ארכיון הקטגוריה: כללי

הלב, המעיין ותורת ארץ ישראל

לשמחת תורה: על ידי השירה והריקודים מפנימים שהתורה אינה רק מחייבת, אלא גם מאירה ומשמחת • לכן גם מי שרגיל לשקוע בלימוד – אינו מבטל תורה כשהוא שר ורוקד, כי השמחה רק תורמת ללימוד • ליום פטירת רבי נחמן מברסלב: עיון במעשה "הלב והמעיין" • הלב כוסף ומתגעגע למעיין, אך אין לו ברירה אלא לרדת לעמק שממנו לא רואים את המעיין, כדי להתאחד עם המעיין בסוף הדרך; גם עם ישראל נדרש לעבור מסע של ריחוק ואתגר, עד שיתאחד עם השכינה בארץ ישראל

ההקפות לכבוד התורה

רבי נחמן היה אומן יוצר: הוא תיאר את המציאות הכואבת של כיסופי האמונה, אבל בתוך התיאור אפשר גם להבין שלהמשיך כך לאין קץ – זה בלתי אפשרי. הפתרון הוא להתחזק בתורה, שמצווה לרדת מההר של תורת חוץ לארץ, להתמודד עם כל הבעיות הכרוכות בעמק ולעלות לארץ

נוהגים לערוך שבע הקפות בליל שמחת תורה ושבע הקפות ביום שמחת תורה. ובכל מקום שבו עושים הקפות רומזים לאור המקיף, היינו להארה גבוהה שחופפת עלינו ומרוממת אותנו ומעניקה לנו השראה, אבל מפני רום מעלתה אין ביכולתנו להשיג אותה באופן מוגדר בשכלנו. כל הלימודים שלמדנו וזכינו להבין במשך השנה הם בבחינת אור פנימי, שנקלט באופן מוגדר בתוך שכלנו, ומתוך כך בעת סיום התורה אנחנו זוכים לקלוט משהו מן האור המקיף שעולה מכלל התורה. וההתחזקות בשמחת התורה מועילה לזה מאוד.

מצד מנהג ההקפות די בשבע הקפות בלבד, אבל מצד שמחת התורה וכבודה, שזה עיקר עניינו של יום שמחת תורה, יש להרבות בריקודים. אין צורך ששאר הריקודים יהיו דווקא בצורה של הקפות. נוהגים לשורר פיוטים בעת ההקפות, כל עדה לפי מנהגה, אך אין אמירתם מעכבת.

לכתחילה צריכים כל הנמצאים בבית הכנסת לעמוד בכל עת שמקיפים ורוקדים עם ספרי התורה, ומי שקשה לו לעמוד רשאי לשבת, ורק בעת שמתחילים כל הקפה והקפה – יעמוד.

ערך שמחת התורה

נוהגים לשמוח שמחה יתרה ביום שמחת תורה, שאין שמחה גדולה יותר משמחת התורה, ולשם כך עורכים סעודות שמחות. במקומות רבים נוהגים שחתן התורה וחתן בראשית מזמינים את כל הקהל לקידוש או מוסיפים יין לסעודה.

נהגו ישראל שגם הנשים והטף באים לבית הכנסת לכבוד שמחת התורה. ואמרו שיש בשמחת התורה דמיון מסוים למצוות הַקְהֵל, שהייתה מתקיימת במוצאי שנת השמיטה בחג הסוכות: כמו שכל ישראל היו נקהלים לשמוע את המלך קורא בתורה, כך כל ישראל נקהלים לכבוד שמחת התורה.

על ידי שמחה זו כל ישראל זוכים להתקשר לערכה העליון של התורה, ומתוך כך מקבלים יותר את הדרכתה. ולא זו בלבד, אלא מתוך השמחה מפנימים שהתורה אינה רק אמת מחייבת, אלא גם מאירה, מחייה ומשמחת. לכן גם מי שרגיל לשקוד בתורה אל יצטער שהוא מתבטל כביכול בעת שמחת התורה, מפני שככל שישמח יותר – כך איכות הלימוד שלו תתגדל, והשפעתה על כלל ישראל תתרחב.

מותר לרקוד ולמחוא כפיים

למרות שגזרו חכמים שלא לרקוד ולא למחוא כפיים בשבתות וימים טובים, שמא יבואו מתוך כך לתקן כלי שיר, הורו הגאונים שלכבוד שמחת התורה מותר לרקוד ולמחוא כפיים. בדורות האחרונים, אחר שגדולי החסידות הדגישו את ערך מצוות השמחה ורוב נחיצותה, נהגו רבים להקל בזה גם בשבתות רגילות (ראו פנה"ל שבת כב, יח).

רבים מגדולי ישראל נהגו לרקוד בשמחת תורה עד כלות הנפש. סיפרו על הגר"א: "שהיה שמח מאוד בחג הסוכות וביותר בשמיני עצרת, כי הוא יותר יום שמחה מכל ימי החג על פי הסוד… והיה הולך לפני הספר-תורה שמח מאוד ברוב עוז וחדווה, וחוכמת אדם תאיר פניו כלפיד אש בוערת, ומספק כף אל כף, ומפזז ומכרכר בכל עוז לפני הספר-תורה. ואחר סיום המשוררים החרוז – אמר הוא אחריהם…" (מעשה רב, רלג).

אמרו שכל מי שרוקד ושמח בכל כוחו לכבוד התורה, מובטח לו שלא תיפסק התורה מזרעו (ר"י אלגאזי שלמי חגיגה רצד, ב). ואמרו על האר"י הקדוש, שזכה למדרגות העליונות שהשיג בגילוי סודות התורה בזכות שהיה שמח בכל עוז בשמחה של מצווה (מ"ב תרסט, יא).

רבי נחמן – אומן יוצר

בתוך "מעשה משבעת הקבצנים" של רבי נחמן מברסלב מובא סיפור זה, ולקראת יום פטירתו שחל בי"ח בתשרי אביאו. בסוגריים אציין את הפירוש הפשוט, ואחר כך אנסה להתעמק בו מעט יותר.

כהקדמה ראוי לציין שרבי נחמן היה אומן יוצר. כלומר, מצינו שחז"ל המשילו תלמידי חכמים שעוסקים בהלכה לבנאים, שעוסקים בבניין העולם (בבלי ברכות סד, א), ותלמידי חכמים שעוסקים באגדה ופנימיות לחקלאים קוצרי יבול השדות – "מחצדי חקלא" (במקומות רבים בזוהר). ויש בין תלמידי החכמים שעוסקים באגדה ופנימיות שהם כאומנים יוצרים, שנוטעים נטיעות שצומחות לגוונים שונים. כמדומה שכזה היה רבי נחמן.

מעשה הלב והמעיין

"בקצה העולם יש הר גבוה ועל ההר נתונה אבן גדולה ומן האבן נובע מעיין (השכינה). ובקצהו האחר של העולם שוב יש הר גבוה ושם לב העולם (עם ישראל). ולב העולם עומד וצופה תמיד כנגד המעיין והוא נכסף וכמה ומשתוקק לבוא אליו; והמעיין נכסף גם הוא ומשתוקק לבוא אל הלב. ולב העולם שתי חולשות יש לו: חולשה אחת מפני החמה שמכה עליו ושורפת אותו (היינו שתאוות העולם מכלות את כוחם של ישראל לריק), וחולשה שנייה מחמת הכיסופים וההשתוקקות. וכשלב העולם מבקש להינפש מעט ולהשיב רוחו, באה ציפור גדולה ופורשת כנפיה וסוככת עליו מפני החמה (אלו דברי תורה שמגינים על ישראל ומחיים אותם). אך גם בשעת מנוחתו צופה הלב כנגד המעיין והוא שואג ומנהם מרוב געגועים והשתוקקות. ומאחר שהוא נכסף ומשתוקק כל כך לבוא אל המעיין, מפני מה אינו הולך אליו? אלא כל זמן שהוא עומד על פסגת ההר הוא רואה את ראש ההר השני ששם המעיין, אבל אם ירצה להתקרב אליו יצטרך לרדת מפסגת ההר ואז ייעלם מנגד עיניו ראש ההר השני ושוב לא יוכל לראות את המעיין. ואם לב העולם לא יראה את המעיין אפילו רגע אחד תצא נפשו חס ושלום ויגווע, ויתבטל גם כל העולם כולו, כי הלב הוא החיות של כל דבר בעולם.

"והמעיין אין לו זמן משלו (כי גילוי השכינה בעולם הזה תלוי בעם ישראל), כי אין הוא נמצא בתוך הזמן כלל, והוא מתקיים מן הזמן שהלב נותן לו במתנה. ועיקר התהוותו של הזמן הוא על ידי החסדים של אמת (מצוות ומעשים טובים שנעשים באמת לשם שמיים). ואני, כך מספר והולך אותו קבצן כבד פה (הוא הצדיק שמלמד זכויות על ישראל), אני הוא שמתהלך בעולם, מלקט ומקבץ את כל החסדים של אמת ומביא אותם אל זה האיש הגדול, איש חסד של אמת (שר העולם שמקבץ זכויותיהם של ישראל), והוא עושה מהם את הזמן. כילה לעשות יום אחד מיד הוא מביאו במתנה ללב העולם ולב העולם נותנו במתנה למעיין. ובכל יום ויום, כשנוטה היום לערוב, מתחילים הם להיפרד זה מזה באהבה רבה בחיל ובזיע, שאם לא יספיקו החסדים אשר בידי האיש הגדול, איש חסד של אמת, כדי לעשות מהם יום חדש יהיה זה יומם האחרון ואף הם יסתלקו עם הסתלקותו של היום. והם אומרים זה לזה חידות וזמירות ושירים נפלאים של געגועים וכיליון נפש. וגם היום המסתלק נפרד ויוצא בזמירות ובשירים נפלאים, וכלולות בהם כל החוכמות שבעולם. וכל יום שונה מחברו: יש ימים של חג ומועד ויש ימים של תענית ואבל. יום יום וזמירותיו, יום יום ושיריו".

תורת חוץ לארץ

סיפור זה מבטא את מצבם של ישראל בגולה, שכל קיומם תלוי בגעגועים וכיסופים לשכינה, אולם כיסופים אלו אינם יכולים להתממש בחיבור אמיתי שבין הלב למעיין, משום שברגע שהלב ינסה להתקרב למעיין – לא יוכל יותר לראותו ולהתגעגע אליו, וח"ו תצא נפשו. וכיוון שיתבטל הלב – הם ישראל, יתבטל גם העולם שתלוי בלב, בישראל. וגם הציפור שמבטאת דברי תורה אינה יכולה לבטא אלא את תורת חוץ לארץ, שבכוחה לסוכך מעט על הלב שלא יישרף, לקיים את ישראל שלא יכלו בגויים, אבל לא להעניק להם חיים מלאים, כי הגילוי המלא של התורה הוא בארץ ישראל בלבד.

הבעיה היא שברבות השנים עלולים להתרגל לגלות, ולחשוב שאי אפשר לממש את האמונה ואת החזון שבתורה, ולכתחילה ישראל צריכים לחיות בדלות כאשר חייהם תלויים להם מנגד, ורק בחסדי שמיים, בזכות מעט תורה ומעשים טובים שיש בישראל, זוכים לקבל ברחמנות עוד יום. לפי מחשבה זו עלינו להשתדל שהגעגועים והכיסופים, הבכיות והפרידות, יהיו מעט יותר נוחים – אבל מעבר לזה אין אפשרות לשאוף, כי כך היא דרכה של האמונה.

תורת ארץ ישראל

אולם האמת שה' נתן את תורתו ומצוותיו לעמו ישראל, ואמר שאם נשמור את התורה והמצוות, נזכה בפועל לכל הברכות שבתורה. והמצווה היא לעלות לארץ. ובדרך העלייה לארץ צריך לרדת מההר של תורת חוץ לארץ שעליו עומדים ישראל, ולרדת לעמקים ולעלות אל ארץ ישראל, מקום המעיין והשכינה, ושם להתאחד שוב עם השכינה. בדרך יהיו משברים, אבל כיוון שהולכים בדרכי ה', לא נאבדים ח"ו.

לכך רומזת גם מצוות תקיעת שופר בראש השנה, שעיקרה תרועה, היינו תקיעה שמבטאת משבר, שתכליתו תיקון שלם יותר. לכן לפני כל תרועה ולאחר כל תרועה ישנה תקיעה פשוטה שמבטאת את השמחה והיציבות.

כך ביחס למצוות הגיוס לצבא, ולאתגרי העבודה והעיסוק ביישובו של עולם, ולימוד החוכמות השונות. אכן הדברים כרוכים בהתמודדויות ולעיתים במשברים, אבל זאת המצווה.

לכך התכוונתי באמירה שרבי נחמן היה אומן יוצר: הוא תיאר את המציאות הכואבת של כיסופי האמונה, אבל בתוך התיאור ניתן גם להבין שלהמשיך כך לאין קץ – זה בלתי אפשרי. הפתרון הוא להתחזק בתורה שמצווה את עם ישראל לעלות לארץ. כלומר, לרדת מההר של תורת חוץ לארץ, להתמודד עם כל הבעיות הכרוכות בעמק שבו כל הקהילות מתפרקות, ולעלות לארץ וליישבה בחומר וברוח, כדי שיתאחד הלב עם המעיין לתפארת התורה, העם והארץ.

המלכת ה' – העצמת האדם והעם

המלכת ה', שעומדת במרכז ראש השנה ותפילותיו, עשויה להיתפס כהחלשה של האדם • כשמלכות ה' נתפסת כך מתוך אמונה נמוכה, אנשים מבקשים להרחיק אותה מצה"ל, ממערכות המדינה ומהתא המשפחתי, כדי שלא תגמד אותם •אולם ההפך הוא הנכון: חוסר אמונה מטיל חולשה ורפיון על כל תחומי החיים, והמלכת ה' נותנת עוצמה למערכות הפרטיות והלאומיות • אם איננו רוצים להישאר במצב שבו קשה להעביר את חוק הלאום, מצב שבו הזיקה ליהדות וללאומיות הולכת ונחלשת, עלינו להגביה את האמונה ולחזק את המלכת ה' עלינו

יום זיכרון, דין ותרועה

האדם מיסודו חפץ לגלות את כוחותיו, ולכן הוא מעוניין להשתחרר מאמונה נמוכה שמקטינה את צלם האלוקים שבו – ולעלות לאמונה עליונה שמעצימה את נשמתו וכוחותיו. במדרגה זו המלכת ה' לא מחלישה את האדם אלא מעניקה השראה ומשמעות לחייו

בראש השנה מסתיימת קצבת החיים שהעניק ה' לעולמו בשנה הקודמת, וה' זוכר את ברואיו ובורא להם חיים חדשים לשנה הבאה, שכן זיכרון אצל ה' הוא פקידה והענקת חיים. וכדי שחסדו לא יתהפך לרע על ידי הרשעים שישתמשו בו להרע, קבע ה' שביום זה ידון את עולמו. נמצא אם כן שראש השנה הוא יום זיכרון ודין, שבו עולים ונזכרים לפניו יתברך כל המעשים הטובים והרעים שנעשו במשך השנה, והקב"ה יושב על כיסא הדין ומחשב את חשבון עולמו ודן כל עם ועם ככלל וכל אדם ואדם כיחיד.

עיקר הדין של כלל העולם תלוי בעם ישראל ובארץ ישראל, שישראל הם לב העולם, עמו של ה', ותיקון העולם תלוי בהם. על כן שכרם ועונשם של ישראל גדולים יותר משכרם ועונשם של שאר העמים. לכן דן ה' את ישראל תחילה, ומתוך המשפט של עם ישראל מתפשט המשפט על כלל האנושות והעולם (ראש השנה ח, אב; תענית י, א).

לכן ראש השנה נקרא יום תרועה, שהתרועה רומזת לשברון, בכי, חרדה ושידוד מערכות. השבר והבכי – על מה שתם ולא הושלם, והחרדה – לקראת השלב הבא, שעדיין לא נקבע מי יחיה ומי ימות, מי בנחת ומי בייסורים. לכן, אף שמשך התרועות קצר, כל היום נקרא יום תרועה – יום שברון ובכי. אומנם ציוונו ה' לתקוע תקיעה פשוטה שמבטאת שמחה ויציבות לפני ואחרי כל תרועה, שכן כל תכלית התרועה לתקן. לכן גם יום התרועה הוא יום חג שיש מצווה לקיים בו סעודות, כי תכלית הכול תיקון ושמחה.

רצוננו – גילוי מלכות ה'

יכולים היינו, מרוב דאגה על עתיד חיינו בשנה הבאה, להקדיש את כל יום הדין לתפילות פרטיות על פרנסה, בריאות וכל שאר הדברים שאדם טרוד בהשגתם כל השנה. אולם זוהי סגולתם המיוחדת של ישראל, שרצונם העמוק ביותר הוא שתתגלה מלכותו יתברך, והעולם כולו יתוקן וייגאל, ואפילו אם לשם כך יצטרכו לסבול ייסורים.

בדרך גדולה ונוראה זו בחר עם ישראל, החל מאבות העולם שקיבלו על עצמם להאמין בה' אל מול כל עובדי האלילים שמסביבם, ועד הגלות הארוכה, שבה למרות כל הסבל בחר עם ישראל שלא להתבולל בעמים ולהמשיך לשאת את דגל האמונה והתורה, כדי לתקן עולם במלכות שדי.

כשישראל מניחים את צערם ועוסקים בכבודו וגילוי מלכותו, אומר הקב"ה למלאכים: ראו בניי חביביי, שמניחים צערם ועוסקים בכבודי. בכך מסתתמות טענותיו של השטן שרוצה לבטל את ישראל מהעולם, וישראל זוכים לשנה חדשה שבה יתקדמו עוד צעד לקראת התיקון והגאולה. וככל שנזכה לקבל עלינו בראש השנה את מלכותו, בענווה וביראה, כך נזכה יותר לשנה טובה ומבורכת.

מלכות ה' במוקד התפילה

לכן עיקר תפילת ראש השנה עוסקת בהמלכת ה' עלינו, ועל כן בחתימת הברכה השלישית של תפילת עמידה, במקום לומר "האל הקדוש" אנו אומרים "המלך הקדוש". וכך ממשיכים לומר בכל עשרת ימי תשובה. עניין זה חשוב כל כך, עד שמי שטועה ושוכח לומר "המלך הקדוש" – לא יצא ידי חובתו ועליו לחזור להתפלל (שו"ע אורח חיים תקפב, א).

אף חתימת ברכת החג בכל תפילות ראש השנה היא: "מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזיכרון". ובתפילת המוסף שהיא התפילה העיקרית של ראש השנה, שבה תוקעים בשופר, תיקנו חכמים לומר שלוש ברכות: מלכויות זיכרונות ושופרות, והראשונה והעיקרית שבהן היא מלכויות. גם ברכות הזיכרונות והשופרות עוסקות במידה רבה במלכותו.

האם מלכות ה' מנמיכה את האדם?

בתפיסה הנמוכה של האמונה, ככל שהאדם מאמין יותר בה' וממליך אותו עליו – כך הוא מקטין יותר את עצמו. הוא מתמלא יותר בחרדות, חושש לפעול בעולם ולתקנו, מתחנן אל ה' כבן מסכן וכעבד שפל שיעשה הכול למעננו כי אין בנו מעשים. האמונה עושה אותו פחדן ורך לב. אומנם גם אמונה זו נצרכת, כי יראת השמיים משמשת גדר בפני יצריו של האדם, שעלולים להתפרץ באכזריות רצחנית ובכל תיעוב ושפלות. כשאנשים הצליחו להשתחרר מהאמונה (בברית המועצות ובגרמניה הנאצית), הם רצחו הרבה יותר אנשים מאשר בתקופה שהאמונה הייתה נוכחת.

אולם האדם מיסודו חפץ לגלות את כוחותיו, ולכן הוא מעוניין להשתחרר מאמונה נמוכה שמקטינה את צלם האלוקים שבו – ולעלות לאמונה עליונה שמעצימה את נשמתו וכוחותיו. במדרגה זו המלכת ה' לא מחלישה את האדם אלא מעניקה השראה ומשמעות לחייו, ומעלה אותו למדרגה של אומץ ויצירה שאי אפשר להשיג בלא אמונה (ראו מידות הראיה אמונה, כט).

מלכות ה' מחזקת את הלאומיות

כאשר רוב הציבור הדתי והחרדי חי רוב הזמן במדרגת האמונה הנמוכה, רבים אינם חפצים בה. ואף אלה שנותנים לאמונה מקום בחייהם, מעוניינים לצמצם אותה, כדי שתעסוק בענייני הפרט הקטנים ולא תתערב בחיי הכלל. לא במדע ובתעשייה – מחשש שתעכב כל פיתוח ותחליש כל יוזמה, לא בצבא – מחשש שתחזיר אותנו לימי הגלות, או מחשש שתטען שכיוון שה' ציווה לכבוש את הארץ, הרי שחובה עלינו להתעלם מכל השיקולים הרציונליים, שכן מה האדם יודע, העיקר שיעשה את רצון ה' גם אם יש בכך סיכון עצום לקיומה של המדינה. כך אנו מוצאים אנשים רבים שמתייראים מהשפעת האמונה על חיי הציבור.

אולם כשאין הכרה במלכות ה', הנשמה נאלמת, וכל המערכות האנושיות מתרוקנות מתוכן, ונותרות חלולות. וכך אפילו את חוק הלאום המכורסם מתקשים להעביר וליישם, וכהמשך לכך מגלים רפיון בבניין הארץ ויישובה, ואין כוח לקרוא בקול גדול לכל היהודים שבגולה לעלות לארץ. ונוכח החולשה הזאת, נציגי הערבים שהיו צריכים להודות מבוקר עד ערב לעם ישראל על כל הטוב שהביא להם, יורקים לבאר שממנה הם שותים ויוצאים להפיץ את דיבת המדינה הטובה והמוסרית שלנו בכל העולם.

המלכת ה' וחוק הלאום

בהיותי באחד ממחנות הצבא, ראיתי מול מגרש המסדרים שלט ענק שעליו כתובים באותיות עצומות החזון והערכים שאליהם הצבא מחנך. רשימת הערכים הייתה: "אהבת האדם, מקצועיות, דוגמה אישית, רעות, צניעות, יצירתיות וחדשנות, אהבת הארץ".

אלו ערכים יפים, אולם העם היהודי לא הוזכר. החזון הציוני נמחק. אומנם אהבת הארץ הוזכרה, אולם רק מפני שהיא יכולה לכלול גם את הדרוזים והצ'רקסים, והערבים אילו היו מוכנים להתגייס. ראוי לציין שמפקד ההכשרה שניהל את המסדר אמר דברים מאוזנים ונכונים. הוא הזכיר את התנ"ך ואת הסבל שעמנו עבר במשך ההיסטוריה הארוכה שלנו, ואת המשימה של צה"ל לשמור שאירועים קשים כמו אלה שפקדו את עמנו בעבר לא יחזרו עוד, תוך שמירה על החוק והיחס הנאות לכל אדם. הדברים היו מדודים ומרגשים כאחד.

אולם המצב המחפיר הוא, שבאופן רשמי צה"ל כבר לא מסוגל לכתוב שהוא מחויב לחזון הציוני ולעם היהודי. זה מוכיח עד כמה היה הכרח לחוקק את חוק הלאום, ועד כמה צריך לשקוד על הטמעת ערכיו בכל תחומי החברה. לשם כך אנו מוכרחים לחזור לאמונה במלכות ה' שהיא התשתית לקיומנו הלאומי.

כך גם אמר הרצל בנאום פתיחת הקונגרס הציוני הראשון, שקודם כול אנחנו צריכים לחזור ליהדות שלנו, ומתוך כך לארצנו.

האמונה נותנת משמעות למשפחה

המלכת ה' במדרגת אמונה תחתונה שומרת על המשפחה, שישמרו בני הזוג אמונים זה לזה ולא יבגדו. אולם מכיוון שאין בזוגיות זו חזון ושאר רוח, רבים מעדיפים לחפש סוגים שונים של משפחה שמעניקים להם יותר חופש וביטוי אישי. אולם בלא אמונה משפחות אלה מתפרקות.

המלכת ה' במדרגה של אמונה עליונה מעניקה למשפחה משמעות של קדושה, של גילוי האחדות האלוקית בזעיר אנפין באהבה שבין בני הזוג. וככל שהשמחה שביניהם גוברת, כך שם ה' שורה יותר ביניהם, והאחדות האלוקית מתגלה, וברכה ושפע רב מתפשטים בכל העולמות (ראו זוהר ח"ב פקודי רנט, א; ח"ג שלח קסז, ב).

כאשר מבינים שזוהי המשפחה הראויה, רבים משתוקקים להקים משפחה כדוגמתה.

מלוך על כל העולם

ככל שאדם זוכה יותר לאמונה במדרגתה העליונה, כך כל כוחותיו מתעצמים בחירות, והוא חש שליחות גדולה יותר לגלות אותם כדי להוסיף ברכה לעולם.

כיוצא בזה, כבודה של ירושלים אינו פוגם בכבודן של שאר הערים שבארץ ישראל, אלא להפך, מרומם אותו, שכמה גדולות וחשובות הן שירושלים היא העטרת שעל ראשן. וכן כל שאר הארצות אינן נפגמות מכבודה של ארץ ישראל, כי כמה גדולות הארצות ששוכנות יחד באותו עולם שיש בו ארץ קדושה ונפלאה כארץ ישראל.

כיוצא בזה כבודו של אדם אינו נפגם מכך שחברו מתעלה למדרגות גבוהות אלא להפך, הוא עצמו מתגדל שהוא זוכה לחבר שכזה. כיוצא בזה, כבודם של העמים אינו נפגם מסגולתו של עם ישראל אלא להפך, כל העמים מתעלים על ידי כך שעם ישראל קיים בלבבם.

לכך מכוונת אותנו תפילת ראש השנה: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הראי"ה: חסיד, רב פוסק וחוזה

83 שנה אחרי פטירתו, אפשר להיווכח כי הרב קוק לא התנתק מהמציאות אלא להפך – הזהיר מפני סכנות ומשברים • הראי"ה צפה שריחוק ממקור הקודש יכול לפגוע בציונות, ושהקדמה עלולה לדרדר את האנושות – אלא שהאמין ביכולתנו להציל את המצב, וסלל דרך לתיקון לאור התורה • הראי"ה היה מחמיר גדול כלפי עצמו, ונטה לחומרה גם בהנהגתו הציבורית, אך התנגד לחומרות חסרות בסיס שעשויות להרחיק את הציבור מהתורה • חזונו לגאולת התורה כלל יוזמות ללימוד כללי התורה, כדי לעמוד על השיטתיות והסדר שבה

ריאליות ואמונה

נראה ששלושה הרב קוק היו: האחד – חסיד קדוש ומחמיר, השני – שמרן שנוטה לחומרא ובשעת הצורך מקל כפי הנצרך, השלישי – חדשן שהוגה רעיונות על גאולת התורה ותלמודה. אולם כשמבינים את מלוא אישיותו, מבינים שמדובר באדם גדול מאוד, שהקיף עולמות שלמים שהתאחדו לעולם אחד באישיותו

יש הטוענים כלפי הרב קוק, שהוא היה כביכול אופטימיסט חסר תקנה שאינו נותן דעתו למציאות. אולם האמת הפוכה: מכתביו רואים שהוא היה מפוכח מאוד, והכיר את הסכנות הנשקפות לעם היהודי. הוא גם כתב על הסכנה שנשקפת לאנושות בפיתוח המדע והחברה תוך התרחקות מאמונה, כפי שהתברר מהאסונות שהמיטו על האנושות התנועה הקומוניסטית והתנועה הנאצית. כיוצא בזה, עם תמיכתו בעוסקים ביישוב הארץ וקיבוץ הגלויות, הוא העריך שבלא התחברות אל מקור הקודש – בדרך הטבע לא יהיה בכוחה של הציונות החילונית להתמודד עם הקשיים והמכשולים שיעמדו בדרכה. הוא אכן צדק: בלא מלחמת העולם הראשונה, ועוד יותר מזה בלא מלחמת העולם השנייה והשואה האיומה שהתרחשה בה, התנועה הציונית לא הייתה מגיעה להקמת המדינה. על השואה אכן מרן הרב קוק לא סמך, הוא דיבר על האחריות המוטלת על בני הדור לקדם את העם היהודי אל הקמת המדינה בלא אסון נורא. לכן התריע בפני כל מי שהקשיב, שמוכרחים לחבר את התנועה הלאומית אל הקודש ולפעול במלוא המרץ לקוממיות ישראל. הטענה הייתה הן כלפי הציונות החילונית, והן כלפי הציבור החרדי שעמד מנגד ולא התגייס לעלייה ויישוב הארץ.

אלא שהייתה ברב קוק גם אופטימיות מיוחדת. הוא האמין באמונה שלמה בה' שבחר בעמו והבטיח לגואלו. ולא זו בלבד אלא שהיה לו גם חזון כיצד לקדם את עם ישראל בתהליך גאולתו, כיצד להעמיק בתורה ולהאיר את אורה עד שכל ישראל יחזרו בתשובה. כלומר, מקור האופטימיות שהפיח היה נעוץ בדרך שסלל, שעל ידה ניתן להתקדם, וזאת תוך ידיעה נוקבת שאם לא נזכה לכך – על פי דרך הטבע צפויים לנו חס ושלום ייסורים קשים, ברוחניות ובגשמיות.

בזה הוא היה שונה מרוב חבריו הרבנים, שמצד אחד פחות חששו מהסכנות הרוחניות והלאומיות הנשקפות לעם היהודי, ומצד שני היו פחות אופטימיים ביחס ליכולת לפעול כדי לשנות את המציאות לטובה.

לא מקרה שספריו נקראים 'אורות', שכן הם מבטאים אמונה ודרך של מי שרואה את התמונה השלמה של העולם על כל חלקיו, והאור הוא המאיר בדייקנות את היתרונות והחסרונות שבפועל, ואת הדרך להעצמת היתרונות, להתגברות על החסרונות ולתיקונם.

הקושי בהבנת משנת הרב

כל כך גדולה ורחבה ועמוקה הייתה תורתו של מרן הרב קוק, עד שאפילו גדולי תלמידיו התקשו להבין אותה כמערכת אחת שלמה. כפי שסיפר הרב הנזיר, הרב דוד כהן, במבוא ל'אורות הקודש' (עמ' 18). כשבע שנים לאחר שהכיר את מרן הרב, בהיותו כבן שלושים וחמש, בקיא בתורה, במחשבה, בקבלה ובפילוסופיה כללית, הוא פנה אל הרב בשאלה: "רבנו, קדושה יש כאן אצלו, רוח, השפעה סגולית. האם יש גם תורת הרב? תוכן לימודי מסוים? שיטה? והתשובה: כן, ודאי… מאז גמלה החלטתי, לברר תורת הרב כשיטה אלוקית שלמה, יסודותיה, ויסודי היסודות, ועל פיהם לבחור כתביו ולסדרם במאמרות". והמשיך לספר: "הרב מסר לידי כתבי קדשו, ועודד אותי בדבריו, כי הוא סומך עלי בסידורי".

משנתו ההלכתית – לעצמו ולציבור

גם בתחום התלמוד וההלכה קשה לעמוד על משנתו, עד שלכאורה נראה ששלושה הרב קוק היו: האחד – חסיד קדוש ומחמיר, השני – שמרן שנוטה לחומרא ובשעת הצורך מיקל כפי הנצרך, השלישי – חדשן שהוגה רעיונות על גאולת התורה ותלמודה. אולם כשמבינים את מלוא אישיותו, מבינים שמדובר באדם גדול מאוד, שהקיף עולמות שלמים ושונים, שהתאחדו לעולם אחד באישיותו.

בעולמו הפנימי היה הרב קוק חסיד, פרוש וקדוש, שמתוך שראה את נקודת האמת והאור שבכל דעה ומנהג, נטה להדר ולהחמיר ככל השיטות. ולא היה לו בזה שום קושי, כי היה שמח בכל הידור שיש לו בסיס בהלכה, ובתנאי שהחומרה לא תהיה על חשבון אחרים. כך למשל נהג לטבול כל בוקר; לא הביט בדמות אישה, אף שנהג לקבל שאלות מנשים, ונהג כלפיהן בכבוד ובנימוס; גם בימי החופש, דבר שהיה מקובל אצל הרבנים, היה שוקד על לימודו, עד שהיו רבנים זקנים שהעירו לו שאם ינהג כך לא יוכל להבריא כראוי בחופש; ובעת שיצא מהים, דקדק להפקיר את המגבת המרובעת שהתנגב בה, כדי שלא ייכנס לספק רחוק שמא המגבת צריכה ציצית. זו חומרה ששום רב מגדולי הרבנים שהיו עמו לא התעוררו לחשוב עליה. כיוצא בזה דקדק בפרטי מנהגים: לפני תשעה באב חלץ תחילה את נעל שמאל, מכיוון שזו חליצה של אבל, ולפני יום הכיפורים חלץ תחילה את נעל ימין, שכן זו חליצה של מצווה משמחת של יום הכיפורים. כך בכל הליכותיו היה מהדר ומדקדק.

אולם הוא נאלץ לשמש ברבנות, מפני עוניו ומפני ההכרח הציבורי, ובהנהגתו הרבנית נטה מעט לחומרא ולשמרנות, למרות שרבותיו (הרב דון יחיה מלוצין, רבי ראובן מדינבורג והנצי"ב מוולוז'ין) לא נטו להחמיר. רק כאשר השעה הייתה דחוקה הכריע על פי כללי ההלכה להיתר, כפי שנהגו כל הפוסקים מדורי דורות. אומנם גם בזה הקל רק כמידת ההכרח, ומעבר לכך החמיר. כמדומה ששני טעמים היו לנטייתו לחומרא: האחד, משום חסידותו ודבקותו בקדושת המצווה ביקש לשומרה ככל האפשר, והשני, כדי שלא להגדיל את המרחק שבין החוגים החרדיים הנוטים לחומרא ובין כלל הציבור הדתי והמסורתי, ולשמור בכך על אחדות ישראל החשובה והנחוצה כל כך (למרבה הצער, בניסיון זה לא כל כך הצליח).

היתר המכירה

כך למשל לגבי היתר המכירה: מחד, הרב קוק ביסס את היתר המכירה, ומאידך נטה בכל מה שאפשר לדעת המחמירים, ואף לאחר המכירה אסר על יהודים לעשות את המלאכות הכתובות בתורה, למרות שמעיקר הדין אין הבדל בין המלאכות, שכן שביעית בזמן הזה מדברי חכמים. גם על מה שהקל היה מיצר מאוד. אולם כאשר יצאו לפקפק על ההיתר, כתב שוב ושוב שהוא מבוסס מאוד, ובאמת היה אפשר להתיר בשעת הדחק אפילו בלא מכירה. כנגד המוציאים לעז על ההיתר, היה מוחה בעדינות ובאהבה כמנהג חסידותו, תוך שהוא מגן בתוקף על החקלאים, כדי שלא ייפגעו במעמדם או במצווה הגדולה שהם מקיימים, מצוות יישוב הארץ (עיין אגרות הראיה קצב, רמא, רנג, שי, שיב).

לא אמנע מלהביע כאן את עמדתי, שלאחר שסוגיית השמיטה התלבנה להלכה ולמעשה במשך יותר ממאה שנה, ניתן להסיק שראוי להישען יותר על היתר המכירה, הן מפני שהיתר המכירה מבוסס מאוד להלכה, והן מפני שהנטייה לחומרא וההשתדלות לארגן אוצר בית דין לא מנעה את המחלוקת עם הציבור החרדי, ולא קירבה את חקלאי ישראל לשמירת השביעית, שעיקרה שביתה. יחד עם זאת יש להתקדם בהדרגה לקראת קיום השביעית, על ידי עידוד החקלאים שמסוגלים לשבות לגמרי (כפי שנוהג משרד החקלאות).

התנגד להחמרות רחוקות על הציבור

אומנם כאשר היה מדובר במנהגים שאין להם יסודות איתנים, הקפיד הרב קוק שלא להכביד בחומרות, וגם על כך נאלץ להתווכח עם רבנים, שמתוך חשש של חילון ורפורמה נטו להחמיר יתר על המידה. כפי שכתב בנוגע לשמן שומשמין (אורח משפט קח-קיד), ואף ביאר שהמוסיף גזירה לגזירה עובר באיסור (רש"י ביצה ב, ב "ומי").

בתוך דבריו שם, כנגד טענת המחמירים שאם לא נחמיר תיפרץ הגדר, מופיעה עמדתו לדורות שהחשש הפוך – אם נחמיר במה שלא נצרך, הגדר תיפרץ יותר: "שאני יודע ברור תכונת בני דורנו, שדווקא על ידי מה שיראו שכל מה שיש להתיר על פי עומק הדין מתירין אנחנו, ישכילו לדעת שמה שאין אנו מתירין הוא מפני אמיתת דין תורה, ויימצאו רבים הדבקים בתורה, שישמעו לקול המורים בעז"ה. מה שאין כן כשיתגלה הדבר, שישנם דברים כאלה, שמצד שורת ההלכה ראויים הם להיתר ורבנים לא חשו על טרחם וצערם של ישראל, והניחו את הדברים באיסורם, יוצא מזה ח"ו חילול השם גדול מאוד, עד שמתרבים המתפרצים לומר על כמה גופי תורה, שאם הרבנים רוצים – היו יכולים להתיר, ועל ידי זה יוצא משפט מעוקל" (שם, עמ' קכו).

מלמד כללי התורה

פרט לעיסוקיו וטרדותיו בעבודת הרבנות, היה מרן הרב קוק בעיקר בעל חזון גדול, שהבין לעומק את המשבר הרוחני שעם ישראל נמצא בו והגה רעיונות לגאולת התורה ותלמודה, במקביל לגאולת עם ישראל בחזרתו לארצו. הוא דיבר על הצורך ללמוד את כללי התורה ההלכתיים והמחשבתיים, כדי שתוכל התורה להופיע באורה הגדול השלם, כמערכת אחת הגיונית, שממשיכה ברכה מרום שמיים על נשמתם של ישראל, ועד תחתיות הארץ – בבניין האומה בכל סדרי החברה והכלכלה, ובחיי כל משפחה ואדם.

לשם כך הגה את רעיון 'הלכה ברורה' ו'בירור הלכה', כדי לחבר את לימוד התלמוד ומפרשיו עם לימוד ספרי ההלכה כרמב"ם ושולחן ערוך ומפרשיהם. על ידי כך יימשך קו ישר והגיוני מיסוד הסברות בתלמוד עד פרטי ההלכות. לשם כך הגה גם את רעיון האנציקלופדיה התלמודית, כדי להעמיד את כל הסוגיות כמערכת אחת, שמתוך הכללים הגדולים מסתעפים כללי המשנה. ועוד הגה רעיונות על כתיבת מבואות כלליים לכל המסכתות והספרים החשובים (רעיונות אלו מבוארים ב'אורות התורה' ובעוד איגרות רבות).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

אסור לוותר על חוק הלאום

המתנגדים לחוק הלאום הם אלה שחוששים מהדגשת האופי היהודי של המדינה, ומטשטשים את ייחודו של העם היהודי • אותה עמדה היא גם האחראית לאוזלת-היד מול פשעי החקלאות ומול הבנייה הבלתי-חוקית, מפני שהיא מתעלמת מההקשר הלאומי הרחב שלהם • במצב נורמלי ראוי להתחשב באנשי השמאל, אך לא במצב שבו אטימותם למציאות יוצרת סכנה ממשית למדינה • חלק מהדרוזים הושפעו מהשמאל הישראלי, אך הדרוזים הנאמנים באמת למסורתם – ממשיכים לגלות נאמנות לישראל, כמו כל המיעוטים הדרוזיים בשאר המדינות, ויש לקוות שגישתם תנצח

שורשי הוויכוח על חוק הלאום

הדרוזים המסורתיים לא השתתפו בהפגנות נגד חוק הלאום, להפך: הם חפצים בחיזוקה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, שבה העדה הדרוזית זוכה לכבוד ולתנאים הטובים ביותר בעולם. דווקא בהיותם נאמנים למסורתם, הם נטלו חלק בביצורה של מדינת ישראל, ועל כך אנו מעריכים אותם מאוד

הוויכוח על חוק הלאום משרטט את הקו בין אלו שהשתתפו בבניין המדינה מתוך הכרה בייעוד המיוחד של עם ישראל לבשר אמונה ומוסר לעולם, לאלו החפצים שישראל תהיה מדינה מתוקנת כמקובל במערב ובנוסף תשמש מקלט ליהודים מפני האנטישמיות.

הרוצים להגשים את החזון חפצים לתת למדינה צביון מיוחד, שיקבל השראה מהתורה, מהנבואה ומהתורה שבעל-פה, ויחד עם כל המיטב שניתן ללמוד מאומות העולם, תכונן מדינת מופת – מפותחת מבחינה מוסרית, חברתית, מדעית וכלכלית, עם חזון של תיקון עולם. השואפים לכך מבקשים להדגיש את ייחודה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

לעומתם, החפצים במדינה "דמוקרטית" חוששים מהדגשת האופי היהודי של המדינה. הם נוטים לכפור בסגולה המיוחדת של העם היהודי, ומתאמצים לטשטש את הייחוד ההיסטורי של עמנו. כך עושים רוב החוקרים באקדמיה, שמתאמצים להסביר את כל התופעות הייחודיות שבהיסטוריה של עם ישראל על-ידי סיבות צדדיות טכניות. המניע המוסרי לעמדתם הוא שהם חוששים שרעיון סגולת ישראל יוביל לשנאת זרים, כשם שרעיונות לאומניים גרמו לתופעות שליליות בעמים שונים.

התעלמות מההקשר הלאומי – מסוכנת

נוסף על חטא ההתכחשות לחזון, זה לא יצליח. גם אם יהודים רבים יברחו מעצמם ויתכחשו לזהותם הלאומית, העם הערבי שסביבנו מכיר אותה בכל תוקפה, ולכן הוא נלחם בנו. המלחמה מתרחשת בפָנים שונות גם בתוך מדינת ישראל, וכשלא מבינים זאת – מפסידים!

אם מפרשים את הפשעים של ערבים נגד חקלאים יהודים כפשעים אישיים – לא מוצאים את הדרך להילחם בהם, מפני שמה שמועיל נגד פושע פרטי לא מועיל נגד מי שיש לו אידיאולוגיה לאומית (ויעידו על כך מתנדבי ארגון 'השומר החדש'). כשמתייחסים לבנייה הערבית הבלתי-חוקית בכל רחבי הארץ כפשע אישי, לא מצליחים לאכוף את החוק, מפני שהדבר כרוך באלימות איומה. אבל כשמבינים שכל הפשעים הללו מתבצעים במסגרת מאבק לאומי, ניתן לנצח בקלות את הפושעים.

אם מפרשים את ההגירה הערבית לתוך מדינת ישראל כ"איחוד משפחות", שנובע מרגשי אהבה, התוצאה היא שבית המשפט העליון לא מאפשר לממשלת ישראל למנוע מתן אזרחות לאזרח ישראלי ערבי שמתחתן עם מי שאינו אזרח ישראלי. כך "עלו" לארץ קרוב למאה וחמישים אלף ערבים, שהם וילדיהם מונים כיום כ-400 אלף נפש. אבל אם מבינים שעל הארץ נטושה מלחמה לאומית, אזי מאפשרים לכל הזוגות לממש את אהבתם במקומם – ולא במדינת ישראל.

ההתחשבות בשמאל תוביל לאסון

במצב רגיל, אם חוק מסוים מכאיב מאוד לאנשי השמאל, ראוי להתחשב בהם. אולם כשהשמאל הישראלי אטום למציאות עד שאינו מסוגל להכיר במצב המלחמה – ההתחשבות בו מפקירה את עתידה של מדינת ישראל לאסון לאומי חברתי שעלול להגיע לכדי מלחמת אזרחים, לאחר שההגירה הערבית תגאה, ועימה הפשיעה הלאומנית שלהם. אילו בית המשפט העליון היה מרסן את עצמו, הצורך היה פחות דחוף; אבל לאחר שהפר את הכללים, ועשק את העם היהודי מנכסיו הלאומיים ומיכולתו להתגונן, אין עוד ברירה.

במצב מוסרי נורמלי, אנשים שמסיבות לאומיות אינם יכולים להתגייס לצבא של המדינה, ואינם יכולים לשיר את המנונה, אינם זכאים לקבל זכויות רגילות של אזרח. ואילו במדינת ישראל, במקום להאשימם בחוסר נאמנות מעניקים להם זכויות אזרחיות מלאות, ואישים מהם אף מתמנים לשופטים, לשוטרים ולפקידים בכירים. לא זו בלבד, אלא שאישים מהשמאל אף טוענים שהמדינה צריכה לשנות את דגלה, סמלה, המנונה ושפתה כדי שיתאימו להם. אין הם מבינים שבלא זהותה היהודית, אין למדינת ישראל זכות קיום, וממילא גם לא יכולת קיום.

חוק היסוד הבא: נאמנות

חוק הלאום בצורתו הנוכחית הוא רק השלב הראשון בקביעת זהותה הלאומית של מדינת ישראל. השלב השני וההכרחי הוא שינוי עמוק במערכת המשפט.

השלב השלישי: קביעה בחוק יסוד שכל אדם שגר בתחומי מדינת ישראל ואינו נאמן לה, ומסרב מטעמים לאומיים להתגייס לצבא או לשירות לאומי לטובת מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, אינו זכאי לכל הזכויות האזרחיות. אין עמדה מוסרית מזו, וכל הדיבורים על שוויון זכויות שאינו מותנה בחובות – מובילים לעוולות מוסריות שמשחיתות את החברה.

הדרוזים הנאמנים למסורתם – נאמנים לישראל

במצב הנוכחי, שבו השיח הציבורי בתקשורת החילונית-שמאלית עוסק אך ורק בזכויות אדם, ומפגין הסתייגות צינית מהלאומיות היהודית – רבים מהדרוזים הפנימו את ערכי השמאל. תוך התעלמות מהמלחמה שנטושה על ארץ ישראל בין היהודים לערבים, הם בחרו בצד הרע, בעמדה שמחלישה את היהודים ומחזקת את הערבים.

לעומתם, הדרוזים הנאמנים למסורתם העתיקה אינם מתערבים בחוק הלאום, מפני שעמדתם הבסיסית היא נאמנות למדינה שבה הם חיים. כך היו נאמנים לטורקים ולצערנו אף השתתפו בשחיטת היהודים על פי צו השלטון, וכך הדרוזים בסוריה ובלבנון נאמנים לשלטון המרכזי גם כשהוא מפלה אותם לרעה באופן מחפיר. הדרוזים המסורתיים לא השתתפו בהפגנות נגד חוק הלאום, להפך: הם חפצים בחיזוקה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, שבה העדה הדרוזית זוכה לכבוד ולתנאים הטובים ביותר בעולם. דווקא בהיותם נאמנים למסורתם, הם נטלו חלק בביצורה של מדינת ישראל, ועל כך אנו מעריכים אותם מאוד.

אגב, אישי השמאל הפצירו בנו להקשיב לדבריו "הנרגשים" של הכתב ריאד עלי, כדי שנבין עד כמה נפגעו הדרוזים מחוק הלאום. בעיוורונם, הם לא שמו לב איך דבריו פוגעים בעם היהודי: "הבן שלי שוטר במשטרת ישראל, ברגע זה ממש הוא מגן בגופו על הביטחון של יהודים הזויים מפני מוסלמים פנאטים בהר הבית". מהיכן נבעה אצלו הרשעות, לקרוא ליהודים שעולים להר הבית "הזויים"? איך השווה פורעים ורוצחים ערבים ליהודים שחפצים להתפלל במקום המקודש לעם היהודי אלפי שנים? כיצד היו האיטלקים מתייחסים לאבא של שוטר שוויצרי, שהיה אומר שהבן שלו מגן על קתולים הזויים שמגיעים לוותיקן? עוד באותו היום הוא היה מפוטר.

במצב הנוכחי, עמדתם של רבים מהדרוזים מציבה אותנו בדילמה: כל זמן שהם שומרים על נאמנות לעם ישראל כריבון – הם שותפים שלנו, אבל אלה שמתקוממים נגד העיקרון המכונן של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, עוברים מגדר מיעוט שותף למיעוט עוין, שעלינו למצוא את הדרך להתמודד עימו. יש לקוות שהרוב אינו שותף להתקוממות הזו, ולטיפשות של חלק מהמנהיגים הדרוזים, שסבורים שההבטחות להטבת מצבם מצד אישי השמאל יוכלו להתממש, בעוד שבפועל העם היהודי נוטה ימינה. גם אם חס ושלום השמאל יהיה בשלטון, את ההטבות הגדולות יקבלו הערבים המוסלמים, שונאי הדרוזים, על חשבונם של הדרוזים. דווקא מתוך היכרותם העמוקה עם הערבים, היה עליהם להבין מיד עד כמה חוק הלאום הכרחי ואף מגן עליהם ומועיל להם. יש לשבח את השר איוב קרא ואת המנהיגים שבאומץ לב ממשיכים להביע עמדות דרוזיות מסורתיות של תמיכה ונאמנות למפעל היהודי הציוני ששמו מדינת ישראל.

נקווה שראש הממשלה מר נתניהו, בפיקחותו הפוליטית, יחד עם השר איוב קרא, ידעו למנף את מחאת הדרוזים לקידום חוק שיחזק את מעמדם של בני המיעוטים הנאמנים למדינה ותורמים לביטחונה, ויעניק להם תגמול ראוי.

בישולי גויים: הבדלה אינה הפרדה

בשולי הדברים: בימים אלו אני עוסק בכתיבת הלכות פת ובישולי גויים במסגרת 'פניני הלכה', ובהקשר לחוק הלאום, וכן כהכנה ליום פטירת מרן הרב קוק בג' אלול, חשבתי לשתף את הקוראים בפתיחה שכתבתי להלכה הראשונה:

"כסייג בפני התבוללות, היינו קשרים שיובילו לחתונה בין יהודים וגויים, גזרו חכמים שלא יאכל ישראל פת שגוי אפאה, ולא יאכל תבשיל שגוי בישל. אומנם מצווה לאהוב כל אדם בלא הבדלי גזע ודת, וכפי שנהג אברהם אבינו שפתח את אוהלו לכל עוברי הדרכים. וכפי שכתב מרן הרב קוק, שאהבת הבריות 'צריכה להתפשט על כל האדם כולו, למרות כל שינויי דעות, דתות ואמונות, ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים'. 'אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה – אהבת כל אדם בייחוד ואהבת כל העמים כולם…' והשנאה צריכה להיות מופנית רק כלפי הרשעה שמאגדת את העמים וסוחפת את הרשעים למעשי רשע ושחיתות (מידות הראיה, אהבה, סעיפים ה, י).

אולם למרות האהבה הכללית, לעם ישראל יש ייעוד מיוחד – לתקן עולם במלכות שדי, ליצור ממלכת כהנים וגוי קדוש, שעל-ידו יתגלה דבר ה' בעולם, כיצד לכונן את החיים על יסודות האמונה והמוסר, האמת והחסד. כי קל מאוד להיסחף בעולם הזה אחר דתות ודעות שונות, וכדי ליצור חברה שמתמודדת עם כל הקשיים והניסיונות, ומצליחה לדבוק בתורה ובמצוות ולהביא על-ידם ברכה לעולם, מוכרחים לשמור על הייחוד הלאומי הישראלי, להציב גדר בפני חתונות של יהודים עם גויים שלא התגיירו כהלכה. וכיוון שהאוכל מקרב את הלבבות, גזרו סייגים על אכילת פת ובישולי גויים. על כיוצא בזה היה מורנו ורבנו הרצי"ה חוזר ומדגיש: 'הבדלה אינה הפרדה' (כדי להדגיש ולדייק את הרעיון, היה אומרו גם בלטינית-צרפתית: 'דיפרנסיסיון אינו ספרסיון'). והיה אומר שכאשר יתפרסם משפט זה, תבוא גאולה לעולם. כי הבנה זו מאפשרת לגלות את הייחוד של כל אדם ועם באופן מוסרי, בלא לפגוע ביחסים הטובים שבין הבריות והעמים".

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

גיד הנשה ואתגרי עולם המעשה

גיד הנשה, שעל פי הסוד קשור לתשעה באב, מייצג את נקודת התורפה של עם ישראל • מכל הגידים שבגוף, המלאך המייצג את עשיו הצליח לפגוע דווקא בגיד שמחבר את החלק העליון לרגליים, כלומר את הרעיונות והלב למציאות • כשיש נתק בין אנשי הרוח לאנשי המעשה, אנשי הרוח מאבדים את אחיזתם בקרקע ואת השפעתם, ואנשי המעשה נגררים אחרי העולם הזה ותאוותיו • ביסוד הבעיות של דורנו, שעליהן אנו מתאבלים בימים אלה, עומד הנתק בין אנשי הרוח לאנשי המעשה – ועלינו לפעול לחיבור ביניהם

גיד הנשה ותשעה באב

בימים אלו שבהם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, מתאים ללמוד מעט על איסור אכילת גיד הנשה, שעל פי חכמי הקבלה קשור לתשעה באב. שכן שס"ה הגידים בגוף הם כנגד שס"ה ימות השנה, ואיסור גיד הנשה כנגד יום תשעה באב, וזהו שנרמז בפסוק: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (בראשית לב, לג) – שלא יאכלו בתשעה באב (זוהר ח"א קעא, א, ממדרש הנעלם). לפני שנרחיב בטעם המצווה, נבאר את הלכותיה.

הלכות גיד הנשה

הפגיעה בגיד הנשה ביטאה את טענתו של עשיו: אומנם הדיבורים שלכם על אמונה גבוהים ויפים, אבל בפועל זה לא יכול להצליח. אין אפשרות להנהיג את העולם על פי ערכי הקודש כי החטאים גוברים. לא זו בלבד, אלא שאפילו הצדיקים עצמם נופלים

למרות שתחילתו של גיד הנשה בחוט השדרה וסיומו בסוף הרגל, רק החלק שעובר צמוד לבשר התפוח שעל הירך אסור מהתורה, כי הוא על "כף הירך". בשור גדול אורכו כשמונה סנטימטרים, ובכבש גדול כארבעה סנטימטרים (רמ"א יורה דעה ק, א; ט"ז שם ג). חכמים אסרו גם את תחילתו של גיד זה מעמוד השדרה וגם את המשכו עד סוף השוק. וכן אסרו את הקנוקנות של גיד הנשה, היינו את ענפיו המתפשטים לתוך הבשר שעל הירך, ואסרו גם את הגיד החיצון שהוא המשני לגיד הנשה. ישראל קדושים נהגו לאסור גם את השומן שסביב לגיד ולקנוקנות. הוצאת כל החלקים האסורים מדברי חכמים ומחמת מנהג ישראל היא מלאכה מורכבת שמצריכה לימוד.

אומנם טעמו של גיד הנשה קלוש מאוד וכמעט בלתי מורגש, אך מכיוון שאסרה אותו התורה – מי שאוכלו עם הירך, למרות שלא נהנה מטעמו, עובר באיסור תורה שעונשו מלקות. בקנוקנות ובשומן שסביב הגיד שאסורים מדברי חכמים ומנהג – יש טעם, ולכן אם בישלו אותם בתבשיל, כל שטעמם מורגש בתבשיל – התבשיל אסור באכילה. גיד הנשה אסור באכילה ומותר בהנאה (שולחן ערוך יורה דעה סה, ט י).

הוויכוח עם שרו של עשיו

מסופר בתורה (בראשית לב) שכאשר שב יעקב אבינו לארץ ישראל, והעביר את משפחתו את הירדן, נאבק בו בלילה איש. כשראה האיש שאינו יכול לגבור על יעקב, פגע בכף ירכו, ומאז נקעה רגלו של יעקב שנעשה צולע על ירכו. אולם יעקב אבינו לא נכנע והחזיק באיש עד עלות השחר, ואז התברר שהאיש הוא מלאך, ורק לאחר שבירך את יעקב הסכים יעקב לשלחו. אמרו חכמים (חולין צא, א; בראשית רבה עז, ג) שאותו מלאך, שרו של עשיו היה, ועלה מאבקם עד כיסא הכבוד מפני שהוא נוגע ביסודות האמונה. שרו של עשיו מבקש שהעולם הזה יתנהג לפי דרכו, היינו לפי האינטרסים הגשמיים שבו; ואילו יעקב אבינו מבקש לתקן את העולם הזה על ידי אמונה, ערכים ותורה. כשראה מלאכו של עשיו שאינו מצליח לגבור עליו, מפני חוזק אמונתו, פגע במקום התורפה שלו – בגיד הנשה.

חיבור החלק העליון לרגליים

דרך גיד הנשה עוברת מערכת העצבים מעמוד השדרה לרגליים. מבחינה רוחנית הוא המחבר את החלקים העליונים שבאדם, הראש והלב, שמבטאים את המחשבות והרגשות, אל הרגליים שמבטאות את המעשים. הפגיעה בגיד הנשה ביטאה את טענתו של עשיו: אומנם הדיבורים שלכם על אמונה גבוהים ויפים והערכים אידיאליים, אבל בפועל זה לא יכול להצליח. אין אפשרות להנהיג את העולם על פי ערכי הקודש כי החטאים גוברים. לא זו בלבד, אלא שאפילו הצדיקים עצמם נופלים בחטאים, כפי שמבטא גיד הנשה הסמוך למקום הערווה. נָּשֶׁה לשון חולשה, שכחה ושינוי, שתוך המעבר אל הרגליים ועולם המעשה – הרעיונות הטובים נחלשים ונזנחים.

הנתק בין אנשי המעשה לאנשי הרוח

זהו שאמרו חכמים בזוהר (ח"א קעא, א), שבהכאה זו פגע מלאכו של עשיו בקשר שבין אנשי המעשה ואנשי הרוח. מכוח פגיעה זו אנשי המעשה נחלשים, שוכחים את השותפות שלהם בקיום התורה ואינם מחזיקים תלמידי חכמים. כיוון שכך, אין לאנשי הרוח רגליים לעמוד עליהן והם נופלים, והשכינה מסתלקת מן העולם, הואיל ומתכחשים לערך השראת השכינה, והמקדש חרב וישראל גולים מעל אדמתם.

וכן אמרו חכמים בפרק גיד הנשה (חולין צב, א), ששלחו מארץ ישראל לבבל, שיבקשו רחמים ויתפללו הפירות (היינו תלמידי חכמים) על העלים (היינו עמי הארץ), מפני שאלמלי העלים לא יתקיימו הפירות. כלומר בלא תמיכת אנשי המעשה לא יתקיימו אנשי הרוח (וכן ביאר ר' צדוק מלובלין בקומץ המנחה ב, פ).

זהו גם יסוד מצוות תרומות ומעשרות, שעל ידה ישראל מתחברים לכהנים וללוויים ששומרים משמרת הקודש ומלמדים תורה לישראל. כהמשך לכך תיקנו חכמים שגם משאר הפרנסות יפרישו מעשר כספים להחזקת לומדי התורה ומלמדיה, וכך יהיו אנשי המעשה קשורים לערכי הקודש, ואנשי התורה ילמדו תורה לישראל.

צדיקים בלא אחיזה בקרקע

עוד אמרו חכמים (בראשית רבה עז, ג) שהפגיעה בגיד הנשה פגעה "בצדיקים ובצדיקות, בנביאים ובנביאות שהן עתידים לעמוד ממנו". ובזוהר (ח"א קעא, א) מבואר ששרו של עשיו פגע בכל הנביאים מלבד משה רבנו, שבעקבות הפגיעה בגיד הנשה, הנביאים אינם יכולים לקבל את נבואתם בעמידה אלא בנפילה. אי היכולת לעמוד מציינת חולשה בביטוי השלם, המדויק והמעשי של הנבואה; בלא אנשי המעשה המחוברים אל הצדיקים והנביאים, אין הצדיקים יכולים להגשים את הרעיונות שלהם במציאות, ואין הנביאים יכולים לבטא באופן יציב ומדויק את רעיונות נבואתם. כלומר, אנשי המעשה מפרנסים את אנשי הרוח מכל הבחינות, הן בכך שהם מקיימים אותם בתרומות ומעשרות ומעשר כספים, והן בכך שהם מתמסרים להגשמת הרעיונות הרוחניים בעולם המעשה, ורק על ידי כך יכולים הצדיקים והצדיקות, הנביאים והנביאות, לכוון ולזקק את דבריהם. אחרת גם הרעיונות שלהם נופלים.

אמונה עד עלות השחר

בעקבות הפגיעה בגיד הנשה שנמשכה אל הריחוק שבין אנשי הרוח ואנשי המעשה, גברו החטאים וגרמו להריגתם של הצדיקים עם שאר בני העם בימי השמד והאימה, כשהחושך כיסה את הארץ. אף על פי כן, עמד יעקב אבינו בגבורה כנגד שרו של עשיו עד עלות השחר, ואז כשהאור החל להאיר, התברר למלאך שיעקב אבינו יוכל להתגבר על המכשולים ולצלוח את מעבר יבוק, לבנות את בית ישראל בארץ ולגלות שכינה בעולם. על כן נאלץ להודות לו ולברכו.

מעשה אבות סימן לבנים – שיעמדו ישראל בגבורה ובמסירות כנגד כל הקמים עליהם לכלותם, עד שיזרח אור גאולתם, וכל המקטרגים יברכום בעל כורחם (ספר החינוך ג). או אז הגיד שנשה, כלומר זז ממקומו, יחזור למקומו, ויושלם הקשר שבין המחשבות שבמוח והשאיפות הטובות שבלב אל המעשים שברגליים.

נמצא אם כן, שהזהירות באיסור אכילת גיד הנשה רומזת לשמירת הקשר שבין עולם הרוח ועולם המעשה. כל האוכל גיד זה, כאילו משלים עם החיסרון הנורא שנגרם מכך שזז ממקומו וגרם בזה פירוד מסוים בין עולם הרוח לעולם המעשה.

המלחמה על פושעי ישראל

במעבר יבוק, שבו עוברים הרעיונות מעולם הרוח אל עולם המעשה, הם לעיתים משתנים לרעה, כפי שאמרו חכמים (חולין צא, א) שיעקב אבינו חזר בחשכת הלילה לעברו השני של הנהר כדי להביא פכים קטנים שנשכחו שם. פכים קטנים אלו רומזים לחלשים ולחוטאים שבישראל, שגם עליהם יעקב אבינו לא ויתר, מפני שבלעדיהם כנסת ישראל חסרה ולא תוכל לתקן את העולם. חולשתם של אנשים אלה אינה מפני רוע לבבם אלא מפני שתפקידם לגלות את הקדושה בתוככי המציאות הארצית, ולעיתים תפקיד זה קשה מאוד, מפני שעד שמתקנים את כל הנטיות החומריות, תאוות העולם עלולות לגבור ולהחטיא. המקום המכוון כנגד נפשות אלו בגוף יעקב, אביהם של ישראל, היה גיד הנשה שקרוב למקום התאווה. לכן זה היה מקום תורפתו של יעקב אבינו שבו יכול היה שרו של עשיו לפגוע.

אף שיש לגיד הנשה חשיבות עצומה, שדרכו עוברים העצבים לרגליים, אין לו טעם. כך מרגישים גם האנשים שעוסקים בעולם המעשה על תאוותיו, שלעיתים אין להם הרגשה טובה בעת עשיית המצוות. כאותה ערבה שאין לה טעם ואין לה ריח, אבל היא חייבת להיות בארבעת המינים, וכל התיקון תלוי בה (פנה"ל סוכות ד, ב-ג). מכיוון שלעיתים אין לאנשי המעשה הנאה בעת עשיית המצוות, רבים מהם נוטים לחטוא. אולם בסוף זרחה ליעקב אבינו השמש והוא גבר על המלאך, כפי שלבסוף רשעי ישראל יתוקנו. אולי לכן החמירו ישראל קדושים כל כך באיסור גיד הנשה, עד שאחר שחכמים אסרו גם את הקנוקנות שלו, נהגו ישראל לאסור גם את שומנו, שיש בו טעם, ואולי מושך יותר את פושעי ישראל לחטוא.

התיקון לימינו: חיבור רוח ומעשה

גם בימינו החיסרון הוא בעיקר בגיד הנשה, היינו בחיבור שבין הרעיון הגדול של מדינה ישראל ויישוב הארץ לחיי המעשה שאינם מצליחים להתחבר כראוי אל הרעיון. מכאן נובעות כל הבעיות שלנו: סביב חוק הלאום, סביב יישוב הארץ, סביב עידוד העלייה כחזון התורה והנביאים. סביב אנשי תורה שאינם מחוברים לעולם המעשה, ואנשי מעשה שמזלזלים באנשי התורה. אמרו חכמים: "כל דור שאינו נבנה בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (ירושלמי יומא א, א). על כך עלינו להתאבל, כדי שמתוך כך נפעל בכל יכולתנו לחיבור השמיים והארץ בבניין הארץ והמקדש.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

איך כותבים הלכות כשרות

המחשבות וההחלטות שמאחורי הכרך החדש של 'פניני הלכה' – בנושאי כשרות • הסדר בספר החדש שונה מהסדר בשולחן ערוך: בארץ ישראל, המצוות התלויות בארץ חוזרות להיות המרכזיות • בגלות התמקדנו באיסורים שעניינם הישרדות מול הגויים, ואילו המצוות התלויות בארץ עוסקות בתיקון החברה ובבניין חיי קדושה • כל עוד רוב היהודים בחו"ל – המצוות התלויות בארץ אינן חלות מהתורה, וחזון התיקון רחוק מלהתממש • איננו קרובים לרוב יהודי בארץ, מכיוון שבעולם יש יהודים רבים שאינם מודעים ליהדותם. מדליין אולברייט וג'ון קרי, למשל

הכרך החדש: כשרות א'

מתוך לימוד המצוות שעוסקות בכשרות המזון הצומח בארץ, נוכל להבין עד כמה חסרים חיינו: עוד לא התקבצו כל הגלויות, ועדיין בית המקדש חרב, לכן איננו יכולים לקיים כראוי את המצוות התלויות בארץ, ולגלות את הקדושה בתוך כל מרחב המציאות הממשית

בחסדי ה', בשבוע שעבר יצא לאור הספר 'כשרות א' – הצומח והחי' במסגרת סדרת 'פניני הלכה'. מכיוון שטור זה הוא אישי, חשבתי שמן הראוי לשתף את קוראיו במחשבות שליוו את כתיבת הספר (והובאו בעיקרן בפתיחה לספר).

במשך שנים חשבתי לסדר את הלכות כשרות כפי שהן מסודרות בשולחן ערוך חלק יורה דעה. כלומר, להתחיל בהלכות שחיטה וטרפות, איסור דם, חלב, שרצים, בשר וחלב, תערובות, בישולי גויים, טבילת כלים והכשרתם ויין נסך (שו"ע יו"ד א-קלח), ואחר כך מצוות התלויות בארץ ודיני הצומח והחי (שו"ע יו"ד רצב-שלג). אולם תוך כדי לימוד הלכות שחיטה וטרפות, תערובות ובשר וחלב, מצאתי שאם רוצים להתבונן על הלכות כשרות באופן שלם, יש להקדים את הלכות הצומח לחי, שכן עיקר מאכלנו מהצומח – תבואה, קטניות, פירות וירקות. יתר על כן, מכיוון שתוכניתי הייתה להקדים לכל נושא פתיחה רעיונית, מצאתי שהרעיונות הבסיסיים אודות כשרות המאכלים גנוזים במצוות הקשורות למאכלים שמופקים מהצומח, שעיקרן המצוות התלויות בארץ ישראל, שמתוך קדושת הארץ מתבררת קדושת הפירות שצומחים בה. הביטוי המרכזי לכך במצוות תרומות ומעשרות, חלה ומתנות עניים – לקט, שכחה ופאה, פרט ועוללות.

החלק המוקדש לצומח

לפיכך החלטתי לפתוח בביאור ההלכות הנוגעות לגידול הצומח, ובכלל זה מצוות חדש, ערלה, כלאי אילן ובהמה, כלאי זרעים וכרם ומתנות עניים (פרקים א‑ו). לאחר מכן הלכות התרתו של הצומח לאכילה על ידי הפרשת תרומות ומעשרות וחלה (פרקים ז‑יב). מתוך העיסוק בצומח, הוקדש פרק להלכות הנוגעות לאיסור "בל תשחית", שיסודו בשמירת עצי פרי ומאכלים (פרק יג). כך יוצא שרובו של הספר עוסק בדיני הצומח (242 עמודים מתוך 375).

החלק המוקדש לחי

לאחר מכן הוקדשו שלושה פרקים (יד‑טז) ליחס הבסיסי לאכילת בשר ולדרך גידולם של בעלי חיים, ובתוך כך ביארתי בהרחבה את כלל הלכות צער בעלי חיים ושילוח הקן. בפרק י"ז פורטו המינים הטהורים והטמאים. עוד שני פרקים (יח‑ט) הוקדשו להלכות שחיטה, איסור אותו ואת בנו, כיסוי הדם והלכות המתנות שצוותה התורה לתת מהחי – כדוגמת הזרוע הלחיים והקיבה, בכורות, מעשר בהמה וראשית הגז. בזה סיימתי את החלק הראשון של הלכות כשרות שנקרא 'הצומח והחי' (חלק מההלכות שבכרך זה התבארו בקיצור בפניני הלכה ליקוטים חלק א' פרקים יב‑יג, וליקוטים חלק ג' פרקים ט‑יב, ומעתה לא יודפסו יותר בליקוטים).

תכנית הכרך הבא

בחלק השני אבאר בעז"ה את פרטי ההלכות הנוגעות למאכלי הבשר: בדיקת הטרפות – גלאט וכשר, הכשרת הבשר בהוצאת הדם, החלב וגיד הנשה, דיני בשר וחלב וההרחקות שביניהם. בנוסף לכך תתבארנה הלכות שרצים ותולעים, סדרי המטבח, הכשרת כלים וההרחקות מבישולי גויים, יין נסך וטבילת כלים. לפיכך שמו של החלק השני יהיה 'כשרות ב' – המזון והמטבח'. במחשבה ראשונה היה נדמה שהחלק השני יהיה ארוך יותר, אולם כפי הנראה עתה (רובו כתוב) הוא יהיה קצר מהראשון, שכן מצד מספר המצוות וההלכות, החלק הראשון גדול ורחב בהרבה. לנושאיו מוקדש רוב סדר 'זרעים', שהוא אחד מששת סדרי המשנה שמקיפים את כל התורה שבעל פה, ועוד כמה פרקים במסכת חולין; ואילו בנושאי החלק השני, אף שהוא מאוד מעשי, עוסקות פחות משתי מסכתות בגמרא (עיקר מסכת חולין, כחצי ממסכת עבודה זרה ומעט ממסכת פסחים).

הערכים שמתגלים בהלכות כשרות

היחס למזון שישראל אוכלים בארץ ישראל הוא אחד הביטויים לחיי האמונה, כפי שהדבר מתבטא במצוות התורה לברך לאחר האכילה את ברכת המזון, שעיקרה ברכת הארץ, כפי שאמרו חכמים: "אין לך חביבה מכולן יותר מברכת על הארץ", וכפי פשט הפסוק (דברים ח, י): "ואכלת ושבעת ובירכת את ה' אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (במדב"ר כג, ז; פנה"ל ברכות ה, א; ה, ד). בארץ ישראל הקדושה מתגלה בתוך הטבע (אורות התחיה כח), ולכן המזון והאכילה שבה קשורים לקדושה. במערכת המצוות התלויות בארץ אנו מבטאים את מכלול הערכים שמתגלים במזון שישראל מגדלים בארץ.

ראשית לכול, במצוות חדש וערלה – חדש בתבואה, וערלה בפירות העץ. שתי מצוות אלו נועדו לקדש את היבול הראשון, בתבואה – על ידי קרבן העומר לה' בכל שנה, ובפירות האילן – על ידי אכילת פירות השנה הרביעית בקדושה בירושלים. בשתי המצוות הללו למדנו גם את יסוד האיפוק. כלאיים מבטאים את הייחוד של כל מין, ייחוד שמבטא את אמונת הייחוד וגילויה בעולם על ידי ריבוי מינים, שלכל מין ייחוד משלו. במצוות מתנות עניים אנו לומדים כיצד לגלות את ערכי החסד בעת שאנו זוכים לקצור את פרי עמלנו. בתרומות ומעשרות וחלה, אנו לומדים כיצד לקיים את ערכי הקודש והחינוך בישראל, על ידי החזקת הכהנים והלוויים שהוקדשו לתורה וחינוך, ועל ידי קישור כל ישראל למקדש על ידי אכילת מעשר שני בקדושה בירושלים, תוך שיתוף העניים בשמחה. כך הקדושה מתגלה בתוך המציאות, ומרוממת את המאכלים של ארץ ישראל למדרגה של קודש, שמכוחם ישראל מקבלים כוח וחיוניות לגלות את דבר ה' בעולם ולתקנו.

לאור זאת מובן יותר, שאכן ראוי לפתוח את הלכות כשרות במצוות הצומח בארץ ישראל, ובהלכות העקרוניות הנוגעות לאכילת בשר, שעל ידן מתגלים הערכים שראוי שיתגלו במזון. מתוך כך נמשיך לכרך ב', שיעסוק באיסורים הקשורים למזון מן החי ולהרחקות מבישולי גויים. אומנם במשך הגלות הארוכה, הנושאים המרכזיים בהלכות כשרות היו בשר בחלב ותערובותיהם ואיסורי יין נסך ובישולי גויים, כי עסקנו בעיקר בהישרדות, שמבחינה הלכתית ביטויה בזהירות מאיסורים והתבוללות, כפי סדר ההלכות בשולחן ערוך חלק יורה דעה. אולם עתה כשאנחנו זוכים לקיבוץ גלויות ובניין הארץ, ראוי לחזור לסדר המתוקן, שבו עוסקים תחילה בערכי הקודש שמתגלים במצוות התלויות בארץ. כפי סדר המשנה, שמתחיל בסדר זרעים, תחילתו בברכות הנהנין והמשכו במצוות התלויות בארץ.

מכיוון שרובו של הספר עוסק במצוות התלויות בארץ, הקדשתי פרק ארוך (פרק יב) לסקירת כלל המצוות התלויות בארץ לאורך ההיסטוריה הישראלית – מעת כניסת ישראל לארץ בימי יהושע בן נון, דרך חורבן הבית הראשון, הבניין השני וחורבנו, ועד שזיכנו ה' ברוב רחמיו לחזור לארץ ולהקים בה את מדינת ישראל.

אין צורך בהקדמות רוחניות

בספרים הקודמים מצאתי צורך להקדים הקדמות רוחניות אמוניות, פעמים בפרק שלם בתחילת הספר, ופעמים בסעיפי הקדמה בפתיחת הפרק. ואילו בספר זה, שנפתח במצוות התלויות בארץ, מצאתי שאין בכך צורך: ביאור המצווה הוא עצמו הרעיון, ואין עוד צורך בשום הקדמות.

יש לאן לשאוף

מתוך לימוד המצוות הרבות והחשובות שעוסקות בכשרות המזון הצומח בארץ, נוכל להבין עד כמה חסרים חיינו: עוד לא התקבצו כל הגלויות, ועדיין בית המקדש חרב, לכן איננו יכולים לקיים כראוי את המצוות התלויות בארץ ולגלות את הקדושה בתוך כל מרחב המציאות הממשית. אף על פי כן קיום המצוות הללו, על פי הדרכת חכמים, מעניק לנו השראה והכוונה לגילוי ערכי הקודש במרחבי חיינו, ומתוך כך נזכה בעז"ה במהרה לקיומן המלא, ומהמצוות הקשורות לחקלאות תתפשט הדרכת התורה לשאר המקצועות.

מתי נתחייב במצוות מהתורה?

כידוע מצוות תרומות ומעשרות וחלה מחייבות מהתורה רק כאשר רוב ישראל חיים בארץ, וכאשר רוב ישראל עדיין נמצא בחוץ לארץ – חובת המצוות מדברי חכמים בלבד (פנה"ל כשרות א' יב, י‑יא). יש סוברים שהעם היהודי מונה כיום כשלושה עשר מיליון איש, ואם כן קרוב היום שרוב היהודים יגורו בארץ ונתחייב מהתורה במצוות תרומות ומעשרות וחלה. אולם כפי הנראה, מספר האנשים שיכולים להוכיח שהם יהודים הוא לפחות עשרים מיליון. כדוגמה לכך אפשר להביא את המקרה של ג'ורג' אוסבורן, שבמשך שש שנים היה שר האוצר הבריטי, ורק לאחרונה בהגיעו לגיל 46 גילה שהוא יהודי: אחיו תיאו ביקש להתגייר כהלכה כדי להתחתן עם יהודייה בשם ג'סטין פישר, אולם התברר שהוא בעצם יהודי. סבתו, אם אמו, הייתה יהודייה, חברת בית כנסת בבודפשט, שבעקבות השואה הסתירה את שורשיה היהודיים, עד שבבירור פשוט התברר שהיא יהודייה. לפני כשבועיים תיאו התחתן כהלכה, ואחיו, שר האוצר לשעבר, סיפר שכל המשפחה שמחה להיפגש עם שורשיה היהודיים והשתתפה בשמחה בחתונה היהודית הכשרה.

כיוצא בזה סיפרה פרופ' מדליין אולברייט, שכיהנה במשך כארבע שנים כשרת החוץ של ארצות הברית בממשל קלינטון. הוריה המירו את דתם לנצרות כדי להינצל מרדיפות, ורק בבגרותה נודע לה שהיא יהודייה ושקרובי משפחתה נרצחו בשואה. דומה לזה הוא סיפורו של ג'ון קרי, שהיה מועמד לנשיאות ארצות הברית וכיהן כשר החוץ בממשל אובמה, ורק בגיל שישים נודע לו שבני משפחת אביו הם יהודים שהמירו את דתם כדי להינצל מרדיפות. אחיו חזר לשורשיו והתגייר. הרי לנו שגם אנשים משכילים עם מודעות גבוהה יכולים שלא לדעת שהסבתות והסבים שלהם היו יהודים. אם נוסיף לחשבון את צאצאי האנוסים מלפני מאות שנים, הרי שנגיע ליותר ממאה מיליון. ה' יעזור ובמהרה יתקיימו בנו דברי התורה: "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלוהיך ומשם יקחך… והיטיבך והרבך מאבותך. ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה'… למען חייך" (דברים ל, ד‑ו).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מה מיוחד בהפרשת חלה?

בעבר הפרשה חלה הייתה המתנה הבסיסית והתדירה לכהנים, והיא חיזקה את הקשר ביניהם ובין הישראלים • הלחם הוא המזון המיוחד לאדם, מכיוון שהוא דורש עמל ויצירה • על ידי הפרשת החלה זוכר האדם לנתב את כוחות היצירה שלו לתיקון העולם • חכמים הרחיבו את המצווה לחוץ לארץ, אך מהתורה גילוי הקדושה בחיי היצירה הוא בארץ ישראל • בימינו המצווה מדרבנן, ומכיוון שהכהנים טמאים – מאבדים את החלה המופרשת במקום לתת לכהן • אך המצווה עדיין מזכירה לנו את ייעודנו, ובזה מביאה ברכה לבית

על ידי האיסור לאכול מלחם שלא הופרשה ממנו חלה, האדם זוכר את ה' שברא את כוחות היצירה שלו. על ידי המצווה לתת את החלה לכהן, הלחם ותהליך הכנתו נעשים מקושרים לקדושה, והאוכלים ממנו יכולים לרומם ולכוון את כוחות היצירה שלהם לטובה

שאלה: מה המיוחד במצוות הפרשת חלה, עד שאומרים שיש ממנה סגולה לברכה, ואף נשים שאינן מקפידות במצוות מהדרות בה?

תשובה: נבאר את המצווה, ומתוך כך יובנו הדברים. החלה היא אחת מעשרים וארבע המתנות שנצטוו ישראל לתת לכהנים, כדי שיוכלו למלא את שליחותם המקודשת לחנך את ישראל לתורה ומצוות ולמידות טובות. החלה הייתה ניתנת מבצק שנועד לאפיית לחם או עוגות. הרי שחשיבות מיוחדת הייתה למתנת החלה, שממנה הכינו הכוהנים את עיקר מזונם. בנוסף לכך, על ידי מצוות חלה נוצר קשר רצוף בין הישראלים ובין הכהנים: שלא כמו תרומות ומעשרות מהפירות והדגן, שהיו בעלי השדות מחלקים בשדות בכמויות גדולות כמה פעמים בשנה, החלה שניתנת מהבצק הייתה ניתנת מדי יום, מידי כל אישה ישראלית לשכנתה הכוהנת. כך היו כל ישראל מתקשרים בכל יום בעת הכנת לחמם לערכי הקודש, שכן ממש מתוך לחמם היו נותנים חלק לכהנים, ששימשו בתפקידי הרבנים, היועצים והמחנכים.

מהתורה אין לחלה שיעור, אולם חכמים תיקנו שיפריש כל אדם לכל הפחות אחד חלקי עשרים וארבע מעיסתו. ונחתום, שמתפרנס מאפיית לחם, ייתן לכל הפחות אחד חלקי ארבעים ושמונה (משנה חלה א, ט). כך יצא שעשרים וארבע משפחות של ישראלים סיפקו את שיעור הלחם הנצרך למשפחת כהנים אחת. וביישובים עירוניים שבהם היו נחתומים, ממה שהכינו לארבעים ושמונה משפחות פרנסו משפחה אחת.

קדושת החלה וחיזוק הקשר בעם

בעת הפרשת החלה היא מתקדשת כתרומה, שאסור לישראלים לאוכלה והכוהנים צריכים להקפיד לאוכלה בטהרה. לפיכך, הישראלים צריכים להיזהר שלא לטמא את החלה, שאם יטמאו אותה תהיה אסורה באכילה. היה בכך קושי, מפני שהכלל הוא שהפירות יכולים להיטמא רק לאחר שהרטיבום במים כדי לשטוף אותם או כדי להכינם למאכל וכדומה, אבל פירות שעדיין לא הורטבו אינם יכולים לקבל טומאה; לפיכך אין בעיה לישראלים להפריש תרומות מהפירות, כי מפרישים אותן מפירות שלא הורטבו. אבל במצוות החלה מתחייבים רק לאחר שמערבים את הקמח במים ועושים ממנו בצק. ואם מי שמכין את הבצק טמא, הרי שהוא מטמא בידיו את הבצק וגורם לחלה שתהיה טמאה, ובכך הוא גורם להפסד החלה. לפיכך, במקרה שהאישה שלשה את הבצק הייתה טמאה מנידתה או שאר טומאות, הייתה קוראת לשכנתה הכוהנת שתלוש בעבורה את הבצק; הישראלית הייתה מברכת על הפרשת החלה, והכוהנת נוטלת את חלתה וחוזרת לביתה (ירושלמי חלה ג, א). באופן זה הקשר בין הישראליות לכוהנות היה גובר מאוד.

הלחם והאדם

מכאן לעניינה המיוחד של המצווה: הלחם, שהוא עיקר מאכלו של האדם, מבטא במידה רבה את אופיו, שיש ביכולתו לבחור, ליצור ולשכלל. כל בעלי החיים אוכלים מאכלים טבעיים כמו עשבים, עלים, דגנים, ירקות, פירות ואף בשר; ואילו האדם אוכל לחם, שתהליך הכנתו ארוך ומורכב ומצריך עשיית מלאכות רבות – חרישת האדמה, זריעת הדגן, קציר השיבולים, הפרדת גרגירי הדגן מהשיבולים והפסולת על ידי דיש, זרייה ובירור, טחינת הגרגירים לקמח. ואז מגיע השלב המורכב ביותר – לישת הקמח עם המים כדי לעשותו בצק ולאפותו. מכל המאכלים שהאדם אוכל, תהליך הפקתם של הלחם והעוגות הוא המורכב והמתוחכם ביותר.

כמו הלחם כך האדם: כל החיות שבעולם, בזמן קצר ובאופן טבעי לומדות כיצד להתקיים ולפרות ולרבות, ואילו האדם נזקק ללמוד במשך שנים רבות כיצד להשיג לעצמו מזון, לבוש ודירה. בתוך כך הוא לומד לרתום לשירותו את הכוחות העצומים שבטבע. יכולת הלימוד, הבחירה, היצירה והשכלול הם הביטוי לצלם האלוקים שבאדם. אלא שהאדם עלול להפנות את כוחותיו לרעה, להתגאות על חבריו, לשקר ולגנוב, להשחית ולבגוד, כדי להרבות תאוותיו.

ההכוונה והברכה שבמצווה

על ידי האיסור לאכול מלחם שלא הופרשה ממנו חלה, האדם זוכר את ה' שברא את כל כוחות היצירה שלו, ונזהר שלא להשתמש בהם לרעה. על ידי המצווה לתת את החלה לכהן, הלחם ותהליך הכנתו נעשים מקושרים לקדושה, והאוכלים ממנו יכולים לרומם ולכוון את כוחות היצירה שלהם לטובה ולברכה. זהו שאמרו חכמים: "כל המקיים מצות חלה כאילו ביטל עבודה זרה, וכל המבטל מצוות חלה כאילו קיים עבודה זרה" (ויקרא רבה טו, ו). המשמעות הרחבה של המושג עבודה זרה היא כלל המעשים הרעים שאדם עושה בעבור אלילי כספו, תאוותו וגאוותו. ומכיוון שהאדם מחבר את המעשה היצירתי המשוכלל ביותר שלו לה', מתפשטת ברכה בכל מעשה ידיו ובביתו, שנאמר: "וראשית עריסותיכם תיתנו לכהן – להניח ברכה אל ביתך" (יחזקאל מד, ל).

האדם – חלתו של עולם

עוד אמרו חכמים, שהאדם עצמו הוא "חלתו של עולם": הקב"ה ברא את האדמה וכל החומרים שבה, לש אותה במי הגשמים, מהעיסה שנוצרה ברא את כל הצומח והחי, ומתוך העיסה הפריש חלה – וברא ממנה את האדם בצלמו, כדי שינהיג את העולם לטובה. וכאשר אדם הראשון חטא, טימא את עצמו ואת העולם כולו. כדי לתקן את חטאו נצטוו ישראל להפריש חלה לכהן, כדי שיזכרו את ייעודם לתקן את העולם. מצווה זו שייכת יותר לאישה, כי בכוחה לכוון יותר את הכוחות שבאדם ולתקן בכך את החטא (עיין בראשית רבה יד, א; יז, זח).

בארץ ובחו"ל

מצוות חלה, כמו תרומות ומעשרות, תלויה בארץ (במדבר טו, יח). משמעות הדבר, שארץ ישראל מיוחדת בכך שניתן לגלות בה את הקדושה שבחיים הטבעיים. אומנם יש שוני בין המצוות התלויות בארץ, שמצוות תרומות ומעשרות מחייבת את כל הפירות שגדלו בארץ – גם אם יוציאו אותם לחוץ לארץ; ואילו מצוות חלה תלויה בלישת הבצק – שאם לשו את הבצק בארץ, גם אם הקמח הובא מחוץ לארץ, חייבים להפריש ממנו חלה, ואם לשו את הבצק בחוץ לארץ, גם אם הקמח הובא מארץ ישראל פטורים ממצוות חלה (ירושלמי חלה ב, א).

בתוך כך למדנו שיש ערך מיוחד ליצירות שישראל יוצרים בארץ ישראל, גם כאשר החומרים הובאו מחוץ לארץ, ועל כן צריך לקדשן על ידי תרומת חלה.

תנאי נוסף במצווה, שיהיו רוב ישראל גרים בארץ (כתובות כה, א). כפי הנראה היכולת לגלות את הקדושה ביצירה האנושית המורכבת, שמתבטאת בלחם, תלויה בכלל ישראל, שכלולים בו כל האידיאלים השונים שבעולם, ומתוך כך יכול כל יחיד לגלות את הקדושה שביצירתו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במצוות חלה.

בעקבות גלות ישראל בימי חורבן בית המקדש הראשון, כבר לא היו רוב ישראל בארץ, והמצווה בטלה. גם בימי הקמת בית המקדש השני לא חזרה המצווה למקומה, הואיל ורוב ישראל נותרו בגלות. אולם אנשי כנסת הגדולה, ובראשם עזרא הסופר, תיקנו שגם בעת שרוב ישראל אינו בארצו יהיו חייבים להפריש חלה מדברי חכמים. עוד הוסיפו ותיקנו שגם היהודים שיושבים בחוץ לארץ יהיו חייבים להפריש חלה, כדי שלא תישכח מהם המצווה. ומדוע תיקנו זאת בחלה ולא בתרומות ומעשרות? משום שמצוות חלה דומה במידה מסוימת למצוות שתלויות באדם ולא בקרקע, שכן מתחייבים בה בעת שאדם לש את הבצק (תוספות קידושין לו, ב).

כמדומה שניתן ללמוד מתקנה זו רעיון עמוק – בזכות התקופה הגדולה מימות יהושע בן נון ועד חורבן בית המקדש הראשון, שבה קיימו ישראל את מצוות חלה בארץ ישראל, יכלו חכמים להמשיך את חובת המצווה וגילוי הקדושה לעיסה שעושים ישראל בחוץ לארץ, ובתוך כך לקשר את כל הפעולות היצירתיות שיהודים עושים בחוץ לארץ לחזון גילוי הקדושה שמתפשט מהארץ לכל העולם.

המצווה כיום

בעקבות חורבן בית המקדש השני והתדלדלות היישוב היהודי בארץ בטלה היכולת להיטהר על ידי מי אפר פרה אדומה, וממילא כל הכוהנים נחשבים טמאים, ואסור להם לאכול תרומה וחלה. אף על פי כן חובת הפרשת חלה נותרה בתוקפה, והחלה נשרפת או מוטמנת בשקית בפח כדי שלא ייכשלו באכילתה. וכל זמן שלא הופרשה חלה, הלחם או העוגות אסורים באכילה. אלא שהואיל וממילא החלה הולכת לאיבוד, אין צורך להפריש לחלה אחד חלקי עשרים וארבע מהבצק, אלא די להפריש כלשהו.

משמעות המצווה בימינו

למרות שהמצווה כיום מדברי חכמים והכוהנים אינם רשאים לאכול את החלה, על ידי המצווה להפריש חלה אנו זוכרים את הייעוד המקורי, הלחם שלנו נעשה מקושר לערכי הקודש וברכה נמשכת לביתנו. כאשר רוב ישראל יחיו בארץ, נזכה שתחזור המצווה להתקיים בארץ מהתורה, והברכה תרבה. וכאשר נזכה לבניין המקדש ולחזרת סדרי הטהרה לישראל, יוכלו הכוהנים לגלות בחייהם את הקדושה, והברכה תתעצם בישראל עד שתתפשט לכל העולם ויתברכו בנו כל משפחות האדמה, והרמז לזה מכך שתיקנו חכמים להפריש חלה גם בחוץ לארץ.

הרי שמצוות חלה מבטאת את הקדושה שביצירה האנושית שנעשית בתוך הבית, וממילא יש ממנה הכוונה וברכה לחיי המשפחה בכל התחומים, ובכללם בריאות, פרנסה, שלום בית, ילדים וחינוכם.

באחד הגיליונות הבאים נבאר את פרטי הלכות המצווה.

יהיה מאמר זה לעילוי נשמתו של הרב רזיאל שבח הי"ד, שקדושת התורה, העם, הארץ והמשפחה, שבאים לידי ביטוי במצווה זו, היו עיקר חייו ואהבתו.

.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לחתום על כרטיס אדי החדש

לחתימה – לחץ כאן

עיקרי הסוגיה המורכבת של השתלת איברים • השאלה המרכזית: קביעת רגע המוות – האם מוות מוחי נחשב למוות, אף שהלב פועם • הרבנות הראשית הכריעה להתיר השתלות, אך בצדק התנתה זאת בנוכחות רופא ירא שמיים • הממסד הרפואי שתקף במשך שנים את הרבנות, התנגד להתערבות רבנים ומנע השתלות רבות • בעקבות יוזמת ח"כ שנלר והתרככות בממסד הרפואי, הוסכם שרבנים יאשרו את ההשתלות • רק עכשיו הוכשרו מספיק רבנים להכריע בתחום, ונוסף לכרטיס נוסח בהתאם לדרישת הרבנות • עתה מצווה לחתום על הכרטיס

האם מותר להשתיל איבר ממת בגוף חי

ניגש אליי רופא בכיר ואמר בגילוי לב, שהוא עצמו לא היה סומך על הרופאים בשאלה זו. ראשית, מפני שקשה להגדיר באופן מוחלט מהו מוות מוחי. שנית, כפי שהוא מכיר את המערכת הרפואית, יהיו רופאים שיחתמו על מוות מוחי לפני הזמן

כעיקרון אסור ליטול איבר מגופו של מת מפני שלושה איסורים:
א) אסור ליהנות מגוף המת.
ב) אסור לבזות את המת.
ג) מצווה לקבור את המת, וכל הנוטל ממנו איבר, מאבד את מצוות הקבורה באותו איבר.

לפיכך, יש מי שסובר שאסור להשתיל איבר ממת כדי להציל אדם חי, מפני שהמת פטור מהמצוות, ואין מוטל עליו לוותר על איבר מגופו כדי להציל אדם חי (בניין ציון). אולם דעת רוב הפוסקים, שלצורך הצלת נפשות מותר ליטול איבר מהמת, מפני שפיקוח נפש דוחה את המצוות של כבוד המת וקבורתו (נודע ביהודה, חת"ם סופר ועוד רבים). למעשה, מכיוון שהדבר נוגע להצלת נפשות, כתב הרב גורן זצ"ל שמצווה לנהוג כדעת רוב הפוסקים.

השאלה על מוות מוחי

ישנם חולים שחייהם תלויים בשאלה האם יימצאו בעבורם איברים להשתלה. כיום ניתן לקבל לב וכבד להשתלה מאנשים שנפצעו קשה, שמוחם כולל גזע המוח מת, אבל ליבם עדיין פועם בעזרת מכונת הנשמה. אם הלב היה מפסיק לפעום, הדם והחמצן היו מפסיקים לזרום לאיברים, והם היו מתנוונים ונהרסים, ולא ניתן היה להשתילם; אבל כיוון שמערכת הדם ממשיכה לתפקד, הם נשארים בחיוניותם וראויים להשתלה.

השאלה ההלכתית העקרונית היא מה דינו של אדם שמת מוות מוחי אך ליבו עדיין פועם: אם הוא נחשב חי, הרי שנטילת איבריו היא רצח; ואם הוא נחשב מת, הרי שמצווה על בני משפחתו לתרום את איבריו כדי להציל חיים.

מחלוקת הפוסקים

כעיקרון, מוסכם שהמוות נקבע לפי הנשימה (יומא פה, א; רמב"ם שבת ב, יט; שו"ע או"ח שכט, ד). ומכיוון שהנשימה תלויה במוח, לדעת כמה מגדולי הפוסקים, אדם שמוחו נהרס לחלוטין – כולל גזע המוח שאחראי על הנשימה – ואינו יכול עוד לחזור ולתפקד ולהפעיל את הנשימה באופן עצמאי, נחשב כמת, ומותר ליטול ממנו איברים להשתלה (הרב גורן, הרב ישראלי, וכן העידו בשם הרב פיינשטיין).

לעומתם סוברים כמה מגדולי הפוסקים שכל זמן שהלב פועם האדם נחשב עדיין חי, והנוטל ממנו איברים להשתלה נחשב כרוצח אותו (הרב ולדנברג, הרב ואזנר, הרב אלישיב).

גם הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל אסר, ואף שדעתו הייתה שבאופן עקרוני המוח קובע את המוות, מכל מקום חשש שמא כלי המדידה של הרופאים אינם מדויקים דיים, וייתכן שעל סמך בדיקותיהם יגיעו למסקנה שהמוח מת לחלוטין – בעוד האמת שחלקו עדיין נותר חי.

הכרעת רבותינו

בעת כהונת הרב הגאון אברהם שפירא זצ"ל והרב הגאון מרדכי אליהו זצ"ל כרבנים ראשיים, עלתה בפניהם שאלה זו. יחד עם עמיתם הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל ושאר חברי מועצת הרבנות, נכנסו לעובי הקורה, ובשנת תשמ"ז הכריעו כי המוות נקבע לפי המוח, וממילא מותר ליטול איברים להשתלה ממי שמת מוות מוחי.

אחד המקורות לכך במשנה (אהלות א, ו), לפיה אדם שראשו נכרת נחשב מת, למרות שגופו מפרכס; והתברר שאם יכרתו ראש של בהמה ויחברו אותה למכשירי החייאה, ליבה ימשיך לפעום. מכאן שפעימת הלב לאחר שהמוח מת אינה סימן חיים, אלא כמוה כפרכוס של מת שראשו נכרת.

כדי למנוע כל ספק נקבעו תנאי בקרה קפדניים, שעל ידם אפשר יהיה לוודא בבירור שאכן המוח מת, כולל גזע המוח. כמו כן התנו הרבנים את הסכמתם בכך שאחד משני הרופאים שיקבעו את מות המוח יהיה רופא ירא שמים שנאמן עליהם.

הזהירות בווידוא מות המוח

יש לציין, שעמדת רבותינו לחייב שיתוף רופא ירא שמים בצוות קביעת המוות, לא נבעה מהתעקשות או רצון להתערב בעבודת הרופאים. הדרישה באה מתוך חשש מבוסס, שישנם רופאים שסוברים כי מותר ליטול איברים גם ממי שמוגדר כצמח או גוסס, למרות שמוחו עדיין לא מת באופן מוחלט, וזאת משום שממילא אין יותר סיכוי שיחזור לחיים. אף שעמדה זו נובעת מכוונות טובות, על פי ההלכה היא רצח.

בנוסף לכך, המושג 'מוות מוחי' אינו מוגדר, מפני שמדובר בתהליך הדרגתי של התנוונות שקשה לקבוע בו רגע מסוים שלפניו המוח נחשב חי ואחריו מת, אלא ככל שעובר הזמן התפקוד של תאי גזע המוח הולך ופוחת. היה צורך לקבוע את השלב שבו המוח מפסיק לתפקד באופן מוחלט, באופן שאין עוד שום אפשרות שיפעיל את מערכת הנשימה, אף שעדיין מתרחשת פעילות כל שהיא בתוך תאים מסוימים שבו. וכיוון שהשאלה מורכבת, היה צורך בקביעת מערכת בקרה קפדנית ואמינה.

הפנים המכוערות של הממסד הרפואי

אלא שאז התגלו פניו המכוערים של הממסד הרפואי. במשך שנים טענו אישים מן הממסד הרפואי כלפי הרבנים, שלא אכפת לרבנים מהצלת חיי אדם. בלי להכיר בחומרת העניין, ובקשיי ההכרעה סביב פעולה שהיא ספק רצח ספק הצלת חיים, הטיחו ברבנים שהם מפחדים להכריע הלכה ובינתיים אנשים זקוקים להשתלות מתים. והנה לאחר שהרבנות הכריעה להקל, התברר לפתע שיש ערך יותר חשוב מחיי אדם, והוא כבודו של הממסד הרפואי. אמנם עניין ההשתלות חשוב, אבל לא עד כדי כך שאחד מהרופאים שקובעים את רגע המוות יקבע על ידי הרבנות. ימותו כל הצריכים השתלות, ובלבד שהרבנות לא תהיה שותפה בקביעת רגע המוות. וכך אכן קרה: עשרות אנשים מתו בעקבות התעקשות הממסד הרפואי.

עדות של רופא בכיר

לאחר שלימדתי סוגיה זו בשיעור, ניגש אליי רופא בכיר ואמר בגילוי לב, שהוא עצמו לא היה סומך על הרופאים בשאלה זו. ראשית, מפני שקשה להגדיר באופן מוחלט מהו מוות מוחי. שנית, כפי שהוא מכיר לצערו את המערכת הרפואית, יהיו רופאים שיהיו מוכנים לחתום על מוות מוחי לפני הזמן. רק לאחר שסיפרתי לו שהרבנות דרשה שנציג מטעמה יהיה שותף בקביעת רגע המוות – נחה דעתו.

יוזמת עתניאל שנלר

חבר הכנסת לשעבר עתניאל שנלר. צילום: לשכת לשכת חה"כ cc-by-sa-2.5
חבר הכנסת לשעבר עתניאל שנלר. צילום: לשכת לשכת חה"כ cc-by-sa-2.5

עשרים שנה לאחר מכן נכנס ח"כ עתניאל שנלר לעובי הקורה, ויזם והוביל את חקיקת חוק מוות מוחי נשימתי וחוק השתלת איברים. למרות התנגדותם של רופאים שונים, נקבעו בחוק מדדים רפואיים שתואמים את דרישת הרבנות. כמו כן נקבע שיהיו שותפים בקביעת רגע המוות שני רופאים בכירים שאינם שותפים בשום צורה להשתלת איברים. רופאים אלו לא יטפלו בחולה, ולא ייצגו אינטרס של חולה אחר שזקוק להשתלה. רופאים אלה יעברו השתלמות מיוחדת על ידי ועדה שתוקם לצורך הסמכתם. כמו כן נקבע שתוקם ועדת בקרה רפואית-הלכתית, שתבדוק את כל אישורי המוות המוחי אם נעשו כהלכה וכחוק. בפועל סיפר לי הרב פרופ' אברהם שטינברג, שלאחר בדיקת יותר ממאתיים מקרים התברר שלא היה מקרה של הפרה משמעותית של ההוראות, כך שבפועל לא קרה אפילו מקרה אחד של ניתוק חולה חי ממכשירי ההנשמה לצורך השתלה. ראוי להוקיר את עתניאל שנלר על כך.

המשך ההתעקשות

אולם עדיין דרישת הרבנות לא התמלאה, שכן הממסד הרפואי התעקש שלא לשתף רבנים מומחים בפיקוח על תהליך אישור רגע המוות. במשך הזמן הממסד הרפואי התרכך והואיל להסכים להוסיף בכרטיס התרומה 'אדי' סעיף שיאפשר לדתיים לציין כי התרומה מותנית בהסכמת "איש דת" המקובל על המשפחה. נדמה היה כי הוספת סעיף זה תפתור את הבעיה. אבל בפועל התברר שהיא לא נפתרה, מפני שיותר מתשעים ותשעה אחוזים מ"אנשי הדת" אינם מכירים את המכשירים שאמורים לבדוק את מצב המוח, וממילא אינם יכולים להתיר לנתק אדם ממכשירי ההחייאה, וכך אבדה האפשרות ליטול איברים להשתלה. רק כאשר מצאו דרך להגיע לאחד הרבנים שבקיאים בנושא, נמצאה הדרך להתיר השתלת איברים על פי פסק רבותינו.

על הכרטיס החדש מצווה לחתום

בתקופה האחרונה נמצא הפתרון הסביר. הרבנות הראשית בשיתוף המרכז הלאומי להשתלות הכשירה בתחום זה עשרות רבנים מכל רחבי הארץ, וכן הוכנס בכרטיס 'אדי' הנוסח שמתאים לדרישת הרבנות: "אני מבקש שמשפחתי תתייעץ עם רב שהוכשר והוסמך על ידי הרבנות הראשית ומשרד הבריאות בהיבטים ההלכתיים של תרומת האיברים".

על כרטיס עם סעיף זה מצווה לחתום. וכבר בכך שאדם חותם על כרטיס זה הרי הוא נחשב כמי שהשתתף בהצלת חיים, שכן אמרו חכמים: "חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (ברכות ו, א). יהי רצון שנזכה כולנו לחיים טובים וארוכים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מתי והיכן להדליק בזמננו

גם בימינו רצוי להדליק בצאת הכוכבים, ורצוי במיוחד להקדיש את הזמן שלאחר מכן ללימוד ולהתכנסות בענייני היום • מי שקשה לו לחזור מוקדם יכול להדליק כשישוב לביתו, ויברך רק אם יש מי שיראה את הנרות • במקרה שאחד מבני הזוג אינו בבית, ברוב המקרים עדיף להמתין לו • אפשר להקל ולהדליק באירועים ציבוריים, בפרט בנוכחות אנשים שאינם תורה ומצוות • למי שמתגורר בבניין עדיף להדליק בחלון, גם אם הוא בקומה גבוהה • הדלקה מחוץ לפתח בתא זכוכית – מהודרת, אך לא חובה

זמן הדלקת נרות חנוכה

בהתאספות ציבורית, הרוצה לסמוך על הסוברים שאפשר להדליק בברכה רשאי. וכן ראוי לנהוג לכתחילה כאשר יש שם אנשים שאינם מדקדקים במצוות. במקרה כזה עדיף לכבד חילוני בהדלקת הנרות, שעל ידי כך יהיה ניכר שהמצוות שייכות לכל ישראל, דתיים וחילונים כאחד

מצווה להדליק את הנרות בזמן שבו יתפרסם הנס ביותר. בעבר לא הייתה תאורת רחוב בלילה, ואנשים חזרו לביתם עם ערב. לפיכך אמרו חכמים שזמנה של הדלקת הנרות "משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק" (שבת כא, ב).

אף שכיום יש לנו תאורת חשמל, וזמן סיום העבודה וחזרת האנשים לביתם מאוחר יותר מצאת הכוכבים, לכתחילה יש להשתדל לסיים את העבודה מוקדם כדי להדליק נרות בזמן שקבעו חכמים – בצאת הכוכבים.

ומה טוב להקדים לחזור בימי החנוכה הביתה לפני חמש, ולאחר הדלקת הנרות להרבות בלימוד התורה וכינוסים משפחתיים שבהם יעסקו בזיכרון הנס ובייעודו של עם ישראל.

ערבית והדלקת נרות

הנוהגים להתפלל ערבית בצאת הכוכבים, יקדימו את תפילת ערבית להדלקת הנרות, ויזדרזו לחזור לביתם להדליק נרות.

אבל מי שרגיל להתפלל מעריב מאוחר יותר, עדיף שידליק נרות בצאת הכוכבים ויתפלל ערבית בשעה שהוא רגיל, וכך יוכל להדליק נרות בזמן המהודר ביותר, בצאת הכוכבים.

אומנם יקפיד שלא לאכול ארוחת ערב לפני כן. ואם יש חשש שבעקבות מסיבה לאחר הדלקת נרות ישכח להתפלל מעריב, עדיף שיתפלל בצאת הכוכבים וידליק נרות לאחר מעריב (פנה"ל זמנים יב, יג; יג, ד).

ביטול שיעור קבוע

במקום שמתקיים שיעור תורה קבוע אחר תפילת ערבית, ואם ילכו להדליק נרות אחר תפילת ערבית הלימוד יתבטל, עדיף שיקיימו את השיעור ואח"כ ידליקו נרות, שמצוות לימוד התורה עדיפה על הדלקת נרות בזמן המהודר (פנה"ל זמנים יב, יג; יג, 13).

החוזרים מאוחר מהעבודה

מי שקשה לו לחזור לביתו בצאת הכוכבים, רשאי להדליק נרות בברכה לאחר שיחזור מעבודתו, שגם בעבר לדעת רוב הפוסקים אפשר היה בדיעבד לקיים את המצווה כל הלילה, קל וחומר היום שרבים רגילים לחזור לביתם לאחר צאת הכוכבים.

אומנם על המאחר להשתדל להקדים עד כמה שאפשר את הדלקת הנרות, ולכל המאוחר ידליק עד תשע, כי עד אז גם המאחרים רגילים לחזור לביתם מעבודתם. רק בשעת הדחק אפשר להדליק כל הלילה, ולברך אפשר רק בתנאי שיהיה לפחות עוד אדם אחד בבית או ברחוב שיראה את הנרות (שם יג, ח, 12).

המאחר צריך להקפיד שלא לאכול אכילת קבע עד שידליק נרות (שם יב, יג).

המתנה לבן הזוג

במשפחות רבות מתעוררת שאלה: כיצד ראוי לנהוג כאשר אחד מבני הזוג אינו יכול לחזור מהעבודה בצאת הכוכבים – האם עדיף שבן זוגו ידליק נרות בצאת הכוכבים, או שעדיף שימתין לו עד שיחזור?

לכאורה על פי שורת ההלכה, עדיף שבן הזוג שנמצא בבית ידליק נרות בצאת הכוכבים, ויפטור בזה את בן זוגו. אולם בפועל, ברוב המקרים עדיף להמתין עד לחזרת בן הזוג. שכן אם בן הזוג המאחר לא ישמע את ברכות הנרות במקום אחר יש להמתין לו. וכן כאשר יש חשש שהוא ייפגע מכך שמקיימים את המצווה בלעדיו, או שהקשר שלו למצווה ייפגע, יש להמתין עד שיחזור.

אם ירצו, יוכלו לסכם שבן הזוג שנמצא בבית ידליק נרות בזמן בברכה, וכשהמאחר יחזור, ידליק גם הוא נרות בברכה (שם יב, ד, 2).

המתנה לבנים ולבנות

למנהג ספרדים, לפיו רק אחד מבני המשפחה מדליק נרות עבור כל בני הבית, על פי אותם השיקולים לעיל לפיהם ממתינים לבן הזוג – ממתינים גם לכל אחד מבני המשפחה.

אומנם אם המאחר יגיע לאחר תשע בערב, עדיף שלא להמתין לו ולהדליק לפני כן, והמאחר יקפיד להשתתף בהדלקת נרות ולשמוע את הברכות במקום שבו הוא נמצא. ואם אינו יכול, ואין מדובר באירוע חד פעמי, מוטב שינהג כמנהג אשכנז ויכוון שלא לצאת בהדלקת המשפחה, וכשיגיע לבית ידליק נרות בעצמו בברכה.

לפי מנהג אשכנז, אין ממתינים לבן או לבת המאחרים, וכאשר הם יגיעו ידליקו נרות לעצמם בברכה.

האם ילדים מדליקים (לספרדים)

מנהג ספרדים שרק גדול הבית מדליק נרות חנוכה, ואם הילדים משתוקקים להדליק גם הם חנוכיה, מותר להם להדליק נרות בלא ברכה. ומי שילדיו מאוד רוצים לברך, או שהוא מאוד רוצה שגם הם יברכו, יכול לסמוך על מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל שהתיר לילדים עד גיל בר מצווה להדליק נרות בברכה.

לדעת הרב שלום משאש זצ"ל, גם בנים שעברו גיל בר מצווה רשאים לכוון שלא לצאת בהדלקת אביהם, ולהדליק בברכה (ילקוט שמש או"ח קצב). בשעת הצורך הרוצה לסמוך עליו רשאי.

הדלקה במסיבות ואירועים ציבוריים

רבים נוהגים להדר בפרסום הנס ולהדליק חנוכייה בכל מקום שמתאספים בו אנשים, כגון בחתונה, בר מצווה, בת מצווה, וכן כאשר מתאספים למסיבת חנוכה או לשמיעת הרצאה.

אולם יש אומרים שאין לברך על הדלקת נרות במסיבות אלו, מפני שרק בבית הכנסת נהגו להדליק נרות בברכה (רש"ז אוירבך והרב אלישיב).

מנגד, יש סוברים שמותר להדליק נרות בברכה בכל מקום של התאספות ציבורית, מפני שטעם המנהג להדליק בבית הכנסת הוא כדי לפרסם את הנס, ועל כן יש להדליק נרות בברכה בכל מקום שיש בו התאספות ציבורית (הרב ישראלי; יביע אומר ח"ז נז, ו). ואם אפשר, טוב שיתפללו שם מעריב, ואז אותו מקום ייחשב במידה מסוימת כבית כנסת, וממילא יוכלו להדליק בו בברכה כמנהג (הרב אליהו).

למעשה, הרוצה לסמוך על הסוברים שאפשר להדליק בברכה רשאי. וכן ראוי לנהוג לכתחילה כאשר יש שם אנשים שאינם מדקדקים במצוות. במקרה כזה עדיף לכבד חילוני בהדלקת הנרות, שעל ידי כך יהיה ניכר שהמצוות שייכות לכל ישראל, דתיים וחילונים כאחד (פנה"ל יב, טו, 18).

מקום ההדלקה בקומה גבוהה

לכתחילה קבעו חכמים להדליק נרות סמוך לפתח הפתוח לרחוב, כדי לפרסם את הנס לעוברים ושבים ברחוב. אלא שישנה מחלוקת היכן הוא מקום הפתח למי שגר בבניין קומות. יש אומרים שבפתח הבניין, אולם אין לנהוג כמותם, מכיוון שיש סוברים שאין יוצאים בזה ידי חובה, שכן המצווה להדליק בסמוך לבית הפרטי.

לפיכך עדיף להדליק נרות בחלון הפונה לרשות הרבים. ואף שיש סוברים שעדיף להדליק בצד שמאל של הפתח הפונה לחדר המדרגות, עדיף להדליק על החלון, כי העיקר הוא פרסום הנס. ואפילו למי שגר בקומה רביעית ומעלה עדיף להדליק שם. אומנם אמרו חכמים שהמדליק במקום גבוה מעל עשרים אמה (9.12 מטר) אינו יוצא ידי חובה, אולם הם דיברו על מי שמדליק את הנרות על עמוד באמצע חצרו. אבל מי שמדליק את הנרות על החלון שבתוך ביתו, כמטר וחצי מרצפת ביתו, בוודאי שיוצא ידי חובתו. ומכיוון שאנשים רגילים להסתכל לחלונות הבתים, על ידי שידליק בחלונו יתפרסם הנס יותר (שם יג, ג).

לנוהגים כמנהג אשכנז, שגם הילדים מדליקים נרות, עדיף שראש המשפחה ידליק על אדן החלון, ואחד הילדים סמוך לפתח הדירה.

מקום ההדלקה בבית פרטי

אמרו חכמים שמקום הדלקת נרות המומלץ הוא סמוך לפתח הבית מבחוץ בצד שמאל של הפתח, שתהיה המזוזה מימין והנרות משמאל, והעובר בפתח יהיה מוקף במצוות (שבת כא, ב). משמע שבעבר לא היה חשש שהרוח תכבה את נרות החנוכה שהדליקו בפתח הבתים, כי הבתים היו בנויים בצפיפות רבה, ולא נשבו רוחות חזקות בין הבתים. אולם כיום, אם ידליקו נרות מחוץ לפתח הבית, הרוח תכבה אותם. הדרך היחידה להדר ולהדליק כפי הדרכת חכמים היא להדליקם בתוך תא זכוכית.

אלא שלא מצינו שחכמים חייבו לקנות תא זכוכית, ולכן הרוצה – רשאי להדליק את הנרות בתוך הבית. ואם ידליק את נרותיו בחלון הפונה לרשות הרבים, יהדר בפרסום הנס כמו המדליק בפתח הבית, אלא שלא יזכה בהידור של הקפת הנכנס לבית במצוות.

בפתח הבית או בחלון

כאשר יש לאדם תא זכוכית והוא יכול להדליק בפתח ביתו מבחוץ, אלא שמקום הפתח אינו נראה מהרחוב, ולעומת זאת אם ידליק על אדן החלון העוברים ושבים יראו אותו – נחלקו הפוסקים היכן עדיף שידליק. ונראה למעשה שיותר מהודר להדליק בחלון, אולם גם למדליק בפתח יש מעלה. כאשר כמה מבני המשפחה מדליקים, כמנהג אשכנז, ידליק אחד בפתח הבית והשני על אדן החלון (פנה"ל יג, ב).

הנרות

כל הנרות כשרים לנרות חנוכה, ובלבד שיוכלו לדלוק לפחות חצי שעה. ואם אנשים רבים רואים מהרחוב את הנרות, עדיף להניח נרות שידלקו שעות רבות, כדי להרבות בפרסום הנס.

הנרות שמדליקים בערב שבת צריכים לדלוק לפחות כשעה ורבע, שהואיל ומדליקים אותם לפני כניסת השבת, צריך שימשיכו לדלוק חצי שעה אחר צאת הכוכבים.

לכתחילה יש לבחור נר שאורו יפה ביותר, כדי לפרסם את הנס. לכן רבים בוחרים להדליק נר שעווה או פראפין שאורם יפה במיוחד. יש אומרים שעדיף להדליק בשמן זית, שאורו יפה והוא מזכיר את נס החנוכה שנעשה בשמן זית (שם יב, 6).

נורות חשמל

לדעת רוב הפוסקים אין יוצאים ידי חובה בנורות חשמל, כי אינן נחשבות כנר. ואמנם לעניין נר שבת, לדעת הרבה פוסקים אפשר לצאת בנורות חשמל; אולם בנרות שבת עיקר המגמה להוסיף אור, ואילו בנרות חנוכה הכוונה להזכיר את הנס שאירע במנורת המקדש, לכן צריך שהנרות יהיו כדוגמת הנרות שבמנורת המקדש (שם יב, ח).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לא מתפטרים, נושאים בעול

האם שרים שומרי מצוות צריכים להתפטר במקרה של חילול שבת באחריות הממשלה • מצוות התוכחה מחייבת לגלות מחאה, אך די בהבעת העמדה מבלי להגיע לעימות • אסור לנהל שותפות עם מחלל שבת ואסור ליהנות מחילול שבת • לאור זאת, העמדה החרדית היא לפרוש מהממשלה ולא לשאת באחריות לחילול השבת • כבר בדיון על הפרדת הקהילות באירופה, רוב גדולי ישראל התנגדו לפרישה ולהתנתקות מהציבור • יש להמשיך להשתתף בהנהגת המדינה, ולהגביר את השיתוף עם הציבור המסורתי כדי לשמור על צביון השבת הציבורית

באחרונה חזרה והתעוררה שאלה כבדה ורצינית: כיצד צריכים שרים דתיים ששותפים בקואליציה להתייחס לחילול שבת שמתבצע על ידי זרוע ממשלתית, כדוגמת רכבת ישראל. האם הם נושאים באחריות לכך ועליהם להתפטר כפי שנהג השבוע השר ליצמן, או שעליהם להשתדל לצמצם אץ חילול השבת אבל אינם צריכים להתפטר?

ההיגיון שבעמדה החרדית

העמדה הרווחת אצל רוב גדולי ישראל היא שהואיל ואנחנו עם אחד, אסור לנו להיפרד. ואם בחוץ לארץ רבים מגדולי ישראל הורו שלא להפריד קהילות, וכפי שכתב הנצי"ב שפירוד זה "קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה", על אחת כמה וכמה במדינת העם היהודי שבארץ ישראל

האחריות של כל שר למכלול פעילותה של הממשלה הופכת אותו לשותף בכל פעילות שמתבצעת בשם הממשלה. ואזי כאשר חברה ממשלתית כרכבת ישראל מחללת שבת, נעשים כל חברי הממשלה שותפים בעבירה, וכל שר שומר מצוות צריך להתפטר. זו הסיבה שבמשך שנים רבות נציגי המפלגות החרדיות שהיו שותפים בקואליציה נמנעו מלהתמנות לשרים. כי חברי הכנסת שתומכים בקואליציה עושים זאת על פי שקלול הרווח וההפסד שבתמיכה זו, אולם החוק המחייב את השרים להיות שותפים באחריות לכל החלטותיה ומעשיה של הממשלה לא חל עליהם. מתוך הבנת הערך והתועלת שבניהול משרד ממשלתי, הסכימו להתמנות לסגני שרים שמנהלים בפועל משרד ממשלתי, אולם אינם שותפים באחריות המשותפת לשרים מפני שאין להם זכות הצבעה בממשלה. רק בעקבות החלטת בג"ץ הוכרח ליצמן להתמנות כשר, ועכשיו כאשר בשם הממשלה מחללים שבת בפרהסיה, הוא נאלץ להתפטר.

זו העמדה החרדית במיטבה, והיא ראויה להערכה, במיוחד כאשר שר מצליח כיעקב ליצמן מוכן לוותר על מעמדו בגלל העיקרון המקודש.

אומנם העמדה הרווחת בבית מדרשנו שונה. לפני שנברר אותה נסכם בקצרה כמה סוגיות הלכתיות שקשורות לעניין.

חובת המחאה ואיסור ההשתתפות בעבירה

מכלל מצוות ואהבת לרעך כמוך והערבות ההדדית, נגזרת גם מצוות התוכחה לאחינו בני ישראל שעוברים עבירה כדי שלא ייפלו בחטאם. שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא… ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז-יח).

כאשר יש סיכוי שההוכחה תשפיע – מי שנמנע מלהוכיח נחשב כשותף בחטא (שבת נד, ב). אומנם גם כאשר אין סיכוי שההוכחה תשפיע, חובה על האדם להוכיח, כדי להביע מחאה נגד האיסור. ודי בכך שעמדתו השוללת את החטא תהיה ידועה. ואם עמדתו אינה ידועה, די בהבעת מחאה אחת בלא להגיע על ידה לשום עימות, שכן אמרו חכמים (יבמות סה, ב): "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (רמ"א או"ח תרח, ב; מ"ב ט).

מצוות התוכחה אינה קיימת כלפי מחללי שבת בפרהסיה, בזדון והתרסה, הואיל והוציאו עצמם מהאחווה הישראלית (באו"ה תרח, ב, "אבל"). אומנם כאשר אפשר, מכיוון שבפועל הם יהודים, מצווה לקרבם לתשובה. אבל לא בסגנון של תוכחה, הואיל ואינם מקבלים את העקרונות הבסיסיים של תורת ישראל, וגם על כגון זה אמרו חכמים שמצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע.

שותפות בעסק מחלל שבת

כאשר אדם שותף במפעל או חנות עם גוי, חובה עליו להשביתם בשבת, ואף אם הגוי ירצה לעבוד מעצמו היהודי חייב למונעו מכך, שאסרו חכמים על יהודי ליהנות ממלאכה שיעשה הגוי בעבורו בשבת. אומנם מותר ליהודי ולגוי לבצע בעת קניית המפעל או החנות הסכם, לפיו הם יהיו שייכים בכל השבתות לגוי, ובכל ימי ראשון ליהודי, ובשאר הימים יהיו שותפים, ומפני החשד יפרסם הסכם זה ברבים (שו"ע או"ח רמה, א ג).

כאשר השותף שמפעיל את המפעל או החנות בשבת הוא יהודי שמחלל שבת, האיסור חמור בהרבה, הואיל והיהודי נעשה שותף באיסור חילול השבת. לכן אין שום היתר למכור לו את החנות או המפעל לשבתות.

איסור הנאה מחילול שבת

כדי לבצר את כבוד השבת ולמנוע מישראל להיות שותפים בעקיפין בחילול שבת, תיקנו חכמים איסור שלא ליהנות ביום השבת ממלאכה שנעשתה בשבת ואפילו אם נעשתה בשגגה. אם נעשתה במזיד, אסור לכל מי שהדבר נעשה בעבורו ליהנות ממנה לעולם. ואם המלאכה נעשתה עבור הציבור, אסור לכלל הציבור ליהנות ממנה לעולם (שו"ע שיח, א; פנה"ל שבת כו, ז).

לכאורה לפי זה, אם פועלים יהודים תיקנו את מסילת הרכבת בשבת, אסור לנסוע על הפסים הללו לעולם. אולם במקרה זה, כאשר נציגי הציבור הדתי ביקשו והתחננו והפצירו ואיימו שלא יעבדו בשבת, ועל אפם וחמתם עבדו בשבת, אין הציבור הדתי אשם בזה שעבדו שם בניגוד לרצונו, ומותר לו לנסוע על המסילות הללו לאחר השבת. על אחת כמה וכמה שנציגי הרכבת טוענים שלא עשו זאת באיסור, הואיל ויש בדבר צד של פיקוח נפש.

חוק השבת במדינת ישראל

ככלל יום השבת נקבע בחוק כיום שבתון במדינת ישראל, שבו העובדים שובתים ממלאכתם. עם זאת נקבע בחוק (משנת תשי"א), שמשרד העבודה יעניק היתרי עבודה בשבת כדי למנוע פגיעה בביטחון המדינה או בכלכלתה או בצרכים חיוניים לציבור.

כלומר גם לשם צרכים שאינם פיקוח נפש, שעל פי ההלכה אסורים בשבת, משרד העבודה מעניק היתרי עבודה. ההיתרים ניתנים במסגרת הנוהג המקובל (סטטוס קוו), כמו למשל הפעלת התחבורה ציבורית בחיפה כפי שפעלה עוד לפני קום המדינה. כמו כן מוענקים היתרי עבודה בעקבות לחצים ציבוריים שונים, כאשר בתחומים שקרובים יותר לציבור הדתי לא נותנים היתרים, ובתחומים שרחוקים יחסית מהציבור הדתי ונחוצים יותר לציבור החילוני ניתנים יותר היתרים, כמו למשל רשות השידור שפועלת בשבת על סמך לחצים ציבוריים שבאו לידי ביטוי בהחלטת בית המשפט החילוני.

קהילות נפרדות או מאוחדות

עמדת הציבור החרדי ביחס לממשלה מבוססת על עמדת הרבנים שיזמו ותמכו בהפרדת הקהילות באירופה, כדי ששומרי המצוות לא יהיו שותפים עם עוברי עבירה. אולם רבים מגדולי ישראל סברו שאסור להפריד את הקהילות, משום שישנו הבדל עקרוני בין אנשים פרטיים שבוחרים עם מי ליצור שותפות, שחובה עליהם להימנע משותפות עם יהודים שיחללו שבת או יעברו עבירות אחרות במסגרת השותפות, לבין מסגרות ציבוריות שהיחידים כלולים בהם בעל כורחם. שתי סיבות לכך:
א) מפני שעובדת חייהם יחד במקום אחד מחייבת אותם לשתף פעולה בכל העניינים המשותפים, כמו סלילת כבישים, הקמת מערכת מים, ביוב, חשמל, מערכת רפואה ומשטרה וכדומה.
ב) מפני עובדת היותנו בני עם אחד, שגם אם ברמה הפרטית הערבות בינינו הופרה ביחס למצוות רבות וחשובות, הערבות הכללית לעולם קיימת. כמו בני משפחה שלעולם נשארים בני משפחה, ואחת הדוגמאות לכך היא שלעולם יהיו חייבים לשבת שבעה זה על זה.

את הסיבה הראשונה אומנם אפשר לבטל אם עוברים לגור באי בודד, ואפשר להקלישה על ידי יצירת קהילה נפרדת. ועדיין ההפרדה חלקית, לעניינים מסוימים, שכן כל העניינים הכוללים את כל הציבור, כתחבורה, מים וביוב, יישארו בידי רוב הציבור. לכל היותר תוכל הקהילה הנפרדת לומר: אנחנו מתערבים רק בתחומים שבהם יש לנו קהילה נפרדת, ובמה שאיננו נפרדים איננו מתערבים, ויעשה הציבור מה שיעשה בלא שום שותפות ואחריות שלנו. זו העמדה החרדית.

לעומת זאת העמדה הרווחת אצל רוב גדולי ישראל היא שהואיל ואנחנו עם אחד, אסור לנו להיפרד, וממילא שתי הסיבות מחייבות אותנו להיות שותפים בנשיאה בעול כל ענייני הציבור.

ואם בחוץ לארץ רבים מגדולי ישראל הורו שלא להפריד קהילות, וכפי שכתב הנצי"ב (משיב דבר א, מד) שפירוד זה "קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה", על אחת כמה וכמה במדינת העם היהודי שבארץ ישראל.

המחאה לפי התועלת

לכאורה ניתן להשיב: אכן מצד השותפות אסור להיפרד, בעל כורחנו אנחנו שותפים מעצם היותנו בני עם אחד ומעצם מקום מגורינו המשותפים, ולכן נשתתף בבחירות; אבל עדיין מצד מצוות המחאה חובה עלינו שלא להשתתף בממשלה.

אולם מצוות המחאה תלויה בתועלת, ולכן כאשר הדברים אינם נשמעים, מצווה שלא לאומרם (יבמות סה, ב). כי המצווה אינה לבצע את המחאה אלא היא נובעת ממצוות "ואהבת לרעך כמוך", ולכן העיקר הוא לדאוג לטובתם של בני עמנו. כיוצא בזה מצינו שקבעו חכמים שלא לצרף עם הארץ לזימון, מתוך מחאה כנגדו (ברכות מז, ב), אולם בימי הראשונים יצאה ההוראה לצרפם לזימון, מפני שאם ירחיקום – יתרחקו יותר (תוס', שו"ע או"ח קצט, ג). הרי שכל המחאה כדי להועיל, כדי שמתוך שלא יצרפום לזימון ישתדלו להתקשר יותר לתורה. אבל אם רואים שאין במחאה זו תועלת אלא נזק, עדיף לצרפם.

המדינות הנכונה לשמירת השבת

לאור זאת, המדיניות הנכונה היא להגביר את שיתוף הפעולה בין הדתיים למסורתיים, שהם הרוב המובהק של הציבור היהודי במדינת ישראל, ולשתפם באחריות על צביון השבת הציבורית במדינת ישראל, כדי ליצור את המסגרת המעניקה כבוד מירבי לקדושת השבת ושמירתה כהלכה.

הכלל הוא שככל שמדובר במסגרת יותר ציבורית וקל וחומר ממלכתית – כך צריך להקפיד יותר על שמירת השבת, וככל שמדובר יותר בחיי הפרט – כך צריך להתערב פחות, שכבר למדנו שמצווה שלא לומר דבר שאינו לא נשמע.

ראוי לציין שהעמדה החרדית התמתנה במשך השנים, ועתה אנחנו רואים שמתוך שותפות בענייני המדינה היא מביעה עמדה נחרצת ומחאה חריפה שמועילה לזירוז ותיקון, כמו שהתפטרותו של השר ליצמן הובילה לתיקוני חקיקה בכיוון הנכון. כלומר, במבט מעמיק יותר אנו מוצאים שההבדלים בין עמדות החרדים והדתיים מצטמצמים לטובה, כאשר החרדים לומדים מהדתיים אחווה ואחריות לכלל ישראל, והדתיים לומדים מהחרדים יותר אומץ ועמידה על עקרונות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד