ארכיון הקטגוריה: הלכה

איסור נהיגה לא זהירה

הלכות ברכה אחרונה – האם מברכים על שתייה בקשית, שתיית קפה ואכילת גבינה או גלידה • בהמשך לטור הקודם: בעקבות התאונה המחרידה ראוי לעסוק בתפילת הדרך, אך כמובן לא במקום התחזקות בנהיגה זהירה • הנוהג במהירות מופרזת, או תוך הסחת דעת, עובר על איסור בלי קשר לשאלה אם גרם לתאונה • מי שאינו שומר על כללי הנהיגה, גם אם לא פגע באיש, הוא שותף ליצירת נורמה שלילית מסוכנת בכבישים • רצוי לכל נהג להתפלל גם שנהיגתו תהיה מתוך נחת והתחשבות באחרים

השיעור המחייב ברכה אחרונה

ראוי שכל מי שנוסע שלא בזהירות יידע שגם אם הוא אישית לא ביצע תאונה, הוא אשם בעקיפין בקיומן של תאונות דרכים. זאת מפני שבנסיעתו המהירה מדי או בכך שדיבר בטלפון נייד בחוסר זהירות עזר ליצירת נורמה שלילית, שממנה בוודאי יהיו אנשים שייפגעו

מהתורה רק מי שאוכל סעודה ושבע חייב לברך ברכת המזון, וחכמים תיקנו לברך ברכה אחרונה גם על שיעור קטן, ובתנאי שאכילתו או שתייתו תשאיר איזה רושם של נחת. ומה השיעור המזערי לכך? באוכל – כזית, שקבעו הפוסקים שהוא כשיעור נפח מחצית ביצה.

זאת בתנאי שאכל כשיעור זה לכל היותר בתוך זמן של אכילת פרס, היינו זמן שהיו רגילים לאכול את הלחם של סעודה אחת. בממוצע מדובר על משך של כשש דקות. כך הדין לגבי אכילה.

בנוגע לשתייה, קבעו חכמים ששיעור ברכה אחרונה הוא רביעית – 75 מ"ל (נפח ביצה ומחצה, מעט פחות מחצי כוס רגילה). לדעת רוב הפוסקים, כשם שבאכילה משך הזמן הוא אכילת פרס – כשש דקות, כך הדין לשתייה, שאם שתה את השיעור בפחות משש דקות מברך (ראב"ד, ופוסקים רבים בדעת הרמב"ם). מנגד, יש אומרים שבשתייה השיעור שונה, ומברכים רק אם שותים את המשקה במשך זמן שרגילים לשתות רביעית במתינות. כלומר כפי השותים האיטיים ביותר, שגם כשהם שותים רביעית – 75 מ"ל – מפסיקים כמה פעמים (עי' ביצה כה, ב).

מחמת הספק – כך ההלכה, שרק אם שותים את הרביעית במשך זמן של שתייה מתונה של רביעית מברכים. עדיין לא ברור מספיק מהי שתייה מתונה, אך שמחתי לראות את דברי הרב יוסף קאפח זצ"ל שהגדיר זאת בפירושו לרמב"ם בכארבעים שניות: "ואם יורשה לי לשער כפי שראינו נכבדי תימן… ארבעים שניות" (הלכות שביתת העשור ב, ד, הערה ח).

ברכה אחרונה לשותה בקשית

שאלה: האם מי ששותה קפה חם או משקה בקשית מברך אחר שתייתו "בורא נפשות"?

תשובה: מי ששותה קפה חם שאין אפשרות לשתות אותו בגמיעות גדולות – לא מברך. ומי ששותה בקשית משקה פושר או קר בשיעור רביעית, 75 מ"ל – מברך, ובתנאי ששתה ברציפות. וגם אם הפסיק הפסקות קצרות לנשימה נחשבת שתייתו רצופה, שכן כפי שלמדנו, שתייה של רביעית באופן זה אינה אורכת יותר מארבעים שניות.

ואין לחשוש לדעות מחמירות יותר, שכן כבר בכך שאין מברכים ברכה אחרונה על שתייה חמה, שזמן שתייתה ארוך יותר, מתחשבים בדעת מיעוט הפוסקים, למרות שהחשש שלא לברך הוא רק מחמת ספק ספק ספיקא, אבל מעבר לכך כבר אין להסתפק ולחשוש (ראו פנה"ל ברכות י, 12).

ברכה אחרונה למי שאוכל גבינה או גלידה

שאלה: שמעתי שיש סוברים שמי שאוכל גבינה, וכן מי שאוכל גלידה או שלגון, אינם מברכים ברכה אחרונה. הסיבה היא שהם באים ממשקים ועל כן דינם כמשקים, שרק אם שותים אותם במשך זמן שאורכת שתיית רביעית מברכים ברכה אחרונה, וכיוון שאכילתם אורכת יותר זמן, אין מברכים.

תשובה: דנים כל מאכל לפי מצבו לפנינו, ולכן דין גבינה, לבן, גלידה וכל דבר שאוכלים או לועטים כדייסה – דינם כדין מאכל ולא כדין משקה. לכן מי שאכל ממנו כשיעור נפח חצי ביצה (זית), בפחות משש דקות (שיעור אכילת פרס), מברך ברכה אחרונה. רק מה ששותים בלא לעיטה בלשון דינו כמשקה, שמברכים עליו ברכה אחרונה רק כאשר שותים ממנו שיעור רביעית במשך זמן של שתייה מתונה – כארבעים שניות (פנה"ל ברכות י, יא).

הערות על כותרת הטור הקודם

המאמר בשבוע שעבר, שעסק בתפילת הדרך, הוקדש לעילוי נשמת בני משפחת עטר שנהרגו בתאונת הדרכים המחרידה. הכותרת שנתן עורך הטור למאמר הייתה: "התשובה לתאונה המחרידה – תפילת הדרך בכוונה". קיבלתי על הכותרת הערות רבות, וחלקן אביא לפניכם.

"אני קורא קבוע את 'רביבים'. הרוח שקיבלתי מהקריאה במהלך השנים, שכשיש בעיה יש לפתור אותה בעצמה, ולא לברוח לפתרונות חיצוניים וסגוליים. אם יש בעיה בשלום בית – על זה צריך לעבוד, על אהבה והערכה, אמון והכלה, ולא לחפש את פרק התהילים שמיוחסת אליו הסגולה לבעיה זו. הכותרת של הטור האחרון הייתה: 'התשובה לתאונה המחרידה – תפילת הדרך בכוונה'. וכי מה שימנע את תאונות הדרכים זה תפילת הדרך? וכי לא מתו רבים וצדיקים בתאונות, למרות שבירכוה? ממה שלמדנו מהרב שיערתי שתצא קריאה לשמירה מדוקדקת של כל כללי התחבורה ולנהוג בזהירות ובאחריות. אשמח מאוד לדעת מה התיקון העיקרי לדעת הרב".

מכתב נוסף:

"האומנם התשובה לתאונות היא תפילת הדרך? הצטערתי שלא ניצלת את ההזדמנות הנוראה בעקבות תאונה מזעזעת שקורעת כל לב להגיד אמירה הלכתית ברורה וחד משמעית: אסור להסתכל בטלפון בזמן נהיגה. אסור לו לנהג לעסוק בשום דבר שאינו קשור במישרין לאחיזה בהגה ומבט בכביש. זו האמירה שהציבור צריך לשמוע ממך. 'אם ה' לא ישמור בית שווא שקד שומר', אבל צריך גם שומר. מקווה שתמצא את ההזדמנות לומר אמירה הלכתית גורפת ונוקבת: מי שעוסק בטלפון בזמן הנהיגה, אם קורא הודעות או כותב או כל דבר אחר, עובר על איסור תורה! את זה צריך לחזור ולהגיד עד שנפנים, כמו שלא יעלה על דעתנו להגניב לפה רק חתיכה קטנה של בשר טרף. כך גם מבט מהיר לנייד בזמן נהיגה!".

תשובה

על הקוראים לדעת, שכך הכלל בכל העיתונים, שהכותרת ניתנת על ידי העורך, ומגמתו לעורר התעניינות במאמר. בדרך כלל גם כותרות המשנה ניתנות על ידי העורך, אולם במאמרים שלי אני כותב את כותרות המשנה. אומנם המאמר היה קשור לתאונה, כפי שכתבתי בסוף הפסקה הראשונה: "מתוך הזעזוע הנורא נעסוק בהלכות תפילת הדרך ונתעורר לאומרה בכוונה". אבל בשום אופן לא היה צריך להבין שזו "התשובה" לתאונה.

לא כתבתי בעקבות התאונה על חובת הזהירות בדרכים, הואיל וזה עלול היה לפגוע בזכרו של נהג הרכב של משפחת עטר, שמסתבר שנזהר בכל כללי הבטיחות, והנהג השני פגע בו. ואכן ייתכן שאדם ישמור בקפדנות על כל חוקי התנועה, ומחמת רשלנות של נהג אחר יידרס. לכן יש מקום לעסוק בתפילת הדרך בעקבות שמועה מחרידה כל כך, אך בשום פנים התפילה אינה יכולה להחליף את הזהירות בדרכים. להפך, אפשר לומר שמי שאומר את תפילת הדרך ומזלזל בחוקי התנועה, אין הוא מתפלל אלא מנאץ, כשם שמי שמברך על מאכל גזול אינו מברך אלא מנאץ (על פי סנהדרין ו, ב).

מי שנוהג שלא בזהירות עובר באיסור תורה

למעשה, מי שנוסע במהירות גבוהה שנחשבת למסוכנת ומקובל להעניש עליה, או שאינו מציית לשאר חוקי הבטיחות כגון שמדבר בטלפון הנייד שלא כחוק, עובר על איסור דאורייתא. זאת מפני שהתורה ציוותה אותנו לשמור על נפשותינו מאוד, ואין הכוונה רק שלא להתאבד, אלא הכוונה גם להתרחק מן הסכנה ולהיזהר. כמובן חוקי התנועה לא נקבעו בשרירות לב כדי להרגיז את הנהגים, אלא נקבעו על ידי מומחים שבדקו וחקרו את הנושא, והגיעו למסקנה שבמהירות כזו או בעקיפה במקום זה וכדומה ישנה סכנה. ממילא אדם שעובר על חוקים אלו עובר על איסור התורה. וכך שמעתי ממו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל.

את המצווה הכללית להיזהר מסכנות למדנו מהחובה להתקין מעקה לגג שרגילים לעלות אליו, שמא ייפול אדם שיעלה לשם (דברים כב, ח, וספרי שם). וכשם שמי שלא התקין מעקה – למרות שלא נפל מגגו שום אדם – עבר באיסור תורה, כך מי שעבר על כללי הזהירות ולא נזהר – למרות שלא נפגע אדם – עבר באיסור תורה.

בנוסף לכך, ראוי שכל מי שנוסע שלא בזהירות יידע שגם אם הוא אישית לא ביצע תאונה, הוא אשם בעקיפין בקיומן של תאונות דרכים. זאת מפני שבנסיעתו המהירה מדי או בכך שדיבר בטלפון נייד בחוסר זהירות עזר ליצירת נורמה שלילית, שממנה בוודאי יהיו אנשים שיפגעו.

תפילה לפני נהיגה

כאן המקום להזכיר תפילה שחיבר ידידי הרב דוד משלוב, בהשראת פירוש הראי"ה לתפילת הדרך, ואשרי הנהגים המתפללים בה לפני כל נסיעה, וטוב לאומרה לפחות פעם אחת בעת קריאת מאמר זה:

"יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱלֹקַי וֵאלֹקֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתַּחֲדִיר לְהַכָּרָתִי אֶת גֹּדֶל הָאַחֲרָיוּת הַמֻּטֶּלֶת עָלַי: לִשְׁמוֹר עַל הַחַיִּים וְעַל שְׁלֵמוּת הַגּוּף – שֶׁלִי, שֶׁל הַנוֹסְעִים עִמִּי, וְשֶׁל כָּל אָדָם בַּדֶרֶך. עֲזֹר נָא לִי שֶׁלֹּא אַסִּיחַ דַּעְתִּי מִנְּהִיגָתִי אַף לְרֶגַע. תֵּן בְּלִבִּי לִנְהֹג תָּמִיד כַּחוֹק, מִתּוֹךְ הִתְחַשְּׁבוּת בַּזּוּלָת, בְּסַבְלָנוּת, וּבִשְׁלִיטָה עַצְמִית, וְלֹא מִתּוֹך בֶּהָלָה לְהַגִּיעַ מֻקְדָּם לְיַעֲדִי. שְׁמֹר נָא עָלַי וְעַל כָּל הַנּוֹסְעִים בְּדֶרֶךְ זוֹ, בְּתוֹךְ שְׁאָר הוֹלְכֵי הַדְּרָכִים בְּיִשְׂרָאֵל – אָמֵן".

שאלות בתפילת הדרך

שאלה: אדם ששכח לומר תפילת הדרך בתחילת הדרך יכול עדיין לברך אם נותר לו מהלך פרסה (כארבעה קילומטרים). האם דין זה חל גם אם כבר נכנס לעיר, ועד ההגעה ליעדו נותר לו עוד לנסוע פרסה?

תשובה: מכיוון שכתבתי שהנוסע בעיר טוב שיאמר את תפילת הדרך בלא שם השם בחתימה, גם במצב כזה טוב שיאמר את תפילת הדרך בלא הזכרת שם השם בחתימה.

שאלה: האם גם מי שנוסע ברכבת מנתניה לתל אביב באופן יומיומי חייב בתפילת הדרך בשם?

תשובה: כן, הואיל ויש בנסיעה זו כארבעה קילומטרים מחוץ לשטחים עירוניים.

שאלה: למדנו שאומרים את תפילת הדרך פעם ביום על כל הנסיעות המתוכננות באותו יום, מה נכלל ביום? ומה הדין אם פתאום החלטתי לנסוע נסיעה נוספת?

תשובה: יום נחשב מהקימה בבוקר ועד שנת הלילה. אם נוספה נסיעה לא מתכוננת, אומרים עליה שוב את תפילת הדרך.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ניצלתי מתאונה – לברך הגומל?

ילד אינו מברך הגומל, כי בברכתו הוא אומר למעשה שהוריו "חייבים" • אדם שכמעט נדרס – אינו מברך, אך מי שהיה בזירת פיגוע וניצל – מברך הגומל • מי שבוחר לעסוק בספורט אתגרי אינו מסכן את חייו ואינו מברך הגומל, ואם הוא מסכן את חייו – זו עבירה • ברכה על לידה: מתי מברכים, ומדוע יש הבדל בין לידת בן ללידת בת • השומע מצווה דרך מכשיר שמיעה – מחלוקת אם יצא, אך כשיפותח מכשיר שמדמה את פעולת האוזן – יהיה אפשר לצאת באמצעותו ידי חובה

ברכת הגומל לילד שניצל

זה שכמעט נדרס אינו מברך הגומל, הואיל ובפועל הסכנה לא הגיעה אליו. אולם מי שהיה בזירת פיגוע, מכיוון שהמחבל התכוון לפגוע באנשים שנמצאים שם, הרי שהסכנה הגיעה אליו, ואזי למרות שבפועל המחבל בחר לתקוף אדם אחר – עליו לברך הגומל

שאלה: לבני אירע מקרה מסוכן, הוא נסע על אופניו, נפל ונפצע. בחסדי ה' לא נפגע ורק נצרך לחבישה קלה. אני מרגישה צורך גדול להודות לה' ולברך "הגומל". האם אפשר שאני אברך, או שהוא יברך?

תשובה: ראשית, רק מי שניצל רשאי לברך ולא הוריו. אולם גם אם זה שניצל יכול לברך, כל עוד הוא קטן לדעת רבים אינו מברך, הואיל ונוסח הברכה הוא "הגומל לחייבים טובות", כלומר למרות שזה שהיה בסכנה היה חייב בעונש, ה' גמל עמו חסד. מכיוון שהקטן עוד לא הגיע למצוות, הוא עדיין אינו נענש על חטאיו, ואם נכנס לסכנה – הרי שזה בעוון הוריו; או מבחינה רוחנית שלפיה הילדים נענשים בעוון הוריהם, או אפילו מפני שלא השגיחו עליו כראוי, ואולי קנו לו אופניים מסוכנים. לכן אין ראוי שיאמר הילד על הוריו שהם "חייבים" ולמרות זאת ה' הצילו (מהר"ם מינץ יד; מ"א, כנה"ג, מ"ב ריט, ג). ואף שיש סוברים שקטן שהגיע לגיל חינוך צריך לברך (לחמי תודה, ברכ"י, חזו"ע), הואיל ויש בדבר ספק, לא יברך (בא"ח, כה"ח ב).

כמעט תאונה ופיגוע

שאלה: מי שהולך סמוך לכביש והתכוון לחצותו ופתאום אוטובוס עבר בנסיעה מהירה סנטימטרים ספורים ממנו, האם עליו לברך הגומל? והאם אדם שהיה באירוע חבלה, והמחבל ירה על אדם אחר לידו, צריך לברך הגומל?

תשובה: מי שכמעט נדרס אינו מברך הגומל, הואיל ובפועל הסכנה לא הגיעה אליו. אולם מי שהיה בזירת פיגוע, מכיוון שהמחבל התכוון לפגוע באנשים שנמצאים שם, הרי שהסכנה הגיעה אליו, ואזי למרות שבפועל המחבל בחר לתקוף אדם אחר – עליו לברך הגומל.

ברכת הגומל לאחר ספורט אתגרי

שאלה: האם מי שמשתתף בספורט אתגרי או בטיול מסוכן צריך לברך הגומל?

תשובה: נראה שמי שבוחר לצאת לטיול במדבר או בג'ונגל, או מי שבוחר בשחייה, בגלישה בעומק הים או בפעילויות אחרות שנראות כמסוכנות במסגרת ספורט אתגרי שאנשים עושים להנאתם, כל זמן שהפעילות התנהלה כסדרה בלא סכנה מיוחדת – לא יברך. מבחינתו אין זה אירוע מסוכן, שכן הוא בחר לעשותו להנאתו. פרט לכך, מן הסתם הוא גם נערך לקראתו כראוי כדי למנוע סכנות. אומנם ייתכן שהואיל וסכנה מסוימת יש בזה, מלכתחילה היה ראוי להימנע מלהיכנס אליה (ראו פניני הלכה ליקוטים ב ט, ז), אולם איסור גמור אין בזה. וכמו שאנשים מוכנים להסתכן לצורך פרנסתם לטפס על עמודים גבוהים ופיגומים, כך יכול אדם שאוהב מאוד ספורט אתגרי לעשותו להנאתו, ובתנאי שיעשה זאת תוך שמירה מרבית על חייו.

מי שמסכן עצמו בטיול או ספורט

אולם אם בחר אדם מרצונו לעשות פעילות שהיא מסוכנת ממש, כגון לטפס בלא אמצעי הגנה נאותים למקומות שגם לצורך פרנסה אנשים רגילים אינם מוכנים לטפס אליהם, הרי שיש בידו עבירה, שכן עבר על המצווה לשמור את הנפש. ומי קובע מהי פעילות ממש מסוכנת? אנשים שיש להם ניסיון, כמו אישים שמופקדים על כך במשטרה, או אנשים שאחראים על יחידות חילוץ.

מכל מקום, מכיוון שעבר אדם זה באיסור בכך שנכנס לסכנה, אינו יכול לברך הגומל. וכפי שהורו רבים לגבי מי שחטא וניסה להתאבד ונותר בחיים, שלא יברך הגומל, מפני שכל עניין הברכה נועד להודות על הצלה מסכנות טבעיות, ולא על הצלה מדברים שהאדם גרם לעצמו במתכוון. בנוסף לכך, איך יעז להודות לה' בציבור על הצלה מחטאו, ואין זה מברך אלא מנאץ (מחזיק ברכה ריט, א, יחו"ד ד, יד; ציץ אליעזר י, כה, כג). ואומנם יש אומרים שיברך, שהרי בסופו של דבר היה בסכנה וניצל (לב חיים ג, נג); אולם למעשה, כיוון שיש בדבר ספק, אינו יכול לברך. וטוב שישמע את הברכה מאחר ויבקש ממנו לכוון להוציאו, וכמובן יעשה תשובה גדולה על חטאו.

כיוצא בזה מי שהסתכן ביציאה לטיול מסוכן, אינו יכול לברך על כך הגומל, אלא עליו לחזור בתשובה על כך שהכניס עצמו לסכנה מיותרת.

הברכה על לידת בן

על לידת בן מברכים ההורים "הטוב והמטיב". אם הם יחד – אחד יברך והשני יענה אמן, ואם האב אינו נמצא שם – האם תוכל לברך מיד לאחר הלידה, והאב יברך כשישמע על כך. ומדוע ברכתם הטוב והמטיב? מפני ששמחה זו משותפת לאב ולאם, וכל שמחה שמשותפת לשניים ברכתה הטוב והמטיב (ברכות נט, ב; שו"ע או"ח רכג, א). ולכן אם ח"ו האם התאלמנה לפני הלידה, כיוון שהיא שמחה בבן לבדה, תברך עליו שהחיינו.

הברכה על לידת בת

לפי מה שנפסק בשולחן ערוך (רכג, א) על לידת בת אין מברכים הטוב והמטיב. אולם על פי כללי ברכת שהחיינו, בעת שההורים יראו את הבת לראשונה וישמחו, יברכו שהחיינו (הגר"ז סדבה"נ יב, יב; מ"ב רכג, ב). ואם לא בירכו בעת הראייה הראשונה, כל עוד הם שמחים ומתרגשים מראייתה, עדיין יכולים להודות לה' ולברך שהחיינו.

טעם החילוק בין בן לבת, שברכת הטוב והמטיב היא על טובה מוחשית ולא על שמחה כללית, ומצד חובת כיבוד הורים טובתו של הבן גדולה יותר, הואיל והבן חייב תמיד לכבד ולסייע להוריו, וגם אם יהיה נשוי ומטופל בילדים קטנים, אם יצטרכו הוריו עזרה – יהיה חייב לטפל בהם ולסעדם. לעומתו הבת, כאשר העזרה להורים מתנגשת בצורכי בעלה וילדיה, פטורה מהחובה לעזור להורים (שו"ע יו"ד רמ, יז, כד, ועי' ש"ך יט).

פירוש נוסף להבדל

אפשר גם לומר שההוראה לברך הטוב והמטיב על בן ולא על בת התבססה על תנאי החיים שנקבעו על פי המצב החברתי-כלכלי. לפי תנאים אלה, לידת בן בדרך כלל הביאה רווחה למשפחה, שכן הבן היה משתתף בפרנסת המשפחה ונישואיו לא הטילו עול על המשפחה. לעומת זאת, לידת בת הייתה כרוכה בעול כספי, מפני שהייתה פחות שותפה בפרנסה ונישואיה הטילו עול כבד על הוריה. משפחות שנולדו להן בנות רבות לעיתים סבלו חרפת רעב, מפני שאת כל רכושן היו צריכות להשקיע כדי לחתן את בנותיהן. לכן אפילו שהחיינו רבים לא נהגו לברך על לידת בת.

אם אכן זו הסיבה, הרי שכיום, הורים ששמחים בלידת בתם כמו בלידת בנם, צריכים לברך הטוב והמטיב. אולם ההוראה המקובלת היא שלא לשנות מהנהוג במשך דורות, שכן גם לפי המסורת הנהוגה, אפשר להודות לה' על לידת בת בברכה חשובה – ברכת שהחיינו. ובכל אופן השמחים בלידת בת לא פחות מבן, ורוצים לברך הטוב והמטיב – רשאים.

שמיעת מצוות דרך מכשיר שמיעה

שאלה: האם כבד שמיעה, שנעזר במכשיר שמיעה, יוצא ידי חובתו במצוות שהוא שומע בעזרת המכשיר? המשמעות המעשית של השאלה היא האם עליו להתאמץ להוציא את מכשיר השמיעה כדי לשמוע קידוש, הבדלה, קריאת התורה, קריאת המגילה ותקיעת שופר, או שהואיל והוא שומע טוב יותר על ידי המכשיר, עדיף שישמע דרך המכשיר?

תשובה: יש אומרים שהשומע דרך מכשיר אינו יוצא ידי חובה, הואיל ואינו שומע באוזנו את הקול המקורי, והרי הוא כמי ששומע הקלטה, שהואיל ולא שמע את הקול המקורי אינו יכול לצאת במצוות התלויות בשמיעה (משפטי עוזיאל א, כא; ג, לד; קול מבשר ב, כה; רמ"מ שניאורסון שערי הלכה ומנהג או"ח רצא; רשז"א במנחת שלמה א, ט; משנה הלכות ד, פה).

מנגד, יש אומרים שהואיל ובפועל השומע דרך מכשיר שומע את הקול, הוא יוצא בשמיעתו ידי חובת המצוות התלויות בשמיעה. שכן בפועל, גם השמיעה על ידי האוזן אינה נעשית במישרים. הקול עובר דרך גלי הקול שבאוויר, לאחר מכן נקלט ברעידות קלות שבתוך האוזן, ואותן רעידות נקלטות כאותות חשמליים בקליפת המוח, שמפוענחים אחר כך במוח לשמיעה שאנו מכירים. לכאורה אין הבדל אם הקול יעבור באמצע גם דרך מכשיר חשמלי (שו"ת ים הגדול כט; חזו"א כמובא שם במנחת שלמה; הרב מרדכי אליהו שו"ת הרב הראשי תשמח-תשמט, עמ' 581; וכן כתב ידידי הרב רא"ם הכהן בתשובה חשובה ויסודית בשו"ת 'בדי הארון' או"ח כא. וכעיקרון כך כתב באג"מ או"ח ב, קח, אלא שלמעשה באו"ח ד, צא היקל במצוות דרבנן בלבד).

ודעת מרן הרב קוק (אורח משפט מח) שכעיקרון אפשר לצאת בשמיעה דרך מכשירים חשמליים, ורק בשמיעת שופר אין יוצאים הואיל והיא צריכה להיות במישרים ולא בקול הברה (וכן כתב הרב פראנק במקראי קודש פורים יא; צי"א ח, יא; בית אבי ג, צב).

לגבי השומע בעזרת שתל קוכליארי, יש אומרים שגם המחמירים יסכימו להקל, הואיל ושמיעתו דומה לשמיעה דרך אוזן (ד"ר ברמה תחומין כד; הרב רבינוביץ' תחומין לא). נראה שכאשר אפשר יהיה לשמוע דרך המכשירים או השתל ממש כמו בשמיעה רגילה, אף המחמירים לעניין שמיעת שופר יסכימו להקל.

למעשה נראה שבכל המצוות עדיף לשמוע דרך מכשיר השמיעה החשמלי, שעל ידו השמיעה טובה וקלה יותר לכבד השמיעה. קל וחומר כאשר מדובר במצוות דרבנן. רק לעניין שמיעת שופר, אם ניתן לשמוע בלעדי המכשיר, למרות שהדבר קשה, יש לשמוע בלא המכשיר (וכך כתבתי במהדורה החדשה של פניני הלכה ברכות יב, ט).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הימין באירופה כבר לא אנטישמי

הגיע הזמן לבחון מחדש את היחסים עם מפלגות הימין הקיצוני באירופה, לאחר שהוציאו מתוכן את כל שונאי היהודים, והן פועלות באופן ענייני וראוי לשמירת הזהות הלאומית של עמי אירופה • מהלכות ברכת שהחיינו: ראוי לברך על נעליים חדשות, על העלאה בדרגה וכן על הצלחה בטסט אם שמחים בה במיוחד • בעקבות הכתבה שפורסמה בגיליון שעבר על הלנת שכר: יש לפתור את הבעיה אך בלי איסור ריבית • עוד בעניין ריבית: לרוב הפוסקים, היתר עסקה אינו מתיר ריבית על כניסה למינוס בבנק

שהחיינו על קניות משמחות

לאחר הביקור של שטראכה בהר ברכה, שמעתי מאליקים העצני שפנו אליו מהקהילה היהודית בווינה, בטענה שיש עוד ניאו-נאצים במפלגת החירות האוסטרית, ואיך נפגשנו איתם. אליקים לא התעצל, ביקש את שמות הפעילים האנטישמיים והעבירם למנהיגי המפלגה האוסטרית. לאחר זמן הם סולקו משורות המפלגה

שאלה: האם אדם שיש לו חולצות רבות צריך לברך "שהחיינו" על קניית חולצה חדשה? והאם מברכים "שהחיינו" גם על גרביים ושאר דברים קטנים שאדם קונה לעצמו ושמח בהם?

תשובה: שני תנאים נצרכים לברכת "שהחיינו": האחד, שהמברך יהיה שמח בבגד או בכלי החדש; השני, שהוא בגד או כלי שאנשים רבים רגילים לשמוח בו.

נמצא אם כן, שהואיל ורוב האנשים שמחים בקניית בגדים רגילים, כדוגמת חולצה, מכנסיים, עניבה נאה, חצאית, טלית קטן מצמר, כובע נאה ופיג'מה, כל השמח בקנייתם צריך להודות לה' ולברך עליהם "שהחיינו". אבל על קניית בגדים פשוטים שאין רגילים לשמוח בהם, כגרביים, לבנים, מטפחת ראש פשוטה וחולצת טריקו פשוטה, אין לברך "שהחיינו". ואפילו אדם עני, ששמח מאוד בקנייתם, לדעת רוב הפוסקים לא יברך, שאין ראוי לומר ברכה על דבר פעוט שאינו נחשב כמשמח בעיני הבריות. אבל ראוי שיודה לה' בלשונו, או יאמר את הברכה בלא שם ומלכות.

אפשר לומר שקניית בגד, כלי או תכשיט ששוויו בחנויות רגילות כחמישים שקלים, שזה מחיר חולצה נאה, הוא כבר דבר שיש בו חשיבות, ואם הקונה או המקבל אותו שמח – יברך "שהחיינו" (פניני הלכה ברכות יז, ד).

שאלה: מה הדין כאשר אדם קונה דבר שמחירו בחנויות כחמישים שקלים, אבל מכיוון שקנה אותו באינטרנט או בהנחה מיוחדת, שילם הרבה פחות?

תשובה: בוודאי מברך, ששמחתו כפולה, על הקנייה המשמחת ועל שהצליח לקנותו במחיר נמוך.

מי שאינו שמח אינו מברך

אומנם אנשים עשירים או אדישים, שקניית בגד רגיל אינה משמחת אותם, אינם יכולים לברך עליו, שהיאך יברכו "שהחיינו וקיימנו והגיענו" והם אינם שמחים? אבל על בגד חשוב, כחליפה או שמלה יוקרתית שמשמחים אותם, ואפילו מעט – יברכו. ומי שאפילו בגדים חשובים אינם משמחים אותו כלל – הפסיד את הברכה.

ראוי לברך על נעליים

בעבר לא נהגו לברך על נעליים, וכפי הנראה לא הייתה בהן חשיבות, כי נועדו רק למנוע פגיעה ברגליים. אבל נראה שכיום, שמשקיעים בעיצוב הנעליים וצבען וכדומה, והן יקרות וחשובות, ראוי שהשמח בקנייתן יברך.

ברכה על בשורה טובה

מי שנתבשר שהחליטו להעלות את שכרו מעבר לעלייה המקובלת, או שקיבל העלאה לא צפויה בדרגה, יברך "שהחיינו".

וכן מי שקיווה להתמנות לתפקיד מסוים, ושמע שבחרו בו – יברך "שהחיינו". ואם שכח לברך בעת ששמע על כך, יכול לברך כל עוד הוא שמח מאוד בשמועה הטובה. ואם עורכים לו מסיבה לקראת כניסתו לתפקיד, יוכל לדחות את הברכה מעת שמיעת הבשורה לעת המסיבה, שאז הוא שמח ביותר.

מי שהתבשר שעבר בהצלחה את מבחן הנהיגה (טסט), או שקיבל ציון גבוה במבחן פסיכומטרי או במבחן חשוב אחר, אם הוא שמח בזה מאוד, יברך "שהחיינו".


הברכה על שלווה וגרנולה – מזונות

על שלווה, גרנולה ופריכיות שעשויות ממיני דגן לכאורה היה צריך לברך "בורא פרי האדמה", שכן הכלל הוא שהאוכל מיני דגן מבושלים מברך "מזונות" ואם נאפו כלחם – "המוציא", אבל אם אכל גרגירי דגן כפי שהם חיים, או קלויים או מבושלים מעט, מברך "האדמה". זאת משום שלא אכלם כפי מעלתם, והרי הם כשאר מיני קטניות, שמברכים עליהם "האדמה". ולאחר אכילתם לא יברך, הואיל ויש ספק איזו ברכה יברך, "בורא נפשות" כדין כל מאכל שמברכים עליו בתחילה "האדמה" (ריטב"א ורא"ה), או "על המחיה" כדין שבעת מיני דגן (רא"ש ורשב"א). וכיוון שיש ספק, לא יברך.

אולם למעשה, כך נפסק רק לגבי אכילת מיני דגן באופן משונה, שלא כפי מעלתם. אבל כאשר הכינו מהם מאכל חשוב, כמו פריכיות חיטה, שלווה וגרנולה, כיוון שהם מוכנים כל צורכם, ואנשים רגילים לאוכלם כמאכל חשוב שאינו נחות ממיני דגן מבושלים, ברכתם "מזונות" ו"על המחיה".


תיקון בעניין ריבית

בכתבה בשבוע שעבר אודות החשיבות הרבה של המאבק בהלנת שכר במשק, נזכרה הצעה לחייב בריבית את המפגרים בתשלום. אולם חובה להעיר שחיוב ריבית על הלנת שכר אסור מהתורה. הדרך הראויה להתמודד עם הלנת השכר על פי ההלכה, היא לקבוע מראש קנס למי שמאחר לשלם.

איסור ריבית באוברדרפט

מכיוון שכבר הזכרנו את איסור הריבית, נעסוק מעט בשאלה חשובה: האם מותר לאדם להיות במינוס (אוברדרפט) בחשבון הבנק שלו, ולשלם על כך ריבית בהיתר עסקה?

תשובה: לדעת רוב הפוסקים, אסור לאדם למשוך משיכת יתר מהבנק (אוברדרפט) שלא למטרות עסקיות. ולמרות שיש לבנק היתר עסקה על כל פעולותיו, אין זה מועיל למשיכת יתר לצורך מימון שוטף, מפני שיסוד ההיתר מבוסס על כך שהכסף מושקע בעסקאות למטרת רווח, ועל כן אין מדובר כאן בהלוואה אלא בעסקה. אבל אם הכסף נועד לקניית מאכלים ובגדים ושאר צרכים, הרי זו הלוואה רגילה, שלא נועדה להשקעות, וממילא האחוזים שמתווספים על הקרן הם ריבית שאסורה מהתורה (שועה"ר הל' ריבית מב; פרח שושן יו"ד כלל ו; הר הכרמל חו"מ כה; חיים ביד מא; אמרי יושר קח; מהרש"ג יו"ד ד, ולז, ועוד רבים).

ואומנם יש מתירים זאת בשעת הדחק (כך משמע משו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ג, קס, ותליתאה א, קלז, ומהרש"ם ב, רטז). אולם מכיוון שרוב הפוסקים אוסרים, ומדובר בספק איסור תורה, יש להחמיר.

אימתי מותר להיות באוברדרפט

אומנם מי שיש לו תוכנית חיסכון או דירה, ולמשך תקופה מסוימת נקלע למצוקה כספית, וכדי לממן את צרכיו השוטפים יש בפניו שתי אפשרויות – האחת היא לשבור את תוכנית החיסכון או למכור את הדירה, והשנייה היא למשוך מהבנק סכומי כסף ולשלם עליהם אחר כך ריבית – בשעת הדחק מותר לו להיכנס למינוס (לאוברדרפט) ולשלם עליו אחר כך ריבית. זאת מפני שאפשר להחשיב משיכה זו כצורך עסקי, שאם יצטרך לשבור את תוכנית החיסכון או למכור את הדירה, ייגרם לו הפסד כספי גדול יותר, ולכן משתלם לו להיות במינוס ולשלם עליו ריבית מסוימת, ובכך לחסוך מעצמו את ההפסד הכרוך בשבירת תוכנית החיסכון או מכירת הדירה.

אבל גם בהיתר זה אפשר להשתמש רק למשך זמן קצוב. הסיבה היא שבמקרה של גירעון תמידי, אי אפשר לומר שעדיף לו שלא לשבור תוכנית חסכון או לא למכור את הדירה, כי הריבית שהוא מקבל בעבור חסכונותיו, או הרווח שהוא מקבל בעבור שמירת דירתו, קטנים מהריבית שהוא משלם במשך תקופה ארוכה תמורת משיכת יתר.


היחס הראוי לתנועות הימין באירופה

לא מזמן שמענו שוב שבמשרד החוץ הישראלי מתלבטים כיצד ראוי להתייחס למפלגות הימין באירופה, ובמיוחד למפלגת החירות הימנית האוסטרית שמנהיגיה חברים כיום בממשלה. במשך שנים העמדה המסורתית הייתה החרמה, משום שלמרות שרוב מנהיגי וחברי המפלגות הללו התנערו מהנאצים ומהשואה, תנועות אלה שימשו חממה לתומכי נאצים ומכחישי שואה.

אולם בשנים האחרונות תנועות הימין הקיצוני עוברות תהליך של שינוי. קמו מנהיגים שמתנערים מהמורשת הנאצית הגזענית ותומכים בגלוי במדינת ישראל. הם הוציאו בבושת פנים מתנועותיהם ניאו-נאצים שונאי יהודים. הם זיקקו את עמדותיהן הלאומיות של התנועות, ועתה הן מבטאות עמדה צודקת, התובעת שמירה על זהותם הלאומית, הדתית והתרבותית של עמי אירופה. כשם שאסור לגזול את רכושו של אדם פרטי, כפי שעשו הקומוניסטים בארצות שעליהן השתלטו, כך אסור לגזול מאנשים את הזהות הלאומית והדתית שלהם, כפי שמבקשים לעשות כיום הליברלים הקיצוניים מהשמאל, ממשיכי הקומוניסטים, כדוגמת מפלגת הלייבור הבריטית.

לנוכח זאת, העמדה המוסרית, כמו גם שיקולי התועלת, מחייבים אותנו לבחון בחיוב קשירת קשרים עם תנועות הימין באירופה, כאשר כל מקרה צריך להיבחן לגופו. תנועה שמתנערת באופן מוחלט מאנטישמיות ומגזענות ראויה לכבוד, לעידוד ולשיתוף פעולה. העמדה המוסכמת צריכה להיות שהמאבק הצודק באסלאם האלים והתוקפני, ובכל מי שמאיים על זהותם הלאומית, מוגדר כמאבק על השלטת חוק וסדר וקביעת זהות לאומית ברורה למדינה, ובשום פנים לא שנאת זרים.

שטראכה ותנועת החירות האוסטרית

לפני כמה שנים ביקרו בארץ מנהיגים מתנועות הימין באירופה. אחד מהם היה היינץ כריסטיאן שטראכה, מנהיג תנועת החירות האוסטרית. בביקורם הגיעו גם להר ברכה, ולאחר ששמענו מח"כ לשעבר עו"ד אליקים העצני כי לפי מה שבירר מדובר באנשים הגונים, קיבלנו אותם במלוא הכבוד. בפגישה שטראכה נשא דברים בגרמנית, ואליקים העצני תרגם את הדברים לעברית. היה זה נאום ציוני נלהב, של אדם שמלא הערכה לעם היהודי ולהישגיו הכבירים בבניין ארץ ישראל, מבחינה חברתית, תרבותית, כלכלית ומדעית, ובעמידת הגבורה מול האויב הערבי. בתוך דבריו התחייב לעמוד תמיד לימין ישראל והמתיישבים שחזרו לארץ התנ"ך, ועומדים בגבורה כחומה בצורה מול הטרור הערבי, ונחשבים כקו ההגנה הקדמי בהגנת אירופה.

לאחר זמן שמעתי מאליקים העצני שפנו אליו מהקהילה היהודית בווינה, בטענה שיש עוד ניאו-נאצים במפלגת החירות האוסטרית, ואיך נפגשנו איתם. אליקים לא התעצל, ביקש את שמות הפעילים האנטישמיים והעבירם למנהיגי המפלגה האוסטרית. לאחר זמן הם סולקו משורות המפלגה. ואף אותו יהודי שהתלונן חזר לדווח לאליקים העצני שכעת המפלגה נקייה, בלי פעילים ניאו-נאצים.

כמדומה שבמצב כזה, נכון לנציגים הרשמיים של מדינת ישראל לכונן יחסים טובים עם נציגי מפלגת החירות האוסטרית ומנהיגה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מתי מברכים "הגומל" בימינו?

הקריטריונים של ברכת הגומל נוסחו בהתאם למציאות שהייתה בעבר, שבה כל מחלה הייתה עלולה להידרדר למוות, וכל נסיעה הייתה סכנת חיים • התקנה הייתה לברך הגומל לאחר יציאה מסכנה, ולכן גם היום יש לברך רק על סיכון חריג • גם לנוהגים לפי השולחן ערוך, אין לברך על חולי רגיל ששוכבים בגללו במיטה • גם על נסיעה בין עירונית אין לברך, מכיוון שהסיכוי לתאונות דרכים אינו הופך אותה לסכנה ממשית • בנוגע למטוס נחלקו הפוסקים, אך מי שרגיל לטוס – נכון שלא יברך

ברכת הגומל למנהג הספרדים

יש שרוצים לטעון שגם כיום, מכיוון שיש תאונות דרכים, הדרכים מסוכנות מאוד. אולם למרות שכל תאונה מכאיבה מאוד, מבחינה סטטיסטית מדובר בסיכון נמוך מאוד, שהולך ופוחת ברבות השנים. אנשים נהרגים ונפצעים גם במדרגות, ואף אחד אינו מעלה בדעתו לברך "הגומל" אחרי ירידה במדרגות.

שאלה: אני נוהג כמנהגי ספרדים, ולכאורה לפי מנהגנו, כל חולה – אפילו חולה בשפעת קלה שנאלץ לשכב יום אחד על מיטתו – צריך לברך "הגומל" לאחר שיתרפא, שכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח ריט, ח) שכל מי שהיה חולה עד שנאלץ לשכב על מיטתו, כשיבריא וירד ממיטתו יברך "הגומל". ולדעת הרמ"א, מברכים "הגומל" רק לאחר מחלה שיש בה סכנת נפשות מסוימת, שמחללים עליה את השבת.

וכן כל מי שנסע בדרך שארכה יותר משבעים ושתיים דקות צריך לברך "הגומל", וכפי שמבואר בשולחן ערוך (ריט, ז), שלמנהג אשכנז אין מברכים "הגומל" על דרך מעיר לעיר, "שלא חייבו (הגומל) אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה (שמצויים שם) חיות רעות ולסטים. ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה. ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך". וכיוון שמהלך פרסה הוא כשבעים ושתיים דקות, הרי שצריך לברך לפי מנהגי ספרדים "הגומל" על כל דרך שארכה שבעים ושתיים דקות.

אולם בפועל, לא נפגשתי במקרה שחולה יום אחד מברך "הגומל", ואפילו חולה שפעת איני זוכר שבירך "הגומל". וגם לגבי הנוסע בדרכים עירוניות, שפסק הגרע"י שאם במשך היום נסע שבעים ושתיים דקות צריך לברך "הגומל", אין מי שנוהג כך למעשה, שהרי רבים האנשים שנוסעים כך בכל יום לעבודתם ואינם מברכים בכל יום "הגומל". השאלה היא: האם יש למנהג הספרדים שאינם מברכים "הגומל" על מה לסמוך?

תשובה: נתחיל בביאור דין חולה, וממנו נמשיך לדין נוסע ושאר דיני "הגומל".

איזה חולה צריך לברך

למעשה, בני כל העדות צריכים לברך "הגומל" רק לאחר מחלה שיש בה סכנה שמצדיקה חילול שבת כדי לרפא את החולה. ואף שפסק השולחן ערוך שכל חולה שיתרפא יברך "הגומל", זה היה משום שבעבר כל אדם שנפל למשכב נחשב כמסוכן במידה מסוימת, מפני שפעמים רבות לא ידעו אם מדובר בשפעת או במחלת לב, אם החולה לקה באנגינה או שהוא חולה סוכרתי שנמצא במצב מסוכן. וכפי שמצינו לעיתים בסיפורים מהעבר, שאנשים שתפקדו כבריאים לגמרי נפלו למשכב יום אחד ונפטרו לבית עולמם. לכן רבים מהראשונים, ובראשם הרמב"ם, הרמב"ן והרשב"א, הורו שכל שנפל למשכב – גם אם חשבו שאין במחלתו שום סכנה – כשיקום יברך "הגומל", שמא הייתה במחלתו סכנה. וכפי שמובא בבית יוסף מקור לזה מדברי הירושלמי: "כל הדרכים בחזקת סכנה… כל החולי בחזקת סכנה" (ברכות ד, ד). וכפי שכתב הרמב"ן, ומלשונו ציטט בשולחן ערוך: "בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה… אלא כל שעלה למטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון" (ריט, ח), והעולה לגרדום כמובן נכנס לסכנה. וכן מבואר ממה שהעתיק בבית יוסף את דברי הרשב"א בתשובה (א, פב): "ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע לבוא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע, ואדרבה כל שהוא קבוע הוא יותר חזק. ואף על פי שנעשה לו נס פעמים רבות וניצל ממנו, מן השמיים ריחמוהו, ולאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (מגילה ז, ב)". וכן פסק בשולחן ערוך שם. הרי שלכל הדעות בירכו "הגומל" רק מפני הסכנה שהייתה במחלה, אלא שלשולחן ערוך בכל מחלה יש סכנה מסוימת, ואילו הרא"ש והרמ"א הורו שיש לברך רק על מחלה שסכנתה הייתה ניכרת וידועה.

יש להוסיף, שבדורות האחרונים נעשינו יותר מפונקים, ורבים שוכבים על מיטתם מחמת מחלות שבעבר נחשבו רק כמיחושים שאינם מצריכים שכיבה. ואולי לכן הורה בבן איש חי (עקב ז), שרק מי ששכב שלושה ימים יברך 'הגומל'. אומנם רבים חלקו עליו וכתבו שגם חולה ששכב פחות משלושה ימים צריך לברך לפי מנהגי הספרדים (כה"ח ריט, מו; חזו"ע עמ' שעא; אול"צ ח"ב יד, מד), אולם נראה ברור שבכל אופן לדעת השולחן ערוך – אין לברך על מחלה שברור שלא היה בה סכנה.

רק חולה שהיה בסכנה מברך

לפיכך, לאחר שמדע הרפואה התפתח, ויש כיום אפשרות לאבחן את מצב החולה ולקבוע אם יש חשש סכנה במחלתו, יש להורות לבני כל העדות לברך "הגומל" רק לאחר מחלה שהיה בה צד של סכנה. והסימן לכך: שזו מחלה שמתירים לחלל עליה את השבת כדי להציל את החולה. אומנם לעיתים מחללים שבת ומסיעים חולה לבית החולים מחמת הספק, ולבסוף מתברר שהחולה לא היה בסכנה, וממילא ברור שלא יברך "הגומל"; אבל לאחר מחלה שהחולה בה היה בסכנת נפשות עד שהיה ראוי לחלל עליו שבת, מברכים "הגומל".

הנוסעים בכביש אינם בסכנה

כיוצא בזה לגבי הולכי דרכים: הכול מסכימים שהברכה על ההצלה מהסכנה, אלא שנחלקו האם על סכנה רחוקה יחסית שהייתה בהליכה מעיר לעיר מברכים. אולם בכל אופן דובר בסכנה גדולה לאין ערוך מהסכנה שבנסיעה בכבישים בזמננו, שכן בעבר כשהלכו ברגל או על בהמות, מי שנקע את רגלו בדריכה לא נכונה או שנפצע מנפילה, היה עלול להתקשות לסיים את דרכו ולמות מצמא או מזיהום שלא טופל. גם סכנת השודדים הייתה מרובה, ופעמים שהשודדים רצחו את בעלי הרכוש או שמכרום לעבדים. לכן אמרו בירושלמי: "כל הדרכים בחזקת סכנה" (ברכות ד, ד). זו הייתה אחת הסיבות לכך שאנשים מיעטו במסעות, ורוב האנשים במשך כל חייהם לא יצאו מתחום מושבם, וממילא לא הוצרכו לברך "הגומל" על היותם הולכי דרכים. על פי זה פסקו המחמירים לברך על כל דרך בין עירונית.

אולם כיום הדרכים בטוחות. זה אחד ההישגים הגדולים של התקופה המודרנית, שנסיעות והובלת סחורות נעשו קלות ובטוחות, ועל ידי כך הוזלו עלויות המזון והבגדים ושאר המוצרים, ונעשה יותר משתלם להשקיע בהמשך פיתוחים טכנולוגיים שגם אותם אפשר יהיה להוביל ולשווק בכל העולם.

סכנת תאונות אינה נחשבת סכנת נפשות

יש שרוצים לטעון שגם כיום, כיוון שיש תאונות דרכים, הדרכים מסוכנות מאוד. אולם למרות שכל תאונה מכאיבה מאוד, מבחינה סטטיסטית מדובר בסיכון נמוך מאוד, שהולך ופוחת ברבות השנים. כמדומה שאם נחשב את הדקות שאנשים יורדים במדרגות לעומת הדקות שנמצאים בנסיעות, נמצא שלא פחות אנשים נהרגים ונפצעים במדרגות, ואף אחד אינו מעלה בדעתו לברך "הגומל" אחרי ירידה במדרגות. כיוצא בזה, אם נחשב את האנשים שטובעים בים או נהרגים מחמת החלקה באמבטיה, נמצא שסכנת הדרכים מעטה בהרבה. כמובן אין בדבריי כדי להפחית מחשיבות החינוך לזהירות בדרכים, שכן בזכות החינוך לכך אכן סכנת התאונות פוחתת באופן ניכר.

לסיכום, לכל המנהגים אין לברך "הגומל" על נסיעות בין עירוניות במדינות מתוקנות.

ברכת הגומל נועדה למקרים מיוחדים

צריך להוסיף שברכת "הגומל" נועדה למקרים מיוחדים ולא נתקנה כברכה שגרתית. ראיה לכך שיש אומרים שכל מי שצריך לברך "הגומל" היה צריך בזמן בית המקדש להקריב קורבן תודה. כך כתבו הרא"ש (ברכות ט, ג), אור זרוע (הל' פסחים רנב) וסמ"ג (עשין קפג). ובחיי אדם (לאחר כלל סט) כתב סדר אמירת קורבן תודה לארבעה שצריכים להודות, וכתב שעל מברכי הגומל לתרום ללומדי תורה כשיעור הקורבן, שלא ייתכן שבעקבות חורבן בית המקדש יהיו החוטאים נשכרים. אומנם לדעת רבים, למי שצריכים לברך "הגומל" הייתה רק מצווה להביא קורבן תודה – אבל לא חובה (רש"י ויקרא ז, יב. ועי' ר"י פערלא לסמ"ג עשין נט). בכל אופן, אפשר להבין שאין מדובר בברכה שאדם מברך אותה בתדירות (ראוי לציין שהפסקים העיקריים על ברכת "הגומל" אחרי נסיעה נכתבו לפני כשבעים שנה, ביבי"א חלק א ובנתיבי עם).

האם לברך אחרי טיסה

בדורות האחרונים התעוררה שאלה לגבי הטסים במטוס. יש שהורו שאינם צריכים לברך משום שהטיסה אינה מסוכנת יותר מנסיעה במכונית (חלקת יעקב ב, ט; בצל החכמה א, כ, בשם הגאון מטשבין והרבי מבעלז. וכך דעת הרב גורן, ועשה לך רב ו, טז).

לעומתם, פוסקים רבים הורו לברך "הגומל" לאחר טיסה. הרב פיינשטיין (אג"מ או"ח ב, נט) ביאר שברכת "הגומל" נתקנה על יציאה של האדם מן הסדר הרגיל אל מצב מסוכן, כמו יורדי הים למשל, שאין זה טבעי שאדם לא יטבע בים, וכיוון שעבר את הים וניצול בזכות היותו בספינה – כשיגיע למחוז חפצו עליו לברך "הגומל". למרות שבפועל כמעט שלא קורים כיום אסונות בספינות, מאחר שיצא אדם מביתו אל סכנה של שהייה בים, וניצול בזכות היותו בספינה, מברך. קל וחומר שטיסה במטוס, מצד הטבע, מסוכנת יותר מהפלגה בספינה, שאין זה דבר טבעי שאדם ישהה באוויר ולא ייפול, ומאחר שיש כאן הצלה מן הסכנה – יש לברך אחריה "הגומל" (וכ"כ קצוה"ש, הליכות שלמה כג, ה, וכך נמסר בשם החזון איש). אלא שכמה מהפוסקים כתבו שרק לאחר טיסה של לפחות שבעים ושתיים דקות יש לברך (ציץ אליעזר יא, יג, ויחו"ד ח"ב כו).

למעשה נראה שנכון לכל מי שרגיל בטיסות שלא לברך, הואיל וברכת "הגומל" נתקנה על מצב יוצא דופן. ואף מי שאינו רגיל בטיסות – עדיף שלא יברך, הואיל וכיום הטיסות הפכו לדבר טבעי ושגרתי לאנשים, ואין הן מסוכנות מנסיעות ברכב. ואם זה שאינו רגיל בטיסות ירצה, יוכל לסמוך על הסוברים שצריך לברך, מכיוון שלגביו טיסה היא אירוע מיוחד שכרוך בחשש מסוים (שכן ברכת "הגומל" אינה תלויה רק בסכנה, אלא גם אירוע מטלטל וטראומטי כמאסר שאין בו סכנה מחייב ברכה).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הצום – גם למעוברות ולמיניקות

אין עניין להרבות ביום כיפור בווידויים מפורטים יותר ממה שנהוג, מכיוון שהעיקר הוא החיבור לשורש ולרצון הפנימי • עיקר היום הוא הכפרה על ידי התענית, ולכן מי שהצום מקשה עליו – עדיף שישכב במיטה כל היום ולא יגיע לתפילה, ובלבד שלא יאכל • היום גופנו איננו חלש מבעבר אלא להפך, הוא בריא וחזק יותר, לכן אין להקל למעוברות ולמיניקות • חולים, מעוברות ומיניקות ששואלים רופא אם לצום – צריכים לשאול רופא ירא שמיים שאינו ממהר להקל, שיענה באופן ענייני אם נשקפת להם סכנה

יום הכיפורים – קודש הקודשים

ממחקרים שנעשו בארץ ובחוץ לארץ, התברר שהצום אינו מעלה את הסיכון להפלה. רק לעיתים נדירות הצום עלול לזרז לידה בחודש התשיעי, אולם אין בכך סכנת נפשות. גם אין שום סימוכין לטענה שכיום נעשינו חלושים יותר. לכן אין מקום להקל יותר מבעבר

יסוד התשובה נעוץ בשורש העליון ביותר, ולכן עיקר עבודת יום הכיפורים נעשית על ידי הכהן הגדול בשם כל ישראל בקודש הקודשים. בהיכל שנקרא קודש מונחים המנורה שמבטאת את כל החוכמות האנושיות, השולחן שמבטא את כל העבודות שהאדם מתפרנס מהן, מזבח הקטורת שמבטא את התפילה והכיסופים לקרבת אלוקים. למעלה מזה בקודש הקודשים מתגלה יסוד אמונת ישראל ותורתו. לכן בקודש הקודשים הונח ארון הברית שבו היו לוחות הברית והתורה, ומעליו שני הכרובים שמבטאים את קשר הברית והאהבה שבין הקב"ה לישראל. מקודש הקודשים נמשכים חיים לכל העולם, לכל החוכמות והעבודות, לכל הבריות וכיסופיהן. וביום הקדוש בשנה היה הכהן הגדול נכנס בשם כל ישראל לקודש הקודשים, כדי לקשר את כל ישראל ועל ידם את כל העולם לשורשם, ולהמשיך בכך כפרה וסליחה וחיים לכל העולם.

מצוות התענית – עיקר היום

כנגד עבודתו של הכהן הגדול בבית המקדש הצטווה כל אחד מישראל להתענות, ובכך הוא פורש מכל ענייני גופו ומתכנס אל נשמתו, אל קודש הקודשים שבתוכו, ומגלה ששאיפתו הפנימית, האמיתית, לדבוק בתורה ובמצוות, ולהשתתף על ידי כך בתיקונו של העולם. על ידי כך החטאים שלו נעשים חיצוניים, וזדונות נעשים שגגות. ואם יזכה מכוח יום הכיפורים לחזור בתשובה עמוקה ושלמה עד שיתקן לגמרי את חטאו, יזכה שזדונותיו אף ייהפכו לזכויות. וזהו שנאמר בסיום פרשיית עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים: "בעשור לחודש תענו את נפשותיכם… כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, כט ל).

הווידוי, התפילה וכוונת הצום

יש סוברים בטעות שעיקר עניינו של יום הכיפורים לפרט את כל החטאים האפשריים ולהתוודות עליהם, ולשם כך מדפיסים נוסחים ארוכים של וידויים. אולם עיקר עניינו של יום הכיפורים עמוק יותר, ולכן נוסח הווידוי שחייבים לומר ביום הכיפורים הוא קצר וכללי: "אבל אנחנו חטאנו, עווינו, פשענו" (יומא פז, ב; רמב"ם, מ"ב תרז, יב). נוהגים להוסיף ולומר נוסח מפורט לפי סדר האותיות (רב עמרם גאון): "אשמנו, בגדנו, גזלנו…" ועוד מוסיפים לפרט ולומר "על חטא שחטאנו לפניך" וכו' (פנה"ל ימים נוראים ז, ד). הרי שכל נוסחי הווידוי הם כלליים, כי עיקר היום שיתכנס כל אדם מישראל אל שורש נשמתו, יתנער על ידי התענית מכלל החטאים התלויים בגוף, ויתקשר אל קודש הקודשים, היינו הברית שבין ה' לישראל שמתגלה על ידי התורה.

ולכן למרות שבעקבות הצום ושאר העינויים קשה לנו לכוון בתפילה כבשאר הימים, ידיעה אחת עמוקה הולכת ומתבהרת, שרצוננו האמיתי להידבק בה' אלוקי ישראל ולתקן עולם לאור התורה והדרכתה (פנה"ל ימים נוראים ו, ו).

חולה שאינו מסוכן – חייב בצום

גם לחולה שסובל ייסורים קשים, כל זמן שהצום אינו מסכן את חייו, אסור לאכול או לשתות אפילו כלשהו, וישכב כל היום במיטתו ובלבד שלא יאכל וישתה אפילו כלשהו.

זה ההבדל שבין יום הכיפורים לשאר הצומות, שבצום יום ‏הכיפורים גם החולים חייבים, הואיל ואיסורו מהתורה, ואילו מצום ‏תשעה באב חולים פטורים, ומהצומות הקלים לא רק חולים פטורים אלא אף מעוברות ‏ומיניקות פטורות.

בליעת תרופות

אומנם מותר לחולה שמצטער מחמת מחלתו, או למי שנצרך ליטול בכל יום תרופה, לבלוע תרופה ביום הכיפורים. ובתנאי שאין בגלולות הללו טעם טוב, כך שאינן נחשבות מאכל. ויקפיד לבלוע אותן ‏בלא מים. ומי שאינו יכול לבלוע אותן בלא מים, יערב במים טיפת ‏סבון שתפגום מאוד את טעמם, ובעזרת מים אלו יבלע את ‏הגלולה. ‏

וכן מי שסובל בצום מכאבי ראש עזים בגלל ‏חסרון קפה – רשאי ליטול גלולות שיש בהן קפאין או גלולות להפגת ‏כאבי ראש.

חולה מסוכן

חולה שיש חשש שהצום יגרום למותו, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו, מפני שפיקוח נפש דוחה את מצוות התענית כמו את שאר המצוות שבתורה (יומא פה, ב). והנמצא בספק סכנה ומחמיר על עצמו שלא לשתות ולאכול – חוטא, ומי שציווה אותנו על התענית הוא שציווה אותנו לאכול ולשתות ביום הכיפורים כאשר הצום עלול לסכן את החיים.

מעוברת

מעוברות ומיניקות חייבות לצום ביום הכיפורים (פסחים נד, ב; שו"ע תריז, א). ואפילו בתשעה באב מעוברות ומיניקות חייבות לצום, קל וחומר ביום הכיפורים שחיובו מהתורה.

בדור האחרון יש סוברים שיש להתיר למעוברות לשתות לשיעורים, מפני שלדעתם הנשים נעשו כיום חלושות, והצום עלול לגרום להן שיפילו את עוברן. אולם ממחקרים שנעשו בארץ ובחוץ לארץ, התברר שהצום אינו מעלה את הסיכון להפלה. רק לעיתים נדירות הצום עלול לזרז לידה בחודש התשיעי, אולם אין בכך סכנת נפשות. גם אין שום סימוכין לטענה שכיום נעשינו חלושים יותר. להפך, בזכות שפע המזון המגוון, ההיגיינה וההתקדמות הרפואית, אנשים כיום חיים בבריאות טובה מבעבר, והדבר בא לידי ביטוי גם בכך שתוחלת החיים עלתה בעשרות שנים. לכן אין מקום להקל כיום יותר מאשר בעבר, והדין נשאר במקומו שמעוברות ומיניקות חייבות לצום.

לפיכך, גם מעוברת שסובלת מהקאות, לחץ דם גבוה, המוגלובין (ברזל) נמוך ומיחושים שונים, חייבת בצום יום הכיפורים, ובכלל זה אסור לה גם לשתות לשיעורים. רק במקרים מיוחדים, של היריון שנמצא בסיכון, על פי הוראת רופא ירא שמיים יש להורות למעוברת לשתות, ועדיף שתשתה לשיעורים.

מינקת

מינקת חייבת לצום ביום הכיפורים (פסחים נד, ב; שו"ע תריז, א). ואף שההנקה מקשה על הצום, מפני שהיא גורמת לאובדן נוסף של נוזלים, אין בכך סכנה לאם או לתינוק. ויש מקילים מפני שלדעתם ירדה חולשה לעולם, וכיום התינוקות בסכנה בלא הנקה. אולם דבריהם תמוהים מאוד, שכן אף שבוודאי יש סגולות טובות בהנקה וחלב אם. מכל מקום ישנן נשים רבות שאינן מיניקות כלל, ולא שמענו שהרופאים נלחמים על כך שימשיכו להניק כדי להציל את ילדיהן מחשש סכנת נפשות. ואם בעבר, כשתינוקות רבים מתו בשנתם הראשונה, ולא היו תחליפים טובים לחלב אם, ההוראה הברורה הייתה שמינקת חייבת בצום, ואפילו בתשעה באב, איך אפשר להעלות על הדעת שכיום שיש לנו תחליפים טובים, יהיה בזה חשש פיקוח נפש? (פנה"ל ימים נוראים ח, י).

עצה טובה לקראת הצום

רופאים מציעים למיניקות להתחיל להרבות בשתייה בשלושת הימים שלפני יום הכיפורים, ובערב יום הכיפורים לשתות עוד יותר, כדי לאגור נוזלים לקראת יום הכיפורים ותוך כך גם להרבות את החלב. על פי הניסיון, בדרך כלל מי שתנהג כך, לא רק שיום הכיפורים לא יפגע בהנקתה, אלא שמתוך התיקון שתעשה לקראתו חלבה אף ירבה. ייתכן מאוד שאף תוכל לשאוב מעודפי החלב לקראת יום הכיפורים.

עוד עצה מאשתי, כדי שהצום יעבור יותר בקלות לאם ולתינוק – לדלג לסירוגין על שתי הנקות, בצהרי יום הכיפורים ולקראת צאת הצום, ובמקומן לתת תחליף.

לשאול רופא ירא שמיים

במקרים של ספק סכנה לחולה, למעוברת או לעובר, יש לשאול רופא ירא שמיים. ואם הרופא נמצא בספק, ישקול בעצמו מה היה עושה ביום הכיפורים אם היה נודע לו על חולה כזה שצם: אם כדי להורות לו לשתות ולאכול ולהצילו מספק סכנה היה מוכן להתנדב ולנסוע עשר דקות, סימן שאכן יש כאן ספק סכנת נפשות, ועליו להורות לחולה שלפניו לשתות ולאכול ביום הכיפורים. ואם למרות אחריותו כלפי חיי אדם לא היה מוכן לנסוע לשם כך ביום הכיפורים עשר דקות, סימן שאין כאן ספק סכנה, ועליו להורות לחולה לצום.

הרופאים הדתיים המקילים

בשנים האחרונות ישנם רופאים דתיים, שעל פי עמדה של רבנים בודדים, מתירים לכל המעוברות והמיניקות לאכול ולשתות לשיעורים ביום הכיפורים, וממילא השואלת אותם לא שאלה כהלכה. מפני שלפי דעת כל הפוסקים על פי ההיגיון וההלכה, שמעוברות ומיניקות חייבות בצום, אין קביעתם נחשבת. לכן על המעוברות והמיניקות שרוצות לקיים את ההלכה כפי המקובל מדורי דורות, לשאול רופא שמקבל את העמדה העקרונית שמעוברות ומיניקות חייבות בצום, ואזי באותם מקרים מעטים שיורה שצריך לשתות, אפשר יהיה לסמוך על הוראתו.

הטעות בדין אכילה ושתייה לשיעורים

טעות נפוצה בין רופאים וחולים, שסבורים ששתייה לשיעורים היא מעין דרך ביניים, שמתאימה לחולים שהצום אינו מסכן את חייהם. אולם האמת שההוראה לשתות לשיעורים באה להחמיר ולא להקל: כאשר אין סכנת חיים בצום, גם שתייה לשיעורים אסורה מהתורה, ורק לחולה מסוכן שמותר לו לשתות ביום הכיפורים – לדעת חלק מהפוסקים עליו להחמיר אם יוכל, ולהסתפק בשתייה לשיעורים. אבל בשום פנים אין להתיר למי שאינו מסוכן איסור דאורייתא של שתייה לשיעורים (פנה"ל ימים נוראים ח, ה).

מעוברת ששאלה רופא שאינו מורה כהלכה

מעוברת ששאלה בטעות רופא שמקל לרוב המעוברות והקל גם לה, צריכה להזדרז לשאול לפני יום הכיפורים רופא ירא שמיים שמורה לפי ההלכה המקובלת. ואם לא הספיקה, וכבר הגיע יום הכיפורים, תשתה כפי שהורה לה הרופא ששאלה, מפני שאף שיש לנו ספק אם השיב לה כהלכה – מכלל ספק לא יצאנו, ואולי אכן מצבה מיוחד ומסוכן, ובכל מצב של ספק נפשות יש להחמיר לשתות.

אחריות השואלים

פרט לאחריות לשאול רופא ירא שמיים שמורה על ההלכה, חשוב לציין שגם לשואלים יש אחריות, מפני שכאשר השואלים לוחצים לקבל היתר לשתות לשיעורים – הם מטילים על הרופא תפקיד קשה, ומדרך הטבע כדי שלא להיכנס לסיכונים הוא יעדיף לרצותם ולהקל.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מול הלהט"בים – חינוך ואהבה

מאז העקדה מתמודד עם ישראל עם ניסיונות בקיום הצו האלוקי, וממלא את דבר ה' גם בצער ובכאב – מתוך אמונה שזהו הצעד המוסרי • הן מנתונים בני זמננו והן מעדויות חז"ל עולה שבתרבות שבה המסגרת המשפחתית חזקה – נטייה חד-מינית רווחת פחות • המשמעות היא שחינוך לערכי המשפחה יכול להפחית את התשוקה החד-מינית • בעלי הנטיות עצמם – חובה להבין לצערם ולכאבם, ואסור להרחיקם מהקהילה • גם למי שנכשל וחוטא, כל עוד אינו מתריס נגד התורה, יש חלק במסגרת הדתית ואף חלק לעולם הבא

שאלה מלהט"בים דתיים

שאלה: אני אדם דתי, גדלתי במוסדות דתיים והתחנכתי בישיבות, אבל מה לעשות – הקב"ה ברא אותי עם נטייה לבני מיני. ניסיתי להיאבק בזה. לילות ארוכים בכיתי והתייסרתי, אבל לבסוף השלמתי עם נטייתי. אני חי עם בן זוג, גם הוא מרקע דתי. מה עמדת ההלכה: האם עליי להתנכר לטבעי? האם עלינו להסתיר את הקשר שלנו? מדוע לא ימצאו דרך להתיר לנו להתחתן ולהסדיר את מעמדנו הזוגי כמו כל איש ואישה? הייתכן שהתורה תצווה לאדם להתנכר לטבעו?

המקור האלוקי של התורה

אף שלהלכה עליהם להתגבר על יצרם, אל לו למי שאינו נצרך להתמודד עם יצר זה לשפוט את מי שנכשל, כי מי יודע אם הוא עצמו היה מצליח לעמוד בניסיון. רק בוחן הלבבות יודע את יצרו של כל אדם, ויכול לדון אותו באמת וברחמים

תשובה: ייחודה של התורה לעומת שאר החוכמות הוא שמקורה אלוקי. ה' נתנה לעמו ישראל באופן ישיר וגלוי במעמד הר סיני. לכן גם כשאיננו מבינים טעמה של מצווה מסוימת, אנו מבינים שגבהו מחשבותיו של הבורא נותן התורה ממחשבותינו, ועל כן אנו מקבלים אותה גם כאשר קשה לקיימה. המקרה הקיצוני ביותר של צו אלוקי שקשה לקבלו ולהבינו הוא הציווי שקיבל אברהם אבינו להעלות את בנו יחידו יצחק לעולה. מכיוון שהיה אברהם אבינו מאמין גדול, למרות צערו הנורא – קיים את ציווי הבורא.

אמונה זו אינה מתכחשת לתכלית המוסרית. להפך, זה עיקר שאיפתה של האמונה, לתקן את העולם בצדק ובמשפט בחסד ורחמים, כדי להיטיב לכל הברואים, כפי שנאמר: "ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלוקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה" (דברים ו, כד). לכן אברהם אבינו ציית לצו האלוקי ועקד את בנו אהובו על גבי המזבח, כי ידע שה' אלוקיו, בוראו ומקור חייו ואושרו, רוצה בטובתם, ולמרות שלא הבין כיצד ואיך – גם ציווי זה נועד לטובתם ותיקונם.

קבלת המצווה משפיעה על הנטייה

לכן גם כאשר קשה מאוד, עלינו לקבל את מצוות התורה, ובכלל זה את המצווה הגדולה לכל איש ואישה להתחתן כדת משה וישראל, לקיים זוגיות באהבה ושמחה ולפרות ולרבות. וכן עלינו לקבל את האיסור החמור של משכב זכור.

החינוך לכך מועיל מאוד, שכן מתברר שהתשוקה לבני אותו המין יכולה להתפתח אצל אנשים רבים ברמות שונות, וככל שמחנכים יותר לקבלת עול תורה ומצוות – ולהזדהות עם הערכים והרעיונות הטמונים בהן – כך אנשים רבים יותר מצליחים להתגבר על התשוקה לבני מינם, מצליחים להטות את כל תשוקתם בשמחה ואהבה לאישה המתאימה להם, ובונים את משפחתם בקדושה כדת משה וישראל.

החינוך הוא הסיבה להבדלים המשמעותיים באחוז הגברים החשים תשוקה לבני מינם בחוגים השונים. אף שאין בידינו מספרים מדויקים, ברור לכל משקיף הגון שההבדלים בין הציבור הדתי והחילוני עצומים. אם בקרב הציבור הדתי מדובר על אחוזים בודדים, בקרב הציבור החילוני-מסורתי האחוזים גבוהים יותר, ובקרב הציבור החילוני-ליברלי האחוזים גבוהים בהרבה, ייתכן שמעל לעשרה אחוזים.

כלומר, הופעת הנטייה החד-מינית מושפעת מגורמים שונים, כגון תורשה גנטית, השפעה סביבתית והשפעה חינוכית תרבותית. ככל שהנטייה הגנטית והסביבתית לכך חלשה יותר, כך השפעת החינוך והתרבות חזקה יותר.

ההשפעה התרבותית – מוכחת

לתרבות, כלומר, לחינוך ולסביבה, משקל עצום. עובדה שהיו תרבויות בעבר, כדוגמת מצרים ויוון העתיקות, שתופעה זו הייתה רווחת אצלם מאוד. לעומת זאת בישראל, כאשר התנאים הסביבתיים עודדו יחסי אישות תקינים בין איש לאישה ושללו יחסים בין גברים, נטייה זו כמעט לא באה לידי ביטוי. עד כדי כך שאף שקבעו חכמים סייגים רבים מפני איסורי עריות, לא אסרו חכמים לשני רווקים לישון יחד בלא בגדים תחת שמיכה אחת, כי לא נחשדו שיגיעו לידי איסור (קידושין פב, א). מכיוון שאין שום סיכוי שתופעה זו התקיימה בלא שחכמים ידעו עליה, מוכרחים להסיק שבתקופת חז"ל התופעה של תשוקת גברים לגברים לא הייתה רווחת.

אומנם בדורות האחרונים, נטה רבי יוסף קארו (שו"ע אבן העזר כד, א) להחמיר שלא יתייחדו שני גברים יחד, כי רבו הפריצים, ודבריו מתאימים למצב הרווח בארצות האסלאם שבהן תופעה זו הייתה קיימת באחוזים נמוכים. אולם באותם הימים באשכנז כתבו הרבנים שלא מצינו שנחשדו ישראל על כך, ואין צריך להחמיר באיסור ייחוד בין גברים (ב"ח). ולא זו בלבד, אלא שיש אומרים שאסור להחמיר בזה, מפני יוהרא (יש"ש).

מכיוון שקשה להניח שטבעם הבסיסי של האנשים השתנה, מוכרחים להסיק שגם מי שנולד עם נטייה לכך, במסגרת חברתית מהסוג שהיה רווח בישראל במשך דורות רבים – נטיות אלו כמעט שלא באו לידי ביטוי.

גם בימינו יש לסביבה השפעה. קראתי שנמצא במחקר שמתוך קרובי משפחה של חולי איידס, אחוז הגברים שמעידים על עצמם שהם נמשכים לגברים היה נמוך מאשר בכלל האוכלוסייה. לכאורה המצב היה צריך להיות הפוך, שכן לפי התיאוריה שיש לנטייה החד-מינית שורשים גנטיים, אחוז בעלי נטייה זו מקרב בני משפחתם היה אמור להיות גבוה יותר. אלא שהפחד מפני המחלה, שבאותם ימים הייתה חשוכת מרפא, גרם לחלק מהאנשים לשנות את יחסם לנטייה שהייתה כמוסה בהם (טים הרפורד, 'יש היגיון בחיים', עמ' 20).

כמדומה שגם הרצון של בעלי נטייה חד-מינית להוליד ילדים חזק בקרב היהודים יותר מאשר בשאר עמי המערב, מפני שהתרבות היהודית מעודדת מאוד נישואין וילדים, ומתוך הקשר למסורת היהודית ולתרבות הרווחת סביבם, הם מבקשים להקים משפחה ולהוליד ילדים בדרכם.

לחנך למצווה ולאור שבה

לפיכך, דווקא בימינו, כשהתרבות החילונית הסובבת אותנו מתירה ומעודדת נטייה חד-מינית, על ההורים, המחנכים והרבנים להתחזק בהעמקת החינוך למסגרת הנישואין כהלכה, ולבאר בהרחבה את כל הטוב והאור שבאהבה שבין איש לאישה, ואת הערך העצום של הקמת משפחה וגידול ילדים וחינוכם. כאשר מגיעים בסדר הלימוד לאיסורי העריות שבתורה ובכלל זה איסור משכב זכור, יש לבארם בבהירות תוך שמירה על הצניעות הראויה.

היחס החיובי לסובלים מכך

עם לימוד מצוות העשה והלא תעשה הקשורות למשפחה, צריך להיזהר שלא להעליב ולפגוע במי שסובל מתשוקה לבני מינו. לעיתים צערם של הסובלים מכך גדול מנשוא, עד שישנם צעירים שבוחרים לשים קץ לחייהם מרוב כאב. על כן צריך להדריך גברים ונשים שחשים נטייה שכזו, שישוחחו על כך עם הוריהם ועם רב או מדריך, כדי לפרוק מעט מהסבל שמלווה אותם, וכדי למצוא את הדרך המיטבית להתמודד עמו.

גם מצד האמת, חשוב להדגיש שאין להחמיר ביחס לחוטאים במשכב זכר יותר מאשר ביחס לחוטאים בשאר עבירות חמורות, כגון מחללי שבת. וכשם שמעלים לתורה מחללי שבת כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס, כך יש להעלות לתורה את העוברים על חטא זה, כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס. קל וחומר כאשר מדובר באנשים שמשתדלים לשמור תורה ומצוות, שמסתבר שנזהרים שלא לעבור על החטא החמור של משכב זכר.

יתר על כן, רבים מהנכשלים בחטא זה אינם חוטאים בו מטעמי נוחות כדרך מחללי שבת, אלא מתוך צער על כך שיצרם אונסם לזה. ואף שלהלכה עליהם להתגבר על יצרם, אל לו למי שאינו נצרך להתמודד עם יצר זה לשפוט את מי שנכשל, כי מי יודע אם הוא עצמו היה מצליח לעמוד בניסיון. רק ה' אלוקי השמיים והארץ, בורא הנשמות, יודע המחשבות ובוחן הלבבות, יודע את יצרו של כל אדם, ויכול לדון אותו באמת וברחמים לפי גודל ניסיונותיו ומכאוביו.

אין להרחיק מהקהילה הדתית

ראוי להדגיש שגם מי שאינו מצליח להתגבר על יצרו וחוטא במשכב זכור – חייב בכל שאר מצוות התורה, ועליו להתחזק ככל יכולתו במה שהוא יכול. ואף ביחס לחטא זה, על כל יום ויום וכל פעם ופעם שהוא מצליח להתגבר על יצרו ונמנע מהחטא – יש לו שכר גדול.

עלינו לקבל את מצוות התורה שקבעה שמשכב זכור אסור באיסור חמור, וכאשר יש בידינו אפשרות, חובה להשתדל להניא ממנו את החוטאים בו. עם זאת, עלינו לאהוב גם את מי שאינו מצליח להתגבר על יצרו, ולדעת שיש ערך גדול לכל מצווה ומצווה שהוא מקיים. וכל עוד הוא אינו מחצין את נטייתו ואינו מתריס בחטאו, עלינו לקרבו לקהילה הדתית, כדי שיוכל להתחזק בתורה ובמצוות בכל מה שאפשר לו.

כבר ידוע שערכו של הרע מוגבל ואילו ערכו של הטוב הוא בלא סוף. כיוצא בזה חומרתן של העבירות מוגבלת, ואילו ערכן של המצוות אין סופי. על כן גם מי שנכשל בעבירות – זוכה לחיי העולם הבא בזכות מצוותיו ומעשיו הטובים.

הכבוד למסגרת ההלכה

מכיוון שההשפעה הסביבתית והתרבותית חזקה, גם מי שחש שאינו יכול להתגבר על יצרו, צריך להתאמץ ככל יכולתו לכבד את המסגרת ההלכתית. גם אם יש לו בן זוג קבוע, יגדיר אותו כחבר קרוב ושותף לדירה, ובאופן זה החברה הדתית תוכל להכיל אותו בלא צורך להתעמת מולו.

היחס למפגינים בתשעה באב

שאלה: כיצד ראוי להתייחס להפגנה הגדולה שנערכה בצום תשעה באב נגד חוק הפונדקאות?

תשובה: זו הייתה התרסה חמורה כנגד כל הקדוש לישראל. החל מהפגיעה באבל הדתי הלאומי, וכלה בפגיעה במצוות התורה ובביזוי הדעות השונות באופן מחפיר. נכון שבעבר היחס הציבורי לבעלי נטייה כזו היה משפיל ואלים, אולם כיום הציבור כבר מוקיע את האלימות כלפיהם, ואילו הם עצמם הפכו להיות אלימים באופן מילולי כלפי בעלי דעות אחרות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כשתשעה באב חל בשבת

מעוברות ומיניקות חלקית חייבות בצום גם השנה, אלא אם מרגישות קושי במהלך הצום. נשים שמיניקות הנקה מלאה – פטורות • האם וכיצד להתרחץ לפני שבת • מה אוכלים בסעודה השלישית ומתי לסיים אותה • מה מותר ומה אסור בזמן הביניים שבין שבת לתשעה באב • כיצד עושים הבדלה במוצאי השבת ובמוצאי הצום • מה ממנהגי האבלות נשאר ביום שאחרי הצום • בברית מילה בתשעה באב – לדעת רוב הפוסקים מותר להורים לאכול אחרי חצות היום, אך הציבור נוהג להחמיר ולצום כרגיל

מעוברות ומיניקות

מפסיקים לאכול לפני שקיעת החמה. אין בזה חשש פגיעה בשבת, מפני שאין חובה מצד השבת להמשיך לאכול סעודה שלישית אחר השקיעה. וכן ראוי שלא לשיר שירי שמחה אחר שקיעת החמה, הואיל וממילא אין רגילים לשיר בכל שעה משעות השבת שירי שמחה

ככלל מעוברות ומיניקות חייבות להתענות בתשעה באב, ופטורות מהצומות הקלים, כדוגמת י"ז בתמוז ועשרה בטבת. אולם כאשר צום תשעה באב נדחה, כמו בשנה זו – תשע"ח, חובת צום תשעה באב דומה יותר לצומות הקלים. אומנם מפני חומרת חשיבות הצום, לכתחילה כשאין קושי מוטב שגם מעוברות ומניקות יצומו, אבל בכל קושי שהוא הן נפטרות מהצום, אף שאינן חולות. בפועל יוצא שכ 90 אחוזים מהמעוברות והמיניקות הנקה חלקית אינן צריכות לצום.

מניקות שמניקות הנקה מלאה או קרוב למלאה אינן צריכות לצום, כדי שלא יתמעט חלבן.

רחצה לקראת שבת חזון

מצווה להתרחץ לקראת שבת, ובכלל זה גם לקראת שבת חזון, ואף לקראת שבת חזון שנופלת בתשעה באב, שאין אבלות בשבת. למנהג יוצאי אשכנז רוחצים במים פושרים, שאין בהם תענוג אבל גם אין ברחיצה בהם שום צער. ולמנהג יוצאי ספרד, רוחצים במים חמים כבכל השבתות (פניני הלכה זמנים ח, כא).

הסעודה שלפני הצום

כאשר ערב תשעה באב חל ביום חול, כבר בסעודה המפסקת מתחילים לנהוג מנהגי אבלות: אין אוכלים בסעודה שני תבשילים, יושבים על הקרקע ואין יושבים בצוותא, אלא כמו אבל שמתו מונח לפניו שהוא יושב לבדו (פניני הלכה זמנים ט, א ג).

אבל כאשר ערב תשעה באב חל בשבת אין שום סממן של אבלות בשבת, שכן כלל הוא שאין אבלות בשבת. לכן אם תשעה באב חל בשבת, הצום נדחה ליום ראשון, ובאותה שבת אוכלים בשר ושותים יין ומעלים על השולחן אפילו כסעודת שלמה בשעתו, וכן שרים שירי שבת כרגיל, שאין אבלות בשבת.

זמן הביניים שבין השבת לצום

בין השבת לכניסת הצום ישנו זמן ביניים, שבו עדיין לא יצאה השבת ומנגד כבר חלים איסורי הצום. זאת מפני שספק בידינו אימתי נגמר היום הקודם ומתחיל היום החדש – בשקיעת החמה או בצאת הכוכבים – ואם כן הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים הוא ספק יום ספק לילה, ונקרא בין השמשות. מכיוון שיש מצווה להוסיף על השבת, השבת נמשכת עוד כמה דקות אחר צאת הכוכבים. זמן צאת השבת שמופיע בלוחות כולל גם את תוספת השבת. יוצא, אם כן, שהזמן משקיעת החמה ועד זמן צאת השבת הוא זמן משותף לשבת ולצום. במשך זמן זה אסור לעשות דבר שייראה כמנהג אבלות, שאין אבלות בשבת; ומנגד, משקיעת החמה צריך להימנע מדברים שאינם הכרחיים מצד השבת, כגון אכילה, שתייה, רחיצה וסיכה.

מתי להפסיק לאכול

לפיכך בסעודה השלישית אוכלים כבכל שבת, וכן מזמרים שירי שבת כבכל שבת, אולם מפסיקים לאכול ולשתות לפני שקיעת החמה (ירושלים: 19:48, תל אביב: 19:46, חיפה: 19:49, באר שבע: 19:46). אין בזה חשש פגיעה בשבת, מפני שאין חובה מצד השבת להמשיך לאכול סעודה שלישית אחר שקיעת החמה. וכן ראוי שלא לשיר שירי שמחה אחר שקיעת החמה, ואין בזה סימן אבלות, הואיל וממילא אין רגילים לשיר בכל שעה משעות השבת שירי שמחה (פניני הלכה זמנים ט, ד).

כמו כן נמנעים מרחיצה וסיכה משקיעת החמה ועד צאת השבת, שכן ממילא אין רוחצים כל השבת. אבל מי שיצא משירותים בבין השמשות ייטול ידיו כרגיל, שאם לא יעשה כן נמצא שהוא מתאבל בשבת (שם).

החלפת בגדים ונעליים

בזמן הביניים נשארים לבושים בבגדי השבת ובנעליים, וממשיכים לשבת על הכיסא ולומר שלום זה לזה, עד שייצאו שלושה כוכבים בינוניים ויעברו עוד כמה דקות לתוספת שבת, כלומר כשלושים וחמש דקות אחר השקיעה. אז צריך לומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ובזה נפרדים מהשבת. אחר כך מסירים את הנעליים, פושטים את בגדי השבת ולובשים בגדי חול.

יש נוהגים להסיר את הנעליים כבר בשקיעת החמה, מפני שנעילת הסנדל היא אחד מהדברים האסורים בתשעה באב, ומכיוון שממילא אין חיוב ללכת עם נעליים כל השבת, אין פגיעה בכבוד השבת אם חולצים את הנעליים בשקיעת החמה. אבל ברור שאדם שנמצא בנוכחות אנשים אחרים, והם ירגישו שחלץ את מנעליו לשם אבל, יהיה בכך איסור – ולכן המנהג הרווח להסיר את הנעליים לאחר צאת השבת.

כאשר מחליפים את בגדי השבת בבגדי חול, יש ללבוש בגדים שכבר לבשום בשבוע שעבר, מפני שאסור ללבוש בגדים מכובסים בתשעה באב.

נוהגים לאחר את תפילת ערבית במוצאי שבת כרבע שעה אחר זמן צאת השבת שכתוב בלוחות, כדי שכל המתפללים יספיקו להיפרד מן השבת בביתם, לחלוץ את מנעליהם, להחליף את בגדיהם ולבוא לבית הכנסת לתפילת ערבית וקריאת איכה בבגדי חול.

הבדלה בדיבור ועל יין

בכל שבת אנו מבדילים בדיבור ומבדילים על כוס יין. ההבדלה בדיבור שנעשית באמירת "אתה חוננתנו" בתפילת ערבית, או באמירת "המבדיל בין קודש לחול", מתירה עשיית מלאכה. ההבדלה על הכוס מתירה אכילה ושתייה. מכיוון שבמוצאי שבת זו מתחיל הצום, אי אפשר להבדיל על היין. לפיכך ההבדלה על הכוס נדחית עד לאחר צום תשעה באב, והיא זו שתתיר את האכילה במוצאי הצום. במוצאי שבת בעת כניסת הצום, מבדילים בדיבור על ידי אמירת "אתה חוננתנו" שבתפילת ערבית, או באמירת "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ולאחר אמירת ההבדלה מותר לעשות מלאכה (פניני הלכה זמנים ט, ה).

ברכה על הנר

מברכים על הנר במוצאי שבת, מפני שברכת הנר אינה תלויה בכוס היין, אלא היא הודאה על בריאת האש שנתגלתה לאדם במוצאי שבת. נוהגים לברך על הנר אחר סיום תפילת ערבית לפני קריאת איכה, שאז מדליקים נרות.

גם נשים מברכות על הנר. אם הן בבית הכנסת – ישמעו את הברכה מהחזן וייהנו מאור הנר שידליקו לידן. אם הן בבית, ידליקו נר ויברכו עליו (ע' פניני הלכה שבת ח, א, 1).

הבדלה בסיום הצום

בסיום הצום צריך להבדיל על הכוס, ומברכים שתי ברכות – בורא פרי הגפן והמבדיל. אבל אין מברכים על הבשמים ועל הנר.

בצאת הצום אסור לאכול לפני אמירת ההבדלה על הכוס.

הבדלה לחולה בתשעה באב

חולה שצריך לאכול בתשעה באב, לפני שיאכל צריך להבדיל על הכוס. עדיף שיבדיל על משקה מדינה, כלומר על בירה לבנה שיש בה אלכוהול. בדיעבד יוכל החולה להבדיל על קפה, שיש אומרים שגם הוא נחשב משקה מדינה (פניני הלכה שבת ח, ד). ואם אין לו משקה מדינה יבדיל על מיץ ענבים, שאינו משמח. ובדיעבד יבדיל על יין וישתה מלוא לוגמיו (בערך 40 מ"ל). אם יש שם קטן שהגיע לחינוך לברכות, מוטב שהקטן ישתה מהיין ולא החולה.

קטן שאוכל בתענית אינו צריך להבדיל לפני אכילתו.

קידוש לבנה

נוהגים לדחות את קידוש הלבנה עד לאחר הצום, מפני שצריך לומר את ברכת הלבנה בשמחה, ובתשעת הימים ממעטים בשמחה.

רבים נוהגים לומר קידוש לבנה מיד אחר תפילת ערבית שבסיום הצום, אבל לכתחילה אין ראוי לנהוג כן, מפני שקשה להיות אז בשמחה, מכיוון שעדיין לא הספיקו לשתות, לאכול, לרחוץ פנים וידיים ולנעול נעליים. לכן נכון לקבוע את זמן קידוש הלבנה כשעה או שעתיים לאחר צאת הצום, ובינתיים יאכלו ויתרחצו מעט, וכך יוכלו לקדש את הלבנה בשמחה. במקום שחוששים שאם ידחו את קידוש הלבנה יהיו שישכחו לאומרו, אפשר לאומרו מיד אחר הצום.

היום שלאחר תשעה באב

רוב בית המקדש נשרף ביום י' באב. אומנם את הצום קבעו על פי זמן תחילת השריפה, אך הואיל ובפועל רובו של בית המקדש נשרף בעשירי, נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בעשירי באב. למנהג יוצאי ספרד האיסור נמשך כל היום, ולמנהג יוצאי אשכנז עד חצות היום בלבד. רבים נוהגים גם לא להסתפר ולהתרחץ במים חמים, לכבס או ללבוש בגדים מכובסים בי' באב.

אבל השנה שיום הצום נדחה לי' באב, מנהגי האבלות אינם נמשכים במוצאי הצום, ומותר מיד לאחר הצום להתרחץ במים חמים, לכבס בגדים וללבוש בגדים מכובסים. אומנם רבים נוהגים להימנע במוצאי הצום מאכילת בשר ושתיית יין, שהואיל והיו באותו היום בצום, אין ראוי מיד לאחריו לשמוח בבשר ויין. ויש מקילים גם באכילת בשר ושתיית יין במוצאי צום שנדחה (פניני הלכה זמנים י, כ).

מילה בתשעה באב נדחה

בעלי ברית – חייבים לצום בתשעה באב. אבל אם תשעה באב חל בשבת ועקב כך הצום נדחה ליום ראשון, לדעת רוב הפוסקים מותר לבעלי השמחה, היינו ההורים, המוהל והסנדק, להתפלל מנחה אחר חצות היום ומיד אחר כך לקיים את הברית ולאכול ולשתות. אולם יש מחמירים, ולמעשה המנהג להחמיר, וכפי שכתב בעל ערוך השולחן (תקנט, ט) שלא ראינו ולא שמענו מי שעשה סעודה בתשעה באב שנדחה או בצומות הקלים לאחר חצות היום. אלא המנהג הוא לערוך את הברית לאחר תפילת מנחה סמוך לשקיעת החמה, ולקיים את הסעודה לאחר סיום הצום. וכן נוהגים בכל הצומות הקלים, שמקיימים את הברית סמוך לשקיעה, ואת הסעודה לאחר צאת הכוכבים (פניני הלכה זמנים ז, ט; י, כ).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

החופש ללמוד

חובת לימוד התורה חלה כל השנה, והחופש הוא הזדמנות מצוינת לקיים אותה • כשמדברים עם הילדים מראש על לימוד בחופש, ומתכננים איתם כיצד לנצל את הזמן, הם מסכימים • אם ההורים מנצלים את השבתות ללימוד – הילדים לומדים לנצל את הזמן שלהם בחופש • החופש הוא הזדמנות להורים לחנך את ילדיהם בעצמם ולשתף אותם בעולם הערכים שלהם • הגורם לרבים מהשיבושים והנפילות בחופש – שינה מאוחרת וקימה מאוחרת • שאלה הלכתית מרגשת: האם לחגוג עלייה של בני משפחה לארץ בתשעת הימים?

אתגרי החופש הגדול

כמדי שנה מגיע החופש הגדול, ועמו החששות והמתחים. בנוסף לכך שהוא ארוך מדי וראוי לקצרו, על ההורים להיערך לקראתו, כדי שיעבור בטוב ולא יהפוך לזמן של התפרקות וירידה רוחנית.

לשם כך כדאי לדבר עם הילדים ולסכם איתם את סדרי הזמנים ואת התוכניות השונות למשך ימי החופש. כעיקרון הילדים מסכימים שחשוב לקבוע עיתים לתורה, לנצל את הזמן לקריאה מחכימה, לעזרה להורים ולשאר דברים מועילים. כאשר מסכמים את הדברים מראש, קל יותר להוציאם אל הפועל.

למה חיוני לקום בזמן

כאשר ההורים רגילים ללמוד תורה בשבת, באופן טבעי גם החופשים של הילדים נעשים איכותיים יותר. הילדים מתרגלים לראות את הוריהם מנצלים את זמנם הפנוי ללימוד תורה ולהתקדמות רוחנית, והם מבינים שזה ייעודו העמוק של החופש, לתת זמן חופשי להתעלות בתורה ובמעשים טובים

ראשית לכול, חשוב מאוד להקפיד שהקימה תהיה בשעה סבירה, לכל המאוחר בשעה שמונה, והשינה בלילה – כפי שמקובל כל השנה או לכל המאוחר שעה אחר כך. שורש הבעיות מתחיל בשיבוש סדרי השינה. כשנער הולך לישון בשתיים בלילה וקם בשעה עשר, הוא למעשה חי בלא השגחה והדרכה של ההורים. הוא מגיע לבית כשההורים ישנים, וקם לאחר שהם עוזבים את הבית. אין להם אפשרות לשמוע על חוויותיו, לבקר את מעשיו ולהדריכו.

אשרינו שיש לנו מצווה לקרוא קריאת שמע בזמנה ולהתפלל בזמן. בזכות זה גם מי שמטבעו נוטה לאחר קום, כיוון שהוא מתחזק במצווה הוא זוכה לסדר את חייו כראוי ולקום לכל המאוחר למניין של שמונה. הדרכה זו נכונה גם לבנות, שגם הן חייבות בתפילת עמידה של שחרית.

פרט לכך שהקימה בשעה סבירה מאפשרת ניצול טוב של הזמן, היא גם מונעת נפילות קשות שמתרחשות בעיקר בשעות הלילה המאוחרות, כשההורים ישנים ואין כמעט מבוגרים ברחובות. וכן מבואר במסכת אבות: "רבי חנינא בן חכינאי אומר: הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה ליבו לבטלה – הרי זה מתחייב בנפשו" (אבות ג, ד). והסבירו המפרשים, שזמן הלילה מיועד לשינה או ללימוד של שקדנים. לכן מי שניעור בזמן הלילה לבטלה – מכניס עצמו לסכנה ומתחייב בנפשו.

לשמש דוגמה – בשבת

כמובן שלא מספיק לסור מרע, צריך למלא את החופש בתוכן חיובי. התוכן העיקרי הוא קביעת סדרים ללימוד תורה, שהיא חיינו ואורך ימינו, וכל יהודי, בין זקן ובין נער, בין בזמן הלימודים ובין בחופש, חייב ללמוד אותה בכל יום. ראוי לשוחח עם הילדים כמה שעות ראוי שיקדישו ללימוד, באילו ספרים ילמדו וכמה יספיקו ללמוד.

כאן המקום לחזור ולהזכיר את החשיבות העצומה של הקדשת מחצית השבת ללימוד התורה, כהוראת חכמים: חציו לה' בלימוד תורה בבית המדרש וחציו לכם בעונג שבת של אכילה, שתייה ושינה (פסחים סח, ב). כאשר ההורים רגילים ללמוד תורה בשבת, באופן טבעי גם החופשים של הילדים נעשים איכותיים יותר. זאת מפני שהילדים מתרגלים לראות את הוריהם מנצלים את זמני הפנאי שלהם ללימוד תורה ולהתקדמות רוחנית, והם מבינים שזה ייעודו העמוק של החופש, לתת לאדם זמן חופשי שבו יוכל להתעלות בתורה ובמחשבות טובות ומעשים טובים – בלא מסגרת לוחצת.

לימוד עם הילדים

עיקר מצוות חינוך הילדים נאמרה כמצווה ללמד את הילדים תורה, שנאמר: "ולימדתם אותם את בניכם" (דברים יא, יט). אומנם בפועל חלק נכבד ממצווה זו מתקיים על ידי שליחת הילדים לבית הספר ולשיעורי תורה, אולם ככל שההורים יזכו ללמדם בעצמם – כך ישביחו את איכות החינוך שלהם. החופש הוא זמן טוב ומתאים לכך.

לבנות את עולם הערכים

למרות שרוב הלימוד מתבצע על ידי המורים בשליחות ההורים, עדיין נותר להורים החלק המרכזי ביותר במצווה ללמדם תורה: הבנת החזון הכולל של התורה. את זה עושים בשיחות גלויות עם הילדים על החיים ומשמעותם, על ידי שיתופם, לפי הבנתם וגילם, במטרות הערכיות שההורים הציבו לעצמם – בלימוד תורה, בקיום מצוות, בעבודה, באחריות לכלל ישראל. גם לשיחות אלו החופש הוא זמן טוב ומתאים.

עלייה לארץ בתשעת הימים

שאלה: שלום, כבוד הרב. קודם כול אני רוצה להביע את הערכתי לכבודו על סדרת הספרים פניני הלכה, שמביאה גם הלכה וגם ידע לגבי מי אנחנו ומאיפה באנו ואיך הגענו עד הלום. בע"ה יבורכו כל מעשיו של הרב, ושהרב ייהנה מנחת רוח ובריאות כל ימי חייו.

בדיוק בגלל הערכתי אל הרב כפוסק ישר וגם כציוני במובן העמוק של המילה, אני פונה אליו בשאלה קצת עדינה בנוגע להגבלות של תשעת הימים לפני תשעה באב. הנתונים: אחי, אשתו ושתי בנותיהם הקטנות בע"ה יעלו ארצה מקנדה ביום ג'-ד' אב (מגיעים ארצה בד' לחודש). הם אינם דתיים אבל די מסורתיים. אני חוזר בתשובה, אבל באנו מבית מאוד גאה ביהדותו ומאוד ציוני. עלייתם של אחי ומשפחתו היא אירוע משמעותי ומרגש לכולנו. אני ואשתי עלינו ארצה לבד לפני 24 שנים, ויש לי רק אח אחד. ההורים שלנו עדיין בחו"ל, ואשתו של אחי היא ישראלית שירדה מהארץ לפני שנים רבות כדי להיות איתו.

שאלתי היא על התפר שבין הלכה לרגישות ועמדה כלל-ישראלית: עד כמה מותר לנו ביום ובשבוע שהם עולים לארץ לחגוג את עלייתם? האם מותר לשיר, לנגן, להניף בלונים ושלטים ססגוניים ומשמחים בשדה התעופה? האם מותר לעשות זאת בדירה שהם מגיעים אליה באותו היום? ואם מותר לחגוג בסעודה משפחתית עם חברים במסעדה? בבית? מה מותר לאכול ולשתות באירוע כזה?

אם הרב יוכל לתת לי הדרכה כללית או ספציפית בנדון, אני מאוד אשמח, וזה יקל עלינו לחוות את האירוע הגדול והנורא הזה כמו שראוי ליהודי ארצישראלי ושומר תורה – וגם כאח אוהב שמנסה להיות רגיש.

תשובה: לשמוח במצווה

אכן מדובר באירוע משמח של קיום מצוות יישוב הארץ, שאמרו חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה נג), ומצווה לחגוג אותו. כשם שכאשר מסיימים מסכת מותר לערוך סעודת מצווה, על אחת כמה וכמה על מצווה גדולה כזו, שבנוסף לעצם גדולתה, יש לקוות שאף תקדם ותרומם את עתיד משפחת אחיך לטובה.

לכן מותר לכם לחגוג בשדה התעופה, וכדאי שתניפו שלט ובו הפסוק "ושבו בנים לגבולם" או כיוצא בזה.

כמו כן מותר לערוך סעודות מצווה לכבוד העלייה עם שתיית יין ואכילת בשר, ובתנאי שהסעודה תתקיים ביום העלייה או למחרת, שכן אמרו המקובלים (רבי אברהם אזולאי בספרו 'חסד לאברהם' מעין ג' עין הארץ נהר יב), שבלילה הראשון שאדם נכנס לארץ הוא זוכה לנפש חדשה, בין אם הוא יודע זאת ובין אם אינו יודע זאת, ולכן למחרת ראוי לחגוג.

אם תערכו את הסעודה במסעדה, כדאי שתמצאו את הדרך להבהיר לסובבים שאתם חוגגים את העלייה לארץ, ולכן אין בכך הפרת האבל על חורבן הבית, אלא להפך – סעודת מצווה שמתקנת את האבל.

בשולי הדברים, עליי לציין ששאלתך ריגשה אותי עד דמעות. יהי רצון שתזכו לכל הברכות והטוב של ארץ ישראל.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

י"ז בתמוז: מי צם ומי פטור

כשתיקנו חכמים את הצומות ה"קלים", לא חייבו את המעוברות, המיניקות והחולים • אישה שפסקה להניק – לרוב הפוסקים חייבת לצום, ויש אומרים שפטורה עד שנתיים מהלידה • חולשה וכאב ראש אינם פוטרים מהצום, אלא רק מחלה שאינה קשורה לצום • מי שיודע שהצום יגרום לו לחלות – נחשב חולה ופטור • כיצד ליטול תרופות בצומות הקלים, וכיצד אפשר להתמודד עם המחסור בקפאין • מי ששבר את הצום בטעות – ממשיך לצום • החובה לחנך ילדים לצום חלה ביום כיפור, ובשאר הצומות אין צורך להרגיל אותם

דין הצומות הקלים

אומנם כמעט כל אדם סובל בצום מכאב ראש וחולשה, ולעיתים הרגשת המעונה אף קשה מהרגשת אדם שחולה בשפעת. אולם תחושה זו אינה נחשבת כמחלה אלא כתחושה טבעית של צום, שתחלוף אחריו. דווקא חולה שנאלץ לשכב על מיטתו מחמת מחלתו פטור מהצום

כשתיקנו הנביאים לאחר חורבן בית המקדש הראשון את ארבעת צומות החורבן, תיקנום כדוגמת צום יום הכיפורים, שיימשכו יממה ויהיו אסורים בחמישה עינויים. כשחזר ונבנה בית המקדש השני נתבטלו הצומות והפכו לימי שמחה, כדברי הנביא זכריה על הצומות שיהיו "לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט). כלומר, על ידי האמת והשלום יתקיים בית המקדש וימים אלה יישארו ימי שמחה. אולם שנאת החינם גברה, האמת והשלום בטלו ובית המקדש השני נחרב. שוב חזרו לצום בכל הצומות הללו צום שלם כדוגמת יום הכיפורים.

יותר ממאה שנה נמשכה תקופת הגזירות הקשות, ולאחר מכן בימי רבי יהודה הנשיא נחו ישראל מהגזירות ונכנסו לתקופת ביניים. מצד אחד בית המקדש נותר בחורבנו, ומאידך כבר לא היו על ישראל גזירות קשות. במצב כזה רק בתשעה באב חייבים להמשיך לצום, אבל בשאר שלושת צומות החורבן רשאים ישראל להחליט כיצד לנהוג. "רצו – מתענים, רצו – לא מתענים" (ר"ה יח, ב). ישראל החליטו לקיים בהם צום קל שנמשך ביום בלבד, ורק אכילה ושתייה אסורים בו. כך קיבלו לנהוג עד שייבנה בית המקדש במהרה בימינו (פניני הלכה זמנים ז, א ב, 1).

מיניקות ומעוברות פטורות

מעוברות ומיניקות פטורות מהצומות הקלים (שנמשכים ביום בלבד), מפני שכאשר ישראל קיבלו על עצמם לצום בצומות הקלים, לא קיבלו זאת על מעוברות ומיניקות, משום שהצום קשה להן יותר. אומנם באשכנז נהגו רבות מהמעוברות והמיניקות להחמיר על עצמן ולצום גם בצומות הקלים, ואולי היה זה מחמת הגזירות הקשות שסבלו באשכנז. אולם כיום גם יוצאות אשכנז, מעוברות ומיניקות, נוהגות שלא לצום בצומות הקלים (פניני הלכה שם ז, ח).

שנתיים אחרי הלידה

יש אומרים שדין מינקת הפטורה מהצומות הקלים חל על כל מי שלא עברו 24 חודשים מלידתה, שזה משך זמן ההתאוששות השלמה מהלידה (מהרש"ם ויחו"ד א, לה). אך לדעת רוב הפוסקים, כל אישה שפסקה להניק חייבת להתענות בצומות הקלים, וכן המנהג הרווח. והרוצה להקל יש לה על מי לסמוך. וכן מי שחשה חולשה, אף שאינה נחשבת לחולה ממש, רשאית להקל (שם ז, ח, 11).

חולים פטורים

כשתיקנו הנביאים והחכמים את הצומות, תיקנום לאנשים בריאים, אבל על החולים לא גזרו לצום. בזה שונים צומות אלה מיום הכיפורים, שבו גם החולים חייבים לצום, ורק כשהצום עלול לגרום לסיכון הנפש – אין לצום. גם אז, אם אפשר, יש להסתפק באכילה מועטת לשיעורים. אבל בשאר הצומות שתיקנו חכמים, ובכלל זה תשעה באב – חולים פטורים, ואינם צריכים לאכול ולשתות לשיעורים, אלא יאכלו וישתו כדרכם, אבל לא יענגו עצמם במאכלי מותרות (שם ז, ז).

מי נחשב חולה

ככלל, מי שכאביו או חולשתו אינם מאפשרים לו להמשיך בשגרת חייו והוא נאלץ לשכב על מיטתו – נחשב חולה. לדוגמה, החולים בשפעת או באנגינה ומי שחומו גבוה – פטורים מהצום.

אומנם כמעט כל אדם סובל בצום מכאב ראש וחולשה, ולאנשים רבים קל יותר בצום לשכב במיטה מאשר להמשיך לתפקד, ולעיתים הרגשת המעונה אף קשה מהרגשת אדם שחולה בשפעת. אולם תחושה זו אינה נחשבת כמחלה אלא כתחושה טבעית של צום, שתחלוף בתוך שעות ספורות אחרי הצום. ולכן דווקא חולה שנאלץ לשכב על מיטתו מחמת מחלתו פטור מהצום, אבל מי שסובל מהצום עצמו אינו נפטר מהתענית. רק מי שנחלש כל כך מחמת הצום עד שיצא מגדר מעונה המצטער מחמת התענית והתחיל להיות חולה – פטור מן הצום.

וכן אדם חלש או זקן מאוד שמצטער בצום וחושש שאם יתענה ייחלש ויחלה, פטור מן הצום. וכן חולה שהתרפא, אבל עדיין מרגיש חולשה וחושש שאם יתענה תחזור מחלתו – פטור מהצום.

וכן כל אדם שיודע שאם יצום עלול לחלות – פטור מהצום. למשל, מי שסובל מאולקוס פעיל או מיגרנה חזקה פטור מהצום, מפני שהצום עלול לעורר את המחלה. גם חולה בסוכרת שנאלץ לקחת אינסולין פטור מהצום, ופעמים שחולי סוכרת אף פטורים מצום יום הכיפורים. גם מי שסובלים מאבנים בכליות, שצריכים לשתות הרבה מים, פטורים מהצום. מי שסובל מלחץ דם אינו נחשב חולה ויכול להתענות, אלא אם כן קיבל הוראה רפואית אחרת. בכל מקרה של ספק יש לשאול רופא ירא שמיים (שם ז, ז).

בליעת תרופות

חולים שצריכים ליטול תרופות באופן קבוע, כמו מי שהחל ליטול אנטיביוטיקה או חולים כרוניים אחרים, צריכים להמשיך ליטול את התרופות גם בימי הצום. עליהם לבלוע אותן בלא מים, ואין בכך חשש, מפני שבכל התרופות כמעט, כולל אנטיביוטיקה, לא ייגרם נזק למי שיבלע אותן בתענית בלי מים. מי שאינו יכול לבלוע תרופה בלי מים, יערב במים טעם מר עד שלא יהיו ראויים לשתייה – ובעזרתם יבלע את הגלולה.

קפאין נגד כאב ראש

רבים רגילים לשתות כמה כוסות קפה ביום, ובצום הם סובלים מכאבי ראש חזקים. כדי למנוע זאת, רצוי שיצטיידו בגלולות שיש בהן קפאין (יש גלולות של אקמול ודקסמול וכיוצא בהם עם קפאין), ויבלעו אותן בצום בלא מים. כך יוכלו לקיים את הצום בלא כאבים קשים. ואם לא הצטיידו בגלולות כאלה, יוכלו לבלוע אבקת קפה נמס בלא מים, שהואיל ולבדה טעמה מר ורע – אין איסור באכילתה לצורך מניעת כאב.

אכילה לפני עלות השחר

אף שהצומות הקלים מתחילים בעלות השחר (השנה ב-3:50), מי שהלך לישון על דעת שכבר לא יאכל יותר, נחשב כמי שקיבל עליו את הצום, וגם אם יקום לפני עלות השחר יהיה לו אסור לאכול. לפיכך מי שרוצה לקום מוקדם כדי לאכול ולשתות, צריך לחשוב על כך מראש בליבו. אם לא חשב, לא יאכל אבל ישתה, שהואיל ומקובל שאדם שקם לפני תחילת הצום שותה מעט, הרי הוא כמי שחשב על כך (ראו פניני הלכה זמנים ז, ד, 5).

שטיפת הפה במים

לכתחילה אין לשטוף את הפה במים, שמא יבלע טיפות מים, אבל כדי להסיר ריח רע או כדי למנוע מעצמו צער – מותר. וכן מותר למי שמצטער מכך להשתמש במשחת שיניים כדי לנקות היטב את פיו ולהסיר ממנו ריח רע.

בתשעה באב, שהוא צום חמור יותר ואף רחיצה אסורה בו, רק מי שמצטער מאוד מכך רשאי לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו בלא משחה. וביום הכיפורים, שבו חיוב הצום מהתורה, גם מי שמצטער מאוד אינו רשאי להקל בזה (פנה"ל זמנים ז, ה).

השותה בטעות בצום

גם מי ששתה או אכל ביום הצום חייב להמשיך לצום. ואף שכבר שבר את הצום, ולא יוכל לומר בתפילתו "עננו", איסור אכילה ושתייה ממשיך לחול עליו. הסיבה היא שימים אלו נקבעו לצום, ומי שעשה עבירה אחת אין לו היתר לעשות עבירות נוספות. אין צורך להתענות ביום אחר תמורת הצום ששבר, מפני שחיוב הצום הוא דווקא באותו יום שבו תיקנו חכמים לצום (שם ז, ו).

נחלקו הפוסקים בדין מי שטעה ובירך על מים "שהכול" ולפני ששתה נזכר שזהו צום. למעשה נראה שלא ישתה, "שב ואל תעשה עדיף" (שם ז, ו, 7).

קטנים שלא הגיעו למצוות

קטנים שלא הגיעו לגיל מצוות פטורים מן הצומות שתיקנו חכמים, ומאכילים אותם מאכלים פשוטים כדי לחנכם להתאבל עם הציבור. אבל אין מצווה לחנכם לצום, כי רק ביום הכיפורים שבו הצום מהתורה, יש מצווה לחנכם להתרגל לצום. אם הילדים הגדולים והבריאים רוצים להתענות עד הצהריים, מנהג יפה בידם, אבל לא יתענו כל היום (שם ז, ט).

חיילים, חתנים וכלות

חיילים שעוסקים בפעילות ביטחונית, שעלולה להיפגע מחמת הצום, יאכלו וישתו כרגיל כדי שיוכלו למלא את תפקידם כראוי. אבל חיילים שעוסקים באימונים חייבים בצום.

חתן וכלה שאחד משבעת ימי המשתה שלהם חל ביום צום – חייבים לצום, מפני שאבלות הרבים דוחה את שמחת היחיד. אומנם כשהצום נדחה משבת ליום ראשון, כמו השנה, מותר לחתן ולכלה לשבור את הצום לאחר תפילת מנחה גדולה בצהריים (פנה"ל זמנים ז, ט, 12).

תפילת עננו

תיקנו חכמים שיוסיף כל יחיד לומר את תפילת "עננו" בברכת "שומע תפילה" שבתפילת הלחש (מלבד אמירת "עננו" בחזרת הש"ץ). למנהג עולי תימן וחלק מעולי צפון אפריקה, בכל שלוש התפילות – ערבית, שחרית ומנחה – אומרים "עננו". ואף שבלילה אין צמים, הלילה כבר שייך ליום הצום. למנהג רוב הספרדים, אומרים "עננו" רק בעת התענית בפועל – בשחרית ומנחה. למנהג האשכנזים אומרים "עננו" רק במנחה, כי בשחרית עוד אין ודאות שהמתפלל יזכה להשלים את הצום (שם ז, י).

נשיאת כפיים במנחה

בכל השנה אין הכהנים נושאים כפיים בתפילת מנחה, מפני שזמנה לאחר זמן הסעודה ויש חשש שיהיו כהנים שיעלו לדוכן שתויים. אבל בתענית אין חשש, ולכן נושאים כפיים. זאת בתנאי שתפילת מנחה מתקיימת בשעת הנעילה, שהיא התפילה המיוחדת שתיקנו חכמים לתענית, היינו חצי שעה לפני השקיעה (ובדיעבד 72 דקות זמניות לפני השקיעה). אבל אם מתפללים מנחה לפני כן, אין נושאים בה כפיים. אם התאחרו ועברה השקיעה, בדיעבד אפשר עדיין לשאת כפיים עד צאת הכוכבים (שם ז, יב, 16).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בדיקת הביצה – עדיין רלוונטית?

בעבר הייתה חובה לבדוק את הביצים כשפותחים אותן, אך היום המצב שונה: כל הביצים שבפיקוח אינן מופרות • אם נמצא דם בביצה יש להסירו משום מראית עין, אבל לכתחילה אין הכרח לבדוק את הביצים • בהמשך לטורים בנושא חכמים וסמכותם: לרב הצבאי הראשי אין סמכות מרא דאתרא, מכיוון שהוא לא נבחר בידי יראי שמיים ולא קיבל עצמאות • לרבנים הצבאיים יש חשיבות עצומה, אך פסיקתם אינה מחייבת את החיילים • הכרה בבעיית חוסר הסמכות של הרבצ"ר – תביא לחיזוק מעמדו

דם בביצים מופרות

מכיוון שהביצים עם החותמות אינן מופרות, אין צריך לבדוק אותן, ורק אם ראו דם יש להוציאו משום מראית עין. עדיין רבים נוהגים לבדוק את הביצים, ושני טעמים יכולים להיות למנהג: האחד, שאינם יודעים שכמעט אין משווקים ביצים מופרות; השני, שכבר נהגו מימים ימימה לבדוק

שאלה: האם צריך לבדוק ביצים שמא יש בהן דם? ומה צריך לעשות אם מוצאים בהן דם? האם יש הבדל בין ביצים רגילות לביצי חופש או ביצים אורגניות?

תשובה: כדי להשיב, צריך לבאר תחילה את דין ביצים מופרות, היינו ביצים של תרנגולות שהופרו מתרנגול זכר ומהן יכול להתפתח אפרוח. כאלו היו רוב הביצים בעבר.

אם נמצא בביצים אלו דם במקום שממנו מתחילה ההתרקמות של האפרוח, חל עליו איסור דם, והאיסור מתפשט בכל הביצה. יש אומרים שאיסור דם זה מהתורה, שכשם שדם אפרוח אסור מהתורה כך גם הדם שממנו הוא מתחיל את התרקמותו אסור מהתורה (רשב"א ורא"ש), ויש אומרים שאיסורו מדברי חכמים, שכן בפועל עדיין אינו דם נפש שמחייה עוף חי (רי"ף, רמב"ם, רא"ה, שערי דורא).

אבל אם הדם שנמצא בביצה אינו במקום תחילת התרקמות האפרוח, כגון שבעת תחילת היווצרות הביצה נקרע אחד מנימי הדם שעטף אותה, אין בדם זה איסור, כי אינו שייך להתרקמות האפרוח. אולם משום מראית עין צריך להסירו, והביצה מותרת.

נחלקו הראשונים בשאלה היכן הוא המקום שממנו מתחיל האפרוח להתרקם. יש אומרים שהוא בחלק הפנימי הצהוב של הביצה שנקרא חלמון (רי"ף, רמב"ם ושולחן ערוך סו, ג); מנגד, יש אומרים שתחילת ההתרקמות בחלק החיצוני הלבן שנקרא חלבון (רא"ה ורש"ל). ויש אומרים שכל עוד הדם במקום קשר החלבון, היינו בפתיל שמחבר בין החלמון לראש הביצה, רק הדם אסור אבל שאר הביצה מותרת, כי עדיין לא התחילה ההתרקמות; וכאשר הדם התפשט לגרעין החלמון התחילה ההתרקמות וכל הביצה נאסרת (רש"י ותוספות). למעשה, מכיוון שבכל מקום שיש דם בביצה יש לחשוש שהוא אסור משום דם התרקמות לאחת השיטות, נוהגים לאסור את כל הביצה (רמ"א סו, ד; ב"ח, בא"ח).

האם חובה לבדוק ביצים

אומנם כל זה במקרה שרואים את הדם. לעומת זאת, מי שרוצה לאכול ביצה קשה או לעשות נקב בביצה ולגומעה, אינו חייב לבדוק אותה לפני אכילתו, הואיל וברוב רובן של הביצים אין דם, וכלל נקוט בידינו שהולכים אחר הרוב. אבל אם פותחים את הביצים כדי לעשות מהן חביתה או לערבן בתבשיל או במאפה, מכיוון שממילא רואים את הביצה, יש להחמיר להסתכל אם יש בה דם (ב"י ושו"ע ורמ"א סו, ח). ומכיוון שאם יימצא בה דם – כל הביצה תיאסר, כדאי לבדוק כל ביצה בכלי נפרד, כדי שאם יימצא דם באחת הביצים יזרקו אותה בלבד, ולא יצטרכו לזרוק את הביצים והתבשיל שמעורבים עמה.

יש לציין שבביצים שקליפתן חומה (מזן מסוים של תרנגולות) יש יותר כתמים חומים שלעיתים אף נוטים לכתום. כתמים אלו מגיעים מהקליפה, ואין בהם איסור, כי רק מה שבצבע אדום כדם אסור (דרכי תשובה סו, כב). באמת גם הקליפה הלבנה גורמת לכתמים בביצים, אלא שהואיל והם לבנים, אינם ניכרים כל כך.

ביצים שאינן מופרות

אם נמצא דם בביצה שאינה מופרית, מפני שהיא מתרנגולת שגדלה בלולים שאין בהם זכרים, בכל אופן הדם שיימצא בה אין בו איסור – מפני שלא ייתכן שהוא תחילת ריקום אפרוח, אלא הוא נגרם מנים דם שנקרע בתהליך היווצרות הביצה. רק משום מראית עין, כאשר רואים אותו צריך להוציאו (שו"ע סו, ז). כיוון שכך, אין חובה לבדוק ביצים אלו, שכן רק אם במקרה רואים בהן דם צריך להסירו (עי' באגרות משה יו"ד א, לו, ויביע אומר ח"ג יו"ד ב, לגבי דם שנמצא בביצים לפני כשישים שנה, כאשר אחוז הביצים המופרות בשווקים היה למעלה מעשרה אחוזים).

רוב הביצים אינן מופרות

כיום במדינת ישראל אסור לשווק למאכל ביצים מופרות מסיבות בריאותיות, שכן הן מכילות שאריות של תרופות שמזריקים לתרנגולות המטילות אותן. אם ירצו להפוך תרנגולות אלו למטילות ביצים למאכל, על פי החוק יצטרכו להפריד אותן מהזכרים ולהמתין כשבועיים עד שהתרופות יתפוגגו מבשרן. הסימן לביצים שמותרות לשיווק הוא החותמת, ובה חותמת המשווק, תאריך הייצור, גודל הביצה ותאריך התפוגה.

בפועל לפחות 97 אחוזים מהביצים המשווקות כיום במדינת ישראל הן ביצים מפוקחות עם חותמת, ומשאר הביצים שמשווקות מתוצרת מוברחת שלא כחוק (מערבים ביהודה ושומרון או בעלי לולים שמוכרים ביצים במזומן כדי להיפטר ממס) אחוז הביצים המופרות קטן מאוד ומקורן מלהקות רבייה, שכאשר מצליחים להבריחן הן מגיעות בעיקר לתעשייה. כך שגם בביצים שאין להן חותמת, כמעט אין ביצים מופרות.

ביצי חופש וביצים אורגניות

גם ביצים אורגניות ו'ביצי חופש' המשווקות בחנויות הן ביצים שאינן מופרות. 'ביצי חופש' הן ביצים של תרנגולות הגדלות בשטח גדול פי עשרה מהשטח של הלול הרגיל, כדי למנוע מהן צער. בישראל 'ביצי חופש' הן פחות מאחוז מכלל הביצים. ביצים אורגניות הן ביצים של תרנגולות שקיבלו מזון אורגני, לא עברו חיטוי בחומרים כימיים וגם לא קיבלו את רוב הזריקות.

הלכה למעשה

מכיוון שכל הביצים עם החותמות אינן מופרות, אין צריך לבדוק אותן מדם, ורק אם במקרה ראו בהן דם יש להוציאו משום מראית עין. אף על פי כן, עדיין רבים נוהגים לבדוק את הביצים. שני טעמים יכולים להיות למנהג: האחד, שאינם יודעים שכמעט כבר אין משווקים ביצים מופרות, ושכל הביצים עם החותמת אינן מופרות, ואילו היו יודעים זאת לא היו בודקים. השני, שהואיל וכבר נהגו מימים ימימה לבדוק ביצים, ממשיכים לבדוק גם משום מראית עין, למרות שאין בכך חובה.

מי שקונה ביצים בלא חותמת – מצד הדין אינו חייב לבדוק, מכיוון שיותר מתשעים אחוזים מהן אינן מופרות, הואיל והמופרות יקרות יותר. אולם יש יותר מקום להחמיר, הואיל ועלולות להיות ביניהן מופרות. בכל אופן מסיבות בריאותיות וחוקיות עדיף שלא לקנותן.

בבירור העובדות נעזרתי בר' שלום דוד, בכיר במועצת הלול.


הרב הצבאי אינו מרא דאתרא

על פי המאמרים שכתבתי בשבועות האחרונים על סמכותם של חכמים, אפשר להבין יותר את העמדה שביטאתי במשך שנים, שאין לרבצ"ר סמכות של מרא דאתרא משתי סיבות עיקריות: א) מרא דאתרא צריך להיבחר על ידי אנשים יראי שמיים, שחפצים בהדרכתו כדי לחזק את שמירת התורה והמצוות, ולא כפי שהרבצ"ר נבחר כיום על ידי הרמטכ"ל. ב) למרא דאתרא צריכה להיות עצמאות וסמכות הוראה, ואילו הרבצ"ר כפוף למפקדיו גם בעניינים שאינם קשורים למלחמה ופיקוח נפש. אסור לו לפרסם דבר הלכה שיש לו השלכות ציבוריות בלא אישור מפורש של מפקדיו ודובר צה"ל, ואם יפרסם יוכלו לפטרו או להעמידו לדין. במצב כזה ברור שאין לו סמכות של מרא דאתרא אלא של קצין בכיר ויועץ הרמטכ"ל לענייני דת, כפי המוגדר בפקודות צה"ל.

ניתן ללמוד על מעמדו של הרבצ"ר מהשוואה למעמדו של הפרקליט הצבאי הראשי. כדי לבצר את מעמדו ועצמאותו של הפרקליט הצבאי נקבע שרק מבחינה פיקודית הוא כפוף לרמטכ"ל, אבל בענייני משפט הוא כפוף לחוק כפי פרשנות בית המשפט. בנוסף לכך, נקבע שהוא יתמנה על ידי שר הביטחון בהמלצת הרמטכ"ל, לעומת הרבצ"ר שמתמנה על ידי הרמטכ"ל.

עדיין תפקיד הרבצ"ר ושאר הרבנים הצבאיים חשוב מאוד. עליהם מוטל התפקיד לתת ביטוי לרוח ישראל בצבא, לסייע ביד החיילים לקיים את התורה והמצוות ולשמור על קדושת המחנה. גם מבחינה הלכתית, לכתחילה יש לשאול כל שאלה את הרבנים הצבאיים, שכן הם המצויים בתחום, ובתשובתם הם גם יכולים לפתור את הבעיה מעיקרה על ידי הקשר השוטף שלהם עם החיילים והמפקדים כאחד. כמובן שגם אין בכוונתי לפגום במעלתם האישית של הרבנים הצבאיים הראשיים, שאני מעריך אותם מאוד, כתלמידי חכמים ובעלי מידות תרומיות. גם זכיתי להיות ידידם באופן אישי.

שירת נשים כדוגמה

דוגמה להשלכה ההלכתית לכך שאין לרבצ"ר סמכות של מרא דאתרא: כאשר הצבא מחליט לכפות על חיילים לשמוע שירת נשים, והרבצ"ר מתיר זאת תוך השפלת מבט, לפסיקתו אין סמכות של מרא דאתרא. ראשית, מפני שכל עוד אין לו סמכות להורות לצבא שלא לכפות חיילים לכך, אין לו סמכות להורות לחיילים לציית לכפייה זו. שנית, מפני שציבור שומרי המצוות לא היה שותף בקבלתו, אלא מינויו הוכתב על ידי הרמטכ"ל.

לשקם את סמכות הרבצ"ר

היו שטענו שעמדתי מחלישה את הרבצ"ר, אולם האמת הפוכה. רק לאחר שיקוף המציאות ניתן לתקן את המצב. הנה עתה הוגשה על ידי כמה חברי כנסת, בהובלת ח"כ בצלאל סמוטריץ', הצעת חוק להשוואת מעמדו של הרבצ"ר למעמדו של הפרקליט הצבאי הראשי, באופן שגם הרבצ"ר יהיה עצמאי בעמדותיו ההלכתיות וקשור למועצת הרבנות הראשית. בנוסף לכך, ההחלטה על מינויו תופקע מהרמטכ"ל ותעבור לוועדה שתורכב מהרב הראשי, רבצ"ר לשעבר, ראש ישיבה, ראש אכ"א ונציגי ציבור.

גם במצב זה, עדיין מעמדו של הרבצ"ר יהיה כמרא דאתרא רק למה שנבחר, היינו לשאלות המפגש שבין ההלכה והמציאות הצבאית, ולא לשאלות הגדולות השנויות במחלוקת. לדוגמה, תהיה משמעות לפסיקתו שבמצב הנוכחי של הצבא, אם בדיעבד ניתנה פקודה לשמוע שירת נשים, יש לסמוך על דעת המקילים ולהשפיל מבט מבלי לצאת מהמקום; אבל לא תהיה לו סמכות להכריע הכרעה עקרונית שהלכה כדעה המקילה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד