ארכיון הקטגוריה: כללי

למדן וענו: הרב שפירא

עשר שנים לפטירת הרב אברהם שפירא זצ"ל • מדוע הרב גוטסמן התקשר אליו בדחיפות באמצע פגישה • מה השיב על הטענה שצריך למחות במי שמוחאים כפיים בשבת • כיצד שילם את מחיר הכבוד והמעמד, ופנה למרכז הרב ולא לישיבות חרדיות • מדוע, בניגוד לאופיו הצנוע, הסכים להיבחר לרב ראשי • הערכתו כלפי הרצי"ה • מה ענה לשואלים על גילוח בחול המועד • מה אמר לאלוף הפיקוד שביקש ממנו להרגיע את הרוחות • ומה הקשר בין השתלת איברים לחתול שיודע לעוף

מורנו ורבנו הרב שפירא זצ"ל

אחד מן הגדולים יעץ לו שאם ישתייך לציבור החרדי יגדל להיות גדול הדור, ולעומת זאת אם יתקשר לישיבת מרכז הרב ולציבור הדתי-לאומי לא יחשיבוהו. אבל כלל ישראל זכה בתלמיד חכם אמיתי שדבק בדרך האמת, בלי שיקולים צדדיים של שייכות מפלגתית

לפני עשר שנים, ביום ראשון של חג הסוכות, בט"ו בתשרי תשס"ח, בהיותו כבן תשעים ושש, נסתלק מעמנו מורנו ורבנו הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל, וראוי לנו לחזור ולספר מעט עליו.

הרב גדל במשפחה ירושלמית של תלמידי חכמים. אביו היה הרב שלמה זלמן כהנא שפירא, וסבו הרב צבי אשר כהנא שפירא שעלה מקראקוב שבפולין לירושלים, והיה ממייסדי וראשי ישיבת המקובלים 'שער השמים' ומחבר ספר 'התורה והמצווה' על תרי"ג מצוות. בילדותו למד בתלמוד התורה הירושלמי 'עץ חיים', לאחר מכן בישיבה לצעירים 'תפארת צבי' ובישיבת 'חברון' שבסגנון המוסר הסלבודקאי ושיטת לימוד העיון הליטאי. פעם סיפר לאבי מורי, שהיו שנתיים שבהן למד בשקידה גדולה כזאת שהרימה אותו למדרגה גבוהה של ידיעה ועמקות בלימוד, ומכוח זה המשיך אחר כך להתקדם. כפי הנראה רצה ללמד בזה על החשיבות המרובה של תקופת שקידה שיכולה להשפיע על כל חייו של האדם.

למדנות עצומה

מכל המעלות הגדולות שזכה להן בתורה בזכות גאונותו ושקדנותו, למדנותו המעמיקה עלתה על כולן. מבטו החריף והמקורי גילה בכל סוגיה צדדים שונים וסברות חדשות ומקוריות, וכך היה מחדש, מעמיק ומגלה הבנות והברקות בכל סוגיה שנגע בה.

היה לרבנו זיכרון עצום והיה בקיא בש"ס ובפוסקים. אולם שלא כרוב הרבנים הבקיאים והסדרנים, ידענותו נבעה מסקרנות והתעניינות ללא גבול לחפש הבנות ומשמעויות חדשות. הוא היה למדן במהותו, הלמדנות הייתה חייו. כל חידוש היה יקר בעיניו, כל ספר תורני חדש שיצא לאור עניין אותו.

סיפר בנו ממשיכו הרב יעקב אלעזר שליט"א, שפעם בימי כהונתו כרב ראשי נפגש בחתונה עם הגאון הרב גוסטמן, ודיברו בלימוד על רש"י בפרק "איזהו נשך". למחרת באמצע ישיבה עם רבנים בהיכל שלמה, נכנס המזכיר והודיע שהרב גוסטמן נמצא על קו הטלפון ומבקש לדבר עם הרב בדחיפות. הרב השיב שהוא באמצע ישיבה ובסופה יתקשר לרב גוסטמן. אולם המזכיר חזר ואמר שהרב גוסטמן אמר שהנושא אינו סובל דיחוי. עזב הרב שפירא את הרבנים המתדיינים והלך לטלפון, והרב גוסטמן אמר שיש לו יישוב לרש"י שעליו דיברו אתמול. הרב שפירא שמח בזה מאוד. אינני יודע אם הוא קיבל את הסברו של הרב גוסטמן, אבל החביבות העצומה ליישב רש"י, והדחיפות שהרב גוסטמן ייחס לה, היו יקרות בעיניו כפנינים וזהב.

אף שידע היטב את הסוגיות הנלמדות בישיבה, וכבר שנים רבות העביר עליהן שיעורים, בכל פעם היה מכין מחדש את השיעור ומחדש חידושים נוספים בסוגיה. עבודת הכנת השיעור הכללי בישיבה הייתה חשובה אצלו ביותר, ובמתח רב היה מתכונן לקראת השיעור. ביום שלישי שבו היה מעביר את השיעור ידעו התלמידים שאסור להפריע לרב, כדי שעבודת הקודש של הכנת השיעור לא תיפגם. היה מקובל בישיבה שכל מי שלמד אצלו וטרח על הבנת שיעוריו וסברותיו נעשה למדן אמיתי.

גדול הלמדנים

אף שגם היה בקיא גדול בש"ס ובפוסקים, ואף ספרים שאינם מוכרים היו ידועים לו, שבסקרנותו העצומה לדברי תורה ובקליטתו המהירה היה עובר על ספרים רבים, מכל מקום בלמדנותו כמדומה שלא היה דומה לו בדור. בצעירותי שאלתי תלמיד חכם, מעיין גדול ומעמיק, ששמע שיעורים רבים מראשי ישיבות חשובים ובתוכם גם מראשי ישיבת פוניבז', על הערכתו כלפי גדולתו התורנית של הרב שפירא ביחס לרבנים שהיו מפורסמים אז בציבור הליטאי כגדולי הדור. והשיב לי, כי אף שבתחומים מסוימים יש להם מעלות גדולות שבהן הם מיוחדים שבדור, בתחום הלמדנות הכולל – הן ביכולת החידוש וההעמקה והן בהיקף הידיעות התורניות – הרב שפירא עולה על כולם. אותו תלמיד חכם היה רגיל להיזהר מאוד בדבריו, ולולי שהיה בטוח בכך, לא היה מוציא מפיו הערכה כזו.

כשנשאל על מחיאת כפיים

כדוגמה להיקף ידיעתו בכל התורה אספר מעשה: כשלמדתי בישיבה לצעירים בכיתה ט' הגעתי אליו עם שאלה. בנוסף לתשובה הוא עודד אותי לסכם סוגיה בכתב ולהביאה לו. מכיוון שעסקתי במסכת ביצה, סיכמתי את סוגית "אין מרקדים" בשבת ויום טוב (ביצה ל, א; לו, ב). עלה מן הסיכום שרוב ככל הפוסקים מחמירים שלא לרקוד, לא למחוא כפיים ולא לתופף על השולחן בשבת ויום טוב. ואף שהתוספות מיקל, מכל מקום השו"ע מחמיר, ואף הרמ"א והמ"ב נוטים להחמיר (שו"ע או"ח שלט, ג). ויש אם כן לתמוה על כך שאין מעירים לנוהגים להקל לרקוד ולתופף על השולחנות כששרים שירי שבת.

מיד לאחר שראה את הדברים אמר לי לעיין בשו"ת מנחת אלעזר (ספר שמעטים מעיינים וזוכרים מה כתוב בו), שם מובאת סברה שעל פיה אפשר להקל לצורך מצווה. ויסוד ההיתר על פי הרחבת דברי רב האי גאון, שביאר את מנהג ישראל לרקוד בשמחת תורה, שהואיל והוא לכבוד התורה ולשם מצווה מותר. על פי זה אפשר לומר שאם מדובר בשירי קודש, שרגילים לרקוד בהם ולמחוא כפיים לשם שמיים, ואף רבנים ואדמו"רים מעודדים את זה ורואים בזה צורך מצווה, הרי שמדובר בשמחה של מצווה, ויש מקום לסמוך על דברי התוספות ולהקל.

הבחירה במרכז הרב

בעקבות נישואיו לאחותו של הרב נתן רענן, חתן מרן הרב קוק ומראשי ישיבת מרכז הרב, התקשר מו"ר הרב שפירא לישיבת מרכז הרב, ותוך זמן קצר החל להעביר שיעורים בישיבה. מספרים כי אחד מן הגדולים יעץ לו שאם ישתייך לציבור החרדי יגדל להיות גדול הדור, ולעומת זאת אם יתקשר לישיבת מרכז הרב ולציבור הדתי-לאומי לא יחשיבוהו (כפי שאירע לרוב הרבנים שבחרו לתמוך בגלוי בתנועת המזרחי). אבל מו"ר הרב שפירא בחר להתקשר לישיבה, ונעשה אחד מראשי הישיבה, ולאחר פטירת מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל נתעלה לתפקיד ראש הישיבה. מי שהפסיד הם אלה שלא זכו לשמוע ממנו את דברי תורתו והדרכותיו, אבל כלל ישראל זכה בתלמיד חכם אמיתי שדבק בדרך האמת, בלא שיקולים צדדיים של שייכות מפלגתית כלשהי.

במקביל להיותו ר"ם במרכז הרב, בשנת תשט"ז בהיותו כבן ארבעים וחמש נתמנה כדיין בבית הדין בירושלים, לאחר מכן כאב בית דין, ובשנת תשל"א כדיין בבית הדין הגדול.

הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל - צילום: ישיבת מרכז הרב
הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל – צילום: ישיבת מרכז הרב

בחירתו לרב ראשי

מתחילה לא עלה כלל על דעתו שיהיה רב ראשי. ואף שבמשך שנים רבות שימש כדיין, כוחו התבלט בעיקר בקרב תלמידי חכמים שנהנו ממנו עצה ותושיה בהעלאת סברות מקוריות לפתרון בעיות מסובכות, ופחות בפסיקה, הנהגה ציבורית ומתן דרשות. הוא אף פעל למען המשך כהונתם של הרבנים הראשיים הקודמים, הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל והגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל. רק לאחר שהתברר לחלוטין כי לא ניתן להאריך את כהונתם של הרבנים הקודמים, ולאחר שהרב שלמה גורן עצמו הפציר בו שיסכים להתמנות לרב ראשי, כדי שמוסד הרבנות הראשית ימשיך להיות מונהג על ידי תלמיד חכם מן השורה הראשונה הקשור לבית מדרשו של מרן הרב קוק זצ"ל, הסכים מו"ר הרב שפירא בלית ברירה להיבחר לתפקיד הרב הראשי לישראל.

דאגתו מירידת הרבנים

היה חושש מהתקיימות דברי חכמים על התדרדרות מעמד התורה, וכפי שמובא במסכת סוטה: "רבי אליעזר הגדול אומר: מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא (התחילו החכמים להיות כסופרים מלמדי תינוקות), וספריא כחזניא (ומלמדי התינוקות ירדו למעלת חזנים), וחזניא כעמא דארעא (והחזנים ירדו למעלת עמי הארץ), ועמא דארעא אזלא ודלדלא (ועמי הארץ מתדלדלים ומתנוולים)" (סוטה מט, א). וכך היה אומר פעמים רבות בהומור מר, שבירידת הדורות אלה שהיו צריכים להיות שמשים של הרבנים נעשו רבנים. והיו הדברים נוקבים ומזעזעים את הלב. זו הסיבה המרכזית להסכמתו להתמנות כרב ראשי.

על האדמו"רים ובעלי המוסר

אף שהיה גאון מופלג, לא התנשא על יהודים פשוטים. הוא העריך מאוד למדנים, אבל גם כיבד כל יהודי. לפני שהתמניתי לרב בהר ברכה, אמר לי שרב צריך להיות גם "רבי" (במובן של רבי חסידי), ופנה אליי בשאלה: אתה יודע למה תנועת החסידות הצליחה להתפשט ולהשפיע יותר מאשר הרבנים הרגילים? ומיד השיב בעצמו: מפני שהדלת של הרבי החסידי הייתה פתוחה לכל יהודי. הם הקשיבו לצרות של ישראל, אל שולחנם באו יהודים לבכות. ומי ששומע את הצרות והבכיות זוכה לסייעתא דשמיא ויודע להדריך נכון. כך אמר לי לפני צאתי לרבנות.

פעם בעת שנפרד ממני ליד דלת ביתו סיפר בסגנון של גילוי לב, שאף שהיו בישיבת חברון ראשי ישיבה ור"מים מופלגים בתורה, בפועל הסבא מסלבודקה היה זה שידע לשכנע ולפתות את הלמדנים להישאר בישיבה. שכן פיתויי הכפירה של העולם שבחוץ היו עצומים, והסבא מסלבודקה, בהבנתו העמוקה בנפש התלמידים, ידע בפיקחות רבה לפתות אותם להשקיע את כישרונם בלימוד בישיבה.

כלפי הרצי"ה

זה מסביר גם את הכבוד העצום שחלק לרצי"ה. הוא כמובן הכיר בגאונותו וצדיקותו, אבל מעבר לזה, מתוך היכרות עמוקה עם עולם הישיבות, ראה שהרצי"ה מצליח לחנך את תלמידיו לתורה וליראת שמיים בטהרה, מתוך דברי התורה שלימד בישרות ודבקות גמורה בלא שום פיתויים ומניפולציות.

פעם כשהרצי"ה לא הגיע למסיבת יום העצמאות מפאת מחלתו, כשהגיע זמנו לדבר הזכיר שהרצי"ה היה אומר תמיד ביום העצמאות את הפסוק: "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'" (תהלים קז, מג), שצריך חוכמה כדי להתבונן בחסדי ה'. והוסיף הערכה חשובה כלפי הרצי"ה ואמר: "ברוך ה' שיש בקרבנו חכם שיודע להתבונן בחסדי ה'".

לאחר פטירתו של הרצי"ה היה ממשיך להזכיר את היסודות שהרצי"ה היה חוזר ומזכיר בדרשותיו. והיה מזכירם בדרך כלל בלשון "כך מקובל בבית מדרשנו".

ירא הוראה

היה נחשב ירא הוראה, שהעדיף שלא להורות אלא למצוא פתרונות שיעקרו את השאלה מעיקרה. ואף שגם החרדה לאמת הביאה אותו לידי כך, נראה שהסיבה העיקרית הייתה מפני שבדרך לימודו הבין את כל הצדדים והשיטות וידע להסביר את כולם בהיגיון, והסוגיה כולה הייתה לפניו בתנועה חיה בין ההסברות והשיטות השונות והמציאות המשתנה. לכן העדיף שלא לפסוק כאחד הצדדים באשר פסיקה זו מנוגדת לטבע הסתכלותו על הסוגיה.

כעין זה מספרים על רבי חיים מבריסק, שכשהגיעו אליו שאלות קשות, היה שולח אותם לרבי יצחק אלחנן מקובנא ומבקש שיכתוב תשובה בלא שום נימוק; שכן אם יכתוב נימוק, כבר יתחיל לדון בדבר ולפקפק בו ושוב תחזור השאלה למקומה. אומנם ראוי לציין שהיה שונה בלימודו מר' חיים מבריסק, שהיה מעיין עצום בעקרונות במנותק מההלכה, ואילו רבנו היה יותר בקיא בספרי הפוסקים שהרב מבריסק לא הרבה לעיין בהם.

כמדומה שאם היו שואלים את רבנו, היה מבקש להציע את סברותיו בפני רבנים שידונו בהן עד שלבסוף יכריעו. גם כשהיה זקן הדור, עוד היה נוקט בלשון זו. פעם כשדיברו איתו על גילוח בחול המועד, אמר: הגיע הזמן שהרבנים יכריעו להיתר, אבל לא נקט לשון הוראה, כי היה חפץ להעלות את הסברות, ושהרבנים הרגילים שאינם חריפים כל כך ישקלו את הסברות ויכריעו.

רק כשלא הייתה ברירה הכריח עצמו להיכנס לעובי הקורה ולהכריע. כך למשל בשאלת השתלת איברים וקביעת רגע המוות, איסור נסיגה וסירוב פקודה.

סירוב פקודה – הלכה פסוקה

הדבר בלט במיוחד במאבקים נגד עקירת יישובים מארץ ישראל. לאחר פטירתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל (בשנת תשמ"ב), נוצר חלל גדול בהנהגה התורנית של ציבור המתנחלים. בתחילה, יחד עם עמיתו להנהגת הישיבה הרב ישראלי זצ"ל, ועמהם הרב נריה זצ"ל והרב קאפח זצ"ל ועוד רבנים, החל הרב שפירא לפרסם את דעתו בעניין מצוות יישוב הארץ, גם בקשר לחובת סירוב פקודה לעקירת יישובים. לאחר שחבריו נפטרו, התאזר בגבורה והחל להשמיע יחד עם תלמידיו הגדולים את עמדתו בגלוי, תוך עימות עם החוק החילוני. זה לא היה מטבעו להתקוטט ולהתעמת, אך הוא הבין שזו אחריותו, בתור גדול התורה, לפרסם את עמדת התורה הלכה למעשה.

אגב, כאשר התפרסמה עמדתו ההלכתית שחובה על כל חייל לסרב להשתתף בסיוע לעבירה החמורה הזאת, היו ממכריו הקרובים שסברו בתחילה שכמה מתלמידיו השפיעו עליו, עד שיצא בפסק כזה שעלול לעורר מחלוקת גדולה. שכן הכירוהו כמי שבורח ממחלוקת, וקל וחומר מסוגיה שהחולקים טוענים שתגרום קרע בעם. אולם התברר לכולם כי זו אכן הייתה דעתו, שכמו שאסור לאכול טרף ולחלל שבת, כך אסור לסייע לפינוי יישוב בארץ ישראל כדי למוסרו לגויים (יעוין בפניני הלכה העם והארץ, עמ' 120 121, וכן 229 301).

יתר על כן, כדי שהדברים לא יטושטשו, הקפיד תמיד להדגיש שמדובר בהלכה ברורה. הנני יכול להעיד, שכאשר נידון הדבר בקיץ תשנ"ה, ביקש ממני רבנו להכין טיוטה להחלטה. הכנתי טיוטה ושלחתיה לרב נריה זצ"ל, והוא הוסיף ותיקן, כאשר המגמה הייתה להטעים את העניין באופן שיתקבל על דעת הציבור. אולם לאחר מכן הרב שפירא שינה לגמרי את נוסח הדברים, כאשר עיקר השינוי היה להשמיט כל סברה צדדית לעצם האיסור ההלכתי. רק בנספח לפסק ההלכה הסכים שנפרסם את הדברים שנגעו להטעמת הפסק.

לקראת הגירוש מגוש קטיף הגיע אליו אלוף פיקוד דרום והתריע בפניו שעלולה לפרוץ מלחמת אחים, ולכן ביקש שהרב "ירגיע את הרוחות" ויורה שלא לנקוט באלימות. הרב השיב לו בתקיפות: "אני הבערתי את האש? אתם הבערתם את האש הזאת ומבקשים ממני עתה לכבותה?! אתם הבערתם, אתם תכבו! אתם צריכים לשאת באחריות למה שיקרה!" ולא הסכים לדבר עוד עמו.

לא נבהל משאלות דרמטיות

היה מאוד מפוכח ומציאותי, וכל אימת שהיו מציגים לפניו בבהלה ובדרמטיות נושא שעליו העולם כביכול עומד, או כשבאו בטענות נוראות נגד איש מסוים, כדיין מנוסה ולמדן עצום היה בוחן את המציאות. בחריפותו היה משתמש כאיזמל וסכין חדה שעל ידם היה מקלף את כל הקליפות של ההגזמות, ההשערות וההטיות האופייניות לכל סיפור, עד שנותרו בידיו העובדות המוכחות בלבד. רק על פיהן הסיק את המסקנות ההלכתיות.

כשבאו אליו בטענות על אנשי ציבור או רבנים מכהנים שנוקטים במדיניות הרסנית וכדומה – במבט מפוכח שמכיר את כל מערכת הלחצים והיצרים שכל איש ציבור נתון בהם, ותוך הכרה שגם המתלונן אינו נקי מהטיות ויצרים למרות שאינו מודע לכך, היה מנסה בניתוח חריף להבהיר את המורכבות של המצב ולשרטט את הכיוון שבו אפשר לפעול באופן מועיל, שהוא הרבה יותר צנוע ומינימלי ממה שחשב הטוען.

שמרנות מציאותית

היה מתייחס בכובד ראש לצורכי המציאות, וכאשר רצו להחמיר בדרכי החסידות על חשבון לימודי חול, פרנסה וכיוצא בזה, היה נצמד לדין. לא זו בלבד אלא שכאשר ביקשו לתבוע שינוי מאנשים שאורחות חייהם לא תאמו את כללי הצניעות הראויים, היה ממתן את התביעות מתוך שהכיר בסכנה שביצירת זעזועים לא מבוקרים, ובצורך שכל שינוי יהיה עדין ומוסכם.

היו שטענו שהכלה חייבת לכסות את ראשה אחר החופה, והשיב שמכיוון שהאימהות כשהיו כלות לא נהגו לכסות את הראש לגמרי, זה עלול לפגוע בהן. אלא צריך לנהוג כמסורת המקובלת שההינומא תהיה על רוב הראש ולא בסוף הראש. וכך גם הורה לאשתי בעת חתונתנו.

זה היה קשור לאופן שבו תפס את ערך המסורת, שהיא הדרך הכבושה לרבים, ולכן כל תביעת שינוי צריכה להיענות באופן מינימלי לפי הצורך המוכח ולא מעבר לכך.

התורה צריכה להדריך את הכול

עמדתו הייתה מורכבת. בהגדרת החיוב התורני נטה להגדרה הממעטת, הרזה והמינימלית, שכן נתן מקום חשוב ורחב לשיקול הדעת האנושי והציבורי. אולם מאידך סבר שהתורה צריכה להדריך את הכול, ועל כן הקפיד מאוד על מעמד הרבנות והתורה. כלומר, בכל סוגיה ישנה עמדה תורנית בסיסית עקרונית, שאומנם משאירה לאנשים ולמנהיגים מקום רחב לשיקול הדעת, אבל על השיקול התורני העקרוני והמחייב צריך לשמור מכל משמר. כדרכו בקודש הביא לדבריו ראיות מהש"ס לצורך להתייעץ בענייני מלחמה וביטחון (ברכות ג, ב), ובענייני מדיניות חוץ ותקציב (פסחים נו, א, תשובות הרא"ש ו, ב; שו"ע יו"ד רנא, יד).

התורה צריכה להוסיף ברכה

עמדתו היסודית הייתה שהתורה צריכה להוסיף ברכה במציאות, והדברים צריכים להיות ניכרים. לכן כל הדרכה תורנית צריכה להיות מרוממת מבחינה רוחנית ומועילה מבחינה מעשית. זו הדרך הישרה והטבעית של התורה, ורק במקרים יוצאים מהכלל, כשאין שום ברירה ונוצרת התנגשות בין התורה והמציאות – צריכים לקיים את התורה במסירות נפש. אבל עד אז יש לבחון היטב הן את המציאות והן את התורה, ולבחון אם הכרח הוא שתהיה ביניהן התנגשות. כך גם ביאר שהלכה כבית הלל, כי הם התחשבו יותר בצורכי האנשים והמציאות.

חוש הומור

כדרך הלמדנים הגדולים, שיודעים להסתכל על פניה השונות של המציאות ולהרכיב ממנה צורות על צורות, היה בעל חוש הומור מופלא, והיה משתמש בו בלמדנותו. פעם שאל אותו אדם אם לברך הגומל על שכמעט נדרס כשהלך במעבר חצייה ולא נזהר. השיב לו הרב שלפי שאלתו גם הוא צריך לברך הגומל, כי הרבנית כיבסה את מכנסיו רק שעה לאחר שלבשם, ומה היה קורה לו אם ח"ו הייתה מכבסת אותם שעה לפני כן…

אולם כמה שהיה בעל חוש הומור, כשהיה יושב בדין הנוגע לגורלו של אדם וקל וחומר ציבור – היה רציני עד אימה, כשכל כובד האחריות המוסרית על כתפיו. ורק על סמך עובדות מוכחות היה מכריע את הדין.

מהנהגותיו

אמי מורתי סיפרה שכמה חודשים לאחר חתונתה, בראש השנה, לאחר סיום התפילה, המתינה מחוץ לאולם שבישיבת עץ חיים שבו התפללו בני ישיבת מרכז הרב כדי לחזור לבית מארחיהם (אצל פרופ' בער). באותה תקופה רק נשים בודדות היו מקושרות לישיבה, ואמי, שבאה מסביבה יקית וניצבה שם לבדה, ראתה שכל המתפללים כמעט יצאו והרגישה זרה ובודדה. כשיצא הרב שפירא וראה אותה ממתינה, הבין שהיא במבוכה וניגש ואמר לה: "שנה טובה, זלמן מתעכב קצת בשיחה עם הרב צבי יהודה ומיד יצא".

אגב, לפני כן בחתונתם, הרב שפירא הקשה במרץ על דרשתו של אבי שהוצרך להתווכח כנגדו ולהשיב. אמי נבהלה, כי לא הכירה את מזגו של הרב, ולא ידעה שהקושיות משמחת הלימוד ולא כטענה נגד החתן.

למדנות מציאותית והשתלת אברים

למדנותו לא הייתה תיאורטית, תלושה ופורחת באוויר, אלא מציאותית. כידוע היה ויכוח בין הרבנים על קביעת רגע המוות, האם תלוי רק במוח או גם בלב, ומוסכם בדברי חכמים שאדם או בהמה שנכרת ראשם כבר אינם נחשבים חיים (משנה אהלות א, ו). לפיכך הוסכם שאם יתברר שהלב יכול לפעום גם לאחר שכורתים את הראש, הרי שאין החיים תלויים בלב. רופאים עשו ניסיון והראו איך לאחר שכורתים לכבש את ראשו, ליבו יכול להמשיך לפעום עוד יממה בעזרת מכונה, כפי שקורה אצל אנשים שגזע המוח שלהם מת וליבם פועם בעזרת מכונה. בזה הוויכוח היה צריך להסתיים, אולם המחמירים המשיכו לטעון שהולכים אחר הלב. אז סיפר לי בהומור, שפעם נחלקו שני למדנים על משהו שחור שנמצא על הגג אם הוא חתול או ציפור. אמרו: נזרוק אבן ונראה, אם יעוף – זו ציפור, אם יקפוץ – חתול. זרקו אבן והעורב פרח, ועדיין השני נשאר בדעתו, וטען שכאשר הסכים לבדוק עוד לא ידע שגם חתול יודע לעוף. כך ישנם למדנים שקובעים עמדה לפי עיקרון שקבעו, והמציאות לא משנה להם.

הדרכותיו לפני נישואין

היה רגיל לומר את הדרכותיו בהומור חריף. כשבאתי אצלו עם אשתי לפני הנישואין, פנה אליה ואמר: יש חושבות ש"עזר כנגדו" הכוונה שכאשר האיש מתפלל גם האישה מתפללת, ואז כשהוא חוזר מהתפילה היא צריכה להתחיל לארגן את הארוחה. וכשהוא לומד גם היא לומדת, ואז כשהוא חוזר מהישיבה היא צריכה להתחיל לארגן את הבית. אולם לא כך אפשר לגדל תלמיד חכם. עזר כנגדו לתלמיד חכם הוא כאשר האישה מתאמצת שהאיש יוכל ללמוד כמה שיותר בשקידה.

אולי הוא חש שהדברים קצת חריפים, ואז כפי שנהג פעמים רבות, איזן את הדברים לצד השני; הוא אמר לנו כי מקובל לומר שחלוקת התפקידים בין האיש והאישה היא שכל הדברים הגדולים הם באחריות הבעל, ואילו הדברים הקטנים באחריות האישה. למשל, מי צודק במלחמה בין אמריקה לרוסיה, מי צריך להיות ראש ממשלה, וכל השאלות החשובות הללו הן בתחום אחריות של האיש. ואילו להיכן ישלחו את הילדים ללמוד, איפה יגורו, השאלות הקטנות הללו הן בתחום אחריותה של האישה…

כאילו רצה לומר: אומנם יש כבוד גדול לאיש, אבל אין זה אומר שאין לאישה השפעה. להפך, השפעתה עצומה. ויש בזה מוסר כלפי האיש שידע לכבד את אשתו, וגם מוסר כלפי האישה, שלא תיצור מצג שווא כאילו בעלה מחליט הכול, כשבפועל למעשה היא מסובבת הכול על פי רצונה. אלא תכיר באחריות הכבדה המוטלת עליה, שכן היא משפיעה מאוד על תהלוכות הבית.

מוסר בהומור

פעמים רבות היה מגלה את דעתו על ידי סיפור. על רבנים צעירים שקופצים להורות היה מספר: פעם אחת, חבריו של איכר נבער מדעת חמדו לצון, וכשנרדם החליפו לו את בגדיו והלבישוהו בבגדי כומר. כשקם האיכר וראה שהוא לבוש בבגדי כומר, התפלא מאוד על עצמו, היאך ייתכן שנעשה פתאום כומר והרי הוא איכר פשוט שאינו יודע לקרוא. חשב לעצמו: אעשה ניסיון, אקח ספר, אם אדע לקרוא בו הרי שאני כומר, ואם לא אדע לקרוא סימן שאני איכר. לקח ספר ולא הצליח לקרוא, הצטער על שאיננו כומר. והנה עלתה בליבו מחשבה נוספת: מי אמר שכומר צריך לדעת לקרוא? הנה עובדה שהוא לבוש בבגדי כומר ולא יודע לקרוא. לא זו בלבד אלא שהתעצם בדעתו והחליט שכל הכמרים אינם יודעים לקרוא! והתוכחה לרבנים ברורה: אל יחשוב רב קטן לעצמו שכולם יודעים מעט תורה כמותו, הרבנים האמיתיים יודעים יותר…

עם זאת, כמו בהרבה תחומים עמדתו הייתה מורכבת, וכל אימת שאחד מתלמידיו היה מתמנה להיות רב, ואפילו הוא צעיר ביותר, היה בחצי הומור מוכיח אותו על שאין לו חלוקא דרבנן, פראק וכובע. שכן רב צריך לשאת באחריות המלאה של תפקידו ולבטא זאת בלבושו.

כוח ההיתר עדיף

היה אומר שלהחמיר זו לא חוכמה, כל אחד יכול להחמיר, לא צריך להיות תלמיד חכם לשם כך. בהיותי כבן שלושים שמעתי מאחותי, שעבדה אז כאחות בבית החולים שערי צדק, שרוב התינוקות היהודים שנולדים עם תסמונת דאון הם ממשפחות שומרי מצוות. הדעה הרווחת בציבור הדתי הייתה שהפלה כמוה כרצח, כפי שפסקו הרב פיינשטיין והרב אלישיב ועוד רבנים חשובים. התלבטתי אם אפשר לסמוך על דעת הרב ישראלי והרב ולדינברג שהקילו, והאם נכון לפרסם את עמדתם ב'פינת ההלכה' שלי ששודרה אז בערוץ 7. פניתי אל רבנו, ואמר לי שחשוב מאוד לפרסם את דעת המקילים. שאלתי האם אפשר לפרסם שגם דעתו להקל. השיב שאינו רוצה להכריע, אבל אמר שאוכל לומר בעצמי שכל משפחה שרוצה לסמוך על דעת המקילים רשאית. כך לימדתי בפינת ההלכה של ערוץ 7, ולאחר מכן סיכמתי הלכות אלו ב'פניני הלכה' ובטור 'רביבים'.

היו שהתרעמו עליי, היאך העזתי להכריע בשאלה קשה שכזו ולהורות ברבים שאפשר לסמוך את דעת המקילים. אבל היה לי אילן גדול להישען עליו, אלא שלא יכולתי לספר זאת, כי לא הסכים לכך. אומנם שמעתי שלאחר שחבריו המקילים נפטרו וכבר לא היה לו אל מי לשלוח את השואלים, הקל להם בעצמו (בשנים האחרונות שבתי ועיינתי בסוגיה והגעתי למסקנה שדברי המקילים הם העיקר, ולכן ב'שמחת הבית וברכתו' כתבתי את דעתם כדעה עיקרית).

מרץ ושמחה

רבנו היה מלא מרץ ושמחה. את הכול היה עושה בזריזות. הולך מהר, חושב מהר, מדבר מהר, מקבל אנשים גדולים וקטנים בחיוניות ובזריזות כשבת שחוק על פניו. שמחת חיים זו הייתה מלווה ביראת שמיים גדולה שבאה לידי ביטוי בתפילותיו. כל תלמידי הישיבה זוכרים איך בימים הנוראים היה נוהם מתוך ליבו, בקול בס עמוק: "שיר המעלות, ממעמקים קראתיך ה'", "למנצח לבני קורח מזמור", "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה". כל השומעים היו מזדעזעים ומהרהרים בתשובה, ועונים אחריו בקול גדול.

מתוך היראה שבימים הנוראים ובתפילות כל השנה, היה שמח בלימודו וביחסו עם הבריות. וכפי שאמר דוד: "אני בעולם הזה מה אני, אלא יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי" (אליהו רבה ג).

זכה רבנו שבמשך עשרות שנים בנו הרב יעקב אלעזר שליט"א בדבקות הקשיב בצמא לדברי תורתו וחוכמתו בשיעוריו ובשיחותיו, בנאמנות וענווה שימש אותו וראה כיצד הוא מתייחס לנושאים גדולים וקטנים, וזכה ללמוד ממנו את עומק חוכמתו והנהגותיו, והוא עתה ממשיכו בשיעוריו, הדרכותיו והנהגתו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לשוב לתורה, לאמון, לזוגיות

קודש הקודשים ביטא את יסודות האמונה, ובהעדרו עלינו לשוב ביום כיפור אל ערך האמונה ואל האמון שאפשר לתקן את העולם לאורה • קודש הקודשים הוא גם מקום התורה, וזה הזמן לחזק את הקשר אליה • כבנות ישראל שחוללו בכרמים, ראוי גם היום לרווקים ולרווקות להתפלל ביום כיפור על זיווגם, ולהבהיר את שאיפותיהם • מי שזקוק לגלולות בצום יכול לבלוע אותן, אם אין בהן טעם טוב • נעליים נוחות אסורות כמו נעלי עור • המחאות החברתיות: מאבקים רבים מסבים לחברה יותר נזק מתועלת

יום הכיפורים – קודש הקודשים

ראוי לכל רווק ורווקה לחשוב ולהתפלל על הזיווג. פעמים רבות המידות הרעות, כגאווה ותאווה, מונעות מהאדם למצוא את זיווגו הטוב. ביום הכיפורים, שבו מתגלה הנשמה הטהורה, יכול אדם להתבונן בראייה נכונה יותר על שאיפותיו בחיים ועל הזיווג המתאים לו באמת

יסוד התשובה נעוץ בשורש העליון ביותר, ולכן עיקר עבודת יום הכיפורים בקודש הקודשים. המקדש הוא המקום שבו מתגלים הערכים האלוקיים, וממנו הם שופעים לכל העולם. בהיכל שנקרא קודש מונחת המנורה שמבטאת את כל החוכמות האנושיות, השולחן שמבטא את כל העבודות שהאדם מתפרנס מהן, מזבח הקטורת שמבטא את התפילה והכיסופים לקרבת אלוקים. למעלה מזה בקודש הקודשים מתגלה יסוד אמונת ישראל ותורתו. לכן בקודש הקודשים הונח ארון הברית שבו היו לוחות הברית והתורה, ומעליו שני הכרובים שמבטאים את קשר הברית והאהבה שבין הקב"ה לישראל. מקודש הקודשים נמשכים חיים לכל העולם, לכל החוכמות והעבודות, לכל הבריות וכיסופיהן. ורק הכהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים בשם כל ישראל, כדי לקשר את כל העולם לשורשו ולהמשיך בכך כפרה וסליחה וחיים לכל העולם.

לאחר החורבן והגלות, קדושת קודש הקודשים מתגלה בתשוקתם ובכיסופיהם של ישראל שיתקדש שמו של ה' על ישראל עמו, ועל ירושלים עירו, ועל ציון משכן כבודו, ועל מלכות בית דוד משיחו, ועל מכונו והיכלו, וימלוך ה' לבדו על כל מעשיו.

התשובה לערכי קודש הקודשים

תשובת יום הכיפורים היא החזרה לערכי היסוד שמתגלים בקודש הקודשים. ראש לכול הוא ערך האמונה, שהוא תואם לערכם של ישראל. שכן ייעודו של עם ישראל לגלות את האמונה בה' ואת האידיאלים האלוקיים, היינו את הדרך לחיות בעולם לאור הערכים האלוקיים כפי הדרכת התורה, עד תיקונו השלם של העולם. ערך זה בא לידי ביטוי באמונה האין סופית שתמיד אפשר לתקן ולרומם את המציאות למדרגה גבוהה יותר. לוחות הברית שהונחו בתוך הארון שבקודש הקודשים ביטאו את ברית האמונה שבין ה' לישראל, שבאה לידי ביטוי במצוות התורה, שעשרת הדברות הן התמצית שלהן. גם הכרובים שעל הארון רמזו לקשר שבין הקב"ה וכנסת ישראל.

לכן עיקר תפילות יום הכיפורים על כלל ישראל שבגאולתו תלוי גילוי האמונה וגאולת העולם.

התעוררות ללימוד תורה

בתוך הארון היו לוחות הברית, וגם ספר התורה הונח בקודש הקודשים. אומנם ישנה מחלוקת אם הונח בתוך הארון או בצידו. הדעה הסוברת שספר התורה הונח בארון מובנת, שכן התורה היא היסוד לכל גילוי דבר ה' לעולם והדרכתו. השאלה היא, מה טעם הסוברים שספר התורה הונח בצד הארון? אפשר אולי לבאר שמשמעות דעתם היא שהתורה אינה רק ספר התורה, היינו התורה שבכתב בלבד, אלא התורה כוללת את התורה שבכתב ושבעל פה כאחד; ולכן דווקא לוחות הברית, שמבטאים את הברית שבין הקב"ה וכנסת ישראל, מבטאים את התורה כולה, ובשל כך רק הם היו מונחים בתוך הארון.

כהמשך לעבודת יום הכיפורים בקודש הקודשים, נכון לכל איש ואישה, זקן וצעיר, להתקשר ביום הכיפורים ביתר עוז וחשק אל התורה, ולקבל על עצמנו להוסיף ולהעמיק בלימוד התורה במשך השנה הבאה עלינו לטובה. יום השבת הוא היום שבו צריך להתחזק ביותר בתוספת הלימוד, שעל ידי הלימוד בשבת נמשכת הארה מקודש הקודשים לחיי המעשה. במיוחד הדברים ראויים לאנשים שעוסקים ביישובו של עולם, שבלימוד התורה שלהם בשבת תלוי תיקון העולם וגאולתו.

הקמת משפחות קדושות בישראל

בימים שבית המקדש היה קיים, לאחר סיום עבודת הכהן הגדול בבית המקדש, היו בנות ירושלים יוצאות לחולל בכרמים, ומתוך כך היו משתדכות עם בחורי ישראל. לכאורה יש לשאול, איך ייתכן שביום הצום, הקדוש והנורא, היו מתעסקים בענייני זיווגים? אלא שהקמת משפחה בישראל קשורה לקודש הקודשים. וכפי שאמרו חכמים על איש ואישה שזכו להיות נאמנים זה לזה, שהשכינה שורה ביניהם (סוטה יז, א). שעל ידי נאמנותם ואהבתם מתגלה האחדות האלוקית בעולם. כיוצא בזה אמר האר"י, שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא "כלל גדול בתורה" (ספרא שם), מתקיימת בשלמות בין בני הזוג. וכן מצינו שצורת הכרובים שהונחו בקודש הקודשים על הארון הייתה כצורת איש ואישה בעת קיום מצוות עונה. ללמדנו שהקדושה אינה מצמצמת את החיים אלא מעצימה אותם. וכשפסקו ישראל לעשות רצונו של מקום, נפרדו הכרובים זה מזה והפנו את פניהם אל הבית (ב"ב צט, א).

לחשוב ולהתפלל על הזיווג

אומנם כיום אין נוהגים לעסוק ביום הכיפורים בשידוכים. אולי מפני שאיננו ראויים לכך בעת שבית המקדש חרב. מכל מקום, מכיוון שקדושת יום הכיפורים קשורה לקדושת המשפחה בישראל, ראוי לכל רווק ורווקה לחשוב ולהתפלל על הזיווג. פעמים רבות המידות הרעות, כגאווה ותאווה, מונעות מהאדם למצוא את זיווגו הטוב. ביום הכיפורים, שבו מתגלה הנשמה הטהורה, יכול אדם להתבונן בראייה נכונה יותר על שאיפותיו בחיים ועל הזיווג המתאים לו באמת, שעמו יוכל לקיים את התורה והמצוות, ויחד יוסיפו שמחה וחיים.

גם בני זוג נשואים צריכים לשוב בתשובה ביום הכיפורים על כל מה שלא אהבו ושימחו זה את זה כראוי, ולהתפלל שיזכו להתאחד באהבה ושמחה, ותשרה השכינה ביניהם, ויזכו לגדל בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות.

בליעת תרופות ביום הכיפורים

מותר למי שרגיל לבלוע בכל יום כדורים לבלוע אותם גם ביום הכיפורים, וכן מותר לחולה שמצטער מחמת מחלתו לבלוע ביום הכיפורים גלולות ‏לרפואתו. ובתנאי שאין בגלולות טעם טוב, ויקפיד לבלוע אותן ‏בלא מים. מי שאינו יכול לבלוע אותן בלא מים, יערב במים טיפת ‏סבון שתפגום מאוד את טעמם, ובעזרת מים אלו יבלע את ‏הגלולה. ‏

וכן מותר למי שסובל מכאבי ראש עזים בגלל ‏חסרון הקפה או מסיבות אחרות, ליטול גלולות שיש בהן קפאין או גלולות להפגת ‏כאבי ראש. וכן מי שיודע שהצום עלול לגרום לו להתפרצות כאבים, כדוגמת הסובל ממיגרנה, רשאי להקדים וליטול גלולות כדי למנוע את ‏התפרצות הכאבים.

נעלי גומי ובד

אסור ללכת ביום הכיפורים בנעליים וסנדלים שרגילים ללכת בהם בחוץ במקום שיש בו אבנים, ואין זה משנה מאיזה חומר הם עשויים. אבל מותר ללכת בנעלי בית מבד או בנעלי גומי פשוטות מאוד, שאין רגילים ללכת בהם בחוץ במקום שיש בו אבנים וחצץ. ואומנם בעבר ההוראה למעשה הייתה כדעת הראשונים שהקלו ללכת בנעליים וסנדלים שאינם עשויים מעור, אולם מדובר היה בסנדלים ונעליים שלא היו נוחים להליכה, מפני שבזמן חכמים והראשונים עוד לא ידעו להכין נעליים וסנדלים חזקים, עמידים וגמישים, מחומר שאינו עור. על כן היה אפשר לומר שכל מה שעשוי מחומרים אלו אינו נחשב כנעליים וסנדלים. אבל כיום, שרגילים לעשות נעליים טובות מחומרים שונים שאינם עור, דינם כדין נעל וסנדל רגילים, ולכן אסור ללכת בהם ביום הכיפורים.

אומנם בדור הקודם, כשהתחילו לייצר נעליים וסנדלים באיכות סבירה מחומרים שאינם עור, היו עוד רבנים שהורו להתיר, מפני שעדיין היה ניכר ההבדל הגדול שבין נעליים העשויות מעור לשאר חומרים. אבל ככל שעובר הזמן, ויותר רגילים להכין נעליים מצוינות משאר חומרים, מתמעטים המתירים ללכת בהם ביום הכיפורים (פניני הלכה ימים נוראים ט, ה).

מאבקי הנכים וארגונים חברתיים

שאלה: לכבוד הרב, לקראת יום הכיפורים ברצוני לשאול: מדוע הציבור הדתי, שיודע להיאבק על עניינים לאומיים, אינו לוקח חלק במאבקים החברתיים למען צדק לקבוצות המוחלשות, כדוגמת הנכים ואימהות חד הוריות?

תשובה: הנושאים הללו מורכבים, ורוב הנאבקים עליהם אינם משכילים לעמוד על מורכבותם, ולכן יש בעמדתם פגמים מוסריים רבים. כך שפעמים רבות הנזק שבקבלת דרישות הנאבקים מרובה על התועלת מבחינה מוסרית וכלכלית-חברתית כאחד. הנה לדוגמה מחאת הנכים, רוב טענותיהם אינן מוצדקות, בעיקר מפני שהם מסרבים לקבל את הצעת הממשלה להעניק סיוע ניכר למי שבאמת אינו יכול להתפרנס, ולהעניק סיוע מופחת לנכים שביכולתם להשתכר (הגדרת אובדן כושר עובדה היא מדד חלקי בלבד לעבודה פיזית).

העיקרון הוא שאדם צריך להיות אחראי על חייו, ורק כאשר אינו מסוגל לכך מצווה על החברה לעזור לו. גם ההגדרה "מוחלשים" פגומה מיסודה, מפני שהיא מניחה שיש קבוצות שהחלישו אותן וממילא חובה לפצותן. כדי להצליח במאבקים הללו, תנועות השמאל לדורותיהן נוקטות בשיטות תעמולה שקריות תוך הטמעת מונחים מטעים בשיח הציבורי, שבאופן בלתי מודע יוצרות תמונת עולם מעוותת.

יום הכיפורים נועד לתשובה מאהבה, והדבר החמור ביותר מבחינה מוסרית הוא לנצל את תנועת התשובה והאהבה שבנפש למטרות זרות שתואמות אינטרסים של קבוצות שונות. כמו כן, אסור לנצל את רגשי התשובה כדי להשפיל אנשים שעובדים ומתפרנסים, ולנטוע בהם רגשי אשם על שהם כביכול מחלישים אנשים אחרים, להאשים אותם בכך שהם מצליחים ובריאים ומשפחתם מתפקדת, במקום לשבח אותם על תרומתם לחברה ולמדינה.

ראוי לציין שגם העני והסובל צריך לחזור בתשובה ביום הכיפורים. עליו לנקות את ליבו מרגשי קנאה, צרות עין והטלת אשם בזולת, ולמלא את ליבו ברגשי תודה למי שמסייעים לו. דווקא בזכות כך יזכה לחיים טובים, לכבוד ולרווחה.

יום דין כלל ישראלי

הגמול הכתוב בפרשה, ומתקיים בעולם הזה – בעיקר לכלל ישראל • היחיד מקבל את שכרו או את עונשו לאחר מותו, ובחייו תלוי גם באומה • גם הדין בראש השנה נכתב בעיקר על הכלל – על ישראל ולאחר מכן האומות • קיומנו נצחי וגאולתנו מובטחת, אך השאלה כיצד זה יקרה תלויה במעשינו • כשקיים בית מקדש, הגמול מתקיים בעולם הזה, וממילא ישראל פועלים באופן מוסרי ולא מחכים שבעולם הנשמות הכל יסתדר • אם הנוסעים לחו"ל בראש השנה שוכחים מכלל ישראל ומהמקדש, נסיעתם נחשבת לחטא

שכר ועונש – בעיקר לכלל

מכאן אפשר להבין את מעלת העיסוק בבית המקדש. ואם ישאלו, מה החשיבות של המקום והבית, הלא העיקר הוא הלב והמחשבה? נשיב, שבלא המקום – הרעיונות, האידיאלים והמוסר פורחים באוויר. במקום לעזור לעניים אפשר, כביכול, להסתפק בכך שמבטיחים להם שכר בעולם הבא

רבים טועים לחשוב שהשכר והעונש הכתובים בתורה, ונוגעים לחיי העולם הזה, מכוונים בעיקרם לאיש היחיד – שאם ילך בדרכי התורה והמצוות יזכה לעושר ואושר, ולחיים טובים ובריאים. אזי מתעוררת שאלה נוראה: היאך ישנם צדיקים שסובלים מעוני, מחלות וביזיונות, ולעומתם רשעים שנהנים מעושר, בריאות וכבוד? אלא שבאמת השכר והעונש הכתובים בתורה נכתבו לכלל ישראל, שכן מדובר על גשם שיורד על כל הארץ, ברכה ליבול של כל הארץ, רווחה כלכלית לכלל, מצב כללי של בריאות ופריון, שלום בארץ, ניצחונות על אויבים ומעמד מכובד בעולם, ומעל הכל – השראת שכינה. וכן לעומת זאת העונש הוא הפסקת הגשם והטל, מארה ביבול הארץ, עוני ורעב, מגפות, תבוסה לפני אויבים, הסתרת פני השכינה, שעבוד לעמים אחרים וגלות. אמנם הברכות והקללות שבפרשת בחוקתי נאמרו בלשון רבים, ואלה שבפרשת כי תבוא בלשון יחיד, אולם בשתי הצורות הכוונה לכלל ישראל (כמבואר ברש"י דברים כח, כג).

הגמול והבחירה החופשית

אילו עיקר השכר והעונש בעולם הזה היה ליחיד, לא הייתה לנו בחירה חופשית ולא היה ביטוי לצלם אלוקים שבנו; כי מי הטיפש שיחטא, אם למחרת יפסיד את מעמדו וכספו וייעשה חולה? אולם כאשר הדין הוא לכלל, ממילא הוא משתלשל בתהליך ארוך ומורכב, וגורל היחיד תלוי במידה רבה בייעודו הכללי ולא בבחירתו, וכך כל יחיד בוחר את דרכו לפי אמונתו וערכיו.

ומכל מקום הדין נותר על כנו, שכן בעולם הנשמות, בגן עדן וגיהינום יקבל כל אחד את המגיע לו באופן מושלם.

התפילה הכללית בראש השנה

כיוון שעיקר השכר והעונש הכתובים בתורה עוסקים בכלל ישראל, ממילא עיקר הדין שנעשה בראש השנה הוא על כלל ישראל וכלל העולם. לכן בתפילת העמידה של ראש השנה, בברכת היום, עיקר הבקשה שלנו היא על השראת השכינה וגילוי מלכותו בעולם, שבכך כל הברכה תלויה. "אלוקינו ואלוקי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

דינם של ישראל

דינם של ישראל משפיע על כל העולם, שישראל באומות כמו לב שבאיברים, וכל קיומו של העולם תלוי בישראל, שצריכים לגלות בו את אור התורה כדי להדריכו אל תיקונו השלם. וכן אמרו חכמים (שבת פח, א): "שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימים, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". וכך מאז מתן תורה, בזכות דבקותם של ישראל בתורה ובמצוות העולם מתקיים, ובתשובתם של ישראל תלויה גאולת העולם. וכיוון שהאחריות המוטלת על עם ישראל גדולה, עונשם של ישראל על חטאיהם גדול מעונשם של הגויים על חטאיהם. ומאידך גם שכרם של ישראל על הבחירה בטוב גדול יותר, הואיל ועל ידי כך הם מביאים ברכה וגאולה לכל העולם.

לכן תחילת הדין בראש השנה היא על עם ישראל, כמו שנאמר (תהלים פא, ד-ה): "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלוֹהֵי יַעֲקֹב"; ולאחר שישראל עומדים לדין, דן ה' את כל שאר העמים (ר"ה, ח, א-ב).

נצח ישראל

לכאורה על פי כללי הדין, אם חס ושלום ישראל יבחרו ברע, ה' יאבדם ויחריב את העולם. אלא שה' בחר בעמו וכרת עימו ברית, ולכן גם אם ירבו חטאים לאין שיעור – לא יעזבם, אלא יענישם בייסורים נוראים, ובחמה שפוכה ימלוך על ישראל, כדי שיחזרו לדרך טובה. וכפי שנאמר בסוף דברי הקללה (ויקרא כו, מד-מה): "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלוֹהִים אֲנִי ה'".

וכן למדנו בפרשיות הברכה והקללה שבחומש דברים, שבסוף, לאחר כל הייסורים, יעניש ה' את הרשעים שייסרו את ישראל כפליים על חטאותיהם, ויגאל את עמו ויכפר לאדמתו, שנאמר (דברים לב, מג): "כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ". ונאמר (תהלים צד, יד): "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב".

נמצא שהדין אינו על עצם קיומם של ישראל בעולם הזה ובעולם הבא, אלא על הדרך שבה יתקיימו, אם בשלום וברכה או להיפך חס ושלום. וכן מובטח להם לישראל שתבוא הגאולה, אלא שאם יחזרו בתשובה תבוא הגאולה במהרה, בשובה ונחת; ואם לא יחזרו בתשובה, לאחר גלות ארוכה יבואו ייסורים קשים ונוראים, ומתוך כך יתקבצו הגלויות והארץ תיבנה, ונמשיך להתעלות עד שנזכה לגאולה ותשובה שלמה (סנהדרין צז, ב – צח, א; זוהר ח"ג סו, ב).

הדין ליחידים בראש השנה

אף שעיקר הדין והשכר והעונש הוא לכלל, גם היחידים נידונים בראש השנה, אלא שהדין לגביהם תלוי מאוד בדינם של כלל ישראל. למשל, כאשר העם נמצא בתהליך של חורבן וגלות, הדיון לגבי יחיד ויחיד הוא אם מעמדו יהיה בשפל המדרגה או שלמרות המציאות הקשה יזכה למעט רווחה. ואם העם נמצא בתהליך של עלייה, שגשוג וגאולה, הדיון יהיה אם גם הוא יזכה להיות שותף בברכה. לעיתים כאשר התקופה היא של ברכה, הרשעים זוכים באותה תקופה לברכה חיצונית בלבד, שנאבדת מהם במשך הזמן; ולעיתים כאשר התקופה היא של פורענות, הצדיקים נענשים בעונשים חיצוניים שבמשך הזמן מובילים לברכה. כך מצד אחד הדין מדויק ומדוקדק, ומאידך מושפע מאוד מהתקופה, והכל לצורך קיום הבחירה החופשית ותיקון העולם.

הצורך בבית המקדש

מכאן אפשר להבין את מעלת העיסוק בבית המקדש והעמדת עניינו בראש סדר היום הציבורי, מפני שהוא מבטא את קדושת כלל ישראל, את הקודש הכללי המתגלה בעולם על ידי ישראל.

ואם ישאלו, מה החשיבות של המקום והבית, הלא העיקר הוא הלב והמחשבה? נשיב, שבלא המקום – הרעיונות, האידיאלים והמוסר פורחים באוויר. במקום לעזור לעניים אפשר, כביכול, להסתפק בכך שמבטיחים להם שכר בעולם הבא לאחר שימותו. במקום ללחום ברשעים אפשר להסתפק בכך שהם ייענשו בגיהינום. במקום להשליט את ערכי המוסר והצדק בעולם אפשר להסתפק בניצחונה של הרוח כביכול.

אמנם כאשר לא הייתה ברירה, והיינו משועבדים למלכויות רשע בגלות, כל שנותר לנו הוא להאמין שבסוף הרוח תנצח ובית המקדש ייבנה, כפי שהזכרנו בכל תפילותינו וברכותינו. והאמונה הזו שהייתה בידינו עמדה לנו כנגד כל העומדים עלינו לכלותנו.

אולם כאשר יש אפשרות לפעול, האמונה ב"ניצחון הרוח" בלבד מבטאת כפירה נוראה ביכולת של הקודש להשפיע ולתקן את המציאות הממשית. ומכאן הדרך קצרה לעבודה זרה, היינו לאמונה זרה שהכוחות הפועלים בעולם מנותקים מה' אחד, ורק נס יכול להציל את 'הצדיקים' כביכול, כי הטבע עצמו מנותק לגמרי מהשכינה. לכך התכוונו חכמים באומרם שיהודים הגרים בחוץ לארץ נחשבים כעובדי עבודה זרה (כתובות קי, ב), מפני שאינם יכולים לגלות את פעולת הקודש בעולם הזה. זה הייאוש הנורא שכל גדולי הצדיקים הזהירו מפניו.

המאבק על הר הבית

כיום, אם באמת הופעת הקודש הכללי בעולם חשובה לנו, חובה עלינו להתקדם יותר, והשלב הנתבע מאיתנו עתה הוא לפעול בכל כוחנו לגילוי כבוד ה' אלוקי ישראל על הר הבית והסרת כל סממני השנאה והביזוי כלפי קודשי ישראל. וכפי שאנו אומרים בתפילת הימים הנוראים: "תן כבוד לעמך… שמחה לארצך וששון לעירך… ובכן צדיקים יראו וישמחו… וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ. ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קודשך".

הנוסעים לקברי צדיקים בחו"ל

הנוסעים בראש השנה לחו"ל לקברי צדיקים צריכים להיזהר מאוד שלא לפגום ביסוד הנורא של קדושת כלל ישראל, שמתגלה בארץ ישראל. ואולי אם ירבו בתפילה על כלל ישראל ועל בניין בית המקדש, ועל השלטת הריבונות הישראלית בהר הבית, ויתאזרו בגבורה לפעול למען זה כשיחזרו לארץ – אולי יועיל להם שירידתם תהיה לצורך עלייה. אבל אם ישכחו את הר הבית ואת חובתם לפעול למען בניין העם והארץ ובית המקדש, ירידתם כדי להתפלל על עצמם תיחשב להם כחטא.

כשהדת "פרטית", מתרחקים ממנה

גם עזיבת הדת בדורות האחרונים תלויה בכך שהנשמות צמאות לגילוי הקודש הכללי, וכל עוד הדת נשענת בעיקר על פרטים, צו לצו קו לקו, זעיר פה וזעיר שם – הדברים אינם מעוררים את הלבבות. אבל כאשר נעלה את הרעיון של הקודש הכללי, שעיקרו חזון תיקון עולם בדבר ה', מהמבוע של הקודש הכללי – כל המעיינות יתמלאו במים חיים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בלי אמונה – אין מדינה

לרגל יום פטירתו של הראי"ה, ראוי להיזכר בעמדתו כלפי התנועה הציונית: חשוב להשתתף בה, אך היא תצליח רק מתוך הקודש • אומנם הציונות החילונית הצליחה להקים מדינה, אך לאחר משברים רבים • לולא מלחמת העולם הראשונה, ולקחי השואה הנוראה, ההנהגה החילונית לא הייתה מצליחה לעמוד בעוז מול הבריטים ולהשיג מדינה • בכל צומתי ההכרעה עד היום המנהיגות גמגמה, וההשגחה קידמה את הגאולה, בסיוע אנשי אמונה • גם באתגרים של היום, ובמרכזם המלחמה מול האסלאם הקיצוני, נוכל להצליח רק מתוך עמדת הקודש

לקראת האזכרה למרן הרב קוק, ובהקשר למלחמה עם האסלאם הלוחמני על הר הבית וזהותה של מדינת ישראל, ראוי לעסוק שוב ביחסו של הרב קוק לרעיון הלאומי וחיבורו לקודש.

הרב קוק והציונות החילונית

עם תמיכתו של מרן הרב קוק זצ"ל בכל העוסקים ביישוב הארץ וקיבוץ הגלויות, הערכתו הייתה שבלא התחברות אל מקור הקודש, אמונה, שמירת התורה והמצוות וחזון הגאולה לישראל ולעולם, לא יהיה בכוחה של הציונות החילונית להגשים את מטרתה, לקומם את עם ישראל בארצו. כך כתב באיגרות רבות, וכך דיבר בשיחות, דרשות ונאומים. לכן יזם את הקמת תנועת 'דגל ירושלים'.

מרן הרב גם ידע שמרכיב מרכזי בתמיכתם של חסידי אומות העולם בתנועה הציונית מבוסס על אמונתם בתנ"ך, וחשש שככל שיידעו יותר על ריחוקם של מנהיגי הציונות החילונית מאמונה, יסירו את תמיכתם מתביעת העם היהודי להקים מדינה בארצו (אגרות הראיה ג, עמ' קעג). הוא כתב שתוכנית חילונית לעם ישראל לא תוכל בשום אופן להביאו להגשמת ייעודו הלאומי (מאמרי הראיה ב עמ' 298). "מאומה לא נישא בעמלנו אם לא נצרף אל רוממות המעשים את ההשבה אל תעופת הרעיון האצור וגנוז בהם… לא לבד שלא יועילו אלא גם ישפילו עוד את הרעיון, וסוף שפלות הרעיון להיגמר בביטול המעשים" (אורות התחיה ו).

חובה לציין שלמרות שהיו בין מנהיגי הציונות ותומכיה חילוניים גמורים, ככלל התנועה הציונית לא התנתקה מהמסורת. בין מרכיביה היו אישים דתיים לגמרי כמו חברי המזרחי, מסורתיים כמו חברי בית"ר ובמידה פחותה חלקים מתנועת העבודה, ואף החילוניים קיבלו את היהדות כתרבות מכוננת. כך שללא ספק היה לאמונה ולמסורת היהודית משקל רב במעשה הציוני. אף על פי כן, העריך מרן הרב שבלא חיבור עמוק יותר, לא יהיה בכוחה של התנועה הציונית להשיג את מטרתה.

הסכנה בניתוק המעשה הציוני מהקודש

עוד בהיותו רבה של יפו, בשנת תרס"ח (אגרת קמד), קרא מרן הרב לשלומי אמוני ישראל לבנות את הארץ ברוחניות ובגשמיות, בשילוב של תורה עם דרך ארץ, שכל עתיד צמיחת קרן הישועה תלוי בבניין הארץ מתוך יראת שמים אמיתית: "שאם לא כן ישתלטו בעלי היד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת… העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו על פי הניסיון. (אם) היד הטמאה הזו תתגבר, אז אין די באר גודל האסון. אבל בה' בטחתי, שלא יתן למוט רגלנו, וכל חרד לדבר ה', וכל חפץ בישועת עמו וארץ קדשו, יעמוד על דגלנו, ונתחיל לייסד בציון פינת יקרת, ולהחיות את הישוב החדש, על בסיס טהרת האמונה, המחוברת עם ששון החיים ודרישת משאלותיהם הצודקות, והיה ה' עמנו לקומם הריסות עמנו לדור דורים".

האם הרב צדק?

לכאורה המציאות הוכיחה שלא כדברי מרן הרב, כי הנה קמה מדינת ישראל והיא אף מתפתחת ומשגשגת, למרות שמנהיגיה אינם נאמנים לקודשי ישראל.

יש מפרשים את דברי מרן הרב כדברי רבנים רבים, שכדי לעודד את שומעי לקחם לעסוק בתורה ובמצוות אומרים תמיד שהצלחתם תלויה בכך. כשידברו אל בעלי עסקים, יאמרו שאם יעסקו בתורה ובמצוות יצליחו בעסקיהם. כשידברו אל אנשי ציבור, יאמרו שאם יעסקו בתורה ובמצוות יצליחו במעשיהם. כשידברו אל מדענים, יאמרו שאם יעסקו בתורה ובמצוות יצליחו במחקריהם. אכן דבריהם נכונים אבל אין בהם ניתוח מעמיק של המציאות אלא עמדה עקרונית, שרק על ידי תורה ומצוות אפשר להצליח באמת; אם לא בעולם הזה אז בעולם הבא, אם לא בדור הזה אז באחרית הימים.

הקודש הכרחי לציונות

אולם האמת שמרן הרב העמיק ראות. הוא הבחין בחסרונותיה הבסיסיים של התנועה הציונית החילונית, והבין היטב עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, שלא יהיו בידה תעצומות נפש להתמודדות הנדרשת עם מכלול הקשיים. אומנם יש לה זכות בכך שהחלה לפעול באופן מדיני ובהיקף מעשי גדול למען יישוב הארץ, אבל בלא חיבור עמוק לקודש לא תוכל להגשים את מטרתה.

הוא אכן צדק. בלא מלחמת העולם הראשונה, ועוד יותר מזה מלחמת העולם השנייה והשואה האיומה שהתרחשה בה, התנועה הציונית לא הייתה מגיעה להקמת המדינה.

על השואה אכן מרן הרב קוק לא סמך, הוא דיבר על האחריות המוטלת על בני הדור לקדם את העם היהודי אל הקמת מדינה בלא אסון נורא. ולכן התריע בפני כל מי שהקשיב, שמוכרחים לחבר את התנועה הלאומית אל הקודש ולפעול במלוא המרץ לקוממיות ישראל. הטענה הייתה הן כלפי הציונות החילונית, והן כלפי הציבור החרדי שעמד מנגד ולא התגייס לעלייה ויישוב הארץ.

לו היינו זוכים לחבר בין הקודש לחול, הייתה התנועה הציונית מצליחה לעודד מיליוני יהודים לעלות ארצה, ומתוך כך הייתה מצליחה להעמיד תביעה גדולה ומשכנעת כלפי אומות העולם, שיתמכו במימוש זכותו של העם היהודי על ארצו בלא להזדקק ללקחי השואה.

כישלונות ההנהגה החילונית

אבל משלא זכינו, הגיעו עלינו משברים נוראים שבלעדיהם מדינת ישראל לא הייתה קמה. מלחמת העולם הראשונה, שהייתה קשה מכל קודמותיה, גרמה לזעזוע גדול בעולם. עשרות מיליוני הרוגים הותירו את האומות מדממות. ממלכות גדולות התמוטטו. מדינות חדשות נוצרו. בתוך כך רבים התעוררו לחשיבה מחדש, ומתוך כך הגענו להצהרת בלפור (י"ז במרחשוון תרע"ח), לפיה בריטניה קיבלה את השלטון על כל ארץ ישראל משני עברי הירדן, כדי להקים בית לאומי לעם היהודי. הצהרה זו קיבלה לאחר מכן אישור בוועידה הבינלאומית בסן רמו (שנת תרפ).

אולם עובדה היא שבתוך שנים ספורות שמטה התנועה הציונית כמעט את כל ההישגים העצומים שהיו בידה. בתחילה הסכימה לוותר על קיומם של הגדודים העבריים, שהוקמו בעת מלחמת העולם הראשונה כדי לסייע תחילה למאמץ הבריטי לכבוש את ארץ ישראל למען היהודים, ולאחר מכן לשמש גרעין לצבא יהודי שיגן על הבית הלאומי. לאחר מכן ויתרה לערבים על עבר הירדן המזרחי. אחר כך הסכימה להגביל את העלייה לארץ, תוך ויתור על תביעתה להגיע לרוב יהודי בעבר הירדן המערבי ולהקים מדינה יהודית. במצב זה לא היה סיכוי להקים את מדינת ישראל. והנה באה מלחמת העולם השנייה, שהייתה קשה מקודמתה, ולנו היהודים קשה מכול. שישה מיליונים מבני עמנו נרצחו באכזריות זוועתית. רק לאחר שהתגלו מימדי השואה, כבר רוב העולם הכיר בזכותו של העם היהודי להקים לעצמו מדינה בארץ ישראל.

ועדיין לא היה בידי ההנהגה הרשמית העוז להילחם על כך. רק בזכות ארגוני הפורשים, אצ"ל ולח"י, שהיו מחוברים יותר למסורת ולערכי הקודש, הבריטים גורשו מן הארץ ואפשר היה להקים את מדינת ישראל.

גם לאחר שקמה מדינת ישראל, מכיוון שהקשר למקומות המקודשים לא היה מבוסס מספיק, נעצר צה"ל באמצע התנופה של מלחמת השחרור והשאיר את יהודה ושומרון והר הבית בידי הערבים. גם אחר כך, בעת מלחמת ששת הימים, עשתה המנהיגות ככל יכולתה כדי להימנע מכיבוש הר הבית ויהודה ושומרון. התחננו בפני חוסין שלא יצטרף למלחמה. לאחר שכבשו את יהודה ושומרון ניסו למסור אותם לירדנים תמורת שלום, ומסרו את ניהול החיים בהר הבית לווקף המוסלמי.

אילו עמדת המנהיגות החילונית לאחר מלחמת ששת הימים הייתה מתגשמת, מדינת ישראל הייתה נסוגה מיהודה ושומרון, וכל מרכזי האוכלוסייה שלה היו מאוימים תדיר על ידי ישויות טרור מהסוג שקם ברצועת עזה ודרום לבנון. העלייה ופיתוח הכלכלה היו נעצרים, ומצבה של מדינת ישראל היה גרוע עשרות מונים ממה שעכשיו; מפני שפרט להיותה מאוימת על ידי ישויות טרור, המשבר הרוחני שבוויתור על המקומות הקדושים היה מותיר חלל ערכי ורוחני, שהיה פוגע במוטיבציה להישאר בארץ ולהמשיך ליישבה ולפתחה. כפי שאנחנו רואים אצל אותם חילוניים מנותקים שהם הראשונים לרדת מהארץ, ואפילו לברלין.

על כך דיבר מרן הרב, וזה מה שראינו לצערנו במשך הדורות האחרונים: כמעט בכל הצמתים המכריעים, שבהם נדרשו תעצומות נפש, ההנהגה החילונית של התנועה הציונית כשלה. רק על ידי ההשגחה האלוקית, שסובבה את המאורעות לעיתים בחסד וברחמים ולעיתים בדין, הגענו לקיבוץ גלויות ויישוב הארץ.

בזכות אנשי האמונה

חייבים לציין את זכותם של אנשי האמונה שלקחו חלק בתנועה הציונית, רבים מהם בהשראת מרן הרב קוק, שבכל צומת מכריע הייתה להם השפעה. הם לא נתנו לעמדה החילונית לקרוע את הקשר עם ערכי הקודש הישראליים, וכיוונו את המהלכים להמשך בניין העם והארץ. כך קרה על ידי הרב מימון בעת ההחלטה על הקמת המדינה, וכך על ידי הרב גורן במלחמת ששת הימים בהר הבית ומערת המכפלה, וכך על ידי הרצי"ה ותלמידיו ביהודה ושומרון.

בימינו, כאשר האסלאם העולמי מציב אתגר דתי ומוסרי אל מול תרבות המערב בכלל והיהדות בפרט, כאשר מוקד המאבק הוא על ארץ ישראל והר הבית, יכול כל אדם להבין שרק על ידי עמדת הקודש ניתן לבסס את הלאומיות היהודית ולנצח את הדת המוסלמית הלוחמנית, ולהביא אמונה ושלום לעולם.

מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצל
מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצל

הלויים ומודל החזקת התורה

התורה הציבה מטרה לכוהנים וללוויים: ללמד תורה ולחנך את הציבור • האידיאל היה בכורות קדושים, כלומר אנשי תורה ורוח בכל בית, אך טרם הגענו למדרגה זו • הכוהנים והלוויים ייסדו את מודל הגרעינים התורניים: מפוזרים בכל הארץ, אך חיים כקבוצות • הישראלים פרנסו את הכוהנים והלוויים לומדי התורה, והם מצידם השתדלו ללמד באופן שיהיה מקובל על העם • גם ישראלים יכלו ללמד, על גבי התשתית היציבה של שבט לוי • בימינו, מעשר כספים ללומדי תורה מיישם את מגמת התרומות והמעשרות

קיום התורה בישראל

מי שהתאמץ ללמד תורה לילדים ולמבוגרים, זכה שיעדיפו לתת לו את המתנות. מנגד, מי שהתנכר לבני קהילתו, או זלזל באנשי העבודה וטען שכולם צריכים ללמוד בכולל, או לא רצה להגיד "מי שבירך" לבנים שהתגייסו לצבא, קיבל יחס דומה בחלוקת המתנות

שאלה: מדוע העניקה התורה מעמד מיוחד לכוהנים וללוויים, וציוותה להעניק להם תרומות ומעשר ראשון? האם אין בכך הפליה כלפי שאר העם?

תשובה: אין מדובר במתנות חינם שמעניקים לכוהנים וללוויים, אלא במתנות שנועדו לאפשר להם להיות אנשי תורה וחינוך בישראל, שנאמר: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג, י). וכן נאמר: "כי ייפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם, בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך, וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו. ובאת אל הכוהנים הלוויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" (דברים יז, ח ט).

כוהנים ולוויים שאינם עוסקים בתורה

מכיוון שמגמת התרומות לכוהנים והמעשר ללוויים היא לסייע להם בתפקידם הרוחני, מצווה לתת אותם לכוהנים ולוויים תלמידי חכמים, שלומדים ומלמדים תורה. וכפי שהורה המלך חזקיהו: "ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכוהנים והלוויים למען יחזקו בתורת ה'" (דברי הימים ב לא, ד).

נחלקו הפוסקים בשאלה מה צריך לעשות במקום שאין בו כוהנים ולוויים שעוסקים בתורה: יש אומרים שאסור לתת מתנות כהונה לכהן עם הארץ (ר"ש ורא"ש); ודעת רוב הראשונים, שאומנם מצווה לתת את מתנות הכהונה לכוהנים ולוויים תלמידי חכמים, אבל אם אין שם תלמידי חכמים, מצווה ליתנם לכוהנים ולוויים עמי הארץ, ואין חובה לטרוח ללכת למקום אחר כדי ליתנם לכוהנים ולוויים תלמידי חכמים (תוספות, רמב"ן, רשב"א, ר"ן, ריטב"א ומאירי חולין קל, ב. וכן נפסק בשו"ע יו"ד סא, ז).

פריסה ארצית

כדי שהכוהנים והלוויים יהיו פרוסים בכל הארץ ופנויים לעבודתם הרוחנית, ללמוד תורה וללמדה, קבעה התורה שלא תינתן להם נחלה בארץ, אלא כל שבט ושבט יקצה להם ערים בנחלתו. שנאמר: "וידבר ה' אל משה… צו את בני ישראל ונתנו ללוויים מנחלת אחוזתם ערים לשבת ומגרש לערים סביבותיהם תיתנו ללוויים. והיו הערים להם לשבת ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם… כל הערים אש תיתנו לוויים ארבעים ושמונה עיר… מאת הרב תרבו ומאת המעט תמעיטו, איש כפי נחלתו אשר ינחלו ייתן מעריו ללוויים" (במדבר לה, א ח). כלומר הכהנים והלוויים קיבלו מקומות לגור, ואף מגרשים לרכושם, אבל לא היו להם מספיק אדמות לגדל את מזונם, אלא ניזונו מהתרומות והמעשרות שקיבלו מבני ישראל. שנאמר: "לא יהיה לכוהנים הלוויים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל, אישי ה' ונחלתו יאכלון. ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו, ה' הוא נחלתו כאשר דיבר לו" (דברים יח, א ב).

וכן עשו בני ישראל בימי יהושע, שנאמר: "וייתנו בני ישראל ללוויים מנחלתם אל פי ה' את הערים האלה ואת מגרשיהן…" (יהושע כא, ג). במשך הדורות ייעדו מנהיגי ישראל לפי הצורך עוד ערים לכוהנים וללוויים, כדוגמת נוב וענתות.

חזון הבכורות: כהן בכל משפחה

מתחילה היו צריכים להיות כל הבכורים כוהנים, כדי שלכל משפחה מורחבת יהיו אנשים נכבדים, בכורים, שתפקידם לעסוק בתורה ובחינוך ובעבודת המקדש, וכך העם כולו יהיה קשור לעבודת ה' ולענייני הרוח. אבל לאחר שגם הבכורים השתתפו בחטא העגל הם ירדו ממדרגתם, ובמקומם נבחר ונתקדש שבט לוי שלא השתתף בחטא. אפשר ללמוד מכאן, שכנראה רעיון הבכורה עדיין גבוה מדי בשבילנו, ולכן במקום שהבכורים-הכוהנים ישפיעו על כלל הציבור, חיי החול של הציבור הרחב השפיעו עליהם וביטלו את ייחודם הרוחני. כדי ליצור קבוצת אנשי רוח וחינוך שיהיו אחראים על קיום התורה בישראל, צריך שהם יהיו שייכים לשבט שכולו עסוק בעניינים שבקדושה. כך התברר בחטא העגל, כאשר הבכורים השתתפו בחטא, ואילו הלוויים בני שבטו של משה רבנו עמדו בפרץ כנגד החוטאים.

דוגמה לגרעינים התורניים

אפשר ללמוד מערי הלוויים שהיו פזורות ברחבי הארץ דוגמה ותקדים לגרעינים התורניים, שמצד אחד צריכים להיות פזורים ברחבי הארץ, ומאידך צריכים לשמור על עצמם כקבוצה, כדי שיחזקו איש את רעהו בעבודת הקודש שלעיתים עלולה להיות קשה ורצופת ניסיונות.

כדרך אגב ראוי להוסיף עצה חשובה לראשי הגרעינים התורניים, שבנוסף לחינוך לתורה ומצוות ראוי שישימו לעצמם מטרה: להביא לבתי ספר שתחת השפעתם מורים מצוינים למתמטיקה ואנגלית – המקצועות המועילים לרכישת מקצועות מכובדים, ועל ידי כך תרומתם והשפעתם תהיה שלמה וימצאו חן בעיני אלוקים ואדם.

הזכות לבחור כהן ולוי

לכל אדם מישראל הייתה שמורה הזכות לבחור לאיזה כהן ולוי ייתן את מתנותיו. זכות זו יצרה קשר אישי בין הישראלים לכהנים והלוויים, ודרבנה את הכהנים והלוויים להיות מסורים לעבודת הקודש בקרב בני קהילותיהם, כדי שבני הקהילה מצידם ירצו להעניק להם את מתנותיהם. כך יצא שמי שהתאמץ ללמד תורה לילדים ולמבוגרים, ונהנו ממנו עצה ותושייה, זכה שיעדיפו לתת לו את המתנות. מנגד, מי שהתנכר לבני קהילתו, או זלזל באנשי העבודה וטען שכולם צריכים ללמוד בכולל, או לא רצה להגיד "מי שבירך" לבנים שהתגייסו לצבא, או התעצל ולא לימד תורה, קיבל יחס דומה בעת חלוקת המתנות.

אומנם לא היה חשש שכוהנים ולוויים שהציבור רחש להם אהבה וכבוד על חוכמתם ומסירותם יתעשרו מאוד, ואילו חבריהם ירעבו ללחם; שכן המתנות היו דברי מאכל, ולאחר שהכוהנים והלויים הנערצים קיבלו את כל צורכם בשפע, לא היה טעם לתת להם עוד מתנות שאין ביכולת משפחתם לאכול. כבר עדיף היה לבעל הפירות ליצור קשר עם כוהנים ולוויים אחרים, שפנויים יותר ליצירת קשר רוחני ולימודי עם מי שיבחר לתת להם את מתנותיו. כך נוצר קשר רצוף בין כלל הישראלים לכלל הכוהנים והלויים, כאשר הכוהנים והלוויים המסורים זכו להעדפה וקיבלו ראשונים את כל צורכם בשפע, ואלו שפחות הסבירו פנים, ולא התאמצו ללמד יפה את התלמידים, קיבלו פחות מתנות. וכשהגיעו שנים קשות שהיבול היה מועט, ולא היה במתנות כדי להחזיק את כל הכוהנים והלויים, אלה שלא שירתו כראוי את בני קהילותיהם סבלו מחסור.

האם גם ישראלים עסקו בהוראה?

פרט לכך ששבט לוי נקבע כאחראי על לימוד התורה והוראתה בישראל, כל אדם מישראל שחפץ בכך היה רשאי כמובן להקדיש את חייו לתורה, ללמוד וללמד (רמב"ם שמיטה ויובל יג, יג). הישראלים שחפצו בכך הוצרכו לצמצם את עבודתם בשדותיהם ולהסתפק במועט כדי להתפנות ללימוד התורה. מן הסתם אלה שבחרו בכך היו מצוינים בכישרון, שקידה ומידות טובות, וממילא זכו להגיע לרמות גבוהות בידיעת התורה, מעל לממוצע של בני שבט לוי, כך שרבים מהם שימשו כחברים בבתי הדין ובסנהדרין. פעמים שבני משפחותיהם סייעו להם בפרנסתם, כזבולון ויששכר, ופעמים שהציבור שילם להם דמי בטלה כדי שיקדישו את זמנם להוראה או משפט. אף על פי כן תפקידם החשוב של בני שבט לוי נותר במקומו, כי עליהם הוטלה האחריות הכוללת לקיום התורה בישראל, חינוך הילדים הקטנים והגדולים, קביעת עיתים לשיעורים עם מבוגרים, השכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, מתן סעד נפשי לנזקקים ושיקום רוצחים ופושעים. על גבי הבסיס המוצק הזה, הישראלים שהקדישו את עצמם לתורה הוסיפו נדבך חשוב להגדלת התורה והאדרתה, בפסיקה, בחינוך ובהעשרת חיי החברה בכל התחומים שבהם עסקו בני שבט לוי.

מעשר כספים – המשך התרומות והמעשרות

בעבר הרחוק יותר מתשעים אחוז מהתל"ג היה מחקלאות ומקנה, וממילא התרומות והמעשרות מהצומח, והבכורות, הזרוע, הלחיים, הקיבה וראשית הגז מהבהמות – קיימו את אנשי התורה והחינוך בישראל. במשך הזמן פרנסתם של ישראל התרחבה לתעשייה ומסחר ואף לתחומים נוספים, ואזי כשם שקבעה התורה שייתנו ישראל מתנות בשיעור שבין מעשר לחומש לכוהנים וללוויים, כך תיקנו חכמים להפריש מעשר כספים כמידה בינונית, וחומש מהכספים כמידה טובה.

תכליתו של מעשר כספים

מגמתו העיקרית של מעשר כספים היא להחזיק את לומדי התורה ומלמדיה. כלומר, ההלכה היא שבמצב רגיל רוב המעשר צריך להיות מופנה להחזקת לומדי תורה, שלומדים על מנת ללמד ולהדריך את העם בדרכי התורה והמצוות, המוסר ודרך ארץ. אולם בתקופות שישנם עניים רבים שנזקקים ללחם ולבוש, צריך להקדיש את רוב מעשר הכספים לצורכי העניים, ואזי הוא תחליף למצוות לקט, שכחה, פאה, מעשר עני וצדקה.

אפשר לומר שבמצב המתוקן, המעשר ניתן כרפואה מונעת. על ידי לימוד התורה והדרכתה, ערך העבודה וערך התכנון הכלכלי הנכון יהיו נחלת הכול, הנערים ילמדו מקצוע שיוכלו להתפרנס ממנו, האנשים יעבדו בחריצות ובמקצועיות, וממילא תרבה הברכה ולא יהיו עניים רבים, כך שכספי הצדקה שמעבר למעשר הכספים יספיקו להם. אולם כאשר הרפואה המונעת לא הצליחה, ולומדי התורה לא הצליחו לחנך את הציבור לעבוד בחריצות ולפתח את הכלכלה כראוי, רוב המעשר צריך להיות מוקדש לחולים עצמם – היינו לעניים, לחולים ושאר לנזקקים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הלכות טבילת כלים

הטבילה מרוממת את הכלי שנועד לצורכי העולם הזה בלבד, ומייעדת אותו לאכילה לשם תיקון העולם • כלי מתכת וזכוכית חייבים טבילה, וכלי חרסינה, קרמיקה ועץ פטורים • אם מרכיב מרכזי מהכלי עשוי ממתכת או זכוכית – הכלי כולו חייב טבילה • רק כלי שבא במגע עם האוכל, בשלב שבו הוא ראוי למאכל, חייב טבילה • קופסה או צנצנת שהמאכל שבתוכן נגמר, ורוצים להפוך אותן לכלי – מחלוקת, ואפשר להקל • ניתן להקל ולא לטבול כלים חשמליים, אך כשאפשר נכון להחמיר ולטבול

טבילת כלים שבאים מגוי

יהודי שקונה או מקבל מגוי כלי מאכל שעשוי ממתכת או זכוכית, מצווה שיטביל אותו במקווה לטהרו, כדוגמת גר שטובל בעת גיורו. גם כלים שיוצרו במפעל ששייך לגוי חייבים בטבילה, שנאמר בפרשת השבוע שלנו: "זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה: אך את הזהב ואת הכסף את נחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת… אך במי נידה יתחטא…" (במדבר לא, כא-כג).

טעם המצווה

מגמת מצוות הטבילה היא לרומם את הכלי ממדרגה של כלי שנועד לאכילה סתמית, שהתאווה והחולשות האנושיות מלוות אותה, למדרגה של כלי שנועד להכין מאכלים שיעניקו לאוכל אותם חיוניות, אמונה ושמחה, כדי שיוכל לקשר את חיי העולם הזה אל ערכי הנצח וחזון תיקון העולם. נמצא שהטומאה שבכלי היא הטומאה שבאכילה סתמית שנועדה לקיים את האדם בימי חלדו בעולם הזה, והטהרה היא כדי לטהר את האכילה ולקשר אותה אל ערכי הנצח וחזון תיקון העולם.

החיוב – בכלי מתכת וזכוכית

מגמת מצוות הטבילה היא לרומם את הכלי ממדרגה של כלי שנועד לאכילה סתמית, שהתאווה והחולשות האנושיות מלוות אותה, למדרגה של כלי שנועד להכין מאכלים שיעניקו למי שאוכל אותם חיוניות, אמונה ושמחה, כדי שיוכל לקשר את חיי העולם הזה אל ערכי הנצח וחזון תיקון העולם

הכלים החייבים בטבילה מהתורה הם כלים שעשויים ממתכת, כדוגמת זהב, כסף, נחושת, ברזל, בדיל ועופרת, כפי שפירטה התורה. הוסיפו חכמים ותיקנו להטביל גם כלי זכוכית, מפני הדמיון בין הזכוכית למתכת, שכשם שאת המתכת אפשר להתיך ולעשות ממנה כלים חדשים, כך את כלי הזכוכית אפשר להתיך ולעשות מהם כלים חדשים (עבודה זרה עה, ב).

אבל כלים משאר חומרים, כדוגמת חרס, חרסינה, קרמיקה, אבן ועץ – פטורים מטבילה. כלי אמייל וטפלון, שעיקרם מתכת, חייבים בטבילה בברכה, למרות שהם מצופים בחומרים שאולי פטורים, הואיל והציפוי טפל לכלי.

אף שניתן להתיך כלי פלסטיק כזכוכית, ולכן יש מחמירים בכלי פלסטיק (מנח"י ג, עו-עח), דעת רוב ככל הפוסקים שהם פטורים מטבילה, שאין להחיל מדעתנו את התקנה על כלים שדומים לזכוכית.

כלי המורכב מזכוכית וחרס

צלחות קורל וכיוצא בהן, מכיוון שהמרקם שלהן קשיח וצפוף כזכוכית ולא אוורירי ומחוספס כחרס, חייבות טבילה בברכה.

כלים שעיקרם חרס ומצופים בזכוכית אחידה וקשיחה מכל צדדיהם, חייבים טבילה בברכה. אם ציפוי הזכוכית שלהם דקיק ואינו ניכר, הוא בטל לחרס, ודינם ככלי חרסינה שפטורים מטבילה. סיר קרמי חייב בטבילה שכן חומריו הם מתכת וזכוכית.

כלי המורכב ממתכת ופלסטיק

סיר מתכת שיש לו ידיות מפלסטיק, וכן סכין שהידית שלה מעץ, צריכים טבילה. צריך לטבול את כל הכלי, כולל החלק שעשוי מחומר שאינו חייב בטבילה. זה הכלל: כל שיש בכלי מרכיב מרכזי שבא במגע עם האוכל ועשוי ממתכת או זכוכית – הכלי כולו חייב בטבילה.

אילו כלי אכילה חייבים

הכלים החייבים בטבילה הם כלים שאוכלים ושותים בהם, כדוגמת צלחות, כוסות, סכו"ם, וכן כלי הגשה כדוגמת קערות, קנקנים ומגשים. וכן כלים שמכינים בהם את האוכל, כדוגמת סירים ומכסיהם, מחבתות, תבניות אפייה, שיפודים ורשתות לצלייה. אבל חצובה או פלטה אינן צריכות טבילה, הואיל ואין מניחים עליהן מאכלים אלא סירים. ואף שלעיתים צולים חצילים על החצובה, ולעיתים מחממים חלות על הפלטה, מכיוון שעיקר תשמישן נועד לסירים, אין הן צריכות טבילה. תבנית אפייה שרגילים לאפות בה בעזרת נייר אפייה חייבת בטבילה, הואיל ונייר האפייה טפל ואינו נחשב חוצץ בין התבנית למאכל.

כלים שבאים במגע עם האוכל, אבל נועדו להכנתו בשלבים שלפני שהוא נעשה ראוי לאכילה, פטורים מטבילה. למשל, סכינים שנועדו רק לשחיטה או להפשטת העור, וכן כלים שמשמשים להכנת בצק. זה הכלל: כל הכלים שבאים במגע ישיר עם האוכל בעת שהוא ראוי לאכילה צריכים טבילה (שו"ע קכ, ד-ה).

מגרדת, קולפן ומפצח אגוזים

צריך לטבול מגרדת (פומפייה), קולפן, כותש שום ותבלינים, פורסי ביצים, מסננת לתה, מפצח אגוזים, הואיל והם באים במגע ישיר עם האוכל. אבל חולץ פקקים ופותחן קופסאות, שלא נועדו לבוא במגע עם האוכל, פטורים מטבילה. וכן צריך לטבול כלים שנועדו לאחסון מאכלים במטבח, כצנצנת לסוכר או לקפה, אבל אם מניחים בצנצנת מאכלים עטופים, כסוכריות עטופות או שקיות תה, אינה צריכה טבילה.

כלים חד פעמיים

כלים חד פעמיים, כמו תבנית אפייה מאלומיניום, אינם נחשבים כלי ואינם חייבים בטבילה. ואף מי שיחליט להשתמש בתבנית האפייה כמה פעמים, לא ישנה את טבעה, שהיא נועדה לשימוש חד פעמי, ולכן היא פטורה מטבילה.

קופסאות שנמכרות עם המאכלים

קופסאות מתכת וצנצנות זכוכית שנמכרות עם המאכלים והמשקים שבתוכן, כדוגמת קפה נמס בקופסת מתכת, ריבות בצנצנות זכוכית ומשקאות בבקבוקי זכוכית – מכיוון שרגילים לזורקן לאחר שהן מתרוקנות, הן נחשבות ככלים חד פעמיים, ואין צריך להטבילן.

אמנם התעורר ספק לגבי מי שירצה להמשיך להשתמש בהן. יש אומרים שצריך להטבילן, הואיל ובכך שהחליט להשתמש בהן כדרך קבע, הפך אותן לכלים ממש, ומכיוון שהן יוצרו על ידי גוי צריך להטבילן (שש"כ ט, יב; אז נדברו ז, עא). ויש מקילים וסוברים שהואיל ובעת ייצורן נועדו לשימוש חד פעמי, בעת שקנה אותן היהודי היו פטורות מטבילה; ומכיוון שהיהודי הוא שהפכן לכלי בהחלטתו להשתמש בהם דרך קבע, הן פטורות מטבילה (ציץ אליעזר ח, כו; אול"צ א, כד; מו"ר הרב אליהו). למעשה, הרוצה להקל שלא להטבילם – רשאי, קל וחומר כאשר מדובר בכלי זכוכית שיסוד חיובם מדברי חכמים.

כלים חשמליים שעלולים להתקלקל

שאלה גדולה התעוררה לגבי כלים חשמליים שנועדו להכנת אוכל ובאים איתו במגע ישיר, כדוגמת קומקום חשמלי, מצנם וטוסטר לחיצה, שיש חשש שמא הטבלתם תקלקל אותם. אמנם בכלי חשמל פשוטים אין כמעט חשש נזק, בתנאי שלאחר הטבילה ישהו אותם זמן רב עד שיתייבשו לגמרי; אולם בכלי חשמל עדינים, כדוגמת כלים שיש בהם צג אלקטרוני, יש חשש סביר שיתקלקלו בעקבות הטבילה.

יש אומרים שכלי חשמל פטורים מטבילה, מפני שדרך הפעלתם היא על ידי חיבורם לשקע שבקיר כדי לקבל חשמל, וכלל הוא שכל מה שמחובר לקרקע אינו מקבל טומאה, ולכן אין צורך להטבילו. ואף אם לעיתים הם מופעלים על ידי בטריות, הולכים אחר רוב תשמישם שהוא במחובר לקרקע. ויש שצירפו עוד סברות להקל (חלקת יעקב יו"ד מא, מג; בית אבי א, קיד; הרב בן ציון אבא שאול; תפילה למשה ה, כה; שיח נחום מט, ה; הרב גנזל בתחומין כז).

ויש אומרים שחובה להטביל גם כלי חשמל (מנח"י ב, עב; שבט הלוי ב, נז; משנה הלכות ט, קסב; ריש"א קובץ תשובות א, ג).

הדין למעשה

למעשה, הרוצה לסמוך על המקילים רשאי, שכן יותר נראה כדעת המקילים, מפני שכלי חשמל שונים לגמרי מהכלים שנצטווינו לטבול, וניתן להגדירם כסוג של מכונה. על אחת כמה וכמה כאשר לא ניתן להטבילם בלא שיתקלקלו, שלא ייתכן להכשיר כלי בטבילה באופן שלאחר הטבילה יתקלקל. זאת בנוסף לכך שהאיסור להשתמש בכלי שלא נטבל הוא מדברי חכמים.

אמנם מכיוון שלדעת רבים חובה להטבילם, ויסוד מצוות הטבילה מהתורה, כאשר אפשר נכון לחשוש לשיטת המחמירים ולטבול את הכלים בלא ברכה, או למצוא פתרון אחר כדי לפוטרם מהטבילה. לפיכך בכלי שאין כמעט סיכוי שיתקלקל, כקומקום חשמלי פשוט, נכון להטבילו ולהמתין לפחות יממה, כדי שיתייבש לגמרי ולא יתקלקל בעת שיפעילו אותו.

הצעות לכלי שעלול להתקלקל

לגבי כלי שיש חשש סביר שיתקלקל, הועלו שתי הצעות: א) ליתנו לבעל מקצוע יהודי, שיפרק את החלק שנוגע באוכל פירוק יסודי, עד שלא ייחשב יותר כלי, וירכיב אותו מחדש. כך הכלי ייחשב כלי שעשאו יהודי שפטור מטבילה. אמנם כאשר אי אפשר לקלקל את החלק שנוגע באוכל, אין תועלת בפירוק חוט החשמל המחובר לכלי. ב) לתת את הכלי במתנה לגוי, ולבקש ממנו לקבלו בהשאלה לזמן בלתי מוגבל. מכיוון שהכלי שייך לגוי, והיהודי אינו רוצה לקנותו לעצמו, אפשר להשתמש בו לזמן לא מוגבל בלא טבילה.

הכלים שחייבים בטבילה

כל זה אמור לגבי חלקים שמחוברים ממש לכלי החשמלי, אבל תבניות אפייה שמכניסים לתוך תנור חשמלי – חייבות טבילה בברכה, מפני שאינן נחשבות כלים חשמליים, הואיל ואינן מחוברות לתנור החשמלי אלא רק מונחות בו, והן גם משמשות לעיתים ככלי להגשת האוכל שנאפה בהן. וכן דין סכיני בלנדר ומערבלי מיקסר, שבהם החלק שבא במגע עם האוכל ועשוי מתכת או זכוכית מתפרק מהחלק החשמלי, לכן יש להטבילו לבדו בברכה.

האם קטן יכול להטביל

קטן או קטנה שלא הגיעו לגיל חיוב מצוות רשאים להטביל כלים ולברך לפני טבילתם, אולם מכיוון שלא הגיעו לחיוב מצוות, הם אינם כשרים להעיד שהטבילו את הכלים כהלכתם. לכן, רק אם גדול מעיד שטבלו את הכלים כהלכה, מותר להשתמש בכלים שטבלו. ואם שלחו ילד להטביל כלים ולא היה שם גדול שיעיד על כך, יש לטבול את הכלים שטבל בברכה. ואם הילד נודע כאמין, יש לטבול את הכלים שטבל בלא ברכה (שו"ע קכ, יד).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

אנחנו עם סגולה, עובדתית

ראש ממשלת הודו מייצג המונים בעולם שמתפעמים מישראל • במערב מדחיקים, אך במזרח עוקבים אחרי ישראל כל הזמן • האקדמאים הישראלים נבוכים כששואלים אותם מה סוד הצלחתם, והאם זה קשור ללימוד הגמרא • לא לימוד מסוים גורם להצלחת היהודים, אלא התכונה הפנימית של חתירה לאינסוף • לתפיסת השמאל, שאין הבדל מהותני בין עמים, יש אמנם שורש יהודי; אבל דווקא מצד עקרון החירות, יש להכיר בייחודו של כל עם • מתפקידנו לחבר בין האמונה הפנימית למימושה בתיקון העולם, בכל תחומי החיים

סגולת ישראל

לאנשים רבים קשה לקבל את העובדה שעם ישראל הוא עם סגולה. האנטישמיות לדורותיה קמה נגד זה. גם בפרשת השבוע אנו לומדים על בלעם הרשע שכפר בסגולת ישראל, עד שהפך ה' את קללותיו לברכות, ובעל כורחו הפך להיות אחד מהדוברים המרכזיים אודות סגולת ישראל. בימינו אנשים שאמונים על תפיסה הומנית שוויונית, שהיא התפיסה השלטת כיום באקדמיה ובתקשורת, מתקוממים נגד סגולת ישראל.

מנגד, אנשים רבים בעולם מאמינים שיש משהו מופלא בעם ישראל. הם משתאים אל מול הצלחותיה של מדינת ישראל למרות הצורך המתמיד להתמודד עם אויבים רבים ואלימים, שלאחרונה העולם כולו נאלץ להתמודד עמם – הטרור המוסלמי. ביטוי רב רושם לכך ניתן השבוע בביקורו של ידיד ישראל, ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי. הדמוקרטיה הגדולה בעולם, השנייה במספר אוכלוסייתה (כמיליארד ומאתיים ושבעים מיליון), שנמצאת בתהליך צמיחה כלכלי מואץ, עד שיש מעריכים שבעוד עשרים שנה כלכלת הודו תהיה הגדולה בעולם. בריאיון ל'ישראל היום' הוא אמר: "אני שותף לדעה של רבים מבני עמי, שרואים בישראל מגדלור של טכנולוגיה, כמדינה שהצליחה לשרוד אף שהסיכויים היו נגדה. הרבה מההמצאות בתחום הטכנולוגיה פותחו באוניברסיטאות ובמעבדות ישראליות ועזרו לאנושות. החל מהתקני זיכרון של USB וכלה בעגבניות שרי. הדרך שבה הפכתם את מדינתכם ממדינה שחסרים לה מים למדינה שבה יש עודף מים, והדרך שבה הפרחתם את המדבר, הן לא פחות ממדהימות".

ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי בביקורו בישראל. צילום: מארק ניימן, לע"מ
ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי בביקורו בישראל. צילום: מארק ניימן, לע"מ

במערב מדחיקים את הסגולה

אכן, ההישגים המופלגים של בני העם היהודי אינם תולדה של לימוד הגמרא או היכולת לשאול ולהטיל ספק. אלו הם כלים יעילים מאוד, אבל העניין קשור לתכונה היהודית שחותרת חתירה אין סופית לתיקון העולם בכל תחומי החיים

אמנם בארצות המערב קשה לדבר על הכישרון המיוחד של היהודים, מפני שזה מעלה מתהומות הזיכרון הקולקטיבי את כל המיתוסים השטניים שהדביקה הנצרות ליהודים, ועלול לעורר שוב אנטישמיות עזה. לכן רבים מעדיפים שלא להזכיר את המושג יהודים אלא לדבר על בני אדם, שאך מקרה הוא שמתוכם רבים ממוצא יהודי מצליחים מאוד בתחומים שונים. עמדה זו מתחזקת מאוד על ידי האידיאולוגיה השמאלית השלטת באקדמיה ובתקשורת, לפיה אין הבדל מהותני בין עמים, ותיקון החברה תלוי בכך שאנשים יאמינו בשוויון המוחלט שבין בני האדם ללא הבדל גזע, דת ומין. ממילא הדיבור על המיוחד שבעם ישראל מקומם איש שמאל, באשר הוא מהווה חציצה בין האנושות לתיקון העולם.

המבקרים מהמזרח משתאים

אבל בני עמי המזרח, שפטורים מתסביכי העבר, נוטים להתבונן ביתר אובייקטיביות על היהודים ומדינת ישראל, ורבים מהם עומדים נפעמים ומעוניינים ללמוד את הסוד המופלא שטמון בהצלחת העם היהודי. הם באים לבקר בישראל כדי ללמוד מאנשי המדע שלנו מה סוד המוח היהודי. אנסה לתאר את המפגשים הללו, כפי שהבנתי משיחתם של פרופסורים ישראלים שמקבלים את האורחים מהמזרח.

מבוכת האקדמאים הישראלים

ראשית לכול, לרבים מהאקדמאים שלנו אין תשובה והם עומדים במבוכה. כמי שנטועים עמוק בתרבות המערבית ובתפיסות השמאל, הם אינם יכולים לדבר על עם ישראל כ"עם סגולה", וקשה להם להסכים שיש מהות מיוחדת לעם. מנגד, הם שמחים על הכבוד שנפל בחלקם, ומנסים למצוא תשובה סבירה שתספק את האורחים הנכבדים.

כך יוצא שהם חוזרים לשנן בפני האורחים את יסודות ההשכלה המודרנית, ומסבירים שהסוד טמון ב"יכולת לשאול" ו"להטיל ספק", עד שבעצם היהדות היא "תרבות של מחלוקת". לאורחים זה נשמע לא מספק, כי הרי כל האינטלקטואלים בעולם אומרים כך, ובכל זאת היהודים מצליחים יותר. הם מנסים לתהות האם הסוד קשור ללימוד התלמוד שידוע שהיהודים מתפלפלים בו, בלא לדעת שהיהודים שלפניהם הם מהסוג שנקרא "חילוני" ורבים מהם אינם יודעים ללמוד דף גמרא. האורחים חושדים שמא סוד ההצלחה טמון אכן בתלמוד, אלא שהאקדמאים מעדיפים להסתיר אותו. כאשר האורחים הם בעלי מעמד, כגון שרי חינוך ומדע, לעיתים הם מבקשים במפורש לכלול במסגרת הביקור בארץ ביקור בישיבות ותלמודי תורה שבהם לומדים "תלמוד-גמרא", כדי לפצח באמת את סוד המוח היהודי.

גם ליהודים דתיים הדבר קשה. מצד אחד אכן לימוד הגמרא מפתח את המחשבה, אולם מנגד, בדורות האחרונים, רוב היהודים שהתפרסמו כפורצי דרך במדע ובחברה לא הכירו את התלמוד.

סוד סגולת ישראל

אכן, ההישגים המופלגים של בני העם היהודי אינם תולדה של לימוד הגמרא או של היכולת לשאול ולהטיל ספק. אלו הם כלים יעילים מאוד, אבל העניין קשור לתכונה היהודית שחותרת חתירה אין סופית לתיקון העולם בכל תחומי החיים. למי שמתקשה לקבל הבדלים מהותניים שקשורים לנשמה, אפשר להסביר זאת כתרבות שאינה מסתפקת בקיים ומעודדת תמיד חשיבה ויצירה לתיקון. לכן גם יהודי שבני משפחתו לא שמרו מצוות ולא למדו תלמוד, כל עוד התרבות היהודית הזאת קיימת במשפחתו, הוא מתומרץ מילדות להאמין שאפשר להשיג יותר בכל התחומים. חתירה זו מתבטאת גם בחוסר שקט פנימי ובמיחושים נפשיים שונים (אובססיות, חרדות, נדודי שינה) שיהודים מצטיינים בהם. חתירה זו גורמת לעיתים ליהודים לכפור ולהחציף פנים כלפי דברים מקודשים שרוב בני האדם מאמינים בהם, ובקצה מגיעה למהפכנות וחתרנות בלתי פוסקת. זה אחד המניעים לאנטישמיות. מי שתפיסת עולמו מתירה לו לקבל הבדלים מהותניים, מבין שכל זה נובע מהנשמה המיוחדת שנתן ה' לישראל, זוהי סגולת ישראל.

התפיסה השמאלית נובעת מתפיסת האחדות, שחותרת לביטול המסגרות המבדילות בין אנשים ולהסרת המחיצות בין הרצוי למצוי. לכן יש בה יסוד אידיאלי יהודי, אלא שהוא מתנגש עם עקרון החירות, שמעניק ערך ייחודי לזהות המיוחדת של כל אדם, עם ומין.

חתירה אינסופית לחסד ואמת

כאשר אברהם אבינו הכניס אורחים לביתו הוא לא עשה זאת כי נצטווה על כך, או כי קיווה לשכר טוב, אלא כי זה מה שרצה יותר מכול. כך אנו מוצאים את אבותינו אברהם ויצחק עוסקים בחפירת בארות, יעקב גולל את האבן מעל פי הבאר, כי מהבאר יוציאו מים להשקות עם רב. וכן יעקב אבינו עובד בחריצות ובנאמנות במרעה הצאן, גם שלא לצורכי עצמו ורווחיו, כדי להוסיף רווחה לעולם במזון ובגדי צמר. ויוסף הצדיק, למרות שהיה יכול להיות ממורמר על כך שנמכר לעבד, לא איבד את חיוניותו, ובכל מקום שאליו התגלגל השתדל להיטיב את מצבם של הסובבים אותו, עד שהציל את הממלכה המצרית מרעב נורא. גם מדענים ויזמים בני ימינו, במה שהם עוסקים לרווחת האנושות, הם אידיאליסטים שהולכים בדרך האבות.

כאשר משה יצא מארמון פרעה וראה את הנוגש המצרי מכה איש עברי, למרות שידע שהוא מסכן את חייו, היכה את המצרי והושיע את העבד. בעקבות זאת איבד את מעמדו כנסיך מצרים ונאלץ לברוח למדיין. גם שם, כאשר ראה שמקפחים את בנות יתרו, לא יכול היה לעמוד מנגד, ותוך שהוא מסתכן במלחמה עם הרועים בני המקום, נלחם לבדו על זכותן לקבל את התור המגיע להן בהשקיית הצאן מהבאר.

כאשר רות המואבייה החליטה להצטרף אל חמותה נעמי בדרכה חזרה לבית לחם שבנחלת יהודה, היה זה מפני שלא יכלה לעזוב אותה גלמודה בצערה הנורא. מתוך כך נפתח ליבה לאמונה בה' והתגיירה וזכתה להיות אם מלכות בית דוד.

כיוצא בזה אמרו חכמים (יבמות עט, א) ששלוש תכונות מאפיינות את עם ישראל: א) רחמנים, ב) גומלי חסדים, ג) ביישנים, במובן של יראי שמיים. מי שאין רואים בו תכונות אלו, יש לחשוש לייחוסו כיהודי.

יסוד האופטימיות: האמונה

החתירה האין סופית לאחדות, חסד ואמת שהם תיקון העולם וקידומו – קשורה לאמונה בה', שישראל "מאמינים בני מאמינים" (שבת צז, א). אמנם לכל בני האדם ישנה תכונה של אמונה, אולם לא היה בעולם עם שרבים כל כך מבניו הקדישו את כישרונם וחייהם לאמונתם. אמונה זו באה לידי ביטוי בכך שלעולם אין מסתפקים באמת וטוב מוגבלים, אלא תמיד חותרים להתקדם להבנה שלמה יותר. לכן עם ישראל התאים לקבל את התורה האלוקית ששורשה באין סוף והיא מתגלה לעולם, ותמיד ניתן להבין בה עוד רעיונות ועוד משמעויות בלא סוף.

אמונה זו היא גם אמונה בכך שניתן לתקן ולרומם את המציאות אל מדרגה גבוהה יותר, מפני שבכל דבר ישנו ניצוץ אלוקי, שאם נגלה אותו נוכל לקדם את המציאות. כדי להמשיך להתקדם צריכים גם לכפור בעבודה זרה, ובכלל זה בכל המוסכמות המגבילות ומפריעות להמשך החתירה לתיקון העולם ושכללו.

אמונה זו היא היסוד לאופטימיות המופלאה של יהודים – למרות שלא היה עם שסבל כל כך הרבה במשך ההיסטוריה, יהודים לא איבדו את אמונתם באפשרות התיקון. מכוח אמונה זו עם ישראל הצמיח כל כך הרבה מפתחי רעיונות חברתיים ומדעיים, מהפכנים ויזמים.

חיבור האמונה למימושה

לצערנו, במצבנו הנוכחי ישנו משבר בין האמונה ולימוד התורה, שהם המבוע לאידיאלים הגדולים, ובין המימוש של חזון תיקון העולם על ידי אנשי מדע וחברה, וממילא החזון היהודי מתגלה באופן חלקי וקטוע. ככל שנזכה להיות מודעים יותר לתפקיד המיוחד שלנו, כך יתחברו הקרעים, האמונה בה' אלוקי ישראל תתגלה בכל תחומי החיים, ואור התורה יאיר וידריך ויפרה את כל תחומי המוסר, המדע, החברה והכלכלה, והנס והטבע יתלכדו, לתפארת העם, הארץ והאנושות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מנחה קצרה בעבודה – אפשרית

מכתב מעובד בהיי-טק: אם עובדים אוכלים ומדברים בטלפון, אין סיבה שדווקא על חזרת הש"ץ יוותרו • תשובה: יש הבדל בין הדרגים בעבודה – בדרגים הזוטרים יש זמן, אבל המנהלים והבכירים לחוצים מאוד • ככלל, חזרת הש"ץ בזמננו נתונה במחלוקת • למעשה, יש לאפשר מנחה קצרה לטובת אלו שזמנם קצר, ורצוי לפצל לשני מניינים כשאפשר • בהמשך לנושא השוויון והשוני במשפחה: כיום בתי הדין ממעטים לפעול מול נשים שמסרבות להתגרש • יש למצוא את הדרך לשמור, גם במציאות ימינו, על כוונת ההלכה לטובת המשפחה

תפילה קצרה בעבודה – הייתכן?

יש להעריך את העובדים שבאים להתפלל במניין למרות טרדתם, ואם אחד מהם מבקש לקצר את התפילה, קל וחומר כאשר מדובר באחד הבכירים, יש לשמוע לו כי טרדתו מובנת. ומכיוון שיש לדרך זו של תפילה קצרה מקום חשוב בהלכה, אין לכוף אותו להאריך

בעבר כתבתי תשובה לעובדים במפעל היי-טק שנחלקו כיצד להתפלל מנחה – תפילה רגילה או קצרה. כתבתי שיתפללו מנחה קצרה בלא חזרת הש"ץ.

בעקבות זאת קיבלתי שאלה מאדם יקר: "אני ברוך ה' עובד שמונה שנים בהיי-טק, בחברות שונות. תמיד בעת חתימת החוזה שאלתי את המעסיק האם אוכל להתפלל מנחה בזמן העבודה, שלא על חשבון ההפסקה הניתנת לכל עובד. תמיד נעניתי בחיוב וללא הגבלת זמן. על כן תמוהה מאוד בעיניי טענת העובדים: 'הואיל ואנו באמצע העבודה עלינו לקיים תפילה קצרה'. קשה לי להאמין שעוד כמה דקות של תפילה לא תהיינה מקובלות על המעסיק. אמנם לגבי אמירת קורבנות אולי אפשר להתפלפל לגבי מי שלא רגיל לאומרן.

זאת ועוד: ידוע לכל העובדים בהיי-טק שזמני ההפסקות אינם מוגדרים ולחוצים. לא עובדים כל רגע. לפעמים מדברים על דא ועל הא, לפעמים יוצאים לדבר בטלפון או לא-עלינו לעשן… אם כן, למה ייגרע כוחה של התפילה שרק לה אין זמן? לא תהא כוהנת כפונדקאית?

יתרה מזו, במקומות עבודה שבהם אין מניין, ויש צורך ללכת כמה דקות למקום אחר שבו מתקיים מניין – המעסיקים מתירים ללכת למניין, כפי שמתירים לאלפי עובדי היי-טק ללכת בצהריים כמה דקות למסעדה, ואיש אינו מעלה בדעתו לקצר להם את זמן הסעודה מפני שבזבזו מההפסקה שלהם את דקות ההליכה, הזמנת האוכל וכדומה. העיקר שהפנינה הזאת, ששמה תפילת מנחה, תאיר את כל העבודה כולה ותעלה את כל היום לרמה אחרת.

כל זה כתבתי כתלמיד הדן לפני רבותיו, ומתוך ניסיוני בעבודה. בהזדמנות זו אודה לרב על הדברים הנפלאים שכותב מדי שבוע. אני מקבל מהם הרבה מאוד!"

הבדלי דרגים בעבודה

כדי להסביר את עמדתי, אקדים שהשאלה שמגיעה אליי ממפעלי היי-טק שונים היא בדרך כלל כך: הבכירים והמנהלים לחוצים וטרודים ומעוניינים בתפילה קצרה. העובדים בדרג הביניים, יש שמעדיפים תפילה קצרה ויש שמעדיפים תפילה רגילה. העובדים בדרג הזוטר נוטים להעדיף תפילה רגילה. עובדי הניקיון מעדיפים תפילה עם קורבנות.

שאלתי את עצמי: מה היה קורה אילו עובדי הניקיון היו נעשים מנהלים? האם גם אז היו מעדיפים תפילה עם קורבנות, או שהלחץ היה גובר עליהם והיו מעדיפים לקצר, ואולי להשתמט מהתפילה? ומה היה קורה אילו המנהלים היו נעשים עובדי ניקיון, האם היו מעדיפים תפילה ארוכה ואולי גם קורבנות, כי מה זה משנה אם ינקו עוד חצי שעה או פחות חצי שעה…? בקיצור, קשה להניח שככל שאדם יותר בכיר כך התפילה פחות חשובה לו, אלא יותר נראה שככל שאדם יותר בכיר – האחריות והלחץ המוטלים עליו גוברים, וקשה לו להתפנות למשך זמן רב. ייתכן שבארוחת צהריים יוכל להאריך, כי שם יסיח את דעתו ויירגע, אבל בתפילה הוא מתקשה לכוון, מפני שטרדות העבודה מציפות את מחשבתו.

תוקף חיוב חזרת הש"ץ

ישנה מחלוקת עקרונית: האם כאשר כולם יודעים לקרוא בסידור צריך לומר חזרת הש"ץ, שכן תקנת חזרת הש"ץ נועדה בשביל מי שאינו יודע להתפלל בעצמו? אמנם הרמב"ם כתב בתשובה (פאר הדור קמח) שיש לומר את חזרת הש"ץ, מפני שכאשר מתקנים חכמים תקנה אינם מחלקים בין המקומות, ולכן גם במקום שכולם יודעים לקרוא יאמרו את חזרת הש"ץ. והובאו דבריו להלכה בבית יוסף (קכד, ג). אולם הרמב"ם עצמו פסק (בלאו רנח) למקומות שבהם רבים פטפטו בחזרת הש"ץ, שיתפללו תפילה אחת, ויאמר החזן את התפילה בקול רם; היודעים להתפלל יתפללו עמו בלחש, ושאינם יודעים להתפלל יצאו בשמיעתם, "ותימנע אריכות החזרה ויוסר חילול השם שנתפשט בין הגויים, והוא שהיהודים רוקקים וכחים ומסיחין בתוך תפלתם".

בפועל, בקהילות רבות נהגו שלא לומר חזרת הש"ץ בתפילת מנחה, ויש שלא נהגו לומר חזרת הש"ץ בכל תפילות החול והמוספים. כך נהגו ספרדים בצפון אפריקה, וכן נהגו בתימן. אמנם כתב בבית יוסף (סימן רלד) שמנהג ספרדים זה אינו נכון, ויש לנהוג כאשכנזים שאומרים במנחה חזרת הש"ץ, וכן הנהיגו החכמים בצפת וגזרו נידוי על מי שעובר על תקנתם.

אולם מנגד, סברת המקילים חזקה. עובדה שכך המשיכו לנהוג בקהילות רבות, והיו גם קהילות אשכנזיות שבהן לא אמרו חזרת הש"ץ במנחה. יתר על כן אמרו במשנה: "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים" (ברכות כח, ב), היינו שתפילתו עליו כמשוי (שם כט, ב). וכן כתבו למעשה כמה ראשונים, שכאשר טרודים וקשה לכוון אין להתפלל כלל (תוספות, מהר"ם מרוטנבורג). אם כן כאשר ישנו מנהג לפיו על פי הדין אין אומרים חזרת הש"ץ, עדיף לנהוג כמותו כדי שהתפילה לא תדמה כמשוי.

הרב משאש: לוותר על החזרה

כתב הרב יוסף משאש (שו"ת מים חיים ח"א או"ח, מא), שגם בבתי כנסת נכון יותר שלא לומר כלל חזרת הש"ץ במנחה. "כי באמת עינינו הרואות שכלל הציבור כמו צער בנפשם עשיית החזרה, וכמשא כבד תכבד עליהם, ואף שהוא רק זמן מועט, מכל מקום מפני שנראה להם שהיא יתרה שהרי כבר יצאו ידי חובתם, ולכן נפשם קצה בה מאוד". אמנם את עצם התפילה במניין בשום פנים אין לבטל מחמת חוסר הכוונה, מפני שאחד היסודות הגדולים "לקיום האומה הישראלית ותורתה והתחברותה, היא אסיפת הקהל בבתי כנסיות לשאת רינה ותפילה, שבזה מורים באצבע שיש א לוה גדול ונורא בעולם… והתפילות הן מקור החיים ומעיין הישועה ליתר פליטת הדת הנשארת בלב כל איש יהודי, ומי שהוא שרוי בלא תפילות, תמצאהו פרוע מכל הדת… ואם כן אף אם היא בלי כוונה אין רע, הא למה זה דומה – לסומך תקרתו שלא תיפול, אם אפשר לו במטילי ברזל – הוא טוב, ואם לאו – סומך אף בשל עץ. כן הדבר הזה, עתה סומכים דתנו ואומתנו, אף בתפילות בלא כוונה".

למעשה: לאפשר תפילה קצרה

לסיכום, יש להעריך את העובדים שבאים להתפלל במניין למרות טרדתם, ואם אחד מהם מבקש לקצר את התפילה, קל וחומר כאשר מדובר באחד הבכירים, יש לשמוע לו, כי טרדתו מובנת. ומכיוון שיש לדרך זו של תפילה קצרה מקום חשוב בהלכה, אין לכוף אותו להאריך. ואם יש שם ציבור גדול, יקיימו שני מניינים, באחד יאריכו ובשני יקצרו, וכל מתפלל יבחר את דרכו.

עיגון גברים

לפני שבועיים כתבתי שקבעה ההלכה הבדלים מסוימים בין מעמד האיש לאישה, כאשר בנושאי העיגון מעמד האישה נחות, ובנושאים הכספיים מעמד האיש נחות, משום שמטרת ההלכה אינה שוויון אלא טובת המשפחה כולה, האיש האישה והילדים. וכאשר המטרה העיקרית היא שוויון, מוסד הנישואין נהרס, מספר הילדים הנולדים יורד באופן שגורם משבר, ואף רוב הילדים הנולדים כיום בארצות המערב גדלים בלא אב נוכח בחייהם.

אמנם קיבלתי תגובה מלומדת, לפיה מגמת ההלכה אינה מתקיימת: "דברים אלו נכונים ברמה ההלכתית, אך במציאות ובפרקטיקה המשפטית הנוהגת היום במדינת ישראל המציאות הפוכה, והאפשרות לקבל 'היתר נישואין' גורמת לכך שגברים מסורבי-גט מקבלים פחות מענה מהמערכת המשפטית למצוקתם.

כדי להתמודד עם גברים סרבני-גט נוקטים בתי הדין באמצעי כפייה שונים, החל ממניעת אפשרות להחזיק חשבון בנק ורישיון נהיגה, דרך שלילת האפשרות לעסוק במקצוע מוסדר כדוגמת רופא או עורך דין, ועד לעיקול נכסים והטלת עונשי מאסר ארוכים. בתי הדין מוציאים מאות צווים כאלה בשנה.

אמצעים דומים היו צריכים לכאורה להיות מופעלים גם נגד נשים סרבניות-גט, אלא שבית הדין הרבני הגדול קבע כי דרך המלך להתמודד עם סרבנות גט מצד האישה היא באמצעות היתר נישואין לבעל, ולא באמצעות אכיפת גט על האישה.

היתר נישואין אכן היה יכול להיות פתרון לגברים מסורבים, ולהוות תחליף ראוי לאכיפת גט על האישה הסרבנית, אלא שלאור פסיקת בית המשפט העליון והנחיות היועץ המשפטי לממשלה, השימוש בהיתר נישואין כפתרון לסרבנות גט יכול להינתן רק במקרים נדירים וחריגים ביותר.

בכך יצא כי היתרון שהיה לגבר מסורב-הגט באפשרות לקבל היתר נישואין הפך לו לרועץ, כך שכיום האפשרות שלו לקבל היתר נישואין, או אמצעי אכיפה משמעותי בדמות מאסר נגד אשתו – אפסית (כדי לסבר את האוזן, בחמש השנים האחרונות הוצאו 69 צווי מאסר נגד גברים סרבנים, ואף לא אחד נגד אישה סרבנית).

אפליה זו היא דוגמה נוספת כיצד יתרון מסוים שהיה לגבר הופך לרעתו בהתנהלות השוטפת של בתי הדין ובתי המשפט, ומהווה דרך נוספת לנשים לסחוט גברים מבלי לשלם על כך מחיר. לטעמי, זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שכיום מספר מסורבי הגט גדול ממספר מסורבות הגט (427 מסורבי-גט בחמש השנים האחרונות, לעומת 382 מסורבות, על פי דו"ח של הנהלת בתי הדין הרבניים)".

לממש את כוונת ההלכה

תגובתי: אכן, השינויים באיזון הדק שקבעה ההלכה בין האיש לאישה פוגעים במוסד הנישואין, באשר הם גורמים ליותר אנשים למאוס בנישואין, להפר את בריתם ולפגוע בילדיהם. על הדיינים למצוא את דרך הזהב לבטא את כוונת ההלכה למעשה בדורנו, בו מעמדם החברתי והכלכלי של האיש והאישה נמצא בשינוי.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מחברים את הלאומיות לתורה

תושבי חו"ל שלומדים בארץ, מתגוררים כאן זמנית או שיש להם כאן קרובים – כששוהים בישראל, פטורים מיום טוב שני • ספירת העומר מחברת בין הצד הלאומי של העם לצד הרוחני, ובין האמונה הטבעית הבסיסית לדרך התורה • גדול הלימוד בליל שבועות, שהוא כעין קישוט הכלה-התורה לפני נישואיה, אך אינו חובה • על כל אדם לשקול מה מתאים לו – ללמוד בלילה ולהיות ער ביום או להפך, ובלבד שבחירתו תהיה לשם שמיים • דיני נטילת ידיים, ברכות השחר ואכילה לפני התפילה, למי שהיה ער בלילה

יום טוב שני לבני חו"ל שנמצאים בארץ

אין אפשרות לתורה להתגלות בעולם בלא ישראל, ואין לישראל אפשרות להתגלות בעולם בלא התורה. לכן החטא החמור ביותר הוא פירוד בין התורה לישראל, ומכאן חשיבותה של ספירת העומר, שנועדה לחבר בין חג הפסח הלאומי לחג השבועות

תקנו חכמים שבחוץ לארץ יקיימו כל יום טוב במשך יומיים. אולם נחלקו הפוסקים בדין תושב חו"ל שנסע לביקור בארץ. יש אומרים שכאשר הוא בארץ דינו כבן ארץ ישראל, ויעשה יום טוב אחד בלבד (חכם צבי קסז; שועה"ר תצו, יא). אבל לדעת רוב הפוסקים, כיוון שמקום מגוריו בחוץ לארץ, גם כשהוא מבקר בארץ דינו כבן חוץ לארץ, וכן נוהגים למעשה (ברכ"י תצו, ז; מ"ב יג).

ואף שמעיקר הדין היה אפשר להקל, הואיל ודין יום טוב שני מדברי חכמים והכלל שספק דרבנן לקולא, התקבל המנהג להחמיר, ולכן אף מברכים את הברכות המיוחדות ליום טוב. אולם נראה שכאשר יש למבקר זיקה עמוקה לארץ, וממילא יש סיכוי מסוים שיבחר לעלות לארץ, בעת שהוא בארץ עליו לנהוג כמנהג ארץ ישראל.

בעלי הזיקה הפטורים מיום טוב שני

לפיכך:
א) העולה לארץ למשך שנת לימודים, שהייתו הארוכה בארץ הופכת אותו לבן ארץ ישראל במשך שהותו.
ב) הבא לבקר מעת לעת בארץ, כאשר ביקוריו יצטברו לשנה, הרי שהוא כבר קצת בן המקום, ומעתה במשך החגים שישהה בארץ ינהג יום אחד בלבד.
ג) העולה לביקור בארץ ובכוונתו לעלות לארץ כאשר הדבר יתאפשר, גם אם הוא מבקר למשך זמן קצר ויעברו עוד שנים עד שיוכל להגשים את תוכניתו, במשך שהייתו בארץ ינהג כבן הארץ.
ד) מבקר שיש לו ילדים או הורים שעלו לארץ, נחשב כבעל זיקה לארץ, ובמשך שהייתו בארץ ינהג כבן הארץ.
ה) הקונה דירה בארץ ישראל כדי לגור בה במשך ביקוריו, למרות שביקוריו עוד לא הצטברו לשנה, בזכות דירתו בשעה שהוא בארץ דינו כבן ארץ ישראל.
ו) יורד שקבע את ביתו בחוץ לארץ, אפילו הוא מתגורר שם עשרות שנים, כיוון שהיתה תקופה משמעותית שהיה חי בארץ – כל זמן שיש סיכוי כלשהו שיחזור לארץ, בעת שהוא מבקר בארץ ינהג כבני ארץ ישראל.

אמנם כשאנשים אלו נמצאים בחוץ לארץ, כיוון שבפועל עוד לא עלו לארץ, דינם כבני חוץ לארץ לכל דבר, וחובה עליהם לקיים יום טוב שני של גלויות (דינים אלו התבארו בפנה"ל מועדים ט, ח).

החיבור בין פסח לשבועות

חג הפסח מבטא את הצד הלאומי הישראלי, כיוון שביציאת מצרים נתגלתה סגולת ישראל, שבחר בנו ה' מכל העמים. חג השבועות – בו קבלנו את התורה, ובו בא לידי ביטוי הצד הרוחני של ישראל. ספירת העומר מחברת בין הצד הלאומי לצד הרוחני, וזהו שאנו אומרים בברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים" בפסח, ומתוך כך "נתן לנו את תורתו" בחג השבועות.

העולם נברא כדי שעל ידי ישראל והתורה יתגלו בו האידיאלים האלוקיים, וכפי שדרשו חכמים על המילה 'בראשית': בשביל ישראל שנקראו ראשית נברא העולם, ובשביל התורה שנקראת ראשית נברא העולם. אין אפשרות לתורה להתגלות בעולם בלא ישראל, ואין לישראל אפשרות להתגלות בעולם בלא התורה. לכן החטא החמור ביותר הוא פירוד בין התורה לישראל, ומכאן חשיבותה של ספירת העומר, שנועדה לחבר בין חג הפסח הלאומי לחג השבועות.

החיבור בין האמונה לתורה

משמעות נוספת לדבר. בחג הפסח מתגלה האמונה הטבעית שגנוזה בנשמת ישראל, ובחג השבועות זכינו להתעלות אל האמונה המפותחת, המבוארת והמורחבת על ידי התורה. האמונה הטבעית היא הבסיס לכל, אולם אין ביכולתה לכוון את החיים ולתקנם. על ידי התורה ומצוותיה אנו יכולים לקשר את כל מרכיבי חיינו, המחשבתיים, הרגשיים והמעשיים, לאמונה.

מתוך האמונה הפשוטה בה' ובגאולה שהתגלתה בפסח, אפשר להתעלות לחג השבועות, למדרגת התורה, שבה מבוארים החזון והדרך לתיקון עולם בפועל. אין תורה בלא היסוד של האמונה הטבעית, ואין קיום לאמונה בלא התורה שמלמדת כיצד להגשימה. לכן בכל שנה מחדש אנו חוזרים לקיים את חג הפסח ואת חג השבועות, ולספור את ספירת העומר שמחברת ביניהם.

עניין הלימוד בליל שבועות

שאלה: האם חובה להישאר ער בליל חג השבועות וללמוד כל הלילה, או שעדיף לישון בלילה, להתפלל שחרית בכוונה וללמוד תורה בערנות?

תשובה: אין חובה להישאר ללמוד כל הלילה. אמנם יש נוהגים כך על פי המבואר בזוהר (ח"ג צח, א, בתרגום): חסידים הראשונים לא היו ישנים באותו הלילה והיו עוסקים בתורה… כך אמר רבי שמעון בשעה שבני החבורה הקדושה התכנסו אצלו בלילה: הבה ונתקן את תכשיטי הכלה, כדי שתימצא מחר אצל המלך בתכשיטיה כראוי לה. אשרי חלקם של בני החבורה, כאשר ישאל המלך את המלכה, מי תיקן את תכשיטיה והאיר את עטרותיה. ואין לך בעולם מי שיודע לתקן תיקוני הכלה אלא בני החבורה הקדושה, אשרי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא. ועוד מסופר בזוהר (ח"א ח, א): היה רבי שמעון וכל בני החבורה מרננים ברננת התורה, וכל אחד מהם היה מחדש דברי תורה. והיה רבי שמעון שמח ועמו כל שאר בני החבורה. אמר להם רבי שמעון: בָּנַי, אשרי חלקכם, כי למחר לא תבוא הכלה אל החופה אלא עמכם, משום שכל אלו העוסקים בתיקוני הכלה בלילה הזה ושמחים בה, כולם יהיו נרשמים ונכתבים בספר הזיכרון, והקב"ה מברך אותם בשבעים ברכות וכתרים של העולם העליון.

כדי להבין את דברי הזוהר צריכים לבאר שיום מתן תורה נקרא יום חתונה, שבו התקשר הקב"ה עם כנסת ישראל כחתן עם כלתו (תענית כו, ב). בכל שנה בחג השבועות חוזר עניין מתן תורה להתגלות, וחוזרת כנסת ישראל להתחבר אל הקב"ה ככלה לחתנה. ואמרו המקובלים, שלומדי התורה בליל חג השבועות הם כבני חבורתם של החתן והכלה, השושבינים והשושבינות, שהם מכינים את כנסת ישראל לקבלת התורה באופן היפה ביותר. ועל ידי כך, כאשר מגיע היום, היא זוכה להתעלות אל הקב"ה ולהתייחד ולהתקשר עמו יותר. מתוך כך זוכים ישראל לשפע של תורה, חיים וברכה לכל השנה.

המנהג אינו חובה

אמנם כיוון שאין חובה לקיים מנהג זה, רבים אינם נוהגים לקיימו. אף מגדולי הרבנים ישנם שהעדיפו לישון בליל חג השבועות, מפני ששיערו בעצמם את התוצאות אם יישארו ערים כל הלילה: לא יוכלו לכוון כראוי בתפילת שחרית ומוסף, לא יוכלו ללמוד בלילה בערנות מספקת, יאלצו לעסוק בהשלמת שעות שינה עד שבחשבון כולל יגרם להם ביטול תורה, או שלא יוכלו לשמוח כראוי בחג בהיותם עייפים.

אולם הנשארים ערים סוברים, שגם אם הלימוד בלילה אינו איכותי, וקשה לכוון בתפילת שחרית, והעייפות עלולה להכביד על שמחת החג – יש במנהג זה ביטוי מופלא ועמוק לאהבת ה' ולאהבת התורה, וביטוי של נכונות לוותר על התענוג והנוחות שבשינה לכבוד שמיים ולכבודה של כנסת ישראל. גם בכך יש שמחת חג גדולה. ונכון לכל אדם לבחור את מנהגו לשם שמיים.

דיני הנשאר ער בלילה

נטילת ידיים: גם מי שנשאר ער כל הלילה צריך ליטול ידיים לפני תפילת שחרית, אלא שנחלקו הפוסקים האם יברך על נטילה זו. למנהג ספרדים, בכל מקרה אין לברך; ולמנהג אשכנזים, נכון שיתפנה לפני התפילה ויגע באחד המקומות המכוסים שבגוף, שמאז הרחצה הקודמת הזיע בו מעט, וייטול ידיו עם ברכה.

ברכות התורה וברכות השחר: לדעת רוב רובם של הפוסקים, כשיבוא להתפלל שחרית של היום החדש, יברך את ברכות התורה והשחר, משום שבכל יום צריך אדם לברך על התורה, ולהודות לה' בברכות השחר על כלל הטובה שהעניק לעולם.

לגבי ברכת התורה, יש סוברים שכל שלא ישן כלל מאז הברכות של היום הקודם – אינו צריך לברכן שוב. וכן לגבי ברכות "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה", יש סוברים שהואיל והן נאמרות בלשון יחיד, מי שלא ישן אינו יכול לברכן.

למעשה, הרוצה לברכן בעצמו רשאי, שכך מנהג כל הספרדים ורבים מהאשכנזים. ויש מהאשכנזים שנוהגים (על פי משנה ברורה), שאם לא ישמע אותן מחבר יאמר את ארבע הברכות הללו בלא שם ומלכות. ואשכנזי שאינו יודע מה מנהגו, רשאי לנהוג כמנהג רוב ישראל ולברך את כל הברכות בעצמו.

זמן הברכות: על פי ההלכה אומרים את ברכות השחר וברכות התורה סמוך לתפילת שחרית. ועל פי הקבלה נוהגים לומר את ברכות השחר אחר חצות הלילה, ואת ברכות התורה אחר עמוד השחר.

אכילה ושתייה לפני שחרית

במשך הלילה מותר לאכול ולשתות בלא הגבלה. משיגיע לחצי שעה הסמוכה לעמוד השחר (3:30 לערך), אסור לקבוע סעודה, שמא ייגרר בסעודתו. בכלל זה אסור לאכול אז פת או עוגות בשיעור של יותר מכביצה, אבל מותר לאכול בלא קביעת סעודה ירקות ופירות ותבשילי מזונות בלא הגבלה. משעה שיעלה עמוד השחר (4:00 לערך), אסור לאכול דבר וכן אסור לשתות קפה או מיץ, ואפילו מי שהתחיל לאכול או לשתות לפני כן – צריך להפסיק. רק מים מותר לשתות אחר שעלה עמוד השחר.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לכבד את צה"ל – ולהתלונן

הרבנות הראשית והשר בנט פעלו נכונה בדחיית חופשת ל"ג בעומר, וראוי שציבור העולים למירון ילמד מהם • למנהג האשכנזים יש להסתפר בערב שבת זה • גם בעלי עמדה ממלכתית צריכים להגיש תלונה כששמירת ההלכה בצה"ל נפגעת, לטובת הצבא • עם כל הקושי להגיש קבילה בצבא, לפעמים צריך לקבול • אין איסור לילדים לאכול לפני הקידוש, ולכן מותר לחלק ממתקים בסוף התפילה • חירשים-אילמים שמתקשרים חייבים במצוות, וחשוב להכיר ולהוקיר את מאמציהם לקיימן • אילם מצטרף למניין אף שאינו עונה אמן

מדובר על שינוי תודעתי עמוק ומשמעותי בחברה הדתית לאומית. מעבר מעמדה שתלונה מהווה פגיעה ב'מלכות' – לעמדה שתלונה מתקנת ומשפרת את המערכת. ישנם גם ראשי ישיבות ומכינות שהסכימו לעמדה זו, ואכן לקראת הגיוס בקיץ, הם מתכוונים להכין את המתגייסים למצבים הבעייתיים

נכון לקבל את עמדת הרבנות הראשית לדורותיה, ולדחות את כל מדורות ל"ג בעומר למוצאי יום ראשון. מצינו שחכמים ביטלו מצוות מהתורה של תקיעת שופר ונטילת לולב כאשר ראש השנה או סוכות חלים בשבת, שמא יהיו אנשים שיחללו את השבת בטלטול השופר או הלולב ברשות הרבים (ראש השנה כט, ב; סוכה מג, א). ואם כך לגבי מצוות מהתורה, על אחת כמה וכמה שיש לדחות את מנהג המדורות, כדי שלא להכשיל אנשים בחילול שבת בהכנות לקראת המדורות והדלקתן.

כמו כן יש לשבח את שר החינוך נפתלי בנט, שנענה לבקשת הרבנות ודחה את יום החופשה ליום שני. יש לקוות שמכאן ואילך הדבר יהפוך להנהגה קבועה, שאין מדליקים מדורות ל"ג בעומר במוצאי שבת. נקווה שגם החרדים ינהגו כחרדים אמיתיים לדבר ה', וידחו את הדלקת המדורות במירון ובשאר המקומות למוצאי יום ראשון.

בכל אופן, אחר שהחופשה נדחתה ליום שני, ברור שקיום המדורות במוצאי שבת אסור גם משום ביטול תורה, מפני שהוא יגרום לתלמידים רבים לאבד שני ימי לימודים.

תספורת וגילוח בערב שבת

כאשר ל"ג בעומר חל במוצאי שבת, למנהג אשכנז ומקצת ספרדים, הנוהגים לסיים את מנהגי האבלות בל"ג בעומר עצמו, ראוי שיתגלחו ובשעת הצורך גם יסתפרו לכבוד שבת. זאת מפני שאין מכבודה של השבת שלאחריה מפסיקים מנהגי אבלות ואילו לקראתה אין מתכוננים. אולם למנהג רוב ספרדים, שנוהגים לסיים את מנהגי האבלות בל"ד בעומר, אין מסתפרים עד יום שני בבוקר (פנה"ל זמנים ג, ב-ג, 8).

על התמודדות הדתיים בצבא

לפני פסח עסקתי בהרחבה בקשיים הגוברים של החיילים הדתיים בצבא, שבשנים האחרונות החל לכפות תרבות חילונית על חייליו. המסקנה הייתה שהואיל וחוקי צה"ל נועדו בבסיסם להעניק לצבא צביון יהודי על פי ההלכה, ולהבטיח אפשרות נוחה לשמירת תורה ומצוות – אם החיילים ידעו לעמוד על שלהם ולדרוש ממפקדיהם ביצוע פקודות מלא, בשעת הצורך אף להגיש קובלנות, ובשעת הדחק אף לערב אישי ציבור ותקשורת, רוב ככל הבעיות יפתרו.

למשל, הבעיות הקשות שהיו בבה"ד 1 היו נפתרות, אילו היה קם צוער אחד ומגיש קובלנה על הפרה שיטתית של הפקודות בדבר אי כניסת צוערים לחדרי צוערות ולהפך, קל וחומר בלבוש של חוף ים. כל זאת בידיעת מפקד בה"ד 1 שעוד העז לנזוף בצוער דתי שהתלונן על כך. קובלנה מסודרת עם ליווי ציבורי ותקשורתי הייתה יכולה לסלק את הקצין החצוף הזה מהצבא.

מדובר על שינוי תודעתי עמוק ומשמעותי בחברה הדתית-לאומית, מעבר מעמדה שתלונה מהווה פגיעה ב'מלכות' – לעמדה שתלונה מתקנת ומשפרת את המערכת. ישנם גם ראשי ישיבות ומכינות שהסכימו לעמדה זו. ואכן, לקראת הגיוס הקרוב בקיץ הם מתכוונים להכין את המתגייסים למצבים הבעייתיים שהם עלולים להיתקל בהם, ולהכרת פקודות הצבא והדרך הנאותה, המנומסת והתקיפה לדרישת ביצוען, ולקבילה בשעת הצורך.

כדי להמשיך לחזק את המהלך, אביא לפניכם מכתב מניסיונו של חייל.

מכתב מחכים על היחס לקבילות

"שלום לרב! ייתכן שאם מסתכלים 'מלמעלה' כמו חלק מהמבקרים כיום את צה"ל, נראה שהפתרון הנוח, הנכון והמוסרי הוא להגיב על כל עוולה בצה"ל בקבילה. אבל צריך להבין שמהצד הנמוך של ההיררכיה – מהמפקד הישיר ועד המג"ד – הקבילה נחשבת ל'ייהרג ובל יעבור'. כל מפקד שיתלוננו נגדו ירגיש, ובצדק, שמנהלים מלחמה אישית נגדו. מפני שבמערכת הצה"לית יש הרבה תהליכים קטנים שצריך למצות לפני שמגישים קבילה.

הקבילה משמשת כמוצא אחרון, ולרוב סירוב פקודה ייחשב כאמצעי של הבעת מורת רוח שמתקבלת על הדעת ביתר הבנה. משום כך נראה הוגן יותר כלפי הדרגים הנמוכים שלא לקבול על כל בעיית דת.

ברמה האישית, במהלך שירותי כמפקד הוצרכתי לסרב לפקודה כמעט עשר פעמים (רובן על דת), ודבר זה נחשב בעיני מפקדיי הרבה יותר לגיטימי מאשר קבילה.

לכן, לעניות דעתי, הגשת קבילה לגיטימית רק לאחר ניסיון לשכנע את המפקדים, תוך נכונות להגיע איתם לעימות אבל בלי לערב גורמים נוספים.

אמנם מפני שלא הוכנתי נפשית לכך שלעתים צריך לקבול, היו שני מקרים שעליהם אני מצטער שלא קבלתי. הראשון היה בטירונות, בסוללה (פלוגה בתותחנים) כשלידנו היו בנות. המסו"לית (מ"פ) והרס"פית של הסוללה בכוונה לא אכפו את פקודות הלבוש הראוי במד"סים, למרות בקשותינו לאכוף זאת בגלל צניעות.

המקרה השני: היה לי סמסו"ל (סמ"פ) שהתנכל לי דתית בכוונה. למרות תלונותיי אל המסו"ל והמג"ד הדבר לא טופל.

אכילה לפני קידוש לילדים

שאלה: הרב סיפר שהוא מחלק מטבעות שוקולד לילדים לאחר תפילת ליל שבת. האם אין חשש שמחטיאים בכך את הילדים, שייכשלו באכילת השוקולד לפני קידוש?

תשובה: מצווה מהתורה לזכור את יום השבת לקדשו, ותיקנו חכמים לקיים את המצווה באמירת הקידוש על כוס יין. ומכיוון שכבר מעת כניסת השבת חלה המצווה, תיקנו חכמים שלא לאכול ולא לשתות אפילו מים לפני קיום מצוות הקידוש (שו"ע או"ח רעט, ד).

אולם איסור זה אינו חל על ילדים, שכן צריך לחנך את הילדים שלא לאכול מאכלים שאסורים מצד עצמם, כנבלות וטרפות, אבל אין חובה לחנכם שלא לאכול מאכלים כשרים בזמן שיש איסור לאכול, מפני שקשה יותר לילדים להתאפק מאכילה ושתייה. לכן אין מצווה לחנך ילדים שהגיעו לגיל חינוך (גיל חמש-שש) שלא לאכול בשעות הראשונות של יום הכיפורים, אלא רק מגיל תשע אמרו חכמים להתחיל לחנכם לצום כמה שעות. לכן גם מותר לתת להם לאכול לפני התפילה (מ"א רסט, א).

כשאין בכך קושי, לכתחילה עדיף לעודד את הילדים להתאפק. אבל מכיוון שאין להם בכך איסור, אם הם רעבים, צמאים או משתוקקים לאכול שוקולד – מותר להם (פנה"ל שבת ו, ט). אדרבה, טוב שהילדים ידעו את ההלכה, ויוכלו להחליט אם הם רוצים להדר ולחשל את כוח האיפוק שלהם ולא לאכול עד אחרי הקידוש, או לנהוג כפי עיקר הדין ולאכול.

חירש-אילם שמשלים מניין

בגיליון הקודם כתבתי שאפשר לצרף חירש-אילם שמבין את שפת הסימנים למניין. לא רק מפני שהדבר שנוי במחלוקת, ומכיוון שהמניין הוא דין דרבנן אפשר לסמוך על דעת המקילים, אלא גם מפני שבימינו יש מקום לצרפו אף לדעת המחמירים. אולי לפני כמה דורות, כאשר רק בודדים ידעו לתקשר, סברו שאין להוציאם מכלל החירשים-אילמים ואף הם פטורים מהמצוות. אולם לאחר שזכינו בדורות האחרונים שכבר רוב החירשים-אילמים יודעים לתקשר, אפשר לומר שגם לדעת המחמירים יש להם מעמד חדש והם חייבים בכל המצוות, וממילא מצטרפים למניין.

כתגובה קיבלתי מכתב משמח מר' אבי הרמן:

"לכבוד הרב מלמד שליט"א. בשבת האחרונה קיימנו בביתנו שבכוכב השחר אירוח לקבוצה של 20 חירשים. המארגן וראש הקבוצה הוא הרב יהושע סודקוף, חסיד חב"ד ורב חירש בעצמו העוסק בלימוד תורה וקירוב ליהדות בקרב אוכלוסיית החירשים בארץ ובחו"ל. אגב, הרב סודקוף לומד בכולל 'מעשה ניסים' בירושלים, המורכב כולו מחירשים השוקדים על לימוד התורה.

השבת הייתה מרוממת מאוד. הקבוצה השתתפה בתפילות ושמעה שיעורים בעזרת תרגום לשפת הסימנים שנעשה על ידי אשתי ננט, מתורגמנית מוסמכת לשפת הסימנים.

אחת מנקודות ההתרגשות של השבת הייתה למצוא ממש במקרה, בעיתון 'בשבע' של השבת, הכרה של הרב במעמדם ההלכתי של אותם חירשים. היה זה מרגש לקרוא ולהרגיש שהמאמצים הלא פשוטים שיהודים חירשים עושים כדי ללמוד תורה ולקיים מצוות, אכן מקבלים הכרה בהלכה היהודית.

הערה: החירשים הם רק חירשים, הם אינם חירשים-אילמים – הקושי שלהם לדבר הוא בגלל שאינם שומעים. חלקם מצליחים להתגבר על הקושי הזה ולבטא את עצמם גם בדיבור (אם כי לפעמים קשה להבנה), וחלקם אינם מדברים כלל אך בעייתם איננה במיתרי הקול (ולכן הם אינם אילמים)".

אמנם בהלכה הם נקראים "חירשים אילמים" על פי המציאות בפועל.

אילם שאינו עונה אמן

אמנם הגיעה גם שאלה: הרי צריך שיהיו תשעה שיענו אמן, ואיך אפשר לצרף חירש-אילם שאינו יכול לענות אמן?

תשובה: נפסק בשולחן ערוך (או"ח נה, ו ח), שגם ישן וחירש שמתפללים עמידה מצטרפים למניין, למרות שאינם יכולים לענות אמן. מנגד, כתב על חזרת הש"ץ (קכד, ד): "ואם אין תשעה המכוונים לברכותיו – קרוב להיות ברכותיו לבטלה".

לרוב הפוסקים, ישן וחירש מצטרפים למניין, אלא שלכתחילה טוב שיהיו תשעה עונים, ולכן כתב בשולחן ערוך "קרוב להיות" ברכותיו לבטלה, לעודד את "החולמים" לענות אמן (מ"א, דרישה ועוד). ויש מחמירים שלא לצרף מי שאינו עונה (עי' ט"ז). ויש אומרים שבחזרת הש"ץ צריך תשעה עונים, ולשאר דברים שבקדושה אין צריך (שועה"ר, בא"ח). אמנם אם החירש קורא שפתיים ומכוון לענות אמן, ייתכן שגם למחמירים הוא מצטרף.

למעשה הלכה כדעת רוב הפוסקים, שגם ישן וחירש מצטרפים, ולכתחילה נכון להחמיר בחזרת הש"ץ, שאם אין תשעה עונים יתפללו פעם אחת בלי חזרה: בתחילתה יאמר החזן את שלוש הברכות הראשונות בקול, כדי שיוכלו לענות קדושה. בשחרית, כאשר יש שם כוהנים, יאמר גם את שלוש הברכות האחרונות בקול, והכהנים יתפללו על הדוכן כדי שיוכלו לשאת את כפיהם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד