ארכיון הקטגוריה: הלכה

צום יום כיפור – גם למעוברות

עוד לפני יום כיפור, מעוברות וחולים שנמצאים בספק צריכים לברר אם עליהם לצום • חולה שיש בו סכנה חייב לאכול, אך לא כל חשש הופך לסכנה • אם לדברי הרופאים אין סכנה מיוחדת, למעוברות ולמיניקות אסור לאכול ולשתות גם לשיעורין • המעוברות והמיניקות היום אינן חלשות מבעבר, ולכן חייבות בצום כפי שנשים צמו בכל הדורות • עצות להנקה בימים שלפני יום כיפור • יש להיוועץ ברופא בעל אחריות – הן כלפי חיי אדם והן כלפי התורה • דין בליעת גלולות בצום

היערכות מראש לצום

בשנה שעברה עסקתי בהלכות יום הכיפורים בשבת תשובה, ובתוך כך כתבתי בקצרה את דינן של מעוברות ומיניקות. בעקבות השאלות התברר שצריך להרחיב בנושא ולהקדים את העיסוק בו, כדי שהנצרכות יוכלו להיערך ולשאול רופא בזמן.

שלוש מדרגות הצומות

קבעו חכמים שבצומות הקלים, היינו הצומות המתקיימים ביום ולא החל מהלילה, מעוברות ומיניקות פטורות מהצום, וקל וחומר שחולים פטורים מהצום. בצום תשעה באב שהוא יותר חמור – מעוברות ומיניקות חייבות אבל חולים פטורים, למרות שאין במחלתם סכנה. בצום יום הכיפורים שהוא מהתורה – גם חולים חייבים, וקל וחומר שמעוברות ומיניקות חייבות. רק חולה שהצום עלול לסכן את נפשו פטור מהצום.

דין חולה מסוכן

מצווה לחולה שהצום עלול לסכן את נפשו לאכול ולשתות כפי צורכו, מפני שפיקוח נפש דוחה את מצוות התענית כמו את שאר המצוות שבתורה (יומא פה, ב). הנמצא בספק סכנה ומחמיר על עצמו שלא לשתות ולאכול – חוטא. ואין הכוונה דווקא לסכנה כזו שבעטיה אחוז ניכר מהחולים מתים, אלא כל שישנו סיכוי שהצום יגרום למותו של החולה, יחליש את יכולתו להתמודד עם מחלתו המסוכנת או יקרב את קיצו במקרה של חולה מסוכן מאוד – מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו. גם למען הצלת חיי עובר מצווה לאכול ולשתות (פנה"ל שבת כז, ג).

אין להפריז בחששנות

אנשים כיום חיים בבריאות טובה מבעבר בזכות שפע המזון המגוון, ההיגיינה וההתקדמות הרפואית, והדבר בא לידי ביטוי גם בכך שתוחלת החיים עלתה בעשרות שנים. לפיכך אין מקום להקל כיום יותר מאשר בעבר, והדין נשאר במקומו שמעוברות ומיניקות חייבות לצום

מאידך אין להפריז בחששות רחוקים, שכן נפסק להלכה שחולים וקל וחומר מעוברות ומיניקות חייבים לצום, ולשיטת המפריזים כולם נמצאים בסכנת נפשות. לא זו בלבד, אלא שאם נחשוש לסכנות רחוקות מאוד נצטרך אף לאשפז בבית חולים את כל חולי השפעת, ונצטרך לאסור נסיעות מיותרות במכונית מחשש תאונות דרכים, ונהיה חייבים להעניש בחומרה את מי שמכין ומוכר מזון שאינו בריא וכן הלאה.

אלא כך הוא הכלל: כל סכנה שאנשים רגילים לטפל בה בדחיפות תוך השקעת זמן ומשאבים, כמו החשת החולה לבית חולים באמצע יום העבודה, נחשבת כסכנת נפשות, וכדי למונעה מצווה לחלל שבת ולשתות ולאכול ביום הכיפורים. אבל סכנה שאין מזדרזים לטפל בה תוך השקעת זמן ומשאבים, אינה נחשבת כסכנת נפשות (פנה"ל ימים נוראים ח, ג).

הטעות בהבנת דין "לשיעורים"

טעות נפוצה בין רופאים וחולים, שסבורים שההצעה לשתות לשיעורים היא מעין דרך ביניים, שמתאימה לחולים שהצום אינו מסכן את חייהם. אולם האמת שחולים שאין נשקפת סכנה לחייהם דינם כשאר בני אדם, ומהתורה אסור להם לשתות או לאכול אפילו כלשהו.

אלא העניין הוא שכאשר חולה מסוכן צריך לאכול ולשתות ביום הכיפורים, יש מחמירים וסוברים שעדיף שיאכל וישתה לשיעורים. היינו כל תשע דקות ישתה מעט פחות מ"כמלוא פיו" ויאכל פחות מכ 30 סמ"ק. ולכתחילה כשאפשר חוששים לשיטתם (רמב"ן; שו"ע תריב, א-ה; ט י).

הרי שבעלי שיטה זו באו להחמיר על חולים מסוכנים שבמידת האפשר יאכלו וישתו לשיעורים, אבל לא עלתה על דעתם שישתמשו בשיטה זו כדי להקל על חולים שאינם מסוכנים לאכול ולשתות לשיעורים. קל וחומר שלא עלתה על דעתם להקל למעוברות ומיניקות, שאפילו בתשעה באב חייבות, שיאכלו וישתו לשיעורים ביום הכיפורים שחובת הצום שבו מהתורה (פנה"ל ימים נוראים ח, ה).

הנשים אינן חלשות מבעבר

יש רבנים בודדים, שמתירים כיום למעוברות ומיניקות לשתות לשיעורים. ואף שבגמרא (פסחים נד, ב), ברמב"ם (תעניות ה, י) ובשולחן ערוך (או"ח תקנד, ה) נפסק במפורש שמעוברות ומיניקות חייבות לצום אפילו בתשעה באב, קל וחומר ביום הכיפורים (שו"ע תריז, א), לדעתם הנשים נעשו כיום חלושות, והצום עלול לגרום להן שיפילו את עוברן, ולמיניקות הוא עלול לגרום להפסקת החלב.

אולם ממחקרים שנעשו בארץ ובחוץ לארץ, התברר שהצום אינו מעלה את הסיכון להפלה. רק לעיתים נדירות הצום עלול לזרז לידה בחודש התשיעי, ומכל מקום אין בכך סכנת נפשות. גם אין שום סימוכין לטענה שכיום נעשינו חלושים יותר. להפך, אנשים כיום חיים בבריאות טובה מבעבר, בזכות שפע המזון המגוון, ההיגיינה וההתקדמות הרפואית, והדבר בא לידי ביטוי גם בכך שתוחלת החיים עלתה בעשרות שנים. לפיכך אין מקום להקל כיום יותר מאשר בעבר, והדין נשאר במקומו שמעוברות ומיניקות חייבות לצום (נשמת אברהם תריז, א).

לפיכך, גם מעוברת שסובלת מהקאות, מלחץ דם גבוה, מהמגלובין (ברזל) נמוך וממיחושים שונים, חייבת בצום יום הכיפורים, ובכלל זה אסור לה גם לשתות לשיעורים. רק במקרים מיוחדים של היריון שנמצא בסיכון, על פי הוראת רופא ירא שמיים יש להורות למעוברת לשתות, ועדיף שתשתה לשיעורים.

הימנעות מהנקה אינה מסוכנת

כמו כן קשה להבין את טענת המקילים לגבי מיניקות. אמנם ברור שההנקה מקשה על הצום, מפני שהיא גורמת לאובדן נוסף של נוזלים, אולם אין בכך סכנה לאם או לתינוק. ואף אם היה חשש אמיתי שהחלב ייפסק בעקבות הצום, לא היה בכך היתר שלא לצום; מפני שאף שבוודאי יש סגולות טובות בהנקה וחלב אם, הרי ידוע שישנן נשים רבות שאינן מניקות כלל, ולא שמענו שהרופאים נלחמים על כך שימשיכו להניק כדי להציל את חיי ילדיהן מחשש סכנת נפשות. ואם בעבר, כשתינוקות רבים מתו בשנתם הראשונה, ולא היו תחליפים טובים לחלב אם, הייתה הוראה ברורה בגמרא ובכל הפוסקים שמינקת חייבת בצום, ואפילו בתשעה באב, איך אפשר להעלות על הדעת שכיום שיש לנו תחליפים טובים – יהיה בזה חשש פיקוח נפש?! (פנה"ל ימים נוראים ח, 12).

עצה טובה למיניקות

הרופאים שאנחנו מכירים מציעים למניקות להתחיל להרבות בשתייה בשלושת הימים שלפני יום הכיפורים, ובערב יום הכיפורים לשתות עוד יותר, כדי לאגור נוזלים לקראת יום הכיפורים ותוך כך גם להרבות את החלב. על פי הניסיון מי שתנהג כך, לא רק שיום הכיפורים לא יפגע בהנקתה, אלא שמתוך התיקון שתעשה לקראתו, חלבה אף ירבה. ייתכן מאוד שאף תוכל לשאוב מעודפי החלב לקראת יום הכיפורים, שזה הפתרון הטוב ביותר לתינוק.

עוד עצה מאשתי כדי שהצום יעבור יותר בקלות לאם ולתינוק היא לדלג לסירוגין על שתי הנקות, בצוהרי יום הכיפורים ולקראת צאת הצום, ובמקומן לתת תחליף (שם ח, י).

לשאול רופא ירא שמיים

הלכה זו מסורה לרופאים, שעל פי המידע הרפואי שברשותם ועל פי ניסיונם צריכים לקבוע אימתי יש חשש סכנת נפשות ואימתי אין חשש. מכיוון שהרופא הוא שצריך לקבוע אם הצום עלול לסכן את נפשו של החולה, צריך לשאול בזה רופא ירא שמיים. זאת מפני שישנם רופאים שמתוך חששנות יתר או מתוך זלזול במצווה מורים תמיד לכל חולה לשתות ולאכול ביום הכיפורים.

חשוב מאוד להדגיש שיראת השמיים אינה תלויה בכיפה, אלא ביושרו ובמוסריותו של הרופא, שמתייחס באחריות מירבית הן כלפי קדושת הצום והן כלפי חיי אדם.

הרופאים הדתיים המקילים

צריך לציין שבשנים האחרונות, רופאים דתיים רבים קיבלו עמדה של רבנים בודדים שמתירים לכל המעוברות והמיניקות לאכול ולשתות לשיעורים ביום הכיפורים, וממילא אין קביעתם נחשבת לפי דעת כל הפוסקים על פי ההיגיון וההלכה, שמעוברות ומיניקות חייבות בצום. לכן על המעוברות והמיניקות שרוצות לנהוג כפי ההלכה המקובלת מדורי דורות, לשאול רופא שמקבל את העמדה העקרונית שמעוברות ומיניקות חייבות בצום, או לפחות מסוגל לקבוע ביושר מהי ההוראה הראויה על פי עמדה עקרונית זו.

עצה לרופא

אם הרופא נמצא בספק, ישקול בעצמו מה היה עושה אם ביום הכיפורים היה נודע לו על חולה כזה שצם. אם היה מוכן לנסוע עשר דקות בלא לקבל על כך שום תשלום, כדי להורות לו לשתות ולאכול ולהצילו בכך מספק סכנה, סימן שאכן יש כאן ספק סכנת נפשות, ועליו להורות לחולה שלפניו לשתות ולאכול ביום הכיפורים. אך אם למרות אחריותו כלפי חיי אדם לא היה מוכן לנסוע לשם כך ביום הכיפורים עשר דקות, סימן שאין כאן ספק סכנה, ועליו להורות לחולה לצום. עצה זו מועילה לרופא רגיל שאינו עצלן במיוחד, ומאידך גם אינו אוהב להתרוצץ בין חוליו.

מעוברת ששאלה רופא שאינו מורה כהלכה

מעוברת ששאלה בטעות רופא שמקל לרוב המעוברות וכמובן הקל גם לה, צריכה להזדרז לשאול לפני יום הכיפורים רופא ירא שמיים שמורה לפי ההלכה המקובלת. ואם לא הספיקה, וכבר הגיע יום הכיפורים, תשתה כפי שהורה לה הרופא ששאלה, מפני שאף שיש לנו ספק אם השיב לה כהלכה, מכלל ספק לא יצאנו, ובכל מצב של ספק נפשות יש להחמיר לשתות.

בליעת תרופות ביום הכיפורים

כדרך אגב, אציין שמותר למי שנצרך לבלוע גלולות תרופה שאין להן טעם טוב, לבלוע אותן ביום הכיפורים, ובתנאי שלא ייעזר במים כדי לבולען. וכן מותר למי שרגיל לשתות קפה וסובל מכאבי ראש ביום כיפורים לבלוע גלולות שיש בהן קפאין, כדוגמת אקמול פוקס או דקסמול פלוס (עיינו פנה"ל ימים נוראים ח, ב; שבת כח, ה – ו).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מותר לעקור עצים מזיקים?

הערה בעניין מערכת המשפט: במקום ביקורת כלפי החלטות בג"ץ, יש לשנות את מבנה מערכת המשפט מהיסוד • איסור השחתת עצים: רק עץ שמניב פירות בכמות מסוימת אסור בעקירה • רק השחתה אסורה, אך עקירה לצורך מניעת נזק מותרת, בתנאי שאין דרך אחרת • עלות הגינון אינה סיבה לעקירת עץ פרי • מחלוקת בנוגע לעקירת עצים לצורך הרחבת הבית או שיפוץ הגינה • יש חוששים מעקירת עצים גם כשההלכה מתירה, ולכן עדיף שנוכרי יעקור • תיקון הרושם שנוצר מכותרת המאמר הקודם

הערה בעניין מערכת המשפט

מותר לעקור את העצים שמזיקים על ידי הבאת ברחשים, בתנאי שאין דרך אחרת למנוע זאת, וכן מותר לעקור את העצים שמונעים את הרחבת הבית. לגבי עקירה לצורך הקמת גינה נאה ישנה מחלוקת. ונראה למעשה שהרוצה להקל יש לו על מה לסמוך, ובתנאי שישקול את הצורך

בימים האחרונים שוב שמענו שבית המשפט העליון סירס את מדיניות הממשלה בעניין המסתננים, גם חוק ההסדרה הוקפא לזמן בלתי מוגבל בעטיים, וכל עמלם של הבוחרים על ידי נציגיהם ירד לטמיון. בעקבות זאת שמענו מחאות וביקורת נוקבת מפי שרים וחברי כנסת על מערכת המשפט. אולם המצב של המערכת המשפטית ידוע זה מכבר, משופטי בית המשפט העליון ועד היועצים המשפטיים ופרקליטי המדינה, כולם מחויבים לזכויות הפרט על חשבון ערכים לאומיים יהודיים. הטענות כלפיהם חסרות ערך, כך היא תפיסתם והם לא ישנו אותה.

לכן כל דברי הביקורת של השרים וחברי הכנסת אינם במקומם, עליהם ליטול את הסמכות שבידם ולשנות את המערכת המשפטית מן היסוד. לכך הם נבחרו! הדבר כרוך במאבק ציבורי ותקשורתי, וכולל חקיקה חד משמעית בענייני הלאום, שינוי סדרי בחירת השופטים, פיצול סמכויות היועץ המשפטי לממשלה והחזרת תפקיד היועצים המשפטיים למקומו, כיועצים ולא כמעצבי מדיניות. אם השרים וחברי הכנסת סבורים שיש אחרים בממשלה ובכנסת שמפריעים לכך, שיתקיפו אותם בגלוי ולא את המערכת המשפטית. שידע הציבור מי פוגע באופן אנוש בזכויותיו כעם וכבוחר.

מותר לעקור עצי פרי?

שאלה: לאחר שסיימנו לבנות את ביתנו, שתלנו בגינה 15 עצי פרי. במשך השנים נוכחנו לדעת שהם גורמים לנו צער. רובם נותנים מעט פירות, ובדרך כלל הציפורים והחרקים מקדימים לאכול מהם. שניים מהם נותנים פירות רבים, אבל מכיוון ששתלנו אותם קרוב לחלון, הברחשים והיתושים שמתכנסים סביבם חודרים לבית וגורמים לנו צער רב. גם השכנים מתלוננים על כך. שלושה מהעצים כמעט אינם נותנים פרי. בנוסף לכך, אנחנו מעוניינים להגדיל את הבית ולשם כך צריך לעקור לפחות שני עצי פרי. מעבר לזה, הגינה שלנו פחות יפה משאר הגינות מפני שעצי סרק ושיחים נאים יותר.

השאלה היא, האם מותר לעקור את כל עצי הפרי כדי להרחיב את הבית, ולשתול במקומם עצי סרק? במצב הנוכחי השווי של הפירות שגדלים על העצים זעום, והרבה יותר משתלם לנו לשתול במקומם עצי סרק, עובדה שאנחנו מוכנים לשלם על כך אלפי שקלים לגנן. אם התשובה שאסור, האם מותר לפחות לעקור את העצים שאינם מוציאים פירות רבים, או את אלה שנמצאים במקום שמיועד להרחבת הבית? והאם מותר לעקור את כל העצים על ידי נוכרי?

מהו עץ פרי

מכיוון שהנושא מורכב, יש להרחיב בביאור התשובה.

האיסור לעקור עץ פרי הוא בתנאי שהעץ מניב פירות; אבל אם העץ הזדקן או חלה, עד שהוא מניב בשנה פחות מקב פירות (כקילו ו 200 גרם, ליתר דיוק 1,200 סמ"ק), פקע ממנו דין עץ מאכל ומותר לעוקרו. לגבי עץ זית, מפני חשיבותו המיוחדת, ישנה חומרה שכל עוד הוא מוציא בשנה רבע הקב (כ 300 גרם) אסור לעוקרו. כדי לדעת כמה פרי העץ מניב צריך לעקוב אחריו כמה שנים, כדי להיות בטוחים שאינו מניב יותר מהשיעור הנזכר.

המדד לכך הוא לפי ההשקיה והטיפול הרגיל של בעל העץ: אם הוא משקה אותו ומטפל בו כפי הבנתו ורגילותו, ולמרות זאת אינו נותן כמות כזו של פרי – מותר לעוקרו.

גם נטיעה צעירה שעדיין נמצאת בשנות העורלה ואיננה מניבה פרי אסור לעקור, מפני שהיא עתידה להניב קב פירות (מהרש"ם ז, קעח).

עץ פרי שגורם נזק

איסור עקירת עץ פרי נאמר בתורה בלשון השחתה, שנאמר: "לא תשחית את עצה" (דברים כ, יט). מכאן שמותר לעקור עץ פרי לשם הסרת נזק, הואיל ועקירה זו אינה לשם השחתה אלא כדי להסיר נזק. וכן מסופר בתלמוד (בבא קמא צב, א), שכאשר הרגיש האמורא שמואל שהדקלים הנטועים בין הגפנים מזיקים לגפנים, ציווה על אריסו לעקור את הדקלים.

לפיכך מותר לעקור עץ פרי שמאפיל על החלון ומונע מן האור להיכנס לבית, שכן זהו נזק גדול שאדם רגיל להקפיד עליו מאוד. אומנם אם אפשר למנוע את הנזק על ידי קציצת הענפים המאפילים על החלון, יש להסתפק בקציצתם, למרות שיצטרך לטרוח כל כמה חודשים בקציצת הענפים, משום שמניעת טרחה שכזו אינה מתירה עקירת עץ פרי (חוות יאיר קצה).

וכן הדין כאשר צריך לשלם לגנן כדי שיקצוץ את הענפים כל כמה חודשים. לכאורה יטען הטוען: כשם שמותר לעקור מטע שעלות הטיפול בו גבוהה מהרווח שיש ממנו, כך אפשר לעקור בגינה עץ פרי כאשר עבודת הגנן בטיפול בו או בקציצת ענפיו שווה יותר משוויו (למשל, במקרה שהעץ נותן בשנה חמישה קילו ששווים 50 שקלים, כאשר עבודת הגנן שווה 200 שקלים). אולם אין לטעון כן, משום שנטיעת עץ פרי בגינה פרטית אינה לתועלת כלכלית, שכן כל אדם נבון יודע שעלות גידול פירות בגינה פרטית (כולל זמן העבודה) גבוהה לאין ערוך מעלות גידול פירות במטע מסחרי. הרי שלפי כוונת הנוטעים עץ פרי בגינה – ערך כל קילו שגדל בגינתם שווה פי עשרה מערך הפירות שהם קונים בחנויות יוקרה. לכן רק כאשר מניעת הנזק כרוכה בטורח גדול מאוד, או בעלות כספית גדולה בהרבה ממה שמקובל בטיפול בעצי פרי, יש היתר לעקור.

לפיכך, כאשר עץ הפרי מושך אליו יבחושים וזבובים שנכנסים לבית וגורמים צער רב, צריכים לנסות תחילה להסיר את הנזק על ידי ריסוס, גם כאשר הדבר כרוך במאמץ והוצאות כספיות. אבל אם הניסיונות לא צלחו, מותר לעקור את העץ.

לצורך הרחבת דירה וגינה

כפי שלמדנו, כאשר העקירה אינה לשם השחתה אלא לשם תועלת חשובה ששווה הרבה יותר מהעץ, אין איסור לעקור את העץ (ב"ק צא, ב). לפיכך, מותר לעקור עצי פרי כדי לבנות במקומם בית דירה.

אלא שיש נוטים להחמיר, שרק לצורך חיוני מותר לעקור עץ פרי, כגון שהמשפחה התרחבה והדירה צפופה להם; אבל בשביל מותרות ופינוק, כגון הרחבת מרפסת בלא הכרח או סידור הגינה מחדש באופן יפה יותר – אין לעקור עצי פרי (שאלת יעבץ, זבחי צדק, ערוך השולחן). ויש נוטים להקל לעקור לכל צורך שמקובל על העשירים, ואפילו לצורך הרחבת החלל הפנוי בגינה לצורך טיול (מהר"י באסן, חיד"א, שבות יעקב).

למעשה, הרוצים להקל יש להם על מה לסמוך, ולכתחילה כשאפשר עדיף להחמיר.

הסכנה הסגולית

יש אומרים שגם כאשר על פי ההלכה מותר לעקור את עץ הפרי, מכל מקום כדאי להיזהר מכך, מפני שישנה מסורת שכל העוקר עץ פרי מסתכן בנפשו, וכפי שאמר רבי חנינא: "לא מת בני שיבחת, אלא מפני שקצץ תאנה לפני זמנה" (ב"ק צא, ב). אומנם דעת רוב הפוסקים, שרק כאשר עוקרים עץ שלא כהלכה יש סכנה, אבל העוקר על פי ההלכה אין במעשהו שום סכנה. לעומתם, יש חוששים גם כאשר יש לכך היתר; במיוחד למדו זאת מצוואת רבי יהודה החסיד, שהיה אחד מגדולי מקובלי אשכנז הראשונים והזהיר שלא לעקור עץ פרי. ויש שחששו מאוד לכל אזהרותיו, ואמרו שכל העובר עליהן מסתכן בנפשו (שאלת יעב"ץ א, עו; חיים ביד כ"ד). היו רבנים שמסיבה זו, גם כאשר על פי ההלכה היה מותר לעקור עץ פרי, נזהרו וחששו להורות היתר בזה מחמת הסכנה. ורבים המליצו ליתר ביטחון לבצע את העקירה על ידי נוכרי, שאין עליו איסור לעקור עץ פרי, ועל ידי כך היהודי יינצל מהסכנה.

עקירה על ידי נוכרי

לדעת רוב הפוסקים, כל דבר שאסור על ישראל מהתורה, אסור מדברי חכמים לישראל לבקש מנוכרי שיעשה אותו בעבורו. איסור זה נקרא "שבות". אומנם במצב של ספק איסור, מכיוון שהבקשה מהגוי אסורה מדברי חכמים בלבד, ובספק בדברי חכמים אפשר להקל, ממילא כאשר יש ספק אם מותר לעקור את העץ – מותר לבקש זאת מנוכרי (כמבואר בפנה"ל שביעית ה, ט, 9).

הלכה למעשה

מותר לעקור את העצים שמזיקים על ידי הבאת ברחשים, בתנאי שאין דרך אחרת למנוע זאת, וכן מותר לעקור את העצים שמונעים את הרחבת הבית. אומנם לגבי עקירת עצי פרי לצורך הקמת גינה נאה ישנה מחלוקת. ונראה למעשה שהרוצה להקל לעקור לצורך נוי ומותרות, יש לו על מה לסמוך, ובתנאי שישקול את הצורך היטב וישהה את החלטתו, כדי שיהיה בטוח שמדובר ברצון אמיתי ולא חולף. ונכון שיעשה זאת על ידי גוי.

התנצלות על הכותרות במאמר הקודם

בשולי המאמר, אני מוצא חובה לתקן את הרושם המוטעה שהעורך שכותב את הכותרות נתן למאמרי הקודם. ראשית, טרחתי להסביר במאמר את המשקל הרב של המסורת ואנשי האמונה בקרב כל הזרמים הציוניים. ולכן כותרת המשנה "הציונות החילונית הצליחה להקים את המדינה" מנוגדת למה שכתבתי. החידוש אכן היה שכדי להוביל את המהלך הלאה צריך קישור עמוק יותר לקודש, לכן גם הכותרת הראשית "בלי אמונה – אין מדינה" אינה מבטאת את התוכן המורכב של המאמר.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

העצות של חז"ל לרווקים

בט"ו באב הקדום, כשהיו הבנות יוצאות לחולל בכרמים, נעשה מאמץ לגשר על פערים כלכליים • המפגש בכרמים לא החליף את הבירורים וההתייעצות עם המשפחה, אלא שבנוסף בני הזוג היו צריכים להיפגש בעצמם • היופי כשלעצמו אינו ערובה לנישואין מאושרים – הייחוס מעיד יותר מהיופי על אופי חיובי, ולפעמים הבחירה ב"מכוערות" מוצלחת מכולן • אצל רווקים מבוגרים, פעמים רבות הכיעור הוא רק בעיני המתבונן, מפני שעם הגיל רואים פחות את היופי שבאחר • המשך דיני בשר וחלב: אין חובה להפריד כיורים ומדיחי כלים

מנהג ט"ו באב הקדום

לא הבנות השתנו אלא הרווקים המבוגרים. שכן בגילאים הצעירים המתאימים לנישואין, כמעט כל הבנות נראות יפות. אז הלב מלא בהתלהבות ובאומץ, והוא רואה את כל הטוב והיופי שבבת זוגו. כשהרווק המבוגר מצפה להתלהבות נעורים בעקבות המפגש עם הבחורה, הוא בדרך כלל מתאכזב

לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים, שבהם היו בנות ישראל יוצאות ומחוללות בכרמים, ומזמינות עצמן בשמחה ובאהבה להקמת משפחות בישראל. למרות שבמציאות אין שוויון בין בני האדם – יש עשירים ויש עניים, בימים מיוחדים אלה נעשה מאמץ לגשר על הפערים לפחות מבחינת העושר, ולכן היו הבנות יוצאות בבגדי לבן שאולים – כדי שלא לבייש את מי שאין לה.

מן הסתם, הבחורים כבר הכירו במידה מסוימת את משפחותיהן של הבנות שגרו בשכנותם, ובוודאי התייעצו עם הוריהם, עם מי מתאים להם להתחתן. אבל היה גם צורך שהבחורים יראו את הבחורות ויוכלו לדבר עמן על האפשרות של חתונה, ולשם כך נועדו ימים אלו. ואולי נועדו ימים אלו בעיקר לאותם בחורים ובחורות שבדרכים הרגילות לא מצאו את בני זוגם, כפי שנרמז במדרש (פתיחתא לג לאיכה רבה): "תנא: מי שאין לו אשה נפנה לשם".

דברי הבנות

בגמרא (תענית לא, א) מובאת ברייתא שמספרת לנו כיצד הבנות היו משתבחות, כל אחת במה שטוב בה: "תנו רבנן: יפיפיות שבהן מה היו אומרות – תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות – תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהן מה היו אומרות – קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים".

דברי הבנות היפות

העובדה שהיפות השתבחו ביופיין מובנת. רבים מהבחורים נוטים לבחור את בת זוגם על פי יופייה. יש ביופי הבטחה לחיים טובים ומאושרים, חיוניים ואציליים ממש כפי יופייה של האישה. אלא שבפועל, המציאות אינה מאשרת זאת. בשום פנים לא ניתן לומר שאלו הנשואים לנשים הנחשבות ליפות, מאושרים מאלה הנשואים לנשים שנחשבות לפחות יפות. כשהיופי בא בנוסף לאופי, הוא אכן מוסיף טעם טוב לחיים; אבל פעמים רבות הוא מטעה.

דברי המיוחסות

זה בדיוק מה שאמרו המיוחסות: העיקר הוא האופי! משפחה מיוחסת היא משפחה שרבים מבניה הצליחו בלימודם ובפרנסתם. מן הסתם, אישה הבאה ממשפחה שכזו נושאת עימה מטען גנטי של אופי נוח וטוב, והרגלים חינוכיים נאותים, וישנה סבירות גבוהה שאף ילדיה יהיו נוחים וטובים. וכן מצינו שהמליצו חכמים (בבא בתרא קי, א) לבדוק באחיה של האישה, שפעמים רבות הבנים דומים לאחי האם. וכן המליצו לישא בת תלמיד חכם (פסחים מט, א). לכן, אף שהגמרא הביאה את דברי כל הבנות, המשנה (תענית כו, ב) הזכירה את דברי הבנות המיוחסות בלבד, כי הן אמרו את הדברים הנכונים ביותר: "ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל. ואומר: תנו לה מפרי ידיה (ילדיה) ויהללוה בשערים מעשיה (חינוך הילדים)".

דברי המכוערות

המפתיע ביותר הוא דברי המכוערות: "קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים". בפשטות הן פונות לבחורים המכוערים ונטולי הכישרון, שהיו מחזרים אחר הבנות היפות והמיוחסות ומכרכרים סביבן ונענים תמיד בשלילה. להם אמרו: אם תמשיכו לרדוף אחר היפות והמיוחסות – תישארו רווקים מתוסכלים כל ימי חייכם; היו מציאותיים והתחתנו עם מי שמוכנה להינשא לכם. הרי ישנה מצווה להתחתן, אז בואו ושאו אותנו לשם שמיים. ואם אתם תשמחו אותנו ותעטרונו בזהובים, גם אנחנו נשמח אתכם כפליים.

אבל אין זה הכול. יש בדברי המכוערות רובד עמוק. דווקא אדם שלא זכה ליופי ולייחוס, פעמים שמתוך אמונתו בה' והשתדלותו בליטוש המידות הטובות הוא מגיע לפסגות נשגבות של חיים מלאי תוכן ושמחה, מעל ומעבר לחיים עם היפות והמיוחסות. וזהו שאמרו: "קחו מקחכם לשם שמיים", וכך נתעלה ונגיע אל החיים המאושרים ביותר, וילדינו כבר יהיו מיוחסים מכוחנו. והוסיפו: "ובלבד שתעטרונו בזהובים", וכפי שאמר רבי ישמעאל (נדרים ט, י): "בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן". אם תעטרונו בזהובים נגלה את יופיינו המיוחד.

נמצא אפוא, שלמרות שבפועל המבוקשות ביותר הן היפות, ואחריהן המיוחסות – האמת היא שהמיוחסות עדיפות על היפות, ופעמים שהמכוערות טובות מכולן.

עצה טובה לרווקים

פעמים שרווקים מבוגרים מתקשים להתחתן מפני שהבנות שהם נפגשים עמן אינן יפות מספיק בעיניהם. אולם האמת היא שלא הבנות השתנו, אלא הרווקים המבוגרים. שכן בגילאים הצעירים המתאימים לנישואין, כמעט כל הבנות נראות יפות. אז הלב מלא בהתלהבות ובאומץ, והוא רואה את כל הטוב והיופי שבבת זוגו, ובקלות מחליט להתחתן ולקפוץ בששון אל חיי הנישואין. אחר כך מגיעות שנים שנועדו לשלב מתון יותר, להמשך בניין החיים. כשהרווק המבוגר מצפה להתלהבות נעורים בעקבות המפגש עם בחורה, בדרך כלל הוא מתאכזב. אלא שבמקום לתלות זאת בגילו המבוגר יחסית, הוא מאשים את הבחורה. אמנם הוא מודה שהיא טובה וחכמה, אבל לידידיו הטובים הוא מציין בצער שהיא לא מספיק יפה ומלהיבה. לבחורים אלה צריך לומר: אם הבחורה טובה וחכמה בעיניכם, ונעים לכם לשהות במחיצתה, אלא שאינכם נלהבים מספיק – "קחו מקחכם לשם שמיים". ואל תדאגו: אם תשקיעו בקשר שביניכם, "תעטרוה בזהובים" – מובטח לכם שתגיעו לאהבה שלמה. ההתאהבות הנלהבת בהתחלה נועדה להקל על ההחלטה הגורלית של כריתת ברית הנישואין, אבל היא אינה מבטיחה נישואין מאושרים. התכונות הטובות והיעדים המשותפים חשובים הרבה יותר. בהם תלויה האהבה השלמה, הבשלה והעמוקה, שמגיעה עד לרבדים הפנימיים שבנפש, ואליה תגיעו בעז"ה.

כפי ששמתם לב, דברי חכמים וממילא פירושם עוסקים ברובד הגלוי בגברים, וברובד הנסתר בנשים, כך יוצא שלשני המינים יש תועלת עמוקה מדברי חכמים.

המשך דיני בשר וחלב: כיורים

יש מי שסובר שחייבים שיהיו לאדם שני כיורים, לבשר ולחלב, מפני שלדעתו אם יערו מים רותחים על הכלים שבכיור, הם יפליטו מהכיור טעמים בשריים וחלביים ויבליעום בכלים (מנחת יצחק ב, ק). ויש מי שסובר שאם יקפידו שהכלים לא יגעו בכיור עצמו, מותר להשתמש באותו כיור פעם לכלים בשריים ופעם לכלים חלביים, מפני שרק כאשר הכלים נוגעים בדופנות הכיור יש כוח בעירוי של מים רותחים להפליט טעמים ולהבליעם זה בזה (אגרות משה יו"ד א, ב).

אולם הדעה המקובלת להלכה היא שאין כוח בעירוי מים רותחים להפליט טעמים מכלי אחד ולהבליעם בשני, כך שגם הכיור לא בלע טעמים וממילא אינו יכול להפליטם. קל וחומר כאשר מדובר בכלי מתכת וזכוכית חלקים, שאין הטעמים נבלעים בהם. בנוסף, הטעמים שבהם מדובר הם טעמים קלושים של היתר, שנקראים נ"ט בר נ"ט דהיתרא, קל וחומר כאשר יש שם סבון שפוגם את הטעמים (כמבואר ביביע אומר יו"ד י, ד).

לסיכום: מנהג רבים להתקין שני כיורים, אחד לכלים חלביים ואחד לכלים בשריים, אולם מעיקר הדין אפשר להשתמש בכיור אחד לשני המינים; ובתנאי שיקפידו לנקות את הכיור משיירי המאכלים בין מין למין, וזאת כדי למנוע חשש רחוק שטעם מין אחד יתערב עם טעם מין אחר במים רותחים ויטריף את הכלים. אמנם אם המים לא היו רותחים באופן שהיד סולדת בהם, אין חשש להטרפת הכלים.

מדיח כלים בשרי וחלבי

כפי מה שלמדנו לגבי כיור, יש מחמירים להצריך שני מדיחים, אחד לכלים חלביים ואחד לכלים בשריים (מנחת יצחק ב, ק). ויש מתירים להשתמש באותו מדיח, ובתנאי שיהיה מגש אחד לכלים חלביים ואחר לבשריים, מפני שאם זה יהיה אותו מגש, יש חשש שיבלע טעמים בשריים וחלביים ויבליעם אחר כך בכלים ויטריפם (אג"מ יו"ד ב, כח-כט).

אולם העיקר להלכה, שמותר להשתמש באותו מדיח ובאותם מגשים לבשרי ולחלבי, ובתנאי שלא ידיחו כלים בשרים וחלביים יחד, שמא טעמי הבשר והחלב יתערבו לפני שייפגמו על ידי הסבון. ונכון לשים לב, שאם נותרו במדיח שיירים מההדחה הקודמת בעקבות הכנסת כלים מלוכלכים מאוד, יש להפעיל שוב את המדיח על החום הגבוה ביותר כדי לנקותו היטב. ואם אפשר, טוב לפנות את שיירי המאכלים שבמסננים. אולם מעיקר הדין די בכך שאין מדיחים את כלי הבשר וכלי החלב יחד – משום שמקובל להלכה שעירוי של מים רותחים אינו מסוגל להפליט טעמים ולהבליעם מכלי לכלי, ובנוסף לכך הטעמים נפגמים בסבון (ויותר מזה הותר בשולחן ערוך יו"ד צה, ד, ובמפרשים שם. וכפי שביאר ביביע אומר י, יו"ד ד).

המדיח אינו תלוי בכיור

שאלה: האם המנהג להתקין שני כיורים מחייב גם שלא להדיח באותו מדיח כלים בשריים וחלביים?

תשובה: גם מי שמקפיד שיהיו לו שני כיורים אינו חייב להקפיד לקנות שני מדיחים או אפילו שני מגשים. ראשית, מפני שמנהג שני הכיורים אינו מחייב, ומעיקר הדין אפשר להקל בכיור אחד, כפי שנהגו רבים במשך שנים. שנית, הפרדת הכיורים חשובה יותר, מפני שבכיור רגילים להשהות את הכלים זמן רב, ולא תמיד שיירי המאכל שדבוקים לכלים נפגמים שם בסבון, ואילו במדיח אין רגילים להשהות כלים זמן רב כשהם שרויים במים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לחכות שש שעות – גם ילדים?

כיצד נוסדו המנהגים לגבי המתנה בין בשר לחלב – שש שעות, שעה אחת ושלוש שעות • בימינו, כשהולכים לפי השעון, לכתחילה שש השעות צריכות להיות מדויקות • תינוקות אינם צריכים להמתין בין בשר לחלב, רק לנקות את הפה • ילדים קטנים לפני גיל חינוך – רצוי שימתינו שעה • כשמגיעים לגיל חינוך רצוי להמתין שלוש שעות, ובהמשך שש שעות לנוהגים כן • ההגדרות אינן חותכות, כי מצוות החינוך תלויה באופי הילד, באופי ההורים ועוד • להלכה, אחרי גבינה צהובה אין צורך להמתין

שאלה: האם עלינו להקפיד על הילדים שהגיעו לחינוך, שלא יאכלו מוצרי חלב בתוך שש שעות מאכילת בשר, גם כאשר זה עלול לשבש את זמנה של ארוחת הערב – שמבוססת בדרך כלל על מוצרי חלב?

אכילת חלב אחרי בשר

אל יתפלא הקורא שאין ההלכה הנוגעת לחינוך חתוכה ונחרצת, כי כך היא מצוות החינוך, לחנך את הקטן להתקדם בהדרגה במשך השנים עד שמירת שש שעות (לרוב ישראל שנוהגים כן). ומכיוון שמדובר בתהליך שתלוי במרכיבים רבים, יש בדין זה הכוונה כללית

נבאר את ההלכה, ומתוך כך נמשיך לדין קטנים. אסרו חכמים לאכול חלב אחרי בשר, שמא משהו מהבשר או טעמו יישאר בפה, ונמצא אוכל בשר עם חלב. מר עוקבא, אחד מראשוני האמוראים, היה אומר שבעניין זה הוא כ"חומץ בן יין": אביו היה מחמיר וממתין עשרים וארבע שעות בין אכילת הבשר לאכילת החלב, ואילו הוא עצמו מסתפק בהמתנה עד הסעודה הבאה בלבד (חולין קה, א). למדו מזה רוב הראשונים, שצריך להפסיק בין אכילת בשר לחלב שש שעות, שכן בעבר כאשר נהגו לאכול שתי ארוחות ביום, זה היה הזמן הקצר ביותר שעבר בין שתי סעודות. וכך נוהגים כל יוצאי ספרד, ורוב יוצאי אשכנז (שו"ע ורמ"א פט, א). ויש מגדולי אשכנז שסוברים שהעיקר שלא לאכול באותה סעודה בשר ואחר כך חלב, אלא צריך לסיים את אכילת הבשר, להמתין שעה, ואז מותר לאכול חלב, וכן נוהגים חלק מיוצאי אשכנז (תוס', ראבי"ה, רמ"א). ויש משפחות במערב אירופה שקיבלו כעיקרון את דעת רוב הראשונים, שיש להמתין בין בשר לחלב כשיעור שבין סעודה לסעודה, אלא שהואיל והיום רגילים לאכול שלוש ארוחות ביום, משך ההמתנה הקצר בין ארוחה לארוחה הוא כשלוש שעות; לכן הם נהגו להמתין שלוש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב (עיין דרכי תשובה פט, ו).

היו מגדולי האחרונים באשכנז שעוררו את הכול להמתין שש שעות אחר אכילת בשר, עד שלפני כמאה וחמישים שנה כבר נעשה מנהג זה מחייב במזרח אירופה, וכפי שכתב בספר ערוך השולחן: "וכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל להמתין שש שעות וחלילה לשנות ובזה נאמר פורץ גדר וגו'" (ערוך השולחן פט, ז). אמנם מכיוון שנכון לכבד מאוד את מנהגי ישראל שנוסדו על ידי גדולי תורה, אין לשכנע את מי שנהג במשפחתו להמתין שעה או שלוש שעות לשנות את מנהגו.

שש שעות שלמות

בכל אופן, מנהג כל יוצאי ספרד ורוב יוצאי אשכנז להקפיד לשמור שש שעות, אלא שיש סוברים שאין הכוונה לשש שעות שלמות, שכן בימי הראשונים לא היו שעונים שעל פיהם אפשר היה לחשב שש שעות במדויק, וממילא הכוונה בערך שש שעות, וכל שעברו יותר מחמש שעות (שיח נחום מו) או חמש וחצי שעות (עיין יביע אומר ח"א יו"ד ד) מותר לאכול חלב. אולם לדעת רבים מהאחרונים, חובה לדקדק שיעברו שש שעות שלמות, וכן נפסק בשולחן ערוך (פט, א). וכן נראה למעשה, מפני שמאז שהשעונים נעשו נפוצים וסדרי החיים נקבעים לפי שעות מדויקות, גם ההפרדה בין בשר לחלב צריכה להיעשות במדויק. ועוד, שכאשר נקבע הזמן של שש שעות, הוא נקבע לפי הזמן הקצר שבין שתי ארוחות, כאשר בפועל רוב האנשים המתינו שבע ושמונה שעות.

אמנם בשעת הצורך אפשר להקל אחרי חמש שעות וחצי, וכשהצורך גדול יותר, אפשר להקל אחרי שיעברו יותר מחמש שעות. והמהדרים מחמירים להמתין תמיד שש שעות שלמות. במצב של ספק אם עברו שש שעות מאז אכילת הבשר, גם המהדרים יכולים להקל ולאכול חלב.

אחרי תבשיל בשרי

האוכל תבשיל שהתבשל עם בשר, אם לא אכל בשר ממש, מעיקר הדין אין צורך שימתין שש שעות, אולם מכיוון שבמה שאכל היה ממש טעם בשר, נהגו להחמיר ולהמתין שש שעות עד אכילת חלב. אבל תבשיל בחזקת בשרי שאין מרגישים בו טעם בשר – מותר לאכול מיד לאחריו חלב, ורק עם חלב ממש אסור לאוכלו.

כללים בדיני חינוך קטנים

כמה כללים יסודיים ישנם בחינוך הקטנים:
א) אסור להאכיל אפילו תינוק בן יומו מאכל אסור.
ב) מצווה לחנך את הילדים להמתין בין אכילת בשר לחלב, והמצווה לחנכם לכך מעת שהם מבינים את המצווה ומסוגלים לחשב את השעות שצריך להמתין בין בשר לחלב.
ג) מאכל שמצד עצמו כשר אבל מצד הזמן אסור לאוכלו, כאשר יש לילדים קושי לקיימו, אינו בכלל האיסור, לכן אין מחנכים קטנים בני שש ושבע לצום שעות ביום הכיפורים.
ד) בשעת הצורך אפשר בחינוך הקטנים לסמוך על דעת המקילים.
על פי הכללים הללו נתאר את תהליך החינוך לשמירת ההפסקה שבין בשר לחלב.

תינוקות

תינוקות שעוד לא מבינים את ההבדל שבין בשר לחלב – מותר להאכילם חלב לאחר בשר, ובלבד שינקו את פיהם וידיהם משאריות הבשר, כדי שלא יאכילום בשר וחלב יחד.

כאשר התינוקות מתחילים להבין את ההבדל שבין בשר לחלב, אבל עדיין לא הגיעו לגיל שבו הם מסוגלים לחשב את השעות, בערך בין גיל שלוש לחמש, נכון כשאפשר שימתינו כשעה בין בשר לחלב. וכאשר יש צורך להאכילם חלב כדי שילכו לישון או כדי שלא יבכו, אפשר לשטוף את פיהם וידיהם ולהאכילם חלב בלא להמתין שעה.

ילדים מגיל חינוך

מעת שהילד מגיע לגיל חינוך, בסביבות גיל חמש או שש, צריך להתחיל להרגילו להפסיק בין אכילת בשר לחלב. ומכיוון שפעמים רבות זמן הארוחה הבאה שלו הוא לפני שיעברו שש שעות מאכילת הבשר, מספיק להרגילו להמתין כשלוש שעות, כשיעור הזמן הקצר שמקובל להפסיק בין שתי ארוחות.

מעת שיגיעו לגיל תשע או עשר, מכיוון שהם כבר יודעים לחשב את השעות ומסוגלים להמתין יותר זמן בין הארוחות, נכון להרגילם להמתין כשש שעות. ובשעת הצורך, כגון שהם אוכלים עם אחיהם הקטנים, וקשה להאכילם אחר כך, אפשר שימתינו רק שלוש שעות בין הסעודות. וכן במסיבת יום הולדת כאשר קשה להם להתאפק מלאכול את המאכלים החלביים, אפשר להקל אחר שלוש שעות. וככל שיתקרבו לגיל מצוות כך צריך להרגילם יותר לשמירת שש שעות.

חינוך בהדרגה ובגמישות

אל יתפלא הקורא שאין ההלכה הנוגעת לחינוך חתוכה ונחרצת, כי כך היא מצוות החינוך, לחנך את הקטן להתקדם בהדרגה במשך השנים עד שמירת שש שעות (לרוב ישראל שנוהגים כן). ומכיוון שמדובר בתהליך שתלוי במרכיבים רבים, יש בדין זה הכוונה כללית, שיש לפעול על פיה בגמישות לפי המצב. ולכן פרט להתחשבות בגילו, יש להתחשב במצבו הגופני והנפשי של הילד, שאינו דומה ילד בריא לחלוש וילד אמיץ למפונק. בנוסף לכך, מצוות החינוך תלויה באופיים של ההורים: מצווה על כל הורה לחנך לפי אופיו, ויש שנוטים לקפדנות ויש לוותרנות, ואין דורשים משמאי להיות הלל, ואין דורשים מהלל להיות שמאי. החינוך תלוי גם בסדרי הבית: אם יש בו ילדים קטנים הארוחות סמוכות יותר, ויש יותר צורך להקל.

לפיכך, אי אפשר לקבוע גדרים ברורים אלא כיוונים עקרוניים בלבד, ולכן ההלכה נוסחה בלשון "נכון" ו"ראוי". וכן מצינו ברוב הפוסקים הדרכות כלליות, ומבין אלה שניסו לומר הדרכות מפורטות נאמרו הדרכות שונות וחלוקות, שנובעות בעיקר מהשוני בדפוסי החיים.

המתנה אחרי גבינה צהובה

שאלה: האם מי שאכל גבינה צהובה רשאי לאכול אח"כ בשר?

תשובה: יש מגדולי הראשונים באשכנז שהחמירו להמתין בין אכילת גבינה קשה לבשר כשם שממתינים בין אכילת בשר לחלב, וזאת משום שטעמה של גבינה זו חזק ונמשך לא פחות מתבשיל של בשר, וכשם שמחמירים להמתין אחרי תבשיל של בשר, כך יש להמתין אחרי אכילת גבינה קשה. אלא שהם הורו זאת לפי מנהגם להמתין שעה אחרי אכילת בשר, וממילא גם הורו להמתין שעה אחרי אכילת גבינה קשה. אולם לאחר שנהגו רבים באשכנז להמתין שש שעות בין בשר לחלב, היו שהחמירו על פי זה להמתין גם שש שעות בין גבינה קשה לבשר.

אמנם הגבינה הקשה שדיברו בה היא גבינה שהוכנה במשך שישה חודשים, או שתהליך הכנתה נמשך פחות זמן אבל התחזק על ידי תולעים ועובש שיצרו תסיסה שחיזקה מאוד את טעמה. ויש שהוסיפו והחמירו בכל גבינה קשה, גם אם נעשתה במשך ימים ספורים, כדוגמת גבינה צהובה, שמא חתיכות ממנה ייתקעו בשיניים.

אולם למעשה, הלכה כדעת רוב הפוסקים, ואין חובה להמתין אחרי גבינה קשה או צהובה יותר מאשר גבינה רגילה. לפיכך, הרוצה לאכול בשר אחרי אכילת גבינה רגילה או גבינה צהובה, צריך לקנח את פיו ולהדיחו, על ידי אכילת מאכל קשה כלחם ושתיית מים או משקה אחר, או שיצחצח את שיניו כדי להסיר את שאריות החלב מפיו. והרוצים להדר, ימתינו שעה בין אכילת גבינה קשה לבשר.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

אשמתם של זקני ישראל

החטאים המסופרים בפרשה נעשו בידי הרשעים שבעם, אך הזקנים אשמים שלא מחו בעדם • בעקבות אי-המחאה, החטאים התפשטו בכל העם, וההידרדרות האמונית הגיעה עד לחטא המרגלים • הכניסה לארץ דורשת ערבות ואחריות לאומית, רוחנית וגשמית • מדיני טבילת כלים: כלי שנקנה ממפעל בבעלות יהודית חייב בטבילה גם אם הפועלים אינם יהודים, ולהפך • יהודי וגוי שקונים כלי בשותפות – הכלי פטור מטבילה • כלי שנקנה בידי צה"ל או המשטרה חייב טבילה מכיוון שעבר לבעלות יהודית • גר פטור מטבילת כליו הישנים

מהמדבר לארץ: תקוות ומשבר

עם כל מעלתם, שבעים הזקנים לא השכילו לתקן את החטא, למחות במתאוננים ולסייע למשה בהנהגת העם. זו הערבות שנדרשה מהצדיקים כדי להיכנס לארץ, שבה כל ישראל תלויים זה בזה. אולם הזקנים החדשים נותרו בצדיקותם האישית, ולא הצליחו להתעלות למדרגה כלל-ישראלית

בפרשת בהעלותך החל המסע המחודש לארץ ישראל. המסע הראשון נקטע על ידי חטא העגל; אז הובן שהדרך לארץ המובטחת רצופה מכשולים, ועל עם ישראל להיערך באופן המיטבי כדי שיוכל לעמוד בקשרי המלחמה הצפויים לו עם השונאים מבחוץ, והחמור יותר עם האויב הפנימי – היצר הרע שמטיל ספק באמונה ומטה את הלב לתאוות, במקום להתאמץ להגשים את החזון.

כדי לצלוח את הדרך הקשה, ציווה ה' את משה להעמיד את המשכן במרכז המחנה, לקדש את שבט הלוי ולקבוע את מקומם סביב המשכן כדי שישמרו את משמרת הקודש, לפקוד את כל הגברים יוצאי הצבא איש על מחנהו ואיש על דגלו לקראת כיבוש הארץ ויישובה, לסדר את שנים עשר שבטי ישראל סביב המשכן, וכך כשהמחנה כולו מבטא את החזון הגדול – להתכונן למסע. והנה ענן ה' עלה מעל המחנה, והמסע מתחיל. "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" (במדבר י, לה).

רצה הקב"ה לזרז את כניסתם לארץ והוליכם שלושה ימים במהירות. אולם כבר בחנייה הראשונה החלו הרשעים שבקצה המחנה להתאונן על טורח הדרך, ולא קמו צדיקים כנגדם למחות בהם. וכשאין דין למטה נעשה דין מלמעלה, "וישמע ה' וייחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" (במדבר יא, א).

גם הזקנים נענשו

מי האנשים שנשרפו בקצה המחנה? בפשטות, הרשעים ביותר, אלו שהתאוננו, הם נשרפו. אולם גם בקצה השני, מקרב הצדיקים ביותר, היו אנשים שנענשו. אלו היו זקני העם, שומרי גחלת האמונה במצרים, שכאשר חזר משה ממדיין, ובשליחות ה' ציווה שיבואו איתו אל פרעה לדרוש שישלח את ישראל, מרוב פחד נשמטו להם כל אחד לביתו. במעמד הר סיני נפרע מהם ה', כאשר ציווה שרק משה יעלה להר ואילו הם יישארו עם העם למרגלות ההר (שמות ה, א, ורש"י שם). במקום להבין את חטאם ולקבל את תיקונם בענווה, הזקנים לא נהגו מספיק כבוד בעת מתן תורה, ומתוך אכילה ושתייה הציצו לראות בשכינה והתחייבו מיתה. אלא שלא רצה הקב"ה לערבב את שמחת התורה, והמתין להם עד אירוע המתאוננים. זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלהם לתקן את חטאם: אילו היו דואגים על כבוד שמיים ומוחים במתאוננים, היו מתקנים את חטאם וניצולים. אולם משהתעצלו, נענשו ואכלה בהם אש ה' (שמות כד, י יא ורש"י).

המשך ההתדרדרות

משלא הייתה מחאה של זקני העם, גם האספסוף, הם קלי הדעת, החלו להתאוות לבשר ולהתאונן. שוב לא קמו גדולי ישראל למחות בהם, ובעקבות זאת הצטרפו לתלונות גם רבים מבני ישראל ובכו. הם לכאורה לא פגמו בכבוד שמיים, אולם באמת בכייתם הייתה תלונה קשה ופוגעת. במקום לראות את כל הטוב שעשה להם ה', בכו. "וייחר אף ה' מאוד ובעיני משה רע" (במדבר יא, י).

הניסיון לתקן על ידי שבעים הזקנים

עדיין היה אפשר לתקן. לשם כך ציווה ה' למנות שבעים זקנים, מאותם שוטרים שמסרו עצמם למלקות במצרים. כאשר גזר פרעה להעביד את ישראל בפרך, מינה שוטרים שיכו בישראל כדי להאיץ בהם להשלים את מכסת העבודה שהוטלה עליהם. אולם אותם שוטרים ריחמו על אחיהם ולא נגשו בהם, והיו המצרים מכים את השוטרים, שנאמר: "ויוכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נוגשי פרעה לאמור: מדוע לא כיליתם חוקכם". מכיוון שנשאו בצערם של ישראל והיטו גוום ללקות במקומם, ציווה ה' למשה למנותם לסנהדרין ונאצל מן הרוח אשר על משה עליהם: "ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו" (שמות ה, יד; במדבר יא, טז, ורש"י).

עם כל מעלתם, שבעים הזקנים לא השכילו לתקן את החטא, למחות במתאוננים ולסייע למשה בהנהגת העם. זו הערבות שנדרשה מהצדיקים כדי להיכנס לארץ, שבה כל ישראל תלויים זה בזה. אולם הזקנים החדשים נותרו בצדיקותם האישית, לא הצליחו להתעלות למדרגה כלל-ישראלית, ולכן לא זכו לעוד נבואות.

רק משה עמד בפרץ

העם המשיך להתלונן ולהטיח דברים כלפי מעלה, כאילו אין ביד ה' יכולת להאכילם ולהשביעם. ה' הביא להם להקות שליו להראות כי ידו אינה קצרה, ואותו הבשר שביקשו בתלונה הפך להם לרועץ, שכל המתאווים שהתנפלו על השליו לאוכלו בתאווה – נענשו ומתו על ידו בחרון אף ה'.

אולם החטא היסודי לא תוקן, הצדיקים לא חשו אחריות למחות בחוטאים. הסדקים המשיכו לחדור פנימה אל הקודש עד שאפילו אהרן ומרים דיברו במשה, כאילו הוא נוהג בפרישות יתרה. בלא ספק כוונתם הייתה לטובה, אולם מכיוון שההתאוננות נעשתה רווחת בישראל, אף הם לא חשו כראוי לכבודו של משה רבנו איש האלוקים. ולא היה מי שימחה בהם זולת ה'.

אף שהרשעים נענשו בקצה המחנה, וגם האספסוף ובני ישראל המתאווים נענשו, ואהרן ומרים ננזפו, הצדיקים לא התעוררו לקבל על עצמם שמעתה ואילך יעמדו בפרץ כנגד החוטאים. העם התרגל שבעת משבר מפנים את התלונות כלפי ה' וכלפי משה רבנו, במקום לערוך חשבון נפש שמכוון לתיקון עצמי.

שיא הנפילה – בכייה לדורות

כך נסדק האמון של בני ישראל בה' ובמשה, וביקשו לשלוח מרגלים לפני כניסתם לארץ. וכאשר חזרו המרגלים והוציאו את דיבת הארץ רעה, והביעו את עמדתם כי לא יהיה בכוחו של עם ישראל לכבוש את הארץ, עמד אותו הדור בפני ניסיון חייו. ברגע האחרון עוד ניסו יהושע וכלב למחות במרגלים ולהציל את העם מעצמו. אולם זה היה מאוחר, דבריהם נפלו על אוזניים ערלות. הצדיקים התרגלו שה' יצילם, ומשה רבנו יעמוד לבדו מול הרשעים. וכשהתגובה האלוקית לדברי המרגלים בוששה לבוא, נתמלאו פחד גם הם מפני אתגר הכניסה לארץ, ויחד עם כל העם בכו בלילה ההוא.

בבכייה זו מאסו בארץ חמדה והפנו עורף לאתגר העיקרי שלשמו יצאו ממצרים – לגלות את דבר ה' בארץ, שנאמר: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'" (שמות ו, ח; ושם ג, יז).

אז נגזרה כליה על כל אותו הדור, והכניסה לארץ התאחרה בארבעים שנה, עד שפגרי כולם ייפלו במדבר ובניהם יוכלו להיכנס לארץ. ומכיוון שהיה זה דור דעה שחווה את שעבוד מצרים ואת נס הגאולה ומתן תורה, אותו לילה שבו חטאו, ליל תשעה באב, נעשה ליל בכייה לדורות.

יהי רצון שנזכה לשאת באחריות הלאומית, לעמוד בפרץ, לשקוד על גילוי דבר ה' ביישוב הארץ בגשמיות ורוחניות, ולתקן בכך את החטאים שהובילו לחורבן.

טבילת כלים תלויה בבעלות

שאלה: הקונה כלי אכילה שיוצרו במפעל ששייך ליהודי וכל העובדים בו הם גויים, האם צריך להטבילו?

תשובה: נקדים תחילה שבעת שיהודי קונה או מקבל מגוי כלי מאכל שעשוי ממתכת או זכוכית, מצווה שיטביל אותו במקווה לטהרו, כדוגמת גר שטובל בעת גיורו. אולם הכול הולך אחר הבעלות: אם היהודי הוא בעל המפעל, גם אם כל הפועלים גויים, הכלים אינם צריכים טבילה. ומנגד אם המפעל שייך לגוי, גם אם כל הפועלים יהודים – הכלים צריכים טבילה.

שאלה: האם סוחר בכלי מאכל, שקנה כלים מגוי כדי למוכרם, צריך לטבול את הכלים שקנה?

תשובה: כל עוד כוונתו למוכרם אינו צריך להטבילם, הואיל ובעבורו הם כלים שנועדו לסחורה, אבל יהודי שיקנה אותם ממנו כדי להשתמש בהם, יתחייב להטבילם.

שותפויות של יהודים וגויים

כלי שיהודי וגוי קנו בשותפות מגוי – אינו צריך טבילה, הואיל ולא עבר לגמרי לרשות יהודי. מותר ליהודים לאכול בכלים אלו, כשם שמותר ליהודים לאכול בכלים של גוי, בתנאי שלא אכלו בכלים הללו מאכלי טרף באופן שטעם הטרף נבלע או נדבק בכלי. אם לאחר מכן היהודי יקנה את חלקו של הגוי, יתחייב לטבול את הכלי בברכה.

כלים של צה"ל והמשטרה

כלי אכילה שנקנו על ידי צה"ל, משטרת ישראל ושאר גופים השייכים למדינת ישראל, חייבים בטבילה בברכה. ואף שיש במדינה אזרחים גויים בעלי זכויות אזרח מלאות, מכיוון שככלל מדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית, הכלים חייבים בטבילה.

כלים של גר

שאלה: לפני כשנה זכינו לעבור גיור ולהתקדש ולהצטרף לעם ישראל. לפתע התעוררה לנו שאלה: האם עלינו לטבול את כלי האכילה שלנו?

תשובה: גר אינו צריך לטבול את כליו, מפני שבשעה שהוא טובל ונעשה יהודי, גם הכלים שברשותו נטהרים עמו. אמנם בדורות האחרונים יש שהסתפקו בזה (דרכי תשובה קכ, ד בשם חדרי דעה; מהרש"ג ג, מח), ובעקבותיהם כמה מרבני הדור האחרון כתבו שהגרים חייבים להטביל את כליהם בלי ברכה. אולם הראשונים והאחרונים לא הזכירו הלכה נחוצה זאת, ואם אכן הגרים חייבים לטבול את כליהם – לא ייתכן שהיו שוכחים להזכיר הלכה כזו במסגרת הלכות גיור או טבילת כלים. מוכרחים לאור זאת לומר שכלי הגר אינם צריכים טבילה, הואיל והם נטהרים יחד עמו (וכך כתב בשם משמואל מטות תרעח, בשם אביו האבני נזר; נזר הקודש יו"ד יז; ציץ אליעזר ח, כ; מנחת אשר ג, סו).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כיצד מזהים חיה טהורה

בשר בעלי החיים הטמאים אינו פחות בריא, אלא מזיק לנפש • היונקים והעופות הטהורים הם בעלי מזג נוח ואינם טורפים • סימני הטהרה קשורים לתכונות שקיבלו אוכלי העשב כדי לשרוד • מבעלי החיים הטהורים אנו לומדים שאפשר להתקיים בחיים גם בלי לתקוף אחרים • לגבי חלק מהמינים הטהורים אבדה המסורת, אך הולכים לפי סימני הטהרה של התורה וחכמים • מי הם המינים הטהורים על פי הגדרות הזואולוגים בימינו • האייל האדום כשר להלכה • זיהוי הדגים הטהורים – לפי הקשקשים הנראים לעין

הבהמות והחיות הטהורות והטמאות

מכיוון שמיני הבהמה מבויתים, לא נשתכחה המסורת שלהם וזהותם ידועה. אמנם באשר לשבעת מיני החיות שגדלות בר, ברבות הגלויות והשנים התעוררו ספקות לגבי זהותם. להלכה, סימני הטהרה שכתובים בתורה והסימנים שהוסיפו חכמים הם הקובעים, וכל שיש להם סימנים אלו כשרים לאכילה

בעלי חיים רבים ברא הקב"ה בעולם, ואחר שהתיר לבני נח לאכול מבשר כולם, הבדילנו מכל העמים וקידשנו במצוותיו, והתיר לנו לאכול את המינים הטהורים ואסר לנו את המינים הטמאים.

לארבעה סוגים חילקה התורה את בעלי החיים:
א) בהמות וחיות (יונקים),
ב) דגים,
ג) עופות,
ד) שרצים (ובכללם זוחלים, שוחים במים ומעופפים שמהם החגבים הטהורים).
בכל הסוגים הללו יש מינים טהורים ויש מינים טמאים.

נתנה התורה סימנים להבחין בין בהמות, דגים ושרצים טהורים לטמאים. וכן נתנה רשימה של עופות טמאים, ללמדנו ששאר העופות טהורים.

טעמים לאיסור

כמה מגדולי הראשונים ציינו שישנה תכונה אופיינית ליונקים הטהורים, שהם אוכלים עשב ויש להם מזג נוח, ואילו הטמאים הם טורפים וכעסנים. וכן העופות הטמאים הם דורסים וטורפים. ומכיוון שהמזון שהאדם אוכל משפיע על נפשו, ציוותה התורה שלא נאכל מינים שנוטים לאכזריות (רמב"ן, רבנו בחיי, אברבנאל, עקדת יצחק).

יש שכתבו שהמינים הטהורים בריאים לאכילה ואילו המינים הטמאים אינם בריאים (מורה נבוכים ג, מח). ורבים התנגדו להזכרת טעם זה, שאין ראוי להקטין את התורה ולעשותה כספר רפואות. ועוד, שלא מצינו שהגויים פחות בריאים בגופם מיהודים. אלא המצוות נועדו לקדש את האדם ולתקן את נשמתו, והאוכל מאכלים אסורים מטמא את נפשו, ולכן קראה התורה למינים שאסור לאכול – טמאים (עקדת יצחק, אברבנאל).

סימני הטהרה ליונקים

שני סימנים נתנה התורה לחיות ולבהמות הטהורות. האחד: "מפרסת פרסה ושוסעת שסע". פרסה היא מעטה קשה, כעין ציפורן עבה או עצם רכה שגדלה על כף רגלה של הבהמה, שעל ידו היא דורכת על הקרקע בלא להינזק. שוסעת שסע היינו שכף רגלה ופרסתה שסועות, כלומר מפוצלות לשני חלקים.

הסימן השני: מעלה גרה. למינים הטהורים ישנה מערכת עיכול מיוחדת המורכבת מארבע קיבות: א) כרס, ב) בית הכוסות, ג) המסס, ד) קיבה. בתחילה מעלי הגרה תולשים את העשב במהירות ולועטים אותו מעט, משם הוא יורד לכרס ועובר עיכול ראשוני, משם עובר לבית הכוסות ומתגבש ככדורים, לאחר מכן חוזר ועולה לפה ללעיסה ממושכת, וזוהי העלאת הגרה. לאחר מכן הוא יורד להמסס ומשם לקיבה.

עוד סימן מובהק נתנו חכמים למינים הטהורים, שאין להם שיניים בחלק הקדמי של הלסת העליונה (חולין נט, א). סימן נוסף: החָלָב של המינים הטהורים יכול להתגבן לגבינה, ואילו החלב של המינים הטמאים אינו מתגבן (ע"ז לה, א).

המינים הטהורים אינם טורפים

ככלל הסימנים שנתנה התורה למינים הטהורים הם סימנים של אוכלי עשב שאינם טורפים, שהואיל ועיכול העשב קשה מפני התאית המרובה שבו, ברא להם ה' אפשרות להעלות גרה כדי שיוכלו להמשיך ללעוס את המאכל לצורך עיכולו. ובמקום טפרים לנעוץ בטרף יש להם פרסות שסועות, שנועדו לסייע להם בריצתם בהרים ובסלעים, כדי למצוא עשב ולברוח מחיות טרף. למרות קשייהם, המינים הטהורים מצליחים להתקיים יפה בעולם, ללמדנו שאם מוכנים להתאמץ ולהסתפק במועט, אפשר למצוא פרנסה טובה גם בלי לטרוף.

עשרת המינים הטהורים וזהותם

עשרה מינים טהורים מנתה התורה, שנאמר: "זאת הבהמה אשר תאכלו: שור, שה כשבים ושה עיזים. איל צבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר" (דברים יד, ד ה). שלושת המינים הראשונים הם בהמות, היינו חיות מבויתות, ושבעת המינים שאחריהם הם חיות בר. ככל המינים שבטבע גם עשרת המינים הטהורים מתפצלים לגזעים שונים.

מכיוון שמיני הבהמה מבויתים, לא נשתכחה המסורת שלהם וזהותם ידועה. אמנם באשר לשבעת מיני החיות שגדלות בר, ברבות הגלויות והשנים התעוררו ספקות לגבי זהותם, וכעת אנו מכירים בוודאות על פי המסורת רק שני מינים – צבי ואַיָּל. אמנם להלכה, סימני הטהרה שכתובים בתורה והסימנים שהוסיפו חכמים הם הקובעים, וכל שיש להם סימנים אלו כשרים לאכילה.

חלוקת המינים במדע הזואולוגיה

ראוי לדעת שיש שוני בין חלוקת התורה לעשרה מינים, ובין הגדרות המדענים בימינו שנקבעו על פי זווית מבט מסוימת.

לפי החלוקה המקובלת כיום במדע הזואולוגיה, כל מיני החי מחולקים למחלקות (יונקים, עופות, דגים וכדומה). המחלקות מחולקות לסדרות, הסדרות מתחלקות למשפחות, המשפחות מתחלקות למינים והמינים מתחלקים לגזעים. ככלל, גזעים מאותו המין יכולים להזדווג זה עם זה ולהוליד ולד פורה, ואילו מינים שונים, אפילו מאותה משפחה, אינם יכולים להזדווג זה עם זה. ובמקרים נדירים יוכלו להזדווג אבל יולידו ולד עקר, כמו סוס וחמור שיכולים להזדווג אבל מולידים פרד שאינו יכול להוליד.

כל מיני הבהמות והחיות הטהורים נמצאים במחלקת היונקים בסדרת 'מכפילי הפרסה', היינו יונקים שיש להם מספר זוגי של אצבעות, כי רק למין שיש לו מספר אצבעות זוגי יכולה להיות פרסה שסועה, שזה אחד מסימני הטהרה. נזכיר סדרות אחרות שכל המינים שבהן טמאים: סדרת הטורפים, הכוללת בין השאר את משפחות החתוליים, הדובים והכלבים; סדרת 'מפריטי פרסה', היינו מינים שיש להם מספר אצבעות אי-זוגי, כדוגמת המינים שבמשפחת הסוסים, הזברות והקרנפים.

נחזור לסדרת 'מכפילי הפרסה'. כל המינים הטהורים נמצאים בסדרה זו, אולם לא כל המינים שבסדרה זו טהורים, מפני שיש בסדרה זו מינים שאינם מעלי גרה, כדוגמת החזיר הנמצא בתת-הסדרה 'דמויי החזיר', וההיפופוטם הנמצא בתת-הסדרה 'הבהמותיים'. וכן הגמל שייך לסדרת 'מכפילי הפרסה', אלא שהוא טמא כי אצבעותיו הכפולות אינן שסועות ואין להן פרסה, אלא הן מחופות במעטה עור, והוא נמצא בתת-הסדרה 'בעלי הכרית'.

תת סדרה: מעלי גרה

אכן, כל המינים הטהורים נמצאים בסדרת 'מכפילי הפרסה' בתת-סדרה 'מעלי גרה', ועד כמה שידוע היום לחוקרי בעלי החיים, כל המינים בתת-סדרה זו הם מעלי גרה ומפריסי פרסה וכשרים. אמנם מכיוון שהחלוקה במדע הזואולוגיה עשויה להשתנות, אין לסמוך על הגדרה זו, אלא רק על הסימנים שבתורה ובדברי חכמים.

כאמור הסדרות מתחלקות למשפחות, ואלו הן המשפחות שנמצאות בסדרת 'מכפילי פרסה' בתת-סדרה 'מעלי גרה', שכאמור כל המינים שבהן טהורים: פריים (בלטינית הם נקראים בשם שמשמעותו "נבובי הקרניים"), ג'ירפה, איילים, איילי המושק, איילונים, אנטילוקפרה. יש משפחות שיש בהן מינים מעטים, ויש משפחות שיש בהן מינים רבים מאוד כמו משפחת הפריים, שמרוב המינים הכלולים בה חילקו אותה לתת-משפחות, ואלו הן: אימפלים, בובלים, יעלים, פרים, צבאים (אנטילופות), צבאי-סוף, צביונים וראמים. שלוש הבהמות הכשרות שייכות גם הן למשפחת הפריים: השור בתת-משפחה פרים, והכבש והעז בתת-משפחה יעלים.

אייל אדום

היו שעוררו שאלה לגבי האייל האדום שהתחילו לגדל בארץ ישראל. אמנם יש לו את כל סימני הטהרה שבתורה ובדברי חכמים, אולם גדלות לו שיניים עליונות במקום שלחיות אחרות גדלים ניבים, ויש אומרים שמקום הניבים נחשב בחלק הקדמי של הלסת. ומכיוון שאמרו חכמים (חולין נט, א) שלמינים הטהורים אין שיניים בחלק הקדמי של הלסת העליונה, האייל האדום אסור באכילה (הרב משאש, הרב עמאר, הרב וואזנר).

אולם דברי המחמירים קשים מאוד, מפני שאמרו בגמרא (חולין נט, א) שאם מוצאים חיה שפיה חתוך, יבדקו את פרסותיה, ואם ימצאו שסימניה טהורים – בשרה כשר, מפני שאין חיה שיש לה סימני טהרה ברגליים וסימן טומאה בפה. לפיכך מוכרחים לומר ששיניים במקום הניבים אינן נחשבות כשיניים קדמיות.

בנוסף לכך, כתבו כמה ראשונים שכאשר אפשר לבדוק בסימנים שנתנה התורה, אין מתחשבים בסימנים שהוסיפו חכמים, שהם נועדו רק למקרה שאי אפשר להכריע על פי הסימנים של התורה (רבנו גרשום, מאירי).

וכך כתבו הרב אליהו מלכה, הרב ד"ר לווינגר, הרב דוד טהרני והרב ארי זיבוטפסקי. וכן התברר ממחקרו של פרופ' זהר עמר, שחלב האייל האדום מתגבן, ואף זה סימן טהרה מובהק.

לא זו בלבד, אלא שבדומה לאייל האדום יש עוד גזעים של איילים שיש להם שיניים עליונות במקום הניבים. אחד מהם הוא האייל הקנדי (אלק), שהכשירו בארצות הברית את אכילתו ללא פקפוק.

האייל האדום
האייל האדום. נודע גם בשם אייל אדמוני ואייל אציל (שם מדעי: Cervus elaphus)
צילום: Peter G Trimming CC

סימני דגים טהורים וטמאים

כל דג שיש לו סנפיר וקשקשת טהור. הסנפיר נמצא בצידו של הדג ומסייע לו לשוט. הקשקשים גדלים על עור הדג ומשמשים לו כמגן נוסף, כאשר כל קשקש מחובר בצידו האחד לעור הדג ובצידו השני מונח על העור בלא חיבור. אמרו חכמים: כל דג שיש לו קשקש בידוע שיש לו סנפיר, הרי שלמעשה סימן הקשקשים הוא הסימן הקובע. אם הקשקשים דקים מאוד, כל זמן שאפשר לראותם בעין, הדג כשר.

שלא כמו ביונקים ובעופות, הדגים הטהורים אינם ידועים כפחות טורפים, ויש לעיין אם פרט לחוק האלוקי ניתן גם לעמוד על הבדל מהותי בין הדגים הטמאים לטהורים. אם לאחד הקוראים יש הסבר, אשמח לקבלו.

דג החרב

מטבעם של הקשקשים שהם מחוברים לעור הדג אבל חיבורם אינו חזק מאוד, ולכן אפשר לקלפם ביד או בעזרת כלי, ולהשאיר את העור שתחתיהם שלם. אבל אם כדי להסירם צריך לחותכם והעור שתחתיהם אינו נשאר שלם, סימן שאינם קשקשים אלא הם חלק מהעור, והדג טמא (רמ"א פג, א). לכן רבים אוסרים את דג החרב, מפני שהקשקשים הנראים עליו הם חלק מעורו.

דג חרב
דג חרב
הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לא הכול צריך הכשר

תרופה שאין לה טעם אינה צריכה הכשר לפסח, ומותרת אפילו אם יש בה חמץ • מוצרי קוסמטיקה וסבונים אינם צריכים הכשר, וגם לא סבון כלים • למשחת שיניים ושפתון דרוש הכשר לפסח, מפני שיש בהם טעם • אין לאכול מוצרים כשרים לפסח שנראים כמוצרי חמץ, אם אינם שונים משמעותית מצורתם בכל השנה • החירות – ערך יסודי שעליו בנויה התורה • אדם חופשי שמשועבד ליצרים ולהשפעות חברתיות אינו בן חורין • להגיע לחירות אמיתית בעזרת לימוד התורה, קיום המצוות וארץ ישראל

תרופות בפסח

אדם חופשי הוא אדם שאין כוח חיצוני שכופה אותו כיצד לנהוג, אבל בפועל הוא אינו בן חורין מפני שהוא משועבד ליצריו ולדעת הקהל. לעומתו בן חורין הוא מי שמסוגל לבחור את דרכו לפי רצונו. החופשי נסחף בזרם, ואילו בן החורין מוביל ומעצב את הזרם

הכלל בענייני תרופות בפסח הוא שאם התרופה טעימה, כדוגמת סירופ או גלולות מציצה, חובה לברר אם היא כשרה לפסח. כל זמן שלא נודע שהיא כשרה לפסח, אסור לבולעה. רק מי שהוא חולה מסוכן, ואין לתרופתו תחליף טוב, מותר לו לבולעה, שפיקוח נפש דוחה איסור אכילת חמץ.

אבל תרופה שאין לה טעם אינה צריכה הכשר, מפני שגם אם עירבו בה חמץ שבעבר היה ראוי לאכילה, כיוון שכעת הוא אינו ראוי לאכילה אפילו בשעת הדחק, שהרי אפילו לאכילת כלב אינו ראוי, אין בו יותר איסור חמץ.

אמנם יש מדקדקים שלא לבלוע אפילו תרופות מרות שיש בהן תערובת חמץ, מפני שחוששים לדעת פוסקים בודדים שסוברים שהואיל והתרופה חשובה לנו, אין היא נחשבת פסולה מאכילת כלב, ואסור מדברי חכמים לבולעה. אבל הלכה כדעת רוב הפוסקים, שמתירים לבלוע בלא בדיקה תרופה שאינה ראויה לאכילה.

ראוי להוסיף שהסיכוי שיהיה בתרופה חמץ נמוך מאוד, קל וחומר כיום שרבים רגישים לגלוטן, ואין מערבים לחינם מרכיבי דגן אלא מעדיפים תחליפים שאין בהם גלוטן.

לפי זה החוברות העבות שקופות החולים מפרסמות – מיותרות, ודי היה להן להתמקד בתרופות הטעימות. התקיים בהן הכלל: "תפסת מרובה לא תפסת". מרוב עיסוק בתרופות שאין להן טעם, אין משקיעים מאמץ בבירור הרכבן של התרופות הטעימות, שרק לגביהן הבירור חשוב.

קרם גוף ומוצרי קוסמטיקה

נחלקו הפוסקים בשאלה האם מותר להשתמש בפסח במוצרים שנועדו לסיכת הגוף, כגון קרם ידיים וגוף, בושם ושאר מוצרי קוסמטיקה, שמעורב בהם חמץ. יש אומרים שמדברי חכמים סיכה אסורה כשתייה, שכן גם על ידי סיכה החומר נבלע בעור, ולכן גם אם החמץ אינו ראוי למאכל כלב – מכיוון שהוא ראוי לסיכה, עדיין הוא נחשב חמץ ואסור להשתמש בו בפסח. לכן לפיהם צריך להשתמש בפסח בקרמים, סבונים ושמפו כשרים לפסח.

ויש אומרים שסיכה נחשבת כשתייה רק לגבי איסור סיכה ביום הכיפורים ובשמן תרומה, אבל שאר האיסורים הם באכילה ולא בסיכה. ואף שהחמץ אסור בכל הנאה, מכיוון שעוד לפני פסח נפסל מהיות ראוי למאכל כלב, בטל ממנו דין חמץ, ומותר ליהנות ממנו ולסוך בו את הגוף בפסח.

למעשה, גם אם ידוע לנו שמעורב במוצרים הללו חמץ שעתה נפסל מאכילת כלב, מכיוון שמדובר בספק בדברי חכמים, הלכה כמיקל. יתר על כן, בפועל, לא מצוי כיום שיערבו במוצרי הקוסמטיקה שלנו חמץ (פניני הלכה פסח ח, ט).

משחת שיניים ושפתון

במשחת שיניים ושפתון שיש לו טעם חייבים להקפיד על כשרות לפסח, שהואיל ויש בהם טעם, הרי הם כשאר מוצרי המזון שחייבים להקפיד בהם על כשרות לפסח.

זהירות ממוצרים שנראים כחמץ

כשם שאסרו חכמים לאפות לחם עם חלב, שמא יבואו לאוכלו עם בשר ויעברו באיסור חכמים (האיסור מהתורה רק כשבושלו יחד), כך יש לאסור אכילת מוצרים שמרכיביהם כשרים לפסח אבל הם נראים כמוצרים של חמץ, שמא יטעו לאכול מוצרים של חמץ.

לכן ופלים ועוגיות, שאין בפסח שינוי מאוד משמעותי מהרגיל בצורתם, גם אם יש להם כשרות לפסח, אין לאוכלם בפסח. בעניין זה זכות ראשונים למחלקת הכשרות של הרבנות הראשית, שעמדו על בירור ההלכה וקיומה. אלא שלעתים עוברות שנים עד שכל המפעלים מתיישרים על פי ההוראה, ובינתיים הצרכנים צריכים להיזהר בזה.

סבון לשטיפת כלים

אין צריך הכשר לסבון לשטיפת כלים. אף שהוא בא במגע עם כלי האוכל, מכיוון שטעמו פגום לגמרי, גם אם עירבו בו חמץ אין בו יותר איסור. אמנם אם אדם מתכוון לאכול חמץ שנפסל ממאכל כלב, מכיוון שהחשיב אותו כמאכל, הרי הוא עובר באיסור חכמים; אבל במקרה זה, מכיוון שאף אחד אינו מעוניין לטעום מהסבון לשטיפת הכלים, גם אם קרה שלא שטפו את הכלים היטב ונותר בהם טעם סבון, אין בזה שום איסור.

נמצא שגופי הכשרות שמעניקים הכשר לסבון לשטיפת כלים מטעים את הציבור, ועושים את תורתם קרדום לחפור בו רווחים כספיים.

יסוד החירות

לעתים נדמה שערכי הדת מתנגשים בערך החירות, עד שלרבים נדמה שערך החירות זר ליהדות. אולם האמת שערך החירות הוא יסוד התורה, וכל מעשה יציאת מצרים וחג הפסח – זמן חרותנו, נועד לגלות את ערך החירות: שעל ידי החירות הנשמה שה' נתן באדם יכולה להתגלות, ועל ידה יכול האדם לבחור בטוב, לגלות את צלם אלוקים שבו ולהיעשות שותף עם הקב"ה בתיקון העולם.

כל כך חשוב ערך החירות, עד שכדי שנזכה להבין אותו כראוי, עם ישראל הוצרך לצמוח מתוך השעבוד הנורא במצרים, שנקראת בתורה "בית עבדים", כדי שמתוך כך יוכל למלא את הייעוד האלוקי, הגדול והנורא, לגאול את העולם משעבודו ולתקנו בחסד ואמת.

בין חירות לחופש

אמנם צריך לעמוד על ההבדל שבין חופש לחירות. אדם חופשי הוא אדם שאין כוח חיצוני שכופה אותו כיצד לנהוג, אבל בפועל הוא אינו בן חורין מפני שהוא משועבד ליצריו ולדעת הקהל. הוא יכול להיות משוכנע שהוא עצמו החליט הכול, אבל בקלות ניתן לראות את ההשפעה המכרעת של תאוותיו ושל דעת הקהל על כל החלטה והחלטה שלו. לעומתו בן חורין הוא זה שמסוגל לבחור את דרכו לפי רצונו. החופשי נסחף בזרם, ואילו בן החורין מוביל ומעצב את הזרם.

התורה מעניקה חירות

התורה נותנת לאדם את היכולת להיות בן חורין, על כן ההמשך של יציאת מצרים הוא מתן תורה. כפי שאמרו חכמים (אבות ו, ב) על הפסוק "והלוחות מעשה אלוהים המה, והמכתב מכתב אלוהים הוא, חרות על הלוחות" (שמות לב, טז): "אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". רק על ידי דבר ה' המוחלט והנצחי, אשר חרות וקבוע על הלוחות, האדם יכול להשתחרר מהשעבוד ליצריו ולדעת הקהל.

אמנם לא מספיק לקיים את התורה, אלא צריך גם ללמוד אותה, שמתוך הלימוד האדם מתחדש ונשמתו מאירה, והוא מקבל השראה ורעיונות להוסיף ברכה ותיקון בעולם.

מגמת היציאה להיכנס לארץ

קבלת התורה ולימודה אינם מספיקים, כל זה צריך להתרחש בארץ ישראל. לכן מגמת יציאת מצרים וקבלת התורה היא שישראל יירשו את הארץ המובטחת לאבות. כי רק בארץ ישראל יכול עם ישראל לחיות בחירות וליצור את החיים המיוחדים לו, ולהשפיע מתוך כך ברכה לכל העולם. וכפי שאמר ה' למשה: "ראיתי את עוני עמי… וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת ודבש…" (שמות ג, ו-ז). לעומת זאת בגלות הננו משועבדים, שנאמר: "ועבדתם שם אלוהים מעשה ידי אדם עץ ואבן" (דברים ד, כח).

לכן חזון יציאת מצרים קשור כולו למצוות יישוב הארץ, וכפי שנאמר בתשובה שצריכים להשיב לבן החכם: "כי ישאלך בנך מחר לאמור מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צווה ה' אלוהינו אתכם, ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה… למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו" (דברים ו, כ כה).

זאת מפני שבארץ ישראל יוכל עם ישראל לגלות את האמונה האחדותית, לחבר שמים וארץ, אמונה ומעשה, לגלות את כישרונותיו ולהיות ברכה לכל העמים, וכפי שנאמר לאברהם אבינו: "לך לך… אל הארץ… ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה… ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, א ג). ונאמר: "ועתה שמע ישראל אל החוקים ואל המשפטים… למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ… ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד, א ח). למדו חכמים ש"חכמתם ובינתכם" הכוונה לחוכמות החול שמקבלות את ברכתם הטובה מהאמונה, התורה והמצוות (שבת עה, א).

הרי שדווקא על ידי קבלת עול תורה ומצוות ישראל יכולים למצוא את המשמעות האמיתית של העולם. ואין בעול זה סגירת אפשרויות, אלא פתיחת אפשרויות בחירה רבות לאין שיעור, מפני שהטוב האלוקי מתגלה באין ספור התנוצצויות וגוונים, ועל האדם לבחור באילו תחומים ישקיע את כוחותיו לתיקון עולם במלכות שד י.

המוסדות הדתיים והחירות

לעתים מרוב מאמץ לשמור על דרך התורה והמצוות, אנחנו שוכחים את ערך החירות. מצב זה נמשך מעול הגלות והיצרים. במשך דורות רבים היינו צריכים להפנות כמעט את כל מאמצינו כדי להישמר מכל השפעה זרה, ושכחנו כיצד לגלות את הרעיונות הטובים שבנשמתנו לתפארת התורה והעולם.

כדי להשתחרר מעול הגלות עלינו להעצים את החזון שבחיי ישראל בארצו, ומתוך כך ערך החירות יקבל את מקומו החשוב, ויעודד יוזמה ויצירתיות מתוך אמונה בטוב ה' ותודעת שליחות לתיקון עולם. ככל שגיבורי האמונה, הראשונים החלוצים, יצליחו בזה יותר, כך ילכו רבים בדרכם. ויכירו וידעו כל באי עולם, שדווקא מתוך המסגרת הדתית החירות בוקעת באופן העמוק והמקורי ביותר, גואלת את האדם משעבודיו ומיצריו ומצוקותיו, ונותנת לו אפשרות לגלות את נשמתו האלוקית. ומתוך כך נזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מחיית עמלק אינה דומה למעשי הנאצים

הסיבה לכך שיש למחות דווקא את העם העמלקי • למצווה זו יש גם היגיון מוסרי, לפיו יש להרתיע את הרשעים • האם עמלקי יכול לחזור בתשובה או להתגייר • כיצד קרה שמבני בניו של המן יצאו תלמידי חכמים • האם ניתן להחיל את המצווה גם בימינו

מצוות מחיית עמלק

יש שואלים מדוע התורה מצווה באכזריות רבה להשמיד עם שלם? האם אין זה דומה למעשיהם של הנאצים? מנגד יש שואלים האם לאחר שעמלק אבד מהעולם, יש ללמוד ממצווה זו לקח לימינו ואולי אף להחיל דין עמלק על הרשעים שבכל דור? נלמד את המצווה ובתוך כך יתבררו התשובות.

הסיפור ההיסטורי

בשונה מעמדת הנאצים, עמלקים יכולים להציל את עצמם בהתנערות ממורשתם על ידי קבלת עקרונות המוסר שבשבע מצוות בני נח. זכות זו שמורה לכל אחד בנפרד, ולכל משפחה כמשפחה, ואף לכל העם כאחד

כפי הנראה עמלק היה שבט שלא עסק בחקלאות וחרושת, אלא אימן את צעיריו לתקוף בהפתעה כפרים ושיירות. להרוג את העומדים מולם, לבזוז את רכושם ולמכור את הגברים הנותרים, הנשים והטף לעבדים. קשה היה ללחום בהם, מפני שלא היה להם מושב קבוע, ופתאום היו מופיעים במרחק עצום ממה שציפו ובכוח גדול תקפו.

כך אירע שמיד לאחר שעם ישראל יצא מעבדות מצרים, בעודו עייף ויגע מטלטולי הדרך, החלו בני עמלק להתקיפו. במקום לראות את גודל הנס, או לרחם על העבדים שזה עתה יצאו לחירות, ראו העמלקים לפניהם טרף שמן, ותוך ניצול חולשתם של ישראל, החלו לזנב בנחשלים בקצה המחנה כדי להתפרנס ממכירתם לעבדים ומביזת רכושם.

גם לאחר שיהושע בשליחות משה רבנו נלחם בהם והדפם, היה ברור שאין זה הקרב האחרון, אלא כל אימת שיראו סימני חולשה יתקפו, יהרגו, יבזזו וישבו.

שלוש המצוות הקשורות למחיית עמלק

בעקבות זאת נצטווינו בשלוש מצוות (דברים כה, יז-יט): א. מצוות עשה, לזכור את אשר עשה לנו עמלק בדרך בצאתנו ממצרים. ב. מצוות לא תעשה, שלא לשכוח את אשר עשה לנו. ג. מצוות עשה, למחות את זרעו של עמלק מן העולם.

כדי להכרית את עמלק היה צורך בגיוס צבא גדול שיקיף את כל אזור פעילותם הרחב, ימצאם, יחסום את נתיבי בריחתם, יגיע איתם לקרב פנים אל פנים וישמידם. לשם כך היה עם ישראל צריך להתבסס בארץ, ובלא חשש מהתקפת האויבים שמסביב להקצות כוחות גדולים למשך זמן רב לצורך מלחמה בעמלק. זהו שאמרו חכמים (סנהדרין כ, ב) שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ:
א. להעמיד עליהם מלך.
ב. להכרית את זרעו של עמלק.
ג. רק לאחר מכן יוכלו לקיים את המצווה השלישית – לבנות מקדש.

תולדות מחיית עמלק

לאחר שהתבססה מלכותו של שאול המלך, ראשון מלכי ישראל, הגיע הזמן וכפי שאמר שמואל הנביא לשאול המלך: "לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו, והמתה מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שמואל א' טו, א ג).

אפשר לבאר, שישראל נצטוו להרוג גם את כל הבהמות כדי שלא ייהנו מהגזל, שכל רכושם של עמלק היה גזול. ואולי אם יתירו להם ליהנות מהשלל, יעדיפו ישראל לכרות ברית עם עמלק, שימשיך לבזוז ערים של עמים שכנים תמורת חלק מהשלל ושמירה על הגבולות.

החששות התאמתו. שאול המלך לא קיים את המצווה כהלכתה, וחמל על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר, וסיים את הקרב בעוד עמלקים רבים נותרו בחיים. כפי הנראה, במקום לסיים את המלחמה, העדיף שאול לשבות את אגג כדי שימשיך למלוך על בני עמלק הנותרים מתוך כפיפות לישראל, כדי לשמור עבור ישראל על גבול המדבר.

בעקבות הפרת המצווה העביר ה' ממנו את המלכות ונתנה לדוד. אולם הנזק שכבר נגרם היה נורא. בני עמלק המשיכו לזנב בישראל. שנים ספורות לאחר מכן, בעוד דוד ואנשיו משתתפים במלחמה נגד פלישתים, גדוד עמלקי פשט על עירם צקלג, שרף את העיר באש ולקח בשבי את כל נשותיהם וילדיהם. בחסדי ה', הצליחו דוד ואנשיו להציל את השבויים ולהכות את אותו הגדוד. אולם כיוון שדוד עוד לא היה מלך וצבא ישראל לא עמד לרשותו, לא הצליח לכלותם, ונותרו מאותו הגדוד ארבע מאות נערים אשר רכבו על גמלים וברחו (שמואל א, ל). מסתבר שהיו עוד גדודי עמלקים פזורים בדרום הארץ. לאחר שדוד מלך על ישראל, ערך נגדם מלחמה, אולם כיוון שכבר התפזרו למרחבים עצומים ולארצות נוספות, כבר לא היה ניתן ללחום נגד כולם ולכלותם (עי' פנה"ל זמנים יד, ה, 5).

עוד מספרים חכמים, שמאותו הזמן שנשתהה שאול בהריגת אגג, הוליד אגג בן או בת, ומהם נמשך זרעו עד המן הרשע (מגילה יג, א).

ההיגיון המוסרי שבמצווה

ההיגיון המוסרי שבמצווה ברור. כשם שעשו עמלק לכל הערים שבזזו, כך ראוי שייעשה להם. ואמנם בדרך כלל הם לא הרגו את כל בני הערים שכבשו, אולם זה היה רק מפני שקיוו להרוויח כסף ממכירתם לעבדים. אבל כשלא מצאו להם קונים – הרגום.

מידה זו היא גם הכרחית ליצירת הרתעה. שכן מי שמוותר לאויביו ואינו נוקם בהם כפי מידתם, מעודד את אויביו ללחום כנגדו. האימפריות הגדולות הענישו בחומרה את מי שעמדו מולם, על ידי כך יצרו הרתעה שקיימה את מלכותם מאות שנים.

עמלק שורש הרע בעולם

למעלה בקודש, כל דבר הנוגע בישראל קשור לגילוי דבר ה' ותיקון העולם. המסר האידיאלי והאמוני שהועיד ה' לישראל מעורר את כל הרשעים שבעולם לצאת ולהילחם כנגדו. זו הסיבה שלא היתה אומה בעולם שנרדפה כפי שהאומה הישראלית נרדפה עד השואה הנוראה. את כל זה התחיל עמלק מיד לאחר צאתנו ממצרים, כדי למנוע מאתנו לקבל את התורה ולתקן את העולם. לכן הוא מבטא את שורש הרע שבעולם, את שנאת ישראל, התורה והרעיון האלוקי של תיקון עולם בחסד ואמת. זהו שנאמר (שמות יז, טז): "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור". אמרו חכמים: "נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו" (רש"י שם).

עמלקים יכולים לשוב בתשובה

אף שהתורה ציוותה למחות את זרעו של עמלק, אם יחליט עמלקי לקבל על עצמו לשמור שבע מצוות בני נח, יפקע ממנו דין עמלק. לא זו בלבד, אלא שציוותה התורה שלפני שנצא למלחמה בעמלק, נציע להם שלום, שיקבלו עליהם לשמור שבע מצוות בני נח, ויהיו משועבדים לישראל להעלות מס. אם קיבלו – אין נלחמים נגדם. ואם לא קיבלו – נלחמים נגדם עד כלותם (רמב"ם מלכים ו, א ד, כס"מ שם).

הרי שבשונה מעמדת הנאצים, עמלקים יכולים להציל את עצמם בהתנערות ממורשתם על ידי קבלת עקרונות המוסר שבשבע מצוות בני נח. זכות זו שמורה לכל אחד בנפרד, ולכל משפחה כמשפחה, ואף לכל העם כאחד.

הרי שהדרך האידיאלית לקיום מצוות מחיית עמלק היא בחזרתם בתשובה. אם לא כן, ישנה דרך שאף היא לכתחילה, במחייתם במלחמה.

בפועל המצווה התקיימה בדרך של בדיעבד: ברבות השנים צאצאיהם התפזרו והתבוללו בגויים, ואבד מהם זכר מוצאם ופקע מהם דין עמלק בלא שעשו תשובה. בפועל אין כיום דרך למחותם כי נטמעו בעמים, ועם זאת השפעתם הרעה נמשכת בצורה חלקית, והדרך שנותרה לתיקון היא בהשבת העולם כולו בתשובה, או שתתפתח מלחמה גדולה, כדוגמת מלחמת גוג ומגוג, שבה כל הרשעים יאבדו.

מבני המן הרשע לימדו תורה בבני ברק

אמרו חכמים שמבני בניו של המן הרשע, שהיה מזרע עמלק, לימדו תורה בבני ברק (גיטין נז, ב; סנהדרין צו, ב). אמירה זו נאמרה כשבח לגרים ולתורה, שהרי לא יתכן שרצו לפגוע באותם גרים שלימדו תורה בבני ברק, שכן בנוסף לאיסור לצער כל יהודי ובכללם גרים, ישנו איסור נוסף שלא לצער גר. ובנוסף למצוות ואהבת לרעך כמוך כלפי כל ישראל, ישנה מצווה נוספת לאהוב את הגר.

האם מותר לקבל גר מעמלק

נחלקו הפוסקים בשאלה: האם מקבלים גר מבני עמלק. לדעת הרמב"ם יכול עמלקי להתגייר (הל' איסורי ביאה יב, יז). ולכן מבני בניו של המן התגיירו ולימדו תורה בבני ברק.

מנגד, יש אומרים שאין מקבלים גר מעמלק. וכך היא דעת רבי אליעזר במכילתא (סוף פרשת בשלח), שנשבע המקום בכיסא הכבוד שלו שאם יבוא עמלקי להתגייר, לא יקבלו אותו. ומה שאמרו חכמים שמבני בניו של המן הרשע לימדו תורה בבני ברק, אירע מתוך טעות, שבית הדין לא ידע שהבא לפניו הוא מזרע עמלק, ולכן קיבלוהו, ואחר שהתקבל כבר לא דחוהו (ישועות מלכו). כמו כן אפשר שבתחילה עמלקי התבולל בעם אחר, ואחר שפקע ממנו דין עמלק, בא להתגייר, ומצאצאיו אותם מלמדי תורה בבני ברק (חיד"א). או שהם היו מצאצאי עמלקי מבני המן הרשע שאנס יהודייה, ובנה שנולד לה ממנו נחשב ליהודי, וממנו נולדו אותם מלמדי תורה בבני ברק (עי' בפנה"ל זמנים יד, ח, 10).

לקחים לימינו

אחר שאבד זכרם של בני עמלק, אין לשום בית דין סמכות להחיל את דין עמלק מהתורה, שהוא דין חמור ונורא, על שום שבט או משפחה אחרת. אולם מהצד המוסרי וההגיוני שבמצווה, יש ללמוד שהענישה כלפי רשעים שבחרו ברשע צריכה להיות במידה כנגד מידה, הן מצד המוסר והן כדי להרתיעם לצורך הצלת העולם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

חובת המחאה במסגרת הצבא

גם אם יש מחלוקות כיצד להגיב לכרסום בצביון היהודי בצה"ל, הלכה פסוקה היא שחובה להוכיח • תוכחת הזולת מבטאת אהבה ומונעת כעס ונקמה • מי שאינו מוחה – נחשב שותף לחטא ונענש • חובה לחזור ולהוכיח פעמים רבות, כל עוד יש סיכוי שהתוכחה תועיל • החובה חלה גם במצבים בלתי נעימים למוכיח • החובה מתחזקת בעידן שבו לגופים ציבוריים יש מנגנוני קבלת תלונות לשם התייעלות • הדבר מקובל גם בצה"ל, ואינו נחשב לפגיעה בסמכות • הדרכים המקובלות והרצויות למחאה במסגרת הצבאית

אספת הרבנים

אצל חיילים דתיים רבים נדמה שתלונה נחשבת כערעור על סמכות המפקד ואולי אף פגיעה בצבא. אולם צריך לדעת שעמדה כזו היא שריד מתקופת המלכות, ואף על פי כן התורה הורתה למחות כנגד חטאי המלכות. לעומת זאת, כיום תלונה נחשבת כהתנהגות אזרחית שראויה לשבח

לפני שבוע השתתפתי באספת רבנים שכונסה ביוזמת אבי מורי שליט"א, לשם דיון בכרסום צביונו היהודי של צה"ל בתחומים שונים. תהליך שהרמטכ"ל וסגנו מובילים, עד כדי יצירת סביבה שאינה מתאימה לאורח חיים יהודי מסורתי, בעיקר בתחום עירוב הבנים והבנות ואי שמירת גדרי הצניעות. היו שסברו שצריך להגדיר את הקו האדום שמעבר אליו חייבים לסרב פקודה. היו שסברו שהבעיות עמוקות וקשות ולכן יש צורך במאבק רחב על מטרותיו הכלליות של הצבא, ואף להצהיר שאם המצב ימשיך להתדרדר, נצטרך לקרוא לנוער לדחות את הגיוס בכמה שנים עד שהמצב יתוקן. מנגד, היו שסברו כי אף שהדרך לשינוי המצב אינה ברורה, לקריאה כזו אין מקום. גם הגדרת הקו שמעבר לו צריך לסרב פקודה היא בעייתית, שכן אינו דומה אדם שעלול להפסיד מכך את פרנסתו לאדם שנמצא בשירות חובה, ובכלל בענייני צניעות הגדרים פחות מוגדרים ותלויים באדם, במקום ובזמן.

חובת המחאה – הלכה מוסכמת

בתוך מכלול הדעות, הצעתי להסכים על עמדה אחת בסיסית, שיסודה במצוות התוכחה: כל חייל שנפגש עם בעיה משמעותית בתחום ההלכה והצניעות, חייב לקיים את מצוות התוכחה, שהיא חובה מהתורה, בהגשת תלונה בדרכים המקובלות בצבא ובחברה. גם אם יש סוברים שהצעה זו אינה היעילה ביותר, מדובר על חובה מהתורה שרבים מתרשלים בקיומה, ויש הכרח להחזירה למקומה הראוי. גם גורמי הצבא שבפניהם הועלו תלונות על פגיעה קשה בחיילים הדתיים ובצביון היהודי של הצבא, טענו שאין בעיה, וכי מתוך כלל התלונות של חיילים על נושאים שונים אחוז התלונות על עניינים דתיים הוא מזערי. הרי שהקפדה על קיום מצוות התוכחה תתרום להעלאת המודעות בפיקוד הבכיר ותועיל לשיפור המצב. ההצעה התקבלה, והתבקשתי לכתוב על כך מאמר הלכתי.

מצוות המחאה

מצווה על אדם מישראל שרואה את חברו חוטא שימחה בידו. אסור שהמחאה תנבע מתוך שנאה כלפי החבר אלא להפך, עליה לנבוע מתוך אהבה ואחריות למצבו, שכשם שיהודי צריך לדאוג לחבירו שלא יהיה רעב כך עליו לדאוג שלא יחטא. ואכן מצינו שמצוות אהבת הריע ומצוות התוכחה נאמרו בסמיכות, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא. לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז יח). הרי שהתורה מלמדת אותנו שעל ידי התוכחה מבטאים את האהבה האמיתית, ולהפך כאשר אין מוכיחים, מצטברת טינה כבושה ולבסוף נעשים שונאים ונוקמים ונוטרים. אבל כאשר מוכיחים, מתקנים את המצב. וגם כאשר לא מצליחים לתקן, התסכול יוצא ומבינים שכנראה קשה מאוד לחוטא לשנות את דרכו.

כאשר מדובר בחטא מערכתי ציבורי, חובת המחאה גוברת, שכן החטא פוגע ברבים ובצביון החברה.

הנמנע ממחאה נענש על החטא

אמרו חכמים: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו (נענש בחטאם של אנשי ביתו), באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו" (שבת נד, ב). הרי שחייל שיכול למחות כנגד דבר חטא ואינו מוחה, אף שהוא עצמו לא חטא, נעשה שותף בחטא ונענש.

מובא בתלמוד (שם נה, א), שרבי זירא אמר לרבי סימון, שהיה בקשר עם אנשי ריש גלותא: תוכיח אותם על מעשיהם הרעים. ענה לו רבי סימון: הם אינם מקבלים את תוכחתי, ומדוע שאוכיח אותם בחינם? ראוי לציין שאנשי שלטון שונאים תוכחות, והמוכיח אותם עלול לשלם על כך מחיר אישי, לפיכך סבר רבי סימון שאם ממילא לא יקבלו את תוכחתו, עדיף שישתוק.

ענה לו רבי זירא: אף על פי שלא יקבלו, חובה עליך להוכיחם. וכפי שאמר רבי אחא ברבי חנינא: "מעולם לא יצתה מידה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה". כלומר, לאחר שיוצאת מן השמיים הוראה טובה, אין הקב"ה חוזר ממנה, חוץ ממקרה של אנשים שיכלו להוכיח את החוטאים ולא הוכיחו. כפי שהיה בעת שגזר ה' על חורבן בית המקדש: בתחילה גזר להעניש את הרשעים בלבד, וחזר וגזר להעניש את הצדיקים שלא מחו. וזהו שנאמר: "'ויאמר ה' אליו, עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתווית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה' וגו' (יחזקאל ט, ד). אמר לו הקב"ה לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תו (סימן) של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה ועל מצחם של רשעים תו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, היה בידם (של הצדיקים הללו) למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם – לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, אם לפניך גלוי – להם מי גלוי? והיינו דכתיב: 'תהרגו למשחית… וממקדשי תחלו' (שם ט, ו). וכתיב: 'ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית' (שם)". ביאר רב יוסף, שהזקנים הללו שבהם התחילה הפורענות היו "בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו", אולם מכיוון שלא קיימו את מצוות המחאה – נענשו ראשונים.

חובה מתמשכת

כמה פעמים צריך להוכיח? אמרו חכמים: "הוכח – אפילו מאה פעמים" (בבא מציעא לא, א). זה בתנאי שיש סיכוי שהתוכחה תתקבל, כי התוכחה מופנית לאדם שמקבל את העקרונות שעליהם המחאה מבוססת; או במקרה שלנו, כשהיא כלפי גוף ציבורי, שכאשר סך התלונות כלפיו מצטבר לכמות מסוימת הוא מתחיל לשנות את עצמו לטובה.

כאשר אין שום סיכוי שהתוכחה תתקבל, המצווה להוכיח פעם אחת, ומעבר לזה אין להוכיח. וכפי שאמרו חז"ל (יבמות סה, ב): "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (רמ"א או"ח תרח, ב; מ"ב ט).

גם במצבי אי-נעימות

עד כמה צריך להתאמץ בתוכחה? נחלקו בזה האמוראים: לדעת רב על המוכיח להוכיח את החוטא בתוקף כזה עד אשר החוטא ירצה להכותו. לדעת שמואל, התוכחה צריכה להיות חריפה אך לא עד כדי הכאה, אלא עד אשר החוטא ירצה לקללו. ולדעת רבי יוחנן התוכחה צריכה להיות עד אשר החוטא ינזוף במוכיח ויאמר לו בחומרה כי אינו רוצה לשמוע אותו יותר (ערכין טז, ב). להלכה פסק הרמב"ם שהתוכחה עד הכאה. וכך כתב: "וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה הוא נתפש בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהן" (הלכות דעות ו, ז).

במדינה דמוקרטית – החובה גוברת

נמצא אם כן שחובת ההוכחה מחייבת את החייל גם כאשר היא כרוכה בכניסה למצבים מאוד לא נעימים מול מפקדיו. החובה קיימת גם כאשר רוב הסיכויים שלא תתקבל, מפני שלעולם יש סיכוי שהיא תועיל במקצת, אפילו כאחת ממאה תוכחות. וכל שאינו מוכיח, נעשה שותף בחטאה של כל שדרת הפיקוד, שפוגעת בצביון היהודי של צה"ל וכופה על חיילים שלא לנהוג כפי ההלכה.

אם כך היה נכון בעת שהשליטים פחות התחשבו בתלונות, על אחת כמה וכמה כיום, כאשר כל המערכות הציבוריות מקימות גופי ביקורת פנימיים ומעמידות לרשות הציבור מנגנוני פנייה מסודרים, כדי לתקן את עצמן בעזרת התלונות.

אצל חיילים דתיים רבים נדמה שתלונה נחשבת כערעור על סמכות המפקד ואולי אף פגיעה בצבא. אולם צריך לדעת שעמדה כזו היא שריד מתקופת המלכות. אז תלונה נחשבה כפגיעה בכבוד המלכות, ואף על פי כן התורה הורתה למחות כנגד חטאי המלכות. לעומת זאת, כיום תלונה נחשבת כהתנהגות אזרחית שראויה לשבח. כך השיטה הדמוקרטית משתפת את הציבור כולו בעיצוב המערכות ושיפורן.

אופן קיום חובת המחאה

ראשית, יש לפנות אל המפקד הישיר ואל הרב הצבאי היחידתי. אם הם יפתרו את הבעיה מה טוב.

אם הבעיה לא נפתרה, יש להפנות את המחאה לארבעה ערוצים:

  • א) למשרד פניות הציבור באכ"א. גם הורים ובני משפחה יכולים לפנות לשם. משרד זה רגיל לעבוד ביעילות ומהירות.
  • ב) לקו הפתוח של הרבנות הצבאית, בהיותו הגוף האחראי באופן הישיר לענייני היהדות בצה"ל.
  • ג) לגופים המלווים חיילים בצבא כגון איגוד ישיבות ההסדר ואיגוד הישיבות הגבוהות, ולארגונים ציבוריים כדוגמת 'צו 1' וכדומה.
  • ד) לנציב קבילות החיילים. זהו גוף חוץ-צבאי, שטיפולו ארוך ומערכתי, ונועד למקרים שבהם הצבא לא השכיל לתקן עצמו ביעילות.

בבעיות קשות שאינן מקבלות מענה ראוי, רצוי לשלוח העתק לכלי תקשורת כדוגמת 'בשבע' וערוץ 7, שמעוניינים לסייע בכך.

כאשר קשה לחייל לקיים את חובת המחאה, יכולים ההורים להחליפו ולקיים במקומו את חובת המחאה.

יש לקיים את מצוות התוכחה בהקדם, מפני שככל שהיא סמוכה לאירוע תועלתה מרובה יותר. אולם גם מי שהתרשל ולא קיים אותה אז, חייב לקיימה אחר כך ואפילו אחרי שנה, מפני שעדיין יש בקיומה בכל הערוצים הנזכרים תועלת.


תוספות העורך:

משרד פניות הציבור באכ"א

הקו הפתוח של הרבנות הצבאית

  • בטלפון 073-3402226

גופים המלווים חיילים בצבא

נציב קבילות החיילים

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תולעים: מה לבדוק וכיצד

התורה לא אסרה שרצים שאי אפשר לראות, השאלה היא מה דין שרץ שבתנאים מסוימים אפשר לזהות • הגישה המקלה והגישה המחמירה שקולות בסברותיהן, ומעיקר הדין הלכה כמקלים • במטבחים גדולים ראוי להחמיר • מכיוון שהסבון בימינו מסיר חרקים, צריך להשתמש בו, גם אם בעבר היו שהסתפקו במים • עלי חסה וכרוב יש לפרק ולהשרות במים וסבון, ורצוי לחתוך • למנהג המהדרין יש לבדוק את הירקות מול האור, או לצרוך ירקות מתוצרת גוש קטיף • גם כרובית, ברוקולי, תות ותירס ניתנים להכשרה

המחלוקת בדין שרצים זעירים

ברור שאין איסור בשרצים זעירים שעין אדם אינה יכולה לראותם, שכן התורה ציוותה את האדם להיזהר משרצים לפי יכולת ראייתו הטבעית. השאלה מה דין שרצים זעירים שאורכם כחצי מילימטר עד שני מילימטר, שעל משטח בצבע מנוגד לצבעם אדם רגיל יכול לראותם

סוגיית התולעים בירקות, בפירות ובשאר המאכלים היא אחת הקשות והמורכבות בתחום הכשרות. נצטווינו בתורה: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג). השאלה מה דין ירקות, עלים ופירות שפעמים רבות מצויים עליהם או בתוכם חרקים זעירים שקשה מאוד לראותם. ברור שאין איסור בשרצים זעירים שעין אדם אינה יכולה לראותם, שכן התורה ציוותה את האדם להיזהר משרצים לפי יכולת ראייתו הטבעית. השאלה מה דין שרצים זעירים שאורכם כחצי מילימטר עד שני מילימטר, שעל משטח בצבע מנוגד לצבעם אדם רגיל יכול לראותם, ועל העלים ובפירות רוב האנשים אינם רואים אותם בלא מאמץ גדול, מפני שצבעם דומה לצבע העלים, מפני שהם מתחבאים בין פרחי הכרובית וגרגירי התירס או שהם נדמים כגרגר קמח או חול זעיר (אקרין), ורק בעת שהם זוחלים אדם רגיל מבין שהם שרצים.

יש סוברים שהואיל ובתנאים מסוימים מומחים יכולים לראות את השרצים הללו – כל ירק או פרי שרוב הסיכויים שיש בו חרקים זעירים אסור באכילה בלא שיוציאו ממנו את כל החרקים. וכאשר במיעוט מצוי של המקרים מוצאים בו חרקים זעירים, חובה לטרוח להוציאם, ובדיעבד אם טעו ולא עשו זאת המאכל כשר.

מנגד, יש סוברים שאמנם כאשר רואים חרק זעיר כזה אסור לאוכלו, אבל כשהוא נמצא על מאכל ואדם רגיל אינו יכול לראותו בלא טורח גדול או אמצעי עזר – הרי הוא טפל ובטל למאכל, ואין איסור לאכול את הירק או הפרי שרוב הסיכויים שהוא נמצא בו.

התקווה להכריע בספק

במשך שנים קיוויתי שכאשר אחזור להתעמק בסוגיה זו, אעיין בדברי הגמרא, הראשונים והאחרונים ואזכה להגיע למסקנה ברורה כמי ההלכה. כבר חודשיים שאני עוסק בסוגיה, ואחר העיון הגעתי למסקנה שאי אפשר להכריע משום שלשני הצדדים יש מקום בהלכה.

שיטת ההלכה ושיטת המהדרין

אמנם על פי כללי ההלכה המקובלים הלכה כדעת המקילים, מפני שמדובר בספק בדברי חכמים; שכן האדם אינו מעוניין לאכול את השרץ, והוא נאלץ לאוכלו עם המאכל בניגוד לרצונו. בנוסף לכך, לדעת רוב הפוסקים חרק זעיר בטל בשישים מהתורה, ורק חכמים החמירו בברייה שאינה בטלה אפילו באלף. ויש אומרים שכל מה שהחמירו הוא בשרץ שיש לו חשיבות מסוימת, אבל אם הוא זעיר ומגעיל, גם מדברי חכמים הוא בטל בשישים. בנוסף לכך יש גם ספק אם יש שם בכלל חרק זעיר.

מנגד, גם לשיטת המחמירים יש טענה חזקה, שהואיל ובתנאים מסוימים כל אדם יכול לראות את החרקים הזעירים, ובטורח רב, אפילו אם יארך כמה שעות, ניתן למצוא את החרק ולהוציאו, אין הוא נחשב מעורב ואינו בטל אפילו באלף.

לפיכך ההלכה כשיטת המקילים, ומנהג מהדרין להחמיר.

שיטת המהדרין התבארה בהרחבה בספרי הרב משה ויא והרב שניאור זלמן רווח, אמנם מה שטענו שכך היא ההלכה המחייבת את כל ישראל אינו נכון (עיין אג"מ יו"ד ד, ב; הרב כסאר ב'החיים והשלום' יו"ד טז; מנחת שלמה ב, סא; שיח נחום מה; שמע שלמה ח"ז יו"ד ד; הרב ביגל ב'אכול בשמחה' עמ' 196; הרב ויטמן אמונת עיתך 37; ספר 'לכם יהיה לאוכלה' לרב איתם הנקין הי"ד).

להחמיר במפעלים ובמטבחים גדולים

חשוב לציין שבמפעלים ובמטבחים גדולים לעתים יש צורך להחמיר כשיטת המהדרין יותר מאשר בבית פרטי. ראשית, מפני שפרצה במטבח גדול עלולה להכשיל מאות ואלפים. שנית, הפיתוי לעבור במטבח גדול על ההלכה גדול יותר, הן מצד בעל העסק שיכול להרוויח מכך ממון רב, והן מצד העובדים שרוצים להיפטר מביצוע הבדיקות והניקויים הנדרשים.

לפיכך פעמים רבות שבמערכות גדולות מוכרחים לקבוע גדרים מחמירים כשיטת המהדרין, וזאת כדי להגיע לכשרות הנדרשת לפי ההלכה, ולעתים מרוויחים בתוך כך שהם עולים לרמת כשרות של מהדרין.

הכשרת ירקות עלים לתיבול

בירקות עלים לתיבול, כדוגמת פטרוזיליה, שמיר וכוסברה, יש בעיה: חרקים זעירים, כדוגמת תריפס וכנימות עלה, נמשכים אליהם במשך גידולם בשדה, וגם שטיפה במים אינה מסירה את כולם, מפני שברגליהם ישנו חומר דביק שעלול לסייע לחלק מהחרקים להישאר דבוקים לעלה למרות השטיפה במים. אמנם זרם חזק וממוקד מן הסתם יסירם, אבל קשה לכוון את המים לכל פינה וזווית שבעלים.

בעבר נהגו להשרות את העלים במים עם מלח וחומץ ואחר כך לשטוף אותם; אולם מכיוון שהמלח והחומץ אינם ממיסים לגמרי את הדבק לא כל החרקים ירדו בשטיפה, והמהדרין הצריכו לבדוק היטב כל עלה ועלה של חסה אל מול השמש.

השריה במים עם סבון לפני השטיפה

כאשר החלו להשרות את העלים במים עם סבון כדוגמת סבון כלים, התברר שהחומר שבסבון (דטרגנט) יעיל בהרבה מחומץ או מלח, וכשם שהוא ממוסס שומנים כך הוא ממוסס את הדבק שברגלי החרקים, ואחרי שטיפה טובה הם יורדים לגמרי. לפיכך, כיום על פי ההלכה צריך להכשיר את ירקות העלים על ידי שרייתם במים עם סבון למשך כשלוש דקות, ואחר כך לשוטפם היטב. אמנם בעבר רבים, וביניהם תלמידי חכמים, הסתפקו בשטיפה במים בלבד, וכאשר החשש גבר השרו לפני כן את הירקות במים עם מלח או חומץ. אולם כיום צריך להשרות במים עם סבון, משום ששיטת ההלכה מבוססת בעיקר על הקושי להוציא את השרצים הקטנים, וכאשר אפשר בלא קושי רב להוציא את כל החרקים, על ידי שרייה במים עם סבון, כך צריך לעשות.

האם סבון בריא

אמנם יש אומרים שהסבון אינו בריא כל כך, אולם עדיין גם מבחינה בריאותית עדיף להשרות את ירקות העלים במים עם סבון, מפני שכשם שהחרקים אינם יורדים בלא סבון גם הריסוס אינו יורד, והריסוס הרבה יותר מזיק מהסבון. נמצא שהשריית הירקות במים עם סבון ושטיפתם מועילה הן להסרת החרקים והן להסרת שיירי הריסוס. כדי להיפטר משאריות הסבון והחרקים, יש לשטוף את העלים היטב.

בשנים האחרונות החלו לייצר חומרים יעילים כסבון להסרת החרקים והריסוס, שאין בהם שום חשש בריאותי, כדוגמת 'סטרילי טבע', ומומלץ להשתמש בהם.

למנהג המהדרין, צריך בנוסף לכך לבדוק היטב את הירקות אל מול האור. אפשרות אחרת היא להשתמש בירקות שגודלו בחממות בשיטת גוש קטיף, או במקומות אחרים שנבדק והתברר שאין בירקות חרקים.

הכשרת חסה וכרוב

מפרקים את העלים ומשרים אותם במים עם סבון או 'סטרילי' במשך כשלוש דקות, כדי שהסבון ימיס את החומר הדביק שברגלי החרקים. אחר כך שוטפים את העלים היטב במים, ותוך שטיפת הסבון יישטפו גם החרקים. יש לשים לב שגם בעת השריית העלים במים עם הסבון, וגם בעת שטיפתם, המים יגיעו לכל הקפלים והסדקים שבעלים.

כאשר מתכוונים לחתוך את העלים לסלט, עדיף לחותכם תחילה לחתיכות הרצויות לסלט, ואחר כך להשרותם ולשוטפם, מפני שככל שהם חתוכים יותר, כך המים מגיעים יותר בקלות לכל המקומות שבהם.

מכיוון שלעתים יש בעלי החסה או הכרוב רימה של זבוב המנהרות, לכתחילה טוב להסתכל אל מול האור בכמה עלים כמדגם אם יש בהם מנהרות. אם נמצאו מנהרות, נכון לבדוק את כל העלים אל מול האור, ולהוציא את הרימה הקטנה שבסוף כל מנהרה. אמנם לפי כללי הכשרות אין חובה לבדוק מדגם של עלים אל מול האור, מפני שתופעה זו די נדירה, ובנוסף לכך יש סוברים שגם אם קיימת שם רימה אין בה איסור.

שיטת המהדרין בחסה וכרוב

מדקדקים לבדוק אחרי השטיפה כל עלה ועלה משני צדדיו אל מול האור, או משרים את העלים במים עם סבון ואחר כך משפשפים אותם עם ליפה וכיוצא בזה כדי להבטיח הסרת כל חרק זעיר, ובנוסף לכך מביטים בעלה אל מול האור כדי לבדוק אם יש בו מנהרן. מכיוון שהבדיקה או הניקוי קשים מאוד לביצוע, מנהג המהדרין להשתמש בירקות שגודלו בשיטת גוש קטיף או באזורים קרים, שהשגחה אמינה מעידה שהם בחזקת נקיים מחרקים. שוטפים את הירקות היטב, כי לעתים עדיין יש בהם זבובונים גדולים שיורדים בשטיפה. רצוי להשרותם במים עם סבון, כדי להסיר מהם את כל שאריות הריסוס. המשתמשים בירקות גוש קטיף וכיוצא בהם בלא שטיפה, מגיעים לרמה של כשרות רגילה ולא מהדרין.

כרובית, ברוקולי, תות ותירס

יש הסוברים שבכרובית, ברוקולי, תות שדה וקלחי תירס צריכים הכול להחמיר כשיטת המהדרין, מפני שיש בירקות אלו מקומות מסתור לחרקים הזעירים, וגם לאחר השריה ושטיפה יש חשש שיישארו בהם חרקים זעירים. אמנם על פי כללי ההלכה, גם ירקות אלו ניתן להכשיר כשאר ירקות עלים, על ידי השרייתם במים עם סבון למשך כשלוש דקות ולאחר מכן שטיפתם היטב במים. בתות שדה צריך להסיר לפני כן את הענף והעלה עם מעט מבשר התות.

המהדרין אוכלים ירקות אלו רק מגידולים שחזקתם שאין בהם חרקים. בכרובית וברוקולי אפשר לשיטת המהדרין להסיר את כל התפרחת (כארבעים אחוזים מהירק), ואת השאר להשרות ולשטוף היטב, ואף להתבונן ולראות שהם נקיים. בתירס, המהדרין נוהגים לחתוך את הגרגירים מהקלח, לשטוף אותם היטב, ובזה להבטיח שאין ביניהם חרקים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד