ארכיון הקטגוריה: כללי

גירוש ישמעאל: המשמעות לימינו

אברהם ושרה האמינו בהגר ובישמעאל, אך אלו כפרו במעמדם, וישמעאל אף הידרדר לפשעים איומים • התנהגותם מנעה מאברהם ושרה לתקן את העולם, ואברהם נאלץ לגרשם • הגירוש פעל: הם שבו בתשובה וחזרו לבית אברהם • גם אנחנו נתנו אמון בבני ישמעאל, והם מעלו בו • מי שלא יכיר באופייה היהודי של המדינה ובבעלותנו עליה – ניאלץ לגרשו, וכשיתקן את יחסו נשמח לקבלו • בניגוד לתרבויות אחרות, ישראל אינם כופים רעיון אחד על כל האנושות, אלא מתקנים כל אחד בסבלנות לפי דרכו

יותר מעשרים שנה, בכל ראש השנה נוהגים להעלות אותי בקריאת התורה לעליית "שלישי", לקריאת פרשת גירושו של ישמעאל (מתוך פרשת וירא). בכל שנה לבי כואב על צערם של הגר וישמעאל, והשאלה עולה: האם לא הייתה דרך אחרת? בכל שנה מחדש אני חוזר ליישב את הדברים. לפני שאציין את המשפט שהוספתי השנה, אסכם את מה שכבר כתבתי בעבר.

הכוונה הראשונה: אמון וחינוך

הלך יצחק בן שרה, סיים את מעשיה של אמו והחזיר את הגר-קטורה אל אביו אברהם. זכתה קטורה ללדת לאברהם עוד שישה בנים. אולם את מורשתה של שרה שמרו, שיצחק אבינו הוא היורש היחיד של החזון האלוקי והארץ הקדושה

בראות שרה אמנו כי עצר ה' את רחמה, החליטה בנדיבות רבה לתת את שפחתה הטובה לאברהם. היה בכך חסד לאברהם שיזכה לבן אחרי שנים רבות כל כך, וחסד עצום להגר שפחתה, שתזכה להתקשר עם אברהם הצדיק והנכבד, וילדיה יסתפחו לחזון הגדול שהעמידו אברהם ושרה בעולם. היה ברור לשרה, שהגר שקיבלה עד כה את מנהיגותה בענווה יתרה ובאהבה, תמשיך להכיר בבכירותה, והילד שייוולד לה יתחנך על ברכיה. ובזכות נדיבותה יחיש ה' את גאולתה וייתן גם לה בן, ויצטרף בן הגר אל בנה להגשמת החזון הגדול שהעמידו בעולם, תוך הכרה בבכירותו של הבן שייוולד לשרה, כבכירותם של הכהנים בעבודת המקדש לעומת שאר ישראל.

אבל תכף לאחר שהגר הרתה, "ותקל גבירתה בעיניה" (בראשית טז, ד). כבר לא המשיכה להתייחס לשרה כבראשונה, כי אמרה בלבה: "שרה זו, אין סתרה כגלויה, מראה עצמה כאילו צדקת ואינה צדקת, שלא זכתה להיריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי מיד" (רש"י שם).

ועדיין שרה האמינה בה, ועינתה וייסרה אותה כדי לחנכה. וכל כך השתדלה בזה, עד שהרמב"ן והרד"ק סוברים שהפריזה בכך. אולם שרה אמנו הצדקת קיוותה שבכך שתייסר את הגר תצליח להחזירה למוטב. אולם הגר כבר לא הסכימה לקבל את מרותה וברחה מן הבית. רק לאחר שמלאך ה' אמר לה: "שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה" (בראשית טז, ט), כי בכך היא מחנכת אותך, חזרה הגר וכפפה ראשה, קיבלה את מרותה של שרה, ילדה את ישמעאל וגידלה אותו על ברכי אדוניה – אברהם ושרה.

אולם בתוך לבבה פנימה כבר לא הייתה הגר תלמידה של שרה. ישמעאל קלט זאת, ולאחר שנולד יצחק החל לצחק כנגדו. יש אומרים שלעומת יצחק הקטן שהתגדל בצדיקותו, החל ישמעאל לנטות אחר עבודה זרה וגילוי עריות, ויש אומרים ששיחק עם יצחק במשחקים שסיכנו את חייו וגילו את רצונו הפנימי לרוצחו נפש, כי שנאו על שתפס את מקומו. והיו האנשים אומרים: ראו את אברהם העברי שכל ימיו הטיף לנו להיזהר מגזל, מעריות ומרצח, והנה בנו ישמעאל פרא אדם! (בראשית רבה נג, יא).

ההחלטה על הגירוש

אז הבינה שרה אמנו שאין יותר סיכוי שהגר וישמעאל יוכלו להיות שותפים בהקמת האומה שנועדה לתקן את העולם במלכות שד י. חזרתה של הגר הייתה מן השפה ולחוץ. ואם יישארו בביתם, החזון הגדול ירד לטמיון. "ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (בראשית כא, י). היה הדבר קשה מאוד לאברהם אבינו. הוא, שכל ימיו קירב באהבה רחוקים, נתבע עתה לגרש את בנו אהובו. "ויאמר אלוקים אל אברהם: אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק ייקרא לך זרע" (שם כא, יב). כביכול גם לאברהם אבינו היה ה' צריך לומר, שאף כי בנו ישמעאל יהיה לגוי גדול, שליחותו העיקרית תימשך דרך יצחק, והוא ייחשב לממשיך זרעו.

הגירוש כואב אבל מוצדק

אילו הייתה הגר מבינה את חומרת התנהגותה כלפי שרה, וישמעאל היה מבין את חומרת התנהגותו כלפי מורשתו של אברהם וכלפי אחיו יצחק, היו נפרדים מתוך השלמה, שאכן טוב להם לבנות את עתידם במקום אחר. הפירוד היה נעשה טבעי וקל, וייסורי הנפש היו נרגעים. אבל כנראה עוד קודם לכן הקדיח ישמעאל את תבשילו, התפרע והרשיע ויצא לתרבות רעה, עד שלא יכול אברהם להוציאו מביתו בכבוד, עם מתנות כפי שחפץ. לכן גורשו הגר וישמעאל בבושת פנים, ואף שאברהם הנחה אותם בדרכם, תעו במדבר, וישמעאל חלה עד שכמעט מת בצמא, ורק בנס ניצלו (עיין שמות רבה א, א).

אין בזה שום קטרוג על שרה אמנו ואברהם אבינו. עובדה היא שבראש השנה, יום שבו נזהרים מכל שמץ של קטרוג על ישראל, תיקנו חכמים לקרוא על גירוש הגר וישמעאל. לאמור, הגזירה האלוקית לגרש את האמה ואת בנה היא גם כאשר הדבר אינו נעים. כי הדין הוא דין, והגר שכפרה בטובתה של שרה, וישמעאל שעוד בהיותו בבית אברהם העז לעבוד עבודה זרה, לגזול ולאיים ברצח, צריכים לקבל את עונשם. אדרבה, דווקא כאשר ישראל מכירים בייחודם וסגולתם מכל העמים, הם זוכים בדין לשנה טובה.

הגר וישמעאל חזרו בתשובה

לאחר שגורשו הגר וישמעאל, היה נראה כי טעתה שרה כשנתנה אמון מופרז בהגר, ושידכה אותו לבעלה. אולם הקב"ה שמנהיג את העולם, שומר את רגלי חסידיו שלא תצא תקלה מתחת ידם, שהואיל וכוונתם טובה סופה להתגלות. דווקא לאחר שהגר וישמעאל גורשו והתייסרו – הכירו בחטאם וחזרו בתשובה. הגר הכירה בעליונותה של שרה, קשרה עצמה למורשתו של אברהם, לא תעתה יותר אחר עבודה זרה ולא נתקשרה לאיש מלבד אברהם. על שם זה נשתנה שמה לקטורה (זוהר ח"א קלג, ב). אף ישמעאל חזר בתשובה והכיר ביצחק כממשיכו העיקרי של אברהם אבינו, ונתקיימה ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאברהם: "ואתה… תיקבר בשיבה טובה" (בראשית טו, טו), שראה את בנו ישמעאל חוזר למוטב (בראשית רבה ל, ד).

הדגשת מעמדו של יצחק

למרות שחזרו בתשובה, כל עוד הייתה שרה בחיים – לא הסכימה שיחזרו הגר וישמעאל לביתם, כדי שיהיה ברור באופן מוחלט וסופי כי יצחק הוא ממשיכו של אברהם, ורק לו הייעוד האלוקי לרשת את הארץ ולתקן את העולם לאור האמונה והדרכת התורה. הלכו הדברים והתבררו, עד השיא שבעקדת יצחק. מיד לאחר הגעת יצחק אל מדרגתו העליונה, נסתלקה שרה ונסתיימה שליחותה בעולם הזה.

החזרת הגר לבית אברהם

הסוף המופלא של סיפורה של הגר, שלאחר שדאג אברהם אבינו להמשך השושלת שהקים עם שרה אמנו, ושלח את עבדו להביא אישה לבנם יצחק, הלך יצחק בן שרה, סיים את מעשיה של אמו והחזיר את הגר-קטורה אל אביו אברהם (בראשית רבה ס, יד). זכתה קטורה ללדת לאברהם עוד שישה בנים. אולם את מורשתה של שרה שמרו, שיצחק אבינו הוא היורש היחיד של החזון האלוקי והארץ הקדושה.

באה רבקה ונכנסה לאוהל שרה, וחזר הנר לדלוק מערב שבת לערב שבת, כשם שהיה דולק אצל שרה אמנו, וכשם שעתיד לדלוק במשכן. חזר עמוד הענן להיות קשור על האוהל, כשם שהיה קשור אצל שרה אמנו, וכשם שעתיד להיות קשור מעל אוהל מועד במדבר, ושרתה הברכה בעיסה (בראשית רבה ס, טז).

היישום בדורנו

כאז כן היום. חשבנו שאם ננהג בהגינות עם שכנינו הערבים בני ישמעאל, אם נפריח את הארץ שהייתה שממה תחת ידיהם, אם נפתח את הכלכלה ורמת חייהם תעלה, אם נעניק להם זכויות שאין לשום ערבי במדינות ערב – יכירו בטובה. אבל ככל שתרמנו לשגשוגם – מלחמתם בנו גברה. וגם אם ננסה לענותם, לנצחם במלחמות, יקטרגו עלינו ויחברו לשונאינו. הדרך היחידה לתיקון המצב היא לחזק את אופייה היהודי של המדינה, להבהיר לכול כי הארץ הזאת שלנו, ואין לשום עם אחר חלק ונחלה כאן. מי שיקבל זאת באהבה – יחיה עמנו כאן בכבוד רב, כדין גר תושב. אבל כלפי מי שלא יקבל זאת ויפעל לגירושנו מעל אדמתנו, יש לפעול בכל האמצעים המוסריים העומדים לרשותנו כדי לגרשו מכאן. רק אז, כשישב במקום אחר, יוכל להתבונן בכל הטוב שהבאנו לבני ישמעאל ולעולם. ויכירו בני ישמעאל במעלתנו, שאנו בני ישראל מקבלי התורה ויורשי הארץ שהובטחה לאברהם, ויצטרפו אף הם עמנו לתיקון עולם במלכות שד י.

להיטיב לעולם ולתקנו בסבלנות

השנה המשכתי להתבונן בכך שאין שני מלכים משמשים בכתר אחד, וכפי שלכל מערכת יש מנהל אחד, כך גם בעמים יש צורך שיהיה עם שיישא את דבר ה' לעולם. לצורך זה ראוי שיהיה לעם שנושא דבר ה' מעמד מיוחד בקרב האומות. זוהי בחירת ה' בישראל.

בחירה זו באה לידי ביטוי בטבעם של ישראל, שרוצים להיטיב לעולם. ואילו ישמעאל היה הבכיר, מן הסתם היה רוצח את יצחק, כפי שהיה מקובל בעמים רבים, שהשליטים רצחו את אחיהם ואפילו את בניהם אם איימו על שלטונם (כך היה תמיד במצרים העתיקה, ובטורקיה המאוחרת).

כך גם הנהגתם של ישראל בעולם: שלא כמו שאר הדתות והתרבויות שחפצות להעביר את כל בני העולם לדתם ותרבותם, אנחנו חפצים להעצים את כל האמונות והתרבויות על ידי זיכוכן האמוני והמוסרי.

בעלי המוסר השטחי חפצים לתקן מיד את הכול על ידי רעיון אחד – דמוקרטיה, שוויון או דת כזו או אחרת – אבל אנחנו מבינים על פי התורה שהעולם הרבה יותר מורכב ומגוון, ויש צורך בסבלנות, והאמצעים החינוכיים הם רבים, ולעתים צריכים להרחיק כדי לקרב ולתקן.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תזונה בריאה – מאתגרי דורנו

מציאות השפע יצרה נורמה של תזונה מזיקה, שלא הייתה בעבר • אכילת יתר בשבת מביאה לכבדות ודיכאון, ופוגעת בעונג השבת • איפוק בארוחה אינו סיבה לצער אלא לתחושה טובה • הרגלי התזונה הנכונים משתנים מאדם לאדם, לכן יש להיזהר מהדרכות קיצוניות • יש לבחון כיצד לקבוע את התפריט בקידושים בקהילה, בשיעורי תורה ובחתונות • תוכחה לאדם שמזיק לבריאותו – בעדינות • השמחה חשובה לבריאות, ולכן צעדים בריאותיים צריכים להיעשות בתבונה, בלי פגיעה רגשית • כיצד להתמודד עם הורה שמבקש מזון מזיק

בריאות ותזונה בדורנו

למצוא את הדרך להתמודד עם כל השפע המזומן לנו, ליהנות מהאוכל באופן שיוסיף שמחה, כוח ובריאות. לשם כך צריך ללמוד היטב על סוגי המזון ועל השפעתם על הבריאות. על נזקי ההפרזה בסוכר, שומן ומלח. ללמוד איך ליהנות מהאוכל, לברך עליו בשמחה וליהנות גם מהאיפוק

בעשרות השנים האחרונות הולך ומתברר שהרגלי האכילה המקובלים כיום אינם בריאים. בני דורנו צריכים ללמוד כיצד לחיות עם השפע שמונח לפניהם. בעבר המזון היה יקר כל כך, עד שרוב עבודתו של האדם הוקדשה לייצור מזון, כדי לקיים את עצמו שלא ימות מרעב. המצוות להפריש תרומות ומעשרות מהפירות, וזרוע, לחיים, קיבה ובכורות מבהמות, לא היו מיסים על ענפים כלכליים מסוימים, אלא מצוות להפריש כעשרים אחוז מסך רווחיו של האדם לכהנים, ללוויים, לעניים ולנופש רוחני (מעשר שני ומעשר בהמה). לכן כאשר רבים החלו להתפרנס מחרושת ומסחר, נקבעה הלכה להפריש מעשר כמידה בינונית, וחומש למידה טובה.

עד לפני דורות ספורים, אנשים רבים היו ניזונים ממזון שהכיל כאלף וחמש מאות קלוריות ליום, לא היה להם כסף לקנות יותר. גם אנשים שהיה באפשרותם לאכול יותר, היו הרבה יותר פעילים; לא היו כלי רכב והרבו ללכת ברגל, גם העבודות דרשו יותר פעילות גופנית. כיום, גם מובטלים נתמכי קצבאות מסוגלים לקנות בקלות מזון שמכיל עשרת אלפים קלוריות ליום. ההגבלה היחידה היא, למזלנו, שרוב האנשים אינם מסוגלים לאכול כמות כזו. אבל מכיוון שהמזון כל כך זמין, אנשים שצריכים לאכול כאלפיים וחמש מאות קלוריות ליום אוכלים הרבה יותר, משמינים ומפתחים בעיות לב וסכרת.

עונג שבת

גם את השבת קשה לענג באופן זה. בעבר אנשים היו רגילים לאכול אכילה מתונה ביום חול, ואזי כשהגיעה השבת אכלו כפי שובעם, והיה בכך עונג ורווחה. אולם כיום כאשר בכל יום אדם אוכל כמעט כפי שכרסו מאפשרת לו, מה יעשה ביום השבת, כיצד יענג את השבת? משל לזמר שצריך לשיר יצירה שבשיאה הוא צריך לעלות לצלילים גבוהים, אבל כבר בתחילה התחיל בקול גבוה כל כך שבקושי הוא מצליח לשיר – כיצד אחר כך יצליח לשיר את הקטע העיקרי הגבוה יותר?

כך כאשר בשבת מנסים לקיים סעודות משובחות יותר, אוכלים כל כך הרבה, עד שנעשים כבדים וכבר לא מתענגים מהארוחה. אולם המאכלים הטובים, הנאים והטעימים מונחים על השולחן, והאדם רוצה לקיים את מצוות עונג שבת, ומנסה לאכול עוד קצת, והכבדות גוברת, וכבר אין כוח ללמוד ולקיים שיחה עמוקה. וגם אין עונג ושמחה מאכילה שכזו, מפני שהעומס המוטל על הקיבה גדול כל כך, עד שכל כוחות הגוף צריכים להתגייס לעבודת העיכול המאומצת, ולא נותרים בו משאבים לספק את הנצרך כדי ליצור הרגשה טובה. לכן אנשים רבים מרגישים עייפות ודיכאון לאחר האוכל.

אחד מאתגרי הדור

אחת המשימות המוסריות העומדות לפנינו היא למצוא את הדרך כיצד להתמודד עם כל השפע המזומן לנו. כיצד ליהנות מהאוכל באופן שיוסיף שמחה, כוח ובריאות.

לשם כך צריך ללמוד היטב על סוגי המזון ועל השפעתם על הבריאות. על נזקי ההפרזה בסוכר, שומן ומלח. ללמוד איך ליהנות מהאוכל, לברך עליו בשמחה וליהנות גם מהאיפוק של העצירה לפני שביעה גמורה. כלומר, לא מספיק שאדם יחשוב שאם יצמצם את אכילתו בעוד כמה חודשים יהיה רזה ובריא יותר, צריך שגם היום ירגיש טוב, שבע, קל ורענן יותר. אולי בתוך הסעודה, כשהוא צריך להפסיק לאכול, ירגיש מעט מצוקה, אבל עליו להיות מודע מאוד לכך שכבר חצי שעה אחר כך ירגיש יותר נעים. לשם כך צריכים ללמוד להתאפק וליהנות מההרגשה העדינה של מלאות חלקית.

זהירות מקיצוניות

צריך גם להיזהר משיטות קיצוניות, שמן הסתם בכל אחת מהן יש אמת מסוימת, אלא שהן מתאימות לאנשים מסוימים ולאחרים יכולות להזיק, שכן אנשים שונים מאוד זה מזה. יש ששומן, סוכר או מלח מזיקים להם מאוד, ויש שהם מזיקים להם פחות. לכן פעמים שהימנעות קיצונית ממרכיב מסוים גורמת דווקא נזק ולא תועלת.

הנה לדוגמה, תקופה ארוכה, למעלה משישים שנה, מדברים בעיקר על הסיכון שבשומן. חברות שלמות במערב צמצמו אכילת שומן מהחי, ולמרבה הפלא, אחוזי החולים במחלות לב, סרטן וסכרת עלו מאוד. כפי הנראה במקום להטעים את המאכלים בשמן למדו להטעימם בסוכר, וזה לא פחות גרוע.

שאלות בארגון סעודות ושמחות

כמובן שבעקבות המודעות הגוברת לנזקי הסוכר והמלח המופרזים, שומן טרנס ושומן רווי, מתעוררות שאלות הלכתיות: האם ראוי לאדם להגיש לחברו בורקס או עוגות מתוקות מלאות שמן, או שמא הוא עובר בכך על איסור "לפני עיוור לא תיתן מכשול"? ומה יעשו אנשים שמארגנים קידושים, והאם בכיבוד לשיעורי תורה נכון להגיש משקאות ממותקים? וכן במסיבות יום הולדת של ילדים, האם ראוי להגיש עוגות וממתקים, ואולי ראוי להגיש כמות מתונה ולא מופרזת? ומי יקבע מה מופרז? ואולי מאכלים מסוימים נכון להוציא לגמרי מהתפריט?

שאלות כאלה נוגעות גם לסעודת חתונה, שאמנם היא צריכה להיות הסעודה החשובה ביותר, שכך הוא סדר המדרגות: ראשונה סעודת שבת, למעלה ממנה סעודת חג, למעלה ממנה סעודת חתונה. אף על פי כן, האם נכון להגיש לכל אדם מנה אישית שיש בה כמות קלוריות שמספיקה ליום שלם?

שאלות אלו כמובן תלויות בעמדה המדעית-רפואית המוסכמת על רוב המומחים, ומכיוון שגם עמדתם אינה ברורה, קשה לקבוע עמדה הלכתית.

תשובה בריאותית קהילתית

כאן המקום לציין שנושא זה הפך להיות חשוב אצלי, מפני שבשבועות האחרונים התחלתי להתעורר ביישוב (הר ברכה) לתשובה הגופנית (כדברי מרן הרב קוק באורות התשובה). זה מתבטא ביחס לכיבוד המוגש בקידושים ובשיעורי התורה, וכן כיבוד המוגש במוסדות החינוך, בגנים, בבתי הספר היסודיים, באולפנה ובישיבה; בעידוד לפתיחת חוגים נוספים להתעמלות, לחבורות לריצה וכדומה; וכן ביחס למידת ההשקעה הנדרשת כדי להקים מסלולי הליכה, בריכת שחייה וכיוצא באלו. אם אזכה לתובנות חשובות, אקווה לשתף בהן את הקוראים.

זהירות שלא לצער אנשים

בכל אופן, גם כאשר חברה מסוימת מחליטה להשתפר בהרגלי האכילה והבריאות, על החברים להיזהר מאוד שלא לצער אנשים שקשה להם להתאפק מלאכול, שמתאווים לאכול דברים מתוקים ושמנים.

ראשית, אין אדם יכול לדון את חברו עד שיגיע למקומו, ומי יאמר שאם הוא היה במקומו היה מצליח להתאפק יותר. שנית, אפילו אם מדובר במאכלים שבוודאי מזיקים, אין להעיר לחבר באופן שעלול לפגוע בו. שכן אפילו מי שרואה את חברו עובר עבירה, אף שמצווה שיוכיח אותו, אסור לו להעליב אותו, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא… ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז יח). וכן אמרו חכמים: "מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר: הוכח תוכיח. הוכיחו ולא קיבל מניין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: תוכיח, מכל מקום. יכול אפילו משתנים פניו (היינו שהוא נעלב)? תלמוד לומר: לא תישא עליו חטא" (ערכין טז, ב). והוסיף שם רבי אלעזר בן עזריה: "תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח", היינו בלי להעליב.

תחושת השמחה – מפתח לבריאות

גם מבחינה בריאותית, ברור שהרגשתו הטובה של האדם היא יסוד חשוב לבריאותו הגופנית, ולכן מה התועלת בכך שמצערים ומדכאים אדם שאוהב לאכול מאכלים מתוקים ושמנים? ישנם מחקרים שמהם עולה שאנשים שמדווחים על סיפוק ואושר רב יותר, חיים בממוצע קרוב לעשר שנים יותר מאשר אנשים שאינם מאושרים. ולכן אף שראוי לעודד כל אדם להפחית במאכלים לא בריאים, צריך למצוא את הדרך לעשות זאת בצורה הנעימה ביותר. ואם אי אפשר להשפיע על אדם בדרך נעימה, יש להניח לו ולכבדו. מי יודע, אולי הצער שבדיאטה עלול לגרום לו נזק בריאותי חמור יותר.

סיגריות וכיבוד הורים

סברה זו הזכרתי ביחס לשאלת כיבוד הורים ועישון סיגריות: הרב חיים דוד הלוי זצ"ל, רבה של תל אביב, היה אחד הרבנים הראשונים שלאור המחקרים המדעיים פרסם את ההלכה שאסור לעשן. לאור זאת הוא פסק (עשה לך רב ו, נח), שאם אב מבקש מבנו שיקנה בעבורו סיגריות, אסור לבן לקיים את דבריו, משום שבכך הוא מניח מכשול בפני אביו ומסייע לדבר עבירה.

בספרי פניני הלכה (ליקוטים ב' ט, יא), כתבתי שכעיקרון הצדק עמו. אולם אם הדבר יגרום לסכסוך גדול, נמצא שבסופו של דבר הבן יגרום לפגיעה חמורה ביחסי האהבה והכבוד שצריכים להיות בינו ובין אביו, ושכרו יצא בהפסדו. לפיכך נראה שבמקרה שההימנעות מקניית סיגריות לא תובן על ידי האב, והדבר יגרום למתח וצער במשפחה, עדיף שהבן יקנה לאביו את הסיגריות, ויימנע על ידי כך מפגיעה ביחסים שבינו ובין אביו. ואמנם אם העישון היה גורם לסכנת נפשות קרובה, אסור היה לתת לו (בית לחם יהודה וברכ"י יו"ד רמ, טו); אולם מכיוון שעישון הסיגריות אינו גורם לסכנה קרובה, אין איסור לקיים את דברי האב ולהביא לו את הסיגריות.

יתר על כן, יש ספק מסוים אם העישון יגרום נזק לאב. זאת משום שהנזק הנגרם מהסיגריות שונה מאדם לאדם, ומנגד הפסקת העישון לעתים עלולה לגרום לפגיעה נפשית שבעקיפין אף היא עלולה לגרום לסכנה. על כן אף שיש להתאמץ מאוד להפסיק לעשן, אין לעשות זאת ביד חזקה מדי. לכן גם אין לגרום סכסוך גדול עם ההורים על כך. אלא שאם אפשר לבן לומר שאינו רוצה להיות שותף לזה, ואביו יבין אותו בדוחק, מה טוב; אבל אם הדבר יגרום למתח רב, מוטב שיקנה לו את הסיגריות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תקיעות, ברכות ובשורות משמחות

כמה תקיעות חייבים לשמוע בראש השנה • ישיבה ועמידה בתקיעות • חילוקי המנהגים בנוגע לתקיעות בתפילת לחש • מי שזקוק למכשיר שמיעה, אבל יכול לשמוע בלעדיו – רצוי שיסיר אותו בזמן התקיעה • כששני מניינים מתקיימים במקביל, רצוי שלא יתקעו באותו זמן • מנהג הנשים לשמוע תקיעת שופר, ומחלוקת האם הן מברכות • איסור הכנה מהיום הראשון של ראש השנה ליום השני • מתי וכיצד להדליק את הנרות בלילה השני • סדר הברכות על הסימנים • מברכות ה' בשנה החולפת: גידול והתחזקות בהתיישבות

מצוות השופר מהתורה

מצווה מהתורה לשמוע תרועת שופר בראש השנה, וכוונת המצווה לשמוע שלוש תרועות, ולתקוע לפני כל תרועה ואחריה תקיעה פשוטה. הרי שמהתורה צריכים לשמוע תשע תקיעות בראש השנה. מכיוון שיש שלושה סוגי תרועה: שברים כאנחה, תרועה כבכי, שברים-תרועה כאנחה ובכייה, הרי שכדי לקיים את המצווה באופן השלם ביותר אנו צריכים לשמוע שלושים תקיעות (שברים-תרועה נחשבות כשתיים) (פנה"ל ימים נוראים ד, אב).

הוספות מדברי חכמים ומנהג

קיום המצווה באופן המובחר ביותר הוא בסדר חזרת הש"ץ של תפילת מוסף. הוסיפו חכמים ותיקנו להדר במצווה ולתקוע לפני מוסף "תקיעות מיושב". מצד אחד התקיעות החשובות הן התקיעות שבתפילת מוסף, ולכן מצד הדין אפשר לשבת בתקיעות שלפני התפילה, וכן נוהגים יוצאי ספרד. מנגד, מכיוון שבפועל יוצאים בהן ידי חובה, כי אותן שומעים בתחילה, יוצאי אשכנז נוהגים לעמוד בהן.

היו שהידרו לתקוע מאה תקיעות, וכפי שכתב בספר הערוך על פי התלמוד הירושלמי. אולם בימי הראשונים רק מעטים נהגו לקיימו, ולאחר שהאר"י הקדוש סידר כוונות למאה תקיעות, התפשט המנהג ברוב קהילות ישראל (פנה"ל ימים נוראים ד, גד).

האם תוקעים בתפילת לחש

בכל שנה יש משפחות שמצטרפות ויש שעוזבות, ובשנה האחרונה זכינו שמספר המשפחות שעזבו היה הנמוך ביותר בשנים האחרונות. והנה אנחנו מתקרבים לשלב שכבר כבר נמנה למעלה מאלפיים נפשות. מי היה יכול להאמין בזה לפני חמש עשרה שנה כשמנינו מאות אחדות

למנהג יוצאי ספרד וחסידים, תוקעים שלושים קולות בתפילת לחש של מוסף כדרך שתוקעים בחזרת הש"ץ, מפני שעל ידי שילוב התקיעות בתפילה, התקיעות והתפילה מתקבלות יותר. לנוהגים כן, התוקע הוא שקובע את קצב התפילה, והמתפללים משתדלים להתפלל בקצב שלו, כדי שישמעו את התקיעות במקום הראוי להן בסיום הברכה. לשם כך התוקע צריך להתפלל במתינות ובקצב אחיד, ומי שמסיים את הברכה לפניו, טוב שימתין עד שהתוקע יתקע. ומכל מקום, הרוצים להתפלל מהר יותר או לאט יותר – רשאים, ויאמרו "היום הרת עולם" בסיום כל ברכה, ובשעה שישמעו את התקיעות, למרות שהם נמצאים בברכה אחרת, יפסיקו וישמעו את התקיעות ואחר כך ימשיכו בתפילתם. כדי להשלים למאה קולות תוקעים עוד עשר תקיעות בעת קדיש תתקבל.

למנהג יוצאי אשכנז, אין תוקעים בתפילת הלחש, כדי שלא להפריע לכוונת המתפללים, שיצטרכו להתאים את קצב תפילתם לתפילת החזן. כדי להשלים מאה קולות, לאחר סיום חזרת הש"ץ חסרות ארבעים תקיעות. שלושים תוקעים לאחר "עלינו לשבח", ועוד עשר לאחר "אנעים זמירות" (פנה"ל שם ד, ד).

מי שנזקק למכשיר שמיעה

מי שנעזר במכשיר שמיעה חשמלי, אם הוא יכול לשמוע בלא המכשיר את השופר, נכון שיוציא את המכשיר מאוזנו כדי שישמע את קול השופר באופן טבעי. זאת מפני שיש מהפוסקים האחרונים שסוברים שהקול היוצא מהמכשיר החשמלי אינו נחשב כקול השופר, אלא המכשיר קולט את הקול כאותות חשמליים ואחר כך מתרגם אותם לקול חדש, והרי זה קול מכונה (הרב עוזיאל, הרב גורן, הרב אויערבאך). עוד יש אומרים שאמנם לשאר המצוות שמיעה דרך מכשיר כשרה, אבל לעניין שופר יש להחמיר (מרן הרב קוק, אג"מ). אמנם מי שאינו יכול לשמוע את השופר בלא מכשיר, ישמע אותו עם המכשיר, שכן יש סוברים שהוא מקיים בכך את המצווה (הרב אורנשטיין אסיא עז-עח; יבי"א). ונראה לעניות דעתי, שכאשר בעזרת ה' יצליחו לשכלל את מכשירי השמיעה (או השתל הקוכליארי) עד למצב שישמעו דרכם כדרך שאנשים רגילים שומעים באוזניהם, נפסוק להלכה שגם שמיעה דרך מכשיר חשמלי כמוה כשמיעה רגילה (עי' פנה"ל ימים נוראים ד, הערה 4).

תקיעות בשני מניינים במקביל

כאשר שני מניינים מתפללים בקרבת מקום, אם התחילו לתקוע באחד, טוב שבמניין השני לא יתקעו עד שבמניין הראשון יסיימו את סדרת התקיעות. זאת מפני שיש סוברים שאם שומעים באמצע התקיעות קולות אחרים, על אף שאין מתכוונים לצאת בהם, הם פוסלים את התקיעות. ואף שהלכה כדעת רוב הפוסקים, שאין קולות אלה פוסלים, לכתחילה טוב לחוש לדעתם (פנה"ל שם ד, יד).

תקיעת שופר לנשים

הגברים חייבים במצוות השופר, והנשים פטורות ממנה, הואיל והיא מצוות עשה שהזמן גרמה. והרוצות לשמוע שופר, מקיימות מצווה ויש להן על כך שכר. מנהג רוב נשות ישראל להתנדב ולקיים את המצווה.

לגבי הברכה נחלקו המנהגים. יש אומרים שהברכה נתקנה רק לגברים שחייבים במצווה, אבל אישה שתוקעת לעצמה לא תברך, וכן כאשר גבר תוקע לנשים לא יברך. ויש אומרים שאף שנשים פטורות מהמצווה, מכיוון שיש להן מצווה בכך, התוקעת תברך. וכן כאשר גבר תוקע לנשים, אחת הנשים תברך בשביל כולן (פנה"ל שם ד, ו).

תפילת הנשים

נשים חייבות בתפילה. יש אומרים שחייבות להתפלל עמידה בשחרית או מנחה. ויש אומרים שחייבות להתפלל שחרית ומנחה. ולכל הדעות חייבות לומר ברכות השחר. ואף שבכל השנה מי שרוצה להקל ולהתפלל תפילה אחת ביום רשאית, בראש השנה ויום הכיפורים טוב שכל אישה תתפלל עמידה של שחרית, מוסף ומנחה. והמהדרת להתפלל בכל תפילות הימים הנוראים בבית הכנסת תבוא עליה ברכה.

אמנם בזמן שיש לאישה ילדים קטנים לטפל בהם, לכתחילה תישאר בבית, שהרי לא חייבו אותה חכמים בתפילה במניין. ואם הטיפול בילדים מקשה עליה לכוון, תסתפק בברכות השחר. ואשרי חלקה, שהטיפול בילדים הוא תפילתה, ואין סימן טוב יותר לשנה כולה מלטפל בילד קטן בנחת ושמחה. וכשם שה' מעניק חיים בראש השנה לכל חי, כך היא מטפלת בילד שלה ומעניקה לו חיים.

אמנם אם תרצה תוכל לתאם עם שכנתה, שבשעות מסוימות תשמור היא על ילדי שתיהן כדי שהשכנה תלך לבית הכנסת, ולהפך.

המעבר מהיום הראשון לשני

יש להיזהר שלא להכין את צורכי הסעודה ולערוך את השולחן מיום טוב ראשון ליום טוב שני. לפיכך, אסור לשטוף את הכלים שהתלכלכו ביום הראשון כדי לאכול בהם בליל היום השני או ביומו, אלא רק לאחר שיגיע זמן צאת הכוכבים ויסתיים היום הראשון ישטפום לצורך סעודת החג. אז גם יערכו את השולחן ויחממו את המאכלים לצורך סעודת הלילה השני.

זו הסיבה שבפועל דוחים את סעודת הלילה השני לפחות שעה אחר צאת הכוכבים. ואני נוהג להאריך בדרשת הלילה השני, כדי שבינתיים יספיקו המאכלים להתחמם.

אין להוציא מאכלים מהמקפיא ביום הראשון לצורך סעודת הלילה השני. ובשעת הדחק, כאשר ההמתנה לצאת היום הראשון תגרום עוגמת נפש ועיכוב משמעותי של הסעודה, מותר להוציא את המאכלים ביום (פנה"ל מועדים ב, ב; יב).

הדלקת נרות בלילה השני

נכון להדליק נרות של יום טוב שני לאחר צאת הכוכבים. יש להכין מלפני השבת נר שידלוק יותר מעשרים וארבע שעות, שממנו יוכלו להדליק נרות בליל שני. אם לא הכינו, יש להיעזר בשכנים.

מותר בחג לתחוב את הנר בכוח לתוך הנקב שבפמוט, וכן מותר להסיר על ידי סכין את השעווה שנותרה בנקב הפמוט ומפריעה להכנסת הנר החדש, ומותר גם להסיר דסקית מתכת של נרונים שנדבקה לתחתית כוס הזכוכית שמניחים בה את הנרונים. וכן מותר להכניס פתיל צף בתוך מצוף השעם. אבל אסור לחמם את נר השעווה כדי להדביק אותו בפמוט, וכן אסור לחתוך או לשייף את בסיסו של הנר כדי לתוקעו בנקב הפמוט (פנה"ל מועדים ב, ב; יב; ט, ה).

זמן אכילת הסימנים וברכתם

נוהגים לאכול בליל ראש השנה מאכלים שיש בהם רמז וסימן טוב לשנה הבאה, כתפוח, תמרים, רימונים, סלק וכרתי. יש נוהגים לקיים את המנהג בלילה הראשון בלבד ורבים נוהגים לקיימו גם בלילה השני.

המנהג הנכון להקדים ולברך תחילה על הלחם מצד חשיבותו, ולאחר מכן לאכול מהסימנים.

צריך לברך "העץ" על אחד מפירות העץ, ולפטור בכך את שאר הפירות. זאת משום שברכת "המוציא" פוטרת את המאכלים שנועדו לשביעה, שהם "באים מחמת הסעודה", אבל פירות העץ שמביאים לסימנים נועדו להוסיף טעם ואינם חלק מהסעודה, על כן הם טעונים ברכה.

אף שהתפוח בדבש הוא הסימן המפורסם ביותר, מכיוון שהתמר משבעת המינים, נכון לברך עליו ולפטור בברכתו את שאר פירות העץ. התמר קודם לרימון, משום שבסדר שבעת המינים הוא קרוב יותר למילה "ארץ". לאחר הברכה על התמר יש לאכול ממנו מעט, ורק לאחר מכן לומר את ה"יהי רצון" שרגילים לומר, כדי שלא להפסיק בין הברכה לאכילה.

על הסימנים שברכתם "האדמה" אין צריך לברך, מפני שהם מבושלים כדרך הסלטים שבסעודה שנועדו לשביעה, והרי הם נחשבים כ"באים מחמת הסעודה" ונפטרים בברכת "המוציא".

נוהגים לפני כל סימן לומר "יהי רצון". אפשר שאחד המסובים יאמר אותו בקול רם, והכול יענו אחריו אמן, ולאחר מכן יאכלו.

מספרים משמחים מהשומרון

לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, מתוך השתחוויה והודאה לה', עלינו להודות על שפע הברכה שאנו זוכים לה בהתחזקות והתעצמות ההתיישבות. אין בידי נתונים על כל יהודה ושומרון, אלא רק על המועצה האזורית שומרון, שאישים שמקורבים אליי שוקדים על בניין יישוביה, והברכה בהם נפלאה.

בעזרת ה' גדלנו במספר התושבים בכעשרה אחוזים, ובמספר התלמידים במוסדות החינוך בכשלושה עשר אחוזים.

והאוכלוסייה ממשיכה לגדול, והדבר ניכר בכך שככל שמדובר בשנתון צעיר יותר, כך הוא גדול יותר.

המספרים הם על המועצה האזורית שומרון, לא כולל אריאל, קדומים, קרני שומרון, אלקנה, אלפי מנשה.

השנה התחילו ללמוד בכיתות ו' כשבע מאות תלמידים, בכיתות א' – 1,150, ובגן טרום-טרום חובה (גיל 3) – 1,327. הנה כי במשך שמונה שנתונים זכינו בחסדי ה' לגדול כמעט פי שניים.

מדרך הטבע, עיקר הגידול המבורך הזה מתרחש ביישובי מערב השומרון הסמוכים לגוש דן, ועל כן אנחנו אנשי היישוב הר ברכה צריכים להודות בכפליים, שלמרות כל הקטרוגים ומסירות הנפש הנדרשת מאלה שגרים בקו הראשון של ההתיישבות, גם אנחנו זוכים לגדול ולהתרחב בשיעורים הללו. מדרך הטבע בכל יישוב, בכל שנה יש משפחות שמצטרפות ויש שעוזבות, ובשנה האחרונה זכינו שמספר המשפחות שעזבו היה הנמוך ביותר מתוך השנים האחרונות. והנה אנחנו מתקרבים לשלב שכבר כבר נמנה למעלה מאלפיים נפשות. מי היה יכול להאמין בזה לפני חמש עשרה שנה כשמנינו מאות אחדות.

נפשנו שטוחה בתפילה לקראת השנה החדשה שתבוא עלינו לטובה, שנזכה לגדול ולהתרחב במצוות יישוב הארץ, וכנגד זה נזכה להעמיק בלימוד התורה וליישב את הרעיונות השמימיים והנשגבים בארץ.

בית ספר ההולך ונבנה בשומרון בימים אלה
בית ספר ההולך ונבנה בהר ברכה שבשומרון בימים אלה

הכשרת כלים – גם בימינו

לפי מחקרים, כלי מתכת בימינו אינם בולעים ופולטים טעמים, לכן לכאורה בטלה הסיבה להכשיר כלים שנטרפו • הכשרת כלים שבושל בהם טרף, או שרוצים להעבירם מבשר לחלב וכדומה, היא מצווה מהתורה • חכמים ביארו את המצווה ואמרו שהטעם האסור נבלע בכלי, ויוצא החוצה כשמבשלים בו • אף שבעקבות המחקרים יש צד להקל, נראה שמצוות הכשרת כלים חלה גם על הכלים שלנו • עם זאת, מאכל שהתבשל בסיר טרף – בדיעבד כשר • מביני דבר מוזמנים להשתתף בדיון ולהביע את דעתם בסוגיה

השאלה הגדולה על מצוות הכשרת כלים

בחודשים האחרונים עסקנו בישיבה בשאלה גדולה בסוגיית הכשרת כלים שבישלו בהם מאכלים אסורים, כבשר וחלב או מאכלי טרף. התברר מעבר לכל ספק, במחקרים מדעיים ומתוך ניסיונם של כל האנשים שבחנו זאת במטבחם הביתי, שכלי המתכת שלנו אינם בולעים טעמים וממילא גם אינם פולטים אותם. כלומר, אם יבשלו חלב בסיר שלפני שעה בישלו בו בשר וניקו אותו היטב, לא יהיה בחלב שום טעם בשר. וכן אם יבשלו בשר טרף, ינקו את הסיר היטב ומיד אחר כך יבשלו בו תבשיל ירקות, לא ירגישו בירקות שום טעם מן הבשר הטרף. לכאורה לפי זה בטלה מצוות התורה להכשיר כלי מתכות שבישלו בהם טרף.

מצוות הכשרת כלים בתורה

אף שסברת המקילים חזקה, ואם רוב הפוסקים יסכימו לכך נקבל את דעתם, נראה למעשה שגם לאחר שהתברר שבליעתם של כלי מתכת וזכוכית מזערית עד שאי אפשר להרגיש בטעם הבלוע, עדיין אם בישלו בהם טרף – חובה להכשירם בהגעלה או בליבון

נאמר לגבי כלי מדיין: "זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה. אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת, כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש… וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים" (במדבר לא, כא‑כג). כלומר, ציוותה התורה להכשיר כלים כדרך בליעתם – "כבולעו כך פולטו": כלים שהשתמשו בהם באש, כדוגמת שיפודים ותבניות אפייה, הכשרתם בליבון באש. כלים שבישלו בהם מאכלים, הכשרתם בהגעלה במים רותחים (עבודה זרה עד, ב; עו, ב).

בביאור יסוד המצווה, ביארו חכמים שטעם התבשיל המתבשל בכלי נבלע בדפנותיו, ואם לאחר שבישלו בסיר מאכל טרף יבשלו בו מאכל כשר, טעם המאכל הטרף יצא מהדפנות וייבלע במאכל הכשר. ומכיוון שאיננו יודעים כמה טעם בלוע ודבוק בדפנות ומהי עוצמתו, שכן לעתים טעמו של המאכל הדבוק בכלים חזק מאוד כדוגמת ציקי קדירה, קבעו חכמים שכל זמן שאין שם גוי אמין שטעם את התבשיל והעיד שאין מרגישים בו טעם של איסור – יש להחשיב את הדפנות כאילו הן מלאות בטעם האיסור. ומכיוון שכמעט תמיד אין בתכולת הסירים פי שישים כנגד עובי הדפנות, ואם כן הטעם האסור אינו בטל בשישים, יוצא שבכל עת שיבשלו מאכל בתוך סיר שבלע טעם איסור – כל מה שיתבשל בסיר ייאסר. וכן הדין לגבי סיר שבישלו בו חלב ואחר כך בישלו בו בשר, שהואיל ואין בתבשיל הבשר פי שישים כנגד עובי הדפנות שבלעו חלב, תבשיל הבשר נאסר.

כדי שאפשר יהיה לבשל בסיר שנטרף, צריכים להכשיר אותו כדרך שימושו – "כבולעו כך פולטו". אמנם נפסקה הלכה כרבי שמעון, שאם עברו על הסיר הטרף עשרים וארבע שעות ואחריהן בישלו בו בטעות מאכל כשר, בדיעבד התבשיל לא נאסר, מפני שלאחר עשרים וארבע שעות הטעם הבלוע בכלי נעשה פגום, וטעם פגום אינו אוסר את התבשיל.

הדעה שאסור לשנות מהמסורת

יש אומרים, שאף שהתברר שכלי המתכות שלנו אינם בולעים ופולטים טעמים, אין לשנות את המסורת; או מפני שאיננו יכולים לסמוך על המחקרים והמוחש, שכן מה שנקבע להלכה הפך לדין קבוע שאינו תלוי במציאות, או מפני שביטול הדינים הנוהגים מדורי דורות עלול לפגוע בשמירת גדרי ההלכה.

אולם יותר נראה, שאם אכן בטל יסוד הטעם של הכשרת הכלים, אין בכוח המנהג לקיים דין זה בכל תוקפו למשך דורות. ואכן יש טוענים שהואיל וכלי המתכות אינם בולעים, אין צורך להכשירם בין בשר לחלב, בין חמץ לכשר לפסח ובין טרף לכשר, אלא העיקר לנקותם היטב. וכפי שיש שהקלו לגבי כלי זכוכית, להחשיבם ככלים שאינם בולעים ואינם פולטים (שו"ע או"ח תנא, כו).

היסודות לחייב הכשרה גם בימינו

אף שסברת המקילים חזקה, ואם רוב הפוסקים יסכימו לכך נקבל את דעתם, נראה למעשה שגם לאחר שהתברר שבליעתם של כלי מתכות וזכוכית מזערית עד שאי אפשר להרגיש בטעם הבלוע, עדיין אם בישלו בהם טרף חובה להכשירם בהגעלה או בליבון. וכן חובה לייחד כלים נפרדים לבשר וכלים נפרדים לחלב, ואין להעביר כלי בשרי לחלבי או להפך בלא הגעלה או ליבון. נמנה שלושה יסודות לכך.

תקנות ההפרדה

היסוד הראשון: מצינו שחכמים תיקנו תקנות רבות כדי לבצר את ההפרדה שבין בשר לחלב וכדי למנוע את האדם ממכשול. לכן אסרו לאכול חלב אחר בשר, אסרו לאפות פת חלבית או בשרית ואסרו לאכול על שולחן שיש עליו מאכל מהמין השני. ניתן לומר שמתחייב מתקנות אלו שלא להשתמש באותם הכלים לבשר וחלב, כי אף שבדרך כלל מנקים אותם, יש חשש שיהיו פעמים שלא ינקו אותם היטב, ויבואו לידי עירוב בשר וחלב. מסיבה זו גם אין להשתמש בכלים שבישלו בהם טרף למאכל כשר, שמא מתוך שיתרגלו בכך, ישתמשו בהם גם כשאינם נקיים כראוי.

אמנם לפי יסוד זה, אפשר שרק מלכתחילה צריך לשמור על ההפרדה, אבל בדיעבד אין חובה להגעיל או ללבן כלי שבישלו בו טרף.

אין מבטלים איסור לכתחילה

היסוד השני: מכיוון שגם לפי המחקרים המדויקים בכל בישול ישנה איזו בליעה מזערית, אף שאין אפשרות להרגיש את טעמה, אסור לבטל אותה בתוך תבשיל, מפני ש"אין מבטלים איסור לכתחילה". לכן חובה להכשיר את הכלים כדי להוציא את אותה בליעה מזערית שבלעו. ולדעת כמה ראשונים (ראב"ד, רא"ה, ראב"ן), כלל זה ש"אין מבטלים איסור לכתחילה" הוא מהתורה (ולכן כתב הראב"ן, שמהתורה אסור להשתמש בכלי טרף גם אם אינו בן יומו והטעם הבלוע בו פגום, הואיל ואסור לבטל איסור לכתחילה).

גזירת הכתוב להכשיר כלים

היסוד השלישי: אפשר שמהתורה כל כלי שבישלו בו טרף, בין בלע טעמים ובין שלא בלע שום טעם, חייב הכשרה כדרך שבישלו בו את הטרף, בהגעלה או בליבון, וכפי פשט הפסוק: "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש… וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים". וכן חובה להכשיר כלי שבישלו בו פעם בשר ופעם חלב בלא הגעלה ביניהם. וכל מה שדיברו חכמים על הטעם הבלוע נוגע רק לדין המאכל שבישלו באותו כלי, אבל חובת ההכשרה לעולם נשארת במקומה. ראיה לכך משיטת הראשונים (רמב"ם, רמב"ן, רא"ה ועוד רבים) שסוברים כי "טעם כעיקר מדרבנן", כלומר מהתורה גם טעמים מורגשים בטלים ברוב; אם כן, מדוע ציוותה התורה להכשיר כלים שבישלו בהם טרף? אלא שגזירת הכתוב שכל כלי שבישלו בו טרף, למרות שאין איסור בטעם שמורגש ממנו, חובה להכשירו כדרך שבישלו בו את הטרף. ממילא גם כאשר אין מרגישים טעם, אפשר לומר שחובה להכשיר כפי גזירת הכתוב.

אף שממהלך הסוגיות משמע שכל חיוב ההכשרה מפני טעמי המאכלים, יש ליסוד של גזירת הכתוב תימוכין בדברי תנאים, ראשונים ואחרונים (חכמים פסחים מד, ב, שכן פסק ר"י, ונכד הצל"ח; רא"ה בשם רמב"ן בדה"ב ד, א; רבנו שמחה בשו"ת מהר"ח או"ז סג; משנה שכיר ב, קמו; הרב סולובייציק שיעורי הרב סי' ע; ועוד).

אבקש ממי שמוכן להשתתף בליבון הסוגיה, לעיין בקובץ ההלכות וההרחבות ph.yhb.org.il/plus כדי להעיר ולהאיר על הסברות המבוארות כאן ושם.

הטעם הבלוע הוא הדבוק

עוד סברה חשובה ויסודית הועלתה מתוך ליבון הדברים עם מהנדסים וכימאים, שהשתתפו בלימוד בעל פה ביישוב ובישיבה, וכן מומחים שכתבו תשובות לשאלות שפרסמתי בטור זה לפני כחודש: גם בעבר המתכות לא בלעו טעמים, שכן מולקולות הטעם גדולות בהרבה מהרווחים שבין חלקיקי המתכות לסוגיהם השונים, וכשם שלא ניתן להכניס פיל דרך חלון קטן, כך לא ניתן להכניס מולקולות של טעם לתוך מתכות. ואף שבמהלך הדורות ייצור המתכות השתכלל, אין מדובר בשינוי מהותי וגם בעבר המתכות עצמן לא בלעו. מה עוד שהתורה דיברה על נחושת, כסף וזהב, שהן מתכות ידועות שלא השתנו. ממילא כל מה שדיברו חכמים על הטעם הבלוע בכלים, כוונתם לטעם שנדבק לדפנות הכלים. ואף שמדובר בשכבה דקה, ייתכן שיש בה ריכוז גבוה של מולקולות טעם (מפני אידוי הנוזלים), ולכן טעמה ניכר מאוד, עד שיכול להיות שקול לעובי הדפנות. הואיל ומדובר בשכבה דקה שחשופה לאוויר, עובר עליה תהליך חמצון מואץ שפוגם את טעמה, ולכן קבעו חכמים שלאחר יממה הטעם הבלוע נפגם ואינו אוסר.

צריך לדעת שרק לפני כמאתיים שנה התחילו להמציא סבונים שמאפשרים להסיר כל שומן. עד אז, למרות ששטפו את הכלים היטב, ואף נעזרו באפר, בורית וחומרים שונים שהועילו להסרת שיירי המאכלים, עדיין נותרו דבוקים לדפנות הכלי שיירים מהמאכל הקודם. וככל שהדפנות היו מחוספסות יותר, כך דבק בהן יותר טעם מהמאכל הקודם. נמצא אם כן שהוראת המצווה להכשיר את הכלים כדרך בליעתם, מכוונת לטעמים שנדבקו בהם. ואף שגם לאחר ההגעלה, מן הסתם עוד נותרו על דפנות הכלי מעט שיירים מהמאכל הקודם, הואיל ופעלנו נגדם כמצוות התורה, לפולטם בדרך שבה הם נדבקו, וגם טעמם כבר אינו מורגש, הרי הם כמי שבטלו ואין בהם יותר איסור.

אם כן, גם כיום שרגילים להסיר את השכבה הדבוקה לדופן הכלי על ידי סבון, עד ששום שמץ טעם לא נשאר דבוק לכלי, מכיוון שבעת הבישול הטעמים היו דבוקים לכלי, חובת ההכשרה שגזרה התורה כבר חלה עליהם ולא פקעה בעת הניקוי.

מכיוון שסברה מדעית-תורנית זאת מחודשת, אבקש מכל בעלי ההשכלה המתאימה לבקר או להסכים לסברה זאת.

מסקנה למעשה

אם אכן דברינו נכונים, אזי מצוות התורה להכשיר כלים שבישלו בהם טרף נותרה בעינה. אבל אם בדיעבד בישלו בשגגה בסיר טרף אפילו בן יומו, או שבישלו חלב בסיר בשרי בן יומו, אם הסיר היה נקי לגמרי, מכיוון שברור לנו שטעם האיסור אינו מורגש במאכל – המאכל כשר.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

"סערת השבת" אינה במקומה

ככלל, השבת נשמרת בישראל באופן רשמי • החוק במדינה מתיר חילול שבת גם לצרכים מיוחדים שאינם פיקוח נפש • המשטרה העריכה כי סגירת נתיבי איילון ביום חול תסכן נפשות • ההחלטה התקבלה בתיאום עם נציגים דתיים וחרדיים, ולא הייתה באחריות שר התחבורה • עובדים לא-יהודים גויסו לצורך העבודות, וכך ראוי לעשות • דווקא הסכמות רחבות מחזקות את מעמד השבת, הרבה יותר ממחאות • את עיקר המאמצים יש להפנות לשמירת ההלכה בצה"ל, שם הנהלים משתנים לרעה, ולא ברשלנות אלא בכוונת זדון

הציבור הדתי והשבת במדינה

כאשר אין כוונת זדון, גם כאשר נדמה שנעשתה טעות ברשלנות, עדיף להגיע לסיכומים שמקובלים על רוב הציבור, ובכללם גם מי שאינם מקפידים לשמור שבת. זאת מפני שהסכמה רחבה על ערך השבת וקיומה הציבורי מועילה מאוד לביצור מעמדה במדינת ישראל

שאלה: מדוע בשבוע האחרון שמענו את נציגי הציבור החרדי נלחמים על כבוד השבת, שנרמס בפרהסיה בעבודות הרכבת בתל אביב, ואילו נציגי הציבור הדתי שתקו? האם אין ראוי להילחם על השבת?

תשובה: ישנה חשיבות עצומה שמדינת ישראל כמדינה תשמור שבת, ואכן באופן כללי מוסדות המדינה שומרים שבת. זה לא מובן מאליו. שמעתי מיהודים שעלו מברית המועצות לשעבר, שמדינת ישראל נחשבת בעיניהם כדתית מאוד, כאשר הביטוי העיקרי לכך הוא שכל מוסדותיה הממלכתיים שובתים בשבת. נוספים לזה המקום המרכזי של החגים בסדר היום הציבורי ושמירת הכשרות שמתקיימת בכל מוסדות המדינה, ברובם המכריע של החנויות והמסעדות וכמעט בכל בתי המלון.

אמנם העובדה שרוב הציבור היהודי אינו שומר שבת כהלכה מכאיבה ומצערת מאוד, ומצווה על כל אדם לעשות את כל מה שביכולתו כדי לקרב את ישראל למצוות השבת. לשם כך יש לבאר את ערכה הקדוש, ואף שומרי השבת צריכים להשתדל יותר לקיימה באופן הטוב והמשובח ביותר, בעונג שבת בלימוד תורה, תפילות, סעודות ומנוחה, וככל שנזכה לכך יותר, כך יותר ויותר יהודים יחפצו לשמור שבת.

כפי הנראה אלו שחוללו את ה"מלחמה" על השבת, סברו שיבצרו בכך את מעמדה הממלכתי של השבת במדינה. אולם לשם כך לא היה הכרח לפתוח בהתקפות אישיות על שר התחבורה ולעורר ויכוח ציבורי בין חרדים וחילוניים על צביון השבת הממלכתי, שכן גם בהידברות מכובדת ניתן לבצר את מעמד השבת במסגרות הממלכתיות.

חוק השבת הנוכחי וקיומו

ככלל יום השבת נקבע בחוק כיום שבתון במדינת ישראל, שבו העובדים שובתים ממלאכתם. אולם יחד עם זאת נקבע בחוק (משנת תשי"א), שמשרד העבודה יעניק היתרי עבודה בשבת כדי למנוע פגיעה בביטחון המדינה, בכלכלתה או בצרכים חיוניים לציבור. כלומר גם לשם צרכים שאינם פיקוח נפש, שעל פי ההלכה אסור לבצעם בשבת. כדי לפטור את שר העבודה מאחריות אישית להיתרי העבודה ומהלחצים שגורמים פוליטיים וציבוריים עלולים להפעיל עליו, נקבע בשנת תשס"ח שהמנהלת להסדרה ואכיפה במשרד התעשייה המסחר והתעסוקה, היא שתהיה אחראית על הענקת היתרי העבודה בשבת.

הרי שבפועל היתרי העבודה אינם נקבעים על פי ההלכה, ולכן בנוסף להיתרים משום פיקוח נפש מוענקים היתרי עבודה על סמך הנוהג המקובל (סטטוס קוו), כמו למשל להפעלת התחבורה הציבורית בחיפה כפי שפעלה עוד מלפני קום המדינה. וכן מוענקים היתרי עבודה בעקבות לחצים ציבוריים שונים, כאשר בתחומים שקרובים יותר לציבור הדתי לא נותנים היתרים, ובתחומים שרחוקים יחסית מהציבור הדתי ונחוצים מאוד לציבור החילוני, ניתנים יותר היתרים. למשל רשות השידור שפועלת בשבת, בעקבות לחצים ציבוריים שבאו לידי ביטוי בהחלטת בית המשפט החילוני.

סיפור העבודות בתחנת רכבת השלום

בפועל, במסגרת הרחבת תחנת רכבת השלום, היה צורך לבצע עבודה גדולה שמצריכה את עצירת התנועה בדרך איילון למשך כיממה. מבצעי העבודות פנו למשטרה, כדי שימליצו על ביצועה בשבת. נציגי המשטרה אכן כתבו שנכון לאשר עבודה זו בשבת, מפני שסגירת נתיב תחבורה ראשי שכזה תגרום לפקקי תנועה ולחסימות בכל גוש דן, "דבר המהווה סכנת חיים ממשית לכלל האזרחים". הם כתבו שיש לבצע את העבודות משעה 16:00 לפני כניסת השבת ועד 18:00 לקראת צאת השבת "על מנת למנוע סכנה לחיי אדם, ובשים לב לכך שבסוף השבוע הקרוב התנועה על הכבישים דלילה יחסית בשל ריבוי החופשות".

על סמך זה האישור ניתן, ולאנשים דתיים וחרדיים היה נדמה שההיתר גורף מדי, ויש בו משום הפרת הנוהג המקובל. עוד לפני השבת נציגי הציבור החרדי ואנשים דתיים נפגשו עם ראש הממשלה, ויחד הסכימו שראש הממשלה יכריע על פי העיקרון שעבודה שקיומה דווקא בשבת כרוך בפיקוח נפש – תתבצע, ושאר העבודות יתבצעו בימות החול. על פי זה קבע ראש הממשלה שמתוך 18 עבודות שאושרו מתחילה יתבצעו 14. לא ברור מדוע לאחר מכן נציגי הציבור החרדי החליטו להתנפל על שר התחבורה ולהאשימו בחילול שבת. בפועל את אישור העבודה נתן משרד העבודה ולא משרד התחבורה, וראש הממשלה בתיאום עם נציגי החרדים חזר ונתן לכך תוקף.

כך גם אמר לי שר התחבורה ישראל כץ, שלא היה מעורב במתן אישורי העבודה, הואיל והדבר מצוי בסמכות משרד העבודה. ומכל מקום על פי מה שבירר, גם לאחר מתן האישור, מקפידים שלא לגרום לשום יהודי שאינו חפץ בכך לעבוד בשבת. בנוסף לכך, מנהלת הרכבת כבר גייסה כ 160 עובדים שאינם יהודים, כדי שיבצעו את עבודות הפיתוח והתחזוקה הכרוכות בחילול שבת.

אגב, נראה שזה הפתרון הנכון למקרים נדירים של צורך גדול מאוד, שעובדים שאינם יהודים יבצעו את העבודות. הרי יותר מ 20 אחוזים מהאזרחים בישראל אינם יהודים, ומדוע שלא להיעזר בהם במקרים דחופים שכאלה? ואם יש צורך שיהודים ישתתפו שם בפיקוח ובהדרכה, ניתן להתיר להם זאת, בתנאי שלא יבצעו בידיהם שום עבודה (עי' פנה"ל שבת ט, יא-יב; כז, טז).

מאבק גלוי לעומת הסכמות שקטות ורחבות

לעתים, כאשר הפגיעה בקודשי ישראל נעשית מתוך זדון, יש צורך לקיים מאבק גלוי ולדרוש שהאשם ישלם מחיר אישי, גם כאשר המאבק מגביר את המתח שבין דתיים וחרדים לחילוניים. ראשית מפני שהצדק מחייב זאת, ושנית מפני שזו הדרך היעילה למנוע את הישנות הפגיעה. אולם כאשר אין כוונת זדון, גם כאשר נדמה שנעשתה טעות ברשלנות, עדיף להגיע לסיכומים שמקובלים על רוב הציבור, ובכללם גם מי שאינם מקפידים לשמור שבת. זאת מפני שהסכמה רחבה על ערך השבת וקיומה הציבורי מועילה מאוד לביצור מעמדה במדינת ישראל. על אחת כמה וכמה שכך ראוי לעשות בממשלה זו, שרוב שריה דתיים או מסורתיים, וביניהם גם שר התחבורה. זו הסיבה שנציגי הציבור הדתי אינם מעוררים מלחמות סביב ענייני השבת ומעדיפים להגיע להסכמות.

הנה דוגמה: בהסכמה רחבה, זכו ח"כ עליזה לביא וח"כ מיקי זוהר להעביר בקריאה ראשונה ושנייה חוק חשוב מאוד, לפיו גם מי שאינו דתי רשאי לסרב לעבוד בשבת, בלא שיסתכן בפיטורין או באי קבלה לעבודה.

על צביון הצבא נחוץ מאבק גלוי

לעומת המקרה של העבודות בתחנת רכבת השלום, נחוץ לקיים מאבק גלוי על האופי היהודי של צה"ל, ועל כך שחיילים דתיים יוכלו גם במסגרת הצבא לקיים את ההלכה כפי המקובל במסגרת האזרחית. אף שמרבית קציני צה"ל מכבדים את מסורת ישראל, המטכ"ל עצמו משליט בצבא ערכים חילוניים, ובתוך כך כופה על חיילים להשתתף בשיחות שמבזות את קודשי ישראל, כופה על חיילים דתיים לשמוע זמרות וכיוצא בזה. וזאת במקביל לכרסום בעמדה המוסרית בזכותו של עם ישראל להגן על ביטחונו ועל ארצו, כדבריו האיומים והנוראים של סגן הרמטכ"ל, שזכו לגיבוי מהרמטכ"ל, שאף הוא נשמע לעתים כנציג האו"ם שבא לפשר בין היהודים לערבים. מדיניות זו באה לידי ביטוי גם ביחס לחיילים שהורגים מחבלים שבאו לרוצחם.

כעיקרון, את בעיות הפרט של החייל הדתי קל יחסית לפתור, שכן החופש הדתי הוא אחד העקרונות המקובלים על כלל החברה. רוב הציבור החילוני יכול להבין בקלות שאין הצדקה לכפות על חייל דתי שמקפיד על הלכות צניעות לשמוע זמרות או להשתתף בפעילות מעורבת בניגוד לנוהגי הצניעות בלא הכרח ביטחוני, ושאין לכפות עליו לגלח את זקנו.

על כל העניינים הללו נכון לגבות מחיר אישי מהרמטכ"ל, מסגנו ומשותפיו לעמדה.

נציגי הציבור החרדי וצה"ל

לצערנו, בכל הקשור לצה"ל נציגי הציבור החרדי אינם משקיעים מאמץ. הלוואי שהיו מפנים מעט ממרצם וכישרונם (הם מהמוכשרים שבחברי הכנסת) למען הצביון היהודי של צה"ל. זה היה הרבה יותר מועיל מהסערה שחוללו סביב העבודות בתחנת הרכבת בשבת אחת, שלא הייתה בהן חריגה משמעותית מהמקובל. סערה זו לא הועילה אפילו ליהודי אחד לשמור שבת. לעומת זאת, מאבק למען החיילים בצה"ל יסייע להם בפועל לשמור את ההלכה, ויסייע בפועל לשמירת צביונו הקדוש של מחנה ישראל.

הבעיות בצה"ל הרבה יותר עקרוניות, מפני שיש בהן שינוי של המצב הקבוע לרעה, ואילו כל הסיפור בתחנת הרכבת, גם אם אינו תקין, היה אירוע חד פעמי, שאין בו הצהרה על שינוי מדיניות עקרוני.

אשמח מאוד לשמוע על נציג ציבור חרדי שמטפל באופן יעיל בבעיות של חיילים דתיים בצבא, ואשמח גם להודות לו על כך בפומבי בטור זה. פרט לתועלת העצמית שבפעולה זו, הוא יזכה להרבות בכך שלום בין שומרי המצוות ותלמידי החכמים.

בתוך כך ראוי לשבח את הרב עמיחי אליהו שליט"א, בנו של הרב שמואל אליהו שליט"א, נכדו של הראשל"צ מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שפתח קו לתלונות של חיילים דתיים בעניינים כגון אלו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

חזקת הגיל הרך

חזקת הגיל הרך נותנת עדיפות קיצונית לנשים במקרה של גירושין • במקרה הצורך מצווה להתגרש, אבל פעמים רבות מדובר במשבר שאפשר לפתור, וצריך לפתור אותו כדי למנוע סבל למשפחה • בתקנת הכתובה דאגו חז"ל לאיזון בין בני הזוג, ולמצב שאף צד לא ימהר להתגרש • במצב שבו ילדים נשארים אוטומטית אצל האישה, והאיש צריך לשלם עליהם מזונות, לא פלא שכ-90% מתיקי הגירושין נפתחים בידי נשים • פנייה לקהל המומחים והמעיינים: בירור המציאות העובדתית בנוגע לבליעת כלי מתכות וזכוכית

הבעיות בחזקת הגיל הרך

שתי רעות בחזקת הגיל הרך, לפיה במקרה של גירושין הילדים הקטנים עוברים אוטומטית לחזקת האם, וממילא על הבעל לשלם לאם דמי מזונות מלאים. בפועל, בעקבות זאת, גם כשהילדים גדלים הם נשארים אצל האם, כי התרגלו לכך, ופעמים רבות אף פיתחו עוינות מסוימת כלפי האב.

הרעה הראשונה בחזקת הגיל הרך היא שהיא מעודדת גירושין, במתן כוח עודף לנשים המתגרשות, כפי שיוסבר בהמשך. השנייה היא העדר האב מחינוכם של הילדים, שזקוקים לשני ההורים, אף שהם גרושים. הפעם נעסוק ברעה הראשונה.

יחס התורה לגירושין

סקרים שונים מצביעים על כך שכמחצית מיוזמי הגירושים מודים, לאחר כחמש שנים, שמוטב היה להם לשקוד על שיקום נישואיהם. ניתן להעריך שגם מבין המצהירים כי הם מרוצים מהגירושין, יש שמתחרטים בלבם אבל אין בכוחם לעמוד בהבנה הכואבת הזאת

על פי התורה כאשר בני הזוג אינם מוצאים דרך לחיות בשלום, למרות כל הצער, מצווה להתגרש. אולם פעמים רבות חיי הזוג נקלעים למשבר שניתן לפתור אותו, ורק אם אין מתאמצים להשלים המשבר מוביל לגירושין, והתוצאה היא סבל רב לאיש, לאישה ולילדים.

סקרים שונים מצביעים על כך שכמחצית מיוזמי הגירושים מודים, לאחר כחמש שנים, שמוטב היה להם לשקוד על שיקום נישואיהם. ניתן להעריך שגם מבין המצהירים כי הם מרוצים מהגירושין, יש שמתחרטים בלבם אבל אין בכוחם לעמוד בהבנה הכואבת הזאת, והם אומרים שהגירושין היטיבו להם.

כדי למנוע גירושין מיותרים, תיקנו חכמים את הכתובה. כמו כן מדריכים את בני הזוג שנקלעו למשבר לעשות כל שביכולתם כדי להגיע לשלום בית.

תהליך תקנת הכתובה

יחסים בין בני אדם בנויים על איזון. כאשר האיזון מופר, היחסים מתרועעים. גם בימים שהפרנסה הייתה כרוכה בעבודה גופנית קשה, ולכן מעמדם של הגברים מבחינה כלכלית היה מעל מעמד הנשים, היה צורך למצוא את נקודת האיזון בין גברים לנשים. כך למדנו במסכת כתובות (פב, ב), שבתהליך הדרגתי נמצאה נקודת האיזון המיטבית.

בתחילה, כדי שלא יהיה קל בעיני הגברים לגרש את נשותיהם, תיקנו שכל בעל, ואפילו הוא עני, במקרה של גירושין ישלם לגרושתו לכל הפחות מאתיים זוז. בסכום זה אפשר היה לחיות שנה שלמה, וזה עיקר הכתובה. ככל שבני הזוג היו מבוססים יותר, סכום הכתובה שקבעו ביניהם היה גבוה יותר, שכן הוא נקבע במשא ומתן בין משפחות החתן והכלה. חשוב להבין: תקנה זו לא נועדה רק לטובת הנשים, אלא כדי לבצר את מוסד הנישואין. שכן אם יהיה קל בעיני הגברים לגרש את נשותיהם, גם הנשים יירתעו מנישואין, כי יחששו שמא לאחר שנים בעת משבר הגברים יגרשו אותן. לפיכך תיקנו חכמים כתובה, וקבעו שסכום הכתובה יהיה משמעותי, כדי שיכאיב לכיסו של הבעל ויגרום לו לחשוב פעמיים לפני שימהר לגרש את אשתו.

אולם לא רצו חכמים לכתוב שכל נכסי הבעל יהיו ערבים לכתובה, כדי שלא לפגוע בעסקי המקרקעין שנחוצים לקיום המשק; שאם ידעו הקונים שהקרקע שהם קונים משועבדת לכתובה, יחששו לקנותה.

חיפוש נקודת האיזון בין בני הזוג

אלא שמסופר שם בתלמוד, שמכיוון שלא נקבע שנכסי הבעל משועבדים לתשלום הכתובה, היו נשים שהזקינו ולא התחתנו. הן חששו שמא למרות ההתחייבות שבכתובה, אם הבעל ייקלע לקשיים כלכליים, יגרש אותן ויוציאן ריקם מביתו, מפני שבפועל לא יהיה לו כסף לשלם להן. לפיכך תיקנו חכמים שכסף הכתובה יהיה מופקד בבית הורי האישה, וכך גם אם הבעל ייקלע לקשיים, סכום הכתובה מובטח.

אולם התברר שכאשר הכסף היה מונח מזומן בבית הורי האישה, הגברים לא חשו שהוא שייך להם, ובעת כעס נטו רבים יותר לגרש את נשותיהם. שכן במשך חיי הנישואין כמעט כל זוג נקלע לעתים למשברים, אלא שהואיל והם מבינים את ערך הנישואין, וגם מבינים שהגירושין הם עסק יקר ומכאיב, הם משלימים ביניהם וחוזרים לחיות בטוב. אולם כאשר כסף הכתובה היה מונח אצל הורי האישה, קל היה לו לבעל כעסן לגרש את אשתו בשעת משבר, שכן לא היה צריך להוציא את הכסף מכיסו.

לפיכך, תיקנו שסכום הכתובה יהיה מונח בביתם של בני הזוג ויעשו בו כלים נאים. עשירות שכתובתן הייתה גבוהה עשו בו כלי כסף וזהב, ועניות עשו בו כלים פשוטים, ובמקרה של גירושין, הייתה האישה לוקחת את כלי כתובתה ויוצאת.

אולם התברר שגם במצב כזה, הבעלים לא חשו הפסד משמעותי בעת הגירושין, שכן כלים אלו לא היו נחשבים בעיניהם כשלהם, ובשעת משבר בקלות יחסית היה הבעל כותב גט לאשתו ואומר לה: קחי את כלייך וצאי.

נקודת האיזון בתקנת שמעון בן שטח

לפיכך תיקן שמעון בן שטח שיהיו כל נכסי הבעל משועבדים לתשלום הכתובה. וזו הייתה נקודת האיזון המיטבית, שכן מצד אחד תשלום הכתובה הכאיב לבעל, שכן הוא נצרך להוציא כסף מזומן מכיסו, או שהוא נצרך למכור מרכושו כדי לשלם את הכתובה; ומאידך, תשלום הכתובה היה מובטח, שכן כל נכסי הבעל, כולל קרקעות שהיו לו בעת הנישואין ומכרם אחר כך, היו משועבדים לתשלום הכתובה (תקנה זו גם הייתה מוצלחת מבחינה כלכלית, שעל ידה דמי הכתובה הושקעו בנכסים שיכלו להניב פירות לרווחת בני המשפחה).

דוגמה מאלפת מהקיבוצים

בקרב הקיבוצים, בעקבות הפרטתם, התברר שההסתברות לגירושין ירדה באופן מובהק (עבודת תזה של רועי בס מ2010 באוניברסיטת חיפה, בהנחיית פרופ' בר אילן ופרופ' פלגי). לפני כן הקיבוץ דאג לכל צורכי החברים, ולהחלטת בני זוג להתגרש לא היה מחיר כלכלי. הקיבוץ דאג לספק לכל אחד מהם דירה, והמשיך לדאוג לצורכי הילדים כמקודם. אולם לאחר ההפרטה, כל אחד מבני הזוג המתגרשים היה צריך לממן לעצמו דירה, ולהמשיך לספק את צורכי הילדים שנעשו יקרים יותר לאחר הגירושין. במצב כזה בני הזוג חשבו פעמיים לפני שהחליטו להתגרש, וחלקם מצאו את הדרך לעבור את המשבר ולהמשיך בחיי הנישואין. רבים מהם מאושרים מכך.

הנזק שבחזקת הגיל הרך

חזקת הגיל הרך העניקה כוח עודף לנשים ופגעה באופן קיצוני באיזון שבין בני הזוג, שכן היא הפכה את הגירושין למשתלמים לנשים, בהיותן בטוחות שבכל מקרה הילדים יישארו אצלן, ואילו הבעל יצטרך לשלם להן דמי מזונות בשווי העלות הממוצעת של אחזקתם – לפחות 2,000 שקלים בחודש לילד. אם לא ישלם, הביטוח הלאומי ישלם במקומו, והבעל יירדף על ידי נציגי החוק שיעקלו את רכושו והכנסותיו לטובת תשלום המזונות. כמחצית מהגברים מרוויחים פחות מ7,000 שקלים בחודש, ואם הם צריכים לשלם מזונות לשני ילדים, עליהם לשלם כ4,000 שקלים בחודש. לאחר מכן הם צריכים להחזיק לעצמם דירה, לקנות מזון ובגדים, לפרנס את הילדים בעת שהם באים אליהם ולסייע להם במקרים מיוחדים שאינם נכללים במזונות השוטפים. לא פלא שבמצב כזה, קרוב לתשעים אחוזים מתיקי הגירושין נפתחים ביוזמת נשים.

נשים ששונאות גברים, ומתומרצות כיום על ידי ארגונים שונים, יטענו שאכן הגברים אטומים, אלימים, רעים, ומגיע להם להיענש על כל מה שהם ואבותיהם עשו לנשים במשך דורות… אולם אנשים סבירים, אוהבי אדם, מבינים שבשני המינים יש טובים יותר ופחות. וכאשר נותנים בידי הנשים כוח רב מדי בהסכמי הגירושין, אחוזי הגירושין עולים. מתברר שנשים גרושות רבות יטענו שהדבר אינו נכון, שכן הן קרובות אצל עצמן, ולתחושתן הן יצאו מקופחות. אולם נדמה שכל מי שיתבונן ביושר במקרי הגירושין שהוא מכיר, ימצא שברוב המקרים הגברים הפסידו הרבה יותר.

אמנם אם נמדוד את מצבן של הנשים הגרושות לאורך שנים, ייתכן שמצבן פחות טוב. אולם בעת משבר וכעס הנשים שיוזמות גירושין חושבות על השנים הקרובות בלבד, ובטווח זה ידן על העליונה.

קרוב לוודאי שלאחר שחזקת הגיל הרך תבוטל, אחוז הגירושין יפחת. חבל מאוד שיש חברי כנסת טובים והגונים שאינם מבינים זאת, ובינתיים מגבירים את סבלם של הגברים, הנשים והילדים.

שאלה למבינים בעניין כלי מתכות וזכוכית

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בפסקה זו הנני פונה למומחים ומעיינים בבקשת עזרה וסיוע בבירור סוגיה. בתקופה האחרונה אני עוסק בלימוד הלכות בשר וחלב ותערובות. מהתלמוד ומהראשונים עולה שכלי מתכת בולעים בדפנותיהם טעם רב מהמאכלים שמתבשלים בהם, עד שגם אם מנקים את הכלים, ניתן לחוש בטעם הבלוע בכלי בבישול שלאחר מכן. ומכיוון שלא ניתן לשער כמה טעם בדיוק נפלט מהם, החמירו להחשיב את כל דפנות הכלי כאילו הן מלאות בטעם, אלא אם כן גוי נאמן טעם את התבשיל ולא הרגיש בטעם האיסור.

לפני כשמונה מאות שנה החלו דיונים על כלי זכוכית, ונחלקו הראשונים בדינם, אם הם בולעים או אינם בולעים. בפועל, על פי בדיקות שנערכו בתקופה האחרונה (בידי הרב יאיר פרנק והרב ד"ר דרור פיקסלר), התברר שכלי מתכת וזכוכית בולעים מעט מזעיר, עד שאין שום אפשרות לחוש בטעם הבלוע בכלי.

השאלות:

  • א) האם חל שינוי משמעותי בהרכב המתכות מאז ימי קדם, או שמא הבליעה המדוברת כוללת גם את הדבוק לכלי, שהיה קשה להסירו בלא חומרי ניקוי מודרניים, שהתחילו להמציאם לפני כמאתיים שנה?
  • ב) האם ייתכן שהטעם שנבלע בכלים או נדבק אליהם חזק יותר משיעור נפחו, כך שטעמו של גרם אחד כזה חזק פי עשרה מטעמו של גרם שבתבשיל?
  • ג) מדוע רק לפני שמונה מאות שנה התחילו לדון בכלי זכוכית, האם לפני כן לא ייצרו כלי זכוכית לשימוש מטבחי?
  • ד) האם אפשר לומר שכלי הזכוכית שדיברו בהם שימשו רק ככלי שני ולא ככלי ראשון שבישלו בו על האש, כי בבישול על האש היה מתבקע?
  • ה) מתי התחילו לייצר כלי זכוכית שניתן לבשל בהם על האש?

הסכמי גופות חיילים – מנוגדים לגבורתם

אין לסכן חיי אדם בשביל השבת גופת חייל • עיקר האדם הוא נשמתו ולא גופו, ונשמות חללי צה"ל בוודאי במחיצת הצדיקים • אי-שחרור מחבלים תמורת גופות חיילים ממשיך את דרך גבורתם, ובזה מעלה את נשמתם • פעולות להשבת הגופות צריכות להיות מכוונות נגד החמאס, ולא לבטא חולשה של ישראל • ביטויי חולשה מחזקים את הטרור, וכנגדו יש להוסיף בנייה ולהבהיר שלא נזוז מאדמתנו • כל עוד לא הובאו לקבורה, מדרגת הדר גולדין ואורון שאול הי"ד דומה למדרגת משה, שמקום קברו לא נודע

גופות החיילים

אם מזניחים את גבורתם, ומדגישים מדי את גופם שעוד לא זכה לקבר ישראל, פוגמים במעלתם. ואם בעקבות זאת ייכנעו לרשעים וישחררו מחבלים, יפגעו מאוד במעלתם, ההפך מכל כוונתם במסירות נפשם

בעקבות ההסכם עם טורקיה, שנראה כמועיל לחמאס השולט בחבל עזה, התעוררה שוב התביעה הצודקת להבאת גופות חיילינו הקדושים, סגן הדר גולדין וסמל אורון שאול, לקבר ישראל.

אולם נדמה ששוב יש מי שהופכים את היוצרות, זונחים את שאר הערכים, ובלא משים משמשים ככלי בידי הרשעים, שמנצלים את תמימותם כדי לפגוע בכבודו של עם ישראל, בביטחונו ובערכיו.

לפיכך צריך לזכור שאמנם יש מצווה לקבור את המת בקבר ישראל, אבל אסור לפגוע בביטחון של אפילו אדם אחד מישראל לשם כך. כפי שלמדנו שאין מחללים שבת בעבור קבורת המת, ואילו בעבור ספק הצלת אדם חי מצווה לחלל שבת, קל וחומר שאסור לגרום סיכון נפשות אפילו לאדם אחד כדי לקיים את מצוות הקבורה, ולכן אסור לשחרר שום מחבל בעבור גופות החיילים. כיוצא בזה למדנו, שמעיקר הדין אסור לפנות חללים בשבת משדה הקרב; אלא שהואיל וראה הרב גורן זצ"ל שהדבר פוגע במורל החיילים הנמצאים בקרב, וממילא בהצלחתם בקרב, הורה לחלל שבת בעבור פינוי החללים משדה הקרב.

הנשמה והגוף

חשוב לדייק: למרבה הצער החיילים מתו, ולכן מדובר על השבת גופות החיילים ולא על השבת החיילים. יתר על כן, הדיבור הקובע שהגופה היא המת פוגע מאוד בכבודו של המת. שכן האדם הוא נשמתו, חייו, ואילו גופו הוא רק הכלי שבו הוא חי. לאחר המיתה, הנשמה נותרת חיה כפי המידה שדבקה בערכי הנצח, ואילו הגוף נרקב וחוזר אל עפרו.

החיילים הקדושים

גילו לנו חכמים, שהנהרגים על קידוש השם בשם כלל ישראל זוכים למעלה גבוהה בגן עדן, עד ש"אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם" (ב"ב י, ב). והכוונה שכל האנשים הרגילים שנקראים בריות אינם יכולים לעמוד במחיצתם, מפני שהם זוכים להיות במעלת הצדיקים. וכמובן שגם החיילים שהגנו בגופם על העם והארץ נכללים במעלה זו.

הנשמות בעולם הנצח

האדם הוא נשמתו ולא גופו. וכן מבואר בתלמוד (ר"ה טז, ב; יז, א) שלאחר פטירת האדם, הוא נידון בבית דין של מעלה. הצדיקים עולים לגן עדן, הבינונים נענשים בגיהינום כפי הראוי להם לתיקונם ואחר כך עולים לגן עדן. והרשעים נידונים לשנים עשר חודש בגיהינום, ואחר כך "גופם כלה ונשמתם נשרפת ורוח מפזרתם תחת כפות רגלי הצדיקים". הרי שגם הרשעים נכנסים באופן כלשהו לגן עדן, אל סמוך לרגלי הצדיקים שהיו קשורים אליהם בקשר חיובי בחייהם. ומבואר שלאחר גמר תיקון העולם, גם רשעים אלו זוכים לתחיית המתים בזכות אותם הצדיקים (עיין תקנת השבין טו, עו; קו). וכבר למדנו שגם החיילים שמסרו נפשם נחשבים במעלת הצדיקים, ולכן גם הרשעים שהיו קשורים אליהם בקשר חיובי, לאחר גמר התיקון, יזכו בזכותם לתחיית המתים. הרשעים הנוראים ביותר נענשים למשך זמן ארוך, כפי השפעת רשעותם בעולם הזה, ואחר שנגמרת השפעתם הרעה הם נאבדים לנצח.

כיצד מועילים לעילוי הנשמה

כידוע, מצווה לומר קדיש, לתת צדקה ולהוסיף בלימוד תורה ביום השנה של הנפטר, כי באותו יום הוא חוזר ונידון בשמיים על מעשיו. לכאורה יש לשאול: הרי הוא כבר נפטר מהעולם ונידון על מעשיו, אז למה לחזור ולדון אותו בכל שנה מחדש?

אלא שהואיל ועוד זוכרים אותו בעולם, יש לדון אותו לפי מידת השפעתו על ילדיו ומכריו. אם התברר שמכוחו המשיכו להרבות במעשים טובים, הרי שמעלתו יותר גדולה ממה שנודע בעת שנפטר. ואם ח"ו להפך, התברר שהשפעתו השלילית ממשיכה לשאת פירות באושים וגורמת לילדיו ומכריו להתרשל בתורה ומצוות ומעשים טובים, הרי שהתברר שחטאיו ומחדליו חמורים יותר, והוא צריך להיענש על כך בגיהינום או לפחות בפגימת מעמדו בגן עדן. לכן כאשר ילדיו ומכריו אומרים קדיש, נותנים צדקה, עושים מצוות ולומדים תורה לזכרו, הם מועילים מאוד לעילוי נשמתו, שכן כל המעשים הטובים הללו נעשים בזכותו.

שלא לפגוע במעלת החיילים הקדושים

כך גם כלפי החיילים הקדושים שנהרגו במלחמת מצווה. אם מזניחים את גבורתם, ומדגישים מדי את גופם שעוד לא זכה לקבר ישראל, פוגמים במעלתם. ואם בעקבות זאת ייכנעו לרשעים וישחררו מחבלים, יפגעו מאוד במעלתם, ההפך מכל כוונתם במסירות נפשם. הרי מהו צערם של החיילים הקדושים שעוד לא זכו לקבר ישראל, לעומת שכרם העצום על מסירות נפשם למען כלל ישראל? ככל שקרוביהם ומכריהם מוסיפים גבורה בשמם ולזכרם, כך החיילים הקדושים מתעלים יותר. ולפום צערא אגרא, ככל שגוברים הייסורים של חיבוטי הקבר, ובכל זאת עומדים בניסיון שלא להשפיל את הרוח ולא להיכנע לאויב, כך החיילים הקדושים באופן אישי מתעלים יותר בגן עדן, ואף קרוביהם החיים איתנו בעולם הזה מתעלים במעלות קדושתם.

לעומת זאת, אם התעמולה להשבת גופותיהם תגרום למורך לב בקרב הציבור ובמיוחד הלוחמים, זה יהרוס את מפעל חייהם. הם עשו הכול כדי להילחם ברשעים, ועל כך נשמתם זכתה למעלה עליונה בגן עדן; ובשם גופתם, שהיא שולית לעומת נשמתם, הופכים את הסדר ופוגעים בשליחות חייהם המקודשת.

המסר הנכון

כאן המקום להביע הערכה גדולה לעמדה הציבורית שמביע פרופ' שמחה גולדין בשם משפחות הקדושים. אזכיר לדוגמה כמה משפטים שאמר (18.3.16): "יש לנקוט נגד חמאס צעדים שיגרמו לו להשיב הגופות". "כל זמן שאנחנו אקטיביים ולא פסיביים, כל זמן שברור לכולם שמדינת ישראל תקבע את המחירים שהחמאס ישלם על זה שהוא לא מחזיר חללים, כל זמן שאנחנו בכיוון הזה – אנחנו בסדר". "חמאס חייב לשלם את המחיר על אי החזרת גופתו של הדר". כלומר החמאס הוא שצריך לשלם ולא מדינת ישראל. ישראל צריכה להיות אקטיבית, לוחמת ולא סופגת, מענישה ולא מקבלת על עצמה עונשים.

גם ההפגנה של משפחת שאול, נגד העברת "סיוע הומניטרי" מטורקיה לחמאס, היא המעשה הנכון. הם לא תבעו מהממשלה ויתורים, אלא שלא לתת סיוע לחמאס כל עוד הוא ממשיך ברשעות הבזויה של סחר בגופות.

הניסיון הגדול

איננו יודעים אילו היה בכוחנו לעמוד בניסיון הניצב בפני משפחות חיילי צה"ל והמתנחלים הקדושים שמסרו נפשם על קדושת השם, העם והארץ, אשר נדרשים למרות הכאב לגייס תעצומות נפש ולהביע עמדה של גבורה. על כך אנחנו מתפללים בכל יום: "שלא תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". ניסיון זה ניצב עתה במלא חריפותו הנוראה בפני משפחות גולדין ושאול. ואף על פי כן האמת צריכה להיאמר: עד כמה שאפשר, צריך למעט במחשבות על גופות החיילים, ובמקום זאת לעסוק כמה שיותר בגבורת נפשם, ערכיהם והמורשת שלהם. זאת העמדה הצודקת והמכבדת את זכרם של הקדושים. ככל שההורים נוקטים יותר בעמדה זו, כך הם מעלים את נשמתו של בנם בגן עדן, מפני שעל ידי זכרו הם מוסיפים אמת וקדושה בעולם הזה.

ראוי להזכיר את מרים פרץ, ששכלה את שני בניה, המפקדים הגיבורים שנהרגו על קדושת השם, העם והארץ. אף שבניה זכו לקבר ישראל, כל אדם היה מבין ללבה אילו הייתה שוקעת בעצבות ומעלה טרוניה כלפי ריבונו של עולם וכלפי הממשלה ומפקדי צה"ל. אבל היא בחרה בדרך של הפצת האור שבמופת גבורתם, והנחלת מורשתם לצעירים.

אכזבה מהממשלה

ראוי להזדהות עם האכזבה העמוקה ותחושת הנבגדות שחשות משפחות גולדין ושאול נוכח ההסכם עם טורקיה. אפשר לסמוך עליהם, שראש הממשלה הבטיח להם דברים מפורשים ולא עמד בדבריו.

לדאבון הלב, את אוזלת היד שאינה מענישה ואינה גובה מחיר כבד מהרשעים, אנו חשים בימים האחרונים. כאשר אויבינו מרשים לעצמם בעזות מצח לרצוח ילדה ואבי משפחה, ועוד מעזים לחגוג בכל רחבי עזה, יהודה ושומרון, ואפילו בכפרים שמהם יצאו הרוצחים, שכביכול נמצאים תחת כתר.

אילו ראש הממשלה היה עומד בהבטחותיו הקודמות, ומאפשר לבנות עשרות אלפי יחידות בירושלים, ביהודה ובשומרון, עוד הייתה לנו נחמה. לטווח ארוך בזה תלויים הניצחון, הביטחון והשלום. שכן המלחמה כולה היא על ארץ ישראל, והניצחון תלוי בכך שנצליח להבהיר באופן הנחרץ ביותר, שאנחנו מתכוונים להמשיך לבנות ולהיאחז בכל חבלי מולדתנו המקודשת. וככל שיפגעו בנו יותר, כך נעצים יותר את אחיזתנו בארץ, כדי שכל אויבינו יבינו שאכן קיר ברזל עומד לפניהם, ולעולם לא יצליחו לשבור את רוחנו ולהפסיק את תהליך שיבת עם ישראל לארצו.

הקדושים ומעלת משה רבנו

על משה רבנו, גדול האומה, נאמר: "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" (דברים לד, ו). על ידי העלמת מקום קבורתו נוצרה הפרדה ברורה בין גופו הפרטי לנשמתו הגדולה הכללית, והארת נשמתו ומורשתו נמשכת בישראל בעוצמה יתרה. אמנם נכון שצריך לפעול להבאת גופותיהם של הדר ואורן לקבר ישראל, אבל בינתיים, במידה מסוימת, הם זוכים להתעלות במעלתו של משה רבנו ע"ה.

המוסלמים ו"השיח התקין"

מדיניות המשטרה בהר הבית ממשיכה את מדיניות האנטישמים בזמן הגלות: לא משנה מי אשם, היהודים הם שייענשו • בשם השיח התקין ודיבורים על זכויות אדם, אובמה וחבריו בארה"ב אינם מכנים את הבעיה האסלאמית בשמה, ולכן אינם מצליחים לטפל בה • מאותה סיבה גם הפרשנים אינם משלימים עם העובדה שהרוב בבריטניה, שתמך בפרישה מהאיחוד האירופאי, מעוניין להיפטר מהמהגרים המוסלמים המסיתים והמסוכנים • היהודים שעולים להר הבית, והמתיישבים ביהודה ושומרון, הם מופת מוסרי לכל העולם • לעילוי נשמת ד"ר ארווינג מוסקוביץ' ז"ל

ביום שני השבוע התפרסמה הודעה מטעם משטרת ישראל, לפיה הר הבית יהיה סגור לעליית יהודים וביקורי תיירים עד סוף חודש הרמדאן. הסיבה: התפרעויות אלימות בלתי פוסקות של ערבים נגד העולים ונגד השוטרים. המתפרעים אוספים בתוך מסגד אל-אקצה אבנים, בקבוקים ומוטות ברזל ומי יודע מה עוד, כדי לתקוף מתוך המסגד את היהודים, את התיירים ואת כל מי שהם מגדירים כאויבי האסלאם.

מן הצדק שבמצב כזה יסגרו את הר הבית בפני מוסלמים, אולם לצערנו ממשלת ישראל ממשיכה לקיים את הכלל שהתגבש בימי הגלות הארורה, שאם יהודים מתפרעים מענישים יהודים, ואם גויים מתפרעים מענישים יהודים. כלומר, לעולם, על כל צרה שלא תבוא, יש להעניש את היהודים, כי איכשהו היהודים תמיד אשמים. למחרת כבר לא עלו יהודים להר, אז הערבים זרקו אבנים לרחבת הכותל, ויהודייה מבוגרת בת שבעים ושלוש נפצעה קל.

מדוע לא סוגרים את מסגד אל-אקצה

אל מול השקר, האלימות, הטרור ושנאת ישראל, עומדים המתנחלים סביב הר הבית וביהודה ובשומרון, ובעצם קיומם מצהירים קבל העולם שיש עוד אנשי אמת ואמונה שאינם נכנעים לטרור
הר הבית

כאשר עלה חשד שבישיבת 'עוד יוסף חי' ביצהר יש תלמידים שאולי זוממים להפר את החוק, פרצו שוטרים בשם החוק לישיבה, הוציאו את כל התלמידים, ביצעו חיפושים דקדקניים בכל החדרים, והשתלטו על בית המדרש למשך שנה ושלושה חודשים, מבלי להתחשב בכך שמדובר במקום קדוש לתפילה וללימוד תורה.

אם כך נוהגים בשם החוק והצדק כלפי ישיבה ובית כנסת במדינה יהודית במקרה של חשדות שלא הוכחו, קל וחומר כאשר ידוע שמסגד אל-אקצה מתפקד כמוקד הסתה עולמי, שאוגרים בו כלי נשק קר ושהוא משמש מקלט קבוע למתפרעים; על אחת כמה וכמה שצריכים להשתלט עליו, להוציא ממנו את כלי המשחית, לעצור ולשפוט את המתפרעים והמסיתים, ולסוגרו למשך כמה שנים, עד שיהיה ברור שכל הבאים להתפלל בשעריו לא יעזו יותר להתפרע ולהסית. במקום זאת, סילקו את היהודים מהמקום הקדוש ביותר ליהודים על לא עוול בכפם. חוץ מעצם קיומם כיהודים, שהוא לצנינים בעיני המוסלמים, שהשתלטו בכוח ובאלימות רצחנית על הר הבית.

לא זו בלבד שלא סגרו את המסגד, אלא אף ממשיכים לאפשר למוסלמים להרוס את שרידי המקדש, לבזות את המקום הקדוש בקיום משחקי כדורגל, חפלות, התפרעויות והשמעת קללות. כל זאת בתואנה שכך מחייב הסטטוס-קוו שממשלת ישראל קיבלה על עצמה. בכל המדינה הסטטוס-קוו בקשר לחוקי השבת, הכשרות, חופות, מעמד בתי הדין וכל מה שנוגע ליהדות מתכרסם ונחלש בשם זכויות האדם, ורק בהר הבית הסטטוס-קוו הולך ונעשה חמור יותר, בניגוד לכל כללי הצדק וזכויות האדם. בקיצור, ממשיכים לקבל את הנחות היסוד האנטישמיות, שלעולם מעמד היהודי וזכויותיו יהיה נחות לעומת כל טענה אחרת.

מופת נפלא

כאן המקום לספר סיפור משמח ששמעתי מאחד מבעלי המעשה. זוג מסורתי, חכם ומשכיל, לא זכה במשך כמה שנים לפרי בטן. הם כבר עברו בדיקות שונות, ועדיין לא נמצא מזור לבעייתם. אחד מקרוביהם העלה הצעה בפני האישה, שתטבול ותעלה בטהרה הראויה להר הבית, ושם תלחש בלבה תפילה, ואולי תזכה ותיפקד. לאחר כמה חודשים החליטה האישה לקיים את עצתו, ובאותו החודש נפקדה.

האמת שאין בכך פלא: הרי הר הבית הוא המקום המקודש ביותר, תל פיות שאליו מכוונות כל התפילות, וממילא מובן שהתפילה בו מסוגלת לפעול יותר מאשר בכל מקום אחר.

מהר הבית לאורלנדו

הבעיה בהר הבית, מקום בית מקדשנו, היא המקור והדוגמה לבעיה שהעולם מתמודד איתה בשנים האחרונות. הנה באורלנדו מוסלמי רצח ארבעים ותשעה אנשים, ופצע עוד עשרות. במשך הפיגוע הרוצח נשבע אמונים לדאע"ש ולאסלאם, והכריז שהוא רוצח בשמם. בתגובה לכך, נשיא ארה"ב ברק חוסיין אובמה, וחבריו לדעה, מצאו לנכון לדבר על בעיית הנשק הפרטי, שנאת להט"ב, בעיות נפשיות של מי שסובל מאבטלה, אבל בשום פנים לא הסכימו להוציא מפיהם את המילים "טרור אסלאמי". כשלא מכירים בבעיה, אי אפשר לטפל בה.

אפשר להעריך שאם אנחנו נתמודד כראוי עם האתגר החמור בהר הבית, בסגירת המסגדים ומעצר המסיתים והמתפרעים על כל שמץ של התפרעות והסתה, נוכל לשמש דוגמה מוסרית ומעשית לכל העולם כיצד להתמודד עם האסלאם המתפרע, האלים והרצחני. כי באמת עיני העולם נשואות אל מדינת ישראל שמתמודדת מעת הקמתה עם השנאה והטרור. אולם כשאנחנו נוקטים ברפיסות בהר הבית, רבים מבעלי המוסר והמצפון הטוב שבעולם סוברים שאין דרך להתמודד עם הבעיה, והאסונות תוכפים ומתעצמים.

בריטניה והאיחוד האירופאי

אותה הבעיה (האלימות האסלאמית), שאסור להזכיר את שמה לדעת חלק נכבד מהמנהיגות העולמית, גרמה לרוב אזרחי בריטניה להצביע בעד פרישה מהאיחוד האירופי. גם לסוקרים ולפרשנים כנראה אסור להזכיר את שם הבעיה, ולכן הם טעו בכל הערכותיהם.

מתוך עמדה של רב-תרבותיות, שוויון ועזרה לחלש, הנהגת האיחוד האירופאי בבריסל מאיצה במדינות האיחוד לקבל מיליוני מהגרים מוסלמים, תוך התעלמות מדברי ההסתה המושמעים על ידי רבים מהמהגרים המוסלמים נגד התרבות האירופאית, ותוך אימוץ גישה סלחנית למעשי האלימות המתרבים והולכים שלהם. בפועל, מתוך אמונה בערכים שנחשבים אצלם לליברליים, הם מעלימים עין מעוולות מוסריות איומות, שמצמיחות חממות של פשע, אלימות, ניצול, זנות, סחר בסמים וטרור.

הם לא מבינים שהעימות אינו בגלל סוג שונה של אוכל ומוזיקה או אפילו בגלל שפת תפילה וגוון אמונה, אלא מפני שיש למוסלמים רבים עמדה דתית עקרונית של שנאה וזלזול במי שאינו מוסלמי, ועמדה זו מתירה להם לנצל בלא נקיפות מצפון את מי שאינם מוסלמים. כך נהגו בעבר ואין שום סיבה שלא ינהגו כך בעתיד.

העיוורון בניתוח התוצאות

כשקראתי את תוצאות המשאל והפרשנויות שהתלוו אליו, לא יכולתי להאמין איך התקינות הפוליטית מעוורת את עיני הפרשנים, עד שאפילו המומחים אינם מסוגלים לנתח את התוצאות כראוי. כולם ציינו שבקרב הצעירים ותושבי לונדון היה רוב לתומכי ההישארות, וכאילו הבריטים שבשוליים החליטו בשביל הבריטיים האמיתיים שבלונדון, והמבוגרים החליטו על עתידם של הצעירים, בלי שהם עצמם יצטרכו לשאת באחריות להחלטתם.

נאלצתי לתור בעצמי אחר מקורות מידע שונים באינטרנט, ומצאתי שכבר בשנת 2012 התברר שהבריטים הלבנים הפכו למיעוט בלונדון, ושיעורם עומד על 44.9 אחוזים מתושבי העיר. מאז עוד הצטרפו ללונדון מאות אלפים של מהגרים. מצאתי ששיעור המוסלמים בבריטניה כולה מתקרב לחמישה אחוזים, ומצאתי שאחוז הצעירים בקרב המוסלמים גבוה בהרבה מאשר בקרב הבריטים, כך שבקרב הצעירים שיעורם של המוסלמים כעשרה אחוזים, ואילו בקרב המבוגרים הם מונים אחוזים בודדים.

על סמך העובדות הללו ניתן להעריך שגם בלונדון רוב הבריטים הצביעו בעד פרישה מהאיחוד, אלא שהמוסלמים ומהגרים אחרים, מסיבות ברורות, הצביעו בעד ההישארות. אבל התקינות הפוליטית מטמטמת את דעת הפרשנים והמנהיגים, וכך מדברים על שלל סיבות שונות מלבד הבעיה העיקרית – היחס של האיחוד האירופאי למהגרים המוסלמים.

גם אנחנו סובלים מאוד מיחסו של האיחוד האירופי, שאינו מכיר בזכותנו הלאומית על ארצנו, כמו שאינו מכיר גם בזכותם של עמי אירופה לשמור על צביונם. למי שהדבר מנחם אותו, אפשר להעריך שהראשונים לסבול ממדיניות זו הם אזרחי האיחוד האירופי.

המתנחלים – חיל החלוץ במאבק למוסר וצדק

ישאל הקורא: ומה אני יכול לעשות אל מול כל זה? להתחזק בלימוד תורת אמת, ביישוב הארץ, בעלייה להר הבית בטהרה כהלכה, ובעת הבחירות לבחור בנציגים נאמנים שיוכלו לקדם את העמדות הראויות.

לימוד תורת אמת הוא לימוד שמכוון לתיקון העולם, להגשמת ערכי הצדק והאמת לכלל ולפרט, לישראל ולעמים.

ביישוב הארץ אנו מגשימים את ערכי התורה בפועל. שכן כל הרעיונות היפים שבתורה אינם נחשבים כל עוד אין יהודים שמוכנים להגשימם במסירות נפש. אל מול השקר, האלימות, הטרור ושנאת ישראל, עומדים המתנחלים סביב הר הבית וביהודה ובשומרון, ובעצם קיומם מצהירים קבל העולם שיש עוד אנשי אמת ואמונה, שאינם נכנעים לטרור, לשנאה ולחרמות. שונאיהם מעלילים עליהם את כל העלילות שבעולם, והם נשארים נאמנים לאמונתם וערכיהם, פועלים ומצליחים. אינם מוותרים על הזכות, המצווה והחובה ליישב את הארץ שהנחיל ה' לאבותיהם ולהם, ומנגד אינם רוצים ברעתו של שום ערבי או מוסלמי שמוכן לנהוג בהגינות.

כאשר עם ישראל על ידי לומדי התורה והמתנחלים מצליח לעמוד נגד כל הלחצים ומצליח להרחיב את ההתיישבות ביהודה ושומרון, הוא מעניק לכל הכוחות החיוביים שבעולם אמונה וכוח שלא להיכנע לטרור ולאלימות, ולהיות מוכנים להילחם על הצדק והאמונה. ככל שנתחזק במעשה ההתיישבות והכרת ערכו, כך נועיל לתיקון העולם כולו להילחם ברשעים ולהשתית את חיי החברה והעמים על צדק, מוסר ושלום.

ד"ר ארווינג מוסקוביץ' ז"ל

טור זה מוקדש לעילוי נשמתו של הנדיב הרופא ד"ר ארווין מוסקוביץ', שהיה מהאנשים המיוחדים שזכו לאבחן באופן מדויק את תחלואי החברה המערבית, והבין שהתרופה לתחלואים הללו תבוא מן המקומות הקדושים ביותר, מההתיישבות היהודית סביב הר הבית ומבתי המדרש של תורת ארץ ישראל.הרב אליעזר מלמד

כולם כהנים ולוויים

את הפרשות על המשכן ועל הכהנים והלויים יש ליישם בכל תחומי החיים • כל אדם בעבודתו צריך להיות ככהן, ולהיזהר מכל דבר שעשוי להפריע לעבודתו • בעלי תפקידים בכירים וחשובים, כגון ברפואה או בצבא, צריכים להיות ככהן הגדול הנרתם למען הכלל על חשבון המשפחה • כולנו, בבית הכנסת, בעבודה או במשפחה, שלושת בני לוי • לפעמים נושאים את תכני הקודש עצמם כמו הקהתים, לפעמים מתעלים למה שמעבר כמו הגרשונים, לפעמים נשארים כמו המררים בעבודה השחורה – שהיא גם יסודית והכרחית

עבודת המשכן – בניין אב לעבודתנו בתיקון העולם

במשך פרשות רבות התורה מאריכה בתיאור המשכן וכליו ובעבודת הכהנים והלוויים, מפני שהמקדש הוא תמצית הכול, וממנו צריכים ללמוד בבניין אב כיצד לעסוק ביישובו של העולם ותיקונו. דבר זה אפשר ללמוד מהלכות שבת: נצטווינו שלא לעשות כל מלאכה, אולם מהי מלאכה שאסור לעשותה בשבת? למדנו מהתורה שכל ל"ט המלאכות שהוצרכו ישראל לעשות כדי להקים את המשכן הן מלאכות חשובות, ואסור לעשותן בשבת, ומלאכות שלא היה בהן צורך להקמת המשכן אין בהן חשיבות, ולכן אין איסור לעשותן בשבת. הרעיון העולה מלימוד זה הוא שכל מלאכתנו בששת ימי המעשה נועדה להמשיך את רעיון המשכן לכל העולם, עד שכל העולם יהיה משכן לשכינה, לערכים האלוקיים, לערכי האמת והחסד, הצדקה והרחמים. שבכל מקום שבו יעשה האדם את מלאכתו לשם שמיים, ביושר ובחסד, כדי להוסיף טובה וברכה בעולם, תשרה השכינה.

המשכת קדושת המקדש לכל העבודות

בכל חברה, מפעל, משפחה וקהילה נמצאים שלושת סוגי האנשים הללו. אנשי קהת מגדירים את התוכן, אנשי גרשון את השאיפה אל מה שמעבר למצוי, ואנשי מררי נושאים על כתפיהם את עול המערכת עצמה, ובלעדיהם המערכת תקרוס

כיוצא בזה למדנו מכך שהתורה הזכירה באמצע מצוות המועדים את מצוות לקט שכחה ופאה (ויקרא כג, כב), ש"כל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלים עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו" (תורת כהנים יג, יב). הרי שאדם שעובד בשדהו בחריצות וביושר – ממשיך את קדושת המקדש לשדה שלו, ובעת שהוא משאיר לעניים לקט שכחה ופאה, הוא כביכול מקים באמצע שדהו מזבח ומעלה עליו קרבנות לה'.

כך למשל גם מי שעובד בבנק, אם הוא נוהג ביושר ובחריצות, כדי לתרום את חלקו לפיתוח הכלכלה ויישובו של עולם, הרי הוא ממשיך את קדושת המקדש לבנק. וכשהוא יוצא מגדרו וטורח יותר ממה שהוא חייב כדי להיטיב לאנשים בעצה נכונה, כביכול הוא מקים שם מזבח ומקריב עליו קרבן לה'.

כל עבודה – כעבודת הכהנים

כשם שהכהנים צריכים לקדש עצמם לעבודת המקדש ולהיזהר מדברים שעלולים להסיח את דעתם מעבודתם, כך כל אדם צריך למצוא ערך מוסרי בעבודתו, וככהן יטהר ויקדש עצמו לקראתה. אם הוא מורה או רופא, ידאג לישון היטב, כדי שיוכל למלא את ייעודו כראוי. אם הוא מהנדס, לא ישקוט על שמריו, אלא ירחיב את ידיעותיו ויכוון דעתו כדי שיוכל להוסיף טובה וברכה בעבודתו. וכן בכל העבודות.

מסירות של כהנים גדולים

יש יחידי סגולה שהם ככהנים גדולים, כמו רופא בעל יכולות נדירות להצלת חיים, שעליו לקדש עצמו ככהן גדול הנכנס לקודש הקודשים, וממקדש עבודתו לא יצא, אפילו לצורך קרוביו. וגם אם באמצע חופת בנו יוזעק פתאום אל בית החולים, ייפרד בחופזה מבנו, מאשתו ומאורחיו, והם ידעו לאן הוא הולך וילוו אותו בתפילה שיצליח למלא את שליחותו, להציל את החולה המפרפר עכשיו בין חיים למוות.

גם מפקד ביחידת עילית צריך להיות נכון תמיד לכל קריאה, ואם בעת שילווה את אשתו ללידת בנם ייקרא פתאום לעזרת ישראל מיד צר, ייפרד ממנה לשלום. וכשם שכל ישראל היו מתפללים על הכהן הגדול שיצא לשלום מקודש הקודשים, כך אשתו תתפלל בעת לידתה על בעלה, שישוב מהקרב לשלום לראות את בנם.

קהת – נושאי הערכים המקודשים

דגם של אוהל מועד במשכן. יוצר - דניאל ונטורה [GFDL או  CC-BY-SA-3.0]
דגם של אוהל מועד במשכן.
יוצר – דניאל ונטורה [GFDL או CC-BY-SA-3.0]
כיוצא בזה יש ללמוד מסדר נשיאת המשכן על ידי שלוש משפחות שבט הלוי – גרשון, קהת ומררי, שהוא בניין אב (מודל) לכל עבודתנו בעולם.

בני קהת זכו לשאת את הכלים המקודשים שהיו במשכן, שביטאו את מכלול הרעיונות החשובים: הארון שבקודש הקודשים – התורה, השולחן – הפרנסה שמקורה בקודש, המנורה – החוכמות השונות שמקורן בקודש, המזבח הפנימי – התפילה והכיסופים לה', המזבח החיצוני – מסירות הנפש של ישראל על אמונתם בה'.

בכל מערכת יש שזוכים לעסוק בדבר המרכזי ויש שמסייעים להם. בני קהת זכו לעסוק בדבר המרכזי: לשאת את כלי הקודש שבטאו את כל הערכים המקודשים. אכן ממשפחת קהת יצאו משה רבנו ואהרן הכהן, שכל הכהנים מזרעו.

גרשון – נושאי המעטפת, אור מקיף

בני גרשון נשאו את המעטפת של המשכן, יריעות המשכן, האוהל, המכסה וקלעי החצר. חשיבות רבה ישנה למעטפת, שכל הכלים שמבטאים תכנים מסוימים, מקבלים את ההשראה שלהם ממה שמקיף אותם.
במילים אחרות: כלי המשכן רומזים ל'אור הפנימי', והיריעות רומזות ל'אור המקיף'. כדי להבין את העניין צריך לבאר שההארה שה' מאיר אלינו מתחלקת לשניים: אור פנימי ואור מקיף. האור הפנימי הוא החלק המובן שאותו אנחנו מסוגלים לקלוט במחשבה וברגש, והוא שמדריך בפועל את חיינו; ואילו החלק שמעבר ליכולת הקליטה שלנו נעשה אור מקיף, שאף שאיננו מסוגלים להכיל אותו, הוא מקיף אותנו ומעניק לנו השראה בעלת השפעה מכרעת על חיינו.

אחד התפקידים של הלויים היה לשיר ולנגן בעת הקרבת הקרבנות. השירה מבטאת כיסופים למה שמעבר למה שאנו קולטים. קהת עוסקים במה שמובן, ואילו בני גרשון מבטאים את הכיסופים למה שמעבר למובן. גם שמם גרשון, מלשון גר, רומז לאדם שחי כגר זר בארץ, מפני שנשמתו נכספת לקרבת אלוקים ואור עליון. כיסופים אלה באים לידי ביטוי בשירה מלאת געגועים לגן עדן.

מררי – המשא הכבד והמפרך

לבני מררי נותרה העבודה הקשה, לשאת את המשא הכבד ביותר, את קרשי המשכן ואדניהם, עמודי החצר ואדניהם, בכל הדרכים הקשות והמפרכות של המדבר.

חייהם של בני מררי היו נראים מרים, עבודתם קשה, מפרכת ואינה מתגמלת. הכלים החשובים שרמזו לאור הפנימי היו בידי משפחת קהת; היריעות היפות, שרמזו לאור המקיף, היו בידי משפחת גרשון; ואילו להם נותר לשאת את הקרשים הכבדים, שאותם כמעט לא ראו, שכן היריעות הסתירו את הקרשים מכל העומדים מחוץ למשכן. רק מעט הכהנים שנכנסו לתוך המשכן כדי לעשות את עבודתם בכלים שנשאו בני קהת, יכלו לראות את הקרשים שבני מררי נשאו בזעת אפם.

אולם הקרשים העמידו את המשכן, עליהם הכול עומד.

בני מררי מייצגים את כל האנשים שנראים לכאורה פשוטים, אבל עליהם העולם עומד. הם מוכנים לעשות את העבודה הקשה והשחורה, לעמוד כנגד כל המקטרגים. את התהילה יקטפו אחרים, אבל בלעדיהם לא היה דבר. עליהם נאמר: "כי מרעים יכרתון וקווי ה' המה יירשו ארץ… וענווים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום" (תהלים לז, ט יא).

שלושה סוגים של יהודים בבית הכנסת

הקהתים זוכים להתפלל בריכוז מלא, תוך שימת לב לכל מילה, הם גם מתווים את הדרך בפסיקת ההלכות. הגרשונים זוכים לכוון בתפילה בהתרגשות רבה, הם שרים בכיסופים ודבקות, ומהם בעלי המחשבה והחסידות. ובני מררי מתקשים להתרכז במילות התפילה, גם השירה לא מרגשת אותם כל כך, ואף על פי כן הם באים ומתייצבים יום יום לתפילה, אומרים את כל מה שצריך. לפעמים זה קשה להם מאוד, מחשבתם נודדת והם לא מצליחים להתרכז, אבל הם מקיימים את חובתם ואומרים את כל מילות התפילה בנאמנות. עליהם העולם עומד.

כשצריך לשלם מיסים – ישלמו, כשצריך לנקות את בית הכנסת – ינקו, כשצריך להחזיר סידורים ולסדר את הספסלים – יתנדבו, כשצריך יכינו תה ללומדים בלילה, כשצריך לקום מוקדם כדי לפתוח את בית הכנסת – יקומו. הם נראים למטה קטנים, אבל למעלה הם גדולים (פסחים נ, א). שם יודעים את מעלתם, שעליהם העולם עומד. הם מבטאים את האמונה ששורשה מעבר להבנות העמוקות של בני קהת, ולהרגשות הנאצלות של בני גרשון.

בכל חברה, מפעל, משפחה וקהילה נמצאים שלושת סוגי האנשים הללו. אנשי קהת מגדירים את התוכן, אנשי גרשון את השאיפה אל מה שמעבר למצוי, ואנשי מררי נושאים על כתפיהם את עול המערכת עצמה, ובלעדיהם המערכת תקרוס.

בכל אדם קיימים שלושת החלקים

במידה מסוימת בכל אדם קיימים שלושת הצדדים הללו. פעמים שהוא מצליח להבין דברים בעלי משמעות ואז הוא מתענג בבחינת קהת; לפעמים הוא זוכה להתעלות במעוף דמיונו ואז הוא מוצף ברגשי אושר בבחינת גרשון; ורוב הזמן הוא צריך להיות מררי, לעשות את העבודה הקשה והמפרכת. הוא לא חש אז שמחה, אבל לטווח ארוך, דווקא מהעבודה הקשה והשחורה האדם זוכה לסיפוק המרבי, לשמחה הגדולה.

ולעתים כבר לא נותר לאדם עוד כוח להיות מררי, גבו נעשה שחוח מזקנה, והוא מתחיל לאבד גובה. אם לא יתעשת, יתמוטט ויגיע זמנו ללכת לבית עולמו. בלא עמודים גם המשכן החשוב והמקודש ביותר קורס.

שלושה צדדים בטיפול בילדים

לכל אם שמטפלת בילדיה יש בוודאי רגעים של הבנה עמוקה עם ילדיה, בבחינת קהת, ויש גם רגעים של רגש קסום, בבחינת גרשון. אבל רוב הזמן הטיפול הוא שגרתי ותובעני, בלא הבנה או הרגשה מיוחדת, בבחינת מררי. בלעדי טיפול זה הילדים יגדלו פרא, וכל התובנות וההרגשות של הוריהם לא יועילו, הם ישנאו את הוריהם ואת עצמם. הטיפול המסור של אם שמטפלת בילדיה ומגדלת אותם להיות אנשים טובים מבטא את אהבתה האין סופית אליהם. אותו הילדים זוכרים לעד, אליו הם מתרפקים ברגעים הקשים של חייהם, גם בהיותם זקנים. ממנו הם שואבים כוח ואמונה.

יום השואה ומצוות פרו ורבו

יום השואה נקבע לחודש ניסן, שאין נוהגים בו צער רב • אבל אפשר להדגיש בו את עניין החיים, ובפרט לחזק את מצוות הילודה • כמות היהודים עדיין רחוקה מזו שהייתה לפני השואה, בגלל ילודה נמוכה והתבוללות בחו"ל • התפיסה הרווחת באקדמיה ובתרבות החילונית מבכרת את זכויות הפרט על פני ערכי המשפחה והילודה • בימי העומר יש להימנע משמחות גדולות, אך אפשר לשמוע שירים רגועים במכשירים אלקטרוניים, ומי שמנהגו אינו מורה אחרת – רשאי להקל בגילוח לשבת

כידוע, יום השואה והגבורה נקבע בכ"ז בניסן שלא על דעת חכמים, שכן חודש ניסן שבו נגאלנו ממצרים אינו מתאים לימי צער (שו"ע או"ח תכט, ב), ולכן אין אומרים בו תחנונים ואין אומרים בו הספדים, ורבים נוהגים שלא לפקוד בו קברים. אמנם לאחר פסח נוהגים מקצת מנהגי אבלות שבספירה, על תלמידי רבי עקיבא, אבל אין מדובר על ימי צער או אבל ממש.

לפיכך, כל זמן שלא נקבע יום אחר, הימים הנכונים לזיכרון השואה הם הצומות שנקבעו על החורבן, ובראשם תשעה באב, שכל הצרות שפקדו את ישראל מאז ועד עתה שורשם בחורבן המקדש וגלות ישראל. הרבנות הראשית קבעה את צום עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי על הרוגי השואה שלא נודע זמן פטירתם.

יום השואה כיום עידוד למצוות פרו ורבו

אנחנו שומעים מניצולים רבים, שבכל נכד ונכדה שנולדים להם, הם מנצחים את הנאצים הארורים. הרשעים שונאי ישראל האמינו במוות, ואנחנו מאמינים בחיים ומוסיפים ברכה.

אולם אפשר למנף את יום השואה שבחודש ניסן לכיוון חיובי, כשהדגש על החיים שציוו לנו הקדושים, בבחינת "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך: בדמייך חיי! בדמייך חיי!" (יחזקאל טז, ו). יום שבו מעלים על נס את מצוות פרו ורבו.

מן הסתם זו הייתה משאלתם של ששת המיליונים הקדושים, שכל יהודי שנשאר ימשיך בדרך, יעשה הכול כדי להינשא ולהעמיד צאצאים ולהמשיך את המורשת. לקיים את הפסוק: "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

וכך אנחנו שומעים מניצולים רבים, שבכל נכד ונכדה שנולדים להם, הם מנצחים את הנאצים הארורים. הרשעים שונאי ישראל האמינו במוות, ואנחנו מאמינים בחיים ומוסיפים ברכה.

המספרים העצובים

עדיין לא התאוששנו. לפני השואה מנה העם היהודי 18 מיליון נפש, בשואה נרצחו שישה מיליון. כיום, כשבעים שנה לאחר השואה, מספר האנשים הידועים כיהודים הוא כ 13 מיליון בלבד. במשך השנים הללו מספר האנשים בעולם עלה פי שלושה, ואנחנו עדיין פצועים בגופנו ובנפשנו. בעקבות הילודה הנמוכה וההתבוללות הקשה – מספר היהודים בכל הקהילות היהודיות בחוץ לארץ מצטמצם.

רק כאן בארץ ישראל אנחנו מתרבים. לעומת ארצות המערב, הגידול שלנו מופלא. בכל הארצות המפותחות כלכלית ומדעית מספר הילדים מועט ומספר האנשים פוחת. רק כאן ישנו גידול דמוגרפי, בזכות הקשר העמוק יחסית למורשת ישראל, וממילא לערכי המשפחה שמושרשים כל כך במסורת היהודית. אבל אין בכך כדי להשלים את האובדן הנורא בשואה.

כדי להעצים את התהליך המבורך שכבר קיים בארץ, עלינו לעסוק יותר בערכי המשפחה ובמצוות פרו ורבו.

ההתנגשות בין התרבות החילונית לערכי המשפחה

שתי תנועות מתנגשות בחברה הישראלית: ערכי המשפחה שבמורשת ישראל אל מול התפיסה החילונית שבמערב. הקו הרווח באקדמיה ובתרבות החילונית הוא שהחופש הוא הערך החשוב ביותר. משפחה לעומת זאת היא דבר מחייב, מגביל וחונק. אמנם ישנה שאיפה טבעית להקים משפחה, אבל היא עומדת בהתנגשות עם התפיסה התרבותית החילונית.

בעקבות זאת, גם מערכת החינוך עוסקת רבות בזכויות הפרט, בסובלנות, בדמוקרטיה. אלו ערכים חשובים, אבל כפי שהם מוצגים בתפיסה החילונית, הם מתנגשים בערכי המשפחה. כך יוצא שכמעט אין עוסקים באופן מסודר ושיטתי בערכי המשפחה.

בתרבות החילונית ההצלחה נמדדת לפי ההישגים המקצועיים והכלכליים. גם כאשר מעריכים הישגים מוסריים, אזי מדובר על ערכים שקשורים לזכויות הפרט, לכן מעלים על נס את מי שפתר בעיות, דאג לחולים, לחלשים, לאחרים ולאויבים. אלו ערכים חשובים, אבל אסור שיבואו על חשבון ערכים כללים של בנייה וחיים. כך אנחנו מוצאים שככל שאדם יותר חילוני, כך הסיכוי שיהיה נשוי ויוליד ילדים – פוחת.

לכן חשוב ללמוד ולהעצים את ערכי המשפחה, שמביאים לידי ביטוי את ערך האהבה והנתינה ללא גבול. לעומת התפיסה החילונית שכבר לא מאמינה באהבת אמת, צריך לחנך ולהסביר שהחופש והנוחות אינם תכלית החיים. הם גם לא מביאים סיפוק אמיתי. הם רק מאפשרים לאדם לבחור, והבחירה צריכה להיות בדברים הטובים, בהקמת משפחה באהבה ובנאמנות, בהוספת חיים וברכה לעולם. גם העבודה המקצועית צריכה להיות מכוונת לא רק למען הישגים אישיים, אלא גם להוספת טובה ורווחה לעם ולעולם.

מוסדות החינוך

מוסדות החינוך, גם הדתיים, ברובם המוחלט לא עוסקים כראוי בערכי המשפחה, האהבה, הנאמנות ומצוות "פרו ורבו". לא מעלים על נס את ערכי המשפחה ברוכת הילדים, ואת הדרכים להתגבר על הקשיים שבדרך. נקווה שהתהליכים החיוביים שמתרחשים כיום במשרד החינוך יעצימו גם מגמה זו.

הסביבה התרבותית החילונית-פמיניסטית יוצרת אווירה שלא נעים לדבר על זה. אולם בכך המחנכים עושקים את התלמידים, מונעים מהם מידע וערכים שחיוניים כל כך לחייהם.

המציאות מוכיחה שמצבם הנפשי והגופני של אנשים נשואים טוב יותר, והם פחות סובלים מדיכאונות וממחלות. ראוי לכלול ידיעות אלו בחומר הלימודים בתיכונים. צריך לספר לצעירים, שרוב המבוגרים שלא זכו להקים משפחה גדולה, ברגעים של כנות מצטערים על שלא התאמצו להוליד עוד ילד אחד או שניים. מפני שכאשר מביטים על החיים במבט כולל, חכם ומקיף, יודעים שבדרך כלל המשפחה היא הייעוד החשוב ביותר.

מנהגי אבלות בספירת העומר

נוהגים ישראל לנהוג מקצת מנהגי אבלות בספירת העומר, זכר למיתתם של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה. לפיכך נוהגים שלא להסתפר, לא להתחתן ולא לקיים שמחות גדולות, מלבד שמחת השבתות והחגים.

המנהג הרווח בקרב יוצאי אשכנז בארץ לנהוג אבלות עד יום ל"ג בעומר בבוקר, ולמנהג יוצאי ספרד האבלות נמשכת עד יום ל"ד בעומר בבוקר. גם למנהג יוצאי ספרד, במשך כל ליל ויום ל"ג בעומר עצמו מותר לשיר, לנגן ולרקוד, לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי, אבל עדיין אסור להסתפר ולהתחתן עד בוקר יום ל"ד בבוקר.

תספורת

התספורת שאסורה בימי האבלות היא תספורת רגילה שיש בה צד של שמחה, אבל מותר לגזור את השפם אם הוא מפריע לאכילה. וכן מי ששיער ראשו המגודל גורם לו כאבי ראש, או שיש לו פצעים בראשו, רשאי להסתפר בימים אלו.

גם נשים בכלל האיסור, אבל מותר לאישה להסתפר לשם צניעות, כגון אישה ששערותיה יוצאות מכיסוי ראשה מותר לה לספרן. וכן כשיש צורך להסיר גנאי, מותר לנשים למרוט גבות ולהוריד שערות שבפנים.

גם את הקטנים אין לספר בימים אלו, ולצורך גדול, כדי למנוע מהם צער, מותר לספרם (פנה"ל זמנים ג, ו).

גילוח

יש אומרים שבכל הימים שאסור להסתפר אסור גם להתגלח, וכך נוהגים רוב בני הישיבות. ויש אומרים שרק תספורת אסורה, כי יש בה חגיגיות, אולם הגילוח בימינו הוא מעשה שגרתי, שנעשה כל יום או כל כמה ימים, ולא עליו חל המנהג שלא להסתפר.

למעשה ראוי לכל אדם להמשיך במנהג אביו. מי שאין לו מנהג, עדיף שיתגלח לקראת השבתות, וכן לקראת יום העצמאות. ואם ירצה יוכל להתגלח בכל יום, מפני שדעת המקילים מסתברת יותר (פנה"ל שם ג, ז).

שמחות של חול ושל מצווה

אין לקיים בימים אלו ערבי שירה בציבור או ריקודים, וכן אין לקיים הופעות של זמרים או תזמורות.

בשמחה של מצווה מותר לנגן כמקובל. לפיכך, במקום שהכול רגילים להזמין תזמורת למסיבת בר מצווה, אם מסיבת בר המצווה מתקיימת ממש ביום הגיע הנער למצוות – מותר להזמין תזמורת (פנה"ל שם ג, ט). אבל חתונה, אף שהיא שמחת מצווה, אין מקיימים, מפני ששמחת החתונה גדולה מאוד.

שמיעת מוזיקה ממכשיר חשמלי

יש אומרים שכשם שאין לשמוע נגנים חיים, כך אין לשמוע מוזיקה דרך מכשירים אלקטרוניים (אג"מ יו"ד ב, קלז; יחו"ד ו, לד). ויש סוברים שאין בכך איסור, מפני שבשמיעת מוזיקה רגילה, שאינה שמחה במיוחד, דרך מכשירים אלקטרוניים, אין חגיגיות כפי שיש בשמיעת נגנים חיים. ועוד שכיום הכול רגילים בזה, והשגרה ביטלה את החגיגיות והשמחה שבשמיעה.

למעשה נראה שמותר לשמוע שירים עצובים ורגילים, אבל שירים שמחים אין לשמוע כלל. גם שירים רגילים מותר לשמוע רק באוזניות או בתוך חדר, אבל בקול רם שנשמע גם מחוץ לחדר אסור, מפני שעוצמת הקול מגבירה את החגיגיות (פנה"ל שם ג, י).

קניית דברים שמברכים עליהם שהחיינו

מותר בימי ספירת העומר לקנות פרי חדש ולברך עליו "שהחיינו". וכן מותר לקנות בגד חדש או רהיט חדש ולברך עליו "שהחיינו", מפני שיש הבדל בין ימי בין המצרים שאין מברכים בהם "שהחיינו" לימי ספירת העומר שהאבלות שבהם פחותה. אמנם יש שהחמירו בזה לכתחילה, אולם למעשה בשעת הצורך אפשר להקל. הרוצה להדר ישתדל לחדש דברים כאלה ולברך עליהם "שהחיינו" בימי שמחה, כגון שבת, ראש חודש או יום העצמאות (פנה"ל ג, יא).

לאחר ל"ג בעומר

למנהג יוצאי ספרד, לאחר ל"ד בעומר אין שום מנהגי אבלות, ומותר אף לקיים שמחות גדולות וחתונות.

אולם למנהג רבים מיוצאי אשכנז, נוהגים שלא לקיים שמחות גדולות כמו הופעות זמר וריקודי עם עד ראש חודש סיוון. אבל חוג של מחול אירובי מותר לקיים מפני שעיקרו נועד להתעמלות.

גם לגבי נישואין יש שנמנעים עד ראש חודש סיוון, הואיל והחתונה היא שמחה גדולה מאוד. ויש נוהגים לקיים נישואין אחר ל"ג בעומר, הואיל והיא שמחה של מצווה שאין ראוי לדחותה.