ארכיון הקטגוריה: הלכה

כיצד הציבור קובע מנהגים?

חכמים קובעים את התקנות והסייגים למען עם ישראל, וכל תקנה תלויה בקבלת העם • עם זאת, אין לחשוש שמא העם יחפש רק הקלות; עובדה שמנהגים רבים התקבלו בישראל לאורך הדורות, למרות הקושי שבהם • חבישת כיפה על הראש, פסוקי דזמרה וצום מלא בתעניות החורבן – אלו רק חלק מהמנהגים שעם ישראל קיבל על עצמו, עד שהפכו לחובה • קבלה של מנהג, לקולא או לחומרא, נחשבת רק אם יש לה בסיס הלכתי • מנהגם של שומרי התורה והמצוות הוא הקובע מה יתקבל

שאלות על מעמד העם בתורה

מנהגם של אנשים שמנוכרים לתורה ומצוות ואינם שומרים מצוות – אינו בעל תוקף של מנהג. רק מנהג של דתיים שרואים עצמם מחויבים לתורה ולמצוות – נחשב כמנהג שיש להתחשב בו לקולא או לחומרא. נראה שגם למנהג של מסורתיים יש משקל מסוים

שאלה: הכותרת של הטור הקודם הייתה: "הרבנות צריכה לייצג את העם", ולכן אם תיקנו תקנה שהציבור אינו עומד בה, תקנתם בטלה. האם התורה נתונה לרצון הציבור?! ואם כן, חכמים איבדו כל סמכות, שכן אם חשבו שראוי לתקן תקנה מסוימת – סימן שכך היא האמת על פי התורה, ואיך אפשר שהציבור שהתרשל בשמירתה יגרום לביטולה? האם ייתכן שתהיה לו סמכות גדולה מלבית הדין?! ויותר מזה, אם הסמכות לקבלת התקנה נתונה לציבור, הוא הרי ילך תמיד לקולא עד שלא יישאר שום איסור? ובמצב כזה, רבנים שירצו שדעותיהם תתקבלנה יפסקו תמיד לקולא?

תשובה: הכותרת לא הייתה מדויקת, לא התכוונתי שהרבנים מייצגים את העם, אלא הרבנים מייצגים את התורה עבור עם ישראל. כלומר התורה ניתנה לכל ישראל, "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (דברים לג, ד), וכל מגמתה להיטיב לישראל, וכפי שהמצוות נקראות בזוהר "עצות טובות". חכמי ישראל בתקנותיהם מפרשים את התורה ועושים תקנות וסייגים לתורה עבור עם ישראל, כדי שידבק בתורה ויקיים את מצוותיה לטוב לו כל הימים. ואם העם אינו עומד בתקנתם, תקנתם בטלה, ואחת משתיים: או שאין בה צורך, או שיש למצוא דרך אחרת לרומם את העם ולכוונו.

קבלת האומה

וזהו שנפסק ברמב"ם (ממרים א, א-ב): "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל… כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה…". "דימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל, הרי זו בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה" (ע"ז לו, א; רמב"ם הלכות ממרים ב, ה-ו). וכפי שתקנתו של עזרא הסופר על טבילת בעלי קרי בטלה (ברכות כב, א), וכפי שהתקנה על איסור שמן גויים בטלה (ע"ז לו, א).

אולם אין חשש שהעם ייטה יותר לצד הקולא, שכן ישראל קדושים ומהדרים במצוות, והרבה יותר פעמים קיבלו על עצמם מנהגי חומרה מאשר מנהגי קולא.

העם מקבל מנהגי חומרה

לדוגמה: מהתורה אסור לאכול רק את גיד הנשה שמתחת לבשר התפוח שעל הירך, שאורכו בשור עד שמונה ס"מ, ובבהמה דקה עד ארבעה ס"מ. חלק זה קל להוציא, אולם חכמים אסרו את הגיד לכל אורכו, מעמוד השדרה ועד סוף השוק. וכן אסרו את קנוקנותיו, היינו ענפיו המתפשטים לתוך הבשר, אבל את השומן הרב שסביב הגיד והקנוקנות התירו. אולם אמרו חכמים (חולין צא, א): "ישראל קדושים הם ונוהגים בו איסור". וכיוון שכך, מנהגם הפך להלכה שחייבים לקיימה. לחומרה זו השלכות כלכליות, מפני שכדי להוציא את השומן, צריכים לחתוך חתכים רבים בבשר הירך, עד שערכו יורד מאוד, כי הוא ראוי בעיקר לבשר טחון. כדי לצמצם את הטורח וההפסד שבהוצאתו, ברוב הקהילות נוהגים למכור בשר זה לגוי.

מנהגי החומרה בתפילה

דוגמה נוספת: מתחילה, בתקופת התנאים, נחשבה אמירת פסוקי דזמרה מנהג חסידות ששיבחוהו חכמים, וכפי שאמרו חכמים (ברכות ד, ב): "כל האומר תהילה לדוד (=אשרי) בכל יום שלוש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא". וכן אמר רבי יוסי על עצמו (שבת קיח, ב): "יהא חלקי מגומרי הלל (=ההללויות שבפסוקי דזמרה) בכל יום", שכן זה מנהג חסידות. וכן עולה מדברי רס"ג ורמב"ם. אמנם מרי"ף ורא"ש משמע שאמירתם חובה, שכן חובה לפתוח את התפילה בדברי שבח, ואין להסתפק בשלוש הברכות הראשונות של תפילת עמידה, ולכן תיקנו חכמים ברכות לפסוקי דזמרה – "ברוך שאמר" ו"ישתבח" (ב"ח או"ח נא). אלא שגם לדעתם היה די באמירת פרק אחד או שלושה פרקים, כפי שנהגו בימי התנאים. ישראל קדושים נהגו לומר את כל ההללויות, ואחר כך הוסיפו עוד פרקים ובהמשך עוד, עד שהגענו לנוסח שלפנינו (ראו פנה"ל תפילה יד, בג, 1-2).

ואם כך על פסוקי דזמרה שתיקנו להם ברכות, קל וחומר אמירת תחנון, אשרי ובא לציון, שיר של יום, פיטום הקטורת ועלינו לשבח, שהם מנהגי רשות, ועם ישראל קיבלם על עצמו עד שנעשו חלק מסדר התפילה.

וכן תפילת ערבית תוקנה כרשות, וישראל קדושים נהגו בה כחובה, עד שהפכה לחובה (פנה"ל תפילה כה, ב).

מנהג החומרה בחבישת כיפה

בימי התלמוד, רק יחידים מבין הגברים היו נוהגים מנהג חסידות שלא ללכת ארבע אמות בלא כיפה, כפי שמסופר (קידושין לא, א) על רב הונא בריה דרב יהושע, שלא היה הולך ארבע אמות בגילוי הראש. וכן אמרו (שבת קנו, ב) שהכיפה מועילה ליראת שמיים, ולכן כאשר חכמי הגויים אמרו לאמו של רב נחמן בר יצחק, בעודו תינוק, כי הוא עלול להיות גנב – הקפידה לחבוש כיפה לראשו, כדי להצילו מיצרו הרע.

הרי שחבישת הכיפה התחילה כמנהג חסידות, ובמשך הזמן נהגו ישראל להקפיד על כך, עד שיצא מגדר מנהג חסידות והפך להיות מנהג מחייב.

כיוון שכך התעוררה שאלה: מה יעשה אדם בחו"ל שמוכנים לקבל אותו לעבודה רק אם במשך זמן העבודה לא יחבוש כיפה? השיב על כך הרב משה פיינשטיין (אג"מ או"ח ד, ב), שהואיל שחבישת הכיפה היא ביסודה מנהג חסידות, אין חיוב לקיימו אם על ידי כך ייאלץ להפסיד את כל פרנסתו.

עוד דיון ישנו בנוגע לגודל הכיפה: יש שהשיבו שהיא צריכה לכסות את רוב הראש (רבי שלמה קלוגר), יש אומרים שהיא צריכה להיראות מכל הצדדים (עי' יחווה דעת ד, א), ויש אומרים שהעיקר שהוא ייחשב כמי שיש כיסוי לראשו (אג"מ או"ח א, א). בכל אופן מצינו שוב מנהג חסידות שישראל קדושים קיבלו על עצמם בלא שום הוראת חכמים, ורק לאחר שהכול נהגו בו, החלו חכמים לדון בגדרי המנהג.

תעניות החורבן

על פי תקנת הנביאים, החובה לצום בכל צומות החורבן צום מלא היא רק בתקופה שיש גזירות קשות, אבל בזמן שבית המקדש חרב ועם זאת אין גזירות קשות – רק בתשעה באב חייבים לצום, ואילו בשאר הצומות יכול כל אדם להחליט כיצד לנהוג. וישראל קדושים נהגו להדר באבלות המקדש ולצום בצומות הללו צומות קלים (פנה"ל זמנים ז, א-ב). וכן בתענית אסתר לא תיקנו חכמים לצום כחובה, אלא שמתקופת הגאונים נהגו כל ישראל לצום, עד שמנהגם הפך להלכה מחייבת (שם יד, ט).

הקולא באיסור חדש וההלכה בארץ

מנגד, לעיתים ישראל נהגו להקל על פי דעת יחידים, כפי שהיה באיסור 'חדש', עד שמנהגם התקבל כהלכה. איסור חדש הוא האיסור לאכול מתבואה שהשרישה לאחר ט"ז בניסן עד שיגיע יום ט"ז בניסן של השנה הבאה. לדעת רוב התנאים, ורוב ככל הראשונים, איסור זה מחייב גם בחוץ לארץ. אולם מפני הקושי הגדול שבקיום המצווה באירופה, נהגו להקל כדעות יחידים שסוברים שאין איסור חדש בחוץ לארץ. לא זו בלבד, אלא שאפילו היום, כשקל מאוד להשיג בחו"ל תבואה כשרה ללא חשש וספק, רוב ארגוני הכשרות בחו"ל ממשיכים להקל בזה. ואף שמעיקר הדין כיוון שכבר אין מדובר בשעת הדחק היו חייבים להחמיר – כיוון שנהגו להקל, ויש תוקף למנהג ישראל, אי אפשר למחות בידם. אומנם בתוצרת שמייבאים לארץ מחו"ל אין היתר להקל, שכן בארץ נהגו תמיד להחמיר, גם במה שמגיע מחו"ל. לכן כל מוצר שיש בו דגן בכשרות של חוץ לארץ בלא אישור של הרבנות, ולא צוין במפורש שהוא מתבואה ישנה או שהוא בהשגחה של רב שידוע כמקפיד על איסור חדש, אסור מחמת הספק לאוכלו, היות שידוע שרוב הבד"צים בחוץ לארץ מקילים באיסור חדש (פנה"ל כשרות א, ו).

מי קובע את המנהגים?

לאחר שלמדנו שחכמים אינם יכולים לכוף את העם לקבל תקנה שאינו עומד בה, וכן למדנו שאם ישראל נוהגים במנהג חסידות – לאחר כמה דורות הוא הופך למנהג מחייב, השאלה המתבקשת היא: מי נחשב בכלל ישראל לקביעת קבלת התקנות והמנהגים?

ראשית, ברור שמנהג שמנוגד למצוות התורה – אין לו שום תוקף. לדוגמה, גם במקום שרבים רגילים לדבר לשון הרע, אין מנהגם של החוטאים מבטל את איסור התורה. וגם כאשר מדובר על תקנה או סייג מדברי חכמים, כל זמן שאין צידוק למנהג, אין מנהג החוטאים מבטל את ההלכה. רק כאשר יש למנהג ביסוס מסוים בהלכה, על פי אחד הפוסקים שמבסס את דבריו על שיקולים הלכתיים, יש לו מעמד בהלכה.

לאור זאת, מנהגם של אנשים שמנוכרים לתורה ומצוות ואינם שומרים מצוות אינו בעל תוקף של מנהג, וגם לא מסתבר שיהיה למנהגם קיום בישראל, שכן אם ימשיכו במשך כמה דורות להתנכר לתורה ולמצוות – מסתבר שזרעם יתבולל בגויים. אלא רק מנהג של דתיים שרואים עצמם מחויבים לתורה ולמצוות – נחשב כמנהג שיש להתחשב בו לקולא או לחומרא.

נראה שגם למנהג של מסורתיים יש משקל מסוים, שכיוון שמסורת התורה והמצוות יקרה לליבם, יש להם חלק בתורה שנתן ה' לעמו ישראל. אלא שכבר למדנו, שכל זמן שאין למנהג הסבר תורני הלכתי, אין לו משמעות. ולכן מנהג המסורתיים נלקח בחשבון כאשר יש גם דתיים שנוהגים כך, וכאשר יש גם רבנים שמצדיקים אותו מלכתחילה או לפחות בדיעבד.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

רבנות צריכה לייצג את העם

סמכות הפסיקה נמצאת בידי החכמים המייצגים את כל העם ומקובלים על הציבור • בעבר הסנהדרין ייצגה את כל שבטי ישראל, והכריעה מתוך דיון משותף • מאז שבטלה הסנהדרין – ממלא מקומה הוא עם ישראל לדורותיו: ההלכה נפסקת בידי רוב החכמים, אבל גזירה שלא התקבלה בציבור מתבטלת • העם בימינו אינו נופל במדרגתו מדור התנאים, רווי הצדוקים והאפיקורסים, וגם לו יש סמכות • חזון הרבנות הראשית הוא לחזור לימי בית הדין הגדול, לכן עליה לשאוף לכלול את כל החוגים, מתוך כבוד והקשבה הדדית

מי הם חכמי ישראל?

אחת השאלות היסודיות היא למי הסמכות לפסוק הלכה בישראל. התשובה: ל"חכמי ישראל", כלומר לחכמים המקובלים על עם ישראל. זאת מפני שה' נתן את תורתו לעמו ישראל, "וחיי עולם נטע בתוכנו", ולחכמי ישראל שבאים מתוך כלל הציבור הישראלי ופוסקים בשמו ולמענו ניתנה הסמכות להכריע הלכה. ולכן גם אם רוב חכמי ישראל יחליטו על חכמים מסוימים שהם יהיו הפוסקים, כל זמן שעם ישראל לא יקבלם לא תהיה להם סמכות. וכן להפך, אין סמכות לרוב עם ישראל להחליט הלכה בניגוד לחכמי התורה.

סמכות בית הדין הגדול

הרעיון שעמד בבסיס הקמת הרבנות הראשית הוא להתקדם לקראת בית הדין הגדול, שבו יתרכזו החכמים מכל החוגים והעדות וממנו תצא הוראה לישראל. הופעה כזו של תורה תרומם את מעמד התורה והמצוות בקרב כל ישראל. התנאי הבסיסי הוא המאמץ לכלול את החכמים מכל החוגים

תפקידו של בית הדין הגדול של שבעים ואחד הזקנים, היושב סמוך למקום המקדש, להורות הלכה בישראל. שנאמר: "כי ייפלא ממך דבר למשפט… וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו… והגידו לך את דבר המשפט" (דברים יז, ח יא). כפי שלמדנו בגיליון הקודם, הייתה הקפדה יתרה שחברי בית הדין הגדול ייצגו את כל שבטי ישראל בשווה. כפי הנראה, הכהנים והלוויים שהיו בבית הדין ייצגו את השבט שבחלקו התגוררו.

וכן נפסק ברמב"ם: "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל… כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'" (ממרים א, א ב). ואם הייתה מחלוקת בבית הדין הגדול, הכריעו אותה על פי הרוב (רמב"ם שם א, ד).

אם יקום אחד מזקני ישראל ויורה הלכה למעשה בניגוד להכרעת בית הדין הגדול, בעניין חמור שעונש זדונו כרת, ייענש במיתה כדין זקן ממרא. כלומר, מותר לו להמשיך להחזיק בדעתו, אבל למעשה עליו לקבל את הכרעת בית הדין. וייתכן שבעתיד ימשיכו לדון בסוגיה, ואולי דעתו תתקבל וההלכה תשתנה, כי הסמכות נתונה לחכמי ישראל שבכל דור ודור, היינו לחכמים שמייצגים בפועל את כלל הציבור הישראלי.

הסמכות – מכוח העם

אין חכמי בית הדין הגדול רשאים לתקן תקנה או לגזור גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. "דימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל, הרי זו בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה". לכן למשל בטלה הגזירה על איסור שמן של גויים (ע"ז לו, א; רמב"ם הל' ממרים ב, ה ו).

לא היה בית דין גדול מבית דינו של עזרא הסופר, שנקרא "כנסת הגדולה", ועם זאת, כשהם גזרו טבילה לבעלי קרי, והציבור לא עמד בגזירתם – היא בטלה, כי כאמור סמכותם של חכמים נשענת על קבלת העם, ובלעדיה היא בטלה (ברכות כב, א; ריטב"א שם, רמב"ם הל' ק"ש ד, ח).

כיוצא בזה, לדעת רוב החכמים מצוות התורה להפריש ראשית הגז לכהנים מחייבת גם בחוץ לארץ, אולם העולם נהג להקל כדעת יחיד של רבי אלעאי, שסבר שאין מצוות ראשית הגז חלה בחוץ לארץ. המנהג קבע את ההלכה (חולין קלו, ב; שו"ע יו"ד שלג, א). זאת מפני שסמכות הפסיקה היא ל"חכמי ישראל", היינו לחכמים המקובלים על ישראל, ובעניינים אלו עם ישראל קיבל את דעות החכמים היחידים בניגוד לדעת הרוב.

סנהדרין – כשאפשר לנהל דיון

כאשר מעמד הסנהדרין נחלש, החלו להתגלע מחלוקות שלא הוכרעו: "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכן – רבו מחלוקות בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות" (סנהדרין פח, ב). לכאורה היו צריכים להפעיל את סמכות הסנהדרין, לקבוע הלכה על פי הרוב ולבטל את דעת המיעוט. כך אכן ניסו לעשות כמה פעמים. אולם כפי הנראה, חולשת מצבנו הלאומי והתורני החלישה את הסנהדרין, וכבר לא היה לה כוח להכריע במחלוקות. החולשה הלאומית נגרמה מחורבן בית המקדש, שכן רק כאשר בית הדין הגדול יושב בלשכת הגזית סמוך למקדש יש לו סמכות מלאה להעניש בדיני מיתה, והמורה בניגוד להכרעתו נחשב זקן ממרא. החולשה התורנית נגרמה מכך שהתלמידים לא שימשו כל צורכם את רבותיהם שנתפזרו, וכך נוצר מצב שהמחלוקות היו עמוקות, מפני שגם על היסודות לא הסכימו, ולכן לא ניתן היה להכריע בהחלטה של רוב.

כלומר, הסמכות הפורמלית של הרוב אינה מספקת, שכן סמכותו נשענת על כך שבית הדין מייצג את כל עם ישראל וחכמיו, וחברי בית הדין יושבים יחד ודנים בכל הנושאים בלא הגבלה של זמן. כך היה בלשכת הגזית, שבה לא היו רשאים חברי בית הדין לצאת לענייניהם אם לא נשאר פורום של שני שליש לפחות. כך היסודות היו מוסכמים, וכך כל חילוקי הדעות היו על פרטים פחות עקרוניים, ובהם קל היה להכריע ברוב.

כשאין אפשרות להכריע, הפתרון הזמני הוא לנהוג כבוד ואהבה זה בזה, כדי לשמור על אחדות העם וכבוד חכמי התורה. כך נהגו בית הלל ובית שמאי שלא נמנעו מלשאת זה את זה. ומכיוון שבית הלל הידרו בזה יותר, נפסקה הלכה כמותם: "מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (עירובין יג, ב).

העם מחליף את הסנהדרין

כיוצא בזה למדנו שבמקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים בשבת ומטלטלים ברשות הרבים לצורכי מילה, בניגוד לדעת שאר החכמים. במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים עוף בחלב בניגוד לדעת שאר החכמים. כאשר שאל לוי את רבי יהודה הנשיא מדוע אינו מנדה אותם על שהם נוהגים בניגוד לדעת חכמים, השיב שהם נוהגים כך במקומם כפי שרבם מורה להם (חולין קטז, א).

הרי שלמרות קיומה של הסנהדרין, לא הפעיל אותה רבי יהודה הנשיא כדי להכריע הלכה ולכוף אותה על כל החכמים והעם. הסיבה היא שלפי המצב הלאומי-דתי לא הייתה לסנהדרין סמכות לכפות את דעתם ברוב רגיל. אז כיצד נפסקה לבסוף הלכה? על פי מה שהתקבל בעם ישראל. עם ישראל לדורותיו הפך להיות הסנהדרין הגדולה, כפי שאמר הלל הזקן: "שאם אין נביאים הם, בני נביאים הם" (פסחים סו, א). וכן אמרו בירושלמי: "כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין אתה יודע מה טיבה, צא וראה מה הציבור נוהג – ונהוג" (פאה ז, ה). וכפי שאמרו בתלמוד הבבלי, שכדי לדעת כיצד פוסקים בפועל – צא וראה מה נוהג העם: "פוק חזי מאי עמא דבר" (ברכות מה, א).

גם לדורנו יש סמכות

כלומר, כאשר עם ישראל יושב בארצו על כל מערכותיו – מקדש, מלוכה, כהונה, נבואה, שופטים ושוטרים, וחברי בית הדין הגדול מייצגים באופן שלם את כל העם וחכמיו, יש לו סמכות להכריע. אולם כאשר מצבו של עם ישראל נחלש, אין בכוחו להעמיד בית דין גדול בעל סמכות, ואזי הסמכות חוזרת לכלל העם ותהליך ההכרעה נעשה מסובך ונמשך דורות. אולם מכיוון שהתורה ניתנה לעם ישראל, לבסוף עם ישראל מכריע.

כך מצינו בימי הראשונים והאחרונים דעות שונות בכל נושא, ובמשך הזמן חלק מהדעות נדחו לגמרי, חלק נזכרו כדעות יחיד שלעיתים מתחשבים בהן וחלק התקבלו כדעות מרכזיות. מי הכריע בזה? החכמים והציבור כאחד. פעמים שרוב החכמים ביקשו להכריע באופן אחד, והציבור הכריע כדעת החכמים המעטים, כמו למשל באיסור חדש וטלטול ברשות הרבים. זוהי "קבלת האומה" כלשונו של מרן הרב קוק זצ"ל.

אין לטעון בעניין זה שהדורות הראשונים היו טובים מדורנו, ולכן בהם היה צריך להתחשב, ואילו בדור הנוכחי אסור להתחשב כי הוא קל דעת ואפילו הדתיים שבו מזלזלים בתורה ובמצוות. הרי בדורות הקדמונים המצב היה גרוע בהרבה ממצבו של הציבור הדתי כיום. בימי התנאים היו צדוקים ובייתוסים ומינים ואפיקורסים ועמי הארץ שרצו לנשוך תלמידי חכמים כחמור, ומהם התמנו גם לכהנים גדולים, למלכים ולשרים. גם בימי הראשונים והאחרונים המצב לא היה טוב יותר.

חזון הרבנות: רחבה ומייצגת

לאחר כל מה שלמדנו, אפשר להבין את הרעיון שעמד בבסיס הקמת הרבנות הראשית לישראל – להתקדם לקראת הקמת בית הדין הגדול, שבו יתרכזו החכמים מכל החוגים והעדות, וממנו תצא הוראה לישראל. הופעה כזו של תורה תרומם את מעמד התורה והמצוות בקרב כל ישראל. התנאי הבסיסי לזה הוא המאמץ לכלול את כל החכמים מכל החוגים בכל הדיונים החשובים, כדרכם של תלמידי חכמים של ארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה. אין זה מחייב להסכים, אבל זה מחייב לשמוע כל דעה בכבוד, ולתת לכל חוג מקום מכובד. לא לפסול חוג מסוים בטענה שהם עמי הארץ וקלי דעת ("לייט"). לא לטעון מלכתחילה שלא יעלה על הדעת רעיון כזה וכזה, או שעמדה של חכמים מחוג מסוים היא הרס התורה, אלא להקשיב בנחת ולנסות להגיע לכמה שיותר הבנות, הסכמות ושיתופי פעולה. כך גם בעניין הכשרות, צריך לכל הפחות להיפגש ולהקשיב בכבוד ובנחת. אני משוכנע שאם זו תהיה העמדה הבסיסית, יוכלו להגיע להסכמות שיאפשרו לרבני צהר לבטא את העמדה ההלכתית הערכית המקובלת על בני חוגם, יחד עם חיזוק מעמדה של הרבנות הראשית, ושיתוף הפעולה הזה יעצים את שמירת התורה והמצוות בישראל.

עוד ישנן טענות רציניות לכל צד כלפי משנהו, ולא נכנסתי אליהן, כדי להציע את הכיוון העקרוני ולהרבות שלום.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בין קודש לקודש

השבת נועדה לקדושה ולמנוחה, ואין לנצל אותה להכנות לחג שאחריה • כדי לשמור על תיאבון לסעודת החג, יש להקדים את הסעודה השלישית בשבת • אין לנקות ולשטוף כלים בשבת לצורך החג, אך בשעת הצורך אפשר להוציא את מאכלי החג מהמקפיא • בשבת אפשר להתרחץ במים פושרים, ובחג גם במים שהתחממו בהיתר • דיני ברכות השחר למי שנשאר ער בלילה • בני חו"ל שחוגגים בארץ – אם יש להם משפחה, דירה או כוונות לגור בישראל – פטורים מיום טוב שני של גלויות

שמחת שבועות – רוחנית וגשמית

מעלתה המיוחדת של התורה שהיא נועדה להורות את דרך האמונה האחדותית, ולהמשיך ברכה וחיים לכל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים כאחד. לכן שמחת חג השבועות חייבת להתבטא גם בלימוד תורה וגם באכילה ושתייה. וזה התיקון השלם, שכולל נשמה וגוף, כפי שיהיה לאחר תחיית המתים

מעלה מיוחדת יש לשמחת חג השבועות על פני שאר החגים, שאפילו לדעת הסוברים שרשאי אדם בימים טובים להקדיש את עיקר החג ללימוד תורה ולמעט בסעודה, בחג השבועות – לכל הדעות – יחד עם לימוד התורה חובה לערוך סעודות חשובות מאוד, מפני שהוא "יום שניתנה בו תורה" (פסחים סח, ב).

מעלתה המיוחדת של התורה שהיא נועדה להורות את דרך האמונה האחדותית, ולהמשיך ברכה וחיים לכל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים כאחד. לכן שמחת חג השבועות חייבת להתבטא גם בלימוד תורה וגם באכילה ושתייה. וזה התיקון השלם, שכולל נשמה וגוף. תחילת גילוי העניין האלוקי הוא על ידי הגילויים הרוחניים מלמעלה שנקלטים על ידי הנשמה שמדריכה את הגוף, ומתוך כך מתגלים תכנים עמוקים בגוף האדם ותחושותיו. לכן הדבקות השלמה בה' כוללת נשמה וגוף, וכפי שיהיה לאחר תחיית המתים, שתחזור הנשמה להיות בגוף, והעניין האלוקי יתגלה בשלמות בכל המדרגות.

סעודה שלישית השבת

מכיוון שחג השבועות חל במוצאי שבת, לכתחילה יש להקדים את הסעודה השלישית של שבת לפני שלוש שעות אחרונות של היום. והטוב ביותר לקיים את הסעודה השלישית מעט אחר חצות יום השבת, בשעה אחת או שתיים בצהריים. בדיעבד, אפשר לקיים את הסעודה השלישית בשלוש השעות האחרונות של היום, ונכון להשתדל למעט באכילתה, כדי לשמור תיאבון לסעודת ליל יום טוב.

הכנה משבת לחג שאחריה

אסור להכין דבר משבת לחג, מפני שהשבת נועדה לקדושה ומנוחה, ולא כדי שיעשו בה הכנות ליום אחר – ואפילו הוא חג (פנה"ל שבת כב, טוטז).

לפיכך, אסור לשטוף את הכלים שהתלכלכו בשבת כדי לאכול בהם בחג, אלא רק לאחר צאת השבת (בשעה 20:10) מותר לשוטפם לצורך סעודת החג. וכן אסור לנקות את השולחן לכבוד החג, אבל מותר לנקות אותו כדי שיהיה מסודר בשבת, למרות שתצמח מזה תועלת לחג.

אסור להניח בשבת את התבשילים על הפלטה לצורך הלילה, אלא רק לאחר שתצא השבת (20:10) ויאמרו "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" – יהיה מותר להתחיל לעסוק בצורכי אוכל נפש ולבשל ולחמם את המאכלים.

בשעת הדחק מותר לעשות בשבת פעולות שגרתיות שאין בהן טורח לצורך החג. למשל, כאשר יש צורך להוציא מאכלים מהמקפיא לצורך סעודת ליל החג, ואם לא יוציאו את המאכלים בשבת סעודת החג תהיה מוכנה רק מאוחר בלילה, מותר להוציאם בשבת.

הדלקת נרות החג

אסור להדליק את נרות החג לפני שתצא השבת (20:10), וגם צריך להבדיל לפני כן באמירת: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש", או באמירת ההבדלה שבתוך הקידוש.

מכיוון שאסור להדליק בחג אש חדשה, יש צורך להכין מלפני השבת נר שידלוק יותר מעשרים וארבע שעות, שממנו יוכלו להדליק נרות בחג. ואם לא הכינו נר, יש להיעזר בשכנים, ולקחת מהאש שלהם כדי להדליק את נרות החג.

מותר לתחוב את הנר בכוח לתוך הנקב שבפמוט, למרות שעל ידי כך הנר נשחק מעט. וכן מותר להסיר על ידי סכין את השעווה שנותרה בנקב הפמוט ומפריעה להכנסת הנר החדש, וכן מותר להסיר דיסקית מתכת של נרונים שנדבקה לתחתית כוס הזכוכית שמניחים בה את הנרונים. מותר גם להכניס פתיל צף בתוך מצוף השעם.

אבל אסור לחמם את נר השעווה כדי להדביק אותו בפמוט, גזירה שמא יימרח, שזו תולדה של "ממחק". וכן אסור לחתוך או לשייף את בסיסו של הנר כדי שאפשר יהיה לתוקעו בנקב הפמוט, משום איסור "מחתך".

רחצה בשבת ובחג

מכיוון ששבת ויום טוב צמודים, ואנשים רבים רגילים להתרחץ בכל יום, מי שמרגיש צורך להתרחץ בשבת אחר הצהריים – רשאי להתרחץ במים פושרים שאין סובלים מהם, אבל לא במים חמים, משום גזירת מרחץ. כל זה בשבת, אבל בחג, מכיוון שהרחצה היא הנאה השווה לכל נפש, מותר להתרחץ גם במים חמים – ובתנאי שהמים התחממו בהיתר, כגון על ידי דוד שמש או על ידי שעון שבת (פנה"ל מועדים ה, י).

המתרחצים צריכים לזכור שלא להסתרק, משום שהסירוק משיר שיער והדבר אסור מהתורה.

מי שנשאר ער בלילה

נטילת ידיים: גם מי שנשאר ער כל הלילה צריך ליטול ידיים לפני תפילת שחרית, אלא שנחלקו הפוסקים האם יברך על נטילה זו. למעשה, למנהג הספרדים לא יברך. ולמנהג האשכנזים, הטוב הוא להתפנות לפני התפילה ולנגוע באחד המקומות המכוסים שבגוף, שמאז הרחצה הקודמת הזיע בו מעט, וכך יתחייב בנטילת ידיים בברכה.

ברכות התורה: המנהג הרווח הוא כדעת רבנו תם, שגם מי שלא ישן כלל בכל היממה הקודמת – כיוון שבא להתפלל שחרית של היום החדש עליו לברך את ברכות התורה. אבל לכתחילה, מי שלא ישן כלל מאז שבירך אתמול ברכות התורה, כדי לצאת ידי כל הדעות ישמע את הברכות מחברו ויכוון לצאת בכך.

ברכות השחר: גם מי שנשארו ערים כל הלילה מברכים את ברכות השחר, מפני שברכות אלו ניתקנו על כלל הטובה שיש בעולם ולאו דווקא על טובתו האישית של המברך, ולכן גם מי שאינו רואה מברך "פוקח עיוורים" וגם מי שלא ישן מברך "זוקף כפופים". אומנם לגבי ברכת "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה", מכיוון שהן נאמרות בלשון הודאה של היחיד על עצמו, יש אומרים שמי שלא ישן לא יברך. לכן אם יש במקום אדם שישן ועומד לברכן, עדיף לשמוע ברכות אלו ממנו ולכוון לצאת בכך.

כאשר אין במקום אדם שעומד לברך שתי ברכות אלו, לדעת רוב הפוסקים יברך אותן בעצמו, וכך נוהגים כל הספרדים וחלק מהאשכנזים. ויש אשכנזים שנוהגים להחמיר מספק לאומרן בלא שם ומלכות. אשכנזי שאינו יודע מה מנהגו – ינהג כמנהג רוב ישראל ויברך את כל הברכות בעצמו.

לסיכום: למנהג רוב ישראל, הנשארים ערים כל הלילה מברכים את כל ברכות השחר וברכות התורה. והמהדרים, כאשר יש להם אפשרות, יוצאים ידי חובת ברכות התורה וברכות "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה" בשמיעתן ממי שישן בלילה.

זמן ברכות השחר

על פי ההלכה אומרים את ברכות השחר וברכות התורה סמוך לתפילת שחרית. ועל פי הקבלה נוהגים לומר את ברכות השחר אחר חצות הלילה, ואת ברכות התורה אחר עמוד השחר.

אכילה לפני שחרית

במשך הלילה מותר לאכול ולשתות בלא הגבלה, ומשיגיע לחצי השעה הסמוכה לעמוד השחר אסור לקבוע סעודה, שמא ייגרר בסעודתו. בכלל זה אסור לאכול פת או עוגות בשיעור של יותר מכביצה, אבל מותר לאכול בלא קביעת סעודה ירקות ופירות ותבשילי מזונות בלא הגבלה. ומשעה שיעלה עמוד השחר אסור לאכול דבר, וכן אסור לשתות משקה בעל טעם, ואפילו מי שהתחיל לאכול או לשתות לפני כן – צריך להפסיק. רק מים מותר לשתות לאחר שעלה עמוד השחר (ומי שנצרך לקפה כדי לכוון, רשאי לשתות קפה בלי סוכר לפני התפילה). זמן עמוד השחר בחג השבועות השנה הוא בשעה 4:06.

יום טוב שני לבני חו"ל בישראל

תיקנו חכמים שבחוץ לארץ יקיימו כל חג וחג במשך יומיים, אולם נחלקו הפוסקים בדין תושב חו"ל שעלה לביקור בארץ. יש אומרים שכאשר הוא בארץ דינו כבן ארץ ישראל ויעשה יום טוב אחד בלבד (חכם צבי קסז; שועה"ר תצו, יא); אבל לדעת רוב הפוסקים, מכיוון שמקום מגוריו בחוץ לארץ, גם כשהוא מבקר בארץ דינו כבן חוץ לארץ, וכן נוהגים למעשה (ברכ"י תצו, ז; מ"ב יג).

אף שמעיקר הדין היה אפשר להקל, הואיל ודין יום טוב שני מדברי חכמים והכלל הוא שספק דרבנן לקולא, בכל זאת התקבל המנהג להחמיר, וכיוון שכך המנהג – אף מברכים ביום השני את הברכות המיוחדות ליום טוב. אולם נראה שכאשר יש למבקר זיקה עמוקה לארץ, וממילא יש סיכוי מסוים שיבחר לעלות לארץ, בעת שהוא בארץ עליו לנהוג כמנהג ארץ ישראל.

בני חו"ל בעלי זיקה לארץ

לפיכך:
א) העולה לארץ למשך שנת לימודים, שהייתו הארוכה בארץ הופכת אותו לבן ארץ ישראל במשך שהותו.
ב) הבא לבקר מעת לעת בארץ, כאשר ביקוריו יצטברו לשנה, הרי שהוא כבר קצת בן המקום, ומעתה במשך החגים שישהה בארץ ינהג יום אחד בלבד.
ג) העולה לביקור בארץ ובכוונתו לעלות לארץ כאשר הדבר יתאפשר, גם אם הוא מבקר למשך זמן קצר ויעברו עוד שנים עד שיוכל להגשים את תוכניתו, בזמן שהייתו בארץ ינהג כבן הארץ.
ד) מבקר שיש לו ילדים או הורים שעלו לארץ, נחשב כבעל זיקה לארץ, ובמשך שהייתו בארץ ינהג כבן הארץ.
ה) הקונה דירה בארץ ישראל כדי לגור בה במשך ביקוריו, למרות שביקוריו עוד לא הצטברו לשנה, בשעה שהוא בארץ דינו כבן ארץ ישראל בזכות דירתו.
ו) יורד שקבע את ביתו בחוץ לארץ, אפילו אם הוא מתגורר שם עשרות שנים, מכיוון שבמשך תקופה משמעותית היה חי בארץ – כל זמן שיש סיכוי כלשהו שיחזור לארץ, בעת שהוא מבקר בארץ ינהג כבני ארץ ישראל.

אומנם כשאנשים אלה נמצאים בחוץ לארץ, מכיוון שבפועל עוד לא עלו לארץ, דינם כבני חוץ לארץ לכל דבר, וחובה עליהם לקיים יום טוב שני של גלויות (דינים אלו התבארו בפנה"ל מועדים ט, ח).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

העיקר: להרבות שלום

מטרתה העיקרית של האבלות בימי הספירה – כבוד בין תלמידי חכמים מחוגים שונים • מותר להסתפר לצורך הסרת שיער שמפריע, לצרכים אסתטיים חיוניים או לשם צניעות • הגילוח בימינו אינו חגיגי, ולכן מי שאין לו מנהג אבות – יכול לנהוג כדעת המתירים להתגלח, בפרט לפני שבת • ברדיו ובמחשב אפשר לשמוע שירים רגועים בעוצמה נמוכה • בשעת הצורך אפשר להקל ולרכוש מוצרים חדשים שמברכים עליהם שהחיינו • המנהג העיקרי בקהילות אשכנז בחו"ל הוא שלא להתחתן בסוף הספירה, וגם לאשכנזים בארץ ראוי להימנע מנישואין בימים אלה

שלום בין תלמידי חכמים

יש סוברים שיש הבדל יסודי בין תספורת לגילוח: בתספורת יש חגיגיות, כפי שמקובל שאנשים מסתפרים לקראת אירועים חגיגיים; ואילו הגילוח בימינו הוא מעשה שגרתי, שנעשה כל יום או כל כמה ימים, ומגמתו להסיר את הזיפים המכערים את פניהם של מי שרגילים להתגלח

בימי ספירת העומר מתו עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, לפיכך נהגו ישראל מקצת מנהגי אבלות בימים אלו, שלא לשאת אישה ולא להסתפר ולא לקיים בהם ריקודים ומחולות של רשות. אמרו חכמים שהתלמידים מתו "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה", והיה העולם שמם מתורה עד שהיה נדמה לרבים שאבדה תקווה מישראל; אולם רבי עקיבא לא התייאש, ולמרות האסון הכבד חזר וקיבץ תלמידים חדשים ולימדם תורה, "והם הם העמידו התורה" (יבמות סב, ב).

לאחר שהעמיד רבי עקיבא תלמידים חדשים, אמר להם: "בניי, הראשונים לא מתו אלא שהייתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם" (בראשית רבה סא, ג). מכך שאנו נוהגים לזכור את מיתתם של התלמידים ואת סיבתה, יש לנו ללמוד כי בימים אלו במיוחד צריך להרבות בכבוד שבין תלמידי חכמים מחוגים שונים.

עד מתי נמשכת האבלות

למנהג האשכנזים בארץ ישראל מנהגי האבלות נמשכים עד ל"ג בעומר, ומכיוון ש"מקצת היום ככולו", כבר מבוקר יום ל"ג מותר להסתפר ולהתחתן (ויש שמקילים אף מליל ל"ג). למנהג הספרדים מנהגי האבלות נמשכים עד בוקר יום ל"ד. אומנם גם למנהג הספרדים במשך ליל ל"ג בעומר ויומו מותר לשיר, לנגן ולרקוד, לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי, אבל עדיין אסור להסתפר ולהתחתן עד בוקר יום ל"ד בעומר (בהמשך יבואר על מנהג אשכנז ביחס לימים שלאחר ל"ג בעומר).

איזו תספורת אסורה

למנהג הספרדים אין מסתפרים עד בוקר יום ל"ד בעומר, ולמנהג האשכנזים עד ל"ג בעומר. לנוהגים על פי האר"י אין מסתפרים עד ערב חג השבועות, ויש לזה טעם על פי הקבלה ולא מפני האבלות.

התספורת שאסורה בימי האבלות היא תספורת רגילה, שיש בה צד של שמחה אסורה, אבל מותר לגזור את השפם אם הוא מפריע לאכילה. וכן מי ששיער ראשו המגודל גורם לו כאבי ראש, או שיש לו פצעים בראשו, רשאי להסתפר בימים אלו.

וכן מותר לאישה להסתפר לשם צניעות, כגון אישה ששערותיה יוצאות מכיסוי ראשה – מותר לה לספרן. וכן כשיש צורך להסיר גנאי, מותר לנשים למרוט גבות ולהוריד שערות שבפנים.

גם את הקטנים אין לספר בימים אלו, ולצורך גדול, כדי למנוע מהם צער, מותר לספרם (פניני הלכה זמנים ג, ו).

מילה וראש חודש

לכבוד ברית מילה מותר לבעלי השמחה להסתפר. בעלי השמחה הם אבי הבן, הסנדק והמוהל (משנה ברורה תצג, יב).

כאשר ראש חודש אייר חל בשבת, לפי מנהג אשכנז מותר להסתפר לקראתו (מ"ב תצג, ה), ולמנהג הספרדים רק בשעת הדחק מקילים בזה (כף החיים תצג, מב).

האם גילוח אסור

לדעת רבים גילוח בכלל תספורת, ובכל הימים שאסור להסתפר אסור גם להתגלח, ורק למי שעלול להפסיד את פרנסתו אם לא יתגלח – מותר להתגלח (כה"ח תצג, יט, אגרות משה או"ח ד, קב). וכך נוהגים רוב בני הישיבות, שאינם מתגלחים בימי האבלות שבספירת העומר.

מנגד, יש סוברים שיש הבדל יסודי בין תספורת לגילוח. בתספורת יש חגיגיות, כפי שמקובל שאנשים מסתפרים לקראת חגים ואירועים חגיגיים; ואילו הגילוח בימינו הוא מעשה שגרתי, שנעשה כל יום או כל כמה ימים, ומגמתו להסיר את הזיפים המכערים את פניהם של מי שרגילים להתגלח, ולא עליו חל המנהג שלא להסתפר. לשיטתם, במיוחד בערב שבת ראוי להתגלח, כדי שלא לקבל את השבת באופן לא מכובד. וכך משמע מכמה מגדולי האחרונים, שלכבוד שבת היה ראוי להתגלח (מגן אברהם תקנא, יד; ביאור הלכה תקנא, ג).

למעשה ראוי לכל אדם להמשיך במנהג אביו. מי שאין לו מנהג – עדיף שיתגלח לקראת השבתות, וכן לקראת יום העצמאות. ואם ירצה – יוכל להתגלח בכל יום, מפני שדעת המקילים מסתברת יותר (פנה"ל שם ג, ז).

שמחה וטיולים

אין לקיים בימים אלו ערבי שירה בציבור או ריקודים, וכן אין לקיים הופעות של זמרים או תזמורות. אין לקיים טיול של ילדים ונערים שרגילים להרבות בו בשירים רועשים ושמחים, אבל טיול רגיל מותר. וכן מותר לקיים נופש בימים אלו.

שמחה של מצווה

מותר לקיים סעודות מצווה ולשיר ולרקוד בהן כפי שמקובל כל השנה. למשל, מותר לערוך סעודות ברית מילה, פדיון הבן וסיום מסכת בימי ספירת העומר. ומי שרגיל בסעודות אלו לרקוד ולהשמיע מוזיקה שמחה – רשאי, מפני שזו שמחה של מצווה.

מותר להכניס ספר תורה לבית הכנסת בשירה, ניגונים וריקודים כמקובל, מפני שאלו ריקודים וניגונים של מצווה.

וכן הדין בסעודת בר מצווה שנערכת ביום שבו הבן הגיע למצוות, שמותר לקיימה כפי שרגילים בכל השנה. כאשר לא ניתן לקיים את מסיבת בר המצווה ביום הגיעו למצוות, מותר לקיים את הסעודה אך בלא השמעת מוזיקה. ואם יקבעו לסיים מסכת או סדר משניות בתחילת המסיבה, יוכלו להשמיע מוזיקה כפי שהם רגילים בכל שמחת בר מצווה (פנה"ל שם ג, ט).

אבל חתונה, למרות שהיא שמחת מצווה, אין מקיימים, מפני ששמחת החתונה גדולה מאוד.

שמיעת מוזיקה ממכשיר ביתי

יש אומרים שכשם שאין לשמוע נגנים חיים, כך אין לשמוע מוזיקה דרך מכשירים אלקטרוניים (אג"מ יו"ד ב, קלז; יחווה דעת ו, לד). ויש סוברים שאין בכך איסור, מפני שבשמיעת מוזיקה רגילה שאינה שמחה במיוחד דרך מכשירים אלקטרוניים, אין חגיגיות כפי שיש בשמיעת נגנים חיים. ועוד שכיום הכול רגילים בזה, והשגרה שבשמיעת שירים באופן זה ביטלה את החגיגיות והשמחה שבהם.

למעשה נראה שמותר לשמוע שירים עצובים ורגילים, אבל שירים שמחים אין לשמוע כלל. גם שירים רגילים מותר לשמוע רק בקול שקט או באוזניות, אבל בקול רם שנשמע גם מחוץ לחדר אסור, מפני שעוצמת הקול מגבירה את החגיגיות (פנה"ל שם ג, י).

עוד נראה שגם לדעות המחמירות, הנוהג ברכב וחושש שמא יירדם, רשאי לשמוע מוסיקה כדי לשמור על ערנותו.

קניית מוצרים חדשים

שלא כימי בין המיצרים, שבהם נוהגים שלא לברך "שהחיינו", בימי ספירת העומר מותר לקנות בגד, רהיט חדש או פרי חדש ולברך עליו "שהחיינו". אומנם יש שהחמירו בזה לכתחילה, אולם למעשה בשעת הצורך אפשר להקל. והרוצה להדר ישתדל לחדש אותם ולברך עליהם "שהחיינו" בימי שמחה, כגון שבת, ראש חודש או יום העצמאות (פנה"ל ג, יא).

בין ל"ג בעומר לשבועות

כפי שלמדנו למנהג ספרדים מנהגי האבלות נפסקים ביום ל"ד בעומר, מפני שהכלל הוא שחמישה עשר יום לפני חג השבועות נפסקים ימי האבלות. אולם למנהג אשכנז הכלל הוא שנוהגים 33 ימי אבלות – אפשר לקיימם בתחילת ימי העומר עד ל"ג, ואפשר לקיימם בסוף ימי הספירה, מראש חודש אייר עד ערב חג השבועות.

בעבר, ברוב קהילות אשכנז העדיפו לנהוג אבלות בסוף ימי הספירה, מפני שבימים אלו אירעו באשכנז עוד אסונות. כאלף שנים לאחר מיתת תלמידי רבי עקיבא, בעת מסעות הצלב שהחלו בשנת תתנ"ו לאלף החמישי (1096), רצחו הנוצרים באשכנז רבבות יהודים, ואף אסונות אלו התחוללו ברובם בימי ספירת העומר. כחמש מאות שנים לאחר מכן, בשנת ת"ח ות"ט לאלף השישי (1648), שוב אירעו רציחות נוראות במזרח אירופה. רבבות ואולי מאות אלפי יהודים נרצחו, ואף פרעות אלו אירעו ברובן בימי ספירת העומר.

למרות שהעיקרון הוא שכאשר מתקבצים בני עדות שונות רשאית כל עדה להמשיך במנהגה, לכתחילה עדיף שלא להרבות בחילוקים. לכן בהשפעת מנהג הספרדים, נהגו כמעט כל האשכנזים בארץ לקיים את ימי אבלות עד ל"ג בעומר. אומנם אשכנזי שרוצה – רשאי להמשיך במנהג משפחתו ולקיים את ימי האבלות בסוף הספירה.

נישואין ושמחה לאחר ל"ג בעומר

למנהג ספרדים, לאחר ל"ד בעומר אין יותר שום מנהג אבלות, ומותר לערוך נישואין ולקיים חגיגות בלא הגבלה.

אולם למנהג האשכנזים, מכיוון שהמנהג הרווח בעבר היה לנהוג אבלות בסוף ימי הספירה מפני האסונות שאירעו בהם, גם היום שעיקר מנהגי האבלות מסתיימים בל"ג בעומר, נוהגים שלא לקיים עד ראש חודש סיוון שמחות גדולות כגון מופעי זמר וערבי ריקוד שמחים. אבל חוג מחול אירובי וכיוצא בו אפשר לקיים, מפני שעיקרו נועד להתעמלות. בכ"ח באייר, יום שחרור ירושלים, מותר לקיים שמחות גדולות ונישואין גם למנהג אשכנז.

גם מנישואין רבים מיוצאי אשכנז נמנעים בימים אלו, ויש סוברים שגם יוצאי אשכנז רשאים לקיים נישואין בימים שלאחר ל"ג בעומר, ובשעת הצורך ראוי לאדם להתייעץ עם הרב המקומי או רבו המובהק אם לסמוך על דעת המקלים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

קל לעבור הכשרה

הכללים להכשרה פשוטה של המטבח לפסח • כלי שרק לעיתים נדירות בא במגע עם האש – אם קשה ללבן אותו, אפשר להכשיר אותו לפי שימושו העיקרי • תנורים חדשים שמנקים את עצמם בחום גבוה אינם צריכים ניקוי והכשרה נוספים • את חצובת הגז יש ללבן באש או לצפות, אך חלקים אחרים אין צורך להכשיר או לכסות • להכשרת השיש והכיור די בעירוי מים רותחים, אך רבים נוהגים לצפות אותם • השולחנות בימינו אינם מצריכים מים רותחים • עיקר הניקיון לפסח – במטבח

כבולעו כך פולטו

הבדל עצום ישנו בין ניקוי הבית לפסח ובין ניקוי המטבח. בניקוי הבית המטרה היא שלא יישאר פירור חמץ בגודל של כזית, כדי שלא נעבור עליו ב"בל ייראה" ו"בל יימצא", ואילו בניקוי המטבח וכליו המטרה שלא יישאר אפילו כלשהו חמץ

הכלל היסודי בדיני הכשרת הכלים הוא "כבולעו כך פולטו". כלומר, צריך להכשיר את הכלי בדרך שבה השתמשו בו באיסור או בחמץ. שני אופני שימוש עיקריים ישנם:
א) באוּר (באש), והכשרתו בליבון חמור.
ב) בנוזלים רותחים, וההכשרה היא בהגעלה במים רותחים. גם בזה יש מדרגות: כלי ראשון שעל האש, כלי ראשון שאינו על האש, עירוי מכלי ראשון וכלי שני. כבולעו כך פולטו.

אימתי המאכלים נאסרים

לכתחילה אין להשתמש בכלי שהשתמשו בו באיסור או בחמץ בלא שיכשירו אותו באותה הדרך שבה השתמשו בו באיסור או בחמץ. אולם בדיעבד, אם טעו והשתמשו בסיר שלא הוכשר, בדרך כלל המאכל שבישלו בו כשר, הואיל ואין מרגישים בו טעם איסור. הסיבה היא שאחרי שעברו על הכלי עשרים וארבע שעות, אין האיסור שנדבק ונבלע בו נותן טעם טוב. אבל אם ביודעים השתמשו בכלי בלא להכשירו, קנסו אותו חכמים, שהתבשיל שהתבשל בו אסור. וכן הדין לגבי פסח, שכל שהשתמשו בכלי או בשיש בלא הכשרה לפסח בשגגה – מותר בדיעבד, אבל אם עשו זאת ביודעים – המאכל אסור (פניני הלכה פסח ז, ה, 5).

כלי שבלע חמץ בשתי רמות

אם כלי בלע חמץ בשתי דרגות, כמו למשל כף שבלעה לעיתים חמץ בכלי ראשון שעל האש, ולעיתים בכלי שני – מכשירים אותה כפי שימושה החמור, היינו במים רותחים שעל האש. אולם כשהדבר קשה או עלול לגרום נזק, הולכים כפי רוב השימוש. למשל: מזלג שבדרך כלל משתמשים בו בכלי ראשון או שני שהכשרתו במים רותחים, ולעיתים נועצים אותו במאפה שבתוך התנור, ששם בליעתו היא באש – מכיוון שהליבון עלול להזיק למזלג, הולכים כפי עיקר הדין ומכשירים את המזלג כפי רוב שימושו במים רותחים.

הכשרת תנור אפייה

  • מנקים היטב את התנור ואחר כך מפעילים אותו על החום הגבוה למשך חצי שעה.
  • את התבניות קשה להכשיר, מפני שהכשרתן בליבון חמור תפגום אותן, ולכן צריך לקנות תבניות חדשות לפסח.
  • מי שאין לו תבניות מתאימות לפסח יכול להשתמש בתבניות חד-פעמיות, ויכשיר עם התנור את הרשת, כדי להניח עליה את התבניות החד-פעמיות.
  • תנורים חדשים שמנקים את עצמם בחום של כ500 מעלות אינם צריכים ניקוי לפני ההכשרה, מפני שניקוי בחום זה נחשב כליבון חמור ודי בו כדי להכשיר את התנור לפסח. גם את התבניות של התנורים הללו אפשר להכשיר בחום כזה.

טוסטר שבא במגע ישיר עם המאכלים שמניחים בו, אי אפשר להכשיר, הואיל ובליעתו באוּר, וכדי להכשירו צריך ליבון חמור שיזיק לו. אם הוא תנור קטן, מכשירים אותו כדרך שמכשירים תנור אפייה ולוקחים לפסח תבניות חד-פעמיות.

הכשרת הגז

בכל השנה אנו רגילים להשתמש באותה החצובה לסירי בשר ולחלב, מפני שגם אם יגלוש מעט מתבשיל בשרי או חלבי על החצובה, האש ששולטת שם תשרוף ותפגום את מה שנשפך. אבל לקראת פסח, משום חומרת חמץ, נוהגים להכשיר את החצובה בליבון קל. במקום זאת אפשר לצפות בנייר כסף עבה את הברזלים שעליהם הסירים עומדים, כדי לחצוץ בין החצובה שהעמידו עליה תבשילי חמץ לסירי הפסח. בדיעבד, מי שלא ליבן את החצובה ובישל עליה בפסח, המאכלים כשרים (כדרך שנוהגים כל השנה ביחס לבשר וחלב).

את שאר הברזלים שאינם נוגעים בסירים, וכן את משטח האמייל שמתחת לחצובה, ואת ראשי הגז, צריך לנקות היטב מכל שאריות האוכל, אבל מכיוון שהחלקים הללו אינם באים במגע עם הסירים אין צריך ללבנם או לעוטפם בנייר כסף. ונוהגים להבעיר למשך כחצי שעה את כל הלהבות.

דין מאכל שנופל לתחתית הגז

ראוי לציין שבכל השנה יש להחמיר שלא לאכול מאכלים שנפלו על האמייל שמתחת לחצובה, מפני שגולשים לשם תבשילים בשריים וחלביים ועל ידי כך האמייל נטרף. אבל אם ניקו את האמייל היטב, ובמשך עשרים וארבע שעות לא גלש שם תבשיל בשרי וחלבי, יהיה מותר לאכול את מה שנפל עליו.

כיריים חשמליות וקרמיות

כיריים חשמליות: מנקים היטב ומחממים על החום הגבוה למשך חצי שעה.

כיריים קרמיות, הנראות כזכוכית אטומה, שמניחים עליהן ישירות את הסירים: הכשרתן בניקוי וחימום על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה, וכבולעו כך פולטו.

שיש וכיור

מנקים היטב, ואחר כך מערים עליהם מים רותחים. נוח לבצע זאת על ידי קומקום. יש להשתדל שהכיור והשיש יהיו יבשים, שאם יהיו רטובים, המים שעליהם יקררו מעט את המים הרותחים. לפיכך, טוב לערות תחילה על הכיור ואחר כך על דפנותיו, אחר כך על השיש במקומות הקרובים לכיור ואחר כך על הרחוקים, וכך המים יזרמו אל הכיור ולא אל המקומות שעדיין לא הוכשרו. אפשר לקיים הכשרה זו גם בקיטורית, שחום האדים היוצאים ממנה הוא כמאה מעלות (ודינו כעירוי של מים רותחים מכלי ראשון).

אף שכך העיקר להלכה, רבים נוהגים להדר, ובנוסף לעירוי מכניסים לכיור קערה מפלסטיק או שעוטפים את הכיור בנייר כסף עבה, וכן מכסים את השיש בשעוונית או בנייר כסף עבה (מפני שלעיתים יש שם בליעה חמורה במדרגה של כלי ראשון, ואולי דין השיש והכיור ככלי חרס שאי אפשר להכשיר, כמבואר בפניני הלכה פסח יא, א ב).

שיש רגיש, שלעולם אין מניחים עליו סיר רותח, אפשר להכשיר לכתחילה בניקוי ועירוי בלבד, וגם המהדרים אינם צריכים לכסותו בשעוונית או בנייר כסף.

פלטה של שבת

מנקים היטב, מחממים על החום הגבוה למשך שעתיים ומצפים בנייר כסף, כדי לחצוץ בינה ובין סירי הפסח.

מיקרוגל

נוהגים להכשיר בארבעה שלבים:
א) מנקים היטב משאריות אוכל.
ב) מכיוון שבליעת החמץ שבו נעשית על ידי האדים העולים מהמאכלים המתחממים במיקרוגל, הכשרתו על ידי הנחת צלוחית מים וחימומה למשך שלוש דקות.
ג) ממתינים עשרים וארבע שעות מאז חימום החמץ האחרון, כדי שהטעם הבלוע בו ייפגם, או שמניחים סבון בצלוחית המים, כדי שטעם הסבון יפגום את שאריות הטעמים שאולי נותרו בדפנות המיקרוגל.
ד) מכיוון שיש לחשוש שאולי גלש איזה מאכל חמץ על הצלחת המסתובבת, יש להניח דבר שיחצוץ בין הצלחת למאכלים שמחממים בפסח.

מדיח כלים

מנקים היטב את המסננת משיירי מאכל. מפעילים את המדיח עם המגשים על החום הגבוה בתוכנית הארוכה ביותר, וכבולעו כך פולטו, ממתינים עשרים וארבע שעות מניקוי החמץ האחרון, ומותר להשתמש לכלי פסח. ואף שיש מהדרים ומחמירים העיקר להלכה כדעת המקילים.

שולחן האוכל

בעבר היו מניחים על השולחנות סירים רותחים, וממילא היו מכשירים אותם בעירוי של מים רותחים. אולם השולחנות שלנו רגישים, ואין רגילים להניח עליהם סירים רותחים, ואם יערו עליהם מים רותחים יש חשש שיתקלקלו.

לכן למעשה יש לנקותם היטב, אחר כך יש להדביק עליהם ניילון או נייר לכל משך הפסח, כדי ליצור חציצה קבועה בין השולחן לכלים ולמאכלים של פסח. על הנייר או הניילון יפרשו את המפה, וטוב להקפיד שלא להניח סירים רותחים ישירות על השולחן, אלא על צלחת הפוכה וכדומה (פניני הלכה פסח יא, ח).

מקרר

מכיוון ששימושו בצונן, החשש היחיד הוא שמא נשארו בו פירורי חמץ, לפיכך הכשרתו בניקוי. חריצים שקשה לנקות, ויש חשש שאולי תקועים בהם פירורי חמץ, שופכים אליהם מעט מי סבון או חומר אחר שיפגום את הפירורים מלהיות ראויים למאכל כלב.

ארונות מטבח

כשהיו מדפי הארונות מעץ טבעי, פעמים רבות שהיו בהם סדקים והיה קשה לנקותם באופן מוחלט מחמץ שנדבק בהם, ולכן היו רגילים לצפותם בנייר. אבל במדפים חלקים כשלנו, אין חשש שנשאר חמץ, ולכן די לנקותם היטב ואין צורך לכסותם בנייר.

כלים שונים

גביעי כסף: בנוסף לניקוי הרגיל לכתחילה מגעילים, כי אולי נבלע שם חמץ עם משקה חריף או יין חזק, ואזי יש אומרים שכדי להכשירם צריכים הגעלה.

בקבוק פלסטיק של תינוק: טוב להחליפו, ובשעת הצורך אפשר לנקותו ולהגעילו.

מיחם חשמלי או מיחם שבת (שמניחים על פלטה) – מכשירים בהגעלה. ממלאים אותו במים, מרתיחים אותם ושופכים אותם כדרך שרגילים להוציא מהמיחם את המים. וטוב לנקותו תחילה מהאבנית שמצטברת בו. במקרה שנוהגים להניח על מכסה המיחם חלות כדי לחממן לקראת סעודת שבת, יש להגעיל את הדוד והמכסה.

תרמוס: מנקים היטב ומגעילים ברותחים. כאשר קשה להגעילו אפשר להסתפק בעירוי מים רותחים לתוכו ועל פיו.

שיניים תותבות, פלטה וקוביות

מנקים היטב לפני זמן איסור חמץ, ואין צורך להגעילן, מפני שאין רגילים להכניס לפה מאכלים ומשקים רותחים. וכשם שאוכלים בהן מאכלי בשר וחלב על סמך ניקוי בלבד, כך אפשר לאכול בהן בפסח.

דין הקוביות שמודבקות על השיניים למשך כמה חודשים כדין השיניים עצמן, וכשם שמנקים את השיניים היטב לקראת פסח, כך מנקים עם מברשת סביב הקוביות.

ניקוי הבית

הבדל עצום ישנו בין ניקוי הבית לפסח ובין ניקוי המטבח. בניקוי הבית המטרה היא שלא יישאר פירור חמץ בגודל של כזית, כדי שלא נעבור עליו ב"בל ייראה" ו"בל יימצא"; ואילו בניקוי המטבח וכליו המטרה שלא יישאר אפילו כלשהו חמץ, שמא יתערב במאכלי הפסח. וכידוע חמץ בפסח אסור אפילו בכלשהו. וכאשר מדובר בכלים שמבשלים בהם, צריך שגם לא יישאר שום שמץ של טעם חמץ דבוק ובלוע בכלים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

משפחה זה שמחה

מכירת חמץ באינטרנט היא פתרון לשעת הצורך • אין צורך בחוברות עבות של תרופות כשרות לפסח – רק תרופות בעלות טעם מצריכות הכשר • במנהג האשכנזים לאכול מצות קשות יש מעלה, לא חובה • גישות מודרניות ופוסט-מודרניות תוקפות את ערכי המשפחה, מפני שהן דוגלות בחירות הפרט באופן מופרז, שמגיע לאגואיזם • המשפחה אינה פוגעת בכוחות האדם אלא מעצימה אותם • בימינו, דווקא כשאפשר להתקיים לבד, הופכת המשפחה מצורך קיומי לערך נעלה • מי שמגיע לליל הסדר מתוך רצון לשמח אחרים – יזכה לשמוח בעצמו

מהלכות פסח: חמץ הבלוע בכלים

התורה מלמדת אותנו שבכל עת שאדם שמח עליו לשתף בשמחתו את בני משפחתו ולשמחם, כלומר השמחה האמיתית תלויה בכך שאדם ישמח תחילה את קרוביו. מכאן אפשר להגיע להבנה עמוקה מאוד: המשפחה היא ההזדמנות להעניק אהבה ושמחה באופן מסודר ויציב

אין למכור את החמץ הבלוע ודבוק בכלים, שכמה וכמה דינים נקבעו כדי להבהיר שמדובר במכירה אמיתית, וכאשר כותבים שמוכרים את החמץ הבלוע ודבוק בכלים – המכירה נראית כחוכא ואיטלולא, שהרי אין לחמץ זה שום שווי, ואין בעולם אדם שמעוניין לקנות אותו. לכן נכון שלא לציין זאת בשטרות המכירה. אומנם אם היה בזה צורך הלכתי, מכירת החמץ הבלוע בכלים הייתה נחשבת דבר רציני, אולם להלכה אין בכך שום צורך, שכן נפסק: "קדרות של חרס שנשתמש בהם חמץ כל השנה, ואפילו אותם שעושים בהם דייסא ומיני קמחים, משפשפן היטב בעניין שלא יהא חמץ ניכר בהם, ומותר להשהותן לאחר הפסח… ומצניען בפסח במקום צנוע שאינו רגיל לילך שם, כדי שלא יבוא להשתמש בהם בפסח" (שו"ע או"ח תנא, א). ולאחר הפסח יחזור להשתמש בהם למאכלי חמץ. הרי שלהלכה אין שום צורך למכור את כלי החמץ או את החמץ הבלוע ודבוק בהם, ולכן מי שמוכר אותו עושה מההלכה ומהמכירה חוכא ואיטלולא.

מכירת חמץ באינטרנט

בשעת הצורך אפשר למכור את החמץ בטלפון או באינטרנט. ואף שראוי שהמוכר יחתום ויעשה קניין כדי לחזק את המכירה, בדיעבד אין זה מעכב, שכן הרבנות היא בתפקיד של שליח הממונה על ידי המוכר למכור את החמץ לגוי, ועיקר הקניין נעשה על ידי הרבנות בעת שהיא מבצעת את המכירה מבעל החמץ לגוי.

תרופות בפסח

תרופה טעימה, כדוגמת סירופ או גלולות מציצה, חובה לברר אם היא כשרה לפסח, וכל זמן שלא נודע שהיא כשרה לפסח – אסור לאוכלה. רק מי שהוא חולה מסוכן, ואין לתרופתו תחליף טוב, מותר לו לאוכלה, שפיקוח נפש דוחה איסור אכילת חמץ.

אבל תרופה שאין לה טעם – אינה צריכה הכשר, מפני שגם אם עירבו בה חמץ שבעבר היה ראוי לאכילה, מכיוון שכעת הוא אינו ראוי לאכילה אפילו בשעת הדחק, שהרי אפילו לאכילת כלב אינו ראוי, אין בו יותר איסור חמץ ומותר לבולעו בשביל כל צורך רפואי.

אומנם יש מדקדקים שלא לבלוע אפילו תרופות מרות שיש בהן תערובת חמץ, מפני שחוששים לדעת פוסקים בודדים שסוברים שהואיל והתרופה חשובה לנו, אין היא נחשבת פסולה מאכילת כלב ואסור מדברי חכמים לבולעה. אבל הלכה כדעת רוב הפוסקים, שמתירים לבלוע תרופה שאינה ראויה לאכילה בלא בדיקה.

ראוי להוסיף שהסיכוי שיהיה בתרופה חמץ נמוך מאוד, קל וחומר כיום שרבים רגישים לגלוטן, ואין מערבים בחינם מרכיבי דגן אלא מעדיפים תחליפים שאין בהם גלוטן.

לפיכך, החוברות העבות שקופות החולים מפרסמות – מיותרות, ודי היה להן להתמקד בתרופות הטעימות. התקיים בהן הכלל "תפסת מרובה לא תפסת". מרוב עיסוק בתרופות שאין להן טעם, אין משקיעים מאמץ בבירור הרכבן של התרופות הטעימות, שרק לגביהן הבירור חשוב, ובהן פעמים רבות מתרשלים.

תרופות בשבת

גזרו חכמים שחולה קל לא ייטול תרופות, שמא ירצה להכין את תרופתו בשבת ויגיע לאיסור תורה של טחינה בשחיקת סממנים. אולם לגבי תרופות שמיוצרות בבתי חרושת נחלקו הפוסקים, ולכן למי שממש מצטער – מותר ליטול אותן. אבל אם אינו מצטער כל כך – אסור. כל זה בתנאי שהוא אינו רגיל ליטול מעת לעת תרופות כדוגמת אקמול או טיפות אף. אבל אם הוא רגיל בכך כדרך רוב בני אדם בדורנו, כל שהוא מרגיש צורך בכך – רשאי, כי דינו כמי שהתחיל ליטול את התרופות לפני שבת, שרשאי להמשיך ליטלן בשבת, שהואיל והוא דואג שיהיו מוכנות מראש אין חשש שיגיע לשחיקת סממנים בשבת (פניני הלכה שבת כח, הו).

מצות רכות לאשכנזים

שאלה: האם אשכנזים יכולים לאכול מצות רכות?

תשובה: מעיקר הדין אין הלכה שהמצות יהיו קשות, אלא שנהגו אשכנזים לאכול מצות קשות. שני טעמים לכך: האחד הוא שהמצות הקשות נשמרות בטריותן זמן רב, וכך יכלו לפני פסח להכין מצות למשך כל הפסח. השני הוא שמבחינה הלכתית יש לכך שתי מעלות: א) כאשר אופים את המצות לפני הפסח, גם אם נתערב בהן חמץ, כל זמן שהוא פחות מאחד חלקי שישים – הוא בטל ומותר באכילה בפסח. אבל אם תערובת זו תיווצר בפסח, המצות אסורות, מפני שבפסח חמץ אוסר בכלשהו. ב) היכולת לדעת אם המצה החמיצה תלויה בחוטים הנמשכים במצה האפויה. במצות קשות הדבר ניכר היטב, ובמצות רכות צריך לכך יותר מומחיות.

כיוון שיש למנהג זה גם מעלות הלכתיות, אין לבטלו בחינם. אומנם בשעת הצורך, כיוון שהדבר לא נקבע כמנהג מחייב, אפשר להקל.


פסח, משפחה והספר החדש

בחודשים האחרונים עסקתי בהכנת ספרים לדפוס. על הספר פניני הלכה 'העם והארץ' המשודרג

כתבתי בטור הקודם, ועכשיו אספר על ספר הליקוטים בענייני משפחה המשודרג.

עיקר עבודתי בתקופה האחרונה הוא בכתיבת והכנת הלכות כשרות. עתה בעזרת ה' אני מסיים להכין את הכרך הראשון (מתוך שניים), שבו מבוארות כל ההלכות הקשורות לצומח ולחי, ולכן חלק מהלכות אלו שהופיעו בספרי הליקוטים לא יופיעו בכרכי הליקוטים הבאים. ממילא ליקוטים חלק ג' הופך להיות מוקדש כולו לענייני משפחה. כיוון שכך צירפתי אליו עוד הלכות שכתבתי במשך השנים בענייני נישואין, צניעות, הלכות אבלות וטעמן ועוד הלכות שונות. כך התווספו לספר יותר משבעים עמודים.

מכיוון שרוב ההלכות שבספר זה כבר נדפסו במהדורה הקודמת, והקונים הוותיקים עלולים להרגיש מקופחים, ביקשתי מההוצאה למכור במשך שלושה חודשים לכל מי שיש בידו מהדורה ישנה של כרך 'ליקוטים ג' – משפחה' את הספר החדש במחיר עלות.

ההתקפות על ערכי המשפחה

ערכי המשפחה ניצבים במרכז עולמו של האדם, ובהתאם לחשיבותם ומרכזיותם הם מותקפים כיום מכיוונים שונים. בחברה המודרנית, ועוד יותר הפוסט-מודרנית, האדם נתפס כבודד והמשפחה מכבידה עליו, פוגעת בחירותו לגלות את רצונותיו באופן חופשי. כך בנוגע ליחסי הורים וילדים, כאשר מצוות כיבוד הורים מותקפת על ידי העמדות הפסיכולוגיות המקובלות, עד למצב שמאשימים את ההורים בכל הסיבוכים הנפשיים של ילדיהם. עוד יותר מותקפת מסגרת הנישואין, שכביכול פוגעת בחירות ובזכויות האישה והילד. כך יוצא שבפועל, בחברה החילונית המערבית רוב הזוגות הנישאים מתגרשים, ורוב האנשים חיים במשך רוב חייהם הבוגרים בלא זוגיות יציבה.

לעבור מצורך קיומי לערך נשגב

בעבר ערכי המשפחה היו בבחינת צורך קיומי, מפני שבלא משפחה אדם לא יכול היה לספק לעצמו את צרכיו החומריים ולהגן על עצמו. לכן כל חברה אנושית העלתה על נס את ערכי המשפחה הגרעינית והרחבה, וקבעה לעצמה כללים וחוקים שעל פיהם המשפחה התנהלה. למעלה בקודש על פי הדרכת התורה, חיי המשפחה הודרכו כך שגם ירוממו את כל בני המשפחה לחיים ערכיים של קדושה, תורה ומצוות. לעומת המצב בעבר, בחברה המודרנית היחיד הבוגר מסוגל לדאוג לעצמו בהשגת צרכיו החומריים והבילויים השונים שהוא מעוניין בהם. לא זו בלבד שאין הוא נזקק למשפחה, אלא שהיא עלולה להכביד עליו, לעכב את התקדמותו המקצועית, להפריע לו לבלות בלילות ובימים כאוות נפשו, לצרוך את כספו, לשלול את חירותו, לחייבו לדאוג להוריו לעת זקנותם, להיות נאמן לזוגיותו ולהשקיע עצמו בחינוך ילדיו. ערך החירות הוא אומנם קדוש, אולם בשימוש מוטעה הוא מחזק את העמדה האגואיסטית, הרואה את האדם כבודד ופוגעת אנושות בערכי המשפחה – ובסופו של דבר גם באדם, כי הבדידות היא מצב קיומי מסובך ורווי עצב וכאב, במיוחד כשהוא נחלש.

עלינו לחזור ולהעמיק בערכי המשפחה ומצוותיה כדי לקיים מצוות אלו לשם הערך הנשגב שבהן, הן ביחסו של אדם להוריו, הן ביחסו לברית הזוגיות המקודשת שעל ידה הוא נעשה אדם שלם והן ביחסו לילדיו. לתפיסה זו שלמדנו בתורה האדם אינו בודד אלא חלק ממשפחה, ואין בכך פגיעה

בגילוי כוחות חייו וחירותו אלא העצמתם. כדי שכך יהיה, צריך ללמוד את המצוות הללו באופן עמוק ולקיימן.

בספר זה, כמו ב'פניני הלכה' כרך 'שמחת הבית וברכתו' שיצא לאור בשנת תשע"ד, תוך לימוד המצוות וההלכות נחשפים התכנים של חיי משפחה רוממים וטובים.

ליל הסדר וערכי המשפחה

ליל הסדר ומצוותיו נועדו להשרשת מסורת האמונה הישראלית, והמצווה הזאת צריכה להיעשות בשמחה, כפי שנצטווינו לשמוח בכל חג. ובמיוחד בליל הסדר, שלשם כך נצטווינו לשתות ארבע כוסות של יין, כדי שכל סדר ההגדה ייאמר על כוס יין דרך חירות ושמחה. אלא שלעיתים אנשים מתקשים לשמוח, והם מחמיצים פנים זה לזה, עד שהמפגש המשפחתי מביא אותם לידי מתח ומריבות.

התורה מלמדת אותנו, שבכל עת שאדם שמח עליו לשתף בשמחתו את בני משפחתו ולשמחם, כלומר השמחה האמיתית תלויה בכך שאדם ישמח תחילה את קרוביו (עיינו ב'פניני הלכה' מועדים א, יא). מכאן אפשר להגיע להבנה עמוקה מאוד: המשפחה היא ההזדמנות להעניק אהבה ושמחה באופן מסודר ויציב. כאשר אדם מגיע לליל הסדר בתחושת שליחות וכוונה לשמח את כל המסובים, להאיר להם פנים ולהחמיא להם, מובטח לו שיזכה לקיים את מצוות החג בשמחה יתרה, ואף הוא עצמו יצא מהמפגש המשפחתי מלא חיוניות וברכה לכל השנה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

דיני הפרשת חלה

מה מאחד בצקים כך שיתחייבו בהפרשת חלה, ובאילו מקרים הם מוגדרים בצקים נפרדים • הפרשת חלה ציבורית היא מבורכת, אך אם כל אישה שומרת על הבצק שלה, הבצקים נשארים נפרדים ופטורים מהפרשה • כשאנשים שונים מביאים מאפים לאירוע, והמאפים מונחים במקום אחד ועשויים מאותו סוג בצק, הם חייבים בהפרשה • משלוחי מנות שונים במקום אחד – אין צורך לחשוש ולהפריש מהם • המחלוקת לגבי בצק שמיועד להיות תבשיל • מלאווח, מופלטה וג'חנון נחשבים מאפים וחייבים בהפרשה • מאפה דק במיוחד פטור מהפרשה

המצווה והברכה

נשים שרוצות לאפות יחד לחמים או עוגות כדי לזכות במצווה, צריכות להקפיד להיות שותפות מלאות בכל המאפים עד גמר האפייה, ואחר האפייה תיקח כל אחת את חלקה לעצמה באקראי, היינו בלא שיהיה סימון שזה המאפה שלה. וכן גננת שאופה חלות עם הילדים

מצוות הפרשת חלה שייכת לגברים ולנשים כאחד, אלא שאם האיש והאישה לשים יחד את הבצק, זכות האישה קודמת במצווה, מפני שהיא האחראית יותר על ענייני הבית.

המפריש חלה מהקמח לא קיים את המצווה, כי רק לאחר עירוב הקמח והמים מתחילה חובת המצווה, והזמן המובחר הוא בגמר לישת הבצק (שו"ע יורה דעה שכז, ג).

לפני קיום המצווה מברכים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להפריש חלה" (נוסח יוצאי תימן וחלק מאשכנז), "להפריש חלה תרומה" (עדות המזרח), או "להפריש חלה מן העיסה" (רבים מיוצאי אשכנז וצפון אפריקה).

לאחר הברכה מפרישים חתיכה כלשהי, ויש אומרים בעת ההפרשה: "הרי זו חלה". מכיוון שאסור לאכול את החלה, צריך לשרוף אותה בתחתית התנור או על הגז, כדי שלא ייכשלו באכילתה. כמו כן אפשר להניחה בפח, וכדי שלא תתבזה יש לעטוף אותה תחילה וכך להניחה בפח.

אם שכחו להפריש חלה מהבצק, מפרישים ממנו אחר אפייתו ובכך מתירים אותו לאכילה. מי שחושש שמא לא הפרישו חלה מהמאפה שהוגש לו, יפריש ממנו פירור קטן לחלה, ויניח אותו במקום שאין חשש שיבואו לאוכלו.

השיעור החייב בחלה

מצווה להפריש חלה מבצק שנועד לאפייה, שהקמח שלו מחמשת מיני דגן ושיש בו שיעור חשוב שניתן להכין ממנו מזון שמספיק לפחות ליום שלם. היינו שנפח הקמח שלו הוא לפחות כשיעור נפח 43.2 ביצים, כ 2.160 ליטר. כאשר ממירים את השיעור למשקל מתעוררים ספקות, מפני שהמשקל תלוי בדחיסות הקמח. לפיכך, על משקל קמח חיטה של קילו וחצי מפרישים חלה בברכה, ומקילו ומאתיים גרם מפרישים בלא ברכה.

מי שאינו מעוניין לאפות לחם בשיעור החייב בחלה, אינו צריך לאפות יותר מכדי צורכו כדי לקיים את המצווה. אבל מי שמתכוון לאפות בשיעור החייב בחלה, אסור לחלקו לשניים כדי להיפטר מהמצווה (ירושלמי חלה ג, א; שו"ע שכד, יד).

צירוף בצקים ומאפים

בצקים או מאפים שאין באחד מהם שיעור חלה, והצטרפו יחד לשיעור – חובה להפריש מהם חלה בברכה. בשתי דרכים נוצר הצירוף: א) כאשר שני הבצקים נדבקו זה בזה בעת הלישה או האפייה עד שאם יפרידום ינשכו זה את זה, היינו שייתלש מעט מהבצק או המאפה של זה לזה. ב) כאשר הבצקים או המאפים מונחים בכלי אחד או בשקית אחת, או כאשר הם מכוסים במפה – הם מצטרפים להיחשב לחם אחד (שו"ע שכה, א).

אם הניחו את המאפים או הבצקים במקרר, במקפיא, בתנור או בארון שקבוע בקיר, יש ספק אם הם מצטרפים – ולכן יש להפריש מהם חלה בלא ברכה.

בצק שנועד לחלוקה – פטור

שני בצקים שונים שמקפידים שלא יתערבבו, כגון בצק שמרים ובצק פריך, אינם מצטרפים. ולא עוד אלא אפילו בצק אחד שעומדים לחלקו לשני חלקים, חציו למאפה מתוק וחציו למאפה מלוח, למרות שהוא עכשיו בצק אחד, אין החלקים שעומדים להתחלק מצטרפים (שו"ע שכו, א).

הבעיה בהפרשת חלה ציבורית

נשים שלשות יחד בצק כדי להפריש ממנו חלה ברוב עם והדר, צריכות להקפיד שהבצק והחלות יהיו בשותפות גמורה עד גמר האפייה. אבל אם כל אחת קולעת לעצמה בצק בצורה מיוחדת ומקפידה לקחתו אחר כך, למרות שבבצק המשותף היה שיעור חלה, מכיוון שהן עומדות לחלקו – אינו מצטרף לשיעור. ואפילו אם יאפו את הכול בתנור אחד, כל זמן שכל אחת יודעת מהו המאפה שלה והיא מקפידה לקחתו לעצמה, המאפים אינם מצטרפים לשיעור.

לפיכך נשים שרוצות לאפות יחד לחמים או עוגות כדי לזכות במצווה, צריכות להקפיד להיות שותפות מלאות בכל המאפים עד גמר האפייה, ואחר האפייה תיקח כל אחת את חלקה לעצמה באקראי, היינו בלא שיהיה סימון שזה המאפה שלה.

וכן גננת שאופה עם הילדים חלות לקראת שבת, וכל ילד לש לעצמו את בצקו ומדביקים עליו את שמו, אין החלות שלהם מצטרפות.

קיבוץ מאפים באירוע

לעיתים עורכים מסיבה, והשכנים והקרובים מביאים מאפים שהכינו בעצמם, שלא הפרישו מהם חלה כי לא היה בהם שיעור; אם אספו את כל המאפים לתוך סל או קופסה, ויש שם מאפים כשיעור חיוב חלה מסוג אחד של בצק שאין מקפידים שלא יתערב, כגון מבצק שמרים רגיל ללחם חלות ולחמניות, מבצק שמרים מתוק לעוגות או מבצק פריך, מכיוון שהניחום במקום אחד לצורך המסיבה – הם מצטרפים וצריך להפריש מהם חלה. אבל מאפים מבצקים שונים, שמקפידים שלא יתערבו בשעת הלישה, אינם מצטרפים.

מאפים מסוג אחד של בצק, שחלקם ממולאים בשוקולד וחלקם בריבה, מכיוון שהבצק מסוג אחד – מצטרפים. אבל מאפים חלביים עם בשריים או אפילו פרווה אינם מצטרפים, כי מקפידים לחלקם לפני האפייה.

צירוף משלוחי מנות

כאשר מקבלים משלוחי מנות בפורים, ומניחים מאפים רבים בקערה אחת, אין צורך להפריש מהם חלה מספק. הסיבה היא שאף שיתכן שהצטרפו שם מאפים מסוג אחד לשיעור חלה, הסיכוי שזה יקרה נמוך, מפני שיש שכבר מתחילה לשו בצק כשיעור והפרישו חלה, וממילא המאפים שלהם אינם מצטרפים. בנוסף, חלק מהמאפים אינם מצטרפים כי מקפידים שבצקם לא יתערבב. וכיוון שהחשש רחוק, והמצווה כיום מדברי חכמים, כל זמן שאין סבירות גבוהה שאכן הצטרפו המאפים לשיעור חלה, אין צורך לחשוש ולהחמיר.

תבשילים פטורים מחלה

המצווה היא להפריש חלה מהבצק שנועד לאפיית לחם, שנאמר: "והיה באכלכם מלחם הארץ… מראשית עריסותיכם (הבצק שלכם) תיתנו לה' תרומה לדורותיכם" (במדבר טו, יט כא). בכלל "לחם" כל מאפי הדגן כגון עוגות, קרקרים, ביסקוויטים, מאפים ממולאים בבשר, גבינה או ירקות, בייגלך, מקלות מלוחים ובקלאווה. לעומת זאת תבשילי דגן, כגון דייסה, פטורים מהפרשת חלה.

בצק עבה שנועד לבישול

כאשר מתכוונים להכין מהבצק סופגניות, אטריות, פתיתים או שקדי מרק – מכיוון שמתכוונים להכינם לאכילה על ידי בישול במים או טיגון בשמן עמוק, לדעת רוב הפוסקים הם פטורים מחלה, כדין תבשילים.

ויש אומרים שחייבים בחלה, משום שזמן החיוב בחלה הוא בעת לישת הבצק, ומכיוון שהבצק שלהם עבה וראוי לאפייה כלחם – אף שהכוונה לבשלם, חובה להפריש מהם חלה (ר"ת).

הלכה כדעת רוב הפוסקים, שהואיל ומתכוונים לבשל את הבצקים הללו אין הם נחשבים לחם, אלא שלכתחילה נוהגים להפריש מהם חלה בלא ברכה. ואם הכינו את הסופגניות בתנור אפייה ולא בטיגון בשמן עמוק, לכל הדעות צריך להפריש מהבצק חלה בברכה.

אם יאפו חלק מהבצק שמתכוונים לבשל, אפילו כשיעור עוגייה קטנה, לכל הדעות יהיו חייבים להפריש חלה בברכה מאותו מאפה. וזו העצה למי שרוצה לצאת מהספק ולזכות במצווה: להחליט מראש לאפות מהבצק עוגייה קטנה בתנור או על מחבת (שו"ע שכט, ד).

מלוואח, ג'חנון וכדומה

ההבדל בין בישול ואפייה הוא שהבישול נעשה בתוך נוזלים רותחים, ואילו במאפה אומנם יש נוזלים, שבזכותם הוא נאפה ולא נשרף, אולם בעת אפייתו הוא אינו מונח בתוך נוזלים. בדרך כלל האפייה מתבצעת בתנור, אבל ניתן להכין מאפים גם במחבת או סיר שמונחים על אש. ואף שרגילים להניח בתחתיתם שמן כדי שהבצק לא יידבק או כדי להוסיף בו טעם, מכיוון שהנוזלים שמסביב לבצק מועטים, הם נחשבים מאפים.

לפיכך יש להפריש חלה בברכה ממאפים כדוגמת מלאווח ומופלטה שנאפים על מחבת, וכן מקובנה וג'חנון שנאפים בסיר.

פנקייק, בלינצ'ס וכדומה

לעיתים מכינים עיסה נוזלית ויוצקים אותה לתוך סיר או תבנית, ושם בהדרגה היא הופכת למאפה, כדוגמת פנקייק, לחוח, בלינצ'ס וופל בלגי. מכיוון שלמאכלים אלה יש צורה של לחם, היינו צורה של מאפה – חובה להפריש מהם חלה, ואם יאכלו מהם כשיעור סעודה שלמה מברכים "המוציא" וברכת המזון. אומנם חיוב הפרשת החלה חל עליהם רק בגמר אפייתם, כי בעודם עיסה לא נחשבו עיסת לחם. וגם לאחר האפייה התחייבו בחלה רק אם היה בקמח שלהם שיעור חיוב, ומכיוון שבדרך כלל אין במאפה אחד שיעור חיוב חלה, רק אם מצרפים יחד כמה מאפים צריך להפריש מהם חלה.

אבל אם עשו אותם דקים במיוחד, אין להם צורת מאפה ופטורים מחלה, וגם אם יאכלו מהם כשיעור סעודה שלמה יברכו "מזונות" ו"על המחיה".

הגדרת מאפה דק

התלבטו הפוסקים בהגדרת צורת לחם, וממילא בעובי הפנקייק, הקרפ, הלחוח או הבלינצ'ס הפטורים מחלה. יש שרצו לקבוע שאם עוביים פחות מ 3 מילימטר פטורים, ויותר מ 7 חייבים (שו"ע המקוצר יו"ד קע, יט). ויש אומרים שאם העיסה הנוזלית נשפכת למחבת ומיד נעשית מוכנה לאכילה, אינה בצורת לחם ופטורה, ואם היא עבה ואפייתה נמשכת כמה דקות, יש לה צורת לחם וחייבת בחלה (תבואת השדה ה, יד). למעשה נראה שאלו סימנים חיצוניים שאי אפשר להורות על פיהם הלכה, שכן אי אפשר להציע שימדדו את עובי הפנקייק, וכן משך העשייה תלוי גם בחום המחבת.

לכן מוכרחים לומר שככלל, כל המאפים הללו חייבים בחלה, ורק במקרים קיצוניים יוצאי דופן – שעשו אותם דקים עד שאין נראית בהם צורה של מאפה מרוב דקיקותם – פטורים. וכן מצינו בפוסקים שוופל הוא הדוגמה המצויה לטריטא שפטורה, והכוונה לשכבה דקיקה אחת מהוופל המצוי, שנכסס מרוב דקותו ויבשותו, ולא לוופל בלגי שהוא עבה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

רעיון גר תושב – המניעות והשאיפה

חזון התורה הוא שבארץ יגורו, מלבד עם ישראל, רק מי ששותפים לישראל במשימתם להיות אור לגויים • המחלוקת סביב ישיבה בארץ בזמננו, כשמעמד גר תושב אינו נוהג • הדרוזים עונים לתנאים של גר תושב, בניגוד לאלו מבין הערבים שתומכים במחבלים ואינם מכירים בריבונות ישראל • כיום המצווה לגרש בני מיעוט עוינים איננה מעשית • עם זאת, יש ללמוד לעומק את רעיון גר תושב ולשאוף ליישם אותו – כשיתאפשר • כשנעמיק בהיגיון המוסרי של המצווה, היא תשמש מודל לכל המדינות שמתמודדות עם מהגרים

מגורי נוכרים בארץ ישראל

מציאת פתרון עמוק לקיום המצווה ואתגרי הזהות והביטחון של מדינת ישראל, תביא רפואה וברכה למדינות רבות שמתמודדות עם בעיות דומות. המודל של מצוות גר תושב יכול לשמש כלי מוסרי לשמירת זהותן הלאומית, יחד עם יחס הוגן ומכבד למהגרים

החזון הגדול של עם ישראל בארצו הוא שהארץ תהיה מיושבת על ידי עם ישראל, בהר הבית בירושלים יעמוד בית המקדש, כל מערכות החיים הלאומיים יתנהלו על פי הדרכות התורה במוסר וקדושה ועם ישראל יהיה אור לגוים, שיבואו לבקר בארץ ולקבל השראה לתיקון העמים והעולם. וכדברי הנביא: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים, וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות, לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב, ב ד).

כדי להגשים את החזון, צריך שהארץ כולה תהיה מיושבת על ידי ישראל, ורק גויים שחפצים להיות שותפים לחזון הגדול של ישראל, יוכלו להצטרף לעם ישראל במעמד של "גר תושב". אומנם הדרך להגשמת החזון עוד ארוכה, אולם עלינו לחתור כפי מידת האפשר כדי להגשימו.

לפיכך עלינו ללמוד את שני האיסורים שנזכרו בתורה ביחס למגורי נוכרים בארץ ישראל. האחד הוא איסור כללי שמחייב את עם ישראל, שנאמר: "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלוהיהם כי יהיה לך למוקש" (שמות כג, לג). והשני איסור שמכוון לכל יחיד, שלא ימכור קרקע לנוכרי, כדי שלא לתת לו חניה בארץ, שנאמר: "לא תכרות להם ברית ולא תחונם, ולא תתחתן בם… כי יסיר את בנך מאחריי ועבדו אלוהים אחרים" (שם ז, ב-ד).

יש אומרים שאיסורים אלו חלים על גויים שאינם ראויים להיחשב גר תושב; אבל מי שראוי להיחשב גר תושב, היינו שהוא שומר שבע מצוות בני נח מתוך אמונה בה' אלוקי ישראל תוך קבלת הריבונות של עם ישראל בארצו כציווי התורה, יכול לגור בארץ (כסף משנה בפירושו לרמב"ם, מזבח אדמה).

ויש אומרים שכל גוי שלא התקבל בבית דין למעמד של גר תושב, נצטווינו שלא יישב בארצנו ולא ניתן לו חניה בקרקע של ארץ ישראל. ובזמן שאין היובל נוהג, אין לבתי הדין סמכות לקבל גר תושב, וממילא כיום אין היתר להושיב בארץ גויים. טעם דעה זו, שהתורה רצתה להדריכנו להקים בארץ ישראל עם קדוש, וכל זמן שהגוי לא קיבל על עצמו באופן רשמי ומסודר לחיות על פי העקרונות של תורת ישראל, הוא יכול להשפיע לרעה על החברה (כך דעת הרמב"ם לפי המגיד משנה ומנחת חינוך, וכך דעת הריטב"א והנצי"ב).

יחס ההלכה למגורי ערבים במדינת ישראל

בעת הקמת המדינה דנו גדולי הרבנים במעמד הערבים, ובשאלה האם מצווה לפעול לגירושם או לעידוד הגירתם מהארץ. כמה רבנים ובראשם הרב הראשי הרב יצחק הרצוג, התייחסו אל הערבים כמי שבפועל שומרים שבע מצוות בני נח, ומאחר שהם כבר גרים בארץ ומכירים בזכותו של העם היהודי על ארצו, אין מצווה לגרשם. אפשר שגם בעלי הדעה השנייה יסכימו לזה, כי האיסור הוא רק לתת אישור הגירה לארץ למי שלא התקבל כגר תושב בפני בית דין, אבל מי שכבר גר כאן, אם הוא בפועל במדרגה מוסרית של גר תושב, אין צריך לגרשו או לעודד את הגירתו.

במשך עשרות השנים שעברו, התברר שרוב בני העדה הדרוזית מקיימים בפועל את שבע המצוות ומכירים בזכותו של העם היהודי על ארצו, ומסייעים לעם ישראל במלחמתו נגד אויביו, וממילא יש להתייחס אליהם כגרים תושבים.

אולם מנגד, רבים מבין הערבים שמתגוררים בארץ ישראל אינם מקבלים את ריבונותו של עם ישראל על ארצו. בנוסף לכך, רבים מהם אינם מקיימים שבע מצוות בני נח – חלקם בכך שהם משתפים פעולה עם המחבלים שעוברים על "לא תרצח", וחלקם בכך שאינם פועלים להעמידם לדין, כפי המצווה השביעית להעמיד בתי דין (עיין רמב"ם הלכות מלכים ט, יד). נמצא אם כן שרבים מהם אינם נחשבים כגרים תושבים, ומצווה לגרשם מהארץ. וכאשר מסיבות בינלאומיות ומוסריות אין אפשרות לגרשם, לפחות יש לעודד את הגירתם.

בנוסף לשאלה על אילו נוכרים נצטווינו שלא יישבו בארצנו כדי שלא ניגרר אחר אורחותיהם, כאשר מדובר על קבוצה לאומית שעלולה לתבוע ריבונות על הארץ, יש שיקול נוסף שלא יישבו בארצנו, כדי שנוכל לקיים את מצוות יישוב הארץ (במדבר לג, נג נו).

האם אפשר לקיים את ההלכה?

מסיבות רבות איננו יכולים לגרש את הנוכרים שאינם מקבלים שבע מצוות בני נח כפי מצוות התורה.

ראשית, המצווה מחייבת אותנו בזמן שיש בידינו כוח, אבל כאשר יד הגויים תקיפה עלינו, אנו אנוסים מלקיימה (רמב"ם הלכות ע"ז י, ו). וכן מצוות יישוב הארץ אינה דורשת מאיתנו לסמוך על הנס ולהילחם לבדנו נגד כל העולם. מסתבר שכיום, כאשר המדינות החזקות בעולם מתנגדות לכך, ומעמדה הביטחוני והכלכלי של מדינת ישראל תלוי בהן במידה רבה, אנו נחשבים כמי שיד הגויים תקיפה עלינו, ואין בידינו כוח לגרש מהארץ את הערבים שלוחמים נגדנו בגלוי, ובוודאי שאין בידינו כוח לגרש את משפחותיהם ואת האוכלוסייה הערבית שעוינת אותנו.

דרכי שלום

פרט לכך, גם מפני "דרכי שלום" איננו יכולים לגרש את האוכלוסייה הערבית שעוינת אותנו, שכן פעולה זו תפר את השלום המקובל ביחסים בינלאומיים, ומצינו שלעיתים מתבטלים מלקיים מצוות מפני דרכי שלום (גיטין נט, א; רמב"ם מתנות עניים א, ט).

חילול השם וקידוש השם

יתר על כן, בדורות האחרונים, בזכות השפעתה המוסרית של תורת ישראל, זכינו ואומות העולם קיבלו על עצמן חוקים ששומרים על זכויותיהם של מיעוטים, ומפני חילול השם אסור לנו לגרש את הערבים שאינם בגדר גר תושב. כלל הלכתי הוא שלא ייתכן דבר שאסור לבני נח ולישראל יהיה מותר (סנהדרין נט, א), ואם על פי הדינים שהמתוקנות שבאומות העולם קבעו אסור לגרש בני אוכלוסיית מיעוט גם כשהם עוינים, גם עם ישראל צריך להתחשב במידת האפשר בעמדה מוסרית זו, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באמנות בינלאומיות מחייבות.

המצווה לא בטלה

למרות זאת, המצווה הבסיסית כמובן שלא בטלה, וחובה עלינו לחתור למציאת הדרך לקיום מצוות התורה במסגרת התפיסה המוסרית המקובלת כיום. לשם כך עלינו להעמיק בערכים המוסריים באופן שיובן כיצד קיום המצווה יוביל למצב מוסרי צודק ומתוקן לבני העולם כולו, ומתוך כך נמצא את הדרכים המתאימות לקיום המצווה.

יתרון לעמדה הקפיטליסטית

העיקרון של המצווה צריך להשפיע גם על עמדתנו בשאלות חברתיות כלכליות. לדוגמה, יש כיום עמדות שונות ביחס לאחריות המדינה לרווחת תושביה, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה כלכלית תועלתית. הוגי דעות וכלכלנים מתווכחים על כך. העמדה הקפיטליסטית מצמצמת את האחריות של המדינה ומעצימה את האחריות של האדם לעצמו, למשפחתו ולחבריו, ולעומתה העמדה הסוציאליסטית מרחיבה את האחריות של המדינה ומצמצמת את האחריות של האדם לעצמו, למשפחתו ולחבריו. בנוסף לכך, יש מי שמתנים את רוב הזכויות שהמדינה מעניקה בקבלת חובות כדוגמת שירות צבאי, ויש שאינם מתנים זאת.

כאשר זוכרים שעדיף שנוכרים שאינם מקיימים שבע מצוות בני נח יהגרו מהארץ, יש להעדיף את העמדה הקפיטליסטית אשר מתנה את רוב הזכויות בקבלת חובות, כדי שערבים שאינם מוכנים לשרת בצבא יקבלו פחות הטבות מהמדינה, ובכך יקטן התמריץ שלהם להישאר בארץ ויגדל התמריץ להגר למדינות שזהותן מתאימה להם יותר.

קרן קיימת לישראל

כך לגבי הוויכוח על מעמד הקרן הקיימת לישראל. מכיוון שהמדינה מעוכבת מלהעדיף את ההתיישבות היהודית, יש להעצים במידת האפשר את הקרן הקיימת לישראל השייכת לעם היהודי, כדי שתעודד ככל יכולתה התיישבות יהודית.

תוכניות מדיניות צבאיות

אנחנו מקווים לשלום, אבל ייתכן שעוד ניאלץ לעבור מלחמות ומשברים, ואם המטרה של קיום המצווה תעמוד לנגד עינינו, נוכל לפעול לכך שהתוצאה של המלחמות והמשברים תהיה גירוש נוכרים עוינים מארצנו, ועידוד הגירה של אלה שאינם תומכים בזהותה היהודית של מדינת ישראל.

חזון לאומות רבות

מציאת פתרון עמוק לקיום המצווה ולאתגרי הזהות והביטחון של מדינת ישראל תביא רפואה וברכה למדינות רבות שמתמודדות עם בעיות דומות. המודל של מצוות גר תושב יכול לשמש כלי מוסרי לשמירת זהותן הלאומית, יחד עם יחס הוגן ומכבד למהגרים. שני עקרונות צריך לקבל על עצמו גר תושב: האחד הוא הכרה בזהות הלאומית והדתית של בני המקום ונשיאה בעול האתגרים הלאומיים אל מול האויב או מול תרבויות מתחרות, והשני – קבלת שבע מצוות בני נח, הכוללות התנהגות מוסרית תקינה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מתנות עניים – שיתוף פעולה חברתי

אפיקי העזרה לעניים על פי מצוות התורה • צדקה ומתנות עניים דואגות לצורכיהם הבסיסיים, ומצוות שאינן קצבה קבועה מעניקות הרווחה נוספת מפעם לפעם • העניים חייבים להיות שותפים פעילים בליקוט המתנות, ואינם מקבלים אותן באופן פסיבי • החלק מהתבואה המופרש לעניים גורם לבעלים רק הפסד מועט, ואפילו רווח • התורה אינה דוגלת ביצירת שוויון מלאכותי אלא בשיתוף פעולה וקשר בין כל השכבות • הפרשת החלה: תיקון והבהרה משבוע שעבר • אין לחוש לשיעור החזון איש • שיעור ההפרשה מקמח מלא

הדרכת התורה בעזרה לעניים

אחת השאלות המוסריות המרכזיות בכל חברה היא כיצד לסייע לעניים. כעיקרון אפשר לערער על הנחת היסוד שצריך לסייע לנזקקים, אולם בעקבות השפעת התורה על התרבות האנושית התעצם גילוי הטוב שבאדם, ובפועל שאלה זו התבטלה. אולם עדיין יש צורך לברר מהי הדרך הנאותה לסייע לנזקק באופן הטוב והמכובד ביותר. יש טוענים בפשטנות, שמגיע לנזקק לקבל את כל צרכיו. הוא לא צריך לבקש טובות! החברה חייבת לעזור לו! ויש שאף טוענים, שכל זמן שהחברה לא העניקה לו את כל צרכיו, היא אשמה במצבו. אולם כפי שנראה הדרכת התורה הרבה יותר מורכבת, כאשר המגמה לעזור לעני תוך שיתופו באחריות לגורלו. בנוסף לכך, על פי הדרכת התורה העזרה לעני תגיע מתוך קשר רצוף בין העשירים לנזקקים, כאשר העשירים משתפים את העניים בשמחתם, והעניים מודים להם ומכבדים אותם על כך.

ארבע דרכי עזרה

הדרכת התורה הרבה יותר מורכבת, כאשר המגמה היא לעזור לעני תוך שיתופו באחריות לגורלו. בנוסף לכך, על פי הדרכת התורה העזרה לעני תגיע מתוך קשר רצוף בין העשירים לנזקקים, כאשר העשירים משתפים את העניים בשמחתם, והעניים מודים להם ומכבדים אותם על כך

בארבע דרכים ציוותה התורה לעזור לעניים: הראשונה, והיא העיקרית, במתנות שהיו העניים לוקטים בכוחות עצמם מהשדות.

השנייה, צדקה, להשלמת צורכי העניים אם ליקוט המתנות לא הספיק למילוי צורכיהם הבסיסיים. הצדקה הגדולה ביותר היא לסייע להם לרכוש מקצוע ולמצוא עבודה.

השלישית, מעשר עני. לאחר שבעלי השדות אספו את יבולם, היו מפרישים תרומות ומעשרות, ובשנה השלישית והשישית לשמיטה היו מפרישים מעשר שני לעני, ועל ידו יכלו העניים לחיות ברווחה יחסית במשך שנתיים מתוך שבע. מעניין לשים לב לכך שאין מדובר בקצבה קבועה, אלא החלק הקבוע היה סיפוק הצרכים הבסיסיים על ידי ליקוט מתנות עניים והשלמתם בצדקה. ובמשך שנתיים מתוך שבע הייתה להם תוספת רווחה.

הרביעית, בשיתופם בשמחות של מצווה, בסעודות הרגל ובשמחות משפחתיות, וזו אחת המטרות של מעשר שני ומעשר בהמה. ושוב אין מדובר בקצבה קבועה, אלא שבכל אירוע של שמחה, מצווה על עורכי הסעודות לשתף את העניים שבקהילה, ומצווה על העניים להשתתף בשמחות, לברך את בעלי השמחה ולאחל שירבו שמחות בישראל.

אפשר להרחיב במשמעויות של המתנות השונות, אבל נתרכז עכשיו במתנות עניים, שהיא הדרך העיקרית לסיוע לעניים.

חמש מתנות העניים

המצווה היא שישתף אדם את העניים בחמש מתנות מברכת יבולו: פאה, שכחה, לקט, פרט ועוללות. הפאה – להשאיר בקצה השדה לפחות אחד חלקי שישים מהיבול, ואם רבתה הברכה או רבו צורכי העניים – ראוי להשאיר יותר. שכחה – שאם שכח לקטוף או לאסוף מעט פירות משדהו, יניחם לעניים. לקט – אם נפלו שיבולת או שתיים בעת פעולה אחת של קציר, להניחם לעניים. פרט ועוללות שייכים לענבים בלבד: פרט – שאם נפל ענב או שניים בעת בציר של אשכול אחד יש להניחם לעניים, עוללות – שאם היה אשכול זעיר יש להשאירו לעניים.

כיום, מסיבות רבות לא משתלם לעניים ללכת לשדות וללקוט את מתנותיהם (כדי לסבר את האוזן: בעבר שווי היבול בשדות מכלל התל"ג היה כשבעים אחוזים, ואילו כיום הוא כרבע אחוז).

אולם מהעקרונות העולים ממצוות אלו נוכל ללמוד על הדרך המיטבית לעזור לעניים על פי התורה.

שיתוף העניים באחריות לפרנסתם

ראשית, המצווה היא שהעניים יבואו לשדות וילקטו את המתנות בכוחות עצמם. לכן רק לעניים היה מותר לקטוף את המתנות, ואסור לבעל השדה או לאדם שאינו עני לקטוף את המתנות בעבור חברו העני שאינו יכול להגיע לשדה, ואם קטף מוציאים את מה שקטף מידיו ויינתן לפני שאר העניים שבאו לשדה (רמב"ם מתנות עניים ב, יט).

אפילו היו שם תשעה עניים זקנים שמבקשים שבעל השדה יקצור בעבורם את הפאה כדי לחלקה להם בשווה, וצעיר אחד מבקש שכל אחד יבזוז כפי כוחו, שומעים לצעיר שאמר כהלכה, שמצוות המתנות שיהיו העניים לוקטים את מתנותיהם בידיהם. אומנם באילן גבוה כדקל, שבו אם העניים יתחרו על לקיטת פירותיו יגיעו לידי סכנה גדולה, תיקנו חכמים שבעל השדה יקטוף את הפאה בעבור כולם ויחלקה להם בשווה (משנה פאה ד, א; ד; רמב"ם ב, טז כ).

הדאגה לחברה בכללותה

עיקרון נוסף אפשר ללמוד ממתנות עניים, שהעזרה לעני תהיה באופן החסכוני ביותר לעשיר והמועיל ביותר לעני. שכן חוכמה עצומה יש במצוות אלו, שאם דרך משל בעל השדה משלם על קציר או קטיף של מאה קילוגרמים רגילים מאה שקלים, על איסוף פירות לקט, שכחה, פרט ועוללות היה צריך לשלם לפחות פי חמישה, בגלל הטורח המרובה שבלקיטת הפירות המעטים שנותרו פזורים בשדה או על העצים. כך יצא שהעניים שממילא לא הייתה להם עבודה טובה יותר, הרוויחו מליקוט שיירי הפירות שבשדות, ואילו בעל השדה לא הפסיד מכך הרבה.

לא זו בלבד, אלא שליקוט הפירות שנשכחו על העצים מנע מהמזיקים להימשך אליהם ולהביא מחלות לעץ. כמו כן הענבים הבודדים שנפלו מהאשכולות היו בדרך כלל עם פגם מסוים, כך שבעל הגפן הפסיד פחות מהשארתם לעניים, ואילו העניים שמחו בהם.

לגבי פאה, אומנם עלות קציר וקטיף הפאה כשאר התבואה והפירות שבשדה. ואף על פי כן יש חוכמה גדולה במצווה לתת פאה בסוף השדה, שכאשר בעלי השדות מגיעים לשם הם עייפים ממלאכתם, ונוחה להם הנדיבות להשאיר יותר לעניים. על אחת כמה וכמה כאשר בעלי העצים החליטו להשאיר לפאה את הפירות שבראש העץ, שאליהם קשה יותר להגיע, והילדים היתומים העניים היו מטפסים וקוטפים אותם בקלות.

ראוי להוסיף שכל המצוות הללו חינכו את בעלי השדות לנדיבות ולהתרחקות מחמדנות.

האתגר לימינו

עוד רעיונות רבים טמונים בהלכות מתנות עניים שלא הספקתי לפרטם. בכל אופן, הספקנו ללמוד כמה עקרונות חשובים, ועל כולנו לשית עצות ולחשוב כיצד אפשר ללמוד ממצוות אלו לימינו.

בינתיים למדנו שהרעיון של "מלחמת המעמדות" או שאיפה לשוויון מלאכותי – פסול לחלוטין. התורה מדגישה את האחווה שבין כולם, ומדריכה את כולם לשתף פעולה לתועלת כלל החברה.

שיעור הפרשת חלה

בשבוע שעבר, בעקבות מעבר לתוכנה חדשה, חל שיבוש בכל המספרים של שיעורי החלה. לפיכך נחזור ונבאר את ההלכה בתוספת הסברים.

שאלה: מה ההלכה למעשה במשקל הקמח החייב בהפרשת חלה בברכה?

תשובה: משיעור של קילו וחצי קמח חיטה יש להפריש חלה בברכה, ומשיעור של קילו ומאה וחמישים גרם יש להפריש בלא ברכה.

השיעור נקבע לפי קמח בנפח של 43 ביצים וחומש ביצה, והוא 2.16 ליטר. אם היה לנו כלי בנפח כזה, היה מצוין, אולם מכיוון שאנו רגילים למדוד במשקל, הרי שנוצר צורך להשוות בין שיעור הנפח למשקל. לרמב"ם מודדים את הקמח כאשר הוא מהודק, ואזי משקל הקמח כשני שלישים מנפחו, הרי שקמח במשקל 1.471 קילו חייב בחלה (הל' ביכורים ו, טו, פהמ"ש עדויות א, ב). ולדעת רבים יש לשער את הקמח במצב רגיל, כפי שמוכרים אותו או כפי ששופכים מהשקית (מ"א תנו, ד, מחה"ש שם, פר"ח א). ואזי משקל של קמח חיטה רגיל מעט יותר ממחצית מנפחו. ומכיוון שיש לחוש לדעתם, יש להפריש בלי ברכה כבר משיעור של 1.150 קילו.

אומנם לחשבון רבי חיים נאה השיעורים גדולים יותר – 1.666 קילו בברכה, ו 1.250 בלי ברכה; אולם זה מפני שחישב אותם לפי משקל המטבע שהזכיר הרמב"ם (זוז-דרהם), לאחר שהטורקים הוסיפו עליו יותר מ 12 אחוזים. משקלו בימי הרמב"ם היה 2.83 גרם, ולפני כארבע מאות שנה הטורקים הגדילו את משקלו ל 3.2 גרם. לאחר שהתברר בוודאות שמשקלו של הדרהם בימי הרמב"ם היה נמוך בכ 12 אחוזים, יש לעדכן את השיעורים, וכך יצא ששיעור החלה לרמב"ם 1.471 קילו ולא 1.666 (ובתוך כך יש לעדכן את שאר השיעורים: ביצה היא נפח 50 סמ"ק ולא 56, ושיעור רביעית 75 סמ"ק ולא 86).

אין חוששים לשיעור החזון איש

ישנו שיעור נוסף שנקרא שיעור חזון איש, ויסודו בדברי הצל"ח, שסובר שהביצים בימינו קטנות מהביצים שדיברו בהן חכמים, ולכן כל השיעורים כפולים. אולם בנוסף לכך ששיטה זו קשה מאוד, כל פוסקי הספרדים ורוב פוסקי האשכנזים לא חששו לה, וגם המנהג הרווח שלא לחוש לה. לפיכך כבר בקילו וחצי קמח חיטה יש להפריש חלה בברכה, ומקילו ומאה וחמישים גרם יש להפריש חלה בלא ברכה.

הכול לפי סוג הקמח

כל מה שכתבתי הוא לגבי קמח חיטה רגיל, אבל קמח חיטה מלא אוורירי יותר, וכבר בכ 1.430 קילו יש שיעור נפח החייב בחלה, ומ 1.100 קילו יש להפריש חלה בלא ברכה. קמח שעורים אוורירי יותר, וכבר במשקל של כ 1.060 קילו יש להפריש חלה בברכה, ומשיעור 880 גרם יש להפריש בלא ברכה.

כדי לפתור את כל הספקות, היה ראוי לייצר כלי בנפח 2.160 ליטר, כדי שעל פיו יוכלו לשער באופן הבטוח ביותר את כל סוגי הקמח בשיעור החייב במצוות חלה בברכה. אומנם כפי שלמדנו יש הסוברים שיש להדק את הקמח, ולכן כל זמן שהקמח ממלא את השיעור יש להפריש חלה, אולם יש לברך רק אם הקמח ממלא את השיעור לאחר שהיכו על הכלי שלוש פעמים כדי לכווץ את נפח הקמח.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בעלי חיים: להיעזר, לא להתאכזר

צורכי האדם קודמים לצורכי בעלי החיים • עם זאת, מצווה לנהוג ברחמים ובהגינות כלפי בעלי החיים, ולא לצערם ללא תועלת • כשם שהאדם סובל ומצטער בשביל פרנסתו, מותר לו לצער את בהמתו כפי הצורך • מותר לצער בעלי חיים לצורך כבוד האדם והאומה, ולצורך האמונה ושמירת התורה • מחלוקת הפוסקים בעניין גידול בעלי חיים בתנאי צפיפות והרעבה • גם אם רמת החיים של בעלי החיים השתנתה, כמו רמת החיים של האדם, כל חקיקה בנושא צריכה להיות אחראית ונקייה מלחצים חיצוניים

היחס לבעלי החיים

בעניינים אלו יש יתרון לרבני המושבים שהם בבחינת "מרא דאתרא", ומכירים מקרוב את דרכי גידול הבהמות והעופות. מי שאינו מכיר את דרכי גידול העופות והעגלים לעיתים מזדעזע לראותם; הוא דומה לבן כרך שמגיע לכפר נידח ומזדעזע מראיית אנשים שחיים בבקתות

מותר לאדם להשתמש בבעלי חיים לצורך עבודתו, כפי שהיו רגילים להעמיס משאות על חמורים ופרדות, לחרוש בעזרת שוורים וסוסים, לרכב על סוסים גמלים וחמורים, ואף לאכול מבשרם של בעלי חיים. לא זו בלבד, אלא שמצווה להקריב קורבנות בהמה ועוף, ובכלל זה גם מצוות שעיר המשתלח ועגלה ערופה. וזהו שאמרו חכמים, שבעלי החיים נבראו כדי לשמש את האדם (קידושין פב, א; סנהדרין קח, א), ובכלל זה גם אכילה מבשרם. אפשר לומר שכשם שלבעלי החיים מותר לאכול מן הצומח, כך האדם רשאי לאכול מן החי.

אומנם מצווה לנהוג בהם ברחמנות ובהגינות, ואסור לצערם, לכן נצטווינו שאם נראה חמור רובץ תחת משאו נעזור לפרוק ממנו את משאו (שמות כג, ה; בבא מציעא לב, ב), לא נחסום שור בדישו (דברים כה, ד), נדאג להאכלת בעלי החיים שברשותנו ולא נאכל לפני שניתן להם את מאכלם (גיטין סב, א).

הרי שיש לאזן בין שני הערכים: מחד צורכי האדם קודמים לצורכי בעלי חיים, ומאידך צריך להשתדל כמידת האפשר שלא לצערם.

ההיתר לצורך פרנסה

מותר לאדם לצער בעלי חיים כאשר מטרתו אינה לצערם אלא שיש לו בדבר צורך בעבור פרנסתו, כגון להעמיס עליהם משאות ולהכותם כדי שילכו, או לרכב על סוסים ולהנהיגם על ידי רסן שמכאיב לפיהם, ולהאיץ בהם שידהרו במהירות על ידי הצלפה בשוט ונעיצת הדורבנות שבמגפיים בגופם. אומנם הזהירו בעלי המוסר לנהוג עמהם ברחמנות, שלא להעמיס עליהם משאות כבדים מדי, ולא למשוך ברסן שבפיהם ולהכותם מעבר לנצרך. וכשם שהאדם מתאמץ, מזיע ומתבזה לצורך פרנסתו, גם בהמתו נושאת עמו בעול, ומכיוון שמעלתה ורגישותה פחותות – ניתן לשעבדה בעבודה קשה ומייסרת יותר. אולם מעבר לנצרך אסור, וכן כאשר היא מצטערת בחינם מצווה לחלץ אותה מצערה.

צער לצורך כבוד ואמונה

לא זו בלבד אלא כשם שבני האדם מוכנים לפעמים לשאת בצער גדול מאוד למען כבודם ואמונתם, כך ויותר מותר לפעמים לצער בעלי חיים לצורך כבודם ואמונתם של בני האדם. וכן ציווה ה' את יהושע לפני מלחמת ישראל נגד מלכי הצפון לעקר את סוסיהם ולשרוף את מרכבותיהם (יהושע יא, ו). לעקר את הסוסים היינו לחתוך את רגליהם מעל פרסותיהם, כדי שיצלעו על גדמי רגליהם לדיראון על שהשתתפו במלחמה נגד ישראל. ואף שאפשר היה לקחתם שלל או להורגם, נצטווה לעקרם כדי להותירם בעלי מום, וללמד בכך את האויבים ואת ישראל שלא לבטוח בסוסים, שיראו את הסוסים שהיו גאוות הלוחמים מדדים בצליעה לחפש מרעה לחיות את נפשם (רד"ק, אברבנאל). ואף שהעיקור גרם לסוסים צער רב, למדנו מכאן שלצורך מוסרי גדול שכזה – מותר לצערם.

כיוצא בזה, לאחר מות המלך, משום כבודו היו שורפים את כל כליו, כדי שלא ישתמשו בהם אנשים אחרים; בכלל זה היו עוקרים את רגלי הסוסים והבהמות שלו, היינו חותכים את רגליהם מעל פרסותיהם, כדי שלא יוכלו להשתמש בהם. ואף שעיקור זה גורם להם צער גדול מאוד, כבודו של המלך שהוא כבוד האומה חשוב יותר (עבודה זרה יא, א, תוס' "עוקרין").

וכן התיר רבי יהודה למכור תרנגול לבן לנוכרי וכדי שלא יוכל להשתמש בו לעבודה זרה, יקטע את אצבעו. הרי שבשביל רווח ממון התירו לצער בעל חיים בקטיעת אצבע (משנה עבודה זרה יג, ב).

למניעת עוון

כן מצינו שקנסו חכמים את מי שהלך לסחור ביום שוק שהוקדש לעבודה זרה, שכל מה שקנה שם יושחת, ואם קנה בהמות – יחתכו את רגליהן מעל הפרסות כדי שלא יוכל ליהנות מהם. ואף שיש בזה צער בעלי חיים, גזרו לעשות כן כדי להרחיק את ישראל מעבודה זרה (עבודה זרה יג, א, תוס' "אמר אביי").

וכן תיקנו חכמים שאם הקדיש אדם בהמה למקדש בזמן שבית המקדש חרב, כדי שלא יגיעו לידי תקלה שימעלו בקודש וישתמשו בבהמה, יכניסו אותה למקום סגור כדי שתמות שם ברעב. ולא הציעו לשוחטה ולמעט בכך את צערה, שמא יטעו לאכול את בשרה. ולא הציעו להורגה באופן אחר, כדי שלא ייראו כמטילים מום בקודשים (עבודה זרה יג, ב). הרי שלצורך בני אדם שלא יגיעו לידי טעות, הורו לצער בהמה על ידי המתתה ברעב (רמב"ן שם).

אסור ליהנות ולהתפרנס מאכזריות

אבל בלא צורך אמיתי לאדם – אסור לצער בעלי חיים. לכן אסור לאדם שנהנה להכות ולייסר בעל חיים לעשות זאת, הואיל ואין זה לצורך ממשי מלבד סיפוק יצר האכזריות שלו. וגם אם יבואו אנשים אכזריים, ויהיו מוכנים לשלם לבעל כלב מיליון שקלים כדי שייתן להם את כלבו ויוכלו לענות אותו, אסור לו לתת להם את כלבו בעד שום הון; מפני שאין בעינוי זה שום צורך זולת האכזריות שהיא אסורה מהתורה.

אסור גם לאדם עצבני שנמצא במצב רוח רע להכות בעלי חיים באכזריות, ואף אם ייטען שהכאתם מסייעת לו להרגעת עצביו – הדבר אסור מן התורה (אגרות משה אבן העזר ח"ד צב. וכן עולה מהגדרת החתם סופר בבא מציעא לב, ב).

דרכי גידול בהמות ועופות למזון

הכלל הוא שכל מה שהאדם עושה לתועלתו ולא לשם אכזריות מותר, ולכן מותר לגדל בצפיפות רבה תרנגולים ועגלים לבשר כדי לחסוך בעלויות גידולם. וכן מותר לגדל בצפיפות רבה תרנגולות לביצים ופרות לחלב. וכשם שהאדם מצער את עצמו בעבודה ומגורים במקומות צפופים כדי לחסוך בעלויות, על אחת כמה וכמה שמותר לו לצופף בעלי חיים כדי לחסוך בעלויות.

אומנם יש נוטים לומר שכאשר הדבר כרוך בצער גדול ונורא, אסור; מפני שההיתר לצער בעלי חיים צער גדול מאוד, כגון לקטוע את רגלי הסוסים מעל פרסותיהם, הוא היתר נדיר לצורך מיוחד, לכבוד המלכות או לשם עקירת עבודה זרה, אולם אסור לצערם באופן קבוע ושיטתי צער גדול לשם פרנסה (הרב אליהו קלצקין באמרי שפר לד; יד הלוי יו"ד קצו). ורבים נוטים לומר שכל שהוא לצורך פרנסה, גם צער גדול מאוד מותר לצערם (יש"ש בבא קמא י, לז; שבות יעקב ג, עא; חתם סופר בבא מציעא לב, ב; שו"ע הרב צער בעלי חיים ד; דעת קדושים יורה דעה כד, יב).

אומנם למעשה השאלות בדרך כלל אינן על העיקרון, אלא הוויכוח הוא האם אכן מדובר בצער גדול ונורא, שכן מטבע הדברים גידול בעלי חיים והאכלתם לשם בשר, חלב וביצים אינו כרוך בצער גדול ונורא.

דוגמה: הרעבת תרנגולות

באופן טבעי, התרנגולות מטילות ביצים מעת שיגיעו לגיל שישה חודשים ועד שיגיעו לגיל עשרים חודש, ואז הן נשחטות. ניתן להאריך את משך תקופת הטלת הביצים על ידי הרעבתן בחודש החמישה עשר למשך עשרה ימים, ואז מרוב רעב נוצותיהן נושרות; אחר כך כשחוזרים להאכילן כוחותיהן חוזרים ונוצותיהן גדלות מחדש, והן מסוגלות להטיל ביצים עד היותן בנות עשרים ושמונה חודשים. האם מותר להרעיבן ולצערן לשם כך? יש אוסרים, מפני שרק בצער רגיל מותר לצער בעלי חיים לצורך פרנסה, אבל אין היתר לצערם צער גדול לצורך פרנסה כי הוא כבר נחשב אכזריות (שבט הלוי ב, ז). ולדעת הרב גולדברג, רבה של כפר פינס, שיטת גידול זו מותרת הואיל והדבר נעשה לתועלת המשק, ולשם כך מגדלים את העופות. בנוסף לכך, לטווח ארוך ההרעבה מוסיפה לתרנגולות בריאות, עובדה שהן מאריכות ימים (הארץ ומצוותיה. וכן נפסק במנח"י ו, קמה).

למעשה נראה להקל, הן מצד הסברה, והן מצד שבעניינים אלו יש יתרון לרבני המושבים שהם בבחינת "מרא דאתרא", שהם מכירים מקרוב את דרכי גידול הבהמות והעופות, ויודעים לשקלל את התועלת למגדלים מול צער בעלי החיים. לעומתם, מי שאינו מכיר את דרכי גידול העופות והעגלים לעיתים מזדעזע לראותם. הוא דומה לבן כרך שמגיע לכפר נידח ומזדעזע מראיית אנשים שחיים בבקתות בלי חשמל ומים כדרך אבותיהם מדורי דורות, או בן כפר שמגיע לעיר ומזדעזע מהצפיפות, הדחיסות, הרעש והעשן שבהם חיים בני המקום.

האפשרות לשינוי בהגדרת הצער

אומנם יש מקום לומר, שיחד עם העלייה ברמת חייהם של בני האדם מבחינה מוסרית וכלכלית, גם המושג צער בעלי חיים יכול להשתנות. וכשם שבעבר דברים מסוימים לא נחשבו כמצערים בני אדם וכיום הם נחשבים מצערים, כך במקביל ייתכן שיהיו דברים שבעבר לא נתפסו כצער גדול ונורא לבעלי חיים, ובעתיד ייחשבו כצער גדול ונורא שאסור לצערם בו באופן שיטתי לצורך פרנסה. עמדה זו יכולה להשפיע על יחידים שיתנזרו מאכילת בשר של בעלי חיים שגודלו באופן מצער לפי הבנתם. עמדה זו יכולה גם להשפיע על כלל הציבור, שנציגיו ישקללו באחריות את מכלול הערכים ויקבעו חוקים שיצמצמו את צער הבהמות והעופות שמגדלים לתעשיית המזון, תוך שהם משיתים את העלות הכלכלית הנוספת של קיום החוקים הללו על כלל הציבור בלא לפגוע בעניים. במצב פחות טוב, נציגי הציבור ישקללו את הלחצים הציבוריים של נציגי ארגוני בעלי חיים, ובלא שיקול ערכי עמוק יקבעו חוקים שירצו את בעלי ההשפעה תוך התעלמות מהעניים.

בעז"ה גם בפעם הבאה נמשיך בסוגיה זו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד