ארכיון הקטגוריה: ארץ ישראל

יום העצמאות עדיין קדוש

קדושתו המשולשת של יום העצמאות • קדוש במצוות הריבונות על ארץ ישראל ויישובה • קדוש בקיום ההבטחה האלוקית לעיני העולם • קדוש בהצלת עם ישראל ממוות פיזי ומשמד רוחני • שבעים שנות מלחמות וטרור גבו פי שלוש מאות פחות הרוגים מחמש שנות שואה • בלי מדינת ישראל שתגן על זכויותיהם, גם היהודים בגולה היו ממשיכים לסבול • קהילות בחו"ל מתנתקות מהיהדות, ומדינת ישראל שומרת על הזיקה של אזרחיה ליהדות ולעם • אי-אמירת הלל מעכבת את הגאולה, שמחה והודאה מקדמות אותה

שלוש הקדושות של יום העצמאות

בשלוש קדושות נתעטר יום העצמאות: בקדושת מצוות יישוב הארץ, בקדושת התקיימות דברי הנביאים וקידוש השם לעיני העמים, ובקדושת הצלת ישראל מיד צורריהם.

לכן למרות החולשות והמעשים הרעים שנעשים לעיתים על ידי שרים וראשי ממשלות, השמחה וההודאה שלנו על יום העצמאות שרירות וקיימות, שכל שלוש הקדושות שביום העצמאות נשארו במקומן.

יישוב הארץ

בעת ההכרזה על הקמת המדינה חזר העם היהודי לקיים את מצוות יישוב הארץ, שעיקר עניינה שהארץ תהיה בריבונות ישראל, כפי שנאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (במדבר לג, נג). "והורשתם" הכוונה לכיבוש וריבונות, "וישבתם" הכוונה ליישבה שלא תהיה שוממה. כהגדרת הרמב"ן: "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (הוספותיו למצוות עשה ד. וכן מבואר בבית יוסף וב"ח או"ח תקסא, מ"א א, מ"ב ב).

קידוש השם ואתחלתא דגאולה

הקהילות היהודית בחוץ לארץ מתמעטות והולכות, ואילו בארץ ישראל מספר היהודים הולך וגדל. אפשר להעריך שאילולי הציונות, מספר היהודים בעולם היה כמחצית ומספר שומרי התורה והמצוות כרבע. מנגד, ככל שהיינו מתעוררים לעלות לארץ מוקדם יותר – היינו מצילים יותר יהודים, מבחינה פיזית ורוחנית כאחד

בהקמת המדינה הוסרה חרפת הגלות. דורות על דורות נדדנו בגלות, עברנו השפלות איומות, שוד ורצח. היינו ללעג וקלס בגויים, נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה. זרים אמרו לנו, אין לכם עוד תוחלת ותקווה. זה היה חילול השם נורא, מפני ששמו של הקב"ה נקרא עלינו, וכשאנו מתבזים גם שמו של הקב"ה מתחלל בגויים (כמבואר ביחזקאל לו).

יתר על כן, נביאי ישראל התנבאו בשם ה': "ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו, כד), "ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פריים" (ישעיהו סה, כא) וכן בפסוקים רבים נוספים. אבל לאחר שעברו דורות רבים ודבר ה' לא התקיים, התגבר חילול השם בעולם, ושונאי ישראל כבר גמרו בדעתם כי אבד הסיכוי שעם ישראל יחזור לארצו. ואף חז"ל הפליגו מאוד בנס קיבוץ הגלויות עד שאמרו: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמיים וארץ" (פסחים פח, א).

והנה אירע הנס, דבר ה' קם. היה זה קידוש השם גדול ונורא, שהלך והתעצם במלחמת ששת הימים, עת שחררנו את ירושלים והערים הקדושות שביהודה ושומרון.

תהליך זה של קיבוץ הגלויות והפרחת השממה, שקיבל דחיפה עצומה בעת הקמת המדינה, הוא התחלת הגאולה. כפי שאמר רבי אבא: "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו, ח): ואתם הרי ישראל ענפכם תיתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (סנהדרין צח, א). ופירש רש"י: "כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר".

הצלת ישראל

ביום העצמאות ניצל עם ישראל מעבדות לחירות, מעבדות של שעבוד מלכויות על כל הכרוך בה לעצמאות מדינית. מתוך כך גם נעשתה לישראל הצלה ממשית ממיתה לחיים, שכן עד אז לא יכולנו להתגונן מפני שונאינו שרדפו אותנו, ומאז בחסדי ה' אנחנו מתגוננים ומנצחים.

במשך שבעים שנות קיום המדינה נהרגו במלחמות ובפיגועים מעט יותר מעשרים אלף נפשות קדושות, אולם רק שנים אחדות קודם, בעת השואה האיומה, במשך חמש שנים נרצחו למעלה משישה מיליון יהודים קדושים. יותר מפי שלוש מאות. זה ההבדל בין מצב שבו אנו נמצאים בארצנו ויש לנו יכולת להתגונן ולהילחם, למצב שבו אנו בגלות ואין לנו יכולת להתגונן.

אף ליהודים שחיים בכל ארצות פזוריהם נעשתה ביום זה הצלה, שיש להם מדינה שמוכנה תמיד לקלוט אותם, ואף פועלת למענם בזירה הבינלאומית. לפני תקומת המדינה, לא התחשבו כמעט בטענות היהודים כנגד הרדיפות האנטישמיות הרצחניות שהתחוללו בארצות שונות. לאחר קום המדינה, אף המדינות המרושעות ביותר נאלצו להתחשב בפעילותה של מדינת ישראל למען היהודים המתגוררים בהן. אפילו המשטר הקומוניסטי נאלץ להתגמש ולהתיר ליהודים לצאת מאחרי מסך הברזל, דבר שלא ניתן היה להעלות על הדעת לפני הקמת המדינה.

האם הציונות גרמה להתחלנות?

יש שמתקשים לשמוח ביום העצמאות מפני שקיבלו את עלילת הכזב, כאילו התנועה הציונית היא שגרמה לעזיבת התורה והמצוות. אולם האמת הפוכה, למרות שכופרים רבים פעלו במסגרת התנועה הציונית, ואחת המגמות שלהם הייתה לחלן את העם. בפועל, בזכות התנועה הציונית ופעילותה למען קיבוץ הגלויות, העם היהודי ניצל מבחינה חומרית ורוחנית.

סיבות רבות גרמו לחילוניות, כשהעיקרית שבהן היא הקושי להתמודד עם ההשכלה והסביבה המודרנית, אבל העלייה לארץ לא הייתה הגורם לבעיה אלא הפתרון. נשווה את מצב היהודים שעלו לארץ לעומת אלה שנותרו בחוץ לארץ: בין הגרים בארץ יותר מ 25 אחוזים שומרי תורה ומצוות, וכ 40 אחוזים מגדירים את עצמם כמסורתיים, ואף רוב החילונים שומרים מצוות מסוימות, כמו נישואין, ברית מילה, יום כיפור, פסח וחנוכה. לעומת זאת היהודים שנשארו באירופה, רובם נרצחו בשואה, והנותרים תחת השלטון הסובייטי הורחקו בכוח מהמסורת היהודית, עד שמרבית צאצאיהם התחתנו עם גויים. מצבם של אלה שהיגרו לאמריקה ואנגליה אינו טוב יותר מבחינה יהודית: רוב הצעירים מתבוללים, פחות מ 10 אחוזים שומרי תורה ומצוות, ורוב אלה שמוגדרים שם כמסורתיים קשורים לדת כמו החילוניים כאן.

כך גם לגבי יהודי צפון אפריקה. מצבם של העולים לארץ בהשפעת התנועה הציונית טוב לאין ערוך ממצבם של אלה שנותרו בגלותם, שבפועל היגרו לצרפת ואחוז המתבוללים מביניהם כבר הגיע ליותר מ 60 אחוזים, ואילו כאן למעלה מ 80 אחוזים שומרי תורה ומצוות או מסורתיים.

גם מבחינה דמוגרפית, כל הקהילות היהודיות בחוץ לארץ מתמעטות והולכות, עקב נישואי תערובת ומיעוט ילדים, ואילו בארץ ישראל מספר היהודים הולך וגדל.

אפשר להעריך שאילולי הציונות מספר היהודים בעולם היה כמחצית, ומספר שומרי התורה והמצוות כרבע. מנגד, ככל שהיינו מתעוררים לעלות לארץ מוקדם יותר כך היינו מצילים יותר יהודים, מהבחינה הפיזית והרוחנית כאחד.

קביעת יום טוב – מצווה

מצווה לקבוע יום טוב לשמחה והודאה לה' ביום שנעשית לישראל תשועה, ועל סמך זה נקבעו פורים וחנוכה כימים טובים לדורות. כך למדו חכמים בקל וחומר – ומה ביציאת מצרים שניצלנו מעבדות לחירות נצטווינו לחוג את הפסח ולומר שירה בכל שנה ושנה, קל וחומר בפורים שניצלנו ממיתה לחיים (על פי מגילה יד, א, וכן מבואר בריטב"א שם). וביאר החתם סופר (יו"ד סו"ס רלג, ואו"ח רח), שמכיוון שמצווה זו נלמדת בקל וחומר, היא נחשבת כמצווה מהתורה. אלא שמהתורה אין הדרכה מפורטת כיצד לעשות יום טוב, וכל שעושה בימים אלה זכר כלשהו לתשועה יוצא ידי המצווה מהתורה; חכמים הם שקבעו לקרוא את המגילה ולעשות משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים, ולהדליק נרות בחנוכה.

קביעת יום טוב ביום העצמאות

כך קבעה מועצת הרבנות הראשית, בעת שכיהנו בה פאר גדולי הרבנים בארץ ובראשה עמדו שניים מגאוני ישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל. כך הייתה גם דעת רוב הרבנים בארץ, כפי שכתב הגאון הגדול רבי משולם ראטה בספרו שו"ת קול מבשר (ח"א כא), שמצווה לעשות יום טוב ביום העצמאות, וביאר את החובה הזאת על פי הרמב"ן והריטב"א ועוד ראשונים ואחרונים. הוא ביאר שאין לחוש בזה לאיסור "בל תוסיף", כי האיסור לבדות חג חדש הוא רק בסתם יום טוב שלא ניתקן לזכר ישועה, אבל מה שמתקנים לזכר ישועה יש בו חיוב מקל וחומר.

מנהג ישראל מדורי דורות

אין זה מנהג חדש שהנהיגו כלפי יום העצמאות, אלא שכך נהגו ישראל בקהילות רבות, שקבעו ימי שמחה לזכר ניסים שנעשו להם. בקהילות רבות קראו לימים אלו על שם חג הפורים, כגון "פורים פרנקפורט", "פורים טבריה". יש מקומות שנהגו באותם ימים לקיים משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים (עיין מהר"ם אלשקר סימן מט, מ"א תרפו, ה, א"ר שם; ח"א קנה, מא; ישכיל עבדי ח"ז או"ח מד, יב; ח"ח השמטות ד).

חובת אמירת הלל

מכיוון שחובה להודות לה' על התשועה שעשה לכלל ישראל, לפיכך מצווה לומר הלל ביום העצמאות, שבו ניצלנו מהצרה הגדולה ביותר, מצרת הגלות והשעבוד לזרים, שגרמה לכל הגזירות והרציחות האיומות במשך אלפיים שנה.

זאת כפי שאמרו חז"ל (פסחים קיז, א) שאחר נס קריעת ים סוף "נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהיו אומרים הלל על כל פרק ופרק וכל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". ופירש רש"י, שעל פי זה תיקנו חכמים בימי הבית השני לומר הלל בחנוכה (וכן מבואר בירושלמי פסחים י ו; שמות רבה כג, יב; וכן מבואר מדברי הגמרא מגילה יד, א).

כתב הגאון רבי משולם ראטה שמצווה לומר את ההלל עם ברכה, וכן נוהגים אצלנו. אומנם יש גדולים שמחמת חששות שונים הורו לומר את ההלל בלא ברכה, והרוצה לנהוג כמותם יש לו על מה לסמוך. אבל למי שסובר שאין להודות לה' על הקמת המדינה ועל כל הדברים הטובים שבאו לישראל על ידיה – אין על מה לסמוך, והרי הוא כופר בטובתו של הקב"ה ומרחיק את הגאולה (סנהדרין צד, א).

יהי רצון שמתוך ההודאה השלמה לה' ביום העצמאות נזכה לקיבוץ כל הגלויות, לבניין הארץ וירושלים, להשראת השכינה במלואה, להופעת משיח בן דוד ובניין בית המקדש במהרה בימינו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כשספר ותיק פוגש עולם משתנה

ההחלטה להדפיס מחדש את כרך העם והארץ בסדרת "פניני הלכה" התגלתה כאתגר מורכב • למרות החזון להעמיד משנה סדורה בענייני השעה כמו ביתר עולם ההלכה, הפער בין התחומים עדיין בולט • מאז המהדורה הקודמת, לפני שלוש עשרה שנה, השיח הציבורי השתנה במהירות והצריך שינויים משמעותיים • גם השינוי המבורך – התרחבות מעגל הקוראים אל מעבר לציבור מאזיני ערוץ שבע – מצריך הבהרות חדשות • המהדורה החדשה מתייחסת לנושאים חדשים, אך גם מבארת את ההיגיון והמוסר שבמצוות הארץ והאומה, עבור הקוראים ברחבי הארץ והעולם

מהדורה חדשה – והתלבטות

כאשר התייחסתי בעבר לנוכרים או ערבים, לאנשי יש"ע היה ברור שהדברים אינם נכתבים מתוך שנאה לזר. אולם קוראים רחוקים שמושפעים מהעלילות האנטישמיות המושמעות בתקשורת כנגד המתנחלים, ועל אחת כמה וכמה לומדי התרגומים, עלולים להבין את הדברים בצורה אחרת לחלוטין

בימים אלו, במסגרת סדרת "פניני הלכה", יוצאת לאור מהדורה חדשה של כרך הליקוטים בענייני "העם והארץ", ובה הוספות רבות וחשובות – רובן ליטוש והרחבה של ההלכות והביאורים שכבר היו, וחלקן הלכות נוספות. ברצוני לשתף את הקוראים בהתלבטות שקדמה לעבודת שדרוג הספר.

מתחילה, תקוותי ותפילתי היו שאזכה להוציא לאור את הלכות העם והארץ באופן מסודר וכולל, כמו בספרים השלמים שבסדרת "פניני הלכה", כדי לבאר את החזון השלם, מהכלל ועד פרטי ההלכות, בנוגע לייעודו של עם ישראל בארצו; היחס בין ישראל לעמים; סדרי השלטון, מלכות ודמוקרטיה; רבנות, חינוך וקהילה; החברה ומידת האחריות של מרכיביה השונים זה כלפי זה; סדרי המשפט בדינים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום; האחריות המוטלת על הכלל ועל המנהיגות לקביעת זהותה היהודית-דתית של המדינה. ואילו ספר זה, גם לאחר השדרוג, רחוק מאוד מהחזון.

אולם מנגד, מבוארים בו עניינים חשובים מאוד הנוגעים לייעודו של העם ולערכה של הארץ, גבולות הארץ וסדר יישובה, דיני צבא ומלחמה ומעמד ההתיישבות ביהודה ושומרון, סדרי שלטון ומעמד החוק והמשפט במדינת ישראל, עבודה עברית, הלכות זכר לחורבן והלכות גרים.

מול המציאות המשתנה

אלא שהמהדורה הקודמת הודפסה לפני שלוש עשרה שנים, בשנת תשס"ה, ובפועל רוב ההלכות נכתבו לפני כעשרים וחמש שנים עבור "פינת ההלכה" בערוץ שבע, והודפסו בספרי הליקוטים הראשונים של "פניני הלכה" משנת תשנ"ג עד תשנ"ח (בכריכה הצבעונית). במשך השנים שעברו מאז, גברה ההתלבטות אם ראוי להדפיס עוד מהדורה ועוד מהדורה, כאשר חוסר השלמות שבסגנון הליקוטים לעומת שאר הסדרה נעשה בולט יותר, ובמיוחד משום שמדובר בנושאים אקטואליים, וסגנון הליקוטים ששוכתבו מ"פינת ההלכה", שהיו מכוונים לבעיות השעה בזמן כתיבתם – נעשה פחות קולע ומכוון לשיח הציבורי שהולך ומשתנה משנה לשנה. ערכים לאומיים שהיו מובנים מאליהם גם עבור חלקים מחוגי השמאל, נעשים כיום פחות מובנים, וממילא יש צורך להרחיב בביאור מצוות התורה באופן שההיגיון והמוסר שבהם יבהיקו.

בנוסף, מעגל המאזינים ב"ערוץ שבע" ולומדי הספרים הראשונים היו חוג מתיישבי יש"ע ותומכיהם, ואילו כיום מעגל לומדי "פניני הלכה" התרחב לחוגים נוספים, ואף החלו לתרגמם לארבע שפות: אנגלית, רוסית, צרפתית וספרדית, עד שמספר הספרים שהודפס בשלוש עשרה השנים האחרונות הוא פי עשרה ממה שהודפס לפני כן. כאשר התייחסתי בעבר לנוכרים או ערבים (בפרקים החמישי והשמיני), לאנשי יש"ע היה ברור שהדברים אינם נכתבים מתוך שנאה לזר, אלא כחלק ממלחמה, מאבק או חזון של הקמת מדינה יהודית, שכן מנגד ברורים גם כל ערכי המוסר, החסד והשלום. וכפי שגם ידוע לכל מי שמכיר את המציאות, שהמתנחלים ככלל מתייחסים בכבוד לשכנים ולעובדים הערבים, מעל ומעבר למקובל בסכסוכים דומים במקומות אחרים. אולם קוראים רחוקים, שמושפעים מהעלילות האנטישמיות המושמעות בתקשורת נגד המתנחלים, ועל אחת כמה וכמה לומדי התרגומים, עלולים להבין את הדברים בצורה אחרת לחלוטין.

התאמה לקהל הרחב

לכן, כאשר הגיעה הדרישה לתרגם ספר זה לרוסית, ביקשתי להמתין עד שאעבור עליו שוב וארחיב בכמה נושאים מורכבים לשם תוספת ביאור עבור הלומדים המעמיקים, וכדי להתאימו גם ללומדים שאינם מכירים את השיח הפנימי של בית המדרש ושל מתיישבי יהודה ושומרון.

בתוך כך הוספתי עוד הלכות שביררתי במשך השנים, כמו דין "אשת יפת תואר" עם ביאור התיקון המוסרי שבו, וכן תוספת דיוק והרחבה בגבולות הארץ בעזרת מפות מאירות עיניים, בסיוע הרב יאיר וייץ. אף הוספתי ללטש את הסגנון, ולקרבו מסגנון הדיבור של "פינת ההלכה" לסגנון כתיבה.

הוספות לדוגמה

בפרק הראשון הוספתי מעט רעיונות יסודיים בעניין העם, כדי לבאר שערך העם קודם לערך הארץ, ואף שֵם הפרק שונה ל"מעלת העם והארץ". זו אחת הדוגמות לכך שאנשים המכירים את השיח הפנימי יודעים שהעם קודם לארץ, אבל אנשים רחוקים, בשגגה או בזדון, מעדיפים להטיח שעמדתנו שהארץ קודמת לעם.

בפרק החמישי הרחבתי בביאור היחס למגורי נוכרים בארץ (ה, א-ה), כדי שיובן שאין בהלכות אלו שנאת זרים, אלא ביטוי לחזון של הקמת מדינת מופת, אור לגויים, שכל תושביה שותפים לגילוי האידיאלים האלוקיים. בתוך כך גם התייחסתי באופן מפורט למצב שלנו כעת, וביארתי את הפתרון המוסרי שיש ברעיון גר תושב לדילמות שניצבות בפני עמי אירופה. עוד נוספה התייחסות הלכתית להריסת בתים ביהודה ושומרון על פי החלטת בית המשפט (ה, יג).

בפרק השישי (ו, ז-ח) הרחבתי את ההתייחסות לבתי המשפט האזרחיים של מדינת ישראל, הן בהעמקת הביקורת כלפיהם, הן בהבנת הצורך בקיומם והן בתפקיד המוטל על לומדי התורה. בסופו נוספה הלכה ביחס לבחירת נשים. בפרק השביעי דקדקתי יותר בביאור ההלכה ביחס למחבל שנתפס (ז, ט), ועוד הלכה על הערבות והאחריות להיטיב לכל בני האדם (ז, י).

מילוי ההבטחה לרב גורן

בספר זה גם מילאתי את התחייבותי לרב שלמה גורן זצ"ל, שהיה נשיא ישיבתנו בשנותיה הראשונות. בעת ששימשתי מזכיר רבני יש"ע, הוא כתב אליי תשובות חשובות וארוכות בענייני העם והארץ, איסור נסיגה וסירוב פקודה. באחד מימי מחלתו, בשעה שהצטער על רבנים שהשמיטו את שמו מסוגיית סירוב פקודה שבירר, התחייבתי לפרסם את עמדותיו כדי לפייס את דעתו ולשמחו. בחסדי ה' זכיתי למלא את הבטחתי, ועד כה הספר עם תשובותיו נדפס בכ-25,000 עותקים. במהדורה החדשה הוספתי תשובה שנכתבה אליי ונשמטה ממני, והרב מאור הורוביץ מצאה. הוא אמנם מצא עוד תשובה, אבל כיוון שהיא עוסקת בסוגיה רגישה של דין "רודף" על ראשי המחבלים, בחרתי שלא להדפיסה במסגרת ספר זה, שציבור רחב לומד בו.

הרחבה לדוגמה: עבודה עברית

בפרק השמיני טרחתי לבאר את הלכות עבודה עברית כמצווה להעדיף קרובים במעגלים שמתרחבים – ממשפחה לשכנים, בני העיר, העם, העמים הקרובים יותר עד לכל בני האדם – ולא כניכור כלפי זרים. מבחינה הלכתית, כך היה כתוב גם לפני כן, אולם מי שלא גדל על יסודות המוסר שבתורה עלול להבין זאת אחרת.

וכך כתבתי במהדורה החדשה (ח, א):

כאשר שני אנשים מבקשים מאדם הלוואה ויש ביכולתו להלוות לאחד בלבד, יקדים את הקרוב אליו יותר. שנאמר (שמות כב, כד): "אם כסף תלוה את עמי – את העני עמך". "עמך" היינו הקרוב אליך. לכן קרוב משפחה קודם לשכן, שָכן קודם למי שאינו שכן, המתגורר בעירך קודם למי שאינו מתגורר בעירך, בן עמך קודם לבן עם אחר (בבא מציעא עא, א).

כיוצא בזה נאמר (ויקרא כה, יד): "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו". אמרו חכמים (בספרא) שבמילת "עמיתך" התכוונה התורה להורות שבכל קנייה או מכירה יש לאדם להעדיף את עמיתו, היינו את הקרוב אליו יותר, ובכלל זה להקדים את בני עמו על בני עם אחר. החידוש בזה הוא שלא רק בענייני חסד וצדקה יש להעדיף את הקרוב, אלא גם בכל התחומים הכלכליים יש לאדם להעדיף את קרוביו.

אין בהלכה זו ביטוי של החרמת מי שאינו קרוב או מי שאינו שכן או בן עם אחר. להפך, ידוע שיש לכל ישראל אחריות לתיקון העולם כולו, וכפי שנאמר לאברהם אבינו (בראשית יב, ג): "ונברכו בך כל משפחות האדמה". וכן נאמר ליעקב אבינו (שם כח, יד): "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". אלא הלכה זו נועדה לבטא את האחווה והאחריות היתרה המוטלת על כל אדם כלפי קרוביו, שכניו ובני עמו. מסתבר שכך הדין גם לבני העמים כולם, שכל אדם צריך להקדים בכל העניינים שבין אדם לחברו את קרוביו, ואח"כ את שכניו, ואח"כ את בני עמו.

הרעיון של כלל זה פשוט והגיוני: כדי לפתור את כל המצוקות בעולם ולבנות חברה טובה ובריאה, יש להתחיל ולתקן לפי הסדר, מהמעגל הקרוב לרחוק יותר. מעבר לזה שכך האחווה מחייבת, עיקרון זה מאפשר לחברה לתקן את עצמה באופן שלם, כאשר האחריות מתפשטת באופן הגיוני במעגלים, שככל שאדם קרוב יותר לחברו כך הוא מכיר אותו יותר, ויודע יותר טוב כיצד לסייע לו באופן מועיל. כך בענייני צדקה, וכך גם בענייני עבודה, שלטווח ארוך הקרובים, השכנים ובני העם יודעים להעסיק את הפועל באופן המועיל ביותר לשניהם.

המצווה להעדיף את בן עמנו היא גם כאשר המחיר שהוא דורש מעט יותר יקר… אולם כאשר ההפרש ביניהם אינו מועט, אין חובה להעדיפו.

משמעות הדבר היא שאין כוונה שמצוות ההעדפה תשבש את השיקולים הכלכליים של האדם או העסק, אלא כוונת המצווה ליצור העדפה מסוימת לקרוב, לשכן ולבן העם, תוך שמירה על רווחיות העסק וכדאיותו.

מתוך כך המשכתי בהלכות הבאות לבאר את גדרי ההעדפה בעבודה.

לעילוי נשמת הרב איתמר הי"ד

במשך ימי הכנת הספר לדפוס, בכ' בשבט, נהרג על קידוש השם הרב איתמר בן גל הי"ד, מפאר גידולי ישיבתנו. בחייו ובמותו מסר הרב איתמר את לבבו, נפשו ומאודו על גילוי תורת ארץ ישראל, על החינוך לתורה ומצוות ועל יישוב הארץ, בקו הראשון של ההתיישבות, בהר ברכה. ספר זה, שעוסק בעם ובארץ, מוקדש לעילוי נשמתו.

בעלי המהדורה הקודמת

כיוון שרוב ההלכות שבספר זה כבר נדפסו במהדורה הקודמת, נמצאו הקונים הוותיקים מקופחים. לכן ביקשתי מההוצאה שבמשך שלושה חודשים ימכרו את הספר החדש במחיר עלות של 15 ₪ לכל מי שיצהיר שיש בידו מהדורה ישנה של "העם והארץ". לפרטים ולקבלת אישור לרכישה נא לפנות:
לחצו כאן לפרטים

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הרב איתמר הי"ד ממשיך לחנך

רבנים, ח"כים מימין ומשמאל, שומרונים וערבים בשבעה על הרב איתמר הי"ד • מדברי הרבנים בתום השבעה: הרב איתמר חי ומשפיע, ואף משפחתו משמשת מגדלור לעם • הנשיא איכזב בביקורו, ולעומתו רעיית ראש הממשלה הביעה הזדהות והקשבה • הולנדי שבא לנחם: המתיישבים בישראל הם הילד עם האצבע בסכר של העולם • הרב איתמר זכה להיות יותר מראש ישיבה, ולשמש מחנך לאומה • דאגתו בשיא החורף לביגוד החם של התלמידים • שאלה ללמדנים שבין הקוראים: האם אפשר לתת היום לערבי מעמד גר תושב?

סיפר ר' אלישע הנשקה: כשהייתי בשבו"ש בישיבה, חששתי שהכבוד הרב שראיתי שמייחסים בישיבה לעולם המעשה עלול להביא לחוסר שקידה בתורה. כך הרהרתי כשלפתע צדה את עיני דמותו התמירה של ר' איתמר, אז בחור בשיעור ד', מגיע למקומו בקדמת בית המדרש ושוקע בלימוד

מנחמים רבים מחוגים שונים הגיעו לנחם את משפחת בן גל בשבעה על הרב איתמר הי"ד, שהתקדש במותו על היותו בן העם היהודי, שלאחר אלפיים שנות גלות חזר ליישב את ארץ ישראל כדברי התורה והנביאים. בחייו ובמותו מסר את לבבו, נפשו ומאודו על קדושת התורה, העם והארץ.

כראוי למי שמסר עצמו להתיישב בקו הראשון של ההתיישבות בהר ברכה שבלב השומרון ונהרג על קידוש השם, הגיעו רבנים, שרים וחברי כנסת רבים ובכללם גם ממפלגת המחנה הציוני (אומנם ממפלגת יש עתיד לא הגיעו). היו גם קבוצות של חילונים שאינם מזוהים עם הימין שהגיעו לנחם, גם נציגי שכנינו השומרונים באו להשתתף, וכן ערבים שנמצאים בקשר עם היישוב.

דברי חיזוק מתלמידי חכמים

לסיום השבעה הגיעו רבנים לדבר, וכל אחד הוסיף נדבך משלו. הרב שמואל אליהו דיבר על הנבואות שמתגשמות בימינו, הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו דיבר על האמונה שהתגלתה דרך מעשה הפורים. בסעודת האזכרה של השבעה הגיע הרב בן ישי, אביה של רות פוגל הי"ד, שנהרגה על קידוש השם עם בעלה ושלושת ילדיה באיתמר. מדם ליבו הוא דיבר על חיי הנצח שמתעצמים על ידי מסירות הנפש, ומקרינים אור וברכה על כל עם ישראל, וכבר עכשיו מתקיימת בהם בחינה של תחיית המתים, שניצוצות מאישיותם נמסכים בחייהם של רבים. היו אלה דברי נחמה עמוקים שאין לתאר. אחר כך עמד חתנו והוסיף שגם בני משפחתם של הקדושים, שנשארים בחיים, הופכים למגדלור לציבור, וכפי שהם מתחזקים באמונה הציבור מתחזק מכוחם. הרב חיים דרוקמן דיבר על חיי האדם בעולם הזה, שאפילו הצדיקים הגדולים ביותר מגיע יומם והם צריכים למות, והשאלה האם באמת חיו בחייהם או שמא היו כרשעים שבחייהם קרואים מתים; וכשאדם דבוק בתורה ובמצוות ואף נהרג על קידוש השם הרי שהוא חי. ממש חי. הרב אייל ורד דיבר על הנוסח שאומרים על הצדיקים שנפטרים, "שביק חיים לכל חי", שבעת פטירתם הם משאירים את החיים שלהם לכל שאר האנשים שנותרו בחיים עלי אדמות, אשר יכולים מתוך כך להמשיך להתקדם ולהתעלות. שוב התפעלתי איך התורה מחייה וממתיקה, וכל רב מוסיף הארה מיוחדת להיטיב ולרומם.

בין הנשיא לגברת נתניהו

לקראת ביקורו של נשיא המדינה ביקשו פרנסי היישוב שאבוא כדי לכבדו, אולם ביקורו היה אכזבה גדולה. הוא לא הצליח להביע אמפתיה לא לאבלים ולא לדרכם ואמונתם. ניסיתי להציע לו לברך את ברכת "מציב גבול אלמנה", שבהקשר זה יש בה שתי משמעויות – האחת על המקום המיושב, והשנייה ברכה לאלמנה מרים, אולם הוא קטע את דבריי ולא נתן לי לסיים. כשהאבא הרב דניאל ביקש לדבר מעט על בנו, קטע אותו הנשיא כבר במשפט הראשון ואמר שהוא כבר שמע עליו. כאשר דיברו על הרצון ליישב את הארץ, הביע הסתייגות מכל מיני צדדים, ראשית שאין ראוי לבנות בעקבות פיגוע אלא צריך לבנות כמו אבותיו שעלו לירושלים בלי פיגוע. שנית, שיש דעות שונות והדברים מורכבים. שלישית, שאם כך צריך לתת אזרחות לאנשים שאולי צריך לחשוב גם עליהם. בקיצור, כל דיבור של אחד האבלים נקטע על ידי "כבוד הנשיא" בדבר הסתייגות ותוכחה. כך הסתיים הביקור בעוגמת נפש גדולה לאבלים. כדי לנחם את האבלים אמרתי לאחר שיצא שחשיבות הביקור בעצם קיומו, כי אחרי הכול זה האיש שמכהן כנשיא מדינת ישראל.

לעומת זאת, סיפרה לי אשתי על ביקורה של אשת ראש הממשלה, שהקרינה אהבה וחום לאבלים, חיבקה את האלמנה ואת האם, התעניינה בחייהם ובילדיהם, הקשיבה לדבריהם בתשומת לב תוך שהיא מלטפת את האלמנה, וכל כולה טוב לב והזדהות.

זה רק יכול ללמד עד כמה התקשורת החילונית מעוותת את המציאות כדי לקדם את עמדותיה.

אגב, אישי ציבור אחרים, ובכללם שרים וחברי כנסת שהגיעו לנחם, בירכו "מציב גבול אלמנה" בחפץ לב, ובכלל זה גם ח"כ איתן כבל מהמחנה הציוני.

המנחם ההולנדי והאצבע בסכר

הגיע חסיד אומות העולם הולנדי, והזכיר בפני כל הנוכחים (מהם תלמידיו של הרב שלומי בדש, אבי האלמנה, מהישיבה התיכונית בקרני שומרון) את הסיפור הידוע על הילד ההולנדי שעצר באצבעו פרץ מים שאיים להפיל את הסכר, ובכך הציל את העיר. הוא הכריז בפני שומעיו: "באתי היום לומר בשם מיליוני אנשים ברחבי העולם – אתם היום האצבע של הילד שסותמת את הסכר, ומצילה את העולם מהרשע של הטרור האסלאמי".

כבר עכשיו ראש ישיבה

לפני זמן מה פגשתי את הרב פרוכטר, ראש הישיבה התיכונית בגבעת שמואל, וכשהזכיר את הרב איתמר כמצליח במיוחד בשליחותו החינוכית, סיפרתי לו את תקוותי שיגדל להיות ראש ישיבה תיכונית. הוא השיב לי: כבר עכשיו הוא כעין ראש ישיבה.

לאחר שהרב שבתי סבתו, ראש ישיבת מצפה יריחו, סיים להעביר שיעור בין מנחה למעריב, ליווה אותו תלמידו בנימין בדש, אחיה של מרים האלמנה, וסיפר לו בצער על אובדן העתיד שהיה צפוי לרב איתמר הי"ד. ניחם אותו הרב סבתו ואמר: אני ראש ישיבה כבר עשרות שנים, וכבר זכיתי להעמיד אלפי תלמידים, ולא זכיתי למה שזכה הרב איתמר, שנתעלה להיות מחנך לאומה, שרבים כל כך שומעים על הנהגותיו התרומיות ומסירותו לתורה ולחינוך התלמידים, ומתחזקים ומתעלים לאור דמותו.

מה משך את לב השבו"ש

סיפר ר' אלישע הנשקה: כשהייתי בשבו"ש בישיבת הר ברכה, שמיניסט חשדן ותוהה, חששתי שהכבוד הרב שראיתי שמייחסים בישיבה לעולם המעשה, לקודש הגנוז בחול, עלול להביא לחוסר שקידה בתורה, בקודש הגלוי. כך הרהרתי כשלפתע צדה את עיני דמותו התמירה של ר' איתמר, אז בחור בשיעור ד', מגיע למקומו בקדמת בית המדרש ושוקע בלימוד. ברגעים אלה גמלה בליבי ההחלטה שאלמד בישיבה. לאחר כמה שנים הוא שלח לי את הסיכום המפורט שלו בהלכות שבת כדי שאיעזר בו ללימודי הרבנות, ובו השתמשתי לרוב.

כמה שנים לאחר מכן, הימים ימי תחילת החורף, סערות וסופות מפילות את החשמל ביישוב מפעם לפעם. בבוקרו של יום שישי סגרירי ועגמומי במיוחד, הסלולרי שלי רוטט. על הצג הודעה מר' איתמר שנשלחה לכל תלמידי הישיבה. את לשונה איני זוכר, אך מכיוון שבניגוד לקור ולסער הזועף בחוץ היא חיממה את ליבי במיוחד, אני עוד זוכר את תוכנה – אף שעברו שנתיים או שלוש מאז: "חורף חם ובריא לכולם, לא לשכוח להצטייד בביגוד חם, אם חסר משהו לגשת אליי. באהבה, איתמר". המסר היה בערך כזה, ההודעה קצת יותר ארוכה. סתם תזכורת אימהית כזאת. כשראיתי אותו כמה דקות לאחר מכן, רציתי לפרגן על המסירות ואמרתי שהוא יכול להיות "אמא נפלאה". הוא הצטחק כדרכו ועבר נושא, ואצלי את עגמומיות החורף החליף גל חום אביבי. כך, בנוסף לעוד אינספור שעות תורה ועשייה למען הכלל שראיתי אצלו במשך שמונה השנים שזכיתי להכירו, ראיתי בו את האידיאליסט השקדן, העמל בתורה בגבורה מחד, ואוהב הבריות בעל החסד מאידך.

שאלת הערבי שחושש להתגייר

הגיע לנחם גם ערבי, שבנו שירת בצבא ונהרג על הגנת ישראל, והביע הזדהות מלאה עם העם היהודי. לא זו בלבד אלא שאף ביקש להיכנס אליי כדי להתייעץ בעניין גיורו. כמי שלמד פיזיקה, הוא רגיל בלימוד וכבר הספיק ללמוד ספרים כגון הכוזרי ולשמוע שיעורים באינטרנט, וברצונו להתגייר. להערכתו יש לו גם שורשים יהודיים. אולם אשתו אינה מעוניינת להתגייר, ואם לא יתגרש לא יוכל להתגייר, שכן התורה אוסרת על יהודי לחיות עם מי שאינה יהודייה. הוא שאל מה ראוי לו לעשות, האם להתגרש מאשתו שהוא אוהב? השבתי שמן הסתם עדיף שיישאר עם אשתו ויחיה כגוי צדיק ששומר שבע מצוות.

אבל הוספתי שבזכות שאלתו אשתדל לבדוק סוגיה חשובה מאוד, האם אפשר בזמן הזה להחזיר את דין גר תושב למקומו. גר תושב הוא בן אומות העולם שמקבל על עצמו בפני בית דין את אמונת ישראל ומתחייב לקיים שבע מצוות בני נח, ולגבי שאר המצוות – אם יקיים יזכה לשכר, ואם לא יקיים לא יהיה בידו עוון. מבחינת מעמדו הוא שותף עם העם היהודי, מצווה לגמול עמו חסד כמו עם היהודים ומותר לכתחילה שיגור בארץ ישראל. הבעיה היא שלהלכה, רק לבית דין של דיינים סמוכים שנסמכו איש מפי איש עד משה רבנו יש סמכות לקבל גר תושב (רמב"ם הלכות עבודה זרה י, ו). אומנם גם גר רגיל צריך מעיקר הדין להתקבל על ידי דיינים סמוכים, אולם מכיוון שלמדנו שכלל הוא שבכל הדורות צריך שתהיה אפשרות להתגייר, גם לאחר שנפסקה הסמיכה ממשיכים לקבל גרים. השאלה האם אפשר למצוא דרך לקבל גר תושב כיום. מעמד זה יכול לשמש פתרון לצאצאי יהודים שלהלכה אינם יהודים, שיתגיירו ויקבלו מעמד של גר תושב, שמכל הבחינות האזרחיות הוא שותף מלא של העם היהודי.

מן הראוי להושיב על כך כמה תלמידי חכמים שיבררו נושא זה מהיסוד. אם יש בין הלמדנים מי שיכול לסייע בבירור סוגיה זו, אשמח לקבל את חוות דעתו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ההספד על הרב איתמר בן גל הי"ד

קשה להאמין, אבל בתקופה האחרונה הרב איתמר ומרים דיברו על האפשרות שאחד מהם ייהרג על קידוש השם, והסכימו שהם מוכנים לעמוד בניסיון הזה בגבורה. לא כקנאים שמואסים בחיים דיברו כך, אלא כיהודים שאוהבים כל כך את החיים, עד שהם מוכנים להקריב הכול למען החזון שהועיד ה' לעמו ישראל להביא אמונה, ברכה וחיים לעולם. בכל העולם אנשים מתים מכל מיני סיבות, אשרי מי שזוכה למות על מצוות יישוב הארץ

פתאום באמצע היום היכתה בנו השמועה, עננים אפורים של בכי התעבו בשמיים וקול נורא התפשט בעולם והודיע: הרב איתמר בן גל מהר ברכה נרצח. ופתאום מרים אלמנה, ואביטל, דניאל, רוני ואברהם יתומים.

לימדונו רבותינו שכל יהודי שנהרג מפני היותו יהודי – נקרא קדוש, ומובטח לו שהוא בן עולם הבא. במותו על היותו יהודי פשט את מלבושיו הפרטיים והתעטף בקדושת ישראל. ואם כך אמרו על כל יהודי, על אחת כמה וכמה על יהודי שבחר לחונן את עפרות ארצנו הקדושה, בקו הראשון של ההתיישבות. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בתלמיד חכם, שלמד ולימד, שמר ועשה, שכל המצוות והמעשים הטובים שלו מתעלים ומתקדשים בקדושת כלל ישראל, והוא עולה כקורבן תמים על מזבח האומה.

הרב איתמר היקר והאהוב, ידענו תמיד שאתה מסור לתורה, לעם ולארץ, והנה התברר לנו שגם אתה, בכל דרכיך ומעשיך הטובים, עלית במעלות קדושים וטהורים שמסרו נפשם על קידוש השם.

אם היו שואלים את אויבינו מה היו מעדיפים, שיהרגו מהם אלף איש או שנקים שכונה חדשה, היו מעדיפים להקריב אלפי אנשים ובלבד שלא נמשיך ליישב את הארץ. לכן הנקמה העמוקה ביותר היא להמשיך לבנות, להקים עוד שכונה, להפוך את הר ברכה לעיר

במשך אלפיים שנה יהודים נהרגו על קידוש השם כשתפילה בפיהם, שיום יבוא ועם ישראל יחזור לארצו לקיים בה את התורה, לתקן עולם במלכות שד י ולהביא ברכה לכל משפחות האדמה. לשם כך היו מוכנים לשאת על גבם את כל הייסורים הנוראים, כי ידעו שהתורה, ארץ ישראל והעולם הבא נקנים בייסורים, ועל ידי קנייתם העולם הזה יתוקן ויהפוך לעולם הבא.

אומות העולם נדו לשברנו, לא האמינו שנחזור לארץ, לא האמינו שהארץ השוממה תחזור לתת את פריה, שיתקיימו בנו דברי ה' בתורתו: "וְשָׁב ה' אֱ לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ לֹהֶיךָ שָׁמָּה… וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" (דברים ל, ג ה). כל קדושי ישראל שבגלות האמינו בזה, אבל אתה, הרב איתמר, זכית לקיימם בגופך. על ידך ובך דברי הנביא יחזקאל מתגשמים: "כֹּה אָמַר אֲ דֹנָי א לוהים לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב… וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה… וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִי
בוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה, אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי. כֹּה אָמַר אֲ דֹנָי אלוהים, עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם, אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם. כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" (יחזקאל לו).

עוד לא הגעת לגיל שלושים, אבל כבר הספקת לרקום חלומות גדולים והתחלת להגשימם. בשנים הספורות שבהן שימשת כרב ומדריך הצלחת להלהיב בחורים בחזון התורה השלמה, שמחברת שמיים וארץ ומאירה את המדע והעבודה.

באהבה, בנחישות ובסמכות דרשת מתלמידיך הצעירים ללמוד, והם למדו. גם בקייטנות דרשת שיחד עם הטיולים והכיופים – ילמדו, והחניכים הופתעו להיווכח עד כמה לימוד התורה איתך היה מאתגר ומהנה, עד שהם והוריהם ביקשו שכך יהיה בשנה הבאה. ואתה הסכמת, כי תמיד היית מוכן להתנדב לדברים שבקדושה, ואת הכול לקחת באחריות ורצינות מלאה.

אהבת את תלמידיך החדשים בישיבה התיכונית בגבעת שמואל, שיבחת את החריצות והרצינות שבה הוריהם והם מתייחסים ללימודים בכל המקצועות.

ציפינו שתמשיך להגדיל תורה, ללמוד וללמד. היינו בטוחים שכמנהיג טבעי, יגיע יום ותהיה ראש ישיבה תיכונית, והנה עתה כל החלומות אבדו. אין מי שימלא את מקומך, אין מי שיבין כמוך את מלוא החזון, ויהיה חרוץ כמוך בהגשמתו.

נדיר לראות אדם שכל כך מעריך ומכבד את הוריו. בברית של בנך אברהם, לאחר שאביך הרב דניאל סיפר ברוב טובו על חותנו הסבא רבי אברהם, לחשת באוזני: הלוואי ואזכה להיות כמו אבי, להבין לעומק את האנשים ולהיות צדיק וטוב לכולם. ועוד סיפרת לי כמה פעמים כיצד אמך גומלת חסד בהתמדה עם כל המשפחה.

פעם כשנסענו לחתונה עם חותנו הרב שלומי, התפתח דיון אם ראוי שהחתן יקרא לחותנו אבא. ואז איתמר אמר שזה תלוי בקשר, שאם הקשר טוב וקרוב, אז בוודאי נכון שהחתן יקרא לחותנו אבא, וחותנו הרב שלומי זרח מאושר.

לחתונתו הגיע עם עניבה יפה ומיוחדת. שיבחתי את הופעתו ואת העניבה שאביו בטעמו הטוב בחר לו. לאחר כשבועיים השאיר בביתי מתנה מפתיעה – עניבה זהה. יעזרני ה' ואזכה ללבוש אותה בחתונותיהם של ילדיך, אביטל, דניאל, רוני ואברהם.

"ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי". בדרכך לברית המילה נהרגת. גורלו של העם היהודי לשאת את דגל הצדק והמוסר בעולם, ולכן בכל דור הרשעים הגדולים ביותר נלחמים בנו, וביותר בצדיקים. הם כיום אלה שמפיצים בכל העולם טרור, מזהמים את המים, ואנחנו מבשרים טובה לעולם. וכדרך האבות הקדושים שחפרו בארות מים, גם אנחנו מובילים בהתפלת מי ים ובמיחזור מים על ידי שימוש בקולחים.

אם היו שואלים את אויבינו מה היו מעדיפים, שיהרגו מהם אלף איש או שנקים שכונה חדשה, היו מעדיפים להקריב אלפי אנשים ובלבד שלא נמשיך ליישב את הארץ. לכן הנקמה העמוקה ביותר היא להמשיך לבנות, להקים עוד שכונה, להפוך את הר ברכה לעיר.

אנחנו לא חזרנו לארץ כדי לנשל ערבים הגונים מנחלתם, אבל משקמו עלינו לכלותינו, מן הדין שכל מי שרצה להרוג ייהרג, וכל מי שרצה לגרש יגורש. אשרינו שיש לנו מדינה וצבא, ובעזרת ה' כל מה שצריך להיעשות ייעשה.

לפעמים שואלים אותנו 'מדוע אתם משתמשים בטרמפים?', והתשובה פשוטה – אין דרך אחרת לחיות כאן. זה הסיכון שאנחנו נוטלים על עצמנו כדי לקיים את המצווה שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות, מצוות יישוב הארץ בקו הראשון של ההתיישבות. וכשאחד מאיתנו מתקדש, גם אנחנו, כל המתנחלים שנוסעים בכל הדרכים, נעשים בזכותו קדושים.

אחים יקרים, מתנחלים אהובים, מי יספר לכם עד כמה גדולים מעשיכם הקטנים. כמה אתם גדולים בעת שאתם ממשיכים בשגרת חייכם, כשאתם ממשיכים לנסוע בדרכים ועומדים על משמר עמנו וארצנו. בגופכם ממש אתם מגשימים את חזון הנביאים.

קשה להאמין, אבל בתקופה האחרונה הרב איתמר ומרים דיברו על האפשרות שאחד מהם ייהרג על קידוש השם, והסכימו שהם מוכנים לעמוד בניסיון הזה בגבורה. לא כקנאים שמואסים בחיים דיברו כך, אלא כיהודים שאוהבים כל כך את החיים, עד שהם מוכנים להקריב הכול למען החזון שהועיד ה' לעמו ישראל להביא אמונה, ברכה וחיים לעולם. בכל העולם אנשים מתים מכל מיני סיבות, אשרי מי שזוכה למות על מצוות יישוב הארץ.

לפני זמן לא רב, כאשר ראה הרב איתמר אם שבוכה ומתאבלת יותר מדי על בנה שנהרג, עלה בדעתו שאולי גם לו זה יקרה ואמו תבכה עליו יותר מדי, ואמר לאשתו כי הוא צריך לומר לאמו, שאם כך יקרה וייהרג, שלא תרבה לבכות. שתהיה חזקה, לכבוד התורה, העם והארץ. אבל הוא לא הספיק לדבר איתה על כך.

יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות, שתאסוף את דמעותינו יחד עם דמעות כל הקדושים שנרצחו ונטבחו ונהרגו על קידוש שמך, וירוו את הארץ ויצמיחו את הדגן התירוש והיצהר, וינחמו את אבלי ציון וירושלים, ויהפכו הדמעות לטללי חיים, שיזכירו את כל הנשכחות ויצמיחו את כל הרעיונות, להוסיף ברכה וחיים לכל משפחות האדמה.

ריבונו של עולם, תן כוח למרים האלמנה לגדל את היתומים לתורה ומצוות, תן בריאות וכוח לסבים ולסבתות לסעדם, לטפחם ולהובילם לחתונתם.

ריבונו של עולם, תן כבוד לעמך, תהילה ליראיך ותקווה טובה לדורשיך. שמחה לארצך וששון לעירך, ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קודשך. קבץ נידחנו מארבע כנפות הארץ, ובזכות הרב הצעיר איתמר בן גל שנהרג על קידוש שמך, סייע לנו ליישב את כל הארץ שהבטחת לאבותינו ולנו, ויתקיימו בנו דברי הנביא: "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים. עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ…. כִּי כֹה אָמַר ה' רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׁמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע ה' אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל… הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה. בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ….. וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה'… וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד. אָז תִּשְׂמַח בְּת
וּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם" (ירמיהו לא).

•••
חזרתי מבית הקברות, ועל המדרכה ליד ביתי פוסעים המוני ילדים, הולכים מבית הספר החדש שביישוב לביתם. הם יאכלו ועוד מעט יתחילו בפעילות הענפה של אחר הצהריים – לימוד תורה וחוגים בכל התחומים האפשריים כמעט. אמרתי בלבבי: מי ילד את כל אלה ואנחנו הלא שכולים וגלמודים. הרי נותרנו לבדנו, ואיך פתאום בכל המחזורים הצעירים בהר ברכה ישנם כמאה, והם ממשיכים לעסוק בשלהם ולצהול כאילו לא אירע דבר. הם רק יודעים שצריך ללמוד יותר ולבנות יותר כי הרב איתמר נהרג. "ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי".

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

גבולותיה של ארץ ישראל

מפת גבולות ארץ ישראל על פי הפסוקים ודברי הפרשנים והפוסקים • גבולות הארץ שכבשו בני ישראל כשעלו ממצרים הם רק הבסיס • גבולות ארץ ישראל כולה רחבים יותר, אלא שדור הנכנסים לארץ לא היה גדול מספיק, ולכן נצטווה לכבוש את השטח הבסיסי תחילה • לגבולות השונים יש משמעות ביישוב הארץ: מקומות שנמצאים בגבולות עולי מצרים ממוקמים גבוה יותר בסדר העדיפויות • הגבולות משמעותיים גם לעניין המצוות התלויות בארץ, אך מקומות בריבונות ישראלית חייבים בכל מקרה במצוות

גבול אחד הוא הגבול של הארץ כולה כפי שהבטיח ה' לאברהם אבינו, וישנם הגבולות המצומצמים המובאים בפרשת מסעי שאותם נצטוו עולי מצרים לכבוש. ומדוע לא נצטוו לכבוש את כל הארץ כולה? מפני שמספרם לא הספיק ליישוב הארץ כולה

בכל עת שמדברים על גבולות ארץ ישראל, יש לשים לב לשני סוגים של גבול: גבול הארץ כולה, וגבול הארץ לעולי מצרים. נפרט יותר: האחד הוא הגבול של הארץ כולה כפי שהבטיח ה' לאברהם אבינו, שנאמר: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (בראשית טו, יח), וישנם הגבולות המצומצמים המובאים בפרשת מסעי (במדבר לד) שאותם נצטוו עולי מצרים לכבוש. ומדוע לא נצטוו לכבוש את כל הארץ כולה? מפני שמספרם לא הספיק ליישוב הארץ כולה, ולכן המצווה הייתה שיתנחלו תחילה בעיקר הארץ, בעבר הירדן המערבי, ובהדרגה יתפשטו אל מרחבי הארץ כולה. לאחר שבני ראובן וגד ביקשו לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי, נענה להם משה בדיעבד, אולם התוצאה הייתה שלשאר השבטים לא היה כוח מספיק להגשים את מלוא הציווי, ולכבוש את כל השטחים שבגבול פרשת מסעי.

גבולות דרום הארץ כולה

גבול דרום-מערב של ארץ ישראל כולה הוא "נהר מצרים". מוסכם שנהר מצרים הוא השלוחה המזרחית של הנילוס, שהיא באזור תעלת סואץ כיום. לגבי גבול דרום, נאמר: "ושַׁתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים" (שמות כג, לא). משמע שכל חצי האי סיני בגבול ישראל, שכן ים סוף מקיף אותו, והוא נקבע כגבול דרום.

יש לציין שיש מפרשים שהרמב"ם, שהתגורר בקהיר הקדומה שבמזרח הנילוס, סבר שהוא גר בתחום ארץ ישראל, כפי שכתב מהריק"ש (ערך לחם אבן העזר קכח).

גבול דרום של עולי מצרים

אולם המצווה על עולי מצרים הייתה לכבוש תוואי גבול שמתחיל מדרום ים המלח עד "נחל מצרים", כפי שמבואר בפרשת מסעי (במדבר לד, ה), ורק לאחר שיישבו את עיקר הארץ כראוי, יתפשטו לכל גבולות הארץ. נחלקו הפוסקים לגבי הגבול הדרומי שאותו נצטוו עולי מצרים לכבוש, והמחלוקת תלויה בזיהוי המקומות שנזכרו בפרשת מסעי מדרום ים המלח ועד נחל מצרים. יש אומרים שהגבול מתעגל מעט דרומה מים המלח, כולל את ירוחם ושדה בוקר ושוב מתעגל צפונה עד נחל מצרים (תבואות הארץ); יש אומרים שהוא נמשך יותר דרומה עד עין יהב בערבה ומצפה רמון בנגב ומשם נמשך עד נחל מצרים (אדמת קודש), ויש סוברים שהוא מדרים עד אילת ומשם נמשך לנחל מצרים (הרב טיקוצ'ינסקי על פי רס"ג).

עוד נחלקו מהו "נחל מצרים". לרוב הראשונים וכמה אחרונים נחל מצרים זהה ל"נהר מצרים", שהוא השלוחה המזרחית של הנילוס (תרגום יונתן וירושלמי, רש"י, רמב"ם, תוספות, הרוקח, רד"ק, רש"ס, גר"א), ולרבים מהאחרונים על פי מקצת הראשונים, נחל מצרים הוא ואדי אל-עריש (רס"ג, כפתור ופרח, רדב"ז).
ראוי לציין שלכל השיטות חבל עזה וחבל ימית נכללים גם בגבולות שנצטוו עולי מצרים לכבוש, והם היו בנחלת יהודה, שנאמר: "עזה בנותיה וחצריה עד נחל מצרים והים הגדול וגבול" (יהושע טו, מז).

משמעות הדיון עד היכן גבול עולי מצרים היא לשני עניינים: א. חובת יישוב הארץ שם, האם היא במקום גבוה בסדר העדיפויות כגבולות פרשת מסעי או נמוך כשאר גבולות הארץ המובטחת; ב. חובת המצוות התלויות בארץ כל עוד אין שם ריבונות ישראל. אומנם מקום שנמצא בריבונות ישראלית והוא בגבולות הארץ כולה, בכל אופן חייב במצוות התלויות בארץ כגבול עולי בבל.

גבול דרום של פרשת מסעי
גבול דרום של פרשת מסעי, המפות הוכנו על ידי נחמה רוזנשטיין

גבולות צפון – הֹר הָהָר

גבול צפון שבפרשת מסעי מתחיל במערב, מהים, במקום הסמוך להֹר הָהָר, שנאמר: "וזה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תְּתָאוּ לכם הֹר ההר" (במדבר לד, ז). השאלה היא היכן הר ההר, והאם הוא הגבול הצפוני של ארץ ישראל כולה או רק גבול צפון לעולי מצרים, שלאחר שיתחזקו יכבשו הלאה עד נהר פרת.

חמש שיטות ישנן בזיהוי הר ההר:

  • א) לתרגום יונתן ותרגום ירושלמי (במדבר לד, ז) הוא ברכס ההרים הנקרא טוורוס אומנוס, שהם הרי אמנוס בדרום טורקיה, צפונה מקו רוחב 36.
  • ב) ל'כפתור ופרח' (פרק יא) הוא הר הנקרא "אקרא", הנקרא כיום הר קל, בגבול שבין טורקיה לסוריה, בקו רוחב 36.
  • ג) לרמב"ם גבול צפון הוא בקו רוחב 35 (הלכות קידוש החודש יא, יז), ומתחיל בצד המערבי בהר הסמוך לעיר בניאס.
  • ד) לר"ש סירילאו (שביעית ו, א) ו'תבואות הארץ' (פרק א') הוא הר הנמצא מעט דרומה מטריפולי, שנקרא כיום הר בתרון.
  • ה) ל'אדמת קודש' (פרק א') הוא סמוך לביירות ממזרחה, בהר הנקרא כיום חמנה.

כפי הנראה, לפי הדעה הרביעית והחמישית מקום הר ההר הוא הגבול שאותו נצטוו עולי מצרים לכבוש ולחלק לשבטים; אולם קשה לומר שלדעתם הוא גבול הארץ כולה, כי אי אפשר למתוח גבול טבעי בין נהר פרת והר ההר לשיטתם. לכן מסתבר שלדעתם גבול הארץ כולה הוא כדעה הראשונה או השנייה.
מנגד, לדעה הראשונה, הר ההר הוא אכן גבול הארץ כולה, וניתן למתוח ממנו גבול טבעי של כ180 ק"מ עד לנהר פרת. אולם מה שהצטוו ישראל לכבוש בפרשת מסעי מסתבר שכולל את הרי הלבנון בלבד. הרי שאין מחלוקת גדולה בעניין גבול צפון, מפני שהדעות המצמצמות עוסקות בגבול פרשת מסעי, והדעה המרחיבה עוסקת בגבול הארץ כולה. והמסתבר לדעתי, שגבול פרשת מסעי הוא כדעה החמישית, וגבול הארץ כולה כדעה הראשונה. ונראה שהעובדה שישראל לא הצליחו לכבוש את כל שטח עבר הירדן המערבי עד סוף גבול צפון של פרשת מסעי היא מפני ששני שבטים וחצי נחלו בעבר הירדן המזרחי, ועל כן לא יכלו לנחול את הרי הלבנון.

גבול צפון
גבול צפון, המפות הוכנו על ידי נחמה רוזנשטיין

כשבג"ץ העדיף את האווזים

יש מקום לעדכן לפי זמננו את הגדרות צער בעלי חיים, אך מתוך שיקול דעת ובלי לחצים פוליטיים • בעבר פיטום בהמות לא נחשב לצער, והיה מותר הלכתית • כיום, אל מול שיטות הפיטום המודרניות, פיטום אווזים נתון במחלוקת בין הפוסקים • לאור המורכבות בנושא ראוי היה לחפש את האיזון, וכך עשו נציגי הציבור, אך בג"ץ אסר באופן גורף את הפיטום ופגע בענף גידול האווזים • תפילה לחנוכת בית ספר • תאגיד השידור: עוד במה לבוז ומשטמה משמאל, על חשבון משלם המיסים

שינויים בהגדרת צער בעלי חיים

ייתכן שיהיו דברים שבעבר לא נתפסו כצער גדול ונורא לבעלי חיים, ובעתיד ייחשבו כצער גדול שאסור לצערם בו. תהליך זה יכול להתנהל באחריות ויכול גם להתנהל באלימות, איומים והפצת שקרים. אז יהיה צורך לאזן ולתקן את ההחלטות הפזיזות שנציגי הציבור קיבלו

כפי שלמדנו בגיליון הקודם, מותר לאדם להשתמש בבעלי חיים לצורך פרנסתו, ובכלל זה מותר לצערם לצורך פרנסה. אולם אין לצערם באופן שיטתי צער נורא ואכזרי בשביל פרנסה, כדוגמת איסור אבר מן החי.

כתבתי שיש מקום לומר, שיחד עם העלייה ברמת חייהם של בני האדם מבחינה מוסרית וכלכלית, גם המושג צער בעלי חיים יכול להשתנות. וכשם שבעבר דברים מסוימים לא נחשבו כמצערים בני אדם וכיום הם נחשבים מצערים, כך במקביל ייתכן שיהיו דברים שבעבר לא נתפסו כצער גדול ונורא לבעלי חיים, ובעתיד ייחשבו כצער גדול ונורא שאסור לצערם בו באופן שיטתי לצורך פרנסה. תהליך זה יכול להתנהל באחריות ויכול גם להתנהל באלימות, איומים והפצת שקרים. אז יהיה צורך לשוב ולאזן ולתקן את ההחלטות הפזיזות שנציגי הציבור קיבלו, או במקרה יותר גרוע שופטים "יודעי כול" החליטו. כמדומה שבמידה מסוימת זה מה שקרה בעניין פיטום האווזים.

פיטום בהמות בהלכה

הפיטום אומנם מצער את בעלי החיים, אולם חכמים התייחסו אליו כצער סביר שניתן לבצעו לכתחילה לצורכי פרנסה (וכפי שגם האדם מתאמץ ומתבזה בשביל פרנסתו). כך למדנו (שבת קנה, ב), שהיו מאביסים את הגמלים, היינו דוחפים את האוכל בכוח לגרונם למקום שלא יוכלו לפולטו, כדי שיוכלו ללכת במדבר ימים רבים בלא לאכול. כיוצא בזה היו מאמירים את העגלים ומהלקטין לתרנגולים כדי להשמינם, כלומר תוחבים בכוח את האוכל לגרונם למקום שלא יוכלו לפולטו (ביצה כט, ב).

וכן היו נוהגים לפטם אווזים כדי להשמינם, עד מצב שהאווזים כבר לא ידעו לאכול בכוחות עצמם בלא שידחפו את האוכל לגרונם, והתירו לבקש מגוי לפטמם בשבת כדי שלא יצטערו מחמת הרעב (שו"ת הרמ"א עט). אומנם התעוררה בעיה שבעקבות תחיבת האוכל לגרונם בכוח, הוושט נפצעה והיה חשש שהאווז נעשה טרף. ויש שהתירו את האווזים אחר בדיקת הוושט (רמ"א יו"ד לג, ט, ועוד רבים), ויש שאסרו, מפני שייתכן שנטרפו ולא יראו זאת בבדיקת הוושט (ב"ח ועוד רבים).

סוגיית פיטום אווזים בדורנו

בדורות האחרונים שיכללו את הפיטום, ובמקום לבצעו בידיים החלו להיעזר במכונות. כמו כן מצאו שכדי להגדיל את הכבד טוב להלעיט את האווז בתירס ולצמצם את תנועתו, וכך הגיעו למצב שהכבד של האווז גדל פי עשרה ממצבו הרגיל. יש סוברים שבאופן זה צערו של האווז גדול יותר, מפני שמלעיטים אותו בכמות גדולה יותר. בנוסף לכך התירס היבש מגדיל את הסיכון של פציעת הוושט והטרפתו. מאידך יש סוברים שאין בכך יותר צער מבעבר; ולא זו בלבד, אלא שבתקופה האחרונה שוכללה השיטה והחלו להלעיט את האווזים בדייסת תירס רטובה שמוחדרת לקיבתם בקשית דקה, באופן שאינו מכביד עליהם בעת ההלעטה וגם ממעט את סיכון ההטרפה. ועדיין רבים טוענים שהגדלת הכבד לממדים של פי עשרה גורמת לאווז צער רב וקשיי נשימה והליכה. להלכה, יש שנטו לאסור משום צער בעלי חיים (הרב יעקב אפשטיין בחבל נחלתו ט, כו) ויש אומרים שאין בזה איסור (הרב איתי אליצור בתחומין כד; הרב פנחס טולידנאו ברית שלום ח"ב חו"מ ז). ולרב יעקב אריאל שליט"א אין בזה איסור אבל אינו מהודר, ולכן ההכשר שנתנו לכבד אווז הוא כשר ולא חלק.

במצב כזה היה מן הראוי לקבוע הגבלות על מידת הפיטום, כדי לאזן בין צורכי האדם לצערם של האווזים, באופן שיוכלו להמשיך לגדל אווזים ולפטמם. בפועל, בעקבות המאבקים החריפים של ארגוני צער בעלי חיים נגד מגדלי האווזים, בארצות לא מעטות נקבע חוק שאוסר פיטום אווזים. במדינת ישראל ניסו נציגי הציבור לקבוע עם מגדלי האווזים מתווה ביניים, שיאפשר המשך פיטום האווזים בתנאים נוחים יותר, אולם שופטי בג"ץ החליטו לקבל את עמדת ארגוני צער בעלי חיים ואסרו באופן מוחלט פיטום אווזים בישראל.

בפועל אוכלוסיית האווזים כמעט נכחדה מהארץ, ולא ברור אם האווזים ששרדו ואלה שלא נולדו מרוצים כיום יותר… כפי הנראה הם בכלל לא מודעים לזה, כפי שגם אז לא היו מודעים לסבל הנורא שייחסו להם בני אדם.

תפילה לחנוכת בתי הספר בהר ברכה

ביום שלישי זכינו לחנוך ביישוב, יחד עם שר החינוך נפתלי בנט, את שני בנייני בתי הספר החדשים (לבנים ולבנות). בתי הספר הוקמו לפני שש שנים במבנים זמניים, ובחסדי ה' בכל בית ספר כבר לומדים כיום יותר מ200 תלמידים, כולם בני היישוב. לאור המספרים ההולכים וגדלים, בכיתות א' כבר יש שתי כיתות בנים ושתי כיתות בנות, ולפי המצב בגנים ובמעונות, בעוד כשש שנים מספר התלמידים יהיה יותר מכפול.

כאן המקום לספר שגידול מבורך מתרחש בכל מרחבי המועצה האזורית שומרון. השנה בכיתות ו' לומדים כ800 תלמידים, ובגן חובה כ1,400 תלמידים (וזאת בנוסף לתלמידי המועצות המקומיות, כדוגמת קרני שומרון, קדומים ועוד). אולם חובה לציין שעיקר הגידול הוא ביישובים הקרובים לקו הירוק; מיוחד במינו הוא הר ברכה, שלמרות היותו בגב ההר, בקו הראשון של התיישבות, מצליח לגדול כל כך.

במקום לנאום נשאתי תפילה לה', כשתבנית המקדש לנגד עיניי. כאן השמטתי מהתפילה מילים אחדות הנוגעות ליישוב, כדי שהתפילה תתאים לכל בית ספר:

יהי רצון מלפני ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שבבתי הספר שאנו שמחים היום בחנוכתם יגדלו ויתחנכו בנים ובנות לאמונה בחזון הגדול שהועיד ה' לישראל עמו, להביא ברכה לעולם על ידי ההליכה בדרכיו ויישוב הארץ, וכפי שנאמר: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, א ג).

יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים, שקודש הקודשים של בתי הספר יהיה החינוך לנאמנות לברית שבין ה' לישראל עמו, ללימוד התורה וקיום מצוותיה, ולהקמת משפחות באהבה ובשמחה. כפי שביטאו לוחות הברית, התורה והכרובים שבקודש הקודשים.

יהי רצון שמתוך כך יימשך חינוך ללימוד חוכמות העולם והמדעים השונים, ולהשתתפות ביישובו של עולם, כל ילד וילדה לפי שורש נשמתם ואופיים המיוחד, כפי שביטאו השולחן והמנורה שבבית המקדש.

יהי רצון שיזכו המורים והמורות היקרים לחנך את כל תלמידיהם למצוינות בתורה, מידות טובות ומעשים טובים. וילמדום להאמין בכישרונות שה' העניק להם, וילמדום להתפלל ולרומם את שאיפותיהם וכיסופיהם, עד שיזכה כל ילד וילדה לזקק את כישרונו המיוחד כקטורת שעל מזבח הזהב.

יהי רצון שבתי הספר יחנכו להתמסרות למען הערכים המקודשים, כי רק בהתמסרות והקרבה הם מתקיימים. יהי רצון שההקרבה תהיה בחיים של התמסרות, ולא במסירות חייהם של חיילים ומתנחלים קדושים שנהרגים על קידוש השם, העם והארץ.

יהי רצון שמתוך נאמנות לתורה, לעם ולארץ, יזכו ילדי בתי הספר לפתח את כישרונם בלימוד השפות, כדי להגשים את החזון הכלל אנושי של ישראל. כדברי הנביא: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעובדו שכם אחד" (צפניה ג, ט).

יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים, שמבתי ספר אלו יצמחו תלמידי חכמים שיאירו את העולם, מדענים מגלי סודות הבריאה לברכה, פעילי ציבור מסורים ונאמנים, אנשי חיל ומעשה בכל תחומי החיים.

וכשבוגרי בתי הספר יגדלו ויהיו סבים וסבתות, ונכדיהם ונכדותיהם יבקשו שיספרו מעט כיצד זכו להגשים בחייהם ערכים חשובים כל כך, יזכרו עד כמה נפלאה ומכוננת הייתה התקופה שזכו ללמוד בבית הספר היסודי שלהם.

ונזכה כולנו לראות ביישוב ארץ חמדתנו וגאולתה על כל מרחביה, ובבניין בית המקדש במהרה בימינו.

על תאגיד השידור

במוצאי השבת האחרונה, תוך סעודת מלווה מלכה, הקשבתי לתוכנית 'הידברות' בהנחייתו של קובי ברקאי ברשת ב'. הוא ראיין את הפרופ' הדתי השמאלני אבי שגיא. שמעתי כעשרים דקות מהתוכנית וזה הספיק כדי להרוס את הסעודה החביבה. שגיא התבטא בשנאה ובוז כלפי הציבור הדתי-לאומי, ערכיו ורבניו. הוא התייחס לדברי מו"ר הרצי"ה ביחס לשואה באטימות וברשעות, תוך תלישת משפטים בודדים שנאמרו בסגנון של דימויים מכלל משנה פילוסופית שלמה.

כמדומה שמעולם לא שמעתי תוכנית רדיו שמאפשרת לאדם לבטא בהרחבה דברי בלע, בוז ושנאה שכאלה לקבוצה אחרת, כשהמראיין מתייחס לדברי הנאצה שלו כדברי אמת שראוי לשבחם.

הניסיון הנוסף להקים רשות שידור על חשבון הציבור נכשל. פרט לכך שרוב מוחלט של המגישים והמראיינים והפרשנים הם אנשי שמאל מובהקים, הם עוד מעיזים לשדר על חשבון המשאבים הציבוריים תוכנית בוז שכזו בלא שום מענה. אגב, מסתבר שאי אפשר ליצור תוכנית מקבילה מהצד הימני, מפני שאי אפשר למצוא אדם סביר בציבור הדתי שיתבטא בשנאה ובוז שכאלה על אנשי שמאל.

צריך לקרוע את מסכת האובייקטיביות והאיזון שמאחוריה מסתתרים גופי שידור ציבוריים, שעולים למשלם המיסים כמיליארד שקלים בשנה, ולאחר מכן לפעול בנחישות לביטול תאגיד השידור וגלי צה"ל. שמכאן ואילך יתמודדו אנשי השמאל עם הצורך לזכות באמון הציבור בלא שום מונופול ותקצוב ציבורי. כאן המקום להמליץ על ספרו של ארז תדמור 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?'. זהו ספר חשוב ונוקב ששורט את הלב ומעורר לתיקון.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

המקדש – לראש סדר היום

סיפורם של יוסף צבי סלומון הי"ד ובני משפחתו, בהם חיה אסתר ואלעד ז"ל • כבן לניצולי שואה, יוסף צבי פעל במסירות ליישוב הארץ, ודבק בתורה עד יומו האחרון • המנהיגות המדינית-ביטחונית אינה מבינה את עניינו של עם ישראל, וממילא אינה תופסת את מהות המאבק נגד אויבינו • בניית בית המקדש צריכה לעמוד בראש סדר היום הלאומי • מטרת בית המקדש איננה עבודת ה' לצדיקים פרטיים, אלא תיקון לעם ישראל ולעולם כולו • ההכנה לבניין המקדש: בלימוד תורה ובחיזוק הריבונות בהר הבית

שלושת הקדושים

המנהיגות הרופסת לא מבינה מדוע הערבים מאשימים אותנו ברצון לשנות את המצב המחפיר בהר הבית. הם שכחו את השבועה לירושלים ולמקדש, אולם כל קיומו של עם ישראל מבטא שבועה זו. אויבינו מבינים זאת, ולכן הם נלחמים על כל סממן של ריבונות יהודית בהר הבית

יוסף צבי סלומון, שנרצח עם בתו חיה אסתר ובנו אלעד, זכה להיות מראשוני החלוצים מיישבי ליבה של ארצנו הקדושה. הוא גדל בטרנסילבניה שברומניה, בקהילת ניצולי השואה בעיירה דז' הסמוכה לקלוז'. כילדים ספגו הוא ואחיו מכות והשפלות משכניהם האנטישמיים. כשנה לפני הגיעו למצוות, בשנת תשי"ח, נפתח השער לצאת מרומניה, והוריו עלו ארצה והתיישבו בבאר שבע. במשך שנים רבות היה יוסף צבי הי"ד רס"ר באפסנאות רפואית. לאחר שפרש לפנסיה מוקדמת מהצבא עבד במכללת תלפיות כמנהל משק. מתוך כך עודד את שלושת בנותיו ללמוד שם, ובזכות זאת זכה ונעשו מורות בישראל.

כבן לניצולי שואה ששרדו את המחנות בטרנסניסטריה (אביו) ואושוויץ (אמו), מצוות יישוב הארץ הייתה חשובה לו. לשם כך, לפני כשלושים וחמש שנה עלה עם משפחתו מבאר שבע ליישוב נווה צוף (חלמיש) שבבנימין. הוא אף השתדל לגייס לכך את אחיו בן-ציון, הצעיר ממנו בשנה וחצי, שבעקבות זאת שינה את תוכניתו לבנות את ביתו יחד עם חבריו במיתר, והצטרף אל הגרעין שהקים את היישוב אלקנה.

בתו רחלי התחתנה עם רן מנזלי מבני ישיבתנו, והם זכו להקים את ביתם לתפארה בהר ברכה. הוא היה שמח בהם על שהם ממשיכים ליישב את הארץ בקו הראשון של ההתיישבות, ובכל פעם שהיה מבקר בשבת בהר ברכה, היה מקפיד להשתתף עם חתנו בשיעורי התורה ודרשת השבת. בעקבות זאת זכינו שגם אלעד הי"ד למד במשך שיעור א' בישיבה וממנה התגייס לחיל השריון.

לכל ההלוויות של המתנחלים שנהרגו על קידוש השם היה יוסף צבי הי"ד מקפיד ללכת, כדי לחלוק כבוד לגיבורים הקדושים שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, מרוב מעלתם שנהרגו על קדושת התורה, העם והארץ. לאחר ההלוויות היה שותק. מי ידע אז שיבוא יום והוא, בתו ובנו יגיעו לכך.

מאז שיצא לפנסיה טרח לנסוע בכל יום לבית הכנסת הגדול שבירושלים, לשמוע שיעורי תורה בכולל הפנסיונרים. בשנה האחרונה, בהיותו כבן שבעים, בעקבות אירוע של נפילה ואיבוד הכרה, נחלש מאוד, ומאז היה הולך באיטיות ולעיתים מפאת כאביו היה גבו שחוח. מאז נסע לירושלים רק שלושה ימים בשבוע, ובשאר הימים הצטרף להקמת כולל הפנסיונרים בנווה צוף.

היה איש מעשה, ממעט בדיבור ובעל לב טוב, עד שאחיו העיד עליו שאי אפשר היה לריב איתו – "אך טוב וחסד". הוא מאוד רצה שבני משפחתו יהיו תמיד בשמחה, וכשלעיתים היו מתווכחים על עניינים שונים, היה מרים קולו ודורש להעביר נושא, כדי לשמור על אווירה של שמחה.

היה רגיל להשכים למניין הראשון בעשרה לשש. גם לאחר לילות שמירה, הקפיד להגיע לתפילתו הקבועה. במשך עשרות שנים שימש כגבאי בנווה צוף, ובכך המשיך בדרכו של אביו, שהיה גבאי בחסד במשך כשלושים שנה בבית הכנסת 'קדושי אושוויץ' שבבאר שבע, שרבים ממתפלליו היו ניצולי שואה.

בעשרים השנים האחרונות שימש כגבאי המניין הראשון בשבת שבנווה צוף, תוך שהוא דואג לכול, ומשכים לבית הכנסת כדי לסדר את השולחנות והסידורים לפני התפילה. לאחר התפילה היה מקיים קידוש למתפללים על חשבונו, כדי לשמחם וכדי למשוך אנשים למניין הראשון. כאשר היו בעלי שמחה, היו מוסיפים על הקידוש שלו עוד דברי מאכל ומשקה.

היה מצפה וסופר את הימים לקראת שמחות של מצווה ובמיוחד חתונות במשפחה. לכל חתונה היה יוצא מוקדם, כדי להיות מהראשונים שמשמחים את בעלי השמחה. כדי להוסיף בשמחה היה עובר עם בקבוק משקה בין האורחים ומוזג לכולם. בריקודים היה מהדר לרקוד לפני החתן, וגם בהיותו מבוגר היה רוקד כצעיר. לאחרונה, לפני שבועיים, היה בחתונה של משפחת קלינגל מהיישוב, וניסה לרקוד כפי שהיה רגיל; אבל כוחותיו לא עמדו לו והוא נאלץ לפרוש בצער.

בכ"ח בתמוז תשע"ז, בליל שבת קודש, לאחר שעת הקידוש שבה ישראל מתעטרים בשלוש קדושות וזוכרים את ה' שברא את העולם והוציאם ממצרים, וממשיכים קדושה וברכה לעולם, בעת שמשפחת סלומון עמדה לקיים שמחת 'שלום זכר' לכבוד נכדם החדש – יצא מחבל שפל בשם האסלאם להשבית את הקדושה והברכה.

אולם אמונתנו עמוקה וגדולה מכל רשע, ושלושת בני המשפחה שנרצחו, התעלו ממעמדם הפרטי למעמד של שלושה קדושים שמבטאים את קדושת ישראל המעוטרת בשלוש קדושות. וכל קדושי השואה שנהרגו על אדמת ניכר עמדו לקבל את פניהם, כדי לתת כבוד למתנחלים הקדושים, שמכירים בסכנה ובוחרים ליישב את הארץ, ואף מוכנים להיהרג על קידוש השם בהגשמת דברי התורה והנביאים על גאולת הארץ.

הבעיות בצמרת הביטחונית-מדינית

כבר שנים שאנו חשים שמצבה הערכי של צמרת הצבא והשב"כ, ורוב המנהיגות המדינית, בכי רע. עמדותיהם חלולות, הם לא יודעים מהו עם ישראל ומה חזונו, וממילא גם לא מבינים את הערבים ואת האסלאם. הם מקבלים את עמדות השמאל הליברלי כתורה מסיני, וכמו שמתוך אמונה זו אובמה וקרי הובילו את המזרח התיכון לתוהו ובוהו ושפיכות דמים, כך גם הם מתהלכים כסומים בלי להבין את התהליכים העמוקים שמניעים אנשים, דתות ואומות.

הם חושבים שאפשר להשיג שלום עם הערבים, ולכן בכל צומת חשוב בוחרים בדרך הוויתור המשפיל, שכביכול מתקדם לקראת שלום. הם תמכו בהסכמי אוסלו, בנסיגה מלבנון, בנסיגה מעזה. מצידם מזמן היינו נסוגים מהגולן ויהודה ושומרון ומעניקים לבדואים בנגב את כל דרישותיהם, בלי להבין שכל נסיגה או ויתור, פרט לכך שמחליש אותנו, גם מגביר את המוטיבציה של אויבינו ליזום מאבק נוסף.

חטא המרגלים של ימינו

זהו חטא המרגלים של ימינו, כאשר המנהיגות מחלישה את העם, והעם מנגד בוכה ומחליש את המנהיגות, ובכך נוצר מעגל של חולשה, ותרנות והשפלה. מי ביקש ממשה דיין לוותר על הר הבית? בטענות שקר המנהיגות החלישה את העם, ועתה הם טוענים שהעם אינו מוכן להיאבק בגבורה על קודשיו וערכיו, ומי שמוכן להיאבק על קדושת העם והארץ מואשם על ידי הקצונה הבכירה כלוקה בלאומנות שמזכירה את הנאצים. בחסדי ה', בזכות נאמנותם של רבים מבני העם והצבא לתחושתם הטבעית כלפי הכבוד הלאומי וערכי קדושה, ועל ידי רשעותם וזדונם של אויבינו, למרות המנהיגות הנרפית והחלשה שלנו, אנחנו מצליחים להחזיק מעמד ואף להתקדם ביישוב הארץ.

בית המקדש – מוקד התיקון

המבחן הגדול העומד לפנינו הוא העצמת הריבונות על הר הבית, והעמדת השאיפה להקמת בית המקדש במהרה בימינו בראש סדר היום הלאומי. במשך דורות רבים סבלו אבותינו ואמותינו ייסורי גלות איומים כדי לשמור את גחלת האמונה בגאולת ישראל ובניין המקדש, כדי שיתקיימו בנו דברי הנביא: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורינו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, ב-ג).

המאבק על הר הבית

המנהיגות המדינית-ביטחונית הרופסת לא מבינה מדוע הערבים מאשימים אותנו ברצון לשנות את המצב המחפיר בהר הבית. הם שכחו את השבועה לירושלים ולמקדש, אולם כל קיומו של עם ישראל מבטא שבועה זו. אויבינו מבינים זאת, ולכן הם נלחמים על כל בדל סממן של ריבונות יהודית על הר הבית. מצד עצמם לא אכפת לערבים ולמוסלמים מקדושת הר הבית. במשך מאות שנים, כאשר יהודים לא השתדלו לעלות להר הבית, הם הזניחו את ההר. את מסגדיהם הגדולים והמפוארים בנו במקומות אחרים. גם במשך 19 שנות שלטון ירדן על הר הבית, לא באו המונים להתפלל בו. רק מפני שהם יודעים שהר הבית הוא מקום המקדש של ישראל, בדורות האחרונים החלו להשתלט על הר הבית ולהפוך אותו למוקד עוינות לעם ישראל.

קדושת הכלל ובית המקדש

בית המקדש מגלה את קדושת הכלל, את החזון של חיבור שמיים וארץ וגילוי הערכים האלוקיים בכל תחומי החיים. סמוך למקדש ישבה הסנהדרין, שכוננה את משפט התורה בישראל וקידשה את הזמנים והמועדים.

אסור לחשוב על בית המקדש כבניין שנועד לרומם את נפשם של אנשים המעוניינים בכך באופן פרטי, לכן אסור לאנשים פרטיים ליזום את הקמתו בכספם, ואפילו קורבן ציבור אסור לקנות בכספו של אדם פרטי. אלא המקדש הוא המקום לגילוי השכינה וקדושת כלל ישראל. בלי השאיפה הברורה להקמת בית המקדש, כל מעלת התורה והמצוות מתבטלת, שכן התורה והמצוות ניתנו לכלל ישראל כדי לתקן את העולם כולו, ולא לצדיקים פרטיים. לכן כל תפילות ישראל מכוונות לבניין בית המקדש. אף מלאכות שבת נלמדו ממלאכות המשכן והמקדש, כי מקור גילוי הקודש בבית המקדש.

לכן ההכנות לבניין המקדש הן ההכנות לבניין הקודש הכלל-ישראלי: מבחינה רוחנית – בלימוד תורה, כדי להאיר ולתקן את העם והעולם בכל תחומי החיים, ולהעניק מקום מכובד בציבוריות הישראלית לערכי הקודש והמוסר. ומבחינה מעשית – בהעצמת הריבונות בהר הבית, והעמדת אתגר בניית בית המקדש בקרוב בימינו בראש סדר היום הלאומי. על כך צריך לחשוב בימים אלו, שבהם אנו מתאבלים וצמים על חורבן בית המקדש.

מאחורי כל הטיעונים: מאיסה בארץ

מכיוון שהמרגלים לא אהבו את ארץ ישראל, הם מצאו סיבות ריאליות לחשוש מלהיכנס אליה • עד היום, ביסודם של כל השיקולים הרציונליים עומדת אי-הבנת ערכה של הארץ • רבנים אינם נותנים פקודות, אבל הם מחוללים תהליכים אצל שומעיהם, ובזאת אחראים על בניית הזיקה לארץ אצל תלמידיהם • ההנגדה בין ההתיישבות לצורכי עם ישראל היא שקר – יישובי יהודה ושומרון בולמים הקמת מדינת טרור • גילוי הקדושה שבארציות מתאפשר רק בארץ ישראל • ההתנחלויות הן תמונת הניצחון האמיתית של ישראל מול האסלאם

במה חטאו המרגלים

לכאורה קשה, במה חטאו המרגלים? הרי הם נשלחו לתור את הארץ, לראות האם העם היושב בה חזק או רפה, האם יושבי הארץ רבים או מעטים. והנה נוכחו לפי מיטב שיפוטם, שהעם הכנעני שיושב בארץ הוא עם עז, עריו בצורות וגדולות מאוד, ואם עם ישראל ינסה לכבוש את הארץ, הגברים ייפלו בחרב והנשים והטף יימכרו לעבדים. כך המרגלים חשבו, אז מה רוצים מהם? שיראו כיצד עם ישראל צועד אל חורבנו ויחרישו? הלוא הייתה מוטלת עליהם חובה מוסרית להתריע מפני הסכנה. וגם אם המרגלים והעם טעו בשיקול הדעת, האם העונש צריך להיות כל כך חמור? שכולם ימותו במדבר, וכניסתו של עם ישראל לארץ תידחה בארבעים שנה, ואם לא יתקנו את חטא המרגלים ביום זה ייחרבו שני בתי המקדש?

כשלא אוהבים, לא מתאמצים

גם היום, רובם המכריע של האנשים שרוצים לסגת מיהודה ושומרון אינם אוהבים את ארץ ישראל, ואינם מבינים את ערכה, וממילא אינם מרגישים קשר ליהודה ושומרון. גם אם לא היו שום בעיות ביטחוניות ודמוגרפיות, הם לא היו מוכנים להשקיע מאמץ ביישובם

חטאם של המרגלים היה שלא הבינו את ערכה של הארץ ולא אהבו אותה, ולכן לא רצו כל כך להיכנס אליה, וכפי שנאמר: "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו" (תהלים קו, כד). מתוך כך טעו והגזימו בהערכת עוצמתם של הכנענים לעומת ישראל. לכן כאשר יהושע וכלב ניסו להצילם, אמרו תחילה: "טובה הארץ מאוד מאוד". רק לאחר מכן, מתוך ההכרה בערכה של הארץ, הם קראו לעם להתחזק באמונה וביכולתם לנצח את הכנענים (במדבר יד, ז ט).

מי שלא אוהב את הארץ, סולד מהצורך להיאבק עליה וממילא משכנע את עצמו שאין אפשרות לכובשה וליישבה, ומוצא לכך אלף סיבות. אולם הסיבה העיקרית היא שלא אכפת לו מארץ ישראל, וכל הסיבות שלו הן תירוצים. אין אדם שמוכן להשקיע מאמץ למען דבר שהוא לא מעריך. מי שאינו מעריך לימודים גבוהים, לא יוכל למצוא בקרבו את הכוחות לשקוד עד סיומם. מי שלא מעריך את השירות הקרבי, לא ימצא בקרבו תעצומות נפש לעמוד באימונים המפרכים המכשירים אותו להיות לוחם. מי שלא מעריך את חיי המשפחה, לא ימצא בקרבו כוחות לכרות ברית נישואים ולהקים משפחה. כל אלה ימצאו לעצמם אלף סיבות ריאליות מדוע הם אינם יכולים עכשיו ללמוד או להתגייס לצבא או להתחתן, אבל הסיבה האמיתית היא שהם לא רוצים.

אז והיום

גם היום, רובם המכריע של האנשים שרוצים לסגת מיהודה ושומרון אינם אוהבים את ארץ ישראל, ואינם מבינים את ערכה, וממילא אינם מרגישים קשר ליהודה ושומרון. גם אם לא היו שום בעיות ביטחוניות ודמוגרפיות, הם לא היו מוכנים להשקיע מאמץ ביישובם.

השפעת הרבנים

פעמים רבות אנו שומעים אנשים מבחוץ, שחושבים שהרבנים משפיעים על ידי פקודות שהם מנחיתים על הסרים למשמעתם. אולם הם אינם מבינים את העיקר. השפעה אמיתית אינה נובעת מפקודות אלא מלימוד הערכים המכוננים של החיים. כאשר ההורים והרבנים מלמדים את ערכה של ארץ ישראל דרך פרשיות השבוע וההלכות הקשורות למצוות יישוב הארץ, מתחולל תהליך פנימי בקרב הלומדים. הם מתבוננים על המציאות כולה מתוך ערכה של מצוות יישוב הארץ, וממילא רבים מהם עולים להתנחלויות ורבים אחרים תומכים במתנחלים. לפי זה ראוי לרבנים לערוך חשבון נפש, שאם הם רואים שאחוז ניכר מתלמידיהם מתרשלים במצוות יישוב הארץ, כפי הנראה לא זכו לשמוע על ערכה מרבותיהם.

חשיבות העיסוק בשבח הארץ

כדי להשריש בקרב עם ישראל את ערכה של ארץ ישראל, מרבה התורה לספר בשבחה: שעיני ה' אלוקינו בה מראשית השנה ועד אחריתה (דברים יא, יב), שמעיינות יוצאים בה בהר ובבקעה, שלא יחסר כל בה (דברים ח, ז י) וחמש עשרה פעמים התורה חוזרת ואומרת שהיא ארץ זבת חלב ודבש. וכן חז"ל הרבו לספר בשבחה. ללמדנו שבנוסף למצווה ליישב את הארץ, צריך גם לדעת את ערכה, לאהוב אותה ולחבבה. אפילו הרמב"ם בהלכותיו מדגיש את ערך רגש האהבה הכללי כלפי הארץ, וכותב: "גדולי החכמים היו מנשקים על תחומי ארץ ישראל ומנשקים אבניה ומתגלגלים בעפרה, וכן הוא אומר: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" (הלכות מלכים ה, י).

לא שוכחים מהעם, מגנים עליו

לעתים יצר הרע מתעטף בטיעונים צדקניים וטוען: "עם ישראל קודם לארץ ישראל, ואתם המתנחלים שכחתם את עם ישראל". יש אף "צדיקים" שמטיחים במתנחלים: "מה אתם עושים למען עם ישראל?". ועיניהם טחו מראות, שאילולי המתנחלים מזמן הייתה קמה ביהודה ושומרון מדינת טרור, וכל ערי השפלה היו מצויות תחת התקפות, ורבים היו נהרגים ונפצעים רחמנא ליצלן. וכי אפשר לעזור יותר מזה לעם ישראל, הלוא מדובר בהצלת נפשות ממש? רק מפני שזכינו לאהוב את הארץ ולהקים התנחלויות ברחבי יהודה ושומרון, אנו יושבים עדיין במקומות הקדושים הללו, וניצלים מן הסכנות האיומות שבהקמת מדינת טרור ביהודה ושומרון. אולם המספר שלנו ביהודה ושומרון מספיק רק כדי לעמוד בלחץ הנוכחי, ואם יגבר יותר – לא בטוח שיעמוד בזה. עדיין אנחנו זקוקים לעוד רבבות של משפחות, כדי להבטיח את עמידתנו למען עמנו וגאולתנו.

קומו אחים יקרים ועלו להתנחל בהרי יהודה ושומרון, ליישב את השממה ולבנות את הערים החרבות. ובזכות מצווה זו נזכה לבנים ובנות, נכדים ונכדות, כחול הים וכוכבי השמיים. יש עוד הרבה בתים שאפשר למלא, והרבה בתים שאפשר לבנות, וככל שיבואו יותר משפחות, כך ייפתחו יותר אפשרויות להמשיך לבנות.

גילוי האמונה תלוי בארץ ישראל

נמשיך לבאר את ערכה של מצוות יישוב הארץ. אמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (ספרי ראה נג). גם מבחינת ההלכה, זו המצווה היחידה שכדי לקיימה מסכנים נפשות, שכן נצטווינו לכבוש את הארץ, והתורה אינה מצווה לסמוך על הנס (מנחת חינוך תכה, תרד). לא זו בלבד אלא שאמרו חכמים: "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה", "וכל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה" (כתובות קי, ב). לכאורה קשה, מדוע מי שגר בחו"ל נחשב כעובד עבודה זרה?

אלא שחטאה הבסיסי של עבודה זרה, שהיא מחלקת ומפרידה את העולם לתחומים שונים השייכים לכוחות ואלים נפרדים. הפירוד הגדול ביותר שישנו בעולם הוא הפירוד שבין הרוחניות לחומריות, שלעתים נחשב בטעות לפירוד בין הטוב והרע. ומכיוון שבחוץ לארץ יכול היהודי לגלות את הקדושה רק ברוחניות, תוך ניכור מסוים מהטבע, נראה מזה כאילו דבר ה' מתגלה בתחומי הרוח בלבד; ואין פגיעה עמוקה יותר באמונת ישראל, כאשר מצטייר שכאילו כל התחום הגשמי מתקיים בלי השראה אלוקית ואף בניגוד לה. לכן מי שדר בחוץ לארץ, במקום שהאמונה מתגלה בחיי הרוח בלבד, נחשב כמי שעובד עבודה זרה.

לעומת זאת, סגולתה של ארץ ישראל שהיא ארץ הקודש, שניתן לגלות גם בגשמיותה את דבר ה'. ולכן מצווה ליישב את הארץ, לבנות בה בתים ולנטוע עצים. לכן בה מתגלה אמונת ישראל האחדותית.

מצב ישראל בגלות

שאלה: האם אי אפשר לגלות את הקדושה בחיים הארציים בחו"ל?

תשובה: לכאורה כן, אולם בפועל לא. הנה לכאורה טוב היה שיהודים יפתחו את מדעי הפיזיקה והכימיה לטובת האנושות, וכן יפתחו את הבנקאות ויסללו פסי רכבת לרווחת כלל האנשים. זה בדיוק מה שעשו יהודים בגרמניה, והנאצים השתמשו בכספם כדי לממן את ממשלתם וצבאם ולחולל מלחמת רצח עולמית. על פסי הרכבת שהברון הירש סלל, הובילו יהודים כדי לרצוח אותם בגזים שפותחו בעזרת גילויים מדעיים של יהודים. כך גם היה בברית המועצות, ולפני כן בספרד ובכל הארצות. הדברים אמנם מורכבים יותר, אולם ככלל זו קללת הגלות. רק כאשר ישראל מגלים את דבר ה' בארץ, מתגלה האמונה האחדותית בעולם, ומארץ ישראל מתפשטת ברכה וטובה לכל העמים ולכל הארצות.

לאחיי המתנחלים

שוב אנחנו שומעים עצות רעות על ישראל ומחשבות זדון על היישובים. האינטרס של מדינות העולם להסתדר עם מדינות ערב מעוור את עיניהן ומטה את דעתן נגדנו. המאבק היום אינו מוכרע לפי עוצמת כלי הנשק וכמותם, עובדה שיש לנו יותר מאשר לאויבינו, ואף על פי כן לא הצלחנו להכריע אותם. הם דרשו לשחרר אלף מחבלים תמורת חייל אחד – וקיבלו, למרות שישראל הודיעה במשך שנים שלא תיכנע לכך. מבחינתם מי שיגלה יותר אורך רוח ינצח. כי הם מוכנים להמתין עשרות שנים ומאות שנים, ואילו לאורח החיים המערבי אין יכולת התמדה כזאת. לכן בכל המבצעים בעזה ובלבנון, העובדה שהם שרדו נחשבת אצלם כניצחון ומאפשרת להם ליזום עוד ועוד מערכות. הדבר היחיד שמבטא מבחינתם הפסד הוא ההתנחלות והמתנחלים. ההיצמדות היהודית לקרקע היא ההוכחה שהיהודים יותר גיבורים, יותר נחושים, יותר אמיצים ויותר מצליחים. זו תמונת הניצחון היחידה של מדינת ישראל, שמרתיעה אותם באמת. לכן בכל העולם אויבי האסלאם מעריצים את המתנחלים, ומתוך כך את מדינת ישראל שעומדת מאחוריהם. הם מבינים שהמתנחלים הם הביטוי המובהק ביותר לניצחון האמת, הצדק והטוב על האלימות והטרור של המוסלמים.
זו השעה הראויה לעודד ולברך את המתנחלים להתחזק ביישוב הארץ, ולא להירתע מהזדון שמבחוץ ומהחולשה מבית.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

אפשר להחיש את הגאולה

הגאולה יכולה לבוא בשני מסלולים עיקריים: שמיימי ומהיר או טבעי וכואב • יישוב הארץ החל בידי גדולי תורה, אך רוב הציבור נשאר בגולה • היענות לעלייה לארץ, בתנועה שמובילים גדולים וצדיקים, הייתה מקדמת את המהלך על פי התורה ומחישה את הגאולה • רק האנטישמיות עודדה לבסוף את כינון הציוניות והקמת המדינה • גם היום שתי האפשרויות עומדות בפנינו: להמשיך בדרך הייסורים או להתעורר להמשך בניין העם והארץ בדרך התורה • בהתאם, במרכז יום העצמאות חייב לעמוד לימוד תורה בענייני הגאולה והמדינה

גאולה טבעית וגאולה בתשובה

אנו מאמינים באמונה שלמה בדברי התורה והנביאים שהגאולה לבסוף תבוא. אולם בשתי דרכים עיקריות היא יכולה לבוא: "זכו – אחישנה, לא זכו – בעִתה". זכו – "עם ענני שמיא", באופן שמיימי ובמהירות; לא זכו – "עני ורוכב על חמור", באיטיות ובדרך טבעית הכרוכה בייסורים (סנהדרין צח, א). אם נתעורר לתשובה כראוי, נזכה להבין כראוי את התורה, והגאולה תבוא במהרה, בשובה ונחת ושמחה. "היום אם בקולו תשמעו". וגם אם לא נזכה לשוב בתשובה כראוי, הגאולה תגיע, בדרך טבעית ומיוסרת. שכך ברא ה' את עמו ועולמו, שכאשר עם ישראל אינו נוהג כראוי, הייסורים גוברים עד שבתהליך ארוך וקשה דברי התורה הולכים ומתגלים, זעיר כאן וזעיר שם, קו אחד בצפון וקו אחד בדרום, קו במזרח וקו במערב. עד שלבסוף הייסורים גוברים ומכריחים את עם ישראל לשוב לארצו, להתמודד עם בעיות הקיום ומתוך כך לשוב בדרך של ייסורים למורשתו, אמונתו ותורתו השלמה.

שילוב שתי הדרכים

לפי הנראה בדורות האחרונים, הגאולה צומחת בשילוב של שתי הדרכים, וכפשט הפסוק (ישעיה ס, כב): "אני ה' בעִתה אחישנה". היינו בתוך המסלול הטבעי והמיוסר ישנן התעוררויות שונות של תשובה, שמקרבות את הגאולה וממעטות את חבלי ייסוריה.

תחילת ההתעוררות

עלינו ללמוד מהתורה ומדבר ה' שמתגלה דרך ההיסטוריה, שאם נזכה לפעול כראוי ביישוב הארץ מתוך תורה ומצוות, נזכה לקרב את הגאולה בשמחה ונחת. אבל אם נתרשל, על פי סדר הגאולה הטבעית עלולים ח"ו לבוא עלינו ייסורים קשים כדי לכוון את דרכנו

לפני כמאתיים שנה בשנת תקל"ז, החלה התעוררות משמעותית לעלייה לארץ. גדול תלמידי המגיד ממזריטש, האדמו"ר רבי מנחם מנדל מויטבסק, עלה עם שלוש מאות חסידים, והניח בכך את היסוד לקהילת החסידים בארץ. אולם עדיין לא דובר במפורש על עלייה לשם ישוב הארץ וקיבוץ הגלויות.הגאון מווילנא היה זה שהחל לדבר על כך באופן מפורש. תלמידיו סיפרו שפעמים רבות היה מדבר עמהם בסערת נפש, כי רק על ידי קיבוץ הגלויות ובניין הארץ תוחש הגאולה, ורק על ידי בניין הארץ נינצל מהייסורים הנוראים של חבלי משיח. אף הוא עצמו יצא בדרכו לארץ, וגם נפרד מבני ביתו באיגרת צוואה, אולם מן השמיים הורו לו לחזור, וחזר. אך את תלמידיו המשיך לעודד לעלות לארץ ולבנותה.

בשנת תקס"ט (1809), כעשר שנים אחר פטירת הגר"א, עלתה הקבוצה הראשונה של תלמידיו לצפת, בראשם רבי מנחם מנדל משקלוב. כשנתיים אחריו עלה רבי ישראל משקלוב, בעל ספר 'פאת השולחן'. עמהם היה רבי הלל משקלוב, ועוד גדולי תורה ומעש. במשך הזמן רבים מהם עברו לגור בירושלים. צרות איומות פקדום, אולם הם התחזקו בדברי רבם הגדול על חשיבות מצוות יישוב הארץ. וכך מדור לדור הלכו והתרבו והתבססו בארץ, מהם נוסד עיקר "הישוב הישן" האשכנזי בארץ, מכוחם נבנו שכונות ירושלים הראשונות שמחוץ לחומה, ומהם יצאו מקימי "היישוב החדש" כדוגמת פתח תקווה.

החמצת השעה

לו היינו זוכים להיענות לקריאתם של הגר"א ותלמידיו, אין לתאר מכמה פוגרומים ופורענויות היינו ניצלים. גם העם היהודי היה נותר קשור יותר לתורה ומצוות, שכן המוני בית ישראל היו רואים בעיניהם איך בזכות הדרכותיה של התורה נבנים החיים כראוי. עזיבת התורה נבעה מתוך תחושה שהקשורים אליה נשארים מאחור. העולם כולו עוסק בהקמת מדינות ומשטרים חדשים, ואילו היהדות עוסקת בהישרדות, בתנאים שהולכים ונעשים קשים יותר. לו היינו עסוקים בבניין העם והארץ, החזון הגדול של גאולת ישראל כדברי הנביאים לאור התורה היה ממלא את הלבבות. כל היהודים המוכשרים שהתבוללו ונתנו את חילם לזרים, במדע, בתרבות, במדינאות ובכלכלה, היו משקיעים את מרצם בארץ, למען עמם ומולדתם. המדינה היהודית הייתה קמה מוקדם יותר, לא מלחץ הצרות אלא מתוך מצוות התורה וחזון הנביאים. גם הבעיות עם האוכלוסייה הערבית היו זניחות, כי רק מפני שלא הגענו לכאן בהמונים, החלל התמלא על ידי ערבים רבים שהיגרו לארץ, כדי ליהנות מפריחת הארץ שהחלה לתת את פירותיה לקראת היהודים שהיו אמורים לחזור לארצם.

הציבור נותר בגולה

לא זכינו לעלות מתוך מצוות יישוב הארץ וחזון הגאולה, והצרות גברו והלכו. כחמישים שנה אחרי התעוררות תלמידי הגר"א, קמו רבי צבי הירש קלישר ורבי אליהו גוטמכר והחלו לעודד את המוני בית ישראל לעלות לארץ ולקרב את הגאולה. בעקבות דבריהם התרבו העולים לארץ. אבל עדיין היינו רחוקים מהשגת המטרה הכללית, וצרות הגלות הלכו וגברו. האנטישמיות התעצמה, וגם תהליך עזיבת הדת הואץ ויהודים רבים החלו להתבולל בגולה.

כמה עשרות שנים אחר כך התעוררו כמה מגדולי ישראל ממזרח אירופה, וביניהם הרב שמואל מוהליבר, רבי מרדכי עלישברג, וראש ישיבת וולוז'ין רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), לעודד עלייה לארץ במסגרת תנועת 'חיבת ציון'. באותה תקופה כבר יהודים רבים עזבו את דרך התורה והמצוות, ואותם גדולים הסכימו לחבור עם מנהיגי ציבור שלא הקפידו בשמירת מצוות, למען מטרת יישוב הארץ. בעקבות פעולתם התעוררה העלייה המכונה העלייה הראשונה (משנת תרמ"ב ואילך). רוב העולים אז היו שומרי מצוות, אך היו רחוקים מרמתם של תלמידי הגר"א, שבראשם עמדו גאונים וצדיקים. אמנם גם בין העולים אז היו תלמידי חכמים חשובים, כדוגמת הרב מרדכי גימפל יפה (דודו זקנו של הרב קוק) שהצטרף למושבת יהוד והיה לרבה. ואף שהיישוב הלך וגדל, עדיין המוני בית ישראל לא נענו לקריאה לשוב לציון.

האנטישמיות והקמת התנועה הציונית

האנטישמיות באירופה הלכה וגברה, וגם מספר היהודים שהפסיקו לשמור תורה ומצוות המשיך לגדול. רבים מהעוזבים קיוו שעם עזיבתם את הדת והתבוללותם בין העמים יסתיימו צרותיהם, אולם האנטישמיות גברה. בקרב מקצת היהודים שניסו להתערות בעמים, התבררה ההכרה כי האופי היהודי הוא מיוחד ואין אפשרות להימלט ממנו, ורק על ידי הקמת מדינה עצמאית יהודית בארץ ישראל אפשר יהיה להציל את היהודים מהאנטישמיות שהולכת ומתגברת. כך קמה התנועה הציונית בראשות הרצל. היו מגדולי ישראל שתמכו בה, לימים הם התארגנו במסגרת תנועת 'המזרחי'. היו בין הגדולים שהתנגדו לתנועה הציונית, בעיקר מפני החשש שמא המוני העם ייגררו אחר אורחות חייהם של מנהיגיה החילונים.

השואה והקמת המדינה

הרעיון הציוני, בצירוף האנטישמיות שגברה, עורר קבוצות גדולות יותר של יהודים לתמוך בעלייה ובהרחבת ההתיישבות ולתבוע את הקמת המדינה היהודית.

אולם האמת הכואבת חייבת להיאמר: רוב העם היהודי, בין דתיים ובין חילונים, לא השתתפו בתנועה הציונית ונותרו בגולה. לא היה בכוחו של היישוב היהודי בארץ להרים את דגל ירושלים ולתבוע את הקמת המדינה. עזיבת הדת וההתבוללות באירופה ובאמריקה כבר הפכה למגפה איומה. קשה היה לשרטט תרחיש ריאלי לפיו ההתבוללות תיעצר, עם ישראל יחזור בתשובה וישוב למולדתו להקים בה מדינה.

רק לאחר השואה האיומה, שממדי האסון המפלצתיים שלה היו מעבר לכל דמיון, היה ברור לרבים מבני העם היהודי שאין ברירה אחרת. מוכרחים להקים מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. המוני פליטים מאירופה ומארצות ערב עלו לארץ. כך קמה והתבססה מדינת ישראל.

התעוררות לתשובה, גם היום

עדיין אנחנו בדרך, ועלינו ללמוד מהתורה ומדבר ה' שמתגלה דרך ההיסטוריה, שאם נזכה לפעול כראוי בישוב הארץ מתוך תורה ומצוות, נזכה לקרב את הגאולה בשמחה ונחת. אבל אם נתרשל, על פי סדר הגאולה הטבעית עלולים ח"ו לבוא עלינו ייסורים קשים כדי לכוון את דרכנו.

יהי רצון שנזכה להגדיל את כל היישובים ביהודה ושומרון, והארץ תיתן את יבולה בשפע, ומכל ארבע הרוחות נתקבץ לארצנו, ונלך בה קוממיות, ויסיר ה' את לב האבן מבשרנו וייתן לנו לב חדש ורוח חדשה ללמוד תורה ולשמור את המצוות, וכל ההרים השוממים יפרחו וייתנו פריים, וכל הערים החרבות יתיישבו וייבנו, ויתמלאו צאן אדם, צאן קדושים, ונדע כולנו את ה'.

צביונו של יום העצמאות

לכן חשוב כל כך ביום העצמאות לברר לעצמנו את התפקיד הגדול והנורא שמוטל עלינו, כדי שתהליך הגאולה יתקדם בשובה ונחת, בשמחה ושלום. בנוסף לתפילות ההודאה ואמירת ההלל ולסעודת הודאה, יש צורך לקבוע לימוד בענייני היום. וכדרך שאמרו חכמים: "משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג" (מגילה לב, א).

ארבע מדרגות בחוגגי יום העצמאות

המדרגה התחתונה היא מדרגתם של היוצאים לגינות לצלות בשר על האש, ואף שאין במעשיהם תוכן רוחני, אם הם שמחים בשמחת ישראל, עמו של ה', יש לסעודתם ערך של סעודת מצווה.

המדרגה השנייה היא אלה שיוצאים לסיורים במקומות שבהם ניכר בניינה של מדינת ישראל, כמפעלים לאומיים, מוזיאונים על תולדות היישוב ומחנות צה"ל.

המדרגה השלישית היא מדרגתם של היוצאים לסייר ביישובי יהודה ושומרון, לראות בבניין הארץ ולברך על היישובים ברכת "מציב גבול אלמנה".

המדרגה העליונה היא מדרגתם של הלומדים תורה ביום זה בנושאים הקשורים למצוות יישוב הארץ ובניין המדינה והחברה על פי התורה. מבעלי מדרגה זו יצמחו הקווים והרעיונות שיקדמו אותנו אל גאולת ישראל והעולם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בניין הארץ – פתרון לעולם

כמו בעשר המכות, גם בימינו מכה ה' בעמים אחרים לשם תיקונם • אם נתחזק באמונה ובהבנת ההנהגה האלוקית, לא יהיה צורך בצרות, והעולם יינצל ממצוקותיו בזכות ישראל • מנגד, אם לא נתחזק, המצב הקשה בעולם יגיע גם אלינו • דרישת מדינות ערב לנסיגה מיהודה, שומרון והגולן הביאה עליהן קריסה כלכלית ומהפכות קטלניות • דאגת מדינות המערב לפליטים הערבים בישראל הביאה עליהם את מכת הפליטים בארצות הברית ובאירופה • המהלכים האלוקיים עוברים דרך נסיבות ריאליות • ריפוי העולם תלוי באמונתנו ובהתיישבותנו

סיבת עשר המכות

בבניין יהודה ושומרון תלוי הריפוי שלנו ושל עמי האזור. ככל שנרחיב את הבנייה ביהודה ושומרון ביתר עוז, כך יבינו הערבים מוקדם יותר שהטרור והאיומים אינם משתלמים, ואולי אף ישכילו ללמוד מישראל ולהשקיע את מאמציהם בהפרחת השממה ובבניין החברה והכלכלה

כידוע הכביד ה' את לבו של פרעה, כדי להכות אותו ואת מצרים בעשר המכות ולהטביעם בים סוף. שנאמר: "ויאמר ה' אל משה: בוא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שיתי אותותיי אלה בקרבו. ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותיי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'" (שמות י, א-ב). וכפי שנאמר לפני כן: "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותיי ואת מופתיי בארץ מצרים" (שמות ז, ג).

הוסיפו חכמים וביארו בזוהר פרשת בא (ח"ב לו, א), שעשר המכות היו כנגד עשר הספירות והכתרים הקדושים העליונים, כדי לגלות את הנהגת ה' בעולם בכל המדרגות: בכל מדרגה ומדרגה מעשר המדרגות שבהן מנהיג ה' את העולם, התגלה הדין הקשה למצרים והרחמים לישראל. "תנא רבי חזקיה, כתיב: 'ונגף ה' את מצרים נגוף ורפוא' (ישעיהו יט, כב) – נגוף למצרים ורפוא לישראל… תנא: באותה שעה שניגפו מצרים באותה שעה נתרפאו ישראל" (עיין פרי צדיק בא, ב).

הרי שהוצרכו המצרים לחטוף עשר מכות כדי שתהיה רפואה שלמה לישראל. וממה היו צריכים ישראל להתרפא? מהתפיסה האלילית שהעולם מתנהג רק על פי הטבע החומרי והאינטרסים הנמוכים של תאווה וכבוד, וכל דאלים גבר. זאת כדי שיתחזקו ישראל באמונה בה', וידעו שה' אלוקים שופט את עולמו בצדק, מעניש את הרשעים ומושיע את הצדיקים, ויהיו מוכנים לקבל את התורה ולתקן את העולם לאור הדרכתה.

על ידי עשר המכות שהיכה ה' את המצרים, נודע לישראל ולעולם כולו, כי ה' מנהיג את העולם בכל הבחינות הקיימות בעולם; שכן המספר עשר הוא מספר שלם שרומז לכל הבחינות והמדרגות, וכפי שאמרו חכמים (אבות ה, א) שבעשרה מאמרות ברא ה' את העולם, ועל ידם הוא מקיימו ומחייה אותו.

אמונת ישראל – תועלת לעולם

בתוך כך למדנו לימוד נורא, שאילו היו ישראל יכולים לקלוט את כל יסודות האמונה ולהתחזק בה על ידי מכה אחת, היה ה' מכה את המצרים מכה אחת.

אמנם ברור שכל מכה ומכה שהמצרים קיבלו – בדין קיבלו, הכול הגיע להם, אולם אילו היו ישראל יכולים להתחזק באמונתם ובהבנת הנהגת ה' בפחות מכות – ממילא גם המצרים היו מסוגלים לחזור בתשובה אמיתית בפחות מכות.

זהו שאמר ה' לאברהם אבינו: "ואברכה מברכיך ומקללך אאור, ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ג). יש לישראל אחריות גדולה להבין ולפרש את הלקח העולה מכל הצרות שבעולם, וככל שיבינו יותר, תרבה הברכה הבאה על ידם לעולם. ואם יתקשו להבין, ירבו מכות הגויים כמכות מצרים. ואם גם לאחר עשר המכות לא יבינו, אף ישראל ייענשו בחומרה, על סירובם להקשיב לדבר ה', כמבואר בפרשת הקללה.

ההיגיון והצדק שבהנהגה האלוקית

בעת הבריאה חקק ה' בעולמו חוק פנימי, שכל ענייני השכר והעונש, ההצלחה והכישלון, יונהגו בדרך הטבע וההיגיון, במידה כנגד מידה. הבוחר בשקר – ייפול בשקר, הבוחר ברשע – ייכשל ברשע. לעומתם, הבוחר להוסיף חיים – יזכה לחיים, הבוחר לעשות דין – יזכה בדין, הבוחר בחסד – יזכה לחסד. בממד הפנימי, הן בנשמת האדם בעודו חי בעולם הזה והן בעולם האמת, הדברים מתגלים מיד; אולם תהליך התגלותם בעולם הזה ארוך. זאת מפני שכל דבר בעולם מורכב מצדדים וגוונים שונים, והשכר והעונש הולכים ומתגלים בהדרגה לפי הבחינות השונות.

ופעמים שישנה אומה שבדרך כלל בוחרת ברשע, אולם בתחילה מתגלים הצדדים החיוביים שבה, ועל ידם היא זוכה להצלחה, ובמשך הזמן הולכים וצפים הצדדים השליליים עד שהיא מקבלת את עונשה הקשה ונאבדת מהעולם. ולפעמים להפך, בתחילה מתגלים הצדדים השליליים והיא נענשת, ובמשך הזמן הולכים ומתבררים הצדדים החיוביים והיא הולכת ומתבססת. ככל שהבחירה נחרצת יותר, לטוב או לרע, כך השכר והעונש מתגלים במהירות רבה יותר. דוגמה לכך הם הנאצים שבחרו ברשע קיצוני, ובתוך שתים עשרה שנה עלו ונפלו ואבדו מהעולם.

מרכזיותם של ישראל

מכיוון שישראל הם לב שבאומות, שבחר בהם ה' לגלות על ידם את האמונה והתורה, היחס לישראל הוא אבן בוחן מרכזית למצבה המוסרי של כל אומה, וכפי שנאמר: "אברכה מברכיך ומקללך אאור".

ככל שישראל נמצאים במצב שפל, כך קשה יותר לאומות העולם ללמוד באמצעותם את דרכי ה', והפורענויות הולכות ורבות. מנגד, ככל שישראל נמצאים במצב מתוקן יותר, כך קל יותר לכל האומות לבחור בטוב, כפי שנאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

להבין את ההנהגה האלוקית

כאז גם היום, ההנהגה האלוקית במידה כנגד מידה, כדי ללמדנו כיצד לנהוג בעולם בדרכי האמונה, הצדק והחסד. אם נזכה להבין את הדברים כראוי ובמהרה, הלימוד ייעשה בדרכים טובות. אם נסרב ללמוד, נלמד על ידי ייסורים. נגוף ורפוא. בתחילה יתייסרו הרשעים שמחוללים את הבעיות, כדי שנתרפא אנחנו וכל החפצים באמונה ובצדק; אך אם נמשיך לסרב ללמוד, גם עלינו תרבוץ האשמה, והייסורים הקשים יגיעו אלינו. והכול כדי שנלמד לתקן את דרכינו. נגוף כדי לרפא.

מכאן לסוגיה הגדולה שעומדת לפתחנו: יישוב הארץ ביהודה ושומרון, כמצוות התורה וחזון הנביאים. במשך שני דורות מנהיגי אומות העולם עוסקים בסוגיה זו פי מאה מכל סכסוך לאומי בקנה מידה כזה.

התבערה במזרח התיכון

מדינות ערב איימו עלינו שיחריבו אותנו אם לא ניסוג מיהודה ושומרון, ונציגי אומות העולם הבטיחו שאם ניסוג מיהודה ושומרון והגולן, נזכה לשלום יציב ורווחה עם המדינות הערביות היציבות שסביבנו. מכיוון שמדינות ערב סירבו להכיר בזכותנו על ארצנו, נגף ה' אותן: המדינות היציבות התנהלו בשחיתות ונכשלו בבניין החברה והכלכלה, כדי שנלמד להתעלם מעמדתן ונבנה במרץ את יהודה ושומרון מבלי להרהר ח"ו בנסיגה. עדיין לא הבנו מספיק, והוצרכו הערבים לקבל עוד מכות, ומהפכות מרסקות ומאיימות על כל מדינות ערב. נגוף ורפוא.

מדינאים ומזרחנים טענו שהסכסוך המדמם בין ישראל לפלשתינים הוא לב הצרות באזור ובעולם. כשניסינו להסביר, האשימו אותנו ברצחנות ואכזריות, והוצרך העולם הערבי לקבל עוד מכות, ועתה הוא מדמם פי מאה, כדי שיבינו הכול שלא אנחנו אשמים. ועדיין יש מדינאים עיוורים, כאובמה וקרי, שטוענים שנסיגה ישראלית תוביל לפתרון. הוצרכו הערבים למכות נוספות, ומספר הקורבנות הולך וגדל. נגוף ורפוא.

מכת הפליטים במערב

מתוך שנאת ישראל טענו נציגי מדינות המערב שצרת הפליטים הפלשתינים נוגעת לעומק לבם. למען פליטים אלו – שביקשו לרצוח בתש"ח את פליטי השואה או לפחות להשליכם לים – הקים האו"ם את סוכנות אונר"א, שדרכה מפנקים אותם בתקציבי עתק, פי מאה משאר הפליטים שבעולם. כאשר ישראל טענה שמנציחים בכך את בעייתם, והטיפול המופרז בהם נובע מאנטישמיות – נעלבו. והוצרכו הערבים לחטוף עוד מכות, ועתה מספר הפליטים הערבים ממלחמותיהם הפנימיות כבר מגיע לעשרות מיליונים. מחנות פליטים ענקיים קמים לנגד עינינו, עד שהטיפול בפליטי מלחמת תש"ח הופך לאבסורד. נגוף ורפוא.

עדיין מדינות אירופה ממשיכות לטפח את אסונם המיוחד של פליטי תש"ח, והוצרכו גם הן לחטוף מכות: עליהן להתמודד עם מיליוני פליטים ערבים ומוסלמים שבורחים מפני אחיהם ומתדפקים על שערי מדינות אירופה. נגוף ורפוא.

טענו שהטרור הערבי נגדנו נובע מכך שכבשנו את יהודה ושומרון, והוצרכו לחטוף מכות, ולסבול את הטרור המוסלמי בארצותיהם. נגוף ורפוא.

מידה כנגד מידה

עד כה תיארתי את הדברים כעונש מהשמיים, נגוף כדי לרפא את ישראל והעולם. אולם הדברים משתלשלים בדרך טבעית, כפי שחקק ה' בעולמו.

כאשר אומות העולם מלמדות את הערבים שהובסו במלחמה, שכדאי להם להמשיך בדרך הטרור והמלחמה נגד ישראל, הערבים לומדים להמשיך להשתמש בטרור ומלחמה ביתר שאת בכל מקום.

כאשר מדינות אירופה בוחרות להתעלם מצדקת טענתה הדתית והלאומית של ישראל, תוך המעטת החשיבות של הדת והלאום, כהמשך טבעי לכך הן מתעלמות מהסכנה שההגירה המוסלמית לארצותיהם עלולה לגרום, ועתה הם משלמים את המחיר. וכך בכל הסוגיות, הרי שנגוף ורפוא הוא תהליך טבעי.

בבניית יהודה ושומרון תלוי ריפוי האזור

בבניין יהודה ושומרון תלוי הריפוי שלנו ושל עמי האזור. כבר עתה רבים מקבלים השראה מגבורת המתנחלים המגשימים את חזון הנביאים ועומדים בעוז ובאמונה מול הטרור הערבי-מוסלמי. ככל שנרחיב את הבנייה ביהודה ושומרון ביתר עוז, כך יבינו הערבים מוקדם יותר שהטרור והאיומים אינם משתלמים, ואולי אף ישכילו ללמוד מישראל ולהשקיע את מאמציהם בהפרחת השממה ובניין החברה והכלכלה.

אולם אם ח"ו מדינת ישראל לא תיקח מוסר מהאש והחורבן שמסביב, ולא תשכיל לבנות את יהודה ושומרון, הנגף יתגבר אצלם ויגיע גם אלינו, כדי לרפא את כולנו, את ישראל ואת עמי האזור, שכולנו יחד ברואיו של ה'.

"הכרתי גוים… החרבתי חוצותם מבלי עובר… אמרתי אך תיראי אותי תיקחי מוסר… כי משפטי לאסוף גויים לקבצי ממלכות לשפוך עליהם זעמי כל חרון אפי, כי באש קנאתי תאכל כל הארץ. כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', לעובדו שכם אחד" (צפניה ג, ו-ט).

"ונגף ה' את מצרים נגוף ורפוא ושבו עד ה' ונעתר להם ורפאם… ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה למצרים (המדינות הדרומיות) ולאשור (המדינות הצפוניות) ברכה בקרב הארץ. אשר ברכו ה' צבא-ות לאמור: ברוך עמי מצרים ומעשי ידי אשור ונחלתי ישראל" (ישעיהו יט, כב-כה).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד