ארכיון הקטגוריה: הלכה

מחקר רפואי? לקרוא בזהירות

הערה על הסכנה שבעיוות ערכי צה"ל, שהתבטאה בהרשעת אזריה ובפיגוע בארמון הנציב • תגובה בעקבות הטור על תזונה ובריאות: השיטות האלטרנטיביות מצילות ממחלות • תשובתי: לפי ההלכה יש להקשיב לרופאים הקונבנציונליים • במקרי פיקוח נפש, אם רופא אלטרנטיבי מציע פתרון שלדבריו מציל חיים, שומעים לו • מידע שמתפרסם ברשת – לא תמיד אמין ומבוסס • להיזהר במיוחד מגישות רפואיות ודיאטניות קיצוניות; דווקא בגישות השוללות הכול יש חשש לטעויות • מי שחש שהרפואה הרגילה אינה מתאימה לגופו ונפשו, טוב שיקרא ויאמץ גישות אלטרנטיביות

אזריה וצביעות התקינות הפוליטית

למרות שהמידע כיום זמין במאגרי המידע שבאינטרנט, צריכים להיות מומחים כדי לבחון את איכותו ואמינותו, ובמיוחד בנושאים שיש לגביהם דעות שונות. ככל שמדובר בנושא יותר רציני וחמור, צריך יותר אחריות בבחירת המידע. לכן גם היום הוראת ההלכה לנהוג לפי העמדה המקובלת

כל מי שיש לו מצפון מוסרי ולב יהודי לא היה יכול להישאר אדיש נוכח הרשעת החייל אלאור אזריה בהריגה. ההרגשה הרעה גברה לאחר שמיעת דברי הצביעות הצדקנית של אישים מהשמאל, ובמיוחד מפקדי צבא בכירים בעבר ובהווה, שהזדרזו לקבוע שהרשעתו היא הביטוי לערכי המוסר של צה"ל. הרי אותם המפקדים תובעים מהלוחמים לחסל את המחבלים מפני שהם בני מוות, ומצד שני בכלי התקשורת הם מתחסדים כאילו חיסול מחבל הוא רצח. ייתכן שהחייל עבר באופן חמור על הנהלים, ומגיע לו על כך עונש משמעתי חמור. אבל מכאן ועד האשמתו בהריגה אכזרית, כדברי השופטים, המרחק בלתי נסבל. הוקעתו הפומבית פוגעת בחוסנו המוסרי של צה"ל ובמוטיבציית החיילים, כפי שנוכחנו מיד בעת הפיגוע הרצחני בארמון הנציב, שבו נרצחו הקדושים, שלוש קצינות וקצין, שלבנו שותת דם עליהם ועל משפחותיהם.

אמנם לפי תיאורו של דובר צה"ל הכול היה כשורה. כל "ערכי צה"ל" שהוא מדברר באו לידי ביטוי מושלם. "ערכי צה"ל" שיהיו בנים ובנות יחד – אכן נפגעו בנים ובנות יחד. "ערכי צה"ל" שלא לפגוע בחשוד לפני שמתברר בוודאות גמורה שהוא אכן מחבל שנמצא בתוך האירוע ולא לאחר סיומו, ואכן הם המתינו או ברחו עד אשר היה ברור לחלוטין שמדובר בפיגוע. לאחר שהתברר שזה אכן פיגוע, למרות שהמחבל כבר נהרג על ידי ירי של מדריך וחיילים גברים, היה צורך להבליט את ערך השוויון בין המינים ביריות וידוא הריגה של קצינה (כמו שתמיד מקפידים לציין את הבנות המעטות שמשתתפות בכוח הלוחם).

בכל אופן, מכיוון שכמעט כל הדברים בעניין זה כבר נאמרו, נסתפק בכך.

תגובה לטור על התזונה

בעקבות הטור שעסק בענייני בריאות ותזונה (גיליון 718), הגיעו תגובות מאנשים שהנושא בוער בעצמותיהם. אציג תגובה אחת שיש ערך בהתייחסות אליה. המכתב מובא כאן מעובד ומקוצר מאוד:

"שלום לכבוד הרב… בשנתיים האחרונות עשינו שינוי גדול בתזונה שלנו, תחילה בחנו את הספרות הקיימת לגבי הרגלי אכילה בריאים בעברית ובאנגלית… הספרים נכתבו על ידי רופאים רציניים, שערכו מחקרים קליניים וממליצים על תזונה שמבוססת בעיקרה על הצומח. תזונה שמרפאה ומבריאה.

"שמחתי לשמוע שביישובכם מכניסים מודעות לבריאות. בעיניי חשוב מאוד להבין את הרעיון של אכילת מזונות מהצומח ואת הכוח הרב שיש לתזונה זו… פירמידת המזון שבה הם מצדדים מורכבת מדגנים מלאים, קטניות, פירות וירקות ואגוזים וזרעים. אני אישית עשיתי את הדיאטה… וירדתי שלושים קילו במשך שנה… (כאן היא שיתפה אותי בתובנות מרתקות שקראה בספרים, שלטענת מחבריהם מבוססים על ניסיון רב ועל ניסיון רב שהצטבר בסין). התפיסה הבסיסית היא שהגוף מסוגל לרפא את עצמו… אך כשמעמיסים עליו מזונות כל כך מזיקים הוא מתקשה מאוד בעבודה זו. כשמסירים את הדברים שמפריעים לגוף לעבוד, ומעניקים לו הרבה מאוד מזון שעוזר לגוף בתהליך ההחלמה – פירות וירקות, הגוף מסוגל לרפא את עצמו ממגוון עצום של מכאובים. אשמח לשמוע את דעת כבוד הרב ביחס לנושאים שהעליתי".

תשובתי: לשמוע לרופאים

תודה רבה לך על מכתבך המחכים. לגבי דעתי – דעתי אינה חשובה, מפני שאינני מתיימר להיות בקיא ברפואה, בתזונה ובפעילות גופנית. לכן, כפי שמורה ההלכה בעניינים אלו, אני סומך על הרופאים שהם המומחים לכלל ענייני הבריאות.

תגובת המשך: האם לקרוא מחקרים?

"תודה רבה על התשובה. אמנם, אני מאמינה שאחת ההתקדמויות המשמעותיות של הדור שלנו היא היכולת להיות איש אשכולות. היכולת לחקור בקלות כל נושא, להגיע בקלות למחקרים מדעיים, לקרוא בקלות ספרים שנכתבו על ידי חוקרים. בעיניי זה מחייב אותנו לשינוי בתפיסה, כדי להבין שיש ביכולתנו ללמוד דברים רבים גם אם לא ישבנו שבע שנים באוניברסיטה.

"כמובן שלגבי מצבי חולי יש צורך בהתייעצות עם רופא. אך במצב רגיל כאשר אישה חוקרת מהי הדרך הטובה להאכיל את משפחתה, בעיניי יש בהחלט מקום לחקירה עצמאית. דווקא בנושא הזה של תזונה, הרופאים מעידים כי למדו על כך מעט מאוד במהלך לימודי הרפואה, לכן הם מפנים את השואלים לדיאטנים. התפיסה הזאת שתזונה שמבוססת על הצומח היא טובה ביותר לאדם מתרחבת יותר ויותר במערב… לאנשים נמאס לקחת עשרים סוגי תרופות שונים…

"אני מבינה שההלכה מורה ללכת על פי המומחה, אבל ההלכה גם מורה 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. ומכיוון שכיום הרבה מאוד אנשים מתים וחולים במחלות שנגרמות באופן ישיר מהתזונה הלקויה שאנו אוכלים, חרף טיפולם המסור של הרופאים… ומכיוון שמחלות רבות, ובכללן החמורות והקשות… ניתן לרפא על ידי תזונה נכונה, האין חובה על רב לבדוק את המחקרים הללו כראוי? האם אינך סבור שיש אמת בדבריהם של הרופאים האלטרנטיביים, שלמדו את הרפואה הקונבנציונלית ומצאו שאינה נותנת מענה נכון לחלק משמעותי מהבעיות?"

תשובתי: הרפואה הקונבנציונלית קובעת

למרות שהמידע כיום זמין במאגרי המידע שבאינטרנט, צריכים להיות מומחים כדי לבחון את איכותו ואמינותו, ובמיוחד בנושאים שיש לגביהם דעות שונות. ככל שמדובר בנושא יותר רציני וחמור, כך צריכים יותר אחריות בבחירת המידע.

לכן גם היום, הוראת ההלכה היא לנהוג על פי העמדה המקובלת על רוב הרופאים, שהם המומחים לתחום הבריאות. הוראה זו נאמרה אפילו לגבי שבת ויום הכיפורים, שאם רופא אומר שצריך לחלל שבת או לאכול ביום הכיפורים – שומעים לו. ולא זו בלבד, אלא שהורו חכמים (ירושלמי יומא פ"ה ה"ה), שאם בעת שצריכים לטפל בחולה, המטפל הולך לשאול את הרב כיצד לטפל בחולה או האם מותר לשמוע לרופא, הרי זה שופך דמים; כי בעוד שהוא שואל, החולה עלול להסתכן. וגם הרב ששואלים אותו – מגונה, כי היה צריך ללמד את תלמידיו שאין לפנות אליו במצב של פיקוח נפש, אלא להזדרז לטפל בחולה באופן המיטבי.

כאשר יש מחלוקת בין הרופאים, הולכים אחר הרוב, שכך הכלל לגבי כל הדברים המסופקים – שהולכים אחר הרוב, שנאמר: "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב). אמנם במצבים מסוימים, כאשר אדם סבור שהמיעוט צודק, עליו לנהוג כעמדת המיעוט. דינים אלו התבארו בפירוט לגבי חולה בשבת ויום כיפור (עיין שו"ע או"ח תריח; פנה"ל ימים נוראים ח, ד, 5; שבת כז, ב).

מסקנה להלכה

  • א) כאשר יש חילוקי דעות בין הרפואה המקובלת לרופאים אלטרנטיביים, מכיוון שהרופאים המקובלים הם רבים, וגם נחשבים כיותר בקיאים, שדבריהם נשענים על מחקרים מקיפים, הולכים אחר הוראת הרפואה המקובלת.
  • ב) במקרה של סכנת נפשות קרובה ומוחשית, ולדעת הרפואה הרגילה אין תועלת בפעולה מסוימת אבל אין בה נזק, ולדעת רופאים אלטרנטיביים יש בה כדי להציל את חיי החולה, יש לשמוע בקול הרופאים האלטרנטיביים, ובתנאי שהם ידועים כרופאים רציניים ואחראים (עיין שו"ע או"ח תריח, ד). וכן כאשר דעתו האישית של החולה שהרופאים האלטרנטיביים צודקים, עליו לשמוע בקולם גם כאשר מידת מומחיותם לא נודעה, שכן "לב יודע מרת נפשו". וזאת בתנאי שהוראותיהם אינן סותרות את הרפואה הרגילה.
  • ג) במצב שאין סכנת נפשות קרובה ומוחשית, כאשר הרופאים הרגילים אינם חוששים לדברי הרופאים האלטרנטיביים, גם האדם הרגיל אינו צריך לחשוש לדעתם, ועליו לנהוג כפי ההוראה הרפואית המקובלת. אמנם מי שהשתכנע בלבו שהרופאים האלטרנטיביים צודקים, יכול לנהוג כמותם.

היחס הראוי לשיטות האלטרנטיביות

מכאן לשאלתך על יחסי לשיטות האלטרנטיביות השונות. כעיקרון אני מניח שבכל עמדה של אדם רציני שחקר בכנות את הנושא יש אמת מסוימת, ומן הסתם דרכו מתאימה לסוג מסוים של מחלות או לסוג מסוים של אנשים, ולכן ראוי לחקור את שיטתו ברצינות כדי ללמוד את האמת שבה, ולבחון כיצד ניתן לשלבה בתוך המשנה הכללית המוסכמת. כך אכן עושים חוקרים ורופאים רציניים.

עמדה זו, שנותנת מקום לכל שיטה ושיטה, קובעת מנגד שככל שמדובר בשיטה יותר קיצונית, ששוללת יותר את הדעות האחרות, כך הסיכון שהיא מוטעית ומזיקה גדול יותר. שכן כמו שמן הסתם יש נקודת אמת בדבריה, כך גם יש נקודות אמת בשיטות האלטרנטיביות האחרות, ועוד הרבה יותר נקודות של אמת בשיטה המקובלת שנוסדה על ידי ניסיונם של אלפי חוקרים רציניים. ומכיוון שהשיטה הקיצונית שוללת את כל נקודות האמת הללו, הרי שיש בה טעויות רבות שעלולות להיות מסוכנות.

העשרה בספרי הדרכה

לפיכך, טוב לאדם בריא, וכן למי שסובל ממיחושים שונים שאינם מסוכנים, לקרוא ספרי הדרכה ולשמוע הרצאות על אורח חיים בריא, תזונה, פעילות, רגיעה ושינה, כפי הדרך המקובלת על הרפואה הרגילה. אמנם מי שמרגיש שאינו מוצא ברפואה הרגילה את ההדרכה המתאימה לו, טוב שירחיב את קריאתו בספרי הדרכה אלטרנטיביים, וילמד מהם את ההדרכות שאינן סותרות את ההדרכות המקובלות. ויזכור תמיד שככל שמדובר בהדרכה ששונה ורחוקה יותר מההדרכות המקובלות, כך הסיכון שיש בה טעויות קשות גובר, ולא כדאי לאמצה. ואם למרות זאת ירגיש שדווקא הדרכות אלו מתאימות לגופו ונפשו מאוד, אפשר שינהג בהן, כי ייתכן שהן אכן מועילות לו, ובתנאי שיבדוק וידע שאין בהן סכנה מוחשית לפי השיטה המקובלת.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

משפט עברי – באחריות לומדי התורה

הפגיעה של הממסד המשפטי בזהות היהודית, בביטחון ובהתיישבות היא תוצאה של הזנחת משפט התורה • אין להאשים את המערכת החילונית, כל עוד איננו מפתחים משפט עברי שמתאים למדינה מודרנית • חובה לעסוק בדיני התורה, תוך הכרת המציאות העכשווית, כדרכם של לומדי התורה בכל הדורות שלא דנו באופן תיאורטי ומנותק • מותר לאדם דתי להתמנות לשופט כיום, בתנאי שישאף לשינוי המצב וישתדל לפסוק לפי התורה כשאפשר • יש להיזהר מפסיקות שהתאימו בעבר והיום גורמות עוול, שהרי חכמים מתקנים תקנות בהתאם למצב

הממסד המשפטי – ערכאות של גויים

בישיבות אנחנו לומדים את המשפטים הנוגעים לימי התנאים, האמוראים, הראשונים וראשוני האחרונים. אם יבואו בשאלות הנוגעות לקהילה היהודית בימי הביניים – תהיינה לנו תשובות מפורטות, אבל לצערנו לא עסקנו מספיק במשפט הראוי לתנאי החברה והכלכלה של ימינו

בשבוע שעבר  סקרתי בקצרה את הפגיעה הקשה והשיטתית שהממסד המשפטי החילוני פוגע בזהותה היהודית של מדינת ישראל, בביטחונה וביכולתה ליישב את הארץ. זה העונש על הפניית העורף למצוות התורה – להעמיד שופטים ומשפטים על פי התורה, שנאמר (שמות כא, א): "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". אמנם מותר לנציגי הציבור לחוקק חוקים ולתקן תקנות, אלא שכל זה בתנאי שהמחויבות הבסיסית לעקרונות התורה נותרת על כנה; אבל כאשר שיטת המשפט יונקת את תפישותיה וערכיה ממקורות נוכריים, הרי שבתי המשפט נחשבים כ"ערכאות של גויים".

אם כן לכאורה, כפי שכתבו רבנים רבים, חלים על מערכת המשפט החילונית שלנו דבריו החמורים של הרמב"ם: "כל הדן בדייני נכרים ובערכאות שלהן, אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו" (הלכות סנהדרין כו, ז). וכתב הרב יצחק הרצוג זצ"ל, הרב הראשי לישראל בעת הקמת המדינה: "כעת כאשר עם ישראל שוכן בארצו, ולדאבון לבנו הוא דן על פי חוקים זרים, הדבר חמור אלף פעמים יותר מיחיד או קהילה בישראל שהולכים לדון בערכאות של גויים… ותוצאות מצב מחפיר ומביש זה מי ישורן" (התורה והמדינה כרך ז). וכן סברו הרב צבי פסח פרנק זצ"ל; ציץ אליעזר (יב, פב); 'חזון איש' (סנהדרין טו, ד); הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל (תחומין ג, עמ' 244) והראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצ"ל (יחו"ד ד, סה).

בעת הקמת המדינה עוד היו יהודים נאמנים שעל פי סברות שונות פקפקו באיסור ובהשלכותיו החמורות, אולם לאחר הניסיון שהצטבר במשך השנים, כבר ניתן לראות בעליל את חומרת החטא ואת גודל עונשו.

האשמה המוטלת עלינו

אמנם חובה להודות בגלוי על האמת ולומר שגם אנחנו, לומדי התורה, שותפים מלאים באשמה.

נניח שנזכה והעם יתעורר מחר לתשובה, וירצה למלא את ייעודו, לתקן עולם במלכות שד-י, והציבור כולו יבקש מנציגיו בכנסת ובממשלה: "אנא בטלו מאתנו את משפטי הגויים, השיבו שופטנו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, והעמידו את משפט התורה על תילו, כדי שממנו תצמח הבשורה לתיקון העולם". חברי הכנסת והממשלה יתכנסו ויחליטו על שינוי מערכת המשפט, ויבואו מיד לרבנים ויודיעו להם: "הנה החלטנו לבטל את מערכת המשפט החילונית, ומהחודש הבא אנו מבקשים שתפעילו את מערכת המשפט כולה".

במציאות הנוכחית, יצטרכו הרבנים בלית ברירה לבקש ממערכת המשפט החילונית להמשיך לנהל את ענייני המשפט. מפני שלדאבון לבנו, עדיין לא הכנו את התשתית הלימודית להקמת מערכת משפט על פי התורה. עדיין לא הכשרנו שופטים שיוכלו למלא את מקום השופטים של היום, עוד אין לנו עמדה מגובשת לגבי סדרי הדין, הראיות, התביעה הפלילית, דיני חוזים, דיני עבודה, הדין הציבורי, מיסים, חברות בע"מ וכיוצא בזה. בישיבות אנחנו לומדים את המשפטים הנוגעים לימי התנאים, האמוראים, הראשונים וראשוני האחרונים. אם יבואו בשאלות הנוגעות לקהילה היהודית בימי הביניים – תהיינה לנו תשובות מפורטות, אבל לצערנו לא עסקנו מספיק במשפט הראוי לתנאי החברה והכלכלה של ימינו (זולת כמה מכונים שביררו מספר סוגיות).

בנוסף לכך, בסוגיות רבות יש מבוכה, שכן נחלקו בהן הראשונים, ומחמת הגלות לא היה כוח לחכמי ישראל להכריע הלכה, וכל אחד מהנידונים יכול לטעון "קים לי" כדעת פלוני, כלומר לדעתי הלכה כדעת הרב שמצדיק את עמדתי. וכיוון שלא הוכרעה הלכה, לא ניתן לפסוק מי צודק. כדי שנוכל להקים מערכת משפט על פי התורה נצטרך לפסוק תחילה הלכה ברורה בכל הסוגיות העקרוניות.

לימוד זכות על מייסדי המשפט

ניתן אם כן ללמד זכות על המשפטנים הישראלים, שלא בזדון הפנו עורף למשפט התורה, אלא מתוך שסברו שלא יצליחו לקיים על פי משפטי התורה חברה וכלכלה מודרנית – פנו למשפט שהיה כבר רווח בארץ. משפט שתחילתו בחוקים הטורקים ועיקרו על פי המשפט האנגלי, ומשם ואילך המשיכו לבנות את מערכת המשפט על פי הניסיון העצום שנרכש במערכות המשפט של המדינות הדמוקרטיות, תוך עבודה של מאות אלפי משפטנים, שבדרך של בירור, ניסוי, טעיה ותיקון, יצרו מערכת משוכללת שמתאימה לחברה המודרנית.

לפי זה אין להחיל על מי שתומך במערכת המשפט החילונית את דברי הרמב"ם: "הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו".

אמנם בפועל, כיוון שמערכת המשפט החילונית יונקת את ערכיה מהחברה המערבית (על תחלואיה השונים), היא אטומה לערכי התורה, העם והארץ (שוב ניתן אולי ללמד זכות, שכדי שלא לבלבל את שיקוליה הציבה מערכת המשפט לעצמה חומה גבוהה בין ערכי המשפט החילוניים לערכים הישראלים שבתורה. בפועל, התוצאה קשה מאוד לזהותה היהודית של המדינה). פעם אחר פעם מערכת המשפט עושקת את העם היהודי מערכיו, זכויותיו, ארצו ויעודו הלאומי. רק על ידי טענות של סכנת נפשות (כמו בנושא הגירה ערבית למדינת ישראל בטענת איחוד משפחות), טיעונים לאומיים התקבלו בדוחק.

שינוי הדרגתי

צריך להוסיף, שגם אילו הייתה בידינו משנה סדורה, ובזמן קצר היינו מסוגלים להעמיד מערכת משפט מסודרת להפליא, עדיין היינו חייבים לקבוע תקופת ביניים, שבה ידונו כל החוזים, ההסכמים, והתיקים הפליליים, על פי מערכת המשפט הנוכחית, כדי שלא למוטט את מערכת החברה והכלכלה שהתבססה עליה. לכן המעבר למשפט התורה צריך להיות הדרגתי, באופן ששום אדם לא יפגע מהשינוי.

לימוד משפט התורה

הרי שחובה גדולה מוטלת על ציבור לומדי התורה ומלמדיה, ללבן לעומק את משפט התורה, ועל פיו לבחון את שיטות המשפט השונות בעולם על הטוב והרע שבהן, לבחון את מערכת החוקים והתקנות הנוהגים במדינת ישראל, ולשקול מה ראוי לאמץ, מה ראוי לשנות ואילו תקנות ראוי לתקן.

יש לציין שמתקופת הגמרא ועד תחילת התקופה המודרנית, תלמידי הישיבות היו בקיאים בתורת הכלכלה והמשפט הנהוגים בימיהם. הם ידעו מה הגויים פוסקים ומה צריך לפסוק לפי ההלכה. לצערנו, בדורות האחרונים נוצר מרחק בין עולם התורה ועולם המעשה, כאשר עולם התורה התכנס לבירורים תיאורטיים, עד שיש טוענים שכל בירור שנוגע להלכה ולמעשה נחשב נמוך לעומת החילוקים המופשטים.

אם נמשיך את מורשת הלימוד מדורי דורות, הרי שלומדי סדרי נשים ונזיקין בתלמוד, וחלקי חושן משפט ואבן העזר בשולחן ערוך, צריכים כיום להיות מצויים בהכרת מערכת המשפט לדרגותיה, הדין הפלילי, סדר הדין, סדרי המסחר, אשראי, השקעות, מינוף, ריביות, מיסים, חוקי עבודה ועוד.

מתוך כך נוכל להעמיד חזון של מדינה יהודית שנוהגת על פי משפט התורה, שכל רואיו יכירו וידעו איך על ידו עקרונות הצדק וערכי המוסר באים לידי ביטוי מלא. וכפי שנאמר (דברים ד, ו-ח): "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוהינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת, אשר אנכי נותן לפניכם היום".

האם ראוי להתמנות לשופט

יש רבנים שסוברים שאסור ליהודי להתמנות לשופט במערכת המשפט החילונית. אמר לי פעם שופט ירא שמים, שהוא נמנע מלחתום כעד על כתובה, מתוך התחשבות בדעת הרבנים שסוברים שהוא פסול לעדות.

לעומת זאת, יש רבנים שסוברים שהואיל והציבור על ידי נציגיו בכנסת קיבל על עצמו את מערכת המשפט החילונית, מותר לאדם לקיימה ולהתמנות לשופט, שהרי לא הוא אשם בקביעת שיטת המשפט הנוכרית.

לעניות דעתי נראה שהכול תלוי בעמדתו של השופט. אם הוא מצטער על כך שאין נוהגים על פי משפט התורה, ומנסה ככל יכולתו לתקן, אזי יש ערך לכך שיתמנה לשופט. הוא כמובן אינו יכול להפר את התחייבותו לפסוק על פי החוק המוסכם, אולם במקרים שהחוק נתון לפרשנות, כפי ששופטים חילוניים נוהגים לעיתים למתוח את פרשנותם באופן קיצוני לכיוון החילוני, מצווה עליו למתוח את הפרשנות עד קצה האפשר לכיוון משפט התורה. אבל אם הוא משתלב בתוך המערכת, ומקבל את עולה המוסרי בלב שלם, גם אם מעת לעת הוא מעטר את דבריו בפסוקים ודברי חז"ל, הרי שהוא שותף בחילול השם (נראה שכך סבר גם הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, תחומין ג עמ' 244).

לעתים אנו שומעים משפטנים דתיים שמתנכרים לזכות הבסיסית של ישראל על ארצו, ואף שואבים את נימוקיהם מסמכות מפוקפקת של בית המשפט הבינלאומי בהאג, שהוא ללא כל ספק "ערכאות של גויים". ואזי גם אם לדעתם הם הלכו בדרך המשפטית הרווחת בעולם, כיוון שיכלו לבחור בדרך נוספת שאף היא לגיטימית ותואמת את התורה (כמו דו"ח אדמונד לוי), בפועל הם שותפים בחילול השם שעליו דיבר הרמב"ם.

הסמכות לתקן תקנות

חובה להוסיף שלעיתים, שופטים ודיינים שיפסקו לפי דין התורה הפורמלי (כמו למשל בירושות ומזונות), יימצאו כפוסקים בניגוד לעקרונות התורה. שכן ברור שאילו היתה לחכמים סמכות, היו קובעים תקנה כדי לפתור את העיוות שעלול להיווצר מהבנה פשטנית של דין התורה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שבת – לא זמן למשחקים

בשבת יש להקדיש חצי מהזמן לתורה ותפילה, ונחלקו הפוסקים אם מותר לשחק בחצי השני • רוב הפוסקים הספרדים אוסרים לשחק בשבת, ורוב האשכנזים מתירים, אך ראוי גם לאשכנזים להימנע ממשחקים • לילדים קטנים מותר לשחק, אך יש לחנכם להקדיש זמן לתורה בשבת, ורצוי שההורים ילמדו עמם • משחקים שאסורים משום מלאכות שבת: בניית אוהל, יצירה בפלסטלינה, בנייה מחול לח, כלי נגינה • כדורגל, כדורסל ורכיבה על אופניים וקורקינט פוגעים בצביון השבת • ילדים יכולים לשחק בכדור ובאופניים שמיועדים לגיל הרך

משחקים בשבת

ייתכן מאוד שבזכות עמדתם הנחרצת של רבים מפוסקי הספרדים, רבים מבעלי הבתים הספרדים רגילים כיום להרבות בלימוד ביום השבת. ואילו באשכנז, שם ההוראה הייתה רק שלכתחילה יש להחמיר, רבים נוהגים להקל לשחק בשבת, ומתוך כך מתבטלים מתורה. ראוי גם לאשכנזים לנהוג כדעת המחמירים

שאלה: האם מותר למבוגרים לשחק בשבת בשחמט, בדמקה או במשחקי כדור ביתיים?

תשובה: נחלקו בזה הפוסקים. הכול מסכימים שאין להרבות במשחקים בשבת משום ביטול תורה, שכן עיקר ייעודה של השבת לעסוק בתורה ולהתענג בסעודות ובשינה. וכפי שנפסק להלכה, שצריך לחלוק את יום השבת, חציו לעונג גשמי בשינה ואכילה, וחציו לעונג רוחני של לימוד תורה ותפילות (פסחים סח, ב; או"ז, סמ"ג, רבנו ירוחם, יש"ש ועוד רבים). אם יעסוק אדם במשחקים, יאבד את הזמן היקר והמקודש של השבת על דברים בטלים ויתקשה להקדיש את מחצית השבת ללימוד תורה. אולם נחלקו הפוסקים בשאלה האם יש איסור לשחק במשחקים בשבת בחצי היום המוקדש לעונג גשמי.

יש אומרים, שכל זמן שהמשחקים אינם על כסף, מותר לשחק בהם (רמ"א שלח, ה; מאמ"ר). ויש שאף העידו על תלמידי חכמים ששיחקו שחמט בשבת. אולם מנגד כתבו כמה אחרונים שאסור לשחק בשום משחק בשבת, וממילא כלי המשחק הם מוקצה. ומה שאותם רבנים שיחקו שחמט בשבת הוא מפני שסבלו מדיכאון (חולי המרה השחורה), ועל ידי המשחק הפיגו את דאגתם כדי להתחזק ולשוב לתלמודם (ואולי דווקא בשבת וימים טובים חשו יותר דיכאון והוצרכו לכך יותר). אבל למי שאינו סובל מכך אסור לשחק (ברכ"י, פתה"ד; פנה"ל שבת כב, יג).

על מה נחרב טור שמעון

שאלו חכמים בירושלמי (תענית ד, ה): טור שמעון, שהיו מרבים לתת בו צדקה ולכבד את השבת, מפני מה חרב? והשיבו שיש אומרים מפני הזנות, ויש אומרים מפני שהיו משחקין בכדור בשבת.

ופירש הרוקח (סימן נה) שבגלל משחק הכדור היו "בטלים מן התורה". זה היסוד לדעה שאסור לשחק במשחקים שונים בשבת. ומכיוון שאסור לשחק, המשחקים מוקצה (עיין שבולי הלקט קכא).

ויש מפרשים שחטאם היה שטלטלו את הכדור ברשות הרבים (גר"א), וממילא אין ללמוד מזה איסור לשאר המשחקים שמשחקים בבית.

הלכה למעשה למנהג הספרדים

לדעת רוב פוסקי הספרדים, צריך להחמיר שלא לשחק כלל בשבת, מפני שהשולחן ערוך (או"ח שח, מה) פסק שאסור לשחק בכדור ושהוא מוקצה, וכוונתו שכל המשחקים הם מוקצים. אמנם יש סוברים שהשולחן ערוך החמיר רק בכדור מסוג מסוים שמשחקים בו בחוץ והוא מלוכלך מאוד, שדווקא הוא מוקצה, אבל בשאר המשחקים לא החמיר. לכן גם ספרדים שרוצים להקל, יש להם על מה לסמוך.

מנהג אשכנזים

רבים מהאשכנזים נהגו להקל לשחק בשבת, וכפי שכתב הרמ"א (שלח, ה), שכל זמן שאין משחקים על כסף אין בזה איסור. אולם גם הפוסקים האשכנזים כתבו שלכתחילה עדיף שלא לשחק בשבת, הן מפני שהזמן הפנוי של השבת צריך להיות מוקדש ללימוד תורה, והן מפני שנכון לחוש לדעת הסוברים שכל המשחקים אסורים בשבת (מ"א, מ"ב שלח, כא).

ייתכן מאוד שבזכות עמדתם הנחרצת של רבים מפוסקי הספרדים, רבים מבעלי הבתים הספרדים רגילים כיום להרבות בלימוד ביום השבת. ואילו באשכנז, שם ההוראה הייתה רק שלכתחילה יש להחמיר, רבים נוהגים להקל לשחק בשבת, ומתוך כך מתבטלים מתורה. וראוי גם לאשכנזים לנהוג כדעת המחמירים, ולהרבות על ידי כך בלימוד התורה ביום השבת.

ההלכה לילדים

מצווה לחנך את הקטנים להרבות בלימוד התורה בשבת, ונכון לחנכם למעט במשחקים כדי שלא יתרגלו לאבד את הזמן היקר והמקודש של השבת על דברי חול. וככל שהם מתקרבים יותר לגיל מצוות – כך צריך לעודדם יותר לעסוק בתורה ולמעט במשחקים. וטוב שההורים עצמם ילמדו עם ילדיהם, ויקיימו בזה את המצווה "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם" (דברים יא, יט). בנוסף לכך, נכון לכל קהילה לייסד שיעורים רבים לילדים בשבת. עם זאת, לדעת רוב הפוסקים, מותר לילדים לשחק בשבת. ואמנם יש סוברים שלמנהג הספרדים, גם לקטנים שהגיעו לחינוך אסור לשחק בשבת, אבל מנגד יש סוברים שגם למנהג הספרדים מותר לקטנים לשחק בשבת. והרוצים להקל יש להם על מי לסמוך (פנה"ל שבת כד, ז).

משחק על כסף מדומה (מונופול)

לכתחילה גם ילדים צריכים להימנע מלשחק במונופול ובשאר משחקים שיש בהם רווחים מדומים של כסף או רכוש. והרוצים להקל יש להם על מה לסמוך. אבל גדולים, גם אם הם נוהגים להקל בשאר משחקים בשבת, בזה ראוי שיחמירו (פנה"ל שבת כד, ז).

אבני פלא ולגו

מותר לקטנים לבנות מאבני פלא ולגו צורות ולפרקן. וכן מותר לילדים לעשות מנייר צורות כדוגמת אונייה ומטוס. ואף שיש מחמירים וסוברים שיש בזה איסור בונה, מכיוון שכל חיוב השבת לקטנים הוא מדברי חכמים כדי לחנכם במצווה, אפשר שיסמכו על דעת המקילים שסוברים שמכיוון שמדובר במשחק אין בזה איסור בונה. אולם גדולים, גם אם הם נוהגים להקל לשחק במשחקים בשבת, בזה נכון שיחמירו (שם).

אוהל

אסרו חכמים לעשות אוהל ארעי בשבת, לפיכך אסור לילדים לפרוש שמיכה על כיסאות כדי ליצור שם אוהל להסתופף בתוכו. וכן כאשר משחקים באבני פלא ולגו, אסור לבנות "בית" או "חנייה" כדי להכניס לתוכם מכוניות או צעצועים. האיסור הוא כאשר יש בחלל שנוצר לכל הפחות רוחב וגובה של טפח (7.6 ס"מ), והוא נועד להכניס לתוכו דברים, שאז יש לו דין אוהל ארעי גם כאשר הוא נעשה דרך משחק.

אמנם אם ירצו להקל לפרוש שמיכה על כיסאות יוכלו לעשות זאת בשינוי, שקודם יאחזו את השמיכה באוויר ואחר כך יכניסו את הכיסאות אל מתחת לשמיכה, שהואיל ומדובר באוהל ארעי, אם מקימים אותו בשינוי – מותר (שם).

פאזל ומשחקי אותיות

מותר לקטנים להרכיב פאזל או ליצור מילים על ידי חיבור אותיות זו לזו או על גבי לוח. ואף שיש מחמירים בזה, רשאים הקטנים לסמוך על המקילים שסוברים שאין בזה איסור כותב, הואיל וכל האותיות והצורות כבר היו, ורק קירבו אותן זו לזו כדרך ארעי. אבל מבוגרים, גם אם הם נוהגים להקל לשחק במשחקים בשבת, בזה עדיף שלא ישחקו, שכן ראוי להם לחשוש לדעת המחמירים הסוברים שיש בזה איסור כותב (שם).

פלסטלינה ופימו

אסור לילדים לעשות צורות בפלסטלינה ופימו משום מלאכת ממרח, ואם מנסים לעשות צורה בעלת משמעות – יש בזה גם איסור כותב. הפלסטלינה והפימו הם מוקצה (שם).

חול

חול הוא מוקצה, אבל אם הכינו אותו למשחק ילדים – אינו מוקצה. מותר לשחק בו בתנאי שהוא דק ויבש, שאי אפשר לעצב בו צורות. אבל אם החול לח, מכיוון שאפשר לעשות בו גומות או ליישר אותן אסור לשחק בו משום איסור בונה. ואסור להרטיב את החול משום איסור לישה (פנה"ל שבת כד, ח).

צעצועים של כלי נגינה

אסור לקטנים לשחק בשבת בצעצועים של כלי נגינה, כגון חצוצרה, פסנתר, גיטרה, פעמון ורעשן. צעצועים אלו הם מוקצים. אבל מותר לתת לתינוק צעצוע שמשמיע קול בעת שמנענעים אותו או לוחצים עליו, ולגדול עצמו אסור להשמיע קול בצעצוע זה (שם).

כדורגל וכדורסל

אסור לילדים לשחק כדורגל וכדורסל בשבת, מפני שאלו משחקים שנעשים בעסק גדול ויש להם חוקים וסדרים משלהם, והם אסורים משום "עובדין דחול". אסור לשחק בכדורים אלו אפילו בתוך הבית או בחצר פרטית, משום שהם מוקצה וגם משום "עובדין דחול". גם טניס אסור לשחק, שאף הוא משחק של גדולים שנעשה בעסק גדול (פנה"ל שבת כד, ט).

מותר לילדים לשחק במשחקי ריצה שונים להנאתם, אבל אסור לקיים שיעור התעמלות (פנה"ל שבת כב, ח).

כדור של קטנים

מותר לילדים קטנים לשחק בכדור שילדים קטנים רגילים לשחק בו, ובתנאי שישחקו בבית או בחצר על רצפה מרוצפת. אבל על אדמה או דשא אסור, שמא יבואו להשוות גומות.

וכן מותר להם לשחק בטניס שולחן חובבני, הואיל ורגילים לשחק בו בבית. ואין לחשוש שמא מתוך שישחקו בכדור כשהם קטנים יתרגלו לשחק בו כשיגדלו, מפני שכל ההיתר הוא לשחק בכדור של קטנים, שגדולים ממילא אינם משחקים בו (פנה"ל שבת כד, ט).

אופניים

אסור לילדים לרכוב על אופניים רגילים שיש להם שני גלגלים, משום "עובדין דחול". וגם כאשר יש להם גלגלי עזר, אסור לרכוב עליהם.

אבל מותר לילדים קטנים לרכוב על תלת אופן, מפני שהוא אופניים של ילדים קטנים בלבד, ויש ביניהם ובין אופניים רגילים הבדל גדול, ולכן אין במשחק בהם משום "עובדין דחול" (פנה"ל כב, ח, 4).

קורקינט וסקטים

יש מתירים לילדים לנסוע על קורקינט וסקטים בשבת, שכן לדעתם כשם שמותר לילדים לרוץ בשבת, כך מותר להם לרכוב על קורקינט או סקטים בשבת. ומנגד יש שאוסרים לנסוע עליהם, משום שכל מה שהתירו חכמים לרוץ להנאה הוא דווקא ברגליים, אבל לא על ידי מכשירים, שהופכים את הריצה למהירה ומקצועית יותר, והרי זה מעשה של חול.

ואף שבדיעבד יש למקילים על מה לסמוך, נכון להחמיר, משום שדעת המחמירים נראית יותר. כשם שנהגו ישראל לאסור רכיבה על אופניים משום "עובדין דחול", מפני שהנסיעה בהם מנוגדת לצביון השבת, כך נכון שלא לרכוב על קורקינט וסקטים. בנוסף לכך, על ידי הגבלת הילדים למשחקים פשוטים יותר, יתחנכו הילדים הגדולים להקדיש את השבת לתורה ומנוחה (פנה"ל שבת כד, י).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כיצד לשמוח בחג

בחג יש לשמוח יותר מבשבת • מצווה להקדיש מחצית מהחג לתורה, מצד מצוות הלימוד, ומצד השמחה יש להוסיף דבר חדש, כגון יין או בגד, שיקרין שמחה על החג • קניית בגד חשובה מהידור באתרוג • מצווה לשמוח בדברים נוספים, כל אחד כפי מה שמשמח אותו • אחת המצוות הקשות ביותר: מצב רוח טוב • יש לשמוח בחיק המשפחה, ולהיזהר שלא לפגוע באווירת החג בבית • שי לעובדים – מעין המצווה לשמח עבד ואמה • צריך לחשוב מי ממכרינו במצוקה, ולהשתדל לשמחו

שמחת החג לעומת השבת

יש טועים ומוציאים מאות שקלים על אתרוג מהודר ומקמצים בקניית בגד לנשותיהם, ואינם זוכרים שקניית בגד או תכשיט לאישה היא מצווה גמורה מהתורה, ואילו קניית אתרוג שמחירו פי עשרה ממחירו של אתרוג כשר היא הידור שלא נצטווינו לקיימו

חגים, כמו שבתות, הם ימים קדושים שנקראים "מקראי קודש". מצווה לקדשם בסעודות טובות ובגדים נאים, כפי שאמרו חכמים: "ובמה אתה מקדשו? במאכל, במשתה ובכסות נקייה" (ספרא אמור יב, ד). אלא שבחגים נוספה עוד מצווה יתרה – לשמוח, שנאמר: "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד). לפיכך, הסעודות של החגים צריכות להיות יותר משובחות מסעודות השבת, ויש לדקדק בבגדי החג שיהיו יותר נאים מבגדי השבת. לכן אם צריכים לקנות בגדים, קונים אותם לקראת החגים, כדי לחגוג את חידושם בחג.

אמנם בשבת תיקנו חכמים לערוך שלוש סעודות, שכך למדו מרמזי הפסוקים (שבת קיז, ב), והדברים מכוונים כנגד מדרגתה המיוחדת של השבת, ואילו בחג המצווה לקיים שתי סעודות בלבד – אחת בלילה ואחת ביום (רא"ש וטור); אלא שאחד ההסברים לכך הוא שסעודת החג יותר גדולה, ולכן אין מקום לקבוע סעודה שלישית, שרק תכביד ולא תוסיף שמחה (לבוש).

מצוות לימוד תורה בחג

לימוד התורה הוא יסוד מצוות השבתות והחגים. וכפי שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). על שלושה יסודות נשענת המצווה:
א) על המצווה התמידית ללמוד תורה יומם ולילה, שאמנם אינה יכולה להתקיים בימות החול מפני הצורך לעבוד ולהתפרנס, אבל ציוותה התורה שלא לעבוד בשבתות וחגים, כדי שנוכל לקיים את מצוות תלמוד תורה.
ב) על קדושת החגים שצריכה להיקלט דרך לימוד התורה בענייני החג.
ג) על מצוות השמחה, שלימוד התורה הוא אחד הביטויים לשמחה, ומסיבה זו אסור ללמוד תורה בתשעה באב ובימי אבלות (תענית ל, א; שאגת אריה סט; פנה"ל מועדים א, ה).

חציו לה', חציו לכם

מצווה להקדיש חציו של היום ללימוד התורה (פסחים סח, ב; שו"ע תקכט, א). יש אומרים שצריך להקפיד מאוד שלא ללמוד פחות מחצי היום, וכן כתב רבי חיים בן עטר, שהלומד פחות מחצי היום הרי שחלקו של ה' גזול בידו (ראשון לציון ביצה טו, ב). ויש אומרים שאין צורך לחשב את השעות בדייקנות, אלא המצווה ללמוד בערך מחצית היום (פמ"ג). ומכיוון שעניין זה נחלש באחרונה, נראה שיש מקום לתכנן כך שזמן הלימוד והתפילות יכלול כתשע שעות (פנה"ל מועדים א, ו).

ארבעת חלקי מצוות השמחה

ככלל, ארבעה חלקים ישנם למצוות השמחה:
א) דבר מיוחד שיש בו שמחה יתרה, שיקרין רגשי שמחה על כל החג.
ב) מכיוון שנוספה בחג מצוות שמחה, יש לשדרג את הסעודות שתהיינה טובות יותר מסעודות שבת, ולדאוג לבגדים שיהיו היפים ביותר, וכן מצווה ללמוד תורה שתלמודה משמח.
ג) להוסיף שמחה בדברים משמחים כריקוד וטיול.
ד) להיות במצב רוח טוב של שמחה וקורת רוח. נפרט את ארבעת החלקים.

שמחה יתרה ביין שבסעודה

מצווה לעשות דבר מיוחד שיש בו שמחה יתרה, שיקרין רגשי שמחה על כל החג. לשם כך יש לשתות יין בסעודת החג. ואף שזמן הסעודה מוגבל, השמחה שבה מקרינה ומתפשטת על כל החג. יש מהחכמים שסוברים שבזה גברים ונשים כאחד מקיימים את מצוות השמחה היתרה, ויש סוברים שבזה הגברים מקיימים את מצוות השמחה היתרה, וכן נפסק להלכה, כמבואר בהמשך. ומכל מקום גם אישה ששמחה ביין, מצווה שתשתה יין.

השותה מיץ ענבים לא קיים את המצווה, מפני שאין בו אלכוהול והוא אינו משמח. שיעור היין המשמח הוא כזה שמקשה מעט על הריכוז, עד שאסור לרבנים להורות אז הלכה. והיו מגדולי החכמים ששתו הרבה יין בסעודת החג, ונמנעו מלהורות הלכה מהסעודה ועד למחרת (ביצה ד, א). שיערו חכמים, שלכל הפחות צריך לשתות לשם שמחה זו מעט יותר מרביעית יין (75 מ"ל), ורוב האנשים צריכים לשתות לשם כך הרבה יותר מרביעית. אבל אין להפריז בשתיית היין ולהגיע לשכרות.

שמחה יתרה לנשים

לשמחת הנשים מצווה לקנות לקראת החג בגד או תכשיט חדש. בבגד אחד מקיימים את המצווה, ואין הכוונה שתלבש את הבגד החדש במשך כל ימי החג, אלא שעל ידו תבוא לידי ביטוי השמחה היתרה שבחג.

יש טועים ומוציאים מאות שקלים על אתרוג מהודר ומקמצים בקניית בגד לנשותיהם, ואינם זוכרים שקניית בגד או תכשיט לאישה היא מצווה גמורה מהתורה, ואילו קניית אתרוג שמחירו פי עשרה ממחירו של אתרוג כשר היא הידור שלא נצטווינו לקיימו.

גם אישה שאינה נשואה, כגון רווקה או אלמנה, צריכה לקיים בעצמה את מצוות השמחה על כל חלקיה: לקנות בגד או תכשיט לחג, לקיים סעודות משמחות, להשתתף באירועים משמחים ולהיזהר מדברים מצערים.

השמחה שבסעודות ובבגדים

פרט לאותה סעודה מיוחדת שהיא עיקר המצווה לגברים, וקניית בגד או תכשיט חדש לנשים, למדנו שהחגים כמו השבת נקראים "מקראי קודש", שמצווה לקדשם בסעודות טובות ובגדים יפים. ומכיוון שבחג נוספה מצווה של שמחה, הרי שגם הגברים וגם הנשים צריכים להדר בזה בחג יותר מאשר בשבת.

ולכן על אף שעיקר השמחה היתרה לגברים בסעודת היום, מצווה שגם סעודת הלילה תהיה משובחת יותר מאשר סעודות הלילה של שבת. ואף שעיקר השמחה היתרה לנשים בבגד או תכשיט חדש, מצווה עליהן לקיים סעודות חשובות ומשמחות בחג, יותר מאשר בשבת. ואף מצווה שישתו יין אם הן שמחות בו.

וכן אין די לאישה שתקנה בגד או תכשיט חדש, אלא עליה להקפיד על בגדי החג יותר מאשר על בגדי השבת. וכן גברים, אף שהשמחה היתרה שלהם בסעודת היום, מצווה עליהם להקפיד על בגדיהם שיהיו חשובים יותר מאשר בשבת (שו"ע תקכט, א; שאגת אריה סה).

שירה, ריקוד וטיול

כל דבר שמשמח את לבבו של האדם בכלל המצווה לשמוח בחג, ובכלל זה שירה, ריקוד וטיול. וכל המרבה בשירות ותשבחות לה' הרי זה משובח, וגדולי ישראל חיברו פיוטים ושירים כדי להודות ולהלל לה' בחגים.

רבים נוהגים לרקוד בחג, ומקור לזה ממה שנאמר: "שבעת ימים תחוג לה'" (דברים טז, טו) – תחוג לשון ריקוד, ולכן תיקנו חכמים לרקוד בשמחת בית השואבה (העמק דבר שם; פרי צדיק סוכות יז).

וכן מי ששמח בטיול, מצווה שיטייל מעט. ומכיוון שיש בזה שמחה, התירו לשם כך לטלטל תינוק שצריך לשאתו ביום טוב (ביצה יב, א; רמ"א תטו, א).

אמנם שלא כמו הסעודות, הבגדים ולימוד התורה, שחובה לשמוח בהם בחג, כל שאר הדברים המשמחים הם רשות, שכל השמח בהם – מצווה שיעשם, ומי שאינו שמח בהם – אינו צריך לעשותם. וכל אדם רשאי לבחור כיצד לשמוח בחג – בשירות ותשבחות לה' בקרב בני המשפחה, בריקודים של שמחת בית השואבה, בטיולים או בשאר דברים משמחים שיש בהם ערך. ובכל אופן יש להיזהר שכל השמחות הללו לא יפגעו בלימוד התורה, שכן מצווה להקדיש את חציו של היום ללימוד ותפילה. ומי שלימוד התורה משמח אותו יותר מכול, לאחר שיקיים את מצוות השמחה בסעודות משובחות, מצווה שיוסיף ללמוד תורה יותר מחצי היום.

מצב רוח חגיגי

מצווה להיות במשך כל ימי החג במצב רוח טוב של שמחה וקורת רוח. לכאורה זו מצווה קלה, שהרי כל אדם רוצה להיות שמח. אולם בפועל קשה לקיים מצווה זו, וכן אמרו בשם הגר"א, שמצוות שמחת יום טוב היא המצווה הקשה ביותר לקיום, מפני שכדי לקיימה צריך אדם להסיר מעצמו כל צער, מתח ודאגה ולהיות שרוי כל החג בשמחה וטוב לבב.

אף על פי כן זו המצווה המוטלת עלינו בחג, להתעלות אל מעבר לדאגות ולטרדות, להתגבר על הכעסים ולשמוח בה'. לשם כך אנחנו צריכים להתבונן בעובדה המופלאה והמשמחת, שבחר בנו ה' מכל העמים ונתן לנו את תורתו, קידשנו במצוותיו והביאנו אל הארץ הטובה, כדי שנזכה לחיים שלמים וטובים, חיים שיש בהם ערך וקדושה ותועלת לתיקון עולם. מתוך כך נתבונן בייעוד הגדול המוטל על כל אחד מאיתנו, נזכור את כל הדברים הטובים שבחיינו, נתחזק באמונה והכרה שכל הייסורים והגלויות נועדו לטובה, לשכלל ולרומם אותנו אל תכליתנו.

לשמוח בחיק המשפחה

מצוות החג לשמוח עם בני המשפחה, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך" (דברים טז, יד). כדי לקיים את שמחת המשפחה, מצווה על כל אחד ואחד מבני המשפחה לשמור על אווירה טובה בחג, ובמיוחד בעת הסעודות, להתחמק בכל יכולתו מאמירות פוגעות, להתאמץ לשמח את המסובים בדברי ידידות, ועל ידי כך יזכה לשמחה אמיתית. אמרו חכמים בזוהר שהסעודה היא זמן של קרב, שכן לקראת הסעודה יצר הרע מתחזק לעורר קטטות ועלבונות, ויש להיערך לקראת הקרב ולנצח את היצר הרע, על ידי הוספת אהבה בין בני המשפחה.

המצווה לשמוח ולשמח

עיקר המצווה בחג היא לשמוח ולשמח, שאין שמחה אמיתית שאין מתאמצים לשמח בה את הזולת, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד).

מכך שנאמר לשמוח עם העבד והאמה, למדו המעסיקים שגם אם העובדים שלהם שמחים בחיק משפחותיהם, מכל מקום הם מעניקים להם מתנות לקראת החג, כדי לשמחם.

בנוסף לכך, על כל משפחה לחשוב לפני החג, מי מקרוביהם ומכריהם נמצא בצער או מצוקה וראוי לשמחו ולשתפו בסעודת החג. במיוחד יש לשים לב לעולים חדשים וגרים, שפעמים רבות דווקא בחגים חשים יותר בדידות, ומצווה יתרה לשתפם בשמחה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תיקון והבהרה: למעוברות ומיניקות – לאיזה רופא אפשר לשמוע

תיקון: ב'רביבים' כתבתי על פי עצה רפואית מהעבר, שטוב למיניקות לשתות כחמישה ליטר ביום שלפני יום הכיפורים, ובשלושת הימים שלפני כן כארבעה ליטר ביום. בעקבות זאת קבלתי הערה חשובה וחמורה, במקרים נדירים, כמו של חולי כליות, שתייה כזו עלולה להיות מסוכנת, שכן היא עלולה ליצור ירידה מהירה ברמת הנתרן בגוף.

לפיכך, העצה היא להרבות בשתייה, כאשר כל אדם צריך להרבות לפי הרגליו והיכרותו את גופו. גם בפניני הלכה (ימים נוראים ח, י), כתבתי כעצה לשתות ביממה שלפני יום הכיפורים כחמישה עד ששה ליטר, וגם נוסח זה אשנה כעצה להרבות בשתיית בלא לנקוט כמויות.

הבהרה: ב'רביבים' ו'פניני הלכה' (שם ח, ד) כתבתי שחולים ומעוברות שמסתפקים בקשר לצום הכיפורים צריכים לשאול רופא ירא שמיים. כי לצערנו רופא שאינו ירא שמיים על כל צורך קל שהוא יורה לשתות בצום. הדגשתי שגם בין הרופאים שאינם חובשי כיפה ישנם יראי שמיים רבים שמתייחסים בכבוד הראוי לקדושת הצום.

אולם עלתה שאלה קשה, ישנם רופאים דתיים שסוברים על פי רבנים אחדים, שכל מעוברת ומיניקה רשאית לשתות לשיעורים. ואם כן הרוצים לנהוג על פי ההלכה המקובלת מדורי דורות, שמעוברות ומיניקות חייבות בצום. ואין שום מקום להקל בימינו יותר, מפני שבימינו המעוברות והמיניקות אינן חלושות יותר אלא אם כבר חזקות יותר (ראו פניני הלכה ימים נוראים ח, ח-י).

לפיכך צריך להוסיף, שאם הרופא ששואלים אותו משיב על פי דעת הרבנים הבודדים המקילים למעוברות ומיניקות, אין קביעתו נחשבת כלל לפי כל הפוסקים כפי ההלכה המקובלת מדורי דורות, שמעוברות ומיניקות חייבות בצום. ולכן יש לשאול רופא שמקבל את דעת כל הפוסקים שסוברים שאין סכנה בצום של מעוברות ומיניקות, ורק מעוברות מעטות נחשבות במצב של סכנה ועליהן לשתות ביום הכיפורים (נניח כ-10% מכלל המעוברות).

אמנם אפשר להקל על סמך דברי רופא שאוחז בדעת המעטים, אבל מסוגל לקבוע ביושר שהמעוברת ששואלת היא מאותן עשרה אחוזים שהשתייה נצרכת לה יתר מאשר לשאר המעוברות.

מעוברת שרוצה לנהוג כדעת רוב רובם של הפוסקים ובטעות שאלה רופא שמיקל לרוב המועברות והיקל כמובן גם לה, צריכה להזדרז לשאול לפני יום הכיפורים רופא ירא שמיים שמורה לפי ההלכה המקובלת. ואם לא הספיקה, וכבר הגיע יום הכיפורים, תשתה כפי שהורה לה הרופא ששאלה, מפני שאף שיש לנו ספק אם השיב לו כהלכה, מכלל ספק לא יצאנו, ובכל מצב של ספק נפשות יש להחמיר לשתות.

גם בזמננו, חולים חייבים לצום

חולה שאין בו סכנה חייב לצום, ורשאי ליטול גלולות שאין בהן טעם • חולה בסכנה חייב לאכול • לא כל חשש נחשב סכנת נפשות, ויש צורך לשאול רופא ירא שמיים • אכילה לשיעורים – רק לחולה בסכנה • חולה סכרת – עדיף שיאכל יותר מכשיעור ויבוא לבית הכנסת • מעוברות ומיניקות חייבות לצום, ולא לשתות לשיעורים • החולים והמעוברות בזמננו אינם חלשים מבעבר, אלא דווקא בריאים יותר • בעידן תחליפי החלב, אין להגדיר מחסור בחלב כסכנה • עצות להנקה לפני הצום

מצוות התענית

עיקר כפרת יום הכיפורים תלויה בתענית. על ידי התענית האדם פורש מכל ענייני הטיפול בגוף, מתכנס אל פנימיותו, אל נשמתו, ומגלה ששאיפתו הפנימית, האמיתית, לדבוק בתורה ובמצוות, ולהשתתף על ידי כך בתיקון העולם. על ידי כך החטאים שלו נעשים חיצוניים, וזדונות נעשות שגגות. ואם יזכה מכוח יום הכיפורים לחזור בתשובה עמוקה ושלמה עד שיתקן לגמרי את חטאו, יזכה שזדונותיו אף ייהפכו לזכויות.

לכן מצוות התענית היא המצווה היחידה שנועדה לכל ישראל ביום הכיפורים, שנאמר: "בעשור לחודש תענו את נפשותיכם… כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, כט ל).

חולה שאין בו סכנה חייב בצום

גם לחולה שמסובל בייסורים, כל זמן שהצום אינו מסכן את חייו, אסור לאכול או לשתות אפילו כלשהו. אם צריך, ישכב כל היום במיטתו ובלבד שלא יאכל וישתה כלום.

זה ההבדל שבין יום הכיפורים לשאר הצומות, שבצום יום ‏הכיפורים גם החולים חייבים, הואיל ואיסורו מהתורה. מצום ‏תשעה באב חולים פטורים, ומהצומות הקלים אף מעוברות ‏ומיניקות פטורות.

בליעת תרופות

אמנם מותר לחולה שמצטער מחמת מחלתו, או למי שנצרך ליטול בכל יום תרופה, לבלוע תרופה ביום הכיפורים. בתנאי שאין בגלולות הללו טעם טוב, כך שאינן נחשבות מאכל. ויקפיד לבלוע אותן ‏בלא מים. מי שאינו יכול לבלוע אותן בלא מים, יערב במים טיפת ‏סבון שתפגום מאוד את טעמם, ובעזרת מים אלו יבלע את ‏הגלולה. ‏

הסובלים מכאבי ראש

מי שהצום גורם לו צער רב, מותר לו לבלוע גלולות כדי ‏להקל מצערו. וכן מותר למי שסובל מכאבי ראש עזים בגלל ‏חסרון קפה, ליטול גלולות שיש בהן קפאין או גלולות להפגת ‏כאבי ראש.

חולה מסוכן

אין שום סימוכין לטענה שכיום נעשינו חלושים יותר. להפך, אנשים כיום חיים בבריאות טובה מבעבר, בזכות שפע המזון המגוון, ההיגיינה וההתקדמות הרפואית, והדבר בא לידי ביטוי גם בכך שתוחלת החיים עלתה בעשרות שנים. לפיכך אין מקום להקל כיום יותר מאשר בעבר

חולה שהצום עלול לגרום למותו, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו, מפני שפיקוח נפש דוחה את מצוות התענית כמו את שאר המצוות שבתורה (יומא פה, ב). והנמצא בספק סכנה ומחמיר על עצמו שלא לשתות ולאכול – חוטא. מי שציווה אותנו על התענית הוא שציווה אותנו לאכול ולשתות ביום הכיפורים כאשר הצום עלול לסכן את החיים.

אין הכוונה רק לסכנה שבעטיה אחוז ניכר מהחולים מתים, אלא כל שישנו סיכוי שהצום יגרום למותו של החולה, או יחליש את יכולתו להתמודד עם מחלתו המסוכנת, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו. גם חולה שנוטה למות והצום עלול לקרב את מותו, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו, מפני שגם בעבור חיי שעה מותר לשתות ולאכול ביום הכיפורים.

אין להפריז בחששנות

אמנם מאידך אין להפריז בחששות רחוקים, שכן אם נחשוש בכל מחלה רגילה לסכנת נפשות, הרי שביטלנו את ההלכה שקבעה שחולה חייב לצום ביום הכיפורים. ולא זו בלבד, אלא שאם נפריז ונחשוש לסכנות רחוקות מאוד, נצטרך לאשפז בבית חולים את כל חולי השפעת, ונצטרך לאסור נסיעות מיותרות במכונית מחשש תאונות דרכים וכדומה.

אלא כך הוא הכלל: כל סכנה שאנשים רגילים לטפל בה בדחיפות תוך השקעת זמן ומשאבים, כמו החשת החולה לבית חולים באמצע יום העבודה, נחשבת כסכנת נפשות, וכדי למונעה מצווה לחלל שבת ולשתות ולאכול ביום הכיפורים. אבל סכנה שאין מזדרזים לטפל בה תוך השקעת זמן ומשאבים, אינה נחשבת כסכנת נפשות.

כיצד להעריך סכנת נפשות

רופא שנמצא בספק, ישקול בעצמו מה היה עושה אילו ביום הכיפורים היה נודע לו על חולה כזה שצם. אם היה מוכן לנסוע עשר דקות כדי להורות לו לשתות ולאכול ולהצילו בכך מספק סכנה, סימן שאכן יש כאן ספק סכנת נפשות, ועליו להורות לחולה שלפניו לשתות ולאכול ביום הכיפורים. ואם למרות אחריותו כלפי חיי אדם לא היה מוכן לנסוע לשם כך ביום הכיפורים עשר דקות, סימן שאין כאן ספק סכנה, ועליו להורות לחולה לצום. עצה זו מועילה לרופא רגיל, שמצד אחד אינו עצלן, ומאידך אינו אוהב להתרוצץ בין חוליו.

לשאול רופא ירא שמיים

הלכה זו מסורה לרופאים, שעל פי המידע הרפואי שברשותם ועל פי ניסיונם צריכים לקבוע, אימתי יש חשש סכנה ואימתי אין חשש. אולם ישנה בעיה: ישנם רופאים שמתוך חששנות יתר או מתוך זלזול במצווה – מורים תמיד לכל חולה לשתות ולאכול ביום הכיפורים.

לפיכך על החולים לשאול בעניין זה רופא ירא שמיים. ואין יראת השמיים תלויה בכיפה, אלא העיקר הוא שהרופא יהיה ישר ומוסרי, ויכריע באחריות מרבית, הן כלפי קדושת הצום והן כלפי חיי אדם.

חולה שטעה ושאל רופא שאינו ירא שמיים והורה לו כמובן לשתות ולאכול, צריך להזדרז לשאול לפני יום הכיפורים רופא ירא שמיים. ואם חטא ולא שאל ואין עוד ביכולתו לשאול רופא ירא שמיים, ישתה ויאכל ביום הכיפורים, מפני שאף שיש לנו ספק אם הרופא השיב לו כהלכה, מכלל ספק לא יצאנו, ובכל מצב של ספק נפשות יש להחמיר לשתות ולאכול.

הטעות הגדולה בדין אכילה לשיעורים

טעות נפוצה בין רופאים וחולים, שסבורים שההצעה לשתות "לשיעורים" היא מעין דרך ביניים, שמתאימה לחולים שהצום אינו מסכן את חייהם. אולם האמת שחולים שאין נשקפת סכנה לחייהם, דינם כשאר בני אדם, ואיסור התורה החמור חל עליהם, שאסור להם לשתות או לאכול אפילו כלשהו.

עניין ה"שיעורים" הוא שכאשר חולה מסוכן צריך לאכול ולשתות ביום הכיפורים, יש סוברים שעדיף שיאכל וישתה לשיעורים. כל תשע דקות ישתה מעט פחות מ"כמלוא פיו", היינו כמלוא פיו כשלחי אחת שלו מלאה, כל אדם לפי גודל פיו, ויאכל פחות מכ 30 סמ"ק (שו"ע תריב, א-ה, ט-י). ויש אומרים, שאם החולה מסוכן ישתה ויאכל כרגיל. וכאשר יש חשש, אפילו רחוק, שהשתייה והאכילה לשיעורים תגרום להתרשלות כלשהי בחיזוקו של החולה המסוכן, עליו לשתות ולאכול כרגיל. למשל, כאשר היולדת עייפה, מוטב שתשתה כרגיל כדי שתוכל לישון ברציפות, ולא תצטרך להישאר ערה כדי שתספיק לשתות כפי צורכה לשיעורים.

חולי סכרת

חולה בסכרת, שהצום מסכן את חייו, עדיף שיאכל יותר מכשיעור ויתפלל בבית הכנסת מאשר יישאר בבית ויאכל לשיעורים. שני טעמים לכך: האחד, האכילה לשיעורים היא הידור, והתפילה במניין חשובה יותר. השני, אם נבקש מהחולים להישאר בבית כדי לאכול לשיעורים, יהיו כאלה שבכל זאת ילכו לבית הכנסת בתכנון שיאכלו שם בהיחבא לשיעורים, ובפועל מסיבות שונות ישכחו לאכול שם כפי צורכם, ויגיעו מתוך כך לטשטוש חושים, עילפון ומיתה ח"ו. וכן ידוע שיש חולי סכרת שנפטרים מסיבה זו ביום הכיפורים.

מעוברות חייבות לצום

מעוברות ומיניקות חייבות לצום ביום הכיפורים (פסחים נד, ב; שו"ע תריז, א). ואפילו בתשעה באב מעוברות ומיניקות חייבות לצום, קל וחומר ביום הכיפורים שחיובו מהתורה.

יש שרצו להתיר למעוברות לשתות לשיעורים, מפני שלדעתם הנשים נעשו כיום חלושות, והצום עלול לגרום להן שיפילו את עוברן. אולם ממחקרים שנעשו בארץ ובחוץ לארץ, התברר שהצום אינו מעלה את הסיכון להפלה. לעתים נדירות הצום עלול לזרז לידה בחודש התשיעי, ומכל מקום אין בכך סכנת נפשות. גם אין שום סימוכין לטענה שכיום נעשינו חלושים יותר. להפך, אנשים כיום חיים בבריאות טובה מבעבר, בזכות שפע המזון המגוון, ההיגיינה וההתקדמות הרפואית, והדבר בא לידי ביטוי גם בכך שתוחלת החיים עלתה בעשרות שנים. לפיכך אין מקום להקל כיום יותר מאשר בעבר, והדין נשאר במקומו שמעוברות ומיניקות חייבות לצום (נשמת אברהם תריז, א).

לפיכך, גם מעוברת שסובלת מהקאות, לחץ דם גבוה, המוגלובין (ברזל) נמוך ומיחושים שונים, חייבת בצום יום הכיפורים, ובכלל זה אסור לה גם לשתות לשיעורים. רק במקרים מיוחדים של היריון שנמצא בסיכון, ועל פי הוראת רופא ירא שמיים, יש להורות למעוברת לשתות, ועדיף שתשתה לשיעורים.

מיניקות חייבות לצום

מינקת חייבת לצום ביום הכיפורים (פסחים נד, ב; שו"ע תריז, א). אף שההנקה מקשה על הצום, מפני שהיא גורמת לאובדן נוסף של נוזלים, אין בכך סכנה לאם או לתינוק. ויש מקילים מפני שלדעתם ירדה חולשה לעולם, וכיום התינוקות בסכנה בלא הנקה. אולם דבריהם תמוהים מאוד, שכן אף שבוודאי יש סגולות טובות בהנקה וחלב אם, מכל מקום ישנן נשים רבות שאינן מניקות כלל, ולא שמענו שהרופאים נלחמים על כך שימשיכו להניק כדי להציל את ילדיהן מחשש סכנת נפשות. ואם בעבר, כשתינוקות רבים מתו בשנתם הראשונה, ולא היו תחליפים טובים לחלב אם, ההוראה הברורה הייתה שמינקת חייבת בצום ואפילו בתשעה באב – איך אפשר להעלות על הדעת שכיום שיש לנו תחליפים טובים, יהיה בזה חשש פיקוח נפש?!

עצה טובה למיניקות

הרופאים שאנחנו מכירים מציעים למניקות לשתות בשלושת הימים שלפני יום הכיפורים לפחות ארבעה ליטר ביום, ובערב יום הכיפורים, מהבוקר עד כניסת הצום – כחמישה ליטר, כדי לאגור נוזלים לקראת יום הכיפורים ותוך כך גם להרבות את החלב. על פי הניסיון, מי שתנהג כך, לא רק שיום הכיפורים לא יפגע בהנקתה, אלא מתוך התיקון שתעשה לקראתו, חלבה ירבה. ייתכן מאוד שאף תוכל לשאוב מעודפי החלב לקראת יום הכיפורים.
[הערת מנהל האתר – התפרסם תיקון האומר שלעתים כמות של ארבעה ליטרים עשוי להיות מסוכן לחצו כאן לתיקון]

עוד עצה מאשתי, כדי שהצום יעבור יותר בקלות לאם ולתינוק – לדלג לסירוגין על שתי הנקות: בצוהרי יום הכיפורים ולקראת צאת הצום, ובמקומן לתת תחליף.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ברכות הראייה באולימפיאדה

המתפעל מספורטאים ומהישגיהם – צריך להכיר במקור כוחם • ברכת "שככה לו בעולמו" נתקנה על בריות נאות, חזקות ומוצלחות, ובכללן ספורטאים • אין חובה להתעניין בכך ולהתפעל מכך • מברכים על ראייה ממש ולא על צילום • שיא אולימפי יכול לשמש קריטריון לדעת על מי לברך • על כל מין נאה יש לברך בפני עצמו, וכן על אלופים בכל ענף • אין לברך על ספורטאי שהתנהגותו פסולה, או על ספורטאית כשאינה לבושה בצניעות • קל וחומר שיש להתפעל מתלמידי חכמים וממיישבי הארץ

האם מברכים על אלופי ספורט

אין צריך לברך דווקא על ראיית התחרות עצמה, אלא גם לאחר מכן – מי שנפגש עם ספורטאי בעל יכולות מיוחדות, והפגישה מעוררת אצלו התרגשות והתפעלות, ראוי שיברך על ראיית האדם המיוחד שפגש, כדי לכוון ולרומם את הרגשותיו לכיוון הראוי

בימים אלה, כשמיליארדי אנשים בעולם מתעניינים בתחרויות האולימפיאדה ובהישגי הספורטאים, ראוי לבאר: מה היחס הראוי לספורטאים הללו, והאם ראוי להתפעל מהם ומהישגיהם?

אכן תיקנו חכמים ברכה על ראיית בריות נאות או מוצלחות או חזקות במיוחד: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שככה לו בעולמו" (ברכות נח, ב).

ראיית ברייה בעלת יופי או יכולות מיוחדות מעוררת השתאות והתפעלות, התרגשות ומחשבות שונות ומשונות, לעתים הערצה ולעתים קנאה. עובדי עבודה זרה סגדו לבריות נאות במיוחד, עשו פסלים בדמותם וסגדו להם. בסגידתם הם הרגישו שהם מתחברים אליהם וזוכים להיות שותפים בגדולתם. גם היום, רבים מעריצים אנשים יפים ובעלי הישגים ספורטיביים, עד שהנערצים הללו נקראים אלילי יופי או אלילי ספורט.

על ידי הברכה אנו מזכירים שגם התופעה המופלאה והמיוחדת הזאת היא ממנו יתברך, בבחינת מה גדלו מעשיך ה'. בכך אנו מחברים ומרוממים את ההתפעלות וההתרגשות שלנו אל שורש האמונה. מתוך כך דעתנו תתרחב בהכרת גודלה ופלאותיה של הבריאה, נודה לה' על שאנו זוכים לראות בעינינו את המיוחדים שבברואים, ונקבל השראה לגלות גם את הגדולה שבנו, כל אדם בעולמו.

כיוצא בזה תיקנו חכמים ברכה על ראיית מלך: "שחלק מכבודו לבשר ודם", כדי שנזכור שהכול ממנו יתברך.

הברכה על כל פלאי הבריות

חשוב לציין שברכת "שככה לו בעולמו" אינה ברכה מיוחדת לאדם, שכן היא נתקנה על כל הבריות הנאות, בני אדם, בעלי חיים וצמחים, שכל הרואה ברייה שהיא מיוחדת במינה ומתפעל מראייתה – מברך.

הברכה המיוחדת לאדם היא על חוכמת התורה והמדע: "שחלק מחכמתו ליראיו" על חכם מישראל, ו"שנתן מחכמתו לבשר ודם" על חכם מחכמי אומות העולם.

עם זאת, גם באנשים שהגיעו להישגים ספורטיביים מיוחדים, יש שילוב של כישרון טבעי ומאמץ אנושי, שעל ידו הצליחו לבטא את הכישרון הטבעי.

הברכה אינה חובה

אף שתיקנו חכמים ברכה על ראיית אדם בעל יכולות גופניות מיוחדות, אין זה אומר שמצווה להתעניין בזה, אלא שזה טבעי שאנשים רבים מתפעלים מכך, ונכון למי שמתפעל מכך – לברך על כך לה'.

ראייה ממשית ולא בסרט או תמונה

ברכה זו נתקנה על ראייה ממשית, לא דרך תמונה או סרט. מנגד, אין צריך לברך דווקא על ראיית התחרות עצמה, אלא גם לאחר מכן – מי שנפגש עם ספורטאי בעל יכולות מיוחדות, והפגישה מעוררת אצלו התרגשות והתפעלות, ראוי שיברך על ראיית האדם המיוחד שפגש, כדי לכוון ולרומם את הרגשותיו לכיוון הראוי.

על איזו ברייה ראוי לברך

ככלל אפשר לומר שכאשר הברייה היא כזו שאנשים רגילים להתפעל ממנה ואף הולכים לראותה, סימן שראוי לברך עליה. למשל, כאשר ידוע על סוס מסוים שהוא נאה וחזק במיוחד לעומת שאר בני מינו, ואנשים שמבינים בסוסים רגילים להתפעל ממנו וללכת לראותו – כל המתפעל מראייתו צריך לברך. וכן לגבי עצים מיוחדים ביופיים או בגודלם. וכן לגבי כלבים או חתולים שנודעו ביופיים המיוחד עד שאנשים הולכים לראותם.

כיוצא בזה כאשר רואים אדם נאה במיוחד, או חזק במיוחד, או זריז ומהיר במיוחד, שאנשים רגילים להתפעל מראייתו ואף הולכים לראותו, מברכים על ראייתו: "שככה לו בעולמו".

כאשר הדבר מוכח על ידי הישג ספורטיבי עולמי, כבר אין ספק שמדובר בתופעה מיוחדת במינה, וכל המתפעל מראיית האלוף – ראוי שיברך: "שככה לו בעולמו".

על כל מין בנפרד

על כל מין מברכים בפני עצמו. אם ראה חתול נאה במיוחד והתפעל מראייתו – יברך, ואם יראה אחר כך כלב נאה במיוחד ויתפעל – יברך שוב, וכן אם יראה אחר כך סוס נאה במיוחד, עץ ארז נאה במיוחד, עץ תאנה מניב במיוחד, מכיוון שהוא מתפעל מכל אחד מהם – אף שראה אותם ביום אחד, יברך על ראיית כל אחד ואחד מהם ברכה בפני עצמה. אמנם אם יראה שני מינים יחד, בברכה אחת יכוון על שניהם.

כמו כן, הרואה אלוף לריצה קצרה – יברך, והרואה אחר כך אלוף לריצה ארוכה – ישוב ויברך, וכן לגבי כל הענפים הנפרדים זה מזה, על כל אחד ואחד מברך המתפעל ברכה מיוחדת. אבל אם יראה את כולם יחד, כגון בטקס הסיום של התחרויות – יברך ברכה אחת על כולם.

כל כמה זמן מברכים

כעיקרון מברכים את ברכות הראייה כל שלושים יום. למשל, מי שראה את הר התבור, ובירך על ראייתו "עושה מעשה בראשית", אם לאחר שלא יראה אותו שלושים יום ישוב לראותו ויתפעל מראייתו – יברך. וכן לגבי הים התיכון או ים כינרת. אולם לגבי ברכת "שככה לו בעולמו" התעורר ספק, אם אכן מתעוררת התרגשות חדשה לאחר שלושים יום, ולכן נפסק שמברכים על כל ברייה או אדם פעם אחת בלבד (פנה"ל ברכות טו, יג). אמנם מסתבר שאם הספורטאי שבירך עליו הגיע להישג מיוחד, שבר את השיא, מי שרואה אותו אחר שלושים יום ומתפעל מראייתו – יחזור ויברך.

האם לברך על אלוף ארצי

באולימפיאדה, שאליה מתאספים ספורטאים מכל העולם, יש לברך רק על ראיית האלופים, בעלי מדליות הזהב, כל אחד בתחומו, שהם המיוחדים שבמינם. אולם בכל ארץ וארץ אפשר לברך על האלופים המקומיים, כי שם הם המיוחדים בתחומם, כשם שמברכים על ההרים המרשימים שבכל ארץ, אף שאולי בארץ אחרת לא היו נחשבים כל כך מרשימים. נמצא אם כן שלאחר תחרות ארצית, ראוי למתפעל מהישגו של האלוף הארצי לברך על ראייתו.

ברייה שנולדה באיסור

התעוררה שאלה, האם אפשר לברך על ברייה נאה שנוצרה באיסור. למשל האם לברך על עץ פרי שנעשתה בו עבירה של הרכבת מין עץ אחד על חברו. וכן האם יש לברך על פרד נאה, שנולד באיסור של הרבעת חמור וסוס. וכן האם יש לברך על ראיית אדם נאה שהוא ממזר, היינו שנולד על ידי גילוי עריות.

לדעת בעל הלכות קטנות (ח"א ס, רסה) אין ראוי לברך ולשבח את ה' על ברייה שנולדה באיסור. אולם לדעת בעל שאילת יעבץ (ח"א סג), מאחר שמצד הדין רק פעולת ההרכבה או ההרבעה אסורה, אבל לאחר מכן מותר להשתמש בפרד או לאכול מהפירות של העץ המורכב, וכן הממזר יכול להיות תלמיד חכם, ממילא אם הוא יפה במיוחד יש לברך עליו "שככה לו בעולמו".

נראה שאפשר ללמוד מסוגיה זו, שאם שהאלוף הספורטיבי נודע כבעל התנהגות רעה, אין ראוי לברך עליו.

על אדם יפה

ברכת "שככה לו בעולמו" נתקנה גם על ראיית אדם יפה במיוחד. מכיוון שפעמים רבות מושג היופי חמקמק, כאשר אדם מסוים נודע כיפה במיוחד בעיני אנשים רבים, כמו שחקנים שנודעו ביופיים, משמע שהוא אכן מהסוג המיוחד, והמתפעל מראייתו ראוי שיברך. על כל אדם אפשר לברך פעם אחת, ואין לברך עליו שוב גם לאחר שלושים יום. כאשר רואים אדם אחר נאה במיוחד בתוך שלושים יום מראיית הקודם, כל זמן שאין ברור לרואה שאדם זה נאה מקודמו, אין לברך עליו. אבל אם עברו שלושים יום מראיית הקודם, והרואה מתפעל מיופיו של זה, אף שלא ברור לו שהוא יפה מקודמו, אם גם אינו פחות יפה מקודמו – יברך (פנה"ל ברכות טו, יביג, ובהרחבות שם).

על ראיית אישה

אישה שתראה אישה נאה במיוחד ותתפעל, ראוי שתברך. השאלה מה הדין לגבי גבר. בעבר היו גברים שבירכו על נשים יפות, וכפי שמובא בירושלמי: "הרואה אילנות נאים ובני אדם נאים אומר ברוך שכן ברא בריות נאות בעולמו. מעשה ברבן גמליאל שראה גויה אישה נאה ובירך עליה" (ברכות ט, א). שאלו: "זו דרכו של רבן גמליאל להסתכל בנשים?" והשיבו: "אלא דרך עקמומית הייתה… והביט בה שלא בטובתו". כלומר, ראה אותה בלא שהתכוון לכך. אולם נראה שכיום אין לגבר לברך על אישה יפה, וכמה טעמים לכך, והעיקר שהדבר יתקבל כמאוד לא צנוע.

ספורטאיות

כיוצא בזה, אין לגבר לברך על ראיית ספורטאית שאינה לבושה בצניעות, שכלל הוא שאסור לאיש לברך או לומר דבר שבקדושה אל מול אישה שאינה לבושה בצניעות (שו"ע או"ח עה, א; ד). ואף אסור לאיש ללכת לראות נשים שאינן לבושות בצניעות, או מתעמלות באופן שעלול לעורר את יצרו.

אמנם לאחר התחרות, כאשר איש נפגש בספורטאית בעלת הישגים מוכחים שלבושה בצניעות, והוא מתפעל מהישגיה, יכול לברך. כך יכולים גברים דתיים ומסורתיים שמשמשים בתפקידים ציבוריים, כגון שרים, חברי כנסת וראשי עיריות, לבטא את הערכתם גם לאלופות ספורט.

הערצת הטובים והצדיקים

מתוך ההתפעלות ממעלות גופניות והישגים ספורטיביים, ראוי לכולנו ללמוד קל וחומר ולהתעורר להעריך, לכבד ולהעריץ את האנשים שזכו לתרום לכלל האנושות בחוכמתם ובמעשיהם הטובים, ועוד להוסיף ולהעלות על נס את הטובים והמעולים שתורמים במעשיהם לבניין התורה, העם והארץ.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תשעה באב שחל בשבת

מעוברות ומיניקות שמתקשות לצום יכולות להקל כשהצום נדחה • מצווה להתרחץ לקראת שבת, ולספרדים גם במים חמים • אין אבלות בשבת, ולכן אוכלים ושמחים כרגיל, כולל בסעודה המפסקת • מהשקיעה בשבת עד צאת השבת זהו זמן ביניים, אין לאכול בו אך גם אין לנהוג אבלות ניכרת • בצאת השבת מבדילים בדיבור, אך לא על היין • חולה שאוכל בצום צריך להבדיל, לכתחילה על משקה שאינו יין • אין לאכול לפני הבדלה בצאת הצום • כשהצום נדחה אין אבלות ביום שאחריו

מעוברות ומיניקות

אין שום סממן של אבלות בשבת, שכן כלל הוא שאין אבלות בשבת. לכן אם תשעה באב חל בשבת, הצום נדחה ליום ראשון, ובאותה שבת אוכלים בשר, שותים יין ומעלים על השולחן אפילו כסעודת שלמה בשעתו. וכן שרים שירי שבת כרגיל

ככלל מעוברות ומיניקות חייבות להתענות בתשעה באב, ופטורות מהצומות הקלים, כדוגמת י"ז בתמוז ועשרה בטבת. אולם כאשר צום תשעה באב נדחה, כמו בשנה זו, תשע"ו, חובת צום תשעה באב דומה יותר לצומות הקלים. אמנם מפני חומרת חשיבות הצום, לכתחילה כשאין קושי מוטב שגם מעוברות ומניקות יצומו; אבל בכל קושי שהוא, פטורות למרות שאינן חולות. בפועל יוצא שכתשעים אחוזים מהמעוברות והמיניקות הנקה חלקית אינן צריכות לצום.

מניקות שמניקות הנקה מלאה או קרוב למלאה, אינן צריכות לצום, כדי שלא יתמעט חלבן.

רחצה לקראת שבת חזון

מצווה להתרחץ לקראת שבת, ובכלל זה גם לקראת שבת חזון, ואף לקראת שבת חזון שנופלת בתשעה באב, שאין אבלות בשבת. למנהג יוצאי אשכנז רוחצים במים פושרים, שאין בהם תענוג אבל גם אין ברחיצה בהם שום צער. ולמנהג יוצאי ספרד, רוחצים בחמים כבכל השבתות (פנה"ל זמנים ח, כא).

סעודה מפסקת בשבת

כאשר ערב תשעה באב חל ביום חול, כבר בסעודה המפסקת מתחילים לנהוג מנהגי אבלות: אין אוכלים בסעודה שני תבשילים, יושבים על הקרקע ואין יושבים בצוותא, אלא כמו אבל שמתו מונח לפניו שהוא יושב לבדו (פנה"ל זמנים ט, א-ג).

אבל כאשר ערב תשעה באב חל בשבת אין שום סממן של אבלות בשבת, שכן כלל הוא שאין אבלות בשבת. לכן אם תשעה באב חל בשבת, הצום נדחה ליום ראשון, ובאותה שבת אוכלים בשר, שותים יין ומעלים על השולחן אפילו כסעודת שלמה בשעתו. וכן שרים שירי שבת כרגיל, שאין אבלות בשבת.

זמן הביניים שבין השבת לצום

בין השבת לכניסת הצום ישנו זמן ביניים, שבו עדיין לא יצאה השבת ומנגד כבר חלים איסורי הצום. זאת מפני שספק בידינו אימתי נגמר היום הקודם ומתחיל היום החדש, בשקיעת החמה או בצאת הכוכבים, ואם כן הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים הוא ספק יום ספק לילה, ונקרא בין השמשות. ומכיוון שיש מצווה להוסיף על השבת, השבת נמשכת עוד כמה דקות אחר צאת הכוכבים. זמן צאת השבת שמופיע בלוחות כולל גם את תוספת השבת. יוצא אם כן, שמשקיעת החמה ועד זמן צאת השבת הוא זמן משותף לשבת ולצום. באותו הזמן אסור לעשות דבר שייראה כמנהג אבלות, שאין אבלות בשבת; ומנגד, משקיעת החמה צריך להימנע מדברים שאינם הכרחיים מצד השבת, כגון אכילה, שתייה, רחיצה וסיכה.

סעודה שלישית

לפיכך, בסעודה שלישית אוכלים כבכל שבת, וכן מזמרים שירי שבת כבכל שבת, אולם מפסיקים לאכול ולשתות לפני שקיעת החמה (ירושלים 19:29, תל אביב 19:28, חיפה 19:30). ואין בזה חשש פגיעה בשבת, מפני שאין חובה מצד השבת להמשיך לאכול סעודה שלישית אחר שקיעת החמה. וכן ראוי שלא לשיר שירי שמחה אחר שקיעת החמה, ואין בזה סימן אבלות, הואיל וממילא אין רגילים לשיר בכל שעה משעות השבת שירי שמחה (פנה"ל זמנים ט, ד).

יתר דיני זמן הביניים

וכן נמנעים מרחיצה וסיכה משקיעת החמה ועד צאת השבת, שכן ממילא לא כל השבת רוחצים. אבל מי שיצא משירותים בבין השמשות, ייטול ידיו כרגיל, שאם לא יעשה כן נמצא שהוא מתאבל בשבת (שם).

נשארים לבושים בבגדי השבת ובנעליים, וממשיכים לשבת על הכיסא ולומר שלום זה לזה, עד שיצאו שלושה כוכבים בינוניים ויעברו עוד כמה דקות לתוספת שבת (20:03 בירושלים, 20:06 בתל אביב). ואז צריך לומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ובזה נפרדים מהשבת. אחר כך חולצים את הנעליים, פושטים את בגדי השבת ולובשים בגדי חול.

יש נוהגים לחלוץ את הנעליים כבר בשקיעת החמה, מפני שנעילת הסנדל היא אחד מהדברים האסורים בתשעה באב, ומכיוון שממילא אין חיוב ללכת עם נעליים כל השבת, אין פגיעה בכבוד השבת אם חולצים את הנעליים בשקיעת החמה. אבל ברור שאם אדם חולץ את מנעליו, ולידו נמצאים אנשים שירגישו שזה נעשה לשם אבל, יהיה בכך איסור. לכן המנהג הרווח לחלוץ את הנעליים לאחר צאת השבת.

כאשר מחליפים את בגדי השבת בבגדי חול, יש ללבוש בגדים שכבר לבשום בשבוע שעבר, מפני שאסור ללבוש בגדים מכובסים בתשעה באב.

תפילת ערבית

נוהגים לאחר את תפילת ערבית שבצאת השבת כרבע שעה אחר זמן צאת השבת שכתוב בלוחות, כדי שכל המתפללים יספיקו להיפרד מן השבת בביתם, לחלוץ את מנעליהם, להחליף את בגדיהם ולבוא לבית הכנסת לתפילת ערבית וקריאת איכה בבגדי חול.

הבדלה בדיבור ועל יין

כידוע בכל שבת אנו מבדילים בדיבור ועל כוס יין. ההבדלה בדיבור שנעשית באמירת "אתה חוננתנו" בתפילת ערבית, או באמירת "המבדיל בין קודש לחול", מתירה עשיית מלאכה. ההבדלה על הכוס מתירה אכילה ושתייה. אולם מכיוון שבמוצאי שבת זו מתחיל הצום, אי אפשר להבדיל על היין. לפיכך ההבדלה על הכוס נדחית עד לאחר סיום צום תשעה באב, ומקיימים את ההבדלה בדיבור באמירת "אתה חוננתנו" שבתפילת ערבית, או באמירת "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ולאחר אמירה זו מותר לעשות מלאכה (פנה"ל זמנים ט, ה).

ברכה על הנר

מברכים על הנר במוצאי שבת, מפני שברכת הנר אינה תלויה בכוס היין, אלא היא הודאה על בריאת האש שנתגלתה לאדם במוצאי שבת. נוהגים לברך על הנר אחר סיום תפילת ערבית, לפני קריאת איכה, שאז מדליקים נרות.

גם נשים מברכות על הנר. אם הן בבית הכנסת – ישמעו את הברכה מהחזן וייהנו מאור הנר שידליקו לידן, ואם הן בבית – ידליקו נר ויברכו עליו (ע' פנה"ל שבת ח, א, 1).

הבדלה על כוס בסיום הצום

בסיום הצום צריך להבדיל על הכוס, ומברכים שתי ברכות: בורא פרי הגפן והמבדיל. אבל אין מברכים על הבשמים ועל הנר.

בצאת הצום, אסור לאכול לפני אמירת ההבדלה על הכוס.

הבדלה לחולה שצריך לאכול בתשעה באב

חולה שצריך לאכול בתשעה באב, לפני שיאכל צריך להבדיל על הכוס. נכון להבדיל על משקה מדינה, כלומר על משקה שיש בו אלכוהול ואינו יין, כדוגמת בירה לבנה. בדיעבד יוכל החולה להבדיל על קפה, שיש אומרים שגם הוא נחשב משקה מדינה (פנה"ל שבת ח, ד). ואם אין לו משקה מדינה יבדיל על מיץ ענבים, שאינו משמח. ובדיעבד יבדיל על יין וישתה מלוא לוגמיו (בערך 40 מ"ל). ואם יש שם קטן שהגיע לחינוך לברכות, מוטב שהקטן ישתה מהיין ולא החולה.

קטן שאוכל בתענית, אינו צריך להבדיל לפני אכילתו.

קידוש לבנה

נוהגים לדחות את קידוש הלבנה עד לאחר הצום, מפני שצריך לומר את ברכת הלבנה בשמחה, ובתשעת הימים ממעטים בשמחה.

רבים נוהגים לומר קידוש לבנה מיד אחר תפילת ערבית שבסיום הצום, אבל לכתחילה אין ראוי לנהוג כן, מפני שקשה להיות אז בשמחה, שעדיין לא הספיקו לשתות ולאכול, לרחוץ פנים וידיים ולנעול נעליים. לכן נכון לקבוע את זמן קידוש הלבנה כשעה או שעתיים אחר צאת הצום, ובינתיים יאכלו ויתרחצו מעט, וכך יוכלו לקדש את הלבנה בשמחה. ובמקום שחוששים שאם ידחו את קידוש הלבנה יהיו שישכחו לאומרו, אפשר לאומרו מיד אחר הצום.

מנהגי אבלות ביום שלאחר תשעה באב

רוב בית המקדש נשרף ביום י' באב. אמנם את הצום קבעו על פי זמן תחילת השריפה, אלא שהואיל ובפועל רובו של בית המקדש נשרף בעשירי, נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בעשירי באב. למנהג ספרדים האיסור נמשך בכל היום, ולמנהג אשכנזים עד חצות היום בלבד. רבים נוהגים גם לא להסתפר, לא להתרחץ במים חמים, לא לכבס או ללבוש בגדים מכובסים בי' באב.

אבל השנה שיום הצום נדחה לי' באב, מנהגי האבלות אינם נמשכים במוצאי הצום, ומותר מיד לאחר הצום להתרחץ במים חמים, לכבס בגדים וללבוש בגדים מכובסים. אמנם לדעת רבים יש להימנע במוצאי הצום מאכילת בשר ושתיית יין, שהואיל והיו באותו היום בצום, אין ראוי מיד לאחריו לשמוח בבשר ויין. ויש מקילים גם באכילת בשר ושתיית יין במוצאי צום שנדחה (פנה"ל זמנים י, כ).

קטנים בתשעה באב

מצווה לחנך את הקטנים למצוות הקשורות בתשעה באב ובאבלות על החורבן, אלא שמפני חולשת הקטנים אי אפשר לחנכם לצום. ורק מגיל תשע ומעלה נוהגים לחנכם לצום כמה שעות ביום כפי כוחם. אבל לא יתענו כל היום (רמ"ע מפאנו קיא). כשמאכילים קטנים, נותנים להם מאכלים פשוטים בלבד, כדי לחנכם להתאבל עם הציבור. רבים נוהגים להדר לחנך את הקטנים שהגיעו לחינוך, היינו לגיל שש, שלא לאכול ולשתות בליל התענית.

מגיל חינוך, שהוא בערך בגיל שש, מחנכים את הקטנים שלא לנעול סנדלים או נעליים מעור, ושלא לסוך ושלא לרחוץ לשם תענוג (פנה"ל זמנים י, כא).

יהי רצון שמתוך האבלות על חורבן בית המקדש נזכה במהרה לבניינו בשמחה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

דיני תשעת הימים

אירועים משמחים אסורים בתשעת הימים, אך סיורים לימודיים וימי עיון מותרים • אין לעסוק בימים אלה בבנייה ושיפוצים אם אינם נצרכים • אין לקנות דברים שגורמים שמחה, אלא אם הדחייה תגרום הפסד • נעלי קרוקס אסורות בתשעה באב • למנהג הספרדים אין השנה איסור כיבוס, מכיוון שתשעה באב חל ביום ראשון, אך ראוי להימנע מלגלח בשבוע שלפניו • מה אסור ומה מותר לכבס למנהג האשכנזים • במציאות שלנו אין איסור רחצה בתשעת הימים • גם מרחצה בבריכה לשם בריאות יש להחמיר ולהימנע

טיולים ונופש

אמרו חכמים במשנה: "משנכנס אב ממעטים בשמחה" (תענית כו, ב). לפיכך, אין לקיים בתשעת הימים אירועים משמחים, כדוגמת טיולים, נופש במלון ומסיבת רעים. אמנם אירועים שמטרתם העיקרית היא חינוכית או ציבורית מותר לקיים. לפיכך מותר לקיים סיורים לימודיים וכן ימי עיון, אף שיש שמחה מסוימת בקיומם. וכן מי שנצרך למנוחה מסיבה בריאותית, יכול לצאת בימים אלו לחופשה במלון או בבית הבראה.

ברכת "שהחיינו" על חבר אחר שלושים יום

מכיוון שממעטים בשמחה בתשעת הימים, אסור לבנות בימים אלו בניין של שמחה, כגון להרחיב דירה או מרפסת בלא שיהיה לכך צורך חיוני. מי שהתחיל לבנות לפני תשעת הימים, יסכם מתחילה שיפסיקו לבנות בתשעת הימים

שאלה: אדם שנפגש, למשל בימי עיון שמתקיימים בתשעת הימים, עם חברו שחביב עליו מאוד ולא ראהו שלושים יום. האם יברך "שהחיינו" על השמחה בראייתו, או שמא מפני שמדובר בתשעת הימים אין לברך "שהחיינו"?

תשובה: יברך "שהחיינו", הואיל ואם לא יברך – יפסיד את הברכה. שכן כל מה שכתבו הפוסקים שנכון להימנע מלברך "שהחיינו" בימי בין המצרים, הוא כאשר אפשר לדחות את הברכה, אבל כאשר אם לא יברכו יפסידו את הברכה, צריך לברך (שו"ע או"ח תקנז, יז; פנה"ל זמנים ח, זח).

בנייה ושיפוצים

מכיוון שממעטים בשמחה בתשעת הימים, אסור לבנות בימים אלו בניין של שמחה, כגון להרחיב דירה או מרפסת בלא שיהיה לכך צורך חיוני. מי שהתחיל לבנות לפני תשעת הימים, יסכם מתחילה שיפסיקו לבנות בתשעת הימים. ואם טעה ולא סיכם, יבקש מהקבלן להפסיק לעבוד בתשעת הימים. ואם הקבלן עומד על זכותו להמשיך לעבוד, אין צורך להפר עמו את החוזה.

כאשר יש בהרחבת הדירה צורך חיוני, כגון למי שגר עם בני ביתו בדירה צפופה, מותר לבנות חדר נוסף בתשעת הימים. וכן מותר לעשות כל עבודת בנייה לצורך מניעת נזק. למשל אדם שכותלו עומד ליפול, אף שאינו צריך לאותו חדר ואין בזה סכנה, מותר לו להחריב את הכותל באופן מסודר ולבנותו שוב, שעל ידי כך הוא מונע מעצמו נזק (פנה"ל זמנים ח, טזיז).

צבע וגימורים

אסור בתשעת הימים לסייד ולצבוע את קירות הבית, מפני שהסיוד והצביעה נחשבים מותרות משמחים, שהרי אפשר לחיות בבית בלעדיהם.

וכן אסור לעשות בימים אלו שיפוצים שנועדו לנוי או למותרות, כמו החלפת תריסים, ארונות, וילונות, וכיוצא באלו דברים יקרים ומשמחים שאין בהם צורך הכרחי.

לצורך מצווה

מותר לבנות, לסייד ולצבוע לצורך מצווה, כגון לבנות בית כנסת או בית ספר. וכן כל דבר שהוא לצורך רבים נחשב כצורך מצווה ומותר (פנה"ל זמנים ח, טז).

קבלן ופועלים

מותר לקבלן ופועלים יהודים להמשיך לבנות בתשעת הימים בתי מגורים כדי למוכרם, מפני שהבתים נועדו למגורים ולא למותרות. בנוסף לכך זאת פרנסתם. ובארץ ישראל יש מצווה לבנות בתים. אמנם את הסיוד והצביעה ידחו לאחר תשעת הימים, ורק אם עיכוב הסיוד והצביעה יגרום להם הפסד גדול – יוכלו לצבוע ולסייד בתשעת הימים.

מעבר דירה

ככלל אין להיכנס לדירה חדשה, קנויה או שכורה, בתשעת הימים – גם מפני השמחה שבדבר וגם מפני שאין בימים אלו סימן טוב. אבל אם עיכוב הכניסה יגרום להפסד גדול, מותר להיכנס.

משא ומתן בדברים משמחים

בשלושת השבועות נמנעים מקניית דברים שנוהגים לברך עליהם "שהחיינו" בעת הקנייה. ומשנכנס אב ממעטים בשמחה, ובכלל זה ממשא ומתן בדברים משמחים. כלומר, אסור להזמין דברי מותרות כמו תכשיטים, בגדים, כלים נאים, רהיטים חדשים ומכונית משפחתית, אף שהם יגיעו לידיו בפועל אחרי תשעה באב. ואף להתחיל לברר מה כדאי לקנות אסור בתשעת הימים, כי יש בזה שמחה.

אמנם אדם שנפלה לידו הזדמנות לקנות דבר מה משמח במחיר מיוחד, ויש חשש סביר שאם ימתין עד לאחר תשעה באב יפסיד אותו – רשאי לקנותו בתשעת הימים, וטוב שיכניסנו לביתו או יתחיל להשתמש בו לאחר תשעה באב.

טוב למעט בתשעת הימים גם במשא ומתן רגיל של דברים שאינם משמחים. למשל, אדם שרגיל אחת לכמה שבועות לערוך קניות גדולות של מזון ושאר צורכי הבית, לכתחילה טוב שיבצע את הקנייה לפני או אחרי תשעת הימים (פנה"ל זמנים ח, יח).

משא ומתן לצורך מצווה

לצורך מצווה מותר לקנות אף דברים משמחים, לפיכך מותר לקנות בימים אלו תפילין. וכן מותר לקנות ספרי קודש, אמנם מי ששמח בהם מאוד צריך לברך עליהם "שהחיינו" (פנה"ל ברכות יז, ט), וממילא אסור לו לקנותם בתשעת הימים.

נעלי קרוקס אסורות בתשעה באב

אסור לנעול בתשעה באב ויום הכיפורים נעלי קרוקס. אמנם נחלקו הראשונים והאחרונים, אם איסור נעילת הסנדל חל גם על נעליים מחומרים שאינם עור; אולם מחלוקתם הייתה כאשר הנעליים שיוצרו מחומרים אחרים לא היו נוחות להליכה, ורק בלית ברירה עניים היו הולכים בהן בחוץ, ולכן היו שסברו שאינן נחשבות כנעליים. אבל כיום שמייצרים מחומרים שונים נעליים טובות, וגם מי שיכול לקנות נעל לעתים מעדיף אותן, כל נעל שאנשים רגילים ללכת בה בחוץ גם במקום שיש בו אבנים – אסור לנעול בתשעה באב. וכך הורה הרב יעקב אריאל שליט"א (באהלה של תורה ב, פא. וכך כתבתי בפנה"ל זמנים י, ח, מהדורת תשע"ה).

מי שאין לו נעלי בד או גומי לתשעה באב – רשאי בשעת הצורך לקנותן בתשעת הימים.

איסור כיבוס וגילוח למנהג ספרדים

אסרו חכמים לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב. בכלל זה אסור גם לגהץ בגדים או לכבסם בכיבוס יבש. וכן נוהגים יוצאי ספרד.

נחלקו הפוסקים בדין שבוע שחל בו תשעה באב, כאשר תשעה באב חל בשבת וממילא נדחה ליום ראשון. למעשה המנהג להקל, שבמצב כזה אין דין "שבוע שחל בו", ומותר לכבס בכל השבוע הזה בלא הגבלה.

אולם לגבי תספורת וגילוח, נכון שכל יוצאי ספרד יחמירו בשנה זו שלא להתגלח בשבוע שלפני שבת (עיין פנה"ל זמנים ח, כג, 7).

איסור כיבוס למנהג אשכנזים

יוצאי אשכנז נהגו להחמיר שלא לכבס בכל תשעת הימים, ורק בגדים של תינוקות וילדים שרגילים להתלכלך מותר לכבס.

כשם שאין מכבסים כך אין לובשים בימים אלו בגד מכובס. וכן אסור לפרוס בימים אלו מצעים מכובסים על המיטה, או מפה מכובסת על השולחן.

יש נוהגים להכין לתקופת האיסור כמה בגדים משומשים, ובכך שלובשים את הבגד שעה הוא כבר נחשב משומש.

מי שלא הכין לעצמו בגדים לפני זמן האיסור, יכול לקחת בגד מכובס ולזורקו על הרצפה ואף לדרוך על הצד הפנימי שלו, באופן שלא ישאיר עליו סימן, ואז כבר לא ייחשב מכובס, וממילא יוכל ללובשו.

מותר ללבוש בימים אלו לבנים וגרביים מכובסים ולהחליף מגבות ידיים שנזדהמו, שהואיל ורגילים להחליפם לעתים תכופות, אין בהחלפתם צד של תענוג אלא רק הסרת מיאוס. והרוצה להחמיר, יניחם לפני כן על הרצפה.

בשעת הצורך כאשר לא נותרו לבנים נקיים, מותר לכבסם גם למבוגרים, וטוב כשאפשר להוסיפם למכונה שמכבסים בה את בגדי הקטנים (פנה"ל זמנים ח, יט).

רחיצה בשבוע שחל בו תשעה באב

על פי תקנת חכמים איסור הרחיצה חל בתשעה באב בלבד, אולם נהגו הראשונים להחמיר ברחיצה גם בימים שלפני תשעה באב. בספרד וארצות המזרח נהגו שלא לרחוץ במים חמים בשבוע שחל בו תשעה באב, ואילו באשכנז, ששם האקלים קר יותר ופחות מזיעים, נהגו שלא לרחוץ כלל בתשעת הימים אפילו במים קרים, ורק לקראת שבת חזון התרחצו מעט במים קרים (שו"ע תקנא, טז; מ"ב שם, כה"ח קפו).

נמצא שלמנהג ספרדים אפשר לכתחילה להתרחץ בשבוע שחל בו תשעה באב, ובלבד שהרחצה תהיה במים פושרים שאין בהם תענוג וגם לא סבל.

ונראה שגם יוצאי אשכנז ראוי שינהגו כיוצאי ספרד, מפני שמנהג ספרד נוסד באקלים שדומה לאקלים ארץ ישראל. ועוד, שכיום הרגלי הניקיון והרחיצה השתנו לחלוטין: בעבר כשלא היו מים זורמים בבתים, הרחצה נחשבה לאירוע מיוחד של תענוג ופינוק. אבל כיום רוב האנשים רגילים להתרחץ בכל יום, עד שהרחצה הפכה לפעילות שגרתית שאין בה שום תענוג או פינוק מיוחד.

לפיכך, מותר לכל אדם להתרחץ כדרכו בתשעת הימים ובשבוע שחל בו תשעה באב, ובכלל זה לחפוף את ראשו כפי שהוא רגיל, ובלבד שהרחצה תהיה במים פושרים שאין תענוג להישאר בהם זמן מיותר, ומנגד שלא יהיו קרים כך שהמתרחץ יסבול מהם.

מי שריח זיעתו נודף מפני שלא התרחץ, חייב להתרחץ, וייזהר שלא יחמיר בזה מחמת המנהג, כדי שלא יתחלל שם שמיים על ידו.

רחצה בבריכה או בים

רחצה בבריכה או בים שמטרתה בילוי אסורה כבר מראש חודש, מפני שצריך למעט בשמחה. כאשר המטרה בריאותית, כמו אנשים שרגילים לשחות כל יום כחצי שעה בבריכה, למנהג ספרדים מותר עד שבת חזון, ולמנהג אשכנז יש להחמיר בכל תשעת הימים, והרוצה להקל יש לו על מה לסמוך.

מי שצריך לשחות לצורך רפואי, רשאי לכתחילה לשחות עד ערב תשעה באב.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

עומק משמעות בשר וחלב

התורה החמירה באיסור בשר וחלב יותר מאיסורים אחרים • חכמים הוסיפו סייגים רבים לאיסור, מכיוון שהבשר והחלב מצויים שניהם במטבח, וקל לערבב ביניהם • הבשר בטבעו גבוה, קשה ומורכב, והחלב קל ופשוט • ביאור רבי נתן מברסלב: אין לערבב בין מדרגות, רבנים גדולים צריכים לעסוק בשאלות הגדולות • הרב קוק עסק בגדלות בשאלות של דורנו, ורבנים שחלקו אחריו עסקו בהן בקטנות וגרמו נזקים • בעיית אי-ההפרדה בין שיקולים מסדרי גודל שונים מתבטאת בתחומים רבים, ובין השאר בעמותות השמאל

בחודשים האחרונים אני זוכה ללמוד הלכות בשר וחלב ותערובות, ובינתיים אשתף אתכם במחשבות שעולות מתוך הלימוד.

חומרת איסור בשר וחלב וסייגיו הרבים

במבצעי שבוע הספר - 25% הנחה!
מבצעי שבוע הספר – 25% הנחה על ספרי מכון הר ברכה!

תחילה צריך להקדים שהתורה החמירה במיוחד באיסור בשר וחלב, שלא רק שאסור לאכול בשר וחלב שבושלו יחד, אלא שגם אסור לבשלם בעבור נוכרי, ואף אסור ליהנות מהם. עוד הוסיפו חכמים ותיקנו סייגים רבים לאיסור בשר וחלב. מהתורה הבשר הכלול באיסור הוא בשר בהמות, ואילו חכמים הרחיבו את האיסור וכללו בו גם בשר חיה ועוף. לא זו בלבד אלא שאסרו לאכול בשר וחלב גם בלא שהתבשלו יחד. לא זו בלבד אלא שאסרו גם לאפות פת חלבית או בשרית, שמא יאכל את הפת החלבית עם בשר, או את הפת הבשרית עם חלב. לא זו בלבד אלא שאסרו לאכול חלב שש שעות אחרי בשר (לרוב הפוסקים). לא זו בלבד אלא שתיקנו שבעת שאדם אוכל בשר לא יהיה מונח על שולחנו מאכל חלבי, וכשהוא אוכל חלב לא יהיה מונח על שולחנו מאכל בשרי, שמא ישכח ויאכל משניהם יחד.

ביצור ההפרדה בין בשר לחלב

לכאורה יש לשאול, הרי כלל ידוע הוא שחכמים אינם גוזרים גזירה לגזירה, ומדוע לגבי איסור בשר וחלב הוסיפו וגזרו גזירות על גזירות סביב איסור התורה? אלא שבכל הקשור לאיסור בשר וחלב חששו חכמים מאוד ממכשול, מפני שהבשר בפני עצמו מותר והחלב בפני עצמו מותר, ושניהם מצויים במטבח, כך שבקלות הם עלולים להתערב. אילו חכמים לא היו קובעים גזירות לגזירות, המצווה הבסיסית הייתה נפרצת, לפיכך כל הגזירות נחשבות כגזירה אחת שנועדה לבצר את ההפרדה שבין בשר לחלב.

ההבדל בין בשר לחלב

הבשר הוא מאכל כבד, בעל מעמד חשוב מאוד, והיחס אליו מורכב ומסובך. כדי להכשיר בשר לאכילה צריך קודם לבחור בעל חיים כשר, לאחר מכן לשחוט אותו כהלכה, לבדוק שאינו טריפה, לנקות את בשרו מדם וחלב וגידים אסורים, ואף לאחר שנקבע הבשר כבשר כשר, מלאכת הכנתו לאכילה מרובה, ובדרך כלל צריכים להיעזר לשם כך באש כדי לבשלו או לצלותו. גם אכילתו, לעיסתו ועיכולו כבדים.

לעומתו החלב הוא מאכל קל ופשוט. אין צורך בשום מעשה הלכתי כדי להכשירו לאכילה, ומלאכת שתייתו קלה. גם אם הכינו ממנו גבינה או לבן, עדיין אכילתם קלה בהרבה מאכילת בשר.

הבשר הוא מאכל של מבוגרים ואילו החלב מאכל של תינוקות. הבשר מבטא שלב חדש בחיים, ואילו החלב מבטא צמיחה וגדילה של השלב הקודם.

הבשר מגיע מעולם גבוה, ולכן הוא בא לידי ביטוי בעולם הזה בבעל חיים ממש, והכנתו דורשת נטילת חיים על ידי שחיטה. ואילו החלב מגיע מעולם נמוך יותר, והכנתו אינה כרוכה בנטילת חיים.

ההבדל בין רב גדול לרב רגיל

התייחסו לערכי האדם, הלאומיות, הארץ, המדע, הפרנסה – בקטנות. במקום לראות את גודל האור האלוקי שצריך להתגלות על ידם כפי הדרכת התורה, ראו בהם רק בעיות. היחס העקרוני לערכים הללו צריך להיקבע בגדלות, ואילו בדרכי ההגשמה צריכים לשקול שיקולים פרטיים, זמניים וחינוכיים

רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב בליקוטי הלכות (בשר וחלב ה) מבאר שהבשר הוא משל לרבי גדול וחלב לרבי קטן. מי שהולך לקבל הדרכות גדולות מרבי קטן, הרי הוא דומה למי שמערב בשר וחלב, שאוסר את כל התערובת באכילה ובהנאה.

וזה לשונו: "כי באמת מי שמקרב עצמו לקטן במעלה, אף על פי (שאותו קטן) טוב ממנו הרבה, וכנגדו הוא צדיק, אף על פי כן, לא די שאינו מועיל לו מחמת שהוא חולה גדול ביותר, שקטן במעלה אינו יכול לרפאות חוליי נפשו העצומים, אף גם הוא מקלקלו הרבה. מכל שכן כשזה הקטן במעלה הוא בעל מחלוקת וחולק על הצדיק האמת הגדול במעלה מופלגת מאוד… וזה (הרבי) הקטן במעלה אשר אינו יודע שום נתיב ושביל בהמשכת השגות אלוקות לעולם… כי גם בעצמו עדיין לא התחיל להשיג שום השגה קלה (בעניינים אלו), כאשר רואים ומבינים מדיבוריו ותורתו, (שכאשר הוא מדבר על עניינים גדולים, הוא) אומר דברים שתינוקות של בית רבן יודעים עתה יותר…" וכך הוא נכשל ומכשיל את הנוהים אחריו.

פירוש ההבדל

כלומר, הרב הגדול הוא זה שמבין את התורה כולה, רואה את תמונת העולם כולו, בבחינת העולם הבא, ומתוך כך הוא יכול להתמודד עם השאלות הגדולות, ואף להדריך ולחנך אנשים למצוא את תיקונם ונתיבם בתוך העולם. לעומת זאת, רב רגיל יודע ללמד גמרא, הלכה ומוסר, אבל אינו מבין את התמונה כולה. הבנתו היא לפי תפיסת העולם הזה המצומצם, ולכן הוא אינו מסוגל להתמודד עם השאלות הגדולות. כאשר הוא לומד מרב גדול את הדרך הכללית, הוא יכול לסייע מאוד בהדרכות פרטיות ולפתור בעיות קטנות, אבל כאשר הוא מנסה לפתור את הבעיות הגדולות עם הבנתו המצומצמת – הוא מקלקל.

קלקול זה הוא בבחינת עירוב "בשר עם החלב בעת הבישול, כי הוא פגם גדול מאוד, כי אז (בעת הבישול) צריך הבשר לבוא לגמר תיקונו שצריכים להמשיכו ממדרגה גבוהה ביותר, וכשהוא מתערב עם החלב, שהוא בחינת חיי עולם הזה… שהיא בבחינת מוחין דקטנות דיניקה, אזי מתעורר ביותר הרע שבשניהם" (שם ה, יב). כלומר, על ידי מתן תשובות קטנות לשאלות גדולות גורמים לכל הכוחות העצומים שבבשר לצאת ברשע, וגם החלב אינו מקבל את תיקונו, ובמקום לעורר ענווה וצמיחה עדינה, מתעוררות גאווה וקנאה.

הרב קוק והחולקים עליו

כך אירע לעם ישראל בדורות האחרונים לגבי בירור הסוגיות הגדולות שהתעוררו בעת החדשה. רבנים שהיו אמנם גדולים מאוד בבקיאות וחריפות, אבל לא הגיעו להשגות הגדולות באלוקות ועומק משמעות ההוויה, ניסו לפתור את הבעיות הגדולות באמצעות רעיונות קטנים, וגרמו לקלקולים עצומים, בבחינת בישול בשר וחלב. הם גרמו לאלה שהיו בעלי כוחות גדולים בבחינת בשר להתרחק מדרך התורה בכפירה ורשע, מפני שלא מצאו בתורה שום פתרון לבעיות הגדולות, כי הציגו בפניהם תורה קטנה. ומאידך, גרמו לאלו שהיו בעלי כוחות קטנים, להיעשות גאוותנים וקנאים ולחסום את דרכם של הגדולים האמיתיים לעסוק בתורה בגדלות ולהביא תיקון ורפואה לעולם.

מרן הרב קוק זצ"ל, שהוא הגדול שבדורות האחרונים, עסק בבירור השאלות הגדולות תוך התמודדות עם השאלות הרוחניות המהותיות, ומתוך אותה גדלות התייחס לסוגיות שהתעוררו מחדש, כמו ערך האדם החברה, הלאומיות, הארץ, המדע והכלכלה. רבנים נוספים עסקו בשאלות אלו או בחלקן תוך הבנת גודל המשימה וצורך הדור, אולם לא היה כמרן הרב קוק שהציב משנה גדולה, עמוקה ונשגבה (מעין היחס שבין האר"י הקדוש בזמנו לשאר המקובלים).

כאשר רבנים קטנים שלא הגיעו לאותה מדרגה מעפילים לברר את הסוגיות הגדולות במוחין דקטנות, תוך שהם מעוררים מחלוקת על מרן הרב קוק, הרי הם גורמים לקלקולים עצומים.

כך אירע כאשר התייחסו לערכי האדם, הלאומיות, הארץ, המדע והפרנסה – בקטנות. במקום לראות את גודל האור האלוקי שצריך להתגלות על ידם כפי הדרכת התורה, ראו בהם רק בעיות. היחס העקרוני לערכים הללו צריך להיקבע בגדלות, ואילו בדרכי ההגשמה צריכים לשקול שיקולים פרטיים, זמניים וחינוכיים.

חטא עירוב שיקולים מסדרי גודל שונים

כללו של דבר, איסור בשר בחלב מלמד אותנו שאסור לערב שיקולים משני סדרי גודל שונים. לכל שיקול חשיבות מרובה במסגרת שלו, אבל כאשר מערבים אותם – כל השיקולים מתקלקלים לגמרי.

לדוגמה, צבע הקירות והרהיטים הוא דבר חשוב, ומי שרגיש ליופי וצורה – ראוי שישקיע זמן ומחשבה באשר לצבע המתאים לקירות ביתו ורהיטיו. אבל אם הוא מובטל שמציעים לו עבודה טובה ומאתגרת ששכר גדול בצדה, והוא נמנע מלקבל אותה כי צבע הקיר במשרד המיועד לו אינו מוצא חן בעיניו, כי הוא ירוק בהיר במקום תכול בהיר – אזי משהו משובש אצלו לגמרי.

כמו כן כאשר נוצר קרע בשולי החולצה, ראוי לתקן את החולצה או להחליף אותה; אבל אם הדבר קורה בעת שצריך להחיש חולה לבית החולים, ובעל החולצה טורח בתיקונה או בחיפוש חולצה אחרת, כי איך אפשר ללכת בחולצה שישנו קרע בשוליה – סימן שהוא חסר שיקול דעת סביר. בשר לעצמו טוב, חלב לעצמו טוב, אבל עירובם אסור באיסור חמור.

עמדות השמאל – עירוב שיקולים מסדרי גודל שונה

באופן כללי אפשר לומר שעמדות השמאל לדורותיו מבוססות על השוואת שיקולים מסדרי גודל שונה וערבובם זה בזה.

הניסיון לתקן עוולות כלכליות ביחס שבין בעלי הון לעובדים הוא חשוב וראוי; אבל כאשר באים לתקן בעיות מסדר גודל קטן על ידי פגיעה במערכות מוסריות מסדר גדול יותר, שנוגעות לאחריות שהאדם צריך לקבל על עבודתו וגורלו, הרי שמערבים בשר וחלב, גורמים לעוולות מוסריות קשות ומדרדרים עמים שלמים לעוני נורא. ואותם עובדי הכפיים שפעילי השמאל רצו לסייע לכבודם ומעמדם, נאלצים למות עשר שנים מוקדם יותר בניוול וחרפה.

כיוצא בזה חוטא השמאל בהשוואה ובעירוב שאלות של זכויות אדם מסדר גודל קטן עם שאלות קיומיות של עמים, חברות ומשפחה. ועל כך בעז"ה בפעם הבאה.