ארכיון הקטגוריה: גדולי ישראל

הרב שאר ישוב זצ"ל

גדולתו ושאיפותיו הנשגבות של אבי הרב שאר ישוב – הרב הנזיר • הרב שאר ישוב גדל כנזיר מבטן, הלך בדרכי הקודש של אביו והתחבב על גדולי ירושלים • בגיל שש עשרה ביקש להתיר את נזירותו כדי להצטרף למחתרת • רומם את חיפה ואת הרבנות הראשית • במכתב סיפר על היוזמה הראשונה לשילוב תורה וצבא בימי המחתרות • בתש"ח פעל נגד המוחים על שירות בני ישיבות • את החוברת שהודפסה בזכותו בעניין, ראה רק אחרי שובו מהשבי • תמך במפעל 'פניני הלכה'

בשבוע שעבר נסתלק מעִמנו לבית עולמו הרב שאר ישוב זצ"ל, רבה של חיפה, נשיא מכון הרי פישל ומוסדות אריאל להכשרת רבנים ודיינים.

אביו הרב הנזיר

בהשתדלותנו סוכם על הקמת 'ישיבה לוחמת' על הגנת העיר העתיקה והועמדו לרשותנו בית כנסת ופנימייה, וכן סוכם עם פיקוד הרובע על סדר יום: שמונה שעות לחימה בעמדה, שמונה שעות תפילה ולימוד תורה, ושמונה שעות לאכילה מנוחה ושינה וכל צורכי האדם"

הרב שאר ישוב היה בנו של הרב הנזיר הרב דוד כהן זצ"ל, תלמידו המובהק של אור ישראל וקדושו מרן הרב קוק (זה היה התואר שהרב שאר ישוב הקפיד לומר בכל עת שהזכיר את הרב קוק). הרב הנזיר שימש כאחד מראשי ישיבת מרכז הרב. בנוסף לגדולתו בכל תחומי התורה, היה מן היחידים בגדולי הדורות האחרונים שהעמיק חקר בתחומי הרוח, הקבלה והפילוסופיה כאחד. הוא נולד למשפחת רבנים מדורי דורות. סבו למשל, הרב מנדל זכריה הכהן כ"ץ, היה רב בראדין, שבה התגורר החפץ חיים. סיפר הרב שאר ישוב, שלעתים כשהתעוררה שאלה בבית החפץ חיים, היה שולח את בני ביתו לשאול את סבו המרא דאתרא. ואף המרא דאתרא היה מכבד את החפץ חיים, והיה משיב שבמשנה ברורה (שכתב החפץ חיים) כתוב שכך וכך ההלכה. כך נהגו שני הרבנים אצילי הנפש הגדולים הללו זה עם זה. אשתו של הנזיר הייתה בת דודו, והיא עצמה גדלה בראדין, בצלו של הסבא והחפץ חיים.

כך גדל הרב הנזיר בתורה, בלמדנות ובמוסר בביתם של קרוביו ובישיבות. בהגיעו לגיל עשרים נמשך גם ללימודי פילוסופיה, ולמד במכון שהקים הברון גינזבורג בפטרבורג לשילוב תורה, שפות ומדעי הרוח. לאחר מכן קיבל מלגת הצטיינות מהברון גינזבורג, ללמוד בכל אוניברסיטה אירופאית שיבחר. הוא התחיל ללמוד בגרמניה, וכשפרצה מלחמת העולם נדד לבאזל, ושם החל לכתוב את עבודת הדוקטורט שלו בפילוסופיה. לפני שהלך ללימודיו האקדמיים ביקר בראדין, וקיבל מהחפץ חיים ברכה והדרכה לסדר לימוד יומי במקצועות התורה. כדי לשמור על דרגתו בתורה וביראת שמיים, קיבל על עצמו מנהגי חסידות ונזירות מופלגים, וכדי שלא יהרהר באישה אחרת, תמונת ארוסתו, בת דודו, הייתה על שולחנו תמיד. בעקבות מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית ברוסיה, נפרדו דרכיהם למשך שתים עשרה שנה, ורק לאחר שעלו לארץ, בהיות הרב דוד כהן כבן שלושים ושש, התאחדו והתחתנו. במשך המלחמה, בהיותו דוקטורנט לפילוסופיה בשוויץ, החל להעביר שיעורי גמרא בקהילה. לאחר ששמע שהרב קוק נמצא בסביבה, ביקש להקביל את פניו. כהכנה לכך טבל במימי נהר הריין, אחז בספר 'שערי קדושה' לר' חיים ויטאל ונסע לעיירה שבה שהה הרב קוק. הפגישה עם הרב קוק חוללה בו מהפכה רוחנית עצומה. הוא מצא את אשר חיפש ואף יותר. הוא מצא לו רב גדול ומשנה רוחנית נשגבה שעל ידה מתאחדות התורה והחוכמה, הקבלה והפילוסופיה, מתוך התקשרות עמוקה לסגולת ישראל ולחזון הגאולה לעם ישראל ולאנושות כולה. במסירות אין קץ השקיע את כוחותיו בלימוד שכולו מכוון להתעלות רוחנית והתקדשות, כדי לבאר ולגלות את חוכמת הקודש ולקירוב הגאולה. כדי להצטרף למרן הרב קוק שעלה לכהן כרב בירושלים, זנח את עבודת הדוקטורט חודשים ספורים לפני סיומה, עלה לארץ והמשיך להתעלות בתורה.

מנהגי חסידותו וקדושתו ביטאו את כיסופיו שלא ידעו גבול לרוח הקודש ונבואה. לשם כך קיבל על עצמו מנהגי נזירות, ועוד הוסיף מתוך כבוד ורגישות מוסרית עצומה לבעלי חיים, להחמיר על עצמו שלא ליהנות מכל מוצר מן החי. לעתים היה בוחן את מצבו, והיה שואל תלמידים שישבו אצלו אם הרגשתו נכונה וחברו הרב צבי יהודה עובר ברחוב, והם הסתכלו מהחלון וראו שאכן הרב צבי יהודה עובר שם.

גידולו של הרב שאר ישוב

הרב שאר ישוב הכהן
הרב שאר ישוב הכהן זצ"ל – צילום גב' רפאלה עבו-עברון

עוד בהיות אמו של הרב שאר ישוב בהיריון, ביקש הרב הנזיר מאשתו שתימנע משתיית יין. כך גידלו את הרב שאר ישוב כנזיר מבטן, ובנוסף הרגילוהו במנהגי חסידות שלא ליהנות מכל מוצר מהחי. על כתפיו של שאר ישוב הצעיר היו מונחות כל התקוות והאידיאלים של אביו הקדוש, לגדלות בתורה, לרוח הקודש ונבואה, לבניין האומה והארץ וגאולת האנושות. במידה מסוימת הילד שאר ישוב היה לתקוות בית מרן הרב קוק, שכן גם בנו של מרן הרב קוק הרב צבי יהודה, שלא זכה לילדים, נחשב לו כדוד קרוב, והרב קוק נחשב לו כסבא.

שמעתי מחברי הרב זאב סולטנוביץ', שהרבנית שרה סיפרה לו שכבר בהיות הרב שאר ישוב בגיל שש החל אביו הנזיר ללמדו גמרא. הרבנית, שחששה שמא הוא מעמיס על כתפיו עול כבד מדי, פנתה למרן הרב קוק כדי לשאול בעצתו. הרב קוק שאל אותה האם שאר ישוב מבין את מה שאביו מלמד אותו, וכשהשיבה שהוא מבין, סיכם הרב קוק שאם כך הוא יכול להמשיך.

מספרים שהרב שאר ישוב היה נער יפה במיוחד, תמיר עם עיניים כחולות, ושיער נזירותו הזהוב גולש על כתפיו. בהיותו בעל מידות תרומיות, עדין ואמיץ, נבון ומיוחס, גדולי ירושלים היו מקרבים אותו בחיבה יתרה. סיפרה לי אישה אחת, שבהיותה ילדה בשכונת שערי חסד שבירושלים, באה כמו חברותיה לצפות מרחוק במעמד שירת הים של הרב חרל"פ, שדומה היה בעיניהם למלאך ה' צבא ות. להפתעתה ראתה מרחוק שהרב חרל"פ רוקד בהתלבות ובידידות עם בחורה גבוהה. אחר כך התברר שהיה זה הנער שאר ישוב, שבהיותו נזיר שערו גלש על כתפיו.

לימודיו והתנדבותו בנעוריו

בגיל שש עשרה, כאשר יחד עם לימודיו בישיבה החל להשתלב בתנועת הנוער הדתית-ימנית 'חשמונאים' ולסייע לפעילות המחתרתית, ביקש הנער שאר ישוב להתיר את נדר נזירותו כדי שלא יבלוט לעיני המשטרה הבריטית. לא ידוע לי אם אביו הצטער על כך מאוד. אולי זה היה הזמן שהתחבר יותר לרב צבי יהודה, שלא נהג במנהגי פרישות כחברו הנזיר, אלא עם תורתו וגדולתו היה מעורב בדעת עם הבריות, והרבה להתבונן במציאות הממשית ולבאר את הישועה שצומחת בה, לעומת חברו הנזיר שהדגיש את הציפייה לישועה השמימית, העתידית. בכל אופן, ברור שהרב שאר ישוב נותר קשור בכל לבבו לאביו, ואף שהתיר את נדרו, בפועל נהג שלא לשתות יין, וברוב שנותיו גם לא אכל בשר.

הראשון שגדל על ברכי תורת ארץ ישראל

יחד עם לימוד התורה בשלמות, בכל חלקיה – גמרא, הלכה, אגדה, קבלה ופילוסופיה אלוקית – הרחיב הרב שאר ישוב את השכלתו בלימוד משפטים באקדמיה, כדי להגדיל תורה ולהאדירה. בהיותו ער לענייני הציבור ונכון להתנדב למען בניין העם והארץ אף שימש כקצין קרבי, כרב של חיל האוויר וכסגן ראש עיריית ירושלים. מכיוון שעיקר עיסוקו היה תמיד בתורה, נמצא ראוי לשמש כרבה של חיפה. לכהונה זו נבחר בשנת תשל"ה, בהיותו כבן ארבעים ושמונה. אישיותו האצילית ומאור פניו רוממו את כבוד התורה בעיר, ובנועם הליכותיו ידע לחבר את החלקים השונים בחיפה האדומה של אז. גם כחבר מועצת הרבנות הראשית תרם להרבות שלום בין תלמידי חכמים ובין ישראל לעמים, והיה ליהודי היחיד שנאם כרב מטעם הרבנות במועצת הוותיקן, על ערכי מוסר ודת. גם היה תומך נלהב ונאמן למפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, ולהגדלתה והאדרתה של תורת ארץ ישראל בישיבות הגבוהות, בישיבות ההסדר ובמכינות.

אפשר לומר שהרב שאר ישוב היה הילד הראשון שזכה לגדול על ברכי תורת ארץ ישראל, ובזכות אמונתו, תלמודו וכישרונו סלל דרכים לבאים אחריו, כמו למשל בבירור מצוות השירות בצבא לבחורי ישיבה, ובסלילת דרך לשילוב של צבא עם ישיבה.

סלילת הדרך בשילוב ישיבה וצבא

בזכות ההיכרות בינינו (הוא בירך בחופות כמה מילדינו, ואף ביקר כמה פעמים בהר ברכה והעביר שיעורים, ופעם ביקר עם אשתו הרבנית ד"ר נעמי, שאף היא העבירה שיעור לנשים), זכיתי לקבל ממנו מכתב ארוך ומפורט על התרקמות הרעיון של שילוב ישיבה וצבא, בו כתב בין השאר: "למען האמת ההיסטורית אני חייב להוסיף כי אני קשור באופן אישי עם הניסיון הראשון להקים ישיבת לומדי תורה במסגרת 'המדינה והצבא שבדרך' – ניסיון שהביא לפסק ההלכה הראשון, שחייב את בני הישיבות להתגייס. הדבר נעשה בחורף תש"ח על ידי, יחד עם חברי בהגנה באצ"ל ובלח"י, מישיבת מרכז הרב וישיבות אחרות בירושלים. זה היה מיד אחרי הכ"ט בנובמבר ועם תחילת מאורעות הדמים שקדמו למלחמת השחרור, במסגרת תהליך הגיוס ל'צבא שבדרך' בירושלים, בחודשים שבט, אדר וניסן תש"ח…

"אז עדיין לא נפסקה ההלכה, שגם בני ישיבות חייבים לצאת למלחמת מצווה של 'כיבוש ארץ ישראל' ו'עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם'. כידוע, עצם הרעיון של שילוב תורה ולחימה הלא הוא עתיק יומין מימי יהושע בן-נון ע"ה. ראה דברי חז"ל על הפסוק 'עתה באתי' (יהושע ה, יד): 'אמר לו: אמש ביטלתם תמיד של בין הערביים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה, על איזה מהן באת? אמר לו עתה באתי (על דברי תורה). מיד 'וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק' (יהושע ח, יג), מלמד שלן בעומקה של הלכה (ראה סנהדרין מד, ב; והשווה למגילה ג, א ותוס' 'וילן', ירושלמי חגיגה פ"ב, תוספות בבלי חגיגה טז, ב 'אב', עירובין סג בתוס' 'מיד'). משתמע כי כבר בימי יהושע וכיבוש ארץ ישראל הראשון, שילבו הלוחמים תלמוד תורה עם מלחמת מצווה. כפי הנראה אז לחמו ביום ולמדו תורה בלילה – וזה מקור ההשראה של דברי דוד המלך ע"ה: 'רוממות א ל בגרונם וחרב פיפיות בידם' (תהילים קמט, ו)".

הקמת השילוב הראשון מישיבת מרכז הרב

וכך הוסיף וכתב במכתבו: "כדי להכין את צה"ל, הוקם אז על ידי ההנהגה הציונית 'מרכז המפקד לשירות העם'. בירושלים עמד בראש מרכז זה לא אחר מאשר ר"מ ישיבת מרכז הרב, הרה"ג ר' מרדכי הלוי פרום זצ"ל, בעלה של הרבנית ציפורה תחי', נכדתו של אור ישראל וקדושו מרן הרב זצ"ל ובתו של מו"ר הגרש"נ רענן קוק זצ"ל, מנהל הישיבה.

כדי לאפשר לכולנו, בני הישיבה, יוצאי המחתרות השונות, ההגנה האצ"ל והלח"י, ללחום יחד, יזמנו הקמת 'ישיבה לוחמת', במסגרת ההגנה על הרובע היהודי של העיר העתיקה ירושלים. זה היה המקום היחידי בו התאחדו כבר שלוש המחתרות לגוף לוחם אחד, בפיקודו של חברנו איש 'ברית החשמונאים', משה רוסנק ז"ל, איש גדוד מוריה של ההגנה, יחד עם סגנו איסר נתנזון ז"ל איש האצ"ל. בהשתדלותנו סוכם על הקמת 'ישיבה לוחמת' על הגנת העיר העתיקה והועמדו לרשותנו בית כנסת ופנימייה, וכן סוכם עם פיקוד הרובע על סדר יום: שמונה שעות לחימה בעמדה, שמונה שעות תפילה ולימוד תורה, ושמונה שעות לאכילה מנוחה ושינה וכל צורכי האדם.

"ליוזמה זו קיבלתי את ברכתם והסכמתם של ראש הישיבה מו"ר הג"ר צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל וכמובן את ברכתו של אבי מורי ורבי, הרב הנזיר הקדוש זצ"ל. אמנם היו ראשי ישיבה שהסתייגו מן היוזמה (כאן נקט לשון המעטה), אולי מפני החשש שהוא יביא לביטול 'הסדר דחיית השירות' הנהוג עד היום. ראש ישיבת מרכז הרב מרן הגר"מ חרל"פ זצ"ל שמר על שתיקה, אך היו מבני משפחתו ומהמקורבים אליו שפעלו נגד הרעיון.

"בשיעור שמסרתי בזמנו אצלכם בישיבת הר-ברכה, סיפרתי על הניסיון שנעשה בכרוז שהופץ בחוצות ירושלים לתאר את אור ישראל וקדושו מרן הרב זצ"ל כמתנגד לגיוס בני ישיבות, ואת ההכחשה הנמרצת של מרן הגרצ"י הכהן קוק זצ"ל…

"בימים ההם היה הרובע היהודי של העיר העתיקה נתון במצור. ניסינו להיכנס אליו בתוך שיירה של הצבא הבריטי, שעברה את הקווים פעם או פעמיים בשבוע, ובה אנשי סגל רפואי ואספקה חיונית. אני עוד הצלחתי להיכנס לרובע, להשתתף במלחמת הגנתו… חבריי, לצערי, לא הצליחו, אך לחמו במסגרת צה"ל. ומהם נפלו כקדושים במערכה הכבדה.

"דומני שבמסגרת צה"ל אנו היינו (חיילי שילוב ישיבה וצבא) הראשונים. אכן צה"ל גייס אותנו לשורותיו בדיעבד, ותאריך הגיוס בפנקס השירות שלי הוא 1.2.48, דהיינו שלושה חדשים ומחצה לפני יום הכרזת העצמאות של המדינה…

"שלך באהבה, ובברכה והוקרה רבה, הרב שאר-ישוב כהן".

בירור מצוות השירות בצבא

סיפר הרב שאר ישוב (נדפס בסוף חלק ב' של 'לנתיבות ישראל', הוצאת בית-אל):

"בשנת התש"ח התנהל ויכוח על השתתפות בני הישיבות בירושלים במערכה על הגנתה של העיר הנצורה. אנחנו תלמידי ישיבת 'מרכז הרב' הלכנו בדרך של רבותינו מרן הרב צבי יהודה קוק זצ"ל ומרן אבי מורי הרב הנזיר זצ"ל. היינו פעילים בכל המחתרות, ב'הגנה', באצ"ל ובלח"י, והתייצבנו ל'מפקד שירות לעם', הגוף אשר הניח את התשתית לצה"ל שהיה אז בשלבי הקמתו, אבל ראשי ישיבות רבים לא השלימו עם זה. גם בתוך ישיבת 'מרכז הרב' היה ויכוח (אמנם גם בישיבות שלא היו שייכות למסגרת של 'ישיבות ארץ ישראל' מיסודו של אור ישראל וקדושו מרן הרב זצ"ל, גם הם אחר כך התגייסו לגדוד מיוחד שבנה ביצורים בירושלים, שחברנו הרב טוביה ביר ז"ל עמד בראשו, וקראו לו 'גדוד טוביה', אבל זה היה כבר בשלב יותר מאוחר, בזמן המצור החמור ממש).

"אני כאמור התייצבתי לשרת ביחידות המיוחדות… עשיתי זאת בהסכמתו ובברכתו של אבי מורי הרב הנזיר זצ"ל. העיר העתיקה של ירושלים הייתה נתונה במצור בתוך מצור, והיה צורך להזדמנות של מעבר בשיירה של הצבא הבריטי כדי להיכנס אליה. בימי ההמתנה המשכתי ללמוד בישיבה. באחד הימים, הבחנתי ליד הישיבה ברחוב הרב קוק במודעת ענק המכותרת כ'דעת תורה' של מרן הראי"ה קוק זצ"ל נגד גיוס בני ישיבות לצבא, ובה דברים חריפים שצוטטו מאיגרת שלו, כלפי מי שעושה אנגריא בתלמידי חכמים, וקביעת דעתו שלא לראוי לגייס בני תורה לצבא, וצריכים לשחרר אותם, ודברים שמאוד הדהימו אותנו.

"עמדתי מול המודעה הזאת וחשבתי 'מה עושים עכשיו?' כל אחד מבני הישיבה נוהג חלילה כנגד פסק דינו של הרב זצ"ל? לאחר קריאת הכרוז אני יורד, שקוע במחשבות והתלבטות, ופונה למרכז העיר במורד רחוב הרב קוק. לפתע עולה לקראתי מורי ורבי הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, צולע מעט כהרגלו והולך לאיטו. בהיותי מקורב מאוד אליו, יכול היה להעריך (לפי מראה פניי) באיזה מצב רוח אני נמצא. ויאמר לי: 'שאר ישוב, מה קרה, מדוע אתה כך נרגז וחיוור?' סיפרתי לו את המעשה, ומשהצבעתי על המודעה, ממש שאג בקול (גם מי שזוכר את שאגותיו של רבינו כאשר היה מתרגש, לא שמע שאגה כזו): 'זה זיוף! זה זיוף ממש'. כך צעק, בקול גדול פעם ועוד פעם.

"אחרי שנרגע הסביר לי: 'הדברים לקוחים ממכתב הרב קוק לרב ד"ר הרץ, הרב הראשי בלונדון, לעניין גיוס לצבא הבריטי. תלמידי הישיבה אשר הגיעו מרוסיה או מפולין ללונדון, כפליטי מלחמת העולם הראשונה, ולמדו תורה, נשמטו מרשימת 'פרחי כהונה' שהרב הראשי של אנגליה הגיש לשלטונות (הפטורים משירות צבאי כמו כמריהם להבדיל). על כך נזף בו הראי"ה קוק, ואין הדבר נוגע כלל למלחמתה של ירושלים'.

"לבקשתי כי יברר לנו בכתב את דעתו, השיב כי העיר במצור ואין דפוס המסוגל לפעול ללא דלק, פרט לדפוס בודד שפעל בשירות ועדת המצב. משנטלתי את עניין ההדפסה על עצמי ניאות לכתוב את מחברתו הידועה 'למצות הארץ – על דבר חובת ההתגייסות למשמר העם הישראלי'. ד"ר יצחק רפאל ז"ל השתדל בעניין הדפסת הקונטרס אך אני לא ראיתי, כי הוזעקתי למלחמת המגן בעיר העתיקה…"

בעוד הקונטרס מודפס, נפלה העיר העתיקה בידי כוחות האויב, ונמסר לרב הנזיר ולרצי"ה שהקצין שאר ישוב נפצע קשה, ואין יודעים מה עלה בגורלו. תארו לכם את הרגשתם. הם הורו שיש מצווה לשרת בצבא, ידעו שהמחיר עלול להיות כואב מאוד, והנה עתה, בעוד הם נמצאים בוויכוח עם רבנים אחרים על מצוות השירות בצבא, הרב הנזיר אולי צריך לשבת שבעה על בנו יחידו (נותרה לו בת, אשת הרב גורן), והרצי"ה צריך להתאבל על תלמידו חביבו, שבעידודם יצא לקרב ולא שב. לאחר כמה חודשים מיוסרים התבשרו שהוא נפצע קשה ונמצא עכשיו בשבי הירדני. נחזור לסיפור המעשה כפי שכתבו הרב שאר ישוב:

"כשחזרתי פצוע ופגוע רגל משבי האויב, כעבור שמונה חודשים בסביבות חנוכה תש"ט, הועברנו לשיקום בבית הבראה בוילה של משפ' אהרונסון בזכרון יעקב, שהוקדש לפצועי היחידות הצבאיות. למחרת בבוקר, כמדומני יום חמישי היה, בסוף התפילה אני רואה מבעד לחלון את הרב צבי יהודה מטפס במעלה המקום לבקרני. התרגשתי מאוד (נסיעה אז מירושלים לזיכרון יעקב הייתה ארוכה ומתישה). הרב צבי יהודה נכנס לחדרי, חיבק ונישק אותי ופרץ בבכי. לפתע הוציא מכיסו את החוברת הקטנטונת הנ"ל (ובה בירורו על מצוות השירות בצבא), ובראשה הקדשה: "לחמוד נפשי ורוחי וידידי, הרב אליהו יוסף שאר ישוב בן הרב דוד הכהן, היועץ, היוזם הדורש, ערוכה ושמורה מראשית הופעתה לשוב פדויי ה' ירושלימה, בכל שמחת הישע אשר מעולם ומלואו היא גאולתה בשנת הקטורת (תש"ט), צבי יהודה הכהן קוק".

את צילום ההקדשה זכיתי לקבל מהרב שאר ישוב.

והנה התברר שתקוות אביו הצדיק והקדוש הלכו והתקיימו בו. על כתפיו הרחבות התבררה הלכה למעשה המצווה הגדולה והקדושה של שירות בני ישיבות בצה"ל. כך גם היה בעוד נושאים חשובים שלא כאן המקום לפרטם.

יחסו ל'פניני הלכה'

באופן קבוע הייתי שולח לרב שאר ישוב את הספרים שזכיתי להוציא לאור, והוא היה מחזיר מכתבי חיזוק וברכה עם הערות תורניות. תמיכתו הייתה חשובה לי מאוד, שכן כמי שגדל אצל גדולי תלמידי מרן הרב קוק, היה מוסמך לכתוב לי: "נהניתי מאוד מן העיון בספר הכתוב בבהירות והיקף. כל העניינים נידונים ברוח בית חיינו מרן אור ישראל וקדושו הראי"ה הרב זצ"ל…" (על ספר מועדים).

בפניני הלכה (פסח ח, ח) כתבתי סעיף שלם עם הערה ארוכה על פי בירורו הרחב על חומצת לימון, לפיו עולה שאין בחומצת לימון שום חשש איסור חמץ. ודבריו משוקעים בעוד מקומות.

בט"ז אדר א' תשע"א כתב לי: "לכבוד ידיד נפשי, הרב… השלום והברכה. שמחה רבה שמחתי בהאיר אל עבר פני שלושת כרכי המהדורה המחודשת והשלמה של ספרכם 'פניני הלכה שבת' (עם ההרחבות)… עיינתי קצת ונפעמתי מבהירות הניסוח והסיכום המופלא של נושאי הלכה מסובכים ועמוקים. די לציין את הפרקים שבראש הכרך השני 'מבעיר ומכבה' ו'החשמל ומכשיריו' – המאירים את הנושא מכל צדדיו, מן האמור במקרא ועד סיכומי ההלכה על פי דעות רבותינו האחרונים ואחרוני האחרונים. אכן לא בא כבושם הזה לבני דורנו, שהלכות מסובכות כתובות בשפה ברורה וקלה למען ירוץ בהם כל קורא ומעיין. יישר כוחך!… (והוסיף להאיר את מה שכתבתי בעניין לימוד תורה בשבת והשילוב של עונג גשמי ורוחני).

בסיום דבריו כתב: "כמובן שיש הרבה לדון ולהאיר על פרטי הדינים, אך לצערי העמוק, מה שהלב חושק הזמן עושק, ובייחוד שבימים אלו גברו טרדותיי… אסיר תודה אהיה לכם אם תתפללו בישיבה עלינו, שנצא במהרה מן המיצר אל המרחב. שמי: אליהו יוסף שאר ישוב בן שרה. נא למסור ברכות לאביכם ידידנו הגאון ר' זלמן ברוך שליט"א. כנפש המברך באהבה ומתפלל לישועת ה' על עמו ונחלתו. ידידכם עוז, הכותב וחותם, לכבוד התורה לומדיה ועושיה, הרב שאר ישוב כהן". תנצב"ה.

דרכו של מרן הרב קוק בפסיקת הלכה ובהנהגת הרבנות

גדולתו הייחודית והכוללת של הרב זצ"ל בתורתו, באישיותו ובעבודת ה' שלו • גישתו בפסיקה: לחשוש לדעות השונות היכן שאפשר, ורק בשעת הדחק לסמוך על שיטות המקלים • צערו של הרב על היתר המכירה והימנעותו המכוונת מלבסס אותו יותר • יחסו האמביוולנטי לכהונתו ברבנות • דרכו של הרב קוק בהנהגת הרבנות ובהיתר המכירה, לעומת דרכו של הרב עובדיה • המקרים הנדירים שבהם יצא הרב בעוז נגד החולקים עליו • ה"חיסרון" של הרב קוק שנתן מקום לחולקים עליו לבסס את טעותם

מרן הרב

Abraham_Isaac_Kook_1924לרגל יום האזכרה לאור ישראל וקדושו, מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ראוי לברר מעט את דרכו ברבנות ובפסיקת הלכה. מצד אחד אנו מוצאים בתשובותיו נטייה לחומרא, ובהנהגותיו האישיות החמיר עוד יותר. מאידך, ישנן שאלות שבהן הוא נחשב מקל. מצד אחד, חסידיו רואים בו דוגמה ומופת לרב בישראל, ואף הוא טרח לבסס את הרבנות הראשית. ומנגד מצינו שהוא עצמו הצטער מאוד על כך שנאלץ לעסוק ברבנות.

התורה השלמה

פוסק רגיל, לאחר שמכריע את ההלכה אינו נותן יותר מקום לחולקים, אלא מעצב קו ברור ומחזק אותו. דוגמה לכך אפשר ללמוד מהרב עובדיה יוסף זצ"ל, שאחר שבירר וחיזק את היתר המכירה כדרכו של מרן הרב קוק לא הביע צער וכאב על הצורך לסמוך על ההיתר, וכנגד המלעיזים על פסקו יצא בתוקף

גדול הגדולים וגאון הגאונים היה מרן הרב זצ"ל בכל תחומי התורה: תלמוד והלכה, מקרא ומדרש, קבלה וחסידות, היגיון ואמונה. בדרך כלל הבקיאים אינם מעמיקים, והמעמיקים אינם בקיאים; החודרים לדיוק הפרטים אינם בעלי מבט כולל ומקיף, ובעלי המבט הכולל והמקיף אינם חודרים לעומק הדיוקים. ואילו מרן הרב היה בקיא וחריף, מעמיק ומקיף. דברי התורה היו חיים ומאירים בו באופן נפלא כל כך, עד שכל ישותו מלאה תורה, וכל מעייניו משחר ילדותו ועד יומו האחרון היו נתונים לבירורה בשלמות.

תורתו הייתה תורה שמאירה, מדריכה ומחייה את העולם כולו: הקודש והחול, מדעי הרוח והטבע, היחיד, החברה, העמים והאנושות, הכישרונות השונים, ותנועת כולם אל תיקונם וגאולתם על ידי ישראל. מחשבתו מלאה רעיונות וחידושים מכל מרחבי התורה שניצבו גלויים לנגד עיניו.

כבסיס לכך, באישיותו היה צדיק וחסיד מאין כמוהו, שכל חייו קודש לעבודת ה'. גדולי תורה וחסידות העידו על עצמם שתפילתו ביום חול רגיל הייתה במדרגת תפילתם שלהם ביום הכיפורים.

נטייתו לחסידות ולהידור

הוא ראה את נקודת האמת והאור שבכל דעה, ולכן בהנהגותיו נטה להדר ומתוך כך להחמיר ככל השיטות. ולא היה לו בזה שום קושי, כי היה שמח בכל הידור שיש לו בסיס בהלכה, ובתנאי שהחומרא לא תהיה על חשבון אחרים.

לעתים אף נטה להחמיר בדברים שנראים כתרי חומרי דסתרי אהדדי (שתי חומרות שסותרות), אלא שהוא ברוחב דעתו ראה איך שתי השיטות הסותרות משלימות זו את זו, ולכן לא היו אצלו החומרות נחשבות כסותרות. כך למשל לעניין גיור (דעת כהן קנג קנד).

אמנם כשהשעה הייתה דחוקה הכריע על פי כללי ההלכה להיתר, וכפי שנהגו כל הפוסקים מדורי דורות לסמוך בשעת הדחק גם על שיטות של יחידים המקלים. אלא שגם מצבי הדוחק שונים זה מזה, ולכן פעמים שהתיר יותר ופעמים שהתיר פחות, לפי מידת ההכרח ולא יותר. כך למשל בעניין השמיטה, מחד ביסס את היתר המכירה, ומאידך נטה בכל מה שאפשר לדעת המחמירים, כדי לנסות ככל האפשר לקיים את מצוות השמיטה ולהעמיד את היישוב על האידיאל התורני. לכן גם לאחר המכירה אסר על יהודים לעשות את המלאכות הכתובות בתורה, למרות שמעיקר הדין אין הבדל בין המלאכות, שכן שביעית בזמן הזה מדברי חכמים. ולא זו בלבד, אלא שאף הסכים לנסות לשלב אוצר בית דין עם היתר המכירה, למרות הסתירה שיש ביניהם לכאורה (אגרות הראיה שיג שיד, משפט כהן עו).

עדות הרידב"ז על בכיו של הרב

כידוע, הרידב"ז ניהל מלחמה חריפה נגד היתר המכירה. בתוך המערכה סביב שמיטת תר"ע, הטיח הרידב"ז ברב קוק טענות קשות והעליל עליו עלילות רבות. אולם לעומתו, הרב השיב לו בכבוד ובאהבה.

בתוך דברי הקדמתו לספרו 'בית רידב"ז' כתב הרידב"ז דברים רבים שאינם מדויקים, וזאת מפני שלא הקפיד לבדוק את שמועותיו. וכפי שכתב למשל על הרב יצחק אלחנן מקובנא כאילו חזר בו מתמיכתו בהיתר המכירה. גם על הרב קוק כתב דברים שאינם נכונים מפי הרב יהודה ליב זלצר, שלאחר מכן הוצרך לכתוב מכתב התנצלות לרב קוק, שבו הכחיש את הנאמר בשמו (עיין מאמר של הרב איתם הנקין בעלוני ממרא 121).

אולם נדמה שניתן לקבל את עדותו האישית, וכפי שכתב שם: "מעיד אני עלי שמים וארץ שהרב דקהילת יפו (הרב קוק) בכה לפני בדמעות, לא כמו בוכה – אלא דמעות חמים מאוד". אולם אין משמעות המעשה הזה כפי שכתב שם הרידב"ז שבכי זה ביטא את רצונו של הרב קוק לחזור מההיתר, ורק מפני הלחצים הכבדים עליו נאלץ להמשיך לקיימו. שכן הרב קוק ידע עד כמה ההיתר מבוסס, מעל ומעבר לכל ההיתרים הנהוגים בישראל, כפי שביאר בספרו ובתשובותיו. אלא שהוא בכה על המחלוקת, ועל שעת הדחק שמכריחה את היישוב לוותר על קיום מצוות השמיטה בשלמותה האידיאלית. וכשם שהמזבח מוריד דמעות על זוג שמתגרש (גיטין צ, ב), למרות שבמצבים מסוימים מצווה לתת גט על פי התורה.

רבנותו

ראוי להוסיף כי באמת מתחילה מרן הרב קוק לא רצה לכהן ברבנות. ועד סוף ימיו, יחד עם הבנת החשיבות המרובה של תפקיד הרבנות בעם ישראל, סבל מהרבנות, שגם קיצרה את ימיו ומיררה את חייו. הצורך להכריע בין דעות שונות שבכל אחת יש אמת העיק עליו, שכן הוא ראה את האמת והטוב שבכל דעה. הוא נכסף לעולם שלם, והצורך להורות לכלל ישראל היתר מפני שעת הדחק כאב לו. ולכן גם כשהכריע להיתר, במידה מסוימת היה מרוצה מכך שיש מי שדואג להזכיר את דעת המחמירים.

במסגרת האחריות המוטלת עליו, רב צריך גם לעורר ולמחות על ענייני הדת, והרב קוק מילא את חובתו זו במסירות נפש. אולם לשם כך היה עליו להתעסק בפרטים מעשיים של כשרות, גיטין, סכסוכים וקטטות, ואילו נשמתו נכספה ללימוד תורה בשלמות, לגילוי סודות התורה כדי להביא גאולה לעולם. הוא בוודאי ראה את הערך העצום שבגילוי התורה הכללית בכל הפרטים הקטנים, ובחיבור לימוד התלמוד עם לימוד ההלכה. הוא הסביר איך שגם על ידי כך מקרבים את הגאולה, ואף השקיע זמן רב מיוזמתו בכתיבת ספרו 'הלכה ברורה' לשם כך. אבל הטרדות המעשיות והלימודיות לא השאירו לו מספיק פנאי וזמן לעסוק בדברים הגדולים שאליהם נטתה נשמתו, למעשה בראשית ומעשה מרכבה (סוכה כח, א).

כיצד קיבל על עצמו רבנות

מתחילה לא רצה מרן הרב לשמש ברבנות. וכפי שהיה מקובל באותם ימים, לפני חתונתו התחייב חותנו האדר"ת, שהיה אחד מגדולי הדור ורבה של פוניבז', לפרנס אותו בביתו שנים רבות כדי שיוכל לעסוק בתורה. אולם האדר"ת, שהיה צדיק וחסיד, נצרך לאסוף כסף לבני קהילתו העניים, ובמיוחד למאות המשפחות שבתיהן נשרפו, ולשם כך אף משכן את רכושו. כך נוצר מצב שהאדר"ת נתן את מיטתו לבתו וחתנו, ואילו הוא עצמו ישן על כיסאות בחדר לימודו. כששמע על כך החפץ חיים, חברו הטוב של האדר"ת, ביקש מהרב קוק שיסכים לקבל על עצמו את הרבנות הראשונה שיציעו לו. כך נאלץ הרב קוק להתחיל לשמש ברבנות בגיל עשרים ושלוש, בניגוד לכוונתו הראשונה.

מצבו הכלכלי אף פעם לא השתפר, כי כל כסף שהיה בידו תרם לעניים מבקשי עזרה, וכך נאלץ תמיד לשמש ברבנות. ומכיוון שהיה גאון, צדיק ואהוב, והנהיג את רבנותו כאחד הגדולים אשר בארץ, התבקש תמיד לשמש כרב בקהילות שונות.

המנהיג הרבני הרגיל

אולם כשמתבוננים לאחור, ניכר שמרן הרב לא היה המנהיג הרבני הרגיל. מנהיג רבני רגיל קובע עמדה ומחזק אותה, בלי לתת מקום חשוב לדעות החולקות. הקטנים שבהם אף מבטלים את דעת כל החולקים עליהם. ואילו מרן הרב הבין את נקודת האמת שבכל השיטות, מימין ומשמאל, חרדים וכופרים, ובכללם גם אלה שחלקו עליו ברשעות.

פוסק רגיל, לאחר שמכריע את ההלכה אינו נותן יותר מקום לחולקים, אלא מעצב קו ברור ומחזק אותו. דוגמה לכך אפשר ללמוד מהראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שאחר שבירר וחיזק את היתר המכירה כדרכו של מרן הרב קוק, לא חש יותר לדעת החולקים. הוא לא הביע צער וכאב על הצורך לסמוך על ההיתר, וכנגד המלעיזים על פסקו יצא בתוקף. וזאת למרות שלא הכניס לשיקול ההלכתי את מצוות יישוב הארץ, אלא הסכים להתיר על סמך הדוחק של החקלאים והצרכנים בלבד (יבי"א ח"י יו"ד לז מד). פוסק רגיל שהיה מכניס לשיקול ההלכתי גם את המצווה של יישוב הארץ, שהיא שקולה כנגד כל המצוות, היה הולך עוד צעד וקובע שבזמן הזה מצווה וחובה גמורה לנהוג על פי היתר המכירה, שכן בזכותו מחזקים את מצוות יישוב הארץ.

אנחתו של מרן הרב על מתן ההיתר

אולם מרן הרב נאנח וכאב על הצורך בהיתר. ואף שמצוות השביעית בזמן הזה מדברי חכמים, ויש סוברים שרק ממידת חסידות יש לשמור שביעית, ולא זו בלבד אלא שיש מחלוקת גדולה אימתי היא השנה השביעית (בימינו: תשע"ב או תשע"ד או תשע"ה), ועל ידי מכירה פשוט שאפשר להקל, וכפי שכתב בעצמו באגרת שי"א. מכל מקום, מכיוון שראה בעיני רוחו את האור הגדול הגנוז במצוות השביעית, גם כאשר בפועל עתה חיובה מצומצם ומוטל בספק – כאב מאוד את הצורך להפקיע את חיובה על ידי מכירה. זו אחת הסיבות לכך שוויתר כל כך על כבודו והבין את החולקים עליו, אף שמבחינה הלכתית טענותיהם היו קלושות (עיין אורות התחיה ה').

לכן כתב: "… בכוונה לא סדרתי את כל הדברים בעניין זה (של ההיתר) בהבנה גמורה, מסודרת ועמוקה כראוי, וכמה צדדים וטעמים ברורים השמטתי לגמרי, והכל כדי שלא ייקלט על ידי זה עניין ההיתר יותר מדאי…" (אגרת שי"א). ועוד הוסיף אחר כך שגם אם החולקים יתעצמו לטעון נגד ההיתר, באופן שיכריח אותו לבאר יותר עד כמה ההיתר מבוסס להלכה, מכל מקום "גם אז לא אמנע בעזרת ה' יתברך מלהעיר תמיד שהוא היתר של דחק ועניין של הוראת שעה, אבל לכתחילה ניחא לי שלא אצטרך לבא לידי מידה זו (שאבאר יותר את יסודות ההיתר), ויהיה הדבר עומד כפי התכונה הרפויה שנתתי לו בהמבוא (לשבת הארץ)".

דרך לימודו המסתעפת לפרטים צדדיים

כל סעיף וסברה תורנית היו חביבים על מרן הרב עד מאוד, ולכן אהב לפלפל ולהתדיין גם בטענות הצדדיות, עד שלעתים שומעיו ולומדי תורתו לא הבינו את דעתו לאשורה. כך שלעתים החולקים עליו התעלמו מהטענות המרכזיות שלו, ויצאו לפקפק על ההיתר בכך שתקפו סברות צדדיות שכתב רק כציצים ופרחים לדיון.

כך למשל ביחס למכירה עצמה, שמצד הדין אין בה שום חשש "לא תחנם" הואיל והיא לזמן מוגבל ולתועלת כלל ישראל, כמבואר בראשונים (עיין פניני הלכה – שביעית ויובל ז, ו). אבל כדי להוסיף דקדוק והידור המשיך לדון בעניין וכתב שעדיף למכור לישמעאלי שיש לו כבר קרקע, וסמך על גרסת הב"ח – שלימים התברר שהיא מוטעית. ועל כך "חגגו" החולקים, בעוד שכל הדיון שם הוא צדדי לגמרי (עיין במבוא לשבת הארץ פרק יב, ומשפט כהן סג).

אימתי יצא נגד החולקים

רק כאשר פגעו בפרנסתם ובכבודם של החקלאים, או בעניין הכללי של יישוב הארץ על ידי עלייה והתיישבות, יצא מרן הרב בעוז נגד מעשי הרשעות של מי שמתיימרים להיות צדיקים ופוגעים בעיקרי התורה.

כך כתב כאשר שמע שמתנגדי ההיתר בירושלים, לא זו בלבד שהחרימו את הפירות של היתר המכירה, עוד הוסיפו ונתנו היתר לשווק במקומם פירות של גויים: "עטי תרעד בידי למעשה הנבלה אשר נעשתה כעת לאחינו יושבי המושבות. כי אחרי אשר הוחזק הדבר עד כה, שלא ליתן הכשר להגויים כדי שלא לדחוק את רגלי ישראל המדוכאים ומיוגעים בעוניים, ועיניהם תלויות למחיתם על ידי פדיון הענבים, הנה עתה אחרי אשר נגמר העניין בדבר סכסוך שאלת השמיטה, שכל עיקרה באה לטובת אחינו בני המושבות, נמצאו חותרי מחתרת, אשר יעצו בסתר לקנות דווקא מהגויים, ולהרים קרן צרינו השוחקים על משבתנו, איך שאנחנו בעצמנו רודפים את אחינו בני בריתנו. אי שמים. אין לשער גודל החרפה וחילול השם ועוצם הרשעה שיש בזה. דמי לבבי כסיר ירתחו, וכאבי עד לשמים מגיע מהמצב האיום הזה, מהנפילה של תורה ויראת שמים אמיתית שיש בעניין זה…"

וכן כאשר החומרא הייתה קלושה ובניגוד לכללי ההלכה, ובמיוחד כאשר היא פגעה באנשים, היה תקיף בהוראת ההיתר, כדי שלא תיעקר התורה ח"ו. שכן ציוותה התורה לעשות סייג לתורה, ומתוך כך למדו חכמים שאסור לעשות סייג לסייג, וכפי שכתב לגבי היתרו לשמן שומשמין בפסח. אמנם גם שם נהג כבוד גדול ברבנים הזקנים שהחמירו, למרות שלדעתו טעו לגמרי בדבר הלכה (אורח משפט קיב).

עמדתו הרוממה נתנה מקום לשיטות רבות

ברוב צדיקותו, חסידותו וכישרונותיו המופלאים, דבק מרן הרב זצ"ל בתורה כולה, ממרום השגותיה העליונות הנובעות מהאחדות האלוקית העליונה ועד לכל היקף גילויה בהסתעפויות כל השיטות והדרכים, ונעשה בכך צינור לגילוי אור התורה לדורות. מתוך כך השכיל לראות ולהבין את המהלכים האלוקיים ההיסטוריים, ואת תנועת הרוח הישראלית והאנושית אל התיקון והגאולה.

אולם מרוב גדולתו ואורו היה לו "חיסרון": הוא התקשה לצמצם את עצמו למידת הדין הנדרשת להנהגת שיטה אחת בלבד בכל ענייני הציבור. ובכך ניתן מקום לחולקים עליו לבסס את הטעויות שלהם.

אולם כפי הנראה לא הייתה ברירה. זו הייתה הדרך לגילוי אור התורה בשלמות, ולהדרכה אלוקית לדורות המופלאים הללו שחושך ואור משמשים בהם בערבוביה. ועלינו מוטלת האחריות להמשיך בדרכי תורתו הרוממה, לבנות מסגרות ולסלול את הדרך הציבורית והמעשית לגילוי התורה כולה על ידי כל עם ישראל בכל מרחבי ארץ ישראל.

בצדק תשפוט את הרב

השמצות נגד הרב ריסקין על סמך סרטון יוטיוב בשפה האנגלית • הרב ריסקין לקח על עצמו שליחות קדושה לקרב את הגויים לאמונת ישראל • כשמדברים עם בני דתות אחרות, אי אפשר להתבטא בזלזול כלפי דתם • דברי הרב קוק שאיננו שואפים להרוס את הדתות האחרות אלא לרומם אותן • מעשה בר' ישראל מסלנט שממחיש כיצד התבוננות מן הצד במסר שהותאם לקהל שומעים מיוחד עלולה להטעות • איסור קבלת לשון הרע והחובה לדון לכף זכות • היחס הנכון לנוצרים אוהבי ישראל

הזדון שבהשמצות

תארו לכם שהיו מגיעים לבית הכנסת בממל אנשים טיפשים, שהיו הולכים אחר כך אל רבנים שונים ובתום לב מספרים להם שבמו אוזניהם שמעו איך רבי ישראל מסלנט מתיר חילול שבת גמור ופומבי, שהרי כך אמר: "לטפל במטעני הנמל בשבת – מוכרחים, אך הכתיבה אינה הכרחית"

בעקבות הדברים שכתבתי בזכותו של הרב שלמה ריסקין שליט"א, קיבלתי כמה מכתבי נזיפה קשים. החריפים מבין הכותבים טענו שהוא מכניס מינות לכרם ישראל ומעודד מיסיונרים להדיח יהודים לנצרות. המתון שבהם כתב: "הייתי בהלם ובמבוכה. אני מאוד אוחז מהרב ומספריו וכו'… אני פשוט משער שהרב לא מודע לדעותיו של הרב ריסקין האוהדות את הנצרות ואת אותו האיש… ה' ירחם… אני מציע לרב להסתכל בסרטונים שמובאים ביוטיוב שהרב ריסקין מדבר בשבח הנצרות ואותו האיש. הסרטונים באנגלית. אשמח להבין את הגנת הרב לרב ריסקין לאור זאת".

מכיוון שכל המשמיצים תמכו את דבריהם בסרטון מסוים שבו הרב ריסקין מדבר באנגלית, ביקשתי מהרב מאור קיים שליט"א, ר"מ בישיבתנו שהאנגלית היא שפת האם שלו, שיקשיב בדקדקנות לדברי הרב ריסקין, יתרגם אותם מילה במילה ויחווה את דעתו עליהם.

חוות הדעת

"יש לציין שהקטע המדובר, שאורכו כשמונה דקות, ערוך ומצונזר מתוך שיחה שאורכה כשעה, ובה הוא מקרב את שומעיו הנוצרים לאמונת ישראל, ואומר במפורש שכל יהודי שיאמין בנצרות בוגד באמונתו ומאבד את עולמו. ובכל אופן גם בקטע הערוך אין דברי תמיכה בנצרות, אלא שהוא מתייחס אליהם בכבוד.

"ככלל, הרושם שמתקבל מהשיחה הוא שהרב ריסקין הוא נואם מרתק בעל השפעה גדולה, שיודע להסביר גם לרחוקים את ערכי היהדות. הוא מנסה בשיחה זו לקרב נוצרים לערכים הטובים שביהדות, במיוחד לשלום עולמי, ולשתף אותם בביקורת על האסלאם האלים אשר מאיים על ישראל והעולם. בדבריו הוא מקרב את שומעיו הנוצרים לאהבת ישראל ולערכים אוניברסליים, ומנסה לבנות בסיס משותף שעליו אפשר להתקדם. הוא מדבר על ערכים משותפים של חזון, גאולה, אמת ואהבה, וסולל דרך לאפשר לעם ישראל להיות אור לגויים".

מסקנה

אינני מצטט מתמלול דבריו את הנקודות הרגישות שעליהן אפשר לבקר את הרב ריסקין, מפני שמסקנת הדברים ברורה: מתוך נאמנות מוחלטת לאמונת ישראל, הרב ריסקין נטל על עצמו שליחות קדושה: לקרב את הגויים לאמונת ישראל ולתמיכה בתהליך הגאולה של קיבוץ הגלויות, כדברי התורה והנביאים, ולהרים אותם מהאנטישמיות האופיינית לנצרות שהמיטה אסונות נוראים על עמנו. אמנם ברור שיהיו רבנים שיעדיפו בעניינים מסוימים לנקוט בלשון שונה, אבל אין זה אומר שהנוסח שהוא בחר אינו ראוי, ובוודאי שאין שום בסיס לעלילה שהעלילו עליו.

סגנונות הסברה

כידוע יש הבדל גדול בין הדרך שבה מדברים אל ציבור דתי ובין הדרך שבה מדברים אל יהודים רחוקים, וקל וחומר לדרך שבה נכון לדבר עם נוצרים. וכפי שהעיר מרן הרב קוק (אגרת תקנז) לתלמיד חכם שחיבר חוברת בשם 'דת ישראל' כדי לבאר את אמונת ישראל ביפנית, ששגה בכך שהתבטא בזלזול על אותו האיש ומוחמד. "אי אפשר להושיט תוכן דתי עליון לעם זה בביטויים של עלבון על מייסדי דתות, יהיו מי שיהיו. אנחנו צריכים לדבר רק על היתרון הקדוש העליון של תורת ד', והשלילה מאליה באה".

מגמתנו ביחס לאומות והדתות

עוד כתב (באגרת קיב) ביחס לדתות השונות, שאין מגמתנו להרוס אותן אלא לרומם אותן עד שיותקנו. "לא הבלעתן והריסתן היא מטרת אורם של ישראל, כמו שאין אנו מכוונים הרס כללי לעולם ולאומיו כולם, כי אם תקנתם והעלאתם, הסרת סיגיהם, וממילא יצטרפו בזה למקור ישראל, להשפיע עליהם טללי אורות. 'והסרותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שניו ונשאר גם הוא לאלוקינו'. וזה נוהג אפילו באליליות, וקל וחומר בדתות הנסמכות בחלק מיסודותיהן על אור תורת ישראל".

כלל העולה, כל המנסה לקרב נוצרים לאור אמונת ישראל חייב לסלול לו דרך בשדה מוקשים, כדי שמצד אחד לא יבזה את הצד החיובי שבאמונתם ומצד שני לא יסכים לדבר שאסור להסכים. הרב ריסקין, בכישרון הסברתו הנדיר, הוא מהיחידים שפועלים בדרך זו, וכולנו צריכים להכיר לו תודה על כך. וגדול מנשוא עוונם של המוציאים עליו דיבה. ומי שיש לו ביקורת על סגנון זה או אחר, עליו להציע בכבוד נוסח שהוא טוב יותר לדעתו.

הסיפור מרבי ישראל מסלנט

ראוי להמחיש את הרעיון על ידי סיפור על אחד מגדולי ישראל, רבי ישראל מסלנט זצ"ל, שעיקר פועלו היה בליטא בייסוד תנועת המוסר, ובסוף ימיו פעל במערב אירופה. כך סיפר הרב דב כ"ץ בספרו תנועת המוסר (ח"א עמ' 174): בעת שהשתקע בממל היו רבים מבני העיר עוסקים במסחר הקשור עם הנמל המקומי, ואף ביום השבת היו ממשיכים בעסקיהם ופורקים וטוענים סחורות. כשבא ר' ישראל בפעם הראשונה לבית הכנסת שבו התפללו הסוחרים וסוכני הנמל על מנת לדרוש בענייני השבת, שאל האם יש בין המתפללים יהודים מליטא (שהיו רגילים לדקדק במצוות). כשאמרו לו שישנם יהודים מליטא, לא דיבר כלום מענייני השבת. לשבת אחרת, כשאמרו לו שאין בבית הכנסת יהודים מליטא, החל ר' ישראל להסביר את עניין השבת, עד שהגיע לידי מסקנה: "לטפל במטעני הנמל בשבת – מוכרחים, אך הכתיבה אינה הכרחית". הסוחרים הסכימו לדעתו וקיבלו עליהם שלא לכתוב בשבת. לאחר כמה שבתות דרש שוב ר' ישראל בענייני השבת ואמר: "לפרוק סחורות בשבת – מוכרחים, אבל טעינה בשבת, בוודאי שאינה הכרחית". גם לזה הסכימו הסוחרים. לימים דרש שוב והזהיר גם על הפריקה. וכך השפיע עליהם צעד אחר צעד, עד שחולל שם מהפכה גדולה (תנועת המוסר ח"א עמ' 174).

תארו לכם שהיו מגיעים לבית הכנסת בממל אנשים טיפשים, שהיו הולכים אחר כך אל רבנים שונים ובתום לב מספרים להם שבמו אוזניהם שמעו איך רבי ישראל מסלנט מתיר חילול שבת גמור ופומבי, שהרי כך אמר: "לטפל במטעני הנמל בשבת – מוכרחים, אך הכתיבה אינה הכרחית". ואם גם אותם רבנים היו מתפתים להאמין לדבריהם, היו מוציאים עליו דיבה שהוא רפורמי ומשמיצים אותו, מזהירים את הציבור מפניו ומחרימים אותו. לשמחתנו זה לא קרה. אבל לצערנו, בדרך זו התחילו הרבה מחלוקות.

כיצד מקרבים

הרי שכדי לקרב רחוקים מוכרחים להשתמש בסגנון שמתאים לרחוקים, ולהעדיף לקרבם למה שאפשר תוך התעלמות ממה שאי אפשר לומר בינתיים. וכפי שאמרו חכמים: "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה, ב). ולא זו בלבד, אלא שראוי לכבד את הרחוקים שמתקרבים ואת עמדותיהם, שכן הם אינם נובעים מרשע, ואם המבקרים היו נולדים במקומם, מי יודע אם היו מצליחים להגיע למדרגה של הרחוקים שעכשיו מתחילים להתקרב. וכל המעליל על רב שעוסק בקירוב רחוקים, ומנסה לדייק בדבריו כאילו הוא תומך בחילול שבת וכיוצא בזה, עובר באיסור חמור. אמנם לכתחילה יש להיזהר שהקרובים ישמעו דברים שמתאימים לקרובים, והרחוקים ישמעו דברים שמתאימים לרחוקים. אולם כיום המציאות היא שאפשר להקליט דבר שאומרים לרחוקים ולהשמיעו בפני קרובים, ועל כן צריך תמיד לבחון למי הדברים נאמרו, ולאור זאת לשופטם.

היחס לשמועות

אסור מהתורה לקבל לשון הרע, שנאמר: "לא תישא שמע שווא" (שמות כג, א), ואמרו חכמים: "הרי זה אזהרה למקבל לשון הרע" (מכילתא דר' ישמעאל). האיסור הוא להאמין שהדברים הרעים שמספרים על אדם מסוים הם נכונים, שכן כפי שנוכחנו לדעת מאותו סרטון – לאחר בדיקה מתברר שהשמועה הרעה אינה נכונה.

ואמרו חכמים שעונשו של מקבל לשון הרע כעונשו של המספר (פסחים קיח, א), כי בעטיו של המקבל, בעלי לשון הרע ממשיכים בפעילותם הרעה לעורר מחלוקות ורשע.

ואם אפשר היה כבר מתחילה לפרש את השמועה הרעה באופן חיובי, כפי שאפשר היה לעשות לגבי הסרטון, ופירשו אותה באופן שלילי, עוברים על איסור תורה נוסף, שנאמר: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו), ואמרו חכמים: "הווי דן את חבריך לכף זכות" (שבועות ל, א). ואדם שידוע כירא שמיים ומדקדק במצוות, החובה לדון אותו לכף זכות גדולה יותר (שערי תשובה ג, ריח; חפץ חיים עשין ג).

איננו יכולים לבדוק כל ידיעה וידיעה, אבל נדמה שעל סמך הניסיון כבר אפשר לקבוע שרוב רובן של הידיעות על אנשים שפועלים לקירוב נוצרים לתמיכה בישראל – יסודן בשקר.

הרשע שבנצרות והדרך לתיקונו

במהלך ההיסטוריה הובילה השנאה האנטישמית של הנוצרים לעם ישראל להשמצות נוראות, הסתה, עלילות דם, גירושים, מסעות שמד ורציחת קהילות שלמות. עד היום נמשכת השנאה הזאת ברוב הארגונים הנוצרים. הנה רק לאחרונה האפיפיור הקתולי, שנחשב יחסית לידיד היהודים, הכיר בבעלותם של הכובשים הערבים על ירושלים, תוך התעלמות מזכותנו ההיסטורית על ירושלים והתעלמות מהיות הערבים יוזמי כל המלחמות נגדנו. כמו כן אנחנו שומעים על כנסיות שונות שמארגנות חרמות על ישראל.

דווקא על הרקע הזה יש לראות את בחירתם הטובה של עשרות מיליוני נוצרים, בעלי מצפון ונאמנות לתנ"ך, שהחליטו לתמוך ביהודים ובמדינת ישראל. ולא זו בלבד, אלא שרבים מהם מקבלים אחריות על פשעי הנצרות כלפי ישראל ומבקשים לכפר עליהם בעבודה התנדבותית, בתרומות ובתמיכה מדינית וציבורית ברחבי העולם. וזאת למרות שהם עצמם לא היו שותפים בשום פשע כלפי העם היהודי. בוודאי מצווה להעריך אותם, לעודדם ולקרבם.

שמחת שבועות בגשמיות וברוחניות

חשיבות השמחה בחג השבועות, גם בהיבט הגשמי • להימנע מהכנה אסורה משבת לחג השבועות • האם מותר להוציא בשבת מאכלים מהמקפיא לצורך החג • האסור והמותר בהכנת נרות חג השבועות ובהדלקתם • באילו תנאים מותר להתקלח בשבת וביום טוב • אופן אמירת ברכות השחר לאחר לילה בלי שינה • אכילה ושתייה במהלך ליל שבועות ובזמן הסמוך לתפילת שחרית • עדות מביקור בבית האבלים על הרב משה לוינגר • החיבור של המשפחה הגדולה והענפה למורשתו של הרב לוינגר

שמחה חג השבועות – רוחנית וגשמית

שמחת חג השבועות גדולה ומיוחדת היא. ולכן אפילו רבי אליעזר, שלדעתו ראוי לאנשי מעלה להקדיש את הימים הטובים ללימוד תורה, והאכילה בהם תהיה רק כדי שלא יחשבי מעונה, מודה גם הוא שבחג השבועות צריכים לערוך סעודה חשובה, מפני שהוא "יום שניתנה בו תורה" (פסחים סח, ב). שהואיל והתורה באה לתקן את שני העולמות, הרוחני והגשמי, צריכה השמחה בחג השבועות להתפשט גם בעולם הזה באכילה ושתייה. וזה התיקון השלם, שכולל נשמה וגוף, ועל ידי כך מתגלה שאין דבר מנותק או מרוחק מה' יתברך. ויש תכנים עמוקים שגנוזים בגוף ובתחושותיו, שרק כאשר הגוף מצטרף לנשמה אפשר לעמוד עליהם. ולכן הדבקות השלמה בה' כוללת נשמה וגוף. וכפי שיהיה לאחר תחיית המתים, שתחזור הנשמה להיות בגוף, והעניין האלוקי יתגלה בשלמות בכל המדרגות.

לפיכך צריך להדר מאוד בשמחת חג השבועות, כדי שיהיה ניכר שעל ידי התורה גם הצד הגשמי שבחיים מתוקן. ויסוד זה רמוז בכך שבחג השבועות מביאים את מנחת שתי הלחם, שעשויה חמץ. כידוע, החמץ רומז לגאווה וליצר הרע, ועל ידי התורה יצר הרע נעשה מתוקן, ולכן מקריבים אותו בחג השבועות.

דיני הכנה משבת ליום טוב שחל במוצאי שבת

כשעליתי מאמריקה, סיפרה הרבנית לוינגר, חשבתי שכבר הפסדתי את הזכות להיות מאנשי הבראשית שהיו שותפים במצווה של הקמת המדינה. ואז לאחר מלחמת ששת הימים אמר לי ר' משה: הנה, גם לך יש הזדמנות להיות מאנשי בראשית

כאשר יום טוב חל במוצאי שבת, יש להיזהר שלא להכין דבר משבת לחג, מפני שהשבת נועדה לקדושה ולמנוחה, ולא כדי
שיעשו בה הכנות ליום אחר. וכל הטורח בשבת להכין דבר ליום חול או ליום חג – מזלזל בכבודה (פניני הלכה שבת כב, טו‑טז).

לפיכך, אסור לשטוף את הכלים שהתלכלכו בשבת כדי לאכול בהם בחג, אלא רק לאחר צאת השבת ישטפו אותם לצורך סעודת החג. וכן אסור לנקות את השולחן בשבת לכבוד החג, אבל מותר לנקות אותו כדי שיהיה מסודר בשבת, למרות שתצמח מזה תועלת לחג.

מי שהולך לבית הכנסת מבעוד יום רשאי לקחת עמו מחזור של חג, ויעיין בו מעט בשבת ובכך לקיחתו תיעשה גם בעבור שבת.

נחלקו הפוסקים בדין הוצאת מאכלים מהמקפיא בשבת לצורך סעודת ליל חג. ולמעשה בשעת הדחק, כאשר ההמתנה לצאת השבת תגרום עוגמת נפש ועיכוב משמעותי של הסעודה, מותר להוציאם בשבת. אבל בלא צורך גדול, יש להחמיר שלא להוציא מאכל מהמקפיא לצורך החג.

אסור להניח ביום השבת את התבשילים על הפלטה לצורך סעודת הלילה, אלא רק לאחר שתצא השבת, ויאמרו: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש". אז מותר להתחיל לעסוק בצורכי אוכל נפש ולבשל ולחמם את המאכלים.

זמן סעודה שלישית

לכתחילה יש להקדים את הסעודה השלישית לפני שלוש השעות האחרונות של היום. ואם לא הקדים, יקיים אותה גם בשעות הסמוכות לכניסת החג, וישתדל למעט באכילתו, כדי שיוכל לאכול בתיאבון את סעודת ליל יום טוב.

שינה בשבת לקראת ליל שבועות

עדיף שלא לומר שישנים בשבת כדי שיהיה כוח ללמוד בליל חג השבועות. ומי שרוצה לומר זאת רשאי, הואיל ועיקר האיסור הוא לדבר בשבת על דבר שאסור לעשותו בשבת, ובלימוד תורה אין מעשה שאסור לעשותו בשבת. וגם אין בדיבור זה כל כך פגיעה בכבוד השבת, הואיל והוא לצורך מצווה.

הדלקת נרות

אסור להדליק את נרות החג לפני צאת הכוכבים, אלא יש להמתין עד לאחר שייצאו הכוכבים ותצא השבת, ואז לומר "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" ולהדליק את הנרות.

מכיוון שאסור להדליק בחג אש חדשה, יש צורך להכין מלפני השבת נר שידלוק יותר מעשרים וארבע שעות, שממנו יוכלו להדליק נרות בחג. ואם לא הכינו נר כזה, יש להיעזר בשכנים ולקחת מהאש שלהם כדי להדליק את נרות החג.

מותר לתחוב את הנר בכוח לתוך הנקב שבפמוט, ולמרות שעל ידי כך הנר נשחק מעט. וכן מותר להסיר על ידי סכין את השעווה שנותרה בנקב הפמוט ומפריעה להכנסת הנר החדש, וכן מותר להסיר דיסקית מתכת של נרונים שנדבקה לתחתית כוס הזכוכית שמניחים בה את הנרונים. וכן מותר לתחוב פתיל-צף לתוך מצוף השעם. אבל אסור לחמם את נר השעווה כדי להדביק אותו בפמוט, גזירה שמא ימרח, שהוא תולדה של ממחק. וכן אסור לחתוך או לשייף את בסיסו של הנר כדי שאפשר יהיה לתוקעו בנקב הפמוט, משום איסור מחתך.

רחצה

מכיוון ששבת ויום טוב צמודים, ואנשים רבים רגילים להתרחץ בכל יום, מי שמרגיש צורך להתרחץ בשבת אחר הצהריים, רשאי להתרחץ במים פושרים שאין סובלים מקרירותם אך גם אינם חמים, אבל לא ירחץ במים חמים משום גזירת מרחץ. ובלילה של חג השבועות או ביום שלמחרת מותר אף להתרחץ במים חמים, ובתנאי שהמים התחממו בהיתר, כגון על ידי דוד שמש או על ידי שעון שבת (פניני הלכה שבת יד, ח; מועדים ה, י).

עוד צריך לזכור שלא להסתרק, משום שהסירוק משיר שיער והדבר אסור מהתורה.

ברכות השחר לנשארים ערים בלילה

גם מי שלא ישן בלילה מברך את ברכות השחר, מפני שברכות השחר נתקנו כהודאה על ההנאה הכללית שמתחדשת לבני האדם בכל יום, ולכן גם מי שלא נהנה באופן אישי מדבר מסוים – מברך עליו. אמנם לגבי מספר ברכות ישנם חילוקי מנהגים.

נטילת ידיים

לעניין נטילת ידיים, מוסכם שצריך ליטול ידיים לפני תפילת שחרית, אלא שנחלקו האם לברך על נטילה זו. למנהג אשכנזים, הטוב הוא להתפנות לפני התפילה ולנגוע באחד המקומות המכוסים שבגוף שמאז הרחצה הקודמת הזיע בו מעט, ובכך יתחייב בנטילת ידיים בברכה. אולם למנהג הספרדים, בכל מקרה אין לברך על נטילה זו.

ברכות התורה

מוסכם שאם ישן במשך היום שלפני כן לפחות חצי שעה, יברך בבוקר ברכות התורה. ואם לא ישן כלל במשך כל היממה, לדעת רוב רובם של הפוסקים יברך את ברכות התורה, אבל מכיוון שיש מעט פוסקים שסוברים שלא לברך, לכתחילה טוב לשומען מאדם שישן ולכוון לצאת בשמיעתן.

ברכת "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה"

יש אומרים שרק מי שישן בעצמו יכול לברכן, ועל כן נכון לשומען מחבר שישן ולכוון לצאת בשמיעתן. וכאשר אין שם מי שעומד לברכן, לדעת רוב הפוסקים יברך אותן בעצמו, וכך נוהגים כל הספרדים וחלק מהאשכנזים. ויש אשכנזים שנוהגים להחמיר מספק לאומרן בלא שם ומלכות. ואשכנזי שאינו יודע מה מנהגו, רשאי לנהוג כמנהג רוב ישראל ולברך את כל הברכות בעצמו.

סיכום

למנהג רוב ישראל, הנשארים ערים כל הלילה מברכים את כל ברכות השחר וברכות התורה. והמהדרים, כאשר יש להם אפשרות, יוצאים ידי חובת ברכות התורה וברכות "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה" בשמיעתן ממי שישן בלילה.

זמן הברכות

על פי ההלכה אומרים את ברכות השחר וברכות התורה סמוך לתפילת שחרית. ועל פי הקבלה נוהגים לומר את ברכות השחר אחר חצות הלילה, ואת ברכות התורה אחר עמוד השחר.

אכילה ושתייה בלילה ולפני תפילת שחרית

במשך הלילה מותר לאכול ולשתות בלא הגבלה. ומשיגיע לחצי שעה הסמוכה לעמוד השחר, אסור לקבוע סעודה, שמא ייגרר בסעודתו. בכלל זה אסור לאכול אז פת או עוגות בשיעור של יותר מכביצה, אבל מותר לאכול בלא קביעת סעודה ירקות ופירות ותבשילי מזונות בלא הגבלה. ומשעה שיעלה עמוד השחר אסור לאכול דבר וכן אסור לשתות קפה או מיץ, ואפילו מי שהתחיל לאכול או לשתות לפני כן – צריך להפסיק. ורק מים מותר לשתות אחר שעלה עמוד השחר.

הרב משה לוינגר זצ"ל

אשתי זכתה לנחם אבלים בבית משפחת לוינגר בחברון. כשבאה אצל הרבנית האבלה, מיד אמרה לה: מכל בתי המדרש, רק בית מדרשו של הרב קוק הבין את ערכה של ארץ ישראל. כל ההתיישבות ביהודה ושומרון והגולן מכוח בית המדרש הזה. ההצלה של מדינת ישראל בזכות ההתיישבות הזאת. לולי כל היישובים כל השטח הזה היה נשלט על ידי דאע"ש, וכל המדינה הייתה בסכנה.

כשעליתי מאמריקה, סיפרה הרבנית לוינגר, חשבתי שכבר הפסדתי את הזכות להיות מאנשי הבראשית שהיו שותפים במצווה של הקמת המדינה, ואז לאחר מלחמת ששת הימים, אמר לי ר' משה: הנה, גם לך יש הזדמנות להיות מאנשי בראשית.

הם יושבים אבלים, אבל הבית מלא חיוניות. נכדים ממלאים את כל החדרים. כל מנחם שמתחיל לספר על הרב משה זצ"ל, מיד מזדרז אחד הנכדים ומפעיל מכשיר הקלטה. בצד יושבת נכדה ומתמללת את ההספדים, ובצד השני נכד אחר מקליד את דברי המנחמים. נכון להיום מונים הילדים, הנכדים והנינים מאה וארבעים ותשעה, ועוד עשרים ושלושה חתנים וכלות של הילדים והנכדים. והרבנית אומרת בדמעות: רק להודות לה', רק להודות לה' על כל הברכה.

לאחר שהתחילו ליישב את חברון, היה הרב משה מכתת רגליו מעיר ולעיר ומתיכון לתיכון, ובכל מקום דרש ולימד על ערכה של תורת ארץ ישראל וקרא להצטרף למפעל ההתיישבות. אחת הבנות שנענתה לקריאתו הייתה ציפורה מרחובות, שעלתה לחברון ונישאה למנחם לבני, והקימה בית של חסד בקריית ארבע. לפני ימים ספורים, בגיל 63, נפטרה ממחלה קשה כשהיא מותירה אחריה משפחה מפוארת, שכבר עתה מונה 45 נפשות. שישה ילדים כבר זכתה לחתן, והם פרושים ברחבי יהודה ושומרון.

מי הם גדולי הדור?

גדלות בתורה מחייבת התייחסות מקיפה ומתן תשובות עמוקות ועקרוניות לסוגיות החמורות הניצבות בפני הדור • אין די בבקיאות בתורה כדי להיחשב גדול בתורה • שלוש דרגות בגדלות בתורה בהתאם לרמת ההבנה של כללי התורה • מי שלא זכה להבין את תורת הרב קוק לא יכול להיחשב כאחד מגדולי התורה שבדור • הרב חרל"פ: המבקשים לתקן את הדור ללא עיסוק בכללי התורה הם בבחינת תלמיד שלא הגיע להוראה • לרבנות הראשית של היום אין סמכות תורנית מוסרית ורוחנית עליונה של 'מרא דאתרא'

מי הם גדולי התורה

לעיתים אישים מבני הציבור החרדי שואלים או תוקפים מאמרים שאני כותב. הם אמנם יודעים שאני משתדל ללכת בדרכו של מרן הרב קוק זצ"ל, אבל הם טוענים כלפי, מדוע אינני מקבל את סמכותם של "גדולי התורה". התשובה היא שאינני סבור שהם גדולי התורה. הם תלמידי חכמים חשובים שיראתם קודמת לחכמתם ומעמידים תלמידים הרבה, ומצווה לכבדם, אבל הם אינם גדולי התורה.

גדלות בתורה מחייבת התייחסות שלימה מתוך אחריות מלאה לסוגיות החמורות הניצבות בפני הדור, ובכללן: היחס לעם ישראל על כל גווניו ורבדיו, הקרובים והרחוקים לתורה; היחס למצוות יישוב הארץ והמלחמה שנמשכת סביבה כבר יותר ממאה שנה; היחס למדע, לעבודה, ולשאלות החברה והכלכלה בעת החדשה.

שאלות טכניות לעומת שאלות היסוד

אף שיש לרבנות הראשית תפקיד חשוב מאוד בניהול ענייני דת כמו נישואין, גירות וכשרות, כבר אין מדובר בסמכות תורנית מוסרית ורוחנית עליונה של 'מרא דאתרא'. אלא תפקיד הרב הראשי דומה במקרה הטוב לתפקידו של מנהל ענייני הדת, ובמקרה הפחות טוב – דובר של ענייני הדת

חשוב לציין שעצם ההתייחסות לשאלות הללו אינה מספיקה, מפני שאפשר להסתפק בתשובות קטנות שעוסקות בדרך הטכנית שבה היהודי הפרטי יכול לשרוד בתוך התמורות והמהפכות שפוקדות את עמנו ואת עולמנו בעת החדשה. אמנם גם לשם כך יש צורך בכישרון, וככל שהמציאות יותר מסובכת נדרש כישרון גדול יותר. אבל אין צורך לשם כך בגדלות בתורה. די לכך בפקחות הקיימת אצל מנהיגי ועסקני ציבור, שאם הם נאמנים לדרכה של התורה כפי שלימדום רבותיהם, ומבינים את המציאות החברתית שלפניהם, הרי שהם יכולים למצוא פתרונות יצירתיים לקשיים שעומדים בפני קבוצה מסוימת (חרדית או דתית, אשכנזית או ספרדית). זה הכישרון הנדרש כיום מחברי כנסת, שרים והוגי דעות מדרג בינוני. והם יכולים כמובן להתייעץ עם רבנים שמבינים בתחום הזה, אך אין בזה עיסוק תורני משמעותי.

אבל גדולי התורה האמיתיים נדרשים לשאלות היסוד, כדי לתת תשובות גדולות ועקרוניות למבוכות הדור. אין הם נתבעים לתת תוכנית מפורטת לביצוע, אבל הם צריכים להציב את החזון, לנתח לעומק את התנועות והתופעות שניצבות לפניהם, להבחין בין הטוב לרע שבהן, ולתת כיוון שעל ידו הטוב יתגבר על הרע ואף יתקן אותו.

מהי גדלות בתורה

אכן שאלה גדולה וחשובה היא כיצד קובעים גדלות בתורה. ברור שעצם העובדה שאדם יחליט לעסוק בשאלות הגדולות אינה מזכה אותו בתואר גדול בתורה, כל זמן שאין לו את הכלים לכך. כמו כן ברור שהגדלות אינה נקבעת לפי מידת הבקיאות. בכל הדורות היו תלמידי חכמים שנודעו כבקיאים עצומים, ואע"פ כן בקיאותם לא העמידה אותם בשורה הראשונה של גדולי התורה, מפני שהגדלות נקבעת לפי מידת ההבנה והחדירה לשורשי העניין.

באופן כללי מאוד אפשר לומר שיש שלוש מדרגות בגדלות בתורה:

המדרגה הראשונה, היא מדרגתם של אלה שזוכים להבין את שורש הסברה של כל הלכה או כל אגדה בפני עצמה, ואלו הם תלמידי חכמים רגילים.

המדרגה השנייה, היא מדרגתם של אלה שזוכים להעמיק יותר ולהבין את הסברה הפנימית שמבארת הלכות רבות כאחד, ועל פי זה הם יודעים ליישב קושיות שונות. כדוגמת מגידי השיעורים החשובים בישיבות, שהצליחו על פי יסוד אחד לבאר סוגיות רבות, והם גדולים בלמדנות. או כדוגמת פוסקים חשובים, שמתוך הבנתם המעמיקה הם מבינים הלכות רבות, ויודעים להתמודד עם שאלות חדשות, ובדרך כלל הם גדולים במקצועות אחדים בהלכה. ויש מבעלי מדרגה זו שזוכים להבין את הסברה הפנימית שמבארת ענייני אגדה שונים, והם גדולים במחשבה ואמונה.

המדרגה השלישית, היא של אלה שמעמיקים יותר בשורשי הסברות הפנימיות, הן בהלכה והן באגדה ופנימיות התורה. ומתוך כך הם מבינים יותר לעומק את כללי התורה, ומתוך כך פרטי ההלכות והמדרשים נהירים להם יותר, והם יודעים להורות ולהדריך בשלימות, בתחומים שמחברים את ענייני הכלל והפרט, הרוח והמעשה. ואלו הם גדולי התורה האמיתיים. וגם ביניהם יש כמובן מדרגות מדרגות, לפי גודל ההעמקה ולפי הנטייה הפנימית לתחומי התורה השונים.

מרן הרב קוק זצ"ל – גדול הדורות האחרונים

מרן הרב קוק זצ"ל היה אחד המיוחדים שבגדולי התורה שבישראל. הוא זכה לכישרונות עצומים, ומתוך שקידה מופלגת והתקדשות בצדיקות וחסידות זכה להעמיק במידה שאין לשער בכל תחומי התורה, ובמיוחד בסוגיות הכלליות שכוללות יחד הלכה ואגדה, כלל ופרט, קודש וחול.

חסד גדול עשה ה' עם עמו ישראל ועם העולם כולו, ששלח לנו נשמה גדולה וקדושה שכזו להאיר את דרכנו בדורות המיוחדים הללו. דורות של גדולה ושפלות, הישגים מדעיים עצומים ומבוכה מוסרית נוראה, גילוי כישרונות אישיים והתפרקות ערכי העם, החברה והמשפחה.

בדורות שבהם כל סדרי החיים משתנים, יש צורך להעמיק מאוד בדברי תורה כדי להדריך, לתקן ולגאול את כל הכישרונות שהולכים ומתגלים. לצורך התמודדות מסוג זה אין די בגדלות רגילה בתורה, אפילו מהמדרגה השלישית. דרושה גדלות מהסוג של משה רבנו, עזרא הסופר וכיוצא בהם.

תלמידי חכמים שאינם מבינים את דברי הרב קוק

מובן מאליו שמי שלא זכה להבין את תורתו של מרן הרב קוק זצ"ל, לא יכול להיחשב כאחד מגדולי התורה שבדור. הוא יכול להיות מומחה ובקיא בפרטים רבים, בצד הטכני של ההלכה והאגדה. אבל לא ייתכן שיהיה ממש גדול בתורה.

וגם בקרב אלה שהבינו את דברי הרב קוק יש שתי מדרגות עיקריות. יש שמקבלים את הוראותיו הכלליות ביחס למקומה של ארץ ישראל בזמן הזה, זמן של קיבוץ גלויות ואתחלתא דגאולה. וכן את הדרכותיו ביחס למדע ועבודה, וביחס העקרוני ליהודים שעזבו תורה אבל הם מקושרים לערכי העם והארץ או לערכים אוניברסאליים (ביחס לפורקי עול רגילים כבר נכתב בעבר רבות). ותלמידי חכמים אלו זוכים ומתחברים נפשית למדרגה השלישית על ידי ההזדהות עם תורתו ודמותו המאירה.

ויש יחידי סגולה שמעמיקים יותר בהבנת הרעיונות, שמאירים ממש את המציאות, וסוללים דרך לגאולה על ידי אור הדרכת התורה.

יש להעיר שבין זקני הרבנים מהדור הקודם, שגם הציבור החרדי מחשיבם כגדולי התורה, היו רבים שזכו לקבל השפעה חשובה ממרן הרב קוק זצ"ל. ואף שלא המשיכו את דרכו בהנהגת הציבור, הם קיבלו כמה מרעיונותיו ונותרו מעריציו ומכבדי דמותו עד יומם האחרון. וביניהם: הרב פרנק זצ"ל, הרב אויערבאך זצ"ל, הרב אלישיב זצ"ל, הרב ולדנברג זצ"ל. וכן יבדל"א הרב עובדיה יוסף שליט"א.

דברי הרב חרל"פ – מוסר הכללים ומוסר הפרטים

כיוצא בזה כתב תלמידו הגדול, הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, בספרו מעייני הישועה פרק ט', שבעת הזאת צריכים גדולי התורה לעסוק בכללי התורה.

בדבריו שם הוא מבאר שהנביאים עסקו בכללים, מפני שכאשר הכללים מתוקנים ממילא כל הפרטים מתוקנים. אלא שבעקבות החטאים נתקלקלו הכללים ובית המקדש חרב, ומזה יצא שבגלות עיקר העיסוק בתיקון הפרטים בפני עצמם. אולם בשעת צמיחת הישועה, העולם הולך ושב לאיתנו, ומתגברת ההשתוקקות לכללים (וכשאין נותנים כללים ממקור התורה, אזי הולכים ומחפשים כללים בשדות זרים והחוצפה ופריקת העול מתגברים). "ודרוש שהגדולים בעם יכירו עומק חפץ זה, וייקחו לבבם לדבר גבוהות, ארוכות וקצרות, על דבר תיקון הכללים. באופן כזה שלא לבד שהדיבור על דבר הכללים לא יטשטש את הפרטים אלא אדרבה יוסיף עז ועצמה, חשק והתלהבות לאהבת הפרטים ותיקונם…"

"ואם יבואו אז אנשים קצרי דעה, וידמו לקרב קץ הגאולה על ידי המוסרים לתיקון הפרטים לבד, ולא ידעו לדבר רמות על דבר תיקון הכללים, הרי הם בבחינת 'תלמיד שלא להגיע להוראה ומורה', ומקלקלים הם את כל הצינורות ללכת בדרך הפוכה, שכן האור הגנוז מתגלה ביותר על ידי זריחת הכללים והרמת העולמות. וראוי להתאמץ בכל עז נגד מחשבות כאלה. והגדולים האמיתיים ילבשו עז וחיל לעמוד בראש העם ולנחותם הדרך הנכונה, וידעו כי האמת איתם ונוכח ה' דרכם".

הרבנות הראשית

כהמשך לחזון של גילוי התורה בגדלות, ראה הרב קוק בהקמת מוסד הרבנות הראשית גרעין שממנו תוכל לצמוח הנהגה תורנית גדולה ומאוחדת. אמנם כבר לאחר הסתלקותו של מרן הרב קוק זצ"ל הלך ונחלש מעמדה העצמאי של הרבנות הראשית. מרבנות שהציבה חזון מתוך חירות גמורה, בלא שום כפיפות למוסדות הציבוריים או לכל חוג ציבורי, הפכה הרבנות להיות אחד ממוסדות הציבור שכפופים למשטר החוקי הקיים.

כבר לא דובר על הצבת חזון מלא, אלא על מציאת פתרונות הלכתיים למציאות הקיימת, שאותה מעצבת המנהיגות הפוליטית הציבורית. אפילו בניסיונו של הרב הרצוג זצ"ל להציע חוקה אלטרנטיבית למדינת ישראל, אין ניסיון להציב חוקה שלימה, אלא למצוא דרכים כיצד הנורמות המקובלות על ראשי המדינה יוכשרו במסגרת ההלכה.

ועדיין היו הרבנים הראשיים וחברי מועצת הרבנות הראשית מגדולי תלמידי החכמים שבדור. במשך הזמן גם מעמד זה נשחק בהדרגה, תוך שהרבנות הופכת למחלקת פיקוח על כמה ענייני דת כמו נישואין, גירות וכשרות.

במצב זה, אף שיש לרבנות תפקיד חשוב מאוד בניהול עניינים אלו, כבר אין מדובר בסמכות תורנית מוסרית ורוחנית עליונה של 'מרא דאתרא'. אלא תפקיד הרב הראשי דומה במקרה הטוב לתפקידו של מנהל ענייני הדת, ובמקרה הפחות טוב – דובר של ענייני הדת.

דוגמא זו מדגישה עד כמה זקוקים אנחנו להמשך עיון, העמקה והזדהות עם חזונו הגדול של מרן הרב קוק זצ"ל, כדי להגדיל תורה ולהאדירה, ולרומם את מעמד נושאיה, כדי שאור התורה הגואלת יאיר את העולם כולו.

מאמר הדורות (האם מאמר הדור שייך לימינו)

מאמר 'הדור' של מרן הראי"ה קוק אינו מדבר רק על החלוצים שבארץ ישראל, אלא על יהודים רבים בכל רחבי העולם שהובילו מהפכות במדע ובחברה, בפוליטיקה ובתרבות • 'הדור' שעליו מדבר הרב הוא התקופה המודרנית בכללותה, שמתאפיינת בתפישה שהאדם יכול בכוח מחשבתו לקחת אחריות על עתיד האנושות ולחולל שינויים לטובה • למרות שינויים מסוימים שחלו מאז, התפישה הזו עדיין שולטת, ולכן גם הניתוח של מחלת הדור ודרך הטיפול המוצעת נותרו רלוונטיים

מאמר הדור

מאמר 'הדור' שבספר 'עקבי הצאן' הוא אחד מהמאמרים היסודיים והמפורסמים של מרן הראי"ה קוק זצ"ל. במאמר זה מנתח הרב את אופיו המיוחד של הדור, ומתווה דרך לתשובתו ותיקונו.

הרב מבאר שעוזבי התורה של הדור הם שונים ומיוחדים. בכל הדורות היו עוזבי התורה קלי דעת ומושחתים, ואילו עתה ישנם אנשים איכותיים, בעלי דעה ושאיפות מוסריות, שעוזבים את התורה. הם מחפשים אמת גדולה, שיש בה בשורה לתיקון העם והעולם. ועל פי מה ששמעו ולמדו, נדמה להם שהתורה עוסקת בשמירת מנהגים ישנים והלכות קטנוניות, ואינה יכולה להציע דרך להתמודדות עם השאלות הגדולות של האדם, העם והאנושות. "דורנו דור נפלא… קשה מאוד למצוא לו דוגמא בכל דברי ימינו. הוא מורכב מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בו בערבוביה. הוא שפל וירוד – גם רם ונישא. הוא כולו חייב, גם כולו זכאי" (ע' קח).

כיצד צריך לפנות אל הדור

"הצרות והתלאות הנוראות עשוהו לנוקשה ועז". האיומים בעונש, בעולם הזה או בעולם הבא, אינם משפיעים עליו. "הוא לא יוכל, גם אם ירצה, להיות כפוף ושחוח… הוא לא יוכל לשוב מיראה, אבל מאוד מוכשר הוא לשוב מאהבה" (ע' קיא).

צריך לדבר אליו דברים גדולים. "הדברים הנמוכים והפשוטים לבדם, אע"פ שהם מלאי אמת וצדק, לא יספיקו לו" (ע' קיב). ומרחיב הרב שם בביאור הדברים הגדולים וכיצד צריך ללמדם.

"לא נעשוק ממנו את כל האור והטוב, את כל הזוהר והעוצמה שרכש לו, כי אם נרבה עליהם, נזריח עליהם, באור של חיים, באור אמת, המנהיר ממקור הנשמה הישראלית. ובנינו יביטו אליו וינהרו" (ע' קט).

"להם אנחנו צריכים ללמד תורת חיים ממקור החיים, דרכי מוסר מלאי אורה וצהלה, דברי חן ושכל טוב, מזוקקים ומצורפים… של אוצר החיים לתורת חיים". "לא נחפוץ לדכא תחת רגלינו, לא נאבה להגיש לנחושתיים את הכוחות הצעירים והרעננים, המסתערים ומתרוממים. כי אם נאיר לפניהם את הדרך, נתהלך לפניהם בעמוד אש של תורה ודעת קדושים כבירי כוח לב" (ע' קטו).

האם מאמר הדור שייך לימינו

רבים מלומדי מאמר הדור סוברים שהוא עוסק בחלוצים שעלו לארץ במסירות נפש, ייבשו את ביצותיה, הפריחו את שממותיה, העיזו לדבר על הקמת מדינה עברית, עמדו במלחמות גבורה כנגד הערבים, וגידלו דור צעיר של חלוצים ולוחמים.

ונשאלת השאלה האם הדור שאנו חיים בו היום, יותר ממאה שנה אחר כתיבת מאמר הדור, הוא עדיין אותו הדור? האם ניתוחיו ומסקנותיו של מרן הרב תקפים גם היום?

גישות שונות נאמרו בסוגיה זו, וננסה לסכמן בקיצור.

גם בדורנו ישנה חלוציות אלא שנחבאה קמעא

יש אומרים: דבריו של מרן הרב זצ"ל שרירים וקיימים, ו"התורה הזו לא תהיה מוחלפת". גם היום ישנם רבים שאוהבים את הארץ ומוכנים למסור את נפשם עליה בהתיישבות ובצבא. וגם אם נראה כלפי חוץ שרוב הציבור אינו מתעניין כיום בארץ ובבניינה – מבפנים כולם קשורים במסירות נפש לעם ולארץ. המייצגים באופן הבולט ביותר את רוח הדור שעליו דיבר הרב הם קציני הצבא וחייליו, שעושים לילות כימים ומחרפים נפשם למען ביטחון המדינה.

דורנו קטן ותאוותן וזקוק למוסר

יש אומרים: רוב הציבור כיום איננו קשור לשום אידיאלים. הארץ והעם אינם מעניינים אותו. הם חילונים כי הם בורים. נוח להם להמשיך בדרכם. הם חושבים שכך יוכלו לספק את תאוותיהם. כדי לקרבם צריך לחשוף בפניהם את העולם שבו הם חיים במערומיו. להראות להם כיצד הרדיפה אחר כסף ומותרות אינה מביאה לאושר אמיתי. לבקר בחריפות את המתירנות שמפרקת משפחות, את הבגידות והשחיתות. לתאר את עונשם של הרשעים בגיהנם, בעולם הזה ובעולם הבא. ולעומת זה להראות את היופי שביהדות: שולחן השבת הרגוע, הילדים המחונכים שמכבדים את הוריהם ולימוד התורה.

לשם חיזוק הדברים מביאים כהוכחה את בעלי התשובה הרבים שאוהבים לשמוע דברי מוסר פשוטים וללמוד הלכה.

דורנו שכח את האידיאלים הגדולים והלך לחפש את טעם החיים (ניו אייג')

יש אומרים: אמנם בתקופת מרן הרב היו אידיאליסטים שמסרו את חייהם למען תיקון עולם. אולם הדור שלנו כבר אינו מאמין באידיאלים כלליים. הוא אינו רוצה לעסוק בשאלות לאומיות, חברתיות וכלכליות. הוא רוצה שהפוליטיקאים יטפלו בהם בהגינות ויניחו אותו לנפשו. החיים כל כך מסובכים, מורכבים ומכבידים, שאנשים מחפשים משמעות לחייהם האישיים. הם מחפשים טעם לחיים. דרך להתמודד עם כל השפע המכביד והמבלבל. תורת החסידות שמתעמקת בנפש הפרטית יכולה לדבר אליהם. וכמובן גם הרעיונות הפרטיים שבדברי מרן הרב קוק נוגעים לליבם, אבל לא הרעיונות הכלליים.

הפוסט מודרנים

יש אומרים: היום כבר אין מאמינים בעקרונות מוחלטים. כבר אין אידיאליסטים שמוכנים למסור את נפשם על עקרונות. הדור התבגר וקיבל תפישת עולם מורכבת, לפיה האמת אינה שייכת לחוג אחד או לתורה אחת. גם אם נציג לפניו את חזון תיקון העולם שבתורה, לא יתרשם ולא יתקרב. אולי להפך, הביטחון המופרז של המאמינים יעורר אצלו סלידה. הוא חושש מתנועות יותר מידי אידיאליסטיות. גם תלמידי הרב קוק עם "המשיחיות" שלהם מפחידים אותו. להט זה היה שייך אולי לתקופת העליות וייבוש הביצות, אבל כיום הוא לא רלוונטי. אנשים מחפשים היום את דרך האמצע לחיים סבירים, הגונים ונוחים.

כדי לקרב את הדור צריך למצוא את הדרך לשלב את יסודות התורה וההלכה עם החיים המודרניים. צריך להפחית עד כמה שאפשר את המתח שבין היהדות והדמוקרטיה, בין התביעה לאמת המוחלטת שבתורה והפלורליזם.

מאמר הדור עוסק בכלל האומה

אף שיש אמת מסוימת בכל אחת מהגישות שהוזכרו – את מלוא היקפו של מאמר הדור לא הבינו כראוי. הרב אינו עוסק בחלוצים שעלו לארץ בלבד, אלא בדור בכללותו. המאמר נתפרסם בשנת תרס"ו, שנתיים לאחר שעלה הרב לארץ. באותן השנים התגוררו בארץ ישראל פחות ממאה אלף יהודים, ואילו בחוץ לארץ התגוררו כארבעה עשר מיליון יהודים. יותר מעשרה מיליון התגוררו באירופה. בוורשה לבדה התגוררו כחצי מיליון יהודים. בברלין, בווינה ובעוד ערים חשובות חיו כמאתיים אלף יהודים בכל אחת. את כל הציבור העצום הזה ראה הרב לנגד עיניו כשכתב את מאמר הדור.

בתוך החברה היהודית הגדולה הזו התחוללה אז תסיסה אדירה. רבים השקיעו את כשרונם ומרצם בפיתוח המדעים השונים ובקידום רעיונות חברתיים, מתוך אמונה שככל שתתרבה הדעת כך העולם יוטב ויתוקן. עליהם כותב הרב שחושך ואור משמשים אצלם בערבוביה. יש להם שאיפות גדולות לתיקון עולם, אבל בלא תורה לא יזכו לתקן באמת דבר.

הדור הוא התקופה המודרנית

"הדור" תואם בעצם את כל התקופה המודרנית, שהתחילה לפני כמאתיים חמישים שנה במערב אירופה, התפשטה אח"כ למזרח אירופה ולערי הבירה שבארצות ערב, ומתקיימת עד ימינו אלה. הרב פונה אל הכוחות הצעירים, אף שחלקם, אלו שפעלו במערב אירופה, כבר היו מבוגרים, אולם במבט היסטורי הם ביטאו את הזרם החדש, הצעיר.

התפישה שהאדם יכול בכוח מחשבתו לקחת אחריות על גורלו ועל עתיד האנושות ולחולל שינויים לטובה, היא יסוד התפישה המודרנית, שהלכה והתבססה עם התפתחות המדע, הטכנולוגיה והחברה. את העידן המודרני הובילו יהודים.

על כל היהודים המוכשרים, שפעלו בדרכים שונות למען האנושות, דיבר הרב במאמר הדור. חלקם השתתפו במהפכה הסוציאליסטית. רבים אחרים פעלו בתנועה הליברלית על מגוון מרכיביה. רבים עסקו בפיתוח המדע והאומנות. ולצערנו רק מקצת מהם, ולאו דווקא המוכשרים ביותר, התגייסו לתנועה הציונית.

השמות המפורסמים

אין ספור מדענים ואישים חשובים צמחו מקרב בני אותו הדור. בין המפורסמים שבהם היו: איינשטיין, ארליך, מצ'ניקוב, מאיירהוף, לנדשטיינר, הבר ווילשטטר. בחברה ופסיכולוגיה: קרל מרכס, פרויד, אריך פרום ואדלר. בפילוסופיה – הרמן כהן וברגסון. בספרות – סטפן צוויג, ליאון פויכטוונגר ופרנץ קפקא .

מתוך אידיאל של תיקון החברה השתתפו למעלה ממיליון יהודים צעירים בתנועות המהפכה הסוציאליסטית-קומוניסטית. גם בקרב המנהיגות הבכירה של התנועות הללו בלטו יהודים מוכשרים, שהוליכו אחריהם המונים וחוללו שינויים היסטוריים. המפורסמים שבהם: טרוצקי, רדק, סברדלוב, ז'נובייב, גרשוני. ובמערב אירופה פרדיננד לאסל.

יהודים גם פיתחו והובילו את הכלכלה העולמית. הם היו הבנקאים והיזמים החשובים. מבין המפורסמים נמנים: בני בית רוטשילד על ענפיו השונים, הברון הירש, הברון גינזבורג ומונטיפיורי.

במערב אירופה התחוללה פעילות ציבורית ענפה של יהודים שחוללו מהפכות חברתיות-ליברליות. הפחות מפורסמים השתתפו בחקר החברה ושימשו כיועצים למדינאים. המפורסמים שבהם היו שרים בממשלות החשובות ואף כיהנו כראשי ממשלות, כדוגמת ליאון בלום – ראש ממשלת צרפת, וולטר רטנאו – שר החוץ וזמן קצר ראש ממשלה בגרמניה. לפניהם היה ראש ממשלת בריטניה דיזרעאלי, שהתגאה במוצאו היהודי והפך את בריטניה לאימפריה.

מאמר הדור לדורנו

אמנם נכון שישנה כיום אכזבה מתנועות אידיאולוגיות שהכזיבו. הרבה חלומות התנפצו אל סלעי המציאות הקודרת. המודרנה, שרבים קיוו שתביא ישועה לעולם, גרמה גם לאסונות נוראים כדוגמת השואה והמהפכה הקומוניסטית. אבל עדיין קיימת אמונה בסיסית, שבכוח המחשבה והתכנון, אפשר לתקן את העולם. זוהי "התנועה המחשבית הכוללת" (ע' קי). אל מול תנועה זו, שהיא המובילה עד היום, ובסיסה המרכזי כיום נמצא באוניברסיטאות, צריך להציב חזון.

ואמנם נכון שיש אנשים רבים שאינם עסוקים ברעיונות כלליים, אך הם אינם מובילים את החברה, הם עוסקים בהישרדות, במובן הכלכלי והרוחני. כך היה בתקופת הרב וכך גם היום. כמובן שכל אחד ואחד מישראל הוא יקר וקדוש, ואם אפשר לקרבו לתורה ומצוות, הרי שזה דבר גדול, וגם הרב קוק עצמו היה טורח בזה.

אבל מי שקובע את רוח הדור הם אותם אנשים מוכשרים שעוסקים במדע ופילוסופיה, חברה וכלכלה, פסיכולוגיה, ספרות ואומנות, ומציבים חזון. ההמונים הולכים בסופו של דבר אחריהם. כמו לפני מאה שנה, גם היום יהודים מובילים בכל התחומים הללו. את הטוב שבהם צריך להבין, ומתוך העמקה גדולה בתורת חיים – להדריכם ולרוממם. על כל אלו אנו לומדים במאמר הדור.

יחיד בדורותיו – על מרן הראי"ה קוק

גאונותו המופלאה וחסידותו המופלגת של מרן הראי"ה קוק זצ"ל • עדויות של גדולי תורה על בקיאותו וחריפותו בכל מקצועות התורה • יחסו האצילי למתנגדיו והנזק שגרמו מעשיהם לו ולאחרים • למרות שהיה מכובד ונערץ והתרים מיליונים עבור אחרים, הוא וביתו חיו בדוחק ובעוני • רק בודדים מתלמידיו הגדולים הבינו את עומק רעיונותיו • התוצאה המרשימה שהושגה בעקבות לימוד והבנת מעט מתורתו מעוררת תקווה לגבי התיקון השלם שיושג לאחר שתילמד תורתו במלוא עומקה ורוחבה

גדול הגדולים

הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל
הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל

גדולי תורה רבים היו בעם ישראל, אבל גדול כמו הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל – בדורות האחרונים – לא היה. גאונותו היתה מופלאה, לא היה תחום בתורה שלא הקיפו. זכרונו היה מבהיל. גדולי תורה סיפרו שבכל נושא תורני שהיו מדברים איתו, היה נראה כאילו ממש עכשיו למד את אותה סוגיה בעיון. לא רק בתלמוד והלכה היה בקיא, חריף וחדשן, אלא גם בכל תחומי המחשבה, תנ"ך, מדרש, פילוסופיה וקבלה.

ובנוסף לכל זה היה צדיק וחסיד מאין כמוהו, שכל חייו היו קודש לעבודת ה'. היה גיבור ואיש אמת, שהסכים לשלם מחיר אישי למען אמת התורה.

לעתים הגאונות המופלגת יוצרת אופי משונה, אבל הרב קוק היה ידידותי ונעים הליכות, שכל רואיו הלכו שבי אחר אישיותו המקסימה. היה שכלתן וגם רגשן, חריף ובעל נפש שירית. היה בעל עולם פנימי עשיר, ועם זאת פעיל מאוד בעשייה רוחנית וציבורית למען התורה, העם והארץ. לא יאומן איך כל הכשרונות המרובים והמגוונים הללו השתלבו בנפש אחת. גם חבריו גדולי התורה העריצו אותו והעידו כי הוא גדול מכולם. אך לא רק גדול מכולם בחכמה היה. במבט של כמה דורות, אנו מוצאים שלא היה גדול בדורות האחרונים שכל כך הרבה תלמידים עוסקים בתורתו.

עדויות על גאונותו

סיפר הרב קרול, רבה של כפר חסידים, שכאשר בא אצל מרן הרב זצ"ל התכונן לדבר עמו על כמה סוגיות שהכין היטב, ולתדהמתו היה הרב היה בקיא בכל השיטות כאילו למדן ממש עכשיו (ליקוטי הראי"ה חלק א' עמ' 53).

סיפר הרב דב אליעזרוב: באחת הפעמים שבקרתי אצל הרב, והיה שם גם הרב מטעפליק, ראינו דבר שעורר אצלנו התפעלות עצומה. הובאה לפני הרב שאלה בהלכות נשים, והנה הרב התחיל לקרוא בעל פה את דברי הגמרא והרמב"ם ושיטות הראשונים ושולחן ערוך – הכל היה מבורר לפניו. ופעם אחרת ראיתי שהיה אצלו מלומד שחיבר ספר על מסכת מידות, והיו בידו ציורים, והתפלאתי לראות שהרב מעיר לו הערות שונות ומתקן תיקונים בנושא שרק מעטים עוסקים בו (שם 56).

סיפר הרב בצלאל ז'ולטי זצ"ל, שבהלווייתו של מרן הרב קוק זצ"ל התהלך יחד עם המשגיח הידוע ר' לייב חסמן, והרחוב שליד בית הרב התמלא ברבנים וראשי ישיבות ותלמידי חכמים מירושלים וכל הארץ. ואמר לו הרב חסמן ביידיש: "אתה רואה פה כל כך הרבה ראשים, ובכן דע לך שאנו הולכים ללוות ראש שהיה גדול מכל הראשים האלה יחד" (שם עמ' 52).

גם הרב משה פיינשטיין, שלא ראה את מרן הרב ולא הכיר באופן אישי את תלמידיו, העריך מאוד את למדנותו – כפי הנראה מתוך השמועה, וכן מתוך ספריו. ופעם כשחתן נכדתו, הרב שבתאי רפפורט, הראה לפניו בהתפעלות הגדרה של הרב קוק, השיב הרב פיינשטיין ואמר: "מה החידוש, הוא הלא היה גאון הגאונים" (ליקוטי הראי"ה חלק א' עמודים 53-59).

כתב הרב זוין זצ"ל, שבעצמו היה מגדולי הגאונים: "לא יהיה הדבר להגזמה אם נאמר שמרן הגראי"ה קוק זצ"ל היה בדורנו היחיד בין גדולי התורה שהיה שליט בהלכה ובאגדה כאחת. יחיד היה הרב במשנה גדלות בנגלה ובנסתר… בעצמו של דבר, היה הוא גופו בבחינת הלכה ואגדה…" (אישים ושיטות עמ' 210).

אורות התשובה

עדות יקרה מסר פרופ' דוד תמר בשם דוד סבתי, פרופ' בער. וכך סיפר: "תלמיד הייתי אצל פרופ' יצחק בער ז"ל. הוא היה לא רק היסטוריון מעמיק אלא גם איש מחשבה מקיפה. פעם נתגלגלה שיחתנו על הרב זצ"ל ועל ספריו. ואמר לי אז פרופ' בער כי אילו תרגמו את 'אורות התשובה' לאחת מלשונות אירופה, היה הרב נחשב בעולם התרבות הלא יהודי כאחד מגדולי ההוגים בדורות האחרונים" (שם עמ' 30).

סבלו וחסידותו

למרות שאהב כל יהודי ללא גבול, וראה את הטוב שביישוב הישן והחדש, סבל מאוד ממחלוקות קשות. נטורי קרתא שנאו אותו על חיבתו לחלוצים, ואף החלוצים ציערוהו בחילולי שבת ואכילת טרפות. ובסוף ימיו, כשיצא להגן על אברהם סטבסקי מעלילת הדם בפרשת רצח ארלוזרוב (תרצ"ג), יצאו ארגוני הפועלים נגדו בחריפות נוראה.

הרב היה רגיש מאוד ונפגע מן הדברים שאמרו נגדו. ופעם כשהראו לו כתב פלסטר נורא שהוציא נגדו אחד מן הרשעים שבנטורי קרתא, מרוב צער כמעט ולא יצא מחדרו שלושה ימים. ואע"פ כן סלח לכולם ונשא את סבלו בדומיה. ופעם כשאחד המשמיצים שכל כך ציערוהו נאלץ לבקש ממנו עזרה, העביר על מידותיו ועזר לו.

בארץ היו מתנגדיו נטולי השפעה, אבל דיבתם הרעה התפשטה בחלק מקהילות ישראל שבמזרח אירופה. והיו שחשבו לעלות לארץ, והוטעו על ידי דברי הדיבה ונשארו באירופה ונרצחו על ידי הנאצים ימ"ש. לעומתם רבים ממעריציו עלו לארץ בזכות השפעתו.

יכול היה להשיב לתוקפיו כגמולם, לצידו עמדו רוב גדולי התורה ורוב הציבור ואף השלטון האנגלי (בגלל משרתו הרמה כראש העדה היהודית בארץ), אבל הוא היה חסיד ושמע חרפתו ולא השיב. יכול היה לשנות מעט את עמדותיו, לא לגלות את דעותיו בנושאים שלא יובנו, אבל הוא היה איש אמת שבמסירות נפש עמד על האמת בלא לשנות אות ממנה. יכול היה לעטוף עצמו בגאווה ואדישות ולבוז למסטיניו ומקטרגיו, אבל הוא היה בעל לב רגיש. על כן נשא את כאבו, עד שגופו לא עמד בכך. פעם אמר בנו הרב צבי יהודה, שקנאי אגודת ישראל והפועלים קיצרו את ימיו של אביו.

הוא, שהיה נכון לעזור לכל עני ונזקק, שהיה הרב הראשי הנערץ על המוני בית ישראל, שרבנים, משכילים, מנהיגים ועשירים שיחרו לפתחו, שהתרים מיליונים לטובת מוסדות התורה בארץ ובמזרח אירופה ולטובת העניים ויישוב הארץ – הוא עצמו חי בעוני מחפיר. פעמים שלא נותרה בביתו פרוטה לקניית מזון. וזקן אחד שעלה מאמריקה שם ליבו לכך, והיה נותן לרבנית לירה, שהספיקה לקיומם במשך שבוע. רק בחוליו האחרון נמצא איזה נדבן שהכניסו לפנסיון כשר למהדרין, שם הוציא את נשמתו בקדושה ובטהרה.

צערו על שלא עמדו על דעתו

פעמים רבות הצטער על שאינו יכול להקדיש את כל זמנו לכתיבת רעיונותיו, ועל כן הוא נאלץ לכותבם בחיפזון ובלא סידור. הוא קיווה להחזיר את הסופרים המשכילים בתשובה, ואף הצליח לקרב כמה מהם, כאז"ר, ביאליק ועגנון, אך גם הם ויותר מהם האחרים, לא עמדו על עומק דבריו.

מעטים היו גם תלמידי חכמים שהבינו את עומק רעיונותיו. ואף שכולם הוקסמו מאישיותו ושיעוריו וחידושיו, את עומק העניין – רק בודדים מתלמידיו הגדולים הבינו, והם שהמשיכו את מפעלו בישיבת 'מרכז הרב'. הם הבינו שבתורתו העמוקה גנוזה התשובה לקשיי הדור, ובלימודה ייגאל ישראל.

עדותו של הסופר שי עגנון

כיוצא בזה כתב הסופר ש"י עגנון בספרו מעצמי אל עצמי: "זכיתי לפניו שקירבני מיום שבאתי אצלו, בראשית ימי החורף תרס"ח, וזכיתי לשמוע תורה מפיו בהלכות יסודי התורה והלכות דעות להרמב"ם, ואין סוף לדברים שזכיתי לשמוע מפיו, שכולם ראויים להיכתב לדורות. יום אחד ישבתי לפניו תשע שעות רצופות, תשע שעות רצופות בלא הפסק, הוא זצ"ל היה מדבר ואני הייתי שומע. מצטער אני שלא זכיתי להבין את דבריו, אבל ידעתי שהיו עמוקים, עמוקים. גאונים רבים, חכמים וצדיקים ראיתי, אבל גאון וצדיק וחכם שנתייחדו בו כל המעלות כרבנו הגדול זצ"ל, לא מצאתי" (שם עמ' 445).

לפני שנים, כשקראתי דברים אלו של עגנון, חשבתי שהוא כדרכו קצת מתלוצץ, שכן איך ייתכן שיישב תשע שעות ויטען שלא הבין. אולם לימים הבנתי כי אכן הודה בכנות שלמרות כישרונו וידיעותיו, את עיקר עומק דברי הרב לא הצליח להבין. לא רבים מהיושבים לפני מרן הרב זצ"ל הצליחו לעמוד על עומק רעיונותיו, ואפילו לעקוב אחר מהירות מחשבתו, כשהיה מסיק מעניין אחד לעניין אחר. אגב, שלא כפי שאפשר להבין מדברי עגנון, קרוב לוודאי שבאותו אירוע ישבו עוד אנשים ושמעו את דברי מרן הרב, ומהם תלמידי חכמים חשובים שמן הסתם הבינו חלק מדבריו.

התורה הגואלת

מעל ומעבר לעיסוק בענייני השעה של הרבנות, התייחס הרב לבעיות הדור. הכיר לעומק את הלכי המחשבות הפילוסופיות והחברתיות, ובחן אותם לאורה של תורה. מתוך עמקות והיקף נפלאים ידע לבחון את הזרמים השונים במבט כללי, למצוא את נקודת הטוב שבהם ולחשוף את שורשה בקודש.

תפישתו היתה אחדותית: התורה על כל חלקיה, עם ישראל על כל שבטיו, ההיסטוריה על כל פרקיה. רק גאון וצדיק כמוהו, בעל דבקות בה' אחד, יכול היה להבין את הכל כאחד, ומתוך כך לסלול דרכים וביאורים נפלאים לתיקון עולם.

רבים הכירו את גדולתו וצדקותו, אבל רק מעטים הבינו שיש בדבריו תיקון שלם לבעיות הדור. הוא הבין לעומק את כל הכוחות שהתפרצו והתגעשו בעת החדשה – ההשכלה, הלאומיות, החופש והיצירה – ראה את הטוב והרע שבהם, והציב דרך לתקנם.

לעתים רבות מלווה אותנו תחושה של החמצה, שהנה אנו ניצבים ליד מעיין התורה, שיש בה מפתח לגאולה שלימה, ומפני קוצר דעתנו, אנחנו נאחזים בדברים הפשוטים, ואין בנו כוח לשאוב מעומק מעיינות הישועה.

נוכל להתעודד שאם מתוך מעט מתורתו שנלמדה והובנה צמח דור נאמן לתורה, לעם ולארץ, שזכה להקים מוסדות חינוך מפוארים, ולצאת חלוצים לפני המחנה בהתיישבות ובהגנה, בקליטת עלייה ובעשייה חברתית, בוודאי כשנזכה להמשיך לעמוד על מלוא עומקה ורוחבה של תורתו, נזכה לגאולה שלמה.

חזון כישלונה של התנועה הציונית

תחזיתו של מרן הראי"ה כי ללא חיזוק החיבור אל הקודש התנועה הציונית לא תשיג את מטרתה • האם הקמת מדינת ישראל ושגשוגה מוכיחים שהרב לא צדק? • דברי הרב לא היו דברי התעוררות שגרתיים לחיזוק הדת אלא חזון מרחיק ראות • לאורך כל הדרך חסרה התנועה הציונית את תעצומות הנפש להשלמת חזונה • מדינת ישראל קמה רק בגלל מלחמות העולם ואסון השואה, ובעזרת מאבקם של ארגוני הפורשים • התנועה הציונית ומדינת ישראל שומטות שוב ושוב את ההישגים שבידיהן

עמדת הרב קוק על הציונות החילונית

על אף תמיכתו של מרן הרב קוק זצ"ל בכל העוסקים ביישוב הארץ ובקיבוץ הגלויות, הערכתו היתה שבלא התחברות אל מקור הקודש – אמונה, שמירת התורה והמצוות וחזון הגאולה לישראל ולעולם – לא יהיה בכוחה של הציונות החילונית להגשים את מטרתה ולקומם את עם ישראל בארצו. כך כתב באגרות רבות, וכך דיבר בשיחות, דרשות ונאומים. לכן יזם את הקמת תנועת 'דגל ירושלים'.

מרן הרב גם ידע שמרכיב מרכזי בתמיכתם של חסידי אומות העולם בתנועה הציונית מבוסס על אמונתם בתנ"ך, וחשש שככל שיידעו יותר על ריחוקם של מנהיגי הציונות החילונית מהאמונה, יסירו את תמיכתם מתביעת העם היהודי להקים מדינה בארצו (אגרות ראי"ה ג, עמ' קעג). הוא כתב שתוכנית חילונית לעם ישראל לא תוכל בשום אופן להביאו להגשמת ייעודו הלאומי (מאמרי הראיה ח"ב עמ' 298). "מאומה לא נישא בעמלנו אם לא נצרף אל רוממות המעשים את ההשבה אל תעופת הרעיון האצור וגנוז בהם… לא לבד שלא יועילו אלא גם ישפילו עוד את הרעיון, וסוף שפלות הרעיון להיגמר בביטול המעשים" (אורות התחיה ו).

ואמנם חובה לציין שלמרות שהיו בין מנהיגי ותומכי הציונות חילוניים גמורים, התנועה הציונית ככלל לא התנתקה מהמסורת. בין מרכיביה היו אישים דתיים לגמרי כמו חברי המזרחי, ומסורתיים כמו חברי בית"ר ובמידה פחותה חלקים מתנועת העבודה. ואף החילוניים בתנועה הציונית קיבלו את היהדות כתרבות מכוננת, כך שללא ספק היה לאמונה ולמסורת היהודית משקל רב במעשה הציוני. ואע"פ כן העריך מרן הרב שבלא חיבור עמוק יותר ליהדות, לא יהיה בכוחה של התנועה הציונית להשיג את מטרתה.

הסכנה שבניתוק המעשה הציוני מהקודש

עוד בהיותו רבה של יפו, בשנת תרס"ח (אגרות הראי"ה א קמ"ד), קרא מרן הרב לשלומי אמוני ישראל לבנות את הארץ ברוחניות וגשמיות, בשילוב של תורה עם דרך ארץ, שכן כל עתיד צמיחת קרן הישועה תלוי בבניין הארץ מתוך יראת שמים אמיתית.

"… כי זה לי זמן הגון אשר בחנתי דרכי, ואדע נאמנה שכל תקוות יישוב ארץ ישראל… תלויה בנקודה אדירה זאת, שיתאספו אלינו כוחות טובים לעסוק בבניין הרוחני והחומרי של ארץ ישראל…. אל נא נאחר את המועד, אל נא ניתן את הרומסים לרמוס את היונקים, שרשי צמח ה' העולים על אדמת הקדש…" שאם לא כן ישתלטו בעלי "היד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגירים של היסטוריה ושל חיבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו על פי הניסיון – (אם) היד הטמאה הזו תתגבר, אז אין די באר גודל האסון. אבל בה' בטחתי, שלא ייתן למוט רגלנו, וכל חרד לדבר ה', וכל חפץ בישועת עמו וארץ קדשו, יעמוד על דגלנו, ונתחיל לייסד בציון פינת יקרת, ולהחיות את היישוב החדש על בסיס טהרת האמונה, המחוברת עם ששון החיים ודרישת משאלותיהם הצודקות, והיה ה' עמנו, לקומם הריסות עמנו לדור דורים".

לכאורה הרב לא צדק

לכאורה המציאות הוכיחה שלא כדברי הרב זצ"ל, כי הנה קמה מדינת ישראל והיא אף מתפתחת ומשגשגת, כאשר מנהיגיה אינם נאמנים לקודשי ישראל.

יש שיפרשו את דברי מרן הרב כדבריהם של רבנים רבים, שנושאים על כתפיהם את האחריות לשמירת הדת, ומעודדים תמיד את שומעי לקחם לעסוק בתורה ובמצוות. כשידברו אל בעלי עסקים, יאמרו להם שאם יעסקו בתורה ומצוות יצליחו בעסקיהם. כשידברו אל אישי ציבור, יגידו שעל ידי עיסוק בתורה ומצוות יצליחו במעשיהם. כשידברו אל מדענים, יגידו שבזכות התורה והמצוות יצליחו במחקריהם. ואכן דברים אלו נכונים, אבל אין בהם ניתוח מעמיק של המציאות, אלא עמדה עקרונית, שרק על ידי תורה ומצוות אפשר להצליח באמת, אם לא בעולם הזה אז בעולם הבא. אם לא בדור הזה אז באחרית הימים.

הערכתו המוצדקת

אולם האמת שמרן הרב העמיק ראות, הבחין בחסרונותיה הבסיסיים של התנועה הציונית החילונית, והבין היטב עוד בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה, שלא יהיו לה תעצומות הנפש להתמודדות הנדרשת עם מכלול הקשיים. אמנם יש לה זכות גדולה בכך שהחלה לפעול באופן מדיני ובהיקף מעשי גדול למען יישוב הארץ, אבל ללא חיבור עמוק לקודש לא תוכל להגשים את מטרתה.

והוא אכן צדק. ללא מלחמת העולם הראשונה, ועוד יותר מזה מלחמת העולם השנייה והשואה האיומה שהתרחשה בה, התנועה הציונית לא היתה מגיעה להקמת המדינה.

על השואה אכן מרן הרב קוק לא סמך. הוא דיבר על האחריות המוטלת על בני הדור לקדם את העם היהודי אל הקמת מדינה גם ללא אסון נורא. ולכן התריע בפני כל מי שהקשיב, שמוכרחים לחבר את התנועה הלאומית אל הקודש ולפעול במלוא המרץ לקוממיות ישראל. הטענה היתה הן כלפי הציונות החילונית, והן כלפי הציבור החרדי שעמד מנגד ולא התגייס לעלייה ויישוב הארץ.

לו היינו זוכים לחבר בין הקודש לחול, היתה התנועה הציונית מצליחה לעודד מיליוני יהודים לעלות ארצה, ומתוך כך היתה מצליחה להעמיד תביעה גדולה ומשכנעת מאומות העולם, שיתמכו במימוש זכותו של העם היהודי על ארצו.

המשברים שהולידו את מדינת ישראל

אבל משלא זכינו, באו עלינו משברים נוראים שמתוכם נולדה מדינת ישראל.

מלחמת העולם הראשונה, שהיתה קשה מכל קודמותיה, גרמה לזעזוע גדול בעולם. עשרות מיליוני הרוגים הותירו את האומות מדממות, ממלכות גדולות התמוטטו, מדינות חדשות נוצרו. בתוך כך רבים התעוררו לחשיבה מחדש, וכך הגענו להצהרת בלפור (י"ז חשון תרע"ח) לפיה בריטניה מקבלת את השלטון על כל ארץ ישראל משני עברי הירדן כדי להקים בית לאומי לעם היהודי, תכנית שאושרה לאחר מכן בוועידה הבינלאומית בסן-רמו (שנת תרפ).

אולם עובדה היא, שתוך שנים ספורות שמטה התנועה הציונית את כל ההישגים העצומים שהיו בידה. תחילה הסכימה לוותר על קיומם של הגדודים העבריים, שהוקמו בעת מלחמת העולם הראשונה מתוך מטרה מפורשת לסייע תחילה למאמץ הבריטי לכבוש את ארץ ישראל למען היהודים, ולאחר מכן לשמש גרעין לצבא יהודי שיגן על הבית הלאומי. לאחר מכן ויתרה לטובת הערבים על עבר הירדן המזרחי. לאחר מכן הסכימה להגביל את העלייה לארץ תוך ויתור על תביעתה להגיע לרוב יהודי ולהקמת מדינה יהודית. במצב זה לא היה סיכוי להקים את מדינת ישראל. והנה באה מלחמת העולם השנייה, שהיתה קשה מקודמתה, ולנו היהודים קשה מכל. ששה מיליונים מבני עמנו נרצחו באכזריות זוועתית. לאחר שנתגלו מימדי השואה, רוב העולם כבר הכיר בזכותו של העם היהודי להקים לעצמו מדינה בארץ ישראל. ועדיין לא היה בידי ההנהגה הרשמית העוז להילחם על כך. ורק בזכות ארגוני הפורשים, אצ"ל ולח"י, הבריטים גורשו מן הארץ וניתן היה להקים את מדינת ישראל.

וגם אז, לאחר שקמה מדינת ישראל, מתוך שהקשר עם המקומות המקודשים לא היה מבוסס מספיק, נעצר צה"ל באמצע התנופה של מלחמת השחרור, והשאיר את יהודה ושומרון והר הבית בידי הערבים.

גם אחר כך, בעת מלחמת ששת הימים, עשתה המנהיגות ככל יכולתה כדי להימנע מכיבוש הר הבית ויהודה ושומרון. התחננו בפני חוסיין שלא יצטרף למלחמה. ולאחר שכבשו את יהודה ושומרון, ניסו למסור אותם לירדנים תמורת 'שלום'.

על כך דיבר מרן הרב, וזה מה שראינו לצערנו במשך הדורות האחרונים, שכמעט בכל הצמתים המכריעים שבהם נדרשו תעצומות נפש, התנועה הציונית כשלה. ורק בחסדי ה' הגענו לקיבוץ גלויות ויישוב הארץ.

עדות על הרב קוק

סיפר הרב פרופ' ש. ק. מירסקי ז"ל:

"פעם אחת ביקרתי אצל הרב סמוך לאחר חתונתי, היה זה בשנת תר"ץ, לאחר הפרעות הראשונות בירושלים. הרב היסב בראש השולחן ומסכת כתובות פתוחה לפניו, והוא יושב שקוע בהרהורים.

עודני שוקל בדעתי כיצד לגלגל את השיחה לשאלת היום, והנה לפתע ראיתי איש אחר יושב שם, והאיש הזה הוציא נייר ובפנותו אל הרב אמר: "רבים אומרים כי אילו היה רבנו מגלה עכשיו את דעתו, דעת תורה, וכותב בגלוי, שאין ברצוננו לכבוש את הארץ ולייסד בה מדינה עברית, כי אם לשבת בה לפני ה' כאבותינו 'שומרי החומות' מעולם, כי אז היו גם ראשי הדת האסלמית קוראים לשלום והפרעות היו נפסקות ולא היה נשפך עוד דם נקי בירושלים עיר קודשנו".

לשמע הדברים האלה נזדעזע הרב, וכשהוא מסתכל בי אמר בקול רועד: "כיצד יכלה להיכנס בלב האיש הזה מחשבת מעל כזאת בה' ובעמו שאני אחתום על זה?! הלא בזכות בניין הארץ וכיבושה ניגאל!" לאחר הדברים האלה קם הרב ממקומו וגרש את האיש מעל פניו. מעולם לא ראיתי את רבנו בהתרגשות כזאת" (דבריו הובאו בספר "אוהב ישראל בקדושה" ח"ה עמוד 135).

לא רב מטעם

עמדותיהם השונות של התנאים כלפי מלכות רומי: שבח, גינוי ושתיקה * רוב חכמי ישראל נקטו כשיטת ר' יהודה ששיבח את המלכות או כשיטת ר' יוסי ששתק * ר' יהודה לא ניצל את קרבתו למלכות לטובתו האישית ונותר עני מרוד * ענוותנותו של ר' יהודה וקפדנותו של ר' שמעון * מעשי החסידות של ר' יהודה * מדוע המוני בית ישראל מקדישים ומעריצים את ר' שמעון * מעלת השתיקה של ר' יוסי, והכבוד ההדדי בין שלושת החכמים

מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון ביחס למלכות רומי

לקראת ל"ג בעומר נעסוק מעט בדמויותיהם של רבי שמעון, רבי יהודה ורבי יוסי. תחילה נקדים שבכל מקום שמוזכר ר' שמעון סתם הכוונה לרבי שמעון בר יוחאי, בכל מקום שמוזכר ר' יהודה סתם הכוונה לר' יהודה ברבי אילעאי, וכל מקום שמוזכר סתם ר' יוסי הכוונה לר' יוסי בן חלפתא.

מסופר בתלמוד (שבת לג, ב) שישבו חכמים ודיברו על מלכות רומא. פתח רבי יהודה בדברי שבח על רומא ואמר: "כמה נאים מעשיה של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות". ואף שידע רבי יהודה שהרומאים גזרו גזרות קשות על ישראל, החריבו את בית המקדש השני והרגו מאות אלפי יהודים במשך המרד הגדול ומרד בר כוכבא, העדיף רבי יהודה להתבונן בצד החיובי שבמלכותם.

רבי יוסי שתק. כפי הנראה לא רצה לשבח אותם, אבל גם לא רצה לגנותם, כדי שלא ליצור מתח שאין בו תועלת.

אולם רבי שמעון בר יוחאי חש חובה מוסרית לבקר בכל תוקף את מלכות הרשעה, ואמר: "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן; תקנו שווקים – להושיב בהם זונות, מרחצאות – לעדן בהם עצמן, גשרים – ליטול מהם מכס". נודע הדבר למלכות, וגזרו: רבי יהודה ששיבח אותנו – יתעלה. רבי יוסי ששתק – ייענש בגלות. ורבי שמעון שדיבר בגנותנו – ייהרג. ברח רבי שמעון והתחבא עם בנו במערה, ונעשה לו נס וצמח שם חרוב ונבע מעיין, ומהם התפרנסו במשך שתים עשרה שנה, עד ששמעו שמת הקיסר ונתבטלה גזירתו.

העמדה המקובלת

למעשה, רוב חכמי ישראל נקטו בעמדתם של ר' יהודה או ר' יוסי. הם התחשבו בקשיים המצויים בעולם הזה, ועמדתם כלפי שלטון הגויים הייתה שמרנית ומתונה. מצד אחד שמרו על עמדה רוחנית עצמאית, והתאמצו לחנך את הציבור שלא להיגרר אחר תרבות השליטים. מנגד, הכירו בכוחו של השלטון והשתדלו למנוע התנגשויות בין העם היהודי לאימפריות ששלטו עליו. ואף הורו להתפלל לשלומה של מלכות, שאלמלי מוראה איש רעהו חיים בלעו (ע"ז ד, א). ורק כשהמלכות כפתה על היהודים לעבור על דתם ולא נותרה ברירה, הורו להתמרד נגדה.

המחלוקת ביחס לעיסוק בפרנסה

כיוצא בזה, שיטת רשב"י היתה שתלמיד חכם צריך לעסוק בתורה בשקידה מוחלטת, בלי לדאוג כלל לפרנסתו, וה' יסייע בידו שתהיה לו פרנסה. ואילו דעת רוב חכמי ישראל הייתה שתלמידי חכמים צריכים לדאוג לצרכי פרנסתם (ברכות לה, ב). וכן אמר ר' יהודה: "כל שאינו מלמד את בנו אומנות – כאילו מלמדו ליסטות" (קידושין כט, א).

רבי יהודה ברבי אילעאי לא היה 'רב מטעם'

כפי שלמדנו, לאחר ששמעו הרומאים שר' יהודה דיבר בשיבחם, העלו את מעמדו ומינו אותו לאחראי ומורה על בית הנשיא, והסכימו שתחודש פעילות הסנהדרין תחת אחריותו (מנחות קד, א). ועל כן נקרא ר' יהודה "ראש המדברים בכל מקום".

היה אפשר לחשוב לכאורה שר' יהודה היה אדם פיקח ומעשי, שידע באיזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה. סוג של "רב מטעם" שמוצא לעצמו תירוצים להחניף לרשעים ו'להסתדר' עם בעלי הכוח, ועל ידי כך משיג לעצמו תפקיד מכובד וזוכה לעושר וכבוד בעולם הזה. אולם באמת ר' יהודה היה חסיד גדול, וכל מעשיו לשם שמים.

עוניו ושמחתו של ר' יהודה

עני מרוד היה ר' יהודה, ולא הסכים ליהנות מאחרים כלום. במשך שנים הסתפק יחד עם אשתו בגלימה אחת. וכשהיתה אשתו יוצאת לשוק, היה חייב ר' יהודה להישאר בבית, שלא היה לו בגד עליון לצאת בו. ואף שהיתה זו גלימה פשוטה, שמח בה מאוד והחשיב אותה כמעיל, וכשהיה מתעטף בה הודה לה' ובירך: "ברוך שעטני מעיל". פעם אחת גזר רבן שמעון בן גמליאל הנשיא תענית, והצטערו שר' יהודה לא בא, שהיה מלומד בניסים. סיפרו לרשב"ג שר' יהודה לא בא מפני שאין לו מעיל. שלח לו רשב"ג מעיל, ולא הסכים לקבל, שלא רצה ליהנות משל אחרים כלום (נדרים מט, ב).

ואף שהיה עני מרוד, שמח מאוד בחלקו, ופניו היו מבהיקות. יום אחד ראתה אותו מטרוניתא אחת וחשבה שפניו מבהיקות מחמת ששתה יין, והתפלאה היאך הוא שתוי ומורה הוראות. והשיב ר' יהודה שאינו רגיל כלל לשתות, אלא ש"חכמת אדם תאיר פניו". ופעם ראה אותו צדוקי אחד ואמר שלפי פניו הוא נראה כמי שמלווה בריבית או מגדל חזירים, שאלו אנשים שמרוויחים הרבה. ענה לו, שניהם אסורים עלי, אלא שאני מקפיד להתפנות לבית הכסא, ובזכות זה אני בריא.

פעם הביאו לפני רבי יהודה ורבי שמעון תאנים בלופסים שקשים מאוד לעיכול. רבי יהודה אכל מהם ורבי שמעון לא אכל. שאל ר' יהודה את חברו ר' שמעון, מדוע אינך אוכל מהם? אמר לו, מפני שהם קשים לעיכול עד שאינם יוצאים מבני מעיים. השיב לו ר' יהודה, דווקא משום כך כדאי לאוכלם, שנוכל ליזון מהם גם מחר (נדרים מט, ב).

כשם שידע לשמוח בחלקו למרות עניותו, כך יכול היה למצוא את נקודות האור בשלטונה של מלכות הרשעה, ומתוך כך נמצא מקום לקיום בתי המדרש תחת שלטונם.

גם היום ראוי לרבנים שמקורבים לשלטון לנהוג כר' יהודה, שהיה עניו וחסיד ולא נהנה מהשלטון בפרוטה, אלא עשה הכול לשם שמים.

נהג בחסידות

ר' יהודה נקרא 'חסיד', ופעמים רבות כשמספרים "מעשה בחסיד אחד" הכוונה אליו (ב"ק קג, ב). כדי להבין את יחסו לשלטון נזכיר את הסיפור המפורסם (ברכות לב, ב): "מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום. המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו: ריקא… כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף, מי היה תובע את דמך מידי? אמר לו: המתן לי עד שאפייסך בדברים. אמר לו: אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום – היית מחזיר לו? אמר לו: לאו. ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך? אמר לו: היו חותכים את ראשי בסייף. אמר לו: והלא דברים קל וחומר; ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים – על אחת כמה וכמה! מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום". ואף שמצד הדין היה יכול להפסיק בתפילה מפני פיקוח נפש, מפני חסידותו לא רצה להפסיק, והאמין שיצליח לשכנע את ההגמון שלא להורגו (עיין ט"ז או"ח סו, א).

וכן היה נוהג בחסידות בחתונות ומקפיד לרקד תמיד לפני הכלה. "אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר: כלה נאה וחסודה" (כתובות יז, א).

לעשות שלום בית

כיוצא בזה מצינו (נדרים סו, ב), מעשה באחד שהקדיחה לו אשתו את תבשילה. כעס ונדר שכל זמן שלא יאכלו ר' יהודה ור' שמעון מן התבשיל הפגום שלה, לא תהנה ממנו אשתו יותר ויגרש אותה מביתו. והיתה בזה חוצפה גדולה כלפי גדולי ישראל, לדרוש מהם לאכול תבשיל פגום, ולאיים שאם לא יסכימו לאכול יגרש את אשתו.

ר' יהודה הסכים לאכול, ואמר שאם צוותה התורה למחוק שם ה' כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, על אחת כמה וכמה שאני צריך להעביר על כבודי. אולם ר' שמעון שהיה קפדן לא הסכים לאכול, ואמר: ימות הבעל ובניו "ואל יזוז שמעון ממקומו".

הלכה כר' יהודה

ההדרכה הכללית של חכמים להיות ענוותן כהלל ולא קפדן כשמאי וכר' שמעון (שבת ל, ב, ועיין ויק"ר ט, ט). וכך גם נפסק להלכה, שכאשר נחלקים ר' שמעון ור' יהודה – הלכה כר' יהודה (עירובין מו, ב).

גדולתו של רשב"י

דרכו של רבי שמעון בר יוחאי אינה מתאימה לכלל הציבור. צורך השעה מכריח אותנו להתחשב באילוצי החיים, וזה רצונו יתברך שנפעל לתיקון העולם תוך התחשבות בקשיים העומדים לפנינו בלא שנסמוך על הנס. אך מכל מקום יש ערך רב למציאותו של תלמיד חכם גדול שחי את חייו על פי ערכי הנצח בלא פשרות, שעל ידו רואים הכול באופן מוחשי את מופת הדבקות המוחלטת בתורה. החזון הגדול של האמונה והגאולה מאיר מכוחו של רבי שמעון בר יוחאי, שמסר נפשו על כבוד ישראל ואמונתו, וקבע לדורות כי מלכות רומא שהצרה לישראל היא מלכות הרשעה. ועל כן המוני בית ישראל מקדישים ומעריצים את רבי שמעון בר יוחאי.

ר' יוסי ששתק

בצד מעלת חסידותו של ר' יהודה, וחזון האמת הנצחית של רשב"י, ישנה עוד מעלה – מעלת השתיקה של ר' יוסי. אמנם הנהגת הציבור דורשת לעיתים לומר דברים שיפים לשעתם כדברי ר' יהודה, והעמדת חזון הנצח דורש לעיתים קפדנות והתעלמות מקשיי ההווה. אולם האמת ההלכתית שלוקחת בחשבון את מכלול השיקולים, צריכה להיאזר בשתיקה עמוקה כדי להכיל את כל הצדדים. וזהו שהורו חכמים שבכל מקום שנחלק ר' יוסי עם ר' יהודה או ר' שמעון, הלכה כמותו.

ומכל מקום, בכל ימיהם, למרות כל האירועים הקשים שעברו עליהם, נהגו שלושת הגדולים הללו, תלמידי רבי עקיבא, כבוד גדול זה בזה, וידעו שעל ידי דברי שלושתם יחד מתגלה שמו של הקב"ה בעולם.

מסע הרבנים ותוצאותיו

מהדורה חדשה של הספר על מסע הרבנים בתרע"ד לחיזוק הדת במושבות * המהדיר הרב עמיהוד לוין שליט"א, תלמיד חכם גדול וגם בקיא גדול בתולדות היישוב * השמחה על התפתחות היישוב, והצער על ההתרחקות מתורה ומצוות * השפעתם השלילית של המורים החילונים והניסיון למצוא תקציב למורים יראי שמיים * החלטות הוועד בחדרה בעקבות הביקור * העברת הבימה בבית הכנסת של זכרון יעקב למקומה הנכון * ויכוח על תרומות ומעשרות ביבניאל * החלוצים החילונים בפוריה מקבלים על עצמם כשרות ושבת

'אלה מסעי' על מסע הרבנים למושבות

לפני מספר חודשים יצא לאור מחדש הספר 'אלה מסעי' (ע"י קרן רא"ם), ובו תיאור מסע הרבנים שנערך בחורף תרע"ד לחיזוק ענייני הדת במושבות החדשות בשומרון ובגליל. בראש המשלחת עמד מרן הרב קוק זצ"ל, שהיה אז כבן ארבעים ותשע ושימש כרבה של יפו והמושבות, ועמו השתתפו מספר רבנים חשובים, ובראשם הרב יוסף חיים זוננפלד (שהיה מבוגר מהרב קוק בשש עשרה שנה).

המושבות הוותיקות הוקמו על ידי אנשים דתיים ומסורתיים, והמושבות הצעירות על ידי חילוניים. אולם רוח הזמן והשפעת המורים הצעירים קלקלה את האווירה המסורתית גם במושבות הוותיקות. הרבנים יצאו למסע כדי לחזק את שמירת השבת, החינוך התורני וכל שאר ענייני הדת, תוך התמקדות בהפרשת תרומות ומעשרות.

תיאור המסע נכתב על ידי הרב הורוויץ, שהיה אחד ממשתתפי המסע ומארגניו, אולם הוא נכתב מזווית מבטו, ללא תיאור המצב הכללי של המושבות ומידת ההשפעה שהותיר ביקור הרבנים עליהן. הרב עמיהוד לוין שליט"א, ראש כולל בנתניה וראש מכון 'אורייתא', שידיו רב לו בסוגיות הש"ס בבקיאות ובחריפות, והוא בקיא גדול גם בתולדות היישוב בארץ, עמד מטעם מכון 'אורייתא' על הוצאת הספר מחדש. המהדורה החדשה מלווה במבוא, הערות, תמונות והרחבות שנותנות תמונה היסטורית מלאה על מצב המושבות באותם הימים ועל מידת ההשפעה של מסע הרבנים. מעטים הספרים שמאגדים הבנה תורנית עם דייקנות היסטורית וגיאוגרפית ברמה שכזו.

לכבוד לי לציין שהרב עמיהוד לוין הוא קרוב משפחתי, שכן אביו הרב הגאון משה לוין זצ"ל, רבה של נתניה, הוא דודו של אבי מורי שליט"א. כאשר הסבא של הרב לוין, שהוא סבא רבא שלי, הרב אליהו אפשטיין זצ"ל, עלה לארץ והלך אצל הרב קוק זצ"ל, הציע לו הראי"ה שני מקומות של רבנות – ברמת גן או בבלפוריה שבעמק יזרעאל. והסבא, שחפץ להיות שותף בבניין הארץ, בחר ללכת לבלפוריה. שם כנראה השורשים להוצאת הספר הנפלא הזה.

מטרת המסע

כפי שמובא בספר, את ההקדמה לחוברת המסע או לפחות את רובה כתב הראי"ה: "כשאנו מביטים על המושבות הפורחות, על הערים המתרחבות, על הפרוורים ההולכים ומשתכללים בארץ ישראל, ואנו קוראים את דברי הנביא (יחזקאל לו): "כה אמר ה'…. והושבתי את הערים ונבנו החרבות והארץ הנשמה תעבד… היינו אז כחולמים… ושואלים אנו את עצמנו: הכן הוא? היתכן להיות שאנחנו הננו כבר הדור הרואה בעיניו את התחלת קיום ייעודי הנבואה?… ומדי תעלינה מחשבות כאלה על לבבנו הננו מרגישים בקרבנו גדולה פנימית, נחת רוח נהדר…" אולם מנגד כאשר מביטים בכל החסרונות, בהתרחקות מאור התורה והמצוות, כמעט נדמה לנו שכל החזון התחיה המרהיב את הלב, כאילו נמוג הוא ומתנדף כעשן לעינינו חלילה… אמנם אנו בטוחים בחסדי צור ישראל האומר לציון תבנה, שהמחלות הללו מחלות עוברות הן, וכוח החיים הפנימיים אשר בנשמת ישראל… יתגבר על כל אלה הליקויים… אלא שאנו נקראים לסייע ככל יכולתנו, לצאת לעזרת ה' בגיבורים, לבקר במושבות, לעודד את הרוח, להכניס טל חיי קודש בעצמות היישוב… לרומם את חיי היהדות הנאמנה, לקרוא בקול גדול את קריאת השלום והאחדות אשר בין היישוב הישן והחדש…".

בכל המקומות דרש הרב קוק ועוד רבנים בפני החלוצים. דבריהם פעלו על השומעים ועוררו רצון להתחזק בתורה ומצוות ובשמירת שבת. סדרי הפרשת תרומות ומעשרות תוקנו, וענייני דת נוספים מצאו את פתרונם. אולם בעיית החינוך שדרשה טיפול שורש לא נפתרה.

אז והיום

למרות שכבר עברו תשעים ושמונה שנים, נדמה שאותם שני קווים נמשכים עד היום. משנה לשנה ההתפעלות מיישוב הארץ גוברת. בעת קיום המסע, בשנת תרע"ד, מנה הישוב היהודי בארץ ישראל כ-85 אלף יהודים (רק 12% מכלל האוכלוסיה). החלק הארי התגורר ביישובים העירוניים, בעיקר בירושלים, וכ-12 אלף יהודים ישבו בארבעים ושבע נקודות ההתיישבות החדשות שקמו במשך כשלושים שנה – מאז ראשית העלייה הראשונה בשנת תרמ"ב. כיום מתגוררים בארץ ישראל למעלה מפי ששים יהודים – כששה מיליון. לאחר כשלושים שנות התיישבות, היישוב היהודי ביהודה ושומרון מונה קרוב לשלוש מאות וחמישים אלף. המושבה הגדולה אז היתה זכרון יעקב, שכשלושים שנה אחר הקמתה מנתה כ-870 נפש (כדי לסבר את האוזן, ביישוב הר ברכה שבגב ההר גרים כיום קרוב לאלף וחמש מאות נפשות).

מנגד, גם הצער על הריחוק מתורה ומצוות נוקב וממוגג את הלב. עם זאת, כמו אז, מתברר שחלק גדול מהריחוק נובע מכך שלא נפגשים. וכאשר נפגשים, מתברר בדרך כלל שיש רצון עמוק משני הצדדים לקירוב לבבות, והחילונים מעוניינים להתקשר יותר לתורה ומצוות.

מסקנות המסע – בעיית החינוך

כמעט בכל מקום שבו ביקרו הרבנים התלוננו התושבים הוותיקים על המורים שמדיחים את ילדיהם מדרך התורה והמצוות. מורים אלו היו מתוקצבים בתחילה על ידי פקידי הברון ולאחר מכן על ידי חברת יק"א, ואורגנו על ידי "מרכז המורים". כל הגופים הללו היו בעלי אופי לאומי חילוני. קשיי הפרנסה של החקלאים לא אפשרו להם לשכור מורים שמתאימים לרוחם. מרן הרב קוק קיווה שעל ידי תנועת 'אגודת ישראל', שקמה שנה קודם לכן, יימצאו תקציבים להחזקת מורים יראי שמים בכל המושבות. זו היתה אחת הסיבות לנסיעתו לכינוס הראשון של 'אגודת ישראל' בסוף שנת תרע"ד בפרנפקפורט. אולם מלחמת העולם הראשונה שפרצה אז הפרה את כל התוכניות. בכל זאת, עוד לפני כן הושג על ידי הרב הורוויץ, נציג הוועד מאמסטרדם, מימון זמני לששה מורים שנשלחו לשש מושבות. על המורה ר' משה פרוש שנשלח ליבניאל מסופר שעשה חיל, עד שכמעט לא נשאר ילד בבית הספר החילוני.

בכל המקומות דרש הרב קוק ועוד רבנים בפני החלוצים, בכל המקומות דבריהם פעלו והותירו רושם, אבל את מצב החינוך שנשלט על ידי גורמים חילוניים היה קשה לתקן, בהיותו תלוי במשאבים כספיים מרובים.

בשולי הדברים יש לציין שבפועל תקציבים רבים הגיעו לארץ על ידי תורמים דתיים, אבל רובם ככולם הלכו להחזקת היישוב הישן, עד שלא נמצאו תקציבים להחזקת מורים דתיים במושבות השומרון והגליל.

נזכיר מעט מהעובדות המתוארות בספר.

חדרה

בחדרה חיו אז כארבע מאות וחמישים יהודים, בצפון המושבה התגוררה קבוצה של עולים מתימן. התרשמות הרבנים כפי שסיכם הרב הורוויץ: "לומדים בערבוביא. הלימוד הדתי וחינוכו לקוי לגמרי… בא לפנינו נער בן י"ב מתלמידי בית הספר ונשתוממנו… החומש זר לו לגמרי ולא ראהו מעולם. אמנם לומד הוא ישעיהו ויחזקאל מספרי הנביאים, ואפשר כבר לשער איזה טעם טועם ילד שלא ראה את החומש… מחינוך של חובת תפילה אינם יודעים כל עיקר… המצב של הצעירים פרוע…"

"תימני אחד מחברי הוועד התימני מתאונן בפתקא שהוא מוסר לרבנים, שאין לא תורה ולא תפילה, לא מורה דעה ומבין שמועה".

בעקבות הביקור כתב להם הרב קוק מכתב ובו ביקורת על דברים הצריכים תיקון (אגרות ראיה ח"ב תרכא). בעקבות המכתב התאסף הוועד, ובסיכום הישיבה הובעה תרעומת על אלה שהוציאו את דיבתם בפני הרב קוק, ומנגד הוסכם שצריך להתחזק בהפרשת תרומות ומעשרות והובעה התנגדות לחילולי שבת בפרהסיא. הוסכם לקדם את בניית המקווה לשכונת התימנים המרוחקת. בנוגע לשכירת מלמד, קבעו שהדבר יהיה תלוי בהשגת תקציב. היו מחברי הוועד שכבר הסכימו באותה אספה להתחייב על תשלום סכומים שונים, ולבסוף הוסכם להקים ועדה שתנסה לראות אם יש פתרון תקציבי.

זכרון יעקב

זכרון יעקב היתה המושבה הגדולה ביותר, ומצאו שם שבית הספר מעורב, המורים חילוניים, והשפעות זרות גורמות להתרחקות מהדת. הדבר בא לידי ביטוי בכך שאפילו בבית הכנסת קבעו פקידי הברון את הבימה בסמוך לארון הקודש, כמנהג הרפורמים.

באספה עם הוועד אמר הרב קוק שצריך "לעשות תיקון גדול בבית הספר, להפריד בין הכיתות שילמדו התלמידים לחוד והתלמידות לחוד…" היו מורים שהתווכחו על כך, ובסופו של דבר הוועד קיבל את הדרישה באופן עקרוני, אולם החליט למסור את סידור העניין לוועידת בית הספר.

עוד מסר הרב קוק את פסק הרבנים שחובה להעמיד את הבימה במרכז בית הכנסת. גם על זה היו שהתווכחו וטענו שכל זה אינו אלא מנהג. אבל הרב קוק השיב שאין כאן מקום להבחין בין דין למנהג, בכל אופן שינוי זה מבטא "טמיעה ועקירת היהדות". בסופו של דבר הוועד הסכים שיעבירו את השאלה לאספה הכללית תוך שהם יתמכו בדרישת הרבנים.

סופה של הבימה

אחת המעלות המרכזיות שבמהדורת הרב לוין, שהוא מרחיב את היריעה ומספר מה היה לפני כן והיאך הדברים הסתיימו. באותה שבת שבה שבתו הרבנים בזכרון יעקב העבירו באופן זמני את הבימה למרכז בית הכנסת, שכן הרבנים התנו בכך את הסכמתם לבוא לבית הכנסת, אך לאחר מכן החזירו אותה למקומה הראשון. לאחר שכינוס האספה שבה היו אמורים להחליט באופן סופי היכן תעמוד הבימה התעכב, אזרו עוז שניים מהחברים, שברו את בסיס הבימה והעבירו אותה למרכז בית הכנסת. משנודע הדבר הוחלט בוועד המושבה להטיל על השניים קנס כבד, מפני "שמעשה זה נגד כל התקנות של הועד… ויכול לגרום דמורליזציה והרס לעבודה וסדרי עבודת הוועד". אולם חברים רבים התקוממו על העונש, ואמרו שהשניים הללו ייצגו במעשיהם תושבים רבים שעודדו אותם לכך. ואחד טען שהרבנים אמרו "שחייבים לשבור את הבימה, לכן היה הגבאי כאילו מוסמך לעשות זאת". לבסוף הוחלט ברוב קולות לפטור אותם מתשלום הקנס, ומקום הבימה נשאר במרכז בית הכנסת כדרישת הרבנים.

ויכוח שעבר ביבניאל

סיפר רבי בן ציון ידלר, אחד ממשתתפי המסע, בספרו 'בטוב ירושלים': "זכורני שהיה שם במושבה אחד מן החדשים (מודרנים) שבאמצע דרשתו של הרב קוק התריס בדברים כנגד הפרשת תרומות ומעשרות, וזעק 'במקומנו לא יהיה כדבר הזה!' וכעס הרב קוק מדבריו מאוד, והטיח בו דברים קשים, עד שהרב זוננפלד הרגיע את הרב קוק ואמר לו: 'עוד יראה הרב שאיש זה יחזור בתשובה וייתן בעצמו את פירותיו לעשר". וסיפר הרב ידלר שכך היה, ולימים אותו איש היה מסייע בידו בהפרשת תרומות ומעשרות. והיה שם איש פשוט שקם ואמר, אם על הדגל האדום אנחנו מוכנים כאן למסור את הנפש, כאשר עדיין לא צמחו ממנו פירות כלל, על אחת כמה וכמה שעל הפרשת תרומות ומעשרות שהוא ישן נושן מימי יהושע בן נון, שכבש את הארץ, ועל שמירת שבת מימות משה רבנו, שאנחנו צריכים למסור את הנפש. ובדברים הללו נחה דעתו של הרב קוק.

הביקור בפוריה

בפוריה חיו אז כשישים חלוצים צעירים חילונים, מחללי שבת ואוכלי טריפות. בכל זאת, כששמעו שהרבנים שובתים ביבניאל, שלחו שני צעירים להזמין את הרבנים אליהם. אולם כיוון שפוריה היתה מחוץ לתחום שבת לא רצה הרב קוק להשיב להם תשובה בשבת (כדי שלא ישובו למקומם תוך חילול שבת), ואמר להם שאם ימתינו עד צאת השבת יחזיר להם תשובה. במוצאי שבת סוכם שיבואו אליהם למחרת לפנות ערב.

בספר מובאות כמה עדויות על הביקור בפוריה שהותיר רשמים עזים בקרב החלוצים, שעד אז חשו ריחוק גדול מרבנים ומתורה ומצוות. הרב קוק דרש לפניהם בענייני תורה ויישוב הארץ, ועל הצורך לקשור קשר נפשי רוחני בין הרב הזקן מירושלים, הרב זוננפלד, ועד הפועל הצעיר ביותר. הפועלים ענו על כך בקריאות הידד ומחיאות כפיים. מתוך התלהבות החלו לרקוד יחד, כאשר מפרק לפרק הרב קוק דרש להם מענייני תשובה, שמירת שבת, אכילת כשר וכו'.

לימים סיפר זאב הורביץ חבר קיבוץ גבע: "את התמונה הזו כל חיי אזכור. הרב קוק, איש גבוה יפה תואר עם כובע גבוה… ראה שיש שומר אחד עם עבאיה ואמר לו בא נתחלף, אני אקח את 'האיצטלא דרבנן' שלך ואתה תקח את שלי. החבר'ה היו אז בשמחה. בסוף אמר הרב: כשם שאני לבשתי את שלכם ואתם את שלי באופן חיצוני, כך צריך להיות גם בלב".

חברה אחרת סיפרה על התרוממות הרוח, ובתוך כך הדגישה "רק בחורים רקדו שם, בנות לא העזו". בסופו של המפגש קיבלו על עצמם החלוצים להכשיר את המטבח ולא לחלל יותר שבת בפרהסיא.