ארכיון הקטגוריה: השגחה פרטית

רבנות צריכה לייצג את העם

סמכות הפסיקה נמצאת בידי החכמים המייצגים את כל העם ומקובלים על הציבור • בעבר הסנהדרין ייצגה את כל שבטי ישראל, והכריעה מתוך דיון משותף • מאז שבטלה הסנהדרין – ממלא מקומה הוא עם ישראל לדורותיו: ההלכה נפסקת בידי רוב החכמים, אבל גזירה שלא התקבלה בציבור מתבטלת • העם בימינו אינו נופל במדרגתו מדור התנאים, רווי הצדוקים והאפיקורסים, וגם לו יש סמכות • חזון הרבנות הראשית הוא לחזור לימי בית הדין הגדול, לכן עליה לשאוף לכלול את כל החוגים, מתוך כבוד והקשבה הדדית

מי הם חכמי ישראל?

אחת השאלות היסודיות היא למי הסמכות לפסוק הלכה בישראל. התשובה: ל"חכמי ישראל", כלומר לחכמים המקובלים על עם ישראל. זאת מפני שה' נתן את תורתו לעמו ישראל, "וחיי עולם נטע בתוכנו", ולחכמי ישראל שבאים מתוך כלל הציבור הישראלי ופוסקים בשמו ולמענו ניתנה הסמכות להכריע הלכה. ולכן גם אם רוב חכמי ישראל יחליטו על חכמים מסוימים שהם יהיו הפוסקים, כל זמן שעם ישראל לא יקבלם לא תהיה להם סמכות. וכן להפך, אין סמכות לרוב עם ישראל להחליט הלכה בניגוד לחכמי התורה.

סמכות בית הדין הגדול

הרעיון שעמד בבסיס הקמת הרבנות הראשית הוא להתקדם לקראת בית הדין הגדול, שבו יתרכזו החכמים מכל החוגים והעדות וממנו תצא הוראה לישראל. הופעה כזו של תורה תרומם את מעמד התורה והמצוות בקרב כל ישראל. התנאי הבסיסי הוא המאמץ לכלול את החכמים מכל החוגים

תפקידו של בית הדין הגדול של שבעים ואחד הזקנים, היושב סמוך למקום המקדש, להורות הלכה בישראל. שנאמר: "כי ייפלא ממך דבר למשפט… וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו… והגידו לך את דבר המשפט" (דברים יז, ח יא). כפי שלמדנו בגיליון הקודם, הייתה הקפדה יתרה שחברי בית הדין הגדול ייצגו את כל שבטי ישראל בשווה. כפי הנראה, הכהנים והלוויים שהיו בבית הדין ייצגו את השבט שבחלקו התגוררו.

וכן נפסק ברמב"ם: "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל… כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'" (ממרים א, א ב). ואם הייתה מחלוקת בבית הדין הגדול, הכריעו אותה על פי הרוב (רמב"ם שם א, ד).

אם יקום אחד מזקני ישראל ויורה הלכה למעשה בניגוד להכרעת בית הדין הגדול, בעניין חמור שעונש זדונו כרת, ייענש במיתה כדין זקן ממרא. כלומר, מותר לו להמשיך להחזיק בדעתו, אבל למעשה עליו לקבל את הכרעת בית הדין. וייתכן שבעתיד ימשיכו לדון בסוגיה, ואולי דעתו תתקבל וההלכה תשתנה, כי הסמכות נתונה לחכמי ישראל שבכל דור ודור, היינו לחכמים שמייצגים בפועל את כלל הציבור הישראלי.

הסמכות – מכוח העם

אין חכמי בית הדין הגדול רשאים לתקן תקנה או לגזור גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. "דימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל, הרי זו בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה". לכן למשל בטלה הגזירה על איסור שמן של גויים (ע"ז לו, א; רמב"ם הל' ממרים ב, ה ו).

לא היה בית דין גדול מבית דינו של עזרא הסופר, שנקרא "כנסת הגדולה", ועם זאת, כשהם גזרו טבילה לבעלי קרי, והציבור לא עמד בגזירתם – היא בטלה, כי כאמור סמכותם של חכמים נשענת על קבלת העם, ובלעדיה היא בטלה (ברכות כב, א; ריטב"א שם, רמב"ם הל' ק"ש ד, ח).

כיוצא בזה, לדעת רוב החכמים מצוות התורה להפריש ראשית הגז לכהנים מחייבת גם בחוץ לארץ, אולם העולם נהג להקל כדעת יחיד של רבי אלעאי, שסבר שאין מצוות ראשית הגז חלה בחוץ לארץ. המנהג קבע את ההלכה (חולין קלו, ב; שו"ע יו"ד שלג, א). זאת מפני שסמכות הפסיקה היא ל"חכמי ישראל", היינו לחכמים המקובלים על ישראל, ובעניינים אלו עם ישראל קיבל את דעות החכמים היחידים בניגוד לדעת הרוב.

סנהדרין – כשאפשר לנהל דיון

כאשר מעמד הסנהדרין נחלש, החלו להתגלע מחלוקות שלא הוכרעו: "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכן – רבו מחלוקות בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות" (סנהדרין פח, ב). לכאורה היו צריכים להפעיל את סמכות הסנהדרין, לקבוע הלכה על פי הרוב ולבטל את דעת המיעוט. כך אכן ניסו לעשות כמה פעמים. אולם כפי הנראה, חולשת מצבנו הלאומי והתורני החלישה את הסנהדרין, וכבר לא היה לה כוח להכריע במחלוקות. החולשה הלאומית נגרמה מחורבן בית המקדש, שכן רק כאשר בית הדין הגדול יושב בלשכת הגזית סמוך למקדש יש לו סמכות מלאה להעניש בדיני מיתה, והמורה בניגוד להכרעתו נחשב זקן ממרא. החולשה התורנית נגרמה מכך שהתלמידים לא שימשו כל צורכם את רבותיהם שנתפזרו, וכך נוצר מצב שהמחלוקות היו עמוקות, מפני שגם על היסודות לא הסכימו, ולכן לא ניתן היה להכריע בהחלטה של רוב.

כלומר, הסמכות הפורמלית של הרוב אינה מספקת, שכן סמכותו נשענת על כך שבית הדין מייצג את כל עם ישראל וחכמיו, וחברי בית הדין יושבים יחד ודנים בכל הנושאים בלא הגבלה של זמן. כך היה בלשכת הגזית, שבה לא היו רשאים חברי בית הדין לצאת לענייניהם אם לא נשאר פורום של שני שליש לפחות. כך היסודות היו מוסכמים, וכך כל חילוקי הדעות היו על פרטים פחות עקרוניים, ובהם קל היה להכריע ברוב.

כשאין אפשרות להכריע, הפתרון הזמני הוא לנהוג כבוד ואהבה זה בזה, כדי לשמור על אחדות העם וכבוד חכמי התורה. כך נהגו בית הלל ובית שמאי שלא נמנעו מלשאת זה את זה. ומכיוון שבית הלל הידרו בזה יותר, נפסקה הלכה כמותם: "מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (עירובין יג, ב).

העם מחליף את הסנהדרין

כיוצא בזה למדנו שבמקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים בשבת ומטלטלים ברשות הרבים לצורכי מילה, בניגוד לדעת שאר החכמים. במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים עוף בחלב בניגוד לדעת שאר החכמים. כאשר שאל לוי את רבי יהודה הנשיא מדוע אינו מנדה אותם על שהם נוהגים בניגוד לדעת חכמים, השיב שהם נוהגים כך במקומם כפי שרבם מורה להם (חולין קטז, א).

הרי שלמרות קיומה של הסנהדרין, לא הפעיל אותה רבי יהודה הנשיא כדי להכריע הלכה ולכוף אותה על כל החכמים והעם. הסיבה היא שלפי המצב הלאומי-דתי לא הייתה לסנהדרין סמכות לכפות את דעתם ברוב רגיל. אז כיצד נפסקה לבסוף הלכה? על פי מה שהתקבל בעם ישראל. עם ישראל לדורותיו הפך להיות הסנהדרין הגדולה, כפי שאמר הלל הזקן: "שאם אין נביאים הם, בני נביאים הם" (פסחים סו, א). וכן אמרו בירושלמי: "כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין אתה יודע מה טיבה, צא וראה מה הציבור נוהג – ונהוג" (פאה ז, ה). וכפי שאמרו בתלמוד הבבלי, שכדי לדעת כיצד פוסקים בפועל – צא וראה מה נוהג העם: "פוק חזי מאי עמא דבר" (ברכות מה, א).

גם לדורנו יש סמכות

כלומר, כאשר עם ישראל יושב בארצו על כל מערכותיו – מקדש, מלוכה, כהונה, נבואה, שופטים ושוטרים, וחברי בית הדין הגדול מייצגים באופן שלם את כל העם וחכמיו, יש לו סמכות להכריע. אולם כאשר מצבו של עם ישראל נחלש, אין בכוחו להעמיד בית דין גדול בעל סמכות, ואזי הסמכות חוזרת לכלל העם ותהליך ההכרעה נעשה מסובך ונמשך דורות. אולם מכיוון שהתורה ניתנה לעם ישראל, לבסוף עם ישראל מכריע.

כך מצינו בימי הראשונים והאחרונים דעות שונות בכל נושא, ובמשך הזמן חלק מהדעות נדחו לגמרי, חלק נזכרו כדעות יחיד שלעיתים מתחשבים בהן וחלק התקבלו כדעות מרכזיות. מי הכריע בזה? החכמים והציבור כאחד. פעמים שרוב החכמים ביקשו להכריע באופן אחד, והציבור הכריע כדעת החכמים המעטים, כמו למשל באיסור חדש וטלטול ברשות הרבים. זוהי "קבלת האומה" כלשונו של מרן הרב קוק זצ"ל.

אין לטעון בעניין זה שהדורות הראשונים היו טובים מדורנו, ולכן בהם היה צריך להתחשב, ואילו בדור הנוכחי אסור להתחשב כי הוא קל דעת ואפילו הדתיים שבו מזלזלים בתורה ובמצוות. הרי בדורות הקדמונים המצב היה גרוע בהרבה ממצבו של הציבור הדתי כיום. בימי התנאים היו צדוקים ובייתוסים ומינים ואפיקורסים ועמי הארץ שרצו לנשוך תלמידי חכמים כחמור, ומהם התמנו גם לכהנים גדולים, למלכים ולשרים. גם בימי הראשונים והאחרונים המצב לא היה טוב יותר.

חזון הרבנות: רחבה ומייצגת

לאחר כל מה שלמדנו, אפשר להבין את הרעיון שעמד בבסיס הקמת הרבנות הראשית לישראל – להתקדם לקראת הקמת בית הדין הגדול, שבו יתרכזו החכמים מכל החוגים והעדות, וממנו תצא הוראה לישראל. הופעה כזו של תורה תרומם את מעמד התורה והמצוות בקרב כל ישראל. התנאי הבסיסי לזה הוא המאמץ לכלול את כל החכמים מכל החוגים בכל הדיונים החשובים, כדרכם של תלמידי חכמים של ארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה. אין זה מחייב להסכים, אבל זה מחייב לשמוע כל דעה בכבוד, ולתת לכל חוג מקום מכובד. לא לפסול חוג מסוים בטענה שהם עמי הארץ וקלי דעת ("לייט"). לא לטעון מלכתחילה שלא יעלה על הדעת רעיון כזה וכזה, או שעמדה של חכמים מחוג מסוים היא הרס התורה, אלא להקשיב בנחת ולנסות להגיע לכמה שיותר הבנות, הסכמות ושיתופי פעולה. כך גם בעניין הכשרות, צריך לכל הפחות להיפגש ולהקשיב בכבוד ובנחת. אני משוכנע שאם זו תהיה העמדה הבסיסית, יוכלו להגיע להסכמות שיאפשרו לרבני צהר לבטא את העמדה ההלכתית הערכית המקובלת על בני חוגם, יחד עם חיזוק מעמדה של הרבנות הראשית, ושיתוף הפעולה הזה יעצים את שמירת התורה והמצוות בישראל.

עוד ישנן טענות רציניות לכל צד כלפי משנהו, ולא נכנסתי אליהן, כדי להציע את הכיוון העקרוני ולהרבות שלום.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

למה תמכתי בכשרות צהר

מאז ומתמיד בתי הדין בעם ישראל נתנו ייצוג לכל השבטים • השבטים של היום הם העדות והחוגים השונים – כולם צריכים להיות מיוצגים בעולם התורה וההלכה • ציבור רחב עומד מאחורי רבני צהר, ולכן ראוי ואפילו חובה שתהיה להם מערכת כשרות • רבני צהר אינם יראי שמיים פחות מרבנים אחרים • כשצד אחד אינו מכיר בטוהר הכוונה של הצד שכנגדו מתפתחות מחלוקות חריפות • מסיבות אישיות אינני חבר בהנהלת רבני צהר, אך אני שמח להשתתף בדיוניהם – וגם בגופים אחרים בעולם התורה

לפני כמה חודשים הבעתי עמדת תמיכה במיזם הכשרות של ארגון רבני צהר. שאלות שונות נשאלתי על עמדתי, ולמרות שמדובר בסוגיה מורכבת אנסה לבארה בקצרה.

תורה לעם המורכב משבטים

כאשר חוגים ומוסדות מנסים לכפות את דעתם על בני חוג אחר ולבטל את מעמד רבניהם, כבר לא רק ראוי שגם רבני צהר יקימו מערכת כשרות – אלא אף כמעט חובה עליהם להקים מערכת כשרות, כדי לתת ביטוי הלכתי ותורני לחלק שלהם בתורה

ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו על ידי משה רבנו מסיני. "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". מאז מעמד הר סיני התורה היא נחלה של כלל ישראל. משמעות הדבר היא שהסמכות לקבוע את ההלכה נתונה לחכמי ישראל, כלומר לחכמים המקובלים על ישראל. בפועל עם ישראל הוא עם אחד שמורכב משבטים, שכן העניין האלוקי האחד מתגלה בגוונים שונים לפי הצדדים שקיימים בעולם. לפיכך מצווה להעמיד שופטים מבני כל השבטים.

הסנהדרין הוקמה באופן מייצג

כך גם למדנו בעת הקמת הסנהדרין הראשונה, כאשר ציווה ה' את משה: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו… ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו איתך במשא העם, ולא תישא אתה לבדך" (במדבר יא, טז‑יז).

לכאורה היה מתבקש שמשה רבנו, גדול הנביאים, יקבע ברוח קודשו מי יהיו שבעים הזקנים על פי יראתם וחוכמתם, בלא שום קשר למוצאם השבטי; אולם מכיוון שהחכמים הם של ישראל, היה צורך שכל שבט יהיה מיוצג באופן שווה. על כן משה רבנו הצטווה לבחור את "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו", כלומר הם המקובלים על העם לשבטיו. וכפי שפירש רש"י (במדבר יא, טז) על פי חכמים: "אותם שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך, והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם, שנאמר (שמות ה, יד) ויוכו שוטרי בני ישראל, עתה יתמנו בגדולתם כדרך שנצטערו בצרתם". כלומר יש לבחור את נציגי השבטים המובהקים ביותר, אלה שמסרו נפשם על ישראל, ולא רק גדולים ביראה וחוכמה.

לא זו בלבד: הואיל והמספר שבעים אינו מתחלק לשנים עשר, הטיל משה גורל כדי שהזקנים המתמנים יהיו מקובלים על כולם. כדברי רש"י: "לפי שהחשבון עולה לי"ב שבטים, שישה שישה לכל שבט ושבט חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמישה חמישה. אמר משה: אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד. מה עשה? נטל שבעים ושנים פתקין וכתב על שבעים 'זקן', ועל שנים חלק (כלומר, פתק לבן), וברר מכל שבט ושבט שישה, והיו שבעים ושניים. אמר להם: טלו פתקיכם מתוך קלפי. מי שעלה בידו 'זקן' נתקדש, ומי שעלה בידו חלק, אמר לו: המקום לא חפץ בך" (רש"י לבמדבר יא, כו).

מצוות מינוי שופטים לשבטים

כיוצא בזה נצטווינו לדורות: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז, יח). אמרו חכמים בירושלמי: "מצווה לכל שבט שיהא דן את שבטו" (מכות א, ח), וכן בבבלי: "מצווה בשבט לדון את שבטו" (סנהדרין טז, ב).

לרמב"ן (על התורה שם) אפשר שאף הייתה מצווה למנות בית דין גדול לכל שבט ושבט עם סמכויות מסוימות על בני אותו השבט: "כדרך שסנהדרי הגדולה ממונה על כל בתי דינין של כל ישראל, כך יהא בית דין אחד ממונה על כל שבט ושבט. ואם הוצרכו לתקן ולגזור דבר על שבט שלהם גוזרין ומתקנין, והיא לשבט כגזרת סנהדרי גדולה על כל ישראל" (עיין רמב"ם סנהדרין א, א, ומפרשים שם).

ראוי לציין שהכהנים והלויים קיבלו ערים בתוך נחלות השבטים, וכפי הנראה הם נחשבו לעניין מינוי שופטים כבני השבט, שכן הם חיו בקרבו, ניזונו ממנו והזדהו עמו (עיין סנהדרין לב, א; רמב"ם סנהדרין ב, א).

חוג רבני צהר

בימינו הגוונים (השבטים) השונים של העם מתחלקים לעדות וחוגים. עדות שמקום מגוריהם בגלות הוא המשותף להן, וחוגים שהתפיסה הרעיונית-ערכית מלכדת אותם. כיום בישראל הזהות הרעיונית לא פחות חזקה מהזהות העדתית. בכל אופן, אסור שחכמי עדה או חוג אחד יפסלו חכמי חוג אחר, כל עוד הם נאמנים לתורה ומצוותיה. וגם אם דעתם ההלכתית אינה מקובלת על הרוב, אסור לפסול את עמדתם בכל הנוגע למה שהם פוסקים בקהילותיהם, כדוגמת סמכות מרא דאתרא, וצריך להתחשב בדעתם ולשתפם בדיון ההלכתי הכלל-ישראלי.

רבני צהר מייצגים ציבור חשוב ורחב של שומרי תורה ומצוות מבני כל העדות, שמשקיעים מהונם ואונם בבניין קהילות דתיות, בתי כנסיות, בתי ספר דתיים, ישיבות ומדרשות. מתאמצים לשלב תורה עבודה ומדע, להיות נאמנים למסורת התורה תוך פתיחות למודרנה, מתוך הכרה ברורה כי זהו רצון ה'. עליהם מקובלים רבנים מסוגם של רבני צהר שמבינים אותם והולכים ברוחם. רבני צהר אלו חכמים בתורה ויראי שמיים, לא פחות מהרבנים שקיימים בשאר החוגים הדתיים והחרדיים למיניהם.

על פי העקרונות שלמדנו, חובה שרבנים שמייצגים חוג חשוב זה יבואו לידי ביטוי מלא בכל מרחב עולם התורה כפי המקובל בדורנו, וכיוון שכל חוג כמעט יש לו מערכת כשרות, ראוי שגם לחוג רבני צהר תהיה מערכת כשרות.

כיצד לנהל חילוקי דעות

כל עוד יש שיתוף פעולה סביר בין חכמי החוגים השונים, וכולם באים לידי ביטוי, ואין חכמים של חוג אחד כופים דעתם על בני חוגים אחרים, וקל וחומר שאינם פוסלים את חכמיהם, ניתן לשאוף לקביעת עמדות משותפות ולתחום את גבולות הדיון. לפעמים זה לא מצליח, כמו שבמשך שנים לא הצליחו למצוא פשרה בין בית הלל לבית שמאי, ואזי צריכים להיזהר לנהוג כבוד זה בזה, ולא להחרים זה את זה.

אולם כאשר חוגים ומוסדות מנסים לכפות את דעתם על בני חוג אחר, ולבטל את מעמד רבניהם (ולהחרימם מלהתמנות לדיינים ורבנים רשמיים), כבר אין מדובר על כך שראוי שגם רבני צהר יקימו מערכת כשרות – אלא על מצב שכמעט חובה עליהם להקים מערכת כשרות, כמו שאר המערכות הרבניות המקובלות, כדי לתת ביטוי הלכתי ותורני לחלק שלהם בתורה. אם לא יעשו כן, הרי הם בבחינת נביא שכובש נבואתו, וכפי שאמרו חכמים: "ועצומים כל הרוגיה – זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה" (סוטה כב, א).

כיצד מתפתחת מחלוקת קשה?

בתחילה מתווכחים על עניין הלכתי ממוקד. אולם כאשר לא מגיעים להסכמה, במקום להסכים שלא מסכימים ולהמשיך לכבד זה את זה – צד אחד חושב שאין לשני סמכות להישאר בעמדתו, כי מיסודו עמדתו נחותה, שכן הוא שייך לחוג ליברלי או כי עמדתו שונה מהעמדה הרווחת בקרב רוב הרבנים. או אז אותו צד מניח לנושא ההלכתי המסוים שעליו התווכחו, ועובר לזירה חריפה יותר, שבה טענתו העיקרית היא שאין לרב שכנגדו סמכות להביע עמדה הלכתית, כי מי שמו להיות רב שמביע עמדה.

מכיוון שהטיעון הזה אינו משכנע דיו, והרב המותקף נשאר בעמדתו, ממילא עוברים למחלוקת בסדר גודל אחר – שכן כבר לא מדובר על אדם שפוסק בעניין מסוים בלא סמכות, אלא על אדם שמערער את יסודות הסמכות בכללותה, וממילא יש ללחום בו מלחמת חורמה.

מכיוון שגם טיעון זה לא התקבל על היריב, שנשבע שהוא נאמן לתורה ואינו מבקש לערער על יסודות הסמכות, אז כפי הנראה הוויכוח הוא כבר לא על כבוד הרבנים וסמכותם, אלא נובע מרשעות לשמה שמבקשת לעקור את התורה מישראל. ממילא יש להתפעל עד כמה הלוחמים נוהגים במתינות יתרה ברבני צהר, שרק מחרימים ומבזים אותם במילים ולא נוקטים כלפיהם באמצעי ענישה קשים יותר…

אגב, כך לעיתים קורה בציבור החרדי, גם נגד רבנים גדולים, ולעיתים אף מגיעים לאלימות ממשית. נקווה שבעניין זה הציבור הדתי-לאומי והתורני לא ינסה לחקותם.

הכול מתחיל מאי ההכרה בסמכותם של רבנים לפסוק לבני חוגם. בעז"ה בשבוע הבא אבאר את מקור הסמכות לפסיקת הלכה.

חבר אני לכל אשר ייראוך

כמה פעמים שאלו אותי אם אני חבר בארגון רבני צהר. התשובה מורכבת. ראשית, כבוד גדול בשבילי להימנות עם עושי מצווה, ועל כן אני שמח להיות מזוהה עם רבני צהר. לא זו בלבד, אלא שכמה ממנהיגי רבני צהר הם חברים אישיים שלי מתקופת לימודינו בישיבת מרכז הרב ואף לפני כן. לפני כעשר שנים הם גם הציעו לי להיות שותף בהנהלת רבני צהר, וברוב ענוותנותם הסכימו שלא תתקבל החלטה בניגוד לדעתי, שכן המגמה היא שההחלטות בהנהלה יתקבלו בהסכמה מלאה.

אולם מכמה סיבות לא יכולתי להיענות. העיקרית היא שכבר לפני שנים החלטתי להקדיש את זמני לבירור סוגיות ההלכה וכתיבתן במסגרת 'פניני הלכה'. לכן כמעט אינני יוצא מהיישוב, ואינני יכול לשאת בעוד עול ציבורי. בנוסף לכך, פעמים שדעתי שונה מדעתם, ואינני רוצה להכניס את ראשי לוויכוח או לנסות למנוע מהם לבטא את דעתם, שאותה אני מכבד מכיוון שהיא נובעת מיראת שמיים ומבוססת על לימוד הלכתי רציני ומנומק.

עם זאת, רצוני להיות שותף בכל מה שאפשר לטובת כלל ישראל והתורה. לכן, אף שאינני יכול לשאת באחריות להחלטות שבמועצת הרבנים של צהר, הנני שמח שחבריי מזמינים אותי להשתתף בדיוניהם ומונים אותי עמהם כחבר.

יחד עם זאת, אני מזדהה ונמנה עם ארגונים וחוגים רבניים ותורניים נוספים, שאף הם לפי דרכם פועלים למען כלל ישראל והתורה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד