מעז יצא מתוק

ראש הממשלה מפנה עורפו למפעל ההתיישבות ביש"ע ● המתנחלים מופלים לרעה במס הכנסה לעומת תושבי שדרות והצפון ● מכל התקופות החשוכות בתהליך התחייה הלאומית יצאנו והתגברנו ● שיבת ציון היא קודם כל מעשה שמיים ● בקשת עזרה לקביעת זמני הבוקר בהלכה

על הצער והכאב

כל כך כואב ששום לקח לא נלמד. שוב תמורת הבל ורעות רוח מנהיגינו מפנים את ערפם למתנחלים, חלוצי דורנו. במקום להעלות על נס את מפעל ההתיישבות ביש"ע, ולהילחם באויבינו, מדברים על מסירת רגבים מאדמתנו הקדושה לידי שונאינו. וכל מה שנותר לתקשורת לברר הוא, כיצד המתנחלים יגיבו כשיבואו ח"ו להרוס ולהחריב את בתיהם. 

במשך שנים עסק אריק שרון בבניין ההתיישבות ביש"ע, והתריע תמיד כנגד כל כניעה לטרור. גם נגד ראשי ממשלה מן הימין שרצו לפגוע מעט בהתיישבות ביש"ע – אריק שרון נלחם. והנה עתה הוא עצמו מדבר על "ויתורים כואבים", ומתכנן לחתוך בבשר החי ולנתק יהודים מאדמתם. הרהורי ייאוש מרים מנקרים בחדרי הבטן: אם כך קרה לאריק שרון, על מי ממנהיגינו עוד נוכל לסמוך?

מאוד פוגע לראות איך הפך מאוהב ליריב. חשבנו שבאמת אהב אותנו, ועתה נדמה כי היינו מבחינתו חיילים נוחים למשחקיו הפוליטיים, קלפי מיקוח לצורכי משא ומתן. ואנחנו לא קלפי מיקוח, ולא חיילים של אף אחד, אלא בנים השבים הביתה לארץ אשר הנחיל ה' לאבותינו ולנו.

האפלייה המכוערת

תאמרו, אהבתו למתנחלים נשארה כפי שהיתה, ורק בלית ברירה, תחת הלחץ האמריקני הוא נאלץ לזנוח את עמדותיו. לא נכון! איך יכול ראש ממשלה להסכים כי לתושבי שדרות, שספגו כמה פגזי קסאם, תוענק הנחה של 25% במס הכנסה, ואילו לתושבי קטיף שקברו עשרות חלוצים יקרים, וחיים תחת הפגזות יום יומיות – אין כיום שום הנחה. איך אפשר שלתושבי איתמר שבשומרון ששכלו 15 מתנחלים אהובים אין שום הנחה, ואילו לתושבי הצפון מוענקת הנחה של 15%. אם צריך לקצץ בתקציב, אזי צריך לקצץ לכולם. אבל להפלות בין דם לדם הוא דבר מכוער ומשפיל מאין כמותו.

על הנחמה

כשנתבונן על תהליך ההתיישבות בארץ נראה כי לאורך כל הדרך היו משברים וירידות. לא התקדמנו בקו רצוף של עלייה. וכשהיינו למטה, בזמני משבר, נדמה היה שהכל אבוד. ואיך שהוא, על ידי מסובב הסיבות, יצאנו מן המשבר והתקדמנו. 

כך היה במשבר הנורא, דור אחר עליית תלמידי הגר"א, משנת ת"ר והלאה, כאשר נדמה היה כי חזונו של הגר"א נסתם. ואע"פ כן תלמידיו וצאצאיהם רבו והתבססו, והיוו בסיס ליישוב הישן בירושלים שהלך וגדל. 

כך היה בשלהי העלייה הראשונה, כשהשלטון התורכי הקשה את עולו, ופקידות הברון נטלה את החיוניןת ושמחת החיים מן החלוצים. ובכל זאת קמו המושבות ביהודה ובגליל והיוו יסוד ליישוב החדש. 
כך היה בשלהי העלייה השנייה, כשלפי עדות העולים כשמונים אחוז מהם לא הצליחו להשתקע בארץ וירדו ממנה, ואע"פ כן קמו הקיבוצים וכבשו את העמק. 

כך היה במלחמת העולם הראשונה, כאשר רוב תושבי תל אביב גורשו מבתיהם, ורעב קשה הכה ביישוב הישן והחדש. ובכל זאת אח"כ, עם הצהרת בלפור, התחדש המפעל ההתיישבותי ביתר שאת. 
כך היה בימי המאורעות, משנת תרפ"ט והלאה, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה (כפי שהערבים כינו אותה כבר אז), שגרמה למשבר במשק ובעלייה. ובכל זאת היישוב היהודי התגבר ומצא דרכים לחדש את מלאכת הבנייה התעשייה והחקלאות, ומעז יצא מתוק. 

כך היה בשנים האיומות של מלחמת העולם השנייה. משבר נורא, שלא היה כמותו, פקד את עמנו בגולה. ששה מיליון מיהודי אירופה נרצחו. המאגר העיקרי לעלייה ארצה הושמד, ובארץ היה נדמה שנסתם הגולל על חזון הציונות. בריטניה חידשה בסוף המלחמה את גזרות הספר הלבן, והכריזה שתוך עשר שנים תקום בארץ מדינה שאופייה ייקבע לפי המצב הדמוגרפי הנוכחי בארץ, כלומר ברוב ערבי מוצק, ומיעוט יהודי שאם לא יישחט על ידי הרוב, בודאי לא יוכל לחדש את העלייה וההתיישבות. חושך נורא כיסה את שמיה של היהדות והציונות. ושוב, תוך שנים ספורות, על ידי מלחמת הגבורה של המחתרות, התהפך הגלגל, קמה מדינת ישראל, ומיליון שרידי חרב מאירופה ומיליון פליטי ארצות האיסלאם התקבצו לארץ, בנו בה את ביתם, והפכו את מדינת ישראל למעצמה אזורית.

כך היה לפני מלחמת ששת הימים, כשפחד ומורך לב שלטו ברחוב, הירידה הייתה גדולה מהעלייה, משבר כלכלי פקד את המשק, ולא ראו קרן אור. אמרו אז ש"האחרון שיוצא מהארץ יכבה את האור". ושוב, תוך שבועות אחדים התהפך הגלגל, יצאנו למרחבי יש"ע, וכל העולם עמד בהשתאות נוכח דוד היהודי המכה ומנצח את גולית הערבי.

בשנת תשל"ד, ביום הכיפורים, פרצה לפתע מלחמה שתפשה את הציבור והממשלה בלתי מוכנים. ושוב נדמה היה לרבים שהמפעל הציוני עומד לפני חידלון, ושוב על ידי גבורת לוחמים ותושייתם נבלמה ההתקפה ויצאנו בניצחון מזהיר. אלו היו השנים הברוכות של גל העלייה הראשון מברית המועצות, והנחת היסודות להתיישבות ביש"ע.

גם בשנים הקשות של הסכמי קמפ דיויד, כשהממשלה נכשלה וויתרה על כל סיני, על מרחביו ואוצרות הנפט שבו, הרסה יישובים ועקרה את חבל ימית, בכל זאת, בחסדי שמיים מדינת ישראל בכללותה המשיכה להתחזק מבחינה כלכלית ודמוגרפית.

כך גם יהיה בעז"ה במשבר "חזון המדינה הפלשתינית", שלפי הנראה לעין הוא מתכון לאסון לאומי נורא. אע"פ כן היסודות הבריאים שבעם ישראל יתגברו בסופו של דבר ויהפכו את הצרה לרווחה.
הקושי הגדול, העצב שבלב, הוא על המחיר הכבד בדם ובדמים שעם ישראל יצטרך לשלם כדי לעבור אל השלב הבא של שגשוג ופריחה. מי ייתן ונתפכח לפני שיגיע מועד התשלום.

לכו חזו מפעלות ה'

בימי העצמאות היה מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל אומר את הפסוק: "לכו חזו מפעלות ה'" (תהלים מו, ט). והיה מדגיש כי כל שיבת ישראל לארצו אינו מפעל אנושי בלבד, אלא בראש ובראשונה פקודה אלוקית, שעתה הגיעה עת הפקידה. כנבואת יחזקאל (פרק לו) שהתנבא על אדמת ישראל, על ההרים והגאיות, על בניית הערים והיישובים החרבים, על קיבוץ הגלויות ועל הגידול הדמוגרפי. וזהו שאמר רבי אבא (סנהדרין צח, א): "אין לך קץ מגולה מזה", שנאמר (יחזקאל לו, ד-י): "כה אמר ה' אלקים, להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות, ולחורבות השוממות ולערים הנעזבות אשר היו לבז וללעג לשארית הגוים אשר מסביב… ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא. כי הנני אליכם ופניתי אליכם… והרביתי עליכם אדם, כל בית ישראל כולו, ונושבו הערים והחורבות תבננה". 

ככל שנתחזק יותר בהבנת תפקידנו, ביישוב הארץ, בלימוד התורה, בחינוך, בחסד ומשפט, כך נזכה להחיש את גאולתנו. וכפי שנמסר בשם הגר"א, בסוד הגאולה, שככל שנתחזק יותר ביישוב הארץ, בהגדלת היישובים גם בשעות המשבר, כך יתמתקו הייסורים, והחבלים, חבלי הגאולה, יבואו בנעימים (כמובא בקול התור).

זמן עמוד השחר ו"משיכיר"

בימים אלו הנני עסוק בלימוד סוגיית זמני היום. אימתי הוא בדיוק זמן עמוד השחר, שאז מתחיל להראות האור הראשון שבמזרח, ואפשר בשעת הדחק לקרוא קריאת שמע ולהתפלל. ואימתי מתפשט האור יותר, עד שאפשר להבחין בין תכלת ללבן, היינו בין גווני התכלת והלבן שבבגד. באותה שעה יכול אדם להכיר את חברו שאינו רגיל לראותו ממרחק של ד' אמות, ובה כבר אפשר לברך על הציצית והתפילין. 

והואיל ויש בסוגיה זו ספקות רבים, ברצוני לבקש את עזרת הרגילים להיות ערים בשעות אלו, כדי שידווחו אימתי ראו את האור הראשון שבמזרח.

בשבוע הקרוב לפי לוחות רבים צריכים לראות את האור הראשון שבמזרח בשעה 3.43 (אמנם לעניות דעתי אי אפשר לראות אז שום אור).

ולפי החשבון הנכון יותר לדעתי, בשעה 3.57 צריך להראות האור הראשון במזרח, ובשעה 4.07 צריך להראות יותר אור במזרח. (יש מחלוקת אימתי בדיוק עמוד השחר, באור הראשון או בהאיר המזרח, עיין בבאו"ה נח, ד, פט, א). 

גם לגבי זמן "משיכיר", יש דעות שונות, והוא צריך להיות בסביבות 4.35.

וזאת לדעת, רבים אינם מצליחים לראות את האור הראשון מפני שתאורת הבתים והרחובות גורמת לאישונים להצטמצם, והם אינם קולטים את השינוי הקלוש שמתרחש במזרח בעת עמוד השחר. 
ואע"פ כן אשמח לקבל דיווח גם מי שנוהג ברכב או נמצא במקום מואר. אבל מי שיכול לסייע לנו במיוחד, הוא מי שנמצא במקום חשוך. 

טלפון לדיווחים – רוני – 067-488262

קיצוץ כואב ובלתי נמנע

קצבאות הילדים הנדיבות עזרו למשפחות גדולות בציבור היהודי, אבל גם עודדו מאוד את הילודה הערבית ● הפתרון: חידוש קצבת יוצאי צבא, או העברת הקצבאות דרך הסוכנות היהודית ● גדרי האיסור לעבור ב' אמות של תפילה

על הקיצוץ בקצבאות הילדים

קשה לקבוע עמדה נחרצת ביחס לקיצוצים בקצבאות הילדים. מצד אחד, מצבן הכלכלי של משפחות רבות מקרב הציבור החרדי והתורני ייפגע. מדובר על קיצוץ גדול מאוד. למשל, משפחה שיש לה עשרה ילדים מתחת לגיל 18, היתה מקבלת לפני כחצי שנה 6600 ש"ח לחודש. כיום היא מקבלת כ- 5500, ולפי התוכנית הקצבה תקוצץ בהדרגה עד שבעוד ארבע שנים תקבל משפחה של עשרה ילדים 1400 ש"ח לחודש בלבד. ללא ספק, לגבי משפחות שאינן עשירות, מדובר על פגיעה משמעותית ברמת החיים. ולגבי משפחות עניות – החיים ייהפכו להיות קשים מאוד.

ואע"פ שלדעת כלכלני משרד האוצר יש סיבות שונות לקיצוץ החד בקצבאות, כמו גם בסעיפי תקציב אחרים, לדעתי מבחינה מוסרית ולאומית, הסיבה העיקרית נעוצה בעניין אחד: אי אפשר היה שלא להיחרד מהעובדה שמדינת ישראל היתה מפרנסת את מאות אלפי שונאיה, ומסייעת להם לגדל ילדים שיוכלו בעתיד ללחום כנגדה ולסכן את תושביה היהודים. 

כי זאת לדעת, בסגנון החיים של רבים מאזרחי ישראל הערבים, סכום של 6.600 ש"ח לחודש, מספיק לקיומה של המשפחה. אין צורך יותר לעבוד. את הסכומים שמקבלים תמורת העבודה אפשר לתרום לחמס ולאש"ף. על ידי תקציב כזה רמת החיים שלהם גבוהה פי עשר מזו של אחיהם הערבים במדינות השכנות, מצרים, סוריה וירדן. וכך במו ידינו אנו מגדילים את הבעייה הביטחונית הקיומית של מדינת ישראל.

לכן, עם כל הצער על אובדן הכנסה מרכזית למשפחות ברכות ילדים, לא ניתן להמשיך במתן הקצבאות הללו. אין כאן קטנות דעת של "גם לי גם לך לא יהיה", אלא חשבון לאומי קיומי הנוגע ממש לפיקוח נפש. אם לא ניתן ליצור אפלייה בין יהודים לערבים, אזי אין ברירה אלא לקצץ בתקציבי כל המשפחות ברוכות הילדים.

קובלנה על עסקנים חרדיים

במקום שנציגי המפלגות החרדיות בכנסת ייצרו חזית אחת יחד עם כל חברי הכנסת הלאומיים שעתידה היהודי של מדינת ישראל חשוב להם, כדי לחזק את ההבדל החוקתי בין הנאמנים למדינה ובין העוינים אותה, הם חברו יחד עם נציגי המפלגות הערביות לחזית אחת, וחיזקו, אמנם שלא מדעת, את הכוחות ההרסניים והעוינים ביותר לציבור היהודי ולמדינת ישראל.

דרכי התיקון

שתי דרכים עומדות בפנינו לתיקון בעיית הקצבאות. האחת – לחזור להסדר הישן, שהיה קיים עד לפני כעשר שנים, שבו הוענקו קצבאות מוכפלות למשפחה שאחד מקרוביה שרת בצה"ל. והשנייה – להעביר את קצבאות הילדים לסוכנות היהודית, שתפקידה לסייע להתבססותו של העם היהודי בארצו. כל זה צריך כיום להיעשות תוך טיפול חוקתי מסודר ומכוון בכנסת.
מעבר לכך, מן הראוי היה לתת את הדעת על כל מערכת הרווחה והסעד במדינת ישראל, שכיום יש בה עיוותים רבים. ועל כך בעז"ה בפעמים הבאות.

ד' אמות של תפילה

המתפלל תפילת עמידה, אסור לעבור כנגדו בתוך ארבע אמותיו (שו"ע או"ח קב), מפני שהעובר לפניו עלול להפריע לו לכוון בתפילתו. ויש אומרים שטעם האיסור מפני שהמתפלל עומד לפני השכינה, והעובר לפניו פוגע בכבוד השכינה. ארבע אמות הם בערך שני מטר. ליתר דיוק הם מטר ותשעים ושניים סנטימטר, אולם ברור שחכמים לא התכוונו שאדם ילך עם סנטימטר ביד כדי לבדוק עד היכן בדיוק מגיעים ארבע אמות, אלא התכוונו שאדם ישער ארבע אמות כפי הנראה לעיניו.

שלא לפסוע שלוש פסיעות אחורנית כנגד המתפלל 

המסיים את תפילתו והיה אדם אחר מתפלל מאחוריו, אסור לו לפסוע שלוש פסיעות לאחריו, אם פסיעותיו ייכנסו לתוך ארבע אמותיו.

ונחלקו גדולי הפוסקים בשאלה באיזה מצב בדיוק ישנו איסור: לדעת האליה-רבה, האיסור הוא רק לפסוע ממש מול פניו של המתפלל, שרק מי שיפסע שם יפריע לו בתפילתו. כלומר, רוחבו של אדם בערך חצי מטר, לפיכך אין לעבור באותו חצי מטר שמול פניו. ואילו לדעת המגן-אברהם בכל הרדיוס של ארבע אמות שלפני המתפלל אסור לפסוע, מפני שהמתפלל יכול לראות את הפוסע בתוך תחום ארבע אמותיו, וזה עלול להסיח מעט את דעתו (עיין מ"ב קב, יח-יט). 

למעשה ההלכה היא, שלכתחילה טוב להחמיר כדעת המגן-אברהם, ובשעת הצורך אפשר להקל כאליה-רבה.

ובשעת הדחק אפשר להקל כדעת החזון איש (המובאת בספר ד' אמות של תפילה ע' שסג), שמיקל על פי האליה-רבה, שגם אם המתפלל עומד ממש אחריו, אם הוא פוסע באלכסון, כיוון שהוא יוצא מהמקום שמול פניו, והוא אינו מתקרב למתפלל אלא פוסע באלכסון – מותר.

לעבור לפני המתפלל כשיש צורך גדול

שאלה: אדם שחייב לצאת להסעה, שאם יפסיד אותה יפסיד זמן רב, האם מותר לו לעבור לפני המתפלל?

תשובה: לצורך גדול מאוד, כשאין ברירה אחרת, מותר לעבור ממש לפני המתפלל. למשל, מותר למי שחושש להפסיד את ההסעה שלו לעבור לפני המתפלל. וכן מי שצריך להשלים מניין מותר לו לעבור לפני המתפלל. וכן מותר למי שצריך להעביר שיעור תורה, ולכהן שצריך לעלות לדוכן.

שאלה: המאחר לתפילה, והגיע בשעה שהציבור כבר התחיל להתפלל עמידה, האם מותר לו לעבור ליד המתפללים ולפניהם כדי להגיע למקומו הקבוע?

תשובה: כאמור לעיל, אסור לעבור לפני המתפלל בתוך ארבע אמותיו. לדעת אליהו רבה האיסור הוא רק לעבור ממש מול פניו, ולדעת המגן אברהם האיסור בכל הרדיוס של ארבע אמות שמול פניו. וכבר למדנו שלכתחילה עדיף להחמיר כדעת המגן אברהם, ובשעת הצורך אפשר להקל כדעת האליה רבה. והצורך להגיע למקום אינו חשוב כל כך, ומוטב להחמיר כדעת המגן אברהם ולהתפלל בסוף בית הכנסת ולא לעבור לצד המתפללים. ומי שקשה לו מאוד להתפלל מאחור, רשאי להקל ולעבור לצד מתפלל אחד, אבל אם לשם כך הוא צריך לעבור ליד הרבה מתפללים, אין להקל. כי בודאי בעוברו לצידם יפריע לאחד מהם. 

שאלה: האם מותר להיכנס לתוך ד' אמות ולעמוד?

תשובה: לדעת האליה-רבה מותר לבוא ולעמוד לפני המתפלל בתוך ארבע אמותיו ולהישאר לעמוד שם, שרק אם הוא חוצה את ארבע האמות שמול פניו הוא ממש מפריע לו בתפילתו, אבל אם הוא בא מהצד ונשאר לעמוד לפניו אינו מפריע כל כך. ולדעת המגן-אברהם אסורה כל כניסה לתוך הרדיוס של ארבע האמות שלפני המתפלל.

לכתחילה יש להחמיר כדברי המגן-אברהם, שלא לילך בכל הקוטר של ארבע האמות שלפני המתפלל. ובשעת הצורך אפשר להקל כדברי האליה-רבה, ומותר לעבור לצדו של המתפלל, וכן מותר לעבור ולעמוד ממול פניו. 


שאלה: סיימנו את תפילתנו, וכשבאנו לצאת מבית הכנסת מצאנו את אחד המאחרים שמאריך בתפילתו ועומד ממש בכניסה. האם מותר לעבור ממש לפניו (באופן האסור לשתי הדעות) כדי לצאת מבית הכנסת, או שמא עלינו להמתין או לצאת מהחלון??

תשובה: מי שעמד להתפלל במקום המעבר, לדעת כמה מגדולי האחרונים (מהרש"ם, אשל אברהם) מותר בשעת הצורך לעבור כנגד פניו, מפני שנהג שלא כדין בזה שעמד במקום שמפריע לנכנסים וליוצאים. וכן הלכה.

למה 'בשבע' לא מפרסם סיגריות?

תורתנו הקדושה קובעת: אסור לכלי התקשורת לפרסם סיגריות ● העישון גורם מחלות ומגביר תמותה, ואסור משום "ונשמרתם לנפשותיכם" ● פרסום סיגריות נועד להגביר את צריכתן, ויש בו משום "לפני עיוור לא תיתן מכשול" ● אין להתיר פרסום סיגריות אפילו כשההכנסות מוקדשות לצורכי מצווה

שאלת פרסום הסיגריות

אנשי הפרסום של ערוץ שבע פנו מספר פעמים בשאלה, האם אפשר לפרסם בערוץ שבע ובשבועון 'בשבע' פרסומות לסיגריות. לדבריהם, ניתן להרוויח מפרסום סיגריות למעלה מרבע מיליון ש"ח לשנה. השאלה היא האם ניתן להתיר זאת מבחינה הלכתית.

יש להוסיף, שהואיל והרווחים של ערוץ שבע אינם נכנסים לכיסו הפרטי של איש, אלא כל רווח הולך לחיזוק התקשורת היהודית, להפצת תורה, לעידוד שמירת המצוות והמסורת, ולנאמנות לעם לארץ, אפשר לומר שיש בכך גם צורך של מצווה. למשל, אתר האינטרנט של ערוץ שבע הולך ומתחזק, וכבר למעלה מ12- מיליון כניסות נרשמות בחודש, מתוכן 3 מליון בעברית, ו9- מיליון באנגלית. אם ייכנסו לערוץ שבע רווחים נוספים, אפשר יהיה להרחיב את הפעילות למען התורה העם והארץ.

במיוחד יש לציין שעיתונים חרדיים ודתיים רבים מפרסמים סיגריות. כמו כן יש לציין כי החוק כיום מחייב לציין אזהרה, כי משרד הבריאות קובע שהעישון מזיק לבריאות, ואם כן אפשר לומר שאין מכשילים בפרסום את הרבים הואיל ומזכירים את האזהרה הנדרשת.

איסור תורה לסכן את הנפש

נצטווינו לשמור על חיינו, שנאמר (דברים ד, ט): "רק השמר לך ושמור נפשך מאד" וכן נאמר (שם ד, טו): "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". 

ולא רק מדברים שסכנתם מרובה צריך להיזהר, אלא גם כאשר הסיכון נמוך צריך להיזהר, וכפי שציוותה התורה את הבונה בית, שיעשה מעקה לגגו, "ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו" (דברים כב, ח). 

לפיכך הזהירו חכמים מכל מיני מעשים שיש בהם סכנה, כגון שלא ישתה אדם בלילה שמא תכנס לפיו עלוקה ויסתכן (שו"ע חו"מ תכז, ח). ואסרו לשתות ממים מגולים, שמא הטיל בהם נחש את ארסו. ואסרו להכניס מטבעות לפה, מפני הזוהמה שעליהן. וכן אסרו לנעוץ סכין בתוך פרי, שמא יבוא אדם לשבת עליו ולא יבחין בסכין התקוע בו. וכן הזהירו בשמירת ההיגיינה. וכל זה מבואר בשולחן ערוך יורה דעה סימן קט"ז. 

וכתב בשולחן ערוך (חו"מ תכז, ט): "כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם, ואמר: הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או איני מקפיד בכך, מכין אותו מכת מרדות. והנזהר בהם תבוא עליו ברכת טוב". 

סכנות העישון

בקובץ אסיא, לענייני הלכה ורפואה סוכמו המחקרים אודות הסיכון שבעישון (בח"ה ע' 222-237, ובח"ח ע' 326-331), ואלה תמציתם: בעשן הסיגריות ישנם מעל 2000 מרכיבים גזיים וחלקיקים שונים, רבים מהם רעילים. הרעיל מכולם הוא הניקוטין.

העישון מגדיל את הסיכון למות ממחלות לב. בארה"ב מעריכים שכשלושים עד ארבעים אחוז מהתמותה ממחלות לב ניתנים לייחוס לעישון. מחקרים נוספים הוכיחו כי התמותה ממחלות לב בקרב מעשנים גבוהה ב- 70% משאר האוכלוסייה. 

בנוסף לכך, מעשנים נפטרים מסרטן ר"ל בשיעור של פי שניים משאר האוכלוסייה. ובקרב המעשנים הכבדים התמותה מגיעה לפי שלושה עד ארבעה.

בנוסף לכך גורם העישון למחלות ריאות כברונכיטיס. המעשנים גם סובלים מכיב כיבה בשיעור הקרוב לפי שניים משאר האוכלוסייה. העישון גורם נזקים להריון, פוגע בפוריות הגברים, ומגביר את הסיכון ללקות באי אונות.

בסיכום כללי יוצא ששיעור התמותה בקרב מעשנים גבוה בהרבה לעומת אלו שאינם מעשנים. למשל, בסקר ענק של חברות הביטוח באמריקה, נמצא ששיעור התמותה אצל גברים מעשנים בני ארבעים וחמש, גבוה בשמונים אחוז משיעור התמותה אצל גברים בני גילם שאינם מעשנים. ואילו בקרב בני השישים, שיעור התמותה אצל המעשנים גבוה ב125- אחוז מאלה שאינם מעשנים.
עקב הממצאים הללו, חברות ביטוח רבות העלו את מחיר הפוליסה למעשנים. 

והבשורה הטובה: עם הפסקת העישון הסיכון הולך ופוחת, עד שכעבור כ15- שנה מסיום העישון הסיכון המוגבר למעשנים כמעט ונעלם לגמרי.

עמדת ההלכה

אחר שהתברר מעבר לכל ספק שהעישון מסוכן לבריאות, הורו רוב ככל גדולי ישראל שיש איסור לעשן (מבין התשובות הראשונות שנכתבו על כך אפשר לציין עשה לך רב ח"ב א, וציץ אליעזר טו, לט). 
אמנם כלפי המכורים לעישון, שקשה להם מאוד להפסיק לעשן, יש שהתייחסו בסלחנות מפני שהם כאנוסים, ואע"פ כן ברור שגם הם צריכים לעשות מאמץ מרבי להפסקת העישון, ועובדה שרבים הצליחו להיגמל מעישון.

מכתב הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל

עוד לפני שנתפרסמו המחקרים הברורים על סכנות העישון, היו רבנים שהתנגדו לעישון מסיבות מוסריות: ההתמכרות המיותרת, הפרעה לשכנים הסובלים מהעשן, ביטול תורה ובזבוז הממון.
זו היתה עמדתו של מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. ואכן בישיבת "מרכז הרב" כמעט ולא היו מעשנים, ובעז"ה ממנה התפשט המנהג הטוב לכל שאר הישיבות ההולכות לאורו של מרן הרב קוק זצ"ל.

בזקנותו של מו"ר הרב צבי יהודה, בעת שכבר לא הגיע לישיבה בתדירות, סיפרו לו שיש תלמידים אחדים שמעשנים בספריה או בבית המדרש. בימי הסליחות של שנת תשל"ז הוא כתב קריאה להפסיק את העישון. עד היום קריאה זו תלויה בפתח בית המדרש של ישיבת "מרכז הרב".

שנים ספורות לאחר מכן, בשנת תשמ"ד, נאסר העישון באופן מוחלט בהיכל ישיבת פונביז', על פי הוראתו של ראש הישיבה הרב שך זצ"ל.

איסור לפני עור לא תתן מכשול

וכיוון שישנו איסור לעשן, אסור גם להכשיל אנשים ולעודדם לעשן, שנאמר (ויקרא יט, יד): "לפני עור לא תתן מכשול". 
ואין לטעון שהפרסום אינו גורם לאנשים לעשן, שאם כן מדוע יצרני הסיגריות מוכנים להשקיע בפרסום סכומי עתק, וכי הם עושים זאת רק כדי לפרנס את העיתונים? ברור שהפרסום מעודד את העישון, 

והחמור מכל, שהוא מפתה צעירים להיכנס למעגל המעשנים. וזו אולי עיקר מגמת המפרסמים, לגרום לצעירים להתמכר ולהבטיח את המשך הרווחים, וזהו ממש איסור התורה "לפני עור לא תתן מכשול". 
ולכן כל הסברות לקולא שנאמרו לגבי מסייע לדבר עבירה, כגון בהשכרת מבנה למחלל שבת (עפ"י סברת הבניין ציון טו, או עפ"י הש"ך קנא ו, והדגול מרבבה שם, שאין איסור מסייע למומר או מזיד) אינם שייכים כלל לכאן. 

וגם אין לטעון שאם לא יפרסמו בערוץ שבע ימצאו להם מקומות אחרים לפרסם, מפני שכל פרסום בכלי תקשורת נוסף מגביר את השפעת הפרסום. יתר על כן, הואיל וגם כלי התקשורת האחרים הם של יהודים, ממילא גם הם עוברים באיסור תורה, ולכן אין זו טענה שאם לא נחטא אנחנו יחטאו אחרים במקומנו (כדברי המשנה למלך, החוות דעת יו"ד קס, והובא בפ"ת יו"ד קס, א). ולהפך, חובתנו למחות כנגד זה, שנאמר (ויקרא יט, יז): "הוכח תוכיח את עמיתך" (כמבואר בבאו"ה תרח, א).
גם מה שהחוק מחייב כיום לציין על כל פרסום שמשרד הבריאות קובע שיש בעישון סכנה לבריאות, אינו מועיל, ואינו מתיר את קבלת הפרסום, מפני שאם אזהרה זו הייתה מועילה, ברור שיצרני הסיגריות לא היו משקיעים בפרסום. 

ואין אפשרות להתיר מטעם שהכסף שערוץ שבע מרוויח הולך למטרות של מצווה, שזוהי מצווה הבאה בעבירה. וכמו שאי אפשר לגנוב כסף כדי לממן ישיבות, או למכור סמים כדי לממן קופת צדקה, כך אי אפשר לפרסם סיגריות שמקצרות ימיהם של הבריות כדי לחנך לתורה ולמצוות, ליישוב הארץ ולשמירת ביטחונם של המוני בית ישראל.

העיתונים החרדיים

על הטענה שעיתונים דתיים וחרדיים מפרסמים סיגריות אינני יודע כיצד לענות, ואין ביכולתי ללמד עליהם זכות, כי ברור שהם עושים בכך איסור. 

ולו היה ניתן למצוא היתר לפרסום הסיגריות, גם ערוץ שבע היה שמח לקבל עבור כך למעלה מרבע מיליון ש"ח ולהרחיב את פעילותו, אבל מה לעשות שאין לכך שום היתר.

וביותר קשה על אותם עיתונים הטוענים שיש להם וועדה של רבנים שמפקחת על כשרות העיתון – איך ייתכן שנעלם מהם איסור חמור שכזה?

לפרשת זכור

פרשת זכור

כל הקריאות בתורה, שאנו קוראים בשבתות, בחגים ובימי שני וחמישי הן על פי תקנת חכמים, אולם קריאת פרשת זכור לדעת הרבה ראשונים היא מצווה מהתורה. שנאמר (דברים כה, יז-יט): זכור את אשר עשה לך עמלק… לא תשכח", ממה שנאמר "לא תשכח" למדנו שצריך לזכור בלב, ואם כן הציווי "זכור" בא להוסיף שלא די לזכור בלב אלא אף צריך לקרוא בפה את פרשת עמלק (מגילה יח, א).
והבינו כמה מגדולי הראשונים שהמצווה היא לקרוא את פרשת זכור מתוך ספר התורה עצמו (רא"ש, תה"ד קח, שו"ע או"ח תרפה, ז).
לפיכך צריך להדר בקריאת פרשת זכור, שבעל הקורא יהיה בקיא בקריאתו, ולקוראה מהספר המהודר ביותר שבבית הכנסת. וכל המנהגים המקובלים בישראל כשרים, לפיכך בני עדה אחת יוצאים בקריאה מדויקת בנוסח של עדה אחרת.
יש להזכיר לבעל הקורא ולשומעים לכוון לצאת ידי מצוות זכור בשמיעת הפרשה, שלדעת הרבה פוסקים מצוות צריכות כוונה.
קראו פרשת זכור ולאחר השבת התברר שהספר היה פסול, אין צורך לחזור ולקרוא את פרשת זכור. מפני שלדעת כמה פוסקים גם כאשר קוראים בספר פסול יוצאים ידי חובה. וכן יש אומרים שגם בקריאה מספר מודפס יוצאים ידי חובה, וקל וחומר מספר תורה שיש בו טעות.

משמעות המצווה

יהודי מטבעו הוא רחמן ובעל חסד (יבמות עט, א). מצוות רבות בתורה מחנכות אותנו למידת חסידות. ואכן זהו עיקר תפקידנו בעולם להוסיף חיים וחסד. אלא שפעמים שהחסד המופרז כלפי אנשים שאסור לרחם עליהם, עלול להרוס את כל הטוב. אולי לכן הוצרכה התורה לצווותינו לזכור ולא לשכוח את רשעותו של עמלק ואת החובה למחותו. כדי שנדע שיש רע בעולם, ושצריך להלחם בו מלחמת חורמה ללא פשרות. לולי כן מרוב חסידות ורצון לראות את הטוב שבכל דבר, היינו נוטים לקוות ולהאמין שאין כוונותיו רעות כפי שנראה לכאורה. אמנם הוא מדבר על השמדת ישראל, אמנם הוא מזכיר שוב ושוב "ג'יהד", אמנם הוא אומר שכל הסכם איתנו נועד כדי להחליש אותנו למען יוכל אח"כ להכריע אותנו במלחמה. אמנם הוא מסית את כל העולם נגדנו בדרכים המכוערות ביותר. אבל לא יתכן שבאמת כוונותיו רעות כל כך. הלא גם הוא אדם כמותינו.
על כן נצטונו לזכור תמיד שיש רע בעולם, ועד שלא נכריע אותו משורשו, העולם כולו יסבול. ואחר שנמחה את שמו, יתגלה שמו של ה' יתברך לעולם בשלמות, והחסד האלוקי יתפשט בכל העולם.

הטעות החוזרת

שונא גדול קם לישראל בימי אחאב מלך ישראל, ושמו בן הדד מלך ארם. ויעל על ישראל להרוג ולבזוז. ובחסדי ה' ובעצת הנביאים הצליח אחאב לנצח את בן הדד. ויחשוב אחאב בליבו, הנה ראה בן הדד שלא יצליח במלחמתו נגדי, ואולי יהיה לנו לחבר. ויגש הנביא אל אחאב ויאמר: לך והתחזק, כי בשנה הבאה יחזור בן הדד בכוח גדול להלחם בך.
ואכן עבדי מלך ארם אמרו לו שאלקי ישראל חזק בהרים, לכן אם נבוא להלחם בישראל במישור נזכה בנצחון. ויעלו על ישראל למלחמה. ויאמר הנביא למלך ישראל: "כה אמר ה': יען אשר אמרו ארם אלוהי הרים ה' ולא אלוהי עמקים הוא, ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך, וידעתם כי אני ה'". ויכו בני ישראל את ארם מאה אלף רגלי ביום אחד. ובן הדד נס ויתחבא באפקה. ויאמרו אליו עבדיו: "הנה נא שמענו, כי מלכי בית ישראל, כי מלכי חסד הם, נשימה שקים במותנינו וחבלים בראשנו, ונצא אל מלך ישראל, אולי יחיה את נפשנו. ויחגרו שקים במתניהם וחבלים בראשיהם, ויבואו אל מלך ישראל, ויאמרו: עבדך בן הדד אמר: תחי נא נפשי". וישכח אחאב את רשעותו של בן הדד, וישכח שרצה להרוג רבבות מישראל ולבזוז את כספם וזהבם, ולשבות את הנשים והילדים ולמוכרם לעבדים. ויתמלא אחאב רגשי רחמים, ויאמר: "העודנו חי – אחי הוא!". ויביאו אליו את בן הדד, ויעלה את הרוצח למרכבתו, וידבר אליו דברי אהבה ופיוס, ויכרתו ברית, וישלח את מחרחר המלחמה לארצו.
ויבוא הנביא ויאמר לו: "כה אמר ה': יען שלחת את איש חרמי (שונאי) והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו" (מלכים א' פרק כ').

עם ישראל הוא אבן הבוחן לרשע העולמי

מגמתם של התורה ועם ישראל הוא תיקון העולם. וזה לעומת זה ברא אלקים, לעומת התורה וישראל ישנו עם שבחר לשנוא שנאת מוות את ישראל ואת כל מה שהם מייצגים. ועל כן חלק מההתמודדות על תיקון העולם הוא המלחמה כנגד עמלק. וכך בכל דור אנו מוצאים כי הרשעים הגדולים ביותר בעולם קמים דווקא כנגד ישראל. ובמיוחד כאשר עם ישראל הולך להגשים את יעודו, מתעוררים הרשעים ביותר. כך היה בצאתנו ממצרים לפני מתן תורה והכניסה לארץ, וכך בימי שאול ודוד לקראת הקמת מלכות ישראל ובניין בית המקדש, וכך בימי מרדכי ואסתר לפני הקמת בית המקדש השני.
גם היום בימי עקבתא דמשיחא ואתחלתא דגאולה מתעוררים רשעי העולם כנגד ישראל. עם התעוררות גלי העליה התעוררה האנטישמיות המודרנית שהגיעה לשיאה ברשעות הנאצית; ויחד עם התבססות ישובינו בארץ התעוררה הרשעות הפלשתינאית.

דברי הרב סלובייציק זצ"ל

"מזימות הערבים אינן מכוונות רק לעצמאותה המדינית (של מדינת ישראל), אלא כלפי עצם קיומו של הישוב בכלל. הם שואפים להשמיד, חלילה, את הישוב מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה. באת האספות של "המזרחי" אמרתי בשם אבא מרי ז"ל, כי פרשת "מלחמה לה' בעמלק מדור דור" אינה מוגבלת בחלותה הציבורית כמלחמת מצווה לגזע מסוים, אלא כוללת חובת התקוממות נגד כל אומה או קבוצה החדורה שגעון של שנאה, והמכוונת את משטמתה כלפי כנסת ישראל. כשאומה חורתת על דגלה "לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד" היא הופכת עמלק. בשנות השלושים והארבעים מלאו תפקיד זה הנאצים והיטלר בראשם. הם היו העמלקים, נציגי שגעון האיבה של התקופה האחרונה. כיום ממלאים את מקומם המוני נאצר (שליט מצרים) והמופתי (הפלשתינאי). אם נשתוק גם עתה, לא אדע איך יצא דיננו מלפני מלך המשפט…" (איש האמונה הבודד ע' 101-102).
ואף שלהלכה אין הדין כמותו, ואין על שונאינו שבכל דור דין עמלק, מכל מקום יש ללמוד מכאן שעל עם ישראל מוטלת האחריות המוסרית לנצח באופן מוחלט את שונאיהם.

התרשלות במלחמה ברשע מסכנת את כל העולם

ומאז ולא הטיבו הפלשתינאים את דרכם אלא רק הוסיפוו להרשיע. ככל שטעינו יותר בהסמכי אוסלו, כך הם נעשו יותר רשעים. את מליארדי הדולרים שהמדינות השונות העניקו להם, בזבזו וגנבו בשחיתות איומה. ואת מה שלא גנבו, השקיעו בעיקר בנשק ותחמושת לרצוח, לפצוע, להרוס ולהחריב. אין ארגון פשע וטרור שלא קשור אליהם ולמד מנסיונם. אין זה מקרה שגם מורו ורבו של בן לאדן הוא פלשתינאי.
הדבר היחיד שהטרוריסטים למיניהם הבינו מתהליך אוסלו, שהטרור משתלם. וככל שהטרוריסט מוכן להיות יותר שקרן ויותר רשע כך מתחשבים בו יותר, כפי שמדינות המערב מתייחסות לראשות הפלשתינאית.
אחר שראש כנופיית הטרור הגדולה בעולם זכה למעמד בינלאומי ואף הבטיחו לו מדינה, הרים הטרור הבינלאומי את ראשו. ואף מדינות שלמות, כעירק ואפגניסטן, סוריה ואיראן, לוב וסודן, מרשות לעצמן לתמוך בטרור. גם אם יכריעו בימים הקרובים את סדאם חוסין, לא ישוב השקט לעולם. כל זמן שהרשעות הפלשתניאית לא תבוא על עונשה, העולם יחשף לסכנות הולכות וגוברות. לא תשאר מדינה בעולם שלא תאלץ להשקיע את מיטב אנשיה וכספה למאבק יומיומי בטרור. אם לא נעצור אותם היום, על כל המתקנים הציבורים בכל מדינות העולם יצטרכו להעמיד שמירה, כדי שלא יתפוצצו שם אנשים, וכדי שלא ירעילו את המים, וכדי שלא יפזרו חיידקים מפיצי מגפות, וכדי שלא יניחו את ידם על טכנולוגיות מתקדמות שעלולות לסכן את שלום העולם כולו. המדינות יצטרכו להגדיל שוב ושוב את כוחות המשטרה, ועדיין הטרור ימשיך להלום, במדינות העשירות כעניות. כל אדם שלישי יצטרך להיות שוטר, כדי להגן על הבתים והאנשים. בכל קרן רחוב יאלצו לבדוק בתיקי האנשים ובבגדיהם שמא הם נושאים על גופם פצצות או חומרי הרעלה שונים.
המדינות הדמוקרטיות לא יוכלו להמשיך בחיי החופש והרווחה, מפני שאזרחיהם יתנו את קולם, בלית ברירה, לדיקטוטרים שונים שיבטיחו בטחון לגופם ורכושם. אבל אז כבר יהיה מאוחר, את החופש יפסידו ובטחון לא יקבלו. וכך במקום שמציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, יצא מפלשתין הטרור, ההרג והשכול. וכל זה יבוא עליהם מפני שמנהיגי המערב לא השכילו להבחין בין הצדיק לרשע בסכסוך הישראלי מול הפלשתינאים.

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שהימים הקרובים יבואו עלינו לטובה, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, וליהודים תהיה אורה ושמחה וששון ויקר. ומתוך כך תתפשט שמחה גדול לעולם כולו.

עוד על לימודי חול בגיל תיכון

ערך כפול ללימודי החול: מצד הערך שבידיעת המדעים, ומצד הצורך בהם לפרנסה ודרך ארץ ● אין לדחות את לימודי החול לגיל מופלג ● מה מלמדת עמדת הרב קוק בעניין ´תחכמוני´ ● איך לנהוג בנוסח התפילה כשהאב שינה מנוסח הסב

שאלה: אחר המאמרים והתגובה נוצרה אצלי מבוכה: האם ישיבה לצעירים שמשלבת בה לימודי חול היא בדיעבד או לכתחילה?

תשובה: שתי סיבות ללימודי חול. האחת מפני הערך העצמי שבלימודי החכמות, כדברי התלמוד (שבת עה, א), הרמב"ם (תשובה ק"ן), הגר"א (כמובא בהקדמה לפאת השולחן) ועוד. השנייה משום דרך ארץ, כפי שאמרו חז"ל (אבות ג, יז): "אם אין דרך ארץ אין תורה". ודרך ארץ היא היכולת של אדם לעבוד להתפרנס ולהשתתף בקיומו של עולם, וכיום בלא תעודת בגרות רוב האנשים אינם בדרך ארץ.

לפיכך, מן הסיבה הראשונה אין זה משנה כל כך אם לימודי החול יהיו נלמדים במקביל ללימודי הקודש, או שבשנות הנעורים הראשונות ילמדו רק לימודי קודש ואח"כ ירחיבו בלימודי חול. כמו כן אין צורך ללמוד דווקא את התוכנית המוכתבת על ידי משרד החינוך ללימודי המדעים, אלא יכול כל תלמיד לבחור לעצמו תוכנית שתרחיב את ידיעותיו לפי התחומים הקרובים ללבו ולכשרונותיו.

אולם מן הטעם השני של דרך ארץ יש מעלה לתוכנית לימודים המשלבת לימודי חול עם לימודי קודש, מפני שבפועל יקשה על חלק מהתלמידים להשלים אח"כ את תעודת הבגרות, ורבים מהם יתקשו בפרנסתם ובהשתתפותם ביישובו של עולם.

הנהג בהם מנהג דרך ארץ

סוגיה זו דומה למה שנחלקו במסכת ברכות לה, ב: לדעת רבי ישמעאל צריך אדם לנהוג בדרך ארץ, היינו שיחד עם לימוד התורה יעסוק גם בפרנסתו וביישובו של עולם, ואילו לדעת רבי שמעון בר יוחאי צריך לכתחילה לעסוק בתורה בלבד. ומסכם אביי: "רבים עשו כר´ ישמעאל ועלתה בידם, כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם". וכן רבא אמר לתלמידיו, בבקשה מכם אל תבואו לפני בימי ניסן ותשרי (אלא עסקו בצרכי פרנסתכם), כדי שלא תהיו טרודים במזונותיכם כל השנה.

כך גם לגבי הלימוד לתעודת הבגרות: ההדרכה לרבים היא להנהיג בהם מנהג דרך ארץ, באופן כזה שעד גיל שמונה עשרה יסיימו את מבחני הבגרות. ואע"פ כן אינני שולל את דרך היחידים, כפי שאין לשלול את דרכו של רשב"י.

אלא שגם לפי שיטת רשב"י יש ערך בלימודי חול. ואף שלשיטתו אין צורך בתעודת בגרות – מכל מקום תלמיד חכם שלם צריך להיות מצוי גם במדעים השונים. וברור שאין הכוונה לדחות את תלמודם עד לגיל שמונים, אלא הכוונה שעד לגיל עשרים בערך צריך כל תלמיד ישיבה להיות בעל השקפה רחבה הכוללת ידיעה כללית בחכמות השונות.

עמדת הרב קוק

שאלה: טוענים שמרן הרב קוק זצ"ל התנגד לשילוב לימודי חול עם קודש, וכי ישיבה צריכה להיות על טהרת הקודש. וכן כתב באגרת תרמ"ד, שרק מתלמודי התורה יצמחו תלמידי חכמים, ולא מבתי הספר שמשלבים קודש וחול כדוגמת ´תחכמוני´.

תשובה: אין להשוות את בית הספר תחכמוני דאז לישיבות התיכוניות ולבתי הספר התורניים שלנו. מנהלי בית הספר תחכמוני לא התיימרו כלל לגדל תלמידי חכמים. מראש היה ברור כי תוכנית הלימודים של תחכמוני מבוססת על פשרה מרחיקת לכת, שייעודה העיקרי שמירת המסגרת של אורח החיים הדתי, למען הורים שעיקר רצונם לחנך אדם מודרני, ואע"פ כן מעוניינים שיישאר שומר תורה ומצוות.

אבל על ישיבה שילמדו בה גם מעט לימודי חכמות לצורך ידיעת חכמת הבורא ודרך ארץ – עליה לא דיבר מרן הרב קוק זצ"ל בהתייחסותו לבית ספר תחכמוני.

ולהפך, בכמה מקומות כתב על הצורך שתלמידי חכמים יהיו מצויים בחכמות השונות, כפי שכתב למשל באגרת קמט, על "הצורך הגדול, שיש לנו כעת, לעשות את הבנים, המגודלים בתורה ויראת שמיים, חמושים כפי ההכרח בידיעות השימושיות, הנוגעות לצורכי החיים, למען לא יהיו הם בגדלם החלק היותר חלש מהאומה…" וכיוצא בזה כתב במאמרו דרישת אלקים (עקבי הצאן עמוד קכט): "על כן עם הגבר עוז התורה, הרחבת החכמה העולמית לפי האפשרי מוכרחת היא. אם אי אפשר לו לכל בן תורה להיות חכם רשמי (בעל תואר) בכל מקצועות המדעים, אבל אפשר לו להיות איש יודע את המצב הכללי של צביון הרוח שבדורו, כדי שידע איך לפרנסו ולהיטיבו".

בנוסף לכך, גם מצד דרך ארץ אין להביא ראייה מדברי מרן הרב קוק, שכן לפני מאה שנה לא היה צורך גדול כל כך בלימודי חול לשם פרנסה, וגם מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל התייחס לתקופה שבה תעודת הבגרות לא נצרכה כל כך, אבל במשך עשרות השנים האחרונות הצורך בה לשם פרנסה גבר מאוד, וכיום היא בכלל דרך ארץ הנזקקת לקיומה של תורה.

ואף מרן הרב קוק עצמו, ששלח את בנו הרב צבי יהודה לתלמוד תורה רגיל בבויסק, שכר למענו מורים פרטיים שלימדוהו את השפה הרוסית והגרמנית, ואף חשבון וכיוצא בזה.

הישיבות התיכוניות כיום

שאלה: האם הישיבות התיכוניות של ימינו ראויות להיחשב כישיבות שהן לכתחילה?

תשובה: ההגדרה ישיבה תיכונית כוללת ישיבות רבות ברמות שונות. ישנן שהן בהחלט בדיעבד, מפני שלימוד התורה שבהן איננו תופס את המקום הראוי לו. ויש ישיבות שבהן הקודש הוא העיקר, והמסגרת שלהן היא לכתחילה במציאות הקיימת.

גם באותן ישיבות התיכוניות שהקודש אינו זוכה למעמד המרכזי הראוי לו, הר"מים בדרך כלל אינם אשמים בכך. אופי הישיבה נקבע בעיקר על ידי ההורים, שמחנכים את ילדיהם ובוחרים את הישיבה שעונה על דרישותיהם. ובישיבות אלו אכן יש מידה רבה של בדיעבד, ואחוז מסוים מבוגריהן אינו ממשיך כראוי בדרך התורה והמצוות. ואע"פ כן, ראוי לשבח את הר"מים באותן ישיבות, שהם מקרבים את נערי ישראל לתורה לפי מה שבכוחם לקלוט, ולא מעט מבוגריהם גדלו ונעשו תלמידי חכמים מובהקים.

בן למשפחה חסידית שהתרגל בנוסח אשכנז

שאלה: אבי שייך למשפחה חסידית, אבל בצעירותו הוא למד בישיבה ליטאית והתרגל להתפלל בנוסח אשכנז. גם אני התרגלתי להתפלל בנוסח אשכנז. בעקבות הדברים שפורסמו בשבוע שעבר, שאלתי האם עלי לחזור לנוסח ספרד-חסידי כמנהג משפחת סבי, או להמשיך בנוסח אשכנז כמו אבי?

תשובה: הכלל הוא שצריך להתפלל בנוסח העדה של אביו, ולכן גם אם אביו שינה לנוסח אחר, הנוסח המסורתי הוא נוסח משפחת האב, ולא נוסחו הפרטי של האב. לפי זה היה ראוי שתחזור להתפלל בנוסח חסידי, וכך אכן מורים הפוסקים החסידיים.

אלא שמנגד, כתבו כמה מגדולי הפוסקים האשכנזים, שהואיל והחסידים עצמם שינו לפני כמאתיים שנה את נוסחם, מנוסח אשכנז המקורי לנוסח ספרד-חסידי התואם יותר את כוונות האר"י ז"ל – הנוסח המסורתי המחייב הוא בעצם נוסח אשכנז. ולכן גם אם אין דורשים כיום מבני משפחות החסידים לחזור לנוסח אשכנז, מכל מקום מי שכבר התרגל בנוסח אבותיו המקורי, ודאי שאינו צריך לשוב ולשנות לנוסח ספרד-חסידי. וכך כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ב, כד).

וכיוון שיש בזה דעות שונות, רשאי השואל להחליט כיצד לנהוג. וטוב להתייעץ בזה עם רב שמכיר אותו, מפני שלהחלטה כזו ישנם היבטים רבים, כמו כיבוד הורים, התאמה לקהילה וחינוך הילדים.

יחד שבטי ישראל

בעיקרי התפילה ההבדלים בין העדות הם מזעריים ● נוסחי כל העדות כשרים ויוצאים בהם ידי חובה ● ראוי להחזיק במסורת האבות גם בהגייה וגם בניגוני התפילה ● שמירה על מסורת אבות מול ערכים אחרים

היווצרות נוסחי התפילה השונים

שאלה: כיצד נוצרו ההבדלים בין נוסחי אשכנז וספרד?

תשובה: בעקבות הגלויות ופיזור הקהילות. אמנם בעיקרי התפילה, היינו במה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, כברכות קריאת שמע ותפילת עמידה, השינויים קלים מאוד. אלו שינויים הנובעים משיבושים שנגרמו עקב טלטולי הגלויות, או מפני שגדולי הפייטנים והרבנים הוסיפו לפעמים מילים או משפטים בתפילה, כדי להדגיש עניין מיוחד, ואותן התוספות נשתרשו בנוסח קהילותיהם.

ואף בסדר הקורבנות ופסוקי דזמרה, שנקבעו בתקופת התלמוד והגאונים, השינויים קטנים. אבל בתוספות שנוספו בתקופת הראשונים, הן בסדר הקורבנות והן במה שאומרים בסיום התפילה, ההבדלים בין העדות נעשים בולטים יותר. כי מה שנהגו להוסיף בספרד לא בהכרח התקבל באשכנז, וכן להפך. במיוחד הדבר בולט בפיוטים שנתחברו בתקופת הגאונים והראשונים, והוכנסו לסדר התפילה בימים הנוראים ובחגים. וכך אנו מוצאים פיוטים שונים לגמרי בסדר תפילות הימים הנוראים בין מנהגי ספרדים ואשכנזים.

ומכל מקום ברור לכולם כי כל נוסח שנתקבל על ידי אחת מעדות ישראל הוא נוסח כשר, וכל מי שיתפלל בו יוצא ידי מצוות התפילה.

ההבדלים בביטוי האותיות והניקוד

גם במנהגי הגיית העברית יש שינויים בין העדות, הן לגבי מבטא האותיות, כמו בהגיית חית ועין, והן לגבי הניקוד, כמו בהגיית קמץ וחולם. ועל בני כל עדה להמשיך במנהגם. ומכל מקום אם שינו יצאו ידי חובתם, שכל המסורות הקיימות בישראל בקריאת האותיות והניקוד כשרות לתפילה. הרב משה פיינשטיין זצ"ל (אג"מ או"ח ג, ה) מוכיח זאת מהנוסח שצריכה האישה החולצת לומר בעת החליצה, שעל פי הדין חובה שתאמר את המילים בלא להבליע שום אות, ועם זאת יוצאים בכל המבטאים השונים שבכל העדות, ומכאן שכל המבטאים כשרים.

דברי האר"י על הנוסחים השונים

מסרו בשם האר"י הקדוש, שבאר שיש שורש עליון להבדלים שבין הנוסחים השונים, שקבלה בידינו כי יש ברקיע שנים עשר חלונות כנגד שנים עשר שבטי ישראל, וכל שבט ושבט עולה תפילתו דרך שער אחד המיוחד לו, והוא סוד שנים עשר שערים הנזכרים בסוף ספר יחזקאל (שער הכוונות דף נ, ד, מ"א סח, א, מ"ב סח, ד).

שאלה: אם שורשי ההבדלים בין הנוסחים נובעים מהשינויים שבין שנים עשר השבטים, מדוע תולים את השינויים בגלויות?

תשובה: אילו זכינו ולא גלינו מארצנו, האחדות בישראל הייתה ניכרת יותר, ועיקר התפילה הייתה נשארת בנוסח אחיד כפי שתיקנוהו אנשי כנסת הגדולה, והשינויים הנובעים מהאופי המיוחד של כל שבט ושבט היו באים לידי ביטוי בתוספות מיוחדות שאחר התפילה ובמנגינות שמלוות את התפילה. אבל אחר שגלינו מארצנו נוצר פירוד בישראל, וההבדלים נעשו חריפים יותר, והגיעו אף לנוסח עיקר התפילה. אלא שגם כאשר גדלו הפירודים שבין העדות, אין השינויים בבחינת טעות, אלא כל שינוי מבטא דגש מסוים המתאים לאופיו המיוחד של שבט אחד מישראל.

שמירת נוסח אבות

שאלה: האם יכול אדם לבחור את הנוסח החביב עליו, או שעליו להמשיך בנוסח אבותיו?

תשובה: ראוי שכל יהודי ימשיך במנהג אבותיו. וכפי שמובא בירושלמי (עירובין ספ"ג), ששלח רבי יוסי לבני הגולה סדר מועדות (היינו נוסח התפילה), אבל הוסיף "אל תשנו ממנהג אבותיכם". כלומר אף שהנוסח ששלחתי לכם הוא מדויק יותר, מכל מקום הואיל ויותר חשוב לשמור על מנהג אבותיכם, לכן אל תשנו. וסמכו עניין זה על הפסוק "אל תטוש תורת אמך" (משלי א, ח).

באילו מקרים מותר לשנות את הנוסח

ואף שצריך כל אדם לשמור על מנהג אבותיו, ברור שמנהג זה אינו חשוב יותר מדינים אחרים, ולכן פעמים רבות שהוא נדחה. למשל, אדם היודע בוודאות כי אם יתפלל בבית הכנסת שבנוסח אבותיו יכוון פחות בתפילתו, ואילו בבית הכנסת שבנוסח אחר יכוון יותר – יבחר את בית הכנסת שבו יכוון יותר, שזהו עיקר התפילה (וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק חו"מ כד). אמנם במקרה של ספק, מוטב שיתפלל בבית הכנסת שבנוסח אבותיו, מפני שלטווח ארוך מסתבר שדווקא בנוסח אבותיו יכוון יותר. כי פעמים שבגיל צעיר אדם אינו מעריך כראוי את הקשר שלו לנוסח אבותיו, אבל עם השנים הוא מגלה את הקשר העמוק שלו דווקא לנוסח זה.

ומי שיש לפניו שני בתי כנסת: באחד מתפללים בנוסח אבותיו, אבל אין מקיימים בו שיעורי תורה, ובשני אמנם מתפללים בנוסח אחר, אבל מתקיימים בו שיעורי תורה. אם הוא מעריך שעל ידי תפילותיו בבית הכנסת שיש בו שיעורי תורה יזכה ללמוד יותר תורה, מוטב שיתפלל בו אף שאינו בנוסח אבותיו. וכן לגבי בחירת ישיבה ללמוד בה, אין להחליט על מקום הלימוד לפי נוסח התפילה, אלא יבחר את הישיבה שבה יוכל להתעלות יותר בתורה ובמצוות.

וכן כאשר ישנם שני בתי כנסת, האחד בנוסח אבותיו, אבל הוא חושש שלא יוכל להתחבר עם קהילת מתפלליו, מפני שהם מבוגרים או צעירים ממנו, או שהם מעטים מידי, או מכל סיבה אחרת. ולעומת זאת, בבית הכנסת שבנוסח האחר ישנה קהילה מגובשת שאליה יוכל להתחבר יותר. אם הוא סבור שעל ידי התפילה בקהילה המגובשת יהיה קשור יותר לקהילה הדתית, ורמתו הרוחנית תעלה או לפחות תישמר יותר – מוטב שיתפלל בה למרות שאינה בנוסח אבותיו.

שמירת המנהגים לכתחילה

שמירת המנהגים כוללת בנוסף לנוסח התפילה, גם את צורת ההגייה, תימנים בהגייה תימנית, ספרדים בהגייה ספרדית, ואשכנזים בהגייה אשכנזית וכו'. וכן ראוי לכתחילה שכל עדה תמשיך להתפלל במנגינות התפילה שלה (ע' רמ"א או"ח תריט, א). כמובן שאפשר להוסיף ולחדש מנגינות, אבל הכוונה שבעיקר התפילה יישמר הניגון המסורתי שנתקדש במשך דורות. לשם כך צריך כל אדם להתפלל לכתחילה בבית כנסת שבנוסח אבותיו.

וצריך לדעת שישנם בישראל עשרות מנהגים. נוסח ספרדים מתחלק לכמה מנהגים. בענייני הלכה, השינויים העיקריים הם בין הנוהגים על פי השולחן ערוך לנוהגים על הבן-איש-חי, ועוד ישנו נוסח של יוצאי צפון אפריקה. ואמנם בענייני הנוסח וההלכה השינויים ביניהם קטנים, אבל במנגינות השינויים גדולים יותר. ואפילו בין עולי צפון אפריקה יש הבדלים במנגינות, עד שבאוזני עולי מרוקו נשמעים עולי אלג'יר כמזייפים, ולאוזני עולי לוב שניהם נשמעים כמזייפים. וכדי לשמור על המנהגים באופן מושלם צריך שיהיו בתי כנסת מיוחדים לעולי טריפולי, לעולי טוניס, לעולי אלג'יר, לעולי מרוקו, וכן לעולי עיראק, לעולי סוריה, לעולי פרס ולעולי טורקיה.

וכן בין עולי אשכנז ישנם מנהגים שונים. ההבדל הגדול ביותר הוא בין החסידים לשאר אשכנזים. אבל ישנם עוד הבדלים משמעותיים בצורת ההגייה ובמנגינות. מנגינותיהם של מתפללי נוסח אשכנז ממערב אירופה שונים לגמרי ממנגינותיהם של מתפללי נוסח אשכנז מליטא. ולגבי ההגייה, יש לפחות ארבעה סוגי הגיות: של עולי ליטא, עולי פולין, עולי גליציה ועולי הונגריה. וכן יש שוני בין החסידיות השונות בכמה מנהגים ובמנגינות. וכן בין התימנים ישנם שני נוסחים עיקריים, 'בלאדים' ו'שאמים'.

שמירת המנהגים מול חיזוק הקהילה

אלא שאם ההקפדה על שמירת המנהגים תגרום לפירוק הקהילה, עדיף לוותר על שמירת המנהגים. מפני שבדרך כלל כאשר הקהילה מגובשת, ומקיימת שיעורי תורה לגברים, לנשים ולילדים, ויש בה פעילות של גמילות חסדים, היא מצליחה לקשר את כל חבריה לתורה ומצוות. ולעומת זאת כאשר הקהילה נחלשת, גם חבריה נחלשים, ובמיוחד הדבר משפיע לרעה על הילדים.

ולכן, אף שלכתחילה טוב שכל אחד יתפלל לפי מנהג אבותיו, מכל מקום אם לשם כך יצטרכו להקים עשרות בתי כנסת קטנטנים, שבקושי יצליחו לקיים בהם מניין, וודאי שלא יהיה בכוחם לארגן שיעורי תורה – אזי עדיף שבני עדות הקרובות במנהגיהם זה לזה יתאחדו כדי להקים קהילה חזקה יותר.

למשל שכל יוצאי צפון אפריקה יתפללו ביחד, ואם גם זה לא יספיק, אז שכל מתפללי נוסח ספרד יתפללו ביחד. בנוסף לכך, אף שמלכתחילה היה ראוי שכל אחד ישמור בדייקנות את כל מנהגיו ונגינותיו, בדיעבד יש גם צד חיובי במיזוג הגלויות. וכיוון שאדם אינו בוחר לעצמו את מקום מגוריו לפי עדתו, ממילא נוצר מצב שהנוסחים הקרובים הולכים ומתלכדים.

לפיכך צריך בכל מקום ומקום לשקול את הערך של שמירת המנהגים מול הערך של הקמת קהילה חזקה ומגובשת. וכאשר יש מספיק משפחות מעולי אותה עדה, עד שיש בכוחם לקיים בית כנסת על טהרת מנהגיהם, מה טוב. אבל כאשר אין להם מספיק משפחות, מוטב שיתלכדו עם עדה הקרובה למנהגיהם, ובלבד שיקימו קהילה חזקה. ואם התלכדות העדות הקרובות לא תספיק לבניית קהילה חזקה, מוטב שבני כל העדות, ספרדים ואשכנזים ותימנים, יתלכדו לקהילה אחת. וסוגיה זו צריכה להישקל בכובד ראש, ובמקום שיש מרא דאתרא, הוא צריך להכריע בשאלות אלו.

הבחירות כמצווה

מעשיה הטובים והרעים של מפלגה נזקפים לזכותם ולחובתם של בוחריה ● מצווה לבחור במפלגה הפועלת למען מטרות חשובות ● הימנעות מלבחור – גאווה וטיפשות ● צל"ש למפד"ל והאיחוד הלאומי על שמירת השלום ●מתי אפשר להתפלל מנחה קצרה

מצווה לבחור במפלגות טובות

הבוחר במפלגה שתפעל למען מטרות חשובות מקיים מצווה – שעל ידו יתקיימו כל אותם מעשים טובים שנעשים ברמה הלאומית. אם בחר במפלגה שלוחמת למען שלמות הארץ ולמען ההתיישבות בכל מרחביה, הרי שהוא מקיים את מצוות יישוב הארץ. ואם בחר במפלגה שמתנגדת לכל נסיגה וויתור לרשעות הפלשתינית, הרי שהוא מקיים מצוות הצלת נפשות, כפי שכבר הוכח לכל יהודי שפוי. אם בחר במפלגה שמקדמת את החינוך לתורה ולאהבת העם והארץ, הרי שקיים מצוות תלמוד תורה, וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה. אם בחר במפלגה שמצאה דרכים לקירוב רחוקים לתורה ומצוות, הרי שסייע לקיום תורה ומצוות. אם בחר במפלגה שמצאה דרכים לחבב את השבת על כלל ישראל, הרי שקיים את מצוות השבת. אם בחר במפלגה שפועלת למען קליטת עלייה, הרי שקיים מצוות יישוב הארץ וחזון קיבוץ הגלויות. אם בחר במפלגה שמפתחת את הכלכלה לרווחת כל התושבים, הרי שקיים מצוות צדקה בדרגה הגבוהה ביותר, שעל ידה יתמעטו העניים בישראל. אם בחר במפלגה שפועלת למען המשפחות החלשות, הרי שקיים מצוות צדקה ברמה הרגילה. אם בחר במפלגה שפועלת למען עידוד הגירתם או גירושם של אויבי ישראל, הרי שפעל למען מצוות "לא ישבו בארצך" על פי כללי גר תושב. אם בחר במפלגה שנלחמת כנגד העוולות שבבתי המשפט ובראשם בית המשפט העליון, ופועלת למען הקמת המשפט על פי התורה, הרי שהוא מקיים את מצוות העמדת שופטים הגונים והורדת שופטים שאינם הגונים.

לעומת זאת, מי שבחר במפלגה שתמכה בנסיגה מחלקי ארץ ישראל – חטא כנגד מצוות יישוב הארץ וגרם לסיכון נפשות. ומי שבחר במפלגה שפוגעת בחינוך התורני – חטא כנגד מצוות תלמוד תורה. ומי שמתכוון לבחור במפלגה התומכת בהקמת מדינה פלשתינית חוטא כנגד מצוות יישוב הארץ ומסכן את נפשות ישראל.

ולפעמים יש מפלגות שטובות בדבר אחד ורעות בדבר אחר, ואזי כשהוא בוחר בהן יש בידו מצווה ועבירה. אבל אם יבחר במפלגה שטובה בכמה דברים, ירבו מצוותיו.

חשיבות ההצבעה של כל יחיד

יש שמתרשלים מלהגיע להצבעה מפני שנדמה להם שהפתק הקטן שלהם נטול חשיבות שהרי צריכים עשרות אלפי קולות עבור כל חבר כנסת. אכן באמת, כל קול הוא אחוז מזערי מכלל הקולות הנצרכים, אבל מצד שני השפעת המצביעים על המערכת הציבורית גדולה כל כך, עד שאפילו קול מזערי שווה הרבה. ואם יצביע למפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה, למרות שמגמותיה טובות, נמצא שמבטל את השפעתו, ובמידה מסוימת אף נותן חילו לזרים, שעל ידי כך כוחן של המפלגות הרעות מתחזק.

אם נבחן את 15 השנים האחרונות, נמצא כי כמעט בכל הקדנציות, חברי כנסת בודדים הכריעו את הכף לטובה או לרעה. בזמן ממשלת רבין הזכורה לשמצה, חברי כנסת בודדים הכריעו את הכף לרעה. ובזמן ממשלת נתניהו, בזכות כמה חברי כנסת בודדים נמנעה נסיגה מחבלי ארץ קודשנו, והופחתה במקצת הסכנה האיומה שנשקפה לנו בעקבות הסכמי אוסלו. גם בזמן ממשלות ברק ושרון, חברי כנסת בודדים מנעו מחדלים נוראים של כניעה נוספת לטרור. לו היה להם יותר כוח, אולי כבר יכולנו בעזרת ה' להכריע את האויב.

ההיבט התקציבי

גם מבחינה תקציבית, אם נחשב למשל, את ההשפעה של חבר כנסת אחד על תקציבי החינוך או ההתיישבות, נמצא שהיא עשויה להגיע למאות מיליוני שקלים. אם נחלק, כדרך משל, שלוש מאות מיליון ש"ח לשלושים אלף בוחרים (השווים ח"כ אחד), נמצא שכל מצביע השפיע על תקציב של כעשרת אלפים ש"ח. לא מעט. ייתכן לפי זה שהצבעה של אדם אחד שקולה כנגד כל התרומות שהוא נותן למוסדות חינוך או ליישוב הארץ במשך שנה, ואולי אף במשך ארבע שנים. כמובן שחשבון זה אינו מדויק – ייתכן שההשפעה של מצביע גדולה יותר וייתכן שפחותה, והדבר תלוי כמובן גם בהרכב הקואליציה. ובכל זאת, חשבון זה יכול לתת איזה כיוון ומשמעות, ולו רק מבחינה כספית, לערכו של כל מצביע.

לכן גם כשצריך לנסוע למרחקים גדולים, ראוי להתאמץ, לבוא ולהצביע.

כשהטיפשות והגאווה מתחברים

יש טיפשים גאוותנים שאינם מבינים את חשיבות הבחירות. הם מבחינים בצדק בצדדים השפלים שבפוליטיקה, אבל אינם מבינים את האחריות המוטלת על כל אחד לפעול לתיקון העולם, ובצדקנות גאוותנית הם מזלזלים בכל האנשים שמתעסקים בבחירות. אבל הרחמנות האמיתית היא עליהם.

ובכלל, השילוב של טיפשות וגאווה הוא שילוב קטלני, מפני שהגאווה לא מאפשרת לטיפש לשמוע את דברי החכמים, והטיפשות אינה מאפשרת לו להבין כי הוא גאוותן, וכך הוא שוקע לתוך עולם של הבל. וכבר אמרו חז"ל: כל מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו (ברכות לג, א).

אבל החכמים מבינים את החשיבות של ההשתתפות בבחירות והפעילות במערכת הפוליטית, ועם זאת כמובן גם מבינים שישנן עוד מערכות השפעה לא פחות חשובות, כמו לימוד תורה, חינוך, התיישבות, חסד ועוד. אלא שלכל מצווה יש שעה, ובשעה שעוסקים בבחירות צריך לבחור במלא הרצינות והאחריות. וכל מי שיכול מצווה עליו להשפיע על חבריו וקרוביו שיחזקו את המפלגות הטובות.

על השלום

ברוך ה', דברי השלום והאהבה בין המפד"ל לאיחוד הלאומי (שגם אני זכיתי לפעול למענם בכתב ובעל פה) הצליחו ופעלו, ועד כתיבת שורות אלו לא היו התנצחויות מכוערות בין נציגי המפד"ל והאיחוד הלאומי. ואף על פי שמטבע הדברים כאשר יש ויכוח בין מפלגות קרובות המתח גובר ואתו ההשמצות ההדדיות, בכל זאת גברה ההכרה שגדול השלום, ונציגי המפלגות בלמו עצמם ונהגו כבוד זה בזה. יהי רצון שבזכות זאת יזכו שתי המפלגות החשובות הללו להצלחה גדולה בבחירות, והשפעתן תגדל ותכריע את הציבוריות הישראלית לטובה.

מתי מותר להתפלל תפילה קצרה

שאלה: בעבודה אנחנו מקיימים מניין לתפילת מנחה. משתתפים במניין כעשרה עד 12 אנשים. האם עלינו להתפלל קודם בלחש ואח"כ חזרת הש"ץ, או שמותר לנו להתפלל תפילה אחת כשהחזן יאמר את שלושת הברכות הראשונות בקול רם?

תשובה: ככלל, צריך להתפלל קודם בלחש ואח"כ חזרת הש"ץ, שכך היא תקנת חכמים. ואף שהטעם ההלכתי לתקנת חזרת הש"ץ הוא כדי להוציא את מי שאינו יודע להתפלל, מכל מקום תקנת חכמים לא זזה ממקומה, וגם כשכולם יודעים להתפלל אומרים חזרת הש"ץ. והמקובלים בארו טעם נוסף לחזרת הש"ץ, שהיא תפילת הרבים, ועל ידה התפילה מתקבלת יותר.

אבל כאשר המניין מצומצם, ויש אחדים שאינם מקפידים לענות אמן, עד שיש חשש שלא יהיו תשעה עונים אחר הש"ץ, אפשר להתפלל תפילה אחת. וכן כאשר ישנם אחדים שמאריכים בתפילתם, וקשה מאוד לציבור להמתין להם – אפשר להתפלל תפילה אחת. וכן כאשר חלק מבני המניין ממהרים מאוד, אפשר להקל ולהתפלל תפילה קצרה.

מתי הציבור מתחיל להתפלל בתפילה קצרה

שאלה: כאשר מתפללים תפילה אחת והחזן אומר את שלושת הברכות הראשונות בקול, מתי הציבור צריך להתחיל תפילת עמידה, יחד עם החזן או כאשר הוא מסיים את שלושת הברכות?

תשובה: יש בזה חילוקי מנהגים. יש אומרים שיתחילו אחר שלושת הברכות של החזן, ויש אומרים שיתחילו עם החזן.

שורש ההבדל בין המנהגים נעוץ ביחס לאמן שאחר ברכת 'הא-ל הקדוש'. לפי הירושלמי זהו אמן חשוב במיוחד, ולכן עדיף שהציבור יענה אחר 'הא-ל הקדוש' אמן ואח"כ יתחיל בתפילה. וכך פסקו הרמ"א והמשנה ברורה (או"ח קכד, ח). ויש אומרים שדינו כשאר אמנים, ואין צורך לעכב את תחילת התפילה עד אחר שיענו אותו, וכך פוסק בעל השו"ע וכך כתב בכף החיים (קכד, י).

אבל כיוון שהדין תלוי בעוד כמה גורמים, נראה להמליץ שבתפילת שחרית כולם יתחילו להתפלל עם החזן, ועל ידי כך יימנעו מהפסקה באמצע ברכת 'אמת ויציב'. ובמנחה, מי שיודע בעצמו שהוא מאריך בתפילתו – טוב שיתחיל עם החזן כדי שיוכל לענות על הקדיש שאחר התפילה. ומי שיודע שהוא מקצר – טוב שיתחיל להתפלל אחר שיסיים החזן 'הא-ל הקדוש', וכך ירוויח עניית אמן, ולא יצטרך להמתין בחינם אחר שיסיים את תפילתו.

ונראה לי שמכמה סיבות שלא כאן המקום לפרטן, המלצה זו טובה לנוהגים במנהגי ספרדים ואשכנזים.

 

לימינם של שומרי שביעית

שמירת שמיטה למהדרין באמצעות 'אוצר בית דין' ● מעלות אוצר בית דין: החקלאי מתפרנס, הצרכן קונה בזול, שמיטה נשמרת למהדרין ומתקיימת מצווה באכילת הפירות ● הודיה קדם ז"ל: על ישראל היפה ועל איבוד פרופורציות בתקשורת

אוצר בית דין

כבר יותר ממאה שנה מתלבטים תלמידי חכמים וחקלאים בשאלה כיצד לנהוג בשנת השמיטה. כדי שלא לפגוע בחקלאות היהודית בארץ ישראל, שביסוסה הוא מצווה מהתורה של יישוב הארץ, התירו רבים מגדולי ישראל, וביניהם מרן הרב קוק זצ"ל, למכור את השדות לנוכרים בשנת השמיטה, ועל ידי כך להפקיע מהם את דיני השמיטה. כך יוכלו החקלאים היהודים להמשיך לבצע בהם את העבודות ההכרחיות ולהתפרנס. 

אלא שברור לכל, שכאשר אפשר, ראוי שלא לעקוף את דיני השביעית. הפתרון הטוב ביותר לקיום מצוות השמיטה בעצי פרי הוא על ידי "אוצר בית דין". 

כלומר, בעלי השדות אכן מפקירים את הפירות שגדלו בשמיטה. אלא שכיוון שהשדות רחוקים, בית הדין ממנה אנשים שיקטפו בשליחותו את הפירות ויחלקו אותם לכל המעוניין. והתשלום שמקבלי הפירות משלמים איננו עבור הפרי, כי פירות שנת השמיטה הם קדושים והפקר; אלא התשלום הוא עבור עבודת הקטיף, האריזה והחלוקה. 

בדרך כלל בית הדין שוכר את בעלי השדות והכרמים עצמם, שיהיו הם שליחיו לאיסוף הפירות וחלוקתם. וכך, מצד אחד אין מפקיעים מהפירות את קדושת השביעית, ומאידך החקלאים אינם מפסידים את מקור פרנסתם. אמנם בשנה זו בעלי השדות אינם יכולים לסחור בפירות ולקבל עבורם מחיר גבוה. מכל מקום הם אינם מובטלים, ויש להם שכר עבור עבודתם כשליחי בית הדין.

קשיי האירגון

אלא שארגון מערכת שכזו הוא דבר מסובך. יש לחשב היטב את העלויות, כדי שמצד אחד לא יהיו רווחים ולא הפסדים, ומצד שני העובדים בקטיף ובחלוקה יקבלו שכר הוגן. 

בחלוקת הפירות עלולות להיווצר בעיות, שכן מערכת החלוקה אינה פעילה בכל השנים, ועליה להתארגן במיוחד בשנת השמיטה לחלוקת הפירות למעוניינים. 

אמנם, כשמצליחים לארגן את המערכת הזאת כראוי, מזכים את הרבים במצוות רבות. ראשית, החקלאים שומרים שמיטה למהדרין. שנית, מחיר הפירות המחולקים זול בעשרות אחוזים ממכירם בשוק הרגיל, לרווחת הציבור. בעיקר הדבר מועיל למשפחות מעוטות הכנסה, ובכך מתקיימת מגמת התורה להקל על העניים בשמיטה. שלישית, לדעת כמה פוסקים (תשב"ץ) כל האוכל פירות קדושים של שמיטה מקיים מצווה. 

כדי שמערכות אוצר בתי הדין יתארגנו טוב יותר, על כל אחד ואחד מאיתנו מוטלת המצווה להיות ערני, ולהעדיף פירות ויינות של אוצר בית דין בכל עת שיש הזדמנות. 

העוסקים באוצר בית דין

באופן טבעי, השותפים למערכת שכזו הם דתיים. חקלאים דתיים שמעוניינים להדר במצוות השמיטה, ויודעים לקטוף ולטפל בשדות על פי ההלכה. גם מקבלי הפירות הללו צריכים להיות שומרי מצוות, מפני שיש להקפיד על קדושת הפירות, שאסור לאבדם בחינם. למשל, כשמבדילים על יין של "אוצר בית דין" אין שופכים ממנו, כדי שלא לאבדו. ואע"פ כן מוטב להבדיל על יין של אוצר בית דין בלי לקיים את המנהג ולשפוך, מאשר להבדיל על יין אחר שאפשר לשפוך ממנו כמנהג. 

הזמינו יינות מאוצר בית דין

באוצר בית הדין שטיפל בענבים שנקטפו מכרמים ביש"ע נותרו, מסיבות שונות, עוד אלפי ארגזים של יינות מסוגים שונים. אוצר בית דין זה מנוהל על ידי הרב זאב ויטמן רבה של חברת תנובה, בסיוע הרבנים החשובים, הרב יעקב אריאל, הרב דוב ליאור, הרב זלמן נחמיה גולדברג והרב נויווירט. 
ויש צורך גדול לסיים במהירות האפשרית את חלוקת היין, שכל זמן שארגזים אלו עדיין נמצאים תחת ידי "האוצר", חסרים בקופתו עוד כמה מאות אלפי שקלים, והדבר כבר גורם לסיבוכים רבים, ועוד עלול לפגוע בהתארגנות לקראת השמיטה הבאה.

הכרמים שמהם נבצרו הענבים נמצאים בבית יתיר שבדרום הר חברון, בשילה וקדומים שבשומרון, ובאבני איתן שבגולן. יש מהם מיץ ענבים, יין מתוק ויין יבש, אדום ולבן. נו, האם אפשר למצוא יינות טובים יותר? 

מצווה גדולה לשלם עבור חלוקת היינות הללו, ומצווה גדולה לשתותם. כל השותה מהם מחזק את ידי החקלאים החלוצים ביש"ע, שהם גיבורי כוח, מיישבי הארץ ושומרי שמיטה למהדרין.

כיצד לזרז את החלוקה

הואיל ומדובר ביין של שמיטה, מובן שאין אפשרות לשווקו ברשתות הרגילות ולמוכרו לצרכן הבודד עד לסיום המלאי. לפיכך, רק גבאים ומזכירי יישובים מסוגלים לעזור לחלוקת היינות הטובים והטעימים הללו.

יש לעודד את גבאי בתי הכנסת, החפצים בטובת הציבור, ויש להם מעט זמן לעסוק בארגון החלוקה, שיעודדו את חבריהם להזמין ארגזים, וכך ירכזו הזמנה גדולה עבור כל בית הכנסת או השכונה.
ביישובים ניתן לארגן זאת על ידי המזכירות. למשל ביישוב שלי, בהר ברכה, התארגנה המזכירות לחלוקת מאה ארגזים בשלב ראשון, וכפי הנראה עוד כמאה יחולקו בשלב השני. (מתגוררות אצלנו כמאה משפחות, כן ירבו). אם כך יעשו בעוד חמישים יישובים וקהילות, ניתן יהיה לסיים את כל חלוקת היינות של אוצר בית הדין הזה, וכך ישמחו הכל: מקבלי היין ישמחו בשתיית היין הטוב והמקודש של השמיטה, והגבאים ישמחו במצווה לסייע ליישוב הארץ ולשמירת השמיטה למהדרין.

התשלום עבור החלוקה לבקבוק יין מתוק או יבש של 750 מ"ל – 7.90 ש"ח. לבקבוק מיץ ענבים המכיל ליטר – 7.90. וכיוון שמדובר בארגזים שלמים, הרי שכל ארגז המכיל שנים עשר בקבוקים עולה כ- -95 ש"ח.

להזמנות ניתן לפנות לרב עמנואל 051-712461.

האם עמוד זה צריך גניזה?

כמה קוראים שאלוני אם צריך לגנוז את דף העיתון עליו מודפס הטור 'רביבים'. 

למעשה, אף שיש מחמירים, מצד הדין אין חיוב לגנוז את דף העיתון. והטעם לכך, שהואיל ורוב העיתון עוסק בענייני חול, ולשם כך מדפיסים אותו, לא חלה עליו קדושה. אמנם כיוון שבפועל יש בדף זה דברי תורה – אסור לבזותו, ולכן אין להשתמש בו כסמרטוט לניקיון או לעטיפת דגים. אבל אם מניחים את העיתון בפח שאינו מטונף כל כך, אין בכך איסור. ובמיוחד שהדף שיש בו דברי תורה עטוף מצדדיו בדפים אחרים, כך שאינו בא במגע עם הפסולת שבאשפה. ואם ירצו להדר בזה, יוכלו להניח את העיתון בתוך שקית, ואותה להניח בפח. ובמקומות שיש מכלים לאיסוף נייר, מוטב להניחם שם. 
ולגבי דפי פרשת שבוע, דעת רוב הפוסקים שהם צריכים גניזה. ואע"פ כן, כיוון שמצוות הגניזה בדפים מודפסים היא מדברי חכמים, הרוצה לסמוך על המקילים שאינם מצריכים גניזה, רשאי (ועיין במנחת יצחק ח"א יז-יח, ופניני הלכה ח"ד ע' 112). 

הודיה הפעוטה ז"ל

בצד הטרגדיה של משפחת קדם, נתגלו הצדדים היפים שבחברה הישראלית. הייתה דאגה כנה לשלומה של הפעוטה הודיה. ההתנדבות של המוני אנשים מכל שדרות החברה לחיפושים אחריה הייתה מרגשת. בעקבות פשעי אוסלו וכל ההפקרות המוסרית שנלוותה להם, היה נראה לכאורה כי הרגישות בחברה הישראלית לחיי אדם הושחתה. אנשים החלו לקבל בשוויון נפש את המציאות המזעזעת שבה אנשים נרצחים בפיגועים, בקבלם את שטיפת המוח התקשורתית, שפעם אלו "קורבנות שלום" ופעם אלו קורבנות של אילוצים בינלאומיים וכו'. לכן היה מעודד להרגיש שוב את החיוניות שקיימת בחברה הישראלית, שלאדם בכל זאת אכפת מחברו, והציבור מגיב כראוי לערך חיי אדם.

זאת ההזדמנות לשבח את תפקודה המקצועי והאכפתי של המשטרה. הרושם שנשאר הוא שיש לנו משטרה מקצועית ואנושית. להצלחתה בפיענוח הרצח יש ערך הרתעתי כלפי רוצחים ופושעים, שמעתה יחששו יותר מזרועה של משטרת ישראל. 

אישי התקשורת

עם זאת, אי אפשר שלא להתקומם כלפי איבוד הפרופורציה בקרב רבים מאישי התקשורת. שדרנית אחת בגלי צה"ל, אחרי שראיינה מומחה על שאלות הביטחון הקיומי של מדינת ישראל ביחס לעיראק ולפלשתינים, אמרה: "ועכשיו נעבור לנושא החשוב באמת, שלומה של הודיה". עד כדי כך גדולה טיפשותה, שאיננה מסוגלת להבין כי במדיניות הביטחונית של ישראל תלויים חייהם של עשרות ומאות אלפי אנשים. 

מובן שאירוע קרוב המתרחש לעינינו מרגש ונוגע יותר מאשר סכנות עתידיות. אבל למרות זאת אסור לשבש את האיזון האמיתי של הנושאים שעומדים על סדר היום.

צום עשרה בטבת

מדיני הצום: אכילה ושתייה לפני עלות השחר ● שטיפת הפה וצחצוח שיניים ● מיהו חולה הפטור מן הצום? ● דיני מעוברת ומניקה: האם יולדת שחדלה להניק חייבת בתענית? ● ילדים בתענית: האם מצווה לחנכם לצום חלק מהצום?

עשרה בטבת

תקנו הנביאים והחכמים שלאחר החורבן לצום בעשרה בטבת, מפני שבאותו יום בא נבוכדנאצר מלך בבל עם חילותיו לצור על ירושלים, וממצור זה התחילה הפורענות שנסתיימה בחורבן בית המקדש הראשון וגלות השכינה. ומאז שהוקם בית המקדש השני בטל הצום, אבל כשחזר ונחרב חזרה תקנת הצום לקדמותה. ואף שבימי הבית השני החל המצור בתאריך אחר, מכל מקום עיקר הצומות נתקנו על החורבן הראשון, שמכמה בחינות הוא חמור יותר, ועליו אנו צמים. 

וכיוון שכבר נקבע צום בעשרה בטבת, נצטרפו לעניינו של הצום עוד שני מאורעות מצערים שחלו סמוך לאותו יום: מיתת עזרא הסופר בט' טבת, ותרגום התורה ליוונית בח' טבת.

אכילה ושתייה לפני עלות השחר

אף שהצומות הקלים מתחילים בעלות השחר (בעשרה בטבת הקרוב ב- 4.53 לפנות בוקר), מכל מקום מי שהלך לישון על דעת שכבר לא יאכל יותר, לדעת הרבה פוסקים הרי הוא כמי שקיבל עליו את הצום, וגם אם יקום לפני עלות השחר אסור לו לאכול או לשתות. לפיכך, הרוצה לקום מוקדם ולאכול או לשתות, צריך לחשוב על כך בלבו לפני שילך לישון. ובדיעבד אם לא חשב על כך אסור לו לאכול, אבל לגבי שתייה אפשר לנהוג כדעת המקילים, משום שזהו דבר מקובל שאדם הקם לפני תחילת הצום שותה מעט, והרי הוא כמי שחשב על כך (עיין מ"ב תקסד, ו, כה"ח י').

שטיפת הפה במים

לכתחילה אין לשטוף את הפה במים בצום, מפני שיש חשש שמא תוך כדי השטיפה יבלע טיפות מים, אבל לשטוף כדי להסיר ריח רע ולמנוע מעצמו צער מותר, מפני שאינו מתכוון לשתות אלא רק לנקות את פיו. לפיכך מותר לכל מי שחסרון השטיפה גורם לו צער לשטוף את פיו בימי הצומות הקלים, וישתדל מאוד שלא לבלוע טיפות מים. וכן מותר למי שמצטער מכך להשתמש במשחת שיניים כדי לנקות היטב את פיו ולהסיר ממנו ריח רע. 

ובתשעה באב, שהוא צום חמור יותר ואף רחיצה אסורה בו, יש להחמיר יותר. ולכן מי שהדבר אינו נחוץ לו מאוד לא ישטוף את פיו בתשעה באב. ומי שיצטער מאוד אם לא ישטוף את פיו, יכול אף בתשעה באב לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו בלא משחה. אבל ביום הכיפורים, שחיוב הצום מהתורה, אין להקל בזה.

השותה בטעות בצום

שאלה: מי שטעה ושתה ביום צום, האם חייב אחר כך להמשיך לצום?
תשובה: חייב להמשיך לצום, שכן ימים אלו נקבעו לצום על הצרות שאירעו לנו בהם. ואף שבאכילתו או שתייתו שבר את הצום, וכבר לא יאמר בתפילתו "עננו", מכל מקום איסור אכילה ושתייה ממשיך לחול עליו. ומי שעשה עבירה אחת אין לו היתר לעשות עבירות נוספות (שו"ע תקסח, א). ואין צורך להתענות ביום אחר תמורת הצום ששבר, מפני שחיוב הצום הוא דווקא באותו יום שבו תקנו חכמים לצום. 

חולים פטורים מהצום

כשתקנו הנביאים והחכמים את הצומות תיקנום לאנשים בריאים, אבל על החולים לא גזרו לצום. ובזה שונה דין יום הכיפורים מדין שאר הצומות. שביום הכיפורים גם החולים חייבים לצום, מפני שהוא מן התורה, ורק כשהמחלה קשה עד שהצום עלול לגרום לסיכון הנפש – אין לצום, שפיקוח נפש דוחה את מצוות התורה. וגם אז, אם יכול להסתפק באכילה מועטת 'לשיעורים', פחות מ'ככותבת' ו'מלא לוגמיו' כל תשע דקות, יעשה כך. אבל בשאר הצומות שתקנו חכמים חולים פטורים, ואינם צריכים לאכול ולשתות לשיעורים, אלא יאכלו וישתו כדרכם, אבל לא יענגו עצמם במאכלי מותרות.

מי נחשב חולה

ככלל מי שכאביו או חולשתו אינם מאפשרים לו להמשיך בשגרת חייו והוא נאלץ לשכב על מיטתו – נחשב חולה. לדוגמה, החולים בשפעת, אנגינה, ומי שחומו גבוה – פטורים מהצום. 

ואמנם כמעט כל אדם סובל בצום מכאב ראש וחולשה, ולהרבה אנשים קל יותר בצום לשכב במיטה מאשר להמשיך לתפקד, ולעיתים הרגשת המעונה אף קשה מהרגשת אדם שחולה בשפעת. אולם תחושה זו אינה נחשבת כמחלה אלא כתחושה טבעית של צום, שתחלוף תוך שעות ספורות אחר הצום. ולכן דווקא חולה שנאלץ לשכב על מיטתו מחמת מחלתו פטור מהצום, אבל מי שסובל מהצום עצמו אינו נפטר מהתענית. ורק מי שנחלש כל כך מחמת הצום עד שיצא מגדר מעונה המצטער מחמת התענית והתחיל להיות חולה – פטור מן הצום.

וכן אדם חלש או זקן מאוד שמצטער בצום וחושש שאם יתענה יחלש ויחלה, פטור מן הצום. וכן חולה שהתרפא אבל עדיין מרגיש חולשה וחושש שאם יתענה תחזור מחלתו – פטור מהצום (כה"ח תקן, ו; תקנד, לא). 

וכן כל אדם שיודע שאם יצום עלול לחלות – פטור מהצום. למשל, הסובל מאולקוס פעיל או מיגרנה חזקה פטור מהצום, מפני שהצום עלול לעורר המחלה. גם החולה בסכרת שנאלץ לקחת אינסולין פטור מהצום, ופעמים שחולי סכרת אף פטורים מצום יום הכיפורים. גם הסובלים מאבנים בכליות, שצריכים לשתות הרבה מים, פטורים מהצום. מי שסובל מלחץ דם אינו נחשב חולה ויכול להתענות, אלא אם כן קיבל הוראה רפואית אחרת. ובכל מקרה של ספק יש לשאול רב או רופא ירא שמיים.

מעוברות ומניקות

מעוברות ומיניקות פטורות מהצומות הקלים (שנמשכים ביום בלבד). והטעם לכך, מפני שמעיקר הדין הנביאים תקנו לצום בצומות הללו רק בשעה שיש על ישראל גזרות קשות, ואילו כיום אנו נוהגים לצום בכל הצומות גם כשאין עלינו גזרות קשות, מפני שכך נהגו וקיבלו כל ישראל לצום בהם עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. אולם כבר מתחילה נהגו שהמעוברות והמיניקות אינן צמות בהן, מפני שהצום קשה להן יותר מלשאר הבריאים.

ואמנם באשכנז נהגו רבות מהמעוברות והמיניקות להחמיר על עצמן ולצום גם בצומות הקלים, ואולי היה זה מחמת הגזרות הקשות שסבלו באשכנז. מכל מקום, כיום המנהג הרווח גם בקרב יוצאות אשכנז שנשים מעוברות ומיניקות אינן צמות בצומות הקלים. ואף הרוצה להחמיר על עצמה, אם יש לה קושי בצום, או שהיא מיניקה והצום יגרום למיעוט החלב וצער לתינוק – עדיף שלא תתענה.

שנתיים שאחר הלידה

יש אומרים שדין מינקת, הפטורה מהצומות הקלים, חל על כל מי שנמצאת בתוך עשרים וארבעה חודשים שאחר הלידה. לדעה זו אין הפטור תלוי בהנקה אלא במשבר הלידה, שההתאוששות ממנו אורכת עשרים וארבעה חודשים (מהרש"ם ויחו"ד א, לה). למעשה, לדעת רוב הפוסקים כל אישה שפסקה להניק חייבת להתענות בצומות הקלים, וכן המנהג הרווח, אבל הרוצה להקל יש לה על מי לסמוך. וכן מי שחשה חולשה, אף שאינה נחשבת לחולה ממש – רשאית להקל.

ויש נשים שהתרגלו במשך שנים שלא לצום בצומות הקלים, כי בחסדי ה' פעם היו מעוברות ופעם מיניקות, וחוזר חלילה. אבל אחר שיסיימו ללדת, עליהן לחזור ולצום כפי תקנת חכמים.
קטנים שלא הגיעו למצוות

קטנים שלא הגיעו לגיל מצוות פטורים מן הצומות שתקנו חכמים, וגם אין מצווה לחנכם לצום. רק ביום הכיפורים, שהצום מהתורה, יש מצווה לחנכם להתרגל לצום בתחילה מספר שעות ואחר כך צום מלא. ובשאר הצומות אין מצווה לחנכם, אבל נוהגים להאכיל אותם מאכלים פשוטים כדי לחנכם להתאבל עם הציבור (מ"ב תקן, ה). ואם הילדים הגדולים והבריאים רוצים להתענות עד הצהרים, מנהג יפה בידם, אבל לא יתענו כל היום (רמ"ע מפאנו קיא, ועי' כה"ח תקנד, כג).

חתן וכלה

חתן וכלה שאחד משבעת ימי המשתה שלהם חל ביום צום, אע"פ שמצווה עליהם לשמוח בשבעת ימי המשתה, ולכן אסור להם לקבוע לעצמם תענית יחיד באותם הימים – בתעניות הציבור עליהם לצום, מפני שכוח הרבים עדיף על כוח היחיד, ואבלות הרבים דוחה את שמחת היחיד. ועוד, שעל החתן והכלה ישנה מצווה מיוחדת לזכור את החורבן, שנאמר (תהלים קלז, ו): "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (ריטב"א).

וכן הדין לגבי בעלי ברית, היינו אבי הבן, הסנדק והמוהל, שחייבים להתענות. וכן הדין לגבי מי שעושה פדיון הבן לבנו הבכור ביום התענית, שאסור לו לאכול.

וכל המתאבל על ירושלים יזכה לראות בבניינה במהרה בימינו אמן.

שבת תשובה

טעם למצוות אכילה בערב יום הכיפורים

"מצווה לאכול בערב יום הכיפורים ולהרבות בסעודה" (שו"ע או"ח תרד, א). ולכאורה ביום שלפני יום הכיפורים היה ראוי להתמלא בחיל ורעדה, ומה המקום לשמחת אכילה ושתייה? באר רבי משה קורדברו, שהשמחה היא לקראת מצוות התשובה שאנו מקיימים ביום הכיפורים. שכן ראוי לשמוח מאוד בקיום כל המצוות, ועל אחת כמה וכמה במצווה חשובה כמצוות התשובה. אלא שהתשובה עצמה כרוכה בצער וחרטה, וידוי וקבלה לעתיד, ובאותה שעה אי אפשר לשמוח באופן גלוי, ולכן ציוותה התורה שנשמח באכילה ושתייה לפני יום הכיפורים, ומתוך כך נכנס ליום הקדוש, יום שבו סלל עבורנו הקב"ה דרך לשוב אליו בתשובה.

הבטחון בה' שיוציא את דיננו לטובה

לקראת ראש השנה, מסתפרים ולובשים בגדים חגיגיים, ואוכלים ושותים. ואף ביום הכיפורים לובשים בגדים לבנים, ויוצאים מיום הכיפורים בשמחה, שבטוחים שה' יוציא את דיננו לטובה.
וכן אמרו חכמים: איזו אומה מופלאה כאומה זו, שיודעת מנהגיו של אלקיה. שמנהגו של עולם, אדם שיש לו דין, מרוב דאגתו על דינו שמא יגזר למיתה, לובש שחורים, ומתעטף שחורים, ומגדל זקנו, ואינו חותך צפרניו. אבל ישראל אינם כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם, ומתחתכים ציפורניהם, ואוכלים ושותים, לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס ויזכו בדין (עפ"י המובא בטור או"ח תקפא).
והלא בעינינו אנו רואים איך בכל שנה מתים כך וכך נפשות מישראל, ומהם שמתים ביסורים קשים? ומדוע שנצא מיום הכיפורים בשמחה? אלא שעיקר הדין הוא על החיים האמיתיים, התלויים בקשר שלנו עם רבונו של עולם, מקור חיינו. ומי שאינו חוזר בתשובה בימים הנוראים, כאשר נגזר דינו למיתה, זוהי מיתה של אבדון, שכולה צער ויגון. אבל מי שקיים את סדר הימים הנוראים כהלכתו, מובטח לו שזכה להתקרב לרבונו של עולם, ואף אם ח"ו נגזר עליו איזה דבר שאינו טוב, אף זה לטובה, כדי לתקן אותו ולהביאו לחיי העולם הבא. ועל כך ראוי לנו שנשמח (עפ"י השל"ה מסכת ראש השנה תורה אור יז).

מדיני צום יום הכיפורים

צום יום הכיפורים מן התורה (ויקרא כג, כז), לפיכך דינו חמור משאר הצומות. שמצום תשעה באב חולים פטורים ואילו בצום יום הכיפורים חולים חייבים. ורק חולה שיש חשש סכנה שמא בעקבות הצום ימות – פטור מהצום, שפיקוח נפש דוחה את מצוות הצום.
אלא שאם יכול להנצל מהסכנה על ידי שתייה ואכילה מועטת, לשיעורים, עליו לעשות כן, ועל ידי כך אינו נחשב כמי שביטל לגמרי את הצום. בשתייה הכוונה שישתה פחות ממלא לוגמיו כל תשע דקות. מלא לוגמיו הוא השיעור שימלא את פיו כשינפח לחי אחת, כל אדם לפי גודל פיו (הממוצע למבוגרים הוא כ- 45 מיליליטר). ובאכילה, יאכל פחות מככותבת כל תשע דקות. כותבת הוא כשיעור נפח של שני שליש ביצה רגילה, ובמשקל מים זה יוצא כשלושים גרם, אלא שיש למדוד לפי הנפח.
ואם הוא צריך לאכול ולשתות יותר, יקצר את ההפסקות לשמונה או שבע דקות, ואם גם זה לא יספיק יקצר עד ארבע דקות, מפני שיש דעות שמשך הזמן הנצרך להפסקה הוא ארבע דקות בלבד. ובשתייה אם לא יספיק לו שיעור ההפסקה של ארבע דקות ישתה פחות ממלא לוגמיו כל דקה. כי יש אומרים שדין שתייה שונה מדין אכילה.

לשאול רופא ירא שמיים

חולה שמסתפק שמא יש במחלתו סכנת נפשות, צריך לשאול לפני יום כיפור רופא ירא שמיים מה דינו. אבל רופא שאינו ירא שמיים, אינו מבין את חשיבות הצום, ולכן הוא נוטה לומר לכל החולים שהם בסכנה, ולכן בכל מקרה של ספק אין להסתפק בחוות דעתו אלא צריך לשאול רופא ירא שמיים. ורק בלית ברירה, אם הגיע הצום ולא הספיק לשאול רופא ירא שמיים, ושמע מרופא אחר שעליו לאכול ולשתות, יאכל וישתה (כשאפשר לשיעורים), מפני שיש כאן ספק נפשות.

תשובת תומכי אוסלו

שאלה: בזמנו תמכתי בהסכמי אוסלו ובחרתי במפלגה שהשתתפה בביצוע ההסכמים עם הרשות הפלשתינאית. אחר שנוכחתי לדעת כי כל הכיוון הזה היה מוטעה, אמרו לי שעלי לחזור בתשובה, האם הדבר נכון, וכיצד חוזרים על כך בתשובה?
תשובה: במבנה השלטון הדמוקרטי לכל בוחר ישנה אחריות על תוצאות בחירתו. ואמנם אדם אחד בדרך כלל אינו מכריע לבדו את הכף, מכל מקום כל אחד ואחד נעשה שותף בהכרעת הכף לכיוון המוטעה. וכיוון שהסכם אוסלו כלל בתוכו מספר חטאים חמורים: א' פגיעה בבטחונם של כלל ישראל, ב' הפרת מצוות ישוב הארץ, ג' חילול ה' בנתינת מעמד של כבוד לרוצחים מרושעים, ד' גרימת נזק כלכלי למדינת ישראל, ואובדן עבודה מיהודים רבים; לפיכך ברור שכל מי שתמך בו צריך לשוב בתשובה.
ראשית התשובה להתחרט ולהתוודות על החטא, וקבלה לעתיד, שלעולם לא יבחר יותר במפלגה התומכת בנסיגה מחבלי ארץ ישראל. ומי שהביע את תמיכתו בהסכמי הנסיגה בפני חבריו, צריך להביע את תשובתו בפני חבריו. במיוחד אישי הציבור והתקשורת, שהביעו את תמיכתם בהסכמים עם המחבלים, צריכים להתחרט על כך בפומבי.
לאחר מכן יש להשתדל לתקן את המעוות בתשובת המשקל. כנגד מה שהיטה את הכף לרעה עליו להטותה לטובה, בשכנוע חבריו לחזור בהם מדרכם הרעה. וכן ראוי שכל מי שתמך בהסכמי אוסלו יתנדב כפי יכולתו למען נפגעי הטרור, וכנגד מה שפגע בבטחונם ורווחתם של מתיישבי יש"ע, ישתדל לסייע לישובים, בתיגבור השמירה או בכל דרך שתסייע לבניינם.

מי אחראי על חינוך הילדים

בשבוע שעבר נתפרסמה כאן כתבה על מערכת החינוך הדתית בקהילה היקרה והקדושה, פתח תקווה תבנה ותיכונן.
אצל רבים נשתרשה טעות, כאילו חינוך ילדי ישראל שייך למשרד החינוך, או לפקידי העירייה. האמת, כמובן, שהאחראים על חינוך הילדים הם ההורים. כך ציוותה התורה: "ושננתם לבנך" (דברים ו, ז), "ולמדתם אותם את בניכם" (שם יא, יט). וכשההורים אינם יכולים ללמד את הכל את ילדיהם הרי הם שולחים את ילדיהם למורים שילמדום.
לפיכך נכון וראוי הוא שכל הורה יבחר את בית הספר המתאים לקו חינוכו. ולכן אין שום נזק בכך שמערכת החינוך מגוונת ומורכבת ממוסדות שונים, שכל אחד מדגיש פן מסוים. לכולם יש מקום. יתר על כן, על כיוצא בזה אמרו חכמים "קנאת סופרים תרבה חכמה", התחרות תיטיב אם בתי הספר.
ואם ישארו ילדים שהוריהם אינם מסוגלים לדאוג לחינוכם, או מפני מצבם הכלכלי, או מפני מצבם הרוחני – הציבור על ידי נציגיו צריך להשלים את החסר, ולדאוג שכל ילדי ישראל יקבלו לבסוף חינוך טוב. זו היתה תקנתו המפורסמת של יהושע בן גמלא (בבא בתרא כא, א).
לכן יש לברך את הורי הילדים בפתח תקווה שקיימו את חובתם לדאוג לחינוך ילדיהם. את האלטיזים יש לגנות רק כאשר מדובר בעשירים שאוטמים את ליבם למצוקות הדל ואינם מוכנים לתרום למענם מהונם, או אנשים שזכו בכשרון ובחינוך טוב ואינם מוכנים לעזור לחלשים מהם. אבל את מי שחושב שילדיו יפגעו מהאינטגרציה המופרזת אין לגנות.
ראשי החינוך הממלכתי דתי צריכים להבין זאת, ולעודד יצירת מסגרות מגוונות המתאימות עצמם למגמות השונות שבציבור. זאת בתנאי שהחינוך באופן כללי יהיה לאמונה ולימוד תורה, לשמירת מצוות (כולל מצוות ישוב הארץ), וליחס חיובי למדעים ודרך ארץ, כדרכם של כל גדולי ישראל, כרמב"ם, המהר"ל והגר"א, ולנשיאה בעול הבטחון והפרנסה. כל מי שמקבל את העקרונות הללו צריך להיות מתוקצב באופן מלא על ידי החינוך הממלכתי דתי. על ידי כך הרבה יותר תלמידים היו זוכים לחינוך הגון.
בנתיים בתי הספר נקרעים בין המגמות השונות והסותרות, ורק מנהלים אמיצים ונבונים, כדרורית כהן, מצליחים לשרוד.