ארכיון הקטגוריה: כללי

"סערת השבת" אינה במקומה

ככלל, השבת נשמרת בישראל באופן רשמי • החוק במדינה מתיר חילול שבת גם לצרכים מיוחדים שאינם פיקוח נפש • המשטרה העריכה כי סגירת נתיבי איילון ביום חול תסכן נפשות • ההחלטה התקבלה בתיאום עם נציגים דתיים וחרדיים, ולא הייתה באחריות שר התחבורה • עובדים לא-יהודים גויסו לצורך העבודות, וכך ראוי לעשות • דווקא הסכמות רחבות מחזקות את מעמד השבת, הרבה יותר ממחאות • את עיקר המאמצים יש להפנות לשמירת ההלכה בצה"ל, שם הנהלים משתנים לרעה, ולא ברשלנות אלא בכוונת זדון

הציבור הדתי והשבת במדינה

כאשר אין כוונת זדון, גם כאשר נדמה שנעשתה טעות ברשלנות, עדיף להגיע לסיכומים שמקובלים על רוב הציבור, ובכללם גם מי שאינם מקפידים לשמור שבת. זאת מפני שהסכמה רחבה על ערך השבת וקיומה הציבורי מועילה מאוד לביצור מעמדה במדינת ישראל

שאלה: מדוע בשבוע האחרון שמענו את נציגי הציבור החרדי נלחמים על כבוד השבת, שנרמס בפרהסיה בעבודות הרכבת בתל אביב, ואילו נציגי הציבור הדתי שתקו? האם אין ראוי להילחם על השבת?

תשובה: ישנה חשיבות עצומה שמדינת ישראל כמדינה תשמור שבת, ואכן באופן כללי מוסדות המדינה שומרים שבת. זה לא מובן מאליו. שמעתי מיהודים שעלו מברית המועצות לשעבר, שמדינת ישראל נחשבת בעיניהם כדתית מאוד, כאשר הביטוי העיקרי לכך הוא שכל מוסדותיה הממלכתיים שובתים בשבת. נוספים לזה המקום המרכזי של החגים בסדר היום הציבורי ושמירת הכשרות שמתקיימת בכל מוסדות המדינה, ברובם המכריע של החנויות והמסעדות וכמעט בכל בתי המלון.

אמנם העובדה שרוב הציבור היהודי אינו שומר שבת כהלכה מכאיבה ומצערת מאוד, ומצווה על כל אדם לעשות את כל מה שביכולתו כדי לקרב את ישראל למצוות השבת. לשם כך יש לבאר את ערכה הקדוש, ואף שומרי השבת צריכים להשתדל יותר לקיימה באופן הטוב והמשובח ביותר, בעונג שבת בלימוד תורה, תפילות, סעודות ומנוחה, וככל שנזכה לכך יותר, כך יותר ויותר יהודים יחפצו לשמור שבת.

כפי הנראה אלו שחוללו את ה"מלחמה" על השבת, סברו שיבצרו בכך את מעמדה הממלכתי של השבת במדינה. אולם לשם כך לא היה הכרח לפתוח בהתקפות אישיות על שר התחבורה ולעורר ויכוח ציבורי בין חרדים וחילוניים על צביון השבת הממלכתי, שכן גם בהידברות מכובדת ניתן לבצר את מעמד השבת במסגרות הממלכתיות.

חוק השבת הנוכחי וקיומו

ככלל יום השבת נקבע בחוק כיום שבתון במדינת ישראל, שבו העובדים שובתים ממלאכתם. אולם יחד עם זאת נקבע בחוק (משנת תשי"א), שמשרד העבודה יעניק היתרי עבודה בשבת כדי למנוע פגיעה בביטחון המדינה, בכלכלתה או בצרכים חיוניים לציבור. כלומר גם לשם צרכים שאינם פיקוח נפש, שעל פי ההלכה אסור לבצעם בשבת. כדי לפטור את שר העבודה מאחריות אישית להיתרי העבודה ומהלחצים שגורמים פוליטיים וציבוריים עלולים להפעיל עליו, נקבע בשנת תשס"ח שהמנהלת להסדרה ואכיפה במשרד התעשייה המסחר והתעסוקה, היא שתהיה אחראית על הענקת היתרי העבודה בשבת.

הרי שבפועל היתרי העבודה אינם נקבעים על פי ההלכה, ולכן בנוסף להיתרים משום פיקוח נפש מוענקים היתרי עבודה על סמך הנוהג המקובל (סטטוס קוו), כמו למשל להפעלת התחבורה הציבורית בחיפה כפי שפעלה עוד מלפני קום המדינה. וכן מוענקים היתרי עבודה בעקבות לחצים ציבוריים שונים, כאשר בתחומים שקרובים יותר לציבור הדתי לא נותנים היתרים, ובתחומים שרחוקים יחסית מהציבור הדתי ונחוצים מאוד לציבור החילוני, ניתנים יותר היתרים. למשל רשות השידור שפועלת בשבת, בעקבות לחצים ציבוריים שבאו לידי ביטוי בהחלטת בית המשפט החילוני.

סיפור העבודות בתחנת רכבת השלום

בפועל, במסגרת הרחבת תחנת רכבת השלום, היה צורך לבצע עבודה גדולה שמצריכה את עצירת התנועה בדרך איילון למשך כיממה. מבצעי העבודות פנו למשטרה, כדי שימליצו על ביצועה בשבת. נציגי המשטרה אכן כתבו שנכון לאשר עבודה זו בשבת, מפני שסגירת נתיב תחבורה ראשי שכזה תגרום לפקקי תנועה ולחסימות בכל גוש דן, "דבר המהווה סכנת חיים ממשית לכלל האזרחים". הם כתבו שיש לבצע את העבודות משעה 16:00 לפני כניסת השבת ועד 18:00 לקראת צאת השבת "על מנת למנוע סכנה לחיי אדם, ובשים לב לכך שבסוף השבוע הקרוב התנועה על הכבישים דלילה יחסית בשל ריבוי החופשות".

על סמך זה האישור ניתן, ולאנשים דתיים וחרדיים היה נדמה שההיתר גורף מדי, ויש בו משום הפרת הנוהג המקובל. עוד לפני השבת נציגי הציבור החרדי ואנשים דתיים נפגשו עם ראש הממשלה, ויחד הסכימו שראש הממשלה יכריע על פי העיקרון שעבודה שקיומה דווקא בשבת כרוך בפיקוח נפש – תתבצע, ושאר העבודות יתבצעו בימות החול. על פי זה קבע ראש הממשלה שמתוך 18 עבודות שאושרו מתחילה יתבצעו 14. לא ברור מדוע לאחר מכן נציגי הציבור החרדי החליטו להתנפל על שר התחבורה ולהאשימו בחילול שבת. בפועל את אישור העבודה נתן משרד העבודה ולא משרד התחבורה, וראש הממשלה בתיאום עם נציגי החרדים חזר ונתן לכך תוקף.

כך גם אמר לי שר התחבורה ישראל כץ, שלא היה מעורב במתן אישורי העבודה, הואיל והדבר מצוי בסמכות משרד העבודה. ומכל מקום על פי מה שבירר, גם לאחר מתן האישור, מקפידים שלא לגרום לשום יהודי שאינו חפץ בכך לעבוד בשבת. בנוסף לכך, מנהלת הרכבת כבר גייסה כ 160 עובדים שאינם יהודים, כדי שיבצעו את עבודות הפיתוח והתחזוקה הכרוכות בחילול שבת.

אגב, נראה שזה הפתרון הנכון למקרים נדירים של צורך גדול מאוד, שעובדים שאינם יהודים יבצעו את העבודות. הרי יותר מ 20 אחוזים מהאזרחים בישראל אינם יהודים, ומדוע שלא להיעזר בהם במקרים דחופים שכאלה? ואם יש צורך שיהודים ישתתפו שם בפיקוח ובהדרכה, ניתן להתיר להם זאת, בתנאי שלא יבצעו בידיהם שום עבודה (עי' פנה"ל שבת ט, יא-יב; כז, טז).

מאבק גלוי לעומת הסכמות שקטות ורחבות

לעתים, כאשר הפגיעה בקודשי ישראל נעשית מתוך זדון, יש צורך לקיים מאבק גלוי ולדרוש שהאשם ישלם מחיר אישי, גם כאשר המאבק מגביר את המתח שבין דתיים וחרדים לחילוניים. ראשית מפני שהצדק מחייב זאת, ושנית מפני שזו הדרך היעילה למנוע את הישנות הפגיעה. אולם כאשר אין כוונת זדון, גם כאשר נדמה שנעשתה טעות ברשלנות, עדיף להגיע לסיכומים שמקובלים על רוב הציבור, ובכללם גם מי שאינם מקפידים לשמור שבת. זאת מפני שהסכמה רחבה על ערך השבת וקיומה הציבורי מועילה מאוד לביצור מעמדה במדינת ישראל. על אחת כמה וכמה שכך ראוי לעשות בממשלה זו, שרוב שריה דתיים או מסורתיים, וביניהם גם שר התחבורה. זו הסיבה שנציגי הציבור הדתי אינם מעוררים מלחמות סביב ענייני השבת ומעדיפים להגיע להסכמות.

הנה דוגמה: בהסכמה רחבה, זכו ח"כ עליזה לביא וח"כ מיקי זוהר להעביר בקריאה ראשונה ושנייה חוק חשוב מאוד, לפיו גם מי שאינו דתי רשאי לסרב לעבוד בשבת, בלא שיסתכן בפיטורין או באי קבלה לעבודה.

על צביון הצבא נחוץ מאבק גלוי

לעומת המקרה של העבודות בתחנת רכבת השלום, נחוץ לקיים מאבק גלוי על האופי היהודי של צה"ל, ועל כך שחיילים דתיים יוכלו גם במסגרת הצבא לקיים את ההלכה כפי המקובל במסגרת האזרחית. אף שמרבית קציני צה"ל מכבדים את מסורת ישראל, המטכ"ל עצמו משליט בצבא ערכים חילוניים, ובתוך כך כופה על חיילים להשתתף בשיחות שמבזות את קודשי ישראל, כופה על חיילים דתיים לשמוע זמרות וכיוצא בזה. וזאת במקביל לכרסום בעמדה המוסרית בזכותו של עם ישראל להגן על ביטחונו ועל ארצו, כדבריו האיומים והנוראים של סגן הרמטכ"ל, שזכו לגיבוי מהרמטכ"ל, שאף הוא נשמע לעתים כנציג האו"ם שבא לפשר בין היהודים לערבים. מדיניות זו באה לידי ביטוי גם ביחס לחיילים שהורגים מחבלים שבאו לרוצחם.

כעיקרון, את בעיות הפרט של החייל הדתי קל יחסית לפתור, שכן החופש הדתי הוא אחד העקרונות המקובלים על כלל החברה. רוב הציבור החילוני יכול להבין בקלות שאין הצדקה לכפות על חייל דתי שמקפיד על הלכות צניעות לשמוע זמרות או להשתתף בפעילות מעורבת בניגוד לנוהגי הצניעות בלא הכרח ביטחוני, ושאין לכפות עליו לגלח את זקנו.

על כל העניינים הללו נכון לגבות מחיר אישי מהרמטכ"ל, מסגנו ומשותפיו לעמדה.

נציגי הציבור החרדי וצה"ל

לצערנו, בכל הקשור לצה"ל נציגי הציבור החרדי אינם משקיעים מאמץ. הלוואי שהיו מפנים מעט ממרצם וכישרונם (הם מהמוכשרים שבחברי הכנסת) למען הצביון היהודי של צה"ל. זה היה הרבה יותר מועיל מהסערה שחוללו סביב העבודות בתחנת הרכבת בשבת אחת, שלא הייתה בהן חריגה משמעותית מהמקובל. סערה זו לא הועילה אפילו ליהודי אחד לשמור שבת. לעומת זאת, מאבק למען החיילים בצה"ל יסייע להם בפועל לשמור את ההלכה, ויסייע בפועל לשמירת צביונו הקדוש של מחנה ישראל.

הבעיות בצה"ל הרבה יותר עקרוניות, מפני שיש בהן שינוי של המצב הקבוע לרעה, ואילו כל הסיפור בתחנת הרכבת, גם אם אינו תקין, היה אירוע חד פעמי, שאין בו הצהרה על שינוי מדיניות עקרוני.

אשמח מאוד לשמוע על נציג ציבור חרדי שמטפל באופן יעיל בבעיות של חיילים דתיים בצבא, ואשמח גם להודות לו על כך בפומבי בטור זה. פרט לתועלת העצמית שבפעולה זו, הוא יזכה להרבות בכך שלום בין שומרי המצוות ותלמידי החכמים.

בתוך כך ראוי לשבח את הרב עמיחי אליהו שליט"א, בנו של הרב שמואל אליהו שליט"א, נכדו של הראשל"צ מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שפתח קו לתלונות של חיילים דתיים בעניינים כגון אלו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

חזקת הגיל הרך

חזקת הגיל הרך נותנת עדיפות קיצונית לנשים במקרה של גירושין • במקרה הצורך מצווה להתגרש, אבל פעמים רבות מדובר במשבר שאפשר לפתור, וצריך לפתור אותו כדי למנוע סבל למשפחה • בתקנת הכתובה דאגו חז"ל לאיזון בין בני הזוג, ולמצב שאף צד לא ימהר להתגרש • במצב שבו ילדים נשארים אוטומטית אצל האישה, והאיש צריך לשלם עליהם מזונות, לא פלא שכ-90% מתיקי הגירושין נפתחים בידי נשים • פנייה לקהל המומחים והמעיינים: בירור המציאות העובדתית בנוגע לבליעת כלי מתכות וזכוכית

הבעיות בחזקת הגיל הרך

שתי רעות בחזקת הגיל הרך, לפיה במקרה של גירושין הילדים הקטנים עוברים אוטומטית לחזקת האם, וממילא על הבעל לשלם לאם דמי מזונות מלאים. בפועל, בעקבות זאת, גם כשהילדים גדלים הם נשארים אצל האם, כי התרגלו לכך, ופעמים רבות אף פיתחו עוינות מסוימת כלפי האב.

הרעה הראשונה בחזקת הגיל הרך היא שהיא מעודדת גירושין, במתן כוח עודף לנשים המתגרשות, כפי שיוסבר בהמשך. השנייה היא העדר האב מחינוכם של הילדים, שזקוקים לשני ההורים, אף שהם גרושים. הפעם נעסוק ברעה הראשונה.

יחס התורה לגירושין

סקרים שונים מצביעים על כך שכמחצית מיוזמי הגירושים מודים, לאחר כחמש שנים, שמוטב היה להם לשקוד על שיקום נישואיהם. ניתן להעריך שגם מבין המצהירים כי הם מרוצים מהגירושין, יש שמתחרטים בלבם אבל אין בכוחם לעמוד בהבנה הכואבת הזאת

על פי התורה כאשר בני הזוג אינם מוצאים דרך לחיות בשלום, למרות כל הצער, מצווה להתגרש. אולם פעמים רבות חיי הזוג נקלעים למשבר שניתן לפתור אותו, ורק אם אין מתאמצים להשלים המשבר מוביל לגירושין, והתוצאה היא סבל רב לאיש, לאישה ולילדים.

סקרים שונים מצביעים על כך שכמחצית מיוזמי הגירושים מודים, לאחר כחמש שנים, שמוטב היה להם לשקוד על שיקום נישואיהם. ניתן להעריך שגם מבין המצהירים כי הם מרוצים מהגירושין, יש שמתחרטים בלבם אבל אין בכוחם לעמוד בהבנה הכואבת הזאת, והם אומרים שהגירושין היטיבו להם.

כדי למנוע גירושין מיותרים, תיקנו חכמים את הכתובה. כמו כן מדריכים את בני הזוג שנקלעו למשבר לעשות כל שביכולתם כדי להגיע לשלום בית.

תהליך תקנת הכתובה

יחסים בין בני אדם בנויים על איזון. כאשר האיזון מופר, היחסים מתרועעים. גם בימים שהפרנסה הייתה כרוכה בעבודה גופנית קשה, ולכן מעמדם של הגברים מבחינה כלכלית היה מעל מעמד הנשים, היה צורך למצוא את נקודת האיזון בין גברים לנשים. כך למדנו במסכת כתובות (פב, ב), שבתהליך הדרגתי נמצאה נקודת האיזון המיטבית.

בתחילה, כדי שלא יהיה קל בעיני הגברים לגרש את נשותיהם, תיקנו שכל בעל, ואפילו הוא עני, במקרה של גירושין ישלם לגרושתו לכל הפחות מאתיים זוז. בסכום זה אפשר היה לחיות שנה שלמה, וזה עיקר הכתובה. ככל שבני הזוג היו מבוססים יותר, סכום הכתובה שקבעו ביניהם היה גבוה יותר, שכן הוא נקבע במשא ומתן בין משפחות החתן והכלה. חשוב להבין: תקנה זו לא נועדה רק לטובת הנשים, אלא כדי לבצר את מוסד הנישואין. שכן אם יהיה קל בעיני הגברים לגרש את נשותיהם, גם הנשים יירתעו מנישואין, כי יחששו שמא לאחר שנים בעת משבר הגברים יגרשו אותן. לפיכך תיקנו חכמים כתובה, וקבעו שסכום הכתובה יהיה משמעותי, כדי שיכאיב לכיסו של הבעל ויגרום לו לחשוב פעמיים לפני שימהר לגרש את אשתו.

אולם לא רצו חכמים לכתוב שכל נכסי הבעל יהיו ערבים לכתובה, כדי שלא לפגוע בעסקי המקרקעין שנחוצים לקיום המשק; שאם ידעו הקונים שהקרקע שהם קונים משועבדת לכתובה, יחששו לקנותה.

חיפוש נקודת האיזון בין בני הזוג

אלא שמסופר שם בתלמוד, שמכיוון שלא נקבע שנכסי הבעל משועבדים לתשלום הכתובה, היו נשים שהזקינו ולא התחתנו. הן חששו שמא למרות ההתחייבות שבכתובה, אם הבעל ייקלע לקשיים כלכליים, יגרש אותן ויוציאן ריקם מביתו, מפני שבפועל לא יהיה לו כסף לשלם להן. לפיכך תיקנו חכמים שכסף הכתובה יהיה מופקד בבית הורי האישה, וכך גם אם הבעל ייקלע לקשיים, סכום הכתובה מובטח.

אולם התברר שכאשר הכסף היה מונח מזומן בבית הורי האישה, הגברים לא חשו שהוא שייך להם, ובעת כעס נטו רבים יותר לגרש את נשותיהם. שכן במשך חיי הנישואין כמעט כל זוג נקלע לעתים למשברים, אלא שהואיל והם מבינים את ערך הנישואין, וגם מבינים שהגירושין הם עסק יקר ומכאיב, הם משלימים ביניהם וחוזרים לחיות בטוב. אולם כאשר כסף הכתובה היה מונח אצל הורי האישה, קל היה לו לבעל כעסן לגרש את אשתו בשעת משבר, שכן לא היה צריך להוציא את הכסף מכיסו.

לפיכך, תיקנו שסכום הכתובה יהיה מונח בביתם של בני הזוג ויעשו בו כלים נאים. עשירות שכתובתן הייתה גבוהה עשו בו כלי כסף וזהב, ועניות עשו בו כלים פשוטים, ובמקרה של גירושין, הייתה האישה לוקחת את כלי כתובתה ויוצאת.

אולם התברר שגם במצב כזה, הבעלים לא חשו הפסד משמעותי בעת הגירושין, שכן כלים אלו לא היו נחשבים בעיניהם כשלהם, ובשעת משבר בקלות יחסית היה הבעל כותב גט לאשתו ואומר לה: קחי את כלייך וצאי.

נקודת האיזון בתקנת שמעון בן שטח

לפיכך תיקן שמעון בן שטח שיהיו כל נכסי הבעל משועבדים לתשלום הכתובה. וזו הייתה נקודת האיזון המיטבית, שכן מצד אחד תשלום הכתובה הכאיב לבעל, שכן הוא נצרך להוציא כסף מזומן מכיסו, או שהוא נצרך למכור מרכושו כדי לשלם את הכתובה; ומאידך, תשלום הכתובה היה מובטח, שכן כל נכסי הבעל, כולל קרקעות שהיו לו בעת הנישואין ומכרם אחר כך, היו משועבדים לתשלום הכתובה (תקנה זו גם הייתה מוצלחת מבחינה כלכלית, שעל ידה דמי הכתובה הושקעו בנכסים שיכלו להניב פירות לרווחת בני המשפחה).

דוגמה מאלפת מהקיבוצים

בקרב הקיבוצים, בעקבות הפרטתם, התברר שההסתברות לגירושין ירדה באופן מובהק (עבודת תזה של רועי בס מ2010 באוניברסיטת חיפה, בהנחיית פרופ' בר אילן ופרופ' פלגי). לפני כן הקיבוץ דאג לכל צורכי החברים, ולהחלטת בני זוג להתגרש לא היה מחיר כלכלי. הקיבוץ דאג לספק לכל אחד מהם דירה, והמשיך לדאוג לצורכי הילדים כמקודם. אולם לאחר ההפרטה, כל אחד מבני הזוג המתגרשים היה צריך לממן לעצמו דירה, ולהמשיך לספק את צורכי הילדים שנעשו יקרים יותר לאחר הגירושין. במצב כזה בני הזוג חשבו פעמיים לפני שהחליטו להתגרש, וחלקם מצאו את הדרך לעבור את המשבר ולהמשיך בחיי הנישואין. רבים מהם מאושרים מכך.

הנזק שבחזקת הגיל הרך

חזקת הגיל הרך העניקה כוח עודף לנשים ופגעה באופן קיצוני באיזון שבין בני הזוג, שכן היא הפכה את הגירושין למשתלמים לנשים, בהיותן בטוחות שבכל מקרה הילדים יישארו אצלן, ואילו הבעל יצטרך לשלם להן דמי מזונות בשווי העלות הממוצעת של אחזקתם – לפחות 2,000 שקלים בחודש לילד. אם לא ישלם, הביטוח הלאומי ישלם במקומו, והבעל יירדף על ידי נציגי החוק שיעקלו את רכושו והכנסותיו לטובת תשלום המזונות. כמחצית מהגברים מרוויחים פחות מ7,000 שקלים בחודש, ואם הם צריכים לשלם מזונות לשני ילדים, עליהם לשלם כ4,000 שקלים בחודש. לאחר מכן הם צריכים להחזיק לעצמם דירה, לקנות מזון ובגדים, לפרנס את הילדים בעת שהם באים אליהם ולסייע להם במקרים מיוחדים שאינם נכללים במזונות השוטפים. לא פלא שבמצב כזה, קרוב לתשעים אחוזים מתיקי הגירושין נפתחים ביוזמת נשים.

נשים ששונאות גברים, ומתומרצות כיום על ידי ארגונים שונים, יטענו שאכן הגברים אטומים, אלימים, רעים, ומגיע להם להיענש על כל מה שהם ואבותיהם עשו לנשים במשך דורות… אולם אנשים סבירים, אוהבי אדם, מבינים שבשני המינים יש טובים יותר ופחות. וכאשר נותנים בידי הנשים כוח רב מדי בהסכמי הגירושין, אחוזי הגירושין עולים. מתברר שנשים גרושות רבות יטענו שהדבר אינו נכון, שכן הן קרובות אצל עצמן, ולתחושתן הן יצאו מקופחות. אולם נדמה שכל מי שיתבונן ביושר במקרי הגירושין שהוא מכיר, ימצא שברוב המקרים הגברים הפסידו הרבה יותר.

אמנם אם נמדוד את מצבן של הנשים הגרושות לאורך שנים, ייתכן שמצבן פחות טוב. אולם בעת משבר וכעס הנשים שיוזמות גירושין חושבות על השנים הקרובות בלבד, ובטווח זה ידן על העליונה.

קרוב לוודאי שלאחר שחזקת הגיל הרך תבוטל, אחוז הגירושין יפחת. חבל מאוד שיש חברי כנסת טובים והגונים שאינם מבינים זאת, ובינתיים מגבירים את סבלם של הגברים, הנשים והילדים.

שאלה למבינים בעניין כלי מתכות וזכוכית

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בפסקה זו הנני פונה למומחים ומעיינים בבקשת עזרה וסיוע בבירור סוגיה. בתקופה האחרונה אני עוסק בלימוד הלכות בשר וחלב ותערובות. מהתלמוד ומהראשונים עולה שכלי מתכת בולעים בדפנותיהם טעם רב מהמאכלים שמתבשלים בהם, עד שגם אם מנקים את הכלים, ניתן לחוש בטעם הבלוע בכלי בבישול שלאחר מכן. ומכיוון שלא ניתן לשער כמה טעם בדיוק נפלט מהם, החמירו להחשיב את כל דפנות הכלי כאילו הן מלאות בטעם, אלא אם כן גוי נאמן טעם את התבשיל ולא הרגיש בטעם האיסור.

לפני כשמונה מאות שנה החלו דיונים על כלי זכוכית, ונחלקו הראשונים בדינם, אם הם בולעים או אינם בולעים. בפועל, על פי בדיקות שנערכו בתקופה האחרונה (בידי הרב יאיר פרנק והרב ד"ר דרור פיקסלר), התברר שכלי מתכת וזכוכית בולעים מעט מזעיר, עד שאין שום אפשרות לחוש בטעם הבלוע בכלי.

השאלות:

  • א) האם חל שינוי משמעותי בהרכב המתכות מאז ימי קדם, או שמא הבליעה המדוברת כוללת גם את הדבוק לכלי, שהיה קשה להסירו בלא חומרי ניקוי מודרניים, שהתחילו להמציאם לפני כמאתיים שנה?
  • ב) האם ייתכן שהטעם שנבלע בכלים או נדבק אליהם חזק יותר משיעור נפחו, כך שטעמו של גרם אחד כזה חזק פי עשרה מטעמו של גרם שבתבשיל?
  • ג) מדוע רק לפני שמונה מאות שנה התחילו לדון בכלי זכוכית, האם לפני כן לא ייצרו כלי זכוכית לשימוש מטבחי?
  • ד) האם אפשר לומר שכלי הזכוכית שדיברו בהם שימשו רק ככלי שני ולא ככלי ראשון שבישלו בו על האש, כי בבישול על האש היה מתבקע?
  • ה) מתי התחילו לייצר כלי זכוכית שניתן לבשל בהם על האש?

הסכמי גופות חיילים – מנוגדים לגבורתם

אין לסכן חיי אדם בשביל השבת גופת חייל • עיקר האדם הוא נשמתו ולא גופו, ונשמות חללי צה"ל בוודאי במחיצת הצדיקים • אי-שחרור מחבלים תמורת גופות חיילים ממשיך את דרך גבורתם, ובזה מעלה את נשמתם • פעולות להשבת הגופות צריכות להיות מכוונות נגד החמאס, ולא לבטא חולשה של ישראל • ביטויי חולשה מחזקים את הטרור, וכנגדו יש להוסיף בנייה ולהבהיר שלא נזוז מאדמתנו • כל עוד לא הובאו לקבורה, מדרגת הדר גולדין ואורון שאול הי"ד דומה למדרגת משה, שמקום קברו לא נודע

גופות החיילים

אם מזניחים את גבורתם, ומדגישים מדי את גופם שעוד לא זכה לקבר ישראל, פוגמים במעלתם. ואם בעקבות זאת ייכנעו לרשעים וישחררו מחבלים, יפגעו מאוד במעלתם, ההפך מכל כוונתם במסירות נפשם

בעקבות ההסכם עם טורקיה, שנראה כמועיל לחמאס השולט בחבל עזה, התעוררה שוב התביעה הצודקת להבאת גופות חיילינו הקדושים, סגן הדר גולדין וסמל אורון שאול, לקבר ישראל.

אולם נדמה ששוב יש מי שהופכים את היוצרות, זונחים את שאר הערכים, ובלא משים משמשים ככלי בידי הרשעים, שמנצלים את תמימותם כדי לפגוע בכבודו של עם ישראל, בביטחונו ובערכיו.

לפיכך צריך לזכור שאמנם יש מצווה לקבור את המת בקבר ישראל, אבל אסור לפגוע בביטחון של אפילו אדם אחד מישראל לשם כך. כפי שלמדנו שאין מחללים שבת בעבור קבורת המת, ואילו בעבור ספק הצלת אדם חי מצווה לחלל שבת, קל וחומר שאסור לגרום סיכון נפשות אפילו לאדם אחד כדי לקיים את מצוות הקבורה, ולכן אסור לשחרר שום מחבל בעבור גופות החיילים. כיוצא בזה למדנו, שמעיקר הדין אסור לפנות חללים בשבת משדה הקרב; אלא שהואיל וראה הרב גורן זצ"ל שהדבר פוגע במורל החיילים הנמצאים בקרב, וממילא בהצלחתם בקרב, הורה לחלל שבת בעבור פינוי החללים משדה הקרב.

הנשמה והגוף

חשוב לדייק: למרבה הצער החיילים מתו, ולכן מדובר על השבת גופות החיילים ולא על השבת החיילים. יתר על כן, הדיבור הקובע שהגופה היא המת פוגע מאוד בכבודו של המת. שכן האדם הוא נשמתו, חייו, ואילו גופו הוא רק הכלי שבו הוא חי. לאחר המיתה, הנשמה נותרת חיה כפי המידה שדבקה בערכי הנצח, ואילו הגוף נרקב וחוזר אל עפרו.

החיילים הקדושים

גילו לנו חכמים, שהנהרגים על קידוש השם בשם כלל ישראל זוכים למעלה גבוהה בגן עדן, עד ש"אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם" (ב"ב י, ב). והכוונה שכל האנשים הרגילים שנקראים בריות אינם יכולים לעמוד במחיצתם, מפני שהם זוכים להיות במעלת הצדיקים. וכמובן שגם החיילים שהגנו בגופם על העם והארץ נכללים במעלה זו.

הנשמות בעולם הנצח

האדם הוא נשמתו ולא גופו. וכן מבואר בתלמוד (ר"ה טז, ב; יז, א) שלאחר פטירת האדם, הוא נידון בבית דין של מעלה. הצדיקים עולים לגן עדן, הבינונים נענשים בגיהינום כפי הראוי להם לתיקונם ואחר כך עולים לגן עדן. והרשעים נידונים לשנים עשר חודש בגיהינום, ואחר כך "גופם כלה ונשמתם נשרפת ורוח מפזרתם תחת כפות רגלי הצדיקים". הרי שגם הרשעים נכנסים באופן כלשהו לגן עדן, אל סמוך לרגלי הצדיקים שהיו קשורים אליהם בקשר חיובי בחייהם. ומבואר שלאחר גמר תיקון העולם, גם רשעים אלו זוכים לתחיית המתים בזכות אותם הצדיקים (עיין תקנת השבין טו, עו; קו). וכבר למדנו שגם החיילים שמסרו נפשם נחשבים במעלת הצדיקים, ולכן גם הרשעים שהיו קשורים אליהם בקשר חיובי, לאחר גמר התיקון, יזכו בזכותם לתחיית המתים. הרשעים הנוראים ביותר נענשים למשך זמן ארוך, כפי השפעת רשעותם בעולם הזה, ואחר שנגמרת השפעתם הרעה הם נאבדים לנצח.

כיצד מועילים לעילוי הנשמה

כידוע, מצווה לומר קדיש, לתת צדקה ולהוסיף בלימוד תורה ביום השנה של הנפטר, כי באותו יום הוא חוזר ונידון בשמיים על מעשיו. לכאורה יש לשאול: הרי הוא כבר נפטר מהעולם ונידון על מעשיו, אז למה לחזור ולדון אותו בכל שנה מחדש?

אלא שהואיל ועוד זוכרים אותו בעולם, יש לדון אותו לפי מידת השפעתו על ילדיו ומכריו. אם התברר שמכוחו המשיכו להרבות במעשים טובים, הרי שמעלתו יותר גדולה ממה שנודע בעת שנפטר. ואם ח"ו להפך, התברר שהשפעתו השלילית ממשיכה לשאת פירות באושים וגורמת לילדיו ומכריו להתרשל בתורה ומצוות ומעשים טובים, הרי שהתברר שחטאיו ומחדליו חמורים יותר, והוא צריך להיענש על כך בגיהינום או לפחות בפגימת מעמדו בגן עדן. לכן כאשר ילדיו ומכריו אומרים קדיש, נותנים צדקה, עושים מצוות ולומדים תורה לזכרו, הם מועילים מאוד לעילוי נשמתו, שכן כל המעשים הטובים הללו נעשים בזכותו.

שלא לפגוע במעלת החיילים הקדושים

כך גם כלפי החיילים הקדושים שנהרגו במלחמת מצווה. אם מזניחים את גבורתם, ומדגישים מדי את גופם שעוד לא זכה לקבר ישראל, פוגמים במעלתם. ואם בעקבות זאת ייכנעו לרשעים וישחררו מחבלים, יפגעו מאוד במעלתם, ההפך מכל כוונתם במסירות נפשם. הרי מהו צערם של החיילים הקדושים שעוד לא זכו לקבר ישראל, לעומת שכרם העצום על מסירות נפשם למען כלל ישראל? ככל שקרוביהם ומכריהם מוסיפים גבורה בשמם ולזכרם, כך החיילים הקדושים מתעלים יותר. ולפום צערא אגרא, ככל שגוברים הייסורים של חיבוטי הקבר, ובכל זאת עומדים בניסיון שלא להשפיל את הרוח ולא להיכנע לאויב, כך החיילים הקדושים באופן אישי מתעלים יותר בגן עדן, ואף קרוביהם החיים איתנו בעולם הזה מתעלים במעלות קדושתם.

לעומת זאת, אם התעמולה להשבת גופותיהם תגרום למורך לב בקרב הציבור ובמיוחד הלוחמים, זה יהרוס את מפעל חייהם. הם עשו הכול כדי להילחם ברשעים, ועל כך נשמתם זכתה למעלה עליונה בגן עדן; ובשם גופתם, שהיא שולית לעומת נשמתם, הופכים את הסדר ופוגעים בשליחות חייהם המקודשת.

המסר הנכון

כאן המקום להביע הערכה גדולה לעמדה הציבורית שמביע פרופ' שמחה גולדין בשם משפחות הקדושים. אזכיר לדוגמה כמה משפטים שאמר (18.3.16): "יש לנקוט נגד חמאס צעדים שיגרמו לו להשיב הגופות". "כל זמן שאנחנו אקטיביים ולא פסיביים, כל זמן שברור לכולם שמדינת ישראל תקבע את המחירים שהחמאס ישלם על זה שהוא לא מחזיר חללים, כל זמן שאנחנו בכיוון הזה – אנחנו בסדר". "חמאס חייב לשלם את המחיר על אי החזרת גופתו של הדר". כלומר החמאס הוא שצריך לשלם ולא מדינת ישראל. ישראל צריכה להיות אקטיבית, לוחמת ולא סופגת, מענישה ולא מקבלת על עצמה עונשים.

גם ההפגנה של משפחת שאול, נגד העברת "סיוע הומניטרי" מטורקיה לחמאס, היא המעשה הנכון. הם לא תבעו מהממשלה ויתורים, אלא שלא לתת סיוע לחמאס כל עוד הוא ממשיך ברשעות הבזויה של סחר בגופות.

הניסיון הגדול

איננו יודעים אילו היה בכוחנו לעמוד בניסיון הניצב בפני משפחות חיילי צה"ל והמתנחלים הקדושים שמסרו נפשם על קדושת השם, העם והארץ, אשר נדרשים למרות הכאב לגייס תעצומות נפש ולהביע עמדה של גבורה. על כך אנחנו מתפללים בכל יום: "שלא תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". ניסיון זה ניצב עתה במלא חריפותו הנוראה בפני משפחות גולדין ושאול. ואף על פי כן האמת צריכה להיאמר: עד כמה שאפשר, צריך למעט במחשבות על גופות החיילים, ובמקום זאת לעסוק כמה שיותר בגבורת נפשם, ערכיהם והמורשת שלהם. זאת העמדה הצודקת והמכבדת את זכרם של הקדושים. ככל שההורים נוקטים יותר בעמדה זו, כך הם מעלים את נשמתו של בנם בגן עדן, מפני שעל ידי זכרו הם מוסיפים אמת וקדושה בעולם הזה.

ראוי להזכיר את מרים פרץ, ששכלה את שני בניה, המפקדים הגיבורים שנהרגו על קדושת השם, העם והארץ. אף שבניה זכו לקבר ישראל, כל אדם היה מבין ללבה אילו הייתה שוקעת בעצבות ומעלה טרוניה כלפי ריבונו של עולם וכלפי הממשלה ומפקדי צה"ל. אבל היא בחרה בדרך של הפצת האור שבמופת גבורתם, והנחלת מורשתם לצעירים.

אכזבה מהממשלה

ראוי להזדהות עם האכזבה העמוקה ותחושת הנבגדות שחשות משפחות גולדין ושאול נוכח ההסכם עם טורקיה. אפשר לסמוך עליהם, שראש הממשלה הבטיח להם דברים מפורשים ולא עמד בדבריו.

לדאבון הלב, את אוזלת היד שאינה מענישה ואינה גובה מחיר כבד מהרשעים, אנו חשים בימים האחרונים. כאשר אויבינו מרשים לעצמם בעזות מצח לרצוח ילדה ואבי משפחה, ועוד מעזים לחגוג בכל רחבי עזה, יהודה ושומרון, ואפילו בכפרים שמהם יצאו הרוצחים, שכביכול נמצאים תחת כתר.

אילו ראש הממשלה היה עומד בהבטחותיו הקודמות, ומאפשר לבנות עשרות אלפי יחידות בירושלים, ביהודה ובשומרון, עוד הייתה לנו נחמה. לטווח ארוך בזה תלויים הניצחון, הביטחון והשלום. שכן המלחמה כולה היא על ארץ ישראל, והניצחון תלוי בכך שנצליח להבהיר באופן הנחרץ ביותר, שאנחנו מתכוונים להמשיך לבנות ולהיאחז בכל חבלי מולדתנו המקודשת. וככל שיפגעו בנו יותר, כך נעצים יותר את אחיזתנו בארץ, כדי שכל אויבינו יבינו שאכן קיר ברזל עומד לפניהם, ולעולם לא יצליחו לשבור את רוחנו ולהפסיק את תהליך שיבת עם ישראל לארצו.

הקדושים ומעלת משה רבנו

על משה רבנו, גדול האומה, נאמר: "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" (דברים לד, ו). על ידי העלמת מקום קבורתו נוצרה הפרדה ברורה בין גופו הפרטי לנשמתו הגדולה הכללית, והארת נשמתו ומורשתו נמשכת בישראל בעוצמה יתרה. אמנם נכון שצריך לפעול להבאת גופותיהם של הדר ואורן לקבר ישראל, אבל בינתיים, במידה מסוימת, הם זוכים להתעלות במעלתו של משה רבנו ע"ה.

המוסלמים ו"השיח התקין"

מדיניות המשטרה בהר הבית ממשיכה את מדיניות האנטישמים בזמן הגלות: לא משנה מי אשם, היהודים הם שייענשו • בשם השיח התקין ודיבורים על זכויות אדם, אובמה וחבריו בארה"ב אינם מכנים את הבעיה האסלאמית בשמה, ולכן אינם מצליחים לטפל בה • מאותה סיבה גם הפרשנים אינם משלימים עם העובדה שהרוב בבריטניה, שתמך בפרישה מהאיחוד האירופאי, מעוניין להיפטר מהמהגרים המוסלמים המסיתים והמסוכנים • היהודים שעולים להר הבית, והמתיישבים ביהודה ושומרון, הם מופת מוסרי לכל העולם • לעילוי נשמת ד"ר ארווינג מוסקוביץ' ז"ל

ביום שני השבוע התפרסמה הודעה מטעם משטרת ישראל, לפיה הר הבית יהיה סגור לעליית יהודים וביקורי תיירים עד סוף חודש הרמדאן. הסיבה: התפרעויות אלימות בלתי פוסקות של ערבים נגד העולים ונגד השוטרים. המתפרעים אוספים בתוך מסגד אל-אקצה אבנים, בקבוקים ומוטות ברזל ומי יודע מה עוד, כדי לתקוף מתוך המסגד את היהודים, את התיירים ואת כל מי שהם מגדירים כאויבי האסלאם.

מן הצדק שבמצב כזה יסגרו את הר הבית בפני מוסלמים, אולם לצערנו ממשלת ישראל ממשיכה לקיים את הכלל שהתגבש בימי הגלות הארורה, שאם יהודים מתפרעים מענישים יהודים, ואם גויים מתפרעים מענישים יהודים. כלומר, לעולם, על כל צרה שלא תבוא, יש להעניש את היהודים, כי איכשהו היהודים תמיד אשמים. למחרת כבר לא עלו יהודים להר, אז הערבים זרקו אבנים לרחבת הכותל, ויהודייה מבוגרת בת שבעים ושלוש נפצעה קל.

מדוע לא סוגרים את מסגד אל-אקצה

אל מול השקר, האלימות, הטרור ושנאת ישראל, עומדים המתנחלים סביב הר הבית וביהודה ובשומרון, ובעצם קיומם מצהירים קבל העולם שיש עוד אנשי אמת ואמונה שאינם נכנעים לטרור
הר הבית

כאשר עלה חשד שבישיבת 'עוד יוסף חי' ביצהר יש תלמידים שאולי זוממים להפר את החוק, פרצו שוטרים בשם החוק לישיבה, הוציאו את כל התלמידים, ביצעו חיפושים דקדקניים בכל החדרים, והשתלטו על בית המדרש למשך שנה ושלושה חודשים, מבלי להתחשב בכך שמדובר במקום קדוש לתפילה וללימוד תורה.

אם כך נוהגים בשם החוק והצדק כלפי ישיבה ובית כנסת במדינה יהודית במקרה של חשדות שלא הוכחו, קל וחומר כאשר ידוע שמסגד אל-אקצה מתפקד כמוקד הסתה עולמי, שאוגרים בו כלי נשק קר ושהוא משמש מקלט קבוע למתפרעים; על אחת כמה וכמה שצריכים להשתלט עליו, להוציא ממנו את כלי המשחית, לעצור ולשפוט את המתפרעים והמסיתים, ולסוגרו למשך כמה שנים, עד שיהיה ברור שכל הבאים להתפלל בשעריו לא יעזו יותר להתפרע ולהסית. במקום זאת, סילקו את היהודים מהמקום הקדוש ביותר ליהודים על לא עוול בכפם. חוץ מעצם קיומם כיהודים, שהוא לצנינים בעיני המוסלמים, שהשתלטו בכוח ובאלימות רצחנית על הר הבית.

לא זו בלבד שלא סגרו את המסגד, אלא אף ממשיכים לאפשר למוסלמים להרוס את שרידי המקדש, לבזות את המקום הקדוש בקיום משחקי כדורגל, חפלות, התפרעויות והשמעת קללות. כל זאת בתואנה שכך מחייב הסטטוס-קוו שממשלת ישראל קיבלה על עצמה. בכל המדינה הסטטוס-קוו בקשר לחוקי השבת, הכשרות, חופות, מעמד בתי הדין וכל מה שנוגע ליהדות מתכרסם ונחלש בשם זכויות האדם, ורק בהר הבית הסטטוס-קוו הולך ונעשה חמור יותר, בניגוד לכל כללי הצדק וזכויות האדם. בקיצור, ממשיכים לקבל את הנחות היסוד האנטישמיות, שלעולם מעמד היהודי וזכויותיו יהיה נחות לעומת כל טענה אחרת.

מופת נפלא

כאן המקום לספר סיפור משמח ששמעתי מאחד מבעלי המעשה. זוג מסורתי, חכם ומשכיל, לא זכה במשך כמה שנים לפרי בטן. הם כבר עברו בדיקות שונות, ועדיין לא נמצא מזור לבעייתם. אחד מקרוביהם העלה הצעה בפני האישה, שתטבול ותעלה בטהרה הראויה להר הבית, ושם תלחש בלבה תפילה, ואולי תזכה ותיפקד. לאחר כמה חודשים החליטה האישה לקיים את עצתו, ובאותו החודש נפקדה.

האמת שאין בכך פלא: הרי הר הבית הוא המקום המקודש ביותר, תל פיות שאליו מכוונות כל התפילות, וממילא מובן שהתפילה בו מסוגלת לפעול יותר מאשר בכל מקום אחר.

מהר הבית לאורלנדו

הבעיה בהר הבית, מקום בית מקדשנו, היא המקור והדוגמה לבעיה שהעולם מתמודד איתה בשנים האחרונות. הנה באורלנדו מוסלמי רצח ארבעים ותשעה אנשים, ופצע עוד עשרות. במשך הפיגוע הרוצח נשבע אמונים לדאע"ש ולאסלאם, והכריז שהוא רוצח בשמם. בתגובה לכך, נשיא ארה"ב ברק חוסיין אובמה, וחבריו לדעה, מצאו לנכון לדבר על בעיית הנשק הפרטי, שנאת להט"ב, בעיות נפשיות של מי שסובל מאבטלה, אבל בשום פנים לא הסכימו להוציא מפיהם את המילים "טרור אסלאמי". כשלא מכירים בבעיה, אי אפשר לטפל בה.

אפשר להעריך שאם אנחנו נתמודד כראוי עם האתגר החמור בהר הבית, בסגירת המסגדים ומעצר המסיתים והמתפרעים על כל שמץ של התפרעות והסתה, נוכל לשמש דוגמה מוסרית ומעשית לכל העולם כיצד להתמודד עם האסלאם המתפרע, האלים והרצחני. כי באמת עיני העולם נשואות אל מדינת ישראל שמתמודדת מעת הקמתה עם השנאה והטרור. אולם כשאנחנו נוקטים ברפיסות בהר הבית, רבים מבעלי המוסר והמצפון הטוב שבעולם סוברים שאין דרך להתמודד עם הבעיה, והאסונות תוכפים ומתעצמים.

בריטניה והאיחוד האירופאי

אותה הבעיה (האלימות האסלאמית), שאסור להזכיר את שמה לדעת חלק נכבד מהמנהיגות העולמית, גרמה לרוב אזרחי בריטניה להצביע בעד פרישה מהאיחוד האירופי. גם לסוקרים ולפרשנים כנראה אסור להזכיר את שם הבעיה, ולכן הם טעו בכל הערכותיהם.

מתוך עמדה של רב-תרבותיות, שוויון ועזרה לחלש, הנהגת האיחוד האירופאי בבריסל מאיצה במדינות האיחוד לקבל מיליוני מהגרים מוסלמים, תוך התעלמות מדברי ההסתה המושמעים על ידי רבים מהמהגרים המוסלמים נגד התרבות האירופאית, ותוך אימוץ גישה סלחנית למעשי האלימות המתרבים והולכים שלהם. בפועל, מתוך אמונה בערכים שנחשבים אצלם לליברליים, הם מעלימים עין מעוולות מוסריות איומות, שמצמיחות חממות של פשע, אלימות, ניצול, זנות, סחר בסמים וטרור.

הם לא מבינים שהעימות אינו בגלל סוג שונה של אוכל ומוזיקה או אפילו בגלל שפת תפילה וגוון אמונה, אלא מפני שיש למוסלמים רבים עמדה דתית עקרונית של שנאה וזלזול במי שאינו מוסלמי, ועמדה זו מתירה להם לנצל בלא נקיפות מצפון את מי שאינם מוסלמים. כך נהגו בעבר ואין שום סיבה שלא ינהגו כך בעתיד.

העיוורון בניתוח התוצאות

כשקראתי את תוצאות המשאל והפרשנויות שהתלוו אליו, לא יכולתי להאמין איך התקינות הפוליטית מעוורת את עיני הפרשנים, עד שאפילו המומחים אינם מסוגלים לנתח את התוצאות כראוי. כולם ציינו שבקרב הצעירים ותושבי לונדון היה רוב לתומכי ההישארות, וכאילו הבריטים שבשוליים החליטו בשביל הבריטיים האמיתיים שבלונדון, והמבוגרים החליטו על עתידם של הצעירים, בלי שהם עצמם יצטרכו לשאת באחריות להחלטתם.

נאלצתי לתור בעצמי אחר מקורות מידע שונים באינטרנט, ומצאתי שכבר בשנת 2012 התברר שהבריטים הלבנים הפכו למיעוט בלונדון, ושיעורם עומד על 44.9 אחוזים מתושבי העיר. מאז עוד הצטרפו ללונדון מאות אלפים של מהגרים. מצאתי ששיעור המוסלמים בבריטניה כולה מתקרב לחמישה אחוזים, ומצאתי שאחוז הצעירים בקרב המוסלמים גבוה בהרבה מאשר בקרב הבריטים, כך שבקרב הצעירים שיעורם של המוסלמים כעשרה אחוזים, ואילו בקרב המבוגרים הם מונים אחוזים בודדים.

על סמך העובדות הללו ניתן להעריך שגם בלונדון רוב הבריטים הצביעו בעד פרישה מהאיחוד, אלא שהמוסלמים ומהגרים אחרים, מסיבות ברורות, הצביעו בעד ההישארות. אבל התקינות הפוליטית מטמטמת את דעת הפרשנים והמנהיגים, וכך מדברים על שלל סיבות שונות מלבד הבעיה העיקרית – היחס של האיחוד האירופאי למהגרים המוסלמים.

גם אנחנו סובלים מאוד מיחסו של האיחוד האירופי, שאינו מכיר בזכותנו הלאומית על ארצנו, כמו שאינו מכיר גם בזכותם של עמי אירופה לשמור על צביונם. למי שהדבר מנחם אותו, אפשר להעריך שהראשונים לסבול ממדיניות זו הם אזרחי האיחוד האירופי.

המתנחלים – חיל החלוץ במאבק למוסר וצדק

ישאל הקורא: ומה אני יכול לעשות אל מול כל זה? להתחזק בלימוד תורת אמת, ביישוב הארץ, בעלייה להר הבית בטהרה כהלכה, ובעת הבחירות לבחור בנציגים נאמנים שיוכלו לקדם את העמדות הראויות.

לימוד תורת אמת הוא לימוד שמכוון לתיקון העולם, להגשמת ערכי הצדק והאמת לכלל ולפרט, לישראל ולעמים.

ביישוב הארץ אנו מגשימים את ערכי התורה בפועל. שכן כל הרעיונות היפים שבתורה אינם נחשבים כל עוד אין יהודים שמוכנים להגשימם במסירות נפש. אל מול השקר, האלימות, הטרור ושנאת ישראל, עומדים המתנחלים סביב הר הבית וביהודה ובשומרון, ובעצם קיומם מצהירים קבל העולם שיש עוד אנשי אמת ואמונה, שאינם נכנעים לטרור, לשנאה ולחרמות. שונאיהם מעלילים עליהם את כל העלילות שבעולם, והם נשארים נאמנים לאמונתם וערכיהם, פועלים ומצליחים. אינם מוותרים על הזכות, המצווה והחובה ליישב את הארץ שהנחיל ה' לאבותיהם ולהם, ומנגד אינם רוצים ברעתו של שום ערבי או מוסלמי שמוכן לנהוג בהגינות.

כאשר עם ישראל על ידי לומדי התורה והמתנחלים מצליח לעמוד נגד כל הלחצים ומצליח להרחיב את ההתיישבות ביהודה ושומרון, הוא מעניק לכל הכוחות החיוביים שבעולם אמונה וכוח שלא להיכנע לטרור ולאלימות, ולהיות מוכנים להילחם על הצדק והאמונה. ככל שנתחזק במעשה ההתיישבות והכרת ערכו, כך נועיל לתיקון העולם כולו להילחם ברשעים ולהשתית את חיי החברה והעמים על צדק, מוסר ושלום.

ד"ר ארווינג מוסקוביץ' ז"ל

טור זה מוקדש לעילוי נשמתו של הנדיב הרופא ד"ר ארווין מוסקוביץ', שהיה מהאנשים המיוחדים שזכו לאבחן באופן מדויק את תחלואי החברה המערבית, והבין שהתרופה לתחלואים הללו תבוא מן המקומות הקדושים ביותר, מההתיישבות היהודית סביב הר הבית ומבתי המדרש של תורת ארץ ישראל.הרב אליעזר מלמד

כולם כהנים ולוויים

את הפרשות על המשכן ועל הכהנים והלויים יש ליישם בכל תחומי החיים • כל אדם בעבודתו צריך להיות ככהן, ולהיזהר מכל דבר שעשוי להפריע לעבודתו • בעלי תפקידים בכירים וחשובים, כגון ברפואה או בצבא, צריכים להיות ככהן הגדול הנרתם למען הכלל על חשבון המשפחה • כולנו, בבית הכנסת, בעבודה או במשפחה, שלושת בני לוי • לפעמים נושאים את תכני הקודש עצמם כמו הקהתים, לפעמים מתעלים למה שמעבר כמו הגרשונים, לפעמים נשארים כמו המררים בעבודה השחורה – שהיא גם יסודית והכרחית

עבודת המשכן – בניין אב לעבודתנו בתיקון העולם

במשך פרשות רבות התורה מאריכה בתיאור המשכן וכליו ובעבודת הכהנים והלוויים, מפני שהמקדש הוא תמצית הכול, וממנו צריכים ללמוד בבניין אב כיצד לעסוק ביישובו של העולם ותיקונו. דבר זה אפשר ללמוד מהלכות שבת: נצטווינו שלא לעשות כל מלאכה, אולם מהי מלאכה שאסור לעשותה בשבת? למדנו מהתורה שכל ל"ט המלאכות שהוצרכו ישראל לעשות כדי להקים את המשכן הן מלאכות חשובות, ואסור לעשותן בשבת, ומלאכות שלא היה בהן צורך להקמת המשכן אין בהן חשיבות, ולכן אין איסור לעשותן בשבת. הרעיון העולה מלימוד זה הוא שכל מלאכתנו בששת ימי המעשה נועדה להמשיך את רעיון המשכן לכל העולם, עד שכל העולם יהיה משכן לשכינה, לערכים האלוקיים, לערכי האמת והחסד, הצדקה והרחמים. שבכל מקום שבו יעשה האדם את מלאכתו לשם שמיים, ביושר ובחסד, כדי להוסיף טובה וברכה בעולם, תשרה השכינה.

המשכת קדושת המקדש לכל העבודות

בכל חברה, מפעל, משפחה וקהילה נמצאים שלושת סוגי האנשים הללו. אנשי קהת מגדירים את התוכן, אנשי גרשון את השאיפה אל מה שמעבר למצוי, ואנשי מררי נושאים על כתפיהם את עול המערכת עצמה, ובלעדיהם המערכת תקרוס

כיוצא בזה למדנו מכך שהתורה הזכירה באמצע מצוות המועדים את מצוות לקט שכחה ופאה (ויקרא כג, כב), ש"כל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלים עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו" (תורת כהנים יג, יב). הרי שאדם שעובד בשדהו בחריצות וביושר – ממשיך את קדושת המקדש לשדה שלו, ובעת שהוא משאיר לעניים לקט שכחה ופאה, הוא כביכול מקים באמצע שדהו מזבח ומעלה עליו קרבנות לה'.

כך למשל גם מי שעובד בבנק, אם הוא נוהג ביושר ובחריצות, כדי לתרום את חלקו לפיתוח הכלכלה ויישובו של עולם, הרי הוא ממשיך את קדושת המקדש לבנק. וכשהוא יוצא מגדרו וטורח יותר ממה שהוא חייב כדי להיטיב לאנשים בעצה נכונה, כביכול הוא מקים שם מזבח ומקריב עליו קרבן לה'.

כל עבודה – כעבודת הכהנים

כשם שהכהנים צריכים לקדש עצמם לעבודת המקדש ולהיזהר מדברים שעלולים להסיח את דעתם מעבודתם, כך כל אדם צריך למצוא ערך מוסרי בעבודתו, וככהן יטהר ויקדש עצמו לקראתה. אם הוא מורה או רופא, ידאג לישון היטב, כדי שיוכל למלא את ייעודו כראוי. אם הוא מהנדס, לא ישקוט על שמריו, אלא ירחיב את ידיעותיו ויכוון דעתו כדי שיוכל להוסיף טובה וברכה בעבודתו. וכן בכל העבודות.

מסירות של כהנים גדולים

יש יחידי סגולה שהם ככהנים גדולים, כמו רופא בעל יכולות נדירות להצלת חיים, שעליו לקדש עצמו ככהן גדול הנכנס לקודש הקודשים, וממקדש עבודתו לא יצא, אפילו לצורך קרוביו. וגם אם באמצע חופת בנו יוזעק פתאום אל בית החולים, ייפרד בחופזה מבנו, מאשתו ומאורחיו, והם ידעו לאן הוא הולך וילוו אותו בתפילה שיצליח למלא את שליחותו, להציל את החולה המפרפר עכשיו בין חיים למוות.

גם מפקד ביחידת עילית צריך להיות נכון תמיד לכל קריאה, ואם בעת שילווה את אשתו ללידת בנם ייקרא פתאום לעזרת ישראל מיד צר, ייפרד ממנה לשלום. וכשם שכל ישראל היו מתפללים על הכהן הגדול שיצא לשלום מקודש הקודשים, כך אשתו תתפלל בעת לידתה על בעלה, שישוב מהקרב לשלום לראות את בנם.

קהת – נושאי הערכים המקודשים

דגם של אוהל מועד במשכן. יוצר - דניאל ונטורה [GFDL או  CC-BY-SA-3.0]
דגם של אוהל מועד במשכן.
יוצר – דניאל ונטורה [GFDL או CC-BY-SA-3.0]
כיוצא בזה יש ללמוד מסדר נשיאת המשכן על ידי שלוש משפחות שבט הלוי – גרשון, קהת ומררי, שהוא בניין אב (מודל) לכל עבודתנו בעולם.

בני קהת זכו לשאת את הכלים המקודשים שהיו במשכן, שביטאו את מכלול הרעיונות החשובים: הארון שבקודש הקודשים – התורה, השולחן – הפרנסה שמקורה בקודש, המנורה – החוכמות השונות שמקורן בקודש, המזבח הפנימי – התפילה והכיסופים לה', המזבח החיצוני – מסירות הנפש של ישראל על אמונתם בה'.

בכל מערכת יש שזוכים לעסוק בדבר המרכזי ויש שמסייעים להם. בני קהת זכו לעסוק בדבר המרכזי: לשאת את כלי הקודש שבטאו את כל הערכים המקודשים. אכן ממשפחת קהת יצאו משה רבנו ואהרן הכהן, שכל הכהנים מזרעו.

גרשון – נושאי המעטפת, אור מקיף

בני גרשון נשאו את המעטפת של המשכן, יריעות המשכן, האוהל, המכסה וקלעי החצר. חשיבות רבה ישנה למעטפת, שכל הכלים שמבטאים תכנים מסוימים, מקבלים את ההשראה שלהם ממה שמקיף אותם.
במילים אחרות: כלי המשכן רומזים ל'אור הפנימי', והיריעות רומזות ל'אור המקיף'. כדי להבין את העניין צריך לבאר שההארה שה' מאיר אלינו מתחלקת לשניים: אור פנימי ואור מקיף. האור הפנימי הוא החלק המובן שאותו אנחנו מסוגלים לקלוט במחשבה וברגש, והוא שמדריך בפועל את חיינו; ואילו החלק שמעבר ליכולת הקליטה שלנו נעשה אור מקיף, שאף שאיננו מסוגלים להכיל אותו, הוא מקיף אותנו ומעניק לנו השראה בעלת השפעה מכרעת על חיינו.

אחד התפקידים של הלויים היה לשיר ולנגן בעת הקרבת הקרבנות. השירה מבטאת כיסופים למה שמעבר למה שאנו קולטים. קהת עוסקים במה שמובן, ואילו בני גרשון מבטאים את הכיסופים למה שמעבר למובן. גם שמם גרשון, מלשון גר, רומז לאדם שחי כגר זר בארץ, מפני שנשמתו נכספת לקרבת אלוקים ואור עליון. כיסופים אלה באים לידי ביטוי בשירה מלאת געגועים לגן עדן.

מררי – המשא הכבד והמפרך

לבני מררי נותרה העבודה הקשה, לשאת את המשא הכבד ביותר, את קרשי המשכן ואדניהם, עמודי החצר ואדניהם, בכל הדרכים הקשות והמפרכות של המדבר.

חייהם של בני מררי היו נראים מרים, עבודתם קשה, מפרכת ואינה מתגמלת. הכלים החשובים שרמזו לאור הפנימי היו בידי משפחת קהת; היריעות היפות, שרמזו לאור המקיף, היו בידי משפחת גרשון; ואילו להם נותר לשאת את הקרשים הכבדים, שאותם כמעט לא ראו, שכן היריעות הסתירו את הקרשים מכל העומדים מחוץ למשכן. רק מעט הכהנים שנכנסו לתוך המשכן כדי לעשות את עבודתם בכלים שנשאו בני קהת, יכלו לראות את הקרשים שבני מררי נשאו בזעת אפם.

אולם הקרשים העמידו את המשכן, עליהם הכול עומד.

בני מררי מייצגים את כל האנשים שנראים לכאורה פשוטים, אבל עליהם העולם עומד. הם מוכנים לעשות את העבודה הקשה והשחורה, לעמוד כנגד כל המקטרגים. את התהילה יקטפו אחרים, אבל בלעדיהם לא היה דבר. עליהם נאמר: "כי מרעים יכרתון וקווי ה' המה יירשו ארץ… וענווים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום" (תהלים לז, ט יא).

שלושה סוגים של יהודים בבית הכנסת

הקהתים זוכים להתפלל בריכוז מלא, תוך שימת לב לכל מילה, הם גם מתווים את הדרך בפסיקת ההלכות. הגרשונים זוכים לכוון בתפילה בהתרגשות רבה, הם שרים בכיסופים ודבקות, ומהם בעלי המחשבה והחסידות. ובני מררי מתקשים להתרכז במילות התפילה, גם השירה לא מרגשת אותם כל כך, ואף על פי כן הם באים ומתייצבים יום יום לתפילה, אומרים את כל מה שצריך. לפעמים זה קשה להם מאוד, מחשבתם נודדת והם לא מצליחים להתרכז, אבל הם מקיימים את חובתם ואומרים את כל מילות התפילה בנאמנות. עליהם העולם עומד.

כשצריך לשלם מיסים – ישלמו, כשצריך לנקות את בית הכנסת – ינקו, כשצריך להחזיר סידורים ולסדר את הספסלים – יתנדבו, כשצריך יכינו תה ללומדים בלילה, כשצריך לקום מוקדם כדי לפתוח את בית הכנסת – יקומו. הם נראים למטה קטנים, אבל למעלה הם גדולים (פסחים נ, א). שם יודעים את מעלתם, שעליהם העולם עומד. הם מבטאים את האמונה ששורשה מעבר להבנות העמוקות של בני קהת, ולהרגשות הנאצלות של בני גרשון.

בכל חברה, מפעל, משפחה וקהילה נמצאים שלושת סוגי האנשים הללו. אנשי קהת מגדירים את התוכן, אנשי גרשון את השאיפה אל מה שמעבר למצוי, ואנשי מררי נושאים על כתפיהם את עול המערכת עצמה, ובלעדיהם המערכת תקרוס.

בכל אדם קיימים שלושת החלקים

במידה מסוימת בכל אדם קיימים שלושת הצדדים הללו. פעמים שהוא מצליח להבין דברים בעלי משמעות ואז הוא מתענג בבחינת קהת; לפעמים הוא זוכה להתעלות במעוף דמיונו ואז הוא מוצף ברגשי אושר בבחינת גרשון; ורוב הזמן הוא צריך להיות מררי, לעשות את העבודה הקשה והמפרכת. הוא לא חש אז שמחה, אבל לטווח ארוך, דווקא מהעבודה הקשה והשחורה האדם זוכה לסיפוק המרבי, לשמחה הגדולה.

ולעתים כבר לא נותר לאדם עוד כוח להיות מררי, גבו נעשה שחוח מזקנה, והוא מתחיל לאבד גובה. אם לא יתעשת, יתמוטט ויגיע זמנו ללכת לבית עולמו. בלא עמודים גם המשכן החשוב והמקודש ביותר קורס.

שלושה צדדים בטיפול בילדים

לכל אם שמטפלת בילדיה יש בוודאי רגעים של הבנה עמוקה עם ילדיה, בבחינת קהת, ויש גם רגעים של רגש קסום, בבחינת גרשון. אבל רוב הזמן הטיפול הוא שגרתי ותובעני, בלא הבנה או הרגשה מיוחדת, בבחינת מררי. בלעדי טיפול זה הילדים יגדלו פרא, וכל התובנות וההרגשות של הוריהם לא יועילו, הם ישנאו את הוריהם ואת עצמם. הטיפול המסור של אם שמטפלת בילדיה ומגדלת אותם להיות אנשים טובים מבטא את אהבתה האין סופית אליהם. אותו הילדים זוכרים לעד, אליו הם מתרפקים ברגעים הקשים של חייהם, גם בהיותם זקנים. ממנו הם שואבים כוח ואמונה.

יום השואה ומצוות פרו ורבו

יום השואה נקבע לחודש ניסן, שאין נוהגים בו צער רב • אבל אפשר להדגיש בו את עניין החיים, ובפרט לחזק את מצוות הילודה • כמות היהודים עדיין רחוקה מזו שהייתה לפני השואה, בגלל ילודה נמוכה והתבוללות בחו"ל • התפיסה הרווחת באקדמיה ובתרבות החילונית מבכרת את זכויות הפרט על פני ערכי המשפחה והילודה • בימי העומר יש להימנע משמחות גדולות, אך אפשר לשמוע שירים רגועים במכשירים אלקטרוניים, ומי שמנהגו אינו מורה אחרת – רשאי להקל בגילוח לשבת

כידוע, יום השואה והגבורה נקבע בכ"ז בניסן שלא על דעת חכמים, שכן חודש ניסן שבו נגאלנו ממצרים אינו מתאים לימי צער (שו"ע או"ח תכט, ב), ולכן אין אומרים בו תחנונים ואין אומרים בו הספדים, ורבים נוהגים שלא לפקוד בו קברים. אמנם לאחר פסח נוהגים מקצת מנהגי אבלות שבספירה, על תלמידי רבי עקיבא, אבל אין מדובר על ימי צער או אבל ממש.

לפיכך, כל זמן שלא נקבע יום אחר, הימים הנכונים לזיכרון השואה הם הצומות שנקבעו על החורבן, ובראשם תשעה באב, שכל הצרות שפקדו את ישראל מאז ועד עתה שורשם בחורבן המקדש וגלות ישראל. הרבנות הראשית קבעה את צום עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי על הרוגי השואה שלא נודע זמן פטירתם.

יום השואה כיום עידוד למצוות פרו ורבו

אנחנו שומעים מניצולים רבים, שבכל נכד ונכדה שנולדים להם, הם מנצחים את הנאצים הארורים. הרשעים שונאי ישראל האמינו במוות, ואנחנו מאמינים בחיים ומוסיפים ברכה.

אולם אפשר למנף את יום השואה שבחודש ניסן לכיוון חיובי, כשהדגש על החיים שציוו לנו הקדושים, בבחינת "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך: בדמייך חיי! בדמייך חיי!" (יחזקאל טז, ו). יום שבו מעלים על נס את מצוות פרו ורבו.

מן הסתם זו הייתה משאלתם של ששת המיליונים הקדושים, שכל יהודי שנשאר ימשיך בדרך, יעשה הכול כדי להינשא ולהעמיד צאצאים ולהמשיך את המורשת. לקיים את הפסוק: "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

וכך אנחנו שומעים מניצולים רבים, שבכל נכד ונכדה שנולדים להם, הם מנצחים את הנאצים הארורים. הרשעים שונאי ישראל האמינו במוות, ואנחנו מאמינים בחיים ומוסיפים ברכה.

המספרים העצובים

עדיין לא התאוששנו. לפני השואה מנה העם היהודי 18 מיליון נפש, בשואה נרצחו שישה מיליון. כיום, כשבעים שנה לאחר השואה, מספר האנשים הידועים כיהודים הוא כ 13 מיליון בלבד. במשך השנים הללו מספר האנשים בעולם עלה פי שלושה, ואנחנו עדיין פצועים בגופנו ובנפשנו. בעקבות הילודה הנמוכה וההתבוללות הקשה – מספר היהודים בכל הקהילות היהודיות בחוץ לארץ מצטמצם.

רק כאן בארץ ישראל אנחנו מתרבים. לעומת ארצות המערב, הגידול שלנו מופלא. בכל הארצות המפותחות כלכלית ומדעית מספר הילדים מועט ומספר האנשים פוחת. רק כאן ישנו גידול דמוגרפי, בזכות הקשר העמוק יחסית למורשת ישראל, וממילא לערכי המשפחה שמושרשים כל כך במסורת היהודית. אבל אין בכך כדי להשלים את האובדן הנורא בשואה.

כדי להעצים את התהליך המבורך שכבר קיים בארץ, עלינו לעסוק יותר בערכי המשפחה ובמצוות פרו ורבו.

ההתנגשות בין התרבות החילונית לערכי המשפחה

שתי תנועות מתנגשות בחברה הישראלית: ערכי המשפחה שבמורשת ישראל אל מול התפיסה החילונית שבמערב. הקו הרווח באקדמיה ובתרבות החילונית הוא שהחופש הוא הערך החשוב ביותר. משפחה לעומת זאת היא דבר מחייב, מגביל וחונק. אמנם ישנה שאיפה טבעית להקים משפחה, אבל היא עומדת בהתנגשות עם התפיסה התרבותית החילונית.

בעקבות זאת, גם מערכת החינוך עוסקת רבות בזכויות הפרט, בסובלנות, בדמוקרטיה. אלו ערכים חשובים, אבל כפי שהם מוצגים בתפיסה החילונית, הם מתנגשים בערכי המשפחה. כך יוצא שכמעט אין עוסקים באופן מסודר ושיטתי בערכי המשפחה.

בתרבות החילונית ההצלחה נמדדת לפי ההישגים המקצועיים והכלכליים. גם כאשר מעריכים הישגים מוסריים, אזי מדובר על ערכים שקשורים לזכויות הפרט, לכן מעלים על נס את מי שפתר בעיות, דאג לחולים, לחלשים, לאחרים ולאויבים. אלו ערכים חשובים, אבל אסור שיבואו על חשבון ערכים כללים של בנייה וחיים. כך אנחנו מוצאים שככל שאדם יותר חילוני, כך הסיכוי שיהיה נשוי ויוליד ילדים – פוחת.

לכן חשוב ללמוד ולהעצים את ערכי המשפחה, שמביאים לידי ביטוי את ערך האהבה והנתינה ללא גבול. לעומת התפיסה החילונית שכבר לא מאמינה באהבת אמת, צריך לחנך ולהסביר שהחופש והנוחות אינם תכלית החיים. הם גם לא מביאים סיפוק אמיתי. הם רק מאפשרים לאדם לבחור, והבחירה צריכה להיות בדברים הטובים, בהקמת משפחה באהבה ובנאמנות, בהוספת חיים וברכה לעולם. גם העבודה המקצועית צריכה להיות מכוונת לא רק למען הישגים אישיים, אלא גם להוספת טובה ורווחה לעם ולעולם.

מוסדות החינוך

מוסדות החינוך, גם הדתיים, ברובם המוחלט לא עוסקים כראוי בערכי המשפחה, האהבה, הנאמנות ומצוות "פרו ורבו". לא מעלים על נס את ערכי המשפחה ברוכת הילדים, ואת הדרכים להתגבר על הקשיים שבדרך. נקווה שהתהליכים החיוביים שמתרחשים כיום במשרד החינוך יעצימו גם מגמה זו.

הסביבה התרבותית החילונית-פמיניסטית יוצרת אווירה שלא נעים לדבר על זה. אולם בכך המחנכים עושקים את התלמידים, מונעים מהם מידע וערכים שחיוניים כל כך לחייהם.

המציאות מוכיחה שמצבם הנפשי והגופני של אנשים נשואים טוב יותר, והם פחות סובלים מדיכאונות וממחלות. ראוי לכלול ידיעות אלו בחומר הלימודים בתיכונים. צריך לספר לצעירים, שרוב המבוגרים שלא זכו להקים משפחה גדולה, ברגעים של כנות מצטערים על שלא התאמצו להוליד עוד ילד אחד או שניים. מפני שכאשר מביטים על החיים במבט כולל, חכם ומקיף, יודעים שבדרך כלל המשפחה היא הייעוד החשוב ביותר.

מנהגי אבלות בספירת העומר

נוהגים ישראל לנהוג מקצת מנהגי אבלות בספירת העומר, זכר למיתתם של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה. לפיכך נוהגים שלא להסתפר, לא להתחתן ולא לקיים שמחות גדולות, מלבד שמחת השבתות והחגים.

המנהג הרווח בקרב יוצאי אשכנז בארץ לנהוג אבלות עד יום ל"ג בעומר בבוקר, ולמנהג יוצאי ספרד האבלות נמשכת עד יום ל"ד בעומר בבוקר. גם למנהג יוצאי ספרד, במשך כל ליל ויום ל"ג בעומר עצמו מותר לשיר, לנגן ולרקוד, לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי, אבל עדיין אסור להסתפר ולהתחתן עד בוקר יום ל"ד בבוקר.

תספורת

התספורת שאסורה בימי האבלות היא תספורת רגילה שיש בה צד של שמחה, אבל מותר לגזור את השפם אם הוא מפריע לאכילה. וכן מי ששיער ראשו המגודל גורם לו כאבי ראש, או שיש לו פצעים בראשו, רשאי להסתפר בימים אלו.

גם נשים בכלל האיסור, אבל מותר לאישה להסתפר לשם צניעות, כגון אישה ששערותיה יוצאות מכיסוי ראשה מותר לה לספרן. וכן כשיש צורך להסיר גנאי, מותר לנשים למרוט גבות ולהוריד שערות שבפנים.

גם את הקטנים אין לספר בימים אלו, ולצורך גדול, כדי למנוע מהם צער, מותר לספרם (פנה"ל זמנים ג, ו).

גילוח

יש אומרים שבכל הימים שאסור להסתפר אסור גם להתגלח, וכך נוהגים רוב בני הישיבות. ויש אומרים שרק תספורת אסורה, כי יש בה חגיגיות, אולם הגילוח בימינו הוא מעשה שגרתי, שנעשה כל יום או כל כמה ימים, ולא עליו חל המנהג שלא להסתפר.

למעשה ראוי לכל אדם להמשיך במנהג אביו. מי שאין לו מנהג, עדיף שיתגלח לקראת השבתות, וכן לקראת יום העצמאות. ואם ירצה יוכל להתגלח בכל יום, מפני שדעת המקילים מסתברת יותר (פנה"ל שם ג, ז).

שמחות של חול ושל מצווה

אין לקיים בימים אלו ערבי שירה בציבור או ריקודים, וכן אין לקיים הופעות של זמרים או תזמורות.

בשמחה של מצווה מותר לנגן כמקובל. לפיכך, במקום שהכול רגילים להזמין תזמורת למסיבת בר מצווה, אם מסיבת בר המצווה מתקיימת ממש ביום הגיע הנער למצוות – מותר להזמין תזמורת (פנה"ל שם ג, ט). אבל חתונה, אף שהיא שמחת מצווה, אין מקיימים, מפני ששמחת החתונה גדולה מאוד.

שמיעת מוזיקה ממכשיר חשמלי

יש אומרים שכשם שאין לשמוע נגנים חיים, כך אין לשמוע מוזיקה דרך מכשירים אלקטרוניים (אג"מ יו"ד ב, קלז; יחו"ד ו, לד). ויש סוברים שאין בכך איסור, מפני שבשמיעת מוזיקה רגילה, שאינה שמחה במיוחד, דרך מכשירים אלקטרוניים, אין חגיגיות כפי שיש בשמיעת נגנים חיים. ועוד שכיום הכול רגילים בזה, והשגרה ביטלה את החגיגיות והשמחה שבשמיעה.

למעשה נראה שמותר לשמוע שירים עצובים ורגילים, אבל שירים שמחים אין לשמוע כלל. גם שירים רגילים מותר לשמוע רק באוזניות או בתוך חדר, אבל בקול רם שנשמע גם מחוץ לחדר אסור, מפני שעוצמת הקול מגבירה את החגיגיות (פנה"ל שם ג, י).

קניית דברים שמברכים עליהם שהחיינו

מותר בימי ספירת העומר לקנות פרי חדש ולברך עליו "שהחיינו". וכן מותר לקנות בגד חדש או רהיט חדש ולברך עליו "שהחיינו", מפני שיש הבדל בין ימי בין המצרים שאין מברכים בהם "שהחיינו" לימי ספירת העומר שהאבלות שבהם פחותה. אמנם יש שהחמירו בזה לכתחילה, אולם למעשה בשעת הצורך אפשר להקל. הרוצה להדר ישתדל לחדש דברים כאלה ולברך עליהם "שהחיינו" בימי שמחה, כגון שבת, ראש חודש או יום העצמאות (פנה"ל ג, יא).

לאחר ל"ג בעומר

למנהג יוצאי ספרד, לאחר ל"ד בעומר אין שום מנהגי אבלות, ומותר אף לקיים שמחות גדולות וחתונות.

אולם למנהג רבים מיוצאי אשכנז, נוהגים שלא לקיים שמחות גדולות כמו הופעות זמר וריקודי עם עד ראש חודש סיוון. אבל חוג של מחול אירובי מותר לקיים מפני שעיקרו נועד להתעמלות.

גם לגבי נישואין יש שנמנעים עד ראש חודש סיוון, הואיל והחתונה היא שמחה גדולה מאוד. ויש נוהגים לקיים נישואין אחר ל"ג בעומר, הואיל והיא שמחה של מצווה שאין ראוי לדחותה.

ביעור יין שביעית בערב פסח

ערב פסח הוא הזמן האחרון לביעור יין שביעית, על ידי הפקר • מתי וכיצד אפשר להפקיר בפני אנשים שבוודאי לא ייקחו את היין, כך שיזכה בו בחזרה • קניית יין מאוצר בית דין לאחר הפסח • מחיר יין מאוצר בית דין צריך להיות נמוך • אין לקיים ביין שביעית את מנהג הטפת הטיפות מהכוס בליל הסדר, ובכל זאת ראוי להשתמש בו • מצווה במועד להקדיש חצי מהזמן ללימוד • מסחר מותר רק לאכילה ולצורכי המועד; חנויות רבות פתוחות בחול המועד באיסור

למשפחות רבות יש בקבוקי יין מאוצר בית דין. הכוונה ליין שגדל בשביעית ובית הדין היה אחראי על עשייתו מעת הבציר ועד חלוקתו לציבור. יין זה מקודש לשימושו ואסור במסחר, וחייב בביעור. חכמים קבעו (פסחים נג, א) שזמן ביעור הענבים והיין הוא בפסח, היינו בערב פסח. אמנם היה צריך לבער את היין כבר מראש חודש שבט, אבל ערב פסח הוא הזמן האחרון לביעור (פנה"ל שביעית ד, 13). נבאר מעט את דיני הביעור.

ביעור פירות שביעית

אין להטיף יין של שביעית בעת אמירת עשר המכות ודצ"ך עד"ש באח"ב. אף על פי כן, אין להימנע מחמת זאת מלהשתמש ביין של שביעית, מפני שמעלת שתייתו אינה פחות מקיום מנהג זה

כל פרי ופרי שגדל בשביעית מיועד לכול ונועד לאכילה ולא לסחורה, וכל אדם רשאי ליטול מהפירות כפי צורכי ביתו. אם בשעה שכלו שאריות הפרי מהשדות עדיין נותרו לו מאותם הפירות בביתו, עליו להשאיר לעצמו כמות שבני ביתו רגילים לאכול בשלוש סעודות, ומהנותר יחלק מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד ממכריו עד שיכלו הפירות, ובכך הוא מבער את הפירות כפי ייעודם המקורי (משנה שביעית ט, ח).

אם התעצל מלחלק את הפירות שבידו, יוציאם ויכריז ברבים שכל הרוצה ליטול מהם יבוא וייטול (תוספתא שביעית ח, ב). לכל הפחות יכריז זאת בפני שלושה, ושלא יהיה אחד מהם סמוך לשולחנו. אז רשאי כל אדם לקחת מהם כאוות נפשו, גם הרבה יותר ממזון שלוש סעודות, ובתנאי שינהג בהם קדושה כבפירות שביעית, שלא יפסידם ולא יסחר בהם. גם זה שהפקירם רשאי לזכות בהם ולהחזירם לביתו.

מי רשאי לזכות בפירות שהופקרו

כאשר בעל הפירות דחוק בממונו ונצרך לפירות, הציעו לו חכמים שיוציא את הפירות לרחוב ויפקיר אותם בפני שלושה מאוהביו, שלא יבואו לזכות בפירות אחר שהם יודעים שהוא רוצה בהם, וכך יוכל לחזור ולזכות בהם. מי שאין לו אוהבים, וחושש שאם יפקיר את הפירות בפני שלושה יקפצו הם ויזכו בפירות, יכול להוציא את הפירות לרחוב בשעה שאין שם עוברים ושבים, להכריז בקול שהפירות הפקר, ולפני שאנשים יספיקו לבוא לקחתם – יגביהם ויכניסם בחזרה לביתו (ירושלמי ט, ד).

כיצד לנהוג ביין של אוצר בית דין

אדם שלקח הרבה בקבוקי יין מאוצר בית דין, ושילם בעבור הטיפול בהם, גם אם אינו דחוק, רשאי לכתחילה להפקיר אותם בפני אוהביו ולזכות בהם מחדש ולהכניסם לביתו, שהואיל והתנדב להשתתף באוצר בית דין, ראוי שלא יפסיד את מה ששילם בעבור הטיפול ביין.

וכך עושים: מוציאים את בקבוקי היין מחוץ לבית, אומרים בפני שלושה ידידים שהבקבוקים הפקר, ואחר כך שוב מכניסים אותם לבית. מי שיש לו ארגזים של בקבוקי שביעית, ואין לו כוח להוציאם לרחוב, בשעת הדחק יוכל להשאירם בבית ולהודיע בפני שלושה ידידים שהוא מפקיר אותם, ואחר כך יתכוון לקנות אותם מחדש (פנה"ל שביעית ד, 12).

דין מי שלא ביער בזמן

מי שידע שצריך להפקיר את היין בערב פסח ועבר בזדון או ברשלנות ולא הפקיר – היין אסור עליו לעולם. אבל הוא יכול לתת אותו במתנה לחברו, ומיד חברו יקיים בו את הביעור על ידי הפקר, ואחר כך היין יהיה מותר לכל ישראל חוץ מלזה שעבר ולא ביער אותו בזמן.

אבל אם בעל היין שכח בשגגה להפקיר את היין בערב פסח, מותר לו להפקיר את היין מיד כשייזכר בכך, ואחר כך יוכל לקנות אותו בעצמו (פנה"ל שביעית ד, י, 11).

כאשר היין ברשות בית הדין אינו חייב בביעור

יין שהיה ברשות אוצר בית הדין בזמן הביעור, אינו חייב בביעור. הסיבה היא שמגמת הביעור שיוכלו כל ישראל ליהנות מהפירות, וכאשר היין ברשות בית הדין הרי הוא מיועד לכל ישראל, ומה שיחלקו ממנו אחר זמן זה כבר אינו חייב בביעור.

באוצר בית הדין שלנו בהר ברכה, כדי לפטור את לוקחי היין מחובת הביעור, קבענו שכל היין יישאר ברשות בית הדין עד ראש חודש אייר. וכך כתוב על הבקבוקים, כדי שידע כל מי שלוקח יין שאמנם מותר לו לשתות ממנו כאוות נפשו, אבל כל עוד היין קיים, מותר לבית הדין לבקש ממנו להחזיר את היין תמורת התשלום ששילם. למשל, היה אחד שקנה עשרה ארגזים והתברר שיש עוד אנשים שמעוניינים ביין, ומכיוון שהיין אזל שבועיים לאחר תחילת חלוקתו, אולי יבקשו ממנו להחזיר חלק מהארגזים כדי לחלקם לעוד אנשים.

בכל אופן, מכיוון שהיין עדיין שייך לבית הדין, אין צורך לבערו. אחרי פסח היין יעבור לרשות המקבלים, ואז כבר לא יצטרכו לבער אותו.

קניית יין אוצר בית דין מחנויות לאחר הפסח

שאלה: האם מותר לאחר הפסח לקנות בחנויות יין של אוצר בית דין?

תשובה: מותר לכתחילה אם המוכר אומר שהיין היה ברשות אוצר בית הדין בזמן הביעור, וכן מותר לכתחילה אם המוכר אומר שהיין היה ברשותו בזמן הביעור והוא הפקיר אותו בפני שלושה אוהביו כדין.

אם המוכר אינו יודע מה קרה עם היין בזמן הביעור, מותר בדיעבד לקנות אותו, ומיד לאחר מכן הקונה יפקיר אותו בפני שלושה, שכן למדנו שכל זמן שלא ביערו אותו בשוגג, מותר לבערו לאחר זמן הביעור.

צריך לציין שאין קונים יין של אוצר בית דין, כי פירות שביעית אסורים במקח וממכר, אלא רק משלמים בעבור הטיפול בעשייתו.

מחיר יין אוצר בית דין

אמנם צריך לעמוד על עניין רגיש: מחיר היין של אוצר בית הדין צריך להיות זול באופן משמעותי ממחיר יין רגיל, שכן מדובר ביין של הפקר שהתשלום הוא רק בעבור הטיפול בהכנתו, ואזי יש בו הידור של קדושת שביעית.

אבל אם מחירו שווה או יקר ממחיר יין רגיל, אין הידור בקנייתו, ויש חשש שעוברים עליו באיסור סחורה.

אגב, היין של אוצר בית הדין שלנו בהר ברכה הוא יין שעולה בדרך כלל 50 עד 100 שקלים, ובמסגרת אוצר בית דין הוא מחולק במחיר של 16 עד 18 שקלים. לכן חלוקת 30,000 בקבוקים הסתיימה בשבועיים.

יין שביעית לקידוש, הבדלה וארבע כוסות

מותר להשתמש ביין של שביעית לכל המצוות הטעונות כוס של ברכה כקידוש, ברית מילה, פדיון הבן ונישואין. אבל בהבדלה נכון שלא למלא את הכוס יותר מכפי מידתו, אף שבדרך כלל רבים נוהגים כן לסימן ברכה, מפני שיש בזה איבוד של יין שביעית (מרן הרב קוק). ולדעת הרב אליהו זצ"ל מותר, הואיל וכך רגילים להשתמש בו בכל השנים לצורך סימן ברכה. והרוצה לסמוך על כך רשאי.

אולם בליל הסדר, בכוס השנייה מארבע כוסות, הכול מסכימים שאין להטיף יין של שביעית בעת אמירת עשר המכות ודצ"ך עד"ש באח"ב, הואיל וההטפה מכוונת לאיבוד, כנגד המכות.

אף על פי כן, אין להימנע מחמת זאת מלהשתמש ביין של שביעית, מפני שמעלת שתייתו אינה פחותה מקיום מנהג זה שאין לו מקור חזק.

מצוות לימוד תורה בחג ובחול המועד

מצווה להרבות בלימוד תורה בשבתות ובחגים, וכפי שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). בכלל זה גם חול המועד, וזו הסיבה שאסור לעבוד בחול המועד, וכפי שכתב בספר החינוך: "כי לא לעסוק במלאכה נקבעו ימי חולו של מועד, כי אם לשמוח לפני השם, רוצה לומר להתקבץ במדרשות ולשמוע נועם אמרי ספר" (מצווה שכג).

המצווה היא לחלוק את היום "חציו לה' וחציו לכם", "חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש" (פסחים סח, ב; ביצה טו, ב). וכן נפסק להלכה (שו"ע תקכט, א).

וכן אמרו חכמים: "'אלה הם מועדיי' – בזמן שאתם עושים המצוות ומקדשין את המועדות באסיפת העם בבתי כנסיות בשביל לעסוק בתורה, אז אומר הקב"ה אלה הם מועדיי, ואם לאו, אומר הקב"ה: אלו אינם מועדיי אלא מועדיכם… 'חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח, נלאיתי נשוא' (ישעיה א, יד)… הרי שאם המועדים מכוונים להנאת הכרס ואיבוד זמן לבטלה, הרי שהם שנואים. אבל כאשר הם מיועדים לעבודת ה', ללימוד תורה ושמחת החג, הרי הם אהובים וחביבים" (של"ה מסכת סוכה נר מצווה ל"א על פי מדרש).

המצווה לנשים

המצווה ללמוד בחג היא גם לנשים, וכן נהגו נשים להשתתף בדרשות השבת והחג (ירושלמי סוטה פ"א ה"ד). אבל אין לנשים חיוב להקדיש חצי מהזמן לה', ומי שזוכה לעשות כן – תבוא עליה ברכה.

איסור מסחר במועד

מסחר אסור בחול המועד, אבל לצורך מאכלי המועד מותר לקנות ולמכור.

כעיקרון, גם דברים שאינם מוצרי מזון, למשל בגדים, נעליים, כלי מטבח, כלי חשמל, ספר ללימוד וכדומה, אם נוצר פתאום צורך ממשי באחד מהם, מותר לקנותם במועד. אמנם למעשה, היתר זה כמעט אינו יוצא לפועל, וממילא אלה שמבלים במועד בקניות בקניון מחללים את המועד, שמלבד החנות למזון אסור לקנות שם בחנויות שפתוחות באיסור, מחמת שני טעמים:

א) בדברים שאינם מוצרי מזון, ההיתר לקנות בחול המועד הוא רק למי שלא ידע לפני החג שיצטרך להם במועד, אבל אם ידע ולא קנה, אסור לו לקנות מפני שהוא מכוון מלאכתו למועד.

ב) אסור לקנות אצל מי שפותח את חנותו באיסור, כדי שלא לסייע בידי עוברי עבירה; ובפועל, כמעט כל החנויות שפתוחות בפרהסיא פתוחות באיסור. הרי שכל ההיתר הוא לקנות מחנות של גוי, או מיהודי שמשבית את חנותו במועד, ומוכר באופן פרטי ובצנעה למי שמבקש ממנו לצורכי המועד.

הכשרת המטבח

דפנות הכלים בולעות מטעם המאכלים, ולכן אין להשתמש בכלים בפסח מבלי להוציא מהם תחילה את טעם החמץ • הכלל המרכזי בהכשרת הכלים: כבולעו כך פולטו • מה להגעיל ומה דורש ליבון • אופן הכשרת המטבח לפסח: תנור, שיש, גז, מיקרוגל ועוד • עיקר הניקוי הוא במטבח, מכיוון ששם אפילו פירור חמץ הוא בעיה, ולכן את מרב המאמצים יש להקדיש לניקוי זה

כלל הכשרת כלים

יש שאינם עומדים על ההבדל היסודי הזה, ומדקדקים מאוד בניקוי הבית עד שמגיעים לפסח באפיסת כוחות; ויש שמגדילים לטעות, מדקדקים בניקוי הבית ומתרשלים בניקוי המטבח

למרות שדפנות הכלים נראות קשות ואטומות, הן בולעות משהו מהטעם של המאכל שמתבשל בהם. יש כלים שבולעים טעם רב, כדוגמת כלי חרס, ויש שבולעים מעט מאוד כדוגמת כלי מתכת. אולם נפסק להלכה שאין מתחשבים במידת הטעם שהכלים בלעו, אלא כל כלי שבישלו בו מאכל טרף, אין להשתמש בו למאכל כשר בלא שיכשירו אותו תחילה על ידי הפלטת הטעם המועט שנבלע בו. וכן הדין לגבי כלים שבישלו בהם מאכלי חמץ, שאין להשתמש בהם בפסח בלא שיכשירום לכך.

אמנם בדיעבד, בדרך כלל, אם בישלו בסירים שלא הוכשרו – המאכל כשר, ובתנאי שהדבר נעשה בטעות; אבל אם ידעו שהסיר חמץ – המאכל אסור. הרי שלמעשה, מי שרוצה להשתמש בסיר שבישלו בו מאכל חמץ, חייב להכשירו. וכן צריכים להכשיר את השיש והכיור, התנור והכיריים, לקראת פסח.

כבולעו כך פולטו

הכלל היסודי בדיני הכשרת הכלים הוא "כבולעו כך פולטו". באותו אופן שטעם האיסור נבלע בתוך הכלי, כך הוא ייפלט. ישנם שני אופני בליעה עיקריים: א) בליעה באוּר (באש), המצריכה הכשרה בליבון חמור. ב) בליעה בנוזלים רותחים, המצריכה הכשרה בהגעלה במים רותחים. גם בזה יש מדרגות: נוזלים בכלי ראשון שעל האש, בכלי ראשון שאינו על האש, עירוי מכלי ראשון, כלי שני. כבולעו כך פולטו.

עוד כלל: אם כלי בלע איסור בשתי דרגות שונות, כמו למשל כף שבלעה לעתים חמץ בכלי ראשון שעל האש ולעתים בכלי שני, מכשירים אותה כפי שימושה החמור, היינו במים רותחים שעל האש. אולם כשהדבר קשה או עלול לגרום נזק, הולכים כפי רוב השימוש, למשל מזלג שבדרך כלל משתמשים בו בנוזלים או בכלי שני, ולעתים נועצים אותו במאפה שבתוך התנור, ששם בליעתו היא באש – מכיוון שהליבון עלול להזיק למזלג, הולכים כפי עיקר הדין ומכשירים את המזלג כפי רוב שימושו במים רותחים.

ניקוי הבית

הבדל עצום ישנו בין ניקוי הבית לפסח ובין ניקוי המטבח. בניקוי הבית המטרה שלא יישאר פירור חמץ בגודל של כזית, כדי שלא נעבור עליו בשני איסורים: "בל ייראה" ו"בל יימצא". ואילו בניקוי המטבח וכליו המטרה שלא יישאר אפילו כלשהו חמץ, שמא יתערב במאכלי הפסח, וכידוע חמץ בפסח אסור אפילו בכלשהו. כאשר מדובר בכלים שמבשלים בהם, צריך שגם לא יישאר שום שמץ של טעם חמץ בלוע בכלים.

יש שאינם עומדים על ההבדל היסודי הזה, ומדקדקים מאוד בניקוי הבית עד שמגיעים לפסח באפיסת כוחות; ויש שמגדילים לטעות, מדקדקים בניקוי הבית ומתרשלים בניקוי המטבח.

הכשרת תנור אפייה

מנקים היטב את התנור ואחר כך מפעילים אותו על החום הגבוה ביותר למשך חצי שעה.

את התבניות קשה להכשיר, מפני שהכשרתן בליבון חמור שפוגם אותן, ולכן צריך לקנות תבניות חדשות לפסח.

מי שאין לו תבניות מתאימות לפסח יכול להשתמש בתבניות חד-פעמיות, ויכשיר עם התנור את הרשת, כדי להניח עליה את התבניות החד-פעמיות. לכתחילה טוב לפרוש נייר כסף דק על הרשת לחצוץ בינה לתבניות (הואיל ולא עשינו ליבון חמור לרשת).

תנורים חדשים שמנקים את עצמם בחום של כ 500 מעלות, אינם צריכים ניקוי לפני ההכשרה, מפני שניקוי בחום זה נחשב כליבון חמור, ודי בו כדי להכשיר את התנור לפסח. גם את התבניות של התנורים הללו אפשר להכשיר בחום כזה.

הכשרת הגז

בכל השנה רגילים להשתמש באותה החצובה לסירי בשר ולחלב, מפני שגם אם יגלוש מעט מתבשיל בשרי או חלבי על החצובה, האש ששולטת שם תשרוף ותפגום את מה שנשפך. אבל לקראת פסח, משום חומרת חמץ, נוהגים להכשיר את החצובה בליבון קל. במקום זאת אפשר לצפות בנייר כסף עבה את הברזלים שעליהם הסירים עומדים, כדי לחצוץ בין החצובה שהעמידו עליה תבשילי חמץ לסירי הפסח. בדיעבד, אם לא ליבנו את החצובה ובישלו עליה בפסח, המאכלים כשרים.

את שאר הברזלים שאינם נוגעים בסירים, וכן את משטח האמייל שמתחת לחצובה ואת ראשי הגז, צריך לנקות היטב מכל שאריות האוכל, אבל מכיוון שכל החלקים הללו אינם באים במגע עם הסירים אין צריך ללבנם או לעוטפם בנייר כסף. ונוהגים להבעיר למשך כחצי שעה את כל הלהבות.

ראוי לציין שבכל השנה יש להחמיר שלא לאכול מאכלים שנפלו על האמייל שמתחת לחצובה, מפני שגולשים לשם תבשילים בשריים וחלביים, ועל ידי כך האמייל נטרף. אבל אם ניקו את האמייל היטב, ובמשך עשרים וארבע שעות לא גלש שם תבשיל בשרי וחלבי, יהיה מותר לאכול את מה שנפל עליו.

כיריים חשמליות וקרמיות

כיריים חשמליות: מנקים היטב, ומחממים על החום הגבוה למשך חצי שעה.

כיריים קרמיות, שנראות כזכוכית אטומה, שמניחים עליהן ישירות את הסירים: הכשרתן בניקוי וחימום על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה, כבולעו כך פולטו.

שיש וכיור

תחילה מנקים אותם היטב, ואחר כך מערים עליהם מים רותחים. נוח לבצע זאת על ידי קומקום. יש להשתדל שהכיור והשיש יהיו יבשים, מפני שאם יהיו רטובים, המים שעליהם יקררו מעט את המים הרותחים. לפיכך, טוב לערות תחילה על הכיור ואחר כך על דפנותיו, אחר כך על השיש במקומות הקרובים לכיור ואחריהם על הרחוקים, וכך המים יזרמו אל הכיור ולא אל המקומות שעדיין לא הוכשרו. אפשר לקיים הכשרה זו גם בקיטורית, שחום האדים היוצאים ממנה כמאה מעלות (ודינו כעירוי של מים רותחים מכלי ראשון).

אף שכך העיקר להלכה, רבים נוהגים להדר ובנוסף לעירוי מכניסים לכיור קערה מפלסטיק או שעוטפים את הכיור בנייר כסף עבה, וכן מכסים את השיש בשעוונית או בנייר כסף עבה (מפני שלעתים יש שם בליעה חמורה במדרגה של כלי ראשון, ואולי דין השיש והכיור ככלי חרס שאי אפשר להכשיר, כמבואר בפנה"ל פסח יא, א ב).

שיש רגיש, שלעולם אין מניחים עליו סיר רותח, אפשר להכשיר לכתחילה בניקוי ועירוי בלבד, וגם המהדרים אינם צריכים לכסותו בשעוונית או בנייר כסף.

שאר המטבח

פלטה של שבת: מנקים היטב, מחממים על החום הגבוה למשך שעתיים ומצפים בנייר כסף, כדי לחצוץ בינה ובין סירי הפסח.

מיקרוגל: נוהגים להכשיר בארבעה שלבים:
א) מנקים היטב משאריות אוכל;
ב) ממתינים עשרים וארבע שעות מאז חימום החמץ האחרון, כדי שהטעם הבלוע בו ייפגם;
ג) מכיוון שבליעת החמץ שבו נעשית על ידי האדים העולים מהמאכלים המתחממים במיקרוגל, הכשרתו על ידי הנחת צלוחית מים וחימומה למשך שלוש דקות.
ד) מכיוון שיש לחשוש שאולי גלש מאכל חמץ לצלחת המסתובבת, יש להניח דבר שיחצוץ בין הצלחת למאכלים שמחממים בפסח.

מדיח כלים: מנקים היטב את המסננת משיירי מאכל. מפעילים את המדיח עם המגשים על החום הגבוה בתוכנית הארוכה ביותר, וכבולעו כך פולטו, ממתינים עשרים וארבע שעות מניקוי החמץ האחרון ומותר להשתמש לכלי פסח. ואף שיש מהדרים ומחמירים העיקר להלכה כדעת המקילים.

שולחן האוכל: בעבר היו מניחים על השולחנות סירים רותחים, והיו מכשירים אותם בעירוי של מים רותחים. אולם השולחנות שלנו רגישים, ואין רגילים להניח עליהם סירים רותחים, ואם יערו עליהם מים רותחים יש חשש שיתקלקלו. לכן למעשה יש לנקותם היטב, אחר כך יש להדביק עליהם ניילון או נייר לכל משך הפסח, כדי ליצור חציצה קבועה בין השולחן לכלים ולמאכלים של פסח. על הנייר או הניילון יפרשו את המפה. וטוב להקפיד שלא להניח סירים רותחים ישירות על השולחן, אלא על צלחת הפוכה וכדומה (פניני הלכה פסח יא, ח).

מקרר: מכיוון ששימושו בצונן, החשש היחיד הוא שמא נשארו בו פירורי חמץ, לפיכך הכשרתו בניקוי. חריצים שקשה לנקות, ויש חשש שאולי תקועים בהם פירורי חמץ, שופכים אליהם מעט מי סבון או חומר אחר שיפגום את הפירורים מהיות ראויים למאכל כלב.

ארונות מטבח: כשהיו מדפי הארונות מעץ טבעי, פעמים רבות היו בהם סדקים והיה קשה לנקותם באופן מוחלט מחמץ שנדבק בהם, לכן היו רגילים לצפותם בנייר. אבל במדפים חלקים כשלנו, אין חשש שנשאר חמץ, ולכן די לנקותם היטב, ואין צורך לכסותם בנייר.

מיחם חשמלי או מיחם שבת (שמניחים על פלטה) – מכשירים בהגעלה. ממלאים אותו במים ומרתיחים אותם, ושופכים את המים כדרך שרגילים להוציא מהמיחם את המים. וטוב לנקותו תחילה מהאבן המצטברת בו. כאשר נוהגים להניח על מכסה המיחם חלות כדי לחממן לקראת סעודת שבת, יש להגעיל את הדוד והמכסה.

טוסטר שבא במגע ישיר עם המאכלים שמניחים בו, אי אפשר להכשיר, הואיל ובליעתו באור, וכדי להכשירו צריך ליבון חמור שיזיק לו. ואם הוא תנור קטן, מכשירים אותו כדרך שמכשירים תנור אפייה, ולוקחים לפסח תבניות חד-פעמיות.

כלים שונים

גביעי כסף: לכתחילה מגעילים אותם, מפני שלעתים נופלים בהם פירורים עם היין או משקה חריף אחר, ואזי לדעת כמה פוסקים הטעמים נבלעים בהם בשמונה עשרה דקות.

בקבוק פלסטיק של תינוק: טוב להחליפו, ובשעת הצורך אפשר לנקותו ולהגעילו.

תרמוס: מנקים היטב ומגעילים ברותחים. כאשר קשה להגעילו אפשר להסתפק בעירוי מים רותחים לתוכו ועל פיו.

שיניים תותבות, פלטה וקוביות

מנקים אותן היטב לפני זמן איסור חמץ, ואין צורך להגעילן, מפני שאין רגילים להכניס לפה מאכלים ומשקים רותחים. וכשם שאוכלים בהן מאכלי בשר וחלב על סמך ניקוי בלבד, כך אפשר לאכול בהן בפסח.

דין הקוביות שמודבקות על השיניים למשך כמה חודשים כדין השיניים עצמן, וכשם שמנקים את השיניים היטב לקראת פסח, כך מנקים בעזרת מברשת סביב הקוביות.

יסוד החירות ביציאת מצרים

 

מתוך רביבים 689 – תרופות בפסח ובשבת

יסוד החירות ביציאת מצרים

אין בעול התורה והמצוות סגירת אפשרויות, אלא פתיחת אפשרויות בחירה רבות לאין שיעור, מפני שהטוב האלוקי מתגלה באין ספור גוונים, ועל האדם לבחור באילו תחומים ישקיע את כוחותיו

פעמים רבות אנו מוצאים שערכי הדת מתנגשים בערך החירות, עד שלרבים נדמה שערך החירות זר ליהדות. אולם האמת היא שערך החירות הוא יסוד התורה, עד שאפשר לומר שמגמתם העיקרית של ישראל והתורה לגלות את ערך החירות, וכל עניין יציאת מצרים, וחג הפסח – זמן חירותנו, הוא לגלות את ערך החירות. כל שמחת החג, מצוותיו ואמירת ההלל הן על היציאה מעבדות לחירות, שמצד מסוים היא יותר חשובה מיציאה ממוות לחיים (מגילה יד, א).

כל כך חשוב ערך החירות, עד שכדי שנזכה להבין אותו כראוי, עם ישראל הוצרך לצמוח מתוך השעבוד הנורא במצרים שנקראת בתורה "בית עבדים". זאת כדי שנלמד להכיר באופן מוחשי את הסבל, הכאב והשפלות שבעבדות, ומתוך כך נוכל למלא את הייעוד האלוקי, הגדול והנורא, לגאול את העולם משעבודו ולתקנו בחסד ואמת.

אמרו חכמים שלפני שהתחיל הקב"ה להכות את המצרים, אמר למשה לצוות את ישראל על מצוות שילוח עבדים. המטרה הייתה שעוד לפני שישתחררו ממצרים, יקבלו על עצמם שכאשר יהיו הם עצמם בני חורין ויהיו להם עבדים, לא יתעמרו בהם, ואחר שש שנים ישלחום לחופשי ויעניקו להם מתנות בנדיבות (ירושלמי ראש השנה ג, ה).

חג החירות

אכן דבר מופלא אירע ביציאת מצרים, שכל העמים שבעולם, בשעה שהם מצליחים לגבור על משעבדיהם, מתגאים והופכים את עצמם למשעבדים לאדוניהם לשעבר. ואילו ישראל, גם לאחר שהמצרים הוכו לגמרי, לא ניסו לגבור עליהם ולשעבדם אלא רק לצאת לחירות. זו הפעם הראשונה שהרעיון המוסרי של חירות האדם נתגלה בעולם.

על שם זה נקרא חג הפסח חג החירות, כפי שתיקנו חכמים לומר בנוסח התפילה – "זמן חירותנו". לא בכדי הוא הראשון לרגלים, שבו הונח היסוד לחירותו של האדם, וממילא לאחריותו המוסרית על כל מעשה שהוא עושה כיחיד וכחלק מחברה.

אולי לכן גם היו מונים את שנות המלכים מחודש ניסן, כדי שרעיון החירות יהיה בתשתית מלכות ישראל, וידעו המלכים שהם שליחי ציבור כדי להביא טובה ורווחה לבני עמם, ולא ישתמשו בכוחם כדי לשעבד את בני עמם ולהשתרר עליהם.

התורה והחירות

וכן אמרו חכמים: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, שנאמר: 'והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות' (שמות לב, טז) – אל תקרי חרות אלא חירות" (אבות ו, ב).

אמנם עלינו לעמוד על ההבדל העצום שבין חופש לחירות. חופש מעול רחוק מחירות, מפני שכאשר יש לאדם חופש, הוא עלול להשתעבד ליצריו ולמנהיגים כריזמטיים שיוליכוהו שולל. בלא התורה ומצוותיה אין לאדם סיכוי לבחור בגדלות, בחירה שתבטא את צלם אלוקים שבו. החירות שבתורה ומצוותיה מכוונת את האדם לבחור במה שמעבר לכל אפשרויות הבחירה העומדות לפני האדם הרגיל, להתקשר אל אלוקים, אל היסוד המוחלט שממנו נובעים כל האמת והטוב המוגבל והזמני.

אין בקבלת עול תורה ומצוות בריחה מהעולם אלא להפך, מציאת המשמעות האמיתית של כל מה שיש בעולם. אין בעול זה סגירת אפשרויות, אלא פתיחת אפשרויות בחירה רבות לאין שיעור, מפני שהטוב האלוקי מתגלה באין ספור התנוצצויות וגוונים, ועל האדם לבחור באילו תחומים ישקיע את כוחותיו לתיקון עולם במלכות שדי.

המוסדות הדתיים והחירות

אמנם כאשר המוסדות הדתיים אינם מאפשרים יוזמות ודיונים לצורך תיקון החברה והעולם במסגרת ההלכה לפי כלליה, ובשם המנהג והמסורת בולמים כל דיון, התחושה היא שהדת חונקת ומתנגדת לחירות. המסגרת נועדה לתת כלים לבטא את הערכים באופן יותר מדויק ומלא, אבל לא כדי לחסום יוזמות חדשות.

על כן, יחד עם החשיבות העצומה של שמירת המוסדות והמסורות, חובה עלינו לשקוד על מתן מקום מכובד לערך החירות והבחירה, ולעודד את היוזמה והיצירתיות.

כאשר נזכה לגלות איך דווקא בתוך המסגרת הדתית החירות בוקעת באופן העמוק והמקורי והמחדש ביותר, ומצליחה לגאול בפועל את האדם משעבודיו ומיצריו וממצוקותיו, נזכה לגאולה שלמה.

מתוך רביבים 689 – תרופות בפסח ובשבת

עצות טובות לחתונות – מתוך רביבים 688

מתוך רביבים 688 -מצה עשירה, מצה שרויה

עוד בעניין שמחת החתונה: עצות למניעת הרחקת מבוגרים מהמעגל, ולשמירה על שיחה נעימה בלי מוזיקת רקע

עצה טובה לחתונות

במנה העיקרית כולנו היינו טרודים ושמחים, ואף שבתת ההכרה הרגשנו רעש מפריע, לא עלה בדעתנו שזו מנגינת הרקע שגורמת לכולם לצעוק

בעקבות הטור על שמחת החתונה שפורסם לפני שלושה שבועות, קיבלתי תגובה ובה עוד עצה טובה:

"בטור על החתונה הרב עסק בריקודי הצעירות בחתונה, שכאשר הם פרועים מדי הם לא מאפשרים למבוגרות להשתלב אף הן בריקודים. גם היום, בלי להיות מבוגרת מדי (30), אני רואה את הבעיה הזאת בחתונות שבהן אני קרובה לכלה ורוצה לרקוד איתה ולשמוח בשמחתה, אך נזרקת שוב ושוב ממעגל הרוקדות.

"גם ככלה דאגתי שמא כך יקרה בחתונתי, ולכן הטלתי על שבע החברות הקרובות אליי יותר אחריות. ביקשתי מהן להשגיח שכל מי שרוצה לרקוד תוכל להיכנס למעגל. מכיוון שזה היה תפקידן, הן שמרו עליו ברצינות גמורה. וכך, לאורך כל החתונה (כפי שאפשר לראות בתמונות) היו ריקודים שמחים, ומצעירה ועד מבוגרת ביותר יכלו להשתתף במעגלים. זו עצה טובה לכלה שרוצה לאפשר לכל הנשים המשתתפות בחתונה לרקוד, בלי לדאוג על כך במשך החתונה".

השקטת התזמורת במשך הסעודה

באותו טור כתבתי עצה חשובה, להשקיט את התזמורת בעת הסעודה, שכן יש ערך רב למפגש הנעים שבין המשתתפים. שכן אמרו חכמים: "אגרא דבי הלולי – מילי" (ברכות ו, ב). תרגום: שכר בית המשתה של חתונה – הדיבורים, דהיינו המולת השמחה של הדיבורים הטובים והיפים שנאמרים בין הנאספים. ואילו כאשר התזמורת מנגנת אי אפשר לנהל שיחה בנחת.

לקראת החתונה שעברה עלינו לטובה, ביקשתי שיסכמו מראש עם התזמורת שלא ינגנו בעת הסעודה, וכך עשו. כשהגעתי לאולם בא אליי מנהל התזמורת, אדם נעים הלכות, ירא שמיים ויודע ספר, ואמר שכמובן יעשה כפי שביקשנו, אולם נדמה לו שעדיף להשמיע מוזיקת רקע. סירבתי. אבל הוא הפציר בנועם והציע שישמיעו מוזיקת רקע חלשה, ושאמנה מישהו מטעמי שישים לב, ואם המוזיקה תפריע יפסיקו אותה. הסכמתי לפשרה: במנה הראשונה לא ישמיעו שום מוזיקה, במנה העיקרית ישמיעו מוזיקת רקע ואחד מטעמנו ישגיח שלא תפריע. הבעיה היא שבמנה העיקרית כולנו היינו טרודים ושמחים, ואף שבתת ההכרה הרגשנו רעש מפריע, לא עלה בדעתנו שזו מנגינת הרקע שגורמת לכולם לצעוק או לדבר לאוזנו של החבר.

בפועל, במשך המנה הראשונה ניתן היה לכל חברי השולחן לשוחח זה עם זה, ואילו במנה העיקרית היה צריך להתאמץ ולהרים את הקול. אמנם לא כמו בחתונות שבהן ממש מנגנים או שמוזיקת הרקע נשמעת בעוצמה בינונית, אבל עדיין היה לא נעים כמו שרצינו. שאלנו מוזמנים, ואף הם דיווחו שהיה הרבה יותר נעים במנה הראשונה, בלא לאתר את מקור הבעיה. כפי הנראה, מכיוון שממילא יש רעש רב באולם, כדי שמנגינת הרקע תישמע חייבים להשמיעה בקול די רם, וכך כבר אי אפשר לשוחח בנחת.

הלקח שלי לחתונות הבאות הוא שלא להיכנע למנהלי תזמורות מסבירי פנים, אלא לעמוד בתוקף על כך שלא תהיה שום מוזיקה בסעודה.

מתוך רביבים 688 -מצה עשירה, מצה שרויה