ארכיון הקטגוריה: הלכה

פסיכולוגיה וכיבוד הורים

עיקר החידוש של התורה שצריך לכבד גם הורים בעייתיים ● השיטה הפסיכולוגית להאשים בכל בעייה את ההורים מנוגדת להלכה וגם מזיקה

כיבוד הורים וכבוד שמיים 
מצווה גדולה מהתורה לכבד את ההורים ולירא מהם. וכל כך גדולה מצווה זו עד שנזכרה בעשרת הדברות. ואמרו חכמים (קידושין ל, ב) שהשווה הכתוב כיבוד אב ואם לכבוד המקום. ועוד אמרו חכמים: "שלושה שותפים הם באדם, הקב"ה ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני".

עיקר המצווה נועדה כלפי הורים בעייתיים 
כאשר האב או האם הם אנשים הראויים לכבוד, אין לכאורה צורך לצוות על כך. הרי סברה פשוטה היא שצריך לכבד כל אדם בעל מעלה, ועל אחת כמה וכמה שצריך אדם לכבד ולהכיר טובה להוריו, שגמלו עמו חסד שאין לו שיעור. אלא עיקר החידוש שבמצווה הוא – שאפילו אם ההורים אינם ראויים לכבוד, מצווה לכבדם. 

וכך כתב רבי חיים פלאג'י בספרו 'תוכחת חיים' על פרשת תולדות, שעיקר ציווי התורה מופנה כלפי הורים טרחנים שמידותיהם גרועות, שכן כלפי הורים רגילים אין צורך בציווי, שזה דבר פשוט שכך נוהגים עימם.

וכן נפסק ברמב"ם: "עד היכן הוא כיבוד אב ואם, אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים – לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק. ועד היכן מוראן, אפילו היה לובש בגדי חמודות ויושב בראש בפני הקהל, ובאו אביו ואמו וקרעו בגדיו והיכוהו בראשו וירקו בפניו, לא יכלימם, אלא ישתוק ויירא ויפחד ממלך מלכי המלכים שציווהו בכך. שאילו מלך בשר ודם גזר עליו דבר שהוא מצער יתר מזה, לא היה יכול לפרכס בדבר, קל וחומר למי שאמר והיה העולם כרצונו" (רמב"ם הל' ממרים ו, ז. וכך נפסק בשולחן ערוך יו"ד רמ, ג). 

בעיית הפסיכולוגים 
פסיכולוגים רבים נוטים כיום לתלות את הבעיות של המטופל בהוריו, שלחצו עליו, כעסו עליו ואף היכו אותו. במילים אחרות – "התעללו בו". וכיוון שהמטופל נחשב לקרבן של הוריו, ממילא ברור שהוא אינו אשם בבעיותיו. מצפונו יכול להיות נקי, הוא יכול להשתחרר מהמועקות שלו. ההורים הם שאשמים בכל הצרות והבעיות שהוא מעולל לעצמו ולסביבתו. 

מתוך הסתכלות כזאת ברור שהיחסים שבין הבן להוריו נעשים גרועים, ובעידוד הפסיכולוג הוא עובר על מצוות כיבוד הורים בשאט נפש.
גם אם טיפול זה היה מועיל מבחינה פסיכולוגית, אסור להשתתף בו מפני שהוא מנוגד למצוות התורה. וכמו שאין אדם רשאי לגנוב או לרצוח כדי להקל על סבלו, כך אסור לו לעבור על מצוות כיבוד הורים כדי להקל על סבלו. 

טיפול שמנוגד לתורה אינו טוב
יתר על כן, מאמינים אנחנו שכל המצוות ניתנו לטוב לנו, כמו שנאמר (שמות כ, יב): "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך".
ולכן, גם אם אדם שקיבל טיפול פסיכולוגי מהסוג הזה יסתובב זמן מה עם חיוך מטופש על הפנים, ויודיע לחבריו שבזכות הטיפול המקצועי שהוא מקבל הוא הולך ומשתחרר מהשפעתם המזיקה של הוריו; גם אם יטען שכיום הוא כבר מרגיש טוב, מפני שהתברר לו שהוריו הם שאשמים בכל צרותיו, ואילו הוא אינו אלא קרבן להתעללות שאינו אשם בכלום, וגם אם ישבע כי לאחר שהטיח בהוריו את אשמתם בפניהם הרגיש הקלה ושחרור – אין זו אלא אשליה זמנית.

בסופו של דבר צערו יגבר, והחלל שנפער בלבו יילך ויגדל. הוא יהפוך את עצמו ליתום במובן הנורא ביותר – 'יתמות נפשית'. ליתום יש לכל הפחות דמות שהוא יכול בזכרונו להתרפק עליה, ואילו לזה לא תהיה אפילו דמות להתרפק עליה. כל אדם זקוק לשורשים. בעל כורחו הוא קשור להוריו. גם אם ירצה – לא יצליח לשכוח את הוריו ולהתנתק מהם. גם אם יעטוף את עצמו בכעס כלפיהם, בתוך ליבו הוא ידע שגרם להם צער נורא שהוריד את שיבתם ביגון, ואף הוא ימות לבסוף בודד ועצוב.

אדם שאינו מכבד את הוריו בעצם אינו מכבד את עצמו. הוריו הם שורשיו, ואם שורשיו רעים הלא בסופו של דבר גם הוא רע. אם יכבד את הוריו, יכיר מתוך כך את היסודות החיובים שבו, ומתוך כך יוכל להמשיך להתפתח ולצמוח.

מהי חובת הכיבוד
אין מצווה שהילדים יחשבו שכל מה שהוריהם עושים וחושבים הוא מושלם. להפך, על הילדים לחשוב באופן עצמאי ולבחור בטוב. ואם ההורים מבקשים מהם לעשות דבר עבירה, אסור להם לשמוע בקולם (שו"ע יו"ד רמ, טו). גם בעניינים הנוגעים לחייהם של ילדים עצמאים, כמו נישואין ועבודה, אינם צריכים לשמוע בקול הוריהם, אלא עליהם להחליט בעצמם לשם שמיים (רמ"א יו"ד רמ, כה). 

אבל חובת הכיבוד מחייבת לראות את הטוב שבהם, להבין אותם. וגם כאשר יש לדעתו של הבן פגמים רבים במידותיהם, חובה עליו לחפש את הנקודות הטובות שבהם, להבליטם בדעתו ולדון אותם לכף זכות, שאם לא כן, גם אם יכבדם במעשיו לא יקיים את המצווה. וכפי שאמרו חכמים שיש אדם שמאכיל את אביו מאכלים משובחים ומאבד חלקו בעולם הבא. וכמעשה באחד שהיה מאכיל את אביו פסיוני (עוף משובח מאוד). פעם אחת שאלו אביו: בני, מאין לך כל אלה? אמר לו הבן: סבא (זקן) מה אכפת לך, טחון ואכול. כלומר תלעס, תאכל ותשתוק (קידושין לא, א, ותוספות שם). 

באופן דומה נוהג מי שדן את הוריו לכף חובה, אבל מתייחס אליהם בנימוס ומסייע בידם. כלפי חוץ הוא נראה כמכבד ומקיים את מצוות התורה, אבל באמת הוא פוגע מאוד בכבודם ומצערם, כי איך לא יראה את הצדדים הטובים שבהם, והם הוריו.

הטענות על הטעויות שבחינוכו 
גם מי שחושב שהוריו טעו בחינוכו, כי כעסו עליו והיכוהו, או וויתרו לו והרגילוהו להיות עצלן – צריך לדון אותם לכף זכות (גם להם היו הורים…). עליו להבין את המצוקות שהעיקו עליהם, ולראות איך בכל זאת הצליחו לעשות דברים יפים וטובים בחייהם.

אם יחשוב על הטעויות שלהם בחינוכו, לא יצליח להתקדם הלאה. יהיו לו אמנם תירוצים טובים לכישלונותיו, אבל להצליח בחייו לא יוכל. לעומת זאת, אם יתבונן בצדדים הטובים שבהוריו, יוכל להתחבר לטוב שקיבל מהם, ומכוח זה יוכל להמשיך לפתח את עצמו, להתגבר על המכשולים ולהצליח. ומי שהצליח להגיע למדרגה גבוהה יותר, יוכל להתבונן איך שהכל היה לטובה, ואפילו הדברים שהיו נראים בעיניו כרעים, למעשה פיתחו אותו, עשו אותו רגיש, מחושל, מעמיק, וסללו את דרכו לטובה. ואף זה בכלל מה שאמר רבי עקיבא: "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס, ב).

הלכה למעשה
כמו שאסור לאכול מאכלים שאינם כשרים, כך אסור ללכת לפסיכולוג שאינו מקבל על עצמו את מצוות כיבוד הורים. 
גם פסיכולוג חובש כיפה עלול לחטוא בזה. יש חשש שהוא מפריד בין חובתו הדתית בחייו האישים לבין מקצועו, ובבואו לטפל באנשים הוא משיל מעליו את מצוות התורה ומקבל על עצמו את התיאוריה הפסיכולוגית השלטת כיום.

הורים רשעים 
אמנם צריכים להבחין בין הורים שמפריזים בכעס וחינוכם קפדני יתר על המידה, אבל כוונתם הבסיסית היא חיובית, לבין הורה שמתאכזר באופן סדיסטי כלפי ילדו. התנהגות סדיסטית היא מסוכנת גופנית ונפשית, אותה מוכרחים לעצור. ילד שסובל מהתעללות סדיסטית צריכים לחזק ולעודד אותו, ולומר לו שהמכות שספג אינן באשמתו. קל וחומר כאשר מדובר בגילוי עריות. 

אמנם גם במציאות נוראה ומסובכת שכזו צריך לנסות למצוא דרך לדון את ההורה הרשע לכף זכות. ראוי להסביר שאף כי מעשיו אסורים בתכלית, ובשם אופן אסור לחזור עליהם, מכל מקום כפי הנראה ההורה הרשע חולה במחלה קשה, גופנית או נפשית, ולכן חטא. ככל שהילד יבין יותר שההורה שהתעלל בו הוא חולה, כך יוכל יותר להפריד בין המעשים הנוראים שעשה, לאותם רגעי חסד שבהם התנהג כהורה רגיל. על אותם רגעים יפים יוכל להתרפק כל ימיו, והם יוכלו להיות היסוד החיובי שמכוחו יוכל לבנות את יחסיו הטובים עם הילדים שיהיו לו בעתיד. 

סייג להורים מכים
גם ההורים צריכים להיזהר שלא להכביד את עולם ולהכות את ילדיהם יתר על המקובל (שו"ע יו"ד רמ, יט). אמנם היו זמנים שהורים הגונים היו רגילים להעניק לילדיהם מכות נמרצות על כל כישלון ועוון, כדי לחנכם ולהטביע בהם מידות טובות וישרות. כך גידלו דורות של יהודים כשרים וטובים. אבל בימינו המציאות החברתית השתנתה, והורה שמכה בחגורה נחשב כעבריין כמעט. וגם אם לדעתו נהג במתינות, הילד עלול לשמוע מחבריו ומוריו כי הוא זקוק לטיפול פסיכולוגי מפני שהוא קורבן להתעללות חמורה מאבא אלים ומסוכן. בעקבות דברים אלו הילד באמת יצטרך טיפול, כי התגובה החברתית תיצור מציאות הרבה יותר חזקה מעצם המכות שספג. על כן צריכים ההורים להתאים את האמצעים החינוכיים לנורמות החברתיות. והכל כמנהג המדינה והמקום. 

ולאותם הילדים שחטפו מהוריהם מכות חזקות, מומלץ להתגבר על דעת הקהל, ולדעת שהוריהם נהגו באופן שנחשב סביר לגמרי במקום ובזמן אחר, אף כי היום דרכם אינה מקובלת. ידיעה זו יכולה בבת אחת להקל מעליהם את תחושת העלבון והנפגעות ולסייע בידם לכבד את הוריהם, כמצוות התורה.

לעשר, להתעשר ולעשר

מצווה לתת מעשר לצדקה מכל הרווחים ● דברי חז"ל שמותר לנסות את ה´ במצוות המעשר ● האם ראוי לתת צדקה במטרה להתעשר?

מעשר כספים 
כידוע יש מצווה להפריש מעשר מכל רווח שיש לאדם, וכפי שלמדו חכמים מהפסוק (דברים יד, כב): "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה". ואמרו חז"ל (בספרי שם): אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, אבל רווחים מריבית וסחורה וכל שאר רווחים מניין? תלמוד לומר ´את כל´. שהיה יכול לומר הכתוב "את תבואתך", ולמה נאמר "את כל" – ללמדנו שצריך להפריש מעשר גם מריבית וסחורה ומכל דבר שאדם מרוויח בו.

וזהו שנדר יעקב אבינו בצאתו לחרן, שאם ה´ יהיה עימו וישמור עליו ויתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש – "כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח, כב), היינו שיפריש מעשר לצדקה.
עשר תעשר – בשביל שתתעשר

בתלמוד (תענית ט, א) דרשו חכמים על הפסוק (דברים יד, כב): "עשר תעשר" – "עשר בשביל שתתעשר". 

ולכאורה יש לשאול, הלא צריך לקיים מצוות לשם שמיים ולא כדי לקבל פרס, ואיך אמרו חכמים "עשר בשביל שתתעשר"? אלא שהתעשרותו של מי שנותן מעשר מכל רווחיו הוא עצמו דבר מצווה. שכל רווח שיש לו גם המעשר שניתן לצדקה מרוויח, נמצא שיש בהתעשרותו צורך מצווה. ועוד שיש בכך קידוש ה´, שזה שמקפיד להפריש מעשר מרווחיו נעשה עשיר. ולכן "עשר בשביל שתתעשר". 

ואכן זכה יעקב אבינו עליו השלום, ובעקבות קבלתו על עצמו לתת מעשר מכל אשר ה´ יתן לו, התעשר מאוד, שנאמר (בראשית ל, מג): "ויפרוץ האיש מאוד מאוד, ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים".

מותר לנסות את ה´ בדבר הזה
עוד אמרו חכמים (תענית ט, א), שמותר לנסות בזה את ה´, שיפריש אדם מעשר ויראה שיתעשר. ואף שככלל נאמר (דברים ו, טז): "לא תנסו את ה´ אלוקיכם" – זו המצווה היחידה שמותר לנסות בה את ה´, שנאמר (מלאכי ג, י): "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת אמר ה´ צבא-ות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די".

ואמנם יש מפרשים שרק במעשר של דגן ותירוש ויצהר, שחיובם מהתורה, אפשר לבחון את ה´, ועל זה דיבר מלאכי. אבל חיוב מעשר כספים, אע"פ שהוא סגולה בדוקה לעשירות, מכל מקום כיוון שלדעת רוב הפוסקים הוא מדברי חכמים – אין לנסות בו את ה´ (פת"ש יו"ד רמז). אולם דעת רוב הפוסקים שגם במעשר כספים אפשר לנסות את ה´, שכן נבואת מלאכי היתה בתקופת הבית השני, ובאותו זמן גם חיוב מעשר הדגן והתירוש והיצהר היה מדברי חכמים, מפני שרוב ישראל לא ישבו בארץ. נמצא שגם בהפרשת מעשר שחיובו מדברי חכמים אפשר לנסות את ה´.

הברכה באה דרך העבודה ולא בדרך נס 
אמנם ברור, שברכה זו אינה באה בדרך נס גלוי, מפני שהבחירה החופשית היא יסוד העולם, ואם היו בעלי מצוות זוכים לנסים גלויים היתה מתבטלת הבחירה החופשית. 

אלא הברכה באה בדרך נסתרת, דרך עבודתו של האדם, וכפי שנאמר (דברים יד, כט): "והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך, ואכלו ושבעו, למען יברכך ה´ אלוהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה". אבל מי שיתבטל ולא יעבוד לא תהיה לו ברכה. 

וכן לא יכול אדם לבזבז את ממונו על דברי מותרות ואח"כ להתלונן שלא זכה לברכת עשירות. אלא אם יהיה חרוץ ויעבוד כראוי ויכלכל את מעשיו באופן סביר, הוא יכול לנסות את ה´ ולראות בעיניו את הברכה שבזכות המעשר. 

הפרשתי מעשר ולא התעשרתי 
כמעט תמיד שמעתי שאכן המפרישים מעשר מתעשרים. אמנם במשך השנים נשאלתי כמה פעמים מאנשים שטענו כי הפרישו מעשר כספים ולא זכו לברכה. כשבררתי את הדברים לעומק, התברר בדרך כלל שנתנו את המעשר למטרות שאינן נחשבות צדקה, כגון לקרובי משפחה שבעצם לא היו כל כך נזקקים, או לעמותות מפוקפקות, או עבור סגולות שבמקרה הטוב אין בהן מצווה ובמקרה הרע נזקם מרובה. וכאשר אדם נותן צדקה למטרות שאינן ראויות, אין לו על כך שכר (ע´ ב"ק טז, ב). 

בנוסף לכך, בדרך כלל היו אותם אנשים שעישרו ולא התעשרו מבזבזים את כספם בחוסר הגיון מחפיר. וכמדומה שהדברים תלויים זה בזה: הואיל ולא נתנו צדקה כראוי, גם לא זכו להוציא את כספם כראוי, ונמצאו מפסידים מכאן ומכאן. בהזדמנות אחרת בעז"ה ארחיב בנושא זה.

שאלה על הנאות העולם הזה והקדושה 
שאלה: מה היחס הנכון להנאות שבעולם הזה? מצד אחד אנו מוצאים בתורה ברכות גשמיות, שאם נשמור את התורה והמצוות נזכה ליבול מבורך בפירות העץ והאדמה, נאכל לחמנו לשובע, ונשמח בכל השפע הטוב שה´ נותן לנו. וכן מצינו בברכה שברך יצחק אבינו את יעקב אבינו (בראשית כז, כח): "ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש", ולשם מה המשמנים אם לא לאוכלם בהנאה? ולשם מה התירוש שהוא יין אם לא לשמוח בו? ולמה לזכות בעושר אם לא כדי ליהנות ממנו? ומנגד, במקומות רבים מבוארת מעלת הפרישות, כמו למשל בספר מסילת ישרים לרמח"ל ובנתיבות עולם למהר"ל. ובכן מה עדיף, ליהנות מחיי העולם הזה או לפרוש מהם?

שלוש מדרגות ביחס להנאות העולם 
ככלל, יש בזה שלוש מדרגות: המדרגה הראשונה היא מדרגת של האנשים הכשרים, שמנהלים חיים רגילים בעולם הזה, נהנים ושמחים בכל הדברים הטובים שיש בו, ומודים לה´ על כל ההנאות בברכות הנהנין ובתפילה. 

למעלה ממדרגה זו היא מדרגתם של הרוצים להתעלות אל הרוחניות, ולשם כך הם פורשים מהנאות העולם הזה, שהן הנאות חומריות, קטנות וחולפות, ומקדישים את תשומת ליבם לעולם הרוח, לתיקון המידות וללימוד התורה. ואם יצטרכו למעט הפוגה, יטיילו וייהנו מעט מדברים גשמיים, אבל מגמתם תהיה לאזור כוח כדי לחזור ולעסוק בדברים הרוחניים. מדרגה זו טובה וראויה, בתנאי שמקיימים אותה בשמחה, מתוך הבנה אמיתית שההנאות הרוחניות חשובות ויקרות מההנאות החומריות, ועל כן אין לבעלי מדרגה זו עניין כל כך בהנאות החומריות, ועיקר מגמתם מוקדשת לענייני הרוח. 

ומתוך המדרגה השנייה אפשר להגיע אל השלישית, הגבוהה שבמדרגות. לאחר הפרישות, שהדגישה את מעלת הרוח לעומת החומר, את מעלת הנצח לעומת העולם הזה החולף, אפשר לחזור אל חיי העולם הזה, ולגלות גם דרך חיי החומר את השמחה והקדושה. במדרגה זו נעשה קידוש ה´ הגדול ביותר, מפני שבמדרגה זו זוכים לגלות את העניין האלוקי בכל הרבדים, הרוחניים והגשמיים. והזוכה למדרגה זו עובד את ה´ בשמחה הגדולה ביותר.

ופעמים שאדם נמצא בזמנים מסוימים במדרגה הראשונה ובזמנים אחרים בשנייה ואף בשלישית. וצריך אדם להשתדל שלא לרמות את עצמו, ולדעת בכל זמן איזו מדרגה מתאימה לו.

ומעניין לשים לב שיש דמיון בין המדרגה הראשונה לשלישית, לכן קורה שקופצים מהמדרגה הראשונה לשלישית וחוזר חלילה. אמנם אי אפשר להתבסס במדרגה השלישית העליונה בלא לעבור דרך המדרגה השנייה. 

עוד על הרב גוסטמן 
כהמשך למאמר משלהי השנה שעברה, קבלתי עוד תגובות וסיפורים על הגאון הרב ישראל זאב גוסטמן זצ"ל.

וכך כתב לי אחד מתלמידיו הנאמנים: בהיותי בן 23 עזבתי את ארצות הברית וחזרתי לעיר מולדתי, ירושלים. התכתבתי תכופות עם ראש הישיבה. כעבור שנתיים עמדתי לשאת אשה. מה רבה היתה שמחתי כאשר נודע לי כי ראש הישיבה מתכנן את ביקורו הראשון בארץ ישראל, וכי הוא עתיד להגיע לנמל חיפה שבוע לפני החתונה. אבי ז"ל כבר לא היה בין החיים, לכן ביקשתי מראש הישיבה שהוא יוביל אותי לחופה. חותני ז"ל הודיע לי שקיים מנהג שהמובילים חייבים להיות זוג נשוי, ולכן תצטרך הרבנית גם להוביל (במקום אמי, שהיתה נוכחת בחתונה). משסיפרתי זאת לראש הישיבה, הוא הגיב: "זה הזלזול הגדול ביותר, להעמיד את האם בצד שתראה כיצד אשה אחרת מובילה את בנה לחופתו! גם אם אמך תגיד שהיא מוותרת, אני לא אאמין לה! איני יודע ממנהג זה של עמי הארצות". וכמובן, אמי ע"ה הובילה.

מנהג השושבינים 
אמנם אכן יש מנהג כזה שרק זוג נשוי בזיווג ראשון מלווים את החתן והכלה (שלחן העזר ח"ב דף לא-לב). ויש מקפידים על זה למרות שהדבר עלול לגרום לעלבון (מנחת יצחק ח"ה, פ). 

אלא שלדעת הרב גוסטמן, אם הדבר גורם לעלבון לאם אלמנה, אין זה אלא מנהג של עמי הארצות. 
למעשה אפשר להציע, שכאשר ההורים רוצים ללוות את ילדיהם לחתונה, למרות שכבר אינם נשואים, מפני שנתאלמנו או התגרשו, אין מונעים זאת מהם. אלא שלסימן טוב אפשר להוסיף ולמנות לשושבינים עוד זוג נשוי בזיווג ראשון, והם ילכו בסמוך להורים או מאחריהם, וישתדלו לסייע בצרכי החופה.

נתינת צדקה בחכמה

עיקר מצוות הצדקה – להביא את העני לעצמאות כלכלית ● תמיכה בלימודי מקצוע של בני עניים היא צדקה מובחרת ● להשגיח שכספי הצדקה לא ישמשו לבזבוז ושחיתות ● לעני המחזר על הפתחים יש לתת מתנה מועטת, גם אם יש לו מכתב המלצה מרב ● עניי עירך קודמים, גם בגלל האפשרות לתת סיוע מתאים מתוך היכרות אישית

גודל מצוות הצדקה

מצוות הצדקה היא מן המצוות הגדולות שבתורה, ואמרו עליה חכמים: "שקולה צדקה כנגד כל המצוות" (ב"ב ט, א). הנותן צדקה מתדבק במידתו של הקב"ה, שמחייה ומפרנס את ברואיו. וכיוון שהצדקה מוסיפה חיים לעולם, לכן היא מצילה מן המיתה, שנאמר: "וצדקה תציל ממות" (משלי י, ב). וגדולה הצדקה שמקרבת את הגאולה (ב"ב י, א). 

הצדקה המעולה – להעמיד אדם על רגליו

אלא שצריך לדעת למי לתת צדקה וכיצד לתת צדקה. שכן עיקר מגמת הצדקה לסייע לאחינו להתקיים בכבוד, ולכן המעלה הגדולה בצדקה היא לסייע לו באופן כזה שאח"כ שוב לא יהיה נזקק לצדקות, אלא יוכל להתקיים בכוחות עצמו ואף לסייע לאחרים. למשל המסייע לעני להקים עסק שעל ידו יוכל אח"כ להתפרנס בכבוד – מקיים את מצוות הצדקה המעולה ביותר (שו"ע יו"ד רמט, ו). 

עזרה ללימוד מקצוע

כיום, רוב הפרנסות הטובות כרוכות בלימודים אקדמיים. בנים למשפחות עניות שאין ביכולתם לממן לעצמם את לימודיהם, ימשיכו על פי רוב לחיות כהוריהם חיי דוחק ועוני. הם יעבדו בעבודות פשוטות, יקבלו שכר נמוך, וסכנת הפיטורין תמיד תהיה קרובה אליהם יותר, מפני שהמעסיקים אינם תלויים בעובדים הפשוטים, ועל כן אינם צריכים להבטיח את מקומם. על כן, המסייע ביד בני עניים אלו ללמוד מקצוע טוב, כדי שיוכלו אח"כ לפרנס את משפחתם בכבוד – מקיים את מצוות הצדקה במדרגתה הגבוהה ביותר. 

חובה להוסיף, שעם כל הכבוד לחיי העולם הזה – חיי העולם הבא חשובים יותר. ולכן צריך להשתדל שנתינת העזרה ללימודים אקדמיים תהיה דרך מסגרת שמעודדת, בנוסף ללימודים האקדמיים, גם לימוד תורה, כדי שההתפתחות תהיה שלמה, בקודש ובחול (יעויין בשו"ע יו"ד רנא, א-ב, שמי שעובר עבירות במזיד אין מצווה לתת לו צדקה, ואם עובר 'להכעיס' אף יש איסור לתת לו).

לתת צדקה על ידי גבאים הגונים וחכמים

יש אנשים שאי אפשר להעמידם על רגליהם. עקב בעיות גופניות או נפשיות הם אינם מסוגלים לפרנס את עצמם ואת משפחתם, וחובה עלינו לעזור להם להתקיים. אולם גם במקרים אלו יש צורך להשגיח שכספי הצדקה ינוצלו כראוי, למזון ולבוש, ולחינוך הילדים לתורה ודרך ארץ, ולא לקניית מותרות או הימורים או משקאות חריפים. במקרים שיש חשש שהכסף ילך לצרכים מיותרים או שליליים, אין לתת כסף אלא רק מצרכים. כללו של דבר, הנותן את כספו לצדקה בלא לדעת כיצד ינוצל, יתכן מאוד שיטעה בעניים שאינם הגונים. והנכשל ונותן צדקה לעניים שאינם הגונים אין בידו שכר מצווה (ב"ק טז, ב).

לכן חשוב כל כך לתת צדקה דרך גבאי צדקה הגונים וחכמים. הגונים, כדי שלא ימעלו בכספי הצדקה. אולם אין די בצדיקות לבדה. הגבאים צריכים להיות גם חכמים ופקחים. חכמים שמכירים את המציאות היטב, ופקחים להכיר רמאים. 

בכל מצב יש לעודד את העני לעבוד

גם כאשר אין סיכוי שהאדם יצליח לפרנס את משפחתו בלא עזרה, צריך לתת לו צדקה בדרך שתעודד אותו להמשיך לעבוד, ושתגרום לו ולמשפחתו לכבד את עבודתו ולדעת שיש לה ערך. בלא זאת, הוא עלול להעדיף את הכסף הקל שבא מן הצדקה על פני הכסף הקשה שבא מעבודה. אבל באמת לא ייטב לו מכך אלא להפך, הוא יהיה שפל בעיני עצמו ובעיני משפחתו. קיום שכזה ישפיע לרעה עליו, ועלול לפתח אצל ילדיו אופי מקולקל.

פעמים רבות גבאי צדקה חכמים צריכים להתנות את מתן הצדקה בזה שהמקבל יעבוד, ועל כל שקל שירוויח יוסיפו לו עוד שקל. לפעמים צריכים למצוא לו עבודה שהמעסיק מוכן לשלם עבורה סך של אלפיים ש"ח לחודש, ויוסיפו לו בלא שיידע עוד אלפיים ש"ח מכספי צדקה, כדי שהוא ומשפחתו יחשבו שהוא זה אשר מפרנס בעבודתו המסורה את המשפחה. כך יעזרו גם לקיומו החומרי וגם למעמדו המוסרי בעיני עצמו ומשפחתו.

וכאשר העני אינו מסוגל כלל לעבוד, אזי צריכים לסייע בידו, ולפייסו בדברים, ולומר לו שהכל מן השמיים, וגלגל חוזר בעולם, וגם אם העני היה עשיר ודאי היה עוזר לחבריו, ועל כן כשהוא עני, עליו לקבל צדקה ולהתבונן בצדדים היפים שבחייו ולשמוח בהם, ולדעת שהכל לטובה.

כמה צדקה ראוי לתת לעני הדופק על דלת הבית? 

לפי ההלכה אין ראוי לתת לעני המחזר על הפתחים מתנה גדולה, ומאידך אין לפוטרו בלא כלום, אלא צריך לתת לו מתנה מועטת. כלומר כשיעור שניתן לקנות בו דבר מה לאכול. בימינו אפשר להעריך זאת בשקל או בחצי שקל. ויש אומרים שדי בשיעור פרוטה, שהוא כשתי אגורות.

ויותר מכך אין לתת, שהואיל והתרגל לחזר על הפתחים, מי יודע כמה יאסוף, ואולי כבר אינו נזקק כל כך ואע"פ כן הוא ממשיך לאסוף צדקה ומכשיל אנשים בנתינת צדקה לעני שאינו הגון. ואף אם הוא נזקק לצדקה, לא ברור שצריך להקדימו, שהרי לפי כללי ההלכה יש להקדים את העניים הקרובים והשכנים, ומי יודע אם זה שמחזר על הפתחים נזקק לצדקה יותר מהם (ב"ב ט, א, שו"ע יו"ד רנ, ג).

האם על פי מכתב המלצה של רבנים צריך לתת יותר?

נראה לעניות דעתי שאין בכוחו של מכתב המלצה מרב לשנות את מעמדו של המחזר על הפתחים, ודינו נשאר שנותנים לו מתנה מועטת בלבד. וזאת משום שהרב הכותב את מכתב ההמלצה לא קיבל על עצמו לעקוב אחר העני ולבדוק אם עדיין לא אסף כפי צורכו או שמא המשיך לקבץ נדבות גם לאחר מכן. בנוסף לכך, מכתב ההמלצה לא בא לקבוע שזה העני הנצרך ביותר, ושיש להקדימו לכל שאר העניים. לכן את מעשר הכספים צריך לתת לישיבות או לגבאי צדקה הגונים, ואילו למחזרים על הפתחים לתת מתנה מועטת בלבד, כלומר: בין חמש אגורות לשקל.

מנהגנו שלא לתת מכתב המלצה בלא היכרות אישית

אבי מורי אינו נותן מכתב תמיכה לשום עני שאינו מתגורר בבית אל או שהוא תלמיד אישי שלו. וכך גם אני נוהג. הסיבה לכך ברורה: רבים טועים לחשוב שאם רב מוכר נותן מכתב תמיכה לעני המחזר על הפתחים, הרי שצריך לתת מתנה גדולה. אבל כאמור, אין נותן המכתב מסוגל לעקוב כראוי אחר מקבלי המכתבים. 

ובכלל, כפי שלמדנו, דרכי העזרה לעני מורכבים. צריך להכיר אותו, את אופיו ואת כשרונותיו, ואת ההיסטוריה שלו כעובד ומפרנס: האם הוא מובטל כרוני; האם כיום הוא מסוגל לעבוד; האם יש לו משפחה שיכולה לסייע בידו; האם יש באפשרותו למכור את דירתו ולעבוד למקום זול יותר; האם הוא מקבץ נדבות עבור טיפול רפואי בחוץ לארץ כאשר קופת חולים מוכנה לממן את כל הטיפול הרפואי שלו בארץ, ועוד שאלות רבות. בלא היכרות מעמיקה וארוכת שנים, לא בטוח שהכסף שניתן לו אכן יועיל לקדמו באמת. 

במשך כמה שנים עקבתי אחר מקבלי מכתבי ההמלצה, ועמדתי על עובדה מעניינת. יש להם מכתבים מכל מיני רבנים חשובים וטובים, אבל מכתב אחד, החשוב ביותר, חסר. המכתב מהרב המקומי. והרי הרב שבסביבת מקום מגוריו של העני הוא זה שצריך להכירו היטב, ומדוע ממנו אין מכתב? הסיבה ברורה, הוא מכיר אותו יותר מדי טוב, וכנראה אינו ממליץ לתת לו צדקה.

ושלא נטעה: אין סיכוי לברר את האמת אודות עני המגיע לחזר על הפתחים. גם אם נתקשר לשכניו או מכריו, לא נדע את מידת אמינותם. גם אם נדבר עם העובד הסוציאלי המקומי, ברוב המקרים הוא אינו מכיר אותו היטב. הוא יודע רק את שדווח למחלקת הרווחה, וזה בדרך כלל מעט מאוד.

גבאי צדקה

הדרך הנכונה לעזור לנזקקים היא בפעילות מקומית של גבאי צדקה, וכפי שאמרו חז"ל: "עניי עירך קודמים". שני יסודות ישנם בדברי חז"ל. האחד, החובה המוסרית כלפי הקרובים קודמת. השני, הקרובים מוכרים, וניתן לעזור להם באופן נכון יותר. אם אפשר, טוב שגבאי הצדקה יעבדו יחד עם אנשי החינוך ועובדי מחלקת הרווחה.

הורים מאמצים וכיבוד הורים

דיני מצוות כיבוד הורים בהורים מאמצים ● האם מותר לבן מאומץ לשאת את בת הוריו המאמצים? ● מי שמתו הוריו המאמצים, ראוי שיאמר אחריהם קדיש ● בן שהוריו התגרשו וגדל אצל אמו, האם ראוי שיטפח קשר גם עם אביו כשאמו מתנגדת לכך? ● הרב שלמה בורשטיין זצ"ל, מאחרוני תלמידי המשגיח ר' ירוחם

שאלה: האם בן מאומץ חייב לכבד את הוריו המאמצים מדין מצוות כיבוד הורים?

תשובה: מצוות כיבוד הורים מן התורה חלה רק לגבי ההורים שילדוהו (הורים ביולוגיים) ולא על הורים מאמצים (סוטה מט, א). אבל מצד החובה המוסרית, כיוון שההורים המאמצים נהגו בו כבן, אף הוא צריך לנהוג עמהם כפי שנוהגים עם הורים ביולוגיים. וכן אמרו חכמים (מגילה יג, א): "כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". ומבחינה מסוימת חובתו המוסרית של בן מאומץ אפילו גדולה יותר, שכן טבע העולם הוא שהורים מטפלים ומגדלים את ילדיהם, אבל כאשר בני זוג לוקחים ילד יתום או עזוב ומטפלים בו ומגדלים אותו, הרי שחסידותם מרובה יותר, וממילא החובה להכיר להם על כך טובה גדולה יותר. וכן אמרו חכמים (כתובות נ, א) שהמגדל יתום ויתומה בביתו ומשיאן נחשב "עושה צדקה בכל עת". ועוד מבואר במדרש (שמו"ר מה, ו) שיש לקב"ה אוצרות למתן שכר לצדיקים, ובתוכם אוצר מיוחד למתן שכר למגדלים יתומים בביתם. 

ואם כן ברור שהבן המאומץ חייב מצד המוסר לכבד את הוריו כפי שבן רגיל מכבד את הוריו. ואם יכבדם פחות מהמקובל, תהיה בכך פגיעה קשה בכבודם.

טיפול רפואי של בן בהוריו

אולם כיוון שחיובו של הבן המאומץ לכבד את הוריו המאמצים הוא מצד המוסר, ממילא בדברים שאינם מצד המוסר אין עליו חיוב. למשל: לבן רגיל אסור לבצע בהוריו טיפול רפואי שעלול להוציא מהם דם. ואף שכוונתו לטובה והוא נחשב רופא מומחה, מכל מקום הדבר אסור משום חומרת האיסור שנאמר (שמות כא, טו): "מכה אביו ואמו מות יומת". ואפילו אם יבקשו ממנו – לא ייענה להם, זולת מקרים של פיקוח נפש או מקרים הקרובים לכך (ע' שו"ע ורמ"א יו"ד רמא, ג). 

אבל על בן מאומץ אין איסור, ואם הוריו המאמצים מבקשים ממנו לבצע בהם טיפול רפואי, והוא יכול לבצעו בצורה טובה – מצווה לסייע להם.

נישואין וירושה

האימוץ אינו יוצר יחסי משפחה על פי ההלכה, ולכן מותר לבן מאומץ לשאת את אחותו. לעומת זאת, אסור על הבן המאומץ להתחתן עם אחותו בת הוריו הבילוגיים, למרות שלא הכירה עד כה.

וכן על פי ההלכה כאשר ההורים המאמצים נפטרים, אין הילדים המאומצים יורשים אותם, אלא אם כן נכתבה צוואה לטובתם.

קדיש על הורים מאמצים

שאלה: האם ראוי שבן מאומץ יאמר קדיש על הוריו?

תשובה: מצווה שיאמר עליהם קדיש. ובמיוחד אם אין להם בנים אחרים, מצווה עליו לומר עליהם קדיש. ואמנם באשכנז, בתקופה שנהגו שאין שני אנשים אומרים ביחד קדיש, היו נוהגים לערוך תור, וכל יתום אבל היה מחכה לתורו לומר קדיש. ובמציאות זו נחלקו הפוסקים האם גם בן מאומץ יכול לתפוש מקום בתור. לדעת הרמ"א (תשובה קיח) יש לו זכות להיות כאחד האבלים בתור, ולדעת החתם סופר (או"ח קסד) אינו יכול לתפוש מקום על חשבון האבלים האחרים. אבל כיום, שנוהגים שכמה אבלים אומרים ביחד קדיש, אין בכך התנגשות, וגם לפי החתם סופר הבן המאומץ יאמר קדיש עם שאר היתומים.

האם ליצור קשר עם אב גרוש בניגוד לרצון האם

שאלה: אני בן להורים גרושים. בן שלוש הייתי כשהתגרשו. כל ימי גדלתי אצל אימי, ורק לעיתים נדירות פגשתי את אבי. אין לי טענות נגד אימי, היא גידלה אותי במסירות ובאהבה, אולם נדמה לי שהיא קצת נטעה בי עוינות כלפי אבי והשתדלה לנתק אותי ממנו. בדרך כלל הייתי שומע ממנה שהוא דוחה את התשלומים שהוא צריך לשלם לה עבורי ולא אכפת לו ממני. ממה שראיתי בפעמים הבודדות שנפגשתי אתו, הוא נראה אדם רגיל, לא רע במיוחד, והוא עובד ומפרנס את משפחתו.

כיום אני בשנות השלושים לחיי. שנים ארוכות לא שמעתי ממנו דבר. גם כאשר היה מתקשר אלי מעת לעת, היו שיחות קצרצרות, כך שאינני יודע אם הוא רוצה בקשר עימי. אני מתלבט, האם רצוי שאצור עמו קשר? האם כדאי לבוא לבקר אצלו או לקבוע אתו פגישה? יש לציין שאני חושש שאם אימי תדע שיצרתי עמו קשר, היא תפגע מאוד. 

מצוות כיבוד הורים מחייבת קשר

תשובה: חובה עליך ליצור קשר עם אביך. הרי מצוות כיבוד הורים מחייבת התייחסות של כבוד, וניתוק קשר הוא חוסר כבוד מוחלט, ומנוגד בתכלית למצוות כיבוד הורים.

אמנם במקרים חריגים, כאשר הקשרים מביאים תמיד להתפרצויות ומריבות קשות, יש מקום ליצור מרחק מסוים מההורים כדי שלא להיכשל באיסור חמור של פגיעה ישירה בהם. אולם גם אז אין מדובר על ניתוק מוחלט.

במקרה שלך, אין שום סיבה להניח שפגישות עם אביך יובילו לעימותים קשים. אולי אביך רוצה מאוד בקרבתך, ורק מפני שאתם התרחקתם ממנו הבין שאינו רצוי, ומתוך חשש לתגובה קשה כבר אינו מנסה ליצור קשר עמוק. ואולי הוא אינו יודע כיצד ליצור עמך קשר. בכל אופן, בהתנכרותך כלפיו אתה עובר על מצוות התורה שנזכרה בעשרת הדיברות: מצוות כיבוד הורים.

וגם אם אמך תבקש ממך במפורש שלא להתקשר אליו, אסור לך לשמוע בקולה. שכן למדנו שיש לכבד הורים בתנאי שאינם מצווים לעבור על אחת מהמצוות, אבל אם יבקשו לעבור על אחת המצוות – אין לשמוע בקולם (שו"ע יו"ד רמ, טז). ולכן אף אם תאמר לך במפורש שלא לדבר עם אביך – אסור לך לשמוע בקולה.

אלא שעליך להשתדל להפיג את חששותיה של אמך, ולומר לה כי אתה מעריך מאוד את התמסרותה כלפיך. אתה יודע שהיא גידלה אותך והשקיעה את כל חייה למענך, ואין לך מילים לבטא את הרגשתך כלפיה, ולעולם תכיר לה על כך טובה. ותדגיש שאין בקשר עם אביך שום ביטוי להתרחקות ממנה ח"ו. וכך תרבה בדברים כדי לפייסה. 

ואם לדעתך לא תוכל לשכנע אותה, מותר לך לשנות ולהסתיר מפניה את הקשר עם אביך, מפני השלום. אולם בכל אופן, גם אם תדע על כך ולא תתפייס – עליך ליצור קשר עם אביך ולכבדו, שנאמר: "כבד את אביך ואת אמך".

ההיגיון וההלכה

גם ההגיון מחייב זאת, שכן מה יותר טבעי מאשר שבן יכיר את אביו. הקשר הטוב של בן עם הוריו מבטא בעצם קשר של אדם עם עצמו, שהרי הוריו הם השורשים שמהם צמח, ואם הוא בהתנכרות עמהם, הוא במידה רבה מנוכר לעצמו. גם אינך יודע כמה שנים עוד תוכל ליצור קשר עמו. אולי ימות ותישאר מתוסכל כל ימיך. 

אשרינו שה' נתן לנו את התורה, שגם במקרים מסובכים מבחינה נפשית, היא סוללת לנו את דרך האמת והחסד, ועל ידה נוכל להגיע לשלמות בעולם הזה ובעולם הבא.

הרב שלמה בורשטיין זצ"ל

לפני שבוע נפטר בשיבה טובה (בן תשעים) הרב שלמה בורשטיין זצ"ל, תלמיד חכם, מחנך ואיש מופת מוסרי. משרידי תלמידי הישיבה הגדולה במיר שבליטא, ומתלמידיו המובהקים של המשגיח המפורסם רבי ירוחם, אולי השריד האחרון שבהם. 

לאחר מלחמת העולם השנייה, במשך כ-15 שנה, הרביץ תורה באורגוואי. ובהיות בנו הבכור בן שלוש עשרה קיים את נדרו ועלה לארץ. 

ביום בו עמדה ספינתם להגיע לחופי הארץ, לבשו כל בני משפחת בורשטיין בגדים חגיגיים. חוף הנמל בחיפה היה מלוכלך בגריז, אולם מרוב חיבת הארץ השתטח הרב ברושטיין עם בגדיו החגיגיים והחליפה על אדמת הקודש וחבקה באהבה. יחד עמו העלה לארץ קבוצת נערים מאורגוואי. 

הוא, שאיבד את כל משפחתו בשואה, ידע להכיר את ערכם של יום העצמאות ויום ירושלים, והיה מקפיד לומר בהם הלל.

בארץ הקים את ישיבת בני עקיבא 'בית שמואל' בחדרה. זכה הרב בורשטיין עם רעייתו הרבנית שתיבדל לחיים ארוכים להוליד שלושה בנים ושלוש בנות. כל בניהם וחתניהם עוסקים בתורה ובמצוות, והעמידו משפחות יקרות לתפארת. 

אחד מבניו הוא הרב מנחם בורשטיין ראש 'מכון פועה'. אחת מבנותיו היא הרבנית אסתר לבנון, אשת הרב אליקים לבנון רב הישוב וראש הישיבה באלון מורה. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, וימשיכו צאצאיו ותלמידיו את דרכו.

הסכם קדם נישואין – לא לחתום

בהסכם המוצע חסרה התחייבות לקיים כל התדיינות אך ורק בבית דין רבני ● וכן חסרה נשיאה באחריות של הצד האשם בפירוק הנישואין ● מיהי "האגודה הישראלית לטיפול במשפחה", ומדוע השכנת שלום בית מופקדת בידיה? ● מתי מפרישים מעשר כספים מתוכניות חיסכון, כשמפקידים או כשפודים? ● עוד עדויות על יחסו של הרב אוירבך לרב קוק

הסכם לכבוד הדדי

לאחרונה נתחבר על ידי חוגים דתיים הקשורים לתנועות הפמיניסטיות נוסח "הסכם לכבוד הדדי", שמגמתו למנוע סחבת ועיגון בתהליך הגירושין. שאם חס וחלילה יעלו הנישואין על שרטון ואחד מבני הזוג ירצה להתגרש, לא יוכל השני לעכבו במשך שנים ארוכות. וזאת על ידי קביעת סנקציה חריפה, שהצד שיעכב את מתן או קבלת הגט, ישלם מזונות מוגדלים, לכל הפחות $1500 או מחצית ממשכורתו, אם היא יותר מ- $1500 לחודש.
שלוש בעיות ישנן בהסכם זה, שבעטיים נראה לי שאין נכון לחתום עליו. 

א – דיון בבית הדין

אחת הגורמים לפירוד בין בני זוג שומרי מצוות, הוא היחלשות של אחד הצדדים מבחינה דתית. הדרך שעליה הסכימו בעת הנישואין כבר אינה מוסכמת עליו, המטרות אינן משותפות, ובדרך כלל בצירוף לעוד כמה גורמים – כבר אין רצון יותר לחיות ביחד. כשבאים להתגרש, הדבר בא לידי ביטוי בכך שאותו צד שנחלש מבחינה דתית פונה לבית משפט אזרחי. הדבר כידוע אסור מהתורה, שכן נאמר "אלה המשפטים אשר תשים לפניהם", לפניהם דווקא ולא לפני מי שאינם שופטים על פי דיני התורה. לפיכך תנאי ראשון בכל הסכם חייב להיות, שאם חס וחלילה יעלו הנישואין על שרטון כל הדיונים בכל התחומים, כולל בענייני הממון ומשמורת הילדים, ייעשו אך ורק בבית הדין הרבני. סעיף זה צריך להיות חזק כל כך, עד שהתשלום עבור ביטולו יהפוך את האפשרות לפנות לבית משפט אזרחי לבלתי אפשרית. כל עוד אין סעיף כזה, יהודי שרוצה לשמור על מצווה זו אינו יכול לחתום על החוזה. לא יתכן לחתום על חוזה ולהזניח יסוד עקרוני כל כך.

ב – האחריות המוסרית

אין בחוזה שום התייחסות לשאלה מי אשם בפירוק הנישואין. יש בכך עוול נורא. אדם נתן את כל אמונו בבן זוגו, הפקיד בידיו את עתיד חייו, ופתאום בן זוגו מודיע לו שאין לו יותר רצון להמשיך לחיות עמו, והוא מעוניין לפרק את המשפחה שהקימו. אני מסכים שלמרות כל הכאב, אי אפשר לחייב את מי שאינו מעוניין בכך להמשיך לחיות עם בן זוגו. אבל לפחות שישלם את המחיר העיקרי על פירוק המשפחה. גם לפי ההלכה, האשם בפירוק המשפחה צריך לשלם את המחיר הכרוך בכך. כל עוד עמדה מוסרית בסיסית זו אינה מעוגנת בבסיס ההסכם, יש סנקציה עצומה ביד הרוצה לפרק את המשפחה, ולמסכן שבגדו בו אין שום דרכים להתגונן בפניו. 

ג – שלום בית

עוד הערה, פחות מרכזית: 
בתוך ההסכם מופיע סעיף העוסק ב"שיקום הנישואין". לפי סעיף זה, המעוניין להמשיך בנישואין רשאי לבקש לשקם את נישואיו בעזרת גורם מקצועי מוסכם. בהעדר גורם מקצועי מוסכם, ימונה מסייע לשיקום הנישואין על ידי "האגודה הישראלית לטיפול במשפחה". בני הזוג מתחייבים להופיע לפניו עד שלוש פעמים, כדי לבדוק ברצינות האם ניתן לשקם את נישואיהם. סעיף זה תמוה מאוד. ראשית, מדוע דווקא אותה אגודה? מה עמדותיה? מי מפקח עליה? מדוע שלא ילכו למערכת הממלכתית של מחלקות הרווחה והעבודה הסוציאלית האזורית? ומי בכלל אומר ש"גורם מקצועי" יועיל להם, אולי מוטב שיילכו לרב? כמדומה שסעיף זה נועד כדי לצאת ידי חובת העיקרון של החתירה ל'שלום בית' המקובל בבתי הדין. אבל אם רוצים באמת להועיל לכך, צריך שהצד הרוצה לשמור על שלום הבית יוכל לקבוע אל מי ללכת, ובן זוגו יהיה חייב לבוא עימו. מעין העיקרון ההלכתי, שהתובע צריך ללכת אחר הנתבע. 

האם נכון לזרז גירושין

עוד בעיה שמעלים כנגד חוזה זה, שהוא מקל על הגירושין. במצב הרגיל כיום, תהליך הגירושין נמשך כמה שנים. כתוצאה מכך, יש שמהרהרים על פירוק המשפחה, וכיוון שהם שומעים שהתהליך ארוך ומתיש, נרתעים לאחוריהם וחושבים, אולי עדיף לנסות לשפר את חיי הנישואים. אולם כאשר התהליך יקוצר על ידי חוזה כזה, יש חשש שיותר אנשים ירצו להתגרש. אולם למרות זאת, נדמה לי שיותר חשוב למנוע את הסחבת המתישה, הכאובה והמייסרת, שבתהליך הגירושין. גם בחז"ל לא שמענו שתהליך גירושין נמשך זמן ארוך כל כך. 

אין לחתום על חוזה זה

לפיכך יש מקום להסכם שיצהיר בפני בית הדין: דעו לכם רבותיי הדיינים, כי הסכמנו מראש שאם חס ושלום נגיע לגירושין, מי שיעכב את הגירושין שלא בצדק, ישלם על כך. ובתנאי כמובן שהסכם זה לא יפגע בסמכות בית הדין ובכללי הצדק והמוסר שבהלכה.

אולם כפי שהחוזה מנוסח כיום, יש בו חסרונות רבים מדי. וגם אם יוסיפו בו סעיפים ברוח הדברים שהזכרתי, יש חשש שבכל מקרה של התנגשות, בית המשפט האזרחי יבטל את העקרונות ההלכתיים. לפיכך, אין לחתום עליו. 

אם החוזה ישונה באופן שיבטיח את שמירת עקרונות ההלכה והמוסר, יש לשקול את היחס כלפיו מחדש, ולהתחיל לדון בפרטיו הממוניים.

שלוש שאלות בדרכי חישוב מעשר כספים

שאלה: החוסך כסף בתוכנית חסכון או קופת גמל, כיצד יפריש מעשר כספים, האם לפני שהוא מפקיד אותו בחסכון או אחרי שיוציא מהחסכון?

תשובה: כיוון שצריך להפריש מעשר מכל כסף שמגיע אליו, ממילא ברור שעליו להפריש מעשר מהכסף שהוא מתכוון להפקיד בתוכנית החסכון. ולאחר שיגיע זמן הפירעון, יעשה חשבון כמה רווח ריאלי היה לו על החסכון, וממנו יפריש מעשר. כלומר את ההצמדה למדד לא יחשיב כרווח, אלא רק מהאחוזים שקיבל בהיתר עסקה יפריש מעשר.

ובדיעבד, מי שלא הפריש מעשר מהכסף שהפקיד בתוכנית החסכון או קופת הגמל, יפריש מעשר מכולו כאשר יפדה את כספו. אולם לכתחילה צריך להפריש לפני ההפקדה, מפני שצרכי עניים ותלמוד תורה מרובים, ואין לעכב את מתן המעשר עד לפדיון החסכון.

שאלה: מי שהשקיע את כספו במניות או קרנות נאמנות, בחלקם הפסיד ובחלקם הרוויח, האם יכול לקזז את הפסדיו מרווחיו? 

תשובה: מקזזים את ההפסדים מהרווחים. ובכל תקופה של כמה חודשים או שנה יש לערוך חשבון כללי. ואם בסך הכל הרוויח – יפריש מהרווח מעשר. ואם בסך הכל הפסיד – פטור מלהפריש מעשר. ורק לאחר שיכסה את הפסדיו ויתחיל להרוויח, יתחייב שוב בהפרשת מעשר כספים. 

עוד על יחסו של הרב אוירבך למרן הרב קוק

בעקבות הקושיות על מה שכתבתי כי הרב אוירבך התייחס אל מרן הרב קוק זצ"ל כאל גדול הדור, הגיעו אלי עוד שלוש ידיעות:

הרב יהודה שביב הוסיף כי בחוברת 'סיני', כרך מ"ז אלול תש"כ, שהוקדשה לזכרו של מרן הרב זצ"ל במלאות עשרים וחמש שנה להסתלקותו, מובאים שמונה מאמרים, מרבנים גדולים, וביניהם הרצי"ה, הרב גרשוני, הרב ראובן כץ מפתח תקווה, וגם הגאון הרב שלמה זלמן אוירבך כתב מאמר בעניין "תנאי שלא נעשה כמשפט התנאים". ובפתח מאמרו כתב: "לזכר נשמת רבנו הגדול מרא דארעא קדישא, מרן הגאון מוהרא"י הכהן קוק זצ"ל, למלאת כ"ה שנה לפטירתו".

עוד הגיעה אלי ידיעה נאמנה מכמה אנשים, שסתם "הרב" בפי הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל היה מרן הרב קוק זצ"ל. 

עוד העיד אדם נכבד מאוד, ששמע מפי הרב חיים שלום פרוש, מזכיר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, שהרב אוירבך שוחח עמו על גדולתו של מרן הרב קוק זצ"ל, ואח"כ אמר לו שלצערו בעקבות השפעת בעלי המחלוקת הקנאים אינו יכול לדבר כך עם הצעירים. וכך סיפר לו עוד תלמיד חכם ששמע דברים אלו במו אוזניו מהרב אוירבך (אמנם ריככתי מעט את הדברים כדי שלא לאפושי פלוגתא).

האדר"ת והאמונה

התעסקות מרובה במעשי הרשעים פוגמת את הנפש, והתבוננות בצדיקים ובמעשיהם מרוממת ומזככת ● פרקים לתולדות האדר"ת: גאונותו, כתביו, מעמדו בעיני גדולי הדור, מעשי החסד שלו וייסוריו ● האדר"ת מוותר על רבנות ורשה למען העניים ● האדר"ת מקדש שם שמיים ועובר לעיר מיר כדי לא להפר הבטחה ● מה להציל קודם: ספר תורה או חידושי תורה?

ההתבוננות בצדיקים ורשעים

מתבקש לכאורה לכתוב מעט על רעיונות הנסיגה של ראש הממשלה, שעצם העלאתם היא חילול ה', פגיעה במצוות יישוב הארץ, נתינת עידוד לשונאינו וסיכון ביטחוננו. 

אלא שההסתכלות בדמותם של רשעים פוגמת, כמבואר במסכת מגילה (כח, א) שאסור להאריך בהסתכלות בפני אדם רשע (עיין מגן אברהם או"ח רכה, כ). ויש לחשוש שגם ההתעסקות המרובה ברפש ובשחיתויות המקיפות את ראש הממשלה פוגמת את הנפש. כמובן, כאשר מגמת ההסתכלות בדמותם היא לתקנם ולהוקיע את מעשיהם הרעים, אזי יש בכך מצווה, אבל אסור לעסוק כל הזמן בחטאים וחוטאים. דומה שיש בימים אלו ערך רב לאזן את התמונה ולהרבות בהתבוננות בדמותם של צדיקים ובמעשיהם הקדושים, התבוננות שהיא מרוממת ומזככת ומושכת את הלבבות למעלה. לעומת אלה שנדמה כי מעמדם האישי חשוב להם יותר מאשר עתידו של העם היהודי, נישא עינינו אל הצדיקים הטהורים שהיו מוכנים למסור את כל נפשם ומאודם למען הכלל והפרט. 

בשבועות האחרונים הזכרנו את צדיקי בית רוז'ין, ועתה נתבונן בדמותו של אחד הגאונים הצדיקים, רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים זצ"ל. רבי אליהו דוד – האדר"ת, כיהן ברבנות בערים פוניבז', מיר, ולבסוף בירושלים. הוא נסתלק בשנת תרס"ה, ויום פטירתו חל בשבוע הבא, בג' אדר. 

'סדר פרשיות'

לאחרונה יצא לאור מתוך כתביו של האדר"ת הספר 'סדר פרשיות' על חומש בראשית. ספר זה הוא אחד מכמאה וחמישים חיבורים וקונטרסים שהשאיר אחריו האדר"ת בכתב יד. הספר יצא בהוצאה משותפת של 'מכון ירושלים' וישיבת בית אל. הספר נערך על ידי הרב בנימין זלצמן, ובסופו תולדות חיי הרב המחבר מאת הרב הראל כהן. מתוכם נתבונן מעט בדמותו של האדר"ת.

אביו וחינוכו

אביו, הרב בנימין, היה תלמיד חכם מופלג שנהג לסיים את הש"ס בבלי כל חודש ימים. הוא כיהן כרב בכמה קהילות בליטא ונתפרסם כרב מוילקומיר. בחג השבועות תר"ג נולדו לרבי בנימין תאומים, האדר"ת וצבי-יהודה. מילדותם עסקו שניהם בתורה בשקידה עצומה, ונודעו כבעלי כשרונות גאוניים. 

הם חיו בעניות גדולה, כפי שחיו רוב משפחות רבני ליטא באותו הדור, אבל התורה היתה שעשועיהם ובה הגו יומם ולילה. בנעוריהם הרבו לכתוב חידושי תורה על סדר לימודם. באותם ימים כבר החל בליטא תהליך של עזיבת הדת שה'משכילים' היו מוביליו, אולם הרב בנימין עמד כנגדם בתוקף, וכך חינך את בניו לחיי קדושה ושקידה בתורה. 

ביטול השידוך

בהיות האדר"ת בן 16 שודך לנערה. הוא החל כבר להיות סמוך על שולחן חותנו לעתיד, אלא שאחר האירוסין נפטרה אם הכלה, ואביה נשא אשה שבאה מהכרך הגדול וילנא. האם החורגת, שנטתה יותר לצד המשכילים, שינתה את תהלוכות הבית. בעקבות זאת, למרות הצער העמוק, ביטל הרב בנימין את קשר השידוכים, וכפי שכתב לימים האדר"ת בזיכרונותיו: "לגמרי היתה דעתה של האשה החדשה שונה מדרכיו של המחותן עד כה, היא הנהיגה בביתו מנהגי הדור החדש, על כן הפריד (אבא) בין הדבקים… לאשר התבונן כי חלילה לי להיות בביתו (של המחותן) לקחת בתו ולאכול בביתו אשר נהפך לדור אחר". 

רבנות פוניבז'

לאחר מכן נשתדך האדר"ת עם בת של סוחר תלמיד חכם מהעיר פוניבז', ובהיותו בן 19 התחתן ועבר לגור אצל חותנו. אשתו עסקה תחילה במסחר והוא המשיך לשקוד על התורה. בני פוניבז' הכירו באברך הגר עמהם שהוא גאון מופלג, ולאחר שהרב הקודם עזב את העיר, מינו את האדר"ת שהיה באותו זמן בן 32 לשמש כרב העיר. פוניבז' היתה העיר החמישית בגודלה בליטה, ורוב תושביה היו יהודים.

גאונותו

לאדר"ת היתה שליטה מופלאה בש"ס ובפוסקים, היה דן ולמד מעניין לעניין בחריפות ובקיאות מופלאה, והיה מרבה לחדש חידושים בכל שטחי התורה.

המחשה ליחסם של גדולי התורה לגאונותו וצדקותו אפשר למצוא בכבוד שרחש לו גדול הדור, הנצי"ב מוולוז'ין, שכאשר פגש את האדר"ת פנים בפנים, ברך עליו "שחלק מחכמתו ליראיו" – ברכה השמורה רק ליחידי סגולה שבדור. גם בעל ה'חפץ חיים', שהיה מבוגר ממנו במספר שנים, ביקש את הסכמתו לכמה מספריו, והיה מעריץ אותו כגאון וצדיק.

מסירות

האדר"ת היה זריז מאוד בלימודו ובפעולותיו. אמר רבי חיים ברלין בנו הגדול של הנצי"ב, שמעולם לא פגש זריז כמו האדר"ת, זולת אביו הנצי"ב שהיה זריז ביותר. 

כרב היה האדר"ת טורח ומתאמץ למלא את תפקידו. לא התבייש לחזר על פתחי נדיבים לאסוף צדקות לעניים. כשהיה צורך לדאוג למאכל כשר ליהודים שגויסו לצבא המלך, טרח על כך במשך כמה ימים רצופים. היה מבקר חולים וגומל חסדים, דואג לחיזוק בתי הכנסת ובניינם. וכל זאת יחד עם שקידתו העצומה בתורה.

שריפות רבות פקדו את עיירות ליטא, שבתיהן היו בנויים מעץ. מיוחד היה האדר"ת במסירות נפשו למען העניים שביתם ורכושם נשרף. אחר כל שריפה ושריפה היה מכתת את רגליו בערים ובקהילות לקבץ נדבות עבור העניים. 

מספרים שקיבל בקשה מאת ראשי קהילת וארשה לכהן כרב בעירם, ולאחר זמן מסוים הודיע להם כי לא ייענה להצעתם ויישאר בפוניבז'. כששאלוהו למה סרב, הסביר, שכאשר הוא לווה כסף כדי לעזור לעניי עירו בפוניבז' והמלווים מבקשים ממנו ערבונות, אז הוא מראה להם את כתב המינוי לרבנות של ורשה, שאם ירצה יוכל לקבל את רבנות העיר הגדולה ורשה, ומשכורתו תהיה גבוהה פי כמה, וכך יוכל לפרוע את חובו. אבל אם כבר יתמנה לרב בורשה, ויצטרך ללוות עבור עניי ורשה, כבר לא יהיה לו מה להשיב ולא יתנו לו…

ייסורים

ייסורים רבים עברו על האדר"ת ואשתו. משכורת הרבנות היתה מצומצמת מאוד, והם חיו בדלות שהלכה וגברה. פעמים רבות הבטיחו ראשי הקהל להגדיל את משכורתו ולא עמדו בדבריהם. במשך שנים רבות ישן האדר"ת על כסאות בחדר הספרים השלו, גם מפני שלא היתה לו מיטה וגם מפני שבדרך כלל לא היה בבית מקום להניחה.

כפי הנראה אחר שהתחייב לחתנו הצעיר (הראי"ה קוק) לפרנסו במשך כמה שנים, לא הצליח להשיג לו מיטה, וכדי שלא להפר את דברו נתן לחתנו ובתו את מיטתו. זו כנראה אחת הסיבות שה'חפץ חיים', שהיה בידידות עמוקה עם האדר"ת וידע את מצבו הכלכלי, יעץ לרב קוק לקבל את הצעת הרבנות בזוימל בהיותו בן 22 בלבד, וכך הקל על מצבו של האדר"ת. אבל כפי הנראה גם אחר שהמיטה חזרה לאדר"ת נאלץ שוב להיפרד ממנה, כדי לשלם את חובותיו שלווה עבור עניי העיר או עבור בני ביתו החולים, ושוב חזר לישון על הכסאות בחדר הספרים.

העניים שהאדר"ת היה מסור להם בכל ליבו ומאודו אמנם העריצו אותו, אבל העשירים ראשי הקהל, שיכלו לעזור לו, לא שתו ליבם לצרותיו. אולי הם נמשכו אחר הרוחות החדשות ולא כיבדו כראוי את הרבנים, ואולי היו סתם ערלי לב. מכל מקום, משכורתו של האדר"ת הלכה ונשחקה. האדר"ת התנחם בכך שגם מצבם של רבים מחבריו הרבנים אינו טוב ממצבו.

צער גידול בנים

12 ילדים נולדו לאדר"ת ולאשתו, ושבעה מהם נפטרו עד הגיעם לנערות (בממוצע מתו באותה תקופה כחמישים אחוז מהנולדים). בתו החולה אסתר פראדיל בת ה-14 היתה צדקת, וריחמה על אביה שאף הוא היה חולני, וחסה על הוצאותיו המרובות עבור הטיפול בה. אפילו את החלב שקנו למענה רצתה לתת לאביה, כי גם הוא חולה. 

אולם גם בעת גסיסתה לא היטיבו עמו אנשי פוניבז' לעזור לו בשעת צרתו. וגם כשבן זקוניו התינוק חלה, לא היה לו כסף לשלם לרופא שטיפל בו, ולא עזרו לו. הוא, שקיבץ כספים רבים למען עניי עירו, לא השאיר לעצמו כלום, וכשנזקק לעזרה לא סייעו לו. ואף שהתמרמר על פרנסי הקהל לא עזב את חסידותו.

המעבר למיר

בעקבות יחסם של פרנסי פוניבז' הסכים האדר"ת לשמוע הצעות רבנות מקהילות אחרות, עד שלבסוף, לאחר כעשרים שנה שכיהן כרב בפוניבז', קיבל על עצמו לעבור לכהן כרב במיר, שהיתה עיירה קטנה וענייה, אולם היתה בה ישיבה חשובה.

גם הדאגה לחינוך ארבעת בניו הניעה את האדר"ת להעדיף את מיר על פני עיירות גדולות ועשירות ממנה שבהם, כמו גם בפוניבז', כבר היתה ל'משכילים' השפעה גדולה, ורבים מבניהם התחנכו במסגרות חילוניות. 

לאחר שנודע הדבר לבני פוניבז' התעוררה זעקה גדולה, היאך יתנו לרבם הגדול לעזוב את מקומם לקהילה קטנה. הם הבטיחו לו העלאה משמעותית במשכורת, וגזרו על העגלונים והסבלים שלא יעזרו לו לצאת מהעיר. במצב החדש, לאחר שמעמדו הכלכלי הובטח, ומשכורתו בפוניבז' היתה גבוהה ממשכורתו במיר, כבר היה עדיף לאדר"ת להישאר בפוניבז'. גם רבנים חשובים, ובתוכם בעל ה'שדי-חמד' כתבו שמותר לו לחזור בו ולהישאר בפוניבז'. אך כיוון שאנשי מיר לא הסכימו לוותר על התחייבותו, לא רצה להפר את התחייבותו. 

מספרים שהאדר"ת כבר כמעט והסכים להישאר בפוניבז', אולם כששמע שסנדלר מקומי שכר פועל ואח"כ חזר בו מהעסקה בטענה שאם לרב מותר לבטל את התחייבותו אזי גם לו מותר, הודיע: "לא אשאר בפוניבז' בשום אופן בעולם בלעדי רשות מבני מיר, וכל הרוחות וההבטחות שבעולם לא יזיזוני מדעתי". הרב קוק ציין זאת כאירוע של קידוש ה', שלמרות ההצעות הנדיבות לא הסכים האדר"ת להפר את דברו. 

כתביו

חידושיו של האדר"ת עמוקים וחריפים, ופעמים שרק למדנים גדולים יכולים להבינם. האדר"ת היה מחבב מאוד את כתביו, ואף כתב שצריך עיון בשעת שריפה, מה יעשה מי שיש בביתו ספר תורה וחידושי תורה בכתב יד, מה יציל תחילה? האם קדושת ספר תורה גוברת, או שאולי חידושיו קודמים כיוון שאין עוד זולתם בשום מקום, ועוד שיש קצת סכנת נפשות למי שעמל ויגע בהם כל ימיו, ויכול אולי לבוא לידי חולי מסוכן מהצער על שריפתם.

בשנים האחרונות החלו להוציא ספרים מתוך כתבי ידו. הרב משה צבי נריה זצ"ל פעל למען הוצאת כתביו לאור, ובשנת תשמ"ב הוציא לאור את קונטרסו 'נפש דוד' שאותו כתב בשלהי ימיו, ובו הוא מספר זכרונותיו והנהגותיו בתורה ומידות. אחריו חתנו הרב יהודה עמיחי שליט"א הוציא לאור את הספר 'תפילת דוד', ובו הערות וחידושים סביב ענייני תפילה. לאחרונה יצאו עוד ספרים רבים, ומהם: 'שמע אליהו' ובו משא ומתן עם גדולי ישראל שפגש, 'חידושי הגאון האדר"ת' בענייני תלמוד והלכה, שו"ת 'מענה אליהו' בהוצאת ישיבת 'אור עציון'. ובהוצאת 'אהבת שלום' יצאו לאחרונה הספרים: 'שבט אחים' על כללי הש"ס שכתב יחד עם אחיו התאום בשנות נעוריו, ו'ארבעה ספרים נפתחים' בענייני מקדש והקהל, ועוד ענייני הלכה.

בשבוע הבא בעז"ה אוסיף לספר על תולדותיו, על התמנותו לרבה של ירושלים ועל יחסו לחתנו מרן הרב קוק זצ"ל.

למען האחדות

האדמו"ר מסדיגורא זצ"ל למען האחדות ונגד הפילוג ● כיצד נכשל המאמץ להציב מול שרון חזית של הימין והדתיים לאחר הבחירות ● ציצית מכונה: אין הוכחה שהן פסולות, אך אין לקנות לכתחילה ציצית מכונה ללא השגחה

למען האחדות הדתית

בשבוע שעבר אירעה טעות ונשמטו כעשרים שורות מטור זה, בדיוק בקטע שכתבתי על פעולותיו של האדמו"ר רבי אברהם יעקב מסדיגורה זצ"ל למען איחוד המפלגות הדתיות והחרדיות להליכה משותפת בבחירות. כנראה שבעניין הפירוד גדול מאוד כוחם של המקטרגים והמשטינים. ה'בעל דבר' מבין כנראה טוב מאיתנו שאם תהיה אחדות כל עבודתו תרד לטמיון, וישראל יחזרו בתשובה וייגאלו, ועל כן הוא מתאמץ בכל כוחו לעורר מחלוקות ולבטל את האחדות. יהי רצון שהשבוע יופיעו הדברים כראוי, ומי יודע, אולי יצליחו להועיל מעט לאחדות ישראל. 

לאחר קום המדינה פעל הרבי מסדיגורה יחד עם עוד רבנים לליכוד המפלגות הדתיות לחזית אחת. בבחירות הראשונות לכנסת בשנת תש"ט עלה הדבר בידו. וכך כתב בח' חשון תש"ט לגיסו האדמו"ר מקאפיטשיניץ' שהתגורר בארה"ב: "יש לי עבודה גדולה ב'אגודת ישראל'. הם באים אצלי ויש לי עבודה שש ושבע שעות בפעם אחת. תודה לא-ל עלתה אתמול, אחרי שהיתה במרכז 'אגודת ישראל' ישיבה מכל הארץ (על השאלה) אם לילך ביחד לבחירות עם המזרחי ופועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל ודתיים בלתי מפלגתיים, ויש שאין רצונם בכך בשום אופן, ונגמר אצלם לבוא אצלי ואני אתן הפסק. ותודה לא-ל נתתי הפסק לילך ביחד כל הדתיים לבחירות, ויש מזה שמחה גדולה בארץ" (מתוך 'אביר המלכות' לר' אריה בקנרוט ח"ב ע' נד). במכתב אחר כתב שמכל המפלגות היו שהפריעו לאחדות, וב"ה האיחוד הצליח (שם ע' נה).

אולם בבחירות השניות בשנת תשי"א לא הצליח, והיה בצער נורא על הפילוג. יחד עם הרב כהנמן ראש ישיבת פוניביז' והרב אונטרמן (שהיה רבה של תל אביב) ניסה בכל כוחו לפעול לאיחוד השורות, אך כפי שכתב לגיסו "לא עלתה הדבר בידינו. שנאת חינם רחמנא ליצלן! המפלגה קודם לכלל ישראל וקודמת לתורה הקדושה!" (שם ע' סג). עוד כתב: "ליבי נשבר משבירת החזית הדתית, מהחילול השם שעשו בחינם ועל לא דבר. לי יש כעת מנוחה בעזרת הש"י, ואיני עושה אודות הבחירות. לא רציתי אפילו לחתום קול קורא עבור ה'אגודה'… השי"ת יודע שכל עבודתי היה למען כבוד שמו יתברך, ולבסוף אכזבה כזו. על כל פנים, יעזור ה' להצלחה בבחירות" (שם ע' סה).

ניסיונות לאחדות בבחירות האחרונות

גם אבי מורי הרב זלמן ברוך מלמד שליט"א מעורר כבר שנים למען איחוד המפלגות הדתיות והחרדיות או הלאומיות והדתיות. ואם לא לאיחוד ממש אז לפחות לתיאום ושיתוף פעולהמלא. למשל, לאחר הבחירות האחרונות פנו בשמו לראשי ש"ס ו'יהדות התורה' כדי לנסות לתאם באופן מלא עמדות עם האיחוד הלאומי והמפד"ל, הן בעניינים הדתיים והן בענייני שלמות הארץ, ולהופיע למשא ומתן מול ראש הממשלה מר שרון כבלוק אחד – או שכולם בקואליציה או שאף אחת מהפלגות הללו לא בקואליציה. עמדה כזאת היתה גורמת מן הסתם לראש הממשלה להכניס לקואליציה את כל המפלגות הדתיות והלאומיות. אבל תשובתם של אישים מ'יהדות התורה' וש"ס היתה שהם אומנם מוכנים לקבל מהאיחוד הלאומי והמפד"ל סיוע לעמדותיהם הדתיות, אבל אינם מוכנים להתחייב לסייע למפד"ל ולאיחוד הלאומי בענייני ארץ ישראל, וכך נתבטלה אפשרות האיחוד.

דין ציציות שנטוו במכונה

לפני שבועיים כתבתי על החששות שהתעוררו לגבי כשרותן של ציציות שנטוו במכונה. כידוע, מדין תורה פתילי הציצית כשרים רק אם נטוו לשם מצוות ציצית, וגם השזירה לדעת הרבה פוסקים צריכה להיעשות לשם מצווה (שו"ע יא, ב, מ"ב טו). 

לגבי חוטים שנטוו במכונה התעורר ספק, ולדעת רוב הפוסקים אפשר להכשיר חוטי ציצית שנטוו במכונה אם הפעלת המכונה נעשתה לשם מצוות ציצית. אלא שהתעורר ספק אם בפועל יצרני הציציות, מהגדולים שבהם 'טליתניה' ו'משכן התכלת' ועד שאר החברות, עושים את מלאכתם נאמנה. יסוד הספק מפני שאין רב או גוף שמשגיח על מלאכת הטוויה, השזירה וקשירת הפתילים שייעשו כהלכה. בנוסף לכך, יש חוטים שמיוצרים במפעל במילנו שבאיטליה, ובאותם ימים שטווים ושוזרים בהם את חוטי הציצית אכן מגיע לשם יהודי דתי, אך השאלה אם הוא נמצא שם בכל משך הטוויה והשזירה, כי לעיתים המכונות מפסיקות לעבוד מחמת תקלות שונות או מפני שחומר הגלם נגמר, ואז השאלה האם מקפידים שיהודי יפעיל אותם מחדש לשם מצווה. ובמיוחד יש לשאול מה קורה כאשר המכונה מפסיקה לעבוד באמצע הלילה, האם גם אז נמצא שם יהודי. גם במפעל פולגת בארץ, בו מיוצרים חוטי ציצית רבים, קיים ספק האם בכל פעם שצריך להפעיל את המכונה מחדש מפעילים אותה לשם מצוות ציצית. 

עוד התעורר ספק לגבי קשירת הפתילים. להלכה צריכים יהודים לקשור את הפתילים לשם מצווה (שו"ע יד א-ב), והחשש הוא שמא הפועלים שקושרים את הפתילים אינם יודעים לכוון ואולי אף אינם יהודים. וזאת משום שהתשלום עבור קשירת חוטי המכונה הוא כחצי שקל עד שקל לארבעה פתילים. ואם נניח שפועל זריז יצליח לקשור שש טליתות בשעה, הרי שכרו יהיה לכל היותר ששה שקלים לשעה. תמורת תשלום נמוך שכזה קשה למצוא יהודים שמסוגלים לכוון לשם מצוות ציצית. נודע כי במקרים לא מעטים הפועלים קושרים את הציציות בביתם, ואזי גם אם נבחרו פועלים יהודים שיודעים לכוון לשמה – מי יבטיח לנו שהם לא העבירו את העבודה לחבריהם, שאולי אינם יהודים ואולי אינם יודעים לכוון. יש גם לחשוש שיהודי שאינו מבין את קדושת המצווה יקשור את חוטי הציצית בשבת, ואזי הציציות יהיו אסורות מטעם מלאכת שבת. חשש זה אינו רחוק, מפני שיום שבת הוא יום חופש ופועלים קשי יום עלולים 'לנצלו' להשלמת הכנסה. אגב, פעם אחת בבדיקת מחסום שגרתית, מצאו חיילים בוגרי אחת הישיבות מכונית של ערבי ובה ערימה של טליתות מצויצות. לטענת הערבי, הוא קושרם עבור יהודים. 

מסקנה למעשה

למעשה נכון שכל אדם ישאל בזה את רבו, אולם בינתיים אומר את מה שנראה לעניות דעתי, ויהיה בזה מראה מקומות לדיון לפני גדולי תלמידי החכמים.

אחר בירורים שנעשו (ותודה לדוד ישראלי וישעיה שמעה על כך), אין הוכחה כי המכונות מופעלות שלא לשם מצוות ציצית. מנגד, היצרנים טוענים שהן הופעלו לשם מצווה, וידוע כי אכן ישנם בעת הפעלתן אנשים דתיים שאחראים על כך. וכיוון שכך, אי אפשר להורות כי אסור לברך על ציציות המכונה, והאחריות כולה מוטלת על בעלי המפעלים והמוכרים, שאם אין הציציות כשרות, עוון הציבור בידם. (מראה מקומות למסקנה זו – בנספח שבסוף המאמר)

אמנם לכתחילה, כיוון שאין השגחה מסודרת, טוב להחליף את החוטים בחוטים שנעשו בעבודת יד לשם מצוות ציצית, שהם כשרים למהדרין לכל הדעות. ובאמת אפילו אם לא היה מתעורר ספק על דרך עשיית חוטי המכונה, טוב היה להחליפם לחוטים מעשה יד, כדי להדר במצווה ולצאת בה ידי כל הדעות. אולם אחר שהתעוררו ספקות לגבי כשרותן, על אחת כמה וכמה שטוב להחליף את ציציות המכונה בציציות מעשה יד.

ומכאן ולהבא, גם מי שרוצה להקל ולסמוך על הפוסקים המכשירים ציצית מכונה, צריך להקפיד שלא לקנות ציציות אלו בלא השגחה מלאה על כל תהליך ייצור החוטים וקשירת הציציות. וכל זמן שאין רב או גוף מוסמך שלוקח על עצמו אחריות מלאה לכשרותן של הציציות – אין לקנות ציצית מכונה אלא רק עבודת יד.

נספח: מראה מקומות לסוגיה ולשיקולים להתיר בדיעבד

ראשית, יצרני הציציות מעידים על כך שכל הייצור מלווה בהשגחה מטעמם, ואי אפשר לקבוע שהם משקרים בלי להביא עובדות חותכות, ועד אחד נאמן באיסורים. 

שנית, גם אם המכונה הפסיקה לפעול והיה צריך להפעילה מחדש, ונציג יצרני הציציות לא היה במקום באותה שעה כדי להפעיל את המכונה תוך אמירת "לשם מצוות ציצית", עדיין ייתכן שהפועלים שהפעילו את המכונות יודעים שחוטים אלו נטווים ונשזרים לצורך ציציות של מצווה, ובמיוחד יש לומר כך כאשר מדובר במפעל 'פולגת' שרוב עובדיו יהודים ומבינים את עניין הציצית, ואזי לפי הפוסקים הסוברים שמחשבה מועילה – הציציות כשרות (ובמ"ב יא, ב, נשאר בצריך עיון אם מחשבה מועילה, ובכה"ח יא, ב-ג, כתב שמחשבה מועילה בדיעבד). 

אמנם אם המכונה הופעלה מחדש על ידי גויים (כפי שעלול להיות במפעל ויטלגו במילנו שבאיטליה, שבו מיוצרים חלק מחוטי הציצית), כל זמן שאין שם יהודי שמפקח עליהם ואומר להם לטוות לשמה, אפילו לדעת רא"ש הציצית פסולה, וקל וחומר לרמב"ם שבכל מקרה מחייב שרק יהודי יטווה (ע' שו"ע יא, ב).

אמנם יש לעיין במקרה שחלק מתהליך הטוויה נעשה לשמה, האם זה יכשיר את כל התהליך, וע' במ"ב יא, ו. ואמנם לעניין עיבוד קלף של תפילין לשמה פסק הט"ז ועוד אחרונים שכשר, וכן הסכים בבאוה"ל לב, ח, ד"ה 'בתחילת', ורבים מהראשונים והאחרונים השוו דין כוונה בציצית לתפילין. אולם ייתכן שבציצית הדין יותר חמור, כי הטוויה בו צריכה להיות לשמה מהתורה לכל הדעות (ע' באוה"ל לב, ח, ד"ה 'צריך'), וגם לעניין אמירת לשמה יש מחמירים בו יותר (ע' שו"ע יא, א, שצריך לומר בפה, ואילו לגבי תפילין וס"ת פסק שטוב לומר, ע' או"ח לב, ח, יו"ד רעא, א, ויש שלמדו מזה שדינם שונה, ע' בקול יעקב רעא, ה). 

אמנם בזה נראה שכל חוט מיוצר בבת אחת, ואין כאן כמה שלבים, וממילא אי אפשר לומר שכאשר שלב אחד נעשה לשמה, אזי כל החוטים שנעשו שלא לשמה כשרים. ואמנם לדעת העיטור אם השזירה תעשה לשמה תכשיר את הטוייה שנעשתה שלא לשמה, אבל לדעת רוב הפוסקים השזירה אינה מכשירה את הטוויה. וגם למקילים לעניין עיבוד עור התפילין, בזה יחמירו, מפני שהטוויה והשזירה הן שתי עבודות נפרדות, ואין אחת מתקנת את חברתה (עיין במ"ב יא, טו, ובאו"ה שם ד"ה 'וצריכין'). 

לגבי הקשירה, אף שדעת הרא"ש שצריכים קשירה לשמה, וחוששים לדעתו לעניין ברכה, מכל מקום דעת הרמב"ם שאינם צריכים קשירה לשמה. ואם נשים קשרו את הציציות הרי הן כשרות (יש אומרים שרק בדיעבד). אולם אם גוי קשרם מוסכם על הכל כי הם פסולים (שו"ע יד, א-ב), אלא שהיצרנים טוענים שרק יהודים דתיים קושרים אותם. 

עוד שאלה מרכזית, האם כשידוע לנו שיש מיעוט חוטים שנטוו שלא לשמן, או שיש מיעוט טליתות שנקשרו על ידי גוי, האם המיעוט בטל ברוב. נחלקו בזה האחרונים: לדעת רע"א בהגהותיו, חוטי הציצית הם דבר שבמניין ואינם בטלים. ואילו לדעת הפמ"ג הובא בדע"ת יא, ב, ועוד פוסקים – בטלים. אמנם אם התערובת נעשתה בעודם חוטים שאינם חתוכים, נראה שלכל הדעות המיעוט בטל ברוב. אולם גם אז, יש אומרים שהביטול מועיל רק לסלק איסור, אבל לא מועיל לעשות בו מצווה לצאת ידי חובה. למשל, אם יצא שחוט אחד מהשמונה לא נטווה לשמה, הרי שיש שם רק שבעה חוטים כשרים, והפתיל פסול (עפ"י לחם שערים א', ושו"ת מהרש"ם ב, טו; שו"ת עונג יו"ט או"ח ד'. וע' ביבי"א ח"ה יו"ד ח, סוף אות ו'; וע' בספר 'ציצית' ע' קכו, הערה 15). 

עוד יש לעיין בדין ארבע כנפות שנתערבו היכן נתעורר הספק או העירוב, ודין זה קשור לדין תערובות ערלה, שדנו בו לעניין קבוע שאינו בטל. 

ואחרי הכל, כל זמן שלא נמצא ריעותא ממשית בדברי היצרנים, נדמה שאי אפשר לקבוע שהציציות פסולות ואסורות בברכה

לשם מצוות ציצית

את חוטי הציצית יש לטוות בכוונה לשם מצוות ציצית ● מחלוקת הפוסקים בעניין חוטים שנטוו במכונה ● הצורך בהשגחה על טוויית הציציות לשם מצווה ● עוד בעניין היחס הנכון לעובדים הזרים, והאם נכון לשתף פעולה עם 'קו לעובד'

בעיות קשות בציציות מכונה 

בשבוע האחרון נודע לי כי יש ספקות גדולים לגבי כשרותן של הציציות המיוצרות במכונה. הבעיה קשה כל כך, עד שלדעת מי שחקר את הבעיה, הרב יוסף גינזבורג רבה של עומר, "אסור להתעטף בכל הטליתות ה'מוכנות', והעושה כן עובר על מצוות עשה דאורייתא בלבישתו בגד של ארבע כנפות ללא ציצית, וכן על ברכה לבטלה – בכל פעם שהוא מתעטף בטלית זו".

ומכיוון שמדובר בעשרות אלפי טליתות קטנות וגדולות, שהמוני בית ישראל מתעטפים בהן בכל יום ומברכים עליהן בכל יום, אשתדל לברר במשך השבוע הקרוב את המצב לאשורו, ולהודיע על כך בשבוע הבא, כיצד יש לנהוג בכל הטליתות שיש בהן ציציות שנטוו במכונה: האם מותר להתעטף בהן, והאם מותר לברך עליהן.

בינתיים, אקדים ואבאר את הסוגיה על צדדיה השונים.

ציציות עבודת יד ועבודת מכונה 

חוטי הציצית צריכים להיטוות לשם מצוות ציצית, שנאמר: "גדילים תעשה לך" דרשו חכמים: "לך – לשם חובך" (סוכה ט, א). ואם נטוו שלא לשם מצוות ציצית – פסולים לציצית (שו"ע או"ח יא, א).
בדורות האחרונים התעוררה שאלה, האם אפשר לטוות את חוטי הציצית במכונה. ברור שאם אפשר לייצר את חוטי הציצית במכונה, מחירם יהיה זול יותר. השאלה האם כאשר מפעילים את המכונה לשם מצוות ציצית נחשב הדבר שהחוטים נטוו לשמה, או שכיוון שהפעולה נעשית על ידי המכונה, והמכונה אינה יכולה לכוון, נחשבים כחוטים כמי שנטוו שלא לשמה ופסולים לציצית. 

לדעת רוב האחרונים, אם הפעלת המכונה נעשתה בכוונה לשם טוויית חוטי ציצית, ממילא כל מה שהמכונה תייצר נחשב כנטווה לשמה, והחוטים כשרים לציצית. וזאת משום שאין צורך שהמלאכה תיעשה על ידי אדם אלא רק שתהיה בכוונה, וכיוון שההתחלה נעשתה בכוונה, כל מה שנמשך מההפעלה הראשונה נחשב בכוונה. והאוסרים סוברים שכיוון שצריך לטוות בכוונה צריך שכל מלאכת הטוויה תיעשה על ידי אדם, שאז כולה תיעשה בכוונה.

בין המתירים: תשובות חסד לאברהם (להר"א תאומים מהד"ת או"ח ג); אחיעזר ח"ג סט; חזון איש (או"ח ו, י); תפארת יוסף א'; הר צבי או"ח י'; ציץ אליעזר ו, טו. מרן הרב קוק זצ"ל באורח משפט או"ח קכב, מלמד זכות על המקילים.

בין האוסרים: תשובות מחזה אברהם ג', דברי חיים (לר"ח מצאנז, ח"ב, א-ב, מטעמים שונים). וכן במנחת יצחק ב, צו-צט (והתיר כשאין לו ציציות אחרות להטילם בגד שאינו מצמר, שחיובו לחלק מהפוסקים מדרבנן, אבל לא יברך).

ציצית מכונה ומצות מכונה 

במידה רבה מחלוקת זו תואמת למחלוקת שהתעוררה סביב מצות מכונה, האם הן כשרות לקיום מצוות אכילת מצה בליל הסדר. כל הפוסלים מצות מכונה יפסלו גם את הציציות שנטוות במכונה, מפני שלדעתם נאפו שלא בכוונה. וכן רוב המכשירים מצות מכונה יכשירו גם חוטי ציצית של מכונה. אולם יהיו בין המתירים מצות מכונה שיאסרו ציציות של מכונה, מפני שעיקר הכוונה הנדרשת באפיית מצות היא להשגיח שלא יחמיצו, ובזה אין צורך שהמעשה יעשה דווקא על ידי יהודי, כי ההשגחה יכולה להתקיים גם כאשר המכונה עובדת. אולם לגבי חוטי ציצית אפשר לומר שעיקר הכוונה היא לעשותם ממש לשם מצווה, ואי אפשר לכוון זאת במכונה.

הלכה למעשה בציצית מכונה

למעשה, לדעת רוב הפוסקים אפשר לסמוך על המקילים ולברך על ציציות מכונה. ולכתחילה רצוי להתעטף בציציות שנטוו ביד לשם מצוות ציצית, כדי לקיים את המצווה לכל הפוסקים, ולברך על הציציות בלא ספק. וכפי שסיכם בתשובות ציץ אליעזר ו, טו, אחר שברר את הסוגיה בהרחבה, ש"אין כל מקום להרעיש על הנוהגים היתר בציצית מכונה אחרי שמצאנו לכמה וכמה מגדולי הדורות מדור הקודם ומדור זה שהתירו הדבר, כי יש להם כר נרחב לסמוך עליו. (אולם) מובן שצריכים השגחה לפקח שיאמרו בשעה שנותנים החוטים למכונה, וכן עם פתיחת הכפתור, שעושים הכל לשם מצות ציצית. 
ומשום הידור מצוה יחזרו על כך בכל כמה זמן באופן שהכל מתחילת העשייה עד סופה יעשה לשם מצוות ציצית".

אלא שהתעורר חשש כבד שמא לא נעשה פיקוח ראוי, והמכונות הופעלו שלא לשם מצוות ציצית. ועל כן יש להימנע מלקנות ציציות מכונה כל עוד אין עליהן השגחה מלאה ואמינה. בפועל, כל זמן שאין השגחה מלאה על ציציות מכונה, הרוצה לקנות ציצית למצווה, יקנה את הציציות היקרות יותר שנטוות ביד, ויקיים את המצווה בהידור לפי כל הדעות.

יש לציין כי לעיתים ישנה השגחה על רק פרט אחד בתהליך עשיית הציצית ולא על כל התהליך, ויתכן בהחלט שהיא פסולה. למשל, לפני זמן מסוים פרסמו טלית קטן בסגנון חדש של חולצה, וכתבו שיש על זה הכשר של הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א, אבל הוא קבע רק שבגד זה חייב בציצית, אבל על ציציות המכונה שנקשרו לאותם בגדים לא ניתן כלל הכשר, וגם הן בכלל הספק.

עניי עירך קודמים ואור לגויים 

שאלה: בשבוע שעבר דובר על כך שצריך לתקן את המצב בו משתלם יותר למעסיקים להעסיק פועלים זרים. זו אכן הערה חשובה ונכונה. אולם אח"כ דובר על הכבוד והחסד שצריכים לנהוג כלפי העובדים הזרים. האם כבר סיימנו לתקן את כל הנדרש ביחס לבני עמנו שצריך להטיף על היחס לזרים? או שמא היה זה ניסיון להתיפייף כלפי מי שמעדיפים את זכויות הערבים והזרים על חשבון ישראל?

תשובה: הכלל "עניי עירך קודמים" אינו פוטר אותנו מהשאיפה לעזור לכל אדם, אלא רק קובע סדר קדימויות, כאשר בסופו של דבר החזון הגדול הוא להיות אור לגויים ולתקן את העולם. וכפי שכתב מרן הרב קוק זצ"ל: "אי אפשר כלל להגיע לידי רום הרוח של 'הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו' בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם,לשפר את קנייניהם (את מצבם החומרים), לאשר את חייהם (לעשותם מאושרים). תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל" (מידות ראיה, אהבת ה'). כלומר החזון להודיע בעמים את אמונת ה' נובע מהרצון הבסיסי שלנו להיטיב לכל העמים, להיטיב להם מבחינה חומרית ואף רוחנית, כפי שנהג אברהם אבינו ע"ה. וכאשר אנחנו עוסקים בחזון הזה אנחנו עוסקים בחזון הגאולה המשיחי.

היחס ל"קו לעובד" 

שאלה: לאור הדברים החשובים שנכתבו כאן בשבוע הקודם על היחס המוסרי כלפי העובדים הזרים, ועל הצורך להעניש בחומרה את המעסיקים והסרסורים המנצלים לרעה את חולשתם של העובדים הזרים, אולי כדאי שתשתף פעולה עם הארגון החשוב 'קו לעובד'. ובכלל לצערנו שומעים את הרבנים מדברים יותר מדי על נושאים שנויים במחלוקת, כמו ארץ ישראל וחומרות בצניעות, ופחות מדי על נושאים חברתיים כגון היחס לזרים.

תשובה: אינני יכול לתמוך בארגון 'קו לעובד', מפני שעמדותיו מוטעות ומבוססות על מוסריות בוסרית שגורמת לעוולות גדולות. בהרצאה ששמעתי של אחד מראשיו, הוא הוקיע את רשויות המדינה והמעסיקים על העוול שהם גורמים לעובדים הזרים. לדעתו, הדרך היחידה לתיקון המעוות הוא בהענקת אזרחות מלאה לכל העובדים הזרים. הוא תבע אחת משתיים: או שלא להביאם, ואם להביאם – אזי לתת להם אזרחות מלאה. 

עמדה זו מבוססת על התעלמות מרצונם של מרבית העובדים הזרים ומטובתם של היהודים. רוב הפועלים הזרים מעונינים לעבוד שנה או שנתיים בארץ אחרת, לצבור סכום מכובד, ולבסס אח"כ את מעמדם בארץ מולדתם. הם אוהבים את עמם ואת משפחתם ורוצים שיאפשרו להם לעבוד בכבוד, ללא ניצול ועושק. את רצונם צריך לכבד. אולם דווקא מאלה רוצים אנשי 'קו לעובד' למנוע את היכולת להגיע לארץ ולהתפרנס. במקומם הם מעדיפים את מי שמעוניינים להגר ולקבוע את ביתם כאן. 

הם יודעים שרוב הציבור היהודי חושש לאופייה היהודי של מדינת ישראל, אבל אותם זה לא מעניין. מי יודע, אולי הם דווקא רוצים לטשטש את אופייה היהודי של המדינה. מן הסתם הקרן לישראל חדשה (שתורמת לכל גוף שעוסק בפגיעה באופייה היהודי של המדינה) שותפה במימון 'קו לעובד'. לא מקרה הוא שבהצהרת הכוונות של עמותת 'קו לעובד' מדובר על סיוע לעובדים פלשתינאים "מהשטחים הכבושים". מי שקורא ליהודה ושומרון "שטחים כבושים" מתנער במודע מזכויותיו של עם ישראל על ארצו, ונעשה שותף לגזל ולרצח.

מן הסתם יש בין פעילי 'קו לעובד' אנשים שכוונותיהם טובות, אבל בתוך המסגרת הכוללת של פעילותם כמדומה לי שרעתם מרובה.

העמדה המוסרית 

העמדה המוסרית הראויה היא לנסות לשלב את רצונם של כמה שיותר אנשים, בלי לפגוע בזכויותיהם של אנשים או עם. 

לפיכך, בראש ובראשונה יש לחתור למציאת מקומות תעסוקה לבני הארץ, על פי הכלל המוסרי 
הבסיסי "עניי עירך קודמים". לאחר מכן, כאשר מתברר שעדיין חסרים פועלים, ורצונם של העובדים הזרים לעבוד ולהתפרנס משתלב עם הצרכים הכלכליים של המדינה, יש ליצור מערכת הגונה ומסודרת של הבאת עובדים ממדינות שונות. לתאם זאת עם נציגותיהם המוסמכת, קרי השגרירויות. 

לסכם מראש את זמן הגעתם ויציאתם, לדאוג לתשלום הוגן על עבודתם, להעניש את המנצלים את חולשתם, ולציידם בצאתם מהארץ במתנה נאה כדי להשאיר להם זיכרון טוב מארץ הקודש.

הלשנה או רדיפת צדק

המזיק לרכוש הציבור חייב לשלם ● אם המזיק מסרב לקחת אחריות, חובה למסור את שמו לנציגי הציבור ● אין להשתמש באיסורי לשון הרע כתירוץ לחיפוי על עוול ● האם דברי תורה המתפרסמים בעיתון חייבים בגניזה ● האם גיליונות תורניים לפרשת השבוע חייבים בגניזה

האם לספר על חבר ששבר חלון

שאלה: לפני כמה ימים חבר שלי שבר חלון יקר ששייך לאחד המבנים הציבוריים ביישוב. הוא לא תכנן לשבור את החלון, אלא קצת התפרע וזרק אבנים, ובלא כוונה אבן אחת פגעה בחלון. ישנה הסכמה שבשתיקה שכדי להגן על החבר ששבר את החלון, כל הנערים שיודעים על כך ישתקו, וגם אם ישאלו אותם לא ילשינו על זה ששבר. בעיני החברים, מי שיספר נחשב כבוגד באמון וכמי שחוטא בלשון הרע. 
האם עלינו לדווח לאחראים ביישוב על מי ששבר את החלון או להימנע מכך?

חובה להציל ממון החבר

תשובה: שובר החלון חייב לשלם את דמי הנזק. ואם לא בא מעצמו לשלם, עליכם לנסות להוכיחו ולהסביר לו שכל מי שמזיק לרכוש חברו, וקל וחומר לרכוש הציבור – מחויב לשלם את הנזק. ואם אינו מוכן לקבל על עצמו את האחריות לכך, עליכם להודיע לאחראים על רכוש הציבור כי פלוני שבר את החלון, כדי שהם יוכלו לגבות ממנו את תשלום התיקון. 

וזו מצווה מהתורה, וכפי שלמדו חז"ל (ספרא קדושים) שכל היודע עדות שיכולה להציל את ממון חברו מחויב להעיד על כך ולא לשתוק, שנאמר (ויקרא יט, טז) "לא תעמוד על דם רעך". כלומר לא רק את חייו של החבר חייבים להציל אלא אף את ממונו. וכן כתב הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה רצז) שהרואה ממון חבירו אובד, והוא יכול להחזירו על ידי שיאמר האמת, חייב לומר, והוא בכלל איסור "לא תעמוד על דם רעך", ובכלל האיסור הנוגע לעדים, שחייבים להעיד כדי להציל ממון זולתם, שנאמר: "אם לא יגיד ונשא עוונו". וכך כתב בספר החינוך מצווה רלז. ויש בזה גם מצווה נוספת של השבת אבדה.

אין בזה איסור לשון הרע

וכיוון שזו מצווה להציל ממון החבר, אין כאן איסור לשון הרע (וע' בחפץ חיים לשון הרע י, א, ורכילות ט, ג). ככלל, איסור לשון הרע נועד למנוע צער מאדם סתם, ולא לשמש מגן ומחסה לפושעים ומזיקים. ומי שמזיק ואינו משלם צריך להאבק כנגדו, ולעשות הכל כדי שיתקן את מה שעשה.

וכאשר ארע נזק לרכוש הציבור ואין יודעים מי עשהו, צריכים שליחי הציבור לחקור ולבדוק עד שימצאו את המזיק, ואחר שימצאוהו עליהם להשית עליו תשלום מלא. כי אם יוותרו לאחד תתרחב הפרצה ויתרבו המזיקים. לכן, כאשר היו מענישים אדם בבית הדין, היו מפרסמים זאת ברבים, למען ישמעו וייראו, ויימנעו מלחטוא. ואין אומרים שיש בזה חשש לשון הרע. 

ובכלל, צריך להיזהר שלא להשתמש בתורה ובמצוותיה לפי הצורך והשעה. בכל השנה נהנים לספר לשון הרע על חברים ומורים, ופתאום כשיש צורך לספר את האמת, מתעטפים בצדקנות ונמנעים לספר מטעמי "לשון הרע". לפעמים נערים מוכנים לצחוק על כל מי שאינו שייך לחבורה שלהם, מתעללים בחלשים, צוחקים על חבורות אחרות, שמחים לאידם, אבל כאשר אחד מהם צריך לעמוד לדין ולשלם על מעשיו, נזכרים בכל חומרות איסור לשון הרע. 

דברי ה'פתחי תשובה'

וכן כתב רבי ישראל איסר, מגדולי הרבנים בוילנא, בספרו פתחי תשובה על אורח חיים (וילנא תרל"ה סימן קנו, מצוטט מתוך שו"ת יחוה דעת ד, ס) שכתב: "הנה המגן אברהם וכן בספרי המוסר האריכו בחומר איסור לשון הרע. וראיתי לנכון להעיר לאידך גיסא, שיש עוון גדול יותר מזה וגם הוא מצוי ביותר, וזהו מי שמונע עצמו מלגלות אוזן חבירו במקום שיש צורך להציל עשוק מיד עושקו, מפני שחושש לאיסור לשון הרע. כגון הרואה מי שאורב לחבירו להרגו בערמה, או שחותר מחתרת באישון לילה ואפלה בביתו או בחנותו של חבירו, ומונע את עצמו מלהודיע לחבירו ולהזהירו בעוד מועד, מפני שחושב שהוא בכלל איסור לשון הרע. ובאמת שהנוהג כן גדול עוונו מנשוא, ועובר על "לא תעמוד על דם רעך". והוא הדין גם לעניין ממון, כי מה לי חותר מחתרת או שרואה את משרתיו של חבירו שגונבים ממנו, או שותפו שגונב מהעסק שלו, או שחבירו מטעהו ומאנה אותו במקח וממכר, או שבתמימותו מלווה מעות לאדם שהוא לווה רשע ולא ישלם. וכבר אמרו חז"ל (בבא קמא קיט, א) כל הגוזל פרוטה מחבירו כאילו נוטל נשמתו ממנו, וכו'. וכן פסק הרמב"ם (גזלה ואבדה א, יג). וכן בענייני שידוכין שהבחור איש רע ובליעל ונוכל, או שהוא חולני, ומבקש להתחתן וכו' – כל אלו בכלל מצוות השבת אבידה, אבידת גופו או אבידת ממונו, וכמו שאמרו בסנהדרין (עג, א). והדברים מסורים ללב: אם כוונת המספר לחבירו רעה – הרי זה בכלל איסור לשון הרע; אבל אם כוונתו לטובה, להזהיר את חבירו ולהצילו מפח יקוש – מצווה רבה היא, ותבוא עליו ברכה". 

רכוש הציבור חשוב מרכוש היחיד

ראוי לציין כי צריך להקפיד ברכוש הציבור יותר מאשר ברכושו של יחיד. כמובן שאין הכוונה להקל ראש ברכוש היחיד ח"ו, אלא הכוונה להחמיר יותר ברכוש הציבור. ושמעתי משל על זה מאבי מורי, שהזורק את שקית האשפה שלו מחוץ לפח הזבל, ופוגע בניקיון רשות הרבים, עושה מעשה חמור מאשר מי שזורק את האשפה שלו לתוך סלון ביתו של חברו. 

האם עמוד זה צריך גניזה?

שאלה: האם צריך לגנוז את עמוד 'רביבים' מפני דברי התורה שבו?

תשובה: מצד הדין אין צורך לגונזו, שהואיל ורוב העיתון עוסק בענייני חול, ולשם כך מדפיסים אותו, לא חלה עליו קדושה. אלא שאסור לבזותו, ולכן אסור להשתמש בדפים אלו לצורך ניקיון, וכן אסור לעטוף בהם דגים. אבל מותר להניחם בפח בדרך כבוד, כלומר לעוטפם בניילון או במעטפה וכך להניחם בפח, וכפי שנוהגים לגבי תרומות המופרשות מפירות וירקות. ואם הדף שיש עליו דברי תורה מכוסה בדפים אחרים, כך שאינו נראה כלפי חוץ, והפח אינו מטונף מאוד, מותר להניח את העיתון בלא עטיפה נוספת בפח. אבל אם יש בפח דברים מטונפים שטינופם עלול להגיע לדף שיש עליו דברי תורה, נראה שצריכים לעטוף תחילה את העיתון בניילון, וכך להניחו בפח.

מקורות להלכה

מהתורה אסור למחוק או לאבד או לבזות אחד מהשמות הקדושים. והוסיפו חכמים ואסרו לבזות או לאבד בדרך ביזוי כל דברי תורה, ולכן צריכים לגנוז גם ספרי קודש שאין בהם שמות קדושים. 
ואמנם היו שרצו לחלק בין דברי תורה שנכתבו ביד לדברי תורה מודפסים, שהנכתבים ביד יש בכתיבתם כוונה ולכן הם קדושים, אבל המודפסים במכונה אין בהדפסתם כוונה ולכן אין בהם קדושה. אבל נפסק על ידי רוב ככל האחרונים שיש קדושה בספרים המודפסים (ט"ז יו"ד רעא, ח; מ"ב מ, ד). 

אבל לגבי גיליונות דפוס שנדפסו לצורך הגהות, נחלקו האחרונים. ולדעת רבים, הואיל ולא נתכוונו ללמוד בהם באופן קבוע אלא רק להגהה, לפיכך אין בהם קדושה, ואין צורך לגונזם. וכך כתבו הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ב, פ, ועין יצחק ה-ז, ואחיעזר יו"ד מח, וציץ אליעזר ג, א. ובשו"ת אבני נזר יו"ד שעו כתב שכל זמן שלא התחילו ללמוד בספרים, עדיין לא חלה עליהם קדושה, ואין איסור לאבדם. ובאגרות משה או"ח ד, לט, כתב שקדושת הספרים חלה רק בעודם מיועדים ללימוד, אבל כשכבר אין מתכוונים ללמוד בהם, אין בהם יותר קדושה. 

ומזה אפשר ללמוד שגם עיתון, שרובו דברי חול, דברי התורה שיש בו אין בהם קדושה. ראשית מפני שהדפסתו לא היתה לשם קדושה, כי הולכים אחר הרוב. שנית, דברי התורה שבו נועדו ללימוד למשך ימים ספורים, ושלא כמו ספר שנועד ללימוד לשנים רבות. וכן פסק בשו"ת מנחת יצחק א, יז-יח. 

ואף שיש מחמירים, וכך מובא בשדי חמד בשם המגן גיבורים ורבי שלמה כהן מווילנא (קונטרס באר בשדי מכתבים ח' י"ב, וכ"כ עיקרי הד"ט או"ח ח, יב), מכל מקום הלכה כדעת המקילים, מפני שכל חיוב גניזת ספרים שאין בהם שמות קדושים הוא מדברי חכמים, ובספק בדברי חכמים הלכה כמיקל. בנוסף לכך נראה שדעת רוב גדולי האחרונים להקל. 

דפי פרשת שבוע

אבל לגבי דפי פרשת שבוע, שעיקר הדפסתם לשם דברי תורה, מקובל להורות שצריך לגונזם. ואמנם יש מתירים להניחם בפח, מפני שמלכתחילה נדפסו לשם לימוד חד פעמי, ולא התקדשו לתמיד עד שיצטרכו גניזה, וכך היא דעת האגרות משה. והרוצה לסמוך על המקילים רשאי. ומכל מקום לכתחילה ראוי לגונזם, כיוון שדעת רוב הפוסקים להחמיר, וכך המנהג. (עוד עיין בפניני הלכה ח"ד ע' 111-114).

כוונה בתפילה: העיקר הכוונה

יכולת ההתרכזות בכוונת התפילה שונה בין אדם לאדם ● אמוראים שהעידו על קשייהם להתכוון בתפילה ● עצם העמידה בתפילה מוכיחה את הרצון להיות קשור לה' ● תפילה אחת בכוונה מעלה גם את התפילות שנאמרו בחוסר כוונה ● הרב ריינס: גם מתנגדי דרכו של מייסד 'המזרחי' כיבדוהו כגדול בתורה ● תופעת האווילות המדינית של חסידי ה'שלום'

על המתקשים לכוון בתפילה

שאלה: קשה לי מאוד לכוון בתפילה. פעמים רבות אני מקבל על עצמי לכוון היטב בתפילה, ובפועל אני לא מצליח. למדתי מאמרי מוסר על כך וזה לא כל כך מועיל. קראתי סיפורים על רבנים שהיו מכוונים בכל מילה, ואני מתוסכל מחוסר ההצלחה שלי לכוון. 

תשובה: צריך לדעת כי בני האדם שונים בטבעם זה מזה. יש שקל להם להתרכז, והם מצליחים לעקוב אחר כל המילים ולכוון בהם, ויש שמטבעם קשה להם מאוד להתרכז, וככל שמדובר בנושא שמוכר להם יותר, כך קשיי הריכוז גוברים. ואף שהם מנסים לכוון, מחשבתם נודדת מעניין לעניין. הנה התאמצו לכוון בברכת 'אבות', ומחשבתם פרחה, ולפתע הם בברכת 'סלח לנו'. שוב ניסו להתרכז במשך ברכה וחצי, והנה מחשבתם נדדה, ופתאום הם מוצאים עצמם כורעים ב'מודים'. 

וכבר היו אמוראים שהתאוננו על הקושי לכוון בתפילה, כמובא בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד) שאמר רבי חייא על עצמו שמעולם לא הצליח לכוון בכל התפילה, ופעם כשניסה להתרכז בכל התפילה, התחיל להרהר באמצעיתה מי יותר חשוב לפני המלך, שר פלוני או אלמוני. ושמואל אמר: אני מניתי אפרוחים בתפילה. ורבי בון בר חייא אמר: אני מניתי בתפילה את שורות הבניין. ורבי מתניה אמר: אני מחזיק טובה לראשי, שגם כשאינני שם לב למה שאני אומר, הוא יודע מעצמו לכרוע ב'מודים'. הרי לנו שגם מקרב הצדיקים, יש גדולים שקשה להם לכוון מתחילת התפילה ועד סופה. ואף שעלינו להתאמץ לכוון ככל יכולתנו, אל ייפול האדם ברוחו כשרואה שאינו מכוון כראוי. ואף אם 'חלם' ברוב התפילה, לא יתייאש אלא יכוון במה שנותר. 

ערכה של תפילה בלא כוונה

אל יאמר אדם, אם אינני מצליח לכוון כראוי מוטב כבר שלא אתפלל. מפני שבעצם זה שהוא בא לעמוד לפני ה' בתפילה, כבר הביע את הדבר העמוק ביותר – את רצונו להיות קשור לה' ולהתפלל לפניו. וכל אדם נמדד לפי אופיו המיוחד. ולעיתים מעלתו של מי שקשה לו להתרכז, ולמרות זאת התאמץ והצליח לכוון במספר ברכות, גבוהה ממעלתו של מי שמצליח בקלות לכוון בכל התפילה.

נוסף לכך, צריך לדעת שלכל תכונה יש חסרונות ויתרונות. אלו שקל להם להתרכז בתפילה השגרתית, בדרך כלל גם בימים המיוחדים או כאשר מתרחשת עליהם צרה הם ממשיכים בתפילתם בלא התלהבות מיוחדת במינה. כוחם בשגרה. לעומתם, דווקא אלו שקשה להם להתרכז בנוסח השגרתי מצליחים בשעות מיוחדות להתעלות למדרגות גבוהות יותר של כוונה. כוחם מתגלה בזמנים המיוחדים.

תיקון התפילות 

בשם האר"י הקדוש אמרו שהכוונה היא כמו כנפיים, שעל ידה התפילה עולה ומתקבלת. וכשהתפלל אדם בלא כוונה, הרי שאין לתפילתו כנפיים לעלות, והיא ממתינה עד אשר יתפלל בכוונה. וכשיתפלל פעם אחת בכוונה, יחד עם אותה תפילה יעלו לפני ה' יתברך כל התפילות שאמר בלא כוונה. ואף שאין הן משובחות כתפילות שנאמרו בכוונה שלמה, מכל מקום הן עולות לפניו יתברך ופועלות את פעולתן. והטעם לכך ברור: הרי בעצם זה שאדם בא להתפלל כבר הביע את רצונו להתקשר לה' ולשבחו ולבקש ממנו את צרכיו, אלא שלא הצליח לכוון, וכאשר כיוון, פתח את השער לכל תפילותיו לעלות.

ימי אלול הם ימים מסוגלים להתעוררות הלב לעבודת ה', וראוי להרבות בהם בכוונת התפילה, ועל ידי כך לתקן ולהעלות את תפילות כל השנה. 

הרב ריינס מייסד המזרחי

השבוע בי' באלול חל יום הסתלקותו של הגאון הרב יצחק יעקב ריינס זצ"ל, מייסד תנועת המזרחי ומנהיגה. הרב נולד בשנת ת"ר ונפטר בשנת תרע"ה. מנעוריו הצטיין כעילוי ושקדן. עוד לפני גיל עשרים כבר היה בקיא בשני התלמודים. בגיל עשרים וחמש התמנה לרבנותו הראשונה, ובגיל 44 התמנה לרב בלידא, שם כיהן עד סוף ימיו. לאחר הגיעו לגיל שישים ייסד את תנועת 'המזרחי' בתוך ההסתדרות הציונית. בעקבות זאת התעוררה כנגדו מחלוקת, אולם גם החולקים עליו ידעו היטב כי הוא אחד מגאוני הדור, וכיבדוהו. 

אחר פטירתו הספידוהו במקומות רבים. למשל, בראדין הספידוהו בבית המדרש בנוכחותו של ה'חפץ חיים'. והיותר מעניין הוא דברי ההספד שאמר עליו אחד ממתנגדיו המובהקים, הרב יוסף צבי דושינסקי, רבה של גאלאנטה בהונגריה, שלימים נעשה לרבה של 'העדה החרדית' בירושלים. וכך אמר (בז' אדר תרע"ו): "הלך מאיתנו בשנה זו הרב הגאון הגדול מוה"ר יצחק יעקב ריינס ז"ל, רב אב"ד דקהילת קודש לידא. הכרתיו כבר בנערות, אשר בגדלות תורתו דרך לו דרך חדש בש"ס ופוסקים שהיו מונחים בליבו כמאן דמנח בקופסה. ואף כי לא הסכימו חכמי הדור לכל דעותיו, כוונתו זכה וטובה היתה מכל מקום" (איש המאורות ע' 351, מתוך חוברת 'דרשה מפוארה' גאלאנטה תרע"ו). 

יחסו של תלמיד ישיבה מאותם הימים לרב ריינס

כדי לעמוד על מעמדו של הרב ריינס באותם הימים, אצטט עוד מדברי הרב הנזיר ביומנו: "בעיר המחוז הסמוכה היה הראב"ד הגאון רבי יצחק יעקב ריינס זצ"ל, ובספרי הדרוש שלו המפורסמים בשמותיהם: 'אורה ושמחה', 'אור שבעת הימים', 'נאד של דמעות' ועוד, הייתי בקי בהם ומחבבם. בייחוד התמסרתי לספרו 'אורים גדולים' המיוחד ל"דרך ההיגיון" בהלכה, הייתי משנן כלליו ושורשיו, ומחדש על פיהם כמה עניינים נחמדים בדיני ממונות, בסדר נזיקין.

בייחוד הרביתי לחדש חידושים נעימים בהלכה, לפי דרך ההיגיון זו, בעברי ללמוד בישיבת סלבודקה" (נזיר אחיו ח"א ע' רמט).

דברי הרב ריינס על פירושי האגדות

עוד מספר הרב הנזיר: "כעבור שנים בקרתי את הרב הגאון ריינס זצ"ל בביתו בלידא, ושאלתיו אם הרעיונות החדשים שמגלים במאמרי חז"ל באגדה הוא אמת שלהם כיוונו חכמים (או שמא אלו פירושים שנתלו בדברי חז"ל, אבל לא לפירושים אלו נתכוונו). ויען, אם הרעיונות נכונים – הוא העיקר. כיוצא בו שאלתי את הר"מ הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל בישיבת סלבודקה, כשעליתי אליו, אם הסברות היפות שמוצאים ומגלים בהלכות הן אמת שלהם כיוונו חז"ל. ויען, אם הסברות נכונות – זהו העיקר.

אבל הכרתי היתה, שלפי הלימוד האמיתי, הסברות והרעיונות צריכים להיות כאלה שלהם כיוונו בעלי ההלכה והאגדה" (נזיר אחיו ח"א ע' רמט).

מסע האיוולת

שוב נתבדתה תקוותם של שרים, מדינאים ופרשנים מחוגי השמאל והמרכז, והתברר כי לכל תוכניותיהם לא היתה אחיזה במציאות. דבר לא נותר מההסכמים והמגמות שניסו להוביל, חוץ משובל הפיגועים שנגרם עקב חודשי ההתארגנות שניתנו לארגוני הטרור. הם חשבו שיש ל'מפת הדרכים' סיכוי סביר להצליח. הם ניתחו את הגורמים שיביאו לכך שאבו מאזן ודחלאן יילחמו בחמאס ויבודדו את ערפאת. והתוצאות גלויות לכל. 

אותם אנשים ודומיהם היו בטוחים שאחר הסכמי אוסלו ערפאת ואש"ף יילחמו בחמאס "בלי בג"ץ ובלי בצלם". הם הסבירו כי ההסכמים יצליחו מפני שהערבים מעוניינים בשלום כמונו. הם העריכו שחיזוק הרשות הפלשתינית תגרום לכך שהם ימגרו את הטרור, לכן נתנו להם חמישים אלף רובים! הם היו בטוחים ששגשוג כלכלי ימתן את עמדותיהם, לכן פעלו למען השגת מענקים ממדינות העולם לרשות הפלשתינית. הם צחקו על מי שאמר שהפיגועים יתגברו, וזלזלו במי שהעריך שהערבים ישגרו קטיושות אל מעבר לקו הירוק. הם היו בטוחים שמעמדה של מדינת ישראל יתחזק בעקבות תהליך אוסלו.

סוג הטעויות

משל למה הדבר דומה, לאדם שמצטיין בחשבון. הוא יודע לחבר, לחסר ולהכפיל. הוא מסוגל לבצע פעולות מורכבות במספרים גדולים – אולם הוא טועה במספרים הבסיסיים. הוא חושב שאחת היא שתיים ושתיים הן אחת. לכן כל מה שייחשב יהיה תמיד מוטעה.

זה כבר לא מצב של טיפשות רגילה, זהו מצב של עיוורון או שכרות. אולי ניתן להגדירו יותר כאווילות או טמטום. במצב כזה כמעט שלא ניתן להוכיח דבר. המילים הבסיסיות לא מובנות.

הגדרה זו חשובה. ראשית, כדי לדעת כיצד להתייחס לעובדה המתמיהה של גדודי הפרשנים והמדינאים הטועים תדיר. שנית, כדי להעריך נכונה את מצבנו. בדרך רגילה אנשים לא משתחררים מאווילות שכזו. ולכן עלינו להתפלל שה' יערה עלינו רוח של חכמה ממרום בדרך של רחמים ולא על ידי ייסורים קשים. 

ככל שיתרבו היהודים שילמדו תורה בשלמות ויבינו את ייעודו של עם ישראל בארצו ובעולם, כך יש לקוות יותר שתפילותינו יתקבלו. וכנגד ההתעוררות שלנו מלמטה יערה עלינו אבינו שבשמיים רוח של חכמה ממרום.