ארכיון הקטגוריה: כללי

רוח חדשה

ספרו של הרב חיים סבתו, 'בואי הרוח', מחזק את ערך הכבוד לדברים החיוביים במציאות ● מעשה התחפושת בתלמוד תורה בירושלים, מתוך הספר ● רגישותו של המלמד למצבו של הילד נטול האמצעים.

'בואי הרוח' – ספרו של הרב חיים סבתו

על עצמו ועל מה שראו עיניו מספר הרב חיים סבתו בספרו החדש 'בואי הרוח', והכול מתוך כבוד גדול. כבוד לעולים החדשים, לעולים מהונגריה ולעולים מארצות ערב, וכבוד גדול למדינת ישראל שבזכותה מתרחש התהליך המופלא של קיבוץ הגלויות.

כבוד לזקנה שרק חתול אחד נותר לה בעולמה, והילדים קוראים לה 'מכשפה'. כבוד למלמד התינוקות האשכנזי מהונגריה, שבעקבות המלחמה משהו נתקע לו בראש, ורק סיפור אחד קטוע נותר לו לספר. וגם כבוד לילדי העולים, שאמנם צוחקים על הזקנה ועל המלמד ההונגרי, אבל גדלים לתפארת, וביום הקדוש יוצאים להגנת ישראל, ולא כולם חוזרים. וכבוד גדול ללימוד התורה ולמקצוע ההוראה.

מתנה נאה הגיש הרב חיים סבתו למדינת ישראל לקראת יום הולדתה השישים. מדינה שעם כל הקשיים שבה, טובה לאין ערוך מנפתולי הגלות, כפי שאומר פרקש לחיילים כשיצאו למלחמה.

על הכבוד

בחוגי ה'פוסט', יחס של כבוד הוא נדיר. לתפישתם, ככל שיצליחו להראות יותר את חולשותיו ועליבותו של האדם, כך הסיפור ייחשב יותר עמוק. לכל היותר מוכנים לקבל חמלה, אבל כבוד ממש לא. אגב, גם הסופר עגנון נכשל בזה.

אמנם נכון שגם מהעלאת פגמיו של האדם אפשר להפיק לקחים, אבל כשזו המטרה המרכזית, הכול נהרס, הרע נחשב לטוב, והטוב עצמו מאבד את ערכו ואמינותו.

אנו נצרכים עכשיו מאוד לתיקונים של כבוד. כבוד לכל הדברים הטובים שבחיים. זוהי העמדה המוסרית, יסוד היהדות. ועל כן ספרו זה של הרב סבתו, כמו שאר ספריו, יש לו ערך מוסרי. מעין מדרש לימינו.

מעשה התחפושת לפורים

כדי לתת מעט מטעמו הטוב של הספר, אביא בקיצור מעשה הקשור לפורים המתקרב ובא.

לקראת חג הפורים הודיע הרב לויכטר לתלמידי כיתתו, כיתה ב' בתלמוד תורה בית וגן, שלרגל מסיבת פורים על כל הילדים להתחפש. ילדי הוותיקים, שהוריהם יכלו להרשות לעצמם לקנות תחפושות נאות, השקיעו שעות בדיבורים על כך. גם חיים סבתו הקטן, העולה החדש ממצרים, רצה להתחפש כמותם לקאבוי. בביתו לא הכירו את מנהג התחפושות, אבל דבריו של המורה היו מקודשים, והאבא הסכים ואמר לחיים: "תהיה קאבוי". הילד נמלא שמחה. כבר ראה עצמו חבוש כובע שחור רחב שוליים, לבוש מכנסי עור מעוטרים בציציות בד צבעוניות, וכמובן חגור באקדח.

הימים חלפו, אך האבא עדיין לא קנה את תחפושת הקאבוי. את כל רכושה איבדה המשפחה כשיצאה ממצרים, ובינתיים פרנס האב את משפחתו בעבודת דחק. לכל הילדים כבר היו תחפושות, אבל האב, שכנראה התקשה לממן את קניית התחפושת, התמהמה. ערב המסיבה הילד כבר היה חסר סבלנות, ובדאגה שאל את אביו מתי יקנה לו תחפושת. והאב השיב: "אל תדאג, הבטחתי לך שתהיה קאבוי". הילד האמין ושמח. למחרת הלך האב עם בנו לקיוסק וביקש עבור בנו כובע של קאבוי. הילד רעד מהתרגשות. המוכר הראה לאבא שני כובעים, האחד יקר מפלסטיק, השני מנייר. האב בחר בכובע הנייר.

ממשיך הילד ומספר: "לא היה אכפת לי. העיקר שאני קאבוי. הניח אבא את הכובע על ראשי ואמר: איזה יופי, איזו תחפושת, אתה קאבוי. ממש קאבוי אמיתי. וצחק מלא פיו. טפח על שכמי, לחץ את ידי ואמר: שלוף (כדרך שאומרים לקאבוי אמיתי). מזמן לא ראיתי אותו שמח ככה. כל כך שמחתי, לא חשבתי אותה שעה שאין לי יריעה על הכתפיים, ולא פסי קישוט על המכנסיים, וגם אין לי אקדח. לא היה אכפת לי בכלל. אני מחופש. מחופש לקאבוי. מי ישווה לי". לאחר שירד הילד מן האוטובוס, גשם זלעפות החל לרדת. ביד אחת אחז בשקית הבד עם המחברות ובשנייה הידק בכל כוחו את הכובע שלא יעוף. הרוח אמנם לא הצליחה להעיף את כובעו, אולם הגשם מסמס את צורתו עד שהפך לכעין עיסה של נייר.

כשנכנס לחצר התלמוד תורה ראה את כל הילדים מחופשים, אחד לאדמו"ר, השני לכהן גדול, השלישי לחכם באשי. לכולם תלבושות מלאות, מושקעות. המראה היה מדהים, התחפושות היו יפות. אולם גם חיים נותר שמח, הלא כובע על ראשו והוא קאבוי.

המחנך הרב לויכטר

"המנהל, הרב לויכטר, הניף את ידו וצלצל בפעמון המתכת שלו. נכנסנו כולנו לכיתה. הרב לויכטר ביקש שילד ילד, לפי התור, יצא וייכנס, ואנחנו ננחש מי הוא. יעלה ויבוא, אומר הרב לויכטר, ונכנס אדמו"ר חסידי ומסכה על פניו. מי הוא זה? שואל הרב לויכטר. אי אפשר להכיר אותו. מי יודע? כולם מנסים לנחש, ואז האדמו"ר מוריד את המסכה. הו, פולטים כולם בהפתעה, זה איצ'ה! איזה תחפושת נפלאה! ממש אדמו"ר אמיתי!

וכך יצאו ילד אחרי ילד ונכנסו חגיגית, והרב לויכטר שואל בכל פעם בהפתעה: מי הוא זה ואיזה זה הוא? כולם מנסים לנחש. אני יושב במקומי, משתתף בחגיגה. תורי מתקרב. אני מתמלא מתח והתרגשות, מתרומם על בהונות רגלי וכוסס את ציפורני ידי. תורי הגיע. אני יוצא ונכנס ועל ראשי כדור הנייר הרטוב. הרב לויכטר מתבונן בי, מתאמץ מאוד לזהות, ואז הוא אומר: מי זה? בשום אופן אינני מצליח לזהות!

מי אתה? הוא פונה אלי בלי לשאול את הילדים.

נמלאתי גאווה ושמחה. אני חיים, עניתי, אבל היום אני קאבוי.

הו, אמר הרב לויכטר בהתפעלות: קאבוי. יופי של תחפושת, לא זיהיתי אותך.

חזרתי למקומי וישבתי שמח. ואז מקצה הכיתה התרומם הילד שהתחפש לשופט ומחה בקול: מי לא ידע מי זה? הרי אין לו בכלל תחפושת!"

כבוד למורים

אמנם הפרק מסתיים בקטרוגו של הילד שהתחפש לשופט, ואיננו יודעים האם בסופו של דבר יצא חיים שמח מהעניין. כמה עמודים אח"כ, כשמתברר לחיים שפרקש מכיר את הרב לויכטר, סיפר לו בגאווה ובשמחה איך התחפש לקאבוי, וכמעט אף אחד לא הצליח להכיר אותו, ואפילו הרב לויכטר, המנהל, לא הצליח להכיר אותו.

הרבה מורים נוהגים כך ברגישות, וכמעט אף אחד לא שם לב עד כמה מעשיהם גדולים. עד כמה מעשיהם ודיבוריהם חודרים לנפשותיהם של התלמידים. והנה ניתן כאן ביטוי להשפעתו העצומה של מורה רגיש וטוב על ילד קטן, עולה חדש, שאין לאביו כסף לקנות לו תחפושת.

משפחה של תורה התיישבות ומסירות

אספר מעט על משפחתו של סרן דוד שפירא, שלמד בישיבתנו בהר ברכה, וזכה יחד עם הרב יצחק דדון להרוג את המחבל בישיבת 'מרכז הרב'. כשנה אחר נישואיו עוד התגורר דוד בהר ברכה, וכשעזב הצטערנו, אולם מתברר כי הכל לטובה.
הוא בוודאי אינו רוצה שנדבר בשבחו, שהרי כל קצין סביר היה צריך לעשות את מה שעשה. אולם זו הזדמנות נאה לתת כבוד למשפחה שורשית, שתולדותיה הם תולדותיו המפוארים של תהליך שיבת ישראל לארצו.

מקורה של משפחת שפירא, הן מצד האב והן מצד האם, ביישוב היהודי בחברון. האם רוחמה הינה בעלת יחוס חשוב. היא דור שישי לאדמו"ר הזקן בעל התניא, דרך נכדתו, הרבנית מנוחה רחל, שעלתה לחברון עם בעלה הרב סלונים. בנוסף לכך היא מצאצאי הרב מנחם מנדל משקלוב, שעמד בראש עליית תלמידי הגר"א. הנה כי כן, אווירה של ארץ ישראל מאחד את הלבבות, וצאצאי תלמידי הגר"א התחתנו עם צאצאי האדמו"ר הזקן, ומהם צמחו פאר גידוליה של ארץ ישראל.

אחד הסבים, שמואל לוי, ייסד לפני קרוב למאה שנה את בית הכנסת ובית הארחה 'זהרי חמה' במרכז ירושלים, ובנו אבא לוי שימש בו כגבאי יותר מיובל שנים.

המשפחה היתה קשורה בכל נפשה לבניין הארץ, והם מפאר גידוליה של תנועת הפועל המזרחי. הם נאמני תורה ועבודה באמת. למשפחת שפירא עשרה ילדים. האב, אברהם שפירא, עוסק בראיית חשבון, רגיל לעבור לפני התיבה בתפילת מוסף של הימים הנוראים בבית הכנסת שבבית הספר מימון, ויחד עם אשתו מסייע לגופים שונים בהתנדבות.

את ילדיה הראשונים שלחה משפחת שפירא לבתי ספר ממלכתיים דתיים, אולם כשנפתחה בפניהם האפשרות להעניק לילדיהם חינוך יותר תורני, מבלי לפגוע בערכים הציוניים, כך עשו. וזאת תוך התייעצות צמודה עם הרב אריה לוין זצ"ל. כך בפועל רוב ילדיהם התחנכו בבית הספר 'נועם' ובישיבה לצעירים שליד 'מרכז הרב'.

תלמוד תורה

אשתו של דוד, הודיה, היא בתו של הרב הלל פלסר, ראש תלמוד תורה 'מורשה' שהוקם על ידי בוגרי ישיבת 'מרכז הרב' בקרית משה. למשפחת פלסר שנים עשר ילדים. היו שחששו וטענו כנגד הקמת התלמוד תורה, שהנה מתחילה כאן תופעה של הקצנה שתיגמר בזניחת כל האידיאלים הלאומיים. אך לא כן, אדרבה מתוך הגברת לימוד התורה גם האחריות הלאומית מתגברת. ורבים מבוגרי התלמוד תורה משרתים כחיילים וקצינים ביחידות הטובות בצבא, וזאת בנוסף לכל הבוגרים הגדלים בתורה כתלמידי חכמים מן השורה הראשונה.

זה הדור החדש ישן, ממשיכם של האבות שמסרו את נפשם על יישוב הארץ בתנאים קשים. לצערנו גם הקדושים שנרצחו בעומדם על משמרת לימודם בישיבה הינם ממשיכים של שלשלת ארוכה, מפוארת ונוראה, של קדושים שנהרגו על קידוש ה'.

יהי רצון שזכות כל האבות והאמהות הצדיקים שעלו לארץ ויישבוה, וזכות כל הקדושים שמסרו נפשם על קדושת ה', תעמוד לנו להמשיך בעבודת הקודש, בבניין התורה, העם והארץ. וכל המשפחות השכולות יתנחמו בבניין ציון וירושלים.

איך מקבלים גרי צדק

יתרו מתפטר מתפקידו כגדול הכמרים של עבודה זרה ● שאיפתו של יתרו להידבק בה' וחששותיו לקראת הפגישה עם משה ● משה יוצא לקבל את יתרו בכבוד ● מדוע לא נוקטים בדרך הצבאית היעילה של פגיעה בראשי האויב. 

הכומר הגדול שהתפטר

כומר גדול היה יתרו לעבודה זרה, ולא מסיבות אנוכיות, אלא מפני רצונו העז לעמוד על סוד החיים. לא היה אליל שלא ניסה לעבוד. וכיוון שהיה חכם גדול, בכל דת ומקדש הגיע לדרגה עליונה, עד שנעשה כומר גדול לכל האלילים. ויש לדעת כי בפולחני עבודה זרה אין ניגוד חריף בין האלילים השונים, ועל כן לא היה נורא בעיני האנשים שעבר מאליל לאליל. אלא שבתוך ליבו ידע יתרו כי עדיין לא הגיע לאמת, עד שלא יכול עוד לעשות שקר בנפשו. "קרא לבני עירו ואמר להם: עד עכשיו הייתי משמש אתכם, מעתה שאני זקן – בחרו לכם כומר אחר. והוציא כלי תשמישי עבודה זרה ונתן להם". הבינו המדיינים שלא מפני זקנותו התפטר, אלא מפני שכפר בעבודה זרה שלהם. "עמדו ונידוהו שלא יזדקק לו אדם, ולא יעשו לו מלאכה ולא ירעו את צאנו. וביקש מן הרועים לרעות לו את צאנו ולא קיבלו, ולפיכך הוציא את בנותיו" (שמו"ר א, לב). 

הרצון להתקרב והחשש

כששמע יתרו "את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים" (שמות יח, א), התעורר בלבו רצון להתקרב לאלוקים חיים, אולי הפעם ימצא את אשר בקשה נפשו. אלא שהיה חושש שמא ירצה לשאול ואיש לא יענה, ירצה להתקרב וירחיקוהו כאיש זר. והוא הרי חכם ונכבד, ואם יזלזלו בו לא יוכל לעמוד בזה. אמנם הוא הסכים לוותר על מעמדו ככומר ראשי ולפרוש לביתו, אבל להיות כאחרון האנשים, העומד מרחוק, לא יוכל. 

ואף כי היה משה נשוי לבתו, אולי הוא יעדיף להתכחש לעברו ולמשפחת אשתו כדי לפתוח לעצמו דף חדש לפני אלוקיו. יתרו הלא ידע עד כמה התביעה הרוחנית עלולה לדרוש מסירות גמורה. ואולי יחשוד משה בטוהר כוונותיו.

מתוך חששות אלה, כשהתקרב למחנה ישראל שלח אל משה, בבקשה קבלני בכבוד, שאני חותנך. ואם אין אתה רוצה בי, קבל את אשתך, שאף היא באה איתי. ואם גם באשתך כבר אינך חפץ, אזי לפחות בשביל בניך הבאים עמנו קבל אותנו (שמו"ר כז, ב).

ואף משה היה חושש, שמא יתרו אינו בא לשם שמים, ואיך יקבל את הגוי הזה. ואולי מתוך שהיה אדוק בעבודה זרה יגרום בלבולים וצרות.

כיצד מקבלים גרים

נגלה ה' אל משה: "אדם זה שבא אצלי לא בא אלא לשם שמים, ולא בא אלא להתגייר, אף אתה קרבהו, אל תרחיקהו. מיד ויצא משה" (שמו"ר כז, ב). 

ועדיין היה יכול משה להכניסו בחשאי, אלא שהבין מדברי ה', שראוי לקרבו ולכבדו. 

מיד יצא משה בפרהסיא לקראת חותנו. וכיוון שהתחיל משה לצאת מהמחנה, אף אהרן הכהן ובניו נדב ואביהוא נלוו עמו, וגם שבעים הזקנים הצטרפו אליו, שכן אם משה הולך, כפי הנראה לדבר גדול הולך. ואף רבים מישראל יצאו עמהם. ויש אומרים שהואיל וראו בני אהרן שרבים וחשובים מישראל יוצאים עמהם, נטלו את ארון הברית עמהם (שמו"ר שם). והיו הולכים עד שראו כי לקראת יתרו, חותנו הגוי, יצא משה. וזהו שנאמר (שמות יח, ז): "ויצא משה לקראת חותנו, וישתחוו ויישק לו, וישאלו איש לרעהו לשלום, ויבואו האוהלה".

אז ידעו הכל כיצד צריכים לקבל גרי צדק. 

מחאה

ראשי מערכת הביטחון טוענים כי נעשה הכל כדי להפסיק את הירי על שדרות. הרמטכ"ל טען בכנס הרצליה כי מדי יום ומדי לילה פועל צה"ל ברצועת עזה במאמץ להסיר את האיום. אולם האמת רחוקה מכך. הסיכולים הממוקדים שצה"ל מבצע מכוונים בעיקר כנגד פעילי שטח זוטרים, שיוצאים לפעילות מחוץ לשכונות בקרבת הגדר. בפעילות זו אין סיכוי להכריע את האויב. מנהיגי האויב  ומפקדיו מתחבאים בקרב האוכלוסייה האזרחית. אם יפגיזו את הבתים שלהם, תוך זמן קצר האויב יתמוטט וייכנע. אבל הם לא עושים זאת מפני שתי סיבות: האחת, המנהיגות המדינית לא מאמינה בצדק שלנו, לא מכירה בכך שאנו ראויים לנצח את האויב. לכן הם רק רוצים לפגוע באויב, כדי שיסכים לשבת עימהם למשא ומתן, ויואיל בטובו להכיר בקיומנו. הסיבה השנייה, בית המשפט העליון (ערכאות גויים) רוקן את המדינה היהודית מיכולתה לפעול. 

את המחיר ישלמו בסוף חיילינו, שיישלחו לחרף את נפשם במבצע רגלי מסובך. בניו של ראש הממשלה, כמו גם בניהם של מרבית קובעי המדיניות, ובכללם שופטי בית המשפט העליון, לא יהיו שם בין החיילים. 

שאלה ממילואימניק שנשלח לעצור מבוקשים

שלום הרב. אני נמצא כרגע באמצע מילואים, אחד מתפקידי הגדוד שלנו הוא מעצר מבוקשים, מבצע שכרוך כידוע בסיכון רב. הבעיה היא שאת הנשק שבו יירו עלינו כשנבוא לעצור אותם –  הם קיבלו מן הממשלה חסרת האחריות. וכמו כן, אותם מחבלים שנעצור עכשיו תוך סכנת נפשות, ישוחררו בעתיד הקרוב במסגרת כל מיני מחוות מפוקפקות. אני תוהה, האם יש טעם להמשיך במשחק הזה? אולי כעת, משימה חשובה יותר שתשרת את העם היא סירוב וכניסה לכלא צבאי. אולי אם יצטרפו לכך רבים, זה מה שיעורר בסופו של דבר את הממשלה לכך שלא תוכל להמשיך בקו זה?

אני שואל כאדם פרטי, ואם התשובה עלולה להזיק לך, לא אומר אם הדברים בשמך. 

הכרח קיום הצבא וחובת המחאה

תשובה: לצערנו אין לנו את הלוקסוס לבחור אם לקיים את הצבא או לא. האויבים הקמים עלינו ברשע לא מפסיקים לחרוש מזימות ולהילחם נגדנו. עלינו לעמוד תמיד על המשמר, ולהיות נכונים להגן על עמנו וארצנו. 

אמנם טענותיך צודקות. המדיניות הנפשעת של הממשלה המושחתת הזו, כמו של קודמתה, מסוכנת מאוד לבטחונם של ישראל. אבל קיום הצבא והפעילות הביטחונית הם כורח קיומי. 

מה שנתבע מאיתנו כיום הוא להתריע ולמחות בכל מקום כנגד המדיניות הנפשעת הזו. אם כל החיילים, בני משפחותיהם ותומכיהם, יעזו לומר את הביקורת הזאת בפומבי בכל פורום, אזרחי וצבאי, יש לקוות כי המדיניות תשתנה. למרות הדיקטטורה החלקית בתחום המשפט והתקשורת, עדיין יש בחברה הישראלית כוחות בריאים שיכולים, אם ירצו, להביא לידי שינוי.

וגם אם הינך ספקן באשר ליכולתנו להשפיע, לכל הפחות אפשר לטעון שכל עוד המחאה כנגד המדיניות הבטחונית לא נאמרה במלא התוקף המוסרי בכל פורום, עוד לא הגיע הזמן לשאול אם צריך לשבור את הכלים. 

שאלה מאם לחיילים

כבוד הרב. משפחתנו עלתה לארץ לפני כ-11 שנה. יש לנו שני בנים ששירתו בצה"ל במסגרת ישיבת הסדר, ושניהם פעלו במהלך שירותם בתוך עזה או בפאתי העיר. כעת כשהצבא מעלה תוכניות לשוב ולהיכנס לעזה אחרי הגירוש, אני נחרצת בדעתי שבניי לא יעשו מילואים ולא יעזרו לצבא 'לתקן' את טעויותיו. 

אחת הטענות העיקריות נגד פינוי היישובים היהודיים בגוש קטיף היתה הסכנה הקטלנית שעלולה להיגרם למדינה בעקבות הגירוש. אין ספור מאמרים, נאומים וכרוזים ימניים התריעו מפני הסכנות העצומות שנצטרך לעמוד בפניהם אם נעזוב את עזה, וכמה מסוכן יהיה לשוב. עתה, כשזו נהיתה המציאות, התחושה שלי היא שזו שיא הגאוותנות ועזות המצח לשלוח חיילים כדי לשפר את השיפוט הקלוקל של הממשלה. איך אנו יכולים לסמוך על מערכת צבאית שהוזהרה ובחרה להתעלם מכל עצות המומחים תמורת הישגים פוליטיים וכיבוש דעת הקהל העולמית? האם אני יכולה כאם לאסור על בניי לשרת במילואים, במיוחד בעזה, והאם הם חייבים לשמוע בקולי? תודה.  

תשובה: אם צה"ל יכנס לעזה, תהיה זו זכותם וחובתם של החיילים לתבוע הסברים משכנעים מראשי מערכת הביטחון, לשם מה נכנסים? האם כדי להעביר אח"כ את השלטון לאבו מאזן? האם חיילינו צריכים להיות מגש הכסף שעליו תוגש עזה לאבו מאזן ולגדודי חללי אל אקצה של הפתח? או אולי רוצים לעשות על גבם של החיילים הסכם אומלל נוסף, הפעם עם החמאס, שיעניק להם תקופה של שקט, כדי שיתארגנו, יתאמנו, יצטיידו בנשק חדיש, כדי לתקוף אותנו יותר בהמשך, כדי ששוב החיילים יצטרכו לחרף את נפשם כדי לתקן את מחדלי המנהיגים והמפקדים? 

ומדוע לא יפגיזו תחילה את מנהיגי המחבלים בבתיהם? האם שלומם של בני משפחות המחבלים קודם לשלומם של חיילינו ואזרחנו? ובכלל, האם המצב הנוכחי אינו מצביע על כך שהגירוש והנסיגה מגוש קטיף היתה טעות? האם לא הגיע הזמן שאלה שעוללו זאת יסיקו מסקנות אישיות? האם אפשר שמפקדים צבאיים שטעו בתמיכתם בנסיגה יפקדו עכשיו על החיילים שצריכים להיכנס שוב לעזה? האם אפשר לסמוך עליהם שלא יטעו שוב?

צריך שיהיה ברור למנהיגות שחיילי צה"ל אינם שכירי חרב, ואי אפשר להשתמש בהם כבשר תותחים. המנהיגות חייבת להיות אחראית כלפיהם, ואם טעתה, עליה לשאת בתוצאות.

על כל השאלות והטענות הללו, החיילים, בני משפחותיהם וכל היהודים זכאים לתשובה.

ההחלטה בידי בנייך

אמנם ההחלטה אם להתגייס נתונה בידי בנייך. הם גדולים, ולהם הזכות והחובה להחליט לצאת לקרב. מצוות כיבוד הורים נוגעת למה שקשור להורים עצמם, אולם במה שנוגע לחייהם של הילדים, הם זכאים להחליט בעצמם, ובמיוחד כאשר מדובר בתחום ערכי הקשור למצווה. ולא כאן המקום להאריך בזה (יעויין בפניני הלכה ליקוטים ד' א, טז). 

אמנם חובתך כאדם וכאם למחות בכל האמצעים העומדים לרשותך כנגד המדיניות הנפשעת של מערכת הביטחון. בפרסום מכתבך אני מסייע לך לקיים את שליחותך.

זמן סליחות

הזמן המובחר לאמירת סליחות – בשליש האחרון של הלילה ● המנהג הרווח לקום לסליחות לפני תפילת שחרית ● מחלוקת הפוסקים אם בשעת הדחק אפשר לומר סליחות קודם חצות ● אמירת סליחות כשאין מניין.

הזמן המשובח לאמירת סליחות

הזמן המשובח לאמירת הסליחות הוא באשמורת הבוקר, כלומר בשלוש השעות האחרונות של הלילה (שו"ע או"ח תקפא, א, ב"ח). שאז הכול ישנים, והעולם נקי ושקט ממחשבות ומעשים רעים, והתפילה יוצא מעומק הלב, ובוקעת את כל המחיצות, ומתקבלת. 

אלא שרוב האנשים מתקשים כיום לקום באשמורת, כי זמן הקימה המקובל הוא בערך בשש או שבע, ואילו האשמורת כשעתיים לפני כן. וקימה של שעתיים מוקדם מהרגיל, תגרום לעייפות גדולה שתימשך בכל שעות היום. לכן המנהג הרווח הוא, לקום כשעה או חצי שעה לפני תפילת שחרית, ולומר אז את הסליחות. ואף שהשחר כבר הפציע, מכל מקום עדיין הוא זמן טוב לאמירת סליחות. 

מנהג אשכנזים בסליחות הראשונות

ואף שבדרך כלל אומרים את הסליחות לאחר עלות השחר, מכל מקום בלילה הראשון של הסליחות למנהג האשכנזים, שבו אומרים את הפיוט "במוצאי מנוחה", רבים מקפידים לומר סליחות בעוד לילה, או לפני עלות השחר – שאז הוא הזמן המובחר ביותר, או מיד אחר חצות הלילה, שגם אז הוא זמן מובחר (מטה אפרים תקפא, יא). 

אמירת סליחות לפני חצות הלילה

שאלה: האם בשעת הדחק אפשר לומר סליחות לפני חצות הלילה?

תשובה: לדעת הרב פיינשטיין (אג"מ או"ח ח"ב קה), בשעת הדחק אפשר לומר את הסליחות לפני חצות הלילה. כלומר ציבור שאינו מצליח להתארגן לקימה מוקדמת בבוקר לאמירת הסליחות, כהוראת שעה יכול לקבוע לומר את הסליחות לאחר סיום השליש הראשון של הלילה, שאז כולם יכולים לבוא לסליחות בלי לפגוע בשעות השינה. 

אולם לדעת הרבה מקובלים ופוסקים, בשום אופן אין לעשות כן, כי הזמן הראוי לאמירת הסליחות הוא דווקא לאחר חצות הלילה, שאז היא שעת רחמים, אולם לפני חצות הלילה הוא זמן של דין, שאינו ראוי כלל לסליחות (שע"ת תקפא, א, וע' יחו"ד א, מו). (אפשר לומר שאז העולם עדיין לא נטהר מזוהמת המחשבות והמעשים הלא טובים שנצטברו במשך היום, ועל כן הוא עדיין זמן של דין). 

האם יחיד יכול לומר סליחות

מי שאין לו מניין לומר סליחות, יאמרם ביחידות, וידלג על י"ג מידות רחמים. ואם ירצה לומר י"ג מידות בניגון של קורא בתורה – רשאי. ואם התחילו לומר סליחות ללא מניין, ודילגו על החצי קדיש שאחר 'אשרי', ובמהלך אמירתם הגיעו עוד אנשים עד שהצטבר מניין, יאמרו שם שלושה פסוקים, ואחריהם חצי קדיש, וימשיכו הלאה באמירת הסליחות וי"ג מידות רחמים ובקדיש תתקבל שאחריהם (מ"ב תקפא, ד).

המעשה באבא יודן

מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא שיצאו לחולות אנטוכיא לצורך מצות מגבית צדקה לחכמים. והיה שם אדם אחד שהיה נקרא אבא יודן, והיה רגיל ליתן לרבותינו בעין טובה ויד רחבה, וירד מנכסיו ונעשה עני. כיוון שראה את רבותינו שבאו לגבות צדקה, עלה לביתו ופניו חולניות מצער, והטמין את עצמו מפניהם יום ושניים ולא ירד לשוק. אמרה לו אשתו: מפני מה לא ירדת לשוק שני ימים? אמר לה: רבותינו באו לגבות לעסק מצות עמילי תורה, ואין סיפק בידי ליתן להם, ואני מתבייש לירד לשוק. אשתו, שהיתה צדקת ממנו ואוהבת את המצות, אמרה לו: לא נשתייר לנו שדה אחת? מכור חציה ותן אותה להם. הלך ועשה כן, מכר אותה חצי שדה בחמשה זהובים ונתן אותם לרבותינו. התפללו עליו ואמרו לו: המקום ימלא חסרונך. 

הלכו להן רבותינו לגבות במקום אחר, ואותו אבא יודן חרש בחצי שדה. נבקעה הארץ מתחתיו ונפלה פרתו ונשברה רגלה. ירד להעלותה ומצא תחתיה סימא גדולה (מטמון גדול). אמר: לטובתי נשברה רגל פרתי, ונעשה עשיר יותר ממה שהיה קודם. עד שרבותינו חזרו, עברו באותו מקום. אמרו לאחד שפגשו בדרך, העמידנו עם אבא יודן. אמר להם: אותו האיש! ומי יכול לעמוד עם המלך! (הלא הוא עשיר ונכבד כל כך). אמרו לו: אין אנו מבקשים אלא שלא ידע שעברנו כאן ולא שאלנו את שלומו. ידע אבא יודן ובא אצלם ונתן להם אלף זהובים, אמר להם: עשתה תפלתכם פירות.

אמרו לו: אף אנו היינו יודעים במעשיך הטובים, ואע"פ שנתן אדם אחר יותר ממך, עשינו אותך ראש פרק (עוד לפני שהוסיף להם את תרומתו הגדולה). קראו עליו רבותינו: מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו (עפ"י ויק"ר ה, ד; דב"ר ד, ח; ילק"ש דברים תתפד). 

היאך נתן צדקה וירד מנכסיו

כמה לקחים ניתן ללמוד ממדרש זה. ראשית, גודל אמונתם של אבא יודן ואשתו. שאף שאמרו חכמים (תענית ט, א): "עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר", ועוד הוסיפו חכמים ואמרו, כי בדבר זה ניתן לבחון את הקב"ה, שבוודאי יעשיר את הנותנים מעשר לצדקה. והנה הם הרבו לתת צדקה וירדו מנכסיהם, ואע"פ כן לא הטיחו דברים כלפי מעלה. ולא עוד אלא שעיקר צערם לא היה על שירדו מנכסיהם, אלא על כך שאינם יכולים להמשיך לתת צדקה לחכמים. 

ולמדנו מכאן, שההבטחה להתעשר בזכות הצדקה לא תמיד מתקיימת במהרה, ופעמים שעובר זמן רב עד שהיא מתקיימת, ולפעמים יש באמצע נפילה. אבל אם נשארים דבקים במצווה, זוכים לבסוף בעשירות. 

ואפשר אף לומר יותר, שבזכות שהיו דבקים כל כך במצוות הצדקה, הזמין להם הקב"ה ניסיון גדול, שאם יעמדו בו יזכו לעשירות גדולה. כלומר, לו היו מקיימים את מצוות הצדקה באופן רגיל, אכן היו זוכים לעשירות רגילה, אבל לא היו עשירים גדולים. ובזכות דבקותם במצווה זימן להם הקב"ה ניסיון גדול, שאם יעמדו בו יוכלו לזכות בעשירות גדולה.

ואכן הם עמדו בניסיון והוכיחו שעיקר מגמתם היא מתן הצדקה ולא שכר העשירות המובטח לנותני צדקה, ולכן גם לאחר שאיבדו את רוב נכסיהם מצאו דרך להמשיך לתת צדקה. 

מתוך הנפילה עצמה נעשתה העלייה

אותו מטמון עצום היה תמיד בשדהו של אבא יודן, ומכיוון שמצבו הכלכלי של אבא יודן היה בתהליך של ירידה, המשך הירידה היה מן הסתם מאלץ אותו למכור את כל שדהו עם המטמון הגדול שבו, ולא היה יודע איזה אוצר גדול הפסיד. 

ובזכות שמכר את חצי שדהו לשם צדקה, ירד לחרוש את החצי הנותר באופן יותר יסודי, יותר לעומק, כדי להוציא מן החלק המועט שנשאר ברשותו את המיטב. וכך נתקעה המחרשה בסלע גדול, וכיוון שהתאמץ למושכה, נעקר הסלע ונפתח בור באדמה. ואז גם פרתו נפלה ורגלה נשברה. באותה שעה הגיע הניסיון לשיאו. יכול היה אז אבא יודן להתייאש, לעזוב את פרתו המתייסרת, לקלל את מר גורלו ולהטיח דברים כלפי מעלה, אבל הוא ירד לטפל בפרתו וראה המטמון.

מעלת האשה

ולא היה זוכה אבא יודן לברכה אילולי אשתו היתה שותפה מלאה עמו במתן הצדקה. ואכן פעמים רבות מצינו, שאחר שהאיש מתחיל בעניין מסוים, באה אשתו אחריו ומרחיבה ומרוממת את העניין עד שהיא מתחזקת בו עוד יותר ממנו. וזאת משום שבתחומים רבים כוחו של האיש להתחיל את הדרך, וכוחה של האשה להמשיך ולהתעצם בה. ולכן אחר שאבא יודן התחיל להנהיג מתן צדקה, התחזקה בזה אשתו עוד יותר ממנו, וכך בשעה קשה, דווקא  מאשתו באה העצה איך להמשיך לתת צדקה, ומתוך כך צמחה הישועה. 

הרי לנו, שדווקא בזכות הבנתם זה את זו, ושותפותם המלאה במצווה, זכו להמשיך לתת צדקה גם בשעתם הקשה, ומתוך כך זכו לברכה גדולה. וזוהי הזוגיות המשובחת, שמעצימה את כוחם של האיש והאישה. אבל אם לא היתה ביניהם אהבה, הבנה ושותפות, לא היו יכולים לחזק זה את זה בשעתם הקשה, והיו נופלים. 

ויש לציין כי ברוב המדרשים שמוזכר מעשה זה כתוב שאשתו היתה צדיקה ממנו (ויק"ר ה, ד; ילק"ש דברים תתפד, משלי תתקנו), אולם בדברים רבה (ד, ח) כתוב רק שהיתה צדקת, ולא כתוב שהיתה צדקת ממנו. ואפשר לומר שאכן בפועל באותה שעה אשתו היתה צדקת ממנו, מפני שהוא נחלש קצת מרוב צערו על שה' הפסיק לעזור לו, עד שאינו יכול לתת צדקה. אבל אם לוקחים בחשבון את זה שהוא התחיל במצווה, הרי שצדיקותו וצדיקותה שווים. 

מבטם של חכמים

וחכמים הרגישו שאף כי נתן להם תרומה, מצבו אינו שפיר. ויש גורסים שאף הוא ביקש מהם להתפלל עליו, ועל כן התפללו עליו. ולא זו בלבד, אלא שלמרות שהיו שנתנו יותר ממנו, כיבדוהו להיקרא 'ראש פרק', מפני שהרגישו שרצונו לתת צדקה גדול בהרבה ממה שיכול לתת, ועל כך מגיע לו כבוד גדול. ואכן זכו ותפילתם נענתה ונעשה עשיר, ותרם הרבה יותר, ומכל הבחינות נעשה ראוי להיקרא 'ראש פרק'.

להוריש בשלום

אין להפלות אחד מהבנים בירושה גם אם כיבוד ההורים שלו לקוי ● המפלה בין ילדיו מעורר מחלוקת ביניהם ● בן שאינו שומר תורה ומצוות, יש מקום לשקול להקטין את חלקו בירושה ● במקום שיש חשש לקנאה אין להפלות לטובה.

האם לנשל מהירושה בן שאינו מכבד כראוי את הוריו?

שאלה: יש לי כמה בנים, אחד מהם כמעט ואינו מגיע אלי לביקורים. יתכן שאשתו משפיעה עליו, מכל מקום הייתי מצפה שהוא יכבד אותי יותר, כמו שאחיו נוהגים בכבוד כלפי. אני אדם עשיר, האם אני יכול לכתוב בצוואתי שחלקו בירושה יהיה קטן? והאם כדאי לומר לו זאת? 

תשובה: אסור לאדם להפלות את אחד מבניו בירושתו, ואפילו שהוא נוהג שלא כשורה ואינו מדקדק בקיום המצוות (ב"ב קלג, ב). והטעם, שאף אם הבן עצמו אינו טוב, מכל מקום יתכן ונכדו יהיה טוב. ואם אביו יקפחו, יצטער הבן ויתרחק יותר ממסורת המשפחה, וממילא יש יותר חשש שלא יחנך את בניו כראוי. ואפילו אם הבן אינו מכבד את אביו ומתחצף כלפיו, אין לנשלו מהירושה. ושמואל האמורא הורה לתלמידו רב יהודה, שלא יהיה נוכח במקום שמעבירים ירושה, אפילו מבן רע לבן טוב. וכן נפסק בשולחן ערוך (חו"מ שפב, א). ובמקרים קשים, נכון להתייעץ עם תלמיד חכם כיצד לנהוג. 

ואב שעושה אפליה בין ילדיו מעורר מחלוקת בין בניו ומחריב את משפחתו. האח המקופח יאשים את אחיו שבחנופתם הרחיקוהו מאביהם כדי ליטול את חלקו בירושה, וינטור להם על כך כל ימיו. גם ילדיו יתרחקו משאר בני המשפחה, והמשפחה תיקרע.

גם הבנים שהוא רוצה לקרב ירגישו בסופו של דבר ריחוק כלפיו. אמנם הם ישמחו על כך שקיבלו ירושה גדולה יותר, אבל כלפי האב ירגישו ניכור. כי הקשר בין ילדים להוריהם צריך להיות מוחלט ונצחי, קשר שאינו תלוי בדבר. ואם יראו הבנים שהקשר אל אביהם תלוי בכבוד או בחנופה שלהם כלפיו, לא יזכרו אותו כאבא טוב, אלא כאדם שרגיש מאוד לכבודו, ואפילו עם בניו נוהג בקטנוניות ונוקם ונוטר.

בן שאינו שומר תורה ומצוות

שאלה: מה הדין כאשר אחד הבנים אינו שומר תורה ומצוות? האם ראוי לנשלו מהירושה?

תשובה: יש לחלק בין מי שלעיתים נכשל בעבירות אבל באופן כללי קשור למסורת, לבין מי שעזב את המסורת לגמרי. מי שנשאר קשור למסורת ראוי שלא לנשלו מהירושה, שכן לגביו יש סיכוי סביר שהוא או בניו יחזרו למסורת ישראל. אבל מי שעזב לגמרי את המסורת, הסיכוי שבניו יחזרו לדרך ישראל סבא קטן, ויש מקום לשקול את נישולו מכל הירושה או מחלקה.
אפשר להציע, כאשר נראה שבן אחד אינו מתכוון לחנך את ילדיו לתורה ומצוות, שחלק נכבד מהירושה יוקצב עבור חינוך תורני לצאצאיך, כלומר עבור מימון התשלומים לנכדים ונינים שיילכו ללמוד במוסדות חינוך דתיים. על ידי כך יינתן עידוד לכל הבנים בלי יוצא מהכלל לשלוח את ילדיהם לחינוך תורני. ומי שישלח את בנו לחינוך חילוני, ממילא יפסיד לעצמו את חלקו, וסכום גדול יותר יעמוד לרשות אלה שישלחו את ילדיהם לחינוך תורני.

האם אפשר להעדיף בן שעוסק בתורה

שאלה: אם בן אחד מלמד בישיבה, ומשכורתו נמוכה יחסית, ויש לו יותר ילדים, האם אפשר לתת לו חלק גדול יותר בירושה?

תשובה: אם המגמה היא להחזיק תלמיד חכם, ואף האחים מבינים זאת, ולא יבואו לידי קנאה, אפשר להוסיף לו בירושה. אבל אם יקנאו בו, אין להפלותו לטובה. וכן למדנו בתורה שיעקב אבינו החשיב את יוסף יותר מאחיו והפלה אותו מעט, אבל כיוון שהאחים לא הכירו במעלתו היתירה, התקנאו בו, וקרע נורא נוצר במשפחת יעקב. וזה שאמרו חכמים: "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (שבת י, ב).

שאלה: אבל מה הצדק בזה? לשאר הבנים יש פרנסה מסודרת, בית מרווח, חסכונות עבור הילדים, ואילו לבן זה שמלמד תורה אין בית ואין חסכונות עבור הילדים.

תשובה: בעודך בחיים אתה יכול לעזור לו יותר, לעשות עמו הסכם יששכר וזבולון. את זה האחים אולי יכולים להבין, מפני שאין כאן הצהרה מוחלטת שבן זה עדיף עליהם. אבל בירושה עצמה, שבה בא לידי ביטוי היחס הסופי והמוחלט כלפי הילדים, אסור להפלות בלא שהדבר יוסכם ברצון על כולם.

עצה נוספת, לתת אחוז מסוים מהירושה לנכדים, וכך בן זה שיש לו יותר ילדים, יזכה שילדיו יקבלו חלק גדול יותר.

שאלה מהורים לרווקה שהבנים פוסלים בגלל עודף משקל

שאלה: ברוך ה' יש לנו ששה ילדים, מתוכם ארבע בנות, הגדולה בת עשרים ושש. אמנם בהתחלה לא עודדנו אותה להיפגש עם בחורים, כדי שתוכל לסיים את התואר בלי עול משפחה. אבל מאז שסיימה את לימודיה בגיל 23 הספיקה להיפגש עם בחורים רבים, ועדיין לא מצאה את זיווגה. פעמים רבות היא רצתה להמשיך בקשר אבל הבחורים סרבו. הם אפילו לא רצו להמשיך לבדוק, לעמוד על אישיותה וכישרונותיה, ולאחר פגישה אחת הם מנתקים את הקשר. חברות אמרו לי שאולי זה בגלל שהיא סובלת מעודף משקל. נכון, יש לנו במשפחה נטייה להשמנה, אבל זה לא אומר שאנחנו פחות טובות. מדוע הרבנים לא מחנכים את הבנים להסתכל על הדברים החשובים באמת, על האופי, על הפנימיות? האם בגלל שבחורה קצת שמנה לא מגיע לה להתחתן?!

תשובה: דברייך נוגעים ללב, ויהי רצון שביתך תמצא בקרוב את זיווגה, ומתוך הצער שהיא חווה תעמיק את רגישותה, ותזכה להקים בית נפלא, מלא אהבה ושמחה.

אכן רבים חושבים ששמחת הנישואין שלהם תלויה במראה החיצוני, ואם הבחורה לא תהיה ממש יפה בעיניהם, למרות מעלותיה, לא יוכלו לאהוב אותה בשלמות. כדאי לציין שגם בנות רבות מדקדקות במראם החיצוני של הבחורים, ופוסלות בנים טובים מפני שהם קצת מקריחים או קצת מלאים. והאמת אינה כך. המראה החיצוני הוא השער, שדרכו נכנסים, אבל אח"כ שמחת החיים והאהבה תלויים הרבה יותר במידות הטובות וביחסים שמתפתחים בין בני הזוג. בשום פנים לא ניתן לומר שאלה שזכו לבני זוג יפים הם גם מאושרים יותר.

ההסברים אודות "שקר החן והבל היופי" מועילים להחליש במידה מסוימת את הרדיפה אחר היופי, אבל הם אינם מבטלים את ערך היופי. וכיוון שמדובר במצווה שצריכה להיעשות ברצון הלב, כאשר לא מצליחים לעבור את "השער", לא יכולים להתקשר ולאהוב.

אבל אחרי כל מה שאנו מסבירים על "שקר החן והבל היופי", עדיין רבים אינם מצליחים לעבור את השער הזה, ולהתבונן במבט חיובי על המידות הטובות. וכיוון שמדובר במצווה שצריכה להיעשות על ידי הלב, כאשר לא מצליחים לעבור את השער לא יכולים להתקשר ולאהוב.

בדורות האחרונים רווחת התפישה שעודף משקל אינו יפה (אגב, בדורות קודמים הדעה הרווחת היתה הפוכה), ועל כן בנים רבים אינם רוצים להמשיך להיפגש עם בתכם. זה כואב מאוד, אבל תלונות לא יועילו. צריך למצוא את הדרך לצלוח את השער. למשל, לחפש בחור שידוע מלכתחילה שזה לא מפריע לו. כדאי גם שבתכם תתייעץ עם נשים חכמות ומנוסות. ואם אפשר, מוטב גם שתשתדל לרדת במשקל ותעשה התעמלות.

עצה להורים

ועוד עצה חשובה מאוד. אמא שיודעת שלבנותיה יש נטייה להשמנה, צריכה לעודד אותן להתחתן בגיל צעיר. לבנים הצעירים (בני 21-22) המראה החיצוני פחות מפריע. הם יעברו בקלות את השער החיצוני, ותוך זמן קצר יוכלו ליצור עמן קשר אישי טוב, ומתוך כך יראו את מידותיהן הטובות ואת יופיין,  ויוכלו להתחתן עמהן בשמחה שלימה.

האם חייבים לנגן בכלי זמר בחתונה?

מעשה אירע שמתה אשתו של מושל מדינה אחת באשכנז, וציווה המושל שלא ינגנו בשום כלי שיר במשך כל שנת האבל עליה, והגיע זמנם של זוג יהודים להינשא. והורה המהרי"ל שלא יעשו נישואין בלא כלי זמר, ואם אי אפשר להם לנגן במקומם, יילכו למקום אחר, ושם יביאו כלי זמר וינגנו לשמחת החתונה (מ"א או"ח שלח, ד).

ומעשה אחר היה באלמן שנשא בתולה, וקרובי הכלה רצו להוליך את הכלה מבית אביה לבית בעלה בתוף וכינור, כמשפט הבנות הבתולות שהיה נהוג במקומם, והבעל מחה וטען שבבית אביה הם יכולים להרבות בשמחה כאוות נפשם, אולם בצאתם מביתה ללכת לביתו אינו רוצה שירבו בשמחה מפני שהוא אלמן. והורה הראנ"ח שאינו יכול לעכב בעדם. והוסיף בעל כנסת הגדולה (הגהות הטור אה"ע סד, ב) שהוא הדין בחתונה, במקום שנהגו לנגן, אין האלמן יכול לומר איני רוצה שינגנו בחתונה.

וכן הדין לגבי סעודה, שאם החתן אינו רוצה לעשות סעודה כמקובל, יכולה משפחת הכלה לכוף אותו לעשות סעודה כראוי להם לפי כבודו ולפי כבודם (אג"מ יו"ד ב, קיב). וכן הדין להיפך, שמשפחת הכלה אינה יכולה לעכב את החתן מלהביא כלי זמר ולעשות סעודה כמקובל.

ערכה של הברכה שמברכים את החתן והכלה

נוהגים לברך בעת החתונה את החתן והכלה בברכת מזל טוב, וכן נוהגים שכל הקהל באים בשבת לברך את החתן בברכת מזל טוב. ואמרו חז"ל שיש מזה תועלת גדולה לחתן ולכלה, ובזכות הברכות שברכו את רות כשנישאה לבועז, ניצל בית דוד מאבדון בשעות קשות. ועל כן אמרו חז"ל שזו מצווה גדולה של גמילות חסד לברך את החתן והכלה (פרקי דרבי אליעזר יז, מסכת סופרים יט, יב).

הקידוש בשבת חתן

כדי לתת צביון למעמדם של החתן והכלה, וכדי שיברכום במזל טוב, נוהגים אחר התפילה בשבת להגיש כיבוד לנאספים. בעבר היו מקומות שנהגו לעשות את השמחה בליל שבת אחר הסעודה – כך נהגו בוורמיזא. וכיום נוהגים להגיש כיבוד אחר תפילת שחרית. ואפשר אולי להציע שבחורף, יעשו את השמחה בלילה, ובקיץ לאחר תפילת שחרית.

סודו של היין

תכונתו המיוחדת של היין – מזין וגם משמח ● כשהגוף אינו שותף בשמחה, גם השמחה הרוחנית חסרה ● תקנת חכמים לברך על כוס יין באירועים בעלי חשיבות רוחנית ● יין בקידוש עדיף על מיץ ענבים.

מקובל לחשוב בפשטנות, שצדיק הרוצה להתקדש ראוי לו להיות קודר ועצוב, ולהתרחק עד כמה שאפשר מהחיים הממשיים, כדי שלא להיגרר אחר התאוות הרעות, הליצנות והגאווה. בניגוד לתפישה פשטנית זו, בתפישת היהדות, הקדושה צריכה להתגלות בכל תחומי החיים: ברוח ובחומר, בהנאה רוחנית וגם בטעם הטוב. ולא רק למזון המשביע ההכרחי לקיומו של האדם יש ערך, אלא אף ליין המשמח

משמעות היין

לכבוד פורים הקרב ובא נברר מעט את עניינו של היין. היין היוצא מהענבים הוא משקה בעל תכונות מיוחדות. הוא גם מזין וגם משמח בזכות האלכוהול שבו. וכך ברא הקב"ה את הענבים, שעל קליפותיהם דבוקים שמרים טובים. וכאשר דורכים ומועכים את הענבים ומשאירים את קליפות הענבים עם הנוזל שיצא מהם, נוצרת על ידי השמרים תסיסה שהופכת את הסוכרים שבנוזל הענבים לאלכוהול. כך נוצר היין בעל הטעם העמוק והמיוחד עם האלכוהול המשמח. וזה הפרי היחיד שבאופן טבעי, ללא צורך בידע מקצועי ובמכשירים מיוחדים יהפוך למשקה מזין שיש בו אלכוהול, אם רק ידרכוהו וישאירוהו לתסוס.

היין ראש למשקים

כשם שהלחם הוא ראש כל המאכלים, כך היין ראש כל המשקים. עיקר תפקידו של הלחם לסעוד ולהזין, לתת לאדם כוח לפעול ולעשות. לעומת זאת, תפקידו העיקרי של המשקה לתת לאדם חיוניות ורעננות. מיוחד הוא היין שגם מזין כמו מאכל, מפני תכולת הסוכר הגבוהה שבפרי המעניקה לו ערך קלורי, ובנוסף לכך, החיוניות שהוא נותן לאדם מלווה בשמחה שבגוף. ואף דוד המלך, במזמור ההודאה על פלאי הבריאה, הודה לה' על היין המשמח, שנאמר (תהלים קד, טו): "ויין ישמח לבב אנוש".

השמחה ראויה לצדיקים

מקובל לחשוב בפשטנות שצדיק הרוצה להתקדש ראוי לו להיות קודר ועצוב ולהתרחק עד כמה שאפשר מהחיים הממשיים, כדי שלא להיגרר אחר התאוות הרעות, הליצנות והגאווה. בניגוד לתפישה פשטנית זו, בתפישת היהדות, הקדושה צריכה להתגלות בכל תחומי החיים: ברוח ובחומר, בהנאה רוחנית וגם בטעם הטוב. ולא רק למזון המשביע ההכרחי לקיומו של האדם יש ערך, אלא אף ליין המשמח.

ואף שכל יהודי מתמלא עונג רוחני בשעה שהוא דבוק בתורה ובמצוות, מכל מקום כל זמן שהגוף אינו שותף בשמחה, לא רק גופו חסר אלא אף שמחתו הרוחנית חסרה. ולכן צריך אדם להיות שלם ברוחו וגופו, וכשהוא שמח על דבר טוב שעשה, טוב שישתף את גופו בשמחה.

שתיית כוס של ברכה באירועי שמחה של מצווה

וזה הטעם שתיקנו חכמים בכל אירוע חשוב שיש לו ערך רוחני, לברך על כוס יין, כדי שהשמחה הרוחנית תהיה מלווה בשמחה גשמית. וכך תקנו כוס יין לאירוסין וכוס יין לנישואין, כוס יין לברית מילה וכוס יין לפדיון הבן, כוס יין לקידוש של שבת ומועד וכוס יין להבדלה. ואף לאחר שאדם סועד בחבורה והוא מודה לה' בברכת המזון, תיקנו לברך על כוס יין, כדי שהאכילה וההודאה הנמשכת ממנה תהיה בשמחה.

מיץ ענבים בדיעבד

וצריך לדעת כי עיקר מה שתיקנו לברך על כוס יין כוונתם ליין שיש בו אלכוהול. ובכלל, בזמן חז"ל ניתן היה לשתות מיץ ענבים רק סמוך לבציר, אבל לאחר מכן אם לא עשו ממנו יין, המיץ היה מתעפש ומתקלקל. רק בתקופה האחרונה למדו לפסטר את מיץ הענבים ולהכניס בו חומרים משמרים, ועל ידי כך ניתן לשומרו כל השנה. ואף שגם חז"ל הסכימו שאפשר לעשות קידוש על מיץ ענבים, שהואיל ואף הוא יצא מהענבים, קיבל גם הוא את ברכתם וחשיבותם, מכל מקום ברור שעיקר כוונתם שיעשו קידוש על יין המשמח, ולכן נפסק להלכה שמצווה מן המובחר לקדש על יין שיש בו אלכוהול (משנה ברורה רע"ב, ה').

אין אומרים שירה אלא על היין

וזהו שאמרו חכמים (ברכות לה, א) "אין אומרים שירה אלא על היין". השירה היא ביטוי של שלמות, והשלמות מוכרחה לכלול את הרוחניות והגשמיות כאחד (עין איה שם). וכן אמרו בזוהר (ח"ג קפט, ב) "אין קדושה אלא ביין ואין ברכה אלא ביין".

ואף התורה נמשלה ליין (תענית ז', א', ספרי דברים י"א, כ"ב), שאף היא נועדה לתקן את העולם כולו, ברוחניות ובגשמיות, באמת הטהורה ובשמחה החיונית. ואף ישראל, שנבראו לגלות דבר ה' בשלמות בעולם, נמשלו לגפן (ישעיה ה', א'-ז'; שמות רבא מ"ד, א').

ולכן אדם שנודר שלא לשתות יין יש בנדרו צד מסוים של חטא (תענית י"א, א'), כי הוא מונע מעצמו שמחה גשמית שיכולה לתרום לשלמותו. וכן מסופר על רבא שאמר שבזכות היין ששתה וריח הטוב שהריח, נפתח מוחו לחידושי תורה (ע' יומא ע"ו, א').

הסכנה שבשכרות

כל דבר גשמי כאשר הוא מתלווה אל הערכים הרוחניים, אז לא רק שהוא אינו מזיק, אלא אף מועיל ומסייע לגילוי הערכים. אבל כשהגשמיות נעשית לעיקר, הרי דוחקת את הרוחניות, וגורמת לאדם להיות גס ומגושם. קל וחומר כאשר מדובר ביין, שיש בו חיוניות עצומה שמבטאת את התסיסה שבחיים הגשמיים – שאם אדם שותה ממנו יתר על המידה, הוא נעשה שיכור ובזוי, מתמכר לתאוותו, דעתו מסתלקת ממנו ויצר הרע שולט בו. ולכן ישנן אזהרות רבות וחמורות בתורה, בנביאים, בכתובים ובדברי חז"ל, שלא ירבה אדם בשתיית יין.

אזהרות על שתייה מופרזת
בתורה למדנו על נח ולוט שנפלו ונתבזו בגלל שתיית היין (בראשית רבא ל"ו, ד'). ואף עץ הדעת, שחטא בו אדם הראשון, לדעת רבי מאיר היה גפן, וכפי שאמרו חכמים: "שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין" (סנהדרין ע', א'). ואף על בני אהרן הכהן אמרו שלא מתו אלא מפני שנכנסו למשכן שתויי יין (ויקרא רבא י"ב, א').

וכל הנביאים מלאים תוכחות על הנגררים אחר שתיית היין, ואף הגלות נגרמה בגלל היגררות אחר שתיית היין (בראשית רבא ל"ו, ד'). בעשרת השבטים נאמר (עמוס ו', ו'-ז'): "השותים במזרקי יין וראשית שמנים ימשחו ולא נחלו על שבר יוסף" (כלומר: ולא הצטערו מנבואת הפורענות). לכן עתה יגלו בראש גולים". ועל שבטי יהודה ובנימין נאמר (ישעיה כ"ח, ז'): "וגם אלה ביין שגו ובשכר תעוּ".

וכן הוזהרנו במשלי (כ"ג, כ'): "אל תהי בסובאי יין, בזוללי בשר למו, כי סובא וזולל יוורש (יעשה עני ורש)…" ועוד נאמר (שם כג, כט-ל): "למי אוי למי אבוי (למי צעקה ויללה), למי מדינים, למי שיח, למי פצעים חינם (למי קטטות פצעים ומכות)… – למאחרים על היין (למרבים לשתות עד מאוחר) לבאים לחקור ממסך" (למחפשים אחר יין טוב).

וכן מצינו בדברי חז"ל אזהרות רבות, שהיין עלול לעשות את האדם רש ושומם, ולהביאו לידי עוון (ע' סנהדרין ע, א, וע' ויקרא רבא י"ב, ה').

למי ראוי לשתות יין

וכן אמרו: "יש שותה יין וטוב לו יש שותה יין ורע לו, תלמיד חכם שותה וטוב לו, עם הארץ שותה ורע לו" (ירושלמי מעשר שני פ"ד ה"ו). כי תלמיד חכם יודע לשתות יין במידה, ואזי מתווספת לו שמחה, והוא מתגבר בעבודת ה' ברוחניות וגשמיות. וכן אמרו חז"ל (יומא עא, א) שכיום לאחר שבית המקדש חרב, "הרוצה לנסך על גבי המזבח – ימלא גרונן של תלמידי חכמים יין".

היין האמיתי והטוב נגנז לעתיד

וכל כך מסוכן היין, עד שאת היין האמיתי, הטוב והחזק, גנז הקב"ה מששת ימי בראשית. וישראל שמסרו את נפשם למיתה בגלות, ולמרות כל הקשיים העצומים המשיכו לעסוק בתורה המתוקה מדבש, והראו בזה שהרוחניות היא עיקר חייהם, ועליה מסרו את נפשם – אותם ישקה הקב"ה בעתיד מן היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית (במדרש רבא י"ג, ב').

היין והסוד

ולכן עניינו של היין קשור לסוד (ע' עירובין ס"ה, א'), כי בפשטות הוא עלול לגרור את האדם לחטא, אבל כאשר אדם מדגיש את הפנימיות והרוחניות, אז היין מצטרף לקדושה. וכשאדם כזה שותה יין, מתגלה פנימיותו הטובה (עיין פניני הלכה זמנים טז, יב). ולעתיד לבוא יתגלו הסודות בשלמות, וכפי שאמרו בזוהר הנעלם (ח"א קל"ה, ב'): "יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, אלו דברים עתיקים שלא נגלו לאדם מיום שנברא העולם, ועתידים להתגלות לצדיקים לעתיד לבא".

פורים מעין העתיד לבוא

אמרו חכמים: "כל המועדים עתידים (להיות) בטלים, וימי הפורים אינם בטלים לעולם, שנאמר 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים' (אסתר ט', כ"ח). אמר רבי אלעזר אף יום הכיפורים אינו בטל לעולם" (שוחר טוב משלי ט', א').

הרי שפורים הוא בבחינת העתיד לבוא. שבעולם הזה עלינו להתמודד עם היצר הרע, ולהיזהר משתיית יין מופרזת. ולכך מכוונים כל המועדים, לסלול דרך מאוזנת בתוך המציאות המסובכת שלנו בעולם הזה.

ואילו בפורים, כל הניסים נעשו על ידי שתייה מופרזת של יין, כפי שהיו עושים במשתה היין. ושתי נטרדה ממלכותה במשתה היין ובאה אסתר במקומה, וכן עניין המן ומפלתו היה במשתה היין. ומתוך אותה שמחה חזרו וקיבלו את התורה מתוך רצון ושמחה (שבת פח, א), ומתוך כך בנו את בית המקדש, והחלו לבסס בישראל את לימוד התורה שבעל פה. הרי שדווקא מתוך היין, שעלול לשכר ולהחטיא כל כך, באו לישראל כל הטובות הללו.

וזה מה שאנו עושים בפורים, חוגגים עם האביונים את עניין "ונהפוך הוא", ועל כן יכולים לשתות יין מעבר למידה, ולשמוח שמחה של מצווה בדיבוק חברים, שמחה שאינה בטלה לעולם (ועל עצם המצווה בפניני הלכה זמנים ט"ז, י'-י"ב).

חנופה לרשע ומחירה

האיסור להחניף לרשעים ● ההימנעות מחנופה לרשעים שומרת על גרעין האמת של היחס הנכון למעשיהם הרעים ● ישראל נתחייבו כליה על שהחניפו לאגריפס המלך ● איסור החנופה נדחה מפני סכנת נפשות.

איסור חנופה לרשעים

בהקשר ליחסו של יעקב אבינו לעשיו הרשע, יש מקום לברר את סוגיית החנופה והיחס לרשעים. ונפתח תחילה בכך שאסור להתחנף לרשעים, כפי שלמדו חז"ל מן הפסוק: "ולא תחניפו את הארץ" (במדבר לה, לג, ושם בספרי). משמעות המצווה היא שהתורה מדריכה אותנו שלא להסכים עם מציאות הרשע בעולם. כשאפשר, נצטווינו להוכיח את החוטא, שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך". וכשאי אפשר להוכיח, כי רק נזק יצמח מהתוכחה, נצטווינו לכל הפחות שלא לחזק את הרשע בדברי שבח וחנופה. שהרי כל המחניף לרשע מחזק ומעודד אותו להמשיך בדרכיו, ונמצא שנעשה שותף בחיזוק הרע בעולם. וזהו שנאמר (משלי יז, טו): "מצדיק רשע ומרשיע צדיק – תועבת ה' גם שניהם". וזהו שאמרו חז"ל (סוטה מא, ב) שהמחניף לרשע עונשו שנופל בגיהינום, ואפילו עוברים שבמעי אימן מקללין אותו, ולבסוף ייפול הוא או זרעו בידי הרשע שאותו חיזק בחנופתו.

מדוע העוברים כועסים על החנפן

ולמה העוברים שבמעי אמן מקללים את החנפן? מפני שהעוברים שבמעי אימן מבטאים את העתיד המיוחל. את כל מה שאנחנו לא הצלחנו לתקן, אבל הם, שיבואו אחרינו, בעזרת ה' יצליחו לתקן. אבל כל זה בתנאי שלפחות נשמור על גרעין האמת, שממנו אח"כ יצמח הטוב. שלפחות נעמוד ונתריע מפני הרשע. אבל כאשר איש טוב מתחנף לרשע, גרעין האמת נעלם מן העולם. בני הדור החדש, שירצו לבנות דבר טוב יותר, יתעו ויחפשו, ולא יידעו מה הטוב ומה הרע, מה אמת ומה שקר. וכל זאת מפני שזה אשר החניף לרשעים גרם שהטוב נחשב לרע והרע נחשב לטוב. ולכן העוברים שבמעי אימן מקללים אותו, על שהרס להם את הסיכוי לתקן את העולם. 

אסור לכבד רשעים

ואפילו אם אינו משבח את המעשים הרעים שעשה הרשע, אלא רק מכבדו ומשבח את כלל אישיותו, גם אז עובר הוא על איסור חנופה. שכן גם אם הוא רוצה לשבח דבר טוב שעשה, חובה עליו להזכיר גם את מעשיו הרעים, כדי שלא ילמד הציבור לילך בדרכיו (שערי תשובה ג, קפט). וכן נאמר (משלי כח, ד): "עוזבי תורה יהללו רשע".

ואפילו במקום שאין בידו למחות, כגון שהרשע הוא מלך או שר או אדם חזק ותקיף שלא ישמע לו – לכל הפחות לא יחניף לו, למרות אי הנעימות שבדבר.
 
וכן מסופר בתלמוד (סוטה מא) על אגריפס המלך, שהיה מזרע גויים ומלך שלא כדין. פעם כשקרא בתורה במעמד הקהל והגיע לפסוק "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", זלגו עיניו דמעות, שהצטער על שהוא מולך על ישראל בניגוד למצוות התורה. אמרו לו הקהל: אל תתיירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה. אמרו חכמים: באותה שעה נתחייבו (שונאי) ישראל כליה, שהחניפו לו לאגריפס. אלא היו צריכים לשתוק. 

וצריך אדם להיות מוכן להפסיד ממעמדו או ממונו, ובלבד שלא יתחנף לאדם שאינו ראוי לכבוד (ע' שערי תשובה ג, קצב-קצג).

מותר להחניף לרשע במקום סכנת נפשות 

אבל כאשר יש סכנת נפשות מותר להתחנף לרשע (תוס' סוטה שם), שכן סכנת נפשות דוחה את איסור החנופה, כמו שדוחה היא את רוב איסורי התורה, חוץ משלושת העברות החמורות, או כאשר נעשה חילול ה' נורא.

אפשר להסביר שכאשר אדם מתחנף כדי לשמור על נפשו, אין חשש שהרואים יחשבו שהוא תומך במעשיו של הרשע, שכן הרואים יכולים לשער בנפשם כי רק כדי להציל את נפשו נאלץ הצדיק להחניף לרשע. 

ביקורת חז"ל על יעקב אבינו

יש מחכמי ישראל שביקרו את יעקב אבינו ע"ה, שהשפיל עצמו יותר מדי לפני עשיו. הרי ה' הבטיח לו לשומרו בכל דרכיו (בראשית כה, טו), ומדוע היה צריך לשלוח אל עשיו מלאכים ומתנות, ולדבר עמו כדבר עבד אל אדונו? היה לו לבטוח בה', שלא ייתן לצדיק למוט לפני הרשע. אמר ר' יהודה בן סימון: "כמעיין נרפש וכמקור מושחת, כך צדיק ממיט עצמו לפני רשע". אמר לו הקב"ה (ליעקב): לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו (את כל המלאכים וכל המתנות) ואומר לו: כה אמר עבדך יעקב" (בראשית רבה עה, ב-ג).

אחריות יעקב אבינו על משפחתו

אולם יעקב אבינו היה באותו זמן במצב רגיש, מטופל בילדים קטנים ותינוקות. הגדולים שבילדיו היו בקושי נערים. ואיך יוכל לעמוד כנגד עשיו, שמתקדם לכיוון יעקב ועמו ארבע מאות לוחמים?

אולי במצב אחר, כשילדיו כבר גדולים, היה מוכן לסכן את חייו כדי שלא להשפיל עצמו בפני אחיו הרשע. אבל עתה אין מדובר רק בו אלא בכל הנשים והילדים.

וידע יעקב שאחריות כבדה מוטלת עליו, להצמיח את המשפחה שממנה יתפתח עם ישראל, העם שיקבל את התורה וממנו תצמח גאולה ותיקון לעולם. וכבר אמרו חז"ל שזכות גדולה היתה ליעקב, שהוא זה שגידל וחינך את כל ילדיו ובנה את בית ישראל. וכפי שאמרו חז"ל, שיעקב אבינו פדה את אברהם מצער גידול בנים (סנהדרין יט, ב). ויותר מזה אמרו חז"ל, שבזכות יעקב אבינו שגידל את המשפחה הגדולה שתמשיך את דרך האמונה והתורה, ניצל אברהם אבינו מכבשן האש (בראשית רבה סג, ב). ואיך  יסכן עכשיו את נשיו וילדיו בהתמודדות עם עשו בתנאים קשים כל כך? 

השפלה איומה

אבל ההשפלה הנדרשת כאן היתה איומה. שכן ידע יעקב אבינו שכדי לרכך לב קשה ורע, כועס ושונא, כליבו של עשיו, יהיה עליו להשפיל את עצמו עד עפר – לשחדו ברכוש רב, לכרוע לפניו אפיים ארצה שבע פעמים, לדבר אליו כדבר עבד אל אדונו. רק אז אולי יחשוב עשיו בליבו, מה צורך לי להרוג את יעקב, הרי ממילא הוא נכנע לפני, ורוב רכושו מונח לפני לעשות בו ככל העולה על רוחי. 

אין זו רק השפלה אישית, אלא גם השפלה לכל הדרך שבה האמין יעקב אבינו. בעת שיעקב אבינו השתחווה על העפר לפני עשיו, גם כבוד שמים הושפל לעפר. כשהצדיק, עובד ה', נופל כורע לפני רשע – איזו פגיעה חמורה עלולה להיגרם בזה למעמדה של האמת והאמונה! איזה חילול ה'! הרי כל חייהם של האבות הקדושים היו קודש לקידוש שם השם ברבים, להראות לעולם דרך של צדקה ומשפט. והנה אחרי הכול מתברר כי  דווקא דרכו של הבן הרשע, הרוצח, הנואף, עובד עבודה זרה, הגנב והרמאי, היא המצליחה, ואילו הבן הצדיק התמים צריך להשתחוות לפניו ארצה, כעבד לפני אדונו. 

ומדוע שיעקב יבקש את סליחתו וינסה לפייסו? והלא בצדק קיבל יעקב אבינו את הברכה מיצחק אבינו, שכן הוא זה שהמשיך ללכת בדרך האבות, הוא זה שהמשיך לדבוק באמונה ובדרכי המוסר, ואף עשיו מכר לו הבכורה, ומדוע שיתנצל בפני עשיו הרשע? 
ומי אמר בכלל שעשיו אכן מתכוון להורגו? אולי הוא הולך לכיוון אחר, ואולי כבר שכח את שנאתו ואת נדרו להרוג את יעקב. 

הכרעה קשה

הלבטים היו קשים: "ויירא יעקב מאוד וייצר לו" (בראשית לב, ח). לא היתה אפשרות לבחור בחירה מושלמת. כך היא המציאות שלנו בעולם הזה, לכל החלטה יש מחיר, ואע"פ כן צריך להכריע.  

אבינו הצדיק, יעקב עליו השלום, הכריע. עליו לעשות הכל כדי להציל עתה את הנשים והילדים. הוא ישתחווה אפיים ארצה, וידבר אליו כדבר עבד אל אדונו, כדי שיהיה ברור לעשיו כי אכן השנים הרבות שינו את עמדתו של יעקב כלפיו. הוא כבר לא מתחרה עמו על הבכורה, הוא הכיר בעובדה שאכן עשו הוא הבן המועדף, הוא הבן הבכור, הוא הבן המבורך. וכדי לפייסו על העוול שגרם לו, בהעיזו להתחרות בו בערמה, הנה הוא נופל ומתחנן לפניו שיסכים לקבל ממנו רכוש רב, כדי שיהיה ברור שבקשת סליחתו נענתה. 

ואכן, מופע חנופה זה ריכך את לבו של עשו. לבו הזועם נעשה שמח – הנה כולם רואים את מתחרהו העיקש נכנע לפניו. ברוחב לב של מנצח, שמרגיש שהחיים היטיבו עמו ואף אויביו נכנעים לפניו, רץ לחבק את אחיו. אבל עדיין המצב היה מתוח ורגיש. עשו עדיין לא הסכים לקבל את מנחתו. אולי יש כאן סימן שעוד לא קיבל לגמרי את בקשת סליחתו של יעקב. אולי פתאום יתרגז ויחליט לנקום ולהרוג. ועל כן יעקב מפציר בו בדברי חנופה מדהימים: "אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת את מנחתי, כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותרצני" (בראשית לג, י).

המחיר

אכן, מן הסתם צריך היה יעקב אבינו ע"ה לנהוג כפי שנהג, שכך היא ההלכה, שמותר לאדם להחניף לרשע כדי להינצל ממוות. אלא שגם לחנופה בהיתר יש מחיר, וזהו שאמרו חז"ל (ספרי דברים לג, יב) שכל השבטים שהשתתפו בהשתחוויה לעשיו לא זכו שייבנה בית המקדש בחלקם. 

אולם ידע יעקב אבינו שבן אחד עוד לא נולד – בנימין, שהיה אז עובר במעי אמו, ובחלקו יוכל בית המקדש להיבנות. 

אלא שעדיין רושם החנופה המשפילה נותר, ועל עם ישראל נותרה האחריות לתקן את החרפה ולזקוף את קומתו באמונה שלימה בה'. ואם ח"ו מתוך אותה חנופה, שהיתה אז הכרחית, ייגרר לתפישת עולם שאינה מבקרת כראוי את רשעות הגויים, ויחניף לכוחם, יצטרך לשלם את המחיר המלא. וכפי שכתב הרמב"ן, שאותה נפילה של יעקב אבינו לפני עשו היתה השורש לנפילת ישראל ביד רומא ולחורבן בית המקדש השני (רמב"ן בראשית לב, ד).

הבטחת הגאולה

אבל כיוון שכל מה שעשה יעקב אבינו לשם שמים עשה – סוף הכל לטובה. הילדים ניצלו, ועם כל הייסורים והחורבנות שעברנו בעקבות זאת, עם ישראל חי וקיים, ודבר ה' יקום. וכמו שנאמר (ישעיה כט, כב-כד): "לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו. כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו את שמי, והקדישו את קדוש יעקב ואת אלוקי ישראל יעריצו. וידעו תועי רוח בינה ורוגנים ילמדו לקח".

בין אדם לבהמה

היחס הראוי לבעלי חיים ואיסור צער בעלי חיים●מדוע הותרה שחיטת בעלי חיים ואכילת בשרם ●אכילת בשר הותרה רק לאחר הירידה הרוחנית של חטא אדם הראשון ודור המבול.

היחס לבעלי חיים ברחמים והגינות

שאלה: מהו היחס הראוי על פי התורה כלפי בעלי חיים?

תשובה: היסוד הוא שיש להתייחס אל בעלי החיים ברחמנות ובהגינות. וכאשר מדובר בחיות מתורבתות שמסייעות לאדם במלאכתו, אף ישנו איסור מן התורה לצערם, ומצווה לטרוח כדי להסיר מהם צער. שכך למדנו ממצוות פריקת החמור, שאדם הרואה חמור רובץ תחת משאו, מצווה שיפרוק המשא מעליו, כדי למנוע ממנו צער (עיין שאלת יעב"ץ א', ק"י).

אמנם גם כלפי חיות הפקר צריך אדם לנהוג ברחמנות, ואין לצערם בחינם, ומי שמרחם על חיות הבר, ונותן להם משיירי מזונו מקיים בזה מצווה. שכן נאמר על הבורא: "ורחמיו על כל מעשיו", "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (תהילים קמ"ה), ומצווה על האדם להידבק במידותיו של בוראו. וכיוון שיש בזה מצווה, התירו להניח אפילו בשבת את שיירי המזון לחיות רעבות שמתקשות למצוא את מזונן (מ"ב שכ"ד, ל"א).

היאך הותר לשחוט בעלי חיים ולאכול מבשרם

ולכאורה קשה, שאם מצווה לנהוג כלפי בעלי חיים ברחמנות, היאך הותר לנו לשחוט אותם ולאכול מבשרם, והלא אין לך אכזריות גדולה מזו? אלא שהכלל הוא, שכאשר ישנה התנגשות ממשית בין צורכי האדם לבעלי חיים, אזי צורכי האדם קודמים. שכשם שלבעלי החיים מותר לאכול מן הצומח, כך האדם רשאי לאכול מן החי. אבל שלא לצורך חיוני לאדם, אסור לצער בעלי חיים. ומאחר שהבשר נחוץ מאוד למזונו של האדם, התירה לנו התורה לשחוט בהמות וחיות כדי לאוכלן. 

בנוסף לכך, לא ברור מהי מידת הסבל שהשחיטה גורמת לבהמה. יתכן שרגע השחיטה קצר כל כך עד שכמעט אינה מרגישה סבל.

ויש להוסיף, כי במצב הנוכחי של העולם, אם נחדל מאכילת בשר עופות ובהמות, לא ברור שהדבר ייטיב עם אותם מינים. מפני שאם לא נמשיך לגדלם ולהרבותם לשימושו של האדם, אזי יתמעט מאוד מספרם. שכן כיום הם מתרבים מאוד בזכות השגחת האדם, אבל אילו היו משחררים את כל הבהמות והתרנגולות לחופשי, תוך זמן קצר היו נשארים מהם מתי מעט.

מתחילה היה אסור לאכול בשר בעלי חיים

אמנם נכון להעמיק בסוגיה זו על פי ביאוריו של מרן הרב קוק זצ"ל (בחזון הצמחונות והשלום). ותחילה עלינו לדעת כי בדורות הראשונים נאסר על אדם הראשון וצאצאיו לאכול בשר. ואף שנאמר (בראשית א', כ"ח): "ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ", הכוונה היא שלפי סדר הבריאה ראוי שבעלי החיים ישמשו את האדם, שכן האדם הוא נזר הבריאה, אבל נאסר עליו להתאכזר כלפיהם, וכן נאסר עליו להורגם כדי לאוכלם. כי כך היה האידיאל הבראשיתי, שמעמדם של בעלי החיים יהיה מכובד, ולא יהרגום כדי לאכול את בשרם.

אחר המבול הותר לבני האדם לאכול בשר

אלא שבעקבות חטא אדם הראשון וחטאי דור המבול, נפל העולם כולו ממעלתו הראשונה. האנשים נעשו פחות מוסריים, טבען של החיות הפך לאטום ואכזרי יותר והן החלו לטרוף זו את זו, ואפילו האדמה נשחתה והוציאה קוצים ודרדרים. במצב הזה, מוטלת על האדם חובה לתקן תחילה את יסודות המוסר ביחסים שבין בני האדם, שלא לגנוב ולא לעשוק, וקל וחומר שלא להרוג. ורק לאחר שמערכת המוסר הבסיסית שבין אדם לחברו תיבנה כראוי, ויחדלו מלחמות ועוולות מן הארץ, רק אז נוכל להמשיך להתעלות ביחסינו המוסריים כלפי בעלי החיים. לשם כך, היה צורך לקבוע גבול ברור בין החיות ובין האדם שנברא בצלם אלוקים, כדי להדגיש את ייעודו ואחריותו של האדם, שרק עליו מוטלת המשימה לתקן את העולם ולרוממו. ולכן לאחר המבול הותר לבני האדם לאכול בשר בעלי חיים, כפי שנאמר לנח: "כירק עשב נתתי לכם את כל" (בראשית ט', ג'; סנהדרין נ"ט, ב').

השינויים האקולוגיים שהתרחשו בעקבות החטאים

חשוב להבין כי בעקבות חטא אדם הראשון והדורות שקדמו למבול – הטבע עצמו השתנה. הנפילה המוסרית השפיעה על כל מערכות החיים, ובכלל זה גם על מערכת התזונה. עד דור המבול יכלו בני האדם להפיק את כל צורכי מזונם מן הצומח, ואילו לאחר החטא והתמוטטות מערכות הטבע – הצומח כבר לא הספיק לאדם, ואילו היו בני האדם נמנעים מאכילת בשר, היו מהם שמתים מחוסר מזון. לכן התיר הקב"ה לנוח ובניו לאכול בשר בהמות, עופות, חיות ודגים. כלומר, הנפילה המוסרית של העולם יצרה מצב אקולוגי חדש לגמרי, שבו הננו מוכרחים לעשות דברים המנוגדים לאידיאל השלם. 

לעתיד לבוא לא נאכל בשר בעלי חיים

אולם לעתיד לבוא, העולם יתוקן, השמיים והארץ יתחדשו, וטבע האדם והחי ישתנה ויתרומם כפי הראוי להם לפי האידיאל הבראשיתי. וכפי שאמרו חכמי הקבלה שבעלי החיים יתעלו במעלתם ויתפתחו עד למדרגה שיוכלו לדבר, ואף מעלתם המוסרית תשתנה לגמרי, וכדברי ישעיה הנביא (י"א, ו'-ט'): "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדיו, ונער קטון נוהג בם. ופרה ודוב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני ידו הדה. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". ואז הכול יבינו שלא ראוי להרוג בעלי חיים כדי לאכול מבשרם. וכדברי הושע הנביא (ב', כ'): "וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה, וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ" (חזון הצמחונות ב', י"ב, ל"ב).

האם ראוי להחמיר שלא לאכול בשר

אף שזהו אידיאל גדול, בראשיתי, והדבר אף רמוז בלשון התורה, שמכנה את אכילת הבשר "תאווה", שנאמר (דברים י"ב, כ'): "כי תאווה נפשך לאכול בשר, בכל אוות נפשך תאכל בשר". מכל מקום, עתה עלינו להתמקד בתפקיד העיקרי שלנו, שהוא תיקון היחסים שבין בני האדם כדי שיהיו בשלמות מוסרית. כי ברור שהפגיעה באדם חמורה לאין ערוך מהפגיעה בבעלי חיים. האדם נברא בצלם אלוקים, ויש לו דעת ורגש, וכשמעוללים לו עוול הוא נפגע ומצטער לאין ערוך יותר מאשר בעלי החיים שאין להם דעת. וכדי להדגיש כראוי את התביעה המוסרית של "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח) ו"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" (שבת ל"א, א'), הורתה לנו התורה לוותר לעת עתה על התביעה המוסרית העליונה שלא לפגוע בבעלי חיים (חזון הצמחונות ו' ז'). לכן מותר לאדם לשחוט בעלי חיים כדי לאוכלם, וכפי שאמרו חז"ל (קידושין פ"ב, א') שכל הבריות נבראו כדי לשמש את האדם, ובמדרגה המוסרית הנוכחית של העולם, המשמעות היא שאפשר לאוכלן.

העיסוק המופרז בצער בעלי חיים עלול להזיק

יותר מזה, אילו היינו מרבים לעסוק בחינוך לחמלה ואהבה כלפי בעלי החיים, הדבר היה עלול לגרום לנזק נורא ליחסים שבין בני האדם. כי אותם אנשים שהמוסר אינו מפותח אצלם כראוי היו אומרים בליבם: הואיל וממילא איננו נזהרים מהריגת בעלי חיים ומאכילתם, אפשר שנהרוג גם את בני האדם שעומדים בדרכנו, ואולי אף נאכל מבשרם. והיו רשעים אחרים שהיו מפנים את כל תכונותיהם הטובות כלפי בעלי חיים, שכן לכל רשע יש איזה ניצוץ של מצפון וטוב-לב, ולאחר שהיו משקיטים את מצפונם היו יכולים ללכת לגנוב, לעשוק ולהרוג בני אדם ללא כל הפרעה מצפונית, שכן בליבם היו משתבחים ברוב רחמנותם כלפי חיית המחמד שלהם (חזון הצמחונות ו', י"א).

אין לחנך לצמחונות

לפיכך אין לחנך אנשים להיות צמחונים. אמנם ראוי להצטער על כך שבמצבנו הנוכחי אנו צריכים לאכול בשר, אבל אין לחנך לצמחונות. כי החינוך לצמחונות בשעה שיש כל כך הרבה עוולות בעולם, עלול ליצור עיוותים מוסריים חמורים, וכדרך שנאמר (קהלת ז, טז): "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תישומם". וכןמצינו בשאול שהיה צדיק הרבה וריחם על עמלקים, ולבסוף התאכזר וציווה להרוג את כל הכוהנים בנוב (יומא כב", ב'). וכן אמרו חכמים (קהלת רבה ז', ט"ז): "מי שנעשה רחמן במקום אכזרי, סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן".

אמנם ישנם אידיאליסטים קיצוניים שמחמירים על עצמם שלא לאכול בשר. ואם הם חסידים בכל העניינים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום, ומוסיפים ומהדרים על עצמם שלא לאכול בשר – יש לחסידותם מקום, שעל ידם זוכר העולם את החזון העתידי. וכך נהג הרב דוד כהן זצ"ל, מראשי ישיבת 'מרכז הרב', שהיה אחד מתלמידיו הגדולים של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, עורך 'אורות הקודש'.

התיקון שבאכילת בשר בקדושה

בארו חכמי הקבלה, שבמצב הנוכחי של העולם ישנו ערך לאכילת בשר. שכן בעקבות החטא, כל העולם ירד ממדרגתו: הדומם, הצומח, החי והמדבר, כולם נפלו ממדרגתם ונתערב בהם רע. וכן לגבי הבהמות, נתערב בהן הרע, ועל ידי שיהודי אוכלם בקדושה, כדי שיהיה לו כוח לעשות מעשים טובים, או בסעודות שבת ויום טוב ובשאר סעודות מצווה – הרע שבהם נפרד מהטוב, והטוב הולך ומתעלה על ידי האדם. כלומר, כשהאדם אוכל מן הבהמה, החלק הרע שבה יוצא כפסולת בבית הכסא, והטוב שבה נספג בגופו והופך לאנרגיה הנותנת לו כוח לעשיית מעשים טובים, וכך הבהמה מתעלה למדרגת אדם. וכן הצומח יונק את מזונו מן הדומם, ועל ידי כך מרומם את הטוב שבדומם למדרגת צומח. וכשהבהמה ניזונה מן הצומח, היא מעלה את הטוב שבצומח למדרגת חי. וכך כאשר בני האדם אוכלים מן החי ומתנהגים במוסריות ודבקים בה', על ידי סולם המזון הם מחזירים את כל העולם אל מדרגתו הראשונה. (להרחבת הדברים יעוין בפניני הלכה ליקוטים ג', הלכות צער בעלי חיים).

לשוב ולעמוד לפני ה'

המשמעות הרוחנית של המחזוריות בחיים ●קורבן התמיד והתפילות שכנגדו נותנים משמעות למחזוריות היומית ● המחזוריות השבועית ויום השבת ●מחזוריות החודש והשנה ומעורבותו של עם ישראל בקביעתה.

מחזוריות ותשובה

חיינו מורכבים מתהליכים מחזוריים של התכנסות ויציאה. לילה ויום, חורף וקיץ, שלכת ולבלוב. כמו בטבע, כך גם בגוף ובנפש. לעיתים נעשית ההתכנסות לשם יציאה, כמו הלב שמתמלא דם כדי להזרימו החוצה ממנו – לגוף, ופעמים שהיציאה נעשית על מנת לכנוס, כמו הנשיפה שנועדה לרוקן את הריאות כדי לנשום אחר כך פנימה אוויר נקי עם חמצן. התהליך המחזורי הזה מקיים את החיים. הוא החיים. 

כך גם בנפש: פעמים שאדם נזקק לצאת לחופש, לטייל בחוצות, כדי להתמלא בכוחות חדשים להמשך חייו בביתו. ופעמים שאדם לומד מקצוע, רובץ על ספריו, עושה תרגילים, והכול לקראת יציאתו אח"כ לפעילות בעולם שסביבו. 

המחזוריות הזו יכולה להיות ריקה מתוכן ומערכים, כמו במיני הצומח והחי שבטבע, שהם צומחים ונובלים, נולדים ומתים. ואפשר שתהיה למחזוריות הזו משמעות ערכית, ואז, כל כולה תהליך של התעלות ותיקון עולם. 

התשובה אל ה' נותנת למחזוריות הזו משמעות. התורה ומצוותיה מדריכים אותנו כיצד לתת משמעות של תשובה למחזוריות שבחיים, ועל ידי כך להעלותם ולרוממם תמיד. מהמסלול היומי לשבועי, מהשבועי לחודשי, ומהחודשי לשנתי.

קרבן התמיד והתפילות שתוקנו כנגדו

המשמעות של המחזור היומי באה לידי ביטוי בקרבן התמיד. קרבן אחד בבוקר, בזמן שהשמש זורחת והחיים מתעוררים בפריחה ובצהלה, וקרבן אחד בין הערביים, כשהיום הייגע הולך ונאסף, והחושך עומד לכסות את הארץ. ואין יום בלי לילה שלפניו, ואין לילה בלי יום שלפניו.

קרבן התמיד בא לתת משמעות למחזוריות הזו. העולם כולו שואף להתעלות אל השלמות, להתעלות ולהידבק בה'. פעמים שההתעלות נעשית על ידי הצמיחה, וזאת המשמעות של קרבן התמיד בבוקר.

וכאשר הצמיחה מיצתה את עצמה, ממשיכים אל השלב הבא על ידי התכנסות. לפעמים זו התכנסות ללילה, לקראת המשך צמיחה למחרת. ופעמים שהצמיחה מיצתה את עצמה לגמרי, הגבולות שבעולם הזה אינם מאפשרים עוד להמשיך, והאדם נאסף אל בית עולמו. אבל אין כאן כיליון, חלילה. נשמתו של האדם ממשיכה להתעלות בעולמות עליונים, כפי ערך מעשיו הטובים שהיה עושה בימי חייו בעולם הזה. כנגד זה היו הכוהנים בבית המקדש מקריבים את קרבן התמיד של בין הערביים, לרמז שגם השקיעה והסיום אינם אלא המשך התעלות, ריח ניחוח לה'. 

כיום, כשבית המקדש חרב, התפילות הקבועות, שחרית, מנחה וערבית, מבטאות את המשמעות הפנימית של מחזוריות החיים היומית. 

ימי החול והשבת

מחזור ארוך יותר מהמחזור היומי הוא מחזור השבוע. ששה ימים אדם עוסק במלאכתו, בונה ויוצר. לשם כך נברא, כדי שיהיה שותף עם הקב"ה בבניין העולם.

אולם עד כמה שתהיה המלאכה חביבה, יש בה שיעבוד לעולם המעשה. לו היה מותר לנו לעבוד בכל ימות השנה ברציפות, העול המעשי שמוטל על האדם היה דוחק אותו לעבוד תמיד, והאדם היה שוכח את נשמתו. לשם כך נבראה השבת, בה נצטווינו לשבות מכל מלאכה, להתכנס פנימה אל מדרגת הנשמה שלנו, לזכור את בורא העולם שהוציאנו מארץ מצרים.

על ידי כך תיווצר המחזוריות המבורכת. מתוך השבת נוכל לצאת לששת ימי המעשה בכוחות מחודשים, ובכוונה נכונה, לבנות ולתקן את העולם. ומתוך ששת ימי המעשה, נוכל להבין אח"כ בשבת באופן עמוק יותר את משמעותו של עולם המעשה, שתפקידו של עם ישראל לגלות בו את דבר ה'.

החודש והשנה

שני המחזורים הללו, של היממה והשבוע, הם מחזורים שאינם תלויים במעשה האדם. הם נקבעו מששת ימי בראשית. התורה גילתה לנו כיצד לרומם אותם בקרבן התמיד, בתפילות ובמצוות השבת. שני המחזורים הבאים, החודש והשנה, תלויים בישראל. 
ואף שמחזור הלבנה שעל פיו מקדשים את החודש הוא בריאה אלוקית, מכל מקום נתן הקב"ה בידי ישראל את הסמכות לקדש חודשים, ועל ידי כך ליצור בכל חודש התחדשות שיש בה משמעות להמשך עילויו של העולם. קידוש החודש קובע את תחילתו של החודש, וקידוש חודש תשרי קובע את תחילת השנה החדשה. 

וכיוון שאלו מחזורים שקשורים אלינו יותר, כדי להתחדש בהם עלינו לשוב בתשובה, לחזור אל המקורות, ומתוך כך להתחדש בכל חודש ובכל שנה.

התחדשות קטנה ישנה בכל חודש. לכן יש נוהגים לצום בערב ראש חודש ולערוך בו תפילת "יום כיפור קטן", לכן בזמן המקדש היו מקריבים בראש חודש קרבן מוסף לכפרה, ולכן יש בראש חודש חגיגיות מסוימת – לכבוד ההארה החדשה שישנה בעולם. 
אולם ההתחדשות הגדולה והמשמעותית ביותר לחיינו הרוחניים נעשית בראש השנה ובעשרת ימי תשובה. בזכות ראשי החודשים, שמקדמים אותנו מחודש לחודש בתוך השנה, לאחר שנים עשר חודשים אנו עולים לקומה חדשה, לשנה חדשה. חיים חדשים עומדים להיות מושפעים לעולם, ועלינו להכין את עצמנו לקליטתם.

המחזור השנתי

ביראה ובשמחה עלינו לגשת לימי התשובה. לימים שבהם נתייצב לפני ה' אלוקינו, אשר בידו נפש כל חי, לקבל ממנו את החיים לשנה החדשה.

כשאנו יודעים כי הברכה שיעניק לנו ה' לשנה החדשה תלויה במעשינו, הננו מתמלאים ביראה גדולה, שהרי מי יודע מה יעלה בסוף החשבון. שמא יתברר שבשנה שעברה התרשלנו בתפקידנו. שמא יתברר כי עסקנו בדברים צדדיים, ואת העיקר שהיה מוטל עלינו הזנחנו. והרי כל ברכת השנה החדשה תלויה במצבנו, ומי יצדק לפניו בדין.

אך יחד עם זאת, יש גם שמחה פנימית בעמידה המחודשת, השנתית, לפניו יתברך. העמידה הזו לפניו מעוררת אותנו לתשובה, ואין אושר פנימי עמוק יותר מהחזרה אל הנשמה הטהורה שלנו. ברוך ה' שזיכנו להגיע לימי התשובה, בהם נוכל לחזור להיזכר בכל התקוות הטובות שהיו לנו, בכל הספרים הקדושים שרצינו ללמוד, בכל המעשים הטובים שרצינו לעשות, בקשרים שרצינו לחדש, בסליחות שרצינו לבקש. שטף החיים מאלץ אותנו לעסוק בבעיות בוערות, ותוך כך משכיח מאיתנו את המטרות הגדולות. בימי הרחמים והסליחות נוכל לעמוד שוב לפני ה', להתבונן על מהלך חיינו במבט כולל, לבקש ממנו שיעזור לנו לסדרם מחדש בצורה נכונה ומאוזנת, שיעביר פשענו וחטאותינו מנגד עיניו כדי שנוכל לעובדו בלבב שלם. זוהי תשובה מאהבה. תשובה אל הטוב מפני שהוא טוב, ולא מפני הפחד מהעונש. 

מובטח לנו שאם נערוך חשבון נפש אמיתי, אם ניזכר בכל השאיפות הטובות שלנו ונחשוב כיצד להגשימן בשנה הבאה, נזכה לתשובה אמיתית, שתתקבל לפני הקב"ה. מתוך כך גם נזכה לחיים טובים בשנה הבאה. 

חשבון נפש כללי

כמו חשבון הנפש הפרטי כך גם הכללי. הבעיות הניצבות לפנינו תדיר דורשות מאתנו תגובה מיידית, מעשית, ותוך כך אנו עלולים לשכוח את הבעיות הגדולות, שבהן הכל תלוי. 

לפיכך זיכנו ה' לחזור ולעמוד לפניו בראש השנה וביום הכיפורים כעם שלם, ולא רק כיחידים. הדבר בא לידי ביטוי בעבודת בית המקדש, וגם כיום – התפילות החשובות של ראש השנה ויום הכיפורים הן תפילות כלל ישראליות. 

עלינו להודות תחילה על כל הטוב שה' גמל עמנו בקיבוץ הגלויות, הפרחת השממות, החזרת הריבונות הישראלית על חלקים מארץ ישראל, הקמת בתי מדרש של ארץ ישראל, וצמיחתו של ציבור אמוני, שמתחיל לאחד בחייו את הקודש והחול, את הרוח והחומר, כהדרכתה המקורית של תורת חיינו. ומתוך כך עלינו להתבונן בכאב בכל הבעיות הקשות שעמנו ניצב בפניהם – התבוללות איומה, התרחקות של המוני יהודים מתורה ומצוות, פירוד לבבות, קיפוח דלים, התערערות חיי המשפחה והתרופפות בהכרת זכותנו על ארץ ישראל. 

בגדלות ובחירות

על כל אחד מאיתנו, ובמיוחד על אלה שמסוגלים לפעול גדולות למען כלל ישראל, לשית עצות ולקבל על עצמם לעשות יותר למען כלל ישראל, למען תיקון עולם, למען גילוי דבר ה' בישראל ובעולם כולו.

עלינו להתגדל בתורה ולהיות בני חורין מכל מיני שעבודים, בין ציבוריים וחברתיים, ובין דעות כוזבות ותדמיות שקריות. ועל ידי כך תוכל התורה להאיר את דרכנו ולהביאנו לתשובה אמיתית וגאולה שלימה.

בשבח העם ובזכות הארץ

הספר 'אהלי יעקב' של האדמו"ר רבי יעקב מהוסיאטין ● דרכם של אדמו"רי רוזי'ן ללמד זכות על ישראל ● רבי שלום מלמד, מגדולי חסידי הוסיאטין

"אהלי יעקב" 
שמחה גדולה שמחתי כשקיבלתי את הספר החשוב 'אהלי יעקב' לאדמו"ר רבי יעקב מהוסיאטין (נפטר בי"ח חשון תשי"ז), חתן האדמו"ר רבי ישראל מהוסיאטין ובן האדמו"ר רבי יצחק מבוהוש. הספר יצא לאור בהוצאה חדשה ונאה. בספר דרשות לפרשיות השבוע ומועדי השנה, ובהם חידושים עמוקים המבוססים על בקיאות גדולה. הדרשות על פי דרך החסידות בנוסח בית רוז'ין. שמחה נוספת שמחתי כשראיתי כי ה'אהלי יעקב' מזכיר דברי חסידות שאמר לו הדוד הזקן שלנו, הרב מאומן, הגאון רבי שלום מלמד זצ"ל, שהיה חסיד של חותנו, רבי ישראל מהוסיאטין זצ"ל.

בתחילת הספר מודפסת צוואתו של רבי ישראל מהוסיאטין מכ"ג ניסן תרצ"ט, בה הוא ממנה את חתנו, רבי יעקב, לממשיכו. על הצוואה חתומים שני גדולי החסידים, והראשון שבהם הוא רבי שלום מלמד. אגב גם 'הגאון מטשעבין' היה מחסידי הוסיאטין, וכשעלה לארץ אחר השואה הורה רבי ישראל מהוסיאטין לחסידיו לסדר לו דירה.

לימוד זכות על ישראל 
יסוד גדול בעבודתם של גדולי החסידות, ובמיוחד אדמו"רי בית רוז'ין – ללמד זכות על ישראל. ואף הספר 'אהלי יעקב' רצוף בלימוד זכות על ישראל. ופעמים שהוא אף מתנצח כביכול עם הקב"ה, שעל פי הדין ראוי שיחמול ויחוס על בניו רחומיו, על בני ישראל.

בפרשת קדושים (עמוד שלב) כתב בשם רבי שלום מלמד, שאמר לו כי רבי ישראל מרוז'ין אמר בשם המגיד ממזריטש, שבפירוש אורח חיים בתחילת פרשת 'אחרי מות' רמוזים עשר מדרגות של מסירות נפש. והוסיף הרוז'ינאי, "שבימינו אלה, אם יהודי אומר אשרי יושבי ביתך – מסירות נפש היא", שכן כל סיבת הרדיפות וההריגות שהורגים רשעי אומות העולם בישראל הוא רק מפני היותנו "יושבי ביתך", ובכל זאת אנו אומרים באמונה ובהתלהבות "אשרי יושבי ביתך".

הכול לטובה 
עוד סיפר בשם רבי שלום מלמד (ע' צב, ועיין שם ע' ק) על רבי זושא, שהיה פעם בהאניפולי על ציון הקדוש של המגיד הגדול ממעזריטש ז"ל, וביקש מרבו שיפעל למעלה שם לטובת ישראל. והמגיד הודיע לר' זושא שהוא אינו יכול לפעול דבר מלמעלה, מפני שמלמעלה ברור ומובן שכל הגזירות נועדו אך לטוב, ועל כן אינו יכול לפעול לבטלם כדי שלא יבטל דברים טובים מהעולם. אולם הוסיף המגיד: אתם, יושבי חלד, יכולים להתפלל, כי לפי ההשגה שלכם הגזירות אכן רעות, ועל כן אתם יכולים לפעול חסדים טובים לפי ההבנה שלכם. וכאשר סופר הדבר לרבי חיים קרוסנר ז"ל אמר: זהו שכתוב (במדבר לא, ב) "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תיאסף אל עמך", כי בעולם העליון נראים הדברים באור אחר, ואז כבר לא היה משה נוקם את נקמת מדיין.

עבודת הסנגוריה של הצדיקים 
ושאל: הלא לכאורה כל מה שה' עושה לטובה, ואין להתווכח ולערער על גזירותיו, והיאך שואלים ישראל עד מתי אין אתה עושה דין ברשעי הגויים? אלא שבאר, כי למרות מה שאמרו חכמים (ברכות ס, ב), שכל מה שעושה הקב"ה הכול לטובה, מכל מקום היה לחכמי ישראל קבלה של אמת, כי רצון ה' יתברך שצדיקי ומנהיגי העם מכל דור ודור יעוררו על ישראל רחמים וימתיקו את הדינים המתגברים עליהם ח"ו. והאופן היותר מוכשר הוא: להזכיר את האומות ולהקבילם נגד ישראל, כי אז רואים עד כמה ישראל צדיקים לעומת האומות.

והביא את המעשה מרבי לוי יצחק מברדיטשב, שפעם יצא באמצע הלילה בימי השוק הגדול וככר לחם בידו, והלך למקום שהיו הסוחרים ישנים, והעיר מספר יהודים ושאלם אם הם רוצים לאכול, וענו שהם חפצים אלא שעליהם לקום וליטול ידיהם ולברך. והוא המשיך והלך לנוצרים, וכששאלם אם הם רוצים לאכול חטפו את הכיכר ואכלוהו ברעבתנות. חזר רבי לוי יצחק מברדיטשב לביתו בשמחה ואמר: "ריבונו של עולם, ראה מה בין ישראל לאומות! והעוד יש לך תביעות עליהם? העוד תחשוב כי לך ה' הצדקה (שאינך גואלם)? כי ישראל, איך שיהיו בכל עת, עדיין הם מעולים משאר האומות".

היחס לאליטות 
וידעתי כי יהיו שיתמהו עלי היאך אני מביא דברים אלו על חשיבות הסנגוריה על ישראל ועם זאת לעיתים מבקר בחריפות אישי שלטון. אולם אין שום קושיה. היחס הכללי לעם ישראל לחוד, והיחס לאישי שררה לחוד. ובמידה מסוימת דווקא הקטרוג על אישי השלטון מלמד זכות על שאר העם, כי אילו היו המנהיגים מציעים בפני העם דרכים טובות יותר, היה העם שמח בהם, אלא שאישי השלטון והאליטות רודפי השלטון וחלושי האמונה, ששולטים בתקשורת ובבתי המשפט, הם שהטו את לבב העם. ואכן כך אנו מרגישים, שהציבור הרחב ככלל אוהד ערכים יהודיים ולאומיים הרבה יותר מהאליטות שהשתלטו על מוקדי הכוח והשלטון. וכיוצא בזה כתב ב'אהלי יעקב' עמוד קפז.

בפרשת משפטים 
ובפרשת משפטים (ע' רא), הזכיר דברי המדרש (שמו"ר ל, א), על הפסוק "ואלה המשפטים": "אמרו ישראל לפני הקב"ה: עד מתי אי אתה עושה דין באומות". שהרי הקב"ה ציווה לשמור את המשפטים, וידוע שהוא מקיים בעצמו את התורה כמבואר בירושלמי (ר"ה פ"א ה"ג), ועל כן מובנת השאלה של ישראל, מדוע אינו עושה דין ברשעים שונאי ישראל?!

ומדבריו שם עולה שבזכות שמירת המשפט על פי התורה אנו זוכים שה' הוא שיקבע את הדין, ויעשה דין ברשעים וינחיל את הארץ לישראל.
ומדבריו אפשר להבין שאם ח"ו הולכים אחר משפטים אחרים, אזי נותנים לאנגלים ולחבר הלאומים את הסמכות לקבוע מה יהיה על עם ישראל וארצו (עיין שם ע' רב). ואפשר להמשיך מזה לימינו, שכאשר בבית המשפט שופטים לפי חוקים אחרים, שאינם על פי התורה, זכותנו על הארץ נפגמת. והדברים גלויים וברורים לכל מתבונן, שכיום בית המשפט העליון של מדינת ישראל הוא הפוגע ביותר בזכותם של ישראל על ארצם.

על ארץ ישראל 
אדמו"רי בית רוז'ין נודעו תמיד כאוהבי ישראל ואוהבי ארץ ישראל. ובעת שנפתחו השערים לעלות לארץ היו אדמו"רי בית רוז'ין מעודדים את חסידיהם לעלות ארצה. חלקם השתתפו ב'אגודת ישראל', והשתדלו לפעול דרכה למען יישוב הארץ – כך האדמו"רים מצ'ורטקוב ומסדיגורה. ואף האדמו"ר מהוסיאטין השתתף בכמה כינוסים של אגודת ישראל בווינה, והיה מבקש שידברו על ארץ ישראל. אולם לאחר שבכינוס אחד לא דיברו על ארץ ישראל ויישובה (ואף דיברו כנגד), קם ועזב את 'אגודת ישראל'. בהמשך היו אנשי תנועת המזרחי מקורבים אליו ואל חתנו בעל 'אהלי יעקב'.

כשהנאצים עלו לשלטון המליץ האדמו"ר מהוסיאטין לכל חסידיו למכור הכול ולעלות מיד לארץ ישראל, וכך הוא עצמו עשה. גם ב'אהלי יעקב', למשל בפרשת 'שלח', יש ביאורים רבים על עניינה של הארץ ועל המצווה לעסוק בישובה, ובמיוחד בזמן הזה.

גם סבי ר' דוד מלמד ז"ל היה מקושר ל'אהלי יעקב'. ואף שבאוקריאנה משפחתו היתה קשורה לבית טשרנוביל (מחנובקה ורחמסטריווקה), אחר עלייתו לארץ ובעקבות הדוד ר' שלום מלמד היה נכנס מעת לעת לאדמו"ר מהוסיאטין. ופעם כשקיבל מדודתי מכתב שבו תיארה לו איך בנות בני עקיבא הדליקו נרות חנוכה בדבקות בהיותן בהיאחזות נח"ל, רץ לרבי להראות לו את המכתב, ואף ה'אהלי יעקב' שמח לקרוא את המכתב.

על סדר היום 
פעמים רבות ה'אהלי יעקב' עוסק בנושאים שעל סדר היום, והימים ימי השואה ובניין הארץ. וכך גם בפרשת השבוע שלנו – 'משפטים', כהמשך לוויכוח עם אומות העולם, הוא כותב: "והנה… הוויכוח הזה נוגע עכשיו לארץ ישראל. עם ישראל טוען: אנחנו הולכים לארץ ישראל, יותר נכון אנו מגורשים מארצות פזורינו ואנו פונים לארץ ישראל על יסוד ההבטחה: ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'". ובסוגריים הוסיף, שאמנם רבים בורחים מאירופה לארצות אחרות אבל "רק במטרה פרטית, (אולם) במטרה כללית לאומית הולכים רק לארץ ישראל, והראיה – אוגנדה. גם החופשים בכו אז לשמע ההצעה הזאת, אפילו שלא ידעו אז אם הארץ המוצעת (אוגנדה) טובה או לא". והוסיף: "והנה האנגלים עומדים על פתח השער ואוסרים הכניסה. ואלה אשר כבר נכנסו ובנו את הארץ בדמים תרתי משמע, נתקלו בעם פרא אדם למוד מדבר, העוקר אילנות – את מעשה ידיהם, ורוצח נפשות נקיים. יסודי הכלכלה נהרסו (על ידם), וכל הדרכים בחזקת סכנת נפשות. ומה טענת ה' יתברך? ההבטחה שנתתי (לישראל) תלויה בתנאי: ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. על הטענה הזאת משיבים ומלמדים חז"ל זכות על ישראל (כמובא ברש"י שמות כג, יג) ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלוהים אחרים לא תזכירו, ללמדך ששקולה עבודה זרה כנגד כל המצוות כולן, והנזהר מעבודה זרה כשומר את כולן. וישראל, יהיו מה שיהיו, על זה אינם עוברים חס ושלום".

כשל כוח הסבל 
והביא דברי חז"ל (ב"ק ס, ב), על הפסוק בפרשת השבוע: "כי תצא אש ומצאה קוצים… שלם ישלם המבעיר את הבעירה". אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני היצתי אש בציון… ואני עתיד לבנותה באש…". והוסיף וכתב, יודעים אנו שכך יהיה, "אבל אין לנו כוח לחכות… ולכן אנו מעתירים: אחר שאמר הש"י "עלי" לשלם, ו"עלי" לשון נדר הוא (ר"ה ו, א), אנו מעתירים – לא תאחר לשלמו! הלא הקב"ה גוזר גזירה ומקיימה תחילה, הוא יגאלנו בקרוב ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ".

לקראת חודש אדר 
אמרו חכמים: "משנכנס אדר מרבים בשמחה", והזכיר את פירוש הסבא משפאלי, כיצד אפשר להרבות את כוח הזמן לעורר ניסים וישועות? – בשמחה!
הספר אינו מופץ בחנויות, בהתאם לגישתו של האדמו"ר שרצה כי ספריו יגיעו רק אל המעוניינים באמת ללמוד בהם. ניתן להשיגו בבית המדרש של חסידי הוסיאטין בתל-אביב, רח' ביאליק 19.

אור גם בחשכת הכלא

גם במצבים הקשים, יוסף אינו מאבד את אמונתו וחיוניותו ● היחס הבוגדני אליו אינו גורם ליוסף להיות ציני וממורמר ● בכל מצב יוסף פועל ככל יכולתו כדי להרבות אור וטוב 

צדיקותו של יוסף 
צדיקותו של יוסף באה לידי ביטוי לא רק בעמידתו רבת ההוד בניסיון עם אשת פוטיפר, אלא בכך שגם במצבים הקשים שעברו עליו לא איבד את אמונתו וחיוניותו. 
אדם שנבגד באופן נורא כל כך, שאחיו כמעט והרגוהו ולבסוף מכרוהו לעבד, נוטה לאבד את אמונו בבני אדם ובחיים. הוא נעשה ציני וממורמר. אם יטילו עליו עבודה, יבצע אותה רק כדי לצאת ידי חובה, כך שלא תהיה תואנה להעניש אותו. אבל לא יהיו לו כוחות נפשיים להשקיע מאמץ כדי לעזור לבריות. הרי ממילא, יאמר בליבו, ככל שיתאמץ יותר להיות טוב כך יותר ישבע אכזבות. לכן מוטב לו שלא לטפח תקוות מיותרות. 
והנה יוסף הצדיק אינו מאבד את חיוניותו. בכל מקום שבו הוא נמצא, הוא חושב כיצד ניתן להוסיף אור וטוב. כשיישלח לעבוד, הוא יחשוב כיצד ניתן לייעל את העבודה וכיצד ניתן להיטיב לאנשים סביבו. ויוסף עושה זאת בכישרון וחיוניות שכזו, עד שאדוניו מפקיד בידיו את ביתו. הוא יודע שהעבד העברי הזה ידאג לביתו ועסקיו לא פחות טוב ממנו. 

גם לאחר שנבגד על ידי אדוניו ואדוניתו והושלך לבית הכלא, לא איבד יוסף את חיוניותו. גם בחשכת הכלא, כשכל האסירים סביבו מיואשים ומבכים את חייהם, יוסף הצדיק מחפש דרכים כיצד להיטיב את המצב הנואש שבו כולם נמצאים. אם אפשר לשפר במשהו את האוכל – ישפר. אם אפשר לסדר את התאים באופן מוצלח יותר – יסדר. ואם יוכל להעלות חיוך על פניהם של המדוכאים היושבים בתחתיות ארץ, יעשה הכול כדי לשמחם. וכשיראה אחדים מהם כשפניהם זועפים, ישתדל לפייס את דעתם ולטעת בהם תקוות אמת. 

האור הטוב ששפע מיוסף בקע אפילו את לבו של שר בית הסוהר, שתפקידו האכזרי מן הסתם חרץ בנפשו חריצים של אכזריות. אולם אישיותו של יוסף עוררה את הטוב שבו. למה לא לשמח קצת את האומללים הללו, אמר שר בית הסוהר לעצמו ומינה את יוסף לאחראי על ניהול פנים בית הסוהר. תוך שהוא פוטר את עצמו ממלאכה רבה, גם מצפונו נעשה קל עליו.

כזה היה יוסף הצדיק, שגם בהיותו בגיא צלמוות לא איבד כוח מכוחותיו לבטלה. כל כישרונותיו ומרצו הופנו תמיד כדי להוסיף לעולם טוב, אמת וברכה. איש כזה ראוי להיות המשביר לכל עם הארץ ולהחיות את העולם כולו מרעב. 

יסוד החיוניות באמונה 
יסוד החיוניות של יוסף נעוץ באמונתו העצומה בה', שיודע את כל המעשה אשר נעשה ומסבב הכול לטובה, והכול בדין ובחסד, כדי להביא את העולם אל תיקונו. ועל כן זכה יוסף שה' היה עמו בכל אשר הלך. ולכן יכול היה לעמוד בניסיון עם אשת פוטיפר. מתוך אמונתו ידע כי אם ימתין בטהרה ובסבלנות, יגיע לבסוף זמן גאולתו. 

התחזקות לימינו 
אף אנו צריכים להתחזק ולזכור שמכל קושי ניתן לצאת לבסוף בניצחון, העיקר שבכל מצב נעשה תמיד את הטוב ביותר ולא נתייאש כלל. אם נחסמה בפנינו דרך אחת נמשיך בשנייה, ואם שתיהן נחסמו, נחפש את השלישית. העיקר להמשיך לחתור להגשמת כל הערכים הטובים בארץ.
ונהיה שמחים וטובים, כי עוד רבה הדרך לפנינו – בטיפוח המשפחות, בלימוד התורה, בעשיית צדקה ומשפט, בחינוך הילדים, בקירוב רחוקים ובבניין הארץ.

ולכן גם מי שבעקבות ההפגנות נגד הגירוש נחסמה בפניו הדרך להתגייס לצבא – אל ייפול כלל ברוחו, כי עוד רבות הדרכים לתרום לעם ישראל בתורה, במדע, בעסקים ובחברה.

שורש המנהיגות נמצא בחירות הפנימית 
בשעה שהציבור הימני מתוסכל מחוסר יכולתו לבוא לידי ביטוי ציבורי רחב למרות האנרגיה העצומה שבתוכו, יש חשיבות עצומה לבניית העצמאות הרוחנית המקורית של כל אחד ואחד. עצמאות זו תביא מזור לחוליינו ותיתן תקווה לעתיד. שכן חוסר יכולתנו לבוא לידי ביטוי ציבורי נובע מתוך תחושת כפיפות ושיעבוד לערכים שאינם יהודיים. לכן אין לנו מנהיגות שיכולה להביא את האנרגיה האמונית העצומה לידי ביטוי. ומכאן שאם נצליח להעמיד את הערכים המנחים את דרכנו במקומם הראוי, ולברר את היחס הנכון שבין הערכים השונים, נוכל לפעול לישע עמנו. וגם אם לא נזכה לישועה מיד עכשיו, מבחינה פנימית בעצם ההשתחררות מהתפישה העבדותית לחירות כבר יש ישועה. 

מיוסף הצדיק, העבד המושלך לבור, שנפשו בת חורין ושמחה בחיוניותה, יש הרבה יותר תקווה לישועה מאשר מכל אותם האנשים שמסתובבים בחוץ אבל נפשם משועבדת לשליטים בעלי הכוח, ומחשבתם מתנועעת לפי הרוח שכלי התקשורת מייצרים. 

כשתגיע שעת האמת, רק יוסף הצדיק ואנשים כמותו יוכלו להציל את העם מרעב. לעומתם, כל השרים היועצים ושאר מלחכי פינכה יתגלו ככלים ריקים, שכל מעלתם ביכולתם לצטט את דברים של אחרים, ממה ששמעו מהחרטומים ומכלי התקשורת. 
ולכן גם מי שצריך לעמוד למשפט ראוי לו שלא יפחד כלל, כי לפעמים הישיבה בכלא טובה, ומי שמכוון עצמו היטב, יוכל לצאת מהכלא לחיים טובים בהרבה ממה שהיו לו לפני כן. והוא, מתוך עצמאותו הרוחנית, יוכל להשתתף בתשועת ישראל.

זמן הדלקת הנרות בערב שבת 
תקנו חכמים להדליק את נרות חנוכה "משתשקע החמה" (שבת כא, ב). מקובל לבאר שהכוונה בצאת הכוכבים, שאז יתפרסם הנס יותר, שכן מצד אחד עדיין היו אנשים רבים ברחוב, ומאידך, כיוון שכבר החשיך אור הנר נראה היטב. 

אולם בערב שבת ברור שלא ניתן להדליק נרות אחר השקיעה, מפני שבשקיעת החמה השבת נכנסת ואסור להדליק אש. וגם סמוך לשקיעה אין להדליק נרות ביום שישי, כי מצווה להוסיף מהחול על הקודש ולקבל את השבת לפני שקיעת החמה. בפועל, נוהגים ברוב הקהילות לקבל את השבת כעשרים דקות לפני השקיעה, וזהו זמן הדלקת נרות שבת המודפס בלוחות. ובשבת חנוכה צריך להדליק נרות חנוכה לפני הדלקת נרות שבת.

אך כיוון שעיקר פרסום הנס ייעשה בלילה, יש להקפיד שיהיה מספיק שמן בנרות, כדי שידלקו עד חצי שעה אחר צאת הכוכבים. 

זמן הדלקת נרות חנוכה בערב שבת בירושלים 
בירושלים נוהגים לקבל שבת כארבעים דקות לפני השקיעה, אבל בשבת חנוכה רבים נוהגים לדחות את הדלקת נרות שבת עד עשרים דקות לפני השקיעה, כדי לקרב את זמן הדלקת נרות חנוכה לשקיעה (לוח א"י). ויש נוהגים שלא לשנות את זמן הדלקת נרות שבת הקבוע, ולפני כן מדליקים נרות חנוכה, אולם יש להקפיד שיהיה בנרות שמן כדי שידלקו עד חצי שעה אחר צאת הכוכבים (ע' אג"מ או"ח ד, סב). 

מנחה גדולה בערב שבת של חנוכה 
בערב שבת של חנוכה טוב להתפלל מנחה גדולה בציבור כדי שתפילת מנחה תהיה לפני הדלקת הנרות. והטעם, מפני שתפילת המנחה שייכת ליום הקודם ואילו הדלקת הנרות שייכת ללילה העומד לבוא. אבל אין להתפלל לשם כך תפילת מנחה ביחיד. ולכן מי שלא הספיק להתפלל במניין מנחה גדולה, מוטב שידליק נרות חנוכה וירוץ לבית הכנסת לתפילת מנחה (שו"ע תרעט, א, מ"ב ב; כה"ח תרעא, עט).

הדלקת נרות חנוכה במוצאי שבת 
מתפללים ערבית תחילה, ואח"כ מדליקים נרות חנוכה. רבים נוהגים להקדים את ההבדלה להדלקת הנרות, מפני שההבדלה מסיימת את השבת ונרות החנוכה כבר שייכים ליום הבא (ט"ז תרפא, א, ערוה"ש ב, בא"ח וישב כא). ויש נוהגים להדליק נר חנוכה תחילה, כדי להסמיך עד כמה שאפשר את הדלקת הנר לצאת הכוכבים, ועוד, שכמה שאפשר לאחר את ההבדלה עדיף, כדי להמשיך בכך במידה מסוימת את קדושת השבת. ואף שעדיין לא אמרו הבדלה, אין איסור להדליק נרות חנוכה, מפני שאחר שאמרו "אתה חוננתנו" או: "ברוך המבדיל בין קודש לחול" מותר לעשות מלאכה (שו"ע רמ"א תרפא, א). 

למעשה, לשני המנהגים יש מקום בהלכה (באו"ה שם), וכל אדם רשאי לבחור בזה את מנהגו. 
היכן תדליק משפחה שמתארחת בשבת
משפחה שמתארחת כל השבת אצל משפחה אחרת, באותה שבת נקבע ביתם בבית המארחים, ויתנו להם פרוטה בערב שבת כדי שיהיו שותפים בנרות, וייצאו ידי חובתם בהדלקתם. ולמנהג אשכנז, עדיף שהאורחים ידליקו נרות לעצמם בברכה. ואם נתנו להם דירה נפרדת, לכל המנהגים נכון שידליקו נרות בברכה בדירת האירוח.

משפחה שהתארחה בשבת וחוזרת לביתה במוצאי שבת 
משפחה שהתארחה בשבת אצל משפחה אחרת, ובמוצאי שבת הם מתכוונים לחזור לביתם. אם הם מתכוונים לחזור לביתם סמוך לצאת השבת, מוטב שידליקו נרות בביתם. ואם הם מתכוונים לחזור מאוחר, בשעה שכבר לא יילכו אנשים ברחוב, עדיף שייצאו ידי חובת המצווה בבית מארחיהם, כפי שיצאו בערב שבת. ואם הם אינם חוזרים במהירות אבל גם לא מאוחר, הרשות בידם להחליט היכן הם רוצים לקיים את המצווה, כי מצד היום הקודם מקומם עדיין בבית מארחיהם, ומצד היום הבא מקומם בביתם, לפיכך מותר להם לבחור את מקום הדלקתם (פניני הלכה זמנים יג, י).