ארכיון הקטגוריה: הלכה

הצום – גם למעוברות ולמיניקות

אין עניין להרבות ביום כיפור בווידויים מפורטים יותר ממה שנהוג, מכיוון שהעיקר הוא החיבור לשורש ולרצון הפנימי • עיקר היום הוא הכפרה על ידי התענית, ולכן מי שהצום מקשה עליו – עדיף שישכב במיטה כל היום ולא יגיע לתפילה, ובלבד שלא יאכל • היום גופנו איננו חלש מבעבר אלא להפך, הוא בריא וחזק יותר, לכן אין להקל למעוברות ולמיניקות • חולים, מעוברות ומיניקות ששואלים רופא אם לצום – צריכים לשאול רופא ירא שמיים שאינו ממהר להקל, שיענה באופן ענייני אם נשקפת להם סכנה

יום הכיפורים – קודש הקודשים

ממחקרים שנעשו בארץ ובחוץ לארץ, התברר שהצום אינו מעלה את הסיכון להפלה. רק לעיתים נדירות הצום עלול לזרז לידה בחודש התשיעי, אולם אין בכך סכנת נפשות. גם אין שום סימוכין לטענה שכיום נעשינו חלושים יותר. לכן אין מקום להקל יותר מבעבר

יסוד התשובה נעוץ בשורש העליון ביותר, ולכן עיקר עבודת יום הכיפורים נעשית על ידי הכהן הגדול בשם כל ישראל בקודש הקודשים. בהיכל שנקרא קודש מונחים המנורה שמבטאת את כל החוכמות האנושיות, השולחן שמבטא את כל העבודות שהאדם מתפרנס מהן, מזבח הקטורת שמבטא את התפילה והכיסופים לקרבת אלוקים. למעלה מזה בקודש הקודשים מתגלה יסוד אמונת ישראל ותורתו. לכן בקודש הקודשים הונח ארון הברית שבו היו לוחות הברית והתורה, ומעליו שני הכרובים שמבטאים את קשר הברית והאהבה שבין הקב"ה לישראל. מקודש הקודשים נמשכים חיים לכל העולם, לכל החוכמות והעבודות, לכל הבריות וכיסופיהן. וביום הקדוש בשנה היה הכהן הגדול נכנס בשם כל ישראל לקודש הקודשים, כדי לקשר את כל ישראל ועל ידם את כל העולם לשורשם, ולהמשיך בכך כפרה וסליחה וחיים לכל העולם.

מצוות התענית – עיקר היום

כנגד עבודתו של הכהן הגדול בבית המקדש הצטווה כל אחד מישראל להתענות, ובכך הוא פורש מכל ענייני גופו ומתכנס אל נשמתו, אל קודש הקודשים שבתוכו, ומגלה ששאיפתו הפנימית, האמיתית, לדבוק בתורה ובמצוות, ולהשתתף על ידי כך בתיקונו של העולם. על ידי כך החטאים שלו נעשים חיצוניים, וזדונות נעשים שגגות. ואם יזכה מכוח יום הכיפורים לחזור בתשובה עמוקה ושלמה עד שיתקן לגמרי את חטאו, יזכה שזדונותיו אף ייהפכו לזכויות. וזהו שנאמר בסיום פרשיית עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים: "בעשור לחודש תענו את נפשותיכם… כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, כט ל).

הווידוי, התפילה וכוונת הצום

יש סוברים בטעות שעיקר עניינו של יום הכיפורים לפרט את כל החטאים האפשריים ולהתוודות עליהם, ולשם כך מדפיסים נוסחים ארוכים של וידויים. אולם עיקר עניינו של יום הכיפורים עמוק יותר, ולכן נוסח הווידוי שחייבים לומר ביום הכיפורים הוא קצר וכללי: "אבל אנחנו חטאנו, עווינו, פשענו" (יומא פז, ב; רמב"ם, מ"ב תרז, יב). נוהגים להוסיף ולומר נוסח מפורט לפי סדר האותיות (רב עמרם גאון): "אשמנו, בגדנו, גזלנו…" ועוד מוסיפים לפרט ולומר "על חטא שחטאנו לפניך" וכו' (פנה"ל ימים נוראים ז, ד). הרי שכל נוסחי הווידוי הם כלליים, כי עיקר היום שיתכנס כל אדם מישראל אל שורש נשמתו, יתנער על ידי התענית מכלל החטאים התלויים בגוף, ויתקשר אל קודש הקודשים, היינו הברית שבין ה' לישראל שמתגלה על ידי התורה.

ולכן למרות שבעקבות הצום ושאר העינויים קשה לנו לכוון בתפילה כבשאר הימים, ידיעה אחת עמוקה הולכת ומתבהרת, שרצוננו האמיתי להידבק בה' אלוקי ישראל ולתקן עולם לאור התורה והדרכתה (פנה"ל ימים נוראים ו, ו).

חולה שאינו מסוכן – חייב בצום

גם לחולה שסובל ייסורים קשים, כל זמן שהצום אינו מסכן את חייו, אסור לאכול או לשתות אפילו כלשהו, וישכב כל היום במיטתו ובלבד שלא יאכל וישתה אפילו כלשהו.

זה ההבדל שבין יום הכיפורים לשאר הצומות, שבצום יום ‏הכיפורים גם החולים חייבים, הואיל ואיסורו מהתורה, ואילו מצום ‏תשעה באב חולים פטורים, ומהצומות הקלים לא רק חולים פטורים אלא אף מעוברות ‏ומיניקות פטורות.

בליעת תרופות

אומנם מותר לחולה שמצטער מחמת מחלתו, או למי שנצרך ליטול בכל יום תרופה, לבלוע תרופה ביום הכיפורים. ובתנאי שאין בגלולות הללו טעם טוב, כך שאינן נחשבות מאכל. ויקפיד לבלוע אותן ‏בלא מים. ומי שאינו יכול לבלוע אותן בלא מים, יערב במים טיפת ‏סבון שתפגום מאוד את טעמם, ובעזרת מים אלו יבלע את ‏הגלולה. ‏

וכן מי שסובל בצום מכאבי ראש עזים בגלל ‏חסרון קפה – רשאי ליטול גלולות שיש בהן קפאין או גלולות להפגת ‏כאבי ראש.

חולה מסוכן

חולה שיש חשש שהצום יגרום למותו, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו, מפני שפיקוח נפש דוחה את מצוות התענית כמו את שאר המצוות שבתורה (יומא פה, ב). והנמצא בספק סכנה ומחמיר על עצמו שלא לשתות ולאכול – חוטא, ומי שציווה אותנו על התענית הוא שציווה אותנו לאכול ולשתות ביום הכיפורים כאשר הצום עלול לסכן את החיים.

מעוברת

מעוברות ומיניקות חייבות לצום ביום הכיפורים (פסחים נד, ב; שו"ע תריז, א). ואפילו בתשעה באב מעוברות ומיניקות חייבות לצום, קל וחומר ביום הכיפורים שחיובו מהתורה.

בדור האחרון יש סוברים שיש להתיר למעוברות לשתות לשיעורים, מפני שלדעתם הנשים נעשו כיום חלושות, והצום עלול לגרום להן שיפילו את עוברן. אולם ממחקרים שנעשו בארץ ובחוץ לארץ, התברר שהצום אינו מעלה את הסיכון להפלה. רק לעיתים נדירות הצום עלול לזרז לידה בחודש התשיעי, אולם אין בכך סכנת נפשות. גם אין שום סימוכין לטענה שכיום נעשינו חלושים יותר. להפך, בזכות שפע המזון המגוון, ההיגיינה וההתקדמות הרפואית, אנשים כיום חיים בבריאות טובה מבעבר, והדבר בא לידי ביטוי גם בכך שתוחלת החיים עלתה בעשרות שנים. לכן אין מקום להקל כיום יותר מאשר בעבר, והדין נשאר במקומו שמעוברות ומיניקות חייבות לצום.

לפיכך, גם מעוברת שסובלת מהקאות, לחץ דם גבוה, המוגלובין (ברזל) נמוך ומיחושים שונים, חייבת בצום יום הכיפורים, ובכלל זה אסור לה גם לשתות לשיעורים. רק במקרים מיוחדים, של היריון שנמצא בסיכון, על פי הוראת רופא ירא שמיים יש להורות למעוברת לשתות, ועדיף שתשתה לשיעורים.

מינקת

מינקת חייבת לצום ביום הכיפורים (פסחים נד, ב; שו"ע תריז, א). ואף שההנקה מקשה על הצום, מפני שהיא גורמת לאובדן נוסף של נוזלים, אין בכך סכנה לאם או לתינוק. ויש מקילים מפני שלדעתם ירדה חולשה לעולם, וכיום התינוקות בסכנה בלא הנקה. אולם דבריהם תמוהים מאוד, שכן אף שבוודאי יש סגולות טובות בהנקה וחלב אם. מכל מקום ישנן נשים רבות שאינן מיניקות כלל, ולא שמענו שהרופאים נלחמים על כך שימשיכו להניק כדי להציל את ילדיהן מחשש סכנת נפשות. ואם בעבר, כשתינוקות רבים מתו בשנתם הראשונה, ולא היו תחליפים טובים לחלב אם, ההוראה הברורה הייתה שמינקת חייבת בצום, ואפילו בתשעה באב, איך אפשר להעלות על הדעת שכיום שיש לנו תחליפים טובים, יהיה בזה חשש פיקוח נפש? (פנה"ל ימים נוראים ח, י).

עצה טובה לקראת הצום

רופאים מציעים למיניקות להתחיל להרבות בשתייה בשלושת הימים שלפני יום הכיפורים, ובערב יום הכיפורים לשתות עוד יותר, כדי לאגור נוזלים לקראת יום הכיפורים ותוך כך גם להרבות את החלב. על פי הניסיון, בדרך כלל מי שתנהג כך, לא רק שיום הכיפורים לא יפגע בהנקתה, אלא שמתוך התיקון שתעשה לקראתו חלבה אף ירבה. ייתכן מאוד שאף תוכל לשאוב מעודפי החלב לקראת יום הכיפורים.

עוד עצה מאשתי, כדי שהצום יעבור יותר בקלות לאם ולתינוק – לדלג לסירוגין על שתי הנקות, בצהרי יום הכיפורים ולקראת צאת הצום, ובמקומן לתת תחליף.

לשאול רופא ירא שמיים

במקרים של ספק סכנה לחולה, למעוברת או לעובר, יש לשאול רופא ירא שמיים. ואם הרופא נמצא בספק, ישקול בעצמו מה היה עושה ביום הכיפורים אם היה נודע לו על חולה כזה שצם: אם כדי להורות לו לשתות ולאכול ולהצילו מספק סכנה היה מוכן להתנדב ולנסוע עשר דקות, סימן שאכן יש כאן ספק סכנת נפשות, ועליו להורות לחולה שלפניו לשתות ולאכול ביום הכיפורים. ואם למרות אחריותו כלפי חיי אדם לא היה מוכן לנסוע לשם כך ביום הכיפורים עשר דקות, סימן שאין כאן ספק סכנה, ועליו להורות לחולה לצום.

הרופאים הדתיים המקילים

בשנים האחרונות ישנם רופאים דתיים, שעל פי עמדה של רבנים בודדים, מתירים לכל המעוברות והמיניקות לאכול ולשתות לשיעורים ביום הכיפורים, וממילא השואלת אותם לא שאלה כהלכה. מפני שלפי דעת כל הפוסקים על פי ההיגיון וההלכה, שמעוברות ומיניקות חייבות בצום, אין קביעתם נחשבת. לכן על המעוברות והמיניקות שרוצות לקיים את ההלכה כפי המקובל מדורי דורות, לשאול רופא שמקבל את העמדה העקרונית שמעוברות ומיניקות חייבות בצום, ואזי באותם מקרים מעטים שיורה שצריך לשתות, אפשר יהיה לסמוך על הוראתו.

הטעות בדין אכילה ושתייה לשיעורים

טעות נפוצה בין רופאים וחולים, שסבורים ששתייה לשיעורים היא מעין דרך ביניים, שמתאימה לחולים שהצום אינו מסכן את חייהם. אולם האמת שההוראה לשתות לשיעורים באה להחמיר ולא להקל: כאשר אין סכנת חיים בצום, גם שתייה לשיעורים אסורה מהתורה, ורק לחולה מסוכן שמותר לו לשתות ביום הכיפורים – לדעת חלק מהפוסקים עליו להחמיר אם יוכל, ולהסתפק בשתייה לשיעורים. אבל בשום פנים אין להתיר למי שאינו מסוכן איסור דאורייתא של שתייה לשיעורים (פנה"ל ימים נוראים ח, ה).

מעוברת ששאלה רופא שאינו מורה כהלכה

מעוברת ששאלה בטעות רופא שמקל לרוב המעוברות והקל גם לה, צריכה להזדרז לשאול לפני יום הכיפורים רופא ירא שמיים שמורה לפי ההלכה המקובלת. ואם לא הספיקה, וכבר הגיע יום הכיפורים, תשתה כפי שהורה לה הרופא ששאלה, מפני שאף שיש לנו ספק אם השיב לה כהלכה – מכלל ספק לא יצאנו, ואולי אכן מצבה מיוחד ומסוכן, ובכל מצב של ספק נפשות יש להחמיר לשתות.

אחריות השואלים

פרט לאחריות לשאול רופא ירא שמיים שמורה על ההלכה, חשוב לציין שגם לשואלים יש אחריות, מפני שכאשר השואלים לוחצים לקבל היתר לשתות לשיעורים – הם מטילים על הרופא תפקיד קשה, ומדרך הטבע כדי שלא להיכנס לסיכונים הוא יעדיף לרצותם ולהקל.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מול הלהט"בים – חינוך ואהבה

מאז העקדה מתמודד עם ישראל עם ניסיונות בקיום הצו האלוקי, וממלא את דבר ה' גם בצער ובכאב – מתוך אמונה שזהו הצעד המוסרי • הן מנתונים בני זמננו והן מעדויות חז"ל עולה שבתרבות שבה המסגרת המשפחתית חזקה – נטייה חד-מינית רווחת פחות • המשמעות היא שחינוך לערכי המשפחה יכול להפחית את התשוקה החד-מינית • בעלי הנטיות עצמם – חובה להבין לצערם ולכאבם, ואסור להרחיקם מהקהילה • גם למי שנכשל וחוטא, כל עוד אינו מתריס נגד התורה, יש חלק במסגרת הדתית ואף חלק לעולם הבא

שאלה מלהט"בים דתיים

שאלה: אני אדם דתי, גדלתי במוסדות דתיים והתחנכתי בישיבות, אבל מה לעשות – הקב"ה ברא אותי עם נטייה לבני מיני. ניסיתי להיאבק בזה. לילות ארוכים בכיתי והתייסרתי, אבל לבסוף השלמתי עם נטייתי. אני חי עם בן זוג, גם הוא מרקע דתי. מה עמדת ההלכה: האם עליי להתנכר לטבעי? האם עלינו להסתיר את הקשר שלנו? מדוע לא ימצאו דרך להתיר לנו להתחתן ולהסדיר את מעמדנו הזוגי כמו כל איש ואישה? הייתכן שהתורה תצווה לאדם להתנכר לטבעו?

המקור האלוקי של התורה

אף שלהלכה עליהם להתגבר על יצרם, אל לו למי שאינו נצרך להתמודד עם יצר זה לשפוט את מי שנכשל, כי מי יודע אם הוא עצמו היה מצליח לעמוד בניסיון. רק בוחן הלבבות יודע את יצרו של כל אדם, ויכול לדון אותו באמת וברחמים

תשובה: ייחודה של התורה לעומת שאר החוכמות הוא שמקורה אלוקי. ה' נתנה לעמו ישראל באופן ישיר וגלוי במעמד הר סיני. לכן גם כשאיננו מבינים טעמה של מצווה מסוימת, אנו מבינים שגבהו מחשבותיו של הבורא נותן התורה ממחשבותינו, ועל כן אנו מקבלים אותה גם כאשר קשה לקיימה. המקרה הקיצוני ביותר של צו אלוקי שקשה לקבלו ולהבינו הוא הציווי שקיבל אברהם אבינו להעלות את בנו יחידו יצחק לעולה. מכיוון שהיה אברהם אבינו מאמין גדול, למרות צערו הנורא – קיים את ציווי הבורא.

אמונה זו אינה מתכחשת לתכלית המוסרית. להפך, זה עיקר שאיפתה של האמונה, לתקן את העולם בצדק ובמשפט בחסד ורחמים, כדי להיטיב לכל הברואים, כפי שנאמר: "ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלוקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה" (דברים ו, כד). לכן אברהם אבינו ציית לצו האלוקי ועקד את בנו אהובו על גבי המזבח, כי ידע שה' אלוקיו, בוראו ומקור חייו ואושרו, רוצה בטובתם, ולמרות שלא הבין כיצד ואיך – גם ציווי זה נועד לטובתם ותיקונם.

קבלת המצווה משפיעה על הנטייה

לכן גם כאשר קשה מאוד, עלינו לקבל את מצוות התורה, ובכלל זה את המצווה הגדולה לכל איש ואישה להתחתן כדת משה וישראל, לקיים זוגיות באהבה ושמחה ולפרות ולרבות. וכן עלינו לקבל את האיסור החמור של משכב זכור.

החינוך לכך מועיל מאוד, שכן מתברר שהתשוקה לבני אותו המין יכולה להתפתח אצל אנשים רבים ברמות שונות, וככל שמחנכים יותר לקבלת עול תורה ומצוות – ולהזדהות עם הערכים והרעיונות הטמונים בהן – כך אנשים רבים יותר מצליחים להתגבר על התשוקה לבני מינם, מצליחים להטות את כל תשוקתם בשמחה ואהבה לאישה המתאימה להם, ובונים את משפחתם בקדושה כדת משה וישראל.

החינוך הוא הסיבה להבדלים המשמעותיים באחוז הגברים החשים תשוקה לבני מינם בחוגים השונים. אף שאין בידינו מספרים מדויקים, ברור לכל משקיף הגון שההבדלים בין הציבור הדתי והחילוני עצומים. אם בקרב הציבור הדתי מדובר על אחוזים בודדים, בקרב הציבור החילוני-מסורתי האחוזים גבוהים יותר, ובקרב הציבור החילוני-ליברלי האחוזים גבוהים בהרבה, ייתכן שמעל לעשרה אחוזים.

כלומר, הופעת הנטייה החד-מינית מושפעת מגורמים שונים, כגון תורשה גנטית, השפעה סביבתית והשפעה חינוכית תרבותית. ככל שהנטייה הגנטית והסביבתית לכך חלשה יותר, כך השפעת החינוך והתרבות חזקה יותר.

ההשפעה התרבותית – מוכחת

לתרבות, כלומר, לחינוך ולסביבה, משקל עצום. עובדה שהיו תרבויות בעבר, כדוגמת מצרים ויוון העתיקות, שתופעה זו הייתה רווחת אצלם מאוד. לעומת זאת בישראל, כאשר התנאים הסביבתיים עודדו יחסי אישות תקינים בין איש לאישה ושללו יחסים בין גברים, נטייה זו כמעט לא באה לידי ביטוי. עד כדי כך שאף שקבעו חכמים סייגים רבים מפני איסורי עריות, לא אסרו חכמים לשני רווקים לישון יחד בלא בגדים תחת שמיכה אחת, כי לא נחשדו שיגיעו לידי איסור (קידושין פב, א). מכיוון שאין שום סיכוי שתופעה זו התקיימה בלא שחכמים ידעו עליה, מוכרחים להסיק שבתקופת חז"ל התופעה של תשוקת גברים לגברים לא הייתה רווחת.

אומנם בדורות האחרונים, נטה רבי יוסף קארו (שו"ע אבן העזר כד, א) להחמיר שלא יתייחדו שני גברים יחד, כי רבו הפריצים, ודבריו מתאימים למצב הרווח בארצות האסלאם שבהן תופעה זו הייתה קיימת באחוזים נמוכים. אולם באותם הימים באשכנז כתבו הרבנים שלא מצינו שנחשדו ישראל על כך, ואין צריך להחמיר באיסור ייחוד בין גברים (ב"ח). ולא זו בלבד, אלא שיש אומרים שאסור להחמיר בזה, מפני יוהרא (יש"ש).

מכיוון שקשה להניח שטבעם הבסיסי של האנשים השתנה, מוכרחים להסיק שגם מי שנולד עם נטייה לכך, במסגרת חברתית מהסוג שהיה רווח בישראל במשך דורות רבים – נטיות אלו כמעט שלא באו לידי ביטוי.

גם בימינו יש לסביבה השפעה. קראתי שנמצא במחקר שמתוך קרובי משפחה של חולי איידס, אחוז הגברים שמעידים על עצמם שהם נמשכים לגברים היה נמוך מאשר בכלל האוכלוסייה. לכאורה המצב היה צריך להיות הפוך, שכן לפי התיאוריה שיש לנטייה החד-מינית שורשים גנטיים, אחוז בעלי נטייה זו מקרב בני משפחתם היה אמור להיות גבוה יותר. אלא שהפחד מפני המחלה, שבאותם ימים הייתה חשוכת מרפא, גרם לחלק מהאנשים לשנות את יחסם לנטייה שהייתה כמוסה בהם (טים הרפורד, 'יש היגיון בחיים', עמ' 20).

כמדומה שגם הרצון של בעלי נטייה חד-מינית להוליד ילדים חזק בקרב היהודים יותר מאשר בשאר עמי המערב, מפני שהתרבות היהודית מעודדת מאוד נישואין וילדים, ומתוך הקשר למסורת היהודית ולתרבות הרווחת סביבם, הם מבקשים להקים משפחה ולהוליד ילדים בדרכם.

לחנך למצווה ולאור שבה

לפיכך, דווקא בימינו, כשהתרבות החילונית הסובבת אותנו מתירה ומעודדת נטייה חד-מינית, על ההורים, המחנכים והרבנים להתחזק בהעמקת החינוך למסגרת הנישואין כהלכה, ולבאר בהרחבה את כל הטוב והאור שבאהבה שבין איש לאישה, ואת הערך העצום של הקמת משפחה וגידול ילדים וחינוכם. כאשר מגיעים בסדר הלימוד לאיסורי העריות שבתורה ובכלל זה איסור משכב זכור, יש לבארם בבהירות תוך שמירה על הצניעות הראויה.

היחס החיובי לסובלים מכך

עם לימוד מצוות העשה והלא תעשה הקשורות למשפחה, צריך להיזהר שלא להעליב ולפגוע במי שסובל מתשוקה לבני מינו. לעיתים צערם של הסובלים מכך גדול מנשוא, עד שישנם צעירים שבוחרים לשים קץ לחייהם מרוב כאב. על כן צריך להדריך גברים ונשים שחשים נטייה שכזו, שישוחחו על כך עם הוריהם ועם רב או מדריך, כדי לפרוק מעט מהסבל שמלווה אותם, וכדי למצוא את הדרך המיטבית להתמודד עמו.

גם מצד האמת, חשוב להדגיש שאין להחמיר ביחס לחוטאים במשכב זכר יותר מאשר ביחס לחוטאים בשאר עבירות חמורות, כגון מחללי שבת. וכשם שמעלים לתורה מחללי שבת כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס, כך יש להעלות לתורה את העוברים על חטא זה, כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס. קל וחומר כאשר מדובר באנשים שמשתדלים לשמור תורה ומצוות, שמסתבר שנזהרים שלא לעבור על החטא החמור של משכב זכר.

יתר על כן, רבים מהנכשלים בחטא זה אינם חוטאים בו מטעמי נוחות כדרך מחללי שבת, אלא מתוך צער על כך שיצרם אונסם לזה. ואף שלהלכה עליהם להתגבר על יצרם, אל לו למי שאינו נצרך להתמודד עם יצר זה לשפוט את מי שנכשל, כי מי יודע אם הוא עצמו היה מצליח לעמוד בניסיון. רק ה' אלוקי השמיים והארץ, בורא הנשמות, יודע המחשבות ובוחן הלבבות, יודע את יצרו של כל אדם, ויכול לדון אותו באמת וברחמים לפי גודל ניסיונותיו ומכאוביו.

אין להרחיק מהקהילה הדתית

ראוי להדגיש שגם מי שאינו מצליח להתגבר על יצרו וחוטא במשכב זכור – חייב בכל שאר מצוות התורה, ועליו להתחזק ככל יכולתו במה שהוא יכול. ואף ביחס לחטא זה, על כל יום ויום וכל פעם ופעם שהוא מצליח להתגבר על יצרו ונמנע מהחטא – יש לו שכר גדול.

עלינו לקבל את מצוות התורה שקבעה שמשכב זכור אסור באיסור חמור, וכאשר יש בידינו אפשרות, חובה להשתדל להניא ממנו את החוטאים בו. עם זאת, עלינו לאהוב גם את מי שאינו מצליח להתגבר על יצרו, ולדעת שיש ערך גדול לכל מצווה ומצווה שהוא מקיים. וכל עוד הוא אינו מחצין את נטייתו ואינו מתריס בחטאו, עלינו לקרבו לקהילה הדתית, כדי שיוכל להתחזק בתורה ובמצוות בכל מה שאפשר לו.

כבר ידוע שערכו של הרע מוגבל ואילו ערכו של הטוב הוא בלא סוף. כיוצא בזה חומרתן של העבירות מוגבלת, ואילו ערכן של המצוות אין סופי. על כן גם מי שנכשל בעבירות – זוכה לחיי העולם הבא בזכות מצוותיו ומעשיו הטובים.

הכבוד למסגרת ההלכה

מכיוון שההשפעה הסביבתית והתרבותית חזקה, גם מי שחש שאינו יכול להתגבר על יצרו, צריך להתאמץ ככל יכולתו לכבד את המסגרת ההלכתית. גם אם יש לו בן זוג קבוע, יגדיר אותו כחבר קרוב ושותף לדירה, ובאופן זה החברה הדתית תוכל להכיל אותו בלא צורך להתעמת מולו.

היחס למפגינים בתשעה באב

שאלה: כיצד ראוי להתייחס להפגנה הגדולה שנערכה בצום תשעה באב נגד חוק הפונדקאות?

תשובה: זו הייתה התרסה חמורה כנגד כל הקדוש לישראל. החל מהפגיעה באבל הדתי הלאומי, וכלה בפגיעה במצוות התורה ובביזוי הדעות השונות באופן מחפיר. נכון שבעבר היחס הציבורי לבעלי נטייה כזו היה משפיל ואלים, אולם כיום הציבור כבר מוקיע את האלימות כלפיהם, ואילו הם עצמם הפכו להיות אלימים באופן מילולי כלפי בעלי דעות אחרות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כשתשעה באב חל בשבת

מעוברות ומיניקות חלקית חייבות בצום גם השנה, אלא אם מרגישות קושי במהלך הצום. נשים שמיניקות הנקה מלאה – פטורות • האם וכיצד להתרחץ לפני שבת • מה אוכלים בסעודה השלישית ומתי לסיים אותה • מה מותר ומה אסור בזמן הביניים שבין שבת לתשעה באב • כיצד עושים הבדלה במוצאי השבת ובמוצאי הצום • מה ממנהגי האבלות נשאר ביום שאחרי הצום • בברית מילה בתשעה באב – לדעת רוב הפוסקים מותר להורים לאכול אחרי חצות היום, אך הציבור נוהג להחמיר ולצום כרגיל

מעוברות ומיניקות

מפסיקים לאכול לפני שקיעת החמה. אין בזה חשש פגיעה בשבת, מפני שאין חובה מצד השבת להמשיך לאכול סעודה שלישית אחר השקיעה. וכן ראוי שלא לשיר שירי שמחה אחר שקיעת החמה, הואיל וממילא אין רגילים לשיר בכל שעה משעות השבת שירי שמחה

ככלל מעוברות ומיניקות חייבות להתענות בתשעה באב, ופטורות מהצומות הקלים, כדוגמת י"ז בתמוז ועשרה בטבת. אולם כאשר צום תשעה באב נדחה, כמו בשנה זו – תשע"ח, חובת צום תשעה באב דומה יותר לצומות הקלים. אומנם מפני חומרת חשיבות הצום, לכתחילה כשאין קושי מוטב שגם מעוברות ומניקות יצומו, אבל בכל קושי שהוא הן נפטרות מהצום, אף שאינן חולות. בפועל יוצא שכ 90 אחוזים מהמעוברות והמיניקות הנקה חלקית אינן צריכות לצום.

מניקות שמניקות הנקה מלאה או קרוב למלאה אינן צריכות לצום, כדי שלא יתמעט חלבן.

רחצה לקראת שבת חזון

מצווה להתרחץ לקראת שבת, ובכלל זה גם לקראת שבת חזון, ואף לקראת שבת חזון שנופלת בתשעה באב, שאין אבלות בשבת. למנהג יוצאי אשכנז רוחצים במים פושרים, שאין בהם תענוג אבל גם אין ברחיצה בהם שום צער. ולמנהג יוצאי ספרד, רוחצים במים חמים כבכל השבתות (פניני הלכה זמנים ח, כא).

הסעודה שלפני הצום

כאשר ערב תשעה באב חל ביום חול, כבר בסעודה המפסקת מתחילים לנהוג מנהגי אבלות: אין אוכלים בסעודה שני תבשילים, יושבים על הקרקע ואין יושבים בצוותא, אלא כמו אבל שמתו מונח לפניו שהוא יושב לבדו (פניני הלכה זמנים ט, א ג).

אבל כאשר ערב תשעה באב חל בשבת אין שום סממן של אבלות בשבת, שכן כלל הוא שאין אבלות בשבת. לכן אם תשעה באב חל בשבת, הצום נדחה ליום ראשון, ובאותה שבת אוכלים בשר ושותים יין ומעלים על השולחן אפילו כסעודת שלמה בשעתו, וכן שרים שירי שבת כרגיל, שאין אבלות בשבת.

זמן הביניים שבין השבת לצום

בין השבת לכניסת הצום ישנו זמן ביניים, שבו עדיין לא יצאה השבת ומנגד כבר חלים איסורי הצום. זאת מפני שספק בידינו אימתי נגמר היום הקודם ומתחיל היום החדש – בשקיעת החמה או בצאת הכוכבים – ואם כן הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים הוא ספק יום ספק לילה, ונקרא בין השמשות. מכיוון שיש מצווה להוסיף על השבת, השבת נמשכת עוד כמה דקות אחר צאת הכוכבים. זמן צאת השבת שמופיע בלוחות כולל גם את תוספת השבת. יוצא, אם כן, שהזמן משקיעת החמה ועד זמן צאת השבת הוא זמן משותף לשבת ולצום. במשך זמן זה אסור לעשות דבר שייראה כמנהג אבלות, שאין אבלות בשבת; ומנגד, משקיעת החמה צריך להימנע מדברים שאינם הכרחיים מצד השבת, כגון אכילה, שתייה, רחיצה וסיכה.

מתי להפסיק לאכול

לפיכך בסעודה השלישית אוכלים כבכל שבת, וכן מזמרים שירי שבת כבכל שבת, אולם מפסיקים לאכול ולשתות לפני שקיעת החמה (ירושלים: 19:48, תל אביב: 19:46, חיפה: 19:49, באר שבע: 19:46). אין בזה חשש פגיעה בשבת, מפני שאין חובה מצד השבת להמשיך לאכול סעודה שלישית אחר שקיעת החמה. וכן ראוי שלא לשיר שירי שמחה אחר שקיעת החמה, ואין בזה סימן אבלות, הואיל וממילא אין רגילים לשיר בכל שעה משעות השבת שירי שמחה (פניני הלכה זמנים ט, ד).

כמו כן נמנעים מרחיצה וסיכה משקיעת החמה ועד צאת השבת, שכן ממילא אין רוחצים כל השבת. אבל מי שיצא משירותים בבין השמשות ייטול ידיו כרגיל, שאם לא יעשה כן נמצא שהוא מתאבל בשבת (שם).

החלפת בגדים ונעליים

בזמן הביניים נשארים לבושים בבגדי השבת ובנעליים, וממשיכים לשבת על הכיסא ולומר שלום זה לזה, עד שייצאו שלושה כוכבים בינוניים ויעברו עוד כמה דקות לתוספת שבת, כלומר כשלושים וחמש דקות אחר השקיעה. אז צריך לומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ובזה נפרדים מהשבת. אחר כך מסירים את הנעליים, פושטים את בגדי השבת ולובשים בגדי חול.

יש נוהגים להסיר את הנעליים כבר בשקיעת החמה, מפני שנעילת הסנדל היא אחד מהדברים האסורים בתשעה באב, ומכיוון שממילא אין חיוב ללכת עם נעליים כל השבת, אין פגיעה בכבוד השבת אם חולצים את הנעליים בשקיעת החמה. אבל ברור שאדם שנמצא בנוכחות אנשים אחרים, והם ירגישו שחלץ את מנעליו לשם אבל, יהיה בכך איסור – ולכן המנהג הרווח להסיר את הנעליים לאחר צאת השבת.

כאשר מחליפים את בגדי השבת בבגדי חול, יש ללבוש בגדים שכבר לבשום בשבוע שעבר, מפני שאסור ללבוש בגדים מכובסים בתשעה באב.

נוהגים לאחר את תפילת ערבית במוצאי שבת כרבע שעה אחר זמן צאת השבת שכתוב בלוחות, כדי שכל המתפללים יספיקו להיפרד מן השבת בביתם, לחלוץ את מנעליהם, להחליף את בגדיהם ולבוא לבית הכנסת לתפילת ערבית וקריאת איכה בבגדי חול.

הבדלה בדיבור ועל יין

בכל שבת אנו מבדילים בדיבור ומבדילים על כוס יין. ההבדלה בדיבור שנעשית באמירת "אתה חוננתנו" בתפילת ערבית, או באמירת "המבדיל בין קודש לחול", מתירה עשיית מלאכה. ההבדלה על הכוס מתירה אכילה ושתייה. מכיוון שבמוצאי שבת זו מתחיל הצום, אי אפשר להבדיל על היין. לפיכך ההבדלה על הכוס נדחית עד לאחר צום תשעה באב, והיא זו שתתיר את האכילה במוצאי הצום. במוצאי שבת בעת כניסת הצום, מבדילים בדיבור על ידי אמירת "אתה חוננתנו" שבתפילת ערבית, או באמירת "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ולאחר אמירת ההבדלה מותר לעשות מלאכה (פניני הלכה זמנים ט, ה).

ברכה על הנר

מברכים על הנר במוצאי שבת, מפני שברכת הנר אינה תלויה בכוס היין, אלא היא הודאה על בריאת האש שנתגלתה לאדם במוצאי שבת. נוהגים לברך על הנר אחר סיום תפילת ערבית לפני קריאת איכה, שאז מדליקים נרות.

גם נשים מברכות על הנר. אם הן בבית הכנסת – ישמעו את הברכה מהחזן וייהנו מאור הנר שידליקו לידן. אם הן בבית, ידליקו נר ויברכו עליו (ע' פניני הלכה שבת ח, א, 1).

הבדלה בסיום הצום

בסיום הצום צריך להבדיל על הכוס, ומברכים שתי ברכות – בורא פרי הגפן והמבדיל. אבל אין מברכים על הבשמים ועל הנר.

בצאת הצום אסור לאכול לפני אמירת ההבדלה על הכוס.

הבדלה לחולה בתשעה באב

חולה שצריך לאכול בתשעה באב, לפני שיאכל צריך להבדיל על הכוס. עדיף שיבדיל על משקה מדינה, כלומר על בירה לבנה שיש בה אלכוהול. בדיעבד יוכל החולה להבדיל על קפה, שיש אומרים שגם הוא נחשב משקה מדינה (פניני הלכה שבת ח, ד). ואם אין לו משקה מדינה יבדיל על מיץ ענבים, שאינו משמח. ובדיעבד יבדיל על יין וישתה מלוא לוגמיו (בערך 40 מ"ל). אם יש שם קטן שהגיע לחינוך לברכות, מוטב שהקטן ישתה מהיין ולא החולה.

קטן שאוכל בתענית אינו צריך להבדיל לפני אכילתו.

קידוש לבנה

נוהגים לדחות את קידוש הלבנה עד לאחר הצום, מפני שצריך לומר את ברכת הלבנה בשמחה, ובתשעת הימים ממעטים בשמחה.

רבים נוהגים לומר קידוש לבנה מיד אחר תפילת ערבית שבסיום הצום, אבל לכתחילה אין ראוי לנהוג כן, מפני שקשה להיות אז בשמחה, מכיוון שעדיין לא הספיקו לשתות, לאכול, לרחוץ פנים וידיים ולנעול נעליים. לכן נכון לקבוע את זמן קידוש הלבנה כשעה או שעתיים לאחר צאת הצום, ובינתיים יאכלו ויתרחצו מעט, וכך יוכלו לקדש את הלבנה בשמחה. במקום שחוששים שאם ידחו את קידוש הלבנה יהיו שישכחו לאומרו, אפשר לאומרו מיד אחר הצום.

היום שלאחר תשעה באב

רוב בית המקדש נשרף ביום י' באב. אומנם את הצום קבעו על פי זמן תחילת השריפה, אך הואיל ובפועל רובו של בית המקדש נשרף בעשירי, נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בעשירי באב. למנהג יוצאי ספרד האיסור נמשך כל היום, ולמנהג יוצאי אשכנז עד חצות היום בלבד. רבים נוהגים גם לא להסתפר ולהתרחץ במים חמים, לכבס או ללבוש בגדים מכובסים בי' באב.

אבל השנה שיום הצום נדחה לי' באב, מנהגי האבלות אינם נמשכים במוצאי הצום, ומותר מיד לאחר הצום להתרחץ במים חמים, לכבס בגדים וללבוש בגדים מכובסים. אומנם רבים נוהגים להימנע במוצאי הצום מאכילת בשר ושתיית יין, שהואיל והיו באותו היום בצום, אין ראוי מיד לאחריו לשמוח בבשר ויין. ויש מקילים גם באכילת בשר ושתיית יין במוצאי צום שנדחה (פניני הלכה זמנים י, כ).

מילה בתשעה באב נדחה

בעלי ברית – חייבים לצום בתשעה באב. אבל אם תשעה באב חל בשבת ועקב כך הצום נדחה ליום ראשון, לדעת רוב הפוסקים מותר לבעלי השמחה, היינו ההורים, המוהל והסנדק, להתפלל מנחה אחר חצות היום ומיד אחר כך לקיים את הברית ולאכול ולשתות. אולם יש מחמירים, ולמעשה המנהג להחמיר, וכפי שכתב בעל ערוך השולחן (תקנט, ט) שלא ראינו ולא שמענו מי שעשה סעודה בתשעה באב שנדחה או בצומות הקלים לאחר חצות היום. אלא המנהג הוא לערוך את הברית לאחר תפילת מנחה סמוך לשקיעת החמה, ולקיים את הסעודה לאחר סיום הצום. וכן נוהגים בכל הצומות הקלים, שמקיימים את הברית סמוך לשקיעה, ואת הסעודה לאחר צאת הכוכבים (פניני הלכה זמנים ז, ט; י, כ).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

החופש ללמוד

חובת לימוד התורה חלה כל השנה, והחופש הוא הזדמנות מצוינת לקיים אותה • כשמדברים עם הילדים מראש על לימוד בחופש, ומתכננים איתם כיצד לנצל את הזמן, הם מסכימים • אם ההורים מנצלים את השבתות ללימוד – הילדים לומדים לנצל את הזמן שלהם בחופש • החופש הוא הזדמנות להורים לחנך את ילדיהם בעצמם ולשתף אותם בעולם הערכים שלהם • הגורם לרבים מהשיבושים והנפילות בחופש – שינה מאוחרת וקימה מאוחרת • שאלה הלכתית מרגשת: האם לחגוג עלייה של בני משפחה לארץ בתשעת הימים?

אתגרי החופש הגדול

כמדי שנה מגיע החופש הגדול, ועמו החששות והמתחים. בנוסף לכך שהוא ארוך מדי וראוי לקצרו, על ההורים להיערך לקראתו, כדי שיעבור בטוב ולא יהפוך לזמן של התפרקות וירידה רוחנית.

לשם כך כדאי לדבר עם הילדים ולסכם איתם את סדרי הזמנים ואת התוכניות השונות למשך ימי החופש. כעיקרון הילדים מסכימים שחשוב לקבוע עיתים לתורה, לנצל את הזמן לקריאה מחכימה, לעזרה להורים ולשאר דברים מועילים. כאשר מסכמים את הדברים מראש, קל יותר להוציאם אל הפועל.

למה חיוני לקום בזמן

כאשר ההורים רגילים ללמוד תורה בשבת, באופן טבעי גם החופשים של הילדים נעשים איכותיים יותר. הילדים מתרגלים לראות את הוריהם מנצלים את זמנם הפנוי ללימוד תורה ולהתקדמות רוחנית, והם מבינים שזה ייעודו העמוק של החופש, לתת זמן חופשי להתעלות בתורה ובמעשים טובים

ראשית לכול, חשוב מאוד להקפיד שהקימה תהיה בשעה סבירה, לכל המאוחר בשעה שמונה, והשינה בלילה – כפי שמקובל כל השנה או לכל המאוחר שעה אחר כך. שורש הבעיות מתחיל בשיבוש סדרי השינה. כשנער הולך לישון בשתיים בלילה וקם בשעה עשר, הוא למעשה חי בלא השגחה והדרכה של ההורים. הוא מגיע לבית כשההורים ישנים, וקם לאחר שהם עוזבים את הבית. אין להם אפשרות לשמוע על חוויותיו, לבקר את מעשיו ולהדריכו.

אשרינו שיש לנו מצווה לקרוא קריאת שמע בזמנה ולהתפלל בזמן. בזכות זה גם מי שמטבעו נוטה לאחר קום, כיוון שהוא מתחזק במצווה הוא זוכה לסדר את חייו כראוי ולקום לכל המאוחר למניין של שמונה. הדרכה זו נכונה גם לבנות, שגם הן חייבות בתפילת עמידה של שחרית.

פרט לכך שהקימה בשעה סבירה מאפשרת ניצול טוב של הזמן, היא גם מונעת נפילות קשות שמתרחשות בעיקר בשעות הלילה המאוחרות, כשההורים ישנים ואין כמעט מבוגרים ברחובות. וכן מבואר במסכת אבות: "רבי חנינא בן חכינאי אומר: הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה ליבו לבטלה – הרי זה מתחייב בנפשו" (אבות ג, ד). והסבירו המפרשים, שזמן הלילה מיועד לשינה או ללימוד של שקדנים. לכן מי שניעור בזמן הלילה לבטלה – מכניס עצמו לסכנה ומתחייב בנפשו.

לשמש דוגמה – בשבת

כמובן שלא מספיק לסור מרע, צריך למלא את החופש בתוכן חיובי. התוכן העיקרי הוא קביעת סדרים ללימוד תורה, שהיא חיינו ואורך ימינו, וכל יהודי, בין זקן ובין נער, בין בזמן הלימודים ובין בחופש, חייב ללמוד אותה בכל יום. ראוי לשוחח עם הילדים כמה שעות ראוי שיקדישו ללימוד, באילו ספרים ילמדו וכמה יספיקו ללמוד.

כאן המקום לחזור ולהזכיר את החשיבות העצומה של הקדשת מחצית השבת ללימוד התורה, כהוראת חכמים: חציו לה' בלימוד תורה בבית המדרש וחציו לכם בעונג שבת של אכילה, שתייה ושינה (פסחים סח, ב). כאשר ההורים רגילים ללמוד תורה בשבת, באופן טבעי גם החופשים של הילדים נעשים איכותיים יותר. זאת מפני שהילדים מתרגלים לראות את הוריהם מנצלים את זמני הפנאי שלהם ללימוד תורה ולהתקדמות רוחנית, והם מבינים שזה ייעודו העמוק של החופש, לתת לאדם זמן חופשי שבו יוכל להתעלות בתורה ובמחשבות טובות ומעשים טובים – בלא מסגרת לוחצת.

לימוד עם הילדים

עיקר מצוות חינוך הילדים נאמרה כמצווה ללמד את הילדים תורה, שנאמר: "ולימדתם אותם את בניכם" (דברים יא, יט). אומנם בפועל חלק נכבד ממצווה זו מתקיים על ידי שליחת הילדים לבית הספר ולשיעורי תורה, אולם ככל שההורים יזכו ללמדם בעצמם – כך ישביחו את איכות החינוך שלהם. החופש הוא זמן טוב ומתאים לכך.

לבנות את עולם הערכים

למרות שרוב הלימוד מתבצע על ידי המורים בשליחות ההורים, עדיין נותר להורים החלק המרכזי ביותר במצווה ללמדם תורה: הבנת החזון הכולל של התורה. את זה עושים בשיחות גלויות עם הילדים על החיים ומשמעותם, על ידי שיתופם, לפי הבנתם וגילם, במטרות הערכיות שההורים הציבו לעצמם – בלימוד תורה, בקיום מצוות, בעבודה, באחריות לכלל ישראל. גם לשיחות אלו החופש הוא זמן טוב ומתאים.

עלייה לארץ בתשעת הימים

שאלה: שלום, כבוד הרב. קודם כול אני רוצה להביע את הערכתי לכבודו על סדרת הספרים פניני הלכה, שמביאה גם הלכה וגם ידע לגבי מי אנחנו ומאיפה באנו ואיך הגענו עד הלום. בע"ה יבורכו כל מעשיו של הרב, ושהרב ייהנה מנחת רוח ובריאות כל ימי חייו.

בדיוק בגלל הערכתי אל הרב כפוסק ישר וגם כציוני במובן העמוק של המילה, אני פונה אליו בשאלה קצת עדינה בנוגע להגבלות של תשעת הימים לפני תשעה באב. הנתונים: אחי, אשתו ושתי בנותיהם הקטנות בע"ה יעלו ארצה מקנדה ביום ג'-ד' אב (מגיעים ארצה בד' לחודש). הם אינם דתיים אבל די מסורתיים. אני חוזר בתשובה, אבל באנו מבית מאוד גאה ביהדותו ומאוד ציוני. עלייתם של אחי ומשפחתו היא אירוע משמעותי ומרגש לכולנו. אני ואשתי עלינו ארצה לבד לפני 24 שנים, ויש לי רק אח אחד. ההורים שלנו עדיין בחו"ל, ואשתו של אחי היא ישראלית שירדה מהארץ לפני שנים רבות כדי להיות איתו.

שאלתי היא על התפר שבין הלכה לרגישות ועמדה כלל-ישראלית: עד כמה מותר לנו ביום ובשבוע שהם עולים לארץ לחגוג את עלייתם? האם מותר לשיר, לנגן, להניף בלונים ושלטים ססגוניים ומשמחים בשדה התעופה? האם מותר לעשות זאת בדירה שהם מגיעים אליה באותו היום? ואם מותר לחגוג בסעודה משפחתית עם חברים במסעדה? בבית? מה מותר לאכול ולשתות באירוע כזה?

אם הרב יוכל לתת לי הדרכה כללית או ספציפית בנדון, אני מאוד אשמח, וזה יקל עלינו לחוות את האירוע הגדול והנורא הזה כמו שראוי ליהודי ארצישראלי ושומר תורה – וגם כאח אוהב שמנסה להיות רגיש.

תשובה: לשמוח במצווה

אכן מדובר באירוע משמח של קיום מצוות יישוב הארץ, שאמרו חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה נג), ומצווה לחגוג אותו. כשם שכאשר מסיימים מסכת מותר לערוך סעודת מצווה, על אחת כמה וכמה על מצווה גדולה כזו, שבנוסף לעצם גדולתה, יש לקוות שאף תקדם ותרומם את עתיד משפחת אחיך לטובה.

לכן מותר לכם לחגוג בשדה התעופה, וכדאי שתניפו שלט ובו הפסוק "ושבו בנים לגבולם" או כיוצא בזה.

כמו כן מותר לערוך סעודות מצווה לכבוד העלייה עם שתיית יין ואכילת בשר, ובתנאי שהסעודה תתקיים ביום העלייה או למחרת, שכן אמרו המקובלים (רבי אברהם אזולאי בספרו 'חסד לאברהם' מעין ג' עין הארץ נהר יב), שבלילה הראשון שאדם נכנס לארץ הוא זוכה לנפש חדשה, בין אם הוא יודע זאת ובין אם אינו יודע זאת, ולכן למחרת ראוי לחגוג.

אם תערכו את הסעודה במסעדה, כדאי שתמצאו את הדרך להבהיר לסובבים שאתם חוגגים את העלייה לארץ, ולכן אין בכך הפרת האבל על חורבן הבית, אלא להפך – סעודת מצווה שמתקנת את האבל.

בשולי הדברים, עליי לציין ששאלתך ריגשה אותי עד דמעות. יהי רצון שתזכו לכל הברכות והטוב של ארץ ישראל.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

י"ז בתמוז: מי צם ומי פטור

כשתיקנו חכמים את הצומות ה"קלים", לא חייבו את המעוברות, המיניקות והחולים • אישה שפסקה להניק – לרוב הפוסקים חייבת לצום, ויש אומרים שפטורה עד שנתיים מהלידה • חולשה וכאב ראש אינם פוטרים מהצום, אלא רק מחלה שאינה קשורה לצום • מי שיודע שהצום יגרום לו לחלות – נחשב חולה ופטור • כיצד ליטול תרופות בצומות הקלים, וכיצד אפשר להתמודד עם המחסור בקפאין • מי ששבר את הצום בטעות – ממשיך לצום • החובה לחנך ילדים לצום חלה ביום כיפור, ובשאר הצומות אין צורך להרגיל אותם

דין הצומות הקלים

אומנם כמעט כל אדם סובל בצום מכאב ראש וחולשה, ולעיתים הרגשת המעונה אף קשה מהרגשת אדם שחולה בשפעת. אולם תחושה זו אינה נחשבת כמחלה אלא כתחושה טבעית של צום, שתחלוף אחריו. דווקא חולה שנאלץ לשכב על מיטתו מחמת מחלתו פטור מהצום

כשתיקנו הנביאים לאחר חורבן בית המקדש הראשון את ארבעת צומות החורבן, תיקנום כדוגמת צום יום הכיפורים, שיימשכו יממה ויהיו אסורים בחמישה עינויים. כשחזר ונבנה בית המקדש השני נתבטלו הצומות והפכו לימי שמחה, כדברי הנביא זכריה על הצומות שיהיו "לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט). כלומר, על ידי האמת והשלום יתקיים בית המקדש וימים אלה יישארו ימי שמחה. אולם שנאת החינם גברה, האמת והשלום בטלו ובית המקדש השני נחרב. שוב חזרו לצום בכל הצומות הללו צום שלם כדוגמת יום הכיפורים.

יותר ממאה שנה נמשכה תקופת הגזירות הקשות, ולאחר מכן בימי רבי יהודה הנשיא נחו ישראל מהגזירות ונכנסו לתקופת ביניים. מצד אחד בית המקדש נותר בחורבנו, ומאידך כבר לא היו על ישראל גזירות קשות. במצב כזה רק בתשעה באב חייבים להמשיך לצום, אבל בשאר שלושת צומות החורבן רשאים ישראל להחליט כיצד לנהוג. "רצו – מתענים, רצו – לא מתענים" (ר"ה יח, ב). ישראל החליטו לקיים בהם צום קל שנמשך ביום בלבד, ורק אכילה ושתייה אסורים בו. כך קיבלו לנהוג עד שייבנה בית המקדש במהרה בימינו (פניני הלכה זמנים ז, א ב, 1).

מיניקות ומעוברות פטורות

מעוברות ומיניקות פטורות מהצומות הקלים (שנמשכים ביום בלבד), מפני שכאשר ישראל קיבלו על עצמם לצום בצומות הקלים, לא קיבלו זאת על מעוברות ומיניקות, משום שהצום קשה להן יותר. אומנם באשכנז נהגו רבות מהמעוברות והמיניקות להחמיר על עצמן ולצום גם בצומות הקלים, ואולי היה זה מחמת הגזירות הקשות שסבלו באשכנז. אולם כיום גם יוצאות אשכנז, מעוברות ומיניקות, נוהגות שלא לצום בצומות הקלים (פניני הלכה שם ז, ח).

שנתיים אחרי הלידה

יש אומרים שדין מינקת הפטורה מהצומות הקלים חל על כל מי שלא עברו 24 חודשים מלידתה, שזה משך זמן ההתאוששות השלמה מהלידה (מהרש"ם ויחו"ד א, לה). אך לדעת רוב הפוסקים, כל אישה שפסקה להניק חייבת להתענות בצומות הקלים, וכן המנהג הרווח. והרוצה להקל יש לה על מי לסמוך. וכן מי שחשה חולשה, אף שאינה נחשבת לחולה ממש, רשאית להקל (שם ז, ח, 11).

חולים פטורים

כשתיקנו הנביאים והחכמים את הצומות, תיקנום לאנשים בריאים, אבל על החולים לא גזרו לצום. בזה שונים צומות אלה מיום הכיפורים, שבו גם החולים חייבים לצום, ורק כשהצום עלול לגרום לסיכון הנפש – אין לצום. גם אז, אם אפשר, יש להסתפק באכילה מועטת לשיעורים. אבל בשאר הצומות שתיקנו חכמים, ובכלל זה תשעה באב – חולים פטורים, ואינם צריכים לאכול ולשתות לשיעורים, אלא יאכלו וישתו כדרכם, אבל לא יענגו עצמם במאכלי מותרות (שם ז, ז).

מי נחשב חולה

ככלל, מי שכאביו או חולשתו אינם מאפשרים לו להמשיך בשגרת חייו והוא נאלץ לשכב על מיטתו – נחשב חולה. לדוגמה, החולים בשפעת או באנגינה ומי שחומו גבוה – פטורים מהצום.

אומנם כמעט כל אדם סובל בצום מכאב ראש וחולשה, ולאנשים רבים קל יותר בצום לשכב במיטה מאשר להמשיך לתפקד, ולעיתים הרגשת המעונה אף קשה מהרגשת אדם שחולה בשפעת. אולם תחושה זו אינה נחשבת כמחלה אלא כתחושה טבעית של צום, שתחלוף בתוך שעות ספורות אחרי הצום. ולכן דווקא חולה שנאלץ לשכב על מיטתו מחמת מחלתו פטור מהצום, אבל מי שסובל מהצום עצמו אינו נפטר מהתענית. רק מי שנחלש כל כך מחמת הצום עד שיצא מגדר מעונה המצטער מחמת התענית והתחיל להיות חולה – פטור מן הצום.

וכן אדם חלש או זקן מאוד שמצטער בצום וחושש שאם יתענה ייחלש ויחלה, פטור מן הצום. וכן חולה שהתרפא, אבל עדיין מרגיש חולשה וחושש שאם יתענה תחזור מחלתו – פטור מהצום.

וכן כל אדם שיודע שאם יצום עלול לחלות – פטור מהצום. למשל, מי שסובל מאולקוס פעיל או מיגרנה חזקה פטור מהצום, מפני שהצום עלול לעורר את המחלה. גם חולה בסוכרת שנאלץ לקחת אינסולין פטור מהצום, ופעמים שחולי סוכרת אף פטורים מצום יום הכיפורים. גם מי שסובלים מאבנים בכליות, שצריכים לשתות הרבה מים, פטורים מהצום. מי שסובל מלחץ דם אינו נחשב חולה ויכול להתענות, אלא אם כן קיבל הוראה רפואית אחרת. בכל מקרה של ספק יש לשאול רופא ירא שמיים (שם ז, ז).

בליעת תרופות

חולים שצריכים ליטול תרופות באופן קבוע, כמו מי שהחל ליטול אנטיביוטיקה או חולים כרוניים אחרים, צריכים להמשיך ליטול את התרופות גם בימי הצום. עליהם לבלוע אותן בלא מים, ואין בכך חשש, מפני שבכל התרופות כמעט, כולל אנטיביוטיקה, לא ייגרם נזק למי שיבלע אותן בתענית בלי מים. מי שאינו יכול לבלוע תרופה בלי מים, יערב במים טעם מר עד שלא יהיו ראויים לשתייה – ובעזרתם יבלע את הגלולה.

קפאין נגד כאב ראש

רבים רגילים לשתות כמה כוסות קפה ביום, ובצום הם סובלים מכאבי ראש חזקים. כדי למנוע זאת, רצוי שיצטיידו בגלולות שיש בהן קפאין (יש גלולות של אקמול ודקסמול וכיוצא בהם עם קפאין), ויבלעו אותן בצום בלא מים. כך יוכלו לקיים את הצום בלא כאבים קשים. ואם לא הצטיידו בגלולות כאלה, יוכלו לבלוע אבקת קפה נמס בלא מים, שהואיל ולבדה טעמה מר ורע – אין איסור באכילתה לצורך מניעת כאב.

אכילה לפני עלות השחר

אף שהצומות הקלים מתחילים בעלות השחר (השנה ב-3:50), מי שהלך לישון על דעת שכבר לא יאכל יותר, נחשב כמי שקיבל עליו את הצום, וגם אם יקום לפני עלות השחר יהיה לו אסור לאכול. לפיכך מי שרוצה לקום מוקדם כדי לאכול ולשתות, צריך לחשוב על כך מראש בליבו. אם לא חשב, לא יאכל אבל ישתה, שהואיל ומקובל שאדם שקם לפני תחילת הצום שותה מעט, הרי הוא כמי שחשב על כך (ראו פניני הלכה זמנים ז, ד, 5).

שטיפת הפה במים

לכתחילה אין לשטוף את הפה במים, שמא יבלע טיפות מים, אבל כדי להסיר ריח רע או כדי למנוע מעצמו צער – מותר. וכן מותר למי שמצטער מכך להשתמש במשחת שיניים כדי לנקות היטב את פיו ולהסיר ממנו ריח רע.

בתשעה באב, שהוא צום חמור יותר ואף רחיצה אסורה בו, רק מי שמצטער מאוד מכך רשאי לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו בלא משחה. וביום הכיפורים, שבו חיוב הצום מהתורה, גם מי שמצטער מאוד אינו רשאי להקל בזה (פנה"ל זמנים ז, ה).

השותה בטעות בצום

גם מי ששתה או אכל ביום הצום חייב להמשיך לצום. ואף שכבר שבר את הצום, ולא יוכל לומר בתפילתו "עננו", איסור אכילה ושתייה ממשיך לחול עליו. הסיבה היא שימים אלו נקבעו לצום, ומי שעשה עבירה אחת אין לו היתר לעשות עבירות נוספות. אין צורך להתענות ביום אחר תמורת הצום ששבר, מפני שחיוב הצום הוא דווקא באותו יום שבו תיקנו חכמים לצום (שם ז, ו).

נחלקו הפוסקים בדין מי שטעה ובירך על מים "שהכול" ולפני ששתה נזכר שזהו צום. למעשה נראה שלא ישתה, "שב ואל תעשה עדיף" (שם ז, ו, 7).

קטנים שלא הגיעו למצוות

קטנים שלא הגיעו לגיל מצוות פטורים מן הצומות שתיקנו חכמים, ומאכילים אותם מאכלים פשוטים כדי לחנכם להתאבל עם הציבור. אבל אין מצווה לחנכם לצום, כי רק ביום הכיפורים שבו הצום מהתורה, יש מצווה לחנכם להתרגל לצום. אם הילדים הגדולים והבריאים רוצים להתענות עד הצהריים, מנהג יפה בידם, אבל לא יתענו כל היום (שם ז, ט).

חיילים, חתנים וכלות

חיילים שעוסקים בפעילות ביטחונית, שעלולה להיפגע מחמת הצום, יאכלו וישתו כרגיל כדי שיוכלו למלא את תפקידם כראוי. אבל חיילים שעוסקים באימונים חייבים בצום.

חתן וכלה שאחד משבעת ימי המשתה שלהם חל ביום צום – חייבים לצום, מפני שאבלות הרבים דוחה את שמחת היחיד. אומנם כשהצום נדחה משבת ליום ראשון, כמו השנה, מותר לחתן ולכלה לשבור את הצום לאחר תפילת מנחה גדולה בצהריים (פנה"ל זמנים ז, ט, 12).

תפילת עננו

תיקנו חכמים שיוסיף כל יחיד לומר את תפילת "עננו" בברכת "שומע תפילה" שבתפילת הלחש (מלבד אמירת "עננו" בחזרת הש"ץ). למנהג עולי תימן וחלק מעולי צפון אפריקה, בכל שלוש התפילות – ערבית, שחרית ומנחה – אומרים "עננו". ואף שבלילה אין צמים, הלילה כבר שייך ליום הצום. למנהג רוב הספרדים, אומרים "עננו" רק בעת התענית בפועל – בשחרית ומנחה. למנהג האשכנזים אומרים "עננו" רק במנחה, כי בשחרית עוד אין ודאות שהמתפלל יזכה להשלים את הצום (שם ז, י).

נשיאת כפיים במנחה

בכל השנה אין הכהנים נושאים כפיים בתפילת מנחה, מפני שזמנה לאחר זמן הסעודה ויש חשש שיהיו כהנים שיעלו לדוכן שתויים. אבל בתענית אין חשש, ולכן נושאים כפיים. זאת בתנאי שתפילת מנחה מתקיימת בשעת הנעילה, שהיא התפילה המיוחדת שתיקנו חכמים לתענית, היינו חצי שעה לפני השקיעה (ובדיעבד 72 דקות זמניות לפני השקיעה). אבל אם מתפללים מנחה לפני כן, אין נושאים בה כפיים. אם התאחרו ועברה השקיעה, בדיעבד אפשר עדיין לשאת כפיים עד צאת הכוכבים (שם ז, יב, 16).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בדיקת הביצה – עדיין רלוונטית?

בעבר הייתה חובה לבדוק את הביצים כשפותחים אותן, אך היום המצב שונה: כל הביצים שבפיקוח אינן מופרות • אם נמצא דם בביצה יש להסירו משום מראית עין, אבל לכתחילה אין הכרח לבדוק את הביצים • בהמשך לטורים בנושא חכמים וסמכותם: לרב הצבאי הראשי אין סמכות מרא דאתרא, מכיוון שהוא לא נבחר בידי יראי שמיים ולא קיבל עצמאות • לרבנים הצבאיים יש חשיבות עצומה, אך פסיקתם אינה מחייבת את החיילים • הכרה בבעיית חוסר הסמכות של הרבצ"ר – תביא לחיזוק מעמדו

דם בביצים מופרות

מכיוון שהביצים עם החותמות אינן מופרות, אין צריך לבדוק אותן, ורק אם ראו דם יש להוציאו משום מראית עין. עדיין רבים נוהגים לבדוק את הביצים, ושני טעמים יכולים להיות למנהג: האחד, שאינם יודעים שכמעט אין משווקים ביצים מופרות; השני, שכבר נהגו מימים ימימה לבדוק

שאלה: האם צריך לבדוק ביצים שמא יש בהן דם? ומה צריך לעשות אם מוצאים בהן דם? האם יש הבדל בין ביצים רגילות לביצי חופש או ביצים אורגניות?

תשובה: כדי להשיב, צריך לבאר תחילה את דין ביצים מופרות, היינו ביצים של תרנגולות שהופרו מתרנגול זכר ומהן יכול להתפתח אפרוח. כאלו היו רוב הביצים בעבר.

אם נמצא בביצים אלו דם במקום שממנו מתחילה ההתרקמות של האפרוח, חל עליו איסור דם, והאיסור מתפשט בכל הביצה. יש אומרים שאיסור דם זה מהתורה, שכשם שדם אפרוח אסור מהתורה כך גם הדם שממנו הוא מתחיל את התרקמותו אסור מהתורה (רשב"א ורא"ש), ויש אומרים שאיסורו מדברי חכמים, שכן בפועל עדיין אינו דם נפש שמחייה עוף חי (רי"ף, רמב"ם, רא"ה, שערי דורא).

אבל אם הדם שנמצא בביצה אינו במקום תחילת התרקמות האפרוח, כגון שבעת תחילת היווצרות הביצה נקרע אחד מנימי הדם שעטף אותה, אין בדם זה איסור, כי אינו שייך להתרקמות האפרוח. אולם משום מראית עין צריך להסירו, והביצה מותרת.

נחלקו הראשונים בשאלה היכן הוא המקום שממנו מתחיל האפרוח להתרקם. יש אומרים שהוא בחלק הפנימי הצהוב של הביצה שנקרא חלמון (רי"ף, רמב"ם ושולחן ערוך סו, ג); מנגד, יש אומרים שתחילת ההתרקמות בחלק החיצוני הלבן שנקרא חלבון (רא"ה ורש"ל). ויש אומרים שכל עוד הדם במקום קשר החלבון, היינו בפתיל שמחבר בין החלמון לראש הביצה, רק הדם אסור אבל שאר הביצה מותרת, כי עדיין לא התחילה ההתרקמות; וכאשר הדם התפשט לגרעין החלמון התחילה ההתרקמות וכל הביצה נאסרת (רש"י ותוספות). למעשה, מכיוון שבכל מקום שיש דם בביצה יש לחשוש שהוא אסור משום דם התרקמות לאחת השיטות, נוהגים לאסור את כל הביצה (רמ"א סו, ד; ב"ח, בא"ח).

האם חובה לבדוק ביצים

אומנם כל זה במקרה שרואים את הדם. לעומת זאת, מי שרוצה לאכול ביצה קשה או לעשות נקב בביצה ולגומעה, אינו חייב לבדוק אותה לפני אכילתו, הואיל וברוב רובן של הביצים אין דם, וכלל נקוט בידינו שהולכים אחר הרוב. אבל אם פותחים את הביצים כדי לעשות מהן חביתה או לערבן בתבשיל או במאפה, מכיוון שממילא רואים את הביצה, יש להחמיר להסתכל אם יש בה דם (ב"י ושו"ע ורמ"א סו, ח). ומכיוון שאם יימצא בה דם – כל הביצה תיאסר, כדאי לבדוק כל ביצה בכלי נפרד, כדי שאם יימצא דם באחת הביצים יזרקו אותה בלבד, ולא יצטרכו לזרוק את הביצים והתבשיל שמעורבים עמה.

יש לציין שבביצים שקליפתן חומה (מזן מסוים של תרנגולות) יש יותר כתמים חומים שלעיתים אף נוטים לכתום. כתמים אלו מגיעים מהקליפה, ואין בהם איסור, כי רק מה שבצבע אדום כדם אסור (דרכי תשובה סו, כב). באמת גם הקליפה הלבנה גורמת לכתמים בביצים, אלא שהואיל והם לבנים, אינם ניכרים כל כך.

ביצים שאינן מופרות

אם נמצא דם בביצה שאינה מופרית, מפני שהיא מתרנגולת שגדלה בלולים שאין בהם זכרים, בכל אופן הדם שיימצא בה אין בו איסור – מפני שלא ייתכן שהוא תחילת ריקום אפרוח, אלא הוא נגרם מנים דם שנקרע בתהליך היווצרות הביצה. רק משום מראית עין, כאשר רואים אותו צריך להוציאו (שו"ע סו, ז). כיוון שכך, אין חובה לבדוק ביצים אלו, שכן רק אם במקרה רואים בהן דם צריך להסירו (עי' באגרות משה יו"ד א, לו, ויביע אומר ח"ג יו"ד ב, לגבי דם שנמצא בביצים לפני כשישים שנה, כאשר אחוז הביצים המופרות בשווקים היה למעלה מעשרה אחוזים).

רוב הביצים אינן מופרות

כיום במדינת ישראל אסור לשווק למאכל ביצים מופרות מסיבות בריאותיות, שכן הן מכילות שאריות של תרופות שמזריקים לתרנגולות המטילות אותן. אם ירצו להפוך תרנגולות אלו למטילות ביצים למאכל, על פי החוק יצטרכו להפריד אותן מהזכרים ולהמתין כשבועיים עד שהתרופות יתפוגגו מבשרן. הסימן לביצים שמותרות לשיווק הוא החותמת, ובה חותמת המשווק, תאריך הייצור, גודל הביצה ותאריך התפוגה.

בפועל לפחות 97 אחוזים מהביצים המשווקות כיום במדינת ישראל הן ביצים מפוקחות עם חותמת, ומשאר הביצים שמשווקות מתוצרת מוברחת שלא כחוק (מערבים ביהודה ושומרון או בעלי לולים שמוכרים ביצים במזומן כדי להיפטר ממס) אחוז הביצים המופרות קטן מאוד ומקורן מלהקות רבייה, שכאשר מצליחים להבריחן הן מגיעות בעיקר לתעשייה. כך שגם בביצים שאין להן חותמת, כמעט אין ביצים מופרות.

ביצי חופש וביצים אורגניות

גם ביצים אורגניות ו'ביצי חופש' המשווקות בחנויות הן ביצים שאינן מופרות. 'ביצי חופש' הן ביצים של תרנגולות הגדלות בשטח גדול פי עשרה מהשטח של הלול הרגיל, כדי למנוע מהן צער. בישראל 'ביצי חופש' הן פחות מאחוז מכלל הביצים. ביצים אורגניות הן ביצים של תרנגולות שקיבלו מזון אורגני, לא עברו חיטוי בחומרים כימיים וגם לא קיבלו את רוב הזריקות.

הלכה למעשה

מכיוון שכל הביצים עם החותמות אינן מופרות, אין צריך לבדוק אותן מדם, ורק אם במקרה ראו בהן דם יש להוציאו משום מראית עין. אף על פי כן, עדיין רבים נוהגים לבדוק את הביצים. שני טעמים יכולים להיות למנהג: האחד, שאינם יודעים שכמעט כבר אין משווקים ביצים מופרות, ושכל הביצים עם החותמת אינן מופרות, ואילו היו יודעים זאת לא היו בודקים. השני, שהואיל וכבר נהגו מימים ימימה לבדוק ביצים, ממשיכים לבדוק גם משום מראית עין, למרות שאין בכך חובה.

מי שקונה ביצים בלא חותמת – מצד הדין אינו חייב לבדוק, מכיוון שיותר מתשעים אחוזים מהן אינן מופרות, הואיל והמופרות יקרות יותר. אולם יש יותר מקום להחמיר, הואיל ועלולות להיות ביניהן מופרות. בכל אופן מסיבות בריאותיות וחוקיות עדיף שלא לקנותן.

בבירור העובדות נעזרתי בר' שלום דוד, בכיר במועצת הלול.


הרב הצבאי אינו מרא דאתרא

על פי המאמרים שכתבתי בשבועות האחרונים על סמכותם של חכמים, אפשר להבין יותר את העמדה שביטאתי במשך שנים, שאין לרבצ"ר סמכות של מרא דאתרא משתי סיבות עיקריות: א) מרא דאתרא צריך להיבחר על ידי אנשים יראי שמיים, שחפצים בהדרכתו כדי לחזק את שמירת התורה והמצוות, ולא כפי שהרבצ"ר נבחר כיום על ידי הרמטכ"ל. ב) למרא דאתרא צריכה להיות עצמאות וסמכות הוראה, ואילו הרבצ"ר כפוף למפקדיו גם בעניינים שאינם קשורים למלחמה ופיקוח נפש. אסור לו לפרסם דבר הלכה שיש לו השלכות ציבוריות בלא אישור מפורש של מפקדיו ודובר צה"ל, ואם יפרסם יוכלו לפטרו או להעמידו לדין. במצב כזה ברור שאין לו סמכות של מרא דאתרא אלא של קצין בכיר ויועץ הרמטכ"ל לענייני דת, כפי המוגדר בפקודות צה"ל.

ניתן ללמוד על מעמדו של הרבצ"ר מהשוואה למעמדו של הפרקליט הצבאי הראשי. כדי לבצר את מעמדו ועצמאותו של הפרקליט הצבאי נקבע שרק מבחינה פיקודית הוא כפוף לרמטכ"ל, אבל בענייני משפט הוא כפוף לחוק כפי פרשנות בית המשפט. בנוסף לכך, נקבע שהוא יתמנה על ידי שר הביטחון בהמלצת הרמטכ"ל, לעומת הרבצ"ר שמתמנה על ידי הרמטכ"ל.

עדיין תפקיד הרבצ"ר ושאר הרבנים הצבאיים חשוב מאוד. עליהם מוטל התפקיד לתת ביטוי לרוח ישראל בצבא, לסייע ביד החיילים לקיים את התורה והמצוות ולשמור על קדושת המחנה. גם מבחינה הלכתית, לכתחילה יש לשאול כל שאלה את הרבנים הצבאיים, שכן הם המצויים בתחום, ובתשובתם הם גם יכולים לפתור את הבעיה מעיקרה על ידי הקשר השוטף שלהם עם החיילים והמפקדים כאחד. כמובן שגם אין בכוונתי לפגום במעלתם האישית של הרבנים הצבאיים הראשיים, שאני מעריך אותם מאוד, כתלמידי חכמים ובעלי מידות תרומיות. גם זכיתי להיות ידידם באופן אישי.

שירת נשים כדוגמה

דוגמה להשלכה ההלכתית לכך שאין לרבצ"ר סמכות של מרא דאתרא: כאשר הצבא מחליט לכפות על חיילים לשמוע שירת נשים, והרבצ"ר מתיר זאת תוך השפלת מבט, לפסיקתו אין סמכות של מרא דאתרא. ראשית, מפני שכל עוד אין לו סמכות להורות לצבא שלא לכפות חיילים לכך, אין לו סמכות להורות לחיילים לציית לכפייה זו. שנית, מפני שציבור שומרי המצוות לא היה שותף בקבלתו, אלא מינויו הוכתב על ידי הרמטכ"ל.

לשקם את סמכות הרבצ"ר

היו שטענו שעמדתי מחלישה את הרבצ"ר, אולם האמת הפוכה. רק לאחר שיקוף המציאות ניתן לתקן את המצב. הנה עתה הוגשה על ידי כמה חברי כנסת, בהובלת ח"כ בצלאל סמוטריץ', הצעת חוק להשוואת מעמדו של הרבצ"ר למעמדו של הפרקליט הצבאי הראשי, באופן שגם הרבצ"ר יהיה עצמאי בעמדותיו ההלכתיות וקשור למועצת הרבנות הראשית. בנוסף לכך, ההחלטה על מינויו תופקע מהרמטכ"ל ותעבור לוועדה שתורכב מהרב הראשי, רבצ"ר לשעבר, ראש ישיבה, ראש אכ"א ונציגי ציבור.

גם במצב זה, עדיין מעמדו של הרבצ"ר יהיה כמרא דאתרא רק למה שנבחר, היינו לשאלות המפגש שבין ההלכה והמציאות הצבאית, ולא לשאלות הגדולות השנויות במחלוקת. לדוגמה, תהיה משמעות לפסיקתו שבמצב הנוכחי של הצבא, אם בדיעבד ניתנה פקודה לשמוע שירת נשים, יש לסמוך על דעת המקילים ולהשפיל מבט מבלי לצאת מהמקום; אבל לא תהיה לו סמכות להכריע הכרעה עקרונית שהלכה כדעה המקילה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כיצד הציבור קובע מנהגים?

חכמים קובעים את התקנות והסייגים למען עם ישראל, וכל תקנה תלויה בקבלת העם • עם זאת, אין לחשוש שמא העם יחפש רק הקלות; עובדה שמנהגים רבים התקבלו בישראל לאורך הדורות, למרות הקושי שבהם • חבישת כיפה על הראש, פסוקי דזמרה וצום מלא בתעניות החורבן – אלו רק חלק מהמנהגים שעם ישראל קיבל על עצמו, עד שהפכו לחובה • קבלה של מנהג, לקולא או לחומרא, נחשבת רק אם יש לה בסיס הלכתי • מנהגם של שומרי התורה והמצוות הוא הקובע מה יתקבל

שאלות על מעמד העם בתורה

מנהגם של אנשים שמנוכרים לתורה ומצוות ואינם שומרים מצוות – אינו בעל תוקף של מנהג. רק מנהג של דתיים שרואים עצמם מחויבים לתורה ולמצוות – נחשב כמנהג שיש להתחשב בו לקולא או לחומרא. נראה שגם למנהג של מסורתיים יש משקל מסוים

שאלה: הכותרת של הטור הקודם הייתה: "הרבנות צריכה לייצג את העם", ולכן אם תיקנו תקנה שהציבור אינו עומד בה, תקנתם בטלה. האם התורה נתונה לרצון הציבור?! ואם כן, חכמים איבדו כל סמכות, שכן אם חשבו שראוי לתקן תקנה מסוימת – סימן שכך היא האמת על פי התורה, ואיך אפשר שהציבור שהתרשל בשמירתה יגרום לביטולה? האם ייתכן שתהיה לו סמכות גדולה מלבית הדין?! ויותר מזה, אם הסמכות לקבלת התקנה נתונה לציבור, הוא הרי ילך תמיד לקולא עד שלא יישאר שום איסור? ובמצב כזה, רבנים שירצו שדעותיהם תתקבלנה יפסקו תמיד לקולא?

תשובה: הכותרת לא הייתה מדויקת, לא התכוונתי שהרבנים מייצגים את העם, אלא הרבנים מייצגים את התורה עבור עם ישראל. כלומר התורה ניתנה לכל ישראל, "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (דברים לג, ד), וכל מגמתה להיטיב לישראל, וכפי שהמצוות נקראות בזוהר "עצות טובות". חכמי ישראל בתקנותיהם מפרשים את התורה ועושים תקנות וסייגים לתורה עבור עם ישראל, כדי שידבק בתורה ויקיים את מצוותיה לטוב לו כל הימים. ואם העם אינו עומד בתקנתם, תקנתם בטלה, ואחת משתיים: או שאין בה צורך, או שיש למצוא דרך אחרת לרומם את העם ולכוונו.

קבלת האומה

וזהו שנפסק ברמב"ם (ממרים א, א-ב): "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל… כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה…". "דימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל, הרי זו בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה" (ע"ז לו, א; רמב"ם הלכות ממרים ב, ה-ו). וכפי שתקנתו של עזרא הסופר על טבילת בעלי קרי בטלה (ברכות כב, א), וכפי שהתקנה על איסור שמן גויים בטלה (ע"ז לו, א).

אולם אין חשש שהעם ייטה יותר לצד הקולא, שכן ישראל קדושים ומהדרים במצוות, והרבה יותר פעמים קיבלו על עצמם מנהגי חומרה מאשר מנהגי קולא.

העם מקבל מנהגי חומרה

לדוגמה: מהתורה אסור לאכול רק את גיד הנשה שמתחת לבשר התפוח שעל הירך, שאורכו בשור עד שמונה ס"מ, ובבהמה דקה עד ארבעה ס"מ. חלק זה קל להוציא, אולם חכמים אסרו את הגיד לכל אורכו, מעמוד השדרה ועד סוף השוק. וכן אסרו את קנוקנותיו, היינו ענפיו המתפשטים לתוך הבשר, אבל את השומן הרב שסביב הגיד והקנוקנות התירו. אולם אמרו חכמים (חולין צא, א): "ישראל קדושים הם ונוהגים בו איסור". וכיוון שכך, מנהגם הפך להלכה שחייבים לקיימה. לחומרה זו השלכות כלכליות, מפני שכדי להוציא את השומן, צריכים לחתוך חתכים רבים בבשר הירך, עד שערכו יורד מאוד, כי הוא ראוי בעיקר לבשר טחון. כדי לצמצם את הטורח וההפסד שבהוצאתו, ברוב הקהילות נוהגים למכור בשר זה לגוי.

מנהגי החומרה בתפילה

דוגמה נוספת: מתחילה, בתקופת התנאים, נחשבה אמירת פסוקי דזמרה מנהג חסידות ששיבחוהו חכמים, וכפי שאמרו חכמים (ברכות ד, ב): "כל האומר תהילה לדוד (=אשרי) בכל יום שלוש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא". וכן אמר רבי יוסי על עצמו (שבת קיח, ב): "יהא חלקי מגומרי הלל (=ההללויות שבפסוקי דזמרה) בכל יום", שכן זה מנהג חסידות. וכן עולה מדברי רס"ג ורמב"ם. אמנם מרי"ף ורא"ש משמע שאמירתם חובה, שכן חובה לפתוח את התפילה בדברי שבח, ואין להסתפק בשלוש הברכות הראשונות של תפילת עמידה, ולכן תיקנו חכמים ברכות לפסוקי דזמרה – "ברוך שאמר" ו"ישתבח" (ב"ח או"ח נא). אלא שגם לדעתם היה די באמירת פרק אחד או שלושה פרקים, כפי שנהגו בימי התנאים. ישראל קדושים נהגו לומר את כל ההללויות, ואחר כך הוסיפו עוד פרקים ובהמשך עוד, עד שהגענו לנוסח שלפנינו (ראו פנה"ל תפילה יד, בג, 1-2).

ואם כך על פסוקי דזמרה שתיקנו להם ברכות, קל וחומר אמירת תחנון, אשרי ובא לציון, שיר של יום, פיטום הקטורת ועלינו לשבח, שהם מנהגי רשות, ועם ישראל קיבלם על עצמו עד שנעשו חלק מסדר התפילה.

וכן תפילת ערבית תוקנה כרשות, וישראל קדושים נהגו בה כחובה, עד שהפכה לחובה (פנה"ל תפילה כה, ב).

מנהג החומרה בחבישת כיפה

בימי התלמוד, רק יחידים מבין הגברים היו נוהגים מנהג חסידות שלא ללכת ארבע אמות בלא כיפה, כפי שמסופר (קידושין לא, א) על רב הונא בריה דרב יהושע, שלא היה הולך ארבע אמות בגילוי הראש. וכן אמרו (שבת קנו, ב) שהכיפה מועילה ליראת שמיים, ולכן כאשר חכמי הגויים אמרו לאמו של רב נחמן בר יצחק, בעודו תינוק, כי הוא עלול להיות גנב – הקפידה לחבוש כיפה לראשו, כדי להצילו מיצרו הרע.

הרי שחבישת הכיפה התחילה כמנהג חסידות, ובמשך הזמן נהגו ישראל להקפיד על כך, עד שיצא מגדר מנהג חסידות והפך להיות מנהג מחייב.

כיוון שכך התעוררה שאלה: מה יעשה אדם בחו"ל שמוכנים לקבל אותו לעבודה רק אם במשך זמן העבודה לא יחבוש כיפה? השיב על כך הרב משה פיינשטיין (אג"מ או"ח ד, ב), שהואיל שחבישת הכיפה היא ביסודה מנהג חסידות, אין חיוב לקיימו אם על ידי כך ייאלץ להפסיד את כל פרנסתו.

עוד דיון ישנו בנוגע לגודל הכיפה: יש שהשיבו שהיא צריכה לכסות את רוב הראש (רבי שלמה קלוגר), יש אומרים שהיא צריכה להיראות מכל הצדדים (עי' יחווה דעת ד, א), ויש אומרים שהעיקר שהוא ייחשב כמי שיש כיסוי לראשו (אג"מ או"ח א, א). בכל אופן מצינו שוב מנהג חסידות שישראל קדושים קיבלו על עצמם בלא שום הוראת חכמים, ורק לאחר שהכול נהגו בו, החלו חכמים לדון בגדרי המנהג.

תעניות החורבן

על פי תקנת הנביאים, החובה לצום בכל צומות החורבן צום מלא היא רק בתקופה שיש גזירות קשות, אבל בזמן שבית המקדש חרב ועם זאת אין גזירות קשות – רק בתשעה באב חייבים לצום, ואילו בשאר הצומות יכול כל אדם להחליט כיצד לנהוג. וישראל קדושים נהגו להדר באבלות המקדש ולצום בצומות הללו צומות קלים (פנה"ל זמנים ז, א-ב). וכן בתענית אסתר לא תיקנו חכמים לצום כחובה, אלא שמתקופת הגאונים נהגו כל ישראל לצום, עד שמנהגם הפך להלכה מחייבת (שם יד, ט).

הקולא באיסור חדש וההלכה בארץ

מנגד, לעיתים ישראל נהגו להקל על פי דעת יחידים, כפי שהיה באיסור 'חדש', עד שמנהגם התקבל כהלכה. איסור חדש הוא האיסור לאכול מתבואה שהשרישה לאחר ט"ז בניסן עד שיגיע יום ט"ז בניסן של השנה הבאה. לדעת רוב התנאים, ורוב ככל הראשונים, איסור זה מחייב גם בחוץ לארץ. אולם מפני הקושי הגדול שבקיום המצווה באירופה, נהגו להקל כדעות יחידים שסוברים שאין איסור חדש בחוץ לארץ. לא זו בלבד, אלא שאפילו היום, כשקל מאוד להשיג בחו"ל תבואה כשרה ללא חשש וספק, רוב ארגוני הכשרות בחו"ל ממשיכים להקל בזה. ואף שמעיקר הדין כיוון שכבר אין מדובר בשעת הדחק היו חייבים להחמיר – כיוון שנהגו להקל, ויש תוקף למנהג ישראל, אי אפשר למחות בידם. אומנם בתוצרת שמייבאים לארץ מחו"ל אין היתר להקל, שכן בארץ נהגו תמיד להחמיר, גם במה שמגיע מחו"ל. לכן כל מוצר שיש בו דגן בכשרות של חוץ לארץ בלא אישור של הרבנות, ולא צוין במפורש שהוא מתבואה ישנה או שהוא בהשגחה של רב שידוע כמקפיד על איסור חדש, אסור מחמת הספק לאוכלו, היות שידוע שרוב הבד"צים בחוץ לארץ מקילים באיסור חדש (פנה"ל כשרות א, ו).

מי קובע את המנהגים?

לאחר שלמדנו שחכמים אינם יכולים לכוף את העם לקבל תקנה שאינו עומד בה, וכן למדנו שאם ישראל נוהגים במנהג חסידות – לאחר כמה דורות הוא הופך למנהג מחייב, השאלה המתבקשת היא: מי נחשב בכלל ישראל לקביעת קבלת התקנות והמנהגים?

ראשית, ברור שמנהג שמנוגד למצוות התורה – אין לו שום תוקף. לדוגמה, גם במקום שרבים רגילים לדבר לשון הרע, אין מנהגם של החוטאים מבטל את איסור התורה. וגם כאשר מדובר על תקנה או סייג מדברי חכמים, כל זמן שאין צידוק למנהג, אין מנהג החוטאים מבטל את ההלכה. רק כאשר יש למנהג ביסוס מסוים בהלכה, על פי אחד הפוסקים שמבסס את דבריו על שיקולים הלכתיים, יש לו מעמד בהלכה.

לאור זאת, מנהגם של אנשים שמנוכרים לתורה ומצוות ואינם שומרים מצוות אינו בעל תוקף של מנהג, וגם לא מסתבר שיהיה למנהגם קיום בישראל, שכן אם ימשיכו במשך כמה דורות להתנכר לתורה ולמצוות – מסתבר שזרעם יתבולל בגויים. אלא רק מנהג של דתיים שרואים עצמם מחויבים לתורה ולמצוות – נחשב כמנהג שיש להתחשב בו לקולא או לחומרא.

נראה שגם למנהג של מסורתיים יש משקל מסוים, שכיוון שמסורת התורה והמצוות יקרה לליבם, יש להם חלק בתורה שנתן ה' לעמו ישראל. אלא שכבר למדנו, שכל זמן שאין למנהג הסבר תורני הלכתי, אין לו משמעות. ולכן מנהג המסורתיים נלקח בחשבון כאשר יש גם דתיים שנוהגים כך, וכאשר יש גם רבנים שמצדיקים אותו מלכתחילה או לפחות בדיעבד.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

רבנות צריכה לייצג את העם

סמכות הפסיקה נמצאת בידי החכמים המייצגים את כל העם ומקובלים על הציבור • בעבר הסנהדרין ייצגה את כל שבטי ישראל, והכריעה מתוך דיון משותף • מאז שבטלה הסנהדרין – ממלא מקומה הוא עם ישראל לדורותיו: ההלכה נפסקת בידי רוב החכמים, אבל גזירה שלא התקבלה בציבור מתבטלת • העם בימינו אינו נופל במדרגתו מדור התנאים, רווי הצדוקים והאפיקורסים, וגם לו יש סמכות • חזון הרבנות הראשית הוא לחזור לימי בית הדין הגדול, לכן עליה לשאוף לכלול את כל החוגים, מתוך כבוד והקשבה הדדית

מי הם חכמי ישראל?

אחת השאלות היסודיות היא למי הסמכות לפסוק הלכה בישראל. התשובה: ל"חכמי ישראל", כלומר לחכמים המקובלים על עם ישראל. זאת מפני שה' נתן את תורתו לעמו ישראל, "וחיי עולם נטע בתוכנו", ולחכמי ישראל שבאים מתוך כלל הציבור הישראלי ופוסקים בשמו ולמענו ניתנה הסמכות להכריע הלכה. ולכן גם אם רוב חכמי ישראל יחליטו על חכמים מסוימים שהם יהיו הפוסקים, כל זמן שעם ישראל לא יקבלם לא תהיה להם סמכות. וכן להפך, אין סמכות לרוב עם ישראל להחליט הלכה בניגוד לחכמי התורה.

סמכות בית הדין הגדול

הרעיון שעמד בבסיס הקמת הרבנות הראשית הוא להתקדם לקראת בית הדין הגדול, שבו יתרכזו החכמים מכל החוגים והעדות וממנו תצא הוראה לישראל. הופעה כזו של תורה תרומם את מעמד התורה והמצוות בקרב כל ישראל. התנאי הבסיסי הוא המאמץ לכלול את החכמים מכל החוגים

תפקידו של בית הדין הגדול של שבעים ואחד הזקנים, היושב סמוך למקום המקדש, להורות הלכה בישראל. שנאמר: "כי ייפלא ממך דבר למשפט… וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו… והגידו לך את דבר המשפט" (דברים יז, ח יא). כפי שלמדנו בגיליון הקודם, הייתה הקפדה יתרה שחברי בית הדין הגדול ייצגו את כל שבטי ישראל בשווה. כפי הנראה, הכהנים והלוויים שהיו בבית הדין ייצגו את השבט שבחלקו התגוררו.

וכן נפסק ברמב"ם: "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל… כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'" (ממרים א, א ב). ואם הייתה מחלוקת בבית הדין הגדול, הכריעו אותה על פי הרוב (רמב"ם שם א, ד).

אם יקום אחד מזקני ישראל ויורה הלכה למעשה בניגוד להכרעת בית הדין הגדול, בעניין חמור שעונש זדונו כרת, ייענש במיתה כדין זקן ממרא. כלומר, מותר לו להמשיך להחזיק בדעתו, אבל למעשה עליו לקבל את הכרעת בית הדין. וייתכן שבעתיד ימשיכו לדון בסוגיה, ואולי דעתו תתקבל וההלכה תשתנה, כי הסמכות נתונה לחכמי ישראל שבכל דור ודור, היינו לחכמים שמייצגים בפועל את כלל הציבור הישראלי.

הסמכות – מכוח העם

אין חכמי בית הדין הגדול רשאים לתקן תקנה או לגזור גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. "דימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל, הרי זו בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה". לכן למשל בטלה הגזירה על איסור שמן של גויים (ע"ז לו, א; רמב"ם הל' ממרים ב, ה ו).

לא היה בית דין גדול מבית דינו של עזרא הסופר, שנקרא "כנסת הגדולה", ועם זאת, כשהם גזרו טבילה לבעלי קרי, והציבור לא עמד בגזירתם – היא בטלה, כי כאמור סמכותם של חכמים נשענת על קבלת העם, ובלעדיה היא בטלה (ברכות כב, א; ריטב"א שם, רמב"ם הל' ק"ש ד, ח).

כיוצא בזה, לדעת רוב החכמים מצוות התורה להפריש ראשית הגז לכהנים מחייבת גם בחוץ לארץ, אולם העולם נהג להקל כדעת יחיד של רבי אלעאי, שסבר שאין מצוות ראשית הגז חלה בחוץ לארץ. המנהג קבע את ההלכה (חולין קלו, ב; שו"ע יו"ד שלג, א). זאת מפני שסמכות הפסיקה היא ל"חכמי ישראל", היינו לחכמים המקובלים על ישראל, ובעניינים אלו עם ישראל קיבל את דעות החכמים היחידים בניגוד לדעת הרוב.

סנהדרין – כשאפשר לנהל דיון

כאשר מעמד הסנהדרין נחלש, החלו להתגלע מחלוקות שלא הוכרעו: "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכן – רבו מחלוקות בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות" (סנהדרין פח, ב). לכאורה היו צריכים להפעיל את סמכות הסנהדרין, לקבוע הלכה על פי הרוב ולבטל את דעת המיעוט. כך אכן ניסו לעשות כמה פעמים. אולם כפי הנראה, חולשת מצבנו הלאומי והתורני החלישה את הסנהדרין, וכבר לא היה לה כוח להכריע במחלוקות. החולשה הלאומית נגרמה מחורבן בית המקדש, שכן רק כאשר בית הדין הגדול יושב בלשכת הגזית סמוך למקדש יש לו סמכות מלאה להעניש בדיני מיתה, והמורה בניגוד להכרעתו נחשב זקן ממרא. החולשה התורנית נגרמה מכך שהתלמידים לא שימשו כל צורכם את רבותיהם שנתפזרו, וכך נוצר מצב שהמחלוקות היו עמוקות, מפני שגם על היסודות לא הסכימו, ולכן לא ניתן היה להכריע בהחלטה של רוב.

כלומר, הסמכות הפורמלית של הרוב אינה מספקת, שכן סמכותו נשענת על כך שבית הדין מייצג את כל עם ישראל וחכמיו, וחברי בית הדין יושבים יחד ודנים בכל הנושאים בלא הגבלה של זמן. כך היה בלשכת הגזית, שבה לא היו רשאים חברי בית הדין לצאת לענייניהם אם לא נשאר פורום של שני שליש לפחות. כך היסודות היו מוסכמים, וכך כל חילוקי הדעות היו על פרטים פחות עקרוניים, ובהם קל היה להכריע ברוב.

כשאין אפשרות להכריע, הפתרון הזמני הוא לנהוג כבוד ואהבה זה בזה, כדי לשמור על אחדות העם וכבוד חכמי התורה. כך נהגו בית הלל ובית שמאי שלא נמנעו מלשאת זה את זה. ומכיוון שבית הלל הידרו בזה יותר, נפסקה הלכה כמותם: "מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (עירובין יג, ב).

העם מחליף את הסנהדרין

כיוצא בזה למדנו שבמקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים בשבת ומטלטלים ברשות הרבים לצורכי מילה, בניגוד לדעת שאר החכמים. במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים עוף בחלב בניגוד לדעת שאר החכמים. כאשר שאל לוי את רבי יהודה הנשיא מדוע אינו מנדה אותם על שהם נוהגים בניגוד לדעת חכמים, השיב שהם נוהגים כך במקומם כפי שרבם מורה להם (חולין קטז, א).

הרי שלמרות קיומה של הסנהדרין, לא הפעיל אותה רבי יהודה הנשיא כדי להכריע הלכה ולכוף אותה על כל החכמים והעם. הסיבה היא שלפי המצב הלאומי-דתי לא הייתה לסנהדרין סמכות לכפות את דעתם ברוב רגיל. אז כיצד נפסקה לבסוף הלכה? על פי מה שהתקבל בעם ישראל. עם ישראל לדורותיו הפך להיות הסנהדרין הגדולה, כפי שאמר הלל הזקן: "שאם אין נביאים הם, בני נביאים הם" (פסחים סו, א). וכן אמרו בירושלמי: "כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין אתה יודע מה טיבה, צא וראה מה הציבור נוהג – ונהוג" (פאה ז, ה). וכפי שאמרו בתלמוד הבבלי, שכדי לדעת כיצד פוסקים בפועל – צא וראה מה נוהג העם: "פוק חזי מאי עמא דבר" (ברכות מה, א).

גם לדורנו יש סמכות

כלומר, כאשר עם ישראל יושב בארצו על כל מערכותיו – מקדש, מלוכה, כהונה, נבואה, שופטים ושוטרים, וחברי בית הדין הגדול מייצגים באופן שלם את כל העם וחכמיו, יש לו סמכות להכריע. אולם כאשר מצבו של עם ישראל נחלש, אין בכוחו להעמיד בית דין גדול בעל סמכות, ואזי הסמכות חוזרת לכלל העם ותהליך ההכרעה נעשה מסובך ונמשך דורות. אולם מכיוון שהתורה ניתנה לעם ישראל, לבסוף עם ישראל מכריע.

כך מצינו בימי הראשונים והאחרונים דעות שונות בכל נושא, ובמשך הזמן חלק מהדעות נדחו לגמרי, חלק נזכרו כדעות יחיד שלעיתים מתחשבים בהן וחלק התקבלו כדעות מרכזיות. מי הכריע בזה? החכמים והציבור כאחד. פעמים שרוב החכמים ביקשו להכריע באופן אחד, והציבור הכריע כדעת החכמים המעטים, כמו למשל באיסור חדש וטלטול ברשות הרבים. זוהי "קבלת האומה" כלשונו של מרן הרב קוק זצ"ל.

אין לטעון בעניין זה שהדורות הראשונים היו טובים מדורנו, ולכן בהם היה צריך להתחשב, ואילו בדור הנוכחי אסור להתחשב כי הוא קל דעת ואפילו הדתיים שבו מזלזלים בתורה ובמצוות. הרי בדורות הקדמונים המצב היה גרוע בהרבה ממצבו של הציבור הדתי כיום. בימי התנאים היו צדוקים ובייתוסים ומינים ואפיקורסים ועמי הארץ שרצו לנשוך תלמידי חכמים כחמור, ומהם התמנו גם לכהנים גדולים, למלכים ולשרים. גם בימי הראשונים והאחרונים המצב לא היה טוב יותר.

חזון הרבנות: רחבה ומייצגת

לאחר כל מה שלמדנו, אפשר להבין את הרעיון שעמד בבסיס הקמת הרבנות הראשית לישראל – להתקדם לקראת הקמת בית הדין הגדול, שבו יתרכזו החכמים מכל החוגים והעדות, וממנו תצא הוראה לישראל. הופעה כזו של תורה תרומם את מעמד התורה והמצוות בקרב כל ישראל. התנאי הבסיסי לזה הוא המאמץ לכלול את כל החכמים מכל החוגים בכל הדיונים החשובים, כדרכם של תלמידי חכמים של ארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה. אין זה מחייב להסכים, אבל זה מחייב לשמוע כל דעה בכבוד, ולתת לכל חוג מקום מכובד. לא לפסול חוג מסוים בטענה שהם עמי הארץ וקלי דעת ("לייט"). לא לטעון מלכתחילה שלא יעלה על הדעת רעיון כזה וכזה, או שעמדה של חכמים מחוג מסוים היא הרס התורה, אלא להקשיב בנחת ולנסות להגיע לכמה שיותר הבנות, הסכמות ושיתופי פעולה. כך גם בעניין הכשרות, צריך לכל הפחות להיפגש ולהקשיב בכבוד ובנחת. אני משוכנע שאם זו תהיה העמדה הבסיסית, יוכלו להגיע להסכמות שיאפשרו לרבני צהר לבטא את העמדה ההלכתית הערכית המקובלת על בני חוגם, יחד עם חיזוק מעמדה של הרבנות הראשית, ושיתוף הפעולה הזה יעצים את שמירת התורה והמצוות בישראל.

עוד ישנן טענות רציניות לכל צד כלפי משנהו, ולא נכנסתי אליהן, כדי להציע את הכיוון העקרוני ולהרבות שלום.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בין קודש לקודש

השבת נועדה לקדושה ולמנוחה, ואין לנצל אותה להכנות לחג שאחריה • כדי לשמור על תיאבון לסעודת החג, יש להקדים את הסעודה השלישית בשבת • אין לנקות ולשטוף כלים בשבת לצורך החג, אך בשעת הצורך אפשר להוציא את מאכלי החג מהמקפיא • בשבת אפשר להתרחץ במים פושרים, ובחג גם במים שהתחממו בהיתר • דיני ברכות השחר למי שנשאר ער בלילה • בני חו"ל שחוגגים בארץ – אם יש להם משפחה, דירה או כוונות לגור בישראל – פטורים מיום טוב שני של גלויות

שמחת שבועות – רוחנית וגשמית

מעלתה המיוחדת של התורה שהיא נועדה להורות את דרך האמונה האחדותית, ולהמשיך ברכה וחיים לכל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים כאחד. לכן שמחת חג השבועות חייבת להתבטא גם בלימוד תורה וגם באכילה ושתייה. וזה התיקון השלם, שכולל נשמה וגוף, כפי שיהיה לאחר תחיית המתים

מעלה מיוחדת יש לשמחת חג השבועות על פני שאר החגים, שאפילו לדעת הסוברים שרשאי אדם בימים טובים להקדיש את עיקר החג ללימוד תורה ולמעט בסעודה, בחג השבועות – לכל הדעות – יחד עם לימוד התורה חובה לערוך סעודות חשובות מאוד, מפני שהוא "יום שניתנה בו תורה" (פסחים סח, ב).

מעלתה המיוחדת של התורה שהיא נועדה להורות את דרך האמונה האחדותית, ולהמשיך ברכה וחיים לכל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים כאחד. לכן שמחת חג השבועות חייבת להתבטא גם בלימוד תורה וגם באכילה ושתייה. וזה התיקון השלם, שכולל נשמה וגוף. תחילת גילוי העניין האלוקי הוא על ידי הגילויים הרוחניים מלמעלה שנקלטים על ידי הנשמה שמדריכה את הגוף, ומתוך כך מתגלים תכנים עמוקים בגוף האדם ותחושותיו. לכן הדבקות השלמה בה' כוללת נשמה וגוף, וכפי שיהיה לאחר תחיית המתים, שתחזור הנשמה להיות בגוף, והעניין האלוקי יתגלה בשלמות בכל המדרגות.

סעודה שלישית השבת

מכיוון שחג השבועות חל במוצאי שבת, לכתחילה יש להקדים את הסעודה השלישית של שבת לפני שלוש שעות אחרונות של היום. והטוב ביותר לקיים את הסעודה השלישית מעט אחר חצות יום השבת, בשעה אחת או שתיים בצהריים. בדיעבד, אפשר לקיים את הסעודה השלישית בשלוש השעות האחרונות של היום, ונכון להשתדל למעט באכילתה, כדי לשמור תיאבון לסעודת ליל יום טוב.

הכנה משבת לחג שאחריה

אסור להכין דבר משבת לחג, מפני שהשבת נועדה לקדושה ומנוחה, ולא כדי שיעשו בה הכנות ליום אחר – ואפילו הוא חג (פנה"ל שבת כב, טוטז).

לפיכך, אסור לשטוף את הכלים שהתלכלכו בשבת כדי לאכול בהם בחג, אלא רק לאחר צאת השבת (בשעה 20:10) מותר לשוטפם לצורך סעודת החג. וכן אסור לנקות את השולחן לכבוד החג, אבל מותר לנקות אותו כדי שיהיה מסודר בשבת, למרות שתצמח מזה תועלת לחג.

אסור להניח בשבת את התבשילים על הפלטה לצורך הלילה, אלא רק לאחר שתצא השבת (20:10) ויאמרו "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" – יהיה מותר להתחיל לעסוק בצורכי אוכל נפש ולבשל ולחמם את המאכלים.

בשעת הדחק מותר לעשות בשבת פעולות שגרתיות שאין בהן טורח לצורך החג. למשל, כאשר יש צורך להוציא מאכלים מהמקפיא לצורך סעודת ליל החג, ואם לא יוציאו את המאכלים בשבת סעודת החג תהיה מוכנה רק מאוחר בלילה, מותר להוציאם בשבת.

הדלקת נרות החג

אסור להדליק את נרות החג לפני שתצא השבת (20:10), וגם צריך להבדיל לפני כן באמירת: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש", או באמירת ההבדלה שבתוך הקידוש.

מכיוון שאסור להדליק בחג אש חדשה, יש צורך להכין מלפני השבת נר שידלוק יותר מעשרים וארבע שעות, שממנו יוכלו להדליק נרות בחג. ואם לא הכינו נר, יש להיעזר בשכנים, ולקחת מהאש שלהם כדי להדליק את נרות החג.

מותר לתחוב את הנר בכוח לתוך הנקב שבפמוט, למרות שעל ידי כך הנר נשחק מעט. וכן מותר להסיר על ידי סכין את השעווה שנותרה בנקב הפמוט ומפריעה להכנסת הנר החדש, וכן מותר להסיר דיסקית מתכת של נרונים שנדבקה לתחתית כוס הזכוכית שמניחים בה את הנרונים. מותר גם להכניס פתיל צף בתוך מצוף השעם.

אבל אסור לחמם את נר השעווה כדי להדביק אותו בפמוט, גזירה שמא יימרח, שזו תולדה של "ממחק". וכן אסור לחתוך או לשייף את בסיסו של הנר כדי שאפשר יהיה לתוקעו בנקב הפמוט, משום איסור "מחתך".

רחצה בשבת ובחג

מכיוון ששבת ויום טוב צמודים, ואנשים רבים רגילים להתרחץ בכל יום, מי שמרגיש צורך להתרחץ בשבת אחר הצהריים – רשאי להתרחץ במים פושרים שאין סובלים מהם, אבל לא במים חמים, משום גזירת מרחץ. כל זה בשבת, אבל בחג, מכיוון שהרחצה היא הנאה השווה לכל נפש, מותר להתרחץ גם במים חמים – ובתנאי שהמים התחממו בהיתר, כגון על ידי דוד שמש או על ידי שעון שבת (פנה"ל מועדים ה, י).

המתרחצים צריכים לזכור שלא להסתרק, משום שהסירוק משיר שיער והדבר אסור מהתורה.

מי שנשאר ער בלילה

נטילת ידיים: גם מי שנשאר ער כל הלילה צריך ליטול ידיים לפני תפילת שחרית, אלא שנחלקו הפוסקים האם יברך על נטילה זו. למעשה, למנהג הספרדים לא יברך. ולמנהג האשכנזים, הטוב הוא להתפנות לפני התפילה ולנגוע באחד המקומות המכוסים שבגוף, שמאז הרחצה הקודמת הזיע בו מעט, וכך יתחייב בנטילת ידיים בברכה.

ברכות התורה: המנהג הרווח הוא כדעת רבנו תם, שגם מי שלא ישן כלל בכל היממה הקודמת – כיוון שבא להתפלל שחרית של היום החדש עליו לברך את ברכות התורה. אבל לכתחילה, מי שלא ישן כלל מאז שבירך אתמול ברכות התורה, כדי לצאת ידי כל הדעות ישמע את הברכות מחברו ויכוון לצאת בכך.

ברכות השחר: גם מי שנשארו ערים כל הלילה מברכים את ברכות השחר, מפני שברכות אלו ניתקנו על כלל הטובה שיש בעולם ולאו דווקא על טובתו האישית של המברך, ולכן גם מי שאינו רואה מברך "פוקח עיוורים" וגם מי שלא ישן מברך "זוקף כפופים". אומנם לגבי ברכת "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה", מכיוון שהן נאמרות בלשון הודאה של היחיד על עצמו, יש אומרים שמי שלא ישן לא יברך. לכן אם יש במקום אדם שישן ועומד לברכן, עדיף לשמוע ברכות אלו ממנו ולכוון לצאת בכך.

כאשר אין במקום אדם שעומד לברך שתי ברכות אלו, לדעת רוב הפוסקים יברך אותן בעצמו, וכך נוהגים כל הספרדים וחלק מהאשכנזים. ויש אשכנזים שנוהגים להחמיר מספק לאומרן בלא שם ומלכות. אשכנזי שאינו יודע מה מנהגו – ינהג כמנהג רוב ישראל ויברך את כל הברכות בעצמו.

לסיכום: למנהג רוב ישראל, הנשארים ערים כל הלילה מברכים את כל ברכות השחר וברכות התורה. והמהדרים, כאשר יש להם אפשרות, יוצאים ידי חובת ברכות התורה וברכות "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה" בשמיעתן ממי שישן בלילה.

זמן ברכות השחר

על פי ההלכה אומרים את ברכות השחר וברכות התורה סמוך לתפילת שחרית. ועל פי הקבלה נוהגים לומר את ברכות השחר אחר חצות הלילה, ואת ברכות התורה אחר עמוד השחר.

אכילה לפני שחרית

במשך הלילה מותר לאכול ולשתות בלא הגבלה, ומשיגיע לחצי השעה הסמוכה לעמוד השחר אסור לקבוע סעודה, שמא ייגרר בסעודתו. בכלל זה אסור לאכול פת או עוגות בשיעור של יותר מכביצה, אבל מותר לאכול בלא קביעת סעודה ירקות ופירות ותבשילי מזונות בלא הגבלה. ומשעה שיעלה עמוד השחר אסור לאכול דבר, וכן אסור לשתות משקה בעל טעם, ואפילו מי שהתחיל לאכול או לשתות לפני כן – צריך להפסיק. רק מים מותר לשתות לאחר שעלה עמוד השחר (ומי שנצרך לקפה כדי לכוון, רשאי לשתות קפה בלי סוכר לפני התפילה). זמן עמוד השחר בחג השבועות השנה הוא בשעה 4:06.

יום טוב שני לבני חו"ל בישראל

תיקנו חכמים שבחוץ לארץ יקיימו כל חג וחג במשך יומיים, אולם נחלקו הפוסקים בדין תושב חו"ל שעלה לביקור בארץ. יש אומרים שכאשר הוא בארץ דינו כבן ארץ ישראל ויעשה יום טוב אחד בלבד (חכם צבי קסז; שועה"ר תצו, יא); אבל לדעת רוב הפוסקים, מכיוון שמקום מגוריו בחוץ לארץ, גם כשהוא מבקר בארץ דינו כבן חוץ לארץ, וכן נוהגים למעשה (ברכ"י תצו, ז; מ"ב יג).

אף שמעיקר הדין היה אפשר להקל, הואיל ודין יום טוב שני מדברי חכמים והכלל הוא שספק דרבנן לקולא, בכל זאת התקבל המנהג להחמיר, וכיוון שכך המנהג – אף מברכים ביום השני את הברכות המיוחדות ליום טוב. אולם נראה שכאשר יש למבקר זיקה עמוקה לארץ, וממילא יש סיכוי מסוים שיבחר לעלות לארץ, בעת שהוא בארץ עליו לנהוג כמנהג ארץ ישראל.

בני חו"ל בעלי זיקה לארץ

לפיכך:
א) העולה לארץ למשך שנת לימודים, שהייתו הארוכה בארץ הופכת אותו לבן ארץ ישראל במשך שהותו.
ב) הבא לבקר מעת לעת בארץ, כאשר ביקוריו יצטברו לשנה, הרי שהוא כבר קצת בן המקום, ומעתה במשך החגים שישהה בארץ ינהג יום אחד בלבד.
ג) העולה לביקור בארץ ובכוונתו לעלות לארץ כאשר הדבר יתאפשר, גם אם הוא מבקר למשך זמן קצר ויעברו עוד שנים עד שיוכל להגשים את תוכניתו, בזמן שהייתו בארץ ינהג כבן הארץ.
ד) מבקר שיש לו ילדים או הורים שעלו לארץ, נחשב כבעל זיקה לארץ, ובמשך שהייתו בארץ ינהג כבן הארץ.
ה) הקונה דירה בארץ ישראל כדי לגור בה במשך ביקוריו, למרות שביקוריו עוד לא הצטברו לשנה, בשעה שהוא בארץ דינו כבן ארץ ישראל בזכות דירתו.
ו) יורד שקבע את ביתו בחוץ לארץ, אפילו אם הוא מתגורר שם עשרות שנים, מכיוון שבמשך תקופה משמעותית היה חי בארץ – כל זמן שיש סיכוי כלשהו שיחזור לארץ, בעת שהוא מבקר בארץ ינהג כבני ארץ ישראל.

אומנם כשאנשים אלה נמצאים בחוץ לארץ, מכיוון שבפועל עוד לא עלו לארץ, דינם כבני חוץ לארץ לכל דבר, וחובה עליהם לקיים יום טוב שני של גלויות (דינים אלו התבארו בפנה"ל מועדים ט, ח).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

העיקר: להרבות שלום

מטרתה העיקרית של האבלות בימי הספירה – כבוד בין תלמידי חכמים מחוגים שונים • מותר להסתפר לצורך הסרת שיער שמפריע, לצרכים אסתטיים חיוניים או לשם צניעות • הגילוח בימינו אינו חגיגי, ולכן מי שאין לו מנהג אבות – יכול לנהוג כדעת המתירים להתגלח, בפרט לפני שבת • ברדיו ובמחשב אפשר לשמוע שירים רגועים בעוצמה נמוכה • בשעת הצורך אפשר להקל ולרכוש מוצרים חדשים שמברכים עליהם שהחיינו • המנהג העיקרי בקהילות אשכנז בחו"ל הוא שלא להתחתן בסוף הספירה, וגם לאשכנזים בארץ ראוי להימנע מנישואין בימים אלה

שלום בין תלמידי חכמים

יש סוברים שיש הבדל יסודי בין תספורת לגילוח: בתספורת יש חגיגיות, כפי שמקובל שאנשים מסתפרים לקראת אירועים חגיגיים; ואילו הגילוח בימינו הוא מעשה שגרתי, שנעשה כל יום או כל כמה ימים, ומגמתו להסיר את הזיפים המכערים את פניהם של מי שרגילים להתגלח

בימי ספירת העומר מתו עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, לפיכך נהגו ישראל מקצת מנהגי אבלות בימים אלו, שלא לשאת אישה ולא להסתפר ולא לקיים בהם ריקודים ומחולות של רשות. אמרו חכמים שהתלמידים מתו "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה", והיה העולם שמם מתורה עד שהיה נדמה לרבים שאבדה תקווה מישראל; אולם רבי עקיבא לא התייאש, ולמרות האסון הכבד חזר וקיבץ תלמידים חדשים ולימדם תורה, "והם הם העמידו התורה" (יבמות סב, ב).

לאחר שהעמיד רבי עקיבא תלמידים חדשים, אמר להם: "בניי, הראשונים לא מתו אלא שהייתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם" (בראשית רבה סא, ג). מכך שאנו נוהגים לזכור את מיתתם של התלמידים ואת סיבתה, יש לנו ללמוד כי בימים אלו במיוחד צריך להרבות בכבוד שבין תלמידי חכמים מחוגים שונים.

עד מתי נמשכת האבלות

למנהג האשכנזים בארץ ישראל מנהגי האבלות נמשכים עד ל"ג בעומר, ומכיוון ש"מקצת היום ככולו", כבר מבוקר יום ל"ג מותר להסתפר ולהתחתן (ויש שמקילים אף מליל ל"ג). למנהג הספרדים מנהגי האבלות נמשכים עד בוקר יום ל"ד. אומנם גם למנהג הספרדים במשך ליל ל"ג בעומר ויומו מותר לשיר, לנגן ולרקוד, לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי, אבל עדיין אסור להסתפר ולהתחתן עד בוקר יום ל"ד בעומר (בהמשך יבואר על מנהג אשכנז ביחס לימים שלאחר ל"ג בעומר).

איזו תספורת אסורה

למנהג הספרדים אין מסתפרים עד בוקר יום ל"ד בעומר, ולמנהג האשכנזים עד ל"ג בעומר. לנוהגים על פי האר"י אין מסתפרים עד ערב חג השבועות, ויש לזה טעם על פי הקבלה ולא מפני האבלות.

התספורת שאסורה בימי האבלות היא תספורת רגילה, שיש בה צד של שמחה אסורה, אבל מותר לגזור את השפם אם הוא מפריע לאכילה. וכן מי ששיער ראשו המגודל גורם לו כאבי ראש, או שיש לו פצעים בראשו, רשאי להסתפר בימים אלו.

וכן מותר לאישה להסתפר לשם צניעות, כגון אישה ששערותיה יוצאות מכיסוי ראשה – מותר לה לספרן. וכן כשיש צורך להסיר גנאי, מותר לנשים למרוט גבות ולהוריד שערות שבפנים.

גם את הקטנים אין לספר בימים אלו, ולצורך גדול, כדי למנוע מהם צער, מותר לספרם (פניני הלכה זמנים ג, ו).

מילה וראש חודש

לכבוד ברית מילה מותר לבעלי השמחה להסתפר. בעלי השמחה הם אבי הבן, הסנדק והמוהל (משנה ברורה תצג, יב).

כאשר ראש חודש אייר חל בשבת, לפי מנהג אשכנז מותר להסתפר לקראתו (מ"ב תצג, ה), ולמנהג הספרדים רק בשעת הדחק מקילים בזה (כף החיים תצג, מב).

האם גילוח אסור

לדעת רבים גילוח בכלל תספורת, ובכל הימים שאסור להסתפר אסור גם להתגלח, ורק למי שעלול להפסיד את פרנסתו אם לא יתגלח – מותר להתגלח (כה"ח תצג, יט, אגרות משה או"ח ד, קב). וכך נוהגים רוב בני הישיבות, שאינם מתגלחים בימי האבלות שבספירת העומר.

מנגד, יש סוברים שיש הבדל יסודי בין תספורת לגילוח. בתספורת יש חגיגיות, כפי שמקובל שאנשים מסתפרים לקראת חגים ואירועים חגיגיים; ואילו הגילוח בימינו הוא מעשה שגרתי, שנעשה כל יום או כל כמה ימים, ומגמתו להסיר את הזיפים המכערים את פניהם של מי שרגילים להתגלח, ולא עליו חל המנהג שלא להסתפר. לשיטתם, במיוחד בערב שבת ראוי להתגלח, כדי שלא לקבל את השבת באופן לא מכובד. וכך משמע מכמה מגדולי האחרונים, שלכבוד שבת היה ראוי להתגלח (מגן אברהם תקנא, יד; ביאור הלכה תקנא, ג).

למעשה ראוי לכל אדם להמשיך במנהג אביו. מי שאין לו מנהג – עדיף שיתגלח לקראת השבתות, וכן לקראת יום העצמאות. ואם ירצה – יוכל להתגלח בכל יום, מפני שדעת המקילים מסתברת יותר (פנה"ל שם ג, ז).

שמחה וטיולים

אין לקיים בימים אלו ערבי שירה בציבור או ריקודים, וכן אין לקיים הופעות של זמרים או תזמורות. אין לקיים טיול של ילדים ונערים שרגילים להרבות בו בשירים רועשים ושמחים, אבל טיול רגיל מותר. וכן מותר לקיים נופש בימים אלו.

שמחה של מצווה

מותר לקיים סעודות מצווה ולשיר ולרקוד בהן כפי שמקובל כל השנה. למשל, מותר לערוך סעודות ברית מילה, פדיון הבן וסיום מסכת בימי ספירת העומר. ומי שרגיל בסעודות אלו לרקוד ולהשמיע מוזיקה שמחה – רשאי, מפני שזו שמחה של מצווה.

מותר להכניס ספר תורה לבית הכנסת בשירה, ניגונים וריקודים כמקובל, מפני שאלו ריקודים וניגונים של מצווה.

וכן הדין בסעודת בר מצווה שנערכת ביום שבו הבן הגיע למצוות, שמותר לקיימה כפי שרגילים בכל השנה. כאשר לא ניתן לקיים את מסיבת בר המצווה ביום הגיעו למצוות, מותר לקיים את הסעודה אך בלא השמעת מוזיקה. ואם יקבעו לסיים מסכת או סדר משניות בתחילת המסיבה, יוכלו להשמיע מוזיקה כפי שהם רגילים בכל שמחת בר מצווה (פנה"ל שם ג, ט).

אבל חתונה, למרות שהיא שמחת מצווה, אין מקיימים, מפני ששמחת החתונה גדולה מאוד.

שמיעת מוזיקה ממכשיר ביתי

יש אומרים שכשם שאין לשמוע נגנים חיים, כך אין לשמוע מוזיקה דרך מכשירים אלקטרוניים (אג"מ יו"ד ב, קלז; יחווה דעת ו, לד). ויש סוברים שאין בכך איסור, מפני שבשמיעת מוזיקה רגילה שאינה שמחה במיוחד דרך מכשירים אלקטרוניים, אין חגיגיות כפי שיש בשמיעת נגנים חיים. ועוד שכיום הכול רגילים בזה, והשגרה שבשמיעת שירים באופן זה ביטלה את החגיגיות והשמחה שבהם.

למעשה נראה שמותר לשמוע שירים עצובים ורגילים, אבל שירים שמחים אין לשמוע כלל. גם שירים רגילים מותר לשמוע רק בקול שקט או באוזניות, אבל בקול רם שנשמע גם מחוץ לחדר אסור, מפני שעוצמת הקול מגבירה את החגיגיות (פנה"ל שם ג, י).

עוד נראה שגם לדעות המחמירות, הנוהג ברכב וחושש שמא יירדם, רשאי לשמוע מוסיקה כדי לשמור על ערנותו.

קניית מוצרים חדשים

שלא כימי בין המיצרים, שבהם נוהגים שלא לברך "שהחיינו", בימי ספירת העומר מותר לקנות בגד, רהיט חדש או פרי חדש ולברך עליו "שהחיינו". אומנם יש שהחמירו בזה לכתחילה, אולם למעשה בשעת הצורך אפשר להקל. והרוצה להדר ישתדל לחדש אותם ולברך עליהם "שהחיינו" בימי שמחה, כגון שבת, ראש חודש או יום העצמאות (פנה"ל ג, יא).

בין ל"ג בעומר לשבועות

כפי שלמדנו למנהג ספרדים מנהגי האבלות נפסקים ביום ל"ד בעומר, מפני שהכלל הוא שחמישה עשר יום לפני חג השבועות נפסקים ימי האבלות. אולם למנהג אשכנז הכלל הוא שנוהגים 33 ימי אבלות – אפשר לקיימם בתחילת ימי העומר עד ל"ג, ואפשר לקיימם בסוף ימי הספירה, מראש חודש אייר עד ערב חג השבועות.

בעבר, ברוב קהילות אשכנז העדיפו לנהוג אבלות בסוף ימי הספירה, מפני שבימים אלו אירעו באשכנז עוד אסונות. כאלף שנים לאחר מיתת תלמידי רבי עקיבא, בעת מסעות הצלב שהחלו בשנת תתנ"ו לאלף החמישי (1096), רצחו הנוצרים באשכנז רבבות יהודים, ואף אסונות אלו התחוללו ברובם בימי ספירת העומר. כחמש מאות שנים לאחר מכן, בשנת ת"ח ות"ט לאלף השישי (1648), שוב אירעו רציחות נוראות במזרח אירופה. רבבות ואולי מאות אלפי יהודים נרצחו, ואף פרעות אלו אירעו ברובן בימי ספירת העומר.

למרות שהעיקרון הוא שכאשר מתקבצים בני עדות שונות רשאית כל עדה להמשיך במנהגה, לכתחילה עדיף שלא להרבות בחילוקים. לכן בהשפעת מנהג הספרדים, נהגו כמעט כל האשכנזים בארץ לקיים את ימי אבלות עד ל"ג בעומר. אומנם אשכנזי שרוצה – רשאי להמשיך במנהג משפחתו ולקיים את ימי האבלות בסוף הספירה.

נישואין ושמחה לאחר ל"ג בעומר

למנהג ספרדים, לאחר ל"ד בעומר אין יותר שום מנהג אבלות, ומותר לערוך נישואין ולקיים חגיגות בלא הגבלה.

אולם למנהג האשכנזים, מכיוון שהמנהג הרווח בעבר היה לנהוג אבלות בסוף ימי הספירה מפני האסונות שאירעו בהם, גם היום שעיקר מנהגי האבלות מסתיימים בל"ג בעומר, נוהגים שלא לקיים עד ראש חודש סיוון שמחות גדולות כגון מופעי זמר וערבי ריקוד שמחים. אבל חוג מחול אירובי וכיוצא בו אפשר לקיים, מפני שעיקרו נועד להתעמלות. בכ"ח באייר, יום שחרור ירושלים, מותר לקיים שמחות גדולות ונישואין גם למנהג אשכנז.

גם מנישואין רבים מיוצאי אשכנז נמנעים בימים אלו, ויש סוברים שגם יוצאי אשכנז רשאים לקיים נישואין בימים שלאחר ל"ג בעומר, ובשעת הצורך ראוי לאדם להתייעץ עם הרב המקומי או רבו המובהק אם לסמוך על דעת המקלים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד