ארכיון הקטגוריה: בית מקדש

מקום מקדשנו בריבונות ישראל

הר הבית הוא המקום שכל ישראל נכספים לו, ואליו מכוונות כל התפילות • מדוע רק מיעוט מתוכנו עוסק בהכנות מעשיות לבניין המקדש • התהליך הרוחני שנדרש כדי שנזכה לבניין המקדש • כל זמן שהר הבית פתוח לערבים, מצווה לעלות אליו כדי לבטא את הריבונות הישראלית על ההר • לדבוק בחזון בניין המקדש גם אם מימושו עדיין רחוק • האסלאם והערבים מכבדים את השליט ומקבלים את ריבונותו בתנאי שהוא מגלה עוצמה וסמכות • למנוע זכויות מערביי מזרח ירושלים שנוהגים בכפיות טובה

הר הבית מוקד התפילות

גם אם נדמה לראש הממשלה שבמצבנו הביטחוני והבינלאומי אי אפשר להתיר תפילת יהודים פומבית על הר הבית, לכל הפחות הוא נתבע שלא לומר דבר שממנו ישתמע איזה ויתור על הריבונות שלנו על הר הבית. עליו לסרב לכל הגבלת כניסה של יהודים להר

הר הבית, מקום המקדש, הוא המקום שאליו כל ישראל נכספים ואליו מכוונות כל התפילות (ברכות ל, א). על בניין ירושלים והמקדש אנו מתפללים בשתי ברכות מתוך תשע עשרה הברכות של תפילת עמידה: א) "ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה כאשר דיברת"; ב) "והשב את העבודה לדביר ביתך… ותחזינה עינינו בשובך לציון". עם סיום התפילה אנו שבים ומבקשים: "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו". ובכל חתונה אנו חוזרים ונשבעים לירושלים ולבניינה.

וכן בברכת המזון, ברכה שלמה מוקדשת לירושלים: "רחם נא ה' אלוקינו על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך… ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו… ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, ברוך אתה ה' בונה ברחמיו ירושלים אמן".

כאן המקום לשבח את מכון המקדש ואת כל הרבנים ואנשי הציבור העוסקים בלימוד הלכות בית המקדש, שמקרבים את תודעתו וערכיו לבית ישראל ולאומות העולם.

מדרגת בית המקדש עדיין רחוקה

מאידך, אף שבניין בית המקדש הוא פסגת השאיפות הלאומיות של עם ישראל, רובנו לא רואים חובה לעסוק בהכנות ישירות לבניינו. משום שעוד רבה הדרך לפנינו, ביישוב הארץ כולה לאורכה ולרוחבה, בקליטת עלייה ובשיבת עם ישראל לאמונה וללימוד התורה וקיום המצוות, כך שהתורה תאיר את חיי החברה, הכלכלה, המדע והתרבות של עם ישראל. תהליכים אלו נתונים לבחירתנו ואינם תלויים בהשראת שכינה, או בהלכות טהרה שקיומן רחוק מאיתנו. וכן מסתבר שלפני הגעתנו למדרגת המקדש נגיע לקיום מצוות השביעית והיובל כפי חיובה מהתורה, שתלוי בכך שכל ישראל יישבו בארצם, כל שבט בנחלתו (עיין פניני הלכה שביעית יא, ה). כמו כן נראה שעוד לפני בניין המקדש צריך להקים את הסנהדרין, כדי להכריע בשאלות הקשורות לבניין המקדש וסדר עבודתו. לשם כך צריך שהתורה תחזור להיות מוקד חייו הרוחניים של רוב עם ישראל, ויתאגדו יחד כל הרבנים מכל העדות לבית דין משותף.

התהליך

יכול להתרחש נס, ועיני עיוורים תיפקחנה, ובזמן קצר נזכה לכל זה. אולם בדרך הטבע, עוד מוטלת עלינו עבודה גדולה של התקדמות והתעלות. צריך שהציבור הדתי יהיה חברת מופת מוסרית של אנשי תורה, עבודה ודרך ארץ, שזוכה לברכה אלוקית בהקמת משפחות מפוארות ובתרומה לכלל, עד שהמוני בית ישראל ירצו להתקרב לתורה ולמצוות. אז נוכל להתקדם לקראת בניית בית המקדש. יהי רצון שמצד אחד נזכה להיות שותפים מלאים בקירוב הגאולה, ומאידך – נזכה לכך במהרה בימינו.

הריבונות על הר הבית

אף שאנו רחוקים מהמדרגה הראויה להקמת בית המקדש, בשום פנים אסור לנו לוותר על הריבונות במקום מקדשנו. שכך היא חובת מצוות יישוב הארץ, שנאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה" (במדבר לג, נג), "וירשתם אותה וישבתם בה" (דברים יא, לא). "וירשתם" הכוונה לריבונות. וכפי שכתב הרמב"ן: "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (השמטות לספר המצוות מצווה ד).

המקום החשוב ביותר מבחינת מצוות יישוב הארץ הוא הר הבית. וכפי שלמדנו שמקומות בסוריה שכבש דוד המלך לא התקדשו בקדושת המצוות התלויות בארץ, מפני שכבשם לפני שכבש את ירושלים (ספרי עקב). וכן נפסק ברמב"ם (תרומות א, ב ד). הרי שעיכוב בריבונות על ירושלים פוגע במצוות היישוב והריבונות בכל הארץ.

העלייה להר הבית בזמן הזה

אילו היה הדבר אפשרי, מוטב היה לסגור את הר הבית בפני כל אדם, שיהיה שמור ומובדל בקדושתו עד שייבנה בית המקדש. אבל כל זמן שהר הבית פתוח לערבים, מצווה לעלות להר הבית כדי לבטא את הריבונות הישראלית על ההר. ואמנם בזמן המנדט הבריטי עמדת הרבנים ובראשם מרן הרב קוק זצ"ל הייתה שאסור לעלות להר הבית. אולם זה היה לאחר כשלוש מאות שנה שבהן יהודים לא הורשו לעלות להר הבית, עד שהתעורר ספק היכן הוא מקום המקדש (ששטחו פחות מעשרה אחוז ממתחם הר הבית). אולם בעקבות שחרור הר הבית חזרו רבנים, ובראשם הרב גורן זצ"ל, למדוד את שטחי ההר, וקבעו היכן היה מקום המקדש, והיכן מותר לעלות בטהרה. וכך אנו יכולים לחזור למנהג שהתקיים על ידי גדולי ישראל במשך יותר מאלף שנה, לפיו עולים לאחר טבילה למקומות המותרים בהר הבית ומתפללים על בניין המקדש וגאולת ישראל.

בנוסף לכך, מצוות יישוב הארץ מחייבת אותנו בכך. ולפני הקמת המדינה, מחמת האונס לא יכולנו לקיים את המצווה. היינו תלויים אז בחסדי האנגלים, שבנוסף לכך שבגדו במנדט שהוטל עליהם לבנות בית לעם היהודי, גם טענו שאם היהודים יעלו להר, לא יוכלו לערוב לשמירה על חיי היהודים בארץ. אבל כיום בחסדי ה' יש לנו כוחות ביטחון שבכוחם להגן על עמנו וארצנו.

יבורכו העולים להר שמקיימים את מצוות יישוב הארץ בלב ארץ קודשנו.

חשיבות החזון

ואם ישאלו, הואיל ובית המקדש רחוק מאיתנו, מדוע חשוב כל כך לשמור על זיכרונו ועל הריבונות במקום משכנו? מפני שהחזון הוא היסוד המניע את כל תהליך ההתקדמות. וכאשר שוכחים את החזון, התהליך כולו נעצר.

לדבוק בחזון

כאשר היינו בגלות האיומה, למרות התנאים הקשים הצלחנו לשרוד ולהחזיק באמונה שכדאי לסבול את כל הרדיפות והרציחות, כי בסוף נזכה לחזור לציון בית חיינו. כיום הדרישה מאיתנו צנועה בהרבה: לדבוק במקום בית מקדשנו.

גם אם נדמה לראש הממשלה שבמצבנו הביטחוני והבינלאומי אי אפשר להתיר תפילת יהודים פומבית על הר הבית, לכל הפחות הוא נתבע שלא לומר דבר שממנו ישתמע איזה ויתור על הריבונות שלנו על הר הבית. עליו לסרב לכל הגבלת כניסה של יהודים להר ולא להסכים לשום ביטוי של הסתה או ביזוי כלפי יהודים על הר הבית.

גם חברי האופוזיציה, ובראשם ח"כ יצחק הרצוג, נכדו של הרב הראשי, הגאון הצדיק הרב יצחק הרצוג זצ"ל, נתבעים שלא להפנות עורף למקום בית מקדשנו.

השיקול הריאלי

גם מצד השיקול המדיני-ביטחוני הריאלי אסור לסגת מכל סממני הריבונות היהודית בהר הבית. הרי המגמה היא להסתדר עם האויב הערבי, והערבים ככלל מחשיבים מאוד את הכבוד. עם שנראה בעיניהם כמוכן לזלזל בערכיו ובכבודו, נחשב אצלם כעם בזוי שאין לו עמוד שדרה ובקלות ניתן להכריעו. כל אדם אובייקטיבי ונטול דעות קדומות שמקשיב לדברי המנהיגים האותנטיים של הערבים, מבין זאת מיד.

אפשר להעריך שאם מנהיגי ישראל היו מתייחסים ביתר כבוד לקודשי ישראל, היו נחסכים מאיתנו חלק מהמלחמות והעימותים.

על הערבים במזרח ירושלים

ראוי לברך על יוזמתו של ראש הממשלה לבחון את שלילת זכויות התושב מערבים תושבי השכונות העוינות במזרח ירושלים וההטבות הכלכליות הכרוכות בהן.

לצערנו, חוץ מכמה צדיקים כדוגמת אנט חאסכייה הנפלאה, הערבים כופרים בטובה שהם מקבלים מהיהודים – טובה שעולה לקופת המדינה מיליארדים בכל שנה. במקום לספר בשבח מדינת ישראל והיהודים, שהעניקו להם זכויות ורמת חיים שאין בשום מדינה ערבית, מנהיגיהם ונציגיהם הנבחרים מפיצים בכל העולם עלילות רשע על הרעות הרבות שהיהודים כביכול מעוללים להם, עד שהם כיום העם העשוק, המדוכא, העני והמסכן עלי אדמות. ורק בזכות "גבורתם הנודעת" מהימים שבהם כבשו את ארץ ישראל וטבחו ביהודים ובנוצרים והחריבו את בית הכנסת שהיה על הר הבית, הם מצליחים לעמוד כנגד אכזריות ורשעות היהודים.

לכן מוצדק לשלול מהם את ההטבות הללו. זכויות כרוכות בחובות. ואין זה פוגע בכך שצריך לחתור להרחבת הריבונות על כמה שיותר שטחים ברחבי ארץ ישראל.

חובת נאמנות המוסלמי לשלטון

כעיקרון, התנהגותם כפוית הטובה של הערבים כלפי השלטון היהודי מנוגדת להלכה המקובלת באסלאם, שתובעת נאמנות של נתין לממשלה. לכן בעת הפרעות שהיו בימי שלטון הבריטי, היו הערבים צועקים: "אטבח אל-יהוד, א-דואלה מענא" – "טבחו ביהודים, הממשלה איתנו". אלא שנאמנות זאת מותנית בכך שהשלטון מפגין את כוחו ואוכף אותו בכל האמצעים העומדים לרשותו. אבל אם כשהם מתפרעים – מוותרים להם, ולא אוכפים עליהם באופן מלא ותקיף את חוקי הבנייה, הנהיגה, הנישואין, גניבת רכוש ותשלום מיסים, הם בזים לממשלה.

תאכפו על החברה המוסלמית את החוק, ורבים מהם ישבחו את מדינת ישראל בכל העולם.

מעשה מפרופ' טבגר ז"ל

סיפר פרופ' יוסף טבגר כיצד גאל וניקה יחד עם כמה חברים את בית העלמין היהודי העתיק בחברון:

"כאשר הגענו לבית הקברות מצאנו שהערבי שקיבל משכורת ממדינת ישראל עבור שמירה על בית הקברות, שתל בו כרם ונוהג בו כחצרו הפרטית.

"התחלנו לעקור את הכרם ולנקות את בית הקברות. יצא אלינו הערבי 'השומר' בצעקות ואיומים וטענות שהמקום שלו ועלינו להסתלק. בלי להרחיב בדברים הכינו אותו מכות רציניות והמשכנו לנקות. ביום השני שב הערבי ויצא לקראתנו בצעקות ואיומים, ושוב הכינו אותו והמשכנו בעבודתנו.

"בבוקר יום השלישי קיבל אותנו הערבי במגש של תה וקפה, ואמר: 'איך יתכן שיהיה כרם בבית עלמין שהוא מקום קדוש?!' הוא גם ביקש להצטלם עם 'החכמים היהודים', כדי שיוכל לתלות את התמונה אצלו על הקיר. מאז ואילך הערבי סייע לנו בעבודת ניקוי בית הקברות".

כך סיפר פרופ' טבגר ביובש, כפי שפיזיקאי ניסויי מספר על תיאוריה שנוסתה בשטח והתבררה כנכונה.

במעלות קדושי ארץ ישראל

בכל נפשך

הרצח הנורא באיתמר זעזע את כולנו. את כל המתנחלים, ואת כל היהודים באשר הם. הרי לא את משפחת פוגל לבדה רצו לרצוח, אלא את כל אחד ואחד מאיתנו. וביישובים הסמוכים, הנמצאים בקו הראשון של ההתיישבות, רבים מדמיינים לעצמם מה היה קורה אם היו מגיעים אליהם, כיצד היה ראוי להם להתגונן, ואם חס ושלום… מה יהיה על … והילדים וההורים מתקשים לישון.

אבל אסור להיחלש. צריך לרומם את הפחד והדאגות אל מצוות קידוש ה', ולהיזכר במה שאנו מקפידים לומר בכל יום, בוקר וערב, בקריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

אמרו חכמים במשנה (ברכות ט, ה): "בכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך". וכך צריך כל יהודי לכוון בעת קריאת שמע, שאם היה נדרש, היה מוכן למות על קידוש ה'.

מובא בשם רבי אלימלך מליז'אנסק: "… שוכב על מיטתו ואינו יכול לישון, יהיה מהרהר במצוות עשה זו של "ונקדשתי בתוך בני ישראל". וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאילו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים, והוא בשביל קדושת השם יתברך, שובר את טבעו ומפיל את עצמו להאש על קידוש השם יתברך. ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ונמצא שאינו שוכב ויושב בטל, רק מקיים מצוות עשה דאורייתא. וכן בפסוק ראשון של קריאת שמע וברכה ראשונה של שמונה עשרה יהרהר כנ"ל…" (צעטיל קטן א-ב).

התחברות אל הנצח

מצווה נוראה זו היא שמחברת כל יהודי אל הנצח. היא שתולשת אותו מהארעיות והקטנוניות של החיים אל עולם האמת והטוב, אל חזון הגאולה. וזה גם עניינה של מצוות יישוב הארץ בעת הזאת, שהיא מצוות עשה יחידה בתורה שמחייבת את ישראל לסכן את נפשם כדי לכבוש את הארץ וליישבה. אמנם יש שלוש מצוות חמורות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – שעליהן יש חובת מסירות נפש, שאם יאיימו עליו לאמור: או שתעבור על אחת מהן או שתיהרג – "ייהרג ובל יעבור". אבל אין מצווה להיכנס במכוון למצב שיחייבו אותו לעבור על אחת מהן ולמסור את נפשו. לעומת זאת, מצוות יישוב הארץ היא היחידה שמחייבת את ישראל להיכנס מתוך יוזמה למצב של סכנה כדי לכבוש את הארץ וליישבה (מנחת חינוך תכה; משפט כהן עמ' שכז).

מצוות יישוב הארץ

אין כמו מצוות יישוב הארץ, שעל ידה כל המעשים הקטנים שאדם עושה במשך היום מקבלים משמעות עמוקה, אלוקית. אדם נושם, אוכל, ישן, מתהלך – ובעצם שהותו במקום שההתיישבות צריכה חיזוק הוא מקיים מצווה. וככל שהוא משביח את איכות חייו, ברוחניות ובגשמיות, כך הוא מגדיל את המצווה לאין ערוך. שעל ידי גילוי הערכים האלוקיים בתוככי המציאות, בחיים הטובים, העולם כולו אומר שירה לא-ל חייו. ונמצאו הבתים, העבודה, המשפחה, חיי החברה, כולם שותפים בגילוי דבר ה' בעולם. וזו הבשורה הגדולה שיוצאת לעולם מארץ ישראל, שאין פירוד בין השמים והארץ, ודווקא בתוך המציאות הממשית ניתן לגלות את דבר ה' ולהביא גאולה ותיקון לעולם כולו. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

אל מול הרשעים

איננו שואפים לנקם פרטי, אלא לנקמה ממלכתית שצה"ל וכל מערכות השלטון יובילו. לא חזרנו לארצנו כדי לנשל ערבים מבתיהם, אבל משקמו עלינו לכלותינו, נתבע שכל מי שרצה להרוג ייהרג, וכל מי שרצה לגרש יגורש, ועם השאר נחייה בשלום.

הדאגה לביטחון והביקורת הפנימית

יחד עם הנכונות למסור את הנפש, יש לדאוג לצורכי הביטחון ככל האפשר. היה רצוי גם שבתפקיד שר הביטחון יכהן אדם שמבין מדוע עם ישראל נמצא בארצו. במקום זאת מר נתניהו מינה את אהוד ברק, עם כל הבעיות הידועות שכרוכות באיש הזה. חיילי צה"ל עושים את מלאכתם במסירות, הם יודעים מי האויב, אלא שידיהם כבולות על ידי השר והפיקוד הבכיר, ששכחו את המטרות שלשמן מונו.

צריכים גם לבקר את מערכת המשפט, שכמו בכל דבר שלילי שקורה במדינה, גם כאן יש לה חלק. מערכת הביטחון של היישוב איתמר נמצאת ברמה ירודה מבחינה אלקטרונית, מפני שהיועצים המשפטיים החליטו שתוואי הגדר שנסלל בתיאום עם צה"ל אינו מצדיק תפישת קרקעות. מדובר בקרקעות שאין להן דורש. כך נותר היישוב עם אמצעי הגנה מינימאליים – הרבה פחות מהמקובל באזור. סיפרו לי שטליה ששון, בעת שעבדה בפרקליטות, היא שהחליטה על כך. כיום היא מועמדת לכנסת מטעם סיעת מר"ץ.

המשכן והמקדש

כל הערכים המקודשים היו מתגלים בבית המקדש באיזון מושלם. בקודש הקודשים נמצא הארון, שמבטא את התורה הקדושה. ובקודש נמצאים השולחן, המנורה ומזבח הקטורת. השולחן מבטא את ערך העבודה והפרנסה, המנורה את החכמה והאומנות, ומזבח הקטורת את הכיסופים להתפלל ולומר שירה לפניו יתברך.

ואם היה יהודי שוכח את ייעודו וחוטא, היה עליו להתבונן בצורת הבית ולחזור בתשובה, שנאמר (יחזקאל מג, י): "הגד את בית ישראל את הבית וייכלמו מעוונותיהם". שאם יבוא אדם ומרוב אהבתו לתורה יאמר למשל, מה לי לעסוק בפרנסה, העיקר להיות אברך כל ימי חיי, יצביעו לו על השולחן כדי שיחזור בתשובה ויבין את ערך העבודה והעיסוק ביישובו של עולם.

ואם יבוא אדם אחר ויטען שאין כל ערך לחכמות השונות, יצביעו לו על המנורה הטהורה בעלת שבעת הקנים שרומזים לשבע החכמות, כדי שיחזור בו מטעותו.

ואם יבוא חוקר מהאקדמיה להשוות בין התורה לשאר החכמות, יזכירו לו שהבדל עצום יש בין התורה הקדושה שמקומה בקודש הקודשים לשאר החכמות שמקומם בקודש. ופרוכת פרושה בין הקודש לקודש הקודשים – ללמד שהתורה קודמת לכל, ובחרדת קודש צריכים לגשת אליה. וכן אם יבוא אדם ויטען שהתפילה חשובה יותר, או שיש שיוויון ערך בין תורה ועבודה, יזכירו להם שעם כל הכבוד למזבח הקטורת ולשולחן – הארון נמצא בקודש הקודשים, ולכן בראש ובראשונה מוכרחים לקבוע עיתים מקודשים לתורה.

ואם יבואו בעלי מחלוקות לעורר קטטות, יזכירו להם שכשם שכל עמודי המשכן צריכים להתלכד יחד, כך צריכים אנשי התורה והעבודה והחכמה והתפילה להתחבר באהבה כדי לעשות את המשכן אחד.

בשביל מה המזבח

לכאורה כל הערכים האלוקיים כבר באו לידי ביטוי, ומדוע זה ישנו בחצר המקדש מזבח גדול ונורא, והאש יוקדת עליו יומם ולילה? כדי ללמדנו שכל הערכים היפים והטובים לא יוכלו להתקיים בעולם ללא מסירות נפש. לכתחילה במצב המתוקן, המסירות באה לידי ביטוי בהבאת קרבן בהמה, והבהמה היא תמורת האדם. ואף נתינת צדקה נחשבת קרבן ומבטאת מסירות נפש על ערכי התורה. ולעיתים מגיעות שעות קשות ונוראות, שהחושך גובר בעולם, ודרך רשעים צלחה, ואם רוצים להישאר דבוקים בערכי הנצח – אין ברירה אלא להקריב את החיים עצמם. בלי מזבח אין קיום לבית המקדש ואין קיום לערכים המקודשים בעולם.

שאלת הביטחון וישוב הארץ

על שני יסודות אנחנו עומדים: על ערך מצוות יישוב הארץ, ועל ערך הביטחון – שאם ח"ו ניסוג מיהודה ושומרון תגדל הסכנה מאוד. לכתחילה צריכים להתיישב כדי להפריח את השממה וליישב את הארץ. וכשאיננו זוכים – באות צרות, ומסיבה ביטחונית אנחנו מוכרחים לבוא אל הארץ וליישבה.

המרגלים במדבר פחדו להיכנס לארץ מסיבות ביטחוניות, ורק לאחר שנגזר עליהם למות במדבר ניסו להעפיל, אבל אז זה היה כבר מאוחר. כל הדור ההוא מת במדבר, ובניהם נכנסו לארץ כדי ליישבה.

לו היינו זוכים, היינו עולים לארץ כדי לחונן את עפרה, לבנות את הערים החרבות ולהפריח את ההרים השוממים, כקריאתו של הגאון מווילנה, ואחריו הרב קאלישר והרב גוטמאכר והרב אלקלעי. אבל לא זכינו, רוב היהודים פחדו לעלות, ובטענת פיקוח נפש נמנעו לעלות. ואז גברו צרותינו בגלות, וכבר נאלצנו לעלות מסיבות ביטחוניות. הראשונים זכו להתעורר מפחד הפרעות, והאחרונים רק לאחר השואה ברחו לארץ. היו רבנים שאמרו שאם צריך יהודי אחד ליהרג כדי לבנות את בית המקדש, עדיף כבר שלא לבנותו. כהמשך לכך גם פחדו מהערבים ולכן סברו שעדיף להישאר בגלות. ואז הגיעה השואה.

גם שחרור יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים נעשה מסיבות ביטחוניות. לאחר המלחמה ממשלת ישראל רצתה לסגת כדי להשיג איזה הסכם, אבל מסיבות ביטחוניות לא היתה אפשרות. אילו היינו זוכים ליישב את יהודה ושומרון מפני המצווה – בעיות הביטחון שלנו היו קטנות לאין ערוך.

לאחי המתנחלים

התעוררתי לפני עלות השחר, ועליתי לכתוב את הטור. באמצע הפסקתי לתפילת שחרית של עשרים לשש, וראיתי את האנשים שקמים עם שחר: מהנדסים, בנקאי, אדריכל, אנשי תחזוקה וחוקרים באקדמיה – צווארונים לבנים וכחולים יחד. והנה כבר מגיעים מתפללי המניין השני, של השעה שש. אחריהם יהיו עוד מניינים. ובתוך כך הנשים קמות, מעירות את הילדים, מכינות אותם לגנים ולבתי הספר. רובן ייצאו אח"כ לעבודה. ובתוך כך מתחילים כבר להביא את הפעוטות למעון ולגנים, וילדי בתי הספר מתאספים בתחנות. עוד מעט יגיעו האוטובוסים להסיעם לבתי הספר. בכל זה שותף גם חיים פוגל, הסבא של משפחת פוגל, שבמשך שנים ליווה את פיתוחו של היישוב מטעם תנועת אמנה.

וחשבתי בליבי: מתנחלים יקרים, מי יספר לכם עד כמה גדולים מעשיכם הקטנים. בחיי השיגרה שלכם אתם בונים את הארץ ומתקנים את חטא המרגלים. אתם יודעים שהמתגוררים כאן נוטלים עליהם סיכונים נוספים, ואע"פ כן אתם ממשיכים לחיות כאן, להקים משפחות, לעסוק ביישובו של עולם.

ואם קצת שכחנו את גודל המצווה, עלינו לחזור ולהיזכר בעקדתם של חמשת בני משפחת פוגל. אולי בזכות שנסכים בליבנו כי על הגנת העם והארץ צריכים להיות מוכנים להקריב קרבן, ירחם ה' עלינו ונזכה לשכון בארץ לבטח, בלא צורך למסור את הנפש.

האם לא מסוכן למתנחלים

פעמים רבות אנשים שואלים, האם לא מסוכן לגור בהתנחלויות?

אכן כן, יש סיכון נוסף במגורים בהתנחלויות, ועל דעת כן אנו יושבים כאן. אבל עם זאת צריך לדעת שבזכות המצווה – גם הסיכוי להגביר את החיים ולרומם אותם גדול יותר. עובדה היא שאם נשווה את משפחות המתנחלים למשפחות דומות מכל שאר הבחינות שגרות בתוככי הקו הירוק, נמצא שמשפחות המתנחלים הרבה יותר גדולות. מסירות הנפש על יישוב הארץ מעצימה את החיים. בדרך כלל בעולם הזה – בריבוי בנים ונכדים, בתורה ומצוות וביצירה רוחנית. ולעיתים בעולם האמת – כקדושים שאין ברייה יכולה לעמוד במחיצתם. והא בהא תליא.

אנשים מתים מתאונות ומחלות, מוצאים לעצמם דרכים שונות להרוס את חייהם. רבים אינם זוכים למצוא אהבה ואינם מקימים משפחה. הסבל העולמי רב מאוד. מי שבורח מהייעוד הלאומי מפני הסכנה שבכך, בדרך כלל מוצא את עצמו בסכנות אחרות או בסיבוכים אחרים, גדולים וקשים מהם. אשרי מי שיש ערך לייסוריו, שהם מזככים ומלטשים אותו, ועל ידם חייו זורמים במסלול הנכון שלהם.

ולא יעברו עוד שנים רבות ובעזרת ה' בניהם הנותרים של הרב אודי ורות הי"ד יעמדו לחופה, ויעמידו בנים ובנות, נכדים ונינים, ככוכבי השמים לרוב.

נחמת הרב גוסטמן זצ"ל

כשנהרג ר' שלמה אומן הי"ד, בנו של פרופ' ישראל אומן, במלחמת שלום הגליל, בא אצלו לנחמו הגאון הרב גוסטמן זצ"ל, ששכל את בנו יחידו בשואה. ואמר הרב גוסטמן: עכשיו בשמים מאירקה שלי אומר לשלמה שלך: אני לא זכיתי, אבל אתה שלוימלה – אשריך שזכית להקריב את עצמך כדי להציל את עם ישראל.

כך מיליוני משפחות עם ישראל, שנהרגו ונרצחו ונטבחו על קידוש ה' בשואה ובכל שאר המאורעות הקשים שפקדו את עמינו בגולה, מקבלות את פניהם של אודי ורות, יואב אלעד והדס, הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו. וכולם אומרים להם: אשריכם, שזכיתם למה שאנחנו לא זכינו, שאנחנו נהרגנו על עצם היותנו יהודים שלא שכחו את ייעודם ואת ארץ ישראל, ואתם כבר זכיתם להתגורר בארץ ישראל וליהרג על יישובה ממש.

וכך נאמר כאן בארץ לסבים ולסבתות ממשפחות פוגל ובן ישי: אשריכם שזכיתם לגדל קדושים שכאלה. כל פעולותיכם למען יישוב הארץ נחתמו עתה בחותם הנצח, והלוואי ותזכו לראות מעתה רק נחת מכל יוצאי חלציכם, ובמיוחד מהיתומים הקדושים.

יתומי הקדושים

עלינו לשנן לעצמנו וליתומים כי הוריהם היו קדושים. וכי עם כל הכאב והיגון, זוהי זכות גדולה מאין כמוה להיות בן להורים שנהרגו על קידוש ה', בעת שקיימו בגופם את מצוות יישוב הארץ. בעולם הזה הקדושים מתו בקיצור ימים, אבל בעולם האמת חייהם מתגברים ומתעצמים, עד שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם. חוץ מילדיהם היקרים והחביבים, היתומים הקדושים, שאותם ודאי יאספו אל חיקם ברחמים גדולים.

כסף לא יחסר להם – ברוך ה' מדינתנו נוהגת בתחום זה כראוי. אבל את החלל הנורא שנפער בלב אי אפשר למלא. מה גדולה המצווה שהוטלה על הסבים והסבתות, לגדל ולטפח את היתומים. ואף אנו כולנו צריכים לסייע בכל מה שאפשר. כל כישרון שיש בהם צריך לזכות לטיפוח מרבי. כל בעיה שמתעוררת אצלם צריכה לקבל את הטיפול הטוב ביותר. בעתידם המקצועי והכלכלי הם צריכים לזכות להזדמנויות הטובות ביותר. וכשיגיע פירקם להינשא, צריכה כל משפחה לראות לעצמה זכות וכבוד לחתן את בנה או בתה לאחד מיתומי הקדושים.


"ה' תשפות שלום לנו, כי גם כל מעשינו פעלת לנו… יחי מתיך נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר, כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל; לך עמי בוא בחדריך וסגור דלתיך בעדיך, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם; כי הנה ה' יוצא ממקומו לפקוד עוון יושב הארץ עליו, וגילתה הארץ את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה" (ישעיה כו); "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו לחיי עולם… והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" (דניאל יב).

השביתה בשבת וערך המלאכה

המלאכות שאסורות בשבת

שאלה: אם המגמה בשבת היא לנוח, מדוע יש כל כך הרבה הלכות ופרטים על מלאכות השבת? האם לא מובן מהי מנוחה?

תשובה: מצוות התורה פשוטה (שמות כ, ט): "לא תעשה כל מלאכה". אם אתה יכול להבין לבד מהי "מלאכה" – אז תימנע מכל מלאכה וכך תשבות. אלא שכמובן, כאשר תתחיל לחשוב, תהיה מוכרח לשאול איזו פעולה היא בגדר מלאכה ואיזו אינה מלאכה. את זה מבררים חכמים בהלכותיהם. חשוב להוסיף שלבירור זה ישנו ערך נוסף, מפני שעל ידו אנו יכולים להתבונן בערך העבודה והמלאכה.

דוגמאות למלאכות ופעולות

מלאכה שיוצרת דבר חדש בעולם אסורה, אבל פעולה שאינה יוצרת דבר חדש מותרת. למשל, העברת מחט קטנה מרשות היחיד לרשות הרבים נחשבת מלאכה, ואילו העברת כסאות ושולחנות כבדים בתוך אותה רשות, אינה נחשבת מלאכה.

חימום מאכלים מבושלים בשבת אינו נחשב מלאכה, ואילו הבישול נחשב מלאכה.

חיבור חלון לציריו, גם כשהוא נעשה בקלות, נחשב מלאכה, ואילו פתיחת החלון וסגירתו אינם מלאכה. וכן הרכבת רגל שהתפרקה מן השולחן נחשבת מלאכה, ואילו הארכת שולחן על ידי פתיחת המדף שנועד לכך אינה מלאכה.

לשבות מל"ט מלאכות המשכן

אפשר היה לחשוב שרק מלאכות של חול ייאסרו בשבת, אולם התורה צוותה לשבות גם ממלאכת הקמת המשכן. ולא זו בלבד, אלא שכל המלאכות שבאמצעותן הקימו את המשכן אסורות בשבת, והן שלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת. וכפי שאמרו חכמים (שבת מט, ב): "אין חייבים אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן". וזהו שנאמר בסמוך למלאכת המשכן: "אך את שבתותי תשמורו" (שמות לא, יג), ללמדנו שלמרות שמצווה גדולה להקים את המשכן – גם מהקמת המשכן צריך לשבות בשבת.

גם מלאכת המשכן צריכה להיות מחוברת לשורש האלוקי הפנימי שלה. שאם לא כן, מרוב טרדות העיסוק בהקמת המשכן, עלולים לשכוח את מטרתו הפנימית. אז יישאר המשכן כגוף ללא נשמה, ולא יוכל למלא את ייעודו – לגלות את דבר ה' בעולם. לפעמים דווקא אלו שעוסקים במלאכות הקשורות לקודש צריכים להיזהר בזה יותר, כי מרוב הכרת ערכו של הקודש הם עלולים להשקיע את כל ישותם בבניית מסגרות עבורו, עד שישכחו את מהותו הפנימית.

מלאכתו של האדם מלאכת המשכן

חשיבותה של מלאכה נקבעת לפי ערכה הרוחני. לפיכך, כל המלאכות שיש בהן סיוע להקמת המשכן, יש להן חשיבות, והן אסורות בשבת. אבל מלאכה שאינה מועילה להקמת המשכן, אינה חשובה גם למלאכתו של האדם. אכן, אין שום מלאכת יצירה שלא היתה שותפה אף היא בהקמת המשכן.

מתוך כך למדנו דבר נפלא, שבעצם כל המלאכות שאדם עושה צריכות להיות קשורות להקמת משכן, כלומר לגילוי השכינה בעולם. זהו ייעודו של האדם שנברא בצלם אלוקים, להיות שותף עם הקב"ה בתיקון העולם. להתבונן תחילה בחכמה האלוקית הגנוזה בבריאה, ולהפיק מהטבע את המיטב כדי להוסיף טובה למשפחתו, לעמו, לכל בני האדם ולכל הברואים. ואת כל זאת לעשות ברוח טובה ומוסרית. באופן זה האדם דבק באלוקים וממשיך את רצונו הטוב לעולם. ועל ידי כך העולם נעשה ראוי להשראת השכינה, והברכה האלוקית שופעת אליו.

אלא שהאדם נוטה לשכוח את ייעודו, ובמקום לפתח את העולם ולהוסיף טובה וברכה הוא מתעסק בקנאה וקטטות, תאוות וכבוד. לכן חשוב כל כך להקים משכן לשכינה, שעל ידו יכולים בני האדם לזכור את ייעודם.

קדושת המקדש מתפשטת בכל העולם

אמנם יש הבדל גדול בין מעלת המקדש לשאר העולם, אך באמת כל העולם כולו צריך להיות משכן לגילוי השכינה, וממילא כל מלאכה ומלאכה שאדם עושה בעולם צריכה להיות קשורה למלאכת המשכן. אלא שבמשכן הרעיונות האלוקיים מתגלים באופן גלוי ומרוכז, ובשאר העולם באופן נסתר ורב-גוני. ולכך צריך אדם לכוון את מעשיו שיהיו כולם לשם שמים – בשדה ובחרושת, במחקר המדעי ובמסחר – הכל במטרה להיטיב לעולם ולתקנו, עד שיגיע אל תכליתו, שיהיה כולו משכן לשכינה. גם הכסף שאדם מרוויח במלאכתו צריך להיות מיועד כדי לחיות בו נכון לפני ה', להקים בעזרתו משפחה שתהיה משכן למידות הטובות והאידיאלים האלוקיים.

כל אדם במלאכתו צריך להקים מקדש

אמרו חכמינו ז"ל שכל המגדל תבואה בשדהו, ובעת הקציר משאיר לעניים פאה, לקט ושכחה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה את בית המקדש והקריב את קרבנותיו בתוכו (רש"י ויקרא כג, כב, עפ"י תו"כ). וכן העובד בבנק ומשרת את הלקוחות באמונה, משיא להם עצות טובות, ולמרות שלפעמים לוחצים הממונים עליו לקדם תוכניות חסכון שאינן טובות כל כך ללקוחות, הוא נשאר נאמן וישר, ובסוף החודש מפריש מעשר כספים מרווחיו – מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מקדש בבנק והקריב עליו את קרבנותיו.

וכן קבלנים ובנאים שעובדים בנאמנות, טורחים לבודד את הבית מקור וחום, לאטום אותו מגשם, לעשותו יפה ובטוח, ומפרישים מהרווח שלהם מעשר כספים – מעלה עליהם הכתוב כאילו בנו מקדש. ובכל הפיגומים, הטיח, הבלוקים והזפת שעל הגגות, נמשכת קדושת המקדש.

השבת מגלה את ערכה של המלאכה

כל המעלות הגדולות של המלאכה, שהיא ממשיכה את מעשה ה' ואת קדושת המקדש, מתגלות על ידי שביתת השבת. וכל מלאכה שיש לה ערך, צריך לשבות ממנה בשבת, כדי לגלות את ערכה הפנימי.

ובאו ועמדו כל המלאכות והפעולות לפני חכמים כדי שידונו בדינם ויקבעו האם יש להן ערך של מלאכה, שהן יוצרות דברים בעלי משמעות בעולם, וצריך לשבות מהן בשבת, או שמא אינן אלא פעולות שאין בהן יצירה, ואזי גם אם הן מצריכות מאמץ גופני מותר לעשותן בשבת.

הלימוד בשבת

כדי לעמוד על ערכה הפנימי של המלאכה מוכרחים לעסוק בתורה בשבת, לקיים את מה שאמרו חכמים (תדבא"ר א): "יום השבת יעשה כולו תורה". ולכל הפחות צריך ללמוד בכל שבת שש שעות, כדי שיהיה חציו לה' (פסחים סו, ב).

למרבה הצער, בעקבות סגנון הלימוד הליטאי מצד אחד, והאקדמאי מצד אחר, הלימוד הפשוט והטוב שמביא ברכה לעולם הולך ונעלם. במקום לקרוא בתורה ובנביאים, להגות בדברי חז"ל ולשנות הלכות, קובעים כל מיני שיעורים ולימודים שלא נועדו אלא לצער את בעלי המלאכה שיקוצו בתורה. שאלתי כמה רבנים שיצאו לגרעינים תורניים, מדוע אינם מייסדים לימוד בחבורה עם 'בעלי בתים' שלוש שעות רצופות, עם קצת כיבוד כדי להוסיף ברכות. וענו שבקושי שעה הם מסוגלים ללמוד. אמרתי: זה מפני שהשיעורים שאתם מעבירים לא טובים. מדוע לא תקראו יחד בתורה ובנביאים, כל אחד מהמשתתפים יקרא כמה פסוקים, מעת לעת תוסיפו פירוש, או מדרש או רעיון עמוק ותמשיכו הלאה – העיקר שלא להתעכב על דברים קשים. אח"כ תלמדו הלכות בשולחן ערוך או ספר אחר, וגם בזה תחלקו את הקריאה בין המשתתפים המעוניינים לקרוא, וכשתגיעו לסימנים קשים או סימנים שאינם נוגעים למעשה – תמשיכו לקרוא בלי להתעכב. רק תוסיפו פה ושם סברה קצרה או רעיון רוחני, ותמשיכו הלאה. כך ירכשו הלומדים ידיעות רחבות, יתענגו בלימוד התורה, והאמת שגם החידושים שיעלו שם על ידי הרב והשומעים יהיו עמוקים ואמיתיים יותר.

ועוד דבר חשוב מאוד: שימו לב לערך הגדול של העבודה והמלאכה, לערך של העיסוק ביישובו של עולם. כדי שיידעו כל המשתתפים בשיעור עד כמה גדולים מעשיהם, שמתוך קדושת השבת הם ממשיכים בעבודתם את קדושת המקדש לכל מקום.

הרב אויערבאך זצ"ל

כתב לי דוד ויינברג סיפור חשוב על הנהגתו של הרב הגדול שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, שהשבוע חל יום השנה לפטירתו:

"בהיות אבי מורי הרב נפתלי ויינברג אברך צעיר ותלמידו של רבו המובהק הרב ישראל זאב גוסטמאן זצ"ל בישיבת 'נצח ישראל' בשכונת רחביה, היה נוהג הרב אויערבאך להתפלל בכל בוקר סליחות ושחרית בישיבה של הרב גוסטמאן. אבי היה נוהג ללכת לביתו של הרב אויערבאך לפני התפילה כדי ללוותו לישיבה, ולאחר התפילה היה מלווה אותו חזרה לביתו. באחד הימים אזר עוז ושאל את הרב אויערבאך: למה הוא לא הולך לבית הכנסת בבוקר עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, שהרי יש הלכה בשולחן ערוך (או"ח כה, ב) שכך ראוי לירא שמים לנהוג לכתחילה?!

ענה הרב ששתי סיבות יש לו בדבר: אחת, שהוא פוחד שהתפילין ייהרסו בימי הגשם. והשנית: ככלל, הוא מרגיש שיש לו דברים יותר חשובים לתקן.

במשך כל אותו היום הצטער אבי מאוד על מעשהו שעשה. למחרת בבוקר, כשבא כהרגלו ללוות את הרב אויערבאך, התנצל מיד ואמר שהוא מבקש סליחה עצומה ומצטער על חוצפתו הרבה אתמול. ענה לו הרב: לא, אתה בכלל לא דיברת בחוצפה, להיפך – דיברת ושאלת בכבוד, ואף חשבתי על מה ששאלת אותי אתמול. ולמרות שמה שהשבתי לך נכון, הרהרתי עוד בדבר והגעתי למסקנה שהואיל וכולם מסתכלים עליי ולוקחים ממני דוגמא, מעכשיו אתחיל ללכת בבוקר לבית הכנסת עטוף בטלית ומעוטר בתפילין. וכך אכן נהג מאז. באותו זמן היה הרב אויערבאך כבן שבעים שנה.

בית הרב

שכחתי להזכיר בשבוע הקודם כי החוברת אודות פעילותו של הרצי"ה להעלאת תלמידי ישיבות ורבנים מרוסיה, יצאה לאור על ידי 'בית הרב', שעוסק בשימור מורשתו של מרן הרב קוק זצ"ל.

בתוך כך סיפר לי אבי מורי, כי בעת שהחלו העולים הראשונים מרוסיה להגיע בשנות תש"ל, הגיע גם קרובנו הרב ריינשטיין זצ"ל לארץ. אף הוא היה תלמיד חכם צעיר שניסה לעלות לישיבת 'מרכז הרב', אך קשיי הזמן הכשילו את מאמציו. במסירות נפש הצליח הרב ריינשטיין להישאר דתי יחד עם משפחתו, וזכה שצאצאיו כאן בארץ ממשיכים בדרכו.

סמוך לעלייתו לארץ ביקר יחד עם אבי מורי אצל הרצי"ה, ושמח בו הרצי"ה שמחה גדולה. למרות שעברו כארבעים שנה זכר הרצי"ה את שמו ואת שמות כל חבריו שביקשו אף הם לעלות, ושאל על כל אחד ואחד מהם. על חלק השיב הרב ריינשטיין ועל היתר שתק. כשיצאו, סיפר לאבי שעל אלה ששתק לא רצה להשיב כי נרצחו בשואה, וחשש שמא יצטער הרצי"ה ויאשים את עצמו שלא פעל מספיק להצלתם.