ארכיון הקטגוריה: כללי

סודו של היין

תכונתו המיוחדת של היין – מזין וגם משמח ● כשהגוף אינו שותף בשמחה, גם השמחה הרוחנית חסרה ● תקנת חכמים לברך על כוס יין באירועים בעלי חשיבות רוחנית ● יין בקידוש עדיף על מיץ ענבים.

מקובל לחשוב בפשטנות, שצדיק הרוצה להתקדש ראוי לו להיות קודר ועצוב, ולהתרחק עד כמה שאפשר מהחיים הממשיים, כדי שלא להיגרר אחר התאוות הרעות, הליצנות והגאווה. בניגוד לתפישה פשטנית זו, בתפישת היהדות, הקדושה צריכה להתגלות בכל תחומי החיים: ברוח ובחומר, בהנאה רוחנית וגם בטעם הטוב. ולא רק למזון המשביע ההכרחי לקיומו של האדם יש ערך, אלא אף ליין המשמח

משמעות היין

לכבוד פורים הקרב ובא נברר מעט את עניינו של היין. היין היוצא מהענבים הוא משקה בעל תכונות מיוחדות. הוא גם מזין וגם משמח בזכות האלכוהול שבו. וכך ברא הקב"ה את הענבים, שעל קליפותיהם דבוקים שמרים טובים. וכאשר דורכים ומועכים את הענבים ומשאירים את קליפות הענבים עם הנוזל שיצא מהם, נוצרת על ידי השמרים תסיסה שהופכת את הסוכרים שבנוזל הענבים לאלכוהול. כך נוצר היין בעל הטעם העמוק והמיוחד עם האלכוהול המשמח. וזה הפרי היחיד שבאופן טבעי, ללא צורך בידע מקצועי ובמכשירים מיוחדים יהפוך למשקה מזין שיש בו אלכוהול, אם רק ידרכוהו וישאירוהו לתסוס.

היין ראש למשקים

כשם שהלחם הוא ראש כל המאכלים, כך היין ראש כל המשקים. עיקר תפקידו של הלחם לסעוד ולהזין, לתת לאדם כוח לפעול ולעשות. לעומת זאת, תפקידו העיקרי של המשקה לתת לאדם חיוניות ורעננות. מיוחד הוא היין שגם מזין כמו מאכל, מפני תכולת הסוכר הגבוהה שבפרי המעניקה לו ערך קלורי, ובנוסף לכך, החיוניות שהוא נותן לאדם מלווה בשמחה שבגוף. ואף דוד המלך, במזמור ההודאה על פלאי הבריאה, הודה לה' על היין המשמח, שנאמר (תהלים קד, טו): "ויין ישמח לבב אנוש".

השמחה ראויה לצדיקים

מקובל לחשוב בפשטנות שצדיק הרוצה להתקדש ראוי לו להיות קודר ועצוב ולהתרחק עד כמה שאפשר מהחיים הממשיים, כדי שלא להיגרר אחר התאוות הרעות, הליצנות והגאווה. בניגוד לתפישה פשטנית זו, בתפישת היהדות, הקדושה צריכה להתגלות בכל תחומי החיים: ברוח ובחומר, בהנאה רוחנית וגם בטעם הטוב. ולא רק למזון המשביע ההכרחי לקיומו של האדם יש ערך, אלא אף ליין המשמח.

ואף שכל יהודי מתמלא עונג רוחני בשעה שהוא דבוק בתורה ובמצוות, מכל מקום כל זמן שהגוף אינו שותף בשמחה, לא רק גופו חסר אלא אף שמחתו הרוחנית חסרה. ולכן צריך אדם להיות שלם ברוחו וגופו, וכשהוא שמח על דבר טוב שעשה, טוב שישתף את גופו בשמחה.

שתיית כוס של ברכה באירועי שמחה של מצווה

וזה הטעם שתיקנו חכמים בכל אירוע חשוב שיש לו ערך רוחני, לברך על כוס יין, כדי שהשמחה הרוחנית תהיה מלווה בשמחה גשמית. וכך תקנו כוס יין לאירוסין וכוס יין לנישואין, כוס יין לברית מילה וכוס יין לפדיון הבן, כוס יין לקידוש של שבת ומועד וכוס יין להבדלה. ואף לאחר שאדם סועד בחבורה והוא מודה לה' בברכת המזון, תיקנו לברך על כוס יין, כדי שהאכילה וההודאה הנמשכת ממנה תהיה בשמחה.

מיץ ענבים בדיעבד

וצריך לדעת כי עיקר מה שתיקנו לברך על כוס יין כוונתם ליין שיש בו אלכוהול. ובכלל, בזמן חז"ל ניתן היה לשתות מיץ ענבים רק סמוך לבציר, אבל לאחר מכן אם לא עשו ממנו יין, המיץ היה מתעפש ומתקלקל. רק בתקופה האחרונה למדו לפסטר את מיץ הענבים ולהכניס בו חומרים משמרים, ועל ידי כך ניתן לשומרו כל השנה. ואף שגם חז"ל הסכימו שאפשר לעשות קידוש על מיץ ענבים, שהואיל ואף הוא יצא מהענבים, קיבל גם הוא את ברכתם וחשיבותם, מכל מקום ברור שעיקר כוונתם שיעשו קידוש על יין המשמח, ולכן נפסק להלכה שמצווה מן המובחר לקדש על יין שיש בו אלכוהול (משנה ברורה רע"ב, ה').

אין אומרים שירה אלא על היין

וזהו שאמרו חכמים (ברכות לה, א) "אין אומרים שירה אלא על היין". השירה היא ביטוי של שלמות, והשלמות מוכרחה לכלול את הרוחניות והגשמיות כאחד (עין איה שם). וכן אמרו בזוהר (ח"ג קפט, ב) "אין קדושה אלא ביין ואין ברכה אלא ביין".

ואף התורה נמשלה ליין (תענית ז', א', ספרי דברים י"א, כ"ב), שאף היא נועדה לתקן את העולם כולו, ברוחניות ובגשמיות, באמת הטהורה ובשמחה החיונית. ואף ישראל, שנבראו לגלות דבר ה' בשלמות בעולם, נמשלו לגפן (ישעיה ה', א'-ז'; שמות רבא מ"ד, א').

ולכן אדם שנודר שלא לשתות יין יש בנדרו צד מסוים של חטא (תענית י"א, א'), כי הוא מונע מעצמו שמחה גשמית שיכולה לתרום לשלמותו. וכן מסופר על רבא שאמר שבזכות היין ששתה וריח הטוב שהריח, נפתח מוחו לחידושי תורה (ע' יומא ע"ו, א').

הסכנה שבשכרות

כל דבר גשמי כאשר הוא מתלווה אל הערכים הרוחניים, אז לא רק שהוא אינו מזיק, אלא אף מועיל ומסייע לגילוי הערכים. אבל כשהגשמיות נעשית לעיקר, הרי דוחקת את הרוחניות, וגורמת לאדם להיות גס ומגושם. קל וחומר כאשר מדובר ביין, שיש בו חיוניות עצומה שמבטאת את התסיסה שבחיים הגשמיים – שאם אדם שותה ממנו יתר על המידה, הוא נעשה שיכור ובזוי, מתמכר לתאוותו, דעתו מסתלקת ממנו ויצר הרע שולט בו. ולכן ישנן אזהרות רבות וחמורות בתורה, בנביאים, בכתובים ובדברי חז"ל, שלא ירבה אדם בשתיית יין.

אזהרות על שתייה מופרזת
בתורה למדנו על נח ולוט שנפלו ונתבזו בגלל שתיית היין (בראשית רבא ל"ו, ד'). ואף עץ הדעת, שחטא בו אדם הראשון, לדעת רבי מאיר היה גפן, וכפי שאמרו חכמים: "שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין" (סנהדרין ע', א'). ואף על בני אהרן הכהן אמרו שלא מתו אלא מפני שנכנסו למשכן שתויי יין (ויקרא רבא י"ב, א').

וכל הנביאים מלאים תוכחות על הנגררים אחר שתיית היין, ואף הגלות נגרמה בגלל היגררות אחר שתיית היין (בראשית רבא ל"ו, ד'). בעשרת השבטים נאמר (עמוס ו', ו'-ז'): "השותים במזרקי יין וראשית שמנים ימשחו ולא נחלו על שבר יוסף" (כלומר: ולא הצטערו מנבואת הפורענות). לכן עתה יגלו בראש גולים". ועל שבטי יהודה ובנימין נאמר (ישעיה כ"ח, ז'): "וגם אלה ביין שגו ובשכר תעוּ".

וכן הוזהרנו במשלי (כ"ג, כ'): "אל תהי בסובאי יין, בזוללי בשר למו, כי סובא וזולל יוורש (יעשה עני ורש)…" ועוד נאמר (שם כג, כט-ל): "למי אוי למי אבוי (למי צעקה ויללה), למי מדינים, למי שיח, למי פצעים חינם (למי קטטות פצעים ומכות)… – למאחרים על היין (למרבים לשתות עד מאוחר) לבאים לחקור ממסך" (למחפשים אחר יין טוב).

וכן מצינו בדברי חז"ל אזהרות רבות, שהיין עלול לעשות את האדם רש ושומם, ולהביאו לידי עוון (ע' סנהדרין ע, א, וע' ויקרא רבא י"ב, ה').

למי ראוי לשתות יין

וכן אמרו: "יש שותה יין וטוב לו יש שותה יין ורע לו, תלמיד חכם שותה וטוב לו, עם הארץ שותה ורע לו" (ירושלמי מעשר שני פ"ד ה"ו). כי תלמיד חכם יודע לשתות יין במידה, ואזי מתווספת לו שמחה, והוא מתגבר בעבודת ה' ברוחניות וגשמיות. וכן אמרו חז"ל (יומא עא, א) שכיום לאחר שבית המקדש חרב, "הרוצה לנסך על גבי המזבח – ימלא גרונן של תלמידי חכמים יין".

היין האמיתי והטוב נגנז לעתיד

וכל כך מסוכן היין, עד שאת היין האמיתי, הטוב והחזק, גנז הקב"ה מששת ימי בראשית. וישראל שמסרו את נפשם למיתה בגלות, ולמרות כל הקשיים העצומים המשיכו לעסוק בתורה המתוקה מדבש, והראו בזה שהרוחניות היא עיקר חייהם, ועליה מסרו את נפשם – אותם ישקה הקב"ה בעתיד מן היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית (במדרש רבא י"ג, ב').

היין והסוד

ולכן עניינו של היין קשור לסוד (ע' עירובין ס"ה, א'), כי בפשטות הוא עלול לגרור את האדם לחטא, אבל כאשר אדם מדגיש את הפנימיות והרוחניות, אז היין מצטרף לקדושה. וכשאדם כזה שותה יין, מתגלה פנימיותו הטובה (עיין פניני הלכה זמנים טז, יב). ולעתיד לבוא יתגלו הסודות בשלמות, וכפי שאמרו בזוהר הנעלם (ח"א קל"ה, ב'): "יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, אלו דברים עתיקים שלא נגלו לאדם מיום שנברא העולם, ועתידים להתגלות לצדיקים לעתיד לבא".

פורים מעין העתיד לבוא

אמרו חכמים: "כל המועדים עתידים (להיות) בטלים, וימי הפורים אינם בטלים לעולם, שנאמר 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים' (אסתר ט', כ"ח). אמר רבי אלעזר אף יום הכיפורים אינו בטל לעולם" (שוחר טוב משלי ט', א').

הרי שפורים הוא בבחינת העתיד לבוא. שבעולם הזה עלינו להתמודד עם היצר הרע, ולהיזהר משתיית יין מופרזת. ולכך מכוונים כל המועדים, לסלול דרך מאוזנת בתוך המציאות המסובכת שלנו בעולם הזה.

ואילו בפורים, כל הניסים נעשו על ידי שתייה מופרזת של יין, כפי שהיו עושים במשתה היין. ושתי נטרדה ממלכותה במשתה היין ובאה אסתר במקומה, וכן עניין המן ומפלתו היה במשתה היין. ומתוך אותה שמחה חזרו וקיבלו את התורה מתוך רצון ושמחה (שבת פח, א), ומתוך כך בנו את בית המקדש, והחלו לבסס בישראל את לימוד התורה שבעל פה. הרי שדווקא מתוך היין, שעלול לשכר ולהחטיא כל כך, באו לישראל כל הטובות הללו.

וזה מה שאנו עושים בפורים, חוגגים עם האביונים את עניין "ונהפוך הוא", ועל כן יכולים לשתות יין מעבר למידה, ולשמוח שמחה של מצווה בדיבוק חברים, שמחה שאינה בטלה לעולם (ועל עצם המצווה בפניני הלכה זמנים ט"ז, י'-י"ב).

חנופה לרשע ומחירה

האיסור להחניף לרשעים ● ההימנעות מחנופה לרשעים שומרת על גרעין האמת של היחס הנכון למעשיהם הרעים ● ישראל נתחייבו כליה על שהחניפו לאגריפס המלך ● איסור החנופה נדחה מפני סכנת נפשות.

איסור חנופה לרשעים

בהקשר ליחסו של יעקב אבינו לעשיו הרשע, יש מקום לברר את סוגיית החנופה והיחס לרשעים. ונפתח תחילה בכך שאסור להתחנף לרשעים, כפי שלמדו חז"ל מן הפסוק: "ולא תחניפו את הארץ" (במדבר לה, לג, ושם בספרי). משמעות המצווה היא שהתורה מדריכה אותנו שלא להסכים עם מציאות הרשע בעולם. כשאפשר, נצטווינו להוכיח את החוטא, שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך". וכשאי אפשר להוכיח, כי רק נזק יצמח מהתוכחה, נצטווינו לכל הפחות שלא לחזק את הרשע בדברי שבח וחנופה. שהרי כל המחניף לרשע מחזק ומעודד אותו להמשיך בדרכיו, ונמצא שנעשה שותף בחיזוק הרע בעולם. וזהו שנאמר (משלי יז, טו): "מצדיק רשע ומרשיע צדיק – תועבת ה' גם שניהם". וזהו שאמרו חז"ל (סוטה מא, ב) שהמחניף לרשע עונשו שנופל בגיהינום, ואפילו עוברים שבמעי אימן מקללין אותו, ולבסוף ייפול הוא או זרעו בידי הרשע שאותו חיזק בחנופתו.

מדוע העוברים כועסים על החנפן

ולמה העוברים שבמעי אמן מקללים את החנפן? מפני שהעוברים שבמעי אימן מבטאים את העתיד המיוחל. את כל מה שאנחנו לא הצלחנו לתקן, אבל הם, שיבואו אחרינו, בעזרת ה' יצליחו לתקן. אבל כל זה בתנאי שלפחות נשמור על גרעין האמת, שממנו אח"כ יצמח הטוב. שלפחות נעמוד ונתריע מפני הרשע. אבל כאשר איש טוב מתחנף לרשע, גרעין האמת נעלם מן העולם. בני הדור החדש, שירצו לבנות דבר טוב יותר, יתעו ויחפשו, ולא יידעו מה הטוב ומה הרע, מה אמת ומה שקר. וכל זאת מפני שזה אשר החניף לרשעים גרם שהטוב נחשב לרע והרע נחשב לטוב. ולכן העוברים שבמעי אימן מקללים אותו, על שהרס להם את הסיכוי לתקן את העולם. 

אסור לכבד רשעים

ואפילו אם אינו משבח את המעשים הרעים שעשה הרשע, אלא רק מכבדו ומשבח את כלל אישיותו, גם אז עובר הוא על איסור חנופה. שכן גם אם הוא רוצה לשבח דבר טוב שעשה, חובה עליו להזכיר גם את מעשיו הרעים, כדי שלא ילמד הציבור לילך בדרכיו (שערי תשובה ג, קפט). וכן נאמר (משלי כח, ד): "עוזבי תורה יהללו רשע".

ואפילו במקום שאין בידו למחות, כגון שהרשע הוא מלך או שר או אדם חזק ותקיף שלא ישמע לו – לכל הפחות לא יחניף לו, למרות אי הנעימות שבדבר.
 
וכן מסופר בתלמוד (סוטה מא) על אגריפס המלך, שהיה מזרע גויים ומלך שלא כדין. פעם כשקרא בתורה במעמד הקהל והגיע לפסוק "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", זלגו עיניו דמעות, שהצטער על שהוא מולך על ישראל בניגוד למצוות התורה. אמרו לו הקהל: אל תתיירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה. אמרו חכמים: באותה שעה נתחייבו (שונאי) ישראל כליה, שהחניפו לו לאגריפס. אלא היו צריכים לשתוק. 

וצריך אדם להיות מוכן להפסיד ממעמדו או ממונו, ובלבד שלא יתחנף לאדם שאינו ראוי לכבוד (ע' שערי תשובה ג, קצב-קצג).

מותר להחניף לרשע במקום סכנת נפשות 

אבל כאשר יש סכנת נפשות מותר להתחנף לרשע (תוס' סוטה שם), שכן סכנת נפשות דוחה את איסור החנופה, כמו שדוחה היא את רוב איסורי התורה, חוץ משלושת העברות החמורות, או כאשר נעשה חילול ה' נורא.

אפשר להסביר שכאשר אדם מתחנף כדי לשמור על נפשו, אין חשש שהרואים יחשבו שהוא תומך במעשיו של הרשע, שכן הרואים יכולים לשער בנפשם כי רק כדי להציל את נפשו נאלץ הצדיק להחניף לרשע. 

ביקורת חז"ל על יעקב אבינו

יש מחכמי ישראל שביקרו את יעקב אבינו ע"ה, שהשפיל עצמו יותר מדי לפני עשיו. הרי ה' הבטיח לו לשומרו בכל דרכיו (בראשית כה, טו), ומדוע היה צריך לשלוח אל עשיו מלאכים ומתנות, ולדבר עמו כדבר עבד אל אדונו? היה לו לבטוח בה', שלא ייתן לצדיק למוט לפני הרשע. אמר ר' יהודה בן סימון: "כמעיין נרפש וכמקור מושחת, כך צדיק ממיט עצמו לפני רשע". אמר לו הקב"ה (ליעקב): לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו (את כל המלאכים וכל המתנות) ואומר לו: כה אמר עבדך יעקב" (בראשית רבה עה, ב-ג).

אחריות יעקב אבינו על משפחתו

אולם יעקב אבינו היה באותו זמן במצב רגיש, מטופל בילדים קטנים ותינוקות. הגדולים שבילדיו היו בקושי נערים. ואיך יוכל לעמוד כנגד עשיו, שמתקדם לכיוון יעקב ועמו ארבע מאות לוחמים?

אולי במצב אחר, כשילדיו כבר גדולים, היה מוכן לסכן את חייו כדי שלא להשפיל עצמו בפני אחיו הרשע. אבל עתה אין מדובר רק בו אלא בכל הנשים והילדים.

וידע יעקב שאחריות כבדה מוטלת עליו, להצמיח את המשפחה שממנה יתפתח עם ישראל, העם שיקבל את התורה וממנו תצמח גאולה ותיקון לעולם. וכבר אמרו חז"ל שזכות גדולה היתה ליעקב, שהוא זה שגידל וחינך את כל ילדיו ובנה את בית ישראל. וכפי שאמרו חז"ל, שיעקב אבינו פדה את אברהם מצער גידול בנים (סנהדרין יט, ב). ויותר מזה אמרו חז"ל, שבזכות יעקב אבינו שגידל את המשפחה הגדולה שתמשיך את דרך האמונה והתורה, ניצל אברהם אבינו מכבשן האש (בראשית רבה סג, ב). ואיך  יסכן עכשיו את נשיו וילדיו בהתמודדות עם עשו בתנאים קשים כל כך? 

השפלה איומה

אבל ההשפלה הנדרשת כאן היתה איומה. שכן ידע יעקב אבינו שכדי לרכך לב קשה ורע, כועס ושונא, כליבו של עשיו, יהיה עליו להשפיל את עצמו עד עפר – לשחדו ברכוש רב, לכרוע לפניו אפיים ארצה שבע פעמים, לדבר אליו כדבר עבד אל אדונו. רק אז אולי יחשוב עשיו בליבו, מה צורך לי להרוג את יעקב, הרי ממילא הוא נכנע לפני, ורוב רכושו מונח לפני לעשות בו ככל העולה על רוחי. 

אין זו רק השפלה אישית, אלא גם השפלה לכל הדרך שבה האמין יעקב אבינו. בעת שיעקב אבינו השתחווה על העפר לפני עשיו, גם כבוד שמים הושפל לעפר. כשהצדיק, עובד ה', נופל כורע לפני רשע – איזו פגיעה חמורה עלולה להיגרם בזה למעמדה של האמת והאמונה! איזה חילול ה'! הרי כל חייהם של האבות הקדושים היו קודש לקידוש שם השם ברבים, להראות לעולם דרך של צדקה ומשפט. והנה אחרי הכול מתברר כי  דווקא דרכו של הבן הרשע, הרוצח, הנואף, עובד עבודה זרה, הגנב והרמאי, היא המצליחה, ואילו הבן הצדיק התמים צריך להשתחוות לפניו ארצה, כעבד לפני אדונו. 

ומדוע שיעקב יבקש את סליחתו וינסה לפייסו? והלא בצדק קיבל יעקב אבינו את הברכה מיצחק אבינו, שכן הוא זה שהמשיך ללכת בדרך האבות, הוא זה שהמשיך לדבוק באמונה ובדרכי המוסר, ואף עשיו מכר לו הבכורה, ומדוע שיתנצל בפני עשיו הרשע? 
ומי אמר בכלל שעשיו אכן מתכוון להורגו? אולי הוא הולך לכיוון אחר, ואולי כבר שכח את שנאתו ואת נדרו להרוג את יעקב. 

הכרעה קשה

הלבטים היו קשים: "ויירא יעקב מאוד וייצר לו" (בראשית לב, ח). לא היתה אפשרות לבחור בחירה מושלמת. כך היא המציאות שלנו בעולם הזה, לכל החלטה יש מחיר, ואע"פ כן צריך להכריע.  

אבינו הצדיק, יעקב עליו השלום, הכריע. עליו לעשות הכל כדי להציל עתה את הנשים והילדים. הוא ישתחווה אפיים ארצה, וידבר אליו כדבר עבד אל אדונו, כדי שיהיה ברור לעשיו כי אכן השנים הרבות שינו את עמדתו של יעקב כלפיו. הוא כבר לא מתחרה עמו על הבכורה, הוא הכיר בעובדה שאכן עשו הוא הבן המועדף, הוא הבן הבכור, הוא הבן המבורך. וכדי לפייסו על העוול שגרם לו, בהעיזו להתחרות בו בערמה, הנה הוא נופל ומתחנן לפניו שיסכים לקבל ממנו רכוש רב, כדי שיהיה ברור שבקשת סליחתו נענתה. 

ואכן, מופע חנופה זה ריכך את לבו של עשו. לבו הזועם נעשה שמח – הנה כולם רואים את מתחרהו העיקש נכנע לפניו. ברוחב לב של מנצח, שמרגיש שהחיים היטיבו עמו ואף אויביו נכנעים לפניו, רץ לחבק את אחיו. אבל עדיין המצב היה מתוח ורגיש. עשו עדיין לא הסכים לקבל את מנחתו. אולי יש כאן סימן שעוד לא קיבל לגמרי את בקשת סליחתו של יעקב. אולי פתאום יתרגז ויחליט לנקום ולהרוג. ועל כן יעקב מפציר בו בדברי חנופה מדהימים: "אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת את מנחתי, כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותרצני" (בראשית לג, י).

המחיר

אכן, מן הסתם צריך היה יעקב אבינו ע"ה לנהוג כפי שנהג, שכך היא ההלכה, שמותר לאדם להחניף לרשע כדי להינצל ממוות. אלא שגם לחנופה בהיתר יש מחיר, וזהו שאמרו חז"ל (ספרי דברים לג, יב) שכל השבטים שהשתתפו בהשתחוויה לעשיו לא זכו שייבנה בית המקדש בחלקם. 

אולם ידע יעקב אבינו שבן אחד עוד לא נולד – בנימין, שהיה אז עובר במעי אמו, ובחלקו יוכל בית המקדש להיבנות. 

אלא שעדיין רושם החנופה המשפילה נותר, ועל עם ישראל נותרה האחריות לתקן את החרפה ולזקוף את קומתו באמונה שלימה בה'. ואם ח"ו מתוך אותה חנופה, שהיתה אז הכרחית, ייגרר לתפישת עולם שאינה מבקרת כראוי את רשעות הגויים, ויחניף לכוחם, יצטרך לשלם את המחיר המלא. וכפי שכתב הרמב"ן, שאותה נפילה של יעקב אבינו לפני עשו היתה השורש לנפילת ישראל ביד רומא ולחורבן בית המקדש השני (רמב"ן בראשית לב, ד).

הבטחת הגאולה

אבל כיוון שכל מה שעשה יעקב אבינו לשם שמים עשה – סוף הכל לטובה. הילדים ניצלו, ועם כל הייסורים והחורבנות שעברנו בעקבות זאת, עם ישראל חי וקיים, ודבר ה' יקום. וכמו שנאמר (ישעיה כט, כב-כד): "לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו. כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו את שמי, והקדישו את קדוש יעקב ואת אלוקי ישראל יעריצו. וידעו תועי רוח בינה ורוגנים ילמדו לקח".

בין אדם לבהמה

היחס הראוי לבעלי חיים ואיסור צער בעלי חיים●מדוע הותרה שחיטת בעלי חיים ואכילת בשרם ●אכילת בשר הותרה רק לאחר הירידה הרוחנית של חטא אדם הראשון ודור המבול.

היחס לבעלי חיים ברחמים והגינות

שאלה: מהו היחס הראוי על פי התורה כלפי בעלי חיים?

תשובה: היסוד הוא שיש להתייחס אל בעלי החיים ברחמנות ובהגינות. וכאשר מדובר בחיות מתורבתות שמסייעות לאדם במלאכתו, אף ישנו איסור מן התורה לצערם, ומצווה לטרוח כדי להסיר מהם צער. שכך למדנו ממצוות פריקת החמור, שאדם הרואה חמור רובץ תחת משאו, מצווה שיפרוק המשא מעליו, כדי למנוע ממנו צער (עיין שאלת יעב"ץ א', ק"י).

אמנם גם כלפי חיות הפקר צריך אדם לנהוג ברחמנות, ואין לצערם בחינם, ומי שמרחם על חיות הבר, ונותן להם משיירי מזונו מקיים בזה מצווה. שכן נאמר על הבורא: "ורחמיו על כל מעשיו", "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (תהילים קמ"ה), ומצווה על האדם להידבק במידותיו של בוראו. וכיוון שיש בזה מצווה, התירו להניח אפילו בשבת את שיירי המזון לחיות רעבות שמתקשות למצוא את מזונן (מ"ב שכ"ד, ל"א).

היאך הותר לשחוט בעלי חיים ולאכול מבשרם

ולכאורה קשה, שאם מצווה לנהוג כלפי בעלי חיים ברחמנות, היאך הותר לנו לשחוט אותם ולאכול מבשרם, והלא אין לך אכזריות גדולה מזו? אלא שהכלל הוא, שכאשר ישנה התנגשות ממשית בין צורכי האדם לבעלי חיים, אזי צורכי האדם קודמים. שכשם שלבעלי החיים מותר לאכול מן הצומח, כך האדם רשאי לאכול מן החי. אבל שלא לצורך חיוני לאדם, אסור לצער בעלי חיים. ומאחר שהבשר נחוץ מאוד למזונו של האדם, התירה לנו התורה לשחוט בהמות וחיות כדי לאוכלן. 

בנוסף לכך, לא ברור מהי מידת הסבל שהשחיטה גורמת לבהמה. יתכן שרגע השחיטה קצר כל כך עד שכמעט אינה מרגישה סבל.

ויש להוסיף, כי במצב הנוכחי של העולם, אם נחדל מאכילת בשר עופות ובהמות, לא ברור שהדבר ייטיב עם אותם מינים. מפני שאם לא נמשיך לגדלם ולהרבותם לשימושו של האדם, אזי יתמעט מאוד מספרם. שכן כיום הם מתרבים מאוד בזכות השגחת האדם, אבל אילו היו משחררים את כל הבהמות והתרנגולות לחופשי, תוך זמן קצר היו נשארים מהם מתי מעט.

מתחילה היה אסור לאכול בשר בעלי חיים

אמנם נכון להעמיק בסוגיה זו על פי ביאוריו של מרן הרב קוק זצ"ל (בחזון הצמחונות והשלום). ותחילה עלינו לדעת כי בדורות הראשונים נאסר על אדם הראשון וצאצאיו לאכול בשר. ואף שנאמר (בראשית א', כ"ח): "ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ", הכוונה היא שלפי סדר הבריאה ראוי שבעלי החיים ישמשו את האדם, שכן האדם הוא נזר הבריאה, אבל נאסר עליו להתאכזר כלפיהם, וכן נאסר עליו להורגם כדי לאוכלם. כי כך היה האידיאל הבראשיתי, שמעמדם של בעלי החיים יהיה מכובד, ולא יהרגום כדי לאכול את בשרם.

אחר המבול הותר לבני האדם לאכול בשר

אלא שבעקבות חטא אדם הראשון וחטאי דור המבול, נפל העולם כולו ממעלתו הראשונה. האנשים נעשו פחות מוסריים, טבען של החיות הפך לאטום ואכזרי יותר והן החלו לטרוף זו את זו, ואפילו האדמה נשחתה והוציאה קוצים ודרדרים. במצב הזה, מוטלת על האדם חובה לתקן תחילה את יסודות המוסר ביחסים שבין בני האדם, שלא לגנוב ולא לעשוק, וקל וחומר שלא להרוג. ורק לאחר שמערכת המוסר הבסיסית שבין אדם לחברו תיבנה כראוי, ויחדלו מלחמות ועוולות מן הארץ, רק אז נוכל להמשיך להתעלות ביחסינו המוסריים כלפי בעלי החיים. לשם כך, היה צורך לקבוע גבול ברור בין החיות ובין האדם שנברא בצלם אלוקים, כדי להדגיש את ייעודו ואחריותו של האדם, שרק עליו מוטלת המשימה לתקן את העולם ולרוממו. ולכן לאחר המבול הותר לבני האדם לאכול בשר בעלי חיים, כפי שנאמר לנח: "כירק עשב נתתי לכם את כל" (בראשית ט', ג'; סנהדרין נ"ט, ב').

השינויים האקולוגיים שהתרחשו בעקבות החטאים

חשוב להבין כי בעקבות חטא אדם הראשון והדורות שקדמו למבול – הטבע עצמו השתנה. הנפילה המוסרית השפיעה על כל מערכות החיים, ובכלל זה גם על מערכת התזונה. עד דור המבול יכלו בני האדם להפיק את כל צורכי מזונם מן הצומח, ואילו לאחר החטא והתמוטטות מערכות הטבע – הצומח כבר לא הספיק לאדם, ואילו היו בני האדם נמנעים מאכילת בשר, היו מהם שמתים מחוסר מזון. לכן התיר הקב"ה לנוח ובניו לאכול בשר בהמות, עופות, חיות ודגים. כלומר, הנפילה המוסרית של העולם יצרה מצב אקולוגי חדש לגמרי, שבו הננו מוכרחים לעשות דברים המנוגדים לאידיאל השלם. 

לעתיד לבוא לא נאכל בשר בעלי חיים

אולם לעתיד לבוא, העולם יתוקן, השמיים והארץ יתחדשו, וטבע האדם והחי ישתנה ויתרומם כפי הראוי להם לפי האידיאל הבראשיתי. וכפי שאמרו חכמי הקבלה שבעלי החיים יתעלו במעלתם ויתפתחו עד למדרגה שיוכלו לדבר, ואף מעלתם המוסרית תשתנה לגמרי, וכדברי ישעיה הנביא (י"א, ו'-ט'): "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדיו, ונער קטון נוהג בם. ופרה ודוב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני ידו הדה. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". ואז הכול יבינו שלא ראוי להרוג בעלי חיים כדי לאכול מבשרם. וכדברי הושע הנביא (ב', כ'): "וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה, וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ" (חזון הצמחונות ב', י"ב, ל"ב).

האם ראוי להחמיר שלא לאכול בשר

אף שזהו אידיאל גדול, בראשיתי, והדבר אף רמוז בלשון התורה, שמכנה את אכילת הבשר "תאווה", שנאמר (דברים י"ב, כ'): "כי תאווה נפשך לאכול בשר, בכל אוות נפשך תאכל בשר". מכל מקום, עתה עלינו להתמקד בתפקיד העיקרי שלנו, שהוא תיקון היחסים שבין בני האדם כדי שיהיו בשלמות מוסרית. כי ברור שהפגיעה באדם חמורה לאין ערוך מהפגיעה בבעלי חיים. האדם נברא בצלם אלוקים, ויש לו דעת ורגש, וכשמעוללים לו עוול הוא נפגע ומצטער לאין ערוך יותר מאשר בעלי החיים שאין להם דעת. וכדי להדגיש כראוי את התביעה המוסרית של "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח) ו"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" (שבת ל"א, א'), הורתה לנו התורה לוותר לעת עתה על התביעה המוסרית העליונה שלא לפגוע בבעלי חיים (חזון הצמחונות ו' ז'). לכן מותר לאדם לשחוט בעלי חיים כדי לאוכלם, וכפי שאמרו חז"ל (קידושין פ"ב, א') שכל הבריות נבראו כדי לשמש את האדם, ובמדרגה המוסרית הנוכחית של העולם, המשמעות היא שאפשר לאוכלן.

העיסוק המופרז בצער בעלי חיים עלול להזיק

יותר מזה, אילו היינו מרבים לעסוק בחינוך לחמלה ואהבה כלפי בעלי החיים, הדבר היה עלול לגרום לנזק נורא ליחסים שבין בני האדם. כי אותם אנשים שהמוסר אינו מפותח אצלם כראוי היו אומרים בליבם: הואיל וממילא איננו נזהרים מהריגת בעלי חיים ומאכילתם, אפשר שנהרוג גם את בני האדם שעומדים בדרכנו, ואולי אף נאכל מבשרם. והיו רשעים אחרים שהיו מפנים את כל תכונותיהם הטובות כלפי בעלי חיים, שכן לכל רשע יש איזה ניצוץ של מצפון וטוב-לב, ולאחר שהיו משקיטים את מצפונם היו יכולים ללכת לגנוב, לעשוק ולהרוג בני אדם ללא כל הפרעה מצפונית, שכן בליבם היו משתבחים ברוב רחמנותם כלפי חיית המחמד שלהם (חזון הצמחונות ו', י"א).

אין לחנך לצמחונות

לפיכך אין לחנך אנשים להיות צמחונים. אמנם ראוי להצטער על כך שבמצבנו הנוכחי אנו צריכים לאכול בשר, אבל אין לחנך לצמחונות. כי החינוך לצמחונות בשעה שיש כל כך הרבה עוולות בעולם, עלול ליצור עיוותים מוסריים חמורים, וכדרך שנאמר (קהלת ז, טז): "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תישומם". וכןמצינו בשאול שהיה צדיק הרבה וריחם על עמלקים, ולבסוף התאכזר וציווה להרוג את כל הכוהנים בנוב (יומא כב", ב'). וכן אמרו חכמים (קהלת רבה ז', ט"ז): "מי שנעשה רחמן במקום אכזרי, סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן".

אמנם ישנם אידיאליסטים קיצוניים שמחמירים על עצמם שלא לאכול בשר. ואם הם חסידים בכל העניינים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום, ומוסיפים ומהדרים על עצמם שלא לאכול בשר – יש לחסידותם מקום, שעל ידם זוכר העולם את החזון העתידי. וכך נהג הרב דוד כהן זצ"ל, מראשי ישיבת 'מרכז הרב', שהיה אחד מתלמידיו הגדולים של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, עורך 'אורות הקודש'.

התיקון שבאכילת בשר בקדושה

בארו חכמי הקבלה, שבמצב הנוכחי של העולם ישנו ערך לאכילת בשר. שכן בעקבות החטא, כל העולם ירד ממדרגתו: הדומם, הצומח, החי והמדבר, כולם נפלו ממדרגתם ונתערב בהם רע. וכן לגבי הבהמות, נתערב בהן הרע, ועל ידי שיהודי אוכלם בקדושה, כדי שיהיה לו כוח לעשות מעשים טובים, או בסעודות שבת ויום טוב ובשאר סעודות מצווה – הרע שבהם נפרד מהטוב, והטוב הולך ומתעלה על ידי האדם. כלומר, כשהאדם אוכל מן הבהמה, החלק הרע שבה יוצא כפסולת בבית הכסא, והטוב שבה נספג בגופו והופך לאנרגיה הנותנת לו כוח לעשיית מעשים טובים, וכך הבהמה מתעלה למדרגת אדם. וכן הצומח יונק את מזונו מן הדומם, ועל ידי כך מרומם את הטוב שבדומם למדרגת צומח. וכשהבהמה ניזונה מן הצומח, היא מעלה את הטוב שבצומח למדרגת חי. וכך כאשר בני האדם אוכלים מן החי ומתנהגים במוסריות ודבקים בה', על ידי סולם המזון הם מחזירים את כל העולם אל מדרגתו הראשונה. (להרחבת הדברים יעוין בפניני הלכה ליקוטים ג', הלכות צער בעלי חיים).

לשוב ולעמוד לפני ה'

המשמעות הרוחנית של המחזוריות בחיים ●קורבן התמיד והתפילות שכנגדו נותנים משמעות למחזוריות היומית ● המחזוריות השבועית ויום השבת ●מחזוריות החודש והשנה ומעורבותו של עם ישראל בקביעתה.

מחזוריות ותשובה

חיינו מורכבים מתהליכים מחזוריים של התכנסות ויציאה. לילה ויום, חורף וקיץ, שלכת ולבלוב. כמו בטבע, כך גם בגוף ובנפש. לעיתים נעשית ההתכנסות לשם יציאה, כמו הלב שמתמלא דם כדי להזרימו החוצה ממנו – לגוף, ופעמים שהיציאה נעשית על מנת לכנוס, כמו הנשיפה שנועדה לרוקן את הריאות כדי לנשום אחר כך פנימה אוויר נקי עם חמצן. התהליך המחזורי הזה מקיים את החיים. הוא החיים. 

כך גם בנפש: פעמים שאדם נזקק לצאת לחופש, לטייל בחוצות, כדי להתמלא בכוחות חדשים להמשך חייו בביתו. ופעמים שאדם לומד מקצוע, רובץ על ספריו, עושה תרגילים, והכול לקראת יציאתו אח"כ לפעילות בעולם שסביבו. 

המחזוריות הזו יכולה להיות ריקה מתוכן ומערכים, כמו במיני הצומח והחי שבטבע, שהם צומחים ונובלים, נולדים ומתים. ואפשר שתהיה למחזוריות הזו משמעות ערכית, ואז, כל כולה תהליך של התעלות ותיקון עולם. 

התשובה אל ה' נותנת למחזוריות הזו משמעות. התורה ומצוותיה מדריכים אותנו כיצד לתת משמעות של תשובה למחזוריות שבחיים, ועל ידי כך להעלותם ולרוממם תמיד. מהמסלול היומי לשבועי, מהשבועי לחודשי, ומהחודשי לשנתי.

קרבן התמיד והתפילות שתוקנו כנגדו

המשמעות של המחזור היומי באה לידי ביטוי בקרבן התמיד. קרבן אחד בבוקר, בזמן שהשמש זורחת והחיים מתעוררים בפריחה ובצהלה, וקרבן אחד בין הערביים, כשהיום הייגע הולך ונאסף, והחושך עומד לכסות את הארץ. ואין יום בלי לילה שלפניו, ואין לילה בלי יום שלפניו.

קרבן התמיד בא לתת משמעות למחזוריות הזו. העולם כולו שואף להתעלות אל השלמות, להתעלות ולהידבק בה'. פעמים שההתעלות נעשית על ידי הצמיחה, וזאת המשמעות של קרבן התמיד בבוקר.

וכאשר הצמיחה מיצתה את עצמה, ממשיכים אל השלב הבא על ידי התכנסות. לפעמים זו התכנסות ללילה, לקראת המשך צמיחה למחרת. ופעמים שהצמיחה מיצתה את עצמה לגמרי, הגבולות שבעולם הזה אינם מאפשרים עוד להמשיך, והאדם נאסף אל בית עולמו. אבל אין כאן כיליון, חלילה. נשמתו של האדם ממשיכה להתעלות בעולמות עליונים, כפי ערך מעשיו הטובים שהיה עושה בימי חייו בעולם הזה. כנגד זה היו הכוהנים בבית המקדש מקריבים את קרבן התמיד של בין הערביים, לרמז שגם השקיעה והסיום אינם אלא המשך התעלות, ריח ניחוח לה'. 

כיום, כשבית המקדש חרב, התפילות הקבועות, שחרית, מנחה וערבית, מבטאות את המשמעות הפנימית של מחזוריות החיים היומית. 

ימי החול והשבת

מחזור ארוך יותר מהמחזור היומי הוא מחזור השבוע. ששה ימים אדם עוסק במלאכתו, בונה ויוצר. לשם כך נברא, כדי שיהיה שותף עם הקב"ה בבניין העולם.

אולם עד כמה שתהיה המלאכה חביבה, יש בה שיעבוד לעולם המעשה. לו היה מותר לנו לעבוד בכל ימות השנה ברציפות, העול המעשי שמוטל על האדם היה דוחק אותו לעבוד תמיד, והאדם היה שוכח את נשמתו. לשם כך נבראה השבת, בה נצטווינו לשבות מכל מלאכה, להתכנס פנימה אל מדרגת הנשמה שלנו, לזכור את בורא העולם שהוציאנו מארץ מצרים.

על ידי כך תיווצר המחזוריות המבורכת. מתוך השבת נוכל לצאת לששת ימי המעשה בכוחות מחודשים, ובכוונה נכונה, לבנות ולתקן את העולם. ומתוך ששת ימי המעשה, נוכל להבין אח"כ בשבת באופן עמוק יותר את משמעותו של עולם המעשה, שתפקידו של עם ישראל לגלות בו את דבר ה'.

החודש והשנה

שני המחזורים הללו, של היממה והשבוע, הם מחזורים שאינם תלויים במעשה האדם. הם נקבעו מששת ימי בראשית. התורה גילתה לנו כיצד לרומם אותם בקרבן התמיד, בתפילות ובמצוות השבת. שני המחזורים הבאים, החודש והשנה, תלויים בישראל. 
ואף שמחזור הלבנה שעל פיו מקדשים את החודש הוא בריאה אלוקית, מכל מקום נתן הקב"ה בידי ישראל את הסמכות לקדש חודשים, ועל ידי כך ליצור בכל חודש התחדשות שיש בה משמעות להמשך עילויו של העולם. קידוש החודש קובע את תחילתו של החודש, וקידוש חודש תשרי קובע את תחילת השנה החדשה. 

וכיוון שאלו מחזורים שקשורים אלינו יותר, כדי להתחדש בהם עלינו לשוב בתשובה, לחזור אל המקורות, ומתוך כך להתחדש בכל חודש ובכל שנה.

התחדשות קטנה ישנה בכל חודש. לכן יש נוהגים לצום בערב ראש חודש ולערוך בו תפילת "יום כיפור קטן", לכן בזמן המקדש היו מקריבים בראש חודש קרבן מוסף לכפרה, ולכן יש בראש חודש חגיגיות מסוימת – לכבוד ההארה החדשה שישנה בעולם. 
אולם ההתחדשות הגדולה והמשמעותית ביותר לחיינו הרוחניים נעשית בראש השנה ובעשרת ימי תשובה. בזכות ראשי החודשים, שמקדמים אותנו מחודש לחודש בתוך השנה, לאחר שנים עשר חודשים אנו עולים לקומה חדשה, לשנה חדשה. חיים חדשים עומדים להיות מושפעים לעולם, ועלינו להכין את עצמנו לקליטתם.

המחזור השנתי

ביראה ובשמחה עלינו לגשת לימי התשובה. לימים שבהם נתייצב לפני ה' אלוקינו, אשר בידו נפש כל חי, לקבל ממנו את החיים לשנה החדשה.

כשאנו יודעים כי הברכה שיעניק לנו ה' לשנה החדשה תלויה במעשינו, הננו מתמלאים ביראה גדולה, שהרי מי יודע מה יעלה בסוף החשבון. שמא יתברר שבשנה שעברה התרשלנו בתפקידנו. שמא יתברר כי עסקנו בדברים צדדיים, ואת העיקר שהיה מוטל עלינו הזנחנו. והרי כל ברכת השנה החדשה תלויה במצבנו, ומי יצדק לפניו בדין.

אך יחד עם זאת, יש גם שמחה פנימית בעמידה המחודשת, השנתית, לפניו יתברך. העמידה הזו לפניו מעוררת אותנו לתשובה, ואין אושר פנימי עמוק יותר מהחזרה אל הנשמה הטהורה שלנו. ברוך ה' שזיכנו להגיע לימי התשובה, בהם נוכל לחזור להיזכר בכל התקוות הטובות שהיו לנו, בכל הספרים הקדושים שרצינו ללמוד, בכל המעשים הטובים שרצינו לעשות, בקשרים שרצינו לחדש, בסליחות שרצינו לבקש. שטף החיים מאלץ אותנו לעסוק בבעיות בוערות, ותוך כך משכיח מאיתנו את המטרות הגדולות. בימי הרחמים והסליחות נוכל לעמוד שוב לפני ה', להתבונן על מהלך חיינו במבט כולל, לבקש ממנו שיעזור לנו לסדרם מחדש בצורה נכונה ומאוזנת, שיעביר פשענו וחטאותינו מנגד עיניו כדי שנוכל לעובדו בלבב שלם. זוהי תשובה מאהבה. תשובה אל הטוב מפני שהוא טוב, ולא מפני הפחד מהעונש. 

מובטח לנו שאם נערוך חשבון נפש אמיתי, אם ניזכר בכל השאיפות הטובות שלנו ונחשוב כיצד להגשימן בשנה הבאה, נזכה לתשובה אמיתית, שתתקבל לפני הקב"ה. מתוך כך גם נזכה לחיים טובים בשנה הבאה. 

חשבון נפש כללי

כמו חשבון הנפש הפרטי כך גם הכללי. הבעיות הניצבות לפנינו תדיר דורשות מאתנו תגובה מיידית, מעשית, ותוך כך אנו עלולים לשכוח את הבעיות הגדולות, שבהן הכל תלוי. 

לפיכך זיכנו ה' לחזור ולעמוד לפניו בראש השנה וביום הכיפורים כעם שלם, ולא רק כיחידים. הדבר בא לידי ביטוי בעבודת בית המקדש, וגם כיום – התפילות החשובות של ראש השנה ויום הכיפורים הן תפילות כלל ישראליות. 

עלינו להודות תחילה על כל הטוב שה' גמל עמנו בקיבוץ הגלויות, הפרחת השממות, החזרת הריבונות הישראלית על חלקים מארץ ישראל, הקמת בתי מדרש של ארץ ישראל, וצמיחתו של ציבור אמוני, שמתחיל לאחד בחייו את הקודש והחול, את הרוח והחומר, כהדרכתה המקורית של תורת חיינו. ומתוך כך עלינו להתבונן בכאב בכל הבעיות הקשות שעמנו ניצב בפניהם – התבוללות איומה, התרחקות של המוני יהודים מתורה ומצוות, פירוד לבבות, קיפוח דלים, התערערות חיי המשפחה והתרופפות בהכרת זכותנו על ארץ ישראל. 

בגדלות ובחירות

על כל אחד מאיתנו, ובמיוחד על אלה שמסוגלים לפעול גדולות למען כלל ישראל, לשית עצות ולקבל על עצמם לעשות יותר למען כלל ישראל, למען תיקון עולם, למען גילוי דבר ה' בישראל ובעולם כולו.

עלינו להתגדל בתורה ולהיות בני חורין מכל מיני שעבודים, בין ציבוריים וחברתיים, ובין דעות כוזבות ותדמיות שקריות. ועל ידי כך תוכל התורה להאיר את דרכנו ולהביאנו לתשובה אמיתית וגאולה שלימה.

בשבח העם ובזכות הארץ

הספר 'אהלי יעקב' של האדמו"ר רבי יעקב מהוסיאטין ● דרכם של אדמו"רי רוזי'ן ללמד זכות על ישראל ● רבי שלום מלמד, מגדולי חסידי הוסיאטין

"אהלי יעקב" 
שמחה גדולה שמחתי כשקיבלתי את הספר החשוב 'אהלי יעקב' לאדמו"ר רבי יעקב מהוסיאטין (נפטר בי"ח חשון תשי"ז), חתן האדמו"ר רבי ישראל מהוסיאטין ובן האדמו"ר רבי יצחק מבוהוש. הספר יצא לאור בהוצאה חדשה ונאה. בספר דרשות לפרשיות השבוע ומועדי השנה, ובהם חידושים עמוקים המבוססים על בקיאות גדולה. הדרשות על פי דרך החסידות בנוסח בית רוז'ין. שמחה נוספת שמחתי כשראיתי כי ה'אהלי יעקב' מזכיר דברי חסידות שאמר לו הדוד הזקן שלנו, הרב מאומן, הגאון רבי שלום מלמד זצ"ל, שהיה חסיד של חותנו, רבי ישראל מהוסיאטין זצ"ל.

בתחילת הספר מודפסת צוואתו של רבי ישראל מהוסיאטין מכ"ג ניסן תרצ"ט, בה הוא ממנה את חתנו, רבי יעקב, לממשיכו. על הצוואה חתומים שני גדולי החסידים, והראשון שבהם הוא רבי שלום מלמד. אגב גם 'הגאון מטשעבין' היה מחסידי הוסיאטין, וכשעלה לארץ אחר השואה הורה רבי ישראל מהוסיאטין לחסידיו לסדר לו דירה.

לימוד זכות על ישראל 
יסוד גדול בעבודתם של גדולי החסידות, ובמיוחד אדמו"רי בית רוז'ין – ללמד זכות על ישראל. ואף הספר 'אהלי יעקב' רצוף בלימוד זכות על ישראל. ופעמים שהוא אף מתנצח כביכול עם הקב"ה, שעל פי הדין ראוי שיחמול ויחוס על בניו רחומיו, על בני ישראל.

בפרשת קדושים (עמוד שלב) כתב בשם רבי שלום מלמד, שאמר לו כי רבי ישראל מרוז'ין אמר בשם המגיד ממזריטש, שבפירוש אורח חיים בתחילת פרשת 'אחרי מות' רמוזים עשר מדרגות של מסירות נפש. והוסיף הרוז'ינאי, "שבימינו אלה, אם יהודי אומר אשרי יושבי ביתך – מסירות נפש היא", שכן כל סיבת הרדיפות וההריגות שהורגים רשעי אומות העולם בישראל הוא רק מפני היותנו "יושבי ביתך", ובכל זאת אנו אומרים באמונה ובהתלהבות "אשרי יושבי ביתך".

הכול לטובה 
עוד סיפר בשם רבי שלום מלמד (ע' צב, ועיין שם ע' ק) על רבי זושא, שהיה פעם בהאניפולי על ציון הקדוש של המגיד הגדול ממעזריטש ז"ל, וביקש מרבו שיפעל למעלה שם לטובת ישראל. והמגיד הודיע לר' זושא שהוא אינו יכול לפעול דבר מלמעלה, מפני שמלמעלה ברור ומובן שכל הגזירות נועדו אך לטוב, ועל כן אינו יכול לפעול לבטלם כדי שלא יבטל דברים טובים מהעולם. אולם הוסיף המגיד: אתם, יושבי חלד, יכולים להתפלל, כי לפי ההשגה שלכם הגזירות אכן רעות, ועל כן אתם יכולים לפעול חסדים טובים לפי ההבנה שלכם. וכאשר סופר הדבר לרבי חיים קרוסנר ז"ל אמר: זהו שכתוב (במדבר לא, ב) "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תיאסף אל עמך", כי בעולם העליון נראים הדברים באור אחר, ואז כבר לא היה משה נוקם את נקמת מדיין.

עבודת הסנגוריה של הצדיקים 
ושאל: הלא לכאורה כל מה שה' עושה לטובה, ואין להתווכח ולערער על גזירותיו, והיאך שואלים ישראל עד מתי אין אתה עושה דין ברשעי הגויים? אלא שבאר, כי למרות מה שאמרו חכמים (ברכות ס, ב), שכל מה שעושה הקב"ה הכול לטובה, מכל מקום היה לחכמי ישראל קבלה של אמת, כי רצון ה' יתברך שצדיקי ומנהיגי העם מכל דור ודור יעוררו על ישראל רחמים וימתיקו את הדינים המתגברים עליהם ח"ו. והאופן היותר מוכשר הוא: להזכיר את האומות ולהקבילם נגד ישראל, כי אז רואים עד כמה ישראל צדיקים לעומת האומות.

והביא את המעשה מרבי לוי יצחק מברדיטשב, שפעם יצא באמצע הלילה בימי השוק הגדול וככר לחם בידו, והלך למקום שהיו הסוחרים ישנים, והעיר מספר יהודים ושאלם אם הם רוצים לאכול, וענו שהם חפצים אלא שעליהם לקום וליטול ידיהם ולברך. והוא המשיך והלך לנוצרים, וכששאלם אם הם רוצים לאכול חטפו את הכיכר ואכלוהו ברעבתנות. חזר רבי לוי יצחק מברדיטשב לביתו בשמחה ואמר: "ריבונו של עולם, ראה מה בין ישראל לאומות! והעוד יש לך תביעות עליהם? העוד תחשוב כי לך ה' הצדקה (שאינך גואלם)? כי ישראל, איך שיהיו בכל עת, עדיין הם מעולים משאר האומות".

היחס לאליטות 
וידעתי כי יהיו שיתמהו עלי היאך אני מביא דברים אלו על חשיבות הסנגוריה על ישראל ועם זאת לעיתים מבקר בחריפות אישי שלטון. אולם אין שום קושיה. היחס הכללי לעם ישראל לחוד, והיחס לאישי שררה לחוד. ובמידה מסוימת דווקא הקטרוג על אישי השלטון מלמד זכות על שאר העם, כי אילו היו המנהיגים מציעים בפני העם דרכים טובות יותר, היה העם שמח בהם, אלא שאישי השלטון והאליטות רודפי השלטון וחלושי האמונה, ששולטים בתקשורת ובבתי המשפט, הם שהטו את לבב העם. ואכן כך אנו מרגישים, שהציבור הרחב ככלל אוהד ערכים יהודיים ולאומיים הרבה יותר מהאליטות שהשתלטו על מוקדי הכוח והשלטון. וכיוצא בזה כתב ב'אהלי יעקב' עמוד קפז.

בפרשת משפטים 
ובפרשת משפטים (ע' רא), הזכיר דברי המדרש (שמו"ר ל, א), על הפסוק "ואלה המשפטים": "אמרו ישראל לפני הקב"ה: עד מתי אי אתה עושה דין באומות". שהרי הקב"ה ציווה לשמור את המשפטים, וידוע שהוא מקיים בעצמו את התורה כמבואר בירושלמי (ר"ה פ"א ה"ג), ועל כן מובנת השאלה של ישראל, מדוע אינו עושה דין ברשעים שונאי ישראל?!

ומדבריו שם עולה שבזכות שמירת המשפט על פי התורה אנו זוכים שה' הוא שיקבע את הדין, ויעשה דין ברשעים וינחיל את הארץ לישראל.
ומדבריו אפשר להבין שאם ח"ו הולכים אחר משפטים אחרים, אזי נותנים לאנגלים ולחבר הלאומים את הסמכות לקבוע מה יהיה על עם ישראל וארצו (עיין שם ע' רב). ואפשר להמשיך מזה לימינו, שכאשר בבית המשפט שופטים לפי חוקים אחרים, שאינם על פי התורה, זכותנו על הארץ נפגמת. והדברים גלויים וברורים לכל מתבונן, שכיום בית המשפט העליון של מדינת ישראל הוא הפוגע ביותר בזכותם של ישראל על ארצם.

על ארץ ישראל 
אדמו"רי בית רוז'ין נודעו תמיד כאוהבי ישראל ואוהבי ארץ ישראל. ובעת שנפתחו השערים לעלות לארץ היו אדמו"רי בית רוז'ין מעודדים את חסידיהם לעלות ארצה. חלקם השתתפו ב'אגודת ישראל', והשתדלו לפעול דרכה למען יישוב הארץ – כך האדמו"רים מצ'ורטקוב ומסדיגורה. ואף האדמו"ר מהוסיאטין השתתף בכמה כינוסים של אגודת ישראל בווינה, והיה מבקש שידברו על ארץ ישראל. אולם לאחר שבכינוס אחד לא דיברו על ארץ ישראל ויישובה (ואף דיברו כנגד), קם ועזב את 'אגודת ישראל'. בהמשך היו אנשי תנועת המזרחי מקורבים אליו ואל חתנו בעל 'אהלי יעקב'.

כשהנאצים עלו לשלטון המליץ האדמו"ר מהוסיאטין לכל חסידיו למכור הכול ולעלות מיד לארץ ישראל, וכך הוא עצמו עשה. גם ב'אהלי יעקב', למשל בפרשת 'שלח', יש ביאורים רבים על עניינה של הארץ ועל המצווה לעסוק בישובה, ובמיוחד בזמן הזה.

גם סבי ר' דוד מלמד ז"ל היה מקושר ל'אהלי יעקב'. ואף שבאוקריאנה משפחתו היתה קשורה לבית טשרנוביל (מחנובקה ורחמסטריווקה), אחר עלייתו לארץ ובעקבות הדוד ר' שלום מלמד היה נכנס מעת לעת לאדמו"ר מהוסיאטין. ופעם כשקיבל מדודתי מכתב שבו תיארה לו איך בנות בני עקיבא הדליקו נרות חנוכה בדבקות בהיותן בהיאחזות נח"ל, רץ לרבי להראות לו את המכתב, ואף ה'אהלי יעקב' שמח לקרוא את המכתב.

על סדר היום 
פעמים רבות ה'אהלי יעקב' עוסק בנושאים שעל סדר היום, והימים ימי השואה ובניין הארץ. וכך גם בפרשת השבוע שלנו – 'משפטים', כהמשך לוויכוח עם אומות העולם, הוא כותב: "והנה… הוויכוח הזה נוגע עכשיו לארץ ישראל. עם ישראל טוען: אנחנו הולכים לארץ ישראל, יותר נכון אנו מגורשים מארצות פזורינו ואנו פונים לארץ ישראל על יסוד ההבטחה: ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'". ובסוגריים הוסיף, שאמנם רבים בורחים מאירופה לארצות אחרות אבל "רק במטרה פרטית, (אולם) במטרה כללית לאומית הולכים רק לארץ ישראל, והראיה – אוגנדה. גם החופשים בכו אז לשמע ההצעה הזאת, אפילו שלא ידעו אז אם הארץ המוצעת (אוגנדה) טובה או לא". והוסיף: "והנה האנגלים עומדים על פתח השער ואוסרים הכניסה. ואלה אשר כבר נכנסו ובנו את הארץ בדמים תרתי משמע, נתקלו בעם פרא אדם למוד מדבר, העוקר אילנות – את מעשה ידיהם, ורוצח נפשות נקיים. יסודי הכלכלה נהרסו (על ידם), וכל הדרכים בחזקת סכנת נפשות. ומה טענת ה' יתברך? ההבטחה שנתתי (לישראל) תלויה בתנאי: ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. על הטענה הזאת משיבים ומלמדים חז"ל זכות על ישראל (כמובא ברש"י שמות כג, יג) ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלוהים אחרים לא תזכירו, ללמדך ששקולה עבודה זרה כנגד כל המצוות כולן, והנזהר מעבודה זרה כשומר את כולן. וישראל, יהיו מה שיהיו, על זה אינם עוברים חס ושלום".

כשל כוח הסבל 
והביא דברי חז"ל (ב"ק ס, ב), על הפסוק בפרשת השבוע: "כי תצא אש ומצאה קוצים… שלם ישלם המבעיר את הבעירה". אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני היצתי אש בציון… ואני עתיד לבנותה באש…". והוסיף וכתב, יודעים אנו שכך יהיה, "אבל אין לנו כוח לחכות… ולכן אנו מעתירים: אחר שאמר הש"י "עלי" לשלם, ו"עלי" לשון נדר הוא (ר"ה ו, א), אנו מעתירים – לא תאחר לשלמו! הלא הקב"ה גוזר גזירה ומקיימה תחילה, הוא יגאלנו בקרוב ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ".

לקראת חודש אדר 
אמרו חכמים: "משנכנס אדר מרבים בשמחה", והזכיר את פירוש הסבא משפאלי, כיצד אפשר להרבות את כוח הזמן לעורר ניסים וישועות? – בשמחה!
הספר אינו מופץ בחנויות, בהתאם לגישתו של האדמו"ר שרצה כי ספריו יגיעו רק אל המעוניינים באמת ללמוד בהם. ניתן להשיגו בבית המדרש של חסידי הוסיאטין בתל-אביב, רח' ביאליק 19.

אור גם בחשכת הכלא

גם במצבים הקשים, יוסף אינו מאבד את אמונתו וחיוניותו ● היחס הבוגדני אליו אינו גורם ליוסף להיות ציני וממורמר ● בכל מצב יוסף פועל ככל יכולתו כדי להרבות אור וטוב 

צדיקותו של יוסף 
צדיקותו של יוסף באה לידי ביטוי לא רק בעמידתו רבת ההוד בניסיון עם אשת פוטיפר, אלא בכך שגם במצבים הקשים שעברו עליו לא איבד את אמונתו וחיוניותו. 
אדם שנבגד באופן נורא כל כך, שאחיו כמעט והרגוהו ולבסוף מכרוהו לעבד, נוטה לאבד את אמונו בבני אדם ובחיים. הוא נעשה ציני וממורמר. אם יטילו עליו עבודה, יבצע אותה רק כדי לצאת ידי חובה, כך שלא תהיה תואנה להעניש אותו. אבל לא יהיו לו כוחות נפשיים להשקיע מאמץ כדי לעזור לבריות. הרי ממילא, יאמר בליבו, ככל שיתאמץ יותר להיות טוב כך יותר ישבע אכזבות. לכן מוטב לו שלא לטפח תקוות מיותרות. 
והנה יוסף הצדיק אינו מאבד את חיוניותו. בכל מקום שבו הוא נמצא, הוא חושב כיצד ניתן להוסיף אור וטוב. כשיישלח לעבוד, הוא יחשוב כיצד ניתן לייעל את העבודה וכיצד ניתן להיטיב לאנשים סביבו. ויוסף עושה זאת בכישרון וחיוניות שכזו, עד שאדוניו מפקיד בידיו את ביתו. הוא יודע שהעבד העברי הזה ידאג לביתו ועסקיו לא פחות טוב ממנו. 

גם לאחר שנבגד על ידי אדוניו ואדוניתו והושלך לבית הכלא, לא איבד יוסף את חיוניותו. גם בחשכת הכלא, כשכל האסירים סביבו מיואשים ומבכים את חייהם, יוסף הצדיק מחפש דרכים כיצד להיטיב את המצב הנואש שבו כולם נמצאים. אם אפשר לשפר במשהו את האוכל – ישפר. אם אפשר לסדר את התאים באופן מוצלח יותר – יסדר. ואם יוכל להעלות חיוך על פניהם של המדוכאים היושבים בתחתיות ארץ, יעשה הכול כדי לשמחם. וכשיראה אחדים מהם כשפניהם זועפים, ישתדל לפייס את דעתם ולטעת בהם תקוות אמת. 

האור הטוב ששפע מיוסף בקע אפילו את לבו של שר בית הסוהר, שתפקידו האכזרי מן הסתם חרץ בנפשו חריצים של אכזריות. אולם אישיותו של יוסף עוררה את הטוב שבו. למה לא לשמח קצת את האומללים הללו, אמר שר בית הסוהר לעצמו ומינה את יוסף לאחראי על ניהול פנים בית הסוהר. תוך שהוא פוטר את עצמו ממלאכה רבה, גם מצפונו נעשה קל עליו.

כזה היה יוסף הצדיק, שגם בהיותו בגיא צלמוות לא איבד כוח מכוחותיו לבטלה. כל כישרונותיו ומרצו הופנו תמיד כדי להוסיף לעולם טוב, אמת וברכה. איש כזה ראוי להיות המשביר לכל עם הארץ ולהחיות את העולם כולו מרעב. 

יסוד החיוניות באמונה 
יסוד החיוניות של יוסף נעוץ באמונתו העצומה בה', שיודע את כל המעשה אשר נעשה ומסבב הכול לטובה, והכול בדין ובחסד, כדי להביא את העולם אל תיקונו. ועל כן זכה יוסף שה' היה עמו בכל אשר הלך. ולכן יכול היה לעמוד בניסיון עם אשת פוטיפר. מתוך אמונתו ידע כי אם ימתין בטהרה ובסבלנות, יגיע לבסוף זמן גאולתו. 

התחזקות לימינו 
אף אנו צריכים להתחזק ולזכור שמכל קושי ניתן לצאת לבסוף בניצחון, העיקר שבכל מצב נעשה תמיד את הטוב ביותר ולא נתייאש כלל. אם נחסמה בפנינו דרך אחת נמשיך בשנייה, ואם שתיהן נחסמו, נחפש את השלישית. העיקר להמשיך לחתור להגשמת כל הערכים הטובים בארץ.
ונהיה שמחים וטובים, כי עוד רבה הדרך לפנינו – בטיפוח המשפחות, בלימוד התורה, בעשיית צדקה ומשפט, בחינוך הילדים, בקירוב רחוקים ובבניין הארץ.

ולכן גם מי שבעקבות ההפגנות נגד הגירוש נחסמה בפניו הדרך להתגייס לצבא – אל ייפול כלל ברוחו, כי עוד רבות הדרכים לתרום לעם ישראל בתורה, במדע, בעסקים ובחברה.

שורש המנהיגות נמצא בחירות הפנימית 
בשעה שהציבור הימני מתוסכל מחוסר יכולתו לבוא לידי ביטוי ציבורי רחב למרות האנרגיה העצומה שבתוכו, יש חשיבות עצומה לבניית העצמאות הרוחנית המקורית של כל אחד ואחד. עצמאות זו תביא מזור לחוליינו ותיתן תקווה לעתיד. שכן חוסר יכולתנו לבוא לידי ביטוי ציבורי נובע מתוך תחושת כפיפות ושיעבוד לערכים שאינם יהודיים. לכן אין לנו מנהיגות שיכולה להביא את האנרגיה האמונית העצומה לידי ביטוי. ומכאן שאם נצליח להעמיד את הערכים המנחים את דרכנו במקומם הראוי, ולברר את היחס הנכון שבין הערכים השונים, נוכל לפעול לישע עמנו. וגם אם לא נזכה לישועה מיד עכשיו, מבחינה פנימית בעצם ההשתחררות מהתפישה העבדותית לחירות כבר יש ישועה. 

מיוסף הצדיק, העבד המושלך לבור, שנפשו בת חורין ושמחה בחיוניותה, יש הרבה יותר תקווה לישועה מאשר מכל אותם האנשים שמסתובבים בחוץ אבל נפשם משועבדת לשליטים בעלי הכוח, ומחשבתם מתנועעת לפי הרוח שכלי התקשורת מייצרים. 

כשתגיע שעת האמת, רק יוסף הצדיק ואנשים כמותו יוכלו להציל את העם מרעב. לעומתם, כל השרים היועצים ושאר מלחכי פינכה יתגלו ככלים ריקים, שכל מעלתם ביכולתם לצטט את דברים של אחרים, ממה ששמעו מהחרטומים ומכלי התקשורת. 
ולכן גם מי שצריך לעמוד למשפט ראוי לו שלא יפחד כלל, כי לפעמים הישיבה בכלא טובה, ומי שמכוון עצמו היטב, יוכל לצאת מהכלא לחיים טובים בהרבה ממה שהיו לו לפני כן. והוא, מתוך עצמאותו הרוחנית, יוכל להשתתף בתשועת ישראל.

זמן הדלקת הנרות בערב שבת 
תקנו חכמים להדליק את נרות חנוכה "משתשקע החמה" (שבת כא, ב). מקובל לבאר שהכוונה בצאת הכוכבים, שאז יתפרסם הנס יותר, שכן מצד אחד עדיין היו אנשים רבים ברחוב, ומאידך, כיוון שכבר החשיך אור הנר נראה היטב. 

אולם בערב שבת ברור שלא ניתן להדליק נרות אחר השקיעה, מפני שבשקיעת החמה השבת נכנסת ואסור להדליק אש. וגם סמוך לשקיעה אין להדליק נרות ביום שישי, כי מצווה להוסיף מהחול על הקודש ולקבל את השבת לפני שקיעת החמה. בפועל, נוהגים ברוב הקהילות לקבל את השבת כעשרים דקות לפני השקיעה, וזהו זמן הדלקת נרות שבת המודפס בלוחות. ובשבת חנוכה צריך להדליק נרות חנוכה לפני הדלקת נרות שבת.

אך כיוון שעיקר פרסום הנס ייעשה בלילה, יש להקפיד שיהיה מספיק שמן בנרות, כדי שידלקו עד חצי שעה אחר צאת הכוכבים. 

זמן הדלקת נרות חנוכה בערב שבת בירושלים 
בירושלים נוהגים לקבל שבת כארבעים דקות לפני השקיעה, אבל בשבת חנוכה רבים נוהגים לדחות את הדלקת נרות שבת עד עשרים דקות לפני השקיעה, כדי לקרב את זמן הדלקת נרות חנוכה לשקיעה (לוח א"י). ויש נוהגים שלא לשנות את זמן הדלקת נרות שבת הקבוע, ולפני כן מדליקים נרות חנוכה, אולם יש להקפיד שיהיה בנרות שמן כדי שידלקו עד חצי שעה אחר צאת הכוכבים (ע' אג"מ או"ח ד, סב). 

מנחה גדולה בערב שבת של חנוכה 
בערב שבת של חנוכה טוב להתפלל מנחה גדולה בציבור כדי שתפילת מנחה תהיה לפני הדלקת הנרות. והטעם, מפני שתפילת המנחה שייכת ליום הקודם ואילו הדלקת הנרות שייכת ללילה העומד לבוא. אבל אין להתפלל לשם כך תפילת מנחה ביחיד. ולכן מי שלא הספיק להתפלל במניין מנחה גדולה, מוטב שידליק נרות חנוכה וירוץ לבית הכנסת לתפילת מנחה (שו"ע תרעט, א, מ"ב ב; כה"ח תרעא, עט).

הדלקת נרות חנוכה במוצאי שבת 
מתפללים ערבית תחילה, ואח"כ מדליקים נרות חנוכה. רבים נוהגים להקדים את ההבדלה להדלקת הנרות, מפני שההבדלה מסיימת את השבת ונרות החנוכה כבר שייכים ליום הבא (ט"ז תרפא, א, ערוה"ש ב, בא"ח וישב כא). ויש נוהגים להדליק נר חנוכה תחילה, כדי להסמיך עד כמה שאפשר את הדלקת הנר לצאת הכוכבים, ועוד, שכמה שאפשר לאחר את ההבדלה עדיף, כדי להמשיך בכך במידה מסוימת את קדושת השבת. ואף שעדיין לא אמרו הבדלה, אין איסור להדליק נרות חנוכה, מפני שאחר שאמרו "אתה חוננתנו" או: "ברוך המבדיל בין קודש לחול" מותר לעשות מלאכה (שו"ע רמ"א תרפא, א). 

למעשה, לשני המנהגים יש מקום בהלכה (באו"ה שם), וכל אדם רשאי לבחור בזה את מנהגו. 
היכן תדליק משפחה שמתארחת בשבת
משפחה שמתארחת כל השבת אצל משפחה אחרת, באותה שבת נקבע ביתם בבית המארחים, ויתנו להם פרוטה בערב שבת כדי שיהיו שותפים בנרות, וייצאו ידי חובתם בהדלקתם. ולמנהג אשכנז, עדיף שהאורחים ידליקו נרות לעצמם בברכה. ואם נתנו להם דירה נפרדת, לכל המנהגים נכון שידליקו נרות בברכה בדירת האירוח.

משפחה שהתארחה בשבת וחוזרת לביתה במוצאי שבת 
משפחה שהתארחה בשבת אצל משפחה אחרת, ובמוצאי שבת הם מתכוונים לחזור לביתם. אם הם מתכוונים לחזור לביתם סמוך לצאת השבת, מוטב שידליקו נרות בביתם. ואם הם מתכוונים לחזור מאוחר, בשעה שכבר לא יילכו אנשים ברחוב, עדיף שייצאו ידי חובת המצווה בבית מארחיהם, כפי שיצאו בערב שבת. ואם הם אינם חוזרים במהירות אבל גם לא מאוחר, הרשות בידם להחליט היכן הם רוצים לקיים את המצווה, כי מצד היום הקודם מקומם עדיין בבית מארחיהם, ומצד היום הבא מקומם בביתם, לפיכך מותר להם לבחור את מקום הדלקתם (פניני הלכה זמנים יג, י).

גבורה של משפחה

הספר ייסופר לדור' מגולל את סיפור הגבורה של משפחת עמנואל בימי הצלמוות של השואה – על מסירות נפש בקיום מצוות ולימוד תורה תחת משטר אימים, על חסד וצדקה בעת צר ומצוק ועל החיים כמשפחה גם תחת הנורא מכל

לפני כמה שבועות קיבלתי את ספרו של ר' יונה עמנואל ז"ל, 'יסופר לדור', על קורות משפחתו בשואה. הסיפורים המובאים בו מאלפים. ניתן ללמוד מהם על דבקות בתורה ובמצוות במסירות נפש ממש. ראוי לקחת מהם מוסר, לאלו פסגות מוסריות יכול יהודי להגיע, ועד כמה עלינו לפעול כדי להיטיב את עצמנו ואת סביבתנו.

ישנה ישרות מיוחדת באנשי תורה עם דרך ארץ. זו הרי דרכה של תורה, כפי שכתב הרמב"ם. כשהולכים בדרך התורה, ביחס הנכון שבין תורה ועבודה, אהבת העם והארץ והדבקות במצוות, צומחים אנשים מאוזנים, צנועים וחכמים. ככל שירבו צדיקים מן הסוג המתואר בספר נהיה ראויים יותר לגאולה שלמה.
ר' יונה עמנואל ז"ל היה תלמיד חכם שקיים בעצמו באופן שלם את דברי חז"ל "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" (אבות ב, ב). לפרנסתו הקים בשותפות חנות אופטיקה ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, והמשיך כל ימיו לעסוק בקביעות בתורה. הכרתיו בחנותו, ואף ידעתי שילדיו למדו בבית הספר 'חורב', שאף אני למדתי בו. זכורני שהיה כלפיו יחס של כבוד רב, כאיש תורה ודרך ארץ.

לאחר שקראתי את ספרו 'יסופר לדור' הבנתי מדוע כיבדוהו כל-כך, ולמדתי כי הוא היה המשך נאמן להוריו. זכות גדולה נפלה בחלקה של אשתי, שלמדה אצל בתו, הרבנית מרים ויטמן, ואף התארחה אצלה כתלמידה בשבתות.

בשנים האחרונות גם הכרתי, דרך מכתבים ומאמרים, את אחיו, ר' שמואל עמנואל, ייבדל לחיים ארוכים. אף הוא אדם גדול. איש חינוך ומעשה במסגרת יישובי 'פועלי אגודת ישראל', מעמודי התווך של קיבוץ שעלבים, שזכה להיות שותף להקמתה של ישיבת שעלבים.
אגב, אחוז מכובד מילדיהם ונכדיהם מתגוררים ביש"ע ואף בכפר דרום, שעומד כיום על נפשו, יש להם נציגות.

משפחה של חסד 
מוצאה של משפחת עמנואל מגרמניה. לאחר עליית הנאצים לשלטון עברו מרדכי וחנה עמנואל מגרמניה להולנד. מרדכי המשיך בעסקיו, בבית מסחר לעורות שהיה בבעלותו. הילדים למדו בבתי ספר כלליים, עם גויים, והשלימו לימודים תורניים בחומש, משנה וגמרא והלכה, במסגרות יהודיות.
הם דקדקו במצוות, והחמירו על עצמם בדיני כשרות. האב היה לוקח עמו את ילדיו הגדולים והקטנים להתפלל בציבור כל יום. בעידוד ההורים למדו הילדים תורה בשקידה, הרבה מעבר למה שהיו חייבים במסגרת לימודם.

האב מרדכי היה איש חיל וניהל עסק מצליח. הוא היה אדם שמח, מלא חיוניות ופעיל בקהילה. שמונה ילדים נולדו להם, והם אימצו עוד ילדה יתומה. המשפחה נהגה לצאת לטיולים כמה ימים בשנה. הם אהבו לשיר בסעודות שבת וחג, ופעמים רבות כיבדו את האב לרדת לפני התיבה בשבתות, ימים טובים וימים נוראים. האם נשארה בבית, ויחד עם הטיפול בילדים הרבתה לעסוק בחסד, תוך רגישות גדולה לסבלו של הזולת. רבים היו מתארחים על שולחנם בשבתות. הם הקפידו להזמין עניים וגלמודים כדי לשמחם. האב התנדב ללמד חומש עם רש"י ומשניות לצעירים, ועובדי משרדו שמעו ממנו שיעור קבוע בספריו של רש"ר הירש.

אלחנן, הבן הבכור, עוד בהיותו נער צעיר, הקפיד לסיים בכל ערב פסח מסכת גמרא, והיה רגיל להעביר שיעורים תורניים לצעירים ממנו, ולעתים אף לבני גילו, בחוג הנוער האגודאי. ילדי המשפחה התנדבו לשמש גבאים ועסקנים במצוות, ובביתם התקיימו שיעורי תורה.

דאגה לפליטים 
לאחר ליל הבדולח בגרמניה, בכ"ב במרחשון תרצ"ט, הפך ביתה של משפחת עמנואל בהולנד למשרד הגירה. מאות בקשות הגירה של קרובים ומכרים מגרמניה הוגשו על-ידי מרדכי. פליטים רבים התארחו בביתם בדרכם החוצה מאירופה. עשרות אנשים ניצלו על-ידם מהתופת. בין הניצולים בעזרתם היו אחותו של מרדכי ובעלה, הרב קונשטט, שלימים היה ראש ישיבת 'קול תורה'.
גם מרדכי התלבט אם כדאי להם לברוח מהולנד, אולם נדמה היה שהניטראליות של הולנד תישמר, ולא היה קל למצוא מקום להגר אליו עם שמונה ילדים, וכך העדיף להישאר בינתיים בהולנד. באלול תרצ"ט נכבשה הולנד על-ידי גרמניה.

הגזרות הלכו ותכפו, ומשפחת עמנואל הוצרכה לנדוד ממקום למקום. בתחילה עוד היה אפשר להמשיך בעסקים ולהסתדר; בהמשך נאלצו להסתתר.

בתנאים הקשים הללו המשיכה המשפחה לקיים מצוות וללמוד תורה. גם כשרבים חששו לבנות סוכה, בשנת תש"ב, הם שמעו בקול הרב צדוק טל והקפידו לאכול בסוכה. כדי שלא לאכול חלב עכו"ם היו שולחים את יונה לפקח על החליבה עבורם. בדרך היה לומד משניות. הקצבת הלחם נעשתה זעומה, וכך שאר המצרכים, והאב בתושייתו הצליח להשיג מידידים מזון. גם בתקופה הזו המשיכו ההורים לעזור למי שיכלו לעזור לו. האם בתושייתה אף הצליחה להציל שתי נשים שעמדו להישלח למחנות ההשמדה.

גורלה של בתיה 
כשהחלו לשלוח אנשים למחנות, כבר היו צריכים להסתתר ולהיעזר בידידים גויים. האב עשה את כל אשר לאל ידו כדי להשיג אשרת כניסה למדינה אחרת ולמלט את בני משפחתו. בעזרת קרוביהם משווייץ השיג דרכון לפרגוואי, אולם כבר לא ניתן היה לממשו. השערים נסגרו, והם החלו להתחבא מפני אימת הגירוש למחנות ההשמדה. המשפחה התפצלה לשלושה מקומות מסתור.

את הבת הקטנה, בתיה בת השלוש, נתנו למשפחה של גויים. ההורים השאירו בידי מאמציה כמה תמונות, כדי שאם לא יחזרו לקחתה תדע הילדה מי היתה משפחתה. הם גם כתבו לה את כתובתם של הסבא והסבתא בשוויץ, כדי שאחרי המלחמה תוכל ליצור קשר עמם.

לאחר כמה חודשים נזדמנה האם המאמצת לביקור אצלם. המשפחה שמחה מאוד לקראת הפגישה המחודשת, אולם לתדהמתם ולצערם ראו שבתיה מצטלבת כמו האם המאמצת. ההורים פרשו להתייעצות קצרה, וכשחזרו אמרו לאם המאמצת שאמנם בתחילה חשבו כי בתיה תחזור עמה, אבל עתה הם רואים שמצבם הוטב והם יוכלו לטפל בבתיה. האם המאמצת היתה מופתעת מאוד, אבל נפרדה מהמשפחה בידידות.

ההורים היו אז נרגשים מאוד. הם ידעו שההחלטה שהחליטו עלולה לגזור את דינה של בתיה למוות. רק משפט אחד אמרו לילדיהם: "קיבלנו אתכם כפיקדון מהקב"ה. איננו יודעים מתי אנו מחויבים להחזיר את הפיקדונות, אבל נחזיר אתכם כיהודים!" לאחר כשנתיים, במחנה ברגן בלזן, נפחה בתיה את נשמתה ברעב.

אב בעל תושייה 
איש מוכשר היה מרדכי עמנואל, ומסתבר שאם היה צריך להציל את עצמו לבדו היה מצליח. אך הוא היה מטופל במשפחה בת שמונה ילדים, מגיל תשע-עשרה ועד שלוש. לדאוג לכולם היה קשה מאוד. הם נתפשו בקיץ תש"ג והובלו למחנה וסטרבורק. בדרך, ברכבת, הגיעה השבת, והאב אמר בגבורה: "הגיע הזמן לקבל את השבת". הם התפללו, והאב קידש על הלחם. ר' יונה סיפר כי הקידוש של אבא בליל שבת ברכבת היה עבורם שיעור לכל החיים.

בחצות ליל שבת הגיעו למחנה. מפקד המחנה הורה כי המשפחות הגדולות יצאו במשלוח הקרוב (למחנות ההשמדה). האב הבין את משמעות הדבר, ובאומץ רב התייצב לפני המפקד ודרש ממנו להכיר בדרכון הפרגוואי שהיה ברשותו. הוא טען שבמשך שנים רבות התגוררו בפרגוואי. המפקד צעק שלדרכון הזה אין כלל תוקף, ויהודים זייפו אותו בכסף, אך האב טען מולו בתוקף כי עמד בפרגוואי בראש בית מסחר גדול לעורות, ושכל בני משפחתו הנם נתיני פרגוואי. המפקד צעק עליו, אבל האב לא וויתר. הוא ידע שבכך תלויים חייהם. לבסוף השתכנע המפקד, והם סווגו כנתינים זרים, שבשלב זה אין להובילם למחנות ההשמדה בפולין.

גם יהודים אחרים נועצו בו כיצד להציג את עצמם, ופעמים שעצותיו הועילו להצילם ממוות.
ביניים: במחנה העבודה
העבודה היתה קשה. בני המשפחה השתדלו למעט באיסורי שבת. יונה סיפר שבמהלך המפקד, מוקדם בבוקר, היה אוכל בחיפזון את הלחם של שבת, ושם בעמידה גם בירך ברכת המזון עם "רצה", כדי שלא יצטרך לטלטל את הלחם לעבודה.

היה להם שם ספר תורה, שקרובם נפתלי אברהמס הביא בתיקו. הוא ויתר על בגדים ושאר דברים נחוצים כדי להביא עמו את ספר התורה שלו. הם גם הביאו עמם סידורים ומחזורים לימים נוראים. אחרים הביאו שופר, וכך קיימו בראש השנה את המצווה לשמוע קול השופר. בסוכות הצליחו להקים בהיחבא סוכה, ובלילה הראשון היה תור ארוך של יהודים שרצו לאכול בסוכה. בימים האחרים כבר לא היה תור.
בליל הושענא רבה מסר הרב שמעון דסברג הי"ד, רבה האחרון של אמסטרדם, שיעור עיון בסוגיה במסכת ראש השנה.

בתוך כך נעשו התנאים במחנה קשים יותר, ורבים מאלה שהצליחו להציל עצמם לזמן-מה, נשלחו למחנות ההשמדה בפולין. כשנקראו שמות הנשלחים היו נשמעות זעקות שבר, אך היו שעמדו במתח בגבורה, ובדרכם לקרונות שרו בעברית: "להתראות בארצנו, אחר קץ גלותנו, אה, מהר מיד, מהר מיד. להתראות, להתראות, להתראות". התחילו בשיר וגמרו בבכי.

הודות לדרכון הפרגוואי משפחת עמנואל לא נשלחה למחנות ההשמדה. בחודש שבט תש"ד הם נשלחו למחנה ברגן בלזן. הגברים שוכנו בצריף הגברים והנשים בצריף הנשים, אך הם יכלו להיפגש בזמנים פנויים. גם החולים שקיבלו פטור מעבודה יכלו להיפגש.
המשטר במחנה היה נוקשה, אבל לא היו בו מתקני השמדה. במשך הזמן נעשו התנאים קשים יותר ויותר, והוא הפך ממחנה שהייה למחנה ריכוז. הנאצים עינו את האסירים בעבודת פרך, במכות, ובהרעבה.

העבודות היו קשות. יונה, שהיה כבן שמונה-עשרה היה צריך לשבור אבנים כדי להכין כביש. לשם כך היה צריך במשך כל היום להניף קורנס כבד על אבנים. גוי אחד, אזרח שניהל את העבודה, חמל עליו כמה פעמים, וכשהוא מעמיד פני כועס ומעניש את יונה, נתן לו לחם ובשר. יונה לא אכל מהלחם, כי לא יכול היה ליטול ידיים. מעבר לכך היו בני המשפחה מתחלקים באוכל. את הבשר לא אכלו, כי היה טרף, אבל החליפוהו במאכלים אחרים. הם אמנם נאלצו לאכול שם מאכלי טרף, כגון מרק שבושל עם בשר טרף, אבל בשר טרף ממש החמירו עם עצמם שלא לאכול.

תפוחי אדמה בפסח 
בפסח תש"ד לא היתה שום אפשרות להכין מצות, והרבנים הורו לאכול חמץ מפני פיקוח נפש. הם אף הכינו 'יהי רצון' מיוחד לאומרו לפני אכילת החמץ. בלא לפקפק חלילה בתוקפו של ההיתר, התאמצו בני משפחת עמנואל שלא לאכול חמץ. האב לא הסכים להחליף את הלחם שלהם במאכלים אחרים, שהרי בסופו של דבר מה הועילו בזה שיהודים אחרים יאכלו חמץ? הם חסכו ממאכלם תפוחי אדמה לפני הפסח ואכלום בפסח, וכך הצליחו להימנע מאכילת חמץ. אלחנן מצא דרך להכין מעט מצה, ואף אותה אכלו.

פעם אחת בשבת נענשה קבוצה שלמה של גברים והועמדה במסדר. הגברים חששו שמא עומדים להענישם, אך לאחר זמן מה השמירה עליהם פחתה, והם הרשו לעצמם לעמוד נוח. באותו רגע הפתיע מרדכי את הקבוצה והתחיל לומר את תפילת מנחה של שבת בנעימה. הוא הספיק לסיים את התפילה לפני שהנאצים חזרו. למחר סיפר אחד המשתתפים ליונה כי תפילה כמו ששמע מאביו לא שמע מעולם.

תפילות בימים נוראים 
המצב במחנה הלך והחמיר. הרעב גבר, מגפות התפשטו בקרב האסירים. רבים נפחו את נשמתם, וגופותיהם נשרפו.
לקראת הימים הנוראים ארגן האב מרדכי אמירת סליחות לאחר העבודה. שמואל, שהיה אחראי על מזונה של המשפחה, החל להפריש 'מעשר' ממנות המזון של המשפחה כדי לשמור אוכל לסעודה המפסקת שלפני יום הכיפורים. עם כניסת היום הקדוש התאספו מאות יהודים ליד הצריף שבו שוכנו הבנים ממשפחת עמנואל, ומרדכי התעטף בקיטל שהביא מביתו ועבר לפני התיבה. כשהגיע למילים "מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה", החלו רבים לבכות. האם יגיעו ליום הכיפורים הבא? היה ברור לכולם שלעוד יום כיפורים בברגן בלזן לא יצליחו להגיע. אם לא ישתחררו לפני כן, לא יינצלו. למרות התרגשותו הרבה של האב בתפילה, הצליח לסיים את התפילה. בתום התפילה ניגשו רבים להודות לו על תפילתו המרגשת. כאשר ניגש שמואל לומר "יישר כוח" אמר לו האב: לך מגיע יישר כוח, כי בזכות האוכל שאכלתי בסעודה מפסקת יכולתי להתפלל.

למחרת נתנו הגרמנים ברשעותם פקודה להתרחץ. הם ידעו שזהו יום כיפורים, ורצו לצער את היהודים. הרחצה במחנה היתה נוראה: רבים מתו אחריה מדלקת ריאות מרוב קור. במשך הקיץ לא אפשרו להתרחץ, אבל פתאום ביום הכיפורים נתנו פקודה להתרחץ. האב התמרד, והודיע כי לא ילך להתרחץ. אחד האחראים הפציר בו שילך, כדי לא לעורר את כעסם של הנאצים, אולם האב אמר: "זו העברה על דת!" בני המשפחה התפזרו במחנה, התחבאו והתחמקו מהרחצה ביום כיפור.
האב ובניו הקפידו לקיים תפילות במניין עם קריאת התורה בצריף שלהם. בחודשי החורף לא יכלו לקרוא בתורה בשבת, מפני שבמשך כל יום השבת נאלצו לעבוד, ולכן היו קוראים בתורה בליל שבת, באור הקלוש שחדר לצריף, בלא ברכות.

באחד מימי חול המועד סוכות תש"ה נמשכה התפילה עד המפקד שלפני העבודה. לפתע, באמצע מוסף, פרצו נאצים לצריף והחלו להכותם. שברו את השולחנות וכמעט גילו את ספר התורה.
זו היתה הפעם הראשונה שהמניין גרם לסכנת נפשות. בצהרים נקרא האב אל מר גרונמן, שהיה אחראי בפני הגרמנים על הצריף. הוא לא היה שומר מצוות, ומרדכי חשש שיורה לו להפסיק את המניין, אולם מר גרונמן אמר לו: "מר עמנואל, אתה רואה את החבלות שספגתי? הכל קרה בגלל המניין שאתה מארגן. אני מבקש ממך להימנע מלקיים את המניין בשעת המפקד, אבל אל תבטל את המניין! עבור תפילה שלך אני מוכן לקבל מכות. ראיתי כיצד אתה מתפלל וכיצד אתה משתדל שהמניין לא יפריע לאיש".

אפילו במחיר רעב 
כמה פעמים הגיעו משלוחי מזון ממשרדי הצלב האדום ההולנדי. מי שהיה ברשימת המקבלים היה מאושר. האם חנה לא הרגישה בנוח ליהנות מהם לבדה, והיתה נותנת ממזונם לשכניה, אולם לאחר מכן, כאשר הגיעו משלוחים לשכניהם, משפחתה לא קיבלה, והיה לה צער מכך. המשלוחים המעטים פסקו והרעב גבר.

הרעב היה נורא כל-כך שאנשים מכובדים נעשו לגנבים. היו שביקשו לחם בהלוואה כדי להציל את נפשם, בהבטחה כי בתוך ימים מעטים ישיגו לחם נוסף ויחזירו את הלוואתם. אך הם לא החזירו. בחודשים האחרונים לפני השחרור מתו כשליש מהאסירים בכל חודש מרעב ומחלות.
פעם נתפשה האם כשהיא מכינה אוכל לבתה הקטנה, בתיה, שנחלשה מאוד. זה לא היה עוון חמור כל-כך, אבל הנאצים השתעשעו בעינוי היהודים, והקימו בית משפט של יהודים, כדי שהם יגזרו עונשים על אחיהם. יונה סיפר שאמו חזרה במהירות מהמשפט וסיפרה שגזרו עליה שלילת מנות לחם ליומיים. שאלו אותה בני המשפחה מדוע לא התחננה וטענה דברים להגנתה. האם הנרגשת שתקה ולא ענתה. יונה הפציר ושאל שוב, והאם ענתה: "ישב שם יהודי שרשם פרוטוקול. כל מילה שהייתי אומרת שם היתה נרשמת מיד בידי יהודי בליל שבת. לכן שתקתי. מוטב לרעוב מעט יותר מלגרום ליהודי לכתוב בשבת".

חסד של אמת 
הרעב והעבודה הקשה התישו את כוחם. האב חלה בטיפוס והתמוטט, והאם טיפלה בו במסירות. היא נתנה את מנת הלחם שלה לרופא, כדי שינסה לעזור לו. במאמצים קשים היתה מחממת לו מעת לעת מים, כדי להרגיע את מעיו המיוסרים. בכ"א שבט תש"ה קראה האם לבניה לבוא אל האב. הוא בירך אותם, ולמחרת נפטר.

הרב שמעון דסברג הי"ד, רבה האחרון של אמסטרדם, שכבר היה תשוש מאוד וכמעט ולא נותר בו כוח לעמוד על רגליו, בא אל המקום שממנו לקחו את המתים כדי לערוך טהרה למרדכי. במשך שהייתם המשותפת בקבוצת העבודה למד להכיר את האב, שלא רק הקפיד על מצוות בתנאים קשים אלא אף ניסה להקל על סבלם של האחרים.
הרב דסברג אמר לבנים בהתרגשות כי לקח עמו למחנה שקיות אחדות של אדמת ארץ ישראל, ואת כולן כבר חילק לנפטרים. רק אחת השאיר לעצמו; אולם כששמע שמרדכי עמנואל מת הביא את השקית האחרונה שלו כדי להניח מעפר ארץ ישראל על גופתו של מרדכי, לפני שישרפוה.
היה זה חסד של אמת שאין כדוגמתו.

שכול 
כעבור תשעה ימים נפטר שלום, האח הצעיר, שעוד לא מלאו לו עשר שנים. לפני פטירתו ביקש מאמו להביא לו את הסידור שהיה מונח בתרמילו. כך נפטר מהעולם. כעבור שבוע נפטרה בתיה, הבת הקטנה, והיא בת חמש.

לאחר פטירתם של שלום ובתיה רצה שמואל לנחם מעט אמו, ואזר כוח לומר לה: "אמא, נתחזק מהסיפור על ברוריה אשת רבי מאיר, שמתו לה שני בנים". פרצה האם בבכי ואמרה: "אתה צודק, לברוריה מתו שני בנים, אבל נשאר לה בעלה, כדי לנחמה ולחזקה".

שנים לאחר מכן סיפרה הרבנית דווידס (שאף היא שכלה את בעלה בשואה), שבאותם הימים פנתה אליה האם חנה, ונאנחה והתאוננה בפניה, כי בעקבות מות בעלה ושלושה מילדיה היא מתקשה להתפלל. הרבנית אמרה לה דברי חיזוק. לאחר כשבוע בישרה לה האם בהתרגשות: "ברוך השם, שוב אני מסוגלת להתפלל".

כעבור שבוע נפטר האח הבכור, אלחנן, והוא בן עשרים ואחת.
אלחנן היה פאר המשפחה, למדן ושקדן. תמיד חשב איך ללמוד יותר תורה ואיך ללמדה. הוא היה מקיים שיעורים עם אחיו, ואף לימד נערים ונערות אחרים בתנועת הנוער האגודאית. במחנה וסטרבורק טיפל בילדים עזובים, חסרי משפחה, שנתפסו על-ידי הגרמנים. אלחנן היה לומד עם הילדים ושר אתם שירי קודש. יום אחד סיפר לאביו שעומדים להעביר את הילדים למחנה השמדה, ואמר כי ברצונו לנסוע אתם, שהרי הוא מחויב לעזור לילדים בנסיעה ובמחנה שאליו יגיעו. אביו גזר עליו שלא לנסוע עמם, ואלחנן בכה כאשר נפרד מהילדים.

גם במחנה עסק בתורה. כשיונה שכב חולה, הוא הביא לו דפים אחדים ממשניות זבחים, ואמר לו: "תלמד בכל יום משנה אחת ותשנן אותה על-פה". נוסף לעבודת הפרך שלו היה מטפל ברבנים שהיו במחנה ומכבדם.

הצדקת מטפלת בחולים 
כל עוד יכלה, עסקה האם ברגישות רבה בדאגה לזולת. בחודשים האחרונים לחייה, כשבקושי התהלכה, היתה סובבת בין החולות לשאול בשלומן. פעם שמעה את הרבנית דסברג הי"ד (אשתו של רב העיר אמסטרדם), ששכבה במצב אנוש, כשהיא בוכה. כששאלה לבכייתה, ענתה הרבנית שסוף סוף קבלה מעט חלב, אבל מפני מחלתה אינה מסוגלת לשתות אותו קר. האם נטלה את כוס החלב, ולמרות האיסורים החמורים על כך, אספה מעט נייר וקיסמים, מצאה אש, חיממה את החלב והביאתו לרבנית.
בתחילת ניסן תש"ה התמוטטה האם ונפלה למשכב. מצבה הלך והחמיר. בליל הסדר ישב לידה בנה יונה. לא היה להם דבר לאכול, לא מצה ולא לחם, לא אוכל ולא משקה. הוא קרא לה את ההגדה במהירות. כשהגיע למילים "כן ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך", לא יכול עוד להמשיך לקרוא ופרץ בבכי.

ייסורים אחרונים 
בסוף ניסן תש"ה, כאשר התקרבו צבאות השחרור, החלו הגרמנים להעביר את היהודים ברכבות למזרח גרמניה.
מרוב רעב ומחלות, היו אנשים שנחלשו כל-כך עד שלא יכלו ללכת לרכבת. היו שזחלו על ארבע והיו שהלכו ונפלו, ושוב ניסו ללכת. בני משפחת עמנואל ניסו להישאר במחנה, מפני שהאח שלמה בן העשרים היה חולה כל-כך עד שלא ניתן היה לקחתו. לבסוף הוכרחו לנסוע, ושמואל נשאר לטפל בשלמה (שלאחר זמן נפטר).

האם היתה חלשה כל-כך שלא היה בה כוח לעמוד או לשבת. היא שכבה ברכבת בייסורים קשים והכרה צלולה. בלה בתה סעדה אותה, בלי יכולת ממשית לעזור לה.
היא לא חשבה שנותרו לה סיכויים לשרוד. היא כבר שכלה את בעלה ושלושה מילדיה. היא ידעה שבנה שלמה גוסס. גם הארבעה הנותרים, יונה, שמואל, ברוך ובלה, נחלשו מאוד ממחלת הטיפוס וחייהם היו בסכנה (ברוך בן השש-עשרה שקל עשרים קילו). אך עוד נותרה בה תקווה כי אולי יינצלו. היא חזרה וביקשה מילדיה שיעלו לארץ ישראל, ועוד לפני כן שיבקרו אצל אביה בשוויץ.

הרכבת נעצרה מעת לעת. הגרמנים, שספגו תבוסות בקרבות רבים, לא ידעו לאן להמשיך. הרעב היה איום. כשהרכבת חנתה היו האסירים חומקים מהרכבת ומלקטים בשדות דבר מה לאכול. פעמים אף נכנסו לבתים שליד המסילות, כדי לחטוף מהם דבר מאכל. פעם הצליח ברוך לחטוף מאיזה בית ביצה טרייה. הוא רץ להביאה לאמו, שהיתה בקרון הנשים. האם אכלה את הביצה ושמחה בה מאוד. זה היה המאכל האחרון שאכלה. כיממה לאחר מכן, בליל שבת, נפטרה.
גופתה פונתה מהקרון והונחה על האדמה.

העבירו את ההודעה ליונה, שהיה בקרון אחר, שאמו מתה, וגופתה מונחת ליד הקרונות. יונה רצה מאוד לדאוג לקבורתה. הוא ניסה ללכת על רגליו אך כשל, ניסה לזחול על ארבע אך כוחותיו לא עמדו לו. הוא לא הצליח להגיע לגופתה. האם שביתה היה פתוח לעניים ונזקקים, שתמיד התאמצה לטפל בנזקקים, שאפילו בתנאים הקשים של המחנה, חשבה תמיד כיצד להקל על סבלם של שכניה – לא זכתה לקבורה.
מי יכול היה לבשר לה אז כי ארבעה מילדיה יינצלו, יעלו לארץ, יקימו משפחות מפוארות, ויהיו לה מהם עשרים ושלושה נכדים, מאה וארבעים ושלושה נינים וחמישה בני נינים?

לא נכרע ולא נשתחווה

החולשה הרוחנית שהביאה את גזירת המן ● לקיחת אסתר – הקדמת רפואה למכה ● מה בין קבלת תורה בסיני לקבלתה בימי אחשורוש ● הגאולה באה מתוך נאמנותו של מרדכי לה' וסירובו להשתחוות

שמחת הפורים מבטאת את סגולת ישראל 
שמחת הפורים מבטאת את הקדושה הנצחית שבישראל, שאף כי לעיתים היא נסתרת על ידי החטאים, מכל מקום אין היא זזה מקומה, וישראל אף שהם חוטאים נקראים בנים למקום ושם ישראל לא סר מהם, והקב"ה מנהיג את העולם ומסבב את האירועים לטובתם של ישראל כדי להצילם ולגואלם.

גזירת המן באה לישראל בשעתם הקשה
באותה תקופה עם ישראל היה שרוי במצב קשה מאוד. בית המקדש הראשון נחרב, ישראל גלו מארצם, האימפריה הפרסית שלטה בכיפה, והציבור היהודי הגדול שברחבי האימפריה התאמץ להתערות בגויים ולהתנהג כמותם, עד שרבים היו מוכנים להשתחוות לצלם. בשושן הבירה יהודים השתתפו בסעודת אחשוורוש, ראו בעיניהם איך מוציאים את כלי בית המקדש שנפלו בשבי האויב בעת החורבן ומשתמשים בהם לצורך חול, ובכל זאת נהנו מסעודתו של אותו רשע. נדמה היה כי החזון הגדול שלמענו נבחר עם ישראל הולך ונגוז; לא תהיה יותר תקווה לשיבת ציון; העם היהודי כבר לא יביא את דבר ה' לעולם. 

אז התעורר בשמים קטרוג נורא על ישראל: אחר שה' בחר בהם מכל האומות ונתן להם את תורתו והשרה בתוכם את שכינתו, הייתכן שהם נוהגים כגויי הארץ, משתחווים לצלם ואינם עולים לארצם לבנות את בית המקדש?! וכנגד זה קם על פני האדמה המן הרשע, מזרע עמלק, והוביל את האימפריה הפרסית לגזירה נוראה שלא היה כמותה בעולם: "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד בשלושה עשר לחודש שנים עשר הוא חודש אדר, ושללם לבוז" (אסתר ג, יג). 

הקב"ה מסבב את הסיבות לטובתם של ישראל
והנה התברר שהקב"ה מסבב הסיבות, וכבר הקדים תרופה למכה בלקיחת אסתר אל אחשוורוש, וכך יכלו מרדכי ואסתר להפר את עצת המן. ונהפוך הוא: במקום ששונאי ישראל יבצעו את זממם, הרגו היהודים בשונאיהם, ואף את המן ובניו תלו על העץ אשר הכין למרדכי, ונעשתה תשועה לישראל. וקרן ישראל התרוממה בין העמים, ונתעוררו הכוחות לעלות לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש השני. 

קבלת התורה מחדש
כשנתבונן יותר לעומק, נמצא כי גזירת המן הרשע עוררה את הסגולה שבישראל. על ידי הגזירה התברר כי ישראל דבקים באמונתם במסירות נפש. שהרי יכלו לנסות להיטמע בין הגויים ולהינצל מגזירת ההשמדה, ואע"פ כן לא ניסו להימלט מגורלם היהודי. ולהפך, מתוך הגזירה חזרו בתשובה, והתחזקו באמונה ובשמירת התורה והמצוות. 

קבלת התורה בימי אחשוורוש
וכל כך גדולה היתה אותה השעה, עד שאמרו חכמים שישראל חזרו וקבלו עליהם את התורה בימי אחשוורוש, וקבלתם אז היתה גדולה במידה מסוימת מקבלת התורה בהר סיני. כי בזמן מתן תורה, קבלו את התורה מתוך כפייה, שנאמר (שמות יט, יז): "ויתייצבו בתחתית ההר". אמרו חז"ל (שבת פח, א): "מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא (מודעא היא הודעת ביטול, שכיוון שקיבלו את התורה בכפייה אין עליהם חובה לקיימה). "אמר רבא: אף על פי כן, הדור (חזרו) קבלוה בימי אחשוורוש. דכתיב (אסתר ט, ): 'קימו וקבלו היהודים' – קיימו מה שקיבלו כבר".

בחירה חופשית מתוך הכרה במחיר הכבד של האמונה
רבים ביארו שכפיית ההר כגיגית היתה במובן רוחני: שאחר כל הנסים הגדולים של יציאת מצרים, קריעת ים סוף, והגילויים הנוראים שבמעמד הר סיני, לא היתה אפשרות סבירה שישראל לא יקבלו את התורה. אולם עדיין נותרה השאלה האם גם אחר-כך, כאשר עם ישראל יתרחק מהאותות והמופתים, הוא ימשיך להיות קשור לה' ותורתו. ואכן היו עליות וירידות, עד שהגיעו ימי הפורים, שבהם התברר כי הקשר של עם ישראל לאמונה הוא מוחלט. מתוך הגזירה הנוראה היה כבר ברור כי מחיר הנאמנות לישראל ומורשתו עלול להיות כבד מנשוא, ואע"פ כן בלא שום כפייה בחרו ישראל להישאר דבוקים באמונתם, לחזור בתשובה ולהתפלל אל ה'. ולא זו בלבד שחזרו לקיים את תרי"ג המצוות, אלא שאחר שניצלו עוד הוסיפו ותקנו מצווה נוספת, את מצוות הפורים. 

ומתוך כך זכינו לבניית בית המקדש השני, ונפתח הפתח להגדלת לימוד התורה שבעל פה, שהיה המפעל הרוחני העיקרי שבתקופת הבית השני. 

היו שהאשימו את מרדכי באחריות לגזירה
היו יהודים שטענו כנגד מרדכי שהוא זה שגרם לגזירה בזה שעורר את חמתו של המן כנגד כל היהודים. וכפי שמסופר במגילה (אסתר ג, ב-ו): " וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחווים להמן, כי כן ציווה לו המלך, ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה… וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחווה לו ויימלא המן חמה. וייבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי, ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשוורוש, עם מרדכי". 
אולם הקב"ה סיבב את הדברים שדווקא מתוך נאמנותו של מרדכי לאמונתו בה' ונחישותו שלא להשתחוות למי שעשה עצמו עבודה זרה, באה גאולה לישראל.

פירוש רבי לוי יצחק מברדיטשב
פירש רבי לוי יצחק ב'קדושת לוי' (בדרוש לפורים) שבאמת היה מרדכי פטור מלהשתחוות להמן, מפני שציווי המלך להשתחוות להמן היה מוטל על כל עבדי המלך, אבל מרדכי שהיה חשוב אצל המלך היה פטור מהציווי. אבל הוא אמר לכולם שלא מחמת הפטור אינו משתחווה, אלא אפילו אם היו מצווים עליו להשתחוות לא היה משתחווה מפני שהוא יהודי, כמו שנאמר: "כי הגיד להם אשר הוא יהודי". 
ולכן מובן מדוע לא נאמר "ומרדכי לא כרע ולא השתחווה", אלא נאמר: "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה", לשון עתיד, שרצה לומר שאפילו אם יצוו עליו לא ישתחווה. עד כאן תמצית מדברי "קדושת לוי".

ישר כוח לחיילים
והדברים מבוארים לימינו, ואין צורך להאריך יותר. 
ומכאן ברכת ישר כוח לחיילים שהודיעו מלכתחילה, כדברי מו"ר מרן הרב אברהם שפירא שליט"א, שלא יהיו מוכנים לקחת חלק בפשע המכונה 'התנתקות'. 
ואחד החיילים, אלעד ק, חתם על העצומה שלא יציית לפקודה שכנגד מצוות התורה ליישב את הארץ. וראו אותו שוטרים צבאיים, והזהירו שלא לחתום, ואף על פי כן חתם. לאחר כמה שבועות (המתינו עד שיסיים את הקורס) לקחוהו למשפט, וגם במשפט הצהיר כי למרות שהוא מאוד רוצה לשרת את עמו כחייל קרבי (איימו עליו שיעשוהו ג'ובניק), בשום אופן לא יסכים לבצע פקודה שכנגד התורה. 
מפקד הגדוד שלו בשריון, שהיה דתי והתקלקל, שפט אותו לעשרים ואחד יום במחבוש. 
בשבת האחרונה, שבת 'זכור', הבחור הגיע לישיבה, וקיבל עלייה מכובדת, שלישי. ומכוח שמחת פורים המתקרב הכינו לו "יעמוד" חגיגי. וכיוון שיש בזה תועלת למקומות אחרים, אזכרנו בלשונו: 
"יעמוד החייל הנאמן / כצנצנת המן / אשר לא הלך אחר צו / ולעבור על תורת ה' סרב / את אחיו מביתם לעקור מאן בתכלית / ואת מעלת ארץ ישראל הבליט / ברוך אשר הקים את התורה / ואל חוצפת המפקד לא שעה / העלה קרן ישראל בצבא / ושכרו מובטח בזה ובבא / יעמוד וכו'".

שמחה מתוך מחיית עמלק
אומרים שיום הכיפורים כמוהו כפורים, שבשניהם עושים תשובה, ובשניהם מתגלית סגולת ישראל במדרגה הגבוהה ביותר. אולם את כל ההשגות שאנו משיגים ביום הכיפורים על ידי תעניות וסליחות, אנו משיגים בפורים על ידי משתה ושמחה ודיבוק חברים במשלוח מנות ומתנות לאביונים. 
אכן, כמה טוב ונפלא לשמוח, לשתות ואף להשתכר, ותוך כך לזכות לתשובה עילאה. אין כמו פורים!
אולם רגע, עוד לא להתחיל לשתות. ישנו תנאי אחד, שרק לאחר שנקיים אותו נזכה לשמחת פורים. 
צריכים למחות את עמלק. אם לא, אין זוכים לכל המעלות הגדולות של פורים. ומחיית עמלק דורשת מסירות נפש, כי לעמלק יש כוח גדול בעולם. כל שונאי ישראל נשענים עליו, וכידוע כוחם גדול. 
כדי למחות את עמלק צריכים מסירות נפש. לעיתים המסירות מתבטאת בכך שאיננו מוכנים לכרוע ולהשתחוות לעמדות של שקר, ולפעמים צריכים ממש למסור את הנפש.
אח"כ אפשר מתוך משתה ושמחה לזכות למחילת עוונות ולדבקות שאין כמותה.

שמחה באהבת ישראל
שמחת הפורים חייבת להיות בהוספת אהבה ואחדות בין ישראל. זו השמחה האמיתית, שמבטאת את התרחבות החיים והתפשטותם באהבת הבריות. אבל אדם שאוכל ושותה לעצמו, הוא אדם מצומצם ומוגבל שטרוד בסיפוק תאוותיו בלבד, ולעולם לא יגיע לשמחה של ממש. כדי שהשמחה תהיה אמיתית נצטווינו לשלוח מנות איש לרעהו. 

ואין להסתפק בהוספת אהבה בין החברים, אלא צריכים לדאוג גם לעניים שאין להן יכולת לשמוח, ולכן נצטוונו לתת מתנות לאביונים כדי שאף הם ישתתפו בשמחת הפורים. וכל המתעלם מצער העניים, גם אם ידמה לעצמו שהוא שמח עם חבריו, באמת אינו אלא הולל, שבורח מהחיים האמיתיים. הוא בורח מהמחשבות על הצער שבעולם, ורק כך הוא מצליח לעשות עצמו שמח לזמן מה. אבל המציאות הקשה הרי לא תיעלם בעת שישתה יין וישתכר, ולכן בתוכו פנימה הוא יודע שלא מגיע לו להיות שמח, והוא נותר עצוב. אבל מי שדואג לשמח את העניים והמסכנים, יש ערך לחייו והוא יכול לשמוח באמת ובצדק. ואם הוא גם גיבור שאינו כורע ומשתחווה לשום דבר מלבד ה', אזי אהבתו את ישראל היא עמוקה, אמיתית ומוחלטת, ובזכותו תבוא גאולה במהרה בימינו.

מאמר הדורות

מאמר 'הדור' של מרן הראי"ה קוק הוא על התקופה המודרנית כולה, שמתאפיינת בתפישה שהאדם יכול בכוח מחשבתו לקחת אחריות על עתיד האנושות ולחולל שינויים לטובה 

מאמר הדור

מאמר 'הדור' שבספר 'עקבי הצאן' הוא ללא ספק אחד המאמרים היסודיים והמפורסמים של מרן הראי"ה קוק זצ"ל. במאמר זה מנתח הרב את אופיו המיוחד של הדור, ומתווה דרך לתשובתו ותיקונו. 

הרב מבאר שעוזבי התורה של הדור הם שונים ומיוחדים. בכל הדורות היו עוזבי התורה קלי דעת ומושחתים, ואילו עתה ישנם אנשים איכותיים, בעלי דעה ושאיפות מוסריות, שעוזבים את התורה. הם מחפשים אמת שלמה וגדולה, שיש בה בשורה לתיקון העם והעולם. ועל פי מה ששמעו ולמדו על היהדות, נדמה להם שהתורה עוסקת בשאלות פרטיות של כשרות וכדומה, ואינה יכולה להציע דרך להתמודדות עם השאלות הגדולות של האדם, העם והאנושות. "דורנו דור נפלא… קשה מאוד למצוא לו דוגמא בכל דברי ימינו. הוא מורכב מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בו בערבוביה. הוא שפל וירוד – גם רם ונישא. הוא כולו חייב, גם כולו זכאי" (ע' קח).

כיצד צריך לפנות אל הדור

"הצרות והתלאות הנוראות עשוהו לנוקשה ועז". האיומים בעונש, בעולם הזה או בעולם הבא, אינם משפיעים עליו. "הוא לא יוכל, גם אם ירצה, להיות כפוף ושחוח… הוא לא יוכל לשוב מיראה, אבל מאוד מוכשר הוא לשוב מאהבה" (ע' קיא).

צריך לדבר אליו דברים גדולים. "הדברים הנמוכים והפשוטים לבדם, אע"פ שהם מלאי אמת וצדק, לא יספיקו לו" (ע' קיב). ושם מרחיב הרב בביאור מהם דברים גדולים וכיצד צריך ללמדם. 

"לא נעשוק ממנו את כל האור והטוב, את כל הזוהר והעצמה שרכש לו, כי אם נרבה עליהם, נזריח עליהם, באור של חיים, באור אמת, המנהיר ממקור הנשמה הישראלית. ובנינו יביטו אליו וינהרו" (ע' קט).

"להם אנחנו צריכים ללמד תורת חיים ממקור החיים, דרכי מוסר מלאי אורה וצהלה, דברי חן ושכל טוב, מזוקקים ומצורפים… של אוצר החיים לתורת חיים". "לא נחפוץ לדכא תחת רגלינו, לא נאבה להגיש לנחושתיים את הכוחות הצעירים והרעננים, המסתערים ומתרוממים. כי אם נאיר לפניהם את הדרך, נתהלך לפניהם בעמוד אש של תורה ודעת קדושים כבירי כוח לב" (ע' קטו).

האם מאמר הדור שייך לימינו

רבים מלומדי מאמר 'הדור' סוברים שהוא עוסק בחלוצים שעלו לארץ במסירות נפש, ייבשו את ביצותיה, הפריחו את שממותיה בהקמת ישובים פורחים, העזו לדבר על הקמת מדינה עברית, עמדו במלחמות גבורה כנגד הערבים, וגידלו דור צעיר של חלוצים ולוחמים. 

השאלה היא האם הדור שאנו חיים בו היום, קרוב למאה שנה אחר כתיבת מאמר 'הדור', הוא עדיין אותו הדור? האם ניתוחיו ומסקנותיו של מרן הרב תקפים גם היום? 

גישות שונות נאמרו בסוגיה זו, וננסה לסכמן בקיצור:

גם בדורנו ישנה חלוציות, אלא שנחבאה קמעא

יש אומרים: דבריו של מרן הרב זצ"ל שרירים וקיימים. "התורה הזו לא תהיה מוחלפת". גם היום ישנם רבים שאוהבים את הארץ ומוכנים למסור את נפשם עליה בהתיישבות ובצבא. עדיין ישנם קיבוצים ויישובים, וגם אם נחלש מעמדם, בפועל הם מיישבים את הארץ, ויש להם ממשיכים בדמות המתנחלים. ו

גם אם נראה כלפי חוץ שרוב הציבור אינו מתעניין כיום בארץ ובבניינה, מבפנים כולם קשורים במסירות נפש לעם ולארץ. המייצגים באופן הבולט ביותר את רוח הדור שעליו דיבר הרב הם קציני הצבא וחייליו, שעושים לילות כימים ומחרפים נפשם למען בטחון המדינה. 

דורנו קטן ותאוותן וזקוק למוסר

יש אומרים: רוב הציבור כיום איננו קשור לשום אידיאלים. הארץ והעם אינם מעניינים אותו. הם חילונים כי הם בורים. נוח להם להמשיך בדרכם. הם חושבים שכך יוכלו לספק את תאוותיהם. כדי לקרבם, צריך לחשוף בפניהם את העולם שבו הם חיים במערומיו. להראות להם כיצד הרדיפה אחר כסף ומותרות אינה מביאה לאושר אמיתי. לבקר בחריפות את המתירנות המינית, את המשפחות המתפרקות, הבגידות השפלות והשחיתות. לתאר את עונשם של הרשעים בגיהנום, בעולם הזה ובעולם הבא. ולעומת זה להראות להם את היופי שביהדות: שולחן שבת הרגוע, הילדים המחונכים שמכבדים את הוריהם, הנרות היפים שהאשה הנאמנה מדליקה, הבעל שקובע עיתים לתורה.

לשם חיזוק גישה זו מביאים כהוכחה את בעלי התשובה הרבים שאוהבים לשמוע מוסר פשוט ואינם קשורים לרעיונות כלל ישראליים.

דורנו שכח את האידיאלים הגדולים והלך לחפש את טעם החיים (ניו אייג')

יש אומרים: אמנם בתקופת מרן הרב היו אותם חלוצים שמסרו את חייהם למען הכלל אידיאליסטים גדולים. אולם הדור שלנו כבר אינו מאמין באידיאלים כלליים. ההתיישבות לא מעניינת אותו. גם שאלות כלכליות וחברתיות לא מעסיקות אותו. החיים כל כך מסובכים, מורכבים ומכבידים, שאנשים מחפשים משמעות לחיים האישיים שלהם. הם מחפשים טעם לחיים. דרך להתמודד עם כל השפע המכביד והמבלבל. תורת החסידות, שמתעמקת בנפש הפרטית, יכולה לדבר אליהם. וכמובן גם הרעיונות הפרטיים שבדברי מרן הרב קוק נוגעים לליבם, אבל לא הרעיונות הכלליים.

הפוסט מודרנים

יש אומרים: היום כבר אין מאמינים בעקרונות מוחלטים. כבר אין אידיאליסטים שמוכנים למסור את נפשם על עקרונות. הדור התבגר וקיבל תפישת עולם מורכבת, לפיה האמת אינה שייכת לחוג אחד או לתורה אחת. גם אם נציג לפניו את החזון של תיקון העולם שבתורה, לא יתרשם ולא יתקרב. אולי להפך, יסלוד מהביטחון המופרז של המאמינים. הוא חושש מתנועות שהן יותר מדי אידיאליסטיות. גם תלמידי הרב קוק עם ה'משיחיות' שלהם מפחידים אותו. להט זה היה שייך אולי לתקופת העליות וייבוש הביצות, אבל כיום הוא לא רלוונטי. אנשים מחפשים היום חיים סבירים, הגונים ונוחים.

כדי לקרב את הדור, צריך לדעתם למצוא את הדרך לשלב בין יסודות התורה וההלכה לחיים המודרניים. צריך להפחית עד כמה שאפשר את המתח שבין היהדות והדמוקרטיה, בין התביעה לאמת המוחלטת שבתורה ובין הפלורליזם. 

מאמר הדור עוסק בכלל האומה

אף שיש אמת מסוימת בכל אחת מהגישות שהוזכרו, את מלוא היקפו של מאמר הדור לא הבינו כראוי. הרב אינו עוסק בחלוצים שעלו לארץ בלבד, אלא בכלל הדור. המאמר נתפרסם בשנת תרס"ו, שנתיים אחר שעלה הרב לארץ. באותן השנים התגוררו בארץ פחות ממאה אלף יהודים, ואילו בחוץ לארץ התגוררו כארבעה עשר מיליון יהודים. יותר מעשרה מיליון התגוררו באירופה. בוורשה לבדה התגוררו כחצי מיליון יהודים. בברלין ובווינה ובעוד ערים חשובות חיו כמאתיים אלף יהודים בכל אחת. את כל הציבור העצום הזה ראה הרב לנגד עיניו כשכתב את מאמר הדור.

בתוך החברה היהודית הגדולה הזו התחוללה תסיסה אדירה. רבים השקיעו את כשרונם ומרצם בפיתוח המדעים השונים ובקידום רעיונות חברתיים, מתוך אמונה שככל שתתרבה הדעת כך העולם יוטב ויתוקן. עליהם כותב הרב, שחושך ואור משמשים אצלם בערבוביה. יש להם שאיפות גדולות לתיקון עולם, אבל בלא תורה לא יזכו לתקן באמת דבר.

הדור הוא התקופה המודרנית

'הדור' תואם בעצם את כל התקופה המודרנית, שהתחילה לפני כמאתיים חמישים שנה במערב אירופה, התפשטה אח"כ למזרח אירופה ולערי הבירה שבארצות ערב, ומתקיימת עד ימינו אלה. הרב פונה אל הכוחות הצעירים אף שחלקם, אלו שפעלו במערב אירופה, כבר היו מבוגרים. אולם במבט היסטורי הם ביטאו את הזרם החדש, הצעיר.

התפישה שהאדם יכול בכוח מחשבתו לקחת אחריות על גורלו ועל עתיד האנושות ולחולל שינויים לטובה, היא יסוד התפישה המודרנית, שהלכה והתבססה עם התפתחות המדע, הטכנולוגיה והחברה. את העידן המודרני הובילו יהודים. 

על כל היהודים המוכשרים, שפעלו בדרכים שונות למען האנושות, דיבר הרב במאמר הדור. חלקם השתתפו במהפכה הסוציאליסטית. רבים אחרים פעלו בתנועה הליברלית על מגוון מרכיביה. רבים עסקו בפיתוח המדע והאמנות. 

השמות המפורסמים

אין ספור מדענים ואישים חשובים צמחו מקרב בני אותו הדור. בין המפורסמים שבהם היו: איינשטיין שחולל פריצת דרך בפיזיקה, פול ארליך ואלי מצ'ניקוב שפרצו דרך בחקר מערכת החיסון, מאיירהוף שחקר את חילופי החומרים בגוף, לנדשטיינר שחשף את סוגי הדם השונים, והבר ווילשטטר שעסקו בחקר הכימיה.

פרויד חולל פריצת דרך בחקר הפסיכולוגיה, ואחריו אריך פורם ואדלר. קדם להם קרל מרכס, שהיה מאבות הסוציולוגיה המודרנית. שנברג במוזיקה. בפילוסופיה – הרמן כהן וברגסון. בספרות – סטפן צוויג, ליאון פויכטוונגר ופרנץ קפקא שהתחיל סגנון ספרותי חדש – הגיבור האנטי-גיבור. 

מתוך אידיאל של תיקון החברה השתתפו למעלה ממיליון יהודים צעירים בתנועות המהפכה הסוציאליסטית-קומניסטית. גם בקרב המנהיגות הבכירה של התנועות הללו בלטו יהודים מוכשרים, שהוליכו אחריהם המונים וחוללו שינויים היסטוריים. המפורסמים שבהם: טרוצקי, רדק, סברדלוב, זינובייב, גרשוני ועוד רבים (רובם נרצחו לבסוף על ידי סטאלין). במערב אירופה פעל פרדיננד לאסל. 

יהודים גם פיתחו והובילו את הכלכלה העולמית. הם היו הבנקאים והיזמים החשובים. מבין המפורסמים שבהם היו: בני בית רוטשילד על ענפיו השונים במדינות מערב אירופה, הברון הירש מלך מסילות הברזל של אירופה, הברון גינזבורג ברוסיה, מונטיפיורי באנגליה.

במערב אירופה התחוללה פעילות ציבורית ענפה של יהודים שחוללו מהפכות חברתיות-ליברליות. הפחות מפורסמים השתתפו בחקר החברה ושמשו כיועצים למדינאים. המפורסמים שבהם היו שרים בממשלות החשובות ואף כיהנו כראשי ממשלות, כדוגמת ליאון בלום ראש ממשלת צרפת, וולטר רטנאו שר חוץ וזמן קצר ראש ממשלה בגרמניה. לפניהם היה בנימין דיזרעאלי, ראש ממשלת בריטניה שהתגאה במוצאו היהודי, והפך את בריטניה לאימפריה ואת המלכה ויקטוריה לקיסרית. אחת מפעולותיו הנודעות היתה קניית תעלת סואץ למען בריטניה. תוך לילה אחד הוא השיג בהלוואה את המימון לכך מרוטשילד האנגלי. 

החלוציות

אחת התנועות השייכות לתקופה המודרנית היתה התנועה החלוצית הציונית. מבחינה כמותית, השתתפו בה פחות יהודים. לדאבון ליבנו, פעיליה היו בדרך כלל פחות מוכשרים. המוחות הגאוניים במדע, בכלכלה ובחברה נתנו את חילם לזרים. 

אולם בזכות היות התנועה הציונית קשורה לרעיון האומה ויישוב הארץ, זכתה מצד הרב קוק להערכה מיוחדת. במשך השנים התברר שהתנועה הציונית הפכה לתנועה המרכזית בעם היהודי. אבל החלוצים אינם הביטוי היחיד, ואף לא המרכזי, של הדור, הואיל ואף הם הושפעו עמוקות מהרעיונות הגדולים שייצרו אותם היהודים שנתנו חילם לזרים. אמנם מבחינת התיקון, יש לארץ ישראל מקום מרכזי, וכפי שכתב הרב שמתוך תורת ארץ ישראל, שאינה עוסקת רק בהישרדות אלא בחזון של תיקון עולם, אפשר יהיה להביא מזור לחיבוטי נפשו של הדור (ע' קיב, וקטז).

מאמר הדור לדורנו

אמנם נכון שישנה כיום אכזבה מתנועות אידיאולוגיות שהכזיבו. הרבה חלומות התנפצו אל סלעי המציאות הקודרת. הפיתוח המדעי בגרמניה לא מנע את השואה. המהפכה הקומוניסטית לא הטיבה לאנושות, אבל עדיין קיימת אמונה בסיסית שבכוח המחשבה והתכנון אפשר לתקן את העולם. 

זוהי "התנועה המחשבית הכוללת" (ע' קי). אל מול תנועה כזו, שהיא המובילה עד היום, ובסיסה המרכזי כיום באוניברסיטאות, צריך להציב חזון. 

ואמנם נכון שיש אנשים רבים שאינם עסוקים ברעיונות כלליים, כך היה בתקופת הרב קוק וכך גם היום, אך אנשים פרטיים אלו אינם מובילים את התהליכים החברתיים. הם נגררים. כמובן שכל אחד ואחד מישראל הוא יקר וקדוש, ואם אפשר לקרבו לתורה ומצוות, הרי שזה דבר גדול. וגם הרב קוק עצמו היה טורח בזה. 

אבל מי שקובע את רוח הדור הם אותם אנשים מוכשרים שעוסקים במדע ופילוסופיה, חברה וכלכלה, פסיכולוגיה, ספרות ואמנות, ומציבים חזון. ההמונים הולכים בסופו של דבר אחריהם. את הטוב שבהם צריך להבין, ומתוך העמקה גדולה בתורת חיים – להדריכם ולרוממם.

יעקב עם ידי עשו

מדוע ביקש יצחק לברך את עשו הרשע? ● יצחק חשש שתמימותו של יעקב תחליש את מלחמתו ברשעה ● ערמתו של יעקב בקבלת הברכות הוכיחה את יכולתו להיאבק ברשעים ● דוד המלך אדמוני כעשו, אבל שופך דמים רק על פי סנהדרין ● מלאכת בורר: האם מותר להשתמש בקולפן לקילוף פירות וירקות בשבת

מדוע רצה יצחק לברך את עשו

היאך רצה יצחק אבינו עליו השלום לברך את עשו הרשע? וכי לא ידע שיעקב צדיק ותמים ועשו רשע? וכי אפשר להעלות על הדעת כי אדם גדול כמו יצחק אבינו יעדיף את בנו הרשע על פני הצדיק? ואמנם ברור שגם את יעקב אהב, וגם אותו רצה לברך בברכות מיוחדות לפי אופיו, אבל היאך ייתכן שייתן ברכות חשובות כל כך לעשו הרשע? כל כך הרבה ייסורים ומרורות סבלנו מעשו ומיורשיו, ויצחק אבינו רצה לברכו?!

יצחק הכיר לעומק את הרשעה

אלא שיצחק אבינו היה חכם שבחכמים, וידע היטב כי יעקב אבינו צדיק ותמים ואילו עשו רשע. אולם הוא גם הכיר את עומק הרשע שבעולם. הוא ידע שיש רשעים שאין להם גבולות, שמוכנים לרצוח את כל מי שעומד בדרכם, שעינוי והשפלת יריבים הוא תחביב מרכזי בחייהם. רשעים אלו מוכנים לפגוע בכל יקר וקדוש כדי לקדם את מטרותיהם. הם מסוגלים לכרות ברית, ולמחרת, אם יהיה הדבר לתועלתם, להפר אותה בלי להניד עפעף. ברשעים אלו אסור לזלזל, הם מוכשרים להרע, וכשיראו אנשים שבאים להציג תפישת עולם מוסרית שמאיימת על מעמדם, הם יעשו הכל כדי לחסלם. 

החשש שבני יעקב לא יידעו להילחם ברשעים

ומה יעשו בני יעקב, הצדיקים והתמימים, מול כאלה רשעים? אמנם גם ליעקב יש גבורה וחכמה, אבל שמא לא יהיה לבניו מספיק עזות כדי לחתור לניצחון על אויביהם. אולי כשיראו רשעים מצליחים – מרוב צדיקותם יקבלו על עצמם את הדין ויאמרו: מן השמיים העמידום עלינו, ולא יתחבלו תחבולות כיצד להורידם ולהכניעם. 

ואף אם ישכילו להבין את העולם האכזר שבו הם חיים, ובזכות צדיקותם וחכמתם יצליחו להתגבר על אויביהם – שמא לא ימצאו בקרבם רצון לנקום ברשעים ולהשיב להם כגמולם ולהכריתם, כפי שהם זממו להכרית את ישראל. אולי יחשבו שיש אצילות ויופי ברחמנות על הרשעים, ועל כן יותירום בחיים ואף יסכימו ברוחב לב אווילי לתת להם שטחים וסמכויות. ויום אחד, כשהרפיון יתפשט בישראל מעט, כפי שקורה מעת לעת, ינצלו אויביהם את חולשתם ויכחידום מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד ח"ו. אולי התמימות והרחמנות של יעקב מצביעה על איזו חולשה ברצון, חוסר דבקות במטרה ובחזון תיקון העולם. והקב"ה לא יעשה נסים למי שאינו משתדל בכל כוחו לעמוד על נפשו ולנצח. וכמו שאמרו חכמים: "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם" (יומא כג, א). 

כדי לנצח את הרשעים בעולם, מוכרחים לעיתים להתעטף באכזריות וערמומיות, לתחבל תחבולות, ולחתור לניצחון מלא. כמו אברהם, שאף שהיה חסיד שבחסידים, רחמן ומכניס אורחים מאין כמוהו, בשעה שהיה צריך ידע להילחם בארבעת המלכים הרשעים, לנצחם ולהכותם. יופי נפשו ואצילותו לא עמדו לרשעים שנלחמו בו. הם לא הצליחו לסדוק את בטחונו בצדקת דרכו ובמחויבות שלו לנצחם ולהכותם. אבל אם יעקב וזרעו ימשיכו לבדם, אולי לא יוכלו לעמוד כנגד הרשעה, יפוצו ויתבטלו, והעולם יחזור לתוהו ובוהו.

אולי עשו ישלים את יעקב

ואולי לשם כך, חשב יצחק אבינו בלבו, נתן ה' לו שני בנים. יעקב צדיק ותמים. ואמנם עשו נראה עתה כרשע, צד צייד, גונב וגוזל, ואף מוכן לרצוח עבור כך, אבל מי יודע, אולי באמת זו אכזריות וערמומיות דקדושה. הרי מי שנקם את נקמת אברהם מנמרוד, על שהפילו לכבשן האש, היה עשו. שאחר שראה את בגדיו המיוחדים חמד אותם, והרג את נמרוד ונטלם (בר"ר סה, טז). 

אולי בזכות הברכה והאמון של יצחק, יקבל על עצמו עשו את החזון הגדול, ויפעל יחד עם יעקב הצדיק והתמים להנחלת ערכי האמונה, הצדק והחסד בעולם, ואת כשרונו לרצוח ולהערים, יפנה כנגד הרשעים הממלאים את העולם, וכך תוכל האמת לנצח (עפ"י מלבי"ם ואו"ח הקדוש בראשית כז, א).

גם ברוך יהיה

והנה נתחלפו הבנים, ויעקב בעצת אמו נטל את הברכה. והפלא הגדול, שאחר שיצחק אבינו מבין שלא את עשו ברך אלא את יעקב, הוא אמנם חרד חרדה גדולה אבל אינו כועס על יעקב, אלא אומר: "גם ברוך יהיה" (בראשית כז, לג). 

כפי הנראה, למרות שיצחק החליט לברך את עשו, עדיין ניקר החשש בלבו, שמא רשעותו של עשו חסרת תקנה, והוא אינו ראוי לברכה. וכשהבין שיעקב הצליח להערים על עשו וליטול את ברכתו, הבין שיעקב יודע גם להסתדר בעולם, לעמוד כנגד רשעים ולנצחם. ואם כן: "גם ברוך יהיה" (עפ"י פירוש ששמעתי בשם הרבי מצאנז).

דוד המלך

כשבא שמואל הנביא למשוח למלכות את בנו של ישי, מצא את דוד שהוא אדמוני כעשו. "נתיירא ואמר אף זה שופך דמים כעשו, אמר לו הקב"ה 'עם יפה עינים', עשו מדעת עצמו הוא הורג, אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג" (בר"ר סג, ח). ואכן, בדוד היה שילוב של עדינות מופלגת בלימוד התורה, התרפקות וכיסופים בתפילה, וגבורה ואכזריות כנגד שונאי ישראל. וכפי שאמר בשירתו (שמואל ב, כב, לח-מג): "אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי. וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי. וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם. יִשְׁעוּ וְאֵין מֹשִׁיעַ אֶל ה' וְלֹא עָנָם. וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר אָרֶץ כְּטִיט חוּצוֹת אֲדִקֵּם אֶרְקָעֵם".

בזכות דבקותו באמונה, בצדק ובמשפט, ידע דוד להילחם ברשעים ולא לוותר להם, ועל כן זכה הוא להקים את מלכות ישראל, לבנות את ירושלים ולהכין את בניין בית המקדש.

אנחנו צריכים להתאמץ ללכת בדרכו של דוד, ויהי רצון שנזכה במהרה לביאת משיח בן דוד. 

כלל מלאכת בורר בשבת

הכלל היסודי במלאכת בורר הוא, שכדרך אכילה מותר להוציא את האוכל, וכדרך מלאכה אסור. ואחד הסימנים לכך, שביד או במזלג או כף מותר להוציא את האוכל, אבל אסור מהתורה לעשות זאת בכלי שנועד לברור, שכל העושה זאת בכלי הרי הוא בורר כדרך מלאכה.

כלי לזיתים

שאלה: האם מותר להשתמש בכלי מיוחד שנועד לשימור זיתים עם מימיהם, ובתוכו משטח מחורר, ועליו מניחים את הזיתים, ובשעה שרוצים ליטול זיתים, במקום להכניס מזלג או כף לתוך המים ולשלות מתוכם זיתים, אוחזים במוט קטן שבאמצעיתו ומגביהים את המשטח המחורר והזיתים עולים מן המים. 

תשובה: יש בזה ספק, יש מקילים ויש מחמירים. וכיוון שהוא ספק תורה, צריך להחמיר ולא להשתמש בו. 

הספק תלוי בשאלה האם הזיתים נחשבים מעורבים במים. כאשר מדובר בגרגירי תירס ששרויים במים, מוסכם שהם נחשבים מעורבים, ואסור להפרידם על ידי מסננת. לעומת זאת, מלפפונים חמוצים שהם גדולים, מוסכם שאינם נחשבים מעורבים במים, ומותר להפרידם גם בעזרת מסננת. אולם לגבי זיתים יש ספק. אם אינם נחשבים מעורבבים, אין בהפרדתם איסור בורר, וממילא אפשר לעשות זאת גם על ידי כלי. אבל אם הם נחשבים מעורבים – אזי כלי זה משמש לברירה, ואסור מן התורה להשתמש בו. 

קולפן 

עוד התעוררה שאלה, האם מותר להסיר קליפת תפוחים, מלפפונים וגזר על ידי קלפן. יש אוסרים, מפני שהקליפה והפרי נחשבים כשני מינים, והפרדתם היא ברירה, וממילא אסורה בכלי אפילו כדי לאכול מיד (מחזה אליהו נא, איל משולש). ויש מקילים, כי לדעתם הם נחשבים כמין אחד, וממילא הפרדתם אינה נחשבת ברירה ואפשר להיעזר לשם כך בכלי (שערים המצוינים בהלכה, ילקוט יוסף שיט, סא, מנו"א ח"ב ז, 49). ויש מקילים בקליפות שראויות יותר לאכילה כדוגמת תפוחים, ואוסרים בקליפות שאינן ראויות כל כך לאכילה כדוגמת מלפפונים וגזר (ע' שש"כ ג, ל). 

למעשה, הרוצה להקל יש לו על מה לסמוך, שהואיל והקליפות ראויות לאכילה בשעת הדחק, גם המחמירים מודים שהאיסור הוא מדברי חכמים, ובספק באיסור חכמים הלכה כמיקל. והרוצה להדר, טוב שיחמיר שלא לקלף בקולפן קליפות שאינן ראויות כל כך לאכילה.