ארכיון הקטגוריה: הלכה

מחיית עמלק אינה דומה למעשי הנאצים

הסיבה לכך שיש למחות דווקא את העם העמלקי • למצווה זו יש גם היגיון מוסרי, לפיו יש להרתיע את הרשעים • האם עמלקי יכול לחזור בתשובה או להתגייר • כיצד קרה שמבני בניו של המן יצאו תלמידי חכמים • האם ניתן להחיל את המצווה גם בימינו

מצוות מחיית עמלק

יש שואלים מדוע התורה מצווה באכזריות רבה להשמיד עם שלם? האם אין זה דומה למעשיהם של הנאצים? מנגד יש שואלים האם לאחר שעמלק אבד מהעולם, יש ללמוד ממצווה זו לקח לימינו ואולי אף להחיל דין עמלק על הרשעים שבכל דור? נלמד את המצווה ובתוך כך יתבררו התשובות.

הסיפור ההיסטורי

בשונה מעמדת הנאצים, עמלקים יכולים להציל את עצמם בהתנערות ממורשתם על ידי קבלת עקרונות המוסר שבשבע מצוות בני נח. זכות זו שמורה לכל אחד בנפרד, ולכל משפחה כמשפחה, ואף לכל העם כאחד

כפי הנראה עמלק היה שבט שלא עסק בחקלאות וחרושת, אלא אימן את צעיריו לתקוף בהפתעה כפרים ושיירות. להרוג את העומדים מולם, לבזוז את רכושם ולמכור את הגברים הנותרים, הנשים והטף לעבדים. קשה היה ללחום בהם, מפני שלא היה להם מושב קבוע, ופתאום היו מופיעים במרחק עצום ממה שציפו ובכוח גדול תקפו.

כך אירע שמיד לאחר שעם ישראל יצא מעבדות מצרים, בעודו עייף ויגע מטלטולי הדרך, החלו בני עמלק להתקיפו. במקום לראות את גודל הנס, או לרחם על העבדים שזה עתה יצאו לחירות, ראו העמלקים לפניהם טרף שמן, ותוך ניצול חולשתם של ישראל, החלו לזנב בנחשלים בקצה המחנה כדי להתפרנס ממכירתם לעבדים ומביזת רכושם.

גם לאחר שיהושע בשליחות משה רבנו נלחם בהם והדפם, היה ברור שאין זה הקרב האחרון, אלא כל אימת שיראו סימני חולשה יתקפו, יהרגו, יבזזו וישבו.

שלוש המצוות הקשורות למחיית עמלק

בעקבות זאת נצטווינו בשלוש מצוות (דברים כה, יז-יט): א. מצוות עשה, לזכור את אשר עשה לנו עמלק בדרך בצאתנו ממצרים. ב. מצוות לא תעשה, שלא לשכוח את אשר עשה לנו. ג. מצוות עשה, למחות את זרעו של עמלק מן העולם.

כדי להכרית את עמלק היה צורך בגיוס צבא גדול שיקיף את כל אזור פעילותם הרחב, ימצאם, יחסום את נתיבי בריחתם, יגיע איתם לקרב פנים אל פנים וישמידם. לשם כך היה עם ישראל צריך להתבסס בארץ, ובלא חשש מהתקפת האויבים שמסביב להקצות כוחות גדולים למשך זמן רב לצורך מלחמה בעמלק. זהו שאמרו חכמים (סנהדרין כ, ב) שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ:
א. להעמיד עליהם מלך.
ב. להכרית את זרעו של עמלק.
ג. רק לאחר מכן יוכלו לקיים את המצווה השלישית – לבנות מקדש.

תולדות מחיית עמלק

לאחר שהתבססה מלכותו של שאול המלך, ראשון מלכי ישראל, הגיע הזמן וכפי שאמר שמואל הנביא לשאול המלך: "לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו, והמתה מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שמואל א' טו, א ג).

אפשר לבאר, שישראל נצטוו להרוג גם את כל הבהמות כדי שלא ייהנו מהגזל, שכל רכושם של עמלק היה גזול. ואולי אם יתירו להם ליהנות מהשלל, יעדיפו ישראל לכרות ברית עם עמלק, שימשיך לבזוז ערים של עמים שכנים תמורת חלק מהשלל ושמירה על הגבולות.

החששות התאמתו. שאול המלך לא קיים את המצווה כהלכתה, וחמל על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר, וסיים את הקרב בעוד עמלקים רבים נותרו בחיים. כפי הנראה, במקום לסיים את המלחמה, העדיף שאול לשבות את אגג כדי שימשיך למלוך על בני עמלק הנותרים מתוך כפיפות לישראל, כדי לשמור עבור ישראל על גבול המדבר.

בעקבות הפרת המצווה העביר ה' ממנו את המלכות ונתנה לדוד. אולם הנזק שכבר נגרם היה נורא. בני עמלק המשיכו לזנב בישראל. שנים ספורות לאחר מכן, בעוד דוד ואנשיו משתתפים במלחמה נגד פלישתים, גדוד עמלקי פשט על עירם צקלג, שרף את העיר באש ולקח בשבי את כל נשותיהם וילדיהם. בחסדי ה', הצליחו דוד ואנשיו להציל את השבויים ולהכות את אותו הגדוד. אולם כיוון שדוד עוד לא היה מלך וצבא ישראל לא עמד לרשותו, לא הצליח לכלותם, ונותרו מאותו הגדוד ארבע מאות נערים אשר רכבו על גמלים וברחו (שמואל א, ל). מסתבר שהיו עוד גדודי עמלקים פזורים בדרום הארץ. לאחר שדוד מלך על ישראל, ערך נגדם מלחמה, אולם כיוון שכבר התפזרו למרחבים עצומים ולארצות נוספות, כבר לא היה ניתן ללחום נגד כולם ולכלותם (עי' פנה"ל זמנים יד, ה, 5).

עוד מספרים חכמים, שמאותו הזמן שנשתהה שאול בהריגת אגג, הוליד אגג בן או בת, ומהם נמשך זרעו עד המן הרשע (מגילה יג, א).

ההיגיון המוסרי שבמצווה

ההיגיון המוסרי שבמצווה ברור. כשם שעשו עמלק לכל הערים שבזזו, כך ראוי שייעשה להם. ואמנם בדרך כלל הם לא הרגו את כל בני הערים שכבשו, אולם זה היה רק מפני שקיוו להרוויח כסף ממכירתם לעבדים. אבל כשלא מצאו להם קונים – הרגום.

מידה זו היא גם הכרחית ליצירת הרתעה. שכן מי שמוותר לאויביו ואינו נוקם בהם כפי מידתם, מעודד את אויביו ללחום כנגדו. האימפריות הגדולות הענישו בחומרה את מי שעמדו מולם, על ידי כך יצרו הרתעה שקיימה את מלכותם מאות שנים.

עמלק שורש הרע בעולם

למעלה בקודש, כל דבר הנוגע בישראל קשור לגילוי דבר ה' ותיקון העולם. המסר האידיאלי והאמוני שהועיד ה' לישראל מעורר את כל הרשעים שבעולם לצאת ולהילחם כנגדו. זו הסיבה שלא היתה אומה בעולם שנרדפה כפי שהאומה הישראלית נרדפה עד השואה הנוראה. את כל זה התחיל עמלק מיד לאחר צאתנו ממצרים, כדי למנוע מאתנו לקבל את התורה ולתקן את העולם. לכן הוא מבטא את שורש הרע שבעולם, את שנאת ישראל, התורה והרעיון האלוקי של תיקון עולם בחסד ואמת. זהו שנאמר (שמות יז, טז): "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור". אמרו חכמים: "נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו" (רש"י שם).

עמלקים יכולים לשוב בתשובה

אף שהתורה ציוותה למחות את זרעו של עמלק, אם יחליט עמלקי לקבל על עצמו לשמור שבע מצוות בני נח, יפקע ממנו דין עמלק. לא זו בלבד, אלא שציוותה התורה שלפני שנצא למלחמה בעמלק, נציע להם שלום, שיקבלו עליהם לשמור שבע מצוות בני נח, ויהיו משועבדים לישראל להעלות מס. אם קיבלו – אין נלחמים נגדם. ואם לא קיבלו – נלחמים נגדם עד כלותם (רמב"ם מלכים ו, א ד, כס"מ שם).

הרי שבשונה מעמדת הנאצים, עמלקים יכולים להציל את עצמם בהתנערות ממורשתם על ידי קבלת עקרונות המוסר שבשבע מצוות בני נח. זכות זו שמורה לכל אחד בנפרד, ולכל משפחה כמשפחה, ואף לכל העם כאחד.

הרי שהדרך האידיאלית לקיום מצוות מחיית עמלק היא בחזרתם בתשובה. אם לא כן, ישנה דרך שאף היא לכתחילה, במחייתם במלחמה.

בפועל המצווה התקיימה בדרך של בדיעבד: ברבות השנים צאצאיהם התפזרו והתבוללו בגויים, ואבד מהם זכר מוצאם ופקע מהם דין עמלק בלא שעשו תשובה. בפועל אין כיום דרך למחותם כי נטמעו בעמים, ועם זאת השפעתם הרעה נמשכת בצורה חלקית, והדרך שנותרה לתיקון היא בהשבת העולם כולו בתשובה, או שתתפתח מלחמה גדולה, כדוגמת מלחמת גוג ומגוג, שבה כל הרשעים יאבדו.

מבני המן הרשע לימדו תורה בבני ברק

אמרו חכמים שמבני בניו של המן הרשע, שהיה מזרע עמלק, לימדו תורה בבני ברק (גיטין נז, ב; סנהדרין צו, ב). אמירה זו נאמרה כשבח לגרים ולתורה, שהרי לא יתכן שרצו לפגוע באותם גרים שלימדו תורה בבני ברק, שכן בנוסף לאיסור לצער כל יהודי ובכללם גרים, ישנו איסור נוסף שלא לצער גר. ובנוסף למצוות ואהבת לרעך כמוך כלפי כל ישראל, ישנה מצווה נוספת לאהוב את הגר.

האם מותר לקבל גר מעמלק

נחלקו הפוסקים בשאלה: האם מקבלים גר מבני עמלק. לדעת הרמב"ם יכול עמלקי להתגייר (הל' איסורי ביאה יב, יז). ולכן מבני בניו של המן התגיירו ולימדו תורה בבני ברק.

מנגד, יש אומרים שאין מקבלים גר מעמלק. וכך היא דעת רבי אליעזר במכילתא (סוף פרשת בשלח), שנשבע המקום בכיסא הכבוד שלו שאם יבוא עמלקי להתגייר, לא יקבלו אותו. ומה שאמרו חכמים שמבני בניו של המן הרשע לימדו תורה בבני ברק, אירע מתוך טעות, שבית הדין לא ידע שהבא לפניו הוא מזרע עמלק, ולכן קיבלוהו, ואחר שהתקבל כבר לא דחוהו (ישועות מלכו). כמו כן אפשר שבתחילה עמלקי התבולל בעם אחר, ואחר שפקע ממנו דין עמלק, בא להתגייר, ומצאצאיו אותם מלמדי תורה בבני ברק (חיד"א). או שהם היו מצאצאי עמלקי מבני המן הרשע שאנס יהודייה, ובנה שנולד לה ממנו נחשב ליהודי, וממנו נולדו אותם מלמדי תורה בבני ברק (עי' בפנה"ל זמנים יד, ח, 10).

לקחים לימינו

אחר שאבד זכרם של בני עמלק, אין לשום בית דין סמכות להחיל את דין עמלק מהתורה, שהוא דין חמור ונורא, על שום שבט או משפחה אחרת. אולם מהצד המוסרי וההגיוני שבמצווה, יש ללמוד שהענישה כלפי רשעים שבחרו ברשע צריכה להיות במידה כנגד מידה, הן מצד המוסר והן כדי להרתיעם לצורך הצלת העולם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

חובת המחאה במסגרת הצבא

גם אם יש מחלוקות כיצד להגיב לכרסום בצביון היהודי בצה"ל, הלכה פסוקה היא שחובה להוכיח • תוכחת הזולת מבטאת אהבה ומונעת כעס ונקמה • מי שאינו מוחה – נחשב שותף לחטא ונענש • חובה לחזור ולהוכיח פעמים רבות, כל עוד יש סיכוי שהתוכחה תועיל • החובה חלה גם במצבים בלתי נעימים למוכיח • החובה מתחזקת בעידן שבו לגופים ציבוריים יש מנגנוני קבלת תלונות לשם התייעלות • הדבר מקובל גם בצה"ל, ואינו נחשב לפגיעה בסמכות • הדרכים המקובלות והרצויות למחאה במסגרת הצבאית

אספת הרבנים

אצל חיילים דתיים רבים נדמה שתלונה נחשבת כערעור על סמכות המפקד ואולי אף פגיעה בצבא. אולם צריך לדעת שעמדה כזו היא שריד מתקופת המלכות, ואף על פי כן התורה הורתה למחות כנגד חטאי המלכות. לעומת זאת, כיום תלונה נחשבת כהתנהגות אזרחית שראויה לשבח

לפני שבוע השתתפתי באספת רבנים שכונסה ביוזמת אבי מורי שליט"א, לשם דיון בכרסום צביונו היהודי של צה"ל בתחומים שונים. תהליך שהרמטכ"ל וסגנו מובילים, עד כדי יצירת סביבה שאינה מתאימה לאורח חיים יהודי מסורתי, בעיקר בתחום עירוב הבנים והבנות ואי שמירת גדרי הצניעות. היו שסברו שצריך להגדיר את הקו האדום שמעבר אליו חייבים לסרב פקודה. היו שסברו שהבעיות עמוקות וקשות ולכן יש צורך במאבק רחב על מטרותיו הכלליות של הצבא, ואף להצהיר שאם המצב ימשיך להתדרדר, נצטרך לקרוא לנוער לדחות את הגיוס בכמה שנים עד שהמצב יתוקן. מנגד, היו שסברו כי אף שהדרך לשינוי המצב אינה ברורה, לקריאה כזו אין מקום. גם הגדרת הקו שמעבר לו צריך לסרב פקודה היא בעייתית, שכן אינו דומה אדם שעלול להפסיד מכך את פרנסתו לאדם שנמצא בשירות חובה, ובכלל בענייני צניעות הגדרים פחות מוגדרים ותלויים באדם, במקום ובזמן.

חובת המחאה – הלכה מוסכמת

בתוך מכלול הדעות, הצעתי להסכים על עמדה אחת בסיסית, שיסודה במצוות התוכחה: כל חייל שנפגש עם בעיה משמעותית בתחום ההלכה והצניעות, חייב לקיים את מצוות התוכחה, שהיא חובה מהתורה, בהגשת תלונה בדרכים המקובלות בצבא ובחברה. גם אם יש סוברים שהצעה זו אינה היעילה ביותר, מדובר על חובה מהתורה שרבים מתרשלים בקיומה, ויש הכרח להחזירה למקומה הראוי. גם גורמי הצבא שבפניהם הועלו תלונות על פגיעה קשה בחיילים הדתיים ובצביון היהודי של הצבא, טענו שאין בעיה, וכי מתוך כלל התלונות של חיילים על נושאים שונים אחוז התלונות על עניינים דתיים הוא מזערי. הרי שהקפדה על קיום מצוות התוכחה תתרום להעלאת המודעות בפיקוד הבכיר ותועיל לשיפור המצב. ההצעה התקבלה, והתבקשתי לכתוב על כך מאמר הלכתי.

מצוות המחאה

מצווה על אדם מישראל שרואה את חברו חוטא שימחה בידו. אסור שהמחאה תנבע מתוך שנאה כלפי החבר אלא להפך, עליה לנבוע מתוך אהבה ואחריות למצבו, שכשם שיהודי צריך לדאוג לחבירו שלא יהיה רעב כך עליו לדאוג שלא יחטא. ואכן מצינו שמצוות אהבת הריע ומצוות התוכחה נאמרו בסמיכות, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא. לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז יח). הרי שהתורה מלמדת אותנו שעל ידי התוכחה מבטאים את האהבה האמיתית, ולהפך כאשר אין מוכיחים, מצטברת טינה כבושה ולבסוף נעשים שונאים ונוקמים ונוטרים. אבל כאשר מוכיחים, מתקנים את המצב. וגם כאשר לא מצליחים לתקן, התסכול יוצא ומבינים שכנראה קשה מאוד לחוטא לשנות את דרכו.

כאשר מדובר בחטא מערכתי ציבורי, חובת המחאה גוברת, שכן החטא פוגע ברבים ובצביון החברה.

הנמנע ממחאה נענש על החטא

אמרו חכמים: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו (נענש בחטאם של אנשי ביתו), באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו" (שבת נד, ב). הרי שחייל שיכול למחות כנגד דבר חטא ואינו מוחה, אף שהוא עצמו לא חטא, נעשה שותף בחטא ונענש.

מובא בתלמוד (שם נה, א), שרבי זירא אמר לרבי סימון, שהיה בקשר עם אנשי ריש גלותא: תוכיח אותם על מעשיהם הרעים. ענה לו רבי סימון: הם אינם מקבלים את תוכחתי, ומדוע שאוכיח אותם בחינם? ראוי לציין שאנשי שלטון שונאים תוכחות, והמוכיח אותם עלול לשלם על כך מחיר אישי, לפיכך סבר רבי סימון שאם ממילא לא יקבלו את תוכחתו, עדיף שישתוק.

ענה לו רבי זירא: אף על פי שלא יקבלו, חובה עליך להוכיחם. וכפי שאמר רבי אחא ברבי חנינא: "מעולם לא יצתה מידה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה". כלומר, לאחר שיוצאת מן השמיים הוראה טובה, אין הקב"ה חוזר ממנה, חוץ ממקרה של אנשים שיכלו להוכיח את החוטאים ולא הוכיחו. כפי שהיה בעת שגזר ה' על חורבן בית המקדש: בתחילה גזר להעניש את הרשעים בלבד, וחזר וגזר להעניש את הצדיקים שלא מחו. וזהו שנאמר: "'ויאמר ה' אליו, עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתווית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה' וגו' (יחזקאל ט, ד). אמר לו הקב"ה לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תו (סימן) של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה ועל מצחם של רשעים תו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, היה בידם (של הצדיקים הללו) למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם – לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, אם לפניך גלוי – להם מי גלוי? והיינו דכתיב: 'תהרגו למשחית… וממקדשי תחלו' (שם ט, ו). וכתיב: 'ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית' (שם)". ביאר רב יוסף, שהזקנים הללו שבהם התחילה הפורענות היו "בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו", אולם מכיוון שלא קיימו את מצוות המחאה – נענשו ראשונים.

חובה מתמשכת

כמה פעמים צריך להוכיח? אמרו חכמים: "הוכח – אפילו מאה פעמים" (בבא מציעא לא, א). זה בתנאי שיש סיכוי שהתוכחה תתקבל, כי התוכחה מופנית לאדם שמקבל את העקרונות שעליהם המחאה מבוססת; או במקרה שלנו, כשהיא כלפי גוף ציבורי, שכאשר סך התלונות כלפיו מצטבר לכמות מסוימת הוא מתחיל לשנות את עצמו לטובה.

כאשר אין שום סיכוי שהתוכחה תתקבל, המצווה להוכיח פעם אחת, ומעבר לזה אין להוכיח. וכפי שאמרו חז"ל (יבמות סה, ב): "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (רמ"א או"ח תרח, ב; מ"ב ט).

גם במצבי אי-נעימות

עד כמה צריך להתאמץ בתוכחה? נחלקו בזה האמוראים: לדעת רב על המוכיח להוכיח את החוטא בתוקף כזה עד אשר החוטא ירצה להכותו. לדעת שמואל, התוכחה צריכה להיות חריפה אך לא עד כדי הכאה, אלא עד אשר החוטא ירצה לקללו. ולדעת רבי יוחנן התוכחה צריכה להיות עד אשר החוטא ינזוף במוכיח ויאמר לו בחומרה כי אינו רוצה לשמוע אותו יותר (ערכין טז, ב). להלכה פסק הרמב"ם שהתוכחה עד הכאה. וכך כתב: "וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה הוא נתפש בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהן" (הלכות דעות ו, ז).

במדינה דמוקרטית – החובה גוברת

נמצא אם כן שחובת ההוכחה מחייבת את החייל גם כאשר היא כרוכה בכניסה למצבים מאוד לא נעימים מול מפקדיו. החובה קיימת גם כאשר רוב הסיכויים שלא תתקבל, מפני שלעולם יש סיכוי שהיא תועיל במקצת, אפילו כאחת ממאה תוכחות. וכל שאינו מוכיח, נעשה שותף בחטאה של כל שדרת הפיקוד, שפוגעת בצביון היהודי של צה"ל וכופה על חיילים שלא לנהוג כפי ההלכה.

אם כך היה נכון בעת שהשליטים פחות התחשבו בתלונות, על אחת כמה וכמה כיום, כאשר כל המערכות הציבוריות מקימות גופי ביקורת פנימיים ומעמידות לרשות הציבור מנגנוני פנייה מסודרים, כדי לתקן את עצמן בעזרת התלונות.

אצל חיילים דתיים רבים נדמה שתלונה נחשבת כערעור על סמכות המפקד ואולי אף פגיעה בצבא. אולם צריך לדעת שעמדה כזו היא שריד מתקופת המלכות. אז תלונה נחשבה כפגיעה בכבוד המלכות, ואף על פי כן התורה הורתה למחות כנגד חטאי המלכות. לעומת זאת, כיום תלונה נחשבת כהתנהגות אזרחית שראויה לשבח. כך השיטה הדמוקרטית משתפת את הציבור כולו בעיצוב המערכות ושיפורן.

אופן קיום חובת המחאה

ראשית, יש לפנות אל המפקד הישיר ואל הרב הצבאי היחידתי. אם הם יפתרו את הבעיה מה טוב.

אם הבעיה לא נפתרה, יש להפנות את המחאה לארבעה ערוצים:

  • א) למשרד פניות הציבור באכ"א. גם הורים ובני משפחה יכולים לפנות לשם. משרד זה רגיל לעבוד ביעילות ומהירות.
  • ב) לקו הפתוח של הרבנות הצבאית, בהיותו הגוף האחראי באופן הישיר לענייני היהדות בצה"ל.
  • ג) לגופים המלווים חיילים בצבא כגון איגוד ישיבות ההסדר ואיגוד הישיבות הגבוהות, ולארגונים ציבוריים כדוגמת 'צו 1' וכדומה.
  • ד) לנציב קבילות החיילים. זהו גוף חוץ-צבאי, שטיפולו ארוך ומערכתי, ונועד למקרים שבהם הצבא לא השכיל לתקן עצמו ביעילות.

בבעיות קשות שאינן מקבלות מענה ראוי, רצוי לשלוח העתק לכלי תקשורת כדוגמת 'בשבע' וערוץ 7, שמעוניינים לסייע בכך.

כאשר קשה לחייל לקיים את חובת המחאה, יכולים ההורים להחליפו ולקיים במקומו את חובת המחאה.

יש לקיים את מצוות התוכחה בהקדם, מפני שככל שהיא סמוכה לאירוע תועלתה מרובה יותר. אולם גם מי שהתרשל ולא קיים אותה אז, חייב לקיימה אחר כך ואפילו אחרי שנה, מפני שעדיין יש בקיומה בכל הערוצים הנזכרים תועלת.


תוספות העורך:

משרד פניות הציבור באכ"א

הקו הפתוח של הרבנות הצבאית

  • בטלפון 073-3402226

גופים המלווים חיילים בצבא

נציב קבילות החיילים

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תולעים: מה לבדוק וכיצד

התורה לא אסרה שרצים שאי אפשר לראות, השאלה היא מה דין שרץ שבתנאים מסוימים אפשר לזהות • הגישה המקלה והגישה המחמירה שקולות בסברותיהן, ומעיקר הדין הלכה כמקלים • במטבחים גדולים ראוי להחמיר • מכיוון שהסבון בימינו מסיר חרקים, צריך להשתמש בו, גם אם בעבר היו שהסתפקו במים • עלי חסה וכרוב יש לפרק ולהשרות במים וסבון, ורצוי לחתוך • למנהג המהדרין יש לבדוק את הירקות מול האור, או לצרוך ירקות מתוצרת גוש קטיף • גם כרובית, ברוקולי, תות ותירס ניתנים להכשרה

המחלוקת בדין שרצים זעירים

ברור שאין איסור בשרצים זעירים שעין אדם אינה יכולה לראותם, שכן התורה ציוותה את האדם להיזהר משרצים לפי יכולת ראייתו הטבעית. השאלה מה דין שרצים זעירים שאורכם כחצי מילימטר עד שני מילימטר, שעל משטח בצבע מנוגד לצבעם אדם רגיל יכול לראותם

סוגיית התולעים בירקות, בפירות ובשאר המאכלים היא אחת הקשות והמורכבות בתחום הכשרות. נצטווינו בתורה: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג). השאלה מה דין ירקות, עלים ופירות שפעמים רבות מצויים עליהם או בתוכם חרקים זעירים שקשה מאוד לראותם. ברור שאין איסור בשרצים זעירים שעין אדם אינה יכולה לראותם, שכן התורה ציוותה את האדם להיזהר משרצים לפי יכולת ראייתו הטבעית. השאלה מה דין שרצים זעירים שאורכם כחצי מילימטר עד שני מילימטר, שעל משטח בצבע מנוגד לצבעם אדם רגיל יכול לראותם, ועל העלים ובפירות רוב האנשים אינם רואים אותם בלא מאמץ גדול, מפני שצבעם דומה לצבע העלים, מפני שהם מתחבאים בין פרחי הכרובית וגרגירי התירס או שהם נדמים כגרגר קמח או חול זעיר (אקרין), ורק בעת שהם זוחלים אדם רגיל מבין שהם שרצים.

יש סוברים שהואיל ובתנאים מסוימים מומחים יכולים לראות את השרצים הללו – כל ירק או פרי שרוב הסיכויים שיש בו חרקים זעירים אסור באכילה בלא שיוציאו ממנו את כל החרקים. וכאשר במיעוט מצוי של המקרים מוצאים בו חרקים זעירים, חובה לטרוח להוציאם, ובדיעבד אם טעו ולא עשו זאת המאכל כשר.

מנגד, יש סוברים שאמנם כאשר רואים חרק זעיר כזה אסור לאוכלו, אבל כשהוא נמצא על מאכל ואדם רגיל אינו יכול לראותו בלא טורח גדול או אמצעי עזר – הרי הוא טפל ובטל למאכל, ואין איסור לאכול את הירק או הפרי שרוב הסיכויים שהוא נמצא בו.

התקווה להכריע בספק

במשך שנים קיוויתי שכאשר אחזור להתעמק בסוגיה זו, אעיין בדברי הגמרא, הראשונים והאחרונים ואזכה להגיע למסקנה ברורה כמי ההלכה. כבר חודשיים שאני עוסק בסוגיה, ואחר העיון הגעתי למסקנה שאי אפשר להכריע משום שלשני הצדדים יש מקום בהלכה.

שיטת ההלכה ושיטת המהדרין

אמנם על פי כללי ההלכה המקובלים הלכה כדעת המקילים, מפני שמדובר בספק בדברי חכמים; שכן האדם אינו מעוניין לאכול את השרץ, והוא נאלץ לאוכלו עם המאכל בניגוד לרצונו. בנוסף לכך, לדעת רוב הפוסקים חרק זעיר בטל בשישים מהתורה, ורק חכמים החמירו בברייה שאינה בטלה אפילו באלף. ויש אומרים שכל מה שהחמירו הוא בשרץ שיש לו חשיבות מסוימת, אבל אם הוא זעיר ומגעיל, גם מדברי חכמים הוא בטל בשישים. בנוסף לכך יש גם ספק אם יש שם בכלל חרק זעיר.

מנגד, גם לשיטת המחמירים יש טענה חזקה, שהואיל ובתנאים מסוימים כל אדם יכול לראות את החרקים הזעירים, ובטורח רב, אפילו אם יארך כמה שעות, ניתן למצוא את החרק ולהוציאו, אין הוא נחשב מעורב ואינו בטל אפילו באלף.

לפיכך ההלכה כשיטת המקילים, ומנהג מהדרין להחמיר.

שיטת המהדרין התבארה בהרחבה בספרי הרב משה ויא והרב שניאור זלמן רווח, אמנם מה שטענו שכך היא ההלכה המחייבת את כל ישראל אינו נכון (עיין אג"מ יו"ד ד, ב; הרב כסאר ב'החיים והשלום' יו"ד טז; מנחת שלמה ב, סא; שיח נחום מה; שמע שלמה ח"ז יו"ד ד; הרב ביגל ב'אכול בשמחה' עמ' 196; הרב ויטמן אמונת עיתך 37; ספר 'לכם יהיה לאוכלה' לרב איתם הנקין הי"ד).

להחמיר במפעלים ובמטבחים גדולים

חשוב לציין שבמפעלים ובמטבחים גדולים לעתים יש צורך להחמיר כשיטת המהדרין יותר מאשר בבית פרטי. ראשית, מפני שפרצה במטבח גדול עלולה להכשיל מאות ואלפים. שנית, הפיתוי לעבור במטבח גדול על ההלכה גדול יותר, הן מצד בעל העסק שיכול להרוויח מכך ממון רב, והן מצד העובדים שרוצים להיפטר מביצוע הבדיקות והניקויים הנדרשים.

לפיכך פעמים רבות שבמערכות גדולות מוכרחים לקבוע גדרים מחמירים כשיטת המהדרין, וזאת כדי להגיע לכשרות הנדרשת לפי ההלכה, ולעתים מרוויחים בתוך כך שהם עולים לרמת כשרות של מהדרין.

הכשרת ירקות עלים לתיבול

בירקות עלים לתיבול, כדוגמת פטרוזיליה, שמיר וכוסברה, יש בעיה: חרקים זעירים, כדוגמת תריפס וכנימות עלה, נמשכים אליהם במשך גידולם בשדה, וגם שטיפה במים אינה מסירה את כולם, מפני שברגליהם ישנו חומר דביק שעלול לסייע לחלק מהחרקים להישאר דבוקים לעלה למרות השטיפה במים. אמנם זרם חזק וממוקד מן הסתם יסירם, אבל קשה לכוון את המים לכל פינה וזווית שבעלים.

בעבר נהגו להשרות את העלים במים עם מלח וחומץ ואחר כך לשטוף אותם; אולם מכיוון שהמלח והחומץ אינם ממיסים לגמרי את הדבק לא כל החרקים ירדו בשטיפה, והמהדרין הצריכו לבדוק היטב כל עלה ועלה של חסה אל מול השמש.

השריה במים עם סבון לפני השטיפה

כאשר החלו להשרות את העלים במים עם סבון כדוגמת סבון כלים, התברר שהחומר שבסבון (דטרגנט) יעיל בהרבה מחומץ או מלח, וכשם שהוא ממוסס שומנים כך הוא ממוסס את הדבק שברגלי החרקים, ואחרי שטיפה טובה הם יורדים לגמרי. לפיכך, כיום על פי ההלכה צריך להכשיר את ירקות העלים על ידי שרייתם במים עם סבון למשך כשלוש דקות, ואחר כך לשוטפם היטב. אמנם בעבר רבים, וביניהם תלמידי חכמים, הסתפקו בשטיפה במים בלבד, וכאשר החשש גבר השרו לפני כן את הירקות במים עם מלח או חומץ. אולם כיום צריך להשרות במים עם סבון, משום ששיטת ההלכה מבוססת בעיקר על הקושי להוציא את השרצים הקטנים, וכאשר אפשר בלא קושי רב להוציא את כל החרקים, על ידי שרייה במים עם סבון, כך צריך לעשות.

האם סבון בריא

אמנם יש אומרים שהסבון אינו בריא כל כך, אולם עדיין גם מבחינה בריאותית עדיף להשרות את ירקות העלים במים עם סבון, מפני שכשם שהחרקים אינם יורדים בלא סבון גם הריסוס אינו יורד, והריסוס הרבה יותר מזיק מהסבון. נמצא שהשריית הירקות במים עם סבון ושטיפתם מועילה הן להסרת החרקים והן להסרת שיירי הריסוס. כדי להיפטר משאריות הסבון והחרקים, יש לשטוף את העלים היטב.

בשנים האחרונות החלו לייצר חומרים יעילים כסבון להסרת החרקים והריסוס, שאין בהם שום חשש בריאותי, כדוגמת 'סטרילי טבע', ומומלץ להשתמש בהם.

למנהג המהדרין, צריך בנוסף לכך לבדוק היטב את הירקות אל מול האור. אפשרות אחרת היא להשתמש בירקות שגודלו בחממות בשיטת גוש קטיף, או במקומות אחרים שנבדק והתברר שאין בירקות חרקים.

הכשרת חסה וכרוב

מפרקים את העלים ומשרים אותם במים עם סבון או 'סטרילי' במשך כשלוש דקות, כדי שהסבון ימיס את החומר הדביק שברגלי החרקים. אחר כך שוטפים את העלים היטב במים, ותוך שטיפת הסבון יישטפו גם החרקים. יש לשים לב שגם בעת השריית העלים במים עם הסבון, וגם בעת שטיפתם, המים יגיעו לכל הקפלים והסדקים שבעלים.

כאשר מתכוונים לחתוך את העלים לסלט, עדיף לחותכם תחילה לחתיכות הרצויות לסלט, ואחר כך להשרותם ולשוטפם, מפני שככל שהם חתוכים יותר, כך המים מגיעים יותר בקלות לכל המקומות שבהם.

מכיוון שלעתים יש בעלי החסה או הכרוב רימה של זבוב המנהרות, לכתחילה טוב להסתכל אל מול האור בכמה עלים כמדגם אם יש בהם מנהרות. אם נמצאו מנהרות, נכון לבדוק את כל העלים אל מול האור, ולהוציא את הרימה הקטנה שבסוף כל מנהרה. אמנם לפי כללי הכשרות אין חובה לבדוק מדגם של עלים אל מול האור, מפני שתופעה זו די נדירה, ובנוסף לכך יש סוברים שגם אם קיימת שם רימה אין בה איסור.

שיטת המהדרין בחסה וכרוב

מדקדקים לבדוק אחרי השטיפה כל עלה ועלה משני צדדיו אל מול האור, או משרים את העלים במים עם סבון ואחר כך משפשפים אותם עם ליפה וכיוצא בזה כדי להבטיח הסרת כל חרק זעיר, ובנוסף לכך מביטים בעלה אל מול האור כדי לבדוק אם יש בו מנהרן. מכיוון שהבדיקה או הניקוי קשים מאוד לביצוע, מנהג המהדרין להשתמש בירקות שגודלו בשיטת גוש קטיף או באזורים קרים, שהשגחה אמינה מעידה שהם בחזקת נקיים מחרקים. שוטפים את הירקות היטב, כי לעתים עדיין יש בהם זבובונים גדולים שיורדים בשטיפה. רצוי להשרותם במים עם סבון, כדי להסיר מהם את כל שאריות הריסוס. המשתמשים בירקות גוש קטיף וכיוצא בהם בלא שטיפה, מגיעים לרמה של כשרות רגילה ולא מהדרין.

כרובית, ברוקולי, תות ותירס

יש הסוברים שבכרובית, ברוקולי, תות שדה וקלחי תירס צריכים הכול להחמיר כשיטת המהדרין, מפני שיש בירקות אלו מקומות מסתור לחרקים הזעירים, וגם לאחר השריה ושטיפה יש חשש שיישארו בהם חרקים זעירים. אמנם על פי כללי ההלכה, גם ירקות אלו ניתן להכשיר כשאר ירקות עלים, על ידי השרייתם במים עם סבון למשך כשלוש דקות ולאחר מכן שטיפתם היטב במים. בתות שדה צריך להסיר לפני כן את הענף והעלה עם מעט מבשר התות.

המהדרין אוכלים ירקות אלו רק מגידולים שחזקתם שאין בהם חרקים. בכרובית וברוקולי אפשר לשיטת המהדרין להסיר את כל התפרחת (כארבעים אחוזים מהירק), ואת השאר להשרות ולשטוף היטב, ואף להתבונן ולראות שהם נקיים. בתירס, המהדרין נוהגים לחתוך את הגרגירים מהקלח, לשטוף אותם היטב, ובזה להבטיח שאין ביניהם חרקים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מחקר רפואי? לקרוא בזהירות

הערה על הסכנה שבעיוות ערכי צה"ל, שהתבטאה בהרשעת אזריה ובפיגוע בארמון הנציב • תגובה בעקבות הטור על תזונה ובריאות: השיטות האלטרנטיביות מצילות ממחלות • תשובתי: לפי ההלכה יש להקשיב לרופאים הקונבנציונליים • במקרי פיקוח נפש, אם רופא אלטרנטיבי מציע פתרון שלדבריו מציל חיים, שומעים לו • מידע שמתפרסם ברשת – לא תמיד אמין ומבוסס • להיזהר במיוחד מגישות רפואיות ודיאטניות קיצוניות; דווקא בגישות השוללות הכול יש חשש לטעויות • מי שחש שהרפואה הרגילה אינה מתאימה לגופו ונפשו, טוב שיקרא ויאמץ גישות אלטרנטיביות

אזריה וצביעות התקינות הפוליטית

למרות שהמידע כיום זמין במאגרי המידע שבאינטרנט, צריכים להיות מומחים כדי לבחון את איכותו ואמינותו, ובמיוחד בנושאים שיש לגביהם דעות שונות. ככל שמדובר בנושא יותר רציני וחמור, צריך יותר אחריות בבחירת המידע. לכן גם היום הוראת ההלכה לנהוג לפי העמדה המקובלת

כל מי שיש לו מצפון מוסרי ולב יהודי לא היה יכול להישאר אדיש נוכח הרשעת החייל אלאור אזריה בהריגה. ההרגשה הרעה גברה לאחר שמיעת דברי הצביעות הצדקנית של אישים מהשמאל, ובמיוחד מפקדי צבא בכירים בעבר ובהווה, שהזדרזו לקבוע שהרשעתו היא הביטוי לערכי המוסר של צה"ל. הרי אותם המפקדים תובעים מהלוחמים לחסל את המחבלים מפני שהם בני מוות, ומצד שני בכלי התקשורת הם מתחסדים כאילו חיסול מחבל הוא רצח. ייתכן שהחייל עבר באופן חמור על הנהלים, ומגיע לו על כך עונש משמעתי חמור. אבל מכאן ועד האשמתו בהריגה אכזרית, כדברי השופטים, המרחק בלתי נסבל. הוקעתו הפומבית פוגעת בחוסנו המוסרי של צה"ל ובמוטיבציית החיילים, כפי שנוכחנו מיד בעת הפיגוע הרצחני בארמון הנציב, שבו נרצחו הקדושים, שלוש קצינות וקצין, שלבנו שותת דם עליהם ועל משפחותיהם.

אמנם לפי תיאורו של דובר צה"ל הכול היה כשורה. כל "ערכי צה"ל" שהוא מדברר באו לידי ביטוי מושלם. "ערכי צה"ל" שיהיו בנים ובנות יחד – אכן נפגעו בנים ובנות יחד. "ערכי צה"ל" שלא לפגוע בחשוד לפני שמתברר בוודאות גמורה שהוא אכן מחבל שנמצא בתוך האירוע ולא לאחר סיומו, ואכן הם המתינו או ברחו עד אשר היה ברור לחלוטין שמדובר בפיגוע. לאחר שהתברר שזה אכן פיגוע, למרות שהמחבל כבר נהרג על ידי ירי של מדריך וחיילים גברים, היה צורך להבליט את ערך השוויון בין המינים ביריות וידוא הריגה של קצינה (כמו שתמיד מקפידים לציין את הבנות המעטות שמשתתפות בכוח הלוחם).

בכל אופן, מכיוון שכמעט כל הדברים בעניין זה כבר נאמרו, נסתפק בכך.

תגובה לטור על התזונה

בעקבות הטור שעסק בענייני בריאות ותזונה (גיליון 718), הגיעו תגובות מאנשים שהנושא בוער בעצמותיהם. אציג תגובה אחת שיש ערך בהתייחסות אליה. המכתב מובא כאן מעובד ומקוצר מאוד:

"שלום לכבוד הרב… בשנתיים האחרונות עשינו שינוי גדול בתזונה שלנו, תחילה בחנו את הספרות הקיימת לגבי הרגלי אכילה בריאים בעברית ובאנגלית… הספרים נכתבו על ידי רופאים רציניים, שערכו מחקרים קליניים וממליצים על תזונה שמבוססת בעיקרה על הצומח. תזונה שמרפאה ומבריאה.

"שמחתי לשמוע שביישובכם מכניסים מודעות לבריאות. בעיניי חשוב מאוד להבין את הרעיון של אכילת מזונות מהצומח ואת הכוח הרב שיש לתזונה זו… פירמידת המזון שבה הם מצדדים מורכבת מדגנים מלאים, קטניות, פירות וירקות ואגוזים וזרעים. אני אישית עשיתי את הדיאטה… וירדתי שלושים קילו במשך שנה… (כאן היא שיתפה אותי בתובנות מרתקות שקראה בספרים, שלטענת מחבריהם מבוססים על ניסיון רב ועל ניסיון רב שהצטבר בסין). התפיסה הבסיסית היא שהגוף מסוגל לרפא את עצמו… אך כשמעמיסים עליו מזונות כל כך מזיקים הוא מתקשה מאוד בעבודה זו. כשמסירים את הדברים שמפריעים לגוף לעבוד, ומעניקים לו הרבה מאוד מזון שעוזר לגוף בתהליך ההחלמה – פירות וירקות, הגוף מסוגל לרפא את עצמו ממגוון עצום של מכאובים. אשמח לשמוע את דעת כבוד הרב ביחס לנושאים שהעליתי".

תשובתי: לשמוע לרופאים

תודה רבה לך על מכתבך המחכים. לגבי דעתי – דעתי אינה חשובה, מפני שאינני מתיימר להיות בקיא ברפואה, בתזונה ובפעילות גופנית. לכן, כפי שמורה ההלכה בעניינים אלו, אני סומך על הרופאים שהם המומחים לכלל ענייני הבריאות.

תגובת המשך: האם לקרוא מחקרים?

"תודה רבה על התשובה. אמנם, אני מאמינה שאחת ההתקדמויות המשמעותיות של הדור שלנו היא היכולת להיות איש אשכולות. היכולת לחקור בקלות כל נושא, להגיע בקלות למחקרים מדעיים, לקרוא בקלות ספרים שנכתבו על ידי חוקרים. בעיניי זה מחייב אותנו לשינוי בתפיסה, כדי להבין שיש ביכולתנו ללמוד דברים רבים גם אם לא ישבנו שבע שנים באוניברסיטה.

"כמובן שלגבי מצבי חולי יש צורך בהתייעצות עם רופא. אך במצב רגיל כאשר אישה חוקרת מהי הדרך הטובה להאכיל את משפחתה, בעיניי יש בהחלט מקום לחקירה עצמאית. דווקא בנושא הזה של תזונה, הרופאים מעידים כי למדו על כך מעט מאוד במהלך לימודי הרפואה, לכן הם מפנים את השואלים לדיאטנים. התפיסה הזאת שתזונה שמבוססת על הצומח היא טובה ביותר לאדם מתרחבת יותר ויותר במערב… לאנשים נמאס לקחת עשרים סוגי תרופות שונים…

"אני מבינה שההלכה מורה ללכת על פי המומחה, אבל ההלכה גם מורה 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. ומכיוון שכיום הרבה מאוד אנשים מתים וחולים במחלות שנגרמות באופן ישיר מהתזונה הלקויה שאנו אוכלים, חרף טיפולם המסור של הרופאים… ומכיוון שמחלות רבות, ובכללן החמורות והקשות… ניתן לרפא על ידי תזונה נכונה, האין חובה על רב לבדוק את המחקרים הללו כראוי? האם אינך סבור שיש אמת בדבריהם של הרופאים האלטרנטיביים, שלמדו את הרפואה הקונבנציונלית ומצאו שאינה נותנת מענה נכון לחלק משמעותי מהבעיות?"

תשובתי: הרפואה הקונבנציונלית קובעת

למרות שהמידע כיום זמין במאגרי המידע שבאינטרנט, צריכים להיות מומחים כדי לבחון את איכותו ואמינותו, ובמיוחד בנושאים שיש לגביהם דעות שונות. ככל שמדובר בנושא יותר רציני וחמור, כך צריכים יותר אחריות בבחירת המידע.

לכן גם היום, הוראת ההלכה היא לנהוג על פי העמדה המקובלת על רוב הרופאים, שהם המומחים לתחום הבריאות. הוראה זו נאמרה אפילו לגבי שבת ויום הכיפורים, שאם רופא אומר שצריך לחלל שבת או לאכול ביום הכיפורים – שומעים לו. ולא זו בלבד, אלא שהורו חכמים (ירושלמי יומא פ"ה ה"ה), שאם בעת שצריכים לטפל בחולה, המטפל הולך לשאול את הרב כיצד לטפל בחולה או האם מותר לשמוע לרופא, הרי זה שופך דמים; כי בעוד שהוא שואל, החולה עלול להסתכן. וגם הרב ששואלים אותו – מגונה, כי היה צריך ללמד את תלמידיו שאין לפנות אליו במצב של פיקוח נפש, אלא להזדרז לטפל בחולה באופן המיטבי.

כאשר יש מחלוקת בין הרופאים, הולכים אחר הרוב, שכך הכלל לגבי כל הדברים המסופקים – שהולכים אחר הרוב, שנאמר: "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב). אמנם במצבים מסוימים, כאשר אדם סבור שהמיעוט צודק, עליו לנהוג כעמדת המיעוט. דינים אלו התבארו בפירוט לגבי חולה בשבת ויום כיפור (עיין שו"ע או"ח תריח; פנה"ל ימים נוראים ח, ד, 5; שבת כז, ב).

מסקנה להלכה

  • א) כאשר יש חילוקי דעות בין הרפואה המקובלת לרופאים אלטרנטיביים, מכיוון שהרופאים המקובלים הם רבים, וגם נחשבים כיותר בקיאים, שדבריהם נשענים על מחקרים מקיפים, הולכים אחר הוראת הרפואה המקובלת.
  • ב) במקרה של סכנת נפשות קרובה ומוחשית, ולדעת הרפואה הרגילה אין תועלת בפעולה מסוימת אבל אין בה נזק, ולדעת רופאים אלטרנטיביים יש בה כדי להציל את חיי החולה, יש לשמוע בקול הרופאים האלטרנטיביים, ובתנאי שהם ידועים כרופאים רציניים ואחראים (עיין שו"ע או"ח תריח, ד). וכן כאשר דעתו האישית של החולה שהרופאים האלטרנטיביים צודקים, עליו לשמוע בקולם גם כאשר מידת מומחיותם לא נודעה, שכן "לב יודע מרת נפשו". וזאת בתנאי שהוראותיהם אינן סותרות את הרפואה הרגילה.
  • ג) במצב שאין סכנת נפשות קרובה ומוחשית, כאשר הרופאים הרגילים אינם חוששים לדברי הרופאים האלטרנטיביים, גם האדם הרגיל אינו צריך לחשוש לדעתם, ועליו לנהוג כפי ההוראה הרפואית המקובלת. אמנם מי שהשתכנע בלבו שהרופאים האלטרנטיביים צודקים, יכול לנהוג כמותם.

היחס הראוי לשיטות האלטרנטיביות

מכאן לשאלתך על יחסי לשיטות האלטרנטיביות השונות. כעיקרון אני מניח שבכל עמדה של אדם רציני שחקר בכנות את הנושא יש אמת מסוימת, ומן הסתם דרכו מתאימה לסוג מסוים של מחלות או לסוג מסוים של אנשים, ולכן ראוי לחקור את שיטתו ברצינות כדי ללמוד את האמת שבה, ולבחון כיצד ניתן לשלבה בתוך המשנה הכללית המוסכמת. כך אכן עושים חוקרים ורופאים רציניים.

עמדה זו, שנותנת מקום לכל שיטה ושיטה, קובעת מנגד שככל שמדובר בשיטה יותר קיצונית, ששוללת יותר את הדעות האחרות, כך הסיכון שהיא מוטעית ומזיקה גדול יותר. שכן כמו שמן הסתם יש נקודת אמת בדבריה, כך גם יש נקודות אמת בשיטות האלטרנטיביות האחרות, ועוד הרבה יותר נקודות של אמת בשיטה המקובלת שנוסדה על ידי ניסיונם של אלפי חוקרים רציניים. ומכיוון שהשיטה הקיצונית שוללת את כל נקודות האמת הללו, הרי שיש בה טעויות רבות שעלולות להיות מסוכנות.

העשרה בספרי הדרכה

לפיכך, טוב לאדם בריא, וכן למי שסובל ממיחושים שונים שאינם מסוכנים, לקרוא ספרי הדרכה ולשמוע הרצאות על אורח חיים בריא, תזונה, פעילות, רגיעה ושינה, כפי הדרך המקובלת על הרפואה הרגילה. אמנם מי שמרגיש שאינו מוצא ברפואה הרגילה את ההדרכה המתאימה לו, טוב שירחיב את קריאתו בספרי הדרכה אלטרנטיביים, וילמד מהם את ההדרכות שאינן סותרות את ההדרכות המקובלות. ויזכור תמיד שככל שמדובר בהדרכה ששונה ורחוקה יותר מההדרכות המקובלות, כך הסיכון שיש בה טעויות קשות גובר, ולא כדאי לאמצה. ואם למרות זאת ירגיש שדווקא הדרכות אלו מתאימות לגופו ונפשו מאוד, אפשר שינהג בהן, כי ייתכן שהן אכן מועילות לו, ובתנאי שיבדוק וידע שאין בהן סכנה מוחשית לפי השיטה המקובלת.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

משפט עברי – באחריות לומדי התורה

הפגיעה של הממסד המשפטי בזהות היהודית, בביטחון ובהתיישבות היא תוצאה של הזנחת משפט התורה • אין להאשים את המערכת החילונית, כל עוד איננו מפתחים משפט עברי שמתאים למדינה מודרנית • חובה לעסוק בדיני התורה, תוך הכרת המציאות העכשווית, כדרכם של לומדי התורה בכל הדורות שלא דנו באופן תיאורטי ומנותק • מותר לאדם דתי להתמנות לשופט כיום, בתנאי שישאף לשינוי המצב וישתדל לפסוק לפי התורה כשאפשר • יש להיזהר מפסיקות שהתאימו בעבר והיום גורמות עוול, שהרי חכמים מתקנים תקנות בהתאם למצב

הממסד המשפטי – ערכאות של גויים

בישיבות אנחנו לומדים את המשפטים הנוגעים לימי התנאים, האמוראים, הראשונים וראשוני האחרונים. אם יבואו בשאלות הנוגעות לקהילה היהודית בימי הביניים – תהיינה לנו תשובות מפורטות, אבל לצערנו לא עסקנו מספיק במשפט הראוי לתנאי החברה והכלכלה של ימינו

בשבוע שעבר  סקרתי בקצרה את הפגיעה הקשה והשיטתית שהממסד המשפטי החילוני פוגע בזהותה היהודית של מדינת ישראל, בביטחונה וביכולתה ליישב את הארץ. זה העונש על הפניית העורף למצוות התורה – להעמיד שופטים ומשפטים על פי התורה, שנאמר (שמות כא, א): "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". אמנם מותר לנציגי הציבור לחוקק חוקים ולתקן תקנות, אלא שכל זה בתנאי שהמחויבות הבסיסית לעקרונות התורה נותרת על כנה; אבל כאשר שיטת המשפט יונקת את תפישותיה וערכיה ממקורות נוכריים, הרי שבתי המשפט נחשבים כ"ערכאות של גויים".

אם כן לכאורה, כפי שכתבו רבנים רבים, חלים על מערכת המשפט החילונית שלנו דבריו החמורים של הרמב"ם: "כל הדן בדייני נכרים ובערכאות שלהן, אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו" (הלכות סנהדרין כו, ז). וכתב הרב יצחק הרצוג זצ"ל, הרב הראשי לישראל בעת הקמת המדינה: "כעת כאשר עם ישראל שוכן בארצו, ולדאבון לבנו הוא דן על פי חוקים זרים, הדבר חמור אלף פעמים יותר מיחיד או קהילה בישראל שהולכים לדון בערכאות של גויים… ותוצאות מצב מחפיר ומביש זה מי ישורן" (התורה והמדינה כרך ז). וכן סברו הרב צבי פסח פרנק זצ"ל; ציץ אליעזר (יב, פב); 'חזון איש' (סנהדרין טו, ד); הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל (תחומין ג, עמ' 244) והראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצ"ל (יחו"ד ד, סה).

בעת הקמת המדינה עוד היו יהודים נאמנים שעל פי סברות שונות פקפקו באיסור ובהשלכותיו החמורות, אולם לאחר הניסיון שהצטבר במשך השנים, כבר ניתן לראות בעליל את חומרת החטא ואת גודל עונשו.

האשמה המוטלת עלינו

אמנם חובה להודות בגלוי על האמת ולומר שגם אנחנו, לומדי התורה, שותפים מלאים באשמה.

נניח שנזכה והעם יתעורר מחר לתשובה, וירצה למלא את ייעודו, לתקן עולם במלכות שד-י, והציבור כולו יבקש מנציגיו בכנסת ובממשלה: "אנא בטלו מאתנו את משפטי הגויים, השיבו שופטנו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, והעמידו את משפט התורה על תילו, כדי שממנו תצמח הבשורה לתיקון העולם". חברי הכנסת והממשלה יתכנסו ויחליטו על שינוי מערכת המשפט, ויבואו מיד לרבנים ויודיעו להם: "הנה החלטנו לבטל את מערכת המשפט החילונית, ומהחודש הבא אנו מבקשים שתפעילו את מערכת המשפט כולה".

במציאות הנוכחית, יצטרכו הרבנים בלית ברירה לבקש ממערכת המשפט החילונית להמשיך לנהל את ענייני המשפט. מפני שלדאבון לבנו, עדיין לא הכנו את התשתית הלימודית להקמת מערכת משפט על פי התורה. עדיין לא הכשרנו שופטים שיוכלו למלא את מקום השופטים של היום, עוד אין לנו עמדה מגובשת לגבי סדרי הדין, הראיות, התביעה הפלילית, דיני חוזים, דיני עבודה, הדין הציבורי, מיסים, חברות בע"מ וכיוצא בזה. בישיבות אנחנו לומדים את המשפטים הנוגעים לימי התנאים, האמוראים, הראשונים וראשוני האחרונים. אם יבואו בשאלות הנוגעות לקהילה היהודית בימי הביניים – תהיינה לנו תשובות מפורטות, אבל לצערנו לא עסקנו מספיק במשפט הראוי לתנאי החברה והכלכלה של ימינו (זולת כמה מכונים שביררו מספר סוגיות).

בנוסף לכך, בסוגיות רבות יש מבוכה, שכן נחלקו בהן הראשונים, ומחמת הגלות לא היה כוח לחכמי ישראל להכריע הלכה, וכל אחד מהנידונים יכול לטעון "קים לי" כדעת פלוני, כלומר לדעתי הלכה כדעת הרב שמצדיק את עמדתי. וכיוון שלא הוכרעה הלכה, לא ניתן לפסוק מי צודק. כדי שנוכל להקים מערכת משפט על פי התורה נצטרך לפסוק תחילה הלכה ברורה בכל הסוגיות העקרוניות.

לימוד זכות על מייסדי המשפט

ניתן אם כן ללמד זכות על המשפטנים הישראלים, שלא בזדון הפנו עורף למשפט התורה, אלא מתוך שסברו שלא יצליחו לקיים על פי משפטי התורה חברה וכלכלה מודרנית – פנו למשפט שהיה כבר רווח בארץ. משפט שתחילתו בחוקים הטורקים ועיקרו על פי המשפט האנגלי, ומשם ואילך המשיכו לבנות את מערכת המשפט על פי הניסיון העצום שנרכש במערכות המשפט של המדינות הדמוקרטיות, תוך עבודה של מאות אלפי משפטנים, שבדרך של בירור, ניסוי, טעיה ותיקון, יצרו מערכת משוכללת שמתאימה לחברה המודרנית.

לפי זה אין להחיל על מי שתומך במערכת המשפט החילונית את דברי הרמב"ם: "הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו".

אמנם בפועל, כיוון שמערכת המשפט החילונית יונקת את ערכיה מהחברה המערבית (על תחלואיה השונים), היא אטומה לערכי התורה, העם והארץ (שוב ניתן אולי ללמד זכות, שכדי שלא לבלבל את שיקוליה הציבה מערכת המשפט לעצמה חומה גבוהה בין ערכי המשפט החילוניים לערכים הישראלים שבתורה. בפועל, התוצאה קשה מאוד לזהותה היהודית של המדינה). פעם אחר פעם מערכת המשפט עושקת את העם היהודי מערכיו, זכויותיו, ארצו ויעודו הלאומי. רק על ידי טענות של סכנת נפשות (כמו בנושא הגירה ערבית למדינת ישראל בטענת איחוד משפחות), טיעונים לאומיים התקבלו בדוחק.

שינוי הדרגתי

צריך להוסיף, שגם אילו הייתה בידינו משנה סדורה, ובזמן קצר היינו מסוגלים להעמיד מערכת משפט מסודרת להפליא, עדיין היינו חייבים לקבוע תקופת ביניים, שבה ידונו כל החוזים, ההסכמים, והתיקים הפליליים, על פי מערכת המשפט הנוכחית, כדי שלא למוטט את מערכת החברה והכלכלה שהתבססה עליה. לכן המעבר למשפט התורה צריך להיות הדרגתי, באופן ששום אדם לא יפגע מהשינוי.

לימוד משפט התורה

הרי שחובה גדולה מוטלת על ציבור לומדי התורה ומלמדיה, ללבן לעומק את משפט התורה, ועל פיו לבחון את שיטות המשפט השונות בעולם על הטוב והרע שבהן, לבחון את מערכת החוקים והתקנות הנוהגים במדינת ישראל, ולשקול מה ראוי לאמץ, מה ראוי לשנות ואילו תקנות ראוי לתקן.

יש לציין שמתקופת הגמרא ועד תחילת התקופה המודרנית, תלמידי הישיבות היו בקיאים בתורת הכלכלה והמשפט הנהוגים בימיהם. הם ידעו מה הגויים פוסקים ומה צריך לפסוק לפי ההלכה. לצערנו, בדורות האחרונים נוצר מרחק בין עולם התורה ועולם המעשה, כאשר עולם התורה התכנס לבירורים תיאורטיים, עד שיש טוענים שכל בירור שנוגע להלכה ולמעשה נחשב נמוך לעומת החילוקים המופשטים.

אם נמשיך את מורשת הלימוד מדורי דורות, הרי שלומדי סדרי נשים ונזיקין בתלמוד, וחלקי חושן משפט ואבן העזר בשולחן ערוך, צריכים כיום להיות מצויים בהכרת מערכת המשפט לדרגותיה, הדין הפלילי, סדר הדין, סדרי המסחר, אשראי, השקעות, מינוף, ריביות, מיסים, חוקי עבודה ועוד.

מתוך כך נוכל להעמיד חזון של מדינה יהודית שנוהגת על פי משפט התורה, שכל רואיו יכירו וידעו איך על ידו עקרונות הצדק וערכי המוסר באים לידי ביטוי מלא. וכפי שנאמר (דברים ד, ו-ח): "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוהינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת, אשר אנכי נותן לפניכם היום".

האם ראוי להתמנות לשופט

יש רבנים שסוברים שאסור ליהודי להתמנות לשופט במערכת המשפט החילונית. אמר לי פעם שופט ירא שמים, שהוא נמנע מלחתום כעד על כתובה, מתוך התחשבות בדעת הרבנים שסוברים שהוא פסול לעדות.

לעומת זאת, יש רבנים שסוברים שהואיל והציבור על ידי נציגיו בכנסת קיבל על עצמו את מערכת המשפט החילונית, מותר לאדם לקיימה ולהתמנות לשופט, שהרי לא הוא אשם בקביעת שיטת המשפט הנוכרית.

לעניות דעתי נראה שהכול תלוי בעמדתו של השופט. אם הוא מצטער על כך שאין נוהגים על פי משפט התורה, ומנסה ככל יכולתו לתקן, אזי יש ערך לכך שיתמנה לשופט. הוא כמובן אינו יכול להפר את התחייבותו לפסוק על פי החוק המוסכם, אולם במקרים שהחוק נתון לפרשנות, כפי ששופטים חילוניים נוהגים לעיתים למתוח את פרשנותם באופן קיצוני לכיוון החילוני, מצווה עליו למתוח את הפרשנות עד קצה האפשר לכיוון משפט התורה. אבל אם הוא משתלב בתוך המערכת, ומקבל את עולה המוסרי בלב שלם, גם אם מעת לעת הוא מעטר את דבריו בפסוקים ודברי חז"ל, הרי שהוא שותף בחילול השם (נראה שכך סבר גם הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, תחומין ג עמ' 244).

לעתים אנו שומעים משפטנים דתיים שמתנכרים לזכות הבסיסית של ישראל על ארצו, ואף שואבים את נימוקיהם מסמכות מפוקפקת של בית המשפט הבינלאומי בהאג, שהוא ללא כל ספק "ערכאות של גויים". ואזי גם אם לדעתם הם הלכו בדרך המשפטית הרווחת בעולם, כיוון שיכלו לבחור בדרך נוספת שאף היא לגיטימית ותואמת את התורה (כמו דו"ח אדמונד לוי), בפועל הם שותפים בחילול השם שעליו דיבר הרמב"ם.

הסמכות לתקן תקנות

חובה להוסיף שלעיתים, שופטים ודיינים שיפסקו לפי דין התורה הפורמלי (כמו למשל בירושות ומזונות), יימצאו כפוסקים בניגוד לעקרונות התורה. שכן ברור שאילו היתה לחכמים סמכות, היו קובעים תקנה כדי לפתור את העיוות שעלול להיווצר מהבנה פשטנית של דין התורה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שבת – לא זמן למשחקים

בשבת יש להקדיש חצי מהזמן לתורה ותפילה, ונחלקו הפוסקים אם מותר לשחק בחצי השני • רוב הפוסקים הספרדים אוסרים לשחק בשבת, ורוב האשכנזים מתירים, אך ראוי גם לאשכנזים להימנע ממשחקים • לילדים קטנים מותר לשחק, אך יש לחנכם להקדיש זמן לתורה בשבת, ורצוי שההורים ילמדו עמם • משחקים שאסורים משום מלאכות שבת: בניית אוהל, יצירה בפלסטלינה, בנייה מחול לח, כלי נגינה • כדורגל, כדורסל ורכיבה על אופניים וקורקינט פוגעים בצביון השבת • ילדים יכולים לשחק בכדור ובאופניים שמיועדים לגיל הרך

משחקים בשבת

ייתכן מאוד שבזכות עמדתם הנחרצת של רבים מפוסקי הספרדים, רבים מבעלי הבתים הספרדים רגילים כיום להרבות בלימוד ביום השבת. ואילו באשכנז, שם ההוראה הייתה רק שלכתחילה יש להחמיר, רבים נוהגים להקל לשחק בשבת, ומתוך כך מתבטלים מתורה. ראוי גם לאשכנזים לנהוג כדעת המחמירים

שאלה: האם מותר למבוגרים לשחק בשבת בשחמט, בדמקה או במשחקי כדור ביתיים?

תשובה: נחלקו בזה הפוסקים. הכול מסכימים שאין להרבות במשחקים בשבת משום ביטול תורה, שכן עיקר ייעודה של השבת לעסוק בתורה ולהתענג בסעודות ובשינה. וכפי שנפסק להלכה, שצריך לחלוק את יום השבת, חציו לעונג גשמי בשינה ואכילה, וחציו לעונג רוחני של לימוד תורה ותפילות (פסחים סח, ב; או"ז, סמ"ג, רבנו ירוחם, יש"ש ועוד רבים). אם יעסוק אדם במשחקים, יאבד את הזמן היקר והמקודש של השבת על דברים בטלים ויתקשה להקדיש את מחצית השבת ללימוד תורה. אולם נחלקו הפוסקים בשאלה האם יש איסור לשחק במשחקים בשבת בחצי היום המוקדש לעונג גשמי.

יש אומרים, שכל זמן שהמשחקים אינם על כסף, מותר לשחק בהם (רמ"א שלח, ה; מאמ"ר). ויש שאף העידו על תלמידי חכמים ששיחקו שחמט בשבת. אולם מנגד כתבו כמה אחרונים שאסור לשחק בשום משחק בשבת, וממילא כלי המשחק הם מוקצה. ומה שאותם רבנים שיחקו שחמט בשבת הוא מפני שסבלו מדיכאון (חולי המרה השחורה), ועל ידי המשחק הפיגו את דאגתם כדי להתחזק ולשוב לתלמודם (ואולי דווקא בשבת וימים טובים חשו יותר דיכאון והוצרכו לכך יותר). אבל למי שאינו סובל מכך אסור לשחק (ברכ"י, פתה"ד; פנה"ל שבת כב, יג).

על מה נחרב טור שמעון

שאלו חכמים בירושלמי (תענית ד, ה): טור שמעון, שהיו מרבים לתת בו צדקה ולכבד את השבת, מפני מה חרב? והשיבו שיש אומרים מפני הזנות, ויש אומרים מפני שהיו משחקין בכדור בשבת.

ופירש הרוקח (סימן נה) שבגלל משחק הכדור היו "בטלים מן התורה". זה היסוד לדעה שאסור לשחק במשחקים שונים בשבת. ומכיוון שאסור לשחק, המשחקים מוקצה (עיין שבולי הלקט קכא).

ויש מפרשים שחטאם היה שטלטלו את הכדור ברשות הרבים (גר"א), וממילא אין ללמוד מזה איסור לשאר המשחקים שמשחקים בבית.

הלכה למעשה למנהג הספרדים

לדעת רוב פוסקי הספרדים, צריך להחמיר שלא לשחק כלל בשבת, מפני שהשולחן ערוך (או"ח שח, מה) פסק שאסור לשחק בכדור ושהוא מוקצה, וכוונתו שכל המשחקים הם מוקצים. אמנם יש סוברים שהשולחן ערוך החמיר רק בכדור מסוג מסוים שמשחקים בו בחוץ והוא מלוכלך מאוד, שדווקא הוא מוקצה, אבל בשאר המשחקים לא החמיר. לכן גם ספרדים שרוצים להקל, יש להם על מה לסמוך.

מנהג אשכנזים

רבים מהאשכנזים נהגו להקל לשחק בשבת, וכפי שכתב הרמ"א (שלח, ה), שכל זמן שאין משחקים על כסף אין בזה איסור. אולם גם הפוסקים האשכנזים כתבו שלכתחילה עדיף שלא לשחק בשבת, הן מפני שהזמן הפנוי של השבת צריך להיות מוקדש ללימוד תורה, והן מפני שנכון לחוש לדעת הסוברים שכל המשחקים אסורים בשבת (מ"א, מ"ב שלח, כא).

ייתכן מאוד שבזכות עמדתם הנחרצת של רבים מפוסקי הספרדים, רבים מבעלי הבתים הספרדים רגילים כיום להרבות בלימוד ביום השבת. ואילו באשכנז, שם ההוראה הייתה רק שלכתחילה יש להחמיר, רבים נוהגים להקל לשחק בשבת, ומתוך כך מתבטלים מתורה. וראוי גם לאשכנזים לנהוג כדעת המחמירים, ולהרבות על ידי כך בלימוד התורה ביום השבת.

ההלכה לילדים

מצווה לחנך את הקטנים להרבות בלימוד התורה בשבת, ונכון לחנכם למעט במשחקים כדי שלא יתרגלו לאבד את הזמן היקר והמקודש של השבת על דברי חול. וככל שהם מתקרבים יותר לגיל מצוות – כך צריך לעודדם יותר לעסוק בתורה ולמעט במשחקים. וטוב שההורים עצמם ילמדו עם ילדיהם, ויקיימו בזה את המצווה "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם" (דברים יא, יט). בנוסף לכך, נכון לכל קהילה לייסד שיעורים רבים לילדים בשבת. עם זאת, לדעת רוב הפוסקים, מותר לילדים לשחק בשבת. ואמנם יש סוברים שלמנהג הספרדים, גם לקטנים שהגיעו לחינוך אסור לשחק בשבת, אבל מנגד יש סוברים שגם למנהג הספרדים מותר לקטנים לשחק בשבת. והרוצים להקל יש להם על מי לסמוך (פנה"ל שבת כד, ז).

משחק על כסף מדומה (מונופול)

לכתחילה גם ילדים צריכים להימנע מלשחק במונופול ובשאר משחקים שיש בהם רווחים מדומים של כסף או רכוש. והרוצים להקל יש להם על מה לסמוך. אבל גדולים, גם אם הם נוהגים להקל בשאר משחקים בשבת, בזה ראוי שיחמירו (פנה"ל שבת כד, ז).

אבני פלא ולגו

מותר לקטנים לבנות מאבני פלא ולגו צורות ולפרקן. וכן מותר לילדים לעשות מנייר צורות כדוגמת אונייה ומטוס. ואף שיש מחמירים וסוברים שיש בזה איסור בונה, מכיוון שכל חיוב השבת לקטנים הוא מדברי חכמים כדי לחנכם במצווה, אפשר שיסמכו על דעת המקילים שסוברים שמכיוון שמדובר במשחק אין בזה איסור בונה. אולם גדולים, גם אם הם נוהגים להקל לשחק במשחקים בשבת, בזה נכון שיחמירו (שם).

אוהל

אסרו חכמים לעשות אוהל ארעי בשבת, לפיכך אסור לילדים לפרוש שמיכה על כיסאות כדי ליצור שם אוהל להסתופף בתוכו. וכן כאשר משחקים באבני פלא ולגו, אסור לבנות "בית" או "חנייה" כדי להכניס לתוכם מכוניות או צעצועים. האיסור הוא כאשר יש בחלל שנוצר לכל הפחות רוחב וגובה של טפח (7.6 ס"מ), והוא נועד להכניס לתוכו דברים, שאז יש לו דין אוהל ארעי גם כאשר הוא נעשה דרך משחק.

אמנם אם ירצו להקל לפרוש שמיכה על כיסאות יוכלו לעשות זאת בשינוי, שקודם יאחזו את השמיכה באוויר ואחר כך יכניסו את הכיסאות אל מתחת לשמיכה, שהואיל ומדובר באוהל ארעי, אם מקימים אותו בשינוי – מותר (שם).

פאזל ומשחקי אותיות

מותר לקטנים להרכיב פאזל או ליצור מילים על ידי חיבור אותיות זו לזו או על גבי לוח. ואף שיש מחמירים בזה, רשאים הקטנים לסמוך על המקילים שסוברים שאין בזה איסור כותב, הואיל וכל האותיות והצורות כבר היו, ורק קירבו אותן זו לזו כדרך ארעי. אבל מבוגרים, גם אם הם נוהגים להקל לשחק במשחקים בשבת, בזה עדיף שלא ישחקו, שכן ראוי להם לחשוש לדעת המחמירים הסוברים שיש בזה איסור כותב (שם).

פלסטלינה ופימו

אסור לילדים לעשות צורות בפלסטלינה ופימו משום מלאכת ממרח, ואם מנסים לעשות צורה בעלת משמעות – יש בזה גם איסור כותב. הפלסטלינה והפימו הם מוקצה (שם).

חול

חול הוא מוקצה, אבל אם הכינו אותו למשחק ילדים – אינו מוקצה. מותר לשחק בו בתנאי שהוא דק ויבש, שאי אפשר לעצב בו צורות. אבל אם החול לח, מכיוון שאפשר לעשות בו גומות או ליישר אותן אסור לשחק בו משום איסור בונה. ואסור להרטיב את החול משום איסור לישה (פנה"ל שבת כד, ח).

צעצועים של כלי נגינה

אסור לקטנים לשחק בשבת בצעצועים של כלי נגינה, כגון חצוצרה, פסנתר, גיטרה, פעמון ורעשן. צעצועים אלו הם מוקצים. אבל מותר לתת לתינוק צעצוע שמשמיע קול בעת שמנענעים אותו או לוחצים עליו, ולגדול עצמו אסור להשמיע קול בצעצוע זה (שם).

כדורגל וכדורסל

אסור לילדים לשחק כדורגל וכדורסל בשבת, מפני שאלו משחקים שנעשים בעסק גדול ויש להם חוקים וסדרים משלהם, והם אסורים משום "עובדין דחול". אסור לשחק בכדורים אלו אפילו בתוך הבית או בחצר פרטית, משום שהם מוקצה וגם משום "עובדין דחול". גם טניס אסור לשחק, שאף הוא משחק של גדולים שנעשה בעסק גדול (פנה"ל שבת כד, ט).

מותר לילדים לשחק במשחקי ריצה שונים להנאתם, אבל אסור לקיים שיעור התעמלות (פנה"ל שבת כב, ח).

כדור של קטנים

מותר לילדים קטנים לשחק בכדור שילדים קטנים רגילים לשחק בו, ובתנאי שישחקו בבית או בחצר על רצפה מרוצפת. אבל על אדמה או דשא אסור, שמא יבואו להשוות גומות.

וכן מותר להם לשחק בטניס שולחן חובבני, הואיל ורגילים לשחק בו בבית. ואין לחשוש שמא מתוך שישחקו בכדור כשהם קטנים יתרגלו לשחק בו כשיגדלו, מפני שכל ההיתר הוא לשחק בכדור של קטנים, שגדולים ממילא אינם משחקים בו (פנה"ל שבת כד, ט).

אופניים

אסור לילדים לרכוב על אופניים רגילים שיש להם שני גלגלים, משום "עובדין דחול". וגם כאשר יש להם גלגלי עזר, אסור לרכוב עליהם.

אבל מותר לילדים קטנים לרכוב על תלת אופן, מפני שהוא אופניים של ילדים קטנים בלבד, ויש ביניהם ובין אופניים רגילים הבדל גדול, ולכן אין במשחק בהם משום "עובדין דחול" (פנה"ל כב, ח, 4).

קורקינט וסקטים

יש מתירים לילדים לנסוע על קורקינט וסקטים בשבת, שכן לדעתם כשם שמותר לילדים לרוץ בשבת, כך מותר להם לרכוב על קורקינט או סקטים בשבת. ומנגד יש שאוסרים לנסוע עליהם, משום שכל מה שהתירו חכמים לרוץ להנאה הוא דווקא ברגליים, אבל לא על ידי מכשירים, שהופכים את הריצה למהירה ומקצועית יותר, והרי זה מעשה של חול.

ואף שבדיעבד יש למקילים על מה לסמוך, נכון להחמיר, משום שדעת המחמירים נראית יותר. כשם שנהגו ישראל לאסור רכיבה על אופניים משום "עובדין דחול", מפני שהנסיעה בהם מנוגדת לצביון השבת, כך נכון שלא לרכוב על קורקינט וסקטים. בנוסף לכך, על ידי הגבלת הילדים למשחקים פשוטים יותר, יתחנכו הילדים הגדולים להקדיש את השבת לתורה ומנוחה (פנה"ל שבת כד, י).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כיצד לשמוח בחג

בחג יש לשמוח יותר מבשבת • מצווה להקדיש מחצית מהחג לתורה, מצד מצוות הלימוד, ומצד השמחה יש להוסיף דבר חדש, כגון יין או בגד, שיקרין שמחה על החג • קניית בגד חשובה מהידור באתרוג • מצווה לשמוח בדברים נוספים, כל אחד כפי מה שמשמח אותו • אחת המצוות הקשות ביותר: מצב רוח טוב • יש לשמוח בחיק המשפחה, ולהיזהר שלא לפגוע באווירת החג בבית • שי לעובדים – מעין המצווה לשמח עבד ואמה • צריך לחשוב מי ממכרינו במצוקה, ולהשתדל לשמחו

שמחת החג לעומת השבת

יש טועים ומוציאים מאות שקלים על אתרוג מהודר ומקמצים בקניית בגד לנשותיהם, ואינם זוכרים שקניית בגד או תכשיט לאישה היא מצווה גמורה מהתורה, ואילו קניית אתרוג שמחירו פי עשרה ממחירו של אתרוג כשר היא הידור שלא נצטווינו לקיימו

חגים, כמו שבתות, הם ימים קדושים שנקראים "מקראי קודש". מצווה לקדשם בסעודות טובות ובגדים נאים, כפי שאמרו חכמים: "ובמה אתה מקדשו? במאכל, במשתה ובכסות נקייה" (ספרא אמור יב, ד). אלא שבחגים נוספה עוד מצווה יתרה – לשמוח, שנאמר: "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד). לפיכך, הסעודות של החגים צריכות להיות יותר משובחות מסעודות השבת, ויש לדקדק בבגדי החג שיהיו יותר נאים מבגדי השבת. לכן אם צריכים לקנות בגדים, קונים אותם לקראת החגים, כדי לחגוג את חידושם בחג.

אמנם בשבת תיקנו חכמים לערוך שלוש סעודות, שכך למדו מרמזי הפסוקים (שבת קיז, ב), והדברים מכוונים כנגד מדרגתה המיוחדת של השבת, ואילו בחג המצווה לקיים שתי סעודות בלבד – אחת בלילה ואחת ביום (רא"ש וטור); אלא שאחד ההסברים לכך הוא שסעודת החג יותר גדולה, ולכן אין מקום לקבוע סעודה שלישית, שרק תכביד ולא תוסיף שמחה (לבוש).

מצוות לימוד תורה בחג

לימוד התורה הוא יסוד מצוות השבתות והחגים. וכפי שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). על שלושה יסודות נשענת המצווה:
א) על המצווה התמידית ללמוד תורה יומם ולילה, שאמנם אינה יכולה להתקיים בימות החול מפני הצורך לעבוד ולהתפרנס, אבל ציוותה התורה שלא לעבוד בשבתות וחגים, כדי שנוכל לקיים את מצוות תלמוד תורה.
ב) על קדושת החגים שצריכה להיקלט דרך לימוד התורה בענייני החג.
ג) על מצוות השמחה, שלימוד התורה הוא אחד הביטויים לשמחה, ומסיבה זו אסור ללמוד תורה בתשעה באב ובימי אבלות (תענית ל, א; שאגת אריה סט; פנה"ל מועדים א, ה).

חציו לה', חציו לכם

מצווה להקדיש חציו של היום ללימוד התורה (פסחים סח, ב; שו"ע תקכט, א). יש אומרים שצריך להקפיד מאוד שלא ללמוד פחות מחצי היום, וכן כתב רבי חיים בן עטר, שהלומד פחות מחצי היום הרי שחלקו של ה' גזול בידו (ראשון לציון ביצה טו, ב). ויש אומרים שאין צורך לחשב את השעות בדייקנות, אלא המצווה ללמוד בערך מחצית היום (פמ"ג). ומכיוון שעניין זה נחלש באחרונה, נראה שיש מקום לתכנן כך שזמן הלימוד והתפילות יכלול כתשע שעות (פנה"ל מועדים א, ו).

ארבעת חלקי מצוות השמחה

ככלל, ארבעה חלקים ישנם למצוות השמחה:
א) דבר מיוחד שיש בו שמחה יתרה, שיקרין רגשי שמחה על כל החג.
ב) מכיוון שנוספה בחג מצוות שמחה, יש לשדרג את הסעודות שתהיינה טובות יותר מסעודות שבת, ולדאוג לבגדים שיהיו היפים ביותר, וכן מצווה ללמוד תורה שתלמודה משמח.
ג) להוסיף שמחה בדברים משמחים כריקוד וטיול.
ד) להיות במצב רוח טוב של שמחה וקורת רוח. נפרט את ארבעת החלקים.

שמחה יתרה ביין שבסעודה

מצווה לעשות דבר מיוחד שיש בו שמחה יתרה, שיקרין רגשי שמחה על כל החג. לשם כך יש לשתות יין בסעודת החג. ואף שזמן הסעודה מוגבל, השמחה שבה מקרינה ומתפשטת על כל החג. יש מהחכמים שסוברים שבזה גברים ונשים כאחד מקיימים את מצוות השמחה היתרה, ויש סוברים שבזה הגברים מקיימים את מצוות השמחה היתרה, וכן נפסק להלכה, כמבואר בהמשך. ומכל מקום גם אישה ששמחה ביין, מצווה שתשתה יין.

השותה מיץ ענבים לא קיים את המצווה, מפני שאין בו אלכוהול והוא אינו משמח. שיעור היין המשמח הוא כזה שמקשה מעט על הריכוז, עד שאסור לרבנים להורות אז הלכה. והיו מגדולי החכמים ששתו הרבה יין בסעודת החג, ונמנעו מלהורות הלכה מהסעודה ועד למחרת (ביצה ד, א). שיערו חכמים, שלכל הפחות צריך לשתות לשם שמחה זו מעט יותר מרביעית יין (75 מ"ל), ורוב האנשים צריכים לשתות לשם כך הרבה יותר מרביעית. אבל אין להפריז בשתיית היין ולהגיע לשכרות.

שמחה יתרה לנשים

לשמחת הנשים מצווה לקנות לקראת החג בגד או תכשיט חדש. בבגד אחד מקיימים את המצווה, ואין הכוונה שתלבש את הבגד החדש במשך כל ימי החג, אלא שעל ידו תבוא לידי ביטוי השמחה היתרה שבחג.

יש טועים ומוציאים מאות שקלים על אתרוג מהודר ומקמצים בקניית בגד לנשותיהם, ואינם זוכרים שקניית בגד או תכשיט לאישה היא מצווה גמורה מהתורה, ואילו קניית אתרוג שמחירו פי עשרה ממחירו של אתרוג כשר היא הידור שלא נצטווינו לקיימו.

גם אישה שאינה נשואה, כגון רווקה או אלמנה, צריכה לקיים בעצמה את מצוות השמחה על כל חלקיה: לקנות בגד או תכשיט לחג, לקיים סעודות משמחות, להשתתף באירועים משמחים ולהיזהר מדברים מצערים.

השמחה שבסעודות ובבגדים

פרט לאותה סעודה מיוחדת שהיא עיקר המצווה לגברים, וקניית בגד או תכשיט חדש לנשים, למדנו שהחגים כמו השבת נקראים "מקראי קודש", שמצווה לקדשם בסעודות טובות ובגדים יפים. ומכיוון שבחג נוספה מצווה של שמחה, הרי שגם הגברים וגם הנשים צריכים להדר בזה בחג יותר מאשר בשבת.

ולכן על אף שעיקר השמחה היתרה לגברים בסעודת היום, מצווה שגם סעודת הלילה תהיה משובחת יותר מאשר סעודות הלילה של שבת. ואף שעיקר השמחה היתרה לנשים בבגד או תכשיט חדש, מצווה עליהן לקיים סעודות חשובות ומשמחות בחג, יותר מאשר בשבת. ואף מצווה שישתו יין אם הן שמחות בו.

וכן אין די לאישה שתקנה בגד או תכשיט חדש, אלא עליה להקפיד על בגדי החג יותר מאשר על בגדי השבת. וכן גברים, אף שהשמחה היתרה שלהם בסעודת היום, מצווה עליהם להקפיד על בגדיהם שיהיו חשובים יותר מאשר בשבת (שו"ע תקכט, א; שאגת אריה סה).

שירה, ריקוד וטיול

כל דבר שמשמח את לבבו של האדם בכלל המצווה לשמוח בחג, ובכלל זה שירה, ריקוד וטיול. וכל המרבה בשירות ותשבחות לה' הרי זה משובח, וגדולי ישראל חיברו פיוטים ושירים כדי להודות ולהלל לה' בחגים.

רבים נוהגים לרקוד בחג, ומקור לזה ממה שנאמר: "שבעת ימים תחוג לה'" (דברים טז, טו) – תחוג לשון ריקוד, ולכן תיקנו חכמים לרקוד בשמחת בית השואבה (העמק דבר שם; פרי צדיק סוכות יז).

וכן מי ששמח בטיול, מצווה שיטייל מעט. ומכיוון שיש בזה שמחה, התירו לשם כך לטלטל תינוק שצריך לשאתו ביום טוב (ביצה יב, א; רמ"א תטו, א).

אמנם שלא כמו הסעודות, הבגדים ולימוד התורה, שחובה לשמוח בהם בחג, כל שאר הדברים המשמחים הם רשות, שכל השמח בהם – מצווה שיעשם, ומי שאינו שמח בהם – אינו צריך לעשותם. וכל אדם רשאי לבחור כיצד לשמוח בחג – בשירות ותשבחות לה' בקרב בני המשפחה, בריקודים של שמחת בית השואבה, בטיולים או בשאר דברים משמחים שיש בהם ערך. ובכל אופן יש להיזהר שכל השמחות הללו לא יפגעו בלימוד התורה, שכן מצווה להקדיש את חציו של היום ללימוד ותפילה. ומי שלימוד התורה משמח אותו יותר מכול, לאחר שיקיים את מצוות השמחה בסעודות משובחות, מצווה שיוסיף ללמוד תורה יותר מחצי היום.

מצב רוח חגיגי

מצווה להיות במשך כל ימי החג במצב רוח טוב של שמחה וקורת רוח. לכאורה זו מצווה קלה, שהרי כל אדם רוצה להיות שמח. אולם בפועל קשה לקיים מצווה זו, וכן אמרו בשם הגר"א, שמצוות שמחת יום טוב היא המצווה הקשה ביותר לקיום, מפני שכדי לקיימה צריך אדם להסיר מעצמו כל צער, מתח ודאגה ולהיות שרוי כל החג בשמחה וטוב לבב.

אף על פי כן זו המצווה המוטלת עלינו בחג, להתעלות אל מעבר לדאגות ולטרדות, להתגבר על הכעסים ולשמוח בה'. לשם כך אנחנו צריכים להתבונן בעובדה המופלאה והמשמחת, שבחר בנו ה' מכל העמים ונתן לנו את תורתו, קידשנו במצוותיו והביאנו אל הארץ הטובה, כדי שנזכה לחיים שלמים וטובים, חיים שיש בהם ערך וקדושה ותועלת לתיקון עולם. מתוך כך נתבונן בייעוד הגדול המוטל על כל אחד מאיתנו, נזכור את כל הדברים הטובים שבחיינו, נתחזק באמונה והכרה שכל הייסורים והגלויות נועדו לטובה, לשכלל ולרומם אותנו אל תכליתנו.

לשמוח בחיק המשפחה

מצוות החג לשמוח עם בני המשפחה, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך" (דברים טז, יד). כדי לקיים את שמחת המשפחה, מצווה על כל אחד ואחד מבני המשפחה לשמור על אווירה טובה בחג, ובמיוחד בעת הסעודות, להתחמק בכל יכולתו מאמירות פוגעות, להתאמץ לשמח את המסובים בדברי ידידות, ועל ידי כך יזכה לשמחה אמיתית. אמרו חכמים בזוהר שהסעודה היא זמן של קרב, שכן לקראת הסעודה יצר הרע מתחזק לעורר קטטות ועלבונות, ויש להיערך לקראת הקרב ולנצח את היצר הרע, על ידי הוספת אהבה בין בני המשפחה.

המצווה לשמוח ולשמח

עיקר המצווה בחג היא לשמוח ולשמח, שאין שמחה אמיתית שאין מתאמצים לשמח בה את הזולת, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד).

מכך שנאמר לשמוח עם העבד והאמה, למדו המעסיקים שגם אם העובדים שלהם שמחים בחיק משפחותיהם, מכל מקום הם מעניקים להם מתנות לקראת החג, כדי לשמחם.

בנוסף לכך, על כל משפחה לחשוב לפני החג, מי מקרוביהם ומכריהם נמצא בצער או מצוקה וראוי לשמחו ולשתפו בסעודת החג. במיוחד יש לשים לב לעולים חדשים וגרים, שפעמים רבות דווקא בחגים חשים יותר בדידות, ומצווה יתרה לשתפם בשמחה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תיקון והבהרה: למעוברות ומיניקות – לאיזה רופא אפשר לשמוע

תיקון: ב'רביבים' כתבתי על פי עצה רפואית מהעבר, שטוב למיניקות לשתות כחמישה ליטר ביום שלפני יום הכיפורים, ובשלושת הימים שלפני כן כארבעה ליטר ביום. בעקבות זאת קבלתי הערה חשובה וחמורה, במקרים נדירים, כמו של חולי כליות, שתייה כזו עלולה להיות מסוכנת, שכן היא עלולה ליצור ירידה מהירה ברמת הנתרן בגוף.

לפיכך, העצה היא להרבות בשתייה, כאשר כל אדם צריך להרבות לפי הרגליו והיכרותו את גופו. גם בפניני הלכה (ימים נוראים ח, י), כתבתי כעצה לשתות ביממה שלפני יום הכיפורים כחמישה עד ששה ליטר, וגם נוסח זה אשנה כעצה להרבות בשתיית בלא לנקוט כמויות.

הבהרה: ב'רביבים' ו'פניני הלכה' (שם ח, ד) כתבתי שחולים ומעוברות שמסתפקים בקשר לצום הכיפורים צריכים לשאול רופא ירא שמיים. כי לצערנו רופא שאינו ירא שמיים על כל צורך קל שהוא יורה לשתות בצום. הדגשתי שגם בין הרופאים שאינם חובשי כיפה ישנם יראי שמיים רבים שמתייחסים בכבוד הראוי לקדושת הצום.

אולם עלתה שאלה קשה, ישנם רופאים דתיים שסוברים על פי רבנים אחדים, שכל מעוברת ומיניקה רשאית לשתות לשיעורים. ואם כן הרוצים לנהוג על פי ההלכה המקובלת מדורי דורות, שמעוברות ומיניקות חייבות בצום. ואין שום מקום להקל בימינו יותר, מפני שבימינו המעוברות והמיניקות אינן חלושות יותר אלא אם כבר חזקות יותר (ראו פניני הלכה ימים נוראים ח, ח-י).

לפיכך צריך להוסיף, שאם הרופא ששואלים אותו משיב על פי דעת הרבנים הבודדים המקילים למעוברות ומיניקות, אין קביעתו נחשבת כלל לפי כל הפוסקים כפי ההלכה המקובלת מדורי דורות, שמעוברות ומיניקות חייבות בצום. ולכן יש לשאול רופא שמקבל את דעת כל הפוסקים שסוברים שאין סכנה בצום של מעוברות ומיניקות, ורק מעוברות מעטות נחשבות במצב של סכנה ועליהן לשתות ביום הכיפורים (נניח כ-10% מכלל המעוברות).

אמנם אפשר להקל על סמך דברי רופא שאוחז בדעת המעטים, אבל מסוגל לקבוע ביושר שהמעוברת ששואלת היא מאותן עשרה אחוזים שהשתייה נצרכת לה יתר מאשר לשאר המעוברות.

מעוברת שרוצה לנהוג כדעת רוב רובם של הפוסקים ובטעות שאלה רופא שמיקל לרוב המועברות והיקל כמובן גם לה, צריכה להזדרז לשאול לפני יום הכיפורים רופא ירא שמיים שמורה לפי ההלכה המקובלת. ואם לא הספיקה, וכבר הגיע יום הכיפורים, תשתה כפי שהורה לה הרופא ששאלה, מפני שאף שיש לנו ספק אם השיב לו כהלכה, מכלל ספק לא יצאנו, ובכל מצב של ספק נפשות יש להחמיר לשתות.

גם בזמננו, חולים חייבים לצום

חולה שאין בו סכנה חייב לצום, ורשאי ליטול גלולות שאין בהן טעם • חולה בסכנה חייב לאכול • לא כל חשש נחשב סכנת נפשות, ויש צורך לשאול רופא ירא שמיים • אכילה לשיעורים – רק לחולה בסכנה • חולה סכרת – עדיף שיאכל יותר מכשיעור ויבוא לבית הכנסת • מעוברות ומיניקות חייבות לצום, ולא לשתות לשיעורים • החולים והמעוברות בזמננו אינם חלשים מבעבר, אלא דווקא בריאים יותר • בעידן תחליפי החלב, אין להגדיר מחסור בחלב כסכנה • עצות להנקה לפני הצום

מצוות התענית

עיקר כפרת יום הכיפורים תלויה בתענית. על ידי התענית האדם פורש מכל ענייני הטיפול בגוף, מתכנס אל פנימיותו, אל נשמתו, ומגלה ששאיפתו הפנימית, האמיתית, לדבוק בתורה ובמצוות, ולהשתתף על ידי כך בתיקון העולם. על ידי כך החטאים שלו נעשים חיצוניים, וזדונות נעשות שגגות. ואם יזכה מכוח יום הכיפורים לחזור בתשובה עמוקה ושלמה עד שיתקן לגמרי את חטאו, יזכה שזדונותיו אף ייהפכו לזכויות.

לכן מצוות התענית היא המצווה היחידה שנועדה לכל ישראל ביום הכיפורים, שנאמר: "בעשור לחודש תענו את נפשותיכם… כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, כט ל).

חולה שאין בו סכנה חייב בצום

גם לחולה שמסובל בייסורים, כל זמן שהצום אינו מסכן את חייו, אסור לאכול או לשתות אפילו כלשהו. אם צריך, ישכב כל היום במיטתו ובלבד שלא יאכל וישתה כלום.

זה ההבדל שבין יום הכיפורים לשאר הצומות, שבצום יום ‏הכיפורים גם החולים חייבים, הואיל ואיסורו מהתורה. מצום ‏תשעה באב חולים פטורים, ומהצומות הקלים אף מעוברות ‏ומיניקות פטורות.

בליעת תרופות

אמנם מותר לחולה שמצטער מחמת מחלתו, או למי שנצרך ליטול בכל יום תרופה, לבלוע תרופה ביום הכיפורים. בתנאי שאין בגלולות הללו טעם טוב, כך שאינן נחשבות מאכל. ויקפיד לבלוע אותן ‏בלא מים. מי שאינו יכול לבלוע אותן בלא מים, יערב במים טיפת ‏סבון שתפגום מאוד את טעמם, ובעזרת מים אלו יבלע את ‏הגלולה. ‏

הסובלים מכאבי ראש

מי שהצום גורם לו צער רב, מותר לו לבלוע גלולות כדי ‏להקל מצערו. וכן מותר למי שסובל מכאבי ראש עזים בגלל ‏חסרון קפה, ליטול גלולות שיש בהן קפאין או גלולות להפגת ‏כאבי ראש.

חולה מסוכן

אין שום סימוכין לטענה שכיום נעשינו חלושים יותר. להפך, אנשים כיום חיים בבריאות טובה מבעבר, בזכות שפע המזון המגוון, ההיגיינה וההתקדמות הרפואית, והדבר בא לידי ביטוי גם בכך שתוחלת החיים עלתה בעשרות שנים. לפיכך אין מקום להקל כיום יותר מאשר בעבר

חולה שהצום עלול לגרום למותו, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו, מפני שפיקוח נפש דוחה את מצוות התענית כמו את שאר המצוות שבתורה (יומא פה, ב). והנמצא בספק סכנה ומחמיר על עצמו שלא לשתות ולאכול – חוטא. מי שציווה אותנו על התענית הוא שציווה אותנו לאכול ולשתות ביום הכיפורים כאשר הצום עלול לסכן את החיים.

אין הכוונה רק לסכנה שבעטיה אחוז ניכר מהחולים מתים, אלא כל שישנו סיכוי שהצום יגרום למותו של החולה, או יחליש את יכולתו להתמודד עם מחלתו המסוכנת, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו. גם חולה שנוטה למות והצום עלול לקרב את מותו, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו, מפני שגם בעבור חיי שעה מותר לשתות ולאכול ביום הכיפורים.

אין להפריז בחששנות

אמנם מאידך אין להפריז בחששות רחוקים, שכן אם נחשוש בכל מחלה רגילה לסכנת נפשות, הרי שביטלנו את ההלכה שקבעה שחולה חייב לצום ביום הכיפורים. ולא זו בלבד, אלא שאם נפריז ונחשוש לסכנות רחוקות מאוד, נצטרך לאשפז בבית חולים את כל חולי השפעת, ונצטרך לאסור נסיעות מיותרות במכונית מחשש תאונות דרכים וכדומה.

אלא כך הוא הכלל: כל סכנה שאנשים רגילים לטפל בה בדחיפות תוך השקעת זמן ומשאבים, כמו החשת החולה לבית חולים באמצע יום העבודה, נחשבת כסכנת נפשות, וכדי למונעה מצווה לחלל שבת ולשתות ולאכול ביום הכיפורים. אבל סכנה שאין מזדרזים לטפל בה תוך השקעת זמן ומשאבים, אינה נחשבת כסכנת נפשות.

כיצד להעריך סכנת נפשות

רופא שנמצא בספק, ישקול בעצמו מה היה עושה אילו ביום הכיפורים היה נודע לו על חולה כזה שצם. אם היה מוכן לנסוע עשר דקות כדי להורות לו לשתות ולאכול ולהצילו בכך מספק סכנה, סימן שאכן יש כאן ספק סכנת נפשות, ועליו להורות לחולה שלפניו לשתות ולאכול ביום הכיפורים. ואם למרות אחריותו כלפי חיי אדם לא היה מוכן לנסוע לשם כך ביום הכיפורים עשר דקות, סימן שאין כאן ספק סכנה, ועליו להורות לחולה לצום. עצה זו מועילה לרופא רגיל, שמצד אחד אינו עצלן, ומאידך אינו אוהב להתרוצץ בין חוליו.

לשאול רופא ירא שמיים

הלכה זו מסורה לרופאים, שעל פי המידע הרפואי שברשותם ועל פי ניסיונם צריכים לקבוע, אימתי יש חשש סכנה ואימתי אין חשש. אולם ישנה בעיה: ישנם רופאים שמתוך חששנות יתר או מתוך זלזול במצווה – מורים תמיד לכל חולה לשתות ולאכול ביום הכיפורים.

לפיכך על החולים לשאול בעניין זה רופא ירא שמיים. ואין יראת השמיים תלויה בכיפה, אלא העיקר הוא שהרופא יהיה ישר ומוסרי, ויכריע באחריות מרבית, הן כלפי קדושת הצום והן כלפי חיי אדם.

חולה שטעה ושאל רופא שאינו ירא שמיים והורה לו כמובן לשתות ולאכול, צריך להזדרז לשאול לפני יום הכיפורים רופא ירא שמיים. ואם חטא ולא שאל ואין עוד ביכולתו לשאול רופא ירא שמיים, ישתה ויאכל ביום הכיפורים, מפני שאף שיש לנו ספק אם הרופא השיב לו כהלכה, מכלל ספק לא יצאנו, ובכל מצב של ספק נפשות יש להחמיר לשתות ולאכול.

הטעות הגדולה בדין אכילה לשיעורים

טעות נפוצה בין רופאים וחולים, שסבורים שההצעה לשתות "לשיעורים" היא מעין דרך ביניים, שמתאימה לחולים שהצום אינו מסכן את חייהם. אולם האמת שחולים שאין נשקפת סכנה לחייהם, דינם כשאר בני אדם, ואיסור התורה החמור חל עליהם, שאסור להם לשתות או לאכול אפילו כלשהו.

עניין ה"שיעורים" הוא שכאשר חולה מסוכן צריך לאכול ולשתות ביום הכיפורים, יש סוברים שעדיף שיאכל וישתה לשיעורים. כל תשע דקות ישתה מעט פחות מ"כמלוא פיו", היינו כמלוא פיו כשלחי אחת שלו מלאה, כל אדם לפי גודל פיו, ויאכל פחות מכ 30 סמ"ק (שו"ע תריב, א-ה, ט-י). ויש אומרים, שאם החולה מסוכן ישתה ויאכל כרגיל. וכאשר יש חשש, אפילו רחוק, שהשתייה והאכילה לשיעורים תגרום להתרשלות כלשהי בחיזוקו של החולה המסוכן, עליו לשתות ולאכול כרגיל. למשל, כאשר היולדת עייפה, מוטב שתשתה כרגיל כדי שתוכל לישון ברציפות, ולא תצטרך להישאר ערה כדי שתספיק לשתות כפי צורכה לשיעורים.

חולי סכרת

חולה בסכרת, שהצום מסכן את חייו, עדיף שיאכל יותר מכשיעור ויתפלל בבית הכנסת מאשר יישאר בבית ויאכל לשיעורים. שני טעמים לכך: האחד, האכילה לשיעורים היא הידור, והתפילה במניין חשובה יותר. השני, אם נבקש מהחולים להישאר בבית כדי לאכול לשיעורים, יהיו כאלה שבכל זאת ילכו לבית הכנסת בתכנון שיאכלו שם בהיחבא לשיעורים, ובפועל מסיבות שונות ישכחו לאכול שם כפי צורכם, ויגיעו מתוך כך לטשטוש חושים, עילפון ומיתה ח"ו. וכן ידוע שיש חולי סכרת שנפטרים מסיבה זו ביום הכיפורים.

מעוברות חייבות לצום

מעוברות ומיניקות חייבות לצום ביום הכיפורים (פסחים נד, ב; שו"ע תריז, א). ואפילו בתשעה באב מעוברות ומיניקות חייבות לצום, קל וחומר ביום הכיפורים שחיובו מהתורה.

יש שרצו להתיר למעוברות לשתות לשיעורים, מפני שלדעתם הנשים נעשו כיום חלושות, והצום עלול לגרום להן שיפילו את עוברן. אולם ממחקרים שנעשו בארץ ובחוץ לארץ, התברר שהצום אינו מעלה את הסיכון להפלה. לעתים נדירות הצום עלול לזרז לידה בחודש התשיעי, ומכל מקום אין בכך סכנת נפשות. גם אין שום סימוכין לטענה שכיום נעשינו חלושים יותר. להפך, אנשים כיום חיים בבריאות טובה מבעבר, בזכות שפע המזון המגוון, ההיגיינה וההתקדמות הרפואית, והדבר בא לידי ביטוי גם בכך שתוחלת החיים עלתה בעשרות שנים. לפיכך אין מקום להקל כיום יותר מאשר בעבר, והדין נשאר במקומו שמעוברות ומיניקות חייבות לצום (נשמת אברהם תריז, א).

לפיכך, גם מעוברת שסובלת מהקאות, לחץ דם גבוה, המוגלובין (ברזל) נמוך ומיחושים שונים, חייבת בצום יום הכיפורים, ובכלל זה אסור לה גם לשתות לשיעורים. רק במקרים מיוחדים של היריון שנמצא בסיכון, ועל פי הוראת רופא ירא שמיים, יש להורות למעוברת לשתות, ועדיף שתשתה לשיעורים.

מיניקות חייבות לצום

מינקת חייבת לצום ביום הכיפורים (פסחים נד, ב; שו"ע תריז, א). אף שההנקה מקשה על הצום, מפני שהיא גורמת לאובדן נוסף של נוזלים, אין בכך סכנה לאם או לתינוק. ויש מקילים מפני שלדעתם ירדה חולשה לעולם, וכיום התינוקות בסכנה בלא הנקה. אולם דבריהם תמוהים מאוד, שכן אף שבוודאי יש סגולות טובות בהנקה וחלב אם, מכל מקום ישנן נשים רבות שאינן מניקות כלל, ולא שמענו שהרופאים נלחמים על כך שימשיכו להניק כדי להציל את ילדיהן מחשש סכנת נפשות. ואם בעבר, כשתינוקות רבים מתו בשנתם הראשונה, ולא היו תחליפים טובים לחלב אם, ההוראה הברורה הייתה שמינקת חייבת בצום ואפילו בתשעה באב – איך אפשר להעלות על הדעת שכיום שיש לנו תחליפים טובים, יהיה בזה חשש פיקוח נפש?!

עצה טובה למיניקות

הרופאים שאנחנו מכירים מציעים למניקות לשתות בשלושת הימים שלפני יום הכיפורים לפחות ארבעה ליטר ביום, ובערב יום הכיפורים, מהבוקר עד כניסת הצום – כחמישה ליטר, כדי לאגור נוזלים לקראת יום הכיפורים ותוך כך גם להרבות את החלב. על פי הניסיון, מי שתנהג כך, לא רק שיום הכיפורים לא יפגע בהנקתה, אלא מתוך התיקון שתעשה לקראתו, חלבה ירבה. ייתכן מאוד שאף תוכל לשאוב מעודפי החלב לקראת יום הכיפורים.
[הערת מנהל האתר – התפרסם תיקון האומר שלעתים כמות של ארבעה ליטרים עשוי להיות מסוכן לחצו כאן לתיקון]

עוד עצה מאשתי, כדי שהצום יעבור יותר בקלות לאם ולתינוק – לדלג לסירוגין על שתי הנקות: בצוהרי יום הכיפורים ולקראת צאת הצום, ובמקומן לתת תחליף.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ברכות הראייה באולימפיאדה

המתפעל מספורטאים ומהישגיהם – צריך להכיר במקור כוחם • ברכת "שככה לו בעולמו" נתקנה על בריות נאות, חזקות ומוצלחות, ובכללן ספורטאים • אין חובה להתעניין בכך ולהתפעל מכך • מברכים על ראייה ממש ולא על צילום • שיא אולימפי יכול לשמש קריטריון לדעת על מי לברך • על כל מין נאה יש לברך בפני עצמו, וכן על אלופים בכל ענף • אין לברך על ספורטאי שהתנהגותו פסולה, או על ספורטאית כשאינה לבושה בצניעות • קל וחומר שיש להתפעל מתלמידי חכמים וממיישבי הארץ

האם מברכים על אלופי ספורט

אין צריך לברך דווקא על ראיית התחרות עצמה, אלא גם לאחר מכן – מי שנפגש עם ספורטאי בעל יכולות מיוחדות, והפגישה מעוררת אצלו התרגשות והתפעלות, ראוי שיברך על ראיית האדם המיוחד שפגש, כדי לכוון ולרומם את הרגשותיו לכיוון הראוי

בימים אלה, כשמיליארדי אנשים בעולם מתעניינים בתחרויות האולימפיאדה ובהישגי הספורטאים, ראוי לבאר: מה היחס הראוי לספורטאים הללו, והאם ראוי להתפעל מהם ומהישגיהם?

אכן תיקנו חכמים ברכה על ראיית בריות נאות או מוצלחות או חזקות במיוחד: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שככה לו בעולמו" (ברכות נח, ב).

ראיית ברייה בעלת יופי או יכולות מיוחדות מעוררת השתאות והתפעלות, התרגשות ומחשבות שונות ומשונות, לעתים הערצה ולעתים קנאה. עובדי עבודה זרה סגדו לבריות נאות במיוחד, עשו פסלים בדמותם וסגדו להם. בסגידתם הם הרגישו שהם מתחברים אליהם וזוכים להיות שותפים בגדולתם. גם היום, רבים מעריצים אנשים יפים ובעלי הישגים ספורטיביים, עד שהנערצים הללו נקראים אלילי יופי או אלילי ספורט.

על ידי הברכה אנו מזכירים שגם התופעה המופלאה והמיוחדת הזאת היא ממנו יתברך, בבחינת מה גדלו מעשיך ה'. בכך אנו מחברים ומרוממים את ההתפעלות וההתרגשות שלנו אל שורש האמונה. מתוך כך דעתנו תתרחב בהכרת גודלה ופלאותיה של הבריאה, נודה לה' על שאנו זוכים לראות בעינינו את המיוחדים שבברואים, ונקבל השראה לגלות גם את הגדולה שבנו, כל אדם בעולמו.

כיוצא בזה תיקנו חכמים ברכה על ראיית מלך: "שחלק מכבודו לבשר ודם", כדי שנזכור שהכול ממנו יתברך.

הברכה על כל פלאי הבריות

חשוב לציין שברכת "שככה לו בעולמו" אינה ברכה מיוחדת לאדם, שכן היא נתקנה על כל הבריות הנאות, בני אדם, בעלי חיים וצמחים, שכל הרואה ברייה שהיא מיוחדת במינה ומתפעל מראייתה – מברך.

הברכה המיוחדת לאדם היא על חוכמת התורה והמדע: "שחלק מחכמתו ליראיו" על חכם מישראל, ו"שנתן מחכמתו לבשר ודם" על חכם מחכמי אומות העולם.

עם זאת, גם באנשים שהגיעו להישגים ספורטיביים מיוחדים, יש שילוב של כישרון טבעי ומאמץ אנושי, שעל ידו הצליחו לבטא את הכישרון הטבעי.

הברכה אינה חובה

אף שתיקנו חכמים ברכה על ראיית אדם בעל יכולות גופניות מיוחדות, אין זה אומר שמצווה להתעניין בזה, אלא שזה טבעי שאנשים רבים מתפעלים מכך, ונכון למי שמתפעל מכך – לברך על כך לה'.

ראייה ממשית ולא בסרט או תמונה

ברכה זו נתקנה על ראייה ממשית, לא דרך תמונה או סרט. מנגד, אין צריך לברך דווקא על ראיית התחרות עצמה, אלא גם לאחר מכן – מי שנפגש עם ספורטאי בעל יכולות מיוחדות, והפגישה מעוררת אצלו התרגשות והתפעלות, ראוי שיברך על ראיית האדם המיוחד שפגש, כדי לכוון ולרומם את הרגשותיו לכיוון הראוי.

על איזו ברייה ראוי לברך

ככלל אפשר לומר שכאשר הברייה היא כזו שאנשים רגילים להתפעל ממנה ואף הולכים לראותה, סימן שראוי לברך עליה. למשל, כאשר ידוע על סוס מסוים שהוא נאה וחזק במיוחד לעומת שאר בני מינו, ואנשים שמבינים בסוסים רגילים להתפעל ממנו וללכת לראותו – כל המתפעל מראייתו צריך לברך. וכן לגבי עצים מיוחדים ביופיים או בגודלם. וכן לגבי כלבים או חתולים שנודעו ביופיים המיוחד עד שאנשים הולכים לראותם.

כיוצא בזה כאשר רואים אדם נאה במיוחד, או חזק במיוחד, או זריז ומהיר במיוחד, שאנשים רגילים להתפעל מראייתו ואף הולכים לראותו, מברכים על ראייתו: "שככה לו בעולמו".

כאשר הדבר מוכח על ידי הישג ספורטיבי עולמי, כבר אין ספק שמדובר בתופעה מיוחדת במינה, וכל המתפעל מראיית האלוף – ראוי שיברך: "שככה לו בעולמו".

על כל מין בנפרד

על כל מין מברכים בפני עצמו. אם ראה חתול נאה במיוחד והתפעל מראייתו – יברך, ואם יראה אחר כך כלב נאה במיוחד ויתפעל – יברך שוב, וכן אם יראה אחר כך סוס נאה במיוחד, עץ ארז נאה במיוחד, עץ תאנה מניב במיוחד, מכיוון שהוא מתפעל מכל אחד מהם – אף שראה אותם ביום אחד, יברך על ראיית כל אחד ואחד מהם ברכה בפני עצמה. אמנם אם יראה שני מינים יחד, בברכה אחת יכוון על שניהם.

כמו כן, הרואה אלוף לריצה קצרה – יברך, והרואה אחר כך אלוף לריצה ארוכה – ישוב ויברך, וכן לגבי כל הענפים הנפרדים זה מזה, על כל אחד ואחד מברך המתפעל ברכה מיוחדת. אבל אם יראה את כולם יחד, כגון בטקס הסיום של התחרויות – יברך ברכה אחת על כולם.

כל כמה זמן מברכים

כעיקרון מברכים את ברכות הראייה כל שלושים יום. למשל, מי שראה את הר התבור, ובירך על ראייתו "עושה מעשה בראשית", אם לאחר שלא יראה אותו שלושים יום ישוב לראותו ויתפעל מראייתו – יברך. וכן לגבי הים התיכון או ים כינרת. אולם לגבי ברכת "שככה לו בעולמו" התעורר ספק, אם אכן מתעוררת התרגשות חדשה לאחר שלושים יום, ולכן נפסק שמברכים על כל ברייה או אדם פעם אחת בלבד (פנה"ל ברכות טו, יג). אמנם מסתבר שאם הספורטאי שבירך עליו הגיע להישג מיוחד, שבר את השיא, מי שרואה אותו אחר שלושים יום ומתפעל מראייתו – יחזור ויברך.

האם לברך על אלוף ארצי

באולימפיאדה, שאליה מתאספים ספורטאים מכל העולם, יש לברך רק על ראיית האלופים, בעלי מדליות הזהב, כל אחד בתחומו, שהם המיוחדים שבמינם. אולם בכל ארץ וארץ אפשר לברך על האלופים המקומיים, כי שם הם המיוחדים בתחומם, כשם שמברכים על ההרים המרשימים שבכל ארץ, אף שאולי בארץ אחרת לא היו נחשבים כל כך מרשימים. נמצא אם כן שלאחר תחרות ארצית, ראוי למתפעל מהישגו של האלוף הארצי לברך על ראייתו.

ברייה שנולדה באיסור

התעוררה שאלה, האם אפשר לברך על ברייה נאה שנוצרה באיסור. למשל האם לברך על עץ פרי שנעשתה בו עבירה של הרכבת מין עץ אחד על חברו. וכן האם יש לברך על פרד נאה, שנולד באיסור של הרבעת חמור וסוס. וכן האם יש לברך על ראיית אדם נאה שהוא ממזר, היינו שנולד על ידי גילוי עריות.

לדעת בעל הלכות קטנות (ח"א ס, רסה) אין ראוי לברך ולשבח את ה' על ברייה שנולדה באיסור. אולם לדעת בעל שאילת יעבץ (ח"א סג), מאחר שמצד הדין רק פעולת ההרכבה או ההרבעה אסורה, אבל לאחר מכן מותר להשתמש בפרד או לאכול מהפירות של העץ המורכב, וכן הממזר יכול להיות תלמיד חכם, ממילא אם הוא יפה במיוחד יש לברך עליו "שככה לו בעולמו".

נראה שאפשר ללמוד מסוגיה זו, שאם שהאלוף הספורטיבי נודע כבעל התנהגות רעה, אין ראוי לברך עליו.

על אדם יפה

ברכת "שככה לו בעולמו" נתקנה גם על ראיית אדם יפה במיוחד. מכיוון שפעמים רבות מושג היופי חמקמק, כאשר אדם מסוים נודע כיפה במיוחד בעיני אנשים רבים, כמו שחקנים שנודעו ביופיים, משמע שהוא אכן מהסוג המיוחד, והמתפעל מראייתו ראוי שיברך. על כל אדם אפשר לברך פעם אחת, ואין לברך עליו שוב גם לאחר שלושים יום. כאשר רואים אדם אחר נאה במיוחד בתוך שלושים יום מראיית הקודם, כל זמן שאין ברור לרואה שאדם זה נאה מקודמו, אין לברך עליו. אבל אם עברו שלושים יום מראיית הקודם, והרואה מתפעל מיופיו של זה, אף שלא ברור לו שהוא יפה מקודמו, אם גם אינו פחות יפה מקודמו – יברך (פנה"ל ברכות טו, יביג, ובהרחבות שם).

על ראיית אישה

אישה שתראה אישה נאה במיוחד ותתפעל, ראוי שתברך. השאלה מה הדין לגבי גבר. בעבר היו גברים שבירכו על נשים יפות, וכפי שמובא בירושלמי: "הרואה אילנות נאים ובני אדם נאים אומר ברוך שכן ברא בריות נאות בעולמו. מעשה ברבן גמליאל שראה גויה אישה נאה ובירך עליה" (ברכות ט, א). שאלו: "זו דרכו של רבן גמליאל להסתכל בנשים?" והשיבו: "אלא דרך עקמומית הייתה… והביט בה שלא בטובתו". כלומר, ראה אותה בלא שהתכוון לכך. אולם נראה שכיום אין לגבר לברך על אישה יפה, וכמה טעמים לכך, והעיקר שהדבר יתקבל כמאוד לא צנוע.

ספורטאיות

כיוצא בזה, אין לגבר לברך על ראיית ספורטאית שאינה לבושה בצניעות, שכלל הוא שאסור לאיש לברך או לומר דבר שבקדושה אל מול אישה שאינה לבושה בצניעות (שו"ע או"ח עה, א; ד). ואף אסור לאיש ללכת לראות נשים שאינן לבושות בצניעות, או מתעמלות באופן שעלול לעורר את יצרו.

אמנם לאחר התחרות, כאשר איש נפגש בספורטאית בעלת הישגים מוכחים שלבושה בצניעות, והוא מתפעל מהישגיה, יכול לברך. כך יכולים גברים דתיים ומסורתיים שמשמשים בתפקידים ציבוריים, כגון שרים, חברי כנסת וראשי עיריות, לבטא את הערכתם גם לאלופות ספורט.

הערצת הטובים והצדיקים

מתוך ההתפעלות ממעלות גופניות והישגים ספורטיביים, ראוי לכולנו ללמוד קל וחומר ולהתעורר להעריך, לכבד ולהעריץ את האנשים שזכו לתרום לכלל האנושות בחוכמתם ובמעשיהם הטובים, ועוד להוסיף ולהעלות על נס את הטובים והמעולים שתורמים במעשיהם לבניין התורה, העם והארץ.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד