ארכיון הקטגוריה: כללי

דבש וחלב תחת הכשר

הערה לקראת הבחירות: שלא נשכח, בלהט הוויכוחים האידיאולוגיים, את הערכים שכולנו שותפים להם – גם אם אנחנו חלוקים בנוגע לדרך הפוליטית להגשים אותם • חלב בעל כשרות רגילה – כשר הלכתית, אלא שבחלב מהדרין חוששים לכל השיטות בכל המחלוקות * גם אם מסומן על החלב שייצרו אותו בשבת, אין זה אומר שהחליבה הייתה באיסור, והחלב מותר מעיקר הדין * אף שהדבורים טמאות, הדבש שהן מייצרות כשר לאכילה * בנוגע למזון המלכות יש מחלוקת, ולצורך רפואי אפשר להקל ולצרוך אותו כמו את הדבש

לקראת הבחירות: ויכוחים ואחווה

אפשר להעניק כשרות למוצרי חלב שאולי מעורב בהם חלב שנחלב בחילול שבת. עם זאת, יש להעדיף חלב ממשקים שמקפידים בהם על שמירת שבת, הן מפני שהוא כשר בלא ספק, והן מפני שראוי לעודד את שמירת השבת ולא לסייע לחילול שבת

כבר לפני כעשרים שנה קיבלתי על עצמי שלא להביע דעה פומבית בנוגע לבחירת מפלגות ואישים, הן ביישוב, הן במועצה והן בבחירות הארציות. על הערכים כמובן שכתבתי, ואף עודדתי לבחור במפלגות שתומכות בערכי התורה, העם והארץ, אולם על הדרכים המפלגתיות להגשמת הערכים השונים החלטתי שלא לדבר ולכתוב. למרות שהעיסוק בכך חשוב מאוד, חשבתי שהואיל ולא כל האמת נמצאת במפלגה אחת, מוטב שכרב אמשוך ידי מעיסוק זה. לכן מטבע הדברים אינני עוסק בימים אלו בשאלות אקטואליות שבדרך כלל קשורות, במישרין או בעקיפין, לבחירות הקרבות.

אומנם חשוב להדגיש ערך כללי, שלעיתים נפגע בתקופת בחירות, כאשר מובלטות אי ההסכמות ומתחדדים ההבדלים והניגודים, ונפגעת האחווה הבסיסית שאמורה להיות בין כל ישראל, ובמיוחד בין שותפים לערכים. אומנם בבחירות צריך להכריע, ולכן טבעי שהוויכוח נוקב, אולם צריך לזכור עם זאת את הערכים המשותפים – ועל ידי כך למנוע את התפתחות הוויכוח לאיבה, שעלולה להשאיר צלקות בין חברים ובני משפחה בלא סיבה מוצדקת, שכן הצדדים השונים מתכוונים לטובה. ככלל אפשר לומר, שחובה להיאבק על כך שכל אדם יוכל לבטא את עמדתו במלוא האמת שבה, אולם אסור לנהל מאבק שתכליתו להשתיק את דעתו של הזולת.

מכיוון שדיברנו על הלשון, נעסוק בדבש וחלב שאמורים להיות תחת לשוננו, שבהם נשתבחה ארצנו, ארץ זבת חלב ודבש.

חלב כשר וחלב מהדרין

שאלה: מה ההבדלים בין חלב ומוצרי חלב שיש להם כשרות מהדרין ובין אלה שיש להם כשרות רגילה? האם צריך להשתדל לקנות מהדרין?

תשובה: בכמה סוגיות נחלקו הפוסקים, ובהן כשרות מהדרין חוששת לדעת המחמירים, ובכשרות הרגילה סומכים על דעת הפוסקים שהתירו. ראשית מפני שדעת רוב הפוסקים להקל, ושנית מפני שהמחלוקות הללו בדברי חכמים, והכלל הוא שבמחלוקת בדברי חכמים הלכה כדברי המקילים. נזכיר את עיקר המחלוקות בקצרה: א) כאשר החלב נחלב על ידי גויים וברור שלא עירבו בו חלב של בהמות טמאות – לדעת המחמירים עדיין גזירת איסור חלב גויים חלה עליו, והמתירים סוברים שהואיל וברור לנו שהחלב טהור, אין בו איסור. ב) לעיתים מעורבות בעדר פרות שעברו ניתוח שלדעת חלק מהפוסקים הטריף אותן, וממילא גם חלבן אסור. המתירים אינם חוששים לכך, הואיל ולדעת רוב הפוסקים ניתוחים אלו אינם מטריפים. ואף אם הם מטריפים, מהתורה אין בכך איסור, הואיל והחלב שלהם בטל ברוב, ובדרך כלל הפרות הטרפות בטלות בשישים, כך שאפילו מדברי חכמים אין איסור. ג) במוצרי חלב מוקשים לעיתים מערבים ג'לטין ששנוי במחלוקת, אולם מכיוון שהוא מועט עד שאין אפשרות להרגיש בטעמו, אלא שבכוחו להעמיד, המחלוקת בדברי חכמים. ד) בחלב מהדרין מקפידים שהחלב לא ייחלב תוך חילול שבת.

למעשה, אף שברור להלכה שהחלב הכשר הוא כשר, ומותר לאוכלו לכתחילה, יש הידור בהעדפת מוצרי מהדרין, כדי לצאת ידי כל הפוסקים בכל הסוגיות השנויות במחלוקת. נרחיב בביאור החליבה בשבת.

חליבה בשבת

חליבה אסורה בשבת מהתורה, משום שבחליבה מפרידים את החלב מגוף הפרה, ופעולה זו נקראת מפרק והיא תולדה של מלאכת דש. כשם שאסור להפריד את התבואה משיבוליה, כך אסור להפריד את החלב מגוף הפרה (שבת צה, א). אומנם כדי למנוע צער מהפרות, שאם לא יחלבו אותן יצטערו מאוד, מותר לבקש מגוי שיחלוב אותן. ואף שאסרו חכמים לבקש מגוי לעשות בעבורנו מלאכה בשבת – משום צער בעלי חיים ביטלו חכמים את דבריהם. החלב הזה מוקצה במשך כל אותה שבת, ולאחר השבת מותר לשתות אותו או למוכרו (שו"ע או"ח שה, כ). כיום משק החלב השתכלל, והחליבה נעשית על ידי מכונות שאיבה שמופעלות מערב שבת, ובשבת מקפידים שתהליך החליבה והפעלת המכונה יתבצע על ידי גוי, או על ידי יהודי בדרך גרמא שמותרת כדי למנוע צער מהפרות, ואחר השבת מותר ליהנות מהחלב הואיל ונחלב בהיתר (פניני הלכה שבת כ, ד).

אבל אם החלב נחלב על ידי ישראל בחילול שבת, החלב אסור מדברי חכמים על החולב ועל כל מי שהוא נחלב בעבורו, כדי שלא ייהנו מדבר שנעשה בחילול שבת. מכיוון שמדובר בחלב שמתכוונים לשווק לציבור הרחב, הרי שהוא אסור לכל הציבור. אולם בפועל, מכיוון שהחלב שנחלב בחילול שבת מעורב בחלב שנחלב בימים אחרים, לגבי כל חלב שמגיע אלינו לחנות יש ספק אם נחלב באיסור. ומכיוון שהאיסור ליהנות מדבר שנעשה בחילול שבת הוא מדברי חכמים, במצב של ספק אין איסור, וניתן להעניק כשרות לחלב ולמוצרי חלב שאולי מעורב בהם חלב שנחלב בחילול שבת. עם זאת, יש להעדיף חלב שנחלב ממשקים שמקפידים בהם על שמירת שבת, הן מפני שהוא כשר בלא ספק, והן מפני שראוי לעודד את שמירת השבת ולא לסייע לחילול שבת (פניני הלכה שבת כו, ז).

חלב שנחלב בשבת – מותר?

שאלה: יצרני החלב כותבים על החלב מתי נחלב. לפי זה, כאשר יש לחלב כשרות רגילה, חייבים לבדוק שלא נחלב בשבת? הרי לכאורה אם כתוב שנחלב בשבת ואין לו כשרות מהדרין – ברור שנחלב בחילול שבת?

תשובה: אין צורך לבדוק זאת, שכן גם אם ברור שנחלב בשבת, יש סיכוי סביר שגוי ביצע את החליבה, הואיל ורבים מהעובדים במשק החלב הם גויים, ואזי ספק אם נחלב בחילול שבת וממילא החלב מותר. הסיבה שלא נותנים למשקים אלה כשרות מהדרין היא שאינם יכולים להתחייב שלעולם לא יחלבו בחילול שבת. בפועל, כשרות מהדרין מוענקת בעיקר למשקים של רפתנים דתיים או מסורתיים שמתחייבים שלא לחלוב בשבת באיסור, וכדי לגבות זאת מתקינים מצלמות שמוכיחות שהכללים נשמרים.

כשרות דבש דבורים

הדבש כשר לאכילה, וכן מסופר על שמשון ועל יהונתן שאכלו דבש. אלא שיש לשאול: הרי הדבש נוצר על ידי הדבורים, והדבורים אסורות באכילה משום שרץ העוף, אם כן איך מאכל שנוצר ממין טמא כשר לאכילה? הרי כלל נקוט בידינו: "היוצא מן הטמא – טמא", ולכן, למשל, חלב של בהמה טמאה אסור באכילה. אז מדוע דבש דבורים כשר? שני הסברים ניתנו לכך בתלמוד (בכורות ז, ב). לדעה אחת (תנא קמא) הדבש שונה מחלב, מפני שהחלב נוצר בגוף הבהמה, ואם היא טמאה אף החלב הנוצר בה טמא. אולם הדבש אינו נוצר בגוף הדבורים אלא הן מלקטות צוף מפרחים וצמחים ואוגרות אותו בגופן, ואחר כך פולטות אותו בכוורת, ושם בכוורת הנוזלים שבצוף מתאדים ונוצר הדבש. לדעה אחרת (רבי יעקב) יש לימוד מיוחד מן הפסוק העוסק בשרץ העוף, שממנו אפשר לדייק שהדבש היוצא מן הדבורים כשר.

אומנם לפעמים מעורבות בדבש דבורים מתות, ולכן הדבוראים צריכים לסנן את הדבש, אך אחר הסינון הדבש כשר. ואף אם שהו בדבש דבורים מתות במשך זמן רב, אין לחוש שנתנו בו טעם, מפני שאפילו אם נתנו בדבש טעם – הרי זה טעם פגום, והכלל הוא שהנותן טעם לפגם אינו אוסר (שו"ע יו"ד פא, ח).

כשרותו של מזון מלכות

מזון מלכות הוא חומר נוזלי למחצה שטעמו מר במקצת, ועל ידי אכילה מרובה מאותו המזון מתפתח זחל רגיל להיות מלכת הדבורים. לולי מזון המלכות, אותו זחל היה נעשה דבורה רגילה. מלכת הדבורים מיוחדת בכך שממנה נמשך הדור הבא: היא מסוגלת להטיל עד אלפיים ביצים ביום, משקלה כפול ממשקל שאר הדבורים ותוחלת חייה פי ארבעים. מכיוון שמזון מלכות מסוגל לחולל שינויים מופלגים בדבורה, ישנם מרפאים שסוברים שיש בו סגולות רפואיות חשובות.

לגבי כשרותו של מזון מלכות נחלקו הפוסקים. יש אומרים שאסור לאוכלו, מפני שכל היוצא מטמא טמא, ומכיוון שהדבורים אסורות באכילה – אף מזון המלכות שהן מפיקות מבלוטות שבראשן אסור באכילה. ואין דינו כדבש, מפני שהדבש הוא צוף שהדבורים מלקטות מפרחים וצמחים ואוגרות בזפק הנמצא בין פיהן לקיבתן, ואחר כך מוציאות אותו בכוורת, ושם הצוף מתייבש מעט ונעשה דבש. מכיוון שמדובר בצוף מעובד, הדבש כשר לאכילה. אבל מזון מלכות נוצר מתוך גופן של הדבורים, ולכן אסור באכילה. ואף אם נאמר שיש לימוד מן הפסוק שדבש דבורים כשר, כוונת התורה להתיר רק את הדבש הידוע בטעמו, אבל לא את שאר החומרים המופרשים מן הדבורים (רשז"א, הרב בריזל).

ויש אומרים שדינו של מזון מלכות כדבש, שכל מה שהדבורים מפיקות מגופן מבוסס על צוף ומיני צומח שונים שהן מלקטות, ואף הדבש עצמו מתגבש בצורתו על ידי תוספת אנזימים שמופרשים מבלוטות שבגוף הדבורה. אם כן, כמו שהדבש כשר, כך גם שאר החומרים היוצאים מגוף הדבורה כשרים, שעיקרם מבוסס על מה שהן מלקטות. וגם אם נאמר שיסוד ההיתר של הדבש הוא ממה שנלמד מן הפסוק, כשם שלמדנו שהדבש כשר, כך אפשר ללמוד שכל החומרים המופרשים מן הדבורים כשרים (הרב אונטרמן, ציץ אליעזר יא, נט; יב, נד).

הלכה למעשה

אף שלכתחילה ראוי לחוש לדעת המחמירים, לצורך רפואי אפשר להקל לאכול מזון מלכות, מפני שרגילים לערב את מזון המלכות בדבש שכמוּתוֹ פי ארבעים ממזון המלכות, ומכיוון שטעמו אינו מורגש – איסורו בטל ומותר לאוכלו. וכן אם יכינו אותו בצורה של גלולות שאין בהן טעם – מותר יהיה לאוכלו. וכן דין פרופוליס ופולן. והמקל לאכול מהם גם כפי שהם, בלא תערובת ולא בגלולות, אין למחות בידו, שיש לו על מי לסמוך.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האם יש מקום להתייעצות עם הציבור בפסיקת ההלכה?

הטור הקודם נגמר בשאלה לציבור: האם לקבוע שגם מסיבות באווירה חילונית כלולות באיסור שתייה במסיבות של גויים, או שצריך רק להדריך להימנעות משתייה במסיבות כאלה? * ההתייעצות עם הציבור חשובה בפסיקת ההלכה * השאלה אם לקבוע איסורים או להשקיע בחינוך והדרכה נמצאת במוקד מחלוקת בית שמאי ובית הלל * הגזירה על יין ואלכוהול של גויים נקבעה לפי בית שמאי, אך נשארה בהלכה * לפי הקו ההלכתי של בית הלל נראה שפסיקה מחמירה תועיל פחות, ועדיף להדריך ולכוון את הצעירים שהולכים למסיבות

השאלה מהטור הקודם

בטור הקודם העליתי שאלה: רוב הסייגים שקבעו חכמים ביחס ליין של גויים כדי למנוע התבוללות ויציאה לתרבות רעה אינם מספיק יעילים כיום, מפני שרבים שותים משקאות אחרים. גם האיסור לשתות משקאות אלכוהוליים אצל גויים ובמסיבות של גויים פחות מועיל, שכן תהליך היציאה אל ההתבוללות מתרחש דרך המעבר לחברה החילונית. השאלה: האם מכלל ההלכות וטעמיהן אפשר לקבוע שאסור לשתות משקאות אלכוהוליים במועדונים ובפאבים שאופיים חילוני, או שראוי יותר שלא לגזור אלא לחנך נגד שתיית אלכוהול שלא במסגרת של שמחת מצווה.

ביקורת על השאלה

בית שמאי נטו להקפיד ולהחמיר, וסברו שכדי לבצר את שמירת התורה יש לקבוע סייגים וגזירות נוספים. ואילו בית הלל נהגו בענוותנות וסברו שעדיף להתאמץ בחינוך ולהקל ולמעט בגזירות, שכל המוסיף גזירות יותר מדי גורע ומרחיק את הציבור הרחב משמירת המצוות

לפני שאביא מקצת מהתגובות, כמה קטרגו על השאלה. יש שקטרגו בסגנון חרדי, היאך ייתכן שרב יתייעץ בציבור, הוא צריך להוביל את הציבור ולא ללכת אחריו. יש שטענו בסגנון תורני, אם השאלה הייתה מה המציאות בשטח או מה הם המצבים הבעייתיים שאותם ראוי לגדור – אזי טוב, אבל לא שייך לשאול את הציבור האם לכתוב שאין לשתות במסגרות חילוניות כהדרכה או כהלכה. וכי אימתי שמענו שהציבור שותף בשיקולי פסיקת ההלכה?

ראשית, השאלה נועדה בעיקר כדי לברר את המצב מנקודות מבט שונות. שנית, רבים מהקוראים בני תורה ומחנכים שדעתם חשובה. והעיקר שכך צריך לעשות גם בשיקולים של פסיקת הלכה, שכן כתב הרמב"ם: "בית דין שנראה להם לגזור גזירה או לתקן תקנה או להנהיג מנהג – צריכין להתיישב בדבר ולידע תחילה אם רוב הצבור יכולין לעמוד בה או אין רוב הצבור יכולין לעמוד בדבר זה. ולעולם אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה" (הלכות ממרים ב, ה).

אמרו חכמים (עבודה זרה לו, א-ב), שהמקור לכך שאין גוזרים גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה הוא ממה שנאמר: "במאֵרה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו" (מלאכי ג, ט). כלומר, אם הגוי כולו יכול לקיים את הגזירה – גוזרים, ואם לא – אין גוזרים. פירש רש"י: "מארה אתם נארים – אתם מקבלים עליכם גזירה בארור ובקללה ונאסר עליכם, ואחר כך אותי אתם קובעים – גוזלים, שאתם נהנים שוב מן הארורים", היינו ממה שאסרתם. נמצא שאם חכמים גוזרים גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, הם מחטיאים את הציבור.

מה עוד, שכאן אין ביכולתנו לגזור גזירה חדשה, אלא השאלה היא האם נראה ללומדים ולציבור שהגזירות הקיימות כוללות גם שתייה של אלכוהול בחברה חילונית.

תגובות מחכימות

רבים החכימו אותי מניסיונם האישי ובחוות דעתם השונות זו מזו. אצטט הפעם שתי תגובות שהולכות בכיוון אחד, וממנו אמשיך לבאר את תהליך תקנת הגזירות.

"אומנם הרב פנה לצעירים ואני כבר לא כל כך צעיר, ובטח לא מבלה במקומות כמו ברים, מועדונים וכו', אבל במשפחתי חלק מבלים, לצערי, מדי פעם. לעניות דעתי כדאי שההגדרה תהיה הדרכה ולא הלכה. כך יהיה לצעירים קל לעכל את זה. וממילא הלכה לא כל כך תועיל, שכן תמיד ימציאו לעצמם כל מיני פלפולים למה כן מותר לשתות ולשמוח וכו'. עוד כדאי להוסיף סיבות מלבד הוללות וליצנות, כמו הנזק הבריאותי שבהתרגלות לשתיית אלכוהול. כמו גם סיבות מוסריות, ששכרות מובילה לקטטות, דקירות ותאונות דרכים. וכן להדריך את מי שכן מחליט לצאת לבלות, לשתות מעט ולאט וכו'".

תגובה נוספת: "לעניות דעתי, אין תועלת כלל לכתוב כי אסור לשתות משקאות אלכוהוליים בברים ובמסיבות בעלות אופי חילוני… אדרבה, בדומה למה שהרב כתב, פעמים שהצבת גדר קיצונית מרחיקה ואינה מקרבת, ובמקרה דנן קביעת איסור עשויה להביא להתעלמות מן הכתיבה הרבנית בנושא הזה כליל. אם להציע איזושהי הצעה, עולה בעיניי רעיון כי כדאי לחזק את ההקפדה על כשרות המאכלים כאשר נמצאים בסביבה חילונית, ולהדגיש שהלכות כשרות המאכלים דורשות לימוד מיוחד למי שנמצא בסביבה חילונית. כמו כן להגביר את קיום המצוות ולא לשכוח אף פעם לברך ברכות ראשונות ואחרונות, ואולי אף לברך בקול מעט, כדי להדגיש את הזהות הדתית".

מחלוקת בית שמאי ובית הלל

אמרו אנשי כנסת הגדולה שלושה דברים: "הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה" (אבות א, א). הסייגים אכן גודרים את ישראל מלעבור על איסורי התורה, השאלה היא האם טוב להרבות בסייגים או שעדיף להשקיע יותר בחינוך ובהדרכה ופחות בקביעת איסורים. בשאלה זו נחלקו בית שמאי ובית הלל. בית שמאי נטו להקפיד ולהחמיר, וסברו שכדי לבצר את שמירת התורה יש לקבוע סייגים וגזירות נוספים. ואילו בית הלל נהגו בענוותנות וסברו שעדיף להתאמץ בחינוך ולהקל ולמעט בגזירות, שכל המוסיף גזירות יותר מדי גורע ומרחיק את הציבור הרחב משמירת המצוות. בדרך כלל נפסקה הלכה כבית הלל, שהיו מרובים ודבריהם התקבלו יותר בעיני אלוקים ואדם. וכפי שאמרו חכמים: "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל… יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוקים חיים הם, והלכה כבית הלל… מפני שנוחים ועלובים היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם" (עירובין יג, ב).

אולם פעם אחת, באסיפה מתוחה מאוד בעליית ביתו של חנניה בן חזקיה, נחלקו תלמידי בית שמאי עם תלמידי בית הלל, וכשעמדו למניין נמצאו בית שמאי מרובים, ושמונה עשרה גזירות גזרו באותו יום. רוב הגזירות עסקו בהוספת גדרים בדיני טומאה וטהרה, בעיקר בדברים שפוסלים את התרומות שהיו הכהנים אוכלים בטהרה, אולם באותה הפעם גזרו גם על יין, פת ושמן של גויים (שבת יג, ב; יז, ב, עבודה זרה לה, ב).

על הגזירות הללו אמר רבי אליעזר שנטה לבית שמאי: "בו ביום גדשו את הסאה", כלומר קבעו סייגים במידה יפה וטובה, לגדור את העם מעבירות. ורבי יהושע שהיה מבית הלל אמר: "בו ביום מחקו אותה", כלומר גזרו יותר מדי גזירות שקשה לציבור לעמוד בהן, ומתוך שעוברים על גזירות חכמים נגררים לעבור גם על איסורי תורה (ירושלמי שבת א, ד; רש"י שבת קנג, ב). לפני שנספר מה אירע לאותן הגזירות, נספר מעט על אותה אסיפה.

סיפור האסיפה בעליית הבית

על חנניה בן חזקיה, שהאספה התקיימה בביתו, אמרו: "ברם זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלו לו שלוש מאות גרבי שמן, וישב בעלייה ודרשן". כפי הנראה מעת לעת עלו חכמים לבקרו כדי לדון בדברי תורה, ופעם אחת כשהתעוררו דיונים עקרוניים "נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דבר גזרו בו ביום". ואף שבדרך כלל בית הלל היו מרובים, ייתכן שבאותה אסיפה היו מבית הלל שהצטרפו לבית שמאי, אולי מפני שחנניה נטה לבית שמאי, וכך נגזרו הגזירות כדעת בית שמאי (משנה וגמרא שבת יג, ב).

אמרו בירושלמי: "אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל (מפני המתח הנורא שהתעורר וכמעט הגיע לשפיכות דמים)… תנא ר' יהושע… תלמידי בית שמאי עמדו להם מלמטה והיו הורגים (לשון גוזמא) בתלמידי בית הלל" (שבת א, ד). היינו שתלמידי הלל ראו שתלמידי שמאי מרובים מהם, ורצו לצאת ולבטל את האסיפה לפני שיעמדו למניין ותתקבל הכרעה כבית שמאי. אבל תלמידי שמאי "נעצו חרב בבית המדרש", לבטא את חומרת הדבר מבחינתם, שאין יוצא ואין בא ומוכרחים להכריע. רבו חכמי בית שמאי ונחתמו הגזירות כדבריהם, ובתוך הגזירות גזרו גם על יין, פת ושמן (שבת יז, א-ב, רמב"ם בפירוש המשניות, ראב"ן, חתם סופר שם. ועי' ירושלמי שבת א, ד, שיש סוברים שמלכתחילה פת ושמן נגזרו בהסכמה).

גורלן של הגזירות הללו

למרות שככלל היו בית הלל מרובים, ורוב זה התרחב במשך הדורות, לא ביקשו חכמי בית הלל לערער על תוקפן של הגזירות שהוכרעו לפי בית שמאי, הואיל והתקבלו באופן נחרץ תוך מסירות נפש (עבודה זרה לו, א).

אומנם בפועל, בעקבות חורבן בית המקדש וביטול הטהרה בישראל, רוב שמונה עשרה הגזירות בטלו מאליהן. לא זו בלבד אלא שהתברר שהיה מקום לחששם של חכמי בית הלל, שכן בפועל רבים מישראל לא עמדו בגזירת השמן: כמאתיים וחמישים שנה לאחר קביעת האיסור, בתחילת ימי האמוראים, בדקו חכמים ומצאו שלא פשטה גזירת השמן ברוב ישראל, ועמד רבי יהודה נשיאה, נכדו של רבי, ויחד עם בית דינו ביטל את גזירת איסור השמן. עוד אמרו בירושלמי (שבת א, ד), שפעמים שהניסיון לשמור על גזירת השמן הוביל לסכנת נפשות, הואיל והשמן נצרך מאוד, ופעמים שהיו עולים להר המלך כדי למסוק זיתים והיו הגויים הורגים בהם.

אף את גזירת הפת עמעם רבי, מחבר המשנה, ובעקבות דבריו התירו פת פלטר גוי. אומנם איסור היין נותר על כנו, ואף הוסיפו חכמים לאוסרו בהנאה, שמא ניסכו אותו לעבודה זרה. עוד הוסיפו ואסרו לשתות משקאות חריפים בביתו של גוי או בסמוך לחנותו.

הרי שהמסקנה העולה מדברי חכמים במשך הדורות היא שעיקר הגדר שחיזקו בפני התבוללות הוא על היין והאלכוהול, וממילא יש מקום להתלבט ביחס לשתייה במסגרת חילונית. אומנם, גם למדנו מהדברים שיש להיזהר מאוד בהוספת איסורים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שסבתא תשתלב במעגל הרוקדים

מכתב אישי של כלה לפני חופתה לחברותיה, שבזכותו החתונה התקיימה במלוא השמחה – אך בלי להשאיר את הנשים המבוגרות מחוץ לרחבת הריקודים • בגילוי המכונן של הקב"ה ליעקב אבינו לא נאמר לו ללמוד גמרא בעיון, וגם לא לפתח סולידריות ופלורליזם – אלא לבנות עם וליישב את הארץ • גם היום, אם נדבק בייעוד התורה לבנות את העם והארץ, בכל התחומים והמישורים, גם כל שאר העניינים יסתדרו • אם נזכה, נוכל לעשות זאת גם בלי אויבים מבחוץ שיכריחו אותנו לפתח את הארץ והמדינה

התנהגות אצילית של צעירות בחתונה

"אני מסתכלת על זה כל הזמן בחתונות. אני רואה את הנשים האלה, הקצת יותר מבוגרות, שהתנועות שלהן, המהירות שלהן (יותר נכון האיטיות) והגיל שלהן משדרות לנוער איזה מסר סמוי כזה של 'אנחנו לא רלוונטיים…'. הלוואי שנצליח, אפילו קצת, לתת מקום לאנשים האלה"

לפני כשבוע זכינו לחתן את בתנו. אורחות רבות ציינו לטובה באופן מיוחד את חברותיה הצעירות, בוגרות אולפנת 'שירת הים' מנוה צוף, שיחד עם שמחתן התייחסו בכבוד רב לנשים המבוגרות, וכך במשך כל סבבי הריקודים כל האורחות יכלו להשתתף בריקודים ולקבל מקום מכובד. זאת למרות שמדובר בחברות צעירות ותוססות בנות כשמונה עשרה, שעסקו במוזיקה וריקוד במסגרת לימודן באולפנה. כשציינתי לשבח בשבת שבע הברכות את התנהגותן השמחה, האצילית, היפה והמוסרית של הבנות, אמרה בתגובה מנהלת האולפנה, אביגיל גולדשטיין, שגם למכתב שכתבה בתנו הכלה לחברותיה היה חלק משמעותי בכך. לאחר מכן קראתי את המכתב שנשלח כהודעת ווטסאפ, התרגשתי וחשבתי שטוב לפרסמו – כדי לעורר את רגישותן של עוד כלות וחברותיהן הצעירות לכלול בשמחתן את כל המשתתפות.

"חברות יקרות ואהובות!

החתונה שלי כבר ממש מתקרבת, וזה משמח ומרגש אותי מאוד מאוד.
אשמח שתקדישו כמה דקות לקריאה של כמה נקודות שהיה לי חשוב לכתוב לכן לפני החתונה.

אני מאוד שמחה מזה שתבואו לשמוח איתי ביום הכל כך מיוחד הזה. אני רוצה באמת להודות לכל אחת על שהיא מקדישה לי ערב וטורחת בשבילי. זה ממש לא מובן לי מאליו.

אני רוצה לשתף בלחץ הכי גדול שיש לי לקראת החתונה: שמישהו מהאורחים שלי ייפגע ממני. שאתעלם בטעות, שאסנן…

חשבתי על שני דברים שיעזרו בזה: א', שאני מראש אשתדל שזה לא יקרה. ב', שאתן, החברות שלי, תנסו להבין את העומס הרגשי והטכני שאני מוקפת בו.

ו… שאם אפשר לבקש, תעזרו לי לתת מקום לכל האנשים היקרים לי. לאמא שלי, לסבתות, לאחיות, למשפחה של החתן.

החברות בדרך כלל יודעות להסתדר, אבל המשפחה הקרובה לפעמים נזרקת החוצה בגלל חברות מתלהבות שרוצות לרקוד עם הכלה שוב… (אני ממש מקווה שהמקום שממנו אני אומרת את זה מובן…).

חתונה זה דבר כל כך גדול. בעז"ה כל אחת פה תזכה לזה בזמן שמתאים לה בקלות ובטוב (אמן!). אני לא רוצה למצוא את עצמי בסטטוסים (בווטסאפ). יותר מזה, לא רוצה להיות מול פלאפונים בחופה שלי. אני רוצה להיות מול האנשים שאני אוהבת (וכמובן שאין חובת נוכחות…) ואני מקווה שכל אחת בתור כלה תסכים איתי… זה גם עניין של מעמד גבוה, ורצון שלא להוריד אותו, וגם עניין של לכבד. הזמנתי צלם, רק ממנו אני מצפה לצלם את הרגע הזה.

נקודה אחרונה. שאני מרגישה שהיא הרבה מעבר לחתונה הפרטית שלנו. אני מסתכלת על זה כל הזמן בחתונות. אני רואה את הנשים האלה, הקצת יותר מבוגרות (וגם את הגברים), שהתנועות שלהם, המהירות שלהם (יותר נכון האיטיות) והגיל שלהם משדרים לנוער איזה מסר סמוי כזה של "אנחנו לא רלוונטיים…" והם ממשיכים לרקוד במעגל החיצוני ביותר (ממשיכים כי חשוב להם לשמח. כי הם רוצים להיות חלק). וגם אם הצליחו להשתחל קצת פנימה, הם די מהר מוצאים את עצמם בחוץ.

נכון, זה גיל אחר. הם גם לא רוצים להיות במרכז כל הזמן, הם לא מהמעגל הכי קרוב לחתן והכלה ואולי גם לא שייכים לזה שאחריו.
אבל תמיד משהו במציאות הזאת נראה לי קצת עגום.

הלוואי שנצליח אפילו קצת (וקצת זה יכול ממש להספיק) לתת מקום לאנשים האלה. הקצת יותר מבוגרים… איזה סיבוב אחד שהם לא יהיו הכי בחוץ…

ואמן שזה יהיה עניין כללי, בעוד חתונות.

ושנצליח לשמוח ולשמח הכי הרבה, ולהתחבר ליום הגדול הזה, של הקמת בית נוסף בעם ישראל.

בשורות טובות אצל כולן בעז"ה!!!
תודה רבה למי שקראה עד פה.
ניפגש בחתונה, באהבה גדולה כל כך".

מה ראוי היה שיאמר ה' ליעקב אבינו

אחד הגילויים המכוננים שנגלה ה' לאדם, הוא הגילוי ליעקב אבינו בעת שהגיע לבית אל. "וישכב במקום ההוא, ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. והנה ה' ניצב עליו ויאמר: אני ה' אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק" (בראשית כח, יא יג). וכאן אנו מצפים לשמוע מהו הדבר החשוב, המכונן, המהותי, שאמר ה' ליעקב.

לו היינו עוצרים לרגע ושואלים את בני החוגים השונים, מה לדעתם ראוי שיאמר ה' ליעקב, מן הסתם היינו מקבלים תשובות שונות. הליטאים היו אומרים: "תלמד גמרא בעיון". החסידים היו אומרים: "תתחזק באמונה בשמחה ופרישות". אנשי ש"ס היו אומרים: "תלמד הלכה בשיטת מרן". חניכי בני עקיבא היו אומרים: "ואהבת לרעך כמוך". הדתיים המודרניים היו אומרים: "דרך ארץ קדמה לתורה". אישי רוח מהאקדמיה היו אומרים: "היה פלורליסט והטל ספק בכל עמדה ודאית".

ומה אמר ה' ליעקב

אולם הקב"ה אמר: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". ומתוך כך "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". זה הגילוי האלוקי. ואכן יעקב אבינו הכיר על ידי כך את גודל קדושת הארץ, ואמר: "אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי… מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמיים" (בראשית כח, יג-יז).

ואם יטענו בני החוגים השונים שאומנם הפעם דיבר ה' על העם והארץ, אבל יש עוד גילויים ועוד פסוקים – אז הנה, גם בגילוי שנתגלה ה' ליעקב אחר חזרתו לארץ, שהיה אף הוא בבית אל, נאמר ליעקב: "פרה ורבה גוי וקהל עמים יהיה ממך, ומלכים מחלציך יצאו. ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק – לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ" (בראשית לה, יא-יב). וכך בכל הגילויים אל יעקב, תמיד דיבר ה' על העם והארץ, כך בחרן (בראשית לא, ג), וכך בעת שעמד לרדת למצרים (בראשית מו, ב ד).

ומה יאמרו היום

ומה אומרים על כך כתבי העיתונים החרדיים? אילו לא היו הדברים כתובים במפורש בתורה, היו מדווחים שהקב"ה אמר ללמוד גמרא בעיון או הלכה וכדומה. אלא שהפסוקים כתובים, ולכן אומרים שהעיקר לשמוע "לגדויילים" שאומרים על ימין שהוא שמאל. ולחסידים בכלל אין בעיה, שכן ארץ בחינת רצון וישראל בחינת דבקות, וכבר אין צורך בארץ ישראל. והדתיים המודרניים אומרים, שאי אפשר לעמוד נגד כל העולם. ואקדמאים פלורליסטים אומרים, שספק גדול אם גם היום ישנה מצווה ליישב את הארץ ויש בזה דעות שונות וגרסאות שונות ושבעים פנים לתורה.

אולם האנשים הישרים, דתיים, חרדים ומסורתיים, יודעים את גודל ערך אהבת עמם וארצם, ומתאמצים במסירות נפש לחזק את העם ביישוב הארץ.

על ידי יישוב הארץ כל העניינים מסתדרים

עוד פעם נגלה ה' ליעקב אבינו בפרשה, הפעם היחידה שהוא מתגלה ליעקב בחרן, וגם גילוי זה כמובן עוסק בארץ ישראל: "קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך" (בראשית לא, יג). מן הסתם ביקש יעקב אבינו לקבל הדרכות בענייני זיווגו ועסקיו עם לבן, אבל רק על החזרה לארץ התגלה אליו ה'. רעיון יסודי ועמוק אפשר ללמוד מזה: כאשר היעד ברור, להקים עם וליישב את הארץ, גם האמצעים להשגת היעד מתבררים והולכים, והכול בסוף מסתדר. לכן אין צורך בשום גילוי נוסף.

הייעוד הגדול – גם היום

אומנם זכינו לתורה ולכל מצוותיה, אבל עדיין אנו זקוקים לכאורה להדרכה כיצד בדיוק ליישם את היעדים של התורה. והפתרון הוא לזכור את הייעוד הגדול שנאמר בתורה ובנביאים ובדברי חכמים, שלאחר החטאים ועונש הגלות, עלינו לעלות לארץ מכל הגלויות וליישב את הארץ.

לשם כך עלינו לפתח את כל הכישרונות שלנו, הרוחניים והמעשיים, הלאומיים והפרטיים, המדע והחרושת, הכלכלה והארגון, הספרות והמוזיקה, ומתוך כך גאולת העם והעולם הולכת וקרבה.

לכתחילה נכון לפתח את כל הכישרונות הללו בלא לחצים חיצוניים, שכן מצוות יישוב הארץ לגלות את הרעיונות הרוחניים בכל מלוא הכישרונות שמתגלים בעולם. אבל אם מתרשלים בכך, באות עלינו צרות רבות, מבפנים ומבחוץ, ומכריחות אותנו לפתח את כל הכישרונות תוך כדי המלחמה באויב והמאבק על קיומנו.

מתוך התורה – הכרת ערך הארץ

אמרו חכמים שכאשר נאלץ יעקב אבינו לברוח מעשיו ולצאת בשליחות הוריו לחרן כדי למצוא את זיווגו, בחר להטמין עצמו תחילה בבית מדרשו של עבר. שם שקד על התורה במשך ארבע עשרה שנה. בתום תקופת הלימוד יצא לחרן, "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש… וישכב במקום ההוא" (בראשית כח, יא). פירש רש"י: "באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר, לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה".

הרי שכל ארבע עשרה השנים שעסק יעקב בתורה הכינו אותו לגילוי האלוקי ולהבטחה כי "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך… ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".

לכך זוכים כשלומדים תורה בישרות, שהיא מוסיפה בריאות, טבעיות וברכה בעולם. ואכן מתוך כך המשיך יעקב אבינו לעבוד בחריצות וראה ברכה רבה בעדרים שגידל.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בעקבות התאונה המחרידה – הלכות תפילת הדרך

כאשר חווים אסונות לאומיים כמו התאונה הקשה שאירעה השבוע, צריך להתעורר ולהתבונן במשמעות הדברים • עלינו להתחזק בהקפדה על הלכות תפילת הדרך ובאמירתה בכוונה • תפילת הדרך נאמרת בלשון רבים, כדי שמי שיוצא לדרך ישתף עצמו עם הציבור • אין חובה להוסיף בימינו "תאונות דרכים" לנוסח התפילה, אך מי שחפץ רשאי להוסיף • ספק האם בנסיעה עירונית ארוכה יש לברך, ולכן יאמר בלא שם ה' • בימינו נכון לומר את תפילת הדרך כשנכנסים לרכב, לפני תחילת הנסיעה

האבל והתשובה

מתוך זעזוע ואבל על הסתלקותה של משפחת עטר בסערה השמימה, יריב ושושנה וששת ילדיהם, הנני מקדיש את הטור לעילוי נשמתם. כשאנשים יקרים שכאלה מסתלקים בחטף מהעולם הזה, כולנו צריכים להתעורר ולהתבונן במשמעות החיים. האסון אירע ביום הבחירות, והמחשבה הראשונה היא כמה קטנים כל המתחים האישיים שסביב הבחירות אל מול החיים עצמם, וכמה עלינו להתאמץ לחיות בגדולה הראויה לחיים היקרים שנתן לנו ה'. מתוך הזעזוע הנורא, נעסוק בהלכות תפילת הדרך ונתעורר לאומרה בכוונה.

תפילת הדרך ומשמעותה

כשאנשים יקרים שכאלה מסתלקים בחטף מהעולם הזה, כולנו צריכים להתעורר להתבונן במשמעות החיים. האסון אירע ביום הבחירות, והמחשבה הראשונה היא כמה קטנים כל המתחים האישיים שסביב הבחירות אל מול החיים עצמם, וכמה עלינו להתאמץ לחיות בגדולה הראויה לחיים היקרים שנתן לנו ה'

תיקנו חכמים תפילה ליוצא לדרך, היא תפילת הדרך (ברכות כט, ב). המקום המוגן יותר לבני אדם הוא סביבתם הטבעית, כלומר הבית או העיר. כשאדם ניתק מהעיר, מחבריו ומשכניו, ויוצא לדרך, הוא נחשף לסכנה מסוימת. אם יותקף, יהיו פחות אנשים שיוכלו לבוא לעזרתו. אם ייפגע, עד שיילקח לבית החולים יעבור זמן רב יותר (עי' מהר"ל נתיב גמילות חסדים ה). לכן תיקנו חכמים את תפילת הדרך.

כשנתבונן בנוסח התפילה, נמצא שהתפילה נאמרת בלשון רבים, והדבר אינו במקרה. מבחינה רוחנית, ההתנתקות מהציבור היא שורש הסכנה שבדרך, ולכן מי שיוצא לדרך צריך לשתף את עצמו עם הציבור, ועל ידי כך תפילתו תתקבל יותר.

מאחר שאנו כבר עומדים בתפילה לפני הבורא, ומבקשים שהדרך תעבור בשלום, אנו מוסיפים ומבקשים מה' שגם יצליח את דרכנו (ברכות כט, ב; ל, א). כך הוא נוסח התפילה: "יהי רצון מלפניך ה' א‑לוהינו וא‑לוהי אבותינו, שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותדריכנו לשלום, ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום. ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך, ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם, ותשלח ברכה במעשה ידינו, ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו, ותשמע קול תחנונינו, כי א‑ל שומע תפילה ותחנון אתה, ברוך אתה ה' שומע תפילה". ישנם הבדלים מסוימים בין נוסחי תפילת הדרך, וכולם טובים.

האם צריך לציין בתפילה "תאונות דרכים"

בעבר רוב סכנות הדרך נבעו משודדים וחיות רעות, וכיום עיקר הסכנה מתאונות, וממילא התעוררה השאלה האם נכון להוסיף בנוסח תפילת הדרך בקשה על הצלה מתאונות דרכים.

יש אומרים שנכון לציין בתפילת הדרך גם את סכנת התאונות, ואין בכך פגיעה בנוסח שתיקנו חכמים, שכן כתב הראבי"ה (ח"א, ברכות פו) שאפשר להוסיף בתפילת הדרך את הסכנות המיוחדות לאותה הדרך (הרב מרדכי אליהו במאמר מרדכי לא, ח, והרב דבליצקי בתפילת הדרך והלכותיה כ). ויש אומרים שמי שרוצה להוסיף רשאי (הרב שלמה זלמן אויערבאך בהליכות שלמה ח"א כא, א). עוד יש הסוברים, שהואיל ואנו מבקשים בו שיצילנו ה' "מכל מיני פורענויות" הרי שגם תאונות דרכים בכלל זה, ועדיף שלא לשנות מהנוסח שקבעו חכמים (אשי ישראל נ, הערה ד, בשם ר"ח קנייבסקי). למעשה, כל אדם רשאי לבחור כיצד לנהוג.

מברכים על דרך של פרסה – קרוב לארבע קילומטרים

תיקנו חכמים לומר את תפילת הדרך על דרך שאורכה יותר מפרסה (ברכות ל, א). פרסה היא ארבעה מיל, וכל מיל אורכו 912 מטרים. נמצא ששיעור פרסה קרוב לארבעה קילומטרים (3,648 מטרים). ואם הדרך קצרה משיעור פרסה אין אומרים תפילת הדרך, שהואיל והיא קרובה ליישוב מן הסתם אין בה סכנה (רא"ש). ואין צורך לדקדק במדידת הדרך, אלא כל אדם ישער לפי מה שנראה בעיניו.

מחשבים לפי מרחק ולא זמן

יש אומרים ששיעור פרסה נועד לתת לנו שיעור של זמן, שאם הדרך אורכת יותר משבעים ושתיים דקות, שזה הזמן שלוקח לאדם ממוצע ללכת שיעור פרסה בדרך לא סלולה – צריכים לומר את תפילת הדרך. ואם פחות, מכיוון שהסכנה לא נמשכת זמן רב – אין אומרים את תפילת הדרך (זכרון יהודה או"ח מ"ב; יבי"א ח"ב או"ח יד).

אולם לרוב הפוסקים, כוונת חכמים הייתה לקבוע את שיעור המרחק שעליו צריך לומר את תפילת הדרך. טעמם, משום שככל שהדרך ארוכה יותר כך היא מתרחקת יותר מן היישוב, וכך הסכנות שבה מתרבות. לזמן אין חשיבות בהקשר הזה, שהרי גם בזמן חכמים הרוכבים על סוסים עברו שיעור פרסה בפחות מעשר דקות, ולא חילקו חכמים בין הולך לרוכב, אלא קבעו שבכל אופן יאמרו את תפילת הדרך על דרך של פרסה. לפיכך, גם בזמננו שיש מכוניות מהירות, מודדים את אורך הדרך, ואם היא יותר מפרסה חייבים לומר את תפילת הדרך. דבר זה נכון עוד יותר בימינו, כאשר תאונות הדרכים מהוות את אחת הסכנות העיקריות לחיי אדם בדרכים.

דרך מסוכנת במיוחד גם אם היא קצרה

כאשר הדרך מסוכנת, אפילו אורכה פחות מפרסה יש לומר עליה תפילת הדרך (ט"ז קי, ו, מ"ב קי, ל). אם כן, בזמנים שכבישים מסוימים נחשבים למסוכנים מחמת התנכלויות הערבים שזורקים אבנים, ולפעמים אף זורקים בקבוקי תבערה או יורים, יש לומר את תפילת הדרך אפילו בדרך של פחות מפרסה.

האם לברך על נסיעות בעיר

כיום, שאנשים רבים נוסעים נסיעות ארוכות בתוך שטחים עירוניים, התעוררה שאלה גדולה האם צריך לומר תפילת הדרך על נסיעות בתוך העיר. מצד אחד, חכמים תיקנו את תפילת הדרך לדרכים שמחוץ למקומות היישוב, ואם כן על נסיעה בעיר אין לברך. מנגד, בזמננו השטחים העירוניים גדלו מאוד, ויכול אדם לנסוע שעות בלי לצאת מהם, כמו למשל בנסיעה מרחובות לכפר סבא וחזור. גם בנסיעות אלו יש כיום סכנה, במיוחד כאשר נוסעים בכבישים מהירים (בפועל מעל מחצית ההרוגים מתאונות דרכים, כולל הולכי רגל, נהרגים בתוך הערים).

ואכן, יש סוברים שכיום חובה לומר את תפילת הדרך בעיר, שכן סכנת התאונות בעיר שווה לסכנה מחוץ לעיר. עוד אפשר לומר שגם הכבישים העירוניים אינם נחשבים כמקום יישוב, הואיל ונועדו לנסיעה בלבד (דבר חברון או"ח קט).

מנגד, יש סוברים שחכמים תיקנו את התפילה רק לדרך שמחוץ למקומות המיושבים, ואין בסמכותנו להוסיף ולקבוע לומר את תפילת הדרך בתוך העיר. פרט לכך, יש סוברים שאולי היה מקום לבטל את חובת תפילת הדרך גם מחוץ לעיר, הואיל והיא נתקנה על דרכים מסוכנות בהרבה, שבהן היו שכיחים ליסטים וחיות רעות (רשז"א בהליכות שלמה ח"א כא, 14).

למעשה נכון לברך בלא שם

למעשה נראה שאומנם אין בכך חובה, אבל טוב לכל נוסע בעיר קרוב לארבעה קילומטרים (פרסה) שיאמר את תפילת הדרך בלא להזכיר את שם השם בסופה, כלומר שיאמר בסיום התפילה "ברוך אתה שומע תפילה". וכך כתב בשו"ת ישכיל עבדי (ז, קונטרס אחרון ג), וכך אמר לי מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל.

נכון לומר את תפילת הדרך לפני תחילת הנסיעה

נחלקו הפוסקים היכן המקום הנכון לאמירת תפילת הדרך. יש אומרים שנכון לומר את תפילת הדרך בעיר בעת היציאה מהבית (עטרת זקנים ט"ז ז). ולדעת רוב הפוסקים, אף שבדיעבד יוצאים ידי חובה גם כשאומרים את תפילת הדרך בעיר, לכתחילה נכון לאומרה לאחר שיוצאים מהעיר, שאז מתחילים בדרך שעליה מתפללים (מ"א, א"ר, פמ"ג ומ"ב קי, כט).

אולם נראה שכיום, לאחר שהגענו למסקנה שטוב לברך גם על נסיעה עירונית, המקום הנכון לאמירת תפילת הדרך הוא בעת שמתיישבים במכונית לפני תחילת הנסיעה, וזאת כדי שתפילת הדרך תחול גם על כל הנסיעה העירונית. לפי מה שכתבנו לעיל, ינהג היוצא לדרך כך: אם הכוונה לצאת לנסיעה בין-עירונית, יש לומר לפני תחילת הנסיעה את תפילת הדרך עם שם ה'. ואם הכוונה לצאת לנסיעה בתוך השטחים העירוניים, נכון לאומרה בלא שם ה'.

עד מתי אפשר לומר את תפילת הדרך

שכח לאומרה בצאתו לדרך, אם עד למחוז חפצו נותרה עוד דרך כשיעור פרסה (קרוב לארבעה קילומטרים), יאמר את תפילת הדרך, ואם נשאר פחות – יאמר את התפילה בלא שם ה' בחתימה (שו"ע או"ח קי, ז).

אדם שנוסע כמה נסיעות ביום, מספיק שיאמר את תפילת הדרך בפעם הראשונה, ויכוון בבקשתו על כל הנסיעות שיעשה באותו היום. אבל אם תכנן רק נסיעה אחת, ולאחר מכן נמלך בדעתו והחליט לנסוע עוד פעם, אזי עליו לאומרה שנית. כאשר הדרך נמשכת כמה ימים, בכל בוקר צריך לומר את תפילת הדרך (שו"ע או"ח קי, ה).

מדוע תפילת הדרך אינה פותחת 'בברוך'

יש שהקשו על נוסח תפילת הדרך, מדוע אינו פותח ב"ברוך". שהרי יש לנו כלל: כל ברכה שאינה סמוכה לחברתה, דהיינו שהיא נאמרת לבדה, יש לפותחה בברכה?

יש הסוברים שאכן יש להסמיך את תפילת הדרך לברכה אחרת, במידת האפשר (מהר"ם מרוטנבורג). אומנם להלכה נפסק שאפשר לומר את תפילת הדרך גם בלא להסמיכה לברכה, הואיל ואינה נחשבת ברכה אלא תפילה (תוס'). ויש אומרים שתפילת הדרך היא אכן ברכה – ברכת "שומע תפילה" שבתפילת העמידה – ומכיוון שבמקומה העיקרי בתפילת העמידה היא סמוכה לברכות שלפניה, אזי גם כשאומרים אותה בנפרד אין צריך לפתוח בה ב"ברוך".

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כן, אכפת לנו מעמים אחרים

תגובה לטענות סביב הטור הקודם, על התנועות הלאומיות באירופה: מאבקו של הימין האירופאי חשוב, מכיוון שאנו רוצים בקיומם של הלאומים • הרב קוק זצ"ל לימדנו: אנו שונאים את הרשעה שבעמים, ואוהבים את צלם האלוקים • גם את תנועות השמאל יש לאהוב, אלא שהדבר קשה יותר מכיוון שהן שונאות אותנו • אהבת האדם של השמאל מכוונת כלפי האדם המופשט, אך ברגע שהוא לובש זהות – מתפתחת כלפיו שנאה • עוד בעניין ברכת הגומל: גם אם בעבר נמנעו מכך, אין סיבה שנשים לא תברכנה הגומל במניין

טענה כלפי דבריי

טענות כלפי הדברים שכתבתי מבוססות על תפיסה מצומצמת ושטחית שהתפתחה בחוץ לארץ, כעמדת התגוננות בפני השנאה והרדיפות האיומות. אולם עלינו לחזור לתורה השלמה העוסקת בגאולת עמנו וכל העמים כולם, כל עם לפי אופיו הלאומי, המוסרי, הרוחני והדתי.

בשבוע שעבר כתבתי שנכון להפסיק את החרם שהטילה מדינת ישראל, יחד עם הקהילות היהודיות בגולה, על תנועות הימין באירופה. זאת מפני שתנועות אלו הוקיעו עמדות אנטישמיות, הביעו תמיכה גלויה במדינת ישראל וזיקקו את עמדותיהן הלאומיות לעמדה צודקת ומוסרית, שתובעת שמירה על זהותם הלאומית, הדתית והתרבותית. על צדקת עמדתן כתבתי: "כשם שאסור לגזול את רכושו של אדם פרטי, כפי שעשו הקומוניסטים בארצות שעליהן השתלטו, כך אסור לגזול מאנשים את הזהות הלאומית והדתית שלהם…".
היו שטענו:
מה אכפת לנו מעמי אירופה, שייחרבו כולם אחרי מה שעשו לנו.
היה למדן שתקף את דבריי:
"אסור לגזול מעמי אירופה את הזהות הדתית שלהם?! אסור?! זה איסור דאורייתא? דרבנן? מנהג? אין אומנם חיוב לרדוף אחרי הגויים שיעזבו את פסליהם, אבל לומר שאסור לעשות את זה? אדרבה, תבוא עליו ברכה! וכי בזמן הגאולה לא יעביר הקב"ה גילולים מהארץ, ויהיה משבר אמוני חמור לכל הגויים שיישארו חיים? נראה שהמילה "אסור" כאן היא המקבילה החילונית למילה "אסור" – כלומר על פי הערכים המערביים הדמוקרטיים של חיה ותן לחיות וכל האחד והאמת שלו, אפשר להבין שאסור לגזול מאף אחד את הזהות הדתית שלו. אבל לעמדה שלנו מותר ורצוי. יש השפעה לערכים המערביים על החברה שלנו, גם במקרה זה שבו הם מתנגשים באופן חזיתי עם ערכי התורה. אף שזה לא טוב, אני יכול להבין את זה, וזה טבעי. אבל שרב מוכר יכתוב בסגנון כזה נראה לי לא במקום".

להיטיב לעמים כולם

לא בפליטת קולמוס או בהיסח הדעת כתבתי את דבריי, אלא מתוך עמדה תורנית מבוססת. למי שתמהים מה אכפת לנו מהעמים השונים, אזכיר את דברי מרן הרב קוק: "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם… להיטיב לעמים כולם… תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל" (מידות ראיה, אהבה ה). ושם הוא מסביר שבכל מקום שאנו מוצאים רמזי שנאה לגויים, הכוונה לרשעה שמאגדת אותם ולא לצלם אלוקים שבהם. ויעוין בפרקים האחרונים בספר ירמיהו, ביחס לעמים שנענשו על רשעותם, שירמיהו בנבואתו מקונן עליהם.

כלפי הטענה על איסור גזילת הזהות הלאומית והדתית, כתב מרן הרב קוק: "אהבת הבריות צריכה טיפול מרובה, להרחיבה ברוחב הראוי לה, נגד השטחיות הנראה בסקירה הראשונה על ידי שימוש שאינו כל צורכו בתורה… המעמד היותר עליון באהבת הבריות צריכה… להתפשט על כל האדם כולו, למרות כל שינויי דעות, דתות ואמונות. ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים… צרות העין הגורמת לראות בכל מה שחוץ לגבול האומה המיוחדת… רק כיעור וטומאה, היא מהמחשכים הנוראים שגורמת הריסה כללית לכל בניין הטוב הרוחני…" (מידות ראיה, אהבה י).

וכן כתב מרן הרב קוק ביחס לדתות השונות: "לא הבלעתן והריסתן היא מטרת אורם של ישראל, כמו שאין אנו מכוונים הרס כללי לעולם ולאומיו כולם, כי אם תקנתם והעלאתם, הסרת סיגיהם, וממילא יצטרפו בזה למקור ישראל, להשפיע עליהם טללי אורות. 'והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שניו ונשאר גם הוא לאלוקינו' (זכריה ט, ז). וזה נוהג אפילו באליליות, וקל וחומר בדתות הנסמכות בחלק מיסודותיהן על אור תורת ישראל" (אגרות הראי"ה ח"א עמ' קמב). הדתות המדוברות הן דתות כמו הנצרות והאסלאם, שעליהן כתב "שיש להן ערך נכבד" (לנבוכי הדור יד1). לא זו בלבד, אלא ששנאת ישראל היא חלק משמעותי מהרוע שבנצרות ובאסלאם, וכאשר חוגים מתוכן משנים את יחסם כלפי ישראל לטובה, הרי שהחלק הטוב שבהם הולך ומתבהר.

לחשיבות העניין אצטט עוד מדבריו המאירים: "תורת ישראל עומדת להופיע אור גדול מתוכה על כל השטף של רוחות האמונה השונות אצל עמים וקיבוצים שונים, להסיר מהם כל סיג וטפל, ולהאיר אותם באור הקודש והטהרה האלוקית…" (אורות ישראל ה, א; וכן יעוין באורות, זרעונים ו – למלחמת הדעות והאמונות).

הטענות כלפי הדברים שכתבתי מבוססות על תפיסה מצומצמת ושטחית שהתפתחה בחוץ לארץ, כעמדת התגוננות בפני השנאה והרדיפות האיומות. אולם עלינו לחזור לתורה השלמה העוסקת בגאולת עמנו וכל העמים כולם, כל עם לפי אופיו הלאומי, המוסרי, הרוחני והדתי.

אוהבים את השמאל, מקבלים שנאה

מן הסתם אחרי מה שכתבתי הפעם, יגיעו שאלות משמאל: האם גם כלפי תנועות השמאל הליברלי אנחנו יכולים לגלות כבוד ואהבה?

תשובה: כבוד בוודאי, אהבה קצת יותר קשה, ולמרות זאת – כן.

אבאר יותר: העמדה הבסיסית של השמאל הליברלי, לפיה לכל אדם באשר הוא יש ערך מוחלט, וממילא יש לכבד את זכויותיו האישיות לחירות, לקניין ולכבוד, היא עמדה שראויה להערכה גדולה מאוד. יש בה תיקון גדול לעומת מצב שבו עריצים ובעלי שררה דיכאו אנשים שונים. ויש לתמוך בה כל עוד אינה רומסת ערכים חשובים אחרים, כפי שתנועות השמאל הקיצוני נוהגות מראשית דרכן.

אולם לאהוב את מי ששונא אותנו תכלית שנאה – קשה. שכן האהבה היא יחס הדדי, וקשה לאהוב את מי שקורא לנו נאצים ומעליל עלינו עלילות דם שפלות. גם אם יש גרעין של אמת בעמדותיהן העקרוניות, ההופעה שלהן בפועל מרושעת, אלימה ומחרחרת מלחמות.

אם נעמיק יותר בביקורת, בתנועות השמאל אין אהבה אנושית. תנועות השמאל אוהבות את האדם כמושג מופשט, בודד ועירום מכל הגדרה מגדרית, משפחתית, לאומית ודתית. אולם את האנשים בפועל הן נוטות לשנוא – שכן האנשים באים לידי ביטוי דרך הזהויות שלהם, ואת הזהויות הללו תנועות השמאל מבקרות בחריפות מתוך בוז ושנאה. זאת מפני שלדעתן הזהויות הללו הן שורש כל הרע, הפוגע בשוויון שהוא התכלית שאליה צריכים לשאוף, שכן בו תלויה גאולת האדם.

כך נוצרת הסתירה הפנימית המוכרת אצל אנשי השמאל: מצד אחד דיבורים רמים על אהבת האדם, ובפועל עוינות ושנאה כלפי רובם המכריע של האנשים, זולת אלו ששותפים למלחמתם בעד שוויון מוחלט, ונגד זהויות שלדעתם הן תודעה כוזבת שגורמת להפליה ולפגיעה בכבוד האדם וחירותו.

האדם שאנשי השמאל אוהבים מכול הוא האדם המוחלש, אבל באמת אין אדם כזה, שכן כל אדם בא לידי ביטוי דרך זהויותיו, ואל הזהויות הם מתייחסים בשנאה או בזלזול. רק מפני חולשתו הם יכולים להתעלם מזהויותיו ולהגדיר את זהותו כ"מוחלש", שכאשר יזכה למלוא זכויותיו יבוא התיקון המיוחל לעולם. בפועל ההתעלמות מזהותו של המוחלש היא אחת הפגיעות הקשות ביותר בו.

ואף על פי כן, כבעלי זהות יהודית, שנוטים להאמין ולאהוב את צלם האלוקים שבאדם, יש לנו אהבה טבעית גם לאנשי שמאל, ובאופן טבעי, כשאינם פוגעים בנו באופן ישיר, אנחנו מחפשים את נקודות הטוב והאמת שבהם ובדעותיהם.

ברכת הגומל ליולדת

יולדת נחשבת כמי שהייתה חולה מסוכנת, ועליה לברך "הגומל". ולכאורה יש להקשות: הרי חולה בדלקת ריאות אינו מברך הגומל כשמבריא, הואיל ויש לו כיום טיפול שמבטל את הסכנה, ואם כן גם יולדת אינה צריכה לברך הגומל, הואיל ועל ידי הטיפול בבית חולים אין בלידתה סכנה. אלא שיש ביניהם הבדל, שעל חולה בדלקת ריאות אין מחללים שבת, הואיל ואין צריך לטפל בו בדחיפות, אבל יולדת צריך להסיע בדחיפות לבית חולים, ואף בשבת. לכן היא נחשבת כחולה מסוכנת שצריכה לברך הגומל.

בדרך כלל לאחר שבעה ימים היולדת כבר מתחזקת מלידתה ויכולה לברך הגומל. לפעמים חולשת הלידה נמשכת שלושים יום, וממילא אשה כזו תברך הגומל לאחר שלושים יום.

ברכת הגומל לנשים

בעבר, נשים רבות לא הקפידו לברך הגומל. רבים תמהו על כך, וביארו שכפי הנראה, מכיוון שברכת הגומל צריכה להיאמר בפני מניין, מחמת הצניעות נשים רבות חשו שלא בנוח לעמוד בפני עשרה גברים ולברך הגומל (מ"ב ריט, ג). ויש שהציעו שהאישה תעמוד בעזרת נשים, ובעלה יברך בעבורה והיא תענה אחריו אמן ותצא ידי חובה בברכתו (מ"ב ריט, יז). אולם יש אומרים שאין לבעל לברך במקום אשתו (ב"י), ולכן אין להשתמש בעצה זו, אלא אישה שהתחייבה בברכת הגומל צריכה לברך בעצמה הגומל במניין.

לפיכך, אישה שצריכה לברך הגומל תבוא לבית הכנסת לתפילה, ותודיע לגבאי שעליה לברך הגומל. לאחר התפילה או לפניה, הגבאי יסמן לקהל שימתין בשתיקה, והאישה מעזרת הנשים תברך הגומל והקהל יענה אחריה. ואם נוח לה, עדיף שתבוא לתפילה שיש בה קריאת התורה ותברך אחר הקריאה בתורה. אם הזדמנו לה עשרה במקום אחר, כמו יולדת זכר בברית המילה של בנה, תברך לפניהם ולא תצטרך לבוא לבית הכנסת.

הגומל אחרי הפלה

אומנם אחרי הפלה וגרידה, למרות שהגרידה מתבצעת בהרדמה מלאה, נשים רבות נוהגות שלא לברך הגומל, כדי שלא תיאלצנה לספר שעברו הפלה וגרידה. ויש להן על מה לסמוך, שכן למדנו שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, והיינו לא תעשה של "לא תסור" מתקנות שתיקנו חכמים, ואף ברכת הגומל מדברי חכמים.

אפשר שזאת הסיבה שנשים רבות לא בירכו בעבר הגומל, שמחמת נוהגי הצניעות התביישו לברך בפני גברים. אבל כיום שלא מקובל להתבייש כל כך, וטענת הבושה אינה פוטרת נשים מברכת הגומל זולת במקרים מיוחדים כדוגמת הפלה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הלב, המעיין ותורת ארץ ישראל

לשמחת תורה: על ידי השירה והריקודים מפנימים שהתורה אינה רק מחייבת, אלא גם מאירה ומשמחת • לכן גם מי שרגיל לשקוע בלימוד – אינו מבטל תורה כשהוא שר ורוקד, כי השמחה רק תורמת ללימוד • ליום פטירת רבי נחמן מברסלב: עיון במעשה "הלב והמעיין" • הלב כוסף ומתגעגע למעיין, אך אין לו ברירה אלא לרדת לעמק שממנו לא רואים את המעיין, כדי להתאחד עם המעיין בסוף הדרך; גם עם ישראל נדרש לעבור מסע של ריחוק ואתגר, עד שיתאחד עם השכינה בארץ ישראל

ההקפות לכבוד התורה

רבי נחמן היה אומן יוצר: הוא תיאר את המציאות הכואבת של כיסופי האמונה, אבל בתוך התיאור אפשר גם להבין שלהמשיך כך לאין קץ – זה בלתי אפשרי. הפתרון הוא להתחזק בתורה, שמצווה לרדת מההר של תורת חוץ לארץ, להתמודד עם כל הבעיות הכרוכות בעמק ולעלות לארץ

נוהגים לערוך שבע הקפות בליל שמחת תורה ושבע הקפות ביום שמחת תורה. ובכל מקום שבו עושים הקפות רומזים לאור המקיף, היינו להארה גבוהה שחופפת עלינו ומרוממת אותנו ומעניקה לנו השראה, אבל מפני רום מעלתה אין ביכולתנו להשיג אותה באופן מוגדר בשכלנו. כל הלימודים שלמדנו וזכינו להבין במשך השנה הם בבחינת אור פנימי, שנקלט באופן מוגדר בתוך שכלנו, ומתוך כך בעת סיום התורה אנחנו זוכים לקלוט משהו מן האור המקיף שעולה מכלל התורה. וההתחזקות בשמחת התורה מועילה לזה מאוד.

מצד מנהג ההקפות די בשבע הקפות בלבד, אבל מצד שמחת התורה וכבודה, שזה עיקר עניינו של יום שמחת תורה, יש להרבות בריקודים. אין צורך ששאר הריקודים יהיו דווקא בצורה של הקפות. נוהגים לשורר פיוטים בעת ההקפות, כל עדה לפי מנהגה, אך אין אמירתם מעכבת.

לכתחילה צריכים כל הנמצאים בבית הכנסת לעמוד בכל עת שמקיפים ורוקדים עם ספרי התורה, ומי שקשה לו לעמוד רשאי לשבת, ורק בעת שמתחילים כל הקפה והקפה – יעמוד.

ערך שמחת התורה

נוהגים לשמוח שמחה יתרה ביום שמחת תורה, שאין שמחה גדולה יותר משמחת התורה, ולשם כך עורכים סעודות שמחות. במקומות רבים נוהגים שחתן התורה וחתן בראשית מזמינים את כל הקהל לקידוש או מוסיפים יין לסעודה.

נהגו ישראל שגם הנשים והטף באים לבית הכנסת לכבוד שמחת התורה. ואמרו שיש בשמחת התורה דמיון מסוים למצוות הַקְהֵל, שהייתה מתקיימת במוצאי שנת השמיטה בחג הסוכות: כמו שכל ישראל היו נקהלים לשמוע את המלך קורא בתורה, כך כל ישראל נקהלים לכבוד שמחת התורה.

על ידי שמחה זו כל ישראל זוכים להתקשר לערכה העליון של התורה, ומתוך כך מקבלים יותר את הדרכתה. ולא זו בלבד, אלא מתוך השמחה מפנימים שהתורה אינה רק אמת מחייבת, אלא גם מאירה, מחייה ומשמחת. לכן גם מי שרגיל לשקוד בתורה אל יצטער שהוא מתבטל כביכול בעת שמחת התורה, מפני שככל שישמח יותר – כך איכות הלימוד שלו תתגדל, והשפעתה על כלל ישראל תתרחב.

מותר לרקוד ולמחוא כפיים

למרות שגזרו חכמים שלא לרקוד ולא למחוא כפיים בשבתות וימים טובים, שמא יבואו מתוך כך לתקן כלי שיר, הורו הגאונים שלכבוד שמחת התורה מותר לרקוד ולמחוא כפיים. בדורות האחרונים, אחר שגדולי החסידות הדגישו את ערך מצוות השמחה ורוב נחיצותה, נהגו רבים להקל בזה גם בשבתות רגילות (ראו פנה"ל שבת כב, יח).

רבים מגדולי ישראל נהגו לרקוד בשמחת תורה עד כלות הנפש. סיפרו על הגר"א: "שהיה שמח מאוד בחג הסוכות וביותר בשמיני עצרת, כי הוא יותר יום שמחה מכל ימי החג על פי הסוד… והיה הולך לפני הספר-תורה שמח מאוד ברוב עוז וחדווה, וחוכמת אדם תאיר פניו כלפיד אש בוערת, ומספק כף אל כף, ומפזז ומכרכר בכל עוז לפני הספר-תורה. ואחר סיום המשוררים החרוז – אמר הוא אחריהם…" (מעשה רב, רלג).

אמרו שכל מי שרוקד ושמח בכל כוחו לכבוד התורה, מובטח לו שלא תיפסק התורה מזרעו (ר"י אלגאזי שלמי חגיגה רצד, ב). ואמרו על האר"י הקדוש, שזכה למדרגות העליונות שהשיג בגילוי סודות התורה בזכות שהיה שמח בכל עוז בשמחה של מצווה (מ"ב תרסט, יא).

רבי נחמן – אומן יוצר

בתוך "מעשה משבעת הקבצנים" של רבי נחמן מברסלב מובא סיפור זה, ולקראת יום פטירתו שחל בי"ח בתשרי אביאו. בסוגריים אציין את הפירוש הפשוט, ואחר כך אנסה להתעמק בו מעט יותר.

כהקדמה ראוי לציין שרבי נחמן היה אומן יוצר. כלומר, מצינו שחז"ל המשילו תלמידי חכמים שעוסקים בהלכה לבנאים, שעוסקים בבניין העולם (בבלי ברכות סד, א), ותלמידי חכמים שעוסקים באגדה ופנימיות לחקלאים קוצרי יבול השדות – "מחצדי חקלא" (במקומות רבים בזוהר). ויש בין תלמידי החכמים שעוסקים באגדה ופנימיות שהם כאומנים יוצרים, שנוטעים נטיעות שצומחות לגוונים שונים. כמדומה שכזה היה רבי נחמן.

מעשה הלב והמעיין

"בקצה העולם יש הר גבוה ועל ההר נתונה אבן גדולה ומן האבן נובע מעיין (השכינה). ובקצהו האחר של העולם שוב יש הר גבוה ושם לב העולם (עם ישראל). ולב העולם עומד וצופה תמיד כנגד המעיין והוא נכסף וכמה ומשתוקק לבוא אליו; והמעיין נכסף גם הוא ומשתוקק לבוא אל הלב. ולב העולם שתי חולשות יש לו: חולשה אחת מפני החמה שמכה עליו ושורפת אותו (היינו שתאוות העולם מכלות את כוחם של ישראל לריק), וחולשה שנייה מחמת הכיסופים וההשתוקקות. וכשלב העולם מבקש להינפש מעט ולהשיב רוחו, באה ציפור גדולה ופורשת כנפיה וסוככת עליו מפני החמה (אלו דברי תורה שמגינים על ישראל ומחיים אותם). אך גם בשעת מנוחתו צופה הלב כנגד המעיין והוא שואג ומנהם מרוב געגועים והשתוקקות. ומאחר שהוא נכסף ומשתוקק כל כך לבוא אל המעיין, מפני מה אינו הולך אליו? אלא כל זמן שהוא עומד על פסגת ההר הוא רואה את ראש ההר השני ששם המעיין, אבל אם ירצה להתקרב אליו יצטרך לרדת מפסגת ההר ואז ייעלם מנגד עיניו ראש ההר השני ושוב לא יוכל לראות את המעיין. ואם לב העולם לא יראה את המעיין אפילו רגע אחד תצא נפשו חס ושלום ויגווע, ויתבטל גם כל העולם כולו, כי הלב הוא החיות של כל דבר בעולם.

"והמעיין אין לו זמן משלו (כי גילוי השכינה בעולם הזה תלוי בעם ישראל), כי אין הוא נמצא בתוך הזמן כלל, והוא מתקיים מן הזמן שהלב נותן לו במתנה. ועיקר התהוותו של הזמן הוא על ידי החסדים של אמת (מצוות ומעשים טובים שנעשים באמת לשם שמיים). ואני, כך מספר והולך אותו קבצן כבד פה (הוא הצדיק שמלמד זכויות על ישראל), אני הוא שמתהלך בעולם, מלקט ומקבץ את כל החסדים של אמת ומביא אותם אל זה האיש הגדול, איש חסד של אמת (שר העולם שמקבץ זכויותיהם של ישראל), והוא עושה מהם את הזמן. כילה לעשות יום אחד מיד הוא מביאו במתנה ללב העולם ולב העולם נותנו במתנה למעיין. ובכל יום ויום, כשנוטה היום לערוב, מתחילים הם להיפרד זה מזה באהבה רבה בחיל ובזיע, שאם לא יספיקו החסדים אשר בידי האיש הגדול, איש חסד של אמת, כדי לעשות מהם יום חדש יהיה זה יומם האחרון ואף הם יסתלקו עם הסתלקותו של היום. והם אומרים זה לזה חידות וזמירות ושירים נפלאים של געגועים וכיליון נפש. וגם היום המסתלק נפרד ויוצא בזמירות ובשירים נפלאים, וכלולות בהם כל החוכמות שבעולם. וכל יום שונה מחברו: יש ימים של חג ומועד ויש ימים של תענית ואבל. יום יום וזמירותיו, יום יום ושיריו".

תורת חוץ לארץ

סיפור זה מבטא את מצבם של ישראל בגולה, שכל קיומם תלוי בגעגועים וכיסופים לשכינה, אולם כיסופים אלו אינם יכולים להתממש בחיבור אמיתי שבין הלב למעיין, משום שברגע שהלב ינסה להתקרב למעיין – לא יוכל יותר לראותו ולהתגעגע אליו, וח"ו תצא נפשו. וכיוון שיתבטל הלב – הם ישראל, יתבטל גם העולם שתלוי בלב, בישראל. וגם הציפור שמבטאת דברי תורה אינה יכולה לבטא אלא את תורת חוץ לארץ, שבכוחה לסוכך מעט על הלב שלא יישרף, לקיים את ישראל שלא יכלו בגויים, אבל לא להעניק להם חיים מלאים, כי הגילוי המלא של התורה הוא בארץ ישראל בלבד.

הבעיה היא שברבות השנים עלולים להתרגל לגלות, ולחשוב שאי אפשר לממש את האמונה ואת החזון שבתורה, ולכתחילה ישראל צריכים לחיות בדלות כאשר חייהם תלויים להם מנגד, ורק בחסדי שמיים, בזכות מעט תורה ומעשים טובים שיש בישראל, זוכים לקבל ברחמנות עוד יום. לפי מחשבה זו עלינו להשתדל שהגעגועים והכיסופים, הבכיות והפרידות, יהיו מעט יותר נוחים – אבל מעבר לזה אין אפשרות לשאוף, כי כך היא דרכה של האמונה.

תורת ארץ ישראל

אולם האמת שה' נתן את תורתו ומצוותיו לעמו ישראל, ואמר שאם נשמור את התורה והמצוות, נזכה בפועל לכל הברכות שבתורה. והמצווה היא לעלות לארץ. ובדרך העלייה לארץ צריך לרדת מההר של תורת חוץ לארץ שעליו עומדים ישראל, ולרדת לעמקים ולעלות אל ארץ ישראל, מקום המעיין והשכינה, ושם להתאחד שוב עם השכינה. בדרך יהיו משברים, אבל כיוון שהולכים בדרכי ה', לא נאבדים ח"ו.

לכך רומזת גם מצוות תקיעת שופר בראש השנה, שעיקרה תרועה, היינו תקיעה שמבטאת משבר, שתכליתו תיקון שלם יותר. לכן לפני כל תרועה ולאחר כל תרועה ישנה תקיעה פשוטה שמבטאת את השמחה והיציבות.

כך ביחס למצוות הגיוס לצבא, ולאתגרי העבודה והעיסוק ביישובו של עולם, ולימוד החוכמות השונות. אכן הדברים כרוכים בהתמודדויות ולעיתים במשברים, אבל זאת המצווה.

לכך התכוונתי באמירה שרבי נחמן היה אומן יוצר: הוא תיאר את המציאות הכואבת של כיסופי האמונה, אבל בתוך התיאור ניתן גם להבין שלהמשיך כך לאין קץ – זה בלתי אפשרי. הפתרון הוא להתחזק בתורה שמצווה את עם ישראל לעלות לארץ. כלומר, לרדת מההר של תורת חוץ לארץ, להתמודד עם כל הבעיות הכרוכות בעמק שבו כל הקהילות מתפרקות, ולעלות לארץ וליישבה בחומר וברוח, כדי שיתאחד הלב עם המעיין לתפארת התורה, העם והארץ.

המלכת ה' – העצמת האדם והעם

המלכת ה', שעומדת במרכז ראש השנה ותפילותיו, עשויה להיתפס כהחלשה של האדם • כשמלכות ה' נתפסת כך מתוך אמונה נמוכה, אנשים מבקשים להרחיק אותה מצה"ל, ממערכות המדינה ומהתא המשפחתי, כדי שלא תגמד אותם •אולם ההפך הוא הנכון: חוסר אמונה מטיל חולשה ורפיון על כל תחומי החיים, והמלכת ה' נותנת עוצמה למערכות הפרטיות והלאומיות • אם איננו רוצים להישאר במצב שבו קשה להעביר את חוק הלאום, מצב שבו הזיקה ליהדות וללאומיות הולכת ונחלשת, עלינו להגביה את האמונה ולחזק את המלכת ה' עלינו

יום זיכרון, דין ותרועה

האדם מיסודו חפץ לגלות את כוחותיו, ולכן הוא מעוניין להשתחרר מאמונה נמוכה שמקטינה את צלם האלוקים שבו – ולעלות לאמונה עליונה שמעצימה את נשמתו וכוחותיו. במדרגה זו המלכת ה' לא מחלישה את האדם אלא מעניקה השראה ומשמעות לחייו

בראש השנה מסתיימת קצבת החיים שהעניק ה' לעולמו בשנה הקודמת, וה' זוכר את ברואיו ובורא להם חיים חדשים לשנה הבאה, שכן זיכרון אצל ה' הוא פקידה והענקת חיים. וכדי שחסדו לא יתהפך לרע על ידי הרשעים שישתמשו בו להרע, קבע ה' שביום זה ידון את עולמו. נמצא אם כן שראש השנה הוא יום זיכרון ודין, שבו עולים ונזכרים לפניו יתברך כל המעשים הטובים והרעים שנעשו במשך השנה, והקב"ה יושב על כיסא הדין ומחשב את חשבון עולמו ודן כל עם ועם ככלל וכל אדם ואדם כיחיד.

עיקר הדין של כלל העולם תלוי בעם ישראל ובארץ ישראל, שישראל הם לב העולם, עמו של ה', ותיקון העולם תלוי בהם. על כן שכרם ועונשם של ישראל גדולים יותר משכרם ועונשם של שאר העמים. לכן דן ה' את ישראל תחילה, ומתוך המשפט של עם ישראל מתפשט המשפט על כלל האנושות והעולם (ראש השנה ח, אב; תענית י, א).

לכן ראש השנה נקרא יום תרועה, שהתרועה רומזת לשברון, בכי, חרדה ושידוד מערכות. השבר והבכי – על מה שתם ולא הושלם, והחרדה – לקראת השלב הבא, שעדיין לא נקבע מי יחיה ומי ימות, מי בנחת ומי בייסורים. לכן, אף שמשך התרועות קצר, כל היום נקרא יום תרועה – יום שברון ובכי. אומנם ציוונו ה' לתקוע תקיעה פשוטה שמבטאת שמחה ויציבות לפני ואחרי כל תרועה, שכן כל תכלית התרועה לתקן. לכן גם יום התרועה הוא יום חג שיש מצווה לקיים בו סעודות, כי תכלית הכול תיקון ושמחה.

רצוננו – גילוי מלכות ה'

יכולים היינו, מרוב דאגה על עתיד חיינו בשנה הבאה, להקדיש את כל יום הדין לתפילות פרטיות על פרנסה, בריאות וכל שאר הדברים שאדם טרוד בהשגתם כל השנה. אולם זוהי סגולתם המיוחדת של ישראל, שרצונם העמוק ביותר הוא שתתגלה מלכותו יתברך, והעולם כולו יתוקן וייגאל, ואפילו אם לשם כך יצטרכו לסבול ייסורים.

בדרך גדולה ונוראה זו בחר עם ישראל, החל מאבות העולם שקיבלו על עצמם להאמין בה' אל מול כל עובדי האלילים שמסביבם, ועד הגלות הארוכה, שבה למרות כל הסבל בחר עם ישראל שלא להתבולל בעמים ולהמשיך לשאת את דגל האמונה והתורה, כדי לתקן עולם במלכות שדי.

כשישראל מניחים את צערם ועוסקים בכבודו וגילוי מלכותו, אומר הקב"ה למלאכים: ראו בניי חביביי, שמניחים צערם ועוסקים בכבודי. בכך מסתתמות טענותיו של השטן שרוצה לבטל את ישראל מהעולם, וישראל זוכים לשנה חדשה שבה יתקדמו עוד צעד לקראת התיקון והגאולה. וככל שנזכה לקבל עלינו בראש השנה את מלכותו, בענווה וביראה, כך נזכה יותר לשנה טובה ומבורכת.

מלכות ה' במוקד התפילה

לכן עיקר תפילת ראש השנה עוסקת בהמלכת ה' עלינו, ועל כן בחתימת הברכה השלישית של תפילת עמידה, במקום לומר "האל הקדוש" אנו אומרים "המלך הקדוש". וכך ממשיכים לומר בכל עשרת ימי תשובה. עניין זה חשוב כל כך, עד שמי שטועה ושוכח לומר "המלך הקדוש" – לא יצא ידי חובתו ועליו לחזור להתפלל (שו"ע אורח חיים תקפב, א).

אף חתימת ברכת החג בכל תפילות ראש השנה היא: "מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזיכרון". ובתפילת המוסף שהיא התפילה העיקרית של ראש השנה, שבה תוקעים בשופר, תיקנו חכמים לומר שלוש ברכות: מלכויות זיכרונות ושופרות, והראשונה והעיקרית שבהן היא מלכויות. גם ברכות הזיכרונות והשופרות עוסקות במידה רבה במלכותו.

האם מלכות ה' מנמיכה את האדם?

בתפיסה הנמוכה של האמונה, ככל שהאדם מאמין יותר בה' וממליך אותו עליו – כך הוא מקטין יותר את עצמו. הוא מתמלא יותר בחרדות, חושש לפעול בעולם ולתקנו, מתחנן אל ה' כבן מסכן וכעבד שפל שיעשה הכול למעננו כי אין בנו מעשים. האמונה עושה אותו פחדן ורך לב. אומנם גם אמונה זו נצרכת, כי יראת השמיים משמשת גדר בפני יצריו של האדם, שעלולים להתפרץ באכזריות רצחנית ובכל תיעוב ושפלות. כשאנשים הצליחו להשתחרר מהאמונה (בברית המועצות ובגרמניה הנאצית), הם רצחו הרבה יותר אנשים מאשר בתקופה שהאמונה הייתה נוכחת.

אולם האדם מיסודו חפץ לגלות את כוחותיו, ולכן הוא מעוניין להשתחרר מאמונה נמוכה שמקטינה את צלם האלוקים שבו – ולעלות לאמונה עליונה שמעצימה את נשמתו וכוחותיו. במדרגה זו המלכת ה' לא מחלישה את האדם אלא מעניקה השראה ומשמעות לחייו, ומעלה אותו למדרגה של אומץ ויצירה שאי אפשר להשיג בלא אמונה (ראו מידות הראיה אמונה, כט).

מלכות ה' מחזקת את הלאומיות

כאשר רוב הציבור הדתי והחרדי חי רוב הזמן במדרגת האמונה הנמוכה, רבים אינם חפצים בה. ואף אלה שנותנים לאמונה מקום בחייהם, מעוניינים לצמצם אותה, כדי שתעסוק בענייני הפרט הקטנים ולא תתערב בחיי הכלל. לא במדע ובתעשייה – מחשש שתעכב כל פיתוח ותחליש כל יוזמה, לא בצבא – מחשש שתחזיר אותנו לימי הגלות, או מחשש שתטען שכיוון שה' ציווה לכבוש את הארץ, הרי שחובה עלינו להתעלם מכל השיקולים הרציונליים, שכן מה האדם יודע, העיקר שיעשה את רצון ה' גם אם יש בכך סיכון עצום לקיומה של המדינה. כך אנו מוצאים אנשים רבים שמתייראים מהשפעת האמונה על חיי הציבור.

אולם כשאין הכרה במלכות ה', הנשמה נאלמת, וכל המערכות האנושיות מתרוקנות מתוכן, ונותרות חלולות. וכך אפילו את חוק הלאום המכורסם מתקשים להעביר וליישם, וכהמשך לכך מגלים רפיון בבניין הארץ ויישובה, ואין כוח לקרוא בקול גדול לכל היהודים שבגולה לעלות לארץ. ונוכח החולשה הזאת, נציגי הערבים שהיו צריכים להודות מבוקר עד ערב לעם ישראל על כל הטוב שהביא להם, יורקים לבאר שממנה הם שותים ויוצאים להפיץ את דיבת המדינה הטובה והמוסרית שלנו בכל העולם.

המלכת ה' וחוק הלאום

בהיותי באחד ממחנות הצבא, ראיתי מול מגרש המסדרים שלט ענק שעליו כתובים באותיות עצומות החזון והערכים שאליהם הצבא מחנך. רשימת הערכים הייתה: "אהבת האדם, מקצועיות, דוגמה אישית, רעות, צניעות, יצירתיות וחדשנות, אהבת הארץ".

אלו ערכים יפים, אולם העם היהודי לא הוזכר. החזון הציוני נמחק. אומנם אהבת הארץ הוזכרה, אולם רק מפני שהיא יכולה לכלול גם את הדרוזים והצ'רקסים, והערבים אילו היו מוכנים להתגייס. ראוי לציין שמפקד ההכשרה שניהל את המסדר אמר דברים מאוזנים ונכונים. הוא הזכיר את התנ"ך ואת הסבל שעמנו עבר במשך ההיסטוריה הארוכה שלנו, ואת המשימה של צה"ל לשמור שאירועים קשים כמו אלה שפקדו את עמנו בעבר לא יחזרו עוד, תוך שמירה על החוק והיחס הנאות לכל אדם. הדברים היו מדודים ומרגשים כאחד.

אולם המצב המחפיר הוא, שבאופן רשמי צה"ל כבר לא מסוגל לכתוב שהוא מחויב לחזון הציוני ולעם היהודי. זה מוכיח עד כמה היה הכרח לחוקק את חוק הלאום, ועד כמה צריך לשקוד על הטמעת ערכיו בכל תחומי החברה. לשם כך אנו מוכרחים לחזור לאמונה במלכות ה' שהיא התשתית לקיומנו הלאומי.

כך גם אמר הרצל בנאום פתיחת הקונגרס הציוני הראשון, שקודם כול אנחנו צריכים לחזור ליהדות שלנו, ומתוך כך לארצנו.

האמונה נותנת משמעות למשפחה

המלכת ה' במדרגת אמונה תחתונה שומרת על המשפחה, שישמרו בני הזוג אמונים זה לזה ולא יבגדו. אולם מכיוון שאין בזוגיות זו חזון ושאר רוח, רבים מעדיפים לחפש סוגים שונים של משפחה שמעניקים להם יותר חופש וביטוי אישי. אולם בלא אמונה משפחות אלה מתפרקות.

המלכת ה' במדרגה של אמונה עליונה מעניקה למשפחה משמעות של קדושה, של גילוי האחדות האלוקית בזעיר אנפין באהבה שבין בני הזוג. וככל שהשמחה שביניהם גוברת, כך שם ה' שורה יותר ביניהם, והאחדות האלוקית מתגלה, וברכה ושפע רב מתפשטים בכל העולמות (ראו זוהר ח"ב פקודי רנט, א; ח"ג שלח קסז, ב).

כאשר מבינים שזוהי המשפחה הראויה, רבים משתוקקים להקים משפחה כדוגמתה.

מלוך על כל העולם

ככל שאדם זוכה יותר לאמונה במדרגתה העליונה, כך כל כוחותיו מתעצמים בחירות, והוא חש שליחות גדולה יותר לגלות אותם כדי להוסיף ברכה לעולם.

כיוצא בזה, כבודה של ירושלים אינו פוגם בכבודן של שאר הערים שבארץ ישראל, אלא להפך, מרומם אותו, שכמה גדולות וחשובות הן שירושלים היא העטרת שעל ראשן. וכן כל שאר הארצות אינן נפגמות מכבודה של ארץ ישראל, כי כמה גדולות הארצות ששוכנות יחד באותו עולם שיש בו ארץ קדושה ונפלאה כארץ ישראל.

כיוצא בזה כבודו של אדם אינו נפגם מכך שחברו מתעלה למדרגות גבוהות אלא להפך, הוא עצמו מתגדל שהוא זוכה לחבר שכזה. כיוצא בזה, כבודם של העמים אינו נפגם מסגולתו של עם ישראל אלא להפך, כל העמים מתעלים על ידי כך שעם ישראל קיים בלבבם.

לכך מכוונת אותנו תפילת ראש השנה: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הראי"ה: חסיד, רב פוסק וחוזה

83 שנה אחרי פטירתו, אפשר להיווכח כי הרב קוק לא התנתק מהמציאות אלא להפך – הזהיר מפני סכנות ומשברים • הראי"ה צפה שריחוק ממקור הקודש יכול לפגוע בציונות, ושהקדמה עלולה לדרדר את האנושות – אלא שהאמין ביכולתנו להציל את המצב, וסלל דרך לתיקון לאור התורה • הראי"ה היה מחמיר גדול כלפי עצמו, ונטה לחומרה גם בהנהגתו הציבורית, אך התנגד לחומרות חסרות בסיס שעשויות להרחיק את הציבור מהתורה • חזונו לגאולת התורה כלל יוזמות ללימוד כללי התורה, כדי לעמוד על השיטתיות והסדר שבה

ריאליות ואמונה

נראה ששלושה הרב קוק היו: האחד – חסיד קדוש ומחמיר, השני – שמרן שנוטה לחומרא ובשעת הצורך מקל כפי הנצרך, השלישי – חדשן שהוגה רעיונות על גאולת התורה ותלמודה. אולם כשמבינים את מלוא אישיותו, מבינים שמדובר באדם גדול מאוד, שהקיף עולמות שלמים שהתאחדו לעולם אחד באישיותו

יש הטוענים כלפי הרב קוק, שהוא היה כביכול אופטימיסט חסר תקנה שאינו נותן דעתו למציאות. אולם האמת הפוכה: מכתביו רואים שהוא היה מפוכח מאוד, והכיר את הסכנות הנשקפות לעם היהודי. הוא גם כתב על הסכנה שנשקפת לאנושות בפיתוח המדע והחברה תוך התרחקות מאמונה, כפי שהתברר מהאסונות שהמיטו על האנושות התנועה הקומוניסטית והתנועה הנאצית. כיוצא בזה, עם תמיכתו בעוסקים ביישוב הארץ וקיבוץ הגלויות, הוא העריך שבלא התחברות אל מקור הקודש – בדרך הטבע לא יהיה בכוחה של הציונות החילונית להתמודד עם הקשיים והמכשולים שיעמדו בדרכה. הוא אכן צדק: בלא מלחמת העולם הראשונה, ועוד יותר מזה בלא מלחמת העולם השנייה והשואה האיומה שהתרחשה בה, התנועה הציונית לא הייתה מגיעה להקמת המדינה. על השואה אכן מרן הרב קוק לא סמך, הוא דיבר על האחריות המוטלת על בני הדור לקדם את העם היהודי אל הקמת המדינה בלא אסון נורא. לכן התריע בפני כל מי שהקשיב, שמוכרחים לחבר את התנועה הלאומית אל הקודש ולפעול במלוא המרץ לקוממיות ישראל. הטענה הייתה הן כלפי הציונות החילונית, והן כלפי הציבור החרדי שעמד מנגד ולא התגייס לעלייה ויישוב הארץ.

אלא שהייתה ברב קוק גם אופטימיות מיוחדת. הוא האמין באמונה שלמה בה' שבחר בעמו והבטיח לגואלו. ולא זו בלבד אלא שהיה לו גם חזון כיצד לקדם את עם ישראל בתהליך גאולתו, כיצד להעמיק בתורה ולהאיר את אורה עד שכל ישראל יחזרו בתשובה. כלומר, מקור האופטימיות שהפיח היה נעוץ בדרך שסלל, שעל ידה ניתן להתקדם, וזאת תוך ידיעה נוקבת שאם לא נזכה לכך – על פי דרך הטבע צפויים לנו חס ושלום ייסורים קשים, ברוחניות ובגשמיות.

בזה הוא היה שונה מרוב חבריו הרבנים, שמצד אחד פחות חששו מהסכנות הרוחניות והלאומיות הנשקפות לעם היהודי, ומצד שני היו פחות אופטימיים ביחס ליכולת לפעול כדי לשנות את המציאות לטובה.

לא מקרה שספריו נקראים 'אורות', שכן הם מבטאים אמונה ודרך של מי שרואה את התמונה השלמה של העולם על כל חלקיו, והאור הוא המאיר בדייקנות את היתרונות והחסרונות שבפועל, ואת הדרך להעצמת היתרונות, להתגברות על החסרונות ולתיקונם.

הקושי בהבנת משנת הרב

כל כך גדולה ורחבה ועמוקה הייתה תורתו של מרן הרב קוק, עד שאפילו גדולי תלמידיו התקשו להבין אותה כמערכת אחת שלמה. כפי שסיפר הרב הנזיר, הרב דוד כהן, במבוא ל'אורות הקודש' (עמ' 18). כשבע שנים לאחר שהכיר את מרן הרב, בהיותו כבן שלושים וחמש, בקיא בתורה, במחשבה, בקבלה ובפילוסופיה כללית, הוא פנה אל הרב בשאלה: "רבנו, קדושה יש כאן אצלו, רוח, השפעה סגולית. האם יש גם תורת הרב? תוכן לימודי מסוים? שיטה? והתשובה: כן, ודאי… מאז גמלה החלטתי, לברר תורת הרב כשיטה אלוקית שלמה, יסודותיה, ויסודי היסודות, ועל פיהם לבחור כתביו ולסדרם במאמרות". והמשיך לספר: "הרב מסר לידי כתבי קדשו, ועודד אותי בדבריו, כי הוא סומך עלי בסידורי".

משנתו ההלכתית – לעצמו ולציבור

גם בתחום התלמוד וההלכה קשה לעמוד על משנתו, עד שלכאורה נראה ששלושה הרב קוק היו: האחד – חסיד קדוש ומחמיר, השני – שמרן שנוטה לחומרא ובשעת הצורך מיקל כפי הנצרך, השלישי – חדשן שהוגה רעיונות על גאולת התורה ותלמודה. אולם כשמבינים את מלוא אישיותו, מבינים שמדובר באדם גדול מאוד, שהקיף עולמות שלמים ושונים, שהתאחדו לעולם אחד באישיותו.

בעולמו הפנימי היה הרב קוק חסיד, פרוש וקדוש, שמתוך שראה את נקודת האמת והאור שבכל דעה ומנהג, נטה להדר ולהחמיר ככל השיטות. ולא היה לו בזה שום קושי, כי היה שמח בכל הידור שיש לו בסיס בהלכה, ובתנאי שהחומרה לא תהיה על חשבון אחרים. כך למשל נהג לטבול כל בוקר; לא הביט בדמות אישה, אף שנהג לקבל שאלות מנשים, ונהג כלפיהן בכבוד ובנימוס; גם בימי החופש, דבר שהיה מקובל אצל הרבנים, היה שוקד על לימודו, עד שהיו רבנים זקנים שהעירו לו שאם ינהג כך לא יוכל להבריא כראוי בחופש; ובעת שיצא מהים, דקדק להפקיר את המגבת המרובעת שהתנגב בה, כדי שלא ייכנס לספק רחוק שמא המגבת צריכה ציצית. זו חומרה ששום רב מגדולי הרבנים שהיו עמו לא התעוררו לחשוב עליה. כיוצא בזה דקדק בפרטי מנהגים: לפני תשעה באב חלץ תחילה את נעל שמאל, מכיוון שזו חליצה של אבל, ולפני יום הכיפורים חלץ תחילה את נעל ימין, שכן זו חליצה של מצווה משמחת של יום הכיפורים. כך בכל הליכותיו היה מהדר ומדקדק.

אולם הוא נאלץ לשמש ברבנות, מפני עוניו ומפני ההכרח הציבורי, ובהנהגתו הרבנית נטה מעט לחומרא ולשמרנות, למרות שרבותיו (הרב דון יחיה מלוצין, רבי ראובן מדינבורג והנצי"ב מוולוז'ין) לא נטו להחמיר. רק כאשר השעה הייתה דחוקה הכריע על פי כללי ההלכה להיתר, כפי שנהגו כל הפוסקים מדורי דורות. אומנם גם בזה הקל רק כמידת ההכרח, ומעבר לכך החמיר. כמדומה ששני טעמים היו לנטייתו לחומרא: האחד, משום חסידותו ודבקותו בקדושת המצווה ביקש לשומרה ככל האפשר, והשני, כדי שלא להגדיל את המרחק שבין החוגים החרדיים הנוטים לחומרא ובין כלל הציבור הדתי והמסורתי, ולשמור בכך על אחדות ישראל החשובה והנחוצה כל כך (למרבה הצער, בניסיון זה לא כל כך הצליח).

היתר המכירה

כך למשל לגבי היתר המכירה: מחד, הרב קוק ביסס את היתר המכירה, ומאידך נטה בכל מה שאפשר לדעת המחמירים, ואף לאחר המכירה אסר על יהודים לעשות את המלאכות הכתובות בתורה, למרות שמעיקר הדין אין הבדל בין המלאכות, שכן שביעית בזמן הזה מדברי חכמים. גם על מה שהקל היה מיצר מאוד. אולם כאשר יצאו לפקפק על ההיתר, כתב שוב ושוב שהוא מבוסס מאוד, ובאמת היה אפשר להתיר בשעת הדחק אפילו בלא מכירה. כנגד המוציאים לעז על ההיתר, היה מוחה בעדינות ובאהבה כמנהג חסידותו, תוך שהוא מגן בתוקף על החקלאים, כדי שלא ייפגעו במעמדם או במצווה הגדולה שהם מקיימים, מצוות יישוב הארץ (עיין אגרות הראיה קצב, רמא, רנג, שי, שיב).

לא אמנע מלהביע כאן את עמדתי, שלאחר שסוגיית השמיטה התלבנה להלכה ולמעשה במשך יותר ממאה שנה, ניתן להסיק שראוי להישען יותר על היתר המכירה, הן מפני שהיתר המכירה מבוסס מאוד להלכה, והן מפני שהנטייה לחומרא וההשתדלות לארגן אוצר בית דין לא מנעה את המחלוקת עם הציבור החרדי, ולא קירבה את חקלאי ישראל לשמירת השביעית, שעיקרה שביתה. יחד עם זאת יש להתקדם בהדרגה לקראת קיום השביעית, על ידי עידוד החקלאים שמסוגלים לשבות לגמרי (כפי שנוהג משרד החקלאות).

התנגד להחמרות רחוקות על הציבור

אומנם כאשר היה מדובר במנהגים שאין להם יסודות איתנים, הקפיד הרב קוק שלא להכביד בחומרות, וגם על כך נאלץ להתווכח עם רבנים, שמתוך חשש של חילון ורפורמה נטו להחמיר יתר על המידה. כפי שכתב בנוגע לשמן שומשמין (אורח משפט קח-קיד), ואף ביאר שהמוסיף גזירה לגזירה עובר באיסור (רש"י ביצה ב, ב "ומי").

בתוך דבריו שם, כנגד טענת המחמירים שאם לא נחמיר תיפרץ הגדר, מופיעה עמדתו לדורות שהחשש הפוך – אם נחמיר במה שלא נצרך, הגדר תיפרץ יותר: "שאני יודע ברור תכונת בני דורנו, שדווקא על ידי מה שיראו שכל מה שיש להתיר על פי עומק הדין מתירין אנחנו, ישכילו לדעת שמה שאין אנו מתירין הוא מפני אמיתת דין תורה, ויימצאו רבים הדבקים בתורה, שישמעו לקול המורים בעז"ה. מה שאין כן כשיתגלה הדבר, שישנם דברים כאלה, שמצד שורת ההלכה ראויים הם להיתר ורבנים לא חשו על טרחם וצערם של ישראל, והניחו את הדברים באיסורם, יוצא מזה ח"ו חילול השם גדול מאוד, עד שמתרבים המתפרצים לומר על כמה גופי תורה, שאם הרבנים רוצים – היו יכולים להתיר, ועל ידי זה יוצא משפט מעוקל" (שם, עמ' קכו).

מלמד כללי התורה

פרט לעיסוקיו וטרדותיו בעבודת הרבנות, היה מרן הרב קוק בעיקר בעל חזון גדול, שהבין לעומק את המשבר הרוחני שעם ישראל נמצא בו והגה רעיונות לגאולת התורה ותלמודה, במקביל לגאולת עם ישראל בחזרתו לארצו. הוא דיבר על הצורך ללמוד את כללי התורה ההלכתיים והמחשבתיים, כדי שתוכל התורה להופיע באורה הגדול השלם, כמערכת אחת הגיונית, שממשיכה ברכה מרום שמיים על נשמתם של ישראל, ועד תחתיות הארץ – בבניין האומה בכל סדרי החברה והכלכלה, ובחיי כל משפחה ואדם.

לשם כך הגה את רעיון 'הלכה ברורה' ו'בירור הלכה', כדי לחבר את לימוד התלמוד ומפרשיו עם לימוד ספרי ההלכה כרמב"ם ושולחן ערוך ומפרשיהם. על ידי כך יימשך קו ישר והגיוני מיסוד הסברות בתלמוד עד פרטי ההלכות. לשם כך הגה גם את רעיון האנציקלופדיה התלמודית, כדי להעמיד את כל הסוגיות כמערכת אחת, שמתוך הכללים הגדולים מסתעפים כללי המשנה. ועוד הגה רעיונות על כתיבת מבואות כלליים לכל המסכתות והספרים החשובים (רעיונות אלו מבוארים ב'אורות התורה' ובעוד איגרות רבות).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

אסור לוותר על חוק הלאום

המתנגדים לחוק הלאום הם אלה שחוששים מהדגשת האופי היהודי של המדינה, ומטשטשים את ייחודו של העם היהודי • אותה עמדה היא גם האחראית לאוזלת-היד מול פשעי החקלאות ומול הבנייה הבלתי-חוקית, מפני שהיא מתעלמת מההקשר הלאומי הרחב שלהם • במצב נורמלי ראוי להתחשב באנשי השמאל, אך לא במצב שבו אטימותם למציאות יוצרת סכנה ממשית למדינה • חלק מהדרוזים הושפעו מהשמאל הישראלי, אך הדרוזים הנאמנים באמת למסורתם – ממשיכים לגלות נאמנות לישראל, כמו כל המיעוטים הדרוזיים בשאר המדינות, ויש לקוות שגישתם תנצח

שורשי הוויכוח על חוק הלאום

הדרוזים המסורתיים לא השתתפו בהפגנות נגד חוק הלאום, להפך: הם חפצים בחיזוקה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, שבה העדה הדרוזית זוכה לכבוד ולתנאים הטובים ביותר בעולם. דווקא בהיותם נאמנים למסורתם, הם נטלו חלק בביצורה של מדינת ישראל, ועל כך אנו מעריכים אותם מאוד

הוויכוח על חוק הלאום משרטט את הקו בין אלו שהשתתפו בבניין המדינה מתוך הכרה בייעוד המיוחד של עם ישראל לבשר אמונה ומוסר לעולם, לאלו החפצים שישראל תהיה מדינה מתוקנת כמקובל במערב ובנוסף תשמש מקלט ליהודים מפני האנטישמיות.

הרוצים להגשים את החזון חפצים לתת למדינה צביון מיוחד, שיקבל השראה מהתורה, מהנבואה ומהתורה שבעל-פה, ויחד עם כל המיטב שניתן ללמוד מאומות העולם, תכונן מדינת מופת – מפותחת מבחינה מוסרית, חברתית, מדעית וכלכלית, עם חזון של תיקון עולם. השואפים לכך מבקשים להדגיש את ייחודה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

לעומתם, החפצים במדינה "דמוקרטית" חוששים מהדגשת האופי היהודי של המדינה. הם נוטים לכפור בסגולה המיוחדת של העם היהודי, ומתאמצים לטשטש את הייחוד ההיסטורי של עמנו. כך עושים רוב החוקרים באקדמיה, שמתאמצים להסביר את כל התופעות הייחודיות שבהיסטוריה של עם ישראל על-ידי סיבות צדדיות טכניות. המניע המוסרי לעמדתם הוא שהם חוששים שרעיון סגולת ישראל יוביל לשנאת זרים, כשם שרעיונות לאומניים גרמו לתופעות שליליות בעמים שונים.

התעלמות מההקשר הלאומי – מסוכנת

נוסף על חטא ההתכחשות לחזון, זה לא יצליח. גם אם יהודים רבים יברחו מעצמם ויתכחשו לזהותם הלאומית, העם הערבי שסביבנו מכיר אותה בכל תוקפה, ולכן הוא נלחם בנו. המלחמה מתרחשת בפָנים שונות גם בתוך מדינת ישראל, וכשלא מבינים זאת – מפסידים!

אם מפרשים את הפשעים של ערבים נגד חקלאים יהודים כפשעים אישיים – לא מוצאים את הדרך להילחם בהם, מפני שמה שמועיל נגד פושע פרטי לא מועיל נגד מי שיש לו אידיאולוגיה לאומית (ויעידו על כך מתנדבי ארגון 'השומר החדש'). כשמתייחסים לבנייה הערבית הבלתי-חוקית בכל רחבי הארץ כפשע אישי, לא מצליחים לאכוף את החוק, מפני שהדבר כרוך באלימות איומה. אבל כשמבינים שכל הפשעים הללו מתבצעים במסגרת מאבק לאומי, ניתן לנצח בקלות את הפושעים.

אם מפרשים את ההגירה הערבית לתוך מדינת ישראל כ"איחוד משפחות", שנובע מרגשי אהבה, התוצאה היא שבית המשפט העליון לא מאפשר לממשלת ישראל למנוע מתן אזרחות לאזרח ישראלי ערבי שמתחתן עם מי שאינו אזרח ישראלי. כך "עלו" לארץ קרוב למאה וחמישים אלף ערבים, שהם וילדיהם מונים כיום כ-400 אלף נפש. אבל אם מבינים שעל הארץ נטושה מלחמה לאומית, אזי מאפשרים לכל הזוגות לממש את אהבתם במקומם – ולא במדינת ישראל.

ההתחשבות בשמאל תוביל לאסון

במצב רגיל, אם חוק מסוים מכאיב מאוד לאנשי השמאל, ראוי להתחשב בהם. אולם כשהשמאל הישראלי אטום למציאות עד שאינו מסוגל להכיר במצב המלחמה – ההתחשבות בו מפקירה את עתידה של מדינת ישראל לאסון לאומי חברתי שעלול להגיע לכדי מלחמת אזרחים, לאחר שההגירה הערבית תגאה, ועימה הפשיעה הלאומנית שלהם. אילו בית המשפט העליון היה מרסן את עצמו, הצורך היה פחות דחוף; אבל לאחר שהפר את הכללים, ועשק את העם היהודי מנכסיו הלאומיים ומיכולתו להתגונן, אין עוד ברירה.

במצב מוסרי נורמלי, אנשים שמסיבות לאומיות אינם יכולים להתגייס לצבא של המדינה, ואינם יכולים לשיר את המנונה, אינם זכאים לקבל זכויות רגילות של אזרח. ואילו במדינת ישראל, במקום להאשימם בחוסר נאמנות מעניקים להם זכויות אזרחיות מלאות, ואישים מהם אף מתמנים לשופטים, לשוטרים ולפקידים בכירים. לא זו בלבד, אלא שאישים מהשמאל אף טוענים שהמדינה צריכה לשנות את דגלה, סמלה, המנונה ושפתה כדי שיתאימו להם. אין הם מבינים שבלא זהותה היהודית, אין למדינת ישראל זכות קיום, וממילא גם לא יכולת קיום.

חוק היסוד הבא: נאמנות

חוק הלאום בצורתו הנוכחית הוא רק השלב הראשון בקביעת זהותה הלאומית של מדינת ישראל. השלב השני וההכרחי הוא שינוי עמוק במערכת המשפט.

השלב השלישי: קביעה בחוק יסוד שכל אדם שגר בתחומי מדינת ישראל ואינו נאמן לה, ומסרב מטעמים לאומיים להתגייס לצבא או לשירות לאומי לטובת מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, אינו זכאי לכל הזכויות האזרחיות. אין עמדה מוסרית מזו, וכל הדיבורים על שוויון זכויות שאינו מותנה בחובות – מובילים לעוולות מוסריות שמשחיתות את החברה.

הדרוזים הנאמנים למסורתם – נאמנים לישראל

במצב הנוכחי, שבו השיח הציבורי בתקשורת החילונית-שמאלית עוסק אך ורק בזכויות אדם, ומפגין הסתייגות צינית מהלאומיות היהודית – רבים מהדרוזים הפנימו את ערכי השמאל. תוך התעלמות מהמלחמה שנטושה על ארץ ישראל בין היהודים לערבים, הם בחרו בצד הרע, בעמדה שמחלישה את היהודים ומחזקת את הערבים.

לעומתם, הדרוזים הנאמנים למסורתם העתיקה אינם מתערבים בחוק הלאום, מפני שעמדתם הבסיסית היא נאמנות למדינה שבה הם חיים. כך היו נאמנים לטורקים ולצערנו אף השתתפו בשחיטת היהודים על פי צו השלטון, וכך הדרוזים בסוריה ובלבנון נאמנים לשלטון המרכזי גם כשהוא מפלה אותם לרעה באופן מחפיר. הדרוזים המסורתיים לא השתתפו בהפגנות נגד חוק הלאום, להפך: הם חפצים בחיזוקה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, שבה העדה הדרוזית זוכה לכבוד ולתנאים הטובים ביותר בעולם. דווקא בהיותם נאמנים למסורתם, הם נטלו חלק בביצורה של מדינת ישראל, ועל כך אנו מעריכים אותם מאוד.

אגב, אישי השמאל הפצירו בנו להקשיב לדבריו "הנרגשים" של הכתב ריאד עלי, כדי שנבין עד כמה נפגעו הדרוזים מחוק הלאום. בעיוורונם, הם לא שמו לב איך דבריו פוגעים בעם היהודי: "הבן שלי שוטר במשטרת ישראל, ברגע זה ממש הוא מגן בגופו על הביטחון של יהודים הזויים מפני מוסלמים פנאטים בהר הבית". מהיכן נבעה אצלו הרשעות, לקרוא ליהודים שעולים להר הבית "הזויים"? איך השווה פורעים ורוצחים ערבים ליהודים שחפצים להתפלל במקום המקודש לעם היהודי אלפי שנים? כיצד היו האיטלקים מתייחסים לאבא של שוטר שוויצרי, שהיה אומר שהבן שלו מגן על קתולים הזויים שמגיעים לוותיקן? עוד באותו היום הוא היה מפוטר.

במצב הנוכחי, עמדתם של רבים מהדרוזים מציבה אותנו בדילמה: כל זמן שהם שומרים על נאמנות לעם ישראל כריבון – הם שותפים שלנו, אבל אלה שמתקוממים נגד העיקרון המכונן של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, עוברים מגדר מיעוט שותף למיעוט עוין, שעלינו למצוא את הדרך להתמודד עימו. יש לקוות שהרוב אינו שותף להתקוממות הזו, ולטיפשות של חלק מהמנהיגים הדרוזים, שסבורים שההבטחות להטבת מצבם מצד אישי השמאל יוכלו להתממש, בעוד שבפועל העם היהודי נוטה ימינה. גם אם חס ושלום השמאל יהיה בשלטון, את ההטבות הגדולות יקבלו הערבים המוסלמים, שונאי הדרוזים, על חשבונם של הדרוזים. דווקא מתוך היכרותם העמוקה עם הערבים, היה עליהם להבין מיד עד כמה חוק הלאום הכרחי ואף מגן עליהם ומועיל להם. יש לשבח את השר איוב קרא ואת המנהיגים שבאומץ לב ממשיכים להביע עמדות דרוזיות מסורתיות של תמיכה ונאמנות למפעל היהודי הציוני ששמו מדינת ישראל.

נקווה שראש הממשלה מר נתניהו, בפיקחותו הפוליטית, יחד עם השר איוב קרא, ידעו למנף את מחאת הדרוזים לקידום חוק שיחזק את מעמדם של בני המיעוטים הנאמנים למדינה ותורמים לביטחונה, ויעניק להם תגמול ראוי.

בישולי גויים: הבדלה אינה הפרדה

בשולי הדברים: בימים אלו אני עוסק בכתיבת הלכות פת ובישולי גויים במסגרת 'פניני הלכה', ובהקשר לחוק הלאום, וכן כהכנה ליום פטירת מרן הרב קוק בג' אלול, חשבתי לשתף את הקוראים בפתיחה שכתבתי להלכה הראשונה:

"כסייג בפני התבוללות, היינו קשרים שיובילו לחתונה בין יהודים וגויים, גזרו חכמים שלא יאכל ישראל פת שגוי אפאה, ולא יאכל תבשיל שגוי בישל. אומנם מצווה לאהוב כל אדם בלא הבדלי גזע ודת, וכפי שנהג אברהם אבינו שפתח את אוהלו לכל עוברי הדרכים. וכפי שכתב מרן הרב קוק, שאהבת הבריות 'צריכה להתפשט על כל האדם כולו, למרות כל שינויי דעות, דתות ואמונות, ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים'. 'אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה – אהבת כל אדם בייחוד ואהבת כל העמים כולם…' והשנאה צריכה להיות מופנית רק כלפי הרשעה שמאגדת את העמים וסוחפת את הרשעים למעשי רשע ושחיתות (מידות הראיה, אהבה, סעיפים ה, י).

אולם למרות האהבה הכללית, לעם ישראל יש ייעוד מיוחד – לתקן עולם במלכות שדי, ליצור ממלכת כהנים וגוי קדוש, שעל-ידו יתגלה דבר ה' בעולם, כיצד לכונן את החיים על יסודות האמונה והמוסר, האמת והחסד. כי קל מאוד להיסחף בעולם הזה אחר דתות ודעות שונות, וכדי ליצור חברה שמתמודדת עם כל הקשיים והניסיונות, ומצליחה לדבוק בתורה ובמצוות ולהביא על-ידם ברכה לעולם, מוכרחים לשמור על הייחוד הלאומי הישראלי, להציב גדר בפני חתונות של יהודים עם גויים שלא התגיירו כהלכה. וכיוון שהאוכל מקרב את הלבבות, גזרו סייגים על אכילת פת ובישולי גויים. על כיוצא בזה היה מורנו ורבנו הרצי"ה חוזר ומדגיש: 'הבדלה אינה הפרדה' (כדי להדגיש ולדייק את הרעיון, היה אומרו גם בלטינית-צרפתית: 'דיפרנסיסיון אינו ספרסיון'). והיה אומר שכאשר יתפרסם משפט זה, תבוא גאולה לעולם. כי הבנה זו מאפשרת לגלות את הייחוד של כל אדם ועם באופן מוסרי, בלא לפגוע ביחסים הטובים שבין הבריות והעמים".

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

גיד הנשה ואתגרי עולם המעשה

גיד הנשה, שעל פי הסוד קשור לתשעה באב, מייצג את נקודת התורפה של עם ישראל • מכל הגידים שבגוף, המלאך המייצג את עשיו הצליח לפגוע דווקא בגיד שמחבר את החלק העליון לרגליים, כלומר את הרעיונות והלב למציאות • כשיש נתק בין אנשי הרוח לאנשי המעשה, אנשי הרוח מאבדים את אחיזתם בקרקע ואת השפעתם, ואנשי המעשה נגררים אחרי העולם הזה ותאוותיו • ביסוד הבעיות של דורנו, שעליהן אנו מתאבלים בימים אלה, עומד הנתק בין אנשי הרוח לאנשי המעשה – ועלינו לפעול לחיבור ביניהם

גיד הנשה ותשעה באב

בימים אלו שבהם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, מתאים ללמוד מעט על איסור אכילת גיד הנשה, שעל פי חכמי הקבלה קשור לתשעה באב. שכן שס"ה הגידים בגוף הם כנגד שס"ה ימות השנה, ואיסור גיד הנשה כנגד יום תשעה באב, וזהו שנרמז בפסוק: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (בראשית לב, לג) – שלא יאכלו בתשעה באב (זוהר ח"א קעא, א, ממדרש הנעלם). לפני שנרחיב בטעם המצווה, נבאר את הלכותיה.

הלכות גיד הנשה

הפגיעה בגיד הנשה ביטאה את טענתו של עשיו: אומנם הדיבורים שלכם על אמונה גבוהים ויפים, אבל בפועל זה לא יכול להצליח. אין אפשרות להנהיג את העולם על פי ערכי הקודש כי החטאים גוברים. לא זו בלבד, אלא שאפילו הצדיקים עצמם נופלים

למרות שתחילתו של גיד הנשה בחוט השדרה וסיומו בסוף הרגל, רק החלק שעובר צמוד לבשר התפוח שעל הירך אסור מהתורה, כי הוא על "כף הירך". בשור גדול אורכו כשמונה סנטימטרים, ובכבש גדול כארבעה סנטימטרים (רמ"א יורה דעה ק, א; ט"ז שם ג). חכמים אסרו גם את תחילתו של גיד זה מעמוד השדרה וגם את המשכו עד סוף השוק. וכן אסרו את הקנוקנות של גיד הנשה, היינו את ענפיו המתפשטים לתוך הבשר שעל הירך, ואסרו גם את הגיד החיצון שהוא המשני לגיד הנשה. ישראל קדושים נהגו לאסור גם את השומן שסביב לגיד ולקנוקנות. הוצאת כל החלקים האסורים מדברי חכמים ומחמת מנהג ישראל היא מלאכה מורכבת שמצריכה לימוד.

אומנם טעמו של גיד הנשה קלוש מאוד וכמעט בלתי מורגש, אך מכיוון שאסרה אותו התורה – מי שאוכלו עם הירך, למרות שלא נהנה מטעמו, עובר באיסור תורה שעונשו מלקות. בקנוקנות ובשומן שסביב הגיד שאסורים מדברי חכמים ומנהג – יש טעם, ולכן אם בישלו אותם בתבשיל, כל שטעמם מורגש בתבשיל – התבשיל אסור באכילה. גיד הנשה אסור באכילה ומותר בהנאה (שולחן ערוך יורה דעה סה, ט י).

הוויכוח עם שרו של עשיו

מסופר בתורה (בראשית לב) שכאשר שב יעקב אבינו לארץ ישראל, והעביר את משפחתו את הירדן, נאבק בו בלילה איש. כשראה האיש שאינו יכול לגבור על יעקב, פגע בכף ירכו, ומאז נקעה רגלו של יעקב שנעשה צולע על ירכו. אולם יעקב אבינו לא נכנע והחזיק באיש עד עלות השחר, ואז התברר שהאיש הוא מלאך, ורק לאחר שבירך את יעקב הסכים יעקב לשלחו. אמרו חכמים (חולין צא, א; בראשית רבה עז, ג) שאותו מלאך, שרו של עשיו היה, ועלה מאבקם עד כיסא הכבוד מפני שהוא נוגע ביסודות האמונה. שרו של עשיו מבקש שהעולם הזה יתנהג לפי דרכו, היינו לפי האינטרסים הגשמיים שבו; ואילו יעקב אבינו מבקש לתקן את העולם הזה על ידי אמונה, ערכים ותורה. כשראה מלאכו של עשיו שאינו מצליח לגבור עליו, מפני חוזק אמונתו, פגע במקום התורפה שלו – בגיד הנשה.

חיבור החלק העליון לרגליים

דרך גיד הנשה עוברת מערכת העצבים מעמוד השדרה לרגליים. מבחינה רוחנית הוא המחבר את החלקים העליונים שבאדם, הראש והלב, שמבטאים את המחשבות והרגשות, אל הרגליים שמבטאות את המעשים. הפגיעה בגיד הנשה ביטאה את טענתו של עשיו: אומנם הדיבורים שלכם על אמונה גבוהים ויפים והערכים אידיאליים, אבל בפועל זה לא יכול להצליח. אין אפשרות להנהיג את העולם על פי ערכי הקודש כי החטאים גוברים. לא זו בלבד, אלא שאפילו הצדיקים עצמם נופלים בחטאים, כפי שמבטא גיד הנשה הסמוך למקום הערווה. נָּשֶׁה לשון חולשה, שכחה ושינוי, שתוך המעבר אל הרגליים ועולם המעשה – הרעיונות הטובים נחלשים ונזנחים.

הנתק בין אנשי המעשה לאנשי הרוח

זהו שאמרו חכמים בזוהר (ח"א קעא, א), שבהכאה זו פגע מלאכו של עשיו בקשר שבין אנשי המעשה ואנשי הרוח. מכוח פגיעה זו אנשי המעשה נחלשים, שוכחים את השותפות שלהם בקיום התורה ואינם מחזיקים תלמידי חכמים. כיוון שכך, אין לאנשי הרוח רגליים לעמוד עליהן והם נופלים, והשכינה מסתלקת מן העולם, הואיל ומתכחשים לערך השראת השכינה, והמקדש חרב וישראל גולים מעל אדמתם.

וכן אמרו חכמים בפרק גיד הנשה (חולין צב, א), ששלחו מארץ ישראל לבבל, שיבקשו רחמים ויתפללו הפירות (היינו תלמידי חכמים) על העלים (היינו עמי הארץ), מפני שאלמלי העלים לא יתקיימו הפירות. כלומר בלא תמיכת אנשי המעשה לא יתקיימו אנשי הרוח (וכן ביאר ר' צדוק מלובלין בקומץ המנחה ב, פ).

זהו גם יסוד מצוות תרומות ומעשרות, שעל ידה ישראל מתחברים לכהנים וללוויים ששומרים משמרת הקודש ומלמדים תורה לישראל. כהמשך לכך תיקנו חכמים שגם משאר הפרנסות יפרישו מעשר כספים להחזקת לומדי התורה ומלמדיה, וכך יהיו אנשי המעשה קשורים לערכי הקודש, ואנשי התורה ילמדו תורה לישראל.

צדיקים בלא אחיזה בקרקע

עוד אמרו חכמים (בראשית רבה עז, ג) שהפגיעה בגיד הנשה פגעה "בצדיקים ובצדיקות, בנביאים ובנביאות שהן עתידים לעמוד ממנו". ובזוהר (ח"א קעא, א) מבואר ששרו של עשיו פגע בכל הנביאים מלבד משה רבנו, שבעקבות הפגיעה בגיד הנשה, הנביאים אינם יכולים לקבל את נבואתם בעמידה אלא בנפילה. אי היכולת לעמוד מציינת חולשה בביטוי השלם, המדויק והמעשי של הנבואה; בלא אנשי המעשה המחוברים אל הצדיקים והנביאים, אין הצדיקים יכולים להגשים את הרעיונות שלהם במציאות, ואין הנביאים יכולים לבטא באופן יציב ומדויק את רעיונות נבואתם. כלומר, אנשי המעשה מפרנסים את אנשי הרוח מכל הבחינות, הן בכך שהם מקיימים אותם בתרומות ומעשרות ומעשר כספים, והן בכך שהם מתמסרים להגשמת הרעיונות הרוחניים בעולם המעשה, ורק על ידי כך יכולים הצדיקים והצדיקות, הנביאים והנביאות, לכוון ולזקק את דבריהם. אחרת גם הרעיונות שלהם נופלים.

אמונה עד עלות השחר

בעקבות הפגיעה בגיד הנשה שנמשכה אל הריחוק שבין אנשי הרוח ואנשי המעשה, גברו החטאים וגרמו להריגתם של הצדיקים עם שאר בני העם בימי השמד והאימה, כשהחושך כיסה את הארץ. אף על פי כן, עמד יעקב אבינו בגבורה כנגד שרו של עשיו עד עלות השחר, ואז כשהאור החל להאיר, התברר למלאך שיעקב אבינו יוכל להתגבר על המכשולים ולצלוח את מעבר יבוק, לבנות את בית ישראל בארץ ולגלות שכינה בעולם. על כן נאלץ להודות לו ולברכו.

מעשה אבות סימן לבנים – שיעמדו ישראל בגבורה ובמסירות כנגד כל הקמים עליהם לכלותם, עד שיזרח אור גאולתם, וכל המקטרגים יברכום בעל כורחם (ספר החינוך ג). או אז הגיד שנשה, כלומר זז ממקומו, יחזור למקומו, ויושלם הקשר שבין המחשבות שבמוח והשאיפות הטובות שבלב אל המעשים שברגליים.

נמצא אם כן, שהזהירות באיסור אכילת גיד הנשה רומזת לשמירת הקשר שבין עולם הרוח ועולם המעשה. כל האוכל גיד זה, כאילו משלים עם החיסרון הנורא שנגרם מכך שזז ממקומו וגרם בזה פירוד מסוים בין עולם הרוח לעולם המעשה.

המלחמה על פושעי ישראל

במעבר יבוק, שבו עוברים הרעיונות מעולם הרוח אל עולם המעשה, הם לעיתים משתנים לרעה, כפי שאמרו חכמים (חולין צא, א) שיעקב אבינו חזר בחשכת הלילה לעברו השני של הנהר כדי להביא פכים קטנים שנשכחו שם. פכים קטנים אלו רומזים לחלשים ולחוטאים שבישראל, שגם עליהם יעקב אבינו לא ויתר, מפני שבלעדיהם כנסת ישראל חסרה ולא תוכל לתקן את העולם. חולשתם של אנשים אלה אינה מפני רוע לבבם אלא מפני שתפקידם לגלות את הקדושה בתוככי המציאות הארצית, ולעיתים תפקיד זה קשה מאוד, מפני שעד שמתקנים את כל הנטיות החומריות, תאוות העולם עלולות לגבור ולהחטיא. המקום המכוון כנגד נפשות אלו בגוף יעקב, אביהם של ישראל, היה גיד הנשה שקרוב למקום התאווה. לכן זה היה מקום תורפתו של יעקב אבינו שבו יכול היה שרו של עשיו לפגוע.

אף שיש לגיד הנשה חשיבות עצומה, שדרכו עוברים העצבים לרגליים, אין לו טעם. כך מרגישים גם האנשים שעוסקים בעולם המעשה על תאוותיו, שלעיתים אין להם הרגשה טובה בעת עשיית המצוות. כאותה ערבה שאין לה טעם ואין לה ריח, אבל היא חייבת להיות בארבעת המינים, וכל התיקון תלוי בה (פנה"ל סוכות ד, ב-ג). מכיוון שלעיתים אין לאנשי המעשה הנאה בעת עשיית המצוות, רבים מהם נוטים לחטוא. אולם בסוף זרחה ליעקב אבינו השמש והוא גבר על המלאך, כפי שלבסוף רשעי ישראל יתוקנו. אולי לכן החמירו ישראל קדושים כל כך באיסור גיד הנשה, עד שאחר שחכמים אסרו גם את הקנוקנות שלו, נהגו ישראל לאסור גם את שומנו, שיש בו טעם, ואולי מושך יותר את פושעי ישראל לחטוא.

התיקון לימינו: חיבור רוח ומעשה

גם בימינו החיסרון הוא בעיקר בגיד הנשה, היינו בחיבור שבין הרעיון הגדול של מדינה ישראל ויישוב הארץ לחיי המעשה שאינם מצליחים להתחבר כראוי אל הרעיון. מכאן נובעות כל הבעיות שלנו: סביב חוק הלאום, סביב יישוב הארץ, סביב עידוד העלייה כחזון התורה והנביאים. סביב אנשי תורה שאינם מחוברים לעולם המעשה, ואנשי מעשה שמזלזלים באנשי התורה. אמרו חכמים: "כל דור שאינו נבנה בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (ירושלמי יומא א, א). על כך עלינו להתאבל, כדי שמתוך כך נפעל בכל יכולתנו לחיבור השמיים והארץ בבניין הארץ והמקדש.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד