ארכיון הקטגוריה: כללי

קשר לאב גרוש – מצווה

אסור לאם גרושה לנתק את ילדיה מבעלה לשעבר, גם אם הוא פגע בה ונחשב בעיניה לרשע • מצוות כיבוד הורים רשעים שנויה במחלוקת, אך לכל הדעות אין לפגוע בהם • בן שאמו הרחיקה אותו מאביו – חייב ליצור עמו קשר ולכבדו, למרות רצון האם • יש לשמור גם על כבוד האם, להכיר לה טובה ולהבהיר שהצעד אינו נגדה • אסור גם לנתק ילדים מסבם וסבתם • יש לקחת בחשבון את סיפורי האם על האב, אך אסור ובלתי מוסרי לקבלם כאמת מוחלטת

שאלה כואבת מבן להורים גרושים

השאלה קשה וכואבת, אולם מלכתחילה לא הייתה צריכה כלל להתעורר, מפני שמצוות כיבוד הורים אוסרת על הבן להתנתק מאביו, וגם אסור לאם לנתק את בנה מאביו ולגרום לו להפר באופן קבוע את מצוות כיבוד הורים. לפיכך חובה עליך ליצור קשר עם אביך

כשהייתי בן עשר הוריי התגרשו, ומאז אמי גידלה אותי יחד עם אחי ואחותי. כמעט לא נפגשנו עם אבי. גם איננו מכירים את אשתו והילדים שלו, שהם בעצם אחים למחצה שלנו. כיום אני בן עשרים ושלוש, וחשבתי לנסות ליצור קשר עם אבי. כמה פעמים קיבלתי ממנו שדרים שהוא מעוניין בזה. אבל זה יצער מאוד את אמי שטוענת שהוא אדם רע וכל קשר איתו מזיק ומרעיל, ושאין לנו שום מצווה לכבד אותו הואיל והוא רשע.

כדי שהתמונה תהיה בהירה, אציין שבפעמים המעטות שפגשתי בו הוא היה נחמד אליי. גם ההורים שלו, שהם בעצם סבא וסבתא שלי, היו נעימים ונחמדים, אבל לא היו לנו שום קשרים איתם. לאמי היו טענות קשות כלפי אבי והוריו. היא אמרה שהוא בגד בה בעודו נשוי לה, והוריו שהיו צריכים להוקיע אותו המשיכו לתמוך בו. אמי גם טענה שהוא אדם אלים. אני זוכר שמעת לעת התמרמרה על כך שאינו משלם מזונות בזמן ומנסה להתנות זאת בהסדרי ראייה, אולם מכיוון שהוא איש מסוכן ואלים לא מגיע לו לראות אותנו.

כעת אני מתלבט: מצד אחד אני רוצה ליצור קשר עם אבי ועם סבי וסבתי (שאינני יודע מה מצבם). אני רוצה לחיות כמו אדם רגיל שיש לו אבא שילווה אותו לחופה, אני רוצה שיהיו לילדיי סבא וסבתא. מצד שני אני יודע שאם אמי תשמע על כך, היא תכעס עליי ותצטער מאוד עד שתהיה ממש חולה.

חובה ליצור קשר

השאלה קשה וכואבת, אולם מלכתחילה לא הייתה צריכה כלל להתעורר, מפני שמצוות כיבוד הורים אוסרת על הבן להתנתק מאביו, וגם אסור לאם לנתק את בנה מאביו ולגרום לו להפר באופן קבוע את מצוות כיבוד הורים.

לפיכך חובה עליך ליצור קשר עם אביך, ויפה שעה אחת קודם. שכן מצוות כיבוד הורים מחייבת התייחסות של כבוד ונכונות לסייע בשעת הצורך, וניתוק קשר הוא חוסר כבוד מוחלט והפרה בוטה של מצוות כיבוד הורים. וגם אם היה ברור שהאב נחשב רשע גמור, לדעת השולחן ערוך (יו"ד רמ, יח) בניו חייבים לכבדו, היינו לסייע לו בכל מה שיצטרך. ולרמ"א אמנם אינם חייבים לכבדו, אבל אסור להם לפגוע בכבודו, והחרמתו נחשבת פגיעה אנושה בכבודו.

אמנם במקרים חריגים שבהם הקשרים עם ההורים מביאים תמיד להתפרצויות ומריבות קשות, נכון להתרחק מעט מההורים, כדי שלא להיכשל באיסור חמור של פגיעה ישירה בהם. אולם גם אז אין מדובר על ניתוק. לעומת זאת, במקרה שלך אין שום סיבה להניח שפגישות עם אביך יובילו לעימותים קשים.

אין לשמוע לאם נגד מצוות התורה

גם אם אמך תבקש ממך במפורש שלא ליצור קשר עם אביך, אסור לך לשמוע בקולה. שכן נאמר: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו" (ויקרא יט, ג). מכאן שאם אמרו לו הוריו: חלל את השבת, אל ישמע בקולם, שהוא והם מצווים בכבוד המקום (יבמות ה, ב). מכאן למדו חכמים (בבא מציעא לב, א) שגם לגבי שאר מצוות התורה, אם אמרו ההורים לבן שיעבור על אחת מהן, ואפילו על מצווה מדברי חכמים, אסור לו לשמוע בקולם (שו"ע יו"ד רמ, טו).

על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במצוות כיבוד הורים, שמפני מעלתה היתרה נכללה בעשרת הדיברות, כאחת מחמשת הדיברות הראשונות העוסקות ביחס שבין האדם לאלוקיו. וכפי שאמרו חכמים (קידושין ל, ב), שהשווה הכתוב כיבוד אב ואם לכבוד המקום, שנאמר: "איש אמו ואביו תיראו" (דברים ו, יג), ונאמר: "את ה' אלוקיך תירא" (שם י, כ). עוד אמרו: "שלושה שותפים יש באדם, הקב"ה אביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו, אומר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני".

ליישב את דעת האם

אמנם מצווה עליך להפיג את חששותיה של אמך, שלא תחשוב שהקשרים עם אביך יפגעו ביחס כלפיה. עליך לומר לה באופן המשכנע ביותר עד כמה אתה מעריך את התמסרותה כלפיך וכלפי אחיך, ולעולם תכיר לה על כך טובה. השתדל לתאר בפירוט את הזיכרונות היפים שלך מימי ילדותך, ואת ההשקעה העצומה שהשקיעה בך, ולפרט דברים טובים שלמדת ממנה. חזור והדגש שאין בקשר עם האב שום ביטוי להתרחקות ממנה, ולא הצדקה למעשיו הרעים אם היו כאלה.

אמנם אם אתה בטוח שלא תצליח להפיג את חששותיה, והיא עלולה לחלות אם תשמע על קשריך עם אביך, מותר לך לשנות ולהסתיר לעת עתה מפניה את הקשר שלך עם אביך, שכן למדנו שמותר לשנות מפני השלום (יבמות סה, ה). כאשר תגיע השעה המתאימה תספר לה על כך.

אולם בכל אופן, גם אם ברור לך שהדבר ייוודע לה והיא תצטער ותחלה – עליך ליצור קשר עם אביך ולכבדו, שנאמר: "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יא; דברים ה, טו). האחריות על צערה של האם מוטלת עליה שלא נהגה כראוי בכך שניתקה אותך מאביך.

כיבוד סבא וסבתא

גם ניתוק הקשרים עם הסבא והסבתא אסור, שענף ממצוות כיבוד הורים הוא לכבד את הסבא והסבתא, מפני שבני בנים נחשבים כבנים, ועוד שמכלל כבוד האב וכבוד האם שיכבדו גם את הוריהם.

אמנם נחלקו הפוסקים בגדרי המצווה: לדעת רוב הפוסקים, עיקר החיוב כלפי הסבים והסבתות הוא להתייחס אליהם בכבוד רב, אבל אין הנכדים חייבים לסייע להם בכל מה שיצטרכו כפי שהם מחויבים כלפי ההורים. למשל, אם הסב חולה וזקוק לעזרה באכילתו ומלבושיו, אף שאם הנכדים יטפלו בו יקיימו מצווה גדולה, אין עליהם חובה להפסיק מעבודתם כדי לטפל בו, אלא חיוב זה הוא על הבנים בלבד. ויש אומרים שחובת כיבוד הסבים והסבתות ממש ככיבוד ההורים, רק שלעניין קדימה יש להקדים את ההורים לסבים.

בכל אופן, מוסכם שהנכדים חייבים לשמור על קשר טוב עם הסבים והסבתות, לכבדם וללמוד מהם, והמצב שבו אתה מחרים אותם, עד שאינך יודע מה מצבם, הוא מצב נורא, מנוגד בתכלית למצווה. מי יודע, אולי שנים ציפו שתצרו עמהם קשר, ועתה כבר תש כוחם ואבד זיכרונם, ושוב לא יוכלו לשבוע נחת מהקשר איתכם.

גרסת האם – לשון הרע

לגבי מה שכתבת, שאמך אמרה שאביך בגד בה, והוריו לא הוקיעו אותו אלא תמכו בו, וכן שהוא אדם אלים, כל זה בכלל לשון הרע שאסור לקבלו. היינו שאסור לך להאמין שהסיפור הוא אמת, שנאמר: "לא תישא שמע שווא" (שמות כג, א), ואמרו חכמים (מכילתא שם): "הרי זו אזהרה למקבל לשון הרע" (חפץ חיים הלכות לשון הרע ו, א). אמנם מותר לחשוש שמא הדברים נכונים, ולכן אילו היו אומרים לך שאביך עלול לגנוב את כספך, היה מותר לך להיזהר מלהעניק לו הלוואה וכיוצא בזה. אבל אסור לקבל את הלשון הרע ולהחליט שאכן כך הם הדברים (שם ו, י).

ההיגיון והמוסר שבאיסור קבלת הדברים

אנשים רבים סוברים בטעות, שלמרות שדי ברור שהאם ובני משפחתה אומרים אמת, והאב באמת בגד, התורה מצווה אותנו לאטום את מחשבתנו בניגוד להיגיון ולטבע ולכפור בסיפור. אולם כשנעמיק ונתבונן באיסור קבלת לשון הרע, נמצא את ההיגיון והמוסר שבו.

ראשית, בכל סיפור יש פרטים רבים, ולעתים שינוי של פרט אחד משנה את כל הסיפור. לכן בבית הדין אין מאמינים לשום סיפור בלא שמיעת כל הגרסאות וחקירה מדוקדקת של העדים. ייתכן למשל שמי שהעיד על האב שבגד התכוון שהיה בידידות עם אישה אחרת, ואולי אף חיבק אותה, אבל לא ממש חטא בגילוי עריות. ואולי הייתה עדות על קשר עם אישה אחרת תוך כדי הגירושין או לאחריהם, ועל פי הערכת קרובי אמך קשר זה התחיל עוד לפני כן, ואילו האמת שהקשר נוצר לאחר הגירושין. כמו כן ברור שהעלבון של אמך עלול להביאה למסקנות מחמירות כלפיו.

שנית, גם אם התבצע ניאוף, אינך יודע עם איזה ניסיון אביך התמודד. יש אנשים שיצרם הרע חזק עד שקשה להם מאוד לעמוד כנגדו, ובוחן לבבות דן אותם לכף זכות ומקל בעונשם. כמו כן אינו דומה מי שהלך לחטוא בזדון למי שנאלץ להתמודד עם ניסיון קשה מאוד, שרק בודדים מצליחים לעמוד בו.

שלישית, גם אם התבצע ניאוף בתנאים חמורים, אולי בינתיים אביך חזר בתשובה על כך, וממילא הוא כבר אינו אותו אדם. וכפי שאמרו חכמים (יומא פו, ב): גדולה תשובה שהופכת זדונות לשגגות, ואם היא נעשית בשלמות ובאהבה, התשובה אף הופכת את הזדונות לזכויות, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אף צדיקים גמורים אינם עומדים (ברכות לד, ב).

הרי שהאיסור להאמין ללשון הרע הוא הגיוני ומוסרי.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מצוות ההתיישבות תוזיל מחירים

מנהיגי המדינה חייבים לשחרר את המחסומים מעל בנייה בירושלים, יהודה ושומרון • תנופת בנייה היא הפתרון הטוב ביותר להורדת מחירי הדירות • משבר הדירות משקף בעיה רוחנית: הקב"ה החזיר אותנו לארץ ואיננו מתאמצים ליישב אותה • נבואת יחזקאל מתגשמת, ועלינו להמשיך זאת בעשייה ריאלית • החזון והמעשה משלימים זה את זה; ככל שנתחבר לחזון, הוא יטהר את עולם המעשה מהפוליטיקה והתככים • צודקים החרדים שהמצב בארץ תלוי בקיום מצוות, אלא שבראש ובראשונה עלינו לדאוג למצוות יישוב הארץ, שהיא מיסודות התורה

אתגר הבנייה

מצד אחד אסור שהמנהיגים יסמכו על הנס, ואולי מפני החשש הנורא שמא יסמכו על הנס וייכשלו, הם הולכים לקצה השני ומתאמצים שלא להציב את החזון האלוקי לפניהם. אבל חובה עליהם ועל כולנו לזכור את החזון האלוקי שמכוחו חזרנו לארץ

חסמי הבנייה ומחירי הבתים שממשיכים להאמיר כבר הפכו לבעיה לאומית, כפי שציין עמנואל שילה בשבוע שעבר. קשה להבין איך מנהיגים בעלי אחריות לאומית מתרשלים בטיפול בסוגיה, גם האינטרס האישי שלהם להצליח בבחירות הבאות היה צריך לתמרץ אותם לטפל במשבר. שר האוצר משה כחלון הודיע כמה פעמים, שאם מחירי הדירות ימשיכו לעלות הוא יודה בכישלון ויעזוב את החיים הציבוריים. אגב, היו שטענו שכדאי לאיים בהפלת הממשלה אם לא תחוקק את חוק ההסדרה שיבטל את החלטת בג"ץ להחריב את עמונה, שכן השר כחלון לא ירצה ללכת כעת לבחירות. אולם ייתכן מאוד שהערכתם מוטעית, כי לכחלון משתלם ללכת לבחירות. אם ימתין עוד שנתיים, מסתבר שכבר יהיה ברור לכולם שנכשל. אם יפיל עכשיו את הממשלה בעקבות ניסיונה לחוקק את חוק ההסדרה, יוכל לטעון שכבר כמעט הצליח להוריד את מחירי הדירות, ורק מפני שנאלץ להקריב את עצמו על הגנת מערכת המשפט, נפסק התהליך המבורך שכבר כמעט ונשא פירות. לא זו בלבד, יוכל לומר, אלא להפך: הרי לאחר שהיה מצליח להוריד את מחירי הדירות היה זוכה למספר מנדטים כפול, ורק מפני אצילות רוחו הסכים להקריב את "הצלחתו המובטחת" כדי להגן על בית המשפט. על כן הוא פונה לבוחרים ההגונים שיודעים להעריך הקרבה ועקרונות שיעניקו לו את קולם, כדי שיוכל להמשיך בפעילותו הציבורית רבת ההוד, למרות שבפועל נכשל.

בקיצור הוא עומד להיכשל בזה, והכישלון מהדהד מפני שכמעט כל הכלים בידיו ולמרות זאת המחירים ממשיכים לעלות. אולי ראש הממשלה מסייע מעט לכישלונו, מתוך מחשבה שבכך יצליח להיפטר מכחלון בלי לשלם מחיר, שכן הוא יסביר לבוחרים, כמו שכבר הסביר להם אלף פעמים, שהוא עצמו מזמן היה מצליח לפתור את כל הבעיות לשביעות רצונם – אלא שאובמה, כחלון, בנט והתקשורת העוינת מפריעים לו.

הפתרון – בניין ירושלים ויהודה ושומרון

עדיין לא מאוחר: הפתרון נמצא בהישג יד, ולנגד עיני כל מי שמוכן לפתוח את עיניו – לבנות עשרות אלפי דירות בירושלים, ביהודה ובשומרון. השטחים העצומים העומדים בשממתם ביהודה ושומרון זולים, זמינים וקרובים למרכז. אם יבנו בהם בשנים הקרובות עשרות אלפי בתים לזוגות צעירים, יציעו להם פתרון אידיאלי ובתוך כך יתרמו להוזלת מחירי הדירות במרכז.

הגאולה החלה, תורנו להתאמץ

כידוע ברא ה' את עולמו באופן שהנהגתו מתנהלת בדרך הטבע, אולם מעליה מסתתרת ההנהגה האלוקית. יש ביניהן התאמה עמוקה ומופלאה, ורק על ידי שילוב של שתי התפיסות, האנושית-רציונלית והאמונית-אידיאלית, ניתן להבין את המציאות לעומק ולפעול בה לטובה.

לפני אלפי שנים התנבאו הנביאים על גאולת ישראל ושיבת ציון, ואף התייחסו לארץ שנותרה שוממה מבלי בניה, ללמדנו שאין מספיק להביא גאולה לעם כי גאולת העם תלויה בגאולת הארץ, שישראל וארצם כתמונת ראי זה לזה, וכשהארץ שוממה גם נפשם של ישראל שוממה. והנה עתה, אחר ייסורים נוראים, זכינו בחסדי ה' לחזור לנחלת אבותינו, ואף זכינו לחזור לעיקר הארץ, ליהודה ושומרון, כדי לקיים את מצוות התורה ליישב את הארץ. ואם אנחנו לא מתאמצים לבנות את הערים החרבות ולהפריח את שממות ההרים, במקומות הקדושים ביותר, בהם התהלכו אבותינו ונביאינו, מסתבר שגם מן השמיים אין מסייעים לנו לבנות את המקומות שבהם נוח לנו.

ראוי לציין שלא רק אנחנו סובלים מעיכוב בניין הארץ, אלא גם הגויים שמכחישים את חזון הנביאים ולוחמים בשיבת ציון, הולכים ונחרבים בעוון התנכלותם. הם יכלו ליהנות מכל הטובה והברכה שבאה לעולם בזכות חזרת ישראל לארצו, אבל הם בחרו ללחום בזה, לשמר את השממה והחורבן, והם מחריבים את עצמם ואת כל הקשורים אליהם, כדברי הנביאים.

דברי יחזקאל הנביא והתגשמותם

נאמר ביחזקאל (לו): "ואתה בן אדם הנבא אל הרי ישראל, ואמרת הרי ישראל שמעו דבר ה'. כה אמר ה' אלוקים, יען אמר האויב עליכם האח (=בשמחה לאיד) ובמות עולם (=ארץ ישראל ומקום המקדש) למורשה היתה לנו (=נירש אנחנו אותם)… לכן הרי ישראל שמעו דבר ה' אלוקים: כה אמר ה' אלוקים להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות, ולחורבות השוממות ולערים הנעזבות אשר היו לבז וללעג לשארית הגויים אשר מסביב. לכן כה אמר ה' אלוהים: אם לא באש קנאתי דיברתי על שארית הגויים ועל אדום כולו… לכן הנבא על אדמת ישראל ואמרת להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות, כה אמר ה' אלוקים: הנני בקנאתי ובחמתי דיברתי יען כלימת גוים נשאתם. לכן כה אמר ה' אלוקים: אני נשאתי את ידי אם לא הגויים אשר לכם מסביב, המה כלימתם יישאו. ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא. כי הנני אליכם ופניתי אליכם ונעבדתם ונזרעתם. והרביתי עליכם אדם, כל בית ישראל כולו, ונושבו הערים והחורבות תיבנינה. והרביתי עליכם אדם ובהמה, ורבו ופרו, והושבתי אתכם כקדמותיכם, והטיבותי מראשותיכם וידעתם כי אני ה'. כה אמר ה' אלוקים: ביום טהרי אתכם מכל עוונותיכם והושבתי את הערים ונבנו החורבות. והארץ הנשמה (=השוממה) תיעבד, תחת אשר היתה שממה לעיני כל עובר. ואמרו: הארץ הלזו הנשמה היתה כגן עדן והערים החורבות והנשמות והנהרסות בצורות ישבו… כצאן קודשים כצאן ירושלים במועדיה, כן תהיינה הערים החורבות מלאות צאן אדם וידעו כי אני ה'".

נבואה זו נאמרה לדורות שלנו, וכפי שאמר רבי אבא (סנהדרין צח, א): "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא (יחזקאל לו, ח)". רש"י: "כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר". בדורות האחרונים ארץ ישראל חזרה לתת פירותיה בעין יפה, וככל שהיא נותנת יותר פירות חקלאיים וטכנולוגיים, כך ישראל הולכים ומתקבצים לארץ.

אולם תהליך זה אינו מתרחש לבד. הנביאים מלמדים אותנו את המהלך האלוקי המעורר ומכוון מלמעלה, אבל במקביל אנחנו צריכים להתאמץ להגשימו בהתעוררות מלמטה, בקיום מצוות התורה באופן ריאלי בארץ. כי רק בשילוב של שמיים וארץ – החזון הולך ומתגשם.

חזון ומעשה: קומות משלימות

מצד אחד אסור שהמנהיגים יסמכו על הנס, ואולי מפני החשש הנורא שמא יסמכו על הנס וייכשלו, הם הולכים לקצה השני ומתאמצים שלא להציב את החזון האלוקי לפניהם. אבל חובה עליהם ועל כולנו לזכור את החזון האלוקי שמכוחו חזרנו לארץ, ואת הייעוד האלוקי שלשמו אנחנו חיים בארץ, שבסיסו מונח על בניין יהודה ושומרון. וכשאנחנו מתרשלים בזה, כל בניין העם והארץ הולך ומתעכב.

שתי הקומות צריכות להשלים זו את זו בלא שאחת תבטל את חברתה, לכן כשעסקתי בקומת המעשה, השתדלתי לבטאה כפי שהיא כיום, עם כל הציניות והאינטרסים המלווים אותה. אולם במצב השלם, קומת המעשה צריכה לקבל השראה מקומת החזון, ולצאת אל הפועל מתוך כוונה טהורה וישרות.

ועדיין, אם הנאמנות לחזון תבוא לידי ביטוי בתנופת בנייה בירושלים ויהודה ושומרון, הרי שגילוי החזון הגדול יאפיל על חולשות אנוש ותככים פוליטיים של המנהיגות.

בניין ירושלים ויהודה ושומרון יבטא באופן הפומבי ביותר את נאמנות העם למצוות ה' (קומת החזון), יחלץ את ענף הבנייה מהמשבר ויוביל לתנופה של עלייה ובניית משפחות. ויתקיימו בנו דברי הברכה שבתורה: "ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כו, יג). פירשו חכמים, "כשתי קומות של אדם הראשון" (בבא בתרא עה, א). קומת החזון וקומת המעשה.

יישוב הארץ – מצווה בסיסית

אחרי דברים כאלה, מגיעות בדרך כלל תגובות מיהודים שמזהים עצמם עם התפיסה החרדית, שטוענים שהפרזתי בעניינה של ארץ ישראל ובניינה. ומתוך כך ממשיכים בתוכחה: הרי ידוע שהברכה תלויה בתורה ובמצוות ולא בציונות ושאר עניינים לאומיים.

תשובה: ברור שתלמידי החכמים אינם טוענים זאת, אלא זו טענה של עמי הארץ ובורים, שכוונתם אולי טובה, אבל התרשלו מאוד בלימוד התורה, עד שנעלמה מהם מצוות יישוב הארץ. הרי כשכתבתי שבזכות השבת זוכים לברכה, לא הייתה להם שום טענה, שכן ידוע שכל מצווה היא מפתח לשאר המצוות והברכות, ובמיוחד הדברים אמורים במצוות מרכזיות שמכוננות תפיסת עולם שמובילה להמשך התיקון. על אחת כמה וכמה שהדברים אמורים כלפי מצוות יישוב הארץ, שכל לומד תורה יודע שאין מצווה שהתורה מקדישה לה יותר פסוקים ממנה, מפני שהיא המצווה שמבטאת יותר מכול את גילוי האמונה בארץ. ולכן על ידי קיומה שם שמיים מתקדש בעולם יותר מאשר שאר המצוות, ובמיוחד כיום, שכל אומות העולם יודעות מהתנ"ך, שיסוד גילוי אמונת ישראל וגאולתו תלוי במצוות יישוב הארץ.

וכל מי שמבין תורה יודע שרק מתוך קיום מצוות יישוב הארץ נוכל להגיע לקיום שלם ונכון של כל המצוות, ולכן אמרו חכמים שמצוות יישוב הארץ שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה נג), וכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוקים וכל מי שדר בחוץ לארץ דומה כמי שעובד עבודה זרה (כתובות קי, ב). "ורבי ישמעאל: ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה" (ע"ז ח, א).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הליכה לתפילה – טובה לבריאות

המשך העיסוק בענייני בריאות: עדיף לזרוק אוכל מיותר מאשר להזיק לגוף • קביעות מקום בבית הכנסת תורמת ליציבות עולמו הרוחני של האדם, ומאריכה את חייו • הליכה לבית כנסת רחוק מזכה בשכר פסיעות – אם אכן יש עדיפות באותו בית כנסת, שלשמה שווה להרחיק • גם נשים מקבלות שכר פסיעות • האדם המודרני יושב הרבה והולך פחות מדי; תפילות ושיעורי תורה הם הזדמנות להליכה בשביל הבריאות • עוד בעניין תפילה: עדיף להתפלל מנחה קצרה מאשר שאנשים יצטרכו לוותר על תפילה במניין

לסיים את האוכל או לזורקו – בל תשחית

התברר שהגברים בבני ברק מאריכים ימים ביחס לגברים בערים אחרות בארץ, למרות שיש ערים שהמודעות לאורח חיים בריא מפותחת בהן יותר. ייתכן שזקני בני ברק, שמקפידים ללכת בכל יום לתפילות בבית הכנסת, זוכים לשכר פסיעות לא רק בעולם הבא

שאלה: לעיתים אני חש שובע, אבל כיוון שיש בצלחתי עוד אוכל, אני רגיל לסיימו כדי שלא ייזרק. השאלה האם מותר במקרה כזה לזרוק את האוכל, או כפי שלמדנו מהורינו, אסור לזרוק אוכל משום איסור 'בל תשחית'?

תשובה: עדיף לזרוק את האוכל המיותר ולא לסיימו. אמנם אסור להשחית עץ פרי, ומזה למדנו שאסור להשחית כל מאכל (ספרי דברים כ, יט), אולם כפי שאמרו חכמים (שבת קמ, ב): "בל תשחית דגופא עדיף". כלומר עדיף לחשוש להשחתת הגוף מאשר להשחתת המאכל. אמנם בתקופות של עוני עדיף שאדם יאכל את כל מה שנתנו לו, כדי שיצבור מאגרים לתקופות קשות, וכהמשך לכך נהגו להקפיד לסיים את כל האוכל שבצלחת. אולם כיום, שגם העניים ביותר אינם סובלים מרעב, אלא בדרך כלל מהשמנת יתר, עדיף לזרוק את המאכלים המיותרים.

לכתחילה, כמובן שאדם צריך להיזהר שלא ליטול לצלחת מעבר לצורכו, כדי שלא יצטרך אחר כך לזרוק את שיירי המאכלים. כיוצא בזה למדנו שיש להיזהר מלעשות פעולות שיגרמו להשחתת מאכלים, ולכן אין להעביר כוס מלאה במשקה מעל לחם, שמא יישפך מהנוזל שבכוס על הלחם וימאיס אותו מלהיות ראוי לאכילה (ברכות מ, ב; שו"ע או"ח קעא, א).

הליכה לבית הכנסת מוסיפה חיים

אמרו חכמים (ברכות ח, א): "כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל – נקרא שכן רע, שנאמר (ירמיהו יב, יד): 'כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל'. ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו, שנאמר: 'הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם'". וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח צ, יא).

עוד מסופר שם, שבתחילה כאשר שמע רבי יוחנן שיש זקנים שמאריכים ימים בבבל, תמה – הרי נאמר (דברים יא, כא): "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה", אבל בחוצה לארץ לא?! כיוון שאמרו לו שזקנים אלו מקפידים להשכים לבית הכנסת, ומאחרים לצאת ממנו, אמר: "זהו שהועיל להם".

קיומו של האדם תלוי בקשר שלו אל מקור החיים, ועל כן אמרו חכמים (ברכות ו, ב; ז, ב) שכל הקובע מקום לתפילתו – אלוקי אברהם בעזרו ואויביו נופלים תחתיו. קביעות המקום בתפילה מבטאת שהיחס של המתפלל לה' קבוע ויציב. שכל ענייני העולם יכולים להשתנות ולהתחלף, אבל הקשר לה' אלוקיו קבוע ונצחי, והדבר בא לידי ביטוי בכך שאינו זז מקביעות מקומו בבית הכנסת. ומנגד, כשאינו הולך לבית הכנסת שבשכנותו, הוא מתנתק ממקור חייו, ומאבד את שורשיו, ולכן גורם גלות ולו ולבניו.

עדיפות בית הכנסת הרחוק

כתבו הפוסקים, שאם יש לאדם אפשרות ללכת לשני בתי כנסת שבעיר – מצווה שילך לרחוק, ששכר פסיעות יש לו על כך (כך כתב במ"א צ, כב, והביאו דבריו א"ר, שועה"ר, ערוה"ש, מ"ב ועוד רבים).

המקור לכך מדברי רבי יוחנן (סוטה כב, א), שאמר: "למדנו קיבול שכר מאלמנה", שלמרות שהיה בית כנסת בשכונתה הייתה באה להתפלל בכל יום בבית מדרשו של רבי יוחנן. אמר לה רבי יוחנן: "בתי, והלא יש בית כנסת בשכונתך"? השיבה לו: "רבי, ולא שכר פסיעות יש לי?" מכאן למד רבי יוחנן שיש להולך לבית הכנסת שכר פסיעות, וככל שבית הכנסת רחוק יותר, כך שכרו גדול יותר, שעל כל פסיעה ופסיעה שהוא הולך לבית הכנסת הוא מקבל שכר. כיוצא בזה מובא במקום אחר בתלמוד (ב"מ קז, א), שלדעת האמורא רב, פירוש ברכת התורה "ברוך אתה בעיר" הוא: "שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת" (כדי שיוכל למהר לבוא לבית הכנסת להיות מעשרת הראשונים – תורת חיים); אולם רבי יוחנן לא הסכים לפירושו של רב (ופירש: "ברוך אתה בעיר – שיהא בית הכיסא סמוך לשולחנך"), מפני שכפי שלמד מאותה אלמנה, כשהולכים לבית כנסת רחוק מקבלים שכר פסיעות.

ללכת רחוק – כשיש סיבה

אמנם קשה: האם ראוי שכל בני מערב העיר ילכו להתפלל במזרחה, ובני מזרח העיר יתפללו במערבה? האם אין בזה חשש עלבון כלפי בית הכנסת הסמוך, שמדלגים עליו והולכים לרחוק? מלבד זאת, האם כאשר אדם שלח שליח למקום מסוים, הייתכן שיקבל השליח תוספת שכר כאשר יאריך וילך לאותו מקום בדרך ארוכה? כיוצא בזה, מה טעם שיקבל אדם שכר על פסיעות מיותרות שהלך בדרכו לבית הכנסת הרחוק?

אכן מצאתי שכמה אחרונים ביארו שהכוונה שיקבל שכר פסיעות על הליכה לבית הכנסת הרחוק כאשר יש סיבה מיוחדת ללכת דווקא אליו. כגון שכבר מתחילה קבע שם את מקומו ורק אחר כך הקימו בית כנסת סמוך אליו. או מפני המעלה שבתפילה בבית הכנסת של גדול הדור – רבי יוחנן, או מפני שבית הכנסת של רבי יוחנן היה גם בית מדרש ללימוד תורה, ומעלה יתרה יש למתפלל בבית מדרש (כן כתבו חיד"א ביפה עיניים לסוטה שם; דברי מלכיאל ה, יט; מהרש"ג א, כז).

לכן כתבתי בפניני הלכה (תפילה ג, ג): "על כל פסיעה ופסיעה שאדם הולך לבית הכנסת הוא מקבל שכר, ולכן גם כאשר בית הכנסת העדיף רחוק יותר מביתו – אל יצטער על טורח הליכתו, שעל כל פסיעה יקבל שכר מרובה".

השכר על פסיעות ולא נסיעה

כמובן שהשכר הוא על פסיעות, ואילו הנוסע לבית הכנסת במכונית מפסיד את שכר הפסיעות שלו, וכפי שכתב בשו"ת תורה לשמה מ'.

עשרת אלפים צעדים

ראוי לעמוד על זווית נוספת ב'שכר פסיעות'. לפני כארבעים שנה בחן ד"ר יאשירו הטאנו מיפן את התחלואים והנזקים הנגרמים לאדם המודרני מאורח החיים היושבני. בעבר אנשים היו מרבים ללכת, ואילו כיום אנשים נעזרים במכוניות ומעליות, כך שאדם ממוצע הולך כ-4,000-3,000 צעדים ביום בלבד, בעוד שכדי לשמור על בריאותו ומשקלו, עליו ללכת כ-11,000 צעדים ביום. אחרים הגיעו למסקנה שכדי לשמור על הבריאות, ובכלל זה על המשקל, צריך ללכת 10,000 צעדים ביום, וכדי לרדת במשקל באופן מתון (קילו עד שניים בשנה) צריך ללכת 12,000 צעדים ביום.

בשנה האחרונה רכשו רבים מבני המשפחה המורחבת וחברים מד צעדים. אכן, התברר שהמחקרים צודקים, ואדם ממוצע הולך באופן טבעי כ-4,000-3,000 צעדים ביום. כך היה אצל הנשים במשפחה. אולם גברים, שהולכים (ולא נוסעים) לבית הכנסת, 'זוכים' בעוד כמה אלפי צעדים. למשל אצלנו ביישוב, רוב האנשים הולכים 1,000-500 צעדים לבית הכנסת; אם מחשבים שלוש הליכות כאלה ביום, הרי שזוכים לתוספת של 6,000-3,000 צעדים ליום. אמנם רבים מצרפים מנחה למעריב, אבל אם הולכים בערב לעוד שיעור תורה, זוכים באותם צעדים.

אגב, זה יכול להסביר תופעה שמפליאה רופאים בארץ. התברר שהגברים בבני ברק מאריכים ימים ביחס לגברים בערים אחרות בארץ, למרות שיש ערים שהמודעות לאורח חיים בריא מפותחת בהן יותר. לעומת זאת, הנשים בבני ברק מאריכות ימים כפי הממוצע בארץ. ייתכן שזקני בני ברק, שמקפידים ללכת בכל יום לתפילות בבית הכנסת, זוכים לשכר פסיעות לא רק בעולם הבא אלא גם בעולם הזה.

אריכות ימים בבני ברק - דו"ח מרכז טאוב 2015
אריכות ימים בבני ברק – בגרף אריכות הימים מול מצב סוציו-אקונומי, על אף שהערים עם חרדים נמצאות במצב כלכלי משופר פחות זקני הערים מאריכים ימים כמו בערים עם מצב משופר יותר – דו"ח מרכז טאוב 2015

שכר פסיעות לנשים

ראוי לעורר נשים מבוגרות לעסוק יותר בהליכה. ומה טוב אם ילכו בקביעות לבית הכנסת ולשיעורי תורה, ולא מקרה הוא שלמדנו שכר פסיעות מאישה אלמנה.

סיפור נוסף מובא במדרש (ילקוט שמעוני עקב תתעא): מעשה באישה אחת שהזקינה מאוד, עד שקצה בחייה. באה לפני רבי יוסי בן חלפתא ואמרה לו: רבי, זקנתי יותר מדאי, ומעכשיו חיי הם חיים של ניוול, שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה, ואני מבקשת להיפטר מן העולם. אמר לה: באיזו מצווה את רגילה להקפיד בכל יום? אמרה לו: רגילה אני, שאפילו יש לי דבר חביב, אני מניחה אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום. אמר לה: מנעי עצמך מבית הכנסת שלושה ימים זה אחר זה. הלכה ועשתה כך, וביום השלישי חלתה ומתה.

למדנו מכאן שהשקידה לבוא לבית הכנסת בכל יום גורמת לאריכות ימים, וגם נשים שייכות למעלה זו.

תפילה קצרה במקום העבודה

שאלה: אצלנו במקום העבודה (מפעל היי-טק) מקיימים בצהריים תפילת מנחה, והתעוררו חילוקי דעות: יש אומרים שהואיל שאנו באמצע העבודה, עדיף לקיים תפילה קצרה, בלא חזרת הש"ץ, ויש אומרים שיש לקיים תפילה ארוכה עם חזרת הש"ץ. ויש שכאשר הם חזנים הם מתחילים מהקרבנות, והתפילה אורכת כחצי שעה. יש שבעקבות זאת מתפללים ביחיד או אינם מתפללים כלל. כיצד נכון לנהוג?

תשובה: עדיף לקיים תפילה קצרה, מפני שעדיף שיותר אנשים יתפללו במניין מאשר לקיים חזרת הש"ץ (עיין ברב יוסף משאש בשו"ת מים חיים ח"א או"ח, מא).

אמנם כאשר הציבור גדול, ואפשר בקלות לקיים שני מניינים, עדיף שבאחד יאמרו חזרת הש"ץ, והמהדרים יוכלו להתפלל בו ולא יכפו את שאר האנשים להתפלל באריכות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תקציר הלכות חנוכה

לכתחילה יש להדליק בזמן שקבעו חכמים – צאת הכוכבים • מי שחוזר מאוחר יכול להדליק עד תשע, ובשעת הדחק כל הלילה, אך יברך רק אם יש מי שרואה • כשאחד מבני הזוג אינו בבית, למעשה ברוב המקרים עדיף להמתין • גם למנהג הספרדים, לילדים שרוצים להדליק יש על מי לסמוך • אפשר להתיר להדליק באירועים ציבוריים, בפרט כשמשתתף בהם ציבור לא דתי • בבניין קומות עדיף להדליק ליד החלון • כל הנרות כשרים, ובלבד שידלקו חצי שעה • דין המתארח בשבת ובמוצאי שבת

זמן הדלקת נרות חנוכה

לכתחילה יש להשתדל לסיים את העבודה מוקדם כדי להדליק נרות בזמן שקבעו חכמים – בצאת הכוכבים. ומה טוב להקדים לחזור בימי החנוכה הביתה לפני חמש, ולאחר הדלקת הנרות להרבות בלימוד התורה ובכינוסים משפחתיים שבהם יעסקו בזיכרון הנס ובייעודו של עם ישראל

מצווה להדליק את הנרות בזמן שבו יתפרסם הנס ביותר. בעבר לא הייתה תאורת רחוב בלילה, ואנשים חזרו לביתם עם ערב. לפיכך אמרו חכמים שזמנה של הדלקת הנרות: "משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק" (שבת כא, ב).

ואף שכיום יש לנו תאורת חשמל, וזמן סיום העבודה וחזרת האנשים לביתם מאוחר יותר מצאת הכוכבים, לכתחילה יש להשתדל לסיים את העבודה מוקדם כדי להדליק נרות בזמן שקבעו חכמים – בצאת הכוכבים.

ומה טוב להקדים לחזור בימי החנוכה הביתה לפני חמש, ולאחר הדלקת הנרות להרבות בלימוד התורה ובכינוסים משפחתיים שבהם יעסקו בזיכרון הנס ובייעודו של עם ישראל.

תפילת ערבית והדלקת נרות

הנוהגים להתפלל ערבית בצאת הכוכבים, יקדימו את תפילת ערבית להדלקת נרות, ויזדרזו לחזור לביתם להדליק נרות.

אבל מי שרגיל להתפלל מעריב מאוחר יותר, עדיף שידליק נרות בצאת הכוכבים ויתפלל ערבית בשעה שהוא רגיל, וכך יוכל להדליק נרות בזמן המהודר ביותר, בצאת הכוכבים.

אמנם יקפיד שלא לאכול ארוחת ערב לפני כן. ואם יש חשש שבעקבות המסיבה שלאחר הדלקת נרות ישכח להתפלל מעריב, עדיף שיתפלל בצאת הכוכבים וידליק נרות לאחר מעריב (פנה"ל זמנים יב, יג; יג, ד).

הדלקה לאחר חזרה מהעבודה

מי שקשה לו לחזור לביתו בצאת הכוכבים, רשאי להדליק נרות בברכה לאחר שיחזור מעבודתו, שגם בעבר לדעת רוב הפוסקים אפשר היה בדיעבד לקיים את המצווה כל הלילה, קל וחומר היום שרבים רגילים לחזור לביתם לאחר צאת הכוכבים.

אמנם על המאחר להשתדל להקדים עד כמה שאפשר את הדלקת הנרות, ולכל המאוחר ידליק עד תשע, כי עד אז גם המאחרים חוזרים לביתם מעבודתם. ורק בשעת הדחק אפשר להדליק כל הלילה, אבל לברך אפשר רק בתנאי שיהיה לפחות עוד אדם אחד בבית או ברחוב שיראה את הנרות (פנה"ל שם יג, ח, 12).

המאחר צריך להקפיד שלא לאכול אכילת קבע עד שידליק נרות (פנה"ל שם יב, יג).

בן זוג שמאחר לחזור

במשפחות רבות מתעוררת השאלה כיצד ראוי לנהוג כאשר אחד מבני הזוג אינו יכול לחזור מהעבודה בצאת הכוכבים – האם עדיף שבן זוגו ידליק נרות בצאת הכוכבים, או שימתין לו עד שיחזור?

לכאורה על פי שורת ההלכה, עדיף שבן הזוג שנמצא בבית ידליק נרות בצאת הכוכבים, ויפטור בזה את בן זוגו. אולם בפועל, ברוב המקרים עדיף להמתין עד לחזרת בן הזוג. שכן אם בן הזוג המאחר לא ישמע את ברכות הנרות במקום אחר יש להמתין לו. וכן כאשר יש חשש שהוא ייפגע מכך שמקיימים את המצווה בלעדיו, או שהקשר שלו למצווה ייפגע, יש להמתין עד שיחזור.

ואם ירצו, יוכלו לסכם שבן הזוג שנמצא בבית ידליק נרות בזמן בברכה, וכשהמאחר יחזור, ישוב וידליק נרות בברכה (פנה"ל יב, ד, 2).

המתנה לבנים ולבנות

למנהג ספרדים, לפיו רק אחד מבני המשפחה מדליק נרות בעבור כל בני הבית, על פי אותם השיקולים שלפיהם ממתינים לבן הזוג ממתינים גם לכל אחד מבני המשפחה.

אמנם אם המאחר יגיע לאחר תשע בערב, עדיף שלא להמתין לו ולהדליק לפני כן, והמאחר יקפיד להשתתף בהדלקת נרות ולשמוע את הברכות במקום שבו הוא נמצא. ואם אינו יכול, ואין מדובר באירוע חד פעמי, מוטב שינהג כמנהג אשכנז ויכוון שלא לצאת בהדלקת המשפחה, וכשיגיע לבית ידליק נרות בעצמו בברכה.

לפי מנהג אשכנז, שכל אחד מבני הבית מדליק, אין ממתינים לבן או לבת המאחרים, וכאשר יגיעו – ידליקו נרות לעצמם בברכה.

הדלקה לילדים, למנהג ספרדים

מנהג ספרדים שרק גדול הבית מדליק נרות חנוכה. ואם הילדים משתוקקים להדליק גם הם חנוכייה, מותר להם להדליק נרות בלא ברכה. ומי שילדיו מאוד רוצים לברך, או שהוא מאוד רוצה שגם הם יברכו, יכול לסמוך על מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל שהתיר לילדים עד גיל בר מצווה להדליק נרות בברכה.

לדעת הרב שלום משאש זצ"ל, גם בנים שעברו גיל בר מצווה רשאים לכוון שלא לצאת בהדלקת אביהם, ולהדליק בברכה (ילקוט שמש או"ח קצב). ובשעת הצורך הרוצה לסמוך עליו רשאי.

הדלקת נרות במסיבות ואירועים

רבים נוהגים להדר בפרסום הנס ולהדליק חנוכייה בכל מקום שמתאספים בו אנשים, כגון בחתונה, בר מצווה ובת מצווה, וכן כאשר מתאספים למסיבת חנוכה או לשמיעת הרצאה.

אולם לדעת רבים אין לברך על הדלקת נרות במסיבות אלו, מפני שרק בבית הכנסת נהגו להדליק נרות בברכה, אבל אין בידינו כוח לחדש מנהגים במקומות אחרים, והמברך על ההדלקה במקומות אחרים מברך ברכה לבטלה (רש"ז אויערבאך והרב אלישיב).

מנגד, יש סוברים שמותר להדליק נרות בברכה בכל מקום של התאספות ציבורית, מפני שטעם המנהג להדליק בבית הכנסת הוא כדי לפרסם את הנס, ועל כן יש להדליק נרות בברכה בכל מקום שיש בו התאספות ציבורית (הרב ישראלי; יבי"א ח"ז נז, ו). ואם אפשר, טוב שיתפללו שם מעריב, ואז אותו מקום ייחשב במידה מסוימת כבית כנסת, וממילא יוכלו להדליק בו בברכה כמנהג (הרב אליהו).

למעשה, מי שרוצה לסמוך על הסוברים שאפשר להדליק בברכה רשאי. וכן ראוי לנהוג לכתחילה כאשר יש שם אנשים שאינם מדקדקים במצוות. ואזי עדיף לכבד חילוני בהדלקת הנרות, שעל ידי כך יהיה ניכר שהמצוות שייכות לכל ישראל, דתיים וחילונים כאחד (פנה"ל יב, טו, 18).

מקום ההדלקה בבנייני קומות

לכתחילה קבעו חכמים להדליק נרות סמוך לפתח הפתוח לרחוב, כדי לפרסם את הנס לעוברים ושבים ברחוב. אלא שישנה מחלוקת היכן הוא מקום הפתח למי שגר בבניין קומות. יש אומרים בפתח הבניין, אולם אין לנהוג כמותם, מכיוון שיש סוברים שאין יוצאים בזה ידי חובה מפני שהמצווה להדליק בסמוך לבית הפרטי.

לפיכך עדיף להדליק נרות בחלון הפונה לרשות הרבים. ואף שיש סוברים שעדיף להדליק בצד שמאל של הפתח הפונה לחדר המדרגות, עדיף להדליק על החלון, כי העיקר הוא פרסום הנס. ואפילו למי שגר בקומה רביעית ומעלה עדיף להדליק שם. ואמנם אמרו חכמים שהמדליק במקום גבוה מעל עשרים אמה (9.12 מטר) אינו יוצא ידי חובה, אולם הם דיברו על מי שמדליק את הנרות על עמוד באמצע חצרו. אבל מי שמדליק את הנרות על החלון שבתוך ביתו, כמטר וחצי מהרצפה, בוודאי שיוצא ידי חובתו. ומכיוון שאנשים רגילים להסתכל לחלונות הבתים, על ידי שידליק בחלונו יתפרסם הנס יותר (פנה"ל זמנים יג, ג).

ואם הם נוהגים כמנהג אשכנז, שגם הילדים מדליקים נרות, עדיף שראש המשפחה ידליק על אדן החלון, ואחד הילדים סמוך לפתח הדירה.

סוג הנר

כל הנרות כשרים לנרות חנוכה, ובלבד שיוכלו לדלוק לפחות חצי שעה. ואם אנשים רבים רואים מהרחוב את הנרות, עדיף להניח נרות שידלקו שעות רבות, כדי להרבות בפרסום הנס.

הנרות שמדליקים בערב שבת צריכים לדלוק לפחות כשעה ורבע, שהואיל ומדליקים אותם לפני כניסת השבת, צריך שימשיכו לדלוק חצי שעה אחר צאת הכוכבים.

לכתחילה יש לבחור נר שאורו יפה ביותר, כדי לפרסם את הנס. לכן רבים בוחרים להדליק נר שעווה או פראפין. ויש אומרים שעדיף להדליק בשמן זית, שגם אורו יפה והוא מזכיר את נס החנוכה שנעשה בשמן זית (פנה"ל יב, 6).

נורות חשמל

לדעת רוב הפוסקים אין יוצאים ידי חובה בנורות חשמל, כי אינן נחשבות כנר. אמנם לעניין נר שבת, לדעת פוסקים רבים אפשר לצאת בנורות חשמל, אולם בנרות שבת עיקר המגמה להוסיף אור, ואילו בנרות חנוכה הכוונה להזכיר את הנס שאירע במנורת המקדש, ולכן צריך שהנרות יהיו כדוגמת הנרות שבמנורת המקדש (פנה"ל שם יב, ח).

הדלקת נרות חנוכה למשפחה שמתארחת

משפחה שמתארחת בשבת, מכיוון שהם גם ישנים שם, ביתם באותה שבת הוא בית המארח. למנהג יוצאי ספרד שמדליקים רק חנוכייה אחת בבית, המתארחים ייתנו שקל למארח, כדי שיהיו שותפים בנרותיו. בדיעבד גם אם לא נתנו שקל יצאו ידי חובה, הואיל והם סמוכים על שולחנם והדלקת בעל הבית מועילה לכל האורחים. למנהג יוצאי אשכנז, שכל אדם מדליק חנוכייה, גם האורחים ידליקו נרות בברכה.

אם האורחים ישנים בדירה נפרדת, לכל המנהגים ידליקו בה נרות בברכה.

היכן מדליקים במוצאי שבת

משפחה שמתארחת בשבת ומתכוונת לחזור לביתה מיד לאחר צאת השבת, מוטב שידליקו נרות בביתם. ואם הם מתכוונים לחזור מאוחר, בשעה שכבר לא ילכו אנשים ברחוב, עדיף שיצאו ידי חובת המצווה בבית מארחיהם. ואף שבלילה הם מתכוונים לישון בביתם, מכיוון שבלילה הקודם ישנו אצל המארחים, כל זמן שלא נפרדו מהם, עדיין הם נחשבים כבני הבית של המארחים.

ואם הם אינם חוזרים במהירות אבל גם לא מאוחר, הם רשאים להחליט היכן להדליק את נרותיהם. מצד היום הקודם מקומם עדיין בבית מארחיהם, ומצד היום הבא מקומם בביתם, לפיכך מותר להם לבחור את מקום הדלקתם (פנה"ל זמנים יג, י).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

"יפת תואר" ומיהו המוסרי

אף שאחרים הוציאו דיבה על הרב קרים ועל התורה, חובה גם עלינו לברר את המוסר וההיגיון שבדין אשת יפת תואר • עד העת החדשה, ואפילו במאה האחרונה, שבויים היו עוברים התעללות אכזרית, שלרוב הסתיימה במוות • התורה, בניגוד לתרבויות אחרות, דרשה הינזרות מוחלטת מעריות • נשיאת יפת תואר היא היתר בדיעבד, בתנאים מוגדרים ותחת אזהרת התורה שלא לעשות כן • לאור ההתקדמות המוסרית בעולם, היתר אשת יפת תואר בטל לחלוטין • האשמת התורה בתמיכה באונס – כמו להאשים רופא בתמיכה במחלה

הדיבה על התורה ועל ישראל

לאחר שזכינו ובהשפעתו המיטיבה של מוסר התורה דיני המלחמה בקרב עמי המערב השתנו לטובה, הן מצד מעמד בני האוכלוסייה המנוצחת שנפשם אינה נתונה כרכוש ביד הכובשים, והן מצד שחוקי הצבא נאכפים על החיילים ביתר יעילות – בטל היתר אשת יפת תואר

בחודשים האחרונים, סביב סוגיית אשת יפת תואר ומינוי הרבצ"ר, היינו עדים לדיבה רעה שהוציאה התקשורת החילונית, יחד עם חברות כנסת מתנועת השמאל מרצ, על תורתנו הקדושה ועל עם ישראל שמלמד את ערכיה לעולם.

אף שעיקר האשמה מוטלת על מוציאי הדיבה שלא טרחו להעמיק בתורה, גם עלינו מוטלת האחריות לבאר את דבריה וערכיה בשלמות ובדייקנות, תוך הדגשת החזון האלוקי וההיגיון הצרוף, כך שכל אדם הגון יוכל להבין כמה אמת וחסד יש בה, ועד כמה תיקון העולם תלוי בלימודה וקיומה.

מצב המובסים במלחמה עד העת החדשה

בימי קדם היו המנצחים במלחמות עושים במנוצחים כל מה שרצו. כל סוג של התעללות נחשב כשר מבחינה חוקית ומוסרית. הנופלים בשבי נחשבו כרכושם של
המנצחים. רבים מהם נהרגו תוך התעללות פומבית (לכן ביקש שאול המלך להיהרג בחרבו ולא ליפול בשבי הפלשתים). היו ששחטום כקורבן על מזבחות אליליהם, והיו שנלקחו לשעשועי דם, ושימשו כגלדיאטורים למלחמות נגד חיות טרף או בינם לבין עצמם עד שנהרגו.

הנוהג הרווח היה שאחוז ניכר מהגברים נהרגו והנותרים נמכרו לעבדים. לנשים הצעירות והיפות הייתה "פריבילגיה": אותן לא הרגו, אלא בתחילה החיילים אנסו אותן כחפצם, וכשמאסו בהן השליכו אותן לקובה של זונות או מכרו אותן לשפחות ופילגשים. כך נהגו הכול לעשות, ולכן היה מקובל אצל העמים שכאשר ראו שהתבוסה קרובה, היו הנשים מקשטות את עצמן כדי שימצאו חן בעיני החיילים המנצחים ויצילו בכך את נפשן. תקווה קטנה הייתה בלב כל אחת, אולי אחד מחיילי האויב יחשוק בה ויגן עליה כי ירצה שתשמש לו כפילגש. ואולי בעתיד אף תצליח לשפר את מעמדה, להיחשב כאשתו החוקית השנייה, ואולי אפילו הראשונה. ואם לא, אז לפחות תימכר כפילגש לאדם זקן נכה וחולה, שלא ירבה להתעלל בה, ואם תזכה ללדת לו ילד – מן הסתם יפרנס אותה ולא תמות ברעב. גם ההורים עזרו להן להתקשט, כי זה היה הסיכוי היחיד להצלת בנותיהם, שעל ידה אולי ימשיך זרעם להתקיים בעולם. הרי את חסרי התועלת היו בדרך כלל הורגים, כדי למעט בפיות שצריכים להאכיל, שכן פעמים רבות המלחמות היו על אמצעי מחייה, ולכן אחת המטרות הייתה להרוג את המנוצחים ולרשת את שדותיהם.

היו נשים שאף הגיעו בדרך זו לכס המלכות, כמו למשל השבויה מרטה סקאברונסקה. בתחילה חייל שבה אותה והפכה לפילגשו, לאחר מכן חשק בה מפקדו ולקחה לו לפילגש, אחר כך לקחה המפקד העליון לעצמו, וכשראה אותה הנסיך השר מנשיקוב לקחה לעצמו, וכשהקיסר פטר הגדול, סמל הנאורות הרוסית, ראה אותה – חשק בה ולקחה לעצמו. ולא זו בלבד, אלא שכדי שאשתו הראשונה לא תפריע להם, הכניס אותה למנזר עד סוף ימיה, התחתן עם השבויה באופן רשמי וקרא את שמה יקטרינה הראשונה. כשמת, היא הפכה לשליטת האימפריה הרוסית למשך שנתיים עד מותה (1727).

הנוהג באירופה מאז שבוטלה העבדות

במאות השנים האחרונות, יחד עם ביטול העבדות באירופה, החל בארצות המפותחות תהליך הדרגתי של שיפור במעמדו החוקי של האדם. כבר לא מכרו את בני העם המובס לעבדים ושפחות, אמנם יכלו להעבידם בפרך בשביל הממלכה או המדינה המנצחת. דבר זה עזר למדינות המנצחות לבסס את כלכלתן, כפי שעשתה ברית המועצות במאות אלפי שבויים גרמנים לאחר מלחמת העולם השנייה.

לגבי ביזה ואונס, עד תום מלחמת העולם השנייה היה מקובל שלאחר סיום כיבוש עיר, במשך שלושה ימים החוק היה מסתיר מעט את פניו, כדי שהחיילים יוכלו לבזוז ולאנוס נשים כחפצם, ובתנאי שלא יגזימו באכזריות יתר. לאחר שלושה ימים היו מתחילים לאכוף את חוקי המלחמה נגד ביזה, אונס ורצח. רק בשנת 1949 הוסכם על אמנת ז'נבה הרביעית, הקובעת הגנה לאוכלוסייה אזרחית בעת מלחמה.

דין אשת יפת תואר

מכאן ניגש לדין אשת יפת תואר שבתורה, ונבין עד כמה רוממה התורה את ישראל ואת האדם, בקביעת סייגים למצב הקשה והמסובך של אכזריות המלחמה.

לכתחילה צריך החייל לגדור את עצמו מכל מחשבת עריות, ולחשוב רק על הצלת ישראל והניצחון במלחמה (רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות ז, טז). ואף זה מכלל המצווה הכללית לשמור על קדושת המחנה, שנאמר: "כי תצא מחנה אל אויביך ונשמרת מכל דבר רע… כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך, והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך" (דברים כג, י טו).

וכן לאחר הניצחון, בעת שלוקחים את הנשים בשבי, לכתחילה צריך החייל לגדור את עצמו מכל מחשבה זרה. אם למרות זאת חשק באחת השבויות, התירה לו התורה לבוא אליה פעם אחת, בתנאי שיעשה זאת מתוך התחייבות לשאתה אחר כך לאישה אם תרצה. יש מהחכמים שסוברים שבכל אופן, רק לאחר שתתגייר יהיה מותר לו לבוא אליה (דעת רבי יוחנן ושמואל), ומסתבר שזו הייתה ההדרכה לכתחילה; אולם במצב של דיעבד, נפסק להלכה שמותר לחייל לבוא אליה פעם אחת בתנאים האמורים (רמב"ם שם ח, ב, כסף משנה).

וכך הם פרטי הדין: ההיתר לבוא אל האישה הוא רק בסערת הקרב בעת לקיחתה ממקומה אל השבי, אבל לאחר שכבר נלקחה בשבי, אסור לאף חייל לגעת בשום שבויה.

ההיתר הוא בתנאי שיתחייב לשאתה אחר כך לאישה, שנאמר: "וראיתה בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאחשה" (דברים כא, יא). לכן מותר לחייל לקחת רק אישה אחת ולא יותר. כמו כן אסור לו לקחת אישה לאחיו או למישהו אחר, אלא רק מי שחשק באישה אחת מסוימת מותר לקחתה לעצמו.

לאחר שיבוא אליה פעם אחת, אסור לו לבוא אליה שוב עד אשר יוסדר עניין נישואיהם. כלומר, אם השבויה תסכים להיכנס תחת כנפי השכינה ולהתגייר ולהינשא לו – יגיירנה מיד.

אם עדיין לא התרצתה להתגייר ולהינשא לו, מניח לה שלושים יום לבכות בביתו על אביה ועל אמה, ועל דתה שהיא צריכה לעזוב. והוסיף הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מא) שאף מניח לה לעבוד בפרהסיא את העבודה הזרה שהייתה רגילה לעבוד, בלא לדבר איתה בענייני אמונה בכל אותו חודש.

לאחר אותו חודש, אם האיש כבר לא ירצה לשאתה לאישה, ידרוש ממנה לקבל שבע מצוות בני נח וישחרר אותה לנפשה, ואסור לו לשעבדה לו לשפחה או למוכרה לאחרים, שנאמר: "והיה אם לא חפצת בה, ושילחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף, לא תתעמר בה, תחת אשר עיניתה" (דברים כא, יד). כלומר, אם התברר שהוא אינו רוצה בה, נמצא שבכך שבא עליה בראשונה עינה אותה, וכדי לפצותה עליו לשחררה לחופשי.

ואם לאחר החודש רצה בה ואף היא הסכימה להתגייר ולהינשא לו, מגיירה ונושאה לאישה. ואם לא רצתה להתגייר ולהינשא לו, מניח אותה אצלו עד שנים עשר חודש, שאולי בכל זאת תתרצה לו. אם גם לאחר שנים עשר חודש לא התרצתה, ידרוש ממנה שתקבל על עצמה שבע מצוות בני נח וישחרר אותה לנפשה.

היתר שבדיעבד

מתוך פסוקי התורה למדנו שמדובר בהיתר דחוק בדיעבד, וכפי שאמרו חכמים: "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות (ספק איסור) ואל יאכלו בשר תמותות נבילות (איסור ודאי)" (קידושין כא, ב). ואף שהדבר הותר בדיעבד, השתדלה התורה להרחיקנו מזה ככל האפשר, ולכן רמזה לנו שנישואין אלו לא יביאו לברכה, ופעמים שיגרמו לסכסוכים במשפחה ומחלוקות על הירושה, מצבים שהבן הנולד מהם עלול להיות סורר ומורה.

חכמים קראו לזה "עבירה גוררת עבירה" (תנחומא כי תצא א), וכן מובא ברש"י (לדברים כא, יא): "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה יישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה… וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו". וכן מצינו שאירע לדוד המלך בבנו אמנון שאנס את תמר ואבשלום שמרד באביו וביקש להורגו (סנהדרין כא, א, תנחומא שם).

כיום בטל ההיתר

אמנם בארצות ערב ודומיהן עדיין מקובל שחיילים אונסים נשים ורוצחים אנשים, ואף בצבאות המערב חיילים רבים עוברים על החוק ואונסים את נשות העם הנכבש או הנשלט. מכל מקום, מכיוון שכל היתר אשת יפת תואר הוא כנגד יצר הרע, כדי להסדיר את התנהגות החייל בתנאים תרבותיים אכזריים ורעים ולהצילו בכך מאיסורים חמורים יותר, הרי שכיום – לאחר שזכינו ובהשפעתו המיטיבה של מוסר התורה דיני המלחמה בקרב עמי המערב השתנו לטובה, הן מצד מעמד בני האוכלוסייה המנוצחת שנפשם אינה נתונה כרכוש ביד הכובשים, והן מצד שחוקי הצבא נאכפים על החיילים ביתר יעילות – בטל היתר אשת יפת תואר. חזר הדין לקדמותו, שאסור לאיש ואישה לקיים יחסי אישות שלא במסגרת נישואין כהלכה.

העלילה והתיקון

נמצא אם כן שהמעלילים על התורה שתומכת באונס, דומים למעלילים על רופאים שבאו לרפא, שהם גורמים לאנשים להיות חולים בכך שהם מעניקים לגיטימציה למחלתם.

אמנם יסוד גדול למדנו מדין אשת יפת תואר. לא חוכמה לצעוק שדבר מסוים פסול. צריך לדעת כיצד לתקנו על ידי נטיעת יסודות הטוב בתוך המציאות הקשה, האכזרית והמסובכת, וזה דבר שאפשרי דווקא על ידי ישראל.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

גירוש ישמעאל: המשמעות לימינו

אברהם ושרה האמינו בהגר ובישמעאל, אך אלו כפרו במעמדם, וישמעאל אף הידרדר לפשעים איומים • התנהגותם מנעה מאברהם ושרה לתקן את העולם, ואברהם נאלץ לגרשם • הגירוש פעל: הם שבו בתשובה וחזרו לבית אברהם • גם אנחנו נתנו אמון בבני ישמעאל, והם מעלו בו • מי שלא יכיר באופייה היהודי של המדינה ובבעלותנו עליה – ניאלץ לגרשו, וכשיתקן את יחסו נשמח לקבלו • בניגוד לתרבויות אחרות, ישראל אינם כופים רעיון אחד על כל האנושות, אלא מתקנים כל אחד בסבלנות לפי דרכו

יותר מעשרים שנה, בכל ראש השנה נוהגים להעלות אותי בקריאת התורה לעליית "שלישי", לקריאת פרשת גירושו של ישמעאל (מתוך פרשת וירא). בכל שנה לבי כואב על צערם של הגר וישמעאל, והשאלה עולה: האם לא הייתה דרך אחרת? בכל שנה מחדש אני חוזר ליישב את הדברים. לפני שאציין את המשפט שהוספתי השנה, אסכם את מה שכבר כתבתי בעבר.

הכוונה הראשונה: אמון וחינוך

הלך יצחק בן שרה, סיים את מעשיה של אמו והחזיר את הגר-קטורה אל אביו אברהם. זכתה קטורה ללדת לאברהם עוד שישה בנים. אולם את מורשתה של שרה שמרו, שיצחק אבינו הוא היורש היחיד של החזון האלוקי והארץ הקדושה

בראות שרה אמנו כי עצר ה' את רחמה, החליטה בנדיבות רבה לתת את שפחתה הטובה לאברהם. היה בכך חסד לאברהם שיזכה לבן אחרי שנים רבות כל כך, וחסד עצום להגר שפחתה, שתזכה להתקשר עם אברהם הצדיק והנכבד, וילדיה יסתפחו לחזון הגדול שהעמידו אברהם ושרה בעולם. היה ברור לשרה, שהגר שקיבלה עד כה את מנהיגותה בענווה יתרה ובאהבה, תמשיך להכיר בבכירותה, והילד שייוולד לה יתחנך על ברכיה. ובזכות נדיבותה יחיש ה' את גאולתה וייתן גם לה בן, ויצטרף בן הגר אל בנה להגשמת החזון הגדול שהעמידו בעולם, תוך הכרה בבכירותו של הבן שייוולד לשרה, כבכירותם של הכהנים בעבודת המקדש לעומת שאר ישראל.

אבל תכף לאחר שהגר הרתה, "ותקל גבירתה בעיניה" (בראשית טז, ד). כבר לא המשיכה להתייחס לשרה כבראשונה, כי אמרה בלבה: "שרה זו, אין סתרה כגלויה, מראה עצמה כאילו צדקת ואינה צדקת, שלא זכתה להיריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי מיד" (רש"י שם).

ועדיין שרה האמינה בה, ועינתה וייסרה אותה כדי לחנכה. וכל כך השתדלה בזה, עד שהרמב"ן והרד"ק סוברים שהפריזה בכך. אולם שרה אמנו הצדקת קיוותה שבכך שתייסר את הגר תצליח להחזירה למוטב. אולם הגר כבר לא הסכימה לקבל את מרותה וברחה מן הבית. רק לאחר שמלאך ה' אמר לה: "שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה" (בראשית טז, ט), כי בכך היא מחנכת אותך, חזרה הגר וכפפה ראשה, קיבלה את מרותה של שרה, ילדה את ישמעאל וגידלה אותו על ברכי אדוניה – אברהם ושרה.

אולם בתוך לבבה פנימה כבר לא הייתה הגר תלמידה של שרה. ישמעאל קלט זאת, ולאחר שנולד יצחק החל לצחק כנגדו. יש אומרים שלעומת יצחק הקטן שהתגדל בצדיקותו, החל ישמעאל לנטות אחר עבודה זרה וגילוי עריות, ויש אומרים ששיחק עם יצחק במשחקים שסיכנו את חייו וגילו את רצונו הפנימי לרוצחו נפש, כי שנאו על שתפס את מקומו. והיו האנשים אומרים: ראו את אברהם העברי שכל ימיו הטיף לנו להיזהר מגזל, מעריות ומרצח, והנה בנו ישמעאל פרא אדם! (בראשית רבה נג, יא).

ההחלטה על הגירוש

אז הבינה שרה אמנו שאין יותר סיכוי שהגר וישמעאל יוכלו להיות שותפים בהקמת האומה שנועדה לתקן את העולם במלכות שד י. חזרתה של הגר הייתה מן השפה ולחוץ. ואם יישארו בביתם, החזון הגדול ירד לטמיון. "ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (בראשית כא, י). היה הדבר קשה מאוד לאברהם אבינו. הוא, שכל ימיו קירב באהבה רחוקים, נתבע עתה לגרש את בנו אהובו. "ויאמר אלוקים אל אברהם: אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק ייקרא לך זרע" (שם כא, יב). כביכול גם לאברהם אבינו היה ה' צריך לומר, שאף כי בנו ישמעאל יהיה לגוי גדול, שליחותו העיקרית תימשך דרך יצחק, והוא ייחשב לממשיך זרעו.

הגירוש כואב אבל מוצדק

אילו הייתה הגר מבינה את חומרת התנהגותה כלפי שרה, וישמעאל היה מבין את חומרת התנהגותו כלפי מורשתו של אברהם וכלפי אחיו יצחק, היו נפרדים מתוך השלמה, שאכן טוב להם לבנות את עתידם במקום אחר. הפירוד היה נעשה טבעי וקל, וייסורי הנפש היו נרגעים. אבל כנראה עוד קודם לכן הקדיח ישמעאל את תבשילו, התפרע והרשיע ויצא לתרבות רעה, עד שלא יכול אברהם להוציאו מביתו בכבוד, עם מתנות כפי שחפץ. לכן גורשו הגר וישמעאל בבושת פנים, ואף שאברהם הנחה אותם בדרכם, תעו במדבר, וישמעאל חלה עד שכמעט מת בצמא, ורק בנס ניצלו (עיין שמות רבה א, א).

אין בזה שום קטרוג על שרה אמנו ואברהם אבינו. עובדה היא שבראש השנה, יום שבו נזהרים מכל שמץ של קטרוג על ישראל, תיקנו חכמים לקרוא על גירוש הגר וישמעאל. לאמור, הגזירה האלוקית לגרש את האמה ואת בנה היא גם כאשר הדבר אינו נעים. כי הדין הוא דין, והגר שכפרה בטובתה של שרה, וישמעאל שעוד בהיותו בבית אברהם העז לעבוד עבודה זרה, לגזול ולאיים ברצח, צריכים לקבל את עונשם. אדרבה, דווקא כאשר ישראל מכירים בייחודם וסגולתם מכל העמים, הם זוכים בדין לשנה טובה.

הגר וישמעאל חזרו בתשובה

לאחר שגורשו הגר וישמעאל, היה נראה כי טעתה שרה כשנתנה אמון מופרז בהגר, ושידכה אותו לבעלה. אולם הקב"ה שמנהיג את העולם, שומר את רגלי חסידיו שלא תצא תקלה מתחת ידם, שהואיל וכוונתם טובה סופה להתגלות. דווקא לאחר שהגר וישמעאל גורשו והתייסרו – הכירו בחטאם וחזרו בתשובה. הגר הכירה בעליונותה של שרה, קשרה עצמה למורשתו של אברהם, לא תעתה יותר אחר עבודה זרה ולא נתקשרה לאיש מלבד אברהם. על שם זה נשתנה שמה לקטורה (זוהר ח"א קלג, ב). אף ישמעאל חזר בתשובה והכיר ביצחק כממשיכו העיקרי של אברהם אבינו, ונתקיימה ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאברהם: "ואתה… תיקבר בשיבה טובה" (בראשית טו, טו), שראה את בנו ישמעאל חוזר למוטב (בראשית רבה ל, ד).

הדגשת מעמדו של יצחק

למרות שחזרו בתשובה, כל עוד הייתה שרה בחיים – לא הסכימה שיחזרו הגר וישמעאל לביתם, כדי שיהיה ברור באופן מוחלט וסופי כי יצחק הוא ממשיכו של אברהם, ורק לו הייעוד האלוקי לרשת את הארץ ולתקן את העולם לאור האמונה והדרכת התורה. הלכו הדברים והתבררו, עד השיא שבעקדת יצחק. מיד לאחר הגעת יצחק אל מדרגתו העליונה, נסתלקה שרה ונסתיימה שליחותה בעולם הזה.

החזרת הגר לבית אברהם

הסוף המופלא של סיפורה של הגר, שלאחר שדאג אברהם אבינו להמשך השושלת שהקים עם שרה אמנו, ושלח את עבדו להביא אישה לבנם יצחק, הלך יצחק בן שרה, סיים את מעשיה של אמו והחזיר את הגר-קטורה אל אביו אברהם (בראשית רבה ס, יד). זכתה קטורה ללדת לאברהם עוד שישה בנים. אולם את מורשתה של שרה שמרו, שיצחק אבינו הוא היורש היחיד של החזון האלוקי והארץ הקדושה.

באה רבקה ונכנסה לאוהל שרה, וחזר הנר לדלוק מערב שבת לערב שבת, כשם שהיה דולק אצל שרה אמנו, וכשם שעתיד לדלוק במשכן. חזר עמוד הענן להיות קשור על האוהל, כשם שהיה קשור אצל שרה אמנו, וכשם שעתיד להיות קשור מעל אוהל מועד במדבר, ושרתה הברכה בעיסה (בראשית רבה ס, טז).

היישום בדורנו

כאז כן היום. חשבנו שאם ננהג בהגינות עם שכנינו הערבים בני ישמעאל, אם נפריח את הארץ שהייתה שממה תחת ידיהם, אם נפתח את הכלכלה ורמת חייהם תעלה, אם נעניק להם זכויות שאין לשום ערבי במדינות ערב – יכירו בטובה. אבל ככל שתרמנו לשגשוגם – מלחמתם בנו גברה. וגם אם ננסה לענותם, לנצחם במלחמות, יקטרגו עלינו ויחברו לשונאינו. הדרך היחידה לתיקון המצב היא לחזק את אופייה היהודי של המדינה, להבהיר לכול כי הארץ הזאת שלנו, ואין לשום עם אחר חלק ונחלה כאן. מי שיקבל זאת באהבה – יחיה עמנו כאן בכבוד רב, כדין גר תושב. אבל כלפי מי שלא יקבל זאת ויפעל לגירושנו מעל אדמתנו, יש לפעול בכל האמצעים המוסריים העומדים לרשותנו כדי לגרשו מכאן. רק אז, כשישב במקום אחר, יוכל להתבונן בכל הטוב שהבאנו לבני ישמעאל ולעולם. ויכירו בני ישמעאל במעלתנו, שאנו בני ישראל מקבלי התורה ויורשי הארץ שהובטחה לאברהם, ויצטרפו אף הם עמנו לתיקון עולם במלכות שד י.

להיטיב לעולם ולתקנו בסבלנות

השנה המשכתי להתבונן בכך שאין שני מלכים משמשים בכתר אחד, וכפי שלכל מערכת יש מנהל אחד, כך גם בעמים יש צורך שיהיה עם שיישא את דבר ה' לעולם. לצורך זה ראוי שיהיה לעם שנושא דבר ה' מעמד מיוחד בקרב האומות. זוהי בחירת ה' בישראל.

בחירה זו באה לידי ביטוי בטבעם של ישראל, שרוצים להיטיב לעולם. ואילו ישמעאל היה הבכיר, מן הסתם היה רוצח את יצחק, כפי שהיה מקובל בעמים רבים, שהשליטים רצחו את אחיהם ואפילו את בניהם אם איימו על שלטונם (כך היה תמיד במצרים העתיקה, ובטורקיה המאוחרת).

כך גם הנהגתם של ישראל בעולם: שלא כמו שאר הדתות והתרבויות שחפצות להעביר את כל בני העולם לדתם ותרבותם, אנחנו חפצים להעצים את כל האמונות והתרבויות על ידי זיכוכן האמוני והמוסרי.

בעלי המוסר השטחי חפצים לתקן מיד את הכול על ידי רעיון אחד – דמוקרטיה, שוויון או דת כזו או אחרת – אבל אנחנו מבינים על פי התורה שהעולם הרבה יותר מורכב ומגוון, ויש צורך בסבלנות, והאמצעים החינוכיים הם רבים, ולעתים צריכים להרחיק כדי לקרב ולתקן.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תזונה בריאה – מאתגרי דורנו

מציאות השפע יצרה נורמה של תזונה מזיקה, שלא הייתה בעבר • אכילת יתר בשבת מביאה לכבדות ודיכאון, ופוגעת בעונג השבת • איפוק בארוחה אינו סיבה לצער אלא לתחושה טובה • הרגלי התזונה הנכונים משתנים מאדם לאדם, לכן יש להיזהר מהדרכות קיצוניות • יש לבחון כיצד לקבוע את התפריט בקידושים בקהילה, בשיעורי תורה ובחתונות • תוכחה לאדם שמזיק לבריאותו – בעדינות • השמחה חשובה לבריאות, ולכן צעדים בריאותיים צריכים להיעשות בתבונה, בלי פגיעה רגשית • כיצד להתמודד עם הורה שמבקש מזון מזיק

בריאות ותזונה בדורנו

למצוא את הדרך להתמודד עם כל השפע המזומן לנו, ליהנות מהאוכל באופן שיוסיף שמחה, כוח ובריאות. לשם כך צריך ללמוד היטב על סוגי המזון ועל השפעתם על הבריאות. על נזקי ההפרזה בסוכר, שומן ומלח. ללמוד איך ליהנות מהאוכל, לברך עליו בשמחה וליהנות גם מהאיפוק

בעשרות השנים האחרונות הולך ומתברר שהרגלי האכילה המקובלים כיום אינם בריאים. בני דורנו צריכים ללמוד כיצד לחיות עם השפע שמונח לפניהם. בעבר המזון היה יקר כל כך, עד שרוב עבודתו של האדם הוקדשה לייצור מזון, כדי לקיים את עצמו שלא ימות מרעב. המצוות להפריש תרומות ומעשרות מהפירות, וזרוע, לחיים, קיבה ובכורות מבהמות, לא היו מיסים על ענפים כלכליים מסוימים, אלא מצוות להפריש כעשרים אחוז מסך רווחיו של האדם לכהנים, ללוויים, לעניים ולנופש רוחני (מעשר שני ומעשר בהמה). לכן כאשר רבים החלו להתפרנס מחרושת ומסחר, נקבעה הלכה להפריש מעשר כמידה בינונית, וחומש למידה טובה.

עד לפני דורות ספורים, אנשים רבים היו ניזונים ממזון שהכיל כאלף וחמש מאות קלוריות ליום, לא היה להם כסף לקנות יותר. גם אנשים שהיה באפשרותם לאכול יותר, היו הרבה יותר פעילים; לא היו כלי רכב והרבו ללכת ברגל, גם העבודות דרשו יותר פעילות גופנית. כיום, גם מובטלים נתמכי קצבאות מסוגלים לקנות בקלות מזון שמכיל עשרת אלפים קלוריות ליום. ההגבלה היחידה היא, למזלנו, שרוב האנשים אינם מסוגלים לאכול כמות כזו. אבל מכיוון שהמזון כל כך זמין, אנשים שצריכים לאכול כאלפיים וחמש מאות קלוריות ליום אוכלים הרבה יותר, משמינים ומפתחים בעיות לב וסכרת.

עונג שבת

גם את השבת קשה לענג באופן זה. בעבר אנשים היו רגילים לאכול אכילה מתונה ביום חול, ואזי כשהגיעה השבת אכלו כפי שובעם, והיה בכך עונג ורווחה. אולם כיום כאשר בכל יום אדם אוכל כמעט כפי שכרסו מאפשרת לו, מה יעשה ביום השבת, כיצד יענג את השבת? משל לזמר שצריך לשיר יצירה שבשיאה הוא צריך לעלות לצלילים גבוהים, אבל כבר בתחילה התחיל בקול גבוה כל כך שבקושי הוא מצליח לשיר – כיצד אחר כך יצליח לשיר את הקטע העיקרי הגבוה יותר?

כך כאשר בשבת מנסים לקיים סעודות משובחות יותר, אוכלים כל כך הרבה, עד שנעשים כבדים וכבר לא מתענגים מהארוחה. אולם המאכלים הטובים, הנאים והטעימים מונחים על השולחן, והאדם רוצה לקיים את מצוות עונג שבת, ומנסה לאכול עוד קצת, והכבדות גוברת, וכבר אין כוח ללמוד ולקיים שיחה עמוקה. וגם אין עונג ושמחה מאכילה שכזו, מפני שהעומס המוטל על הקיבה גדול כל כך, עד שכל כוחות הגוף צריכים להתגייס לעבודת העיכול המאומצת, ולא נותרים בו משאבים לספק את הנצרך כדי ליצור הרגשה טובה. לכן אנשים רבים מרגישים עייפות ודיכאון לאחר האוכל.

אחד מאתגרי הדור

אחת המשימות המוסריות העומדות לפנינו היא למצוא את הדרך כיצד להתמודד עם כל השפע המזומן לנו. כיצד ליהנות מהאוכל באופן שיוסיף שמחה, כוח ובריאות.

לשם כך צריך ללמוד היטב על סוגי המזון ועל השפעתם על הבריאות. על נזקי ההפרזה בסוכר, שומן ומלח. ללמוד איך ליהנות מהאוכל, לברך עליו בשמחה וליהנות גם מהאיפוק של העצירה לפני שביעה גמורה. כלומר, לא מספיק שאדם יחשוב שאם יצמצם את אכילתו בעוד כמה חודשים יהיה רזה ובריא יותר, צריך שגם היום ירגיש טוב, שבע, קל ורענן יותר. אולי בתוך הסעודה, כשהוא צריך להפסיק לאכול, ירגיש מעט מצוקה, אבל עליו להיות מודע מאוד לכך שכבר חצי שעה אחר כך ירגיש יותר נעים. לשם כך צריכים ללמוד להתאפק וליהנות מההרגשה העדינה של מלאות חלקית.

זהירות מקיצוניות

צריך גם להיזהר משיטות קיצוניות, שמן הסתם בכל אחת מהן יש אמת מסוימת, אלא שהן מתאימות לאנשים מסוימים ולאחרים יכולות להזיק, שכן אנשים שונים מאוד זה מזה. יש ששומן, סוכר או מלח מזיקים להם מאוד, ויש שהם מזיקים להם פחות. לכן פעמים שהימנעות קיצונית ממרכיב מסוים גורמת דווקא נזק ולא תועלת.

הנה לדוגמה, תקופה ארוכה, למעלה משישים שנה, מדברים בעיקר על הסיכון שבשומן. חברות שלמות במערב צמצמו אכילת שומן מהחי, ולמרבה הפלא, אחוזי החולים במחלות לב, סרטן וסכרת עלו מאוד. כפי הנראה במקום להטעים את המאכלים בשמן למדו להטעימם בסוכר, וזה לא פחות גרוע.

שאלות בארגון סעודות ושמחות

כמובן שבעקבות המודעות הגוברת לנזקי הסוכר והמלח המופרזים, שומן טרנס ושומן רווי, מתעוררות שאלות הלכתיות: האם ראוי לאדם להגיש לחברו בורקס או עוגות מתוקות מלאות שמן, או שמא הוא עובר בכך על איסור "לפני עיוור לא תיתן מכשול"? ומה יעשו אנשים שמארגנים קידושים, והאם בכיבוד לשיעורי תורה נכון להגיש משקאות ממותקים? וכן במסיבות יום הולדת של ילדים, האם ראוי להגיש עוגות וממתקים, ואולי ראוי להגיש כמות מתונה ולא מופרזת? ומי יקבע מה מופרז? ואולי מאכלים מסוימים נכון להוציא לגמרי מהתפריט?

שאלות כאלה נוגעות גם לסעודת חתונה, שאמנם היא צריכה להיות הסעודה החשובה ביותר, שכך הוא סדר המדרגות: ראשונה סעודת שבת, למעלה ממנה סעודת חג, למעלה ממנה סעודת חתונה. אף על פי כן, האם נכון להגיש לכל אדם מנה אישית שיש בה כמות קלוריות שמספיקה ליום שלם?

שאלות אלו כמובן תלויות בעמדה המדעית-רפואית המוסכמת על רוב המומחים, ומכיוון שגם עמדתם אינה ברורה, קשה לקבוע עמדה הלכתית.

תשובה בריאותית קהילתית

כאן המקום לציין שנושא זה הפך להיות חשוב אצלי, מפני שבשבועות האחרונים התחלתי להתעורר ביישוב (הר ברכה) לתשובה הגופנית (כדברי מרן הרב קוק באורות התשובה). זה מתבטא ביחס לכיבוד המוגש בקידושים ובשיעורי התורה, וכן כיבוד המוגש במוסדות החינוך, בגנים, בבתי הספר היסודיים, באולפנה ובישיבה; בעידוד לפתיחת חוגים נוספים להתעמלות, לחבורות לריצה וכדומה; וכן ביחס למידת ההשקעה הנדרשת כדי להקים מסלולי הליכה, בריכת שחייה וכיוצא באלו. אם אזכה לתובנות חשובות, אקווה לשתף בהן את הקוראים.

זהירות שלא לצער אנשים

בכל אופן, גם כאשר חברה מסוימת מחליטה להשתפר בהרגלי האכילה והבריאות, על החברים להיזהר מאוד שלא לצער אנשים שקשה להם להתאפק מלאכול, שמתאווים לאכול דברים מתוקים ושמנים.

ראשית, אין אדם יכול לדון את חברו עד שיגיע למקומו, ומי יאמר שאם הוא היה במקומו היה מצליח להתאפק יותר. שנית, אפילו אם מדובר במאכלים שבוודאי מזיקים, אין להעיר לחבר באופן שעלול לפגוע בו. שכן אפילו מי שרואה את חברו עובר עבירה, אף שמצווה שיוכיח אותו, אסור לו להעליב אותו, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא… ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז יח). וכן אמרו חכמים: "מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר: הוכח תוכיח. הוכיחו ולא קיבל מניין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: תוכיח, מכל מקום. יכול אפילו משתנים פניו (היינו שהוא נעלב)? תלמוד לומר: לא תישא עליו חטא" (ערכין טז, ב). והוסיף שם רבי אלעזר בן עזריה: "תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח", היינו בלי להעליב.

תחושת השמחה – מפתח לבריאות

גם מבחינה בריאותית, ברור שהרגשתו הטובה של האדם היא יסוד חשוב לבריאותו הגופנית, ולכן מה התועלת בכך שמצערים ומדכאים אדם שאוהב לאכול מאכלים מתוקים ושמנים? ישנם מחקרים שמהם עולה שאנשים שמדווחים על סיפוק ואושר רב יותר, חיים בממוצע קרוב לעשר שנים יותר מאשר אנשים שאינם מאושרים. ולכן אף שראוי לעודד כל אדם להפחית במאכלים לא בריאים, צריך למצוא את הדרך לעשות זאת בצורה הנעימה ביותר. ואם אי אפשר להשפיע על אדם בדרך נעימה, יש להניח לו ולכבדו. מי יודע, אולי הצער שבדיאטה עלול לגרום לו נזק בריאותי חמור יותר.

סיגריות וכיבוד הורים

סברה זו הזכרתי ביחס לשאלת כיבוד הורים ועישון סיגריות: הרב חיים דוד הלוי זצ"ל, רבה של תל אביב, היה אחד הרבנים הראשונים שלאור המחקרים המדעיים פרסם את ההלכה שאסור לעשן. לאור זאת הוא פסק (עשה לך רב ו, נח), שאם אב מבקש מבנו שיקנה בעבורו סיגריות, אסור לבן לקיים את דבריו, משום שבכך הוא מניח מכשול בפני אביו ומסייע לדבר עבירה.

בספרי פניני הלכה (ליקוטים ב' ט, יא), כתבתי שכעיקרון הצדק עמו. אולם אם הדבר יגרום לסכסוך גדול, נמצא שבסופו של דבר הבן יגרום לפגיעה חמורה ביחסי האהבה והכבוד שצריכים להיות בינו ובין אביו, ושכרו יצא בהפסדו. לפיכך נראה שבמקרה שההימנעות מקניית סיגריות לא תובן על ידי האב, והדבר יגרום למתח וצער במשפחה, עדיף שהבן יקנה לאביו את הסיגריות, ויימנע על ידי כך מפגיעה ביחסים שבינו ובין אביו. ואמנם אם העישון היה גורם לסכנת נפשות קרובה, אסור היה לתת לו (בית לחם יהודה וברכ"י יו"ד רמ, טו); אולם מכיוון שעישון הסיגריות אינו גורם לסכנה קרובה, אין איסור לקיים את דברי האב ולהביא לו את הסיגריות.

יתר על כן, יש ספק מסוים אם העישון יגרום נזק לאב. זאת משום שהנזק הנגרם מהסיגריות שונה מאדם לאדם, ומנגד הפסקת העישון לעתים עלולה לגרום לפגיעה נפשית שבעקיפין אף היא עלולה לגרום לסכנה. על כן אף שיש להתאמץ מאוד להפסיק לעשן, אין לעשות זאת ביד חזקה מדי. לכן גם אין לגרום סכסוך גדול עם ההורים על כך. אלא שאם אפשר לבן לומר שאינו רוצה להיות שותף לזה, ואביו יבין אותו בדוחק, מה טוב; אבל אם הדבר יגרום למתח רב, מוטב שיקנה לו את הסיגריות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תקיעות, ברכות ובשורות משמחות

כמה תקיעות חייבים לשמוע בראש השנה • ישיבה ועמידה בתקיעות • חילוקי המנהגים בנוגע לתקיעות בתפילת לחש • מי שזקוק למכשיר שמיעה, אבל יכול לשמוע בלעדיו – רצוי שיסיר אותו בזמן התקיעה • כששני מניינים מתקיימים במקביל, רצוי שלא יתקעו באותו זמן • מנהג הנשים לשמוע תקיעת שופר, ומחלוקת האם הן מברכות • איסור הכנה מהיום הראשון של ראש השנה ליום השני • מתי וכיצד להדליק את הנרות בלילה השני • סדר הברכות על הסימנים • מברכות ה' בשנה החולפת: גידול והתחזקות בהתיישבות

מצוות השופר מהתורה

מצווה מהתורה לשמוע תרועת שופר בראש השנה, וכוונת המצווה לשמוע שלוש תרועות, ולתקוע לפני כל תרועה ואחריה תקיעה פשוטה. הרי שמהתורה צריכים לשמוע תשע תקיעות בראש השנה. מכיוון שיש שלושה סוגי תרועה: שברים כאנחה, תרועה כבכי, שברים-תרועה כאנחה ובכייה, הרי שכדי לקיים את המצווה באופן השלם ביותר אנו צריכים לשמוע שלושים תקיעות (שברים-תרועה נחשבות כשתיים) (פנה"ל ימים נוראים ד, אב).

הוספות מדברי חכמים ומנהג

קיום המצווה באופן המובחר ביותר הוא בסדר חזרת הש"ץ של תפילת מוסף. הוסיפו חכמים ותיקנו להדר במצווה ולתקוע לפני מוסף "תקיעות מיושב". מצד אחד התקיעות החשובות הן התקיעות שבתפילת מוסף, ולכן מצד הדין אפשר לשבת בתקיעות שלפני התפילה, וכן נוהגים יוצאי ספרד. מנגד, מכיוון שבפועל יוצאים בהן ידי חובה, כי אותן שומעים בתחילה, יוצאי אשכנז נוהגים לעמוד בהן.

היו שהידרו לתקוע מאה תקיעות, וכפי שכתב בספר הערוך על פי התלמוד הירושלמי. אולם בימי הראשונים רק מעטים נהגו לקיימו, ולאחר שהאר"י הקדוש סידר כוונות למאה תקיעות, התפשט המנהג ברוב קהילות ישראל (פנה"ל ימים נוראים ד, גד).

האם תוקעים בתפילת לחש

בכל שנה יש משפחות שמצטרפות ויש שעוזבות, ובשנה האחרונה זכינו שמספר המשפחות שעזבו היה הנמוך ביותר בשנים האחרונות. והנה אנחנו מתקרבים לשלב שכבר כבר נמנה למעלה מאלפיים נפשות. מי היה יכול להאמין בזה לפני חמש עשרה שנה כשמנינו מאות אחדות

למנהג יוצאי ספרד וחסידים, תוקעים שלושים קולות בתפילת לחש של מוסף כדרך שתוקעים בחזרת הש"ץ, מפני שעל ידי שילוב התקיעות בתפילה, התקיעות והתפילה מתקבלות יותר. לנוהגים כן, התוקע הוא שקובע את קצב התפילה, והמתפללים משתדלים להתפלל בקצב שלו, כדי שישמעו את התקיעות במקום הראוי להן בסיום הברכה. לשם כך התוקע צריך להתפלל במתינות ובקצב אחיד, ומי שמסיים את הברכה לפניו, טוב שימתין עד שהתוקע יתקע. ומכל מקום, הרוצים להתפלל מהר יותר או לאט יותר – רשאים, ויאמרו "היום הרת עולם" בסיום כל ברכה, ובשעה שישמעו את התקיעות, למרות שהם נמצאים בברכה אחרת, יפסיקו וישמעו את התקיעות ואחר כך ימשיכו בתפילתם. כדי להשלים למאה קולות תוקעים עוד עשר תקיעות בעת קדיש תתקבל.

למנהג יוצאי אשכנז, אין תוקעים בתפילת הלחש, כדי שלא להפריע לכוונת המתפללים, שיצטרכו להתאים את קצב תפילתם לתפילת החזן. כדי להשלים מאה קולות, לאחר סיום חזרת הש"ץ חסרות ארבעים תקיעות. שלושים תוקעים לאחר "עלינו לשבח", ועוד עשר לאחר "אנעים זמירות" (פנה"ל שם ד, ד).

מי שנזקק למכשיר שמיעה

מי שנעזר במכשיר שמיעה חשמלי, אם הוא יכול לשמוע בלא המכשיר את השופר, נכון שיוציא את המכשיר מאוזנו כדי שישמע את קול השופר באופן טבעי. זאת מפני שיש מהפוסקים האחרונים שסוברים שהקול היוצא מהמכשיר החשמלי אינו נחשב כקול השופר, אלא המכשיר קולט את הקול כאותות חשמליים ואחר כך מתרגם אותם לקול חדש, והרי זה קול מכונה (הרב עוזיאל, הרב גורן, הרב אויערבאך). עוד יש אומרים שאמנם לשאר המצוות שמיעה דרך מכשיר כשרה, אבל לעניין שופר יש להחמיר (מרן הרב קוק, אג"מ). אמנם מי שאינו יכול לשמוע את השופר בלא מכשיר, ישמע אותו עם המכשיר, שכן יש סוברים שהוא מקיים בכך את המצווה (הרב אורנשטיין אסיא עז-עח; יבי"א). ונראה לעניות דעתי, שכאשר בעזרת ה' יצליחו לשכלל את מכשירי השמיעה (או השתל הקוכליארי) עד למצב שישמעו דרכם כדרך שאנשים רגילים שומעים באוזניהם, נפסוק להלכה שגם שמיעה דרך מכשיר חשמלי כמוה כשמיעה רגילה (עי' פנה"ל ימים נוראים ד, הערה 4).

תקיעות בשני מניינים במקביל

כאשר שני מניינים מתפללים בקרבת מקום, אם התחילו לתקוע באחד, טוב שבמניין השני לא יתקעו עד שבמניין הראשון יסיימו את סדרת התקיעות. זאת מפני שיש סוברים שאם שומעים באמצע התקיעות קולות אחרים, על אף שאין מתכוונים לצאת בהם, הם פוסלים את התקיעות. ואף שהלכה כדעת רוב הפוסקים, שאין קולות אלה פוסלים, לכתחילה טוב לחוש לדעתם (פנה"ל שם ד, יד).

תקיעת שופר לנשים

הגברים חייבים במצוות השופר, והנשים פטורות ממנה, הואיל והיא מצוות עשה שהזמן גרמה. והרוצות לשמוע שופר, מקיימות מצווה ויש להן על כך שכר. מנהג רוב נשות ישראל להתנדב ולקיים את המצווה.

לגבי הברכה נחלקו המנהגים. יש אומרים שהברכה נתקנה רק לגברים שחייבים במצווה, אבל אישה שתוקעת לעצמה לא תברך, וכן כאשר גבר תוקע לנשים לא יברך. ויש אומרים שאף שנשים פטורות מהמצווה, מכיוון שיש להן מצווה בכך, התוקעת תברך. וכן כאשר גבר תוקע לנשים, אחת הנשים תברך בשביל כולן (פנה"ל שם ד, ו).

תפילת הנשים

נשים חייבות בתפילה. יש אומרים שחייבות להתפלל עמידה בשחרית או מנחה. ויש אומרים שחייבות להתפלל שחרית ומנחה. ולכל הדעות חייבות לומר ברכות השחר. ואף שבכל השנה מי שרוצה להקל ולהתפלל תפילה אחת ביום רשאית, בראש השנה ויום הכיפורים טוב שכל אישה תתפלל עמידה של שחרית, מוסף ומנחה. והמהדרת להתפלל בכל תפילות הימים הנוראים בבית הכנסת תבוא עליה ברכה.

אמנם בזמן שיש לאישה ילדים קטנים לטפל בהם, לכתחילה תישאר בבית, שהרי לא חייבו אותה חכמים בתפילה במניין. ואם הטיפול בילדים מקשה עליה לכוון, תסתפק בברכות השחר. ואשרי חלקה, שהטיפול בילדים הוא תפילתה, ואין סימן טוב יותר לשנה כולה מלטפל בילד קטן בנחת ושמחה. וכשם שה' מעניק חיים בראש השנה לכל חי, כך היא מטפלת בילד שלה ומעניקה לו חיים.

אמנם אם תרצה תוכל לתאם עם שכנתה, שבשעות מסוימות תשמור היא על ילדי שתיהן כדי שהשכנה תלך לבית הכנסת, ולהפך.

המעבר מהיום הראשון לשני

יש להיזהר שלא להכין את צורכי הסעודה ולערוך את השולחן מיום טוב ראשון ליום טוב שני. לפיכך, אסור לשטוף את הכלים שהתלכלכו ביום הראשון כדי לאכול בהם בליל היום השני או ביומו, אלא רק לאחר שיגיע זמן צאת הכוכבים ויסתיים היום הראשון ישטפום לצורך סעודת החג. אז גם יערכו את השולחן ויחממו את המאכלים לצורך סעודת הלילה השני.

זו הסיבה שבפועל דוחים את סעודת הלילה השני לפחות שעה אחר צאת הכוכבים. ואני נוהג להאריך בדרשת הלילה השני, כדי שבינתיים יספיקו המאכלים להתחמם.

אין להוציא מאכלים מהמקפיא ביום הראשון לצורך סעודת הלילה השני. ובשעת הדחק, כאשר ההמתנה לצאת היום הראשון תגרום עוגמת נפש ועיכוב משמעותי של הסעודה, מותר להוציא את המאכלים ביום (פנה"ל מועדים ב, ב; יב).

הדלקת נרות בלילה השני

נכון להדליק נרות של יום טוב שני לאחר צאת הכוכבים. יש להכין מלפני השבת נר שידלוק יותר מעשרים וארבע שעות, שממנו יוכלו להדליק נרות בליל שני. אם לא הכינו, יש להיעזר בשכנים.

מותר בחג לתחוב את הנר בכוח לתוך הנקב שבפמוט, וכן מותר להסיר על ידי סכין את השעווה שנותרה בנקב הפמוט ומפריעה להכנסת הנר החדש, ומותר גם להסיר דסקית מתכת של נרונים שנדבקה לתחתית כוס הזכוכית שמניחים בה את הנרונים. וכן מותר להכניס פתיל צף בתוך מצוף השעם. אבל אסור לחמם את נר השעווה כדי להדביק אותו בפמוט, וכן אסור לחתוך או לשייף את בסיסו של הנר כדי לתוקעו בנקב הפמוט (פנה"ל מועדים ב, ב; יב; ט, ה).

זמן אכילת הסימנים וברכתם

נוהגים לאכול בליל ראש השנה מאכלים שיש בהם רמז וסימן טוב לשנה הבאה, כתפוח, תמרים, רימונים, סלק וכרתי. יש נוהגים לקיים את המנהג בלילה הראשון בלבד ורבים נוהגים לקיימו גם בלילה השני.

המנהג הנכון להקדים ולברך תחילה על הלחם מצד חשיבותו, ולאחר מכן לאכול מהסימנים.

צריך לברך "העץ" על אחד מפירות העץ, ולפטור בכך את שאר הפירות. זאת משום שברכת "המוציא" פוטרת את המאכלים שנועדו לשביעה, שהם "באים מחמת הסעודה", אבל פירות העץ שמביאים לסימנים נועדו להוסיף טעם ואינם חלק מהסעודה, על כן הם טעונים ברכה.

אף שהתפוח בדבש הוא הסימן המפורסם ביותר, מכיוון שהתמר משבעת המינים, נכון לברך עליו ולפטור בברכתו את שאר פירות העץ. התמר קודם לרימון, משום שבסדר שבעת המינים הוא קרוב יותר למילה "ארץ". לאחר הברכה על התמר יש לאכול ממנו מעט, ורק לאחר מכן לומר את ה"יהי רצון" שרגילים לומר, כדי שלא להפסיק בין הברכה לאכילה.

על הסימנים שברכתם "האדמה" אין צריך לברך, מפני שהם מבושלים כדרך הסלטים שבסעודה שנועדו לשביעה, והרי הם נחשבים כ"באים מחמת הסעודה" ונפטרים בברכת "המוציא".

נוהגים לפני כל סימן לומר "יהי רצון". אפשר שאחד המסובים יאמר אותו בקול רם, והכול יענו אחריו אמן, ולאחר מכן יאכלו.

מספרים משמחים מהשומרון

לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, מתוך השתחוויה והודאה לה', עלינו להודות על שפע הברכה שאנו זוכים לה בהתחזקות והתעצמות ההתיישבות. אין בידי נתונים על כל יהודה ושומרון, אלא רק על המועצה האזורית שומרון, שאישים שמקורבים אליי שוקדים על בניין יישוביה, והברכה בהם נפלאה.

בעזרת ה' גדלנו במספר התושבים בכעשרה אחוזים, ובמספר התלמידים במוסדות החינוך בכשלושה עשר אחוזים.

והאוכלוסייה ממשיכה לגדול, והדבר ניכר בכך שככל שמדובר בשנתון צעיר יותר, כך הוא גדול יותר.

המספרים הם על המועצה האזורית שומרון, לא כולל אריאל, קדומים, קרני שומרון, אלקנה, אלפי מנשה.

השנה התחילו ללמוד בכיתות ו' כשבע מאות תלמידים, בכיתות א' – 1,150, ובגן טרום-טרום חובה (גיל 3) – 1,327. הנה כי במשך שמונה שנתונים זכינו בחסדי ה' לגדול כמעט פי שניים.

מדרך הטבע, עיקר הגידול המבורך הזה מתרחש ביישובי מערב השומרון הסמוכים לגוש דן, ועל כן אנחנו אנשי היישוב הר ברכה צריכים להודות בכפליים, שלמרות כל הקטרוגים ומסירות הנפש הנדרשת מאלה שגרים בקו הראשון של ההתיישבות, גם אנחנו זוכים לגדול ולהתרחב בשיעורים הללו. מדרך הטבע בכל יישוב, בכל שנה יש משפחות שמצטרפות ויש שעוזבות, ובשנה האחרונה זכינו שמספר המשפחות שעזבו היה הנמוך ביותר מתוך השנים האחרונות. והנה אנחנו מתקרבים לשלב שכבר כבר נמנה למעלה מאלפיים נפשות. מי היה יכול להאמין בזה לפני חמש עשרה שנה כשמנינו מאות אחדות.

נפשנו שטוחה בתפילה לקראת השנה החדשה שתבוא עלינו לטובה, שנזכה לגדול ולהתרחב במצוות יישוב הארץ, וכנגד זה נזכה להעמיק בלימוד התורה וליישב את הרעיונות השמימיים והנשגבים בארץ.

בית ספר ההולך ונבנה בשומרון בימים אלה
בית ספר ההולך ונבנה בהר ברכה שבשומרון בימים אלה

הכשרת כלים – גם בימינו

לפי מחקרים, כלי מתכת בימינו אינם בולעים ופולטים טעמים, לכן לכאורה בטלה הסיבה להכשיר כלים שנטרפו • הכשרת כלים שבושל בהם טרף, או שרוצים להעבירם מבשר לחלב וכדומה, היא מצווה מהתורה • חכמים ביארו את המצווה ואמרו שהטעם האסור נבלע בכלי, ויוצא החוצה כשמבשלים בו • אף שבעקבות המחקרים יש צד להקל, נראה שמצוות הכשרת כלים חלה גם על הכלים שלנו • עם זאת, מאכל שהתבשל בסיר טרף – בדיעבד כשר • מביני דבר מוזמנים להשתתף בדיון ולהביע את דעתם בסוגיה

השאלה הגדולה על מצוות הכשרת כלים

בחודשים האחרונים עסקנו בישיבה בשאלה גדולה בסוגיית הכשרת כלים שבישלו בהם מאכלים אסורים, כבשר וחלב או מאכלי טרף. התברר מעבר לכל ספק, במחקרים מדעיים ומתוך ניסיונם של כל האנשים שבחנו זאת במטבחם הביתי, שכלי המתכת שלנו אינם בולעים טעמים וממילא גם אינם פולטים אותם. כלומר, אם יבשלו חלב בסיר שלפני שעה בישלו בו בשר וניקו אותו היטב, לא יהיה בחלב שום טעם בשר. וכן אם יבשלו בשר טרף, ינקו את הסיר היטב ומיד אחר כך יבשלו בו תבשיל ירקות, לא ירגישו בירקות שום טעם מן הבשר הטרף. לכאורה לפי זה בטלה מצוות התורה להכשיר כלי מתכות שבישלו בהם טרף.

מצוות הכשרת כלים בתורה

אף שסברת המקילים חזקה, ואם רוב הפוסקים יסכימו לכך נקבל את דעתם, נראה למעשה שגם לאחר שהתברר שבליעתם של כלי מתכת וזכוכית מזערית עד שאי אפשר להרגיש בטעם הבלוע, עדיין אם בישלו בהם טרף – חובה להכשירם בהגעלה או בליבון

נאמר לגבי כלי מדיין: "זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה. אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת, כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש… וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים" (במדבר לא, כא‑כג). כלומר, ציוותה התורה להכשיר כלים כדרך בליעתם – "כבולעו כך פולטו": כלים שהשתמשו בהם באש, כדוגמת שיפודים ותבניות אפייה, הכשרתם בליבון באש. כלים שבישלו בהם מאכלים, הכשרתם בהגעלה במים רותחים (עבודה זרה עד, ב; עו, ב).

בביאור יסוד המצווה, ביארו חכמים שטעם התבשיל המתבשל בכלי נבלע בדפנותיו, ואם לאחר שבישלו בסיר מאכל טרף יבשלו בו מאכל כשר, טעם המאכל הטרף יצא מהדפנות וייבלע במאכל הכשר. ומכיוון שאיננו יודעים כמה טעם בלוע ודבוק בדפנות ומהי עוצמתו, שכן לעתים טעמו של המאכל הדבוק בכלים חזק מאוד כדוגמת ציקי קדירה, קבעו חכמים שכל זמן שאין שם גוי אמין שטעם את התבשיל והעיד שאין מרגישים בו טעם של איסור – יש להחשיב את הדפנות כאילו הן מלאות בטעם האיסור. ומכיוון שכמעט תמיד אין בתכולת הסירים פי שישים כנגד עובי הדפנות, ואם כן הטעם האסור אינו בטל בשישים, יוצא שבכל עת שיבשלו מאכל בתוך סיר שבלע טעם איסור – כל מה שיתבשל בסיר ייאסר. וכן הדין לגבי סיר שבישלו בו חלב ואחר כך בישלו בו בשר, שהואיל ואין בתבשיל הבשר פי שישים כנגד עובי הדפנות שבלעו חלב, תבשיל הבשר נאסר.

כדי שאפשר יהיה לבשל בסיר שנטרף, צריכים להכשיר אותו כדרך שימושו – "כבולעו כך פולטו". אמנם נפסקה הלכה כרבי שמעון, שאם עברו על הסיר הטרף עשרים וארבע שעות ואחריהן בישלו בו בטעות מאכל כשר, בדיעבד התבשיל לא נאסר, מפני שלאחר עשרים וארבע שעות הטעם הבלוע בכלי נעשה פגום, וטעם פגום אינו אוסר את התבשיל.

הדעה שאסור לשנות מהמסורת

יש אומרים, שאף שהתברר שכלי המתכות שלנו אינם בולעים ופולטים טעמים, אין לשנות את המסורת; או מפני שאיננו יכולים לסמוך על המחקרים והמוחש, שכן מה שנקבע להלכה הפך לדין קבוע שאינו תלוי במציאות, או מפני שביטול הדינים הנוהגים מדורי דורות עלול לפגוע בשמירת גדרי ההלכה.

אולם יותר נראה, שאם אכן בטל יסוד הטעם של הכשרת הכלים, אין בכוח המנהג לקיים דין זה בכל תוקפו למשך דורות. ואכן יש טוענים שהואיל וכלי המתכות אינם בולעים, אין צורך להכשירם בין בשר לחלב, בין חמץ לכשר לפסח ובין טרף לכשר, אלא העיקר לנקותם היטב. וכפי שיש שהקלו לגבי כלי זכוכית, להחשיבם ככלים שאינם בולעים ואינם פולטים (שו"ע או"ח תנא, כו).

היסודות לחייב הכשרה גם בימינו

אף שסברת המקילים חזקה, ואם רוב הפוסקים יסכימו לכך נקבל את דעתם, נראה למעשה שגם לאחר שהתברר שבליעתם של כלי מתכות וזכוכית מזערית עד שאי אפשר להרגיש בטעם הבלוע, עדיין אם בישלו בהם טרף חובה להכשירם בהגעלה או בליבון. וכן חובה לייחד כלים נפרדים לבשר וכלים נפרדים לחלב, ואין להעביר כלי בשרי לחלבי או להפך בלא הגעלה או ליבון. נמנה שלושה יסודות לכך.

תקנות ההפרדה

היסוד הראשון: מצינו שחכמים תיקנו תקנות רבות כדי לבצר את ההפרדה שבין בשר לחלב וכדי למנוע את האדם ממכשול. לכן אסרו לאכול חלב אחר בשר, אסרו לאפות פת חלבית או בשרית ואסרו לאכול על שולחן שיש עליו מאכל מהמין השני. ניתן לומר שמתחייב מתקנות אלו שלא להשתמש באותם הכלים לבשר וחלב, כי אף שבדרך כלל מנקים אותם, יש חשש שיהיו פעמים שלא ינקו אותם היטב, ויבואו לידי עירוב בשר וחלב. מסיבה זו גם אין להשתמש בכלים שבישלו בהם טרף למאכל כשר, שמא מתוך שיתרגלו בכך, ישתמשו בהם גם כשאינם נקיים כראוי.

אמנם לפי יסוד זה, אפשר שרק מלכתחילה צריך לשמור על ההפרדה, אבל בדיעבד אין חובה להגעיל או ללבן כלי שבישלו בו טרף.

אין מבטלים איסור לכתחילה

היסוד השני: מכיוון שגם לפי המחקרים המדויקים בכל בישול ישנה איזו בליעה מזערית, אף שאין אפשרות להרגיש את טעמה, אסור לבטל אותה בתוך תבשיל, מפני ש"אין מבטלים איסור לכתחילה". לכן חובה להכשיר את הכלים כדי להוציא את אותה בליעה מזערית שבלעו. ולדעת כמה ראשונים (ראב"ד, רא"ה, ראב"ן), כלל זה ש"אין מבטלים איסור לכתחילה" הוא מהתורה (ולכן כתב הראב"ן, שמהתורה אסור להשתמש בכלי טרף גם אם אינו בן יומו והטעם הבלוע בו פגום, הואיל ואסור לבטל איסור לכתחילה).

גזירת הכתוב להכשיר כלים

היסוד השלישי: אפשר שמהתורה כל כלי שבישלו בו טרף, בין בלע טעמים ובין שלא בלע שום טעם, חייב הכשרה כדרך שבישלו בו את הטרף, בהגעלה או בליבון, וכפי פשט הפסוק: "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש… וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים". וכן חובה להכשיר כלי שבישלו בו פעם בשר ופעם חלב בלא הגעלה ביניהם. וכל מה שדיברו חכמים על הטעם הבלוע נוגע רק לדין המאכל שבישלו באותו כלי, אבל חובת ההכשרה לעולם נשארת במקומה. ראיה לכך משיטת הראשונים (רמב"ם, רמב"ן, רא"ה ועוד רבים) שסוברים כי "טעם כעיקר מדרבנן", כלומר מהתורה גם טעמים מורגשים בטלים ברוב; אם כן, מדוע ציוותה התורה להכשיר כלים שבישלו בהם טרף? אלא שגזירת הכתוב שכל כלי שבישלו בו טרף, למרות שאין איסור בטעם שמורגש ממנו, חובה להכשירו כדרך שבישלו בו את הטרף. ממילא גם כאשר אין מרגישים טעם, אפשר לומר שחובה להכשיר כפי גזירת הכתוב.

אף שממהלך הסוגיות משמע שכל חיוב ההכשרה מפני טעמי המאכלים, יש ליסוד של גזירת הכתוב תימוכין בדברי תנאים, ראשונים ואחרונים (חכמים פסחים מד, ב, שכן פסק ר"י, ונכד הצל"ח; רא"ה בשם רמב"ן בדה"ב ד, א; רבנו שמחה בשו"ת מהר"ח או"ז סג; משנה שכיר ב, קמו; הרב סולובייציק שיעורי הרב סי' ע; ועוד).

אבקש ממי שמוכן להשתתף בליבון הסוגיה, לעיין בקובץ ההלכות וההרחבות ph.yhb.org.il/plus כדי להעיר ולהאיר על הסברות המבוארות כאן ושם.

הטעם הבלוע הוא הדבוק

עוד סברה חשובה ויסודית הועלתה מתוך ליבון הדברים עם מהנדסים וכימאים, שהשתתפו בלימוד בעל פה ביישוב ובישיבה, וכן מומחים שכתבו תשובות לשאלות שפרסמתי בטור זה לפני כחודש: גם בעבר המתכות לא בלעו טעמים, שכן מולקולות הטעם גדולות בהרבה מהרווחים שבין חלקיקי המתכות לסוגיהם השונים, וכשם שלא ניתן להכניס פיל דרך חלון קטן, כך לא ניתן להכניס מולקולות של טעם לתוך מתכות. ואף שבמהלך הדורות ייצור המתכות השתכלל, אין מדובר בשינוי מהותי וגם בעבר המתכות עצמן לא בלעו. מה עוד שהתורה דיברה על נחושת, כסף וזהב, שהן מתכות ידועות שלא השתנו. ממילא כל מה שדיברו חכמים על הטעם הבלוע בכלים, כוונתם לטעם שנדבק לדפנות הכלים. ואף שמדובר בשכבה דקה, ייתכן שיש בה ריכוז גבוה של מולקולות טעם (מפני אידוי הנוזלים), ולכן טעמה ניכר מאוד, עד שיכול להיות שקול לעובי הדפנות. הואיל ומדובר בשכבה דקה שחשופה לאוויר, עובר עליה תהליך חמצון מואץ שפוגם את טעמה, ולכן קבעו חכמים שלאחר יממה הטעם הבלוע נפגם ואינו אוסר.

צריך לדעת שרק לפני כמאתיים שנה התחילו להמציא סבונים שמאפשרים להסיר כל שומן. עד אז, למרות ששטפו את הכלים היטב, ואף נעזרו באפר, בורית וחומרים שונים שהועילו להסרת שיירי המאכלים, עדיין נותרו דבוקים לדפנות הכלי שיירים מהמאכל הקודם. וככל שהדפנות היו מחוספסות יותר, כך דבק בהן יותר טעם מהמאכל הקודם. נמצא אם כן שהוראת המצווה להכשיר את הכלים כדרך בליעתם, מכוונת לטעמים שנדבקו בהם. ואף שגם לאחר ההגעלה, מן הסתם עוד נותרו על דפנות הכלי מעט שיירים מהמאכל הקודם, הואיל ופעלנו נגדם כמצוות התורה, לפולטם בדרך שבה הם נדבקו, וגם טעמם כבר אינו מורגש, הרי הם כמי שבטלו ואין בהם יותר איסור.

אם כן, גם כיום שרגילים להסיר את השכבה הדבוקה לדופן הכלי על ידי סבון, עד ששום שמץ טעם לא נשאר דבוק לכלי, מכיוון שבעת הבישול הטעמים היו דבוקים לכלי, חובת ההכשרה שגזרה התורה כבר חלה עליהם ולא פקעה בעת הניקוי.

מכיוון שסברה מדעית-תורנית זאת מחודשת, אבקש מכל בעלי ההשכלה המתאימה לבקר או להסכים לסברה זאת.

מסקנה למעשה

אם אכן דברינו נכונים, אזי מצוות התורה להכשיר כלים שבישלו בהם טרף נותרה בעינה. אבל אם בדיעבד בישלו בשגגה בסיר טרף אפילו בן יומו, או שבישלו חלב בסיר בשרי בן יומו, אם הסיר היה נקי לגמרי, מכיוון שברור לנו שטעם האיסור אינו מורגש במאכל – המאכל כשר.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

"סערת השבת" אינה במקומה

ככלל, השבת נשמרת בישראל באופן רשמי • החוק במדינה מתיר חילול שבת גם לצרכים מיוחדים שאינם פיקוח נפש • המשטרה העריכה כי סגירת נתיבי איילון ביום חול תסכן נפשות • ההחלטה התקבלה בתיאום עם נציגים דתיים וחרדיים, ולא הייתה באחריות שר התחבורה • עובדים לא-יהודים גויסו לצורך העבודות, וכך ראוי לעשות • דווקא הסכמות רחבות מחזקות את מעמד השבת, הרבה יותר ממחאות • את עיקר המאמצים יש להפנות לשמירת ההלכה בצה"ל, שם הנהלים משתנים לרעה, ולא ברשלנות אלא בכוונת זדון

הציבור הדתי והשבת במדינה

כאשר אין כוונת זדון, גם כאשר נדמה שנעשתה טעות ברשלנות, עדיף להגיע לסיכומים שמקובלים על רוב הציבור, ובכללם גם מי שאינם מקפידים לשמור שבת. זאת מפני שהסכמה רחבה על ערך השבת וקיומה הציבורי מועילה מאוד לביצור מעמדה במדינת ישראל

שאלה: מדוע בשבוע האחרון שמענו את נציגי הציבור החרדי נלחמים על כבוד השבת, שנרמס בפרהסיה בעבודות הרכבת בתל אביב, ואילו נציגי הציבור הדתי שתקו? האם אין ראוי להילחם על השבת?

תשובה: ישנה חשיבות עצומה שמדינת ישראל כמדינה תשמור שבת, ואכן באופן כללי מוסדות המדינה שומרים שבת. זה לא מובן מאליו. שמעתי מיהודים שעלו מברית המועצות לשעבר, שמדינת ישראל נחשבת בעיניהם כדתית מאוד, כאשר הביטוי העיקרי לכך הוא שכל מוסדותיה הממלכתיים שובתים בשבת. נוספים לזה המקום המרכזי של החגים בסדר היום הציבורי ושמירת הכשרות שמתקיימת בכל מוסדות המדינה, ברובם המכריע של החנויות והמסעדות וכמעט בכל בתי המלון.

אמנם העובדה שרוב הציבור היהודי אינו שומר שבת כהלכה מכאיבה ומצערת מאוד, ומצווה על כל אדם לעשות את כל מה שביכולתו כדי לקרב את ישראל למצוות השבת. לשם כך יש לבאר את ערכה הקדוש, ואף שומרי השבת צריכים להשתדל יותר לקיימה באופן הטוב והמשובח ביותר, בעונג שבת בלימוד תורה, תפילות, סעודות ומנוחה, וככל שנזכה לכך יותר, כך יותר ויותר יהודים יחפצו לשמור שבת.

כפי הנראה אלו שחוללו את ה"מלחמה" על השבת, סברו שיבצרו בכך את מעמדה הממלכתי של השבת במדינה. אולם לשם כך לא היה הכרח לפתוח בהתקפות אישיות על שר התחבורה ולעורר ויכוח ציבורי בין חרדים וחילוניים על צביון השבת הממלכתי, שכן גם בהידברות מכובדת ניתן לבצר את מעמד השבת במסגרות הממלכתיות.

חוק השבת הנוכחי וקיומו

ככלל יום השבת נקבע בחוק כיום שבתון במדינת ישראל, שבו העובדים שובתים ממלאכתם. אולם יחד עם זאת נקבע בחוק (משנת תשי"א), שמשרד העבודה יעניק היתרי עבודה בשבת כדי למנוע פגיעה בביטחון המדינה, בכלכלתה או בצרכים חיוניים לציבור. כלומר גם לשם צרכים שאינם פיקוח נפש, שעל פי ההלכה אסור לבצעם בשבת. כדי לפטור את שר העבודה מאחריות אישית להיתרי העבודה ומהלחצים שגורמים פוליטיים וציבוריים עלולים להפעיל עליו, נקבע בשנת תשס"ח שהמנהלת להסדרה ואכיפה במשרד התעשייה המסחר והתעסוקה, היא שתהיה אחראית על הענקת היתרי העבודה בשבת.

הרי שבפועל היתרי העבודה אינם נקבעים על פי ההלכה, ולכן בנוסף להיתרים משום פיקוח נפש מוענקים היתרי עבודה על סמך הנוהג המקובל (סטטוס קוו), כמו למשל להפעלת התחבורה הציבורית בחיפה כפי שפעלה עוד מלפני קום המדינה. וכן מוענקים היתרי עבודה בעקבות לחצים ציבוריים שונים, כאשר בתחומים שקרובים יותר לציבור הדתי לא נותנים היתרים, ובתחומים שרחוקים יחסית מהציבור הדתי ונחוצים מאוד לציבור החילוני, ניתנים יותר היתרים. למשל רשות השידור שפועלת בשבת, בעקבות לחצים ציבוריים שבאו לידי ביטוי בהחלטת בית המשפט החילוני.

סיפור העבודות בתחנת רכבת השלום

בפועל, במסגרת הרחבת תחנת רכבת השלום, היה צורך לבצע עבודה גדולה שמצריכה את עצירת התנועה בדרך איילון למשך כיממה. מבצעי העבודות פנו למשטרה, כדי שימליצו על ביצועה בשבת. נציגי המשטרה אכן כתבו שנכון לאשר עבודה זו בשבת, מפני שסגירת נתיב תחבורה ראשי שכזה תגרום לפקקי תנועה ולחסימות בכל גוש דן, "דבר המהווה סכנת חיים ממשית לכלל האזרחים". הם כתבו שיש לבצע את העבודות משעה 16:00 לפני כניסת השבת ועד 18:00 לקראת צאת השבת "על מנת למנוע סכנה לחיי אדם, ובשים לב לכך שבסוף השבוע הקרוב התנועה על הכבישים דלילה יחסית בשל ריבוי החופשות".

על סמך זה האישור ניתן, ולאנשים דתיים וחרדיים היה נדמה שההיתר גורף מדי, ויש בו משום הפרת הנוהג המקובל. עוד לפני השבת נציגי הציבור החרדי ואנשים דתיים נפגשו עם ראש הממשלה, ויחד הסכימו שראש הממשלה יכריע על פי העיקרון שעבודה שקיומה דווקא בשבת כרוך בפיקוח נפש – תתבצע, ושאר העבודות יתבצעו בימות החול. על פי זה קבע ראש הממשלה שמתוך 18 עבודות שאושרו מתחילה יתבצעו 14. לא ברור מדוע לאחר מכן נציגי הציבור החרדי החליטו להתנפל על שר התחבורה ולהאשימו בחילול שבת. בפועל את אישור העבודה נתן משרד העבודה ולא משרד התחבורה, וראש הממשלה בתיאום עם נציגי החרדים חזר ונתן לכך תוקף.

כך גם אמר לי שר התחבורה ישראל כץ, שלא היה מעורב במתן אישורי העבודה, הואיל והדבר מצוי בסמכות משרד העבודה. ומכל מקום על פי מה שבירר, גם לאחר מתן האישור, מקפידים שלא לגרום לשום יהודי שאינו חפץ בכך לעבוד בשבת. בנוסף לכך, מנהלת הרכבת כבר גייסה כ 160 עובדים שאינם יהודים, כדי שיבצעו את עבודות הפיתוח והתחזוקה הכרוכות בחילול שבת.

אגב, נראה שזה הפתרון הנכון למקרים נדירים של צורך גדול מאוד, שעובדים שאינם יהודים יבצעו את העבודות. הרי יותר מ 20 אחוזים מהאזרחים בישראל אינם יהודים, ומדוע שלא להיעזר בהם במקרים דחופים שכאלה? ואם יש צורך שיהודים ישתתפו שם בפיקוח ובהדרכה, ניתן להתיר להם זאת, בתנאי שלא יבצעו בידיהם שום עבודה (עי' פנה"ל שבת ט, יא-יב; כז, טז).

מאבק גלוי לעומת הסכמות שקטות ורחבות

לעתים, כאשר הפגיעה בקודשי ישראל נעשית מתוך זדון, יש צורך לקיים מאבק גלוי ולדרוש שהאשם ישלם מחיר אישי, גם כאשר המאבק מגביר את המתח שבין דתיים וחרדים לחילוניים. ראשית מפני שהצדק מחייב זאת, ושנית מפני שזו הדרך היעילה למנוע את הישנות הפגיעה. אולם כאשר אין כוונת זדון, גם כאשר נדמה שנעשתה טעות ברשלנות, עדיף להגיע לסיכומים שמקובלים על רוב הציבור, ובכללם גם מי שאינם מקפידים לשמור שבת. זאת מפני שהסכמה רחבה על ערך השבת וקיומה הציבורי מועילה מאוד לביצור מעמדה במדינת ישראל. על אחת כמה וכמה שכך ראוי לעשות בממשלה זו, שרוב שריה דתיים או מסורתיים, וביניהם גם שר התחבורה. זו הסיבה שנציגי הציבור הדתי אינם מעוררים מלחמות סביב ענייני השבת ומעדיפים להגיע להסכמות.

הנה דוגמה: בהסכמה רחבה, זכו ח"כ עליזה לביא וח"כ מיקי זוהר להעביר בקריאה ראשונה ושנייה חוק חשוב מאוד, לפיו גם מי שאינו דתי רשאי לסרב לעבוד בשבת, בלא שיסתכן בפיטורין או באי קבלה לעבודה.

על צביון הצבא נחוץ מאבק גלוי

לעומת המקרה של העבודות בתחנת רכבת השלום, נחוץ לקיים מאבק גלוי על האופי היהודי של צה"ל, ועל כך שחיילים דתיים יוכלו גם במסגרת הצבא לקיים את ההלכה כפי המקובל במסגרת האזרחית. אף שמרבית קציני צה"ל מכבדים את מסורת ישראל, המטכ"ל עצמו משליט בצבא ערכים חילוניים, ובתוך כך כופה על חיילים להשתתף בשיחות שמבזות את קודשי ישראל, כופה על חיילים דתיים לשמוע זמרות וכיוצא בזה. וזאת במקביל לכרסום בעמדה המוסרית בזכותו של עם ישראל להגן על ביטחונו ועל ארצו, כדבריו האיומים והנוראים של סגן הרמטכ"ל, שזכו לגיבוי מהרמטכ"ל, שאף הוא נשמע לעתים כנציג האו"ם שבא לפשר בין היהודים לערבים. מדיניות זו באה לידי ביטוי גם ביחס לחיילים שהורגים מחבלים שבאו לרוצחם.

כעיקרון, את בעיות הפרט של החייל הדתי קל יחסית לפתור, שכן החופש הדתי הוא אחד העקרונות המקובלים על כלל החברה. רוב הציבור החילוני יכול להבין בקלות שאין הצדקה לכפות על חייל דתי שמקפיד על הלכות צניעות לשמוע זמרות או להשתתף בפעילות מעורבת בניגוד לנוהגי הצניעות בלא הכרח ביטחוני, ושאין לכפות עליו לגלח את זקנו.

על כל העניינים הללו נכון לגבות מחיר אישי מהרמטכ"ל, מסגנו ומשותפיו לעמדה.

נציגי הציבור החרדי וצה"ל

לצערנו, בכל הקשור לצה"ל נציגי הציבור החרדי אינם משקיעים מאמץ. הלוואי שהיו מפנים מעט ממרצם וכישרונם (הם מהמוכשרים שבחברי הכנסת) למען הצביון היהודי של צה"ל. זה היה הרבה יותר מועיל מהסערה שחוללו סביב העבודות בתחנת הרכבת בשבת אחת, שלא הייתה בהן חריגה משמעותית מהמקובל. סערה זו לא הועילה אפילו ליהודי אחד לשמור שבת. לעומת זאת, מאבק למען החיילים בצה"ל יסייע להם בפועל לשמור את ההלכה, ויסייע בפועל לשמירת צביונו הקדוש של מחנה ישראל.

הבעיות בצה"ל הרבה יותר עקרוניות, מפני שיש בהן שינוי של המצב הקבוע לרעה, ואילו כל הסיפור בתחנת הרכבת, גם אם אינו תקין, היה אירוע חד פעמי, שאין בו הצהרה על שינוי מדיניות עקרוני.

אשמח מאוד לשמוע על נציג ציבור חרדי שמטפל באופן יעיל בבעיות של חיילים דתיים בצבא, ואשמח גם להודות לו על כך בפומבי בטור זה. פרט לתועלת העצמית שבפעולה זו, הוא יזכה להרבות בכך שלום בין שומרי המצוות ותלמידי החכמים.

בתוך כך ראוי לשבח את הרב עמיחי אליהו שליט"א, בנו של הרב שמואל אליהו שליט"א, נכדו של הראשל"צ מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שפתח קו לתלונות של חיילים דתיים בעניינים כגון אלו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד