ארכיון הקטגוריה: כללי

לכבד את צה"ל – ולהתלונן

הרבנות הראשית והשר בנט פעלו נכונה בדחיית חופשת ל"ג בעומר, וראוי שציבור העולים למירון ילמד מהם • למנהג האשכנזים יש להסתפר בערב שבת זה • גם בעלי עמדה ממלכתית צריכים להגיש תלונה כששמירת ההלכה בצה"ל נפגעת, לטובת הצבא • עם כל הקושי להגיש קבילה בצבא, לפעמים צריך לקבול • אין איסור לילדים לאכול לפני הקידוש, ולכן מותר לחלק ממתקים בסוף התפילה • חירשים-אילמים שמתקשרים חייבים במצוות, וחשוב להכיר ולהוקיר את מאמציהם לקיימן • אילם מצטרף למניין אף שאינו עונה אמן

מדובר על שינוי תודעתי עמוק ומשמעותי בחברה הדתית לאומית. מעבר מעמדה שתלונה מהווה פגיעה ב'מלכות' – לעמדה שתלונה מתקנת ומשפרת את המערכת. ישנם גם ראשי ישיבות ומכינות שהסכימו לעמדה זו, ואכן לקראת הגיוס בקיץ, הם מתכוונים להכין את המתגייסים למצבים הבעייתיים

נכון לקבל את עמדת הרבנות הראשית לדורותיה, ולדחות את כל מדורות ל"ג בעומר למוצאי יום ראשון. מצינו שחכמים ביטלו מצוות מהתורה של תקיעת שופר ונטילת לולב כאשר ראש השנה או סוכות חלים בשבת, שמא יהיו אנשים שיחללו את השבת בטלטול השופר או הלולב ברשות הרבים (ראש השנה כט, ב; סוכה מג, א). ואם כך לגבי מצוות מהתורה, על אחת כמה וכמה שיש לדחות את מנהג המדורות, כדי שלא להכשיל אנשים בחילול שבת בהכנות לקראת המדורות והדלקתן.

כמו כן יש לשבח את שר החינוך נפתלי בנט, שנענה לבקשת הרבנות ודחה את יום החופשה ליום שני. יש לקוות שמכאן ואילך הדבר יהפוך להנהגה קבועה, שאין מדליקים מדורות ל"ג בעומר במוצאי שבת. נקווה שגם החרדים ינהגו כחרדים אמיתיים לדבר ה', וידחו את הדלקת המדורות במירון ובשאר המקומות למוצאי יום ראשון.

בכל אופן, אחר שהחופשה נדחתה ליום שני, ברור שקיום המדורות במוצאי שבת אסור גם משום ביטול תורה, מפני שהוא יגרום לתלמידים רבים לאבד שני ימי לימודים.

תספורת וגילוח בערב שבת

כאשר ל"ג בעומר חל במוצאי שבת, למנהג אשכנז ומקצת ספרדים, הנוהגים לסיים את מנהגי האבלות בל"ג בעומר עצמו, ראוי שיתגלחו ובשעת הצורך גם יסתפרו לכבוד שבת. זאת מפני שאין מכבודה של השבת שלאחריה מפסיקים מנהגי אבלות ואילו לקראתה אין מתכוננים. אולם למנהג רוב ספרדים, שנוהגים לסיים את מנהגי האבלות בל"ד בעומר, אין מסתפרים עד יום שני בבוקר (פנה"ל זמנים ג, ב-ג, 8).

על התמודדות הדתיים בצבא

לפני פסח עסקתי בהרחבה בקשיים הגוברים של החיילים הדתיים בצבא, שבשנים האחרונות החל לכפות תרבות חילונית על חייליו. המסקנה הייתה שהואיל וחוקי צה"ל נועדו בבסיסם להעניק לצבא צביון יהודי על פי ההלכה, ולהבטיח אפשרות נוחה לשמירת תורה ומצוות – אם החיילים ידעו לעמוד על שלהם ולדרוש ממפקדיהם ביצוע פקודות מלא, בשעת הצורך אף להגיש קובלנות, ובשעת הדחק אף לערב אישי ציבור ותקשורת, רוב ככל הבעיות יפתרו.

למשל, הבעיות הקשות שהיו בבה"ד 1 היו נפתרות, אילו היה קם צוער אחד ומגיש קובלנה על הפרה שיטתית של הפקודות בדבר אי כניסת צוערים לחדרי צוערות ולהפך, קל וחומר בלבוש של חוף ים. כל זאת בידיעת מפקד בה"ד 1 שעוד העז לנזוף בצוער דתי שהתלונן על כך. קובלנה מסודרת עם ליווי ציבורי ותקשורתי הייתה יכולה לסלק את הקצין החצוף הזה מהצבא.

מדובר על שינוי תודעתי עמוק ומשמעותי בחברה הדתית-לאומית, מעבר מעמדה שתלונה מהווה פגיעה ב'מלכות' – לעמדה שתלונה מתקנת ומשפרת את המערכת. ישנם גם ראשי ישיבות ומכינות שהסכימו לעמדה זו. ואכן, לקראת הגיוס הקרוב בקיץ הם מתכוונים להכין את המתגייסים למצבים הבעייתיים שהם עלולים להיתקל בהם, ולהכרת פקודות הצבא והדרך הנאותה, המנומסת והתקיפה לדרישת ביצוען, ולקבילה בשעת הצורך.

כדי להמשיך לחזק את המהלך, אביא לפניכם מכתב מניסיונו של חייל.

מכתב מחכים על היחס לקבילות

"שלום לרב! ייתכן שאם מסתכלים 'מלמעלה' כמו חלק מהמבקרים כיום את צה"ל, נראה שהפתרון הנוח, הנכון והמוסרי הוא להגיב על כל עוולה בצה"ל בקבילה. אבל צריך להבין שמהצד הנמוך של ההיררכיה – מהמפקד הישיר ועד המג"ד – הקבילה נחשבת ל'ייהרג ובל יעבור'. כל מפקד שיתלוננו נגדו ירגיש, ובצדק, שמנהלים מלחמה אישית נגדו. מפני שבמערכת הצה"לית יש הרבה תהליכים קטנים שצריך למצות לפני שמגישים קבילה.

הקבילה משמשת כמוצא אחרון, ולרוב סירוב פקודה ייחשב כאמצעי של הבעת מורת רוח שמתקבלת על הדעת ביתר הבנה. משום כך נראה הוגן יותר כלפי הדרגים הנמוכים שלא לקבול על כל בעיית דת.

ברמה האישית, במהלך שירותי כמפקד הוצרכתי לסרב לפקודה כמעט עשר פעמים (רובן על דת), ודבר זה נחשב בעיני מפקדיי הרבה יותר לגיטימי מאשר קבילה.

לכן, לעניות דעתי, הגשת קבילה לגיטימית רק לאחר ניסיון לשכנע את המפקדים, תוך נכונות להגיע איתם לעימות אבל בלי לערב גורמים נוספים.

אמנם מפני שלא הוכנתי נפשית לכך שלעתים צריך לקבול, היו שני מקרים שעליהם אני מצטער שלא קבלתי. הראשון היה בטירונות, בסוללה (פלוגה בתותחנים) כשלידנו היו בנות. המסו"לית (מ"פ) והרס"פית של הסוללה בכוונה לא אכפו את פקודות הלבוש הראוי במד"סים, למרות בקשותינו לאכוף זאת בגלל צניעות.

המקרה השני: היה לי סמסו"ל (סמ"פ) שהתנכל לי דתית בכוונה. למרות תלונותיי אל המסו"ל והמג"ד הדבר לא טופל.

אכילה לפני קידוש לילדים

שאלה: הרב סיפר שהוא מחלק מטבעות שוקולד לילדים לאחר תפילת ליל שבת. האם אין חשש שמחטיאים בכך את הילדים, שייכשלו באכילת השוקולד לפני קידוש?

תשובה: מצווה מהתורה לזכור את יום השבת לקדשו, ותיקנו חכמים לקיים את המצווה באמירת הקידוש על כוס יין. ומכיוון שכבר מעת כניסת השבת חלה המצווה, תיקנו חכמים שלא לאכול ולא לשתות אפילו מים לפני קיום מצוות הקידוש (שו"ע או"ח רעט, ד).

אולם איסור זה אינו חל על ילדים, שכן צריך לחנך את הילדים שלא לאכול מאכלים שאסורים מצד עצמם, כנבלות וטרפות, אבל אין חובה לחנכם שלא לאכול מאכלים כשרים בזמן שיש איסור לאכול, מפני שקשה יותר לילדים להתאפק מאכילה ושתייה. לכן אין מצווה לחנך ילדים שהגיעו לגיל חינוך (גיל חמש-שש) שלא לאכול בשעות הראשונות של יום הכיפורים, אלא רק מגיל תשע אמרו חכמים להתחיל לחנכם לצום כמה שעות. לכן גם מותר לתת להם לאכול לפני התפילה (מ"א רסט, א).

כשאין בכך קושי, לכתחילה עדיף לעודד את הילדים להתאפק. אבל מכיוון שאין להם בכך איסור, אם הם רעבים, צמאים או משתוקקים לאכול שוקולד – מותר להם (פנה"ל שבת ו, ט). אדרבה, טוב שהילדים ידעו את ההלכה, ויוכלו להחליט אם הם רוצים להדר ולחשל את כוח האיפוק שלהם ולא לאכול עד אחרי הקידוש, או לנהוג כפי עיקר הדין ולאכול.

חירש-אילם שמשלים מניין

בגיליון הקודם כתבתי שאפשר לצרף חירש-אילם שמבין את שפת הסימנים למניין. לא רק מפני שהדבר שנוי במחלוקת, ומכיוון שהמניין הוא דין דרבנן אפשר לסמוך על דעת המקילים, אלא גם מפני שבימינו יש מקום לצרפו אף לדעת המחמירים. אולי לפני כמה דורות, כאשר רק בודדים ידעו לתקשר, סברו שאין להוציאם מכלל החירשים-אילמים ואף הם פטורים מהמצוות. אולם לאחר שזכינו בדורות האחרונים שכבר רוב החירשים-אילמים יודעים לתקשר, אפשר לומר שגם לדעת המחמירים יש להם מעמד חדש והם חייבים בכל המצוות, וממילא מצטרפים למניין.

כתגובה קיבלתי מכתב משמח מר' אבי הרמן:

"לכבוד הרב מלמד שליט"א. בשבת האחרונה קיימנו בביתנו שבכוכב השחר אירוח לקבוצה של 20 חירשים. המארגן וראש הקבוצה הוא הרב יהושע סודקוף, חסיד חב"ד ורב חירש בעצמו העוסק בלימוד תורה וקירוב ליהדות בקרב אוכלוסיית החירשים בארץ ובחו"ל. אגב, הרב סודקוף לומד בכולל 'מעשה ניסים' בירושלים, המורכב כולו מחירשים השוקדים על לימוד התורה.

השבת הייתה מרוממת מאוד. הקבוצה השתתפה בתפילות ושמעה שיעורים בעזרת תרגום לשפת הסימנים שנעשה על ידי אשתי ננט, מתורגמנית מוסמכת לשפת הסימנים.

אחת מנקודות ההתרגשות של השבת הייתה למצוא ממש במקרה, בעיתון 'בשבע' של השבת, הכרה של הרב במעמדם ההלכתי של אותם חירשים. היה זה מרגש לקרוא ולהרגיש שהמאמצים הלא פשוטים שיהודים חירשים עושים כדי ללמוד תורה ולקיים מצוות, אכן מקבלים הכרה בהלכה היהודית.

הערה: החירשים הם רק חירשים, הם אינם חירשים-אילמים – הקושי שלהם לדבר הוא בגלל שאינם שומעים. חלקם מצליחים להתגבר על הקושי הזה ולבטא את עצמם גם בדיבור (אם כי לפעמים קשה להבנה), וחלקם אינם מדברים כלל אך בעייתם איננה במיתרי הקול (ולכן הם אינם אילמים)".

אמנם בהלכה הם נקראים "חירשים אילמים" על פי המציאות בפועל.

אילם שאינו עונה אמן

אמנם הגיעה גם שאלה: הרי צריך שיהיו תשעה שיענו אמן, ואיך אפשר לצרף חירש-אילם שאינו יכול לענות אמן?

תשובה: נפסק בשולחן ערוך (או"ח נה, ו ח), שגם ישן וחירש שמתפללים עמידה מצטרפים למניין, למרות שאינם יכולים לענות אמן. מנגד, כתב על חזרת הש"ץ (קכד, ד): "ואם אין תשעה המכוונים לברכותיו – קרוב להיות ברכותיו לבטלה".

לרוב הפוסקים, ישן וחירש מצטרפים למניין, אלא שלכתחילה טוב שיהיו תשעה עונים, ולכן כתב בשולחן ערוך "קרוב להיות" ברכותיו לבטלה, לעודד את "החולמים" לענות אמן (מ"א, דרישה ועוד). ויש מחמירים שלא לצרף מי שאינו עונה (עי' ט"ז). ויש אומרים שבחזרת הש"ץ צריך תשעה עונים, ולשאר דברים שבקדושה אין צריך (שועה"ר, בא"ח). אמנם אם החירש קורא שפתיים ומכוון לענות אמן, ייתכן שגם למחמירים הוא מצטרף.

למעשה הלכה כדעת רוב הפוסקים, שגם ישן וחירש מצטרפים, ולכתחילה נכון להחמיר בחזרת הש"ץ, שאם אין תשעה עונים יתפללו פעם אחת בלי חזרה: בתחילתה יאמר החזן את שלוש הברכות הראשונות בקול, כדי שיוכלו לענות קדושה. בשחרית, כאשר יש שם כוהנים, יאמר גם את שלוש הברכות האחרונות בקול, והכהנים יתפללו על הדוכן כדי שיוכלו לשאת את כפיהם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

יועמ"ש, סוכריות ולימוד לנשים

לקט עניינים שונים • מוסד היועץ המשפטי נוטל לעצמו סמכויות-על בשיטה אנטי-דמוקרטית • רוב החירשים-אילמים בימינו יודעים לתקשר, ולכן יש לחייבם במצוות • אפשר להתיר קריאה ברשימת מוזמנים או מאכלים בשבת • נשים חייבות כמו גברים בלימוד התורה הנחוץ לחיים, ומי שחפצה בעיון תיאורטי נוסף – תבוא עליה ברכה • גם החובה הבסיסית, שהסתכמה בעבר בלימוד ענייני הבית וסביבתו, הפכה לרחבת היקף • בעידן של ריבוי ממתקים, לא ייתכן שרק מבית הכנסת יוציאו אותם, אך רצוי לצמצם את הנזק הבריאותי

עריצות מוסד היועץ המשפטי

החלק שבו הנשים חייבות התרחב מאוד, הן מצד מגוון השאלות ההלכתיות שכל אדם נפגש עמן במהלך חייו, והן מצד האתגר שבהתמודדות עם שאלות עמוקות מתרבויות ודעות שונות. לפיכך, החלק הראשון, שבו חייבים הגברים והנשים כאחד, כולל בתוכו לימוד רחב ומעמיק

בלא שום בסיס חוקי, נוהג היועץ המשפטי לממשלה עם עוזריו לנכס לעצמו סמכויות-על של החלטות, הגבלות והנחיות לנבחרי הציבור, שהם נציגיו היחידים של הריבון, הוא העם. כך פקידים מתיימרים לנהל את המדינה בלא שנבחרו לכך, ומקיימים בעצמם את הפסוק "עבד כי ימלוך". הם התמנו לשרת את הציבור ולהיות נאמנים למדינת ישראל וחוקיה, ולא להשליט עליה את רצונם, השקפת עולמם וערכיהם, בניגוד לעמדת הרוב ורצונו.

זו שיטה של השתלטות דיקטטורית אנטי-דמוקרטית, שאין דוגמתה בשום מדינה דמוקרטית.

חלק מכוחו המופרז של מוסד היועץ המשפטי נובע מהלקונה שבחיבור הקלוקל והמשחית בין תפקיד היועץ המשפטי לתפקיד התובע הכללי. משום שאישי ציבור רבים בטוחים או חוששים שאם יעזו לערער על הסמכויות שהיועצים המשפטיים מנכסים לעצמם, סופם שהממסד המשפטי ימצא את הדרך להתנקם בהם – להעמידם לדין, להרוס את הקריירה הציבורית שלהם ולמרר את חייהם הפרטיים בחקירות ותהליכים משפטיים שיימשכו שנים.

רבים נוהגים לצטט את הלורד אקטון שאמר: "כוח – משחית, כוח מוחלט – משחית לחלוטין". אכן הממסד המשפטי ככלל, ומוסד היועץ המשפטי לממשלה בפרט, נותנים דוגמה טובה לכך.

יש לציין את השרים יריב לוין וזאב אלקין, שאינם נרתעים מלמתוח ביקורת עקרונית על הממסד המשפטי. לא מעט אנשים סבורים שזהו סימן מובהק לכך שהם זכים כשלג, שאם לא כן כבר היו מוצאים עילה להעמידם למשפט. יש לציין לשבח גם את השרה מירי רגב שמעזה לייצג את בוחריה אל מול עריצות ממסד הייעוץ המשפטי. רבים סבורים שמן הסתם הממסד המשפטי, ומלחכי הפנכה שלו בתקשורת השמאלנית, עושים לילות כימים כדי למצוא בדל פסול במעשים של השרים שמבקרים אותו, כדי להכפישם, להעמידם לדין ולהסירם מהדרך.

פרט לצורך להחזיר את מוסד היועץ המשפטי לתפקידו המקורי, מוטלת על לומדי התורה החובה להעמיד בתי מדרש ללימוד משפטי התורה ביחס למדינה ולחברה. לשם כך יצטרכו הלומדים להכיר היטב את החברה, הכלכלה והמשפט המודרני, שכן משפט התורה צריך לחול עליהם ולא על מציאות מופשטת או על מציאות שכבר חלפה מהעולם לפני כמה מאות שנים.

מעמדו של חירש-אילם בהלכה

כידוע, נחלקו גדולי האחרונים בשאלת מעמדו של חירש-אילם שלימדו אותו לתקשר עם סביבתו בשפת הסימנים ועל ידי קריאה וכתיבה. יסוד השאלה במה שהורו חכמים, שחירש-אילם פטור מהמצוות ואינו מצטרף למניין, שהואיל והוא אינו יכול לתקשר עם סביבתו, דינו כשוטה (חגיגה ב, ב; שו"ע נה, ח). השאלה היא: מה דינו של חירש-אילם שלימדוהו לתקשר עם סביבתו, בשפת הסימנים או על ידי קריאה וכתיבה?

יש אומרים שהואיל ובפועל הם מתקשרים עם סביבתם, ומסוגלים ללמוד ולהבין את מה שקורה סביבם, דינם כדין כל אדם שחייב במצוות (מהרש"ם ונחלת צבי). מנגד, יש סוברים שאפילו אם החירש-אילם הוא חכם גדול, דינו כפי שקבעו חכמים שהוא פטור מהמצוות (צמח צדק, דברי חיים). ויש שמתחשבים בשתי הדעות, ולכן בספק תורה נוטים להחמיר ובספק בדברי חכמים מקילים. ומכיוון שדין צירוף למניין מדברי חכמים, מקילים לצרפו למניין (נחלת בנימין, יחו"ד ב, ו). כך גם כתבתי בפניני הלכה (תפילה ב, ב) שאפשר לצרפו למניין.

אולם לאחר תוספת עיון בסוגיה, נראה שאפשר להכריע שחירש-אילם שמבין את שפת הסימנים נחשב כפיקח לכל דבר, ואפשר שגם המחמירים יסכימו לכך היום. עמדתם הייתה כאשר עדיין רוב החירשים-אילמים היו כשוטים, ולכן לא התחשבו ביוצאים מהכלל, מה עוד שלא היו כלים בדוקים לבדוק את רמתם של היוצאים מהכלל. אולם כיום, שרוב מוחלט של החירשים-אילמים לומדים את שפת הסימנים, לומדים לקרוא, מוצאים את הדרך לתקשר עם הסובבים אותם ואפשר לדעת שהם מבינים את הכול, דינם כדין כל אדם. על פי זה תיקנתי את הנוסח בפניני הלכה: "בדורות האחרונים נמצאה השיטה ללמדו לתקשר בשפת הסימנים ולקרוא ולכתוב, וכיוון שכיום כמעט כל החירשים-אילמים יכולים להבין את דברי התורה והמצוות, ממילא הם חייבים במצוות ככל שאר האנשים".

רשימות לקראת סעודת שבת

שאלה: בבית ההארחה שלנו אנחנו רגילים להכין רשימה של המוזמנים, וכן רשימה של המאכלים שצריך להוציא בכל סעודה, אולם למדנו שאסור לקרוא רשימות בשבת. האם גם רשימות אלו בכלל האיסור?

תשובה: אסרו חכמים לקרוא ברשימת המוזמנים לסעודה או ברשימת המאכלים שעומדים להגיש בסעודה, משני טעמים:
א) משום שהקריאה בהן דומה לקריאה בשטרות.
ב) מחשש שמא יתקן את הרשימה בכתיבה או מחיקה, כדי שלא לטעות בהזמנת אנשים רבים שאין מספיק מאכלים להגיש לפניהם (שבת קמט, א; שו"ע שז, יב-יג).
אמנם כאשר הדבר נצרך מאוד לסעודת השבת או כדי למנוע עלבון, מותר להיעזר ברשימה, שכן האיסור לקרוא הוא כשאין צורך מצווה, אבל לצורך מצווה אין איסור, ורבים מהאחרונים כתבו שכל סעודת שבת היא מצווה (לבו"ש, מחה"ש, תוספת שבת ועוד). ומצד הגזירה שמא יכתוב, כיום שהמאכלים מצויים בשפע, אין מכינים מספר מדויק של מנות לפי האוכלים אלא יותר, וממילא המתח סביב הרשימה פחת ואין חשש שיבוא לכתוב. וכיוצא בזה מובא בשם הרב אלישיב זצ"ל (שש"כ כט, קלג), וכפי שהקלו בעבר למשרתים שאינם אחראים על הסעודה (מ"ב שז, מז; שעה"צ נד). אמנם לכתחילה כאשר בעל הסעודה או המלצר הראשי מתוחים מאוד, נכון שיסתכלו ברשימה עם עוד אדם, כדי שלא יבואו לכתוב בטעות (עיין שו"ע רעה, ב וט"ז ומ"א).

חיוב לימוד תורה לנשים

שאלה: האם יש הבדל גדול במצוות תלמוד תורה בין גברים לנשים, ואם אין, מדוע אנשים רבים כל כך חושבים שיש הבדל גדול?

תשובה: שני חלקים ישנם במצוות לימוד התורה. הראשון, לדעת את התורה כדי לחיות כהלכה; השני, להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה.

הגברים חייבים בשני החלקים של המצווה, ואילו הנשים חייבות בחלק הראשון, היינו בלימוד כל מה שנצרך להדרכת החיים בהלכה, באמונה ומוסר. והחלק השני, שהוא עיון תיאורטי נוסף, הוא בשבילן מצוות רשות; הרוצה ללומדו – תבוא עליה ברכה, ומי שאינה רוצה – פטורה. אמנם ככל שיש לאישה יותר זמן פנוי, ראוי יותר שתעסוק גם בחלק השני.

בעבר, כשהחיים התרחשו בסביבה הקרובה והפשוטה, הלימוד הנצרך לקיום החיים היהודיים היה מצומצם יחסית, שכן הלכות רבות נלמדו מתוך החיים המשותפים בבית. גם יסודות האמונה והמוסר הועברו בעיקר בשיחות של הורים עם ילדיהם, וכמעט שלא הוצרכו להתמודד עם שאלות מתרבויות זרות. ככל שעברו הדורות, והעולם נעשה יותר מורכב, וכל תחומי הלימוד התרחבו – כך לימוד התורה, שהוא הפנימיות של כל החוכמות, התרחב במקביל.

בפועל, החלק הראשון שבו הנשים חייבות התרחב מאוד, הן מצד מגוון השאלות ההלכתיות שכל אדם נפגש עמן במהלך חייו, והן מצד האתגר שבהתמודדות עם שאלות עמוקות מתרבויות ודעות שונות. לפיכך, החלק הראשון, שבו חייבים הגברים והנשים כאחד, כולל בתוכו לימוד רחב ומעמיק ברעיונות התורה, באמונה ומוסר, וכן כולל לימוד יסודי של עקרונות ההלכה, כלליה ופרטיה. כך שבפועל ההבדל בין חובת הלימוד לגברים ונשים הצטמצם מאוד, כי חלקים רבים שהיו בעבר רשות לנשים נעשו חובה. לא זו בלבד, אלא שגם הגברים בדרך כלל לא מספיקים להקיף את החלק הראשון שאותו הם חייבים ללמוד תחילה.

חלוקת ממתק בתפילת שבת

במשך שנים רבות, בלילי שבת בסיום התפילה, בעת שהילדים באים לומר לי "שבת שלום", נהגתי לחלק להם סוכריות, כדי לחבב עליהם את התפילה, את בית הכנסת, את השבת ואת התורה. לפני כחצי שנה, לאור ההבנה שהסוכר המופרז מזיק, התחלתי להרהר בלבי שמא אני מחנכם לתזונה לא בריאה, ועליי להפסיק לחלק להם סוכריות. מנגד נזכרתי בסיפור על הספינה שנקלעה לסערה מסוכנת, והקברניט ביקש שכל אחד מהנוסעים יזרוק לים חלק מחפציו כדי להקל על הספינה לשרוד בסערה. הלך יהודי, פשפש בתרמילו, ומכל הדברים שהיו שם מצא את התפילין והסידור וזרקם לים. אמנם נכון שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות, אבל מדוע לזרוק תחילה דווקא את התפילין והסידור?! האם לא יכול היה ליטול את החליפה והמגפיים ולזורקם תחילה?! כך אולי גם בזה, כאשר רבים כל כך רגילים לחלק ממתקים לילדיהם, וכך עושים בכל מסיבה, האם דווקא את הסוכרייה שהרב מחלק לחיבוב מצווה צריכים לבטל? אף על פי כן גברו נקיפות לבי, כי מה שהרב עושה משמש דוגמה לרבים, מה עוד שעודדתי את כל השואלים ממערכת החינוך לאכוף את ההוראות החדשות האוסרות להגיש מאכלים שאינם בריאים.

בשיעור נשים שיתפתי את השומעות בדילמה, ובקשתי שנשות ועדת תרבות יחליטו למעני כיצד לנהוג. הן החליטו לעבור למטבעות שוקולד מריר, שהוא בריא יותר מסוכריות, מכיוון שיש בו פחות סוכר וגם פחות קלוריות. מאז אני מחלק מטבעות שוקולד לשמחת ההורים והילדים. אקווה שבעזרת ה' נמצא את הדרך להתקדם לחלוקת תמרים ואגוזים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

קשייו של החייל הדתי

חובת המחאה על בעיות דת בצבא נתקלת בקשיים שמחייבים חשיבה נוספת • מכתב מחייל ששירת שלוש שנים בשריון על בעיות קשות שבהן נתקל בשירותו • חייל שמגיש תלונה נגד חבריו או מפקדיו ייחשב למלשין ו"שטינקר" ויסבול מהתנכלויות ונידוי • יחסים עכורים בין החייל לחבריו ומפקדיו עלולים לפגוע בתפקוד המבצעי ולהביא לידי סכנת נפשות • דיוק בחובת המחאה: חייל שנתקל בבעיה חייב לשתף בה את מפקדיו. ידיעת הבעיות תצמצם את היקפן • חובת המחאה הנוקבת לא מתבטלת, אך ייתכן שכדאי לדחותה

קיום חובת המחאה בצבא

"לאחר שהגשתי לרבנות תלונה על בעיית הכשרות, זומנתי לבירור אצל מפקד הפלוגה. אמרתי לו ב'תמימות' שפשוט הפכו את כל הכלים של המטבח ללא כשרים, לכן פניתי לרבנות שתדאג שהכלים יהיו כשרים. לא העזתי להגיד לו את האמת, שזה לא בסדר שהם האכילו את כל הפלוגה טרף"

בעקבות הטור מלפני שבועיים על חובת המחאה בצבא, קיבלתי תגובות שטלטלו את נפשי. כתבתי שכל חייל שנפגש עם בעיה בתחום הצניעות והדת בצבא שהמפקד לא הסכים לטפל בה, חייב למחות על כך בכל הדרכים העומדות לרשותו, ובכללן נציב פניות הציבור באכ"א, הקו הפתוח של הרבנות הצבאית, גופים אזרחיים שמלווים את החיילים כדוגמת איגוד ישיבות ההסדר או ארגון 'צו אחד'. במקרים קשים, אפשר לפנות לכלי תקשורת שמעוניינים לסייע בכך כדוגמת 'בשבע' ו'ערוץ 7'.

הזכרתי את ההלכה שצריך למחות אפילו מאה פעמים (ב"מ לא, א), וגם כאשר המחאה כרוכה באי נעימות מרובה, עד שמקבל התוכחה עלול להכות את המוחה (ערכין טז, ב; רמב"ם דעות ו, ז). לא זו בלבד, אלא גם כאשר ישנו סיכוי נמוך מאוד שהמחאה תועיל, חובה להתלונן. ואמרו חכמים שכל מי שאינו מוחה, אף שהוא עצמו לא השתתף בחטא – נעשה שותף בחטא. ובחטאים ציבוריים, מענישים את זה שלא מחה תחילה (שבת נה, א). ורק כאשר אין שום סיכוי שהתוכחה תתקבל, אז מצווה להוכיח פעם אחת, ומעבר לזה מצווה שלא להוכיח (יבמות סה, ב; רמ"א או"ח תרח, ב, מ"ב ט).

התגובות שקיבלתי מחייבות חשיבה נוספת. אביא לפניכם את התגובה המפורטת ביותר מאדם שאני מכיר כאמין וישר.

חייו של חייל דתי

למדתי בעיון את דברי הרב על חובת המחאה של החייל על כל דבר ועניין שפוגע ביכולתו לקיים את מצוות התורה. אני יודע שגם שאר הרבנים מצפים שכך ננהג, אולם ברצוני לספר שהבעיה הרבה יותר קשה ומורכבת. ואשמח אם הרב ייתן את דעתו וידריך אותנו כיצד לנהוג בפועל.

אני שירתי שלוש שנים בשריון, וממש לא הייתי מוכן שיפגעו בדתיות שלי. היו עוד כמה חברים שהיו בעמדתי וניסו להיאבק על כך. מנגד, היו דתיים שנחלשו מבחינה דתית. חלקם הצטערו על כך, אבל העריכו שלא יוכלו לשנות את המערכת ולכן הורידו את הראש.

כמות הבעיות בענייני דת הייתה מאוד גדולה. להלן רק חלק מהסיפורים שצפו בזיכרוני תוך כדי קריאת הטור.

א) במוצב אחד הייתה לנו בחדר טלוויזיה. לפעמים הדליקו אותה בשבת, ופעמים רבות צפו בה בתוכניות לא צנועות. לא היה לי מקום אחר שאוכל לנוח בו.
ב) פעמים רבות חיילות הסתובבו במגורי הבנים בלא מדים ובלבוש חלקי.
ג) המוזיקה הכללית שנשמעה ברקע בזמן שהתאפשר הייתה בדרך כלל לא ראויה מבחינתי.
ד) פעמים אחדות ערכו בשבת תרגילים כאילו אויב תוקף שיירה או את המחנה. סירבתי פקודה, ובחסדי ה' נמנעו מלשפוט אותי.
ה) מביאים אוכל למוצב שלך בשבת, למרות שיכלו לעשות זאת לפני השבת.
ו) חיילים שומעים מוזיקה בקולי קולות בשבת.
ז) תרגילים מתחילים מוקדם מאוד בבוקר בלי שנותנים לנו זמן לתפילה. ברגע האחרון המפקד הישיר עושה לי טובה ונותן לי עשר דקות לאמירת שמע ישראל ושמונה עשרה עם תפילין.
ח) במשך כמה שבועות היינו במוצב בודד, ארבעה חיילים וארבע חיילות תצפיתניות. בלשון המעטה, הצניעות לא נשמרה במקום.
ט) פעם אחת חבר שלי, חייל, הביא חיילת לשכב איתו במיטה. לאחר מכן הוא כיבד את בקשתי שלא יעשה זאת שוב.
י) גם חברים חילונים שמתוך כבוד כלפינו הדתיים משתדלים להימנע מלדבר לידינו דברים גסים, מחזיקים באופן קבוע עיתונים מלאי פריצות, ובדרך כלל מדביקים בחדר ובטנק תמונות פרוצות. השירותים מלאים בציורים ופתגמים פרוצים. מדי פעם רצה שמועה על חיילים וחיילות ששכבו באחד מחדרי הפלוגה. ככלל, מיניות זה נושא שמעניין את החברה בפלוגה, ולכן חיילים ומפקדים מרבים לדבר בו. ככל שיש בסביבה יותר בנות, כך מדברים על כך יותר, וביתר גסות.

ענייני כשרות

א) מעת לעת במשך שירותי בסדיר, נהגים וגששים בדואים צדו דורבנים ובישלו אותם בכלי המטבח.
ב) תופעה רווחת במילואים שטבחים מבשלים גבינה צהובה, בניגוד להוראות הרבנות הצבאית.
ג) לאחר שהתלוננו על הפרת סדרי הכשרות העבירו אותנו לפלוגה אחרת. היינו צריכים להסתגל לפלוגה חדשה.
ד) שנה לאחר מכן במילואים, טבח הביא מביתו תבלינים וסכינים לא כשרים.

ערבי פלוגה

א) בערבי פלוגה בסדיר ובמילואים, שאמורים להביא לגיבוש ואחדות, כמעט תמיד יש בעיות כשרות ביחס לבשר ולמנגל. כל החילונים בפלוגה אוכלים בשמחה, חלק מהמסורתיים מנסים למצוא פתרון חלקי. והדתיים שהכשרות חשובה להם מסתפקים בפיתות וחומוס.
ב) בהרבה ערבי פלוגה וימי כיף מביאים הופעות בידור שכוללות זמרות, שלרוב גם רוקדות על הבמה ועוד תכנים שאינם צנועים.
ג) פעם אחת בערב פלוגה קנו בשר לא כשר מכפר ערבי. עקב תלונתי לרבנות קנו לדתיים בשר כשר. לאחר מכן המפקד נזף בי, מדוע עירבתי את הרבנות ולא סגרתי את הנושא איתו.

אם אתלונן אחשב ל"שטינקר"

אני יכול להעריך שבתור חייל, פעם ביומיים הייתה לי סיבה לשלוח תלונה לרבנות. גם אם אעשה זאת רק פעם בחודש, אחשב בעיני החיילים כ"שטינקר" ו"מלשין". במצב כזה, אין מילים לתאר את השירות הצפוי לחייל ה"שטינקר". זה יהיה בשבילו סוג של בית כלא. הוא יחוש ריחוק, ניכור ועוינות מכל הסובבים אותו. יש סיכוי שהוא יספוג אלימות ("זובור"), המפקדים יעירו אותו בבוקר בצרחות (זה כלל לא נעים). סיכוי סביר שמפקדיו ייתנו לו את כל התפקידים המרגיזים ביותר. על כל דבר קטן שהמפקדים רגילים להעלים עין ולא להעניש, הוא יקבל עונש גדול. אפילו לא יהיה לו עם מי לדבר על כך. כמובן שעל קידום אין על מה לדבר.

מטבעי אני אדם שדורש את מה שמגיע לו. בדרך כלל העדפתי לפתור את הבעיות בדרכי נועם, אך כשנתקלתי בזלזול לא ויתרתי ודרשתי שיכבדו את הצרכים שלי, וכשזה לא עבד הגשתי פעמים אחדות תלונה. אבל זה היה קשה מאוד.

לאחר שהגשתי לרבנות תלונה על בעיית הכשרות, זומנתי לבירור אצל מפקד הפלוגה. אמרתי לו ב"תמימות" שפשוט הפכו את כל הכלים של המטבח ללא כשרים, לכן פניתי לרבנות שתדאג שהכלים יהיו כשרים. לא העזתי להגיד לו את האמת, שזה לא בסדר שהם האכילו את כל הפלוגה טרף, ולכן הייתי חייב לפנות לרבנות! למה לא אמרתי את האמת? כי לא רציתי את הסיוט של להיקרא ה"שטינקר" של הפלוגה, וגם לא רציתי לריב עם המפקד.

כל חייל רוצה שיהיו לו חברים בצבא, לכן הוא יעדיף שלא להבליט את המבדיל בינו ובין אחרים, ובוודאי שלא ירצה להגיש תלונות.

אז מה עשיתי? השתדלתי להתרחק מהחברה הכללית, השתדלתי להימצא בשעות הפנאי בבית הכנסת או במקומות שקטים. השתדלתי למצוא חברים דתיים או ערכיים ואיתם שוחחתי.

כבוד הרב! הבעיות הן באמת רבות מאוד. ואף על פי כן אינני מבין כיצד אפשר לצפות מחייל, שתלוי כל כך בחברה הסובבת אותו ובמפקדיו, להגיש תלונות?!

בכל זאת, אולי תהיה התקדמות מהדרכתו של הרב, מעצם זה שחיילים יהיו מודעים יותר ליכולת שלהם להגיש תלונה. ובנוסף לכך, גם בתוך הציבור הדתי יישמע קול שמבין את הבעיות של החיילים הדתיים, ואולי בעקבות זאת גם המנהיגות תידרש לבעיה ותטפל בה.

יהי רצון שדברי התורה שהרב כותב ימשיכו להאיר את כל תחומי החיים.

הזעזוע והצער

בעת קריאת הדברים עמדו דמעות בעיניי. הבנתי שבעצם לא מדובר רק על נידוי, מדובר בפיקוח נפש. החיילים הרי צריכים לצאת לקרב כשהם סומכים זה על זה. לכן הרעוּת היא ערך עליון בצבא. איך יוכלו החיילים לסמוך על מי שנחשב בעיניהם ל"שטינקר"?! ואיך הוא יוכל לסמוך עליהם כשהם מנדים אותו?!

עוד חשבתי, החיילים האלה שאינם נוהגים בצניעות הראויה ואינם שומרים שבת וכשרות כדת, הם גיבורים שמוסרים נפשם על הגנת העם והארץ. זה מצב טרגי. כמה קל בתנאים כאלו לברוח מאחריות, להימנע משירות צבאי כמנהג החרדים, או לקחת "חופש" מסוים ממצוות התורה למשך תקופת השירות.

בתוך כך אפשר להבין את חשיבותן הגדולה של ישיבות ההסדר, שהחיילים המשרתים במסגרתן אינם נאלצים להתמודד עם רוב הבעיות הללו.

עוד חשבתי, כמה גיבורים החיילים הדתיים שמשרתים במסגרות רגילות ולמרות הכול שומרים על רמתם הדתית והערכית.

סיכום ביניים

ראוי לציין, שחיילים נוספים כתבו לי שבעיני המפקדים סירוב פקודה עדיף בהרבה על הגשת קובלנה. ולכן קשה מאוד לקבוע הוראה שכל חייל צריך לקבול על כל דבר שאינו מתנהל כהלכה.

עלינו לברר עוד כמה היבטים בסוגיה: כיצד מתייחסים לקבילות בתחומים אחרים? על איזה תחומים מקובל לקבול? עד אימתי אפשר להתלונן באופן יעיל? האם ההורים יכולים להיות שותפים מועילים יותר? מה מידת אחריותם של הרבנים הצבאיים והמנהיגות הציבורית? אקווה גם להסתייע בתגובות נוספות שבוודאי יגיעו מהקוראים.

בינתיים אנסה לדייק את חובת המחאה, שהיא מצווה גמורה מהתורה, תוך התאמה למציאות: חייל שנתקל בבעיה חייב לשתף בה את מפקדיו. יש להניח שידיעת הבעיות תצמצם את היקפן. החיילים גם צריכים לשתף בכל הבעיות את הוריהם ורבותיהם. מתוך כך מן הסתם יעלו הצעות מועילות כיצד ראוי לפעול לתיקון המצב.

אמנם חובת המחאה הנוקבת אינה מתבטלת, אלא שברוב המקרים ייתכן שכדאי לדחותה לסוף השירות או לשלב שבו החייל יעבור ליחידה אחרת.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

קשר לאב גרוש – מצווה

אסור לאם גרושה לנתק את ילדיה מבעלה לשעבר, גם אם הוא פגע בה ונחשב בעיניה לרשע • מצוות כיבוד הורים רשעים שנויה במחלוקת, אך לכל הדעות אין לפגוע בהם • בן שאמו הרחיקה אותו מאביו – חייב ליצור עמו קשר ולכבדו, למרות רצון האם • יש לשמור גם על כבוד האם, להכיר לה טובה ולהבהיר שהצעד אינו נגדה • אסור גם לנתק ילדים מסבם וסבתם • יש לקחת בחשבון את סיפורי האם על האב, אך אסור ובלתי מוסרי לקבלם כאמת מוחלטת

שאלה כואבת מבן להורים גרושים

השאלה קשה וכואבת, אולם מלכתחילה לא הייתה צריכה כלל להתעורר, מפני שמצוות כיבוד הורים אוסרת על הבן להתנתק מאביו, וגם אסור לאם לנתק את בנה מאביו ולגרום לו להפר באופן קבוע את מצוות כיבוד הורים. לפיכך חובה עליך ליצור קשר עם אביך

כשהייתי בן עשר הוריי התגרשו, ומאז אמי גידלה אותי יחד עם אחי ואחותי. כמעט לא נפגשנו עם אבי. גם איננו מכירים את אשתו והילדים שלו, שהם בעצם אחים למחצה שלנו. כיום אני בן עשרים ושלוש, וחשבתי לנסות ליצור קשר עם אבי. כמה פעמים קיבלתי ממנו שדרים שהוא מעוניין בזה. אבל זה יצער מאוד את אמי שטוענת שהוא אדם רע וכל קשר איתו מזיק ומרעיל, ושאין לנו שום מצווה לכבד אותו הואיל והוא רשע.

כדי שהתמונה תהיה בהירה, אציין שבפעמים המעטות שפגשתי בו הוא היה נחמד אליי. גם ההורים שלו, שהם בעצם סבא וסבתא שלי, היו נעימים ונחמדים, אבל לא היו לנו שום קשרים איתם. לאמי היו טענות קשות כלפי אבי והוריו. היא אמרה שהוא בגד בה בעודו נשוי לה, והוריו שהיו צריכים להוקיע אותו המשיכו לתמוך בו. אמי גם טענה שהוא אדם אלים. אני זוכר שמעת לעת התמרמרה על כך שאינו משלם מזונות בזמן ומנסה להתנות זאת בהסדרי ראייה, אולם מכיוון שהוא איש מסוכן ואלים לא מגיע לו לראות אותנו.

כעת אני מתלבט: מצד אחד אני רוצה ליצור קשר עם אבי ועם סבי וסבתי (שאינני יודע מה מצבם). אני רוצה לחיות כמו אדם רגיל שיש לו אבא שילווה אותו לחופה, אני רוצה שיהיו לילדיי סבא וסבתא. מצד שני אני יודע שאם אמי תשמע על כך, היא תכעס עליי ותצטער מאוד עד שתהיה ממש חולה.

חובה ליצור קשר

השאלה קשה וכואבת, אולם מלכתחילה לא הייתה צריכה כלל להתעורר, מפני שמצוות כיבוד הורים אוסרת על הבן להתנתק מאביו, וגם אסור לאם לנתק את בנה מאביו ולגרום לו להפר באופן קבוע את מצוות כיבוד הורים.

לפיכך חובה עליך ליצור קשר עם אביך, ויפה שעה אחת קודם. שכן מצוות כיבוד הורים מחייבת התייחסות של כבוד ונכונות לסייע בשעת הצורך, וניתוק קשר הוא חוסר כבוד מוחלט והפרה בוטה של מצוות כיבוד הורים. וגם אם היה ברור שהאב נחשב רשע גמור, לדעת השולחן ערוך (יו"ד רמ, יח) בניו חייבים לכבדו, היינו לסייע לו בכל מה שיצטרך. ולרמ"א אמנם אינם חייבים לכבדו, אבל אסור להם לפגוע בכבודו, והחרמתו נחשבת פגיעה אנושה בכבודו.

אמנם במקרים חריגים שבהם הקשרים עם ההורים מביאים תמיד להתפרצויות ומריבות קשות, נכון להתרחק מעט מההורים, כדי שלא להיכשל באיסור חמור של פגיעה ישירה בהם. אולם גם אז אין מדובר על ניתוק. לעומת זאת, במקרה שלך אין שום סיבה להניח שפגישות עם אביך יובילו לעימותים קשים.

אין לשמוע לאם נגד מצוות התורה

גם אם אמך תבקש ממך במפורש שלא ליצור קשר עם אביך, אסור לך לשמוע בקולה. שכן נאמר: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו" (ויקרא יט, ג). מכאן שאם אמרו לו הוריו: חלל את השבת, אל ישמע בקולם, שהוא והם מצווים בכבוד המקום (יבמות ה, ב). מכאן למדו חכמים (בבא מציעא לב, א) שגם לגבי שאר מצוות התורה, אם אמרו ההורים לבן שיעבור על אחת מהן, ואפילו על מצווה מדברי חכמים, אסור לו לשמוע בקולם (שו"ע יו"ד רמ, טו).

על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במצוות כיבוד הורים, שמפני מעלתה היתרה נכללה בעשרת הדיברות, כאחת מחמשת הדיברות הראשונות העוסקות ביחס שבין האדם לאלוקיו. וכפי שאמרו חכמים (קידושין ל, ב), שהשווה הכתוב כיבוד אב ואם לכבוד המקום, שנאמר: "איש אמו ואביו תיראו" (דברים ו, יג), ונאמר: "את ה' אלוקיך תירא" (שם י, כ). עוד אמרו: "שלושה שותפים יש באדם, הקב"ה אביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו, אומר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני".

ליישב את דעת האם

אמנם מצווה עליך להפיג את חששותיה של אמך, שלא תחשוב שהקשרים עם אביך יפגעו ביחס כלפיה. עליך לומר לה באופן המשכנע ביותר עד כמה אתה מעריך את התמסרותה כלפיך וכלפי אחיך, ולעולם תכיר לה על כך טובה. השתדל לתאר בפירוט את הזיכרונות היפים שלך מימי ילדותך, ואת ההשקעה העצומה שהשקיעה בך, ולפרט דברים טובים שלמדת ממנה. חזור והדגש שאין בקשר עם האב שום ביטוי להתרחקות ממנה, ולא הצדקה למעשיו הרעים אם היו כאלה.

אמנם אם אתה בטוח שלא תצליח להפיג את חששותיה, והיא עלולה לחלות אם תשמע על קשריך עם אביך, מותר לך לשנות ולהסתיר לעת עתה מפניה את הקשר שלך עם אביך, שכן למדנו שמותר לשנות מפני השלום (יבמות סה, ה). כאשר תגיע השעה המתאימה תספר לה על כך.

אולם בכל אופן, גם אם ברור לך שהדבר ייוודע לה והיא תצטער ותחלה – עליך ליצור קשר עם אביך ולכבדו, שנאמר: "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יא; דברים ה, טו). האחריות על צערה של האם מוטלת עליה שלא נהגה כראוי בכך שניתקה אותך מאביך.

כיבוד סבא וסבתא

גם ניתוק הקשרים עם הסבא והסבתא אסור, שענף ממצוות כיבוד הורים הוא לכבד את הסבא והסבתא, מפני שבני בנים נחשבים כבנים, ועוד שמכלל כבוד האב וכבוד האם שיכבדו גם את הוריהם.

אמנם נחלקו הפוסקים בגדרי המצווה: לדעת רוב הפוסקים, עיקר החיוב כלפי הסבים והסבתות הוא להתייחס אליהם בכבוד רב, אבל אין הנכדים חייבים לסייע להם בכל מה שיצטרכו כפי שהם מחויבים כלפי ההורים. למשל, אם הסב חולה וזקוק לעזרה באכילתו ומלבושיו, אף שאם הנכדים יטפלו בו יקיימו מצווה גדולה, אין עליהם חובה להפסיק מעבודתם כדי לטפל בו, אלא חיוב זה הוא על הבנים בלבד. ויש אומרים שחובת כיבוד הסבים והסבתות ממש ככיבוד ההורים, רק שלעניין קדימה יש להקדים את ההורים לסבים.

בכל אופן, מוסכם שהנכדים חייבים לשמור על קשר טוב עם הסבים והסבתות, לכבדם וללמוד מהם, והמצב שבו אתה מחרים אותם, עד שאינך יודע מה מצבם, הוא מצב נורא, מנוגד בתכלית למצווה. מי יודע, אולי שנים ציפו שתצרו עמהם קשר, ועתה כבר תש כוחם ואבד זיכרונם, ושוב לא יוכלו לשבוע נחת מהקשר איתכם.

גרסת האם – לשון הרע

לגבי מה שכתבת, שאמך אמרה שאביך בגד בה, והוריו לא הוקיעו אותו אלא תמכו בו, וכן שהוא אדם אלים, כל זה בכלל לשון הרע שאסור לקבלו. היינו שאסור לך להאמין שהסיפור הוא אמת, שנאמר: "לא תישא שמע שווא" (שמות כג, א), ואמרו חכמים (מכילתא שם): "הרי זו אזהרה למקבל לשון הרע" (חפץ חיים הלכות לשון הרע ו, א). אמנם מותר לחשוש שמא הדברים נכונים, ולכן אילו היו אומרים לך שאביך עלול לגנוב את כספך, היה מותר לך להיזהר מלהעניק לו הלוואה וכיוצא בזה. אבל אסור לקבל את הלשון הרע ולהחליט שאכן כך הם הדברים (שם ו, י).

ההיגיון והמוסר שבאיסור קבלת הדברים

אנשים רבים סוברים בטעות, שלמרות שדי ברור שהאם ובני משפחתה אומרים אמת, והאב באמת בגד, התורה מצווה אותנו לאטום את מחשבתנו בניגוד להיגיון ולטבע ולכפור בסיפור. אולם כשנעמיק ונתבונן באיסור קבלת לשון הרע, נמצא את ההיגיון והמוסר שבו.

ראשית, בכל סיפור יש פרטים רבים, ולעתים שינוי של פרט אחד משנה את כל הסיפור. לכן בבית הדין אין מאמינים לשום סיפור בלא שמיעת כל הגרסאות וחקירה מדוקדקת של העדים. ייתכן למשל שמי שהעיד על האב שבגד התכוון שהיה בידידות עם אישה אחרת, ואולי אף חיבק אותה, אבל לא ממש חטא בגילוי עריות. ואולי הייתה עדות על קשר עם אישה אחרת תוך כדי הגירושין או לאחריהם, ועל פי הערכת קרובי אמך קשר זה התחיל עוד לפני כן, ואילו האמת שהקשר נוצר לאחר הגירושין. כמו כן ברור שהעלבון של אמך עלול להביאה למסקנות מחמירות כלפיו.

שנית, גם אם התבצע ניאוף, אינך יודע עם איזה ניסיון אביך התמודד. יש אנשים שיצרם הרע חזק עד שקשה להם מאוד לעמוד כנגדו, ובוחן לבבות דן אותם לכף זכות ומקל בעונשם. כמו כן אינו דומה מי שהלך לחטוא בזדון למי שנאלץ להתמודד עם ניסיון קשה מאוד, שרק בודדים מצליחים לעמוד בו.

שלישית, גם אם התבצע ניאוף בתנאים חמורים, אולי בינתיים אביך חזר בתשובה על כך, וממילא הוא כבר אינו אותו אדם. וכפי שאמרו חכמים (יומא פו, ב): גדולה תשובה שהופכת זדונות לשגגות, ואם היא נעשית בשלמות ובאהבה, התשובה אף הופכת את הזדונות לזכויות, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אף צדיקים גמורים אינם עומדים (ברכות לד, ב).

הרי שהאיסור להאמין ללשון הרע הוא הגיוני ומוסרי.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מצוות ההתיישבות תוזיל מחירים

מנהיגי המדינה חייבים לשחרר את המחסומים מעל בנייה בירושלים, יהודה ושומרון • תנופת בנייה היא הפתרון הטוב ביותר להורדת מחירי הדירות • משבר הדירות משקף בעיה רוחנית: הקב"ה החזיר אותנו לארץ ואיננו מתאמצים ליישב אותה • נבואת יחזקאל מתגשמת, ועלינו להמשיך זאת בעשייה ריאלית • החזון והמעשה משלימים זה את זה; ככל שנתחבר לחזון, הוא יטהר את עולם המעשה מהפוליטיקה והתככים • צודקים החרדים שהמצב בארץ תלוי בקיום מצוות, אלא שבראש ובראשונה עלינו לדאוג למצוות יישוב הארץ, שהיא מיסודות התורה

אתגר הבנייה

מצד אחד אסור שהמנהיגים יסמכו על הנס, ואולי מפני החשש הנורא שמא יסמכו על הנס וייכשלו, הם הולכים לקצה השני ומתאמצים שלא להציב את החזון האלוקי לפניהם. אבל חובה עליהם ועל כולנו לזכור את החזון האלוקי שמכוחו חזרנו לארץ

חסמי הבנייה ומחירי הבתים שממשיכים להאמיר כבר הפכו לבעיה לאומית, כפי שציין עמנואל שילה בשבוע שעבר. קשה להבין איך מנהיגים בעלי אחריות לאומית מתרשלים בטיפול בסוגיה, גם האינטרס האישי שלהם להצליח בבחירות הבאות היה צריך לתמרץ אותם לטפל במשבר. שר האוצר משה כחלון הודיע כמה פעמים, שאם מחירי הדירות ימשיכו לעלות הוא יודה בכישלון ויעזוב את החיים הציבוריים. אגב, היו שטענו שכדאי לאיים בהפלת הממשלה אם לא תחוקק את חוק ההסדרה שיבטל את החלטת בג"ץ להחריב את עמונה, שכן השר כחלון לא ירצה ללכת כעת לבחירות. אולם ייתכן מאוד שהערכתם מוטעית, כי לכחלון משתלם ללכת לבחירות. אם ימתין עוד שנתיים, מסתבר שכבר יהיה ברור לכולם שנכשל. אם יפיל עכשיו את הממשלה בעקבות ניסיונה לחוקק את חוק ההסדרה, יוכל לטעון שכבר כמעט הצליח להוריד את מחירי הדירות, ורק מפני שנאלץ להקריב את עצמו על הגנת מערכת המשפט, נפסק התהליך המבורך שכבר כמעט ונשא פירות. לא זו בלבד, יוכל לומר, אלא להפך: הרי לאחר שהיה מצליח להוריד את מחירי הדירות היה זוכה למספר מנדטים כפול, ורק מפני אצילות רוחו הסכים להקריב את "הצלחתו המובטחת" כדי להגן על בית המשפט. על כן הוא פונה לבוחרים ההגונים שיודעים להעריך הקרבה ועקרונות שיעניקו לו את קולם, כדי שיוכל להמשיך בפעילותו הציבורית רבת ההוד, למרות שבפועל נכשל.

בקיצור הוא עומד להיכשל בזה, והכישלון מהדהד מפני שכמעט כל הכלים בידיו ולמרות זאת המחירים ממשיכים לעלות. אולי ראש הממשלה מסייע מעט לכישלונו, מתוך מחשבה שבכך יצליח להיפטר מכחלון בלי לשלם מחיר, שכן הוא יסביר לבוחרים, כמו שכבר הסביר להם אלף פעמים, שהוא עצמו מזמן היה מצליח לפתור את כל הבעיות לשביעות רצונם – אלא שאובמה, כחלון, בנט והתקשורת העוינת מפריעים לו.

הפתרון – בניין ירושלים ויהודה ושומרון

עדיין לא מאוחר: הפתרון נמצא בהישג יד, ולנגד עיני כל מי שמוכן לפתוח את עיניו – לבנות עשרות אלפי דירות בירושלים, ביהודה ובשומרון. השטחים העצומים העומדים בשממתם ביהודה ושומרון זולים, זמינים וקרובים למרכז. אם יבנו בהם בשנים הקרובות עשרות אלפי בתים לזוגות צעירים, יציעו להם פתרון אידיאלי ובתוך כך יתרמו להוזלת מחירי הדירות במרכז.

הגאולה החלה, תורנו להתאמץ

כידוע ברא ה' את עולמו באופן שהנהגתו מתנהלת בדרך הטבע, אולם מעליה מסתתרת ההנהגה האלוקית. יש ביניהן התאמה עמוקה ומופלאה, ורק על ידי שילוב של שתי התפיסות, האנושית-רציונלית והאמונית-אידיאלית, ניתן להבין את המציאות לעומק ולפעול בה לטובה.

לפני אלפי שנים התנבאו הנביאים על גאולת ישראל ושיבת ציון, ואף התייחסו לארץ שנותרה שוממה מבלי בניה, ללמדנו שאין מספיק להביא גאולה לעם כי גאולת העם תלויה בגאולת הארץ, שישראל וארצם כתמונת ראי זה לזה, וכשהארץ שוממה גם נפשם של ישראל שוממה. והנה עתה, אחר ייסורים נוראים, זכינו בחסדי ה' לחזור לנחלת אבותינו, ואף זכינו לחזור לעיקר הארץ, ליהודה ושומרון, כדי לקיים את מצוות התורה ליישב את הארץ. ואם אנחנו לא מתאמצים לבנות את הערים החרבות ולהפריח את שממות ההרים, במקומות הקדושים ביותר, בהם התהלכו אבותינו ונביאינו, מסתבר שגם מן השמיים אין מסייעים לנו לבנות את המקומות שבהם נוח לנו.

ראוי לציין שלא רק אנחנו סובלים מעיכוב בניין הארץ, אלא גם הגויים שמכחישים את חזון הנביאים ולוחמים בשיבת ציון, הולכים ונחרבים בעוון התנכלותם. הם יכלו ליהנות מכל הטובה והברכה שבאה לעולם בזכות חזרת ישראל לארצו, אבל הם בחרו ללחום בזה, לשמר את השממה והחורבן, והם מחריבים את עצמם ואת כל הקשורים אליהם, כדברי הנביאים.

דברי יחזקאל הנביא והתגשמותם

נאמר ביחזקאל (לו): "ואתה בן אדם הנבא אל הרי ישראל, ואמרת הרי ישראל שמעו דבר ה'. כה אמר ה' אלוקים, יען אמר האויב עליכם האח (=בשמחה לאיד) ובמות עולם (=ארץ ישראל ומקום המקדש) למורשה היתה לנו (=נירש אנחנו אותם)… לכן הרי ישראל שמעו דבר ה' אלוקים: כה אמר ה' אלוקים להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות, ולחורבות השוממות ולערים הנעזבות אשר היו לבז וללעג לשארית הגויים אשר מסביב. לכן כה אמר ה' אלוהים: אם לא באש קנאתי דיברתי על שארית הגויים ועל אדום כולו… לכן הנבא על אדמת ישראל ואמרת להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות, כה אמר ה' אלוקים: הנני בקנאתי ובחמתי דיברתי יען כלימת גוים נשאתם. לכן כה אמר ה' אלוקים: אני נשאתי את ידי אם לא הגויים אשר לכם מסביב, המה כלימתם יישאו. ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא. כי הנני אליכם ופניתי אליכם ונעבדתם ונזרעתם. והרביתי עליכם אדם, כל בית ישראל כולו, ונושבו הערים והחורבות תיבנינה. והרביתי עליכם אדם ובהמה, ורבו ופרו, והושבתי אתכם כקדמותיכם, והטיבותי מראשותיכם וידעתם כי אני ה'. כה אמר ה' אלוקים: ביום טהרי אתכם מכל עוונותיכם והושבתי את הערים ונבנו החורבות. והארץ הנשמה (=השוממה) תיעבד, תחת אשר היתה שממה לעיני כל עובר. ואמרו: הארץ הלזו הנשמה היתה כגן עדן והערים החורבות והנשמות והנהרסות בצורות ישבו… כצאן קודשים כצאן ירושלים במועדיה, כן תהיינה הערים החורבות מלאות צאן אדם וידעו כי אני ה'".

נבואה זו נאמרה לדורות שלנו, וכפי שאמר רבי אבא (סנהדרין צח, א): "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא (יחזקאל לו, ח)". רש"י: "כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר". בדורות האחרונים ארץ ישראל חזרה לתת פירותיה בעין יפה, וככל שהיא נותנת יותר פירות חקלאיים וטכנולוגיים, כך ישראל הולכים ומתקבצים לארץ.

אולם תהליך זה אינו מתרחש לבד. הנביאים מלמדים אותנו את המהלך האלוקי המעורר ומכוון מלמעלה, אבל במקביל אנחנו צריכים להתאמץ להגשימו בהתעוררות מלמטה, בקיום מצוות התורה באופן ריאלי בארץ. כי רק בשילוב של שמיים וארץ – החזון הולך ומתגשם.

חזון ומעשה: קומות משלימות

מצד אחד אסור שהמנהיגים יסמכו על הנס, ואולי מפני החשש הנורא שמא יסמכו על הנס וייכשלו, הם הולכים לקצה השני ומתאמצים שלא להציב את החזון האלוקי לפניהם. אבל חובה עליהם ועל כולנו לזכור את החזון האלוקי שמכוחו חזרנו לארץ, ואת הייעוד האלוקי שלשמו אנחנו חיים בארץ, שבסיסו מונח על בניין יהודה ושומרון. וכשאנחנו מתרשלים בזה, כל בניין העם והארץ הולך ומתעכב.

שתי הקומות צריכות להשלים זו את זו בלא שאחת תבטל את חברתה, לכן כשעסקתי בקומת המעשה, השתדלתי לבטאה כפי שהיא כיום, עם כל הציניות והאינטרסים המלווים אותה. אולם במצב השלם, קומת המעשה צריכה לקבל השראה מקומת החזון, ולצאת אל הפועל מתוך כוונה טהורה וישרות.

ועדיין, אם הנאמנות לחזון תבוא לידי ביטוי בתנופת בנייה בירושלים ויהודה ושומרון, הרי שגילוי החזון הגדול יאפיל על חולשות אנוש ותככים פוליטיים של המנהיגות.

בניין ירושלים ויהודה ושומרון יבטא באופן הפומבי ביותר את נאמנות העם למצוות ה' (קומת החזון), יחלץ את ענף הבנייה מהמשבר ויוביל לתנופה של עלייה ובניית משפחות. ויתקיימו בנו דברי הברכה שבתורה: "ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כו, יג). פירשו חכמים, "כשתי קומות של אדם הראשון" (בבא בתרא עה, א). קומת החזון וקומת המעשה.

יישוב הארץ – מצווה בסיסית

אחרי דברים כאלה, מגיעות בדרך כלל תגובות מיהודים שמזהים עצמם עם התפיסה החרדית, שטוענים שהפרזתי בעניינה של ארץ ישראל ובניינה. ומתוך כך ממשיכים בתוכחה: הרי ידוע שהברכה תלויה בתורה ובמצוות ולא בציונות ושאר עניינים לאומיים.

תשובה: ברור שתלמידי החכמים אינם טוענים זאת, אלא זו טענה של עמי הארץ ובורים, שכוונתם אולי טובה, אבל התרשלו מאוד בלימוד התורה, עד שנעלמה מהם מצוות יישוב הארץ. הרי כשכתבתי שבזכות השבת זוכים לברכה, לא הייתה להם שום טענה, שכן ידוע שכל מצווה היא מפתח לשאר המצוות והברכות, ובמיוחד הדברים אמורים במצוות מרכזיות שמכוננות תפיסת עולם שמובילה להמשך התיקון. על אחת כמה וכמה שהדברים אמורים כלפי מצוות יישוב הארץ, שכל לומד תורה יודע שאין מצווה שהתורה מקדישה לה יותר פסוקים ממנה, מפני שהיא המצווה שמבטאת יותר מכול את גילוי האמונה בארץ. ולכן על ידי קיומה שם שמיים מתקדש בעולם יותר מאשר שאר המצוות, ובמיוחד כיום, שכל אומות העולם יודעות מהתנ"ך, שיסוד גילוי אמונת ישראל וגאולתו תלוי במצוות יישוב הארץ.

וכל מי שמבין תורה יודע שרק מתוך קיום מצוות יישוב הארץ נוכל להגיע לקיום שלם ונכון של כל המצוות, ולכן אמרו חכמים שמצוות יישוב הארץ שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה נג), וכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוקים וכל מי שדר בחוץ לארץ דומה כמי שעובד עבודה זרה (כתובות קי, ב). "ורבי ישמעאל: ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה" (ע"ז ח, א).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הליכה לתפילה – טובה לבריאות

המשך העיסוק בענייני בריאות: עדיף לזרוק אוכל מיותר מאשר להזיק לגוף • קביעות מקום בבית הכנסת תורמת ליציבות עולמו הרוחני של האדם, ומאריכה את חייו • הליכה לבית כנסת רחוק מזכה בשכר פסיעות – אם אכן יש עדיפות באותו בית כנסת, שלשמה שווה להרחיק • גם נשים מקבלות שכר פסיעות • האדם המודרני יושב הרבה והולך פחות מדי; תפילות ושיעורי תורה הם הזדמנות להליכה בשביל הבריאות • עוד בעניין תפילה: עדיף להתפלל מנחה קצרה מאשר שאנשים יצטרכו לוותר על תפילה במניין

לסיים את האוכל או לזורקו – בל תשחית

התברר שהגברים בבני ברק מאריכים ימים ביחס לגברים בערים אחרות בארץ, למרות שיש ערים שהמודעות לאורח חיים בריא מפותחת בהן יותר. ייתכן שזקני בני ברק, שמקפידים ללכת בכל יום לתפילות בבית הכנסת, זוכים לשכר פסיעות לא רק בעולם הבא

שאלה: לעיתים אני חש שובע, אבל כיוון שיש בצלחתי עוד אוכל, אני רגיל לסיימו כדי שלא ייזרק. השאלה האם מותר במקרה כזה לזרוק את האוכל, או כפי שלמדנו מהורינו, אסור לזרוק אוכל משום איסור 'בל תשחית'?

תשובה: עדיף לזרוק את האוכל המיותר ולא לסיימו. אמנם אסור להשחית עץ פרי, ומזה למדנו שאסור להשחית כל מאכל (ספרי דברים כ, יט), אולם כפי שאמרו חכמים (שבת קמ, ב): "בל תשחית דגופא עדיף". כלומר עדיף לחשוש להשחתת הגוף מאשר להשחתת המאכל. אמנם בתקופות של עוני עדיף שאדם יאכל את כל מה שנתנו לו, כדי שיצבור מאגרים לתקופות קשות, וכהמשך לכך נהגו להקפיד לסיים את כל האוכל שבצלחת. אולם כיום, שגם העניים ביותר אינם סובלים מרעב, אלא בדרך כלל מהשמנת יתר, עדיף לזרוק את המאכלים המיותרים.

לכתחילה, כמובן שאדם צריך להיזהר שלא ליטול לצלחת מעבר לצורכו, כדי שלא יצטרך אחר כך לזרוק את שיירי המאכלים. כיוצא בזה למדנו שיש להיזהר מלעשות פעולות שיגרמו להשחתת מאכלים, ולכן אין להעביר כוס מלאה במשקה מעל לחם, שמא יישפך מהנוזל שבכוס על הלחם וימאיס אותו מלהיות ראוי לאכילה (ברכות מ, ב; שו"ע או"ח קעא, א).

הליכה לבית הכנסת מוסיפה חיים

אמרו חכמים (ברכות ח, א): "כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל – נקרא שכן רע, שנאמר (ירמיהו יב, יד): 'כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל'. ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו, שנאמר: 'הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם'". וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח צ, יא).

עוד מסופר שם, שבתחילה כאשר שמע רבי יוחנן שיש זקנים שמאריכים ימים בבבל, תמה – הרי נאמר (דברים יא, כא): "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה", אבל בחוצה לארץ לא?! כיוון שאמרו לו שזקנים אלו מקפידים להשכים לבית הכנסת, ומאחרים לצאת ממנו, אמר: "זהו שהועיל להם".

קיומו של האדם תלוי בקשר שלו אל מקור החיים, ועל כן אמרו חכמים (ברכות ו, ב; ז, ב) שכל הקובע מקום לתפילתו – אלוקי אברהם בעזרו ואויביו נופלים תחתיו. קביעות המקום בתפילה מבטאת שהיחס של המתפלל לה' קבוע ויציב. שכל ענייני העולם יכולים להשתנות ולהתחלף, אבל הקשר לה' אלוקיו קבוע ונצחי, והדבר בא לידי ביטוי בכך שאינו זז מקביעות מקומו בבית הכנסת. ומנגד, כשאינו הולך לבית הכנסת שבשכנותו, הוא מתנתק ממקור חייו, ומאבד את שורשיו, ולכן גורם גלות ולו ולבניו.

עדיפות בית הכנסת הרחוק

כתבו הפוסקים, שאם יש לאדם אפשרות ללכת לשני בתי כנסת שבעיר – מצווה שילך לרחוק, ששכר פסיעות יש לו על כך (כך כתב במ"א צ, כב, והביאו דבריו א"ר, שועה"ר, ערוה"ש, מ"ב ועוד רבים).

המקור לכך מדברי רבי יוחנן (סוטה כב, א), שאמר: "למדנו קיבול שכר מאלמנה", שלמרות שהיה בית כנסת בשכונתה הייתה באה להתפלל בכל יום בבית מדרשו של רבי יוחנן. אמר לה רבי יוחנן: "בתי, והלא יש בית כנסת בשכונתך"? השיבה לו: "רבי, ולא שכר פסיעות יש לי?" מכאן למד רבי יוחנן שיש להולך לבית הכנסת שכר פסיעות, וככל שבית הכנסת רחוק יותר, כך שכרו גדול יותר, שעל כל פסיעה ופסיעה שהוא הולך לבית הכנסת הוא מקבל שכר. כיוצא בזה מובא במקום אחר בתלמוד (ב"מ קז, א), שלדעת האמורא רב, פירוש ברכת התורה "ברוך אתה בעיר" הוא: "שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת" (כדי שיוכל למהר לבוא לבית הכנסת להיות מעשרת הראשונים – תורת חיים); אולם רבי יוחנן לא הסכים לפירושו של רב (ופירש: "ברוך אתה בעיר – שיהא בית הכיסא סמוך לשולחנך"), מפני שכפי שלמד מאותה אלמנה, כשהולכים לבית כנסת רחוק מקבלים שכר פסיעות.

ללכת רחוק – כשיש סיבה

אמנם קשה: האם ראוי שכל בני מערב העיר ילכו להתפלל במזרחה, ובני מזרח העיר יתפללו במערבה? האם אין בזה חשש עלבון כלפי בית הכנסת הסמוך, שמדלגים עליו והולכים לרחוק? מלבד זאת, האם כאשר אדם שלח שליח למקום מסוים, הייתכן שיקבל השליח תוספת שכר כאשר יאריך וילך לאותו מקום בדרך ארוכה? כיוצא בזה, מה טעם שיקבל אדם שכר על פסיעות מיותרות שהלך בדרכו לבית הכנסת הרחוק?

אכן מצאתי שכמה אחרונים ביארו שהכוונה שיקבל שכר פסיעות על הליכה לבית הכנסת הרחוק כאשר יש סיבה מיוחדת ללכת דווקא אליו. כגון שכבר מתחילה קבע שם את מקומו ורק אחר כך הקימו בית כנסת סמוך אליו. או מפני המעלה שבתפילה בבית הכנסת של גדול הדור – רבי יוחנן, או מפני שבית הכנסת של רבי יוחנן היה גם בית מדרש ללימוד תורה, ומעלה יתרה יש למתפלל בבית מדרש (כן כתבו חיד"א ביפה עיניים לסוטה שם; דברי מלכיאל ה, יט; מהרש"ג א, כז).

לכן כתבתי בפניני הלכה (תפילה ג, ג): "על כל פסיעה ופסיעה שאדם הולך לבית הכנסת הוא מקבל שכר, ולכן גם כאשר בית הכנסת העדיף רחוק יותר מביתו – אל יצטער על טורח הליכתו, שעל כל פסיעה יקבל שכר מרובה".

השכר על פסיעות ולא נסיעה

כמובן שהשכר הוא על פסיעות, ואילו הנוסע לבית הכנסת במכונית מפסיד את שכר הפסיעות שלו, וכפי שכתב בשו"ת תורה לשמה מ'.

עשרת אלפים צעדים

ראוי לעמוד על זווית נוספת ב'שכר פסיעות'. לפני כארבעים שנה בחן ד"ר יאשירו הטאנו מיפן את התחלואים והנזקים הנגרמים לאדם המודרני מאורח החיים היושבני. בעבר אנשים היו מרבים ללכת, ואילו כיום אנשים נעזרים במכוניות ומעליות, כך שאדם ממוצע הולך כ-4,000-3,000 צעדים ביום בלבד, בעוד שכדי לשמור על בריאותו ומשקלו, עליו ללכת כ-11,000 צעדים ביום. אחרים הגיעו למסקנה שכדי לשמור על הבריאות, ובכלל זה על המשקל, צריך ללכת 10,000 צעדים ביום, וכדי לרדת במשקל באופן מתון (קילו עד שניים בשנה) צריך ללכת 12,000 צעדים ביום.

בשנה האחרונה רכשו רבים מבני המשפחה המורחבת וחברים מד צעדים. אכן, התברר שהמחקרים צודקים, ואדם ממוצע הולך באופן טבעי כ-4,000-3,000 צעדים ביום. כך היה אצל הנשים במשפחה. אולם גברים, שהולכים (ולא נוסעים) לבית הכנסת, 'זוכים' בעוד כמה אלפי צעדים. למשל אצלנו ביישוב, רוב האנשים הולכים 1,000-500 צעדים לבית הכנסת; אם מחשבים שלוש הליכות כאלה ביום, הרי שזוכים לתוספת של 6,000-3,000 צעדים ליום. אמנם רבים מצרפים מנחה למעריב, אבל אם הולכים בערב לעוד שיעור תורה, זוכים באותם צעדים.

אגב, זה יכול להסביר תופעה שמפליאה רופאים בארץ. התברר שהגברים בבני ברק מאריכים ימים ביחס לגברים בערים אחרות בארץ, למרות שיש ערים שהמודעות לאורח חיים בריא מפותחת בהן יותר. לעומת זאת, הנשים בבני ברק מאריכות ימים כפי הממוצע בארץ. ייתכן שזקני בני ברק, שמקפידים ללכת בכל יום לתפילות בבית הכנסת, זוכים לשכר פסיעות לא רק בעולם הבא אלא גם בעולם הזה.

אריכות ימים בבני ברק - דו"ח מרכז טאוב 2015
אריכות ימים בבני ברק – בגרף אריכות הימים מול מצב סוציו-אקונומי, על אף שהערים עם חרדים נמצאות במצב כלכלי משופר פחות זקני הערים מאריכים ימים כמו בערים עם מצב משופר יותר – דו"ח מרכז טאוב 2015

שכר פסיעות לנשים

ראוי לעורר נשים מבוגרות לעסוק יותר בהליכה. ומה טוב אם ילכו בקביעות לבית הכנסת ולשיעורי תורה, ולא מקרה הוא שלמדנו שכר פסיעות מאישה אלמנה.

סיפור נוסף מובא במדרש (ילקוט שמעוני עקב תתעא): מעשה באישה אחת שהזקינה מאוד, עד שקצה בחייה. באה לפני רבי יוסי בן חלפתא ואמרה לו: רבי, זקנתי יותר מדאי, ומעכשיו חיי הם חיים של ניוול, שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה, ואני מבקשת להיפטר מן העולם. אמר לה: באיזו מצווה את רגילה להקפיד בכל יום? אמרה לו: רגילה אני, שאפילו יש לי דבר חביב, אני מניחה אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום. אמר לה: מנעי עצמך מבית הכנסת שלושה ימים זה אחר זה. הלכה ועשתה כך, וביום השלישי חלתה ומתה.

למדנו מכאן שהשקידה לבוא לבית הכנסת בכל יום גורמת לאריכות ימים, וגם נשים שייכות למעלה זו.

תפילה קצרה במקום העבודה

שאלה: אצלנו במקום העבודה (מפעל היי-טק) מקיימים בצהריים תפילת מנחה, והתעוררו חילוקי דעות: יש אומרים שהואיל שאנו באמצע העבודה, עדיף לקיים תפילה קצרה, בלא חזרת הש"ץ, ויש אומרים שיש לקיים תפילה ארוכה עם חזרת הש"ץ. ויש שכאשר הם חזנים הם מתחילים מהקרבנות, והתפילה אורכת כחצי שעה. יש שבעקבות זאת מתפללים ביחיד או אינם מתפללים כלל. כיצד נכון לנהוג?

תשובה: עדיף לקיים תפילה קצרה, מפני שעדיף שיותר אנשים יתפללו במניין מאשר לקיים חזרת הש"ץ (עיין ברב יוסף משאש בשו"ת מים חיים ח"א או"ח, מא).

אמנם כאשר הציבור גדול, ואפשר בקלות לקיים שני מניינים, עדיף שבאחד יאמרו חזרת הש"ץ, והמהדרים יוכלו להתפלל בו ולא יכפו את שאר האנשים להתפלל באריכות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תקציר הלכות חנוכה

לכתחילה יש להדליק בזמן שקבעו חכמים – צאת הכוכבים • מי שחוזר מאוחר יכול להדליק עד תשע, ובשעת הדחק כל הלילה, אך יברך רק אם יש מי שרואה • כשאחד מבני הזוג אינו בבית, למעשה ברוב המקרים עדיף להמתין • גם למנהג הספרדים, לילדים שרוצים להדליק יש על מי לסמוך • אפשר להתיר להדליק באירועים ציבוריים, בפרט כשמשתתף בהם ציבור לא דתי • בבניין קומות עדיף להדליק ליד החלון • כל הנרות כשרים, ובלבד שידלקו חצי שעה • דין המתארח בשבת ובמוצאי שבת

זמן הדלקת נרות חנוכה

לכתחילה יש להשתדל לסיים את העבודה מוקדם כדי להדליק נרות בזמן שקבעו חכמים – בצאת הכוכבים. ומה טוב להקדים לחזור בימי החנוכה הביתה לפני חמש, ולאחר הדלקת הנרות להרבות בלימוד התורה ובכינוסים משפחתיים שבהם יעסקו בזיכרון הנס ובייעודו של עם ישראל

מצווה להדליק את הנרות בזמן שבו יתפרסם הנס ביותר. בעבר לא הייתה תאורת רחוב בלילה, ואנשים חזרו לביתם עם ערב. לפיכך אמרו חכמים שזמנה של הדלקת הנרות: "משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק" (שבת כא, ב).

ואף שכיום יש לנו תאורת חשמל, וזמן סיום העבודה וחזרת האנשים לביתם מאוחר יותר מצאת הכוכבים, לכתחילה יש להשתדל לסיים את העבודה מוקדם כדי להדליק נרות בזמן שקבעו חכמים – בצאת הכוכבים.

ומה טוב להקדים לחזור בימי החנוכה הביתה לפני חמש, ולאחר הדלקת הנרות להרבות בלימוד התורה ובכינוסים משפחתיים שבהם יעסקו בזיכרון הנס ובייעודו של עם ישראל.

תפילת ערבית והדלקת נרות

הנוהגים להתפלל ערבית בצאת הכוכבים, יקדימו את תפילת ערבית להדלקת נרות, ויזדרזו לחזור לביתם להדליק נרות.

אבל מי שרגיל להתפלל מעריב מאוחר יותר, עדיף שידליק נרות בצאת הכוכבים ויתפלל ערבית בשעה שהוא רגיל, וכך יוכל להדליק נרות בזמן המהודר ביותר, בצאת הכוכבים.

אמנם יקפיד שלא לאכול ארוחת ערב לפני כן. ואם יש חשש שבעקבות המסיבה שלאחר הדלקת נרות ישכח להתפלל מעריב, עדיף שיתפלל בצאת הכוכבים וידליק נרות לאחר מעריב (פנה"ל זמנים יב, יג; יג, ד).

הדלקה לאחר חזרה מהעבודה

מי שקשה לו לחזור לביתו בצאת הכוכבים, רשאי להדליק נרות בברכה לאחר שיחזור מעבודתו, שגם בעבר לדעת רוב הפוסקים אפשר היה בדיעבד לקיים את המצווה כל הלילה, קל וחומר היום שרבים רגילים לחזור לביתם לאחר צאת הכוכבים.

אמנם על המאחר להשתדל להקדים עד כמה שאפשר את הדלקת הנרות, ולכל המאוחר ידליק עד תשע, כי עד אז גם המאחרים חוזרים לביתם מעבודתם. ורק בשעת הדחק אפשר להדליק כל הלילה, אבל לברך אפשר רק בתנאי שיהיה לפחות עוד אדם אחד בבית או ברחוב שיראה את הנרות (פנה"ל שם יג, ח, 12).

המאחר צריך להקפיד שלא לאכול אכילת קבע עד שידליק נרות (פנה"ל שם יב, יג).

בן זוג שמאחר לחזור

במשפחות רבות מתעוררת השאלה כיצד ראוי לנהוג כאשר אחד מבני הזוג אינו יכול לחזור מהעבודה בצאת הכוכבים – האם עדיף שבן זוגו ידליק נרות בצאת הכוכבים, או שימתין לו עד שיחזור?

לכאורה על פי שורת ההלכה, עדיף שבן הזוג שנמצא בבית ידליק נרות בצאת הכוכבים, ויפטור בזה את בן זוגו. אולם בפועל, ברוב המקרים עדיף להמתין עד לחזרת בן הזוג. שכן אם בן הזוג המאחר לא ישמע את ברכות הנרות במקום אחר יש להמתין לו. וכן כאשר יש חשש שהוא ייפגע מכך שמקיימים את המצווה בלעדיו, או שהקשר שלו למצווה ייפגע, יש להמתין עד שיחזור.

ואם ירצו, יוכלו לסכם שבן הזוג שנמצא בבית ידליק נרות בזמן בברכה, וכשהמאחר יחזור, ישוב וידליק נרות בברכה (פנה"ל יב, ד, 2).

המתנה לבנים ולבנות

למנהג ספרדים, לפיו רק אחד מבני המשפחה מדליק נרות בעבור כל בני הבית, על פי אותם השיקולים שלפיהם ממתינים לבן הזוג ממתינים גם לכל אחד מבני המשפחה.

אמנם אם המאחר יגיע לאחר תשע בערב, עדיף שלא להמתין לו ולהדליק לפני כן, והמאחר יקפיד להשתתף בהדלקת נרות ולשמוע את הברכות במקום שבו הוא נמצא. ואם אינו יכול, ואין מדובר באירוע חד פעמי, מוטב שינהג כמנהג אשכנז ויכוון שלא לצאת בהדלקת המשפחה, וכשיגיע לבית ידליק נרות בעצמו בברכה.

לפי מנהג אשכנז, שכל אחד מבני הבית מדליק, אין ממתינים לבן או לבת המאחרים, וכאשר יגיעו – ידליקו נרות לעצמם בברכה.

הדלקה לילדים, למנהג ספרדים

מנהג ספרדים שרק גדול הבית מדליק נרות חנוכה. ואם הילדים משתוקקים להדליק גם הם חנוכייה, מותר להם להדליק נרות בלא ברכה. ומי שילדיו מאוד רוצים לברך, או שהוא מאוד רוצה שגם הם יברכו, יכול לסמוך על מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל שהתיר לילדים עד גיל בר מצווה להדליק נרות בברכה.

לדעת הרב שלום משאש זצ"ל, גם בנים שעברו גיל בר מצווה רשאים לכוון שלא לצאת בהדלקת אביהם, ולהדליק בברכה (ילקוט שמש או"ח קצב). ובשעת הצורך הרוצה לסמוך עליו רשאי.

הדלקת נרות במסיבות ואירועים

רבים נוהגים להדר בפרסום הנס ולהדליק חנוכייה בכל מקום שמתאספים בו אנשים, כגון בחתונה, בר מצווה ובת מצווה, וכן כאשר מתאספים למסיבת חנוכה או לשמיעת הרצאה.

אולם לדעת רבים אין לברך על הדלקת נרות במסיבות אלו, מפני שרק בבית הכנסת נהגו להדליק נרות בברכה, אבל אין בידינו כוח לחדש מנהגים במקומות אחרים, והמברך על ההדלקה במקומות אחרים מברך ברכה לבטלה (רש"ז אויערבאך והרב אלישיב).

מנגד, יש סוברים שמותר להדליק נרות בברכה בכל מקום של התאספות ציבורית, מפני שטעם המנהג להדליק בבית הכנסת הוא כדי לפרסם את הנס, ועל כן יש להדליק נרות בברכה בכל מקום שיש בו התאספות ציבורית (הרב ישראלי; יבי"א ח"ז נז, ו). ואם אפשר, טוב שיתפללו שם מעריב, ואז אותו מקום ייחשב במידה מסוימת כבית כנסת, וממילא יוכלו להדליק בו בברכה כמנהג (הרב אליהו).

למעשה, מי שרוצה לסמוך על הסוברים שאפשר להדליק בברכה רשאי. וכן ראוי לנהוג לכתחילה כאשר יש שם אנשים שאינם מדקדקים במצוות. ואזי עדיף לכבד חילוני בהדלקת הנרות, שעל ידי כך יהיה ניכר שהמצוות שייכות לכל ישראל, דתיים וחילונים כאחד (פנה"ל יב, טו, 18).

מקום ההדלקה בבנייני קומות

לכתחילה קבעו חכמים להדליק נרות סמוך לפתח הפתוח לרחוב, כדי לפרסם את הנס לעוברים ושבים ברחוב. אלא שישנה מחלוקת היכן הוא מקום הפתח למי שגר בבניין קומות. יש אומרים בפתח הבניין, אולם אין לנהוג כמותם, מכיוון שיש סוברים שאין יוצאים בזה ידי חובה מפני שהמצווה להדליק בסמוך לבית הפרטי.

לפיכך עדיף להדליק נרות בחלון הפונה לרשות הרבים. ואף שיש סוברים שעדיף להדליק בצד שמאל של הפתח הפונה לחדר המדרגות, עדיף להדליק על החלון, כי העיקר הוא פרסום הנס. ואפילו למי שגר בקומה רביעית ומעלה עדיף להדליק שם. ואמנם אמרו חכמים שהמדליק במקום גבוה מעל עשרים אמה (9.12 מטר) אינו יוצא ידי חובה, אולם הם דיברו על מי שמדליק את הנרות על עמוד באמצע חצרו. אבל מי שמדליק את הנרות על החלון שבתוך ביתו, כמטר וחצי מהרצפה, בוודאי שיוצא ידי חובתו. ומכיוון שאנשים רגילים להסתכל לחלונות הבתים, על ידי שידליק בחלונו יתפרסם הנס יותר (פנה"ל זמנים יג, ג).

ואם הם נוהגים כמנהג אשכנז, שגם הילדים מדליקים נרות, עדיף שראש המשפחה ידליק על אדן החלון, ואחד הילדים סמוך לפתח הדירה.

סוג הנר

כל הנרות כשרים לנרות חנוכה, ובלבד שיוכלו לדלוק לפחות חצי שעה. ואם אנשים רבים רואים מהרחוב את הנרות, עדיף להניח נרות שידלקו שעות רבות, כדי להרבות בפרסום הנס.

הנרות שמדליקים בערב שבת צריכים לדלוק לפחות כשעה ורבע, שהואיל ומדליקים אותם לפני כניסת השבת, צריך שימשיכו לדלוק חצי שעה אחר צאת הכוכבים.

לכתחילה יש לבחור נר שאורו יפה ביותר, כדי לפרסם את הנס. לכן רבים בוחרים להדליק נר שעווה או פראפין. ויש אומרים שעדיף להדליק בשמן זית, שגם אורו יפה והוא מזכיר את נס החנוכה שנעשה בשמן זית (פנה"ל יב, 6).

נורות חשמל

לדעת רוב הפוסקים אין יוצאים ידי חובה בנורות חשמל, כי אינן נחשבות כנר. אמנם לעניין נר שבת, לדעת פוסקים רבים אפשר לצאת בנורות חשמל, אולם בנרות שבת עיקר המגמה להוסיף אור, ואילו בנרות חנוכה הכוונה להזכיר את הנס שאירע במנורת המקדש, ולכן צריך שהנרות יהיו כדוגמת הנרות שבמנורת המקדש (פנה"ל שם יב, ח).

הדלקת נרות חנוכה למשפחה שמתארחת

משפחה שמתארחת בשבת, מכיוון שהם גם ישנים שם, ביתם באותה שבת הוא בית המארח. למנהג יוצאי ספרד שמדליקים רק חנוכייה אחת בבית, המתארחים ייתנו שקל למארח, כדי שיהיו שותפים בנרותיו. בדיעבד גם אם לא נתנו שקל יצאו ידי חובה, הואיל והם סמוכים על שולחנם והדלקת בעל הבית מועילה לכל האורחים. למנהג יוצאי אשכנז, שכל אדם מדליק חנוכייה, גם האורחים ידליקו נרות בברכה.

אם האורחים ישנים בדירה נפרדת, לכל המנהגים ידליקו בה נרות בברכה.

היכן מדליקים במוצאי שבת

משפחה שמתארחת בשבת ומתכוונת לחזור לביתה מיד לאחר צאת השבת, מוטב שידליקו נרות בביתם. ואם הם מתכוונים לחזור מאוחר, בשעה שכבר לא ילכו אנשים ברחוב, עדיף שיצאו ידי חובת המצווה בבית מארחיהם. ואף שבלילה הם מתכוונים לישון בביתם, מכיוון שבלילה הקודם ישנו אצל המארחים, כל זמן שלא נפרדו מהם, עדיין הם נחשבים כבני הבית של המארחים.

ואם הם אינם חוזרים במהירות אבל גם לא מאוחר, הם רשאים להחליט היכן להדליק את נרותיהם. מצד היום הקודם מקומם עדיין בבית מארחיהם, ומצד היום הבא מקומם בביתם, לפיכך מותר להם לבחור את מקום הדלקתם (פנה"ל זמנים יג, י).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

"יפת תואר" ומיהו המוסרי

אף שאחרים הוציאו דיבה על הרב קרים ועל התורה, חובה גם עלינו לברר את המוסר וההיגיון שבדין אשת יפת תואר • עד העת החדשה, ואפילו במאה האחרונה, שבויים היו עוברים התעללות אכזרית, שלרוב הסתיימה במוות • התורה, בניגוד לתרבויות אחרות, דרשה הינזרות מוחלטת מעריות • נשיאת יפת תואר היא היתר בדיעבד, בתנאים מוגדרים ותחת אזהרת התורה שלא לעשות כן • לאור ההתקדמות המוסרית בעולם, היתר אשת יפת תואר בטל לחלוטין • האשמת התורה בתמיכה באונס – כמו להאשים רופא בתמיכה במחלה

הדיבה על התורה ועל ישראל

לאחר שזכינו ובהשפעתו המיטיבה של מוסר התורה דיני המלחמה בקרב עמי המערב השתנו לטובה, הן מצד מעמד בני האוכלוסייה המנוצחת שנפשם אינה נתונה כרכוש ביד הכובשים, והן מצד שחוקי הצבא נאכפים על החיילים ביתר יעילות – בטל היתר אשת יפת תואר

בחודשים האחרונים, סביב סוגיית אשת יפת תואר ומינוי הרבצ"ר, היינו עדים לדיבה רעה שהוציאה התקשורת החילונית, יחד עם חברות כנסת מתנועת השמאל מרצ, על תורתנו הקדושה ועל עם ישראל שמלמד את ערכיה לעולם.

אף שעיקר האשמה מוטלת על מוציאי הדיבה שלא טרחו להעמיק בתורה, גם עלינו מוטלת האחריות לבאר את דבריה וערכיה בשלמות ובדייקנות, תוך הדגשת החזון האלוקי וההיגיון הצרוף, כך שכל אדם הגון יוכל להבין כמה אמת וחסד יש בה, ועד כמה תיקון העולם תלוי בלימודה וקיומה.

מצב המובסים במלחמה עד העת החדשה

בימי קדם היו המנצחים במלחמות עושים במנוצחים כל מה שרצו. כל סוג של התעללות נחשב כשר מבחינה חוקית ומוסרית. הנופלים בשבי נחשבו כרכושם של
המנצחים. רבים מהם נהרגו תוך התעללות פומבית (לכן ביקש שאול המלך להיהרג בחרבו ולא ליפול בשבי הפלשתים). היו ששחטום כקורבן על מזבחות אליליהם, והיו שנלקחו לשעשועי דם, ושימשו כגלדיאטורים למלחמות נגד חיות טרף או בינם לבין עצמם עד שנהרגו.

הנוהג הרווח היה שאחוז ניכר מהגברים נהרגו והנותרים נמכרו לעבדים. לנשים הצעירות והיפות הייתה "פריבילגיה": אותן לא הרגו, אלא בתחילה החיילים אנסו אותן כחפצם, וכשמאסו בהן השליכו אותן לקובה של זונות או מכרו אותן לשפחות ופילגשים. כך נהגו הכול לעשות, ולכן היה מקובל אצל העמים שכאשר ראו שהתבוסה קרובה, היו הנשים מקשטות את עצמן כדי שימצאו חן בעיני החיילים המנצחים ויצילו בכך את נפשן. תקווה קטנה הייתה בלב כל אחת, אולי אחד מחיילי האויב יחשוק בה ויגן עליה כי ירצה שתשמש לו כפילגש. ואולי בעתיד אף תצליח לשפר את מעמדה, להיחשב כאשתו החוקית השנייה, ואולי אפילו הראשונה. ואם לא, אז לפחות תימכר כפילגש לאדם זקן נכה וחולה, שלא ירבה להתעלל בה, ואם תזכה ללדת לו ילד – מן הסתם יפרנס אותה ולא תמות ברעב. גם ההורים עזרו להן להתקשט, כי זה היה הסיכוי היחיד להצלת בנותיהם, שעל ידה אולי ימשיך זרעם להתקיים בעולם. הרי את חסרי התועלת היו בדרך כלל הורגים, כדי למעט בפיות שצריכים להאכיל, שכן פעמים רבות המלחמות היו על אמצעי מחייה, ולכן אחת המטרות הייתה להרוג את המנוצחים ולרשת את שדותיהם.

היו נשים שאף הגיעו בדרך זו לכס המלכות, כמו למשל השבויה מרטה סקאברונסקה. בתחילה חייל שבה אותה והפכה לפילגשו, לאחר מכן חשק בה מפקדו ולקחה לו לפילגש, אחר כך לקחה המפקד העליון לעצמו, וכשראה אותה הנסיך השר מנשיקוב לקחה לעצמו, וכשהקיסר פטר הגדול, סמל הנאורות הרוסית, ראה אותה – חשק בה ולקחה לעצמו. ולא זו בלבד, אלא שכדי שאשתו הראשונה לא תפריע להם, הכניס אותה למנזר עד סוף ימיה, התחתן עם השבויה באופן רשמי וקרא את שמה יקטרינה הראשונה. כשמת, היא הפכה לשליטת האימפריה הרוסית למשך שנתיים עד מותה (1727).

הנוהג באירופה מאז שבוטלה העבדות

במאות השנים האחרונות, יחד עם ביטול העבדות באירופה, החל בארצות המפותחות תהליך הדרגתי של שיפור במעמדו החוקי של האדם. כבר לא מכרו את בני העם המובס לעבדים ושפחות, אמנם יכלו להעבידם בפרך בשביל הממלכה או המדינה המנצחת. דבר זה עזר למדינות המנצחות לבסס את כלכלתן, כפי שעשתה ברית המועצות במאות אלפי שבויים גרמנים לאחר מלחמת העולם השנייה.

לגבי ביזה ואונס, עד תום מלחמת העולם השנייה היה מקובל שלאחר סיום כיבוש עיר, במשך שלושה ימים החוק היה מסתיר מעט את פניו, כדי שהחיילים יוכלו לבזוז ולאנוס נשים כחפצם, ובתנאי שלא יגזימו באכזריות יתר. לאחר שלושה ימים היו מתחילים לאכוף את חוקי המלחמה נגד ביזה, אונס ורצח. רק בשנת 1949 הוסכם על אמנת ז'נבה הרביעית, הקובעת הגנה לאוכלוסייה אזרחית בעת מלחמה.

דין אשת יפת תואר

מכאן ניגש לדין אשת יפת תואר שבתורה, ונבין עד כמה רוממה התורה את ישראל ואת האדם, בקביעת סייגים למצב הקשה והמסובך של אכזריות המלחמה.

לכתחילה צריך החייל לגדור את עצמו מכל מחשבת עריות, ולחשוב רק על הצלת ישראל והניצחון במלחמה (רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות ז, טז). ואף זה מכלל המצווה הכללית לשמור על קדושת המחנה, שנאמר: "כי תצא מחנה אל אויביך ונשמרת מכל דבר רע… כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך, והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך" (דברים כג, י טו).

וכן לאחר הניצחון, בעת שלוקחים את הנשים בשבי, לכתחילה צריך החייל לגדור את עצמו מכל מחשבה זרה. אם למרות זאת חשק באחת השבויות, התירה לו התורה לבוא אליה פעם אחת, בתנאי שיעשה זאת מתוך התחייבות לשאתה אחר כך לאישה אם תרצה. יש מהחכמים שסוברים שבכל אופן, רק לאחר שתתגייר יהיה מותר לו לבוא אליה (דעת רבי יוחנן ושמואל), ומסתבר שזו הייתה ההדרכה לכתחילה; אולם במצב של דיעבד, נפסק להלכה שמותר לחייל לבוא אליה פעם אחת בתנאים האמורים (רמב"ם שם ח, ב, כסף משנה).

וכך הם פרטי הדין: ההיתר לבוא אל האישה הוא רק בסערת הקרב בעת לקיחתה ממקומה אל השבי, אבל לאחר שכבר נלקחה בשבי, אסור לאף חייל לגעת בשום שבויה.

ההיתר הוא בתנאי שיתחייב לשאתה אחר כך לאישה, שנאמר: "וראיתה בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאחשה" (דברים כא, יא). לכן מותר לחייל לקחת רק אישה אחת ולא יותר. כמו כן אסור לו לקחת אישה לאחיו או למישהו אחר, אלא רק מי שחשק באישה אחת מסוימת מותר לקחתה לעצמו.

לאחר שיבוא אליה פעם אחת, אסור לו לבוא אליה שוב עד אשר יוסדר עניין נישואיהם. כלומר, אם השבויה תסכים להיכנס תחת כנפי השכינה ולהתגייר ולהינשא לו – יגיירנה מיד.

אם עדיין לא התרצתה להתגייר ולהינשא לו, מניח לה שלושים יום לבכות בביתו על אביה ועל אמה, ועל דתה שהיא צריכה לעזוב. והוסיף הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מא) שאף מניח לה לעבוד בפרהסיא את העבודה הזרה שהייתה רגילה לעבוד, בלא לדבר איתה בענייני אמונה בכל אותו חודש.

לאחר אותו חודש, אם האיש כבר לא ירצה לשאתה לאישה, ידרוש ממנה לקבל שבע מצוות בני נח וישחרר אותה לנפשה, ואסור לו לשעבדה לו לשפחה או למוכרה לאחרים, שנאמר: "והיה אם לא חפצת בה, ושילחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף, לא תתעמר בה, תחת אשר עיניתה" (דברים כא, יד). כלומר, אם התברר שהוא אינו רוצה בה, נמצא שבכך שבא עליה בראשונה עינה אותה, וכדי לפצותה עליו לשחררה לחופשי.

ואם לאחר החודש רצה בה ואף היא הסכימה להתגייר ולהינשא לו, מגיירה ונושאה לאישה. ואם לא רצתה להתגייר ולהינשא לו, מניח אותה אצלו עד שנים עשר חודש, שאולי בכל זאת תתרצה לו. אם גם לאחר שנים עשר חודש לא התרצתה, ידרוש ממנה שתקבל על עצמה שבע מצוות בני נח וישחרר אותה לנפשה.

היתר שבדיעבד

מתוך פסוקי התורה למדנו שמדובר בהיתר דחוק בדיעבד, וכפי שאמרו חכמים: "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות (ספק איסור) ואל יאכלו בשר תמותות נבילות (איסור ודאי)" (קידושין כא, ב). ואף שהדבר הותר בדיעבד, השתדלה התורה להרחיקנו מזה ככל האפשר, ולכן רמזה לנו שנישואין אלו לא יביאו לברכה, ופעמים שיגרמו לסכסוכים במשפחה ומחלוקות על הירושה, מצבים שהבן הנולד מהם עלול להיות סורר ומורה.

חכמים קראו לזה "עבירה גוררת עבירה" (תנחומא כי תצא א), וכן מובא ברש"י (לדברים כא, יא): "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה יישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה… וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו". וכן מצינו שאירע לדוד המלך בבנו אמנון שאנס את תמר ואבשלום שמרד באביו וביקש להורגו (סנהדרין כא, א, תנחומא שם).

כיום בטל ההיתר

אמנם בארצות ערב ודומיהן עדיין מקובל שחיילים אונסים נשים ורוצחים אנשים, ואף בצבאות המערב חיילים רבים עוברים על החוק ואונסים את נשות העם הנכבש או הנשלט. מכל מקום, מכיוון שכל היתר אשת יפת תואר הוא כנגד יצר הרע, כדי להסדיר את התנהגות החייל בתנאים תרבותיים אכזריים ורעים ולהצילו בכך מאיסורים חמורים יותר, הרי שכיום – לאחר שזכינו ובהשפעתו המיטיבה של מוסר התורה דיני המלחמה בקרב עמי המערב השתנו לטובה, הן מצד מעמד בני האוכלוסייה המנוצחת שנפשם אינה נתונה כרכוש ביד הכובשים, והן מצד שחוקי הצבא נאכפים על החיילים ביתר יעילות – בטל היתר אשת יפת תואר. חזר הדין לקדמותו, שאסור לאיש ואישה לקיים יחסי אישות שלא במסגרת נישואין כהלכה.

העלילה והתיקון

נמצא אם כן שהמעלילים על התורה שתומכת באונס, דומים למעלילים על רופאים שבאו לרפא, שהם גורמים לאנשים להיות חולים בכך שהם מעניקים לגיטימציה למחלתם.

אמנם יסוד גדול למדנו מדין אשת יפת תואר. לא חוכמה לצעוק שדבר מסוים פסול. צריך לדעת כיצד לתקנו על ידי נטיעת יסודות הטוב בתוך המציאות הקשה, האכזרית והמסובכת, וזה דבר שאפשרי דווקא על ידי ישראל.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

גירוש ישמעאל: המשמעות לימינו

אברהם ושרה האמינו בהגר ובישמעאל, אך אלו כפרו במעמדם, וישמעאל אף הידרדר לפשעים איומים • התנהגותם מנעה מאברהם ושרה לתקן את העולם, ואברהם נאלץ לגרשם • הגירוש פעל: הם שבו בתשובה וחזרו לבית אברהם • גם אנחנו נתנו אמון בבני ישמעאל, והם מעלו בו • מי שלא יכיר באופייה היהודי של המדינה ובבעלותנו עליה – ניאלץ לגרשו, וכשיתקן את יחסו נשמח לקבלו • בניגוד לתרבויות אחרות, ישראל אינם כופים רעיון אחד על כל האנושות, אלא מתקנים כל אחד בסבלנות לפי דרכו

יותר מעשרים שנה, בכל ראש השנה נוהגים להעלות אותי בקריאת התורה לעליית "שלישי", לקריאת פרשת גירושו של ישמעאל (מתוך פרשת וירא). בכל שנה לבי כואב על צערם של הגר וישמעאל, והשאלה עולה: האם לא הייתה דרך אחרת? בכל שנה מחדש אני חוזר ליישב את הדברים. לפני שאציין את המשפט שהוספתי השנה, אסכם את מה שכבר כתבתי בעבר.

הכוונה הראשונה: אמון וחינוך

הלך יצחק בן שרה, סיים את מעשיה של אמו והחזיר את הגר-קטורה אל אביו אברהם. זכתה קטורה ללדת לאברהם עוד שישה בנים. אולם את מורשתה של שרה שמרו, שיצחק אבינו הוא היורש היחיד של החזון האלוקי והארץ הקדושה

בראות שרה אמנו כי עצר ה' את רחמה, החליטה בנדיבות רבה לתת את שפחתה הטובה לאברהם. היה בכך חסד לאברהם שיזכה לבן אחרי שנים רבות כל כך, וחסד עצום להגר שפחתה, שתזכה להתקשר עם אברהם הצדיק והנכבד, וילדיה יסתפחו לחזון הגדול שהעמידו אברהם ושרה בעולם. היה ברור לשרה, שהגר שקיבלה עד כה את מנהיגותה בענווה יתרה ובאהבה, תמשיך להכיר בבכירותה, והילד שייוולד לה יתחנך על ברכיה. ובזכות נדיבותה יחיש ה' את גאולתה וייתן גם לה בן, ויצטרף בן הגר אל בנה להגשמת החזון הגדול שהעמידו בעולם, תוך הכרה בבכירותו של הבן שייוולד לשרה, כבכירותם של הכהנים בעבודת המקדש לעומת שאר ישראל.

אבל תכף לאחר שהגר הרתה, "ותקל גבירתה בעיניה" (בראשית טז, ד). כבר לא המשיכה להתייחס לשרה כבראשונה, כי אמרה בלבה: "שרה זו, אין סתרה כגלויה, מראה עצמה כאילו צדקת ואינה צדקת, שלא זכתה להיריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי מיד" (רש"י שם).

ועדיין שרה האמינה בה, ועינתה וייסרה אותה כדי לחנכה. וכל כך השתדלה בזה, עד שהרמב"ן והרד"ק סוברים שהפריזה בכך. אולם שרה אמנו הצדקת קיוותה שבכך שתייסר את הגר תצליח להחזירה למוטב. אולם הגר כבר לא הסכימה לקבל את מרותה וברחה מן הבית. רק לאחר שמלאך ה' אמר לה: "שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה" (בראשית טז, ט), כי בכך היא מחנכת אותך, חזרה הגר וכפפה ראשה, קיבלה את מרותה של שרה, ילדה את ישמעאל וגידלה אותו על ברכי אדוניה – אברהם ושרה.

אולם בתוך לבבה פנימה כבר לא הייתה הגר תלמידה של שרה. ישמעאל קלט זאת, ולאחר שנולד יצחק החל לצחק כנגדו. יש אומרים שלעומת יצחק הקטן שהתגדל בצדיקותו, החל ישמעאל לנטות אחר עבודה זרה וגילוי עריות, ויש אומרים ששיחק עם יצחק במשחקים שסיכנו את חייו וגילו את רצונו הפנימי לרוצחו נפש, כי שנאו על שתפס את מקומו. והיו האנשים אומרים: ראו את אברהם העברי שכל ימיו הטיף לנו להיזהר מגזל, מעריות ומרצח, והנה בנו ישמעאל פרא אדם! (בראשית רבה נג, יא).

ההחלטה על הגירוש

אז הבינה שרה אמנו שאין יותר סיכוי שהגר וישמעאל יוכלו להיות שותפים בהקמת האומה שנועדה לתקן את העולם במלכות שד י. חזרתה של הגר הייתה מן השפה ולחוץ. ואם יישארו בביתם, החזון הגדול ירד לטמיון. "ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (בראשית כא, י). היה הדבר קשה מאוד לאברהם אבינו. הוא, שכל ימיו קירב באהבה רחוקים, נתבע עתה לגרש את בנו אהובו. "ויאמר אלוקים אל אברהם: אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק ייקרא לך זרע" (שם כא, יב). כביכול גם לאברהם אבינו היה ה' צריך לומר, שאף כי בנו ישמעאל יהיה לגוי גדול, שליחותו העיקרית תימשך דרך יצחק, והוא ייחשב לממשיך זרעו.

הגירוש כואב אבל מוצדק

אילו הייתה הגר מבינה את חומרת התנהגותה כלפי שרה, וישמעאל היה מבין את חומרת התנהגותו כלפי מורשתו של אברהם וכלפי אחיו יצחק, היו נפרדים מתוך השלמה, שאכן טוב להם לבנות את עתידם במקום אחר. הפירוד היה נעשה טבעי וקל, וייסורי הנפש היו נרגעים. אבל כנראה עוד קודם לכן הקדיח ישמעאל את תבשילו, התפרע והרשיע ויצא לתרבות רעה, עד שלא יכול אברהם להוציאו מביתו בכבוד, עם מתנות כפי שחפץ. לכן גורשו הגר וישמעאל בבושת פנים, ואף שאברהם הנחה אותם בדרכם, תעו במדבר, וישמעאל חלה עד שכמעט מת בצמא, ורק בנס ניצלו (עיין שמות רבה א, א).

אין בזה שום קטרוג על שרה אמנו ואברהם אבינו. עובדה היא שבראש השנה, יום שבו נזהרים מכל שמץ של קטרוג על ישראל, תיקנו חכמים לקרוא על גירוש הגר וישמעאל. לאמור, הגזירה האלוקית לגרש את האמה ואת בנה היא גם כאשר הדבר אינו נעים. כי הדין הוא דין, והגר שכפרה בטובתה של שרה, וישמעאל שעוד בהיותו בבית אברהם העז לעבוד עבודה זרה, לגזול ולאיים ברצח, צריכים לקבל את עונשם. אדרבה, דווקא כאשר ישראל מכירים בייחודם וסגולתם מכל העמים, הם זוכים בדין לשנה טובה.

הגר וישמעאל חזרו בתשובה

לאחר שגורשו הגר וישמעאל, היה נראה כי טעתה שרה כשנתנה אמון מופרז בהגר, ושידכה אותו לבעלה. אולם הקב"ה שמנהיג את העולם, שומר את רגלי חסידיו שלא תצא תקלה מתחת ידם, שהואיל וכוונתם טובה סופה להתגלות. דווקא לאחר שהגר וישמעאל גורשו והתייסרו – הכירו בחטאם וחזרו בתשובה. הגר הכירה בעליונותה של שרה, קשרה עצמה למורשתו של אברהם, לא תעתה יותר אחר עבודה זרה ולא נתקשרה לאיש מלבד אברהם. על שם זה נשתנה שמה לקטורה (זוהר ח"א קלג, ב). אף ישמעאל חזר בתשובה והכיר ביצחק כממשיכו העיקרי של אברהם אבינו, ונתקיימה ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאברהם: "ואתה… תיקבר בשיבה טובה" (בראשית טו, טו), שראה את בנו ישמעאל חוזר למוטב (בראשית רבה ל, ד).

הדגשת מעמדו של יצחק

למרות שחזרו בתשובה, כל עוד הייתה שרה בחיים – לא הסכימה שיחזרו הגר וישמעאל לביתם, כדי שיהיה ברור באופן מוחלט וסופי כי יצחק הוא ממשיכו של אברהם, ורק לו הייעוד האלוקי לרשת את הארץ ולתקן את העולם לאור האמונה והדרכת התורה. הלכו הדברים והתבררו, עד השיא שבעקדת יצחק. מיד לאחר הגעת יצחק אל מדרגתו העליונה, נסתלקה שרה ונסתיימה שליחותה בעולם הזה.

החזרת הגר לבית אברהם

הסוף המופלא של סיפורה של הגר, שלאחר שדאג אברהם אבינו להמשך השושלת שהקים עם שרה אמנו, ושלח את עבדו להביא אישה לבנם יצחק, הלך יצחק בן שרה, סיים את מעשיה של אמו והחזיר את הגר-קטורה אל אביו אברהם (בראשית רבה ס, יד). זכתה קטורה ללדת לאברהם עוד שישה בנים. אולם את מורשתה של שרה שמרו, שיצחק אבינו הוא היורש היחיד של החזון האלוקי והארץ הקדושה.

באה רבקה ונכנסה לאוהל שרה, וחזר הנר לדלוק מערב שבת לערב שבת, כשם שהיה דולק אצל שרה אמנו, וכשם שעתיד לדלוק במשכן. חזר עמוד הענן להיות קשור על האוהל, כשם שהיה קשור אצל שרה אמנו, וכשם שעתיד להיות קשור מעל אוהל מועד במדבר, ושרתה הברכה בעיסה (בראשית רבה ס, טז).

היישום בדורנו

כאז כן היום. חשבנו שאם ננהג בהגינות עם שכנינו הערבים בני ישמעאל, אם נפריח את הארץ שהייתה שממה תחת ידיהם, אם נפתח את הכלכלה ורמת חייהם תעלה, אם נעניק להם זכויות שאין לשום ערבי במדינות ערב – יכירו בטובה. אבל ככל שתרמנו לשגשוגם – מלחמתם בנו גברה. וגם אם ננסה לענותם, לנצחם במלחמות, יקטרגו עלינו ויחברו לשונאינו. הדרך היחידה לתיקון המצב היא לחזק את אופייה היהודי של המדינה, להבהיר לכול כי הארץ הזאת שלנו, ואין לשום עם אחר חלק ונחלה כאן. מי שיקבל זאת באהבה – יחיה עמנו כאן בכבוד רב, כדין גר תושב. אבל כלפי מי שלא יקבל זאת ויפעל לגירושנו מעל אדמתנו, יש לפעול בכל האמצעים המוסריים העומדים לרשותנו כדי לגרשו מכאן. רק אז, כשישב במקום אחר, יוכל להתבונן בכל הטוב שהבאנו לבני ישמעאל ולעולם. ויכירו בני ישמעאל במעלתנו, שאנו בני ישראל מקבלי התורה ויורשי הארץ שהובטחה לאברהם, ויצטרפו אף הם עמנו לתיקון עולם במלכות שד י.

להיטיב לעולם ולתקנו בסבלנות

השנה המשכתי להתבונן בכך שאין שני מלכים משמשים בכתר אחד, וכפי שלכל מערכת יש מנהל אחד, כך גם בעמים יש צורך שיהיה עם שיישא את דבר ה' לעולם. לצורך זה ראוי שיהיה לעם שנושא דבר ה' מעמד מיוחד בקרב האומות. זוהי בחירת ה' בישראל.

בחירה זו באה לידי ביטוי בטבעם של ישראל, שרוצים להיטיב לעולם. ואילו ישמעאל היה הבכיר, מן הסתם היה רוצח את יצחק, כפי שהיה מקובל בעמים רבים, שהשליטים רצחו את אחיהם ואפילו את בניהם אם איימו על שלטונם (כך היה תמיד במצרים העתיקה, ובטורקיה המאוחרת).

כך גם הנהגתם של ישראל בעולם: שלא כמו שאר הדתות והתרבויות שחפצות להעביר את כל בני העולם לדתם ותרבותם, אנחנו חפצים להעצים את כל האמונות והתרבויות על ידי זיכוכן האמוני והמוסרי.

בעלי המוסר השטחי חפצים לתקן מיד את הכול על ידי רעיון אחד – דמוקרטיה, שוויון או דת כזו או אחרת – אבל אנחנו מבינים על פי התורה שהעולם הרבה יותר מורכב ומגוון, ויש צורך בסבלנות, והאמצעים החינוכיים הם רבים, ולעתים צריכים להרחיק כדי לקרב ולתקן.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תזונה בריאה – מאתגרי דורנו

מציאות השפע יצרה נורמה של תזונה מזיקה, שלא הייתה בעבר • אכילת יתר בשבת מביאה לכבדות ודיכאון, ופוגעת בעונג השבת • איפוק בארוחה אינו סיבה לצער אלא לתחושה טובה • הרגלי התזונה הנכונים משתנים מאדם לאדם, לכן יש להיזהר מהדרכות קיצוניות • יש לבחון כיצד לקבוע את התפריט בקידושים בקהילה, בשיעורי תורה ובחתונות • תוכחה לאדם שמזיק לבריאותו – בעדינות • השמחה חשובה לבריאות, ולכן צעדים בריאותיים צריכים להיעשות בתבונה, בלי פגיעה רגשית • כיצד להתמודד עם הורה שמבקש מזון מזיק

בריאות ותזונה בדורנו

למצוא את הדרך להתמודד עם כל השפע המזומן לנו, ליהנות מהאוכל באופן שיוסיף שמחה, כוח ובריאות. לשם כך צריך ללמוד היטב על סוגי המזון ועל השפעתם על הבריאות. על נזקי ההפרזה בסוכר, שומן ומלח. ללמוד איך ליהנות מהאוכל, לברך עליו בשמחה וליהנות גם מהאיפוק

בעשרות השנים האחרונות הולך ומתברר שהרגלי האכילה המקובלים כיום אינם בריאים. בני דורנו צריכים ללמוד כיצד לחיות עם השפע שמונח לפניהם. בעבר המזון היה יקר כל כך, עד שרוב עבודתו של האדם הוקדשה לייצור מזון, כדי לקיים את עצמו שלא ימות מרעב. המצוות להפריש תרומות ומעשרות מהפירות, וזרוע, לחיים, קיבה ובכורות מבהמות, לא היו מיסים על ענפים כלכליים מסוימים, אלא מצוות להפריש כעשרים אחוז מסך רווחיו של האדם לכהנים, ללוויים, לעניים ולנופש רוחני (מעשר שני ומעשר בהמה). לכן כאשר רבים החלו להתפרנס מחרושת ומסחר, נקבעה הלכה להפריש מעשר כמידה בינונית, וחומש למידה טובה.

עד לפני דורות ספורים, אנשים רבים היו ניזונים ממזון שהכיל כאלף וחמש מאות קלוריות ליום, לא היה להם כסף לקנות יותר. גם אנשים שהיה באפשרותם לאכול יותר, היו הרבה יותר פעילים; לא היו כלי רכב והרבו ללכת ברגל, גם העבודות דרשו יותר פעילות גופנית. כיום, גם מובטלים נתמכי קצבאות מסוגלים לקנות בקלות מזון שמכיל עשרת אלפים קלוריות ליום. ההגבלה היחידה היא, למזלנו, שרוב האנשים אינם מסוגלים לאכול כמות כזו. אבל מכיוון שהמזון כל כך זמין, אנשים שצריכים לאכול כאלפיים וחמש מאות קלוריות ליום אוכלים הרבה יותר, משמינים ומפתחים בעיות לב וסכרת.

עונג שבת

גם את השבת קשה לענג באופן זה. בעבר אנשים היו רגילים לאכול אכילה מתונה ביום חול, ואזי כשהגיעה השבת אכלו כפי שובעם, והיה בכך עונג ורווחה. אולם כיום כאשר בכל יום אדם אוכל כמעט כפי שכרסו מאפשרת לו, מה יעשה ביום השבת, כיצד יענג את השבת? משל לזמר שצריך לשיר יצירה שבשיאה הוא צריך לעלות לצלילים גבוהים, אבל כבר בתחילה התחיל בקול גבוה כל כך שבקושי הוא מצליח לשיר – כיצד אחר כך יצליח לשיר את הקטע העיקרי הגבוה יותר?

כך כאשר בשבת מנסים לקיים סעודות משובחות יותר, אוכלים כל כך הרבה, עד שנעשים כבדים וכבר לא מתענגים מהארוחה. אולם המאכלים הטובים, הנאים והטעימים מונחים על השולחן, והאדם רוצה לקיים את מצוות עונג שבת, ומנסה לאכול עוד קצת, והכבדות גוברת, וכבר אין כוח ללמוד ולקיים שיחה עמוקה. וגם אין עונג ושמחה מאכילה שכזו, מפני שהעומס המוטל על הקיבה גדול כל כך, עד שכל כוחות הגוף צריכים להתגייס לעבודת העיכול המאומצת, ולא נותרים בו משאבים לספק את הנצרך כדי ליצור הרגשה טובה. לכן אנשים רבים מרגישים עייפות ודיכאון לאחר האוכל.

אחד מאתגרי הדור

אחת המשימות המוסריות העומדות לפנינו היא למצוא את הדרך כיצד להתמודד עם כל השפע המזומן לנו. כיצד ליהנות מהאוכל באופן שיוסיף שמחה, כוח ובריאות.

לשם כך צריך ללמוד היטב על סוגי המזון ועל השפעתם על הבריאות. על נזקי ההפרזה בסוכר, שומן ומלח. ללמוד איך ליהנות מהאוכל, לברך עליו בשמחה וליהנות גם מהאיפוק של העצירה לפני שביעה גמורה. כלומר, לא מספיק שאדם יחשוב שאם יצמצם את אכילתו בעוד כמה חודשים יהיה רזה ובריא יותר, צריך שגם היום ירגיש טוב, שבע, קל ורענן יותר. אולי בתוך הסעודה, כשהוא צריך להפסיק לאכול, ירגיש מעט מצוקה, אבל עליו להיות מודע מאוד לכך שכבר חצי שעה אחר כך ירגיש יותר נעים. לשם כך צריכים ללמוד להתאפק וליהנות מההרגשה העדינה של מלאות חלקית.

זהירות מקיצוניות

צריך גם להיזהר משיטות קיצוניות, שמן הסתם בכל אחת מהן יש אמת מסוימת, אלא שהן מתאימות לאנשים מסוימים ולאחרים יכולות להזיק, שכן אנשים שונים מאוד זה מזה. יש ששומן, סוכר או מלח מזיקים להם מאוד, ויש שהם מזיקים להם פחות. לכן פעמים שהימנעות קיצונית ממרכיב מסוים גורמת דווקא נזק ולא תועלת.

הנה לדוגמה, תקופה ארוכה, למעלה משישים שנה, מדברים בעיקר על הסיכון שבשומן. חברות שלמות במערב צמצמו אכילת שומן מהחי, ולמרבה הפלא, אחוזי החולים במחלות לב, סרטן וסכרת עלו מאוד. כפי הנראה במקום להטעים את המאכלים בשמן למדו להטעימם בסוכר, וזה לא פחות גרוע.

שאלות בארגון סעודות ושמחות

כמובן שבעקבות המודעות הגוברת לנזקי הסוכר והמלח המופרזים, שומן טרנס ושומן רווי, מתעוררות שאלות הלכתיות: האם ראוי לאדם להגיש לחברו בורקס או עוגות מתוקות מלאות שמן, או שמא הוא עובר בכך על איסור "לפני עיוור לא תיתן מכשול"? ומה יעשו אנשים שמארגנים קידושים, והאם בכיבוד לשיעורי תורה נכון להגיש משקאות ממותקים? וכן במסיבות יום הולדת של ילדים, האם ראוי להגיש עוגות וממתקים, ואולי ראוי להגיש כמות מתונה ולא מופרזת? ומי יקבע מה מופרז? ואולי מאכלים מסוימים נכון להוציא לגמרי מהתפריט?

שאלות כאלה נוגעות גם לסעודת חתונה, שאמנם היא צריכה להיות הסעודה החשובה ביותר, שכך הוא סדר המדרגות: ראשונה סעודת שבת, למעלה ממנה סעודת חג, למעלה ממנה סעודת חתונה. אף על פי כן, האם נכון להגיש לכל אדם מנה אישית שיש בה כמות קלוריות שמספיקה ליום שלם?

שאלות אלו כמובן תלויות בעמדה המדעית-רפואית המוסכמת על רוב המומחים, ומכיוון שגם עמדתם אינה ברורה, קשה לקבוע עמדה הלכתית.

תשובה בריאותית קהילתית

כאן המקום לציין שנושא זה הפך להיות חשוב אצלי, מפני שבשבועות האחרונים התחלתי להתעורר ביישוב (הר ברכה) לתשובה הגופנית (כדברי מרן הרב קוק באורות התשובה). זה מתבטא ביחס לכיבוד המוגש בקידושים ובשיעורי התורה, וכן כיבוד המוגש במוסדות החינוך, בגנים, בבתי הספר היסודיים, באולפנה ובישיבה; בעידוד לפתיחת חוגים נוספים להתעמלות, לחבורות לריצה וכדומה; וכן ביחס למידת ההשקעה הנדרשת כדי להקים מסלולי הליכה, בריכת שחייה וכיוצא באלו. אם אזכה לתובנות חשובות, אקווה לשתף בהן את הקוראים.

זהירות שלא לצער אנשים

בכל אופן, גם כאשר חברה מסוימת מחליטה להשתפר בהרגלי האכילה והבריאות, על החברים להיזהר מאוד שלא לצער אנשים שקשה להם להתאפק מלאכול, שמתאווים לאכול דברים מתוקים ושמנים.

ראשית, אין אדם יכול לדון את חברו עד שיגיע למקומו, ומי יאמר שאם הוא היה במקומו היה מצליח להתאפק יותר. שנית, אפילו אם מדובר במאכלים שבוודאי מזיקים, אין להעיר לחבר באופן שעלול לפגוע בו. שכן אפילו מי שרואה את חברו עובר עבירה, אף שמצווה שיוכיח אותו, אסור לו להעליב אותו, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא… ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז יח). וכן אמרו חכמים: "מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר: הוכח תוכיח. הוכיחו ולא קיבל מניין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: תוכיח, מכל מקום. יכול אפילו משתנים פניו (היינו שהוא נעלב)? תלמוד לומר: לא תישא עליו חטא" (ערכין טז, ב). והוסיף שם רבי אלעזר בן עזריה: "תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח", היינו בלי להעליב.

תחושת השמחה – מפתח לבריאות

גם מבחינה בריאותית, ברור שהרגשתו הטובה של האדם היא יסוד חשוב לבריאותו הגופנית, ולכן מה התועלת בכך שמצערים ומדכאים אדם שאוהב לאכול מאכלים מתוקים ושמנים? ישנם מחקרים שמהם עולה שאנשים שמדווחים על סיפוק ואושר רב יותר, חיים בממוצע קרוב לעשר שנים יותר מאשר אנשים שאינם מאושרים. ולכן אף שראוי לעודד כל אדם להפחית במאכלים לא בריאים, צריך למצוא את הדרך לעשות זאת בצורה הנעימה ביותר. ואם אי אפשר להשפיע על אדם בדרך נעימה, יש להניח לו ולכבדו. מי יודע, אולי הצער שבדיאטה עלול לגרום לו נזק בריאותי חמור יותר.

סיגריות וכיבוד הורים

סברה זו הזכרתי ביחס לשאלת כיבוד הורים ועישון סיגריות: הרב חיים דוד הלוי זצ"ל, רבה של תל אביב, היה אחד הרבנים הראשונים שלאור המחקרים המדעיים פרסם את ההלכה שאסור לעשן. לאור זאת הוא פסק (עשה לך רב ו, נח), שאם אב מבקש מבנו שיקנה בעבורו סיגריות, אסור לבן לקיים את דבריו, משום שבכך הוא מניח מכשול בפני אביו ומסייע לדבר עבירה.

בספרי פניני הלכה (ליקוטים ב' ט, יא), כתבתי שכעיקרון הצדק עמו. אולם אם הדבר יגרום לסכסוך גדול, נמצא שבסופו של דבר הבן יגרום לפגיעה חמורה ביחסי האהבה והכבוד שצריכים להיות בינו ובין אביו, ושכרו יצא בהפסדו. לפיכך נראה שבמקרה שההימנעות מקניית סיגריות לא תובן על ידי האב, והדבר יגרום למתח וצער במשפחה, עדיף שהבן יקנה לאביו את הסיגריות, ויימנע על ידי כך מפגיעה ביחסים שבינו ובין אביו. ואמנם אם העישון היה גורם לסכנת נפשות קרובה, אסור היה לתת לו (בית לחם יהודה וברכ"י יו"ד רמ, טו); אולם מכיוון שעישון הסיגריות אינו גורם לסכנה קרובה, אין איסור לקיים את דברי האב ולהביא לו את הסיגריות.

יתר על כן, יש ספק מסוים אם העישון יגרום נזק לאב. זאת משום שהנזק הנגרם מהסיגריות שונה מאדם לאדם, ומנגד הפסקת העישון לעתים עלולה לגרום לפגיעה נפשית שבעקיפין אף היא עלולה לגרום לסכנה. על כן אף שיש להתאמץ מאוד להפסיק לעשן, אין לעשות זאת ביד חזקה מדי. לכן גם אין לגרום סכסוך גדול עם ההורים על כך. אלא שאם אפשר לבן לומר שאינו רוצה להיות שותף לזה, ואביו יבין אותו בדוחק, מה טוב; אבל אם הדבר יגרום למתח רב, מוטב שיקנה לו את הסיגריות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד