ארכיון הקטגוריה: טרור

הרב איתמר הי"ד ממשיך לחנך

רבנים, ח"כים מימין ומשמאל, שומרונים וערבים בשבעה על הרב איתמר הי"ד • מדברי הרבנים בתום השבעה: הרב איתמר חי ומשפיע, ואף משפחתו משמשת מגדלור לעם • הנשיא איכזב בביקורו, ולעומתו רעיית ראש הממשלה הביעה הזדהות והקשבה • הולנדי שבא לנחם: המתיישבים בישראל הם הילד עם האצבע בסכר של העולם • הרב איתמר זכה להיות יותר מראש ישיבה, ולשמש מחנך לאומה • דאגתו בשיא החורף לביגוד החם של התלמידים • שאלה ללמדנים שבין הקוראים: האם אפשר לתת היום לערבי מעמד גר תושב?

סיפר ר' אלישע הנשקה: כשהייתי בשבו"ש בישיבה, חששתי שהכבוד הרב שראיתי שמייחסים בישיבה לעולם המעשה עלול להביא לחוסר שקידה בתורה. כך הרהרתי כשלפתע צדה את עיני דמותו התמירה של ר' איתמר, אז בחור בשיעור ד', מגיע למקומו בקדמת בית המדרש ושוקע בלימוד

מנחמים רבים מחוגים שונים הגיעו לנחם את משפחת בן גל בשבעה על הרב איתמר הי"ד, שהתקדש במותו על היותו בן העם היהודי, שלאחר אלפיים שנות גלות חזר ליישב את ארץ ישראל כדברי התורה והנביאים. בחייו ובמותו מסר את לבבו, נפשו ומאודו על קדושת התורה, העם והארץ.

כראוי למי שמסר עצמו להתיישב בקו הראשון של ההתיישבות בהר ברכה שבלב השומרון ונהרג על קידוש השם, הגיעו רבנים, שרים וחברי כנסת רבים ובכללם גם ממפלגת המחנה הציוני (אומנם ממפלגת יש עתיד לא הגיעו). היו גם קבוצות של חילונים שאינם מזוהים עם הימין שהגיעו לנחם, גם נציגי שכנינו השומרונים באו להשתתף, וכן ערבים שנמצאים בקשר עם היישוב.

דברי חיזוק מתלמידי חכמים

לסיום השבעה הגיעו רבנים לדבר, וכל אחד הוסיף נדבך משלו. הרב שמואל אליהו דיבר על הנבואות שמתגשמות בימינו, הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו דיבר על האמונה שהתגלתה דרך מעשה הפורים. בסעודת האזכרה של השבעה הגיע הרב בן ישי, אביה של רות פוגל הי"ד, שנהרגה על קידוש השם עם בעלה ושלושת ילדיה באיתמר. מדם ליבו הוא דיבר על חיי הנצח שמתעצמים על ידי מסירות הנפש, ומקרינים אור וברכה על כל עם ישראל, וכבר עכשיו מתקיימת בהם בחינה של תחיית המתים, שניצוצות מאישיותם נמסכים בחייהם של רבים. היו אלה דברי נחמה עמוקים שאין לתאר. אחר כך עמד חתנו והוסיף שגם בני משפחתם של הקדושים, שנשארים בחיים, הופכים למגדלור לציבור, וכפי שהם מתחזקים באמונה הציבור מתחזק מכוחם. הרב חיים דרוקמן דיבר על חיי האדם בעולם הזה, שאפילו הצדיקים הגדולים ביותר מגיע יומם והם צריכים למות, והשאלה האם באמת חיו בחייהם או שמא היו כרשעים שבחייהם קרואים מתים; וכשאדם דבוק בתורה ובמצוות ואף נהרג על קידוש השם הרי שהוא חי. ממש חי. הרב אייל ורד דיבר על הנוסח שאומרים על הצדיקים שנפטרים, "שביק חיים לכל חי", שבעת פטירתם הם משאירים את החיים שלהם לכל שאר האנשים שנותרו בחיים עלי אדמות, אשר יכולים מתוך כך להמשיך להתקדם ולהתעלות. שוב התפעלתי איך התורה מחייה וממתיקה, וכל רב מוסיף הארה מיוחדת להיטיב ולרומם.

בין הנשיא לגברת נתניהו

לקראת ביקורו של נשיא המדינה ביקשו פרנסי היישוב שאבוא כדי לכבדו, אולם ביקורו היה אכזבה גדולה. הוא לא הצליח להביע אמפתיה לא לאבלים ולא לדרכם ואמונתם. ניסיתי להציע לו לברך את ברכת "מציב גבול אלמנה", שבהקשר זה יש בה שתי משמעויות – האחת על המקום המיושב, והשנייה ברכה לאלמנה מרים, אולם הוא קטע את דבריי ולא נתן לי לסיים. כשהאבא הרב דניאל ביקש לדבר מעט על בנו, קטע אותו הנשיא כבר במשפט הראשון ואמר שהוא כבר שמע עליו. כאשר דיברו על הרצון ליישב את הארץ, הביע הסתייגות מכל מיני צדדים, ראשית שאין ראוי לבנות בעקבות פיגוע אלא צריך לבנות כמו אבותיו שעלו לירושלים בלי פיגוע. שנית, שיש דעות שונות והדברים מורכבים. שלישית, שאם כך צריך לתת אזרחות לאנשים שאולי צריך לחשוב גם עליהם. בקיצור, כל דיבור של אחד האבלים נקטע על ידי "כבוד הנשיא" בדבר הסתייגות ותוכחה. כך הסתיים הביקור בעוגמת נפש גדולה לאבלים. כדי לנחם את האבלים אמרתי לאחר שיצא שחשיבות הביקור בעצם קיומו, כי אחרי הכול זה האיש שמכהן כנשיא מדינת ישראל.

לעומת זאת, סיפרה לי אשתי על ביקורה של אשת ראש הממשלה, שהקרינה אהבה וחום לאבלים, חיבקה את האלמנה ואת האם, התעניינה בחייהם ובילדיהם, הקשיבה לדבריהם בתשומת לב תוך שהיא מלטפת את האלמנה, וכל כולה טוב לב והזדהות.

זה רק יכול ללמד עד כמה התקשורת החילונית מעוותת את המציאות כדי לקדם את עמדותיה.

אגב, אישי ציבור אחרים, ובכללם שרים וחברי כנסת שהגיעו לנחם, בירכו "מציב גבול אלמנה" בחפץ לב, ובכלל זה גם ח"כ איתן כבל מהמחנה הציוני.

המנחם ההולנדי והאצבע בסכר

הגיע חסיד אומות העולם הולנדי, והזכיר בפני כל הנוכחים (מהם תלמידיו של הרב שלומי בדש, אבי האלמנה, מהישיבה התיכונית בקרני שומרון) את הסיפור הידוע על הילד ההולנדי שעצר באצבעו פרץ מים שאיים להפיל את הסכר, ובכך הציל את העיר. הוא הכריז בפני שומעיו: "באתי היום לומר בשם מיליוני אנשים ברחבי העולם – אתם היום האצבע של הילד שסותמת את הסכר, ומצילה את העולם מהרשע של הטרור האסלאמי".

כבר עכשיו ראש ישיבה

לפני זמן מה פגשתי את הרב פרוכטר, ראש הישיבה התיכונית בגבעת שמואל, וכשהזכיר את הרב איתמר כמצליח במיוחד בשליחותו החינוכית, סיפרתי לו את תקוותי שיגדל להיות ראש ישיבה תיכונית. הוא השיב לי: כבר עכשיו הוא כעין ראש ישיבה.

לאחר שהרב שבתי סבתו, ראש ישיבת מצפה יריחו, סיים להעביר שיעור בין מנחה למעריב, ליווה אותו תלמידו בנימין בדש, אחיה של מרים האלמנה, וסיפר לו בצער על אובדן העתיד שהיה צפוי לרב איתמר הי"ד. ניחם אותו הרב סבתו ואמר: אני ראש ישיבה כבר עשרות שנים, וכבר זכיתי להעמיד אלפי תלמידים, ולא זכיתי למה שזכה הרב איתמר, שנתעלה להיות מחנך לאומה, שרבים כל כך שומעים על הנהגותיו התרומיות ומסירותו לתורה ולחינוך התלמידים, ומתחזקים ומתעלים לאור דמותו.

מה משך את לב השבו"ש

סיפר ר' אלישע הנשקה: כשהייתי בשבו"ש בישיבת הר ברכה, שמיניסט חשדן ותוהה, חששתי שהכבוד הרב שראיתי שמייחסים בישיבה לעולם המעשה, לקודש הגנוז בחול, עלול להביא לחוסר שקידה בתורה, בקודש הגלוי. כך הרהרתי כשלפתע צדה את עיני דמותו התמירה של ר' איתמר, אז בחור בשיעור ד', מגיע למקומו בקדמת בית המדרש ושוקע בלימוד. ברגעים אלה גמלה בליבי ההחלטה שאלמד בישיבה. לאחר כמה שנים הוא שלח לי את הסיכום המפורט שלו בהלכות שבת כדי שאיעזר בו ללימודי הרבנות, ובו השתמשתי לרוב.

כמה שנים לאחר מכן, הימים ימי תחילת החורף, סערות וסופות מפילות את החשמל ביישוב מפעם לפעם. בבוקרו של יום שישי סגרירי ועגמומי במיוחד, הסלולרי שלי רוטט. על הצג הודעה מר' איתמר שנשלחה לכל תלמידי הישיבה. את לשונה איני זוכר, אך מכיוון שבניגוד לקור ולסער הזועף בחוץ היא חיממה את ליבי במיוחד, אני עוד זוכר את תוכנה – אף שעברו שנתיים או שלוש מאז: "חורף חם ובריא לכולם, לא לשכוח להצטייד בביגוד חם, אם חסר משהו לגשת אליי. באהבה, איתמר". המסר היה בערך כזה, ההודעה קצת יותר ארוכה. סתם תזכורת אימהית כזאת. כשראיתי אותו כמה דקות לאחר מכן, רציתי לפרגן על המסירות ואמרתי שהוא יכול להיות "אמא נפלאה". הוא הצטחק כדרכו ועבר נושא, ואצלי את עגמומיות החורף החליף גל חום אביבי. כך, בנוסף לעוד אינספור שעות תורה ועשייה למען הכלל שראיתי אצלו במשך שמונה השנים שזכיתי להכירו, ראיתי בו את האידיאליסט השקדן, העמל בתורה בגבורה מחד, ואוהב הבריות בעל החסד מאידך.

שאלת הערבי שחושש להתגייר

הגיע לנחם גם ערבי, שבנו שירת בצבא ונהרג על הגנת ישראל, והביע הזדהות מלאה עם העם היהודי. לא זו בלבד אלא שאף ביקש להיכנס אליי כדי להתייעץ בעניין גיורו. כמי שלמד פיזיקה, הוא רגיל בלימוד וכבר הספיק ללמוד ספרים כגון הכוזרי ולשמוע שיעורים באינטרנט, וברצונו להתגייר. להערכתו יש לו גם שורשים יהודיים. אולם אשתו אינה מעוניינת להתגייר, ואם לא יתגרש לא יוכל להתגייר, שכן התורה אוסרת על יהודי לחיות עם מי שאינה יהודייה. הוא שאל מה ראוי לו לעשות, האם להתגרש מאשתו שהוא אוהב? השבתי שמן הסתם עדיף שיישאר עם אשתו ויחיה כגוי צדיק ששומר שבע מצוות.

אבל הוספתי שבזכות שאלתו אשתדל לבדוק סוגיה חשובה מאוד, האם אפשר בזמן הזה להחזיר את דין גר תושב למקומו. גר תושב הוא בן אומות העולם שמקבל על עצמו בפני בית דין את אמונת ישראל ומתחייב לקיים שבע מצוות בני נח, ולגבי שאר המצוות – אם יקיים יזכה לשכר, ואם לא יקיים לא יהיה בידו עוון. מבחינת מעמדו הוא שותף עם העם היהודי, מצווה לגמול עמו חסד כמו עם היהודים ומותר לכתחילה שיגור בארץ ישראל. הבעיה היא שלהלכה, רק לבית דין של דיינים סמוכים שנסמכו איש מפי איש עד משה רבנו יש סמכות לקבל גר תושב (רמב"ם הלכות עבודה זרה י, ו). אומנם גם גר רגיל צריך מעיקר הדין להתקבל על ידי דיינים סמוכים, אולם מכיוון שלמדנו שכלל הוא שבכל הדורות צריך שתהיה אפשרות להתגייר, גם לאחר שנפסקה הסמיכה ממשיכים לקבל גרים. השאלה האם אפשר למצוא דרך לקבל גר תושב כיום. מעמד זה יכול לשמש פתרון לצאצאי יהודים שלהלכה אינם יהודים, שיתגיירו ויקבלו מעמד של גר תושב, שמכל הבחינות האזרחיות הוא שותף מלא של העם היהודי.

מן הראוי להושיב על כך כמה תלמידי חכמים שיבררו נושא זה מהיסוד. אם יש בין הלמדנים מי שיכול לסייע בבירור סוגיה זו, אשמח לקבל את חוות דעתו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ההספד על הרב איתמר בן גל הי"ד

קשה להאמין, אבל בתקופה האחרונה הרב איתמר ומרים דיברו על האפשרות שאחד מהם ייהרג על קידוש השם, והסכימו שהם מוכנים לעמוד בניסיון הזה בגבורה. לא כקנאים שמואסים בחיים דיברו כך, אלא כיהודים שאוהבים כל כך את החיים, עד שהם מוכנים להקריב הכול למען החזון שהועיד ה' לעמו ישראל להביא אמונה, ברכה וחיים לעולם. בכל העולם אנשים מתים מכל מיני סיבות, אשרי מי שזוכה למות על מצוות יישוב הארץ

פתאום באמצע היום היכתה בנו השמועה, עננים אפורים של בכי התעבו בשמיים וקול נורא התפשט בעולם והודיע: הרב איתמר בן גל מהר ברכה נרצח. ופתאום מרים אלמנה, ואביטל, דניאל, רוני ואברהם יתומים.

לימדונו רבותינו שכל יהודי שנהרג מפני היותו יהודי – נקרא קדוש, ומובטח לו שהוא בן עולם הבא. במותו על היותו יהודי פשט את מלבושיו הפרטיים והתעטף בקדושת ישראל. ואם כך אמרו על כל יהודי, על אחת כמה וכמה על יהודי שבחר לחונן את עפרות ארצנו הקדושה, בקו הראשון של ההתיישבות. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בתלמיד חכם, שלמד ולימד, שמר ועשה, שכל המצוות והמעשים הטובים שלו מתעלים ומתקדשים בקדושת כלל ישראל, והוא עולה כקורבן תמים על מזבח האומה.

הרב איתמר היקר והאהוב, ידענו תמיד שאתה מסור לתורה, לעם ולארץ, והנה התברר לנו שגם אתה, בכל דרכיך ומעשיך הטובים, עלית במעלות קדושים וטהורים שמסרו נפשם על קידוש השם.

אם היו שואלים את אויבינו מה היו מעדיפים, שיהרגו מהם אלף איש או שנקים שכונה חדשה, היו מעדיפים להקריב אלפי אנשים ובלבד שלא נמשיך ליישב את הארץ. לכן הנקמה העמוקה ביותר היא להמשיך לבנות, להקים עוד שכונה, להפוך את הר ברכה לעיר

במשך אלפיים שנה יהודים נהרגו על קידוש השם כשתפילה בפיהם, שיום יבוא ועם ישראל יחזור לארצו לקיים בה את התורה, לתקן עולם במלכות שד י ולהביא ברכה לכל משפחות האדמה. לשם כך היו מוכנים לשאת על גבם את כל הייסורים הנוראים, כי ידעו שהתורה, ארץ ישראל והעולם הבא נקנים בייסורים, ועל ידי קנייתם העולם הזה יתוקן ויהפוך לעולם הבא.

אומות העולם נדו לשברנו, לא האמינו שנחזור לארץ, לא האמינו שהארץ השוממה תחזור לתת את פריה, שיתקיימו בנו דברי ה' בתורתו: "וְשָׁב ה' אֱ לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ לֹהֶיךָ שָׁמָּה… וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" (דברים ל, ג ה). כל קדושי ישראל שבגלות האמינו בזה, אבל אתה, הרב איתמר, זכית לקיימם בגופך. על ידך ובך דברי הנביא יחזקאל מתגשמים: "כֹּה אָמַר אֲ דֹנָי א לוהים לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב… וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה… וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִי
בוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה, אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי. כֹּה אָמַר אֲ דֹנָי אלוהים, עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם, אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם. כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" (יחזקאל לו).

עוד לא הגעת לגיל שלושים, אבל כבר הספקת לרקום חלומות גדולים והתחלת להגשימם. בשנים הספורות שבהן שימשת כרב ומדריך הצלחת להלהיב בחורים בחזון התורה השלמה, שמחברת שמיים וארץ ומאירה את המדע והעבודה.

באהבה, בנחישות ובסמכות דרשת מתלמידיך הצעירים ללמוד, והם למדו. גם בקייטנות דרשת שיחד עם הטיולים והכיופים – ילמדו, והחניכים הופתעו להיווכח עד כמה לימוד התורה איתך היה מאתגר ומהנה, עד שהם והוריהם ביקשו שכך יהיה בשנה הבאה. ואתה הסכמת, כי תמיד היית מוכן להתנדב לדברים שבקדושה, ואת הכול לקחת באחריות ורצינות מלאה.

אהבת את תלמידיך החדשים בישיבה התיכונית בגבעת שמואל, שיבחת את החריצות והרצינות שבה הוריהם והם מתייחסים ללימודים בכל המקצועות.

ציפינו שתמשיך להגדיל תורה, ללמוד וללמד. היינו בטוחים שכמנהיג טבעי, יגיע יום ותהיה ראש ישיבה תיכונית, והנה עתה כל החלומות אבדו. אין מי שימלא את מקומך, אין מי שיבין כמוך את מלוא החזון, ויהיה חרוץ כמוך בהגשמתו.

נדיר לראות אדם שכל כך מעריך ומכבד את הוריו. בברית של בנך אברהם, לאחר שאביך הרב דניאל סיפר ברוב טובו על חותנו הסבא רבי אברהם, לחשת באוזני: הלוואי ואזכה להיות כמו אבי, להבין לעומק את האנשים ולהיות צדיק וטוב לכולם. ועוד סיפרת לי כמה פעמים כיצד אמך גומלת חסד בהתמדה עם כל המשפחה.

פעם כשנסענו לחתונה עם חותנו הרב שלומי, התפתח דיון אם ראוי שהחתן יקרא לחותנו אבא. ואז איתמר אמר שזה תלוי בקשר, שאם הקשר טוב וקרוב, אז בוודאי נכון שהחתן יקרא לחותנו אבא, וחותנו הרב שלומי זרח מאושר.

לחתונתו הגיע עם עניבה יפה ומיוחדת. שיבחתי את הופעתו ואת העניבה שאביו בטעמו הטוב בחר לו. לאחר כשבועיים השאיר בביתי מתנה מפתיעה – עניבה זהה. יעזרני ה' ואזכה ללבוש אותה בחתונותיהם של ילדיך, אביטל, דניאל, רוני ואברהם.

"ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי". בדרכך לברית המילה נהרגת. גורלו של העם היהודי לשאת את דגל הצדק והמוסר בעולם, ולכן בכל דור הרשעים הגדולים ביותר נלחמים בנו, וביותר בצדיקים. הם כיום אלה שמפיצים בכל העולם טרור, מזהמים את המים, ואנחנו מבשרים טובה לעולם. וכדרך האבות הקדושים שחפרו בארות מים, גם אנחנו מובילים בהתפלת מי ים ובמיחזור מים על ידי שימוש בקולחים.

אם היו שואלים את אויבינו מה היו מעדיפים, שיהרגו מהם אלף איש או שנקים שכונה חדשה, היו מעדיפים להקריב אלפי אנשים ובלבד שלא נמשיך ליישב את הארץ. לכן הנקמה העמוקה ביותר היא להמשיך לבנות, להקים עוד שכונה, להפוך את הר ברכה לעיר.

אנחנו לא חזרנו לארץ כדי לנשל ערבים הגונים מנחלתם, אבל משקמו עלינו לכלותינו, מן הדין שכל מי שרצה להרוג ייהרג, וכל מי שרצה לגרש יגורש. אשרינו שיש לנו מדינה וצבא, ובעזרת ה' כל מה שצריך להיעשות ייעשה.

לפעמים שואלים אותנו 'מדוע אתם משתמשים בטרמפים?', והתשובה פשוטה – אין דרך אחרת לחיות כאן. זה הסיכון שאנחנו נוטלים על עצמנו כדי לקיים את המצווה שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות, מצוות יישוב הארץ בקו הראשון של ההתיישבות. וכשאחד מאיתנו מתקדש, גם אנחנו, כל המתנחלים שנוסעים בכל הדרכים, נעשים בזכותו קדושים.

אחים יקרים, מתנחלים אהובים, מי יספר לכם עד כמה גדולים מעשיכם הקטנים. כמה אתם גדולים בעת שאתם ממשיכים בשגרת חייכם, כשאתם ממשיכים לנסוע בדרכים ועומדים על משמר עמנו וארצנו. בגופכם ממש אתם מגשימים את חזון הנביאים.

קשה להאמין, אבל בתקופה האחרונה הרב איתמר ומרים דיברו על האפשרות שאחד מהם ייהרג על קידוש השם, והסכימו שהם מוכנים לעמוד בניסיון הזה בגבורה. לא כקנאים שמואסים בחיים דיברו כך, אלא כיהודים שאוהבים כל כך את החיים, עד שהם מוכנים להקריב הכול למען החזון שהועיד ה' לעמו ישראל להביא אמונה, ברכה וחיים לעולם. בכל העולם אנשים מתים מכל מיני סיבות, אשרי מי שזוכה למות על מצוות יישוב הארץ.

לפני זמן לא רב, כאשר ראה הרב איתמר אם שבוכה ומתאבלת יותר מדי על בנה שנהרג, עלה בדעתו שאולי גם לו זה יקרה ואמו תבכה עליו יותר מדי, ואמר לאשתו כי הוא צריך לומר לאמו, שאם כך יקרה וייהרג, שלא תרבה לבכות. שתהיה חזקה, לכבוד התורה, העם והארץ. אבל הוא לא הספיק לדבר איתה על כך.

יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות, שתאסוף את דמעותינו יחד עם דמעות כל הקדושים שנרצחו ונטבחו ונהרגו על קידוש שמך, וירוו את הארץ ויצמיחו את הדגן התירוש והיצהר, וינחמו את אבלי ציון וירושלים, ויהפכו הדמעות לטללי חיים, שיזכירו את כל הנשכחות ויצמיחו את כל הרעיונות, להוסיף ברכה וחיים לכל משפחות האדמה.

ריבונו של עולם, תן כוח למרים האלמנה לגדל את היתומים לתורה ומצוות, תן בריאות וכוח לסבים ולסבתות לסעדם, לטפחם ולהובילם לחתונתם.

ריבונו של עולם, תן כבוד לעמך, תהילה ליראיך ותקווה טובה לדורשיך. שמחה לארצך וששון לעירך, ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קודשך. קבץ נידחנו מארבע כנפות הארץ, ובזכות הרב הצעיר איתמר בן גל שנהרג על קידוש שמך, סייע לנו ליישב את כל הארץ שהבטחת לאבותינו ולנו, ויתקיימו בנו דברי הנביא: "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים. עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ…. כִּי כֹה אָמַר ה' רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׁמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע ה' אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל… הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה. בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ….. וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה'… וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד. אָז תִּשְׂמַח בְּת
וּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם" (ירמיהו לא).

•••
חזרתי מבית הקברות, ועל המדרכה ליד ביתי פוסעים המוני ילדים, הולכים מבית הספר החדש שביישוב לביתם. הם יאכלו ועוד מעט יתחילו בפעילות הענפה של אחר הצהריים – לימוד תורה וחוגים בכל התחומים האפשריים כמעט. אמרתי בלבבי: מי ילד את כל אלה ואנחנו הלא שכולים וגלמודים. הרי נותרנו לבדנו, ואיך פתאום בכל המחזורים הצעירים בהר ברכה ישנם כמאה, והם ממשיכים לעסוק בשלהם ולצהול כאילו לא אירע דבר. הם רק יודעים שצריך ללמוד יותר ולבנות יותר כי הרב איתמר נהרג. "ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי".

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

המקדש – לראש סדר היום

סיפורם של יוסף צבי סלומון הי"ד ובני משפחתו, בהם חיה אסתר ואלעד ז"ל • כבן לניצולי שואה, יוסף צבי פעל במסירות ליישוב הארץ, ודבק בתורה עד יומו האחרון • המנהיגות המדינית-ביטחונית אינה מבינה את עניינו של עם ישראל, וממילא אינה תופסת את מהות המאבק נגד אויבינו • בניית בית המקדש צריכה לעמוד בראש סדר היום הלאומי • מטרת בית המקדש איננה עבודת ה' לצדיקים פרטיים, אלא תיקון לעם ישראל ולעולם כולו • ההכנה לבניין המקדש: בלימוד תורה ובחיזוק הריבונות בהר הבית

שלושת הקדושים

המנהיגות הרופסת לא מבינה מדוע הערבים מאשימים אותנו ברצון לשנות את המצב המחפיר בהר הבית. הם שכחו את השבועה לירושלים ולמקדש, אולם כל קיומו של עם ישראל מבטא שבועה זו. אויבינו מבינים זאת, ולכן הם נלחמים על כל סממן של ריבונות יהודית בהר הבית

יוסף צבי סלומון, שנרצח עם בתו חיה אסתר ובנו אלעד, זכה להיות מראשוני החלוצים מיישבי ליבה של ארצנו הקדושה. הוא גדל בטרנסילבניה שברומניה, בקהילת ניצולי השואה בעיירה דז' הסמוכה לקלוז'. כילדים ספגו הוא ואחיו מכות והשפלות משכניהם האנטישמיים. כשנה לפני הגיעו למצוות, בשנת תשי"ח, נפתח השער לצאת מרומניה, והוריו עלו ארצה והתיישבו בבאר שבע. במשך שנים רבות היה יוסף צבי הי"ד רס"ר באפסנאות רפואית. לאחר שפרש לפנסיה מוקדמת מהצבא עבד במכללת תלפיות כמנהל משק. מתוך כך עודד את שלושת בנותיו ללמוד שם, ובזכות זאת זכה ונעשו מורות בישראל.

כבן לניצולי שואה ששרדו את המחנות בטרנסניסטריה (אביו) ואושוויץ (אמו), מצוות יישוב הארץ הייתה חשובה לו. לשם כך, לפני כשלושים וחמש שנה עלה עם משפחתו מבאר שבע ליישוב נווה צוף (חלמיש) שבבנימין. הוא אף השתדל לגייס לכך את אחיו בן-ציון, הצעיר ממנו בשנה וחצי, שבעקבות זאת שינה את תוכניתו לבנות את ביתו יחד עם חבריו במיתר, והצטרף אל הגרעין שהקים את היישוב אלקנה.

בתו רחלי התחתנה עם רן מנזלי מבני ישיבתנו, והם זכו להקים את ביתם לתפארה בהר ברכה. הוא היה שמח בהם על שהם ממשיכים ליישב את הארץ בקו הראשון של ההתיישבות, ובכל פעם שהיה מבקר בשבת בהר ברכה, היה מקפיד להשתתף עם חתנו בשיעורי התורה ודרשת השבת. בעקבות זאת זכינו שגם אלעד הי"ד למד במשך שיעור א' בישיבה וממנה התגייס לחיל השריון.

לכל ההלוויות של המתנחלים שנהרגו על קידוש השם היה יוסף צבי הי"ד מקפיד ללכת, כדי לחלוק כבוד לגיבורים הקדושים שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, מרוב מעלתם שנהרגו על קדושת התורה, העם והארץ. לאחר ההלוויות היה שותק. מי ידע אז שיבוא יום והוא, בתו ובנו יגיעו לכך.

מאז שיצא לפנסיה טרח לנסוע בכל יום לבית הכנסת הגדול שבירושלים, לשמוע שיעורי תורה בכולל הפנסיונרים. בשנה האחרונה, בהיותו כבן שבעים, בעקבות אירוע של נפילה ואיבוד הכרה, נחלש מאוד, ומאז היה הולך באיטיות ולעיתים מפאת כאביו היה גבו שחוח. מאז נסע לירושלים רק שלושה ימים בשבוע, ובשאר הימים הצטרף להקמת כולל הפנסיונרים בנווה צוף.

היה איש מעשה, ממעט בדיבור ובעל לב טוב, עד שאחיו העיד עליו שאי אפשר היה לריב איתו – "אך טוב וחסד". הוא מאוד רצה שבני משפחתו יהיו תמיד בשמחה, וכשלעיתים היו מתווכחים על עניינים שונים, היה מרים קולו ודורש להעביר נושא, כדי לשמור על אווירה של שמחה.

היה רגיל להשכים למניין הראשון בעשרה לשש. גם לאחר לילות שמירה, הקפיד להגיע לתפילתו הקבועה. במשך עשרות שנים שימש כגבאי בנווה צוף, ובכך המשיך בדרכו של אביו, שהיה גבאי בחסד במשך כשלושים שנה בבית הכנסת 'קדושי אושוויץ' שבבאר שבע, שרבים ממתפלליו היו ניצולי שואה.

בעשרים השנים האחרונות שימש כגבאי המניין הראשון בשבת שבנווה צוף, תוך שהוא דואג לכול, ומשכים לבית הכנסת כדי לסדר את השולחנות והסידורים לפני התפילה. לאחר התפילה היה מקיים קידוש למתפללים על חשבונו, כדי לשמחם וכדי למשוך אנשים למניין הראשון. כאשר היו בעלי שמחה, היו מוסיפים על הקידוש שלו עוד דברי מאכל ומשקה.

היה מצפה וסופר את הימים לקראת שמחות של מצווה ובמיוחד חתונות במשפחה. לכל חתונה היה יוצא מוקדם, כדי להיות מהראשונים שמשמחים את בעלי השמחה. כדי להוסיף בשמחה היה עובר עם בקבוק משקה בין האורחים ומוזג לכולם. בריקודים היה מהדר לרקוד לפני החתן, וגם בהיותו מבוגר היה רוקד כצעיר. לאחרונה, לפני שבועיים, היה בחתונה של משפחת קלינגל מהיישוב, וניסה לרקוד כפי שהיה רגיל; אבל כוחותיו לא עמדו לו והוא נאלץ לפרוש בצער.

בכ"ח בתמוז תשע"ז, בליל שבת קודש, לאחר שעת הקידוש שבה ישראל מתעטרים בשלוש קדושות וזוכרים את ה' שברא את העולם והוציאם ממצרים, וממשיכים קדושה וברכה לעולם, בעת שמשפחת סלומון עמדה לקיים שמחת 'שלום זכר' לכבוד נכדם החדש – יצא מחבל שפל בשם האסלאם להשבית את הקדושה והברכה.

אולם אמונתנו עמוקה וגדולה מכל רשע, ושלושת בני המשפחה שנרצחו, התעלו ממעמדם הפרטי למעמד של שלושה קדושים שמבטאים את קדושת ישראל המעוטרת בשלוש קדושות. וכל קדושי השואה שנהרגו על אדמת ניכר עמדו לקבל את פניהם, כדי לתת כבוד למתנחלים הקדושים, שמכירים בסכנה ובוחרים ליישב את הארץ, ואף מוכנים להיהרג על קידוש השם בהגשמת דברי התורה והנביאים על גאולת הארץ.

הבעיות בצמרת הביטחונית-מדינית

כבר שנים שאנו חשים שמצבה הערכי של צמרת הצבא והשב"כ, ורוב המנהיגות המדינית, בכי רע. עמדותיהם חלולות, הם לא יודעים מהו עם ישראל ומה חזונו, וממילא גם לא מבינים את הערבים ואת האסלאם. הם מקבלים את עמדות השמאל הליברלי כתורה מסיני, וכמו שמתוך אמונה זו אובמה וקרי הובילו את המזרח התיכון לתוהו ובוהו ושפיכות דמים, כך גם הם מתהלכים כסומים בלי להבין את התהליכים העמוקים שמניעים אנשים, דתות ואומות.

הם חושבים שאפשר להשיג שלום עם הערבים, ולכן בכל צומת חשוב בוחרים בדרך הוויתור המשפיל, שכביכול מתקדם לקראת שלום. הם תמכו בהסכמי אוסלו, בנסיגה מלבנון, בנסיגה מעזה. מצידם מזמן היינו נסוגים מהגולן ויהודה ושומרון ומעניקים לבדואים בנגב את כל דרישותיהם, בלי להבין שכל נסיגה או ויתור, פרט לכך שמחליש אותנו, גם מגביר את המוטיבציה של אויבינו ליזום מאבק נוסף.

חטא המרגלים של ימינו

זהו חטא המרגלים של ימינו, כאשר המנהיגות מחלישה את העם, והעם מנגד בוכה ומחליש את המנהיגות, ובכך נוצר מעגל של חולשה, ותרנות והשפלה. מי ביקש ממשה דיין לוותר על הר הבית? בטענות שקר המנהיגות החלישה את העם, ועתה הם טוענים שהעם אינו מוכן להיאבק בגבורה על קודשיו וערכיו, ומי שמוכן להיאבק על קדושת העם והארץ מואשם על ידי הקצונה הבכירה כלוקה בלאומנות שמזכירה את הנאצים. בחסדי ה', בזכות נאמנותם של רבים מבני העם והצבא לתחושתם הטבעית כלפי הכבוד הלאומי וערכי קדושה, ועל ידי רשעותם וזדונם של אויבינו, למרות המנהיגות הנרפית והחלשה שלנו, אנחנו מצליחים להחזיק מעמד ואף להתקדם ביישוב הארץ.

בית המקדש – מוקד התיקון

המבחן הגדול העומד לפנינו הוא העצמת הריבונות על הר הבית, והעמדת השאיפה להקמת בית המקדש במהרה בימינו בראש סדר היום הלאומי. במשך דורות רבים סבלו אבותינו ואמותינו ייסורי גלות איומים כדי לשמור את גחלת האמונה בגאולת ישראל ובניין המקדש, כדי שיתקיימו בנו דברי הנביא: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורינו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, ב-ג).

המאבק על הר הבית

המנהיגות המדינית-ביטחונית הרופסת לא מבינה מדוע הערבים מאשימים אותנו ברצון לשנות את המצב המחפיר בהר הבית. הם שכחו את השבועה לירושלים ולמקדש, אולם כל קיומו של עם ישראל מבטא שבועה זו. אויבינו מבינים זאת, ולכן הם נלחמים על כל בדל סממן של ריבונות יהודית על הר הבית. מצד עצמם לא אכפת לערבים ולמוסלמים מקדושת הר הבית. במשך מאות שנים, כאשר יהודים לא השתדלו לעלות להר הבית, הם הזניחו את ההר. את מסגדיהם הגדולים והמפוארים בנו במקומות אחרים. גם במשך 19 שנות שלטון ירדן על הר הבית, לא באו המונים להתפלל בו. רק מפני שהם יודעים שהר הבית הוא מקום המקדש של ישראל, בדורות האחרונים החלו להשתלט על הר הבית ולהפוך אותו למוקד עוינות לעם ישראל.

קדושת הכלל ובית המקדש

בית המקדש מגלה את קדושת הכלל, את החזון של חיבור שמיים וארץ וגילוי הערכים האלוקיים בכל תחומי החיים. סמוך למקדש ישבה הסנהדרין, שכוננה את משפט התורה בישראל וקידשה את הזמנים והמועדים.

אסור לחשוב על בית המקדש כבניין שנועד לרומם את נפשם של אנשים המעוניינים בכך באופן פרטי, לכן אסור לאנשים פרטיים ליזום את הקמתו בכספם, ואפילו קורבן ציבור אסור לקנות בכספו של אדם פרטי. אלא המקדש הוא המקום לגילוי השכינה וקדושת כלל ישראל. בלי השאיפה הברורה להקמת בית המקדש, כל מעלת התורה והמצוות מתבטלת, שכן התורה והמצוות ניתנו לכלל ישראל כדי לתקן את העולם כולו, ולא לצדיקים פרטיים. לכן כל תפילות ישראל מכוונות לבניין בית המקדש. אף מלאכות שבת נלמדו ממלאכות המשכן והמקדש, כי מקור גילוי הקודש בבית המקדש.

לכן ההכנות לבניין המקדש הן ההכנות לבניין הקודש הכלל-ישראלי: מבחינה רוחנית – בלימוד תורה, כדי להאיר ולתקן את העם והעולם בכל תחומי החיים, ולהעניק מקום מכובד בציבוריות הישראלית לערכי הקודש והמוסר. ומבחינה מעשית – בהעצמת הריבונות בהר הבית, והעמדת אתגר בניית בית המקדש בקרוב בימינו בראש סדר היום הלאומי. על כך צריך לחשוב בימים אלו, שבהם אנו מתאבלים וצמים על חורבן בית המקדש.

מחקר רפואי? לקרוא בזהירות

הערה על הסכנה שבעיוות ערכי צה"ל, שהתבטאה בהרשעת אזריה ובפיגוע בארמון הנציב • תגובה בעקבות הטור על תזונה ובריאות: השיטות האלטרנטיביות מצילות ממחלות • תשובתי: לפי ההלכה יש להקשיב לרופאים הקונבנציונליים • במקרי פיקוח נפש, אם רופא אלטרנטיבי מציע פתרון שלדבריו מציל חיים, שומעים לו • מידע שמתפרסם ברשת – לא תמיד אמין ומבוסס • להיזהר במיוחד מגישות רפואיות ודיאטניות קיצוניות; דווקא בגישות השוללות הכול יש חשש לטעויות • מי שחש שהרפואה הרגילה אינה מתאימה לגופו ונפשו, טוב שיקרא ויאמץ גישות אלטרנטיביות

אזריה וצביעות התקינות הפוליטית

למרות שהמידע כיום זמין במאגרי המידע שבאינטרנט, צריכים להיות מומחים כדי לבחון את איכותו ואמינותו, ובמיוחד בנושאים שיש לגביהם דעות שונות. ככל שמדובר בנושא יותר רציני וחמור, צריך יותר אחריות בבחירת המידע. לכן גם היום הוראת ההלכה לנהוג לפי העמדה המקובלת

כל מי שיש לו מצפון מוסרי ולב יהודי לא היה יכול להישאר אדיש נוכח הרשעת החייל אלאור אזריה בהריגה. ההרגשה הרעה גברה לאחר שמיעת דברי הצביעות הצדקנית של אישים מהשמאל, ובמיוחד מפקדי צבא בכירים בעבר ובהווה, שהזדרזו לקבוע שהרשעתו היא הביטוי לערכי המוסר של צה"ל. הרי אותם המפקדים תובעים מהלוחמים לחסל את המחבלים מפני שהם בני מוות, ומצד שני בכלי התקשורת הם מתחסדים כאילו חיסול מחבל הוא רצח. ייתכן שהחייל עבר באופן חמור על הנהלים, ומגיע לו על כך עונש משמעתי חמור. אבל מכאן ועד האשמתו בהריגה אכזרית, כדברי השופטים, המרחק בלתי נסבל. הוקעתו הפומבית פוגעת בחוסנו המוסרי של צה"ל ובמוטיבציית החיילים, כפי שנוכחנו מיד בעת הפיגוע הרצחני בארמון הנציב, שבו נרצחו הקדושים, שלוש קצינות וקצין, שלבנו שותת דם עליהם ועל משפחותיהם.

אמנם לפי תיאורו של דובר צה"ל הכול היה כשורה. כל "ערכי צה"ל" שהוא מדברר באו לידי ביטוי מושלם. "ערכי צה"ל" שיהיו בנים ובנות יחד – אכן נפגעו בנים ובנות יחד. "ערכי צה"ל" שלא לפגוע בחשוד לפני שמתברר בוודאות גמורה שהוא אכן מחבל שנמצא בתוך האירוע ולא לאחר סיומו, ואכן הם המתינו או ברחו עד אשר היה ברור לחלוטין שמדובר בפיגוע. לאחר שהתברר שזה אכן פיגוע, למרות שהמחבל כבר נהרג על ידי ירי של מדריך וחיילים גברים, היה צורך להבליט את ערך השוויון בין המינים ביריות וידוא הריגה של קצינה (כמו שתמיד מקפידים לציין את הבנות המעטות שמשתתפות בכוח הלוחם).

בכל אופן, מכיוון שכמעט כל הדברים בעניין זה כבר נאמרו, נסתפק בכך.

תגובה לטור על התזונה

בעקבות הטור שעסק בענייני בריאות ותזונה (גיליון 718), הגיעו תגובות מאנשים שהנושא בוער בעצמותיהם. אציג תגובה אחת שיש ערך בהתייחסות אליה. המכתב מובא כאן מעובד ומקוצר מאוד:

"שלום לכבוד הרב… בשנתיים האחרונות עשינו שינוי גדול בתזונה שלנו, תחילה בחנו את הספרות הקיימת לגבי הרגלי אכילה בריאים בעברית ובאנגלית… הספרים נכתבו על ידי רופאים רציניים, שערכו מחקרים קליניים וממליצים על תזונה שמבוססת בעיקרה על הצומח. תזונה שמרפאה ומבריאה.

"שמחתי לשמוע שביישובכם מכניסים מודעות לבריאות. בעיניי חשוב מאוד להבין את הרעיון של אכילת מזונות מהצומח ואת הכוח הרב שיש לתזונה זו… פירמידת המזון שבה הם מצדדים מורכבת מדגנים מלאים, קטניות, פירות וירקות ואגוזים וזרעים. אני אישית עשיתי את הדיאטה… וירדתי שלושים קילו במשך שנה… (כאן היא שיתפה אותי בתובנות מרתקות שקראה בספרים, שלטענת מחבריהם מבוססים על ניסיון רב ועל ניסיון רב שהצטבר בסין). התפיסה הבסיסית היא שהגוף מסוגל לרפא את עצמו… אך כשמעמיסים עליו מזונות כל כך מזיקים הוא מתקשה מאוד בעבודה זו. כשמסירים את הדברים שמפריעים לגוף לעבוד, ומעניקים לו הרבה מאוד מזון שעוזר לגוף בתהליך ההחלמה – פירות וירקות, הגוף מסוגל לרפא את עצמו ממגוון עצום של מכאובים. אשמח לשמוע את דעת כבוד הרב ביחס לנושאים שהעליתי".

תשובתי: לשמוע לרופאים

תודה רבה לך על מכתבך המחכים. לגבי דעתי – דעתי אינה חשובה, מפני שאינני מתיימר להיות בקיא ברפואה, בתזונה ובפעילות גופנית. לכן, כפי שמורה ההלכה בעניינים אלו, אני סומך על הרופאים שהם המומחים לכלל ענייני הבריאות.

תגובת המשך: האם לקרוא מחקרים?

"תודה רבה על התשובה. אמנם, אני מאמינה שאחת ההתקדמויות המשמעותיות של הדור שלנו היא היכולת להיות איש אשכולות. היכולת לחקור בקלות כל נושא, להגיע בקלות למחקרים מדעיים, לקרוא בקלות ספרים שנכתבו על ידי חוקרים. בעיניי זה מחייב אותנו לשינוי בתפיסה, כדי להבין שיש ביכולתנו ללמוד דברים רבים גם אם לא ישבנו שבע שנים באוניברסיטה.

"כמובן שלגבי מצבי חולי יש צורך בהתייעצות עם רופא. אך במצב רגיל כאשר אישה חוקרת מהי הדרך הטובה להאכיל את משפחתה, בעיניי יש בהחלט מקום לחקירה עצמאית. דווקא בנושא הזה של תזונה, הרופאים מעידים כי למדו על כך מעט מאוד במהלך לימודי הרפואה, לכן הם מפנים את השואלים לדיאטנים. התפיסה הזאת שתזונה שמבוססת על הצומח היא טובה ביותר לאדם מתרחבת יותר ויותר במערב… לאנשים נמאס לקחת עשרים סוגי תרופות שונים…

"אני מבינה שההלכה מורה ללכת על פי המומחה, אבל ההלכה גם מורה 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. ומכיוון שכיום הרבה מאוד אנשים מתים וחולים במחלות שנגרמות באופן ישיר מהתזונה הלקויה שאנו אוכלים, חרף טיפולם המסור של הרופאים… ומכיוון שמחלות רבות, ובכללן החמורות והקשות… ניתן לרפא על ידי תזונה נכונה, האין חובה על רב לבדוק את המחקרים הללו כראוי? האם אינך סבור שיש אמת בדבריהם של הרופאים האלטרנטיביים, שלמדו את הרפואה הקונבנציונלית ומצאו שאינה נותנת מענה נכון לחלק משמעותי מהבעיות?"

תשובתי: הרפואה הקונבנציונלית קובעת

למרות שהמידע כיום זמין במאגרי המידע שבאינטרנט, צריכים להיות מומחים כדי לבחון את איכותו ואמינותו, ובמיוחד בנושאים שיש לגביהם דעות שונות. ככל שמדובר בנושא יותר רציני וחמור, כך צריכים יותר אחריות בבחירת המידע.

לכן גם היום, הוראת ההלכה היא לנהוג על פי העמדה המקובלת על רוב הרופאים, שהם המומחים לתחום הבריאות. הוראה זו נאמרה אפילו לגבי שבת ויום הכיפורים, שאם רופא אומר שצריך לחלל שבת או לאכול ביום הכיפורים – שומעים לו. ולא זו בלבד, אלא שהורו חכמים (ירושלמי יומא פ"ה ה"ה), שאם בעת שצריכים לטפל בחולה, המטפל הולך לשאול את הרב כיצד לטפל בחולה או האם מותר לשמוע לרופא, הרי זה שופך דמים; כי בעוד שהוא שואל, החולה עלול להסתכן. וגם הרב ששואלים אותו – מגונה, כי היה צריך ללמד את תלמידיו שאין לפנות אליו במצב של פיקוח נפש, אלא להזדרז לטפל בחולה באופן המיטבי.

כאשר יש מחלוקת בין הרופאים, הולכים אחר הרוב, שכך הכלל לגבי כל הדברים המסופקים – שהולכים אחר הרוב, שנאמר: "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב). אמנם במצבים מסוימים, כאשר אדם סבור שהמיעוט צודק, עליו לנהוג כעמדת המיעוט. דינים אלו התבארו בפירוט לגבי חולה בשבת ויום כיפור (עיין שו"ע או"ח תריח; פנה"ל ימים נוראים ח, ד, 5; שבת כז, ב).

מסקנה להלכה

  • א) כאשר יש חילוקי דעות בין הרפואה המקובלת לרופאים אלטרנטיביים, מכיוון שהרופאים המקובלים הם רבים, וגם נחשבים כיותר בקיאים, שדבריהם נשענים על מחקרים מקיפים, הולכים אחר הוראת הרפואה המקובלת.
  • ב) במקרה של סכנת נפשות קרובה ומוחשית, ולדעת הרפואה הרגילה אין תועלת בפעולה מסוימת אבל אין בה נזק, ולדעת רופאים אלטרנטיביים יש בה כדי להציל את חיי החולה, יש לשמוע בקול הרופאים האלטרנטיביים, ובתנאי שהם ידועים כרופאים רציניים ואחראים (עיין שו"ע או"ח תריח, ד). וכן כאשר דעתו האישית של החולה שהרופאים האלטרנטיביים צודקים, עליו לשמוע בקולם גם כאשר מידת מומחיותם לא נודעה, שכן "לב יודע מרת נפשו". וזאת בתנאי שהוראותיהם אינן סותרות את הרפואה הרגילה.
  • ג) במצב שאין סכנת נפשות קרובה ומוחשית, כאשר הרופאים הרגילים אינם חוששים לדברי הרופאים האלטרנטיביים, גם האדם הרגיל אינו צריך לחשוש לדעתם, ועליו לנהוג כפי ההוראה הרפואית המקובלת. אמנם מי שהשתכנע בלבו שהרופאים האלטרנטיביים צודקים, יכול לנהוג כמותם.

היחס הראוי לשיטות האלטרנטיביות

מכאן לשאלתך על יחסי לשיטות האלטרנטיביות השונות. כעיקרון אני מניח שבכל עמדה של אדם רציני שחקר בכנות את הנושא יש אמת מסוימת, ומן הסתם דרכו מתאימה לסוג מסוים של מחלות או לסוג מסוים של אנשים, ולכן ראוי לחקור את שיטתו ברצינות כדי ללמוד את האמת שבה, ולבחון כיצד ניתן לשלבה בתוך המשנה הכללית המוסכמת. כך אכן עושים חוקרים ורופאים רציניים.

עמדה זו, שנותנת מקום לכל שיטה ושיטה, קובעת מנגד שככל שמדובר בשיטה יותר קיצונית, ששוללת יותר את הדעות האחרות, כך הסיכון שהיא מוטעית ומזיקה גדול יותר. שכן כמו שמן הסתם יש נקודת אמת בדבריה, כך גם יש נקודות אמת בשיטות האלטרנטיביות האחרות, ועוד הרבה יותר נקודות של אמת בשיטה המקובלת שנוסדה על ידי ניסיונם של אלפי חוקרים רציניים. ומכיוון שהשיטה הקיצונית שוללת את כל נקודות האמת הללו, הרי שיש בה טעויות רבות שעלולות להיות מסוכנות.

העשרה בספרי הדרכה

לפיכך, טוב לאדם בריא, וכן למי שסובל ממיחושים שונים שאינם מסוכנים, לקרוא ספרי הדרכה ולשמוע הרצאות על אורח חיים בריא, תזונה, פעילות, רגיעה ושינה, כפי הדרך המקובלת על הרפואה הרגילה. אמנם מי שמרגיש שאינו מוצא ברפואה הרגילה את ההדרכה המתאימה לו, טוב שירחיב את קריאתו בספרי הדרכה אלטרנטיביים, וילמד מהם את ההדרכות שאינן סותרות את ההדרכות המקובלות. ויזכור תמיד שככל שמדובר בהדרכה ששונה ורחוקה יותר מההדרכות המקובלות, כך הסיכון שיש בה טעויות קשות גובר, ולא כדאי לאמצה. ואם למרות זאת ירגיש שדווקא הדרכות אלו מתאימות לגופו ונפשו מאוד, אפשר שינהג בהן, כי ייתכן שהן אכן מועילות לו, ובתנאי שיבדוק וידע שאין בהן סכנה מוחשית לפי השיטה המקובלת.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הסכמי גופות חיילים – מנוגדים לגבורתם

אין לסכן חיי אדם בשביל השבת גופת חייל • עיקר האדם הוא נשמתו ולא גופו, ונשמות חללי צה"ל בוודאי במחיצת הצדיקים • אי-שחרור מחבלים תמורת גופות חיילים ממשיך את דרך גבורתם, ובזה מעלה את נשמתם • פעולות להשבת הגופות צריכות להיות מכוונות נגד החמאס, ולא לבטא חולשה של ישראל • ביטויי חולשה מחזקים את הטרור, וכנגדו יש להוסיף בנייה ולהבהיר שלא נזוז מאדמתנו • כל עוד לא הובאו לקבורה, מדרגת הדר גולדין ואורון שאול הי"ד דומה למדרגת משה, שמקום קברו לא נודע

גופות החיילים

אם מזניחים את גבורתם, ומדגישים מדי את גופם שעוד לא זכה לקבר ישראל, פוגמים במעלתם. ואם בעקבות זאת ייכנעו לרשעים וישחררו מחבלים, יפגעו מאוד במעלתם, ההפך מכל כוונתם במסירות נפשם

בעקבות ההסכם עם טורקיה, שנראה כמועיל לחמאס השולט בחבל עזה, התעוררה שוב התביעה הצודקת להבאת גופות חיילינו הקדושים, סגן הדר גולדין וסמל אורון שאול, לקבר ישראל.

אולם נדמה ששוב יש מי שהופכים את היוצרות, זונחים את שאר הערכים, ובלא משים משמשים ככלי בידי הרשעים, שמנצלים את תמימותם כדי לפגוע בכבודו של עם ישראל, בביטחונו ובערכיו.

לפיכך צריך לזכור שאמנם יש מצווה לקבור את המת בקבר ישראל, אבל אסור לפגוע בביטחון של אפילו אדם אחד מישראל לשם כך. כפי שלמדנו שאין מחללים שבת בעבור קבורת המת, ואילו בעבור ספק הצלת אדם חי מצווה לחלל שבת, קל וחומר שאסור לגרום סיכון נפשות אפילו לאדם אחד כדי לקיים את מצוות הקבורה, ולכן אסור לשחרר שום מחבל בעבור גופות החיילים. כיוצא בזה למדנו, שמעיקר הדין אסור לפנות חללים בשבת משדה הקרב; אלא שהואיל וראה הרב גורן זצ"ל שהדבר פוגע במורל החיילים הנמצאים בקרב, וממילא בהצלחתם בקרב, הורה לחלל שבת בעבור פינוי החללים משדה הקרב.

הנשמה והגוף

חשוב לדייק: למרבה הצער החיילים מתו, ולכן מדובר על השבת גופות החיילים ולא על השבת החיילים. יתר על כן, הדיבור הקובע שהגופה היא המת פוגע מאוד בכבודו של המת. שכן האדם הוא נשמתו, חייו, ואילו גופו הוא רק הכלי שבו הוא חי. לאחר המיתה, הנשמה נותרת חיה כפי המידה שדבקה בערכי הנצח, ואילו הגוף נרקב וחוזר אל עפרו.

החיילים הקדושים

גילו לנו חכמים, שהנהרגים על קידוש השם בשם כלל ישראל זוכים למעלה גבוהה בגן עדן, עד ש"אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם" (ב"ב י, ב). והכוונה שכל האנשים הרגילים שנקראים בריות אינם יכולים לעמוד במחיצתם, מפני שהם זוכים להיות במעלת הצדיקים. וכמובן שגם החיילים שהגנו בגופם על העם והארץ נכללים במעלה זו.

הנשמות בעולם הנצח

האדם הוא נשמתו ולא גופו. וכן מבואר בתלמוד (ר"ה טז, ב; יז, א) שלאחר פטירת האדם, הוא נידון בבית דין של מעלה. הצדיקים עולים לגן עדן, הבינונים נענשים בגיהינום כפי הראוי להם לתיקונם ואחר כך עולים לגן עדן. והרשעים נידונים לשנים עשר חודש בגיהינום, ואחר כך "גופם כלה ונשמתם נשרפת ורוח מפזרתם תחת כפות רגלי הצדיקים". הרי שגם הרשעים נכנסים באופן כלשהו לגן עדן, אל סמוך לרגלי הצדיקים שהיו קשורים אליהם בקשר חיובי בחייהם. ומבואר שלאחר גמר תיקון העולם, גם רשעים אלו זוכים לתחיית המתים בזכות אותם הצדיקים (עיין תקנת השבין טו, עו; קו). וכבר למדנו שגם החיילים שמסרו נפשם נחשבים במעלת הצדיקים, ולכן גם הרשעים שהיו קשורים אליהם בקשר חיובי, לאחר גמר התיקון, יזכו בזכותם לתחיית המתים. הרשעים הנוראים ביותר נענשים למשך זמן ארוך, כפי השפעת רשעותם בעולם הזה, ואחר שנגמרת השפעתם הרעה הם נאבדים לנצח.

כיצד מועילים לעילוי הנשמה

כידוע, מצווה לומר קדיש, לתת צדקה ולהוסיף בלימוד תורה ביום השנה של הנפטר, כי באותו יום הוא חוזר ונידון בשמיים על מעשיו. לכאורה יש לשאול: הרי הוא כבר נפטר מהעולם ונידון על מעשיו, אז למה לחזור ולדון אותו בכל שנה מחדש?

אלא שהואיל ועוד זוכרים אותו בעולם, יש לדון אותו לפי מידת השפעתו על ילדיו ומכריו. אם התברר שמכוחו המשיכו להרבות במעשים טובים, הרי שמעלתו יותר גדולה ממה שנודע בעת שנפטר. ואם ח"ו להפך, התברר שהשפעתו השלילית ממשיכה לשאת פירות באושים וגורמת לילדיו ומכריו להתרשל בתורה ומצוות ומעשים טובים, הרי שהתברר שחטאיו ומחדליו חמורים יותר, והוא צריך להיענש על כך בגיהינום או לפחות בפגימת מעמדו בגן עדן. לכן כאשר ילדיו ומכריו אומרים קדיש, נותנים צדקה, עושים מצוות ולומדים תורה לזכרו, הם מועילים מאוד לעילוי נשמתו, שכן כל המעשים הטובים הללו נעשים בזכותו.

שלא לפגוע במעלת החיילים הקדושים

כך גם כלפי החיילים הקדושים שנהרגו במלחמת מצווה. אם מזניחים את גבורתם, ומדגישים מדי את גופם שעוד לא זכה לקבר ישראל, פוגמים במעלתם. ואם בעקבות זאת ייכנעו לרשעים וישחררו מחבלים, יפגעו מאוד במעלתם, ההפך מכל כוונתם במסירות נפשם. הרי מהו צערם של החיילים הקדושים שעוד לא זכו לקבר ישראל, לעומת שכרם העצום על מסירות נפשם למען כלל ישראל? ככל שקרוביהם ומכריהם מוסיפים גבורה בשמם ולזכרם, כך החיילים הקדושים מתעלים יותר. ולפום צערא אגרא, ככל שגוברים הייסורים של חיבוטי הקבר, ובכל זאת עומדים בניסיון שלא להשפיל את הרוח ולא להיכנע לאויב, כך החיילים הקדושים באופן אישי מתעלים יותר בגן עדן, ואף קרוביהם החיים איתנו בעולם הזה מתעלים במעלות קדושתם.

לעומת זאת, אם התעמולה להשבת גופותיהם תגרום למורך לב בקרב הציבור ובמיוחד הלוחמים, זה יהרוס את מפעל חייהם. הם עשו הכול כדי להילחם ברשעים, ועל כך נשמתם זכתה למעלה עליונה בגן עדן; ובשם גופתם, שהיא שולית לעומת נשמתם, הופכים את הסדר ופוגעים בשליחות חייהם המקודשת.

המסר הנכון

כאן המקום להביע הערכה גדולה לעמדה הציבורית שמביע פרופ' שמחה גולדין בשם משפחות הקדושים. אזכיר לדוגמה כמה משפטים שאמר (18.3.16): "יש לנקוט נגד חמאס צעדים שיגרמו לו להשיב הגופות". "כל זמן שאנחנו אקטיביים ולא פסיביים, כל זמן שברור לכולם שמדינת ישראל תקבע את המחירים שהחמאס ישלם על זה שהוא לא מחזיר חללים, כל זמן שאנחנו בכיוון הזה – אנחנו בסדר". "חמאס חייב לשלם את המחיר על אי החזרת גופתו של הדר". כלומר החמאס הוא שצריך לשלם ולא מדינת ישראל. ישראל צריכה להיות אקטיבית, לוחמת ולא סופגת, מענישה ולא מקבלת על עצמה עונשים.

גם ההפגנה של משפחת שאול, נגד העברת "סיוע הומניטרי" מטורקיה לחמאס, היא המעשה הנכון. הם לא תבעו מהממשלה ויתורים, אלא שלא לתת סיוע לחמאס כל עוד הוא ממשיך ברשעות הבזויה של סחר בגופות.

הניסיון הגדול

איננו יודעים אילו היה בכוחנו לעמוד בניסיון הניצב בפני משפחות חיילי צה"ל והמתנחלים הקדושים שמסרו נפשם על קדושת השם, העם והארץ, אשר נדרשים למרות הכאב לגייס תעצומות נפש ולהביע עמדה של גבורה. על כך אנחנו מתפללים בכל יום: "שלא תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". ניסיון זה ניצב עתה במלא חריפותו הנוראה בפני משפחות גולדין ושאול. ואף על פי כן האמת צריכה להיאמר: עד כמה שאפשר, צריך למעט במחשבות על גופות החיילים, ובמקום זאת לעסוק כמה שיותר בגבורת נפשם, ערכיהם והמורשת שלהם. זאת העמדה הצודקת והמכבדת את זכרם של הקדושים. ככל שההורים נוקטים יותר בעמדה זו, כך הם מעלים את נשמתו של בנם בגן עדן, מפני שעל ידי זכרו הם מוסיפים אמת וקדושה בעולם הזה.

ראוי להזכיר את מרים פרץ, ששכלה את שני בניה, המפקדים הגיבורים שנהרגו על קדושת השם, העם והארץ. אף שבניה זכו לקבר ישראל, כל אדם היה מבין ללבה אילו הייתה שוקעת בעצבות ומעלה טרוניה כלפי ריבונו של עולם וכלפי הממשלה ומפקדי צה"ל. אבל היא בחרה בדרך של הפצת האור שבמופת גבורתם, והנחלת מורשתם לצעירים.

אכזבה מהממשלה

ראוי להזדהות עם האכזבה העמוקה ותחושת הנבגדות שחשות משפחות גולדין ושאול נוכח ההסכם עם טורקיה. אפשר לסמוך עליהם, שראש הממשלה הבטיח להם דברים מפורשים ולא עמד בדבריו.

לדאבון הלב, את אוזלת היד שאינה מענישה ואינה גובה מחיר כבד מהרשעים, אנו חשים בימים האחרונים. כאשר אויבינו מרשים לעצמם בעזות מצח לרצוח ילדה ואבי משפחה, ועוד מעזים לחגוג בכל רחבי עזה, יהודה ושומרון, ואפילו בכפרים שמהם יצאו הרוצחים, שכביכול נמצאים תחת כתר.

אילו ראש הממשלה היה עומד בהבטחותיו הקודמות, ומאפשר לבנות עשרות אלפי יחידות בירושלים, ביהודה ובשומרון, עוד הייתה לנו נחמה. לטווח ארוך בזה תלויים הניצחון, הביטחון והשלום. שכן המלחמה כולה היא על ארץ ישראל, והניצחון תלוי בכך שנצליח להבהיר באופן הנחרץ ביותר, שאנחנו מתכוונים להמשיך לבנות ולהיאחז בכל חבלי מולדתנו המקודשת. וככל שיפגעו בנו יותר, כך נעצים יותר את אחיזתנו בארץ, כדי שכל אויבינו יבינו שאכן קיר ברזל עומד לפניהם, ולעולם לא יצליחו לשבור את רוחנו ולהפסיק את תהליך שיבת עם ישראל לארצו.

הקדושים ומעלת משה רבנו

על משה רבנו, גדול האומה, נאמר: "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" (דברים לד, ו). על ידי העלמת מקום קבורתו נוצרה הפרדה ברורה בין גופו הפרטי לנשמתו הגדולה הכללית, והארת נשמתו ומורשתו נמשכת בישראל בעוצמה יתרה. אמנם נכון שצריך לפעול להבאת גופותיהם של הדר ואורן לקבר ישראל, אבל בינתיים, במידה מסוימת, הם זוכים להתעלות במעלתו של משה רבנו ע"ה.

הפירות החייבים בעורלה

המשך דיני עורלה: ההשלכה ההלכתית של הגדרת פירות כפירות עץ או אדמה • כיצד מגדירים צמח רב-שנתי • הבעיה בהגדרת חצילים ופלפלים • התכונה המהותית של העץ: פירותיו משתבחים משנה לשנה • נוער הגבעות: גם אם טענותיהם כלפי הממסד צודקות, יש להכריע לעסוק ביישוב ובבניין ולא במתקפות והרס • ביקורת על הממסד – רק מתוך הכרה בערך מדינת ישראל

ההבדל בין עץ לירק לברכות ועורלה

זו המציאות שבה אנו חיים, זה העם שלנו וזו הממשלה שהוא בחר. בתוך מציאות כזו צריך להכריע האם להשתתף במצוות יישוב הארץ והגנת העם, או להקים פחונים ואוהלים לריק ולהתקוטט לבהלה

להבחנה בין פירות העץ לפירות האדמה יש משמעות הלכתית, לעניין לברכות הנהנין ולעניין עורלה. פרי עץ ברכתו "בורא פרי העץ", וחל על העץ שלו איסור עורלה, כלומר בשלוש השנים הראשונות פירותיו אסורים באכילה ובהנאה. פרי אדמה, כירק וקטניות, ברכתו "האדמה" ואין חלים עליו דיני עורלה.

בנוגע לצמחים חד-שנתיים אין שאלה, מפני שבוודאי כולם פירות אדמה. השאלה נוגעת לצמחים רב-שנתיים. ככלל, ההבדל העיקרי בין עץ לירק רב-שנתי, שגזעו של ירק רב-שנתי נובל בכל שנה וחוזר לצמוח בשנה הבאה משורשיו, ואילו גזעו של עץ נשאר משנה לשנה, וממנו ממשיכים לצמוח בכל שנה ענפים ופירות. לכן על בננה, אף שהיא גדלה לגובה של ארבעה מטרים ונראית כמו עץ, מכיוון שבכל שנה גזעה נובל והיא חוזרת וצומחת משורשיה, מברכים "האדמה" (ברכות מ, א; כגאונים; שו"ע ורמ"א או"ח רג, ב ג).

חצילים ופלפלים

לגבי חצילים התעוררה שאלה, שכן הגזע שלהם נשאר משנה לשנה, ולכאורה לפי זה יש בהם דין עורלה. וכך כתב בכפתור ופרח (פרק נו). אולם אם נפסוק כך, כל החצילים ייאסרו באכילה, שכן כל החצילים שאנחנו אוכלים הם מהשנה הראשונה או השנייה לשיח החצילים, שנעקר לאחר מכן מפני שפירותיו נעשים מרים. החיד"א כתב שמותר לאכול חצילים, וכל הצדיקים שהיו רגילים להחמיר על עצמם ולהדר במצוות נהגו לאוכלם, ומהם רבי יוסף קארו, האר"י ומהר"ם אלשיך. "לפי שכל אילן שעושה פירות בכל שנה הולך ומשביח, וזה האילן של הבאדינג'אן (חצילים) שנה ראשונה הוא טוב ומתוק, ובשנה שנית גורע מעט והוא מר קצת, ובשנה השלישית הוא מר הרבה, שאינו ראוי לאכילה אלא על ידי הדחק, וזה מורה שהוא ירק" (ברכי יוסף רצד, ד). וכן דין פלפלים שדומים לחצילים.

מהות העץ שפירותיו משתבחים משנה לשנה

למדנו אם כן שההבדל המהותי בין עץ ובין שיח שדינו כירק הוא שפירות העץ משתבחים משנה לשנה, ואילו פירות שיח הירק נעשים גרועים משנה לשנה.

וכן מבואר בתורה, שעץ נותן פירות לפחות חמש שנים, ובזכות שמירת מצוות עורלה פירותיו מתרבים ומשתבחים בשנה החמישית, שנאמר: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא ייאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'. ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלוקיכם" (ויקרא יט, כג כה). וכפי שאמרו חכמים: "המצווה הזו שתשמרו תהיה להוסיף לכם תבואתו (בשנה החמישית), שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעה" (רש"י עפ"י תורת כהנים שם). וכן מבאר הרמב"ן (שם).

סימני הפטור מעורלה

למעשה, בהקשר לשאלת החצילים, כתבו הפוסקים סימן להגדרת שיח שפטור מעורלה, שאם הוא נותן פרי טוב בשנתו הראשונה אינו אילן (רדב"ז ג, תקלא; קול אליהו, מאמר מרדכי, פרי אדמה, רב פעלים ח"ב או"ח ל).

ויש שכתבו סימן נוסף, שאם גזע הצמח חלול – אין הוא גזע עץ אלא גבעול, גם אם יהיה עבה כדוגמת גזע הבננה, שכן רק גזע-גבעול יכול לצמוח במהרה ואילו גזע מעוצה צומח במשך כמה שנים (הלכות קטנות א, פג; רב פעלים, שם).

פפאיה ופסיפלורה

לפי זה אין דין עורלה בפירות פפאיה ופסיפלורה, הואיל ועד השנה החמישית פירותיהם מתמעטים, ורבים מהם גם אינם מחזיקים מעמד חמש שנים, וכבר למדנו שהתכונה המרכזית של עץ שפירותיו מתרבים ומשתבחים משנה לשנה. אמנם יש מחמירים בזה, מפני שלעתים הם נותנים פירות יותר מחמש שנים (משפטי ארץ א, ד, לגבי פפאיה; הרב יואל פרידמן לגבי פסיפלורה).

למעשה אין בפפאיה ובפסיפלורה דין עורלה הן מצד המהות, שפירותיהם מתמעטים משנה לשנה, והן מצד גדרי ההלכה, שהרי קבעו הפוסקים שכל צמח שנותן פירות בשנתו הראשונה אין בו דין ערלה, והם נותנים פרי בשנתם הראשונה. בנוסף לכך גזע הפפאיה חלול, וגזע הפסיפלורה חלול במקצת. וכן פסקו למעשה שאין דין עורלה בפפאיה (רב פעלים ח"ב או"ח ל; יין הטוב לראשל"צ הרב יצחק ניסים ח"א יו"ד יד; מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו במאמ"ר ג, י; הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ביחו"ד ד, נב).

דין פטל ואַסְנָה כירק

פטל נראה כשיח שנותן פירות שנים רבות, אולם באמת בכל שנה יוצאים מהאדמה ענפים חדשים שכל אחד מהם נחשב שיח בפני עצמו, וכל ענף שיוצא מהאדמה נותן פירות בשנתיים הראשונות, או רק בשנה השנייה, ואחר כך מתנוון. בינתיים יוצאים מהאדמה ענפים חדשים, ואף הם נותנים פירות במשך כשנתיים ומתנוונים. ומכיוון שכל שיח נותן פירות שנתיים בלבד, אין לפטל דין ערלה וברכתו "האדמה". וכן דין אַסְנָה וכל השיחים שענפיהם מתנוונים בשנה השלישית.

דרך ההלכה

שאלה: מדוע כבוד הרב קורא לנערי הגבעות ותומכיהם "פראים", ועוד מוסיף שיש מהם שנוהגים ברשעות? הלא הם רואים שכבר שנים רבות לא הקימו יישובים חדשים, וגם היישובים הקיימים נמצאים בהקפאה, ומנגד הממשלה מזרימה כספים לרשעות הפלשתינאית, ואינה הורסת בתים שהם בונים בניגוד לחוק ליד היישובים וליד הכבישים. הנערים גם זוכרים את הגירוש מגוש קטיף ואת הפיגועים הקשים. הם שומעים על ההסתה הערבית הרצחנית נגד היהודים, ומנגד רואים שהצבא פותח להם צירים ונוהג כלפיהם ברכות. הם גם כועסים על המתנחלים שבונים בתים עם פועלים ערבים. נגד כל זה הם מתמרדים, יוצאים מהגדרות, ומנסים לנקום בערבים ולהרתיעם כפי כוחם. מדוע לקרוא להם "פראים"?

תשובה: רוב הטענות צודקות. אולם זו המציאות שבה אנו חיים, זה העם שלנו וזו הממשלה שהוא בחר. בתוך מציאות כזו צריך להכריע, האם להשתתף במצוות יישוב הארץ והגנת העם, או להקים פחונים ואוהלים לריק ולהתקוטט לבהלה. כך היא הדרכת התורה, להכריע בשאלות העומדות לפנינו על פי כללי ההלכה.

למשל, חולה שנמצא במצב מסוכן ומתברר שהדרך היחידה להצלת חייו היא על ידי ניתוח, אלא שהרופא היחיד שיכול לנתח אותו הוא מושחת, גס רוח, וגם ידוע שלעתים מתרשל במלאכתו וחולים מתים תחת ידו. אפשר לומר שאנחנו מעדיפים שכולם יהיו בריאים, ושאנחנו תובעים שהרופא יהיה הגון ומקצועי. אולם המציאות דורשת הכרעה, אם לא יעבור את הניתוח קרוב לוודאי שימות, ואם יעבור את הניתוח אצל הרופא הבעייתי יש סיכוי סביר שיבריא. איש ההלכה חייב להכריע שבמצב הקיים צריך לעבור את הניתוח. ואם קרובי החולה יזרקו אבנים על הרופא, יגדפו את האחיות ויפריעו למהלך הטיפול, חובה על איש ההלכה לפעול להפסקת ההפרעות, אף שיש צדק רב בטענותיהם ואפשר להבין את כעסם.

כך גם בבניין העם והארץ. אפשר לבחור ברע, להתלונן על הממשלה ומערכת המשפט והצבא והעם, ולעסוק בהקמת אוהלים ופחונים והפגנות וקטטות; ואפשר לבחור בטוב, לבנות את העם והארץ כפי האפשר על פי הדרכת התורה, ובמקביל להכין מערכות חינוכיות ואקדמיות כדי לגדל מנהיגות טובה יותר לתיקון העולם כדבר ה'.

ביקורת על הממסד

שאלה: למה אינך כותב ביקורת על הממסד, וכי רק הנוער המתפרע והתומכים בו הם הבעיה? האם אין בכך ניסיון לרקוד "מה יפית" לפני השליטים כדי למצוא חן בעיניהם?

תשובה: בעשרות מאמרים מתחתי ביקורת נוקבת על כל זרועות הממשל והממסד, ממשלה וצבא, משטרה ובתי משפט, פרקליטות ותקשורת, חינוך ותרבות. רק מי שבזדון רוצה להתעלם מהדברים שכתבתי במשך שנים, יכול להטיח בי האשמה כזו. אף שילמתי על כך מחיר. לא זו בלבד, אלא כאן המקום לספר שלפני כשנה, חודשים אחדים לאחר שמעמד ההסדר הוחזר לישיבת הר ברכה, החלטתי להתפטר מתפקידי כראש ישיבת ההסדר ולתפקד כמי שאחראי על לימוד התורה בלבד, כדי שאוכל להתבטא מתוך חירות בלא חשש שדבריי יפגעו בתלמידי הישיבה החיילים. אולם כל הביקורת שלי נובעת מתוך יחס בסיסי חיובי, ולכן היא גם מועילה.

הבסיס החיובי

הביקורת מועילה מפני שיחד עמה, אני עומד משתאה מול הנס של הקמת מדינת ישראל על כל מוסדותיה, נס שהופיע דרך מסירות נפשם של המוני בית ישראל שפעלו למען קיבוץ הגלויות, הקמת יישובים, פיתוח הכלכלה, חירוף הנפש בהגנה על העם והארץ במסגרת צה"ל ושאר כוחות הביטחון. ואף שיש כשלים חמורים וכואבים, אי אפשר שלא לראות את גודל הטובה. וכך היה מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל חוזר ומלמד במשך עשרות שנים: "גדול קידוש השם מחילול השם". כשיש באותו עניין צד של קידוש השם וצד של חילול השם, הצד של קידוש השם הוא הגדול והגובר. אף שאין להתעלם מחילול השם ומהצורך לתקנו.

קל וחומר כאשר באמת כל מתבונן הגון חייב להודות שהצד של הטובה גדול לאין ערוך מהצד של הרע. ובצד הזה של הטובה נמצאים כל האנשים שנושאים בעול קיום מדינת ישראל, חיילים ומפקדים, פקידי ממשלה ושוטרים, מדענים וסוחרים, מחנכים ומשפטנים ועוד. כל האנשים הללו כשהם כאן בארץ ישראל, הם מקושרים לתורה, לעם ולארץ הרבה יותר מאשר אחינו שבגולה, וכל זה בזכות מדינת ישראל.

בחו"ל רק כעשרה אחוז דתיים, רוב הצעירים מתבוללים בנישואיהם, ומעל חמישים אחוזים כמעט אינם חשים קשר עם עמם ומולדתם. ואילו במדינת ישראל המצב טוב לאין ערוך. כשלושים אחוזים שומרי מצוות, ועוד כחמישים אחוזים מסורתיים, ואף רובם המכריע של עשרים האחוזים הנותרים מזדהים עם העם היהודי ומוכנים לחרף נפשם למען כלל ישראל.

קדוש לעולם קיים

מצוות ההספד נובעת מכבוד האדם שנברא בצלם אלוקים • חובה מיוחדת להספיד את הנהרגים על קידוש השם מתוך מצוות יישוב הארץ • דפנה מאיר הי"ד – חיי קדושה של חסד, עקשנות ומסירות • ט"ו בשבט: חישוב שנות העורלה • מצוות עורלה ונטע רבעי מחנכות לאיפוק, סבלנות ובנייה נכונה של מהלך החיים

מצווה להספיד את המת, להתבונן על חייו במבט כולל ולראות את כל הטוב והאמת שבו. מצווה זו היא ענף מהמצווה לכבד את האדם שנברא בצלם אלוקים. במשך החיים כולנו מתרשלים מלראות את הטוב הכללי שבאדם ולשבחו כראוי, מפני שטרדות השעה גוברות, ואנו נאלצים לעסוק בפרטים. ועל כן בשעה שמספידים אדם כשר, מצווה לחזור ליסודות ולהזכיר את כל האמת והטוב שבו.

ומצווה שכל מכריו וחבריו של הנפטר יתעוררו בתשובה מתוך כך, וכפי שנאמר: "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם, והחי ייתן אל לבו" (קהלת ז, ב). ואם ח"ו אין מתעוררים לתשובה כראוי, יש מקום לדאגה, ולכך התכוונו חכמים באומרם: "אחד מבני חבורה שמת – תדאג כל החבורה כולה" (שבת קו, א).

על קידוש השם, העם והארץ

על אחת כמה וכמה שכאשר אחד מבני חבורתנו, המתנחלים, נעקד על קידוש השם ומתעלה לישיבה של מעלה, שאנו צריכים להתאמץ בהספדו, ולקשור את חייו הפרטיים אל קדושת הכלל.

מצוות ההספד

ראו מה בינינו לבין שונאינו. ה"קדושים" שלהם רוצחים נתעבים, מהרסי עולם ומחריביו; והקדושים שלנו – אחות רחמנייה, גומלת חסדים, שעוסקת ביישוב הארץ ותיקון עולםו

הנהרג על קידוש השם מפני היותו יהודי, אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתו בגן עדן (עיין פסחים נ, א). בעיני העולם הנהרגים נדמים כמי שחייהם נתמעטו והתקצרו, אולם הם באמת חיים יותר מכול, בעולם שכולו ארוך. הם קדושים, ו"קדוש לעולם קיים" (סנהדרין צב, א). על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באישה שמסרה נפשה במשך שנים רבות על יישוב הארץ, ולמרות כל שונאינו שטוענים נגד זכותנו להפריח את שממות הרי יהודה – בנתה את ביתה בעתניאל. ולמרות הרוצחים המבקשים את נפשנו ומאיימים עלינו בתוך היישובים ובדרכים המיוסרות בדם, קיימה שגרת חיים ברוכה, הקימה משפחה ונסעה לעבודתה בבית החולים, ועוד נותר בה כוח לגמול חסדים בביתה, ולחמול ולרחם על כל אדם בעבודתה. ואת כל זה עשתה מתוך מודעות עמוקה לסכנות הביטחוניות ולכאב שבחיים.

בעת שאנו מזילים דמעות על זכרה, עלינו לזקוף את קומתנו ולהיות ראויים לתפקיד הגדול והנורא שנטלנו על שכמנו, לקיים את מצוות יישוב הארץ ששקולה כנגד כל המצוות, להגדיל ולהרחיב ככל האפשר את היישובים ולהגשים בחיינו ובמעשינו את דברי הנביאים. להעצים את חיי החברה המתוקנים ביישובים, להרבות בלימוד התורה בשבתות ובימות החול, לגברים ונשים, מבוגרים וצעירים, ולהרבות בגמילות חסד בתוך היישובים וכלפי כל אדם.

כמי שראויה להיות קורבן ציבור, זכתה דפנה הי"ד שהמוני בית ישראל שמעו על פועלה והזילו דמעות לזכרה. אלפי מתנחלים חלוצים השתתפו בהלווייתה, רבנים נכבדים ושרים נשאו דברים לזכרה, ואף בנשיאת מיטתה אל דרכה האחרונה למנוחת עולמים התכבדו רבנים, שרי ממשלה, חברי כנסת וחברים לדרך.

עדות לזכרה

ביתו של אחי הרב ישראל מלמד צמוד לביתם של נתן ודפנה מאיר. על פי מה שסיפר לי כתבתי כמה מילים לזכרה.

דפנה הייתה חברה בוועד היישוב, ופעמים רבות עוררה את הציבור לטפל בליקויים בתחום הבטיחות בדרכים וזהירות בשמירת החיים. יחד עם הביקורת שהייתה אומרת בתוקף ובלא מורא, הקפידה לסיים כל מכתב בחיוך, "סמיילי", של לב ענק ופועם, כסימן לידידות ואהבה.

דפנה הייתה אחות מקצועית מאוד, והייתה מוכנה לעזור בשמחה וללא תמורה לכל פונה. כאשר ילדים נפצעו, הייתה תופרת להם את החתך בידיים אמונות ובטוחות.

דפנה נמנתה על המומחים בתחום פוריות האישה וטיפול בבעיות ההיריון. הייתה לה שיטה למניעת היריון בשעת הצורך, והיא אף נאבקה לעתים על עמדתה עם רופאים ורבנים בלא משוא פנים, וקיימה בעצמה את הצו "לא תגורו מפני איש". היא סברה שאסור לחסוך את האמת מהשואלים.

דפנה עבדה כאחות במחלקה נוירוכירורגית במרכז הרפואי סורוקה. כדי שתוכל לטפל טוב יותר בעולים מרוסיה למדה רוסית, ולאחרונה החלה ללמוד ערבית כדי להיטיב את טיפולה בחולים הערבים. גם ד"ר אחמד נאסר, מתמחה במחלקה שבה עבדה, ביכה את מותה. הוא ציין שההיכרות איתה הייתה בשבילו זכות גדולה, ושהיא אף הייתה לו משענת כאמא.

עוד לפני שנישאו, הסכימו היא ובעלה שלא משנה כמה ילדים יהיו להם, הם יתאמצו לאמץ ילדים שאינם שלהם. הם זכו להגשים חלום זה בצורה מעוררת השתאות.

בחייה האישיים עברה דפנה סבל רב, גדלה במוסדות ואחר כך במשפחה מאמצת, והצליחה למנף את קשייה וסבלה לכוחות יצירה וחסד.

אילן במה אברכך

ראו מה בינינו לבין שונאינו. ה"קדושים" שלהם רוצחים נתעבים, מהרסי עולם ומחריביו; והקדושים שלנו – אחות רחמנייה, גומלת חסדים, שעוסקת ביישוב הארץ ותיקון עולם.

לקראת ראש השנה לאילנות, ראוי לברך את ילדיה היקרים, שילכו בדרכה ויהיו כמותה, פירותיהם יהיו מתוקים, צילם יהיה נאה ויהיו שתולים על נחלי מים – התורה והמצוות, להוסיף ברכה לעולם.

מצוות הארץ – עורלה וט"ו בשבט

מתוך כך נמשיך למצווה התלויה בארץ ונוגעת לט"ו בשבט – מצוות עורלה, שכן סיום שלוש שנות העורלה בט"ו בשבט, (כשיטת רז"ה, תוספות, רשב"א ועוד).

שיטת המחמירים, שתמיד שנות הערלה מסתיימות בט"ו בשבט. וחשבון זה מורכב, ולא כאן המקום לפרטו בהרחבה. כך הוא החשבון: אם העץ השתרש באדמה עד יום כ"ט אב, הרי שעד א' בתשרי יעברו עליו שלושים יום, ואותם שלושים יום ייחשבו לו כשנה שלמה. אחר כך יש להמתין עוד שנתיים עד לסיום שלוש השנים, ומכיוון שראש השנה לאילנות הוא ט"ו בשבט, יש להמתין עד ט"ו בשבט, כי הפירות שחונטים לפני ט"ו בשבט חנטו מכוח גשמי השנה הקודמת כאשר העץ עוד היה עורלה. הרי שבפועל דין עורלה חל על העץ במשך שנתיים וחמישה וחצי חודשים.

אבל אם העץ השתרש בקרקע מיום ל' באב ואילך, מכיוון שלא היו לו שלושים יום עד א' תשרי, רק בא' תשרי יתחילו לספור לו שנה ראשונה, ויצטרכו להמתין שלוש שנים שלמות. ומכיוון שראש השנה לאילנות הוא בט"ו בשבט, יצטרכו להמתין לו עוד כמה חודשים עד ט"ו בשבט. הרי שאם העץ הושרש באדמה בל' אב, דין עורלה חל עליו במשך שלוש שנים וחמישה וחצי חודשים.

בחוץ לארץ דין עורלה נוהג מהלכה למשה מסיני, אולם בכל מקרה של ספק ההלכה היא להקל, מה שאין כן בארץ ישראל שבה במקרה של ספק – מחמירים.

גבולות הארץ לעניין מצוות עורלה הם גבולות עולי מצרים. וגם לסוברים שדרום הערבה מחוץ לגבול עולי מצרים, מכיוון שהוא תחת שלטון מדינת ישראל חלה עליו המצווה מהתורה.

מצוות עורלה ונטע רבעי

מצווה שלא ליהנות מפירות העורלה, הם הפירות הגדלים בשלוש השנים הראשונות של העץ, ומצווה להעלות את הפירות הגדלים בשנה הרביעית לירושלים ולאוכלם בקדושה ובהלל לה', ומתוך כך תימשך ברכה לפירות שיגדלו מהשנה החמישית ואילך (ויקרא יט, כג-כה). כיום, כשאין בידינו אפשרות לאכול את פירות השנה הרביעית בטהרה סמוך למזבח שבירושלים, פודים את כל הפירות על פרוטה, ובכך הפירות יוצאים לחולין.

עורלה פירושו אטימה, כגון ערל לב (יחזקאל מד, ט) שהוא מי שלבו אטום. הרי שנצטווינו שפירות שלוש השנים הראשונות יהיו אטומים לנו, שלא נאכל מהם ולא נהנה מהם.

טעם המצווה, לכבד את ה' בראשית פירות העץ, לאוכלם בקדושה בירושלים ולהלל בהם את ה' על הטוב שגמל איתנו. ומכיוון שבדרך כלל הפירות הגדלים בשלוש השנים הראשונות אינם מרובים ומשובחים, אין ראוי להלל בהם את ה', ועל כן אסרה אותם התורה, כדי שתחילת אכילתנו תהיה בקדושה ובהלל לה' בשנה הרביעית שבה כבר גדלים פירות רבים וטובים. ומתוך כך, נועם ה' וברכתו יחולו על הפירות הגדלים בכל השנים הבאות, ואכילתם תהיה מחוברת לאמונה ותעניק חיוניות להוסיף טובה וברכה בעולם. כיוצא בזה מצינו שציוותה התורה לקדש את בכור האדם, את בכור הבהמה ואת פירות הביכורים. וכן הוא טעמן של מצוות תרומה, חלה וראשית הגז (עיין רמב"ן שם; חינוך רמו-רמז).

ערך האיפוק – ממצוות עורלה

היכולת להתאפק ולדחות את סיפוק הרצון לזמן המתאים הוא תנאי הכרחי להצלחתו של האדם בעולם הזה ובעולם הבא. הנה למשל ידוע שמי שילמד בנעוריו בשקידה, יצליח יותר בחייו האישיים ובפרנסתו. ואף על פי כן צעירים רבים אינם מצליחים להתאפק, נגררים אחר יצרם ומאבדים את זמנם בבילויים שונים. כמו כן ידוע שקשרי חברות בין בחורים ובחורות שלא לשם נישואין מזיקים ליכולתם להינשא ולהקים באהבה בית נאמן, ואף על פי כן רבים אינם מצליחים להתאפק, ונגררים אחר יצרם לקשרים סוערים שאינם מובילים לברית אמת. וכן ישנם אנשים שאינם מצליחים להתאפק מלבזבז את כספם על מותרות כמו קניית דירה יקרה מכפי יכולתם, ולאחר מכן אינם מצליחים לחסוך כסף כדי לחתן את ילדיהם ולסייע להם לרכוש מקצוע, וכדי לקיים את עצמם בזקנותם.

גם אדם הראשון נגרר אחר יצרו וחטא מפני שלא התאפק מלאכול מעץ הדעת טוב ורע, וגרם בכך מיתה לו ולצאצאיו. על ידי מצוות העורלה לומד האדם לראות את פירותיו גדלים ולהימנע מליהנות מהם, ותוך כך הוא לומד להתגבר על יצרו ולהתאפק. זהו שאמרו חכמים: "מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון, שלא יכולת לעמוד על צוויך שעה אחת, והרי בניך ממתינים לעורלה שלוש שנים" (ויקרא רבה כה, ב; עיין גם ביצה כה, ב).

הדרכה חינוכית

עלינו ללמוד ממצווה זו הדרכה חינוכית לנערים, שעליהם להתאפק כדי לבנות את כוחותיהם לאור התורה, ולא לצאת בעודם בוסר, ורק לאחר שיבשילו כוחותיהם כראוי יצאו לפעול בעולם.

וממצוות נטע רבעי עלינו ללמוד, שלאחר שאדם סיים את חוק לימודיו ויש בידו מקצוע, נכון שתחילת עבודתו תהיה לשם שמיים, ומתוך כך ימשיך אחר כך בעבודתו, ויזכה ממנה לברכה בעולם הזה ובעולם הבא.

מקום מקדשנו בריבונות ישראל

הר הבית הוא המקום שכל ישראל נכספים לו, ואליו מכוונות כל התפילות • מדוע רק מיעוט מתוכנו עוסק בהכנות מעשיות לבניין המקדש • התהליך הרוחני שנדרש כדי שנזכה לבניין המקדש • כל זמן שהר הבית פתוח לערבים, מצווה לעלות אליו כדי לבטא את הריבונות הישראלית על ההר • לדבוק בחזון בניין המקדש גם אם מימושו עדיין רחוק • האסלאם והערבים מכבדים את השליט ומקבלים את ריבונותו בתנאי שהוא מגלה עוצמה וסמכות • למנוע זכויות מערביי מזרח ירושלים שנוהגים בכפיות טובה

הר הבית מוקד התפילות

גם אם נדמה לראש הממשלה שבמצבנו הביטחוני והבינלאומי אי אפשר להתיר תפילת יהודים פומבית על הר הבית, לכל הפחות הוא נתבע שלא לומר דבר שממנו ישתמע איזה ויתור על הריבונות שלנו על הר הבית. עליו לסרב לכל הגבלת כניסה של יהודים להר

הר הבית, מקום המקדש, הוא המקום שאליו כל ישראל נכספים ואליו מכוונות כל התפילות (ברכות ל, א). על בניין ירושלים והמקדש אנו מתפללים בשתי ברכות מתוך תשע עשרה הברכות של תפילת עמידה: א) "ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה כאשר דיברת"; ב) "והשב את העבודה לדביר ביתך… ותחזינה עינינו בשובך לציון". עם סיום התפילה אנו שבים ומבקשים: "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו". ובכל חתונה אנו חוזרים ונשבעים לירושלים ולבניינה.

וכן בברכת המזון, ברכה שלמה מוקדשת לירושלים: "רחם נא ה' אלוקינו על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך… ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו… ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, ברוך אתה ה' בונה ברחמיו ירושלים אמן".

כאן המקום לשבח את מכון המקדש ואת כל הרבנים ואנשי הציבור העוסקים בלימוד הלכות בית המקדש, שמקרבים את תודעתו וערכיו לבית ישראל ולאומות העולם.

מדרגת בית המקדש עדיין רחוקה

מאידך, אף שבניין בית המקדש הוא פסגת השאיפות הלאומיות של עם ישראל, רובנו לא רואים חובה לעסוק בהכנות ישירות לבניינו. משום שעוד רבה הדרך לפנינו, ביישוב הארץ כולה לאורכה ולרוחבה, בקליטת עלייה ובשיבת עם ישראל לאמונה וללימוד התורה וקיום המצוות, כך שהתורה תאיר את חיי החברה, הכלכלה, המדע והתרבות של עם ישראל. תהליכים אלו נתונים לבחירתנו ואינם תלויים בהשראת שכינה, או בהלכות טהרה שקיומן רחוק מאיתנו. וכן מסתבר שלפני הגעתנו למדרגת המקדש נגיע לקיום מצוות השביעית והיובל כפי חיובה מהתורה, שתלוי בכך שכל ישראל יישבו בארצם, כל שבט בנחלתו (עיין פניני הלכה שביעית יא, ה). כמו כן נראה שעוד לפני בניין המקדש צריך להקים את הסנהדרין, כדי להכריע בשאלות הקשורות לבניין המקדש וסדר עבודתו. לשם כך צריך שהתורה תחזור להיות מוקד חייו הרוחניים של רוב עם ישראל, ויתאגדו יחד כל הרבנים מכל העדות לבית דין משותף.

התהליך

יכול להתרחש נס, ועיני עיוורים תיפקחנה, ובזמן קצר נזכה לכל זה. אולם בדרך הטבע, עוד מוטלת עלינו עבודה גדולה של התקדמות והתעלות. צריך שהציבור הדתי יהיה חברת מופת מוסרית של אנשי תורה, עבודה ודרך ארץ, שזוכה לברכה אלוקית בהקמת משפחות מפוארות ובתרומה לכלל, עד שהמוני בית ישראל ירצו להתקרב לתורה ולמצוות. אז נוכל להתקדם לקראת בניית בית המקדש. יהי רצון שמצד אחד נזכה להיות שותפים מלאים בקירוב הגאולה, ומאידך – נזכה לכך במהרה בימינו.

הריבונות על הר הבית

אף שאנו רחוקים מהמדרגה הראויה להקמת בית המקדש, בשום פנים אסור לנו לוותר על הריבונות במקום מקדשנו. שכך היא חובת מצוות יישוב הארץ, שנאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה" (במדבר לג, נג), "וירשתם אותה וישבתם בה" (דברים יא, לא). "וירשתם" הכוונה לריבונות. וכפי שכתב הרמב"ן: "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (השמטות לספר המצוות מצווה ד).

המקום החשוב ביותר מבחינת מצוות יישוב הארץ הוא הר הבית. וכפי שלמדנו שמקומות בסוריה שכבש דוד המלך לא התקדשו בקדושת המצוות התלויות בארץ, מפני שכבשם לפני שכבש את ירושלים (ספרי עקב). וכן נפסק ברמב"ם (תרומות א, ב ד). הרי שעיכוב בריבונות על ירושלים פוגע במצוות היישוב והריבונות בכל הארץ.

העלייה להר הבית בזמן הזה

אילו היה הדבר אפשרי, מוטב היה לסגור את הר הבית בפני כל אדם, שיהיה שמור ומובדל בקדושתו עד שייבנה בית המקדש. אבל כל זמן שהר הבית פתוח לערבים, מצווה לעלות להר הבית כדי לבטא את הריבונות הישראלית על ההר. ואמנם בזמן המנדט הבריטי עמדת הרבנים ובראשם מרן הרב קוק זצ"ל הייתה שאסור לעלות להר הבית. אולם זה היה לאחר כשלוש מאות שנה שבהן יהודים לא הורשו לעלות להר הבית, עד שהתעורר ספק היכן הוא מקום המקדש (ששטחו פחות מעשרה אחוז ממתחם הר הבית). אולם בעקבות שחרור הר הבית חזרו רבנים, ובראשם הרב גורן זצ"ל, למדוד את שטחי ההר, וקבעו היכן היה מקום המקדש, והיכן מותר לעלות בטהרה. וכך אנו יכולים לחזור למנהג שהתקיים על ידי גדולי ישראל במשך יותר מאלף שנה, לפיו עולים לאחר טבילה למקומות המותרים בהר הבית ומתפללים על בניין המקדש וגאולת ישראל.

בנוסף לכך, מצוות יישוב הארץ מחייבת אותנו בכך. ולפני הקמת המדינה, מחמת האונס לא יכולנו לקיים את המצווה. היינו תלויים אז בחסדי האנגלים, שבנוסף לכך שבגדו במנדט שהוטל עליהם לבנות בית לעם היהודי, גם טענו שאם היהודים יעלו להר, לא יוכלו לערוב לשמירה על חיי היהודים בארץ. אבל כיום בחסדי ה' יש לנו כוחות ביטחון שבכוחם להגן על עמנו וארצנו.

יבורכו העולים להר שמקיימים את מצוות יישוב הארץ בלב ארץ קודשנו.

חשיבות החזון

ואם ישאלו, הואיל ובית המקדש רחוק מאיתנו, מדוע חשוב כל כך לשמור על זיכרונו ועל הריבונות במקום משכנו? מפני שהחזון הוא היסוד המניע את כל תהליך ההתקדמות. וכאשר שוכחים את החזון, התהליך כולו נעצר.

לדבוק בחזון

כאשר היינו בגלות האיומה, למרות התנאים הקשים הצלחנו לשרוד ולהחזיק באמונה שכדאי לסבול את כל הרדיפות והרציחות, כי בסוף נזכה לחזור לציון בית חיינו. כיום הדרישה מאיתנו צנועה בהרבה: לדבוק במקום בית מקדשנו.

גם אם נדמה לראש הממשלה שבמצבנו הביטחוני והבינלאומי אי אפשר להתיר תפילת יהודים פומבית על הר הבית, לכל הפחות הוא נתבע שלא לומר דבר שממנו ישתמע איזה ויתור על הריבונות שלנו על הר הבית. עליו לסרב לכל הגבלת כניסה של יהודים להר ולא להסכים לשום ביטוי של הסתה או ביזוי כלפי יהודים על הר הבית.

גם חברי האופוזיציה, ובראשם ח"כ יצחק הרצוג, נכדו של הרב הראשי, הגאון הצדיק הרב יצחק הרצוג זצ"ל, נתבעים שלא להפנות עורף למקום בית מקדשנו.

השיקול הריאלי

גם מצד השיקול המדיני-ביטחוני הריאלי אסור לסגת מכל סממני הריבונות היהודית בהר הבית. הרי המגמה היא להסתדר עם האויב הערבי, והערבים ככלל מחשיבים מאוד את הכבוד. עם שנראה בעיניהם כמוכן לזלזל בערכיו ובכבודו, נחשב אצלם כעם בזוי שאין לו עמוד שדרה ובקלות ניתן להכריעו. כל אדם אובייקטיבי ונטול דעות קדומות שמקשיב לדברי המנהיגים האותנטיים של הערבים, מבין זאת מיד.

אפשר להעריך שאם מנהיגי ישראל היו מתייחסים ביתר כבוד לקודשי ישראל, היו נחסכים מאיתנו חלק מהמלחמות והעימותים.

על הערבים במזרח ירושלים

ראוי לברך על יוזמתו של ראש הממשלה לבחון את שלילת זכויות התושב מערבים תושבי השכונות העוינות במזרח ירושלים וההטבות הכלכליות הכרוכות בהן.

לצערנו, חוץ מכמה צדיקים כדוגמת אנט חאסכייה הנפלאה, הערבים כופרים בטובה שהם מקבלים מהיהודים – טובה שעולה לקופת המדינה מיליארדים בכל שנה. במקום לספר בשבח מדינת ישראל והיהודים, שהעניקו להם זכויות ורמת חיים שאין בשום מדינה ערבית, מנהיגיהם ונציגיהם הנבחרים מפיצים בכל העולם עלילות רשע על הרעות הרבות שהיהודים כביכול מעוללים להם, עד שהם כיום העם העשוק, המדוכא, העני והמסכן עלי אדמות. ורק בזכות "גבורתם הנודעת" מהימים שבהם כבשו את ארץ ישראל וטבחו ביהודים ובנוצרים והחריבו את בית הכנסת שהיה על הר הבית, הם מצליחים לעמוד כנגד אכזריות ורשעות היהודים.

לכן מוצדק לשלול מהם את ההטבות הללו. זכויות כרוכות בחובות. ואין זה פוגע בכך שצריך לחתור להרחבת הריבונות על כמה שיותר שטחים ברחבי ארץ ישראל.

חובת נאמנות המוסלמי לשלטון

כעיקרון, התנהגותם כפוית הטובה של הערבים כלפי השלטון היהודי מנוגדת להלכה המקובלת באסלאם, שתובעת נאמנות של נתין לממשלה. לכן בעת הפרעות שהיו בימי שלטון הבריטי, היו הערבים צועקים: "אטבח אל-יהוד, א-דואלה מענא" – "טבחו ביהודים, הממשלה איתנו". אלא שנאמנות זאת מותנית בכך שהשלטון מפגין את כוחו ואוכף אותו בכל האמצעים העומדים לרשותו. אבל אם כשהם מתפרעים – מוותרים להם, ולא אוכפים עליהם באופן מלא ותקיף את חוקי הבנייה, הנהיגה, הנישואין, גניבת רכוש ותשלום מיסים, הם בזים לממשלה.

תאכפו על החברה המוסלמית את החוק, ורבים מהם ישבחו את מדינת ישראל בכל העולם.

מעשה מפרופ' טבגר ז"ל

סיפר פרופ' יוסף טבגר כיצד גאל וניקה יחד עם כמה חברים את בית העלמין היהודי העתיק בחברון:

"כאשר הגענו לבית הקברות מצאנו שהערבי שקיבל משכורת ממדינת ישראל עבור שמירה על בית הקברות, שתל בו כרם ונוהג בו כחצרו הפרטית.

"התחלנו לעקור את הכרם ולנקות את בית הקברות. יצא אלינו הערבי 'השומר' בצעקות ואיומים וטענות שהמקום שלו ועלינו להסתלק. בלי להרחיב בדברים הכינו אותו מכות רציניות והמשכנו לנקות. ביום השני שב הערבי ויצא לקראתנו בצעקות ואיומים, ושוב הכינו אותו והמשכנו בעבודתנו.

"בבוקר יום השלישי קיבל אותנו הערבי במגש של תה וקפה, ואמר: 'איך יתכן שיהיה כרם בבית עלמין שהוא מקום קדוש?!' הוא גם ביקש להצטלם עם 'החכמים היהודים', כדי שיוכל לתלות את התמונה אצלו על הקיר. מאז ואילך הערבי סייע לנו בעבודת ניקוי בית הקברות".

כך סיפר פרופ' טבגר ביובש, כפי שפיזיקאי ניסויי מספר על תיאוריה שנוסתה בשטח והתבררה כנכונה.

בין ניצחון מכריע לניצחון חלקי

מלחמתם של אויבינו היא נגד עצם קיומה של מדינת ישראל, המנוגד לאמונתם האסלאמית • ניצחון מכריע יושג על ידי חיזוק יהדותה של המדינה והרחבת ההתיישבות בירושלים וביו"ש • הפרשנים והחוקרים טועים בהבנת מניעי הטרור הערבי • הממשלה חלשה מלחתור לניצחון מכריע, אך העוצמה של הציבור תוכל להביא לניצחון חלקי • המציאות ההתיישבותית בשטח ורחשי לב הציבור מחייבים את הממשלה להיאבק ולא להיכנע • התחזקות המדינה מבחינה ערכית, כלכלית וחברתית מקרבת את הניצחון • המגמה הדמוגרפית התהפכה לטובת היהודים ולרעת הערבים

כיצד מנצחים

אם מתוך המאבק הזה ממשלת ישראל תאשר תוכניות הרחבה להתיישבות היהודית בירושלים וביהודה ושומרון ותספח את היישובים היהודיים ביו"ש, יהיה ברור לכל הערבים שהמלחמה נגדנו הובילה אותם להפסד, והחשק שלהם להילחם בנו יפחת

אפשר לצאת מהמערכה הזאת בניצחון גדול, ובתנאי שנבין היטב את שאיפתם ומטרתם של אויבינו. הרחמנים שבהם מוכנים להסתפק בהחרבת מדינת ישראל, רציחת היהודים שיעמדו כנגדם והשארת הנותרים כנתינים מושפלים שמשלמים מיסים גבוהים לשלטון המוסלמי, על פי מסורת האסלאם המתון. האכזרים שבהם מקווים לרצוח את רוב היהודים, כמסורת האסלאם הלוחמני. זה מה שאומרים מנהיגי הסונים והשיעים המשפיעים כיום בעולם, ובכלל זה האחים המוסלמים, דאע"ש, חמאס, חיזבאללה ושליטי איראן. אין להם סיבה לשקר, ולכן הם אומרים את האמת.

לעומת המנהיגים המוסלמים הכנים והאמיתיים, מנהיגי הרשות הפלשתינית לא מדברים על ביטולה של מדינת ישראל, כי הם חוששים להפסיד את מעמדם בישראל ובעולם אם יגלו את קלפיהם מוקדם מדי. אבל מעת לעת האמת הזאת מבצבצת מדבריהם.

המלחמה על האמונה והארץ

נמצא אפוא שמבחינתם של אויבינו המלחמה אינה על שטח זה או אחר, אלא על עצם קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל, קיום שמנוגד ליסודות אמונתם. לפיכך, כל מה שמחליש את מדינת ישראל נחשב כניצחון להם והפסד לנו, וכל מה שמחזק את ריבונותה ויהדותה של מדינת ישראל נחשב כהפסד להם וניצחון לנו.

חיזוק יהדותה של המדינה

כיום רוב נציגיהם הנבחרים של אזרחי ישראל הערבים מנהלים מלחמת שיסוי והסתה נגד מדינת ישראל ומכרסמים בחוסנה. אם בעקבות גל הטרור הממשלה תשנה את המצב שבו לערבים אזרחי ישראל יש זכויות בלי חובות; אם תשלול את מעמד התושבות מיותר ממאה אלף ערבים שחדרו למדינת ישראל תחת כסות החוק של איחוד משפחות; אם תעודד את המתנכרים למדינת ישראל להגר החוצה – אזי תוצאות המאבק הנוכחי יהיו ניצחון גדול, תוך העברת מסר ברור לכל אויבינו כי אנחנו מנצחים ומתחזקים.

המלחמה היא על הריבונות

אם מתוך המאבק הזה ממשלת ישראל תאשר תוכניות הרחבה להתיישבות היהודית בירושלים וביהודה ושומרון ותספח את השטחים שעליהם נמצאים היישובים היהודיים ביו"ש – יהיה ברור לכל הערבים שהמלחמה נגדנו הובילה אותם להפסד, והחשק שלהם להילחם בנו יפחת.

איוולת הפרשנים

אבל הפרשנים, והחוקרים באקדמיה שהם המורים שלהם, בטוחים שדמוקרטיה, חופש ורווחה כלכלית היא שאיפתם היחידה של בני האדם. לכן לדעתם המניע לטרור הוא "הכיבוש" שהערבים נתונים בו, והייאוש שאחז בהם מהעדר תהליך מדיני שיסיים את "הכיבוש". והנה זה פלא, כל סממן נוסף של ריבונות שנותנים בידי הערבים רק מגביר את שנאתם ופעילותם נגדנו. המומחים בטוחים שככל שיהיה לערבים יותר כסף והשכלה, כך הם פחות ירצו לעסוק בטרור ובמלחמות. ושוב פלא: רוב הרוצחים אינם באים ממשפחות עניות וחסרות השכלה – ואף להפך. בן-לאדן לא היה אדם עני וחסר השכלה.

אין פלא שכל תחזיותיהם מתבדות. הם לא מבינים מהו עם ומהי אמונה, ובעצם גם לא מהו אדם. כך הם דרדרו את ארצות הברית ואת ארצות אירופה למדיניות שגויה במזרח התיכון, וכך גם גרמו למדינות אירופה לטפל במהגרים המוסלמים בדרך שמובילה את מדינותיהם לאסון.

החולשה של הממשלה והאומץ של הציבור

לצערנו אין לממשלה ולעומד בראשה את האמונה והנחישות הנדרשת כדי לפעול באומץ לחיזוק הריבונות וההתיישבות, לכן קשה לצפות לניצחון מובהק. אבל בעז"ה נוכל כנראה להתנחם בניצחון חלקי, שכולו בזכות אמונתם ונחישותם של אנשי האמונה והמעש שבנו.

מצבנו הלאומי הוא שיש לנו ממשלה חלשה עם כוונות טובות. כך גם מצבו של רוב הציבור, שאמנם מעדיף שכל יהודה ושומרון יהיו בידינו ואוהד בלבו את המתנחלים, אבל אין בידו אמונה ועוז לתבוע ניצחון גדול על אויבינו הערבים.

אפשר לומר שבתפיסת עולמם, הציבור והממשלה שבויים בהנחתם השגויה של מרבית האקדמאים והפרשנים, שאם נעשה פשרה ולא נפגע ברגשות הערבים נשיג שלום וביטחון וחיים טובים. מנגד, בלבם הם שואפים לניצחון ולהרחבת ההתיישבות, הריבונות והזהות היהודית, וחשים ששום פשרה לא תביא לשלום.

הציבור – שאינו נושא באחריות – מוכן להביע עמדות לאומיות ואמוניות, ואילו המנהיגות, שנושאת באחריות וחשופה ללחצים הבינלאומיים, אינה מעזה לתת להם ביטוי, מפני שאין לה אלטרנטיבה מדינית שאותה תוכל להציג לנציגי האומות בהיגיון ובביטחון, מתוך שכנוע פנימי. רק בימי בחירות המנהיגות קשובה יותר לרחשי לבו של הציבור, וכפי שראש הממשלה התחייב לפני הבחירות לתקן את חוק האזרחות ולהרחיב את ההתיישבות.

גורל המערכה עלול להתהפך לטוב ולמוטב

במצב שכזה, גורל המערכה עלול להתהפך לטוב או לרע. אם נקשיב לפרשנים הכושלים ולנציגי האומות – נחליט לסגת ונביא עלינו צרות כפולות, כפי שאירע בעקבות הסכמי אוסלו הארורים. אם נקשיב לרחשי הלב – נתקדם, נתיישב ונשיג ניצחון.

בהערכה זהירה – ניצחון חלקי

מכיוון שההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון כבר מונה מאות אלפי אנשים, וכדבריהם של אנשי השמאל "תקועה כמו עצם בגרון" ומפריעה להמשך תוכניות הנסיגה, קשה להבטיח לערבים נסיגות נוספות. אפילו להקפיא את ההתיישבות קשה, כי החיים פועמים בה בעוז. וכך אנו זוכים במו גופנו לחסום את גרונו של השטן שרוצה לבולענו.

ומכיוון שהאזרחים אינם מוכנים להיכנע לטרור ותובעים מהממשלה להשיב מלחמה שערה, קשה לממשלה לפייס את האוכלוסייה הערבית בכסף ובכרסום נוסף במרכיבי הזהות היהודית של מדינת ישראל. הדרך היחידה שנותרה בפני הממשלה היא להפעיל את המשטרה והצבא, לפגוע במחבלים ובתשתיות הטרור שלהם ולהתיש את כוחם של אויבינו.

בנוסף לכך, מכיוון שרבים מהערבים תומכים במחבלים, אין ברירה אלא לנקוט בזהירות ובחשדנות כלפי כל האוכלוסייה הערבית, בקו הירוק ומחוצה לו, דבר שממרר את חייהם של הטובים והרעים שבהם כאחד, ובפועל מעודד את המשך ההגירה הערבית למדינות אחרות.

אנשי אמונה ומעש

נמצא אפוא שאנשי האמונה והמעשה, הרבנים והמחנכים שמחזקים את הזהות הישראלית, מתנחלי יהודה ושומרון, אנשי הביטחון המסורים לסוגיהם שאינם נכנעים לטרור, הם שמכריעים את הכף לטובה. בזכותם יש לקוות שנמשיך לנצח את אויבינו, להרחיב את ההתיישבות ביהודה ושומרון ובירושלים עיר קודשנו ותפארתנו, ובעיקר סביב הר הבית, במקום שבו גרים בני ציון היקרים המסולאים בפז, אנשי אמונה ומעשה כאחד.

בזכות כל היהודים הטובים, מימין ומשמאל, שמקדמים את מדינת ישראל מבחינה ערכית, חברתית וכלכלית, מדינת ישראל צועדת קדימה ועולים חדשים מתדפקים על שעריה – קרוב לשלושים אלף בשנה שעברה.

יהודים עולים מארצות הרווחה, רוכנים על האספלט של שדה התעופה ונושקים לאדמתה של ארץ ישראל. ודברי הנביא מתקיימים בנו: "עוד זאת אידרש לבית ישראל לעשות להם, ארבה אותם כצאן אדם, כצאן קדשים כצאן ירושלים במועדיה… וידעו כי אני ה'" (יחזקאל לו, לז לח).

לכן כל התחזקות בתורת ישראל ואמונתו, בבניין הארץ, בהתיישבות ובחברה, בצבא ובכלכלה, במדע ובאמנות הקשורה לתרבות ישראל, מקרבת אותנו לניצחון על אויבינו.

מספרי הפריון המשמחים

זה המקום לשתף אתכם בסיכומיו החשובים של יקירנו יורם אטינגר אודות מצבנו הדמוגרפי.

בחסדי ה' שיעור הפריון היהודי בארץ ישראל עולה משנה לשנה. לפני 15 שנה עמד על 2.6 ילדים לאישה, וכיום הוא 3.11 לאישה. שיעור זה גבוה לאין ערוך משיעור הפריון בכל המדינות המפותחות. הוא גם יותר גבוה מבכל מדינות ערב, זולת שלוש מהן.

לעומת זאת, שיעור הפריון של נשים מוסלמיות בעלות אזרחות ישראלית נמצא בירידה מתמדת. לפני 15 שנה עמד על כ 4.5, ובשנה האחרונה הגיע ל 3.15.

שיעור הפריון הערבי ביו"ש ירד ל 2.76 לידות לעומת 5 לידות לפני 15 שנה (על פי ספר השנה של ה CIA).

הסיבה לשיעור הילודה הגבוה בקרב הערבים אזרחי ישראל לעומת ערביי יו"ש היא קצבאות הילדים ושאר התנאים הסוציאליים שהערבים אזרחי ישראל מקבלים מהמדינה – הבאר שרובם יורקים לתוכה.

מצב האוכלוסיות

אוכלוסיית הערבים ביהודה ושומרון מונה כמיליון ושבע מאות אלף, וכן מספרם של הערבים אזרחי ישראל – מיליון ושבע מאות אלף. אמנם הרשות הפלשתינית מפרסמת נתונים דמוגרפיים שקריים, תוך שהם סופרים למשל אנשים שנולדו לפני מאה ושבעים שנה, ויותר מארבע מאות אלף אנשים שהיגרו לחוץ לארץ.

לסיכום, כיום מתגוררים במדינת ישראל כ 6.6 מיליון יהודים, לצד 1.7 מיליון ערביי הקו הירוק ו 1.7 מיליון ערביי יו"ש – רוב של 66 אחוזים הנהנה מרוח גבית של פריון ועלייה.

הזדקנות האוכלוסייה הערבית לעומת הצערה של היהודית

העתיד ממשיך לבשר טובות לעם ישראל. לעומת האוכלוסייה היהודית שנעשית צעירה יותר בזכות הפריון הגובר וקליטת עלייה של צעירים רבים, החברה הערבית ביו"ש מזדקנת במהירות: הגיל הממוצע עלה ל 22.7 לעומת 17 לפני 15 שנים (ספר השנה של ה CIA).

הגיל הממוצע עולה משום שבנוסף לירידה בפריון מתרחשת הגירה שלילית קבועה של ערבים מיו"ש החוצה (25,000 ב 2014, 20,000 ב 2013 וכו'). גלי הטרור והסגרים והכתרים ושאר פעולות צה"ל שבאים בעקבותיהם ממשיכים לעודד את ההגירה החוצה. רוב המהגרים החוצה הם צעירים, כך שהאוכלוסייה הערבית ביו"ש תמשיך להזדקן ולהתמעט.

המנהיגות כיום

ראש הממשלה ומרבית שריו מודעים לעובדות המשמחות הללו. לכן מבחינתם כל זמן שאנחנו ממשיכים להתקדם, המצב תקין. אולם אם היינו זוכים למנהיגות שתפיק מהמאבק הזה ניצחון משמעותי, היינו חוסכים מעצמנו דם יזע ודמעות, ומדינת ישראל הייתה מתקדמת ומשגשגת – רוחנית ודמוגרפית, חברתית וכלכלית – בקצב מהיר יותר.

התמדדות אמונית עם הטרור

מטרת הטרור – לזרוע בהלה שתגרום לציבור לוותר על נכסים ואינטרסים • שורש ההבדל בין אנשי השמאל שמגיבים לטרור בהתקפלות ובין אנשי הימין שמגיבים בהתגייסות למלחמה בו • כיום רוב הציבור מפוכח מהזיות השלום, ולכן הטרור לא ישיג את מטרתו • הפחד מפני המוות גורם לאוזלת יד שרק מגבירה את הסכנה • הציבור האמוני לא מצליח לשכנע למרות צדקתו, משום שהוא נתפס כפועל מתוך שיקולים לא רציונליים • במקביל להצגת החזון האמוני המלא, יש להציג דרך רציונלית להשגתו בהדרגה ומתוך התחשבות במציאות

המלחמה בטרור הערבי

רבים מודאגים מאוד מהטרור הערבי שמשתולל ברחובות. זוהי מגמתו של הטרור – לפגוע במעט אנשים ולזרוע בהלה בכלל הציבור, כדי לגרום לו לוותר על נכסים ואינטרסים בתקווה להשיג שקט. אפילו בשבועות האחרונים, שבהם הטרור הרים את ראשו המרושע, יותר אנשים נהרגו מתאונות דרכים שרבות מהן אפשר היה למנוע. למרות זאת, הפחד מהטרור גדול בהרבה מהפחד מתאונות דרכים, כי הרשעות הנוראה שבמעשי הרצח לוכדת את המחשבה ומעוררת פחד וחלחלה.

השפעת הטרור על השמאל והימין

מגמת הטרור היא להחליש את אחיזתנו בארץ, אולם בפועל השפעתו מתפצלת לכיוונים שונים, לפי מצבם הנפשי והמוסרי של המותקפים.

יש אנשים שממילא לא רצו לגור בארץ, ורק מפאת השואה ושאר הצרות שבגלות ברחו לכאן. אותם הטרור מצמית ומשתק. הם יהיו מוכנים לקבל כל נסיגה והשפלה, ובלבד שפחד הטרור יסור מעליהם. ויש שהולכים עוד צעד – נפשם נמשכת בחולניות לדמותו של הרוצח, והם מתאמצים להבין ולהצדיק את מניעי רשעותו, מתוך תקווה שאולי מתוך כך ימצאו פתרון למצב. לשם כך הם צריכים להגמיש את תפיסתם המוסרית, כפי שניתן לשמוע מאנשי שמאל שונים.

ויש אנשים בעלי תודעה מוסרית בריאה, שהצדק חשוב להם והם אינם מוכנים ואינם יכולים להיכנע לטרור. להפך, הוא יוצר אצלם תגובת נגד ורצון עז להשיב מלחמה שערה.

החלוקה בין ימין לשמאל

כדי שנוכל לנתח את הדברים כראוי, חשוב לחזור ולהגדיר תחילה את היסודות הפשוטים. בפועל, קו פרשת המים בין אלה שהטרור מכניע ומדרבן אותם לוויתור על אדמות וזכויות, ובין אלה שהטרור מעורר להשבת מלחמה שערה – ניצב על היחס לארץ ישראל.

הנוטים שמאלה

לגבי הר הבית, אפשר להציע שמעתה ואילך כל דרשן שמסית ומדבר נגד ישראל או היהודים, וכל מוסלמי שמפריע בצעקות או במעשים למי שעולה להר הבית, לא יורשה יותר לעלות להר. זו פעולה מידתית, שההיגיון שבה יכול להיות מובן לכל אדם נורמלי בעולם

הנוטים שמאלה, מלכתחילה לא רצו לעלות לארץ ישראל, ורק כאשר צרות הגלות הגיעו עד צוואר החליטו לעלות. חלקם זכו לבחור לעלות לארץ ולא להגר לאמריקה או לגלויות אחרות, ולחלקם לא הייתה אפשרות להגר לגלות אחרת, כי בשום מקום אחר לא הסכימו לקבלם. לכן תודעת השואה היא הצידוק העליון מבחינתם לקיומה של מדינת ישראל. ממשיכיהם חיים בארץ כי התרגלו למקום, וכאן גם נמצאים חבריהם ומשפחתם. למרביתם גם יש קשר מסוים לתנ"ך, לעם ולארץ. אבל הם לא היו מצטערים אם הגורל היה נושא אותם לארצות המערב. ביקורים שנתיים בארץ היו יכולים להספיק להם.

אנשים אלה מוכנים להתפתות לכל הצעת "שלום". גם תמורת סיכוי כלשהו לשקט הם מוכנים לוותר על חבלי מולדת. תמורת שקט זמני בזירה הבינלאומית הם מוכנים לוותר על מרכיבי ריבונות וזהות יהודית.

הנוטים ימינה

הנוטים ימינה רואים בעלייה לארץ והפרחת שממותיה תהליך גאולי לעם ולארץ, שנשען על מצוות התורה וחזון הנביאים, או לכל הפחות על הצו הלאומי ההיסטורי. אמנם למרבה הצער, רובם עלו לארץ רק לאחר שהצרות בגלות גברו מאוד. אבל לאחר שנאלצו לברוח, ראו ביישוב הארץ שלב בגאולה. הצידוק העליון לקיומה של מדינת ישראל מבחינתם הוא מצוות התורה, או לכל הפחות הזכות הלאומית ההיסטורית.

אנשים אלה יהיו מוכנים להקריב ולשלם מחיר כדי לבסס את הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון. רק במצב של אונס גמור יהיו מוכנים לסגת. בלא זאת, הם יעדיפו לסבול גינויים בינלאומיים וטרור, ולא לסגת. הטרור הערבי מעורר אותם להשיב מלחמה שערה ולהרחיב את ההתיישבות.

הנמצאים בתווך

רוב הציבור נמצא בתווך, מבין את הימין וגם את השמאל. לכתחילה יעדיף את דרך הימין, אבל בשביל יותר ביטחון יהיה מוכן לנטות שמאלה. כאשר מצליחים לרמותו שהנסיגות יביאו שלום, יתפתה לתמוך בנסיגה. כאשר לא מצליחים לרמותו, יתנגד לנסיגה ולפגיעה בריבונות.

הערכה זהירה: הטרור ייכשל

כיום נראה שרוב הציבור הישראלי נוטה ימינה – לצערנו לא בזכות העמקת הזהות הישראלית, אלא בעיקר מפני שהמציאות סירבה להתגמש בהתאם להזיות השלום. לכן מסתבר שהטרור הנוכחי לא ישיג את מבוקשו אלא להפך, יחזק את הזהות היהודית ויפגע בערבים הקמים עלינו.

השאלה הביטחונית ושורשיה

מעניין שפעמים רבות הצדדים בוויכוח מצטיידים בטיעונים ביטחוניים, כלכליים, חברתיים ומוסריים, בלי להיות מודעים לשורשי טיעוניהם. בפועל, מי שקשורים יותר לתורה, לעם ולארץ מוצאים טיעונים ריאליים ליישוב הארץ, והרחוקים מהם מוצאים טיעונים ריאליים לנסיגה.

הדרך לביטחון

מאז ומתמיד, מי שדאג רק שלא למות נפגע יותר ממי שהתאמץ לחיות. למשל, יהודים באירופה דאגו מאוד לחייהם. הם הרגישו שהאנטישמיות גוברת, וניסו לעשות הכול כדי לשרוד. אולם מכיוון שדאגתם העיקרית הייתה כיצד לא למות, הם פחדו לעלות לארץ, כי אדם שעיקר רצונו שלא למות, מפחד להתעמת עם המציאות ולהעז לעשות את מה שנדרש כדי להגדיל את סיכויי ההישרדות שלו. לכן כששמעו על הטרור הערבי המתרחש בארץ, הם פחדו ונשארו בגולה ולבסוף נפגעו שבעתיים.

לעומת זאת, אדם שרוצה לחיות, שיש תוכן לחייו, מעז לפעול תוך כדי סיכון ומסירות כדי להגשים את מטרת חייו. ואם פעולותיו נעשות בתוך מסגרת של שיקולים רציונליים, הוא זוכה לשרוד יותר.

כך גם ביחס למחלות: מי שדואג תמיד שלא לחלות, חולה יותר. לעומתו מי שחייו מלאי תוכן, חולה פחות.

כאשר עיקר רצונו של השמאל הוא שמדינת ישראל לא תיפגע, הוא מביא על מדינת ישראל הרבה יותר צרות ביטחוניות, כלכליות וחברתיות מאשר הימין, שאינו מעוניין לוותר על הזהות הלאומית שלנו.

הבעיה של הימין האמוני

השנים האחרונות הוכיחו שהימין צדק. הנסיגות לא הגבירו את הביטחון אלא להפך. העולם הערבי לא מיתן את עמדותיו כלפינו אלא הקצין אותן. גם העולם המערבי החריף את דרישותיו ההזויות מאיתנו, למרות כל הוויתורים שכבר ויתרנו.

את כל זה נציגי הימין האמוני צפו. אז מה ההסבר לכך שהציבור הרחב אינו מקבל את עמדות הימין האמוני? מדוע הציבור הרחב עוד מוכן לשמוע את השטויות של כל הפרשנים והמומחים מהאקדמיה ובוגרי קהילת המודיעין, שמלהגים בכלי התקשורת בלא הרף? הרי כבר הוכח כיצד הם הכשילו את הממשלות בסיבוכים ובוויתורים מסוכנים, ואף פעם לא הצליחו לחזות את העתיד.

כמדומה שהסיבה לכך היא מפני שפעמים רבות הימין האמוני מציע הצעות דמיוניות, שנשענות על משאלות לב ואמונות ולא על קרקע המציאות. הציבור מפחד שמא עמדות לא רציונליות אלה יסכנו את קיומו. שמא מנהיגים אמוניים יחליטו פתאום להרוס את המסגדים על הר הבית ויעוררו מלחמת עולם. או שמא יחילו את הריבונות על שטחים ביהודה ושומרון תוך מתן אזרחות מלאה לערבים שגרים שם. או לחילופין, שמא ייצאו בתוכנית גירוש מיידי של מרבית הערבים, תוך הקמת כל העולם על מדינת ישראל.

לעומת זאת, הפרשנים למיניהם אמנם טעו תמיד, כי לא הבינו מהי זהות לאומית ומהי אמונה, ולכן לא הבינו את מניעי האויב ואת מקור החיוניות של עם ישראל. אבל המידע שהם מספקים הוא עובדתי ומוצק, והטיעונים שלהם לקוחים מן התחום המציאותי בלא להישען על הנס. לכן הציבור מוכן להקשיב להם, אף שאינו סומך על הצעותיהם.

במצב זה, הציבור מעדיף את הנהגתו של ראש הממשלה נתניהו. הוא אמנם עוסק בעיקר בהישרדות ורק לעתים מזכה אותנו במעט הבהובים של אמונה והישגים לאומיים ויישוב הארץ, אלא ששיקוליו רציונליים ונשענים על המציאות המוצקה, ואין בהם את הטעויות החמורות של הפרשנים הכושלים.

התיקון בהצבת דרך אמונית הדרגתית

נוכל לתקן זאת כאשר נציב חזון כולל ואידיאלי, כפי שנאמר בתורה ובנביאים, ובמקביל נציב דרך הדרגתית להשגתו, תוך התחשבות מרבית במציאות ובכלל זה בדעת הקהל הישראלית והבינלאומית, והכוחות שהם מייצגים.

למשל לגבי הר הבית, אפשר להציע שמעתה ואילך כל דרשן שמסית ומדבר נגד ישראל או היהודים, וכל מוסלמי שמפריע בצעקות או במעשים למי שעולה להר הבית, לא יורשה יותר לעלות להר. זו פעולה מידתית, שההיגיון שבה יכול להיות מובן לכל אדם נורמלי בעולם.

כיוצא בזה לגבי המשך ההתנחלות ביהודה ושומרון. ניתן להרחיב את ההתיישבות על אדמות המדינה בלי לקפח שום ערבי שיש לו זכויות קניין. כך החיכוך יצטמצם מכל הבחינות. ההתיישבות תהיה מוסדרת כחוק בלי שום טענות קיפוח ונישול, וכל האנרגיה החיובית של המתנחלים תופנה למקומות חוקיים למהדרין, בלי ניסיון לתפוס אדמות לא מוסדרות או אדמות שנמצאות בבעלות פרטית.

כמו כן אפשר להחיל בתהליך הדרגתי את הריבונות הישראלית על היישובים היהודיים והשטחים הריקים שביהודה ושומרון, תוך הצעה לאוטונומיה אזורית של מנהיגות ערבית מקומית. וכך ביחס לתביעת הנאמנות מאזרחי ישראל הערבים.

הדרגה זו אינה תובעת ויתור על שום זכות של העם היהודי, אלא רק מממשת את הזכויות שלנו באופן הדרגתי, בבחינת "מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ" (שמות כג, ל).

לימוד ההיגיון שבתורה

כדי שנוכל לזכות להעמיד מנהיגות ודרך שכזו, צריך ללמוד תורה באופן שלם ואמיתי יותר, כך שההיגיון המעשי שבה יבהיק כשמש בצהריים. כיום רבים מקיימים את המצוות מטעמים מיסטיים, תוך הצהרה שהשיקולים הטבעיים הם אמנם הפוכים, אבל האמונה מנצחת את הטבע וההיגיון. רבים אף משתבחים בכך, כי לתפיסתם המאמין השלם צריך להתעלם מהשיקולים המעשיים. והם טועים בכך טעות חמורה, ועוקרים את התורה ומשמעות לימודה. כי אמנם התורה ואמונת ישראל שורשיהם בגובהי מרומים, אבל כל הופעתה של התורה היא הגיונית ומעשית, כפי דרכה של ההלכה.