ארכיון הקטגוריה: כללי

מתי והיכן להדליק בזמננו

גם בימינו רצוי להדליק בצאת הכוכבים, ורצוי במיוחד להקדיש את הזמן שלאחר מכן ללימוד ולהתכנסות בענייני היום • מי שקשה לו לחזור מוקדם יכול להדליק כשישוב לביתו, ויברך רק אם יש מי שיראה את הנרות • במקרה שאחד מבני הזוג אינו בבית, ברוב המקרים עדיף להמתין לו • אפשר להקל ולהדליק באירועים ציבוריים, בפרט בנוכחות אנשים שאינם תורה ומצוות • למי שמתגורר בבניין עדיף להדליק בחלון, גם אם הוא בקומה גבוהה • הדלקה מחוץ לפתח בתא זכוכית – מהודרת, אך לא חובה

זמן הדלקת נרות חנוכה

בהתאספות ציבורית, הרוצה לסמוך על הסוברים שאפשר להדליק בברכה רשאי. וכן ראוי לנהוג לכתחילה כאשר יש שם אנשים שאינם מדקדקים במצוות. במקרה כזה עדיף לכבד חילוני בהדלקת הנרות, שעל ידי כך יהיה ניכר שהמצוות שייכות לכל ישראל, דתיים וחילונים כאחד

מצווה להדליק את הנרות בזמן שבו יתפרסם הנס ביותר. בעבר לא הייתה תאורת רחוב בלילה, ואנשים חזרו לביתם עם ערב. לפיכך אמרו חכמים שזמנה של הדלקת הנרות "משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק" (שבת כא, ב).

אף שכיום יש לנו תאורת חשמל, וזמן סיום העבודה וחזרת האנשים לביתם מאוחר יותר מצאת הכוכבים, לכתחילה יש להשתדל לסיים את העבודה מוקדם כדי להדליק נרות בזמן שקבעו חכמים – בצאת הכוכבים.

ומה טוב להקדים לחזור בימי החנוכה הביתה לפני חמש, ולאחר הדלקת הנרות להרבות בלימוד התורה וכינוסים משפחתיים שבהם יעסקו בזיכרון הנס ובייעודו של עם ישראל.

ערבית והדלקת נרות

הנוהגים להתפלל ערבית בצאת הכוכבים, יקדימו את תפילת ערבית להדלקת הנרות, ויזדרזו לחזור לביתם להדליק נרות.

אבל מי שרגיל להתפלל מעריב מאוחר יותר, עדיף שידליק נרות בצאת הכוכבים ויתפלל ערבית בשעה שהוא רגיל, וכך יוכל להדליק נרות בזמן המהודר ביותר, בצאת הכוכבים.

אומנם יקפיד שלא לאכול ארוחת ערב לפני כן. ואם יש חשש שבעקבות מסיבה לאחר הדלקת נרות ישכח להתפלל מעריב, עדיף שיתפלל בצאת הכוכבים וידליק נרות לאחר מעריב (פנה"ל זמנים יב, יג; יג, ד).

ביטול שיעור קבוע

במקום שמתקיים שיעור תורה קבוע אחר תפילת ערבית, ואם ילכו להדליק נרות אחר תפילת ערבית הלימוד יתבטל, עדיף שיקיימו את השיעור ואח"כ ידליקו נרות, שמצוות לימוד התורה עדיפה על הדלקת נרות בזמן המהודר (פנה"ל זמנים יב, יג; יג, 13).

החוזרים מאוחר מהעבודה

מי שקשה לו לחזור לביתו בצאת הכוכבים, רשאי להדליק נרות בברכה לאחר שיחזור מעבודתו, שגם בעבר לדעת רוב הפוסקים אפשר היה בדיעבד לקיים את המצווה כל הלילה, קל וחומר היום שרבים רגילים לחזור לביתם לאחר צאת הכוכבים.

אומנם על המאחר להשתדל להקדים עד כמה שאפשר את הדלקת הנרות, ולכל המאוחר ידליק עד תשע, כי עד אז גם המאחרים רגילים לחזור לביתם מעבודתם. רק בשעת הדחק אפשר להדליק כל הלילה, ולברך אפשר רק בתנאי שיהיה לפחות עוד אדם אחד בבית או ברחוב שיראה את הנרות (שם יג, ח, 12).

המאחר צריך להקפיד שלא לאכול אכילת קבע עד שידליק נרות (שם יב, יג).

המתנה לבן הזוג

במשפחות רבות מתעוררת שאלה: כיצד ראוי לנהוג כאשר אחד מבני הזוג אינו יכול לחזור מהעבודה בצאת הכוכבים – האם עדיף שבן זוגו ידליק נרות בצאת הכוכבים, או שעדיף שימתין לו עד שיחזור?

לכאורה על פי שורת ההלכה, עדיף שבן הזוג שנמצא בבית ידליק נרות בצאת הכוכבים, ויפטור בזה את בן זוגו. אולם בפועל, ברוב המקרים עדיף להמתין עד לחזרת בן הזוג. שכן אם בן הזוג המאחר לא ישמע את ברכות הנרות במקום אחר יש להמתין לו. וכן כאשר יש חשש שהוא ייפגע מכך שמקיימים את המצווה בלעדיו, או שהקשר שלו למצווה ייפגע, יש להמתין עד שיחזור.

אם ירצו, יוכלו לסכם שבן הזוג שנמצא בבית ידליק נרות בזמן בברכה, וכשהמאחר יחזור, ידליק גם הוא נרות בברכה (שם יב, ד, 2).

המתנה לבנים ולבנות

למנהג ספרדים, לפיו רק אחד מבני המשפחה מדליק נרות עבור כל בני הבית, על פי אותם השיקולים לעיל לפיהם ממתינים לבן הזוג – ממתינים גם לכל אחד מבני המשפחה.

אומנם אם המאחר יגיע לאחר תשע בערב, עדיף שלא להמתין לו ולהדליק לפני כן, והמאחר יקפיד להשתתף בהדלקת נרות ולשמוע את הברכות במקום שבו הוא נמצא. ואם אינו יכול, ואין מדובר באירוע חד פעמי, מוטב שינהג כמנהג אשכנז ויכוון שלא לצאת בהדלקת המשפחה, וכשיגיע לבית ידליק נרות בעצמו בברכה.

לפי מנהג אשכנז, אין ממתינים לבן או לבת המאחרים, וכאשר הם יגיעו ידליקו נרות לעצמם בברכה.

האם ילדים מדליקים (לספרדים)

מנהג ספרדים שרק גדול הבית מדליק נרות חנוכה, ואם הילדים משתוקקים להדליק גם הם חנוכיה, מותר להם להדליק נרות בלא ברכה. ומי שילדיו מאוד רוצים לברך, או שהוא מאוד רוצה שגם הם יברכו, יכול לסמוך על מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל שהתיר לילדים עד גיל בר מצווה להדליק נרות בברכה.

לדעת הרב שלום משאש זצ"ל, גם בנים שעברו גיל בר מצווה רשאים לכוון שלא לצאת בהדלקת אביהם, ולהדליק בברכה (ילקוט שמש או"ח קצב). בשעת הצורך הרוצה לסמוך עליו רשאי.

הדלקה במסיבות ואירועים ציבוריים

רבים נוהגים להדר בפרסום הנס ולהדליק חנוכייה בכל מקום שמתאספים בו אנשים, כגון בחתונה, בר מצווה, בת מצווה, וכן כאשר מתאספים למסיבת חנוכה או לשמיעת הרצאה.

אולם יש אומרים שאין לברך על הדלקת נרות במסיבות אלו, מפני שרק בבית הכנסת נהגו להדליק נרות בברכה (רש"ז אוירבך והרב אלישיב).

מנגד, יש סוברים שמותר להדליק נרות בברכה בכל מקום של התאספות ציבורית, מפני שטעם המנהג להדליק בבית הכנסת הוא כדי לפרסם את הנס, ועל כן יש להדליק נרות בברכה בכל מקום שיש בו התאספות ציבורית (הרב ישראלי; יביע אומר ח"ז נז, ו). ואם אפשר, טוב שיתפללו שם מעריב, ואז אותו מקום ייחשב במידה מסוימת כבית כנסת, וממילא יוכלו להדליק בו בברכה כמנהג (הרב אליהו).

למעשה, הרוצה לסמוך על הסוברים שאפשר להדליק בברכה רשאי. וכן ראוי לנהוג לכתחילה כאשר יש שם אנשים שאינם מדקדקים במצוות. במקרה כזה עדיף לכבד חילוני בהדלקת הנרות, שעל ידי כך יהיה ניכר שהמצוות שייכות לכל ישראל, דתיים וחילונים כאחד (פנה"ל יב, טו, 18).

מקום ההדלקה בקומה גבוהה

לכתחילה קבעו חכמים להדליק נרות סמוך לפתח הפתוח לרחוב, כדי לפרסם את הנס לעוברים ושבים ברחוב. אלא שישנה מחלוקת היכן הוא מקום הפתח למי שגר בבניין קומות. יש אומרים שבפתח הבניין, אולם אין לנהוג כמותם, מכיוון שיש סוברים שאין יוצאים בזה ידי חובה, שכן המצווה להדליק בסמוך לבית הפרטי.

לפיכך עדיף להדליק נרות בחלון הפונה לרשות הרבים. ואף שיש סוברים שעדיף להדליק בצד שמאל של הפתח הפונה לחדר המדרגות, עדיף להדליק על החלון, כי העיקר הוא פרסום הנס. ואפילו למי שגר בקומה רביעית ומעלה עדיף להדליק שם. אומנם אמרו חכמים שהמדליק במקום גבוה מעל עשרים אמה (9.12 מטר) אינו יוצא ידי חובה, אולם הם דיברו על מי שמדליק את הנרות על עמוד באמצע חצרו. אבל מי שמדליק את הנרות על החלון שבתוך ביתו, כמטר וחצי מרצפת ביתו, בוודאי שיוצא ידי חובתו. ומכיוון שאנשים רגילים להסתכל לחלונות הבתים, על ידי שידליק בחלונו יתפרסם הנס יותר (שם יג, ג).

לנוהגים כמנהג אשכנז, שגם הילדים מדליקים נרות, עדיף שראש המשפחה ידליק על אדן החלון, ואחד הילדים סמוך לפתח הדירה.

מקום ההדלקה בבית פרטי

אמרו חכמים שמקום הדלקת נרות המומלץ הוא סמוך לפתח הבית מבחוץ בצד שמאל של הפתח, שתהיה המזוזה מימין והנרות משמאל, והעובר בפתח יהיה מוקף במצוות (שבת כא, ב). משמע שבעבר לא היה חשש שהרוח תכבה את נרות החנוכה שהדליקו בפתח הבתים, כי הבתים היו בנויים בצפיפות רבה, ולא נשבו רוחות חזקות בין הבתים. אולם כיום, אם ידליקו נרות מחוץ לפתח הבית, הרוח תכבה אותם. הדרך היחידה להדר ולהדליק כפי הדרכת חכמים היא להדליקם בתוך תא זכוכית.

אלא שלא מצינו שחכמים חייבו לקנות תא זכוכית, ולכן הרוצה – רשאי להדליק את הנרות בתוך הבית. ואם ידליק את נרותיו בחלון הפונה לרשות הרבים, יהדר בפרסום הנס כמו המדליק בפתח הבית, אלא שלא יזכה בהידור של הקפת הנכנס לבית במצוות.

בפתח הבית או בחלון

כאשר יש לאדם תא זכוכית והוא יכול להדליק בפתח ביתו מבחוץ, אלא שמקום הפתח אינו נראה מהרחוב, ולעומת זאת אם ידליק על אדן החלון העוברים ושבים יראו אותו – נחלקו הפוסקים היכן עדיף שידליק. ונראה למעשה שיותר מהודר להדליק בחלון, אולם גם למדליק בפתח יש מעלה. כאשר כמה מבני המשפחה מדליקים, כמנהג אשכנז, ידליק אחד בפתח הבית והשני על אדן החלון (פנה"ל יג, ב).

הנרות

כל הנרות כשרים לנרות חנוכה, ובלבד שיוכלו לדלוק לפחות חצי שעה. ואם אנשים רבים רואים מהרחוב את הנרות, עדיף להניח נרות שידלקו שעות רבות, כדי להרבות בפרסום הנס.

הנרות שמדליקים בערב שבת צריכים לדלוק לפחות כשעה ורבע, שהואיל ומדליקים אותם לפני כניסת השבת, צריך שימשיכו לדלוק חצי שעה אחר צאת הכוכבים.

לכתחילה יש לבחור נר שאורו יפה ביותר, כדי לפרסם את הנס. לכן רבים בוחרים להדליק נר שעווה או פראפין שאורם יפה במיוחד. יש אומרים שעדיף להדליק בשמן זית, שאורו יפה והוא מזכיר את נס החנוכה שנעשה בשמן זית (שם יב, 6).

נורות חשמל

לדעת רוב הפוסקים אין יוצאים ידי חובה בנורות חשמל, כי אינן נחשבות כנר. ואמנם לעניין נר שבת, לדעת הרבה פוסקים אפשר לצאת בנורות חשמל; אולם בנרות שבת עיקר המגמה להוסיף אור, ואילו בנרות חנוכה הכוונה להזכיר את הנס שאירע במנורת המקדש, לכן צריך שהנרות יהיו כדוגמת הנרות שבמנורת המקדש (שם יב, ח).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לא מתפטרים, נושאים בעול

האם שרים שומרי מצוות צריכים להתפטר במקרה של חילול שבת באחריות הממשלה • מצוות התוכחה מחייבת לגלות מחאה, אך די בהבעת העמדה מבלי להגיע לעימות • אסור לנהל שותפות עם מחלל שבת ואסור ליהנות מחילול שבת • לאור זאת, העמדה החרדית היא לפרוש מהממשלה ולא לשאת באחריות לחילול השבת • כבר בדיון על הפרדת הקהילות באירופה, רוב גדולי ישראל התנגדו לפרישה ולהתנתקות מהציבור • יש להמשיך להשתתף בהנהגת המדינה, ולהגביר את השיתוף עם הציבור המסורתי כדי לשמור על צביון השבת הציבורית

באחרונה חזרה והתעוררה שאלה כבדה ורצינית: כיצד צריכים שרים דתיים ששותפים בקואליציה להתייחס לחילול שבת שמתבצע על ידי זרוע ממשלתית, כדוגמת רכבת ישראל. האם הם נושאים באחריות לכך ועליהם להתפטר כפי שנהג השבוע השר ליצמן, או שעליהם להשתדל לצמצם אץ חילול השבת אבל אינם צריכים להתפטר?

ההיגיון שבעמדה החרדית

העמדה הרווחת אצל רוב גדולי ישראל היא שהואיל ואנחנו עם אחד, אסור לנו להיפרד. ואם בחוץ לארץ רבים מגדולי ישראל הורו שלא להפריד קהילות, וכפי שכתב הנצי"ב שפירוד זה "קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה", על אחת כמה וכמה במדינת העם היהודי שבארץ ישראל

האחריות של כל שר למכלול פעילותה של הממשלה הופכת אותו לשותף בכל פעילות שמתבצעת בשם הממשלה. ואזי כאשר חברה ממשלתית כרכבת ישראל מחללת שבת, נעשים כל חברי הממשלה שותפים בעבירה, וכל שר שומר מצוות צריך להתפטר. זו הסיבה שבמשך שנים רבות נציגי המפלגות החרדיות שהיו שותפים בקואליציה נמנעו מלהתמנות לשרים. כי חברי הכנסת שתומכים בקואליציה עושים זאת על פי שקלול הרווח וההפסד שבתמיכה זו, אולם החוק המחייב את השרים להיות שותפים באחריות לכל החלטותיה ומעשיה של הממשלה לא חל עליהם. מתוך הבנת הערך והתועלת שבניהול משרד ממשלתי, הסכימו להתמנות לסגני שרים שמנהלים בפועל משרד ממשלתי, אולם אינם שותפים באחריות המשותפת לשרים מפני שאין להם זכות הצבעה בממשלה. רק בעקבות החלטת בג"ץ הוכרח ליצמן להתמנות כשר, ועכשיו כאשר בשם הממשלה מחללים שבת בפרהסיה, הוא נאלץ להתפטר.

זו העמדה החרדית במיטבה, והיא ראויה להערכה, במיוחד כאשר שר מצליח כיעקב ליצמן מוכן לוותר על מעמדו בגלל העיקרון המקודש.

אומנם העמדה הרווחת בבית מדרשנו שונה. לפני שנברר אותה נסכם בקצרה כמה סוגיות הלכתיות שקשורות לעניין.

חובת המחאה ואיסור ההשתתפות בעבירה

מכלל מצוות ואהבת לרעך כמוך והערבות ההדדית, נגזרת גם מצוות התוכחה לאחינו בני ישראל שעוברים עבירה כדי שלא ייפלו בחטאם. שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא… ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז-יח).

כאשר יש סיכוי שההוכחה תשפיע – מי שנמנע מלהוכיח נחשב כשותף בחטא (שבת נד, ב). אומנם גם כאשר אין סיכוי שההוכחה תשפיע, חובה על האדם להוכיח, כדי להביע מחאה נגד האיסור. ודי בכך שעמדתו השוללת את החטא תהיה ידועה. ואם עמדתו אינה ידועה, די בהבעת מחאה אחת בלא להגיע על ידה לשום עימות, שכן אמרו חכמים (יבמות סה, ב): "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (רמ"א או"ח תרח, ב; מ"ב ט).

מצוות התוכחה אינה קיימת כלפי מחללי שבת בפרהסיה, בזדון והתרסה, הואיל והוציאו עצמם מהאחווה הישראלית (באו"ה תרח, ב, "אבל"). אומנם כאשר אפשר, מכיוון שבפועל הם יהודים, מצווה לקרבם לתשובה. אבל לא בסגנון של תוכחה, הואיל ואינם מקבלים את העקרונות הבסיסיים של תורת ישראל, וגם על כגון זה אמרו חכמים שמצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע.

שותפות בעסק מחלל שבת

כאשר אדם שותף במפעל או חנות עם גוי, חובה עליו להשביתם בשבת, ואף אם הגוי ירצה לעבוד מעצמו היהודי חייב למונעו מכך, שאסרו חכמים על יהודי ליהנות ממלאכה שיעשה הגוי בעבורו בשבת. אומנם מותר ליהודי ולגוי לבצע בעת קניית המפעל או החנות הסכם, לפיו הם יהיו שייכים בכל השבתות לגוי, ובכל ימי ראשון ליהודי, ובשאר הימים יהיו שותפים, ומפני החשד יפרסם הסכם זה ברבים (שו"ע או"ח רמה, א ג).

כאשר השותף שמפעיל את המפעל או החנות בשבת הוא יהודי שמחלל שבת, האיסור חמור בהרבה, הואיל והיהודי נעשה שותף באיסור חילול השבת. לכן אין שום היתר למכור לו את החנות או המפעל לשבתות.

איסור הנאה מחילול שבת

כדי לבצר את כבוד השבת ולמנוע מישראל להיות שותפים בעקיפין בחילול שבת, תיקנו חכמים איסור שלא ליהנות ביום השבת ממלאכה שנעשתה בשבת ואפילו אם נעשתה בשגגה. אם נעשתה במזיד, אסור לכל מי שהדבר נעשה בעבורו ליהנות ממנה לעולם. ואם המלאכה נעשתה עבור הציבור, אסור לכלל הציבור ליהנות ממנה לעולם (שו"ע שיח, א; פנה"ל שבת כו, ז).

לכאורה לפי זה, אם פועלים יהודים תיקנו את מסילת הרכבת בשבת, אסור לנסוע על הפסים הללו לעולם. אולם במקרה זה, כאשר נציגי הציבור הדתי ביקשו והתחננו והפצירו ואיימו שלא יעבדו בשבת, ועל אפם וחמתם עבדו בשבת, אין הציבור הדתי אשם בזה שעבדו שם בניגוד לרצונו, ומותר לו לנסוע על המסילות הללו לאחר השבת. על אחת כמה וכמה שנציגי הרכבת טוענים שלא עשו זאת באיסור, הואיל ויש בדבר צד של פיקוח נפש.

חוק השבת במדינת ישראל

ככלל יום השבת נקבע בחוק כיום שבתון במדינת ישראל, שבו העובדים שובתים ממלאכתם. עם זאת נקבע בחוק (משנת תשי"א), שמשרד העבודה יעניק היתרי עבודה בשבת כדי למנוע פגיעה בביטחון המדינה או בכלכלתה או בצרכים חיוניים לציבור.

כלומר גם לשם צרכים שאינם פיקוח נפש, שעל פי ההלכה אסורים בשבת, משרד העבודה מעניק היתרי עבודה. ההיתרים ניתנים במסגרת הנוהג המקובל (סטטוס קוו), כמו למשל הפעלת התחבורה ציבורית בחיפה כפי שפעלה עוד לפני קום המדינה. כמו כן מוענקים היתרי עבודה בעקבות לחצים ציבוריים שונים, כאשר בתחומים שקרובים יותר לציבור הדתי לא נותנים היתרים, ובתחומים שרחוקים יחסית מהציבור הדתי ונחוצים יותר לציבור החילוני ניתנים יותר היתרים, כמו למשל רשות השידור שפועלת בשבת על סמך לחצים ציבוריים שבאו לידי ביטוי בהחלטת בית המשפט החילוני.

קהילות נפרדות או מאוחדות

עמדת הציבור החרדי ביחס לממשלה מבוססת על עמדת הרבנים שיזמו ותמכו בהפרדת הקהילות באירופה, כדי ששומרי המצוות לא יהיו שותפים עם עוברי עבירה. אולם רבים מגדולי ישראל סברו שאסור להפריד את הקהילות, משום שישנו הבדל עקרוני בין אנשים פרטיים שבוחרים עם מי ליצור שותפות, שחובה עליהם להימנע משותפות עם יהודים שיחללו שבת או יעברו עבירות אחרות במסגרת השותפות, לבין מסגרות ציבוריות שהיחידים כלולים בהם בעל כורחם. שתי סיבות לכך:
א) מפני שעובדת חייהם יחד במקום אחד מחייבת אותם לשתף פעולה בכל העניינים המשותפים, כמו סלילת כבישים, הקמת מערכת מים, ביוב, חשמל, מערכת רפואה ומשטרה וכדומה.
ב) מפני עובדת היותנו בני עם אחד, שגם אם ברמה הפרטית הערבות בינינו הופרה ביחס למצוות רבות וחשובות, הערבות הכללית לעולם קיימת. כמו בני משפחה שלעולם נשארים בני משפחה, ואחת הדוגמאות לכך היא שלעולם יהיו חייבים לשבת שבעה זה על זה.

את הסיבה הראשונה אומנם אפשר לבטל אם עוברים לגור באי בודד, ואפשר להקלישה על ידי יצירת קהילה נפרדת. ועדיין ההפרדה חלקית, לעניינים מסוימים, שכן כל העניינים הכוללים את כל הציבור, כתחבורה, מים וביוב, יישארו בידי רוב הציבור. לכל היותר תוכל הקהילה הנפרדת לומר: אנחנו מתערבים רק בתחומים שבהם יש לנו קהילה נפרדת, ובמה שאיננו נפרדים איננו מתערבים, ויעשה הציבור מה שיעשה בלא שום שותפות ואחריות שלנו. זו העמדה החרדית.

לעומת זאת העמדה הרווחת אצל רוב גדולי ישראל היא שהואיל ואנחנו עם אחד, אסור לנו להיפרד, וממילא שתי הסיבות מחייבות אותנו להיות שותפים בנשיאה בעול כל ענייני הציבור.

ואם בחוץ לארץ רבים מגדולי ישראל הורו שלא להפריד קהילות, וכפי שכתב הנצי"ב (משיב דבר א, מד) שפירוד זה "קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה", על אחת כמה וכמה במדינת העם היהודי שבארץ ישראל.

המחאה לפי התועלת

לכאורה ניתן להשיב: אכן מצד השותפות אסור להיפרד, בעל כורחנו אנחנו שותפים מעצם היותנו בני עם אחד ומעצם מקום מגורינו המשותפים, ולכן נשתתף בבחירות; אבל עדיין מצד מצוות המחאה חובה עלינו שלא להשתתף בממשלה.

אולם מצוות המחאה תלויה בתועלת, ולכן כאשר הדברים אינם נשמעים, מצווה שלא לאומרם (יבמות סה, ב). כי המצווה אינה לבצע את המחאה אלא היא נובעת ממצוות "ואהבת לרעך כמוך", ולכן העיקר הוא לדאוג לטובתם של בני עמנו. כיוצא בזה מצינו שקבעו חכמים שלא לצרף עם הארץ לזימון, מתוך מחאה כנגדו (ברכות מז, ב), אולם בימי הראשונים יצאה ההוראה לצרפם לזימון, מפני שאם ירחיקום – יתרחקו יותר (תוס', שו"ע או"ח קצט, ג). הרי שכל המחאה כדי להועיל, כדי שמתוך שלא יצרפום לזימון ישתדלו להתקשר יותר לתורה. אבל אם רואים שאין במחאה זו תועלת אלא נזק, עדיף לצרפם.

המדינות הנכונה לשמירת השבת

לאור זאת, המדיניות הנכונה היא להגביר את שיתוף הפעולה בין הדתיים למסורתיים, שהם הרוב המובהק של הציבור היהודי במדינת ישראל, ולשתפם באחריות על צביון השבת הציבורית במדינת ישראל, כדי ליצור את המסגרת המעניקה כבוד מירבי לקדושת השבת ושמירתה כהלכה.

הכלל הוא שככל שמדובר במסגרת יותר ציבורית וקל וחומר ממלכתית – כך צריך להקפיד יותר על שמירת השבת, וככל שמדובר יותר בחיי הפרט – כך צריך להתערב פחות, שכבר למדנו שמצווה שלא לומר דבר שאינו לא נשמע.

ראוי לציין שהעמדה החרדית התמתנה במשך השנים, ועתה אנחנו רואים שמתוך שותפות בענייני המדינה היא מביעה עמדה נחרצת ומחאה חריפה שמועילה לזירוז ותיקון, כמו שהתפטרותו של השר ליצמן הובילה לתיקוני חקיקה בכיוון הנכון. כלומר, במבט מעמיק יותר אנו מוצאים שההבדלים בין עמדות החרדים והדתיים מצטמצמים לטובה, כאשר החרדים לומדים מהדתיים אחווה ואחריות לכלל ישראל, והדתיים לומדים מהחרדים יותר אומץ ועמידה על עקרונות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

"כולי הרב קוק": הרב דב יפה זצ"ל

דברים לזכרו של "זקן המשגיחים", הרב דב יפה, שנפטר בשבוע שעבר • שמחתו על כל ספר חדש של הרב קוק, וזעזועו לנוכח המבזים אותו • קריעת הבגד כשנפטר הרב חרל"פ • הירתמותו למען תלמיד אחד שנאלץ לעזוב את הישיבה • הרבצת תורה ומוסר בישיבות בכל רחבי הארץ • כיצד אפשר לתלמידי הישיבה להשתתף בחתונה הרחוקה – בלי לצאת כלל מבית המדרש • מעיקרי משנתו: להיות אמיתיים, להיזהר מחיקויים וזיופים • כיצד מחשבים את כמות הקמח לעניין חיוב בהפרשת חלה

רבי דב חשב: כיצד מחד לגרום לכל הבחורים לשמוח בשמחת חברם, ומאידך לא לסגור את הישיבה ליומיים? הכרעתו הייתה: מחצית מהבחורים ייצאו לחתונה ומחצית יישארו בישיבה, אבל כדי שגם הנשארים ישמחו בשמחת החתן, תוגש בישיבה סעודה חגיגית והבחורים ירקדו בחדר האוכל

הרב יצחק דדון שליט"א, שכתב יותר מעשרה ספרים (ומהם 'אתחלתא היא') על יחסם האוהד של גדולי הרבנים מכל העדות לציונות, ועל עוד נושאים בהלכה ובאגדה ממשנתם של הרב קוק ותלמידיו, שלח אליי דברים שכתב אודות "זקן המשגיחים", הרב דב יפה זצ"ל, שנפטר לפני כשבוע בי"ט במרחשוון. הרב יפה כיהן כמשגיח בישיבת 'כנסת יחזקאל' בכפר חסידים ובישיבת 'קול יעקב' ופרש חסותו על עוד ישיבות. כדי שנזכה להשתתף בהספדו של אותו צדיק אצטט מדברים שכתב לי הרב דדון.

"נודע לי כי הרב הגדול הרב דב יפה מעיין בספרי מרן הרב קוק זצ"ל, ובאתי לחדרו הקטן שבישיבת 'קול יעקב' כדי לבדוק אם אמת נכון הדבר, ואם כן, לבקש ממנו עזרה נגד איש רע מעללים, אברהם חזן שר"י, אשר הוציא ספר 'דת הציונות' שכולו מלא חירוף וגידוף נגד מרן הרב קוק זצ"ל. רבי דב הקשיב עד תום בסבלנותו האופיינית, וכשסיימתי שאלני בשקט, כשהוא מזועזע כולו: הוא לא מפחד (הרשע הזה)? ואז חייך אליי ובחיוכו המקסים אמר לי: אני כולי הרב! לא הבנתי ושאלתי מה כוונתו. ענה לי: אני כולי בנוי מהרב קוק! וסיפר לי שהוא מעיין בספריו ושמח על כל ספר מספריו של מרן הרב זצ"ל שיוצא לאור. מני אז החלטתי שכל ספר שיצא, אביא לו. וכשיצאו 'פנקסי הראי"ה' מיהרתי והבאתי לו, והוא קיבלם בחום (בנוכחות בני ישיבות שקצת תמהו. אבל רבי דב נאמן היה לאמת הפנימית שלו…). מאז זכיתי לשבת עם רבי דב שעות על גבי שעות, בשיחות בענייני מוסר והיסטוריה רבנית. גם את ספריי קיבל בחום, ומאוד נהנה, לדבריו, מספרי 'שיחת אבות' – דברי מרן הראי"ה ותלמידיו על מסכת אבות. כשהבאתי לו את ספרו של מרן הגרי"מ חרל"פ זצ"ל 'רזי לי', אמר לי לאחר כמה שבועות: זהו ספר נשגב. כשהוצאתי לאור את ספרי 'כמראה ברק' – חידושי מרן הראי"ה קוק זצ"ל בנגלה (פלפול והלכה) על סדר פרשיות השבוע – כיבדני רבי דב במכתב ברכה המופיע בראש הספר.

"באחד מימי בין הזמנים, הלכתי עם בני דוד נ"י לבקרו בבית חתנו, ושם אמר לבני כמה הדרכות מוסריות, ופתאום פנה אליי ואמר (ליד חתנו): אמרת לו? לא הבנתי ושאלתי: מה הייתי צריך לומר לו? חייך רבי דב ואמר: לא אמרת לו שאני כל כולי בנוי מהרב קוק? כשהוא מראה בידו מראש ועד כף רגל. יצאנו מתפעלים".

עמדתו נגד הרשע מבזה הרבנים

כאמור, תחילת ההיכרות בין הרב דדון לרב דב יפה הייתה בהקשר לפועלו של אותו רשע, שמפיץ בספרו ובאתרו דברי בלע ושקר על גדולי הרבנים ובראשם מרן הרב קוק. כדי לבלום את פיו, הגיע רבי יצחק דדון אל הרב דב יפה זצ"ל וסיפר לו על כך.

"הרב ביקש להיפגש עם הגאון הרב אלישיב זצ"ל בביתו, ולטכס עצה כיצד למנוע את הפצת הספר. בפגישה נכחו חמישה אנשים, ובהכרעת הרב אלישיב הוחלט שלא לצאת בפומבי נגד הספר, כדי שלא לפרסמו יותר, אלא לפנות למפיצים על מנת שיפסיקו להפיצו. לצערנו פנינו למפיצים והם בתואנות שונות ומשונות ממשיכים להפיץ ארס זה, כוח הממון העבירם על דעת רבותיהם…

"לימים נתגבשה חבורה של בני תורה, דווקא מהמגזר החרדי, אשר יצאו להילחם באותו פוקר, וכשבאו לפני רבי דב, אמר להם: אני לרשותכם, בכל מה שתבקשו אשתדל להיות לכם לעזר בעניין זה".

מתולדות חייו

הרב דב יפה
הרב דב יפה, צילום: בן ציון לוי [CC BY-SA 3.0], מויקישיתוף
"הרב דב יפה מנקיי הדעת ומסוללי נתיבות המוסר ונושאי דגלה ברמה, נולד בוילנה בסיוון שנת התרפ"ח, ובגיל שבע עלה לארץ ישראל. משפחתו התגוררה בתל אביב, בנעוריו למד בישיבת היישוב החדש, ובבחרותו עלה ירושלימה ללמוד בישיבת חברון. שם התקשר בעבותות אהבה לראש הישיבה הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל. בתקופה זו נתוודע לכמה דמויות הוד שהיו בירושלים, המיוחד שביניהם היה הגרי"מ חרל"פ זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב. כחצי שנה היה בקרבתו, ושמועותיו ודברי תורתו היו שגורים בפיו עד יום מותו. כשנפטר הגרי"מ חרל"פ קרע עליו הרב דב קריעה כדין רבו המובהק. לימים אמר: האדם הקדוש ביותר שזכיתי לפגוש בחיי היה הרב יעקב משה חרל"פ.

"בשנת תש"ח הוטלה ירושלים במצור, ודאגת המשפחה לבנם גברה, ולכן הוכרח לעבור ללמוד בישיבת פוניבז' שבבני ברק. שם התקרב להגאון החזון איש זצ"ל ודבק בו מאוד. כמו כן התקרב ודבק במשגיח המפורסם של פוניבז' הרב אליהו דסלר זצ"ל, בעל 'מכתב מאליהו'.

המעבר לישיבת סלבודקא

"בפוניבז' למד בחור אחד שהתעוררו אצלו בעיות בלימוד ובאמונה. הרב דב, שלמד אז בישיבה, אימץ אותו וניסה בכל דרך לעזור לו ולעודד את רוחו ולהפיח בו את ניצוץ האמונה ואהבת הלימוד. אך מצבו היה רעוע. הישיבה לא גילתה כלפיו סבלנות, והוא הוכרח לעזוב והחליט לעבור לישיבת סלבודקא. משראה כך רבי דב, שם פעמיו לביתו של החזון איש ושטח לפניו את המקרה. למרבה ההפתעה, אמר החזון איש לרבי דב: הבחור הזה תלוי בך. עליך לעזוב יחד איתו את הישיבה ולעבור לסלבודקא. וכך עשה.

"לפני כעשר שנים, הבחור דנן, שכבר נעשה בעל בעמיו, מטופל בילדים גדולים ובנכדים, פגש בבנו של רבי דב ברחוב יחד עם כמה מילדיו. עצר את בן הרב ואמר לו: אתה רואה את הילדים האלה אשר חנן אותי אלוקים? דע לך, כל אלה בזכות אביך! בזכותו נשארתי בעולמה של תורה!"

סיפור מופלא זה מלמד על הבנתו העמוקה של החזון איש, שהכיר בכוחו החינוכי של הרב דב יפה בעודו צעיר.

משגיח בכפר חסידים

"מבני ברק עבר רבי דב לתחנה העיקרית בחייו, ישיבת 'כנסת חזקיהו' שבכפר חסידים, שם נתמנה למשגיח תחת אחד מגדולי צדיקי הדור, זקן המשגיחים, הרב אליהו לופיאן זצ"ל, וכשנפטר הרב אליהו בשנת תש"ל נתמנה במקומו כמשגיח הישיבה (מנהלה הרוחני). זמן קצר לאחר מינויו נדרש להכרעה. אחד מהמצוינים בישיבה עמד להתחתן בבני ברק. באותה תקופה אמצעי התחבורה מהצפון למרכז היו מוגבלים, והנסיעה לחתונה והחזרה ממנה היו מתפרשות על יומיים. כיוון שהיה מדובר בבחור חשוב, כל בני הישיבה ביקשו להשתתף בחתונתו, השאלה הייתה האם ראוי לנעול את הישיבה למשך יומיים באמצע הזמן? ראש הישיבה התלבט, ופנה לרבי דב ואמר לו: אתה מנהלה הרוחני של הישיבה, אתה תכריע!

רבי דב חשב: כיצד מחד לגרום לכל הבחורים לשמוח בשמחת חברם, ומאידך לא לסגור את הישיבה ליומיים? הכרעתו הייתה: מחצית מהבחורים ייצאו לחתונה ומחצית יישארו בישיבה, אבל כדי שגם הנשארים ישמחו בשמחת החתן, תוגש בישיבה סעודה חגיגית כשל החתונה, והבחורים ירקדו בחדר האוכל בזמן שירקדו בבני ברק. כך הבחורים שיישארו, יחד עם התמסרותם לקיום הלימוד בישיבה, יזכו לחוות את שמחת חתונת חברם.

משנתו: להיות אמיתיים

"במשך השנים ביקשו ישיבות נוספות את הדרכתו, ובתוך כך בנוסף לעבודתו הרוחנית בכפר חסידים הוא התמנה למשגיח גם בישיבת 'קול יעקב' בבית וגן שבירושלים ובעוד ישיבות. מני אז החל לכתת רגליו בכל הארץ, לכל מקום בו נדרש לבוא ולהאיר את תורת בעלי המוסר. בשנת תשע"ב צורף למועצת גדולי התורה של 'דגל התורה'.

"הזהיר מחיקויים, מרצונות ומאוויים לדברים רגעיים וחולפים, שהם רק חיקויים וזיופים של המקור הנצחי. עודד לשאוף לגדלות אמיתית, להיות אמיתיים בכל אורחות החיים, ומכאן גזרו תלמידיו את שם ספרו 'לעבדך באמת'".

שיעור הפרשת חלה

שאלה: מהו השיעור החייב בהפרשת חלה בברכה, הלכה למעשה?

תשובה: משיעור של קילו וחצי קמח חיטה יש להפריש חלה בברכה, ומשיעור של קילו ושמונים גרם יש להפריש בלא ברכה.

השיעור נקבע לפי קמח בנפח של 43 ביצים וחומש ביצה, והוא 2.16 ליטר. אילו היה לנו כלי בנפח כזה, היה מצוין, אולם מכיוון שאנו רגילים למדוד במשקל, הרי שיש להשוות בין שיעור הנפח למשקל. לרמב"ם משקל הקמח כשני שליש מנפחו (וזה כאשר הקמח מהודק היטב), הרי שקמח במשקל 1.471 ק"ג חייב בחלה (הלכות ביכורים ו, טו, פיהמ"ש עדויות א, ב). ולדעת רבים יש לשער את הקמח במצב רגיל, כפי שמוכרים אותו או כפי ששופכים מהשקית (מ"א תנו, ד, מחה"ש שם, פר"ח א), ואזי משקלו כמחצית מנפחו. ומכיוון שיש לחוש לדעתם, יש להפריש בלי ברכה כבר משיעור של 1.080 ק"ג.

אומנם לחשבון רבי חיים נאה השיעורים גדולים יותר, אולם זה מפני שחישב אותם לפי משקל המטבע שהזכיר הרמב"ם (זוז-דרהם), לאחר שהטורקים הוסיפו עליו יותר מ 12 אחוזים. משקלו בימי הרמב"ם היה 2.83 גרם, ולפני כארבע מאות שנה הטורקים הגדילו את משקלו ל 3.2 גרם. לאחר שהתברר בוודאות שמשקלו של הדרהם בימי הרמב"ם היה נמוך בכ 12 אחוזים, יש לעדכן את השיעורים, ושיעור החלה לרמב"ם 1.471 קילו ולא 1.666 (כך גם לגבי ביצה שהיא נפח 50 סמ"ק ולא 56, ושיעור רביעית 75 סמ"ק ולא 86).

כל זה מקמח חיטה רגיל, אבל קמח שעורים אוורירי יותר, וכבר ממשקל של כ 1.060 יש להפריש חלה בברכה, ומשיעור 880 גרם יש להפריש בלא ברכה.

היה ראוי לייצר כלי בנפח 2.160 ליטר, כדי שעל פיו יוכלו לשער באופן הבטוח ביותר את כל סוגי הקמח בשיעור החייב במצוות חלה בברכה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לא רק בעלי חיים מצטערים

בני האדם עובדים קשה בשביל הפרנסה, ואפילו בשביל מותרות – לכן מוצדק שגם הבהמה תתאמץ • כשם שמלצר מצטער בשביל הנאת אחרים ומקבל שכר, גם הבהמה מצטערת ומקבלת שכר: בזכות עבודתה דואגים לה • אנשי שמאל רבים פועלים למען בעלי החיים תוך האשמת האדם בניצולם כחלק מעולם מוסרי מעוות • אין צורך להתאמץ להגיע לצמחונות, כשהעולם כולו יתעלה לא נאכל בשר • אין להיבהל מסרטונים של בהמות נשחטות: התנועות אחרי השחיטה הן רפלקס בלי מודעות • גידול חיות מחמד – בלא צער

מהשאלות והתגובות הרבות שהגיעו בעקבות המאמרים על צער בעלי חיים, ניתן להבין שהנושא מעסיק רבים, לפיכך נקדיש לו עוד מאמר אחד. על השאלות שלא אספיק לענות, אשתדל לענות בעתיד.

צער בעלי חיים להנאת האדם

מתוך מניעים מוסריים של צדק חברתי ודאגה לזכויות החלשים, תנועות השמאל הציעו תוכניות לעולם חדש ומתוקן, שכדי לקיימו צריך להרוס את הישן. בהריסת הישן ניתקו את הקשר שבין זכויות לחובות, חיבלו בכל מערכות המוסר הבסיסיות ושיבשו את כל מערכות החברה והכלכלה

שאלה: הרב כתב ב'רביבים' שבתנאים מסוימים מותר לפטם אווזים כדי להגדיל את הכבד שלהם. האם העובדה שכבד אווז אינו צורך בסיסי אלא מאכל פינוק יוקרתי היא שיקול בסוגיה?

שאלה מאדם נוסף: האם ראוי לצער בעלי חיים כדי שאנשים יוכלו לאכול מנה יוקרתית של כבד אווז?

שאלה נוספת: בקיץ האחרון, אשתי ואני בילינו בחופש ברכיבה על סוסים. לאחר שקראנו את דברי הרב על השימוש בבעלי חיים, ובכלל זה על כך שהרכיבה על סוסים כרוכה בצער, מפני שהרסן הקבוע בפיהם מכאיב להם וכן הדורבנים ברגליים, ברצוננו לשאול: האם נהגנו כראוי כאשר רכבנו על סוסים בחופש להנאתנו, או שמא רק לצורך גדול יותר מותר לרכב על סוסים?

הבהמה מצטערת בדומה לאדם

כל דבר שהוא לתועלת האדם והנאתו ואינו גורם צער נורא לבעלי החיים – מותר וראוי, ובתנאי שהאדם ינהג עם בהמתו בהגינות, יעניק לה את מזונותיה כשהיא רעבה (גיטין סב, א) ולא יחסום אותה מלאכול בדבר שהיא עובדת בו. ואם היא סובלת מאוד, ישתדל למעט בצערה.

הפרנסה והקיום כרוכים בצער. וכפי שאדם טורח, עמל ומצטער בשביל פרנסתו, כך ויותר מותר לאדם להשתמש בבעלי החיים שברשותו בשביל פרנסתו, שכן התחושות והמודעות שלהם פחותות באופן ניכר מהתחושות והמודעות של האדם. אם אדם מוכן לעבוד בעבודות קשות למען פרנסתו, בבניין, בחקלאות, בסחיבת משאות, במשמרות לילה ובעבודה משרדית שמתישה את הנפש, על אחת כמה וכמה שמותר לו לצער בעל חיים למען פרנסתו. וגם בעל החיים מתפרנס בכך, מפני שבזכות תרומתו לאדם, האדם דואג לקיומו ומזונו. אפשר לומר על כך: "לפום צערא אגרא", לפי צערו פרנסתו.

לפיכך, כל זמן שהמטרה אינה לצער את בעל החיים, ויש אנשים שמוכנים לשלם על כך, ואין מדובר בצער איום ונורא, מותר לצער בעלי חיים בשביל פרנסה. כשם שאיננו טוענים כלפי האנשים שבאים לחתונה, האם ראוי להעביד למענם פועלים מהבוקר ועל הלילה בעבודה מתישה, כדי שיוכלו להתפנק ולקבל שולחן שעליו פרושה בדייקנות מפה צחורה ועליה כלים רבים, מפיות מעוטרות ואין ספור מנות מושקעות ומקושטות. ולא זו בלבד, אלא שאם הפועלים יתרשלו בעבודות הניקיון, עריכת השולחן או הטעמת המאכלים – יינזפו. כך אין לטעון כלפי מגדלי אווזים ואוכלי כבד אווז, האם ראוי לפטם אווזים לשם פינוקם; מפני שאם הפועלים לא היו עובדים בהכנת החתונה – לא היו מקבלים את משכורתם, ואם האווזים לא היו מתפטמים – לא היו מגדלים אותם ולא היה להם קיום. אומנם כאשר הפיטום כרוך בצער נורא ואיום יש להימנע ממנו, אבל פיטום רגיל אינו כרוך בצער נורא ואיום.

כמו כן מותר לרכב על סוס לשם הנאה, מפני שזו עבודתו של הסוס ואין לו מזה צער גדול, ועל כך הוא מקבל את משכורתו, כלומר מאכל, לינה, מדור וטיפול רפואי, ועל ידי כך הוא מתקיים.

זה הכלל: כל דבר שאנשים מוכנים לשלם עליו ואין כוונתם לצער את בעל החיים, סימן שהדבר חשוב להם, וממילא מותר להעבידם בזה.

מדוע הפעילים שמאליים

שאלה: כפעיל למען בעלי חיים שגר בשומרון ושומר מצוות, מטרידה אותי העובדה שאין כמעט שומרי מצוות בין הפעילים למען החיות. עובדה זו יוצרת תודעה כאילו אנשי המוסר הם אנשי שמאל ואילו את אנשי הימין המוסר לא מעניין. האם לא היינו יכולים לקדש שם שמיים אילו היינו רגישים יותר לחייהם הקצרים ולמותם הטרגי של העגלים והעופות?

תשובה: נדמה לי שהעובדה שרוב הפעילים למען בעלי חיים נוטים לתמוך בצד הרע שבסכסוך הישראלי, כמו בסכסוכים נוספים בעולם, מוכיחה שעמדתם משובשת.

השיבוש המוסרי של השמאל

מתוך מניעים מוסריים של צדק חברתי ודאגה לזכויות החלשים, תנועות השמאל הציעו תוכניות לעולם חדש ומתוקן, שכדי לקיימו צריך להרוס את הישן. בהריסת הישן ניתקו את הקשר שבין זכויות לחובות, חיבלו בכל מערכות המוסר הבסיסיות ושיבשו את כל מערכות החברה והכלכלה. כבר אי אפשר לדעת על מה ראוי לשלם ועל מה לא, מה זכותו של האדם לדרוש ומה הוא יכול לבקש אבל לא לדרוש. בעולם המדומיין של השמאל אין מדד אמיתי למחירי הדברים ולמשכורות, ומכיוון שכך הוא אינו יכול להתקיים, וכשמנסים לקיימו משחיתים את כל המערכות. בעולם של השמאל, בשם זכות הדיבור – פועלים באלימות והחרמה בכל מערכות התקשורת והציבור נגד זכות הדיבור של בעלי השקפה שונה. בשם התקינות הפוליטית מצנזרים וסותמים פיות.

לעומת זאת, כללי המוסר של התורה מבוססים על המציאות הריאלית ועל כללי דרך ארץ, לפיהם השווי של הדברים נקבע לפי נכונות האנשים לשלם עליהם, וכל זמן שאין בדבר עוולה או שחיתות, הדבר כשר ומצדיק תשלום. לפיכך, מותר להעסיק עובד בקישוט אולם בכל מיני מותרות, כפי מה שמשמח את האנשים והם מוכנים לשלם עליו. אבל בתנאי שלא ישפילו את העובד לעשות עבודות של חינם, שמגמתן להראות את עליונותו של המעסיק על העובד, כגון לנקות פירור משולחן האוכל שהמעסיק יכול להסיר בקלות, או לעדור במקום שאין בו שום צורך, וכעין מה שנצטווינו (ויקרא כה, מג) שלא להעביד בפרך.

כמו כן לגבי כל שאר הזכויות, הן צריכות להיות מבוססות על העולם הריאלי האנושי. וכפי שבעבודה הגבול הוא התעללות בעובד, כך בשאר הזכויות הגבול הוא התעללות או אלימות. ולא כפי עמדת השמאל שקובעת מסכת ערכים ערטילאית שמאשימה בסבלם של החלשים את כל שאר בני העולם, שעל כן החלשים צריכים להיקרא "מוחלשים", וממילא מותר לפגוע בכל השאר כדי לתקן כביכול את העוול שנעשה ל"מוחלשים". במבט ראשון נראה שעמדה זו מועילה לחלשים, אולם במבט שני היא מחבלת בכל מערכות המוסר, החברה והכלכלה, ומדרדרת את כולם לריב, מדון ומחסור. לא פלא שאיש שמאל קיצוני יכיל את אותם ערכים משובשים על בעלי החיים שהוחלשו על ידי בעל חיים מפותח יותר הקרוי אדם, שמתאר את עצמו כנעלה על שאר המינים, כדי שיוכל לנצלם, מפני שכל תיאור החיים הוא פוליטי – מאבק שבין מדכאים למדוכאים.

על השאיפה לצמחונות

שאלה: לרב מלמד שלום וברכה! תודה רבה ויישר כוח על הכתבות בכלל ועל הכתבות בעניין צער בעלי חיים בפרט. היו פעמים שבהן התלבטתי האם זה נכון ומוסרי לאכול בשר. בימי נעוריי, במשך שנתיים התנזרתי מבשר, וזה הזיק לבריאותי. הרב כתב דברים מחוכמת התורה שהתירו לי את הספקות. חשוב לאכול בשר, במיוחד שהשחיטה גורמת לבעלי החיים צער קל… אומנם אינני אוכלת בכל יום בשר, גם מפני ששמעתי שלא בריא להרבות באכילת בשר, וגם בגלל שזה נעלה יותר רוחנית. רק רציתי לשאול, האם כדאי לשאוף במשך הזמן להיות לגמרי צמחונית כי זו מדרגה יותר גבוהה (אם זה לא יפגע בבריאותי), או שזו התקדמות שחשוב להגיע אליה רק בגאולה השלמה?

תשובה: אין צורך לשאוף להגיע למדרגת צמחונות, אלא צריך לשאוף להשתפר באתגרים שבהם אנו חייבים, היינו בקיום התורה והמצוות וליטוש המידות הטובות. וכאשר העולם יתעלה, לא נאכל בשר וגם לא נצטרך לאכול בשר.

הטענות נגד השחיטה

כמה קוראים שלחו אליי קישורים לסרטונים קשים, שמהם עולה שבבתי המטבחיים מתעללים בבעלי החיים, והשחיטה כרוכה בצער גדול ונורא, ועל כן יש להפסיק לאכול בשר.

הטענה על השחיטה אינה נכונה, מפני שכל הלכות שחיטה נועדו להקל על צערם של בעלי החיים, שכן צריך שהסכין תהיה חדה ותנועת השחיטה מהירה, כך שמיד הדם יפסיק להגיע למוח – ומכיוון שכך, תוך שניות ספורות המוח כבר לא מסוגל לקלוט את הכאב. התנועות שבעל החיים נע אחר כך הן תנועות רפלקטיביות של העצבים בלא שום תחושה ומודעות. בסרטונים אכן נראית התנהגות גסה ופראית של הפועלים, אולם פראותם אחר השחיטה, אף שאינה גורמת לבעלי החיים סבל, מנוגדת להלכה ולחוק. את ההתנהגות בעת ההובלה לשחיטה כמובן צריך לתקן. בכל אופן אין מקום לטענות מוגזמות שמבוססות על השלכת הרגשות האנושיים על בעלי החיים.

גידול חיות מחמד

שאלה: האם מותר לקנות חיות מחמד כמו כלב, חתול ותוכי ולגדלן?

תשובה: מותר (ב"י יו"ד קיז; ברכ"י ב). אומנם כאשר חיית המחמד גורמת צער לאחד מבני המשפחה – אסור להכניסה לבית. כמו כן מי שיש לו כלב שנוהג להפחיד את המבקרים בביתו – צריך לשלוח אותו לאילוף, כדי שהכלב ילמד לחדול מכך ובעליו יוכל לארח אורחים בכבוד הראוי (שבת סג, א ב).

אמרו חכמים שלא יכניס אדם לביתו או לחצרו בעל חיים בלא שידע שיוכל לספק לו מזון כראוי (ירושלמי כתובות ד, ח). ובכלל זה שיוכל לדאוג למלונה או לכלוב מתאים בשבילו, וכן שיוכל לנקות את מקומו כפי הצורך, וידאג לחיסונו במידה והדבר נצרך.

כאשר בעל החיים שלו נעשה חולה על בעליו לטפל בו כמקובל. כאשר מחלתו סופנית והוא סובל, מוטב להמיתו כדי להקל מייסוריו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כיצד מכריעים אם לצער חיה

שלושת כללי ההכרעה במקרים של התנגשות בין צורכי האדם לצער בעלי חיים • צער נורא מול צער קל • בעלי חיים עם רגש מפותח מול בעלי חיים שמרגישים פחות • חיות בית מול חיות בר • בשל ההפסד הרב של מגדלי האפרוחים, מותר להמית אפרוחים בצער מועט • מחלוקת אם המתת בעלי חיים נחשבת לצער • אין קדושה בכל רגע שבעל חיים חי, ומותר להמיתו כדי למנוע ממנו סבל • התדמית השקרית שיצר תאגיד השידור לכשרות הרבנות – עוד הוכחה שיש לסוגרו

כללי צער בעלי חיים

התוכנית ערוכה באופן מחפיר. דבריהם של נציגי הרבנות נערכו ונחתכו, כך שהבעיות הובלטו והמסקנה שאפשר לסמוך על תעודת הכשרות טושטשה. ופתאום לקראת סוף ה"תחקיר" המנגינה הקשה התחלפה במנגינה נעימה, והמראיינת החלה לחייך. מה קרה? התחילו לדבר על ארגון כשרות פרטי

שאלות ותגובות רבות הגיעו בעקבות הטור על צער בעלי חיים. מכל התגובות למדתי. מרובן למדתי על השאלות השונות שמטרידות את האנשים, ומתגובות הנאצה למדתי עד כמה יכולים אנשים לעוות את מידותיהם ומחשבותיהם ואף להגיע לרשעות בעקבות תפיסה מוסרית מעוותת.

כדי להשיב על רוב השאלות אקדים שהכלל המרכזי בסוגיה זו הוא שהיא דורשת איזון בין שני ערכים. מחד צורכי האדם קודמים לצורכי בעלי חיים, שנאמר: "ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית א, כח). לאחר מכן הותר לבני נח לאכול בשר בעלי חיים, שנאמר: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים בידכם ניתנו. כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל" (בראשית ט, ב ג). מאידך, מצווה להשתדל כמידת האפשר שלא לצער בעלי חיים ולא להתאכזר אליהם. לכן כאשר הותר לבני נח לאכול בשר, אסרה התורה אכילת אבר מן החי, מפני האכזריות שבזה.

למעשה, כאשר ישנה התנגשות בין צורכי האדם ובין המגמה שלא לגרום סבל לבעלי החיים, צריך לשקול את מידת הנחיצות לאדם אל מול הצער הנגרם לבעל החיים. למשל, אכילת בשר חיונית לאדם, והשחיטה גורמת להם צער קל, לכן מותר לשחוט בעלי חיים. אבל כאשר מדובר בצורך פחות חיוני לאדם, או כאשר הצורך גורם לבעלי החיים צער גדול, השאלה מורכבת יותר. ההכרעה ההלכתית נקבעת על פי שקלול של שלושה כללים יסודיים:

הכלל הראשון: רמות הצער

יש רמות שונות של צער: צער גדול ונורא, צער גדול וצער רגיל. צער גדול ונורא אסור, כפי שאסרה התורה לאכול אבר מן החי. אומנם לעיתים רחוקות לצורך חיוני ביותר, מותר לצערם בצער גדול ונורא, כמו ההוראה לעקר סוסים (לחתוך רגליהם מעל פרסותיהם) שנקנו בשוק של עבודה זרה (ע"ז יג, א).

צער גדול: הורו חכמים שאם בהמה נפלה לאמת המים בשבת ואין אפשרות להאכיל אותה שם והיא תרעב, מכיוון שמדובר בצער גדול – מותר לעבור על איסורי חכמים כדי להעלותה משם. אבל אם ניתן להאכילה שם, למרות שהיא מצטערת, מכיוון שאין מדובר בצער גדול יש להמתין עד מוצאי השבת ואז להעלותה (שבת קכח, ב).

צער רגיל: לצורכי פרנסה ושאר שימושי האדם מותר לצער בעלי חיים, ובכלל זה להעמיס עליהם משאות ולרכוב על סוסים תוך שימוש ברסן שמכאיב לפיהם. ובשעת הצורך אף מותר לצערם צער גדול לצורך פרנסה, כגון שצריך לאלף את הסוס ולהצליף בו או להעמיס משאות כבדים על בהמות משא.

הכלל השני: מדרגות בעלי החיים

בעלי החיים מחולקים לסוגים שונים, וככל שמדובר במין מפותח יותר כך הוא חש יותר צער וממילא צריך להיזהר בו יותר. דרגת ההתפתחות נמדדת לפי המוח ומערכת העצבים. אצל יונקים כדוגמת כלבים, בהמות, קופים ודולפינים מערכות אלו מפותחות יחסית, ולכן ניתן להבחין אצלם בתחושות של צער ושמחה, ואף ניתן ללמדם דברים מסוימים, והאם מכירה בוולדותיה ומטפלת בהם ברחמנות. יש גם הבדלים בין מיני היונקים. למשל, כלב מפותח מכבש, ולכן הוא מסוגל יותר לבטא רגשות מסוימים, וכשמצערים אותו סבלו רב יותר. מתחת למשפחת היונקים נמצאות הציפורים, ותחתיהן הזוחלים כגון הלטאות, תחתיהם הדגים ותחתיהם החרקים.

לכן למשל כאשר אדם צריך לבער עכברים מביתו, כאשר אפשר עדיף לגרשם או להמיתם במיתה מהירה כדי למעט בצערם. אבל כאשר אדם נצרך לבער חרקים מביתו, הוא יכול להורגם בכל דרך ובלא כל חשש, הואיל ותחושותיהם קלושות.

אחד הטעמים המרכזיים למצוות השחיטה מבוסס על כלל זה. לכן את היונקים מצווה לשחוט בשני סימנים, שזו המיתה הקלה ביותר; את העופות שמרגישים פחות – החובה לשחוט בסימן אחד בלבד; הדגים והחגבים שפחות מרגישים – אין מצווה לשחוט אלא אפשר להמיתם בדרך הנוחה לאדם. כיוצא בזה כשצריכים לבצע מחקר מדעי, כאשר אפשר, עדיף לבצעו על מין שמרגיש פחות.

הכלל השלישי: העזרה לאדם

ככל שהבהמה או החיה עוזרת יותר לאדם כך צריך להתייחס אליה ביתר רחמנות והגינות. לכן ציוותה התורה לסייע לחמור שהתמוטט תחת מסעו (שמות כג, ה), ולא לחסום את הבהמה מלאכול בדברים שהיא עובדת בהם (דברים כה, ד). לפיכך ראוי יותר לרחם על החיות המבויתות, כדוגמת פרה, עז, כבש ותרנגולים. וכן כלבים שמסייעים בשמירה וחתולים שמבערים מהבית נחשים ועכברים (שאילת יעבץ א, קי).

בדרגה פחותה מזו – היחס לחיות בר, שאין מצווה לזון אותן, אלא מידת חסידות להדר בכך ולרחם עליהן, ולשם כך אף התירו לטרוח מעט בשבת כדי לתת לחיות הפקר משיירי מזונו (ערוה"ש שכד, ב-ג, מ"ב לא).

ערך הקיום של בעלי החיים

שאלה: הרב כתב שבעקבות האיסור על פיטום האווזים אוכלוסיית האווזים כמעט נכחדה מהארץ. האם זה שיקול? מה זה מעניין את האווז אם יהיו הרבה אווזים, העיקר מבחינתו הוא שלא להצטער!

תשובה: העמדה הבסיסית היא שהקיום והחיים הם דבר טוב וחיובי. לשם כך כל בעלי החיים מוכנים להתייסר מאוד, לרדוף כל ימיהם אחר מזון ומים ולברוח מטורפים. לכן כל זמן שיש לאווזים קיום בתנאים שאינם נוראים ואיומים, הדבר עדיף.

על אדם שיש לו מודעות ואחריות נחלקו בית שמאי ובית הלל: "הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא" (עירובין יג, ב). אבל בעלי החיים בעצם קיומם ממלאים את הנאתם, שהרי זאת דאגתם הטבעית היחידה, להמשיך את קיומם, בלא שיקולים נוספים. אלא אם כן מצערים אותם צער גדול ונורא, שאז אולי הם עלולים להעדיף למות.

המתת אפרוחים זכרים

שאלה: האם מותר להמית אפרוחים זכרים רק מפני שאין מהם תועלת? במיוחד שממיתים אותם באופן אכזרי ונורא על ידי גריסה או גז?

תשובה: אם אין לאפרוחים זכרים ביקוש, מפני שמחיר הטיפול בהם גבוה מהמחיר שיוכלו המגדלים לקבל בעבור בשרם, מותר להמיתם, שאין המגדלים משועבדים להזין את האפרוחים עד יומם האחרון בלא שיהיה להם מכך רווח כלכלי. ואף שהמתתם באופן זה נראית לאדם קשה, באמת אין בה אכזריות, כי האכזריות כלפי בעלי חיים נמדדת במידת הצער שהם חשים, ובפעולת ההמתה עצמה – אם היא נעשית במהירות או בטשטוש – אין כמעט צער.

האם אסור להמית בעל חיים

יתר על כן, רבים מבארים שנחלקו הפוסקים אם יש איסור להמית בעלי חיים. יש סוברים שאיסור צער בעלי חיים הוא רק בעודם חיים, אבל אין איסור צער בעלי חיים להורגם (ט"ז יו"ד קטז, ו; נו"ב תניינא יו"ד י; עבודת הגרשוני יג). ויש אומרים שבכלל איסור צער בעלי חיים גם אסור להורגם, וממילא רק לצורך פרנסה או כבוד מותר להורגם כדרך שמותר לצערם (כך למדו מרמב"ם מו"נ ג, מח, חינוך תנא, רדב"ז וגינת ורדים על טעם השחיטה. וכ"כ מהרש"ם ד, קמ).

אולם נראה שאין הכרח לומר שיש בזה מחלוקת, שכן הכול מסכימים שככל שצערם ממושך יותר כך האיסור גדול יותר, ולכן עיקר צער בעלי חיים הוא בעודם חיים, ורק לצורך גדול ניתן להתירו. מנגד, כולם יכולים להסכים שבהריגה יש צער מסוים, אפילו מעצם זה שלא יוכלו להמשיך לחיות, ולכן בלא שום צורך אסור להורגם.

המתת חסד לבעלי חיים

בחיי אדם יש קדושה, וכל רגע שהנשמה האלוקית שורה באדם יקר מפז, ואפילו אם הוא מתייסר במחלה קשה אסור להורגו. לעומת זאת, חיי בעלי חיים אינם יקרים כל כך, ולכן המצווה היא שלא לצערם אבל אין מצווה לשמור על חייהם. לפיכך, אדם שיש לו חתול או כלב שסובלים ממחלה סופנית או שנפגעו בתאונה, והם מתייסרים בלא שיהיה להם סיכוי להבריא – עדיף שימית אותם בדרך שאינה מכאיבה כדי למנוע מהם צער.

ה"תחקיר" נגד הכשר הרבנות

שאלה: בזמן האחרון התפרסם תחקיר על הכשרות של הרבנות בתוכנית 'שטח הפקר' של תאגיד השידור הציבורי. התמונה שהצטיירה רעה מאוד. האם הרב יכול לצפות בתוכנית ולחוות דעה אם עוד אפשר לסמוך על הכשר הרבנות?

תשובה: צפיתי בתוכנית. היא ערוכה באופן מחפיר. כל הפרטים החשובים שעל פיהם ניתן לבסס טענה אינם. לא ידוע על איזה רב ועל איזה מקום מתלוננים. דבריהם של נציגי הרבנות נערכו ונחתכו, כך שהבעיות הובלטו והמסקנה שאפשר לסמוך על תעודת הכשרות טושטשה. ופתאום לקראת סוף ה"תחקיר" המנגינה הקשה התחלפה במנגינה נעימה, והמראיינת החלה לחייך. מה קרה? התחילו לדבר על ארגון כשרות פרטי. שיתוף הפעולה של ארגון זה עם תוכנית שכזו מעלה ספקות לגבי אמינותם.

להלכה, גם אם יתברר בוודאות שמעת לעת מתגלים רבנים שאינם משגיחים כראוי, כל זמן שרובם הגדול של הרבנים ידועים כהגונים, הולכים אחר הרוב, ולכן אפשר לסמוך על תעודת הכשרות. רק כאשר מתברר שרב פלוני או מקום פלוני אינו אמין – בטלה כשרותו, ומצווה לפרסם זאת בהקדם, כפי שעושה הרבנות הראשית בפועל.

ראוי לחזור כאן על דברים שכתבתי: יש לפעול לסגירת השידור הציבורי. מדוע אנחנו צריכים לממן בכספי המיסים שלנו שידורי תעמולה נגד הרבנות?

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

למדן וענו: הרב שפירא

עשר שנים לפטירת הרב אברהם שפירא זצ"ל • מדוע הרב גוטסמן התקשר אליו בדחיפות באמצע פגישה • מה השיב על הטענה שצריך למחות במי שמוחאים כפיים בשבת • כיצד שילם את מחיר הכבוד והמעמד, ופנה למרכז הרב ולא לישיבות חרדיות • מדוע, בניגוד לאופיו הצנוע, הסכים להיבחר לרב ראשי • הערכתו כלפי הרצי"ה • מה ענה לשואלים על גילוח בחול המועד • מה אמר לאלוף הפיקוד שביקש ממנו להרגיע את הרוחות • ומה הקשר בין השתלת איברים לחתול שיודע לעוף

מורנו ורבנו הרב שפירא זצ"ל

אחד מן הגדולים יעץ לו שאם ישתייך לציבור החרדי יגדל להיות גדול הדור, ולעומת זאת אם יתקשר לישיבת מרכז הרב ולציבור הדתי-לאומי לא יחשיבוהו. אבל כלל ישראל זכה בתלמיד חכם אמיתי שדבק בדרך האמת, בלי שיקולים צדדיים של שייכות מפלגתית

לפני עשר שנים, ביום ראשון של חג הסוכות, בט"ו בתשרי תשס"ח, בהיותו כבן תשעים ושש, נסתלק מעמנו מורנו ורבנו הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל, וראוי לנו לחזור ולספר מעט עליו.

הרב גדל במשפחה ירושלמית של תלמידי חכמים. אביו היה הרב שלמה זלמן כהנא שפירא, וסבו הרב צבי אשר כהנא שפירא שעלה מקראקוב שבפולין לירושלים, והיה ממייסדי וראשי ישיבת המקובלים 'שער השמים' ומחבר ספר 'התורה והמצווה' על תרי"ג מצוות. בילדותו למד בתלמוד התורה הירושלמי 'עץ חיים', לאחר מכן בישיבה לצעירים 'תפארת צבי' ובישיבת 'חברון' שבסגנון המוסר הסלבודקאי ושיטת לימוד העיון הליטאי. פעם סיפר לאבי מורי, שהיו שנתיים שבהן למד בשקידה גדולה כזאת שהרימה אותו למדרגה גבוהה של ידיעה ועמקות בלימוד, ומכוח זה המשיך אחר כך להתקדם. כפי הנראה רצה ללמד בזה על החשיבות המרובה של תקופת שקידה שיכולה להשפיע על כל חייו של האדם.

למדנות עצומה

מכל המעלות הגדולות שזכה להן בתורה בזכות גאונותו ושקדנותו, למדנותו המעמיקה עלתה על כולן. מבטו החריף והמקורי גילה בכל סוגיה צדדים שונים וסברות חדשות ומקוריות, וכך היה מחדש, מעמיק ומגלה הבנות והברקות בכל סוגיה שנגע בה.

היה לרבנו זיכרון עצום והיה בקיא בש"ס ובפוסקים. אולם שלא כרוב הרבנים הבקיאים והסדרנים, ידענותו נבעה מסקרנות והתעניינות ללא גבול לחפש הבנות ומשמעויות חדשות. הוא היה למדן במהותו, הלמדנות הייתה חייו. כל חידוש היה יקר בעיניו, כל ספר תורני חדש שיצא לאור עניין אותו.

סיפר בנו ממשיכו הרב יעקב אלעזר שליט"א, שפעם בימי כהונתו כרב ראשי נפגש בחתונה עם הגאון הרב גוסטמן, ודיברו בלימוד על רש"י בפרק "איזהו נשך". למחרת באמצע ישיבה עם רבנים בהיכל שלמה, נכנס המזכיר והודיע שהרב גוסטמן נמצא על קו הטלפון ומבקש לדבר עם הרב בדחיפות. הרב השיב שהוא באמצע ישיבה ובסופה יתקשר לרב גוסטמן. אולם המזכיר חזר ואמר שהרב גוסטמן אמר שהנושא אינו סובל דיחוי. עזב הרב שפירא את הרבנים המתדיינים והלך לטלפון, והרב גוסטמן אמר שיש לו יישוב לרש"י שעליו דיברו אתמול. הרב שפירא שמח בזה מאוד. אינני יודע אם הוא קיבל את הסברו של הרב גוסטמן, אבל החביבות העצומה ליישב רש"י, והדחיפות שהרב גוסטמן ייחס לה, היו יקרות בעיניו כפנינים וזהב.

אף שידע היטב את הסוגיות הנלמדות בישיבה, וכבר שנים רבות העביר עליהן שיעורים, בכל פעם היה מכין מחדש את השיעור ומחדש חידושים נוספים בסוגיה. עבודת הכנת השיעור הכללי בישיבה הייתה חשובה אצלו ביותר, ובמתח רב היה מתכונן לקראת השיעור. ביום שלישי שבו היה מעביר את השיעור ידעו התלמידים שאסור להפריע לרב, כדי שעבודת הקודש של הכנת השיעור לא תיפגם. היה מקובל בישיבה שכל מי שלמד אצלו וטרח על הבנת שיעוריו וסברותיו נעשה למדן אמיתי.

גדול הלמדנים

אף שגם היה בקיא גדול בש"ס ובפוסקים, ואף ספרים שאינם מוכרים היו ידועים לו, שבסקרנותו העצומה לדברי תורה ובקליטתו המהירה היה עובר על ספרים רבים, מכל מקום בלמדנותו כמדומה שלא היה דומה לו בדור. בצעירותי שאלתי תלמיד חכם, מעיין גדול ומעמיק, ששמע שיעורים רבים מראשי ישיבות חשובים ובתוכם גם מראשי ישיבת פוניבז', על הערכתו כלפי גדולתו התורנית של הרב שפירא ביחס לרבנים שהיו מפורסמים אז בציבור הליטאי כגדולי הדור. והשיב לי, כי אף שבתחומים מסוימים יש להם מעלות גדולות שבהן הם מיוחדים שבדור, בתחום הלמדנות הכולל – הן ביכולת החידוש וההעמקה והן בהיקף הידיעות התורניות – הרב שפירא עולה על כולם. אותו תלמיד חכם היה רגיל להיזהר מאוד בדבריו, ולולי שהיה בטוח בכך, לא היה מוציא מפיו הערכה כזו.

כשנשאל על מחיאת כפיים

כדוגמה להיקף ידיעתו בכל התורה אספר מעשה: כשלמדתי בישיבה לצעירים בכיתה ט' הגעתי אליו עם שאלה. בנוסף לתשובה הוא עודד אותי לסכם סוגיה בכתב ולהביאה לו. מכיוון שעסקתי במסכת ביצה, סיכמתי את סוגית "אין מרקדים" בשבת ויום טוב (ביצה ל, א; לו, ב). עלה מן הסיכום שרוב ככל הפוסקים מחמירים שלא לרקוד, לא למחוא כפיים ולא לתופף על השולחן בשבת ויום טוב. ואף שהתוספות מיקל, מכל מקום השו"ע מחמיר, ואף הרמ"א והמ"ב נוטים להחמיר (שו"ע או"ח שלט, ג). ויש אם כן לתמוה על כך שאין מעירים לנוהגים להקל לרקוד ולתופף על השולחנות כששרים שירי שבת.

מיד לאחר שראה את הדברים אמר לי לעיין בשו"ת מנחת אלעזר (ספר שמעטים מעיינים וזוכרים מה כתוב בו), שם מובאת סברה שעל פיה אפשר להקל לצורך מצווה. ויסוד ההיתר על פי הרחבת דברי רב האי גאון, שביאר את מנהג ישראל לרקוד בשמחת תורה, שהואיל והוא לכבוד התורה ולשם מצווה מותר. על פי זה אפשר לומר שאם מדובר בשירי קודש, שרגילים לרקוד בהם ולמחוא כפיים לשם שמיים, ואף רבנים ואדמו"רים מעודדים את זה ורואים בזה צורך מצווה, הרי שמדובר בשמחה של מצווה, ויש מקום לסמוך על דברי התוספות ולהקל.

הבחירה במרכז הרב

בעקבות נישואיו לאחותו של הרב נתן רענן, חתן מרן הרב קוק ומראשי ישיבת מרכז הרב, התקשר מו"ר הרב שפירא לישיבת מרכז הרב, ותוך זמן קצר החל להעביר שיעורים בישיבה. מספרים כי אחד מן הגדולים יעץ לו שאם ישתייך לציבור החרדי יגדל להיות גדול הדור, ולעומת זאת אם יתקשר לישיבת מרכז הרב ולציבור הדתי-לאומי לא יחשיבוהו (כפי שאירע לרוב הרבנים שבחרו לתמוך בגלוי בתנועת המזרחי). אבל מו"ר הרב שפירא בחר להתקשר לישיבה, ונעשה אחד מראשי הישיבה, ולאחר פטירת מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל נתעלה לתפקיד ראש הישיבה. מי שהפסיד הם אלה שלא זכו לשמוע ממנו את דברי תורתו והדרכותיו, אבל כלל ישראל זכה בתלמיד חכם אמיתי שדבק בדרך האמת, בלא שיקולים צדדיים של שייכות מפלגתית כלשהי.

במקביל להיותו ר"ם במרכז הרב, בשנת תשט"ז בהיותו כבן ארבעים וחמש נתמנה כדיין בבית הדין בירושלים, לאחר מכן כאב בית דין, ובשנת תשל"א כדיין בבית הדין הגדול.

הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל - צילום: ישיבת מרכז הרב
הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל – צילום: ישיבת מרכז הרב

בחירתו לרב ראשי

מתחילה לא עלה כלל על דעתו שיהיה רב ראשי. ואף שבמשך שנים רבות שימש כדיין, כוחו התבלט בעיקר בקרב תלמידי חכמים שנהנו ממנו עצה ותושיה בהעלאת סברות מקוריות לפתרון בעיות מסובכות, ופחות בפסיקה, הנהגה ציבורית ומתן דרשות. הוא אף פעל למען המשך כהונתם של הרבנים הראשיים הקודמים, הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל והגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל. רק לאחר שהתברר לחלוטין כי לא ניתן להאריך את כהונתם של הרבנים הקודמים, ולאחר שהרב שלמה גורן עצמו הפציר בו שיסכים להתמנות לרב ראשי, כדי שמוסד הרבנות הראשית ימשיך להיות מונהג על ידי תלמיד חכם מן השורה הראשונה הקשור לבית מדרשו של מרן הרב קוק זצ"ל, הסכים מו"ר הרב שפירא בלית ברירה להיבחר לתפקיד הרב הראשי לישראל.

דאגתו מירידת הרבנים

היה חושש מהתקיימות דברי חכמים על התדרדרות מעמד התורה, וכפי שמובא במסכת סוטה: "רבי אליעזר הגדול אומר: מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא (התחילו החכמים להיות כסופרים מלמדי תינוקות), וספריא כחזניא (ומלמדי התינוקות ירדו למעלת חזנים), וחזניא כעמא דארעא (והחזנים ירדו למעלת עמי הארץ), ועמא דארעא אזלא ודלדלא (ועמי הארץ מתדלדלים ומתנוולים)" (סוטה מט, א). וכך היה אומר פעמים רבות בהומור מר, שבירידת הדורות אלה שהיו צריכים להיות שמשים של הרבנים נעשו רבנים. והיו הדברים נוקבים ומזעזעים את הלב. זו הסיבה המרכזית להסכמתו להתמנות כרב ראשי.

על האדמו"רים ובעלי המוסר

אף שהיה גאון מופלג, לא התנשא על יהודים פשוטים. הוא העריך מאוד למדנים, אבל גם כיבד כל יהודי. לפני שהתמניתי לרב בהר ברכה, אמר לי שרב צריך להיות גם "רבי" (במובן של רבי חסידי), ופנה אליי בשאלה: אתה יודע למה תנועת החסידות הצליחה להתפשט ולהשפיע יותר מאשר הרבנים הרגילים? ומיד השיב בעצמו: מפני שהדלת של הרבי החסידי הייתה פתוחה לכל יהודי. הם הקשיבו לצרות של ישראל, אל שולחנם באו יהודים לבכות. ומי ששומע את הצרות והבכיות זוכה לסייעתא דשמיא ויודע להדריך נכון. כך אמר לי לפני צאתי לרבנות.

פעם בעת שנפרד ממני ליד דלת ביתו סיפר בסגנון של גילוי לב, שאף שהיו בישיבת חברון ראשי ישיבה ור"מים מופלגים בתורה, בפועל הסבא מסלבודקה היה זה שידע לשכנע ולפתות את הלמדנים להישאר בישיבה. שכן פיתויי הכפירה של העולם שבחוץ היו עצומים, והסבא מסלבודקה, בהבנתו העמוקה בנפש התלמידים, ידע בפיקחות רבה לפתות אותם להשקיע את כישרונם בלימוד בישיבה.

כלפי הרצי"ה

זה מסביר גם את הכבוד העצום שחלק לרצי"ה. הוא כמובן הכיר בגאונותו וצדיקותו, אבל מעבר לזה, מתוך היכרות עמוקה עם עולם הישיבות, ראה שהרצי"ה מצליח לחנך את תלמידיו לתורה וליראת שמיים בטהרה, מתוך דברי התורה שלימד בישרות ודבקות גמורה בלא שום פיתויים ומניפולציות.

פעם כשהרצי"ה לא הגיע למסיבת יום העצמאות מפאת מחלתו, כשהגיע זמנו לדבר הזכיר שהרצי"ה היה אומר תמיד ביום העצמאות את הפסוק: "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'" (תהלים קז, מג), שצריך חוכמה כדי להתבונן בחסדי ה'. והוסיף הערכה חשובה כלפי הרצי"ה ואמר: "ברוך ה' שיש בקרבנו חכם שיודע להתבונן בחסדי ה'".

לאחר פטירתו של הרצי"ה היה ממשיך להזכיר את היסודות שהרצי"ה היה חוזר ומזכיר בדרשותיו. והיה מזכירם בדרך כלל בלשון "כך מקובל בבית מדרשנו".

ירא הוראה

היה נחשב ירא הוראה, שהעדיף שלא להורות אלא למצוא פתרונות שיעקרו את השאלה מעיקרה. ואף שגם החרדה לאמת הביאה אותו לידי כך, נראה שהסיבה העיקרית הייתה מפני שבדרך לימודו הבין את כל הצדדים והשיטות וידע להסביר את כולם בהיגיון, והסוגיה כולה הייתה לפניו בתנועה חיה בין ההסברות והשיטות השונות והמציאות המשתנה. לכן העדיף שלא לפסוק כאחד הצדדים באשר פסיקה זו מנוגדת לטבע הסתכלותו על הסוגיה.

כעין זה מספרים על רבי חיים מבריסק, שכשהגיעו אליו שאלות קשות, היה שולח אותם לרבי יצחק אלחנן מקובנא ומבקש שיכתוב תשובה בלא שום נימוק; שכן אם יכתוב נימוק, כבר יתחיל לדון בדבר ולפקפק בו ושוב תחזור השאלה למקומה. אומנם ראוי לציין שהיה שונה בלימודו מר' חיים מבריסק, שהיה מעיין עצום בעקרונות במנותק מההלכה, ואילו רבנו היה יותר בקיא בספרי הפוסקים שהרב מבריסק לא הרבה לעיין בהם.

כמדומה שאם היו שואלים את רבנו, היה מבקש להציע את סברותיו בפני רבנים שידונו בהן עד שלבסוף יכריעו. גם כשהיה זקן הדור, עוד היה נוקט בלשון זו. פעם כשדיברו איתו על גילוח בחול המועד, אמר: הגיע הזמן שהרבנים יכריעו להיתר, אבל לא נקט לשון הוראה, כי היה חפץ להעלות את הסברות, ושהרבנים הרגילים שאינם חריפים כל כך ישקלו את הסברות ויכריעו.

רק כשלא הייתה ברירה הכריח עצמו להיכנס לעובי הקורה ולהכריע. כך למשל בשאלת השתלת איברים וקביעת רגע המוות, איסור נסיגה וסירוב פקודה.

סירוב פקודה – הלכה פסוקה

הדבר בלט במיוחד במאבקים נגד עקירת יישובים מארץ ישראל. לאחר פטירתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל (בשנת תשמ"ב), נוצר חלל גדול בהנהגה התורנית של ציבור המתנחלים. בתחילה, יחד עם עמיתו להנהגת הישיבה הרב ישראלי זצ"ל, ועמהם הרב נריה זצ"ל והרב קאפח זצ"ל ועוד רבנים, החל הרב שפירא לפרסם את דעתו בעניין מצוות יישוב הארץ, גם בקשר לחובת סירוב פקודה לעקירת יישובים. לאחר שחבריו נפטרו, התאזר בגבורה והחל להשמיע יחד עם תלמידיו הגדולים את עמדתו בגלוי, תוך עימות עם החוק החילוני. זה לא היה מטבעו להתקוטט ולהתעמת, אך הוא הבין שזו אחריותו, בתור גדול התורה, לפרסם את עמדת התורה הלכה למעשה.

אגב, כאשר התפרסמה עמדתו ההלכתית שחובה על כל חייל לסרב להשתתף בסיוע לעבירה החמורה הזאת, היו ממכריו הקרובים שסברו בתחילה שכמה מתלמידיו השפיעו עליו, עד שיצא בפסק כזה שעלול לעורר מחלוקת גדולה. שכן הכירוהו כמי שבורח ממחלוקת, וקל וחומר מסוגיה שהחולקים טוענים שתגרום קרע בעם. אולם התברר לכולם כי זו אכן הייתה דעתו, שכמו שאסור לאכול טרף ולחלל שבת, כך אסור לסייע לפינוי יישוב בארץ ישראל כדי למוסרו לגויים (יעוין בפניני הלכה העם והארץ, עמ' 120 121, וכן 229 301).

יתר על כן, כדי שהדברים לא יטושטשו, הקפיד תמיד להדגיש שמדובר בהלכה ברורה. הנני יכול להעיד, שכאשר נידון הדבר בקיץ תשנ"ה, ביקש ממני רבנו להכין טיוטה להחלטה. הכנתי טיוטה ושלחתיה לרב נריה זצ"ל, והוא הוסיף ותיקן, כאשר המגמה הייתה להטעים את העניין באופן שיתקבל על דעת הציבור. אולם לאחר מכן הרב שפירא שינה לגמרי את נוסח הדברים, כאשר עיקר השינוי היה להשמיט כל סברה צדדית לעצם האיסור ההלכתי. רק בנספח לפסק ההלכה הסכים שנפרסם את הדברים שנגעו להטעמת הפסק.

לקראת הגירוש מגוש קטיף הגיע אליו אלוף פיקוד דרום והתריע בפניו שעלולה לפרוץ מלחמת אחים, ולכן ביקש שהרב "ירגיע את הרוחות" ויורה שלא לנקוט באלימות. הרב השיב לו בתקיפות: "אני הבערתי את האש? אתם הבערתם את האש הזאת ומבקשים ממני עתה לכבותה?! אתם הבערתם, אתם תכבו! אתם צריכים לשאת באחריות למה שיקרה!" ולא הסכים לדבר עוד עמו.

לא נבהל משאלות דרמטיות

היה מאוד מפוכח ומציאותי, וכל אימת שהיו מציגים לפניו בבהלה ובדרמטיות נושא שעליו העולם כביכול עומד, או כשבאו בטענות נוראות נגד איש מסוים, כדיין מנוסה ולמדן עצום היה בוחן את המציאות. בחריפותו היה משתמש כאיזמל וסכין חדה שעל ידם היה מקלף את כל הקליפות של ההגזמות, ההשערות וההטיות האופייניות לכל סיפור, עד שנותרו בידיו העובדות המוכחות בלבד. רק על פיהן הסיק את המסקנות ההלכתיות.

כשבאו אליו בטענות על אנשי ציבור או רבנים מכהנים שנוקטים במדיניות הרסנית וכדומה – במבט מפוכח שמכיר את כל מערכת הלחצים והיצרים שכל איש ציבור נתון בהם, ותוך הכרה שגם המתלונן אינו נקי מהטיות ויצרים למרות שאינו מודע לכך, היה מנסה בניתוח חריף להבהיר את המורכבות של המצב ולשרטט את הכיוון שבו אפשר לפעול באופן מועיל, שהוא הרבה יותר צנוע ומינימלי ממה שחשב הטוען.

שמרנות מציאותית

היה מתייחס בכובד ראש לצורכי המציאות, וכאשר רצו להחמיר בדרכי החסידות על חשבון לימודי חול, פרנסה וכיוצא בזה, היה נצמד לדין. לא זו בלבד אלא שכאשר ביקשו לתבוע שינוי מאנשים שאורחות חייהם לא תאמו את כללי הצניעות הראויים, היה ממתן את התביעות מתוך שהכיר בסכנה שביצירת זעזועים לא מבוקרים, ובצורך שכל שינוי יהיה עדין ומוסכם.

היו שטענו שהכלה חייבת לכסות את ראשה אחר החופה, והשיב שמכיוון שהאימהות כשהיו כלות לא נהגו לכסות את הראש לגמרי, זה עלול לפגוע בהן. אלא צריך לנהוג כמסורת המקובלת שההינומא תהיה על רוב הראש ולא בסוף הראש. וכך גם הורה לאשתי בעת חתונתנו.

זה היה קשור לאופן שבו תפס את ערך המסורת, שהיא הדרך הכבושה לרבים, ולכן כל תביעת שינוי צריכה להיענות באופן מינימלי לפי הצורך המוכח ולא מעבר לכך.

התורה צריכה להדריך את הכול

עמדתו הייתה מורכבת. בהגדרת החיוב התורני נטה להגדרה הממעטת, הרזה והמינימלית, שכן נתן מקום חשוב ורחב לשיקול הדעת האנושי והציבורי. אולם מאידך סבר שהתורה צריכה להדריך את הכול, ועל כן הקפיד מאוד על מעמד הרבנות והתורה. כלומר, בכל סוגיה ישנה עמדה תורנית בסיסית עקרונית, שאומנם משאירה לאנשים ולמנהיגים מקום רחב לשיקול הדעת, אבל על השיקול התורני העקרוני והמחייב צריך לשמור מכל משמר. כדרכו בקודש הביא לדבריו ראיות מהש"ס לצורך להתייעץ בענייני מלחמה וביטחון (ברכות ג, ב), ובענייני מדיניות חוץ ותקציב (פסחים נו, א, תשובות הרא"ש ו, ב; שו"ע יו"ד רנא, יד).

התורה צריכה להוסיף ברכה

עמדתו היסודית הייתה שהתורה צריכה להוסיף ברכה במציאות, והדברים צריכים להיות ניכרים. לכן כל הדרכה תורנית צריכה להיות מרוממת מבחינה רוחנית ומועילה מבחינה מעשית. זו הדרך הישרה והטבעית של התורה, ורק במקרים יוצאים מהכלל, כשאין שום ברירה ונוצרת התנגשות בין התורה והמציאות – צריכים לקיים את התורה במסירות נפש. אבל עד אז יש לבחון היטב הן את המציאות והן את התורה, ולבחון אם הכרח הוא שתהיה ביניהן התנגשות. כך גם ביאר שהלכה כבית הלל, כי הם התחשבו יותר בצורכי האנשים והמציאות.

חוש הומור

כדרך הלמדנים הגדולים, שיודעים להסתכל על פניה השונות של המציאות ולהרכיב ממנה צורות על צורות, היה בעל חוש הומור מופלא, והיה משתמש בו בלמדנותו. פעם שאל אותו אדם אם לברך הגומל על שכמעט נדרס כשהלך במעבר חצייה ולא נזהר. השיב לו הרב שלפי שאלתו גם הוא צריך לברך הגומל, כי הרבנית כיבסה את מכנסיו רק שעה לאחר שלבשם, ומה היה קורה לו אם ח"ו הייתה מכבסת אותם שעה לפני כן…

אולם כמה שהיה בעל חוש הומור, כשהיה יושב בדין הנוגע לגורלו של אדם וקל וחומר ציבור – היה רציני עד אימה, כשכל כובד האחריות המוסרית על כתפיו. ורק על סמך עובדות מוכחות היה מכריע את הדין.

מהנהגותיו

אמי מורתי סיפרה שכמה חודשים לאחר חתונתה, בראש השנה, לאחר סיום התפילה, המתינה מחוץ לאולם שבישיבת עץ חיים שבו התפללו בני ישיבת מרכז הרב כדי לחזור לבית מארחיהם (אצל פרופ' בער). באותה תקופה רק נשים בודדות היו מקושרות לישיבה, ואמי, שבאה מסביבה יקית וניצבה שם לבדה, ראתה שכל המתפללים כמעט יצאו והרגישה זרה ובודדה. כשיצא הרב שפירא וראה אותה ממתינה, הבין שהיא במבוכה וניגש ואמר לה: "שנה טובה, זלמן מתעכב קצת בשיחה עם הרב צבי יהודה ומיד יצא".

אגב, לפני כן בחתונתם, הרב שפירא הקשה במרץ על דרשתו של אבי שהוצרך להתווכח כנגדו ולהשיב. אמי נבהלה, כי לא הכירה את מזגו של הרב, ולא ידעה שהקושיות משמחת הלימוד ולא כטענה נגד החתן.

למדנות מציאותית והשתלת אברים

למדנותו לא הייתה תיאורטית, תלושה ופורחת באוויר, אלא מציאותית. כידוע היה ויכוח בין הרבנים על קביעת רגע המוות, האם תלוי רק במוח או גם בלב, ומוסכם בדברי חכמים שאדם או בהמה שנכרת ראשם כבר אינם נחשבים חיים (משנה אהלות א, ו). לפיכך הוסכם שאם יתברר שהלב יכול לפעום גם לאחר שכורתים את הראש, הרי שאין החיים תלויים בלב. רופאים עשו ניסיון והראו איך לאחר שכורתים לכבש את ראשו, ליבו יכול להמשיך לפעום עוד יממה בעזרת מכונה, כפי שקורה אצל אנשים שגזע המוח שלהם מת וליבם פועם בעזרת מכונה. בזה הוויכוח היה צריך להסתיים, אולם המחמירים המשיכו לטעון שהולכים אחר הלב. אז סיפר לי בהומור, שפעם נחלקו שני למדנים על משהו שחור שנמצא על הגג אם הוא חתול או ציפור. אמרו: נזרוק אבן ונראה, אם יעוף – זו ציפור, אם יקפוץ – חתול. זרקו אבן והעורב פרח, ועדיין השני נשאר בדעתו, וטען שכאשר הסכים לבדוק עוד לא ידע שגם חתול יודע לעוף. כך ישנם למדנים שקובעים עמדה לפי עיקרון שקבעו, והמציאות לא משנה להם.

הדרכותיו לפני נישואין

היה רגיל לומר את הדרכותיו בהומור חריף. כשבאתי אצלו עם אשתי לפני הנישואין, פנה אליה ואמר: יש חושבות ש"עזר כנגדו" הכוונה שכאשר האיש מתפלל גם האישה מתפללת, ואז כשהוא חוזר מהתפילה היא צריכה להתחיל לארגן את הארוחה. וכשהוא לומד גם היא לומדת, ואז כשהוא חוזר מהישיבה היא צריכה להתחיל לארגן את הבית. אולם לא כך אפשר לגדל תלמיד חכם. עזר כנגדו לתלמיד חכם הוא כאשר האישה מתאמצת שהאיש יוכל ללמוד כמה שיותר בשקידה.

אולי הוא חש שהדברים קצת חריפים, ואז כפי שנהג פעמים רבות, איזן את הדברים לצד השני; הוא אמר לנו כי מקובל לומר שחלוקת התפקידים בין האיש והאישה היא שכל הדברים הגדולים הם באחריות הבעל, ואילו הדברים הקטנים באחריות האישה. למשל, מי צודק במלחמה בין אמריקה לרוסיה, מי צריך להיות ראש ממשלה, וכל השאלות החשובות הללו הן בתחום אחריות של האיש. ואילו להיכן ישלחו את הילדים ללמוד, איפה יגורו, השאלות הקטנות הללו הן בתחום אחריותה של האישה…

כאילו רצה לומר: אומנם יש כבוד גדול לאיש, אבל אין זה אומר שאין לאישה השפעה. להפך, השפעתה עצומה. ויש בזה מוסר כלפי האיש שידע לכבד את אשתו, וגם מוסר כלפי האישה, שלא תיצור מצג שווא כאילו בעלה מחליט הכול, כשבפועל למעשה היא מסובבת הכול על פי רצונה. אלא תכיר באחריות הכבדה המוטלת עליה, שכן היא משפיעה מאוד על תהלוכות הבית.

מוסר בהומור

פעמים רבות היה מגלה את דעתו על ידי סיפור. על רבנים צעירים שקופצים להורות היה מספר: פעם אחת, חבריו של איכר נבער מדעת חמדו לצון, וכשנרדם החליפו לו את בגדיו והלבישוהו בבגדי כומר. כשקם האיכר וראה שהוא לבוש בבגדי כומר, התפלא מאוד על עצמו, היאך ייתכן שנעשה פתאום כומר והרי הוא איכר פשוט שאינו יודע לקרוא. חשב לעצמו: אעשה ניסיון, אקח ספר, אם אדע לקרוא בו הרי שאני כומר, ואם לא אדע לקרוא סימן שאני איכר. לקח ספר ולא הצליח לקרוא, הצטער על שאיננו כומר. והנה עלתה בליבו מחשבה נוספת: מי אמר שכומר צריך לדעת לקרוא? הנה עובדה שהוא לבוש בבגדי כומר ולא יודע לקרוא. לא זו בלבד אלא שהתעצם בדעתו והחליט שכל הכמרים אינם יודעים לקרוא! והתוכחה לרבנים ברורה: אל יחשוב רב קטן לעצמו שכולם יודעים מעט תורה כמותו, הרבנים האמיתיים יודעים יותר…

עם זאת, כמו בהרבה תחומים עמדתו הייתה מורכבת, וכל אימת שאחד מתלמידיו היה מתמנה להיות רב, ואפילו הוא צעיר ביותר, היה בחצי הומור מוכיח אותו על שאין לו חלוקא דרבנן, פראק וכובע. שכן רב צריך לשאת באחריות המלאה של תפקידו ולבטא זאת בלבושו.

כוח ההיתר עדיף

היה אומר שלהחמיר זו לא חוכמה, כל אחד יכול להחמיר, לא צריך להיות תלמיד חכם לשם כך. בהיותי כבן שלושים שמעתי מאחותי, שעבדה אז כאחות בבית החולים שערי צדק, שרוב התינוקות היהודים שנולדים עם תסמונת דאון הם ממשפחות שומרי מצוות. הדעה הרווחת בציבור הדתי הייתה שהפלה כמוה כרצח, כפי שפסקו הרב פיינשטיין והרב אלישיב ועוד רבנים חשובים. התלבטתי אם אפשר לסמוך על דעת הרב ישראלי והרב ולדינברג שהקילו, והאם נכון לפרסם את עמדתם ב'פינת ההלכה' שלי ששודרה אז בערוץ 7. פניתי אל רבנו, ואמר לי שחשוב מאוד לפרסם את דעת המקילים. שאלתי האם אפשר לפרסם שגם דעתו להקל. השיב שאינו רוצה להכריע, אבל אמר שאוכל לומר בעצמי שכל משפחה שרוצה לסמוך על דעת המקילים רשאית. כך לימדתי בפינת ההלכה של ערוץ 7, ולאחר מכן סיכמתי הלכות אלו ב'פניני הלכה' ובטור 'רביבים'.

היו שהתרעמו עליי, היאך העזתי להכריע בשאלה קשה שכזו ולהורות ברבים שאפשר לסמוך את דעת המקילים. אבל היה לי אילן גדול להישען עליו, אלא שלא יכולתי לספר זאת, כי לא הסכים לכך. אומנם שמעתי שלאחר שחבריו המקילים נפטרו וכבר לא היה לו אל מי לשלוח את השואלים, הקל להם בעצמו (בשנים האחרונות שבתי ועיינתי בסוגיה והגעתי למסקנה שדברי המקילים הם העיקר, ולכן ב'שמחת הבית וברכתו' כתבתי את דעתם כדעה עיקרית).

מרץ ושמחה

רבנו היה מלא מרץ ושמחה. את הכול היה עושה בזריזות. הולך מהר, חושב מהר, מדבר מהר, מקבל אנשים גדולים וקטנים בחיוניות ובזריזות כשבת שחוק על פניו. שמחת חיים זו הייתה מלווה ביראת שמיים גדולה שבאה לידי ביטוי בתפילותיו. כל תלמידי הישיבה זוכרים איך בימים הנוראים היה נוהם מתוך ליבו, בקול בס עמוק: "שיר המעלות, ממעמקים קראתיך ה'", "למנצח לבני קורח מזמור", "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה". כל השומעים היו מזדעזעים ומהרהרים בתשובה, ועונים אחריו בקול גדול.

מתוך היראה שבימים הנוראים ובתפילות כל השנה, היה שמח בלימודו וביחסו עם הבריות. וכפי שאמר דוד: "אני בעולם הזה מה אני, אלא יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי" (אליהו רבה ג).

זכה רבנו שבמשך עשרות שנים בנו הרב יעקב אלעזר שליט"א בדבקות הקשיב בצמא לדברי תורתו וחוכמתו בשיעוריו ובשיחותיו, בנאמנות וענווה שימש אותו וראה כיצד הוא מתייחס לנושאים גדולים וקטנים, וזכה ללמוד ממנו את עומק חוכמתו והנהגותיו, והוא עתה ממשיכו בשיעוריו, הדרכותיו והנהגתו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לשוב לתורה, לאמון, לזוגיות

קודש הקודשים ביטא את יסודות האמונה, ובהעדרו עלינו לשוב ביום כיפור אל ערך האמונה ואל האמון שאפשר לתקן את העולם לאורה • קודש הקודשים הוא גם מקום התורה, וזה הזמן לחזק את הקשר אליה • כבנות ישראל שחוללו בכרמים, ראוי גם היום לרווקים ולרווקות להתפלל ביום כיפור על זיווגם, ולהבהיר את שאיפותיהם • מי שזקוק לגלולות בצום יכול לבלוע אותן, אם אין בהן טעם טוב • נעליים נוחות אסורות כמו נעלי עור • המחאות החברתיות: מאבקים רבים מסבים לחברה יותר נזק מתועלת

יום הכיפורים – קודש הקודשים

ראוי לכל רווק ורווקה לחשוב ולהתפלל על הזיווג. פעמים רבות המידות הרעות, כגאווה ותאווה, מונעות מהאדם למצוא את זיווגו הטוב. ביום הכיפורים, שבו מתגלה הנשמה הטהורה, יכול אדם להתבונן בראייה נכונה יותר על שאיפותיו בחיים ועל הזיווג המתאים לו באמת

יסוד התשובה נעוץ בשורש העליון ביותר, ולכן עיקר עבודת יום הכיפורים בקודש הקודשים. המקדש הוא המקום שבו מתגלים הערכים האלוקיים, וממנו הם שופעים לכל העולם. בהיכל שנקרא קודש מונחת המנורה שמבטאת את כל החוכמות האנושיות, השולחן שמבטא את כל העבודות שהאדם מתפרנס מהן, מזבח הקטורת שמבטא את התפילה והכיסופים לקרבת אלוקים. למעלה מזה בקודש הקודשים מתגלה יסוד אמונת ישראל ותורתו. לכן בקודש הקודשים הונח ארון הברית שבו היו לוחות הברית והתורה, ומעליו שני הכרובים שמבטאים את קשר הברית והאהבה שבין הקב"ה לישראל. מקודש הקודשים נמשכים חיים לכל העולם, לכל החוכמות והעבודות, לכל הבריות וכיסופיהן. ורק הכהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים בשם כל ישראל, כדי לקשר את כל העולם לשורשו ולהמשיך בכך כפרה וסליחה וחיים לכל העולם.

לאחר החורבן והגלות, קדושת קודש הקודשים מתגלה בתשוקתם ובכיסופיהם של ישראל שיתקדש שמו של ה' על ישראל עמו, ועל ירושלים עירו, ועל ציון משכן כבודו, ועל מלכות בית דוד משיחו, ועל מכונו והיכלו, וימלוך ה' לבדו על כל מעשיו.

התשובה לערכי קודש הקודשים

תשובת יום הכיפורים היא החזרה לערכי היסוד שמתגלים בקודש הקודשים. ראש לכול הוא ערך האמונה, שהוא תואם לערכם של ישראל. שכן ייעודו של עם ישראל לגלות את האמונה בה' ואת האידיאלים האלוקיים, היינו את הדרך לחיות בעולם לאור הערכים האלוקיים כפי הדרכת התורה, עד תיקונו השלם של העולם. ערך זה בא לידי ביטוי באמונה האין סופית שתמיד אפשר לתקן ולרומם את המציאות למדרגה גבוהה יותר. לוחות הברית שהונחו בתוך הארון שבקודש הקודשים ביטאו את ברית האמונה שבין ה' לישראל, שבאה לידי ביטוי במצוות התורה, שעשרת הדברות הן התמצית שלהן. גם הכרובים שעל הארון רמזו לקשר שבין הקב"ה וכנסת ישראל.

לכן עיקר תפילות יום הכיפורים על כלל ישראל שבגאולתו תלוי גילוי האמונה וגאולת העולם.

התעוררות ללימוד תורה

בתוך הארון היו לוחות הברית, וגם ספר התורה הונח בקודש הקודשים. אומנם ישנה מחלוקת אם הונח בתוך הארון או בצידו. הדעה הסוברת שספר התורה הונח בארון מובנת, שכן התורה היא היסוד לכל גילוי דבר ה' לעולם והדרכתו. השאלה היא, מה טעם הסוברים שספר התורה הונח בצד הארון? אפשר אולי לבאר שמשמעות דעתם היא שהתורה אינה רק ספר התורה, היינו התורה שבכתב בלבד, אלא התורה כוללת את התורה שבכתב ושבעל פה כאחד; ולכן דווקא לוחות הברית, שמבטאים את הברית שבין הקב"ה וכנסת ישראל, מבטאים את התורה כולה, ובשל כך רק הם היו מונחים בתוך הארון.

כהמשך לעבודת יום הכיפורים בקודש הקודשים, נכון לכל איש ואישה, זקן וצעיר, להתקשר ביום הכיפורים ביתר עוז וחשק אל התורה, ולקבל על עצמנו להוסיף ולהעמיק בלימוד התורה במשך השנה הבאה עלינו לטובה. יום השבת הוא היום שבו צריך להתחזק ביותר בתוספת הלימוד, שעל ידי הלימוד בשבת נמשכת הארה מקודש הקודשים לחיי המעשה. במיוחד הדברים ראויים לאנשים שעוסקים ביישובו של עולם, שבלימוד התורה שלהם בשבת תלוי תיקון העולם וגאולתו.

הקמת משפחות קדושות בישראל

בימים שבית המקדש היה קיים, לאחר סיום עבודת הכהן הגדול בבית המקדש, היו בנות ירושלים יוצאות לחולל בכרמים, ומתוך כך היו משתדכות עם בחורי ישראל. לכאורה יש לשאול, איך ייתכן שביום הצום, הקדוש והנורא, היו מתעסקים בענייני זיווגים? אלא שהקמת משפחה בישראל קשורה לקודש הקודשים. וכפי שאמרו חכמים על איש ואישה שזכו להיות נאמנים זה לזה, שהשכינה שורה ביניהם (סוטה יז, א). שעל ידי נאמנותם ואהבתם מתגלה האחדות האלוקית בעולם. כיוצא בזה אמר האר"י, שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא "כלל גדול בתורה" (ספרא שם), מתקיימת בשלמות בין בני הזוג. וכן מצינו שצורת הכרובים שהונחו בקודש הקודשים על הארון הייתה כצורת איש ואישה בעת קיום מצוות עונה. ללמדנו שהקדושה אינה מצמצמת את החיים אלא מעצימה אותם. וכשפסקו ישראל לעשות רצונו של מקום, נפרדו הכרובים זה מזה והפנו את פניהם אל הבית (ב"ב צט, א).

לחשוב ולהתפלל על הזיווג

אומנם כיום אין נוהגים לעסוק ביום הכיפורים בשידוכים. אולי מפני שאיננו ראויים לכך בעת שבית המקדש חרב. מכל מקום, מכיוון שקדושת יום הכיפורים קשורה לקדושת המשפחה בישראל, ראוי לכל רווק ורווקה לחשוב ולהתפלל על הזיווג. פעמים רבות המידות הרעות, כגאווה ותאווה, מונעות מהאדם למצוא את זיווגו הטוב. ביום הכיפורים, שבו מתגלה הנשמה הטהורה, יכול אדם להתבונן בראייה נכונה יותר על שאיפותיו בחיים ועל הזיווג המתאים לו באמת, שעמו יוכל לקיים את התורה והמצוות, ויחד יוסיפו שמחה וחיים.

גם בני זוג נשואים צריכים לשוב בתשובה ביום הכיפורים על כל מה שלא אהבו ושימחו זה את זה כראוי, ולהתפלל שיזכו להתאחד באהבה ושמחה, ותשרה השכינה ביניהם, ויזכו לגדל בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות.

בליעת תרופות ביום הכיפורים

מותר למי שרגיל לבלוע בכל יום כדורים לבלוע אותם גם ביום הכיפורים, וכן מותר לחולה שמצטער מחמת מחלתו לבלוע ביום הכיפורים גלולות ‏לרפואתו. ובתנאי שאין בגלולות טעם טוב, ויקפיד לבלוע אותן ‏בלא מים. מי שאינו יכול לבלוע אותן בלא מים, יערב במים טיפת ‏סבון שתפגום מאוד את טעמם, ובעזרת מים אלו יבלע את ‏הגלולה. ‏

וכן מותר למי שסובל מכאבי ראש עזים בגלל ‏חסרון הקפה או מסיבות אחרות, ליטול גלולות שיש בהן קפאין או גלולות להפגת ‏כאבי ראש. וכן מי שיודע שהצום עלול לגרום לו להתפרצות כאבים, כדוגמת הסובל ממיגרנה, רשאי להקדים וליטול גלולות כדי למנוע את ‏התפרצות הכאבים.

נעלי גומי ובד

אסור ללכת ביום הכיפורים בנעליים וסנדלים שרגילים ללכת בהם בחוץ במקום שיש בו אבנים, ואין זה משנה מאיזה חומר הם עשויים. אבל מותר ללכת בנעלי בית מבד או בנעלי גומי פשוטות מאוד, שאין רגילים ללכת בהם בחוץ במקום שיש בו אבנים וחצץ. ואומנם בעבר ההוראה למעשה הייתה כדעת הראשונים שהקלו ללכת בנעליים וסנדלים שאינם עשויים מעור, אולם מדובר היה בסנדלים ונעליים שלא היו נוחים להליכה, מפני שבזמן חכמים והראשונים עוד לא ידעו להכין נעליים וסנדלים חזקים, עמידים וגמישים, מחומר שאינו עור. על כן היה אפשר לומר שכל מה שעשוי מחומרים אלו אינו נחשב כנעליים וסנדלים. אבל כיום, שרגילים לעשות נעליים טובות מחומרים שונים שאינם עור, דינם כדין נעל וסנדל רגילים, ולכן אסור ללכת בהם ביום הכיפורים.

אומנם בדור הקודם, כשהתחילו לייצר נעליים וסנדלים באיכות סבירה מחומרים שאינם עור, היו עוד רבנים שהורו להתיר, מפני שעדיין היה ניכר ההבדל הגדול שבין נעליים העשויות מעור לשאר חומרים. אבל ככל שעובר הזמן, ויותר רגילים להכין נעליים מצוינות משאר חומרים, מתמעטים המתירים ללכת בהם ביום הכיפורים (פניני הלכה ימים נוראים ט, ה).

מאבקי הנכים וארגונים חברתיים

שאלה: לכבוד הרב, לקראת יום הכיפורים ברצוני לשאול: מדוע הציבור הדתי, שיודע להיאבק על עניינים לאומיים, אינו לוקח חלק במאבקים החברתיים למען צדק לקבוצות המוחלשות, כדוגמת הנכים ואימהות חד הוריות?

תשובה: הנושאים הללו מורכבים, ורוב הנאבקים עליהם אינם משכילים לעמוד על מורכבותם, ולכן יש בעמדתם פגמים מוסריים רבים. כך שפעמים רבות הנזק שבקבלת דרישות הנאבקים מרובה על התועלת מבחינה מוסרית וכלכלית-חברתית כאחד. הנה לדוגמה מחאת הנכים, רוב טענותיהם אינן מוצדקות, בעיקר מפני שהם מסרבים לקבל את הצעת הממשלה להעניק סיוע ניכר למי שבאמת אינו יכול להתפרנס, ולהעניק סיוע מופחת לנכים שביכולתם להשתכר (הגדרת אובדן כושר עובדה היא מדד חלקי בלבד לעבודה פיזית).

העיקרון הוא שאדם צריך להיות אחראי על חייו, ורק כאשר אינו מסוגל לכך מצווה על החברה לעזור לו. גם ההגדרה "מוחלשים" פגומה מיסודה, מפני שהיא מניחה שיש קבוצות שהחלישו אותן וממילא חובה לפצותן. כדי להצליח במאבקים הללו, תנועות השמאל לדורותיהן נוקטות בשיטות תעמולה שקריות תוך הטמעת מונחים מטעים בשיח הציבורי, שבאופן בלתי מודע יוצרות תמונת עולם מעוותת.

יום הכיפורים נועד לתשובה מאהבה, והדבר החמור ביותר מבחינה מוסרית הוא לנצל את תנועת התשובה והאהבה שבנפש למטרות זרות שתואמות אינטרסים של קבוצות שונות. כמו כן, אסור לנצל את רגשי התשובה כדי להשפיל אנשים שעובדים ומתפרנסים, ולנטוע בהם רגשי אשם על שהם כביכול מחלישים אנשים אחרים, להאשים אותם בכך שהם מצליחים ובריאים ומשפחתם מתפקדת, במקום לשבח אותם על תרומתם לחברה ולמדינה.

ראוי לציין שגם העני והסובל צריך לחזור בתשובה ביום הכיפורים. עליו לנקות את ליבו מרגשי קנאה, צרות עין והטלת אשם בזולת, ולמלא את ליבו ברגשי תודה למי שמסייעים לו. דווקא בזכות כך יזכה לחיים טובים, לכבוד ולרווחה.

יום דין כלל ישראלי

הגמול הכתוב בפרשה, ומתקיים בעולם הזה – בעיקר לכלל ישראל • היחיד מקבל את שכרו או את עונשו לאחר מותו, ובחייו תלוי גם באומה • גם הדין בראש השנה נכתב בעיקר על הכלל – על ישראל ולאחר מכן האומות • קיומנו נצחי וגאולתנו מובטחת, אך השאלה כיצד זה יקרה תלויה במעשינו • כשקיים בית מקדש, הגמול מתקיים בעולם הזה, וממילא ישראל פועלים באופן מוסרי ולא מחכים שבעולם הנשמות הכל יסתדר • אם הנוסעים לחו"ל בראש השנה שוכחים מכלל ישראל ומהמקדש, נסיעתם נחשבת לחטא

שכר ועונש – בעיקר לכלל

מכאן אפשר להבין את מעלת העיסוק בבית המקדש. ואם ישאלו, מה החשיבות של המקום והבית, הלא העיקר הוא הלב והמחשבה? נשיב, שבלא המקום – הרעיונות, האידיאלים והמוסר פורחים באוויר. במקום לעזור לעניים אפשר, כביכול, להסתפק בכך שמבטיחים להם שכר בעולם הבא

רבים טועים לחשוב שהשכר והעונש הכתובים בתורה, ונוגעים לחיי העולם הזה, מכוונים בעיקרם לאיש היחיד – שאם ילך בדרכי התורה והמצוות יזכה לעושר ואושר, ולחיים טובים ובריאים. אזי מתעוררת שאלה נוראה: היאך ישנם צדיקים שסובלים מעוני, מחלות וביזיונות, ולעומתם רשעים שנהנים מעושר, בריאות וכבוד? אלא שבאמת השכר והעונש הכתובים בתורה נכתבו לכלל ישראל, שכן מדובר על גשם שיורד על כל הארץ, ברכה ליבול של כל הארץ, רווחה כלכלית לכלל, מצב כללי של בריאות ופריון, שלום בארץ, ניצחונות על אויבים ומעמד מכובד בעולם, ומעל הכל – השראת שכינה. וכן לעומת זאת העונש הוא הפסקת הגשם והטל, מארה ביבול הארץ, עוני ורעב, מגפות, תבוסה לפני אויבים, הסתרת פני השכינה, שעבוד לעמים אחרים וגלות. אמנם הברכות והקללות שבפרשת בחוקתי נאמרו בלשון רבים, ואלה שבפרשת כי תבוא בלשון יחיד, אולם בשתי הצורות הכוונה לכלל ישראל (כמבואר ברש"י דברים כח, כג).

הגמול והבחירה החופשית

אילו עיקר השכר והעונש בעולם הזה היה ליחיד, לא הייתה לנו בחירה חופשית ולא היה ביטוי לצלם אלוקים שבנו; כי מי הטיפש שיחטא, אם למחרת יפסיד את מעמדו וכספו וייעשה חולה? אולם כאשר הדין הוא לכלל, ממילא הוא משתלשל בתהליך ארוך ומורכב, וגורל היחיד תלוי במידה רבה בייעודו הכללי ולא בבחירתו, וכך כל יחיד בוחר את דרכו לפי אמונתו וערכיו.

ומכל מקום הדין נותר על כנו, שכן בעולם הנשמות, בגן עדן וגיהינום יקבל כל אחד את המגיע לו באופן מושלם.

התפילה הכללית בראש השנה

כיוון שעיקר השכר והעונש הכתובים בתורה עוסקים בכלל ישראל, ממילא עיקר הדין שנעשה בראש השנה הוא על כלל ישראל וכלל העולם. לכן בתפילת העמידה של ראש השנה, בברכת היום, עיקר הבקשה שלנו היא על השראת השכינה וגילוי מלכותו בעולם, שבכך כל הברכה תלויה. "אלוקינו ואלוקי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

דינם של ישראל

דינם של ישראל משפיע על כל העולם, שישראל באומות כמו לב שבאיברים, וכל קיומו של העולם תלוי בישראל, שצריכים לגלות בו את אור התורה כדי להדריכו אל תיקונו השלם. וכן אמרו חכמים (שבת פח, א): "שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימים, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". וכך מאז מתן תורה, בזכות דבקותם של ישראל בתורה ובמצוות העולם מתקיים, ובתשובתם של ישראל תלויה גאולת העולם. וכיוון שהאחריות המוטלת על עם ישראל גדולה, עונשם של ישראל על חטאיהם גדול מעונשם של הגויים על חטאיהם. ומאידך גם שכרם של ישראל על הבחירה בטוב גדול יותר, הואיל ועל ידי כך הם מביאים ברכה וגאולה לכל העולם.

לכן תחילת הדין בראש השנה היא על עם ישראל, כמו שנאמר (תהלים פא, ד-ה): "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלוֹהֵי יַעֲקֹב"; ולאחר שישראל עומדים לדין, דן ה' את כל שאר העמים (ר"ה, ח, א-ב).

נצח ישראל

לכאורה על פי כללי הדין, אם חס ושלום ישראל יבחרו ברע, ה' יאבדם ויחריב את העולם. אלא שה' בחר בעמו וכרת עימו ברית, ולכן גם אם ירבו חטאים לאין שיעור – לא יעזבם, אלא יענישם בייסורים נוראים, ובחמה שפוכה ימלוך על ישראל, כדי שיחזרו לדרך טובה. וכפי שנאמר בסוף דברי הקללה (ויקרא כו, מד-מה): "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלוֹהִים אֲנִי ה'".

וכן למדנו בפרשיות הברכה והקללה שבחומש דברים, שבסוף, לאחר כל הייסורים, יעניש ה' את הרשעים שייסרו את ישראל כפליים על חטאותיהם, ויגאל את עמו ויכפר לאדמתו, שנאמר (דברים לב, מג): "כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ". ונאמר (תהלים צד, יד): "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב".

נמצא שהדין אינו על עצם קיומם של ישראל בעולם הזה ובעולם הבא, אלא על הדרך שבה יתקיימו, אם בשלום וברכה או להיפך חס ושלום. וכן מובטח להם לישראל שתבוא הגאולה, אלא שאם יחזרו בתשובה תבוא הגאולה במהרה, בשובה ונחת; ואם לא יחזרו בתשובה, לאחר גלות ארוכה יבואו ייסורים קשים ונוראים, ומתוך כך יתקבצו הגלויות והארץ תיבנה, ונמשיך להתעלות עד שנזכה לגאולה ותשובה שלמה (סנהדרין צז, ב – צח, א; זוהר ח"ג סו, ב).

הדין ליחידים בראש השנה

אף שעיקר הדין והשכר והעונש הוא לכלל, גם היחידים נידונים בראש השנה, אלא שהדין לגביהם תלוי מאוד בדינם של כלל ישראל. למשל, כאשר העם נמצא בתהליך של חורבן וגלות, הדיון לגבי יחיד ויחיד הוא אם מעמדו יהיה בשפל המדרגה או שלמרות המציאות הקשה יזכה למעט רווחה. ואם העם נמצא בתהליך של עלייה, שגשוג וגאולה, הדיון יהיה אם גם הוא יזכה להיות שותף בברכה. לעיתים כאשר התקופה היא של ברכה, הרשעים זוכים באותה תקופה לברכה חיצונית בלבד, שנאבדת מהם במשך הזמן; ולעיתים כאשר התקופה היא של פורענות, הצדיקים נענשים בעונשים חיצוניים שבמשך הזמן מובילים לברכה. כך מצד אחד הדין מדויק ומדוקדק, ומאידך מושפע מאוד מהתקופה, והכל לצורך קיום הבחירה החופשית ותיקון העולם.

הצורך בבית המקדש

מכאן אפשר להבין את מעלת העיסוק בבית המקדש והעמדת עניינו בראש סדר היום הציבורי, מפני שהוא מבטא את קדושת כלל ישראל, את הקודש הכללי המתגלה בעולם על ידי ישראל.

ואם ישאלו, מה החשיבות של המקום והבית, הלא העיקר הוא הלב והמחשבה? נשיב, שבלא המקום – הרעיונות, האידיאלים והמוסר פורחים באוויר. במקום לעזור לעניים אפשר, כביכול, להסתפק בכך שמבטיחים להם שכר בעולם הבא לאחר שימותו. במקום ללחום ברשעים אפשר להסתפק בכך שהם ייענשו בגיהינום. במקום להשליט את ערכי המוסר והצדק בעולם אפשר להסתפק בניצחונה של הרוח כביכול.

אמנם כאשר לא הייתה ברירה, והיינו משועבדים למלכויות רשע בגלות, כל שנותר לנו הוא להאמין שבסוף הרוח תנצח ובית המקדש ייבנה, כפי שהזכרנו בכל תפילותינו וברכותינו. והאמונה הזו שהייתה בידינו עמדה לנו כנגד כל העומדים עלינו לכלותנו.

אולם כאשר יש אפשרות לפעול, האמונה ב"ניצחון הרוח" בלבד מבטאת כפירה נוראה ביכולת של הקודש להשפיע ולתקן את המציאות הממשית. ומכאן הדרך קצרה לעבודה זרה, היינו לאמונה זרה שהכוחות הפועלים בעולם מנותקים מה' אחד, ורק נס יכול להציל את 'הצדיקים' כביכול, כי הטבע עצמו מנותק לגמרי מהשכינה. לכך התכוונו חכמים באומרם שיהודים הגרים בחוץ לארץ נחשבים כעובדי עבודה זרה (כתובות קי, ב), מפני שאינם יכולים לגלות את פעולת הקודש בעולם הזה. זה הייאוש הנורא שכל גדולי הצדיקים הזהירו מפניו.

המאבק על הר הבית

כיום, אם באמת הופעת הקודש הכללי בעולם חשובה לנו, חובה עלינו להתקדם יותר, והשלב הנתבע מאיתנו עתה הוא לפעול בכל כוחנו לגילוי כבוד ה' אלוקי ישראל על הר הבית והסרת כל סממני השנאה והביזוי כלפי קודשי ישראל. וכפי שאנו אומרים בתפילת הימים הנוראים: "תן כבוד לעמך… שמחה לארצך וששון לעירך… ובכן צדיקים יראו וישמחו… וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ. ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קודשך".

הנוסעים לקברי צדיקים בחו"ל

הנוסעים בראש השנה לחו"ל לקברי צדיקים צריכים להיזהר מאוד שלא לפגום ביסוד הנורא של קדושת כלל ישראל, שמתגלה בארץ ישראל. ואולי אם ירבו בתפילה על כלל ישראל ועל בניין בית המקדש, ועל השלטת הריבונות הישראלית בהר הבית, ויתאזרו בגבורה לפעול למען זה כשיחזרו לארץ – אולי יועיל להם שירידתם תהיה לצורך עלייה. אבל אם ישכחו את הר הבית ואת חובתם לפעול למען בניין העם והארץ ובית המקדש, ירידתם כדי להתפלל על עצמם תיחשב להם כחטא.

כשהדת "פרטית", מתרחקים ממנה

גם עזיבת הדת בדורות האחרונים תלויה בכך שהנשמות צמאות לגילוי הקודש הכללי, וכל עוד הדת נשענת בעיקר על פרטים, צו לצו קו לקו, זעיר פה וזעיר שם – הדברים אינם מעוררים את הלבבות. אבל כאשר נעלה את הרעיון של הקודש הכללי, שעיקרו חזון תיקון עולם בדבר ה', מהמבוע של הקודש הכללי – כל המעיינות יתמלאו במים חיים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בלי אמונה – אין מדינה

לרגל יום פטירתו של הראי"ה, ראוי להיזכר בעמדתו כלפי התנועה הציונית: חשוב להשתתף בה, אך היא תצליח רק מתוך הקודש • אומנם הציונות החילונית הצליחה להקים מדינה, אך לאחר משברים רבים • לולא מלחמת העולם הראשונה, ולקחי השואה הנוראה, ההנהגה החילונית לא הייתה מצליחה לעמוד בעוז מול הבריטים ולהשיג מדינה • בכל צומתי ההכרעה עד היום המנהיגות גמגמה, וההשגחה קידמה את הגאולה, בסיוע אנשי אמונה • גם באתגרים של היום, ובמרכזם המלחמה מול האסלאם הקיצוני, נוכל להצליח רק מתוך עמדת הקודש

לקראת האזכרה למרן הרב קוק, ובהקשר למלחמה עם האסלאם הלוחמני על הר הבית וזהותה של מדינת ישראל, ראוי לעסוק שוב ביחסו של הרב קוק לרעיון הלאומי וחיבורו לקודש.

הרב קוק והציונות החילונית

עם תמיכתו של מרן הרב קוק זצ"ל בכל העוסקים ביישוב הארץ וקיבוץ הגלויות, הערכתו הייתה שבלא התחברות אל מקור הקודש, אמונה, שמירת התורה והמצוות וחזון הגאולה לישראל ולעולם, לא יהיה בכוחה של הציונות החילונית להגשים את מטרתה, לקומם את עם ישראל בארצו. כך כתב באיגרות רבות, וכך דיבר בשיחות, דרשות ונאומים. לכן יזם את הקמת תנועת 'דגל ירושלים'.

מרן הרב גם ידע שמרכיב מרכזי בתמיכתם של חסידי אומות העולם בתנועה הציונית מבוסס על אמונתם בתנ"ך, וחשש שככל שיידעו יותר על ריחוקם של מנהיגי הציונות החילונית מאמונה, יסירו את תמיכתם מתביעת העם היהודי להקים מדינה בארצו (אגרות הראיה ג, עמ' קעג). הוא כתב שתוכנית חילונית לעם ישראל לא תוכל בשום אופן להביאו להגשמת ייעודו הלאומי (מאמרי הראיה ב עמ' 298). "מאומה לא נישא בעמלנו אם לא נצרף אל רוממות המעשים את ההשבה אל תעופת הרעיון האצור וגנוז בהם… לא לבד שלא יועילו אלא גם ישפילו עוד את הרעיון, וסוף שפלות הרעיון להיגמר בביטול המעשים" (אורות התחיה ו).

חובה לציין שלמרות שהיו בין מנהיגי הציונות ותומכיה חילוניים גמורים, ככלל התנועה הציונית לא התנתקה מהמסורת. בין מרכיביה היו אישים דתיים לגמרי כמו חברי המזרחי, מסורתיים כמו חברי בית"ר ובמידה פחותה חלקים מתנועת העבודה, ואף החילוניים קיבלו את היהדות כתרבות מכוננת. כך שללא ספק היה לאמונה ולמסורת היהודית משקל רב במעשה הציוני. אף על פי כן, העריך מרן הרב שבלא חיבור עמוק יותר, לא יהיה בכוחה של התנועה הציונית להשיג את מטרתה.

הסכנה בניתוק המעשה הציוני מהקודש

עוד בהיותו רבה של יפו, בשנת תרס"ח (אגרת קמד), קרא מרן הרב לשלומי אמוני ישראל לבנות את הארץ ברוחניות ובגשמיות, בשילוב של תורה עם דרך ארץ, שכל עתיד צמיחת קרן הישועה תלוי בבניין הארץ מתוך יראת שמים אמיתית: "שאם לא כן ישתלטו בעלי היד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת… העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו על פי הניסיון. (אם) היד הטמאה הזו תתגבר, אז אין די באר גודל האסון. אבל בה' בטחתי, שלא יתן למוט רגלנו, וכל חרד לדבר ה', וכל חפץ בישועת עמו וארץ קדשו, יעמוד על דגלנו, ונתחיל לייסד בציון פינת יקרת, ולהחיות את הישוב החדש, על בסיס טהרת האמונה, המחוברת עם ששון החיים ודרישת משאלותיהם הצודקות, והיה ה' עמנו לקומם הריסות עמנו לדור דורים".

האם הרב צדק?

לכאורה המציאות הוכיחה שלא כדברי מרן הרב, כי הנה קמה מדינת ישראל והיא אף מתפתחת ומשגשגת, למרות שמנהיגיה אינם נאמנים לקודשי ישראל.

יש מפרשים את דברי מרן הרב כדברי רבנים רבים, שכדי לעודד את שומעי לקחם לעסוק בתורה ובמצוות אומרים תמיד שהצלחתם תלויה בכך. כשידברו אל בעלי עסקים, יאמרו שאם יעסקו בתורה ובמצוות יצליחו בעסקיהם. כשידברו אל אנשי ציבור, יאמרו שאם יעסקו בתורה ובמצוות יצליחו במעשיהם. כשידברו אל מדענים, יאמרו שאם יעסקו בתורה ובמצוות יצליחו במחקריהם. אכן דבריהם נכונים אבל אין בהם ניתוח מעמיק של המציאות אלא עמדה עקרונית, שרק על ידי תורה ומצוות אפשר להצליח באמת; אם לא בעולם הזה אז בעולם הבא, אם לא בדור הזה אז באחרית הימים.

הקודש הכרחי לציונות

אולם האמת שמרן הרב העמיק ראות. הוא הבחין בחסרונותיה הבסיסיים של התנועה הציונית החילונית, והבין היטב עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, שלא יהיו בידה תעצומות נפש להתמודדות הנדרשת עם מכלול הקשיים. אומנם יש לה זכות בכך שהחלה לפעול באופן מדיני ובהיקף מעשי גדול למען יישוב הארץ, אבל בלא חיבור עמוק לקודש לא תוכל להגשים את מטרתה.

הוא אכן צדק. בלא מלחמת העולם הראשונה, ועוד יותר מזה מלחמת העולם השנייה והשואה האיומה שהתרחשה בה, התנועה הציונית לא הייתה מגיעה להקמת המדינה.

על השואה אכן מרן הרב קוק לא סמך, הוא דיבר על האחריות המוטלת על בני הדור לקדם את העם היהודי אל הקמת מדינה בלא אסון נורא. ולכן התריע בפני כל מי שהקשיב, שמוכרחים לחבר את התנועה הלאומית אל הקודש ולפעול במלוא המרץ לקוממיות ישראל. הטענה הייתה הן כלפי הציונות החילונית, והן כלפי הציבור החרדי שעמד מנגד ולא התגייס לעלייה ויישוב הארץ.

לו היינו זוכים לחבר בין הקודש לחול, הייתה התנועה הציונית מצליחה לעודד מיליוני יהודים לעלות ארצה, ומתוך כך הייתה מצליחה להעמיד תביעה גדולה ומשכנעת כלפי אומות העולם, שיתמכו במימוש זכותו של העם היהודי על ארצו בלא להזדקק ללקחי השואה.

כישלונות ההנהגה החילונית

אבל משלא זכינו, הגיעו עלינו משברים נוראים שבלעדיהם מדינת ישראל לא הייתה קמה. מלחמת העולם הראשונה, שהייתה קשה מכל קודמותיה, גרמה לזעזוע גדול בעולם. עשרות מיליוני הרוגים הותירו את האומות מדממות. ממלכות גדולות התמוטטו. מדינות חדשות נוצרו. בתוך כך רבים התעוררו לחשיבה מחדש, ומתוך כך הגענו להצהרת בלפור (י"ז במרחשוון תרע"ח), לפיה בריטניה קיבלה את השלטון על כל ארץ ישראל משני עברי הירדן, כדי להקים בית לאומי לעם היהודי. הצהרה זו קיבלה לאחר מכן אישור בוועידה הבינלאומית בסן רמו (שנת תרפ).

אולם עובדה היא שבתוך שנים ספורות שמטה התנועה הציונית כמעט את כל ההישגים העצומים שהיו בידה. בתחילה הסכימה לוותר על קיומם של הגדודים העבריים, שהוקמו בעת מלחמת העולם הראשונה כדי לסייע תחילה למאמץ הבריטי לכבוש את ארץ ישראל למען היהודים, ולאחר מכן לשמש גרעין לצבא יהודי שיגן על הבית הלאומי. לאחר מכן ויתרה לערבים על עבר הירדן המזרחי. אחר כך הסכימה להגביל את העלייה לארץ, תוך ויתור על תביעתה להגיע לרוב יהודי בעבר הירדן המערבי ולהקים מדינה יהודית. במצב זה לא היה סיכוי להקים את מדינת ישראל. והנה באה מלחמת העולם השנייה, שהייתה קשה מקודמתה, ולנו היהודים קשה מכול. שישה מיליונים מבני עמנו נרצחו באכזריות זוועתית. רק לאחר שהתגלו מימדי השואה, כבר רוב העולם הכיר בזכותו של העם היהודי להקים לעצמו מדינה בארץ ישראל.

ועדיין לא היה בידי ההנהגה הרשמית העוז להילחם על כך. רק בזכות ארגוני הפורשים, אצ"ל ולח"י, שהיו מחוברים יותר למסורת ולערכי הקודש, הבריטים גורשו מן הארץ ואפשר היה להקים את מדינת ישראל.

גם לאחר שקמה מדינת ישראל, מכיוון שהקשר למקומות המקודשים לא היה מבוסס מספיק, נעצר צה"ל באמצע התנופה של מלחמת השחרור והשאיר את יהודה ושומרון והר הבית בידי הערבים. גם אחר כך, בעת מלחמת ששת הימים, עשתה המנהיגות ככל יכולתה כדי להימנע מכיבוש הר הבית ויהודה ושומרון. התחננו בפני חוסין שלא יצטרף למלחמה. לאחר שכבשו את יהודה ושומרון ניסו למסור אותם לירדנים תמורת שלום, ומסרו את ניהול החיים בהר הבית לווקף המוסלמי.

אילו עמדת המנהיגות החילונית לאחר מלחמת ששת הימים הייתה מתגשמת, מדינת ישראל הייתה נסוגה מיהודה ושומרון, וכל מרכזי האוכלוסייה שלה היו מאוימים תדיר על ידי ישויות טרור מהסוג שקם ברצועת עזה ודרום לבנון. העלייה ופיתוח הכלכלה היו נעצרים, ומצבה של מדינת ישראל היה גרוע עשרות מונים ממה שעכשיו; מפני שפרט להיותה מאוימת על ידי ישויות טרור, המשבר הרוחני שבוויתור על המקומות הקדושים היה מותיר חלל ערכי ורוחני, שהיה פוגע במוטיבציה להישאר בארץ ולהמשיך ליישבה ולפתחה. כפי שאנחנו רואים אצל אותם חילוניים מנותקים שהם הראשונים לרדת מהארץ, ואפילו לברלין.

על כך דיבר מרן הרב, וזה מה שראינו לצערנו במשך הדורות האחרונים: כמעט בכל הצמתים המכריעים, שבהם נדרשו תעצומות נפש, ההנהגה החילונית של התנועה הציונית כשלה. רק על ידי ההשגחה האלוקית, שסובבה את המאורעות לעיתים בחסד וברחמים ולעיתים בדין, הגענו לקיבוץ גלויות ויישוב הארץ.

בזכות אנשי האמונה

חייבים לציין את זכותם של אנשי האמונה שלקחו חלק בתנועה הציונית, רבים מהם בהשראת מרן הרב קוק, שבכל צומת מכריע הייתה להם השפעה. הם לא נתנו לעמדה החילונית לקרוע את הקשר עם ערכי הקודש הישראליים, וכיוונו את המהלכים להמשך בניין העם והארץ. כך קרה על ידי הרב מימון בעת ההחלטה על הקמת המדינה, וכך על ידי הרב גורן במלחמת ששת הימים בהר הבית ומערת המכפלה, וכך על ידי הרצי"ה ותלמידיו ביהודה ושומרון.

בימינו, כאשר האסלאם העולמי מציב אתגר דתי ומוסרי אל מול תרבות המערב בכלל והיהדות בפרט, כאשר מוקד המאבק הוא על ארץ ישראל והר הבית, יכול כל אדם להבין שרק על ידי עמדת הקודש ניתן לבסס את הלאומיות היהודית ולנצח את הדת המוסלמית הלוחמנית, ולהביא אמונה ושלום לעולם.

מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצל
מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצל

הלויים ומודל החזקת התורה

התורה הציבה מטרה לכוהנים וללוויים: ללמד תורה ולחנך את הציבור • האידיאל היה בכורות קדושים, כלומר אנשי תורה ורוח בכל בית, אך טרם הגענו למדרגה זו • הכוהנים והלוויים ייסדו את מודל הגרעינים התורניים: מפוזרים בכל הארץ, אך חיים כקבוצות • הישראלים פרנסו את הכוהנים והלוויים לומדי התורה, והם מצידם השתדלו ללמד באופן שיהיה מקובל על העם • גם ישראלים יכלו ללמד, על גבי התשתית היציבה של שבט לוי • בימינו, מעשר כספים ללומדי תורה מיישם את מגמת התרומות והמעשרות

קיום התורה בישראל

מי שהתאמץ ללמד תורה לילדים ולמבוגרים, זכה שיעדיפו לתת לו את המתנות. מנגד, מי שהתנכר לבני קהילתו, או זלזל באנשי העבודה וטען שכולם צריכים ללמוד בכולל, או לא רצה להגיד "מי שבירך" לבנים שהתגייסו לצבא, קיבל יחס דומה בחלוקת המתנות

שאלה: מדוע העניקה התורה מעמד מיוחד לכוהנים וללוויים, וציוותה להעניק להם תרומות ומעשר ראשון? האם אין בכך הפליה כלפי שאר העם?

תשובה: אין מדובר במתנות חינם שמעניקים לכוהנים וללוויים, אלא במתנות שנועדו לאפשר להם להיות אנשי תורה וחינוך בישראל, שנאמר: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג, י). וכן נאמר: "כי ייפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם, בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך, וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו. ובאת אל הכוהנים הלוויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" (דברים יז, ח ט).

כוהנים ולוויים שאינם עוסקים בתורה

מכיוון שמגמת התרומות לכוהנים והמעשר ללוויים היא לסייע להם בתפקידם הרוחני, מצווה לתת אותם לכוהנים ולוויים תלמידי חכמים, שלומדים ומלמדים תורה. וכפי שהורה המלך חזקיהו: "ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכוהנים והלוויים למען יחזקו בתורת ה'" (דברי הימים ב לא, ד).

נחלקו הפוסקים בשאלה מה צריך לעשות במקום שאין בו כוהנים ולוויים שעוסקים בתורה: יש אומרים שאסור לתת מתנות כהונה לכהן עם הארץ (ר"ש ורא"ש); ודעת רוב הראשונים, שאומנם מצווה לתת את מתנות הכהונה לכוהנים ולוויים תלמידי חכמים, אבל אם אין שם תלמידי חכמים, מצווה ליתנם לכוהנים ולוויים עמי הארץ, ואין חובה לטרוח ללכת למקום אחר כדי ליתנם לכוהנים ולוויים תלמידי חכמים (תוספות, רמב"ן, רשב"א, ר"ן, ריטב"א ומאירי חולין קל, ב. וכן נפסק בשו"ע יו"ד סא, ז).

פריסה ארצית

כדי שהכוהנים והלוויים יהיו פרוסים בכל הארץ ופנויים לעבודתם הרוחנית, ללמוד תורה וללמדה, קבעה התורה שלא תינתן להם נחלה בארץ, אלא כל שבט ושבט יקצה להם ערים בנחלתו. שנאמר: "וידבר ה' אל משה… צו את בני ישראל ונתנו ללוויים מנחלת אחוזתם ערים לשבת ומגרש לערים סביבותיהם תיתנו ללוויים. והיו הערים להם לשבת ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם… כל הערים אש תיתנו לוויים ארבעים ושמונה עיר… מאת הרב תרבו ומאת המעט תמעיטו, איש כפי נחלתו אשר ינחלו ייתן מעריו ללוויים" (במדבר לה, א ח). כלומר הכהנים והלוויים קיבלו מקומות לגור, ואף מגרשים לרכושם, אבל לא היו להם מספיק אדמות לגדל את מזונם, אלא ניזונו מהתרומות והמעשרות שקיבלו מבני ישראל. שנאמר: "לא יהיה לכוהנים הלוויים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל, אישי ה' ונחלתו יאכלון. ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו, ה' הוא נחלתו כאשר דיבר לו" (דברים יח, א ב).

וכן עשו בני ישראל בימי יהושע, שנאמר: "וייתנו בני ישראל ללוויים מנחלתם אל פי ה' את הערים האלה ואת מגרשיהן…" (יהושע כא, ג). במשך הדורות ייעדו מנהיגי ישראל לפי הצורך עוד ערים לכוהנים וללוויים, כדוגמת נוב וענתות.

חזון הבכורות: כהן בכל משפחה

מתחילה היו צריכים להיות כל הבכורים כוהנים, כדי שלכל משפחה מורחבת יהיו אנשים נכבדים, בכורים, שתפקידם לעסוק בתורה ובחינוך ובעבודת המקדש, וכך העם כולו יהיה קשור לעבודת ה' ולענייני הרוח. אבל לאחר שגם הבכורים השתתפו בחטא העגל הם ירדו ממדרגתם, ובמקומם נבחר ונתקדש שבט לוי שלא השתתף בחטא. אפשר ללמוד מכאן, שכנראה רעיון הבכורה עדיין גבוה מדי בשבילנו, ולכן במקום שהבכורים-הכוהנים ישפיעו על כלל הציבור, חיי החול של הציבור הרחב השפיעו עליהם וביטלו את ייחודם הרוחני. כדי ליצור קבוצת אנשי רוח וחינוך שיהיו אחראים על קיום התורה בישראל, צריך שהם יהיו שייכים לשבט שכולו עסוק בעניינים שבקדושה. כך התברר בחטא העגל, כאשר הבכורים השתתפו בחטא, ואילו הלוויים בני שבטו של משה רבנו עמדו בפרץ כנגד החוטאים.

דוגמה לגרעינים התורניים

אפשר ללמוד מערי הלוויים שהיו פזורות ברחבי הארץ דוגמה ותקדים לגרעינים התורניים, שמצד אחד צריכים להיות פזורים ברחבי הארץ, ומאידך צריכים לשמור על עצמם כקבוצה, כדי שיחזקו איש את רעהו בעבודת הקודש שלעיתים עלולה להיות קשה ורצופת ניסיונות.

כדרך אגב ראוי להוסיף עצה חשובה לראשי הגרעינים התורניים, שבנוסף לחינוך לתורה ומצוות ראוי שישימו לעצמם מטרה: להביא לבתי ספר שתחת השפעתם מורים מצוינים למתמטיקה ואנגלית – המקצועות המועילים לרכישת מקצועות מכובדים, ועל ידי כך תרומתם והשפעתם תהיה שלמה וימצאו חן בעיני אלוקים ואדם.

הזכות לבחור כהן ולוי

לכל אדם מישראל הייתה שמורה הזכות לבחור לאיזה כהן ולוי ייתן את מתנותיו. זכות זו יצרה קשר אישי בין הישראלים לכהנים והלוויים, ודרבנה את הכהנים והלוויים להיות מסורים לעבודת הקודש בקרב בני קהילותיהם, כדי שבני הקהילה מצידם ירצו להעניק להם את מתנותיהם. כך יצא שמי שהתאמץ ללמד תורה לילדים ולמבוגרים, ונהנו ממנו עצה ותושייה, זכה שיעדיפו לתת לו את המתנות. מנגד, מי שהתנכר לבני קהילתו, או זלזל באנשי העבודה וטען שכולם צריכים ללמוד בכולל, או לא רצה להגיד "מי שבירך" לבנים שהתגייסו לצבא, או התעצל ולא לימד תורה, קיבל יחס דומה בעת חלוקת המתנות.

אומנם לא היה חשש שכוהנים ולוויים שהציבור רחש להם אהבה וכבוד על חוכמתם ומסירותם יתעשרו מאוד, ואילו חבריהם ירעבו ללחם; שכן המתנות היו דברי מאכל, ולאחר שהכוהנים והלויים הנערצים קיבלו את כל צורכם בשפע, לא היה טעם לתת להם עוד מתנות שאין ביכולת משפחתם לאכול. כבר עדיף היה לבעל הפירות ליצור קשר עם כוהנים ולוויים אחרים, שפנויים יותר ליצירת קשר רוחני ולימודי עם מי שיבחר לתת להם את מתנותיו. כך נוצר קשר רצוף בין כלל הישראלים לכלל הכוהנים והלויים, כאשר הכוהנים והלוויים המסורים זכו להעדפה וקיבלו ראשונים את כל צורכם בשפע, ואלו שפחות הסבירו פנים, ולא התאמצו ללמד יפה את התלמידים, קיבלו פחות מתנות. וכשהגיעו שנים קשות שהיבול היה מועט, ולא היה במתנות כדי להחזיק את כל הכוהנים והלויים, אלה שלא שירתו כראוי את בני קהילותיהם סבלו מחסור.

האם גם ישראלים עסקו בהוראה?

פרט לכך ששבט לוי נקבע כאחראי על לימוד התורה והוראתה בישראל, כל אדם מישראל שחפץ בכך היה רשאי כמובן להקדיש את חייו לתורה, ללמוד וללמד (רמב"ם שמיטה ויובל יג, יג). הישראלים שחפצו בכך הוצרכו לצמצם את עבודתם בשדותיהם ולהסתפק במועט כדי להתפנות ללימוד התורה. מן הסתם אלה שבחרו בכך היו מצוינים בכישרון, שקידה ומידות טובות, וממילא זכו להגיע לרמות גבוהות בידיעת התורה, מעל לממוצע של בני שבט לוי, כך שרבים מהם שימשו כחברים בבתי הדין ובסנהדרין. פעמים שבני משפחותיהם סייעו להם בפרנסתם, כזבולון ויששכר, ופעמים שהציבור שילם להם דמי בטלה כדי שיקדישו את זמנם להוראה או משפט. אף על פי כן תפקידם החשוב של בני שבט לוי נותר במקומו, כי עליהם הוטלה האחריות הכוללת לקיום התורה בישראל, חינוך הילדים הקטנים והגדולים, קביעת עיתים לשיעורים עם מבוגרים, השכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, מתן סעד נפשי לנזקקים ושיקום רוצחים ופושעים. על גבי הבסיס המוצק הזה, הישראלים שהקדישו את עצמם לתורה הוסיפו נדבך חשוב להגדלת התורה והאדרתה, בפסיקה, בחינוך ובהעשרת חיי החברה בכל התחומים שבהם עסקו בני שבט לוי.

מעשר כספים – המשך התרומות והמעשרות

בעבר הרחוק יותר מתשעים אחוז מהתל"ג היה מחקלאות ומקנה, וממילא התרומות והמעשרות מהצומח, והבכורות, הזרוע, הלחיים, הקיבה וראשית הגז מהבהמות – קיימו את אנשי התורה והחינוך בישראל. במשך הזמן פרנסתם של ישראל התרחבה לתעשייה ומסחר ואף לתחומים נוספים, ואזי כשם שקבעה התורה שייתנו ישראל מתנות בשיעור שבין מעשר לחומש לכוהנים וללוויים, כך תיקנו חכמים להפריש מעשר כספים כמידה בינונית, וחומש מהכספים כמידה טובה.

תכליתו של מעשר כספים

מגמתו העיקרית של מעשר כספים היא להחזיק את לומדי התורה ומלמדיה. כלומר, ההלכה היא שבמצב רגיל רוב המעשר צריך להיות מופנה להחזקת לומדי תורה, שלומדים על מנת ללמד ולהדריך את העם בדרכי התורה והמצוות, המוסר ודרך ארץ. אולם בתקופות שישנם עניים רבים שנזקקים ללחם ולבוש, צריך להקדיש את רוב מעשר הכספים לצורכי העניים, ואזי הוא תחליף למצוות לקט, שכחה, פאה, מעשר עני וצדקה.

אפשר לומר שבמצב המתוקן, המעשר ניתן כרפואה מונעת. על ידי לימוד התורה והדרכתה, ערך העבודה וערך התכנון הכלכלי הנכון יהיו נחלת הכול, הנערים ילמדו מקצוע שיוכלו להתפרנס ממנו, האנשים יעבדו בחריצות ובמקצועיות, וממילא תרבה הברכה ולא יהיו עניים רבים, כך שכספי הצדקה שמעבר למעשר הכספים יספיקו להם. אולם כאשר הרפואה המונעת לא הצליחה, ולומדי התורה לא הצליחו לחנך את הציבור לעבוד בחריצות ולפתח את הכלכלה כראוי, רוב המעשר צריך להיות מוקדש לחולים עצמם – היינו לעניים, לחולים ושאר לנזקקים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד