ארכיון הקטגוריה: הלכה

נוער נאמן ומושיע

נוער נפלא מול שלטון חנף ויהיר ושוטרים גסים ואלימים ● כל מכה ומכה שספגו רק תגביר את אמונתם ומסירותם של בני הנוער ● וסעודת 'שבע ברכות' בכל יום – מצווה אך לא חובה

תערובת שחורה ומכוערת, אטומה, מסואבת, אכזרית ומרושעת, מלפפת אותנו מסביב. במקום המשפט שם הרשע. תחת תבונה – אטימות יהירה, לדרוס ולדכא כל רגש של נאמנות לארץ הקדושה. השליטים שירשו את שלטונם בחנופה מתנשאים ביהירות לאמור: אני אמלוך, אני אגרש, אני אהרוס, אני אמצא חן בעיני הגויים. ששים לדרוך ברגל גסה על קברות אבותיהם ואמותיהם. שוטרים גסים – במקום לדרוש צדק ומוסר חפצים להכות ולפצוע, כדי למצוא חן בעיני הממונים עליהם. והתשקורת – אנטישמית. 
אל מול הכיעור המרושע הזה קמו לעמוד נאמנים נערינו ונערותינו הטובים. כמה יפים וחמודים, מלאי חיים ואמונה, היו בני הנוער בבואם לעמוד על נפש האומה בעמונה. בלילה קר וקודר המתינו בחרדה לאור השחר לראות אם יביא עמו בשורה או שורות שורות של שוטרים שחורים ואטומי לב.
והם המשיכו לעמוד גם כשהכום ופצעום, וגבורה נוראה החלה לנבוט בנפשם. הם יושיעו את העם מידי שונאיו. כל מכה ומכה שספגו תגביר את אמונתם, כל עצם שנשברה תעצים את כוחם, כל פציעה תחדד את מבטם. הכאב יבנה בתוכם את העתיד. 

כמו השוטרים העבריים במצרים, שספגו מכות מהמצרים כדי שלא לנגוש בעם ולבסוף עלו לגדולה, כך הם יזכו לגדולה. כמו המכבים שנרדפו עד מוות על ידי המתייוונים ולבסוף הושיעו את ישראל, כך הם יושיעו את ישראל. וכמו אנשי האצ"ל והלח"י שנרדפו והוסגרו על ידי אחיהם לשלטון הבריטי, ולבסוף זכו בשלטון, כך נערינו ונערותינו היקרים מפז, שכאב האומה העברית נגע עד עומק לבם, יזכו בשלטון. אך שלא כאנשי האצ"ל והלח"י שהגיעו לשלטון בלא תורה, ונגפו במאבקם מול בית המשפט האנטי-ציוני והתשקורת, הם יתעלו מתוך אמונה ותורה, ויביאו תיקון לעולם.

השוטרים המוכים במצרים 
"והנוגשים אצים לאמר: כלו מעשיכם דבר יום ביומו כאשר בהיות התבן" (שמות ה, יג). אבל בני ישראל לא יכלו להספיק הכול, ויתבעו הנוגשים מהשוטרים העבריים, הכו את העם כדי להאיץ בהם להספיק לעשות את כל הלבנים כדבר פרעה. אך השוטרים העבריים, שהיו כשרים, היו מוסרים את עצמם על ישראל, ואמרו: "מוטב שאנו נלקה ואל ייכשלו יתר העם". "וסבלו מכות כדי להקל משאם מעליהם. לפיכך זכו לרוח הקודש".

"כשאמר הקב"ה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי. אמר לו: 'אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו'. אותם הזקנים והשוטרים שהיו מוסרים עצמם ללקות עליהם במצרים במתכונת הלבנים יבואו וייטלו בגדולה הזו… ולפי שמסרו עצמם ללקות על הצבור, לפיכך 'ונשאו אתך במשא העם' – ללמדך שהשוום הקב"ה למשה. מכאן אתה למד שכל מי שמוסר עצמו על ישראל זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקדש" (במדבר רבה טו, כ; שמות רבה ה, יט).

השוטרים הרעים והנערים הטובים 
שלא כמו השוטרים העבריים במצרים, השוטרים שהכו בעמונה יחזרו לביתם ויראו שגם לבם נעשה שחור. הרווקים יתקשו להתחתן. בתיהם של הנשואים יתפרקו, כי בלא לב אין אהבה. הם יבגדו בנשותיהם ונשותיהם יבגדו בם, וילדיהם יתרוצצו מבית הגרוש לבית הגרושה בלא נחת. עד אשר יעשו תשובה ויבקשו בפומבי סליחה על המכות האכזריות אשר הכו. 

לעומתם יזכו הנערים והנערות היקרים, אשר נדבם ליבם לעמוד על נפש עמם בעמונה, לבנות בתים מלאי אהבה ושמחה. כי מי שיש לו לב להצטער על הארץ ולבקש "שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה" יזכה "לקול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם". ויזכו לראות בנים ובנות, נכדים ונכדות, נינים ונינות, עוסקים בתורה ובמצוות, ויהיו הולכים תמיד מחתונה לברית ומברית לבר מצווה, מבר מצווה לאירוסין ומאירוסין לביקור בבית חולים אצל נכדה שילדה, מרוב שמחות. 

האם צריכים לארגן בכל יום שבע ברכות לחתן וכלה 
תקנו חכמים לעשות שבעה ימי שמחה לחתן וכלה. ובכל עת שיסעדו לכבוד שמחתם עשרה אנשים וביניהם אדם שעוד לא היה באחת הסעודות שלהם, שהשמחה מתחדשת ומתעצמת בזכותו, מברכים לאחר ברכת המזון שבע ברכות. ועיקר עניינן של ברכות אלו הוא לברך את החתן והכלה שיבנו את ביתם בשמחה ובאהבה, ובתוך כך מברכים את ה' על יצירת האדם ומתפללים על הגאולה ועל ירושלים. 
וכיוון שאלו ברכות חשובות ומועילות לחתן ולכלה, מצווה לעשות בכל יום סעודה כדי שיוכלו לברכן, אבל אין בזה חיוב. ולכן אם אין להם יכולת לקיים בכל יום סעודה, מפני שאין להם כסף להוציא על כך וגם אין להם קרובים וידידים שיעשו עבורם את הסעודות, אינם מחויבים בכך (רב פעלים ח"ד ו). 

האם אפשר לקיים סעודת שבע ברכות בכל בית או רק בבית החתן 
אמנם נפסק בשולחן ערוך (אה"ע סב, י) על פי כמה מגדולי הראשונים (תוס', רשב"א ועוד) שרק בביתו של החתן מברכים שבע ברכות, מפני שהחתן והכלה מתכבדים ושמחים יותר כאשר באים אל ביתם לשמחם, ועל כן רק בבית החתן אפשר לברך שבע ברכות. 

אבל לדעת כמה ראשונים אפשר לברך שבע ברכות בכל מקום שבו עושים סעודה לכבודם (מאירי וראב"ד). ובנוסף לכך, לדעת רבים מגדולי האחרונים (יש"ש, ט"ז סב, ז), גם אלה שסברו כי אפשר לברך שבע ברכות רק בבית החתן לא התכוונו אלא לפי מה שנהגו בעבר לקיים את כל שבעת ימי המשתה בבית החתן, במקום שבו היו החתן והכלה ישנים בלילה ושמחים, שבאותו מקום היו עורכים את הסעודות ושם היו מברכים אותם, ואם היו צריכים לצאת מביתם היה בכך פגם בשמחתם וכבודם. אבל כיום שנתבטל המנהג הזה, הרי שהשמחה היא בכל מקום שבו עורכים סעודה לכבודם. וכך נוהגים כל האשכנזים. 

מנהג הספרדים 
הראשל"צ הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א הורה למעשה כדעת ה'שולחן-ערוך', שרק בבית החתן אפשר לברך שבע ברכות, אבל אם עורכים סעודה בבית אחר, אין מברכים שבע ברכות אלא את ברכת "אשר ברא ששון ושמחה" בלבד. ואם הזדמן לשם אשכנזי שרוצה לברך אין למנוע זאת ממנו, אבל אין להזמינו לשם כך (ילקוט יוסף שובע שמחות יז, ו).

אבל רוב הפוסקים הספרדים הסכימו שבדורות האחרונים, כאשר נוהגים לקיים את שמחת החתן והכלה בבתים שונים, ממילא מברכים גם שבע ברכות בבתים שונים. וכך פסק הרדב"ז (ח"ד סי' אלף שכ), וכך הורו בטורקיה (כנה"ג, ור' חיים פלאג'י), וכך הורה המהרי"ץ בתימן (פעולת צדיק ג, רנב), וכך הורו גדולי צפון אפריקה, וביניהם הרב כלפון מג'רבה (ברית כהונה), והרב משאש, וכך הורה הרב חיים דוד הלוי, ויבדל"א הרב מאיר מאזוז. וכך נוהגים למעשה רוב הספרדים. 

את מי ראוי לכבד בשבע ברכות שבחופה? 
בעבר נהגו במקומות רבים שרב המקום היה מסדר הקידושין ומברך את ברכות האירוסין, והרב השני בחשיבותו אחריו היה מברך את כל שבע הברכות. ויש בכך גם מעלה הלכתית, שכן כל הברכות קשורות זו לזו, ואלו שאינן פותחות ב'ברוך' נשענות על הברכות שקדמו להן, ועל כן טוב לברך את כולן ברצף. ויש שנהגו לכבד את חזן הקהילה באמירת שבע הברכות (יעויין באוצה"פ סב, א, ח, בשם כנה"ג, ויד אהרן, ושלחן העזר). 

בדורות האחרונים, רצו לכבד יותר רבנים באמירת הברכות, ועל כן נהגו לחלק את שבע הברכות לששה רבנים. ואף שיש בזה חסרון מסוים מבחינה הלכתית, מכל מקום כבוד התורה עדיף (יבי"א ד, ז). ויתכן שבעקבות שיפור תנאי התחבורה מגיעים יותר מוזמנים לחתונה, וממילא גם יותר רבנים, וכיוון שמן הראוי לכבד את כל הרבנים בברכות, נהגו לחלק את שבע הברכות לששה רבנים. וכיוון שכבר נהגו לחלק את שבע הברכות למספר אנשים, לכן נהגו שכאשר אין שם רבנים, מכבדים בברכות את בני המשפחה הנכבדים, כמו סבי החתן והכלה. 

על דיאטה וברכות הנהנין

הודאה לה' כביטוי לאמונה ● בגלל העדר הכרת טובה גורש אדם הראשון מגן-עדן ● ברכה בכוונה כאמצעי לשמחה בחלקו

חשיבות ההודאה לה' 
ההודאה לה' היא הביטוי הממשי של האמונה. רבים יודעים כי יש בורא לעולם, אבל כל זמן שאין הם מודים לה' על כל הטובה שהטיב להם – הם אינם מחוברים לאמונה עצמה. בלא ההודאה, הידיעה כי ה' ברא את העולם נעשית ריקה מתוכן, ללא שום משמעות בונה. 

אבל המודה לה' מתחבר לאמונה, ומתוך כך יכול להידבק בדרכי ה' ולתקן את העולם. וכן נאמר בסיפור הבריאה (בראשית א, לא): "וירא אלוהים את כל אשר והנה טוב מאד", ללמדנו איך צריך להתייחס אל הבריאה. יש שרואים את הרע שבכל דבר, ולפעמים הם חושבים שראייה זו מצביעה על תפישה עמוקה. אבל באמת זו הסתכלות של כפוי טובה, שאינו רואה את הטוב שה' ברא בעולם. ועל כן התורה מלמדת אותנו מיד בתחילתה כי העולם שה' ברא הוא טוב.

ועל כן כל כך חשוב שהאדם יודה לה' ויברך על כל דבר שהוא נהנה ממנו. ויסוד זה כל כך פשוט עד שאמרו חז"ל (ברכות לה, א) שלא היתה צריכה התורה לכתוב שיש מצווה לברך ברכות על הנאתנו מן העולם, משום שהדבר מובן מסברה פשוטה, שכל המאמין מודה. וזו כנראה הסיבה שהמסכת הראשונה בש"ס היא "ברכות", שיסוד הכול לברך ולהודות לה' על הטוב שנתן לנו.

חטאו של אדם הראשון התחיל כשלא הודה 
וזה היה חטאו של אדם הראשון, שלא ברך והודה לה' על כל הטוב שבעולם, ומתוך כך היה עסוק במחשבות כיצד להשתמש בעולם ולנצלו, ולא כיצד לרוממו ולהתרומם עימו. אילו היה מודה לה', היה שמח בכל הפירות שבעצי הגן ולא מתאווה לאכול דווקא מפרי עץ הדעת. אבל כיוון שלא הודה לא שמח, התאווה לאכול דווקא מעץ הדעת.

ועדיין היתה לו אפשרות לחזור בתשובה ולהישאר בגן עדן, אילו היה מודה מיד בחטאו וחוזר בתשובה. אבל במקום זאת הוא כפר בטובה ואמר (בראשית ג, יב): "האישה אשר נתת עימדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". במקום להודות לה' על האישה שנתן לו, שהיא המתנה הטובה והמשמחת ביותר, כפר בטובה ולא הודה. אם היה מתחרט, מסתבר שהיה נסלח לו והיה נשאר בגן עדן. אך כדרכם של כפויי טובה, במקום להודות באשמה ולקבל על עצמו תשובה, האשים האדם את ה' ואת האישה בחטאו, ועל כן גורש מגן עדן. הרי שהכול התחיל מכך שלא ידע להודות לה' על כל הטוב שגמל עמו.

לאחר כמה שנים, כשכבר רצה לחזור בתשובה, זה היה מאוחר מכדי לחזור לגן עדן, שכן היתה זו תשובה שבאה בעקבות הייסורים שבאו עליו לאחר הגירוש מגן עדן. 

להדר בדיני ברכות 
על פי זה מובן מדוע דקדקו חז"ל כל כך בדיני ברכות, תקנו ברכה מיוחדת לכל סוג של הנאה ודייקו בכמות האוכל החייב בברכה אחרונה, כדי שעל כל הנאה והנאה תינתן הודאה לה' באופן המשובח והנאה ביותר. ויש באמירת הברכות בכוונה משום תיקון חטא אדם הראשון.

עוד אמרו חז"ל (ברכות לה, א): אסור לאדם ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו מעל".
ויש לומר את הברכות בדרך כבוד, ואסור לעשות מלאכה בעת אמירתן (שו"ע או"ח קצא, ג).

הברכות מפתח לשמחה 
על ידי ברכות הנהנין אדם לומד להיות שמח בחלקו. וכבר אמרו חכמים (אבות ד, כא): "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". לא כאן המקום להרחיב בהסבר, אבל ככלל מידות רעות אלו נובעות מכך שאדם אינו שמח בחיים שלו עצמו, אלא תולה את אושרו בגורמים אחרים. הקנאי, גם אם יזכה לעושר והצלחה, אינו מצליח לשמוח בחלקו, כי לדעתו כל זמן שלחברו יש יותר כל הישגיו אינם שווים דבר. התאוותן תמיד רוצה את מה שאין לו, ועל כן אינו שמח במה שיש לו. והרודף כבוד רוצה תמיד לשמוע מחמאות ודברי שבח מאחרים, ואינו יודע לשמוח בחלקו, במעשים הטובים שהוא זוכה לעשות. 

עתה מובן יותר מדוע "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם": בעלי מידות אלו אינם מצליחים לחיות את חייהם האמיתיים, והרי הם מאבדים את חייהם בעולם הזה ובעולם הבא. 
והעצה להם, שיברכו בכוונה, ועל ידי כך ילמדו לראות את הטוב שה' נתן להם, וישמחו בו, ומתוך כך יתחילו לחיות את חייהם באמת. 

עצה טובה לדיאטה – לכוון בברכות הנהנין 
וזו עצה טובה גם לדיאטה, לברך בכוונה יתירה את ברכות הנהנין. על ידי הברכה ניתן לעמוד על הערך הפנימי של האוכל, שהקב"ה בראו ונתן בו את טעמו המיוחד ותכונותיו המזינות, ומתוך ההכרה בערכו, יוכל לשבוע במעט אוכל. אבל מי שאינו עומד על ערכו הפנימי של האוכל, צריך לאכול הרבה כדי להפיג את עיצבונו ותחושת החסך שלו, ורק כשכבר לא יישאר לו מקום בקיבתו יוכל להפסיק לאכול. 

ונראה שגם מי שאכל יתר על המידה, אם יברך ברכת המזון בכוונה יועיל לו הדבר לתקן את אכילתו היתירה, ולהסתפק בהמשך במה שנצרך לבריאותו ושמחת חייו (ורעיון זה רמוז בדברי מרן הרב קוק זצ"ל, מידות ראיה, העלאת ניצוצות ו). 

האחריות 
מתוך ההכרה בכל הטוב שה' הרעיף לעולם, ניתן להבין את גודל האחריות המוטלת על האדם שלא יקלקל. הנה היה האדם בגן עדן וקלקל לעצמו ולעולם כולו, שנקנסה עליו מיתה ועבודת עמל בזיעת אפיים, והאדמה החלה להוציא קוץ ודרדר. 
כמה טובה קיבל קין, שחצי העולם היה שלו, ולא שמח בו, וקם על אחיו והרגו, ואיבד את אחיו ואת עצמו מן העולם. 
וכמה ברכה היתה לבני הדור המבול, וחטאו והחריבו את העולם כולו עליהם.
וכמה ברכה היתה ביישובי גוש קטיף וצפון השומרון, שאחרי אלפיים שנות גלות חזרו ישראל לבנותם, והארץ החלה לתת בהם את פירותיה בעין יפה, לכבוד בניה השבים מרחוק. ומתוך שלא הכירו בערכם ובטובתם קמו רשעים והחריבום, וגרמו רעה לכל ישראל, שעתה הטרור יגבר, והם ישאו את עוון אשמתם.
לו היו מכירים בטובה והיו מודים על כל בית חדש שנבנה, על כל שתיל שנשתל ועל כל ילד וילדה שנולדים, היו מבינים שתפקידם לחזקם ולעודדם. אבל הם לא הכירו בכך, ומאסו בארץ חמדה, וחשבו להשיג מה שאין ביכולתם כיום להשיג, וגרמו שגם מה שהיה לנו לא נשאר בידינו. 

האם ראוי לזייפן לשיר בקול רם בבית הכנסת 
שאלה: חברי ואני התווכחנו בינינו מתוך ידידות, כיצד צריך זייפן לנהוג בעת שכל הציבור שר אחד מקטעי התפילה בבית הכנסת. חברי נוטה לזייף, וקולו חזק. אפשר לומר שמתוך כשלוש פעמים ששרים, פעמיים הוא שר בטון שונה משאר הקהל, ופעם אחת הוא שר בטון של הקהל. לדעתי הוא מפריע לשירה, ועליו לשתוק ולא לשיר. ואילו הוא טוען שהוא אוהב לשיר, ולכל אחד זכות לשיר בטון שלו, ובמיוחד שהשירה מועילה לו לכוון בתפילה. ולדעתו הציבור צריך להתרגל לכך שיש ששרים לפעמים בטון אחר. הסכמנו בינינו שמה שהרב יפסוק כך נעשה.

תשובה: ראשית צריך להכיר בעובדה כי כאשר חבורת אנשים שרה ביחד ואחד מהם מזייף, זיופיו גורמים לצער ועגמת נפש לרבים מהחבורה, עד שלעיתים היו מעדיפים שלא לשיר כלל. מפני שכל היופי שבשירה שהיא מותאמת והרמונית, והזיוף הורס את ההרמוניה למי שרגיש לכך, ויוצר מתח וחוסר שקט פנימי. 

לפיכך, מי שאינו יודע לשיר בטון המקובל, צריך למנוע עצמו מלשיר בקול. ושתי סיבות לכך: האחת, שלא לצער את חבריו, וזה יסוד התורה. וכפי שאמר הלל הזקן לאותו הגר שרצה ללמוד את כל התורה על רגל אחת, שיסוד כל התורה הוא הכלל: "מה ששנוא עליך על תעשה לחברך", וכל שאר המצוות הן המשך והרחבה של הכלל הזה (שבת לא, א). ואמנם למי שנוטה לזייף לא מפריע שאחרים יזייפו, מפני שהוא אינו מרגיש את צרימת הזיוף. אבל בוודאי יש דברים אחרים שמפריעים לו, וכמו שהוא לא רוצה שיצערו אותו כך הוא צריך להתאמץ שלא לצער אחרים.

והסיבה השנייה, שכל הלכות התפילה נלמדו בקל וחומר מהתנהגות מכובדת לפני מלך בשר ודם. וכמו שכאשר שרים לפני אורחים מכובדים מקפידים שלא יהיו במקהלה זייפנים, כך כאשר שרים לפני הקב"ה צריכה השירה תהיה נאה ומכובדת. ואל יהא הדבר קל בעינינו, שהרי שירת הלוויים בבית המקדש היא מעבודות הקודש. ואמרו חז"ל על נבות היזרעאלי שקולו היה ערב ביותר, והיה עולה ברגלים לבית המקדש שבירושלים, והיו כל ישראל מתכנסים לשומעו. פעם אחת לא עלה מפני שרצה לשמור על כרמו, ובעוון זה נתפס, והעידו עליו בני בלייעל שמרד במלך, ואבד מן העולם (פסיקתא רבתי כה).
אמנם לא כל אדם יכול לבוא לחברו ולהעיר לו שהוא מזייף, כי הדבר עלול לפגוע מאוד. רק חבר טוב ראוי שיעיר לחברו על כך. וכשאין מי שמעיר, כמדומה שהגבאים צריכים למצוא את הדרך להניא את הזייפן מלשיר בקול רם. 

ואל יכאב הדבר ללבו, שיש עוד תחומים רבים שבהם יכול אדם לבטא את כשרונותיו לפני הקב"ה.

ושמחת בניגון יהודי

רגש יהודי בריא מתבטא גם באהבה למוסיקה חסידית ● ערך הסירוב לעקור יישובים גם כשייעקרו על ידי אחרים ● 7000 הסרבנים אשר לא כרעו לבעל

מוסיקה חסידית לעומת לועזית 
שאלה: האם ראוי להעדיף מוסיקה חסידית על פני מוזיקה לועזית או ישראלית? ומדוע המוסיקה החסידית ברמה נמוכה לעומת המוסיקה הלועזית?
תשובה: ככלל, צריך אדם לאהוב את הטובים, לאהוב את הקשורים לה' יתברך, את אלו המגלים את שמו בעולם. ולכן באופן טבעי ראוי להרגיש יותר קשר וחיבה לשירים העוסקים בעבודת ה' ובאהבת העם והארץ. גם שירים בסגנון עברי או מזרחי, אם הם עוסקים בנושאים טובים, ראוי להרגיש כלפיהם שייכות. 
אמנם זה טבעי שבמוסיקה הלועזית יש גיוון רחב ויותר חידושים. ישנם בעולם יותר ממיליארד דוברי אנגלית, וקרוב למספר הזה דוברי ספרדית. אפילו דוברי גרמנית וצרפתית יש יותר ממאה מליון. לכן ברור שתעשיית המוסיקה שלהם יכולה להשקיע הרבה יותר כסף ביוצרים, בעיבודים ובהפקות, והתוצאות בהתאם. אע"פ כן, אי אפשר להתעלם מההישגים הגדולים של המוסיקה החסידית והישראלית, שמצליחה הרבה יותר מהכמות היחסית של צרכניה. ומשנה לשנה הרמה עולה, ומופיעים שירים מצוינים שפורטים על נימי הנפש, עד שנראה לי, כיהודי, שהם היפים ביותר בעולם. אמנם אני יודע ומכיר מנגינות יפות וקסומות מחוץ לארץ, אבל בכל זאת אני מחובר ואוהב יותר את המוסיקה היהודית.

וכבר אמרו חכמים (ב"מ לח, א): "רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבים של חברו". כמו כן, למרות שראוי לאדם לאהוב את כל הברואים, מכל מקום הוא קרוב יותר באהבתו לבני עמו, לקרוביו ולעצמו. וכך גם אדם שמזדהה עם העם היהודי ומורשתו, באופן טבעי אוהב יותר שירים שעוסקים בנושאים יהודיים וישראליים. וגם אם השירים הלועזיים מרובים ומגוונים ואיכותיים יותר מבחינה מוסיקלית, הרגשתו האישית היא שהשירים שלו יותר יפים ויותר מרגשים, כי הם שלו. 

ומי שאינו מרגיש כך, ראוי שיערוך חשבון נפש ויבדוק את מידת הזדהותו עם בני עמו ומורשתו. ויבדוק האם אהבתו למוסיקה הלועזית או למוסיקה העברית הירודה אינה נובעת מתוך תחושת נחיתות תרבותית.

שבעת אלפים הסרבנים ביחידות הקרביות 
רבים שאלו מה התועלת שבסירוב פקודה אם הדבר לא יציל את ארץ-ישראל. התשובה היא, שגם כאשר אין בכוחנו למנוע את כלל הציבור מלחטוא, כל אחד ואחד מאיתנו מצווה לשמור על טוהר חייו וניקיון כפיו. גם במקום שכולם גנבים, על היחיד מוטלת המצווה שלא לגנוב. וגם אם כל האחרים יחמסו ויגזלו, ואין בכוחו להשפיע עליהם להיטיב את דרכם – עליו להישאר עיקש, בודד וצודק, למען האמת ולמען ההיסטוריה. כדי שיידעו בכל הדורות כי לא הכול טעו, ובזכות אותם צדיקים תישמר הגחלת עד לתיקון העולם. 

לפיכך יש ערך רב לתחקיר המקיף שעשה יוחנן מרכוס מטעם 'בשבע' (פורסם בשבוע הקודם), בו נמצא כי מתוך שליש מהיחידות הקרביות שנבדקו, אלפיים ומאה חיילים סרבו או הודיעו למפקדיהם מראש כי לא יקיימו את הפקודות לגרש יהודים מארצם. בדרך כלל, כדי להימנע מעימות, הצבא לא ניסה להעמידם בניסיון. אם נכפיל את מספר הסרבנים בשלוש (שכן רק שליש מהיחידות נסקרו), נמצא שכששת אלפים ושלוש מאות חיילים סרבו. ואם נוסיף לאלה את 700 החיילים בנח"ל החרדי, נמצא כי כשבעת אלפים חיילים בסדיר ובקבע סרבו או הודיעו למפקדיהם בדרכים שונות שיסרבו.

לקיים מה שנאמר: "והשארתי בישראל שבעת אלפים, כל הברכים אשר לא כרעו לבעל, וכל הפה אשר לא נשק לו" (מלכים א' יט, יח). ובזכותם תבוא תשועה לישראל. וכמו בזמן גדעון, אשר ניצח את כל מחנה מדין על ידי שלוש מאות האנשים אשר לא התרגלו לכרוע לבעל, ונעשתה על ידם תשועה גדולה (שופטים ז').

כ"ד אלול: יחסו של ה'חפץ חיים' למרא דאתרא 
בכ"ד אלול תרצ"ג נפטר אחד מגדולי ישראל בדורות האחרונים, הרב ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל, מחבר ספר 'משנה ברורה' על שולחן ערוך אורח חיים, שנקרא בפי הכול 'החפץ חיים' על שם ספרו הראשון. באלול היינו טרודים בלקחי הגירוש והחרבת היישובים בגוש קטיף, ולא הספקתי לכתוב את אשר שמעתי על 'החפץ חיים'.

בימיו של 'החפץ חיים' שימש ברבנות בראדין הרב זכריה מנדל הכהן כ"ץ (סבו של הרב הנזיר), ולאחר פטירתו שימש ברבנות חתנו, הרב מרדכי סנדר הלוי. 
שמעתי מהרב שאר ישוב הכהן שליט"א, רבה של חיפה, בנו של הרב הנזיר, כי שמע מדודתו, הרבנית של ראדין, שבכל שנה בערב פסח היתה נכנסת לביתם הרבנית של 'החפץ חיים' ובידה כלים, והיתה אומרת: בעלי שלח לשאול את הרב איך להכשיר את הכלי הזה. ואז הרב (שהיה צעיר מ'החפץ חיים') היה עונה לה: במשנה ברורה סימן פלוני סעיף אלמוני נפסק שצריך להכשירו באופן זה.

האם עיתונים שיש בהם דברי תורה צריכים גניזה? 
שאלה: בעיתונים רבים, שעיקרם עוסק בענייני חול, מופיעים גם דברי תורה, כמו למשל הטור 'רביבים' בעיתון 'בשבע'. האם הדפים שעליהם הודפסו דברי תורה צריכים גניזה? 

תשובה: אף שיש מחמירים בזה, למעשה מצד הדין אין חיוב לגנוז את דף העיתון. והטעם לכך, שהואיל ורוב העיתון עוסק בענייני חול, ולשם כך מדפיסים אותו, לא חלה עליו קדושה. וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק (א, יז-יח). בנוסף לכך, יש אומרים שדברי תורה שהודפסו ללימוד חד פעמי – לא נתקדשו (כך משמע מדברי הנצי"ב במשיב דבר ב, פ). והרב פיינשטיין עוד מקל יותר בזה (עיין אג"מ או"ח ד, לט). 
אמנם כיוון שבפועל יש בדף זה דברי תורה – אסור לבזותו, ולכן אין להשתמש בו כסמרטוט לניקיון או לעטיפת דגים. אבל כשמניחים את העיתון בפח, אם הפח אינו מטונף כל כך, אין בכך איסור. ובמיוחד שהדף שיש בו דברי תורה עטוף מצדדיו בדפים אחרים, כך שאינו בא במגע עם הפסולת שבאשפה. והרוצים להדר, יניחו את העיתון בתוך שקית, ואותה יניחו בפח. ובמקומות שיש מיכלים לאיסוף נייר, מוטב להניחם שם (ויעויין בפניני הלכה ח"ד ע' 110-114).

מתי צריכים לגנוז מהתורה ומתי מדברי חכמים 
יש להוסיף, כי מדין תורה צריכים לגנוז רק שמות קדושים, וחכמים הוסיפו וחייבו לגנוז גם דברי תורה שאין בהם שמות קדושים. ומדפיסי העיתונים הדתיים מקפידים כיום שלא יהיו בעיתון שמות קדושים, וכאשר צריכים לכתוב פסוק, מקפידים להדפיס קו מפריד בתוך השם, או שכותבים אלקים, 'ק' במקום 'ה', או שמוסיפים ו' וכותבים 'אלוהים' וכיוון שהשם הקדוש נכתב במקורו בלא 'ו', ממילא כשהוסיפו 'ו' כבר אין בו קדושה.

נמצא שגם לפי דעת המחמירים, החובה לגנוז היא מדברי חכמים. וכאשר רבים המתירים, בוודאי אפשר לסמוך עליהם.

האם דפי פרשת השבוע צריכים גניזה 
שאלה: האם צריכים לגנוז את דפי פרשת השבוע?
תשובה: דעת רוב הפוסקים שהם צריכים גניזה. ואע"פ כן, כיוון שמצוות הגניזה בדפים מודפסים היא מדברי חכמים, הרוצה לסמוך על המקלים שאינם מצריכים גניזה, רשאי (המקלים הם: הנצי"ב והרב פיינשטיין). ובלבד שלא יניחם באופן בזוי בפח, אלא יעטפם בשקית ניילון או נייר (עיין בפניני הלכה ח"ד ע' 110-114). 

והיה טוב אם היו מתארגנים לאיסוף דפי פרשת השבוע לשם מיחזור מיוחד, שדפיו יהיו מיועדים להדפסה נוספת של עיתונים תורניים ודפי פרשת שבוע. 

קריאת עיתונים בשירותים 
שאלה: האם מותר לקרוא עיתונים בשירותים? והאם מותר להכניס לשירותים עיתונים שיש בהם דף עם דברי תורה?
תשובה: אמנם יש להיזהר בכבוד האותיות שבהן ניתנה התורה, וגם העולם שנברא על ידי אמירה ודיבור של הקב"ה, נברא על ידי אותיות לשון הקודש. 

וכיוון שכך, היו מגדולי ישראל שהשתדלו שלא לכתוב בלשון הקודש דברים של חול (רבנו ירוחם נתיב ב' יט, ע"ב; רמ"א יו"ד רפד, ב; פ"ת רפג, ג בשם הרדב"ז). 

ויש אומרים שזו הסיבה שבקהילות רבות נהגו לשנות הכתיבה של האותיות, עד שנראות ככתב אחר מהכתב של העברית (שנקרא הכתב האשורי), כדי שיוכלו להשתמש בו גם בדברי חול. ולשם כך נתחבר כתב רש"י, שאותיותיו מקבילות לאותיות העבריות, אלא שצורת כתיבתו שונה (רבנו ירוחם שם, מהר"ם אלשקר ע"ד).

וכתב הדפוס שלנו, יש שרצו להחמיר ולהחשיבו ככתב אשורי, מפני שאותיותיו דומות לכתב אשורי (גיליון מהרש"א יו"ד רפ"ד). ויש שרצו על פי זה להורות שאסור לקרוא בשירותים דברים שנכתבו בעברית.

אבל למעשה אין דין אותיות הדפוס ככתב אשורי. וזאת מפני שישנם מספר הבדלים משמעותיים בין צורת האותיות שבספר התורה לאותיות הדפוס, עד שאם יכתבו בספר תורה אותיות כצורת אותיות הדפוס – הספר יהיה פסול. לפיכך מותר לכתחילה להשתמש כיום באותיות הדפוס לצורך חול. וכן מותר לקרוא בשירותים עיתונים וספרים שכתובים בעברית. וכן נהג רבי יעקב עמדין בעצמו לקרוא בשירותים ספרי פילוסופיה שמודפסים בעברית (שאלת יעבץ ח"א י'; ציץ אליעזר טו, ז). 

ואף מותר להכניס עיתון שיש בו דף עם דברי תורה, ולקרוא בעמודים שלפני הדף עם דברי התורה או בעמודים שאחריו. שכן לגבי סידורים שיש בהם שמות קדושים, דעת רוב הפוסקים שצריך לכסותו בשירותים בכיסוי אחד, ויש מחמירים לכסותו בשני כיסויים (עיין בפניני הלכה ח"ד ע' 94-95). וכאן שאין בו שמות קדושים, ולא נדפס לשם קדושה, יש להקפיד שלא לפתוח בשירותים את הדף שיש בו דברי תורה, אבל בעמודים אחרים אפשר לקרוא.

עיתונות לוחמת ברשע

האם מותר לקרוא כתבות המוקיעות התנהגות פסולה של אישי ציבור ● אין לשון הרע בקריאת דבר שכבר התפרסם בהמון ● היתר לשון הרע לתועלת בהוקעת הרשע

בעיית לשון הרע בעיתון 
שאלה: לפעמים אני מוצאת את עצמי מתלבטת האם לקרוא מאמרים מסוימים בעיתון 'בשבע', בשל חשש ללשון הרע. כגון המאמר על מג"ד 202, על אהוד אולמרט וכדומה, מאמרים שמכותרתם ניכר שעניינם להבהיר עד כמה האדם המדובר נהג שלא כשורה, בלשון המעטה. האם יש לחשוש לכך? והרי אם מדובר בלשון הרע לתועלת יש צורך להמעיט במה שמתחייב, וזו לא תחושתי לאחר קריאתי.
לתועלת מותר – שני סוגי תועלת

תשובה: הכלל החשוב ביותר בדיני לשון הרע, שמותר לספר לשון הרע לתועלת. וישנם שני סוגים של תועלת. התועלת האחת: להציל את חברו מלהיכשל בעסק או שידוך עם אדם שאינו הגון לו. ובמצב כזה יש למעט ולומר רק את מה שהכרחי. ואם השומע לא ישעה לאזהרה שנאמרה לו בקיצור, הוא יהיה האשם במה שיארע לו. התועלת השנייה: להוקיע מעשה רשע כדי למנוע את הרבים מללכת בדרכים רעות. וכאשר זו המגמה, אין צורך לצמצם כל כך בדברים, אלא צריך להוקיע את הרשע באופן הברור ביותר. וזו אחת המשמעויות המרכזיות של מצוות המחאה. אמנם גם כשרוצים להוקיע רשע, חובה לדבוק באמת ואסור להפריז בדברים. 

וכך כתב בספר חפץ חיים כלל י סעיף ד: "אם האנשים שהוא מספר לפניהם (דברים רעים על חברו שגזל או עשק) יכולים לעזור לנגזל והנעשק וכו', בוודאי נכון לעשות הדבר כן (שעל ידי כך יציל את חברו הנגזל או הנעשק). ואפילו אם התועלת הזאת לא תוכל להגיע על ידי סיפורו, רק שהוא מתכוון שיתרחקו בני אדם מדרך רשע כשישמעו שהבריות מגנות פועלי אוון, ואולי הוא בעצמו ישוב על ידי זה מדרכיו הרעים ויתקן מעשיו כשישמע הבריות מגנות אותו עבור זה, גם זה אינו בכלל לשון הרע ולתועלת יחשב". 

וזאת המגמה בכתבות שהזכרת, להוקיע מעשים רעים או אנשים רעים. וכך נכון לעשות, ובתנאי שהעובדות ייבדקו היטב, ויהיה ברור שאין כאן שום מגמה אישית לפגוע אלא רק להוקיע את המעשים הרעים.

החובה להוקיע רשע 
שאלה: אבל מדוע לדבר דברים רעים, וכי לא עדיף להרבות בדברים טובים, ומתוך כך להביא לתיקון?
תשובה: נכון שדרך ההשפעה המרכזית צריכה להיות באופן חיובי, כדרכם של הצדיקים הטהורים שמוסיפים אור. אמנם חובה גם להוקיע רשע. וכן מצינו בחז"ל (תנחומא פינחס ב): "כשם שהקדוש ברוך הוא מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם, כך מתעסק בגנות הרשעים לפרסמן בעולם. פרסם פנחס לשבח ופרסם זמרי לגנאי, עליהם נאמר (משלי י): זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב".
ונאמר (משלי כה, כו): "מעיין נרפש ומקור מושחת – צדיק מט לפני רשע". ופירושו: כאשר צדיק מתכופף לפני רשע ומתיירא להוכיחו, דרכו בזויה ושנואה כמעיין נרפש ומקור מושחת (רש"י). והיא סיבה שלא ילמדו תורה מפיהו, באומרם אם לעצמו לא הועיל מה יועיל לזולת (מצודת דוד).

בלא זאת אין סיכוי לצדק לנצח 
בלא שהצדיקים יוקיעו את הרשעים, אין להם יכולת לנצח את הרשעים. על פי ההיגיון, לכאורה כל מאבק בין צדיק לרשע אמור להסתיים בניצחון הרשע. הרי לצדיק יש כל מיני עכבות מוסריות: הוא אינו יכול לשקר, אם קובעים כללים למלחמה הוא אינו יכול להפר אותם; וכך תמיד יהיה לרשע יתרון: הוא יכול להפיץ שקרים על יריבו, הוא יכול להפר את הכללים כאשר הדבר מועיל לו, וכך תמיד ינצח.

אולם יתרון אחד יש לצדיק: היתרון המוסרי. הוא יכול להגדיר את הרשע כרשע. וכיוון שיש משקל לערכים, ממילא הקביעה כי פלוני הוא רשע גורמת להחלשתו בין תומכיו, ולחיזוק מתנגדיו. וכך גם אם יפעלו הצדיקים לפי כללי המוסר, הם ינצחו. אבל אם הצדיקים יוותרו על הזכות שלהם להגדיר את הרשעים כרשעים ולהוקיעם כנגד השמש, אין להם יותר סיכוי לנצח. 

כמדומה שבמשך שנים התרשלנו בזה. האהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתנו סימאה במקצת את עינינו מלבקר את השחיתות שפשתה בקרב בעלי הכוח והממון, השליטים בתקשורת, במשפט ובממשל. עתה עלינו להיות חדים ובהירים בביקורתנו, להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע, ולהעמיד בראשנו אנשי חיל הגונים וצדיקים. 

חיים עטר – סרבן צדיק 
כבר שנה משרת חיים עטר בצבא, בחיל השריון. בחודשים האחרונים נאלץ להסתפק באכילת לחם וממרחים פשוטים, ירקות ופירות. הוא מקפיד על כשרות למהדרין ואכילת בשר חלק, ומכיוון שלא סיפקו ליחידה שלו מנות 'גלאט' עבורו נאלץ חיים עטר להסתפק באוכל פשוט. הצבא אמנם היה חייב לספק לו את הבשר החלק. כל חייל נשאל בעת גיוסו אם הוא רגיל לאכול כשרות למהדרין. אם הוא משיב בחיוב – היחידה שאליה הוא מסופח תקבל מעתה ועד עזיבתו את היחידה תקציב נוסף, כדי לקנות מנות מהדרין עבורו מחיל האפסנאות. אולם מפקדיו בגדוד התרשלו, גם אנשי הרבנות הצבאית התרשלו, והוא נאלץ להסתפק במאכלים פשוטים. את התקציב המיוחד עבור הכשרות למהדרין אולי לקחו לדיסקוטק…
אע"פ כן לא רצה להעכיר את האווירה, הסתפק במאכלים פשוטים, והמשיך למלא את כל תפקידיו הצבאיים בנאמנות, במסירות ובצניעות כדרכו. אך כאשר היחידה שלו נקראה לרדת כדי לסייע לגירוש היהודים מגוש קטיף, הודיע למפקדו כי הוא מסרב למלא פקודה זו. 

לפני כשנתיים נפטר אביו של חיים, והוא כבן הבכור סייע לאמו בגידול חמשת אחיו. חבריו החילוניים בגדוד אמרו שכל חייל אחר במקרה כזה היה מבקש לשרת כג'ובניק קרוב לבית. אבל חיים רצה לתרום יותר לעם, והתגייס לשריון.
עכשיו הוא יושב בכלא, בעוון סירוב פקודה לגרש יהודים. 
כמי שניחן בקול נעים ובחוש מוסיקלי, חיים למד חזנות בנוסח ספרדי ירושלמי, ופעמים רבות הנעים לנו בישיבת הר ברכה את תפילות השבת. מן הסתם יבקשו ממנו בעתיד להיות חזן בתפילות הימים הנוראים. הוא יהיה חזן הגון, כדברי השולחן ערוך (או"ח נג, ד): "שליח ציבור צריך שיהיה הגון. ואיזהו הגון? שיהא ריקן מעבירות ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו, ושיהיה עניו ומרוצה לעם, ויש לו נעימה וקולו ערב ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים".
זהו הסרבן, הצדיק והיתום, שצה"ל מושיב בכלא.

מי הוא הישראלי 
לכבוד יום העצמאות ערך ערוץ שבע משאל, מיהו האדם שמייצג את הישראלי. גם אני נשאלתי, והשבתי שתי תשובות. בראשונה – מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שכן הוא זה שהגדיר את משמעות הישראליות במקורה המקודש, ומכוח תורתו ודבריו התרבתה תורת ארץ ישראל, נבנו ישובים, ונתרבו החלוצים והלוחמים על התורה, העם והארץ.

השני שמייצג בעיני את הישראלי הוא החייל הפשוט והאלמוני, שמוכן לחרף נפשו למען ביטחון ישראל. כשצריך להסתער במלחמה על האויב הוא מסתער, למרות שאין לו מכך שום טובת הנאה. הוא לא ישתחרר מהצבא עם פנסיה גדולה. לא יסדרו לו תפקידים בכירים. רק דבר אחד גורם לו לחרף את נפשו – הרצון להגן על עמו ומולדתו. בסוף שירותו בצבא הוא יישאר אלמוני כפי שהיה בשירות. הוא יצטרך לפלס את דרכו בחיים כאילו מעולם לא חרף נפשו. 
החייל הזה, שיש רבים כמותו, נערץ עלי מאוד.

כיצד להתגייס 
עוד פחות משבועיים מגיע מועד הגיוס של בני ישיבות ההסדר, מסיימי שיעור ב'. ובניגוד למחזורים קודמים – אין התלהבות. ושואלים: בשעה קשה כזאת, איך נתגייס? ויש להשיב: להתגייס לשם המצווה, להגן על העם והארץ. נכון שהגירוש מעכיר את האווירה ומטיל כתם שחור על החיילים. אבל עדיין תפקידו המרכזי של צה"ל הוא להגן על העם והארץ. לשם כך, ורק לשם כך, צריך להתגייס.

פסיכולוגיה וכיבוד הורים

עיקר החידוש של התורה שצריך לכבד גם הורים בעייתיים ● השיטה הפסיכולוגית להאשים בכל בעייה את ההורים מנוגדת להלכה וגם מזיקה

כיבוד הורים וכבוד שמיים 
מצווה גדולה מהתורה לכבד את ההורים ולירא מהם. וכל כך גדולה מצווה זו עד שנזכרה בעשרת הדברות. ואמרו חכמים (קידושין ל, ב) שהשווה הכתוב כיבוד אב ואם לכבוד המקום. ועוד אמרו חכמים: "שלושה שותפים הם באדם, הקב"ה ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני".

עיקר המצווה נועדה כלפי הורים בעייתיים 
כאשר האב או האם הם אנשים הראויים לכבוד, אין לכאורה צורך לצוות על כך. הרי סברה פשוטה היא שצריך לכבד כל אדם בעל מעלה, ועל אחת כמה וכמה שצריך אדם לכבד ולהכיר טובה להוריו, שגמלו עמו חסד שאין לו שיעור. אלא עיקר החידוש שבמצווה הוא – שאפילו אם ההורים אינם ראויים לכבוד, מצווה לכבדם. 

וכך כתב רבי חיים פלאג'י בספרו 'תוכחת חיים' על פרשת תולדות, שעיקר ציווי התורה מופנה כלפי הורים טרחנים שמידותיהם גרועות, שכן כלפי הורים רגילים אין צורך בציווי, שזה דבר פשוט שכך נוהגים עימם.

וכן נפסק ברמב"ם: "עד היכן הוא כיבוד אב ואם, אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים – לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק. ועד היכן מוראן, אפילו היה לובש בגדי חמודות ויושב בראש בפני הקהל, ובאו אביו ואמו וקרעו בגדיו והיכוהו בראשו וירקו בפניו, לא יכלימם, אלא ישתוק ויירא ויפחד ממלך מלכי המלכים שציווהו בכך. שאילו מלך בשר ודם גזר עליו דבר שהוא מצער יתר מזה, לא היה יכול לפרכס בדבר, קל וחומר למי שאמר והיה העולם כרצונו" (רמב"ם הל' ממרים ו, ז. וכך נפסק בשולחן ערוך יו"ד רמ, ג). 

בעיית הפסיכולוגים 
פסיכולוגים רבים נוטים כיום לתלות את הבעיות של המטופל בהוריו, שלחצו עליו, כעסו עליו ואף היכו אותו. במילים אחרות – "התעללו בו". וכיוון שהמטופל נחשב לקרבן של הוריו, ממילא ברור שהוא אינו אשם בבעיותיו. מצפונו יכול להיות נקי, הוא יכול להשתחרר מהמועקות שלו. ההורים הם שאשמים בכל הצרות והבעיות שהוא מעולל לעצמו ולסביבתו. 

מתוך הסתכלות כזאת ברור שהיחסים שבין הבן להוריו נעשים גרועים, ובעידוד הפסיכולוג הוא עובר על מצוות כיבוד הורים בשאט נפש.
גם אם טיפול זה היה מועיל מבחינה פסיכולוגית, אסור להשתתף בו מפני שהוא מנוגד למצוות התורה. וכמו שאין אדם רשאי לגנוב או לרצוח כדי להקל על סבלו, כך אסור לו לעבור על מצוות כיבוד הורים כדי להקל על סבלו. 

טיפול שמנוגד לתורה אינו טוב
יתר על כן, מאמינים אנחנו שכל המצוות ניתנו לטוב לנו, כמו שנאמר (שמות כ, יב): "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך".
ולכן, גם אם אדם שקיבל טיפול פסיכולוגי מהסוג הזה יסתובב זמן מה עם חיוך מטופש על הפנים, ויודיע לחבריו שבזכות הטיפול המקצועי שהוא מקבל הוא הולך ומשתחרר מהשפעתם המזיקה של הוריו; גם אם יטען שכיום הוא כבר מרגיש טוב, מפני שהתברר לו שהוריו הם שאשמים בכל צרותיו, ואילו הוא אינו אלא קרבן להתעללות שאינו אשם בכלום, וגם אם ישבע כי לאחר שהטיח בהוריו את אשמתם בפניהם הרגיש הקלה ושחרור – אין זו אלא אשליה זמנית.

בסופו של דבר צערו יגבר, והחלל שנפער בלבו יילך ויגדל. הוא יהפוך את עצמו ליתום במובן הנורא ביותר – 'יתמות נפשית'. ליתום יש לכל הפחות דמות שהוא יכול בזכרונו להתרפק עליה, ואילו לזה לא תהיה אפילו דמות להתרפק עליה. כל אדם זקוק לשורשים. בעל כורחו הוא קשור להוריו. גם אם ירצה – לא יצליח לשכוח את הוריו ולהתנתק מהם. גם אם יעטוף את עצמו בכעס כלפיהם, בתוך ליבו הוא ידע שגרם להם צער נורא שהוריד את שיבתם ביגון, ואף הוא ימות לבסוף בודד ועצוב.

אדם שאינו מכבד את הוריו בעצם אינו מכבד את עצמו. הוריו הם שורשיו, ואם שורשיו רעים הלא בסופו של דבר גם הוא רע. אם יכבד את הוריו, יכיר מתוך כך את היסודות החיובים שבו, ומתוך כך יוכל להמשיך להתפתח ולצמוח.

מהי חובת הכיבוד
אין מצווה שהילדים יחשבו שכל מה שהוריהם עושים וחושבים הוא מושלם. להפך, על הילדים לחשוב באופן עצמאי ולבחור בטוב. ואם ההורים מבקשים מהם לעשות דבר עבירה, אסור להם לשמוע בקולם (שו"ע יו"ד רמ, טו). גם בעניינים הנוגעים לחייהם של ילדים עצמאים, כמו נישואין ועבודה, אינם צריכים לשמוע בקול הוריהם, אלא עליהם להחליט בעצמם לשם שמיים (רמ"א יו"ד רמ, כה). 

אבל חובת הכיבוד מחייבת לראות את הטוב שבהם, להבין אותם. וגם כאשר יש לדעתו של הבן פגמים רבים במידותיהם, חובה עליו לחפש את הנקודות הטובות שבהם, להבליטם בדעתו ולדון אותם לכף זכות, שאם לא כן, גם אם יכבדם במעשיו לא יקיים את המצווה. וכפי שאמרו חכמים שיש אדם שמאכיל את אביו מאכלים משובחים ומאבד חלקו בעולם הבא. וכמעשה באחד שהיה מאכיל את אביו פסיוני (עוף משובח מאוד). פעם אחת שאלו אביו: בני, מאין לך כל אלה? אמר לו הבן: סבא (זקן) מה אכפת לך, טחון ואכול. כלומר תלעס, תאכל ותשתוק (קידושין לא, א, ותוספות שם). 

באופן דומה נוהג מי שדן את הוריו לכף חובה, אבל מתייחס אליהם בנימוס ומסייע בידם. כלפי חוץ הוא נראה כמכבד ומקיים את מצוות התורה, אבל באמת הוא פוגע מאוד בכבודם ומצערם, כי איך לא יראה את הצדדים הטובים שבהם, והם הוריו.

הטענות על הטעויות שבחינוכו 
גם מי שחושב שהוריו טעו בחינוכו, כי כעסו עליו והיכוהו, או וויתרו לו והרגילוהו להיות עצלן – צריך לדון אותם לכף זכות (גם להם היו הורים…). עליו להבין את המצוקות שהעיקו עליהם, ולראות איך בכל זאת הצליחו לעשות דברים יפים וטובים בחייהם.

אם יחשוב על הטעויות שלהם בחינוכו, לא יצליח להתקדם הלאה. יהיו לו אמנם תירוצים טובים לכישלונותיו, אבל להצליח בחייו לא יוכל. לעומת זאת, אם יתבונן בצדדים הטובים שבהוריו, יוכל להתחבר לטוב שקיבל מהם, ומכוח זה יוכל להמשיך לפתח את עצמו, להתגבר על המכשולים ולהצליח. ומי שהצליח להגיע למדרגה גבוהה יותר, יוכל להתבונן איך שהכל היה לטובה, ואפילו הדברים שהיו נראים בעיניו כרעים, למעשה פיתחו אותו, עשו אותו רגיש, מחושל, מעמיק, וסללו את דרכו לטובה. ואף זה בכלל מה שאמר רבי עקיבא: "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס, ב).

הלכה למעשה
כמו שאסור לאכול מאכלים שאינם כשרים, כך אסור ללכת לפסיכולוג שאינו מקבל על עצמו את מצוות כיבוד הורים. 
גם פסיכולוג חובש כיפה עלול לחטוא בזה. יש חשש שהוא מפריד בין חובתו הדתית בחייו האישים לבין מקצועו, ובבואו לטפל באנשים הוא משיל מעליו את מצוות התורה ומקבל על עצמו את התיאוריה הפסיכולוגית השלטת כיום.

הורים רשעים 
אמנם צריכים להבחין בין הורים שמפריזים בכעס וחינוכם קפדני יתר על המידה, אבל כוונתם הבסיסית היא חיובית, לבין הורה שמתאכזר באופן סדיסטי כלפי ילדו. התנהגות סדיסטית היא מסוכנת גופנית ונפשית, אותה מוכרחים לעצור. ילד שסובל מהתעללות סדיסטית צריכים לחזק ולעודד אותו, ולומר לו שהמכות שספג אינן באשמתו. קל וחומר כאשר מדובר בגילוי עריות. 

אמנם גם במציאות נוראה ומסובכת שכזו צריך לנסות למצוא דרך לדון את ההורה הרשע לכף זכות. ראוי להסביר שאף כי מעשיו אסורים בתכלית, ובשם אופן אסור לחזור עליהם, מכל מקום כפי הנראה ההורה הרשע חולה במחלה קשה, גופנית או נפשית, ולכן חטא. ככל שהילד יבין יותר שההורה שהתעלל בו הוא חולה, כך יוכל יותר להפריד בין המעשים הנוראים שעשה, לאותם רגעי חסד שבהם התנהג כהורה רגיל. על אותם רגעים יפים יוכל להתרפק כל ימיו, והם יוכלו להיות היסוד החיובי שמכוחו יוכל לבנות את יחסיו הטובים עם הילדים שיהיו לו בעתיד. 

סייג להורים מכים
גם ההורים צריכים להיזהר שלא להכביד את עולם ולהכות את ילדיהם יתר על המקובל (שו"ע יו"ד רמ, יט). אמנם היו זמנים שהורים הגונים היו רגילים להעניק לילדיהם מכות נמרצות על כל כישלון ועוון, כדי לחנכם ולהטביע בהם מידות טובות וישרות. כך גידלו דורות של יהודים כשרים וטובים. אבל בימינו המציאות החברתית השתנתה, והורה שמכה בחגורה נחשב כעבריין כמעט. וגם אם לדעתו נהג במתינות, הילד עלול לשמוע מחבריו ומוריו כי הוא זקוק לטיפול פסיכולוגי מפני שהוא קורבן להתעללות חמורה מאבא אלים ומסוכן. בעקבות דברים אלו הילד באמת יצטרך טיפול, כי התגובה החברתית תיצור מציאות הרבה יותר חזקה מעצם המכות שספג. על כן צריכים ההורים להתאים את האמצעים החינוכיים לנורמות החברתיות. והכל כמנהג המדינה והמקום. 

ולאותם הילדים שחטפו מהוריהם מכות חזקות, מומלץ להתגבר על דעת הקהל, ולדעת שהוריהם נהגו באופן שנחשב סביר לגמרי במקום ובזמן אחר, אף כי היום דרכם אינה מקובלת. ידיעה זו יכולה בבת אחת להקל מעליהם את תחושת העלבון והנפגעות ולסייע בידם לכבד את הוריהם, כמצוות התורה.

לעשר, להתעשר ולעשר

מצווה לתת מעשר לצדקה מכל הרווחים ● דברי חז"ל שמותר לנסות את ה´ במצוות המעשר ● האם ראוי לתת צדקה במטרה להתעשר?

מעשר כספים 
כידוע יש מצווה להפריש מעשר מכל רווח שיש לאדם, וכפי שלמדו חכמים מהפסוק (דברים יד, כב): "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה". ואמרו חז"ל (בספרי שם): אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, אבל רווחים מריבית וסחורה וכל שאר רווחים מניין? תלמוד לומר ´את כל´. שהיה יכול לומר הכתוב "את תבואתך", ולמה נאמר "את כל" – ללמדנו שצריך להפריש מעשר גם מריבית וסחורה ומכל דבר שאדם מרוויח בו.

וזהו שנדר יעקב אבינו בצאתו לחרן, שאם ה´ יהיה עימו וישמור עליו ויתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש – "כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח, כב), היינו שיפריש מעשר לצדקה.
עשר תעשר – בשביל שתתעשר

בתלמוד (תענית ט, א) דרשו חכמים על הפסוק (דברים יד, כב): "עשר תעשר" – "עשר בשביל שתתעשר". 

ולכאורה יש לשאול, הלא צריך לקיים מצוות לשם שמיים ולא כדי לקבל פרס, ואיך אמרו חכמים "עשר בשביל שתתעשר"? אלא שהתעשרותו של מי שנותן מעשר מכל רווחיו הוא עצמו דבר מצווה. שכל רווח שיש לו גם המעשר שניתן לצדקה מרוויח, נמצא שיש בהתעשרותו צורך מצווה. ועוד שיש בכך קידוש ה´, שזה שמקפיד להפריש מעשר מרווחיו נעשה עשיר. ולכן "עשר בשביל שתתעשר". 

ואכן זכה יעקב אבינו עליו השלום, ובעקבות קבלתו על עצמו לתת מעשר מכל אשר ה´ יתן לו, התעשר מאוד, שנאמר (בראשית ל, מג): "ויפרוץ האיש מאוד מאוד, ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים".

מותר לנסות את ה´ בדבר הזה
עוד אמרו חכמים (תענית ט, א), שמותר לנסות בזה את ה´, שיפריש אדם מעשר ויראה שיתעשר. ואף שככלל נאמר (דברים ו, טז): "לא תנסו את ה´ אלוקיכם" – זו המצווה היחידה שמותר לנסות בה את ה´, שנאמר (מלאכי ג, י): "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת אמר ה´ צבא-ות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די".

ואמנם יש מפרשים שרק במעשר של דגן ותירוש ויצהר, שחיובם מהתורה, אפשר לבחון את ה´, ועל זה דיבר מלאכי. אבל חיוב מעשר כספים, אע"פ שהוא סגולה בדוקה לעשירות, מכל מקום כיוון שלדעת רוב הפוסקים הוא מדברי חכמים – אין לנסות בו את ה´ (פת"ש יו"ד רמז). אולם דעת רוב הפוסקים שגם במעשר כספים אפשר לנסות את ה´, שכן נבואת מלאכי היתה בתקופת הבית השני, ובאותו זמן גם חיוב מעשר הדגן והתירוש והיצהר היה מדברי חכמים, מפני שרוב ישראל לא ישבו בארץ. נמצא שגם בהפרשת מעשר שחיובו מדברי חכמים אפשר לנסות את ה´.

הברכה באה דרך העבודה ולא בדרך נס 
אמנם ברור, שברכה זו אינה באה בדרך נס גלוי, מפני שהבחירה החופשית היא יסוד העולם, ואם היו בעלי מצוות זוכים לנסים גלויים היתה מתבטלת הבחירה החופשית. 

אלא הברכה באה בדרך נסתרת, דרך עבודתו של האדם, וכפי שנאמר (דברים יד, כט): "והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך, ואכלו ושבעו, למען יברכך ה´ אלוהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה". אבל מי שיתבטל ולא יעבוד לא תהיה לו ברכה. 

וכן לא יכול אדם לבזבז את ממונו על דברי מותרות ואח"כ להתלונן שלא זכה לברכת עשירות. אלא אם יהיה חרוץ ויעבוד כראוי ויכלכל את מעשיו באופן סביר, הוא יכול לנסות את ה´ ולראות בעיניו את הברכה שבזכות המעשר. 

הפרשתי מעשר ולא התעשרתי 
כמעט תמיד שמעתי שאכן המפרישים מעשר מתעשרים. אמנם במשך השנים נשאלתי כמה פעמים מאנשים שטענו כי הפרישו מעשר כספים ולא זכו לברכה. כשבררתי את הדברים לעומק, התברר בדרך כלל שנתנו את המעשר למטרות שאינן נחשבות צדקה, כגון לקרובי משפחה שבעצם לא היו כל כך נזקקים, או לעמותות מפוקפקות, או עבור סגולות שבמקרה הטוב אין בהן מצווה ובמקרה הרע נזקם מרובה. וכאשר אדם נותן צדקה למטרות שאינן ראויות, אין לו על כך שכר (ע´ ב"ק טז, ב). 

בנוסף לכך, בדרך כלל היו אותם אנשים שעישרו ולא התעשרו מבזבזים את כספם בחוסר הגיון מחפיר. וכמדומה שהדברים תלויים זה בזה: הואיל ולא נתנו צדקה כראוי, גם לא זכו להוציא את כספם כראוי, ונמצאו מפסידים מכאן ומכאן. בהזדמנות אחרת בעז"ה ארחיב בנושא זה.

שאלה על הנאות העולם הזה והקדושה 
שאלה: מה היחס הנכון להנאות שבעולם הזה? מצד אחד אנו מוצאים בתורה ברכות גשמיות, שאם נשמור את התורה והמצוות נזכה ליבול מבורך בפירות העץ והאדמה, נאכל לחמנו לשובע, ונשמח בכל השפע הטוב שה´ נותן לנו. וכן מצינו בברכה שברך יצחק אבינו את יעקב אבינו (בראשית כז, כח): "ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש", ולשם מה המשמנים אם לא לאוכלם בהנאה? ולשם מה התירוש שהוא יין אם לא לשמוח בו? ולמה לזכות בעושר אם לא כדי ליהנות ממנו? ומנגד, במקומות רבים מבוארת מעלת הפרישות, כמו למשל בספר מסילת ישרים לרמח"ל ובנתיבות עולם למהר"ל. ובכן מה עדיף, ליהנות מחיי העולם הזה או לפרוש מהם?

שלוש מדרגות ביחס להנאות העולם 
ככלל, יש בזה שלוש מדרגות: המדרגה הראשונה היא מדרגת של האנשים הכשרים, שמנהלים חיים רגילים בעולם הזה, נהנים ושמחים בכל הדברים הטובים שיש בו, ומודים לה´ על כל ההנאות בברכות הנהנין ובתפילה. 

למעלה ממדרגה זו היא מדרגתם של הרוצים להתעלות אל הרוחניות, ולשם כך הם פורשים מהנאות העולם הזה, שהן הנאות חומריות, קטנות וחולפות, ומקדישים את תשומת ליבם לעולם הרוח, לתיקון המידות וללימוד התורה. ואם יצטרכו למעט הפוגה, יטיילו וייהנו מעט מדברים גשמיים, אבל מגמתם תהיה לאזור כוח כדי לחזור ולעסוק בדברים הרוחניים. מדרגה זו טובה וראויה, בתנאי שמקיימים אותה בשמחה, מתוך הבנה אמיתית שההנאות הרוחניות חשובות ויקרות מההנאות החומריות, ועל כן אין לבעלי מדרגה זו עניין כל כך בהנאות החומריות, ועיקר מגמתם מוקדשת לענייני הרוח. 

ומתוך המדרגה השנייה אפשר להגיע אל השלישית, הגבוהה שבמדרגות. לאחר הפרישות, שהדגישה את מעלת הרוח לעומת החומר, את מעלת הנצח לעומת העולם הזה החולף, אפשר לחזור אל חיי העולם הזה, ולגלות גם דרך חיי החומר את השמחה והקדושה. במדרגה זו נעשה קידוש ה´ הגדול ביותר, מפני שבמדרגה זו זוכים לגלות את העניין האלוקי בכל הרבדים, הרוחניים והגשמיים. והזוכה למדרגה זו עובד את ה´ בשמחה הגדולה ביותר.

ופעמים שאדם נמצא בזמנים מסוימים במדרגה הראשונה ובזמנים אחרים בשנייה ואף בשלישית. וצריך אדם להשתדל שלא לרמות את עצמו, ולדעת בכל זמן איזו מדרגה מתאימה לו.

ומעניין לשים לב שיש דמיון בין המדרגה הראשונה לשלישית, לכן קורה שקופצים מהמדרגה הראשונה לשלישית וחוזר חלילה. אמנם אי אפשר להתבסס במדרגה השלישית העליונה בלא לעבור דרך המדרגה השנייה. 

עוד על הרב גוסטמן 
כהמשך למאמר משלהי השנה שעברה, קבלתי עוד תגובות וסיפורים על הגאון הרב ישראל זאב גוסטמן זצ"ל.

וכך כתב לי אחד מתלמידיו הנאמנים: בהיותי בן 23 עזבתי את ארצות הברית וחזרתי לעיר מולדתי, ירושלים. התכתבתי תכופות עם ראש הישיבה. כעבור שנתיים עמדתי לשאת אשה. מה רבה היתה שמחתי כאשר נודע לי כי ראש הישיבה מתכנן את ביקורו הראשון בארץ ישראל, וכי הוא עתיד להגיע לנמל חיפה שבוע לפני החתונה. אבי ז"ל כבר לא היה בין החיים, לכן ביקשתי מראש הישיבה שהוא יוביל אותי לחופה. חותני ז"ל הודיע לי שקיים מנהג שהמובילים חייבים להיות זוג נשוי, ולכן תצטרך הרבנית גם להוביל (במקום אמי, שהיתה נוכחת בחתונה). משסיפרתי זאת לראש הישיבה, הוא הגיב: "זה הזלזול הגדול ביותר, להעמיד את האם בצד שתראה כיצד אשה אחרת מובילה את בנה לחופתו! גם אם אמך תגיד שהיא מוותרת, אני לא אאמין לה! איני יודע ממנהג זה של עמי הארצות". וכמובן, אמי ע"ה הובילה.

מנהג השושבינים 
אמנם אכן יש מנהג כזה שרק זוג נשוי בזיווג ראשון מלווים את החתן והכלה (שלחן העזר ח"ב דף לא-לב). ויש מקפידים על זה למרות שהדבר עלול לגרום לעלבון (מנחת יצחק ח"ה, פ). 

אלא שלדעת הרב גוסטמן, אם הדבר גורם לעלבון לאם אלמנה, אין זה אלא מנהג של עמי הארצות. 
למעשה אפשר להציע, שכאשר ההורים רוצים ללוות את ילדיהם לחתונה, למרות שכבר אינם נשואים, מפני שנתאלמנו או התגרשו, אין מונעים זאת מהם. אלא שלסימן טוב אפשר להוסיף ולמנות לשושבינים עוד זוג נשוי בזיווג ראשון, והם ילכו בסמוך להורים או מאחריהם, וישתדלו לסייע בצרכי החופה.

נתינת צדקה בחכמה

עיקר מצוות הצדקה – להביא את העני לעצמאות כלכלית ● תמיכה בלימודי מקצוע של בני עניים היא צדקה מובחרת ● להשגיח שכספי הצדקה לא ישמשו לבזבוז ושחיתות ● לעני המחזר על הפתחים יש לתת מתנה מועטת, גם אם יש לו מכתב המלצה מרב ● עניי עירך קודמים, גם בגלל האפשרות לתת סיוע מתאים מתוך היכרות אישית

גודל מצוות הצדקה

מצוות הצדקה היא מן המצוות הגדולות שבתורה, ואמרו עליה חכמים: "שקולה צדקה כנגד כל המצוות" (ב"ב ט, א). הנותן צדקה מתדבק במידתו של הקב"ה, שמחייה ומפרנס את ברואיו. וכיוון שהצדקה מוסיפה חיים לעולם, לכן היא מצילה מן המיתה, שנאמר: "וצדקה תציל ממות" (משלי י, ב). וגדולה הצדקה שמקרבת את הגאולה (ב"ב י, א). 

הצדקה המעולה – להעמיד אדם על רגליו

אלא שצריך לדעת למי לתת צדקה וכיצד לתת צדקה. שכן עיקר מגמת הצדקה לסייע לאחינו להתקיים בכבוד, ולכן המעלה הגדולה בצדקה היא לסייע לו באופן כזה שאח"כ שוב לא יהיה נזקק לצדקות, אלא יוכל להתקיים בכוחות עצמו ואף לסייע לאחרים. למשל המסייע לעני להקים עסק שעל ידו יוכל אח"כ להתפרנס בכבוד – מקיים את מצוות הצדקה המעולה ביותר (שו"ע יו"ד רמט, ו). 

עזרה ללימוד מקצוע

כיום, רוב הפרנסות הטובות כרוכות בלימודים אקדמיים. בנים למשפחות עניות שאין ביכולתם לממן לעצמם את לימודיהם, ימשיכו על פי רוב לחיות כהוריהם חיי דוחק ועוני. הם יעבדו בעבודות פשוטות, יקבלו שכר נמוך, וסכנת הפיטורין תמיד תהיה קרובה אליהם יותר, מפני שהמעסיקים אינם תלויים בעובדים הפשוטים, ועל כן אינם צריכים להבטיח את מקומם. על כן, המסייע ביד בני עניים אלו ללמוד מקצוע טוב, כדי שיוכלו אח"כ לפרנס את משפחתם בכבוד – מקיים את מצוות הצדקה במדרגתה הגבוהה ביותר. 

חובה להוסיף, שעם כל הכבוד לחיי העולם הזה – חיי העולם הבא חשובים יותר. ולכן צריך להשתדל שנתינת העזרה ללימודים אקדמיים תהיה דרך מסגרת שמעודדת, בנוסף ללימודים האקדמיים, גם לימוד תורה, כדי שההתפתחות תהיה שלמה, בקודש ובחול (יעויין בשו"ע יו"ד רנא, א-ב, שמי שעובר עבירות במזיד אין מצווה לתת לו צדקה, ואם עובר 'להכעיס' אף יש איסור לתת לו).

לתת צדקה על ידי גבאים הגונים וחכמים

יש אנשים שאי אפשר להעמידם על רגליהם. עקב בעיות גופניות או נפשיות הם אינם מסוגלים לפרנס את עצמם ואת משפחתם, וחובה עלינו לעזור להם להתקיים. אולם גם במקרים אלו יש צורך להשגיח שכספי הצדקה ינוצלו כראוי, למזון ולבוש, ולחינוך הילדים לתורה ודרך ארץ, ולא לקניית מותרות או הימורים או משקאות חריפים. במקרים שיש חשש שהכסף ילך לצרכים מיותרים או שליליים, אין לתת כסף אלא רק מצרכים. כללו של דבר, הנותן את כספו לצדקה בלא לדעת כיצד ינוצל, יתכן מאוד שיטעה בעניים שאינם הגונים. והנכשל ונותן צדקה לעניים שאינם הגונים אין בידו שכר מצווה (ב"ק טז, ב).

לכן חשוב כל כך לתת צדקה דרך גבאי צדקה הגונים וחכמים. הגונים, כדי שלא ימעלו בכספי הצדקה. אולם אין די בצדיקות לבדה. הגבאים צריכים להיות גם חכמים ופקחים. חכמים שמכירים את המציאות היטב, ופקחים להכיר רמאים. 

בכל מצב יש לעודד את העני לעבוד

גם כאשר אין סיכוי שהאדם יצליח לפרנס את משפחתו בלא עזרה, צריך לתת לו צדקה בדרך שתעודד אותו להמשיך לעבוד, ושתגרום לו ולמשפחתו לכבד את עבודתו ולדעת שיש לה ערך. בלא זאת, הוא עלול להעדיף את הכסף הקל שבא מן הצדקה על פני הכסף הקשה שבא מעבודה. אבל באמת לא ייטב לו מכך אלא להפך, הוא יהיה שפל בעיני עצמו ובעיני משפחתו. קיום שכזה ישפיע לרעה עליו, ועלול לפתח אצל ילדיו אופי מקולקל.

פעמים רבות גבאי צדקה חכמים צריכים להתנות את מתן הצדקה בזה שהמקבל יעבוד, ועל כל שקל שירוויח יוסיפו לו עוד שקל. לפעמים צריכים למצוא לו עבודה שהמעסיק מוכן לשלם עבורה סך של אלפיים ש"ח לחודש, ויוסיפו לו בלא שיידע עוד אלפיים ש"ח מכספי צדקה, כדי שהוא ומשפחתו יחשבו שהוא זה אשר מפרנס בעבודתו המסורה את המשפחה. כך יעזרו גם לקיומו החומרי וגם למעמדו המוסרי בעיני עצמו ומשפחתו.

וכאשר העני אינו מסוגל כלל לעבוד, אזי צריכים לסייע בידו, ולפייסו בדברים, ולומר לו שהכל מן השמיים, וגלגל חוזר בעולם, וגם אם העני היה עשיר ודאי היה עוזר לחבריו, ועל כן כשהוא עני, עליו לקבל צדקה ולהתבונן בצדדים היפים שבחייו ולשמוח בהם, ולדעת שהכל לטובה.

כמה צדקה ראוי לתת לעני הדופק על דלת הבית? 

לפי ההלכה אין ראוי לתת לעני המחזר על הפתחים מתנה גדולה, ומאידך אין לפוטרו בלא כלום, אלא צריך לתת לו מתנה מועטת. כלומר כשיעור שניתן לקנות בו דבר מה לאכול. בימינו אפשר להעריך זאת בשקל או בחצי שקל. ויש אומרים שדי בשיעור פרוטה, שהוא כשתי אגורות.

ויותר מכך אין לתת, שהואיל והתרגל לחזר על הפתחים, מי יודע כמה יאסוף, ואולי כבר אינו נזקק כל כך ואע"פ כן הוא ממשיך לאסוף צדקה ומכשיל אנשים בנתינת צדקה לעני שאינו הגון. ואף אם הוא נזקק לצדקה, לא ברור שצריך להקדימו, שהרי לפי כללי ההלכה יש להקדים את העניים הקרובים והשכנים, ומי יודע אם זה שמחזר על הפתחים נזקק לצדקה יותר מהם (ב"ב ט, א, שו"ע יו"ד רנ, ג).

האם על פי מכתב המלצה של רבנים צריך לתת יותר?

נראה לעניות דעתי שאין בכוחו של מכתב המלצה מרב לשנות את מעמדו של המחזר על הפתחים, ודינו נשאר שנותנים לו מתנה מועטת בלבד. וזאת משום שהרב הכותב את מכתב ההמלצה לא קיבל על עצמו לעקוב אחר העני ולבדוק אם עדיין לא אסף כפי צורכו או שמא המשיך לקבץ נדבות גם לאחר מכן. בנוסף לכך, מכתב ההמלצה לא בא לקבוע שזה העני הנצרך ביותר, ושיש להקדימו לכל שאר העניים. לכן את מעשר הכספים צריך לתת לישיבות או לגבאי צדקה הגונים, ואילו למחזרים על הפתחים לתת מתנה מועטת בלבד, כלומר: בין חמש אגורות לשקל.

מנהגנו שלא לתת מכתב המלצה בלא היכרות אישית

אבי מורי אינו נותן מכתב תמיכה לשום עני שאינו מתגורר בבית אל או שהוא תלמיד אישי שלו. וכך גם אני נוהג. הסיבה לכך ברורה: רבים טועים לחשוב שאם רב מוכר נותן מכתב תמיכה לעני המחזר על הפתחים, הרי שצריך לתת מתנה גדולה. אבל כאמור, אין נותן המכתב מסוגל לעקוב כראוי אחר מקבלי המכתבים. 

ובכלל, כפי שלמדנו, דרכי העזרה לעני מורכבים. צריך להכיר אותו, את אופיו ואת כשרונותיו, ואת ההיסטוריה שלו כעובד ומפרנס: האם הוא מובטל כרוני; האם כיום הוא מסוגל לעבוד; האם יש לו משפחה שיכולה לסייע בידו; האם יש באפשרותו למכור את דירתו ולעבוד למקום זול יותר; האם הוא מקבץ נדבות עבור טיפול רפואי בחוץ לארץ כאשר קופת חולים מוכנה לממן את כל הטיפול הרפואי שלו בארץ, ועוד שאלות רבות. בלא היכרות מעמיקה וארוכת שנים, לא בטוח שהכסף שניתן לו אכן יועיל לקדמו באמת. 

במשך כמה שנים עקבתי אחר מקבלי מכתבי ההמלצה, ועמדתי על עובדה מעניינת. יש להם מכתבים מכל מיני רבנים חשובים וטובים, אבל מכתב אחד, החשוב ביותר, חסר. המכתב מהרב המקומי. והרי הרב שבסביבת מקום מגוריו של העני הוא זה שצריך להכירו היטב, ומדוע ממנו אין מכתב? הסיבה ברורה, הוא מכיר אותו יותר מדי טוב, וכנראה אינו ממליץ לתת לו צדקה.

ושלא נטעה: אין סיכוי לברר את האמת אודות עני המגיע לחזר על הפתחים. גם אם נתקשר לשכניו או מכריו, לא נדע את מידת אמינותם. גם אם נדבר עם העובד הסוציאלי המקומי, ברוב המקרים הוא אינו מכיר אותו היטב. הוא יודע רק את שדווח למחלקת הרווחה, וזה בדרך כלל מעט מאוד.

גבאי צדקה

הדרך הנכונה לעזור לנזקקים היא בפעילות מקומית של גבאי צדקה, וכפי שאמרו חז"ל: "עניי עירך קודמים". שני יסודות ישנם בדברי חז"ל. האחד, החובה המוסרית כלפי הקרובים קודמת. השני, הקרובים מוכרים, וניתן לעזור להם באופן נכון יותר. אם אפשר, טוב שגבאי הצדקה יעבדו יחד עם אנשי החינוך ועובדי מחלקת הרווחה.

הורים מאמצים וכיבוד הורים

דיני מצוות כיבוד הורים בהורים מאמצים ● האם מותר לבן מאומץ לשאת את בת הוריו המאמצים? ● מי שמתו הוריו המאמצים, ראוי שיאמר אחריהם קדיש ● בן שהוריו התגרשו וגדל אצל אמו, האם ראוי שיטפח קשר גם עם אביו כשאמו מתנגדת לכך? ● הרב שלמה בורשטיין זצ"ל, מאחרוני תלמידי המשגיח ר' ירוחם

שאלה: האם בן מאומץ חייב לכבד את הוריו המאמצים מדין מצוות כיבוד הורים?

תשובה: מצוות כיבוד הורים מן התורה חלה רק לגבי ההורים שילדוהו (הורים ביולוגיים) ולא על הורים מאמצים (סוטה מט, א). אבל מצד החובה המוסרית, כיוון שההורים המאמצים נהגו בו כבן, אף הוא צריך לנהוג עמהם כפי שנוהגים עם הורים ביולוגיים. וכן אמרו חכמים (מגילה יג, א): "כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". ומבחינה מסוימת חובתו המוסרית של בן מאומץ אפילו גדולה יותר, שכן טבע העולם הוא שהורים מטפלים ומגדלים את ילדיהם, אבל כאשר בני זוג לוקחים ילד יתום או עזוב ומטפלים בו ומגדלים אותו, הרי שחסידותם מרובה יותר, וממילא החובה להכיר להם על כך טובה גדולה יותר. וכן אמרו חכמים (כתובות נ, א) שהמגדל יתום ויתומה בביתו ומשיאן נחשב "עושה צדקה בכל עת". ועוד מבואר במדרש (שמו"ר מה, ו) שיש לקב"ה אוצרות למתן שכר לצדיקים, ובתוכם אוצר מיוחד למתן שכר למגדלים יתומים בביתם. 

ואם כן ברור שהבן המאומץ חייב מצד המוסר לכבד את הוריו כפי שבן רגיל מכבד את הוריו. ואם יכבדם פחות מהמקובל, תהיה בכך פגיעה קשה בכבודם.

טיפול רפואי של בן בהוריו

אולם כיוון שחיובו של הבן המאומץ לכבד את הוריו המאמצים הוא מצד המוסר, ממילא בדברים שאינם מצד המוסר אין עליו חיוב. למשל: לבן רגיל אסור לבצע בהוריו טיפול רפואי שעלול להוציא מהם דם. ואף שכוונתו לטובה והוא נחשב רופא מומחה, מכל מקום הדבר אסור משום חומרת האיסור שנאמר (שמות כא, טו): "מכה אביו ואמו מות יומת". ואפילו אם יבקשו ממנו – לא ייענה להם, זולת מקרים של פיקוח נפש או מקרים הקרובים לכך (ע' שו"ע ורמ"א יו"ד רמא, ג). 

אבל על בן מאומץ אין איסור, ואם הוריו המאמצים מבקשים ממנו לבצע בהם טיפול רפואי, והוא יכול לבצעו בצורה טובה – מצווה לסייע להם.

נישואין וירושה

האימוץ אינו יוצר יחסי משפחה על פי ההלכה, ולכן מותר לבן מאומץ לשאת את אחותו. לעומת זאת, אסור על הבן המאומץ להתחתן עם אחותו בת הוריו הבילוגיים, למרות שלא הכירה עד כה.

וכן על פי ההלכה כאשר ההורים המאמצים נפטרים, אין הילדים המאומצים יורשים אותם, אלא אם כן נכתבה צוואה לטובתם.

קדיש על הורים מאמצים

שאלה: האם ראוי שבן מאומץ יאמר קדיש על הוריו?

תשובה: מצווה שיאמר עליהם קדיש. ובמיוחד אם אין להם בנים אחרים, מצווה עליו לומר עליהם קדיש. ואמנם באשכנז, בתקופה שנהגו שאין שני אנשים אומרים ביחד קדיש, היו נוהגים לערוך תור, וכל יתום אבל היה מחכה לתורו לומר קדיש. ובמציאות זו נחלקו הפוסקים האם גם בן מאומץ יכול לתפוש מקום בתור. לדעת הרמ"א (תשובה קיח) יש לו זכות להיות כאחד האבלים בתור, ולדעת החתם סופר (או"ח קסד) אינו יכול לתפוש מקום על חשבון האבלים האחרים. אבל כיום, שנוהגים שכמה אבלים אומרים ביחד קדיש, אין בכך התנגשות, וגם לפי החתם סופר הבן המאומץ יאמר קדיש עם שאר היתומים.

האם ליצור קשר עם אב גרוש בניגוד לרצון האם

שאלה: אני בן להורים גרושים. בן שלוש הייתי כשהתגרשו. כל ימי גדלתי אצל אימי, ורק לעיתים נדירות פגשתי את אבי. אין לי טענות נגד אימי, היא גידלה אותי במסירות ובאהבה, אולם נדמה לי שהיא קצת נטעה בי עוינות כלפי אבי והשתדלה לנתק אותי ממנו. בדרך כלל הייתי שומע ממנה שהוא דוחה את התשלומים שהוא צריך לשלם לה עבורי ולא אכפת לו ממני. ממה שראיתי בפעמים הבודדות שנפגשתי אתו, הוא נראה אדם רגיל, לא רע במיוחד, והוא עובד ומפרנס את משפחתו.

כיום אני בשנות השלושים לחיי. שנים ארוכות לא שמעתי ממנו דבר. גם כאשר היה מתקשר אלי מעת לעת, היו שיחות קצרצרות, כך שאינני יודע אם הוא רוצה בקשר עימי. אני מתלבט, האם רצוי שאצור עמו קשר? האם כדאי לבוא לבקר אצלו או לקבוע אתו פגישה? יש לציין שאני חושש שאם אימי תדע שיצרתי עמו קשר, היא תפגע מאוד. 

מצוות כיבוד הורים מחייבת קשר

תשובה: חובה עליך ליצור קשר עם אביך. הרי מצוות כיבוד הורים מחייבת התייחסות של כבוד, וניתוק קשר הוא חוסר כבוד מוחלט, ומנוגד בתכלית למצוות כיבוד הורים.

אמנם במקרים חריגים, כאשר הקשרים מביאים תמיד להתפרצויות ומריבות קשות, יש מקום ליצור מרחק מסוים מההורים כדי שלא להיכשל באיסור חמור של פגיעה ישירה בהם. אולם גם אז אין מדובר על ניתוק מוחלט.

במקרה שלך, אין שום סיבה להניח שפגישות עם אביך יובילו לעימותים קשים. אולי אביך רוצה מאוד בקרבתך, ורק מפני שאתם התרחקתם ממנו הבין שאינו רצוי, ומתוך חשש לתגובה קשה כבר אינו מנסה ליצור קשר עמוק. ואולי הוא אינו יודע כיצד ליצור עמך קשר. בכל אופן, בהתנכרותך כלפיו אתה עובר על מצוות התורה שנזכרה בעשרת הדיברות: מצוות כיבוד הורים.

וגם אם אמך תבקש ממך במפורש שלא להתקשר אליו, אסור לך לשמוע בקולה. שכן למדנו שיש לכבד הורים בתנאי שאינם מצווים לעבור על אחת מהמצוות, אבל אם יבקשו לעבור על אחת המצוות – אין לשמוע בקולם (שו"ע יו"ד רמ, טז). ולכן אף אם תאמר לך במפורש שלא לדבר עם אביך – אסור לך לשמוע בקולה.

אלא שעליך להשתדל להפיג את חששותיה של אמך, ולומר לה כי אתה מעריך מאוד את התמסרותה כלפיך. אתה יודע שהיא גידלה אותך והשקיעה את כל חייה למענך, ואין לך מילים לבטא את הרגשתך כלפיה, ולעולם תכיר לה על כך טובה. ותדגיש שאין בקשר עם אביך שום ביטוי להתרחקות ממנה ח"ו. וכך תרבה בדברים כדי לפייסה. 

ואם לדעתך לא תוכל לשכנע אותה, מותר לך לשנות ולהסתיר מפניה את הקשר עם אביך, מפני השלום. אולם בכל אופן, גם אם תדע על כך ולא תתפייס – עליך ליצור קשר עם אביך ולכבדו, שנאמר: "כבד את אביך ואת אמך".

ההיגיון וההלכה

גם ההגיון מחייב זאת, שכן מה יותר טבעי מאשר שבן יכיר את אביו. הקשר הטוב של בן עם הוריו מבטא בעצם קשר של אדם עם עצמו, שהרי הוריו הם השורשים שמהם צמח, ואם הוא בהתנכרות עמהם, הוא במידה רבה מנוכר לעצמו. גם אינך יודע כמה שנים עוד תוכל ליצור קשר עמו. אולי ימות ותישאר מתוסכל כל ימיך. 

אשרינו שה' נתן לנו את התורה, שגם במקרים מסובכים מבחינה נפשית, היא סוללת לנו את דרך האמת והחסד, ועל ידה נוכל להגיע לשלמות בעולם הזה ובעולם הבא.

הרב שלמה בורשטיין זצ"ל

לפני שבוע נפטר בשיבה טובה (בן תשעים) הרב שלמה בורשטיין זצ"ל, תלמיד חכם, מחנך ואיש מופת מוסרי. משרידי תלמידי הישיבה הגדולה במיר שבליטא, ומתלמידיו המובהקים של המשגיח המפורסם רבי ירוחם, אולי השריד האחרון שבהם. 

לאחר מלחמת העולם השנייה, במשך כ-15 שנה, הרביץ תורה באורגוואי. ובהיות בנו הבכור בן שלוש עשרה קיים את נדרו ועלה לארץ. 

ביום בו עמדה ספינתם להגיע לחופי הארץ, לבשו כל בני משפחת בורשטיין בגדים חגיגיים. חוף הנמל בחיפה היה מלוכלך בגריז, אולם מרוב חיבת הארץ השתטח הרב ברושטיין עם בגדיו החגיגיים והחליפה על אדמת הקודש וחבקה באהבה. יחד עמו העלה לארץ קבוצת נערים מאורגוואי. 

הוא, שאיבד את כל משפחתו בשואה, ידע להכיר את ערכם של יום העצמאות ויום ירושלים, והיה מקפיד לומר בהם הלל.

בארץ הקים את ישיבת בני עקיבא 'בית שמואל' בחדרה. זכה הרב בורשטיין עם רעייתו הרבנית שתיבדל לחיים ארוכים להוליד שלושה בנים ושלוש בנות. כל בניהם וחתניהם עוסקים בתורה ובמצוות, והעמידו משפחות יקרות לתפארת. 

אחד מבניו הוא הרב מנחם בורשטיין ראש 'מכון פועה'. אחת מבנותיו היא הרבנית אסתר לבנון, אשת הרב אליקים לבנון רב הישוב וראש הישיבה באלון מורה. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, וימשיכו צאצאיו ותלמידיו את דרכו.

הסכם קדם נישואין – לא לחתום

בהסכם המוצע חסרה התחייבות לקיים כל התדיינות אך ורק בבית דין רבני ● וכן חסרה נשיאה באחריות של הצד האשם בפירוק הנישואין ● מיהי "האגודה הישראלית לטיפול במשפחה", ומדוע השכנת שלום בית מופקדת בידיה? ● מתי מפרישים מעשר כספים מתוכניות חיסכון, כשמפקידים או כשפודים? ● עוד עדויות על יחסו של הרב אוירבך לרב קוק

הסכם לכבוד הדדי

לאחרונה נתחבר על ידי חוגים דתיים הקשורים לתנועות הפמיניסטיות נוסח "הסכם לכבוד הדדי", שמגמתו למנוע סחבת ועיגון בתהליך הגירושין. שאם חס וחלילה יעלו הנישואין על שרטון ואחד מבני הזוג ירצה להתגרש, לא יוכל השני לעכבו במשך שנים ארוכות. וזאת על ידי קביעת סנקציה חריפה, שהצד שיעכב את מתן או קבלת הגט, ישלם מזונות מוגדלים, לכל הפחות $1500 או מחצית ממשכורתו, אם היא יותר מ- $1500 לחודש.
שלוש בעיות ישנן בהסכם זה, שבעטיים נראה לי שאין נכון לחתום עליו. 

א – דיון בבית הדין

אחת הגורמים לפירוד בין בני זוג שומרי מצוות, הוא היחלשות של אחד הצדדים מבחינה דתית. הדרך שעליה הסכימו בעת הנישואין כבר אינה מוסכמת עליו, המטרות אינן משותפות, ובדרך כלל בצירוף לעוד כמה גורמים – כבר אין רצון יותר לחיות ביחד. כשבאים להתגרש, הדבר בא לידי ביטוי בכך שאותו צד שנחלש מבחינה דתית פונה לבית משפט אזרחי. הדבר כידוע אסור מהתורה, שכן נאמר "אלה המשפטים אשר תשים לפניהם", לפניהם דווקא ולא לפני מי שאינם שופטים על פי דיני התורה. לפיכך תנאי ראשון בכל הסכם חייב להיות, שאם חס וחלילה יעלו הנישואין על שרטון כל הדיונים בכל התחומים, כולל בענייני הממון ומשמורת הילדים, ייעשו אך ורק בבית הדין הרבני. סעיף זה צריך להיות חזק כל כך, עד שהתשלום עבור ביטולו יהפוך את האפשרות לפנות לבית משפט אזרחי לבלתי אפשרית. כל עוד אין סעיף כזה, יהודי שרוצה לשמור על מצווה זו אינו יכול לחתום על החוזה. לא יתכן לחתום על חוזה ולהזניח יסוד עקרוני כל כך.

ב – האחריות המוסרית

אין בחוזה שום התייחסות לשאלה מי אשם בפירוק הנישואין. יש בכך עוול נורא. אדם נתן את כל אמונו בבן זוגו, הפקיד בידיו את עתיד חייו, ופתאום בן זוגו מודיע לו שאין לו יותר רצון להמשיך לחיות עמו, והוא מעוניין לפרק את המשפחה שהקימו. אני מסכים שלמרות כל הכאב, אי אפשר לחייב את מי שאינו מעוניין בכך להמשיך לחיות עם בן זוגו. אבל לפחות שישלם את המחיר העיקרי על פירוק המשפחה. גם לפי ההלכה, האשם בפירוק המשפחה צריך לשלם את המחיר הכרוך בכך. כל עוד עמדה מוסרית בסיסית זו אינה מעוגנת בבסיס ההסכם, יש סנקציה עצומה ביד הרוצה לפרק את המשפחה, ולמסכן שבגדו בו אין שום דרכים להתגונן בפניו. 

ג – שלום בית

עוד הערה, פחות מרכזית: 
בתוך ההסכם מופיע סעיף העוסק ב"שיקום הנישואין". לפי סעיף זה, המעוניין להמשיך בנישואין רשאי לבקש לשקם את נישואיו בעזרת גורם מקצועי מוסכם. בהעדר גורם מקצועי מוסכם, ימונה מסייע לשיקום הנישואין על ידי "האגודה הישראלית לטיפול במשפחה". בני הזוג מתחייבים להופיע לפניו עד שלוש פעמים, כדי לבדוק ברצינות האם ניתן לשקם את נישואיהם. סעיף זה תמוה מאוד. ראשית, מדוע דווקא אותה אגודה? מה עמדותיה? מי מפקח עליה? מדוע שלא ילכו למערכת הממלכתית של מחלקות הרווחה והעבודה הסוציאלית האזורית? ומי בכלל אומר ש"גורם מקצועי" יועיל להם, אולי מוטב שיילכו לרב? כמדומה שסעיף זה נועד כדי לצאת ידי חובת העיקרון של החתירה ל'שלום בית' המקובל בבתי הדין. אבל אם רוצים באמת להועיל לכך, צריך שהצד הרוצה לשמור על שלום הבית יוכל לקבוע אל מי ללכת, ובן זוגו יהיה חייב לבוא עימו. מעין העיקרון ההלכתי, שהתובע צריך ללכת אחר הנתבע. 

האם נכון לזרז גירושין

עוד בעיה שמעלים כנגד חוזה זה, שהוא מקל על הגירושין. במצב הרגיל כיום, תהליך הגירושין נמשך כמה שנים. כתוצאה מכך, יש שמהרהרים על פירוק המשפחה, וכיוון שהם שומעים שהתהליך ארוך ומתיש, נרתעים לאחוריהם וחושבים, אולי עדיף לנסות לשפר את חיי הנישואים. אולם כאשר התהליך יקוצר על ידי חוזה כזה, יש חשש שיותר אנשים ירצו להתגרש. אולם למרות זאת, נדמה לי שיותר חשוב למנוע את הסחבת המתישה, הכאובה והמייסרת, שבתהליך הגירושין. גם בחז"ל לא שמענו שתהליך גירושין נמשך זמן ארוך כל כך. 

אין לחתום על חוזה זה

לפיכך יש מקום להסכם שיצהיר בפני בית הדין: דעו לכם רבותיי הדיינים, כי הסכמנו מראש שאם חס ושלום נגיע לגירושין, מי שיעכב את הגירושין שלא בצדק, ישלם על כך. ובתנאי כמובן שהסכם זה לא יפגע בסמכות בית הדין ובכללי הצדק והמוסר שבהלכה.

אולם כפי שהחוזה מנוסח כיום, יש בו חסרונות רבים מדי. וגם אם יוסיפו בו סעיפים ברוח הדברים שהזכרתי, יש חשש שבכל מקרה של התנגשות, בית המשפט האזרחי יבטל את העקרונות ההלכתיים. לפיכך, אין לחתום עליו. 

אם החוזה ישונה באופן שיבטיח את שמירת עקרונות ההלכה והמוסר, יש לשקול את היחס כלפיו מחדש, ולהתחיל לדון בפרטיו הממוניים.

שלוש שאלות בדרכי חישוב מעשר כספים

שאלה: החוסך כסף בתוכנית חסכון או קופת גמל, כיצד יפריש מעשר כספים, האם לפני שהוא מפקיד אותו בחסכון או אחרי שיוציא מהחסכון?

תשובה: כיוון שצריך להפריש מעשר מכל כסף שמגיע אליו, ממילא ברור שעליו להפריש מעשר מהכסף שהוא מתכוון להפקיד בתוכנית החסכון. ולאחר שיגיע זמן הפירעון, יעשה חשבון כמה רווח ריאלי היה לו על החסכון, וממנו יפריש מעשר. כלומר את ההצמדה למדד לא יחשיב כרווח, אלא רק מהאחוזים שקיבל בהיתר עסקה יפריש מעשר.

ובדיעבד, מי שלא הפריש מעשר מהכסף שהפקיד בתוכנית החסכון או קופת הגמל, יפריש מעשר מכולו כאשר יפדה את כספו. אולם לכתחילה צריך להפריש לפני ההפקדה, מפני שצרכי עניים ותלמוד תורה מרובים, ואין לעכב את מתן המעשר עד לפדיון החסכון.

שאלה: מי שהשקיע את כספו במניות או קרנות נאמנות, בחלקם הפסיד ובחלקם הרוויח, האם יכול לקזז את הפסדיו מרווחיו? 

תשובה: מקזזים את ההפסדים מהרווחים. ובכל תקופה של כמה חודשים או שנה יש לערוך חשבון כללי. ואם בסך הכל הרוויח – יפריש מהרווח מעשר. ואם בסך הכל הפסיד – פטור מלהפריש מעשר. ורק לאחר שיכסה את הפסדיו ויתחיל להרוויח, יתחייב שוב בהפרשת מעשר כספים. 

עוד על יחסו של הרב אוירבך למרן הרב קוק

בעקבות הקושיות על מה שכתבתי כי הרב אוירבך התייחס אל מרן הרב קוק זצ"ל כאל גדול הדור, הגיעו אלי עוד שלוש ידיעות:

הרב יהודה שביב הוסיף כי בחוברת 'סיני', כרך מ"ז אלול תש"כ, שהוקדשה לזכרו של מרן הרב זצ"ל במלאות עשרים וחמש שנה להסתלקותו, מובאים שמונה מאמרים, מרבנים גדולים, וביניהם הרצי"ה, הרב גרשוני, הרב ראובן כץ מפתח תקווה, וגם הגאון הרב שלמה זלמן אוירבך כתב מאמר בעניין "תנאי שלא נעשה כמשפט התנאים". ובפתח מאמרו כתב: "לזכר נשמת רבנו הגדול מרא דארעא קדישא, מרן הגאון מוהרא"י הכהן קוק זצ"ל, למלאת כ"ה שנה לפטירתו".

עוד הגיעה אלי ידיעה נאמנה מכמה אנשים, שסתם "הרב" בפי הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל היה מרן הרב קוק זצ"ל. 

עוד העיד אדם נכבד מאוד, ששמע מפי הרב חיים שלום פרוש, מזכיר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, שהרב אוירבך שוחח עמו על גדולתו של מרן הרב קוק זצ"ל, ואח"כ אמר לו שלצערו בעקבות השפעת בעלי המחלוקת הקנאים אינו יכול לדבר כך עם הצעירים. וכך סיפר לו עוד תלמיד חכם ששמע דברים אלו במו אוזניו מהרב אוירבך (אמנם ריככתי מעט את הדברים כדי שלא לאפושי פלוגתא).

האדר"ת והאמונה

התעסקות מרובה במעשי הרשעים פוגמת את הנפש, והתבוננות בצדיקים ובמעשיהם מרוממת ומזככת ● פרקים לתולדות האדר"ת: גאונותו, כתביו, מעמדו בעיני גדולי הדור, מעשי החסד שלו וייסוריו ● האדר"ת מוותר על רבנות ורשה למען העניים ● האדר"ת מקדש שם שמיים ועובר לעיר מיר כדי לא להפר הבטחה ● מה להציל קודם: ספר תורה או חידושי תורה?

ההתבוננות בצדיקים ורשעים

מתבקש לכאורה לכתוב מעט על רעיונות הנסיגה של ראש הממשלה, שעצם העלאתם היא חילול ה', פגיעה במצוות יישוב הארץ, נתינת עידוד לשונאינו וסיכון ביטחוננו. 

אלא שההסתכלות בדמותם של רשעים פוגמת, כמבואר במסכת מגילה (כח, א) שאסור להאריך בהסתכלות בפני אדם רשע (עיין מגן אברהם או"ח רכה, כ). ויש לחשוש שגם ההתעסקות המרובה ברפש ובשחיתויות המקיפות את ראש הממשלה פוגמת את הנפש. כמובן, כאשר מגמת ההסתכלות בדמותם היא לתקנם ולהוקיע את מעשיהם הרעים, אזי יש בכך מצווה, אבל אסור לעסוק כל הזמן בחטאים וחוטאים. דומה שיש בימים אלו ערך רב לאזן את התמונה ולהרבות בהתבוננות בדמותם של צדיקים ובמעשיהם הקדושים, התבוננות שהיא מרוממת ומזככת ומושכת את הלבבות למעלה. לעומת אלה שנדמה כי מעמדם האישי חשוב להם יותר מאשר עתידו של העם היהודי, נישא עינינו אל הצדיקים הטהורים שהיו מוכנים למסור את כל נפשם ומאודם למען הכלל והפרט. 

בשבועות האחרונים הזכרנו את צדיקי בית רוז'ין, ועתה נתבונן בדמותו של אחד הגאונים הצדיקים, רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים זצ"ל. רבי אליהו דוד – האדר"ת, כיהן ברבנות בערים פוניבז', מיר, ולבסוף בירושלים. הוא נסתלק בשנת תרס"ה, ויום פטירתו חל בשבוע הבא, בג' אדר. 

'סדר פרשיות'

לאחרונה יצא לאור מתוך כתביו של האדר"ת הספר 'סדר פרשיות' על חומש בראשית. ספר זה הוא אחד מכמאה וחמישים חיבורים וקונטרסים שהשאיר אחריו האדר"ת בכתב יד. הספר יצא בהוצאה משותפת של 'מכון ירושלים' וישיבת בית אל. הספר נערך על ידי הרב בנימין זלצמן, ובסופו תולדות חיי הרב המחבר מאת הרב הראל כהן. מתוכם נתבונן מעט בדמותו של האדר"ת.

אביו וחינוכו

אביו, הרב בנימין, היה תלמיד חכם מופלג שנהג לסיים את הש"ס בבלי כל חודש ימים. הוא כיהן כרב בכמה קהילות בליטא ונתפרסם כרב מוילקומיר. בחג השבועות תר"ג נולדו לרבי בנימין תאומים, האדר"ת וצבי-יהודה. מילדותם עסקו שניהם בתורה בשקידה עצומה, ונודעו כבעלי כשרונות גאוניים. 

הם חיו בעניות גדולה, כפי שחיו רוב משפחות רבני ליטא באותו הדור, אבל התורה היתה שעשועיהם ובה הגו יומם ולילה. בנעוריהם הרבו לכתוב חידושי תורה על סדר לימודם. באותם ימים כבר החל בליטא תהליך של עזיבת הדת שה'משכילים' היו מוביליו, אולם הרב בנימין עמד כנגדם בתוקף, וכך חינך את בניו לחיי קדושה ושקידה בתורה. 

ביטול השידוך

בהיות האדר"ת בן 16 שודך לנערה. הוא החל כבר להיות סמוך על שולחן חותנו לעתיד, אלא שאחר האירוסין נפטרה אם הכלה, ואביה נשא אשה שבאה מהכרך הגדול וילנא. האם החורגת, שנטתה יותר לצד המשכילים, שינתה את תהלוכות הבית. בעקבות זאת, למרות הצער העמוק, ביטל הרב בנימין את קשר השידוכים, וכפי שכתב לימים האדר"ת בזיכרונותיו: "לגמרי היתה דעתה של האשה החדשה שונה מדרכיו של המחותן עד כה, היא הנהיגה בביתו מנהגי הדור החדש, על כן הפריד (אבא) בין הדבקים… לאשר התבונן כי חלילה לי להיות בביתו (של המחותן) לקחת בתו ולאכול בביתו אשר נהפך לדור אחר". 

רבנות פוניבז'

לאחר מכן נשתדך האדר"ת עם בת של סוחר תלמיד חכם מהעיר פוניבז', ובהיותו בן 19 התחתן ועבר לגור אצל חותנו. אשתו עסקה תחילה במסחר והוא המשיך לשקוד על התורה. בני פוניבז' הכירו באברך הגר עמהם שהוא גאון מופלג, ולאחר שהרב הקודם עזב את העיר, מינו את האדר"ת שהיה באותו זמן בן 32 לשמש כרב העיר. פוניבז' היתה העיר החמישית בגודלה בליטה, ורוב תושביה היו יהודים.

גאונותו

לאדר"ת היתה שליטה מופלאה בש"ס ובפוסקים, היה דן ולמד מעניין לעניין בחריפות ובקיאות מופלאה, והיה מרבה לחדש חידושים בכל שטחי התורה.

המחשה ליחסם של גדולי התורה לגאונותו וצדקותו אפשר למצוא בכבוד שרחש לו גדול הדור, הנצי"ב מוולוז'ין, שכאשר פגש את האדר"ת פנים בפנים, ברך עליו "שחלק מחכמתו ליראיו" – ברכה השמורה רק ליחידי סגולה שבדור. גם בעל ה'חפץ חיים', שהיה מבוגר ממנו במספר שנים, ביקש את הסכמתו לכמה מספריו, והיה מעריץ אותו כגאון וצדיק.

מסירות

האדר"ת היה זריז מאוד בלימודו ובפעולותיו. אמר רבי חיים ברלין בנו הגדול של הנצי"ב, שמעולם לא פגש זריז כמו האדר"ת, זולת אביו הנצי"ב שהיה זריז ביותר. 

כרב היה האדר"ת טורח ומתאמץ למלא את תפקידו. לא התבייש לחזר על פתחי נדיבים לאסוף צדקות לעניים. כשהיה צורך לדאוג למאכל כשר ליהודים שגויסו לצבא המלך, טרח על כך במשך כמה ימים רצופים. היה מבקר חולים וגומל חסדים, דואג לחיזוק בתי הכנסת ובניינם. וכל זאת יחד עם שקידתו העצומה בתורה.

שריפות רבות פקדו את עיירות ליטא, שבתיהן היו בנויים מעץ. מיוחד היה האדר"ת במסירות נפשו למען העניים שביתם ורכושם נשרף. אחר כל שריפה ושריפה היה מכתת את רגליו בערים ובקהילות לקבץ נדבות עבור העניים. 

מספרים שקיבל בקשה מאת ראשי קהילת וארשה לכהן כרב בעירם, ולאחר זמן מסוים הודיע להם כי לא ייענה להצעתם ויישאר בפוניבז'. כששאלוהו למה סרב, הסביר, שכאשר הוא לווה כסף כדי לעזור לעניי עירו בפוניבז' והמלווים מבקשים ממנו ערבונות, אז הוא מראה להם את כתב המינוי לרבנות של ורשה, שאם ירצה יוכל לקבל את רבנות העיר הגדולה ורשה, ומשכורתו תהיה גבוהה פי כמה, וכך יוכל לפרוע את חובו. אבל אם כבר יתמנה לרב בורשה, ויצטרך ללוות עבור עניי ורשה, כבר לא יהיה לו מה להשיב ולא יתנו לו…

ייסורים

ייסורים רבים עברו על האדר"ת ואשתו. משכורת הרבנות היתה מצומצמת מאוד, והם חיו בדלות שהלכה וגברה. פעמים רבות הבטיחו ראשי הקהל להגדיל את משכורתו ולא עמדו בדבריהם. במשך שנים רבות ישן האדר"ת על כסאות בחדר הספרים השלו, גם מפני שלא היתה לו מיטה וגם מפני שבדרך כלל לא היה בבית מקום להניחה.

כפי הנראה אחר שהתחייב לחתנו הצעיר (הראי"ה קוק) לפרנסו במשך כמה שנים, לא הצליח להשיג לו מיטה, וכדי שלא להפר את דברו נתן לחתנו ובתו את מיטתו. זו כנראה אחת הסיבות שה'חפץ חיים', שהיה בידידות עמוקה עם האדר"ת וידע את מצבו הכלכלי, יעץ לרב קוק לקבל את הצעת הרבנות בזוימל בהיותו בן 22 בלבד, וכך הקל על מצבו של האדר"ת. אבל כפי הנראה גם אחר שהמיטה חזרה לאדר"ת נאלץ שוב להיפרד ממנה, כדי לשלם את חובותיו שלווה עבור עניי העיר או עבור בני ביתו החולים, ושוב חזר לישון על הכסאות בחדר הספרים.

העניים שהאדר"ת היה מסור להם בכל ליבו ומאודו אמנם העריצו אותו, אבל העשירים ראשי הקהל, שיכלו לעזור לו, לא שתו ליבם לצרותיו. אולי הם נמשכו אחר הרוחות החדשות ולא כיבדו כראוי את הרבנים, ואולי היו סתם ערלי לב. מכל מקום, משכורתו של האדר"ת הלכה ונשחקה. האדר"ת התנחם בכך שגם מצבם של רבים מחבריו הרבנים אינו טוב ממצבו.

צער גידול בנים

12 ילדים נולדו לאדר"ת ולאשתו, ושבעה מהם נפטרו עד הגיעם לנערות (בממוצע מתו באותה תקופה כחמישים אחוז מהנולדים). בתו החולה אסתר פראדיל בת ה-14 היתה צדקת, וריחמה על אביה שאף הוא היה חולני, וחסה על הוצאותיו המרובות עבור הטיפול בה. אפילו את החלב שקנו למענה רצתה לתת לאביה, כי גם הוא חולה. 

אולם גם בעת גסיסתה לא היטיבו עמו אנשי פוניבז' לעזור לו בשעת צרתו. וגם כשבן זקוניו התינוק חלה, לא היה לו כסף לשלם לרופא שטיפל בו, ולא עזרו לו. הוא, שקיבץ כספים רבים למען עניי עירו, לא השאיר לעצמו כלום, וכשנזקק לעזרה לא סייעו לו. ואף שהתמרמר על פרנסי הקהל לא עזב את חסידותו.

המעבר למיר

בעקבות יחסם של פרנסי פוניבז' הסכים האדר"ת לשמוע הצעות רבנות מקהילות אחרות, עד שלבסוף, לאחר כעשרים שנה שכיהן כרב בפוניבז', קיבל על עצמו לעבור לכהן כרב במיר, שהיתה עיירה קטנה וענייה, אולם היתה בה ישיבה חשובה.

גם הדאגה לחינוך ארבעת בניו הניעה את האדר"ת להעדיף את מיר על פני עיירות גדולות ועשירות ממנה שבהם, כמו גם בפוניבז', כבר היתה ל'משכילים' השפעה גדולה, ורבים מבניהם התחנכו במסגרות חילוניות. 

לאחר שנודע הדבר לבני פוניבז' התעוררה זעקה גדולה, היאך יתנו לרבם הגדול לעזוב את מקומם לקהילה קטנה. הם הבטיחו לו העלאה משמעותית במשכורת, וגזרו על העגלונים והסבלים שלא יעזרו לו לצאת מהעיר. במצב החדש, לאחר שמעמדו הכלכלי הובטח, ומשכורתו בפוניבז' היתה גבוהה ממשכורתו במיר, כבר היה עדיף לאדר"ת להישאר בפוניבז'. גם רבנים חשובים, ובתוכם בעל ה'שדי-חמד' כתבו שמותר לו לחזור בו ולהישאר בפוניבז'. אך כיוון שאנשי מיר לא הסכימו לוותר על התחייבותו, לא רצה להפר את התחייבותו. 

מספרים שהאדר"ת כבר כמעט והסכים להישאר בפוניבז', אולם כששמע שסנדלר מקומי שכר פועל ואח"כ חזר בו מהעסקה בטענה שאם לרב מותר לבטל את התחייבותו אזי גם לו מותר, הודיע: "לא אשאר בפוניבז' בשום אופן בעולם בלעדי רשות מבני מיר, וכל הרוחות וההבטחות שבעולם לא יזיזוני מדעתי". הרב קוק ציין זאת כאירוע של קידוש ה', שלמרות ההצעות הנדיבות לא הסכים האדר"ת להפר את דברו. 

כתביו

חידושיו של האדר"ת עמוקים וחריפים, ופעמים שרק למדנים גדולים יכולים להבינם. האדר"ת היה מחבב מאוד את כתביו, ואף כתב שצריך עיון בשעת שריפה, מה יעשה מי שיש בביתו ספר תורה וחידושי תורה בכתב יד, מה יציל תחילה? האם קדושת ספר תורה גוברת, או שאולי חידושיו קודמים כיוון שאין עוד זולתם בשום מקום, ועוד שיש קצת סכנת נפשות למי שעמל ויגע בהם כל ימיו, ויכול אולי לבוא לידי חולי מסוכן מהצער על שריפתם.

בשנים האחרונות החלו להוציא ספרים מתוך כתבי ידו. הרב משה צבי נריה זצ"ל פעל למען הוצאת כתביו לאור, ובשנת תשמ"ב הוציא לאור את קונטרסו 'נפש דוד' שאותו כתב בשלהי ימיו, ובו הוא מספר זכרונותיו והנהגותיו בתורה ומידות. אחריו חתנו הרב יהודה עמיחי שליט"א הוציא לאור את הספר 'תפילת דוד', ובו הערות וחידושים סביב ענייני תפילה. לאחרונה יצאו עוד ספרים רבים, ומהם: 'שמע אליהו' ובו משא ומתן עם גדולי ישראל שפגש, 'חידושי הגאון האדר"ת' בענייני תלמוד והלכה, שו"ת 'מענה אליהו' בהוצאת ישיבת 'אור עציון'. ובהוצאת 'אהבת שלום' יצאו לאחרונה הספרים: 'שבט אחים' על כללי הש"ס שכתב יחד עם אחיו התאום בשנות נעוריו, ו'ארבעה ספרים נפתחים' בענייני מקדש והקהל, ועוד ענייני הלכה.

בשבוע הבא בעז"ה אוסיף לספר על תולדותיו, על התמנותו לרבה של ירושלים ועל יחסו לחתנו מרן הרב קוק זצ"ל.