ארכיון הקטגוריה: חינוך

לכבד הורים – ולהפעיל שיפוט

הבהרה בעקבות הטור הקודם: במקרים חמורים של אבות מתעללים, אין להפגיש את ילדיהם עמם • דמא בן נתינה: ללמוד על כיבוד הורים דווקא מגנרל רומאי אכזר • כיבוד ההורים מעצים את הילדים • למעשה, במקרה שצפוי צער לאב אם לא יעירו אותו, יש להעירו • במקרה שהילדים אינם מכבדים את ההורים כפי הנדרש, על ההורים למחול • יש להפעיל שיפוט מוסרי, ולא לציית באופן עיוור לכל הוראה של ההורים • לא להתעלם ממעשים שליליים של ההורים, אלא לכבד אותם על הצדדים החיוביים

שאלה כאובה

במקרה שהבאת, היחס התורני כלפי המקרה בא לידי ביטוי מלא בפסק הדין היוצא מן הכלל בחומרתו, לפיו הוטל חרם על האב החוטא ומשפחתו התומכת בחטאו. ממילא גם היחס של ילדיו כלפיו צריך להיות כאל רשע, עד שישוב ממעשיו הרעים

כבוד הרב, דברי תורה יקרים וחשובים לי ביותר, אבל נרעשתי ונסערתי מאוד למקרא הטור הקודם שכותרתו: "קשר לאב גרוש – מצווה". אני חוששת מהזעזוע והנזק הכבד שעלול להיגרם בעטיו לבני נוער ומבוגרים שהמאמר מופנה אליהם. לכן אני מרשה לעצמי להגיב.

למרבה הצער חווינו חוויה משפחתית קשה מאוד של גירושין. ראש משפחה צעירה התעלל נפשית באשתו ובילדיו הרכים, נטש את המשפחה וברח. הוא מעולם לא דאג למזונות אלא להיפך, בזבז כספים והותיר אחריו חובות, שבגינם אשתו וילדיו היו נתונים תקופה ארוכה לרדיפות נושיו, ביום ובלילה. איש אלים ומסוכן.

הילדים סבלו מאוד מהביזיון שחולל אביהם, ובשל כך קיבלו טיפול פסיכולוגי ממושך ויקר לשיקומם. גם בית הדין הרבני שדן בעניין הוקיע את התנהגות האב, והטיל חרם חריף עליו ועל הוריו ובני משפחתו האחרים בגין שיתוף פעולה מצדם.

עתה אני תוהה: האם עיתון שפתוח לכל קורא הוא הבמה הנאותה לפרסום מאמר שהילדים עשויים לקרוא? האם זו קריאה פומבית להורי הילדים ולילדים שעמלו קשות להשתחרר מהקשיים הנפשיים? האם ילדים פגועים אלו, שסבלו כה רבות, יכולים להפיג את צערה של האם כאשר יצייתו לפסק ויכבדו את אביהם המתעלל והזונח? האין בכך התעללות באם המסורה אשר עלולה לקרוס לנוכח זאת? האין סכנה כי שיקום הילדים שנקנה בעמל שלא יתואר ובממון רב ירד לגמרי לטמיון?

אם זה מתחייב מהדין, כולל נטילת יוזמה ליצירת קשר עם האב מצד הילדים, אזי נראה לי כי על רב המשפחה או הקהילה לטפל בכך בעדינות, בחדרי חדרים ולא בפומבי.

אני מקווה שלא התנסחתי באופן בוטה או לא ראוי, ומתנצלת בפני כבודו מראש אם כך נעשה. בכל ההערכה והכבוד הראויים.

תשובה: לנהוג ברשע כרשע

תודה רבה על המכתב המרגש. כמובן שיש מקרים חריגים ומזעזעים כמו המקרה שלכם. המציאות שאליה התייחסתי היא מתונה בהרבה, כפי שמתואר בדייקנות בשאלה.

יתרה מכך, במקרה שהבאת, היחס התורני כלפי המקרה בא לידי ביטוי מלא בפסק הדין היוצא מן הכלל בחומרתו, לפיו הוטל חרם על האב החוטא ומשפחתו התומכת בחטאו. ממילא גם היחס של ילדיו כלפיו צריך להיות כאל רשע, עד שישוב ממעשיו הרעים ויעשה תשובה ככל יכולתו.

כמו כן צריך להוסיף, שאם הקשר עם האב גורם נזק נפשי שמצריך טיפולים פסיכולוגיים, יש להימנע ממנו עד שהילדים יתחזקו ולא ייכנסו לסכנה שכזו.

בירור מצוות כיבוד הורים

עוד תגובות רבות הגיעו בעקבות הטור הקודם. רובן כואבות ומזדהות עם הצד של האבות המנותקים, חלקן מצד הנשים הפגועות שמתקוממות כנגד האבות שהתגרשו מהן.

בכל אופן, מתוך התגובות השונות, התברר לי שחשוב מאוד להמשיך לברר את מצוות כיבוד הורים, וכפי שנאמר: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך" (שמות כ, יב).

מעשיו של דמא בן נתינה

בתלמוד הירושלמי (פאה א, א) מובא הסיפור על דמא בן נתינה, שמשמעויות רבות ועמוקות טמונות בו. על חשיבות הסיפור ניתן ללמוד מכך שגם בתלמוד הבבלי (קידושין לא, א) הוא הובא בשינויים מסוימים. אביא את תרגום הסיפור מהירושלמי עם מעט פירוש:

שאלו את רבי אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: ולי אתם שואלים? לכו ושאלו את דמא בן נתינה! דמא בן נתינה שר צבא היה, פעם אחת הייתה אמו סוטרת לו בסנדלה על לחיו בפני כל חייליו, ושתק ולא הגיב. כאשר נפל הסנדל מידה, הרימו והושיטו לה כדי שלא תצטער להתכופף להרימו.

אמר ר' חזקיה: גוי שגר באשקלון היה וראש הצבא שם, ואבן שישב אביו עליה לא ישב עליה מימיו. כאשר מת אביו, עשה אותה לעבודה זרה שלו מרוב שכיבד את האב.

פעם אחת אבדה אבן הישפה שהייתה קבועה בחושן האפוד על לב הכהן הגדול, והייתה כנגד שבט בנימין. שאלו, למי יש אבן טובה שכזו? השיבו, יש כזו לדמא בן נתינה. הלכו אליו וסיכמו עמו לשלם בעבורה מאה דינר. הלך כדי להביאה, ומצא את אביו ישן. יש אומרים שמפתח תיבת האבנים הטובות היה בין אצבעות ידיו, ויש אומרים שרגלו של אביו הייתה מונחת על התיבה. כיוון שלא רצה להעירו, חזר לחכמים ואמר להם: איני יכול להביאה לכם. חשבו חכמים שהוא אינו מרוצה מהמחיר שסוכם והציעו לשלם מאתיים דינר, וכשלא הסכים המשיכו להוסיף עד שהציעו אלף דינר. כיוון שדמא בן נתינה עמד בסירובו הלכו להם. לאחר שהתעורר אביו משנתו, הלך והביא את האבן לחכמים. רצו לשלם לו אלף דינר כפי שהציעו לו לבסוף, ולא הסכים לקבל אלא ביקש מאה דינר בלבד כפי שסוכם בתחילה. שכן אמר: וכי אמכור לכם את כבוד אבי בכסף? איני רוצה ליהנות מכבוד אבי בכלום! מה פרע לו הקדוש ברוך הוא שכר על כך? אמר ר' יוסי בן רבי בון: בו בלילה ילדה פרתו פרה אדומה, ושקלו לו כל ישראל משקלה זהב ונטלוה.

מיהו דמא בן נתינה

דמא בן נתינה היה "ראש פטרכולי" – שר צבא רומאי שמשל באשקלון. כלומר איש תקיף וסמכותי מאוד, שהיה מוכן לנהוג באכזריות מרובה במי שעמד כנגדו, כדרך אנשי הצבא והממשל הרומאי. ניתן להניח שהוא ציווה לצלוב אנשים שמרדו כנגד רומא, כלומר לחבר אותם במסמרים לעץ בעודם חיים, כדי שייפחו את נשמתם בייסורים במשך שעות ולעתים ימים, לעיני העוברים ושבים, כדי שיוכלו גם הם להבין מה יהיה בסופם אם ימרדו. אחרים שהפרו פקודות מכר לעבדים. אמנם כלפי אביו ואמו נהג בכבוד וביראה עצומים.

יש להניח שאם חכמים הביאו דוגמה ממנו, משמע שנהג ברחמנות יחסית, אבל כשר צבא רומאי לא ייתכן שלא נהג בקשיחות ובאכזריות שכללה הוצאה להורג.

לכאורה יש לשאול, מדוע בחרו חכמים ללמדנו כיבוד הורים מגוי? השיב המהר"ל מפראג (תפארת ישראל מא), כדי ללמדנו שמצווה זו שכלית. הגיוני לקיימה, ולכן גם גוי מבין את ערכה.

במבט שטחי נדמה שאדם שמכבד את הוריו מקטין ומחליש את מעמדו, אולם באמת למדנו מסיפור זה שכיבוד הורים מעצים את הבן. שכן ההורים הם שורשיו, ואם הוא מכבד אותם הוא מעצים את שורשיו ומכוח זה גם את עצמו. לכן לא מקרה שדווקא שר צבא מכבד כל כך את הוריו, זה חיזק את מנהיגותו והעמיד אותה על בסיס מוסרי. כך זכה לכבוד וצייתנות בכוח הזרוע והמוסר כאחד.

אם שמבזה את בנה

כאשר דמא בן נתינה הסכים לספוג מאמו סטירות בסנדלה, הוא העצים את כוחו. הוא הבהיר לעצמו ולקציניו הסרים למרותו, שלמרות שאולי דעתה של אמו נטרפה עליה, כבודה ומעמדה נותר על כנו. כי כבודה אינו תלוי ברמתה האישית, אלא הוא כבוד מוחלט; היא העניקה לו חיים, ואין דבר גדול וקדוש מזה. וככל שהיא מכובדת יותר, כך הוא וחייו מכובדים יותר.

שכר כיבוד אב

ראוי להוסיף שלהלכה, כאשר ידוע שהאב הישן יצטער מכך שבנו לא העיר אותו והפסיד מזה כסף, צריך הבן להעיר את האב, שכן זה רצונו (ספר חסידים שלז, באר היטב יו"ד רמ, טז). אולם דמא בן נתינה כל כך כיבד את אביו שלא העלה בדעתו לשקול זאת. ומכיוון שהידר כל כך בכבוד אביו, מן השמיים רצו להגדיל את רווחיו, והסכימו חכמים לשלם לו פי עשרה על אבן הישפה שהייתה ברשותו, שכן כיבוד הורים הוא מן המצוות שאדם אוכל את פירותיהן בעולם הזה. אולם כבוד אביו היה כל כך חשוב בעיניו, עד שאפילו לא הסכים לקבל שום רווח בעבורו, ובכך פתח את עצמו לרווח שמעבר לכל הרווחים הרגילים, וילדה פרתו פרה אדומה, שמחירה גבוה לאין ערוך יותר.

אזהרה להורים

נפסק בשולחן ערוך: "אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עינו מהם, שהאב שמחל על כבודו – כבודו מחול" (יו"ד רמ, יט). ואם לא ימחל, ייענשו בסיבתו, ואין אבא טוב שמעוניין שבניו ייענשו בגללו.

הביקורת

לעומת הכבוד המוחלט שהעניק דמא בן נתינה להוריו עד כדי עבודה זרה, על פי התורה אסור שהיחס להורים יהיה כאל עבודה זרה. ולכן אם ההורים מצווים על הילדים לעבור על דברי תורה, אסור לשמוע להם (יבמות ה, ב; בבא מציעא לב, א). הרי שהילדים צריכים להפעיל שיפוט מוסרי. לא זו בלבד, אלא כתב רבנו יונה בשערי תשובה (א, מ) שצריך אדם להתוודות גם על עוון אבותיו, שנאמר: "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם" (ויקרא כו, מ). שאם לא כן, יש חשש שימשיך בדרכי אבותיו, וייענש גם עליהם. כלומר הבן צריך להכיר בחסרונותיהם של הוריו.

הרי שכיבוד הורים אינו מחייב לחשוב שכל מה שההורים אומרים ועושים מוצדק, אלא להתנהג כלפיהם בכבוד ובמורא, לדון אותם לכף זכות, להתבונן בצדדים החיוביים שבאישיותם ולכבדם על כך מאוד.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שומרי מצוות מצליחים יותר

בזכות התורה והמצוות, כמבואר בפרשה, כלל ישראל זוכה לברכה במציאות • השפעת המצוות וערכי היהדות – ריאלית • הודות לערכי היהדות, המשפחות הדתיות יציבות יותר • התורה מחנכת לילודה וגורמת לגידול דמוגרפי, כפי שמתבטא אפילו בציבור החילוני • עובדים שומרי מצוות מתפתים פחות למעול בנאמנות • לימוד התורה מפתח את החשיבה והיצירתיות גם בתעשייה • מי שמקבל חינוך דתי מוכן יותר לעזור לחלשים בחברה • ערכים מוסריים יכולים להילמד גם בחינוך חילוני, אבל כדי שיתקיימו בחיוניות ובעוצמה, בפרט בחברת שפע, דרושה אמונה

ברכה בעולם הזה

השכר והעונש הכתובים בתורה מיועדים לכלל ישראל בעולם הזה (לכל יחיד ויחיד עיקר השכר והעונש בעולם הבא, כמבואר במו"ק כח, א; קידושין לט, ב). הם אינם מפרים את חוקי הטבע, אלא באים דרכם; שאילו היו באים בדרך נס, היו מבטלים את הבחירה החופשית, ובני האדם לא היו זוכים להיות שותפים בתיקון העולם. במאמר זה אנסה בעזרת ה' לבאר כיצד על ידי שמירת התורה והמצוות, הברכה מגיעה בדרך הטבע.

מכיוון שנעסוק בהשוואה בין דתיים לחילונים, חשוב להדגיש תחילה שביסוד אין הבדל בין דתיים לחילונים, כולם רוצים להיות טובים, רמת הכישרון בקרב שתי הקבוצות שווה. אולם כשנתבונן לעומק, נמצא שכאשר קבוצה שלמה תשמור תורה ומצוות באופן מאוזן, במצטבר היא תזכה לברכה שלא תיאמן. זהו ייעודו של עם ישראל, כך הוא יכול להיות אור לגויים ולרומם את העולם אל תיקונו.

בניתוח המדדים שלהלן אני מנסה להעריך את היתרונות שבחיים הדתיים באחוזים. אולם מדובר במספרים לא מדויקים (בלשון המעטה), וראוי לחקור סוגיות חשובות אלה באופן יסודי. אף על פי כן, מכיוון שאני בטוח שהכיוון העקרוני נכון, כדי לסבר את האוזן ולסייע לראיית התמונה הכללית, השתדלתי לשער את היתרונות באחוזים על פי דברים שקראתי בעבר.

ברור מאליו שהברכה הכתובה בתורה מגיעה בתנאי שנוהגים על פי הדרכתה, בלא לנטות ימין ושמאל. לא מוסיפים איסורים ואוסרים ללמוד מדע ולרכוש מקצוע, ומנגד לא מבטלים מצוות כאשר קשה לקיימן.

ברכת הזוגיות

אם בזכות החריצות והיצירתיות בעבודה התל"ג השנתי שלנו יהיה גבוה רק בחמישה אחוזים משאר מדינות המערב, והצמיחה הדמוגרפית תהיה כשלושה אחוזים בשנה, כפי שמקובל בחברה הדתית, הרי שתוך כמה דורות עם ישראל היושב בארצו ימנה עשרות מיליונים, ויוביל את העולם

חילונים כדתיים מקווים בשעת חתונתם לאהוב את בני זוגם עד כלות הנשמה. אולם ההתלהבות פוחתת והפיתויים מתגברים. על ידי התורה והמצוות, ובמיוחד המצוות שבין אדם לחברו ומצוות עונה, יש לדתיים יותר סיכוי לעבור משברים ולהמשיך להעמיק ולרומם את אהבתם.

גם תופעת הבגידות נמוכה בקרב הציבור הדתי מאשר החילוני בזכות החינוך לנאמנות ולצניעות. כמובן שהיינו רוצים שהחינוך הדתי ימנע כל בגידה, אולם למרבה הצער יש בגידות, ועלינו להתנחם בכך שבזכות החינוך הדתי מדובר באחוז נמוך יותר. גם לאחר בגידה, בזכות ערך התשובה וערך שלום בית, הסיכוי שבני זוג דתיים ישקמו את חייהם באופן מוצלח גבוה יותר.

כך יוצא שבפועל דתיים זוכים לזוגיות טובה יותר, דבר שמשפיע לטובה על איכות חייהם, על חינוך ילדיהם ועל פרנסתם, שכן בממוצע גירושין פוגעים בכל התחומים הללו (כמדומה שאחוז הגירושין בקרב חילונים הוא יותר מחמישים, כעשרה אחוזים בקרב דתיים, ובקרב מסורתיים באמצע).

חינוך הילדים

מצוות כיבוד הורים, ומסגרת השבתות והחגים, מייצבות במידה רבה את המשפחה הדתית ואת היחסים שבין ההורים לילדיהם, ומעניקות יתרון בחינוך הילדים והדרכתם גם בתחומי דרך ארץ, כמו התמדה בלימודים, רכישת מקצוע, השכלה גבוהה, תרומה לחברה ולעם והקמת משפחה. נמצא שאם מדובר במשפחות בעלות השכלה ומודעות שווה, ממעמד סוציו-אקונומי שווה, הצלחת הדתיים תהיה מעט יותר גבוהה.

בתחום הקמת המשפחה הצלחת הדתיים הרבה יותר גבוהה, אולם בשאר התחומים ההצלחה פחות גבוהה. אולם גם אם מדובר בתוספת של עשרה אחוזים בלבד בהצלחה בלימודים, ברכישת השכלה ומקצוע, מדובר על הבדל משמעותי מאוד.

ילדים ודמוגרפיה

ממוצע הילדים במשפחות חילוניות הוא מעט יותר משניים. לעומת זאת, בזכות ערכי המשפחה ומצוות פרו ורבו, ממוצע הילדים במשפחה דתית הוא כארבעה, ובמשפחה תורנית או חרדית כשישה-שבעה.

מכיוון שבקרב הדתיים אחוז הילדים שמגיעים לנישואין גבוה יותר, וגם גיל הנישואין מוקדם יותר, קצב הגידול הדמוגרפי גבוה בהרבה. אם ננסה לחשב את המצב בכלל הציבור הדתי, תוך לקיחה בחשבון שכעשרים אחוזים עוזבים את הדת, אפשר להעריך שהגידול הדמוגרפי של הציבור הדתי יהיה גבוה פי שניים במשך עשרים וחמש שנה, פי ארבעה במשך חמישים שנה ופי שישה עשר במשך מאה שנה.

אגב, מכיוון שהציבור החילוני שעליו דיברנו אינו חילוני לגמרי, אלא בתחומים רבים הוא בעצם מסורתי, אחוז הנישואין ומספר הילדים בקרב היהודים החילוניים במדינת ישראל גבוה בהרבה ממדינות המערב השוות לנו מבחינה כלכלית והשכלתית. לכן האוכלוסייה היחידה בחברת השפע המערבית שגדלה באופן משמעותי היא האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל.

מוסר ופריון עבודה

כמעט כל האנשים, בין דתיים בין חילונים, רוצים לעבוד בישרות ובחריצות, אלא שמנגד יצר הרע מפתה את האדם להתעצל, להתרשל ואף לרמות ולגנוב. יש להניח שבזכות החינוך הדתי, אחוז העובדים בחריצות ובנאמנות גבוה בקרב הציבור הדתי לפחות בכעשרה אחוזים.

גם היציבות המשפחתית מעניקה יתרון מסוים בעבודה, שכן תופעות הבגידות, הגירושין והמריבות הכרוכות בהן פוגעות ביכולת להתפנות לעבודה.

יצירתיות בעבודה

מצווה לקבוע עתים לתורה, וממילא אחוז הדתיים שעוסק בלימוד גבוה מאשר החילונים, שרבים מהם כמעט אינם פותחים שום ספר עיוני למשך אפילו שעה אחת בשבוע. יש להניח שהלימוד מעניק לאדם השראה לפתח רעיונות חדשים ולמצוא פתרונות לבעיות מסובכות.

גם אם נאמר שההשפעה המצטברת מכך היא חמישה אחוזים בלבד, מדובר על הבדל משמעותי מאוד, שכן בשוק החופשי פעמים שההצלחה בתחרות נקבעת על פי חמישה אחוזים נוספים של יצירתיות. אפשר לומר שבזכות המסורת היהודית וערכי הלימוד, גם בני הציבור החילוני זוכים ליותר יצירתיות מאשר חבריהם במערב. כך אנו מוצאים בפועל, שמדינת ישראל מצליחה להוביל בתחומי התעשייה המתוחכמת בזכות אחוז מסוים של יצירתיות נוספת.

יש להניח שככל שיותר יהודים ישקיעו בלימוד תורה, בלא לפגוע בערכי המדע, העבודה, החירות והאחריות, נזכה להצלחה גדולה יותר בפיתוח מדעי וטכנולוגי.

עזרה לזולת

מצווה גדולה לסייע לעני, לחולה, לנכה, לחירש ולעיוור. יש להניח שמי שמקבל חינוך דתי, מוכן בממוצע להירתם לכך יותר. המצוות הנפלאות הללו פותחות את הלב ומעשירות את המוח, וכאשר רבים מוכנים להתנדב כדי להקל מעט מהסבל והקשיים של הזולת, ישנם שמצליחים למצוא פתרונות ופיתוחים מרשימים למען הסובלים והחברה. פרט לערך המוסרי שבזה, גם העסקים צומחים מתוך הפיתוחים הללו. למשל, מתוך עמדה כזו גם מוכנים להשקיע יותר משאבים בפיתוח המדעים השונים, ולטווח ארוך גם זה מועיל מאוד לעסקים.

צניעות וחסכנות

ערכי התורה מסייעים לאדם לדחות סיפוקים, לשמוח בחלקו ולבזבז פחות על מותרות. כך משפחה דתית ממוצעת מסוגלת לחסוך יותר כסף ולהשקיע אותו לטווח ארוך. חלקו בחינוך הילדים עד רכישת מקצוע הולם, וחלקו לעת זקנה כדי שלא ליפול למעמסה על כתפי הילדים והחברה. גם הכסף הנחסך בזה מופנה דרך קרנות שונות לפיתוח המדע והכלכלה.

היסוד: אמונה

שאלה: האם לא צודקים החילוניים שטוענים שלכל הערכים הללו אפשר לחנך גם בלא אמונה בה' ובתורה, שכן אלו ערכים אנושיים שכל אדם הגון יכול להבין?

תשובה: ראשית האמונה היא אמת, ואלוקים הוא מקור כל האמת והטוב. ממילא כאשר מחברים את הערכים הללו למקורם האלוקי, האמונה מעניקה להם חיוניות ועוצמה, וכאשר אין מחברים אותם למקורם האלוקי, מצליחים פחות להתחבר אליהם. הנה רבים מסכימים ששמירת הלכות טהרת המשפחה מועילות מאוד לשמירת הזוגיות, אבל בלי אמונה אין סיכוי לקיימן, וממילא אין זוכים לברכה שבהן.

פרט לכך, כאשר עם נמצא במצוקה כלכלית או ביטחונית, פעמים שהוא מוצא כוחות להאיץ את פיתוח הכלכלה והחברה, וכך הוא נמצא בזינוק כלכלי, לאומי ומדיני. אולם כאשר החברה נעשית שבעה, בתהליך הדרגתי היא הולכת ומתנוונת. התאווה והעצלות גוברות, הצעירים מבזבזים את ירושת הוריהם, אנשים נמנעים מלהקריב מעצמם למען הכלל. כך חברה מתפרקת, וכך עמים מובסים ונמוגים.

על כך הזהירה התורה: "הישמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך… פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת… וכסף וזהב ירבה לך… ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך… ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה… והיה אם שכוח תשכח… העידותי בכם כי אבוד תאבדון" (דברים ח, יאיט).

לכן על כל מה שקורה בדרך הטבע צריכים להתפלל, להודות ולבקש שימשיך ה' לסייע לנו, ושלמרות הברכה לא נתנוון.

פיתוח הרצון להיטיב

כדי שהחיוניות, המרץ והיצירתיות ימשכו גם בדורות של שובע, צריכים לעסוק בתורה. שכן פרט לכך שלימוד התורה מעמיק ומפרה את המחשבה, הוא הופך את האדם לאידיאליסט שרוצה לעשות את העולם טוב ומתוקן יותר. ואז החיוניות נמשכת גם בשנות שובע, כדי לתקן את העולם ולגלות בו את כל הטוב האלוקי.

גם המצוות לעזור לחלש, לנכה ולחולה, מעמיקות את הרצון להיטיב, ומוסיפות עוז וחיוניות גם בשנות השובע, לפעול כדי להוסיף ברכה וטובה לעולם.

לכן חשוב כל כך שעם ישראל יקיים תלמידי חכמים ובתי מדרש, שיהיו מגדלי אור, לבסס את ערכי התורה והחסד, כדי להוסיף ברכה בעולם ולתקנו.

החזון של מדינת ישראל

אם יזכה הציבור הדתי להתעלות בדרך התורה השלמה, ויהווה דוגמה להצלחה מוסרית, חברתית וכלכלית, באופן טבעי ירבו היהודים המסורתיים שיתקרבו לתורה ומצווות.

ואם בזכות החריצות והיצירתיות בעבודה התל"ג השנתי שלנו יהיה גבוה רק בחמישה אחוזים בממוצע מעל שאר מדינות המערב, והצמיחה הדמוגרפית תהיה כשלושה אחוזים בשנה, כפי שמקובל בחברה הדתית, הרי שתוך כמה דורות עם ישראל היושב בארצו ימנה עשרות מיליונים, ויוביל את העולם מבחינה ערכית, מדעית וכלכלית. בתוך כך, מובן מאליו שיהודי התפוצות ישתוקקו לעלות ולהצטרף להצלחה, והאובדים והנידחים יבררו את שורשיהם וישובו לעמם ולארצם, ועם גדול עצום ורב, יבשר אמונה וצדק לעולם, יסלול דרכים לחינוך מוסרי ופיתוח אינטלקטואלי לטובת כלל האנושות, יחדש שיטות וטכנולוגיות לאריכות ימים ואיכות חיים. כך באופן טבעי נזכה לראות את התגשמות חזון הנביאים: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, בג).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הפירות החייבים בעורלה

המשך דיני עורלה: ההשלכה ההלכתית של הגדרת פירות כפירות עץ או אדמה • כיצד מגדירים צמח רב-שנתי • הבעיה בהגדרת חצילים ופלפלים • התכונה המהותית של העץ: פירותיו משתבחים משנה לשנה • נוער הגבעות: גם אם טענותיהם כלפי הממסד צודקות, יש להכריע לעסוק ביישוב ובבניין ולא במתקפות והרס • ביקורת על הממסד – רק מתוך הכרה בערך מדינת ישראל

ההבדל בין עץ לירק לברכות ועורלה

זו המציאות שבה אנו חיים, זה העם שלנו וזו הממשלה שהוא בחר. בתוך מציאות כזו צריך להכריע האם להשתתף במצוות יישוב הארץ והגנת העם, או להקים פחונים ואוהלים לריק ולהתקוטט לבהלה

להבחנה בין פירות העץ לפירות האדמה יש משמעות הלכתית, לעניין לברכות הנהנין ולעניין עורלה. פרי עץ ברכתו "בורא פרי העץ", וחל על העץ שלו איסור עורלה, כלומר בשלוש השנים הראשונות פירותיו אסורים באכילה ובהנאה. פרי אדמה, כירק וקטניות, ברכתו "האדמה" ואין חלים עליו דיני עורלה.

בנוגע לצמחים חד-שנתיים אין שאלה, מפני שבוודאי כולם פירות אדמה. השאלה נוגעת לצמחים רב-שנתיים. ככלל, ההבדל העיקרי בין עץ לירק רב-שנתי, שגזעו של ירק רב-שנתי נובל בכל שנה וחוזר לצמוח בשנה הבאה משורשיו, ואילו גזעו של עץ נשאר משנה לשנה, וממנו ממשיכים לצמוח בכל שנה ענפים ופירות. לכן על בננה, אף שהיא גדלה לגובה של ארבעה מטרים ונראית כמו עץ, מכיוון שבכל שנה גזעה נובל והיא חוזרת וצומחת משורשיה, מברכים "האדמה" (ברכות מ, א; כגאונים; שו"ע ורמ"א או"ח רג, ב ג).

חצילים ופלפלים

לגבי חצילים התעוררה שאלה, שכן הגזע שלהם נשאר משנה לשנה, ולכאורה לפי זה יש בהם דין עורלה. וכך כתב בכפתור ופרח (פרק נו). אולם אם נפסוק כך, כל החצילים ייאסרו באכילה, שכן כל החצילים שאנחנו אוכלים הם מהשנה הראשונה או השנייה לשיח החצילים, שנעקר לאחר מכן מפני שפירותיו נעשים מרים. החיד"א כתב שמותר לאכול חצילים, וכל הצדיקים שהיו רגילים להחמיר על עצמם ולהדר במצוות נהגו לאוכלם, ומהם רבי יוסף קארו, האר"י ומהר"ם אלשיך. "לפי שכל אילן שעושה פירות בכל שנה הולך ומשביח, וזה האילן של הבאדינג'אן (חצילים) שנה ראשונה הוא טוב ומתוק, ובשנה שנית גורע מעט והוא מר קצת, ובשנה השלישית הוא מר הרבה, שאינו ראוי לאכילה אלא על ידי הדחק, וזה מורה שהוא ירק" (ברכי יוסף רצד, ד). וכן דין פלפלים שדומים לחצילים.

מהות העץ שפירותיו משתבחים משנה לשנה

למדנו אם כן שההבדל המהותי בין עץ ובין שיח שדינו כירק הוא שפירות העץ משתבחים משנה לשנה, ואילו פירות שיח הירק נעשים גרועים משנה לשנה.

וכן מבואר בתורה, שעץ נותן פירות לפחות חמש שנים, ובזכות שמירת מצוות עורלה פירותיו מתרבים ומשתבחים בשנה החמישית, שנאמר: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא ייאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'. ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלוקיכם" (ויקרא יט, כג כה). וכפי שאמרו חכמים: "המצווה הזו שתשמרו תהיה להוסיף לכם תבואתו (בשנה החמישית), שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעה" (רש"י עפ"י תורת כהנים שם). וכן מבאר הרמב"ן (שם).

סימני הפטור מעורלה

למעשה, בהקשר לשאלת החצילים, כתבו הפוסקים סימן להגדרת שיח שפטור מעורלה, שאם הוא נותן פרי טוב בשנתו הראשונה אינו אילן (רדב"ז ג, תקלא; קול אליהו, מאמר מרדכי, פרי אדמה, רב פעלים ח"ב או"ח ל).

ויש שכתבו סימן נוסף, שאם גזע הצמח חלול – אין הוא גזע עץ אלא גבעול, גם אם יהיה עבה כדוגמת גזע הבננה, שכן רק גזע-גבעול יכול לצמוח במהרה ואילו גזע מעוצה צומח במשך כמה שנים (הלכות קטנות א, פג; רב פעלים, שם).

פפאיה ופסיפלורה

לפי זה אין דין עורלה בפירות פפאיה ופסיפלורה, הואיל ועד השנה החמישית פירותיהם מתמעטים, ורבים מהם גם אינם מחזיקים מעמד חמש שנים, וכבר למדנו שהתכונה המרכזית של עץ שפירותיו מתרבים ומשתבחים משנה לשנה. אמנם יש מחמירים בזה, מפני שלעתים הם נותנים פירות יותר מחמש שנים (משפטי ארץ א, ד, לגבי פפאיה; הרב יואל פרידמן לגבי פסיפלורה).

למעשה אין בפפאיה ובפסיפלורה דין עורלה הן מצד המהות, שפירותיהם מתמעטים משנה לשנה, והן מצד גדרי ההלכה, שהרי קבעו הפוסקים שכל צמח שנותן פירות בשנתו הראשונה אין בו דין ערלה, והם נותנים פרי בשנתם הראשונה. בנוסף לכך גזע הפפאיה חלול, וגזע הפסיפלורה חלול במקצת. וכן פסקו למעשה שאין דין עורלה בפפאיה (רב פעלים ח"ב או"ח ל; יין הטוב לראשל"צ הרב יצחק ניסים ח"א יו"ד יד; מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו במאמ"ר ג, י; הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ביחו"ד ד, נב).

דין פטל ואַסְנָה כירק

פטל נראה כשיח שנותן פירות שנים רבות, אולם באמת בכל שנה יוצאים מהאדמה ענפים חדשים שכל אחד מהם נחשב שיח בפני עצמו, וכל ענף שיוצא מהאדמה נותן פירות בשנתיים הראשונות, או רק בשנה השנייה, ואחר כך מתנוון. בינתיים יוצאים מהאדמה ענפים חדשים, ואף הם נותנים פירות במשך כשנתיים ומתנוונים. ומכיוון שכל שיח נותן פירות שנתיים בלבד, אין לפטל דין ערלה וברכתו "האדמה". וכן דין אַסְנָה וכל השיחים שענפיהם מתנוונים בשנה השלישית.

דרך ההלכה

שאלה: מדוע כבוד הרב קורא לנערי הגבעות ותומכיהם "פראים", ועוד מוסיף שיש מהם שנוהגים ברשעות? הלא הם רואים שכבר שנים רבות לא הקימו יישובים חדשים, וגם היישובים הקיימים נמצאים בהקפאה, ומנגד הממשלה מזרימה כספים לרשעות הפלשתינאית, ואינה הורסת בתים שהם בונים בניגוד לחוק ליד היישובים וליד הכבישים. הנערים גם זוכרים את הגירוש מגוש קטיף ואת הפיגועים הקשים. הם שומעים על ההסתה הערבית הרצחנית נגד היהודים, ומנגד רואים שהצבא פותח להם צירים ונוהג כלפיהם ברכות. הם גם כועסים על המתנחלים שבונים בתים עם פועלים ערבים. נגד כל זה הם מתמרדים, יוצאים מהגדרות, ומנסים לנקום בערבים ולהרתיעם כפי כוחם. מדוע לקרוא להם "פראים"?

תשובה: רוב הטענות צודקות. אולם זו המציאות שבה אנו חיים, זה העם שלנו וזו הממשלה שהוא בחר. בתוך מציאות כזו צריך להכריע, האם להשתתף במצוות יישוב הארץ והגנת העם, או להקים פחונים ואוהלים לריק ולהתקוטט לבהלה. כך היא הדרכת התורה, להכריע בשאלות העומדות לפנינו על פי כללי ההלכה.

למשל, חולה שנמצא במצב מסוכן ומתברר שהדרך היחידה להצלת חייו היא על ידי ניתוח, אלא שהרופא היחיד שיכול לנתח אותו הוא מושחת, גס רוח, וגם ידוע שלעתים מתרשל במלאכתו וחולים מתים תחת ידו. אפשר לומר שאנחנו מעדיפים שכולם יהיו בריאים, ושאנחנו תובעים שהרופא יהיה הגון ומקצועי. אולם המציאות דורשת הכרעה, אם לא יעבור את הניתוח קרוב לוודאי שימות, ואם יעבור את הניתוח אצל הרופא הבעייתי יש סיכוי סביר שיבריא. איש ההלכה חייב להכריע שבמצב הקיים צריך לעבור את הניתוח. ואם קרובי החולה יזרקו אבנים על הרופא, יגדפו את האחיות ויפריעו למהלך הטיפול, חובה על איש ההלכה לפעול להפסקת ההפרעות, אף שיש צדק רב בטענותיהם ואפשר להבין את כעסם.

כך גם בבניין העם והארץ. אפשר לבחור ברע, להתלונן על הממשלה ומערכת המשפט והצבא והעם, ולעסוק בהקמת אוהלים ופחונים והפגנות וקטטות; ואפשר לבחור בטוב, לבנות את העם והארץ כפי האפשר על פי הדרכת התורה, ובמקביל להכין מערכות חינוכיות ואקדמיות כדי לגדל מנהיגות טובה יותר לתיקון העולם כדבר ה'.

ביקורת על הממסד

שאלה: למה אינך כותב ביקורת על הממסד, וכי רק הנוער המתפרע והתומכים בו הם הבעיה? האם אין בכך ניסיון לרקוד "מה יפית" לפני השליטים כדי למצוא חן בעיניהם?

תשובה: בעשרות מאמרים מתחתי ביקורת נוקבת על כל זרועות הממשל והממסד, ממשלה וצבא, משטרה ובתי משפט, פרקליטות ותקשורת, חינוך ותרבות. רק מי שבזדון רוצה להתעלם מהדברים שכתבתי במשך שנים, יכול להטיח בי האשמה כזו. אף שילמתי על כך מחיר. לא זו בלבד, אלא כאן המקום לספר שלפני כשנה, חודשים אחדים לאחר שמעמד ההסדר הוחזר לישיבת הר ברכה, החלטתי להתפטר מתפקידי כראש ישיבת ההסדר ולתפקד כמי שאחראי על לימוד התורה בלבד, כדי שאוכל להתבטא מתוך חירות בלא חשש שדבריי יפגעו בתלמידי הישיבה החיילים. אולם כל הביקורת שלי נובעת מתוך יחס בסיסי חיובי, ולכן היא גם מועילה.

הבסיס החיובי

הביקורת מועילה מפני שיחד עמה, אני עומד משתאה מול הנס של הקמת מדינת ישראל על כל מוסדותיה, נס שהופיע דרך מסירות נפשם של המוני בית ישראל שפעלו למען קיבוץ הגלויות, הקמת יישובים, פיתוח הכלכלה, חירוף הנפש בהגנה על העם והארץ במסגרת צה"ל ושאר כוחות הביטחון. ואף שיש כשלים חמורים וכואבים, אי אפשר שלא לראות את גודל הטובה. וכך היה מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל חוזר ומלמד במשך עשרות שנים: "גדול קידוש השם מחילול השם". כשיש באותו עניין צד של קידוש השם וצד של חילול השם, הצד של קידוש השם הוא הגדול והגובר. אף שאין להתעלם מחילול השם ומהצורך לתקנו.

קל וחומר כאשר באמת כל מתבונן הגון חייב להודות שהצד של הטובה גדול לאין ערוך מהצד של הרע. ובצד הזה של הטובה נמצאים כל האנשים שנושאים בעול קיום מדינת ישראל, חיילים ומפקדים, פקידי ממשלה ושוטרים, מדענים וסוחרים, מחנכים ומשפטנים ועוד. כל האנשים הללו כשהם כאן בארץ ישראל, הם מקושרים לתורה, לעם ולארץ הרבה יותר מאשר אחינו שבגולה, וכל זה בזכות מדינת ישראל.

בחו"ל רק כעשרה אחוז דתיים, רוב הצעירים מתבוללים בנישואיהם, ומעל חמישים אחוזים כמעט אינם חשים קשר עם עמם ומולדתם. ואילו במדינת ישראל המצב טוב לאין ערוך. כשלושים אחוזים שומרי מצוות, ועוד כחמישים אחוזים מסורתיים, ואף רובם המכריע של עשרים האחוזים הנותרים מזדהים עם העם היהודי ומוכנים לחרף נפשם למען כלל ישראל.

קדוש לעולם קיים

מצוות ההספד נובעת מכבוד האדם שנברא בצלם אלוקים • חובה מיוחדת להספיד את הנהרגים על קידוש השם מתוך מצוות יישוב הארץ • דפנה מאיר הי"ד – חיי קדושה של חסד, עקשנות ומסירות • ט"ו בשבט: חישוב שנות העורלה • מצוות עורלה ונטע רבעי מחנכות לאיפוק, סבלנות ובנייה נכונה של מהלך החיים

מצווה להספיד את המת, להתבונן על חייו במבט כולל ולראות את כל הטוב והאמת שבו. מצווה זו היא ענף מהמצווה לכבד את האדם שנברא בצלם אלוקים. במשך החיים כולנו מתרשלים מלראות את הטוב הכללי שבאדם ולשבחו כראוי, מפני שטרדות השעה גוברות, ואנו נאלצים לעסוק בפרטים. ועל כן בשעה שמספידים אדם כשר, מצווה לחזור ליסודות ולהזכיר את כל האמת והטוב שבו.

ומצווה שכל מכריו וחבריו של הנפטר יתעוררו בתשובה מתוך כך, וכפי שנאמר: "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם, והחי ייתן אל לבו" (קהלת ז, ב). ואם ח"ו אין מתעוררים לתשובה כראוי, יש מקום לדאגה, ולכך התכוונו חכמים באומרם: "אחד מבני חבורה שמת – תדאג כל החבורה כולה" (שבת קו, א).

על קידוש השם, העם והארץ

על אחת כמה וכמה שכאשר אחד מבני חבורתנו, המתנחלים, נעקד על קידוש השם ומתעלה לישיבה של מעלה, שאנו צריכים להתאמץ בהספדו, ולקשור את חייו הפרטיים אל קדושת הכלל.

מצוות ההספד

ראו מה בינינו לבין שונאינו. ה"קדושים" שלהם רוצחים נתעבים, מהרסי עולם ומחריביו; והקדושים שלנו – אחות רחמנייה, גומלת חסדים, שעוסקת ביישוב הארץ ותיקון עולםו

הנהרג על קידוש השם מפני היותו יהודי, אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתו בגן עדן (עיין פסחים נ, א). בעיני העולם הנהרגים נדמים כמי שחייהם נתמעטו והתקצרו, אולם הם באמת חיים יותר מכול, בעולם שכולו ארוך. הם קדושים, ו"קדוש לעולם קיים" (סנהדרין צב, א). על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באישה שמסרה נפשה במשך שנים רבות על יישוב הארץ, ולמרות כל שונאינו שטוענים נגד זכותנו להפריח את שממות הרי יהודה – בנתה את ביתה בעתניאל. ולמרות הרוצחים המבקשים את נפשנו ומאיימים עלינו בתוך היישובים ובדרכים המיוסרות בדם, קיימה שגרת חיים ברוכה, הקימה משפחה ונסעה לעבודתה בבית החולים, ועוד נותר בה כוח לגמול חסדים בביתה, ולחמול ולרחם על כל אדם בעבודתה. ואת כל זה עשתה מתוך מודעות עמוקה לסכנות הביטחוניות ולכאב שבחיים.

בעת שאנו מזילים דמעות על זכרה, עלינו לזקוף את קומתנו ולהיות ראויים לתפקיד הגדול והנורא שנטלנו על שכמנו, לקיים את מצוות יישוב הארץ ששקולה כנגד כל המצוות, להגדיל ולהרחיב ככל האפשר את היישובים ולהגשים בחיינו ובמעשינו את דברי הנביאים. להעצים את חיי החברה המתוקנים ביישובים, להרבות בלימוד התורה בשבתות ובימות החול, לגברים ונשים, מבוגרים וצעירים, ולהרבות בגמילות חסד בתוך היישובים וכלפי כל אדם.

כמי שראויה להיות קורבן ציבור, זכתה דפנה הי"ד שהמוני בית ישראל שמעו על פועלה והזילו דמעות לזכרה. אלפי מתנחלים חלוצים השתתפו בהלווייתה, רבנים נכבדים ושרים נשאו דברים לזכרה, ואף בנשיאת מיטתה אל דרכה האחרונה למנוחת עולמים התכבדו רבנים, שרי ממשלה, חברי כנסת וחברים לדרך.

עדות לזכרה

ביתו של אחי הרב ישראל מלמד צמוד לביתם של נתן ודפנה מאיר. על פי מה שסיפר לי כתבתי כמה מילים לזכרה.

דפנה הייתה חברה בוועד היישוב, ופעמים רבות עוררה את הציבור לטפל בליקויים בתחום הבטיחות בדרכים וזהירות בשמירת החיים. יחד עם הביקורת שהייתה אומרת בתוקף ובלא מורא, הקפידה לסיים כל מכתב בחיוך, "סמיילי", של לב ענק ופועם, כסימן לידידות ואהבה.

דפנה הייתה אחות מקצועית מאוד, והייתה מוכנה לעזור בשמחה וללא תמורה לכל פונה. כאשר ילדים נפצעו, הייתה תופרת להם את החתך בידיים אמונות ובטוחות.

דפנה נמנתה על המומחים בתחום פוריות האישה וטיפול בבעיות ההיריון. הייתה לה שיטה למניעת היריון בשעת הצורך, והיא אף נאבקה לעתים על עמדתה עם רופאים ורבנים בלא משוא פנים, וקיימה בעצמה את הצו "לא תגורו מפני איש". היא סברה שאסור לחסוך את האמת מהשואלים.

דפנה עבדה כאחות במחלקה נוירוכירורגית במרכז הרפואי סורוקה. כדי שתוכל לטפל טוב יותר בעולים מרוסיה למדה רוסית, ולאחרונה החלה ללמוד ערבית כדי להיטיב את טיפולה בחולים הערבים. גם ד"ר אחמד נאסר, מתמחה במחלקה שבה עבדה, ביכה את מותה. הוא ציין שההיכרות איתה הייתה בשבילו זכות גדולה, ושהיא אף הייתה לו משענת כאמא.

עוד לפני שנישאו, הסכימו היא ובעלה שלא משנה כמה ילדים יהיו להם, הם יתאמצו לאמץ ילדים שאינם שלהם. הם זכו להגשים חלום זה בצורה מעוררת השתאות.

בחייה האישיים עברה דפנה סבל רב, גדלה במוסדות ואחר כך במשפחה מאמצת, והצליחה למנף את קשייה וסבלה לכוחות יצירה וחסד.

אילן במה אברכך

ראו מה בינינו לבין שונאינו. ה"קדושים" שלהם רוצחים נתעבים, מהרסי עולם ומחריביו; והקדושים שלנו – אחות רחמנייה, גומלת חסדים, שעוסקת ביישוב הארץ ותיקון עולם.

לקראת ראש השנה לאילנות, ראוי לברך את ילדיה היקרים, שילכו בדרכה ויהיו כמותה, פירותיהם יהיו מתוקים, צילם יהיה נאה ויהיו שתולים על נחלי מים – התורה והמצוות, להוסיף ברכה לעולם.

מצוות הארץ – עורלה וט"ו בשבט

מתוך כך נמשיך למצווה התלויה בארץ ונוגעת לט"ו בשבט – מצוות עורלה, שכן סיום שלוש שנות העורלה בט"ו בשבט, (כשיטת רז"ה, תוספות, רשב"א ועוד).

שיטת המחמירים, שתמיד שנות הערלה מסתיימות בט"ו בשבט. וחשבון זה מורכב, ולא כאן המקום לפרטו בהרחבה. כך הוא החשבון: אם העץ השתרש באדמה עד יום כ"ט אב, הרי שעד א' בתשרי יעברו עליו שלושים יום, ואותם שלושים יום ייחשבו לו כשנה שלמה. אחר כך יש להמתין עוד שנתיים עד לסיום שלוש השנים, ומכיוון שראש השנה לאילנות הוא ט"ו בשבט, יש להמתין עד ט"ו בשבט, כי הפירות שחונטים לפני ט"ו בשבט חנטו מכוח גשמי השנה הקודמת כאשר העץ עוד היה עורלה. הרי שבפועל דין עורלה חל על העץ במשך שנתיים וחמישה וחצי חודשים.

אבל אם העץ השתרש בקרקע מיום ל' באב ואילך, מכיוון שלא היו לו שלושים יום עד א' תשרי, רק בא' תשרי יתחילו לספור לו שנה ראשונה, ויצטרכו להמתין שלוש שנים שלמות. ומכיוון שראש השנה לאילנות הוא בט"ו בשבט, יצטרכו להמתין לו עוד כמה חודשים עד ט"ו בשבט. הרי שאם העץ הושרש באדמה בל' אב, דין עורלה חל עליו במשך שלוש שנים וחמישה וחצי חודשים.

בחוץ לארץ דין עורלה נוהג מהלכה למשה מסיני, אולם בכל מקרה של ספק ההלכה היא להקל, מה שאין כן בארץ ישראל שבה במקרה של ספק – מחמירים.

גבולות הארץ לעניין מצוות עורלה הם גבולות עולי מצרים. וגם לסוברים שדרום הערבה מחוץ לגבול עולי מצרים, מכיוון שהוא תחת שלטון מדינת ישראל חלה עליו המצווה מהתורה.

מצוות עורלה ונטע רבעי

מצווה שלא ליהנות מפירות העורלה, הם הפירות הגדלים בשלוש השנים הראשונות של העץ, ומצווה להעלות את הפירות הגדלים בשנה הרביעית לירושלים ולאוכלם בקדושה ובהלל לה', ומתוך כך תימשך ברכה לפירות שיגדלו מהשנה החמישית ואילך (ויקרא יט, כג-כה). כיום, כשאין בידינו אפשרות לאכול את פירות השנה הרביעית בטהרה סמוך למזבח שבירושלים, פודים את כל הפירות על פרוטה, ובכך הפירות יוצאים לחולין.

עורלה פירושו אטימה, כגון ערל לב (יחזקאל מד, ט) שהוא מי שלבו אטום. הרי שנצטווינו שפירות שלוש השנים הראשונות יהיו אטומים לנו, שלא נאכל מהם ולא נהנה מהם.

טעם המצווה, לכבד את ה' בראשית פירות העץ, לאוכלם בקדושה בירושלים ולהלל בהם את ה' על הטוב שגמל איתנו. ומכיוון שבדרך כלל הפירות הגדלים בשלוש השנים הראשונות אינם מרובים ומשובחים, אין ראוי להלל בהם את ה', ועל כן אסרה אותם התורה, כדי שתחילת אכילתנו תהיה בקדושה ובהלל לה' בשנה הרביעית שבה כבר גדלים פירות רבים וטובים. ומתוך כך, נועם ה' וברכתו יחולו על הפירות הגדלים בכל השנים הבאות, ואכילתם תהיה מחוברת לאמונה ותעניק חיוניות להוסיף טובה וברכה בעולם. כיוצא בזה מצינו שציוותה התורה לקדש את בכור האדם, את בכור הבהמה ואת פירות הביכורים. וכן הוא טעמן של מצוות תרומה, חלה וראשית הגז (עיין רמב"ן שם; חינוך רמו-רמז).

ערך האיפוק – ממצוות עורלה

היכולת להתאפק ולדחות את סיפוק הרצון לזמן המתאים הוא תנאי הכרחי להצלחתו של האדם בעולם הזה ובעולם הבא. הנה למשל ידוע שמי שילמד בנעוריו בשקידה, יצליח יותר בחייו האישיים ובפרנסתו. ואף על פי כן צעירים רבים אינם מצליחים להתאפק, נגררים אחר יצרם ומאבדים את זמנם בבילויים שונים. כמו כן ידוע שקשרי חברות בין בחורים ובחורות שלא לשם נישואין מזיקים ליכולתם להינשא ולהקים באהבה בית נאמן, ואף על פי כן רבים אינם מצליחים להתאפק, ונגררים אחר יצרם לקשרים סוערים שאינם מובילים לברית אמת. וכן ישנם אנשים שאינם מצליחים להתאפק מלבזבז את כספם על מותרות כמו קניית דירה יקרה מכפי יכולתם, ולאחר מכן אינם מצליחים לחסוך כסף כדי לחתן את ילדיהם ולסייע להם לרכוש מקצוע, וכדי לקיים את עצמם בזקנותם.

גם אדם הראשון נגרר אחר יצרו וחטא מפני שלא התאפק מלאכול מעץ הדעת טוב ורע, וגרם בכך מיתה לו ולצאצאיו. על ידי מצוות העורלה לומד האדם לראות את פירותיו גדלים ולהימנע מליהנות מהם, ותוך כך הוא לומד להתגבר על יצרו ולהתאפק. זהו שאמרו חכמים: "מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון, שלא יכולת לעמוד על צוויך שעה אחת, והרי בניך ממתינים לעורלה שלוש שנים" (ויקרא רבה כה, ב; עיין גם ביצה כה, ב).

הדרכה חינוכית

עלינו ללמוד ממצווה זו הדרכה חינוכית לנערים, שעליהם להתאפק כדי לבנות את כוחותיהם לאור התורה, ולא לצאת בעודם בוסר, ורק לאחר שיבשילו כוחותיהם כראוי יצאו לפעול בעולם.

וממצוות נטע רבעי עלינו ללמוד, שלאחר שאדם סיים את חוק לימודיו ויש בידו מקצוע, נכון שתחילת עבודתו תהיה לשם שמיים, ומתוך כך ימשיך אחר כך בעבודתו, ויזכה ממנה לברכה בעולם הזה ובעולם הבא.

בנייה לא מוסדרת מזיקה להתיישבות

אין להאשים בהכללה את תושבי הגבעות בחטאיהם של המעטים שנוהגים בפראות • מדוע יש צורך לפרסם את הביקורת דווקא בעת הזאת • הדיון מתקיים כדי לברר את דרכו של הציבור האמוני, ולא לצורך התנקות מהאשמות השמאל • הצורך בסגנון נוקב כלפי מי שמעשיהם רעים אך הם מתלבשים במחלצות של קדושה • הקמת מאחזים בלי תיאום עם הרשויות מעכבת אישורי תב"ע ופוגעת בהתפתחות היישובים • הפראים גורמים נזק בעימותים מיותרים עם ערבים ועם צה"ל • המאבקים הרבים פוגעים בנפש הנערים ובעתידם

אין להכליל

כאשר מנסים להקים שוב ושוב מבנים ארעיים במקומות לא מוסדרים, גוררים עקב כך את החיילים והשוטרים להחריב את המבנים הללו. אחר כך גוררים בני נוער צעירים לפעילות הרפתקנית של שמירה כביכול על המבנים הללו, ולמאבק תמידי נגד החיילים והשוטרים. כך הנוער צובר מרירות, תסכול ועוינות כלפי הממסד כולו

בעקבות הטור הקודם הגיעו תגובות רבות. דווקא אנשים שנושאים בנטל הקדוש של יישוב הגבעות הביעו תמיכה נחרצת, וזה מוכיח את דבריי שאין להכליל את תושבי הגבעות, שרובם צדיקים, בחטאיהם של המעטים שנוהגים בפראות. אחד מראשי המתיישבים בגבעות כתב שהוא חותם על כל מילה. שני הוסיף שידוע בכל הגבעות, שכל אימת שהחבר'ה הפראים הללו מגיעים מתחילות צרות וכל ההתפתחות נעצרת. לכן כל גבעה שמתבססת עושה כל שביכולתה כדי להרחיק ממנה את הפראים.

לעומת זאת, יש שהצטערו מאוד מקריאת המאמר. טענות קשות הגיעו מהורים ובני משפחות של הפעילים הפראים הללו, ושאלות רבות מתומכים תמימים שלהם. מכיוון שרוב הטענות והשאלות נובעות מחוסר הבנה, אתייחס לכמה שאלות.

עיתוי הפרסום

שאלה: מדוע היה צריך לפרסם את הביקורת הנוקבת כאשר נערים אלו מעונים ומושמצים? מדוע לא היה עדיף להמתין עוד כמה חודשים?

תשובה: מפני שבימים אלו אנשים טובים ותמימים שאינם מכירים את דעתם ופועלם מעלים על נס את צדקתם כביכול, כאילו הם הגיבורים המייצגים את התורה ואת המאמץ ליישוב הארץ, לכן נוצר צורך דחוף להציג את הדברים כאמיתתם. אף על פי כן דחיתי בשלושה שבועות את פרסום המאמר, מפני שהוא נועד לתיקון. המטרה היא שידונו בו בחוגי המתנחלים ותומכיהם ולא באמצעי התקשורת החילוניים, אשר נשלטים ברובם על ידי אנשים שלצערנו עוינים מאוד את מפעלנו. לכן, לאחר שהוגשו כתבי האישום וסיפור החקירות נגמר והממסד התקשורתי כבר לא עוסק בזה – הגיעה השעה לברר את הדברים.

עמדה זו לא נועדה להסיר מאיתנו אשם

שאלה (מכיוון הפוך): דברי מחאתו של כבוד הרב נגד המתפרעים בגבעות חשובים מאוד, אבל מדוע לא נכתבו בשעה שכל התקשורת עסקה בנושא? בכך היית מתנער מהפושעים ומסיר את האשם מכלל המתנחלים?

תשובה: ראשית, אין ראוי להתנער מאשם, שכן מי שיכול למחות ואינו מוחה נתפס על כך (שבת נד, ב).

והעיקר, שאין כמעט תועלת בגינוי המתפרעים בעת שהתקשורת מדברת בגנות ההתנחלויות, מפני ששנאת ישראל וההתנחלויות אינה נובעת ממעשי פשע מסוימים, אלא ממניעים עמוקים יותר. ולכן די בכך שנציגי המתיישבים יביעו עמדה עקרונית נגד האלימות. כל מה שמעבר לכך מנוצל לרעה על ידי שונאינו. הרי נציגי השמאל ניצלו את הרצח בדומא כדי להאשים את כל הימין, כולל ראש הממשלה, באחריות ישירה "לרציחות ולשריפת המשפחות". והשמאל הקיצוני האשים גם את השמאל המתון במתן הכשר "לפרעות ולפוגרומים ולשריפת המשפחות והרציחות שהמתנחלים וצה"ל מבצעים". ושונאי ישראל בעולם האשימו את כל הישראלים באחריות למדיניות רצח ואפרטהייד כלפי "העם הפלשתיני". והאנטישמים הגדולים האשימו את כל היהודים בעולם ברצח "העם הפלשתיני" שאין מסכן ומדוכא ממנו עלי אדמות. מכל זה רציתי להתרחק.

אין להתייאש מלהסביר את עמדתה של ישראל, אלא שלשם כך צריך להציב עמדה עקרונית מוסרית, ולא להתנצל על אלימות שמשקלה אפסי לעומת האלימות המוסלמית הנוראה.

יתר על כן, הביקורת החריפה לא נאמרה ביחס לאמות מידה אחרות, אלא ביחס לאמות המידה שלנו – נאמני התורה, העם והארץ. אלה שנאנחים על כבודו של הקב"ה ועל כבודם של ישראל, ומייחלים לקיבוץ הגלויות ובניין הארץ ולישועה שתצמח, ומצפים ברוב חמדה לבניין ירושלים והמקדש, אהובים למעלה ונחמדים למטה לעיני כל הבריות (עי' תדב"א פרקים: ד, יד).

מדוע הביקורת נכתבה בסגנון נוקב

שאלה: מדוע כבוד הרב הוקיע את השובבים שבנערי הגבעות בלשון נוקבת וחריפה? האם הם הגרועים ביותר? האם לא צריך להוקיע קודם נערים שמתדרדרים לסמים ופריצות?

תשובה: אף אחד לא חושב שנערים שמתדרדרים לסמים ופריצות עושים מצווה, כולם יודעים שהם חוטאים, וכל שיחות המוסר מופנות כלפיהם. אין תנועה שטוענת בשם היהדות והתורה שצריך לחלל שבת ולאכול טרף. הבעיה שנוצרה בשנים האחרונות, שאנשים שהרצון הבסיסי שלהם טוב מרשים לעצמם להתייחס לקודשי ישראל בפראות ורשעות, ועוד טוענים שמתוך צדיקות וחסידות יתרה הם מבזים את התורה ונושאיה, את המגינים על עם ישראל ואת העוסקים ביישוב הארץ. הפוך מכל היסודות שליבן וביאר מו"ר הרצי"ה זצ"ל בשיעוריו ובמאמריו החשובים ב'לנתיבות ישראל'. לכן יש הכרח להגדיר את הרע כרע. כי בלא זאת אין שום אפשרות לתקנו, במיוחד כאשר הוא מתלבש במחלצות של קדושה.

הנזק בשלושה תחומים

שאלה: מה הנזק בכך שיש אידיאליסטים שמוכנים לחרף נפשם למען ההתיישבות ביהודה ושומרון ולהקים גבעות במסירות נפש?

תשובה: התועלת מאותה קבוצה של מתפרעים ליישוב הארץ מועטה מאוד, ולעומת זאת הנזק שלהם עצום, בשלושה תחומים:

א) בהפרעה ליישוב הארץ.
ב) ביצירת עימותים תמידיים עם הערבים וצה"ל.
ג) בקלקול בני נוער נוספים.

יישוב הארץ בהרחבת היישובים

חשוב לדעת שכמעט כל הגבעות הוקמו בהנחיית מנהיגי ההתיישבות, תוך שיתוף פעולה עם הבכירים ביותר במערכות השלטון, על שטחים שתוכננו מלכתחילה להרחבת ההתיישבות. צורת התיישבות זו נוצרה לאחר הסכמי אוסלו הארורים, שיצרו לחץ כבד נגד הקמת יישובים חדשים. הפתרון שנמצא הוא להקים שכונות, שלעתים נקראו גבעות, בקרבת היישובים. למרות הקשיים וההתנכלויות, גבעות אלו התפתחו תוך מימון ממשלתי, ורובן כבר הפכו לשכונות מבוססות שמאכלסות אלפי משפחות.

לעומת זאת, כל הגבעות שנהרסות תדיר על ידי צה"ל והמשטרה, הן גבעות שהוקמו ביוזמה פרטית של פעילים ונערים על שטחים לא מוסדרים. במשך השנים היו מקרים שהוקמו גבעות על קרקעות לא מוסדרות, כתגובה ציונית לרציחתם של חברינו שנהרגו על קידוש השם, העם והארץ. גם גבעות אלו בדרך כלל נהרסות, ורק במקרים נדירים, כאשר מצליחים לחבר אליהן את נציגי הציבור, הן זוכות להישאר על תלן, כאשר הטיפול בהן דורש משאבים ציבוריים אדירים.

אילו היינו זוכים ורוב חברי הכנסת היו תומכים נלהבים של הרחבת ההתיישבות, מצבנו היה טוב מאוד. אולם בפועל רק כמחצית מהשרים וכשלושים ח"כים תומכים באופן פעיל בהרחבת ההתיישבות. במציאות כזו אנחנו מתאמצים מאוד להמשיך לבנות ולקלוט משפחות, וברוך ה', ההתיישבות מצליחה להתפתח בקצב של כחמישה אחוזים בשנה.

הפרעת הפראים

לא נלאה אתכם בכל הסיבוכים הקשורים בבניין הארץ. ככלל, מתן אישורי בנייה סופיים (תב"ע) לשטחים שכבר נבנו, או מתן אישור עקרוני לשטחים שעומדים להיבנות, תלוי בכך שהבתים נבנים לפי התכנון המקורי של רשויות המדינה – גם אם מסיבות פוליטיות ומדיניות אישור תוכניות אלו עדיין לא הושלם. החבורה הפראית הזאת מקפידה לבנות על שטחים לא מוסדרים, ובכך תוקעת את המשך תכנון הבנייה ביישוב הסמוך אליהם למשך שנים רבות. לא זו בלבד, כל עוד אין אישור תב"ע, הממשלה אינה רשאית לבנות מעונות, גנים, בתי ספר וכל מבנה ציבורי שבני היישוב זכאים לו.

אנחנו המתנחלים החלטנו להקדיש את חיינו ולעתים אף לסכן את נפשנו למען בניין הארץ, ולא כדי לשחק במשחקים של "שוטרים וגנבים" עם אחינו החיילים והשוטרים. התיישבנו כאן כדי להגשים את חזון הנביאים ולקיים את מצוות יישוב הארץ, שעליה אמרו חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות. עיקרה של מצווה זו, שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת ולא שממה.

כידוע הסכנה להמשך ההתיישבות גדולה. איננו יכולים להיות בטוחים שנצליח. נציגי כל המדינות כמעט לוחצים שניסוג מלב ארצנו. רבים מאחינו מקבלים את עמדתם ומאמינים שיבוא שלום על ישראל אם יעקרו אותנו מיהודה ושומרון, והפרקליטות גם היא מפריעה ומניחה בפנינו מכשולים קשים. השרים וחברי הכנסת שתומכים בנו נאלצים לעמוד בפני טענות קשות של נציגי מדינות ידידותיות. הם מצטדקים בכך שהבנייה מתבצעת בתוך קווי המתאר של היישובים הקיימים. כדי להסיר מעמנו ומארצנו את הסכנה – עלינו לגדול בקצב המהיר ביותר, במיוחד בגב ההר, במקומות המאוימים ביותר. כאשר היישובים יתפקעו מרוב יושבים, נוכל ביתר קלות להמשיך להתרחב. הפראים הללו מפריעים ליישובים לגדול ולהתפתח.

עימותים תמידיים

פראים אלו יוצרים עימותים תמידיים עם הערבים וצה"ל. עימותים שמאלצים את החיילים להזדעק כדי להציל את חייהם, ולאחר מכן להפריד בינם לבין הערבים. פעמים שעד שצה"ל מגיע להצילם, כיתות הכוננות והרבש"צים של היישובים מוזעקים להצילם מידי הערבים. ומכיוון שדיווחיהם לוקים בחוסר דיוק קיצוני, התושבים מיהרו לפתוח באש כדי להציל נער משבי ורצח. כך תושבים הסתבכו בתקריות, חקירות, שלילת רישיון נשיאת נשק ואיבוד עבודה. הפראים הללו גם פוגעים בפועלי בניין ערבים שבאים לבנות ביישובים.

קלקול בני נוער

כאשר מנסים להקים שוב ושוב מבנים ארעיים במקומות לא מוסדרים, גוררים עקב כך את החיילים והשוטרים להחריב את המבנים הללו. אחר כך גוררים בני נוער צעירים לפעילות הרפתקנית של שמירה כביכול על המבנים הללו, ולמאבק תמידי נגד החיילים והשוטרים. כך הנוער צובר מרירות, תסכול ועוינות כלפי הממסד כולו. במקום לראות את כל מה שנבנה, במקום להכיר בתפקידו החשוב של צה"ל, הוא לומד לראות רק את הרע. יש שנחלצים מהמעגל ההרסני הזה, אבל יש נערים שבעקבות כך נפלטים ממוסדות החינוך, לעתים אף מסתבכים בפלילים, לעתים גם צורכים סמים ואלכוהול, ונחסמת דרכם לגיוס לצה"ל ולרכישת מקצוע מכובד.

חג החינוך

הבעיה החינוכית של כרסום סמכות ההורים והמורים • בעבר ההורים והזקנים היו בעלי הידע, כיום הידע נגיש לצעירים לא פחות מאשר למבוגרים • כאשר המוסר והערכים עומדים במרכז השאיפות, הניסיון והבשלות לא מאבדים את חשיבותם • התנגשות הערכים בין היהדות להלניזם היווני • בעידן הפוסט-מודרני המחנכים לא מאמינים בזכותם וביכולתם להנחיל ערכים • האמונה בדבר ה' שציווה על הטוב ועל הרע מבססת את סמכות ההורים והמורים • המשמעות החינוכית של חג החנוכה • הדלקת נרות למי שמתארח בשבת חנוכה

אובדן הסמכות בחינוך

אחת הבעיות המרכזיות כיום בחינוך היא הכרסום החמור בסמכות ההורים והמורים. לא ניתן לדבר על הנפת דגל החינוך בלי להתמודד עם בעיית המשמעת והאלימות בבתי הספר.

שורשי הבעיה

המורים לומדים כיום באקדמיה שעליהם ללמוד להקנות לתלמידים כלי לימוד וניתוח, כדי שיוכלו להתמודד עם הידע העומד לפניהם ולבחור את דרכם. אבל אין למורה זכות לקבוע לתלמיד אילו ערכים הם נכונים ואילו שקריים, שכן בכל עמדה יש אמת ולכל אדם אמת משלו, ואל לו למורה להיות שיפוטי

בתקופה שבה מעטים מאוד מבני אומות העולם ידעו לקרוא ולכתוב, מעמד ההורים והזקנים היה נכבד ביותר. כולם נזקקו להם. הם היו בעלי הידע, שאותו למדו מהוריהם ומוריהם ומניסיון חייהם. ממילא כיבדו אותם, שמעו בקולם וצייתו להוראותיהם. מי שלא למד מהזקנים וניסיונם, לא ידע כיצד לגדל את מזונו, מאילו חומרים וכיצד לבנות בית ולהכין בגד, וכיצד להתמודד עם מחלות ופגעי טבע.

לפני כמה מאות שנים התחיל תהליך של שינוי. יותר ויותר אנשים מבני אומות העולם למדו לקרוא ולכתוב, הדפוס הומצא, הספרים נעשו זמינים יותר ואחוז הקוראים עלה בהתאם. במאה האחרונה מחיר הספרים ירד ונעשה שווה לכל נפש, שעות העבודה התקצרו, זמני הפנאי התרבו ומספר הקוראים גדל לאין שיעור. וככל שלמדו יותר מן הספרים, פחות נזקקו להורים ומורים, וממילא מעמדם נפגע. פחות שמעו בקולם, אבל עדיין הייתה משמעות לניסיון החיים שלהם ולכמות המידע שכבר הספיקו ללמוד.

כאשר התפתחו מאגרי המידע הממוחשבים, נוצר מצב הפוך: הצעירים נעשו מסוגלים להגיע למידע רחב יותר מהמבוגרים, ומעמדם של ההורים והמורים נפגע קשות.

כמובן שמורה מוכשר במיוחד, בעל יכולת העמקה וניתוח, עדיין יכול להועיל לתלמידיו ולהקנות להם דרכי לימוד וכלי ניתוח – ואת זה מנסים כיום ללמד את המורים. אבל אפילו הורים ומורים מוכשרים במיוחד איבדו במידה רבה את סמכותם. קל וחומר רוב המורים וההורים, שהם בעלי כישרונות רגילים, והפער בינם לבין התלמידים והילדים מצטמצם והולך. בתחילה מעמדם נפגע ביחס לבני הנעורים, וכיום אף ביחס לילדים הקטנים.

זו בעיה יוונית ולא יהודית

אולם זוהי בעיה יוונית. ככלל, התפישה היוונית מחשיבה את החכמה, היופי והכוח, אבל המוסר, חזון תיקון העולם, אינו תופש בה מקום מרכזי. טוב משמעו אצל היוונים – מוצלח, חכם, יפה, חזק, אבל לא בהכרח מוסרי.

כלומר השאיפה להיטיב אינה החזון הגדול של יוון.

לעומת זאת, התפישה היהודית מציבה את המוסר במרכז השאיפות. כלומר השאיפה להיטיב לזולת ולתקן את העולם היא יסוד היהדות. וזה תחום שדורש הרבה יותר עומק וניסיון מאשר לימוד כל חומר מדעי אחר. גם כאשר כל האנציקלופדיות פתוחות לפני הילדים והנערים, עדיין הם נזקקים להבנתם הבשלה של המבוגרים. כמה שיהיה הילד חכם ובעל ידיעות, עדיין לא יוכל להבין לעומק את מידת הענווה, ואת האופנים בהם מי שנראה כעניו הוא באמת מתגאה. אין לו את ניסיון החיים המלמד שלפעמים מעשה של חסד עלול לפגוע יותר מאשר להועיל.

במילים אחרות, כאשר הערכים הם בראש הסולם, אזי יש להורים ולמורים מה ללמד את הילדים, והילדים לומדים להעריכם ולכבדם, וסמכותם מתבססת. כל זאת כמובן בנוסף למצוות התורה לכבד הורים ומורים.

מעמד הערכים בתרבות המערבית

בימי בית המקדש השני אירעה ההתנגשות הגדולה בין היהדות לתרבות היוונית. לאחר מאות שנים של התפתחות הדרגתית בתחום המחקר המדעי, סדרי הממשל, האומנות והאסטרטגיה הצבאית, הגיעה התרבות היוונית לשיאה. תוך שנים ספורות כבשה יוון את כל העולם המוכר. ותוך עשרות שנים עיכלה התרבות היוונית אל תוכה את כל התרבויות העתיקות, עד שכולם נעשו הלניסטים. נותר רק אי אחד קטן בתוך האוקיינוס הגדול הזה שלא קיבל את התרבות ההלניסטית במלואה. זו הייתה יהודה, שמנתה אז כחצי מיליון איש. גם ביהודה התפשטה ההלניסטיות, הכוהנים הגדולים נקראו בשמות יווניים והעדיפו להשתתף בתחרויות ספורט מאשר בעבודת בית המקדש. נראה היה שהגזירות של אנטיוכוס יסיימו את הפרק ההיסטורי של האומה הישראלית.

אולם אירע הנס ועם ישראל התעורר, עמד על נפשו. ובסופו של דבר, בתהליך ממושך שארך מאות שנים, ניצחה היהדות את היוונות. ערכי המוסר שבתנ"ך התפשטו בכל העולם ההלניסטי ופוררו אותו. האליליות הבוטה עברה מן העולם, אנשים החלו לחפש מוסר וצדק. גם מבני משפחת הקיסר הרומי היו שהתגיירו.

לצערנו לא זכינו להביא את הבשורה היהודית המתוקנת לעולם, וכך רוב ערכי היהדות התפשטו בצורה חלקית ומעוותת על ידי הנצרות. אולם השאיפה למוסר הפכה להיות הציר המרכזי שדחף את עמי המערב אל שיאים תרבותיים (על כל זה מומלץ לעיין בספרו של הרב זאב סולטנוביץ' 'בינה לעיתים' בהוצאת מכון הר ברכה ח"א פרקים כב-כו ולב).

בפועל זה היה מוסר חלקי, לא מאוזן, ועל כן לא הצליח לתקן כראוי את עמי המערב. כיום, אנשים רבים התייאשו מהאידיאולוגיות הגדולות, התאכזבו מתביעות מוסריות דוגמטיות. נותר רק הערך היהודי הבסיסי, שהוא הכבוד לאדם ולחירותו והחמלה כלפי הסובל – ואף זאת בצורה מעוותת ולא מאוזנת. אין כמעט דיבורים על אמת ושקר, טוב ורע, אלא העיקר הוא שכל אדם יוכל לבחור בחופשיות את דרכו ולא יזיק לחבריו. "חיה ותן לחיות". יש כאן חזרה מסוימת לאליליות היוונית, הפלורליסטית, בתוספת יסודות מוסריים מסוימים. זה היום השיח השולט בתרבות המערב ובאקדמיה, זה גם השורש לאובדן הסמכות.

ומה בישראל

גם אנחנו מושפעים מהתפישה הזו. המורים לומדים כיום באקדמיה שעליהם ללמוד להקנות לתלמידים כלי לימוד וניתוח, כדי שיוכלו להתמודד עם הידע העומד לפניהם ולבחור את דרכם. אבל אין למורה זכות לקבוע לתלמיד אילו ערכים הם נכונים ואילו שקריים, שכן בכל עמדה יש אמת ולכל אדם אמת משלו, ואל לו למורה להיות שיפוטי. בעמדה הקיצונית, הדברים מגיעים לאובדן ערכים חמור, עד אמירה לפיה ליהודי האמונה והאמת שלו, ולערבי האמונה והאמת שלו, וזכותנו על הארץ אינה עדיפה על שלו. במדרגות הביניים הדברים מעורבבים. ובכל אופן, הסמכות שנשענת על ערכים מוחלטים הולכת ונשחקת.

הסמכות להעניש

מי שיוצא מתוך עמדה שאין ערכים מוחלטים, מתקשה מאוד להעניש את ילדו או תלמידו, שכן בליבו מנקר הספק – מי קבע שהאמת שלו עדיפה על האמת של ילדו או תלמידו?

המצב שונה כאשר ההורים והמורים יוצאים מתוך עמדה ערכית כי יש טוב ויש רע, וה' צווה אותנו בתורתו לבחור באמת ובטוב, ולהורים ולמורים ניתנה הזכות והחובה לחנך את ילדיהם ותלמידיהם לבחור בטוב. מי שזו עמדתם, מובן להם כי חובה עליהם להעניש את הילדים והתלמידים על חטאיהם, ולשבחם ולתגמלם על מעשיהם הטובים. כך ילמדו באופן מוחשי כי אם יבחרו ברע ייענשו בעולם הזה ובעולם הבא, ואם יבחרו בטוב, יזכו לכל הטובות והברכות שהבטיח הקב"ה לישראל.

וכפי שנאמר (משלי יג, כד): "חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שיחרו מוסר". וכן אמרו חכמים (שמות רבה א): "כל המונע בנו מן המרדות, סוף בא לתרבות רעה ושונאהו".

ימי החנוכה

בימי החנוכה התברר באופן עמוק, כי ה' עומד לימין ישראל כשהם בוחרים באמונה, באמת ובטוב, וסופו של האור לנצח את החושך.

חנוכה, שבו חנכו את המקדש, הוא גם חג חינוכי מאוד לגדולים ולקטנים. מפרסמים את הנס בהדלקת הנרות, זוכרים את עמידתם במסירות נפש של המעטים מול הרבים, הטהורים מול הטמאים, ומתקשרים אל החזון הגדול של תיקון עולם בצדק ובמשפט, בחסד ורחמים. ונותנים מתנות לילדים, ומטגנים להם סופגניות ולביבות, כדי שיידעו עד כמה טוב להיות יהודי, כמה טוב להתקשר למורשת הקדושה עמנו, וכמה טוב להיות שותפים בגילוי השכינה בארץ ישראל, ומתוכה לכל העולם.

וכאז כן היום, התיקון יבוא מפח שמן טהור, ממקור התורה, שלא נטמא ממגע זרים. ממנו ידליקו את האור שידריך עמים במישרים, ועל ידו כל עם וכל רעיון ימצא את המקום המכובד והמתאים לו.

הדלקת נרות חנוכה למשפחה שמתארחת

משפחה שמתארחת בשבת, כיוון שהם גם ישנים שם, ביתם באותה שבת הוא בית המארח. למנהג יוצאי ספרד שמדליקים רק חנוכייה אחת בבית, המתארחים יתנו פרוטה למארח כדי שיהיו שותפים בנרות, וכך יצאו ידי חובתם בהדלקתו. ובדיעבד גם אם לא יתנו פרוטה יצאו ידי חובה הואיל והם סמוכים על שולחנם, והדלקת בעל הבית מועילה לכל האורחים. ולמנהג יוצאי אשכנז, שכל אדם מדליק חנוכייה, גם האורחים ידליקו נרות בברכה.

ואם הם ישנים בדירה נפרדת, לפי כל המנהגים ידליקו נרות בברכה בדירת האירוח.

היכן ידליקו במוצאי שבת

אם האורחים מתכוונים לחזור במהרה לביתם במוצאי שבת, מוטב שידליקו נרות בביתם. ואם הם מתכוונים לחזור מאוחר, בשעה שכבר לא ילכו אנשים ברחוב, עדיף שיצאו ידי חובת המצווה בבית מארחיהם, כפי שיצאו בערב שבת.

ואם הם אינם חוזרים במהירות אבל גם לא מאוחר, הם רשאים להחליט היכן להדליק את נרותיהם, כי מצד היום הקודם מקומם עדיין בבית מארחיהם, ומצד היום הבא מקומם בביתם, לפיכך מותר להם לבחור את מקום הדלקתם (פנה"ל זמנים יג, י).

חובת מחאה נגד בעלי מחלוקת

המתים במגפה נענשו על שלא מחו נגד קורח ועדתו ● בעלי מחלוקת 'צדיקים' נזהרים בהלכות צניעות ● הילד לא לומד לקרוא – האם להעבירו לבי"ס טיפולי? ● הכשרה אקדמית מול תבונה וניסיון ● אישה ששכחה להדליק נרות שבת

היה להם למחות

לאחר שפצתה האדמה את פיה ובלעה את קורח ועדתו, התלוננו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרון לאמור: "אתם המיתם את עם ה'" (במדבר יז, ו). ויצא חרון אף גדול ונורא כנגד העדה. משה, שהבין את גודל הסכנה, אמר מיד לאהרון: "קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח, ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, כי יצא הקצף מלפני ה', החל הנגף!". ועוד בטרם הספיקה הקטורת לכפר כבר מתו ארבעה עשר אלף ושבע מאות איש מישראל.

ואף כי ברור שהיה חטא גדול בתלונת עדת בני ישראל, עדיין לא מובן מדוע יצא קצף גדול כל כך עליהם?

אלא שכל העדה חטאה במידה מסוימת במחלוקת קורח ועדתו. קורח ועדתו היו מיעוט מבוטל, כמה מאות מישראל בלבד, ואילו העם היה מתקומם כנגדם, מיד היתה המחלוקת מתבטלת וקורח ועדתו היו נסוגים בבושת פנים. וכך היה ראוי להם שינהגו, שהרי כל הטובה שבאה לישראל באותו הדור באה על ידי משה רבינו. אבל הם עמדו וראו כיצד קורח ועדתו מביישים את משה ואהרן ושתקו. לא זו בלבד, אלא שאחר שכל עדת קורח נענשה במופת גלוי, עוד העזו להתלונן על מיתתם הקשה. וכיוון שכך נפרע מהם ה' יתברך על שמתחילה לא מחו. שכל אלו שלא מחו אשמים במיתת קורח ועדתו, שאילו היו מוחים בהם, לא היו מעיזים פנים במשה, ולא היו נאבדים.

אשתו של און בן פלת

און בן פלת היה מתחילה שותף במחלוקת, והיה אמור להיאבד יחד עם קורח ועדתו מתוך הקהל. אלא שאשתו הצילתו. אמרה לו: מה יצא לך מזה, הלא בכל מקרה אתה לא תתקדם. אם משה יהיה המנהיג אתה תהיה כפוף לו, ואם קורח יהיה המנהיג אתה תהיה כפוף לו. אמר לה: מה אעשה, שכבר השתתפתי עימם בעצה ונשבעתי שאם יקראוני אלך עימם. אמרה לו: יודעת אני שהם מקפידים בענייני צניעות, שהרי אמרו "כי כל העדה כולם קדושים". אחפוף את ראשי בפתח האוהל, וכשיבואו חבריך בעלי המחלוקת לקרוא לך, כיוון שיראו אישה ששערה מגולה, יירתעו וייסוגו לאחוריהם. וכך קרה. באו לקרוא לו, וכשראו את אשתו רוחצת שערותיה על פתח האוהל נרתעו לאחוריהם. וכשראו שאינה מבינה את הרמז הלכו לדרכם, כי כבר הגיע הזמן להתייצב כנגד משה. ומן הסתם אמרו אח"כ לשליחיהם לכו וקראו לאון. ויצאו השליחים, ושוב לא יכלו להתקרב כדי שלא יחטאו ח"ו בחשש פריצות. והמתינו מרחוק, ושוב התקרבו, ושוב נרתעו, וחזרו לקורח, ושבו לאון, ונרתעו וחזרו, עד שפתחה האדמה את פיה ובלעה את קורח ועדתו, ואון בן פלת נשאר לשכב באוהלו (עפ"י סנהדרין קט, ב).

בעלי מחלוקת 'צדיקים'

וכך היה מספר מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל סיפור זה: "אשתו היתה צדקת, והוא ניצל בזכותה. בהתחלה הוא נגרר אחרי 'החבורה', אבל אשתו התחננה לפניו שיצא מהמחלוקת, אך הוא לא יכול היה להפסיק. הוא אמר לה: עוד מעט יבואו לקרוא לי. ענתה לו אשתו: אשב בחוץ בצורה מחוצפת, בפריצות, בפיזור שערות, ומכיוון שהם 'צדיקים' הם יראו זאת ויברחו. ואמנם כך היה. גם בדורות הקודמים וגם עכשיו בעלי המחלוקת הם 'צדיקים'. חז"ל קוראים להם רשעים, אבל הם 'צדיקים', 'חרדים" (שיחות הרצי"ה במדבר ע' 195).

שאלה בענייני חינוך

בננו שלומד בכיתה ד' מתקשה מאוד בלימוד הקריאה והכתיבה. כיוון שלא למד לקרוא בכיתה א' השאירו אותו כיתה. במשך כל השנים מורות צעירות לחינוך מיוחד מלמדות אותו באופן יחידני, ועדיין הוא אינו קורא וכותב. לפני כשבועיים התאספה ועדת השמה כדי לדון בעתידו, והחליטה להעביר אותו לבית ספר טיפולי מיוחד. 

יש לציין כי בננו מבין את מה שאומרים בכיתה, ואילו היו בוחנים אותו בעל פה על החומר הנלמד הוא היה עובר בהצלחה את המבחנים, אבל המורות לחינוך מיוחד מתמקדות אך ורק בלימוד הקריאה, ובפועל עד היום הוא לא יודע לקרוא. חשוב לציין, כי אותן המורות (שהשתתפו בוועדת ההשמה) אפילו לא ידעו שבננו מבין את החומר הנלמד בכיתה. הן חושבות שאם הוא לא יודע לקרוא הוא לא מבין דבר.
לעומתן ישנן כמה מורות ותיקות, בנות כחמישים, שלדעתן אסור להעביר את הילד לבית ספר מיוחד, מפני שמכל הטיפולים המיוחדים הוא הולך ומאבד את בטחונו העצמי, והדבר החשוב ביותר לעתידו הוא שילמד בחברה רגילה. לדעתן זו היתה טעות להשאיר אותו כיתה. 

יש לציין כי אין מתח אישי בין המורות הוותיקות לאחראיות על החינוך המיוחד, אבל למורות הוותיקות אין סמכות להחליט על כך, מפני שאין להן "הכשרה מקצועית". אבל בשנים שהוא למד אצלן הוא התפתח יותר טוב.

שמעתי מהורים אחרים שאם נתעקש לא יוכלו להכריח אותנו לקיים את החלטת הוועדה, ולכן אנו שואלים כיצד ראוי לנהוג.

תשובה

אמנם הקריאה חשובה מאוד, ובדרך כלל אי ידיעתה גורמת לפגיעה בביטחון העצמי ולעיכוב קשה בלמידה. אבל יש מקרים שמסיבות שונות ילדים נבונים אינם מצליחים ללמוד את הקריאה, כדוגמת המקרה של בנכם. ובמקרה זה ברור שיותר חשוב שהילד יאמין בעצמו ויהיה בעל מידות טובות. באופן זה יוכל אח"כ להתמודד עם כל האתגרים, כולל לימוד הקריאה. אבל אם בטחונו העצמי יתערער, בעקבות שנים של מלחמת התשה מול האותיות, אפילו אם בסוף ידע לקרוא, לא ידע להסתדר בחיים. 

לעיתים אנשים שלומדים מקצוע אחד, כמו הוראה מתקנת לקריאה, אינם רואים את מכלול האישיות, וכל מגמתם היא להצליח באותו תחום צר שבו הם התמחו. אבל ברור שהשיקול הכללי הרואה את מכלול האישיות עדיף על השיקול הפרטי של לימוד הקריאה ושאר מיומנויות הלימוד. 

בנוסף לכך, אם המורות הותיקות ידועות כמורות טובות שמבינות בנפש הילד, נראה שאפשר לסמוך יותר על שיקול דעתן. מפני שהיכולת להבין את הילד תלויה בחכמה וניסיון, לא בתואר אקדמי. לימוד אקדמי יכול להקנות חלק מהחכמה, אולם מורה ותיקה שיש לה הבנה טובה וניסיון רב, למרות שאין לה תואר, אפשר להניח שהיא יותר חכמה וודאי יותר מנוסה, ולכן יש לתת לדעתה משקל רב יותר. 

וכך למדנו מדברי חז"ל שניסיון חיים הוא חכמה, וסתם 'זקן' הוא זה שקנה חכמה (קידושין לב, ב). כלומר, למרות החשיבות של הלימוד התיאורטי – יש חשיבות לא פחותה לניסיון. וחלק מן המצווה לכבד זקנים – "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב), קשורה לכבוד החכמה.

לכן, אם לדעתן של המורות הוותיקות עדיף שהילד יישאר בבית הספר עם חבריו, מוטב שתשמעו לעצתן. ותדאגו לכך שהילד יעבור מבחנים בעל פה, ויקבל חיזוקים חיוביים על ידיעותיו ועל מעשיו הטובים.

כמובן שאין בדברי שלילה גורפת כלפי המורות הצעירות, וכלפי אלו שלמדו חינוך מיוחד. ודאי רבות מהן מתייחסות למכלול האישיות, ונותנות את הכבוד הראוי לחכמתן וניסיונן של המורות הוותיקות, למרות שאינן מוכתרות בתארים אקדמיים הנדרשים כיום.

אישה ששכחה להדליק נרות שבת

שאלה: אישה ששכחה שבת אחת להדליק נרות, ואור החשמל נשאר דולק בביתה, האם חייבת מעתה ואילך להדליק עוד נר בכל שבת? והאם כאשר האישה מתביישת בכך אפשר להקל?

תשובה: אמנם כתב הרמ"א (רסג, א), שאישה ששכחה פעם אחת להדליק, מדלקת כל ימיה נר נוסף. וזה קנס שהאישה מקבלת על עצמה על שכחתה, ועל ידו תיזהר היא וחברותיה שלא לשכוח להדליק נרות שבת.

אולם אפשר לומר שקנס זה הוטל רק כאשר בעקבות שכחתה לא היה שום אור בשבת, ונאלצו לאכול בחושך, ונתבטל שלום הבית. אבל כאשר אור החשמל נשאר דולק, כיוון שבפועל היה אור, ולא נתבטל שלום הבית, אין צורך להוסיף נר כקנס (וכך כתב בשארית יוסף רסג, כו, והתלבט בזה במלמד להועיל או"ח מו). וכיוון שיש מפקפקים על עיקר הדין, כמבואר בדרכי משה רסג, א, אפשר לסמוך על סברה זו. 
לפיכך, אישה ששכחה להדליק נר שבת, אם היה שם אור מנורת חשמל, אינה צריכה להוסיף עוד נר. וטוב תעשה אם תתרום נדבה הגונה לצדקה.

סבלנות, הזמן פועל לטובתנו

האם מותר להירשם לקייטנות הקיץ של משרד החינוך? • כספי הקרן לידידות הם חלק קטן בלבד מתקציב הקייטנות • הבעיה בסגנון ההתרמה של הקרן לידידות • אסור לפגוע בתורמים האוונגליסטים ידידי ישראל ולהטיח את תרומתם בפניהם • האוונגליסטים אינם מיסיונרים, אלא נוצרים מוסריים שמכבדים את דתנו • החשש מהשפעת הנוצרים אינו מצדיק הפצת עלילות שווא • לאורך הדורות, מי שמאסו במצוות יישוב הארץ נכשלו גם בקריאת מפת המציאות • הזמן פועל לטובתנו גם בשדה הדמוגרפי וגם במקומם והשפעתם של הערבים בעולם

קייטנות הקיץ של משרד החינוך

שאלה: האם אפשר להירשם לקייטנות משרד החינוך לאחר שנודע שהקרן לידידות שותפה במימון שלהן, ואמרו על קרן זו שהיא משרתת מיסיונרים נוצריים, ואף בקייטנות עצמן יילמדו תכנים נוצריים מיסיונריים?

תשובה: מותר להירשם לקייטנות משרד החינוך. קייטנות אלו שודרגו השנה באופן ניכר בשני היבטים. ראשית, בכך שהמנהלים והמורים אחראים עליהן, כך שהן ממשיכות ומשלימות את המהלך החינוכי של כל השנה. שנית, בהוזלת עלותן ופתיחתן לכל המוני הילדים, גם ממשפחות עניות. ועל כך יש להכיר טובה לידידי הרב שי פירון שר החינוך.

קשה להבין מהיכן צמחה עלילה כזו, שמשרד החינוך הסכים להטמיע תכנים נוצריים בקייטנות של ילדי ישראל. כל אדם סביר היה צריך להבין מעצמו ששמועה זו מופרכת.

הקרן לידידות

אפשר לומר שהאוונגליסטים האמריקנים הם כיום הקבוצה החשובה והמשמעותית ביותר שתומכת במדינת ישראל. מדובר בכשבעים מיליון אזרחי המעצמה הגדולה בעולם, שמאמינים שדברי התנ"ך שרירים וקיימים והעם היהודי צריך לחזור לארצו ולשמור את תורתו ומצוותיו. מעמדם המוסרי גבוה ונעלה ממעמדו של כורש שסייע לשיבת ציון

אמנם לדעתי הקרן לידידות אינה נוהגת כראוי בכך שהיא אוספת כספים בטענה שמצב העוני במדינת ישראל קשה, כי בכך היא פוגעת בכבוד ישראל ומוציאה דיבה על הארץ, שכן בעזרת ה' מצבנו הכלכלי הולך וטוב, ויש כאן פחות עניים מאשר בארצות הברית (עיין שו"ע יו"ד רנד, א). ראוי היה להפנות את רצונם הטוב של התורמים לסיוע מכובד שיועיל לבניין הארץ והעולם כולו, כגון מימון מחקרים בתחום הרפואה ומדעי הסביבה (עיין שבת עה, ב). וכן לארגונים שעוסקים במניעת התבוללות ועידוד העלייה לארץ. וכן להפצת דברי מוסר ואמונה אודות היחיד, המשפחה והחברה ממקור התורה לטובת כל בני האדם, כדי שיתקיים בנו הפסוק "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

אסור לפגוע בידידי ישראל

בכל אופן, לאחר שהתורמים האוונגליסטים תרמו את כספם בלב טוב ובאהבה לעם ישראל בלי שום התניה ומעורבות להיכן ילך הכסף, אסור לפגוע בהם בהטחת תרומתם בפניהם, תוך האשמה שהם מנסים להעביר יהודים על דתם.

גם אם לא הייתה בעיה של פגיעה בתורמים לא היה איסור להשתתף בקייטנות, הואיל ובדיעבד מותר להשתמש בכסף (עיין שו"ע יו"ד רנד, א-ב).

מעבר לכך, הסכום שהתקבל מהקרן לידידות הוא מיעוט קטן שאין מפעל הקייטנות תלוי בו, שכן מדובר ב 36 מיליון שקלים מכספי הקרן, לעומת 260 מיליון שהוקצבו ממשרד החינוך ושאר המשרדים.

היחס לאוונגליסטים

לגבי הטענה שתרומה זו עלולה לגרום להמוני בית ישראל להתייחס באופן חיובי לאוונגליסטים, שהם נוצרים אוהבי ישראל – אין בכך פגם, שכן ראוי להכיר להם טובה על תמיכתם בנו. עלינו להיאבק נגד מיסיונרים, ולא נגד נוצרים מוסריים שמכבדים את דתנו ותומכים בנו.

כמדומה שניתן לומר שהאוונגליסטים האמריקנים הם כיום הקבוצה החשובה והמשמעותית ביותר שתומכת במדינת ישראל. מדובר בכשבעים מיליון אזרחי המעצמה הגדולה בעולם, שמאמינים שדברי התנ"ך שרירים וקיימים והעם היהודי צריך לחזור לארצו ולשמור את תורתו ומצוותיו. מעמדם המוסרי גבוה ונעלה ממעמדו של כורש שסייע לשיבת ציון.

כתב מרן הרב קוק במידות הראי"ה (אהבה סעיפים ה', י'): "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם", "למרות כל שינויי דעות דתות ואמונות". הראשונים במעלה לכבוד ואהבה הם כמובן אלה שתומכים בנו, רואים אותנו כעם סגולה ותולים בנו את גורל תיקון העולם.

דיבות זדוניות

ניתן להבין ולכבד בעלי דעות אחרות, שחוששים מאוד מהשפעה זרה שעלולה לצמוח מההתקרבות הזו. אבל זאת בתנאי שינהגו בישרות ולא יפיצו שקרים זדוניים. קוראי 'רביבים' בוודאי זוכרים שכתבתי כמה פעמים בשנים קודמות, שעוד לפני שהתחלתי לברר את היחס לאוונגליסטים קיבלתי על עצמי בפומבי שלא לקבל מהם תרומות בעבור הישיבה, כדי שהבירור יהיה לשם שמים ובלי שום נגיעות אישיות. ואף היה מקרה שהגיעה תרומה גדולה ליישוב וביקשתי מפרנסי היישוב להחזירה, למרות שההתחייבות שלי יכולה לחול רק על הישיבה. ובעזרת ה' נתקבלו דבריי והתרומה הוחזרה, והוסכם שגם היישוב לא יקבל תרומות.

והנה למרות שהדברים נכתבו שחור על גבי לבן, יש אנשים שמעזים להפיץ שקרים כאילו לאחרונה בנתה ישיבת הר ברכה חמישה בניינים בכספי נוצרים. מן הסתם אישים אלה מפיצים עוד שקרים, ואין כוח בידם של אנשים ישרים לחפש ולאתר ולהפריך את כל הכזבים שלהם. החפץ בחיים צריך שלא להאמין לשום עלילה בנושא זה בלי עדות אישית גמורה ומדויקת.

חטא המרגלים

איכשהו יוצא תמיד, שהמואסים במצוות יישוב הארץ מתגלים גם כחסרי יכולת לקרוא את מפת המציאות ולנתח אותה כראוי. הם מתהדרים ברציונליות, אבל בפועל התחזיות שלהם מתבדות. מפחדים מהכנענים ולבסוף מתים במדבר. מפחדים מקשיי פרנסה, מביצות ומפרעות הערבים, ונשארים בגולה תחת השלטון הקומוניסטי או נרצחים בשואה. אכן, האתגרים הכרוכים בבניין הארץ מורכבים מאוד ומצריכים חוכמה, זהירות ומסירות, אבל זו הדרך הריאלית לקיומו של עם ישראל.

גם עכשיו מצבנו מסובך מאוד. אנחנו מוקפים אויבים. אין פתרון קרוב לבעיות הביטחון והלחץ הבינלאומי. אבל פתרון הנסיגות שהשמאל מציע הוא הגרוע ביותר.

לאחרונה אמר שר האוצר יאיר לפיד שהאינטרס שלנו הוא שתקום מדינה פלשתינית, כי "אנחנו לא יכולים ולא צריכים לשלוט בארבעה מיליון פלשתינים שבעוד דור יכפילו את מספרם". מה שאנחנו צריכים לדעתו הוא "ביטחון והיפרדות".

ראשית לעובדות

לפי הערכתו של יורם אטינגר, ששוקד על סוגיה זו שנים רבות, מספרם של הערבים ביהודה ושומרון הוא כ 1,400,000, ובנוסף לכך כ 300,000 ערבים גרים במזרח ירושלים. גם ד"ר גיא בכור מסכים להערכתו.

מספר הערבים בעלי אזרחות ישראלית הוא כ 1,220,000 (כ 15 אחוזים מאזרחי מדינת ישראל. לא כללתי את הדרוזים שמונים כ 130,000, שרובם חיים איתנו בשלום ובכבוד).

כלומר מספר כל הערבים בשטחים שבשליטת ישראל בלי הדרוזים הוא לא ארבעה מיליון אלא פחות משלושה מיליון, כאשר ארבעים אחוזים מהם הם ממילא אזרחי ישראל, והקמת מדינה פלשתינית לא תוציא אותם מתחומי המדינה.

אגב, לאורך כל הדרך אנשי השמאל טעו בתחזיותיהם הדמוגרפיות. לפי הערכותיהם כבר מזמן היה צריך להיות בין הים לירדן רוב ערבי. החידוש כעת הוא שהם טועים לא רק בצפיית העתיד אלא גם במספרים שבפועל כעת.

הכיוון הדמוגרפי

רמת הפריון בקרב האוכלוסייה המוסלמית בכל העולם נמצאת בירידה דרסטית, וכך גם במדינת ישראל. לפי נתוני אתר האינפורמציה של ה CIA, בעבר הקרוב היו למשפחה בסעודיה כשישה ילדים בממוצע, וכיום המספר ירד ל 2.2. כך גם בשאר ארצות ערב. בקצב ילודה זה אין גידול במספר האנשים. כך קורה גם בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל: במשך כעשר שנים ירד הממוצע מלמעלה מחמישה ילדים לפחות משלושה ילדים.

לעומת זאת במשפחה היהודית יש תהליך של גידול, כאשר הממוצע הכללי הגיע עד כשלושה ילדים.

המצב ביהודה ושומרון

מספר היהודים כיום ביהודה ושומרון הוא כ 390,000, לעומת 1,400,000 ערבים. לפני כ 14 שנים, בתחילת האינתיפאדה השנייה, מספר היהודים היה 190,000. ב 14 שנים מספר היהודים הוכפל ויותר. לעומת זאת מספר הערבים ביו"ש לא גדל, אולי אף הצטמצם, בזכות הגירה שלילית.

ממוצע הלידות בקרב המשפחות היהודיות ביו"ש גדול בהרבה משל הערביות. לדברי ד"ר גיא בכור, ממוצע הלידות למשפחה יהודית ביו"ש הוא שש, לעומת כשלושה למשפחה ערבית. לדבריו "יש לכך השלכות ביטחוניות, למשל ביכולת של הערבים לתכנן מרידות חדשות, כאשר כל כך הרבה יהודים חיים יחד איתם ומכירים את השטח בדיוק כמותם; והיהודים האלה לא יוותרו לעולם".

הפתרון המסוכן – מדינה פלשתינית

נמצא שדברי שר האוצר מופרכים: אין כיום ארבעה מיליון ערבים, והם לא עתידים לגדול בתוך דור או שניים לשמונה מיליון. אבל דווקא הפתרון, שלצערנו גם ראש הממשלה מסכים לו, להקים מדינה פלשתינית, הוא המסוכן מכול. מפני שבעידוד ובמימון ארצות ערב, מדינה זו עלולה לקלוט לתוכה מיליוני פליטים ונמלטים מהארצות שסביבנו, וכך תוך זמן לא רב יהיו ביהודה ושומרון בלבד חמישה מיליון ערבים, שמטרתם המרכזית למרר את חייה של מדינת ישראל.

הזמן פועל לטובתנו בארבעה תהליכים

פרשני השמאל טוענים שהזמן פועל לרעתנו, אולם הם מתעלמים מארבעה תהליכים שצופנים בחובם שינוי לטובה.
הראשון, כאמור,- מותו של השד הדמוגרפי ופתיחת אופק חדש לצמיחתו של העם היהודי.

ב. הערבים מקדיחים את תבשילם

הערבים הולכים ומקדיחים את תבשילם בעיני העולם. ההתמרמרות המוסלמית על ההגמוניה המערבית לובשת פנים של אלימות וטרור. הם היו יכולים לשקוד על פיתוח ארצותיהם, אבל בחרו בבערות וטרור. רבים מהמוסלמים שהיגרו לארצות המערב מעדיפים ליהנות מההטבות הסוציאליות הנדיבות בלי לשאת בעול הפיתוח הכלכלי והחברתי. הם יורקים בהפגנתיות לבאר שהם שותים ממנה, תוך הטחת גידופים. תנועות הימין באירופה הולכות ומתחזקות בהתנגדותן למדינות הערביות ולמהגרים המוסלמים, ויחד עם זה הם מחזקים את תמיכתם בנו.

ג. מקורות אנרגיה חילופיים

בשנים האחרונות נמצאו מאגרי נפט וגז ענקיים ברחבי העולם, ובכלל זה גם בארה"ב. בנוסף לכך בכל ארצות המערב שוקדים על מציאת מקורות אנרגיה חלופיים לנפט. כשהתהליך יבשיל, לא תהיה עוד לערבים השפעה. את אוצרות הנפט שלהם הם בזבזו על מלחמות, מותרות ושנאת ישראל, וכאשר יֵרד מחיר הנפט – הם יחזרו לחיות במדבר, חסרי מעמד והשפעה.

ד. המעבר למזרח הרחוק

מרכז הכובד העולמי עובר בהדרגה למזרח הרחוק, לסין ולהודו. שם יש פחות מסורת אנטי יהודית, ואולי איתם יהיה אפשר לכונן יחסים בריאים והוגנים. הנה עתה נבחר לראשות ממשלת הודו נרנדרה מודי, שנודע כמי שמבין את הסכנות שבאסלאם הלוחמני ונחשב לידיד ישראל משכבר הימים.

הברכה הצבאית והכללית של ישיבות ההסדר

מדוע חיילי ההסדר לא משרתים שלוש שנים? • השפעתו הברוכה של לימוד התורה ביושר בישיבות הציוניות • אחוז גבוה מאוד של מתגייסים לקרבי מבין תלמידי ההסדר • בוגרי ההסדר נשארים בארץ, משרתים במילואים ותורמים למדינה ולחברה בתחומים חשובים • קיצוץ במספר התלמידים ובתקופת הלימוד לא יביא שום ברכה • הנזק המיוחד שגורמים מבקרים דתיים כמו אלעזר שטרן • מסלול ההסדר פתוח בפני כל אחד ולכן אין כאן אפליה • מדוע הציבור הדתי צריך לתרום לצבא מאות אחוזים יותר מחלקו היחסי?

ישיבות ההסדר

בשנים האחרונות אישים שונים מבקרים ותוקפים את ישיבות ההסדר על מסלול השירות הצבאי המקוצר. המבקרים אמנם מודים שחיילי ישיבות ההסדר הם חיילים טובים, אלא שלטענתם דווקא בגלל זה גוברת התביעה מדוע שלא יתרמו שלוש שנים כמו אחיהם החילוניים. נחזור לראשונות.

ערך לימוד התורה

הרצון המופרז לקבל אישור והסכמה מגורמים אחרים הוא אחת הבעיות הקשות של נציגי הציבור הדתי. היה צריך להתנגד להוספה של אפילו חודש אחד לשירות, להסביר בנחת את התרומה העצומה של לימוד התורה לכלל הציבור בארץ, ויחד עם זאת לפעול להגדלת מספר הנרשמים לישיבות ההסדר לקראת השנה הבאה

קיומו של עם ישראל תלוי בקשר שלו לתורה. כששמר את התורה – שגשג, כשזנח את התורה – נפל לפני אויביו וגלה מארצו. גם בגלות הארוכה שרד בזכות לימוד התורה.

ככל שהלימוד ישר יותר, כך הוא משפיע יותר לטובה. חלק מהצרות נבעו מלימוד שאינו מכוון כראוי, כמו למשל כשלומדים בלא ברכה תחילה (נדרים פא, א), כלומר בלי אמונה בנותן התורה, או בלי הכרה בסגולת עם ישראל ובתפקידו המיוחד, כפי שאנו אומרים בברכה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

בישיבות הציוניות לומדים תורה ביושר, ולכן לימוד התורה הזה משפיע ברכה על כל תחומי החיים הלאומיים. איכות החיילים היא אחת הדוגמאות לכך.

אחוז הקרביים

אחוז החיילים הקרביים מקרב בני ישיבות ההסדר הוא גבוה במיוחד, כ 85 אחוזים. אין עוד קבוצה שאחוז הקרביים שבקרבה כה גבוה. הנתון הזה מדהים עוד יותר כאשר בוחנים את הנתונים הבסיסיים של תלמידי הישיבות. לא מדובר בבחורים בעלי נתונים קרביים במיוחד. רבים מהבחורים הדתיים שמבחינה נפשית וגופנית מתאימים לשירות קרבי, הולכים כיום לשירות של שלוש שנים ביחידות המובחרות. הבחורים שהולכים לישיבות ההסדר הם בחורים רגילים, עם רצון ללמוד תורה. בחברות אחרות, רבים מהם נחשבים 'חנונים', בעלי כושר גופני בינוני, מרכיבי משקפיים, שמעדיפים להשתמט משירות קרבי. אולם במסגרת ההסדר הם מתגייסים ליחידות הקרביות. למרות נתוני הפתיחה הפחות טובים לכאורה, מחלקות ההסדר הן בדרך כלל המצטיינות בגדודים, וברוב התחרויות הן זוכות במקום הראשון, הן בכושר הגופני והן במקצוענות. עשרה אחוזים מחיילי ההסדר ממשיכים לפיקוד ולקצונה.

השפעתו הברוכה של הלימוד

השפעתו הברוכה של הלימוד נמשכת גם אחר כך. מקרב בוגרי ישיבות ההסדר צומחים רבנים, מחנכים, חוקרים, פעילים חברתיים, אנשי עמל ועסקים שמפתחים את הכלכלה הישראלית.

רבים מהם משתכרים מעל לממוצע, והם נשארים בארץ ומשלמים מיסים. רבים מהם זוכים להקים משפחות גדולות, יותר מאשר הוריהם, ועל ידם עם ישראל הולך ומשתקם מקללת הגלות.

כשמדברים על 'בריחת מוחות' של אקדמאים לחו"ל, ידוע שאין מדובר בבוגרי ישיבות ההסדר. הם נשארים בארץ. פרופ' משה קווה, לשעבר נשיא אוניברסיטת בר-אילן, ציין בפניי שבבחורים הללו כדאי להשקיע יותר מכול, מפני שהם יחזירו את מלוא ההשקעה.

רבים מבוגרי הישיבות מיישבים את יהודה ושומרון, מגשימים את חזון הנביאים ומנסים להציל את העם היושב בציון, עם שרידי חרב, מהסכנה האיומה שבנסיגה מחבלי מולדתנו הישנה-חדשה.

רובם הגדול ממשיך לשרת עשרות שנים במילואים ביחידות הקרביות, וזאת כאשר מתוך כלל האוכלוסייה רק עשרה אחוזים משרתים במילואים.

רבים מהמחנכים בבתי הספר, הר"מים בישיבות התיכוניות והגבוהות, רבני בתי הכנסת, היישובים והשכונות – הם בוגרי ישיבות ההסדר. הם נושאים על גבם בעבודה יומיומית את עבודת החינוך. בזכותם החינוך הדתי מתקדם ועולה, ומצמיח דורות של תלמידים נאמנים לתורתם, לעמם ולארצם.

ההשפעה הברוכה על צה"ל

בעשרות השנים הראשונות למדינה הציבור הדתי היה מורכב מיהודים טובים שדבקו בתורה בתנאים קשים, אבל לצערנו הם לא היו בני תורה. השפעתם הטובה הייתה מועטת. הם גידלו נוער שהתבייש לחבוש כיפה, ורבים מילדיהם עזבו את הדת. הם לא בלטו בצבא, ובודדים הגיעו ליחידות המובחרות.

לימוד התורה בישיבות הוא הסיבה העיקרית להעלאת רמת השירות הצבאי בקרב הציבור הדתי. מהיכלי ישיבות מרכז הרב ובית אל יצאו הרב אלי סדן והרב יגאל לוינשטיין והקימו את המכינה בעלי. וכך כל שאר המכינות קיבלו את השראתן מהרוח הגדולה שנשבה בהיכלי הישיבות שלמדו בהן תורה בישרות – תורת ארץ ישראל. גם הבחורים הדתיים ששירתו בצבא בלי ללמוד תחילה במכינות, קיבלו דחיפה והשראה מחבריהם שלמדו בישיבות.

עד אז רוב בחורי הישיבות היו חרדים, לומדי תורת חוץ לארץ, שלא העריכו את צבא ישראל, ולכן הדתיים ששירתו בצבא הלכו בקומה שפופה. אולם ככל שהישיבות הציוניות התעצמו, קומתם של המשרתים הזדקפה. הם ידעו שבישיבות הקדושות הציוניות מעריכים אותם מאוד, ומלווים את שירותם באהבה ובתפילה. תרומתם של החיילים הדתיים הלכה וגברה, עד שהם נעשו מובילים בכל היחידות הקרביות.

טענת עמי הארץ

כל מי שמתבונן בברכה העצומה שצמחה מישיבות ההסדר מבין כי ככל שירבו תלמידיהן, כך ייטב למדינת ישראל ולצה"ל. ועדיין יש עמי הארץ שמתעקשים לפגוע בישיבות ההסדר ולצמצמם את מספר התלמידים או את חודשי הלימוד.

הם לא מבינים שלימוד תורת ארץ ישראל בישיבות הציוניות הקדושות, הגבוהות וההסדר, הוא הסיבה היחידה לכל השגשוג הנפלא הזה. מי שחושב שבקיצור לימוד התורה ירוויח יותר חודשים של שירות קרבי, דומה לטיפש ששחט את התרנגולת שהטילה ביצי זהב.

אותם עמי הארץ גם אינם מבינים שהקושי לשמור על אורח חיים דתי בצבא, גרם לרבים שלא להתגייס ולעבור לציבור החרדי. בזכות בני הישיבות האופי היהודי של הצבא התחזק, תחילה במחלקות ההסדר ומשם התפשטה השפעתו לכלל צה"ל.

הפגיעה בכבודן של ישיבות ההסדר

הביקורת מבני הציבור הדתי היא הפוגעת ביותר, והיא שמלבה גם את ההתקפות של בני הציבור החילוני על ישיבות ההסדר. מי שלמעשה הוביל את הפגיעה הזו יותר מכול הוא ח"כ אלעזר שטרן. אני מאמין שכוונתו טובה, אבל בפועל לא היה אדם שהוציא את דיבת ישיבות ההסדר והציבור הדתי יותר ממנו. הוא התחיל בזה בהיותו ראש אכ"א וממשיך בזה עכשיו.

החילוני הפשוט מעריך מאוד את בני ישיבות ההסדר, אבל לאחר שאדם דתי בעל מעמד צבאי בכיר כמותו מבקר בחריפות את שירותם הקצר – קשה לצפות מאדם חילוני שיבין יותר ממנו את ערך לימוד התורה. ואף על פי כן רבים מהם מבינים, ויעיד על כך האלוף במילואים יפתח רון-טל.

טענת השוויון

ועדיין יש שואלים, האין כאן הפליה לטובה של בני ישיבות ההסדר שמשרתים רק שישה עשר חודשים, לעומת שאר החיילים שמשרתים שלושים ושניים חודשים?

התשובה היא שאין שום אפליה, מפני שכל בחור שמעוניין ללמוד בישיבת הסדר מוזמן לעשות זאת. הוא צריך לשם כך להתחייב לשירות של חמש שנים, מתוכן שישה עשר חודשים בצבא ושאר הזמן בישיבה. מי שמוכן להקריב עוד שנתיים מחייו לשם כך – ברוך הבא.

לאחרונה התארחו אצלנו בסעודת שבת שלושה חיילים, שניים בשירות רגיל ומפקדם תלמיד ישיבת הסדר. שאלתי את שני החיילים, האם היו מעדיפים להמשיך במסלול ההסדר ולסיים אותו שנתיים מאוחר יותר. שניהם העדיפו לסיים כעבור שלוש שנים ולהשתחרר מכל חובה.

תשאלו גם אתם חיילים מה הם מעדיפים, שירות של שלוש שנים או חמש שנים שרובן בישיבה, ותבינו מיד שאין כאן שום קיפוח. הרי הר"מים בישיבות התיכוניות מנסים לשכנע את התלמידים ללכת לישיבות הסדר, ורבים אינם משתכנעים, כי למרות הבנתם את ערך הלימוד – המשימה הזאת קשה להם.

הלוואי שכולם היו משרתים בהסדר

הלוואי שכל חיילי צה"ל הקרביים היו משרתים במסגרת ההסדר. מצבנו הביטחוני היה משתפר בעקבות זאת. לימוד התורה הישר מעצב את כל מערכת הערכים, ועושה את החיילים לטובים יותר בכל הבחינות – אמינות, אחריות, מקצועיות, ומעל לכול מוטיבציה גבוהה.

אם רוב החיילים היו באים לשירות הצבא מתוך ישיבות ההסדר, עם מטען ערכי כזה, היה ניתן לייעל את השירות הצבא, לקצר את משכו ולהשיג תוצאות יותר טובות. אגב, דגם השירות של ההסדר הוא היחיד שיכול לגרום לגיוס אמיתי של בני הציבור החרדי.

המדיניות הראויה

הרצון המופרז לקבל אישור והסכמה מגורמים אחרים הוא אחת הבעיות הקשות של נציגי הציבור הדתי. היה צריך להתנגד להוספת אפילו חודש אחד לשירות, להסביר בנחת את התרומה העצומה של לימוד התורה לכלל הציבור בארץ, ויחד עם זאת לפעול להגדלת מספר הנרשמים לישיבות ההסדר לקראת השנה הבאה. התיקון מתחיל בנאמנות הפנימית לרעיונות ולערכים, וביכולת להתמיד בהם גם בזמנים קשים.

אל מול ההתקפות צריך לומר, שגם לנו יש טענות והצעות לשינוי: כמו למשל ביטול גיוס החובה לנשים – שנזקו הלאומי, הכלכלי והמוסרי עולה על תועלתו. כמו כן יש לחקור היטב מדוע אחוז המשתמטים והיורדים מקרב החילוניים גבוה מדי. האם לא הגיע הזמן שיכניסו לבתי הספר קצת יותר חינוך יהודי וציוני מקורי? האם לא הגיע הזמן להעצים את ערכי המשפחה והצניעות? אם שוויון, אז מדוע רק בתחום הצר של משך השירות הסדיר? מדוע לא לתבוע אחוז דומה של מתגייסים לחילות הקרביים מקרב כל הקבוצות והמגזרים? ומדוע לא לתבוע אחוז דומה של משרתי מילואים? מדוע הציבור הדתי צריך לתרום לצבא מאות אחוזים יותר מחלקו היחסי?

תנועת 'יש עתיד' קמה מתוך טענה שלא ניתן לסחוט עוד את מעמד הביניים, שנושא בעיקר עול קיום המדינה. הציבור הדתי-לאומי הוא אם כן התמצית שבתמצית של נושאי העול. יותר מכולם הוא מתגייס לצבא בהמוניו בסדיר ובמילואים, שומר על מורשת לימוד התורה וקיום המצוות, מקים משפחות גדולות, משלם מיסים מעל לממוצע, מרבה להתנדב, מעודד עלייה, מונע ירידה ומיישב את הארץ, ומוסר את נפשו על הגנת העם והארץ יותר מכול, ויעידו על כך הקדושים שגופם טמון בבתי הקברות. יש גבול כמה עוד אפשר לסחוט ממנו. כל התרומה הזו בזכות החינוך ולימוד התורה המשמעותי בישיבות ההסדר.

הקפדה על צניעות בלימודי פיזיותרפיה

האם צריך לקבוע סעודות בחנוכה? • ילדים יכולים להדליק בעצמם, אבל במקום אחר • אין היתר לסטודנטים לפיזיותרפיה להתאמן במהלך הלימודים על טיפולים בבני המין השני ואין לכך גם כל הצדקה מקצועית • במוסדות האקדמיים שאפשרו לסטודנטים הדתיים להתאמן רק על בני מינם חלה עלייה בהרשמה • עדות מביתו של הגאון הרב צבי פסח פרנק זצ"ל על שירת נשים בשולחן השבת

מצווה לקבוע סעודות בחנוכה

מצווה לקיים בחנוכה סעודות, כדי לשמוח בישועה שעשה ה' לישראל בימים ההם בזמן הזה. וכך משמע מהרמב"ם שקרא לימי החנוכה "ימי שמחה והלל", ולכל שמחה צריך להיות ביטוי גם בסעודה. ולא זו בלבד אלא שלדעת ראבי"ה מצווה לקבוע בחנוכה סעודה על פת.

ואמנם לדעת מהר"ם מרוטנבורג אין מצווה לקיים סעודות בחנוכה, כי הנס היה רוחני, ולכן ההודאה היא בתפילה ולא בסעודות. אולם למעשה נוהגים להרבות בסעודות בחנוכה, ומרבים לומר בהן דברי תורה, שירות ותשבחות, ועל ידי כך לכל הדעות הסעודות הן סעודות מצווה. בנוסף לכך, על ידי דברי התורה יקבלו הסעודות את אופיו המיוחד של חנוכה שעיקרו שמחה רוחנית, ומתוך כך השמחה תימשך לסעודה.

האם לפי מנהג הספרדים ילדים רשאים להדליק נרות בברכה?

עדיין יש הרבה יותר מטפלות ממטפלים, וגברים דתיים רבים נמנעים מלקבל טיפול פיזיותרפי מפני שאין גבר שיטפל בהם. ולכן מטפל שירצה להתמקד בטיפול בגברים בלבד, יוכל לעבוד במשרה מלאה ואף יותר

שאלה: מנהג הספרדים שרק גדול הבית מדליק נרות חנוכה, אלא שפעמים רבות הילדים משתוקקים להדליק גם הם חנוכייה. האם מותר להם להדליק נרות לפי מנהג ספרדים, והאם יוכלו לברך על ההדלקה?

תשובה: מותר לילדים להדליק נרות לעצמם, ובתנאי שידליקו במקום אחר, כדי שיהיה ברור כמה נרות מדליקים בכל יום. המנהג הרווח לפי רוב הפוסקים הספרדיים שלא יברכו על הדלקתם, מפני שהם יוצאים ידי המצווה בהדלקת אביהם, ואם כך נהגו בבית הוריו, ראוי שימשיך במנהגם. אמנם מי שמאוד רוצה שבניו ידליקו בברכה, יכול לסמוך על מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל שהתיר לילדים עד גיל בר מצווה להדליק נרות בברכה, מפני שכך מחנכים אותם למצווה. ולדעת הרב שלום משאש זצ"ל, גם בנים שעברו גיל בר מצווה רשאים לכוון שלא לצאת בהדלקת אביהם, ולהדליק בברכה (ילקוט שמש או"ח קצב).

צניעות בלימודי פיזיותרפיה

לפני למעלה מעשר שנים קיבלתי שאלה מבחורה שרצתה ללמוד פיזיותרפיה במכללת אריאל. היא סיפרה שבבואה להירשם, הכריחו אותה לחתום על טופס שבו התחייבה לערוך במשך הלימודים תרגילים ועיסויים על בנים ושהם יערכו אותם עליה. הם הסבירו שבלא זאת, אי אפשר ללמוד כראוי פיזיותרפיה. בנוסף לכך היא סיפרה, שגם כאשר מתאמנים בנים עם בנים ובנות עם בנות, אין ההנהלה מסכימה שיפרשו שם וילון לצניעות. יש לציין שהתרגולים נעשים בבגדים תחתונים בלבד. שאלתה הייתה, האם מותר ללמוד בבית ספר זה? היא הוסיפה וציינה שבאוניברסיטת באר שבע ותל אביב מתחשבים יותר בדתיים ומאפשרים להם ללמוד בלא לנגוע בבני המין השני, ואף מאפשרים לדתיים לפרוש וילון לצניעות בעת העבודה המעשית (אינני יודע אם עדיין הם מאפשרים זאת).

השבתי לה שאסור ללמוד במקום כזה. ואמנם כדי לטפל בחולה מותר לרופא לנגוע בבן המין השני, ולראות מקומות צנועים שבגופו, ובתנאי שהדבר אינו מעורר את יצרו. אולם כאשר הדבר כרוך במגע ממושך, כמו בטיפול פיזיותרפי שכולל סדרה של עיסויים, צריך להשתדל מאוד שבנים יטפלו בבנים ובנות בבנות, ורק כשאין אפשרות אחרת, וכאשר המטפל או המטפלת יודעים שהדבר אינו מעורר את יצרם – מותר. ובכל אופן בעת הלימודים אין לכך היתר.

לגבי טענת המנהלת שאי אפשר ללמד פיזיותרפיה בלא תרגולים של בנים על בנות ולהפך, התייעצתי עם הרב פרופ' אברהם שטיינברג, מחבר 'אנציקלופדיה הלכתית רפואית', ואף הוא שלל את הצורך בכך, וציין כי אין הבדלים משמעותיים בין גוף הגבר לגוף האישה, ולכן אין הכרח שיתאמנו זה על זה. עוד הוסיף כי רק לאחרונה החלו גברים להיכנס למקצוע זה, ולפני כן כאשר רק נשים למדו פיזיותרפיה איש לא טען שהן חייבות להתאמן על גברים.

גם מורים דתיים לפיזיותרפיה, בעלי ניסיון של עשרות שנים, אמרו לי שאין צורך להתאמן על בני המין השני, מפני שבכל מה שקשור לפיזיותרפיה, לבד מבעיות נדירות, אין הבדלים משמעותיים.

אמנם היו מורים שאמרו שיש צורך שהמטפל הדתי יתרגל שלא להתרגש יתר על המידה בעת שהוא מטפל בבן המין השני, ולשם כך טוב שיתרגל לכך בעת הלימודים. אולם לשם כך די בתרגול בעת הסטאג', שאז מטפלים ממש במי שזקוק לכך, והטיפול נעשה תחת הנחייה של מדריך והוא נעשה באדם זר ולא בחבר ללימודים שנפגשים איתו יום יום במשך שנים.

ומי שמתכוון לטפל בגברים בלבד, גם לכך אין לו היתר. ויש לדעת שעדיין יש הרבה יותר מטפלות ממטפלים, וגברים דתיים רבים נמנעים מלקבל טיפול פיזיותרפי מפני שאין גבר שיטפל בהם. ולכן מטפל שירצה להתמקד בטיפול בגברים בלבד, יוכל לעבוד במשרה מלאה ואף יותר. ורצוי שהמערכת הרפואית תסייע ככל יכולתה בכך.

השינוי לטובה

בעקבות התשובה, אותה בחורה עברה ללמוד בבאר שבע, שם סיימה את לימודיה בהצלחה. תלמידים נוספים נמנעו מלהירשם לאריאל. תלמידים שכבר למדו באריאל התלוננו על הדרישה הפוגעת, ובעקבות זאת המדיניות השתנתה, וכבר קרוב לעשר שנים שבאוניברסיטת אריאל מאפשרים לדתיים להתאמן על בני אותו המין, כאשר וילון פרוש ביניהם לבין השאר. זה הוביל לעלייה בהרשמה. מחצית מהתלמידים דתיים.

אולם לאחרונה שמעתי לצערי שחל שינוי במנהגם של חלק מהבנים הדתיים. הם שמעו כי רצוי מאוד שכל תלמיד יתרגל עיסויים על שני המינים, ועמדה זו מצאה חן בעיניהם. הם הציגו אותה בפני רבנים כצורך רפואי הכרחי, ומתוך כך מצאו לכך גם היתר. אם אין ברירה, אז חייבים לתרגל עיסויים על בנות. אמנם הבנות הדתיות לא השתכנעו מכך, והן עדיין מתעקשות להתאמן זו על זו, אבל לבנים היה חשוב מאוד להיות כמה שיותר מקצועיים…

מקרים כאלה עלולים בסופו של דבר לפגוע באפשרות של דתיים להשתלב באקדמיה יחד עם חילוניים.

זה מזכיר לי דברים שאמר מו"ר הרה"ג אברהם שפירא זצ"ל. הוא פסק שצריך לסרב לפקודת הגירוש, אבל היו רבנים ששמעו ממפקדים בכירים שהסירוב יגרום לפיקוח נפש לאומי, ובעקבות זאת הורו למלא את הפקודה. הוא סיפר אז על פריץ שטען בפני חבריו שהיהודי שלו תמיד שומע בקולו. אם יורה לו לשתות יין נסך – ישתה. כשהגיע היהודי אל הפריץ, הורה לו לשתות מיינו. היהודי סירב. הוציא הפריץ אקדח, כיוון לרקתו של היהודי ואיים: אם לא תשתה אהרוג אותך. היהודי שתה. לאחר שסיים את הכוס, ליקק את שפתיו ואמר: היין טעים. אולי תכוון אליי שוב את האקדח, ותצווה עליי לשתות כוס נוספת?

אגב, אותם אנשים שטוענים לגבי לימודי הפיזיותרפיה שיש הבדל גדול מאוד בין גברים לנשים, טוענים גם לגבי שילוב בנות בחילות הלוחמים, שאין שום הבדל בין גברים לנשים, וכל מה שגברים יכולים גם נשים יכולות. הוויכוח בשני המקרים אינו על השוויון ועל ההבדלים שבין גברים לנשים, אלא על ערכה של מידת הצניעות.

גברים ונשים בשירי שבת

במשפחות רבות מתעוררת שאלה כיצד ינהגו הנשים בשירי שבת. כאשר רק בני המשפחה מקרבה בדרגה ראשונה מסובים, ברור שגם הבנות שרות. אבל כאשר הילדים מתחתנים ומגיעים גם החתנים, האם גם אז מותר לבנות לשיר?

במשפחתנו, כמו בעוד משפחות רבות, מקובל שהנשים אינן שרות כאשר ישנם גברים שאינם קרובים להן מדרגה ראשונה. זה כמובן גורם למעט בשירי שבת. השאלה האם כך חייבים לנהוג.

בשו"ת שרידי אש (א, עז), בתוך דיון בשאלה האם איסור שמיעת שירת נשים הוא גם כאשר קבוצת אנשים שרה יחד, כתב הרב וינברג זצ"ל שבאופן כללי הדבר אסור, משום שאין הבדל בין שמיעה של קבוצת בנות לבין שמיעת בת אחת, שהרי אמרו חכמים (מגילה כא, ב) שקול שחביב על האדם ניתן לשומעו גם בין קולות רבים. אלא שהוסיף הרב וינברג, שבבואו לגרמניה ראה שגם בבתי החרדים מזמרים האנשים והנשים ביחד שירי שבת. וכששאל היאך הם נוהגים כך, ענו לו שכך הורו להקל הגאונים הצדיקים רבי עזריאל הילדסהיימר והרש"ר הירש. ואם כן ראוי לחפש את טעם ההיתר שלהם. ואולי הוא מפני שהם פסקו כדעת כמה מגדולי הראשונים שסוברים שהאיסור לשמוע קול של אישה הוא רק כאשר מתכוונים ליהנות מקולה, אבל כשאין כוונה כזו אין איסור. וכן בספר 'שדי חמד' (מערכת קול) הזכיר דעה של רב ספרדי שהתיר לגברים ונשים לשיר שירי קודש ביחד, משום שבשירי קודש אין חשש להרהור. ואם כן, מאחר שהמטרה היא לשיר שירי קודש ולא ליהנות מקולן של נשים, ובנוסף לכך כמה שרים ביחד, כך שבלא תשומת לב מיוחדת לא יבחין השומע בקולה של אישה מסוימת דווקא – התירו הרבנים מגרמניה לגברים ונשים לשיר ביחד שירי קודש.

בעניין זה סיפר לי פרופ' שאול שטמפפר עדות מביתו של הגאון הרב צבי פסח פרנק זצ"ל, איש אמונו של מרן הרב קוק זצ"ל ומי שכיהן אחריו כרבה של ירושלים. הרב פרנק היה דוד של הסבא שלו, והוא זכר שבהיותו ילד ביקר בשבת בבית הרב פרנק, וכל הנוכחים שרו זמירות שבת ביחד – גברים ונשים. כדי להיות בטוח שעדותו נכונה, שאל לפני כשנה את ר' אברהם פרנק ז"ל, בנו של הרב פרנק, האם גם כאשר היו שם גיסים הבנות שרו. והוא אישר שכך היה. גם אלמנתו חזרה וסיפרה זאת, כאשר זכרה היטב היכן ישב כל אחד מבני המשפחה.

אינני יודע אם נשנה את מנהגנו, וגם אינני יודע אם הרב פרנק זצ"ל תמך בזה בלב שלם או שכך נהגו הבנות ולא מיחה בידן. אבל נדמה שזו עדות חשובה.