האמת רחוקה מכך. הסיכולים הממוקדים שצה"ל מבצע מכוונים בעיקר כנגד פעילי שטח זוטרים, שיוצאים לפעילות מחוץ לשכונות בקרבת הגדר. בפעילות זו אין סיכוי להכריע את האויב. מנהיגי האויב  ומפקדיו מתחבאים בקרב האוכלוסייה האזרחית. אם יפגיזו את הבתים שלהם, תוך זמן קצר האויב יתמוטט וייכנע. אבל הם לא עושים זאת מפני שתי סיבות: האחת, המנהיגות המדינית לא מאמינה בצדק שלנו, לא מכירה בכך שאנו ראויים לנצח את האויב. לכן הם רק רוצים לפגוע באויב, כדי שיסכים לשבת עימהם למשא ומתן, ויואיל בטובו להכיר בקיומנו. הסיבה השנייה, בית המשפט העליון (ערכאות גויים) רוקן את המדינה היהודית מיכולתה לפעול. 

את המחיר ישלמו בסוף חיילינו, שיישלחו לחרף את נפשם במבצע רגלי מסובך. בניו של ראש הממשלה, כמו גם בניהם של מרבית קובעי המדיניות, ובכללם שופטי בית המשפט העליון, לא יהיו שם בין החיילים. 

שאלה ממילואימניק שנשלח לעצור מבוקשים

שלום הרב. אני נמצא כרגע באמצע מילואים, אחד מתפקידי הגדוד שלנו הוא מעצר מבוקשים, מבצע שכרוך כידוע בסיכון רב. הבעיה היא שאת הנשק שבו יירו עלינו כשנבוא לעצור אותם –  הם קיבלו מן הממשלה חסרת האחריות. וכמו כן, אותם מחבלים שנעצור עכשיו תוך סכנת נפשות, ישוחררו בעתיד הקרוב במסגרת כל מיני מחוות מפוקפקות. אני תוהה, האם יש טעם להמשיך במשחק הזה? אולי כעת, משימה חשובה יותר שתשרת את העם היא סירוב וכניסה לכלא צבאי. אולי אם יצטרפו לכך רבים, זה מה שיעורר בסופו של דבר את הממשלה לכך שלא תוכל להמשיך בקו זה?

אני שואל כאדם פרטי, ואם התשובה עלולה להזיק לך, לא אומר אם הדברים בשמך. 

הכרח קיום הצבא וחובת המחאה

תשובה: לצערנו אין לנו את הלוקסוס לבחור אם לקיים את הצבא או לא. האויבים הקמים עלינו ברשע לא מפסיקים לחרוש מזימות ולהילחם נגדנו. עלינו לעמוד תמיד על המשמר, ולהיות נכונים להגן על עמנו וארצנו. 

אמנם טענותיך צודקות. המדיניות הנפשעת של הממשלה המושחתת הזו, כמו של קודמתה, מסוכנת מאוד לבטחונם של ישראל. אבל קיום הצבא והפעילות הביטחונית הם כורח קיומי. 

מה שנתבע מאיתנו כיום הוא להתריע ולמחות בכל מקום כנגד המדיניות הנפשעת הזו. אם כל החיילים, בני משפחותיהם ותומכיהם, יעזו לומר את הביקורת הזאת בפומבי בכל פורום, אזרחי וצבאי, יש לקוות כי המדיניות תשתנה. למרות הדיקטטורה החלקית בתחום המשפט והתקשורת, עדיין יש בחברה הישראלית כוחות בריאים שיכולים, אם ירצו, להביא לידי שינוי.

וגם אם הינך ספקן באשר ליכולתנו להשפיע, לכל הפחות אפשר לטעון שכל עוד המחאה כנגד המדיניות הבטחונית לא נאמרה במלא התוקף המוסרי בכל פורום, עוד לא הגיע הזמן לשאול אם צריך לשבור את הכלים. 

שאלה מאם לחיילים

כבוד הרב. משפחתנו עלתה לארץ לפני כ-11 שנה. יש לנו שני בנים ששירתו בצה"ל במסגרת ישיבת הסדר, ושניהם פעלו במהלך שירותם בתוך עזה או בפאתי העיר. כעת כשהצבא מעלה תוכניות לשוב ולהיכנס לעזה אחרי הגירוש, אני נחרצת בדעתי שבניי לא יעשו מילואים ולא יעזרו לצבא 'לתקן' את טעויותיו. 

אחת הטענות העיקריות נגד פינוי היישובים היהודיים בגוש קטיף היתה הסכנה הקטלנית שעלולה להיגרם למדינה בעקבות הגירוש. אין ספור מאמרים, נאומים וכרוזים ימניים התריעו מפני הסכנות העצומות שנצטרך לעמוד בפניהם אם נעזוב את עזה, וכמה מסוכן יהיה לשוב. עתה, כשזו נהיתה המציאות, התחושה שלי היא שזו שיא הגאוותנות ועזות המצח לשלוח חיילים כדי לשפר את השיפוט הקלוקל של הממשלה. איך אנו יכולים לסמוך על מערכת צבאית שהוזהרה ובחרה להתעלם מכל עצות המומחים תמורת הישגים פוליטיים וכיבוש דעת הקהל העולמית? האם אני יכולה כאם לאסור על בניי לשרת במילואים, במיוחד בעזה, והאם הם חייבים לשמוע בקולי? תודה.  

תשובה: אם צה"ל יכנס לעזה, תהיה זו זכותם וחובתם של החיילים לתבוע הסברים משכנעים מראשי מערכת הביטחון, לשם מה נכנסים? האם כדי להעביר אח"כ את השלטון לאבו מאזן? האם חיילינו צריכים להיות מגש הכסף שעליו תוגש עזה לאבו מאזן ולגדודי חללי אל אקצה של הפתח? או אולי רוצים לעשות על גבם של החיילים הסכם אומלל נוסף, הפעם עם החמאס, שיעניק להם תקופה של שקט, כדי שיתארגנו, יתאמנו, יצטיידו בנשק חדיש, כדי לתקוף אותנו יותר בהמשך, כדי ששוב החיילים יצטרכו לחרף את נפשם כדי לתקן את מחדלי המנהיגים והמפקדים? 

ומדוע לא יפגיזו תחילה את מנהיגי המחבלים בבתיהם? האם שלומם של בני משפחות המחבלים קודם לשלומם של חיילינו ואזרחנו? ובכלל, האם המצב הנוכחי אינו מצביע על כך שהגירוש והנסיגה מגוש קטיף היתה טעות? האם לא הגיע הזמן שאלה שעוללו זאת יסיקו מסקנות אישיות? האם אפשר שמפקדים צבאיים שטעו בתמיכתם בנסיגה יפקדו עכשיו על החיילים שצריכים להיכנס שוב לעזה? האם אפשר לסמוך עליהם שלא יטעו שוב?

צריך שיהיה ברור למנהיגות שחיילי צה"ל אינם שכירי חרב, ואי אפשר להשתמש בהם כבשר תותחים. המנהיגות חייבת להיות אחראית כלפיהם, ואם טעתה, עליה לשאת בתוצאות.

על כל השאלות והטענות הללו, החיילים, בני משפחותיהם וכל היהודים זכאים לתשובה.

ההחלטה בידי בנייך

אמנם ההחלטה אם להתגייס נתונה בידי בנייך. הם גדולים, ולהם הזכות והחובה להחליט לצאת לקרב. מצוות כיבוד הורים נוגעת למה שקשור להורים עצמם, אולם במה שנוגע לחייהם של הילדים, הם זכאים להחליט בעצמם, ובמיוחד כאשר מדובר בתחום ערכי הקשור למצווה. ולא כאן המקום להאריך בזה (יעויין בפניני הלכה ליקוטים ד' א, טז). 

אמנם חובתך כאדם וכאם למחות בכל האמצעים העומדים לרשותך כנגד המדיניות הנפשעת של מערכת הביטחון. בפרסום מכתבך אני מסייע לך לקיים את שליחותך.

זמן סליחות

הזמן המובחר לאמירת סליחות – בשליש האחרון של הלילה ● המנהג הרווח לקום לסליחות לפני תפילת שחרית ● מחלוקת הפוסקים אם בשעת הדחק אפשר לומר סליחות קודם חצות ● אמירת סליחות כשאין מניין.

הזמן המשובח לאמירת סליחות

הזמן המשובח לאמירת הסליחות הוא באשמורת הבוקר, כלומר בשלוש השעות האחרונות של הלילה (שו"ע או"ח תקפא, א, ב"ח). שאז הכול ישנים, והעולם נקי ושקט ממחשבות ומעשים רעים, והתפילה יוצא מעומק הלב, ובוקעת את כל המחיצות, ומתקבלת. 

אלא שרוב האנשים מתקשים כיום לקום באשמורת, כי זמן הקימה המקובל הוא בערך בשש או שבע, ואילו האשמורת כשעתיים לפני כן. וקימה של שעתיים מוקדם מהרגיל, תגרום לעייפות גדולה שתימשך בכל שעות היום. לכן המנהג הרווח הוא, לקום כשעה או חצי שעה לפני תפילת שחרית, ולומר אז את הסליחות. ואף שהשחר כבר הפציע, מכל מקום עדיין הוא זמן טוב לאמירת סליחות. 

מנהג אשכנזים בסליחות הראשונות

ואף שבדרך כלל אומרים את הסליחות לאחר עלות השחר, מכל מקום בלילה הראשון של הסליחות למנהג האשכנזים, שבו אומרים את הפיוט "במוצאי מנוחה", רבים מקפידים לומר סליחות בעוד לילה, או לפני עלות השחר – שאז הוא הזמן המובחר ביותר, או מיד אחר חצות הלילה, שגם אז הוא זמן מובחר (מטה אפרים תקפא, יא). 

אמירת סליחות לפני חצות הלילה

שאלה: האם בשעת הדחק אפשר לומר סליחות לפני חצות הלילה?

תשובה: לדעת הרב פיינשטיין (אג"מ או"ח ח"ב קה), בשעת הדחק אפשר לומר את הסליחות לפני חצות הלילה. כלומר ציבור שאינו מצליח להתארגן לקימה מוקדמת בבוקר לאמירת הסליחות, כהוראת שעה יכול לקבוע לומר את הסליחות לאחר סיום השליש הראשון של הלילה, שאז כולם יכולים לבוא לסליחות בלי לפגוע בשעות השינה. 

אולם לדעת הרבה מקובלים ופוסקים, בשום אופן אין לעשות כן, כי הזמן הראוי לאמירת הסליחות הוא דווקא לאחר חצות הלילה, שאז היא שעת רחמים, אולם לפני חצות הלילה הוא זמן של דין, שאינו ראוי כלל לסליחות (שע"ת תקפא, א, וע' יחו"ד א, מו). (אפשר לומר שאז העולם עדיין לא נטהר מזוהמת המחשבות והמעשים הלא טובים שנצטברו במשך היום, ועל כן הוא עדיין זמן של דין). 

האם יחיד יכול לומר סליחות

מי שאין לו מניין לומר סליחות, יאמרם ביחידות, וידלג על י"ג מידות רחמים. ואם ירצה לומר י"ג מידות בניגון של קורא בתורה – רשאי. ואם התחילו לומר סליחות ללא מניין, ודילגו על החצי קדיש שאחר 'אשרי', ובמהלך אמירתם הגיעו עוד אנשים עד שהצטבר מניין, יאמרו שם שלושה פסוקים, ואחריהם חצי קדיש, וימשיכו הלאה באמירת הסליחות וי"ג מידות רחמים ובקדיש תתקבל שאחריהם (מ"ב תקפא, ד).

המעשה באבא יודן

מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא שיצאו לחולות אנטוכיא לצורך מצות מגבית צדקה לחכמים. והיה שם אדם אחד שהיה נקרא אבא יודן, והיה רגיל ליתן לרבותינו בעין טובה ויד רחבה, וירד מנכסיו ונעשה עני. כיוון שראה את רבותינו שבאו לגבות צדקה, עלה לביתו ופניו חולניות מצער, והטמין את עצמו מפניהם יום ושניים ולא ירד לשוק. אמרה לו אשתו: מפני מה לא ירדת לשוק שני ימים? אמר לה: רבותינו באו לגבות לעסק מצות עמילי תורה, ואין סיפק בידי ליתן להם, ואני מתבייש לירד לשוק. אשתו, שהיתה צדקת ממנו ואוהבת את המצות, אמרה לו: לא נשתייר לנו שדה אחת? מכור חציה ותן אותה להם. הלך ועשה כן, מכר אותה חצי שדה בחמשה זהובים ונתן אותם לרבותינו. התפללו עליו ואמרו לו: המקום ימלא חסרונך. 

הלכו להן רבותינו לגבות במקום אחר, ואותו אבא יודן חרש בחצי שדה. נבקעה הארץ מתחתיו ונפלה פרתו ונשברה רגלה. ירד להעלותה ומצא תחתיה סימא גדולה (מטמון גדול). אמר: לטובתי נשברה רגל פרתי, ונעשה עשיר יותר ממה שהיה קודם. עד שרבותינו חזרו, עברו באותו מקום. אמרו לאחד שפגשו בדרך, העמידנו עם אבא יודן. אמר להם: אותו האיש! ומי יכול לעמוד עם המלך! (הלא הוא עשיר ונכבד כל כך). אמרו לו: אין אנו מבקשים אלא שלא ידע שעברנו כאן ולא שאלנו את שלומו. ידע אבא יודן ובא אצלם ונתן להם אלף זהובים, אמר להם: עשתה תפלתכם פירות.

אמרו לו: אף אנו היינו יודעים במעשיך הטובים, ואע"פ שנתן אדם אחר יותר ממך, עשינו אותך ראש פרק (עוד לפני שהוסיף להם את תרומתו הגדולה). קראו עליו רבותינו: מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו (עפ"י ויק"ר ה, ד; דב"ר ד, ח; ילק"ש דברים תתפד). 

היאך נתן צדקה וירד מנכסיו

כמה לקחים ניתן ללמוד ממדרש זה. ראשית, גודל אמונתם של אבא יודן ואשתו. שאף שאמרו חכמים (תענית ט, א): "עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר", ועוד הוסיפו חכמים ואמרו, כי בדבר זה ניתן לבחון את הקב"ה, שבוודאי יעשיר את הנותנים מעשר לצדקה. והנה הם הרבו לתת צדקה וירדו מנכסיהם, ואע"פ כן לא הטיחו דברים כלפי מעלה. ולא עוד אלא שעיקר צערם לא היה על שירדו מנכסיהם, אלא על כך שאינם יכולים להמשיך לתת צדקה לחכמים. 

ולמדנו מכאן, שההבטחה להתעשר בזכות הצדקה לא תמיד מתקיימת במהרה, ופעמים שעובר זמן רב עד שהיא מתקיימת, ולפעמים יש באמצע נפילה. אבל אם נשארים דבקים במצווה, זוכים לבסוף בעשירות. 

ואפשר אף לומר יותר, שבזכות שהיו דבקים כל כך במצוות הצדקה, הזמין להם הקב"ה ניסיון גדול, שאם יעמדו בו יזכו לעשירות גדולה. כלומר, לו היו מקיימים את מצוות הצדקה באופן רגיל, אכן היו זוכים לעשירות רגילה, אבל לא היו עשירים גדולים. ובזכות דבקותם במצווה זימן להם הקב"ה ניסיון גדול, שאם יעמדו בו יוכלו לזכות בעשירות גדולה.

ואכן הם עמדו בניסיון והוכיחו שעיקר מגמתם היא מתן הצדקה ולא שכר העשירות המובטח לנותני צדקה, ולכן גם לאחר שאיבדו את רוב נכסיהם מצאו דרך להמשיך לתת צדקה. 

מתוך הנפילה עצמה נעשתה העלייה

אותו מטמון עצום היה תמיד בשדהו של אבא יודן, ומכיוון שמצבו הכלכלי של אבא יודן היה בתהליך של ירידה, המשך הירידה היה מן הסתם מאלץ אותו למכור את כל שדהו עם המטמון הגדול שבו, ולא היה יודע איזה אוצר גדול הפסיד. 

ובזכות שמכר את חצי שדהו לשם צדקה, ירד לחרוש את החצי הנותר באופן יותר יסודי, יותר לעומק, כדי להוציא מן החלק המועט שנשאר ברשותו את המיטב. וכך נתקעה המחרשה בסלע גדול, וכיוון שהתאמץ למושכה, נעקר הסלע ונפתח בור באדמה. ואז גם פרתו נפלה ורגלה נשברה. באותה שעה הגיע הניסיון לשיאו. יכול היה אז אבא יודן להתייאש, לעזוב את פרתו המתייסרת, לקלל את מר גורלו ולהטיח דברים כלפי מעלה, אבל הוא ירד לטפל בפרתו וראה המטמון.

מעלת האשה

ולא היה זוכה אבא יודן לברכה אילולי אשתו היתה שותפה מלאה עמו במתן הצדקה. ואכן פעמים רבות מצינו, שאחר שהאיש מתחיל בעניין מסוים, באה אשתו אחריו ומרחיבה ומרוממת את העניין עד שהיא מתחזקת בו עוד יותר ממנו. וזאת משום שבתחומים רבים כוחו של האיש להתחיל את הדרך, וכוחה של האשה להמשיך ולהתעצם בה. ולכן אחר שאבא יודן התחיל להנהיג מתן צדקה, התחזקה בזה אשתו עוד יותר ממנו, וכך בשעה קשה, דווקא  מאשתו באה העצה איך להמשיך לתת צדקה, ומתוך כך צמחה הישועה. 

הרי לנו, שדווקא בזכות הבנתם זה את זו, ושותפותם המלאה במצווה, זכו להמשיך לתת צדקה גם בשעתם הקשה, ומתוך כך זכו לברכה גדולה. וזוהי הזוגיות המשובחת, שמעצימה את כוחם של האיש והאישה. אבל אם לא היתה ביניהם אהבה, הבנה ושותפות, לא היו יכולים לחזק זה את זה בשעתם הקשה, והיו נופלים. 

ויש לציין כי ברוב המדרשים שמוזכר מעשה זה כתוב שאשתו היתה צדיקה ממנו (ויק"ר ה, ד; ילק"ש דברים תתפד, משלי תתקנו), אולם בדברים רבה (ד, ח) כתוב רק שהיתה צדקת, ולא כתוב שהיתה צדקת ממנו. ואפשר לומר שאכן בפועל באותה שעה אשתו היתה צדקת ממנו, מפני שהוא נחלש קצת מרוב צערו על שה' הפסיק לעזור לו, עד שאינו יכול לתת צדקה. אבל אם לוקחים בחשבון את זה שהוא התחיל במצווה, הרי שצדיקותו וצדיקותה שווים. 

מבטם של חכמים

וחכמים הרגישו שאף כי נתן להם תרומה, מצבו אינו שפיר. ויש גורסים שאף הוא ביקש מהם להתפלל עליו, ועל כן התפללו עליו. ולא זו בלבד, אלא שלמרות שהיו שנתנו יותר ממנו, כיבדוהו להיקרא 'ראש פרק', מפני שהרגישו שרצונו לתת צדקה גדול בהרבה ממה שיכול לתת, ועל כך מגיע לו כבוד גדול. ואכן זכו ותפילתם נענתה ונעשה עשיר, ותרם הרבה יותר, ומכל הבחינות נעשה ראוי להיקרא 'ראש פרק'.