ארכיון הקטגוריה: כללי

מנחה קצרה בעבודה – אפשרית

מכתב מעובד בהיי-טק: אם עובדים אוכלים ומדברים בטלפון, אין סיבה שדווקא על חזרת הש"ץ יוותרו • תשובה: יש הבדל בין הדרגים בעבודה – בדרגים הזוטרים יש זמן, אבל המנהלים והבכירים לחוצים מאוד • ככלל, חזרת הש"ץ בזמננו נתונה במחלוקת • למעשה, יש לאפשר מנחה קצרה לטובת אלו שזמנם קצר, ורצוי לפצל לשני מניינים כשאפשר • בהמשך לנושא השוויון והשוני במשפחה: כיום בתי הדין ממעטים לפעול מול נשים שמסרבות להתגרש • יש למצוא את הדרך לשמור, גם במציאות ימינו, על כוונת ההלכה לטובת המשפחה

תפילה קצרה בעבודה – הייתכן?

יש להעריך את העובדים שבאים להתפלל במניין למרות טרדתם, ואם אחד מהם מבקש לקצר את התפילה, קל וחומר כאשר מדובר באחד הבכירים, יש לשמוע לו כי טרדתו מובנת. ומכיוון שיש לדרך זו של תפילה קצרה מקום חשוב בהלכה, אין לכוף אותו להאריך

בעבר כתבתי תשובה לעובדים במפעל היי-טק שנחלקו כיצד להתפלל מנחה – תפילה רגילה או קצרה. כתבתי שיתפללו מנחה קצרה בלא חזרת הש"ץ.

בעקבות זאת קיבלתי שאלה מאדם יקר: "אני ברוך ה' עובד שמונה שנים בהיי-טק, בחברות שונות. תמיד בעת חתימת החוזה שאלתי את המעסיק האם אוכל להתפלל מנחה בזמן העבודה, שלא על חשבון ההפסקה הניתנת לכל עובד. תמיד נעניתי בחיוב וללא הגבלת זמן. על כן תמוהה מאוד בעיניי טענת העובדים: 'הואיל ואנו באמצע העבודה עלינו לקיים תפילה קצרה'. קשה לי להאמין שעוד כמה דקות של תפילה לא תהיינה מקובלות על המעסיק. אמנם לגבי אמירת קורבנות אולי אפשר להתפלפל לגבי מי שלא רגיל לאומרן.

זאת ועוד: ידוע לכל העובדים בהיי-טק שזמני ההפסקות אינם מוגדרים ולחוצים. לא עובדים כל רגע. לפעמים מדברים על דא ועל הא, לפעמים יוצאים לדבר בטלפון או לא-עלינו לעשן… אם כן, למה ייגרע כוחה של התפילה שרק לה אין זמן? לא תהא כוהנת כפונדקאית?

יתרה מזו, במקומות עבודה שבהם אין מניין, ויש צורך ללכת כמה דקות למקום אחר שבו מתקיים מניין – המעסיקים מתירים ללכת למניין, כפי שמתירים לאלפי עובדי היי-טק ללכת בצהריים כמה דקות למסעדה, ואיש אינו מעלה בדעתו לקצר להם את זמן הסעודה מפני שבזבזו מההפסקה שלהם את דקות ההליכה, הזמנת האוכל וכדומה. העיקר שהפנינה הזאת, ששמה תפילת מנחה, תאיר את כל העבודה כולה ותעלה את כל היום לרמה אחרת.

כל זה כתבתי כתלמיד הדן לפני רבותיו, ומתוך ניסיוני בעבודה. בהזדמנות זו אודה לרב על הדברים הנפלאים שכותב מדי שבוע. אני מקבל מהם הרבה מאוד!"

הבדלי דרגים בעבודה

כדי להסביר את עמדתי, אקדים שהשאלה שמגיעה אליי ממפעלי היי-טק שונים היא בדרך כלל כך: הבכירים והמנהלים לחוצים וטרודים ומעוניינים בתפילה קצרה. העובדים בדרג הביניים, יש שמעדיפים תפילה קצרה ויש שמעדיפים תפילה רגילה. העובדים בדרג הזוטר נוטים להעדיף תפילה רגילה. עובדי הניקיון מעדיפים תפילה עם קורבנות.

שאלתי את עצמי: מה היה קורה אילו עובדי הניקיון היו נעשים מנהלים? האם גם אז היו מעדיפים תפילה עם קורבנות, או שהלחץ היה גובר עליהם והיו מעדיפים לקצר, ואולי להשתמט מהתפילה? ומה היה קורה אילו המנהלים היו נעשים עובדי ניקיון, האם היו מעדיפים תפילה ארוכה ואולי גם קורבנות, כי מה זה משנה אם ינקו עוד חצי שעה או פחות חצי שעה…? בקיצור, קשה להניח שככל שאדם יותר בכיר כך התפילה פחות חשובה לו, אלא יותר נראה שככל שאדם יותר בכיר – האחריות והלחץ המוטלים עליו גוברים, וקשה לו להתפנות למשך זמן רב. ייתכן שבארוחת צהריים יוכל להאריך, כי שם יסיח את דעתו ויירגע, אבל בתפילה הוא מתקשה לכוון, מפני שטרדות העבודה מציפות את מחשבתו.

תוקף חיוב חזרת הש"ץ

ישנה מחלוקת עקרונית: האם כאשר כולם יודעים לקרוא בסידור צריך לומר חזרת הש"ץ, שכן תקנת חזרת הש"ץ נועדה בשביל מי שאינו יודע להתפלל בעצמו? אמנם הרמב"ם כתב בתשובה (פאר הדור קמח) שיש לומר את חזרת הש"ץ, מפני שכאשר מתקנים חכמים תקנה אינם מחלקים בין המקומות, ולכן גם במקום שכולם יודעים לקרוא יאמרו את חזרת הש"ץ. והובאו דבריו להלכה בבית יוסף (קכד, ג). אולם הרמב"ם עצמו פסק (בלאו רנח) למקומות שבהם רבים פטפטו בחזרת הש"ץ, שיתפללו תפילה אחת, ויאמר החזן את התפילה בקול רם; היודעים להתפלל יתפללו עמו בלחש, ושאינם יודעים להתפלל יצאו בשמיעתם, "ותימנע אריכות החזרה ויוסר חילול השם שנתפשט בין הגויים, והוא שהיהודים רוקקים וכחים ומסיחין בתוך תפלתם".

בפועל, בקהילות רבות נהגו שלא לומר חזרת הש"ץ בתפילת מנחה, ויש שלא נהגו לומר חזרת הש"ץ בכל תפילות החול והמוספים. כך נהגו ספרדים בצפון אפריקה, וכן נהגו בתימן. אמנם כתב בבית יוסף (סימן רלד) שמנהג ספרדים זה אינו נכון, ויש לנהוג כאשכנזים שאומרים במנחה חזרת הש"ץ, וכן הנהיגו החכמים בצפת וגזרו נידוי על מי שעובר על תקנתם.

אולם מנגד, סברת המקילים חזקה. עובדה שכך המשיכו לנהוג בקהילות רבות, והיו גם קהילות אשכנזיות שבהן לא אמרו חזרת הש"ץ במנחה. יתר על כן אמרו במשנה: "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים" (ברכות כח, ב), היינו שתפילתו עליו כמשוי (שם כט, ב). וכן כתבו למעשה כמה ראשונים, שכאשר טרודים וקשה לכוון אין להתפלל כלל (תוספות, מהר"ם מרוטנבורג). אם כן כאשר ישנו מנהג לפיו על פי הדין אין אומרים חזרת הש"ץ, עדיף לנהוג כמותו כדי שהתפילה לא תדמה כמשוי.

הרב משאש: לוותר על החזרה

כתב הרב יוסף משאש (שו"ת מים חיים ח"א או"ח, מא), שגם בבתי כנסת נכון יותר שלא לומר כלל חזרת הש"ץ במנחה. "כי באמת עינינו הרואות שכלל הציבור כמו צער בנפשם עשיית החזרה, וכמשא כבד תכבד עליהם, ואף שהוא רק זמן מועט, מכל מקום מפני שנראה להם שהיא יתרה שהרי כבר יצאו ידי חובתם, ולכן נפשם קצה בה מאוד". אמנם את עצם התפילה במניין בשום פנים אין לבטל מחמת חוסר הכוונה, מפני שאחד היסודות הגדולים "לקיום האומה הישראלית ותורתה והתחברותה, היא אסיפת הקהל בבתי כנסיות לשאת רינה ותפילה, שבזה מורים באצבע שיש א לוה גדול ונורא בעולם… והתפילות הן מקור החיים ומעיין הישועה ליתר פליטת הדת הנשארת בלב כל איש יהודי, ומי שהוא שרוי בלא תפילות, תמצאהו פרוע מכל הדת… ואם כן אף אם היא בלי כוונה אין רע, הא למה זה דומה – לסומך תקרתו שלא תיפול, אם אפשר לו במטילי ברזל – הוא טוב, ואם לאו – סומך אף בשל עץ. כן הדבר הזה, עתה סומכים דתנו ואומתנו, אף בתפילות בלא כוונה".

למעשה: לאפשר תפילה קצרה

לסיכום, יש להעריך את העובדים שבאים להתפלל במניין למרות טרדתם, ואם אחד מהם מבקש לקצר את התפילה, קל וחומר כאשר מדובר באחד הבכירים, יש לשמוע לו, כי טרדתו מובנת. ומכיוון שיש לדרך זו של תפילה קצרה מקום חשוב בהלכה, אין לכוף אותו להאריך. ואם יש שם ציבור גדול, יקיימו שני מניינים, באחד יאריכו ובשני יקצרו, וכל מתפלל יבחר את דרכו.

עיגון גברים

לפני שבועיים כתבתי שקבעה ההלכה הבדלים מסוימים בין מעמד האיש לאישה, כאשר בנושאי העיגון מעמד האישה נחות, ובנושאים הכספיים מעמד האיש נחות, משום שמטרת ההלכה אינה שוויון אלא טובת המשפחה כולה, האיש האישה והילדים. וכאשר המטרה העיקרית היא שוויון, מוסד הנישואין נהרס, מספר הילדים הנולדים יורד באופן שגורם משבר, ואף רוב הילדים הנולדים כיום בארצות המערב גדלים בלא אב נוכח בחייהם.

אמנם קיבלתי תגובה מלומדת, לפיה מגמת ההלכה אינה מתקיימת: "דברים אלו נכונים ברמה ההלכתית, אך במציאות ובפרקטיקה המשפטית הנוהגת היום במדינת ישראל המציאות הפוכה, והאפשרות לקבל 'היתר נישואין' גורמת לכך שגברים מסורבי-גט מקבלים פחות מענה מהמערכת המשפטית למצוקתם.

כדי להתמודד עם גברים סרבני-גט נוקטים בתי הדין באמצעי כפייה שונים, החל ממניעת אפשרות להחזיק חשבון בנק ורישיון נהיגה, דרך שלילת האפשרות לעסוק במקצוע מוסדר כדוגמת רופא או עורך דין, ועד לעיקול נכסים והטלת עונשי מאסר ארוכים. בתי הדין מוציאים מאות צווים כאלה בשנה.

אמצעים דומים היו צריכים לכאורה להיות מופעלים גם נגד נשים סרבניות-גט, אלא שבית הדין הרבני הגדול קבע כי דרך המלך להתמודד עם סרבנות גט מצד האישה היא באמצעות היתר נישואין לבעל, ולא באמצעות אכיפת גט על האישה.

היתר נישואין אכן היה יכול להיות פתרון לגברים מסורבים, ולהוות תחליף ראוי לאכיפת גט על האישה הסרבנית, אלא שלאור פסיקת בית המשפט העליון והנחיות היועץ המשפטי לממשלה, השימוש בהיתר נישואין כפתרון לסרבנות גט יכול להינתן רק במקרים נדירים וחריגים ביותר.

בכך יצא כי היתרון שהיה לגבר מסורב-הגט באפשרות לקבל היתר נישואין הפך לו לרועץ, כך שכיום האפשרות שלו לקבל היתר נישואין, או אמצעי אכיפה משמעותי בדמות מאסר נגד אשתו – אפסית (כדי לסבר את האוזן, בחמש השנים האחרונות הוצאו 69 צווי מאסר נגד גברים סרבנים, ואף לא אחד נגד אישה סרבנית).

אפליה זו היא דוגמה נוספת כיצד יתרון מסוים שהיה לגבר הופך לרעתו בהתנהלות השוטפת של בתי הדין ובתי המשפט, ומהווה דרך נוספת לנשים לסחוט גברים מבלי לשלם על כך מחיר. לטעמי, זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שכיום מספר מסורבי הגט גדול ממספר מסורבות הגט (427 מסורבי-גט בחמש השנים האחרונות, לעומת 382 מסורבות, על פי דו"ח של הנהלת בתי הדין הרבניים)".

לממש את כוונת ההלכה

תגובתי: אכן, השינויים באיזון הדק שקבעה ההלכה בין האיש לאישה פוגעים במוסד הנישואין, באשר הם גורמים ליותר אנשים למאוס בנישואין, להפר את בריתם ולפגוע בילדיהם. על הדיינים למצוא את דרך הזהב לבטא את כוונת ההלכה למעשה בדורנו, בו מעמדם החברתי והכלכלי של האיש והאישה נמצא בשינוי.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מחברים את הלאומיות לתורה

תושבי חו"ל שלומדים בארץ, מתגוררים כאן זמנית או שיש להם כאן קרובים – כששוהים בישראל, פטורים מיום טוב שני • ספירת העומר מחברת בין הצד הלאומי של העם לצד הרוחני, ובין האמונה הטבעית הבסיסית לדרך התורה • גדול הלימוד בליל שבועות, שהוא כעין קישוט הכלה-התורה לפני נישואיה, אך אינו חובה • על כל אדם לשקול מה מתאים לו – ללמוד בלילה ולהיות ער ביום או להפך, ובלבד שבחירתו תהיה לשם שמיים • דיני נטילת ידיים, ברכות השחר ואכילה לפני התפילה, למי שהיה ער בלילה

יום טוב שני לבני חו"ל שנמצאים בארץ

אין אפשרות לתורה להתגלות בעולם בלא ישראל, ואין לישראל אפשרות להתגלות בעולם בלא התורה. לכן החטא החמור ביותר הוא פירוד בין התורה לישראל, ומכאן חשיבותה של ספירת העומר, שנועדה לחבר בין חג הפסח הלאומי לחג השבועות

תקנו חכמים שבחוץ לארץ יקיימו כל יום טוב במשך יומיים. אולם נחלקו הפוסקים בדין תושב חו"ל שנסע לביקור בארץ. יש אומרים שכאשר הוא בארץ דינו כבן ארץ ישראל, ויעשה יום טוב אחד בלבד (חכם צבי קסז; שועה"ר תצו, יא). אבל לדעת רוב הפוסקים, כיוון שמקום מגוריו בחוץ לארץ, גם כשהוא מבקר בארץ דינו כבן חוץ לארץ, וכן נוהגים למעשה (ברכ"י תצו, ז; מ"ב יג).

ואף שמעיקר הדין היה אפשר להקל, הואיל ודין יום טוב שני מדברי חכמים והכלל שספק דרבנן לקולא, התקבל המנהג להחמיר, ולכן אף מברכים את הברכות המיוחדות ליום טוב. אולם נראה שכאשר יש למבקר זיקה עמוקה לארץ, וממילא יש סיכוי מסוים שיבחר לעלות לארץ, בעת שהוא בארץ עליו לנהוג כמנהג ארץ ישראל.

בעלי הזיקה הפטורים מיום טוב שני

לפיכך:
א) העולה לארץ למשך שנת לימודים, שהייתו הארוכה בארץ הופכת אותו לבן ארץ ישראל במשך שהותו.
ב) הבא לבקר מעת לעת בארץ, כאשר ביקוריו יצטברו לשנה, הרי שהוא כבר קצת בן המקום, ומעתה במשך החגים שישהה בארץ ינהג יום אחד בלבד.
ג) העולה לביקור בארץ ובכוונתו לעלות לארץ כאשר הדבר יתאפשר, גם אם הוא מבקר למשך זמן קצר ויעברו עוד שנים עד שיוכל להגשים את תוכניתו, במשך שהייתו בארץ ינהג כבן הארץ.
ד) מבקר שיש לו ילדים או הורים שעלו לארץ, נחשב כבעל זיקה לארץ, ובמשך שהייתו בארץ ינהג כבן הארץ.
ה) הקונה דירה בארץ ישראל כדי לגור בה במשך ביקוריו, למרות שביקוריו עוד לא הצטברו לשנה, בזכות דירתו בשעה שהוא בארץ דינו כבן ארץ ישראל.
ו) יורד שקבע את ביתו בחוץ לארץ, אפילו הוא מתגורר שם עשרות שנים, כיוון שהיתה תקופה משמעותית שהיה חי בארץ – כל זמן שיש סיכוי כלשהו שיחזור לארץ, בעת שהוא מבקר בארץ ינהג כבני ארץ ישראל.

אמנם כשאנשים אלו נמצאים בחוץ לארץ, כיוון שבפועל עוד לא עלו לארץ, דינם כבני חוץ לארץ לכל דבר, וחובה עליהם לקיים יום טוב שני של גלויות (דינים אלו התבארו בפנה"ל מועדים ט, ח).

החיבור בין פסח לשבועות

חג הפסח מבטא את הצד הלאומי הישראלי, כיוון שביציאת מצרים נתגלתה סגולת ישראל, שבחר בנו ה' מכל העמים. חג השבועות – בו קבלנו את התורה, ובו בא לידי ביטוי הצד הרוחני של ישראל. ספירת העומר מחברת בין הצד הלאומי לצד הרוחני, וזהו שאנו אומרים בברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים" בפסח, ומתוך כך "נתן לנו את תורתו" בחג השבועות.

העולם נברא כדי שעל ידי ישראל והתורה יתגלו בו האידיאלים האלוקיים, וכפי שדרשו חכמים על המילה 'בראשית': בשביל ישראל שנקראו ראשית נברא העולם, ובשביל התורה שנקראת ראשית נברא העולם. אין אפשרות לתורה להתגלות בעולם בלא ישראל, ואין לישראל אפשרות להתגלות בעולם בלא התורה. לכן החטא החמור ביותר הוא פירוד בין התורה לישראל, ומכאן חשיבותה של ספירת העומר, שנועדה לחבר בין חג הפסח הלאומי לחג השבועות.

החיבור בין האמונה לתורה

משמעות נוספת לדבר. בחג הפסח מתגלה האמונה הטבעית שגנוזה בנשמת ישראל, ובחג השבועות זכינו להתעלות אל האמונה המפותחת, המבוארת והמורחבת על ידי התורה. האמונה הטבעית היא הבסיס לכל, אולם אין ביכולתה לכוון את החיים ולתקנם. על ידי התורה ומצוותיה אנו יכולים לקשר את כל מרכיבי חיינו, המחשבתיים, הרגשיים והמעשיים, לאמונה.

מתוך האמונה הפשוטה בה' ובגאולה שהתגלתה בפסח, אפשר להתעלות לחג השבועות, למדרגת התורה, שבה מבוארים החזון והדרך לתיקון עולם בפועל. אין תורה בלא היסוד של האמונה הטבעית, ואין קיום לאמונה בלא התורה שמלמדת כיצד להגשימה. לכן בכל שנה מחדש אנו חוזרים לקיים את חג הפסח ואת חג השבועות, ולספור את ספירת העומר שמחברת ביניהם.

עניין הלימוד בליל שבועות

שאלה: האם חובה להישאר ער בליל חג השבועות וללמוד כל הלילה, או שעדיף לישון בלילה, להתפלל שחרית בכוונה וללמוד תורה בערנות?

תשובה: אין חובה להישאר ללמוד כל הלילה. אמנם יש נוהגים כך על פי המבואר בזוהר (ח"ג צח, א, בתרגום): חסידים הראשונים לא היו ישנים באותו הלילה והיו עוסקים בתורה… כך אמר רבי שמעון בשעה שבני החבורה הקדושה התכנסו אצלו בלילה: הבה ונתקן את תכשיטי הכלה, כדי שתימצא מחר אצל המלך בתכשיטיה כראוי לה. אשרי חלקם של בני החבורה, כאשר ישאל המלך את המלכה, מי תיקן את תכשיטיה והאיר את עטרותיה. ואין לך בעולם מי שיודע לתקן תיקוני הכלה אלא בני החבורה הקדושה, אשרי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא. ועוד מסופר בזוהר (ח"א ח, א): היה רבי שמעון וכל בני החבורה מרננים ברננת התורה, וכל אחד מהם היה מחדש דברי תורה. והיה רבי שמעון שמח ועמו כל שאר בני החבורה. אמר להם רבי שמעון: בָּנַי, אשרי חלקכם, כי למחר לא תבוא הכלה אל החופה אלא עמכם, משום שכל אלו העוסקים בתיקוני הכלה בלילה הזה ושמחים בה, כולם יהיו נרשמים ונכתבים בספר הזיכרון, והקב"ה מברך אותם בשבעים ברכות וכתרים של העולם העליון.

כדי להבין את דברי הזוהר צריכים לבאר שיום מתן תורה נקרא יום חתונה, שבו התקשר הקב"ה עם כנסת ישראל כחתן עם כלתו (תענית כו, ב). בכל שנה בחג השבועות חוזר עניין מתן תורה להתגלות, וחוזרת כנסת ישראל להתחבר אל הקב"ה ככלה לחתנה. ואמרו המקובלים, שלומדי התורה בליל חג השבועות הם כבני חבורתם של החתן והכלה, השושבינים והשושבינות, שהם מכינים את כנסת ישראל לקבלת התורה באופן היפה ביותר. ועל ידי כך, כאשר מגיע היום, היא זוכה להתעלות אל הקב"ה ולהתייחד ולהתקשר עמו יותר. מתוך כך זוכים ישראל לשפע של תורה, חיים וברכה לכל השנה.

המנהג אינו חובה

אמנם כיוון שאין חובה לקיים מנהג זה, רבים אינם נוהגים לקיימו. אף מגדולי הרבנים ישנם שהעדיפו לישון בליל חג השבועות, מפני ששיערו בעצמם את התוצאות אם יישארו ערים כל הלילה: לא יוכלו לכוון כראוי בתפילת שחרית ומוסף, לא יוכלו ללמוד בלילה בערנות מספקת, יאלצו לעסוק בהשלמת שעות שינה עד שבחשבון כולל יגרם להם ביטול תורה, או שלא יוכלו לשמוח כראוי בחג בהיותם עייפים.

אולם הנשארים ערים סוברים, שגם אם הלימוד בלילה אינו איכותי, וקשה לכוון בתפילת שחרית, והעייפות עלולה להכביד על שמחת החג – יש במנהג זה ביטוי מופלא ועמוק לאהבת ה' ולאהבת התורה, וביטוי של נכונות לוותר על התענוג והנוחות שבשינה לכבוד שמיים ולכבודה של כנסת ישראל. גם בכך יש שמחת חג גדולה. ונכון לכל אדם לבחור את מנהגו לשם שמיים.

דיני הנשאר ער בלילה

נטילת ידיים: גם מי שנשאר ער כל הלילה צריך ליטול ידיים לפני תפילת שחרית, אלא שנחלקו הפוסקים האם יברך על נטילה זו. למנהג ספרדים, בכל מקרה אין לברך; ולמנהג אשכנזים, נכון שיתפנה לפני התפילה ויגע באחד המקומות המכוסים שבגוף, שמאז הרחצה הקודמת הזיע בו מעט, וייטול ידיו עם ברכה.

ברכות התורה וברכות השחר: לדעת רוב רובם של הפוסקים, כשיבוא להתפלל שחרית של היום החדש, יברך את ברכות התורה והשחר, משום שבכל יום צריך אדם לברך על התורה, ולהודות לה' בברכות השחר על כלל הטובה שהעניק לעולם.

לגבי ברכת התורה, יש סוברים שכל שלא ישן כלל מאז הברכות של היום הקודם – אינו צריך לברכן שוב. וכן לגבי ברכות "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה", יש סוברים שהואיל והן נאמרות בלשון יחיד, מי שלא ישן אינו יכול לברכן.

למעשה, הרוצה לברכן בעצמו רשאי, שכך מנהג כל הספרדים ורבים מהאשכנזים. ויש מהאשכנזים שנוהגים (על פי משנה ברורה), שאם לא ישמע אותן מחבר יאמר את ארבע הברכות הללו בלא שם ומלכות. ואשכנזי שאינו יודע מה מנהגו, רשאי לנהוג כמנהג רוב ישראל ולברך את כל הברכות בעצמו.

זמן הברכות: על פי ההלכה אומרים את ברכות השחר וברכות התורה סמוך לתפילת שחרית. ועל פי הקבלה נוהגים לומר את ברכות השחר אחר חצות הלילה, ואת ברכות התורה אחר עמוד השחר.

אכילה ושתייה לפני שחרית

במשך הלילה מותר לאכול ולשתות בלא הגבלה. משיגיע לחצי שעה הסמוכה לעמוד השחר (3:30 לערך), אסור לקבוע סעודה, שמא ייגרר בסעודתו. בכלל זה אסור לאכול אז פת או עוגות בשיעור של יותר מכביצה, אבל מותר לאכול בלא קביעת סעודה ירקות ופירות ותבשילי מזונות בלא הגבלה. משעה שיעלה עמוד השחר (4:00 לערך), אסור לאכול דבר וכן אסור לשתות קפה או מיץ, ואפילו מי שהתחיל לאכול או לשתות לפני כן – צריך להפסיק. רק מים מותר לשתות אחר שעלה עמוד השחר.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לכבד את צה"ל – ולהתלונן

הרבנות הראשית והשר בנט פעלו נכונה בדחיית חופשת ל"ג בעומר, וראוי שציבור העולים למירון ילמד מהם • למנהג האשכנזים יש להסתפר בערב שבת זה • גם בעלי עמדה ממלכתית צריכים להגיש תלונה כששמירת ההלכה בצה"ל נפגעת, לטובת הצבא • עם כל הקושי להגיש קבילה בצבא, לפעמים צריך לקבול • אין איסור לילדים לאכול לפני הקידוש, ולכן מותר לחלק ממתקים בסוף התפילה • חירשים-אילמים שמתקשרים חייבים במצוות, וחשוב להכיר ולהוקיר את מאמציהם לקיימן • אילם מצטרף למניין אף שאינו עונה אמן

מדובר על שינוי תודעתי עמוק ומשמעותי בחברה הדתית לאומית. מעבר מעמדה שתלונה מהווה פגיעה ב'מלכות' – לעמדה שתלונה מתקנת ומשפרת את המערכת. ישנם גם ראשי ישיבות ומכינות שהסכימו לעמדה זו, ואכן לקראת הגיוס בקיץ, הם מתכוונים להכין את המתגייסים למצבים הבעייתיים

נכון לקבל את עמדת הרבנות הראשית לדורותיה, ולדחות את כל מדורות ל"ג בעומר למוצאי יום ראשון. מצינו שחכמים ביטלו מצוות מהתורה של תקיעת שופר ונטילת לולב כאשר ראש השנה או סוכות חלים בשבת, שמא יהיו אנשים שיחללו את השבת בטלטול השופר או הלולב ברשות הרבים (ראש השנה כט, ב; סוכה מג, א). ואם כך לגבי מצוות מהתורה, על אחת כמה וכמה שיש לדחות את מנהג המדורות, כדי שלא להכשיל אנשים בחילול שבת בהכנות לקראת המדורות והדלקתן.

כמו כן יש לשבח את שר החינוך נפתלי בנט, שנענה לבקשת הרבנות ודחה את יום החופשה ליום שני. יש לקוות שמכאן ואילך הדבר יהפוך להנהגה קבועה, שאין מדליקים מדורות ל"ג בעומר במוצאי שבת. נקווה שגם החרדים ינהגו כחרדים אמיתיים לדבר ה', וידחו את הדלקת המדורות במירון ובשאר המקומות למוצאי יום ראשון.

בכל אופן, אחר שהחופשה נדחתה ליום שני, ברור שקיום המדורות במוצאי שבת אסור גם משום ביטול תורה, מפני שהוא יגרום לתלמידים רבים לאבד שני ימי לימודים.

תספורת וגילוח בערב שבת

כאשר ל"ג בעומר חל במוצאי שבת, למנהג אשכנז ומקצת ספרדים, הנוהגים לסיים את מנהגי האבלות בל"ג בעומר עצמו, ראוי שיתגלחו ובשעת הצורך גם יסתפרו לכבוד שבת. זאת מפני שאין מכבודה של השבת שלאחריה מפסיקים מנהגי אבלות ואילו לקראתה אין מתכוננים. אולם למנהג רוב ספרדים, שנוהגים לסיים את מנהגי האבלות בל"ד בעומר, אין מסתפרים עד יום שני בבוקר (פנה"ל זמנים ג, ב-ג, 8).

על התמודדות הדתיים בצבא

לפני פסח עסקתי בהרחבה בקשיים הגוברים של החיילים הדתיים בצבא, שבשנים האחרונות החל לכפות תרבות חילונית על חייליו. המסקנה הייתה שהואיל וחוקי צה"ל נועדו בבסיסם להעניק לצבא צביון יהודי על פי ההלכה, ולהבטיח אפשרות נוחה לשמירת תורה ומצוות – אם החיילים ידעו לעמוד על שלהם ולדרוש ממפקדיהם ביצוע פקודות מלא, בשעת הצורך אף להגיש קובלנות, ובשעת הדחק אף לערב אישי ציבור ותקשורת, רוב ככל הבעיות יפתרו.

למשל, הבעיות הקשות שהיו בבה"ד 1 היו נפתרות, אילו היה קם צוער אחד ומגיש קובלנה על הפרה שיטתית של הפקודות בדבר אי כניסת צוערים לחדרי צוערות ולהפך, קל וחומר בלבוש של חוף ים. כל זאת בידיעת מפקד בה"ד 1 שעוד העז לנזוף בצוער דתי שהתלונן על כך. קובלנה מסודרת עם ליווי ציבורי ותקשורתי הייתה יכולה לסלק את הקצין החצוף הזה מהצבא.

מדובר על שינוי תודעתי עמוק ומשמעותי בחברה הדתית-לאומית, מעבר מעמדה שתלונה מהווה פגיעה ב'מלכות' – לעמדה שתלונה מתקנת ומשפרת את המערכת. ישנם גם ראשי ישיבות ומכינות שהסכימו לעמדה זו. ואכן, לקראת הגיוס הקרוב בקיץ הם מתכוונים להכין את המתגייסים למצבים הבעייתיים שהם עלולים להיתקל בהם, ולהכרת פקודות הצבא והדרך הנאותה, המנומסת והתקיפה לדרישת ביצוען, ולקבילה בשעת הצורך.

כדי להמשיך לחזק את המהלך, אביא לפניכם מכתב מניסיונו של חייל.

מכתב מחכים על היחס לקבילות

"שלום לרב! ייתכן שאם מסתכלים 'מלמעלה' כמו חלק מהמבקרים כיום את צה"ל, נראה שהפתרון הנוח, הנכון והמוסרי הוא להגיב על כל עוולה בצה"ל בקבילה. אבל צריך להבין שמהצד הנמוך של ההיררכיה – מהמפקד הישיר ועד המג"ד – הקבילה נחשבת ל'ייהרג ובל יעבור'. כל מפקד שיתלוננו נגדו ירגיש, ובצדק, שמנהלים מלחמה אישית נגדו. מפני שבמערכת הצה"לית יש הרבה תהליכים קטנים שצריך למצות לפני שמגישים קבילה.

הקבילה משמשת כמוצא אחרון, ולרוב סירוב פקודה ייחשב כאמצעי של הבעת מורת רוח שמתקבלת על הדעת ביתר הבנה. משום כך נראה הוגן יותר כלפי הדרגים הנמוכים שלא לקבול על כל בעיית דת.

ברמה האישית, במהלך שירותי כמפקד הוצרכתי לסרב לפקודה כמעט עשר פעמים (רובן על דת), ודבר זה נחשב בעיני מפקדיי הרבה יותר לגיטימי מאשר קבילה.

לכן, לעניות דעתי, הגשת קבילה לגיטימית רק לאחר ניסיון לשכנע את המפקדים, תוך נכונות להגיע איתם לעימות אבל בלי לערב גורמים נוספים.

אמנם מפני שלא הוכנתי נפשית לכך שלעתים צריך לקבול, היו שני מקרים שעליהם אני מצטער שלא קבלתי. הראשון היה בטירונות, בסוללה (פלוגה בתותחנים) כשלידנו היו בנות. המסו"לית (מ"פ) והרס"פית של הסוללה בכוונה לא אכפו את פקודות הלבוש הראוי במד"סים, למרות בקשותינו לאכוף זאת בגלל צניעות.

המקרה השני: היה לי סמסו"ל (סמ"פ) שהתנכל לי דתית בכוונה. למרות תלונותיי אל המסו"ל והמג"ד הדבר לא טופל.

אכילה לפני קידוש לילדים

שאלה: הרב סיפר שהוא מחלק מטבעות שוקולד לילדים לאחר תפילת ליל שבת. האם אין חשש שמחטיאים בכך את הילדים, שייכשלו באכילת השוקולד לפני קידוש?

תשובה: מצווה מהתורה לזכור את יום השבת לקדשו, ותיקנו חכמים לקיים את המצווה באמירת הקידוש על כוס יין. ומכיוון שכבר מעת כניסת השבת חלה המצווה, תיקנו חכמים שלא לאכול ולא לשתות אפילו מים לפני קיום מצוות הקידוש (שו"ע או"ח רעט, ד).

אולם איסור זה אינו חל על ילדים, שכן צריך לחנך את הילדים שלא לאכול מאכלים שאסורים מצד עצמם, כנבלות וטרפות, אבל אין חובה לחנכם שלא לאכול מאכלים כשרים בזמן שיש איסור לאכול, מפני שקשה יותר לילדים להתאפק מאכילה ושתייה. לכן אין מצווה לחנך ילדים שהגיעו לגיל חינוך (גיל חמש-שש) שלא לאכול בשעות הראשונות של יום הכיפורים, אלא רק מגיל תשע אמרו חכמים להתחיל לחנכם לצום כמה שעות. לכן גם מותר לתת להם לאכול לפני התפילה (מ"א רסט, א).

כשאין בכך קושי, לכתחילה עדיף לעודד את הילדים להתאפק. אבל מכיוון שאין להם בכך איסור, אם הם רעבים, צמאים או משתוקקים לאכול שוקולד – מותר להם (פנה"ל שבת ו, ט). אדרבה, טוב שהילדים ידעו את ההלכה, ויוכלו להחליט אם הם רוצים להדר ולחשל את כוח האיפוק שלהם ולא לאכול עד אחרי הקידוש, או לנהוג כפי עיקר הדין ולאכול.

חירש-אילם שמשלים מניין

בגיליון הקודם כתבתי שאפשר לצרף חירש-אילם שמבין את שפת הסימנים למניין. לא רק מפני שהדבר שנוי במחלוקת, ומכיוון שהמניין הוא דין דרבנן אפשר לסמוך על דעת המקילים, אלא גם מפני שבימינו יש מקום לצרפו אף לדעת המחמירים. אולי לפני כמה דורות, כאשר רק בודדים ידעו לתקשר, סברו שאין להוציאם מכלל החירשים-אילמים ואף הם פטורים מהמצוות. אולם לאחר שזכינו בדורות האחרונים שכבר רוב החירשים-אילמים יודעים לתקשר, אפשר לומר שגם לדעת המחמירים יש להם מעמד חדש והם חייבים בכל המצוות, וממילא מצטרפים למניין.

כתגובה קיבלתי מכתב משמח מר' אבי הרמן:

"לכבוד הרב מלמד שליט"א. בשבת האחרונה קיימנו בביתנו שבכוכב השחר אירוח לקבוצה של 20 חירשים. המארגן וראש הקבוצה הוא הרב יהושע סודקוף, חסיד חב"ד ורב חירש בעצמו העוסק בלימוד תורה וקירוב ליהדות בקרב אוכלוסיית החירשים בארץ ובחו"ל. אגב, הרב סודקוף לומד בכולל 'מעשה ניסים' בירושלים, המורכב כולו מחירשים השוקדים על לימוד התורה.

השבת הייתה מרוממת מאוד. הקבוצה השתתפה בתפילות ושמעה שיעורים בעזרת תרגום לשפת הסימנים שנעשה על ידי אשתי ננט, מתורגמנית מוסמכת לשפת הסימנים.

אחת מנקודות ההתרגשות של השבת הייתה למצוא ממש במקרה, בעיתון 'בשבע' של השבת, הכרה של הרב במעמדם ההלכתי של אותם חירשים. היה זה מרגש לקרוא ולהרגיש שהמאמצים הלא פשוטים שיהודים חירשים עושים כדי ללמוד תורה ולקיים מצוות, אכן מקבלים הכרה בהלכה היהודית.

הערה: החירשים הם רק חירשים, הם אינם חירשים-אילמים – הקושי שלהם לדבר הוא בגלל שאינם שומעים. חלקם מצליחים להתגבר על הקושי הזה ולבטא את עצמם גם בדיבור (אם כי לפעמים קשה להבנה), וחלקם אינם מדברים כלל אך בעייתם איננה במיתרי הקול (ולכן הם אינם אילמים)".

אמנם בהלכה הם נקראים "חירשים אילמים" על פי המציאות בפועל.

אילם שאינו עונה אמן

אמנם הגיעה גם שאלה: הרי צריך שיהיו תשעה שיענו אמן, ואיך אפשר לצרף חירש-אילם שאינו יכול לענות אמן?

תשובה: נפסק בשולחן ערוך (או"ח נה, ו ח), שגם ישן וחירש שמתפללים עמידה מצטרפים למניין, למרות שאינם יכולים לענות אמן. מנגד, כתב על חזרת הש"ץ (קכד, ד): "ואם אין תשעה המכוונים לברכותיו – קרוב להיות ברכותיו לבטלה".

לרוב הפוסקים, ישן וחירש מצטרפים למניין, אלא שלכתחילה טוב שיהיו תשעה עונים, ולכן כתב בשולחן ערוך "קרוב להיות" ברכותיו לבטלה, לעודד את "החולמים" לענות אמן (מ"א, דרישה ועוד). ויש מחמירים שלא לצרף מי שאינו עונה (עי' ט"ז). ויש אומרים שבחזרת הש"ץ צריך תשעה עונים, ולשאר דברים שבקדושה אין צריך (שועה"ר, בא"ח). אמנם אם החירש קורא שפתיים ומכוון לענות אמן, ייתכן שגם למחמירים הוא מצטרף.

למעשה הלכה כדעת רוב הפוסקים, שגם ישן וחירש מצטרפים, ולכתחילה נכון להחמיר בחזרת הש"ץ, שאם אין תשעה עונים יתפללו פעם אחת בלי חזרה: בתחילתה יאמר החזן את שלוש הברכות הראשונות בקול, כדי שיוכלו לענות קדושה. בשחרית, כאשר יש שם כוהנים, יאמר גם את שלוש הברכות האחרונות בקול, והכהנים יתפללו על הדוכן כדי שיוכלו לשאת את כפיהם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

יועמ"ש, סוכריות ולימוד לנשים

לקט עניינים שונים • מוסד היועץ המשפטי נוטל לעצמו סמכויות-על בשיטה אנטי-דמוקרטית • רוב החירשים-אילמים בימינו יודעים לתקשר, ולכן יש לחייבם במצוות • אפשר להתיר קריאה ברשימת מוזמנים או מאכלים בשבת • נשים חייבות כמו גברים בלימוד התורה הנחוץ לחיים, ומי שחפצה בעיון תיאורטי נוסף – תבוא עליה ברכה • גם החובה הבסיסית, שהסתכמה בעבר בלימוד ענייני הבית וסביבתו, הפכה לרחבת היקף • בעידן של ריבוי ממתקים, לא ייתכן שרק מבית הכנסת יוציאו אותם, אך רצוי לצמצם את הנזק הבריאותי

עריצות מוסד היועץ המשפטי

החלק שבו הנשים חייבות התרחב מאוד, הן מצד מגוון השאלות ההלכתיות שכל אדם נפגש עמן במהלך חייו, והן מצד האתגר שבהתמודדות עם שאלות עמוקות מתרבויות ודעות שונות. לפיכך, החלק הראשון, שבו חייבים הגברים והנשים כאחד, כולל בתוכו לימוד רחב ומעמיק

בלא שום בסיס חוקי, נוהג היועץ המשפטי לממשלה עם עוזריו לנכס לעצמו סמכויות-על של החלטות, הגבלות והנחיות לנבחרי הציבור, שהם נציגיו היחידים של הריבון, הוא העם. כך פקידים מתיימרים לנהל את המדינה בלא שנבחרו לכך, ומקיימים בעצמם את הפסוק "עבד כי ימלוך". הם התמנו לשרת את הציבור ולהיות נאמנים למדינת ישראל וחוקיה, ולא להשליט עליה את רצונם, השקפת עולמם וערכיהם, בניגוד לעמדת הרוב ורצונו.

זו שיטה של השתלטות דיקטטורית אנטי-דמוקרטית, שאין דוגמתה בשום מדינה דמוקרטית.

חלק מכוחו המופרז של מוסד היועץ המשפטי נובע מהלקונה שבחיבור הקלוקל והמשחית בין תפקיד היועץ המשפטי לתפקיד התובע הכללי. משום שאישי ציבור רבים בטוחים או חוששים שאם יעזו לערער על הסמכויות שהיועצים המשפטיים מנכסים לעצמם, סופם שהממסד המשפטי ימצא את הדרך להתנקם בהם – להעמידם לדין, להרוס את הקריירה הציבורית שלהם ולמרר את חייהם הפרטיים בחקירות ותהליכים משפטיים שיימשכו שנים.

רבים נוהגים לצטט את הלורד אקטון שאמר: "כוח – משחית, כוח מוחלט – משחית לחלוטין". אכן הממסד המשפטי ככלל, ומוסד היועץ המשפטי לממשלה בפרט, נותנים דוגמה טובה לכך.

יש לציין את השרים יריב לוין וזאב אלקין, שאינם נרתעים מלמתוח ביקורת עקרונית על הממסד המשפטי. לא מעט אנשים סבורים שזהו סימן מובהק לכך שהם זכים כשלג, שאם לא כן כבר היו מוצאים עילה להעמידם למשפט. יש לציין לשבח גם את השרה מירי רגב שמעזה לייצג את בוחריה אל מול עריצות ממסד הייעוץ המשפטי. רבים סבורים שמן הסתם הממסד המשפטי, ומלחכי הפנכה שלו בתקשורת השמאלנית, עושים לילות כימים כדי למצוא בדל פסול במעשים של השרים שמבקרים אותו, כדי להכפישם, להעמידם לדין ולהסירם מהדרך.

פרט לצורך להחזיר את מוסד היועץ המשפטי לתפקידו המקורי, מוטלת על לומדי התורה החובה להעמיד בתי מדרש ללימוד משפטי התורה ביחס למדינה ולחברה. לשם כך יצטרכו הלומדים להכיר היטב את החברה, הכלכלה והמשפט המודרני, שכן משפט התורה צריך לחול עליהם ולא על מציאות מופשטת או על מציאות שכבר חלפה מהעולם לפני כמה מאות שנים.

מעמדו של חירש-אילם בהלכה

כידוע, נחלקו גדולי האחרונים בשאלת מעמדו של חירש-אילם שלימדו אותו לתקשר עם סביבתו בשפת הסימנים ועל ידי קריאה וכתיבה. יסוד השאלה במה שהורו חכמים, שחירש-אילם פטור מהמצוות ואינו מצטרף למניין, שהואיל והוא אינו יכול לתקשר עם סביבתו, דינו כשוטה (חגיגה ב, ב; שו"ע נה, ח). השאלה היא: מה דינו של חירש-אילם שלימדוהו לתקשר עם סביבתו, בשפת הסימנים או על ידי קריאה וכתיבה?

יש אומרים שהואיל ובפועל הם מתקשרים עם סביבתם, ומסוגלים ללמוד ולהבין את מה שקורה סביבם, דינם כדין כל אדם שחייב במצוות (מהרש"ם ונחלת צבי). מנגד, יש סוברים שאפילו אם החירש-אילם הוא חכם גדול, דינו כפי שקבעו חכמים שהוא פטור מהמצוות (צמח צדק, דברי חיים). ויש שמתחשבים בשתי הדעות, ולכן בספק תורה נוטים להחמיר ובספק בדברי חכמים מקילים. ומכיוון שדין צירוף למניין מדברי חכמים, מקילים לצרפו למניין (נחלת בנימין, יחו"ד ב, ו). כך גם כתבתי בפניני הלכה (תפילה ב, ב) שאפשר לצרפו למניין.

אולם לאחר תוספת עיון בסוגיה, נראה שאפשר להכריע שחירש-אילם שמבין את שפת הסימנים נחשב כפיקח לכל דבר, ואפשר שגם המחמירים יסכימו לכך היום. עמדתם הייתה כאשר עדיין רוב החירשים-אילמים היו כשוטים, ולכן לא התחשבו ביוצאים מהכלל, מה עוד שלא היו כלים בדוקים לבדוק את רמתם של היוצאים מהכלל. אולם כיום, שרוב מוחלט של החירשים-אילמים לומדים את שפת הסימנים, לומדים לקרוא, מוצאים את הדרך לתקשר עם הסובבים אותם ואפשר לדעת שהם מבינים את הכול, דינם כדין כל אדם. על פי זה תיקנתי את הנוסח בפניני הלכה: "בדורות האחרונים נמצאה השיטה ללמדו לתקשר בשפת הסימנים ולקרוא ולכתוב, וכיוון שכיום כמעט כל החירשים-אילמים יכולים להבין את דברי התורה והמצוות, ממילא הם חייבים במצוות ככל שאר האנשים".

רשימות לקראת סעודת שבת

שאלה: בבית ההארחה שלנו אנחנו רגילים להכין רשימה של המוזמנים, וכן רשימה של המאכלים שצריך להוציא בכל סעודה, אולם למדנו שאסור לקרוא רשימות בשבת. האם גם רשימות אלו בכלל האיסור?

תשובה: אסרו חכמים לקרוא ברשימת המוזמנים לסעודה או ברשימת המאכלים שעומדים להגיש בסעודה, משני טעמים:
א) משום שהקריאה בהן דומה לקריאה בשטרות.
ב) מחשש שמא יתקן את הרשימה בכתיבה או מחיקה, כדי שלא לטעות בהזמנת אנשים רבים שאין מספיק מאכלים להגיש לפניהם (שבת קמט, א; שו"ע שז, יב-יג).
אמנם כאשר הדבר נצרך מאוד לסעודת השבת או כדי למנוע עלבון, מותר להיעזר ברשימה, שכן האיסור לקרוא הוא כשאין צורך מצווה, אבל לצורך מצווה אין איסור, ורבים מהאחרונים כתבו שכל סעודת שבת היא מצווה (לבו"ש, מחה"ש, תוספת שבת ועוד). ומצד הגזירה שמא יכתוב, כיום שהמאכלים מצויים בשפע, אין מכינים מספר מדויק של מנות לפי האוכלים אלא יותר, וממילא המתח סביב הרשימה פחת ואין חשש שיבוא לכתוב. וכיוצא בזה מובא בשם הרב אלישיב זצ"ל (שש"כ כט, קלג), וכפי שהקלו בעבר למשרתים שאינם אחראים על הסעודה (מ"ב שז, מז; שעה"צ נד). אמנם לכתחילה כאשר בעל הסעודה או המלצר הראשי מתוחים מאוד, נכון שיסתכלו ברשימה עם עוד אדם, כדי שלא יבואו לכתוב בטעות (עיין שו"ע רעה, ב וט"ז ומ"א).

חיוב לימוד תורה לנשים

שאלה: האם יש הבדל גדול במצוות תלמוד תורה בין גברים לנשים, ואם אין, מדוע אנשים רבים כל כך חושבים שיש הבדל גדול?

תשובה: שני חלקים ישנם במצוות לימוד התורה. הראשון, לדעת את התורה כדי לחיות כהלכה; השני, להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה.

הגברים חייבים בשני החלקים של המצווה, ואילו הנשים חייבות בחלק הראשון, היינו בלימוד כל מה שנצרך להדרכת החיים בהלכה, באמונה ומוסר. והחלק השני, שהוא עיון תיאורטי נוסף, הוא בשבילן מצוות רשות; הרוצה ללומדו – תבוא עליה ברכה, ומי שאינה רוצה – פטורה. אמנם ככל שיש לאישה יותר זמן פנוי, ראוי יותר שתעסוק גם בחלק השני.

בעבר, כשהחיים התרחשו בסביבה הקרובה והפשוטה, הלימוד הנצרך לקיום החיים היהודיים היה מצומצם יחסית, שכן הלכות רבות נלמדו מתוך החיים המשותפים בבית. גם יסודות האמונה והמוסר הועברו בעיקר בשיחות של הורים עם ילדיהם, וכמעט שלא הוצרכו להתמודד עם שאלות מתרבויות זרות. ככל שעברו הדורות, והעולם נעשה יותר מורכב, וכל תחומי הלימוד התרחבו – כך לימוד התורה, שהוא הפנימיות של כל החוכמות, התרחב במקביל.

בפועל, החלק הראשון שבו הנשים חייבות התרחב מאוד, הן מצד מגוון השאלות ההלכתיות שכל אדם נפגש עמן במהלך חייו, והן מצד האתגר שבהתמודדות עם שאלות עמוקות מתרבויות ודעות שונות. לפיכך, החלק הראשון, שבו חייבים הגברים והנשים כאחד, כולל בתוכו לימוד רחב ומעמיק ברעיונות התורה, באמונה ומוסר, וכן כולל לימוד יסודי של עקרונות ההלכה, כלליה ופרטיה. כך שבפועל ההבדל בין חובת הלימוד לגברים ונשים הצטמצם מאוד, כי חלקים רבים שהיו בעבר רשות לנשים נעשו חובה. לא זו בלבד, אלא שגם הגברים בדרך כלל לא מספיקים להקיף את החלק הראשון שאותו הם חייבים ללמוד תחילה.

חלוקת ממתק בתפילת שבת

במשך שנים רבות, בלילי שבת בסיום התפילה, בעת שהילדים באים לומר לי "שבת שלום", נהגתי לחלק להם סוכריות, כדי לחבב עליהם את התפילה, את בית הכנסת, את השבת ואת התורה. לפני כחצי שנה, לאור ההבנה שהסוכר המופרז מזיק, התחלתי להרהר בלבי שמא אני מחנכם לתזונה לא בריאה, ועליי להפסיק לחלק להם סוכריות. מנגד נזכרתי בסיפור על הספינה שנקלעה לסערה מסוכנת, והקברניט ביקש שכל אחד מהנוסעים יזרוק לים חלק מחפציו כדי להקל על הספינה לשרוד בסערה. הלך יהודי, פשפש בתרמילו, ומכל הדברים שהיו שם מצא את התפילין והסידור וזרקם לים. אמנם נכון שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות, אבל מדוע לזרוק תחילה דווקא את התפילין והסידור?! האם לא יכול היה ליטול את החליפה והמגפיים ולזורקם תחילה?! כך אולי גם בזה, כאשר רבים כל כך רגילים לחלק ממתקים לילדיהם, וכך עושים בכל מסיבה, האם דווקא את הסוכרייה שהרב מחלק לחיבוב מצווה צריכים לבטל? אף על פי כן גברו נקיפות לבי, כי מה שהרב עושה משמש דוגמה לרבים, מה עוד שעודדתי את כל השואלים ממערכת החינוך לאכוף את ההוראות החדשות האוסרות להגיש מאכלים שאינם בריאים.

בשיעור נשים שיתפתי את השומעות בדילמה, ובקשתי שנשות ועדת תרבות יחליטו למעני כיצד לנהוג. הן החליטו לעבור למטבעות שוקולד מריר, שהוא בריא יותר מסוכריות, מכיוון שיש בו פחות סוכר וגם פחות קלוריות. מאז אני מחלק מטבעות שוקולד לשמחת ההורים והילדים. אקווה שבעזרת ה' נמצא את הדרך להתקדם לחלוקת תמרים ואגוזים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

קשייו של החייל הדתי

חובת המחאה על בעיות דת בצבא נתקלת בקשיים שמחייבים חשיבה נוספת • מכתב מחייל ששירת שלוש שנים בשריון על בעיות קשות שבהן נתקל בשירותו • חייל שמגיש תלונה נגד חבריו או מפקדיו ייחשב למלשין ו"שטינקר" ויסבול מהתנכלויות ונידוי • יחסים עכורים בין החייל לחבריו ומפקדיו עלולים לפגוע בתפקוד המבצעי ולהביא לידי סכנת נפשות • דיוק בחובת המחאה: חייל שנתקל בבעיה חייב לשתף בה את מפקדיו. ידיעת הבעיות תצמצם את היקפן • חובת המחאה הנוקבת לא מתבטלת, אך ייתכן שכדאי לדחותה

קיום חובת המחאה בצבא

"לאחר שהגשתי לרבנות תלונה על בעיית הכשרות, זומנתי לבירור אצל מפקד הפלוגה. אמרתי לו ב'תמימות' שפשוט הפכו את כל הכלים של המטבח ללא כשרים, לכן פניתי לרבנות שתדאג שהכלים יהיו כשרים. לא העזתי להגיד לו את האמת, שזה לא בסדר שהם האכילו את כל הפלוגה טרף"

בעקבות הטור מלפני שבועיים על חובת המחאה בצבא, קיבלתי תגובות שטלטלו את נפשי. כתבתי שכל חייל שנפגש עם בעיה בתחום הצניעות והדת בצבא שהמפקד לא הסכים לטפל בה, חייב למחות על כך בכל הדרכים העומדות לרשותו, ובכללן נציב פניות הציבור באכ"א, הקו הפתוח של הרבנות הצבאית, גופים אזרחיים שמלווים את החיילים כדוגמת איגוד ישיבות ההסדר או ארגון 'צו אחד'. במקרים קשים, אפשר לפנות לכלי תקשורת שמעוניינים לסייע בכך כדוגמת 'בשבע' ו'ערוץ 7'.

הזכרתי את ההלכה שצריך למחות אפילו מאה פעמים (ב"מ לא, א), וגם כאשר המחאה כרוכה באי נעימות מרובה, עד שמקבל התוכחה עלול להכות את המוחה (ערכין טז, ב; רמב"ם דעות ו, ז). לא זו בלבד, אלא גם כאשר ישנו סיכוי נמוך מאוד שהמחאה תועיל, חובה להתלונן. ואמרו חכמים שכל מי שאינו מוחה, אף שהוא עצמו לא השתתף בחטא – נעשה שותף בחטא. ובחטאים ציבוריים, מענישים את זה שלא מחה תחילה (שבת נה, א). ורק כאשר אין שום סיכוי שהתוכחה תתקבל, אז מצווה להוכיח פעם אחת, ומעבר לזה מצווה שלא להוכיח (יבמות סה, ב; רמ"א או"ח תרח, ב, מ"ב ט).

התגובות שקיבלתי מחייבות חשיבה נוספת. אביא לפניכם את התגובה המפורטת ביותר מאדם שאני מכיר כאמין וישר.

חייו של חייל דתי

למדתי בעיון את דברי הרב על חובת המחאה של החייל על כל דבר ועניין שפוגע ביכולתו לקיים את מצוות התורה. אני יודע שגם שאר הרבנים מצפים שכך ננהג, אולם ברצוני לספר שהבעיה הרבה יותר קשה ומורכבת. ואשמח אם הרב ייתן את דעתו וידריך אותנו כיצד לנהוג בפועל.

אני שירתי שלוש שנים בשריון, וממש לא הייתי מוכן שיפגעו בדתיות שלי. היו עוד כמה חברים שהיו בעמדתי וניסו להיאבק על כך. מנגד, היו דתיים שנחלשו מבחינה דתית. חלקם הצטערו על כך, אבל העריכו שלא יוכלו לשנות את המערכת ולכן הורידו את הראש.

כמות הבעיות בענייני דת הייתה מאוד גדולה. להלן רק חלק מהסיפורים שצפו בזיכרוני תוך כדי קריאת הטור.

א) במוצב אחד הייתה לנו בחדר טלוויזיה. לפעמים הדליקו אותה בשבת, ופעמים רבות צפו בה בתוכניות לא צנועות. לא היה לי מקום אחר שאוכל לנוח בו.
ב) פעמים רבות חיילות הסתובבו במגורי הבנים בלא מדים ובלבוש חלקי.
ג) המוזיקה הכללית שנשמעה ברקע בזמן שהתאפשר הייתה בדרך כלל לא ראויה מבחינתי.
ד) פעמים אחדות ערכו בשבת תרגילים כאילו אויב תוקף שיירה או את המחנה. סירבתי פקודה, ובחסדי ה' נמנעו מלשפוט אותי.
ה) מביאים אוכל למוצב שלך בשבת, למרות שיכלו לעשות זאת לפני השבת.
ו) חיילים שומעים מוזיקה בקולי קולות בשבת.
ז) תרגילים מתחילים מוקדם מאוד בבוקר בלי שנותנים לנו זמן לתפילה. ברגע האחרון המפקד הישיר עושה לי טובה ונותן לי עשר דקות לאמירת שמע ישראל ושמונה עשרה עם תפילין.
ח) במשך כמה שבועות היינו במוצב בודד, ארבעה חיילים וארבע חיילות תצפיתניות. בלשון המעטה, הצניעות לא נשמרה במקום.
ט) פעם אחת חבר שלי, חייל, הביא חיילת לשכב איתו במיטה. לאחר מכן הוא כיבד את בקשתי שלא יעשה זאת שוב.
י) גם חברים חילונים שמתוך כבוד כלפינו הדתיים משתדלים להימנע מלדבר לידינו דברים גסים, מחזיקים באופן קבוע עיתונים מלאי פריצות, ובדרך כלל מדביקים בחדר ובטנק תמונות פרוצות. השירותים מלאים בציורים ופתגמים פרוצים. מדי פעם רצה שמועה על חיילים וחיילות ששכבו באחד מחדרי הפלוגה. ככלל, מיניות זה נושא שמעניין את החברה בפלוגה, ולכן חיילים ומפקדים מרבים לדבר בו. ככל שיש בסביבה יותר בנות, כך מדברים על כך יותר, וביתר גסות.

ענייני כשרות

א) מעת לעת במשך שירותי בסדיר, נהגים וגששים בדואים צדו דורבנים ובישלו אותם בכלי המטבח.
ב) תופעה רווחת במילואים שטבחים מבשלים גבינה צהובה, בניגוד להוראות הרבנות הצבאית.
ג) לאחר שהתלוננו על הפרת סדרי הכשרות העבירו אותנו לפלוגה אחרת. היינו צריכים להסתגל לפלוגה חדשה.
ד) שנה לאחר מכן במילואים, טבח הביא מביתו תבלינים וסכינים לא כשרים.

ערבי פלוגה

א) בערבי פלוגה בסדיר ובמילואים, שאמורים להביא לגיבוש ואחדות, כמעט תמיד יש בעיות כשרות ביחס לבשר ולמנגל. כל החילונים בפלוגה אוכלים בשמחה, חלק מהמסורתיים מנסים למצוא פתרון חלקי. והדתיים שהכשרות חשובה להם מסתפקים בפיתות וחומוס.
ב) בהרבה ערבי פלוגה וימי כיף מביאים הופעות בידור שכוללות זמרות, שלרוב גם רוקדות על הבמה ועוד תכנים שאינם צנועים.
ג) פעם אחת בערב פלוגה קנו בשר לא כשר מכפר ערבי. עקב תלונתי לרבנות קנו לדתיים בשר כשר. לאחר מכן המפקד נזף בי, מדוע עירבתי את הרבנות ולא סגרתי את הנושא איתו.

אם אתלונן אחשב ל"שטינקר"

אני יכול להעריך שבתור חייל, פעם ביומיים הייתה לי סיבה לשלוח תלונה לרבנות. גם אם אעשה זאת רק פעם בחודש, אחשב בעיני החיילים כ"שטינקר" ו"מלשין". במצב כזה, אין מילים לתאר את השירות הצפוי לחייל ה"שטינקר". זה יהיה בשבילו סוג של בית כלא. הוא יחוש ריחוק, ניכור ועוינות מכל הסובבים אותו. יש סיכוי שהוא יספוג אלימות ("זובור"), המפקדים יעירו אותו בבוקר בצרחות (זה כלל לא נעים). סיכוי סביר שמפקדיו ייתנו לו את כל התפקידים המרגיזים ביותר. על כל דבר קטן שהמפקדים רגילים להעלים עין ולא להעניש, הוא יקבל עונש גדול. אפילו לא יהיה לו עם מי לדבר על כך. כמובן שעל קידום אין על מה לדבר.

מטבעי אני אדם שדורש את מה שמגיע לו. בדרך כלל העדפתי לפתור את הבעיות בדרכי נועם, אך כשנתקלתי בזלזול לא ויתרתי ודרשתי שיכבדו את הצרכים שלי, וכשזה לא עבד הגשתי פעמים אחדות תלונה. אבל זה היה קשה מאוד.

לאחר שהגשתי לרבנות תלונה על בעיית הכשרות, זומנתי לבירור אצל מפקד הפלוגה. אמרתי לו ב"תמימות" שפשוט הפכו את כל הכלים של המטבח ללא כשרים, לכן פניתי לרבנות שתדאג שהכלים יהיו כשרים. לא העזתי להגיד לו את האמת, שזה לא בסדר שהם האכילו את כל הפלוגה טרף, ולכן הייתי חייב לפנות לרבנות! למה לא אמרתי את האמת? כי לא רציתי את הסיוט של להיקרא ה"שטינקר" של הפלוגה, וגם לא רציתי לריב עם המפקד.

כל חייל רוצה שיהיו לו חברים בצבא, לכן הוא יעדיף שלא להבליט את המבדיל בינו ובין אחרים, ובוודאי שלא ירצה להגיש תלונות.

אז מה עשיתי? השתדלתי להתרחק מהחברה הכללית, השתדלתי להימצא בשעות הפנאי בבית הכנסת או במקומות שקטים. השתדלתי למצוא חברים דתיים או ערכיים ואיתם שוחחתי.

כבוד הרב! הבעיות הן באמת רבות מאוד. ואף על פי כן אינני מבין כיצד אפשר לצפות מחייל, שתלוי כל כך בחברה הסובבת אותו ובמפקדיו, להגיש תלונות?!

בכל זאת, אולי תהיה התקדמות מהדרכתו של הרב, מעצם זה שחיילים יהיו מודעים יותר ליכולת שלהם להגיש תלונה. ובנוסף לכך, גם בתוך הציבור הדתי יישמע קול שמבין את הבעיות של החיילים הדתיים, ואולי בעקבות זאת גם המנהיגות תידרש לבעיה ותטפל בה.

יהי רצון שדברי התורה שהרב כותב ימשיכו להאיר את כל תחומי החיים.

הזעזוע והצער

בעת קריאת הדברים עמדו דמעות בעיניי. הבנתי שבעצם לא מדובר רק על נידוי, מדובר בפיקוח נפש. החיילים הרי צריכים לצאת לקרב כשהם סומכים זה על זה. לכן הרעוּת היא ערך עליון בצבא. איך יוכלו החיילים לסמוך על מי שנחשב בעיניהם ל"שטינקר"?! ואיך הוא יוכל לסמוך עליהם כשהם מנדים אותו?!

עוד חשבתי, החיילים האלה שאינם נוהגים בצניעות הראויה ואינם שומרים שבת וכשרות כדת, הם גיבורים שמוסרים נפשם על הגנת העם והארץ. זה מצב טרגי. כמה קל בתנאים כאלו לברוח מאחריות, להימנע משירות צבאי כמנהג החרדים, או לקחת "חופש" מסוים ממצוות התורה למשך תקופת השירות.

בתוך כך אפשר להבין את חשיבותן הגדולה של ישיבות ההסדר, שהחיילים המשרתים במסגרתן אינם נאלצים להתמודד עם רוב הבעיות הללו.

עוד חשבתי, כמה גיבורים החיילים הדתיים שמשרתים במסגרות רגילות ולמרות הכול שומרים על רמתם הדתית והערכית.

סיכום ביניים

ראוי לציין, שחיילים נוספים כתבו לי שבעיני המפקדים סירוב פקודה עדיף בהרבה על הגשת קובלנה. ולכן קשה מאוד לקבוע הוראה שכל חייל צריך לקבול על כל דבר שאינו מתנהל כהלכה.

עלינו לברר עוד כמה היבטים בסוגיה: כיצד מתייחסים לקבילות בתחומים אחרים? על איזה תחומים מקובל לקבול? עד אימתי אפשר להתלונן באופן יעיל? האם ההורים יכולים להיות שותפים מועילים יותר? מה מידת אחריותם של הרבנים הצבאיים והמנהיגות הציבורית? אקווה גם להסתייע בתגובות נוספות שבוודאי יגיעו מהקוראים.

בינתיים אנסה לדייק את חובת המחאה, שהיא מצווה גמורה מהתורה, תוך התאמה למציאות: חייל שנתקל בבעיה חייב לשתף בה את מפקדיו. יש להניח שידיעת הבעיות תצמצם את היקפן. החיילים גם צריכים לשתף בכל הבעיות את הוריהם ורבותיהם. מתוך כך מן הסתם יעלו הצעות מועילות כיצד ראוי לפעול לתיקון המצב.

אמנם חובת המחאה הנוקבת אינה מתבטלת, אלא שברוב המקרים ייתכן שכדאי לדחותה לסוף השירות או לשלב שבו החייל יעבור ליחידה אחרת.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

קשר לאב גרוש – מצווה

אסור לאם גרושה לנתק את ילדיה מבעלה לשעבר, גם אם הוא פגע בה ונחשב בעיניה לרשע • מצוות כיבוד הורים רשעים שנויה במחלוקת, אך לכל הדעות אין לפגוע בהם • בן שאמו הרחיקה אותו מאביו – חייב ליצור עמו קשר ולכבדו, למרות רצון האם • יש לשמור גם על כבוד האם, להכיר לה טובה ולהבהיר שהצעד אינו נגדה • אסור גם לנתק ילדים מסבם וסבתם • יש לקחת בחשבון את סיפורי האם על האב, אך אסור ובלתי מוסרי לקבלם כאמת מוחלטת

שאלה כואבת מבן להורים גרושים

השאלה קשה וכואבת, אולם מלכתחילה לא הייתה צריכה כלל להתעורר, מפני שמצוות כיבוד הורים אוסרת על הבן להתנתק מאביו, וגם אסור לאם לנתק את בנה מאביו ולגרום לו להפר באופן קבוע את מצוות כיבוד הורים. לפיכך חובה עליך ליצור קשר עם אביך

כשהייתי בן עשר הוריי התגרשו, ומאז אמי גידלה אותי יחד עם אחי ואחותי. כמעט לא נפגשנו עם אבי. גם איננו מכירים את אשתו והילדים שלו, שהם בעצם אחים למחצה שלנו. כיום אני בן עשרים ושלוש, וחשבתי לנסות ליצור קשר עם אבי. כמה פעמים קיבלתי ממנו שדרים שהוא מעוניין בזה. אבל זה יצער מאוד את אמי שטוענת שהוא אדם רע וכל קשר איתו מזיק ומרעיל, ושאין לנו שום מצווה לכבד אותו הואיל והוא רשע.

כדי שהתמונה תהיה בהירה, אציין שבפעמים המעטות שפגשתי בו הוא היה נחמד אליי. גם ההורים שלו, שהם בעצם סבא וסבתא שלי, היו נעימים ונחמדים, אבל לא היו לנו שום קשרים איתם. לאמי היו טענות קשות כלפי אבי והוריו. היא אמרה שהוא בגד בה בעודו נשוי לה, והוריו שהיו צריכים להוקיע אותו המשיכו לתמוך בו. אמי גם טענה שהוא אדם אלים. אני זוכר שמעת לעת התמרמרה על כך שאינו משלם מזונות בזמן ומנסה להתנות זאת בהסדרי ראייה, אולם מכיוון שהוא איש מסוכן ואלים לא מגיע לו לראות אותנו.

כעת אני מתלבט: מצד אחד אני רוצה ליצור קשר עם אבי ועם סבי וסבתי (שאינני יודע מה מצבם). אני רוצה לחיות כמו אדם רגיל שיש לו אבא שילווה אותו לחופה, אני רוצה שיהיו לילדיי סבא וסבתא. מצד שני אני יודע שאם אמי תשמע על כך, היא תכעס עליי ותצטער מאוד עד שתהיה ממש חולה.

חובה ליצור קשר

השאלה קשה וכואבת, אולם מלכתחילה לא הייתה צריכה כלל להתעורר, מפני שמצוות כיבוד הורים אוסרת על הבן להתנתק מאביו, וגם אסור לאם לנתק את בנה מאביו ולגרום לו להפר באופן קבוע את מצוות כיבוד הורים.

לפיכך חובה עליך ליצור קשר עם אביך, ויפה שעה אחת קודם. שכן מצוות כיבוד הורים מחייבת התייחסות של כבוד ונכונות לסייע בשעת הצורך, וניתוק קשר הוא חוסר כבוד מוחלט והפרה בוטה של מצוות כיבוד הורים. וגם אם היה ברור שהאב נחשב רשע גמור, לדעת השולחן ערוך (יו"ד רמ, יח) בניו חייבים לכבדו, היינו לסייע לו בכל מה שיצטרך. ולרמ"א אמנם אינם חייבים לכבדו, אבל אסור להם לפגוע בכבודו, והחרמתו נחשבת פגיעה אנושה בכבודו.

אמנם במקרים חריגים שבהם הקשרים עם ההורים מביאים תמיד להתפרצויות ומריבות קשות, נכון להתרחק מעט מההורים, כדי שלא להיכשל באיסור חמור של פגיעה ישירה בהם. אולם גם אז אין מדובר על ניתוק. לעומת זאת, במקרה שלך אין שום סיבה להניח שפגישות עם אביך יובילו לעימותים קשים.

אין לשמוע לאם נגד מצוות התורה

גם אם אמך תבקש ממך במפורש שלא ליצור קשר עם אביך, אסור לך לשמוע בקולה. שכן נאמר: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו" (ויקרא יט, ג). מכאן שאם אמרו לו הוריו: חלל את השבת, אל ישמע בקולם, שהוא והם מצווים בכבוד המקום (יבמות ה, ב). מכאן למדו חכמים (בבא מציעא לב, א) שגם לגבי שאר מצוות התורה, אם אמרו ההורים לבן שיעבור על אחת מהן, ואפילו על מצווה מדברי חכמים, אסור לו לשמוע בקולם (שו"ע יו"ד רמ, טו).

על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במצוות כיבוד הורים, שמפני מעלתה היתרה נכללה בעשרת הדיברות, כאחת מחמשת הדיברות הראשונות העוסקות ביחס שבין האדם לאלוקיו. וכפי שאמרו חכמים (קידושין ל, ב), שהשווה הכתוב כיבוד אב ואם לכבוד המקום, שנאמר: "איש אמו ואביו תיראו" (דברים ו, יג), ונאמר: "את ה' אלוקיך תירא" (שם י, כ). עוד אמרו: "שלושה שותפים יש באדם, הקב"ה אביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו, אומר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני".

ליישב את דעת האם

אמנם מצווה עליך להפיג את חששותיה של אמך, שלא תחשוב שהקשרים עם אביך יפגעו ביחס כלפיה. עליך לומר לה באופן המשכנע ביותר עד כמה אתה מעריך את התמסרותה כלפיך וכלפי אחיך, ולעולם תכיר לה על כך טובה. השתדל לתאר בפירוט את הזיכרונות היפים שלך מימי ילדותך, ואת ההשקעה העצומה שהשקיעה בך, ולפרט דברים טובים שלמדת ממנה. חזור והדגש שאין בקשר עם האב שום ביטוי להתרחקות ממנה, ולא הצדקה למעשיו הרעים אם היו כאלה.

אמנם אם אתה בטוח שלא תצליח להפיג את חששותיה, והיא עלולה לחלות אם תשמע על קשריך עם אביך, מותר לך לשנות ולהסתיר לעת עתה מפניה את הקשר שלך עם אביך, שכן למדנו שמותר לשנות מפני השלום (יבמות סה, ה). כאשר תגיע השעה המתאימה תספר לה על כך.

אולם בכל אופן, גם אם ברור לך שהדבר ייוודע לה והיא תצטער ותחלה – עליך ליצור קשר עם אביך ולכבדו, שנאמר: "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יא; דברים ה, טו). האחריות על צערה של האם מוטלת עליה שלא נהגה כראוי בכך שניתקה אותך מאביך.

כיבוד סבא וסבתא

גם ניתוק הקשרים עם הסבא והסבתא אסור, שענף ממצוות כיבוד הורים הוא לכבד את הסבא והסבתא, מפני שבני בנים נחשבים כבנים, ועוד שמכלל כבוד האב וכבוד האם שיכבדו גם את הוריהם.

אמנם נחלקו הפוסקים בגדרי המצווה: לדעת רוב הפוסקים, עיקר החיוב כלפי הסבים והסבתות הוא להתייחס אליהם בכבוד רב, אבל אין הנכדים חייבים לסייע להם בכל מה שיצטרכו כפי שהם מחויבים כלפי ההורים. למשל, אם הסב חולה וזקוק לעזרה באכילתו ומלבושיו, אף שאם הנכדים יטפלו בו יקיימו מצווה גדולה, אין עליהם חובה להפסיק מעבודתם כדי לטפל בו, אלא חיוב זה הוא על הבנים בלבד. ויש אומרים שחובת כיבוד הסבים והסבתות ממש ככיבוד ההורים, רק שלעניין קדימה יש להקדים את ההורים לסבים.

בכל אופן, מוסכם שהנכדים חייבים לשמור על קשר טוב עם הסבים והסבתות, לכבדם וללמוד מהם, והמצב שבו אתה מחרים אותם, עד שאינך יודע מה מצבם, הוא מצב נורא, מנוגד בתכלית למצווה. מי יודע, אולי שנים ציפו שתצרו עמהם קשר, ועתה כבר תש כוחם ואבד זיכרונם, ושוב לא יוכלו לשבוע נחת מהקשר איתכם.

גרסת האם – לשון הרע

לגבי מה שכתבת, שאמך אמרה שאביך בגד בה, והוריו לא הוקיעו אותו אלא תמכו בו, וכן שהוא אדם אלים, כל זה בכלל לשון הרע שאסור לקבלו. היינו שאסור לך להאמין שהסיפור הוא אמת, שנאמר: "לא תישא שמע שווא" (שמות כג, א), ואמרו חכמים (מכילתא שם): "הרי זו אזהרה למקבל לשון הרע" (חפץ חיים הלכות לשון הרע ו, א). אמנם מותר לחשוש שמא הדברים נכונים, ולכן אילו היו אומרים לך שאביך עלול לגנוב את כספך, היה מותר לך להיזהר מלהעניק לו הלוואה וכיוצא בזה. אבל אסור לקבל את הלשון הרע ולהחליט שאכן כך הם הדברים (שם ו, י).

ההיגיון והמוסר שבאיסור קבלת הדברים

אנשים רבים סוברים בטעות, שלמרות שדי ברור שהאם ובני משפחתה אומרים אמת, והאב באמת בגד, התורה מצווה אותנו לאטום את מחשבתנו בניגוד להיגיון ולטבע ולכפור בסיפור. אולם כשנעמיק ונתבונן באיסור קבלת לשון הרע, נמצא את ההיגיון והמוסר שבו.

ראשית, בכל סיפור יש פרטים רבים, ולעתים שינוי של פרט אחד משנה את כל הסיפור. לכן בבית הדין אין מאמינים לשום סיפור בלא שמיעת כל הגרסאות וחקירה מדוקדקת של העדים. ייתכן למשל שמי שהעיד על האב שבגד התכוון שהיה בידידות עם אישה אחרת, ואולי אף חיבק אותה, אבל לא ממש חטא בגילוי עריות. ואולי הייתה עדות על קשר עם אישה אחרת תוך כדי הגירושין או לאחריהם, ועל פי הערכת קרובי אמך קשר זה התחיל עוד לפני כן, ואילו האמת שהקשר נוצר לאחר הגירושין. כמו כן ברור שהעלבון של אמך עלול להביאה למסקנות מחמירות כלפיו.

שנית, גם אם התבצע ניאוף, אינך יודע עם איזה ניסיון אביך התמודד. יש אנשים שיצרם הרע חזק עד שקשה להם מאוד לעמוד כנגדו, ובוחן לבבות דן אותם לכף זכות ומקל בעונשם. כמו כן אינו דומה מי שהלך לחטוא בזדון למי שנאלץ להתמודד עם ניסיון קשה מאוד, שרק בודדים מצליחים לעמוד בו.

שלישית, גם אם התבצע ניאוף בתנאים חמורים, אולי בינתיים אביך חזר בתשובה על כך, וממילא הוא כבר אינו אותו אדם. וכפי שאמרו חכמים (יומא פו, ב): גדולה תשובה שהופכת זדונות לשגגות, ואם היא נעשית בשלמות ובאהבה, התשובה אף הופכת את הזדונות לזכויות, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אף צדיקים גמורים אינם עומדים (ברכות לד, ב).

הרי שהאיסור להאמין ללשון הרע הוא הגיוני ומוסרי.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מצוות ההתיישבות תוזיל מחירים

מנהיגי המדינה חייבים לשחרר את המחסומים מעל בנייה בירושלים, יהודה ושומרון • תנופת בנייה היא הפתרון הטוב ביותר להורדת מחירי הדירות • משבר הדירות משקף בעיה רוחנית: הקב"ה החזיר אותנו לארץ ואיננו מתאמצים ליישב אותה • נבואת יחזקאל מתגשמת, ועלינו להמשיך זאת בעשייה ריאלית • החזון והמעשה משלימים זה את זה; ככל שנתחבר לחזון, הוא יטהר את עולם המעשה מהפוליטיקה והתככים • צודקים החרדים שהמצב בארץ תלוי בקיום מצוות, אלא שבראש ובראשונה עלינו לדאוג למצוות יישוב הארץ, שהיא מיסודות התורה

אתגר הבנייה

מצד אחד אסור שהמנהיגים יסמכו על הנס, ואולי מפני החשש הנורא שמא יסמכו על הנס וייכשלו, הם הולכים לקצה השני ומתאמצים שלא להציב את החזון האלוקי לפניהם. אבל חובה עליהם ועל כולנו לזכור את החזון האלוקי שמכוחו חזרנו לארץ

חסמי הבנייה ומחירי הבתים שממשיכים להאמיר כבר הפכו לבעיה לאומית, כפי שציין עמנואל שילה בשבוע שעבר. קשה להבין איך מנהיגים בעלי אחריות לאומית מתרשלים בטיפול בסוגיה, גם האינטרס האישי שלהם להצליח בבחירות הבאות היה צריך לתמרץ אותם לטפל במשבר. שר האוצר משה כחלון הודיע כמה פעמים, שאם מחירי הדירות ימשיכו לעלות הוא יודה בכישלון ויעזוב את החיים הציבוריים. אגב, היו שטענו שכדאי לאיים בהפלת הממשלה אם לא תחוקק את חוק ההסדרה שיבטל את החלטת בג"ץ להחריב את עמונה, שכן השר כחלון לא ירצה ללכת כעת לבחירות. אולם ייתכן מאוד שהערכתם מוטעית, כי לכחלון משתלם ללכת לבחירות. אם ימתין עוד שנתיים, מסתבר שכבר יהיה ברור לכולם שנכשל. אם יפיל עכשיו את הממשלה בעקבות ניסיונה לחוקק את חוק ההסדרה, יוכל לטעון שכבר כמעט הצליח להוריד את מחירי הדירות, ורק מפני שנאלץ להקריב את עצמו על הגנת מערכת המשפט, נפסק התהליך המבורך שכבר כמעט ונשא פירות. לא זו בלבד, יוכל לומר, אלא להפך: הרי לאחר שהיה מצליח להוריד את מחירי הדירות היה זוכה למספר מנדטים כפול, ורק מפני אצילות רוחו הסכים להקריב את "הצלחתו המובטחת" כדי להגן על בית המשפט. על כן הוא פונה לבוחרים ההגונים שיודעים להעריך הקרבה ועקרונות שיעניקו לו את קולם, כדי שיוכל להמשיך בפעילותו הציבורית רבת ההוד, למרות שבפועל נכשל.

בקיצור הוא עומד להיכשל בזה, והכישלון מהדהד מפני שכמעט כל הכלים בידיו ולמרות זאת המחירים ממשיכים לעלות. אולי ראש הממשלה מסייע מעט לכישלונו, מתוך מחשבה שבכך יצליח להיפטר מכחלון בלי לשלם מחיר, שכן הוא יסביר לבוחרים, כמו שכבר הסביר להם אלף פעמים, שהוא עצמו מזמן היה מצליח לפתור את כל הבעיות לשביעות רצונם – אלא שאובמה, כחלון, בנט והתקשורת העוינת מפריעים לו.

הפתרון – בניין ירושלים ויהודה ושומרון

עדיין לא מאוחר: הפתרון נמצא בהישג יד, ולנגד עיני כל מי שמוכן לפתוח את עיניו – לבנות עשרות אלפי דירות בירושלים, ביהודה ובשומרון. השטחים העצומים העומדים בשממתם ביהודה ושומרון זולים, זמינים וקרובים למרכז. אם יבנו בהם בשנים הקרובות עשרות אלפי בתים לזוגות צעירים, יציעו להם פתרון אידיאלי ובתוך כך יתרמו להוזלת מחירי הדירות במרכז.

הגאולה החלה, תורנו להתאמץ

כידוע ברא ה' את עולמו באופן שהנהגתו מתנהלת בדרך הטבע, אולם מעליה מסתתרת ההנהגה האלוקית. יש ביניהן התאמה עמוקה ומופלאה, ורק על ידי שילוב של שתי התפיסות, האנושית-רציונלית והאמונית-אידיאלית, ניתן להבין את המציאות לעומק ולפעול בה לטובה.

לפני אלפי שנים התנבאו הנביאים על גאולת ישראל ושיבת ציון, ואף התייחסו לארץ שנותרה שוממה מבלי בניה, ללמדנו שאין מספיק להביא גאולה לעם כי גאולת העם תלויה בגאולת הארץ, שישראל וארצם כתמונת ראי זה לזה, וכשהארץ שוממה גם נפשם של ישראל שוממה. והנה עתה, אחר ייסורים נוראים, זכינו בחסדי ה' לחזור לנחלת אבותינו, ואף זכינו לחזור לעיקר הארץ, ליהודה ושומרון, כדי לקיים את מצוות התורה ליישב את הארץ. ואם אנחנו לא מתאמצים לבנות את הערים החרבות ולהפריח את שממות ההרים, במקומות הקדושים ביותר, בהם התהלכו אבותינו ונביאינו, מסתבר שגם מן השמיים אין מסייעים לנו לבנות את המקומות שבהם נוח לנו.

ראוי לציין שלא רק אנחנו סובלים מעיכוב בניין הארץ, אלא גם הגויים שמכחישים את חזון הנביאים ולוחמים בשיבת ציון, הולכים ונחרבים בעוון התנכלותם. הם יכלו ליהנות מכל הטובה והברכה שבאה לעולם בזכות חזרת ישראל לארצו, אבל הם בחרו ללחום בזה, לשמר את השממה והחורבן, והם מחריבים את עצמם ואת כל הקשורים אליהם, כדברי הנביאים.

דברי יחזקאל הנביא והתגשמותם

נאמר ביחזקאל (לו): "ואתה בן אדם הנבא אל הרי ישראל, ואמרת הרי ישראל שמעו דבר ה'. כה אמר ה' אלוקים, יען אמר האויב עליכם האח (=בשמחה לאיד) ובמות עולם (=ארץ ישראל ומקום המקדש) למורשה היתה לנו (=נירש אנחנו אותם)… לכן הרי ישראל שמעו דבר ה' אלוקים: כה אמר ה' אלוקים להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות, ולחורבות השוממות ולערים הנעזבות אשר היו לבז וללעג לשארית הגויים אשר מסביב. לכן כה אמר ה' אלוהים: אם לא באש קנאתי דיברתי על שארית הגויים ועל אדום כולו… לכן הנבא על אדמת ישראל ואמרת להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות, כה אמר ה' אלוקים: הנני בקנאתי ובחמתי דיברתי יען כלימת גוים נשאתם. לכן כה אמר ה' אלוקים: אני נשאתי את ידי אם לא הגויים אשר לכם מסביב, המה כלימתם יישאו. ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא. כי הנני אליכם ופניתי אליכם ונעבדתם ונזרעתם. והרביתי עליכם אדם, כל בית ישראל כולו, ונושבו הערים והחורבות תיבנינה. והרביתי עליכם אדם ובהמה, ורבו ופרו, והושבתי אתכם כקדמותיכם, והטיבותי מראשותיכם וידעתם כי אני ה'. כה אמר ה' אלוקים: ביום טהרי אתכם מכל עוונותיכם והושבתי את הערים ונבנו החורבות. והארץ הנשמה (=השוממה) תיעבד, תחת אשר היתה שממה לעיני כל עובר. ואמרו: הארץ הלזו הנשמה היתה כגן עדן והערים החורבות והנשמות והנהרסות בצורות ישבו… כצאן קודשים כצאן ירושלים במועדיה, כן תהיינה הערים החורבות מלאות צאן אדם וידעו כי אני ה'".

נבואה זו נאמרה לדורות שלנו, וכפי שאמר רבי אבא (סנהדרין צח, א): "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא (יחזקאל לו, ח)". רש"י: "כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר". בדורות האחרונים ארץ ישראל חזרה לתת פירותיה בעין יפה, וככל שהיא נותנת יותר פירות חקלאיים וטכנולוגיים, כך ישראל הולכים ומתקבצים לארץ.

אולם תהליך זה אינו מתרחש לבד. הנביאים מלמדים אותנו את המהלך האלוקי המעורר ומכוון מלמעלה, אבל במקביל אנחנו צריכים להתאמץ להגשימו בהתעוררות מלמטה, בקיום מצוות התורה באופן ריאלי בארץ. כי רק בשילוב של שמיים וארץ – החזון הולך ומתגשם.

חזון ומעשה: קומות משלימות

מצד אחד אסור שהמנהיגים יסמכו על הנס, ואולי מפני החשש הנורא שמא יסמכו על הנס וייכשלו, הם הולכים לקצה השני ומתאמצים שלא להציב את החזון האלוקי לפניהם. אבל חובה עליהם ועל כולנו לזכור את החזון האלוקי שמכוחו חזרנו לארץ, ואת הייעוד האלוקי שלשמו אנחנו חיים בארץ, שבסיסו מונח על בניין יהודה ושומרון. וכשאנחנו מתרשלים בזה, כל בניין העם והארץ הולך ומתעכב.

שתי הקומות צריכות להשלים זו את זו בלא שאחת תבטל את חברתה, לכן כשעסקתי בקומת המעשה, השתדלתי לבטאה כפי שהיא כיום, עם כל הציניות והאינטרסים המלווים אותה. אולם במצב השלם, קומת המעשה צריכה לקבל השראה מקומת החזון, ולצאת אל הפועל מתוך כוונה טהורה וישרות.

ועדיין, אם הנאמנות לחזון תבוא לידי ביטוי בתנופת בנייה בירושלים ויהודה ושומרון, הרי שגילוי החזון הגדול יאפיל על חולשות אנוש ותככים פוליטיים של המנהיגות.

בניין ירושלים ויהודה ושומרון יבטא באופן הפומבי ביותר את נאמנות העם למצוות ה' (קומת החזון), יחלץ את ענף הבנייה מהמשבר ויוביל לתנופה של עלייה ובניית משפחות. ויתקיימו בנו דברי הברכה שבתורה: "ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כו, יג). פירשו חכמים, "כשתי קומות של אדם הראשון" (בבא בתרא עה, א). קומת החזון וקומת המעשה.

יישוב הארץ – מצווה בסיסית

אחרי דברים כאלה, מגיעות בדרך כלל תגובות מיהודים שמזהים עצמם עם התפיסה החרדית, שטוענים שהפרזתי בעניינה של ארץ ישראל ובניינה. ומתוך כך ממשיכים בתוכחה: הרי ידוע שהברכה תלויה בתורה ובמצוות ולא בציונות ושאר עניינים לאומיים.

תשובה: ברור שתלמידי החכמים אינם טוענים זאת, אלא זו טענה של עמי הארץ ובורים, שכוונתם אולי טובה, אבל התרשלו מאוד בלימוד התורה, עד שנעלמה מהם מצוות יישוב הארץ. הרי כשכתבתי שבזכות השבת זוכים לברכה, לא הייתה להם שום טענה, שכן ידוע שכל מצווה היא מפתח לשאר המצוות והברכות, ובמיוחד הדברים אמורים במצוות מרכזיות שמכוננות תפיסת עולם שמובילה להמשך התיקון. על אחת כמה וכמה שהדברים אמורים כלפי מצוות יישוב הארץ, שכל לומד תורה יודע שאין מצווה שהתורה מקדישה לה יותר פסוקים ממנה, מפני שהיא המצווה שמבטאת יותר מכול את גילוי האמונה בארץ. ולכן על ידי קיומה שם שמיים מתקדש בעולם יותר מאשר שאר המצוות, ובמיוחד כיום, שכל אומות העולם יודעות מהתנ"ך, שיסוד גילוי אמונת ישראל וגאולתו תלוי במצוות יישוב הארץ.

וכל מי שמבין תורה יודע שרק מתוך קיום מצוות יישוב הארץ נוכל להגיע לקיום שלם ונכון של כל המצוות, ולכן אמרו חכמים שמצוות יישוב הארץ שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה נג), וכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוקים וכל מי שדר בחוץ לארץ דומה כמי שעובד עבודה זרה (כתובות קי, ב). "ורבי ישמעאל: ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה" (ע"ז ח, א).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הליכה לתפילה – טובה לבריאות

המשך העיסוק בענייני בריאות: עדיף לזרוק אוכל מיותר מאשר להזיק לגוף • קביעות מקום בבית הכנסת תורמת ליציבות עולמו הרוחני של האדם, ומאריכה את חייו • הליכה לבית כנסת רחוק מזכה בשכר פסיעות – אם אכן יש עדיפות באותו בית כנסת, שלשמה שווה להרחיק • גם נשים מקבלות שכר פסיעות • האדם המודרני יושב הרבה והולך פחות מדי; תפילות ושיעורי תורה הם הזדמנות להליכה בשביל הבריאות • עוד בעניין תפילה: עדיף להתפלל מנחה קצרה מאשר שאנשים יצטרכו לוותר על תפילה במניין

לסיים את האוכל או לזורקו – בל תשחית

התברר שהגברים בבני ברק מאריכים ימים ביחס לגברים בערים אחרות בארץ, למרות שיש ערים שהמודעות לאורח חיים בריא מפותחת בהן יותר. ייתכן שזקני בני ברק, שמקפידים ללכת בכל יום לתפילות בבית הכנסת, זוכים לשכר פסיעות לא רק בעולם הבא

שאלה: לעיתים אני חש שובע, אבל כיוון שיש בצלחתי עוד אוכל, אני רגיל לסיימו כדי שלא ייזרק. השאלה האם מותר במקרה כזה לזרוק את האוכל, או כפי שלמדנו מהורינו, אסור לזרוק אוכל משום איסור 'בל תשחית'?

תשובה: עדיף לזרוק את האוכל המיותר ולא לסיימו. אמנם אסור להשחית עץ פרי, ומזה למדנו שאסור להשחית כל מאכל (ספרי דברים כ, יט), אולם כפי שאמרו חכמים (שבת קמ, ב): "בל תשחית דגופא עדיף". כלומר עדיף לחשוש להשחתת הגוף מאשר להשחתת המאכל. אמנם בתקופות של עוני עדיף שאדם יאכל את כל מה שנתנו לו, כדי שיצבור מאגרים לתקופות קשות, וכהמשך לכך נהגו להקפיד לסיים את כל האוכל שבצלחת. אולם כיום, שגם העניים ביותר אינם סובלים מרעב, אלא בדרך כלל מהשמנת יתר, עדיף לזרוק את המאכלים המיותרים.

לכתחילה, כמובן שאדם צריך להיזהר שלא ליטול לצלחת מעבר לצורכו, כדי שלא יצטרך אחר כך לזרוק את שיירי המאכלים. כיוצא בזה למדנו שיש להיזהר מלעשות פעולות שיגרמו להשחתת מאכלים, ולכן אין להעביר כוס מלאה במשקה מעל לחם, שמא יישפך מהנוזל שבכוס על הלחם וימאיס אותו מלהיות ראוי לאכילה (ברכות מ, ב; שו"ע או"ח קעא, א).

הליכה לבית הכנסת מוסיפה חיים

אמרו חכמים (ברכות ח, א): "כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל – נקרא שכן רע, שנאמר (ירמיהו יב, יד): 'כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל'. ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו, שנאמר: 'הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם'". וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח צ, יא).

עוד מסופר שם, שבתחילה כאשר שמע רבי יוחנן שיש זקנים שמאריכים ימים בבבל, תמה – הרי נאמר (דברים יא, כא): "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה", אבל בחוצה לארץ לא?! כיוון שאמרו לו שזקנים אלו מקפידים להשכים לבית הכנסת, ומאחרים לצאת ממנו, אמר: "זהו שהועיל להם".

קיומו של האדם תלוי בקשר שלו אל מקור החיים, ועל כן אמרו חכמים (ברכות ו, ב; ז, ב) שכל הקובע מקום לתפילתו – אלוקי אברהם בעזרו ואויביו נופלים תחתיו. קביעות המקום בתפילה מבטאת שהיחס של המתפלל לה' קבוע ויציב. שכל ענייני העולם יכולים להשתנות ולהתחלף, אבל הקשר לה' אלוקיו קבוע ונצחי, והדבר בא לידי ביטוי בכך שאינו זז מקביעות מקומו בבית הכנסת. ומנגד, כשאינו הולך לבית הכנסת שבשכנותו, הוא מתנתק ממקור חייו, ומאבד את שורשיו, ולכן גורם גלות ולו ולבניו.

עדיפות בית הכנסת הרחוק

כתבו הפוסקים, שאם יש לאדם אפשרות ללכת לשני בתי כנסת שבעיר – מצווה שילך לרחוק, ששכר פסיעות יש לו על כך (כך כתב במ"א צ, כב, והביאו דבריו א"ר, שועה"ר, ערוה"ש, מ"ב ועוד רבים).

המקור לכך מדברי רבי יוחנן (סוטה כב, א), שאמר: "למדנו קיבול שכר מאלמנה", שלמרות שהיה בית כנסת בשכונתה הייתה באה להתפלל בכל יום בבית מדרשו של רבי יוחנן. אמר לה רבי יוחנן: "בתי, והלא יש בית כנסת בשכונתך"? השיבה לו: "רבי, ולא שכר פסיעות יש לי?" מכאן למד רבי יוחנן שיש להולך לבית הכנסת שכר פסיעות, וככל שבית הכנסת רחוק יותר, כך שכרו גדול יותר, שעל כל פסיעה ופסיעה שהוא הולך לבית הכנסת הוא מקבל שכר. כיוצא בזה מובא במקום אחר בתלמוד (ב"מ קז, א), שלדעת האמורא רב, פירוש ברכת התורה "ברוך אתה בעיר" הוא: "שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת" (כדי שיוכל למהר לבוא לבית הכנסת להיות מעשרת הראשונים – תורת חיים); אולם רבי יוחנן לא הסכים לפירושו של רב (ופירש: "ברוך אתה בעיר – שיהא בית הכיסא סמוך לשולחנך"), מפני שכפי שלמד מאותה אלמנה, כשהולכים לבית כנסת רחוק מקבלים שכר פסיעות.

ללכת רחוק – כשיש סיבה

אמנם קשה: האם ראוי שכל בני מערב העיר ילכו להתפלל במזרחה, ובני מזרח העיר יתפללו במערבה? האם אין בזה חשש עלבון כלפי בית הכנסת הסמוך, שמדלגים עליו והולכים לרחוק? מלבד זאת, האם כאשר אדם שלח שליח למקום מסוים, הייתכן שיקבל השליח תוספת שכר כאשר יאריך וילך לאותו מקום בדרך ארוכה? כיוצא בזה, מה טעם שיקבל אדם שכר על פסיעות מיותרות שהלך בדרכו לבית הכנסת הרחוק?

אכן מצאתי שכמה אחרונים ביארו שהכוונה שיקבל שכר פסיעות על הליכה לבית הכנסת הרחוק כאשר יש סיבה מיוחדת ללכת דווקא אליו. כגון שכבר מתחילה קבע שם את מקומו ורק אחר כך הקימו בית כנסת סמוך אליו. או מפני המעלה שבתפילה בבית הכנסת של גדול הדור – רבי יוחנן, או מפני שבית הכנסת של רבי יוחנן היה גם בית מדרש ללימוד תורה, ומעלה יתרה יש למתפלל בבית מדרש (כן כתבו חיד"א ביפה עיניים לסוטה שם; דברי מלכיאל ה, יט; מהרש"ג א, כז).

לכן כתבתי בפניני הלכה (תפילה ג, ג): "על כל פסיעה ופסיעה שאדם הולך לבית הכנסת הוא מקבל שכר, ולכן גם כאשר בית הכנסת העדיף רחוק יותר מביתו – אל יצטער על טורח הליכתו, שעל כל פסיעה יקבל שכר מרובה".

השכר על פסיעות ולא נסיעה

כמובן שהשכר הוא על פסיעות, ואילו הנוסע לבית הכנסת במכונית מפסיד את שכר הפסיעות שלו, וכפי שכתב בשו"ת תורה לשמה מ'.

עשרת אלפים צעדים

ראוי לעמוד על זווית נוספת ב'שכר פסיעות'. לפני כארבעים שנה בחן ד"ר יאשירו הטאנו מיפן את התחלואים והנזקים הנגרמים לאדם המודרני מאורח החיים היושבני. בעבר אנשים היו מרבים ללכת, ואילו כיום אנשים נעזרים במכוניות ומעליות, כך שאדם ממוצע הולך כ-4,000-3,000 צעדים ביום בלבד, בעוד שכדי לשמור על בריאותו ומשקלו, עליו ללכת כ-11,000 צעדים ביום. אחרים הגיעו למסקנה שכדי לשמור על הבריאות, ובכלל זה על המשקל, צריך ללכת 10,000 צעדים ביום, וכדי לרדת במשקל באופן מתון (קילו עד שניים בשנה) צריך ללכת 12,000 צעדים ביום.

בשנה האחרונה רכשו רבים מבני המשפחה המורחבת וחברים מד צעדים. אכן, התברר שהמחקרים צודקים, ואדם ממוצע הולך באופן טבעי כ-4,000-3,000 צעדים ביום. כך היה אצל הנשים במשפחה. אולם גברים, שהולכים (ולא נוסעים) לבית הכנסת, 'זוכים' בעוד כמה אלפי צעדים. למשל אצלנו ביישוב, רוב האנשים הולכים 1,000-500 צעדים לבית הכנסת; אם מחשבים שלוש הליכות כאלה ביום, הרי שזוכים לתוספת של 6,000-3,000 צעדים ליום. אמנם רבים מצרפים מנחה למעריב, אבל אם הולכים בערב לעוד שיעור תורה, זוכים באותם צעדים.

אגב, זה יכול להסביר תופעה שמפליאה רופאים בארץ. התברר שהגברים בבני ברק מאריכים ימים ביחס לגברים בערים אחרות בארץ, למרות שיש ערים שהמודעות לאורח חיים בריא מפותחת בהן יותר. לעומת זאת, הנשים בבני ברק מאריכות ימים כפי הממוצע בארץ. ייתכן שזקני בני ברק, שמקפידים ללכת בכל יום לתפילות בבית הכנסת, זוכים לשכר פסיעות לא רק בעולם הבא אלא גם בעולם הזה.

אריכות ימים בבני ברק - דו"ח מרכז טאוב 2015
אריכות ימים בבני ברק – בגרף אריכות הימים מול מצב סוציו-אקונומי, על אף שהערים עם חרדים נמצאות במצב כלכלי משופר פחות זקני הערים מאריכים ימים כמו בערים עם מצב משופר יותר – דו"ח מרכז טאוב 2015

שכר פסיעות לנשים

ראוי לעורר נשים מבוגרות לעסוק יותר בהליכה. ומה טוב אם ילכו בקביעות לבית הכנסת ולשיעורי תורה, ולא מקרה הוא שלמדנו שכר פסיעות מאישה אלמנה.

סיפור נוסף מובא במדרש (ילקוט שמעוני עקב תתעא): מעשה באישה אחת שהזקינה מאוד, עד שקצה בחייה. באה לפני רבי יוסי בן חלפתא ואמרה לו: רבי, זקנתי יותר מדאי, ומעכשיו חיי הם חיים של ניוול, שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה, ואני מבקשת להיפטר מן העולם. אמר לה: באיזו מצווה את רגילה להקפיד בכל יום? אמרה לו: רגילה אני, שאפילו יש לי דבר חביב, אני מניחה אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום. אמר לה: מנעי עצמך מבית הכנסת שלושה ימים זה אחר זה. הלכה ועשתה כך, וביום השלישי חלתה ומתה.

למדנו מכאן שהשקידה לבוא לבית הכנסת בכל יום גורמת לאריכות ימים, וגם נשים שייכות למעלה זו.

תפילה קצרה במקום העבודה

שאלה: אצלנו במקום העבודה (מפעל היי-טק) מקיימים בצהריים תפילת מנחה, והתעוררו חילוקי דעות: יש אומרים שהואיל שאנו באמצע העבודה, עדיף לקיים תפילה קצרה, בלא חזרת הש"ץ, ויש אומרים שיש לקיים תפילה ארוכה עם חזרת הש"ץ. ויש שכאשר הם חזנים הם מתחילים מהקרבנות, והתפילה אורכת כחצי שעה. יש שבעקבות זאת מתפללים ביחיד או אינם מתפללים כלל. כיצד נכון לנהוג?

תשובה: עדיף לקיים תפילה קצרה, מפני שעדיף שיותר אנשים יתפללו במניין מאשר לקיים חזרת הש"ץ (עיין ברב יוסף משאש בשו"ת מים חיים ח"א או"ח, מא).

אמנם כאשר הציבור גדול, ואפשר בקלות לקיים שני מניינים, עדיף שבאחד יאמרו חזרת הש"ץ, והמהדרים יוכלו להתפלל בו ולא יכפו את שאר האנשים להתפלל באריכות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תקציר הלכות חנוכה

לכתחילה יש להדליק בזמן שקבעו חכמים – צאת הכוכבים • מי שחוזר מאוחר יכול להדליק עד תשע, ובשעת הדחק כל הלילה, אך יברך רק אם יש מי שרואה • כשאחד מבני הזוג אינו בבית, למעשה ברוב המקרים עדיף להמתין • גם למנהג הספרדים, לילדים שרוצים להדליק יש על מי לסמוך • אפשר להתיר להדליק באירועים ציבוריים, בפרט כשמשתתף בהם ציבור לא דתי • בבניין קומות עדיף להדליק ליד החלון • כל הנרות כשרים, ובלבד שידלקו חצי שעה • דין המתארח בשבת ובמוצאי שבת

זמן הדלקת נרות חנוכה

לכתחילה יש להשתדל לסיים את העבודה מוקדם כדי להדליק נרות בזמן שקבעו חכמים – בצאת הכוכבים. ומה טוב להקדים לחזור בימי החנוכה הביתה לפני חמש, ולאחר הדלקת הנרות להרבות בלימוד התורה ובכינוסים משפחתיים שבהם יעסקו בזיכרון הנס ובייעודו של עם ישראל

מצווה להדליק את הנרות בזמן שבו יתפרסם הנס ביותר. בעבר לא הייתה תאורת רחוב בלילה, ואנשים חזרו לביתם עם ערב. לפיכך אמרו חכמים שזמנה של הדלקת הנרות: "משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק" (שבת כא, ב).

ואף שכיום יש לנו תאורת חשמל, וזמן סיום העבודה וחזרת האנשים לביתם מאוחר יותר מצאת הכוכבים, לכתחילה יש להשתדל לסיים את העבודה מוקדם כדי להדליק נרות בזמן שקבעו חכמים – בצאת הכוכבים.

ומה טוב להקדים לחזור בימי החנוכה הביתה לפני חמש, ולאחר הדלקת הנרות להרבות בלימוד התורה ובכינוסים משפחתיים שבהם יעסקו בזיכרון הנס ובייעודו של עם ישראל.

תפילת ערבית והדלקת נרות

הנוהגים להתפלל ערבית בצאת הכוכבים, יקדימו את תפילת ערבית להדלקת נרות, ויזדרזו לחזור לביתם להדליק נרות.

אבל מי שרגיל להתפלל מעריב מאוחר יותר, עדיף שידליק נרות בצאת הכוכבים ויתפלל ערבית בשעה שהוא רגיל, וכך יוכל להדליק נרות בזמן המהודר ביותר, בצאת הכוכבים.

אמנם יקפיד שלא לאכול ארוחת ערב לפני כן. ואם יש חשש שבעקבות המסיבה שלאחר הדלקת נרות ישכח להתפלל מעריב, עדיף שיתפלל בצאת הכוכבים וידליק נרות לאחר מעריב (פנה"ל זמנים יב, יג; יג, ד).

הדלקה לאחר חזרה מהעבודה

מי שקשה לו לחזור לביתו בצאת הכוכבים, רשאי להדליק נרות בברכה לאחר שיחזור מעבודתו, שגם בעבר לדעת רוב הפוסקים אפשר היה בדיעבד לקיים את המצווה כל הלילה, קל וחומר היום שרבים רגילים לחזור לביתם לאחר צאת הכוכבים.

אמנם על המאחר להשתדל להקדים עד כמה שאפשר את הדלקת הנרות, ולכל המאוחר ידליק עד תשע, כי עד אז גם המאחרים חוזרים לביתם מעבודתם. ורק בשעת הדחק אפשר להדליק כל הלילה, אבל לברך אפשר רק בתנאי שיהיה לפחות עוד אדם אחד בבית או ברחוב שיראה את הנרות (פנה"ל שם יג, ח, 12).

המאחר צריך להקפיד שלא לאכול אכילת קבע עד שידליק נרות (פנה"ל שם יב, יג).

בן זוג שמאחר לחזור

במשפחות רבות מתעוררת השאלה כיצד ראוי לנהוג כאשר אחד מבני הזוג אינו יכול לחזור מהעבודה בצאת הכוכבים – האם עדיף שבן זוגו ידליק נרות בצאת הכוכבים, או שימתין לו עד שיחזור?

לכאורה על פי שורת ההלכה, עדיף שבן הזוג שנמצא בבית ידליק נרות בצאת הכוכבים, ויפטור בזה את בן זוגו. אולם בפועל, ברוב המקרים עדיף להמתין עד לחזרת בן הזוג. שכן אם בן הזוג המאחר לא ישמע את ברכות הנרות במקום אחר יש להמתין לו. וכן כאשר יש חשש שהוא ייפגע מכך שמקיימים את המצווה בלעדיו, או שהקשר שלו למצווה ייפגע, יש להמתין עד שיחזור.

ואם ירצו, יוכלו לסכם שבן הזוג שנמצא בבית ידליק נרות בזמן בברכה, וכשהמאחר יחזור, ישוב וידליק נרות בברכה (פנה"ל יב, ד, 2).

המתנה לבנים ולבנות

למנהג ספרדים, לפיו רק אחד מבני המשפחה מדליק נרות בעבור כל בני הבית, על פי אותם השיקולים שלפיהם ממתינים לבן הזוג ממתינים גם לכל אחד מבני המשפחה.

אמנם אם המאחר יגיע לאחר תשע בערב, עדיף שלא להמתין לו ולהדליק לפני כן, והמאחר יקפיד להשתתף בהדלקת נרות ולשמוע את הברכות במקום שבו הוא נמצא. ואם אינו יכול, ואין מדובר באירוע חד פעמי, מוטב שינהג כמנהג אשכנז ויכוון שלא לצאת בהדלקת המשפחה, וכשיגיע לבית ידליק נרות בעצמו בברכה.

לפי מנהג אשכנז, שכל אחד מבני הבית מדליק, אין ממתינים לבן או לבת המאחרים, וכאשר יגיעו – ידליקו נרות לעצמם בברכה.

הדלקה לילדים, למנהג ספרדים

מנהג ספרדים שרק גדול הבית מדליק נרות חנוכה. ואם הילדים משתוקקים להדליק גם הם חנוכייה, מותר להם להדליק נרות בלא ברכה. ומי שילדיו מאוד רוצים לברך, או שהוא מאוד רוצה שגם הם יברכו, יכול לסמוך על מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל שהתיר לילדים עד גיל בר מצווה להדליק נרות בברכה.

לדעת הרב שלום משאש זצ"ל, גם בנים שעברו גיל בר מצווה רשאים לכוון שלא לצאת בהדלקת אביהם, ולהדליק בברכה (ילקוט שמש או"ח קצב). ובשעת הצורך הרוצה לסמוך עליו רשאי.

הדלקת נרות במסיבות ואירועים

רבים נוהגים להדר בפרסום הנס ולהדליק חנוכייה בכל מקום שמתאספים בו אנשים, כגון בחתונה, בר מצווה ובת מצווה, וכן כאשר מתאספים למסיבת חנוכה או לשמיעת הרצאה.

אולם לדעת רבים אין לברך על הדלקת נרות במסיבות אלו, מפני שרק בבית הכנסת נהגו להדליק נרות בברכה, אבל אין בידינו כוח לחדש מנהגים במקומות אחרים, והמברך על ההדלקה במקומות אחרים מברך ברכה לבטלה (רש"ז אויערבאך והרב אלישיב).

מנגד, יש סוברים שמותר להדליק נרות בברכה בכל מקום של התאספות ציבורית, מפני שטעם המנהג להדליק בבית הכנסת הוא כדי לפרסם את הנס, ועל כן יש להדליק נרות בברכה בכל מקום שיש בו התאספות ציבורית (הרב ישראלי; יבי"א ח"ז נז, ו). ואם אפשר, טוב שיתפללו שם מעריב, ואז אותו מקום ייחשב במידה מסוימת כבית כנסת, וממילא יוכלו להדליק בו בברכה כמנהג (הרב אליהו).

למעשה, מי שרוצה לסמוך על הסוברים שאפשר להדליק בברכה רשאי. וכן ראוי לנהוג לכתחילה כאשר יש שם אנשים שאינם מדקדקים במצוות. ואזי עדיף לכבד חילוני בהדלקת הנרות, שעל ידי כך יהיה ניכר שהמצוות שייכות לכל ישראל, דתיים וחילונים כאחד (פנה"ל יב, טו, 18).

מקום ההדלקה בבנייני קומות

לכתחילה קבעו חכמים להדליק נרות סמוך לפתח הפתוח לרחוב, כדי לפרסם את הנס לעוברים ושבים ברחוב. אלא שישנה מחלוקת היכן הוא מקום הפתח למי שגר בבניין קומות. יש אומרים בפתח הבניין, אולם אין לנהוג כמותם, מכיוון שיש סוברים שאין יוצאים בזה ידי חובה מפני שהמצווה להדליק בסמוך לבית הפרטי.

לפיכך עדיף להדליק נרות בחלון הפונה לרשות הרבים. ואף שיש סוברים שעדיף להדליק בצד שמאל של הפתח הפונה לחדר המדרגות, עדיף להדליק על החלון, כי העיקר הוא פרסום הנס. ואפילו למי שגר בקומה רביעית ומעלה עדיף להדליק שם. ואמנם אמרו חכמים שהמדליק במקום גבוה מעל עשרים אמה (9.12 מטר) אינו יוצא ידי חובה, אולם הם דיברו על מי שמדליק את הנרות על עמוד באמצע חצרו. אבל מי שמדליק את הנרות על החלון שבתוך ביתו, כמטר וחצי מהרצפה, בוודאי שיוצא ידי חובתו. ומכיוון שאנשים רגילים להסתכל לחלונות הבתים, על ידי שידליק בחלונו יתפרסם הנס יותר (פנה"ל זמנים יג, ג).

ואם הם נוהגים כמנהג אשכנז, שגם הילדים מדליקים נרות, עדיף שראש המשפחה ידליק על אדן החלון, ואחד הילדים סמוך לפתח הדירה.

סוג הנר

כל הנרות כשרים לנרות חנוכה, ובלבד שיוכלו לדלוק לפחות חצי שעה. ואם אנשים רבים רואים מהרחוב את הנרות, עדיף להניח נרות שידלקו שעות רבות, כדי להרבות בפרסום הנס.

הנרות שמדליקים בערב שבת צריכים לדלוק לפחות כשעה ורבע, שהואיל ומדליקים אותם לפני כניסת השבת, צריך שימשיכו לדלוק חצי שעה אחר צאת הכוכבים.

לכתחילה יש לבחור נר שאורו יפה ביותר, כדי לפרסם את הנס. לכן רבים בוחרים להדליק נר שעווה או פראפין. ויש אומרים שעדיף להדליק בשמן זית, שגם אורו יפה והוא מזכיר את נס החנוכה שנעשה בשמן זית (פנה"ל יב, 6).

נורות חשמל

לדעת רוב הפוסקים אין יוצאים ידי חובה בנורות חשמל, כי אינן נחשבות כנר. אמנם לעניין נר שבת, לדעת פוסקים רבים אפשר לצאת בנורות חשמל, אולם בנרות שבת עיקר המגמה להוסיף אור, ואילו בנרות חנוכה הכוונה להזכיר את הנס שאירע במנורת המקדש, ולכן צריך שהנרות יהיו כדוגמת הנרות שבמנורת המקדש (פנה"ל שם יב, ח).

הדלקת נרות חנוכה למשפחה שמתארחת

משפחה שמתארחת בשבת, מכיוון שהם גם ישנים שם, ביתם באותה שבת הוא בית המארח. למנהג יוצאי ספרד שמדליקים רק חנוכייה אחת בבית, המתארחים ייתנו שקל למארח, כדי שיהיו שותפים בנרותיו. בדיעבד גם אם לא נתנו שקל יצאו ידי חובה, הואיל והם סמוכים על שולחנם והדלקת בעל הבית מועילה לכל האורחים. למנהג יוצאי אשכנז, שכל אדם מדליק חנוכייה, גם האורחים ידליקו נרות בברכה.

אם האורחים ישנים בדירה נפרדת, לכל המנהגים ידליקו בה נרות בברכה.

היכן מדליקים במוצאי שבת

משפחה שמתארחת בשבת ומתכוונת לחזור לביתה מיד לאחר צאת השבת, מוטב שידליקו נרות בביתם. ואם הם מתכוונים לחזור מאוחר, בשעה שכבר לא ילכו אנשים ברחוב, עדיף שיצאו ידי חובת המצווה בבית מארחיהם. ואף שבלילה הם מתכוונים לישון בביתם, מכיוון שבלילה הקודם ישנו אצל המארחים, כל זמן שלא נפרדו מהם, עדיין הם נחשבים כבני הבית של המארחים.

ואם הם אינם חוזרים במהירות אבל גם לא מאוחר, הם רשאים להחליט היכן להדליק את נרותיהם. מצד היום הקודם מקומם עדיין בבית מארחיהם, ומצד היום הבא מקומם בביתם, לפיכך מותר להם לבחור את מקום הדלקתם (פנה"ל זמנים יג, י).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

"יפת תואר" ומיהו המוסרי

אף שאחרים הוציאו דיבה על הרב קרים ועל התורה, חובה גם עלינו לברר את המוסר וההיגיון שבדין אשת יפת תואר • עד העת החדשה, ואפילו במאה האחרונה, שבויים היו עוברים התעללות אכזרית, שלרוב הסתיימה במוות • התורה, בניגוד לתרבויות אחרות, דרשה הינזרות מוחלטת מעריות • נשיאת יפת תואר היא היתר בדיעבד, בתנאים מוגדרים ותחת אזהרת התורה שלא לעשות כן • לאור ההתקדמות המוסרית בעולם, היתר אשת יפת תואר בטל לחלוטין • האשמת התורה בתמיכה באונס – כמו להאשים רופא בתמיכה במחלה

הדיבה על התורה ועל ישראל

לאחר שזכינו ובהשפעתו המיטיבה של מוסר התורה דיני המלחמה בקרב עמי המערב השתנו לטובה, הן מצד מעמד בני האוכלוסייה המנוצחת שנפשם אינה נתונה כרכוש ביד הכובשים, והן מצד שחוקי הצבא נאכפים על החיילים ביתר יעילות – בטל היתר אשת יפת תואר

בחודשים האחרונים, סביב סוגיית אשת יפת תואר ומינוי הרבצ"ר, היינו עדים לדיבה רעה שהוציאה התקשורת החילונית, יחד עם חברות כנסת מתנועת השמאל מרצ, על תורתנו הקדושה ועל עם ישראל שמלמד את ערכיה לעולם.

אף שעיקר האשמה מוטלת על מוציאי הדיבה שלא טרחו להעמיק בתורה, גם עלינו מוטלת האחריות לבאר את דבריה וערכיה בשלמות ובדייקנות, תוך הדגשת החזון האלוקי וההיגיון הצרוף, כך שכל אדם הגון יוכל להבין כמה אמת וחסד יש בה, ועד כמה תיקון העולם תלוי בלימודה וקיומה.

מצב המובסים במלחמה עד העת החדשה

בימי קדם היו המנצחים במלחמות עושים במנוצחים כל מה שרצו. כל סוג של התעללות נחשב כשר מבחינה חוקית ומוסרית. הנופלים בשבי נחשבו כרכושם של
המנצחים. רבים מהם נהרגו תוך התעללות פומבית (לכן ביקש שאול המלך להיהרג בחרבו ולא ליפול בשבי הפלשתים). היו ששחטום כקורבן על מזבחות אליליהם, והיו שנלקחו לשעשועי דם, ושימשו כגלדיאטורים למלחמות נגד חיות טרף או בינם לבין עצמם עד שנהרגו.

הנוהג הרווח היה שאחוז ניכר מהגברים נהרגו והנותרים נמכרו לעבדים. לנשים הצעירות והיפות הייתה "פריבילגיה": אותן לא הרגו, אלא בתחילה החיילים אנסו אותן כחפצם, וכשמאסו בהן השליכו אותן לקובה של זונות או מכרו אותן לשפחות ופילגשים. כך נהגו הכול לעשות, ולכן היה מקובל אצל העמים שכאשר ראו שהתבוסה קרובה, היו הנשים מקשטות את עצמן כדי שימצאו חן בעיני החיילים המנצחים ויצילו בכך את נפשן. תקווה קטנה הייתה בלב כל אחת, אולי אחד מחיילי האויב יחשוק בה ויגן עליה כי ירצה שתשמש לו כפילגש. ואולי בעתיד אף תצליח לשפר את מעמדה, להיחשב כאשתו החוקית השנייה, ואולי אפילו הראשונה. ואם לא, אז לפחות תימכר כפילגש לאדם זקן נכה וחולה, שלא ירבה להתעלל בה, ואם תזכה ללדת לו ילד – מן הסתם יפרנס אותה ולא תמות ברעב. גם ההורים עזרו להן להתקשט, כי זה היה הסיכוי היחיד להצלת בנותיהם, שעל ידה אולי ימשיך זרעם להתקיים בעולם. הרי את חסרי התועלת היו בדרך כלל הורגים, כדי למעט בפיות שצריכים להאכיל, שכן פעמים רבות המלחמות היו על אמצעי מחייה, ולכן אחת המטרות הייתה להרוג את המנוצחים ולרשת את שדותיהם.

היו נשים שאף הגיעו בדרך זו לכס המלכות, כמו למשל השבויה מרטה סקאברונסקה. בתחילה חייל שבה אותה והפכה לפילגשו, לאחר מכן חשק בה מפקדו ולקחה לו לפילגש, אחר כך לקחה המפקד העליון לעצמו, וכשראה אותה הנסיך השר מנשיקוב לקחה לעצמו, וכשהקיסר פטר הגדול, סמל הנאורות הרוסית, ראה אותה – חשק בה ולקחה לעצמו. ולא זו בלבד, אלא שכדי שאשתו הראשונה לא תפריע להם, הכניס אותה למנזר עד סוף ימיה, התחתן עם השבויה באופן רשמי וקרא את שמה יקטרינה הראשונה. כשמת, היא הפכה לשליטת האימפריה הרוסית למשך שנתיים עד מותה (1727).

הנוהג באירופה מאז שבוטלה העבדות

במאות השנים האחרונות, יחד עם ביטול העבדות באירופה, החל בארצות המפותחות תהליך הדרגתי של שיפור במעמדו החוקי של האדם. כבר לא מכרו את בני העם המובס לעבדים ושפחות, אמנם יכלו להעבידם בפרך בשביל הממלכה או המדינה המנצחת. דבר זה עזר למדינות המנצחות לבסס את כלכלתן, כפי שעשתה ברית המועצות במאות אלפי שבויים גרמנים לאחר מלחמת העולם השנייה.

לגבי ביזה ואונס, עד תום מלחמת העולם השנייה היה מקובל שלאחר סיום כיבוש עיר, במשך שלושה ימים החוק היה מסתיר מעט את פניו, כדי שהחיילים יוכלו לבזוז ולאנוס נשים כחפצם, ובתנאי שלא יגזימו באכזריות יתר. לאחר שלושה ימים היו מתחילים לאכוף את חוקי המלחמה נגד ביזה, אונס ורצח. רק בשנת 1949 הוסכם על אמנת ז'נבה הרביעית, הקובעת הגנה לאוכלוסייה אזרחית בעת מלחמה.

דין אשת יפת תואר

מכאן ניגש לדין אשת יפת תואר שבתורה, ונבין עד כמה רוממה התורה את ישראל ואת האדם, בקביעת סייגים למצב הקשה והמסובך של אכזריות המלחמה.

לכתחילה צריך החייל לגדור את עצמו מכל מחשבת עריות, ולחשוב רק על הצלת ישראל והניצחון במלחמה (רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות ז, טז). ואף זה מכלל המצווה הכללית לשמור על קדושת המחנה, שנאמר: "כי תצא מחנה אל אויביך ונשמרת מכל דבר רע… כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך, והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך" (דברים כג, י טו).

וכן לאחר הניצחון, בעת שלוקחים את הנשים בשבי, לכתחילה צריך החייל לגדור את עצמו מכל מחשבה זרה. אם למרות זאת חשק באחת השבויות, התירה לו התורה לבוא אליה פעם אחת, בתנאי שיעשה זאת מתוך התחייבות לשאתה אחר כך לאישה אם תרצה. יש מהחכמים שסוברים שבכל אופן, רק לאחר שתתגייר יהיה מותר לו לבוא אליה (דעת רבי יוחנן ושמואל), ומסתבר שזו הייתה ההדרכה לכתחילה; אולם במצב של דיעבד, נפסק להלכה שמותר לחייל לבוא אליה פעם אחת בתנאים האמורים (רמב"ם שם ח, ב, כסף משנה).

וכך הם פרטי הדין: ההיתר לבוא אל האישה הוא רק בסערת הקרב בעת לקיחתה ממקומה אל השבי, אבל לאחר שכבר נלקחה בשבי, אסור לאף חייל לגעת בשום שבויה.

ההיתר הוא בתנאי שיתחייב לשאתה אחר כך לאישה, שנאמר: "וראיתה בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאחשה" (דברים כא, יא). לכן מותר לחייל לקחת רק אישה אחת ולא יותר. כמו כן אסור לו לקחת אישה לאחיו או למישהו אחר, אלא רק מי שחשק באישה אחת מסוימת מותר לקחתה לעצמו.

לאחר שיבוא אליה פעם אחת, אסור לו לבוא אליה שוב עד אשר יוסדר עניין נישואיהם. כלומר, אם השבויה תסכים להיכנס תחת כנפי השכינה ולהתגייר ולהינשא לו – יגיירנה מיד.

אם עדיין לא התרצתה להתגייר ולהינשא לו, מניח לה שלושים יום לבכות בביתו על אביה ועל אמה, ועל דתה שהיא צריכה לעזוב. והוסיף הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מא) שאף מניח לה לעבוד בפרהסיא את העבודה הזרה שהייתה רגילה לעבוד, בלא לדבר איתה בענייני אמונה בכל אותו חודש.

לאחר אותו חודש, אם האיש כבר לא ירצה לשאתה לאישה, ידרוש ממנה לקבל שבע מצוות בני נח וישחרר אותה לנפשה, ואסור לו לשעבדה לו לשפחה או למוכרה לאחרים, שנאמר: "והיה אם לא חפצת בה, ושילחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף, לא תתעמר בה, תחת אשר עיניתה" (דברים כא, יד). כלומר, אם התברר שהוא אינו רוצה בה, נמצא שבכך שבא עליה בראשונה עינה אותה, וכדי לפצותה עליו לשחררה לחופשי.

ואם לאחר החודש רצה בה ואף היא הסכימה להתגייר ולהינשא לו, מגיירה ונושאה לאישה. ואם לא רצתה להתגייר ולהינשא לו, מניח אותה אצלו עד שנים עשר חודש, שאולי בכל זאת תתרצה לו. אם גם לאחר שנים עשר חודש לא התרצתה, ידרוש ממנה שתקבל על עצמה שבע מצוות בני נח וישחרר אותה לנפשה.

היתר שבדיעבד

מתוך פסוקי התורה למדנו שמדובר בהיתר דחוק בדיעבד, וכפי שאמרו חכמים: "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות (ספק איסור) ואל יאכלו בשר תמותות נבילות (איסור ודאי)" (קידושין כא, ב). ואף שהדבר הותר בדיעבד, השתדלה התורה להרחיקנו מזה ככל האפשר, ולכן רמזה לנו שנישואין אלו לא יביאו לברכה, ופעמים שיגרמו לסכסוכים במשפחה ומחלוקות על הירושה, מצבים שהבן הנולד מהם עלול להיות סורר ומורה.

חכמים קראו לזה "עבירה גוררת עבירה" (תנחומא כי תצא א), וכן מובא ברש"י (לדברים כא, יא): "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה יישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה… וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו". וכן מצינו שאירע לדוד המלך בבנו אמנון שאנס את תמר ואבשלום שמרד באביו וביקש להורגו (סנהדרין כא, א, תנחומא שם).

כיום בטל ההיתר

אמנם בארצות ערב ודומיהן עדיין מקובל שחיילים אונסים נשים ורוצחים אנשים, ואף בצבאות המערב חיילים רבים עוברים על החוק ואונסים את נשות העם הנכבש או הנשלט. מכל מקום, מכיוון שכל היתר אשת יפת תואר הוא כנגד יצר הרע, כדי להסדיר את התנהגות החייל בתנאים תרבותיים אכזריים ורעים ולהצילו בכך מאיסורים חמורים יותר, הרי שכיום – לאחר שזכינו ובהשפעתו המיטיבה של מוסר התורה דיני המלחמה בקרב עמי המערב השתנו לטובה, הן מצד מעמד בני האוכלוסייה המנוצחת שנפשם אינה נתונה כרכוש ביד הכובשים, והן מצד שחוקי הצבא נאכפים על החיילים ביתר יעילות – בטל היתר אשת יפת תואר. חזר הדין לקדמותו, שאסור לאיש ואישה לקיים יחסי אישות שלא במסגרת נישואין כהלכה.

העלילה והתיקון

נמצא אם כן שהמעלילים על התורה שתומכת באונס, דומים למעלילים על רופאים שבאו לרפא, שהם גורמים לאנשים להיות חולים בכך שהם מעניקים לגיטימציה למחלתם.

אמנם יסוד גדול למדנו מדין אשת יפת תואר. לא חוכמה לצעוק שדבר מסוים פסול. צריך לדעת כיצד לתקנו על ידי נטיעת יסודות הטוב בתוך המציאות הקשה, האכזרית והמסובכת, וזה דבר שאפשרי דווקא על ידי ישראל.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד