ארכיון הקטגוריה: כללי

חירות – מהאופנה ומהחומרנות

האומה המצרית ייצגה את החומרנות והשעבוד לגוף, ולכן השקיעה משאבים בפירמידות ובחניטת מתים, והשתמשה בעבדים לשם התענגות וסיפוק תאוות • עד היום נדרשת גבורה כדי להשתחרר מהשעבוד לחומרנות ולא להיכנע לתכתיבי האופנה של החברה • במועדים, כולל חול המועד, יש להקדיש חצי יום ללימוד תורה, שדרוש גם הוא בשביל החירות • מהלכות פסח: אילו תרופות צריכות הכשר • אין לאכול ולהחזיק מאכל שדומה לחמץ, אם אין סימן היכר בולט שהוא כשר לפסח • הודאה לה' על החורף המבורך ביותר מאז תשנ"ב

איסור שרצים ויציאת מצרים

כל המאכלים האסורים נקראים טמאים, ואכילתם מטמאת את הנפש ואוטמת אותה מלקלוט דברים שבקדושה, כדברי חכמים, שטומאה מלשון טמטום (יומא לט, א). הטומאה שבאיסור שרצים חמורה במיוחד, שנאמר: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. כי אני ה' אלוקיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים והייתם קדושים כי קדוש אני" (ויקרא יא, מג-מה). אמרו חכמים: "אמר הקדוש ברוך הוא: אילמלא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה, שאין מטמאין בשרצים – דיי" (בבבא מציעא סא ב).

האומה המצרית והחומרנות

הנכונות לזבוח את אלילי האופנה, ולדבוק בדרך היופי המתגלה במסורת ישראל סבא, שנעזרת בכל האופנות היפות שהעולם מחדש אבל אינה נכנעת להן – היא המשך הגבורה של קורבן פסח בימינו, והיא התנאי לגאולה ולחירות לבחור להמשיך את דבר ה' בעולם

כדי להבין את הקשר בין איסור שרצים ליציאת מצרים, צריך לבאר שהתכונה המיוחדת למצרים הייתה חומרנות. תפיסתם האלילית הייתה חומרנית קיצונית. הם לא האמינו בקיומה של נפש רוחנית עצמאית, אלא חשבו שהנפש תלויה בקיומו של הגוף החומרי ומשועבדת לו. הם התאמצו לחנוט את גופת המת, מפני שסברו שכל קיומו של האדם תלוי אך ורק במציאותו הגופנית, ואפילו כשהוא מת, ואין ביכולתו לזוז ולדבר, מכל הבחינות האחרות הוא עדיין קיים. לכן הם השקיעו מאמצים כבירים בבניית פירמידות, שהן בתי קברות מפוארים לגוף. מרוב תשוקתם לחומרנות, הגיעו המצרים להישגים חומריים וארגוניים מופלאים – אשר לחלקם הגיעו בסיועו של יוסף הצדיק – ביצירת סדרי ממשל יציבים, מערכת השקיה מפותחת ומערכת כלכלית משוכללת.

תשוקתם לחומרנות הביאה אותם לטומאה, כלומר לניתוק מערכי הרוח והמוסר, עד שלשם צבירת ממון ותענוגים הפכו אנשים בני חורין לעבדים, ולשם סיפוק תאוות גופם הפרו את ברית הנאמנות שבין איש לאשתו בכל סוגי הניאוף. ולכך התכוונה התורה כשציוותה: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו" (ויקרא יח, ג). אמרו חכמים (ספרא שם) שלא הייתה אומה באומות שהתעיבה מעשיה יותר מן המצרים, בזנות ובגילוי עריות, עד ש"מעשה ארץ מצרים" פירושו: "איש נושא איש, ואישה נושאת אישה, ואישה נישאת לשני אנשים" (מהר"ל גבורות ה' פרק ד).

אופיים של השרצים

לאור זאת, אפשר לבאר שהשרצים מייצגים את החומרנות. שכן לא ניכרת אצלם שום תכונת אופי מיוחדת, אלא כל חיוניותם וחריצותם ממוקדת במטרה הגשמית ביותר: השגת אוכל והתרבות, שזו משמעות השם "שרצים" – הולכים כדי לאכול ולהתרבות. לשם כך הם מזדהמים בכל הדברים המאוסים שבעולם, ובכל מקום שבו יש ריקבון ומוות שם הם שורצים, ואף את גוויית האדם הם אוכלים. אומנם יש בחיוניות זו צורך קיומי בסיסי, שגם לו יש מקום חשוב בעולם, וזו הייתה מעלתה של מצרים, ועל שם מעלה זו נאמר על ישראל במצרים "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם" (שמות א, ז). אולם ישראל קדושים, שצריכים להעלות ולרומם את המציאות מטומאת מצרים, הצטוו שלא לאכול שרצים שמבטאים את הגשמיות המאוסה, כדי שיוכלו לגלות בכל דבר את הערך האלוקי.

בהשראת תאוריית האבולוציה, שאמר עליה מרן הרב קוק שיש בה צדדים שמתאימים ל"רזי עולם של הקבלה" (אורות הקודש ב, התעלות העולם, פסקה יט), אפשר לצייר בדמיון שבתהליך הבריאה השרצים העדיפו לוותר על הרבה תכונות – ובלבד שיוכלו להמשיך לשרוץ. בתחילה היו גדולים, אולם כשנשאלו מה יעדיפו, לשמור על ייחודם או להתקטן ולקבל יותר מזון, העדיפו להתקטן. וכך בכל פעם שעמדה שאלה לפניהם, העדיפו לאבד את זהותם ולהתקטן כדי להתאים את גופם לדרך שבה יוכלו להשיג הכי הרבה מזון, עד שנעשו שרצים מאוסים. ואף שגם לרצון קיומי זה יש מקום, ציווה ה' את ישראל שיתעלו מטומאת מצרים – טומאת השעבוד לחומרנות, כדי להביא גאולה לעולם.

חירות

התנאי הראשון לגאולה הוא הגבורה להשתחרר מהשעבוד. לכן בתחילת תהליך גאולת ישראל ממצרים, נצטווינו לקחת שה שנחשב אליל בעיני המצרים, ולזבוח אותו ולמרוח את דמו על המזוזות והמשקוף. הדבר נעשה על ידי קורבן לה', כי לגאולה אמיתית אפשר להגיע רק על ידי אמונה בה'. שכן כל עמדה אנושית נובעת משעבוד לאנשים או לתאווה מסוימת, ורק על ידי התקשרות לה' אלוקינו, שמעל ומעבר לכל הגדרה, אפשר להיחלץ מכל השעבודים.

קורבן פסח בימינו – בלבוש

הנה לדוגמה, אדם מתלבש בבגדים שבהם הוא מאמין שייראה יפה. אולם כשיתבונן, ימצא שמושג היופי מוכתב על ידי אלה שנחשבים כמצליחים. לכן לעיתים קשה לאדם לחבוש כיפה, כי המצליחים בעולם אינם חובשים כיפה. ולעיתים קשה לאישה לכסות את ראשה, וללבוש בגדים כשרים לפי ההלכה, כי מי שנחשבות כמצליחות אינן לבושות כך.

הנכונות לזבוח את אלילי האופנה, ולדבוק בדרך היופי המתגלה במסורת ישראל סבא, שנעזרת בכל האופנות היפות שהעולם מחדש, אבל אינה נכנעת להן – היא המשך הגבורה של קורבן פסח בימינו, והיא התנאי לגאולה ולחירות לבחור להמשיך את דבר ה' בעולם.

לימוד התורה בחג

אולם אמונה וגבורה בלא תורה אינן יכולות להביא גאולה, וזהו שאמרו חכמים: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו, ב). וזו עיקר מגמת החגים וחול המועד, שלכך נאסר לעשות בהם מלאכה, כדי שיוכלו ישראל לעסוק בתורה לאור קדושת החג. והמצווה לחלוק את זמן השבתות והחגים, חציו לה' וחציו לכם, "חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש" (פסחים סח, ב). ואם כך ביום טוב, שמצווה לקיים בו סעודות גדולות שאורכות זמן רב, על אחת כמה וכמה שבחול המועד צריך להקדיש לכל הפחות חצי יום ללימוד תורה (פניני הלכה מועדים א, ה-ו).

מהמצווה לחלוק את היום לשני חלקים, חציו לה' וחציו לכם, למדנו דבר גדול – ששני החלקים משלימים זה את זה. גם החלק שבו לומדים תורה צריכים ללמוד בשמחה, דברים מעניינים שמוסיפים ברכה וחיוניות, עם בני המשפחה או חברים, וגם את החלק שבו עוסקים באכילה ושתייה וטיולים ממלאים בתכנים ערכיים.

כשרות תרופות בפסח

תרופות טעימות, כדוגמת סירופ או גלולות מציצה, צריכות כשרות לפסח. וכל זמן שלא נודע שהן כשרות, אסור לאוכלן. רק מי שהוא חולה מסוכן, ואין לתרופתו תחליף טוב, מותר לו לאוכלה, שפיקוח נפש דוחה איסור אכילת חמץ.

אבל תרופה שאין לה טעם אינה צריכה הכשר, מפני שגם אם עירבו בה חמץ שבעבר היה ראוי לאכילה, כיוון שכעת הוא אינו ראוי לאכילה אפילו בשעת הדחק, שהרי אפילו לאכילת כלב אינו ראוי, אין בו יותר איסור חמץ.

אומנם יש מדקדקים שלא לבלוע אפילו תרופות מרות שיש בהן תערובת חמץ, מפני שחוששים לדעת פוסקים בודדים שסוברים שהואיל והתרופה חשובה לנו, אין היא נחשבת פסולה מאכילת כלב, ואסור מדברי חכמים לבולעה. אבל הלכה כדעת רוב הפוסקים, שמתירים לבלוע תרופה שאינה ראויה לאכילה בלא בדיקה (פניני הלכה פסח ח, ז).

ראוי להוסיף שהסיכוי שיהיה בתרופה חמץ נמוך מאוד, קל וחומר כיום שרבים רגישים לגלוטן, ואין מערבים לחינם מרכיבי דגן אלא מעדיפים תחליפים שאין בהם גלוטן.

לא להחזיק דמויי חמץ

יש שמייצרים לפסח מוצרי מזון שנראים דומים למוצרי חמץ, כדוגמת ופלים, עוגיות ולחמניות. אולם למרות שבפועל אין בהם חמץ, כל זמן שהם דומים למוצרי חמץ – יש להיזהר שלא לאכול מהם בפסח, ואף לא לשמור אותם יחד עם מוצרי המזון של פסח, שמא מתוך כך יבואו לטעות ולאכול ממאכלי החמץ הדומים להם, כפי שכבר אירע עם מוצרים אלו בשנים עברו. רק אם עשו בוופלים או בעוגיות שינוי משמעותי בצורתם, אפשר לאוכלם.

כעין מקור לכך, בגזירת חכמים שלא לאפות לחם חלבי או בשרי בכמות שאוכלים במשך יותר מסעודה אחת, שמא ישכחו שהלחם חלבי ויבואו לאוכלו עם בשר. ואם טעו ועשו זאת, גזרו חכמים שהלחם יהיה אסור באכילה (פסחים ל, א-ב). אם שינו את צורתו של הלחם, באופן שבני הבית יבינו שדינו שונה ויבררו אם הוא חלבי או בשרי, מותר. אבל סימן כזה אינו מתיר לאפות לחם חלבי או בשרי כדי למוכרו, שמא יהיו אנשים שלא ישימו לב לסימן. רק כאשר עושים סימן מובהק שהכול מבינים ממנו שלחם זה חלבי או בשרי – מותר, כמו פיתה שדבוקה עליה גבינה צהובה או רצועת בשר (פסחים לו, א; שו"ע יורה דעה צז, א).

הודאה על הגשמים

בחסדי ה' זכינו שהשנה ירדו בהר ברכה 942 מ"מ גשם, כאשר הממוצע הרב-שנתי הוא 620 מ"מ, כלומר 152 אחוזים מהממוצע הרב-שנתי. מאז שנת תשנ"ב לא היה חורף מבורך כזה. הגשמים היורדים על גב ההר באזור השומרון מבורכים במיוחד, שכן כולם נקלטים באקוויפר ההר, הוא מאגר המים הגדול והאיכותי בישראל.

בכל הארץ מקו חברון וצפונה הגשמים עברו את הממוצע הרב שנתי, כאשר בצפון ובמרכז הממוצע בין 120 ל-140 אחוזים, ויש מקומות שירדו בהם 160 אחוזים.

הגשמים התחלקו השנה באופן נהדר על כל פני העונה, כך שהם הרוו את האדמה ונקלטו יפה במאגרי המים העיליים והתחתיים.

מה למכור במכירת החמץ?

תחילתה של מכירת החמץ – במצוקתם של סוחרי היי"ש באירופה • כשהרבנים מיסדו את המכירה בשביל הסוחרים, המנהג התרחב לכלל הציבור • בימינו מכירת החמץ הכרחית לשוק ולתעשיית המזון • למרות הטענות שמדובר בהערמה, רוב הפוסקים ככולם קובעים שהמכירה תקפה • מצד הדין כל אדם פרטי יכול למכור כל חמץ, אך לכתחילה מומלץ להשתמש במכירה רק למוצרים שמוטלים בספק או למניעת הפסד גדול • מכיוון שאפשר למכור במצבי ספק, אפשר לחסוך שאלות הלכתיות רבות • להלכה, חמץ שנמכר מותר לאחר הפסח

שורשי מכירת חמץ

למעשה, נוהגים כיום להמליץ לכולם להשתתף במכירת חמץ, מפני שיש מוצרי מזון ותרופות טעימות שספק אם נתערב בהם מעט חמץ. אין ראוי לאבדם מפני ספק כזה, וכן אין אפשרות להשאירם בבית שמא יש בהם חמץ, לפיכך נכון למכור אותם במכירת חמץ ולצאת בזה מהספק

עד חצות יום י"ד בניסן צריך כל יהודי להשבית את החמץ שברשותו. כדי שלא לאבד כמות גדולה של מאכלי חמץ, היו רגילים ישראל לתכנן את מאכלם כך שעד הפסח יסיימו לאכול את מאכלי החמץ שלהם. רק מעט מהחמץ השאירו, כדי לקיים בו מצוות ביעור חמץ למהדרין בשריפה.

אולם אם התכנון לא הצליח, מותר למכור את החמץ הנותר לגוי לפני הפסח, שכן עד השעה השישית של יום י"ד בניסן החמץ עדיין מותר בהנאה ומותר למוכרו. במיוחד הדבר חשוב לסוחרי מזון, שלעיתים נשארים עם מלאי גדול של מאכלי חמץ, ואם לא ימכרו אותו לגוי ממונם ירד לטמיון. ואפילו אם לא נמצא גוי שמעוניין באמת לקנות את כל החמץ, אמרו חכמים שמותר ליהודי לומר לגוי: אף שאינך צריך כמות גדולה של חמץ, קנה ממני את כל החמץ בסכום המלא, ואם תרצה אקנה אותו ממך לאחר הפסח (על פי תוספתא פסחים ב, ז).

הבעיה של סוחרי היי"ש

לפני כארבע מאות שנה החלו יהודים רבים באירופה להתפרנס מייצור יין שרף (יי"ש) ומכירתו. זאת משום שהרוזנים אדוני הארץ נהגו לתת ליהודים לנהל את עסקיהם, והיו רגילים להחכיר להם את עסקי היי"ש תמורת דמי חכירה ואחוזים מהמכירות. יי"ש זה, שנעשה משעורים וחיטים, נחשב לחמץ גמור. כדי שלא להפסיד הון עתק בכל שנה באיבוד היי"ש לפני הפסח, היה הכרח למוכרו לפני הפסח לגוי, ואחר הפסח לשוב לקנותו, כדי להמשיך במכירתו לכל דורש.

התמסדות המכירה

במשך הזמן ראו גדולי ישראל שלפעמים קורה שהמכירה נעשית שלא כדין, ואזי מתעוררות בעיות קשות: אם מכירת החמץ נעשתה שלא כדין – הרי שהחמץ נשאר ברשותו של היהודי, כך שכל שעה ושעה הוא עובר עליו באיסורי התורה "בל ייראה" ו"בל יימצא", וגם אחר הפסח אסור ליהנות ממנו וצריך לאבד את כולו. לפיכך נהגו רבני ישראל לנהל בעצמם את מכירת החמץ, כדי לוודא שהחמץ יימכר כדין. מכיוון שהמכירה נעשתה מסודרת, יהודים נוספים הצטרפו למכירה כדי להציל את החמץ שברשותם מאיבוד, וכך החלה מכירת החמץ להיות רווחת יותר ויותר.

המכירה הכרחית ליצרנים ולסוחרים

בדורות האחרונים נתחדשו שיטות אחסון שבאמצעותן ניתן לשמר מוצרי מזון זמן רב, וממילא ליצרני המזון ולסוחרים יש תמיד מלאי גדול. שוב התעורר הצורך למכור את החמץ לפני הפסח, כדי שלא להפסיד את שוויו של המלאי, וכדי שלא להפסיד את השווקים בימים שאחר הפסח – שכן אם יקפידו למכור את כל מלאי המזון לפני הפסח, יעברו ימים ושבועות עד שיצרני המזון יוכלו לייצר ולשווק מחדש את מוצריהם. בנוסף להפסד שייגרם ליצרנים ולסוחרים, גם לקונים ייגרם צער משום שלא יוכלו לקנות מוצרי חמץ אלו במשך השבועות שאחר הפסח. לכן בעלי המפעלים, רשתות המזון והחנויות מוכרים לפני הפסח את כל החמץ שלהם לנוכרי, ומיד אחר הפסח קונים אותו בחזרה וחוזרים לשווקו.

הטענות נגד המכירה

אלא שכבר לפני קרוב לארבע מאות שנה היו מגדולי ישראל, ובראשם בעל 'תבואות שור' שעסק בעצמו בייצור יי"ש, שטענו נגד מכירת החמץ שאין היא מכירה אמיתית אלא הערמה, שהרי ברור שאחר הפסח החמץ יחזור לידי היהודי. ועוד, שאין משלמים על מכירה זו מס למלכות כדרך שמשלמים על כל מכירה. ועוד, שבכל מכירה רגילה הקונה משלם בעבור כל החמץ ולוקח אותו לרשותו, ואילו כאן הגוי אינו משלם סכום מלא בעבור היי"ש ואינו לוקח אותו לרשותו. בנוסף לטענה העקרונית שאין זו מכירה אלא הערמה, טענו גם על האופן שבו ביצעו בפועל את המכירה, כגון שלא עשו אותה בקניין המועיל לפי ההלכה, או שעשו אותה עם גוי שלא הבין את מהותה.

למעשה, יש מהם שכתבו שרק במקום הדחק, כדי למנוע הפסד מרובה, מותר לסמוך על המכירה. יש שאף הורו שלא לסמוך עליה כלל (גר"א).

הסכמת הרבנים לסמוך על המכירה

אולם דעת הפוסקים, רובם ככולם, שיש לסמוך על מכירת החמץ, מפני שיש לה תוקף ככל מכירה, ועל פי החוק והדין יכול הגוי שלא למכור את החמץ בחזרה ליהודי אחר הפסח. נמצא שהמכירה מוחלטת ואין בה הערמה. כלומר המכירה אינה מכירה פיקטיבית אלא מכירה משפטית, פורמלית. אלא שכדי שהמכירה לא תיראה כהערמה, נהגו לדקדק בכל פרטיה. מכיוון שיש דעות מהי דרך הקניין שעל פי ההלכה קונה הגוי מיהודי, מקפידים לבצע את המכירה בכל צורות הקניינים, כדי שיהיה ברור שעל פי כל הדעות המכירה חלה. בנוסף לכך מקפידים שהמכירה תחול גם לפי חוקי המדינה (עיינו משנה ברורה תמח, יז, יט, וביאור הלכה).

אף שהמוכר אינו יודע את כל מה שהרבנים עושים במכירת החמץ, מכיוון שהוא סומך על הרבנים שמארגנים את המכירה, הרי שהוא מייפה את כוחם למכור את כל המוצרים שכלל במכירת החמץ באופן המוצלח ביותר. ההוכחה החותכת לכך היא שאם יבוא הגוי בפסח ויבקש את מוצרי המזון שנכללו במכירה, ויעמוד הרב ויאמר שאכן הם של הגוי, המוכר הישראל ייתן לו את המוצרים.

הצעה לחיזוק

ראוי היה שהרבנות, בשיתוף רשתות הטלוויזיה, תבחר בכל שנה באקראי כעשרה אנשים שמכרו את החמץ שלהם לנוכרי, ויצלמו את הנוכרי דופק על דלת ביתו של הישראל בבואו לקחת את החמץ שקנה, ואת התגובה של בני הבית. אם יהיה ויכוח, יערבו את הרב שתיווך במכירה. הם יאמדו את המחיר המוזל מאוד שהנוכרי צריך לשלם, כפי שנקבע במכירה, שכן המכירה היא במחירי רצפה – כראוי למוצרים שכבר הגיעו לביתו של אדם פרטי, ויסיימו את הסיפור בכך שהנוכרי טועם מהמוצרים ונוטלם לביתו. כך בכל יום מימי חול המועד יערכו שני ביקורים. על ידי זה תתחזק ההבנה שהמכירה אכן בעלת תוקף גמור.

האם המכירה נועדה לאדם פרטי?

מצד הדין יכול כל אדם למכור את החמץ שלו לגוי במכירת החמץ המסודרת על ידי הרבנים. אף אם ירצה למכור מעט חמץ, כמו למשל מעט אבקת מרק חמץ, או חבילת אטריות – רשאי, שאין הבדל אם הוא מוכר מעט או הרבה חמץ. בכל מקרה, אחר שהחמץ נמכר, היהודי אינו עובר עליו באיסורי חמץ.

ויש מחמירים שלא לסמוך לכתחילה על מכירת החמץ, מפני שהיא נראית כהערמה, הואיל והחמץ נשאר בביתו של היהודי, וקרוב לוודאי שהגוי לא יבוא ליקח אותו ממנו, ואחר הפסח היהודי יחזור מיד לאכול ממנו. לכן, לדעתם, רק כדי למנוע הפסד מרובה מותר למכור את החמץ, אבל כאשר מדובר בהפסד מועט – אין למכור את החמץ כדי שלא להיכנס לספק איסור.

ההמלצה לכולם – מכירת מוצרי ספק

למעשה, נוהגים כיום להמליץ לכולם להשתתף במכירת חמץ, מפני שיש מוצרי מזון ותרופות טעימות שספק אם נתערב בהם מעט חמץ. אין ראוי לאבדם מפני ספק כזה, וכן אין אפשרות להשאירם בבית שמא יש בהם חמץ, לפיכך נכון למכור אותם במכירת חמץ ולצאת בזה מהספק. כמו כן יש סוברים שאנשים שיש להם מניות בחברות שיש בבעלותן חמץ, חייבים למכור את חלקם, ובמכירת החמץ מוכרים גם את המניות.

אבל לגבי חמץ גמור, נוהגים להמליץ שלא למכור חמץ מועט, כדי שלא להשתמש בהיתר המכירה לצורך קטן. רק כשמדובר בהפסד גדול, אפשר למכור את החמץ לכתחילה.

אין לדקדק בשאלות סביב הספק

יש אנשים שבגלל חששם לדעת המחמירים אשר טוענים על המכירה שהיא הערמה, מעוניינים להימנע ממנה עד כמה שאפשר, והם מרבים להטריד את הרבנים בשאלות שונות. ראשית, אודות כל המוצרים שבביתם שאין להם כשרות לפסח, האם הם נחשבים מוצרי חמץ ממש או ספק חמץ, והאם צריך למכור אותם או שאפשר להשאירם בלא מכירה. שנית, אחר שהתברר שיש בהם ספק חמץ, האם שוויָם מצדיק לסמוך על המכירה.

אולם אין מקום להטריד רבנים בשאלות אלה, שכדי לפתור אותן נועדה כיום המכירה. כלומר, כל מוצר שיש לגביו ספק צריך לכלול במכירה.

מתי מותר להשתמש בחמץ אחר הפסח

אחר הפסח טוב להמתין מעט, עד שניתן יהיה לשער שהרבנות קנתה את החמץ בשביל כולם בחזרה, ואז אפשר יהיה להשתמש בחמץ שנמכר. בשעת הצורך אפשר ליטול מהחמץ מיד אחר הפסח, תוך נכונות לשלם לגוי את תמורתו המלאה אם ידרוש. והטוב ביותר שהרבנים יתנו עם הגוי במפורש, שכל חמץ שהיהודי ייקח ממה שנמכר – יתחייב לשלם בעבורו אם ירצה, ועל ידי זה לא יהיה פקפוק בכך שהיהודי נוטל מהחמץ מיד לאחר הפסח.

חמץ שנמכר – המחמירים וההלכה

יש נוהגים להחמיר שלא לאכול מחמץ שנמכר, מפני שלדעת המחמירים המכירה אינה כדין, וממילא דין חמץ זה כדין חמץ שעבר עליו הפסח שאסור באכילה והנאה.

אבל למעשה אין צריך לחוש לזה, מפני שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח מדברי חכמים, ובכל ספק בדברי חכמים הלכה כמקל. קל וחומר שכך ההלכה בדין שרק מעט מן הפוסקים מפקפקים בו, ואילו דעת רובם המכריע של הפוסקים להתיר. ויש מהגדולים שהיו מקפידים לאכול אחר הפסח מחמץ שנמכר, כדי להראות בזה שהמכירה נעשתה כדת וכדין.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שרצים זעירים – הלכה למעשה

סיכום המחלוקת על השרצים הזעירים: מצד כללי ההלכה אמורים להקל, אך מצד ההתחדשות המודרנית, שמגבירה את המודעות לשרצים ואף מספקת אפשרויות לזהות ולהדביר אותם, יש מקום לדעה המחמירה • דרך האמצע: לעשות את הפעולות הרגילות הדרושות להסרת השרצים, אך לא באופן שגורם לטורח רב או להוצאה כספית ניכרת • במפעלים ובמטבחים גדולים לפעמים יש לקבוע נהלים מחמירים כדי לשמור על הכשרות הבסיסית • הלכה למעשה – כיצד לנהוג לפי כל אחת מהדעות בירקות עלים, כרובית וברוקולי, תירס, תות שדה, בצל ירוק וכרישה

המחלוקת אודות השרצים הזעירים

אפשר לומר שיש בסוגיה זו שלוש שיטות למעשה: כשר כפי עיקר ההלכה, שיטת המחמירים שמתאימה למי שרוצים להדר, ודרך האמצע, שלפיה לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים, אבל כאשר הדבר כרוך בטורח רב או בהוצאה כספית ניכרת – יש להורות לפי כללי ההלכה כדעת המתירים

בטור הקודם סיכמתי בקצרה את המחלוקת בשאלה האם צריך לבדוק אחר שרצים זעירים שאדם רגיל אינו רואה בעת שהוא מסתכל על הירק או הפרי. כתבתי שהלכה כדעת המקילים, שכן מדובר במחלוקת באיסור חכמים, הואיל ומהתורה שרצים אלה בטלים בשישים, ואף מדברי חכמים יש סוברים שהם בטלים בקרוב לאלף. ועוד שיש ספק אם גם מדברי חכמים צריך לחפש אחריהם לפי כללי "מיעוט המצוי". בנוסף לכך, לא יכול להיות איסור תורה בדבר זעיר שאין מרגישים בטעמו ובבליעתו, ובמיוחד שאין רוצים בו, ואזי מדובר בדבר שאינו מתכוון שאין בו איסור.

דעת המחמירים נשענת על הפיתוחים המודרניים

אומנם צריך להוסיף שגם לדעת המחמירים יש מקום בימינו, שכן היא מבוססת על שיטות המחקר וכלי המדידה המודרניים, שהעצימו בתודעתנו את המודעות להימצאותם של שרצים זעירים בירקות ובמאכלים. היא ניתנת ליישום בזכות פיתוחי המדע והטכנולוגיה שהעניקו כלים להתמודדות עם השרצים הזעירים – למשל פיתוח חומרי ניקוי ממיסי שומן (דטרגנט), שמהם ייצרו מיני סבונים, שהשימוש בהם החל להיות נפוץ לפני כמאה שנה, ועל ידם ניתן לנקות את הירקות משרצים. וכן בזכות פיתוח מקררים, שבהם ניתן לשמור ירקות ומזון בלא שיתפתחו בהם שרצים זעירים. כמו כן פותחו שיטות שעל ידן ניתן לגדל את רוב הירקות והפירות בתנאים שלא מתפתחים בהם שרצים זעירים. בעקבות זאת רבנים רבים בדורות האחרונים הורו להדר כשיטת המחמירים.

שלוש שיטות למעשה

ככלל, אפשר לומר שיש בסוגיה זו שלוש שיטות למעשה:
א) כשר כפי עיקר ההלכה,
ב) שיטת המחמירים המתאימה לרוצים להדר,
ג) דרך האמצע, לפיה לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים – ולכן פעולות רגילות שאנשים עושים לצורך ניקוי הירקות והפירות, כגון השריה ושטיפה, נכון לעשות לצורך הסרת השרצים הזעירים – אבל כאשר הדבר כרוך בטורח רב או בהוצאה כספית ניכרת, יש לחזור להורות על פי כללי ההלכה כדעת המתירים.

במטבחים גדולים לפעמים חייבים להחמיר

ראוי לציין שבמפעלים ובמטבחים גדולים לפעמים יש צורך להחמיר יותר מאשר בבית פרטי, מפני שפִרצה במטבח גדול עלולה להכשיל מאות ואלפים. בנוסף, הפיתוי לעבור בהם על ההלכה גדול יותר, הן מצד בעל העסק שיכול להרוויח מכך ממון רב, והן מצד העובדים שלעיתים מרוב עומס מתקשים בביצוע הבדיקות והניקויים הנדרשים. כמו כן, פעמים שתנאי האחסון במטבחים ובמפעלים פחות טובים, וגורמים להתפתחות של יותר חרקים. לפיכך, לעיתים יש צורך לקבוע בהם גדרים מחמירים כדי להגיע לכשרות הבסיסית הנדרשת לפי ההלכה, ובתוך כך מרוויחים שהם עולים לרמת כשרות של מהדרין.

ירקות עלים

ירקות עלים: דעת המחמירים

בעניין ירקות עלים, נבאר תחילה את דעת המחמירים: הבעיה בירקות כדוגמת חסה, כרוב, פטרוזיליה, שמיר, כוסברה, ארטישוק, אספרגוס, תרד ונענע, שבעת גידולם נמשכים אליהם שרצים זעירים, כדוגמת תריפס וכנימות עלה. אמנם גם שרצים רגילים לעיתים שורצים בהם, אבל הם ניכרים לעין ויורדים בשטיפה רגילה. לעומתם, את השרצים הזעירים שצבעם דומה לצבע העלה קשה מאוד לראות, ואף השריה במים עם חומץ או סבון ושטיפה, פעולה שמסירה שרצים רבים, אינה מסירה את כולם, כפי שנמצא בבדיקות במעבדה. לפיכך, לדעת המחמירים אסור לאכול ירקות אלו בלא שאדם ירא שמיים, שמכיר היטב את השרצים וראייתו טובה, יתבונן בנחת בכל עלה ועלה אל מול השמש או שולחן אור ויסיר מהם את כל השרצים הזעירים. מכיוון שבדיקה כזאת קשה לביצוע, לפי שיטת המחמירים יש למעשה שתי דרכים להשגת ירקות שמוחזקים כנקיים משרצים, ונבאר אותן.

גוש קטיף וגידול באקלים קר

הדרך הראשונה הומצאה בגוש קטיף בהנחיית רבני מכון התורה והארץ. לפי דרך זו מגדלים בחממות מבודדות ירקות שנקיים משרצים. לשם כך מחטאים את האדמה משרצים וביצי שרצים, ואוטמים את החממה על ידי יריעות רשת, שמאפשרות כניסת אוויר וקרני שמש וחוסמות שרצים. כמו כן מרססים מעת לעת את הירקות בקוטלי חרקים, כאשר החברות האמינות, כדוגמת 'חסלט' שנוסדה בגוש קטיף, מקפידות שלא לרסס מעל המותר על פי תקנות הבריאות. למרות כל אמצעי הזהירות וההשקעה המרובה, ובמידה מסוימת בגלל הגבלות הריסוס, לעיתים שרצים מצליחים לחדור לחממה ולהתרבות בה בשיעור של מיעוט המצוי, וכל היבול מאבד את חזקת היותו נקי משרצים זעירים לפי שיטת המחמירים. לכן מחיר ירקות אלו גבוה בהרבה ממחיר הירקות הרגילים.

השיטה השנייה היא גידול הירקות במקומות קרים, כך שבכל משך גידולם החום לא יעלה ליותר מ-14 מעלות. באקלים כזה השרצים אינם מתרבים והירקות בחזקת נקיים משרצים. שיטה זו נוחה לשימוש בחוץ לארץ במקומות קרים. בארץ אין מקומות קרים כל כך, אך עם ריסוס מבוקר מצליחים לגדל בחורף ירקות בשטחים פתוחים עם מעט מאוד שרצים זעירים, ועל ידי שטיפת הירקות מצליחים להגיע למצב שהסיכוי שיהיו שרצים בירקות נמוך. במצב זה, גם לשיטת רוב המחמירים, הירקות בחזקת נקיים משרצים.

ההלכה ודרך האמצע בירקות עלים

לפי ההלכה אפשר להסתפק בשטיפה טובה של כל ירקות העלים במים, להתבונן בהם במבט רגיל, ואם רואים בהם שרץ – להסירו. אולם נכון ללכת בדרך האמצע, ולנקות את הירקות משרצים על ידי השריה של כארבע דקות במים עם חומר ממוסס ושטיפה במים זורמים. אפשר להשרות את העלים במים עם מלח או חומץ, כפי שנהגו בעבר. אומנם מצד הסרת השרצים, עדיף להשרות במים עם סבון (דטרגנט), שנמצא יעיל מחומץ או מלח, אולם יש חוששים שהסבון אינו בריא. הטוב ביותר להשתמש בחומרים טבעיים כמו 'סטרילי', שנמצאו יעילים כסבון ובלי חשש בריאותי. פעמים רבות פעולה זו מסירה את כל השרצים הזעירים, או מביאה לשיעור נמוך של פחות ממיעוט המצוי, ואזי גם לשיטת המחמירים היא מועילה.

יש לשים לב לכך שגם בעת השריית העלים וגם בעת שטיפתם, המים יגיעו לכל הקפלים והסדקים שבעלים. לפיכך, בירקות כדוגמת חסה, כרוב וארטישוק, צריך לפרק את העלים כדי שהמים יוכלו להיכנס ביניהם.

לעיתים ירקות העלים מאיכות גרועה, ואזי הם מלאים בשרצים קטנים וגדולים שנראים היטב לעין. כדי לנקותם צריך לשטוף אותם שוב ושוב, עד שיהיו נקיים משרצים.

כרובית וברוקולי

יש ירקות שמצויים בהם שרצים זעירים ואין אפשרות להוציא את כולם בשטיפה או בבדיקה. כך המצב בכרובית וברוקולי, שחלק משמעותי מהם הוא תפרחת, שבתוכה נחבאים השרצים הזעירים. את השרצים הללו אין אפשרות לראות בלי לפרק לגמרי את הפרח ולבדוק במשך זמן רב את כל חלקיו הקטנים. גם פעולה של השרייה במי סבון ושטיפה אינה טובה מספיק, הואיל וזרם המים אינו מגיע בחוזקה למקומות שהשרצים נחבאים בהם, וממילא אינו יכול להסיר את כולם. לדעת המחמירים, הדרך היחידה לאוכלם מגידול רגיל היא לזרוק את התפרחת, שהיא כארבעים אחוזים מהירק, ולאכול את הקלחים הנותרים אחרי שטיפה טובה, או לחילופין לצרוך כרובית וברוקולי שגודלו בתנאים מיוחדים שאין מתפתחים בהם שרצים.

אולם כפי שלמדנו, על פי כללי ההלכה אין צריך לבדוק אחר השרצים הזעירים, וכל זמן שאין רואים אותם – מותר לאכול את הכרובית והברוקולי. ונכון יותר להשרותם במים עם חומר ממוסס למשך כארבע דקות, ולשטוף היטב בזרם מים.

אומנם שלא כמו בחסה ושאר ירקות עלים, שבהם פעמים רבות אחרי השריה ושטיפה אין שרצים זעירים (או שאין בהם בשיעור מיעוט המצוי), בכרובית וברוקולי השריה ושטיפה אינן מצליחות להגיע לתוצאות טובות כאלה. אומנם מכיוון שמבשלים את הכרובית והברוקולי, ולעיתים השרץ נימוח בבישול ויורד ממדרגת ברייה, להלכה אפשר להחשיב זאת כדרך האמצע.

קלחי תירס

לדעת המחמירים אסור לאכול את הגרעינים בעודם על הקלח, הואיל ולעיתים נחבאים ביניהם שרצים זעירים (תריפס), והדרך היחידה לאוכלם מגידול רגיל היא לחתוך את גרעיני התירס מהקלח לשטוף אותם, כדי להבטיח שאין ביניהם שרצים זעירים.

אולם לפי כללי ההלכה וגם לפי דרך האמצע, מכיוון שאדם רגיל אינו רואה את השרצים הללו, וספק אם הם נמצאים, ובנוסף לכך הם עוברים בישול, מספיק לשטוף את הקלח.

תות שדה

לעיתים יש בתותי השדה אקריות זעירות, שקוטרן כשליש מילימטר, הנחבאות בגומות הגרעינים הזעירים שעל קליפתם. לדעת המחמירים אסור לאכול תותי שדה מגידול רגיל, אלא אם כן מקלפים את קליפתם, או משרים אותם במים עם חומר ממוסס ושוטפים אותם תוך הברשה יסודית של קליפתם.

אולם לפי כללי ההלכה, מכיוון שאדם רגיל אינו רואה את האקריות הזעירות הללו, אין צריך לחפש אחריהן. ולפי דרך האמצע, יש לחתוך את מקום החיבור של התות לענף, להשרות את התותים במים עם חומר ממוסס ולשטוף היטב. כך יש לעשות גם בפטל ותות עץ.

עלי בצל ירוק וכרישה

לדעת המחמירים יש לחתוך כל עלה לשניים, להשרותו במים עם סבון ולשוטפו תוך שפשופו לכל אורכו, מפני שרצים זעירים שלעיתים מצויים בו.

לפי כללי ההלכה, אין לחשוש לשרצים הזעירים שאדם רגיל אינו רואה. ולדרך האמצע, יש לחתוך כשלושה סנטימטרים ממקום החיבור שבין הבצל לעלה ולזרוק, מכיוון ששם החשש גדול יותר. את שאר העלים יש לפרק, להשרות במים עם חומר ממוסס ולשטוף, בלי לחתוך כל עלה לשניים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האם צריך לנפות קמח?

השאלה אם צריך לנפות קמח, שספק אם יש בו תולעים, נתונה במחלוקת – ולמעשה הורו הפוסקים לנפות את הקמח • אם אפו מקמח לא מנופה, בדיעבד המאכל מותר באכילה • גם לפי השיטה המחמירה, אם אחת לעשר פעמים לא מוצאים תולעים בקמח – אין חובה לבדוק • קמח לבן שמיוצר ומשווק על ידי חברה אחראית ומסודרת – בחזקת נקי • במקומות שבהם קונים קמח בסיטונאות, או שתנאי האחסון אינם נאותים, יש צורך לבדוק • בקמח מלא החשש לתולעים גבוה יותר, אך בחלק מהחברות גם הוא בחזקת נקי

הקמח הלבן שמשווק באריזות סגורות על ידי חברות אמינות דרך רשתות וחנויות אחראיות, ואוחסן בבית במקום נקי למשך לא יותר משבועות אחדים – בחזקת נקי משרצים ואין צריך לנפותו, הואיל והמקרים הנדירים שמוצאים בו תולעים אינם מגיעים לשיעור של מיעוט המצוי

שאלה: במשך שנים רבות, מעת לעת, אני מנפה קמח בנפה של משי ולא מוצאת תולעים. כשדיברתי על כך עם חברה מהמגזר החרדי, שמעתי שהיא מוצאת תולעים בקמח. איך זה ייתכן? האם בגלל שהיא מוצאת תולעים, גם אני צריכה להמשיך לבדוק למרות שאני לא מוצאת?

תשובה: סוגיית התולעים, שנקראות בתורה "שרצים", מורכבת מסוגיות רבות. אשתדל לפרק את הסוגיה ההלכתית לחלקיה, לתאר את המציאות ולסכם את ההלכה.

שרצים האסורים והמותרים בפירות

התורה אסרה שרצים ששרצו על הארץ, שנאמר: "וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא ייאכל" (ויקרא יא, מא). אבל שרצים שהתפתחו בתוך פירות תלושים, כל זמן שהם זוחלים בתוכם ולא יצאו החוצה – אין בהם איסור (חולין סז, ב; שולחן ערוך יורה דעה פד, ב). ואם השרצים התפתחו בפירות בעודם מחוברים לעץ, לדעת רוב הפוסקים הם אסורים מהתורה (שולחן ערוך שם ו).

תולעים מותרות ואסורות בקמח

כשם שאין איסור בתולעים שהתפתחו בפרי תלוש ולא פרשו, כך אין איסור בתולעים שהתפתחו בקמח ולא פרשו. לכן, יש אומרים שגם אם רואים שיש בקמח תולעים, כל זמן שלא ראינו שפרשו ממנו וחזרו, אין איסור לאכול את הקמח (רוקח תסא, שערי דורא נד, אגודה). ולדעת רוב הפוסקים, כאשר יש חשש שהשרצים פרשו וחזרו – הם אסורים (רא"ש, מהר"ח או"ז, שו"ע פד, ה, ש"ך, ט"ז, פלתי, ערוך השולחן).

אומנם לדעת כמה אחרונים (פרי תואר וחכמת אדם), גם אם התולעים רחשו בקמח – אסורות, שכל חלקיק הוא פרי בפני עצמו, ובזחילתן מחלקיק לחלקיק הן פורשות ממקום גידולן. אולם דבריהם נדחו על ידי כל הראשונים ורובם המכריע של האחרונים. לפיכך, כל זמן שהתולעים לא פרשו מהקמח, עדיין אין בהן איסור (ערוך השולחן פד, מה-מו).

המחלוקת אם לבדוק קמח

נחלקו הפוסקים האם צריך לנפות סתם קמח שספק אם יש בו תולעים. לדעת רבים אין צריך מחמת ספק ספיקא: ספק אחד – אולי אין בו תולעים, וספק שני – אולי יש בו תולעים אבל הן לא פרשו וממילא אין בהן איסור (ט"ז פד, יב; כנה"ג הגב"י מז; שולחן גבוה ב; שמחת כהן יו"ד א, קמט).

ויש אומרים שצריך לבדוק את הקמח, מפני שבכמה דינים מצינו שכאשר החשש מצוי ואפשר לבדוק, אין מקילים שלא לבדוק על סמך טענת ספק ספיקא (פלתי פד, ז; מנחת יעקב פ, ד, יד).

למעשה, הורו הרבנים בדורות האחרונים לנפות את הקמח, הואיל ופעמים רבות נמצאו בו תולעים. אבל מוסכם על הכול שאם אפו או בישלו קמח לא מנופה, המאפה או התבשיל כשר.

מתי חייבים לבדוק מזון מתולעים

דין זה מתחלק לשלושה מצבים:
א) מאכלים שבדרך כלל אין בהם שרצים – מותר לאכול בלא בדיקה.
ב) מאכל שברוב הפעמים אין בו שרצים, אבל במיעוט מצוי שלו יש שרצים – מהתורה אינו צריך בדיקה, שכן הכלל הוא שהולכים אחר הרוב. אבל מדברי חכמים לכתחילה צריך לבדוק אותו, ובדיעבד, כשאין אפשרות לעשות זאת, מותר ללכת על פי הרוב ולאוכלו.
ג) מאכלים שברובם יש שרצים – חייבים בבדיקה, וכל זמן שלא בדקו אותם או ניקו מהם את השרצים – אסור לאוכלם.

שיעור מיעוט המצוי

יש אומרים ששיעור "מיעוט המצוי", המחייב בבדיקה מדברי חכמים, הוא מעל 25 אחוזים (ריב"ש), ויש אומרים מעל עשרה אחוזים (משכנות יעקב). השאלה מה גודל היחידה שלפיה קובעים את האחוזים. למעשה יש ארבע אפשרויות, וכל אחת נכונה מזווית אחרת.

א) ארוחה: מהזווית של מי שמכין את הארוחה, אין זה משנה כל כך אם ינפה קמח לשני סועדים או לעשרה, שכן בכל פעם הוא מנפה את הקמח, הקמח שניפה נתפס בתודעתו כיחידה אחת.
ב) מנה: מהזווית של מי שאוכל, המנה היא היחידה שנמצאת בתודעתו.
ג) פרי: אם נמקד את תודעתנו במאכל, הרי שהיחידה היא כפי שהפרי או הירק מופיע לפנינו, בין גדול ובין קטן. ומאכלים ארוזים כקמח וקטניות – הרי הם כפי שהאריזה לפנינו, קילו או חצי קילו.
ד) נגיסה אחת: אם נמקד את תודעתנו בזווית ההלכתית, נתייחס לכל נגיסה כיחידה בפני עצמה, כי היא פעולת האכילה, וממילא על פיה יש לקבוע את היחידות.

בכל אופן, גם אם נחמיר שמיעוט המצוי הוא כבר משיעור עשרה אחוזים, ושיחידת המדידה היא הכמות שמכינים בפעם אחת, אזי אם אין מוצאים תולעת לפחות פעם אחת מתוך עשר פעמים שמנפים קמח – הרי שאין בקמח תולעים בשיעור מיעוט המצוי, והוא בחזקת נקי ואין צריך לבדוק אותו.

מצב הקמח בעבר וכיום

בעבר הקמח היה מתליע משתי סיבות. האחת היא שהטחינה לא הייתה מלאה, ולכן נותרו בקמח ביצים שמהן בקעו תולעים. השנייה היא ששרצים מעופפים וזוחלים הגיעו לקמח והטילו בו ביצים, שמהן בקעו תולעים. אולם כיום, בעקבות השיפורים הטכנולוגיים ודרישת הציבור לסחורה משובחת ונקייה משרצים, מצב הקמח המשווק לצריכה ביתית במדינות המפותחות השתפר מאוד. לשם כך החברות האמינות דואגות שהקמח ייטחן היטב כך שרוב הביצים יושמדו בטחינה, וכדי להרוס את הנותרות משתמשים בגז חנקן או מחממים את הקמח. מיד לאחר מכן אורזים את הקמח בשקיות סגורות כדי להגן עליו. אומנם כאשר משאירים את חבילות הקמח במקומות מלוכלכים או על הארץ, או זמן רב על המדף או במחסן, יש סיכוי סביר ששרצים ינקבו את עטיפתן ויטילו בקמח ביצים.

הלכה למעשה

לפיכך, הקמח הלבן שמשווק באריזות סגורות על ידי חברות אמינות דרך רשתות וחנויות אחראיות, ואוחסן בבית במקום נקי למשך לא יותר משבועות אחדים – בחזקת נקי משרצים ואין צריך לנפותו, הואיל והמקרים הנדירים שמוצאים בו תולעים אינם מגיעים לשיעור של מיעוט המצוי. אומנם בעת ששופכים את הקמח רצוי להתבונן בו במבט רגיל, כדי לראות שהוא אכן נקי כמקובל.

אבל קמח לבן שנקנה בסיטונאות או בשוק צריך לנפות. וכן צריך לנפות קמח של חברות אמינות שנקנה בחנויות שהסחורה נשארת בהן זמן רב על המדף או במחסן, או שאוחסן במקום מלוכלך, מפני שבמקומות כאלה מצויים שרצים שחודרים לשקיות ומטילים בהן ביצים. כפי הנראה, מכיוון שלעיתים משווקים בחנויות מסוימות בריכוזים החרדיים סחורה ישנה בזול, בני החברה החרדית מוצאים בקמח ובקטניות יותר תולעים.

בכל אופן למעשה, מי שקונה קמח ממקור שיש לגביו ספק – יבדוק אותו, ואם יראה שאינו מוצא שם שרץ אחת לעשר פעמים שהוא מנפה, הרי שהוא בחזקת נקי ואין צריך לבדוק אותו. וכל אימת שהקמח ימשיך להיראות טוב כבעבר, לא יצטרך לבדוק אותו.

חברה או חנות שהקמח שלה היה נחשב נקי ונמצאו בו כמה פעמים שרצים, עד שנראה שבמיעוט המצוי שלו יש שרצים – איבדה את חזקתה, ומכאן ואילך יש להקפיד לנפות את הקמח שקונים ממנה. ואם הדבר קרה מפני שבאופן חריג אחסנו את הקמח במקום מועד לפורענות או למשך זמן רב מדי, לא איבדה את חזקתה.

מקרים נוספים שמצריכים בדיקה

גם בבתי עסק יש לנפות את הקמח, הואיל ופעמים רבות הם קונים אותו בסיטונאות ובזול, ובדרך כלל גם אין להם תנאים טובים לאחסנו.

גם קמח שידוע כנקי או שעבר ניפוי, אם הונח באוויר הפתוח או באריזה פתוחה למשך יממה, וביום חם אפילו כמה שעות – עלול להתליע, ולכן צריך לנפותו. מי שרוצה להבטיח שהקמח לא יתליע לאחר פתיחת האריזה או הניפוי – יאחסן אותו במקרר.

קמח מלא

בקמח מלא, מכיוון שטחינתו גסה, לעיתים נשארות ביצים, ולכן צריך לנפות אותו. יש חברות שמשווקות קמח מלא שהשמידו את הביצים שבו על ידי חנקן וארזו אותו באריזת ואקום, והקמח שלהן בחזקת נקי ואינו צריך בדיקה. כמו כן יש חברות שמשווקות קמח שמעת טחינתו נשמר בקירור, וכל זמן שמקפידים שלא תעבור עליו יממה ללא קירור – אין חובה לבדוק אותו, מפני שהביצים אינן בוקעות בתנאי קור. ואם אין ידוע לקונה טיבו של הקמח המלא מהחברה שממנה הוא קונה יבדוק אותו, ואם יראה שאינו מוצא בו שרץ אחת לעשר בדיקות, הרי שהוא בחזקת נקי ואינו צריך בדיקה.

דעות המחמירים

כל זה לפי כללי ההלכה. אומנם יש מחמירים, ולטענתם העובדה שלא מוצאים אחר הניפוי שרצים היא מפני שצבעם וגודלם כצבעו וכגודלו של גרגיר קמח, ובלא תנאים מיוחדים אין אפשרות להבחין ביניהם ובין גרגיר קמח. המדובר בשרץ זעיר ממשפחת האקריות שנקרא קרדית הקמח, שבצבעו ובגודלו דומה לגרגיר קמח שמידתו בין 0.3 ל-0.6 מילימטר, כך שאדם רגיל אינו מסוגל לראותו. לדעת המחמירים הם אסורים, וכדי להוציאם צריך לנפות את הקמח בנפת משי של 70 מש (שבעים חורים לאינץ') ובדיעבד של כ-60 מש. ולאחר הניפוי צריך לנקות היטב את הנפה, מפני שאולי חלק מהאבק ששם הוא שרצים זעירים שעלולים להתרבות. הסיבה שנפת משי של 70 מש מועילה לנפותם, למרות שגודלם כגודל גרגיר קמח, היא כנראה מפני שרגליהם הזעירות מגדילות מעט את נפחם.

אולם חומרתם מנוגדת למסורת ולהלכה. למסורת, שכן עד לפני כחמישים שנה לא היו נפות משי בבתי היראים. להלכה, שכן אין לחוש לשרצים זעירים כאלה, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת אלא לבני אדם, ולכן די לנפות קמח שאינו בחזקת נקי בנפה של 30 מש. ועל כך אולי בפעם הבאה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לשמח – גם עם פחות משלוחים

הנטייה לשלוח כמה שיותר משלוחי מנות, ולהשתתף עם כמה שיותר חברים בסעודת פורים, נובעת מרצון חיובי ליצור ולחזק קשרים • אולם החברות אינה נגמרת בפורים: גם מי שמצמצם במשלוחים, ומזמין פחות לסעודה, אם החוויה תהיה משמעותית בשבילו – הוא ייתן הרבה יותר לאחרים במהלך השנה • עמלק היה שבט שהתבסס על רצח וביזה, והדרך היחידה להתמודד מולו הייתה לנהוג בו כפי שהוא נוהג באחרים • עם זאת, עמלקי שבוחר במוסריות ובמצוות בני נח אינו נחשב עמלק – ובזה שונות תורות הגזע מתורתנו הקדושה

הדילמות במצוות הפורים

נכון שבפורים נספיק לשלוח מנות רק למקצת חברינו, אבל מתוך פורים נוכל להיפתח ולהבין את היופי שבמשלוח המנות, כך שגם בשבוע שלאחר פורים נשלח מנות נאות מהמטבח הביתי לידידים, לחבר או חברה שעבר עליהם שבוע עמוס, או למי שקיבל עבודה חדשה

פעמים רבות שלשמחת הפורים מתלווה תחושה של החמצה. הנה מגיע היום שבו יש לנו הזדמנות נפלאה לשמח את קרובינו וחברינו במשלוח מנות, ומיד מתעוררת השאלה: למי נשלח? הרי איננו יכולים לשלוח מנות לכל קרובינו, חברינו ושכנינו המרובים, ולכן יחד עם ההחלטה למי לשלוח צריך להחליט למי לא נוכל לשלוח. מצד אחד, זו הזדמנות לשלוח משלוח מנות לשכנים שהיחסים עמם מתוחים, או לחברים שהחיים הרחיקו אותנו מהם, ועל ידי כך נבטא את היחס הלבבי שלנו כלפיהם והיחסים הטובים יחזרו למקומם. מאידך, כיצד נזניח את הקרובים והחברים הטובים, שכל השנה שומרים איתנו על יחסים טובים ועומדים תמיד לצידנו – עכשיו בפורים נשכח אותם ולא נשלח להם מנות? אם נחליט לשלוח לאנשים רבים, אזי נצטרך בעל כורחנו להשקיע פחות תשומת לב בכל משלוח, ואם נחליט להשקיע יותר בכל משלוח, בעל כורחנו נשלח מנות לפחות חברים.

כך גם לגבי הסעודה. יש בה הזדמנות נהדרת לשמחה של מצווה, שבה אפשר יהיה להשתחרר, להיפתח, לומר את כל אשר על הלב, להתלהב באהבת ה' ותורתו ולשמוח מאוד על ההזדמנות שהעניק לנו לקיים את מצוותיו, אבל צריך לשם כך מקום מתאים, מאכלים משובחים ומשקאות טובים, ובעיקר שותפים מתאימים. אז מתחילה להתעורר השאלה: עם מי נקיים את הסעודה? עם חברים שהם פתוחים ושמחים יותר, או אלה שהם עמוקים ונאמנים? עם אלה יהיה מעניין, ועם אלה יותר נוח, אבל אם נלך אליהם – חברים או קרובים אחרים ייעלבו, ואם נלך לאלה שעלולים להיעלב – אולי ניאלץ להתקוטט איתם, כי זה קורה לפעמים בחברתם, במיוחד בזמני שמחה. אז אולי עדיף לנסוע רחוק לקרובים שמקיימים את הסעודה במאכלי חלב ומיץ ענבים, שלדעתם הרבה יותר טעים…

פורים מאיר לכל השנה

אלא שיום הפורים אינו מנותק משאר הימים, עליו להעניק השראה לכל השנה. נכון שבפורים נספיק לשלוח מנות רק למקצת חברינו, אבל מתוך פורים נוכל להיפתח ולהבין את היופי שבמשלוח המנות, כך שגם בשבוע שלאחר פורים נשלח מנות נאות מהמטבח הביתי לחברים וידידים, וכך נמשיך גם בחודשים שלאחר מכן. הנה למשל, כשאופים חלות או מבשלים דבר משובח לשבת, אפשר להגדיל מעט את הכמות ולשלוח מאפה או מנה לחבר או חברה שעבר עליהם שבוע עמוס, או למי שיש לו יום הולדת, או למי שקיבל עבודה חדשה. כך נוכל להמשיך את קירוב הלבבות שמתגלה בשמחת הפורים לכל השנה.

כך גם לגבי הסעודה. אומנם בפועל נוכל לסעוד רק עם מקצת מחברינו וקרובינו, אבל מתוך כך נתחזק ונתעצם להשתתף במשך כל השנה בשמחות של מצווה כדוגמת חתונות, בריתות, סיומים ושאר מפגשי קרובים וחברים. מתוך כך גם נלמד לחבר את השמחה הגשמית לערך הרוחני, את המצוות האלוקיות עם הידידות והאהבה שבין אדם לחברו.

כך גם לגבי מצוות מתנות לאביונים, שמתוכה נתחזק במשך כל השנה במתן מעשר כספים, וחומש למי שחננו ה' בברכה יתרה.

מתוך מצוות קריאת המגילה כהלכתה, נתחזק במשך כל השנה בלימוד התורה כסדר בלי לדלג על שום עניין. מתוך המצווה לשמוע את המגילה נתחזק בהבנת הנהגת ה' בעולם, ונלמד לעיין בכל סוגיה מהשורש ההיסטורי האמוני שלה ועד הופעתה ההלכתית בחיי המעשה.


למה למחות את עמלק

כדי להבין יותר את טעם מצוות מחיית עמלק, צריך לדעת שעמלק היה שבט שלא עסק בחקלאות ובחרושת. הוא אימן את צעיריו לתקוף בהפתעה כפרים ושיירות, להרוג את העומדים מולם, לבזוז את רכושם ולמכור לעבדים את הגברים הנותרים, הנשים והטף. קשה היה ללחום בהם, מפני שלא היה להם מושב קבוע, ופתאום היו מופיעים ותוקפים בכוח גדול. כדי להתגונן מפניהם היה צריך להעמיד חיל משמר גדול בכל העיירות הקרובות לסְפר, ומכיוון שאי אפשר לבצע זאת, העמלקים היו מצליחים להרוג ולבזוז בהתקפותיהם, עד שרוב המתגוררים בספר התכנסו לאזורים הצפופים, ושטחים עצומים שהיו יכולים לספק מזון לעם רב נותרו שוממים מפחד העמלקים.

כך אירע שמיד לאחר שעם ישראל יצא מעבדות מצרים, בעודו עייף ויגע מטלטולי הדרך, החלו בני עמלק לתקוף אותו. במקום לראות את גודל הנס, או לרחם על העבדים שזה עתה יצאו לחירות, ראו העמלקים לפניהם טרף קל. תוך ניצול חולשתם של ישראל, הם החלו לזנב בנחשלים בקצה המחנה כדי להתפרנס ממכירתם לעבדים ומביזת רכושם.

גם לאחר שיהושע בשליחות משה רבנו נלחם בהם והדף אותם, היה ברור שאין זה הקרב האחרון, אלא כל אימת שיראו סימני חולשה – יתקפו, יהרגו, יבזזו ויישבו.

שלוש המצוות הקשורות למחיית עמלק

בעקבות זאת נצטווינו שלוש מצוות:
א) מצוות עשה, לזכור את אשר עשה לנו עמלק בדרך בצאתנו ממצרים.
ב) מצוות לא תעשה, שלא לשכוח את אשר עשה לנו.
ג) מצוות עשה, למחות את זרעו של עמלק מן העולם (דברים כה, יז-יט).

כדי להכרית את עמלק היה צורך בגיוס צבא גדול שיקיף את כל אזור פעילותם הרחב, ימצא אותם, יחסום את נתיבי בריחתם, יגיע איתם לקרב פנים אל פנים וישמידם. לשם כך היה עם ישראל צריך להתבסס בארץ ולהיות מסוגל להקצות כוחות גדולים למשך זמן רב לצורך מלחמה בעמלק, תוך הקצאת כוחות נוספים לשמירה על העורף בזמן המבצע הצבאי הגדול והממושך. זהו שאמרו חכמים: שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד מלך, להכרית את זרעו של עמלק, ורק לאחר מכן יוכלו לקיים את המצווה השלישית – לבנות מקדש (סנהדרין כ, ב).

תולדות מחיית עמלק

לאחר שהתבססה מלכותו של שאול המלך, ראשון מלכי ישראל, הגיע הזמן למחות את עמלק ואת בהמותיהם. אפשר לבאר שישראל נצטוו במחיית הבהמות כדי שלא ייהנו מהגזל, שכל רכושם של עמלק היה גזול. ואולי אם יתירו להם ליהנות מהשלל, יעדיפו ישראל לכרות ברית עם עמלק, שימשיך לבזוז ערים של עמים שכנים תמורת חלק מהשלל ושמירה על הגבולות.

החששות התאמתו. שאול המלך לא קיים את המצווה כהלכתה, חמל על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר, וסיים את הקרב בעוד עמלקים רבים נותרו בחיים. כפי הנראה במקום לסיים את המלחמה, העדיף לשבות את אגג כדי שימשיך למלוך על בני עמלק הנותרים מתוך כפיפות לישראל, כדי לשמור בשביל ישראל על גבול המדבר.

בעקבות הפרת המצווה העביר ה' את המלכות משאול ונתנה לדוד. אולם הנזק שכבר נגרם היה נורא. בני עמלק המשיכו לזנב בישראל. שנים ספורות לאחר מכן, בעוד דוד ואנשיו משתתפים במלחמה נגד פלישתים, פשט גדוד עמלקי על עירם צקלג, שרף את העיר באש ולקח בשבי את כל נשותיהם וילדיהם. בחסדי ה' הצליחו דוד ואנשיו להציל את השבויים ולהכות את הגדוד (עי' פניני הלכה זמנים יד, ה, 5).

עוד מספרים חכמים, שמאותו הזמן שנשתהה שאול בהריגת אגג הוליד אגג בן או בת, ומהם נמשך זרעו עד המן הרשע (מגילה יג, א).

ההיגיון המוסרי שבמצווה

ההיגיון המוסרי שבמצווה ברור: כשם שעשו עמלק לכל הערים שבזזו, כך ראוי שייעשה להם. אומנם בדרך כלל הם לא הרגו את כל בני הערים שכבשו, אולם זה היה רק מפני שקיוו להרוויח כסף ממכירתם לעבדים, וכשלא מצאו להם קונים – הרגום.

מידה זו היא גם הכרחית ליצירת הרתעה, שכן מי שמוותר לאויביו ואינו נוקם בהם כפי מידתם, מעודד את אויביו ללחום נגדו. האימפריות הגדולות הענישו בחומרה את מי שעמדו מולן, ועל ידי כך יצרו הרתעה שקיימה את מלכותן מאות שנים.

עמלקים יכולים לחזור בתשובה

אף שהתורה ציוותה למחות את זרעו של עמלק, אם יחליט עמלקי לקבל על עצמו לשמור שבע מצוות בני נח – יפקע ממנו דין עמלק. לא זו בלבד, אלא שהתורה אף ציוותה שלפני שנצא למלחמה בעמלק נציע להם שלום, כלומר שיקבלו עליהם לשמור שבע מצוות בני נח ויהיו משועבדים לישראל להעלות מס. אם קיבלו – אין נלחמים נגדם, ואם לא קיבלו – נלחמים נגדם עד כלותם (רמב"ם מלכים ו, א-ד, כסף משנה שם).

אם כן, אפילו הדוגמה הקיצונית ביותר של מצוות מלחמה שונה באופן מהותי מהגזענות הנאצית, שלא הניחה שום פתח למי שהוגדר כבן גזע נחות להמשיך לחיות. בניגוד אליה, עמלקים בדין ישראל יכולים להציל את עצמם בהתנערות ממורשתם, על ידי קבלת עקרונות המוסר שבשבע מצוות בני נח. זכות זו שמורה לכל אחד בנפרד ולכל משפחה כמשפחה, ואף לכל העם כאחד.

הרי שהדרך האידיאלית לקיום מצוות מחיית עמלק היא בחזרתם בתשובה. אם לא כן, ישנה דרך שאף היא לכתחילה, במחייתם במלחמה.

בפועל המצווה התקיימה בדרך של בדיעבד: ברבות השנים צאצאיהם התפזרו והתבוללו בגויים, ואבד מהם זכר מוצאם ופקע מהם דין עמלק בלא שעשו תשובה.

לא זו בלבד, אלא שלדעת הרמב"ם יכול עמלקי להתגייר (הלכות איסורי ביאה יב, יז). לכן מבני בניו של המן התגיירו ולימדו תורה בבני ברק. ואומנם יש אומרים שאין מקבלים גר מעמלק, אולם גם לשיטתם, לדעת רבים, בדיעבד אם גיירו – גיורם כשר (ישועות מלכו).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

למה קשה לנו להתפלל

קשה לדעת אם מצב התפילה בימינו בעלייה או בירידה, אבל שינוי אחד בוודאי קרה – היום אנחנו פתוחים יותר לדבר על התפילה בכנות • אחרי שנים של עיסוק בהלכות תפילה, הגיע הזמן לעסוק יותר בערכה ובמשמעותה • כבר בימי קדם היה קשה להתכוון בתפילות השגרתיות, אלא שבימינו נוספו שני גורמים שמקשים על כך: ההתקדמות האינטלקטואלית שמקשה על קריאת טקסט קבוע, והתקשורת האלקטרונית שמרגילה אותנו להסחות דעת • חכמים התנגדו להארכת התפילות משום טורח הציבור, לכן צריך לתת מענה למי שהתפילה הארוכה היא טורח בשבילם

מצב התפילה

שני גורמים נוספו לקושי הריכוז. האחד הוא שרבים נעשו יותר מלומדים, ולכן הם רגילים לחשוב על מה שהם עושים, וקשה להם לקרוא נוסח שאינו מעורר אותם למחשבה. השני הוא שבעקבות אמצעי התקשורת האלקטרוניים, אנשים רגילים לחשוב במהירות תוך שהם מסיחים את דעתם באופן תדיר

בטור הקודם התחלתי לעסוק במצב התפילה. כמדומה שמהמקורות שהבאתי עולה שבימי חז"ל מצב התפילה לא היה טוב יותר. אולם לגבי השאלה שהפניתי לקוראים, האם בדור האחרון חלה ירידה, נשארתי בספק. קיבלתי תגובות מקהילות שבהן מתקיימות תפילות מכובדות מרובות משתתפים, וקהילות שבהן בקושי מצליחים לקיים תפילות בימי חול, ובשבתות התפילות לא מספיק מכובדות. לא ברור האם מתרחש תהליך של ירידה או אולי להפך, עלייה. ככלל, מצב התפילה קשור לרמה הדתית הכללית: ככל שהיא גבוהה יותר, כך בדרך כלל התפילות מכובדות יותר.

מה שכן השתנה הוא שכיום מדברים יותר על הקושי לקיים את חובת התפילה. בעבר, האנשים הרבים שהתקשו בקיומה נשארו בביתם ולא דיברו על כך. ואילו כיום, בזכות הפתיחות לעסוק בנושאים רגישים, מדברים יותר בכנות גם על התפילה.

גם לגבי המצב במוסדות החינוך, אינני יודע אם חלה ירידה. אולם חזרתי ולמדתי מהתגובות על ערכו הגדול של החינוך. מורים סיפרו על תהליך לימודי עיוני שעברו עם תלמידיהם, עד שזכו להגיע למצב שהתפילה מתקיימת בכבוד והיא הפכה להיות משמעותית ביומם של התלמידים. לפיכך, נפתח בבירור ערכה של התפילה.

ערכה של התפילה

לכאורה יש לשאול על מקומה של התפילה: הרי בורא העולם אין לו סוף, מעל ומעבר לכל נברא, ומה פתאום שיקשיב לתפילתנו? איך אדם קרוץ חומר שיסודו מעפר וסופו לעפר יכול לפנות אל האין סוף, ולצפות שיקשיב לדבריו הפעוטים? ואף על פי כן העניק ה' ברוב חסדו לבני האדם את מתנת התפילה, שעל ידה יכול האדם לפנות אליו, וה' שומע תפילתו. כמו שאנו אומרים בברכת שומע תפילה – "ברוך אתה ה' שומע תפילה". ונאמר: "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם" (תהלים קמה, יח-יט). וכן למדנו בתנ"ך שהאבות והנביאים פנו אל ה' בתפילה.

עדיין יש לשאול: איך ייתכן שהתפילה תועיל, הרי אם ראוי שיגיע לאדם דבר מסוים – יקבל אותו גם בלא תפילה, ואם לא מגיע – גם על ידי תפילה ותחנונים לא יקבל? אלא שקבע הקב"ה חוק בבריאה, שבהתעוררות שלנו מלמטה להתקרב אליו ולבקש ממנו ברכה, יתעורר הוא מלמעלה להשפיע עלינו טוב, לפי צרכינו ולפי צורך העולם. כלומר, גם כאשר ראוי שה' ישפיע טובה לעולם או לאדם, פעמים שהיא מתעכבת עד שהאדם יתפלל על כך. מפני שבאופן זה הטוב שנקבל ממנו יתברך יהיה יותר משמעותי לנו, שכן רצון ה' יתגלה בו, והקשר שלנו אל ה' מקור חיינו יתעצם על ידו.

פעולתה של התפילה

כל תפילה פועלת ומשפיעה, וכן אמר רבי חנינא: "כל המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם" (ברכות לב, ב). אלא שלפעמים השפעתה מיידית ולפעמים לטווח ארוך, לפעמים היא נענית לגמרי ולפעמים באופן חלקי. כמו שאמרו: "גדולה היא התפילה לפני הקב"ה. אמר רבי אלעזר: רצונך לידע כוחה של תפילה – אם אינה עושה כולה, חציה היא עושה" (דברים רבה ח, א). הקב"ה הוא היודע כיצד לעזור ולסייע לאדם, ולעיתים מסיבות שונות הצרה היא לטובתו, ולכן אין הקב"ה מקבל את תפילתו. ואף על פי כן מועילה לו תפילתו, וברכתה תתגלה באופן אחר.

אף גדולי הצדיקים, שבדרך כלל תפילותיהם נתקבלו, פעמים שלא נתקבלו. מי לנו גדול ממשה רבנו, שכשחטאו ישראל בחטא העגל ובחטא המרגלים ואמר ה' לכלותם – עמד בתפילה עד שניחם ה' וסלח לישראל (שמות לב, במדבר יד), וכשבא להתחנן על עצמו שיזכה להיכנס לארץ ישראל, אמר לו הקב"ה: "רב לך, אל תוסף דבר אליי עוד בדבר הזה" (דברים ג, כו).

לפיכך צריך אדם להתאמץ מאוד בתפילתו, ולא יחשוב שאם הוא מתפלל חייב הקב"ה למלא את מבוקשו, אלא ימשיך ויתפלל, ויידע שהקב"ה שומע את תפילתו. ובוודאי תפילתו פועלת לטובה, אלא שאין אנו יודעים איך, כיצד ומתי.

התפילות הקבועות

אנשי כנסת הגדולה, בראשית ימי בית המקדש השני, תיקנו את נוסח הברכות והתפילות, ותיקנו את סדר שלוש התפילות: שחרית מנחה וערבית. מצד אחד הייתה בכך ירידה לעומת המקובל בימי בית המקדש הראשון, שאז כאשר אדם מישראל התפלל – היה מתפלל בנוסח אישי משלו, שמן הסתם ביטא יותר את תחושותיו. אולם מאידך, על ידי תקנת התפילות ונוסחן, נעשו כל ישראל קשורים באופן קבוע לתפילה, בנוסח מושלם שכולל את כל הערכים שראוי לישראל להתפלל עליהם.

הכוונה מול השגרה

אומנם יש סכנה שהנוסח הקבוע ייהפך לשגרה בלא כוונת הלב. זו הסיבה, כנראה, שבכל ימי בית המקדש הראשון לא תיקנו הנביאים סדר ונוסח קבוע ומחייב לתפילה. אולם לאחר חורבן הבית הראשון, הבינו חכמים שמוכרחים לייסד מסגרת לרוח כדי שתתקיים. במאמר "חכם עדיף מנביא" בספר אורות, מבאר מרן הרב קוק את מעלת החכמים, שעל ידי תקנותיהם המפורטות סללו נתיבים קבועים לאמונה, לתורה ולמצוות. מה שלא הצליחה הנבואה לבער מישראל – החטאים החמורים של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שרווחו בימי בית המקדש הראשון וגרמו לחורבנו – הצליחו החכמים לבער על ידי תקנותיהם והרחבת לימוד התורה לפרטיה והלכותיה. וכך בזכות התפילות הקבועות, גם בימי הגלות הארוכים, שמר עם ישראל על זהותו, אמונתו, תורתו ותקוות גאולתו.

אולם ממשיך מרן הרב קוק ומבאר, שבמשך הזמן התגבר העיסוק בפרטים כל כך, עד שהכללים כבר לא השתקפו בהם, ורבים החלו למאוס בפרטים. מאז הכרחי לעסוק באור הנבואה שמתגלה בכללים ובלימוד האמונה. אולם דווקא בזכות כך נבין יותר את הערך הגדול של החוכמה ופרטי ההלכה, שכן הנבואה "תכיר בכללה את גודל פעולת החוכמה, ובענוות צדק תקרא: 'חכם עדיף מנביא'".

כהמשך למאמרו של מרן הרב, אפשר לומר שקשיי התפילה בימינו נובעים מהעיסוק המרובה בפרטי התפילה על חשבון הבנת משמעותה הכללית. עלינו להגביר עתה את העיסוק במשמעותה של התפילה, ומתוך כך נתחזק בפרטי הלכותיה.

תיקון עולם וקרבת אלוקים

מבואר בתלמוד (ברכות כו, ב) שחכמים תיקנו את שלוש התפילות הקבועות כנגד שלושת האבות וכנגד קורבן התמיד שנצטווינו להקריב בכל יום. הרי ששתי מגמות עיקריות יש לתפילות: האחת – לקשר אותנו באופן קבוע למורשת האבות, שהיא להוסיף ברכה לעולם ולתקנו על ידי גילוי אור ה' וברכתו. על כן סדר הברכות שבתפילת העמידה מכוון לתיקון העולם. המגמה השנייה – כנגד קורבן התמיד, שעניינו קרבת אלוקים, אסיפת כל הכוחות שעל ידם אנו פועלים וקישורם אל מקורם, אל המעיין האינסופי של האמונה.

קשיי הריכוז בתפילה בימינו

בימינו שני גורמים נוספו לקושי הריכוז בתפילה. האחד הוא אנשים רבים נעשו מלומדים יותר, ולכן הם רגילים להבין, להתבונן ולחשוב על מה שהם עושים, וקשה להם לקרוא נוסח קבוע שאינו מעורר אותם למחשבה. השני הוא שבעקבות אמצעי התקשורת האלקטרוניים, אנשים רגילים לחשוב במהירות על עניינים שונים, תוך שהם מסיחים את דעתם באופן תדיר אל מידע רב שזורם אליהם מבחוץ.

אולם כמדומה שדווקא קשיים אלה מבליטים יותר את ערכה של התפילה בימינו. מפני שמרוב שפע המידע והפרטים הרבים שאנשים קולטים מבחוץ בכל יום ובכל שעה, אנו עלולים לשכוח את נשמתנו, את החזון הגדול. לכן כל כך חשוב שלוש פעמים בכל יום להתכנס ולהתקרב בתפילה לה', ומתוך כך לקבל השראה להתחדשות תמידית להוסיף טובה וברכה.

אורך התפילה – טרחא דציבורא

אומנם על אורך התפילה לא מעט מתלוננים, וביניהם גם יראי שמיים שמדקדקים במצוות. אכן לכאורה ישנה שאלה גדולה: מבואר בתלמוד (ברכות יב, ב) שביקשו חכמים להוסיף את פרשת בלק בקריאת שמע, "ומפני מה לא קבעוה? משום טורח ציבור". הרי שלפי חכמים למרות חשיבותה של פרשת בלק, שעוסקת בסגולת ישראל, וקרובה בחשיבותה לקריאת שמע ולברכותיה ולתפילת העמידה, לא קבעוה חכמים בנוסח עם קריאת שמע משום טרחא דציבורא. אז כיצד תיקנו לומר פסוקי דזמרא ארוכים, תחנונים, אשרי, למנצח, ובא לציון, שיר של יום, קטורת ועלינו לשבח? אלא שבאמת לא תיקנו חכמים לומר את כל התוספות הללו כחובה משום טרחא דציבורא, ובמשך הדורות חסידים ואחריהם הציבור נהגו לאומרם, עד שבמשך הזמן נעשו כחובה וכך נכנסו לנוסח הקבוע.

למעשה, מנהגי ישראל מחייבים, אולם בשעת הדחק יש להסתפק בעיקר הנוסח, כפי שנפסק למאחרים – שידלגו על כל פסוקי דזמרה, כדי להתפלל עמידה במניין (שו"ע ורמ"א נב, א). ויש אומרים שידלגו רק על רוב פסוקי דזמרה לשם כך (משכנות יעקב, עי' פנה"ל תפילה יד, ה). וכן לגבי שאר התוספות, בשעת הדחק רשאי אדם לדלג עליהן.

אומנם מסוגיה זו ניתן להסיק, שראשי הקהל צריכים להקפיד שהתפילה הציבורית לא תהיה ארוכה מדי. אם יש מניין של חסידים שרוצים להאריך – תבוא עליהם הברכה, אולם צריך להקפיד שתהיה לציבור הרחב אפשרות להתפלל במניין שאין בו טרחא דציבורא.

עוד נותרו סוגיות שבעז"ה נמשיך לעסוק בהן בעתיד. אולם מסקנה אחת ברורה: יש צורך להעמיק בלימוד משמעותה של התפילה, ויש צורך שהרבנים והמחנכים וציבור המתפללים ידונו יחד כיצד לקיים את התפילות באופן המכובד ביותר, תוך מתן מענה למי שמתקשים להתפלל תפילות ארוכות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האם דרוש שינוי בתפילה?

רבים בדורנו מרגישים קשיים בתפילה – קושי לכוון, חוסר רלוונטיות ומשך זמן ארוך • הקשיים מעלים שאלות כבדות: האם יש אי התאמה בין התפילה ובין מציאות חיינו? • את התפילה עצמה אין לשנות, אבל קורה שנעשים שינויים במנהגים שאינם עיקר ההלכה, ולכן יש מקום לדיון גם במבנה התפילה ובאופייה • האתגרים סביב התפילה אינם חדשים, וכבר בגמרא יש עדויות על אנשים רבים שאינם פוקדים את בית הכנסת • קריאה לציבור: תארו את מצב התפילה במקומותיכם, כדי שיהיה אפשר לדון בו ולהתמודד איתו

שאלה על התפילה

קיבלתי שאלה שנראית כמאפיינת את תחושתם של רבים משומרי המצוות, ומפאת חשיבותה אביאה במלואה:

"כאדם שמשתדל לקום כל בוקר ולכוון את מעשיו לתיקון עולם, שמרגיש שעבודתי חשובה ביותר לביטחון ישראל, כבר שנים שאני חש שהתפילה היא גורם מפריע לתיקון העולם שלי… במקום לבוא בבוקר ולעשות דברים גדולים אני נאלץ לחפש את המקום הנכון ו'לבזבז' כשעה לפחות (כולל התארגנות וכו') של תפילה. נראה שהרב אילעאי עופרן הצליח לבטא במילים את תחושתי, ואני מצרף את דבריו:

'אני מאלו הנוטים לחשוב שרוב הבעיות שאנחנו מתמודדים איתן, דומות להפליא לאתגרי הדורות הקודמים, וחביבה עליי הנחייתו של החכם באדם שלא לומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה. ולמרות זאת נראה לי שמעולם לא היה מצבנו כה קשה – התפילה, זו הקבועה והיומיומית, זו שההלכה שבידינו דורשת להתפלל בציבור שלוש פעמים ביום, פשוט הולכת וגוססת. יעידו על כך בתי הכנסת הרבים הפועלים רק בשבתות, ובתי הכנסת הרבים לא פחות שבימי חול מגרדים בקושי מניין אומרי קדיש ופנסיונרים. יעידו על כך כאלף עדים עלוני השבת המציפים אותנו, חלקם עיתונות סוג ג', דלים בתורה ועשירים ברכילות ופרסומות – הכול כשר כדי להפיג את השעמום שבשעתיים של תפילה. שעתיים שעבור רוב באי בית הכנסת הן הזמן היחיד בשבוע שבו הם פוקדים אותו. יעידו על כך התינוקות הקטנטנים שהובאו לבית הכנסת בשבת בבוקר במטרה מוצהרת "לתת לאמא לישון", מתוך מחשבה כנה שמבין שתי ההפרעות האפשריות ההפרעה לתפילה היא הפחות חמורה.

אם מישהו מבחוץ, חייזר או תייר, היה נוחת בבתי הכנסת שלנו בכל מועד בשנה מלבד יום כיפור או יום העצמאות (שני הימים היחידים שעוד באמת "קדושים" בעינינו), לא היינו מצליחים לשכנע אותו שמה שהוא רואה מול עיניו זו תפילה. רעש הדיבורים, ערימות העיתונים וצעקות הילדים, היו גורמים לו לחשוב שעובדים עליו.

רוב המורים, הרבנים והמנהלים שפגשתי (ואני בתוכם) עומדים נבוכים נוכח הסוגיה הזאת. לכולם ברור שאי אפשר להפסיק לדרוש ולאכוף את נושא התפילה, אך לכולם גם ברור היטב שככה אי אפשר להמשיך…
פעם, לפני דור או שניים או אפילו שלושה, ציות, נאמנות ומחויבות גם למה שאיני מתחבר אליו, היו השפה התרבותית לא רק של התפילה ושל העולם הדתי אלא של מרחבי החיים כולם. אנשים התחתנו עם מי ששידכו להם ולאו דווקא עם מי שאהבו, עבדו בעסק המשפחתי ולאו דווקא במקצוע שעליו חלמו, והתגייסו ליחידה שאליה שלח אותם קצין המיון בבקו"ם ולא לזו שבה רצו לשרת.

אנחנו, בניגוד לדורות קודמים, מבקשים חיבור. המקצוע שעובר במשפחה מדור לדור פינה את מקומו לזה שמעניין אותי ומביא אותי למימוש עצמי, ואפילו בצבא יש כבר שאלון העדפות, ומנילה, וגיבוש, וריאיון, ו"איפה תרצה לשרת?". אדם שגדל בעולם שבו בכל תחום מעודדים אותו לבקש חיבור וזיקה, קרבה ומימוש, סביר שיחפש זאת גם במרחב הדתי. בשום מרחב של חייו לא הרגילו אותו לתנועה של צייתנות מוחלטת – "תעשה! כי צריך וזהו".

גם עצם הקושי לחוש חיבור בתפילה יומיומית אינו תופעה חדשה. כבר אמר רבי אליעזר ש"העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים", אלא שחז"לינו ניסו להתמודד עם התסכול שבמלמול יומיומי של טקסט שלא בהכרח מדבר אליי. הם הוסיפו לתפילה שירים – פסוקי דזמרא ושירת הים, ברכת השיר ושיר של יום – כל אלו אינם חלק מהתפילה עצמה, אלא ניסיון להוסיף לה מימד של חיבור וחוויה דרך שיר וזמר. את המחסור בתחנונים שתיאר רבי אליעזר, פתרו חז"ל על ידי קביעת התחנון בתום התפילה, ואת האווירה הייחודית של שבת ניסו לתבל דרך הרננות והפיוטים של קבלת שבת.

אך מה עשינו אנחנו לכל אלו? הפכנו גם אותם למלמול ליבוביצ'יאני. "לכו נרננה" הפך ל"לכו נמלמלה" ושירת הים כבר מזמן אינה זמר הלל קולח אלא מלמול קשה כקריעת ים סוף. באמירת התחנון הארוך בשני וחמישי אין הרבה תחינה לה', מלבד התחנונים שהקטע הכל כך ארוך הזה ייגמר כבר. אותן תוספות שנועדו לשמור על התפילה מחסרונותיה, הפכו לאתגרים הכי גדולים שאיתם היא מתמודדת. אפילו מצווה כקריאת שמע הפכה מקריאה בקול בראש חוצות, לעוד קריאה מהסידור.

אני מרבה להתפלל במוסדות חינוך – מכינות, ישיבות ובתי ספר, מנייני נוער ותנועות נוער, וכל פעם מחדש חורה לי מאוד. המצב גרוע ומדאיג וחוששני שאנו מתקרבים לדילמה מטרידה מאין כמותה – אם יחול שינוי משמעותי בנוסח, באופי או במנהגי התפילה שלנו, אנחנו עלולים חלילה לפגוע ואף לאבד מסורת יהודית חשובה ועתיקה. אך באופן פרדוקסלי, אם לא יחול שינוי משמעותי כזה בדחיפות, אנחנו עלולים חלילה לפגוע ולאבד את אותה מסורת יהודית חשובה ועתיקה'".

הקדמה למענה

אנחנו מאמינים שהמסורת צודקת, ושעלינו להתעמק בתקנות התפילה ולגלות את המשמעויות שהולכות ומתגלות לפי האופי המיוחד של כל דור. לאור זאת לעיתים על פי כללי ההלכה דגשים משתנים, ובדרך כלל מנהגי רשות הפכו לחובה, אבל לעיתים גם מנהגי חובה הפכו לרשות או התבטלו

העיסוק בתפילה חשוב ומאתגר, ודבריו הנוקבים של הרב אילעאי, רבה של קבוצת יבנה, מעוררים לדיון. אומנם יש להודות, הדיון אינו פתוח. אין אפשרות שבסיומו נחליט לשנות באופן מהותי את סדר התפילה.

המבקרים את סוג הדיון הזה מכנים אותו אפולוגטיקה, כלומר גישת הגנה על המסורת, שאינה מנסה לברר את האמת האובייקטיבית אלא יוצאת מתוך הנחה מוקדמת שהיא צודקת. אכן, אנחנו מאמינים שהמסורת צודקת ומיטיבה לשומריה, ושעלינו להתעמק בתקנות התפילה ומנהגיה ולגלות את המשמעויות הרבות שצפונות בה, שהולכות ומתגלות מדור לדור לפי האופי המיוחד של כל דור. ולאור זאת לעיתים על פי כללי ההלכה דגשים משתנים, ובדרך כלל מנהגי רשות הפכו לחובה, אבל לעיתים גם מנהגי חובה הפכו לרשות או התבטלו. שכן התפילה מורכבת מיסודות של חובה דאורייתא, סביבם תקנות חכמים וסביבן מנהגים שמקובלים בכל ישראל או בעדות מסוימות, והמשקל ההלכתי של כל חלק וחלק שונה, ובשעת הצורך אפשר לדון על כל חלק לפי משקלו.

הנושאים לדיון סביב התפילה

תחילה צריך לאבחן את המצב:
א) האם מעמד התפילה בימינו נחלש לעומת העבר הרחוק בימי חז"ל?
ב) לגבי איזה אחוז מהקהילות נכון התיאור הכואב של הרב אילעאי?
ג) מה התהליך שמתרחש בדור שלנו ביחס לתפילות – כפי הנראה יש שמתחזקים ויש שנחלשים, מה מאפיין את אלה ואת אלה?

מכאן נמשיך לשאלות עמוקות יותר:
ד) האם תפילת החובה במניין כפי הנהוג ארוכה מדי לשומר מצוות בן ימינו, ובאה על חשבון ערכים חשובים אחרים כדוגמת לימוד תורה, עבודה מכובדת וזמן איכות עם המשפחה? או במילים אחרות, האם לפי המנהג כיום מפרים את הזהרת חכמים שחששו ל"טירחא דציבורא" (ברכות יב, ב)?
ה) האם לבני דורנו, שרבים מהם מלומדים, קשה לכוון תוך כדי קריאה מהירה בכל חלקי התפילה?
ו) האם לצעירים, שמוחם התרגל בעזרת האמצעים האלקטרוניים לזרימת מידע חזותי בקצב מהיר, קשה יותר להתרכז בתפילה, ומה הפתרון הנכון לכך?
ז) במידת הצורך, מה מותר לקצר?
ח) האם לבני דורנו יש קושי מיוחד בתפילה במניין, וכיצד צריכים המתקשים לנהוג על פי ההלכה?
ט) האם רצוי שתתקיים תפילה במוסדות החינוך או עדיף שהילדים יתפללו בהדרכת הוריהם?

מצב התפילה והמניין בימי חכמים

נתחיל בסעיף הראשון. כפי הנראה בכל הדורות עניין התפילה היה מאתגר, וכפי שאמרו חכמים על "דברים שברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם" (ברכות ו, ב), ומפרש רש"י: "כגון תפילה שעולה למעלה". וכן עולה מדברי חכמים, שתיקנו לקרוא בשני וחמישי בתחילת פרשת השבוע, כדי להכין את הציבור לקראת הפרשה. אולם מכיוון שהיו יהודים רבים שבמשך כל השבוע לא התפללו במניין, ונקראו "יושבי קרנות", תיקנו שיקראו גם במנחה של שבת (בבא קמא פב, א, לרש"י ורא"ש).

וכן למדנו (מגילה ב, א) שרבים מיושבי הכפרים לא היו מגיעים לבית הכנסת אפילו בפורים, וכדי שיקיימו את מצוות קריאת המגילה, תיקנו שיקראו להם את המגילה בימי שני או חמישי הסמוכים לפורים, שבהם הם ממילא היו באים כדי למכור את מרכולתם. וכן למדנו (מגילה כא, ב) שהיו יהודים שבמשך כל השבתות איחרו כל כך לתפילת שחרית של שבת, עד שמעולם לא שמעו את תחילת קריאת התורה, ולכן הוצרכו לתקן שכל עולה יברך לפני עלייתו, כדי שידעו הכול שמברכים לפני הקריאה. והיו יהודים שבמשך כל השבתות לא הצליחו להישאר עד סוף התפילה ויצאו לפני סיום הקריאה בתורה, וכדי שיידעו שמברכים אחר הקריאה בתורה, תיקנו שכל אחד משבעת העולים יברך בסיום עלייתו.

המצב בדור האחרון

ביחס לשאלות ב' וג', עליי לציין שלפי חווייתי האישית מצב התפילה בציבור סביר. במקומות שבהם חייתי – בירושלים, בבית אל ובהר ברכה, רבים פוקדים את בתי הכנסת בכל ימות השבוע (בהר ברכה יש שישה מנייני שחרית בימות החול). אומנם יש מן המתפללים הקבועים שמתלוננים על אריכות התפילה ועל הקושי לכוון. כמו כן ידוע שיש בתי כנסת שבהם רגילים לפטפט בתפילות השבת.

כפי הנראה יש קהילות שונות, וחשוב לבדוק את התהליכים שמתרחשים בבתי הכנסת השונים בעשרות השנים האחרונות. הבדיקה צריכה להיות במקומות שבהם הציבור הדתי נשאר במקומו, כך שבית הכנסת התרוקן או התמלא לא מחמת הגירה, אלא מחמת תהליכים פנימיים שאירעו בלבבות המתפללים. אודה למי שיוכל לשלוח לי עובדות מהמתרחש במקומו.

בשבוע הבא בעז"ה אתייחס לדיון העקרוני.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

דבש וחלב תחת הכשר

הערה לקראת הבחירות: שלא נשכח, בלהט הוויכוחים האידיאולוגיים, את הערכים שכולנו שותפים להם – גם אם אנחנו חלוקים בנוגע לדרך הפוליטית להגשים אותם • חלב בעל כשרות רגילה – כשר הלכתית, אלא שבחלב מהדרין חוששים לכל השיטות בכל המחלוקות * גם אם מסומן על החלב שייצרו אותו בשבת, אין זה אומר שהחליבה הייתה באיסור, והחלב מותר מעיקר הדין * אף שהדבורים טמאות, הדבש שהן מייצרות כשר לאכילה * בנוגע למזון המלכות יש מחלוקת, ולצורך רפואי אפשר להקל ולצרוך אותו כמו את הדבש

לקראת הבחירות: ויכוחים ואחווה

אפשר להעניק כשרות למוצרי חלב שאולי מעורב בהם חלב שנחלב בחילול שבת. עם זאת, יש להעדיף חלב ממשקים שמקפידים בהם על שמירת שבת, הן מפני שהוא כשר בלא ספק, והן מפני שראוי לעודד את שמירת השבת ולא לסייע לחילול שבת

כבר לפני כעשרים שנה קיבלתי על עצמי שלא להביע דעה פומבית בנוגע לבחירת מפלגות ואישים, הן ביישוב, הן במועצה והן בבחירות הארציות. על הערכים כמובן שכתבתי, ואף עודדתי לבחור במפלגות שתומכות בערכי התורה, העם והארץ, אולם על הדרכים המפלגתיות להגשמת הערכים השונים החלטתי שלא לדבר ולכתוב. למרות שהעיסוק בכך חשוב מאוד, חשבתי שהואיל ולא כל האמת נמצאת במפלגה אחת, מוטב שכרב אמשוך ידי מעיסוק זה. לכן מטבע הדברים אינני עוסק בימים אלו בשאלות אקטואליות שבדרך כלל קשורות, במישרין או בעקיפין, לבחירות הקרבות.

אומנם חשוב להדגיש ערך כללי, שלעיתים נפגע בתקופת בחירות, כאשר מובלטות אי ההסכמות ומתחדדים ההבדלים והניגודים, ונפגעת האחווה הבסיסית שאמורה להיות בין כל ישראל, ובמיוחד בין שותפים לערכים. אומנם בבחירות צריך להכריע, ולכן טבעי שהוויכוח נוקב, אולם צריך לזכור עם זאת את הערכים המשותפים – ועל ידי כך למנוע את התפתחות הוויכוח לאיבה, שעלולה להשאיר צלקות בין חברים ובני משפחה בלא סיבה מוצדקת, שכן הצדדים השונים מתכוונים לטובה. ככלל אפשר לומר, שחובה להיאבק על כך שכל אדם יוכל לבטא את עמדתו במלוא האמת שבה, אולם אסור לנהל מאבק שתכליתו להשתיק את דעתו של הזולת.

מכיוון שדיברנו על הלשון, נעסוק בדבש וחלב שאמורים להיות תחת לשוננו, שבהם נשתבחה ארצנו, ארץ זבת חלב ודבש.

חלב כשר וחלב מהדרין

שאלה: מה ההבדלים בין חלב ומוצרי חלב שיש להם כשרות מהדרין ובין אלה שיש להם כשרות רגילה? האם צריך להשתדל לקנות מהדרין?

תשובה: בכמה סוגיות נחלקו הפוסקים, ובהן כשרות מהדרין חוששת לדעת המחמירים, ובכשרות הרגילה סומכים על דעת הפוסקים שהתירו. ראשית מפני שדעת רוב הפוסקים להקל, ושנית מפני שהמחלוקות הללו בדברי חכמים, והכלל הוא שבמחלוקת בדברי חכמים הלכה כדברי המקילים. נזכיר את עיקר המחלוקות בקצרה: א) כאשר החלב נחלב על ידי גויים וברור שלא עירבו בו חלב של בהמות טמאות – לדעת המחמירים עדיין גזירת איסור חלב גויים חלה עליו, והמתירים סוברים שהואיל וברור לנו שהחלב טהור, אין בו איסור. ב) לעיתים מעורבות בעדר פרות שעברו ניתוח שלדעת חלק מהפוסקים הטריף אותן, וממילא גם חלבן אסור. המתירים אינם חוששים לכך, הואיל ולדעת רוב הפוסקים ניתוחים אלו אינם מטריפים. ואף אם הם מטריפים, מהתורה אין בכך איסור, הואיל והחלב שלהם בטל ברוב, ובדרך כלל הפרות הטרפות בטלות בשישים, כך שאפילו מדברי חכמים אין איסור. ג) במוצרי חלב מוקשים לעיתים מערבים ג'לטין ששנוי במחלוקת, אולם מכיוון שהוא מועט עד שאין אפשרות להרגיש בטעמו, אלא שבכוחו להעמיד, המחלוקת בדברי חכמים. ד) בחלב מהדרין מקפידים שהחלב לא ייחלב תוך חילול שבת.

למעשה, אף שברור להלכה שהחלב הכשר הוא כשר, ומותר לאוכלו לכתחילה, יש הידור בהעדפת מוצרי מהדרין, כדי לצאת ידי כל הפוסקים בכל הסוגיות השנויות במחלוקת. נרחיב בביאור החליבה בשבת.

חליבה בשבת

חליבה אסורה בשבת מהתורה, משום שבחליבה מפרידים את החלב מגוף הפרה, ופעולה זו נקראת מפרק והיא תולדה של מלאכת דש. כשם שאסור להפריד את התבואה משיבוליה, כך אסור להפריד את החלב מגוף הפרה (שבת צה, א). אומנם כדי למנוע צער מהפרות, שאם לא יחלבו אותן יצטערו מאוד, מותר לבקש מגוי שיחלוב אותן. ואף שאסרו חכמים לבקש מגוי לעשות בעבורנו מלאכה בשבת – משום צער בעלי חיים ביטלו חכמים את דבריהם. החלב הזה מוקצה במשך כל אותה שבת, ולאחר השבת מותר לשתות אותו או למוכרו (שו"ע או"ח שה, כ). כיום משק החלב השתכלל, והחליבה נעשית על ידי מכונות שאיבה שמופעלות מערב שבת, ובשבת מקפידים שתהליך החליבה והפעלת המכונה יתבצע על ידי גוי, או על ידי יהודי בדרך גרמא שמותרת כדי למנוע צער מהפרות, ואחר השבת מותר ליהנות מהחלב הואיל ונחלב בהיתר (פניני הלכה שבת כ, ד).

אבל אם החלב נחלב על ידי ישראל בחילול שבת, החלב אסור מדברי חכמים על החולב ועל כל מי שהוא נחלב בעבורו, כדי שלא ייהנו מדבר שנעשה בחילול שבת. מכיוון שמדובר בחלב שמתכוונים לשווק לציבור הרחב, הרי שהוא אסור לכל הציבור. אולם בפועל, מכיוון שהחלב שנחלב בחילול שבת מעורב בחלב שנחלב בימים אחרים, לגבי כל חלב שמגיע אלינו לחנות יש ספק אם נחלב באיסור. ומכיוון שהאיסור ליהנות מדבר שנעשה בחילול שבת הוא מדברי חכמים, במצב של ספק אין איסור, וניתן להעניק כשרות לחלב ולמוצרי חלב שאולי מעורב בהם חלב שנחלב בחילול שבת. עם זאת, יש להעדיף חלב שנחלב ממשקים שמקפידים בהם על שמירת שבת, הן מפני שהוא כשר בלא ספק, והן מפני שראוי לעודד את שמירת השבת ולא לסייע לחילול שבת (פניני הלכה שבת כו, ז).

חלב שנחלב בשבת – מותר?

שאלה: יצרני החלב כותבים על החלב מתי נחלב. לפי זה, כאשר יש לחלב כשרות רגילה, חייבים לבדוק שלא נחלב בשבת? הרי לכאורה אם כתוב שנחלב בשבת ואין לו כשרות מהדרין – ברור שנחלב בחילול שבת?

תשובה: אין צורך לבדוק זאת, שכן גם אם ברור שנחלב בשבת, יש סיכוי סביר שגוי ביצע את החליבה, הואיל ורבים מהעובדים במשק החלב הם גויים, ואזי ספק אם נחלב בחילול שבת וממילא החלב מותר. הסיבה שלא נותנים למשקים אלה כשרות מהדרין היא שאינם יכולים להתחייב שלעולם לא יחלבו בחילול שבת. בפועל, כשרות מהדרין מוענקת בעיקר למשקים של רפתנים דתיים או מסורתיים שמתחייבים שלא לחלוב בשבת באיסור, וכדי לגבות זאת מתקינים מצלמות שמוכיחות שהכללים נשמרים.

כשרות דבש דבורים

הדבש כשר לאכילה, וכן מסופר על שמשון ועל יהונתן שאכלו דבש. אלא שיש לשאול: הרי הדבש נוצר על ידי הדבורים, והדבורים אסורות באכילה משום שרץ העוף, אם כן איך מאכל שנוצר ממין טמא כשר לאכילה? הרי כלל נקוט בידינו: "היוצא מן הטמא – טמא", ולכן, למשל, חלב של בהמה טמאה אסור באכילה. אז מדוע דבש דבורים כשר? שני הסברים ניתנו לכך בתלמוד (בכורות ז, ב). לדעה אחת (תנא קמא) הדבש שונה מחלב, מפני שהחלב נוצר בגוף הבהמה, ואם היא טמאה אף החלב הנוצר בה טמא. אולם הדבש אינו נוצר בגוף הדבורים אלא הן מלקטות צוף מפרחים וצמחים ואוגרות אותו בגופן, ואחר כך פולטות אותו בכוורת, ושם בכוורת הנוזלים שבצוף מתאדים ונוצר הדבש. לדעה אחרת (רבי יעקב) יש לימוד מיוחד מן הפסוק העוסק בשרץ העוף, שממנו אפשר לדייק שהדבש היוצא מן הדבורים כשר.

אומנם לפעמים מעורבות בדבש דבורים מתות, ולכן הדבוראים צריכים לסנן את הדבש, אך אחר הסינון הדבש כשר. ואף אם שהו בדבש דבורים מתות במשך זמן רב, אין לחוש שנתנו בו טעם, מפני שאפילו אם נתנו בדבש טעם – הרי זה טעם פגום, והכלל הוא שהנותן טעם לפגם אינו אוסר (שו"ע יו"ד פא, ח).

כשרותו של מזון מלכות

מזון מלכות הוא חומר נוזלי למחצה שטעמו מר במקצת, ועל ידי אכילה מרובה מאותו המזון מתפתח זחל רגיל להיות מלכת הדבורים. לולי מזון המלכות, אותו זחל היה נעשה דבורה רגילה. מלכת הדבורים מיוחדת בכך שממנה נמשך הדור הבא: היא מסוגלת להטיל עד אלפיים ביצים ביום, משקלה כפול ממשקל שאר הדבורים ותוחלת חייה פי ארבעים. מכיוון שמזון מלכות מסוגל לחולל שינויים מופלגים בדבורה, ישנם מרפאים שסוברים שיש בו סגולות רפואיות חשובות.

לגבי כשרותו של מזון מלכות נחלקו הפוסקים. יש אומרים שאסור לאוכלו, מפני שכל היוצא מטמא טמא, ומכיוון שהדבורים אסורות באכילה – אף מזון המלכות שהן מפיקות מבלוטות שבראשן אסור באכילה. ואין דינו כדבש, מפני שהדבש הוא צוף שהדבורים מלקטות מפרחים וצמחים ואוגרות בזפק הנמצא בין פיהן לקיבתן, ואחר כך מוציאות אותו בכוורת, ושם הצוף מתייבש מעט ונעשה דבש. מכיוון שמדובר בצוף מעובד, הדבש כשר לאכילה. אבל מזון מלכות נוצר מתוך גופן של הדבורים, ולכן אסור באכילה. ואף אם נאמר שיש לימוד מן הפסוק שדבש דבורים כשר, כוונת התורה להתיר רק את הדבש הידוע בטעמו, אבל לא את שאר החומרים המופרשים מן הדבורים (רשז"א, הרב בריזל).

ויש אומרים שדינו של מזון מלכות כדבש, שכל מה שהדבורים מפיקות מגופן מבוסס על צוף ומיני צומח שונים שהן מלקטות, ואף הדבש עצמו מתגבש בצורתו על ידי תוספת אנזימים שמופרשים מבלוטות שבגוף הדבורה. אם כן, כמו שהדבש כשר, כך גם שאר החומרים היוצאים מגוף הדבורה כשרים, שעיקרם מבוסס על מה שהן מלקטות. וגם אם נאמר שיסוד ההיתר של הדבש הוא ממה שנלמד מן הפסוק, כשם שלמדנו שהדבש כשר, כך אפשר ללמוד שכל החומרים המופרשים מן הדבורים כשרים (הרב אונטרמן, ציץ אליעזר יא, נט; יב, נד).

הלכה למעשה

אף שלכתחילה ראוי לחוש לדעת המחמירים, לצורך רפואי אפשר להקל לאכול מזון מלכות, מפני שרגילים לערב את מזון המלכות בדבש שכמוּתוֹ פי ארבעים ממזון המלכות, ומכיוון שטעמו אינו מורגש – איסורו בטל ומותר לאוכלו. וכן אם יכינו אותו בצורה של גלולות שאין בהן טעם – מותר יהיה לאוכלו. וכן דין פרופוליס ופולן. והמקל לאכול מהם גם כפי שהם, בלא תערובת ולא בגלולות, אין למחות בידו, שיש לו על מי לסמוך.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האם יש מקום להתייעצות עם הציבור בפסיקת ההלכה?

הטור הקודם נגמר בשאלה לציבור: האם לקבוע שגם מסיבות באווירה חילונית כלולות באיסור שתייה במסיבות של גויים, או שצריך רק להדריך להימנעות משתייה במסיבות כאלה? * ההתייעצות עם הציבור חשובה בפסיקת ההלכה * השאלה אם לקבוע איסורים או להשקיע בחינוך והדרכה נמצאת במוקד מחלוקת בית שמאי ובית הלל * הגזירה על יין ואלכוהול של גויים נקבעה לפי בית שמאי, אך נשארה בהלכה * לפי הקו ההלכתי של בית הלל נראה שפסיקה מחמירה תועיל פחות, ועדיף להדריך ולכוון את הצעירים שהולכים למסיבות

השאלה מהטור הקודם

בטור הקודם העליתי שאלה: רוב הסייגים שקבעו חכמים ביחס ליין של גויים כדי למנוע התבוללות ויציאה לתרבות רעה אינם מספיק יעילים כיום, מפני שרבים שותים משקאות אחרים. גם האיסור לשתות משקאות אלכוהוליים אצל גויים ובמסיבות של גויים פחות מועיל, שכן תהליך היציאה אל ההתבוללות מתרחש דרך המעבר לחברה החילונית. השאלה: האם מכלל ההלכות וטעמיהן אפשר לקבוע שאסור לשתות משקאות אלכוהוליים במועדונים ובפאבים שאופיים חילוני, או שראוי יותר שלא לגזור אלא לחנך נגד שתיית אלכוהול שלא במסגרת של שמחת מצווה.

ביקורת על השאלה

בית שמאי נטו להקפיד ולהחמיר, וסברו שכדי לבצר את שמירת התורה יש לקבוע סייגים וגזירות נוספים. ואילו בית הלל נהגו בענוותנות וסברו שעדיף להתאמץ בחינוך ולהקל ולמעט בגזירות, שכל המוסיף גזירות יותר מדי גורע ומרחיק את הציבור הרחב משמירת המצוות

לפני שאביא מקצת מהתגובות, כמה קטרגו על השאלה. יש שקטרגו בסגנון חרדי, היאך ייתכן שרב יתייעץ בציבור, הוא צריך להוביל את הציבור ולא ללכת אחריו. יש שטענו בסגנון תורני, אם השאלה הייתה מה המציאות בשטח או מה הם המצבים הבעייתיים שאותם ראוי לגדור – אזי טוב, אבל לא שייך לשאול את הציבור האם לכתוב שאין לשתות במסגרות חילוניות כהדרכה או כהלכה. וכי אימתי שמענו שהציבור שותף בשיקולי פסיקת ההלכה?

ראשית, השאלה נועדה בעיקר כדי לברר את המצב מנקודות מבט שונות. שנית, רבים מהקוראים בני תורה ומחנכים שדעתם חשובה. והעיקר שכך צריך לעשות גם בשיקולים של פסיקת הלכה, שכן כתב הרמב"ם: "בית דין שנראה להם לגזור גזירה או לתקן תקנה או להנהיג מנהג – צריכין להתיישב בדבר ולידע תחילה אם רוב הצבור יכולין לעמוד בה או אין רוב הצבור יכולין לעמוד בדבר זה. ולעולם אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה" (הלכות ממרים ב, ה).

אמרו חכמים (עבודה זרה לו, א-ב), שהמקור לכך שאין גוזרים גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה הוא ממה שנאמר: "במאֵרה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו" (מלאכי ג, ט). כלומר, אם הגוי כולו יכול לקיים את הגזירה – גוזרים, ואם לא – אין גוזרים. פירש רש"י: "מארה אתם נארים – אתם מקבלים עליכם גזירה בארור ובקללה ונאסר עליכם, ואחר כך אותי אתם קובעים – גוזלים, שאתם נהנים שוב מן הארורים", היינו ממה שאסרתם. נמצא שאם חכמים גוזרים גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, הם מחטיאים את הציבור.

מה עוד, שכאן אין ביכולתנו לגזור גזירה חדשה, אלא השאלה היא האם נראה ללומדים ולציבור שהגזירות הקיימות כוללות גם שתייה של אלכוהול בחברה חילונית.

תגובות מחכימות

רבים החכימו אותי מניסיונם האישי ובחוות דעתם השונות זו מזו. אצטט הפעם שתי תגובות שהולכות בכיוון אחד, וממנו אמשיך לבאר את תהליך תקנת הגזירות.

"אומנם הרב פנה לצעירים ואני כבר לא כל כך צעיר, ובטח לא מבלה במקומות כמו ברים, מועדונים וכו', אבל במשפחתי חלק מבלים, לצערי, מדי פעם. לעניות דעתי כדאי שההגדרה תהיה הדרכה ולא הלכה. כך יהיה לצעירים קל לעכל את זה. וממילא הלכה לא כל כך תועיל, שכן תמיד ימציאו לעצמם כל מיני פלפולים למה כן מותר לשתות ולשמוח וכו'. עוד כדאי להוסיף סיבות מלבד הוללות וליצנות, כמו הנזק הבריאותי שבהתרגלות לשתיית אלכוהול. כמו גם סיבות מוסריות, ששכרות מובילה לקטטות, דקירות ותאונות דרכים. וכן להדריך את מי שכן מחליט לצאת לבלות, לשתות מעט ולאט וכו'".

תגובה נוספת: "לעניות דעתי, אין תועלת כלל לכתוב כי אסור לשתות משקאות אלכוהוליים בברים ובמסיבות בעלות אופי חילוני… אדרבה, בדומה למה שהרב כתב, פעמים שהצבת גדר קיצונית מרחיקה ואינה מקרבת, ובמקרה דנן קביעת איסור עשויה להביא להתעלמות מן הכתיבה הרבנית בנושא הזה כליל. אם להציע איזושהי הצעה, עולה בעיניי רעיון כי כדאי לחזק את ההקפדה על כשרות המאכלים כאשר נמצאים בסביבה חילונית, ולהדגיש שהלכות כשרות המאכלים דורשות לימוד מיוחד למי שנמצא בסביבה חילונית. כמו כן להגביר את קיום המצוות ולא לשכוח אף פעם לברך ברכות ראשונות ואחרונות, ואולי אף לברך בקול מעט, כדי להדגיש את הזהות הדתית".

מחלוקת בית שמאי ובית הלל

אמרו אנשי כנסת הגדולה שלושה דברים: "הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה" (אבות א, א). הסייגים אכן גודרים את ישראל מלעבור על איסורי התורה, השאלה היא האם טוב להרבות בסייגים או שעדיף להשקיע יותר בחינוך ובהדרכה ופחות בקביעת איסורים. בשאלה זו נחלקו בית שמאי ובית הלל. בית שמאי נטו להקפיד ולהחמיר, וסברו שכדי לבצר את שמירת התורה יש לקבוע סייגים וגזירות נוספים. ואילו בית הלל נהגו בענוותנות וסברו שעדיף להתאמץ בחינוך ולהקל ולמעט בגזירות, שכל המוסיף גזירות יותר מדי גורע ומרחיק את הציבור הרחב משמירת המצוות. בדרך כלל נפסקה הלכה כבית הלל, שהיו מרובים ודבריהם התקבלו יותר בעיני אלוקים ואדם. וכפי שאמרו חכמים: "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל… יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוקים חיים הם, והלכה כבית הלל… מפני שנוחים ועלובים היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם" (עירובין יג, ב).

אולם פעם אחת, באסיפה מתוחה מאוד בעליית ביתו של חנניה בן חזקיה, נחלקו תלמידי בית שמאי עם תלמידי בית הלל, וכשעמדו למניין נמצאו בית שמאי מרובים, ושמונה עשרה גזירות גזרו באותו יום. רוב הגזירות עסקו בהוספת גדרים בדיני טומאה וטהרה, בעיקר בדברים שפוסלים את התרומות שהיו הכהנים אוכלים בטהרה, אולם באותה הפעם גזרו גם על יין, פת ושמן של גויים (שבת יג, ב; יז, ב, עבודה זרה לה, ב).

על הגזירות הללו אמר רבי אליעזר שנטה לבית שמאי: "בו ביום גדשו את הסאה", כלומר קבעו סייגים במידה יפה וטובה, לגדור את העם מעבירות. ורבי יהושע שהיה מבית הלל אמר: "בו ביום מחקו אותה", כלומר גזרו יותר מדי גזירות שקשה לציבור לעמוד בהן, ומתוך שעוברים על גזירות חכמים נגררים לעבור גם על איסורי תורה (ירושלמי שבת א, ד; רש"י שבת קנג, ב). לפני שנספר מה אירע לאותן הגזירות, נספר מעט על אותה אסיפה.

סיפור האסיפה בעליית הבית

על חנניה בן חזקיה, שהאספה התקיימה בביתו, אמרו: "ברם זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלו לו שלוש מאות גרבי שמן, וישב בעלייה ודרשן". כפי הנראה מעת לעת עלו חכמים לבקרו כדי לדון בדברי תורה, ופעם אחת כשהתעוררו דיונים עקרוניים "נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דבר גזרו בו ביום". ואף שבדרך כלל בית הלל היו מרובים, ייתכן שבאותה אסיפה היו מבית הלל שהצטרפו לבית שמאי, אולי מפני שחנניה נטה לבית שמאי, וכך נגזרו הגזירות כדעת בית שמאי (משנה וגמרא שבת יג, ב).

אמרו בירושלמי: "אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל (מפני המתח הנורא שהתעורר וכמעט הגיע לשפיכות דמים)… תנא ר' יהושע… תלמידי בית שמאי עמדו להם מלמטה והיו הורגים (לשון גוזמא) בתלמידי בית הלל" (שבת א, ד). היינו שתלמידי הלל ראו שתלמידי שמאי מרובים מהם, ורצו לצאת ולבטל את האסיפה לפני שיעמדו למניין ותתקבל הכרעה כבית שמאי. אבל תלמידי שמאי "נעצו חרב בבית המדרש", לבטא את חומרת הדבר מבחינתם, שאין יוצא ואין בא ומוכרחים להכריע. רבו חכמי בית שמאי ונחתמו הגזירות כדבריהם, ובתוך הגזירות גזרו גם על יין, פת ושמן (שבת יז, א-ב, רמב"ם בפירוש המשניות, ראב"ן, חתם סופר שם. ועי' ירושלמי שבת א, ד, שיש סוברים שמלכתחילה פת ושמן נגזרו בהסכמה).

גורלן של הגזירות הללו

למרות שככלל היו בית הלל מרובים, ורוב זה התרחב במשך הדורות, לא ביקשו חכמי בית הלל לערער על תוקפן של הגזירות שהוכרעו לפי בית שמאי, הואיל והתקבלו באופן נחרץ תוך מסירות נפש (עבודה זרה לו, א).

אומנם בפועל, בעקבות חורבן בית המקדש וביטול הטהרה בישראל, רוב שמונה עשרה הגזירות בטלו מאליהן. לא זו בלבד אלא שהתברר שהיה מקום לחששם של חכמי בית הלל, שכן בפועל רבים מישראל לא עמדו בגזירת השמן: כמאתיים וחמישים שנה לאחר קביעת האיסור, בתחילת ימי האמוראים, בדקו חכמים ומצאו שלא פשטה גזירת השמן ברוב ישראל, ועמד רבי יהודה נשיאה, נכדו של רבי, ויחד עם בית דינו ביטל את גזירת איסור השמן. עוד אמרו בירושלמי (שבת א, ד), שפעמים שהניסיון לשמור על גזירת השמן הוביל לסכנת נפשות, הואיל והשמן נצרך מאוד, ופעמים שהיו עולים להר המלך כדי למסוק זיתים והיו הגויים הורגים בהם.

אף את גזירת הפת עמעם רבי, מחבר המשנה, ובעקבות דבריו התירו פת פלטר גוי. אומנם איסור היין נותר על כנו, ואף הוסיפו חכמים לאוסרו בהנאה, שמא ניסכו אותו לעבודה זרה. עוד הוסיפו ואסרו לשתות משקאות חריפים בביתו של גוי או בסמוך לחנותו.

הרי שהמסקנה העולה מדברי חכמים במשך הדורות היא שעיקר הגדר שחיזקו בפני התבוללות הוא על היין והאלכוהול, וממילא יש מקום להתלבט ביחס לשתייה במסגרת חילונית. אומנם, גם למדנו מהדברים שיש להיזהר מאוד בהוספת איסורים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שסבתא תשתלב במעגל הרוקדים

מכתב אישי של כלה לפני חופתה לחברותיה, שבזכותו החתונה התקיימה במלוא השמחה – אך בלי להשאיר את הנשים המבוגרות מחוץ לרחבת הריקודים • בגילוי המכונן של הקב"ה ליעקב אבינו לא נאמר לו ללמוד גמרא בעיון, וגם לא לפתח סולידריות ופלורליזם – אלא לבנות עם וליישב את הארץ • גם היום, אם נדבק בייעוד התורה לבנות את העם והארץ, בכל התחומים והמישורים, גם כל שאר העניינים יסתדרו • אם נזכה, נוכל לעשות זאת גם בלי אויבים מבחוץ שיכריחו אותנו לפתח את הארץ והמדינה

התנהגות אצילית של צעירות בחתונה

"אני מסתכלת על זה כל הזמן בחתונות. אני רואה את הנשים האלה, הקצת יותר מבוגרות, שהתנועות שלהן, המהירות שלהן (יותר נכון האיטיות) והגיל שלהן משדרות לנוער איזה מסר סמוי כזה של 'אנחנו לא רלוונטיים…'. הלוואי שנצליח, אפילו קצת, לתת מקום לאנשים האלה"

לפני כשבוע זכינו לחתן את בתנו. אורחות רבות ציינו לטובה באופן מיוחד את חברותיה הצעירות, בוגרות אולפנת 'שירת הים' מנוה צוף, שיחד עם שמחתן התייחסו בכבוד רב לנשים המבוגרות, וכך במשך כל סבבי הריקודים כל האורחות יכלו להשתתף בריקודים ולקבל מקום מכובד. זאת למרות שמדובר בחברות צעירות ותוססות בנות כשמונה עשרה, שעסקו במוזיקה וריקוד במסגרת לימודן באולפנה. כשציינתי לשבח בשבת שבע הברכות את התנהגותן השמחה, האצילית, היפה והמוסרית של הבנות, אמרה בתגובה מנהלת האולפנה, אביגיל גולדשטיין, שגם למכתב שכתבה בתנו הכלה לחברותיה היה חלק משמעותי בכך. לאחר מכן קראתי את המכתב שנשלח כהודעת ווטסאפ, התרגשתי וחשבתי שטוב לפרסמו – כדי לעורר את רגישותן של עוד כלות וחברותיהן הצעירות לכלול בשמחתן את כל המשתתפות.

"חברות יקרות ואהובות!

החתונה שלי כבר ממש מתקרבת, וזה משמח ומרגש אותי מאוד מאוד.
אשמח שתקדישו כמה דקות לקריאה של כמה נקודות שהיה לי חשוב לכתוב לכן לפני החתונה.

אני מאוד שמחה מזה שתבואו לשמוח איתי ביום הכל כך מיוחד הזה. אני רוצה באמת להודות לכל אחת על שהיא מקדישה לי ערב וטורחת בשבילי. זה ממש לא מובן לי מאליו.

אני רוצה לשתף בלחץ הכי גדול שיש לי לקראת החתונה: שמישהו מהאורחים שלי ייפגע ממני. שאתעלם בטעות, שאסנן…

חשבתי על שני דברים שיעזרו בזה: א', שאני מראש אשתדל שזה לא יקרה. ב', שאתן, החברות שלי, תנסו להבין את העומס הרגשי והטכני שאני מוקפת בו.

ו… שאם אפשר לבקש, תעזרו לי לתת מקום לכל האנשים היקרים לי. לאמא שלי, לסבתות, לאחיות, למשפחה של החתן.

החברות בדרך כלל יודעות להסתדר, אבל המשפחה הקרובה לפעמים נזרקת החוצה בגלל חברות מתלהבות שרוצות לרקוד עם הכלה שוב… (אני ממש מקווה שהמקום שממנו אני אומרת את זה מובן…).

חתונה זה דבר כל כך גדול. בעז"ה כל אחת פה תזכה לזה בזמן שמתאים לה בקלות ובטוב (אמן!). אני לא רוצה למצוא את עצמי בסטטוסים (בווטסאפ). יותר מזה, לא רוצה להיות מול פלאפונים בחופה שלי. אני רוצה להיות מול האנשים שאני אוהבת (וכמובן שאין חובת נוכחות…) ואני מקווה שכל אחת בתור כלה תסכים איתי… זה גם עניין של מעמד גבוה, ורצון שלא להוריד אותו, וגם עניין של לכבד. הזמנתי צלם, רק ממנו אני מצפה לצלם את הרגע הזה.

נקודה אחרונה. שאני מרגישה שהיא הרבה מעבר לחתונה הפרטית שלנו. אני מסתכלת על זה כל הזמן בחתונות. אני רואה את הנשים האלה, הקצת יותר מבוגרות (וגם את הגברים), שהתנועות שלהם, המהירות שלהם (יותר נכון האיטיות) והגיל שלהם משדרים לנוער איזה מסר סמוי כזה של "אנחנו לא רלוונטיים…" והם ממשיכים לרקוד במעגל החיצוני ביותר (ממשיכים כי חשוב להם לשמח. כי הם רוצים להיות חלק). וגם אם הצליחו להשתחל קצת פנימה, הם די מהר מוצאים את עצמם בחוץ.

נכון, זה גיל אחר. הם גם לא רוצים להיות במרכז כל הזמן, הם לא מהמעגל הכי קרוב לחתן והכלה ואולי גם לא שייכים לזה שאחריו.
אבל תמיד משהו במציאות הזאת נראה לי קצת עגום.

הלוואי שנצליח אפילו קצת (וקצת זה יכול ממש להספיק) לתת מקום לאנשים האלה. הקצת יותר מבוגרים… איזה סיבוב אחד שהם לא יהיו הכי בחוץ…

ואמן שזה יהיה עניין כללי, בעוד חתונות.

ושנצליח לשמוח ולשמח הכי הרבה, ולהתחבר ליום הגדול הזה, של הקמת בית נוסף בעם ישראל.

בשורות טובות אצל כולן בעז"ה!!!
תודה רבה למי שקראה עד פה.
ניפגש בחתונה, באהבה גדולה כל כך".

מה ראוי היה שיאמר ה' ליעקב אבינו

אחד הגילויים המכוננים שנגלה ה' לאדם, הוא הגילוי ליעקב אבינו בעת שהגיע לבית אל. "וישכב במקום ההוא, ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. והנה ה' ניצב עליו ויאמר: אני ה' אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק" (בראשית כח, יא יג). וכאן אנו מצפים לשמוע מהו הדבר החשוב, המכונן, המהותי, שאמר ה' ליעקב.

לו היינו עוצרים לרגע ושואלים את בני החוגים השונים, מה לדעתם ראוי שיאמר ה' ליעקב, מן הסתם היינו מקבלים תשובות שונות. הליטאים היו אומרים: "תלמד גמרא בעיון". החסידים היו אומרים: "תתחזק באמונה בשמחה ופרישות". אנשי ש"ס היו אומרים: "תלמד הלכה בשיטת מרן". חניכי בני עקיבא היו אומרים: "ואהבת לרעך כמוך". הדתיים המודרניים היו אומרים: "דרך ארץ קדמה לתורה". אישי רוח מהאקדמיה היו אומרים: "היה פלורליסט והטל ספק בכל עמדה ודאית".

ומה אמר ה' ליעקב

אולם הקב"ה אמר: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". ומתוך כך "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". זה הגילוי האלוקי. ואכן יעקב אבינו הכיר על ידי כך את גודל קדושת הארץ, ואמר: "אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי… מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמיים" (בראשית כח, יג-יז).

ואם יטענו בני החוגים השונים שאומנם הפעם דיבר ה' על העם והארץ, אבל יש עוד גילויים ועוד פסוקים – אז הנה, גם בגילוי שנתגלה ה' ליעקב אחר חזרתו לארץ, שהיה אף הוא בבית אל, נאמר ליעקב: "פרה ורבה גוי וקהל עמים יהיה ממך, ומלכים מחלציך יצאו. ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק – לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ" (בראשית לה, יא-יב). וכך בכל הגילויים אל יעקב, תמיד דיבר ה' על העם והארץ, כך בחרן (בראשית לא, ג), וכך בעת שעמד לרדת למצרים (בראשית מו, ב ד).

ומה יאמרו היום

ומה אומרים על כך כתבי העיתונים החרדיים? אילו לא היו הדברים כתובים במפורש בתורה, היו מדווחים שהקב"ה אמר ללמוד גמרא בעיון או הלכה וכדומה. אלא שהפסוקים כתובים, ולכן אומרים שהעיקר לשמוע "לגדויילים" שאומרים על ימין שהוא שמאל. ולחסידים בכלל אין בעיה, שכן ארץ בחינת רצון וישראל בחינת דבקות, וכבר אין צורך בארץ ישראל. והדתיים המודרניים אומרים, שאי אפשר לעמוד נגד כל העולם. ואקדמאים פלורליסטים אומרים, שספק גדול אם גם היום ישנה מצווה ליישב את הארץ ויש בזה דעות שונות וגרסאות שונות ושבעים פנים לתורה.

אולם האנשים הישרים, דתיים, חרדים ומסורתיים, יודעים את גודל ערך אהבת עמם וארצם, ומתאמצים במסירות נפש לחזק את העם ביישוב הארץ.

על ידי יישוב הארץ כל העניינים מסתדרים

עוד פעם נגלה ה' ליעקב אבינו בפרשה, הפעם היחידה שהוא מתגלה ליעקב בחרן, וגם גילוי זה כמובן עוסק בארץ ישראל: "קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך" (בראשית לא, יג). מן הסתם ביקש יעקב אבינו לקבל הדרכות בענייני זיווגו ועסקיו עם לבן, אבל רק על החזרה לארץ התגלה אליו ה'. רעיון יסודי ועמוק אפשר ללמוד מזה: כאשר היעד ברור, להקים עם וליישב את הארץ, גם האמצעים להשגת היעד מתבררים והולכים, והכול בסוף מסתדר. לכן אין צורך בשום גילוי נוסף.

הייעוד הגדול – גם היום

אומנם זכינו לתורה ולכל מצוותיה, אבל עדיין אנו זקוקים לכאורה להדרכה כיצד בדיוק ליישם את היעדים של התורה. והפתרון הוא לזכור את הייעוד הגדול שנאמר בתורה ובנביאים ובדברי חכמים, שלאחר החטאים ועונש הגלות, עלינו לעלות לארץ מכל הגלויות וליישב את הארץ.

לשם כך עלינו לפתח את כל הכישרונות שלנו, הרוחניים והמעשיים, הלאומיים והפרטיים, המדע והחרושת, הכלכלה והארגון, הספרות והמוזיקה, ומתוך כך גאולת העם והעולם הולכת וקרבה.

לכתחילה נכון לפתח את כל הכישרונות הללו בלא לחצים חיצוניים, שכן מצוות יישוב הארץ לגלות את הרעיונות הרוחניים בכל מלוא הכישרונות שמתגלים בעולם. אבל אם מתרשלים בכך, באות עלינו צרות רבות, מבפנים ומבחוץ, ומכריחות אותנו לפתח את כל הכישרונות תוך כדי המלחמה באויב והמאבק על קיומנו.

מתוך התורה – הכרת ערך הארץ

אמרו חכמים שכאשר נאלץ יעקב אבינו לברוח מעשיו ולצאת בשליחות הוריו לחרן כדי למצוא את זיווגו, בחר להטמין עצמו תחילה בבית מדרשו של עבר. שם שקד על התורה במשך ארבע עשרה שנה. בתום תקופת הלימוד יצא לחרן, "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש… וישכב במקום ההוא" (בראשית כח, יא). פירש רש"י: "באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר, לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה".

הרי שכל ארבע עשרה השנים שעסק יעקב בתורה הכינו אותו לגילוי האלוקי ולהבטחה כי "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך… ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".

לכך זוכים כשלומדים תורה בישרות, שהיא מוסיפה בריאות, טבעיות וברכה בעולם. ואכן מתוך כך המשיך יעקב אבינו לעבוד בחריצות וראה ברכה רבה בעדרים שגידל.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד