ארכיון הקטגוריה: ארץ ישראל

בניין הארץ – פתרון לעולם

כמו בעשר המכות, גם בימינו מכה ה' בעמים אחרים לשם תיקונם • אם נתחזק באמונה ובהבנת ההנהגה האלוקית, לא יהיה צורך בצרות, והעולם יינצל ממצוקותיו בזכות ישראל • מנגד, אם לא נתחזק, המצב הקשה בעולם יגיע גם אלינו • דרישת מדינות ערב לנסיגה מיהודה, שומרון והגולן הביאה עליהן קריסה כלכלית ומהפכות קטלניות • דאגת מדינות המערב לפליטים הערבים בישראל הביאה עליהם את מכת הפליטים בארצות הברית ובאירופה • המהלכים האלוקיים עוברים דרך נסיבות ריאליות • ריפוי העולם תלוי באמונתנו ובהתיישבותנו

סיבת עשר המכות

בבניין יהודה ושומרון תלוי הריפוי שלנו ושל עמי האזור. ככל שנרחיב את הבנייה ביהודה ושומרון ביתר עוז, כך יבינו הערבים מוקדם יותר שהטרור והאיומים אינם משתלמים, ואולי אף ישכילו ללמוד מישראל ולהשקיע את מאמציהם בהפרחת השממה ובבניין החברה והכלכלה

כידוע הכביד ה' את לבו של פרעה, כדי להכות אותו ואת מצרים בעשר המכות ולהטביעם בים סוף. שנאמר: "ויאמר ה' אל משה: בוא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שיתי אותותיי אלה בקרבו. ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותיי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'" (שמות י, א-ב). וכפי שנאמר לפני כן: "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותיי ואת מופתיי בארץ מצרים" (שמות ז, ג).

הוסיפו חכמים וביארו בזוהר פרשת בא (ח"ב לו, א), שעשר המכות היו כנגד עשר הספירות והכתרים הקדושים העליונים, כדי לגלות את הנהגת ה' בעולם בכל המדרגות: בכל מדרגה ומדרגה מעשר המדרגות שבהן מנהיג ה' את העולם, התגלה הדין הקשה למצרים והרחמים לישראל. "תנא רבי חזקיה, כתיב: 'ונגף ה' את מצרים נגוף ורפוא' (ישעיהו יט, כב) – נגוף למצרים ורפוא לישראל… תנא: באותה שעה שניגפו מצרים באותה שעה נתרפאו ישראל" (עיין פרי צדיק בא, ב).

הרי שהוצרכו המצרים לחטוף עשר מכות כדי שתהיה רפואה שלמה לישראל. וממה היו צריכים ישראל להתרפא? מהתפיסה האלילית שהעולם מתנהג רק על פי הטבע החומרי והאינטרסים הנמוכים של תאווה וכבוד, וכל דאלים גבר. זאת כדי שיתחזקו ישראל באמונה בה', וידעו שה' אלוקים שופט את עולמו בצדק, מעניש את הרשעים ומושיע את הצדיקים, ויהיו מוכנים לקבל את התורה ולתקן את העולם לאור הדרכתה.

על ידי עשר המכות שהיכה ה' את המצרים, נודע לישראל ולעולם כולו, כי ה' מנהיג את העולם בכל הבחינות הקיימות בעולם; שכן המספר עשר הוא מספר שלם שרומז לכל הבחינות והמדרגות, וכפי שאמרו חכמים (אבות ה, א) שבעשרה מאמרות ברא ה' את העולם, ועל ידם הוא מקיימו ומחייה אותו.

אמונת ישראל – תועלת לעולם

בתוך כך למדנו לימוד נורא, שאילו היו ישראל יכולים לקלוט את כל יסודות האמונה ולהתחזק בה על ידי מכה אחת, היה ה' מכה את המצרים מכה אחת.

אמנם ברור שכל מכה ומכה שהמצרים קיבלו – בדין קיבלו, הכול הגיע להם, אולם אילו היו ישראל יכולים להתחזק באמונתם ובהבנת הנהגת ה' בפחות מכות – ממילא גם המצרים היו מסוגלים לחזור בתשובה אמיתית בפחות מכות.

זהו שאמר ה' לאברהם אבינו: "ואברכה מברכיך ומקללך אאור, ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ג). יש לישראל אחריות גדולה להבין ולפרש את הלקח העולה מכל הצרות שבעולם, וככל שיבינו יותר, תרבה הברכה הבאה על ידם לעולם. ואם יתקשו להבין, ירבו מכות הגויים כמכות מצרים. ואם גם לאחר עשר המכות לא יבינו, אף ישראל ייענשו בחומרה, על סירובם להקשיב לדבר ה', כמבואר בפרשת הקללה.

ההיגיון והצדק שבהנהגה האלוקית

בעת הבריאה חקק ה' בעולמו חוק פנימי, שכל ענייני השכר והעונש, ההצלחה והכישלון, יונהגו בדרך הטבע וההיגיון, במידה כנגד מידה. הבוחר בשקר – ייפול בשקר, הבוחר ברשע – ייכשל ברשע. לעומתם, הבוחר להוסיף חיים – יזכה לחיים, הבוחר לעשות דין – יזכה בדין, הבוחר בחסד – יזכה לחסד. בממד הפנימי, הן בנשמת האדם בעודו חי בעולם הזה והן בעולם האמת, הדברים מתגלים מיד; אולם תהליך התגלותם בעולם הזה ארוך. זאת מפני שכל דבר בעולם מורכב מצדדים וגוונים שונים, והשכר והעונש הולכים ומתגלים בהדרגה לפי הבחינות השונות.

ופעמים שישנה אומה שבדרך כלל בוחרת ברשע, אולם בתחילה מתגלים הצדדים החיוביים שבה, ועל ידם היא זוכה להצלחה, ובמשך הזמן הולכים וצפים הצדדים השליליים עד שהיא מקבלת את עונשה הקשה ונאבדת מהעולם. ולפעמים להפך, בתחילה מתגלים הצדדים השליליים והיא נענשת, ובמשך הזמן הולכים ומתבררים הצדדים החיוביים והיא הולכת ומתבססת. ככל שהבחירה נחרצת יותר, לטוב או לרע, כך השכר והעונש מתגלים במהירות רבה יותר. דוגמה לכך הם הנאצים שבחרו ברשע קיצוני, ובתוך שתים עשרה שנה עלו ונפלו ואבדו מהעולם.

מרכזיותם של ישראל

מכיוון שישראל הם לב שבאומות, שבחר בהם ה' לגלות על ידם את האמונה והתורה, היחס לישראל הוא אבן בוחן מרכזית למצבה המוסרי של כל אומה, וכפי שנאמר: "אברכה מברכיך ומקללך אאור".

ככל שישראל נמצאים במצב שפל, כך קשה יותר לאומות העולם ללמוד באמצעותם את דרכי ה', והפורענויות הולכות ורבות. מנגד, ככל שישראל נמצאים במצב מתוקן יותר, כך קל יותר לכל האומות לבחור בטוב, כפי שנאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

להבין את ההנהגה האלוקית

כאז גם היום, ההנהגה האלוקית במידה כנגד מידה, כדי ללמדנו כיצד לנהוג בעולם בדרכי האמונה, הצדק והחסד. אם נזכה להבין את הדברים כראוי ובמהרה, הלימוד ייעשה בדרכים טובות. אם נסרב ללמוד, נלמד על ידי ייסורים. נגוף ורפוא. בתחילה יתייסרו הרשעים שמחוללים את הבעיות, כדי שנתרפא אנחנו וכל החפצים באמונה ובצדק; אך אם נמשיך לסרב ללמוד, גם עלינו תרבוץ האשמה, והייסורים הקשים יגיעו אלינו. והכול כדי שנלמד לתקן את דרכינו. נגוף כדי לרפא.

מכאן לסוגיה הגדולה שעומדת לפתחנו: יישוב הארץ ביהודה ושומרון, כמצוות התורה וחזון הנביאים. במשך שני דורות מנהיגי אומות העולם עוסקים בסוגיה זו פי מאה מכל סכסוך לאומי בקנה מידה כזה.

התבערה במזרח התיכון

מדינות ערב איימו עלינו שיחריבו אותנו אם לא ניסוג מיהודה ושומרון, ונציגי אומות העולם הבטיחו שאם ניסוג מיהודה ושומרון והגולן, נזכה לשלום יציב ורווחה עם המדינות הערביות היציבות שסביבנו. מכיוון שמדינות ערב סירבו להכיר בזכותנו על ארצנו, נגף ה' אותן: המדינות היציבות התנהלו בשחיתות ונכשלו בבניין החברה והכלכלה, כדי שנלמד להתעלם מעמדתן ונבנה במרץ את יהודה ושומרון מבלי להרהר ח"ו בנסיגה. עדיין לא הבנו מספיק, והוצרכו הערבים לקבל עוד מכות, ומהפכות מרסקות ומאיימות על כל מדינות ערב. נגוף ורפוא.

מדינאים ומזרחנים טענו שהסכסוך המדמם בין ישראל לפלשתינים הוא לב הצרות באזור ובעולם. כשניסינו להסביר, האשימו אותנו ברצחנות ואכזריות, והוצרך העולם הערבי לקבל עוד מכות, ועתה הוא מדמם פי מאה, כדי שיבינו הכול שלא אנחנו אשמים. ועדיין יש מדינאים עיוורים, כאובמה וקרי, שטוענים שנסיגה ישראלית תוביל לפתרון. הוצרכו הערבים למכות נוספות, ומספר הקורבנות הולך וגדל. נגוף ורפוא.

מכת הפליטים במערב

מתוך שנאת ישראל טענו נציגי מדינות המערב שצרת הפליטים הפלשתינים נוגעת לעומק לבם. למען פליטים אלו – שביקשו לרצוח בתש"ח את פליטי השואה או לפחות להשליכם לים – הקים האו"ם את סוכנות אונר"א, שדרכה מפנקים אותם בתקציבי עתק, פי מאה משאר הפליטים שבעולם. כאשר ישראל טענה שמנציחים בכך את בעייתם, והטיפול המופרז בהם נובע מאנטישמיות – נעלבו. והוצרכו הערבים לחטוף עוד מכות, ועתה מספר הפליטים הערבים ממלחמותיהם הפנימיות כבר מגיע לעשרות מיליונים. מחנות פליטים ענקיים קמים לנגד עינינו, עד שהטיפול בפליטי מלחמת תש"ח הופך לאבסורד. נגוף ורפוא.

עדיין מדינות אירופה ממשיכות לטפח את אסונם המיוחד של פליטי תש"ח, והוצרכו גם הן לחטוף מכות: עליהן להתמודד עם מיליוני פליטים ערבים ומוסלמים שבורחים מפני אחיהם ומתדפקים על שערי מדינות אירופה. נגוף ורפוא.

טענו שהטרור הערבי נגדנו נובע מכך שכבשנו את יהודה ושומרון, והוצרכו לחטוף מכות, ולסבול את הטרור המוסלמי בארצותיהם. נגוף ורפוא.

מידה כנגד מידה

עד כה תיארתי את הדברים כעונש מהשמיים, נגוף כדי לרפא את ישראל והעולם. אולם הדברים משתלשלים בדרך טבעית, כפי שחקק ה' בעולמו.

כאשר אומות העולם מלמדות את הערבים שהובסו במלחמה, שכדאי להם להמשיך בדרך הטרור והמלחמה נגד ישראל, הערבים לומדים להמשיך להשתמש בטרור ומלחמה ביתר שאת בכל מקום.

כאשר מדינות אירופה בוחרות להתעלם מצדקת טענתה הדתית והלאומית של ישראל, תוך המעטת החשיבות של הדת והלאום, כהמשך טבעי לכך הן מתעלמות מהסכנה שההגירה המוסלמית לארצותיהם עלולה לגרום, ועתה הם משלמים את המחיר. וכך בכל הסוגיות, הרי שנגוף ורפוא הוא תהליך טבעי.

בבניית יהודה ושומרון תלוי ריפוי האזור

בבניין יהודה ושומרון תלוי הריפוי שלנו ושל עמי האזור. כבר עתה רבים מקבלים השראה מגבורת המתנחלים המגשימים את חזון הנביאים ועומדים בעוז ובאמונה מול הטרור הערבי-מוסלמי. ככל שנרחיב את הבנייה ביהודה ושומרון ביתר עוז, כך יבינו הערבים מוקדם יותר שהטרור והאיומים אינם משתלמים, ואולי אף ישכילו ללמוד מישראל ולהשקיע את מאמציהם בהפרחת השממה ובניין החברה והכלכלה.

אולם אם ח"ו מדינת ישראל לא תיקח מוסר מהאש והחורבן שמסביב, ולא תשכיל לבנות את יהודה ושומרון, הנגף יתגבר אצלם ויגיע גם אלינו, כדי לרפא את כולנו, את ישראל ואת עמי האזור, שכולנו יחד ברואיו של ה'.

"הכרתי גוים… החרבתי חוצותם מבלי עובר… אמרתי אך תיראי אותי תיקחי מוסר… כי משפטי לאסוף גויים לקבצי ממלכות לשפוך עליהם זעמי כל חרון אפי, כי באש קנאתי תאכל כל הארץ. כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', לעובדו שכם אחד" (צפניה ג, ו-ט).

"ונגף ה' את מצרים נגוף ורפוא ושבו עד ה' ונעתר להם ורפאם… ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה למצרים (המדינות הדרומיות) ולאשור (המדינות הצפוניות) ברכה בקרב הארץ. אשר ברכו ה' צבא-ות לאמור: ברוך עמי מצרים ומעשי ידי אשור ונחלתי ישראל" (ישעיהו יט, כב-כה).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מציב גבול אלמנה

ביום העצמאות ראוי לסייר ביישובים החדשים, וכן ראוי לעסוק בעניינו של יום ובמצוות יישוב הארץ • לדעת רוב ככל הפוסקים, מברכים "מציב גבול אלמנה" בראיית יישוב חדש • הרצי"ה הורה שלא לחשוש מלברך, והיה מברך בקול רם בציבור • באילו מקומות יישוב הארץ בולט ומרגש גם היום • ראייה נוספת של היישוב לאחר שלושים יום תלויה בהתרגשות • בירושלים מברכים על כל בנייה חדשה • במהלך סיור היסטורי בערים ותיקות וגדולות אפשר לברך, מכיוון שמתפעלים מהנס שבבניינן

צביונו של יום העצמאות

ביקשתי מהגבאי שבכל תפילת ליל שבת, ימנה את אחד האורחים לברך את ברכת "מציב גבול אלמנה". האורח נעמד ומברך בקול רם את הברכה, וכל הציבור עונה אחריו אמן, ומתחזק בהכרת טובה לה' על שזיכנו לראות בבניינה של ארצנו ולהשתתף ביישובה

בנוסף לתפילות ההודאה, אמירת ההלל וסעודת ההודאה, ישנן ארבע מדרגות בחוגגי יום העצמאות.

המדרגה התחתונה היא מדרגתם של מי שיוצאים לגינות כדי לצלות בשר על האש, ואף שאין במעשיהם תוכן רוחני, אם הם שמחים בשמחת ישראל, עמו של ה', יש לסעודתם ערך של סעודת מצווה.

המדרגה השנייה הם אלה שיוצאים לסיורים במקומות שבהם ניכר בניינה של מדינת ישראל, כמפעלים לאומיים, מוזיאונים לתולדות היישוב ומחנות צה"ל.

המדרגה השלישית היא מדרגתם של מי שיוצאים לסייר ביישובי יהודה ושומרון, לראות בהמשך מפעל יישוב הארץ ולברך ברכת "מציב גבול אלמנה" על הישובים שממשיכים לגדול.

והמדרגה העליונה היא מדרגתם של הלומדים ביום זה תורה בנושאים הקשורים למצוות יישוב הארץ, ולמצווה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ, ובענייני כלל ישראל והגאולה, ויחד עם זה עורכים סעודת מצווה בהודאה ובשמחה על הישועה שזכינו לה בהקמת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות.

הברכה על יישוב הארץ: "מציב גבול אלמנה"

לכבוד יום העצמאות ראוי לחזור וללמוד את דיני הברכה שתיקנו חכמים על מצוות יישוב הארץ וגאולתה.

אמרו חכמים: הרואה בתי ישראל ביישובן, יברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם מציב גבול אלמנה" (ברכות נח, ב, שו"ע רכד, י). עניינה של ברכה זו להודות לה' על חזרת ישראל לארצם. לאחר שחטאנו לפניו, גלינו מעל אדמתנו והיינו ללעג וקלס בגויים, עד שנדמינו כאישה אלמנה הנודדת שבורה וגלמודה, שאין לה עוד סיכוי לשוב לגבולה ולבנות את ביתה, ריחם ה' עלינו והשיבנו לארצנו, לבנות בה בתים ולישב בהם בשלווה ובביטחון. והחלו להתקיים בנו דברי הנביא: "כי ימין ושמאול תפרוצי וזרעך גויים יירש וערים נשמות יושיבו. אל תיראי כי לא תבושי ואל תיכלמי כי לא תחפירי, כי בושת עלומייך תשכחי וחרפת אלמנותייך לא תזכרי עוד" (ישעיה נד, גה).

במשך שנות הגלות הקשה, כאשר היישוב היהודי בארץ היה מצוי בצרה, מצוקה והשפלה, לא נהגו לברך ברכה זו, מפני שקשה היה להגדיר את היישוב כיציב ולא הייתה בו כל כך נחמה. כשהתחילה ההתיישבות היהודית בארץ להתרחב, ביציאתם של בני היישוב הישן מחומות ירושלים ובעליית חובבי ציון, התחילו לברך ברכה זו על היישובים החדשים. כך מסופר על רבי שמואל סלנט שבירך על פתח תקווה, ועל רבי מרדכי גימפל יפה שבירך על יהוד.

אין לחשוש מלברך

מדברי הרי"ף משמע שדווקא הרואה בתי כנסת של ישראל מברך ברכה זו, ולכן לכתחילה יש לברך את הברכה בעת שרואים את בית הכנסת מבחוץ או מבפנים. אבל גם כשאין רואים את בית הכנסת יש לברך את הברכה, שכן לדעת רוב ככל הראשונים ברכה זו אינה קשורה כלל לבית כנסת, אלא היא ברכה על בתי ישראל שנבנים בארץ ישראל (ר"ח, רש"י, רמב"ם ושו"ע רכד, י).

דברי מו"ר הרצי"ה

אמר הרצי"ה בשיחותיו: "יש שחוששים לברך בגלל דברי הרי"ף. אבל… אפשר לסמוך על שלושה עמודי עולם אלה (רמב"ם, רש"י ושו"ע) ולברך. יש מצבים בהם פחד מברכה לבטלה נמשך מחסרון שלמות באמונה. ספקות בברכות – ספקות באמונה. 'הוודאי שמו כן תהילתו'. מספר פעמים זכיתי להיות מוזמן ביישוב חדש לאסיפה או לחגיגה. לכתחילה היה ראוי לברך מיד משום הידור מצווה. מכל מקום התעכבתי קצת, מכיוון שעל פי רוב מבקשים ממני לדבר, ואז בירכתי בקול רם וברבים, בשם ומלכות, בשביל הפרסומא, והודעתי שמי שרוצה, יכול לצאת ידי חובה בברכתי" ('שיחות הרצי"ה' לחומש ויקרא, עמוד 289).

אין מברכים על המקומות המיושבים זמן רב

לכאורה על פי תקנת חכמים יש לברך "מציב גבול אלמנה" על כל יישוב יהודי בארץ ישראל שרואים בפעם הראשונה, ולאחר מכן, כל שלא ראהו שלושים יום צריך לברך שוב, כפי הכללים הידועים של ברכות הראייה (שו"ע רכד, י; יג).

אולם מכיוון שתנאי מרכזי בברכות הראייה, שהראייה צריכה לרגש (שו"ע רכה, טי), לפיכך אין לברך במקומות שאין התרגשות מראיית היישוב מפני שכבר ראו את היישוב כמה פעמים, או מפני שכבר מזמן המקום מיושב בהמוני בית ישראל, וכבר נשכח שהיה פעם שומם.

מברכים על היישובים שניכרת בהם גאולת הארץ

לפיכך, באזורים שעדיין לא מיושבים כראוי, שצריך עוד להתאמץ לקיים בהם את מצוות יישוב הארץ, כדי שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת ולא שממה, אפילו הרואה שם יישוב ותיק – יברך. ובכלל האזורים הללו: יהודה ושומרון, הגולן, הנגב וחלק מן הגליל ועמק יזרעאל.

נראה שגם מי שאינו מתרגש כל כך מראיית היישוב, בפעם הראשונה שהוא רואה אותו צריך לברך, שכל הרואה את הבתים שבמקומות הללו שניכרת בהם גאולת הארץ, נחשב כמי שרואה אותם ביישובם, היינו בהיותם מיישבים את הארץ ומציבים את גבול האלמנה.

אחר שלושים יום

הרואה יישוב ותיק באזורים שניכרת בהם גאולת הארץ, כדוגמת אלון שבות, קרני שומרון וקצרין, לאחר שעברו שלושים יום מראייתו הקודמת, אם שב להתפעל מהיותם מיישבים את הארץ – יברך, ואם אינו מתפעל – לא יברך. ואם כשיבוא בשנית יראה שבנו ביישוב עוד שכונה – יברך.

אבל ביישובים החדשים שבאותם המקומות, או ביישובים ותיקים שמתמודדים עם קשיי התיישבות גדולים יותר, כמו היישובים אלון מורה ואיתמר שבגב ההר, עתניאל ומעון שבדרום הר חברון, מן הסתם ההתרגשות גדולה יותר, וכל שעברו שלושים יום אפשר לברך. אלא שגם שם אם אין התרגשות, אין לברך בפעם השנייה. אבל אם בינתיים בנו שם עוד בתים, מי שרואה אותם צריך לברך.

כיצד ינהג מי שמסתפק אם לברך ברכה זו

מי שהמסתפק בדינים הללו, יאמר את לשון הגמרא: "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל ביישובן, אומר – ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם מציב גבול אלמנה". ועל ידי כך לא יהיה בחשש ברכה לבטלה, שכן יש סוברים (יעב"ץ) שתוך כדי לימוד הגמרא מותר לומר ברכה שלמה, ומנגד כאשר בפועל אומרים את נוסח הברכה יוצאים ידי חובת אמירתה.

חנוכת בית ביישוב חדש

לפני שנים שמע הרב משה לוינגר זצ"ל שיעור שהעברתי בנושא בהר ברכה, והעלה סברה נכונה שצריך לברך "מציב גבול אלמנה" גם במסיבת חנוכת בית חדש ביישוב שניכרת בו גאולת הארץ. וייתכן שאף הבונים עצמם יכולים לברך. מכל מקום, כדי לצאת מהספק, טוב שאחד מן האורחים שלא ראה את היישוב שלושים יום – יברך.

מנהגנו בהר ברכה

כדי לבסס את מעמדה של הברכה על יישוב הארץ וגאולתה, שלמרות חשיבותה העצומה רבים מתרשלים בה, ביקשתי מהגבאי שבכל תפילת ליל שבת, ימנה את אחד האורחים לברך את ברכת "מציב גבול אלמנה". בסיום הדרשה אני ממתין מעט, ואז האורח נעמד ומברך בקול רם את הברכה. כל הציבור עונה אחריו אמן, ומתחזק בהכרת טובה לה' על שזיכנו לראות בבניינה של ארצנו ולהשתתף ביישובה. ראוי להציע מנהג זה לכל בתי הכנסת ביישובים שעוסקים בבניין הארץ וגאולתה.

האם לברך על בתים חדשים בירושלים

על פי מה שלמדנו, על ערים ותיקות שכבר מיושבות ביהודים רבים, כדוגמת הערים ברצועת החוף, אין מברכים "מציב גבול אלמנה", כי נשכח מהן שהיו כאלמנה והתיישבו. אולם לגבי ירושלים, עיר קודשנו ותפארתנו, שעל חורבנה אנו מתאבלים ולבניינה אנו מתפללים, אף שהיא ותיקה ומיושבת במאות אלפי יהודים, יש מקום לברך "מציב גבול אלמנה" על כל שכונה ושכונה שבונים בה. ונראה שאפילו על מספר בניינים חדשים אפשר לברך, שכן בניין ירושלים מבטא יותר מכול את הצבת גבול האלמנה. והמסתפק בזה, יאמר את לשון הברייתא שבגמרא.

אמנם גם בירושלים, מי שבעוונות לא שם לבו לכך ואינו שמח – לא יברך. וכן תושבי ירושלים וסביבתה שזוכים לראות יום יום בבניינה – לא יברכו.

המבקרים לשם ראיית התחדשות היישוב

שאלה: כאשר הולכים לטיול מודרך לשם לימוד תולדות ההתיישבות בארץ, כמו למשל ביפו ובתל אביב, או בחדרה במוזיאון הראשונים, ומתפעלים מנס חזרתם של ישראל לארצם, האם אפשר לברך?

תשובה: נראה שבמסגרת כזו אפשר לברך, שכן כל הטעם שאין מברכים על המקומות המיושבים, מפני שאין ניכרת בהם ההתיישבות, וממילא אין התרגשות בראייתם; אבל כאשר תכלית הסיור להתבונן בזה, ברור שמתפעלים מנס חזרתם של ישראל לארצם, ונכון להודות על כך לה' בברכת "מציב גבול אלמנה". אולם נראה שעל כל מסלול כזה אפשר לברך רק בפעם הראשונה.

וכן נראה שיהודי שבא מחוץ לארץ, ורואה לראשונה את הערים הגדולות שבשפלה, אם הוא מתפעל מנס חזרת ישראל לארצם, נכון שיברך.

הפירות החייבים בעורלה

המשך דיני עורלה: ההשלכה ההלכתית של הגדרת פירות כפירות עץ או אדמה • כיצד מגדירים צמח רב-שנתי • הבעיה בהגדרת חצילים ופלפלים • התכונה המהותית של העץ: פירותיו משתבחים משנה לשנה • נוער הגבעות: גם אם טענותיהם כלפי הממסד צודקות, יש להכריע לעסוק ביישוב ובבניין ולא במתקפות והרס • ביקורת על הממסד – רק מתוך הכרה בערך מדינת ישראל

ההבדל בין עץ לירק לברכות ועורלה

זו המציאות שבה אנו חיים, זה העם שלנו וזו הממשלה שהוא בחר. בתוך מציאות כזו צריך להכריע האם להשתתף במצוות יישוב הארץ והגנת העם, או להקים פחונים ואוהלים לריק ולהתקוטט לבהלה

להבחנה בין פירות העץ לפירות האדמה יש משמעות הלכתית, לעניין לברכות הנהנין ולעניין עורלה. פרי עץ ברכתו "בורא פרי העץ", וחל על העץ שלו איסור עורלה, כלומר בשלוש השנים הראשונות פירותיו אסורים באכילה ובהנאה. פרי אדמה, כירק וקטניות, ברכתו "האדמה" ואין חלים עליו דיני עורלה.

בנוגע לצמחים חד-שנתיים אין שאלה, מפני שבוודאי כולם פירות אדמה. השאלה נוגעת לצמחים רב-שנתיים. ככלל, ההבדל העיקרי בין עץ לירק רב-שנתי, שגזעו של ירק רב-שנתי נובל בכל שנה וחוזר לצמוח בשנה הבאה משורשיו, ואילו גזעו של עץ נשאר משנה לשנה, וממנו ממשיכים לצמוח בכל שנה ענפים ופירות. לכן על בננה, אף שהיא גדלה לגובה של ארבעה מטרים ונראית כמו עץ, מכיוון שבכל שנה גזעה נובל והיא חוזרת וצומחת משורשיה, מברכים "האדמה" (ברכות מ, א; כגאונים; שו"ע ורמ"א או"ח רג, ב ג).

חצילים ופלפלים

לגבי חצילים התעוררה שאלה, שכן הגזע שלהם נשאר משנה לשנה, ולכאורה לפי זה יש בהם דין עורלה. וכך כתב בכפתור ופרח (פרק נו). אולם אם נפסוק כך, כל החצילים ייאסרו באכילה, שכן כל החצילים שאנחנו אוכלים הם מהשנה הראשונה או השנייה לשיח החצילים, שנעקר לאחר מכן מפני שפירותיו נעשים מרים. החיד"א כתב שמותר לאכול חצילים, וכל הצדיקים שהיו רגילים להחמיר על עצמם ולהדר במצוות נהגו לאוכלם, ומהם רבי יוסף קארו, האר"י ומהר"ם אלשיך. "לפי שכל אילן שעושה פירות בכל שנה הולך ומשביח, וזה האילן של הבאדינג'אן (חצילים) שנה ראשונה הוא טוב ומתוק, ובשנה שנית גורע מעט והוא מר קצת, ובשנה השלישית הוא מר הרבה, שאינו ראוי לאכילה אלא על ידי הדחק, וזה מורה שהוא ירק" (ברכי יוסף רצד, ד). וכן דין פלפלים שדומים לחצילים.

מהות העץ שפירותיו משתבחים משנה לשנה

למדנו אם כן שההבדל המהותי בין עץ ובין שיח שדינו כירק הוא שפירות העץ משתבחים משנה לשנה, ואילו פירות שיח הירק נעשים גרועים משנה לשנה.

וכן מבואר בתורה, שעץ נותן פירות לפחות חמש שנים, ובזכות שמירת מצוות עורלה פירותיו מתרבים ומשתבחים בשנה החמישית, שנאמר: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא ייאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'. ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלוקיכם" (ויקרא יט, כג כה). וכפי שאמרו חכמים: "המצווה הזו שתשמרו תהיה להוסיף לכם תבואתו (בשנה החמישית), שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעה" (רש"י עפ"י תורת כהנים שם). וכן מבאר הרמב"ן (שם).

סימני הפטור מעורלה

למעשה, בהקשר לשאלת החצילים, כתבו הפוסקים סימן להגדרת שיח שפטור מעורלה, שאם הוא נותן פרי טוב בשנתו הראשונה אינו אילן (רדב"ז ג, תקלא; קול אליהו, מאמר מרדכי, פרי אדמה, רב פעלים ח"ב או"ח ל).

ויש שכתבו סימן נוסף, שאם גזע הצמח חלול – אין הוא גזע עץ אלא גבעול, גם אם יהיה עבה כדוגמת גזע הבננה, שכן רק גזע-גבעול יכול לצמוח במהרה ואילו גזע מעוצה צומח במשך כמה שנים (הלכות קטנות א, פג; רב פעלים, שם).

פפאיה ופסיפלורה

לפי זה אין דין עורלה בפירות פפאיה ופסיפלורה, הואיל ועד השנה החמישית פירותיהם מתמעטים, ורבים מהם גם אינם מחזיקים מעמד חמש שנים, וכבר למדנו שהתכונה המרכזית של עץ שפירותיו מתרבים ומשתבחים משנה לשנה. אמנם יש מחמירים בזה, מפני שלעתים הם נותנים פירות יותר מחמש שנים (משפטי ארץ א, ד, לגבי פפאיה; הרב יואל פרידמן לגבי פסיפלורה).

למעשה אין בפפאיה ובפסיפלורה דין עורלה הן מצד המהות, שפירותיהם מתמעטים משנה לשנה, והן מצד גדרי ההלכה, שהרי קבעו הפוסקים שכל צמח שנותן פירות בשנתו הראשונה אין בו דין ערלה, והם נותנים פרי בשנתם הראשונה. בנוסף לכך גזע הפפאיה חלול, וגזע הפסיפלורה חלול במקצת. וכן פסקו למעשה שאין דין עורלה בפפאיה (רב פעלים ח"ב או"ח ל; יין הטוב לראשל"צ הרב יצחק ניסים ח"א יו"ד יד; מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו במאמ"ר ג, י; הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ביחו"ד ד, נב).

דין פטל ואַסְנָה כירק

פטל נראה כשיח שנותן פירות שנים רבות, אולם באמת בכל שנה יוצאים מהאדמה ענפים חדשים שכל אחד מהם נחשב שיח בפני עצמו, וכל ענף שיוצא מהאדמה נותן פירות בשנתיים הראשונות, או רק בשנה השנייה, ואחר כך מתנוון. בינתיים יוצאים מהאדמה ענפים חדשים, ואף הם נותנים פירות במשך כשנתיים ומתנוונים. ומכיוון שכל שיח נותן פירות שנתיים בלבד, אין לפטל דין ערלה וברכתו "האדמה". וכן דין אַסְנָה וכל השיחים שענפיהם מתנוונים בשנה השלישית.

דרך ההלכה

שאלה: מדוע כבוד הרב קורא לנערי הגבעות ותומכיהם "פראים", ועוד מוסיף שיש מהם שנוהגים ברשעות? הלא הם רואים שכבר שנים רבות לא הקימו יישובים חדשים, וגם היישובים הקיימים נמצאים בהקפאה, ומנגד הממשלה מזרימה כספים לרשעות הפלשתינאית, ואינה הורסת בתים שהם בונים בניגוד לחוק ליד היישובים וליד הכבישים. הנערים גם זוכרים את הגירוש מגוש קטיף ואת הפיגועים הקשים. הם שומעים על ההסתה הערבית הרצחנית נגד היהודים, ומנגד רואים שהצבא פותח להם צירים ונוהג כלפיהם ברכות. הם גם כועסים על המתנחלים שבונים בתים עם פועלים ערבים. נגד כל זה הם מתמרדים, יוצאים מהגדרות, ומנסים לנקום בערבים ולהרתיעם כפי כוחם. מדוע לקרוא להם "פראים"?

תשובה: רוב הטענות צודקות. אולם זו המציאות שבה אנו חיים, זה העם שלנו וזו הממשלה שהוא בחר. בתוך מציאות כזו צריך להכריע, האם להשתתף במצוות יישוב הארץ והגנת העם, או להקים פחונים ואוהלים לריק ולהתקוטט לבהלה. כך היא הדרכת התורה, להכריע בשאלות העומדות לפנינו על פי כללי ההלכה.

למשל, חולה שנמצא במצב מסוכן ומתברר שהדרך היחידה להצלת חייו היא על ידי ניתוח, אלא שהרופא היחיד שיכול לנתח אותו הוא מושחת, גס רוח, וגם ידוע שלעתים מתרשל במלאכתו וחולים מתים תחת ידו. אפשר לומר שאנחנו מעדיפים שכולם יהיו בריאים, ושאנחנו תובעים שהרופא יהיה הגון ומקצועי. אולם המציאות דורשת הכרעה, אם לא יעבור את הניתוח קרוב לוודאי שימות, ואם יעבור את הניתוח אצל הרופא הבעייתי יש סיכוי סביר שיבריא. איש ההלכה חייב להכריע שבמצב הקיים צריך לעבור את הניתוח. ואם קרובי החולה יזרקו אבנים על הרופא, יגדפו את האחיות ויפריעו למהלך הטיפול, חובה על איש ההלכה לפעול להפסקת ההפרעות, אף שיש צדק רב בטענותיהם ואפשר להבין את כעסם.

כך גם בבניין העם והארץ. אפשר לבחור ברע, להתלונן על הממשלה ומערכת המשפט והצבא והעם, ולעסוק בהקמת אוהלים ופחונים והפגנות וקטטות; ואפשר לבחור בטוב, לבנות את העם והארץ כפי האפשר על פי הדרכת התורה, ובמקביל להכין מערכות חינוכיות ואקדמיות כדי לגדל מנהיגות טובה יותר לתיקון העולם כדבר ה'.

ביקורת על הממסד

שאלה: למה אינך כותב ביקורת על הממסד, וכי רק הנוער המתפרע והתומכים בו הם הבעיה? האם אין בכך ניסיון לרקוד "מה יפית" לפני השליטים כדי למצוא חן בעיניהם?

תשובה: בעשרות מאמרים מתחתי ביקורת נוקבת על כל זרועות הממשל והממסד, ממשלה וצבא, משטרה ובתי משפט, פרקליטות ותקשורת, חינוך ותרבות. רק מי שבזדון רוצה להתעלם מהדברים שכתבתי במשך שנים, יכול להטיח בי האשמה כזו. אף שילמתי על כך מחיר. לא זו בלבד, אלא כאן המקום לספר שלפני כשנה, חודשים אחדים לאחר שמעמד ההסדר הוחזר לישיבת הר ברכה, החלטתי להתפטר מתפקידי כראש ישיבת ההסדר ולתפקד כמי שאחראי על לימוד התורה בלבד, כדי שאוכל להתבטא מתוך חירות בלא חשש שדבריי יפגעו בתלמידי הישיבה החיילים. אולם כל הביקורת שלי נובעת מתוך יחס בסיסי חיובי, ולכן היא גם מועילה.

הבסיס החיובי

הביקורת מועילה מפני שיחד עמה, אני עומד משתאה מול הנס של הקמת מדינת ישראל על כל מוסדותיה, נס שהופיע דרך מסירות נפשם של המוני בית ישראל שפעלו למען קיבוץ הגלויות, הקמת יישובים, פיתוח הכלכלה, חירוף הנפש בהגנה על העם והארץ במסגרת צה"ל ושאר כוחות הביטחון. ואף שיש כשלים חמורים וכואבים, אי אפשר שלא לראות את גודל הטובה. וכך היה מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל חוזר ומלמד במשך עשרות שנים: "גדול קידוש השם מחילול השם". כשיש באותו עניין צד של קידוש השם וצד של חילול השם, הצד של קידוש השם הוא הגדול והגובר. אף שאין להתעלם מחילול השם ומהצורך לתקנו.

קל וחומר כאשר באמת כל מתבונן הגון חייב להודות שהצד של הטובה גדול לאין ערוך מהצד של הרע. ובצד הזה של הטובה נמצאים כל האנשים שנושאים בעול קיום מדינת ישראל, חיילים ומפקדים, פקידי ממשלה ושוטרים, מדענים וסוחרים, מחנכים ומשפטנים ועוד. כל האנשים הללו כשהם כאן בארץ ישראל, הם מקושרים לתורה, לעם ולארץ הרבה יותר מאשר אחינו שבגולה, וכל זה בזכות מדינת ישראל.

בחו"ל רק כעשרה אחוז דתיים, רוב הצעירים מתבוללים בנישואיהם, ומעל חמישים אחוזים כמעט אינם חשים קשר עם עמם ומולדתם. ואילו במדינת ישראל המצב טוב לאין ערוך. כשלושים אחוזים שומרי מצוות, ועוד כחמישים אחוזים מסורתיים, ואף רובם המכריע של עשרים האחוזים הנותרים מזדהים עם העם היהודי ומוכנים לחרף נפשם למען כלל ישראל.

אוצר בית דין? היתר המכירה עדיף

המקור בתוספתא להיתר אוצר בית דין • העבודות שנדרשות בשביעית כדי שיגדלו פירות בכמות ובאיכות שישתלם לקוטפם • המחלוקת לגבי היתר החזון איש לעשות מלאכות הנדרשות לקיום הפירות • איסור סחורה בפירות שביעית, וכיצד הוא נפתר בהיתר האוצר • מחיר פירות האוצר חייב להיות נמוך משמעותית ממחיר השוק, ובפועל במקרים רבים זה לא כך • קשה לקיים מערכת אוצר גדולה שתמכור בזול ותהיה כלכלית • האפשרות לשימוש חלקי בפתרון האוצר • מסקנה: היתר המכירה מהודר יותר, לחקלאי וגם לצרכן

אוצר בית דין אינו הפתרון הראוי לשביעית

גם אני סברתי לפני השמיטה שמסגרת האוצר היא המהודרת ביותר, ולכן גם משפחתי הייתה מנויה על אוצר הארץ. אולם במשך שנת השמיטה התעמקתי בלימוד הסוגיה, והגעתי למסקנה ברורה שחוץ ממקרים מסוימים מאוד, הבעיות שבפתרון האוצר מרובות כל כך עד שאין להשתמש בו

לאורך שנת השמיטה עסקתי כמה פעמים בטור זה בהיתר המכירה, והוכחתי שהוא היתר מרווח, ושבמצבנו הנוכחי לכתחילה יש לפעול על פיו, וכל הפתרונות האחרים גרועים.

אולם לא הסברתי מדוע מסגרת אוצר בית דין מייסודו של החזון איש אינה טובה. וזאת משום שלא רציתי לפגוע בכל הארגונים הטובים והחקלאים הצדיקים שעבדו במסגרת זו, וכבר שנה לפני השמיטה החלו להיערך למסגרת האוצר, והביקורת הפומבית על שיטתם באמצע שנת השמיטה הייתה עלולה לגרום להם נזקים כספיים עצומים.

גם אני סברתי לפני השמיטה שמסגרת האוצר היא המהודרת ביותר, ולכן גם משפחתי הייתה מנויה על אוצר הארץ. אולם במשך שנת השמיטה התעמקתי בלימוד הסוגיה, והגעתי למסקנה ברורה שחוץ ממקרים מסוימים מאוד, הבעיות שבפתרון האוצר מרובות כל כך עד שאין להשתמש בו.

המקור לאוצר בית דין

מבואר בתוספתא (שביעית ח, א) שכאשר ראו חכמים שיש אנשים שקוטפים פירות רבים מדי בשביעית, העמידו שליחים מטעמם בפתח העיירות. וכל מי שהביא פירות רבים מן השדות, היו אותם שליחים משאירים לו מזון שלוש סעודות בלבד, ואת שאר הפירות שהביא היו נוטלים ומכניסים לאוצר שבעיר, כדי לחלקם לשאר האנשים. וכאשר הגיעה עונת הקטיף של הפירות המצויים, וכן של הענבים והזיתים, היה בית הדין שוכר פועלים שיקטפו אותם, ואת הענבים סחטו הפועלים בגתות כדי להכין מהם יין, ואת הזיתים טחנו בבית הבד כדי להכין מהם שמן. ומהפירות, היין והשמן, היו מחלקים בערבי שבתות לכל בני העיר, כל אחד לפי צורכי ביתו.

תקנה זו נועדה למנוע מעוברי עבירה ליטול כמויות גדולות מפירות שביעית ולסחור בהם. כפי הנראה הייתה מגמה נוספת לתקנה – לספק פירות שביעית לכול בשווה. שהואיל וקשה לבני העיר לצאת בכל פעם לשדות כדי לקטוף פירות לצורכי ביתם, היו שליחי בית הדין קוטפים את הפירות בעבור כולם. ומן הסתם בית הדין שילם לפועלים מקופת הקהל, שנאספה ממיסי כלל תושבי העיר.

יש אומרים שתקנת אוצר בית דין היא הדרך לקיום השביעית בלא להזדקק להיתר המכירה. ועוד יש אומרים, שזו הדרך הנכונה לקיום השביעית בזמן הזה, מפני שכיום רגילים לגדל פירות במטעים גדולים שמרוחקים ממרכזי האוכלוסייה, ולא משתלם לאדם לנסוע למטע כדי לקטוף חמישה קילוגרמים לתצרוכת ביתו. ולכן קטיף הפירות וחלוקתם על ידי אוצר בית דין הם הדרך היחידה שבאמצעותה יוכל הציבור ליהנות מפירות השביעית.

בעיית העבודה במטעים

יש מקשים על פתרון האוצר, היאך הפועלים קוטפים את כל הפירות, והרי אסור לקטוף בשביעית פירות רבים? והתשובה, אכן לאדם פרטי אסור לקטוף פירות מעבר לתצרוכת ביתו, אבל לנציגי בית הדין מותר לקטוף בעבור כלל הציבור.

אולם הבעיה הקשה, שכדי שיצמחו על העצים פירות בכמות ובאיכות שיהיה משתלם לקטוף אותם ולהובילם לצרכנים, צריך לבצע בשביעית עבודות רבות שאיסורן מדברי חכמים כדוגמת דישון, ריסוס וגיזום. זאת משום שבחקלאות המודרנית כל עץ ושיח מוציא כמות גדולה ויפה של פירות, פי כמה ממה שהיה מקובל בעבר. ובלא כל הטיפולים הללו, יצמחו על העצים והשיחים פירות מעטים וקטנים באופן משמעותי מהמקובל, עד שלא יהיה משתלם להעסיק פועלים שיקטפום מהעץ.

אמנם תומכי אוצר בית דין ובראשם בעל החזון איש חידשו הלכה, לפיה כל המלאכות שיסודן מדברי חכמים שהותרו לצורך קיום העץ, מותרות גם לצורך הפירות שעל העץ. על פי זה התירו כמעט את כל המלאכות, כדי שהפירות יגיעו לרמה שישתלם לקוטפם ולשווקם.

אולם דעה זו מנוגדת למהלך הסוגיות בגמרא ובראשונים, שבהן מבואר שכל המלאכות האסורות – אסורות תמיד, זולת מקרים בודדים שבהם מותר לבצען לצורך קיום האילן. ואם מותר לעשות מלאכות בעבור הפירות, הרי שכמעט תמיד כל המלאכות הללו מותרות זולת מקרים בודדים.

וכן הורה מרן הרב קוק זצ"ל, שאסור לעשות שום פעולה לצורך קיום הפירות. ולא זו בלבד, אלא שגם אם מדובר במלאכות שאיסורן מדברי חכמים, כאשר עוברים עליהן באופן קבוע – עוברים על מצוות עשה לשבות בשביעית (עיין פנה"ל שביעית ויובל ב, ב-ג; ח, ג, 4).

אמנם אפשר לפתור בעיה זו על ידי שכירת נוכרים שיבצעו את כל העבודות לצורך הצמחת הפירות (פנה"ל שם ה, ט). אלא שעדיין תישאר הבעיה השנייה – איסור מסחר בפירות שביעית.

איסור מסחר

מצוות השמיטה שהפירות יהיו מופקרים לצורכי אכילה ולא יסחרו בהם, שנאמר: "והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה" (ויקרא כה, ו), פירשו חכמים: "לאוכלה – ולא לסחורה" (ע"ז סב, א). גם כאשר מוכרים מעט פירות, אסרו חכמים למכור במשקל או במידה, או במקומות קבועים בשוק או בחנויות כמו בשאר השנים, כדי שיהיו נמכרים בזול ויזכרו שהם פירות שביעית.

ואמנם התומכים באוצר מבארים שאיסור מסחר חל רק על פירות שנמצאים בבעלות של אדם מסוים, והתשלום הוא על הפירות עצמם. ואילו במסגרת האוצר הפירות אינם ברשות אדם מסוים אלא ברשות הציבור כולו, ושליחי בית הדין מארגנים את הפירות כדי שכל הציבור יוכל ליהנות מהם. וממילא התשלום אינו על הפירות, אלא על העבודה הכרוכה בטיפול בפירות ובהבאתם לציבור, ובכלל זה עבודת הריסוס, הדישון, הגיזום, הקטיף, האריזה, ההובלה, החלוקה והארגון. ולכן גם מותר למדוד את הפירות, כדי לדעת כמה לשלם על העבודה שהושקעה בהבאתם לחלוקה.

התשלום מותר רק כאשר הוא זול באופן משמעותי

אולם ההיתר לחלק את פירות השביעית מותנה בכך שהתשלום בעבור חלוקתם נמוך באופן משמעותי מהמקובל בשוק. המחיר הנמוך מבטא את העובדה שמדובר בפירות הפקר, והתשלום הוא רק בעבור הטורח שבשימורם וחלוקתם, בלי שום קשר למחיר הפירות בשוק.

אבל כאשר מחיר פירות האוצר קרוב למחיר המקובל בשוק, הרי שמדובר במסחר. שכן אין מחיר אמיתי לפירות, אלא המחיר בשוק הוא מה שמוכנים לשלם בעבורם. כך הם כללי המסחר, כאשר אפשר לגבות יותר – גובים יותר, וכשאי אפשר לגבות יותר – גובים פחות. נמצא שאם מחירי פירות האוצר קרובים למחיר הפירות בשוק, הרי שמדובר במסחר לכל דבר.

אי אפשר לקיים מערכת גדולה בלי איסור מסחר

בפועל, בתי הדין שמארגנים את האוצר, למרות כוונותיהם הטובות, מתקשים לעמוד בכך, ופעמים רבות הם אף נאלצים לגבות מחיר גבוה ממחיר השוק כדי לכסות את העלויות שלהם.

כמדומה שעל פי כללי הכלכלה ותורת המחירים, אין לבעיה זו פתרון. כשם שמשק קומוניסטי פחות יעיל ממשק קפיטליסטי, ועלויות הייצור בו יקרות מעלויות הייצור במשק קפיטליסטי, כך העלויות של בית הדין תהיינה גבוהות מהעלויות של השוק החופשי. מפני שהתחרות החופשית היא שגורמת לבעלי השדות ולמשווקים לשקוד תדיר על ייעול עבודתם ולהוזיל עד כמה שאפשר את מחירי הפירות, כדי שהקונים יעדיפו לקנות מהם. וכאשר הניהול מופקד בידי אנשים שאינם מרוויחים מהייעול באופן אישי, ואינם צריכים לעמוד בתחרות כדי לשרוד ולהרוויח – הכרח הוא שניהול העבודה יהיה פחות יעיל ומחירי הפירות יעלו. וככל שהאוצר ינהל מערכת גדולה ומורכבת יותר, כך עבודתו תהיה פחות יעילה. כדי להבין את הבעיה לעומק מומלץ לקרוא את ספרו של תומס סואל 'יסודות הכלכלה', בהוצאת שלם.

אימתי אפשר להיעזר באוצר בית דין

רעיון האוצר יכול לצאת אל הפועל אם האוצר יתמקד בחקלאים אחראים במיוחד, וישווק את הפירות באופן ישיר וזול בחלוקה של כמויות גדולות יחסית בכיכר העיר לאנשים שמוכנים לטרוח בעבור קבלת פירות האוצר, ואז יוכל לחלק את הפירות במחיר זול באופן ניכר.

גם ביינות יוקרתיים אפשר לעתים לקיים חלוקה במסגרת האוצר, שכן ביינות אלו חלק משמעותי מהתשלום הוא בעבור המוניטין, ולכן כאשר החלוקה מתבצעת בתמורה לכיסוי הוצאות העבודה, יוצא שמחיר היין זול באופן משמעותי לעומת מחירו של יין דומה בשוק. וכך נהגנו בחלק מהכרמים שבהר ברכה, שמהענבים המשובחים שגדלו החלו להפיק יין משובח במסגרת האוצר, ומחירו יהיה כ 15 שקלים לבקבוק.

מסקנה

המסקנה העולה מכל זה היא שאין פתרון בשימוש באוצר בית דין לקיום החקלאות והחקלאים בשביעית. ראשית, מפני שבמסגרת האוצר מתירים מלאכות אסורות כדי להצמיח את הפירות. שנית, מפני איסור מסחר. כי רק כאשר הפירות זולים באופן משמעותי ממחירם בשוק, אין בהם איסור מסחר.

עתה ניתן להבין מדוע מרן הרב קוק, ואחריו הרב הרצוג והרב פרנק, לא מצאו יתרון בטיפול בפירות שביעית דרך אוצר בית דין.

בנוסף לכך, פתרון זה לא רק שאינו מקרב אותנו לקיום המצווה, אלא אף מרחיק אותנו מהתיקון הנכון. שכן עיקר מגמת השביעית שהחקלאים ישבתו ממלאכה, ואילו במסגרת אוצר בית דין הם כביכול מקיימים את השביעית תוך שהם עובדים בשדותיהם כמו בשאר השנים ואולי יותר.

לפיכך נראה שיש להורות לחקלאי שמתלבט בין עבודה במסגרת היתר המכירה לעבודה במסגרת אוצר בית דין, שיעבוד במסגרת היתר המכירה. אמנם בהדרגה יש להתקדם לשביתה גמורה בשמיטה, כפי שכבר כתבתי במאמר אחר.

לקראת השמיטה הבאה, על שומרי התורה לדרוש כשרות מהודרת שצורכת פירות היתר המכירה, שעל פי כללי ההלכה הם המהודרים ביותר בימינו.

מקום מקדשנו בריבונות ישראל

הר הבית הוא המקום שכל ישראל נכספים לו, ואליו מכוונות כל התפילות • מדוע רק מיעוט מתוכנו עוסק בהכנות מעשיות לבניין המקדש • התהליך הרוחני שנדרש כדי שנזכה לבניין המקדש • כל זמן שהר הבית פתוח לערבים, מצווה לעלות אליו כדי לבטא את הריבונות הישראלית על ההר • לדבוק בחזון בניין המקדש גם אם מימושו עדיין רחוק • האסלאם והערבים מכבדים את השליט ומקבלים את ריבונותו בתנאי שהוא מגלה עוצמה וסמכות • למנוע זכויות מערביי מזרח ירושלים שנוהגים בכפיות טובה

הר הבית מוקד התפילות

גם אם נדמה לראש הממשלה שבמצבנו הביטחוני והבינלאומי אי אפשר להתיר תפילת יהודים פומבית על הר הבית, לכל הפחות הוא נתבע שלא לומר דבר שממנו ישתמע איזה ויתור על הריבונות שלנו על הר הבית. עליו לסרב לכל הגבלת כניסה של יהודים להר

הר הבית, מקום המקדש, הוא המקום שאליו כל ישראל נכספים ואליו מכוונות כל התפילות (ברכות ל, א). על בניין ירושלים והמקדש אנו מתפללים בשתי ברכות מתוך תשע עשרה הברכות של תפילת עמידה: א) "ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה כאשר דיברת"; ב) "והשב את העבודה לדביר ביתך… ותחזינה עינינו בשובך לציון". עם סיום התפילה אנו שבים ומבקשים: "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו". ובכל חתונה אנו חוזרים ונשבעים לירושלים ולבניינה.

וכן בברכת המזון, ברכה שלמה מוקדשת לירושלים: "רחם נא ה' אלוקינו על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך… ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו… ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, ברוך אתה ה' בונה ברחמיו ירושלים אמן".

כאן המקום לשבח את מכון המקדש ואת כל הרבנים ואנשי הציבור העוסקים בלימוד הלכות בית המקדש, שמקרבים את תודעתו וערכיו לבית ישראל ולאומות העולם.

מדרגת בית המקדש עדיין רחוקה

מאידך, אף שבניין בית המקדש הוא פסגת השאיפות הלאומיות של עם ישראל, רובנו לא רואים חובה לעסוק בהכנות ישירות לבניינו. משום שעוד רבה הדרך לפנינו, ביישוב הארץ כולה לאורכה ולרוחבה, בקליטת עלייה ובשיבת עם ישראל לאמונה וללימוד התורה וקיום המצוות, כך שהתורה תאיר את חיי החברה, הכלכלה, המדע והתרבות של עם ישראל. תהליכים אלו נתונים לבחירתנו ואינם תלויים בהשראת שכינה, או בהלכות טהרה שקיומן רחוק מאיתנו. וכן מסתבר שלפני הגעתנו למדרגת המקדש נגיע לקיום מצוות השביעית והיובל כפי חיובה מהתורה, שתלוי בכך שכל ישראל יישבו בארצם, כל שבט בנחלתו (עיין פניני הלכה שביעית יא, ה). כמו כן נראה שעוד לפני בניין המקדש צריך להקים את הסנהדרין, כדי להכריע בשאלות הקשורות לבניין המקדש וסדר עבודתו. לשם כך צריך שהתורה תחזור להיות מוקד חייו הרוחניים של רוב עם ישראל, ויתאגדו יחד כל הרבנים מכל העדות לבית דין משותף.

התהליך

יכול להתרחש נס, ועיני עיוורים תיפקחנה, ובזמן קצר נזכה לכל זה. אולם בדרך הטבע, עוד מוטלת עלינו עבודה גדולה של התקדמות והתעלות. צריך שהציבור הדתי יהיה חברת מופת מוסרית של אנשי תורה, עבודה ודרך ארץ, שזוכה לברכה אלוקית בהקמת משפחות מפוארות ובתרומה לכלל, עד שהמוני בית ישראל ירצו להתקרב לתורה ולמצוות. אז נוכל להתקדם לקראת בניית בית המקדש. יהי רצון שמצד אחד נזכה להיות שותפים מלאים בקירוב הגאולה, ומאידך – נזכה לכך במהרה בימינו.

הריבונות על הר הבית

אף שאנו רחוקים מהמדרגה הראויה להקמת בית המקדש, בשום פנים אסור לנו לוותר על הריבונות במקום מקדשנו. שכך היא חובת מצוות יישוב הארץ, שנאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה" (במדבר לג, נג), "וירשתם אותה וישבתם בה" (דברים יא, לא). "וירשתם" הכוונה לריבונות. וכפי שכתב הרמב"ן: "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (השמטות לספר המצוות מצווה ד).

המקום החשוב ביותר מבחינת מצוות יישוב הארץ הוא הר הבית. וכפי שלמדנו שמקומות בסוריה שכבש דוד המלך לא התקדשו בקדושת המצוות התלויות בארץ, מפני שכבשם לפני שכבש את ירושלים (ספרי עקב). וכן נפסק ברמב"ם (תרומות א, ב ד). הרי שעיכוב בריבונות על ירושלים פוגע במצוות היישוב והריבונות בכל הארץ.

העלייה להר הבית בזמן הזה

אילו היה הדבר אפשרי, מוטב היה לסגור את הר הבית בפני כל אדם, שיהיה שמור ומובדל בקדושתו עד שייבנה בית המקדש. אבל כל זמן שהר הבית פתוח לערבים, מצווה לעלות להר הבית כדי לבטא את הריבונות הישראלית על ההר. ואמנם בזמן המנדט הבריטי עמדת הרבנים ובראשם מרן הרב קוק זצ"ל הייתה שאסור לעלות להר הבית. אולם זה היה לאחר כשלוש מאות שנה שבהן יהודים לא הורשו לעלות להר הבית, עד שהתעורר ספק היכן הוא מקום המקדש (ששטחו פחות מעשרה אחוז ממתחם הר הבית). אולם בעקבות שחרור הר הבית חזרו רבנים, ובראשם הרב גורן זצ"ל, למדוד את שטחי ההר, וקבעו היכן היה מקום המקדש, והיכן מותר לעלות בטהרה. וכך אנו יכולים לחזור למנהג שהתקיים על ידי גדולי ישראל במשך יותר מאלף שנה, לפיו עולים לאחר טבילה למקומות המותרים בהר הבית ומתפללים על בניין המקדש וגאולת ישראל.

בנוסף לכך, מצוות יישוב הארץ מחייבת אותנו בכך. ולפני הקמת המדינה, מחמת האונס לא יכולנו לקיים את המצווה. היינו תלויים אז בחסדי האנגלים, שבנוסף לכך שבגדו במנדט שהוטל עליהם לבנות בית לעם היהודי, גם טענו שאם היהודים יעלו להר, לא יוכלו לערוב לשמירה על חיי היהודים בארץ. אבל כיום בחסדי ה' יש לנו כוחות ביטחון שבכוחם להגן על עמנו וארצנו.

יבורכו העולים להר שמקיימים את מצוות יישוב הארץ בלב ארץ קודשנו.

חשיבות החזון

ואם ישאלו, הואיל ובית המקדש רחוק מאיתנו, מדוע חשוב כל כך לשמור על זיכרונו ועל הריבונות במקום משכנו? מפני שהחזון הוא היסוד המניע את כל תהליך ההתקדמות. וכאשר שוכחים את החזון, התהליך כולו נעצר.

לדבוק בחזון

כאשר היינו בגלות האיומה, למרות התנאים הקשים הצלחנו לשרוד ולהחזיק באמונה שכדאי לסבול את כל הרדיפות והרציחות, כי בסוף נזכה לחזור לציון בית חיינו. כיום הדרישה מאיתנו צנועה בהרבה: לדבוק במקום בית מקדשנו.

גם אם נדמה לראש הממשלה שבמצבנו הביטחוני והבינלאומי אי אפשר להתיר תפילת יהודים פומבית על הר הבית, לכל הפחות הוא נתבע שלא לומר דבר שממנו ישתמע איזה ויתור על הריבונות שלנו על הר הבית. עליו לסרב לכל הגבלת כניסה של יהודים להר ולא להסכים לשום ביטוי של הסתה או ביזוי כלפי יהודים על הר הבית.

גם חברי האופוזיציה, ובראשם ח"כ יצחק הרצוג, נכדו של הרב הראשי, הגאון הצדיק הרב יצחק הרצוג זצ"ל, נתבעים שלא להפנות עורף למקום בית מקדשנו.

השיקול הריאלי

גם מצד השיקול המדיני-ביטחוני הריאלי אסור לסגת מכל סממני הריבונות היהודית בהר הבית. הרי המגמה היא להסתדר עם האויב הערבי, והערבים ככלל מחשיבים מאוד את הכבוד. עם שנראה בעיניהם כמוכן לזלזל בערכיו ובכבודו, נחשב אצלם כעם בזוי שאין לו עמוד שדרה ובקלות ניתן להכריעו. כל אדם אובייקטיבי ונטול דעות קדומות שמקשיב לדברי המנהיגים האותנטיים של הערבים, מבין זאת מיד.

אפשר להעריך שאם מנהיגי ישראל היו מתייחסים ביתר כבוד לקודשי ישראל, היו נחסכים מאיתנו חלק מהמלחמות והעימותים.

על הערבים במזרח ירושלים

ראוי לברך על יוזמתו של ראש הממשלה לבחון את שלילת זכויות התושב מערבים תושבי השכונות העוינות במזרח ירושלים וההטבות הכלכליות הכרוכות בהן.

לצערנו, חוץ מכמה צדיקים כדוגמת אנט חאסכייה הנפלאה, הערבים כופרים בטובה שהם מקבלים מהיהודים – טובה שעולה לקופת המדינה מיליארדים בכל שנה. במקום לספר בשבח מדינת ישראל והיהודים, שהעניקו להם זכויות ורמת חיים שאין בשום מדינה ערבית, מנהיגיהם ונציגיהם הנבחרים מפיצים בכל העולם עלילות רשע על הרעות הרבות שהיהודים כביכול מעוללים להם, עד שהם כיום העם העשוק, המדוכא, העני והמסכן עלי אדמות. ורק בזכות "גבורתם הנודעת" מהימים שבהם כבשו את ארץ ישראל וטבחו ביהודים ובנוצרים והחריבו את בית הכנסת שהיה על הר הבית, הם מצליחים לעמוד כנגד אכזריות ורשעות היהודים.

לכן מוצדק לשלול מהם את ההטבות הללו. זכויות כרוכות בחובות. ואין זה פוגע בכך שצריך לחתור להרחבת הריבונות על כמה שיותר שטחים ברחבי ארץ ישראל.

חובת נאמנות המוסלמי לשלטון

כעיקרון, התנהגותם כפוית הטובה של הערבים כלפי השלטון היהודי מנוגדת להלכה המקובלת באסלאם, שתובעת נאמנות של נתין לממשלה. לכן בעת הפרעות שהיו בימי שלטון הבריטי, היו הערבים צועקים: "אטבח אל-יהוד, א-דואלה מענא" – "טבחו ביהודים, הממשלה איתנו". אלא שנאמנות זאת מותנית בכך שהשלטון מפגין את כוחו ואוכף אותו בכל האמצעים העומדים לרשותו. אבל אם כשהם מתפרעים – מוותרים להם, ולא אוכפים עליהם באופן מלא ותקיף את חוקי הבנייה, הנהיגה, הנישואין, גניבת רכוש ותשלום מיסים, הם בזים לממשלה.

תאכפו על החברה המוסלמית את החוק, ורבים מהם ישבחו את מדינת ישראל בכל העולם.

מעשה מפרופ' טבגר ז"ל

סיפר פרופ' יוסף טבגר כיצד גאל וניקה יחד עם כמה חברים את בית העלמין היהודי העתיק בחברון:

"כאשר הגענו לבית הקברות מצאנו שהערבי שקיבל משכורת ממדינת ישראל עבור שמירה על בית הקברות, שתל בו כרם ונוהג בו כחצרו הפרטית.

"התחלנו לעקור את הכרם ולנקות את בית הקברות. יצא אלינו הערבי 'השומר' בצעקות ואיומים וטענות שהמקום שלו ועלינו להסתלק. בלי להרחיב בדברים הכינו אותו מכות רציניות והמשכנו לנקות. ביום השני שב הערבי ויצא לקראתנו בצעקות ואיומים, ושוב הכינו אותו והמשכנו בעבודתנו.

"בבוקר יום השלישי קיבל אותנו הערבי במגש של תה וקפה, ואמר: 'איך יתכן שיהיה כרם בבית עלמין שהוא מקום קדוש?!' הוא גם ביקש להצטלם עם 'החכמים היהודים', כדי שיוכל לתלות את התמונה אצלו על הקיר. מאז ואילך הערבי סייע לנו בעבודת ניקוי בית הקברות".

כך סיפר פרופ' טבגר ביובש, כפי שפיזיקאי ניסויי מספר על תיאוריה שנוסתה בשטח והתבררה כנכונה.

בין ניצחון מכריע לניצחון חלקי

מלחמתם של אויבינו היא נגד עצם קיומה של מדינת ישראל, המנוגד לאמונתם האסלאמית • ניצחון מכריע יושג על ידי חיזוק יהדותה של המדינה והרחבת ההתיישבות בירושלים וביו"ש • הפרשנים והחוקרים טועים בהבנת מניעי הטרור הערבי • הממשלה חלשה מלחתור לניצחון מכריע, אך העוצמה של הציבור תוכל להביא לניצחון חלקי • המציאות ההתיישבותית בשטח ורחשי לב הציבור מחייבים את הממשלה להיאבק ולא להיכנע • התחזקות המדינה מבחינה ערכית, כלכלית וחברתית מקרבת את הניצחון • המגמה הדמוגרפית התהפכה לטובת היהודים ולרעת הערבים

כיצד מנצחים

אם מתוך המאבק הזה ממשלת ישראל תאשר תוכניות הרחבה להתיישבות היהודית בירושלים וביהודה ושומרון ותספח את היישובים היהודיים ביו"ש, יהיה ברור לכל הערבים שהמלחמה נגדנו הובילה אותם להפסד, והחשק שלהם להילחם בנו יפחת

אפשר לצאת מהמערכה הזאת בניצחון גדול, ובתנאי שנבין היטב את שאיפתם ומטרתם של אויבינו. הרחמנים שבהם מוכנים להסתפק בהחרבת מדינת ישראל, רציחת היהודים שיעמדו כנגדם והשארת הנותרים כנתינים מושפלים שמשלמים מיסים גבוהים לשלטון המוסלמי, על פי מסורת האסלאם המתון. האכזרים שבהם מקווים לרצוח את רוב היהודים, כמסורת האסלאם הלוחמני. זה מה שאומרים מנהיגי הסונים והשיעים המשפיעים כיום בעולם, ובכלל זה האחים המוסלמים, דאע"ש, חמאס, חיזבאללה ושליטי איראן. אין להם סיבה לשקר, ולכן הם אומרים את האמת.

לעומת המנהיגים המוסלמים הכנים והאמיתיים, מנהיגי הרשות הפלשתינית לא מדברים על ביטולה של מדינת ישראל, כי הם חוששים להפסיד את מעמדם בישראל ובעולם אם יגלו את קלפיהם מוקדם מדי. אבל מעת לעת האמת הזאת מבצבצת מדבריהם.

המלחמה על האמונה והארץ

נמצא אפוא שמבחינתם של אויבינו המלחמה אינה על שטח זה או אחר, אלא על עצם קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל, קיום שמנוגד ליסודות אמונתם. לפיכך, כל מה שמחליש את מדינת ישראל נחשב כניצחון להם והפסד לנו, וכל מה שמחזק את ריבונותה ויהדותה של מדינת ישראל נחשב כהפסד להם וניצחון לנו.

חיזוק יהדותה של המדינה

כיום רוב נציגיהם הנבחרים של אזרחי ישראל הערבים מנהלים מלחמת שיסוי והסתה נגד מדינת ישראל ומכרסמים בחוסנה. אם בעקבות גל הטרור הממשלה תשנה את המצב שבו לערבים אזרחי ישראל יש זכויות בלי חובות; אם תשלול את מעמד התושבות מיותר ממאה אלף ערבים שחדרו למדינת ישראל תחת כסות החוק של איחוד משפחות; אם תעודד את המתנכרים למדינת ישראל להגר החוצה – אזי תוצאות המאבק הנוכחי יהיו ניצחון גדול, תוך העברת מסר ברור לכל אויבינו כי אנחנו מנצחים ומתחזקים.

המלחמה היא על הריבונות

אם מתוך המאבק הזה ממשלת ישראל תאשר תוכניות הרחבה להתיישבות היהודית בירושלים וביהודה ושומרון ותספח את השטחים שעליהם נמצאים היישובים היהודיים ביו"ש – יהיה ברור לכל הערבים שהמלחמה נגדנו הובילה אותם להפסד, והחשק שלהם להילחם בנו יפחת.

איוולת הפרשנים

אבל הפרשנים, והחוקרים באקדמיה שהם המורים שלהם, בטוחים שדמוקרטיה, חופש ורווחה כלכלית היא שאיפתם היחידה של בני האדם. לכן לדעתם המניע לטרור הוא "הכיבוש" שהערבים נתונים בו, והייאוש שאחז בהם מהעדר תהליך מדיני שיסיים את "הכיבוש". והנה זה פלא, כל סממן נוסף של ריבונות שנותנים בידי הערבים רק מגביר את שנאתם ופעילותם נגדנו. המומחים בטוחים שככל שיהיה לערבים יותר כסף והשכלה, כך הם פחות ירצו לעסוק בטרור ובמלחמות. ושוב פלא: רוב הרוצחים אינם באים ממשפחות עניות וחסרות השכלה – ואף להפך. בן-לאדן לא היה אדם עני וחסר השכלה.

אין פלא שכל תחזיותיהם מתבדות. הם לא מבינים מהו עם ומהי אמונה, ובעצם גם לא מהו אדם. כך הם דרדרו את ארצות הברית ואת ארצות אירופה למדיניות שגויה במזרח התיכון, וכך גם גרמו למדינות אירופה לטפל במהגרים המוסלמים בדרך שמובילה את מדינותיהם לאסון.

החולשה של הממשלה והאומץ של הציבור

לצערנו אין לממשלה ולעומד בראשה את האמונה והנחישות הנדרשת כדי לפעול באומץ לחיזוק הריבונות וההתיישבות, לכן קשה לצפות לניצחון מובהק. אבל בעז"ה נוכל כנראה להתנחם בניצחון חלקי, שכולו בזכות אמונתם ונחישותם של אנשי האמונה והמעש שבנו.

מצבנו הלאומי הוא שיש לנו ממשלה חלשה עם כוונות טובות. כך גם מצבו של רוב הציבור, שאמנם מעדיף שכל יהודה ושומרון יהיו בידינו ואוהד בלבו את המתנחלים, אבל אין בידו אמונה ועוז לתבוע ניצחון גדול על אויבינו הערבים.

אפשר לומר שבתפיסת עולמם, הציבור והממשלה שבויים בהנחתם השגויה של מרבית האקדמאים והפרשנים, שאם נעשה פשרה ולא נפגע ברגשות הערבים נשיג שלום וביטחון וחיים טובים. מנגד, בלבם הם שואפים לניצחון ולהרחבת ההתיישבות, הריבונות והזהות היהודית, וחשים ששום פשרה לא תביא לשלום.

הציבור – שאינו נושא באחריות – מוכן להביע עמדות לאומיות ואמוניות, ואילו המנהיגות, שנושאת באחריות וחשופה ללחצים הבינלאומיים, אינה מעזה לתת להם ביטוי, מפני שאין לה אלטרנטיבה מדינית שאותה תוכל להציג לנציגי האומות בהיגיון ובביטחון, מתוך שכנוע פנימי. רק בימי בחירות המנהיגות קשובה יותר לרחשי לבו של הציבור, וכפי שראש הממשלה התחייב לפני הבחירות לתקן את חוק האזרחות ולהרחיב את ההתיישבות.

גורל המערכה עלול להתהפך לטוב ולמוטב

במצב שכזה, גורל המערכה עלול להתהפך לטוב או לרע. אם נקשיב לפרשנים הכושלים ולנציגי האומות – נחליט לסגת ונביא עלינו צרות כפולות, כפי שאירע בעקבות הסכמי אוסלו הארורים. אם נקשיב לרחשי הלב – נתקדם, נתיישב ונשיג ניצחון.

בהערכה זהירה – ניצחון חלקי

מכיוון שההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון כבר מונה מאות אלפי אנשים, וכדבריהם של אנשי השמאל "תקועה כמו עצם בגרון" ומפריעה להמשך תוכניות הנסיגה, קשה להבטיח לערבים נסיגות נוספות. אפילו להקפיא את ההתיישבות קשה, כי החיים פועמים בה בעוז. וכך אנו זוכים במו גופנו לחסום את גרונו של השטן שרוצה לבולענו.

ומכיוון שהאזרחים אינם מוכנים להיכנע לטרור ותובעים מהממשלה להשיב מלחמה שערה, קשה לממשלה לפייס את האוכלוסייה הערבית בכסף ובכרסום נוסף במרכיבי הזהות היהודית של מדינת ישראל. הדרך היחידה שנותרה בפני הממשלה היא להפעיל את המשטרה והצבא, לפגוע במחבלים ובתשתיות הטרור שלהם ולהתיש את כוחם של אויבינו.

בנוסף לכך, מכיוון שרבים מהערבים תומכים במחבלים, אין ברירה אלא לנקוט בזהירות ובחשדנות כלפי כל האוכלוסייה הערבית, בקו הירוק ומחוצה לו, דבר שממרר את חייהם של הטובים והרעים שבהם כאחד, ובפועל מעודד את המשך ההגירה הערבית למדינות אחרות.

אנשי אמונה ומעש

נמצא אפוא שאנשי האמונה והמעשה, הרבנים והמחנכים שמחזקים את הזהות הישראלית, מתנחלי יהודה ושומרון, אנשי הביטחון המסורים לסוגיהם שאינם נכנעים לטרור, הם שמכריעים את הכף לטובה. בזכותם יש לקוות שנמשיך לנצח את אויבינו, להרחיב את ההתיישבות ביהודה ושומרון ובירושלים עיר קודשנו ותפארתנו, ובעיקר סביב הר הבית, במקום שבו גרים בני ציון היקרים המסולאים בפז, אנשי אמונה ומעשה כאחד.

בזכות כל היהודים הטובים, מימין ומשמאל, שמקדמים את מדינת ישראל מבחינה ערכית, חברתית וכלכלית, מדינת ישראל צועדת קדימה ועולים חדשים מתדפקים על שעריה – קרוב לשלושים אלף בשנה שעברה.

יהודים עולים מארצות הרווחה, רוכנים על האספלט של שדה התעופה ונושקים לאדמתה של ארץ ישראל. ודברי הנביא מתקיימים בנו: "עוד זאת אידרש לבית ישראל לעשות להם, ארבה אותם כצאן אדם, כצאן קדשים כצאן ירושלים במועדיה… וידעו כי אני ה'" (יחזקאל לו, לז לח).

לכן כל התחזקות בתורת ישראל ואמונתו, בבניין הארץ, בהתיישבות ובחברה, בצבא ובכלכלה, במדע ובאמנות הקשורה לתרבות ישראל, מקרבת אותנו לניצחון על אויבינו.

מספרי הפריון המשמחים

זה המקום לשתף אתכם בסיכומיו החשובים של יקירנו יורם אטינגר אודות מצבנו הדמוגרפי.

בחסדי ה' שיעור הפריון היהודי בארץ ישראל עולה משנה לשנה. לפני 15 שנה עמד על 2.6 ילדים לאישה, וכיום הוא 3.11 לאישה. שיעור זה גבוה לאין ערוך משיעור הפריון בכל המדינות המפותחות. הוא גם יותר גבוה מבכל מדינות ערב, זולת שלוש מהן.

לעומת זאת, שיעור הפריון של נשים מוסלמיות בעלות אזרחות ישראלית נמצא בירידה מתמדת. לפני 15 שנה עמד על כ 4.5, ובשנה האחרונה הגיע ל 3.15.

שיעור הפריון הערבי ביו"ש ירד ל 2.76 לידות לעומת 5 לידות לפני 15 שנה (על פי ספר השנה של ה CIA).

הסיבה לשיעור הילודה הגבוה בקרב הערבים אזרחי ישראל לעומת ערביי יו"ש היא קצבאות הילדים ושאר התנאים הסוציאליים שהערבים אזרחי ישראל מקבלים מהמדינה – הבאר שרובם יורקים לתוכה.

מצב האוכלוסיות

אוכלוסיית הערבים ביהודה ושומרון מונה כמיליון ושבע מאות אלף, וכן מספרם של הערבים אזרחי ישראל – מיליון ושבע מאות אלף. אמנם הרשות הפלשתינית מפרסמת נתונים דמוגרפיים שקריים, תוך שהם סופרים למשל אנשים שנולדו לפני מאה ושבעים שנה, ויותר מארבע מאות אלף אנשים שהיגרו לחוץ לארץ.

לסיכום, כיום מתגוררים במדינת ישראל כ 6.6 מיליון יהודים, לצד 1.7 מיליון ערביי הקו הירוק ו 1.7 מיליון ערביי יו"ש – רוב של 66 אחוזים הנהנה מרוח גבית של פריון ועלייה.

הזדקנות האוכלוסייה הערבית לעומת הצערה של היהודית

העתיד ממשיך לבשר טובות לעם ישראל. לעומת האוכלוסייה היהודית שנעשית צעירה יותר בזכות הפריון הגובר וקליטת עלייה של צעירים רבים, החברה הערבית ביו"ש מזדקנת במהירות: הגיל הממוצע עלה ל 22.7 לעומת 17 לפני 15 שנים (ספר השנה של ה CIA).

הגיל הממוצע עולה משום שבנוסף לירידה בפריון מתרחשת הגירה שלילית קבועה של ערבים מיו"ש החוצה (25,000 ב 2014, 20,000 ב 2013 וכו'). גלי הטרור והסגרים והכתרים ושאר פעולות צה"ל שבאים בעקבותיהם ממשיכים לעודד את ההגירה החוצה. רוב המהגרים החוצה הם צעירים, כך שהאוכלוסייה הערבית ביו"ש תמשיך להזדקן ולהתמעט.

המנהיגות כיום

ראש הממשלה ומרבית שריו מודעים לעובדות המשמחות הללו. לכן מבחינתם כל זמן שאנחנו ממשיכים להתקדם, המצב תקין. אולם אם היינו זוכים למנהיגות שתפיק מהמאבק הזה ניצחון משמעותי, היינו חוסכים מעצמנו דם יזע ודמעות, ומדינת ישראל הייתה מתקדמת ומשגשגת – רוחנית ודמוגרפית, חברתית וכלכלית – בקצב מהיר יותר.

דרכו של מרן הרב קוק בפסיקת הלכה ובהנהגת הרבנות

גדולתו הייחודית והכוללת של הרב זצ"ל בתורתו, באישיותו ובעבודת ה' שלו • גישתו בפסיקה: לחשוש לדעות השונות היכן שאפשר, ורק בשעת הדחק לסמוך על שיטות המקלים • צערו של הרב על היתר המכירה והימנעותו המכוונת מלבסס אותו יותר • יחסו האמביוולנטי לכהונתו ברבנות • דרכו של הרב קוק בהנהגת הרבנות ובהיתר המכירה, לעומת דרכו של הרב עובדיה • המקרים הנדירים שבהם יצא הרב בעוז נגד החולקים עליו • ה"חיסרון" של הרב קוק שנתן מקום לחולקים עליו לבסס את טעותם

מרן הרב

Abraham_Isaac_Kook_1924לרגל יום האזכרה לאור ישראל וקדושו, מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ראוי לברר מעט את דרכו ברבנות ובפסיקת הלכה. מצד אחד אנו מוצאים בתשובותיו נטייה לחומרא, ובהנהגותיו האישיות החמיר עוד יותר. מאידך, ישנן שאלות שבהן הוא נחשב מקל. מצד אחד, חסידיו רואים בו דוגמה ומופת לרב בישראל, ואף הוא טרח לבסס את הרבנות הראשית. ומנגד מצינו שהוא עצמו הצטער מאוד על כך שנאלץ לעסוק ברבנות.

התורה השלמה

פוסק רגיל, לאחר שמכריע את ההלכה אינו נותן יותר מקום לחולקים, אלא מעצב קו ברור ומחזק אותו. דוגמה לכך אפשר ללמוד מהרב עובדיה יוסף זצ"ל, שאחר שבירר וחיזק את היתר המכירה כדרכו של מרן הרב קוק לא הביע צער וכאב על הצורך לסמוך על ההיתר, וכנגד המלעיזים על פסקו יצא בתוקף

גדול הגדולים וגאון הגאונים היה מרן הרב זצ"ל בכל תחומי התורה: תלמוד והלכה, מקרא ומדרש, קבלה וחסידות, היגיון ואמונה. בדרך כלל הבקיאים אינם מעמיקים, והמעמיקים אינם בקיאים; החודרים לדיוק הפרטים אינם בעלי מבט כולל ומקיף, ובעלי המבט הכולל והמקיף אינם חודרים לעומק הדיוקים. ואילו מרן הרב היה בקיא וחריף, מעמיק ומקיף. דברי התורה היו חיים ומאירים בו באופן נפלא כל כך, עד שכל ישותו מלאה תורה, וכל מעייניו משחר ילדותו ועד יומו האחרון היו נתונים לבירורה בשלמות.

תורתו הייתה תורה שמאירה, מדריכה ומחייה את העולם כולו: הקודש והחול, מדעי הרוח והטבע, היחיד, החברה, העמים והאנושות, הכישרונות השונים, ותנועת כולם אל תיקונם וגאולתם על ידי ישראל. מחשבתו מלאה רעיונות וחידושים מכל מרחבי התורה שניצבו גלויים לנגד עיניו.

כבסיס לכך, באישיותו היה צדיק וחסיד מאין כמוהו, שכל חייו קודש לעבודת ה'. גדולי תורה וחסידות העידו על עצמם שתפילתו ביום חול רגיל הייתה במדרגת תפילתם שלהם ביום הכיפורים.

נטייתו לחסידות ולהידור

הוא ראה את נקודת האמת והאור שבכל דעה, ולכן בהנהגותיו נטה להדר ומתוך כך להחמיר ככל השיטות. ולא היה לו בזה שום קושי, כי היה שמח בכל הידור שיש לו בסיס בהלכה, ובתנאי שהחומרא לא תהיה על חשבון אחרים.

לעתים אף נטה להחמיר בדברים שנראים כתרי חומרי דסתרי אהדדי (שתי חומרות שסותרות), אלא שהוא ברוחב דעתו ראה איך שתי השיטות הסותרות משלימות זו את זו, ולכן לא היו אצלו החומרות נחשבות כסותרות. כך למשל לעניין גיור (דעת כהן קנג קנד).

אמנם כשהשעה הייתה דחוקה הכריע על פי כללי ההלכה להיתר, וכפי שנהגו כל הפוסקים מדורי דורות לסמוך בשעת הדחק גם על שיטות של יחידים המקלים. אלא שגם מצבי הדוחק שונים זה מזה, ולכן פעמים שהתיר יותר ופעמים שהתיר פחות, לפי מידת ההכרח ולא יותר. כך למשל בעניין השמיטה, מחד ביסס את היתר המכירה, ומאידך נטה בכל מה שאפשר לדעת המחמירים, כדי לנסות ככל האפשר לקיים את מצוות השמיטה ולהעמיד את היישוב על האידיאל התורני. לכן גם לאחר המכירה אסר על יהודים לעשות את המלאכות הכתובות בתורה, למרות שמעיקר הדין אין הבדל בין המלאכות, שכן שביעית בזמן הזה מדברי חכמים. ולא זו בלבד, אלא שאף הסכים לנסות לשלב אוצר בית דין עם היתר המכירה, למרות הסתירה שיש ביניהם לכאורה (אגרות הראיה שיג שיד, משפט כהן עו).

עדות הרידב"ז על בכיו של הרב

כידוע, הרידב"ז ניהל מלחמה חריפה נגד היתר המכירה. בתוך המערכה סביב שמיטת תר"ע, הטיח הרידב"ז ברב קוק טענות קשות והעליל עליו עלילות רבות. אולם לעומתו, הרב השיב לו בכבוד ובאהבה.

בתוך דברי הקדמתו לספרו 'בית רידב"ז' כתב הרידב"ז דברים רבים שאינם מדויקים, וזאת מפני שלא הקפיד לבדוק את שמועותיו. וכפי שכתב למשל על הרב יצחק אלחנן מקובנא כאילו חזר בו מתמיכתו בהיתר המכירה. גם על הרב קוק כתב דברים שאינם נכונים מפי הרב יהודה ליב זלצר, שלאחר מכן הוצרך לכתוב מכתב התנצלות לרב קוק, שבו הכחיש את הנאמר בשמו (עיין מאמר של הרב איתם הנקין בעלוני ממרא 121).

אולם נדמה שניתן לקבל את עדותו האישית, וכפי שכתב שם: "מעיד אני עלי שמים וארץ שהרב דקהילת יפו (הרב קוק) בכה לפני בדמעות, לא כמו בוכה – אלא דמעות חמים מאוד". אולם אין משמעות המעשה הזה כפי שכתב שם הרידב"ז שבכי זה ביטא את רצונו של הרב קוק לחזור מההיתר, ורק מפני הלחצים הכבדים עליו נאלץ להמשיך לקיימו. שכן הרב קוק ידע עד כמה ההיתר מבוסס, מעל ומעבר לכל ההיתרים הנהוגים בישראל, כפי שביאר בספרו ובתשובותיו. אלא שהוא בכה על המחלוקת, ועל שעת הדחק שמכריחה את היישוב לוותר על קיום מצוות השמיטה בשלמותה האידיאלית. וכשם שהמזבח מוריד דמעות על זוג שמתגרש (גיטין צ, ב), למרות שבמצבים מסוימים מצווה לתת גט על פי התורה.

רבנותו

ראוי להוסיף כי באמת מתחילה מרן הרב קוק לא רצה לכהן ברבנות. ועד סוף ימיו, יחד עם הבנת החשיבות המרובה של תפקיד הרבנות בעם ישראל, סבל מהרבנות, שגם קיצרה את ימיו ומיררה את חייו. הצורך להכריע בין דעות שונות שבכל אחת יש אמת העיק עליו, שכן הוא ראה את האמת והטוב שבכל דעה. הוא נכסף לעולם שלם, והצורך להורות לכלל ישראל היתר מפני שעת הדחק כאב לו. ולכן גם כשהכריע להיתר, במידה מסוימת היה מרוצה מכך שיש מי שדואג להזכיר את דעת המחמירים.

במסגרת האחריות המוטלת עליו, רב צריך גם לעורר ולמחות על ענייני הדת, והרב קוק מילא את חובתו זו במסירות נפש. אולם לשם כך היה עליו להתעסק בפרטים מעשיים של כשרות, גיטין, סכסוכים וקטטות, ואילו נשמתו נכספה ללימוד תורה בשלמות, לגילוי סודות התורה כדי להביא גאולה לעולם. הוא בוודאי ראה את הערך העצום שבגילוי התורה הכללית בכל הפרטים הקטנים, ובחיבור לימוד התלמוד עם לימוד ההלכה. הוא הסביר איך שגם על ידי כך מקרבים את הגאולה, ואף השקיע זמן רב מיוזמתו בכתיבת ספרו 'הלכה ברורה' לשם כך. אבל הטרדות המעשיות והלימודיות לא השאירו לו מספיק פנאי וזמן לעסוק בדברים הגדולים שאליהם נטתה נשמתו, למעשה בראשית ומעשה מרכבה (סוכה כח, א).

כיצד קיבל על עצמו רבנות

מתחילה לא רצה מרן הרב לשמש ברבנות. וכפי שהיה מקובל באותם ימים, לפני חתונתו התחייב חותנו האדר"ת, שהיה אחד מגדולי הדור ורבה של פוניבז', לפרנס אותו בביתו שנים רבות כדי שיוכל לעסוק בתורה. אולם האדר"ת, שהיה צדיק וחסיד, נצרך לאסוף כסף לבני קהילתו העניים, ובמיוחד למאות המשפחות שבתיהן נשרפו, ולשם כך אף משכן את רכושו. כך נוצר מצב שהאדר"ת נתן את מיטתו לבתו וחתנו, ואילו הוא עצמו ישן על כיסאות בחדר לימודו. כששמע על כך החפץ חיים, חברו הטוב של האדר"ת, ביקש מהרב קוק שיסכים לקבל על עצמו את הרבנות הראשונה שיציעו לו. כך נאלץ הרב קוק להתחיל לשמש ברבנות בגיל עשרים ושלוש, בניגוד לכוונתו הראשונה.

מצבו הכלכלי אף פעם לא השתפר, כי כל כסף שהיה בידו תרם לעניים מבקשי עזרה, וכך נאלץ תמיד לשמש ברבנות. ומכיוון שהיה גאון, צדיק ואהוב, והנהיג את רבנותו כאחד הגדולים אשר בארץ, התבקש תמיד לשמש כרב בקהילות שונות.

המנהיג הרבני הרגיל

אולם כשמתבוננים לאחור, ניכר שמרן הרב לא היה המנהיג הרבני הרגיל. מנהיג רבני רגיל קובע עמדה ומחזק אותה, בלי לתת מקום חשוב לדעות החולקות. הקטנים שבהם אף מבטלים את דעת כל החולקים עליהם. ואילו מרן הרב הבין את נקודת האמת שבכל השיטות, מימין ומשמאל, חרדים וכופרים, ובכללם גם אלה שחלקו עליו ברשעות.

פוסק רגיל, לאחר שמכריע את ההלכה אינו נותן יותר מקום לחולקים, אלא מעצב קו ברור ומחזק אותו. דוגמה לכך אפשר ללמוד מהראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שאחר שבירר וחיזק את היתר המכירה כדרכו של מרן הרב קוק, לא חש יותר לדעת החולקים. הוא לא הביע צער וכאב על הצורך לסמוך על ההיתר, וכנגד המלעיזים על פסקו יצא בתוקף. וזאת למרות שלא הכניס לשיקול ההלכתי את מצוות יישוב הארץ, אלא הסכים להתיר על סמך הדוחק של החקלאים והצרכנים בלבד (יבי"א ח"י יו"ד לז מד). פוסק רגיל שהיה מכניס לשיקול ההלכתי גם את המצווה של יישוב הארץ, שהיא שקולה כנגד כל המצוות, היה הולך עוד צעד וקובע שבזמן הזה מצווה וחובה גמורה לנהוג על פי היתר המכירה, שכן בזכותו מחזקים את מצוות יישוב הארץ.

אנחתו של מרן הרב על מתן ההיתר

אולם מרן הרב נאנח וכאב על הצורך בהיתר. ואף שמצוות השביעית בזמן הזה מדברי חכמים, ויש סוברים שרק ממידת חסידות יש לשמור שביעית, ולא זו בלבד אלא שיש מחלוקת גדולה אימתי היא השנה השביעית (בימינו: תשע"ב או תשע"ד או תשע"ה), ועל ידי מכירה פשוט שאפשר להקל, וכפי שכתב בעצמו באגרת שי"א. מכל מקום, מכיוון שראה בעיני רוחו את האור הגדול הגנוז במצוות השביעית, גם כאשר בפועל עתה חיובה מצומצם ומוטל בספק – כאב מאוד את הצורך להפקיע את חיובה על ידי מכירה. זו אחת הסיבות לכך שוויתר כל כך על כבודו והבין את החולקים עליו, אף שמבחינה הלכתית טענותיהם היו קלושות (עיין אורות התחיה ה').

לכן כתב: "… בכוונה לא סדרתי את כל הדברים בעניין זה (של ההיתר) בהבנה גמורה, מסודרת ועמוקה כראוי, וכמה צדדים וטעמים ברורים השמטתי לגמרי, והכל כדי שלא ייקלט על ידי זה עניין ההיתר יותר מדאי…" (אגרת שי"א). ועוד הוסיף אחר כך שגם אם החולקים יתעצמו לטעון נגד ההיתר, באופן שיכריח אותו לבאר יותר עד כמה ההיתר מבוסס להלכה, מכל מקום "גם אז לא אמנע בעזרת ה' יתברך מלהעיר תמיד שהוא היתר של דחק ועניין של הוראת שעה, אבל לכתחילה ניחא לי שלא אצטרך לבא לידי מידה זו (שאבאר יותר את יסודות ההיתר), ויהיה הדבר עומד כפי התכונה הרפויה שנתתי לו בהמבוא (לשבת הארץ)".

דרך לימודו המסתעפת לפרטים צדדיים

כל סעיף וסברה תורנית היו חביבים על מרן הרב עד מאוד, ולכן אהב לפלפל ולהתדיין גם בטענות הצדדיות, עד שלעתים שומעיו ולומדי תורתו לא הבינו את דעתו לאשורה. כך שלעתים החולקים עליו התעלמו מהטענות המרכזיות שלו, ויצאו לפקפק על ההיתר בכך שתקפו סברות צדדיות שכתב רק כציצים ופרחים לדיון.

כך למשל ביחס למכירה עצמה, שמצד הדין אין בה שום חשש "לא תחנם" הואיל והיא לזמן מוגבל ולתועלת כלל ישראל, כמבואר בראשונים (עיין פניני הלכה – שביעית ויובל ז, ו). אבל כדי להוסיף דקדוק והידור המשיך לדון בעניין וכתב שעדיף למכור לישמעאלי שיש לו כבר קרקע, וסמך על גרסת הב"ח – שלימים התברר שהיא מוטעית. ועל כך "חגגו" החולקים, בעוד שכל הדיון שם הוא צדדי לגמרי (עיין במבוא לשבת הארץ פרק יב, ומשפט כהן סג).

אימתי יצא נגד החולקים

רק כאשר פגעו בפרנסתם ובכבודם של החקלאים, או בעניין הכללי של יישוב הארץ על ידי עלייה והתיישבות, יצא מרן הרב בעוז נגד מעשי הרשעות של מי שמתיימרים להיות צדיקים ופוגעים בעיקרי התורה.

כך כתב כאשר שמע שמתנגדי ההיתר בירושלים, לא זו בלבד שהחרימו את הפירות של היתר המכירה, עוד הוסיפו ונתנו היתר לשווק במקומם פירות של גויים: "עטי תרעד בידי למעשה הנבלה אשר נעשתה כעת לאחינו יושבי המושבות. כי אחרי אשר הוחזק הדבר עד כה, שלא ליתן הכשר להגויים כדי שלא לדחוק את רגלי ישראל המדוכאים ומיוגעים בעוניים, ועיניהם תלויות למחיתם על ידי פדיון הענבים, הנה עתה אחרי אשר נגמר העניין בדבר סכסוך שאלת השמיטה, שכל עיקרה באה לטובת אחינו בני המושבות, נמצאו חותרי מחתרת, אשר יעצו בסתר לקנות דווקא מהגויים, ולהרים קרן צרינו השוחקים על משבתנו, איך שאנחנו בעצמנו רודפים את אחינו בני בריתנו. אי שמים. אין לשער גודל החרפה וחילול השם ועוצם הרשעה שיש בזה. דמי לבבי כסיר ירתחו, וכאבי עד לשמים מגיע מהמצב האיום הזה, מהנפילה של תורה ויראת שמים אמיתית שיש בעניין זה…"

וכן כאשר החומרא הייתה קלושה ובניגוד לכללי ההלכה, ובמיוחד כאשר היא פגעה באנשים, היה תקיף בהוראת ההיתר, כדי שלא תיעקר התורה ח"ו. שכן ציוותה התורה לעשות סייג לתורה, ומתוך כך למדו חכמים שאסור לעשות סייג לסייג, וכפי שכתב לגבי היתרו לשמן שומשמין בפסח. אמנם גם שם נהג כבוד גדול ברבנים הזקנים שהחמירו, למרות שלדעתו טעו לגמרי בדבר הלכה (אורח משפט קיב).

עמדתו הרוממה נתנה מקום לשיטות רבות

ברוב צדיקותו, חסידותו וכישרונותיו המופלאים, דבק מרן הרב זצ"ל בתורה כולה, ממרום השגותיה העליונות הנובעות מהאחדות האלוקית העליונה ועד לכל היקף גילויה בהסתעפויות כל השיטות והדרכים, ונעשה בכך צינור לגילוי אור התורה לדורות. מתוך כך השכיל לראות ולהבין את המהלכים האלוקיים ההיסטוריים, ואת תנועת הרוח הישראלית והאנושית אל התיקון והגאולה.

אולם מרוב גדולתו ואורו היה לו "חיסרון": הוא התקשה לצמצם את עצמו למידת הדין הנדרשת להנהגת שיטה אחת בלבד בכל ענייני הציבור. ובכך ניתן מקום לחולקים עליו לבסס את הטעויות שלהם.

אולם כפי הנראה לא הייתה ברירה. זו הייתה הדרך לגילוי אור התורה בשלמות, ולהדרכה אלוקית לדורות המופלאים הללו שחושך ואור משמשים בהם בערבוביה. ועלינו מוטלת האחריות להמשיך בדרכי תורתו הרוממה, לבנות מסגרות ולסלול את הדרך הציבורית והמעשית לגילוי התורה כולה על ידי כל עם ישראל בכל מרחבי ארץ ישראל.

תולדות היתר המכירה

התעוררות בעיית השמיטה בשנת תרמ"ט, לראשונה לאחר הגלות • המחלוקת על היתר המכירה בין גדולי הפוסקים באירופה ובארץ ישראל, והסתמכות רוב האיכרים על דעת המתירים • בין האוסרים היו מי ששינו את עמדתם כשנוכחו בגודל שעת הדחק • בדור השני למחלוקת הושפעה עמדת המתנגדים החריפים להיתר מהתנגדותם לתנועה הציונית ולהתרופפות שמירת הדת בקרב החלוצים והאיכרים • ההתקפות וההשמצות של קנאי הדור נגד הרבנים המתירים • מדוע ההיתר מזוהה עם הרב קוק, למרות שהונהג שנים רבות לפני שעלה לארץ

בעקבות המאמרים הקודמים על היתר המכירה, הגיעו שאלות וטענות אודות המחלוקת על ההיתר. כדי להשיב לכולן יחד, מצאתי צורך לספר את הסיפור כסדרו.

התעוררות השאלה

הרבנים המתירים ראו צורך גדול למצוא היתר כדי להפקיע את חובת השביעית, שהיא מדברי חכמים או ממידת חסידות, ולקיים את מצוות יישוב הארץ שחיובה מדאורייתא. לימים התברר שהנחיצות הייתה הרבה יותר חמורה, מפני שרבים מהנותרים בגולת אירופה נרצחו על ידי הנאצים או נלכדו תחת שלטון השמד הקומוניסטי

במשך שנות הגלות הארוכה ארץ ישראל עמדה בשיממונה, ומעט היהודים שגרו בה לא עסקו בחקלאות.

גם מגורשי ספרד שהחלו לעלות לארץ לפני כחמש מאות שנה, וכן החסידים ותלמידי הגר"א שהחלו לעלות לארץ לפני כמאתיים שנה, לא עסקו כמעט בחקלאות. רק לפני כמאה וארבעים שנה החלו יהודים להקים יישובים חקלאיים ברחבי הארץ. ראשונים היו בני היישוב הישן בירושלים שיצאו מהחומות ויחד עם עולים חדשים הקימו היאחזויות קטנות, עד שבשנת תרל"ח הקימו את פתח תקווה. בשנת תרמ"ב החלה העלייה הראשונה של חובבי ציון, שמכוחה קמו עוד שבע מושבות עד שנת השמיטה של תרמ"ט (1889 למניינם): ראשון לציון, זיכרון יעקב, עקרון (מזכרת בתיה), נס ציונה, ראש פינה, גדרה ויסוד המעלה.

אז התעוררה לראשונה שאלת השביתה בשביעית, כשהבעיה הייתה כפולה – אישית וכללית. מבחינה אישית, האיכרים התקיימו בקושי ונזקקו לתמיכה, ושביתה בשביעית הייתה עלולה להביאם לדוחק נורא, עד שחלקם היו עלולים להגיע לחרפת רעב. מבחינה כללית, השביתה הייתה עלולה לגרום לחורבן המושבות. כי גם אם מקצת האיכרים יכלו להמשיך להיאחז בנחלתם, היה ברור שרבים לא יחזיקו מעמד, ובנוסף לכך – רבים מבני הגולה שחשבו לעלות לארץ יימנעו מלעלות לאחר שישמעו על קשיי השמיטה והקיום.

הרבנים המתירים

הרב שמואל מוהליבר, מגדולי התורה שבדור ומראשי חובבי ציון, יחד עם חבריו הרבנים באירופה, רבי יהושע מקוטנא והרב קלפפיש אב"ד ורשה, דנו בנושא, והכריעו להתיר לאיכרים להפקיע את השדות מחובת שמיטה על ידי מכירתם לגוי, באופן שלאחר המכירה היהודים יעבדו בשדות כשכירים של הגוי בעל השדה. גם הפוסק המפורסם רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה תמך בהיתר. וכן רבני הספרדים בארץ, ובראשם הראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר, תמכו בהיתר, תוך שהם נשענים על פסקי רבני הספרדים מהדורות הקודמים שחיו בארץ.

המתנגדים להיתר

אולם רבני האשכנזים בירושלים, ובראשם הרב שמואל סלנט והרב דיסקין, התנגדו להיתר. להערכתם, לא היה צפוי נזק גדול מהשביתה בשביעית, שכן ממילא היו שיטות חקלאיות לפיהן טוב להשבית מעת לעת את השדות. ועוד סברו שניתן להשיג תמיכה כלכלית לקיום המתיישבים שישבתו. עוד היו שטענו שאם יקלו בזה יימשכו להקל בעניינים נוספים. ואדרבה, חששו שמא דווקא ההיתר יגרום לחורבן המושבות, מפני שנאמר בתורה שעוון ביטול השמיטה גורם לגלות. היו עוד רבנים חשובים מאירופה, כדוגמת הנצי"ב מוולוז'ין והרב סולובייצ'יק בעל 'בית הלוי', שהתנגדו להיתר.

ככלל, המחלוקת עמדה על שני צירים. האחד, האם היתר המכירה מבוסס על רוב הפוסקים או על מיעוט. השני, האם המציאות דחוקה, שכן כלל ידוע בהלכה שבשעת הדחק אפשר לסמוך גם על דעות יחידים, וככל שהדוחק חמור יותר, כך נכון יותר להקל.

בפועל נהגו על פי היתר המכירה

בפועל, רוב האיכרים והתומכים שלהם חשו הכרח לסמוך על ההיתר, ובהדרכת רבניהם מאירופה פנו אל רבני הספרדים בארץ, והם ביצעו בעבורם את מכירת השדות. כך גם הייתה עמדתם של רוב גדולי הרבנים. אבל עדיין היו רבנים רבים בגולה ובירושלים שהתנגדו לו, וקנאי הדור עמדו לצדם ולחמו בחריפות נגד ההיתר ונגד הרבנים שתמכו בו.

בתחילה היו מחובבי ציון בין המחמירים

ראוי לציין שבתחילה היו מבין הרבנים המחמירים גם רבנים שחשו אחריות ציבורית כלפי היישוב החדש והאיכרים, כמו רבני ירושלים. וכן היו מבין הרבנים המחמירים רבנים שתמכו באופן נלהב ב'חובבי ציון', כדוגמת הנצי"ב מוולוז'ין והרב מרדכי גימפל יפה. אולם משביעית לשביעית התברר יותר עד כמה קשה לחלוצים לשבות, ולכן אף מבין המחמירים היו ששינו את דעתם להיתר. וכפי שהעיד האדר"ת על עצמו, שבשתי השמיטות הראשונות, בהיותו בגולה, נטה לדעת המחמירים. אולם לאחר שעלה לכהן כרבה של ירושלים, נוכח בדוחק הגדול ושינה את דעתו לתמוך בהיתר (אגרות ראי"ה רז). גם הרב דיסקין מירושלים התנגד בשמיטה הראשונה להיתר, ובשמיטה השנייה, לאחר הכרת המציאות, הסכים להיתר באופן חלקי.

המחלוקת בדור השני

בשנת תרס"ד (1904 למניינם) החל הרב קוק לכהן כרבה של יפו והמושבות, ובשנת השמיטה תר"ע, עשרים ואחת שנים לאחר הנהגת ההיתר על ידי גדולי הדור הקודם, קיים הרב קוק את היתר המכירה.

במשך השנים שעברו מעת תחילת ההתיישבות החדשה המושבות גדלו והתרחבו. במקום מאות איכרים היו כבר בארץ אלפי משפחות של איכרים שהתפרנסו מחקלאות. מצד אחד עובדה זו הפכה את ההיתר לנצרך יותר, ומנגד גרמה למתנגדי ההיתר להחריף את עמדתם, הואיל והוא נעשה מקיף וכולל הרבה יותר אנשים וקרקעות.

מצבם הרוחני של האיכרים

עוד שינוי משמעותי התחולל בינתיים: רוב תושבי המושבות הראשונים, בני העלייה הראשונה, היו שומרי מצוות, שמחויבים לפסקי הרבנים. אולם במשך הדור שעבר, תהליך החילון המואץ שעבר על הקהילות היהודיות באירופה השתקף בהרכב העולים הצעירים שהגיעו לארץ במסגרת העלייה השנייה. כך שבשנת תר"ע, רבים מהאיכרים החדשים לא היו שומרי מצוות בשלמות. רובם היו מוכנים לשתף פעולה עם הרבנים בענייני שבת, ערלה והפרשת תרומות ומעשרות, אבל בשום אופן אי אפשר היה לשכנעם לשבות ממלאכת השדות שנה שלמה. התרחקותם של החלוצים ממצוות גרמה למתנגדי ההיתר להחריף את מאבקם נגדו ונגד הרבנים שתמכו בו, ומנגד חיזקה את עמדת המתירים, שסברו שעל ידי ההיתר ימשיכו החלוצים לשתף פעולה עם הרבנים בענייני הכשרות (אגרות ראי"ה רצא, שיא).

מאבק נגד התנועה הציונית

אז כבר התבררו המחנות לגמרי. אם בתחילה היו רבנים שתמכו בחובבי ציון אך התנגדו להיתר, הרי שבדור השני כל התומכים בהתיישבות החדשה תמכו בהיתר. מנגד, המאפיין הבולט של המתנגדים היה, שהם הסתייגו במידה זו או אחרת מהיישוב החדש, וקל וחומר שהסתייגו מהתנועה הציונית שהוקמה בינתיים בשנת תרנ"ז (1897) ורוב מנהיגיה ופעיליה היו חילוניים.

רק לאור זאת ניתן להבין את ההתנגדות הקשה להיתר. אמנם בדור הראשון הרבנים המתנגדים עוד יכלו להתעלם מדעת המקלים, מפני שהיה מדובר בסוגיה חדשה שעוד לא התבררה דיה, וכן דוחק הרבים הכרוך בזה לא היה ברור. אבל בדור השני המתנגדים להיתר כבר הכירו את שיקוליו, ויכלו לדעת שהוא הרבה יותר מבוסס מהיתרים דומים, כדוגמת אכילת חדש בחוץ לארץ, שמקובלים בשעת הדחק. ולא זו בלבד, אלא שמנהיגי ההיתר נטו להחמיר ולהיזהר יותר לעומת מה שהיה מקובל להקל במקרי דחק דומים.

אין זאת אלא שהמחלוקת של רובם נגד התנועה הציונית קלקלה את שורת הדין, עד שהתעלמו מכל המקורות האיתנים של ההיתר, תוך שהם מקבצים את כל הטענות האפשריות לחומרא.

מצוות יישוב הארץ

כלומר, אם סוברים שאין טעם ביישוב הארץ בלי לשבות בשביעית, וגם אין ערך לקיום מצוות יישוב הארץ על ידי מי שאינו מדקדק במצוות, מובן מאליו שאין לחפש שום היתר לעבוד בשביעית.

אולם ההיתר מבוסס על מצוות יישוב הארץ, שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות. והשביתה בשביעית הייתה עלולה לפגוע מאוד בהתיישבות, מפני שגם בלעדיה קשיי העלייה והתיישבות היו עצומים ורק מעטים הסכימו לעלות לארץ, על אחת כמה וכמה שהם היו צפויים להתמעט אם יצטרכו לשבות ממלאכה בשביעית. לפיכך, ראו הרבנים צורך גדול למצוא היתר כדי להפקיע את חובת השביעית, שהיא מדברי חכמים או ממידת חסידות, ולקיים את מצוות יישוב הארץ שחיובה מדאורייתא. לימים התברר שהנחיצות הייתה הרבה יותר חמורה, מפני שרבים מהנותרים בגולת אירופה נרצחו על ידי הנאצים או נלכדו תחת שלטון השמד הקומוניסטי.

המחלוקת

לא היה קל לרבנים המתירים. הם נאלצו לעמוד בהתקפות והשמצות קשות מצד קנאי הדור. והיו מגדולי הדור שבתחילה התנגדו להיתר, ולאחר ששמעו את נימוקי ההיתר תמכו בו, אלא שנמנעו מלהביע את דעתם בגלוי מחמת המריבה שניהלו המתנגדים להיתר (כך למשל הפוסק המפורסם המהרש"ם).

הרב קוק

בעת שגדולי הדור הנהיגו את ההיתר בשנת תרמ"ט היה הרב קוק רק בן עשרים וארבע. למרות זאת, רבים מזהים את ההיתר עם הרב קוק, מפני שהוא ביאר את יסודותיו בהרחבה בספרו 'שבת הארץ', ובתשובות ואיגרות רבות, והוא גם היה אחראי על יישומו בהיותו הרב של יפו והמושבות בשמיטת תר"ע ותרע"ז (למרות שלא היה אז בארץ). גם לאחר מכן, בשמיטות תרפ"ד ותרצ"א, הנהיג את ההיתר כרבה של ארץ ישראל.

ראוי לציין שמטבעו היה מרן הרב קוק חסיד מופלג שנוטה להדר בכל מה שאפשר, ואף הצטער מאוד על שהוכרח להפקיע את מצוות השביעית על ידי המכירה. אלא שלמעשה הכריע שאי אפשר בשום פנים להחמיר. וכפי שכתב, שאין לשער את גודל חילול השם וחורבן התורה העלול להיגרם אם יחמירו בזה מעבר לחובה, שעל ידי כך מחזקים את הכופרים שטוענים שהתורה לא מאפשרת לישראל להתקיים, ולכן מוכרחים להתנער ממצוותיה (אגרות רצא, שיא).

בעז"ה בשבוע הבא אמשיך לכתוב על החמרת עמדתם של המתנגדים להיתר, ועל ההשלכות החמורות מזה עד ימינו.

למכור כדי לקיים "לא תחונם"

האם במכירת הקרקעות לנוכרי במסגרת היתר המכירה יש בעיה של "לא תחונם"? • טעם האיסור הוא למנוע אחיזה של הגויים בארץ ישראל • אין איסור "לא תחונם" במכירה לזמן מוגבל • אין איסור כשמטרת המכירה היא לחזק את אחיזתנו בארץ • הטוענים נגד היתר המכירה מטעם "לא תחונם" הם דווקא אלה שמתרשלים במצוות יישוב הארץ • מדוע סבר רבי יהודה הנשיא שיש לבטל את תקנת השביעית לאחר החורבן • מדוע לא הפעילו את היתר המכירה בתקופה שלאחר החורבן

שאלה על היתר המכירה

בזכות המאמר על היתר המכירה הבנתי בפעם הראשונה עד כמה הוא מבוסס בהלכה. לפני כן הושפעתי מטענת החרדים שזלזלו (בלשון המעטה) ברבנים שמקבלים את ההיתר. אמנם עוד נשארה לי שאלה, הרי אסור למכור לנוכרים קרקע בארץ ישראל, שנאמר: "לא תחונם", ואיך אפשר למכור את הקרקע כדי להפקיע את חיוב השביעית?

איסור "לא תחונם"

הרי שהאמת הפוכה, דווקא משום מצוות "לא תחונם" עלינו למכור את השדות לנוכרי בשביעית, כדי שישראל השבים מהגלות יוכלו להתחזק בארצם, ולא ייתנו לנוכרים להיאחז בקרקע על ידי שינצלו את השביתה של ישראל בשביעית

נבאר תחילה את האיסור. נאמר בתורה על עמי ארץ כנען "ולא תחונם" (דברים ז, ב), ופירשו חכמים, שאיסור זה כולל שלושה איסורים: לא תחונם – לא תיתן להם חנייה בקרקע, לא תיתן להם חן, לא תיתן להם מתנת חינם (ע"ז כ, א).

האיסור שלא לתת להם חן פירושו שלא לשבחם, כדי שישראל לא ילמדו ללכת בדרכיהם הרעות. האיסור שלא לתת להם מתנת חינם הוא כדי שלא לחזקם בדרכם ובאחיזתם בארץ.

האיסור שלא למכור להם קרקע בארץ ישראל הוא כדי שלא לחזק את אחיזתם בארץ. וכפי שנפסק ברמב"ם: "אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל… ומפני מה אין מוכרין להם במחובר (לקרקע)? שנאמר: 'לא תחונם' – לא תיתן להם חניה בקרקע, שאם לא יהיה להם קרקע – ישיבתם ישיבת ארעי…" (הלכות עבודה זרה י, א ד).

הרי שהאיסור הוא למכור לגויים קרקע בארץ ישראל, כדי שלא לחזק את אחיזתם בארץ וכדי שלא נלמד ממעשיהם הרעים. ולכן כל הדברים הללו מותרים בגוי שהוא 'גר תושב' – היינו גוי שקיבל על עצמו בפני בית דין שבע מצוות בני נח מתוך אמונה בה' אלוקי ישראל, ובתוך כך הוא גם מאמין בה' שהבטיח לעם ישראל את ארץ ישראל. אמנם בזמן הזה שהיובל אינו נוהג, לדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים אין אפשרות לקבל גרים תושבים, אלא רק גרי צדק שנעשים יהודים לכל דבר (רמב"ם שם י, ו). ואילו לדעת הראב"ד, גם כיום מי שבפועל נוהג כגר תושב, מותר למכור לו קרקע בארץ.

פסוקי התורה

וכל הדברים הללו עולים ומתבארים מפסוקי התורה שבהם מופיע איסור "לא תחונם". שנאמר: "כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונשל גויים רבים מפניך, החיתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחיווי והיבוסי, שבעה גויים רבים ועצומים ממך. ונתנם ה' אלוקיך לפניך והיכיתם, החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחונם. ולא תתחתן בם, בתך לא תיתן לבנו ובתו לא תיקח לבנך. כי יסיר את בנך מאחריי ועבדו אלוהים אחרים, וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר… כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך, בך בחר ה' אלוקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים ז, א).

אין שום איסור "לא תחונם"

נמצא אפוא שאין שום איסור למכור שדות לנוכרי למשך שנה או שנתיים. שכן כל מגמת האיסור היא למנוע מגויים שאינם גרים תושבים להשתקע בארץ. ובמכירה זו אין שום חשש, שהרי המכירה היא לזמן קצוב. וגם במשך זמן המכירה אין הגוי מתכוון לנחול את השדה בפועל, אלא להפך – כל מגמתו של הגוי הקונה היא לסייע ליהודים להתקיים יותר בארץ.

וכן כתב האדר"ת, שאינו מבין כלל את טענת החולקים, וכי מה הבעיה במכירה "לשנים אחדות באופן בטוח שיחזור לנו אחר כך, שלכאורה לא שייך בזה כלל 'לא תחנם'. בשגם (שהרי) כל עיקר הלאו הוא כמובן כדי שתהיה לנו אחיזה בארץ הקודש ולא להם, ואם נחמיר כל כך, הרי אי אפשר חס ושלום שתהיה לנו" (הובא בסוף ספר שבת הארץ). וכן כתב בשמן המור יו"ד ד; ישועות מלכו יו"ד נה, נט; אבני נזר יו"ד תנח; הרב פרנק (הר צבי זרעים ב, מז).

אין איסור "לא תחונם" במכירה לזמן

בנוסף לכך, גם אם המכירה לא הייתה נצרכת לחיזוק יישוב הארץ, כתבו כמה פוסקים שכל האיסור הוא במכירה לצמיתות, או לפחות כאשר הגוי מתכוון לנהוג שם כבעל הבית זמן מסוים. וכאן כאשר המכירה לזמן קצר בלא כוונה של הגוי לנהוג כבעל הבית, אין בה איסור של "לא תחונם". וכן כתב בספר החינוך מצווה של"ט בשם הרמב"ן.

דווקא משום מצוות "לא תחונם" צריך למכור את השדות לזמן

הרי שהאמת הפוכה, דווקא משום מצוות "לא תחונם" עלינו למכור את השדות לנוכרי בשביעית, כדי שישראל השבים מהגלות יוכלו להתחזק בארצם, ולא ייתנו לנוכרים להיאחז בקרקע על ידי שינצלו את השביתה של ישראל בשביעית.

ודווקא כדי שנוכל לקיים את מצוות השביעית כהלכתה מן התורה, צריך להיעזר בינתיים בהיתר המכירה. משום שמצוות השביעית מן התורה מתקיימת רק כאשר כל ישראל יושבים בארצם, איש על מחנהו ואיש על דגלו. וכדי שנוכל להמשיך להתחזק בארץ אל מול האויבים, וכן כדי שיוכלו כל הגלויות להתקבץ ולהיאחז בארץ, צריכים להקל ככל האפשר על החקלאים, שיתפסו כמה שיותר שדות, ויטעו כמה שיותר מטעים, בשביל כל היהודים שצריכים לעלות לארץ.

סברות נוספות

עוד נאמרו סברות נוספות בעניין זה, כמו למשל שהאיסור הוא לעובדי עבודה זרה דווקא, או שאין איסור כאשר ממילא יש כבר לגוי קרקע בארץ, או שבשעת הדחק לצורך ישראל הדבר מותר. אולם למרות שהפוסקים וגם מרן הרב קוק זצ"ל האריכו בהם מאוד מפני חיבת הלימוד והעיון, מכל מקום כל אלה הן סברות צדדיות לעניין המרכזי. והטעם העיקרי להיתר הוא כנ"ל, שכאשר המכירה היא לזמן קצר, ואין חשש שהגוי יאחז על ידי כך בארץ אלא להפך, על ידי המכירה לזמן ישראל יתחזקו באחיזתם בארץ – אין בזה שום עבירה, ואדרבה יש בזה מצווה של יישוב הארץ. שכן "לא תחונם" הוא ענף של המצווה הכללית – יישוב הארץ. ועובדה היא שרוב אלה שטוענים נגד היתר המכירה מטעם "לא תחונם" התרשלו ומתרשלים במצוות יישוב הארץ, ואין צורך להאריך בעניין כאוב זה.

רצונו של רבי יהודה הנשיא לבטל את השביעית

לאחר חורבן בית המקדש היו שנים שבהן מצבם של היהודים בארץ היה קשה מנשוא. בנוסף לנגישׂות הקבועות של הרומאים ששלטו בארץ והטילו מיסים גבוהים על היהודים, לעתים הגיעו שנות בצורת או מלחמה, שבהן דרשו הרומאים מיסים גבוהים יותר לצורך האספקה לחילותיהם. וכאשר שנים אלו נפלו סביב השנה השביעית, היה העול קשה מנשוא. לפיכך רצה רבי יהודה הנשיא (רבי) להתיר את השביעית, שהואיל והיא מצווה מדברי חכמים, יכולים חכמים להתירה בשעת הדחק. אולם רבי פנחס בן יאיר, שנודע כאחד מצדיקי הדור, לא הסכים להצטרף לכך, כי סבר שניתן להתקיים בדוחק בלא לעבוד בשביעית, ורבי נסוג מכוונתו (ירושלמי דמאי א, ג; תענית ג, א).

היאך רצה לבטל

לכאורה יש לשאול, היאך חשב רבי לבטל את השביעית, והרי כלל הוא שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחוכמה ובמניין, ובית הדין שתיקן לקיים את השביעית היה בית דינו של עזרא הסופר שלא היה גדול ממנו, והוא הנקרא כנסת הגדולה? אלא שסבר רבי שהואיל והצורך בכך דוחק מאוד, וממילא רבים מישראל עברו על התקנה ועבדו בשביעית, עד שאמרו חכמים "נחשדו ישראל על השביעית" (גיטין נד, א), לכן אפשר לבטל את השביעית גם על ידי בית דין קטן יותר. אבל מכיוון שלא קיבל לכך הסכמה מלאה מחכמי דורו, לא היה לרבי הכוח לכנס בית דין חשוב שיבטל את השביעית.

יחסו לעובדים בשביעית

ופעם הביאו לפני רבי אדם שעבד בשדהו בשביעית כדי שימחה בו, אולם רבי נמנע מלמחות בו ואמר: ומה יעשה המסכן הזה, שבעבור קיום חייו הוא עובד (ירושלמי תענית ג, א). עוד אמרו חכמים, שמקיימים תעניות ותפילות בשנת בצורת גם כשהיא נופלת בשביעית, בשביל פרנסתם של אחרים. ושאלו מי הם האחרים שבעבורם מתענים שירד גשם, והלוא ישראל צריכים לשבות מעבודת השדה בשביעית? ויש שפירשו שהתענו בעבור הגויים העובדים בשביעית, שאם לא ירדו גשמים התבואה תתייקר וגם ישראל יסבלו מכך. ור' זעירה פירש שהתענו בעבור יהודים חשודים שעבדו בשדותיהם כדי לקיים את עצמם, וביארו שדעתו כדעת רבי שהקל ביחס לעניים העושים מלאכה בשביעית (ירושלמי שם על פי קרבן העדה, פני משה, מרן הרב, ולא רש"ס והגר"א).

מצבנו היום

שאלה: אם בזמן חכמים שהיה קשה כל כך לשמור שביעית לא השתמשו בהיתר המכירה, מדוע היום אנחנו משתמשים בו?

תשובה: ביאר מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל, שהואיל ובאותם הימים הרומאים השליטים ניסו לעקור את ישראל משדותיהם, לא הייתה אפשרות לבצע שום סוג של מכירה, פן שונאי ישראל ינצלו זאת כדי לנשל את המוכר מאדמתו.

ובכל אופן אין מקום להשוות את תקופתנו לתקופה הסמוכה לאחר חורבן בית המקדש השני. שכן אז לכל הדעות היו חייבים לשמור שביעית מדברי חכמים, ואת זה ניסה רבי לבטל. אולם מאה וחמישים שנה לאחר תקופת רבי בטל בית הדין שקידש חודשים ומנה יובלות, ומאז לדעת כמה וכמה מגדולי הראשונים אין כלל חובה לשמור שביעית. בנוסף לכך, התעורר ספק לגבי מועד השנה השביעית, ויש שלוש דעות בראשונים אימתי היא השביעית. כך שגם בלי מכירה היה אפשר להקל בשעת הדחק לעבוד בשביעית, על אחת כמה וכמה בתוספת המכירה.

הפתרון נמצא בשומרון

הסיבות המוכרות שגרמו לעלייה התלולה במחירי הדירות • הסיבות השורשיות לעליית המחירים: צפיפות האוכלוסין והריבוי הטבעי • הפתרון למשבר: בנייה רוויה במערב יהודה ושומרון, סמוך למרכז • אחריות מנהיגי המדינה ואחריותם של המתנחלים לעיכוב קצב הבנייה ביישובים • לעשות תשובה על ההתרשלות במצוות יישוב הארץ ובסיוע לכלכלה ולחברה • ברכת "הטוב והמיטיב" בשתיית יין מסוגים שונים • די בכך שהיין השני שונה מהראשון, ובלבד שלא יהיה גרוע ממנו • מברכים "הטוב והמיטיב" רק כשנשאר משהו מהיין הראשון

משבר הדיור

לו היינו חרוצים יותר במצוות יישוב הארץ, היינו זוכים להסיר מעל מדינת ישראל את הסכנה שבנסיגה נוספת, והיינו מחזקים את הזהות היהודית של עם ישראל, בהעצמת ההתקשרות למקומות הקדושים שבהם חיו האבות, הנביאים והמלכים

כולם יודעים שמחירי הדירות עלו מאוד בשנים האחרונות, בעיקר באזור המרכז. הסיבות הידועות רבות: ראשית, ביורוקרטיה קשה שיוצרת סחבת נוראית בתהליך הכשרת השטחים לבנייה, אישורם ותכנונם – פי כמה מהמקובל ברוב המדינות המפותחות. אמרו שעשרה משרדי ממשלה שונים מעורבים במסלול המכשולים של תכנון, אישור וביצוע הבנייה, וזאת בנוסף לרשויות המקומיות. נוספה לכך החלטה אסטרטגית של ממשלת אולמרט בקיץ תשס"ח, שלא ליזום תכנוני בנייה במרכז הארץ כדי לחזק את הפריפריה. בהחלטה זו יש היגיון, בתנאי שיחד עם הקפאת הבנייה במרכז תבוא תוכנית משלימה לחיזוק הפריפריה בזירוז תהליכי תכנון ובנייה, הקמת מרכזי תעשייה, סלילת כבישים מהירים וייעול התחבורה הציבורית שתקרב את הפריפריה למרכז. בפועל התוכניות במרכז אכן הוקפאו, אך הפריפריה לא חוזקה די הצורך, מה שגרם לבניית הרבה פחות דירות מכפי צורכי השוק.

כללי השוק ידועים: כשהביקוש גובר על ההיצע, המחירים עולים. עברו שנתיים עד שממשלת נתניהו ביטלה את הקפאת תוכניות הבנייה במרכז, אבל העיכוב המשמעותי בהכנת תוכניות הבנייה – יחד עם הביורוקרטיה הקשה והמחלוקות הפוליטיות – יצרו מחסור משמעותי במלאי הדירות, והמחירים המשיכו לעלות.

הבעיה השורשית: הצפיפות הגוברת מעל ומעבר לשאר המדינות

כל זה ידוע לפרשנים השונים, אולם מהבעיה השורשית נוטים להתעלם. בכל אופן מחירי הדירות היו עולים באופן משמעותי, ושום הצעה לא תוכל לפתור באופן בסיסי את המשך עליית מחירי הדירות. הסיבה לכך היא שמדינת ישראל היא אחת המדינות הצפופות בעולם. ולא זו בלבד, אלא שהצפיפות בה גוברת והולכת מעל ומעבר למקובל, משום שבזכות התורה והמסורת היהודית שמציבה את ערכי המשפחה במקום גבוה, האוכלוסייה בארץ גדלה והולכת בשיעור הגבוה ביותר במדינות המערב. בנוסף לכך, בחסדי ה' יהודים ממשיכים לעלות לארץ, וכך הצפיפות במרכז גוברת, והמחירים עולים וימשיכו לעלות.

גם התערבות ממשלתית חריפה, בנוסף לנזק שתגרום לכלכלה בכך שתפגע בכוחות השוק החופשי, תוכל להוריד את המחירים לתקופה קצרה בלבד. הלחץ הטבעי ימשיך לדחוף אותם כלפי מעלה.

הפתרון: בנייה רוויה במערב השומרון ויהודה

ישנו פתרון פשוט למצב: לבנות ביהודה ושומרון, ובמיוחד במערב השומרון. אלו שטחים קרובים למרכז, ומחירי הקרקעות בהם עדיין נמוכים מאוד. עתודות הקרקע במערב יהודה ושומרון יכולות לרווח את אזור המרכז, ולהכפיל את יכולת הקליטה שלו פי שלושה וארבעה. על ידי בנייה רוויה (עירונית) נוכל להציע לזוגות הצעירים דירה קרוב למרכז במחיר סביר. את מה שנעשה בגוש מודיעין, שהועיל מאוד למיתון עליית המחירים בעבר, ניתן לעשות פי כמה וכמה על ידי שטחי מערב יהודה ושומרון. זהו אזור ההתרחבות הטבעי של מרכזי האוכלוסין והתעשייה, מן המערב אל המזרח. התרחבות זו גם תיצור פיזור הגיוני של האוכלוסייה במרכז, שבמקום להצטופף ברצועה צרה וארוכה, שמרחיקה את הקצוות מהמרכז, תתפשט במקביל לאורך ולרוחב, תוך קיצור המרחקים בין הקצוות. התרחבות זו גם תפחית את הסכנה הביטחונית המאיימת כיום על מיליוני יהודים בבת אחת.

על גבי מרכז אוכלוסין ענק שכזה, שנמשך מגב ההר ביהודה ושומרון ועד חוף הים, ניתן היה לחזק מאוד את הפריפריה – לדרום, לצפון ולמזרח.

הפחד מהצבת הפתרון

הבעיה היא שרבים מדי מפחדים מהפתרון הפשוט הזה. הזיות ה"שלום" עוד לא התפוגגו, ויש עדיין חסידים שוטים שבטוחים שרק עוד נסיגה אחת ושלום נפלא ישרור במזרח התיכון. נשיא ארצות הברית וראשי השמאל הישראלי עדיין מאמינים בכך. גם אלה שכבר התפכחו מהזיות השלום מהססים להציב לפני הציבור את הפתרון הפשוט והמתחייב – בנייה רחבת היקף ביהודה ושומרון.

מאותה סיבה, של חשש מהתמודדות מול האיבה הערבית, גם את הנגב והגליל לא מפתחים כראוי, ומפקירים שטחי מדינה נרחבים לבנייה בלתי חוקית ולשלטון פשע.

אשמת המתנחלים

גם לנו המתנחלים יש חלק באשמה. כמעט בכל היישובים הקהילתיים מערימים קשיים על בנייה בהיקף רחב בגלל ועדות קליטה נוקשות מדי, או מפני שרוצים לשמר את האופי הקהילתי ואת הנוחות של בית פרטי על חצי דונם, או מפני שרוצים לשמור על מחירי הדירות.

אם בכל היישובים הקרובים למרכזי התעסוקה בירושלים ובמרכז, שיש להם כבר תוכניות מתאר מאושרות, היו מתחילים כבר לפני חמש שנים בבנייה רחבה ורוויה, היינו יכולים לבנות לפחות עוד עשרים אלף דירות. כך אפשר היה לקלוט ביהודה ושומרון עוד מאה אלף מתיישבים, ובמקביל לשקוד על המשך תכנון הרחבת היישובים למרכזים עירוניים שלצדם שכונות יוקרה של ותיקים שמתגוררים בבתים פרטיים.

משימה לאומית

האחריות הראשית מוטלת על הנהגת המדינה, ובראש כולם ראשי הממשלות ושרי הביטחון, שהם המעכבים העיקריים של תוכניות הבנייה ביהודה ושומרון. משם נמשכת האחריות לשאר השרים שהיו יכולים לקדם ולהסיר חסמים מתוכניות הבנייה ביהודה ושומרון. אבל האחריות מוטלת גם עלינו, על כלל הבוחרים, ובאופן מיוחד על המתנחלים, שכבר זכו להכיר את הפתרון היסודי הזה.

הרשלנות הזאת, שלעתים גובלת בפשיעה, פוגעת קשות בקיום מצוות יישוב הארץ. לו היינו חרוצים יותר במצווה, היינו זוכים להסיר מעל מדינת ישראל את הסכנה שבנסיגה נוספת, והיינו מחזקים את הזהות היהודית של עם ישראל, בהעצמת ההתקשרות למקומות הקדושים שבהם חיו האבות, הנביאים והמלכים.

בנוסף לכך, היינו מסייעים לכלכלת ישראל בהוזלת מחירי הדיור ובהושטת יד לזוגות הצעירים שמתקשים כל כך בקניית דירה. מצוקת הדיור מתפשטת לתחומים נוספים, מעכבת זוגות מלהתחתן ומעלה את יוקר המחיה הכללי. בנייה רחבת היקף ביהודה ושומרון במחירים שפויים, הייתה משחררת לשוק כסף חופשי שהיה מושקע בחינוך ובפיתוח הכלכלה, ומאפשר לאנשים לצבור בתוך כך חסכונות משמעותיים לימי הזקנה.

גם שיטות הבנייה היו משתכללות ומשתפרות, שכן הורדת המחירים הייתה יוצרת יותר תחרות, ומכריחה את הקבלנים להתאמץ יותר בייעול וזירוז תהליך הבנייה תוך שיפור האיכות.

ה' יעזור שלא ניענש בייסורים קשים על הרשלנות ביישוב הארץ. אולי אם נזדרז להתעורר לשוב על כך בתשובה, נזכה לסייעתא דשמיא, ונוכל להשלים בשנים הקרובות את מה שהחסרנו.

ברכת הטוב והמיטיב על יין שני ושלישי

סביב חג הפורים, ראוי להזכיר הלכה מיוחדת שמבטאת את הערך שבשתיית יין בדיבוק חברים וסעודות מצווה.

תיקנו חכמים שאם היו לפחות שני אנשים שותים יין, ואחר כך באו לשתות יחד יין מסוג אחר, למרות שכבר בירכו על היין הראשון "בורא פרי הגפן", יברכו על שתיית היין הנוסף "הטוב והמיטיב". כמובן שגם בני משפחה, כמו איש ואשתו או אב ובנו, ששתו מיין הקידוש ואחר כך רוצים לשתות מעוד יין באמצע הסעודה, נחשבים כשניים ששותים יחד, ועל היין השני יברכו "הטוב והמיטיב".

וכן אם ישתו יין מסוג שלישי יברכו גם עליו "הטוב והמיטיב", וכן על רביעי וחמישי וכל יין נוסף.

אפשר שכל אחד ואחד מהם יברך על היין הנוסף "הטוב והמיטיב". ויותר מהודר, שאחד יברך ויוציא את חברו בברכתו.

טיבו של היין השני

אין צורך שהיין השני יהיה משובח מהראשון, אלא כל שאין ידוע שהשני גרוע מהראשון, כיוון שהוא שונה, הרי שיש בו איזה חידוש בטעמו או בטיבו ומברכים עליו "הטוב והמיטיב". ואפילו אם היו שני הבקבוקים מזן אחד, אם יש ביניהם שוני שניכר לשותים, כגון שהם מבציר שונה או שנעשו על ידי חברות שונות ויש שוני בטעמם, יברכו על הראשון "בורא פרי הגפן" ועל השני "הטוב והמיטיב".

ואף אם היין השני זול מהראשון, אם יש בו מעלה מסוימת שאין בראשון, כגון שהוא יותר טעים במתיקותו, או להפך – יותר יבש, יברכו עליו "הטוב והמיטיב".

אבל אם ברור שהיין השני גרוע מהראשון, ומשום בחינה אינו טוב מהראשון, אין מברכים על השני "הטוב והמטיב" (פניני הלכה ברכות ז, ז, 7).

כיצד ינהגו כשיש לפניהם יין טוב ויין גרוע

כשיש לפניהם יין טוב ויין שהוא פחות טוב ממנו מכל הבחינות, על פי ההלכה עליהם להקדים ולברך "הגפן" על היין הטוב, וממילא אחר כך לא יוכלו לברך "הטוב והמיטיב" על השני.

ורק אם מצד סדרי הסעודה מתאים להם יותר לפתוח ביין הגרוע, מכיוון שאינם מתכוונים אז לשתות מהיין הטוב, מותר להם לברך "הגפן" על היין הגרוע, וממילא אחר כך יברכו על היין המשובח "הטוב והמיטיב".

תנאים בברכה

מברכים על היין השני "הטוב והמיטיב" בתנאי שעוד נשאר להם מהיין הראשון, שאז בהוספת היין השני מתרבה השמחה.

מיץ ענבים אינו נחשב כיין, הואיל ואינו משמח.

טוב להדר שהיין השני לא יהיה על השולחן בעת שמברכים "הגפן" על הראשון. וכן אם הם רוצים לברך על יין שלישי ורביעי וכו', נכון שלא יהיו על השולחן בעת שמברכים על הקודמים להם (פניני הלכה ברכות ז, ח, 8).

הבהרה

נשאלתי האם אני בחרתי את הכותרת למאמר מהשבוע הקודם. תשובתי: כותרת הטור והתקציר שבראש המאמר נכתבים תמיד על ידי העורכים מטעם העיתון, ותפקידם למשוך את עין הקורא. לעתים הם משפרים את המאמר תוך מיקוד הנושא המרכזי שבו, אך לעתים המגמה למשוך את תשומת הלב עלולה ליפול להגזמה מוטעית.