ארכיון הקטגוריה: הלכה

לימינם של שומרי שביעית

שמירת שמיטה למהדרין באמצעות 'אוצר בית דין' ● מעלות אוצר בית דין: החקלאי מתפרנס, הצרכן קונה בזול, שמיטה נשמרת למהדרין ומתקיימת מצווה באכילת הפירות ● הודיה קדם ז"ל: על ישראל היפה ועל איבוד פרופורציות בתקשורת

אוצר בית דין

כבר יותר ממאה שנה מתלבטים תלמידי חכמים וחקלאים בשאלה כיצד לנהוג בשנת השמיטה. כדי שלא לפגוע בחקלאות היהודית בארץ ישראל, שביסוסה הוא מצווה מהתורה של יישוב הארץ, התירו רבים מגדולי ישראל, וביניהם מרן הרב קוק זצ"ל, למכור את השדות לנוכרים בשנת השמיטה, ועל ידי כך להפקיע מהם את דיני השמיטה. כך יוכלו החקלאים היהודים להמשיך לבצע בהם את העבודות ההכרחיות ולהתפרנס. 

אלא שברור לכל, שכאשר אפשר, ראוי שלא לעקוף את דיני השביעית. הפתרון הטוב ביותר לקיום מצוות השמיטה בעצי פרי הוא על ידי "אוצר בית דין". 

כלומר, בעלי השדות אכן מפקירים את הפירות שגדלו בשמיטה. אלא שכיוון שהשדות רחוקים, בית הדין ממנה אנשים שיקטפו בשליחותו את הפירות ויחלקו אותם לכל המעוניין. והתשלום שמקבלי הפירות משלמים איננו עבור הפרי, כי פירות שנת השמיטה הם קדושים והפקר; אלא התשלום הוא עבור עבודת הקטיף, האריזה והחלוקה. 

בדרך כלל בית הדין שוכר את בעלי השדות והכרמים עצמם, שיהיו הם שליחיו לאיסוף הפירות וחלוקתם. וכך, מצד אחד אין מפקיעים מהפירות את קדושת השביעית, ומאידך החקלאים אינם מפסידים את מקור פרנסתם. אמנם בשנה זו בעלי השדות אינם יכולים לסחור בפירות ולקבל עבורם מחיר גבוה. מכל מקום הם אינם מובטלים, ויש להם שכר עבור עבודתם כשליחי בית הדין.

קשיי האירגון

אלא שארגון מערכת שכזו הוא דבר מסובך. יש לחשב היטב את העלויות, כדי שמצד אחד לא יהיו רווחים ולא הפסדים, ומצד שני העובדים בקטיף ובחלוקה יקבלו שכר הוגן. 

בחלוקת הפירות עלולות להיווצר בעיות, שכן מערכת החלוקה אינה פעילה בכל השנים, ועליה להתארגן במיוחד בשנת השמיטה לחלוקת הפירות למעוניינים. 

אמנם, כשמצליחים לארגן את המערכת הזאת כראוי, מזכים את הרבים במצוות רבות. ראשית, החקלאים שומרים שמיטה למהדרין. שנית, מחיר הפירות המחולקים זול בעשרות אחוזים ממכירם בשוק הרגיל, לרווחת הציבור. בעיקר הדבר מועיל למשפחות מעוטות הכנסה, ובכך מתקיימת מגמת התורה להקל על העניים בשמיטה. שלישית, לדעת כמה פוסקים (תשב"ץ) כל האוכל פירות קדושים של שמיטה מקיים מצווה. 

כדי שמערכות אוצר בתי הדין יתארגנו טוב יותר, על כל אחד ואחד מאיתנו מוטלת המצווה להיות ערני, ולהעדיף פירות ויינות של אוצר בית דין בכל עת שיש הזדמנות. 

העוסקים באוצר בית דין

באופן טבעי, השותפים למערכת שכזו הם דתיים. חקלאים דתיים שמעוניינים להדר במצוות השמיטה, ויודעים לקטוף ולטפל בשדות על פי ההלכה. גם מקבלי הפירות הללו צריכים להיות שומרי מצוות, מפני שיש להקפיד על קדושת הפירות, שאסור לאבדם בחינם. למשל, כשמבדילים על יין של "אוצר בית דין" אין שופכים ממנו, כדי שלא לאבדו. ואע"פ כן מוטב להבדיל על יין של אוצר בית דין בלי לקיים את המנהג ולשפוך, מאשר להבדיל על יין אחר שאפשר לשפוך ממנו כמנהג. 

הזמינו יינות מאוצר בית דין

באוצר בית הדין שטיפל בענבים שנקטפו מכרמים ביש"ע נותרו, מסיבות שונות, עוד אלפי ארגזים של יינות מסוגים שונים. אוצר בית דין זה מנוהל על ידי הרב זאב ויטמן רבה של חברת תנובה, בסיוע הרבנים החשובים, הרב יעקב אריאל, הרב דוב ליאור, הרב זלמן נחמיה גולדברג והרב נויווירט. 
ויש צורך גדול לסיים במהירות האפשרית את חלוקת היין, שכל זמן שארגזים אלו עדיין נמצאים תחת ידי "האוצר", חסרים בקופתו עוד כמה מאות אלפי שקלים, והדבר כבר גורם לסיבוכים רבים, ועוד עלול לפגוע בהתארגנות לקראת השמיטה הבאה.

הכרמים שמהם נבצרו הענבים נמצאים בבית יתיר שבדרום הר חברון, בשילה וקדומים שבשומרון, ובאבני איתן שבגולן. יש מהם מיץ ענבים, יין מתוק ויין יבש, אדום ולבן. נו, האם אפשר למצוא יינות טובים יותר? 

מצווה גדולה לשלם עבור חלוקת היינות הללו, ומצווה גדולה לשתותם. כל השותה מהם מחזק את ידי החקלאים החלוצים ביש"ע, שהם גיבורי כוח, מיישבי הארץ ושומרי שמיטה למהדרין.

כיצד לזרז את החלוקה

הואיל ומדובר ביין של שמיטה, מובן שאין אפשרות לשווקו ברשתות הרגילות ולמוכרו לצרכן הבודד עד לסיום המלאי. לפיכך, רק גבאים ומזכירי יישובים מסוגלים לעזור לחלוקת היינות הטובים והטעימים הללו.

יש לעודד את גבאי בתי הכנסת, החפצים בטובת הציבור, ויש להם מעט זמן לעסוק בארגון החלוקה, שיעודדו את חבריהם להזמין ארגזים, וכך ירכזו הזמנה גדולה עבור כל בית הכנסת או השכונה.
ביישובים ניתן לארגן זאת על ידי המזכירות. למשל ביישוב שלי, בהר ברכה, התארגנה המזכירות לחלוקת מאה ארגזים בשלב ראשון, וכפי הנראה עוד כמאה יחולקו בשלב השני. (מתגוררות אצלנו כמאה משפחות, כן ירבו). אם כך יעשו בעוד חמישים יישובים וקהילות, ניתן יהיה לסיים את כל חלוקת היינות של אוצר בית הדין הזה, וכך ישמחו הכל: מקבלי היין ישמחו בשתיית היין הטוב והמקודש של השמיטה, והגבאים ישמחו במצווה לסייע ליישוב הארץ ולשמירת השמיטה למהדרין.

התשלום עבור החלוקה לבקבוק יין מתוק או יבש של 750 מ"ל – 7.90 ש"ח. לבקבוק מיץ ענבים המכיל ליטר – 7.90. וכיוון שמדובר בארגזים שלמים, הרי שכל ארגז המכיל שנים עשר בקבוקים עולה כ- -95 ש"ח.

להזמנות ניתן לפנות לרב עמנואל 051-712461.

האם עמוד זה צריך גניזה?

כמה קוראים שאלוני אם צריך לגנוז את דף העיתון עליו מודפס הטור 'רביבים'. 

למעשה, אף שיש מחמירים, מצד הדין אין חיוב לגנוז את דף העיתון. והטעם לכך, שהואיל ורוב העיתון עוסק בענייני חול, ולשם כך מדפיסים אותו, לא חלה עליו קדושה. אמנם כיוון שבפועל יש בדף זה דברי תורה – אסור לבזותו, ולכן אין להשתמש בו כסמרטוט לניקיון או לעטיפת דגים. אבל אם מניחים את העיתון בפח שאינו מטונף כל כך, אין בכך איסור. ובמיוחד שהדף שיש בו דברי תורה עטוף מצדדיו בדפים אחרים, כך שאינו בא במגע עם הפסולת שבאשפה. ואם ירצו להדר בזה, יוכלו להניח את העיתון בתוך שקית, ואותה להניח בפח. ובמקומות שיש מכלים לאיסוף נייר, מוטב להניחם שם. 
ולגבי דפי פרשת שבוע, דעת רוב הפוסקים שהם צריכים גניזה. ואע"פ כן, כיוון שמצוות הגניזה בדפים מודפסים היא מדברי חכמים, הרוצה לסמוך על המקילים שאינם מצריכים גניזה, רשאי (ועיין במנחת יצחק ח"א יז-יח, ופניני הלכה ח"ד ע' 112). 

הודיה הפעוטה ז"ל

בצד הטרגדיה של משפחת קדם, נתגלו הצדדים היפים שבחברה הישראלית. הייתה דאגה כנה לשלומה של הפעוטה הודיה. ההתנדבות של המוני אנשים מכל שדרות החברה לחיפושים אחריה הייתה מרגשת. בעקבות פשעי אוסלו וכל ההפקרות המוסרית שנלוותה להם, היה נראה לכאורה כי הרגישות בחברה הישראלית לחיי אדם הושחתה. אנשים החלו לקבל בשוויון נפש את המציאות המזעזעת שבה אנשים נרצחים בפיגועים, בקבלם את שטיפת המוח התקשורתית, שפעם אלו "קורבנות שלום" ופעם אלו קורבנות של אילוצים בינלאומיים וכו'. לכן היה מעודד להרגיש שוב את החיוניות שקיימת בחברה הישראלית, שלאדם בכל זאת אכפת מחברו, והציבור מגיב כראוי לערך חיי אדם.

זאת ההזדמנות לשבח את תפקודה המקצועי והאכפתי של המשטרה. הרושם שנשאר הוא שיש לנו משטרה מקצועית ואנושית. להצלחתה בפיענוח הרצח יש ערך הרתעתי כלפי רוצחים ופושעים, שמעתה יחששו יותר מזרועה של משטרת ישראל. 

אישי התקשורת

עם זאת, אי אפשר שלא להתקומם כלפי איבוד הפרופורציה בקרב רבים מאישי התקשורת. שדרנית אחת בגלי צה"ל, אחרי שראיינה מומחה על שאלות הביטחון הקיומי של מדינת ישראל ביחס לעיראק ולפלשתינים, אמרה: "ועכשיו נעבור לנושא החשוב באמת, שלומה של הודיה". עד כדי כך גדולה טיפשותה, שאיננה מסוגלת להבין כי במדיניות הביטחונית של ישראל תלויים חייהם של עשרות ומאות אלפי אנשים. 

מובן שאירוע קרוב המתרחש לעינינו מרגש ונוגע יותר מאשר סכנות עתידיות. אבל למרות זאת אסור לשבש את האיזון האמיתי של הנושאים שעומדים על סדר היום.

צום עשרה בטבת

מדיני הצום: אכילה ושתייה לפני עלות השחר ● שטיפת הפה וצחצוח שיניים ● מיהו חולה הפטור מן הצום? ● דיני מעוברת ומניקה: האם יולדת שחדלה להניק חייבת בתענית? ● ילדים בתענית: האם מצווה לחנכם לצום חלק מהצום?

עשרה בטבת

תקנו הנביאים והחכמים שלאחר החורבן לצום בעשרה בטבת, מפני שבאותו יום בא נבוכדנאצר מלך בבל עם חילותיו לצור על ירושלים, וממצור זה התחילה הפורענות שנסתיימה בחורבן בית המקדש הראשון וגלות השכינה. ומאז שהוקם בית המקדש השני בטל הצום, אבל כשחזר ונחרב חזרה תקנת הצום לקדמותה. ואף שבימי הבית השני החל המצור בתאריך אחר, מכל מקום עיקר הצומות נתקנו על החורבן הראשון, שמכמה בחינות הוא חמור יותר, ועליו אנו צמים. 

וכיוון שכבר נקבע צום בעשרה בטבת, נצטרפו לעניינו של הצום עוד שני מאורעות מצערים שחלו סמוך לאותו יום: מיתת עזרא הסופר בט' טבת, ותרגום התורה ליוונית בח' טבת.

אכילה ושתייה לפני עלות השחר

אף שהצומות הקלים מתחילים בעלות השחר (בעשרה בטבת הקרוב ב- 4.53 לפנות בוקר), מכל מקום מי שהלך לישון על דעת שכבר לא יאכל יותר, לדעת הרבה פוסקים הרי הוא כמי שקיבל עליו את הצום, וגם אם יקום לפני עלות השחר אסור לו לאכול או לשתות. לפיכך, הרוצה לקום מוקדם ולאכול או לשתות, צריך לחשוב על כך בלבו לפני שילך לישון. ובדיעבד אם לא חשב על כך אסור לו לאכול, אבל לגבי שתייה אפשר לנהוג כדעת המקילים, משום שזהו דבר מקובל שאדם הקם לפני תחילת הצום שותה מעט, והרי הוא כמי שחשב על כך (עיין מ"ב תקסד, ו, כה"ח י').

שטיפת הפה במים

לכתחילה אין לשטוף את הפה במים בצום, מפני שיש חשש שמא תוך כדי השטיפה יבלע טיפות מים, אבל לשטוף כדי להסיר ריח רע ולמנוע מעצמו צער מותר, מפני שאינו מתכוון לשתות אלא רק לנקות את פיו. לפיכך מותר לכל מי שחסרון השטיפה גורם לו צער לשטוף את פיו בימי הצומות הקלים, וישתדל מאוד שלא לבלוע טיפות מים. וכן מותר למי שמצטער מכך להשתמש במשחת שיניים כדי לנקות היטב את פיו ולהסיר ממנו ריח רע. 

ובתשעה באב, שהוא צום חמור יותר ואף רחיצה אסורה בו, יש להחמיר יותר. ולכן מי שהדבר אינו נחוץ לו מאוד לא ישטוף את פיו בתשעה באב. ומי שיצטער מאוד אם לא ישטוף את פיו, יכול אף בתשעה באב לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו בלא משחה. אבל ביום הכיפורים, שחיוב הצום מהתורה, אין להקל בזה.

השותה בטעות בצום

שאלה: מי שטעה ושתה ביום צום, האם חייב אחר כך להמשיך לצום?
תשובה: חייב להמשיך לצום, שכן ימים אלו נקבעו לצום על הצרות שאירעו לנו בהם. ואף שבאכילתו או שתייתו שבר את הצום, וכבר לא יאמר בתפילתו "עננו", מכל מקום איסור אכילה ושתייה ממשיך לחול עליו. ומי שעשה עבירה אחת אין לו היתר לעשות עבירות נוספות (שו"ע תקסח, א). ואין צורך להתענות ביום אחר תמורת הצום ששבר, מפני שחיוב הצום הוא דווקא באותו יום שבו תקנו חכמים לצום. 

חולים פטורים מהצום

כשתקנו הנביאים והחכמים את הצומות תיקנום לאנשים בריאים, אבל על החולים לא גזרו לצום. ובזה שונה דין יום הכיפורים מדין שאר הצומות. שביום הכיפורים גם החולים חייבים לצום, מפני שהוא מן התורה, ורק כשהמחלה קשה עד שהצום עלול לגרום לסיכון הנפש – אין לצום, שפיקוח נפש דוחה את מצוות התורה. וגם אז, אם יכול להסתפק באכילה מועטת 'לשיעורים', פחות מ'ככותבת' ו'מלא לוגמיו' כל תשע דקות, יעשה כך. אבל בשאר הצומות שתקנו חכמים חולים פטורים, ואינם צריכים לאכול ולשתות לשיעורים, אלא יאכלו וישתו כדרכם, אבל לא יענגו עצמם במאכלי מותרות.

מי נחשב חולה

ככלל מי שכאביו או חולשתו אינם מאפשרים לו להמשיך בשגרת חייו והוא נאלץ לשכב על מיטתו – נחשב חולה. לדוגמה, החולים בשפעת, אנגינה, ומי שחומו גבוה – פטורים מהצום. 

ואמנם כמעט כל אדם סובל בצום מכאב ראש וחולשה, ולהרבה אנשים קל יותר בצום לשכב במיטה מאשר להמשיך לתפקד, ולעיתים הרגשת המעונה אף קשה מהרגשת אדם שחולה בשפעת. אולם תחושה זו אינה נחשבת כמחלה אלא כתחושה טבעית של צום, שתחלוף תוך שעות ספורות אחר הצום. ולכן דווקא חולה שנאלץ לשכב על מיטתו מחמת מחלתו פטור מהצום, אבל מי שסובל מהצום עצמו אינו נפטר מהתענית. ורק מי שנחלש כל כך מחמת הצום עד שיצא מגדר מעונה המצטער מחמת התענית והתחיל להיות חולה – פטור מן הצום.

וכן אדם חלש או זקן מאוד שמצטער בצום וחושש שאם יתענה יחלש ויחלה, פטור מן הצום. וכן חולה שהתרפא אבל עדיין מרגיש חולשה וחושש שאם יתענה תחזור מחלתו – פטור מהצום (כה"ח תקן, ו; תקנד, לא). 

וכן כל אדם שיודע שאם יצום עלול לחלות – פטור מהצום. למשל, הסובל מאולקוס פעיל או מיגרנה חזקה פטור מהצום, מפני שהצום עלול לעורר המחלה. גם החולה בסכרת שנאלץ לקחת אינסולין פטור מהצום, ופעמים שחולי סכרת אף פטורים מצום יום הכיפורים. גם הסובלים מאבנים בכליות, שצריכים לשתות הרבה מים, פטורים מהצום. מי שסובל מלחץ דם אינו נחשב חולה ויכול להתענות, אלא אם כן קיבל הוראה רפואית אחרת. ובכל מקרה של ספק יש לשאול רב או רופא ירא שמיים.

מעוברות ומניקות

מעוברות ומיניקות פטורות מהצומות הקלים (שנמשכים ביום בלבד). והטעם לכך, מפני שמעיקר הדין הנביאים תקנו לצום בצומות הללו רק בשעה שיש על ישראל גזרות קשות, ואילו כיום אנו נוהגים לצום בכל הצומות גם כשאין עלינו גזרות קשות, מפני שכך נהגו וקיבלו כל ישראל לצום בהם עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. אולם כבר מתחילה נהגו שהמעוברות והמיניקות אינן צמות בהן, מפני שהצום קשה להן יותר מלשאר הבריאים.

ואמנם באשכנז נהגו רבות מהמעוברות והמיניקות להחמיר על עצמן ולצום גם בצומות הקלים, ואולי היה זה מחמת הגזרות הקשות שסבלו באשכנז. מכל מקום, כיום המנהג הרווח גם בקרב יוצאות אשכנז שנשים מעוברות ומיניקות אינן צמות בצומות הקלים. ואף הרוצה להחמיר על עצמה, אם יש לה קושי בצום, או שהיא מיניקה והצום יגרום למיעוט החלב וצער לתינוק – עדיף שלא תתענה.

שנתיים שאחר הלידה

יש אומרים שדין מינקת, הפטורה מהצומות הקלים, חל על כל מי שנמצאת בתוך עשרים וארבעה חודשים שאחר הלידה. לדעה זו אין הפטור תלוי בהנקה אלא במשבר הלידה, שההתאוששות ממנו אורכת עשרים וארבעה חודשים (מהרש"ם ויחו"ד א, לה). למעשה, לדעת רוב הפוסקים כל אישה שפסקה להניק חייבת להתענות בצומות הקלים, וכן המנהג הרווח, אבל הרוצה להקל יש לה על מי לסמוך. וכן מי שחשה חולשה, אף שאינה נחשבת לחולה ממש – רשאית להקל.

ויש נשים שהתרגלו במשך שנים שלא לצום בצומות הקלים, כי בחסדי ה' פעם היו מעוברות ופעם מיניקות, וחוזר חלילה. אבל אחר שיסיימו ללדת, עליהן לחזור ולצום כפי תקנת חכמים.
קטנים שלא הגיעו למצוות

קטנים שלא הגיעו לגיל מצוות פטורים מן הצומות שתקנו חכמים, וגם אין מצווה לחנכם לצום. רק ביום הכיפורים, שהצום מהתורה, יש מצווה לחנכם להתרגל לצום בתחילה מספר שעות ואחר כך צום מלא. ובשאר הצומות אין מצווה לחנכם, אבל נוהגים להאכיל אותם מאכלים פשוטים כדי לחנכם להתאבל עם הציבור (מ"ב תקן, ה). ואם הילדים הגדולים והבריאים רוצים להתענות עד הצהרים, מנהג יפה בידם, אבל לא יתענו כל היום (רמ"ע מפאנו קיא, ועי' כה"ח תקנד, כג).

חתן וכלה

חתן וכלה שאחד משבעת ימי המשתה שלהם חל ביום צום, אע"פ שמצווה עליהם לשמוח בשבעת ימי המשתה, ולכן אסור להם לקבוע לעצמם תענית יחיד באותם הימים – בתעניות הציבור עליהם לצום, מפני שכוח הרבים עדיף על כוח היחיד, ואבלות הרבים דוחה את שמחת היחיד. ועוד, שעל החתן והכלה ישנה מצווה מיוחדת לזכור את החורבן, שנאמר (תהלים קלז, ו): "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (ריטב"א).

וכן הדין לגבי בעלי ברית, היינו אבי הבן, הסנדק והמוהל, שחייבים להתענות. וכן הדין לגבי מי שעושה פדיון הבן לבנו הבכור ביום התענית, שאסור לו לאכול.

וכל המתאבל על ירושלים יזכה לראות בבניינה במהרה בימינו אמן.

שבת תשובה

טעם למצוות אכילה בערב יום הכיפורים

"מצווה לאכול בערב יום הכיפורים ולהרבות בסעודה" (שו"ע או"ח תרד, א). ולכאורה ביום שלפני יום הכיפורים היה ראוי להתמלא בחיל ורעדה, ומה המקום לשמחת אכילה ושתייה? באר רבי משה קורדברו, שהשמחה היא לקראת מצוות התשובה שאנו מקיימים ביום הכיפורים. שכן ראוי לשמוח מאוד בקיום כל המצוות, ועל אחת כמה וכמה במצווה חשובה כמצוות התשובה. אלא שהתשובה עצמה כרוכה בצער וחרטה, וידוי וקבלה לעתיד, ובאותה שעה אי אפשר לשמוח באופן גלוי, ולכן ציוותה התורה שנשמח באכילה ושתייה לפני יום הכיפורים, ומתוך כך נכנס ליום הקדוש, יום שבו סלל עבורנו הקב"ה דרך לשוב אליו בתשובה.

הבטחון בה' שיוציא את דיננו לטובה

לקראת ראש השנה, מסתפרים ולובשים בגדים חגיגיים, ואוכלים ושותים. ואף ביום הכיפורים לובשים בגדים לבנים, ויוצאים מיום הכיפורים בשמחה, שבטוחים שה' יוציא את דיננו לטובה.
וכן אמרו חכמים: איזו אומה מופלאה כאומה זו, שיודעת מנהגיו של אלקיה. שמנהגו של עולם, אדם שיש לו דין, מרוב דאגתו על דינו שמא יגזר למיתה, לובש שחורים, ומתעטף שחורים, ומגדל זקנו, ואינו חותך צפרניו. אבל ישראל אינם כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם, ומתחתכים ציפורניהם, ואוכלים ושותים, לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס ויזכו בדין (עפ"י המובא בטור או"ח תקפא).
והלא בעינינו אנו רואים איך בכל שנה מתים כך וכך נפשות מישראל, ומהם שמתים ביסורים קשים? ומדוע שנצא מיום הכיפורים בשמחה? אלא שעיקר הדין הוא על החיים האמיתיים, התלויים בקשר שלנו עם רבונו של עולם, מקור חיינו. ומי שאינו חוזר בתשובה בימים הנוראים, כאשר נגזר דינו למיתה, זוהי מיתה של אבדון, שכולה צער ויגון. אבל מי שקיים את סדר הימים הנוראים כהלכתו, מובטח לו שזכה להתקרב לרבונו של עולם, ואף אם ח"ו נגזר עליו איזה דבר שאינו טוב, אף זה לטובה, כדי לתקן אותו ולהביאו לחיי העולם הבא. ועל כך ראוי לנו שנשמח (עפ"י השל"ה מסכת ראש השנה תורה אור יז).

מדיני צום יום הכיפורים

צום יום הכיפורים מן התורה (ויקרא כג, כז), לפיכך דינו חמור משאר הצומות. שמצום תשעה באב חולים פטורים ואילו בצום יום הכיפורים חולים חייבים. ורק חולה שיש חשש סכנה שמא בעקבות הצום ימות – פטור מהצום, שפיקוח נפש דוחה את מצוות הצום.
אלא שאם יכול להנצל מהסכנה על ידי שתייה ואכילה מועטת, לשיעורים, עליו לעשות כן, ועל ידי כך אינו נחשב כמי שביטל לגמרי את הצום. בשתייה הכוונה שישתה פחות ממלא לוגמיו כל תשע דקות. מלא לוגמיו הוא השיעור שימלא את פיו כשינפח לחי אחת, כל אדם לפי גודל פיו (הממוצע למבוגרים הוא כ- 45 מיליליטר). ובאכילה, יאכל פחות מככותבת כל תשע דקות. כותבת הוא כשיעור נפח של שני שליש ביצה רגילה, ובמשקל מים זה יוצא כשלושים גרם, אלא שיש למדוד לפי הנפח.
ואם הוא צריך לאכול ולשתות יותר, יקצר את ההפסקות לשמונה או שבע דקות, ואם גם זה לא יספיק יקצר עד ארבע דקות, מפני שיש דעות שמשך הזמן הנצרך להפסקה הוא ארבע דקות בלבד. ובשתייה אם לא יספיק לו שיעור ההפסקה של ארבע דקות ישתה פחות ממלא לוגמיו כל דקה. כי יש אומרים שדין שתייה שונה מדין אכילה.

לשאול רופא ירא שמיים

חולה שמסתפק שמא יש במחלתו סכנת נפשות, צריך לשאול לפני יום כיפור רופא ירא שמיים מה דינו. אבל רופא שאינו ירא שמיים, אינו מבין את חשיבות הצום, ולכן הוא נוטה לומר לכל החולים שהם בסכנה, ולכן בכל מקרה של ספק אין להסתפק בחוות דעתו אלא צריך לשאול רופא ירא שמיים. ורק בלית ברירה, אם הגיע הצום ולא הספיק לשאול רופא ירא שמיים, ושמע מרופא אחר שעליו לאכול ולשתות, יאכל וישתה (כשאפשר לשיעורים), מפני שיש כאן ספק נפשות.

תשובת תומכי אוסלו

שאלה: בזמנו תמכתי בהסכמי אוסלו ובחרתי במפלגה שהשתתפה בביצוע ההסכמים עם הרשות הפלשתינאית. אחר שנוכחתי לדעת כי כל הכיוון הזה היה מוטעה, אמרו לי שעלי לחזור בתשובה, האם הדבר נכון, וכיצד חוזרים על כך בתשובה?
תשובה: במבנה השלטון הדמוקרטי לכל בוחר ישנה אחריות על תוצאות בחירתו. ואמנם אדם אחד בדרך כלל אינו מכריע לבדו את הכף, מכל מקום כל אחד ואחד נעשה שותף בהכרעת הכף לכיוון המוטעה. וכיוון שהסכם אוסלו כלל בתוכו מספר חטאים חמורים: א' פגיעה בבטחונם של כלל ישראל, ב' הפרת מצוות ישוב הארץ, ג' חילול ה' בנתינת מעמד של כבוד לרוצחים מרושעים, ד' גרימת נזק כלכלי למדינת ישראל, ואובדן עבודה מיהודים רבים; לפיכך ברור שכל מי שתמך בו צריך לשוב בתשובה.
ראשית התשובה להתחרט ולהתוודות על החטא, וקבלה לעתיד, שלעולם לא יבחר יותר במפלגה התומכת בנסיגה מחבלי ארץ ישראל. ומי שהביע את תמיכתו בהסכמי הנסיגה בפני חבריו, צריך להביע את תשובתו בפני חבריו. במיוחד אישי הציבור והתקשורת, שהביעו את תמיכתם בהסכמים עם המחבלים, צריכים להתחרט על כך בפומבי.
לאחר מכן יש להשתדל לתקן את המעוות בתשובת המשקל. כנגד מה שהיטה את הכף לרעה עליו להטותה לטובה, בשכנוע חבריו לחזור בהם מדרכם הרעה. וכן ראוי שכל מי שתמך בהסכמי אוסלו יתנדב כפי יכולתו למען נפגעי הטרור, וכנגד מה שפגע בבטחונם ורווחתם של מתיישבי יש"ע, ישתדל לסייע לישובים, בתיגבור השמירה או בכל דרך שתסייע לבניינם.

מי אחראי על חינוך הילדים

בשבוע שעבר נתפרסמה כאן כתבה על מערכת החינוך הדתית בקהילה היקרה והקדושה, פתח תקווה תבנה ותיכונן.
אצל רבים נשתרשה טעות, כאילו חינוך ילדי ישראל שייך למשרד החינוך, או לפקידי העירייה. האמת, כמובן, שהאחראים על חינוך הילדים הם ההורים. כך ציוותה התורה: "ושננתם לבנך" (דברים ו, ז), "ולמדתם אותם את בניכם" (שם יא, יט). וכשההורים אינם יכולים ללמד את הכל את ילדיהם הרי הם שולחים את ילדיהם למורים שילמדום.
לפיכך נכון וראוי הוא שכל הורה יבחר את בית הספר המתאים לקו חינוכו. ולכן אין שום נזק בכך שמערכת החינוך מגוונת ומורכבת ממוסדות שונים, שכל אחד מדגיש פן מסוים. לכולם יש מקום. יתר על כן, על כיוצא בזה אמרו חכמים "קנאת סופרים תרבה חכמה", התחרות תיטיב אם בתי הספר.
ואם ישארו ילדים שהוריהם אינם מסוגלים לדאוג לחינוכם, או מפני מצבם הכלכלי, או מפני מצבם הרוחני – הציבור על ידי נציגיו צריך להשלים את החסר, ולדאוג שכל ילדי ישראל יקבלו לבסוף חינוך טוב. זו היתה תקנתו המפורסמת של יהושע בן גמלא (בבא בתרא כא, א).
לכן יש לברך את הורי הילדים בפתח תקווה שקיימו את חובתם לדאוג לחינוך ילדיהם. את האלטיזים יש לגנות רק כאשר מדובר בעשירים שאוטמים את ליבם למצוקות הדל ואינם מוכנים לתרום למענם מהונם, או אנשים שזכו בכשרון ובחינוך טוב ואינם מוכנים לעזור לחלשים מהם. אבל את מי שחושב שילדיו יפגעו מהאינטגרציה המופרזת אין לגנות.
ראשי החינוך הממלכתי דתי צריכים להבין זאת, ולעודד יצירת מסגרות מגוונות המתאימות עצמם למגמות השונות שבציבור. זאת בתנאי שהחינוך באופן כללי יהיה לאמונה ולימוד תורה, לשמירת מצוות (כולל מצוות ישוב הארץ), וליחס חיובי למדעים ודרך ארץ, כדרכם של כל גדולי ישראל, כרמב"ם, המהר"ל והגר"א, ולנשיאה בעול הבטחון והפרנסה. כל מי שמקבל את העקרונות הללו צריך להיות מתוקצב באופן מלא על ידי החינוך הממלכתי דתי. על ידי כך הרבה יותר תלמידים היו זוכים לחינוך הגון.
בנתיים בתי הספר נקרעים בין המגמות השונות והסותרות, ורק מנהלים אמיצים ונבונים, כדרורית כהן, מצליחים לשרוד.

ראש השנה

התפילות הארוכות

מי שלא מבין את הערך של התפילה, ולא התרגל להוסיף ולהתפלל בלשונו על הכלל ועל הפרט – חושב שתפילות הימים הנוראים ארוכות. אבל מי שזכה להתפלל באמת לפני רבונו של עולם, ולהוסיף בלשונו תפילות אישיות היוצאות מהלב, יודע שהתפילות קצרות מאוד. כל כך הרבה יש לנו לבקש מלפניו, נשמתנו נכספת להשיח לפניו את כל מצוקותיה ומאווייה, עד שנוסח התפילה שתקנו לנו חכמים הוא קצר בעיניו. על זה אמרו חכמים: "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו" (ברכות כא, א).
ואמנם הנוסח הכללי שתיקנו לנו חכמים הוא עיקר העיקרים, ובו כלולים כל העניינים החשובים, אלא שבנוסף לו חשוב להרבות בתפילות אישיות בלשונו המיוחדת של המתפלל. על ידי כך מתלכדת תפילת היחיד עם תפילת הציבור, ועולה לפני אבינו שבשמים. על תפילות כאלה אמרו חכמים שמובטח שהן פועלות טוב בעולם.

תפילות אישיות

מי שליבו טוב ומלא רחמים, נזכר ביום הזכרון (ראש השנה) בכל קרוביו וחבריו. בפלוני שצריך רפואה, ובאלמוני שזקוק לפרנסה. באלו שמתקשים בגידול ילדיהם, שה' יסייע להם לחנך את כל ילדיהם לתורה ולמצוות, ויזכו לרוות מהם נחת. הוא מתפלל על כל מכריו הרווקים והרווקות שמתייסרים בחיפוש זיווגם, ובהוריהם שמייחלים לראות את בניהם לנכנסים לחופה, ותוחלתם נכזבת וליבם כואב. הוא נזכר באלמנות וביתומים, ובדמעות מבקש עבורם, שה' ינחמם מעצבונם, ויחבוש את מכתם, ויזכו לראות את משפחתם גדלה ומשגשגת. וכמובן אינו שוכח להתפלל שנזכה כולנו לשקוד בלימוד התורה, ולהבין את עניינה, ולפלס את דרכינו לאורה. וכו' וכו' וכו'.
הוא נזכר במתיישבי יש"ע הנמצאים בצרה ובמצוקה, ומתפלל עבור כל הנוסעים יום יום לעבודתם בכבישים המסוכנים, ובנפשם ממש מביאים את לחמם. ומתפלל עבור הישובים שיגדלו ויתפתחו, בכמות ובאיכות.

היום קצר והמלאכה רבה

והנה בחזרתו מבית הכנסת לביתו נזכר המתפלל ששכח לבקש על הדודה החולה שלו, ותוך כדי הליכה הוא נושא את ליבו למרום ומתפלל על הדודה. ובתוך האוכל נזכר ששכח להתפלל על שכנו, ומוסיף תפילה חרישית. וכשהולך לנוח, חושש שמא לא התפלל מספיק על מצבנו הבטחוני, ושופך שיחו לפני קונו. ופתאום היום הקדוש מסתיים, בלא שהספיק להתפלל על כל מה שרצה. וזוהי אבדה שאינה ניתנת להשבה. ואף שאפשר להשלים את מה שהחסיר בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים, בכל זאת מיוחדות הן תפילות ראש השנה שבכוחן להרבות שפע ברכה לשנה החדשה.

טעם אכילת ה"סימנים" בראש השנה.

כידוע בכל ערב ראש השנה הננו אוכלים "סימנים" ומבקשים מהש"י שיברך אותנו בשנה טובה כפי הרמוז בסימנים. כשאוכלים תפוח בדבש מבקשים שתהיה השנה – טובה ומתוקה, וכשאוכלים כרתי מבקשים שיכרתו שונאינו, וכשאוכלים רימון מבקשים שירבו זכויותינו. וצריך להבין מה המשמעות והתועלת שבמנהג זה.
מקורו של המנהג בתלמוד (כריתות ה, ב), בדברי אביי שאמר: "סימנא מילתא הוא". כלומר: לסימנים הנעשים בתחילת השנה ישנה משמעות רבה לגבי העתיד לבוא עלינו בכל השנה. שכן שפע החיים של כל השנה מושפע מן היום הראשון של השנה אל כל שאר ימות השנה, וממילא מה שמסתמן ביום הראשון משפיע על כל השנה, לכן נקרא היום הראשון של השנה: "ראש השנה", שהוא הראש שמוביל ומנהיג את כל השנה.
לכן מן הראוי שכל ראש השנה יהיה ספוג בתפילה להש"י שיברך אותנו בשנה טובה. ולא רק בתפילות אנו מבקשים על השנה החדשה, אלא גם האוכל עצמו מבטא את בקשתנו לשנה טובה, ולכן אנו אוכלים את הסימנים, כדי שאף האכילה הגשמית תהיה ספוגה בתפילה לשנה טובה.

הניצוץ הקדוש שבמאכלים

כל דבר שנברא בעולם מתחייה על ידי הקב"ה, ולכל מאכל ומאכל ישנו ניצוץ אלוקי מיוחד שמחייה אותו. ואותו ניצוץ מיוחד שבכל מאכל רמוז בשמו של המאכל או בטעמו. ובראש השנה, ביום בו נבראים החיים לשנה החדשה, אנו מתבוננים אל השורש הרוחני של כל מאכל ומאכל, וחושפים את הניצוץ האלוקי המיוחד המחייה אותו, ומבקשים את הבקשה המיוחדת המתאימה לכל מאכל ומאכל, ומסמנים בזה את השנה החדשה, שתהיה שנה בה יתמלאו משאלותינו לטובה.

הימים הנוראים של מתיישבי יש"ע

בראש השנה כולנו ניצבים לפני בורא העולם, הקוצב חיים לכל חי, וליבנו מתמלא חרדה: מה יהיה עלינו בשנה הבאה? באיזה ספר נכתב ונחתם? ומתוך כך הננו מתעוררים לשוב בתשובה, וממתיקים את הדינים וזוכים בדין.
מתיישבי יש"ע נמצאים כבר שנתיים במידה מסוימת בימים נוראים. אין אדם יודע אם יזכה לחזור מעבודתו, אם גם מחר יפגוש את שכנו. סיפר לי חבר, שבימים כתיקונם חור קטן בגרב לא הפריע לו, הרי הגרביים בנעליים, ואין הבריות יכולות לרואות את חוריו. אבל כיום, הוא מקפיד לזרוק את הגרביים עם החורים. הוא חושב לעצמו, מה יקרה אם יהרג וימצאו כי בגרביו חורים…
לא רק המתיישבים דואגים, לעיתים הוריהם ואחיהם המתגוררים בערים הגדולות חרדים לגורלם אף יותר מהם. גם שאר בני המשפחה והחברים דואגים. לרובם המוחלט של מאות אלפי קוראי עיתון זה יש קרובים או חברים הגרים ביש"ע.

לאן נוליך את דאגתנו?

הפחד יכול להתיש ויכול לחזק. אפשר מרוב פחד לברוח, או לקפוא בעמידה על המקום. ואפשר מתוך הדאגה להביט אל החיים במבט חד יותר, לדעת היטב מה העיקר ומה הטפל. בקיצור, החרדה יכולה לעורר לתשובה. ואם בעז"ה נזכה לשוב באמת, נצא מהמלחמה הזו בנצחון גדול.
רבים סיפרו לי, שלפני הפיגועים חשבו לעצמם, שדי להם במשפחה בת חמישה ילדים. היום הם רוצים שבעה. פעם לא היה להם כח להרבה ילדים, עיקר דעתם היתה נתונה לקריירה ולתחביבים האישיים. היום הם יודעים שזה לא העיקר. מה שהאדם משאיר אחריו זה את ילדיו המחונכים ואת מעשיו הטובים שהספיק לעשות בימי חייו.
אשה מסורתית המתגוררת בגוש דן, שהיו לה שני ילדים, סיפרה לי שבעקבות הפיגועים החליטה עם בעלה להוליד עוד ילד, כדי שאם חס וחלילה יפגעו ילדיה בפיגועים או במלחמה, יגדלו הסיכויים שישארו לה ילדים.
רבים מקפידים יותר על קביעות עיתים לתורה ותפילות במניין. בעת הנסיעות שומעים יותר קלטות של שיעורי תורה או ערוץ שבע.
על זה אמר רבי אליעזר: "שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלוהו תלמידיו, וכי אדם יודע באיזה יום ימות? אמר להם: כל שכן שישוב בכל יום, שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. ואף שלמה אמר בחכמתו: בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ושמן על ראשך אל יחסר" (שבת קנג, א).
אי אפשר לדעת כמה משפחות החליטו בשנתיים האחרונות להגדיל את משפחתם בעוד ילד או שניים, אבל בודאי מדובר על אלפים ומסתבר שאף עשרות אלפים. אם בעקבות שמונה מאות הקדושים שנרצחו במלחמת אוסלו אכן יוולדו לעם ישראל עוד עשרות אלפי ילדים, תהיה בזה נחמה מסוימת. זו תהיה ההנצחה המכובדת ביותר לזכרם הקדוש.
יש מתנחלים שבימים אלו קוראים את שם בנם או ביתם על שמו של אחד הקדושים שנהרג על ישוב הארץ, ויש שבסתר ליבם מכוונים לכך.
אנא ה', ברחמיך הרבים, זכנו להתעלות בתורה וביראה בלי יסורים. זכנו להגדיל את המשפחות, לחזק את הישובים, להעצים את החינוך, בלא שנצטרך להקריב עוד קורבנות קדושים. אנא ה', האר עיני כל ישראל בתורתך, חזק ידי מגיני ארץ קודשך, תקן את מנהיגנו בעצה טובה מלפניך, שיובילו את מדינת ישראל למלחמת נצחון. שנצליח לרסק את הרשעות הפלשתינאית לפני שיבואו עלינו פיגועים גדולים וקשים. אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא, אנא ה' עננו ביום קוראינו.