האדר"ת והאמונה

התעסקות מרובה במעשי הרשעים פוגמת את הנפש, והתבוננות בצדיקים ובמעשיהם מרוממת ומזככת ● פרקים לתולדות האדר"ת: גאונותו, כתביו, מעמדו בעיני גדולי הדור, מעשי החסד שלו וייסוריו ● האדר"ת מוותר על רבנות ורשה למען העניים ● האדר"ת מקדש שם שמיים ועובר לעיר מיר כדי לא להפר הבטחה ● מה להציל קודם: ספר תורה או חידושי תורה?

ההתבוננות בצדיקים ורשעים

מתבקש לכאורה לכתוב מעט על רעיונות הנסיגה של ראש הממשלה, שעצם העלאתם היא חילול ה', פגיעה במצוות יישוב הארץ, נתינת עידוד לשונאינו וסיכון ביטחוננו. 

אלא שההסתכלות בדמותם של רשעים פוגמת, כמבואר במסכת מגילה (כח, א) שאסור להאריך בהסתכלות בפני אדם רשע (עיין מגן אברהם או"ח רכה, כ). ויש לחשוש שגם ההתעסקות המרובה ברפש ובשחיתויות המקיפות את ראש הממשלה פוגמת את הנפש. כמובן, כאשר מגמת ההסתכלות בדמותם היא לתקנם ולהוקיע את מעשיהם הרעים, אזי יש בכך מצווה, אבל אסור לעסוק כל הזמן בחטאים וחוטאים. דומה שיש בימים אלו ערך רב לאזן את התמונה ולהרבות בהתבוננות בדמותם של צדיקים ובמעשיהם הקדושים, התבוננות שהיא מרוממת ומזככת ומושכת את הלבבות למעלה. לעומת אלה שנדמה כי מעמדם האישי חשוב להם יותר מאשר עתידו של העם היהודי, נישא עינינו אל הצדיקים הטהורים שהיו מוכנים למסור את כל נפשם ומאודם למען הכלל והפרט. 

בשבועות האחרונים הזכרנו את צדיקי בית רוז'ין, ועתה נתבונן בדמותו של אחד הגאונים הצדיקים, רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים זצ"ל. רבי אליהו דוד – האדר"ת, כיהן ברבנות בערים פוניבז', מיר, ולבסוף בירושלים. הוא נסתלק בשנת תרס"ה, ויום פטירתו חל בשבוע הבא, בג' אדר. 

'סדר פרשיות'

לאחרונה יצא לאור מתוך כתביו של האדר"ת הספר 'סדר פרשיות' על חומש בראשית. ספר זה הוא אחד מכמאה וחמישים חיבורים וקונטרסים שהשאיר אחריו האדר"ת בכתב יד. הספר יצא בהוצאה משותפת של 'מכון ירושלים' וישיבת בית אל. הספר נערך על ידי הרב בנימין זלצמן, ובסופו תולדות חיי הרב המחבר מאת הרב הראל כהן. מתוכם נתבונן מעט בדמותו של האדר"ת.

אביו וחינוכו

אביו, הרב בנימין, היה תלמיד חכם מופלג שנהג לסיים את הש"ס בבלי כל חודש ימים. הוא כיהן כרב בכמה קהילות בליטא ונתפרסם כרב מוילקומיר. בחג השבועות תר"ג נולדו לרבי בנימין תאומים, האדר"ת וצבי-יהודה. מילדותם עסקו שניהם בתורה בשקידה עצומה, ונודעו כבעלי כשרונות גאוניים. 

הם חיו בעניות גדולה, כפי שחיו רוב משפחות רבני ליטא באותו הדור, אבל התורה היתה שעשועיהם ובה הגו יומם ולילה. בנעוריהם הרבו לכתוב חידושי תורה על סדר לימודם. באותם ימים כבר החל בליטא תהליך של עזיבת הדת שה'משכילים' היו מוביליו, אולם הרב בנימין עמד כנגדם בתוקף, וכך חינך את בניו לחיי קדושה ושקידה בתורה. 

ביטול השידוך

בהיות האדר"ת בן 16 שודך לנערה. הוא החל כבר להיות סמוך על שולחן חותנו לעתיד, אלא שאחר האירוסין נפטרה אם הכלה, ואביה נשא אשה שבאה מהכרך הגדול וילנא. האם החורגת, שנטתה יותר לצד המשכילים, שינתה את תהלוכות הבית. בעקבות זאת, למרות הצער העמוק, ביטל הרב בנימין את קשר השידוכים, וכפי שכתב לימים האדר"ת בזיכרונותיו: "לגמרי היתה דעתה של האשה החדשה שונה מדרכיו של המחותן עד כה, היא הנהיגה בביתו מנהגי הדור החדש, על כן הפריד (אבא) בין הדבקים… לאשר התבונן כי חלילה לי להיות בביתו (של המחותן) לקחת בתו ולאכול בביתו אשר נהפך לדור אחר". 

רבנות פוניבז'

לאחר מכן נשתדך האדר"ת עם בת של סוחר תלמיד חכם מהעיר פוניבז', ובהיותו בן 19 התחתן ועבר לגור אצל חותנו. אשתו עסקה תחילה במסחר והוא המשיך לשקוד על התורה. בני פוניבז' הכירו באברך הגר עמהם שהוא גאון מופלג, ולאחר שהרב הקודם עזב את העיר, מינו את האדר"ת שהיה באותו זמן בן 32 לשמש כרב העיר. פוניבז' היתה העיר החמישית בגודלה בליטה, ורוב תושביה היו יהודים.

גאונותו

לאדר"ת היתה שליטה מופלאה בש"ס ובפוסקים, היה דן ולמד מעניין לעניין בחריפות ובקיאות מופלאה, והיה מרבה לחדש חידושים בכל שטחי התורה.

המחשה ליחסם של גדולי התורה לגאונותו וצדקותו אפשר למצוא בכבוד שרחש לו גדול הדור, הנצי"ב מוולוז'ין, שכאשר פגש את האדר"ת פנים בפנים, ברך עליו "שחלק מחכמתו ליראיו" – ברכה השמורה רק ליחידי סגולה שבדור. גם בעל ה'חפץ חיים', שהיה מבוגר ממנו במספר שנים, ביקש את הסכמתו לכמה מספריו, והיה מעריץ אותו כגאון וצדיק.

מסירות

האדר"ת היה זריז מאוד בלימודו ובפעולותיו. אמר רבי חיים ברלין בנו הגדול של הנצי"ב, שמעולם לא פגש זריז כמו האדר"ת, זולת אביו הנצי"ב שהיה זריז ביותר. 

כרב היה האדר"ת טורח ומתאמץ למלא את תפקידו. לא התבייש לחזר על פתחי נדיבים לאסוף צדקות לעניים. כשהיה צורך לדאוג למאכל כשר ליהודים שגויסו לצבא המלך, טרח על כך במשך כמה ימים רצופים. היה מבקר חולים וגומל חסדים, דואג לחיזוק בתי הכנסת ובניינם. וכל זאת יחד עם שקידתו העצומה בתורה.

שריפות רבות פקדו את עיירות ליטא, שבתיהן היו בנויים מעץ. מיוחד היה האדר"ת במסירות נפשו למען העניים שביתם ורכושם נשרף. אחר כל שריפה ושריפה היה מכתת את רגליו בערים ובקהילות לקבץ נדבות עבור העניים. 

מספרים שקיבל בקשה מאת ראשי קהילת וארשה לכהן כרב בעירם, ולאחר זמן מסוים הודיע להם כי לא ייענה להצעתם ויישאר בפוניבז'. כששאלוהו למה סרב, הסביר, שכאשר הוא לווה כסף כדי לעזור לעניי עירו בפוניבז' והמלווים מבקשים ממנו ערבונות, אז הוא מראה להם את כתב המינוי לרבנות של ורשה, שאם ירצה יוכל לקבל את רבנות העיר הגדולה ורשה, ומשכורתו תהיה גבוהה פי כמה, וכך יוכל לפרוע את חובו. אבל אם כבר יתמנה לרב בורשה, ויצטרך ללוות עבור עניי ורשה, כבר לא יהיה לו מה להשיב ולא יתנו לו…

ייסורים

ייסורים רבים עברו על האדר"ת ואשתו. משכורת הרבנות היתה מצומצמת מאוד, והם חיו בדלות שהלכה וגברה. פעמים רבות הבטיחו ראשי הקהל להגדיל את משכורתו ולא עמדו בדבריהם. במשך שנים רבות ישן האדר"ת על כסאות בחדר הספרים השלו, גם מפני שלא היתה לו מיטה וגם מפני שבדרך כלל לא היה בבית מקום להניחה.

כפי הנראה אחר שהתחייב לחתנו הצעיר (הראי"ה קוק) לפרנסו במשך כמה שנים, לא הצליח להשיג לו מיטה, וכדי שלא להפר את דברו נתן לחתנו ובתו את מיטתו. זו כנראה אחת הסיבות שה'חפץ חיים', שהיה בידידות עמוקה עם האדר"ת וידע את מצבו הכלכלי, יעץ לרב קוק לקבל את הצעת הרבנות בזוימל בהיותו בן 22 בלבד, וכך הקל על מצבו של האדר"ת. אבל כפי הנראה גם אחר שהמיטה חזרה לאדר"ת נאלץ שוב להיפרד ממנה, כדי לשלם את חובותיו שלווה עבור עניי העיר או עבור בני ביתו החולים, ושוב חזר לישון על הכסאות בחדר הספרים.

העניים שהאדר"ת היה מסור להם בכל ליבו ומאודו אמנם העריצו אותו, אבל העשירים ראשי הקהל, שיכלו לעזור לו, לא שתו ליבם לצרותיו. אולי הם נמשכו אחר הרוחות החדשות ולא כיבדו כראוי את הרבנים, ואולי היו סתם ערלי לב. מכל מקום, משכורתו של האדר"ת הלכה ונשחקה. האדר"ת התנחם בכך שגם מצבם של רבים מחבריו הרבנים אינו טוב ממצבו.

צער גידול בנים

12 ילדים נולדו לאדר"ת ולאשתו, ושבעה מהם נפטרו עד הגיעם לנערות (בממוצע מתו באותה תקופה כחמישים אחוז מהנולדים). בתו החולה אסתר פראדיל בת ה-14 היתה צדקת, וריחמה על אביה שאף הוא היה חולני, וחסה על הוצאותיו המרובות עבור הטיפול בה. אפילו את החלב שקנו למענה רצתה לתת לאביה, כי גם הוא חולה. 

אולם גם בעת גסיסתה לא היטיבו עמו אנשי פוניבז' לעזור לו בשעת צרתו. וגם כשבן זקוניו התינוק חלה, לא היה לו כסף לשלם לרופא שטיפל בו, ולא עזרו לו. הוא, שקיבץ כספים רבים למען עניי עירו, לא השאיר לעצמו כלום, וכשנזקק לעזרה לא סייעו לו. ואף שהתמרמר על פרנסי הקהל לא עזב את חסידותו.

המעבר למיר

בעקבות יחסם של פרנסי פוניבז' הסכים האדר"ת לשמוע הצעות רבנות מקהילות אחרות, עד שלבסוף, לאחר כעשרים שנה שכיהן כרב בפוניבז', קיבל על עצמו לעבור לכהן כרב במיר, שהיתה עיירה קטנה וענייה, אולם היתה בה ישיבה חשובה.

גם הדאגה לחינוך ארבעת בניו הניעה את האדר"ת להעדיף את מיר על פני עיירות גדולות ועשירות ממנה שבהם, כמו גם בפוניבז', כבר היתה ל'משכילים' השפעה גדולה, ורבים מבניהם התחנכו במסגרות חילוניות. 

לאחר שנודע הדבר לבני פוניבז' התעוררה זעקה גדולה, היאך יתנו לרבם הגדול לעזוב את מקומם לקהילה קטנה. הם הבטיחו לו העלאה משמעותית במשכורת, וגזרו על העגלונים והסבלים שלא יעזרו לו לצאת מהעיר. במצב החדש, לאחר שמעמדו הכלכלי הובטח, ומשכורתו בפוניבז' היתה גבוהה ממשכורתו במיר, כבר היה עדיף לאדר"ת להישאר בפוניבז'. גם רבנים חשובים, ובתוכם בעל ה'שדי-חמד' כתבו שמותר לו לחזור בו ולהישאר בפוניבז'. אך כיוון שאנשי מיר לא הסכימו לוותר על התחייבותו, לא רצה להפר את התחייבותו. 

מספרים שהאדר"ת כבר כמעט והסכים להישאר בפוניבז', אולם כששמע שסנדלר מקומי שכר פועל ואח"כ חזר בו מהעסקה בטענה שאם לרב מותר לבטל את התחייבותו אזי גם לו מותר, הודיע: "לא אשאר בפוניבז' בשום אופן בעולם בלעדי רשות מבני מיר, וכל הרוחות וההבטחות שבעולם לא יזיזוני מדעתי". הרב קוק ציין זאת כאירוע של קידוש ה', שלמרות ההצעות הנדיבות לא הסכים האדר"ת להפר את דברו. 

כתביו

חידושיו של האדר"ת עמוקים וחריפים, ופעמים שרק למדנים גדולים יכולים להבינם. האדר"ת היה מחבב מאוד את כתביו, ואף כתב שצריך עיון בשעת שריפה, מה יעשה מי שיש בביתו ספר תורה וחידושי תורה בכתב יד, מה יציל תחילה? האם קדושת ספר תורה גוברת, או שאולי חידושיו קודמים כיוון שאין עוד זולתם בשום מקום, ועוד שיש קצת סכנת נפשות למי שעמל ויגע בהם כל ימיו, ויכול אולי לבוא לידי חולי מסוכן מהצער על שריפתם.

בשנים האחרונות החלו להוציא ספרים מתוך כתבי ידו. הרב משה צבי נריה זצ"ל פעל למען הוצאת כתביו לאור, ובשנת תשמ"ב הוציא לאור את קונטרסו 'נפש דוד' שאותו כתב בשלהי ימיו, ובו הוא מספר זכרונותיו והנהגותיו בתורה ומידות. אחריו חתנו הרב יהודה עמיחי שליט"א הוציא לאור את הספר 'תפילת דוד', ובו הערות וחידושים סביב ענייני תפילה. לאחרונה יצאו עוד ספרים רבים, ומהם: 'שמע אליהו' ובו משא ומתן עם גדולי ישראל שפגש, 'חידושי הגאון האדר"ת' בענייני תלמוד והלכה, שו"ת 'מענה אליהו' בהוצאת ישיבת 'אור עציון'. ובהוצאת 'אהבת שלום' יצאו לאחרונה הספרים: 'שבט אחים' על כללי הש"ס שכתב יחד עם אחיו התאום בשנות נעוריו, ו'ארבעה ספרים נפתחים' בענייני מקדש והקהל, ועוד ענייני הלכה.

בשבוע הבא בעז"ה אוסיף לספר על תולדותיו, על התמנותו לרבה של ירושלים ועל יחסו לחתנו מרן הרב קוק זצ"ל.

למען האחדות

האדמו"ר מסדיגורא זצ"ל למען האחדות ונגד הפילוג ● כיצד נכשל המאמץ להציב מול שרון חזית של הימין והדתיים לאחר הבחירות ● ציצית מכונה: אין הוכחה שהן פסולות, אך אין לקנות לכתחילה ציצית מכונה ללא השגחה

למען האחדות הדתית

בשבוע שעבר אירעה טעות ונשמטו כעשרים שורות מטור זה, בדיוק בקטע שכתבתי על פעולותיו של האדמו"ר רבי אברהם יעקב מסדיגורה זצ"ל למען איחוד המפלגות הדתיות והחרדיות להליכה משותפת בבחירות. כנראה שבעניין הפירוד גדול מאוד כוחם של המקטרגים והמשטינים. ה'בעל דבר' מבין כנראה טוב מאיתנו שאם תהיה אחדות כל עבודתו תרד לטמיון, וישראל יחזרו בתשובה וייגאלו, ועל כן הוא מתאמץ בכל כוחו לעורר מחלוקות ולבטל את האחדות. יהי רצון שהשבוע יופיעו הדברים כראוי, ומי יודע, אולי יצליחו להועיל מעט לאחדות ישראל. 

לאחר קום המדינה פעל הרבי מסדיגורה יחד עם עוד רבנים לליכוד המפלגות הדתיות לחזית אחת. בבחירות הראשונות לכנסת בשנת תש"ט עלה הדבר בידו. וכך כתב בח' חשון תש"ט לגיסו האדמו"ר מקאפיטשיניץ' שהתגורר בארה"ב: "יש לי עבודה גדולה ב'אגודת ישראל'. הם באים אצלי ויש לי עבודה שש ושבע שעות בפעם אחת. תודה לא-ל עלתה אתמול, אחרי שהיתה במרכז 'אגודת ישראל' ישיבה מכל הארץ (על השאלה) אם לילך ביחד לבחירות עם המזרחי ופועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל ודתיים בלתי מפלגתיים, ויש שאין רצונם בכך בשום אופן, ונגמר אצלם לבוא אצלי ואני אתן הפסק. ותודה לא-ל נתתי הפסק לילך ביחד כל הדתיים לבחירות, ויש מזה שמחה גדולה בארץ" (מתוך 'אביר המלכות' לר' אריה בקנרוט ח"ב ע' נד). במכתב אחר כתב שמכל המפלגות היו שהפריעו לאחדות, וב"ה האיחוד הצליח (שם ע' נה).

אולם בבחירות השניות בשנת תשי"א לא הצליח, והיה בצער נורא על הפילוג. יחד עם הרב כהנמן ראש ישיבת פוניביז' והרב אונטרמן (שהיה רבה של תל אביב) ניסה בכל כוחו לפעול לאיחוד השורות, אך כפי שכתב לגיסו "לא עלתה הדבר בידינו. שנאת חינם רחמנא ליצלן! המפלגה קודם לכלל ישראל וקודמת לתורה הקדושה!" (שם ע' סג). עוד כתב: "ליבי נשבר משבירת החזית הדתית, מהחילול השם שעשו בחינם ועל לא דבר. לי יש כעת מנוחה בעזרת הש"י, ואיני עושה אודות הבחירות. לא רציתי אפילו לחתום קול קורא עבור ה'אגודה'… השי"ת יודע שכל עבודתי היה למען כבוד שמו יתברך, ולבסוף אכזבה כזו. על כל פנים, יעזור ה' להצלחה בבחירות" (שם ע' סה).

ניסיונות לאחדות בבחירות האחרונות

גם אבי מורי הרב זלמן ברוך מלמד שליט"א מעורר כבר שנים למען איחוד המפלגות הדתיות והחרדיות או הלאומיות והדתיות. ואם לא לאיחוד ממש אז לפחות לתיאום ושיתוף פעולהמלא. למשל, לאחר הבחירות האחרונות פנו בשמו לראשי ש"ס ו'יהדות התורה' כדי לנסות לתאם באופן מלא עמדות עם האיחוד הלאומי והמפד"ל, הן בעניינים הדתיים והן בענייני שלמות הארץ, ולהופיע למשא ומתן מול ראש הממשלה מר שרון כבלוק אחד – או שכולם בקואליציה או שאף אחת מהפלגות הללו לא בקואליציה. עמדה כזאת היתה גורמת מן הסתם לראש הממשלה להכניס לקואליציה את כל המפלגות הדתיות והלאומיות. אבל תשובתם של אישים מ'יהדות התורה' וש"ס היתה שהם אומנם מוכנים לקבל מהאיחוד הלאומי והמפד"ל סיוע לעמדותיהם הדתיות, אבל אינם מוכנים להתחייב לסייע למפד"ל ולאיחוד הלאומי בענייני ארץ ישראל, וכך נתבטלה אפשרות האיחוד.

דין ציציות שנטוו במכונה

לפני שבועיים כתבתי על החששות שהתעוררו לגבי כשרותן של ציציות שנטוו במכונה. כידוע, מדין תורה פתילי הציצית כשרים רק אם נטוו לשם מצוות ציצית, וגם השזירה לדעת הרבה פוסקים צריכה להיעשות לשם מצווה (שו"ע יא, ב, מ"ב טו). 

לגבי חוטים שנטוו במכונה התעורר ספק, ולדעת רוב הפוסקים אפשר להכשיר חוטי ציצית שנטוו במכונה אם הפעלת המכונה נעשתה לשם מצוות ציצית. אלא שהתעורר ספק אם בפועל יצרני הציציות, מהגדולים שבהם 'טליתניה' ו'משכן התכלת' ועד שאר החברות, עושים את מלאכתם נאמנה. יסוד הספק מפני שאין רב או גוף שמשגיח על מלאכת הטוויה, השזירה וקשירת הפתילים שייעשו כהלכה. בנוסף לכך, יש חוטים שמיוצרים במפעל במילנו שבאיטליה, ובאותם ימים שטווים ושוזרים בהם את חוטי הציצית אכן מגיע לשם יהודי דתי, אך השאלה אם הוא נמצא שם בכל משך הטוויה והשזירה, כי לעיתים המכונות מפסיקות לעבוד מחמת תקלות שונות או מפני שחומר הגלם נגמר, ואז השאלה האם מקפידים שיהודי יפעיל אותם מחדש לשם מצווה. ובמיוחד יש לשאול מה קורה כאשר המכונה מפסיקה לעבוד באמצע הלילה, האם גם אז נמצא שם יהודי. גם במפעל פולגת בארץ, בו מיוצרים חוטי ציצית רבים, קיים ספק האם בכל פעם שצריך להפעיל את המכונה מחדש מפעילים אותה לשם מצוות ציצית. 

עוד התעורר ספק לגבי קשירת הפתילים. להלכה צריכים יהודים לקשור את הפתילים לשם מצווה (שו"ע יד א-ב), והחשש הוא שמא הפועלים שקושרים את הפתילים אינם יודעים לכוון ואולי אף אינם יהודים. וזאת משום שהתשלום עבור קשירת חוטי המכונה הוא כחצי שקל עד שקל לארבעה פתילים. ואם נניח שפועל זריז יצליח לקשור שש טליתות בשעה, הרי שכרו יהיה לכל היותר ששה שקלים לשעה. תמורת תשלום נמוך שכזה קשה למצוא יהודים שמסוגלים לכוון לשם מצוות ציצית. נודע כי במקרים לא מעטים הפועלים קושרים את הציציות בביתם, ואזי גם אם נבחרו פועלים יהודים שיודעים לכוון לשמה – מי יבטיח לנו שהם לא העבירו את העבודה לחבריהם, שאולי אינם יהודים ואולי אינם יודעים לכוון. יש גם לחשוש שיהודי שאינו מבין את קדושת המצווה יקשור את חוטי הציצית בשבת, ואזי הציציות יהיו אסורות מטעם מלאכת שבת. חשש זה אינו רחוק, מפני שיום שבת הוא יום חופש ופועלים קשי יום עלולים 'לנצלו' להשלמת הכנסה. אגב, פעם אחת בבדיקת מחסום שגרתית, מצאו חיילים בוגרי אחת הישיבות מכונית של ערבי ובה ערימה של טליתות מצויצות. לטענת הערבי, הוא קושרם עבור יהודים. 

מסקנה למעשה

למעשה נכון שכל אדם ישאל בזה את רבו, אולם בינתיים אומר את מה שנראה לעניות דעתי, ויהיה בזה מראה מקומות לדיון לפני גדולי תלמידי החכמים.

אחר בירורים שנעשו (ותודה לדוד ישראלי וישעיה שמעה על כך), אין הוכחה כי המכונות מופעלות שלא לשם מצוות ציצית. מנגד, היצרנים טוענים שהן הופעלו לשם מצווה, וידוע כי אכן ישנם בעת הפעלתן אנשים דתיים שאחראים על כך. וכיוון שכך, אי אפשר להורות כי אסור לברך על ציציות המכונה, והאחריות כולה מוטלת על בעלי המפעלים והמוכרים, שאם אין הציציות כשרות, עוון הציבור בידם. (מראה מקומות למסקנה זו – בנספח שבסוף המאמר)

אמנם לכתחילה, כיוון שאין השגחה מסודרת, טוב להחליף את החוטים בחוטים שנעשו בעבודת יד לשם מצוות ציצית, שהם כשרים למהדרין לכל הדעות. ובאמת אפילו אם לא היה מתעורר ספק על דרך עשיית חוטי המכונה, טוב היה להחליפם לחוטים מעשה יד, כדי להדר במצווה ולצאת בה ידי כל הדעות. אולם אחר שהתעוררו ספקות לגבי כשרותן, על אחת כמה וכמה שטוב להחליף את ציציות המכונה בציציות מעשה יד.

ומכאן ולהבא, גם מי שרוצה להקל ולסמוך על הפוסקים המכשירים ציצית מכונה, צריך להקפיד שלא לקנות ציציות אלו בלא השגחה מלאה על כל תהליך ייצור החוטים וקשירת הציציות. וכל זמן שאין רב או גוף מוסמך שלוקח על עצמו אחריות מלאה לכשרותן של הציציות – אין לקנות ציצית מכונה אלא רק עבודת יד.

נספח: מראה מקומות לסוגיה ולשיקולים להתיר בדיעבד

ראשית, יצרני הציציות מעידים על כך שכל הייצור מלווה בהשגחה מטעמם, ואי אפשר לקבוע שהם משקרים בלי להביא עובדות חותכות, ועד אחד נאמן באיסורים. 

שנית, גם אם המכונה הפסיקה לפעול והיה צריך להפעילה מחדש, ונציג יצרני הציציות לא היה במקום באותה שעה כדי להפעיל את המכונה תוך אמירת "לשם מצוות ציצית", עדיין ייתכן שהפועלים שהפעילו את המכונות יודעים שחוטים אלו נטווים ונשזרים לצורך ציציות של מצווה, ובמיוחד יש לומר כך כאשר מדובר במפעל 'פולגת' שרוב עובדיו יהודים ומבינים את עניין הציצית, ואזי לפי הפוסקים הסוברים שמחשבה מועילה – הציציות כשרות (ובמ"ב יא, ב, נשאר בצריך עיון אם מחשבה מועילה, ובכה"ח יא, ב-ג, כתב שמחשבה מועילה בדיעבד). 

אמנם אם המכונה הופעלה מחדש על ידי גויים (כפי שעלול להיות במפעל ויטלגו במילנו שבאיטליה, שבו מיוצרים חלק מחוטי הציצית), כל זמן שאין שם יהודי שמפקח עליהם ואומר להם לטוות לשמה, אפילו לדעת רא"ש הציצית פסולה, וקל וחומר לרמב"ם שבכל מקרה מחייב שרק יהודי יטווה (ע' שו"ע יא, ב).

אמנם יש לעיין במקרה שחלק מתהליך הטוויה נעשה לשמה, האם זה יכשיר את כל התהליך, וע' במ"ב יא, ו. ואמנם לעניין עיבוד קלף של תפילין לשמה פסק הט"ז ועוד אחרונים שכשר, וכן הסכים בבאוה"ל לב, ח, ד"ה 'בתחילת', ורבים מהראשונים והאחרונים השוו דין כוונה בציצית לתפילין. אולם ייתכן שבציצית הדין יותר חמור, כי הטוויה בו צריכה להיות לשמה מהתורה לכל הדעות (ע' באוה"ל לב, ח, ד"ה 'צריך'), וגם לעניין אמירת לשמה יש מחמירים בו יותר (ע' שו"ע יא, א, שצריך לומר בפה, ואילו לגבי תפילין וס"ת פסק שטוב לומר, ע' או"ח לב, ח, יו"ד רעא, א, ויש שלמדו מזה שדינם שונה, ע' בקול יעקב רעא, ה). 

אמנם בזה נראה שכל חוט מיוצר בבת אחת, ואין כאן כמה שלבים, וממילא אי אפשר לומר שכאשר שלב אחד נעשה לשמה, אזי כל החוטים שנעשו שלא לשמה כשרים. ואמנם לדעת העיטור אם השזירה תעשה לשמה תכשיר את הטוייה שנעשתה שלא לשמה, אבל לדעת רוב הפוסקים השזירה אינה מכשירה את הטוויה. וגם למקילים לעניין עיבוד עור התפילין, בזה יחמירו, מפני שהטוויה והשזירה הן שתי עבודות נפרדות, ואין אחת מתקנת את חברתה (עיין במ"ב יא, טו, ובאו"ה שם ד"ה 'וצריכין'). 

לגבי הקשירה, אף שדעת הרא"ש שצריכים קשירה לשמה, וחוששים לדעתו לעניין ברכה, מכל מקום דעת הרמב"ם שאינם צריכים קשירה לשמה. ואם נשים קשרו את הציציות הרי הן כשרות (יש אומרים שרק בדיעבד). אולם אם גוי קשרם מוסכם על הכל כי הם פסולים (שו"ע יד, א-ב), אלא שהיצרנים טוענים שרק יהודים דתיים קושרים אותם. 

עוד שאלה מרכזית, האם כשידוע לנו שיש מיעוט חוטים שנטוו שלא לשמן, או שיש מיעוט טליתות שנקשרו על ידי גוי, האם המיעוט בטל ברוב. נחלקו בזה האחרונים: לדעת רע"א בהגהותיו, חוטי הציצית הם דבר שבמניין ואינם בטלים. ואילו לדעת הפמ"ג הובא בדע"ת יא, ב, ועוד פוסקים – בטלים. אמנם אם התערובת נעשתה בעודם חוטים שאינם חתוכים, נראה שלכל הדעות המיעוט בטל ברוב. אולם גם אז, יש אומרים שהביטול מועיל רק לסלק איסור, אבל לא מועיל לעשות בו מצווה לצאת ידי חובה. למשל, אם יצא שחוט אחד מהשמונה לא נטווה לשמה, הרי שיש שם רק שבעה חוטים כשרים, והפתיל פסול (עפ"י לחם שערים א', ושו"ת מהרש"ם ב, טו; שו"ת עונג יו"ט או"ח ד'. וע' ביבי"א ח"ה יו"ד ח, סוף אות ו'; וע' בספר 'ציצית' ע' קכו, הערה 15). 

עוד יש לעיין בדין ארבע כנפות שנתערבו היכן נתעורר הספק או העירוב, ודין זה קשור לדין תערובות ערלה, שדנו בו לעניין קבוע שאינו בטל. 

ואחרי הכל, כל זמן שלא נמצא ריעותא ממשית בדברי היצרנים, נדמה שאי אפשר לקבוע שהציציות פסולות ואסורות בברכה

לשם מצוות ציצית

את חוטי הציצית יש לטוות בכוונה לשם מצוות ציצית ● מחלוקת הפוסקים בעניין חוטים שנטוו במכונה ● הצורך בהשגחה על טוויית הציציות לשם מצווה ● עוד בעניין היחס הנכון לעובדים הזרים, והאם נכון לשתף פעולה עם 'קו לעובד'

בעיות קשות בציציות מכונה 

בשבוע האחרון נודע לי כי יש ספקות גדולים לגבי כשרותן של הציציות המיוצרות במכונה. הבעיה קשה כל כך, עד שלדעת מי שחקר את הבעיה, הרב יוסף גינזבורג רבה של עומר, "אסור להתעטף בכל הטליתות ה'מוכנות', והעושה כן עובר על מצוות עשה דאורייתא בלבישתו בגד של ארבע כנפות ללא ציצית, וכן על ברכה לבטלה – בכל פעם שהוא מתעטף בטלית זו".

ומכיוון שמדובר בעשרות אלפי טליתות קטנות וגדולות, שהמוני בית ישראל מתעטפים בהן בכל יום ומברכים עליהן בכל יום, אשתדל לברר במשך השבוע הקרוב את המצב לאשורו, ולהודיע על כך בשבוע הבא, כיצד יש לנהוג בכל הטליתות שיש בהן ציציות שנטוו במכונה: האם מותר להתעטף בהן, והאם מותר לברך עליהן.

בינתיים, אקדים ואבאר את הסוגיה על צדדיה השונים.

ציציות עבודת יד ועבודת מכונה 

חוטי הציצית צריכים להיטוות לשם מצוות ציצית, שנאמר: "גדילים תעשה לך" דרשו חכמים: "לך – לשם חובך" (סוכה ט, א). ואם נטוו שלא לשם מצוות ציצית – פסולים לציצית (שו"ע או"ח יא, א).
בדורות האחרונים התעוררה שאלה, האם אפשר לטוות את חוטי הציצית במכונה. ברור שאם אפשר לייצר את חוטי הציצית במכונה, מחירם יהיה זול יותר. השאלה האם כאשר מפעילים את המכונה לשם מצוות ציצית נחשב הדבר שהחוטים נטוו לשמה, או שכיוון שהפעולה נעשית על ידי המכונה, והמכונה אינה יכולה לכוון, נחשבים כחוטים כמי שנטוו שלא לשמה ופסולים לציצית. 

לדעת רוב האחרונים, אם הפעלת המכונה נעשתה בכוונה לשם טוויית חוטי ציצית, ממילא כל מה שהמכונה תייצר נחשב כנטווה לשמה, והחוטים כשרים לציצית. וזאת משום שאין צורך שהמלאכה תיעשה על ידי אדם אלא רק שתהיה בכוונה, וכיוון שההתחלה נעשתה בכוונה, כל מה שנמשך מההפעלה הראשונה נחשב בכוונה. והאוסרים סוברים שכיוון שצריך לטוות בכוונה צריך שכל מלאכת הטוויה תיעשה על ידי אדם, שאז כולה תיעשה בכוונה.

בין המתירים: תשובות חסד לאברהם (להר"א תאומים מהד"ת או"ח ג); אחיעזר ח"ג סט; חזון איש (או"ח ו, י); תפארת יוסף א'; הר צבי או"ח י'; ציץ אליעזר ו, טו. מרן הרב קוק זצ"ל באורח משפט או"ח קכב, מלמד זכות על המקילים.

בין האוסרים: תשובות מחזה אברהם ג', דברי חיים (לר"ח מצאנז, ח"ב, א-ב, מטעמים שונים). וכן במנחת יצחק ב, צו-צט (והתיר כשאין לו ציציות אחרות להטילם בגד שאינו מצמר, שחיובו לחלק מהפוסקים מדרבנן, אבל לא יברך).

ציצית מכונה ומצות מכונה 

במידה רבה מחלוקת זו תואמת למחלוקת שהתעוררה סביב מצות מכונה, האם הן כשרות לקיום מצוות אכילת מצה בליל הסדר. כל הפוסלים מצות מכונה יפסלו גם את הציציות שנטוות במכונה, מפני שלדעתם נאפו שלא בכוונה. וכן רוב המכשירים מצות מכונה יכשירו גם חוטי ציצית של מכונה. אולם יהיו בין המתירים מצות מכונה שיאסרו ציציות של מכונה, מפני שעיקר הכוונה הנדרשת באפיית מצות היא להשגיח שלא יחמיצו, ובזה אין צורך שהמעשה יעשה דווקא על ידי יהודי, כי ההשגחה יכולה להתקיים גם כאשר המכונה עובדת. אולם לגבי חוטי ציצית אפשר לומר שעיקר הכוונה היא לעשותם ממש לשם מצווה, ואי אפשר לכוון זאת במכונה.

הלכה למעשה בציצית מכונה

למעשה, לדעת רוב הפוסקים אפשר לסמוך על המקילים ולברך על ציציות מכונה. ולכתחילה רצוי להתעטף בציציות שנטוו ביד לשם מצוות ציצית, כדי לקיים את המצווה לכל הפוסקים, ולברך על הציציות בלא ספק. וכפי שסיכם בתשובות ציץ אליעזר ו, טו, אחר שברר את הסוגיה בהרחבה, ש"אין כל מקום להרעיש על הנוהגים היתר בציצית מכונה אחרי שמצאנו לכמה וכמה מגדולי הדורות מדור הקודם ומדור זה שהתירו הדבר, כי יש להם כר נרחב לסמוך עליו. (אולם) מובן שצריכים השגחה לפקח שיאמרו בשעה שנותנים החוטים למכונה, וכן עם פתיחת הכפתור, שעושים הכל לשם מצות ציצית. 
ומשום הידור מצוה יחזרו על כך בכל כמה זמן באופן שהכל מתחילת העשייה עד סופה יעשה לשם מצוות ציצית".

אלא שהתעורר חשש כבד שמא לא נעשה פיקוח ראוי, והמכונות הופעלו שלא לשם מצוות ציצית. ועל כן יש להימנע מלקנות ציציות מכונה כל עוד אין עליהן השגחה מלאה ואמינה. בפועל, כל זמן שאין השגחה מלאה על ציציות מכונה, הרוצה לקנות ציצית למצווה, יקנה את הציציות היקרות יותר שנטוות ביד, ויקיים את המצווה בהידור לפי כל הדעות.

יש לציין כי לעיתים ישנה השגחה על רק פרט אחד בתהליך עשיית הציצית ולא על כל התהליך, ויתכן בהחלט שהיא פסולה. למשל, לפני זמן מסוים פרסמו טלית קטן בסגנון חדש של חולצה, וכתבו שיש על זה הכשר של הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א, אבל הוא קבע רק שבגד זה חייב בציצית, אבל על ציציות המכונה שנקשרו לאותם בגדים לא ניתן כלל הכשר, וגם הן בכלל הספק.

עניי עירך קודמים ואור לגויים 

שאלה: בשבוע שעבר דובר על כך שצריך לתקן את המצב בו משתלם יותר למעסיקים להעסיק פועלים זרים. זו אכן הערה חשובה ונכונה. אולם אח"כ דובר על הכבוד והחסד שצריכים לנהוג כלפי העובדים הזרים. האם כבר סיימנו לתקן את כל הנדרש ביחס לבני עמנו שצריך להטיף על היחס לזרים? או שמא היה זה ניסיון להתיפייף כלפי מי שמעדיפים את זכויות הערבים והזרים על חשבון ישראל?

תשובה: הכלל "עניי עירך קודמים" אינו פוטר אותנו מהשאיפה לעזור לכל אדם, אלא רק קובע סדר קדימויות, כאשר בסופו של דבר החזון הגדול הוא להיות אור לגויים ולתקן את העולם. וכפי שכתב מרן הרב קוק זצ"ל: "אי אפשר כלל להגיע לידי רום הרוח של 'הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו' בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם,לשפר את קנייניהם (את מצבם החומרים), לאשר את חייהם (לעשותם מאושרים). תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל" (מידות ראיה, אהבת ה'). כלומר החזון להודיע בעמים את אמונת ה' נובע מהרצון הבסיסי שלנו להיטיב לכל העמים, להיטיב להם מבחינה חומרית ואף רוחנית, כפי שנהג אברהם אבינו ע"ה. וכאשר אנחנו עוסקים בחזון הזה אנחנו עוסקים בחזון הגאולה המשיחי.

היחס ל"קו לעובד" 

שאלה: לאור הדברים החשובים שנכתבו כאן בשבוע הקודם על היחס המוסרי כלפי העובדים הזרים, ועל הצורך להעניש בחומרה את המעסיקים והסרסורים המנצלים לרעה את חולשתם של העובדים הזרים, אולי כדאי שתשתף פעולה עם הארגון החשוב 'קו לעובד'. ובכלל לצערנו שומעים את הרבנים מדברים יותר מדי על נושאים שנויים במחלוקת, כמו ארץ ישראל וחומרות בצניעות, ופחות מדי על נושאים חברתיים כגון היחס לזרים.

תשובה: אינני יכול לתמוך בארגון 'קו לעובד', מפני שעמדותיו מוטעות ומבוססות על מוסריות בוסרית שגורמת לעוולות גדולות. בהרצאה ששמעתי של אחד מראשיו, הוא הוקיע את רשויות המדינה והמעסיקים על העוול שהם גורמים לעובדים הזרים. לדעתו, הדרך היחידה לתיקון המעוות הוא בהענקת אזרחות מלאה לכל העובדים הזרים. הוא תבע אחת משתיים: או שלא להביאם, ואם להביאם – אזי לתת להם אזרחות מלאה. 

עמדה זו מבוססת על התעלמות מרצונם של מרבית העובדים הזרים ומטובתם של היהודים. רוב הפועלים הזרים מעונינים לעבוד שנה או שנתיים בארץ אחרת, לצבור סכום מכובד, ולבסס אח"כ את מעמדם בארץ מולדתם. הם אוהבים את עמם ואת משפחתם ורוצים שיאפשרו להם לעבוד בכבוד, ללא ניצול ועושק. את רצונם צריך לכבד. אולם דווקא מאלה רוצים אנשי 'קו לעובד' למנוע את היכולת להגיע לארץ ולהתפרנס. במקומם הם מעדיפים את מי שמעוניינים להגר ולקבוע את ביתם כאן. 

הם יודעים שרוב הציבור היהודי חושש לאופייה היהודי של מדינת ישראל, אבל אותם זה לא מעניין. מי יודע, אולי הם דווקא רוצים לטשטש את אופייה היהודי של המדינה. מן הסתם הקרן לישראל חדשה (שתורמת לכל גוף שעוסק בפגיעה באופייה היהודי של המדינה) שותפה במימון 'קו לעובד'. לא מקרה הוא שבהצהרת הכוונות של עמותת 'קו לעובד' מדובר על סיוע לעובדים פלשתינאים "מהשטחים הכבושים". מי שקורא ליהודה ושומרון "שטחים כבושים" מתנער במודע מזכויותיו של עם ישראל על ארצו, ונעשה שותף לגזל ולרצח.

מן הסתם יש בין פעילי 'קו לעובד' אנשים שכוונותיהם טובות, אבל בתוך המסגרת הכוללת של פעילותם כמדומה לי שרעתם מרובה.

העמדה המוסרית 

העמדה המוסרית הראויה היא לנסות לשלב את רצונם של כמה שיותר אנשים, בלי לפגוע בזכויותיהם של אנשים או עם. 

לפיכך, בראש ובראשונה יש לחתור למציאת מקומות תעסוקה לבני הארץ, על פי הכלל המוסרי 
הבסיסי "עניי עירך קודמים". לאחר מכן, כאשר מתברר שעדיין חסרים פועלים, ורצונם של העובדים הזרים לעבוד ולהתפרנס משתלב עם הצרכים הכלכליים של המדינה, יש ליצור מערכת הגונה ומסודרת של הבאת עובדים ממדינות שונות. לתאם זאת עם נציגותיהם המוסמכת, קרי השגרירויות. 

לסכם מראש את זמן הגעתם ויציאתם, לדאוג לתשלום הוגן על עבודתם, להעניש את המנצלים את חולשתם, ולציידם בצאתם מהארץ במתנה נאה כדי להשאיר להם זיכרון טוב מארץ הקודש.

הלשנה או רדיפת צדק

המזיק לרכוש הציבור חייב לשלם ● אם המזיק מסרב לקחת אחריות, חובה למסור את שמו לנציגי הציבור ● אין להשתמש באיסורי לשון הרע כתירוץ לחיפוי על עוול ● האם דברי תורה המתפרסמים בעיתון חייבים בגניזה ● האם גיליונות תורניים לפרשת השבוע חייבים בגניזה

האם לספר על חבר ששבר חלון

שאלה: לפני כמה ימים חבר שלי שבר חלון יקר ששייך לאחד המבנים הציבוריים ביישוב. הוא לא תכנן לשבור את החלון, אלא קצת התפרע וזרק אבנים, ובלא כוונה אבן אחת פגעה בחלון. ישנה הסכמה שבשתיקה שכדי להגן על החבר ששבר את החלון, כל הנערים שיודעים על כך ישתקו, וגם אם ישאלו אותם לא ילשינו על זה ששבר. בעיני החברים, מי שיספר נחשב כבוגד באמון וכמי שחוטא בלשון הרע. 
האם עלינו לדווח לאחראים ביישוב על מי ששבר את החלון או להימנע מכך?

חובה להציל ממון החבר

תשובה: שובר החלון חייב לשלם את דמי הנזק. ואם לא בא מעצמו לשלם, עליכם לנסות להוכיחו ולהסביר לו שכל מי שמזיק לרכוש חברו, וקל וחומר לרכוש הציבור – מחויב לשלם את הנזק. ואם אינו מוכן לקבל על עצמו את האחריות לכך, עליכם להודיע לאחראים על רכוש הציבור כי פלוני שבר את החלון, כדי שהם יוכלו לגבות ממנו את תשלום התיקון. 

וזו מצווה מהתורה, וכפי שלמדו חז"ל (ספרא קדושים) שכל היודע עדות שיכולה להציל את ממון חברו מחויב להעיד על כך ולא לשתוק, שנאמר (ויקרא יט, טז) "לא תעמוד על דם רעך". כלומר לא רק את חייו של החבר חייבים להציל אלא אף את ממונו. וכן כתב הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה רצז) שהרואה ממון חבירו אובד, והוא יכול להחזירו על ידי שיאמר האמת, חייב לומר, והוא בכלל איסור "לא תעמוד על דם רעך", ובכלל האיסור הנוגע לעדים, שחייבים להעיד כדי להציל ממון זולתם, שנאמר: "אם לא יגיד ונשא עוונו". וכך כתב בספר החינוך מצווה רלז. ויש בזה גם מצווה נוספת של השבת אבדה.

אין בזה איסור לשון הרע

וכיוון שזו מצווה להציל ממון החבר, אין כאן איסור לשון הרע (וע' בחפץ חיים לשון הרע י, א, ורכילות ט, ג). ככלל, איסור לשון הרע נועד למנוע צער מאדם סתם, ולא לשמש מגן ומחסה לפושעים ומזיקים. ומי שמזיק ואינו משלם צריך להאבק כנגדו, ולעשות הכל כדי שיתקן את מה שעשה.

וכאשר ארע נזק לרכוש הציבור ואין יודעים מי עשהו, צריכים שליחי הציבור לחקור ולבדוק עד שימצאו את המזיק, ואחר שימצאוהו עליהם להשית עליו תשלום מלא. כי אם יוותרו לאחד תתרחב הפרצה ויתרבו המזיקים. לכן, כאשר היו מענישים אדם בבית הדין, היו מפרסמים זאת ברבים, למען ישמעו וייראו, ויימנעו מלחטוא. ואין אומרים שיש בזה חשש לשון הרע. 

ובכלל, צריך להיזהר שלא להשתמש בתורה ובמצוותיה לפי הצורך והשעה. בכל השנה נהנים לספר לשון הרע על חברים ומורים, ופתאום כשיש צורך לספר את האמת, מתעטפים בצדקנות ונמנעים לספר מטעמי "לשון הרע". לפעמים נערים מוכנים לצחוק על כל מי שאינו שייך לחבורה שלהם, מתעללים בחלשים, צוחקים על חבורות אחרות, שמחים לאידם, אבל כאשר אחד מהם צריך לעמוד לדין ולשלם על מעשיו, נזכרים בכל חומרות איסור לשון הרע. 

דברי ה'פתחי תשובה'

וכן כתב רבי ישראל איסר, מגדולי הרבנים בוילנא, בספרו פתחי תשובה על אורח חיים (וילנא תרל"ה סימן קנו, מצוטט מתוך שו"ת יחוה דעת ד, ס) שכתב: "הנה המגן אברהם וכן בספרי המוסר האריכו בחומר איסור לשון הרע. וראיתי לנכון להעיר לאידך גיסא, שיש עוון גדול יותר מזה וגם הוא מצוי ביותר, וזהו מי שמונע עצמו מלגלות אוזן חבירו במקום שיש צורך להציל עשוק מיד עושקו, מפני שחושש לאיסור לשון הרע. כגון הרואה מי שאורב לחבירו להרגו בערמה, או שחותר מחתרת באישון לילה ואפלה בביתו או בחנותו של חבירו, ומונע את עצמו מלהודיע לחבירו ולהזהירו בעוד מועד, מפני שחושב שהוא בכלל איסור לשון הרע. ובאמת שהנוהג כן גדול עוונו מנשוא, ועובר על "לא תעמוד על דם רעך". והוא הדין גם לעניין ממון, כי מה לי חותר מחתרת או שרואה את משרתיו של חבירו שגונבים ממנו, או שותפו שגונב מהעסק שלו, או שחבירו מטעהו ומאנה אותו במקח וממכר, או שבתמימותו מלווה מעות לאדם שהוא לווה רשע ולא ישלם. וכבר אמרו חז"ל (בבא קמא קיט, א) כל הגוזל פרוטה מחבירו כאילו נוטל נשמתו ממנו, וכו'. וכן פסק הרמב"ם (גזלה ואבדה א, יג). וכן בענייני שידוכין שהבחור איש רע ובליעל ונוכל, או שהוא חולני, ומבקש להתחתן וכו' – כל אלו בכלל מצוות השבת אבידה, אבידת גופו או אבידת ממונו, וכמו שאמרו בסנהדרין (עג, א). והדברים מסורים ללב: אם כוונת המספר לחבירו רעה – הרי זה בכלל איסור לשון הרע; אבל אם כוונתו לטובה, להזהיר את חבירו ולהצילו מפח יקוש – מצווה רבה היא, ותבוא עליו ברכה". 

רכוש הציבור חשוב מרכוש היחיד

ראוי לציין כי צריך להקפיד ברכוש הציבור יותר מאשר ברכושו של יחיד. כמובן שאין הכוונה להקל ראש ברכוש היחיד ח"ו, אלא הכוונה להחמיר יותר ברכוש הציבור. ושמעתי משל על זה מאבי מורי, שהזורק את שקית האשפה שלו מחוץ לפח הזבל, ופוגע בניקיון רשות הרבים, עושה מעשה חמור מאשר מי שזורק את האשפה שלו לתוך סלון ביתו של חברו. 

האם עמוד זה צריך גניזה?

שאלה: האם צריך לגנוז את עמוד 'רביבים' מפני דברי התורה שבו?

תשובה: מצד הדין אין צורך לגונזו, שהואיל ורוב העיתון עוסק בענייני חול, ולשם כך מדפיסים אותו, לא חלה עליו קדושה. אלא שאסור לבזותו, ולכן אסור להשתמש בדפים אלו לצורך ניקיון, וכן אסור לעטוף בהם דגים. אבל מותר להניחם בפח בדרך כבוד, כלומר לעוטפם בניילון או במעטפה וכך להניחם בפח, וכפי שנוהגים לגבי תרומות המופרשות מפירות וירקות. ואם הדף שיש עליו דברי תורה מכוסה בדפים אחרים, כך שאינו נראה כלפי חוץ, והפח אינו מטונף מאוד, מותר להניח את העיתון בלא עטיפה נוספת בפח. אבל אם יש בפח דברים מטונפים שטינופם עלול להגיע לדף שיש עליו דברי תורה, נראה שצריכים לעטוף תחילה את העיתון בניילון, וכך להניחו בפח.

מקורות להלכה

מהתורה אסור למחוק או לאבד או לבזות אחד מהשמות הקדושים. והוסיפו חכמים ואסרו לבזות או לאבד בדרך ביזוי כל דברי תורה, ולכן צריכים לגנוז גם ספרי קודש שאין בהם שמות קדושים. 
ואמנם היו שרצו לחלק בין דברי תורה שנכתבו ביד לדברי תורה מודפסים, שהנכתבים ביד יש בכתיבתם כוונה ולכן הם קדושים, אבל המודפסים במכונה אין בהדפסתם כוונה ולכן אין בהם קדושה. אבל נפסק על ידי רוב ככל האחרונים שיש קדושה בספרים המודפסים (ט"ז יו"ד רעא, ח; מ"ב מ, ד). 

אבל לגבי גיליונות דפוס שנדפסו לצורך הגהות, נחלקו האחרונים. ולדעת רבים, הואיל ולא נתכוונו ללמוד בהם באופן קבוע אלא רק להגהה, לפיכך אין בהם קדושה, ואין צורך לגונזם. וכך כתבו הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ב, פ, ועין יצחק ה-ז, ואחיעזר יו"ד מח, וציץ אליעזר ג, א. ובשו"ת אבני נזר יו"ד שעו כתב שכל זמן שלא התחילו ללמוד בספרים, עדיין לא חלה עליהם קדושה, ואין איסור לאבדם. ובאגרות משה או"ח ד, לט, כתב שקדושת הספרים חלה רק בעודם מיועדים ללימוד, אבל כשכבר אין מתכוונים ללמוד בהם, אין בהם יותר קדושה. 

ומזה אפשר ללמוד שגם עיתון, שרובו דברי חול, דברי התורה שיש בו אין בהם קדושה. ראשית מפני שהדפסתו לא היתה לשם קדושה, כי הולכים אחר הרוב. שנית, דברי התורה שבו נועדו ללימוד למשך ימים ספורים, ושלא כמו ספר שנועד ללימוד לשנים רבות. וכן פסק בשו"ת מנחת יצחק א, יז-יח. 

ואף שיש מחמירים, וכך מובא בשדי חמד בשם המגן גיבורים ורבי שלמה כהן מווילנא (קונטרס באר בשדי מכתבים ח' י"ב, וכ"כ עיקרי הד"ט או"ח ח, יב), מכל מקום הלכה כדעת המקילים, מפני שכל חיוב גניזת ספרים שאין בהם שמות קדושים הוא מדברי חכמים, ובספק בדברי חכמים הלכה כמיקל. בנוסף לכך נראה שדעת רוב גדולי האחרונים להקל. 

דפי פרשת שבוע

אבל לגבי דפי פרשת שבוע, שעיקר הדפסתם לשם דברי תורה, מקובל להורות שצריך לגונזם. ואמנם יש מתירים להניחם בפח, מפני שמלכתחילה נדפסו לשם לימוד חד פעמי, ולא התקדשו לתמיד עד שיצטרכו גניזה, וכך היא דעת האגרות משה. והרוצה לסמוך על המקילים רשאי. ומכל מקום לכתחילה ראוי לגונזם, כיוון שדעת רוב הפוסקים להחמיר, וכך המנהג. (עוד עיין בפניני הלכה ח"ד ע' 111-114).

כוונה בתפילה: העיקר הכוונה

יכולת ההתרכזות בכוונת התפילה שונה בין אדם לאדם ● אמוראים שהעידו על קשייהם להתכוון בתפילה ● עצם העמידה בתפילה מוכיחה את הרצון להיות קשור לה' ● תפילה אחת בכוונה מעלה גם את התפילות שנאמרו בחוסר כוונה ● הרב ריינס: גם מתנגדי דרכו של מייסד 'המזרחי' כיבדוהו כגדול בתורה ● תופעת האווילות המדינית של חסידי ה'שלום'

על המתקשים לכוון בתפילה

שאלה: קשה לי מאוד לכוון בתפילה. פעמים רבות אני מקבל על עצמי לכוון היטב בתפילה, ובפועל אני לא מצליח. למדתי מאמרי מוסר על כך וזה לא כל כך מועיל. קראתי סיפורים על רבנים שהיו מכוונים בכל מילה, ואני מתוסכל מחוסר ההצלחה שלי לכוון. 

תשובה: צריך לדעת כי בני האדם שונים בטבעם זה מזה. יש שקל להם להתרכז, והם מצליחים לעקוב אחר כל המילים ולכוון בהם, ויש שמטבעם קשה להם מאוד להתרכז, וככל שמדובר בנושא שמוכר להם יותר, כך קשיי הריכוז גוברים. ואף שהם מנסים לכוון, מחשבתם נודדת מעניין לעניין. הנה התאמצו לכוון בברכת 'אבות', ומחשבתם פרחה, ולפתע הם בברכת 'סלח לנו'. שוב ניסו להתרכז במשך ברכה וחצי, והנה מחשבתם נדדה, ופתאום הם מוצאים עצמם כורעים ב'מודים'. 

וכבר היו אמוראים שהתאוננו על הקושי לכוון בתפילה, כמובא בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד) שאמר רבי חייא על עצמו שמעולם לא הצליח לכוון בכל התפילה, ופעם כשניסה להתרכז בכל התפילה, התחיל להרהר באמצעיתה מי יותר חשוב לפני המלך, שר פלוני או אלמוני. ושמואל אמר: אני מניתי אפרוחים בתפילה. ורבי בון בר חייא אמר: אני מניתי בתפילה את שורות הבניין. ורבי מתניה אמר: אני מחזיק טובה לראשי, שגם כשאינני שם לב למה שאני אומר, הוא יודע מעצמו לכרוע ב'מודים'. הרי לנו שגם מקרב הצדיקים, יש גדולים שקשה להם לכוון מתחילת התפילה ועד סופה. ואף שעלינו להתאמץ לכוון ככל יכולתנו, אל ייפול האדם ברוחו כשרואה שאינו מכוון כראוי. ואף אם 'חלם' ברוב התפילה, לא יתייאש אלא יכוון במה שנותר. 

ערכה של תפילה בלא כוונה

אל יאמר אדם, אם אינני מצליח לכוון כראוי מוטב כבר שלא אתפלל. מפני שבעצם זה שהוא בא לעמוד לפני ה' בתפילה, כבר הביע את הדבר העמוק ביותר – את רצונו להיות קשור לה' ולהתפלל לפניו. וכל אדם נמדד לפי אופיו המיוחד. ולעיתים מעלתו של מי שקשה לו להתרכז, ולמרות זאת התאמץ והצליח לכוון במספר ברכות, גבוהה ממעלתו של מי שמצליח בקלות לכוון בכל התפילה.

נוסף לכך, צריך לדעת שלכל תכונה יש חסרונות ויתרונות. אלו שקל להם להתרכז בתפילה השגרתית, בדרך כלל גם בימים המיוחדים או כאשר מתרחשת עליהם צרה הם ממשיכים בתפילתם בלא התלהבות מיוחדת במינה. כוחם בשגרה. לעומתם, דווקא אלו שקשה להם להתרכז בנוסח השגרתי מצליחים בשעות מיוחדות להתעלות למדרגות גבוהות יותר של כוונה. כוחם מתגלה בזמנים המיוחדים.

תיקון התפילות 

בשם האר"י הקדוש אמרו שהכוונה היא כמו כנפיים, שעל ידה התפילה עולה ומתקבלת. וכשהתפלל אדם בלא כוונה, הרי שאין לתפילתו כנפיים לעלות, והיא ממתינה עד אשר יתפלל בכוונה. וכשיתפלל פעם אחת בכוונה, יחד עם אותה תפילה יעלו לפני ה' יתברך כל התפילות שאמר בלא כוונה. ואף שאין הן משובחות כתפילות שנאמרו בכוונה שלמה, מכל מקום הן עולות לפניו יתברך ופועלות את פעולתן. והטעם לכך ברור: הרי בעצם זה שאדם בא להתפלל כבר הביע את רצונו להתקשר לה' ולשבחו ולבקש ממנו את צרכיו, אלא שלא הצליח לכוון, וכאשר כיוון, פתח את השער לכל תפילותיו לעלות.

ימי אלול הם ימים מסוגלים להתעוררות הלב לעבודת ה', וראוי להרבות בהם בכוונת התפילה, ועל ידי כך לתקן ולהעלות את תפילות כל השנה. 

הרב ריינס מייסד המזרחי

השבוע בי' באלול חל יום הסתלקותו של הגאון הרב יצחק יעקב ריינס זצ"ל, מייסד תנועת המזרחי ומנהיגה. הרב נולד בשנת ת"ר ונפטר בשנת תרע"ה. מנעוריו הצטיין כעילוי ושקדן. עוד לפני גיל עשרים כבר היה בקיא בשני התלמודים. בגיל עשרים וחמש התמנה לרבנותו הראשונה, ובגיל 44 התמנה לרב בלידא, שם כיהן עד סוף ימיו. לאחר הגיעו לגיל שישים ייסד את תנועת 'המזרחי' בתוך ההסתדרות הציונית. בעקבות זאת התעוררה כנגדו מחלוקת, אולם גם החולקים עליו ידעו היטב כי הוא אחד מגאוני הדור, וכיבדוהו. 

אחר פטירתו הספידוהו במקומות רבים. למשל, בראדין הספידוהו בבית המדרש בנוכחותו של ה'חפץ חיים'. והיותר מעניין הוא דברי ההספד שאמר עליו אחד ממתנגדיו המובהקים, הרב יוסף צבי דושינסקי, רבה של גאלאנטה בהונגריה, שלימים נעשה לרבה של 'העדה החרדית' בירושלים. וכך אמר (בז' אדר תרע"ו): "הלך מאיתנו בשנה זו הרב הגאון הגדול מוה"ר יצחק יעקב ריינס ז"ל, רב אב"ד דקהילת קודש לידא. הכרתיו כבר בנערות, אשר בגדלות תורתו דרך לו דרך חדש בש"ס ופוסקים שהיו מונחים בליבו כמאן דמנח בקופסה. ואף כי לא הסכימו חכמי הדור לכל דעותיו, כוונתו זכה וטובה היתה מכל מקום" (איש המאורות ע' 351, מתוך חוברת 'דרשה מפוארה' גאלאנטה תרע"ו). 

יחסו של תלמיד ישיבה מאותם הימים לרב ריינס

כדי לעמוד על מעמדו של הרב ריינס באותם הימים, אצטט עוד מדברי הרב הנזיר ביומנו: "בעיר המחוז הסמוכה היה הראב"ד הגאון רבי יצחק יעקב ריינס זצ"ל, ובספרי הדרוש שלו המפורסמים בשמותיהם: 'אורה ושמחה', 'אור שבעת הימים', 'נאד של דמעות' ועוד, הייתי בקי בהם ומחבבם. בייחוד התמסרתי לספרו 'אורים גדולים' המיוחד ל"דרך ההיגיון" בהלכה, הייתי משנן כלליו ושורשיו, ומחדש על פיהם כמה עניינים נחמדים בדיני ממונות, בסדר נזיקין.

בייחוד הרביתי לחדש חידושים נעימים בהלכה, לפי דרך ההיגיון זו, בעברי ללמוד בישיבת סלבודקה" (נזיר אחיו ח"א ע' רמט).

דברי הרב ריינס על פירושי האגדות

עוד מספר הרב הנזיר: "כעבור שנים בקרתי את הרב הגאון ריינס זצ"ל בביתו בלידא, ושאלתיו אם הרעיונות החדשים שמגלים במאמרי חז"ל באגדה הוא אמת שלהם כיוונו חכמים (או שמא אלו פירושים שנתלו בדברי חז"ל, אבל לא לפירושים אלו נתכוונו). ויען, אם הרעיונות נכונים – הוא העיקר. כיוצא בו שאלתי את הר"מ הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל בישיבת סלבודקה, כשעליתי אליו, אם הסברות היפות שמוצאים ומגלים בהלכות הן אמת שלהם כיוונו חז"ל. ויען, אם הסברות נכונות – זהו העיקר.

אבל הכרתי היתה, שלפי הלימוד האמיתי, הסברות והרעיונות צריכים להיות כאלה שלהם כיוונו בעלי ההלכה והאגדה" (נזיר אחיו ח"א ע' רמט).

מסע האיוולת

שוב נתבדתה תקוותם של שרים, מדינאים ופרשנים מחוגי השמאל והמרכז, והתברר כי לכל תוכניותיהם לא היתה אחיזה במציאות. דבר לא נותר מההסכמים והמגמות שניסו להוביל, חוץ משובל הפיגועים שנגרם עקב חודשי ההתארגנות שניתנו לארגוני הטרור. הם חשבו שיש ל'מפת הדרכים' סיכוי סביר להצליח. הם ניתחו את הגורמים שיביאו לכך שאבו מאזן ודחלאן יילחמו בחמאס ויבודדו את ערפאת. והתוצאות גלויות לכל. 

אותם אנשים ודומיהם היו בטוחים שאחר הסכמי אוסלו ערפאת ואש"ף יילחמו בחמאס "בלי בג"ץ ובלי בצלם". הם הסבירו כי ההסכמים יצליחו מפני שהערבים מעוניינים בשלום כמונו. הם העריכו שחיזוק הרשות הפלשתינית תגרום לכך שהם ימגרו את הטרור, לכן נתנו להם חמישים אלף רובים! הם היו בטוחים ששגשוג כלכלי ימתן את עמדותיהם, לכן פעלו למען השגת מענקים ממדינות העולם לרשות הפלשתינית. הם צחקו על מי שאמר שהפיגועים יתגברו, וזלזלו במי שהעריך שהערבים ישגרו קטיושות אל מעבר לקו הירוק. הם היו בטוחים שמעמדה של מדינת ישראל יתחזק בעקבות תהליך אוסלו.

סוג הטעויות

משל למה הדבר דומה, לאדם שמצטיין בחשבון. הוא יודע לחבר, לחסר ולהכפיל. הוא מסוגל לבצע פעולות מורכבות במספרים גדולים – אולם הוא טועה במספרים הבסיסיים. הוא חושב שאחת היא שתיים ושתיים הן אחת. לכן כל מה שייחשב יהיה תמיד מוטעה.

זה כבר לא מצב של טיפשות רגילה, זהו מצב של עיוורון או שכרות. אולי ניתן להגדירו יותר כאווילות או טמטום. במצב כזה כמעט שלא ניתן להוכיח דבר. המילים הבסיסיות לא מובנות.

הגדרה זו חשובה. ראשית, כדי לדעת כיצד להתייחס לעובדה המתמיהה של גדודי הפרשנים והמדינאים הטועים תדיר. שנית, כדי להעריך נכונה את מצבנו. בדרך רגילה אנשים לא משתחררים מאווילות שכזו. ולכן עלינו להתפלל שה' יערה עלינו רוח של חכמה ממרום בדרך של רחמים ולא על ידי ייסורים קשים. 

ככל שיתרבו היהודים שילמדו תורה בשלמות ויבינו את ייעודו של עם ישראל בארצו ובעולם, כך יש לקוות יותר שתפילותינו יתקבלו. וכנגד ההתעוררות שלנו מלמטה יערה עלינו אבינו שבשמיים רוח של חכמה ממרום.

נשים וחבישת כיפה

בבחירת מקום לידה יש להעדיף בתי חולים שומרי שבת ● ומכל מקום השיקול הרפואי קודם לשיקולים אחרים ● מנהג הגברים לחבוש כיפה, ומדוע אין הנשים נוהגות כן ● האם נשים חייבות בכיסוי ראש בזמן תפילה וברכה, והאם יש הבדל בין נשואות לרווקות

בתי חולים שומרי שבת
לפני כמה שבועות התפרסמה בעיתוננו כתבה מקיפה על חדרי הלידה בבתי החולים השונים, על מעלותיהם וחסרונותיהם.

חשוב להוסיף שיקול משמעותי בבחירת בית החולים, והוא – אופיו הדתי. בבתי חולים בעלי אופי חילוני הלידה בשבת כרוכה בקשיים גדולים המכבידים ומעיקים מאוד. כבר בכניסה לבית החולים ישנה בעיה, כשהמתקרב לדלת בית החולים גורם להפעלת מנוע חשמלי שפותח את הדלת. יש מקומות שכשעוברים בהם נדלק אור. כדי להתקבל לבית החולים צריכים להירשם, ואין שם אפשרות להירשם על ידי גוי של שבת או כתב נמחק וכיוצא בזה, וכך היולדת נאלצת להשתתף בחילול שבת שלא לצורך. כשמגיעים לחדר הלידה צריכים ללחוץ על פעמון כדי שהמיילדות יפתחו את הדלת. ואם היולדת נאלצת להקל וללחוץ על הכפתור, שהרי היא במצב של פיקוח נפש, מה יעשה אח"כ בעלה שצריך להיכנס אחריה. וכבר שמעתי על בעלים שנשארו מחוץ לבית החולים או חדר הלידה מפני שלא מצאו פתרון כיצד להיכנס בלא לחלל שבת.

אשה אחת סיפרה שכדי לקבל זריקת אפידורל הכריחו אותה לחתום בשבת על טופס הסכמה, דבר שלא ייעשה בבתי חולים דתיים. ואמנם כשאין ברירה, והרופאים מתעקשים שאם לא תחתום לא יטפלו בה – מותר לה לחתום, שהרי פיקוח נפש דוחה שבת, וגם יישוב דעתה של היולדת החוששת מפני הלידה נחשב פיקוח נפש. אבל לכתחילה טוב שלא להיכנס לבעיות שכאלה.

ברור גם שבבתי חולים דתיים אין פקפוק על כשרותם של המאכלים, ואין מצב שמדליקים אור בחדר בשבת, שאח"כ יש קושי לכבותו. והנהלת בית החולים דואגת גם לקידוש ולחם משנה לכל הנשים.
ומה מתאים יותר מאשר להתחיל את חייו של התינוק החדש מתוך אווירה של תורה ושמירת מצוות, ובוודאי מי שתעשה כך בלא להידחק להיתרים שבדיעבד תזכה ללדת בסימן טוב ובמזל טוב.
השיקול הרפואי

אמנם שיקול אחד חשוב יותר, והוא השיקול הרפואי. אם היולדת סבורה שבבית חולים מסוים חייה בטוחים יותר, מפני איכות הרופאים או הציוד – ראוי שתעדיף אותו. וכן כאשר אשה טופלה במשך הריונה על ידי רופא שהיא סומכת עליו יותר מאשר על האחרים, היא רשאית ללדת בבית חולים שבו הוא עובד.

וכן כאשר בית החולים הקרוב אליה אינו מנוהל על פי ההלכה, וכדי להגיע לבית חולים דתי תצטרך לנסוע למרחק רב בשבת – עדיף שתרשם לבית החולים הקרוב, כדי למעט בנסיעה.
חבישת כיפה

שאלה: מדוע הגברים שומרי תורה מקפידים לחבוש כיפה, והאם יש בכך חיוב גמור?

תשובה: מתחילה נהגו מקצת מגדולי החכמים מנהג חסידות שלא ללכת ארבע אמות בראש מגולה, וכפי שהשתבח רב הונא בן רבי יהושע, שלא הלך ארבע אמות בלא כיסוי ראש (שבת קיח, ב), ואמר הלא שכינה מעל ראשי, ואיך אלך בגילוי ראש (קידושין לא, א)? וכן מסופר בתלמוד (ע' שבת קנו, ב) כי לאחר שנודע לאימו של רב נחמן בר יצחק שעל פי מזלו הוא עלול להיות גנב, הקפידה עליו מאוד שיכסה תמיד את ראשו, וכך גדל בתורה ובמצוות, אבל עדיין לא ידע מדוע אימו הקפידה כל כך שיכסה את ראשו. פעם כשנפל ממנו כיסוי הראש נתגלה לו עד כמה יצרו חזק, אז הוא הבין את הקפדת אימו.

במשך הזמן נתקבל מנהג החסידות הזה בכל ישראל, עד שהפך למנהג מחייב (שו"ע או"ח ב, ו).
ויש מי שאומר שכיום חבישת הכיפה מסמלת את ההזדהות עם התורה, והמסיר את כיפתו עובר על איסור תורה – "בחוקתיהם לא תלכו" (ט"ז או"ח ח, ג). ואף שרבים חולקים עליו, מכל מקום ברור שחשיבותה של חבישת הכיפה היא הרבה מעבר למקור חיובה, מפני שהחובש כיפה מקדש את ה' בזה שהוא מכריז שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים, ועל ידי כך יוכל להתחזק בתורה ובמצוות.
חבישת כיפה בעת אמירת ברכות

בעת אמירת שם ה' יש אומרים שמצד הדין חובה לכסות את הראש, ולא רק מצד המנהג. וזוהי אכן דעה אחת במסכת סופרים (יד, טו). אלא שלדעת תנא קמא שם אין חובה לכסות את הראש בעת הזכרת השם. גם בין הראשונים מובאות דעות שונות. מסופר על רבני צרפת שנהגו לברך בלא כיסוי ראש, וכך דעת הרמב"ם. מנגד, דעת רבנו ירוחם והאור זרוע שחובה לכסות את הראש בעת הזכרת ה'. ועוד כתב רבנו פרץ, שאסור להיכנס לבית הכנסת בלא כיסוי ראש. וכך נפסק בשולחן ערוך (או"ח צא, ג; רו, ג).

לפיכך, מי שנפלה כיפתו ועפה למרחק של יותר מד' אמות, יכול להסתפק בכך שיכסה את ראשו בידו וילך להרימה. אבל לגבי ברכות אין להסתפק בכך, שהואיל ונפסק שחובה לכסות את הראש – אין יוצאים ידי חובה בכיסוי היד, שאין הגוף יכול לכסות את עצמו. אבל ידו של חבירו נחשבת לכיסוי (שו"ע צא, ד; מ"ב צא, י; מ"ב ו, יא-יב).

כיסוי ראש לנשים

שאלה: מדוע נשים לא נהגו לכסות את ראשן בכיפה כמו גברים?

תשובה: כיסוי הראש אצל נשים הוא מצד הצניעות, ולא כדי לעורר ליראת שמים. ולכן נשים נשואות מכסות את ראשן, ואילו רווקות שאינן צריכות להקפיד כמו נשואות, אינן מכסות את ראשן. כפי הנראה נשים אינן זקוקות לכיפה כדי לעורר את עצמן ליראת שמים, אלא מתוך טבען קל להן יותר לתקן את מידותיהן גם ללא כיפה. ואולי מידת העזות מצויה יותר אצל גברים, שהאיש דרכו לכבוש ולהלחם, ועל כן הוא נצרך לכיפה מעל הראש כדי לרסן ולכוון את מידותיו. אבל נשים, שמטבען ביישניות וצנועות יותר, אינן צריכות לכך.

ואפשר לפרש עוד בדרך דומה, שעל ידי שמירת הנשים על גדרי הלכות צניעות בכל בגדיהן, ניכר עליהן עוד יותר שהן מקבלות על עצמן עול מלכות שמים. ומנגד, אם לא ישמרו על צניעותן, גם אם יחבשו כיפה לא יהיה בכך תועלת, שהפגיעה בצניעות חמורה בהרבה, ובכך שאינן שומרות על גדרי הלכותיה הן מכריזות שדבר ה' אינו מחייב אותן.

כיסוי ראש לרווקות בתפילה וברכות

שאלה: האם בעת ברכה צריכות רווקות לכסות את ראשן?

תשובה: אמנם לדעת כמה פוסקים חובה על רווקות לכסות את ראשן בעת אמירת ברכה, שכן חיוב כיסוי הראש בברכה הוא מצד הדין, וממילא אין בזה הבדל בין גברים לנשים (איש מצליח או"ח כד-כה, ישכיל עבדי ח"ז ע' רפט). ויש אומרים שלכל הפחות בתפילת עמידה נשים צריכות לכסות את ראשן (יבי"א ח"ו טו), שכן כתב הרמב"ם שצריך לכסות את הראש בתפילה (הל' תפילה ה, ה).

אולם למעשה נהגו רווקות שלא להקפיד על כך, ואפילו בתפילה אינן נוהגות לכסות את ראשן. והסכימו לזה כמה מגדולי האחרונים (ציץ אליעזר יב, יג; הגרש"ז אויערבך ועוד רבים). ואולי דווקא אצל הגברים, שישנו מנהג חסידות לכסות את הראש כדי לעורר ליראת שמים, יש מקום להחמיר יותר ולחייב כיסוי ראש בעת הזכרת ה'. אבל אצל נשים, שלא נהגו כלל מנהג חסידות לכסות את הראש כדי לעורר ליראת שמים, כי אינן זקוקות לכך – ממילא גם אין חובה לכסות את הראש בתפילה.
דין נשים נשואות

מכל מקום, נשים נשואות ודאי צריכות לכסות את ראשן בתפילה. שכיוון שבלא כיסוי ראש הן לבושות בניגוד לכללי הצניעות – ודאי שאם יבואו להתפלל באופן זה לפני ריבונו של עולם, יש בכך פגיעה בכבוד התפילה. וכידוע לתפילה צריכים לבוא בלבוש מכובד, כראוי למי שבא לעמוד לפני מלכו של עולם. ולכן גם נשים שנוהגות שלא כדין ואינן מכסות את ראשן, לפחות בשעת התפילה יכסו את ראשן.
ובעת הזכרת שם ה', יש אומרים שנשים נשואות צריכות להקפיד לכסות את ראשן, גם כאשר הן נמצאות בחדרי חדרים (יבי"א ח"ו טו). ויש אומרים שכיוון שרווקות אינן חייבות בכך, גם נשים נשואות אינן חייבות, כי חיוב נשים נשואות בכיסוי ראש הוא מצד צניעות בלבד, וכיוון שאין חובה להתלבש באופן מכובד בעת אמירת ברכות, ממילא דינן כדין רווקות, ומותר להן לברך ברכות ולומר קריאת שמע שעל המיטה בלא כיסוי ראש. וכך המנהג הרווח, וכך גם ראיתי בשם הגרש"ז אויערבך.

לעשות צדקה אמיתית

מצווה גדולה לתמוך במי שאינם יכולים לקיים את עצמם ● הצדקה המובחרת: לסייע לעני לעמוד על רגליו ולפרנס את עצמו ● מערכת העזרה הסוציאלית בישראל מסירה אחריות מהנזקקים ומנציחה את התלות ● הדרכת חז"ל: פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות

חשיבות הצדקה

מצוות הצדקה אינה רק רשות, אלא חובה שהתורה מטילה על כל יחיד ועל החברה בכללותה. עניינה של המצווה – לעזור ולתמוך בחולים וזקנים, יתומים ואלמנות, שאינם יכולים לקיים את עצמם. ומי שמשתמט מקיום חובת הצדקה נחשב כאילו עובד עבודה זרה (ב"ב י, א), כי הוא משלים עם החסרונות שיש בעולם, כדרכם של עובדי עבודה זרה, שאינם מאמינים באפשרות לתקן את העולם. 

ואמרו חכמים: "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (משנה סנהדרין ד, ה). ועל ידי שאנו מתמודדים עם הקשיים שישנם בעולם, ומסייעים לסובלים ולמסכנים, אנו מתקנים את העולם ומקרבים את הגאולה, וכפי שאמרו חכמים: "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר (ישעיה נו): כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות" (ב"ב י, א).

לכן, רגשות החמלה וההשתתפות בצער שעולים למראה נשים חד הוריות, שלכאורה אין מי שיעזור להן ולילדיהן, ביסודם הם רגשות טובים ונאצלים. אולם יחד עם זאת עלינו לברר היטב את ההגדרה הנכונה והמתאימה של חובת העזרה והראויים לעזרה.

כבודם של העניים

דרך נתינת הצדקה מדורי דורות היתה על ידי התייחסות אישית לכל נצרך, כדי לתת לו את המענה המדויק למחסורו. לשם כך נתמנו גבאי צדקה, שהיו שוקלים היטב למי ואיך צריך לתת את הצדקה. הנתינה היתה בצנעה, כדי לשמור על כבודו של המקבל. עם זאת היה ברור תמיד כי המטרה העליונה היא, כשאפשר, לסייע לעני לעמוד על רגליו, כדי שהוא יפרנס את עצמו ולא יזדקק לבריות. וכפי שכתב הרמב"ם כי הצדקה הגדולה ביותר שאין מעולה ממנה, היא לסייע לו להתפרנס בכוחות עצמו "עד שלא יצטרך לבריות" (הל' מתנות עניים י, ז).

מדיניות הרווחה המוטעית

לדאבוננו, מערכת העזרה הסוציאלית במדינת ישראל לא הפנימה את היסודות הללו, ואינה עושה את הנדרש כדי לעודד את הנתמכים לעמוד על רגליהם. במצבים רבים, עקב הטבות שונות, משתלם יותר לנתמך שלא לעבוד. וכך הוא נשאר אדם חסר כבוד, שחי בשולי החברה חיים מושפלים שאין בהם תקווה, ומשמש דוגמא שלילית לילדיו, שאף הם כשיגדלו עלולים להמשיך בדרכו, להיות נתמכי סעד. נמצא שבאותם המקרים, במקום לסייע, הטבות אלו השחיתו את כבודם ואחריותם של מקבליהם.
הוראת חכמים היא שיש לבדוק היטב כל עני לפני שנותנים לו צדקה. ועני שאין יודעים את טיבו, נותנים לו פרוטה בלבד. ולכל השאר צריכים לתת אוכל, מקום לישון, חינוך לילדים; ולא כסף, שמא יבזבזוהו על סיגריות, משקאות חריפים וסמים (עפ"י שו"ע יו"ד סימנים רנ, ג-ד, רנא, י).

על פי ההלכה חייבת החברה לסייע למי שאינו מסוגל לפרנס את עצמו, בין אם הסיבה היא מחלה, זקנה או אף מצב נפשי מעורער. אבל לכל השאר, החסד האמיתי הוא לעודד אותם לעבוד.

משפחות חד הוריות

מתוך עיון בהטבות שהוקצבו למשפחות חד הוריות אפשר לומר כי הטבות אלו סייעו בעקיפין לפירוק משפחות וגירושין. אמנם ברור שיש נשים רבות שמטפלות לבדן בילדיהן וזקוקות לעזרה רבה. אולם מנגד, הטבות מופלגות שאינן מותנות בבירור פרטני של מצב האישה עלולות לעודד גירושין. נמצא שבמקום לסייע, הטבות אלו החריבו משפחות. לאחרונה ראיתי כי חוקרים מאוניברסיטת וושינגטון גילו שכחמישים אחוז מבני זוג שעמדו לפני גירושין והחליטו שלא להתגרש, דיווחו לאחר כחמש שנים שהם מאושרים מנישואיהם וכי בעיותיהם נפתרו. לעומת זאת, מבין אלו שהחליטו להתגרש רבים הודו לאחר כחמש שנים, שהגירושין יצרו אצלם שרשרת של אירועים שלא צפו מראש, ורבים מהם התחרטו על גירושיהם.

אי אפשר להתעלם מהנתון שמסר שר האוצר, כי במשך 13 שנים גדל מספרן של המשפחות החד הוריות פי חמש וחצי. אלו היו בדיוק השנים שבהן התחילו להעלות את ההטבות המועדפות למשפחות חד הוריות (אמנם אלו גם השנים שבהן משפחות רבות שכאלה עלו מארצות חבר העמים).

המפגינות

אחת הנשים המפגינות, שהתפרסמה מאוד לאחרונה, ענתה לשאלה מדוע אינה עובדת במשרה מלאה: "אני האבא והאמא בבית. אם אצא לעבוד במשרה מלאה לא יהיה מי שיטפל בילדים". חשבתי לתומי, בודאי יש לה ילד אחד בן שנתיים, השני בן ארבע והשלישי בן שש, ואכן קשה לה לעבוד משרה מלאה. מתברר שהילד הקטן בן שבע, השנייה בת שבע עשרה, וה'ילד' השלישי בבית כבר בן עשרים ושתיים.

מדוע החובה לעזור לה מוטלת על החברה יותר מאשר על בנה בן העשרים ושתיים. מן הסתם הוא כבר סיים את הצבא, מדוע שלא יעזור מעט לאמו? גם הבת השנייה, כלומר הבחורה בת ה17-, מדוע שלא תשמור על אחיה הקטן, ותאפשר לאימה לעבוד? אפשר גם לשמור על הילד האחד וגם לעשות שיעורי בית ולהתכונן למבחני הבגרות. בנות כאלה במשפחות אחרות שומרות לעיתים על ארבעה ילדים ויותר. מלבד זאת, איפה הסבא והסבתא, היכן הדודים, היכן השכנים? מדוע אין עזרה מהסביבה הקרובה?

יתכן שהיא אישית אכן צריכה עזרה, ומסיבות שונות ילדיה, משפחתה וסביבתה אינם יכולים לעזור לה מעט לשמור על בנה בן השבע, אבל בשום אופן אי אפשר לומר שזה המצב הסטטיסטי של עשרות אלפי משפחות חד הוריות.

אחריות

נדמה שהיסוד המוסרי היהודי הדורש מכל אדם להיות אחראי על מעשיו, לטוב ולמוטב, אינו נהיר דיו לקברניטי מדיניות הרווחה במדינת ישראל. לדעתם, עצם זה שאדם סובל כבר מזכה אותו בכל הזכויות. אין זה משנה אם הוא מסוגל לעבוד או לא מסוגל, האם חטא ופשע, או שהתדרדר למצבו שלא באשמתו. האם האישה התאלמנה או שנכנסה להריון בלא נישואין. האם היא אשמה בפירוק משפחתה או שאינה אשמה. מעצם זה שהיא אם חד הורית מגיע לה כל התנאים. כך לדעתם תובעת מידת החמלה.

יתכן שאילו נמצאו מקורות מימון בלתי נדלים, אפשר היה לחלק לכל אחד ללא גבול. אבל כאשר לוקחים מסים מחלק מהאזרחים כדי לחלקם לאחרים, יש חובה לתבוע אחריות ממי שמקבל. ויש לתבוע שאלו הממונים על מדיניות הכלכלה והרווחה ינהגו בצדק, וכפי שנאמר (ישעיה נו): "שמרו משפט ועשו צדקה". משפט ואח"כ צדקה. לא יתכן שאדם יעשה את כל הטעויות שבעולם, יהרה מחוץ לנישואין, יתגרש בלא אחריות, יריב עם כל בני משפחתו עד שלא יימצא אחד מהם שירצה לעזור לו, ואח"כ יבוא לתבוע מכלל החברה לשלם מסים כדי לעזור לו לחיות טוב כמו האחרים.

יש עבודה

טוענים: אין עבודה. לא נכון! יש עבודות רבות, אלא שהן נחשבות לא מכובדות, ורבים נמנעים מהן. לדוגמא: עבודות משק בית, סיעוד לקשישים וחולים, חקלאות, בניין. מאות אלפי עובדים זרים נוהרים לכאן ומוותרים על נוחות ועל קשר עם ילדיהם, העיקר לעבוד ולהביא פרנסה וכבוד לבני ביתם. ואילו כאן מסרבים לעבוד.

אמרו חכמים: פשוט נבלה בשוק וקבל על כך שכר, והעיקר שלא תזדקק לבריות. ואל תאמר כהן אני, איש חשוב אני והדבר אינו ראוי לכבודי, כי אין דבר מכובד יותר מאשר לעבוד (ע' ב"ב קי, א).
ואמרו חכמים: "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים". שעליו נאמר (תהלים קכח): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא" (ברכות ח, א). ובמסכת אבות (ד, א) אמרו: "איזהו עשיר? השמח בחלקו!" היינו מי ששמח בעבודתו הוא העשיר.

המקבלים הטבות שלא בצדק

אמרו חז"ל (פאה ח, ט), שכל מי שאינו צריך ליטול צדקה ונוטל, עונשו שיהיה חולה כל כך עד שבאמת יצטרך לבריות. ואילו זה שמגיע לו על פי הדין לקבל צדקה, ובכל זאת מתאמץ שלא ליטול צדקה, וחי חיי דוחק, סופו שיזכה לפרנס אחרים משלו. ועליו הכתוב אומר (ירמיה יז): ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו".

וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רנה, א-ב): "לעולם ירחיק אדם עצמו מהצדקה, ויגלגל עצמו בצער שלא יצטרך לבריות. וכן צוו חכמים: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ואפילו היה חכם מכובד ונעשה עני, יעסוק באומנות מנוולת ואל יצטרך לבריות". "כל מי שאינו צריך ליטול מהצדקה ומרמה העם ונוטל, אינו מת עד שיצטרך לבריות".

החסד האמיתי

נדמה לאנשים שבגישה זו יש פחות חמלה, כי היא תובעת מאלו שהם מסכנים בלאו הכי לעבוד בעבודה קשה, שלעיתים שכרה אינו רב. אולם האמת הפוכה: דווקא החמלה הוותרנית טומנת בחובה אכזריות וייאוש. ייאוש מהסיכוי להעמיד את האדם על רגליו, ואכזריות הגוזרת את חייו ואת חיי ילדיו להיות אדם מושפל ונתמך. אבל דווקא הדרכתה של התורה מאמינה באדם, שנברא בצלם אלוקים, ויכול לעמוד על רגליו ולפרנס את עצמו. וגם כשיש קשיים, אין הם מצביעים אל אובדן דרך, אלא להפך, תפקידם לחשל ולחזק. ומי שיאמין בה' ויעבוד ויקיים את משפחתו בכבוד אמיתי, יזכה לראות את בניו ובנותיו גדלים לשם ולתפארת למשפחתם ולעם ישראל.

הכישלון החינוכי וסיבותיו

בעבר העם היהודי כיבד את הלמדנות, והשיג תוצאות גם בתנאים קשים ● ההורים של היום מקרינים לבניהם שהתענוגות והבילויים הם העיקר ● השתלת איברים: הרבנות התאמצה להתיר, אך הממסד הרפואי התעקש על כבודו ● כיום ניתן להתנות תרומת איברים בהסכמת איש דת המקובל על המשפחה

משבר החינוך

בשבוע האחרון התפרסמו תוצאות מבדק השוואתי של מצב החינוך במדינת ישראל לעומת המדינות המפותחות. התוצאות היו גרועות. רמת הישגיהם של התלמידים הולכת ויורדת ביחס לארצות המפותחות. הפרשנים הידועים בכלי התקשורת התעסקו כדרכם בדברים הלא חשובים. רובם העדיפו להתמקד בקיצוץ הצפוי בתקציב החינוך, בלי להתאמץ לנתח את שורשי הבעיה. הרי הקיצוצים עדיין לא התבצעו, ותוצאות המבדקים שיקפו את השנה הקודמת. יתר על כן, תקציב החינוך במדינת ישראל גבוה יחסית לרוב מדינות המערב. הבעייה היא ערכית-חברתית, ואינה קשורה כלל לתקציב. 

דורות על גבי דורות הציב העם היהודי בראש שאיפותיו את הלמדנות. הלמדן היה המכובד בחברה. עשירים ראו לעצמם זכות גדולה להתחתן עם הלמדן, אפילו היה יתום או בעל מום. החינוך היהודי מעולם לא התבסס על בית הספר בלבד, אלא בראש ובראשונה על המשפחה, שהתייחסה לחינוך וללימוד כאל הדבר החשוב מכל. גם מרבית החילונים בדור הראשון נשארו עדיין עם היחס המכובד ללימודים. עכשיו, בדור השלישי, הערכים התהפכו.

כאשר השאיפה היא לבלות, לקנות בגדים, לנסוע לחו"ל, לצלול בים, לאכול במסעדות גורמה, לרקוד כל הלילה, לחזור לפנות בוקר שיכורים – אין פלא שרוב הנוער מעדיף את הטלוויזיה, הסרטים, השתייה החריפה, הריקודים, הבילויים וההפקרות, ולא את הלימודים. 

הורים שחיים בהפקרות, מנבלים את פיהם, מתלבשים בגסות, מעשנים בשרשרת, שותים בירות וקפה ומבזבזים את זמנם בבילויים ושטויות, אינם יכולים לצפות שהילד שלהם יהיה צנוע, הגון, מלומד ומחונך. הרי הילד שלהם מתנהג כמותם. הורים שמתחצפים כלפי טובים וחכמים מהם וצוחקים מבדיחות שמבזות כל יקר וקדוש, מתפלאים אח"כ שהילד מתחצף להורים ומורים ואינו מקבל סמכות, ועוד מעיזים להתגולל על המדינה שלא מתקצבת את "החינוך".

בעבר, מלמדי התורה היו עניים. בתוך ביתו של המלמד דרדקי התאספו הילדים, והוא היה מלמדם מהבוקר ועד הערב. אותה "כיתת לימוד" היתה גם חדר שינה של משפחת המלמד, גם מטבח וגם חדר ילדים. באמצע היו יושבים הילדים ולומדים תורה מפי המלמד, ובצד היתה אשתו תופרת, מבשלת, ומטפלת בילדיה הקטנים. לעיתים גם העז והתרנגולת נכנסו לאותו החדר להתחמם מעט או לאכול את שיירי המאכלים… ובתוך כל זה למדו ויצאו גאונים וצדיקים, עדיני נפש. תנאים חיצוניים לא היו, אבל היה יחס של כבוד ללימוד.


האם מותר להשתיל איבר ממת בגופו של חי

כעיקרון, אסור ליטול איבר מגופו של מת מפני שלושה איסורים: א) אסור ליהנות מגוף המת. ב) אסור לבזות את המת. ג) מצווה לקבור את המת, וכל הנוטל ממנו איבר מבטל את מצוות הקבורה באותו איבר.

לפיכך יש מי שסובר שאסור להשתיל איבר ממת כדי להציל אדם חי, כיוון שהמת פטור מהמצוות, ואין מוטל עליו לוותר על איבר מגופו כדי להציל אדם חי (בניין ציון). אולם דעת רוב הפוסקים שלצורך הצלת נפשות מותר ליטול איבר מהמת, שפיקוח נפש דוחה את המצוות של כבוד המת וקבורתו (נודע ביהודה, חתם סופר, חזון איש ועוד רבים). 

למעשה, אף שיש אוסרים, כיוון שהדבר נוגע להצלת נפשות כתב הרב גורן זצ"ל שמצווה לנהוג כדעת רוב הפוסקים. 

השתלת לב וכבד לאחר מוות מוחי

השתלת לב וכבד אפשרית כאשר האברים הללו ניטלו מאדם שמוחו מת וליבו עדיין פועם. אם נמתין 
עד שגם ליבו יפסיק לפעום – הכבד והלב יינזקו, וכבר לא יהיו ראויים להשתלה.

השאלה האם מוות מוחי נחשב מוות לפי ההלכה. מוות מוחי הוא מצב שבו כל המוח – כולל גזע המוח – מת, אינו מתפקד ואינו מגיב לשום גירוי, אין בו זרימת דם, והוא אף מתחיל להירקב, ואין יותר שום אפשרות שאדם כזה יחזור לנשום באופן עצמאי.

מחלוקת הפוסקים

להלכה נפסק שהמוות נקבע לפי הנשימה (יומא פה, א; רמב"ם שבת ב, יט; שו"ע או"ח שכט, ד). וכיוון שהנשימה תלויה במוח, לדעת רבים מוות מוחי נחשב מוות, ומותר ליטול ממנו איברים להשתלה (הרב גורן, הרב ישראלי, וכן העידו בשם הרב פיינשטיין). לעומתם יש סוברים שכל זמן שהלב פועם האדם נחשב עדיין חי. ואף שחז"ל תלו את החיים בנשימה התלויה במוח, זה רק כאשר לא היה ברור אם הלב פועם, אבל כאשר הלב פועם האדם נחשב חי, והנוטל ממנו איברים להשתלה נחשב כרוצח אותו (הרב ולדנברג, הרב ואזנר).

גם הרב אויערבאך זצ"ל אסר, ואף שהעיקר לדעתו שהמוח קובע את המוות – מכל מקום חשש שמא כלי המדידה של הרופאים אינם מדויקים דיים, וייתכן שעל סמך בדיקותיהם יגיעו למסקנה שהמוח מת לחלוטין, ואילו באמת חלקו עדיין נותר חי (פניני הלכה ח"ג עמודים 254-259).

פסיקת הרב שפירא והרב אליהו

בעת כהונתם כרבנים ראשיים, הועלתה לפני מועצת הרבנות הראשית בראשות הרב הגאון אברהם שפירא שליט"א והרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א, שאלת השתלת הלב והכבד. הרבנים נכנסו לעובי הקורה וב"כוחא דהיתרא" הכריעו להקל כי אחר מוות מוחי מותר ליטול מן המת איברים להשתלה.

אחת ההוכחות לכך הובאה מדין המשנה (אהלות א, ו) לפיו אדם שראשו נכרת נחשב מת למרות שגופו מפרכס. והתברר שאם יכרתו ראש של בהמה ויחברו אותה למכשירי החייאה, ליבה ימשיך לפעום. מכאן שפעימת הלב לאחר שהמוח מת אינה סימן חיים, אלא כמוה כפירכוס של מת שראשו נכרת. 

כדי למנוע כל ספק נקבעו תנאי בקרה קפדניים, שעל ידם אפשר יהיה לוודא בבירור שאכן המוח, כולל גזע המוח, מת. בין השאר נעזרו במחקריו ופיתוחיו של פרופ' חיים סומר, חוקר מוח ירא שמיים בעל שם עולמי. עוד הוחלט כי רק לאחר אישור של צוות ובו שני רופאים ורב יקבע מוות המוח. הוחלט בתחילה להפעיל ועדה כזו בבית החולים 'הדסה' בלבד. 

יש לציין כי עמדת הרבנות לחייב שיתוף רב או מומחה ירא שמיים בצוות קביעת המוות לא נבעה מהתעקשות או מרצון להתערב בעבודת הרופאים, אלא מחשש מבוסס, שישנם רופאים שעמדתם האתית גורסת כי גם לפני מוות מוחי מוחלט, כגון במצב המוגדר כצמח או גוסס בשעותיו האחרונות, מותר ליטול את איבריו החיוניים, כי ממילא אין יותר סיכוי שיחיה. ואף שעמדה זו אולי נובעת מכוונות טובות – על פי ההלכה היא רצח.

עמדת הממסד הרפואי

למרבה הצער, מסיבות פוליטיות התלויות בממסד הרפואי, חלק מדרישות הרבנות לא התמלאו. 
כלומר, עד שהרבנות נכנסה לעובי הקורה, והתירה בתנאים מסוימים את נטילת הלב והכבד מאדם שעבר מוות מוחי, טענו הרופאים בלהט רב שמדובר בפיקוח נפש ממש, ושהרבנים אינם עושים דבר כדי להציל נפשות. אולם אחר שהוחלט להתיר על ידי וועדה שבתוכה ישב רב אחד, עמד הממסד הרפואי על רגליו ואמר עד כאן! כבודם של הרופאים יקר מהכל, ולמענו מוטב שהדתיים לא יתרמו איברים, ובלבד שלא יוטל ספק בכך שהרופאים ורק הם יחליטו על הכל בבתי החולים. וכך אפילו בבית החולים 'הדסה' לא הוקמה הוועדה האמורה.

הלכה למעשה

לפיכך, על פי התייעצות עם רבנים ומומחים, כתבתי בשנת תשנ"ה בספרי פניני הלכה (ח"ג ע' 260-261) שאין לחתום על כרטיס המאשר מראש תרומת איברים. "ובמקרה שבית-החולים פנה אל משפחת ההרוג וביקש מהם כי יסכימו שייטלו מגופת יקירם איברים כדי להציל חיי אחרים, באופן עקרוני ישנה מצווה לתרום, אולם כדי לוודא שהתרומה תיעשה כהלכה, יש להתייעץ עם רב המבין בתחום הרפואה". סיימתי בתקווה "שבעתיד ייווצר אמון רב יותר בין פוסקי ההלכה ואנשי הרפואה, ואזי תהיה מצווה לחתום על כרטיס התרומה".

השינוי במהדורת תשס"ב

במשך השנים הממסד הרפואי ריכך מעט את עמדתו, וצירף לכרטיס התרומה אפשרות להתנותה בהסכמת איש דת המקובל על בני המשפחה. על פי התייעצות עם הרב ד"ר מרדכי הלפרין, הוספתי בהדפסות משנת תשס"ב: "דברים אלו היו נכונים עד שנת תשס"ב, אולם לאחרונה נתבשרנו ששונו הנהלים, וישנה אפשרות כיום להוסיף סעיף בכרטיס התורם, שבו כתוב כי התרומה 'בתנאי שאיש דת לפי בחירת המשפחה יאשר את התרומה לאחר מותי'. על כרטיס כזה מצווה לחתום. וזאת בתנאי שהחותם יודע שהוא יכול לסמוך על בני משפחתו שבמקרה וחס וחלילה יצטרכו לאשר את תרומתו אכן ידעו לדרוש פיקוח הלכתי ראוי".

ועדיין יש להצטער, שכל החוששים שמא בני משפחתם לא ידעו כיצד לנהוג, וייתכן שאלו הרוב, אינם יכולים לחתום על הכרטיס. וזאת משום ההתעקשות שלא לקבל את החלטת מועצת הרבנות הראשית.

הפתרון התורני

הדיווחים על התאבדויות על רקע כלכלי נעלמו מיד לאחר העברת התקציב ● מי אשם בכך שאין פתרון לבעיית מסורבות הגט? ● הספינה טובעת? לא למהר להשליך לים דווקא את התפילין ● האדמו"ר רבי פנחס מנחם אלתר מגור: הרבי מלובביץ' צדק שבעקבות הנסיגה מסיני תבוא נסיגה מיש"ע שתעלה בנפשות

על מניפולציות תקשורתיות

לפני כחודשיים, לאחר שהתפרסמו כתבות על אנשים שהתאבדו עקב בעיות כלכליות, פנו אלי כמה אנשים ושאלו מדוע הרבנים אינם מתייחסים לבעיית ההתאבדויות עקב המשבר הכלכלי. 
עניתי להם שכדי לבחון האם יש כאן באמת תופעה חדשה של התאבדויות יש להמתין עד לסיום הדיונים על התקציב. אם אכן "התופעה החדשה" תימשך יהיה ראוי להתייחס אליה. ככלל, אנשים רבים סובלים מבעיות כלכליות קשות ואינם נשברים, ממשיכים לחנך את ילדיהם, ממשיכים אפילו לחייך, ועושים כל מאמץ לצאת למרחב.

לעצמי חשבתי שמן הסתם תופעת ההתאבדויות לא התרחבה לאחרונה, וגם אם קרה שבדיוק בעת הדיונים על התקציב מספר אנשים החליטו להתאבד – החלטתם לא נבעה מהקיצוצים התקציביים הצפויים, אלא מבעיות אישיות מורכבות, והעיסוק הפומבי ב"תופעת ההתאבדויות" נתן אולי דחיפה נוספת למעשיהם. כפי הנראה, היו גורמים אינטרסנטיים בזירה הציבורית, כמו האופוזיציה, ההסתדרות או מחלקות הרווחה, שרצו לתת לסיפורים הללו חשיפת יתר, כדי לקדם את מטרותיהם בעת דיוני התקציב. 

עברו חודשיים, הדיונים על התקציב הסתיימו, והנה אין יותר סיפורים על התאבדויות בראש מהדורות החדשות ובעמודים הראשונים של העיתונים. 

שלושה לקחים

שלושה דברים אפשר ללמוד מכך. ראשית, קשה מאוד לסמוך על ה'תשקורת', ומניסיון העבר למדנו שאסור לקבל את דבריהם ללא חשדנות וביקורתיות. 

שנית, שאין לאישי ה'תשקורת' אחריות. תיאור "תופעת ההתאבדויות" עם היחס הסלחני כלפיה, ומנגד – האשמת הרשויות, גורם (כפי שהוכח במחקרים בעולם) לאנשים נוספים לבחור בדרך הרעה הזו, שאין בה לא פתרון ולא נחמה.

שלישית, אין מן הראוי שרבנים ירקדו לפי חלילם של אישי ה'תשקורת', אלא על הרבנים להתייחס למציאות כפי שהיא באמת. אם רבנים ייגררו אחר המניפולציות התקשורתיות למיניהן, גם אם ינסו לומר דברי תורה, הם עלולים בלי משים לסייע בעקיפין לביסוסה של תרבות השקר והמניפולציות ולשבש את הדיון הציבורי. 

מסורבות גט

בשנים האחרונות הועלתה על סדר היום בעיה קשה: בעלים שעל פי החלטת בית הדין חייבים לתת גט לנשותיהם מסרבים ליתנו ומעגנים במשך שנים את בנות זוגם. צערן של הנשים נורא, שנותיהן הטובות הולכות לאיבוד. 

בהלכה יש לכך פתרון פשוט – "מכים אותו עד שיאמר רוצה אני". אין אדם שיעמוד במכות בלא גבול. גם אם יצליח לשרוד יממה, שבוע לא יצליח… 

אלא שחוק המדינה אוסר להשתמש בעונשי גוף. גם במקרים חריגים כאלה, בית המשפט לא התיר את השימוש בעונשי גוף. וכך הבעלים הסרבנים עומדים במריים. 

הלוחמים בדת ובמסורת מנצלים כמובן מציאות טרגית זו לניגוחה של היהדות והרבנים. אולם גם מקרב שומרי המצוות הועלו לאחרונה הצעות חדשות, לפיהן יוכל בית הדין להפקיע את הנישואין מעיקרם, ועל ידי כך לפתור את האישה מהצורך לקבל גט. מבחינה הלכתית הדבר קשה מאוד, ואף שהצעה זו הועלתה בדורות האחרונים מספר פעמים, בארץ ובחו"ל, לא נמצא אף פוסק גדול שהסכים לכך. 

והקשה מכל הוא, מדוע הטענות מופנות כלפי בתי הדין? מדוע רק בית הדין מואשם בחוסר רגישות? הלא היה ניתן בנקל לפתור את רוב הבעיות על ידי השימוש באמצעי המקובל בהלכה מדורי דורות במקרים קיצוניים כאלה, ומדוע שהביקורת לא תופנה בראש ובראשונה כלפי החוק שאינו מאפשר זאת?

משל הספינה

ישנו משל מפורסם על ספינה שעומדת לטבוע, ומוכרחים לזרוק לים כמה שיותר חפצים כדי להקל מעליה. יש כאלה שמיד רצים וזורקים את התפילין ושאר תשמישי הקדושה, וטוענים שמדובר בפיקוח נפש. אלא שגם במצב של פיקוח נפש לא צריך לזרוק תחילה את התפילין, אפשר לזרוק קודם את הנעליים, את הסכו"ם וכדומה. כאשר הדבר הראשון שזורקים לים הוא התפילין, סימן הוא שלא רק החשש לפיקוח נפש הוא המניע, אלא גם ויותר מכך – הרצון להיפטר מהתפילין.

גם כאן, יש לחשוד במי שקופץ להאשים תחילה את בתי הדין, שלא רק נאקת המסורבות עומדות לנגד עיניו. 

שאלת הגיור ההמוני

כיוצא בזה, בשנים האחרונות יש טוענים כלפי הרבנים שהם מקשים על הגרים להתגייר. ישנם מאות אלפי עולים מבריה"מ לשעבר שאינם יהודים, והרבנים, כך נטען, מסרבים לגיירם.

למעשה, רובם המוחלט של העולים הגויים אינם מעונינים להתגייר. אלה הבאים לבתי הדין המיוחדים לגיור מתקבלים בסבר פנים יפות. יתכן שהיו מקרים בודדים שגרים התקבלו בצורה לא נאותה, אבל ללא ספק אלו מקרים יוצאים מהכלל. הכלל הוא שרבני ישראל מקרבים באהבה את הרוצים בכנות להצטרף לעם היהודי על פי כללי הלכות גיור. 

ושוב, גם כאן חוזרים גורמים מסוימים ותוקפים את בתי הדין. אלא שבמקום לתקוף את בתי הדין שאינם פותרים את הבעיה, היה ראוי לתקוף תחילה ובעיקר את אלו שיוצרים את הבעיה, כלומר את שליחי העלייה של הסוכנות ואת הממונים עליהם, שמעודדים גויים לבוא ארצה.

מן הראוי היה לארגן תביעה ציבורית רחבה לשינוי מדיניות העלייה. תביעה זו צריכה לבוא מכל המפלגות שמסורת ישראל ועתידה היהודי של מדינת ישראל חשובים להם, כשבראשם יש לקוות שתעמוד תנועת הליכוד. אם לאחר תביעה כזו ראשי הסוכנות היהודית לא ישנו את עמדתם, עליהם לשאת באחריות אישית למצב הבלתי נסבל של שמונים אחוז עולים שאינם יהודים.

תנאי הגיור

שני תנאים צריכים להתמלא כדי שבית הדין יסכים לקבל את הגר. תנאי ראשון – רצון להצטרף לעם היהודי לטוב ולמוטב. תנאי שני – רצון לקבל את עול התורה והמצוות. 

אלא שאם ילמדו מתחילה את הגר את כל מצוות התורה, גם הצדיקים שבגרים יירתעו לאחוריהם ויפחדו לקבל על עצמם את העול הגדול של המצוות. כי מה שהילד היהודי לומד במשך שנים בבית הוריו ואצל מוריו, הגר צריך ללמוד תוך כמה חודשים עד שנה. על כן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רסב, ב), שמלמדים אותו רק "מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות" ו"אין מרבין עליו ואין מדקדקים עליו". וכפי שבאר הש"ך (רסב, ד): "אין להודיעו כל הדקדוקים והחומרות שיש באיסור חלב ואיסור שבת".

בפועל נהגו ללמד את כללי המצוות השכיחות: שבת, כשרות, טהרת המשפחה, תפילה, ברכות וחגים. אבל אין מלמדים אותם את כל פרטיהם. (בספרי 'פניני הלכה' ח"ב הלכות גרים נתבארה סוגיה זו בהרחבה).

ביקור אצל הרבי מגור

בימים הנוראים של שלטון ממשלת רבין, כמדומה לי באלול תשנ"ה, הגענו משלחת של שלושה רבנים מיש"ע אל האדמו"ר מגור דאז, רבי פנחס מנחם אלתר זצ"ל בעל ה"פני מנחם", כדי לספר לו על המצב ביש"ע ולבקש את עזרתו.

היה שם הרב גדעון פרל רב היישוב אלון שבות, הרב אליקים לבנון רב הישוב והישיבה באלון מורה, ואנוכי.
בתוך השיחה התברר שהרב אליקים לבנון קרוי על שם סבו מצד אמו, רבי אליקים געציל קורלנסקי, שהיה בעל תוקע אצל אבי הרבי, האדמו"ר רבי אברהם מרדכי זצ"ל בעל ה"אמרי אמת".

לעצם העניין, הרבי תמך בעמדתנו וגם לדעתו תהליך אוסלו מסוכן ושלילי, ואמר שיסייע במה שיוכל, אבל להשתתף במחאות אמר שממילא לא יועיל שהחסידים יפגינו על כך מסיבות ידועות, ולכן חבל לבטל תורה. אח"כ התברר לנו שבעידודו של האדמו"ר חברי בית הדין של גור הלכו אצל הרב עובדיה יוסף, לשכנעו ולבקשו לפרוש ממשלת רבין ולהתנגד להסכמי אוסלו.

בתוך הדברים סיפר לנו הרבי על דיון שהיה לו עם הרבי של חב"ד, האדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, על הנסיגה מסיני. ולאחר מעשה התברר, כך אמר, שהוא צדק ואני צדקתי. אני צדקתי כשסברתי שההסכם עם מצרים יחזיק מעמד ולא תפרוץ מלחמה בעקבות הנסיגה מסיני. והוא צדק בטענתו שהנסיגה בסיני תגרום להמשך נסיגות ביש"ע, ומזה כבר תהיה סכנת נפשות ממשית ליהודים. גם סיפר שהרב עוזי קלכהיים זצ"ל (מתלמידי מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל) דיבר על זה עמו בלהט רב ובנוסח דומה לפני שנים.

לאחר הביקור ספרו לנו חסידים המקושרים לרבי שדברינו נגעו לליבו. בכלל, בהנהגתו היה האדמו"ר דואג מאוד לכלל ישראל, וכל מעשיה הרעים של ממשלת רבין ופרס הכאיבו מאוד לליבו. חצי שנה לאחר מכן, בט"ז אדר תשנ"ו, בימי הפיגועים הקשים, נסתלק הרבי לגנזי מרומים. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

מעז יצא מתוק

ראש הממשלה מפנה עורפו למפעל ההתיישבות ביש"ע ● המתנחלים מופלים לרעה במס הכנסה לעומת תושבי שדרות והצפון ● מכל התקופות החשוכות בתהליך התחייה הלאומית יצאנו והתגברנו ● שיבת ציון היא קודם כל מעשה שמיים ● בקשת עזרה לקביעת זמני הבוקר בהלכה

על הצער והכאב

כל כך כואב ששום לקח לא נלמד. שוב תמורת הבל ורעות רוח מנהיגינו מפנים את ערפם למתנחלים, חלוצי דורנו. במקום להעלות על נס את מפעל ההתיישבות ביש"ע, ולהילחם באויבינו, מדברים על מסירת רגבים מאדמתנו הקדושה לידי שונאינו. וכל מה שנותר לתקשורת לברר הוא, כיצד המתנחלים יגיבו כשיבואו ח"ו להרוס ולהחריב את בתיהם. 

במשך שנים עסק אריק שרון בבניין ההתיישבות ביש"ע, והתריע תמיד כנגד כל כניעה לטרור. גם נגד ראשי ממשלה מן הימין שרצו לפגוע מעט בהתיישבות ביש"ע – אריק שרון נלחם. והנה עתה הוא עצמו מדבר על "ויתורים כואבים", ומתכנן לחתוך בבשר החי ולנתק יהודים מאדמתם. הרהורי ייאוש מרים מנקרים בחדרי הבטן: אם כך קרה לאריק שרון, על מי ממנהיגינו עוד נוכל לסמוך?

מאוד פוגע לראות איך הפך מאוהב ליריב. חשבנו שבאמת אהב אותנו, ועתה נדמה כי היינו מבחינתו חיילים נוחים למשחקיו הפוליטיים, קלפי מיקוח לצורכי משא ומתן. ואנחנו לא קלפי מיקוח, ולא חיילים של אף אחד, אלא בנים השבים הביתה לארץ אשר הנחיל ה' לאבותינו ולנו.

האפלייה המכוערת

תאמרו, אהבתו למתנחלים נשארה כפי שהיתה, ורק בלית ברירה, תחת הלחץ האמריקני הוא נאלץ לזנוח את עמדותיו. לא נכון! איך יכול ראש ממשלה להסכים כי לתושבי שדרות, שספגו כמה פגזי קסאם, תוענק הנחה של 25% במס הכנסה, ואילו לתושבי קטיף שקברו עשרות חלוצים יקרים, וחיים תחת הפגזות יום יומיות – אין כיום שום הנחה. איך אפשר שלתושבי איתמר שבשומרון ששכלו 15 מתנחלים אהובים אין שום הנחה, ואילו לתושבי הצפון מוענקת הנחה של 15%. אם צריך לקצץ בתקציב, אזי צריך לקצץ לכולם. אבל להפלות בין דם לדם הוא דבר מכוער ומשפיל מאין כמותו.

על הנחמה

כשנתבונן על תהליך ההתיישבות בארץ נראה כי לאורך כל הדרך היו משברים וירידות. לא התקדמנו בקו רצוף של עלייה. וכשהיינו למטה, בזמני משבר, נדמה היה שהכל אבוד. ואיך שהוא, על ידי מסובב הסיבות, יצאנו מן המשבר והתקדמנו. 

כך היה במשבר הנורא, דור אחר עליית תלמידי הגר"א, משנת ת"ר והלאה, כאשר נדמה היה כי חזונו של הגר"א נסתם. ואע"פ כן תלמידיו וצאצאיהם רבו והתבססו, והיוו בסיס ליישוב הישן בירושלים שהלך וגדל. 

כך היה בשלהי העלייה הראשונה, כשהשלטון התורכי הקשה את עולו, ופקידות הברון נטלה את החיוניןת ושמחת החיים מן החלוצים. ובכל זאת קמו המושבות ביהודה ובגליל והיוו יסוד ליישוב החדש. 
כך היה בשלהי העלייה השנייה, כשלפי עדות העולים כשמונים אחוז מהם לא הצליחו להשתקע בארץ וירדו ממנה, ואע"פ כן קמו הקיבוצים וכבשו את העמק. 

כך היה במלחמת העולם הראשונה, כאשר רוב תושבי תל אביב גורשו מבתיהם, ורעב קשה הכה ביישוב הישן והחדש. ובכל זאת אח"כ, עם הצהרת בלפור, התחדש המפעל ההתיישבותי ביתר שאת. 
כך היה בימי המאורעות, משנת תרפ"ט והלאה, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה (כפי שהערבים כינו אותה כבר אז), שגרמה למשבר במשק ובעלייה. ובכל זאת היישוב היהודי התגבר ומצא דרכים לחדש את מלאכת הבנייה התעשייה והחקלאות, ומעז יצא מתוק. 

כך היה בשנים האיומות של מלחמת העולם השנייה. משבר נורא, שלא היה כמותו, פקד את עמנו בגולה. ששה מיליון מיהודי אירופה נרצחו. המאגר העיקרי לעלייה ארצה הושמד, ובארץ היה נדמה שנסתם הגולל על חזון הציונות. בריטניה חידשה בסוף המלחמה את גזרות הספר הלבן, והכריזה שתוך עשר שנים תקום בארץ מדינה שאופייה ייקבע לפי המצב הדמוגרפי הנוכחי בארץ, כלומר ברוב ערבי מוצק, ומיעוט יהודי שאם לא יישחט על ידי הרוב, בודאי לא יוכל לחדש את העלייה וההתיישבות. חושך נורא כיסה את שמיה של היהדות והציונות. ושוב, תוך שנים ספורות, על ידי מלחמת הגבורה של המחתרות, התהפך הגלגל, קמה מדינת ישראל, ומיליון שרידי חרב מאירופה ומיליון פליטי ארצות האיסלאם התקבצו לארץ, בנו בה את ביתם, והפכו את מדינת ישראל למעצמה אזורית.

כך היה לפני מלחמת ששת הימים, כשפחד ומורך לב שלטו ברחוב, הירידה הייתה גדולה מהעלייה, משבר כלכלי פקד את המשק, ולא ראו קרן אור. אמרו אז ש"האחרון שיוצא מהארץ יכבה את האור". ושוב, תוך שבועות אחדים התהפך הגלגל, יצאנו למרחבי יש"ע, וכל העולם עמד בהשתאות נוכח דוד היהודי המכה ומנצח את גולית הערבי.

בשנת תשל"ד, ביום הכיפורים, פרצה לפתע מלחמה שתפשה את הציבור והממשלה בלתי מוכנים. ושוב נדמה היה לרבים שהמפעל הציוני עומד לפני חידלון, ושוב על ידי גבורת לוחמים ותושייתם נבלמה ההתקפה ויצאנו בניצחון מזהיר. אלו היו השנים הברוכות של גל העלייה הראשון מברית המועצות, והנחת היסודות להתיישבות ביש"ע.

גם בשנים הקשות של הסכמי קמפ דיויד, כשהממשלה נכשלה וויתרה על כל סיני, על מרחביו ואוצרות הנפט שבו, הרסה יישובים ועקרה את חבל ימית, בכל זאת, בחסדי שמיים מדינת ישראל בכללותה המשיכה להתחזק מבחינה כלכלית ודמוגרפית.

כך גם יהיה בעז"ה במשבר "חזון המדינה הפלשתינית", שלפי הנראה לעין הוא מתכון לאסון לאומי נורא. אע"פ כן היסודות הבריאים שבעם ישראל יתגברו בסופו של דבר ויהפכו את הצרה לרווחה.
הקושי הגדול, העצב שבלב, הוא על המחיר הכבד בדם ובדמים שעם ישראל יצטרך לשלם כדי לעבור אל השלב הבא של שגשוג ופריחה. מי ייתן ונתפכח לפני שיגיע מועד התשלום.

לכו חזו מפעלות ה'

בימי העצמאות היה מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל אומר את הפסוק: "לכו חזו מפעלות ה'" (תהלים מו, ט). והיה מדגיש כי כל שיבת ישראל לארצו אינו מפעל אנושי בלבד, אלא בראש ובראשונה פקודה אלוקית, שעתה הגיעה עת הפקידה. כנבואת יחזקאל (פרק לו) שהתנבא על אדמת ישראל, על ההרים והגאיות, על בניית הערים והיישובים החרבים, על קיבוץ הגלויות ועל הגידול הדמוגרפי. וזהו שאמר רבי אבא (סנהדרין צח, א): "אין לך קץ מגולה מזה", שנאמר (יחזקאל לו, ד-י): "כה אמר ה' אלקים, להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות, ולחורבות השוממות ולערים הנעזבות אשר היו לבז וללעג לשארית הגוים אשר מסביב… ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא. כי הנני אליכם ופניתי אליכם… והרביתי עליכם אדם, כל בית ישראל כולו, ונושבו הערים והחורבות תבננה". 

ככל שנתחזק יותר בהבנת תפקידנו, ביישוב הארץ, בלימוד התורה, בחינוך, בחסד ומשפט, כך נזכה להחיש את גאולתנו. וכפי שנמסר בשם הגר"א, בסוד הגאולה, שככל שנתחזק יותר ביישוב הארץ, בהגדלת היישובים גם בשעות המשבר, כך יתמתקו הייסורים, והחבלים, חבלי הגאולה, יבואו בנעימים (כמובא בקול התור).

זמן עמוד השחר ו"משיכיר"

בימים אלו הנני עסוק בלימוד סוגיית זמני היום. אימתי הוא בדיוק זמן עמוד השחר, שאז מתחיל להראות האור הראשון שבמזרח, ואפשר בשעת הדחק לקרוא קריאת שמע ולהתפלל. ואימתי מתפשט האור יותר, עד שאפשר להבחין בין תכלת ללבן, היינו בין גווני התכלת והלבן שבבגד. באותה שעה יכול אדם להכיר את חברו שאינו רגיל לראותו ממרחק של ד' אמות, ובה כבר אפשר לברך על הציצית והתפילין. 

והואיל ויש בסוגיה זו ספקות רבים, ברצוני לבקש את עזרת הרגילים להיות ערים בשעות אלו, כדי שידווחו אימתי ראו את האור הראשון שבמזרח.

בשבוע הקרוב לפי לוחות רבים צריכים לראות את האור הראשון שבמזרח בשעה 3.43 (אמנם לעניות דעתי אי אפשר לראות אז שום אור).

ולפי החשבון הנכון יותר לדעתי, בשעה 3.57 צריך להראות האור הראשון במזרח, ובשעה 4.07 צריך להראות יותר אור במזרח. (יש מחלוקת אימתי בדיוק עמוד השחר, באור הראשון או בהאיר המזרח, עיין בבאו"ה נח, ד, פט, א). 

גם לגבי זמן "משיכיר", יש דעות שונות, והוא צריך להיות בסביבות 4.35.

וזאת לדעת, רבים אינם מצליחים לראות את האור הראשון מפני שתאורת הבתים והרחובות גורמת לאישונים להצטמצם, והם אינם קולטים את השינוי הקלוש שמתרחש במזרח בעת עמוד השחר. 
ואע"פ כן אשמח לקבל דיווח גם מי שנוהג ברכב או נמצא במקום מואר. אבל מי שיכול לסייע לנו במיוחד, הוא מי שנמצא במקום חשוך. 

טלפון לדיווחים – רוני – 067-488262