ארכיון הקטגוריה: ארץ ישראל

כשבג"ץ העדיף את האווזים

יש מקום לעדכן לפי זמננו את הגדרות צער בעלי חיים, אך מתוך שיקול דעת ובלי לחצים פוליטיים • בעבר פיטום בהמות לא נחשב לצער, והיה מותר הלכתית • כיום, אל מול שיטות הפיטום המודרניות, פיטום אווזים נתון במחלוקת בין הפוסקים • לאור המורכבות בנושא ראוי היה לחפש את האיזון, וכך עשו נציגי הציבור, אך בג"ץ אסר באופן גורף את הפיטום ופגע בענף גידול האווזים • תפילה לחנוכת בית ספר • תאגיד השידור: עוד במה לבוז ומשטמה משמאל, על חשבון משלם המיסים

שינויים בהגדרת צער בעלי חיים

ייתכן שיהיו דברים שבעבר לא נתפסו כצער גדול ונורא לבעלי חיים, ובעתיד ייחשבו כצער גדול שאסור לצערם בו. תהליך זה יכול להתנהל באחריות ויכול גם להתנהל באלימות, איומים והפצת שקרים. אז יהיה צורך לאזן ולתקן את ההחלטות הפזיזות שנציגי הציבור קיבלו

כפי שלמדנו בגיליון הקודם, מותר לאדם להשתמש בבעלי חיים לצורך פרנסתו, ובכלל זה מותר לצערם לצורך פרנסה. אולם אין לצערם באופן שיטתי צער נורא ואכזרי בשביל פרנסה, כדוגמת איסור אבר מן החי.

כתבתי שיש מקום לומר, שיחד עם העלייה ברמת חייהם של בני האדם מבחינה מוסרית וכלכלית, גם המושג צער בעלי חיים יכול להשתנות. וכשם שבעבר דברים מסוימים לא נחשבו כמצערים בני אדם וכיום הם נחשבים מצערים, כך במקביל ייתכן שיהיו דברים שבעבר לא נתפסו כצער גדול ונורא לבעלי חיים, ובעתיד ייחשבו כצער גדול ונורא שאסור לצערם בו באופן שיטתי לצורך פרנסה. תהליך זה יכול להתנהל באחריות ויכול גם להתנהל באלימות, איומים והפצת שקרים. אז יהיה צורך לשוב ולאזן ולתקן את ההחלטות הפזיזות שנציגי הציבור קיבלו, או במקרה יותר גרוע שופטים "יודעי כול" החליטו. כמדומה שבמידה מסוימת זה מה שקרה בעניין פיטום האווזים.

פיטום בהמות בהלכה

הפיטום אומנם מצער את בעלי החיים, אולם חכמים התייחסו אליו כצער סביר שניתן לבצעו לכתחילה לצורכי פרנסה (וכפי שגם האדם מתאמץ ומתבזה בשביל פרנסתו). כך למדנו (שבת קנה, ב), שהיו מאביסים את הגמלים, היינו דוחפים את האוכל בכוח לגרונם למקום שלא יוכלו לפולטו, כדי שיוכלו ללכת במדבר ימים רבים בלא לאכול. כיוצא בזה היו מאמירים את העגלים ומהלקטין לתרנגולים כדי להשמינם, כלומר תוחבים בכוח את האוכל לגרונם למקום שלא יוכלו לפולטו (ביצה כט, ב).

וכן היו נוהגים לפטם אווזים כדי להשמינם, עד מצב שהאווזים כבר לא ידעו לאכול בכוחות עצמם בלא שידחפו את האוכל לגרונם, והתירו לבקש מגוי לפטמם בשבת כדי שלא יצטערו מחמת הרעב (שו"ת הרמ"א עט). אומנם התעוררה בעיה שבעקבות תחיבת האוכל לגרונם בכוח, הוושט נפצעה והיה חשש שהאווז נעשה טרף. ויש שהתירו את האווזים אחר בדיקת הוושט (רמ"א יו"ד לג, ט, ועוד רבים), ויש שאסרו, מפני שייתכן שנטרפו ולא יראו זאת בבדיקת הוושט (ב"ח ועוד רבים).

סוגיית פיטום אווזים בדורנו

בדורות האחרונים שיכללו את הפיטום, ובמקום לבצעו בידיים החלו להיעזר במכונות. כמו כן מצאו שכדי להגדיל את הכבד טוב להלעיט את האווז בתירס ולצמצם את תנועתו, וכך הגיעו למצב שהכבד של האווז גדל פי עשרה ממצבו הרגיל. יש סוברים שבאופן זה צערו של האווז גדול יותר, מפני שמלעיטים אותו בכמות גדולה יותר. בנוסף לכך התירס היבש מגדיל את הסיכון של פציעת הוושט והטרפתו. מאידך יש סוברים שאין בכך יותר צער מבעבר; ולא זו בלבד, אלא שבתקופה האחרונה שוכללה השיטה והחלו להלעיט את האווזים בדייסת תירס רטובה שמוחדרת לקיבתם בקשית דקה, באופן שאינו מכביד עליהם בעת ההלעטה וגם ממעט את סיכון ההטרפה. ועדיין רבים טוענים שהגדלת הכבד לממדים של פי עשרה גורמת לאווז צער רב וקשיי נשימה והליכה. להלכה, יש שנטו לאסור משום צער בעלי חיים (הרב יעקב אפשטיין בחבל נחלתו ט, כו) ויש אומרים שאין בזה איסור (הרב איתי אליצור בתחומין כד; הרב פנחס טולידנאו ברית שלום ח"ב חו"מ ז). ולרב יעקב אריאל שליט"א אין בזה איסור אבל אינו מהודר, ולכן ההכשר שנתנו לכבד אווז הוא כשר ולא חלק.

במצב כזה היה מן הראוי לקבוע הגבלות על מידת הפיטום, כדי לאזן בין צורכי האדם לצערם של האווזים, באופן שיוכלו להמשיך לגדל אווזים ולפטמם. בפועל, בעקבות המאבקים החריפים של ארגוני צער בעלי חיים נגד מגדלי האווזים, בארצות לא מעטות נקבע חוק שאוסר פיטום אווזים. במדינת ישראל ניסו נציגי הציבור לקבוע עם מגדלי האווזים מתווה ביניים, שיאפשר המשך פיטום האווזים בתנאים נוחים יותר, אולם שופטי בג"ץ החליטו לקבל את עמדת ארגוני צער בעלי חיים ואסרו באופן מוחלט פיטום אווזים בישראל.

בפועל אוכלוסיית האווזים כמעט נכחדה מהארץ, ולא ברור אם האווזים ששרדו ואלה שלא נולדו מרוצים כיום יותר… כפי הנראה הם בכלל לא מודעים לזה, כפי שגם אז לא היו מודעים לסבל הנורא שייחסו להם בני אדם.

תפילה לחנוכת בתי הספר בהר ברכה

ביום שלישי זכינו לחנוך ביישוב, יחד עם שר החינוך נפתלי בנט, את שני בנייני בתי הספר החדשים (לבנים ולבנות). בתי הספר הוקמו לפני שש שנים במבנים זמניים, ובחסדי ה' בכל בית ספר כבר לומדים כיום יותר מ200 תלמידים, כולם בני היישוב. לאור המספרים ההולכים וגדלים, בכיתות א' כבר יש שתי כיתות בנים ושתי כיתות בנות, ולפי המצב בגנים ובמעונות, בעוד כשש שנים מספר התלמידים יהיה יותר מכפול.

כאן המקום לספר שגידול מבורך מתרחש בכל מרחבי המועצה האזורית שומרון. השנה בכיתות ו' לומדים כ800 תלמידים, ובגן חובה כ1,400 תלמידים (וזאת בנוסף לתלמידי המועצות המקומיות, כדוגמת קרני שומרון, קדומים ועוד). אולם חובה לציין שעיקר הגידול הוא ביישובים הקרובים לקו הירוק; מיוחד במינו הוא הר ברכה, שלמרות היותו בגב ההר, בקו הראשון של התיישבות, מצליח לגדול כל כך.

במקום לנאום נשאתי תפילה לה', כשתבנית המקדש לנגד עיניי. כאן השמטתי מהתפילה מילים אחדות הנוגעות ליישוב, כדי שהתפילה תתאים לכל בית ספר:

יהי רצון מלפני ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שבבתי הספר שאנו שמחים היום בחנוכתם יגדלו ויתחנכו בנים ובנות לאמונה בחזון הגדול שהועיד ה' לישראל עמו, להביא ברכה לעולם על ידי ההליכה בדרכיו ויישוב הארץ, וכפי שנאמר: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, א ג).

יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים, שקודש הקודשים של בתי הספר יהיה החינוך לנאמנות לברית שבין ה' לישראל עמו, ללימוד התורה וקיום מצוותיה, ולהקמת משפחות באהבה ובשמחה. כפי שביטאו לוחות הברית, התורה והכרובים שבקודש הקודשים.

יהי רצון שמתוך כך יימשך חינוך ללימוד חוכמות העולם והמדעים השונים, ולהשתתפות ביישובו של עולם, כל ילד וילדה לפי שורש נשמתם ואופיים המיוחד, כפי שביטאו השולחן והמנורה שבבית המקדש.

יהי רצון שיזכו המורים והמורות היקרים לחנך את כל תלמידיהם למצוינות בתורה, מידות טובות ומעשים טובים. וילמדום להאמין בכישרונות שה' העניק להם, וילמדום להתפלל ולרומם את שאיפותיהם וכיסופיהם, עד שיזכה כל ילד וילדה לזקק את כישרונו המיוחד כקטורת שעל מזבח הזהב.

יהי רצון שבתי הספר יחנכו להתמסרות למען הערכים המקודשים, כי רק בהתמסרות והקרבה הם מתקיימים. יהי רצון שההקרבה תהיה בחיים של התמסרות, ולא במסירות חייהם של חיילים ומתנחלים קדושים שנהרגים על קידוש השם, העם והארץ.

יהי רצון שמתוך נאמנות לתורה, לעם ולארץ, יזכו ילדי בתי הספר לפתח את כישרונם בלימוד השפות, כדי להגשים את החזון הכלל אנושי של ישראל. כדברי הנביא: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעובדו שכם אחד" (צפניה ג, ט).

יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים, שמבתי ספר אלו יצמחו תלמידי חכמים שיאירו את העולם, מדענים מגלי סודות הבריאה לברכה, פעילי ציבור מסורים ונאמנים, אנשי חיל ומעשה בכל תחומי החיים.

וכשבוגרי בתי הספר יגדלו ויהיו סבים וסבתות, ונכדיהם ונכדותיהם יבקשו שיספרו מעט כיצד זכו להגשים בחייהם ערכים חשובים כל כך, יזכרו עד כמה נפלאה ומכוננת הייתה התקופה שזכו ללמוד בבית הספר היסודי שלהם.

ונזכה כולנו לראות ביישוב ארץ חמדתנו וגאולתה על כל מרחביה, ובבניין בית המקדש במהרה בימינו.

על תאגיד השידור

במוצאי השבת האחרונה, תוך סעודת מלווה מלכה, הקשבתי לתוכנית 'הידברות' בהנחייתו של קובי ברקאי ברשת ב'. הוא ראיין את הפרופ' הדתי השמאלני אבי שגיא. שמעתי כעשרים דקות מהתוכנית וזה הספיק כדי להרוס את הסעודה החביבה. שגיא התבטא בשנאה ובוז כלפי הציבור הדתי-לאומי, ערכיו ורבניו. הוא התייחס לדברי מו"ר הרצי"ה ביחס לשואה באטימות וברשעות, תוך תלישת משפטים בודדים שנאמרו בסגנון של דימויים מכלל משנה פילוסופית שלמה.

כמדומה שמעולם לא שמעתי תוכנית רדיו שמאפשרת לאדם לבטא בהרחבה דברי בלע, בוז ושנאה שכאלה לקבוצה אחרת, כשהמראיין מתייחס לדברי הנאצה שלו כדברי אמת שראוי לשבחם.

הניסיון הנוסף להקים רשות שידור על חשבון הציבור נכשל. פרט לכך שרוב מוחלט של המגישים והמראיינים והפרשנים הם אנשי שמאל מובהקים, הם עוד מעיזים לשדר על חשבון המשאבים הציבוריים תוכנית בוז שכזו בלא שום מענה. אגב, מסתבר שאי אפשר ליצור תוכנית מקבילה מהצד הימני, מפני שאי אפשר למצוא אדם סביר בציבור הדתי שיתבטא בשנאה ובוז שכאלה על אנשי שמאל.

צריך לקרוע את מסכת האובייקטיביות והאיזון שמאחוריה מסתתרים גופי שידור ציבוריים, שעולים למשלם המיסים כמיליארד שקלים בשנה, ולאחר מכן לפעול בנחישות לביטול תאגיד השידור וגלי צה"ל. שמכאן ואילך יתמודדו אנשי השמאל עם הצורך לזכות באמון הציבור בלא שום מונופול ותקצוב ציבורי. כאן המקום להמליץ על ספרו של ארז תדמור 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?'. זהו ספר חשוב ונוקב ששורט את הלב ומעורר לתיקון.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

המקדש – לראש סדר היום

סיפורם של יוסף צבי סלומון הי"ד ובני משפחתו, בהם חיה אסתר ואלעד ז"ל • כבן לניצולי שואה, יוסף צבי פעל במסירות ליישוב הארץ, ודבק בתורה עד יומו האחרון • המנהיגות המדינית-ביטחונית אינה מבינה את עניינו של עם ישראל, וממילא אינה תופסת את מהות המאבק נגד אויבינו • בניית בית המקדש צריכה לעמוד בראש סדר היום הלאומי • מטרת בית המקדש איננה עבודת ה' לצדיקים פרטיים, אלא תיקון לעם ישראל ולעולם כולו • ההכנה לבניין המקדש: בלימוד תורה ובחיזוק הריבונות בהר הבית

שלושת הקדושים

המנהיגות הרופסת לא מבינה מדוע הערבים מאשימים אותנו ברצון לשנות את המצב המחפיר בהר הבית. הם שכחו את השבועה לירושלים ולמקדש, אולם כל קיומו של עם ישראל מבטא שבועה זו. אויבינו מבינים זאת, ולכן הם נלחמים על כל סממן של ריבונות יהודית בהר הבית

יוסף צבי סלומון, שנרצח עם בתו חיה אסתר ובנו אלעד, זכה להיות מראשוני החלוצים מיישבי ליבה של ארצנו הקדושה. הוא גדל בטרנסילבניה שברומניה, בקהילת ניצולי השואה בעיירה דז' הסמוכה לקלוז'. כילדים ספגו הוא ואחיו מכות והשפלות משכניהם האנטישמיים. כשנה לפני הגיעו למצוות, בשנת תשי"ח, נפתח השער לצאת מרומניה, והוריו עלו ארצה והתיישבו בבאר שבע. במשך שנים רבות היה יוסף צבי הי"ד רס"ר באפסנאות רפואית. לאחר שפרש לפנסיה מוקדמת מהצבא עבד במכללת תלפיות כמנהל משק. מתוך כך עודד את שלושת בנותיו ללמוד שם, ובזכות זאת זכה ונעשו מורות בישראל.

כבן לניצולי שואה ששרדו את המחנות בטרנסניסטריה (אביו) ואושוויץ (אמו), מצוות יישוב הארץ הייתה חשובה לו. לשם כך, לפני כשלושים וחמש שנה עלה עם משפחתו מבאר שבע ליישוב נווה צוף (חלמיש) שבבנימין. הוא אף השתדל לגייס לכך את אחיו בן-ציון, הצעיר ממנו בשנה וחצי, שבעקבות זאת שינה את תוכניתו לבנות את ביתו יחד עם חבריו במיתר, והצטרף אל הגרעין שהקים את היישוב אלקנה.

בתו רחלי התחתנה עם רן מנזלי מבני ישיבתנו, והם זכו להקים את ביתם לתפארה בהר ברכה. הוא היה שמח בהם על שהם ממשיכים ליישב את הארץ בקו הראשון של ההתיישבות, ובכל פעם שהיה מבקר בשבת בהר ברכה, היה מקפיד להשתתף עם חתנו בשיעורי התורה ודרשת השבת. בעקבות זאת זכינו שגם אלעד הי"ד למד במשך שיעור א' בישיבה וממנה התגייס לחיל השריון.

לכל ההלוויות של המתנחלים שנהרגו על קידוש השם היה יוסף צבי הי"ד מקפיד ללכת, כדי לחלוק כבוד לגיבורים הקדושים שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, מרוב מעלתם שנהרגו על קדושת התורה, העם והארץ. לאחר ההלוויות היה שותק. מי ידע אז שיבוא יום והוא, בתו ובנו יגיעו לכך.

מאז שיצא לפנסיה טרח לנסוע בכל יום לבית הכנסת הגדול שבירושלים, לשמוע שיעורי תורה בכולל הפנסיונרים. בשנה האחרונה, בהיותו כבן שבעים, בעקבות אירוע של נפילה ואיבוד הכרה, נחלש מאוד, ומאז היה הולך באיטיות ולעיתים מפאת כאביו היה גבו שחוח. מאז נסע לירושלים רק שלושה ימים בשבוע, ובשאר הימים הצטרף להקמת כולל הפנסיונרים בנווה צוף.

היה איש מעשה, ממעט בדיבור ובעל לב טוב, עד שאחיו העיד עליו שאי אפשר היה לריב איתו – "אך טוב וחסד". הוא מאוד רצה שבני משפחתו יהיו תמיד בשמחה, וכשלעיתים היו מתווכחים על עניינים שונים, היה מרים קולו ודורש להעביר נושא, כדי לשמור על אווירה של שמחה.

היה רגיל להשכים למניין הראשון בעשרה לשש. גם לאחר לילות שמירה, הקפיד להגיע לתפילתו הקבועה. במשך עשרות שנים שימש כגבאי בנווה צוף, ובכך המשיך בדרכו של אביו, שהיה גבאי בחסד במשך כשלושים שנה בבית הכנסת 'קדושי אושוויץ' שבבאר שבע, שרבים ממתפלליו היו ניצולי שואה.

בעשרים השנים האחרונות שימש כגבאי המניין הראשון בשבת שבנווה צוף, תוך שהוא דואג לכול, ומשכים לבית הכנסת כדי לסדר את השולחנות והסידורים לפני התפילה. לאחר התפילה היה מקיים קידוש למתפללים על חשבונו, כדי לשמחם וכדי למשוך אנשים למניין הראשון. כאשר היו בעלי שמחה, היו מוסיפים על הקידוש שלו עוד דברי מאכל ומשקה.

היה מצפה וסופר את הימים לקראת שמחות של מצווה ובמיוחד חתונות במשפחה. לכל חתונה היה יוצא מוקדם, כדי להיות מהראשונים שמשמחים את בעלי השמחה. כדי להוסיף בשמחה היה עובר עם בקבוק משקה בין האורחים ומוזג לכולם. בריקודים היה מהדר לרקוד לפני החתן, וגם בהיותו מבוגר היה רוקד כצעיר. לאחרונה, לפני שבועיים, היה בחתונה של משפחת קלינגל מהיישוב, וניסה לרקוד כפי שהיה רגיל; אבל כוחותיו לא עמדו לו והוא נאלץ לפרוש בצער.

בכ"ח בתמוז תשע"ז, בליל שבת קודש, לאחר שעת הקידוש שבה ישראל מתעטרים בשלוש קדושות וזוכרים את ה' שברא את העולם והוציאם ממצרים, וממשיכים קדושה וברכה לעולם, בעת שמשפחת סלומון עמדה לקיים שמחת 'שלום זכר' לכבוד נכדם החדש – יצא מחבל שפל בשם האסלאם להשבית את הקדושה והברכה.

אולם אמונתנו עמוקה וגדולה מכל רשע, ושלושת בני המשפחה שנרצחו, התעלו ממעמדם הפרטי למעמד של שלושה קדושים שמבטאים את קדושת ישראל המעוטרת בשלוש קדושות. וכל קדושי השואה שנהרגו על אדמת ניכר עמדו לקבל את פניהם, כדי לתת כבוד למתנחלים הקדושים, שמכירים בסכנה ובוחרים ליישב את הארץ, ואף מוכנים להיהרג על קידוש השם בהגשמת דברי התורה והנביאים על גאולת הארץ.

הבעיות בצמרת הביטחונית-מדינית

כבר שנים שאנו חשים שמצבה הערכי של צמרת הצבא והשב"כ, ורוב המנהיגות המדינית, בכי רע. עמדותיהם חלולות, הם לא יודעים מהו עם ישראל ומה חזונו, וממילא גם לא מבינים את הערבים ואת האסלאם. הם מקבלים את עמדות השמאל הליברלי כתורה מסיני, וכמו שמתוך אמונה זו אובמה וקרי הובילו את המזרח התיכון לתוהו ובוהו ושפיכות דמים, כך גם הם מתהלכים כסומים בלי להבין את התהליכים העמוקים שמניעים אנשים, דתות ואומות.

הם חושבים שאפשר להשיג שלום עם הערבים, ולכן בכל צומת חשוב בוחרים בדרך הוויתור המשפיל, שכביכול מתקדם לקראת שלום. הם תמכו בהסכמי אוסלו, בנסיגה מלבנון, בנסיגה מעזה. מצידם מזמן היינו נסוגים מהגולן ויהודה ושומרון ומעניקים לבדואים בנגב את כל דרישותיהם, בלי להבין שכל נסיגה או ויתור, פרט לכך שמחליש אותנו, גם מגביר את המוטיבציה של אויבינו ליזום מאבק נוסף.

חטא המרגלים של ימינו

זהו חטא המרגלים של ימינו, כאשר המנהיגות מחלישה את העם, והעם מנגד בוכה ומחליש את המנהיגות, ובכך נוצר מעגל של חולשה, ותרנות והשפלה. מי ביקש ממשה דיין לוותר על הר הבית? בטענות שקר המנהיגות החלישה את העם, ועתה הם טוענים שהעם אינו מוכן להיאבק בגבורה על קודשיו וערכיו, ומי שמוכן להיאבק על קדושת העם והארץ מואשם על ידי הקצונה הבכירה כלוקה בלאומנות שמזכירה את הנאצים. בחסדי ה', בזכות נאמנותם של רבים מבני העם והצבא לתחושתם הטבעית כלפי הכבוד הלאומי וערכי קדושה, ועל ידי רשעותם וזדונם של אויבינו, למרות המנהיגות הנרפית והחלשה שלנו, אנחנו מצליחים להחזיק מעמד ואף להתקדם ביישוב הארץ.

בית המקדש – מוקד התיקון

המבחן הגדול העומד לפנינו הוא העצמת הריבונות על הר הבית, והעמדת השאיפה להקמת בית המקדש במהרה בימינו בראש סדר היום הלאומי. במשך דורות רבים סבלו אבותינו ואמותינו ייסורי גלות איומים כדי לשמור את גחלת האמונה בגאולת ישראל ובניין המקדש, כדי שיתקיימו בנו דברי הנביא: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורינו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, ב-ג).

המאבק על הר הבית

המנהיגות המדינית-ביטחונית הרופסת לא מבינה מדוע הערבים מאשימים אותנו ברצון לשנות את המצב המחפיר בהר הבית. הם שכחו את השבועה לירושלים ולמקדש, אולם כל קיומו של עם ישראל מבטא שבועה זו. אויבינו מבינים זאת, ולכן הם נלחמים על כל בדל סממן של ריבונות יהודית על הר הבית. מצד עצמם לא אכפת לערבים ולמוסלמים מקדושת הר הבית. במשך מאות שנים, כאשר יהודים לא השתדלו לעלות להר הבית, הם הזניחו את ההר. את מסגדיהם הגדולים והמפוארים בנו במקומות אחרים. גם במשך 19 שנות שלטון ירדן על הר הבית, לא באו המונים להתפלל בו. רק מפני שהם יודעים שהר הבית הוא מקום המקדש של ישראל, בדורות האחרונים החלו להשתלט על הר הבית ולהפוך אותו למוקד עוינות לעם ישראל.

קדושת הכלל ובית המקדש

בית המקדש מגלה את קדושת הכלל, את החזון של חיבור שמיים וארץ וגילוי הערכים האלוקיים בכל תחומי החיים. סמוך למקדש ישבה הסנהדרין, שכוננה את משפט התורה בישראל וקידשה את הזמנים והמועדים.

אסור לחשוב על בית המקדש כבניין שנועד לרומם את נפשם של אנשים המעוניינים בכך באופן פרטי, לכן אסור לאנשים פרטיים ליזום את הקמתו בכספם, ואפילו קורבן ציבור אסור לקנות בכספו של אדם פרטי. אלא המקדש הוא המקום לגילוי השכינה וקדושת כלל ישראל. בלי השאיפה הברורה להקמת בית המקדש, כל מעלת התורה והמצוות מתבטלת, שכן התורה והמצוות ניתנו לכלל ישראל כדי לתקן את העולם כולו, ולא לצדיקים פרטיים. לכן כל תפילות ישראל מכוונות לבניין בית המקדש. אף מלאכות שבת נלמדו ממלאכות המשכן והמקדש, כי מקור גילוי הקודש בבית המקדש.

לכן ההכנות לבניין המקדש הן ההכנות לבניין הקודש הכלל-ישראלי: מבחינה רוחנית – בלימוד תורה, כדי להאיר ולתקן את העם והעולם בכל תחומי החיים, ולהעניק מקום מכובד בציבוריות הישראלית לערכי הקודש והמוסר. ומבחינה מעשית – בהעצמת הריבונות בהר הבית, והעמדת אתגר בניית בית המקדש בקרוב בימינו בראש סדר היום הלאומי. על כך צריך לחשוב בימים אלו, שבהם אנו מתאבלים וצמים על חורבן בית המקדש.

מאחורי כל הטיעונים: מאיסה בארץ

מכיוון שהמרגלים לא אהבו את ארץ ישראל, הם מצאו סיבות ריאליות לחשוש מלהיכנס אליה • עד היום, ביסודם של כל השיקולים הרציונליים עומדת אי-הבנת ערכה של הארץ • רבנים אינם נותנים פקודות, אבל הם מחוללים תהליכים אצל שומעיהם, ובזאת אחראים על בניית הזיקה לארץ אצל תלמידיהם • ההנגדה בין ההתיישבות לצורכי עם ישראל היא שקר – יישובי יהודה ושומרון בולמים הקמת מדינת טרור • גילוי הקדושה שבארציות מתאפשר רק בארץ ישראל • ההתנחלויות הן תמונת הניצחון האמיתית של ישראל מול האסלאם

במה חטאו המרגלים

לכאורה קשה, במה חטאו המרגלים? הרי הם נשלחו לתור את הארץ, לראות האם העם היושב בה חזק או רפה, האם יושבי הארץ רבים או מעטים. והנה נוכחו לפי מיטב שיפוטם, שהעם הכנעני שיושב בארץ הוא עם עז, עריו בצורות וגדולות מאוד, ואם עם ישראל ינסה לכבוש את הארץ, הגברים ייפלו בחרב והנשים והטף יימכרו לעבדים. כך המרגלים חשבו, אז מה רוצים מהם? שיראו כיצד עם ישראל צועד אל חורבנו ויחרישו? הלוא הייתה מוטלת עליהם חובה מוסרית להתריע מפני הסכנה. וגם אם המרגלים והעם טעו בשיקול הדעת, האם העונש צריך להיות כל כך חמור? שכולם ימותו במדבר, וכניסתו של עם ישראל לארץ תידחה בארבעים שנה, ואם לא יתקנו את חטא המרגלים ביום זה ייחרבו שני בתי המקדש?

כשלא אוהבים, לא מתאמצים

גם היום, רובם המכריע של האנשים שרוצים לסגת מיהודה ושומרון אינם אוהבים את ארץ ישראל, ואינם מבינים את ערכה, וממילא אינם מרגישים קשר ליהודה ושומרון. גם אם לא היו שום בעיות ביטחוניות ודמוגרפיות, הם לא היו מוכנים להשקיע מאמץ ביישובם

חטאם של המרגלים היה שלא הבינו את ערכה של הארץ ולא אהבו אותה, ולכן לא רצו כל כך להיכנס אליה, וכפי שנאמר: "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו" (תהלים קו, כד). מתוך כך טעו והגזימו בהערכת עוצמתם של הכנענים לעומת ישראל. לכן כאשר יהושע וכלב ניסו להצילם, אמרו תחילה: "טובה הארץ מאוד מאוד". רק לאחר מכן, מתוך ההכרה בערכה של הארץ, הם קראו לעם להתחזק באמונה וביכולתם לנצח את הכנענים (במדבר יד, ז ט).

מי שלא אוהב את הארץ, סולד מהצורך להיאבק עליה וממילא משכנע את עצמו שאין אפשרות לכובשה וליישבה, ומוצא לכך אלף סיבות. אולם הסיבה העיקרית היא שלא אכפת לו מארץ ישראל, וכל הסיבות שלו הן תירוצים. אין אדם שמוכן להשקיע מאמץ למען דבר שהוא לא מעריך. מי שאינו מעריך לימודים גבוהים, לא יוכל למצוא בקרבו את הכוחות לשקוד עד סיומם. מי שלא מעריך את השירות הקרבי, לא ימצא בקרבו תעצומות נפש לעמוד באימונים המפרכים המכשירים אותו להיות לוחם. מי שלא מעריך את חיי המשפחה, לא ימצא בקרבו כוחות לכרות ברית נישואים ולהקים משפחה. כל אלה ימצאו לעצמם אלף סיבות ריאליות מדוע הם אינם יכולים עכשיו ללמוד או להתגייס לצבא או להתחתן, אבל הסיבה האמיתית היא שהם לא רוצים.

אז והיום

גם היום, רובם המכריע של האנשים שרוצים לסגת מיהודה ושומרון אינם אוהבים את ארץ ישראל, ואינם מבינים את ערכה, וממילא אינם מרגישים קשר ליהודה ושומרון. גם אם לא היו שום בעיות ביטחוניות ודמוגרפיות, הם לא היו מוכנים להשקיע מאמץ ביישובם.

השפעת הרבנים

פעמים רבות אנו שומעים אנשים מבחוץ, שחושבים שהרבנים משפיעים על ידי פקודות שהם מנחיתים על הסרים למשמעתם. אולם הם אינם מבינים את העיקר. השפעה אמיתית אינה נובעת מפקודות אלא מלימוד הערכים המכוננים של החיים. כאשר ההורים והרבנים מלמדים את ערכה של ארץ ישראל דרך פרשיות השבוע וההלכות הקשורות למצוות יישוב הארץ, מתחולל תהליך פנימי בקרב הלומדים. הם מתבוננים על המציאות כולה מתוך ערכה של מצוות יישוב הארץ, וממילא רבים מהם עולים להתנחלויות ורבים אחרים תומכים במתנחלים. לפי זה ראוי לרבנים לערוך חשבון נפש, שאם הם רואים שאחוז ניכר מתלמידיהם מתרשלים במצוות יישוב הארץ, כפי הנראה לא זכו לשמוע על ערכה מרבותיהם.

חשיבות העיסוק בשבח הארץ

כדי להשריש בקרב עם ישראל את ערכה של ארץ ישראל, מרבה התורה לספר בשבחה: שעיני ה' אלוקינו בה מראשית השנה ועד אחריתה (דברים יא, יב), שמעיינות יוצאים בה בהר ובבקעה, שלא יחסר כל בה (דברים ח, ז י) וחמש עשרה פעמים התורה חוזרת ואומרת שהיא ארץ זבת חלב ודבש. וכן חז"ל הרבו לספר בשבחה. ללמדנו שבנוסף למצווה ליישב את הארץ, צריך גם לדעת את ערכה, לאהוב אותה ולחבבה. אפילו הרמב"ם בהלכותיו מדגיש את ערך רגש האהבה הכללי כלפי הארץ, וכותב: "גדולי החכמים היו מנשקים על תחומי ארץ ישראל ומנשקים אבניה ומתגלגלים בעפרה, וכן הוא אומר: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" (הלכות מלכים ה, י).

לא שוכחים מהעם, מגנים עליו

לעתים יצר הרע מתעטף בטיעונים צדקניים וטוען: "עם ישראל קודם לארץ ישראל, ואתם המתנחלים שכחתם את עם ישראל". יש אף "צדיקים" שמטיחים במתנחלים: "מה אתם עושים למען עם ישראל?". ועיניהם טחו מראות, שאילולי המתנחלים מזמן הייתה קמה ביהודה ושומרון מדינת טרור, וכל ערי השפלה היו מצויות תחת התקפות, ורבים היו נהרגים ונפצעים רחמנא ליצלן. וכי אפשר לעזור יותר מזה לעם ישראל, הלוא מדובר בהצלת נפשות ממש? רק מפני שזכינו לאהוב את הארץ ולהקים התנחלויות ברחבי יהודה ושומרון, אנו יושבים עדיין במקומות הקדושים הללו, וניצלים מן הסכנות האיומות שבהקמת מדינת טרור ביהודה ושומרון. אולם המספר שלנו ביהודה ושומרון מספיק רק כדי לעמוד בלחץ הנוכחי, ואם יגבר יותר – לא בטוח שיעמוד בזה. עדיין אנחנו זקוקים לעוד רבבות של משפחות, כדי להבטיח את עמידתנו למען עמנו וגאולתנו.

קומו אחים יקרים ועלו להתנחל בהרי יהודה ושומרון, ליישב את השממה ולבנות את הערים החרבות. ובזכות מצווה זו נזכה לבנים ובנות, נכדים ונכדות, כחול הים וכוכבי השמיים. יש עוד הרבה בתים שאפשר למלא, והרבה בתים שאפשר לבנות, וככל שיבואו יותר משפחות, כך ייפתחו יותר אפשרויות להמשיך לבנות.

גילוי האמונה תלוי בארץ ישראל

נמשיך לבאר את ערכה של מצוות יישוב הארץ. אמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (ספרי ראה נג). גם מבחינת ההלכה, זו המצווה היחידה שכדי לקיימה מסכנים נפשות, שכן נצטווינו לכבוש את הארץ, והתורה אינה מצווה לסמוך על הנס (מנחת חינוך תכה, תרד). לא זו בלבד אלא שאמרו חכמים: "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה", "וכל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה" (כתובות קי, ב). לכאורה קשה, מדוע מי שגר בחו"ל נחשב כעובד עבודה זרה?

אלא שחטאה הבסיסי של עבודה זרה, שהיא מחלקת ומפרידה את העולם לתחומים שונים השייכים לכוחות ואלים נפרדים. הפירוד הגדול ביותר שישנו בעולם הוא הפירוד שבין הרוחניות לחומריות, שלעתים נחשב בטעות לפירוד בין הטוב והרע. ומכיוון שבחוץ לארץ יכול היהודי לגלות את הקדושה רק ברוחניות, תוך ניכור מסוים מהטבע, נראה מזה כאילו דבר ה' מתגלה בתחומי הרוח בלבד; ואין פגיעה עמוקה יותר באמונת ישראל, כאשר מצטייר שכאילו כל התחום הגשמי מתקיים בלי השראה אלוקית ואף בניגוד לה. לכן מי שדר בחוץ לארץ, במקום שהאמונה מתגלה בחיי הרוח בלבד, נחשב כמי שעובד עבודה זרה.

לעומת זאת, סגולתה של ארץ ישראל שהיא ארץ הקודש, שניתן לגלות גם בגשמיותה את דבר ה'. ולכן מצווה ליישב את הארץ, לבנות בה בתים ולנטוע עצים. לכן בה מתגלה אמונת ישראל האחדותית.

מצב ישראל בגלות

שאלה: האם אי אפשר לגלות את הקדושה בחיים הארציים בחו"ל?

תשובה: לכאורה כן, אולם בפועל לא. הנה לכאורה טוב היה שיהודים יפתחו את מדעי הפיזיקה והכימיה לטובת האנושות, וכן יפתחו את הבנקאות ויסללו פסי רכבת לרווחת כלל האנשים. זה בדיוק מה שעשו יהודים בגרמניה, והנאצים השתמשו בכספם כדי לממן את ממשלתם וצבאם ולחולל מלחמת רצח עולמית. על פסי הרכבת שהברון הירש סלל, הובילו יהודים כדי לרצוח אותם בגזים שפותחו בעזרת גילויים מדעיים של יהודים. כך גם היה בברית המועצות, ולפני כן בספרד ובכל הארצות. הדברים אמנם מורכבים יותר, אולם ככלל זו קללת הגלות. רק כאשר ישראל מגלים את דבר ה' בארץ, מתגלה האמונה האחדותית בעולם, ומארץ ישראל מתפשטת ברכה וטובה לכל העמים ולכל הארצות.

לאחיי המתנחלים

שוב אנחנו שומעים עצות רעות על ישראל ומחשבות זדון על היישובים. האינטרס של מדינות העולם להסתדר עם מדינות ערב מעוור את עיניהן ומטה את דעתן נגדנו. המאבק היום אינו מוכרע לפי עוצמת כלי הנשק וכמותם, עובדה שיש לנו יותר מאשר לאויבינו, ואף על פי כן לא הצלחנו להכריע אותם. הם דרשו לשחרר אלף מחבלים תמורת חייל אחד – וקיבלו, למרות שישראל הודיעה במשך שנים שלא תיכנע לכך. מבחינתם מי שיגלה יותר אורך רוח ינצח. כי הם מוכנים להמתין עשרות שנים ומאות שנים, ואילו לאורח החיים המערבי אין יכולת התמדה כזאת. לכן בכל המבצעים בעזה ובלבנון, העובדה שהם שרדו נחשבת אצלם כניצחון ומאפשרת להם ליזום עוד ועוד מערכות. הדבר היחיד שמבטא מבחינתם הפסד הוא ההתנחלות והמתנחלים. ההיצמדות היהודית לקרקע היא ההוכחה שהיהודים יותר גיבורים, יותר נחושים, יותר אמיצים ויותר מצליחים. זו תמונת הניצחון היחידה של מדינת ישראל, שמרתיעה אותם באמת. לכן בכל העולם אויבי האסלאם מעריצים את המתנחלים, ומתוך כך את מדינת ישראל שעומדת מאחוריהם. הם מבינים שהמתנחלים הם הביטוי המובהק ביותר לניצחון האמת, הצדק והטוב על האלימות והטרור של המוסלמים.
זו השעה הראויה לעודד ולברך את המתנחלים להתחזק ביישוב הארץ, ולא להירתע מהזדון שמבחוץ ומהחולשה מבית.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

אפשר להחיש את הגאולה

הגאולה יכולה לבוא בשני מסלולים עיקריים: שמיימי ומהיר או טבעי וכואב • יישוב הארץ החל בידי גדולי תורה, אך רוב הציבור נשאר בגולה • היענות לעלייה לארץ, בתנועה שמובילים גדולים וצדיקים, הייתה מקדמת את המהלך על פי התורה ומחישה את הגאולה • רק האנטישמיות עודדה לבסוף את כינון הציוניות והקמת המדינה • גם היום שתי האפשרויות עומדות בפנינו: להמשיך בדרך הייסורים או להתעורר להמשך בניין העם והארץ בדרך התורה • בהתאם, במרכז יום העצמאות חייב לעמוד לימוד תורה בענייני הגאולה והמדינה

גאולה טבעית וגאולה בתשובה

אנו מאמינים באמונה שלמה בדברי התורה והנביאים שהגאולה לבסוף תבוא. אולם בשתי דרכים עיקריות היא יכולה לבוא: "זכו – אחישנה, לא זכו – בעִתה". זכו – "עם ענני שמיא", באופן שמיימי ובמהירות; לא זכו – "עני ורוכב על חמור", באיטיות ובדרך טבעית הכרוכה בייסורים (סנהדרין צח, א). אם נתעורר לתשובה כראוי, נזכה להבין כראוי את התורה, והגאולה תבוא במהרה, בשובה ונחת ושמחה. "היום אם בקולו תשמעו". וגם אם לא נזכה לשוב בתשובה כראוי, הגאולה תגיע, בדרך טבעית ומיוסרת. שכך ברא ה' את עמו ועולמו, שכאשר עם ישראל אינו נוהג כראוי, הייסורים גוברים עד שבתהליך ארוך וקשה דברי התורה הולכים ומתגלים, זעיר כאן וזעיר שם, קו אחד בצפון וקו אחד בדרום, קו במזרח וקו במערב. עד שלבסוף הייסורים גוברים ומכריחים את עם ישראל לשוב לארצו, להתמודד עם בעיות הקיום ומתוך כך לשוב בדרך של ייסורים למורשתו, אמונתו ותורתו השלמה.

שילוב שתי הדרכים

לפי הנראה בדורות האחרונים, הגאולה צומחת בשילוב של שתי הדרכים, וכפשט הפסוק (ישעיה ס, כב): "אני ה' בעִתה אחישנה". היינו בתוך המסלול הטבעי והמיוסר ישנן התעוררויות שונות של תשובה, שמקרבות את הגאולה וממעטות את חבלי ייסוריה.

תחילת ההתעוררות

עלינו ללמוד מהתורה ומדבר ה' שמתגלה דרך ההיסטוריה, שאם נזכה לפעול כראוי ביישוב הארץ מתוך תורה ומצוות, נזכה לקרב את הגאולה בשמחה ונחת. אבל אם נתרשל, על פי סדר הגאולה הטבעית עלולים ח"ו לבוא עלינו ייסורים קשים כדי לכוון את דרכנו

לפני כמאתיים שנה בשנת תקל"ז, החלה התעוררות משמעותית לעלייה לארץ. גדול תלמידי המגיד ממזריטש, האדמו"ר רבי מנחם מנדל מויטבסק, עלה עם שלוש מאות חסידים, והניח בכך את היסוד לקהילת החסידים בארץ. אולם עדיין לא דובר במפורש על עלייה לשם ישוב הארץ וקיבוץ הגלויות.הגאון מווילנא היה זה שהחל לדבר על כך באופן מפורש. תלמידיו סיפרו שפעמים רבות היה מדבר עמהם בסערת נפש, כי רק על ידי קיבוץ הגלויות ובניין הארץ תוחש הגאולה, ורק על ידי בניין הארץ נינצל מהייסורים הנוראים של חבלי משיח. אף הוא עצמו יצא בדרכו לארץ, וגם נפרד מבני ביתו באיגרת צוואה, אולם מן השמיים הורו לו לחזור, וחזר. אך את תלמידיו המשיך לעודד לעלות לארץ ולבנותה.

בשנת תקס"ט (1809), כעשר שנים אחר פטירת הגר"א, עלתה הקבוצה הראשונה של תלמידיו לצפת, בראשם רבי מנחם מנדל משקלוב. כשנתיים אחריו עלה רבי ישראל משקלוב, בעל ספר 'פאת השולחן'. עמהם היה רבי הלל משקלוב, ועוד גדולי תורה ומעש. במשך הזמן רבים מהם עברו לגור בירושלים. צרות איומות פקדום, אולם הם התחזקו בדברי רבם הגדול על חשיבות מצוות יישוב הארץ. וכך מדור לדור הלכו והתרבו והתבססו בארץ, מהם נוסד עיקר "הישוב הישן" האשכנזי בארץ, מכוחם נבנו שכונות ירושלים הראשונות שמחוץ לחומה, ומהם יצאו מקימי "היישוב החדש" כדוגמת פתח תקווה.

החמצת השעה

לו היינו זוכים להיענות לקריאתם של הגר"א ותלמידיו, אין לתאר מכמה פוגרומים ופורענויות היינו ניצלים. גם העם היהודי היה נותר קשור יותר לתורה ומצוות, שכן המוני בית ישראל היו רואים בעיניהם איך בזכות הדרכותיה של התורה נבנים החיים כראוי. עזיבת התורה נבעה מתוך תחושה שהקשורים אליה נשארים מאחור. העולם כולו עוסק בהקמת מדינות ומשטרים חדשים, ואילו היהדות עוסקת בהישרדות, בתנאים שהולכים ונעשים קשים יותר. לו היינו עסוקים בבניין העם והארץ, החזון הגדול של גאולת ישראל כדברי הנביאים לאור התורה היה ממלא את הלבבות. כל היהודים המוכשרים שהתבוללו ונתנו את חילם לזרים, במדע, בתרבות, במדינאות ובכלכלה, היו משקיעים את מרצם בארץ, למען עמם ומולדתם. המדינה היהודית הייתה קמה מוקדם יותר, לא מלחץ הצרות אלא מתוך מצוות התורה וחזון הנביאים. גם הבעיות עם האוכלוסייה הערבית היו זניחות, כי רק מפני שלא הגענו לכאן בהמונים, החלל התמלא על ידי ערבים רבים שהיגרו לארץ, כדי ליהנות מפריחת הארץ שהחלה לתת את פירותיה לקראת היהודים שהיו אמורים לחזור לארצם.

הציבור נותר בגולה

לא זכינו לעלות מתוך מצוות יישוב הארץ וחזון הגאולה, והצרות גברו והלכו. כחמישים שנה אחרי התעוררות תלמידי הגר"א, קמו רבי צבי הירש קלישר ורבי אליהו גוטמכר והחלו לעודד את המוני בית ישראל לעלות לארץ ולקרב את הגאולה. בעקבות דבריהם התרבו העולים לארץ. אבל עדיין היינו רחוקים מהשגת המטרה הכללית, וצרות הגלות הלכו וגברו. האנטישמיות התעצמה, וגם תהליך עזיבת הדת הואץ ויהודים רבים החלו להתבולל בגולה.

כמה עשרות שנים אחר כך התעוררו כמה מגדולי ישראל ממזרח אירופה, וביניהם הרב שמואל מוהליבר, רבי מרדכי עלישברג, וראש ישיבת וולוז'ין רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), לעודד עלייה לארץ במסגרת תנועת 'חיבת ציון'. באותה תקופה כבר יהודים רבים עזבו את דרך התורה והמצוות, ואותם גדולים הסכימו לחבור עם מנהיגי ציבור שלא הקפידו בשמירת מצוות, למען מטרת יישוב הארץ. בעקבות פעולתם התעוררה העלייה המכונה העלייה הראשונה (משנת תרמ"ב ואילך). רוב העולים אז היו שומרי מצוות, אך היו רחוקים מרמתם של תלמידי הגר"א, שבראשם עמדו גאונים וצדיקים. אמנם גם בין העולים אז היו תלמידי חכמים חשובים, כדוגמת הרב מרדכי גימפל יפה (דודו זקנו של הרב קוק) שהצטרף למושבת יהוד והיה לרבה. ואף שהיישוב הלך וגדל, עדיין המוני בית ישראל לא נענו לקריאה לשוב לציון.

האנטישמיות והקמת התנועה הציונית

האנטישמיות באירופה הלכה וגברה, וגם מספר היהודים שהפסיקו לשמור תורה ומצוות המשיך לגדול. רבים מהעוזבים קיוו שעם עזיבתם את הדת והתבוללותם בין העמים יסתיימו צרותיהם, אולם האנטישמיות גברה. בקרב מקצת היהודים שניסו להתערות בעמים, התבררה ההכרה כי האופי היהודי הוא מיוחד ואין אפשרות להימלט ממנו, ורק על ידי הקמת מדינה עצמאית יהודית בארץ ישראל אפשר יהיה להציל את היהודים מהאנטישמיות שהולכת ומתגברת. כך קמה התנועה הציונית בראשות הרצל. היו מגדולי ישראל שתמכו בה, לימים הם התארגנו במסגרת תנועת 'המזרחי'. היו בין הגדולים שהתנגדו לתנועה הציונית, בעיקר מפני החשש שמא המוני העם ייגררו אחר אורחות חייהם של מנהיגיה החילונים.

השואה והקמת המדינה

הרעיון הציוני, בצירוף האנטישמיות שגברה, עורר קבוצות גדולות יותר של יהודים לתמוך בעלייה ובהרחבת ההתיישבות ולתבוע את הקמת המדינה היהודית.

אולם האמת הכואבת חייבת להיאמר: רוב העם היהודי, בין דתיים ובין חילונים, לא השתתפו בתנועה הציונית ונותרו בגולה. לא היה בכוחו של היישוב היהודי בארץ להרים את דגל ירושלים ולתבוע את הקמת המדינה. עזיבת הדת וההתבוללות באירופה ובאמריקה כבר הפכה למגפה איומה. קשה היה לשרטט תרחיש ריאלי לפיו ההתבוללות תיעצר, עם ישראל יחזור בתשובה וישוב למולדתו להקים בה מדינה.

רק לאחר השואה האיומה, שממדי האסון המפלצתיים שלה היו מעבר לכל דמיון, היה ברור לרבים מבני העם היהודי שאין ברירה אחרת. מוכרחים להקים מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. המוני פליטים מאירופה ומארצות ערב עלו לארץ. כך קמה והתבססה מדינת ישראל.

התעוררות לתשובה, גם היום

עדיין אנחנו בדרך, ועלינו ללמוד מהתורה ומדבר ה' שמתגלה דרך ההיסטוריה, שאם נזכה לפעול כראוי בישוב הארץ מתוך תורה ומצוות, נזכה לקרב את הגאולה בשמחה ונחת. אבל אם נתרשל, על פי סדר הגאולה הטבעית עלולים ח"ו לבוא עלינו ייסורים קשים כדי לכוון את דרכנו.

יהי רצון שנזכה להגדיל את כל היישובים ביהודה ושומרון, והארץ תיתן את יבולה בשפע, ומכל ארבע הרוחות נתקבץ לארצנו, ונלך בה קוממיות, ויסיר ה' את לב האבן מבשרנו וייתן לנו לב חדש ורוח חדשה ללמוד תורה ולשמור את המצוות, וכל ההרים השוממים יפרחו וייתנו פריים, וכל הערים החרבות יתיישבו וייבנו, ויתמלאו צאן אדם, צאן קדושים, ונדע כולנו את ה'.

צביונו של יום העצמאות

לכן חשוב כל כך ביום העצמאות לברר לעצמנו את התפקיד הגדול והנורא שמוטל עלינו, כדי שתהליך הגאולה יתקדם בשובה ונחת, בשמחה ושלום. בנוסף לתפילות ההודאה ואמירת ההלל ולסעודת הודאה, יש צורך לקבוע לימוד בענייני היום. וכדרך שאמרו חכמים: "משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג" (מגילה לב, א).

ארבע מדרגות בחוגגי יום העצמאות

המדרגה התחתונה היא מדרגתם של היוצאים לגינות לצלות בשר על האש, ואף שאין במעשיהם תוכן רוחני, אם הם שמחים בשמחת ישראל, עמו של ה', יש לסעודתם ערך של סעודת מצווה.

המדרגה השנייה היא אלה שיוצאים לסיורים במקומות שבהם ניכר בניינה של מדינת ישראל, כמפעלים לאומיים, מוזיאונים על תולדות היישוב ומחנות צה"ל.

המדרגה השלישית היא מדרגתם של היוצאים לסייר ביישובי יהודה ושומרון, לראות בבניין הארץ ולברך על היישובים ברכת "מציב גבול אלמנה".

המדרגה העליונה היא מדרגתם של הלומדים תורה ביום זה בנושאים הקשורים למצוות יישוב הארץ ובניין המדינה והחברה על פי התורה. מבעלי מדרגה זו יצמחו הקווים והרעיונות שיקדמו אותנו אל גאולת ישראל והעולם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בניין הארץ – פתרון לעולם

כמו בעשר המכות, גם בימינו מכה ה' בעמים אחרים לשם תיקונם • אם נתחזק באמונה ובהבנת ההנהגה האלוקית, לא יהיה צורך בצרות, והעולם יינצל ממצוקותיו בזכות ישראל • מנגד, אם לא נתחזק, המצב הקשה בעולם יגיע גם אלינו • דרישת מדינות ערב לנסיגה מיהודה, שומרון והגולן הביאה עליהן קריסה כלכלית ומהפכות קטלניות • דאגת מדינות המערב לפליטים הערבים בישראל הביאה עליהם את מכת הפליטים בארצות הברית ובאירופה • המהלכים האלוקיים עוברים דרך נסיבות ריאליות • ריפוי העולם תלוי באמונתנו ובהתיישבותנו

סיבת עשר המכות

בבניין יהודה ושומרון תלוי הריפוי שלנו ושל עמי האזור. ככל שנרחיב את הבנייה ביהודה ושומרון ביתר עוז, כך יבינו הערבים מוקדם יותר שהטרור והאיומים אינם משתלמים, ואולי אף ישכילו ללמוד מישראל ולהשקיע את מאמציהם בהפרחת השממה ובבניין החברה והכלכלה

כידוע הכביד ה' את לבו של פרעה, כדי להכות אותו ואת מצרים בעשר המכות ולהטביעם בים סוף. שנאמר: "ויאמר ה' אל משה: בוא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שיתי אותותיי אלה בקרבו. ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותיי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'" (שמות י, א-ב). וכפי שנאמר לפני כן: "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותיי ואת מופתיי בארץ מצרים" (שמות ז, ג).

הוסיפו חכמים וביארו בזוהר פרשת בא (ח"ב לו, א), שעשר המכות היו כנגד עשר הספירות והכתרים הקדושים העליונים, כדי לגלות את הנהגת ה' בעולם בכל המדרגות: בכל מדרגה ומדרגה מעשר המדרגות שבהן מנהיג ה' את העולם, התגלה הדין הקשה למצרים והרחמים לישראל. "תנא רבי חזקיה, כתיב: 'ונגף ה' את מצרים נגוף ורפוא' (ישעיהו יט, כב) – נגוף למצרים ורפוא לישראל… תנא: באותה שעה שניגפו מצרים באותה שעה נתרפאו ישראל" (עיין פרי צדיק בא, ב).

הרי שהוצרכו המצרים לחטוף עשר מכות כדי שתהיה רפואה שלמה לישראל. וממה היו צריכים ישראל להתרפא? מהתפיסה האלילית שהעולם מתנהג רק על פי הטבע החומרי והאינטרסים הנמוכים של תאווה וכבוד, וכל דאלים גבר. זאת כדי שיתחזקו ישראל באמונה בה', וידעו שה' אלוקים שופט את עולמו בצדק, מעניש את הרשעים ומושיע את הצדיקים, ויהיו מוכנים לקבל את התורה ולתקן את העולם לאור הדרכתה.

על ידי עשר המכות שהיכה ה' את המצרים, נודע לישראל ולעולם כולו, כי ה' מנהיג את העולם בכל הבחינות הקיימות בעולם; שכן המספר עשר הוא מספר שלם שרומז לכל הבחינות והמדרגות, וכפי שאמרו חכמים (אבות ה, א) שבעשרה מאמרות ברא ה' את העולם, ועל ידם הוא מקיימו ומחייה אותו.

אמונת ישראל – תועלת לעולם

בתוך כך למדנו לימוד נורא, שאילו היו ישראל יכולים לקלוט את כל יסודות האמונה ולהתחזק בה על ידי מכה אחת, היה ה' מכה את המצרים מכה אחת.

אמנם ברור שכל מכה ומכה שהמצרים קיבלו – בדין קיבלו, הכול הגיע להם, אולם אילו היו ישראל יכולים להתחזק באמונתם ובהבנת הנהגת ה' בפחות מכות – ממילא גם המצרים היו מסוגלים לחזור בתשובה אמיתית בפחות מכות.

זהו שאמר ה' לאברהם אבינו: "ואברכה מברכיך ומקללך אאור, ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ג). יש לישראל אחריות גדולה להבין ולפרש את הלקח העולה מכל הצרות שבעולם, וככל שיבינו יותר, תרבה הברכה הבאה על ידם לעולם. ואם יתקשו להבין, ירבו מכות הגויים כמכות מצרים. ואם גם לאחר עשר המכות לא יבינו, אף ישראל ייענשו בחומרה, על סירובם להקשיב לדבר ה', כמבואר בפרשת הקללה.

ההיגיון והצדק שבהנהגה האלוקית

בעת הבריאה חקק ה' בעולמו חוק פנימי, שכל ענייני השכר והעונש, ההצלחה והכישלון, יונהגו בדרך הטבע וההיגיון, במידה כנגד מידה. הבוחר בשקר – ייפול בשקר, הבוחר ברשע – ייכשל ברשע. לעומתם, הבוחר להוסיף חיים – יזכה לחיים, הבוחר לעשות דין – יזכה בדין, הבוחר בחסד – יזכה לחסד. בממד הפנימי, הן בנשמת האדם בעודו חי בעולם הזה והן בעולם האמת, הדברים מתגלים מיד; אולם תהליך התגלותם בעולם הזה ארוך. זאת מפני שכל דבר בעולם מורכב מצדדים וגוונים שונים, והשכר והעונש הולכים ומתגלים בהדרגה לפי הבחינות השונות.

ופעמים שישנה אומה שבדרך כלל בוחרת ברשע, אולם בתחילה מתגלים הצדדים החיוביים שבה, ועל ידם היא זוכה להצלחה, ובמשך הזמן הולכים וצפים הצדדים השליליים עד שהיא מקבלת את עונשה הקשה ונאבדת מהעולם. ולפעמים להפך, בתחילה מתגלים הצדדים השליליים והיא נענשת, ובמשך הזמן הולכים ומתבררים הצדדים החיוביים והיא הולכת ומתבססת. ככל שהבחירה נחרצת יותר, לטוב או לרע, כך השכר והעונש מתגלים במהירות רבה יותר. דוגמה לכך הם הנאצים שבחרו ברשע קיצוני, ובתוך שתים עשרה שנה עלו ונפלו ואבדו מהעולם.

מרכזיותם של ישראל

מכיוון שישראל הם לב שבאומות, שבחר בהם ה' לגלות על ידם את האמונה והתורה, היחס לישראל הוא אבן בוחן מרכזית למצבה המוסרי של כל אומה, וכפי שנאמר: "אברכה מברכיך ומקללך אאור".

ככל שישראל נמצאים במצב שפל, כך קשה יותר לאומות העולם ללמוד באמצעותם את דרכי ה', והפורענויות הולכות ורבות. מנגד, ככל שישראל נמצאים במצב מתוקן יותר, כך קל יותר לכל האומות לבחור בטוב, כפי שנאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

להבין את ההנהגה האלוקית

כאז גם היום, ההנהגה האלוקית במידה כנגד מידה, כדי ללמדנו כיצד לנהוג בעולם בדרכי האמונה, הצדק והחסד. אם נזכה להבין את הדברים כראוי ובמהרה, הלימוד ייעשה בדרכים טובות. אם נסרב ללמוד, נלמד על ידי ייסורים. נגוף ורפוא. בתחילה יתייסרו הרשעים שמחוללים את הבעיות, כדי שנתרפא אנחנו וכל החפצים באמונה ובצדק; אך אם נמשיך לסרב ללמוד, גם עלינו תרבוץ האשמה, והייסורים הקשים יגיעו אלינו. והכול כדי שנלמד לתקן את דרכינו. נגוף כדי לרפא.

מכאן לסוגיה הגדולה שעומדת לפתחנו: יישוב הארץ ביהודה ושומרון, כמצוות התורה וחזון הנביאים. במשך שני דורות מנהיגי אומות העולם עוסקים בסוגיה זו פי מאה מכל סכסוך לאומי בקנה מידה כזה.

התבערה במזרח התיכון

מדינות ערב איימו עלינו שיחריבו אותנו אם לא ניסוג מיהודה ושומרון, ונציגי אומות העולם הבטיחו שאם ניסוג מיהודה ושומרון והגולן, נזכה לשלום יציב ורווחה עם המדינות הערביות היציבות שסביבנו. מכיוון שמדינות ערב סירבו להכיר בזכותנו על ארצנו, נגף ה' אותן: המדינות היציבות התנהלו בשחיתות ונכשלו בבניין החברה והכלכלה, כדי שנלמד להתעלם מעמדתן ונבנה במרץ את יהודה ושומרון מבלי להרהר ח"ו בנסיגה. עדיין לא הבנו מספיק, והוצרכו הערבים לקבל עוד מכות, ומהפכות מרסקות ומאיימות על כל מדינות ערב. נגוף ורפוא.

מדינאים ומזרחנים טענו שהסכסוך המדמם בין ישראל לפלשתינים הוא לב הצרות באזור ובעולם. כשניסינו להסביר, האשימו אותנו ברצחנות ואכזריות, והוצרך העולם הערבי לקבל עוד מכות, ועתה הוא מדמם פי מאה, כדי שיבינו הכול שלא אנחנו אשמים. ועדיין יש מדינאים עיוורים, כאובמה וקרי, שטוענים שנסיגה ישראלית תוביל לפתרון. הוצרכו הערבים למכות נוספות, ומספר הקורבנות הולך וגדל. נגוף ורפוא.

מכת הפליטים במערב

מתוך שנאת ישראל טענו נציגי מדינות המערב שצרת הפליטים הפלשתינים נוגעת לעומק לבם. למען פליטים אלו – שביקשו לרצוח בתש"ח את פליטי השואה או לפחות להשליכם לים – הקים האו"ם את סוכנות אונר"א, שדרכה מפנקים אותם בתקציבי עתק, פי מאה משאר הפליטים שבעולם. כאשר ישראל טענה שמנציחים בכך את בעייתם, והטיפול המופרז בהם נובע מאנטישמיות – נעלבו. והוצרכו הערבים לחטוף עוד מכות, ועתה מספר הפליטים הערבים ממלחמותיהם הפנימיות כבר מגיע לעשרות מיליונים. מחנות פליטים ענקיים קמים לנגד עינינו, עד שהטיפול בפליטי מלחמת תש"ח הופך לאבסורד. נגוף ורפוא.

עדיין מדינות אירופה ממשיכות לטפח את אסונם המיוחד של פליטי תש"ח, והוצרכו גם הן לחטוף מכות: עליהן להתמודד עם מיליוני פליטים ערבים ומוסלמים שבורחים מפני אחיהם ומתדפקים על שערי מדינות אירופה. נגוף ורפוא.

טענו שהטרור הערבי נגדנו נובע מכך שכבשנו את יהודה ושומרון, והוצרכו לחטוף מכות, ולסבול את הטרור המוסלמי בארצותיהם. נגוף ורפוא.

מידה כנגד מידה

עד כה תיארתי את הדברים כעונש מהשמיים, נגוף כדי לרפא את ישראל והעולם. אולם הדברים משתלשלים בדרך טבעית, כפי שחקק ה' בעולמו.

כאשר אומות העולם מלמדות את הערבים שהובסו במלחמה, שכדאי להם להמשיך בדרך הטרור והמלחמה נגד ישראל, הערבים לומדים להמשיך להשתמש בטרור ומלחמה ביתר שאת בכל מקום.

כאשר מדינות אירופה בוחרות להתעלם מצדקת טענתה הדתית והלאומית של ישראל, תוך המעטת החשיבות של הדת והלאום, כהמשך טבעי לכך הן מתעלמות מהסכנה שההגירה המוסלמית לארצותיהם עלולה לגרום, ועתה הם משלמים את המחיר. וכך בכל הסוגיות, הרי שנגוף ורפוא הוא תהליך טבעי.

בבניית יהודה ושומרון תלוי ריפוי האזור

בבניין יהודה ושומרון תלוי הריפוי שלנו ושל עמי האזור. כבר עתה רבים מקבלים השראה מגבורת המתנחלים המגשימים את חזון הנביאים ועומדים בעוז ובאמונה מול הטרור הערבי-מוסלמי. ככל שנרחיב את הבנייה ביהודה ושומרון ביתר עוז, כך יבינו הערבים מוקדם יותר שהטרור והאיומים אינם משתלמים, ואולי אף ישכילו ללמוד מישראל ולהשקיע את מאמציהם בהפרחת השממה ובניין החברה והכלכלה.

אולם אם ח"ו מדינת ישראל לא תיקח מוסר מהאש והחורבן שמסביב, ולא תשכיל לבנות את יהודה ושומרון, הנגף יתגבר אצלם ויגיע גם אלינו, כדי לרפא את כולנו, את ישראל ואת עמי האזור, שכולנו יחד ברואיו של ה'.

"הכרתי גוים… החרבתי חוצותם מבלי עובר… אמרתי אך תיראי אותי תיקחי מוסר… כי משפטי לאסוף גויים לקבצי ממלכות לשפוך עליהם זעמי כל חרון אפי, כי באש קנאתי תאכל כל הארץ. כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', לעובדו שכם אחד" (צפניה ג, ו-ט).

"ונגף ה' את מצרים נגוף ורפוא ושבו עד ה' ונעתר להם ורפאם… ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה למצרים (המדינות הדרומיות) ולאשור (המדינות הצפוניות) ברכה בקרב הארץ. אשר ברכו ה' צבא-ות לאמור: ברוך עמי מצרים ומעשי ידי אשור ונחלתי ישראל" (ישעיהו יט, כב-כה).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מציב גבול אלמנה

ביום העצמאות ראוי לסייר ביישובים החדשים, וכן ראוי לעסוק בעניינו של יום ובמצוות יישוב הארץ • לדעת רוב ככל הפוסקים, מברכים "מציב גבול אלמנה" בראיית יישוב חדש • הרצי"ה הורה שלא לחשוש מלברך, והיה מברך בקול רם בציבור • באילו מקומות יישוב הארץ בולט ומרגש גם היום • ראייה נוספת של היישוב לאחר שלושים יום תלויה בהתרגשות • בירושלים מברכים על כל בנייה חדשה • במהלך סיור היסטורי בערים ותיקות וגדולות אפשר לברך, מכיוון שמתפעלים מהנס שבבניינן

צביונו של יום העצמאות

ביקשתי מהגבאי שבכל תפילת ליל שבת, ימנה את אחד האורחים לברך את ברכת "מציב גבול אלמנה". האורח נעמד ומברך בקול רם את הברכה, וכל הציבור עונה אחריו אמן, ומתחזק בהכרת טובה לה' על שזיכנו לראות בבניינה של ארצנו ולהשתתף ביישובה

בנוסף לתפילות ההודאה, אמירת ההלל וסעודת ההודאה, ישנן ארבע מדרגות בחוגגי יום העצמאות.

המדרגה התחתונה היא מדרגתם של מי שיוצאים לגינות כדי לצלות בשר על האש, ואף שאין במעשיהם תוכן רוחני, אם הם שמחים בשמחת ישראל, עמו של ה', יש לסעודתם ערך של סעודת מצווה.

המדרגה השנייה הם אלה שיוצאים לסיורים במקומות שבהם ניכר בניינה של מדינת ישראל, כמפעלים לאומיים, מוזיאונים לתולדות היישוב ומחנות צה"ל.

המדרגה השלישית היא מדרגתם של מי שיוצאים לסייר ביישובי יהודה ושומרון, לראות בהמשך מפעל יישוב הארץ ולברך ברכת "מציב גבול אלמנה" על הישובים שממשיכים לגדול.

והמדרגה העליונה היא מדרגתם של הלומדים ביום זה תורה בנושאים הקשורים למצוות יישוב הארץ, ולמצווה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ, ובענייני כלל ישראל והגאולה, ויחד עם זה עורכים סעודת מצווה בהודאה ובשמחה על הישועה שזכינו לה בהקמת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות.

הברכה על יישוב הארץ: "מציב גבול אלמנה"

לכבוד יום העצמאות ראוי לחזור וללמוד את דיני הברכה שתיקנו חכמים על מצוות יישוב הארץ וגאולתה.

אמרו חכמים: הרואה בתי ישראל ביישובן, יברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם מציב גבול אלמנה" (ברכות נח, ב, שו"ע רכד, י). עניינה של ברכה זו להודות לה' על חזרת ישראל לארצם. לאחר שחטאנו לפניו, גלינו מעל אדמתנו והיינו ללעג וקלס בגויים, עד שנדמינו כאישה אלמנה הנודדת שבורה וגלמודה, שאין לה עוד סיכוי לשוב לגבולה ולבנות את ביתה, ריחם ה' עלינו והשיבנו לארצנו, לבנות בה בתים ולישב בהם בשלווה ובביטחון. והחלו להתקיים בנו דברי הנביא: "כי ימין ושמאול תפרוצי וזרעך גויים יירש וערים נשמות יושיבו. אל תיראי כי לא תבושי ואל תיכלמי כי לא תחפירי, כי בושת עלומייך תשכחי וחרפת אלמנותייך לא תזכרי עוד" (ישעיה נד, גה).

במשך שנות הגלות הקשה, כאשר היישוב היהודי בארץ היה מצוי בצרה, מצוקה והשפלה, לא נהגו לברך ברכה זו, מפני שקשה היה להגדיר את היישוב כיציב ולא הייתה בו כל כך נחמה. כשהתחילה ההתיישבות היהודית בארץ להתרחב, ביציאתם של בני היישוב הישן מחומות ירושלים ובעליית חובבי ציון, התחילו לברך ברכה זו על היישובים החדשים. כך מסופר על רבי שמואל סלנט שבירך על פתח תקווה, ועל רבי מרדכי גימפל יפה שבירך על יהוד.

אין לחשוש מלברך

מדברי הרי"ף משמע שדווקא הרואה בתי כנסת של ישראל מברך ברכה זו, ולכן לכתחילה יש לברך את הברכה בעת שרואים את בית הכנסת מבחוץ או מבפנים. אבל גם כשאין רואים את בית הכנסת יש לברך את הברכה, שכן לדעת רוב ככל הראשונים ברכה זו אינה קשורה כלל לבית כנסת, אלא היא ברכה על בתי ישראל שנבנים בארץ ישראל (ר"ח, רש"י, רמב"ם ושו"ע רכד, י).

דברי מו"ר הרצי"ה

אמר הרצי"ה בשיחותיו: "יש שחוששים לברך בגלל דברי הרי"ף. אבל… אפשר לסמוך על שלושה עמודי עולם אלה (רמב"ם, רש"י ושו"ע) ולברך. יש מצבים בהם פחד מברכה לבטלה נמשך מחסרון שלמות באמונה. ספקות בברכות – ספקות באמונה. 'הוודאי שמו כן תהילתו'. מספר פעמים זכיתי להיות מוזמן ביישוב חדש לאסיפה או לחגיגה. לכתחילה היה ראוי לברך מיד משום הידור מצווה. מכל מקום התעכבתי קצת, מכיוון שעל פי רוב מבקשים ממני לדבר, ואז בירכתי בקול רם וברבים, בשם ומלכות, בשביל הפרסומא, והודעתי שמי שרוצה, יכול לצאת ידי חובה בברכתי" ('שיחות הרצי"ה' לחומש ויקרא, עמוד 289).

אין מברכים על המקומות המיושבים זמן רב

לכאורה על פי תקנת חכמים יש לברך "מציב גבול אלמנה" על כל יישוב יהודי בארץ ישראל שרואים בפעם הראשונה, ולאחר מכן, כל שלא ראהו שלושים יום צריך לברך שוב, כפי הכללים הידועים של ברכות הראייה (שו"ע רכד, י; יג).

אולם מכיוון שתנאי מרכזי בברכות הראייה, שהראייה צריכה לרגש (שו"ע רכה, טי), לפיכך אין לברך במקומות שאין התרגשות מראיית היישוב מפני שכבר ראו את היישוב כמה פעמים, או מפני שכבר מזמן המקום מיושב בהמוני בית ישראל, וכבר נשכח שהיה פעם שומם.

מברכים על היישובים שניכרת בהם גאולת הארץ

לפיכך, באזורים שעדיין לא מיושבים כראוי, שצריך עוד להתאמץ לקיים בהם את מצוות יישוב הארץ, כדי שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת ולא שממה, אפילו הרואה שם יישוב ותיק – יברך. ובכלל האזורים הללו: יהודה ושומרון, הגולן, הנגב וחלק מן הגליל ועמק יזרעאל.

נראה שגם מי שאינו מתרגש כל כך מראיית היישוב, בפעם הראשונה שהוא רואה אותו צריך לברך, שכל הרואה את הבתים שבמקומות הללו שניכרת בהם גאולת הארץ, נחשב כמי שרואה אותם ביישובם, היינו בהיותם מיישבים את הארץ ומציבים את גבול האלמנה.

אחר שלושים יום

הרואה יישוב ותיק באזורים שניכרת בהם גאולת הארץ, כדוגמת אלון שבות, קרני שומרון וקצרין, לאחר שעברו שלושים יום מראייתו הקודמת, אם שב להתפעל מהיותם מיישבים את הארץ – יברך, ואם אינו מתפעל – לא יברך. ואם כשיבוא בשנית יראה שבנו ביישוב עוד שכונה – יברך.

אבל ביישובים החדשים שבאותם המקומות, או ביישובים ותיקים שמתמודדים עם קשיי התיישבות גדולים יותר, כמו היישובים אלון מורה ואיתמר שבגב ההר, עתניאל ומעון שבדרום הר חברון, מן הסתם ההתרגשות גדולה יותר, וכל שעברו שלושים יום אפשר לברך. אלא שגם שם אם אין התרגשות, אין לברך בפעם השנייה. אבל אם בינתיים בנו שם עוד בתים, מי שרואה אותם צריך לברך.

כיצד ינהג מי שמסתפק אם לברך ברכה זו

מי שהמסתפק בדינים הללו, יאמר את לשון הגמרא: "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל ביישובן, אומר – ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם מציב גבול אלמנה". ועל ידי כך לא יהיה בחשש ברכה לבטלה, שכן יש סוברים (יעב"ץ) שתוך כדי לימוד הגמרא מותר לומר ברכה שלמה, ומנגד כאשר בפועל אומרים את נוסח הברכה יוצאים ידי חובת אמירתה.

חנוכת בית ביישוב חדש

לפני שנים שמע הרב משה לוינגר זצ"ל שיעור שהעברתי בנושא בהר ברכה, והעלה סברה נכונה שצריך לברך "מציב גבול אלמנה" גם במסיבת חנוכת בית חדש ביישוב שניכרת בו גאולת הארץ. וייתכן שאף הבונים עצמם יכולים לברך. מכל מקום, כדי לצאת מהספק, טוב שאחד מן האורחים שלא ראה את היישוב שלושים יום – יברך.

מנהגנו בהר ברכה

כדי לבסס את מעמדה של הברכה על יישוב הארץ וגאולתה, שלמרות חשיבותה העצומה רבים מתרשלים בה, ביקשתי מהגבאי שבכל תפילת ליל שבת, ימנה את אחד האורחים לברך את ברכת "מציב גבול אלמנה". בסיום הדרשה אני ממתין מעט, ואז האורח נעמד ומברך בקול רם את הברכה. כל הציבור עונה אחריו אמן, ומתחזק בהכרת טובה לה' על שזיכנו לראות בבניינה של ארצנו ולהשתתף ביישובה. ראוי להציע מנהג זה לכל בתי הכנסת ביישובים שעוסקים בבניין הארץ וגאולתה.

האם לברך על בתים חדשים בירושלים

על פי מה שלמדנו, על ערים ותיקות שכבר מיושבות ביהודים רבים, כדוגמת הערים ברצועת החוף, אין מברכים "מציב גבול אלמנה", כי נשכח מהן שהיו כאלמנה והתיישבו. אולם לגבי ירושלים, עיר קודשנו ותפארתנו, שעל חורבנה אנו מתאבלים ולבניינה אנו מתפללים, אף שהיא ותיקה ומיושבת במאות אלפי יהודים, יש מקום לברך "מציב גבול אלמנה" על כל שכונה ושכונה שבונים בה. ונראה שאפילו על מספר בניינים חדשים אפשר לברך, שכן בניין ירושלים מבטא יותר מכול את הצבת גבול האלמנה. והמסתפק בזה, יאמר את לשון הברייתא שבגמרא.

אמנם גם בירושלים, מי שבעוונות לא שם לבו לכך ואינו שמח – לא יברך. וכן תושבי ירושלים וסביבתה שזוכים לראות יום יום בבניינה – לא יברכו.

המבקרים לשם ראיית התחדשות היישוב

שאלה: כאשר הולכים לטיול מודרך לשם לימוד תולדות ההתיישבות בארץ, כמו למשל ביפו ובתל אביב, או בחדרה במוזיאון הראשונים, ומתפעלים מנס חזרתם של ישראל לארצם, האם אפשר לברך?

תשובה: נראה שבמסגרת כזו אפשר לברך, שכן כל הטעם שאין מברכים על המקומות המיושבים, מפני שאין ניכרת בהם ההתיישבות, וממילא אין התרגשות בראייתם; אבל כאשר תכלית הסיור להתבונן בזה, ברור שמתפעלים מנס חזרתם של ישראל לארצם, ונכון להודות על כך לה' בברכת "מציב גבול אלמנה". אולם נראה שעל כל מסלול כזה אפשר לברך רק בפעם הראשונה.

וכן נראה שיהודי שבא מחוץ לארץ, ורואה לראשונה את הערים הגדולות שבשפלה, אם הוא מתפעל מנס חזרת ישראל לארצם, נכון שיברך.

הפירות החייבים בעורלה

המשך דיני עורלה: ההשלכה ההלכתית של הגדרת פירות כפירות עץ או אדמה • כיצד מגדירים צמח רב-שנתי • הבעיה בהגדרת חצילים ופלפלים • התכונה המהותית של העץ: פירותיו משתבחים משנה לשנה • נוער הגבעות: גם אם טענותיהם כלפי הממסד צודקות, יש להכריע לעסוק ביישוב ובבניין ולא במתקפות והרס • ביקורת על הממסד – רק מתוך הכרה בערך מדינת ישראל

ההבדל בין עץ לירק לברכות ועורלה

זו המציאות שבה אנו חיים, זה העם שלנו וזו הממשלה שהוא בחר. בתוך מציאות כזו צריך להכריע האם להשתתף במצוות יישוב הארץ והגנת העם, או להקים פחונים ואוהלים לריק ולהתקוטט לבהלה

להבחנה בין פירות העץ לפירות האדמה יש משמעות הלכתית, לעניין לברכות הנהנין ולעניין עורלה. פרי עץ ברכתו "בורא פרי העץ", וחל על העץ שלו איסור עורלה, כלומר בשלוש השנים הראשונות פירותיו אסורים באכילה ובהנאה. פרי אדמה, כירק וקטניות, ברכתו "האדמה" ואין חלים עליו דיני עורלה.

בנוגע לצמחים חד-שנתיים אין שאלה, מפני שבוודאי כולם פירות אדמה. השאלה נוגעת לצמחים רב-שנתיים. ככלל, ההבדל העיקרי בין עץ לירק רב-שנתי, שגזעו של ירק רב-שנתי נובל בכל שנה וחוזר לצמוח בשנה הבאה משורשיו, ואילו גזעו של עץ נשאר משנה לשנה, וממנו ממשיכים לצמוח בכל שנה ענפים ופירות. לכן על בננה, אף שהיא גדלה לגובה של ארבעה מטרים ונראית כמו עץ, מכיוון שבכל שנה גזעה נובל והיא חוזרת וצומחת משורשיה, מברכים "האדמה" (ברכות מ, א; כגאונים; שו"ע ורמ"א או"ח רג, ב ג).

חצילים ופלפלים

לגבי חצילים התעוררה שאלה, שכן הגזע שלהם נשאר משנה לשנה, ולכאורה לפי זה יש בהם דין עורלה. וכך כתב בכפתור ופרח (פרק נו). אולם אם נפסוק כך, כל החצילים ייאסרו באכילה, שכן כל החצילים שאנחנו אוכלים הם מהשנה הראשונה או השנייה לשיח החצילים, שנעקר לאחר מכן מפני שפירותיו נעשים מרים. החיד"א כתב שמותר לאכול חצילים, וכל הצדיקים שהיו רגילים להחמיר על עצמם ולהדר במצוות נהגו לאוכלם, ומהם רבי יוסף קארו, האר"י ומהר"ם אלשיך. "לפי שכל אילן שעושה פירות בכל שנה הולך ומשביח, וזה האילן של הבאדינג'אן (חצילים) שנה ראשונה הוא טוב ומתוק, ובשנה שנית גורע מעט והוא מר קצת, ובשנה השלישית הוא מר הרבה, שאינו ראוי לאכילה אלא על ידי הדחק, וזה מורה שהוא ירק" (ברכי יוסף רצד, ד). וכן דין פלפלים שדומים לחצילים.

מהות העץ שפירותיו משתבחים משנה לשנה

למדנו אם כן שההבדל המהותי בין עץ ובין שיח שדינו כירק הוא שפירות העץ משתבחים משנה לשנה, ואילו פירות שיח הירק נעשים גרועים משנה לשנה.

וכן מבואר בתורה, שעץ נותן פירות לפחות חמש שנים, ובזכות שמירת מצוות עורלה פירותיו מתרבים ומשתבחים בשנה החמישית, שנאמר: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא ייאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'. ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלוקיכם" (ויקרא יט, כג כה). וכפי שאמרו חכמים: "המצווה הזו שתשמרו תהיה להוסיף לכם תבואתו (בשנה החמישית), שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעה" (רש"י עפ"י תורת כהנים שם). וכן מבאר הרמב"ן (שם).

סימני הפטור מעורלה

למעשה, בהקשר לשאלת החצילים, כתבו הפוסקים סימן להגדרת שיח שפטור מעורלה, שאם הוא נותן פרי טוב בשנתו הראשונה אינו אילן (רדב"ז ג, תקלא; קול אליהו, מאמר מרדכי, פרי אדמה, רב פעלים ח"ב או"ח ל).

ויש שכתבו סימן נוסף, שאם גזע הצמח חלול – אין הוא גזע עץ אלא גבעול, גם אם יהיה עבה כדוגמת גזע הבננה, שכן רק גזע-גבעול יכול לצמוח במהרה ואילו גזע מעוצה צומח במשך כמה שנים (הלכות קטנות א, פג; רב פעלים, שם).

פפאיה ופסיפלורה

לפי זה אין דין עורלה בפירות פפאיה ופסיפלורה, הואיל ועד השנה החמישית פירותיהם מתמעטים, ורבים מהם גם אינם מחזיקים מעמד חמש שנים, וכבר למדנו שהתכונה המרכזית של עץ שפירותיו מתרבים ומשתבחים משנה לשנה. אמנם יש מחמירים בזה, מפני שלעתים הם נותנים פירות יותר מחמש שנים (משפטי ארץ א, ד, לגבי פפאיה; הרב יואל פרידמן לגבי פסיפלורה).

למעשה אין בפפאיה ובפסיפלורה דין עורלה הן מצד המהות, שפירותיהם מתמעטים משנה לשנה, והן מצד גדרי ההלכה, שהרי קבעו הפוסקים שכל צמח שנותן פירות בשנתו הראשונה אין בו דין ערלה, והם נותנים פרי בשנתם הראשונה. בנוסף לכך גזע הפפאיה חלול, וגזע הפסיפלורה חלול במקצת. וכן פסקו למעשה שאין דין עורלה בפפאיה (רב פעלים ח"ב או"ח ל; יין הטוב לראשל"צ הרב יצחק ניסים ח"א יו"ד יד; מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו במאמ"ר ג, י; הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ביחו"ד ד, נב).

דין פטל ואַסְנָה כירק

פטל נראה כשיח שנותן פירות שנים רבות, אולם באמת בכל שנה יוצאים מהאדמה ענפים חדשים שכל אחד מהם נחשב שיח בפני עצמו, וכל ענף שיוצא מהאדמה נותן פירות בשנתיים הראשונות, או רק בשנה השנייה, ואחר כך מתנוון. בינתיים יוצאים מהאדמה ענפים חדשים, ואף הם נותנים פירות במשך כשנתיים ומתנוונים. ומכיוון שכל שיח נותן פירות שנתיים בלבד, אין לפטל דין ערלה וברכתו "האדמה". וכן דין אַסְנָה וכל השיחים שענפיהם מתנוונים בשנה השלישית.

דרך ההלכה

שאלה: מדוע כבוד הרב קורא לנערי הגבעות ותומכיהם "פראים", ועוד מוסיף שיש מהם שנוהגים ברשעות? הלא הם רואים שכבר שנים רבות לא הקימו יישובים חדשים, וגם היישובים הקיימים נמצאים בהקפאה, ומנגד הממשלה מזרימה כספים לרשעות הפלשתינאית, ואינה הורסת בתים שהם בונים בניגוד לחוק ליד היישובים וליד הכבישים. הנערים גם זוכרים את הגירוש מגוש קטיף ואת הפיגועים הקשים. הם שומעים על ההסתה הערבית הרצחנית נגד היהודים, ומנגד רואים שהצבא פותח להם צירים ונוהג כלפיהם ברכות. הם גם כועסים על המתנחלים שבונים בתים עם פועלים ערבים. נגד כל זה הם מתמרדים, יוצאים מהגדרות, ומנסים לנקום בערבים ולהרתיעם כפי כוחם. מדוע לקרוא להם "פראים"?

תשובה: רוב הטענות צודקות. אולם זו המציאות שבה אנו חיים, זה העם שלנו וזו הממשלה שהוא בחר. בתוך מציאות כזו צריך להכריע, האם להשתתף במצוות יישוב הארץ והגנת העם, או להקים פחונים ואוהלים לריק ולהתקוטט לבהלה. כך היא הדרכת התורה, להכריע בשאלות העומדות לפנינו על פי כללי ההלכה.

למשל, חולה שנמצא במצב מסוכן ומתברר שהדרך היחידה להצלת חייו היא על ידי ניתוח, אלא שהרופא היחיד שיכול לנתח אותו הוא מושחת, גס רוח, וגם ידוע שלעתים מתרשל במלאכתו וחולים מתים תחת ידו. אפשר לומר שאנחנו מעדיפים שכולם יהיו בריאים, ושאנחנו תובעים שהרופא יהיה הגון ומקצועי. אולם המציאות דורשת הכרעה, אם לא יעבור את הניתוח קרוב לוודאי שימות, ואם יעבור את הניתוח אצל הרופא הבעייתי יש סיכוי סביר שיבריא. איש ההלכה חייב להכריע שבמצב הקיים צריך לעבור את הניתוח. ואם קרובי החולה יזרקו אבנים על הרופא, יגדפו את האחיות ויפריעו למהלך הטיפול, חובה על איש ההלכה לפעול להפסקת ההפרעות, אף שיש צדק רב בטענותיהם ואפשר להבין את כעסם.

כך גם בבניין העם והארץ. אפשר לבחור ברע, להתלונן על הממשלה ומערכת המשפט והצבא והעם, ולעסוק בהקמת אוהלים ופחונים והפגנות וקטטות; ואפשר לבחור בטוב, לבנות את העם והארץ כפי האפשר על פי הדרכת התורה, ובמקביל להכין מערכות חינוכיות ואקדמיות כדי לגדל מנהיגות טובה יותר לתיקון העולם כדבר ה'.

ביקורת על הממסד

שאלה: למה אינך כותב ביקורת על הממסד, וכי רק הנוער המתפרע והתומכים בו הם הבעיה? האם אין בכך ניסיון לרקוד "מה יפית" לפני השליטים כדי למצוא חן בעיניהם?

תשובה: בעשרות מאמרים מתחתי ביקורת נוקבת על כל זרועות הממשל והממסד, ממשלה וצבא, משטרה ובתי משפט, פרקליטות ותקשורת, חינוך ותרבות. רק מי שבזדון רוצה להתעלם מהדברים שכתבתי במשך שנים, יכול להטיח בי האשמה כזו. אף שילמתי על כך מחיר. לא זו בלבד, אלא כאן המקום לספר שלפני כשנה, חודשים אחדים לאחר שמעמד ההסדר הוחזר לישיבת הר ברכה, החלטתי להתפטר מתפקידי כראש ישיבת ההסדר ולתפקד כמי שאחראי על לימוד התורה בלבד, כדי שאוכל להתבטא מתוך חירות בלא חשש שדבריי יפגעו בתלמידי הישיבה החיילים. אולם כל הביקורת שלי נובעת מתוך יחס בסיסי חיובי, ולכן היא גם מועילה.

הבסיס החיובי

הביקורת מועילה מפני שיחד עמה, אני עומד משתאה מול הנס של הקמת מדינת ישראל על כל מוסדותיה, נס שהופיע דרך מסירות נפשם של המוני בית ישראל שפעלו למען קיבוץ הגלויות, הקמת יישובים, פיתוח הכלכלה, חירוף הנפש בהגנה על העם והארץ במסגרת צה"ל ושאר כוחות הביטחון. ואף שיש כשלים חמורים וכואבים, אי אפשר שלא לראות את גודל הטובה. וכך היה מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל חוזר ומלמד במשך עשרות שנים: "גדול קידוש השם מחילול השם". כשיש באותו עניין צד של קידוש השם וצד של חילול השם, הצד של קידוש השם הוא הגדול והגובר. אף שאין להתעלם מחילול השם ומהצורך לתקנו.

קל וחומר כאשר באמת כל מתבונן הגון חייב להודות שהצד של הטובה גדול לאין ערוך מהצד של הרע. ובצד הזה של הטובה נמצאים כל האנשים שנושאים בעול קיום מדינת ישראל, חיילים ומפקדים, פקידי ממשלה ושוטרים, מדענים וסוחרים, מחנכים ומשפטנים ועוד. כל האנשים הללו כשהם כאן בארץ ישראל, הם מקושרים לתורה, לעם ולארץ הרבה יותר מאשר אחינו שבגולה, וכל זה בזכות מדינת ישראל.

בחו"ל רק כעשרה אחוז דתיים, רוב הצעירים מתבוללים בנישואיהם, ומעל חמישים אחוזים כמעט אינם חשים קשר עם עמם ומולדתם. ואילו במדינת ישראל המצב טוב לאין ערוך. כשלושים אחוזים שומרי מצוות, ועוד כחמישים אחוזים מסורתיים, ואף רובם המכריע של עשרים האחוזים הנותרים מזדהים עם העם היהודי ומוכנים לחרף נפשם למען כלל ישראל.

אוצר בית דין? היתר המכירה עדיף

המקור בתוספתא להיתר אוצר בית דין • העבודות שנדרשות בשביעית כדי שיגדלו פירות בכמות ובאיכות שישתלם לקוטפם • המחלוקת לגבי היתר החזון איש לעשות מלאכות הנדרשות לקיום הפירות • איסור סחורה בפירות שביעית, וכיצד הוא נפתר בהיתר האוצר • מחיר פירות האוצר חייב להיות נמוך משמעותית ממחיר השוק, ובפועל במקרים רבים זה לא כך • קשה לקיים מערכת אוצר גדולה שתמכור בזול ותהיה כלכלית • האפשרות לשימוש חלקי בפתרון האוצר • מסקנה: היתר המכירה מהודר יותר, לחקלאי וגם לצרכן

אוצר בית דין אינו הפתרון הראוי לשביעית

גם אני סברתי לפני השמיטה שמסגרת האוצר היא המהודרת ביותר, ולכן גם משפחתי הייתה מנויה על אוצר הארץ. אולם במשך שנת השמיטה התעמקתי בלימוד הסוגיה, והגעתי למסקנה ברורה שחוץ ממקרים מסוימים מאוד, הבעיות שבפתרון האוצר מרובות כל כך עד שאין להשתמש בו

לאורך שנת השמיטה עסקתי כמה פעמים בטור זה בהיתר המכירה, והוכחתי שהוא היתר מרווח, ושבמצבנו הנוכחי לכתחילה יש לפעול על פיו, וכל הפתרונות האחרים גרועים.

אולם לא הסברתי מדוע מסגרת אוצר בית דין מייסודו של החזון איש אינה טובה. וזאת משום שלא רציתי לפגוע בכל הארגונים הטובים והחקלאים הצדיקים שעבדו במסגרת זו, וכבר שנה לפני השמיטה החלו להיערך למסגרת האוצר, והביקורת הפומבית על שיטתם באמצע שנת השמיטה הייתה עלולה לגרום להם נזקים כספיים עצומים.

גם אני סברתי לפני השמיטה שמסגרת האוצר היא המהודרת ביותר, ולכן גם משפחתי הייתה מנויה על אוצר הארץ. אולם במשך שנת השמיטה התעמקתי בלימוד הסוגיה, והגעתי למסקנה ברורה שחוץ ממקרים מסוימים מאוד, הבעיות שבפתרון האוצר מרובות כל כך עד שאין להשתמש בו.

המקור לאוצר בית דין

מבואר בתוספתא (שביעית ח, א) שכאשר ראו חכמים שיש אנשים שקוטפים פירות רבים מדי בשביעית, העמידו שליחים מטעמם בפתח העיירות. וכל מי שהביא פירות רבים מן השדות, היו אותם שליחים משאירים לו מזון שלוש סעודות בלבד, ואת שאר הפירות שהביא היו נוטלים ומכניסים לאוצר שבעיר, כדי לחלקם לשאר האנשים. וכאשר הגיעה עונת הקטיף של הפירות המצויים, וכן של הענבים והזיתים, היה בית הדין שוכר פועלים שיקטפו אותם, ואת הענבים סחטו הפועלים בגתות כדי להכין מהם יין, ואת הזיתים טחנו בבית הבד כדי להכין מהם שמן. ומהפירות, היין והשמן, היו מחלקים בערבי שבתות לכל בני העיר, כל אחד לפי צורכי ביתו.

תקנה זו נועדה למנוע מעוברי עבירה ליטול כמויות גדולות מפירות שביעית ולסחור בהם. כפי הנראה הייתה מגמה נוספת לתקנה – לספק פירות שביעית לכול בשווה. שהואיל וקשה לבני העיר לצאת בכל פעם לשדות כדי לקטוף פירות לצורכי ביתם, היו שליחי בית הדין קוטפים את הפירות בעבור כולם. ומן הסתם בית הדין שילם לפועלים מקופת הקהל, שנאספה ממיסי כלל תושבי העיר.

יש אומרים שתקנת אוצר בית דין היא הדרך לקיום השביעית בלא להזדקק להיתר המכירה. ועוד יש אומרים, שזו הדרך הנכונה לקיום השביעית בזמן הזה, מפני שכיום רגילים לגדל פירות במטעים גדולים שמרוחקים ממרכזי האוכלוסייה, ולא משתלם לאדם לנסוע למטע כדי לקטוף חמישה קילוגרמים לתצרוכת ביתו. ולכן קטיף הפירות וחלוקתם על ידי אוצר בית דין הם הדרך היחידה שבאמצעותה יוכל הציבור ליהנות מפירות השביעית.

בעיית העבודה במטעים

יש מקשים על פתרון האוצר, היאך הפועלים קוטפים את כל הפירות, והרי אסור לקטוף בשביעית פירות רבים? והתשובה, אכן לאדם פרטי אסור לקטוף פירות מעבר לתצרוכת ביתו, אבל לנציגי בית הדין מותר לקטוף בעבור כלל הציבור.

אולם הבעיה הקשה, שכדי שיצמחו על העצים פירות בכמות ובאיכות שיהיה משתלם לקטוף אותם ולהובילם לצרכנים, צריך לבצע בשביעית עבודות רבות שאיסורן מדברי חכמים כדוגמת דישון, ריסוס וגיזום. זאת משום שבחקלאות המודרנית כל עץ ושיח מוציא כמות גדולה ויפה של פירות, פי כמה ממה שהיה מקובל בעבר. ובלא כל הטיפולים הללו, יצמחו על העצים והשיחים פירות מעטים וקטנים באופן משמעותי מהמקובל, עד שלא יהיה משתלם להעסיק פועלים שיקטפום מהעץ.

אמנם תומכי אוצר בית דין ובראשם בעל החזון איש חידשו הלכה, לפיה כל המלאכות שיסודן מדברי חכמים שהותרו לצורך קיום העץ, מותרות גם לצורך הפירות שעל העץ. על פי זה התירו כמעט את כל המלאכות, כדי שהפירות יגיעו לרמה שישתלם לקוטפם ולשווקם.

אולם דעה זו מנוגדת למהלך הסוגיות בגמרא ובראשונים, שבהן מבואר שכל המלאכות האסורות – אסורות תמיד, זולת מקרים בודדים שבהם מותר לבצען לצורך קיום האילן. ואם מותר לעשות מלאכות בעבור הפירות, הרי שכמעט תמיד כל המלאכות הללו מותרות זולת מקרים בודדים.

וכן הורה מרן הרב קוק זצ"ל, שאסור לעשות שום פעולה לצורך קיום הפירות. ולא זו בלבד, אלא שגם אם מדובר במלאכות שאיסורן מדברי חכמים, כאשר עוברים עליהן באופן קבוע – עוברים על מצוות עשה לשבות בשביעית (עיין פנה"ל שביעית ויובל ב, ב-ג; ח, ג, 4).

אמנם אפשר לפתור בעיה זו על ידי שכירת נוכרים שיבצעו את כל העבודות לצורך הצמחת הפירות (פנה"ל שם ה, ט). אלא שעדיין תישאר הבעיה השנייה – איסור מסחר בפירות שביעית.

איסור מסחר

מצוות השמיטה שהפירות יהיו מופקרים לצורכי אכילה ולא יסחרו בהם, שנאמר: "והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה" (ויקרא כה, ו), פירשו חכמים: "לאוכלה – ולא לסחורה" (ע"ז סב, א). גם כאשר מוכרים מעט פירות, אסרו חכמים למכור במשקל או במידה, או במקומות קבועים בשוק או בחנויות כמו בשאר השנים, כדי שיהיו נמכרים בזול ויזכרו שהם פירות שביעית.

ואמנם התומכים באוצר מבארים שאיסור מסחר חל רק על פירות שנמצאים בבעלות של אדם מסוים, והתשלום הוא על הפירות עצמם. ואילו במסגרת האוצר הפירות אינם ברשות אדם מסוים אלא ברשות הציבור כולו, ושליחי בית הדין מארגנים את הפירות כדי שכל הציבור יוכל ליהנות מהם. וממילא התשלום אינו על הפירות, אלא על העבודה הכרוכה בטיפול בפירות ובהבאתם לציבור, ובכלל זה עבודת הריסוס, הדישון, הגיזום, הקטיף, האריזה, ההובלה, החלוקה והארגון. ולכן גם מותר למדוד את הפירות, כדי לדעת כמה לשלם על העבודה שהושקעה בהבאתם לחלוקה.

התשלום מותר רק כאשר הוא זול באופן משמעותי

אולם ההיתר לחלק את פירות השביעית מותנה בכך שהתשלום בעבור חלוקתם נמוך באופן משמעותי מהמקובל בשוק. המחיר הנמוך מבטא את העובדה שמדובר בפירות הפקר, והתשלום הוא רק בעבור הטורח שבשימורם וחלוקתם, בלי שום קשר למחיר הפירות בשוק.

אבל כאשר מחיר פירות האוצר קרוב למחיר המקובל בשוק, הרי שמדובר במסחר. שכן אין מחיר אמיתי לפירות, אלא המחיר בשוק הוא מה שמוכנים לשלם בעבורם. כך הם כללי המסחר, כאשר אפשר לגבות יותר – גובים יותר, וכשאי אפשר לגבות יותר – גובים פחות. נמצא שאם מחירי פירות האוצר קרובים למחיר הפירות בשוק, הרי שמדובר במסחר לכל דבר.

אי אפשר לקיים מערכת גדולה בלי איסור מסחר

בפועל, בתי הדין שמארגנים את האוצר, למרות כוונותיהם הטובות, מתקשים לעמוד בכך, ופעמים רבות הם אף נאלצים לגבות מחיר גבוה ממחיר השוק כדי לכסות את העלויות שלהם.

כמדומה שעל פי כללי הכלכלה ותורת המחירים, אין לבעיה זו פתרון. כשם שמשק קומוניסטי פחות יעיל ממשק קפיטליסטי, ועלויות הייצור בו יקרות מעלויות הייצור במשק קפיטליסטי, כך העלויות של בית הדין תהיינה גבוהות מהעלויות של השוק החופשי. מפני שהתחרות החופשית היא שגורמת לבעלי השדות ולמשווקים לשקוד תדיר על ייעול עבודתם ולהוזיל עד כמה שאפשר את מחירי הפירות, כדי שהקונים יעדיפו לקנות מהם. וכאשר הניהול מופקד בידי אנשים שאינם מרוויחים מהייעול באופן אישי, ואינם צריכים לעמוד בתחרות כדי לשרוד ולהרוויח – הכרח הוא שניהול העבודה יהיה פחות יעיל ומחירי הפירות יעלו. וככל שהאוצר ינהל מערכת גדולה ומורכבת יותר, כך עבודתו תהיה פחות יעילה. כדי להבין את הבעיה לעומק מומלץ לקרוא את ספרו של תומס סואל 'יסודות הכלכלה', בהוצאת שלם.

אימתי אפשר להיעזר באוצר בית דין

רעיון האוצר יכול לצאת אל הפועל אם האוצר יתמקד בחקלאים אחראים במיוחד, וישווק את הפירות באופן ישיר וזול בחלוקה של כמויות גדולות יחסית בכיכר העיר לאנשים שמוכנים לטרוח בעבור קבלת פירות האוצר, ואז יוכל לחלק את הפירות במחיר זול באופן ניכר.

גם ביינות יוקרתיים אפשר לעתים לקיים חלוקה במסגרת האוצר, שכן ביינות אלו חלק משמעותי מהתשלום הוא בעבור המוניטין, ולכן כאשר החלוקה מתבצעת בתמורה לכיסוי הוצאות העבודה, יוצא שמחיר היין זול באופן משמעותי לעומת מחירו של יין דומה בשוק. וכך נהגנו בחלק מהכרמים שבהר ברכה, שמהענבים המשובחים שגדלו החלו להפיק יין משובח במסגרת האוצר, ומחירו יהיה כ 15 שקלים לבקבוק.

מסקנה

המסקנה העולה מכל זה היא שאין פתרון בשימוש באוצר בית דין לקיום החקלאות והחקלאים בשביעית. ראשית, מפני שבמסגרת האוצר מתירים מלאכות אסורות כדי להצמיח את הפירות. שנית, מפני איסור מסחר. כי רק כאשר הפירות זולים באופן משמעותי ממחירם בשוק, אין בהם איסור מסחר.

עתה ניתן להבין מדוע מרן הרב קוק, ואחריו הרב הרצוג והרב פרנק, לא מצאו יתרון בטיפול בפירות שביעית דרך אוצר בית דין.

בנוסף לכך, פתרון זה לא רק שאינו מקרב אותנו לקיום המצווה, אלא אף מרחיק אותנו מהתיקון הנכון. שכן עיקר מגמת השביעית שהחקלאים ישבתו ממלאכה, ואילו במסגרת אוצר בית דין הם כביכול מקיימים את השביעית תוך שהם עובדים בשדותיהם כמו בשאר השנים ואולי יותר.

לפיכך נראה שיש להורות לחקלאי שמתלבט בין עבודה במסגרת היתר המכירה לעבודה במסגרת אוצר בית דין, שיעבוד במסגרת היתר המכירה. אמנם בהדרגה יש להתקדם לשביתה גמורה בשמיטה, כפי שכבר כתבתי במאמר אחר.

לקראת השמיטה הבאה, על שומרי התורה לדרוש כשרות מהודרת שצורכת פירות היתר המכירה, שעל פי כללי ההלכה הם המהודרים ביותר בימינו.

מקום מקדשנו בריבונות ישראל

הר הבית הוא המקום שכל ישראל נכספים לו, ואליו מכוונות כל התפילות • מדוע רק מיעוט מתוכנו עוסק בהכנות מעשיות לבניין המקדש • התהליך הרוחני שנדרש כדי שנזכה לבניין המקדש • כל זמן שהר הבית פתוח לערבים, מצווה לעלות אליו כדי לבטא את הריבונות הישראלית על ההר • לדבוק בחזון בניין המקדש גם אם מימושו עדיין רחוק • האסלאם והערבים מכבדים את השליט ומקבלים את ריבונותו בתנאי שהוא מגלה עוצמה וסמכות • למנוע זכויות מערביי מזרח ירושלים שנוהגים בכפיות טובה

הר הבית מוקד התפילות

גם אם נדמה לראש הממשלה שבמצבנו הביטחוני והבינלאומי אי אפשר להתיר תפילת יהודים פומבית על הר הבית, לכל הפחות הוא נתבע שלא לומר דבר שממנו ישתמע איזה ויתור על הריבונות שלנו על הר הבית. עליו לסרב לכל הגבלת כניסה של יהודים להר

הר הבית, מקום המקדש, הוא המקום שאליו כל ישראל נכספים ואליו מכוונות כל התפילות (ברכות ל, א). על בניין ירושלים והמקדש אנו מתפללים בשתי ברכות מתוך תשע עשרה הברכות של תפילת עמידה: א) "ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה כאשר דיברת"; ב) "והשב את העבודה לדביר ביתך… ותחזינה עינינו בשובך לציון". עם סיום התפילה אנו שבים ומבקשים: "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו". ובכל חתונה אנו חוזרים ונשבעים לירושלים ולבניינה.

וכן בברכת המזון, ברכה שלמה מוקדשת לירושלים: "רחם נא ה' אלוקינו על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך… ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו… ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, ברוך אתה ה' בונה ברחמיו ירושלים אמן".

כאן המקום לשבח את מכון המקדש ואת כל הרבנים ואנשי הציבור העוסקים בלימוד הלכות בית המקדש, שמקרבים את תודעתו וערכיו לבית ישראל ולאומות העולם.

מדרגת בית המקדש עדיין רחוקה

מאידך, אף שבניין בית המקדש הוא פסגת השאיפות הלאומיות של עם ישראל, רובנו לא רואים חובה לעסוק בהכנות ישירות לבניינו. משום שעוד רבה הדרך לפנינו, ביישוב הארץ כולה לאורכה ולרוחבה, בקליטת עלייה ובשיבת עם ישראל לאמונה וללימוד התורה וקיום המצוות, כך שהתורה תאיר את חיי החברה, הכלכלה, המדע והתרבות של עם ישראל. תהליכים אלו נתונים לבחירתנו ואינם תלויים בהשראת שכינה, או בהלכות טהרה שקיומן רחוק מאיתנו. וכן מסתבר שלפני הגעתנו למדרגת המקדש נגיע לקיום מצוות השביעית והיובל כפי חיובה מהתורה, שתלוי בכך שכל ישראל יישבו בארצם, כל שבט בנחלתו (עיין פניני הלכה שביעית יא, ה). כמו כן נראה שעוד לפני בניין המקדש צריך להקים את הסנהדרין, כדי להכריע בשאלות הקשורות לבניין המקדש וסדר עבודתו. לשם כך צריך שהתורה תחזור להיות מוקד חייו הרוחניים של רוב עם ישראל, ויתאגדו יחד כל הרבנים מכל העדות לבית דין משותף.

התהליך

יכול להתרחש נס, ועיני עיוורים תיפקחנה, ובזמן קצר נזכה לכל זה. אולם בדרך הטבע, עוד מוטלת עלינו עבודה גדולה של התקדמות והתעלות. צריך שהציבור הדתי יהיה חברת מופת מוסרית של אנשי תורה, עבודה ודרך ארץ, שזוכה לברכה אלוקית בהקמת משפחות מפוארות ובתרומה לכלל, עד שהמוני בית ישראל ירצו להתקרב לתורה ולמצוות. אז נוכל להתקדם לקראת בניית בית המקדש. יהי רצון שמצד אחד נזכה להיות שותפים מלאים בקירוב הגאולה, ומאידך – נזכה לכך במהרה בימינו.

הריבונות על הר הבית

אף שאנו רחוקים מהמדרגה הראויה להקמת בית המקדש, בשום פנים אסור לנו לוותר על הריבונות במקום מקדשנו. שכך היא חובת מצוות יישוב הארץ, שנאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה" (במדבר לג, נג), "וירשתם אותה וישבתם בה" (דברים יא, לא). "וירשתם" הכוונה לריבונות. וכפי שכתב הרמב"ן: "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (השמטות לספר המצוות מצווה ד).

המקום החשוב ביותר מבחינת מצוות יישוב הארץ הוא הר הבית. וכפי שלמדנו שמקומות בסוריה שכבש דוד המלך לא התקדשו בקדושת המצוות התלויות בארץ, מפני שכבשם לפני שכבש את ירושלים (ספרי עקב). וכן נפסק ברמב"ם (תרומות א, ב ד). הרי שעיכוב בריבונות על ירושלים פוגע במצוות היישוב והריבונות בכל הארץ.

העלייה להר הבית בזמן הזה

אילו היה הדבר אפשרי, מוטב היה לסגור את הר הבית בפני כל אדם, שיהיה שמור ומובדל בקדושתו עד שייבנה בית המקדש. אבל כל זמן שהר הבית פתוח לערבים, מצווה לעלות להר הבית כדי לבטא את הריבונות הישראלית על ההר. ואמנם בזמן המנדט הבריטי עמדת הרבנים ובראשם מרן הרב קוק זצ"ל הייתה שאסור לעלות להר הבית. אולם זה היה לאחר כשלוש מאות שנה שבהן יהודים לא הורשו לעלות להר הבית, עד שהתעורר ספק היכן הוא מקום המקדש (ששטחו פחות מעשרה אחוז ממתחם הר הבית). אולם בעקבות שחרור הר הבית חזרו רבנים, ובראשם הרב גורן זצ"ל, למדוד את שטחי ההר, וקבעו היכן היה מקום המקדש, והיכן מותר לעלות בטהרה. וכך אנו יכולים לחזור למנהג שהתקיים על ידי גדולי ישראל במשך יותר מאלף שנה, לפיו עולים לאחר טבילה למקומות המותרים בהר הבית ומתפללים על בניין המקדש וגאולת ישראל.

בנוסף לכך, מצוות יישוב הארץ מחייבת אותנו בכך. ולפני הקמת המדינה, מחמת האונס לא יכולנו לקיים את המצווה. היינו תלויים אז בחסדי האנגלים, שבנוסף לכך שבגדו במנדט שהוטל עליהם לבנות בית לעם היהודי, גם טענו שאם היהודים יעלו להר, לא יוכלו לערוב לשמירה על חיי היהודים בארץ. אבל כיום בחסדי ה' יש לנו כוחות ביטחון שבכוחם להגן על עמנו וארצנו.

יבורכו העולים להר שמקיימים את מצוות יישוב הארץ בלב ארץ קודשנו.

חשיבות החזון

ואם ישאלו, הואיל ובית המקדש רחוק מאיתנו, מדוע חשוב כל כך לשמור על זיכרונו ועל הריבונות במקום משכנו? מפני שהחזון הוא היסוד המניע את כל תהליך ההתקדמות. וכאשר שוכחים את החזון, התהליך כולו נעצר.

לדבוק בחזון

כאשר היינו בגלות האיומה, למרות התנאים הקשים הצלחנו לשרוד ולהחזיק באמונה שכדאי לסבול את כל הרדיפות והרציחות, כי בסוף נזכה לחזור לציון בית חיינו. כיום הדרישה מאיתנו צנועה בהרבה: לדבוק במקום בית מקדשנו.

גם אם נדמה לראש הממשלה שבמצבנו הביטחוני והבינלאומי אי אפשר להתיר תפילת יהודים פומבית על הר הבית, לכל הפחות הוא נתבע שלא לומר דבר שממנו ישתמע איזה ויתור על הריבונות שלנו על הר הבית. עליו לסרב לכל הגבלת כניסה של יהודים להר ולא להסכים לשום ביטוי של הסתה או ביזוי כלפי יהודים על הר הבית.

גם חברי האופוזיציה, ובראשם ח"כ יצחק הרצוג, נכדו של הרב הראשי, הגאון הצדיק הרב יצחק הרצוג זצ"ל, נתבעים שלא להפנות עורף למקום בית מקדשנו.

השיקול הריאלי

גם מצד השיקול המדיני-ביטחוני הריאלי אסור לסגת מכל סממני הריבונות היהודית בהר הבית. הרי המגמה היא להסתדר עם האויב הערבי, והערבים ככלל מחשיבים מאוד את הכבוד. עם שנראה בעיניהם כמוכן לזלזל בערכיו ובכבודו, נחשב אצלם כעם בזוי שאין לו עמוד שדרה ובקלות ניתן להכריעו. כל אדם אובייקטיבי ונטול דעות קדומות שמקשיב לדברי המנהיגים האותנטיים של הערבים, מבין זאת מיד.

אפשר להעריך שאם מנהיגי ישראל היו מתייחסים ביתר כבוד לקודשי ישראל, היו נחסכים מאיתנו חלק מהמלחמות והעימותים.

על הערבים במזרח ירושלים

ראוי לברך על יוזמתו של ראש הממשלה לבחון את שלילת זכויות התושב מערבים תושבי השכונות העוינות במזרח ירושלים וההטבות הכלכליות הכרוכות בהן.

לצערנו, חוץ מכמה צדיקים כדוגמת אנט חאסכייה הנפלאה, הערבים כופרים בטובה שהם מקבלים מהיהודים – טובה שעולה לקופת המדינה מיליארדים בכל שנה. במקום לספר בשבח מדינת ישראל והיהודים, שהעניקו להם זכויות ורמת חיים שאין בשום מדינה ערבית, מנהיגיהם ונציגיהם הנבחרים מפיצים בכל העולם עלילות רשע על הרעות הרבות שהיהודים כביכול מעוללים להם, עד שהם כיום העם העשוק, המדוכא, העני והמסכן עלי אדמות. ורק בזכות "גבורתם הנודעת" מהימים שבהם כבשו את ארץ ישראל וטבחו ביהודים ובנוצרים והחריבו את בית הכנסת שהיה על הר הבית, הם מצליחים לעמוד כנגד אכזריות ורשעות היהודים.

לכן מוצדק לשלול מהם את ההטבות הללו. זכויות כרוכות בחובות. ואין זה פוגע בכך שצריך לחתור להרחבת הריבונות על כמה שיותר שטחים ברחבי ארץ ישראל.

חובת נאמנות המוסלמי לשלטון

כעיקרון, התנהגותם כפוית הטובה של הערבים כלפי השלטון היהודי מנוגדת להלכה המקובלת באסלאם, שתובעת נאמנות של נתין לממשלה. לכן בעת הפרעות שהיו בימי שלטון הבריטי, היו הערבים צועקים: "אטבח אל-יהוד, א-דואלה מענא" – "טבחו ביהודים, הממשלה איתנו". אלא שנאמנות זאת מותנית בכך שהשלטון מפגין את כוחו ואוכף אותו בכל האמצעים העומדים לרשותו. אבל אם כשהם מתפרעים – מוותרים להם, ולא אוכפים עליהם באופן מלא ותקיף את חוקי הבנייה, הנהיגה, הנישואין, גניבת רכוש ותשלום מיסים, הם בזים לממשלה.

תאכפו על החברה המוסלמית את החוק, ורבים מהם ישבחו את מדינת ישראל בכל העולם.

מעשה מפרופ' טבגר ז"ל

סיפר פרופ' יוסף טבגר כיצד גאל וניקה יחד עם כמה חברים את בית העלמין היהודי העתיק בחברון:

"כאשר הגענו לבית הקברות מצאנו שהערבי שקיבל משכורת ממדינת ישראל עבור שמירה על בית הקברות, שתל בו כרם ונוהג בו כחצרו הפרטית.

"התחלנו לעקור את הכרם ולנקות את בית הקברות. יצא אלינו הערבי 'השומר' בצעקות ואיומים וטענות שהמקום שלו ועלינו להסתלק. בלי להרחיב בדברים הכינו אותו מכות רציניות והמשכנו לנקות. ביום השני שב הערבי ויצא לקראתנו בצעקות ואיומים, ושוב הכינו אותו והמשכנו בעבודתנו.

"בבוקר יום השלישי קיבל אותנו הערבי במגש של תה וקפה, ואמר: 'איך יתכן שיהיה כרם בבית עלמין שהוא מקום קדוש?!' הוא גם ביקש להצטלם עם 'החכמים היהודים', כדי שיוכל לתלות את התמונה אצלו על הקיר. מאז ואילך הערבי סייע לנו בעבודת ניקוי בית הקברות".

כך סיפר פרופ' טבגר ביובש, כפי שפיזיקאי ניסויי מספר על תיאוריה שנוסתה בשטח והתבררה כנכונה.

בין ניצחון מכריע לניצחון חלקי

מלחמתם של אויבינו היא נגד עצם קיומה של מדינת ישראל, המנוגד לאמונתם האסלאמית • ניצחון מכריע יושג על ידי חיזוק יהדותה של המדינה והרחבת ההתיישבות בירושלים וביו"ש • הפרשנים והחוקרים טועים בהבנת מניעי הטרור הערבי • הממשלה חלשה מלחתור לניצחון מכריע, אך העוצמה של הציבור תוכל להביא לניצחון חלקי • המציאות ההתיישבותית בשטח ורחשי לב הציבור מחייבים את הממשלה להיאבק ולא להיכנע • התחזקות המדינה מבחינה ערכית, כלכלית וחברתית מקרבת את הניצחון • המגמה הדמוגרפית התהפכה לטובת היהודים ולרעת הערבים

כיצד מנצחים

אם מתוך המאבק הזה ממשלת ישראל תאשר תוכניות הרחבה להתיישבות היהודית בירושלים וביהודה ושומרון ותספח את היישובים היהודיים ביו"ש, יהיה ברור לכל הערבים שהמלחמה נגדנו הובילה אותם להפסד, והחשק שלהם להילחם בנו יפחת

אפשר לצאת מהמערכה הזאת בניצחון גדול, ובתנאי שנבין היטב את שאיפתם ומטרתם של אויבינו. הרחמנים שבהם מוכנים להסתפק בהחרבת מדינת ישראל, רציחת היהודים שיעמדו כנגדם והשארת הנותרים כנתינים מושפלים שמשלמים מיסים גבוהים לשלטון המוסלמי, על פי מסורת האסלאם המתון. האכזרים שבהם מקווים לרצוח את רוב היהודים, כמסורת האסלאם הלוחמני. זה מה שאומרים מנהיגי הסונים והשיעים המשפיעים כיום בעולם, ובכלל זה האחים המוסלמים, דאע"ש, חמאס, חיזבאללה ושליטי איראן. אין להם סיבה לשקר, ולכן הם אומרים את האמת.

לעומת המנהיגים המוסלמים הכנים והאמיתיים, מנהיגי הרשות הפלשתינית לא מדברים על ביטולה של מדינת ישראל, כי הם חוששים להפסיד את מעמדם בישראל ובעולם אם יגלו את קלפיהם מוקדם מדי. אבל מעת לעת האמת הזאת מבצבצת מדבריהם.

המלחמה על האמונה והארץ

נמצא אפוא שמבחינתם של אויבינו המלחמה אינה על שטח זה או אחר, אלא על עצם קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל, קיום שמנוגד ליסודות אמונתם. לפיכך, כל מה שמחליש את מדינת ישראל נחשב כניצחון להם והפסד לנו, וכל מה שמחזק את ריבונותה ויהדותה של מדינת ישראל נחשב כהפסד להם וניצחון לנו.

חיזוק יהדותה של המדינה

כיום רוב נציגיהם הנבחרים של אזרחי ישראל הערבים מנהלים מלחמת שיסוי והסתה נגד מדינת ישראל ומכרסמים בחוסנה. אם בעקבות גל הטרור הממשלה תשנה את המצב שבו לערבים אזרחי ישראל יש זכויות בלי חובות; אם תשלול את מעמד התושבות מיותר ממאה אלף ערבים שחדרו למדינת ישראל תחת כסות החוק של איחוד משפחות; אם תעודד את המתנכרים למדינת ישראל להגר החוצה – אזי תוצאות המאבק הנוכחי יהיו ניצחון גדול, תוך העברת מסר ברור לכל אויבינו כי אנחנו מנצחים ומתחזקים.

המלחמה היא על הריבונות

אם מתוך המאבק הזה ממשלת ישראל תאשר תוכניות הרחבה להתיישבות היהודית בירושלים וביהודה ושומרון ותספח את השטחים שעליהם נמצאים היישובים היהודיים ביו"ש – יהיה ברור לכל הערבים שהמלחמה נגדנו הובילה אותם להפסד, והחשק שלהם להילחם בנו יפחת.

איוולת הפרשנים

אבל הפרשנים, והחוקרים באקדמיה שהם המורים שלהם, בטוחים שדמוקרטיה, חופש ורווחה כלכלית היא שאיפתם היחידה של בני האדם. לכן לדעתם המניע לטרור הוא "הכיבוש" שהערבים נתונים בו, והייאוש שאחז בהם מהעדר תהליך מדיני שיסיים את "הכיבוש". והנה זה פלא, כל סממן נוסף של ריבונות שנותנים בידי הערבים רק מגביר את שנאתם ופעילותם נגדנו. המומחים בטוחים שככל שיהיה לערבים יותר כסף והשכלה, כך הם פחות ירצו לעסוק בטרור ובמלחמות. ושוב פלא: רוב הרוצחים אינם באים ממשפחות עניות וחסרות השכלה – ואף להפך. בן-לאדן לא היה אדם עני וחסר השכלה.

אין פלא שכל תחזיותיהם מתבדות. הם לא מבינים מהו עם ומהי אמונה, ובעצם גם לא מהו אדם. כך הם דרדרו את ארצות הברית ואת ארצות אירופה למדיניות שגויה במזרח התיכון, וכך גם גרמו למדינות אירופה לטפל במהגרים המוסלמים בדרך שמובילה את מדינותיהם לאסון.

החולשה של הממשלה והאומץ של הציבור

לצערנו אין לממשלה ולעומד בראשה את האמונה והנחישות הנדרשת כדי לפעול באומץ לחיזוק הריבונות וההתיישבות, לכן קשה לצפות לניצחון מובהק. אבל בעז"ה נוכל כנראה להתנחם בניצחון חלקי, שכולו בזכות אמונתם ונחישותם של אנשי האמונה והמעש שבנו.

מצבנו הלאומי הוא שיש לנו ממשלה חלשה עם כוונות טובות. כך גם מצבו של רוב הציבור, שאמנם מעדיף שכל יהודה ושומרון יהיו בידינו ואוהד בלבו את המתנחלים, אבל אין בידו אמונה ועוז לתבוע ניצחון גדול על אויבינו הערבים.

אפשר לומר שבתפיסת עולמם, הציבור והממשלה שבויים בהנחתם השגויה של מרבית האקדמאים והפרשנים, שאם נעשה פשרה ולא נפגע ברגשות הערבים נשיג שלום וביטחון וחיים טובים. מנגד, בלבם הם שואפים לניצחון ולהרחבת ההתיישבות, הריבונות והזהות היהודית, וחשים ששום פשרה לא תביא לשלום.

הציבור – שאינו נושא באחריות – מוכן להביע עמדות לאומיות ואמוניות, ואילו המנהיגות, שנושאת באחריות וחשופה ללחצים הבינלאומיים, אינה מעזה לתת להם ביטוי, מפני שאין לה אלטרנטיבה מדינית שאותה תוכל להציג לנציגי האומות בהיגיון ובביטחון, מתוך שכנוע פנימי. רק בימי בחירות המנהיגות קשובה יותר לרחשי לבו של הציבור, וכפי שראש הממשלה התחייב לפני הבחירות לתקן את חוק האזרחות ולהרחיב את ההתיישבות.

גורל המערכה עלול להתהפך לטוב ולמוטב

במצב שכזה, גורל המערכה עלול להתהפך לטוב או לרע. אם נקשיב לפרשנים הכושלים ולנציגי האומות – נחליט לסגת ונביא עלינו צרות כפולות, כפי שאירע בעקבות הסכמי אוסלו הארורים. אם נקשיב לרחשי הלב – נתקדם, נתיישב ונשיג ניצחון.

בהערכה זהירה – ניצחון חלקי

מכיוון שההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון כבר מונה מאות אלפי אנשים, וכדבריהם של אנשי השמאל "תקועה כמו עצם בגרון" ומפריעה להמשך תוכניות הנסיגה, קשה להבטיח לערבים נסיגות נוספות. אפילו להקפיא את ההתיישבות קשה, כי החיים פועמים בה בעוז. וכך אנו זוכים במו גופנו לחסום את גרונו של השטן שרוצה לבולענו.

ומכיוון שהאזרחים אינם מוכנים להיכנע לטרור ותובעים מהממשלה להשיב מלחמה שערה, קשה לממשלה לפייס את האוכלוסייה הערבית בכסף ובכרסום נוסף במרכיבי הזהות היהודית של מדינת ישראל. הדרך היחידה שנותרה בפני הממשלה היא להפעיל את המשטרה והצבא, לפגוע במחבלים ובתשתיות הטרור שלהם ולהתיש את כוחם של אויבינו.

בנוסף לכך, מכיוון שרבים מהערבים תומכים במחבלים, אין ברירה אלא לנקוט בזהירות ובחשדנות כלפי כל האוכלוסייה הערבית, בקו הירוק ומחוצה לו, דבר שממרר את חייהם של הטובים והרעים שבהם כאחד, ובפועל מעודד את המשך ההגירה הערבית למדינות אחרות.

אנשי אמונה ומעש

נמצא אפוא שאנשי האמונה והמעשה, הרבנים והמחנכים שמחזקים את הזהות הישראלית, מתנחלי יהודה ושומרון, אנשי הביטחון המסורים לסוגיהם שאינם נכנעים לטרור, הם שמכריעים את הכף לטובה. בזכותם יש לקוות שנמשיך לנצח את אויבינו, להרחיב את ההתיישבות ביהודה ושומרון ובירושלים עיר קודשנו ותפארתנו, ובעיקר סביב הר הבית, במקום שבו גרים בני ציון היקרים המסולאים בפז, אנשי אמונה ומעשה כאחד.

בזכות כל היהודים הטובים, מימין ומשמאל, שמקדמים את מדינת ישראל מבחינה ערכית, חברתית וכלכלית, מדינת ישראל צועדת קדימה ועולים חדשים מתדפקים על שעריה – קרוב לשלושים אלף בשנה שעברה.

יהודים עולים מארצות הרווחה, רוכנים על האספלט של שדה התעופה ונושקים לאדמתה של ארץ ישראל. ודברי הנביא מתקיימים בנו: "עוד זאת אידרש לבית ישראל לעשות להם, ארבה אותם כצאן אדם, כצאן קדשים כצאן ירושלים במועדיה… וידעו כי אני ה'" (יחזקאל לו, לז לח).

לכן כל התחזקות בתורת ישראל ואמונתו, בבניין הארץ, בהתיישבות ובחברה, בצבא ובכלכלה, במדע ובאמנות הקשורה לתרבות ישראל, מקרבת אותנו לניצחון על אויבינו.

מספרי הפריון המשמחים

זה המקום לשתף אתכם בסיכומיו החשובים של יקירנו יורם אטינגר אודות מצבנו הדמוגרפי.

בחסדי ה' שיעור הפריון היהודי בארץ ישראל עולה משנה לשנה. לפני 15 שנה עמד על 2.6 ילדים לאישה, וכיום הוא 3.11 לאישה. שיעור זה גבוה לאין ערוך משיעור הפריון בכל המדינות המפותחות. הוא גם יותר גבוה מבכל מדינות ערב, זולת שלוש מהן.

לעומת זאת, שיעור הפריון של נשים מוסלמיות בעלות אזרחות ישראלית נמצא בירידה מתמדת. לפני 15 שנה עמד על כ 4.5, ובשנה האחרונה הגיע ל 3.15.

שיעור הפריון הערבי ביו"ש ירד ל 2.76 לידות לעומת 5 לידות לפני 15 שנה (על פי ספר השנה של ה CIA).

הסיבה לשיעור הילודה הגבוה בקרב הערבים אזרחי ישראל לעומת ערביי יו"ש היא קצבאות הילדים ושאר התנאים הסוציאליים שהערבים אזרחי ישראל מקבלים מהמדינה – הבאר שרובם יורקים לתוכה.

מצב האוכלוסיות

אוכלוסיית הערבים ביהודה ושומרון מונה כמיליון ושבע מאות אלף, וכן מספרם של הערבים אזרחי ישראל – מיליון ושבע מאות אלף. אמנם הרשות הפלשתינית מפרסמת נתונים דמוגרפיים שקריים, תוך שהם סופרים למשל אנשים שנולדו לפני מאה ושבעים שנה, ויותר מארבע מאות אלף אנשים שהיגרו לחוץ לארץ.

לסיכום, כיום מתגוררים במדינת ישראל כ 6.6 מיליון יהודים, לצד 1.7 מיליון ערביי הקו הירוק ו 1.7 מיליון ערביי יו"ש – רוב של 66 אחוזים הנהנה מרוח גבית של פריון ועלייה.

הזדקנות האוכלוסייה הערבית לעומת הצערה של היהודית

העתיד ממשיך לבשר טובות לעם ישראל. לעומת האוכלוסייה היהודית שנעשית צעירה יותר בזכות הפריון הגובר וקליטת עלייה של צעירים רבים, החברה הערבית ביו"ש מזדקנת במהירות: הגיל הממוצע עלה ל 22.7 לעומת 17 לפני 15 שנים (ספר השנה של ה CIA).

הגיל הממוצע עולה משום שבנוסף לירידה בפריון מתרחשת הגירה שלילית קבועה של ערבים מיו"ש החוצה (25,000 ב 2014, 20,000 ב 2013 וכו'). גלי הטרור והסגרים והכתרים ושאר פעולות צה"ל שבאים בעקבותיהם ממשיכים לעודד את ההגירה החוצה. רוב המהגרים החוצה הם צעירים, כך שהאוכלוסייה הערבית ביו"ש תמשיך להזדקן ולהתמעט.

המנהיגות כיום

ראש הממשלה ומרבית שריו מודעים לעובדות המשמחות הללו. לכן מבחינתם כל זמן שאנחנו ממשיכים להתקדם, המצב תקין. אולם אם היינו זוכים למנהיגות שתפיק מהמאבק הזה ניצחון משמעותי, היינו חוסכים מעצמנו דם יזע ודמעות, ומדינת ישראל הייתה מתקדמת ומשגשגת – רוחנית ודמוגרפית, חברתית וכלכלית – בקצב מהיר יותר.