ארכיון הקטגוריה: טרור

המקדש – לראש סדר היום

סיפורם של יוסף צבי סלומון הי"ד ובני משפחתו, בהם חיה אסתר ואלעד ז"ל • כבן לניצולי שואה, יוסף צבי פעל במסירות ליישוב הארץ, ודבק בתורה עד יומו האחרון • המנהיגות המדינית-ביטחונית אינה מבינה את עניינו של עם ישראל, וממילא אינה תופסת את מהות המאבק נגד אויבינו • בניית בית המקדש צריכה לעמוד בראש סדר היום הלאומי • מטרת בית המקדש איננה עבודת ה' לצדיקים פרטיים, אלא תיקון לעם ישראל ולעולם כולו • ההכנה לבניין המקדש: בלימוד תורה ובחיזוק הריבונות בהר הבית

שלושת הקדושים

המנהיגות הרופסת לא מבינה מדוע הערבים מאשימים אותנו ברצון לשנות את המצב המחפיר בהר הבית. הם שכחו את השבועה לירושלים ולמקדש, אולם כל קיומו של עם ישראל מבטא שבועה זו. אויבינו מבינים זאת, ולכן הם נלחמים על כל סממן של ריבונות יהודית בהר הבית

יוסף צבי סלומון, שנרצח עם בתו חיה אסתר ובנו אלעד, זכה להיות מראשוני החלוצים מיישבי ליבה של ארצנו הקדושה. הוא גדל בטרנסילבניה שברומניה, בקהילת ניצולי השואה בעיירה דז' הסמוכה לקלוז'. כילדים ספגו הוא ואחיו מכות והשפלות משכניהם האנטישמיים. כשנה לפני הגיעו למצוות, בשנת תשי"ח, נפתח השער לצאת מרומניה, והוריו עלו ארצה והתיישבו בבאר שבע. במשך שנים רבות היה יוסף צבי הי"ד רס"ר באפסנאות רפואית. לאחר שפרש לפנסיה מוקדמת מהצבא עבד במכללת תלפיות כמנהל משק. מתוך כך עודד את שלושת בנותיו ללמוד שם, ובזכות זאת זכה ונעשו מורות בישראל.

כבן לניצולי שואה ששרדו את המחנות בטרנסניסטריה (אביו) ואושוויץ (אמו), מצוות יישוב הארץ הייתה חשובה לו. לשם כך, לפני כשלושים וחמש שנה עלה עם משפחתו מבאר שבע ליישוב נווה צוף (חלמיש) שבבנימין. הוא אף השתדל לגייס לכך את אחיו בן-ציון, הצעיר ממנו בשנה וחצי, שבעקבות זאת שינה את תוכניתו לבנות את ביתו יחד עם חבריו במיתר, והצטרף אל הגרעין שהקים את היישוב אלקנה.

בתו רחלי התחתנה עם רן מנזלי מבני ישיבתנו, והם זכו להקים את ביתם לתפארה בהר ברכה. הוא היה שמח בהם על שהם ממשיכים ליישב את הארץ בקו הראשון של ההתיישבות, ובכל פעם שהיה מבקר בשבת בהר ברכה, היה מקפיד להשתתף עם חתנו בשיעורי התורה ודרשת השבת. בעקבות זאת זכינו שגם אלעד הי"ד למד במשך שיעור א' בישיבה וממנה התגייס לחיל השריון.

לכל ההלוויות של המתנחלים שנהרגו על קידוש השם היה יוסף צבי הי"ד מקפיד ללכת, כדי לחלוק כבוד לגיבורים הקדושים שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, מרוב מעלתם שנהרגו על קדושת התורה, העם והארץ. לאחר ההלוויות היה שותק. מי ידע אז שיבוא יום והוא, בתו ובנו יגיעו לכך.

מאז שיצא לפנסיה טרח לנסוע בכל יום לבית הכנסת הגדול שבירושלים, לשמוע שיעורי תורה בכולל הפנסיונרים. בשנה האחרונה, בהיותו כבן שבעים, בעקבות אירוע של נפילה ואיבוד הכרה, נחלש מאוד, ומאז היה הולך באיטיות ולעיתים מפאת כאביו היה גבו שחוח. מאז נסע לירושלים רק שלושה ימים בשבוע, ובשאר הימים הצטרף להקמת כולל הפנסיונרים בנווה צוף.

היה איש מעשה, ממעט בדיבור ובעל לב טוב, עד שאחיו העיד עליו שאי אפשר היה לריב איתו – "אך טוב וחסד". הוא מאוד רצה שבני משפחתו יהיו תמיד בשמחה, וכשלעיתים היו מתווכחים על עניינים שונים, היה מרים קולו ודורש להעביר נושא, כדי לשמור על אווירה של שמחה.

היה רגיל להשכים למניין הראשון בעשרה לשש. גם לאחר לילות שמירה, הקפיד להגיע לתפילתו הקבועה. במשך עשרות שנים שימש כגבאי בנווה צוף, ובכך המשיך בדרכו של אביו, שהיה גבאי בחסד במשך כשלושים שנה בבית הכנסת 'קדושי אושוויץ' שבבאר שבע, שרבים ממתפלליו היו ניצולי שואה.

בעשרים השנים האחרונות שימש כגבאי המניין הראשון בשבת שבנווה צוף, תוך שהוא דואג לכול, ומשכים לבית הכנסת כדי לסדר את השולחנות והסידורים לפני התפילה. לאחר התפילה היה מקיים קידוש למתפללים על חשבונו, כדי לשמחם וכדי למשוך אנשים למניין הראשון. כאשר היו בעלי שמחה, היו מוסיפים על הקידוש שלו עוד דברי מאכל ומשקה.

היה מצפה וסופר את הימים לקראת שמחות של מצווה ובמיוחד חתונות במשפחה. לכל חתונה היה יוצא מוקדם, כדי להיות מהראשונים שמשמחים את בעלי השמחה. כדי להוסיף בשמחה היה עובר עם בקבוק משקה בין האורחים ומוזג לכולם. בריקודים היה מהדר לרקוד לפני החתן, וגם בהיותו מבוגר היה רוקד כצעיר. לאחרונה, לפני שבועיים, היה בחתונה של משפחת קלינגל מהיישוב, וניסה לרקוד כפי שהיה רגיל; אבל כוחותיו לא עמדו לו והוא נאלץ לפרוש בצער.

בכ"ח בתמוז תשע"ז, בליל שבת קודש, לאחר שעת הקידוש שבה ישראל מתעטרים בשלוש קדושות וזוכרים את ה' שברא את העולם והוציאם ממצרים, וממשיכים קדושה וברכה לעולם, בעת שמשפחת סלומון עמדה לקיים שמחת 'שלום זכר' לכבוד נכדם החדש – יצא מחבל שפל בשם האסלאם להשבית את הקדושה והברכה.

אולם אמונתנו עמוקה וגדולה מכל רשע, ושלושת בני המשפחה שנרצחו, התעלו ממעמדם הפרטי למעמד של שלושה קדושים שמבטאים את קדושת ישראל המעוטרת בשלוש קדושות. וכל קדושי השואה שנהרגו על אדמת ניכר עמדו לקבל את פניהם, כדי לתת כבוד למתנחלים הקדושים, שמכירים בסכנה ובוחרים ליישב את הארץ, ואף מוכנים להיהרג על קידוש השם בהגשמת דברי התורה והנביאים על גאולת הארץ.

הבעיות בצמרת הביטחונית-מדינית

כבר שנים שאנו חשים שמצבה הערכי של צמרת הצבא והשב"כ, ורוב המנהיגות המדינית, בכי רע. עמדותיהם חלולות, הם לא יודעים מהו עם ישראל ומה חזונו, וממילא גם לא מבינים את הערבים ואת האסלאם. הם מקבלים את עמדות השמאל הליברלי כתורה מסיני, וכמו שמתוך אמונה זו אובמה וקרי הובילו את המזרח התיכון לתוהו ובוהו ושפיכות דמים, כך גם הם מתהלכים כסומים בלי להבין את התהליכים העמוקים שמניעים אנשים, דתות ואומות.

הם חושבים שאפשר להשיג שלום עם הערבים, ולכן בכל צומת חשוב בוחרים בדרך הוויתור המשפיל, שכביכול מתקדם לקראת שלום. הם תמכו בהסכמי אוסלו, בנסיגה מלבנון, בנסיגה מעזה. מצידם מזמן היינו נסוגים מהגולן ויהודה ושומרון ומעניקים לבדואים בנגב את כל דרישותיהם, בלי להבין שכל נסיגה או ויתור, פרט לכך שמחליש אותנו, גם מגביר את המוטיבציה של אויבינו ליזום מאבק נוסף.

חטא המרגלים של ימינו

זהו חטא המרגלים של ימינו, כאשר המנהיגות מחלישה את העם, והעם מנגד בוכה ומחליש את המנהיגות, ובכך נוצר מעגל של חולשה, ותרנות והשפלה. מי ביקש ממשה דיין לוותר על הר הבית? בטענות שקר המנהיגות החלישה את העם, ועתה הם טוענים שהעם אינו מוכן להיאבק בגבורה על קודשיו וערכיו, ומי שמוכן להיאבק על קדושת העם והארץ מואשם על ידי הקצונה הבכירה כלוקה בלאומנות שמזכירה את הנאצים. בחסדי ה', בזכות נאמנותם של רבים מבני העם והצבא לתחושתם הטבעית כלפי הכבוד הלאומי וערכי קדושה, ועל ידי רשעותם וזדונם של אויבינו, למרות המנהיגות הנרפית והחלשה שלנו, אנחנו מצליחים להחזיק מעמד ואף להתקדם ביישוב הארץ.

בית המקדש – מוקד התיקון

המבחן הגדול העומד לפנינו הוא העצמת הריבונות על הר הבית, והעמדת השאיפה להקמת בית המקדש במהרה בימינו בראש סדר היום הלאומי. במשך דורות רבים סבלו אבותינו ואמותינו ייסורי גלות איומים כדי לשמור את גחלת האמונה בגאולת ישראל ובניין המקדש, כדי שיתקיימו בנו דברי הנביא: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורינו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, ב-ג).

המאבק על הר הבית

המנהיגות המדינית-ביטחונית הרופסת לא מבינה מדוע הערבים מאשימים אותנו ברצון לשנות את המצב המחפיר בהר הבית. הם שכחו את השבועה לירושלים ולמקדש, אולם כל קיומו של עם ישראל מבטא שבועה זו. אויבינו מבינים זאת, ולכן הם נלחמים על כל בדל סממן של ריבונות יהודית על הר הבית. מצד עצמם לא אכפת לערבים ולמוסלמים מקדושת הר הבית. במשך מאות שנים, כאשר יהודים לא השתדלו לעלות להר הבית, הם הזניחו את ההר. את מסגדיהם הגדולים והמפוארים בנו במקומות אחרים. גם במשך 19 שנות שלטון ירדן על הר הבית, לא באו המונים להתפלל בו. רק מפני שהם יודעים שהר הבית הוא מקום המקדש של ישראל, בדורות האחרונים החלו להשתלט על הר הבית ולהפוך אותו למוקד עוינות לעם ישראל.

קדושת הכלל ובית המקדש

בית המקדש מגלה את קדושת הכלל, את החזון של חיבור שמיים וארץ וגילוי הערכים האלוקיים בכל תחומי החיים. סמוך למקדש ישבה הסנהדרין, שכוננה את משפט התורה בישראל וקידשה את הזמנים והמועדים.

אסור לחשוב על בית המקדש כבניין שנועד לרומם את נפשם של אנשים המעוניינים בכך באופן פרטי, לכן אסור לאנשים פרטיים ליזום את הקמתו בכספם, ואפילו קורבן ציבור אסור לקנות בכספו של אדם פרטי. אלא המקדש הוא המקום לגילוי השכינה וקדושת כלל ישראל. בלי השאיפה הברורה להקמת בית המקדש, כל מעלת התורה והמצוות מתבטלת, שכן התורה והמצוות ניתנו לכלל ישראל כדי לתקן את העולם כולו, ולא לצדיקים פרטיים. לכן כל תפילות ישראל מכוונות לבניין בית המקדש. אף מלאכות שבת נלמדו ממלאכות המשכן והמקדש, כי מקור גילוי הקודש בבית המקדש.

לכן ההכנות לבניין המקדש הן ההכנות לבניין הקודש הכלל-ישראלי: מבחינה רוחנית – בלימוד תורה, כדי להאיר ולתקן את העם והעולם בכל תחומי החיים, ולהעניק מקום מכובד בציבוריות הישראלית לערכי הקודש והמוסר. ומבחינה מעשית – בהעצמת הריבונות בהר הבית, והעמדת אתגר בניית בית המקדש בקרוב בימינו בראש סדר היום הלאומי. על כך צריך לחשוב בימים אלו, שבהם אנו מתאבלים וצמים על חורבן בית המקדש.

מחקר רפואי? לקרוא בזהירות

הערה על הסכנה שבעיוות ערכי צה"ל, שהתבטאה בהרשעת אזריה ובפיגוע בארמון הנציב • תגובה בעקבות הטור על תזונה ובריאות: השיטות האלטרנטיביות מצילות ממחלות • תשובתי: לפי ההלכה יש להקשיב לרופאים הקונבנציונליים • במקרי פיקוח נפש, אם רופא אלטרנטיבי מציע פתרון שלדבריו מציל חיים, שומעים לו • מידע שמתפרסם ברשת – לא תמיד אמין ומבוסס • להיזהר במיוחד מגישות רפואיות ודיאטניות קיצוניות; דווקא בגישות השוללות הכול יש חשש לטעויות • מי שחש שהרפואה הרגילה אינה מתאימה לגופו ונפשו, טוב שיקרא ויאמץ גישות אלטרנטיביות

אזריה וצביעות התקינות הפוליטית

למרות שהמידע כיום זמין במאגרי המידע שבאינטרנט, צריכים להיות מומחים כדי לבחון את איכותו ואמינותו, ובמיוחד בנושאים שיש לגביהם דעות שונות. ככל שמדובר בנושא יותר רציני וחמור, צריך יותר אחריות בבחירת המידע. לכן גם היום הוראת ההלכה לנהוג לפי העמדה המקובלת

כל מי שיש לו מצפון מוסרי ולב יהודי לא היה יכול להישאר אדיש נוכח הרשעת החייל אלאור אזריה בהריגה. ההרגשה הרעה גברה לאחר שמיעת דברי הצביעות הצדקנית של אישים מהשמאל, ובמיוחד מפקדי צבא בכירים בעבר ובהווה, שהזדרזו לקבוע שהרשעתו היא הביטוי לערכי המוסר של צה"ל. הרי אותם המפקדים תובעים מהלוחמים לחסל את המחבלים מפני שהם בני מוות, ומצד שני בכלי התקשורת הם מתחסדים כאילו חיסול מחבל הוא רצח. ייתכן שהחייל עבר באופן חמור על הנהלים, ומגיע לו על כך עונש משמעתי חמור. אבל מכאן ועד האשמתו בהריגה אכזרית, כדברי השופטים, המרחק בלתי נסבל. הוקעתו הפומבית פוגעת בחוסנו המוסרי של צה"ל ובמוטיבציית החיילים, כפי שנוכחנו מיד בעת הפיגוע הרצחני בארמון הנציב, שבו נרצחו הקדושים, שלוש קצינות וקצין, שלבנו שותת דם עליהם ועל משפחותיהם.

אמנם לפי תיאורו של דובר צה"ל הכול היה כשורה. כל "ערכי צה"ל" שהוא מדברר באו לידי ביטוי מושלם. "ערכי צה"ל" שיהיו בנים ובנות יחד – אכן נפגעו בנים ובנות יחד. "ערכי צה"ל" שלא לפגוע בחשוד לפני שמתברר בוודאות גמורה שהוא אכן מחבל שנמצא בתוך האירוע ולא לאחר סיומו, ואכן הם המתינו או ברחו עד אשר היה ברור לחלוטין שמדובר בפיגוע. לאחר שהתברר שזה אכן פיגוע, למרות שהמחבל כבר נהרג על ידי ירי של מדריך וחיילים גברים, היה צורך להבליט את ערך השוויון בין המינים ביריות וידוא הריגה של קצינה (כמו שתמיד מקפידים לציין את הבנות המעטות שמשתתפות בכוח הלוחם).

בכל אופן, מכיוון שכמעט כל הדברים בעניין זה כבר נאמרו, נסתפק בכך.

תגובה לטור על התזונה

בעקבות הטור שעסק בענייני בריאות ותזונה (גיליון 718), הגיעו תגובות מאנשים שהנושא בוער בעצמותיהם. אציג תגובה אחת שיש ערך בהתייחסות אליה. המכתב מובא כאן מעובד ומקוצר מאוד:

"שלום לכבוד הרב… בשנתיים האחרונות עשינו שינוי גדול בתזונה שלנו, תחילה בחנו את הספרות הקיימת לגבי הרגלי אכילה בריאים בעברית ובאנגלית… הספרים נכתבו על ידי רופאים רציניים, שערכו מחקרים קליניים וממליצים על תזונה שמבוססת בעיקרה על הצומח. תזונה שמרפאה ומבריאה.

"שמחתי לשמוע שביישובכם מכניסים מודעות לבריאות. בעיניי חשוב מאוד להבין את הרעיון של אכילת מזונות מהצומח ואת הכוח הרב שיש לתזונה זו… פירמידת המזון שבה הם מצדדים מורכבת מדגנים מלאים, קטניות, פירות וירקות ואגוזים וזרעים. אני אישית עשיתי את הדיאטה… וירדתי שלושים קילו במשך שנה… (כאן היא שיתפה אותי בתובנות מרתקות שקראה בספרים, שלטענת מחבריהם מבוססים על ניסיון רב ועל ניסיון רב שהצטבר בסין). התפיסה הבסיסית היא שהגוף מסוגל לרפא את עצמו… אך כשמעמיסים עליו מזונות כל כך מזיקים הוא מתקשה מאוד בעבודה זו. כשמסירים את הדברים שמפריעים לגוף לעבוד, ומעניקים לו הרבה מאוד מזון שעוזר לגוף בתהליך ההחלמה – פירות וירקות, הגוף מסוגל לרפא את עצמו ממגוון עצום של מכאובים. אשמח לשמוע את דעת כבוד הרב ביחס לנושאים שהעליתי".

תשובתי: לשמוע לרופאים

תודה רבה לך על מכתבך המחכים. לגבי דעתי – דעתי אינה חשובה, מפני שאינני מתיימר להיות בקיא ברפואה, בתזונה ובפעילות גופנית. לכן, כפי שמורה ההלכה בעניינים אלו, אני סומך על הרופאים שהם המומחים לכלל ענייני הבריאות.

תגובת המשך: האם לקרוא מחקרים?

"תודה רבה על התשובה. אמנם, אני מאמינה שאחת ההתקדמויות המשמעותיות של הדור שלנו היא היכולת להיות איש אשכולות. היכולת לחקור בקלות כל נושא, להגיע בקלות למחקרים מדעיים, לקרוא בקלות ספרים שנכתבו על ידי חוקרים. בעיניי זה מחייב אותנו לשינוי בתפיסה, כדי להבין שיש ביכולתנו ללמוד דברים רבים גם אם לא ישבנו שבע שנים באוניברסיטה.

"כמובן שלגבי מצבי חולי יש צורך בהתייעצות עם רופא. אך במצב רגיל כאשר אישה חוקרת מהי הדרך הטובה להאכיל את משפחתה, בעיניי יש בהחלט מקום לחקירה עצמאית. דווקא בנושא הזה של תזונה, הרופאים מעידים כי למדו על כך מעט מאוד במהלך לימודי הרפואה, לכן הם מפנים את השואלים לדיאטנים. התפיסה הזאת שתזונה שמבוססת על הצומח היא טובה ביותר לאדם מתרחבת יותר ויותר במערב… לאנשים נמאס לקחת עשרים סוגי תרופות שונים…

"אני מבינה שההלכה מורה ללכת על פי המומחה, אבל ההלכה גם מורה 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. ומכיוון שכיום הרבה מאוד אנשים מתים וחולים במחלות שנגרמות באופן ישיר מהתזונה הלקויה שאנו אוכלים, חרף טיפולם המסור של הרופאים… ומכיוון שמחלות רבות, ובכללן החמורות והקשות… ניתן לרפא על ידי תזונה נכונה, האין חובה על רב לבדוק את המחקרים הללו כראוי? האם אינך סבור שיש אמת בדבריהם של הרופאים האלטרנטיביים, שלמדו את הרפואה הקונבנציונלית ומצאו שאינה נותנת מענה נכון לחלק משמעותי מהבעיות?"

תשובתי: הרפואה הקונבנציונלית קובעת

למרות שהמידע כיום זמין במאגרי המידע שבאינטרנט, צריכים להיות מומחים כדי לבחון את איכותו ואמינותו, ובמיוחד בנושאים שיש לגביהם דעות שונות. ככל שמדובר בנושא יותר רציני וחמור, כך צריכים יותר אחריות בבחירת המידע.

לכן גם היום, הוראת ההלכה היא לנהוג על פי העמדה המקובלת על רוב הרופאים, שהם המומחים לתחום הבריאות. הוראה זו נאמרה אפילו לגבי שבת ויום הכיפורים, שאם רופא אומר שצריך לחלל שבת או לאכול ביום הכיפורים – שומעים לו. ולא זו בלבד, אלא שהורו חכמים (ירושלמי יומא פ"ה ה"ה), שאם בעת שצריכים לטפל בחולה, המטפל הולך לשאול את הרב כיצד לטפל בחולה או האם מותר לשמוע לרופא, הרי זה שופך דמים; כי בעוד שהוא שואל, החולה עלול להסתכן. וגם הרב ששואלים אותו – מגונה, כי היה צריך ללמד את תלמידיו שאין לפנות אליו במצב של פיקוח נפש, אלא להזדרז לטפל בחולה באופן המיטבי.

כאשר יש מחלוקת בין הרופאים, הולכים אחר הרוב, שכך הכלל לגבי כל הדברים המסופקים – שהולכים אחר הרוב, שנאמר: "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב). אמנם במצבים מסוימים, כאשר אדם סבור שהמיעוט צודק, עליו לנהוג כעמדת המיעוט. דינים אלו התבארו בפירוט לגבי חולה בשבת ויום כיפור (עיין שו"ע או"ח תריח; פנה"ל ימים נוראים ח, ד, 5; שבת כז, ב).

מסקנה להלכה

  • א) כאשר יש חילוקי דעות בין הרפואה המקובלת לרופאים אלטרנטיביים, מכיוון שהרופאים המקובלים הם רבים, וגם נחשבים כיותר בקיאים, שדבריהם נשענים על מחקרים מקיפים, הולכים אחר הוראת הרפואה המקובלת.
  • ב) במקרה של סכנת נפשות קרובה ומוחשית, ולדעת הרפואה הרגילה אין תועלת בפעולה מסוימת אבל אין בה נזק, ולדעת רופאים אלטרנטיביים יש בה כדי להציל את חיי החולה, יש לשמוע בקול הרופאים האלטרנטיביים, ובתנאי שהם ידועים כרופאים רציניים ואחראים (עיין שו"ע או"ח תריח, ד). וכן כאשר דעתו האישית של החולה שהרופאים האלטרנטיביים צודקים, עליו לשמוע בקולם גם כאשר מידת מומחיותם לא נודעה, שכן "לב יודע מרת נפשו". וזאת בתנאי שהוראותיהם אינן סותרות את הרפואה הרגילה.
  • ג) במצב שאין סכנת נפשות קרובה ומוחשית, כאשר הרופאים הרגילים אינם חוששים לדברי הרופאים האלטרנטיביים, גם האדם הרגיל אינו צריך לחשוש לדעתם, ועליו לנהוג כפי ההוראה הרפואית המקובלת. אמנם מי שהשתכנע בלבו שהרופאים האלטרנטיביים צודקים, יכול לנהוג כמותם.

היחס הראוי לשיטות האלטרנטיביות

מכאן לשאלתך על יחסי לשיטות האלטרנטיביות השונות. כעיקרון אני מניח שבכל עמדה של אדם רציני שחקר בכנות את הנושא יש אמת מסוימת, ומן הסתם דרכו מתאימה לסוג מסוים של מחלות או לסוג מסוים של אנשים, ולכן ראוי לחקור את שיטתו ברצינות כדי ללמוד את האמת שבה, ולבחון כיצד ניתן לשלבה בתוך המשנה הכללית המוסכמת. כך אכן עושים חוקרים ורופאים רציניים.

עמדה זו, שנותנת מקום לכל שיטה ושיטה, קובעת מנגד שככל שמדובר בשיטה יותר קיצונית, ששוללת יותר את הדעות האחרות, כך הסיכון שהיא מוטעית ומזיקה גדול יותר. שכן כמו שמן הסתם יש נקודת אמת בדבריה, כך גם יש נקודות אמת בשיטות האלטרנטיביות האחרות, ועוד הרבה יותר נקודות של אמת בשיטה המקובלת שנוסדה על ידי ניסיונם של אלפי חוקרים רציניים. ומכיוון שהשיטה הקיצונית שוללת את כל נקודות האמת הללו, הרי שיש בה טעויות רבות שעלולות להיות מסוכנות.

העשרה בספרי הדרכה

לפיכך, טוב לאדם בריא, וכן למי שסובל ממיחושים שונים שאינם מסוכנים, לקרוא ספרי הדרכה ולשמוע הרצאות על אורח חיים בריא, תזונה, פעילות, רגיעה ושינה, כפי הדרך המקובלת על הרפואה הרגילה. אמנם מי שמרגיש שאינו מוצא ברפואה הרגילה את ההדרכה המתאימה לו, טוב שירחיב את קריאתו בספרי הדרכה אלטרנטיביים, וילמד מהם את ההדרכות שאינן סותרות את ההדרכות המקובלות. ויזכור תמיד שככל שמדובר בהדרכה ששונה ורחוקה יותר מההדרכות המקובלות, כך הסיכון שיש בה טעויות קשות גובר, ולא כדאי לאמצה. ואם למרות זאת ירגיש שדווקא הדרכות אלו מתאימות לגופו ונפשו מאוד, אפשר שינהג בהן, כי ייתכן שהן אכן מועילות לו, ובתנאי שיבדוק וידע שאין בהן סכנה מוחשית לפי השיטה המקובלת.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הסכמי גופות חיילים – מנוגדים לגבורתם

אין לסכן חיי אדם בשביל השבת גופת חייל • עיקר האדם הוא נשמתו ולא גופו, ונשמות חללי צה"ל בוודאי במחיצת הצדיקים • אי-שחרור מחבלים תמורת גופות חיילים ממשיך את דרך גבורתם, ובזה מעלה את נשמתם • פעולות להשבת הגופות צריכות להיות מכוונות נגד החמאס, ולא לבטא חולשה של ישראל • ביטויי חולשה מחזקים את הטרור, וכנגדו יש להוסיף בנייה ולהבהיר שלא נזוז מאדמתנו • כל עוד לא הובאו לקבורה, מדרגת הדר גולדין ואורון שאול הי"ד דומה למדרגת משה, שמקום קברו לא נודע

גופות החיילים

אם מזניחים את גבורתם, ומדגישים מדי את גופם שעוד לא זכה לקבר ישראל, פוגמים במעלתם. ואם בעקבות זאת ייכנעו לרשעים וישחררו מחבלים, יפגעו מאוד במעלתם, ההפך מכל כוונתם במסירות נפשם

בעקבות ההסכם עם טורקיה, שנראה כמועיל לחמאס השולט בחבל עזה, התעוררה שוב התביעה הצודקת להבאת גופות חיילינו הקדושים, סגן הדר גולדין וסמל אורון שאול, לקבר ישראל.

אולם נדמה ששוב יש מי שהופכים את היוצרות, זונחים את שאר הערכים, ובלא משים משמשים ככלי בידי הרשעים, שמנצלים את תמימותם כדי לפגוע בכבודו של עם ישראל, בביטחונו ובערכיו.

לפיכך צריך לזכור שאמנם יש מצווה לקבור את המת בקבר ישראל, אבל אסור לפגוע בביטחון של אפילו אדם אחד מישראל לשם כך. כפי שלמדנו שאין מחללים שבת בעבור קבורת המת, ואילו בעבור ספק הצלת אדם חי מצווה לחלל שבת, קל וחומר שאסור לגרום סיכון נפשות אפילו לאדם אחד כדי לקיים את מצוות הקבורה, ולכן אסור לשחרר שום מחבל בעבור גופות החיילים. כיוצא בזה למדנו, שמעיקר הדין אסור לפנות חללים בשבת משדה הקרב; אלא שהואיל וראה הרב גורן זצ"ל שהדבר פוגע במורל החיילים הנמצאים בקרב, וממילא בהצלחתם בקרב, הורה לחלל שבת בעבור פינוי החללים משדה הקרב.

הנשמה והגוף

חשוב לדייק: למרבה הצער החיילים מתו, ולכן מדובר על השבת גופות החיילים ולא על השבת החיילים. יתר על כן, הדיבור הקובע שהגופה היא המת פוגע מאוד בכבודו של המת. שכן האדם הוא נשמתו, חייו, ואילו גופו הוא רק הכלי שבו הוא חי. לאחר המיתה, הנשמה נותרת חיה כפי המידה שדבקה בערכי הנצח, ואילו הגוף נרקב וחוזר אל עפרו.

החיילים הקדושים

גילו לנו חכמים, שהנהרגים על קידוש השם בשם כלל ישראל זוכים למעלה גבוהה בגן עדן, עד ש"אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם" (ב"ב י, ב). והכוונה שכל האנשים הרגילים שנקראים בריות אינם יכולים לעמוד במחיצתם, מפני שהם זוכים להיות במעלת הצדיקים. וכמובן שגם החיילים שהגנו בגופם על העם והארץ נכללים במעלה זו.

הנשמות בעולם הנצח

האדם הוא נשמתו ולא גופו. וכן מבואר בתלמוד (ר"ה טז, ב; יז, א) שלאחר פטירת האדם, הוא נידון בבית דין של מעלה. הצדיקים עולים לגן עדן, הבינונים נענשים בגיהינום כפי הראוי להם לתיקונם ואחר כך עולים לגן עדן. והרשעים נידונים לשנים עשר חודש בגיהינום, ואחר כך "גופם כלה ונשמתם נשרפת ורוח מפזרתם תחת כפות רגלי הצדיקים". הרי שגם הרשעים נכנסים באופן כלשהו לגן עדן, אל סמוך לרגלי הצדיקים שהיו קשורים אליהם בקשר חיובי בחייהם. ומבואר שלאחר גמר תיקון העולם, גם רשעים אלו זוכים לתחיית המתים בזכות אותם הצדיקים (עיין תקנת השבין טו, עו; קו). וכבר למדנו שגם החיילים שמסרו נפשם נחשבים במעלת הצדיקים, ולכן גם הרשעים שהיו קשורים אליהם בקשר חיובי, לאחר גמר התיקון, יזכו בזכותם לתחיית המתים. הרשעים הנוראים ביותר נענשים למשך זמן ארוך, כפי השפעת רשעותם בעולם הזה, ואחר שנגמרת השפעתם הרעה הם נאבדים לנצח.

כיצד מועילים לעילוי הנשמה

כידוע, מצווה לומר קדיש, לתת צדקה ולהוסיף בלימוד תורה ביום השנה של הנפטר, כי באותו יום הוא חוזר ונידון בשמיים על מעשיו. לכאורה יש לשאול: הרי הוא כבר נפטר מהעולם ונידון על מעשיו, אז למה לחזור ולדון אותו בכל שנה מחדש?

אלא שהואיל ועוד זוכרים אותו בעולם, יש לדון אותו לפי מידת השפעתו על ילדיו ומכריו. אם התברר שמכוחו המשיכו להרבות במעשים טובים, הרי שמעלתו יותר גדולה ממה שנודע בעת שנפטר. ואם ח"ו להפך, התברר שהשפעתו השלילית ממשיכה לשאת פירות באושים וגורמת לילדיו ומכריו להתרשל בתורה ומצוות ומעשים טובים, הרי שהתברר שחטאיו ומחדליו חמורים יותר, והוא צריך להיענש על כך בגיהינום או לפחות בפגימת מעמדו בגן עדן. לכן כאשר ילדיו ומכריו אומרים קדיש, נותנים צדקה, עושים מצוות ולומדים תורה לזכרו, הם מועילים מאוד לעילוי נשמתו, שכן כל המעשים הטובים הללו נעשים בזכותו.

שלא לפגוע במעלת החיילים הקדושים

כך גם כלפי החיילים הקדושים שנהרגו במלחמת מצווה. אם מזניחים את גבורתם, ומדגישים מדי את גופם שעוד לא זכה לקבר ישראל, פוגמים במעלתם. ואם בעקבות זאת ייכנעו לרשעים וישחררו מחבלים, יפגעו מאוד במעלתם, ההפך מכל כוונתם במסירות נפשם. הרי מהו צערם של החיילים הקדושים שעוד לא זכו לקבר ישראל, לעומת שכרם העצום על מסירות נפשם למען כלל ישראל? ככל שקרוביהם ומכריהם מוסיפים גבורה בשמם ולזכרם, כך החיילים הקדושים מתעלים יותר. ולפום צערא אגרא, ככל שגוברים הייסורים של חיבוטי הקבר, ובכל זאת עומדים בניסיון שלא להשפיל את הרוח ולא להיכנע לאויב, כך החיילים הקדושים באופן אישי מתעלים יותר בגן עדן, ואף קרוביהם החיים איתנו בעולם הזה מתעלים במעלות קדושתם.

לעומת זאת, אם התעמולה להשבת גופותיהם תגרום למורך לב בקרב הציבור ובמיוחד הלוחמים, זה יהרוס את מפעל חייהם. הם עשו הכול כדי להילחם ברשעים, ועל כך נשמתם זכתה למעלה עליונה בגן עדן; ובשם גופתם, שהיא שולית לעומת נשמתם, הופכים את הסדר ופוגעים בשליחות חייהם המקודשת.

המסר הנכון

כאן המקום להביע הערכה גדולה לעמדה הציבורית שמביע פרופ' שמחה גולדין בשם משפחות הקדושים. אזכיר לדוגמה כמה משפטים שאמר (18.3.16): "יש לנקוט נגד חמאס צעדים שיגרמו לו להשיב הגופות". "כל זמן שאנחנו אקטיביים ולא פסיביים, כל זמן שברור לכולם שמדינת ישראל תקבע את המחירים שהחמאס ישלם על זה שהוא לא מחזיר חללים, כל זמן שאנחנו בכיוון הזה – אנחנו בסדר". "חמאס חייב לשלם את המחיר על אי החזרת גופתו של הדר". כלומר החמאס הוא שצריך לשלם ולא מדינת ישראל. ישראל צריכה להיות אקטיבית, לוחמת ולא סופגת, מענישה ולא מקבלת על עצמה עונשים.

גם ההפגנה של משפחת שאול, נגד העברת "סיוע הומניטרי" מטורקיה לחמאס, היא המעשה הנכון. הם לא תבעו מהממשלה ויתורים, אלא שלא לתת סיוע לחמאס כל עוד הוא ממשיך ברשעות הבזויה של סחר בגופות.

הניסיון הגדול

איננו יודעים אילו היה בכוחנו לעמוד בניסיון הניצב בפני משפחות חיילי צה"ל והמתנחלים הקדושים שמסרו נפשם על קדושת השם, העם והארץ, אשר נדרשים למרות הכאב לגייס תעצומות נפש ולהביע עמדה של גבורה. על כך אנחנו מתפללים בכל יום: "שלא תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". ניסיון זה ניצב עתה במלא חריפותו הנוראה בפני משפחות גולדין ושאול. ואף על פי כן האמת צריכה להיאמר: עד כמה שאפשר, צריך למעט במחשבות על גופות החיילים, ובמקום זאת לעסוק כמה שיותר בגבורת נפשם, ערכיהם והמורשת שלהם. זאת העמדה הצודקת והמכבדת את זכרם של הקדושים. ככל שההורים נוקטים יותר בעמדה זו, כך הם מעלים את נשמתו של בנם בגן עדן, מפני שעל ידי זכרו הם מוסיפים אמת וקדושה בעולם הזה.

ראוי להזכיר את מרים פרץ, ששכלה את שני בניה, המפקדים הגיבורים שנהרגו על קדושת השם, העם והארץ. אף שבניה זכו לקבר ישראל, כל אדם היה מבין ללבה אילו הייתה שוקעת בעצבות ומעלה טרוניה כלפי ריבונו של עולם וכלפי הממשלה ומפקדי צה"ל. אבל היא בחרה בדרך של הפצת האור שבמופת גבורתם, והנחלת מורשתם לצעירים.

אכזבה מהממשלה

ראוי להזדהות עם האכזבה העמוקה ותחושת הנבגדות שחשות משפחות גולדין ושאול נוכח ההסכם עם טורקיה. אפשר לסמוך עליהם, שראש הממשלה הבטיח להם דברים מפורשים ולא עמד בדבריו.

לדאבון הלב, את אוזלת היד שאינה מענישה ואינה גובה מחיר כבד מהרשעים, אנו חשים בימים האחרונים. כאשר אויבינו מרשים לעצמם בעזות מצח לרצוח ילדה ואבי משפחה, ועוד מעזים לחגוג בכל רחבי עזה, יהודה ושומרון, ואפילו בכפרים שמהם יצאו הרוצחים, שכביכול נמצאים תחת כתר.

אילו ראש הממשלה היה עומד בהבטחותיו הקודמות, ומאפשר לבנות עשרות אלפי יחידות בירושלים, ביהודה ובשומרון, עוד הייתה לנו נחמה. לטווח ארוך בזה תלויים הניצחון, הביטחון והשלום. שכן המלחמה כולה היא על ארץ ישראל, והניצחון תלוי בכך שנצליח להבהיר באופן הנחרץ ביותר, שאנחנו מתכוונים להמשיך לבנות ולהיאחז בכל חבלי מולדתנו המקודשת. וככל שיפגעו בנו יותר, כך נעצים יותר את אחיזתנו בארץ, כדי שכל אויבינו יבינו שאכן קיר ברזל עומד לפניהם, ולעולם לא יצליחו לשבור את רוחנו ולהפסיק את תהליך שיבת עם ישראל לארצו.

הקדושים ומעלת משה רבנו

על משה רבנו, גדול האומה, נאמר: "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" (דברים לד, ו). על ידי העלמת מקום קבורתו נוצרה הפרדה ברורה בין גופו הפרטי לנשמתו הגדולה הכללית, והארת נשמתו ומורשתו נמשכת בישראל בעוצמה יתרה. אמנם נכון שצריך לפעול להבאת גופותיהם של הדר ואורן לקבר ישראל, אבל בינתיים, במידה מסוימת, הם זוכים להתעלות במעלתו של משה רבנו ע"ה.

הפירות החייבים בעורלה

המשך דיני עורלה: ההשלכה ההלכתית של הגדרת פירות כפירות עץ או אדמה • כיצד מגדירים צמח רב-שנתי • הבעיה בהגדרת חצילים ופלפלים • התכונה המהותית של העץ: פירותיו משתבחים משנה לשנה • נוער הגבעות: גם אם טענותיהם כלפי הממסד צודקות, יש להכריע לעסוק ביישוב ובבניין ולא במתקפות והרס • ביקורת על הממסד – רק מתוך הכרה בערך מדינת ישראל

ההבדל בין עץ לירק לברכות ועורלה

זו המציאות שבה אנו חיים, זה העם שלנו וזו הממשלה שהוא בחר. בתוך מציאות כזו צריך להכריע האם להשתתף במצוות יישוב הארץ והגנת העם, או להקים פחונים ואוהלים לריק ולהתקוטט לבהלה

להבחנה בין פירות העץ לפירות האדמה יש משמעות הלכתית, לעניין לברכות הנהנין ולעניין עורלה. פרי עץ ברכתו "בורא פרי העץ", וחל על העץ שלו איסור עורלה, כלומר בשלוש השנים הראשונות פירותיו אסורים באכילה ובהנאה. פרי אדמה, כירק וקטניות, ברכתו "האדמה" ואין חלים עליו דיני עורלה.

בנוגע לצמחים חד-שנתיים אין שאלה, מפני שבוודאי כולם פירות אדמה. השאלה נוגעת לצמחים רב-שנתיים. ככלל, ההבדל העיקרי בין עץ לירק רב-שנתי, שגזעו של ירק רב-שנתי נובל בכל שנה וחוזר לצמוח בשנה הבאה משורשיו, ואילו גזעו של עץ נשאר משנה לשנה, וממנו ממשיכים לצמוח בכל שנה ענפים ופירות. לכן על בננה, אף שהיא גדלה לגובה של ארבעה מטרים ונראית כמו עץ, מכיוון שבכל שנה גזעה נובל והיא חוזרת וצומחת משורשיה, מברכים "האדמה" (ברכות מ, א; כגאונים; שו"ע ורמ"א או"ח רג, ב ג).

חצילים ופלפלים

לגבי חצילים התעוררה שאלה, שכן הגזע שלהם נשאר משנה לשנה, ולכאורה לפי זה יש בהם דין עורלה. וכך כתב בכפתור ופרח (פרק נו). אולם אם נפסוק כך, כל החצילים ייאסרו באכילה, שכן כל החצילים שאנחנו אוכלים הם מהשנה הראשונה או השנייה לשיח החצילים, שנעקר לאחר מכן מפני שפירותיו נעשים מרים. החיד"א כתב שמותר לאכול חצילים, וכל הצדיקים שהיו רגילים להחמיר על עצמם ולהדר במצוות נהגו לאוכלם, ומהם רבי יוסף קארו, האר"י ומהר"ם אלשיך. "לפי שכל אילן שעושה פירות בכל שנה הולך ומשביח, וזה האילן של הבאדינג'אן (חצילים) שנה ראשונה הוא טוב ומתוק, ובשנה שנית גורע מעט והוא מר קצת, ובשנה השלישית הוא מר הרבה, שאינו ראוי לאכילה אלא על ידי הדחק, וזה מורה שהוא ירק" (ברכי יוסף רצד, ד). וכן דין פלפלים שדומים לחצילים.

מהות העץ שפירותיו משתבחים משנה לשנה

למדנו אם כן שההבדל המהותי בין עץ ובין שיח שדינו כירק הוא שפירות העץ משתבחים משנה לשנה, ואילו פירות שיח הירק נעשים גרועים משנה לשנה.

וכן מבואר בתורה, שעץ נותן פירות לפחות חמש שנים, ובזכות שמירת מצוות עורלה פירותיו מתרבים ומשתבחים בשנה החמישית, שנאמר: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא ייאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'. ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלוקיכם" (ויקרא יט, כג כה). וכפי שאמרו חכמים: "המצווה הזו שתשמרו תהיה להוסיף לכם תבואתו (בשנה החמישית), שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעה" (רש"י עפ"י תורת כהנים שם). וכן מבאר הרמב"ן (שם).

סימני הפטור מעורלה

למעשה, בהקשר לשאלת החצילים, כתבו הפוסקים סימן להגדרת שיח שפטור מעורלה, שאם הוא נותן פרי טוב בשנתו הראשונה אינו אילן (רדב"ז ג, תקלא; קול אליהו, מאמר מרדכי, פרי אדמה, רב פעלים ח"ב או"ח ל).

ויש שכתבו סימן נוסף, שאם גזע הצמח חלול – אין הוא גזע עץ אלא גבעול, גם אם יהיה עבה כדוגמת גזע הבננה, שכן רק גזע-גבעול יכול לצמוח במהרה ואילו גזע מעוצה צומח במשך כמה שנים (הלכות קטנות א, פג; רב פעלים, שם).

פפאיה ופסיפלורה

לפי זה אין דין עורלה בפירות פפאיה ופסיפלורה, הואיל ועד השנה החמישית פירותיהם מתמעטים, ורבים מהם גם אינם מחזיקים מעמד חמש שנים, וכבר למדנו שהתכונה המרכזית של עץ שפירותיו מתרבים ומשתבחים משנה לשנה. אמנם יש מחמירים בזה, מפני שלעתים הם נותנים פירות יותר מחמש שנים (משפטי ארץ א, ד, לגבי פפאיה; הרב יואל פרידמן לגבי פסיפלורה).

למעשה אין בפפאיה ובפסיפלורה דין עורלה הן מצד המהות, שפירותיהם מתמעטים משנה לשנה, והן מצד גדרי ההלכה, שהרי קבעו הפוסקים שכל צמח שנותן פירות בשנתו הראשונה אין בו דין ערלה, והם נותנים פרי בשנתם הראשונה. בנוסף לכך גזע הפפאיה חלול, וגזע הפסיפלורה חלול במקצת. וכן פסקו למעשה שאין דין עורלה בפפאיה (רב פעלים ח"ב או"ח ל; יין הטוב לראשל"צ הרב יצחק ניסים ח"א יו"ד יד; מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו במאמ"ר ג, י; הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ביחו"ד ד, נב).

דין פטל ואַסְנָה כירק

פטל נראה כשיח שנותן פירות שנים רבות, אולם באמת בכל שנה יוצאים מהאדמה ענפים חדשים שכל אחד מהם נחשב שיח בפני עצמו, וכל ענף שיוצא מהאדמה נותן פירות בשנתיים הראשונות, או רק בשנה השנייה, ואחר כך מתנוון. בינתיים יוצאים מהאדמה ענפים חדשים, ואף הם נותנים פירות במשך כשנתיים ומתנוונים. ומכיוון שכל שיח נותן פירות שנתיים בלבד, אין לפטל דין ערלה וברכתו "האדמה". וכן דין אַסְנָה וכל השיחים שענפיהם מתנוונים בשנה השלישית.

דרך ההלכה

שאלה: מדוע כבוד הרב קורא לנערי הגבעות ותומכיהם "פראים", ועוד מוסיף שיש מהם שנוהגים ברשעות? הלא הם רואים שכבר שנים רבות לא הקימו יישובים חדשים, וגם היישובים הקיימים נמצאים בהקפאה, ומנגד הממשלה מזרימה כספים לרשעות הפלשתינאית, ואינה הורסת בתים שהם בונים בניגוד לחוק ליד היישובים וליד הכבישים. הנערים גם זוכרים את הגירוש מגוש קטיף ואת הפיגועים הקשים. הם שומעים על ההסתה הערבית הרצחנית נגד היהודים, ומנגד רואים שהצבא פותח להם צירים ונוהג כלפיהם ברכות. הם גם כועסים על המתנחלים שבונים בתים עם פועלים ערבים. נגד כל זה הם מתמרדים, יוצאים מהגדרות, ומנסים לנקום בערבים ולהרתיעם כפי כוחם. מדוע לקרוא להם "פראים"?

תשובה: רוב הטענות צודקות. אולם זו המציאות שבה אנו חיים, זה העם שלנו וזו הממשלה שהוא בחר. בתוך מציאות כזו צריך להכריע, האם להשתתף במצוות יישוב הארץ והגנת העם, או להקים פחונים ואוהלים לריק ולהתקוטט לבהלה. כך היא הדרכת התורה, להכריע בשאלות העומדות לפנינו על פי כללי ההלכה.

למשל, חולה שנמצא במצב מסוכן ומתברר שהדרך היחידה להצלת חייו היא על ידי ניתוח, אלא שהרופא היחיד שיכול לנתח אותו הוא מושחת, גס רוח, וגם ידוע שלעתים מתרשל במלאכתו וחולים מתים תחת ידו. אפשר לומר שאנחנו מעדיפים שכולם יהיו בריאים, ושאנחנו תובעים שהרופא יהיה הגון ומקצועי. אולם המציאות דורשת הכרעה, אם לא יעבור את הניתוח קרוב לוודאי שימות, ואם יעבור את הניתוח אצל הרופא הבעייתי יש סיכוי סביר שיבריא. איש ההלכה חייב להכריע שבמצב הקיים צריך לעבור את הניתוח. ואם קרובי החולה יזרקו אבנים על הרופא, יגדפו את האחיות ויפריעו למהלך הטיפול, חובה על איש ההלכה לפעול להפסקת ההפרעות, אף שיש צדק רב בטענותיהם ואפשר להבין את כעסם.

כך גם בבניין העם והארץ. אפשר לבחור ברע, להתלונן על הממשלה ומערכת המשפט והצבא והעם, ולעסוק בהקמת אוהלים ופחונים והפגנות וקטטות; ואפשר לבחור בטוב, לבנות את העם והארץ כפי האפשר על פי הדרכת התורה, ובמקביל להכין מערכות חינוכיות ואקדמיות כדי לגדל מנהיגות טובה יותר לתיקון העולם כדבר ה'.

ביקורת על הממסד

שאלה: למה אינך כותב ביקורת על הממסד, וכי רק הנוער המתפרע והתומכים בו הם הבעיה? האם אין בכך ניסיון לרקוד "מה יפית" לפני השליטים כדי למצוא חן בעיניהם?

תשובה: בעשרות מאמרים מתחתי ביקורת נוקבת על כל זרועות הממשל והממסד, ממשלה וצבא, משטרה ובתי משפט, פרקליטות ותקשורת, חינוך ותרבות. רק מי שבזדון רוצה להתעלם מהדברים שכתבתי במשך שנים, יכול להטיח בי האשמה כזו. אף שילמתי על כך מחיר. לא זו בלבד, אלא כאן המקום לספר שלפני כשנה, חודשים אחדים לאחר שמעמד ההסדר הוחזר לישיבת הר ברכה, החלטתי להתפטר מתפקידי כראש ישיבת ההסדר ולתפקד כמי שאחראי על לימוד התורה בלבד, כדי שאוכל להתבטא מתוך חירות בלא חשש שדבריי יפגעו בתלמידי הישיבה החיילים. אולם כל הביקורת שלי נובעת מתוך יחס בסיסי חיובי, ולכן היא גם מועילה.

הבסיס החיובי

הביקורת מועילה מפני שיחד עמה, אני עומד משתאה מול הנס של הקמת מדינת ישראל על כל מוסדותיה, נס שהופיע דרך מסירות נפשם של המוני בית ישראל שפעלו למען קיבוץ הגלויות, הקמת יישובים, פיתוח הכלכלה, חירוף הנפש בהגנה על העם והארץ במסגרת צה"ל ושאר כוחות הביטחון. ואף שיש כשלים חמורים וכואבים, אי אפשר שלא לראות את גודל הטובה. וכך היה מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל חוזר ומלמד במשך עשרות שנים: "גדול קידוש השם מחילול השם". כשיש באותו עניין צד של קידוש השם וצד של חילול השם, הצד של קידוש השם הוא הגדול והגובר. אף שאין להתעלם מחילול השם ומהצורך לתקנו.

קל וחומר כאשר באמת כל מתבונן הגון חייב להודות שהצד של הטובה גדול לאין ערוך מהצד של הרע. ובצד הזה של הטובה נמצאים כל האנשים שנושאים בעול קיום מדינת ישראל, חיילים ומפקדים, פקידי ממשלה ושוטרים, מדענים וסוחרים, מחנכים ומשפטנים ועוד. כל האנשים הללו כשהם כאן בארץ ישראל, הם מקושרים לתורה, לעם ולארץ הרבה יותר מאשר אחינו שבגולה, וכל זה בזכות מדינת ישראל.

בחו"ל רק כעשרה אחוז דתיים, רוב הצעירים מתבוללים בנישואיהם, ומעל חמישים אחוזים כמעט אינם חשים קשר עם עמם ומולדתם. ואילו במדינת ישראל המצב טוב לאין ערוך. כשלושים אחוזים שומרי מצוות, ועוד כחמישים אחוזים מסורתיים, ואף רובם המכריע של עשרים האחוזים הנותרים מזדהים עם העם היהודי ומוכנים לחרף נפשם למען כלל ישראל.

קדוש לעולם קיים

מצוות ההספד נובעת מכבוד האדם שנברא בצלם אלוקים • חובה מיוחדת להספיד את הנהרגים על קידוש השם מתוך מצוות יישוב הארץ • דפנה מאיר הי"ד – חיי קדושה של חסד, עקשנות ומסירות • ט"ו בשבט: חישוב שנות העורלה • מצוות עורלה ונטע רבעי מחנכות לאיפוק, סבלנות ובנייה נכונה של מהלך החיים

מצווה להספיד את המת, להתבונן על חייו במבט כולל ולראות את כל הטוב והאמת שבו. מצווה זו היא ענף מהמצווה לכבד את האדם שנברא בצלם אלוקים. במשך החיים כולנו מתרשלים מלראות את הטוב הכללי שבאדם ולשבחו כראוי, מפני שטרדות השעה גוברות, ואנו נאלצים לעסוק בפרטים. ועל כן בשעה שמספידים אדם כשר, מצווה לחזור ליסודות ולהזכיר את כל האמת והטוב שבו.

ומצווה שכל מכריו וחבריו של הנפטר יתעוררו בתשובה מתוך כך, וכפי שנאמר: "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם, והחי ייתן אל לבו" (קהלת ז, ב). ואם ח"ו אין מתעוררים לתשובה כראוי, יש מקום לדאגה, ולכך התכוונו חכמים באומרם: "אחד מבני חבורה שמת – תדאג כל החבורה כולה" (שבת קו, א).

על קידוש השם, העם והארץ

על אחת כמה וכמה שכאשר אחד מבני חבורתנו, המתנחלים, נעקד על קידוש השם ומתעלה לישיבה של מעלה, שאנו צריכים להתאמץ בהספדו, ולקשור את חייו הפרטיים אל קדושת הכלל.

מצוות ההספד

ראו מה בינינו לבין שונאינו. ה"קדושים" שלהם רוצחים נתעבים, מהרסי עולם ומחריביו; והקדושים שלנו – אחות רחמנייה, גומלת חסדים, שעוסקת ביישוב הארץ ותיקון עולםו

הנהרג על קידוש השם מפני היותו יהודי, אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתו בגן עדן (עיין פסחים נ, א). בעיני העולם הנהרגים נדמים כמי שחייהם נתמעטו והתקצרו, אולם הם באמת חיים יותר מכול, בעולם שכולו ארוך. הם קדושים, ו"קדוש לעולם קיים" (סנהדרין צב, א). על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באישה שמסרה נפשה במשך שנים רבות על יישוב הארץ, ולמרות כל שונאינו שטוענים נגד זכותנו להפריח את שממות הרי יהודה – בנתה את ביתה בעתניאל. ולמרות הרוצחים המבקשים את נפשנו ומאיימים עלינו בתוך היישובים ובדרכים המיוסרות בדם, קיימה שגרת חיים ברוכה, הקימה משפחה ונסעה לעבודתה בבית החולים, ועוד נותר בה כוח לגמול חסדים בביתה, ולחמול ולרחם על כל אדם בעבודתה. ואת כל זה עשתה מתוך מודעות עמוקה לסכנות הביטחוניות ולכאב שבחיים.

בעת שאנו מזילים דמעות על זכרה, עלינו לזקוף את קומתנו ולהיות ראויים לתפקיד הגדול והנורא שנטלנו על שכמנו, לקיים את מצוות יישוב הארץ ששקולה כנגד כל המצוות, להגדיל ולהרחיב ככל האפשר את היישובים ולהגשים בחיינו ובמעשינו את דברי הנביאים. להעצים את חיי החברה המתוקנים ביישובים, להרבות בלימוד התורה בשבתות ובימות החול, לגברים ונשים, מבוגרים וצעירים, ולהרבות בגמילות חסד בתוך היישובים וכלפי כל אדם.

כמי שראויה להיות קורבן ציבור, זכתה דפנה הי"ד שהמוני בית ישראל שמעו על פועלה והזילו דמעות לזכרה. אלפי מתנחלים חלוצים השתתפו בהלווייתה, רבנים נכבדים ושרים נשאו דברים לזכרה, ואף בנשיאת מיטתה אל דרכה האחרונה למנוחת עולמים התכבדו רבנים, שרי ממשלה, חברי כנסת וחברים לדרך.

עדות לזכרה

ביתו של אחי הרב ישראל מלמד צמוד לביתם של נתן ודפנה מאיר. על פי מה שסיפר לי כתבתי כמה מילים לזכרה.

דפנה הייתה חברה בוועד היישוב, ופעמים רבות עוררה את הציבור לטפל בליקויים בתחום הבטיחות בדרכים וזהירות בשמירת החיים. יחד עם הביקורת שהייתה אומרת בתוקף ובלא מורא, הקפידה לסיים כל מכתב בחיוך, "סמיילי", של לב ענק ופועם, כסימן לידידות ואהבה.

דפנה הייתה אחות מקצועית מאוד, והייתה מוכנה לעזור בשמחה וללא תמורה לכל פונה. כאשר ילדים נפצעו, הייתה תופרת להם את החתך בידיים אמונות ובטוחות.

דפנה נמנתה על המומחים בתחום פוריות האישה וטיפול בבעיות ההיריון. הייתה לה שיטה למניעת היריון בשעת הצורך, והיא אף נאבקה לעתים על עמדתה עם רופאים ורבנים בלא משוא פנים, וקיימה בעצמה את הצו "לא תגורו מפני איש". היא סברה שאסור לחסוך את האמת מהשואלים.

דפנה עבדה כאחות במחלקה נוירוכירורגית במרכז הרפואי סורוקה. כדי שתוכל לטפל טוב יותר בעולים מרוסיה למדה רוסית, ולאחרונה החלה ללמוד ערבית כדי להיטיב את טיפולה בחולים הערבים. גם ד"ר אחמד נאסר, מתמחה במחלקה שבה עבדה, ביכה את מותה. הוא ציין שההיכרות איתה הייתה בשבילו זכות גדולה, ושהיא אף הייתה לו משענת כאמא.

עוד לפני שנישאו, הסכימו היא ובעלה שלא משנה כמה ילדים יהיו להם, הם יתאמצו לאמץ ילדים שאינם שלהם. הם זכו להגשים חלום זה בצורה מעוררת השתאות.

בחייה האישיים עברה דפנה סבל רב, גדלה במוסדות ואחר כך במשפחה מאמצת, והצליחה למנף את קשייה וסבלה לכוחות יצירה וחסד.

אילן במה אברכך

ראו מה בינינו לבין שונאינו. ה"קדושים" שלהם רוצחים נתעבים, מהרסי עולם ומחריביו; והקדושים שלנו – אחות רחמנייה, גומלת חסדים, שעוסקת ביישוב הארץ ותיקון עולם.

לקראת ראש השנה לאילנות, ראוי לברך את ילדיה היקרים, שילכו בדרכה ויהיו כמותה, פירותיהם יהיו מתוקים, צילם יהיה נאה ויהיו שתולים על נחלי מים – התורה והמצוות, להוסיף ברכה לעולם.

מצוות הארץ – עורלה וט"ו בשבט

מתוך כך נמשיך למצווה התלויה בארץ ונוגעת לט"ו בשבט – מצוות עורלה, שכן סיום שלוש שנות העורלה בט"ו בשבט, (כשיטת רז"ה, תוספות, רשב"א ועוד).

שיטת המחמירים, שתמיד שנות הערלה מסתיימות בט"ו בשבט. וחשבון זה מורכב, ולא כאן המקום לפרטו בהרחבה. כך הוא החשבון: אם העץ השתרש באדמה עד יום כ"ט אב, הרי שעד א' בתשרי יעברו עליו שלושים יום, ואותם שלושים יום ייחשבו לו כשנה שלמה. אחר כך יש להמתין עוד שנתיים עד לסיום שלוש השנים, ומכיוון שראש השנה לאילנות הוא ט"ו בשבט, יש להמתין עד ט"ו בשבט, כי הפירות שחונטים לפני ט"ו בשבט חנטו מכוח גשמי השנה הקודמת כאשר העץ עוד היה עורלה. הרי שבפועל דין עורלה חל על העץ במשך שנתיים וחמישה וחצי חודשים.

אבל אם העץ השתרש בקרקע מיום ל' באב ואילך, מכיוון שלא היו לו שלושים יום עד א' תשרי, רק בא' תשרי יתחילו לספור לו שנה ראשונה, ויצטרכו להמתין שלוש שנים שלמות. ומכיוון שראש השנה לאילנות הוא בט"ו בשבט, יצטרכו להמתין לו עוד כמה חודשים עד ט"ו בשבט. הרי שאם העץ הושרש באדמה בל' אב, דין עורלה חל עליו במשך שלוש שנים וחמישה וחצי חודשים.

בחוץ לארץ דין עורלה נוהג מהלכה למשה מסיני, אולם בכל מקרה של ספק ההלכה היא להקל, מה שאין כן בארץ ישראל שבה במקרה של ספק – מחמירים.

גבולות הארץ לעניין מצוות עורלה הם גבולות עולי מצרים. וגם לסוברים שדרום הערבה מחוץ לגבול עולי מצרים, מכיוון שהוא תחת שלטון מדינת ישראל חלה עליו המצווה מהתורה.

מצוות עורלה ונטע רבעי

מצווה שלא ליהנות מפירות העורלה, הם הפירות הגדלים בשלוש השנים הראשונות של העץ, ומצווה להעלות את הפירות הגדלים בשנה הרביעית לירושלים ולאוכלם בקדושה ובהלל לה', ומתוך כך תימשך ברכה לפירות שיגדלו מהשנה החמישית ואילך (ויקרא יט, כג-כה). כיום, כשאין בידינו אפשרות לאכול את פירות השנה הרביעית בטהרה סמוך למזבח שבירושלים, פודים את כל הפירות על פרוטה, ובכך הפירות יוצאים לחולין.

עורלה פירושו אטימה, כגון ערל לב (יחזקאל מד, ט) שהוא מי שלבו אטום. הרי שנצטווינו שפירות שלוש השנים הראשונות יהיו אטומים לנו, שלא נאכל מהם ולא נהנה מהם.

טעם המצווה, לכבד את ה' בראשית פירות העץ, לאוכלם בקדושה בירושלים ולהלל בהם את ה' על הטוב שגמל איתנו. ומכיוון שבדרך כלל הפירות הגדלים בשלוש השנים הראשונות אינם מרובים ומשובחים, אין ראוי להלל בהם את ה', ועל כן אסרה אותם התורה, כדי שתחילת אכילתנו תהיה בקדושה ובהלל לה' בשנה הרביעית שבה כבר גדלים פירות רבים וטובים. ומתוך כך, נועם ה' וברכתו יחולו על הפירות הגדלים בכל השנים הבאות, ואכילתם תהיה מחוברת לאמונה ותעניק חיוניות להוסיף טובה וברכה בעולם. כיוצא בזה מצינו שציוותה התורה לקדש את בכור האדם, את בכור הבהמה ואת פירות הביכורים. וכן הוא טעמן של מצוות תרומה, חלה וראשית הגז (עיין רמב"ן שם; חינוך רמו-רמז).

ערך האיפוק – ממצוות עורלה

היכולת להתאפק ולדחות את סיפוק הרצון לזמן המתאים הוא תנאי הכרחי להצלחתו של האדם בעולם הזה ובעולם הבא. הנה למשל ידוע שמי שילמד בנעוריו בשקידה, יצליח יותר בחייו האישיים ובפרנסתו. ואף על פי כן צעירים רבים אינם מצליחים להתאפק, נגררים אחר יצרם ומאבדים את זמנם בבילויים שונים. כמו כן ידוע שקשרי חברות בין בחורים ובחורות שלא לשם נישואין מזיקים ליכולתם להינשא ולהקים באהבה בית נאמן, ואף על פי כן רבים אינם מצליחים להתאפק, ונגררים אחר יצרם לקשרים סוערים שאינם מובילים לברית אמת. וכן ישנם אנשים שאינם מצליחים להתאפק מלבזבז את כספם על מותרות כמו קניית דירה יקרה מכפי יכולתם, ולאחר מכן אינם מצליחים לחסוך כסף כדי לחתן את ילדיהם ולסייע להם לרכוש מקצוע, וכדי לקיים את עצמם בזקנותם.

גם אדם הראשון נגרר אחר יצרו וחטא מפני שלא התאפק מלאכול מעץ הדעת טוב ורע, וגרם בכך מיתה לו ולצאצאיו. על ידי מצוות העורלה לומד האדם לראות את פירותיו גדלים ולהימנע מליהנות מהם, ותוך כך הוא לומד להתגבר על יצרו ולהתאפק. זהו שאמרו חכמים: "מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון, שלא יכולת לעמוד על צוויך שעה אחת, והרי בניך ממתינים לעורלה שלוש שנים" (ויקרא רבה כה, ב; עיין גם ביצה כה, ב).

הדרכה חינוכית

עלינו ללמוד ממצווה זו הדרכה חינוכית לנערים, שעליהם להתאפק כדי לבנות את כוחותיהם לאור התורה, ולא לצאת בעודם בוסר, ורק לאחר שיבשילו כוחותיהם כראוי יצאו לפעול בעולם.

וממצוות נטע רבעי עלינו ללמוד, שלאחר שאדם סיים את חוק לימודיו ויש בידו מקצוע, נכון שתחילת עבודתו תהיה לשם שמיים, ומתוך כך ימשיך אחר כך בעבודתו, ויזכה ממנה לברכה בעולם הזה ובעולם הבא.

מקום מקדשנו בריבונות ישראל

הר הבית הוא המקום שכל ישראל נכספים לו, ואליו מכוונות כל התפילות • מדוע רק מיעוט מתוכנו עוסק בהכנות מעשיות לבניין המקדש • התהליך הרוחני שנדרש כדי שנזכה לבניין המקדש • כל זמן שהר הבית פתוח לערבים, מצווה לעלות אליו כדי לבטא את הריבונות הישראלית על ההר • לדבוק בחזון בניין המקדש גם אם מימושו עדיין רחוק • האסלאם והערבים מכבדים את השליט ומקבלים את ריבונותו בתנאי שהוא מגלה עוצמה וסמכות • למנוע זכויות מערביי מזרח ירושלים שנוהגים בכפיות טובה

הר הבית מוקד התפילות

גם אם נדמה לראש הממשלה שבמצבנו הביטחוני והבינלאומי אי אפשר להתיר תפילת יהודים פומבית על הר הבית, לכל הפחות הוא נתבע שלא לומר דבר שממנו ישתמע איזה ויתור על הריבונות שלנו על הר הבית. עליו לסרב לכל הגבלת כניסה של יהודים להר

הר הבית, מקום המקדש, הוא המקום שאליו כל ישראל נכספים ואליו מכוונות כל התפילות (ברכות ל, א). על בניין ירושלים והמקדש אנו מתפללים בשתי ברכות מתוך תשע עשרה הברכות של תפילת עמידה: א) "ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה כאשר דיברת"; ב) "והשב את העבודה לדביר ביתך… ותחזינה עינינו בשובך לציון". עם סיום התפילה אנו שבים ומבקשים: "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו". ובכל חתונה אנו חוזרים ונשבעים לירושלים ולבניינה.

וכן בברכת המזון, ברכה שלמה מוקדשת לירושלים: "רחם נא ה' אלוקינו על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך… ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו… ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, ברוך אתה ה' בונה ברחמיו ירושלים אמן".

כאן המקום לשבח את מכון המקדש ואת כל הרבנים ואנשי הציבור העוסקים בלימוד הלכות בית המקדש, שמקרבים את תודעתו וערכיו לבית ישראל ולאומות העולם.

מדרגת בית המקדש עדיין רחוקה

מאידך, אף שבניין בית המקדש הוא פסגת השאיפות הלאומיות של עם ישראל, רובנו לא רואים חובה לעסוק בהכנות ישירות לבניינו. משום שעוד רבה הדרך לפנינו, ביישוב הארץ כולה לאורכה ולרוחבה, בקליטת עלייה ובשיבת עם ישראל לאמונה וללימוד התורה וקיום המצוות, כך שהתורה תאיר את חיי החברה, הכלכלה, המדע והתרבות של עם ישראל. תהליכים אלו נתונים לבחירתנו ואינם תלויים בהשראת שכינה, או בהלכות טהרה שקיומן רחוק מאיתנו. וכן מסתבר שלפני הגעתנו למדרגת המקדש נגיע לקיום מצוות השביעית והיובל כפי חיובה מהתורה, שתלוי בכך שכל ישראל יישבו בארצם, כל שבט בנחלתו (עיין פניני הלכה שביעית יא, ה). כמו כן נראה שעוד לפני בניין המקדש צריך להקים את הסנהדרין, כדי להכריע בשאלות הקשורות לבניין המקדש וסדר עבודתו. לשם כך צריך שהתורה תחזור להיות מוקד חייו הרוחניים של רוב עם ישראל, ויתאגדו יחד כל הרבנים מכל העדות לבית דין משותף.

התהליך

יכול להתרחש נס, ועיני עיוורים תיפקחנה, ובזמן קצר נזכה לכל זה. אולם בדרך הטבע, עוד מוטלת עלינו עבודה גדולה של התקדמות והתעלות. צריך שהציבור הדתי יהיה חברת מופת מוסרית של אנשי תורה, עבודה ודרך ארץ, שזוכה לברכה אלוקית בהקמת משפחות מפוארות ובתרומה לכלל, עד שהמוני בית ישראל ירצו להתקרב לתורה ולמצוות. אז נוכל להתקדם לקראת בניית בית המקדש. יהי רצון שמצד אחד נזכה להיות שותפים מלאים בקירוב הגאולה, ומאידך – נזכה לכך במהרה בימינו.

הריבונות על הר הבית

אף שאנו רחוקים מהמדרגה הראויה להקמת בית המקדש, בשום פנים אסור לנו לוותר על הריבונות במקום מקדשנו. שכך היא חובת מצוות יישוב הארץ, שנאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה" (במדבר לג, נג), "וירשתם אותה וישבתם בה" (דברים יא, לא). "וירשתם" הכוונה לריבונות. וכפי שכתב הרמב"ן: "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (השמטות לספר המצוות מצווה ד).

המקום החשוב ביותר מבחינת מצוות יישוב הארץ הוא הר הבית. וכפי שלמדנו שמקומות בסוריה שכבש דוד המלך לא התקדשו בקדושת המצוות התלויות בארץ, מפני שכבשם לפני שכבש את ירושלים (ספרי עקב). וכן נפסק ברמב"ם (תרומות א, ב ד). הרי שעיכוב בריבונות על ירושלים פוגע במצוות היישוב והריבונות בכל הארץ.

העלייה להר הבית בזמן הזה

אילו היה הדבר אפשרי, מוטב היה לסגור את הר הבית בפני כל אדם, שיהיה שמור ומובדל בקדושתו עד שייבנה בית המקדש. אבל כל זמן שהר הבית פתוח לערבים, מצווה לעלות להר הבית כדי לבטא את הריבונות הישראלית על ההר. ואמנם בזמן המנדט הבריטי עמדת הרבנים ובראשם מרן הרב קוק זצ"ל הייתה שאסור לעלות להר הבית. אולם זה היה לאחר כשלוש מאות שנה שבהן יהודים לא הורשו לעלות להר הבית, עד שהתעורר ספק היכן הוא מקום המקדש (ששטחו פחות מעשרה אחוז ממתחם הר הבית). אולם בעקבות שחרור הר הבית חזרו רבנים, ובראשם הרב גורן זצ"ל, למדוד את שטחי ההר, וקבעו היכן היה מקום המקדש, והיכן מותר לעלות בטהרה. וכך אנו יכולים לחזור למנהג שהתקיים על ידי גדולי ישראל במשך יותר מאלף שנה, לפיו עולים לאחר טבילה למקומות המותרים בהר הבית ומתפללים על בניין המקדש וגאולת ישראל.

בנוסף לכך, מצוות יישוב הארץ מחייבת אותנו בכך. ולפני הקמת המדינה, מחמת האונס לא יכולנו לקיים את המצווה. היינו תלויים אז בחסדי האנגלים, שבנוסף לכך שבגדו במנדט שהוטל עליהם לבנות בית לעם היהודי, גם טענו שאם היהודים יעלו להר, לא יוכלו לערוב לשמירה על חיי היהודים בארץ. אבל כיום בחסדי ה' יש לנו כוחות ביטחון שבכוחם להגן על עמנו וארצנו.

יבורכו העולים להר שמקיימים את מצוות יישוב הארץ בלב ארץ קודשנו.

חשיבות החזון

ואם ישאלו, הואיל ובית המקדש רחוק מאיתנו, מדוע חשוב כל כך לשמור על זיכרונו ועל הריבונות במקום משכנו? מפני שהחזון הוא היסוד המניע את כל תהליך ההתקדמות. וכאשר שוכחים את החזון, התהליך כולו נעצר.

לדבוק בחזון

כאשר היינו בגלות האיומה, למרות התנאים הקשים הצלחנו לשרוד ולהחזיק באמונה שכדאי לסבול את כל הרדיפות והרציחות, כי בסוף נזכה לחזור לציון בית חיינו. כיום הדרישה מאיתנו צנועה בהרבה: לדבוק במקום בית מקדשנו.

גם אם נדמה לראש הממשלה שבמצבנו הביטחוני והבינלאומי אי אפשר להתיר תפילת יהודים פומבית על הר הבית, לכל הפחות הוא נתבע שלא לומר דבר שממנו ישתמע איזה ויתור על הריבונות שלנו על הר הבית. עליו לסרב לכל הגבלת כניסה של יהודים להר ולא להסכים לשום ביטוי של הסתה או ביזוי כלפי יהודים על הר הבית.

גם חברי האופוזיציה, ובראשם ח"כ יצחק הרצוג, נכדו של הרב הראשי, הגאון הצדיק הרב יצחק הרצוג זצ"ל, נתבעים שלא להפנות עורף למקום בית מקדשנו.

השיקול הריאלי

גם מצד השיקול המדיני-ביטחוני הריאלי אסור לסגת מכל סממני הריבונות היהודית בהר הבית. הרי המגמה היא להסתדר עם האויב הערבי, והערבים ככלל מחשיבים מאוד את הכבוד. עם שנראה בעיניהם כמוכן לזלזל בערכיו ובכבודו, נחשב אצלם כעם בזוי שאין לו עמוד שדרה ובקלות ניתן להכריעו. כל אדם אובייקטיבי ונטול דעות קדומות שמקשיב לדברי המנהיגים האותנטיים של הערבים, מבין זאת מיד.

אפשר להעריך שאם מנהיגי ישראל היו מתייחסים ביתר כבוד לקודשי ישראל, היו נחסכים מאיתנו חלק מהמלחמות והעימותים.

על הערבים במזרח ירושלים

ראוי לברך על יוזמתו של ראש הממשלה לבחון את שלילת זכויות התושב מערבים תושבי השכונות העוינות במזרח ירושלים וההטבות הכלכליות הכרוכות בהן.

לצערנו, חוץ מכמה צדיקים כדוגמת אנט חאסכייה הנפלאה, הערבים כופרים בטובה שהם מקבלים מהיהודים – טובה שעולה לקופת המדינה מיליארדים בכל שנה. במקום לספר בשבח מדינת ישראל והיהודים, שהעניקו להם זכויות ורמת חיים שאין בשום מדינה ערבית, מנהיגיהם ונציגיהם הנבחרים מפיצים בכל העולם עלילות רשע על הרעות הרבות שהיהודים כביכול מעוללים להם, עד שהם כיום העם העשוק, המדוכא, העני והמסכן עלי אדמות. ורק בזכות "גבורתם הנודעת" מהימים שבהם כבשו את ארץ ישראל וטבחו ביהודים ובנוצרים והחריבו את בית הכנסת שהיה על הר הבית, הם מצליחים לעמוד כנגד אכזריות ורשעות היהודים.

לכן מוצדק לשלול מהם את ההטבות הללו. זכויות כרוכות בחובות. ואין זה פוגע בכך שצריך לחתור להרחבת הריבונות על כמה שיותר שטחים ברחבי ארץ ישראל.

חובת נאמנות המוסלמי לשלטון

כעיקרון, התנהגותם כפוית הטובה של הערבים כלפי השלטון היהודי מנוגדת להלכה המקובלת באסלאם, שתובעת נאמנות של נתין לממשלה. לכן בעת הפרעות שהיו בימי שלטון הבריטי, היו הערבים צועקים: "אטבח אל-יהוד, א-דואלה מענא" – "טבחו ביהודים, הממשלה איתנו". אלא שנאמנות זאת מותנית בכך שהשלטון מפגין את כוחו ואוכף אותו בכל האמצעים העומדים לרשותו. אבל אם כשהם מתפרעים – מוותרים להם, ולא אוכפים עליהם באופן מלא ותקיף את חוקי הבנייה, הנהיגה, הנישואין, גניבת רכוש ותשלום מיסים, הם בזים לממשלה.

תאכפו על החברה המוסלמית את החוק, ורבים מהם ישבחו את מדינת ישראל בכל העולם.

מעשה מפרופ' טבגר ז"ל

סיפר פרופ' יוסף טבגר כיצד גאל וניקה יחד עם כמה חברים את בית העלמין היהודי העתיק בחברון:

"כאשר הגענו לבית הקברות מצאנו שהערבי שקיבל משכורת ממדינת ישראל עבור שמירה על בית הקברות, שתל בו כרם ונוהג בו כחצרו הפרטית.

"התחלנו לעקור את הכרם ולנקות את בית הקברות. יצא אלינו הערבי 'השומר' בצעקות ואיומים וטענות שהמקום שלו ועלינו להסתלק. בלי להרחיב בדברים הכינו אותו מכות רציניות והמשכנו לנקות. ביום השני שב הערבי ויצא לקראתנו בצעקות ואיומים, ושוב הכינו אותו והמשכנו בעבודתנו.

"בבוקר יום השלישי קיבל אותנו הערבי במגש של תה וקפה, ואמר: 'איך יתכן שיהיה כרם בבית עלמין שהוא מקום קדוש?!' הוא גם ביקש להצטלם עם 'החכמים היהודים', כדי שיוכל לתלות את התמונה אצלו על הקיר. מאז ואילך הערבי סייע לנו בעבודת ניקוי בית הקברות".

כך סיפר פרופ' טבגר ביובש, כפי שפיזיקאי ניסויי מספר על תיאוריה שנוסתה בשטח והתבררה כנכונה.

בין ניצחון מכריע לניצחון חלקי

מלחמתם של אויבינו היא נגד עצם קיומה של מדינת ישראל, המנוגד לאמונתם האסלאמית • ניצחון מכריע יושג על ידי חיזוק יהדותה של המדינה והרחבת ההתיישבות בירושלים וביו"ש • הפרשנים והחוקרים טועים בהבנת מניעי הטרור הערבי • הממשלה חלשה מלחתור לניצחון מכריע, אך העוצמה של הציבור תוכל להביא לניצחון חלקי • המציאות ההתיישבותית בשטח ורחשי לב הציבור מחייבים את הממשלה להיאבק ולא להיכנע • התחזקות המדינה מבחינה ערכית, כלכלית וחברתית מקרבת את הניצחון • המגמה הדמוגרפית התהפכה לטובת היהודים ולרעת הערבים

כיצד מנצחים

אם מתוך המאבק הזה ממשלת ישראל תאשר תוכניות הרחבה להתיישבות היהודית בירושלים וביהודה ושומרון ותספח את היישובים היהודיים ביו"ש, יהיה ברור לכל הערבים שהמלחמה נגדנו הובילה אותם להפסד, והחשק שלהם להילחם בנו יפחת

אפשר לצאת מהמערכה הזאת בניצחון גדול, ובתנאי שנבין היטב את שאיפתם ומטרתם של אויבינו. הרחמנים שבהם מוכנים להסתפק בהחרבת מדינת ישראל, רציחת היהודים שיעמדו כנגדם והשארת הנותרים כנתינים מושפלים שמשלמים מיסים גבוהים לשלטון המוסלמי, על פי מסורת האסלאם המתון. האכזרים שבהם מקווים לרצוח את רוב היהודים, כמסורת האסלאם הלוחמני. זה מה שאומרים מנהיגי הסונים והשיעים המשפיעים כיום בעולם, ובכלל זה האחים המוסלמים, דאע"ש, חמאס, חיזבאללה ושליטי איראן. אין להם סיבה לשקר, ולכן הם אומרים את האמת.

לעומת המנהיגים המוסלמים הכנים והאמיתיים, מנהיגי הרשות הפלשתינית לא מדברים על ביטולה של מדינת ישראל, כי הם חוששים להפסיד את מעמדם בישראל ובעולם אם יגלו את קלפיהם מוקדם מדי. אבל מעת לעת האמת הזאת מבצבצת מדבריהם.

המלחמה על האמונה והארץ

נמצא אפוא שמבחינתם של אויבינו המלחמה אינה על שטח זה או אחר, אלא על עצם קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל, קיום שמנוגד ליסודות אמונתם. לפיכך, כל מה שמחליש את מדינת ישראל נחשב כניצחון להם והפסד לנו, וכל מה שמחזק את ריבונותה ויהדותה של מדינת ישראל נחשב כהפסד להם וניצחון לנו.

חיזוק יהדותה של המדינה

כיום רוב נציגיהם הנבחרים של אזרחי ישראל הערבים מנהלים מלחמת שיסוי והסתה נגד מדינת ישראל ומכרסמים בחוסנה. אם בעקבות גל הטרור הממשלה תשנה את המצב שבו לערבים אזרחי ישראל יש זכויות בלי חובות; אם תשלול את מעמד התושבות מיותר ממאה אלף ערבים שחדרו למדינת ישראל תחת כסות החוק של איחוד משפחות; אם תעודד את המתנכרים למדינת ישראל להגר החוצה – אזי תוצאות המאבק הנוכחי יהיו ניצחון גדול, תוך העברת מסר ברור לכל אויבינו כי אנחנו מנצחים ומתחזקים.

המלחמה היא על הריבונות

אם מתוך המאבק הזה ממשלת ישראל תאשר תוכניות הרחבה להתיישבות היהודית בירושלים וביהודה ושומרון ותספח את השטחים שעליהם נמצאים היישובים היהודיים ביו"ש – יהיה ברור לכל הערבים שהמלחמה נגדנו הובילה אותם להפסד, והחשק שלהם להילחם בנו יפחת.

איוולת הפרשנים

אבל הפרשנים, והחוקרים באקדמיה שהם המורים שלהם, בטוחים שדמוקרטיה, חופש ורווחה כלכלית היא שאיפתם היחידה של בני האדם. לכן לדעתם המניע לטרור הוא "הכיבוש" שהערבים נתונים בו, והייאוש שאחז בהם מהעדר תהליך מדיני שיסיים את "הכיבוש". והנה זה פלא, כל סממן נוסף של ריבונות שנותנים בידי הערבים רק מגביר את שנאתם ופעילותם נגדנו. המומחים בטוחים שככל שיהיה לערבים יותר כסף והשכלה, כך הם פחות ירצו לעסוק בטרור ובמלחמות. ושוב פלא: רוב הרוצחים אינם באים ממשפחות עניות וחסרות השכלה – ואף להפך. בן-לאדן לא היה אדם עני וחסר השכלה.

אין פלא שכל תחזיותיהם מתבדות. הם לא מבינים מהו עם ומהי אמונה, ובעצם גם לא מהו אדם. כך הם דרדרו את ארצות הברית ואת ארצות אירופה למדיניות שגויה במזרח התיכון, וכך גם גרמו למדינות אירופה לטפל במהגרים המוסלמים בדרך שמובילה את מדינותיהם לאסון.

החולשה של הממשלה והאומץ של הציבור

לצערנו אין לממשלה ולעומד בראשה את האמונה והנחישות הנדרשת כדי לפעול באומץ לחיזוק הריבונות וההתיישבות, לכן קשה לצפות לניצחון מובהק. אבל בעז"ה נוכל כנראה להתנחם בניצחון חלקי, שכולו בזכות אמונתם ונחישותם של אנשי האמונה והמעש שבנו.

מצבנו הלאומי הוא שיש לנו ממשלה חלשה עם כוונות טובות. כך גם מצבו של רוב הציבור, שאמנם מעדיף שכל יהודה ושומרון יהיו בידינו ואוהד בלבו את המתנחלים, אבל אין בידו אמונה ועוז לתבוע ניצחון גדול על אויבינו הערבים.

אפשר לומר שבתפיסת עולמם, הציבור והממשלה שבויים בהנחתם השגויה של מרבית האקדמאים והפרשנים, שאם נעשה פשרה ולא נפגע ברגשות הערבים נשיג שלום וביטחון וחיים טובים. מנגד, בלבם הם שואפים לניצחון ולהרחבת ההתיישבות, הריבונות והזהות היהודית, וחשים ששום פשרה לא תביא לשלום.

הציבור – שאינו נושא באחריות – מוכן להביע עמדות לאומיות ואמוניות, ואילו המנהיגות, שנושאת באחריות וחשופה ללחצים הבינלאומיים, אינה מעזה לתת להם ביטוי, מפני שאין לה אלטרנטיבה מדינית שאותה תוכל להציג לנציגי האומות בהיגיון ובביטחון, מתוך שכנוע פנימי. רק בימי בחירות המנהיגות קשובה יותר לרחשי לבו של הציבור, וכפי שראש הממשלה התחייב לפני הבחירות לתקן את חוק האזרחות ולהרחיב את ההתיישבות.

גורל המערכה עלול להתהפך לטוב ולמוטב

במצב שכזה, גורל המערכה עלול להתהפך לטוב או לרע. אם נקשיב לפרשנים הכושלים ולנציגי האומות – נחליט לסגת ונביא עלינו צרות כפולות, כפי שאירע בעקבות הסכמי אוסלו הארורים. אם נקשיב לרחשי הלב – נתקדם, נתיישב ונשיג ניצחון.

בהערכה זהירה – ניצחון חלקי

מכיוון שההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון כבר מונה מאות אלפי אנשים, וכדבריהם של אנשי השמאל "תקועה כמו עצם בגרון" ומפריעה להמשך תוכניות הנסיגה, קשה להבטיח לערבים נסיגות נוספות. אפילו להקפיא את ההתיישבות קשה, כי החיים פועמים בה בעוז. וכך אנו זוכים במו גופנו לחסום את גרונו של השטן שרוצה לבולענו.

ומכיוון שהאזרחים אינם מוכנים להיכנע לטרור ותובעים מהממשלה להשיב מלחמה שערה, קשה לממשלה לפייס את האוכלוסייה הערבית בכסף ובכרסום נוסף במרכיבי הזהות היהודית של מדינת ישראל. הדרך היחידה שנותרה בפני הממשלה היא להפעיל את המשטרה והצבא, לפגוע במחבלים ובתשתיות הטרור שלהם ולהתיש את כוחם של אויבינו.

בנוסף לכך, מכיוון שרבים מהערבים תומכים במחבלים, אין ברירה אלא לנקוט בזהירות ובחשדנות כלפי כל האוכלוסייה הערבית, בקו הירוק ומחוצה לו, דבר שממרר את חייהם של הטובים והרעים שבהם כאחד, ובפועל מעודד את המשך ההגירה הערבית למדינות אחרות.

אנשי אמונה ומעש

נמצא אפוא שאנשי האמונה והמעשה, הרבנים והמחנכים שמחזקים את הזהות הישראלית, מתנחלי יהודה ושומרון, אנשי הביטחון המסורים לסוגיהם שאינם נכנעים לטרור, הם שמכריעים את הכף לטובה. בזכותם יש לקוות שנמשיך לנצח את אויבינו, להרחיב את ההתיישבות ביהודה ושומרון ובירושלים עיר קודשנו ותפארתנו, ובעיקר סביב הר הבית, במקום שבו גרים בני ציון היקרים המסולאים בפז, אנשי אמונה ומעשה כאחד.

בזכות כל היהודים הטובים, מימין ומשמאל, שמקדמים את מדינת ישראל מבחינה ערכית, חברתית וכלכלית, מדינת ישראל צועדת קדימה ועולים חדשים מתדפקים על שעריה – קרוב לשלושים אלף בשנה שעברה.

יהודים עולים מארצות הרווחה, רוכנים על האספלט של שדה התעופה ונושקים לאדמתה של ארץ ישראל. ודברי הנביא מתקיימים בנו: "עוד זאת אידרש לבית ישראל לעשות להם, ארבה אותם כצאן אדם, כצאן קדשים כצאן ירושלים במועדיה… וידעו כי אני ה'" (יחזקאל לו, לז לח).

לכן כל התחזקות בתורת ישראל ואמונתו, בבניין הארץ, בהתיישבות ובחברה, בצבא ובכלכלה, במדע ובאמנות הקשורה לתרבות ישראל, מקרבת אותנו לניצחון על אויבינו.

מספרי הפריון המשמחים

זה המקום לשתף אתכם בסיכומיו החשובים של יקירנו יורם אטינגר אודות מצבנו הדמוגרפי.

בחסדי ה' שיעור הפריון היהודי בארץ ישראל עולה משנה לשנה. לפני 15 שנה עמד על 2.6 ילדים לאישה, וכיום הוא 3.11 לאישה. שיעור זה גבוה לאין ערוך משיעור הפריון בכל המדינות המפותחות. הוא גם יותר גבוה מבכל מדינות ערב, זולת שלוש מהן.

לעומת זאת, שיעור הפריון של נשים מוסלמיות בעלות אזרחות ישראלית נמצא בירידה מתמדת. לפני 15 שנה עמד על כ 4.5, ובשנה האחרונה הגיע ל 3.15.

שיעור הפריון הערבי ביו"ש ירד ל 2.76 לידות לעומת 5 לידות לפני 15 שנה (על פי ספר השנה של ה CIA).

הסיבה לשיעור הילודה הגבוה בקרב הערבים אזרחי ישראל לעומת ערביי יו"ש היא קצבאות הילדים ושאר התנאים הסוציאליים שהערבים אזרחי ישראל מקבלים מהמדינה – הבאר שרובם יורקים לתוכה.

מצב האוכלוסיות

אוכלוסיית הערבים ביהודה ושומרון מונה כמיליון ושבע מאות אלף, וכן מספרם של הערבים אזרחי ישראל – מיליון ושבע מאות אלף. אמנם הרשות הפלשתינית מפרסמת נתונים דמוגרפיים שקריים, תוך שהם סופרים למשל אנשים שנולדו לפני מאה ושבעים שנה, ויותר מארבע מאות אלף אנשים שהיגרו לחוץ לארץ.

לסיכום, כיום מתגוררים במדינת ישראל כ 6.6 מיליון יהודים, לצד 1.7 מיליון ערביי הקו הירוק ו 1.7 מיליון ערביי יו"ש – רוב של 66 אחוזים הנהנה מרוח גבית של פריון ועלייה.

הזדקנות האוכלוסייה הערבית לעומת הצערה של היהודית

העתיד ממשיך לבשר טובות לעם ישראל. לעומת האוכלוסייה היהודית שנעשית צעירה יותר בזכות הפריון הגובר וקליטת עלייה של צעירים רבים, החברה הערבית ביו"ש מזדקנת במהירות: הגיל הממוצע עלה ל 22.7 לעומת 17 לפני 15 שנים (ספר השנה של ה CIA).

הגיל הממוצע עולה משום שבנוסף לירידה בפריון מתרחשת הגירה שלילית קבועה של ערבים מיו"ש החוצה (25,000 ב 2014, 20,000 ב 2013 וכו'). גלי הטרור והסגרים והכתרים ושאר פעולות צה"ל שבאים בעקבותיהם ממשיכים לעודד את ההגירה החוצה. רוב המהגרים החוצה הם צעירים, כך שהאוכלוסייה הערבית ביו"ש תמשיך להזדקן ולהתמעט.

המנהיגות כיום

ראש הממשלה ומרבית שריו מודעים לעובדות המשמחות הללו. לכן מבחינתם כל זמן שאנחנו ממשיכים להתקדם, המצב תקין. אולם אם היינו זוכים למנהיגות שתפיק מהמאבק הזה ניצחון משמעותי, היינו חוסכים מעצמנו דם יזע ודמעות, ומדינת ישראל הייתה מתקדמת ומשגשגת – רוחנית ודמוגרפית, חברתית וכלכלית – בקצב מהיר יותר.

התמדדות אמונית עם הטרור

מטרת הטרור – לזרוע בהלה שתגרום לציבור לוותר על נכסים ואינטרסים • שורש ההבדל בין אנשי השמאל שמגיבים לטרור בהתקפלות ובין אנשי הימין שמגיבים בהתגייסות למלחמה בו • כיום רוב הציבור מפוכח מהזיות השלום, ולכן הטרור לא ישיג את מטרתו • הפחד מפני המוות גורם לאוזלת יד שרק מגבירה את הסכנה • הציבור האמוני לא מצליח לשכנע למרות צדקתו, משום שהוא נתפס כפועל מתוך שיקולים לא רציונליים • במקביל להצגת החזון האמוני המלא, יש להציג דרך רציונלית להשגתו בהדרגה ומתוך התחשבות במציאות

המלחמה בטרור הערבי

רבים מודאגים מאוד מהטרור הערבי שמשתולל ברחובות. זוהי מגמתו של הטרור – לפגוע במעט אנשים ולזרוע בהלה בכלל הציבור, כדי לגרום לו לוותר על נכסים ואינטרסים בתקווה להשיג שקט. אפילו בשבועות האחרונים, שבהם הטרור הרים את ראשו המרושע, יותר אנשים נהרגו מתאונות דרכים שרבות מהן אפשר היה למנוע. למרות זאת, הפחד מהטרור גדול בהרבה מהפחד מתאונות דרכים, כי הרשעות הנוראה שבמעשי הרצח לוכדת את המחשבה ומעוררת פחד וחלחלה.

השפעת הטרור על השמאל והימין

מגמת הטרור היא להחליש את אחיזתנו בארץ, אולם בפועל השפעתו מתפצלת לכיוונים שונים, לפי מצבם הנפשי והמוסרי של המותקפים.

יש אנשים שממילא לא רצו לגור בארץ, ורק מפאת השואה ושאר הצרות שבגלות ברחו לכאן. אותם הטרור מצמית ומשתק. הם יהיו מוכנים לקבל כל נסיגה והשפלה, ובלבד שפחד הטרור יסור מעליהם. ויש שהולכים עוד צעד – נפשם נמשכת בחולניות לדמותו של הרוצח, והם מתאמצים להבין ולהצדיק את מניעי רשעותו, מתוך תקווה שאולי מתוך כך ימצאו פתרון למצב. לשם כך הם צריכים להגמיש את תפיסתם המוסרית, כפי שניתן לשמוע מאנשי שמאל שונים.

ויש אנשים בעלי תודעה מוסרית בריאה, שהצדק חשוב להם והם אינם מוכנים ואינם יכולים להיכנע לטרור. להפך, הוא יוצר אצלם תגובת נגד ורצון עז להשיב מלחמה שערה.

החלוקה בין ימין לשמאל

כדי שנוכל לנתח את הדברים כראוי, חשוב לחזור ולהגדיר תחילה את היסודות הפשוטים. בפועל, קו פרשת המים בין אלה שהטרור מכניע ומדרבן אותם לוויתור על אדמות וזכויות, ובין אלה שהטרור מעורר להשבת מלחמה שערה – ניצב על היחס לארץ ישראל.

הנוטים שמאלה

לגבי הר הבית, אפשר להציע שמעתה ואילך כל דרשן שמסית ומדבר נגד ישראל או היהודים, וכל מוסלמי שמפריע בצעקות או במעשים למי שעולה להר הבית, לא יורשה יותר לעלות להר. זו פעולה מידתית, שההיגיון שבה יכול להיות מובן לכל אדם נורמלי בעולם

הנוטים שמאלה, מלכתחילה לא רצו לעלות לארץ ישראל, ורק כאשר צרות הגלות הגיעו עד צוואר החליטו לעלות. חלקם זכו לבחור לעלות לארץ ולא להגר לאמריקה או לגלויות אחרות, ולחלקם לא הייתה אפשרות להגר לגלות אחרת, כי בשום מקום אחר לא הסכימו לקבלם. לכן תודעת השואה היא הצידוק העליון מבחינתם לקיומה של מדינת ישראל. ממשיכיהם חיים בארץ כי התרגלו למקום, וכאן גם נמצאים חבריהם ומשפחתם. למרביתם גם יש קשר מסוים לתנ"ך, לעם ולארץ. אבל הם לא היו מצטערים אם הגורל היה נושא אותם לארצות המערב. ביקורים שנתיים בארץ היו יכולים להספיק להם.

אנשים אלה מוכנים להתפתות לכל הצעת "שלום". גם תמורת סיכוי כלשהו לשקט הם מוכנים לוותר על חבלי מולדת. תמורת שקט זמני בזירה הבינלאומית הם מוכנים לוותר על מרכיבי ריבונות וזהות יהודית.

הנוטים ימינה

הנוטים ימינה רואים בעלייה לארץ והפרחת שממותיה תהליך גאולי לעם ולארץ, שנשען על מצוות התורה וחזון הנביאים, או לכל הפחות על הצו הלאומי ההיסטורי. אמנם למרבה הצער, רובם עלו לארץ רק לאחר שהצרות בגלות גברו מאוד. אבל לאחר שנאלצו לברוח, ראו ביישוב הארץ שלב בגאולה. הצידוק העליון לקיומה של מדינת ישראל מבחינתם הוא מצוות התורה, או לכל הפחות הזכות הלאומית ההיסטורית.

אנשים אלה יהיו מוכנים להקריב ולשלם מחיר כדי לבסס את הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון. רק במצב של אונס גמור יהיו מוכנים לסגת. בלא זאת, הם יעדיפו לסבול גינויים בינלאומיים וטרור, ולא לסגת. הטרור הערבי מעורר אותם להשיב מלחמה שערה ולהרחיב את ההתיישבות.

הנמצאים בתווך

רוב הציבור נמצא בתווך, מבין את הימין וגם את השמאל. לכתחילה יעדיף את דרך הימין, אבל בשביל יותר ביטחון יהיה מוכן לנטות שמאלה. כאשר מצליחים לרמותו שהנסיגות יביאו שלום, יתפתה לתמוך בנסיגה. כאשר לא מצליחים לרמותו, יתנגד לנסיגה ולפגיעה בריבונות.

הערכה זהירה: הטרור ייכשל

כיום נראה שרוב הציבור הישראלי נוטה ימינה – לצערנו לא בזכות העמקת הזהות הישראלית, אלא בעיקר מפני שהמציאות סירבה להתגמש בהתאם להזיות השלום. לכן מסתבר שהטרור הנוכחי לא ישיג את מבוקשו אלא להפך, יחזק את הזהות היהודית ויפגע בערבים הקמים עלינו.

השאלה הביטחונית ושורשיה

מעניין שפעמים רבות הצדדים בוויכוח מצטיידים בטיעונים ביטחוניים, כלכליים, חברתיים ומוסריים, בלי להיות מודעים לשורשי טיעוניהם. בפועל, מי שקשורים יותר לתורה, לעם ולארץ מוצאים טיעונים ריאליים ליישוב הארץ, והרחוקים מהם מוצאים טיעונים ריאליים לנסיגה.

הדרך לביטחון

מאז ומתמיד, מי שדאג רק שלא למות נפגע יותר ממי שהתאמץ לחיות. למשל, יהודים באירופה דאגו מאוד לחייהם. הם הרגישו שהאנטישמיות גוברת, וניסו לעשות הכול כדי לשרוד. אולם מכיוון שדאגתם העיקרית הייתה כיצד לא למות, הם פחדו לעלות לארץ, כי אדם שעיקר רצונו שלא למות, מפחד להתעמת עם המציאות ולהעז לעשות את מה שנדרש כדי להגדיל את סיכויי ההישרדות שלו. לכן כששמעו על הטרור הערבי המתרחש בארץ, הם פחדו ונשארו בגולה ולבסוף נפגעו שבעתיים.

לעומת זאת, אדם שרוצה לחיות, שיש תוכן לחייו, מעז לפעול תוך כדי סיכון ומסירות כדי להגשים את מטרת חייו. ואם פעולותיו נעשות בתוך מסגרת של שיקולים רציונליים, הוא זוכה לשרוד יותר.

כך גם ביחס למחלות: מי שדואג תמיד שלא לחלות, חולה יותר. לעומתו מי שחייו מלאי תוכן, חולה פחות.

כאשר עיקר רצונו של השמאל הוא שמדינת ישראל לא תיפגע, הוא מביא על מדינת ישראל הרבה יותר צרות ביטחוניות, כלכליות וחברתיות מאשר הימין, שאינו מעוניין לוותר על הזהות הלאומית שלנו.

הבעיה של הימין האמוני

השנים האחרונות הוכיחו שהימין צדק. הנסיגות לא הגבירו את הביטחון אלא להפך. העולם הערבי לא מיתן את עמדותיו כלפינו אלא הקצין אותן. גם העולם המערבי החריף את דרישותיו ההזויות מאיתנו, למרות כל הוויתורים שכבר ויתרנו.

את כל זה נציגי הימין האמוני צפו. אז מה ההסבר לכך שהציבור הרחב אינו מקבל את עמדות הימין האמוני? מדוע הציבור הרחב עוד מוכן לשמוע את השטויות של כל הפרשנים והמומחים מהאקדמיה ובוגרי קהילת המודיעין, שמלהגים בכלי התקשורת בלא הרף? הרי כבר הוכח כיצד הם הכשילו את הממשלות בסיבוכים ובוויתורים מסוכנים, ואף פעם לא הצליחו לחזות את העתיד.

כמדומה שהסיבה לכך היא מפני שפעמים רבות הימין האמוני מציע הצעות דמיוניות, שנשענות על משאלות לב ואמונות ולא על קרקע המציאות. הציבור מפחד שמא עמדות לא רציונליות אלה יסכנו את קיומו. שמא מנהיגים אמוניים יחליטו פתאום להרוס את המסגדים על הר הבית ויעוררו מלחמת עולם. או שמא יחילו את הריבונות על שטחים ביהודה ושומרון תוך מתן אזרחות מלאה לערבים שגרים שם. או לחילופין, שמא ייצאו בתוכנית גירוש מיידי של מרבית הערבים, תוך הקמת כל העולם על מדינת ישראל.

לעומת זאת, הפרשנים למיניהם אמנם טעו תמיד, כי לא הבינו מהי זהות לאומית ומהי אמונה, ולכן לא הבינו את מניעי האויב ואת מקור החיוניות של עם ישראל. אבל המידע שהם מספקים הוא עובדתי ומוצק, והטיעונים שלהם לקוחים מן התחום המציאותי בלא להישען על הנס. לכן הציבור מוכן להקשיב להם, אף שאינו סומך על הצעותיהם.

במצב זה, הציבור מעדיף את הנהגתו של ראש הממשלה נתניהו. הוא אמנם עוסק בעיקר בהישרדות ורק לעתים מזכה אותנו במעט הבהובים של אמונה והישגים לאומיים ויישוב הארץ, אלא ששיקוליו רציונליים ונשענים על המציאות המוצקה, ואין בהם את הטעויות החמורות של הפרשנים הכושלים.

התיקון בהצבת דרך אמונית הדרגתית

נוכל לתקן זאת כאשר נציב חזון כולל ואידיאלי, כפי שנאמר בתורה ובנביאים, ובמקביל נציב דרך הדרגתית להשגתו, תוך התחשבות מרבית במציאות ובכלל זה בדעת הקהל הישראלית והבינלאומית, והכוחות שהם מייצגים.

למשל לגבי הר הבית, אפשר להציע שמעתה ואילך כל דרשן שמסית ומדבר נגד ישראל או היהודים, וכל מוסלמי שמפריע בצעקות או במעשים למי שעולה להר הבית, לא יורשה יותר לעלות להר. זו פעולה מידתית, שההיגיון שבה יכול להיות מובן לכל אדם נורמלי בעולם.

כיוצא בזה לגבי המשך ההתנחלות ביהודה ושומרון. ניתן להרחיב את ההתיישבות על אדמות המדינה בלי לקפח שום ערבי שיש לו זכויות קניין. כך החיכוך יצטמצם מכל הבחינות. ההתיישבות תהיה מוסדרת כחוק בלי שום טענות קיפוח ונישול, וכל האנרגיה החיובית של המתנחלים תופנה למקומות חוקיים למהדרין, בלי ניסיון לתפוס אדמות לא מוסדרות או אדמות שנמצאות בבעלות פרטית.

כמו כן אפשר להחיל בתהליך הדרגתי את הריבונות הישראלית על היישובים היהודיים והשטחים הריקים שביהודה ושומרון, תוך הצעה לאוטונומיה אזורית של מנהיגות ערבית מקומית. וכך ביחס לתביעת הנאמנות מאזרחי ישראל הערבים.

הדרגה זו אינה תובעת ויתור על שום זכות של העם היהודי, אלא רק מממשת את הזכויות שלנו באופן הדרגתי, בבחינת "מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ" (שמות כג, ל).

לימוד ההיגיון שבתורה

כדי שנוכל לזכות להעמיד מנהיגות ודרך שכזו, צריך ללמוד תורה באופן שלם ואמיתי יותר, כך שההיגיון המעשי שבה יבהיק כשמש בצהריים. כיום רבים מקיימים את המצוות מטעמים מיסטיים, תוך הצהרה שהשיקולים הטבעיים הם אמנם הפוכים, אבל האמונה מנצחת את הטבע וההיגיון. רבים אף משתבחים בכך, כי לתפיסתם המאמין השלם צריך להתעלם מהשיקולים המעשיים. והם טועים בכך טעות חמורה, ועוקרים את התורה ומשמעות לימודה. כי אמנם התורה ואמונת ישראל שורשיהם בגובהי מרומים, אבל כל הופעתה של התורה היא הגיונית ומעשית, כפי דרכה של ההלכה.

לא לרצח, לא לאפליה

לאחר שהמתקפה התקשורתית נרגעה, זה הזמן להגיב לשני אירועי הרצח מלפני שבועיים • העזתם של הפושעים לעטות מחלצות של קנאות לתורת ה', מתאפשרת בשל תסכול עמוק של מגזרים רחבים שמופלים לרעה על ידי מוסדות השלטון • מלבד ענישה נגד הפושעים וחינוך לערך החיים וכבוד האדם, יש להתוות למדינת ישראל חזון יהודי ולהשיב את כבודנו הלאומי • יש לנסות לקרב ולהציל מחטא את החוטאים במשכב זכר, אולם המצעדים המתריסים נגד קדושת המשפחה הם בגדר תועבה

שני השגרירים החדשים

כאשר מגמת המצעד להחצין נושא, שגם כאשר הוא נעשה כהלכה הצנעה יפה לו, ועוד להתריס בריש גלי נגד ערכי המשפחה המקודשים בישראל ולהכריז שאיסור התורה בטל ומבוטל, הרי שאין למצעד זה הגדרה מתאימה יותר על פי התורה מאשר "מצעד התועבה"

שני שגרירים מצוינים נבחרו לאחרונה לייצג את מדינת ישראל. הראשון הוא דני דיין, ראש מועצת יש"ע לשעבר, שנתמנה לשגרירנו בברזיל, המדינה החמישית בעולם במספר תושביה (יותר ממאתיים מיליון) ושביעית בתמ"ג השנתי שלה. דני דיין הוא אחד מנאמני ארץ ישראל הוותיקים עוד מימיו כפעיל מרכזי בתנועת התחיה, שותף מלא בבניין יהודה ושומרון, ואף נודע כאחד הדוברים המצוינים של ישראל בכלל ושל יהודה ושומרון בפרט.

השנייה היא פיאמה נירנשטיין שנתמנתה לשגרירה באיטליה, שאמנם במספר תושביה היא במקום ה‑23 (כ‑62 מיליון) ובתמ"ג השנתי שלה היא במקום ה‑12, מעט לאחר צרפת ובריטניה, אולם בזכות מעמדה המדעי והטכנולוגי ומעמדה המרכזי באיחוד האירופי השפעתה גדולה ביותר. פיאמה, שהתגוררה שנים אחדות בירושלים, פעלה במשך שנים כעיתונאית בכירה וחיברה ספרים רבים ונודעה כלוחמת אקטיבית למען ישראל. היא אף הספיקה לכהן כחברת פרלמנט באיטליה, ולעמוד שם בראש הוועדה למאבק באנטישמיות.

ראוי לציין לשבח בעניין זה את ראש הממשלה בנימין נתניהו וסגנית שר החוץ ציפי חוטובלי. נקווה שמינויים אלה מסמנים כיוון חדש בעמדת ישראל וייצוגה במדיניות החוץ: מעבר מעמדת הגנה והתנצלות לעמדה שמתקיפה את השקר, הרשע והזדון שבטענות אויבינו ותומכיהם במערב. עמדה המדגישה את האמת והצדק ההיסטורי של ישראל, ומציגה את ישראל כמדינה שחותרת לתיקון עולם בכלכלה וחברה, מדע ומוסר, לאור התורה וחזון הנביאים.

תגובה למאורעות המצערים

לפני שבועיים, ביום שישי בבוקר, בעקבות שני האירועים המצערים שהסתיימו ברצח, פרסמתי תגובה. חשבתי להרחיב בה בטור הקודם, אולם כפי שכתבתי: "בעקבות מבול המשטמה והשנאה הבוקע מכלי התקשורת הממסדיים, החלטתי לדחות את העיסוק בנושא לזמן רגוע ומאוזן יותר". נדמה שהשבוע כבר אפשר לפרסם את התגובה שכתבתי באותו יום שישי ולהוסיף לברר כמה נקודות.

חובה לציין כי אז היה ברור לכל המדווחים שיהודים זרקו את בקבוק התבערה בכפר דומה. כיום יש מטילים בכך ספק. אבל אביא כאן את תגובתי בדיוק כפי שנכתבה לפני שבועיים, לפני שנודעו מלוא התוצאות הקשות:

"למרבה הצער, ביממה האחרונה אירעו שני מעשים מזעזעים ומתועבים של רצח וניסיון לרצח. אדם הלך, כביכול, בשם התורה והטהרה והקדושה, לבער את הטומאה, וזאת על ידי מעשה שהוא הנורא מכול, והוא עצמו אבי אבות הטומאה – רצח בזדון. ברוך ה' שזממו המתועב לא יצא אל הפועל במילואו, ונקווה שכל הפצועים יחלימו במהרה וישובו לאיתנם.

"לצערנו, במקרה השני של בני המשפחה הערבית, התינוק נרצח ובני משפחתו נפצעו קשה מאוד, ומי יודע עוד כמה יצטרכו להתייסר מפציעותיהם הקשות. עוד הוסיפו חטא על פשע, וכתבו שם: 'יחי המלך המשיח לעולם ועד'. כאילו בשם השלום העולמי של ימות המשיח, צריך לרצוח אנשים בשנתם.

"האמת שבכל חברה יש פושעים, ונציגי החברה חייבים להתמודד איתם. לשם כך יש חוק ושלטון. אבל העובדה שהפושעים הללו מעזים לעטות על עצמם מחלצות של קנאות לה' ולתורתו, מתאפשרת מפני שציבורים גדולים, שומרי תורה ומצוות, ישרים ותמימים, חרדים ומתנחלים, חיים בתסכול עמוק וחוסר אונים. הם רואים באופן תדיר שהממשלה ומוסדות המדינה והתקשורת הממסדית מפלים אותם ואת ערכיהם לרעה. התסכול הזה מתפרש אצל פושעים כמתן רשות לפעולות נוראות.

"יחד עם החינוך הקבוע לערך החיים וכבודם של בני האדם, והפעולות הנמרצות נגד הפושעים עצמם, ראוי לייבש את הביצה על ידי התוויית דרך וחזון למדינת העם היהודי בארצו המקודשת. בכלל זה צריכה המדינה לפעול לביסוס התרבות היהודית, לימוד התורה וקיומה על פי המסורת היהודית לדורותיה, לחיזוק ההתיישבות בכל חבלי הארץ ולמלחמה נחרצת באויבי ישראל. והעיקר לעשות את כל זאת לא כזכות הפרט אלא כחובת הכלל. מתוך כך לחנך לערך החיים והכבוד לכל אדם, והחירות והזכות שנתן ה' לכל אדם לבחור את דרכו בין טוב לרע. על ידי כך נקרב את ימות המשיח ככתבם בנביאים וכמשמעותם המוסרית".

הפגיעה בערבים

יש טוענים שאנחנו במצב מלחמה עם כלל הערבים, ועל כן אין לטעון נגד יהודים שפוגעים בערבים, שכן אמר רבי שמעון בן יוחאי: "טוב שבגויים הרוג" (מכילתא דרשב"י בשלח).

ראשית ראוי לבאר שדברי רבי שמעון בן יוחאי נאמרו על מצב של מלחמה פעילה, כפי שהיה בעת שיצאו ישראל ממצרים, וכדוגמת הסיפור על חיילי מחלקת הל"ה, שעל פי המסופר פגשו בדרכם לגוש עציון הנצור רועה ערבי וחמלו על חייו, ואחר שהסתלקו רץ הרועה להזעיק את האויב, והסוף שכולם נהרגו וגופם הושחת והושלך כדומן על האדמה. אותו רועה בימים אחרים היה יכול לארח אותם בנדיבות רבה, עד שאולי היה אפשר אז להגדירו כ"טוב שבגויים". אולם בעת מלחמה התייצב עם האויב נגדנו, ועל כן אמרו חכמים שיש להורגו כדי להציל את חיינו.

אולם העיקר הוא שאם אנחנו נמצאים במצב מלחמה, הרי שעלינו להקפיד ביתר שאת על שמירת הוראות הממשלה דרך שר הביטחון ופיקוד הצבא, שכן עיקר הניצחון תלוי בלכידות הפעילות המלחמתית, ולכן הענישה על הפרת משמעת בעת מלחמה חמורה מאוד, כעין דין מורד במלכות שבמקורות.

ואף שמעת לעת יש לרבים טענות נגד המדיניות הביטחונית, ולעתים הטענות מוצדקות, מצווה וחובה לנהל את המלחמה באויב במסגרת צה"ל והמדיניות שהממשלה מתווה לו. יתר על כן, אפשר לומר שמעולם לא היה לעם ישראל צבא מושלם, בלי שום תקלות מבצעיות ופגמים מוסריים. פעמים שהיו לצבא יותר תקלות ופעמים פחות. ואף על פי כן, המצווה והחובה להילחם למען העם והארץ במסגרת הוראות המלכות נותרה שרירה וקיימת. וכשלא הצלחנו לקיים את המצווה הזאת, באו עלינו צרות נוראות. על כן, כאשר יש ביקורת על מדיניות צה"ל, צריך לאומרה כדי לשפר את המצב ולתקנו, אבל כל הביקורות אינן מבטלות את החובה להילחם אך ורק במסגרת צה"ל.

וכיוון שכך, מעמדו של ההורג שלא במסגרת חוק הפעילות הצבאית או התגוננות הוא כמעמדו של רוצח, שבנוסף לחטא הרצח החמור גם פוגע במאמץ המלחמתי האמיתי שלנו באויב.

התסכול הנורא

אציין בקיצור נמרץ את הגורמים לתסכול העמוק: איסור תכנון ובנייה ביישובי יהודה שומרון, שפוגע ביכולת שלנו לקיים את מצוות יישוב הארץ השקולה כנגד כל המצוות, ופוגע ביכולתם של ילדים להתגורר ליד הוריהם ביישובים שאהבו. איסור תפילה בהר הבית. עצימת עין בפני ההסתה הערבית, הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי והפשע במגזר זה. כל זה פוגע מאוד בכבודנו הלאומי.

על היחס לבעלי נטיות הפוכות

חטא משכב זכור נחשב לאחד החטאים החמורים שבתורה ונקרא "תועבה", אולם אין להחמיר ביחס לחוטאים בו יותר מאשר ביחס לחוטאים בשאר עבירות חמורות, ובכללן חילול שבת שנחשב חמור יותר, אלא במידה מסוימת אף להקל, מפני שיצרם גובר עליהם. ואף שהם חוטאים במשכב זכר, אין זה פוטר אותם משאר המצוות, וכל מצווה ומצווה שהם מקיימים, כגון תלמוד תורה, צדקה או שבת, היא בעלת ערך אלוקי עליון כמו אצל כל יהודי אחר. והם מצטרפים למניין, ואם הוא כהן חובה עליו לעלות לדוכן, ואם קרא בתורה הוציא את הרבים ידי חובתם. ומצווה על כל יהודי לאהוב גם את החוטא בזה ולעזור לו כפי כל כללי החסד והצדקה הנוהגים כלפי כל ישראל.

לפיכך, כאשר יש בידינו אפשרות, חובה עלינו להשתדל להניא את החוטאים מכך. ועם זאת מצווה עלינו לאהוב גם את מי שאינו מצליח להתגבר על יצרו, ולדעת שיש ערך גדול לכל מצווה ומצווה שהוא מקיים. ולכן צריך להיזהר שלא להרחיקם מבתי הכנסת, כדי שיתחזקו בתורה ובמצוות כפי יכולתם. וכבר ידוע שערכו של הרע מוגבל ואילו ערכו של הטוב הוא בלא סוף. כיוצא בזה חומרתן של העבירות מוגבלת, ואילו ערכן של המצוות אין סופי. ועל כן גם מי שנכשל בעבירות אלו, זוכה לחיי העולם הבא בזכות מצוותיו ומעשיו הטובים.

מצעד התועבה

כל זה בתנאי שחטא משכב הזכר אינו הופך לדגל. אבל כאשר מקיימים ברחובות העיר מצעד פומבי למען חטאים אלו, להתריס בריש גלי נגד ערכי המשפחה המקודשים בתורה ונגד ערכי הצניעות שהם בסיס לקיומה של חברה בריאה, הרי שפוגעים בתורה ובמסורת ישראל, והמשתתף בזה נחשב "מומר להכעיס", וכל הדינים כלפיו משתנים. אין חובה לגמול עמו חסד, ואין לצרפו למניין. אמנם הוא ישראל, וכפי שאמרו חכמים: "ישראל אף על פי שחטא – ישראל הוא" (סנהדרין מד, א), ושערי תשובה לא ננעלים בפניו. אולם מאחר שהפריש עצמו בהתרסה ממסורת ישראל, הרחיק עצמו מכלל ישראל.

לו מגמת המצעד הייתה להגן על כבוד האדם ועל אנשים שסובלים מעלבונות קשים בגלל סיבות שונות ובכלל זה גם עקב נטייתם, אפשר היה להבין אותו. אבל כאשר מגמת המצעד היא להחצין נושא שגם כאשר הוא נעשה כהלכה הצנעה יפה לו, ועוד להתריס בריש גלי נגד ערכי המשפחה המקודשים בישראל ולהכריז שאיסור התורה בטל ומבוטל, הרי שאין למצעד זה הגדרה מתאימה יותר על פי התורה מאשר "מצעד התועבה".

ראוי היה לרשויות המדינה לשלול קיום מצעדים אלו בהיותם פוגעים במסורת ישראל, לצד הגנה חמורה על חייו וכבודו של כל אדם.

לעקור את הטרור משורשיו האסלאמיים

הטרור האסלאמי כבר הפך לשגרה, אבל במערב לא מבינים את שורשיו • חכמי המערב מתכחשים לכמיהה האנושית לחיי אמונה מלאים תוכן וחזון אידיאלי • מרכזיותם של הכוח והכבוד באמונת האסלאם והשפעותיהם החברתיות והתרבותיות • מצוות הג'יהאד כביטוי לעוצמת שלטונו של הא ל • המוסלמי רשאי להניח את נשקו רק כאשר אין לו סיכוי לנצח • קצבאות הרווחה מתפרשות כמס שהכופרים צריכים לשלם למוסלמים • כך מדינת ישראל מעודדת אורח חיים מוסלמי נצלני • האם אירופה תצליח לעשות תשובה ולהשתחרר משנאת היהודים?

הטרור המוסלמי

רצח היהודים הקדושים בפריז רק מפני היותם יהודים, מעורר את הצורך להתייחס אל המצב החברתי-דתי שמחולל את הפיגועים המזוויעים הללו.

המתח הגובר בין המערב למוסלמים

הדרך היחידה לפטור את המוסלמי מחובת המלחמה היא ליצור מצב שבו לא תהיה בידו שום יכולת וסיכוי להצליח. רק אז מבחינת הדין המוסלמי הוא פטור מהכורח לנהל מלחמה. אז עליו להמתין שנים ודורות, תוך הבטחה פנימית שכאשר תבוא שעת הכושר, הוא ישוב להילחם

לא היה חידוש בפיגועי הטרור בצרפת זולת מקום התרחשותם, בלבה של אירופה – בפריז. כבר שנים שטרוריסטים מוסלמים רוצחים מאות ואלפי אנשים מדי חודש. הם רוצחים בני דתות אחרות, ועוד יותר מזה – בני פלגים יריבים באסלאם. מספר הנרצחים עולה בהתמדה ומתפשט לעוד ועוד ארצות. אולם מנהיגי המדינות החזקות במערב, למרות הזעזוע, מפטירים כאשתקד. מדובר לדעתם באנשים מתוסכלים ומעורערים בנפשם שאין להם פרנסה, או ב"עם" עשוק שתובע את "זכויותיו" מהיהודים שכבשו את מולדתו. הם מתעלמים מהשנאה הצרופה שמוסלמים מביעים בגלוי – כלפי המערב ככלל וכלפי ישראל בפרט.

הביקורת על עמדת המערב ומומחיו

חכמי המערב מאמינים שכל האנשים רוצים להיות כמותם. ואלה שלא יודעים על כך, זה רק משום שהם נמצאים עדיין בדרגת התפתחות נמוכה, ותהליך ההתקדמות יוביל אותם בהכרח לתפיסה המערבית, לפיה כל בני האדם רוצים חופש, רווחה חומרית וחירות לבחור בדת או בתחביב אחר שמוצא חן בעיניהם.

היתרון הטכנולוגי והכלכלי שהשיגו חכמי המערב (בזכות תרומות משמעותית של יהודים), מפריע להם להבין את כמיהותיו העמוקות של האדם לחיים מלאי תוכן וחזון אידיאלי שמבוססים על אמונה. שפע המותרות יוצר מעין מסך שמסתיר מעיניהם את הלבה הרותחת במעמקי נשמתו ותהומות נפשו של האדם, שיכולה להתפרץ לכיוון שלילי של קנאות, הרס ושנאה, ומנגד – לכיוון חיובי של אמונה, בנייה ותיקון. לכן הם מתקשים להבין את המניעים של אויביהם ויריביהם. לא פחות חמור, הם גם לא מצליחים לנתח את שורשי המשברים שפוקדים את ארצותיהם, שבאים לידי ביטוי באובדן זהות, פירוק המשפחה ומשברים קשים בחינוך הילדים.

דת האסלאם

הכול מתחיל מהתפיסה הדתית האסלאמית, אשר רואה את הא ל כגיבור כול יכול, שהכול צריכים להיכנע לפניו ולקבל באופן מוחלט את מרותו. מתוך חמש המצוות העיקריות של האסלאם, ארבע עוסקות במישרין בכבוד הא-ל ובכניעה כלפיו:
א) קבלת האמונה בו.
ב) התפילה אליו חמש פעמים ביום, כאשר עיקרה כריעה ואמירת שבעה פסוקים 17 פעמים, שבהם משבחים את אללה ומקבלים את אדנותו.
ג) צום הרמדאן.
ד) העלייה למכה (המצווה הנוספת היא מתן צדקה לעניים, שגם היא מבטאת שהכסף הוא של אללה ולא של האדם).

גם השבח וההודאה לאללה הם מתוך יחס של כניעה וכבוד.

השפעתה על היחסים בין אנשים

עמדה זו מקרינה על כל מערכות היחסים הבין-אישיות, שמבוססות על כבוד. האישה חייבת לכבד מאוד את בעלה, וגם הבעל חייב לדאוג לאשתו, לפרנס אותה ולהגן עליה, וזהו כבודו. כמובן שגם הילדים חייבים לשמור על כבוד הוריהם. גם היחסים שבין אדם לחברו מבוססים על כבוד רב, שמתוכו מגיעים לנדיבות אצילית, שנותנת מקום לרעות ואחווה.

מכיוון שהכבוד חשוב כל כך, עלבון הוא דבר בלתי נסבל שמערער את תשתית הקיום, ומוכרחים להגיב עליו בחומרה יתרה, עד הביטוי השגור והמחריד של "רצח על כבוד המשפחה".

מכיוון שהכוח והשלטון תופס מקום מרכזי, ממילא שליט שלא נודע כחזק ואף אכזר, אינו יכול לשרוד בתרבות המוסלמית. לכן השיטה הדמוקרטית אינה מסוגלת להעניק יציבות לארצות האסלאם. השלטון האידיאלי בעבורם הוא שלטון סמכותי (אוטוריטרי) אשר פורש חסות ומעניק כבוד לכל נתיניו, כאב רחום שדואג לרווחת בניו.

האסלאם דת לוחמת

יש באסלאם גם צדדים חיוביים, אבל אנחנו עוסקים עתה בצדדים הקשים. לאחר חמש מצוות האסלאם העיקריות, המצווה הבאה בחשיבותה היא הג'יהאד. נאמני אללה צריכים להידמות אליו, ללכת בדרכו, לנהוג כמותו בגבורה, ולהכניע בכוח את מי שאינם נכנעים למרותו. "דין מוחמד בסיִף"!

לכוח ולחרב ישנו מעמד מרכזי בדת המוסלמית. הם מדגישים את כוחה הממשי של הדת, ומעצימים את גדולתו וכבודו של אללה בכך שהם משליטים את אמונתו על כל בני האדם. גם קריאות המואזין ברמקול ביום ובלילה הן ביטוי להשלטת הדת על המרחב, הן כלפי המאמינים עצמם והן כלפי זולתם.

לא במקרה הצליחו הערבים להשליט את האסלאם על עמים רבים, עד שכיום כמיליארד וארבע מאות מיליון בני אדם מאמינים בו. הצופן הגנטי של האסלאם מכוון למלחמה נחושה להשלטת דת מוחמד בחרב על כל העולם. הכול כשר לשם כך. והעמים הנכבשים הבינו זאת והעדיפו להתאסלם מאשר למות.

אמנם כל העמים הגיעו להישגים על ידי מלחמות וניצחונות, אולם שלא כמו בתרבויות אחרות, העיקרון של פשרה אינו מקובל באסלאם – במיוחד לא פשרה על אדמות. פשרה היא ביטוי לחולשה, ואילו המוסלמי חייב לייצג את גבורתו וחוזקו של אללה, ועליו להחזיק תמיד בחרב כדי להיות מוכן להמשך המלחמה להשלטת הדת על כל העולם.

כאשר ברור למוסלמי שאין בידו כוח לנצח את האויב, מותר לו לעשות הפסקת אש, 'תהדייה', שבה הוא צריך להתכונן להמשך מלחמת הדת. עמדה זו מבוססת על התנהגותו של נביאם מוחמד, במיוחד כלפי שבט קורייש.

כיצד להתמודד עם האיום המוסלמי

הדרך היחידה לפטור את המוסלמי מחובת המלחמה היא ליצור מצב שבו הוא יהיה אנוס לגמרי, שלא תהיה בידו שום יכולת וסיכוי להצליח. רק אז מבחינת הדין המוסלמי הוא פטור מהכורח לנהל מלחמה. אז עליו להמתין שנים ודורות, תוך הבטחה פנימית שכאשר תבוא שעת הכושר, ישוב להילחם.

לעומת זאת, כל ניסיון של פשרה עם האסלאם יוביל בהכרח להמשך הטרור והמלחמה, מפני שהוא נתפס כחולשה. שכן לפי התרבות המוסלמית, אילו היה למדינות המערב כוח לנצח את המוסלמים, לא ייתכן שהיו מבקשות פשרה. אין זאת אלא שהן מתקשות לעמוד מול התקפות הגבורה של מאמיני אללה, השהידים המהוללים, וממילא קרוב יום נפילתן. כך גם בנוגע לישראל, כל ניסיון לפשרה או הצבת "אופק מדיני", נוטע בהם תקוות שאפשר לנצחה, ומעודד את הטרור והמלחמה.

כל מי שחפץ בשקט ושלווה ביחסיו עם המוסלמים, חייב להביס אותם תחילה, ואחר כך להימנע מכל דיבורים על שלום, ולשאוף להפסקת אש יציבה תוך ניהול יחסים מכובדים.

מדיניות הרווחה מזיקה

כהמשך לנושא שעסקתי בו בפעמים הקודמות, גם מדיניות הרווחה המקובלת במדינות המערב נתפסת אצל מאמיני האסלאם כחולשה שמעודדת לוחמנות. לתפיסתם, נוצרים שלא קיבלו על עצמם את דת האסלאם חייבים לשלם מס גבוה למוסלמים השליטים – מס שבין השאר נועד לבטא את עליונות האסלאם. לכן לרבים מהמוסלמים אין הכרת תודה על קצבאות הילדים והבטחת ההכנסה שהם מקבלים במדינות המערב, שהרי הם נעלים מהנוצרים וזכאים לקבל מהם מס. זה הצידוק הדתי לתביעה להגדיל את הקצבאות ולהתמרמרות על הפחתתן.

מדיניות השמאל יוצרת אנשים כפויי טובה

זאת בנוסף לבעיה הבסיסית, שהעמדה של תנועות השמאל, לפיה המדינה חייבת לדאוג לרווחתם של כל בני האדם הנמצאים בשטחה, משחיתה את מצבם המוסרי של מקבלי הקצבאות בכך שהיא עושה אותם כפויי טובה.

העונש שהוטל על האדם הראשון לעבוד קשה לפרנסתו, מתקן את חטאו והופך אותו לאדם טוב שמבין את ערך העבודה והיצירה, ועל ידי אחריותו וחריצותו לפרנסתו הוא נעשה שותף עם הקב"ה בתיקון העולם. לעומת זאת, כאשר קצבאות הילדים והרווחה מאפשרות לרבים מבני החברה המוסלמית בצרפת לקיים רמת חיים גבוהה יותר מאשר בארצות מוצאם בלי עמל ואחריות, הם נעשים נצלנים וכפויי טובה. וכדי שהמצפון לא ייסר אותם, הם נאלצים לשנוא ולהטיח האשמות באלה שמעניקים להם את הקצבאות על שאינם מכבדים אותם ואת נביאם כראוי, וגם אינם מעניקים להם עוד קצבאות.

המשבר באסלאם

בכל העולם האסלאם נמצא במשבר, תסכול וירידה. הדבר בא לידי ביטוי בירידה עצומה בפריון. הטרור מבטא ניסיון להיחלץ מהמשבר, וניסיונות הפיוס והפשרה של המערב מוסיפים דלק לתבערה. בכל אופן, בארצות מובילות כמו איראן וטורקיה, האוכלוסייה כבר מתכווצת, מפני שאישה ממוצעת יולדת פחות משני ילדים. ארצות המערב הן מהמקומות היחידים שבהם אוכלוסיית המוסלמים גדלה, בזכות קצבאות הילדים.

כך גם קרה בישראל, בעת שקצבאות הילדים היו גדולות במיוחד. וכפי שקורה גם היום במידה פחותה בעזרת קצבאות אחרות. דוגמה לאיוולת בוטה שנהוגה כאן, היא הענקת קצבה של כאלף וחמש מאות שקלים לכל ילד של אישה גרושה שבית המשפט פסק שאבי ילדיה אינו מסוגל לשלם לה מזונות. כך קורה שמדינת ישראל מעודדת ריבוי נשים במגזר הערבי והבדואי, שבעליהן מגרשים אותן באופן פיקטיבי, כדי להתפרנס מהקצבאות המוגדלות בעבור ילדיהן ובעבור זה שנשותיהן הגרושות כביכול מוכרות כאימהות חד הוריות. הכסף הזה חוזר כמובן אל הבעל הנכבד, שזוכה בעזרת האיוולת של מדינת ישראל לקיים אורח חיים מוסלמי נצלני למהדרין. ורק נשאר עוד להודות לו אם הוא מסתפק בכך ואינו שולח ידו בטרור.

תשובת אירופה

לאחר הרציחות הנוראות שהאירופים חוללו במשך מאות שנים בשם הלאומנות והדת, ובמיוחד כלפי היהודים, רבים משוחרי המוסר באירופה נוטים לקצה השני, השמאלי, הדוגל בשוויון זכויות מוחלט. ושוב, ראו זה פלא, גם מתוך עמדתם זו הם מאשימים את היהודים. האנטישמיות הישנה חוזרת ומתגלה. אם אירופה רוצה לחזור בתשובה, עליה להתחרט באמת על פשע השנאה כלפי היהודים, ולהכיר ליהודים טובה על תרומתם לאנושות. גם הנוצרים צריכים להתעטף בענווה ותודה כלפי היהדות. רק תיקון זה יעשה אותם מוסריים באמת.