ארכיון הקטגוריה: אמונה

סבלנות, הזמן פועל לטובתנו

לגרסה באנגלית (English)

ראש הממשלה מר נתניהו

ראש הממשלה מר בנימין נתניהו טוען להגנתו, שאינו יכול לקיים את הבטחתו לבנות ביהודה ושומרון מפני שהלחצים הבינלאומיים התגברו עד שנעשו קשים מנשוא.

וכי איך הוא רוצה שלא יהיו עלינו לחצים קשים, כאשר הוא עצמו נמנע מלחזור ולטעון שיש לנו זכות להתנחל ביהודה ושומרון, ואף יותר גרוע – נכנע לדרישת אובמה והסכים לכינונה של מדינת אויב ביהודה ושומרון? וכי למה הוא מצפה – שנציגים של אומות אחרות, שיש להם אינטרסים שונים בעולם הערבי, יטענו עבורו?

ההתחייבות שהופרה

לפני הבחירות התחייבו מר נתניהו ותנועת הליכוד לבנות ביהודה ושומרון. הם כמובן ידעו על הלחצים הבינלאומיים. כראש ממשלה לשעבר, הוא הכיר היטב את הזירה הבינלאומית. הבטחתו לבנות היתה אמורה לקחת בחשבון עמידה בלחצים ותנופת הסברה רחבה על זכותנו להתנחל ביהודה ושומרון. משלא עשה כן, הפר את הבטחתו.

הזכות על הארץ

הוויכוח הוא על זכותו של העם היהודי על ארצו. על כן חובתו הראשונה של ראש הממשלה להזכיר תמיד את זכותנו על ארץ ישראל.

אין עוד עם בעולם שעבר גלות ארוכה ונשאר דבק בארצו. ואין עוד ארץ בעולם ששום עם אחר לא בנה בה את ממלכתו זולת עם ישראל. כדברי התורה (ויקרא כו, לב) שגם כשיחטאו ישראל ויגלו מארצם – "ושממו עליה אויביכם היושבים בה". ואמרו חכמים, והביאם רש"י בפירושו: "זו מידה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה".

אולי חושב נתניהו שפתאום לאחר שנבחר לראשות הממשלה מצבנו הבינלאומי הפך להיות נורא, וכעת אין לו ברירה אלא להצהיר שבתנאים מסוימים ועל ידי נסיגה מסוימת הוא מאמין שניתן לכונן 'שלום' עם הערבים. אך גם אם כך הדבר, לכל הפחות עליו להזכיר בנאומיו שיהודה ושומרון הם לב ארצנו, שאל המקומות הקדושים הללו עם ישראל נכסף במשך כל שנות גלותו. שעל המקומות הללו התנבאו הנביאים שיום יבוא ועם ישראל ישוב לבנותם, כמו שנאמר: "ושבתי את שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם, ונטעתים על אדמתם ולא יינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם" (עמוס ט, יד-טו).

אשמת ראש הממשלה ושריו

מי מונע מראש הממשלה להתפלל אחת לחודש במערת המכפלה שבחברון, לפקוד את קבר רחל שבבית לחם ואת קברו של יוסף בשכם? הוא יכול לבקר בשילה, במקום שבו שכן המשכן יותר משלוש מאות שנה. הוא יכול לבקר בבית אל, המקום שבו יעקב אבינו חלם על הסולם, וקיבל את הבשורה על ירושת הארץ וריבוי זרעו כעפר הארץ. הוא יכול לבא להר גריזים, למקום שבו חזרו ישראל וקיבלו את התורה בברית. אין בביקורים אלו שום התגרות או הפרת הסכם – וכי אסור לראש הממשלה לפקוד את קברי אבות האומה? אבל יש בזה הצהרה ברורה של שייכות למקומות הקדושים, ההיסטוריים. חלק מאי-ההבנות הבינלאומיות היו נפתרות מאליהן אחר ביקורים אלו. מן הסתם הוא היה גם מחזק את שורשיו בביקורים אלו. אבל נתניהו מעדיף להיפגש עם עשירים שונים ומשונים, ולהדיר את רגליו מהמקומות הקדושים ומאתרי המורשת.

כיוון שכך, משמע שהבעיה היא הקשר הרופף שלו לארץ ישראל ולמורשת היהודית. הוא נבחר כנציג הציבור הלאומי, אבל בפועל מעל באמון שנתנו בו.

הוא יכול בקלות לומר לידידו הטוב שר הביטחון אהוד ברק לחתום על תוכניות הבנייה בהתיישבות. הוא לא רוצה.

שרי הממשלה

גם שרי הממשלה נושאים באחריות. גם אם לטענתם אין בכוחם לשנות את מדיניות הבנייה, הם בוודאי יכולים לבקר בתדירות במקומות הקדושים, יחד עם עיתונאים מהארץ ומהעולם, ולבטא בכך את הקשר של האומה אל מולדתה ביהודה ושומרון.

גם מי שכבר בא לביקור במקומות הקדושים, לא מספיק שיעשה זאת בלילה בליווי כתב מערוץ שבע או עיתון בשבע. ואינני מזלזל ח"ו בחשיבותם של כתבינו, שהם אלה שמדווחים על התהליכים העמוקים והמשמעותיים ביותר בארצנו. מכל מקום, כאשר הביקורים מסוקרים בערוץ שבע בלבד, הדבר נתפש כרצון לצאת ידי חובה בפני נאמני העם והארץ, כדי להיבחר בפריימריז. אבל מה שנדרש הוא לומר שארץ ישראל שלנו קבל העולם כולו. לשם כך יש לקיים את הביקורים ביום, בליווי כתבים מכל כלי התקשורת בארץ ובעולם, ולדבר בפירוש על ההתנחלויות שמגשימות את חזון הנביאים.

גם אנחנו אשמים

אמנם אשמת נתניהו ושריו ברורה, אבל גם הציבור אשם. צריך להיות תור ארוך של מבקשים להצטרף לכל יישוב ביהודה ושומרון, כראוי לעם שחוזר אחר אלפיים שנה לארץ מולדתו, וכראוי למי שיודע שמצוות יישוב הארץ שקולה כנגד כל המצוות. במקום לעלות ולהתנחל בהר, עוסקים בזוטות – ויש שעוד מתלוננים על המתנחלים ששכחו את העם. כל בר דעת צריך להבין את תרומתם האדירה של המתנחלים לביטחונם של כל היושבים בשפלה. הם בגופם חוסמים את הקמתה של מדינת הטרור ביהודה ושומרון. האם יש דרך טובה יותר שבה האיש הפשוט יכול לתרום לשלומה של אומתנו?! אם היה תור ארוך לכל היישובים, יתכן וכל מצבנו הלאומי היה משתנה, וגם ראש הממשלה ושריו היו מצטרפים לסייע לבניין הארץ.

אבל אפילו על ירושלים עיר עוז לנו אין מתדפקים כראוי. גם בנייה נרחבת בירושלים עיר קדשנו ותפארתנו יכולה להציל אותנו מהקמת מדינת אויב בשערינו.

לכן כל מי שמתמרמר בצדק על מר נתניהו, עליו גם לערוך חשבון נפש אישי, האם הוא עושה את כל מה שהוא יכול למען חיזוק ההתיישבות בירושלים וביהודה ושומרון.

הזמן פועל לטובתנו

פרשני השמאל טוענים שהזמן פועל לרעתנו, אולם הם מתעלמים משלושה תהליכים שעשויים לצפון בחובם שינוי לטובה.

הערבים מקדיחים את תבשילם

הערבים הולכים ומקדיחים את תבשילם בעיני העולם. ההתמרמרות המוסלמית על ההגמוניה המערבית לובשת פנים של אלימות וטרור. במקום לשקוד על פיתוח ארצותיהם ותרבותם, הערבים מעדיפים לבחור בבערות וטרור. גם רבים מהמוסלמים שהיגרו לארצות המערב מעדיפים ליהנות מההטבות הסוציאליות הנדיבות בלא לשאת בעול הפיתוח הכלכלי והחברתי. הם יורקים בהפגנתיות לבאר שממנה הם שותים, תוך הטחת גידופים וחירופים. תנועות הימין באירופה הולכות ומתחזקות בהתנגדותן למדינות הערביות ולמהגרים המוסלמים, ויחד עם זה הם מחזקים את תמיכתם בנו. התקשורת הישראלית שהיא שמאלית ברובה עוינת אותם. אולם בפועל הם הולכים ומתחזקים, והם מעוניינים בקשר איתנו, קשר שמבוסס על אינטרסים משותפים, שמבטיחים את יציבותו. לו מדינת ישראל היתה מחזקת את הקשרים איתם, היתה יכולה לחזק את מעמדה בארצות המערב. אבל היא מעדיפה להמשיך את הברית עם הידידים לשעבר בשמאל, שבתהליך הדרגתי שנמשך כבר עשרות שנים הם הולכים ומתרחקים מאיתנו. ככלל, אישי השמאל תומכים במי שנתפש כחלש. ככל שאנו מתרחקים מהשואה, הם מתרחקים מתמיכתם בנו.

מקורות אנרגיה חילופיים

בכל ארצות המערב שוקדים על מציאת מקורות אנרגיה חלופיים לנפט. התהליך נמצא בראשיתו, ובינתיים עוסקים בעיקר בפיתוח. אבל כשהתהליך יבשיל, אולי בעוד עשר או עשרים שנים, לא תהיה עוד לערבים השפעה. את אוצרות הנפט שלהם הם בזבזו על מלחמות, מותרות, טרור, תענוגות בשר ושנאת ישראל. כאשר לא יהיה לנפט עוד ערך, הם יחזרו לחיות במדבר, חסרי מעמד והשפעה.

המעבר למזרח

מרכז הכובד העולמי עובר בהדרגה מהמערב למזרח – לסין והודו. שם יש פחות מסורת אנטי-יהודית, ואולי איתם יהיה אפשר לכונן יחסים בריאים והוגנים, ללא תסביכי אב שיש לנוצרים ולמוסלמים כלפינו. גם תהליך זה יקרה רק לאחר שהנפט יתחיל לאבד את מעמדו כמקור האנרגיה הראשי.

התהליכים בארצות ערב

בינתיים המדינות הערביות נעשות יותר קיצוניות בשנאתם לישראל ולמערב, ומבחינה זו יהיה יותר קשה לקיים עמהן יחסים נורמליים. מצד שני, במצבנו הנוכחי זה יכול להיות לטובה. אולי זה יפקח את עיני ההוזים, שיבינו את הסכנה שבכל נסיגה וויתור שהוא.

מתנות לאביונים

צריך כל אדם מישראל לתת בפורים שתי מתנות לעניים, כאשר כל מתנה ייתן לעני אחר. מי שאינו מכיר שני אביונים, או שהוא רוצה לתת להם את מתנותיו בהסתר, ייתן את מתנותיו לגבאי צדקה הגון, והוא יחלק בשליחותו את המתנות לאביונים.

כמה צריך לתת ב"מתנות לאביונים"

שוויה של כל מתנה צריך להיות כשיעור שאפשר לקנות בו מאכלים פשוטים שמשביעים כארוחה קטנה ופשוטה – כמו למשל מנה פלאפל או כריך. ובדיעבד הנותן שיעור של שקל לכל מתנה – יצא ידי חובה, מפני שאפשר לקנות בו לחם בנפח של שלוש ביצים, שאפשר לשבוע ממנו בצמצום. וכל המרבה במתנות לאביונים הרי זה משובח.

אסור לתת את המתנות לאביונים ממעשר כספים, כי אין אדם רשאי לקיים את מצוותיו מכספים אלו. אמנם כתב הרמב"ם, שראוי לאדם להוציא על מתנות לאביונים יותר ממה שהוא מוציא על סעודתו ומשלוח מנות. ולגבי חישוב זה, יכול כל אדם לצרף את כל מה שהוא נותן כמעשר כספים באותו חודש, שאם נותן יותר ממה שהוא מוציא עבור הסעודה ומשלוח מנות – קיים את דברי הרמב"ם.

מילה של פוליטיקאי

צדיקותו של יוסף

צדיקותו של יוסף אינה באה לידי ביטוי רק בעמידתו בניסיון עם אשת פוטיפר, אלא בכך שגם במצבים הקשים שעברו עליו לא איבד את אמונתו וחיוניותו. אדם שנבגד על ידי אחיו, שכמעט הרגוהו ולבסוף מכרוהו לעבד, נוטה לאבד את אמונו בבני אדם ובחיים. הוא נעשה ציני וממורמר. אם יטילו עליו עבודה, יבצע אותה רק כדי לצאת ידי חובה, כדי שלא תהיה תואנה להעניש אותו. אם עוד יישאר לו מרץ, הוא יופנה כדי לדאוג לעצמו בלבד, לאכול ולשתות ולהגדיל את כוחו ומעמדו, ולא כדי לעזור לבריות.

והנה יוסף הצדיק אינו מאבד את חיוניותו הטובה, ובכל מקום שבו הוא נמצא הוא מוסיף ברכה וטובה. גם מחשבתו נותרת צלולה וליבו מלא אמונה. כדי לפתור חלום צריך השראה נבואית, שאינה באה אלא מתוך מנוחה ושמחה פנימית. והנה יוסף, גם כשהוא בבית כלא, נשמתו בת חורין, ומתוך אמונה עמוקה הוא יכול לפתור את חלומות שר המשקים ושר האופים.

אדם רגיל שפתאום מוציאים אותו מבור כלא ומקשטים אותו כדי להעמידו לפני המלך, היה שוכח את אמונתו בה' ואת יכולותיו הרוחניות, ומיד מנצל את ההזדמנות להתחנן על חייו. ואילו יוסף הצדיק מסוגל להקשיב בשקט פנימי לחלום ולפתור אותו, כדי לדאוג תחילה לכל המוני האנשים שעומדים למות ברעב.

החטא בבקשת העזר משר המשקים

לאחר שפתר יוסף את חלומו של שר המשקים, לפיו פרעה יישא את ראשו וישיב אותו למעמדו הראשון, ביקש ממנו, הואיל ותזכה לעמוד לפני פרעה: "כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה. כי גנוב גונבתי מארץ העברים וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבור" (בראשית מ, יד-טו). אולם "לא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". רק לאחר שעברו שנתיים ופרעה חלם את חלומותיו, נזכר פתאום שר המשקים ביוסף.

אמרו חכמים (ברא"ר פט, ג) שחטא יוסף בכך שביקש עזרה משר המשקים. "מפני שתלה בו יוסף לזכרו הוזקק להיות אסור שתי שנים, שנאמר: אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים, ולא בטח על מצרים הקרויים רהב" (רש"י שם).

וקשה מאוד, מה הטענה כלפי יוסף הצדיק? כולם בגדו בו, ואע"פ כן נשאר באמונתו. ועתה כשמזדמנת לפניו אפשרות לקדם את יציאתו לחירות, לא ישתדל?! והלא אסור לסמוך על הנס, וזה תפקידנו בעולם הזה לפעול ככל יכולתנו לטובה. וזו היתה צדיקותו של יוסף, שידע לפעול בתוך העולם ולהוסיף ברכה בדרך הטבע. ומדוע שלא ינסה להיעזר באחד מחשובי השרים אצל פרעה?

הוא הרי פוליטיקאי

אלא שיוסף, לפי רוב כשרונותיו, היה צריך לעמוד על אופיו של שר המשקים ולהבין שאין מה לצפות לעזרה ממנו. הוא הרי פוליטיקאי! כל מה שמעניין אותו זה כיצד לקדם את עצמו, ומדוע שירצה לעזור לאיזה עבד עברי שטוען שהוא בן חורין שנכלא על לא עוול בכפו? אמנם נכון שבעת שישבו בכלא שר המשקים נהג עמו בחברות, ואף הודה לו על פתרון חלומו. אבל לאחר שיחזור לגדולתו ידאג לעצמו בלבד, ירצה לשכוח את תקופת שהייתו בכלא ויתבייש להזכירה. ומדוע שירצה להרגיז את פרעה בדיבורים על הכלא ועל כך שיתכן ויש שם אנשים שיושבים בחינם? ולכן אפילו אם בבוקר בהיותו לבד יחליט להזכיר את יוסף, בפועל האינטרס האישי שלו יגבר וישכח את יוסף.

לתכנן תוכניות ריאליות כיצד לצאת מהמשבר הוא חלק מהאמונה, אבל לסמוך על הבטחות שקר של פוליטיקאים זה ביטוי לטיפשות או חוסר אמונה. וכיוון שיוסף חכם גדול, הרי שהניסיון הנואש לבקש משר המשקים עזרה מצביע על חוסר אמונה.

אמנם אפשר להבין את יוסף הצדיק. אנשים כמונו היו מתייאשים ביום הראשון, והוא בכל השנים הארוכות והקשות של בדידות וייסורים לא התייאש, והמשיך לדבוק באמונתו בה'. רק סמוך לסוף תקופת הייסורים שנגזרה עליו התפתה לחשוב אולי תבוא ישועתו דרך שר המשקים. וכיוון שנשען על הבטחת הבל, נענש שישב בבית הסוהר עוד שנתיים.

לקח לימינו

גם אנו צריכים ללמוד מכך שלא להישען על הבטחות של פוליטיקאים. אמנם צריך לפעול במגרש הפוליטי, אך לעולם אין לסמוך על אנשים שקידומם האישי חשוב להם יותר מדי. לעשות איתם עסקאות חייבים, אבל תוך הקפדה לקבל תמורה ברורה על כל עזרה. אם אפשר – במזומן, ואם לא – אזי בהקדם האפשרי. תוך ידיעה שכל הבטחה לעתיד, אפילו הוא קרוב, יתכן מאוד שתופר. ובשום פנים לא לסמוך על הבטחות של פוליטיקאים לעתיד הרחוק.

הליכה לרופאי אליל

גם בתחומי הפרט צריך להיזהר שלא להאמין בדברי שווא. לפעמים אדם חולה מתפתה ללכת ל"בעלי סגולות" בטענה: "אם לא יועיל, לפחות לא יזיק". אבל באמת זה מזיק, מפני שבשמים אומרים: "הלכת לרופאי שווא – אז שהם ירפאו אותך", וכך ימשיך להיות חולה עוד שנתיים. אבל אם ילך לרופאים אמינים יקיים מצווה, שכן צריך אדם להשתדל לרפא את עצמו כדי שיוכל לקיים את תפקידו בעולם.

מקום הדלקתה של משפחה שמתארחת בשבת

משפחה שמתארחת כל השבת אצל משפחה אחרת, באותה שבת ביתם בבית המארחים, ויתנו להם פרוטה בערב שבת כדי שיהיו שותפים בנרות, וייצאו ידי חובתם בהדלקתו. ולמנהג אשכנז, עדיף שהאורחים ידליקו נרות לעצמם בברכה. ואם נתנו להם דירה נפרדת, לכל המנהגים נכון שידליקו נרות בברכה בדירת האירוח.

משפחה שהתארחה בשבת וחוזרת לביתה במוצאי שבת

משפחה שהתארחה בשבת אצל משפחה אחרת, ובמוצאי שבת הם מתכוונים לחזור לביתם. אם הם מתכוונים לחזור במהרה לביתם, מוטב שידליקו נרות בביתם. ואם הם מתכוונים לחזור מאוחר, בשעה שכבר לא ילכו אנשים ברחוב, עדיף שיצאו ידי חובת המצווה בבית מארחיהם, כפי שיצאו בערב שבת. ואם הם אינם חוזרים במהירות אבל גם לא מאוחר, רשאים להחליט היכן הם רוצים לקיים את המצווה, כי מצד היום הקודם מקומם עדיין בבית מארחיהם, ומצד היום הבא מקומם בביתם, לפיכך מותר להם לבחור את מקום הדלקתם (פניני הלכה זמנים יג, י).

מי שגירשו אותו מחומש בשבת

שאלה: לעיתים קורה שחיילים או שוטרים מגרשים אותנו מחומש בשבת, לוקחים אותנו בעל כורחנו לתוך המכוניות שלהם ומסיעים אותנו לאריאל, לשבי שומרון או למקומות אחרים. האם מאחר שיצאנו מ'תחום שבת' עלינו להישאר במקום שהניחו אותנו ואסור לנו ללכת יותר מארבע אמות?

משמעות תחום שבת

תשובה: מתוך שאלה זו נסביר קצת את עניין תחום השבת. תקנו חכמים תחום שבו מותר להתהלך בשבת, ומעבר לו אסור לצאת. ותחום השבת נמדד ממקום שביתתו של אדם בבין השמשות בכניסת השבת. שאם היה שובת בעיר, כל אותה העיר היא מקום שביתתו. ומעבר לכך יש תחום שבת, היינו אלפיים אמה לכל רוח (קרוב לק"מ). ואם שבת במדבר או בשדה, מקום שביתתו הוא ארבע אמות, ומעבר לכך יש לו אלפיים אמה לכל רוח.

בטעם העניין אפשר לבאר, שהצורך להיטלטל בדרכים ולנסוע ממקום למקום נובע מחסרונו של האדם, שאין הוא מוצא את סיפוקו ופרנסתו במקומו, ועל כן הוא נזקק לנדוד ולצאת מתחומו. אבל עניינה של השבת שינוחו בה כל ישראל מטורח ודאגה, ויתבוננו בשלמות הפנימית של הבריאה, ויודו לה' שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ויתענגו על ה' ועל טובו.

האם יש איסור תחומין מהתורה

נחלקו הפוסקים בשאלה האם יש גם איסור תחומין מהתורה. לדעת הרמב"ם והסמ"ג, מעבר ל-12 מיל (11 ק"מ בערך), שהוא שיעור מחנה ישראל במדבר, אסור לצאת מדין תורה, שנאמר (שמות טז, כט): "שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". ולדעת רוב הראשונים, פסוק זה נאמר על איסור טלטול ברשות הרבים, אבל איסור תחומין, גם מעבר לשנים עשר מיל, הוא מדברי חכמים.

דין מי שיצא מחוץ לתחום

מי שיצא חוץ לתחום, בין אם יצא במזיד ובין אם יצא בשוגג, הפסיד את תחומו, ואין לו אלא ארבע אמות בלבד (שו"ע תה, א). ואם היה צריך לנקביו, התירו לו ללכת למקום שיוכל להתפנות בצניעות, ואחר כך יוכל להתרחק מעט ממקום שהתפנה עד שלא יגיע אליו ריח רע, באופן שיוכל לומר דברים שבקדושה. ומשם לא ילך יותר מארבע אמות (שו"ע תו, א).

ואם יצא מתחום שבת והגיע לתוך מקום שמוקף מחיצות או 'עירוב' – אם יצא במזיד, אין לו אלא ארבע אמות, ואפילו היה בתוך בית, לא יצא מחוץ לארבע אמות. ואם יצא בשוגג או שגויים לקחוהו לשם בעל כרחו – רשאי להלך בכל המקום המוקף (שו"ע תה, ו; באו"ה 'אבל'). אבל במקום שאינו מוקף מחיצה או 'עירוב' אסור לו ללכת.

אבל אם סיבת יציאתו מתחום שבת אירעה לו מפני שעסק במצווה, כגון שהיה עולה בשיירה לארץ ישראל, והגיעו בשבת למקום שלא יכלו לעצור, ונאלצו להמשיך ללכת עד שהגיעו למקום מבטחים. למרות שיצא מחוץ לתחום שהיה בו בבין השמשות, יש לו תחום שבת חדש במקום שהגיע אליו (שו"ע רמח, ד, מ"ב לב).

ומכאן לשאלה: כיוון שאלו שהלכו להתיישב בחומש עסקו במצוות יישוב הארץ, ובעל כורחם לקחום למקום אחר, יש להם תחום שבת חדש במקום שאליו הגיעו.

ימים של חשבון נפש

הימים הנוראים

הימים הנוראים הולכים וקרבים ובאים אלינו. ימים של חשבון נפש, על כל מה שעשינו ונעשה עמנו עד כה, ועל כל מה שייעשה עמנו מכאן ואילך. והחשבון נורא ונוקב: על שעות שאבדו בביטול תורה, על הזדמנויות לביטויי אהבה בין איש לאשתו שירדו לטמיון, על ילדים שלא נולדו מחמת טרדות או השפעות זרות, על מעשים טובים שהתרשלנו מלעשות, על עזרה שלא הושטנו כשהיה צריך, ועל כל החטאים שחטאנו ולא הספקנו לתקן. אכן ימים נוראים, מלאי הוד.

וברא ה' את התשובה, שעל ידה יכול אדם לשנות את דרכו, להצטער על חטאיו ולקבל על עצמו שלא יחטא עוד, ומתוך כך זדונותיו נהפכות לשגגות. ואם יעמיק בתשובתו עד שתהיה תשובה מאהבה, יתרחש הנס ויהפכו זדונותיו לזכויות. ויסוד התיקון והתשובה הוא שיעמוד האדם לפני בוראו ויוצרו, מקור חייו, ויתפלל על תיקון העולם: שיתקדש שם ה' אלוקינו על ישראל עמו, ועל ירושלים עירו, ועל ציון משכן כבודו, ועל מלכות בית דוד משיחו, ועל מכונו והיכלו. וידע כל פעול כי ה' פעלו, ויבין כל יצור שה' יצרו, וייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם. ותהיה שמחה בארצו וששון בעירו, וצדיקים יראו וישמחו, וישרים יעלוזו וחסידים ברינה יגילו.

ואם אכן נתעלה משטף החיים וטרדותיהם ונעמוד לפני ה' ונחשוב בכנות על חיינו ומעשינו, מובטח לנו שנשפר את דרכינו. ניזכר בכל התקוות הטובות שהיו לנו, בכל הספרים הקדושים שרצינו ללמוד, בכל המעשים הטובים שרצינו לעשות, בקשרים שרצינו לחדש, בסליחות שרצינו לבקש. ומתוך כך נקבע נכון יותר את סדר העדיפויות שלנו, ונזכה לשנה טובה ומתוקה.

חרם השחקנים והסופרים

כואב לשמוע שישנם אחים יהודים שמחרימים אותנו, מתיישבי יהודה ושומרון. אנחנו זוכים שמתקיימת בנו הנבואה העתיקה (ירמיהו לא): "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל, עוד תעדי תופיך ויצאת במחול משחקים. עוד תטעי כרמים בהרי שומרון… ושבו בנים לגבולם". בבכי ובתחנונים חזרנו לארצנו, באנו אל ההרים השוממים, והאדמה החלה לתת את יבולה, והמשפחות הולכות ונבנות. ואילו הם – עוז, יהושע, גרוסמן, סמי מיכאל – שונאים. ושלא ינסו ללמד על כך זכות. חרם פירושו הוקעה גמורה, ניתוק, שנאה. גם מי שמחליט לקרוא בספריהם מסיבותיו השונות, שיידע שהם עצמם בחרו לשנוא אותו. ואם הוא דווקא רוצה לקרוא בספריהם של מחרימנו, עדיף כבר שיקרא את דוסטוייבסקי, שבוודאי היה סופר יותר גדול.

כמדומה לי שמספריהם ומורשתם של המחרימים הללו לא יישאר כלום כמעט. לא יותר ממה שנשאר ממורשת היהודים תומכי תנועת ה'בונד' באירופה.

על הטענות כנגד הראשון לציון

פתאום רעשה התקשורת. נמסר שהגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א אמר בדרשתו שהלוואי והקב"ה יעניש את אויבינו הפלשתינים הרוצחים ויביא עליהם דבר, והלוואי שאבו מאזן ימות. מיד צוירה דמותו של הרב כאויב האנושות ומכשיל השלום העולמי. כאילו נחשפה האמת הנוראה של היהדות.

בכל שבוע, באלפי מסגדים בארץ ובעולם, מטיפים לרצח של יהודים ולהשמדתה של מדינת ישראל, ומבטיחים גמול לכל מי ש'יזכה' לרצוח יהודי. לא מדובר שם בתפילות לשמיים אלא בהוראות הפעלה, שאכן יוצאות אל הפועל בארץ ובעולם. ועל כל זה אסור לדבר, שמא יידעו היהודים מה חושבים עליהם באמת ולא ירצו לקבל את מס השפתיים והבטחות השקר.

ואילו התפילות שלנו הן לתיקון האדם באשר הוא, ולשלומם וטובתם של כל העמים, ורק מול שונאים שאין בליבם חרטה וצער אנו נלחמים ומבקשים סיוע מן השמים כדי לנצחם. הרב ביטא בדבריו את האמת ואת רחשי לב העם בתפילותיו.

בירור פנימי קודם להסברה

מה הרבותא לכתוב לציבור הדתי? האם לא מוטב לפנות אל החילונים? הפתרון השורשי אינו בהסברה, אלא ביישוב הסתירות וההתנגשויות בין ערכים שונים בחיינו.

עיסוק בציבור הדתי

שאלה: מדוע הינך משקיע את מרצך בכתיבה לציבור הדתי, ולא משקיע מאמצים מקבילים בכתיבה בעיתונים החילוניים, כדי לקרב לתורה ולמורשת ישראל את אחינו שאינם מדקדקים במצוות? וכי מה הרבותא לכתוב בעיתון 'בשבע' ולשכנע את המשוכנעים? המטרה שלנו היא לשכנע את הרחוקים ולהתחבר אליהם, שאם לא כן נוצר ניתוק בין הציבור הדתי והחילוני, והתוצאות קשות וכואבות לנו ולכל ישראל, כפי שאירע בגוש קטיף.

תשובה: אכן חשוב מאוד להסביר לציבור הרחב עמדות תורניות ולאומיות, ויש לנו טיעונים טובים אשר מתקבלים יפה על ידי חלק מהציבור. אולם אין בזה פתרון אמיתי לבעיות שהננו ניצבים בפניהם. הבעיות הן שורשיות יותר. יסודות חשובים עדיין לא מבוררים לנו כדבעי.

ישנן סתירות מהותיות וסוגיות הדורשות בירור במסגרת החיים שלנו – ביחס שבין תורה ומדע; בין אמונה והשתדלות; בין קריירה ומשפחה; בין חדשנות ושמרנות, פתיחות וחינוך, מעמד האישה ומעמד האיש. הלכה מדינה וצבא, מצוות יישוב הארץ, השאיפה לשלום ולביטחון, יחסנו לעמים השונים ובני הדתות השונות. וכל זמן שלא נברר בתוכנו את הדברים הללו כראוי ונדע להגשים אותם בחיינו הלכה למעשה, גם אם נשכור את גדולי המומחים ליחסי ציבור, ונלמד לשווק יפה את עמדתנו לציבור הרחב – הקשיים יתגברו עלינו, והאור שמבהיק בינתיים מן התורה לא יספיק.

הבעיה המרכזיתהעולם השתנה והתפתח מאוד בדורות האחרונים, והציב בפנינו אתגרים עצומים. וכדי שנוכל לעמוד באתגרים שלפנינו, עלינו להעמיק בבירור יסודות התורה ובדרכי הגשמת חזונה בחיים.

הבעיה העמוקה ביותר היא בתפישה הרווחת לפיה ישנה התנגשות כביכול בין האמונה בה' לבין המימוש העצמי של האדם. לפי תפישה זו, ככל שהאמונה בה' גדולה יותר כך דמותו של האדם מתמעטת, וככל שמאמינים פחות כך יש לאדם יותר מקום והוא יכול ליצור יותר ולפתח יותר את העולם. וכך נדמה בדורות האחרונים כי דווקא אלה שמנתקים את פעילותם מאמונה ודתיות מובילים את כל התהליכים הגדולים בעולם, כי הם מצליחים לבטא יותר את הכשרונות שלהם.

התפישה הזו רווחת הן אצל חילוניים והן אצל דתיים, ושורשה הוא בכך שהדתיות של חוץ לארץ – שהיא הדתיות הרווחת אצלנו, וממנה הושפעו גם הנצרות והאסלאם –  אכן עומדת בהתנגשות עם החיים הטבעיים. וכפי שכתב מרן הרב זצ"ל (אורות התחיה כח) שהקדושה שמתגלה בחוץ לארץ היא קדושה שעומדת בניגוד לטבע, ואילו הקדושה שמתגלה בארץ ישראל היא קדושה שמתגלה דרך הטבע.

וכיוון שהעולם עדיין רגיל לתפישה של חוץ לארץ, שלפיה האמונה והדת מתנגשות עם חיים הטבעיים, נמצא שדווקא מקרב האנשים המוכשרים והאמיצים ישנם רבים המעדיפים לתת לאמונה ולדתיות ביטוי מצומצם בחייהם, כדי להשאיר יותר מקום לביטוי העצמי שלהם.

אמונה והשתדלות ביחס לפרנסהבעיה זו באה לידי ביטוי, למשל, ביחס שבין האמונה וההשתדלות בפרנסה. רבים מהדתיים סבורים שאדם שאמונתו תמימה צריך ללמוד כמה שיותר שנים תורה, ורק כאשר לא יוכל להתקיים יותר מקצבת הכולל ייצא לחפש לעצמו איזו פרנסה דחוקה. ולא עליו המלאכה לגמור, כי הקב"ה הוא המספק מזון לכל בריותיו, ובין אם ישתדל הרבה או מעט, מצבו הכספי יהיה לפי מה שנקצב לו מן השמים. ולכן די לו שישטוף מעט רצפות, ויקווה אל ה'. אם ירצה ה' – הוא יתעשר מעבודה זו. ואם יישאר עני – סימן שזהו רצון ה', ועליו לקבל את גזרתו באהבה.

מנגד אומר המבט הטבעי, שככל שישתדל אדם יותר ללמוד מקצוע מבטיח ולמצוא עבודה טובה, כך יתעשר יותר. אבל רוב העושים כך נראים חלשים יותר באמונתם, כי הם לומדים פחות שנים בישיבה. האם כך צריך להיות? ואם לא – כיצד צריך אדם להחליט מה היחס הראוי לו בין ההשקעה בלימוד תורה לבין ההשקעה בלימוד מקצוע ועבודה? נושאים אלה עוד לא מבוררים אצלנו כראוי, לא להלכה ולא למעשה, והתסכול אצל רבים גובר.

האמת והטוב ביחס למקום האישהגם נשים רבות חשות שישנה התנגשות בין הדרישות הדתיות ובין מה שמהנה ומשמח. נדמה להן ש'הדת' ו'הרבנים' תובעים מהאישה לוותר על השאיפות האישיות שלה, להחניק את היצירתיות, ולהקדיש את נשמתה, נפשה וגופה לטובת משפחתה. לוותר לבעלה ולעשות את רצונו, ללדת המון ילדים, לקום בלילות לבכיים, לכבס, לבשל, לנקות, לרחוץ, לחתל, להלביש, לקנות מזון ובגדים בתקציב מצומצם, להקריא לילדים סיפורים, להקשיב להם גם כשהיא מתמוטטת מעייפות, להפריד ביניהם כשהם מתקוטטים, ולדאוג לכל הבעיות שעשו ויעשו למורים ולשכנים. והכל כדי למלא את עולמו של הקב"ה בילדים יהודים שיקדשו את שמו יתברך. ואם חשבה פעם, כשהיתה נערה, שיש לה איזה כישרונות – לשכוח מהן.

לעומת זאת, נראה כי החיים החילוניים נותנים לאישה חופש לחשוב על עצמה, ליהנות מהחיים ולחוות אותם, לפתח את הכשרונות, וכן – גם להתחתן וללדת ילדים, אבל מתי שזה יבוא באהבה ובכיף, ובלי שום לחץ של רבנים.

בפועל זה לא תמיד מצליח כל כך. אמנם הקריירה סבירה, אבל עם השנים השמחה נעלמת. מרוב חיפוש אחר הנאות ומימוש עצמי – הלב נותר חלול, ריק מאמונה ומאהבה. וגם המשפחה רחוקה מלהיות מה שדמיינו.

יש כמובן הבדלים בין החוגים הדתיים השונים – מהמגזר החרדי ועד המודרן-אורתודוכס. אבל כמדומה שככלל אפשר לומר שעדיין לא מצאנו את דרך הזהב הרוממה, שכוללת בתוכה את כל השאיפות, ונותנת מקום לכל אישה ואישה לפי הראוי לה.

התירוץ של רבי חיים מצאנזכידוע, רגילים הרבנים להכין דרשה חשובה לקראת שבת הגדול. והרבנים הגאונים מציבים בפתח הדרשה סתירה נוראה ברמב"ם, ולאחר מכן צוללים בים הש"ס והפוסקים, ודולים תירוץ עמוק ונפלא שמראה איך הקושיה בטלה ומבוטלת ודברי הרמב"ם באים על מקומם בשלום.

ואמר רבי חיים מצאנז, שגם הוא עוסק ביישוב קושיה חמורה ברמב"ם. שמצד אחד כתב הרמב"ם שצריך כל אדם לאכול בפסח מצות ולשתות ארבע כוסות ולשמוח בבשר, ומאידך כתב במקום אחר שאסור לגנוב. והקושיה החמורה: מה יעשו העניים? כיצד יקיימו את מצוות הפסח בלי לגנוב? ובמשך כל הימים שלפני הפסח הוא טורח ליישב את הקושיה הנוראה הזו, ומקבץ נדבות ל'קמחא דפסחא' ומחלקן לעניים, וזה התירוץ שלו לרמב"ם.

העבודה המוטלת עלינוובימינו אין די בקיבוץ נדבות לעניים, ויש צורך לתרץ עוד המון קושיות וסתירות חמורות שעולות מן החיים. למשל, איך מגדלים משפחה ברוכת ילדים בדירה סבירה ועומדים בתשלומי המשכנתא? איך משלמים את שכר הלימוד הגבוה למוסדות החינוך היקרים שלנו, ויחד עם זה חיים בנחת ואף מצליחים לחסוך כדי לעזור לילדים שיתחתנו? איך מקימים משפחה גדולה וגם מפתחים את הכשרונות האישיים? איך קובעים עיתים לתורה וגם מתפרנסים בכבוד? איך מיישבים את הארץ ודואגים גם לביטחון המדינה וגם ליחסינו הבינלאומיים. וצריך להעמיק ולהתאמץ מאוד ביישוב הקושיות הנוראות הללו. וכל זמן שהפתרון הרחוק – או שיותר גרוע, אין מנסים ליישב את הסתירות – ההסברה לא תועיל.

הבעיות אינן רק בשטח המעשי. שורשן נעוץ בסתירות שבין הופעת התורה והמדע, בין עבודת ה' לעיסוק בפרנסה, בין מימוש עצמי למחויבות דתית ולאומית.

החזוןכדי ליישב את הקושיות הגדולות, יש ללבן ולזקק את המושגים, להעמיק בהבנת הערכים השונים, למצוא את האיזון וסדר הקדימות שביניהם, וללמוד להגשים אותם הלכה למעשה בחיינו האישיים, המשפחתיים, החברתיים והלאומיים. וכשנצליח בכך, לא נצטרך עוד לעסוק בהסברה ושיווק, כי מכל העולם יבואו לשמוע דברי אלוקים חיים. "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה ב, ג).

ומה בינתייםשאלה: עד שנצליח להעמיק וליישב את כל הסתירות הערכיות והמעשיות יעבור עוד זמן רב. ובינתיים יש מצב של פיקוח נפש – הציבור הרחב מתרחק מתורה ומצוות. ומה יהיה עליו אם יישאר רחוק, ומה יהיה עלינו?

תשובה: אכן יש ערך רב להסברה ושיווק, כי גם את הטוב והיפה שכבר יש בידינו מצווה להפיץ. וכל מי שעוסק בזה תבוא עליו ברכה. אולם התיקון השלם יבוא רק מבירור עמוק של הערכים ומסלילת הדרך להגשמתם. והתיקון הזה הולך ונשלם עם כל בירור נוסף, עם כל פתרון שמאפשר הגשמת ערכים שנראו לפני כן כסותרים. ולכן יש ערך עצום לכל מי שמצליח ליישב את הסתירות במעשיו, ולעסוק בפרנסה לשם שמיים מתוך אמונה שלימה, או לעסוק במדע מתוך דביקות אמיתית בה'. וכן אישה שמצליחה לגדל משפחה בשמחה, תוך מציאת שביל הזהב למימוש הכשרונות שלה. כל אלה מחוללים תיקונים גדולים שמגלים את דבר ה' לעולם.

וכך במערכות הציבוריות, אין לשער את תרומתם של האנשים המצליחים למצוא דרך לייעל את מערכת החינוך – להשביח אותה ולהוזיל את עלותה, לפתוח אותה לציבור רחב בלי לאבד את איכותה. הם סוללים דרך לתיקון העולם ולקירוב הגאולה. ואין לשער את ערכם של המצליחים לגבש קהילה טובה התומכת בחבריה ומיטיבה גם עם הסובבים אותה. ועל אחת כמה וכמה כשהדברים נעשים תוך יישוב הארץ, ותוך מציאת דרך לבנות בתים טובים וזולים.

הרי שעם כל הבנה נוספת, נוצר תיקון נוסף בעולם, והאור היוצא ממנו הולך ומתפשט, ומקרין על כלל החברה ועל כל שאר הסוגיות. ומי שמתבונן לעומק יודע שגם כיום, עיקר הקירוב נעשה על ידי הבירורים העמוקים והגשמתם בחיים, ולא על ידי הסברה ופעולות שיווק שונות.

ויהי רצון שנזכה כולנו להיות שותפים בתיקונים העצומים הללו, שעל ידם הננו מקרבים את הגאולה.

אמונה ושמחה במאבק

מה היה חטא משה במי מריבה, ומדוע נגזר שלא ייכנס לארץ ● "לא האמנתם בי" משמעותו שלא פעלו מתוך שמחה ● המפגינים על הכבישים ומסרבי הפקודה בונים אומץ לב יהודי ואזרחי

עבדו את ה' בשמחה 
"ויאמר ה' אל משה ואל אהרן: יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (במדבר כ, יב). וכי אפשר להעלות על הדעת שגדול ישראל, משה רבנו עליו השלום, לא האמין בה'? הלא את כל חייו מסר למען האמונה? אלא שמבאר המהר"ל שהביטוי בפועל של האמונה הוא בשמחה. כי מי שיודע שה' שולחו להוציא מים מהסלע, ראוי לו לעשות זאת מתוך שמחה, כמי שהולך לקיים את מצוות ה'. ואף שישראל הכעיסוהו מאוד, היה ראוי למי שנשלח להוציא מים מן הסלע להיות שמח באמונתו. ואע"פ שלא זז כמלא הנימה מאמונתו ומסירותו על קידוש ה', מכל מקום כיוון שלא היה שמח, היה פגם בגילוי האמונה בנפש, ומתוך כך היכה בסלע במקום לדבר. וזהו שנאמר "יען לא האמנתם בי להקדישני" שאילו היה הולך בשמחה, היה מקדש בזה את ה' יותר.

סוף תקופת משה 
ובאמת אין לומר כי היה זה פגם במשה רבנו ע"ה, אלא שכבר קרב יומו, הגיע זמנו לעבור מן העולם הזה לעולם הבא. כל הדור שיצא עמו ממצרים כבר מת במדבר. וכן אמרו חז"ל: משל לרועה שכל עדרו מת, באיזה פנים ייכנס לעיר לבדו? כך משה רבנו, כל הדור שהוציא ממצרים מת במדבר, ואיך ייכנס בלעדיהם לארץ (עיין במדב"ר יט, יג)? וכבר לא יכול משה רבנו לשמוח כראוי לו ולקדש את ה' בעבודתו כפי שהיה לפני כן, ולכן נגזר עליו שלא יכנס לארץ. 

האובדן 
וכמה צער ויגון נגרם עקב כך לישראל. שאילו היה משה מכניס אותנו לארץ, היינו קבועים וקיימים בארץ, ושום אומה ולשון לא היתה יכולה לנו. שכל מה שמשה ייסד בעולם נשאר לדורות. אבל בגלל חטאי הדור והצער שציערו את משה רבנו, לא יכול יותר לשמוח בעבודת ה', וזה היה סימן שנגמר תפקידו בזה העולם.

צדקותו של משה 
ובשעה הזו נתגלה עוד פן בצדקותו העצומה של משה רבנו עליו השלום. 
זה עתה נתבשר כי ימות לפני הכניסה לארץ, ואע"פ כן הוא ממשיך להוביל את העם אל הארץ. הוא יודע שכל צעד וצעד שהוא הולך לקראת ארץ ישראל הוא גם צעד לקראת מותו, והרועה הנאמן שכל חייו קודש ממשיך להוביל את ישראל לארץ הקדושה.

המאבק על הארץ בשמחה 
גם היום, למרות הקשיים, עלינו להיאבק על הארץ בשמחה. יש חלקים לא נעימים במאבק, הפגנות על הכבישים, סירוב פקודה. התשקורת כמובן תוקפת ומסיתה בצורה מכוערת. רבים מתקפלים מפניה. ואע"פ כן צריך להמשיך להיאבק בעוז. אשרי מי שזוכה להיאבק על דבר אמיתי. גם אם צריך לשבת בכלא, יש לשבת בשמחה. העתיד עוד לפנינו. 

גם אם חס ושלום לא נצליח במאבק הזה, במאבק הבא נצליח. רק לא להתייאש. 
אלה שמפגינים על הכבישים ומי שמסרבים לפקודת רשע, הם בונים את האומץ היהודי והאזרחי שכל כך חסר היום. מהם תצמח מנהיגות. 

השמחה היא כמובן לא על תוכניות הממשלה ולא על אדישות הציבור, ולא על ריב אחים. על כך ראוי להצטער ולהתעצב עד מאוד. אבל השמחה היא על ההכרה כי למרות הכול אנו דבקים במצוות יישוב הארץ ודואגים לכבודם וביטחונם של ישראל. אשרינו שעל כך אנו כואבים. 

מי שמצטער באמת בצערם של ישראל, ומוכן לפעול באומץ כדי להצילם, יזכה לראות בנחמתם. 
בעזרת ה', כל הגיבורים הכואבים ונאבקים יזכו לבנות לעצמם חיי משפחה יפים ושמחים, באהבה גדולה, ויזכו לראות בנים ובנות, נכדים ונכדות, נינים ונינות, עוסקים בתורה ובמצוות, לתפארת התורה העם והארץ. 

כיצד ההפגנות על הכבישים מועילות 
במציאות הנוכחית, מחאה רגילה או הסברה לא תועיל בדרך הטבע. השלטון המושחת מתעלם מהכול. גם אם הסקרים יהיו גרועים מבחינתו, הוא הרי מכיר את הציבור. יודע פוליטיקאי נפש בוחריו הפתאים. הוא יודע כי בעזרת כמה ספינים ושקרים, שיזכו כמובן לסיוע של התקשורת, יצליח לחזור ולגנוב את דעתם של ההמונים ולהמשיך לשלוט. 

רק מרי אזרחי בלתי אלים יוכל לערער את השלטון המושחת. אם האזרחים האדישים ירגישו שהמצב באמת כואב לאנשים רבים, שהחיים בארץ משתבשים, ראש הממשלה לא ייבחר שוב. הוא יודע זאת. 
הציבור רוצה חיים שקטים ונוחים. רימו אותו לחשוב שגירוש יהודים יתרום לכך. אם יתברר לציבור שהגירוש אינו תורם לחיים השקטים אלא להפך, אז יהיה ברור שראש הממשלה נכשל. כל הבריתות הפוליטיות שכרת יתחילו להיפרם. אם שרון עומד ליפול, עמרי לא יוכל יותר לחלק ג'ובים. לא יהיו יותר מינויים פוליטיים, לא יהיו עסקאות, לא הפשרת קרקעות למקורבים. כמו עכברים שבורחים מספינה טובעת, ינטשו אותו כל "אוהביו". הם יתאמצו להרחיק את עצמם ממנו ומהשם הרע שדבק בו. וכמובן, יחזרו להישבע אמונים לכל מה שצריך להישבע כדי להישאר בשלטון. (הלוואי והציבור יפסיק להאמין לשבועות השקר של פוליטיקאים).

ממה חושש ראש הממשלה 
בזמן האחרון ראש הממשלה מתחיל לדאוג. הוא חוזר ומכריז כי כל החסימות, ההסתות, הסרבנות והאלימות לא יועילו. בתור שקרן ותיק אפשר להבין שהאמת הפוכה: הוא יודע שאלה הם הדברים שיכולים לעצור את ביצוע תוכניתו ולערער את מעמדו. 

אמנם באלימות ובהסתה לאלימות אסור לנקוט, מפני האחריות הלאומית שנטלנו על עצמנו. אולם בשאר הדברים צריכים להמשיך. רק זה יכול אולי לעצור את הגירוש.
ראש הממשלה משתמש בשקרים כדי למנוע ממתנגדיו להמשיך להצליח. לכן גם כלי התשקורת כל כך מתאמצים להסתיר מעיני הציבור את הסירוב ההמוני ביחידות הסדיר והמילואים. ואפילו התלבטו אם לדווח על חסימות מוצלחות, ועל ידי כך להציג את החוסמים כמתפרעים אבל להאדיר בזה את הצלחתם, או להתעלם מהם לגמרי גם אם על ידי כך יפסידו את ההשמצות העסיסיות נגד אוהבי העם והארץ.

הפגנות על הכבישים 
שואלים מה אשמים הנוסעים על הכבישים בעת ההפגנות. הם אשמים! היה להם למחות ולא מחו, ומששתקו ולא מיחו נעשו שותפים ואשמים. 
מקובל בציבור שבמקרים קשים גם הכבישים נועדו להפגנות. לא יתכן שבוויכוח על משכורת או שכר לימוד מותר לחסום, ואילו על דבר נורא שכזה אסור.

אין לעמוד מנגד 
כשנעשה דבר נורא בישראל, אסור לעמוד מנגד. כשרוצים לגרש יהודים שמסרו נפשם על יישוב הארץ, כשרוצים להרוס את בתיהם, כשרוצים לתת פרס לרוצחים ולהעניק רוח גבית לטרור, וכשעושים כל זאת בשחיתות מכוערת – חובה להפגין. 

אם היתה תקשורת הוגנת, היה אפשר לנסות לשכנע. אם היה בית משפט של צדק – היה אפשר לעתור לפניו ולבקש צדק. אם היו גנרלים ישרים – היה אפשר לסמוך שיתריעו בפני הממשלה. אם היתה דמוקרטיה, היה מקום לערוך עצרת עם או לעבור מבית לבית. כשכל זה לא קיים, לא נותר אלא לפנות למרי אזרחי.

הגינות ואיזונים 
במדינות דמוקרטיות יש איזונים – בממשל, בתקשורת ובמשפט. למשל באמריקה, יש עיתון שמאלי – ניו-יורק-טיימס, וכנגדו וושינגטון פוסט הימיני. רשת הטלוויזיה השמאלית סי.אן.אן. – ומנגד רשת פוקס הימנית. בבית המשפט העליון יש שופטים שמרנים ויש דמוקרטים. ואילו כאן, כמעט כל השופטים שמאל קיצוני. בתקשורת: רשת ב' – שמאל, גלי צה"ל – שמאל, ידיעות אחרונות – שמאל, מעריב – שמאל. בטלוויזיה – ערוץ 1 – שמאל, ערוץ 2 – שמאל, ערוץ 10 – שמאל. אמנם יש כתבים בודדים יוצאים מהכלל, אבל הם נבלעים בשטף השמאל. אם חשבתם שהזרם המרכזי הוא של שמאל מתון, בא חיים יבין והוכיח שהקו המרכזי של התקשורת הוא שמאל קיצוני, ערל לב ושונא מתנחלים. 

רק ערוץ רדיו ימני אחד היה, ערוץ שבע, שבימיו הטובים האזינו לו מעט למעלה מעשרה אחוז מהאוכלוסייה. עדיין רחוק מחמישים אחוז, שכן הוא שידר בתנאים קשים, מאונייה. ולא נמצאה שום דרך חוקית להכשירו. ולא נחה דעתם של כל אישי המוסר למיניהם, עד שהעמידו את מפעיליו לדין ושפטום בחומרה יתירה. 
מי ששותק אשם! מי ששותק שותף!

תשקורת 
כאשר כלי התקשורת מוטים כל כך שמאלה, אי אפשר לקרוא להם כלי תקשורת. הם כלי תעמולה להלכי רוח שקריים וחולניים. השם הראוי להם הוא תשקורת. היה עמנו יהודי יקר, אדיר זיק ז"ל, שהכיר אותם היטב, לאורך שנים רבות. הוא הגדיר אותם כתשקורת והוא צדק. 

גם מי שמשתדל באמת לייצג ערכים טובים בכלי התשקורת הללו חייב להכיר במציאות הכואבת הזו. הוא צריך לדעת כי הוא מדבר בתשקורת. אם הוא מתעלם מכך, וקל וחומר אם הוא מטיף לחבריו ומשמש מליץ יושר להגינותם של אישי התקשורת, ראוי לו שיבדוק יפה בציציותיו, שמא נתערבה בכוונתו מגמת חנופה ורצון למצוא חן בעיני מי שהכוח בידיהם. 

אע"פ כן היו בשמחה 
ואע"פ כן היו בשמחה, כי ה' דיבר טוב על עמו. הצרות שאנו עוברים עתה הן צרות שאפשר שתצמח מהם רווחה וגאולה. אם נדע להיבנות מתוך כך, להיות יותר עצמאים ובני חורין, נוכל להציב אלטרנטיבה ראויה ממקור התורה ולהביא ברכה לעם ולארץ.
אסור שהמאבק ייצא מתוך תחושות ייאוש. הוא צריך לצאת מתוך אמונה וחיוניות. זוהי השמחה. שמחה זו צריכה לבוא לידי ביטוי בהמשך בניית המשפחה באהבה, ובהתחזקות בתורה ותפילה.

אמונה במבחן

אפשר להיחלש בגלל משברים, ואפשר גם להתחזק ● אדם חזק ומלא אמונה יגייס מתוכו כוחות חדשים כדי להתגבר על משבר

המשבר
אנחנו עוברים משבר בתקופה האחרונה. ממשלת ישראל מתכננת להחריב יישובים מפוארים ולגרש מתנחלים יקרים מבתיהם. מפעל ההתיישבות הקדוש שעמלנו להקים נמצא תחת איום. ציבור רחב אינו מבין אותנו, ויש שאף שמחים לאידנו.

התקשורת יחד עם גורמים שלטוניים עוסקים בהוצאת את דיבתנו רעה, כאילו אנחנו אלימים, גסי רוח, עוסקים באיזה פולחן אדמה. ואנחנו הרי יודעים שאנו לא כאלה. איננו מושלמים, אבל בוודאי הננו טובים, מוסריים וצודקים מכל אלה שמשמיצים אותנו.

ימים יוכיחו זאת, אולם בינתיים אנו נמצאים במשבר גדול. עמל של קרוב לשני דורות נמצא תחת איום חמור. גם אם בעזרת ה' נינצל מגזירת חורבן היישובים, המשבר הנוכחי הוא עובדה.
כיצד נעבור את המשבר? האם נצא ממנו מחוזקים או מוחלשים?

משבר יכול לחזק ולהחליש 
משבר יכול לחזק ולהחליש. הוא יכול לשבור והוא יכול להוליד, כאשה היושבת על משבר הלידה. 
כאשר האדם שעובר את המשבר חזק בבסיסו, המשבר יחזק אותו. הוא יוציא מתוכו כוחות נוספים, הוא ידרוש ממנו להיות יותר עמוק ויותר חד. למרות הכאב, המשבר ימלא אותו בחיוניות, ומתוך כך הוא יצליח לפרוץ לאופקים חדשים, גבוהים יותר.

אבל כאשר בא משבר על אדם חלש, הוא מחריף את ספקותיו ומחליש את אמונתו בה' ובעצמו. כוחות החיים שבו ידעכו, ויישאר בו תסכול מריר שיבוא לידי ביטוי בכל תחומי חייו. אם קשריו עם אשתו היו רעועים – נישואיו יתפרקו, כי לא תהיה בו חיוניות לתת בהם משמעות, וכבר לא יישאר טעם להמשיכם. אם לפני המשבר לא ידע כיצד לדבר עם ילדיו, אחרי המשבר לא יצליח בכלל לדבר עמם. לא יהיה לו מה לומר להם. כל שיחה עימהם תהיה מלאת תסכול ותסתיים בפיצוץ. 

הכול תלוי בטיב האישיות
הכול תלוי בטיב האישיות. אדם שמלא אמונה וחיוניות, מתחזק מכל דבר. אם פיטרו אותו מהעבודה, למרות הכאב והעלבון לא יישבר, אלא להיפך: בעקבות הפיטורים יחשוב לעומק מה הכיוון המתאים לו, ומתוך כך ימצא לעצמו עבודה יותר טובה. ואם לא פיטרו אותו, ימצא דרכים להתקדם בעבודתו.
ואם הוא אדם שאמונתו חלשה, אם יפוטר – יישבר ויתקשה מאוד למצוא מקום עבודה חדש. הוא יחשוש שמא לא ירצו בו, ולכן יתעצל מלחפש עבודה. ואף לאחר שימצא עבודה הוא לא ישקיע בה, מתוך חשש שממילא יפטרוהו לבסוף, ולמה לו להשקיע את עצמו בעבודה לחינם. ולבסוף אכן יפטרוהו שוב, כי היה עצלן ורשלן.

כך גם בחיי המשפחה. אדם מלא אמונה שזכה לברכה וילדיו נולדו בקלות, ישמח בהם ויגדלם לתורה ולמצוות. ואם נגזר עליו שימתין שנים ארוכות עד שיזכה לפרי בטן, יעמיק בנפשו וילטש את אופיו, עד שלבסוף יוכל להבין דברים שאחרים לא מבינים, ולבסוף כשיגדל את ילדיו ייתן להם חינוך עמוק ורגיש יותר. 

אבל אם אמונתו חלשה – לא ישמח ויודה לה' אם ילדיו ייוולדו בקלות, כי יטען שממילא לכולם נולדים ילדים, ואין בזה דבר מיוחד. ולהפך, עוד יהיו לו תלונות על ילדיו וימצא בהם פגמים שונים, ויתמרמר שהטיפול בהם קשה ומייגע. ואם לא יזכה במשך שנים לפרי בטן, יתמרמר ויטען: מדוע לכולם נולדים ילדים ורק לו לא. הוא לא יהיה יותר עמוק אלא רק יותר מתוסכל. ולאחר שיזכה לילדים, יוציא עליהם את כל מררתו.

הקב"ה נותן לפנינו את הבחירה: אם נתמלא באמונה וחיוניות, נדע לקבל את הנהגתו ולהתחזק. 
להתחזק לפני הצרה
וצריך אדם להתחזק לפני בוא הצרה, מפני שאחר שהצרה כבר באה קשה מאוד להתחזק. אז מתחילה המערבולת, ומי שלא הכין לעצמו כוחות לעמוד כנגדה עלול ליפול.
ועיקר ההתחזקות היא בלימוד תורה, שמתוך לימוד התורה אדם מבין את חייו ואת דרכו, ויודע להתבונן באירועים שעוברים עליו ולהוציא מהם את הטוב.
וכמו שאמרו חז"ל (ברכות סג, א): "אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה: כל המרפה עצמו מדברי תורה – אין בו כוח לעמוד ביום צרה, שנאמר (משלי כד): התרפית ביום צרה – צר כחכה (כוחך)". "אמר רב אמי בר מתנה אמר שמואל: ואפילו מצוה אחת". כלומר אפילו אם התרשל במצווה אחת, כאשר יגיעו ימי צרה, יתכן ויצטרך להתחזק בדיוק מאותה מצווה, אבל כיוון שהתרשל בקיומה, לא יוכל להתחזק. 

ומכל מקום, כל עוד אדם חי, יכול הוא לחזור בתשובה. ואפילו שכבר הגיעה אליו הצרה, יכול לבקש מהקב"ה שיעזור לו להתחזק בתורה ובמצוות, ומתוך כך יקבל כוח לעמוד ביום צרה ולצאת מחוזק, ואח"כ ישלים את מה שהחסיר בתורה ובמצוות. 

התחזקות הציבור 
בעזרת ה', הציבור ככלל ייצא מהמשבר מחוזק. יש בידינו תורה, אמונה וחיוניות, ועל כן יש להניח שהמשבר לבסוף יחזק אותנו. ובמיוחד שה' עשה עמנו חסד ושלח לנו את מרן הרב קוק זצ"ל, שמכוח תורתו המאירה אפשר לצלוח מכשולים ולבקוע מחסומים, ולגלות אורות מאופל. 
עם זאת, אסור שנהיה שאננים. ככל שנדע יותר להפיק לקחים, לתקן את מה שצריך, להעמיק בלימוד התורה, ובמיוחד בתחומים שיכולים להאיר ולהדריך את החיים הציבוריים והרוחניים, כך נוכל לעבור את המשבר הזה מהר יותר, ולצאת ממנו מחוזקים יותר.
התחזקות היחיד
אולם המשבר אינו רק ציבורי: הוא נוגע גם לחייו של כל יחיד, הוא משפיע על מצבו הרוחני והנפשי של כל מי שקשור לחזון שיבת ציון. הוא פוגע אמנם יותר במתנחלים היקרים, אבל הוא פוגע גם בכל המעגלים הרחבים שסביבם. 
ועלינו להתחזק. להתמלא בחיוניות. אם נדמה שדרך אחת חסומה בפנינו, עדיין ישנן דרכים רבות להתחזק, ומתוך ההתחזקות בהן נוכל אח"כ להכריע את המערכה. 
מי שתקיף באמונתו ויסודו חזק, מתוך הלחץ שלוחצים אותו הוא מתחזק ומחפש דרכים לפרוץ ולצמוח. ומי שחש חולשה ועצב מדכא, יחזק עצמו באמונה שאשריו שהוא זוכה להיות עצוב על דברים טובים, ויידע כי עדיין הדרך רבה לפנינו, ועוד אתגרים רבים ונפלאים לפנינו. 
זה הזמן להוסיף בקביעות עיתים לתורה ובקירוב רחוקים. זה הזמן להוסיף צדקה וחסד. וזה הזמן לטפח את המשפחה, להרבות באהבה ורעות בין בני הזוג, לתת יותר תשומת לב לילדים ולהורים.
מי שיכול, זה זמן מצוין לעסוק בהרחבת המשפחה, ילדים וחתונות, ככוכבי השמים וכעפר הארץ לרוב. כנגד הרצון לצמצם את החיים בארץ חיינו, עלינו להשתדל להרחיבם ולהגדילם.
האם דרך רשעים צלחה?
אשרי מי שזוכה לבחור בחיים. בעצם בחירתו הנכונה כבר זכה להיות צדיק. ולעומתו, הציבור שחוטא היום בתמיכה בהחרבת הישובים, בנוסף לכל הצרות שהוא ממיט על הכלל, בפגיעה בכבוד ישראל וביטחונם, הוא גם בדרך כלל מעניש את עצמו. התכונה של חוסר הנאמנות אינה מתבטאת רק ביחסם כלפי התורה העם והארץ. הם גם אינם נאמנים לבני משפחתם ולעצמם. גם את ברית הנישואין הם מרבים להפר, גם את צו החיים להעמיד לעצמם צאצאים הם מפירים. 
לעומתם, הבוחרים בחיים יזכו לראות בנים ובני בנים ונינים עוסקים בתורה ובמצוות, ויזכו לראות את צאצאיהם יורשים את הארץ.
פרו ורבו
יש שאינם אוהבים את הדיבורים על מצוות "פרו ורבו". אולם מנגד, לרבים צומחת תועלת מכך. רבים אינם יודעים, אבל במחקרים רבים נמצא כי הדבר שאנשים מבוגרים מצטערים עליו ביותר, הוא על שיש להם פחות ילדים מכפי שהיו רוצים. 
כשהיו צעירים – עסקו במרוץ אחרי דברים חולפים. הילדים הפריעו להם לעבוד עוד קצת שעות כדי לממן עוד טיול; הם גם נדנדו והפריעו להם להתרכז בצפייה בטלוויזיה, ולכן העדיפו שיהיו להם פחות ילדים. אבל אחר שהתבגרו הם הבינו מה באמת חשוב בחיים, והצטערו שלא השקיעו יותר בהגדלת המשפחה ובטיפוחה. 
לפעמים נדמה לאדם שאין לו כוח לעוד ילד. ואזי אם כבר קיים את המצווה מדאורייתא (בבן ובת) ומדרבנן (לפי הט"ז בעוד בן ובת), יכול לפטור את עצמו, שכן חשוב מאוד שאדם יחיה בשמחה, שמתוך כך הוא יכול להתחזק באמונה שלמה. אבל השאלה היא האם הוא לא יהיה שמח בעוד ילד מפני שהוא מפונק מדי, או מפני שבאמת אין בו כוח לגדל עוד ילד בשמחה. מתוך משבר אפשר להסתכל על החיים באופן יותר בהיר וחד, ומתוך כך להבין יותר מה חשוב, ולקבל כוח לגדל עוד ילדים בשמחה. 
כאשר מדברים על הרס וחורבן, כמה טוב ומשמח לדעת שהחיים נמשכים, מתגברים ומתעצמים. וכבר אמרו שההיריון הוא אחד מהדברים שגם כאשר לא עושים שום דבר, מתקדמים והולכים.
ומהרה יתקיימו בנו דברי הנביא (יחזקאל לו, לז-לח): "כה אמר ה' אלוקים עוד זאת אידרש לבית ישראל לעשות להם – ארבה אותם כצאן אדם. כצאן קודשים, כצאן ירושלים במועדיה, כן תהיינה הערים החרבות מלאות צאן אדם, וידעו כי אני ה'.

לבנות ולהיבנות בה

מניין האופטימיות שמדינת ישראל אינה הולכת אל חורבנה? ● התגשמות חזון הנביאים בדורות האחרונים ● תהליך שיבת ציון רצוף במשברים, מימי תלמידי הגר"א ועד ימינו

האופטימיות מניין? 
שאלה: במאמר מהשבוע שעבר הובעה אופטימיות מופלגת, שכאילו אנו נמצאים בתהליך כללי חיובי. על סמך מה נאמרו הדברים הללו? ומניין הביטחון בכך? האם המשבר הנורא שאנו חווים עתה – תוכנית לעקירת יהודים מבתיהם, כניעה לטרור, שחרור מחבלים, איום במאסר על מתנחלים, פגיעה בדתיים וחרדים, אינו מצביע על סופה של מדינת ישראל? 

תשובה: האופטימיות נובעת מעוצמת התהליך של התגשמות חזון הנביאים בדורות האחרונים. הגלויות הולכות ומתקבצות, הארץ נבנית ומתפתחת, העצים נותנים את פריים בשפע וכבוד ישראל גדל בעיני העמים, ואיך לא נתמלא בתקווה ואמונה להמשך תהליך הגאולה. 

לכל אורך התהליך היו משברים. לא התקדמנו בקו רצוף של עלייה. בזמני המשבר היה נדמה שהכול אבוד. ובסופו של דבר, על ידי מסבב הסיבות ודרך התאמצותם של צדיקים שמסרו את נפשם למען שיבת ציון ויישוב הארץ, יצאנו מן המשבר והתקדמנו. 

המשבר אחר עליית תלמידי הגר"א 
הראשון שדיבר מפורשות על התחלת הגאולה, ועל החובה לפעול באופן נמרץ למען יישוב הארץ וקירוב הגאולה, היה הגאון רבנו אליהו מווילנה. תלמידיו עלו לארץ והחלו ליישבה. אולם הקשיים היו נוראים. לעיתים נדמה היה שאי אפשר להמשיך. היו שנים שאנשים נפחו את נשמתם ברעב. כשניצלו מהרעב, באה עליהם רעידת אדמה שהפילה אלפי חללים. נדמה היה שאין סיכוי שהיישוב היהודי בארץ יגדל. חבריהם באירופה התייחסו אל העולים כאל צדיקים שראשם בשמיים אבל דיבוריהם על יישוב הארץ תלושים מהמציאות. אולם במשך השנים התברר שהצדיקים הללו היו הריאלים ביותר. היישוב הלך וגדל. צאצאי אותם המשפחות, כדוגמת משפחת ריבלין, מונים היום עשרות אלפי נפשות. הם היום המשפחות הגדולות בישראל.

משברים בעליות ליישוב החדש 
כך היה גם בשלהי העלייה הראשונה, כשהשלטון התורכי המושחת היקשה את עולו מצד אחד, והשממה והקדחת העיקו מצד שני. רבים מהעולים ברחו חזרה לגלות. ובכל זאת קמו המושבות ביהודה ובגליל והיוו יסוד ליישוב החדש. כך גם היה בשלהי תקופת העלייה השנייה. כשמונים אחוזים מהעולים לא הצליחו להשתקע בארץ. ואע"פ כן קמו הקיבוצים וכבשו את העמק. 

בימי מלחמת העולם הראשונה נדמה היה שכל תהליך ההתיישבות נסוג לאחור. התורכים גירשו את רוב תושבי תל אביב מבתיהם. רעב קשה הכה ביישוב הישן והחדש. ילדים מתו מרעב. ובכל זאת אח"כ, עם הצהרת בלפור, התחדש המפעל ההתיישבותי ביתר שאת. 

כך גם היה בימי המאורעות, משנת תרפ"ט והלאה (האינתפאדה הראשונה, כפי שהערבים כינו אותה אז), שגרמו למשבר במשק ובעלייה. היו יהודים שעקב כך החליטו שלא לעלות לארץ. היו שהחליטו לרדת. ולמרות כל הקשיים, היישוב היהודי התגבר ומצא דרכים לחדש את מלאכת הבנייה התעשייה והחקלאות, ומעז יצא מתוק. 

השואה והתקומה 
הנורא מכל אירע בשנים האיומות של השואה. ששה מיליון מיהודי אירופה נרצחו. התברר שדווקא העולים לארץ, שכביכול סיכנו את חייהם למען יישוב הארץ, דווקא הם הצילו את נפשם. 

אולם עתיד ההתיישבות בארץ נראה קודר. המאגר האנושי העיקרי לעלייה ארצה הושמד. בריטניה חידשה בסוף המלחמה את גזרות הספר הלבן, והכריזה שתוך עשר שנים תקום בארץ מדינה שאופייה ייקבע על פי המצב הדמוגרפי הנוכחי בארץ. כלומר מדינה בעלת רוב ערבי מוצק, ומיעוט יהודי שגם אם לא יישחט על ידי הרוב, בוודאי לא יוכל לחדש את העלייה וההתיישבות. נדמה היה שנסתם הגולל על חזון הציונות. ושוב, תוך שנים ספורות, בחסדי ה' ודרך פועלם של לוחמי הגבורה במחתרות ובצה"ל, התהפך הגלגל, קמה מדינת ישראל. מיליון שרידי חרב מאירופה ומיליון פליטי ארצות האסלאם התקבצו לארץ, בנו בה את ביתם, והפכו את מדינת ישראל למעצמה אזורית.

וכך גם במשברים שליוו את מדינת ישראל, שלמרות שהיו קשים וכואבים, בכל זאת, איך שהוא, יצאנו לבסוף מחוזקים.
גם מתנחלי גוש קטיף ייצאו לבסוף, בדרך זו או אחרת, מחוזקים יותר. כמו שראינו בדורות האחרונים כי העוסקים במצוות יישוב הארץ זוכים לברכה מיוחדת, כך גם הם יזכו לברכות גדולות מאת ה'.

היחס למרשיעים כלפי ארץ ישראל 
אולם המבט החיובי הזה אינו צריך להפיג ולו במעט את אשמתם של ראש הממשלה ושריו. להיפך: דווקא בדורות בהם מצוות יישוב הארץ מאירה באור גדול כל כך, כמה גדולים חטאיו של מי שמעכב, מפריע, הורס ומחריב. כבר למדנו (סנהדרין צח, א) כי הגאולה יכולה לבוא בדרך קלה וטובה – 'אחישנה', או חלילה בדרך קשה של ייסורים – 'בעיתה'. המרשיעים הללו גורמים לייסורים קשים – כפי שנוכחנו בשנים האחרונות, שמהלכי נסיגה הובילו להתגברות הטרור. 

ואע"פ כן לא ניתן להם לבטל אותנו מהשמחה בכל הטוב שה' גמל עמנו – שהחזירנו לארץ הטובה שהנחיל לאבותינו ולנו, ונתן לנו את הכוח לבנותה וליישבה, וזיכנו לראות ברכה גדולה בכל עמלנו. 

יישוב הארץ הועיל גם לשמירת המצוות 
גם מבחינה רוחנית, בתחילה התעורר חשש כבד שמא הציונות תפגע בשמירת התורה והמצוות, והנה התברר לבסוף שהמציאות הפוכה. דווקא הציונות, שעודדה יהודים לעלות ארצה, תרמה תרומה נכבדה לשמירת התורה והמצוות בעם ישראל. אחוז שומרי המצוות בקרב יושבי הארץ גבוה בהרבה מאשר בקרב כל קיבוץ יהודי אחר בעולם.

הציונות אינה אשליה 
ומכאן תשובה לשאלה נוספת: "האם לא כדאי שתתפקחו מאשליית הציונות, אחרי שהממשלה בגדה בכם"?
תשובה: מהתבוננות במהלך ההיסטורי של עם ישראל בדורות האחרונים מתברר, כי כל מי שהשקיע עצמו במצוות יישוב הארץ זכה לברכה מיוחדת. השקעתו התגלתה במשך הזמן כמוצלחת ביותר. היא שתרמה ביותר לכלל ישראל וגם למשפחתו. וככל שהמצווה נעשתה יותר לשם שמיים, מתוך חיבור לתורה ומצוות, כך ההשקעה הניבה פירות טובים יותר. 

היהודי מלאדי 
כדי להמחיש במידת מה את גודל הנס של תקומת ישראל, אביא לפניכם את סיפורו של יהודי שנולד בלאדי, עירו של האדמו"ר הזקן של תנועת חב"ד, עבר את השואה ועלה לארץ. 

יום אחד, כשהיה כבן עשר, אספו הנאצים ימ"ש את כל היהודים שבלאדי לכיכר שליד בית הכנסת. היו שם כשלושת אלפים נפשות. הוא עצמו הסתתר בעליית הגג, משם ראה איך יורים בכולם. הוא ראה גם את אמו וסבתו וכל בני משפחתו המורחבת נופלים מתים מכדורי הרוצחים. אביו ואחיו המבוגר היו באותו הזמן מחוץ לעיירה. כשחזרו בלילה הם מצאו אותו, ברחו ליער והצטרפו לפרטיזנים. תוך הלחימה בנאצים ראה את אביו נהרג, ולאחר כחצי שנה ראה את אחיו הגדול נהרג. 

הוא נותר יתום עם הפרטיזנים, יחיד מכל בני משפחתו. כאשר שחררו הרוסים את היער שלהם בשנת תש"ד, הוא היה כבן 14. אחד הגדודים של הצבא האדום אימץ אותו כחייל קטן, והוא שכבר ידע את כל תחבולות המלחמה – לירות בנשק, לטמון מארבים – לחם עמם בנאצים ואף קיבל על כך אותות גבורה. 
אחרי המלחמה, כאשר חזר ללאדי, נודע לו שמכל שלושת אלפי היהודים נותרו חמישה בלבד. אף אחד מקרוביו ומכריו לא שרד. לא היה לו לאן לפנות, רק הצבא פתח לפניו את שעריו. הוא הלך ללמוד באקדמיה הצבאית, התקדם עד שנעשה במשך הזמן מח"ט בצבא האדום.
לאחר שהשתחרר מהצבא, בהיותו מבוגר יחסית, הכיר יהודיה, התחתן עמה ונולד לו בן, וכעבור כמה שנים עלה עם אשתו ובנו לארץ. 

אחרי שסיפר את כל מה שעבר עליו, תיאר את המראות האיומים שראה בעיניו, הראה את אותות הגבורה שקיבל מהצבא האדום, הוא קם בהתרגשות עצומה, וכשדמעות נוצצות בעיניו אמר: "השמחה הגדולה ביותר שיש לי בחיים, שזכיתי לעלות לארץ ולראות את בני משרת בצבא ההגנה לישראל כקצין קרבי. כל החיים היו שווים בשביל זה". 

אמנם הוא התלונן אח"כ על המדיניות הרופסת של הממשלה במלחמתה במחבלים, אבל אחרי הכול, כמי שראה בעיניו את נוראות הגלות, יודע הוא להעריך את הפלא של תחיית העם היהודי. 

בניית הרוח 
ובתוך בניין הארץ הולכים בתי המדרש ומתעצמים. תלמידים רבים גודשים את הספסלים, וביניהם שקדנים ועמקנים, צדיקים וחסידים, בקיאים וחריפים. גם הלימוד בנשמת התורה – בענייני אמונה ומחשבה – הולך ומתרחב. מתרבים לומדי דברי ה'אורות' של מרן הרב קוק זצ"ל. הולך ונבנה כוח רוחני שביכולתו לחולל תיקונים גדולים בישראל ובעולם. התשובות לכל השאלות גנוזות בתורה, והדברים הולכים ומתבררים. קשה לשער כמה זמן יארך הדבר, אבל הוא כבר מתרחש וקורה. 

עצמאות רוחנית כיסוד לתיקון 
הסירוב להשתתף במעשה המתועב של העקירה הוא בעל חשיבות רבה. יש בכך הבהרה ברורה לעצמנו והכרזה ציבורית, כי דברי אלוקים חיים הם מעל ומעבר לכל פקודה של בשר ודם. בין אם נותן הפקודה הוא מלך ובין אם הוא ראש ממשלה, בין אם קנה את שלטונו על פי כללי הדמוקרטיה ובין אם קנה את שלטונו בשחיתות. העמידה על האמת בגבורה, תוך נכונות לשלם מחיר אישי, תזקוף את קומתם הרוחנית של אנשי האמונה, ותקרב אותם לשלב שבו יהיו מסוגלים להנהיג את הציבור לחיים טובים ושלמים באור אלוקים חיים. 

על אמונה, חינוך וכלכלה

האם מובטח לנו שהקב"ה יחזיר את כל הוצאותינו על חינוך הילדים? ● אין ללוות אפילו לצורך מצווה כשבדרך הטבע לא ניתן יהיה להחזיר ● ביאור דברי חז"ל שהוצאות בניו לתלמוד תורה אם הוסיף מוסיפים לו ● הדרך הראויה: לחסוך בהוצאות לצרכי רשות, ולהוציא בהתאם ליכולת לצרכי מצווה

בעקבות התביעה לקיצוץ בעלות החינוך

נשאלתי בעקבות הדברים שהתפרסמו בשבוע שעבר אודות הצורך לחסוך בהוצאות החינוך: הלא ידוע שאסור לחסוך בחינוך, והוצאות החינוך אינן בכלל הקיצבה שגוזרים על האדם בשמיים בראש השנה. וכפי שאמרו חכמים במסכת ביצה (טז, א): "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת – פוחתין לו, ואם הוסיף – מוסיפין לו". הרי שאין לעשות חשבון בכל הנוגע לעניין "הוצאת בניו לתלמוד תורה".
וכיוון שלמדנו שהוצאות שבתות ויום טוב הושוו להוצאות עבור תלמוד תורה, אפשר לומר למי שמתקשה לשלם את מה שאמרו חכמים בעניין הוצאות שבת (ביצה טו, ב): "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בניי, לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע".

חכמים לא התכוונו שנסמוך על הנס

תשובה: חכמים לא התכוונו שאדם יסמוך על הנס, ויקח הלוואות כדי לענג את השבת ולחנך את ילדיו בלי שידע כיצד הוא מחזיר את חובותיו. וכן מצינו שאמר רבי עקיבא "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" (שבת קיח, א, פסחים קיב, א). וכוונת המאמר "לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע" ביארו התוספות שם שזה כאשר הוא יודע שיכול להחזיר אח"כ את החוב, אבל אם אין לו פרנסה מסודרת כדי שיוכל אח"כ להחזיר את החוב, אזי יעשה שבתו חול ואל יצטרך לבריות. וכעין זה כתב הרמב"ם (שבת ל, ז): "ואינו חייב להצר לעצמו ולשאול מאחרים כדי להרבות במאכל בשבת, אמרו חכמים הראשונים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". והביאם הבית יוסף (או"ח רמב).

וכן כתב בערוך השולחן (רמב, מד) שמה שאמרו חז"ל שהקב"ה מבטיח לוו עלי ואני פורע הוא למי "שיש לו איזה עסק ולכן אף שעתה אין לו, יכול ללוות ולקוות לה' שירוויח ויפרע, אבל מי שאין לו שום עסק, עליו אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". וכך כתב בהגהות אשרי, ובשפת אמת (ביצה שם).

ואמנם מדברי הגר"א והב"ח משמע שיכול אדם לקחת הלוואה ולסמוך על ה' שיעזור לו להחזירה, למרות שאינו יודע מהיכן. אלא שכפי הנראה דבריו מכוונים לבעל אמונה גדול במיוחד, כעין מדרגת רשב"י, שהיה סומך על הנס וידע מהניסיון שהקב"ה מסייע בידו. אבל מי שכבר ניסה עצמו וראה שאין מסייעים לו מן השמיים, צריך שלא להגיע למצב שייקח הלוואה ולא יחזירה, וייחשב רשע שאינו משלם את חובו. (ועיין שעה"צ רמב, יב).

משמעות הדרכת חז"ל

נמצא אם כן שעיקר כוונת חז"ל במאמרם "מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה" היא להורות לנו לחסוך בהוצאותינו. שאם נקצבו לאדם בראש השנה שלושים אלף ש"ח, וכבר בחצי השנה יבזבז אותם, לא יישאר לו כסף לחצי השנה השנייה וישקע בחובות. וכך פירש רש"י את דברי הגמרא (ביצה טז, א). 

וכן כתב בעל המשנה ברורה (ביאור הלכה תקכט, ד"ה ואל): "וזהו תוכחת מרובה על זמנינו, שבעוונותינו הרבים הרבה אנשים עוברים על זה, ולא ישימו לב איך להתנהג בהוצאות ביתם להרחיק דברים המיותרים. ורבים חללים הפילה הנהגה הרעה הזו, שמביאה את האדם לבסוף על ידי זה לידי גזל וחמס וגם לחרפה וכלימה… ואשרי למי שיאמץ לבבו ולא ישגיח לפיתויים וינהל הוצאות ביתו בחשבון כפי ערך הרווחתו ולא יותר".

אם פחת – פוחתין לו

ומה שאמרו על ההוצאות לצורך שבת ויום טוב וחינוך הילדים לתלמוד תורה, שאינם בכלל החשבון, ו"אם פחת – פוחתין לו, ואם הוסיף – מוסיפין לו", כוונתם שבזה לא יחסוך, אלא ינהג באופן סביר כפי מה שחננו ה'. שאם דווקא כשיגיע לצורכי מצווה יחליט לחסוך, לא תהיה לו ברכה מכך, ולא יישאר לו דבר ממה שיחסוך. שיאמרו עליו בשמיים, ראו פלוני זה, כאשר הוא עוסק בהנאות עצמו הוא מבזבז את כספו ברוחב ואינו דואג למחר, ורק כאשר הוא בא לקנות צורכי מצווה פתאום הוא נזכר שצריך לחסוך. כשהוא צריך לקנות צורכי שבת ויום טוב, הוא חוסך, אבל כשהוא יוצא לבילוי במסעדות הוא שוכח שצריך לחסוך. את התפילין שלו הוא קנה מבהמה דקה ומהסוג הזול, אבל את המערכת הסטריאופונית הוא קנה מהסוג היוקרתי. הנה הציצית שלו מהסוג הזול וגם בלויה, ואילו שאר בגדיו אופנתיים ויקרים. עם מנהל הישיבה הוא מתווכח, וטוען שאינו יכול לשלם עבור בנו כי אין לו כסף, אבל על הטיול לחוץ לארץ אינו מעלה בדעתו לוותר. על איש כזה אומרים בשמיים שכל הכסף שהצליח לחסוך מצורכי מצווה ירד לטמיון. פתאום יצטרך להשקיע כסף רב בטיפולי שיניים ובתיקון המקרר, ודבר לא יישאר לו מזה להנאתו – "אם פחת, פוחתין לו".

אם הוסיף – מוסיפין לו

אבל מי שנוהג חיסכון בכל ענייניו, מפני שכך ראוי, שאין אדם יודע מה ילד יום, ואם יוציא עכשיו את כספו בפזרנות ייתכן שכאשר באמת יצטרך כסף לא יהיה לו. ולכן הוא משתדל לקנות מכשירי חשמל אמינים, אבל לא יקרים. בגדים טובים, נוחים ונאים, אבל לאו דווקא מהקו האופנתי החדש, שהוא בדרך כלל יקר יותר. אם הוא אינו צריך להחזיק מכונית לצורך עבודתו, אז אין לו מכונית. אבל כשהוא מגיע לצורכי מצווה – מתוך חיבת הקודש הוא מהדר, קונה מאכלים טובים לשבת בלא לקמץ, משלם עבור תלמוד תורה של בניו בשמחה, וגם מוסיף ומשלם עבור חוגי העשרה תורניים. 

כלומר, בכל ענייניו הוא רגיל לחיות ברמה בינונית, ואילו לצורכי מצווה הוא מוציא מעבר לרמה הבינונית, או שבכל ענייניו הוא רגיל לחיות ברמה נמוכה, ואילו לצורכי מצווה הוא מוציא כפי הרמה הבינונית. וכך ינהג אף שההוצאות עבור צורכי מצווה יגרמו שלא יוכל לחסוך כפי שרצה. למשל, הוא היה מעוניין לחסוך בכל חודש אלף ש"ח, אך כיוון שאינו רוצה לחסוך מצורכי מצווה, הוא מתכנן לחסוך רק חמש מאות ש"ח בחודש. על איש כזה אמרו שתהיה לו ברכה מן השמיים, ויוסיפו לו על פרנסתו, ואף אם פסקו לו בראש השנה סכום מסוים, יזכה לברכה ותוספת כנגד מה שהוסיף לשלם עבור צורכי מצווה – "אם הוסיף – מוסיפין לו" – וכך לבסוף יצליח לחסוך אלף ש"ח בחודש.

אבל אין הכוונה שיסמוך על הנס, אלא שהברכה תבוא בדרך טבעית. והרבה דרכים למקום להוסיף לאדם שלא בדרך נס. אולי בעבודתו ירוויח מעט יותר, אולי פחות נזקים יארעו בביתו, אבל באופן טבעי. מפני שכלל יסוד הוא שהקב"ה ברא את העולם כדי שיתנהג על פי דרך הטבע, ובתוך המציאות הטבעית אנו צריכים לעבוד את ה'. אך אם יוציא עבור צורכי מצווה מעבר למה שהוא מסוגל לשלם בדרך הטבע, ישקע בחובות ויהיה רשע שאינו משלם חובותיו.

הזזת עציץ בשבת

שאלה: האם מותר להזיז עציץ ממקום למקום בבית בשבת?

תשובה: שלא כמו אגרטל פרחים, שמותר להזיזו כדי להריח את ענפיו או כדי לקשט את השולחן, עציץ אסור להזיז, מפני שלדעת כמה פוסקים הוא מוקצה ככלי שמלאכתו לאיסור, שהרי אסור לקטוף את עליו ולהשקותו. 

אמנם אם צריכים את מקומו, כגון שצריכים לשבת במקום שהוא מונח, מותר להזיזו. אלא שאם הדבר נעשה מחוץ לבית, פעמים רבות הדבר אסור משום איסור של זורע וקוצר, ולכן מי שאינו יודע את הדינים לאשורם אל יזיז עציץ שאינו בבית. אבל אם העציץ מונח בתוך הבית על מרצפות, וצריכים את מקומו, מותר לגוררו ולהניחו במקום אחר על מרצפות (ואף שלדעת החזו"א הוא נחשב מחובר לקרקע דרך המרצפות, מכל מקום כיוון שאינו מגביהו אין חשש. ואף אם היה מגביהו, יש כאן ספק דרבנן עפ"י רוב הפוסקים, ובמיוחד אם יש מתחתיו צלחת).

שאלה: עציץ שנפל וחלק מהאדמה שבו נשפכה, האם מותר להעמידו ולהחזיר את האדמה שנפלה ממנו לתוכו?

תשובה: אסור להעמידו, מפני שעל ידי כך מיטיבים את יכולת צמיחתו ועוברים על איסור חורש וזורע. ואת האדמה אסור להזיז מפני שהיא מוקצה. ואם נתגלו שורשיו ועל ידי הקמתו יחזרו ויתכסו, שוב יימצא שהוא עובר על איסור חורש וזורע, שכן הוא מיטיב את יכולת צמיחתו של הצמח שבעציץ.

בדרך אבותינו

מנהג ישראל להשתטח בתפילה על קברי צדיקים ● באמצעות קבר הצדיק מתקשרים עם דרכו ומורשתו ● זהירות מסרך עבודה זרה בתפילה על קברי צדיקים ● הרב גורן זצ"ל ומלחמתו על היישוב היהודי בחברון ● תקיפותו של הרב גורן בעניין החובה לסרב לפקודה הנוגדת את ההלכה

המקור להשתטחות על קברי אבות

מנהג רווח אצל רבים להשתטח על קברות צדיקים, ובמיוחד על קברי האבות והאמהות במערת המכפלה שבחברון, ועל קברה של רחל אמנו בבית לחם, ועל קברו של יוסף הצדיק, שמשה רבנו ובני ישראל טרחו על הבאתו לקבורה במבואות שכם. 

וכן מסופר (סוטה לד, ב) על כלב בן יפונה שהלך להשתטח על קברי האבות בחברון, כדי שבזכותם יינצל מעצת המרגלים. ואמרו חכמים (פס"ר פ"ג) שיעקב אבינו קבר את רחל אמנו בבית לחם על פי הדיבור, שתהא מתפללת על בניה, שכשיצאו לגלות יעברו על קברה, ותבכה ותבקש עליהם. ועל כן נוהגים ישראל בכל עת צרה וצוקה לילך למערת המכפלה ולקבר רחל, לבקש רחמים. ומזה נתפשט המנהג להשתטח גם על קברות צדיקים שחיו לאחריהם.

טעם ההליכה לקברי צדיקים 

אמרו חכמים (ברכות יט, ב) שהצדיקים, גם לאחר מותם קרויים חיים. שלא כמו הרשעים שכל חייהם עסוקים בהנאות חולפות – הצדיקים מקדישים את חייהם למען ערכי התורה האלוקית. וכשם שהתורה וערכי המוסר האלוקי נצחיים הם, כך גם הצדיקים זוכים להתקשרות עם הנצח, ולכן גם לאחר מותם הם נקראים חיים. ואף אנו נתבעים להחיות את צדקותם ופועלם על ידי המשכת מורשתם הרוחנית. והזיכרון הזה אינו תלוש, אלא הוא צריך להיות ממשי. והקבר שבו טמון גופו של הצדיק, שעל ידו חי ופעל בעולם הזה, הוא הציון והזיכרון שלו, וכדי להתקשר ולשמר את מורשתו, נוהגים ללכת לקברי צדיקים.

עוד מבואר בתלמוד מסכת תענית (טז, א), שבימי התענית אחרי התפילה נוהגים לילך לבית הקברות. ושני טעמים נאמרו לכך: הראשון, לזכור את יום המיתה ולהתעורר על ידי כך לתשובה, ולומר לפני הקב"ה הרי אנו חשובים כמתים. והטעם השני, כדי שיבקשו עלינו רחמים. וכן נפסק למעשה בשולחן ערוך (תקעט, ג; תקפא, ד). 

זהירות משמץ עבודה זרה שבפנייה אל המתים

אלא שישנה בעיה קשה. בין המוני העם ישנם שטועים וחושבים שבתפילה על קברות הצדיקים יש לפנות אל הצדיקים עצמם, ונמצא שהם שוגים בטעות החמורה של עבודה-זרה. שהרי כל יסוד אמונתנו הוא שה' אחד, ואין עוד כוח בלתו, ורק אליו יש לפנות בתפילה, ואיך יעלה על הדעת לפנות בבקשה אל המתים? ומחמת החשש הזה, היו מגדולי ישראל שלא עודדו את הליכת ההמונים לקברי צדיקים.

למעשה ישנן שתי דעות מהו הנוסח הראוי לתפילה ליד קברי צדיקים. 

לדעת כמה פוסקים (פמ"ג תקפ"א; מהר"ם שיק או"ח רצג) מותר לפנות לנשמות הצדיקים שהננו מתקשרים למורשתם, שיבקשו עבורנו רחמים לפני הקב"ה. ולדעתם, מאחר שבתפילה עצמה אנו מבקשים שהצדיקים יתפללו לקב"ה, ברור שהננו מודים ומאמינים שרק ביד ה' הננו נתונים (עיין שו"ת מנח"י ח"ח, נג). 

אבל לדעת המהרי"ל וחיי-אדם (באר-היטב או"ח תקפא, יז; ח"א קלח, ה) אסור להפנות את התפילה אל הצדיקים, ורק מותר לבקש מהקב"ה שבזכות הצדיקים, שהננו מתקשרים למורשתם, ישמע את בקשתנו. ואף הגר"א הקפיד מאוד על כך. ולכתחילה ראוי לחוש לדעתם.

הרב גורן זצ"ל

בכ"ד מרחשון תשנ"ה נפטר הרב הגאון שלמה גורן זצ"ל (הרב הראשי לישראל – תשלג-תשמג). 

בנוסף לגאונותו בתורה, היה הרב גורן אמיץ לב, ובעת שהיה הרב הראשי לצה"ל עמד בתוקף על עמדתו כי בכל עת שיקבל חייל פקודה הסותרת מצווה, עליו לסרב פקודה. והיה רגיל לחזור ולשנן זאת באזני החיילים. 

פעם, אחר שפירסם זאת בעלון של הרבנות הצבאית, עורר את חמתו של הרמטכ"ל חיים לסקוב. הרמטכ"ל טען כי זו חתירה נגד יסודות המשמעת בצבא, והורה להפסיק מיד את פירסום העלון. אך הרב גורן לא וויתר, ותבע את הרמטכ"ל לבירור אצל שר הביטחון וראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון. 

הרמטכ"ל טען שהחייל הדתי צריך קודם לבצע את הפקודה אף שיש בה חילול שבת, ואם יש לו על כך טענה שהפקודה נוגדת את ההלכה – שיגיש במוצאי שבת קובלנה על מפקדו. על כך השיב הרב גורן שמבחינת ההלכה מצב זה דומה למצבו של מי שקיבל פקודה להרוג אדם חף מפשע, שלפי דברי הרמטכ"ל יצא שעליו להורגו ורק אח"כ להגיש קובלנה על מפקדו. וכשם שעל ידי הקובלנה לא ניתן להשיב לחיים את ההרוג, כך לא ניתן להשיב את חילול השבת, שדינו חמור כדין הורג נפש. 

בן גוריון קיבל את עמדתו של הרב גורן, והוראה זו אף נכתבה בפקודות המטכ"ל. ולא זו בלבד, אלא שכדי לפצותו על עגמת הנפש, הורה בן גוריון להכפיל את מספר העמודים בעלון הרבנות הצבאית.

הסכמי אוסלו

בעקבות הסכמי אוסלו, הורה הרב גורן זצ"ל שאסור לחייל להשתתף בפינוי ישוב או מחנה מארץ ישראל. 

אף שהיה בידידות אישית עם ראש הממשלה רבין בעקבות שירותם המשותף בצבא, לא יכול לסלוח לממשלה על הסכמי אוסלו. צערו על כך לא ידע גבול. הוא סבר כי בהסכם זה חצתה הממשלה את כל הקווים האדומים, הן בנכונותה לוותר על חלקים מליבה של ארץ ישראל, והן בהיסמכותה על קולות ערבים בניגוד לרוב היהודי. 

גם לא נרתע מלהביע את עמדתו ברבים. אחר שעלתה בממשלת רבין האפשרות לפנות את תושבי חברון מביתם, הודיע כי צריך להילחם על כך במסירות נפש, ואף הוסיף כי הוא אישית מוכן ליהרג על כך כדי למנוע את פינוי חברון. דבריו נתפרסמו והיכו גלים. במשך יום שלם הוא העניק ראיונות לרשתות רדיו וטלוויזיה מהארץ מהעולם. וכששאלוהו אם אינו חושש מלהמריד את הציבור כנגד הממשלה, הכריז כי הוא מוכן שיירו בו עכשיו, אבל על עמדתו לא יוותר. למי שראה אותו באותם ימים היה ברור כי אכן הוא מוכן בלב שלם למסור את נפשו ממש על הצלת חברון. 

אחר אותו יום סוער, אמר לי בטלפון כי זה היה יום חשוב, ובעזרת ה' על בידו להשמיע את דבריו ברבים, וכי הוא מקווה שהם פעלו את פעולתם. יש עדויות, כי בעקבות דבריו האמיצים, ממשלת רבין דאז נרתעה, והיישוב היהודי בחברון ניצל מגירוש.

למרות זאת נשאר איזה קשר אישי עם מר רבין ומשפחתו. הם נפגשו באירועים משותפים, וכמדומה לי שרבין העיר משהו על כך שהרב גורן כועס עליו. 

אחר שהרב גורן נפטר בכ"ה חשון תשנ"ה, בא ראש הממשלה יצחק רבין עם רעייתו באחד מימי השבעה לנחם את משפחת גורן האבלה. 

הוראות בצבא

כששאלו חיילים דתיים, שקיבלו הוראה לשמור בראש השנה על המתרחצים בחופי טבריה, האם עליהם להפסיד תקיעת שופר כדי לשמור על עוברי עבירה. השיב הרב גורן: הם אכן עוברי עבירה, אבל אתם צריכים לשמור על מדינת ישראל שלא יארע בה פיגוע.

גם התיר לנסוע ברכב כדי למנוע גניבת בקר ביישובים שעל הספר, כסברת התלמוד (ערובין מה, א) שאם נוותר להם על עסקי ממון, סוף שיבואו להרוג נפשות.

הורה שנשק איננו מוקצה הואיל ומלאכתו להיתר, שנועד להגנה, ולכן רשאי כל אדם לשאת בשבת אקדח או רובה במקום שיש עירוב. ובמקום שאין עירוב ואין מצב של פיקוח נפש המחייב נשיאת נשק, אסור לאזרח לשאת נשק. אבל לחייל התיר לצאת בנשקו, על פי דעת 'ערוך השולחן', שסובר שהנשק של חייל נחשב כבגדיו (משיב מלחמה ח"ב ע' נג).

על עבודה זרה ועובדים זרים

קדושת פירות ארץ ישראל עולה על קדושת המן ● האלילות של חוץ לארץ: הפרדת רשויות בין חומר לרוח ● בעיית העובדים הזרים: להפוך את העסקתם לבלתי משתלמת ● לסתום את החור במקום לרדוף אחרי העכבר

המן – מזון חינוכי דיאטטי

"ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה" (שמות טז, לה). המן היה לחם חינוכי. הוא חינך לאמונה בהשגחה האלוקית: כיוון שלא יכלו לשמור את המן מיום ליום, היו צריכים להאמין בכל יום שגם מחר ה' יוריד להם מן. הוא חינך לאכילה נכונה (דיאטטית): התאוותנים שרצו לאכול יותר מכפי צורכם, ולשם כך אספו חתיכות מרובות, נעשתה להם קליפתו עבה, עד שלבסוף קיבלו גם הם רק את השיעור הראוי להם לאותו היום. הוא חינך לשמירת שבת, כשירד ביום השישי כפול. וכיוון שהיו פטורים מטרדת הפרנסה יכלו להפנות עצמם ללימוד התורה במשך כל ארבעים השנה. וזהו שאמר ר' שמעון בן יוחאי: "לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש, ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה ומהיכן היה לובש ומתכסה" (מכילתא בשלח).

הרוחניות שבאוכל

באר האר"י הקדוש, שלכל מאכל ישנו שורש רוחני. כשאדם אוכל, הגוף שלו ניזון מהחומר שבאוכל, והנשמה שלו מהרוחניות שבאוכל. וממילא מובן שהמן, שהיה יורד מהשמיים, שורשו הרוחני היה גבוה מאוד, ונתן כוח לישראל לעסוק בתורה ולקלוט את רעיונותיה העמוקים. 

ודווקא מפני רוחניותו היתירה של המן, היו מישראל שהתאוננו על טעמו המעודן מידי, ועל המתח הרוחני שחשו מפאת אכילתו.

פירות ארץ ישראל הקדושים

שאל רבי נתן שפירא, תלמיד האר"י הקדוש: מדוע כשהיו אבותינו במדבר זכו לאכול את המן, שהוא מזון שמימי, ואילו כשנכנסו לארץ הקדושה פסק המן מלרדת? והשיב, שהמדבר וחוץ לארץ הם מקומות טמאים שאינם מסוגלים לקבל קדושה בפירות, והיה צורך להוריד להם מן מהשמיים כדי שיוכלו לקלוט את התורה. אבל ארץ ישראל, שהיא ארץ הקודש, הקדושה מתגלה ומתלבשת בפירותיה הקדושים, ולכן אין צורך יותר שירד להם מן מהשמיים. והוסיף על דבריו חברו רבי משה זכות שאדרבה, הקדושה שבפירות ארץ ישראל יתירה על קדושת המן, שעל ידי אכילתם בקדושה נעשה תיקון ובירור למציאות הגשמית (ספר טוב הארץ לרב נתן שפירא).

וכן באר הרב קוק, שהקדושה של ארץ ישראל היא קדושה שמתגלה דרך הטבע, ואילו השכינה שירדה עמנו לגלות, יש בה את הכשרון להעמיד את הקדושה בניגוד לטבע, אבל זוהי קדושה שאינה שלמה, והשאיפה השלמה שלנו היא לגלות את הקדושה דרך הטבע בארץ ישראל (אורות ע' עז).

הגר בחו"ל כאילו עובד עבודה זרה

אמרו חכמים (כתובות קי, ב): "כל הדר בארץ ישראל – דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו א-לוה". ועוד אמרו: "כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים". 

וקשה לכאורה, הלא ישנם בחוץ לארץ יהודים מאמינים, בעלי מסירות נפש, ומדוע נחשבים כמי שאין להם א-לוה וכעובדי עבודה זרה. 

אלא שצריך להבין שחטאה הבסיסי של עבודה זרה הוא בתפיסתה המחלקת ומפרידה את העולם לתחומים שונים, והאלים השונים שולטים כל אחד בתחומו המיוחד. והפירוד הגדול ביותר שבתפיסת העבודה זרה הוא הפירוד שבין הרוחניות לחומריות, שלעיתים נחשב לפירוד בין הטוב והרע. וכיוון שבחוץ לארץ אפשר לגלות את הקדושה רק ברוחניות, תוך ניכור מסוים מהטבע, נראה הדבר כאילו דבר ה' מתגלה רק בתחומי הרוח, וכאילו אינו יכול להתגלות בתוך המציאות הגשמית הממשית. ולכן נחשב הדר בחוץ לארץ כמי שאין לו א-לוה, היינו שאין הוא יכול להתקשר לה' אחד, שמחייה את השמיים ואת הארץ. אבל בארץ ישראל, שבה הכל קשור לאמונה – גם יישוב הארץ הוא מצווה, גם פירותיה הם קדושים – מתגלה האמונה האחדותית, והזוכה לגור בה קשור לה' אלוקי ישראל.

ומבניין הארץ בקדושה יתגלה דבר ה' לעולם כולם על כל רבדיו, ומתוך כך ייעשה שלום בין הרוח והחומר, שלום בין העמים, שלום בין כל הנטיות השונות.

הפועלים הזרים – הרחמים והבעייה

לב מי לא נכמר בראותו תמונה של עובד זר נתפס על ידי שוטרים, מובל באזיקים למכלאות, לגירוש. הוא בא לכאן מארץ ענייה כדי להרוויח מעט כסף. מי יודע, אולי השאיר אחריו אשה וילד קטן, והוא שולח להם כל כמה חודשים מעט כסף. אולי הם עניים כל כך עד שאשתו מבקשת ממנו "תישאר עוד קצת בישראל, תחסוך עוד קצת כסף, אח"כ כשתחזור נוכל להתקיים". אולי הם חוסכים כדי לקנות בית. ואולי הוא שולח לה קצת כסף כדי להשקיט את מצפונו ובינתיים הוא בוגד בה, ומתכנן לעוזבה לצמיתות. ואולי הוא כאן עם אשתו, ויש להם ילד בן שש. עכשיו כשעומדים לגרש אותו, מה תעשה אשתו ובנו?

והרחמים גואים. 

ומנגד, אם לא נעצור את זרם המהגרים הלא חוקיים, האנדרלמוסיה תשתולל, השוק השחור ישגשג, המדינה תאבד את זהותה, האבטלה תלך ותגבר, העשירים ישמינו, בוגרי הצבא יחפשו עבודה ולא ימצאו, הפועלים הוותיקים יפוטרו ואת מקומם יתפשו סינים, אפריקנים, רומנים ואוקראינים. ומשברים ומתחים חברתיים יתעצמו ויתגעשו. שום מדינה לא יכולה להסכים להגירה בלתי חוקית.

השאלה כיצד אפשר להתמודד עם הבעייה בלי לגרום סבל רב מידי לפועלים שאין בלבם כוונת זדון ורשע. 

אשמת הרשויות והמעסיקים

ראשית, חובה לבקר את רשויות המדינה שלא התמודדו עם הבעייה בתחילתה על ידי חקיקה ותקנות מתאימות, וכך הגענו היום ליותר ממאה וחמישים אלף בעיות אנושיות של עובדים זרים לא חוקיים. 
ההתרשלות הפושעת הזאת נבעה מהקשר הבעייתי של הרשויות עם העשירים. למעסיקים נוח יותר עם הפועלים הזרים, הזולים והממושמעים, ולרשויות קשה להתעמת עם המעסיקים. אולי פעם תפשו פועלים של איזה קבלן גדול, וכשרצו לגרשם, הוא התקשר לחברו (השר או הח"כ או פונקציונר אחר), והלה דאג שיעלימו עין מה'בעייה', או אולי אף הצליח 'לסדר' את העניינים, ופתאום התברר שאפשר לסדר לפועלים שלו אישור. (זאת כמובן תוך הבנה שב'פריימריז' הקרוב הוא יקבל איזו תמיכה מהקבלן, או שימכרו לאחיין שלו דירה בזול).

ואם יש צדיק שרוצה לשמור על החוק ולהעסיק פועלים חוקיים בלבד, אזי הוא נאלץ לשלם לעובדים ישראלים סכומים גבוהים בהרבה, עד שאין ביכולתו להתמודד עם מתחריו, ואף הוא נאלץ בלית ברירה להעסיק פועלים זרים לא חוקיים.

הפתרון

וכיוון ששורש הבעייה נעוץ במעסיקים, הפתרון חייב להתמודד עימהם. את המחיר צריכים לשלם המעסיקים, כך שלא ישתלם להם להעסיק פועלים זרים בלא אישור. 

במקום שהמשטרה תתעמת עם הפועלים הזרים הבלתי חוקיים ותלך לתפוס אותם בשעות הלילה כשהם ישנים מעמל יומם, המשטרה צריכה להתעמת עם המעסיקים. היא צריכה ללכת לאתרי הבניין, למפעלי התעשייה, למסעדות, ובכל מקום שימצא פועל זר בלתי חוקי, יושת על המעסיק קנס כזה שיהפוך את העסקת הבלתי חוקיים לבלתי משתלמת בעליל. כמו שאומרים: "לא העכבר הגנב אלא החור". במקום לחפש את העכברים, שילכו ויתרבו, צריך לסתום את החור – לטפל במעסיקים, שלהם לא ישתלם להעסיק עובד בלתי חוקי.

כדי שהמערכת תוכל להתרגל לשינוי הכרוך בהוצאתם של עשרות אלפי פועלים זרים משוק העבודה, אפשר להציע שהקנס ילך ויגדל. בחודשיים הראשונים יהיה נמוך יחסית, ואח"כ יעלה לסכומים גבוהים, שיגרמו להפסדים גדולים כל כך, עד שבשום אופן לא יהיה משתלם להעסיק פועל לא חוקי.

בנוסף לכך צריך לקבוע בחוק או בתקנה, שתנאי העסקתם של הפועלים הזרים יהיו תואמים לשכר המינימום בארץ, כולל כל ההטבות הנלוות. זה יצמצם את הכדאיות שבהעסקתם רק למקרים שאכן אין ישראלי שמוכן לעבוד באותה עבודה.

היחס לפועלים הזרים

פעמים רבות אנו שומעים על מעסיקים המנצלים את חולשתם של הפועלים הזרים ועושקים את שכרם. גם בתחום זה צריכה מערכת המשפט להחמיר את יחסה למעסיקים. ראשית, מפני העוול המשווע שבהשפלת ועשיקת הפועלים הזרים. ושנית, כדי שלא יהיה משתלם כל כך להעסיק פועלים זרים (על חשבון בני המקום).

כדי שהגירוש יהיה בחסד ורחמים עד כמה שאפשר, ראוי אולי להגדיל את הקנס המוטל על המעסיק את הפועל הלא חוקי, כדי לתת מענק מסוים לפועל המגורש, כדי שלא ישוב ריקם לביתו. ואף שמצוות "הענק תעניק" (דברים טו, יד) נאמרה לעבד עברי, אפשר ללמוד ממנה עצה טובה כיצד לרכך את הגירוש המכאיב.