ארכיון הקטגוריה: אמונה

הימין באירופה כבר לא אנטישמי

הגיע הזמן לבחון מחדש את היחסים עם מפלגות הימין הקיצוני באירופה, לאחר שהוציאו מתוכן את כל שונאי היהודים, והן פועלות באופן ענייני וראוי לשמירת הזהות הלאומית של עמי אירופה • מהלכות ברכת שהחיינו: ראוי לברך על נעליים חדשות, על העלאה בדרגה וכן על הצלחה בטסט אם שמחים בה במיוחד • בעקבות הכתבה שפורסמה בגיליון שעבר על הלנת שכר: יש לפתור את הבעיה אך בלי איסור ריבית • עוד בעניין ריבית: לרוב הפוסקים, היתר עסקה אינו מתיר ריבית על כניסה למינוס בבנק

שהחיינו על קניות משמחות

לאחר הביקור של שטראכה בהר ברכה, שמעתי מאליקים העצני שפנו אליו מהקהילה היהודית בווינה, בטענה שיש עוד ניאו-נאצים במפלגת החירות האוסטרית, ואיך נפגשנו איתם. אליקים לא התעצל, ביקש את שמות הפעילים האנטישמיים והעבירם למנהיגי המפלגה האוסטרית. לאחר זמן הם סולקו משורות המפלגה

שאלה: האם אדם שיש לו חולצות רבות צריך לברך "שהחיינו" על קניית חולצה חדשה? והאם מברכים "שהחיינו" גם על גרביים ושאר דברים קטנים שאדם קונה לעצמו ושמח בהם?

תשובה: שני תנאים נצרכים לברכת "שהחיינו": האחד, שהמברך יהיה שמח בבגד או בכלי החדש; השני, שהוא בגד או כלי שאנשים רבים רגילים לשמוח בו.

נמצא אם כן, שהואיל ורוב האנשים שמחים בקניית בגדים רגילים, כדוגמת חולצה, מכנסיים, עניבה נאה, חצאית, טלית קטן מצמר, כובע נאה ופיג'מה, כל השמח בקנייתם צריך להודות לה' ולברך עליהם "שהחיינו". אבל על קניית בגדים פשוטים שאין רגילים לשמוח בהם, כגרביים, לבנים, מטפחת ראש פשוטה וחולצת טריקו פשוטה, אין לברך "שהחיינו". ואפילו אדם עני, ששמח מאוד בקנייתם, לדעת רוב הפוסקים לא יברך, שאין ראוי לומר ברכה על דבר פעוט שאינו נחשב כמשמח בעיני הבריות. אבל ראוי שיודה לה' בלשונו, או יאמר את הברכה בלא שם ומלכות.

אפשר לומר שקניית בגד, כלי או תכשיט ששוויו בחנויות רגילות כחמישים שקלים, שזה מחיר חולצה נאה, הוא כבר דבר שיש בו חשיבות, ואם הקונה או המקבל אותו שמח – יברך "שהחיינו" (פניני הלכה ברכות יז, ד).

שאלה: מה הדין כאשר אדם קונה דבר שמחירו בחנויות כחמישים שקלים, אבל מכיוון שקנה אותו באינטרנט או בהנחה מיוחדת, שילם הרבה פחות?

תשובה: בוודאי מברך, ששמחתו כפולה, על הקנייה המשמחת ועל שהצליח לקנותו במחיר נמוך.

מי שאינו שמח אינו מברך

אומנם אנשים עשירים או אדישים, שקניית בגד רגיל אינה משמחת אותם, אינם יכולים לברך עליו, שהיאך יברכו "שהחיינו וקיימנו והגיענו" והם אינם שמחים? אבל על בגד חשוב, כחליפה או שמלה יוקרתית שמשמחים אותם, ואפילו מעט – יברכו. ומי שאפילו בגדים חשובים אינם משמחים אותו כלל – הפסיד את הברכה.

ראוי לברך על נעליים

בעבר לא נהגו לברך על נעליים, וכפי הנראה לא הייתה בהן חשיבות, כי נועדו רק למנוע פגיעה ברגליים. אבל נראה שכיום, שמשקיעים בעיצוב הנעליים וצבען וכדומה, והן יקרות וחשובות, ראוי שהשמח בקנייתן יברך.

ברכה על בשורה טובה

מי שנתבשר שהחליטו להעלות את שכרו מעבר לעלייה המקובלת, או שקיבל העלאה לא צפויה בדרגה, יברך "שהחיינו".

וכן מי שקיווה להתמנות לתפקיד מסוים, ושמע שבחרו בו – יברך "שהחיינו". ואם שכח לברך בעת ששמע על כך, יכול לברך כל עוד הוא שמח מאוד בשמועה הטובה. ואם עורכים לו מסיבה לקראת כניסתו לתפקיד, יוכל לדחות את הברכה מעת שמיעת הבשורה לעת המסיבה, שאז הוא שמח ביותר.

מי שהתבשר שעבר בהצלחה את מבחן הנהיגה (טסט), או שקיבל ציון גבוה במבחן פסיכומטרי או במבחן חשוב אחר, אם הוא שמח בזה מאוד, יברך "שהחיינו".


הברכה על שלווה וגרנולה – מזונות

על שלווה, גרנולה ופריכיות שעשויות ממיני דגן לכאורה היה צריך לברך "בורא פרי האדמה", שכן הכלל הוא שהאוכל מיני דגן מבושלים מברך "מזונות" ואם נאפו כלחם – "המוציא", אבל אם אכל גרגירי דגן כפי שהם חיים, או קלויים או מבושלים מעט, מברך "האדמה". זאת משום שלא אכלם כפי מעלתם, והרי הם כשאר מיני קטניות, שמברכים עליהם "האדמה". ולאחר אכילתם לא יברך, הואיל ויש ספק איזו ברכה יברך, "בורא נפשות" כדין כל מאכל שמברכים עליו בתחילה "האדמה" (ריטב"א ורא"ה), או "על המחיה" כדין שבעת מיני דגן (רא"ש ורשב"א). וכיוון שיש ספק, לא יברך.

אולם למעשה, כך נפסק רק לגבי אכילת מיני דגן באופן משונה, שלא כפי מעלתם. אבל כאשר הכינו מהם מאכל חשוב, כמו פריכיות חיטה, שלווה וגרנולה, כיוון שהם מוכנים כל צורכם, ואנשים רגילים לאוכלם כמאכל חשוב שאינו נחות ממיני דגן מבושלים, ברכתם "מזונות" ו"על המחיה".


תיקון בעניין ריבית

בכתבה בשבוע שעבר אודות החשיבות הרבה של המאבק בהלנת שכר במשק, נזכרה הצעה לחייב בריבית את המפגרים בתשלום. אולם חובה להעיר שחיוב ריבית על הלנת שכר אסור מהתורה. הדרך הראויה להתמודד עם הלנת השכר על פי ההלכה, היא לקבוע מראש קנס למי שמאחר לשלם.

איסור ריבית באוברדרפט

מכיוון שכבר הזכרנו את איסור הריבית, נעסוק מעט בשאלה חשובה: האם מותר לאדם להיות במינוס (אוברדרפט) בחשבון הבנק שלו, ולשלם על כך ריבית בהיתר עסקה?

תשובה: לדעת רוב הפוסקים, אסור לאדם למשוך משיכת יתר מהבנק (אוברדרפט) שלא למטרות עסקיות. ולמרות שיש לבנק היתר עסקה על כל פעולותיו, אין זה מועיל למשיכת יתר לצורך מימון שוטף, מפני שיסוד ההיתר מבוסס על כך שהכסף מושקע בעסקאות למטרת רווח, ועל כן אין מדובר כאן בהלוואה אלא בעסקה. אבל אם הכסף נועד לקניית מאכלים ובגדים ושאר צרכים, הרי זו הלוואה רגילה, שלא נועדה להשקעות, וממילא האחוזים שמתווספים על הקרן הם ריבית שאסורה מהתורה (שועה"ר הל' ריבית מב; פרח שושן יו"ד כלל ו; הר הכרמל חו"מ כה; חיים ביד מא; אמרי יושר קח; מהרש"ג יו"ד ד, ולז, ועוד רבים).

ואומנם יש מתירים זאת בשעת הדחק (כך משמע משו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ג, קס, ותליתאה א, קלז, ומהרש"ם ב, רטז). אולם מכיוון שרוב הפוסקים אוסרים, ומדובר בספק איסור תורה, יש להחמיר.

אימתי מותר להיות באוברדרפט

אומנם מי שיש לו תוכנית חיסכון או דירה, ולמשך תקופה מסוימת נקלע למצוקה כספית, וכדי לממן את צרכיו השוטפים יש בפניו שתי אפשרויות – האחת היא לשבור את תוכנית החיסכון או למכור את הדירה, והשנייה היא למשוך מהבנק סכומי כסף ולשלם עליהם אחר כך ריבית – בשעת הדחק מותר לו להיכנס למינוס (לאוברדרפט) ולשלם עליו אחר כך ריבית. זאת מפני שאפשר להחשיב משיכה זו כצורך עסקי, שאם יצטרך לשבור את תוכנית החיסכון או למכור את הדירה, ייגרם לו הפסד כספי גדול יותר, ולכן משתלם לו להיות במינוס ולשלם עליו ריבית מסוימת, ובכך לחסוך מעצמו את ההפסד הכרוך בשבירת תוכנית החיסכון או מכירת הדירה.

אבל גם בהיתר זה אפשר להשתמש רק למשך זמן קצוב. הסיבה היא שבמקרה של גירעון תמידי, אי אפשר לומר שעדיף לו שלא לשבור תוכנית חסכון או לא למכור את הדירה, כי הריבית שהוא מקבל בעבור חסכונותיו, או הרווח שהוא מקבל בעבור שמירת דירתו, קטנים מהריבית שהוא משלם במשך תקופה ארוכה תמורת משיכת יתר.


היחס הראוי לתנועות הימין באירופה

לא מזמן שמענו שוב שבמשרד החוץ הישראלי מתלבטים כיצד ראוי להתייחס למפלגות הימין באירופה, ובמיוחד למפלגת החירות הימנית האוסטרית שמנהיגיה חברים כיום בממשלה. במשך שנים העמדה המסורתית הייתה החרמה, משום שלמרות שרוב מנהיגי וחברי המפלגות הללו התנערו מהנאצים ומהשואה, תנועות אלה שימשו חממה לתומכי נאצים ומכחישי שואה.

אולם בשנים האחרונות תנועות הימין הקיצוני עוברות תהליך של שינוי. קמו מנהיגים שמתנערים מהמורשת הנאצית הגזענית ותומכים בגלוי במדינת ישראל. הם הוציאו בבושת פנים מתנועותיהם ניאו-נאצים שונאי יהודים. הם זיקקו את עמדותיהן הלאומיות של התנועות, ועתה הן מבטאות עמדה צודקת, התובעת שמירה על זהותם הלאומית, הדתית והתרבותית של עמי אירופה. כשם שאסור לגזול את רכושו של אדם פרטי, כפי שעשו הקומוניסטים בארצות שעליהן השתלטו, כך אסור לגזול מאנשים את הזהות הלאומית והדתית שלהם, כפי שמבקשים לעשות כיום הליברלים הקיצוניים מהשמאל, ממשיכי הקומוניסטים, כדוגמת מפלגת הלייבור הבריטית.

לנוכח זאת, העמדה המוסרית, כמו גם שיקולי התועלת, מחייבים אותנו לבחון בחיוב קשירת קשרים עם תנועות הימין באירופה, כאשר כל מקרה צריך להיבחן לגופו. תנועה שמתנערת באופן מוחלט מאנטישמיות ומגזענות ראויה לכבוד, לעידוד ולשיתוף פעולה. העמדה המוסכמת צריכה להיות שהמאבק הצודק באסלאם האלים והתוקפני, ובכל מי שמאיים על זהותם הלאומית, מוגדר כמאבק על השלטת חוק וסדר וקביעת זהות לאומית ברורה למדינה, ובשום פנים לא שנאת זרים.

שטראכה ותנועת החירות האוסטרית

לפני כמה שנים ביקרו בארץ מנהיגים מתנועות הימין באירופה. אחד מהם היה היינץ כריסטיאן שטראכה, מנהיג תנועת החירות האוסטרית. בביקורם הגיעו גם להר ברכה, ולאחר ששמענו מח"כ לשעבר עו"ד אליקים העצני כי לפי מה שבירר מדובר באנשים הגונים, קיבלנו אותם במלוא הכבוד. בפגישה שטראכה נשא דברים בגרמנית, ואליקים העצני תרגם את הדברים לעברית. היה זה נאום ציוני נלהב, של אדם שמלא הערכה לעם היהודי ולהישגיו הכבירים בבניין ארץ ישראל, מבחינה חברתית, תרבותית, כלכלית ומדעית, ובעמידת הגבורה מול האויב הערבי. בתוך דבריו התחייב לעמוד תמיד לימין ישראל והמתיישבים שחזרו לארץ התנ"ך, ועומדים בגבורה כחומה בצורה מול הטרור הערבי, ונחשבים כקו ההגנה הקדמי בהגנת אירופה.

לאחר זמן שמעתי מאליקים העצני שפנו אליו מהקהילה היהודית בווינה, בטענה שיש עוד ניאו-נאצים במפלגת החירות האוסטרית, ואיך נפגשנו איתם. אליקים לא התעצל, ביקש את שמות הפעילים האנטישמיים והעבירם למנהיגי המפלגה האוסטרית. לאחר זמן הם סולקו משורות המפלגה. ואף אותו יהודי שהתלונן חזר לדווח לאליקים העצני שכעת המפלגה נקייה, בלי פעילים ניאו-נאצים.

כמדומה שבמצב כזה, נכון לנציגים הרשמיים של מדינת ישראל לכונן יחסים טובים עם נציגי מפלגת החירות האוסטרית ומנהיגה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מול הלהט"בים – חינוך ואהבה

מאז העקדה מתמודד עם ישראל עם ניסיונות בקיום הצו האלוקי, וממלא את דבר ה' גם בצער ובכאב – מתוך אמונה שזהו הצעד המוסרי • הן מנתונים בני זמננו והן מעדויות חז"ל עולה שבתרבות שבה המסגרת המשפחתית חזקה – נטייה חד-מינית רווחת פחות • המשמעות היא שחינוך לערכי המשפחה יכול להפחית את התשוקה החד-מינית • בעלי הנטיות עצמם – חובה להבין לצערם ולכאבם, ואסור להרחיקם מהקהילה • גם למי שנכשל וחוטא, כל עוד אינו מתריס נגד התורה, יש חלק במסגרת הדתית ואף חלק לעולם הבא

שאלה מלהט"בים דתיים

שאלה: אני אדם דתי, גדלתי במוסדות דתיים והתחנכתי בישיבות, אבל מה לעשות – הקב"ה ברא אותי עם נטייה לבני מיני. ניסיתי להיאבק בזה. לילות ארוכים בכיתי והתייסרתי, אבל לבסוף השלמתי עם נטייתי. אני חי עם בן זוג, גם הוא מרקע דתי. מה עמדת ההלכה: האם עליי להתנכר לטבעי? האם עלינו להסתיר את הקשר שלנו? מדוע לא ימצאו דרך להתיר לנו להתחתן ולהסדיר את מעמדנו הזוגי כמו כל איש ואישה? הייתכן שהתורה תצווה לאדם להתנכר לטבעו?

המקור האלוקי של התורה

אף שלהלכה עליהם להתגבר על יצרם, אל לו למי שאינו נצרך להתמודד עם יצר זה לשפוט את מי שנכשל, כי מי יודע אם הוא עצמו היה מצליח לעמוד בניסיון. רק בוחן הלבבות יודע את יצרו של כל אדם, ויכול לדון אותו באמת וברחמים

תשובה: ייחודה של התורה לעומת שאר החוכמות הוא שמקורה אלוקי. ה' נתנה לעמו ישראל באופן ישיר וגלוי במעמד הר סיני. לכן גם כשאיננו מבינים טעמה של מצווה מסוימת, אנו מבינים שגבהו מחשבותיו של הבורא נותן התורה ממחשבותינו, ועל כן אנו מקבלים אותה גם כאשר קשה לקיימה. המקרה הקיצוני ביותר של צו אלוקי שקשה לקבלו ולהבינו הוא הציווי שקיבל אברהם אבינו להעלות את בנו יחידו יצחק לעולה. מכיוון שהיה אברהם אבינו מאמין גדול, למרות צערו הנורא – קיים את ציווי הבורא.

אמונה זו אינה מתכחשת לתכלית המוסרית. להפך, זה עיקר שאיפתה של האמונה, לתקן את העולם בצדק ובמשפט בחסד ורחמים, כדי להיטיב לכל הברואים, כפי שנאמר: "ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלוקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה" (דברים ו, כד). לכן אברהם אבינו ציית לצו האלוקי ועקד את בנו אהובו על גבי המזבח, כי ידע שה' אלוקיו, בוראו ומקור חייו ואושרו, רוצה בטובתם, ולמרות שלא הבין כיצד ואיך – גם ציווי זה נועד לטובתם ותיקונם.

קבלת המצווה משפיעה על הנטייה

לכן גם כאשר קשה מאוד, עלינו לקבל את מצוות התורה, ובכלל זה את המצווה הגדולה לכל איש ואישה להתחתן כדת משה וישראל, לקיים זוגיות באהבה ושמחה ולפרות ולרבות. וכן עלינו לקבל את האיסור החמור של משכב זכור.

החינוך לכך מועיל מאוד, שכן מתברר שהתשוקה לבני אותו המין יכולה להתפתח אצל אנשים רבים ברמות שונות, וככל שמחנכים יותר לקבלת עול תורה ומצוות – ולהזדהות עם הערכים והרעיונות הטמונים בהן – כך אנשים רבים יותר מצליחים להתגבר על התשוקה לבני מינם, מצליחים להטות את כל תשוקתם בשמחה ואהבה לאישה המתאימה להם, ובונים את משפחתם בקדושה כדת משה וישראל.

החינוך הוא הסיבה להבדלים המשמעותיים באחוז הגברים החשים תשוקה לבני מינם בחוגים השונים. אף שאין בידינו מספרים מדויקים, ברור לכל משקיף הגון שההבדלים בין הציבור הדתי והחילוני עצומים. אם בקרב הציבור הדתי מדובר על אחוזים בודדים, בקרב הציבור החילוני-מסורתי האחוזים גבוהים יותר, ובקרב הציבור החילוני-ליברלי האחוזים גבוהים בהרבה, ייתכן שמעל לעשרה אחוזים.

כלומר, הופעת הנטייה החד-מינית מושפעת מגורמים שונים, כגון תורשה גנטית, השפעה סביבתית והשפעה חינוכית תרבותית. ככל שהנטייה הגנטית והסביבתית לכך חלשה יותר, כך השפעת החינוך והתרבות חזקה יותר.

ההשפעה התרבותית – מוכחת

לתרבות, כלומר, לחינוך ולסביבה, משקל עצום. עובדה שהיו תרבויות בעבר, כדוגמת מצרים ויוון העתיקות, שתופעה זו הייתה רווחת אצלם מאוד. לעומת זאת בישראל, כאשר התנאים הסביבתיים עודדו יחסי אישות תקינים בין איש לאישה ושללו יחסים בין גברים, נטייה זו כמעט לא באה לידי ביטוי. עד כדי כך שאף שקבעו חכמים סייגים רבים מפני איסורי עריות, לא אסרו חכמים לשני רווקים לישון יחד בלא בגדים תחת שמיכה אחת, כי לא נחשדו שיגיעו לידי איסור (קידושין פב, א). מכיוון שאין שום סיכוי שתופעה זו התקיימה בלא שחכמים ידעו עליה, מוכרחים להסיק שבתקופת חז"ל התופעה של תשוקת גברים לגברים לא הייתה רווחת.

אומנם בדורות האחרונים, נטה רבי יוסף קארו (שו"ע אבן העזר כד, א) להחמיר שלא יתייחדו שני גברים יחד, כי רבו הפריצים, ודבריו מתאימים למצב הרווח בארצות האסלאם שבהן תופעה זו הייתה קיימת באחוזים נמוכים. אולם באותם הימים באשכנז כתבו הרבנים שלא מצינו שנחשדו ישראל על כך, ואין צריך להחמיר באיסור ייחוד בין גברים (ב"ח). ולא זו בלבד, אלא שיש אומרים שאסור להחמיר בזה, מפני יוהרא (יש"ש).

מכיוון שקשה להניח שטבעם הבסיסי של האנשים השתנה, מוכרחים להסיק שגם מי שנולד עם נטייה לכך, במסגרת חברתית מהסוג שהיה רווח בישראל במשך דורות רבים – נטיות אלו כמעט שלא באו לידי ביטוי.

גם בימינו יש לסביבה השפעה. קראתי שנמצא במחקר שמתוך קרובי משפחה של חולי איידס, אחוז הגברים שמעידים על עצמם שהם נמשכים לגברים היה נמוך מאשר בכלל האוכלוסייה. לכאורה המצב היה צריך להיות הפוך, שכן לפי התיאוריה שיש לנטייה החד-מינית שורשים גנטיים, אחוז בעלי נטייה זו מקרב בני משפחתם היה אמור להיות גבוה יותר. אלא שהפחד מפני המחלה, שבאותם ימים הייתה חשוכת מרפא, גרם לחלק מהאנשים לשנות את יחסם לנטייה שהייתה כמוסה בהם (טים הרפורד, 'יש היגיון בחיים', עמ' 20).

כמדומה שגם הרצון של בעלי נטייה חד-מינית להוליד ילדים חזק בקרב היהודים יותר מאשר בשאר עמי המערב, מפני שהתרבות היהודית מעודדת מאוד נישואין וילדים, ומתוך הקשר למסורת היהודית ולתרבות הרווחת סביבם, הם מבקשים להקים משפחה ולהוליד ילדים בדרכם.

לחנך למצווה ולאור שבה

לפיכך, דווקא בימינו, כשהתרבות החילונית הסובבת אותנו מתירה ומעודדת נטייה חד-מינית, על ההורים, המחנכים והרבנים להתחזק בהעמקת החינוך למסגרת הנישואין כהלכה, ולבאר בהרחבה את כל הטוב והאור שבאהבה שבין איש לאישה, ואת הערך העצום של הקמת משפחה וגידול ילדים וחינוכם. כאשר מגיעים בסדר הלימוד לאיסורי העריות שבתורה ובכלל זה איסור משכב זכור, יש לבארם בבהירות תוך שמירה על הצניעות הראויה.

היחס החיובי לסובלים מכך

עם לימוד מצוות העשה והלא תעשה הקשורות למשפחה, צריך להיזהר שלא להעליב ולפגוע במי שסובל מתשוקה לבני מינו. לעיתים צערם של הסובלים מכך גדול מנשוא, עד שישנם צעירים שבוחרים לשים קץ לחייהם מרוב כאב. על כן צריך להדריך גברים ונשים שחשים נטייה שכזו, שישוחחו על כך עם הוריהם ועם רב או מדריך, כדי לפרוק מעט מהסבל שמלווה אותם, וכדי למצוא את הדרך המיטבית להתמודד עמו.

גם מצד האמת, חשוב להדגיש שאין להחמיר ביחס לחוטאים במשכב זכר יותר מאשר ביחס לחוטאים בשאר עבירות חמורות, כגון מחללי שבת. וכשם שמעלים לתורה מחללי שבת כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס, כך יש להעלות לתורה את העוברים על חטא זה, כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס. קל וחומר כאשר מדובר באנשים שמשתדלים לשמור תורה ומצוות, שמסתבר שנזהרים שלא לעבור על החטא החמור של משכב זכר.

יתר על כן, רבים מהנכשלים בחטא זה אינם חוטאים בו מטעמי נוחות כדרך מחללי שבת, אלא מתוך צער על כך שיצרם אונסם לזה. ואף שלהלכה עליהם להתגבר על יצרם, אל לו למי שאינו נצרך להתמודד עם יצר זה לשפוט את מי שנכשל, כי מי יודע אם הוא עצמו היה מצליח לעמוד בניסיון. רק ה' אלוקי השמיים והארץ, בורא הנשמות, יודע המחשבות ובוחן הלבבות, יודע את יצרו של כל אדם, ויכול לדון אותו באמת וברחמים לפי גודל ניסיונותיו ומכאוביו.

אין להרחיק מהקהילה הדתית

ראוי להדגיש שגם מי שאינו מצליח להתגבר על יצרו וחוטא במשכב זכור – חייב בכל שאר מצוות התורה, ועליו להתחזק ככל יכולתו במה שהוא יכול. ואף ביחס לחטא זה, על כל יום ויום וכל פעם ופעם שהוא מצליח להתגבר על יצרו ונמנע מהחטא – יש לו שכר גדול.

עלינו לקבל את מצוות התורה שקבעה שמשכב זכור אסור באיסור חמור, וכאשר יש בידינו אפשרות, חובה להשתדל להניא ממנו את החוטאים בו. עם זאת, עלינו לאהוב גם את מי שאינו מצליח להתגבר על יצרו, ולדעת שיש ערך גדול לכל מצווה ומצווה שהוא מקיים. וכל עוד הוא אינו מחצין את נטייתו ואינו מתריס בחטאו, עלינו לקרבו לקהילה הדתית, כדי שיוכל להתחזק בתורה ובמצוות בכל מה שאפשר לו.

כבר ידוע שערכו של הרע מוגבל ואילו ערכו של הטוב הוא בלא סוף. כיוצא בזה חומרתן של העבירות מוגבלת, ואילו ערכן של המצוות אין סופי. על כן גם מי שנכשל בעבירות – זוכה לחיי העולם הבא בזכות מצוותיו ומעשיו הטובים.

הכבוד למסגרת ההלכה

מכיוון שההשפעה הסביבתית והתרבותית חזקה, גם מי שחש שאינו יכול להתגבר על יצרו, צריך להתאמץ ככל יכולתו לכבד את המסגרת ההלכתית. גם אם יש לו בן זוג קבוע, יגדיר אותו כחבר קרוב ושותף לדירה, ובאופן זה החברה הדתית תוכל להכיל אותו בלא צורך להתעמת מולו.

היחס למפגינים בתשעה באב

שאלה: כיצד ראוי להתייחס להפגנה הגדולה שנערכה בצום תשעה באב נגד חוק הפונדקאות?

תשובה: זו הייתה התרסה חמורה כנגד כל הקדוש לישראל. החל מהפגיעה באבל הדתי הלאומי, וכלה בפגיעה במצוות התורה ובביזוי הדעות השונות באופן מחפיר. נכון שבעבר היחס הציבורי לבעלי נטייה כזו היה משפיל ואלים, אולם כיום הציבור כבר מוקיע את האלימות כלפיהם, ואילו הם עצמם הפכו להיות אלימים באופן מילולי כלפי בעלי דעות אחרות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מי הם האלילים של ימינו?

האמונה מוטבעת באדם, ולכן מאז ומתמיד הוא חיפש ביטוי לאמונתו • עובדי העבודה הזרה יצרו אלים המזוהים עם רצונותיהם הנמוכים, וכך לא התקדמו ערכית ומוסרית • התורה אסרה כל אמונה שמגבילה ומצמצמת את הא-ל: יש להאמין רק בה' אחד שברא הכול והוא מעבר לכול • גם היום אנשים בוטחים בדברים שנותנים להם עוצמה, כמו כסף וכבוד או אידיאולוגיות מסוימות • אידיאולוגיה שמבליטה ערך אחד ודוחקת את האחרים – סופה להחריב ולהיחרב • הנצרות והאסלאם יכולות להישאר בעולם, ובלבד שיוסרו מהן המרכיבים האליליים

האדם מחפש ביטוי לאמונתו

אמונה גבוהה יותר, שיכולה להעניק לאדם משמעות גדולה יותר לחיים, היא אמונה בערכים או אידיאולוגיות שיהפכו את העולם לטוב ומתוקן יותר, כמו אמונה בערך האהבה, האמת, השוויון, הלאומיות, המדע, הדמוקרטיה, ההומניזם או הפמיניזם. אולם לטווח ארוך גם אמונה זו מכזיבה

תכונת האמונה היא נחלת כל בני האדם. הנשמה בשורשה קשורה לאלוקים ויונקת ממנו את חייה, ועל כן באופן טבעי האדם מאמין שחייו קשורים לנצח, שיש להם ערך גדול, הרבה מעבר לשגרה הסתמית של חייו עלי אדמות. לכן בכל המקומות שבהם היו בני אדם, נמצא שיש להם דת כלשהי.

כלומר, על בסיס האמונה שטבועה באדם, החברות האנושיות השונות יוצרות לעצמן דת שתיתן מסגרת ממשית לאמונתן ותעניק משמעות לחייהן. בדרך כלל מייסדי הדתות תיארו לעצמם את האלים באופן מופשט יחסית, אולם מכיוון שדברים מופשטים קשים לתפיסה, יצרו פסלים ותמונות שיבטאו את הכוחות העליונים באופן מוחשי.

מכיוון שהאלים הללו נוצרו מתודעתם של אנשים שביקשו לתת לאמונה ביטוי בחייהם, הם סימלו את כל הדברים שאותם אנשים העריכו, כמו חיים, פריון, כוח, מלחמה, כסף, אהבה, יופי ועוד. כך נוצר שילוב קטלני בין הרצונות האנוכיים של האדם להשיג הנאות וכבוד לתחושת האמונה שבלבבו. במקום שהאמונה תרומם את האדם, ועל ידי כך תשנה את אופיו לטובה ותשפר את דרכיו כדי שיוסיף טובה וברכה לעולם – באה העבודה הזרה וניסתה להעניק משמעות לעולם כפי שהוא, ובכך חסמה את דרכה של האמונה האמיתית בה' אחד שמחייה את הכול, שמגמתה תיקון עולם בדבר ה'. האמונה אצל עובדי העבודה הזרה הפכה למכשיר שנועד להאדיר את רצונותיו והנאותיו של האדם כפי שהוא, ולסייע לו להגשים את רצונותיו. עובד האלילים אינו רוצה להשתפר במובן המוסרי, הוא רוצה לספק את צרכיו. לשם כך הוא מוכן להקריב קרבנות, ללחוש לחשים, לעשות פעולות מיסטיות שיסייעו לו להתעשר, לנצח את אויביו או להשיג דברים אחרים שהוא רוצה.

מדוע חשבו שהאלילים מועילים?

האם האלילים הועילו? הרי הם עץ ואבן? כיצד אנשים האמינו בהם? אלא שהם נתנו מענה לאמונה. אמנם מענה מזויף, אבל לא הייתה לאנשים אלטרנטיבה שנתנה ביטוי לאמונה המושרשת כל כך בחייו של האדם. ומכיוון שהאדם ביטא את אמונתו כלפי האלילים, אמונה זו העניקה לו ביטחון והעצימה את כוחותיו כדי לעשות את מה שהוא רוצה; שכן לא רק בשם עצמו הוא פועל, אלא גם בשם כוחות גדולים וחזקים ממנו שמצדיקים את שאיפותיו ודרכו.

הכוח המיסטי של האליליות

פרט לכך, רבים מפרשים שכשם שיש בעולם כוחות טבע שהאדם יכול לרתום לצורכו, כך מעליהם יש כוחות רוחניים הקרויים מלאכים ושדים, שמפעילים את כוחות הטבע, והאדם יכול להטותם לצרכיו על ידי פעולות מאגיות. באמת כל הכוחות הרוחניים שמפעילים את כוחות הטבע נבראו על ידי הבורא, ויונקים ממנו את חייהם, אולם עובדי העבודה הזרה בחרו לעצמם כוחות רוחניים מסוימים, התקשרו אליהם והצליחו להפעילם למען עצמם ולזכות בכך להצלחה. אך מכיוון שהם התייחסו אל הכוחות הרוחניים כמנותקים משורשם, כוחות אלו נהפכו בעבורם לכוחות טומאה, שאמנם העניקו להם עוצמה למשך זמן – אך לבסוף הביאו לאובדנם, הואיל וניתקו אותם ממקור החיים.

שלילת האמונות המוגבלות

כאשר חוטאים בעבודה זרה, כלומר מצמצמים את הגילוי האלוקי לפסל מסוים או להגדרה של תמונה מסוימת, הרי שגם האמונה והתודעה נשארות בתחום המוגבל, וממילא לא מצליחים להתרומם באמת אל מעבר לחיים המוגבלים ולא נותנים ביטוי אמיתי לאמונה. מכיוון שמדובר באליל שמוגדר באופן מצומצם, מתעוררות עליו קושיות שהולכות וגוברות, עד שהאדם נאלץ לכפור בו; אולם מכיוון שהוא מחפש אמונה, ינסה למצוא אליל חדש שיאמין בו. ומכיוון שאף הוא אליל, שוב יתאכזב ושוב יכפור. כך האנושות מיטלטלת בין אמונה לכפירה בלי למצוא מנוחה לנפש.

לכן אסרה התורה לעשות פסלים ותמונות לתיאור האמונה. בכלל זה גם אסור להגדיר את אלוקים בשום הגדרה שכלית או ערכית-מוסרית, מפני שכל הגדרה מעצימה ערך אחד על פני האחרים, וממילא אינה מבטאת את אין-סופיותו של הא ל שמעבר לכל גבול והגדרה ערכית. על אמונה מוגדרת מתעוררות קושיות מכל הערכים שאינם כלולים בה, וממילא שוב האדם מוטל אל הטלטלה הקשה שבין אמונה אלילית לכפירה.

רק על ידי שלילה מוחלטת של כל עבודה זרה, יכול האדם להגיע לאמונה בה' אחד שברא את הכול, אבל הוא עצמו מעבר לכל הגדרה. על אמונה טהורה כזו לא מתעוררות קושיות שמובילות לכפירה, והיא מניעה את האדם להתקדמות והתעלות תמידית בדרכי ה', ומאפשרת לעם ישראל לקבל את התורה והמצוות, שבאמצעותן יוכל עם ישראל לדבוק בדרכי ה' ולהוסיף חיים עד לתיקון העולם במלכות שד י.

עבודה זרה בימינו

במשך הזמן, בתהליך הדרגתי, מלחמתו של עם ישראל בעבודת אלילים הועילה, ורבים כבר אינם מאמינים בפסלים; אולם עדיין האמונה בכוחות שונים קיימת, וזו העבודה הזרה של ימינו. ישנם שני סוגים עיקריים של אמונות זרות:

המאמינים בכסף, בכבוד ובתאוות – יש מאמינים שאם יזכו בכסף או בכבוד, או יספקו את תאוותיהם השונות, יזכו לחיים הטובים באמת. אנשים אלו עובדים את אלילי הכסף, התאווה והכבוד וכיוצא בהם. לאמונה אלילית זו יש כוח רב, שכן לטווח הקצר היא מעניקה למאמיניה סיפוק ומרץ לחתור להגשמת חלומם, אולם לבסוף היא מכזיבה. גם אם במשך שנים ירמו את עצמם כאילו הצליחו להגשים את חלומם, בתוך ליבם פנימה הם יודעים שכל ההישגים שהשיגו בעולם הזה הם הבל. שום דבר מהדברים הרגילים שבעולם אינו מעניק ערך אמיתי לחייהם, ולכן גם אינו יכול להעניק להם סיפוק אמיתי. מגילת קהלת שחיבר שלמה המלך מתארת זאת.

המאמינים באידיאולוגיה מסוימת – אמונה גבוהה יותר, שיכולה להעניק לאדם משמעות גדולה יותר לחיים, היא אמונה בערכים או אידיאולוגיות שיהפכו את העולם לטוב ומתוקן יותר, כמו אמונה בערך האהבה, האמת, השוויון, הלאומיות, המדע, הדמוקרטיה, ההומניזם או הפמיניזם. כמו האמונה באלילים, גם אמונות אלו מעניקות למאמיניהן מרץ ואף מסייעות להם להצליח למשך תקופה מוגבלת, מפני שהן מקשרות אותם לערכים אמיתיים שיש להם חשיבות, והפעולה למענם חושפת כוחות חדשים במציאות. אולם לטווח ארוך גם אמונה זו מכזיבה.

כך, למשל, מאמיני הקומוניזם היו בטוחים שבהשלטת הקומוניזם יגאלו את העולם. לשם כך גרמו סבל נורא לאנשים רבים, עד שרבים מהם התפכחו מרוב הייסורים שהעבודה הזרה שלהם הביאה לעולם. וכן מאמיני הדמוקרטיה בטוחים שהשלטת הדמוקרטיה תגאל את העולם, ולשם כך הם מוכנים להקריב קרבנות רבים, עד שלבסוף מרוב ייסורים יתפכחו ויבינו שהדמוקרטיה לבדה היא עבודה זרה שהכזיבה.

וכך כל הערכים השונים, כל זמן שאינם מקושרים לאמונה השלמה בה' הכוללת את כל הערכים – הם מוגבלים ואליליים, וחוסמים את הדרך בפני האמונה השלמה, מפני שהם מציבים אלטרנטיבה שיעבור עוד זמן רב עד שיתברר שתכזיב. חשוב לציין שגם אמונה במנהיג דתי או חברתי מסוים, אפילו אם הוא צדיק, עלולה להיהפך בליבו של המאמין לעבודה זרה.

שילוב שני הדיברות הראשונים

רק השילוב שבין אמונה בה', ובין כפירה בכל עבודה זרה של אמונה, אידיאולוגיה או אישיות מסוימות, מוביל לאמונה השלמה שמקשרת את האדם אל מקור חייו. אמונה שכוללת את כל הערכים כאחד, ומקבלת את הדרכת התורה כיצד לגלותם ולשלבם בהרמוניה, באופן שיביא תיקון וברכה לאדם ולעולם.

הנצרות והאסלאם

בעקבות מתן תורה ופועלם של ישראל בעולם, קמו שתי דתות גדולות שהושפעו במישרין מאמונת ישראל: הנצרות והאסלאם. אולם עדיין יש בהן פשרה עם האליליות, כי עצם הגדרת הא ל כחסד בנצרות, או כדין באסלאם, הוא סוג של אלילות. בנוסף לכך, הנצרות הגשימה את הא ל בדמות אדם, ובכך סטתה מהאחדות הטהורה לשילוש מגושם, שמצר את היקף הערכים האלוקיים. למשל, הוא מגביל את ערך האהבה כך שיבוא לידי ביטוי כלפי שותפים לדרך, אולם כלפי אחרים פעמים רבות יתהפך לאכזריות נוראה. באסלאם יש חיסרון עמוק, שהוא מצמצם את האלוקות להנהגה האלוקית שמתגלה לאדם מלמעלה, והאדם צריך לקבלה בכבוד והכנעה, ולהשליטה על כל הברואים בכוח. הוא אינו רואה את הערך האלוקי הגדול שביצירה האנושית על כל מרכיביה, שהיא כולה גילוי אלוקי שנמשך ומתגלה על ידי האדם שנברא לשם כך בצלם אלוקים.

היחס לדתות השונות

כעיקרון, לפי ההלכה מותר לגויים להקים לעצמם דת שתיתן מסגרת מתאימה לאופיים המיוחד; ובתנאי שתהיה נקייה מאליליות, על ידי שתהיה מחוברת לאמונה הטהורה בה' שמתגלה דרך עם ישראל, ולא תכפה עצמה על אחרים ולא תבטל ערכים אחרים. כלומר, חזון הגאולה אינו תובע את ביטולן של הדתות השונות, אלא את הסרת הרוע האלילי שבהן, שחוסם את גילוי הטוב השלם ומוביל לשתלטנות רצחנית. כמו שנאמר: "והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו, ונשאר גם הוא לאלוקינו" (זכריה ט, ז).

 

מחיית עמלק אינה דומה למעשי הנאצים

הסיבה לכך שיש למחות דווקא את העם העמלקי • למצווה זו יש גם היגיון מוסרי, לפיו יש להרתיע את הרשעים • האם עמלקי יכול לחזור בתשובה או להתגייר • כיצד קרה שמבני בניו של המן יצאו תלמידי חכמים • האם ניתן להחיל את המצווה גם בימינו

מצוות מחיית עמלק

יש שואלים מדוע התורה מצווה באכזריות רבה להשמיד עם שלם? האם אין זה דומה למעשיהם של הנאצים? מנגד יש שואלים האם לאחר שעמלק אבד מהעולם, יש ללמוד ממצווה זו לקח לימינו ואולי אף להחיל דין עמלק על הרשעים שבכל דור? נלמד את המצווה ובתוך כך יתבררו התשובות.

הסיפור ההיסטורי

בשונה מעמדת הנאצים, עמלקים יכולים להציל את עצמם בהתנערות ממורשתם על ידי קבלת עקרונות המוסר שבשבע מצוות בני נח. זכות זו שמורה לכל אחד בנפרד, ולכל משפחה כמשפחה, ואף לכל העם כאחד

כפי הנראה עמלק היה שבט שלא עסק בחקלאות וחרושת, אלא אימן את צעיריו לתקוף בהפתעה כפרים ושיירות. להרוג את העומדים מולם, לבזוז את רכושם ולמכור את הגברים הנותרים, הנשים והטף לעבדים. קשה היה ללחום בהם, מפני שלא היה להם מושב קבוע, ופתאום היו מופיעים במרחק עצום ממה שציפו ובכוח גדול תקפו.

כך אירע שמיד לאחר שעם ישראל יצא מעבדות מצרים, בעודו עייף ויגע מטלטולי הדרך, החלו בני עמלק להתקיפו. במקום לראות את גודל הנס, או לרחם על העבדים שזה עתה יצאו לחירות, ראו העמלקים לפניהם טרף שמן, ותוך ניצול חולשתם של ישראל, החלו לזנב בנחשלים בקצה המחנה כדי להתפרנס ממכירתם לעבדים ומביזת רכושם.

גם לאחר שיהושע בשליחות משה רבנו נלחם בהם והדפם, היה ברור שאין זה הקרב האחרון, אלא כל אימת שיראו סימני חולשה יתקפו, יהרגו, יבזזו וישבו.

שלוש המצוות הקשורות למחיית עמלק

בעקבות זאת נצטווינו בשלוש מצוות (דברים כה, יז-יט): א. מצוות עשה, לזכור את אשר עשה לנו עמלק בדרך בצאתנו ממצרים. ב. מצוות לא תעשה, שלא לשכוח את אשר עשה לנו. ג. מצוות עשה, למחות את זרעו של עמלק מן העולם.

כדי להכרית את עמלק היה צורך בגיוס צבא גדול שיקיף את כל אזור פעילותם הרחב, ימצאם, יחסום את נתיבי בריחתם, יגיע איתם לקרב פנים אל פנים וישמידם. לשם כך היה עם ישראל צריך להתבסס בארץ, ובלא חשש מהתקפת האויבים שמסביב להקצות כוחות גדולים למשך זמן רב לצורך מלחמה בעמלק. זהו שאמרו חכמים (סנהדרין כ, ב) שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ:
א. להעמיד עליהם מלך.
ב. להכרית את זרעו של עמלק.
ג. רק לאחר מכן יוכלו לקיים את המצווה השלישית – לבנות מקדש.

תולדות מחיית עמלק

לאחר שהתבססה מלכותו של שאול המלך, ראשון מלכי ישראל, הגיע הזמן וכפי שאמר שמואל הנביא לשאול המלך: "לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו, והמתה מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שמואל א' טו, א ג).

אפשר לבאר, שישראל נצטוו להרוג גם את כל הבהמות כדי שלא ייהנו מהגזל, שכל רכושם של עמלק היה גזול. ואולי אם יתירו להם ליהנות מהשלל, יעדיפו ישראל לכרות ברית עם עמלק, שימשיך לבזוז ערים של עמים שכנים תמורת חלק מהשלל ושמירה על הגבולות.

החששות התאמתו. שאול המלך לא קיים את המצווה כהלכתה, וחמל על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר, וסיים את הקרב בעוד עמלקים רבים נותרו בחיים. כפי הנראה, במקום לסיים את המלחמה, העדיף שאול לשבות את אגג כדי שימשיך למלוך על בני עמלק הנותרים מתוך כפיפות לישראל, כדי לשמור עבור ישראל על גבול המדבר.

בעקבות הפרת המצווה העביר ה' ממנו את המלכות ונתנה לדוד. אולם הנזק שכבר נגרם היה נורא. בני עמלק המשיכו לזנב בישראל. שנים ספורות לאחר מכן, בעוד דוד ואנשיו משתתפים במלחמה נגד פלישתים, גדוד עמלקי פשט על עירם צקלג, שרף את העיר באש ולקח בשבי את כל נשותיהם וילדיהם. בחסדי ה', הצליחו דוד ואנשיו להציל את השבויים ולהכות את אותו הגדוד. אולם כיוון שדוד עוד לא היה מלך וצבא ישראל לא עמד לרשותו, לא הצליח לכלותם, ונותרו מאותו הגדוד ארבע מאות נערים אשר רכבו על גמלים וברחו (שמואל א, ל). מסתבר שהיו עוד גדודי עמלקים פזורים בדרום הארץ. לאחר שדוד מלך על ישראל, ערך נגדם מלחמה, אולם כיוון שכבר התפזרו למרחבים עצומים ולארצות נוספות, כבר לא היה ניתן ללחום נגד כולם ולכלותם (עי' פנה"ל זמנים יד, ה, 5).

עוד מספרים חכמים, שמאותו הזמן שנשתהה שאול בהריגת אגג, הוליד אגג בן או בת, ומהם נמשך זרעו עד המן הרשע (מגילה יג, א).

ההיגיון המוסרי שבמצווה

ההיגיון המוסרי שבמצווה ברור. כשם שעשו עמלק לכל הערים שבזזו, כך ראוי שייעשה להם. ואמנם בדרך כלל הם לא הרגו את כל בני הערים שכבשו, אולם זה היה רק מפני שקיוו להרוויח כסף ממכירתם לעבדים. אבל כשלא מצאו להם קונים – הרגום.

מידה זו היא גם הכרחית ליצירת הרתעה. שכן מי שמוותר לאויביו ואינו נוקם בהם כפי מידתם, מעודד את אויביו ללחום כנגדו. האימפריות הגדולות הענישו בחומרה את מי שעמדו מולם, על ידי כך יצרו הרתעה שקיימה את מלכותם מאות שנים.

עמלק שורש הרע בעולם

למעלה בקודש, כל דבר הנוגע בישראל קשור לגילוי דבר ה' ותיקון העולם. המסר האידיאלי והאמוני שהועיד ה' לישראל מעורר את כל הרשעים שבעולם לצאת ולהילחם כנגדו. זו הסיבה שלא היתה אומה בעולם שנרדפה כפי שהאומה הישראלית נרדפה עד השואה הנוראה. את כל זה התחיל עמלק מיד לאחר צאתנו ממצרים, כדי למנוע מאתנו לקבל את התורה ולתקן את העולם. לכן הוא מבטא את שורש הרע שבעולם, את שנאת ישראל, התורה והרעיון האלוקי של תיקון עולם בחסד ואמת. זהו שנאמר (שמות יז, טז): "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור". אמרו חכמים: "נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו" (רש"י שם).

עמלקים יכולים לשוב בתשובה

אף שהתורה ציוותה למחות את זרעו של עמלק, אם יחליט עמלקי לקבל על עצמו לשמור שבע מצוות בני נח, יפקע ממנו דין עמלק. לא זו בלבד, אלא שציוותה התורה שלפני שנצא למלחמה בעמלק, נציע להם שלום, שיקבלו עליהם לשמור שבע מצוות בני נח, ויהיו משועבדים לישראל להעלות מס. אם קיבלו – אין נלחמים נגדם. ואם לא קיבלו – נלחמים נגדם עד כלותם (רמב"ם מלכים ו, א ד, כס"מ שם).

הרי שבשונה מעמדת הנאצים, עמלקים יכולים להציל את עצמם בהתנערות ממורשתם על ידי קבלת עקרונות המוסר שבשבע מצוות בני נח. זכות זו שמורה לכל אחד בנפרד, ולכל משפחה כמשפחה, ואף לכל העם כאחד.

הרי שהדרך האידיאלית לקיום מצוות מחיית עמלק היא בחזרתם בתשובה. אם לא כן, ישנה דרך שאף היא לכתחילה, במחייתם במלחמה.

בפועל המצווה התקיימה בדרך של בדיעבד: ברבות השנים צאצאיהם התפזרו והתבוללו בגויים, ואבד מהם זכר מוצאם ופקע מהם דין עמלק בלא שעשו תשובה. בפועל אין כיום דרך למחותם כי נטמעו בעמים, ועם זאת השפעתם הרעה נמשכת בצורה חלקית, והדרך שנותרה לתיקון היא בהשבת העולם כולו בתשובה, או שתתפתח מלחמה גדולה, כדוגמת מלחמת גוג ומגוג, שבה כל הרשעים יאבדו.

מבני המן הרשע לימדו תורה בבני ברק

אמרו חכמים שמבני בניו של המן הרשע, שהיה מזרע עמלק, לימדו תורה בבני ברק (גיטין נז, ב; סנהדרין צו, ב). אמירה זו נאמרה כשבח לגרים ולתורה, שהרי לא יתכן שרצו לפגוע באותם גרים שלימדו תורה בבני ברק, שכן בנוסף לאיסור לצער כל יהודי ובכללם גרים, ישנו איסור נוסף שלא לצער גר. ובנוסף למצוות ואהבת לרעך כמוך כלפי כל ישראל, ישנה מצווה נוספת לאהוב את הגר.

האם מותר לקבל גר מעמלק

נחלקו הפוסקים בשאלה: האם מקבלים גר מבני עמלק. לדעת הרמב"ם יכול עמלקי להתגייר (הל' איסורי ביאה יב, יז). ולכן מבני בניו של המן התגיירו ולימדו תורה בבני ברק.

מנגד, יש אומרים שאין מקבלים גר מעמלק. וכך היא דעת רבי אליעזר במכילתא (סוף פרשת בשלח), שנשבע המקום בכיסא הכבוד שלו שאם יבוא עמלקי להתגייר, לא יקבלו אותו. ומה שאמרו חכמים שמבני בניו של המן הרשע לימדו תורה בבני ברק, אירע מתוך טעות, שבית הדין לא ידע שהבא לפניו הוא מזרע עמלק, ולכן קיבלוהו, ואחר שהתקבל כבר לא דחוהו (ישועות מלכו). כמו כן אפשר שבתחילה עמלקי התבולל בעם אחר, ואחר שפקע ממנו דין עמלק, בא להתגייר, ומצאצאיו אותם מלמדי תורה בבני ברק (חיד"א). או שהם היו מצאצאי עמלקי מבני המן הרשע שאנס יהודייה, ובנה שנולד לה ממנו נחשב ליהודי, וממנו נולדו אותם מלמדי תורה בבני ברק (עי' בפנה"ל זמנים יד, ח, 10).

לקחים לימינו

אחר שאבד זכרם של בני עמלק, אין לשום בית דין סמכות להחיל את דין עמלק מהתורה, שהוא דין חמור ונורא, על שום שבט או משפחה אחרת. אולם מהצד המוסרי וההגיוני שבמצווה, יש ללמוד שהענישה כלפי רשעים שבחרו ברשע צריכה להיות במידה כנגד מידה, הן מצד המוסר והן כדי להרתיעם לצורך הצלת העולם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תערובות בשיקולים ובאמונות

דיני איסור והיתר מלמדים שגם דברים טובים מצד עצמם עשויים להיות אסורים, אם הם מתערבים זה בזה • ערבוב בין שיקולים מסדרי גודל שונים מזיק, כגון אם שמשקיעה יותר מדי בבגדים לחתונת בתה, על חשבון משימתה העיקרית – עזרה לבתה הכלה • ערבוב בין יסודות אמונה שונים מזיק, כגון בריחה מאחריות ומאשמה בשם האמונה שהכול בהשגחת הבורא • כשמפרידים בין הרעיונות, האמונה בהשגחה אינה גורעת מהאמונה בבחירה החופשית ומהאחריות על המעשים • ההנהגה החדשה בבריטניה ראויה לשבח על תמיכתה ביהודים ובישראל

ערבובים אסורים

מצינו בתורה שיש מינים שכל אחד מהם כשר בפני עצמו, אבל עירובם יחד אסור. כך לגבי בשר וחלב, שכל אחד מהם מותר אבל אסור לבשלם ולאוכלם יחד. כך לגבי כלאיים של צמר ופשתים, או של גפן ותבואה וירק, הרכבת אילנות, חרישה בשור וחמור. יסוד חשוב עולה ממצוות אלו, שלעתים ישנם ערכים ורעיונות טובים שעירובם יחד יכול לחולל אסון.

סוגי עירובים

לעתים מדובר בשני רעיונות מסדר גודל שונה, ולכן הכנסת השיקול הקטן עם הגדול באופן שווה משבשת את הכול; ולעתים מדובר בשני רעיונות מקבילים, שעירובם יחד משבש את המחשבה.

לדוגמה, ראוי לאדם לאכול מאכלים שערבים לחיכו; אבל אם הוא חולה מסוכן ומאכלים מסוימים עלולים לסכן את חייו, והוא בכל זאת אוכלם, הרי שהוא חוטא בעירוב של שיקולים משני סדרי גודל שונים ומסכן את חייו. קל וחומר אם הוא נמנע מלבלוע תרופה מצילת חיים מפני טעמה המר. דוגמה לעירוב של שני רעיונות מקבילים היא, למשל, עירוב רעיון ההשגחה האלוקית ורעיון הבחירה החופשית. להלן נרחיב בשני סוגי העירובים.

משל מהכנות לחתונה

האמונה בהשגחה עליונה אינה מפחיתה בכהוא זה מאחריותו של האדם על מעשיו. כאשר מערבבים אותן יחד, שתיהן מתקלקלות; האמונה בהשגחה הופכת לאגואיזם נורא, שלא נותר בו שמץ של אמונת אמת אלא עבודה זרה גמורה, שכן האדם משתמש בכוח האמונה כדי להצדיק את עצמו

כולם מסכימים שאישה שזוכה לחתן את בתה, ראוי שתכבד את האירוע ותטרח לקנות לעצמה לקראת החתונה שמלה נאה ונעליים תואמות. אבל לעומת עצם ההשתתפות בחתונת הבת, השמלה והנעליים של האם אינן חשובות. לכן עיקר המאמץ של האם צריך להיות מופנה לסיוע לכלה להתכונן לחתונה, במציאת בגדים נאים בשבילה וכל שאר הדברים, ואילו ההכנות שלה עצמה עם כל חשיבותן צריכות לקבל מקום משני.

אם בגלל שהאם לא תמצא נעליים תואמות תחליט שלא לבוא לחתונת בתה, הרי שדעתה משובשת עליה לגמרי, והיא מערבבת שיקולים מסדר גודל שונה לגמרי. הרי זה בבחינת בישול בשר בחלב: שמלת האם ונעליה בבחינת חלב, ועצם ההשתתפות בחתונה בבחינת בשר.

גם אם תצליח האם להשקיע בהכנת עצמה לחתונה כמו שהיא משקיעה בבתה הכלה, עדיין היא חוטאת בעצם השוואת שיקולים משני סדרי גודל ואיכות שונים, ומכאן ואילך כל ההכנות שתעשה לחתונה יהפכו לרועץ. במקום שבתה הכלה תוכל לשמוח בבגדיה היפים של אמה, בגדי האם יעוררו את קנאתה ותסכולה של הבת הכלה, מפני שהם יבטאו את אופייה האנוכי של האם, שאפילו לקראת חתונתה של בתה היא חושבת בעיקר על עצמה, ומנסה לתפוס את המקום המרכזי. ממילא גם כאשר תטרח לסייע לבתה הכלה למצוא שמלה נאה לקראת החתונה, מעשיה יהיו נגועים באגואיזם, ואי אפשר יהיה לחמוק מהמחשבה שלא הבת הכלה מעניינת את האם אלא עיקר מגמתה הוא להשתבח בבתה לעיני כולם.

מעשה בנהג דורס

אדם אחד היה רגיל לנהוג בג'יפ שלו בחוסר זהירות. חבריו הזהירו אותו מאסון, אבל הוא אהב לנסוע מהר והתעלם מדבריהם. יום אחד הוא עבר בחוסר זהירות לנתיב הנגדי, התנגש ברכב משפחתי והרג את כל נוסעיו, הורים ושני ילדיהם. כשנוכח לתוצאות התאונה הוא היה בהלם, ואימה, עצבות וייאוש מלאו את לבבו. השוטרים התייחסו אליו לא יפה, אבל הוא הבין אותם, בכל זאת ארבעה הרוגים… בלילה התקשה להירדם, נזכר באזהרות חבריו שהתריעו בפניו שינהג בזהירות, ותחושות קשות של חרטה ויגון הבעיתו את שנתו. כיצד ימשיך לחיות? גם אשתו לא הצליחה לנחם אותו.

ויהי בבוקר ותיפעם רוחו, הוא זכה להארה. הרי אמרו חכמים: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה". נמצא אפוא שלא הוא הרג את אותם אנשים. הקב"ה בכבודו ובעצמו גזר עליהם שימותו, ורק הוא היה המסכן שהדבר אירע על ידו. אבל באמת אין בידו אשם, והחברים שהזהירו אותו לנהוג בזהירות לא נהגו כראוי, שכן יש בדבריהם נימה של כפירה, כאילו לא ה' מנהל את עולמו. גם השוטרים שנזפו בו לא נהגו יפה, הרי אין קשר בין הנהיגה שלו למה שקרה. הכול מאת ה' מלך העולם, שגזר על המשפחה הזאת שתמות, ומן הסתם עוונות חמורים היו בידם, עובדה שכך הגיע להם. בכל אופן, גם אם לא היו רשעים גמורים, מכל מקום דין שמיים היה שייהרגו כולם ואין זה מעניינו. חשבונות שמיים גבוהים מהשגתו, כל מה שעליו לעשות הוא להתחזק בכל כוחו באמונה בה', לזכור ולדעת שהכול בהשגחה פרטית מאת ה', ואין שום קשר בין נסיעתו הפרועה למיתתם של ארבעת האנשים. אל מול כל המקטרגים כנגדו עליו להילחם על חפותו, ולהוכיח בבית המשפט שאבי המשפחה הוא שסטה ממסלולו. ואף שבאמת הוא עצמו סטה, מכיוון שהקב"ה מסובב את הכול, הרי שלמרות סטייתו הוא חף מפשע, שכן גם את סטייתו הקב"ה סובב כדי להוציא אל הפועל את גזר דינם של בני המשפחה. אמנם עדיין עליו להתמודד עם נקיפות המצפון שמכרסמים בלבבו, ולכן כדי להתגבר על "חולשת אמונתו" ילך לקבל ברכה מ"צדיקים". הם, כשיראו את זוך לבבו (שכן הוא יעניק תרומה לכולל שבחסותם), יברכו אותו שיצא זכאי בדינו, והוא אף יבקש מה"צדיקים" שיקללו את נציגי המשפחה המנוחה והפרקליטים הרשעים, שמטיחים בו דברים קשים.

ערבוב בחירה חופשית והשגחה פרטית

חטאו של אדם זה שהוא עירב שני רעיונות שונים, הבחירה החופשית עם ההשגחה האלוקית. כאשר נזהרים להפריד את שני הרעיונות הללו, מבינים שהאמונה בהשגחה עליונה אינה מפחיתה בכהוא זה מאחריותו של האדם על מעשיו. אלו שתי מערכות שצריכות להתקיים במקביל, וכאשר מערבבים אותן יחד, שתיהן מתקלקלות; האמונה בהשגחה הופכת לאגואיזם נורא, שלא נותר בו שמץ של אמונת אמת אלא עבודה זרה גמורה, שכן האדם משתמש בכוח האמונה כדי להצדיק את עצמו, והוא בעצם עובד את עצמו. ממילא אחריותו המוסרית למעשיו משתבשת.

על הדורס להכיר תחילה בחומרת פשעו הנורא, להתחרט עליו ועל כל התנהגותו הפרועה חרטה גמורה, לקבל על עצמו את העונש המגיע לו ולחשוב כיצד ייטיב את דרכיו מכאן ואילך. ועליו לעשות את כל מה שביכולתו כדי לפייס ולהועיל למשפחה האבלה, ולהציב זיכרון לעילוי נשמת ההרוגים בתאונה. לאחר מכן עליו להאמין שגם מהמקום הנורא שאליו הגיע, הוא יכול לשוב בתשובה שלמה, עד שמרוב צערו וחרטתו ותיקוניו כל חטאיו יימחלו, ואז גם יוכל להאמין שהכול היה מאת ה' לטובה.

סיפור שונה על הנהג הדורס

יש אנשים שמגיבים אחרת. כמו למשל אדם שהיה רגיל לנהוג בחוסר זהירות ודרס והרג ארבעה בני משפחה, אולם שלא כמו חברו, הבין את מלא אשמתו, לבו התמלא חרטה וצער, הוא נזכר באזהרות של חבריו והבין כמה צדקו. ימים שלמים לא הצליח לישון כראוי. דקות ספורות לאחר שהיה מצליח לישון היו עולות בחלומותיו תמונות הנהרגים, והוא היה מתעורר בבעתה. הוא הפסיק להתרחץ, לא צחצח שיניים, גם לאכול לא הצליח, הצער והייאוש חיסלו לגמרי את התיאבון שלו. חבריו אמרו לו שעליו לפנות לרופא כדי לקבל תרופות הרגעה, ואם זה לא יעזור, לפנות לטיפול נפשי. אבל הוא מיאן, כי בשעה שדיברו איתו על כך עברו בדמיונו תמונות הנדרסים. ובלבו חשב, איך ידאג לעצמו, לשנתו הסדירה, לאכילתו ושתייתו התקינים, כאשר גופות האנשים שדרס נרקבים עכשיו בקברם. כך, בתהליך הדרגתי, התנתק הנהג הדורס מהעולם, הפסיק לדאוג לבני משפחתו, איבד את שפיותו ומת בקיצור ימים.

גם הוא חטא בעירוב תחומים. אכן חובה עליו להצטער, להתחרט ולעשות הכול כדי לכפר על פשעו. אולם במקביל עליו לדאוג לבריאותו, כדי שיוכל למלא את תפקידו כלפי בני משפחתו, כדי שיוכל לחזור בתשובה, כדי שיוכל לעשות כל מה שיוכל לעילוי נשמת האנשים שדרס.

תרזה מיי

כאשר בשם האסלאם מממשיכים לחולל פיגועי טרור באירופה, ורוב מנהיגות העולם המערבי עדיין אינה מבינה את הסכנה שבאלימות המוסלמית, ובעיוורונה המוסרי עדיין נוטה להאשים את ישראל בסכסוך בארץ ישראל, אפשר לזכות למעט נחמה וקורת רוח מהממשלה החדשה שהתמנתה בבריטניה בראשות תרזה מיי.

בנאום שנשאה בפני חברי בני עקיבא לפני שנה ביום העצמאות למדינת ישראל, עמדה תרזה מיי על נקודה עמוקה ומשמעותית שמעטים ממנהיגי אומות העולם מבינים. היא ציינה כמה פעמים, שבשונה מכל העמים, הקיום היהודי אינו מובן מאליו. גם על היהודי הפרטי וגם על מדינתו ועמו ישנו איום קיומי מתמיד, והעם היהודי נצרך תמיד להגן על עצמו מפני ניסיונות חוזרים ונשנים להשמידו.

יש לקוות שלמנהיגה שזכתה בתבונה ורגישות שכזו, יהיה אומץ מוסרי להתייצב לימין ישראל. גם שר החוץ החדש, בוריס ג'ונסון, ידוע כידיד ישראל, עד כדי כך שבביקורו האחרון בישראל הערבים לא הסכימו לארח אותו ברמאללה, מפני עמדתו הנחרצת נגד כל סוג של חרם על מדינת ישראל.

לעומת רוב כלי התקשורת בישראל, שלוקים בחוסר דעת ושיפוט מוסרי לקוי, ראוי לאנשי התקשורת בעלי הזהות היהודית להתבונן בימים אלו, שבהם אנו קוראים את הפטרות הנחמה, בתהליכים החיוביים שמתרחשים בזירה העולמית. ומתוך כך נתפלל כולנו על עם ישראל שיזכה לקיים את השליחות האלוקית הגדולה שיועדה לו, בקידוש שם שמיים ובתיקון עולם, ונזכה אנחנו וכל העולם לשלום אמיתי.

[בסרטון – תרזה מיי בנאום פרו ישראלי באירוע יום העצמאות תשע"ה של תנועת בני עקיבא העולמית בלונדון]

עומק משמעות בשר וחלב

התורה החמירה באיסור בשר וחלב יותר מאיסורים אחרים • חכמים הוסיפו סייגים רבים לאיסור, מכיוון שהבשר והחלב מצויים שניהם במטבח, וקל לערבב ביניהם • הבשר בטבעו גבוה, קשה ומורכב, והחלב קל ופשוט • ביאור רבי נתן מברסלב: אין לערבב בין מדרגות, רבנים גדולים צריכים לעסוק בשאלות הגדולות • הרב קוק עסק בגדלות בשאלות של דורנו, ורבנים שחלקו אחריו עסקו בהן בקטנות וגרמו נזקים • בעיית אי-ההפרדה בין שיקולים מסדרי גודל שונים מתבטאת בתחומים רבים, ובין השאר בעמותות השמאל

בחודשים האחרונים אני זוכה ללמוד הלכות בשר וחלב ותערובות, ובינתיים אשתף אתכם במחשבות שעולות מתוך הלימוד.

חומרת איסור בשר וחלב וסייגיו הרבים

במבצעי שבוע הספר - 25% הנחה!
מבצעי שבוע הספר – 25% הנחה על ספרי מכון הר ברכה!

תחילה צריך להקדים שהתורה החמירה במיוחד באיסור בשר וחלב, שלא רק שאסור לאכול בשר וחלב שבושלו יחד, אלא שגם אסור לבשלם בעבור נוכרי, ואף אסור ליהנות מהם. עוד הוסיפו חכמים ותיקנו סייגים רבים לאיסור בשר וחלב. מהתורה הבשר הכלול באיסור הוא בשר בהמות, ואילו חכמים הרחיבו את האיסור וכללו בו גם בשר חיה ועוף. לא זו בלבד אלא שאסרו לאכול בשר וחלב גם בלא שהתבשלו יחד. לא זו בלבד אלא שאסרו גם לאפות פת חלבית או בשרית, שמא יאכל את הפת החלבית עם בשר, או את הפת הבשרית עם חלב. לא זו בלבד אלא שאסרו לאכול חלב שש שעות אחרי בשר (לרוב הפוסקים). לא זו בלבד אלא שתיקנו שבעת שאדם אוכל בשר לא יהיה מונח על שולחנו מאכל חלבי, וכשהוא אוכל חלב לא יהיה מונח על שולחנו מאכל בשרי, שמא ישכח ויאכל משניהם יחד.

ביצור ההפרדה בין בשר לחלב

לכאורה יש לשאול, הרי כלל ידוע הוא שחכמים אינם גוזרים גזירה לגזירה, ומדוע לגבי איסור בשר וחלב הוסיפו וגזרו גזירות על גזירות סביב איסור התורה? אלא שבכל הקשור לאיסור בשר וחלב חששו חכמים מאוד ממכשול, מפני שהבשר בפני עצמו מותר והחלב בפני עצמו מותר, ושניהם מצויים במטבח, כך שבקלות הם עלולים להתערב. אילו חכמים לא היו קובעים גזירות לגזירות, המצווה הבסיסית הייתה נפרצת, לפיכך כל הגזירות נחשבות כגזירה אחת שנועדה לבצר את ההפרדה שבין בשר לחלב.

ההבדל בין בשר לחלב

הבשר הוא מאכל כבד, בעל מעמד חשוב מאוד, והיחס אליו מורכב ומסובך. כדי להכשיר בשר לאכילה צריך קודם לבחור בעל חיים כשר, לאחר מכן לשחוט אותו כהלכה, לבדוק שאינו טריפה, לנקות את בשרו מדם וחלב וגידים אסורים, ואף לאחר שנקבע הבשר כבשר כשר, מלאכת הכנתו לאכילה מרובה, ובדרך כלל צריכים להיעזר לשם כך באש כדי לבשלו או לצלותו. גם אכילתו, לעיסתו ועיכולו כבדים.

לעומתו החלב הוא מאכל קל ופשוט. אין צורך בשום מעשה הלכתי כדי להכשירו לאכילה, ומלאכת שתייתו קלה. גם אם הכינו ממנו גבינה או לבן, עדיין אכילתם קלה בהרבה מאכילת בשר.

הבשר הוא מאכל של מבוגרים ואילו החלב מאכל של תינוקות. הבשר מבטא שלב חדש בחיים, ואילו החלב מבטא צמיחה וגדילה של השלב הקודם.

הבשר מגיע מעולם גבוה, ולכן הוא בא לידי ביטוי בעולם הזה בבעל חיים ממש, והכנתו דורשת נטילת חיים על ידי שחיטה. ואילו החלב מגיע מעולם נמוך יותר, והכנתו אינה כרוכה בנטילת חיים.

ההבדל בין רב גדול לרב רגיל

התייחסו לערכי האדם, הלאומיות, הארץ, המדע, הפרנסה – בקטנות. במקום לראות את גודל האור האלוקי שצריך להתגלות על ידם כפי הדרכת התורה, ראו בהם רק בעיות. היחס העקרוני לערכים הללו צריך להיקבע בגדלות, ואילו בדרכי ההגשמה צריכים לשקול שיקולים פרטיים, זמניים וחינוכיים

רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב בליקוטי הלכות (בשר וחלב ה) מבאר שהבשר הוא משל לרבי גדול וחלב לרבי קטן. מי שהולך לקבל הדרכות גדולות מרבי קטן, הרי הוא דומה למי שמערב בשר וחלב, שאוסר את כל התערובת באכילה ובהנאה.

וזה לשונו: "כי באמת מי שמקרב עצמו לקטן במעלה, אף על פי (שאותו קטן) טוב ממנו הרבה, וכנגדו הוא צדיק, אף על פי כן, לא די שאינו מועיל לו מחמת שהוא חולה גדול ביותר, שקטן במעלה אינו יכול לרפאות חוליי נפשו העצומים, אף גם הוא מקלקלו הרבה. מכל שכן כשזה הקטן במעלה הוא בעל מחלוקת וחולק על הצדיק האמת הגדול במעלה מופלגת מאוד… וזה (הרבי) הקטן במעלה אשר אינו יודע שום נתיב ושביל בהמשכת השגות אלוקות לעולם… כי גם בעצמו עדיין לא התחיל להשיג שום השגה קלה (בעניינים אלו), כאשר רואים ומבינים מדיבוריו ותורתו, (שכאשר הוא מדבר על עניינים גדולים, הוא) אומר דברים שתינוקות של בית רבן יודעים עתה יותר…" וכך הוא נכשל ומכשיל את הנוהים אחריו.

פירוש ההבדל

כלומר, הרב הגדול הוא זה שמבין את התורה כולה, רואה את תמונת העולם כולו, בבחינת העולם הבא, ומתוך כך הוא יכול להתמודד עם השאלות הגדולות, ואף להדריך ולחנך אנשים למצוא את תיקונם ונתיבם בתוך העולם. לעומת זאת, רב רגיל יודע ללמד גמרא, הלכה ומוסר, אבל אינו מבין את התמונה כולה. הבנתו היא לפי תפיסת העולם הזה המצומצם, ולכן הוא אינו מסוגל להתמודד עם השאלות הגדולות. כאשר הוא לומד מרב גדול את הדרך הכללית, הוא יכול לסייע מאוד בהדרכות פרטיות ולפתור בעיות קטנות, אבל כאשר הוא מנסה לפתור את הבעיות הגדולות עם הבנתו המצומצמת – הוא מקלקל.

קלקול זה הוא בבחינת עירוב "בשר עם החלב בעת הבישול, כי הוא פגם גדול מאוד, כי אז (בעת הבישול) צריך הבשר לבוא לגמר תיקונו שצריכים להמשיכו ממדרגה גבוהה ביותר, וכשהוא מתערב עם החלב, שהוא בחינת חיי עולם הזה… שהיא בבחינת מוחין דקטנות דיניקה, אזי מתעורר ביותר הרע שבשניהם" (שם ה, יב). כלומר, על ידי מתן תשובות קטנות לשאלות גדולות גורמים לכל הכוחות העצומים שבבשר לצאת ברשע, וגם החלב אינו מקבל את תיקונו, ובמקום לעורר ענווה וצמיחה עדינה, מתעוררות גאווה וקנאה.

הרב קוק והחולקים עליו

כך אירע לעם ישראל בדורות האחרונים לגבי בירור הסוגיות הגדולות שהתעוררו בעת החדשה. רבנים שהיו אמנם גדולים מאוד בבקיאות וחריפות, אבל לא הגיעו להשגות הגדולות באלוקות ועומק משמעות ההוויה, ניסו לפתור את הבעיות הגדולות באמצעות רעיונות קטנים, וגרמו לקלקולים עצומים, בבחינת בישול בשר וחלב. הם גרמו לאלה שהיו בעלי כוחות גדולים בבחינת בשר להתרחק מדרך התורה בכפירה ורשע, מפני שלא מצאו בתורה שום פתרון לבעיות הגדולות, כי הציגו בפניהם תורה קטנה. ומאידך, גרמו לאלו שהיו בעלי כוחות קטנים, להיעשות גאוותנים וקנאים ולחסום את דרכם של הגדולים האמיתיים לעסוק בתורה בגדלות ולהביא תיקון ורפואה לעולם.

מרן הרב קוק זצ"ל, שהוא הגדול שבדורות האחרונים, עסק בבירור השאלות הגדולות תוך התמודדות עם השאלות הרוחניות המהותיות, ומתוך אותה גדלות התייחס לסוגיות שהתעוררו מחדש, כמו ערך האדם החברה, הלאומיות, הארץ, המדע והכלכלה. רבנים נוספים עסקו בשאלות אלו או בחלקן תוך הבנת גודל המשימה וצורך הדור, אולם לא היה כמרן הרב קוק שהציב משנה גדולה, עמוקה ונשגבה (מעין היחס שבין האר"י הקדוש בזמנו לשאר המקובלים).

כאשר רבנים קטנים שלא הגיעו לאותה מדרגה מעפילים לברר את הסוגיות הגדולות במוחין דקטנות, תוך שהם מעוררים מחלוקת על מרן הרב קוק, הרי הם גורמים לקלקולים עצומים.

כך אירע כאשר התייחסו לערכי האדם, הלאומיות, הארץ, המדע והפרנסה – בקטנות. במקום לראות את גודל האור האלוקי שצריך להתגלות על ידם כפי הדרכת התורה, ראו בהם רק בעיות. היחס העקרוני לערכים הללו צריך להיקבע בגדלות, ואילו בדרכי ההגשמה צריכים לשקול שיקולים פרטיים, זמניים וחינוכיים.

חטא עירוב שיקולים מסדרי גודל שונים

כללו של דבר, איסור בשר בחלב מלמד אותנו שאסור לערב שיקולים משני סדרי גודל שונים. לכל שיקול חשיבות מרובה במסגרת שלו, אבל כאשר מערבים אותם – כל השיקולים מתקלקלים לגמרי.

לדוגמה, צבע הקירות והרהיטים הוא דבר חשוב, ומי שרגיש ליופי וצורה – ראוי שישקיע זמן ומחשבה באשר לצבע המתאים לקירות ביתו ורהיטיו. אבל אם הוא מובטל שמציעים לו עבודה טובה ומאתגרת ששכר גדול בצדה, והוא נמנע מלקבל אותה כי צבע הקיר במשרד המיועד לו אינו מוצא חן בעיניו, כי הוא ירוק בהיר במקום תכול בהיר – אזי משהו משובש אצלו לגמרי.

כמו כן כאשר נוצר קרע בשולי החולצה, ראוי לתקן את החולצה או להחליף אותה; אבל אם הדבר קורה בעת שצריך להחיש חולה לבית החולים, ובעל החולצה טורח בתיקונה או בחיפוש חולצה אחרת, כי איך אפשר ללכת בחולצה שישנו קרע בשוליה – סימן שהוא חסר שיקול דעת סביר. בשר לעצמו טוב, חלב לעצמו טוב, אבל עירובם אסור באיסור חמור.

עמדות השמאל – עירוב שיקולים מסדרי גודל שונה

באופן כללי אפשר לומר שעמדות השמאל לדורותיו מבוססות על השוואת שיקולים מסדרי גודל שונה וערבובם זה בזה.

הניסיון לתקן עוולות כלכליות ביחס שבין בעלי הון לעובדים הוא חשוב וראוי; אבל כאשר באים לתקן בעיות מסדר גודל קטן על ידי פגיעה במערכות מוסריות מסדר גדול יותר, שנוגעות לאחריות שהאדם צריך לקבל על עבודתו וגורלו, הרי שמערבים בשר וחלב, גורמים לעוולות מוסריות קשות ומדרדרים עמים שלמים לעוני נורא. ואותם עובדי הכפיים שפעילי השמאל רצו לסייע לכבודם ומעמדם, נאלצים למות עשר שנים מוקדם יותר בניוול וחרפה.

כיוצא בזה חוטא השמאל בהשוואה ובעירוב שאלות של זכויות אדם מסדר גודל קטן עם שאלות קיומיות של עמים, חברות ומשפחה. ועל כך בעז"ה בפעם הבאה.

וציוויתי את ברכתי

הניסיון הקשה לחקלאים בשביתה ממלאכה בשביעית • השביתה יוצרת מקום לאמונה, שמשפיעה מכוחה גם על יבול שש השנים • שנת השמיטה מקנה לאדם תכונות של יעילות, חסכנות וחריצות, אשר תורמות לעבודתו בשאר השנים • הברכה חלה כאשר כל ישראל יושבים על אדמתם, ובכך יכולים להתמודד יחד עם אתגר השמיטה • על הרב עוזי קלכהיים זצ"ל, מחבר ספר 'שירת אומה לארצה' על 'שבת הארץ'

מצוות השביעית

מצווה לשבות בשנה השביעית ממלאכת השדה. מצווה זו היא כדוגמת מצוות השבת, אלא שביום השביעי שובתים מכל מלאכה ובשנה השביעית שובתים ממלאכת השדה. מתוך מצוות השביתה נמשכות כמה מצוות:
א) הפקרת הפירות שצומחים בשמיטה.
ב) זהירות בפירות שביעית, שהם מקודשים לאכילה ואסור להפסידם ואסור לסחור בהם.
ג) שמיטת חובות בסוף השנה השביעית.

עיקר המצווה לשבות ולא חלוקת הפירות

על ידי השביתה והימנעות ממסחר בפירות, האדם מתרומם לאמונה עמוקה בה' ומתקשר לתורה, ונעשה בן חורין שמסוגל לדחות סיפוקים, לשלוט ביצר התאווה והעצלות ולהיות חרוץ בשש השנים. מתוך ההתחזקות באמונה האדם גם נעשה שמח בחלקו, ואינו נצרך לבזבז את כספו על מותרות

עיקר המצווה היא לשבות, ורק מתוך כך נמשכת מצוות הפקרת הפירות והקדשתם לאכילה. וכפי שנאמר (ויקרא כה, ב ז): "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור שנת שבתון יהיה לארץ. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך לעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול".

אמנם יש סוברים שעיקר מגמת השביעית שיאכלו כולם בשווה מהפירות, אולם בפועל, בעקבות איסור הזריעה והזמירה יבול שנת השמיטה היה מצומצם מאוד. שכן בדרך כלל רוב ניכר של יבול השדות הוא מגידולים חד שנתיים של תבואה, קטניות וירקות, והם אינם קיימים כלל בשביעית מפני איסור הזריעה והשתילה. ואף כמות הפירות שצמחו על העצים הצטמצמה הואיל ואסור לזמור ולעשות מלאכות שמועילות לצמיחתם. ניתן להעריך שהיבול שצמח מעצמו בשביעית היה כ 20 אחוזים מיבול שאר השנים, הרי שעיקר המצווה הוא לשבות.

השביתה לה'

השביתה היא לה'. אמרו חכמים: "אמר הקב"ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא" (סנהדרין לט, א). והיה זה ניסיון קשה מאוד, כי עיקר הפרנסה הייתה מעבודת השדה, וציוותה התורה לישראל שיאמינו בה' שלמרות שישבתו ממלאכת שדותיהם שנה שלמה, יזכו לברכה בשאר השנים ובני ביתם לא ירעבו ללחם. אמרו חכמים שעל שומרי שביעית נאמר: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו" (תהלים קג, כ). מפני שבמשך שנה שלמה, יום אחר יום, חודש אחר חודש, הם רואים את שדותיהם מופקרים ושעריהם פרוצים, האילנות מופקרים ופירותיהם נאכלים, והם כובשים את יצרם ושותקים (ויק"ר א, א; תנחומא שם, א).

גילוי הנשמה

על ידי השביתה בשנה השביעית נוצר בתודעתם של ישראל חלל פנוי שמתמלא באמונה בה', שהארץ כולה שייכת לו, ומתוך כך נמשכה ברכה לשש שנות העבודה. שכן הזמן שהתפנה נועד כמובן ללימוד התורה, לקיים מה שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל" (יהושע א, ח).

ברכת השביעית

סוד גדול טמון בברכת השבת והשביעית. כידוע פרנסתו של האדם קשה, עד שאמרו חכמים: "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" (פסחים קיח, א). חייו תלויים במזונו. אם לא יאכל כמה ימים ימות מרעב. ועל האדם לעבוד את אדמתו בזיעת אפו ולגדל תבואה ופירות כדי לקיים את עצמו. וציווה ה' יתברך את עמו לשבות מכל מלאכה ביום השבת, ולשבות ממלאכת השדה בשנה השביעית. ואומות העולם תמהו, איך יוכלו ישראל להתקיים עם מצוות קשות שכאלה. וישראל קדושים, האמינו בה' ובתורתו והתגברו על דאגתם ויצרם ושבתו בשבת ובשביעית. והנה פלא, לא אירע להם שום נזק והפסד. להפך, הברכה שרתה במעונם.

חשיבות האמונה

אמנם הוטלה על האדם אחריות לדאוג לפרנסתו, ולשם כך עליו להשפיל את עיניו לארץ ולעבוד את האדמה, אולם עליו לזכור גם את בורא העולם ולשאת את עיניו לשמים, כדי שמעבר לקיום הבסיסי, תהיה לעבודתו גם תוכן רוחני ויזכה להידבק בעניין האלוקי, ומוסר וערכים ידריכו אותו בעבודתו, וברכת ה' תשרה במעשה ידיו.

וזהו שנאמר: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו. וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשת את התבואה לשלוש השנים". (ויקרא כה, יט כא).

ההיגיון שבברכה

גם על פי השכל ניתן להבין היאך מצבם הכלכלי של שומרי שבת ושביעית משתפר לעומת אלה שאינם שומרים. כי אף שהמחסור במזון מסוכן לקיומו של האדם, התאווה והכבוד מסוכנים יותר. הנה לעתים יש לאדם עונה טובה והוא מרוויח הרבה, ובתאוותו הוא מבזבז את רווחיו על מותרות. הוא היה יכול לאגור תבואה ולחסוך כסף לימים קשים, אבל מפני תאוותו וגאוותו בזבז את כספו. כשתגיע שנה קשה לא יהיה לו לחם לתת לבני ביתו והם ימותו ברעב.

על ידי השביתה והימנעות ממסחר בפירות, האדם מתרומם לאמונה עמוקה בה' ומתקשר לתורה, ונעשה בן חורין שמסוגל לדחות סיפוקים, לשלוט ביצר התאווה והעצלות ולהיות חרוץ בשש השנים. מתוך ההתחזקות באמונה האדם גם נעשה שמח בחלקו, ואינו נצרך לבזבז את כספו על מותרות וקל לו יותר לחסוך, וכך הוא הולך ומתעשר.

הברכה באה בדרך הטבע

אמרו חכמים: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, אין לי אלא בשישית, בחמישית וברביעית בשלישית ובשנייה (ובראשונה). מנין? משנה לחבירתה מנין? תלמוד לומר בשנה" (ספרא בהר, שם). כלומר, לא רק השנה השישית תתברך בזכות השמיטה, אלא בזכות השנה השביעית תימשך הברכה משנה לשנה במשך כל שש שנות העבודה, באופן שישראל ילמדו לתכנן היטב את עבודתם, ובחריצות ויעילות יחסכו תבואה בשש שנות העבודה. עד שבתכנון נכון, למרות השביתה בשביעית, לא יחסר להם דבר. יתר על כן, מהזמנים שבהם ישראל שובתים ממלאכה ועוסקים בתורה, תימשך השראה לימי המעשה, להמציא פיתוחים ושכלולים לייעול העבודה והשבחתה, ועל ידי כך נמשכת ממנה ברכה כפולה לאושר ועושר. ועיין בספרו היפה והעמוק של הרב גרוזמן (נאמן בית הוסיאטין) 'קרא שמיטה', עמ' 62 65.

הנהגה של עשירים

וכן פירש ר' פנחס בעל ההפלאה ב'פנים יפות', שבזכות השמיטה בכל שנה ושנה יגדל היבול בשישית, ומסך כל השישיות שיצטברו בשש השנים יחיו בשנה השביעית. וכך היא מידת שמאי (ביצה טז, א), שהיה שומר מיום ראשון מאכלים טובים לשבת. וכך היא ההנהגה הראויה לעשיר, לתכנן היטב את מעשיו ועסקיו, לחסוך ולהתעשר. אבל הלל הזקן מידה אחרת הייתה לו. לא היה חוסך לשבת אלא מאמין שיזמן לו ה' ביום שישי מאכלים טובים לשבת. וכך היא ההנהגה של העניים, שהם סומכים על ה'.

כידוע ברכת התורה שישראל יחיו בארץ כעשירים, כמבואר בפרשת בחוקותי. וכן נפסק בהלכות שבת, שהמנהג הראוי לכלל הציבור הוא כמידת שמאי (מ"ב רנ, ב).

שביעית בזמן הזה מדברי חכמים

מצוות השביעית חלה מהתורה כאשר כל שבטי ישראל יושבים על אדמתם בנחלותיהם ומקיימים את היובל. משום שכאשר כל ישראל יחד יושבים בארצם, הם יכולים להתעלות למדרגה הגבוהה של מצוות השביעית.

גם על פי ההיגיון אפשר להבין זאת, שכן האתגר שבשמירת השביעית גדול מאוד, ורק כל העם יחד יכול להתמודד איתו. אבל כאשר אין כל ישראל יושבים בארץ, נכנסים במקומם נוכרים, והחקלאים היהודים שצריכים לשבות בשביעית כבר לא יוכלו להתחרות בהם. אמנם חכמים תיקנו להמשיך לשמור שביעית כזכר למצווה.

הברכה המיוחדת אינה קיימת בזמן הזה

גם ברכת השביעית שנאמרה בתורה אינה מתקיימת כאשר המצווה מדברי חכמים (סמ"ע חו"מ סז, ב). ולכן כאשר יש קושי לחקלאים להתפרנס תוך קיום השביעית, עליהם למכור את השדות לנוכרים כדי להפקיעם מחובת המצווה.

ואין לטעון שעדיף שיחפשו להם פרנסה אחרת, מפני שמצוות יישוב הארץ היא מהתורה, ואמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות, ומצווה שימשיכו לגדל את פירותיה הקדושים של הארץ מאשר יהדרו שלא להשתמש בהיתר המכירה שיסודותיו איתנים.

הרב עוזי קלכהיים זצ"ל

כדאי להזכיר כאן את הספר היפה והיסודי 'שירת אומה לארצה', מאת הרב עוזי קלכהיים (תרצ"ה-תשנ"ד), ובו ביאור רחב להקדמת מרן הרב קוק לספרו 'שבת הארץ'. ובתוך כך מתבארים יסודות התורה ביחס לעם ולארץ, ליובל ולשמיטה, לתהליך הגאולי של שיבת ציון ובניין הארץ.

הרב עוזי היה מגדולי תלמידי הרצי"ה, מפאר גידוליה של ישיבת מרכז הרב. בנוסף לידענותו בש"ס ופוסקים היה מהבקיאים שבדור בענייני המדרש והאגדה, ראשונים ואחרונים, ובמיוחד בדברי המהר"ל והראי"ה. הוא שימש כרבה של אבן שמואל, ולאחר מכן כרב קהילה בירושלים. במשך עשרות שנים הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה בישיבת כרם ביבנה ומכון הרי פישל, ומתלמידיו רבנים ומורים בארץ ובחו"ל.

סיפר לי ידידי הרב קלמן בר שליט"א, שלאחרונה נבחר לרבה של נתניה, שזכות גדולה נפלה בחלקו שבמשך שנים היה הרב עוזי מתארח בביתו בלילה, בין שני הימים שבהם היה מלמד בכרם ביבנה.

כאשר פעלתי מטעם רבני יש"ע בימי ממשלת אוסלו הזכורה לרעה, נכנסנו אצל האדמו"ר מגור רבי פנחס מנחם אלתר זצ"ל, ובתוך דבריו סיפר לנו בהערכה איך שהרב עוזי דיבר איתו בלהט, בחריפות ובכאב על ענייני העם והארץ. וכידוע למכיריו היה הרב עוזי איש נעים הליכות במיוחד, מתון בדיבורו ומסביר פנים, אבל ענייני העם והארץ בערו בלבו.

ספרו 'שירת אומה לארצה' מבטא את אישיותו ופועלו. בט' באייר מלאו עשרים ואחת שנים לפטירתו.

הנוצרים שמקיימים את נבואת ישעיהו

מצוות הישיבה בסוכה מקדשת את הפעולות השגרתיות בחיי האדם • הדמיון בין מצוות סוכה למצוות יישוב ארץ ישראל • חג האסיף וארץ ישראל מאגדים את עם ישראל על כל מרכיביו • הקרבת שבעים פרים בחג הסוכות מבטאת את הקשר בין ישראל לאומות העולם • היחס אל הנוצרים האוונגליסטים צריך להיקבע לפי יחסם אל עם ישראל ואל התורה • הנוצרי טומי ולר ומאות מתנדבים אמריקנים מבקשים לקיים את נבואת ישעיהו "ועמדו זרים ורעו צאנכם" • מדוע נמנעתי מלקבל תרומות מנוצרים אוהבי ישראל

אורה המקיף של הסוכה

מצוות הישיבה בסוכה מיוחדת בכך שהיא מקדשת את כל שגרת חייו של האדם. האכילה והשתייה, השיחה והשינה, כיוון שהן מתקיימות בסוכה – הרי הן מתרוממות ומתקדשות למעלת מצווה.

ואנו זוכים לכך דווקא בחג הסוכות, מפני שבו נשלם אסיף השנה – אסיף גשמי ורוחני, אסיף התבואה והפירות, ואסיף כל הלימודים והמעשים הטובים שעשינו במשך השנה. ובזכות ימי התשובה והכפרה שעברנו באלול ועשרת ימי תשובה, אסיף זה נעשה זך ונקי, ואפשר לשמוח בו שמחה יתרה.

סוכה וארץ ישראל

כמדומה שאצל הנוצרים ידידי ישראל מתרחש תהליך מרשים מאוד של התעלות שלא היה בנצרות מעולם. ולכן, עם כל הזהירות הנדרשת, חובתנו הרוחנית והמוסרית להתייחס לתהליך הזה באופן חיובי ביותר

ובזה דומה מצוות הסוכה למצוות יישוב הארץ (הגר"א בקול התור א, ז), ששתי המצוות הללו מקיפות אותנו, והננו נכנסים לאווירת הקדושה שלהן, ועל ידי כך גם המעשים הארציים שלנו מתקדשים.

על ידי מצוות יישוב הארץ, עם ישראל מראה לעולם שכאשר האמונה והתורה מאירים את החיים, הכול מתקדש: האכילה, השתייה והשינה, חיי המשפחה והיחסים שבין אדם לחברו, העבודה והמלאכה, המסחר והמחקר המדעי.

סוכת שלום

על ידי איסוף הטוב על כל צדדיו ומדרגותיו, גם אלו שנראים לכאורה כסותרים, ה' פורש עלינו את סוכת שלומו, ועם ישראל מתלכד ומתאחד. שכל זמן שכל מעלה עומדת בפני עצמה, אין אחדות בישראל. אבל בחג האסיף, שכל המעלות מתאספות בו יחד, מתגלה האחדות. וזהו שאמרו חכמים (סוכה כז, ב): ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת. וכן ארבעת המינים רומזים לכל סוגי היהודים, שמתאגדים יחד בחג הסוכות.

גם ארץ ישראל מאגדת בתוכה את כל עם ישראל על כל מרכיביו, ובכך תלויה הגאולה. ולכן לא פלא שכל הרשעה שבעולם מתעוררת וקמה כנגד עם ישראל השב לבנות את ארצו כדבר ה' ביד עבדיו הנביאים.

ישראל ואומות העולם

כיוון שבחג הסוכות מתגלה הקדושה בכל תחומי החיים, גם לכל שבעים אומות העולם יש חלק בחג הסוכות, וכפי שאמרו חכמים (סוכה נה, ב) ששבעים הפרים שנצטווינו להקריב בחג הסוכות הם עבור שבעים אומות (עיין פניני הלכה סוכות א, יג).

יחסינו עם הגויים מורכבים, שכן במשך ההיסטוריה הארוכה שלנו פעמים רבות הם נהגו כלפינו ברשעות, אולם היחס הבסיסי שלנו כלפיהם הוא חיובי.

אמרו חכמים: "אוי להם לגויים שאיבדו ואין יודעין מה שאיבדו. בזמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר עליהם, ועכשיו מי מכפר עליהם?!" (סוכה נה, ב). "אמרו ישראל: ריבון העולמים, הרי אנו מקריבים עליהם שבעים פרים והיו צריכים לאהוב אותנו, והם שונאים אותנו, שנאמר: תחת אהבתי ישטנוני ואני תפילה" (במד"ר כא, כד).

חג הסוכות לעתיד לבוא

כיוון שחג הסוכות הוא החג שבו בא לידי ביטוי הקשר שבין ישראל לעמים, הוא יהיה לעתיד אבן הבוחן לאומות העולם, שכל מי שיעלה לירושלים להשתחוות לה' ולחגוג יחד עִם עם ישראל את חג הסוכות, יזכה לרוב ברכה. וכפי שנאמר על הגויים: "ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבא-ות ולחוג את חג הסוכות. והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלים להשתחוות למלך ה' צבא-ות, ולא עליהם יהיה הגשם… עליהם תהיה המגפה אשר ייגוף ה' את הגויים אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות" (זכריה יד, טז-יט).

היחס לנוצרים אוהבי ישראל

בעת החדשה אנו עדים לתמיכה הולכת וגוברת של נוצרים אוונגליסטים בישראל. הידוע שבהם היה הלורד בלפור, שמתוך אמונה בתנ"ך הוביל את ההחלטה הבריטית להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. לאחר הקמת מדינת ישראל מספרם הולך ועולה. הם רואים בעיניהם איך עם ישראל חוזר לארצו מגלות נוראה של אלפיים שנה ובונה בה מדינה משגשגת. הם רואים את היישובים החדשים ואת הכרמים הפורחים במקומות המתוארים בתנ"ך, מתרגשים מגודל הנס של שיבת ציון, ונפעמים מהתגשמות הנבואות הקדמוניות של נביאי ישראל.

אולם אצלנו היהודים מתעוררת השאלה, כיצד להתייחס לנוצרים שהפכו לידידים. במשך קרוב לאלפיים שנה רדפו הנוצרים את העם היהודי, רצחו, בזזו, גירשו, אנסו להמיר דת, ופתאום נוצרים אוהבים אותנו? ומה עושים עם מה שכתב הרמב"ם שהנצרות היא עבודה זרה?

היחס לישראל ותורתו הוא אבן הבוחן

כמדומה שהכול תלוי ביחסם של אותם נוצרים לעם ישראל ותורתו. החטא החמור ביותר של הנצרות הוא כפירתה בבחירה האלוקית שבחר ה' בישראל ובנצחיות התורה. הם חשבו להחליף את ישראל ולבטל את תורתו ומצוותיו, ומתוך כך עשו לנו צרות איומות וגם התאמצו בכל כוחם להעביר יהודים על דתם.

וכפי שכתב מרן הרב קוק: "באמונות הנוטות מכלל התורה, כמו האמונה הנוצרית והמחמדנית (אסלאמית), אין עיקר הארס מונח במושג האלוהות שלהם, שהוא שונה ממה שהוא נכון להיות על פי יסוד אורה של תורה, כי אם במה שיוצא מזה – הריסת המצוות המעשיות, וביטול תקוות האומה ביחש לתחייתה השלמה" (שמונה קבצים, קובץ א' לב).

עוד כתב מרן הרב קוק (אגרות ח"א עמ' קמב) ביחס לדתות השונות, שאין מגמתם של ישראל לבטלן או להרוס אותן, אלא לרומם אותן ולתקנן באופן שבתהליך הדרגתי יוסרו סיגיהם, וממילא יצטרפו בזה למקור ישראל.

כמדומה שאצל הנוצרים ידידי ישראל מתרחש תהליך מרשים מאוד של התעלות שלא היה בנצרות מעולם. ולכן, עם כל הזהירות הנדרשת, חובתנו הרוחנית והמוסרית להתייחס לתהליך הזה באופן חיובי ביותר.

טומי ולר

בזמן האחרון איש מדון הפיץ מודעות דיבה בגנותו של טומי ולר, נוצרי אמריקני, שכאילו הוא מיסיונר. וזאת למרות שכבר עשר שנים הוא פעיל בהבאת מתנדבים נוצרים לארץ, ואין אפילו יהודי אחד שמעיד עליו או על אחד מאלפי האנשים שהביא שניסה לפגוע באמונת ישראל. לפיכך אני מוצא לעצמי חובה לספר בשבחו.

מתוך אמונה עמוקה בסגולת ישראל ובשליחות האלוקית ליישב את הארץ, טומי רותם אישים מהקונגרס והסנאט האמריקני לתמיכה בישראל. ראש המועצה האזורית שומרון, מר גרשון מסיקה, סיפר לי שיש לפעילותו השפעה ברוכה. בכל שנה בחודשי הקיץ הוא מארגן קבוצות של נוצרים אוהבי ישראל להתנדבות בארץ. בהיותו דוגל בערכי המשפחה, רבים מהמתנדבים באים בהרכב משפחתי מלא, כולל זקנים וטף. בשנים אחרונות, בעקבות בקשת פעילי המועצה האזורית, היישוב הר ברכה הסכים לארח את המתנדבים בגבעה סמוכה ליישוב, ומכאן הם יוצאים לעבודה בכרמים ובמטעים ברחבי השומרון.

בגלל ההיסטוריה הקשה שלנו עם הנוצרים והחשש מפני פעילות מיסיונרית, הייתי חייב להיפגש עם טומי, כדי לברר את עמדותיו ביושר ובדייקנות, תוך הבעת עמדה יהודית שאין בה חנופה והתרפסות כלפי דת אחרת.

בתוך השיחה שאלתי אותו: אם יבוא לפניך יהודי וישאל מה עדיף, להיות יהודי או נוצרי, מה תגיד לו? והשיב: "אומר לו להיות יהודי!" הוא הוסיף ואמר שלא תמיד חשב כך. מתחילה כמו כל נוצרי היה מעוניין שכולם יהיו נוצרים, אבל העמדה הקודמת שלו נבעה מבורות. לאחר שנפגש עם התחייה הישראלית בארץ ישראל, הוא רוצה שכל היהודים ישמרו תורה ומצוות.

שאלתי מה הביא אותו להקדיש את חייו להבאת נוצרים להתנדבות בארץ. הוא סיפר לי שקרא בישעיהו: "ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובני נכר איכריכם וכורמיכם" (ישעיהו סא, ה), וכולו התמלא התרגשות, ואמר לעצמו: "אולי אני אהיה זה שאזכה להגשים את הפסוק הקדוש הזה!" והוא מעודד אנשים לבקר בארץ ולעזור ליהודים בעבודת האדמה.

בכל קיץ באים על ידו מאות מתנדבים, חלקם למשך שבוע וחלקם לפרק זמן ארוך יותר. והם מביאים לנו פריסת שלום וידידות מעשרות מיליוני בני האומה האמריקנית הגדולה שאוהבים אותנו, וחוזרים בחזרה לארצם ומהווים שגרירים נאמנים לישראל.

לשם שמיים

כשהתחלתי לבחון סוגיה זו לפני מספר שנים, קיבלתי על עצמי בפומבי בלי נדר שלא לקבל עבור עצמי או עבור הישיבה תרומות מנוצרים ידידי ישראל, וזאת כדי שאוכל לדון בנושא בלי שום נגיעה אישית. גם פרסמתי זאת בטור זה לפני כשנתיים. בינתיים ביוזמת יהודי יקר, היישוב הר ברכה קיבל תרומה של מאה ועשרים אלף שקלים והקים בעזרתה גן שעשועים שעלה יותר מחצי מיליון שקלים.

כששמעתי על כך ביקשתי מהמזכירות שיעשו לי טובה ויחזירו את הכסף. לא מפני שאני סבור שיש בזה איסור, אלא מפני שרציתי שיחסנו החיובי כלפי אוהבי ישראל הנוצרים יהיה לשם שמיים. המזכיר הצדיק התנצל ואמר שלא חשב שכללתי בהתחייבות שלי גם את היישוב (אמנם כן, אינני יכול להתחייב בשם היישוב). אולם לשמחתי המזכירות נענתה לבקשתי והחזירה את מלוא הסכום.

תקוות גאולה

לעיתים אני רואה את האורחים היקרים הללו הולכים ברחובות ובשבילים, ואהבה גדולה והתרגשות ממלאות את לבי ואני עוצר את דמעותיי. כמה יפים האנשים הללו שבהתנדבות והתלהבות חוצים ימים ויבשות ובאים לבטא את הקשר המופלא שלהם אלינו. כמה אור ושמחה יש בהם מכך שהם זוכים לראות את נס שיבת ציון וללכת על אדמת הקודש ולתרום להפרחת שממותיה. אולי הם החלוצים שמתחילים להגשים את הנבואה: "והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגויים, והוכיח לעמים רבים, וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות, לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב, ב-ד).

מאמרים נוספים בעניין היחס לנוצרים אוהבי ישראל ניתן למצוא במדור 'רביבים' מגיליון 459 ומגיליון 466.

מאמר הדורות (האם מאמר הדור שייך לימינו)

מאמר 'הדור' של מרן הראי"ה קוק אינו מדבר רק על החלוצים שבארץ ישראל, אלא על יהודים רבים בכל רחבי העולם שהובילו מהפכות במדע ובחברה, בפוליטיקה ובתרבות • 'הדור' שעליו מדבר הרב הוא התקופה המודרנית בכללותה, שמתאפיינת בתפישה שהאדם יכול בכוח מחשבתו לקחת אחריות על עתיד האנושות ולחולל שינויים לטובה • למרות שינויים מסוימים שחלו מאז, התפישה הזו עדיין שולטת, ולכן גם הניתוח של מחלת הדור ודרך הטיפול המוצעת נותרו רלוונטיים

מאמר הדור

מאמר 'הדור' שבספר 'עקבי הצאן' הוא אחד מהמאמרים היסודיים והמפורסמים של מרן הראי"ה קוק זצ"ל. במאמר זה מנתח הרב את אופיו המיוחד של הדור, ומתווה דרך לתשובתו ותיקונו.

הרב מבאר שעוזבי התורה של הדור הם שונים ומיוחדים. בכל הדורות היו עוזבי התורה קלי דעת ומושחתים, ואילו עתה ישנם אנשים איכותיים, בעלי דעה ושאיפות מוסריות, שעוזבים את התורה. הם מחפשים אמת גדולה, שיש בה בשורה לתיקון העם והעולם. ועל פי מה ששמעו ולמדו, נדמה להם שהתורה עוסקת בשמירת מנהגים ישנים והלכות קטנוניות, ואינה יכולה להציע דרך להתמודדות עם השאלות הגדולות של האדם, העם והאנושות. "דורנו דור נפלא… קשה מאוד למצוא לו דוגמא בכל דברי ימינו. הוא מורכב מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בו בערבוביה. הוא שפל וירוד – גם רם ונישא. הוא כולו חייב, גם כולו זכאי" (ע' קח).

כיצד צריך לפנות אל הדור

"הצרות והתלאות הנוראות עשוהו לנוקשה ועז". האיומים בעונש, בעולם הזה או בעולם הבא, אינם משפיעים עליו. "הוא לא יוכל, גם אם ירצה, להיות כפוף ושחוח… הוא לא יוכל לשוב מיראה, אבל מאוד מוכשר הוא לשוב מאהבה" (ע' קיא).

צריך לדבר אליו דברים גדולים. "הדברים הנמוכים והפשוטים לבדם, אע"פ שהם מלאי אמת וצדק, לא יספיקו לו" (ע' קיב). ומרחיב הרב שם בביאור הדברים הגדולים וכיצד צריך ללמדם.

"לא נעשוק ממנו את כל האור והטוב, את כל הזוהר והעוצמה שרכש לו, כי אם נרבה עליהם, נזריח עליהם, באור של חיים, באור אמת, המנהיר ממקור הנשמה הישראלית. ובנינו יביטו אליו וינהרו" (ע' קט).

"להם אנחנו צריכים ללמד תורת חיים ממקור החיים, דרכי מוסר מלאי אורה וצהלה, דברי חן ושכל טוב, מזוקקים ומצורפים… של אוצר החיים לתורת חיים". "לא נחפוץ לדכא תחת רגלינו, לא נאבה להגיש לנחושתיים את הכוחות הצעירים והרעננים, המסתערים ומתרוממים. כי אם נאיר לפניהם את הדרך, נתהלך לפניהם בעמוד אש של תורה ודעת קדושים כבירי כוח לב" (ע' קטו).

האם מאמר הדור שייך לימינו

רבים מלומדי מאמר הדור סוברים שהוא עוסק בחלוצים שעלו לארץ במסירות נפש, ייבשו את ביצותיה, הפריחו את שממותיה, העיזו לדבר על הקמת מדינה עברית, עמדו במלחמות גבורה כנגד הערבים, וגידלו דור צעיר של חלוצים ולוחמים.

ונשאלת השאלה האם הדור שאנו חיים בו היום, יותר ממאה שנה אחר כתיבת מאמר הדור, הוא עדיין אותו הדור? האם ניתוחיו ומסקנותיו של מרן הרב תקפים גם היום?

גישות שונות נאמרו בסוגיה זו, וננסה לסכמן בקיצור.

גם בדורנו ישנה חלוציות אלא שנחבאה קמעא

יש אומרים: דבריו של מרן הרב זצ"ל שרירים וקיימים, ו"התורה הזו לא תהיה מוחלפת". גם היום ישנם רבים שאוהבים את הארץ ומוכנים למסור את נפשם עליה בהתיישבות ובצבא. וגם אם נראה כלפי חוץ שרוב הציבור אינו מתעניין כיום בארץ ובבניינה – מבפנים כולם קשורים במסירות נפש לעם ולארץ. המייצגים באופן הבולט ביותר את רוח הדור שעליו דיבר הרב הם קציני הצבא וחייליו, שעושים לילות כימים ומחרפים נפשם למען ביטחון המדינה.

דורנו קטן ותאוותן וזקוק למוסר

יש אומרים: רוב הציבור כיום איננו קשור לשום אידיאלים. הארץ והעם אינם מעניינים אותו. הם חילונים כי הם בורים. נוח להם להמשיך בדרכם. הם חושבים שכך יוכלו לספק את תאוותיהם. כדי לקרבם צריך לחשוף בפניהם את העולם שבו הם חיים במערומיו. להראות להם כיצד הרדיפה אחר כסף ומותרות אינה מביאה לאושר אמיתי. לבקר בחריפות את המתירנות שמפרקת משפחות, את הבגידות והשחיתות. לתאר את עונשם של הרשעים בגיהנם, בעולם הזה ובעולם הבא. ולעומת זה להראות את היופי שביהדות: שולחן השבת הרגוע, הילדים המחונכים שמכבדים את הוריהם ולימוד התורה.

לשם חיזוק הדברים מביאים כהוכחה את בעלי התשובה הרבים שאוהבים לשמוע דברי מוסר פשוטים וללמוד הלכה.

דורנו שכח את האידיאלים הגדולים והלך לחפש את טעם החיים (ניו אייג')

יש אומרים: אמנם בתקופת מרן הרב היו אידיאליסטים שמסרו את חייהם למען תיקון עולם. אולם הדור שלנו כבר אינו מאמין באידיאלים כלליים. הוא אינו רוצה לעסוק בשאלות לאומיות, חברתיות וכלכליות. הוא רוצה שהפוליטיקאים יטפלו בהם בהגינות ויניחו אותו לנפשו. החיים כל כך מסובכים, מורכבים ומכבידים, שאנשים מחפשים משמעות לחייהם האישיים. הם מחפשים טעם לחיים. דרך להתמודד עם כל השפע המכביד והמבלבל. תורת החסידות שמתעמקת בנפש הפרטית יכולה לדבר אליהם. וכמובן גם הרעיונות הפרטיים שבדברי מרן הרב קוק נוגעים לליבם, אבל לא הרעיונות הכלליים.

הפוסט מודרנים

יש אומרים: היום כבר אין מאמינים בעקרונות מוחלטים. כבר אין אידיאליסטים שמוכנים למסור את נפשם על עקרונות. הדור התבגר וקיבל תפישת עולם מורכבת, לפיה האמת אינה שייכת לחוג אחד או לתורה אחת. גם אם נציג לפניו את חזון תיקון העולם שבתורה, לא יתרשם ולא יתקרב. אולי להפך, הביטחון המופרז של המאמינים יעורר אצלו סלידה. הוא חושש מתנועות יותר מידי אידיאליסטיות. גם תלמידי הרב קוק עם "המשיחיות" שלהם מפחידים אותו. להט זה היה שייך אולי לתקופת העליות וייבוש הביצות, אבל כיום הוא לא רלוונטי. אנשים מחפשים היום את דרך האמצע לחיים סבירים, הגונים ונוחים.

כדי לקרב את הדור צריך למצוא את הדרך לשלב את יסודות התורה וההלכה עם החיים המודרניים. צריך להפחית עד כמה שאפשר את המתח שבין היהדות והדמוקרטיה, בין התביעה לאמת המוחלטת שבתורה והפלורליזם.

מאמר הדור עוסק בכלל האומה

אף שיש אמת מסוימת בכל אחת מהגישות שהוזכרו – את מלוא היקפו של מאמר הדור לא הבינו כראוי. הרב אינו עוסק בחלוצים שעלו לארץ בלבד, אלא בדור בכללותו. המאמר נתפרסם בשנת תרס"ו, שנתיים לאחר שעלה הרב לארץ. באותן השנים התגוררו בארץ ישראל פחות ממאה אלף יהודים, ואילו בחוץ לארץ התגוררו כארבעה עשר מיליון יהודים. יותר מעשרה מיליון התגוררו באירופה. בוורשה לבדה התגוררו כחצי מיליון יהודים. בברלין, בווינה ובעוד ערים חשובות חיו כמאתיים אלף יהודים בכל אחת. את כל הציבור העצום הזה ראה הרב לנגד עיניו כשכתב את מאמר הדור.

בתוך החברה היהודית הגדולה הזו התחוללה אז תסיסה אדירה. רבים השקיעו את כשרונם ומרצם בפיתוח המדעים השונים ובקידום רעיונות חברתיים, מתוך אמונה שככל שתתרבה הדעת כך העולם יוטב ויתוקן. עליהם כותב הרב שחושך ואור משמשים אצלם בערבוביה. יש להם שאיפות גדולות לתיקון עולם, אבל בלא תורה לא יזכו לתקן באמת דבר.

הדור הוא התקופה המודרנית

"הדור" תואם בעצם את כל התקופה המודרנית, שהתחילה לפני כמאתיים חמישים שנה במערב אירופה, התפשטה אח"כ למזרח אירופה ולערי הבירה שבארצות ערב, ומתקיימת עד ימינו אלה. הרב פונה אל הכוחות הצעירים, אף שחלקם, אלו שפעלו במערב אירופה, כבר היו מבוגרים, אולם במבט היסטורי הם ביטאו את הזרם החדש, הצעיר.

התפישה שהאדם יכול בכוח מחשבתו לקחת אחריות על גורלו ועל עתיד האנושות ולחולל שינויים לטובה, היא יסוד התפישה המודרנית, שהלכה והתבססה עם התפתחות המדע, הטכנולוגיה והחברה. את העידן המודרני הובילו יהודים.

על כל היהודים המוכשרים, שפעלו בדרכים שונות למען האנושות, דיבר הרב במאמר הדור. חלקם השתתפו במהפכה הסוציאליסטית. רבים אחרים פעלו בתנועה הליברלית על מגוון מרכיביה. רבים עסקו בפיתוח המדע והאומנות. ולצערנו רק מקצת מהם, ולאו דווקא המוכשרים ביותר, התגייסו לתנועה הציונית.

השמות המפורסמים

אין ספור מדענים ואישים חשובים צמחו מקרב בני אותו הדור. בין המפורסמים שבהם היו: איינשטיין, ארליך, מצ'ניקוב, מאיירהוף, לנדשטיינר, הבר ווילשטטר. בחברה ופסיכולוגיה: קרל מרכס, פרויד, אריך פרום ואדלר. בפילוסופיה – הרמן כהן וברגסון. בספרות – סטפן צוויג, ליאון פויכטוונגר ופרנץ קפקא .

מתוך אידיאל של תיקון החברה השתתפו למעלה ממיליון יהודים צעירים בתנועות המהפכה הסוציאליסטית-קומוניסטית. גם בקרב המנהיגות הבכירה של התנועות הללו בלטו יהודים מוכשרים, שהוליכו אחריהם המונים וחוללו שינויים היסטוריים. המפורסמים שבהם: טרוצקי, רדק, סברדלוב, ז'נובייב, גרשוני. ובמערב אירופה פרדיננד לאסל.

יהודים גם פיתחו והובילו את הכלכלה העולמית. הם היו הבנקאים והיזמים החשובים. מבין המפורסמים נמנים: בני בית רוטשילד על ענפיו השונים, הברון הירש, הברון גינזבורג ומונטיפיורי.

במערב אירופה התחוללה פעילות ציבורית ענפה של יהודים שחוללו מהפכות חברתיות-ליברליות. הפחות מפורסמים השתתפו בחקר החברה ושימשו כיועצים למדינאים. המפורסמים שבהם היו שרים בממשלות החשובות ואף כיהנו כראשי ממשלות, כדוגמת ליאון בלום – ראש ממשלת צרפת, וולטר רטנאו – שר החוץ וזמן קצר ראש ממשלה בגרמניה. לפניהם היה ראש ממשלת בריטניה דיזרעאלי, שהתגאה במוצאו היהודי והפך את בריטניה לאימפריה.

מאמר הדור לדורנו

אמנם נכון שישנה כיום אכזבה מתנועות אידיאולוגיות שהכזיבו. הרבה חלומות התנפצו אל סלעי המציאות הקודרת. המודרנה, שרבים קיוו שתביא ישועה לעולם, גרמה גם לאסונות נוראים כדוגמת השואה והמהפכה הקומוניסטית. אבל עדיין קיימת אמונה בסיסית, שבכוח המחשבה והתכנון, אפשר לתקן את העולם. זוהי "התנועה המחשבית הכוללת" (ע' קי). אל מול תנועה זו, שהיא המובילה עד היום, ובסיסה המרכזי כיום נמצא באוניברסיטאות, צריך להציב חזון.

ואמנם נכון שיש אנשים רבים שאינם עסוקים ברעיונות כלליים, אך הם אינם מובילים את החברה, הם עוסקים בהישרדות, במובן הכלכלי והרוחני. כך היה בתקופת הרב וכך גם היום. כמובן שכל אחד ואחד מישראל הוא יקר וקדוש, ואם אפשר לקרבו לתורה ומצוות, הרי שזה דבר גדול, וגם הרב קוק עצמו היה טורח בזה.

אבל מי שקובע את רוח הדור הם אותם אנשים מוכשרים שעוסקים במדע ופילוסופיה, חברה וכלכלה, פסיכולוגיה, ספרות ואומנות, ומציבים חזון. ההמונים הולכים בסופו של דבר אחריהם. כמו לפני מאה שנה, גם היום יהודים מובילים בכל התחומים הללו. את הטוב שבהם צריך להבין, ומתוך העמקה גדולה בתורת חיים – להדריכם ולרוממם. על כל אלו אנו לומדים במאמר הדור.

במעלות קדושי ארץ ישראל

בכל נפשך

הרצח הנורא באיתמר זעזע את כולנו. את כל המתנחלים, ואת כל היהודים באשר הם. הרי לא את משפחת פוגל לבדה רצו לרצוח, אלא את כל אחד ואחד מאיתנו. וביישובים הסמוכים, הנמצאים בקו הראשון של ההתיישבות, רבים מדמיינים לעצמם מה היה קורה אם היו מגיעים אליהם, כיצד היה ראוי להם להתגונן, ואם חס ושלום… מה יהיה על … והילדים וההורים מתקשים לישון.

אבל אסור להיחלש. צריך לרומם את הפחד והדאגות אל מצוות קידוש ה', ולהיזכר במה שאנו מקפידים לומר בכל יום, בוקר וערב, בקריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

אמרו חכמים במשנה (ברכות ט, ה): "בכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך". וכך צריך כל יהודי לכוון בעת קריאת שמע, שאם היה נדרש, היה מוכן למות על קידוש ה'.

מובא בשם רבי אלימלך מליז'אנסק: "… שוכב על מיטתו ואינו יכול לישון, יהיה מהרהר במצוות עשה זו של "ונקדשתי בתוך בני ישראל". וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאילו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים, והוא בשביל קדושת השם יתברך, שובר את טבעו ומפיל את עצמו להאש על קידוש השם יתברך. ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ונמצא שאינו שוכב ויושב בטל, רק מקיים מצוות עשה דאורייתא. וכן בפסוק ראשון של קריאת שמע וברכה ראשונה של שמונה עשרה יהרהר כנ"ל…" (צעטיל קטן א-ב).

התחברות אל הנצח

מצווה נוראה זו היא שמחברת כל יהודי אל הנצח. היא שתולשת אותו מהארעיות והקטנוניות של החיים אל עולם האמת והטוב, אל חזון הגאולה. וזה גם עניינה של מצוות יישוב הארץ בעת הזאת, שהיא מצוות עשה יחידה בתורה שמחייבת את ישראל לסכן את נפשם כדי לכבוש את הארץ וליישבה. אמנם יש שלוש מצוות חמורות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – שעליהן יש חובת מסירות נפש, שאם יאיימו עליו לאמור: או שתעבור על אחת מהן או שתיהרג – "ייהרג ובל יעבור". אבל אין מצווה להיכנס במכוון למצב שיחייבו אותו לעבור על אחת מהן ולמסור את נפשו. לעומת זאת, מצוות יישוב הארץ היא היחידה שמחייבת את ישראל להיכנס מתוך יוזמה למצב של סכנה כדי לכבוש את הארץ וליישבה (מנחת חינוך תכה; משפט כהן עמ' שכז).

מצוות יישוב הארץ

אין כמו מצוות יישוב הארץ, שעל ידה כל המעשים הקטנים שאדם עושה במשך היום מקבלים משמעות עמוקה, אלוקית. אדם נושם, אוכל, ישן, מתהלך – ובעצם שהותו במקום שההתיישבות צריכה חיזוק הוא מקיים מצווה. וככל שהוא משביח את איכות חייו, ברוחניות ובגשמיות, כך הוא מגדיל את המצווה לאין ערוך. שעל ידי גילוי הערכים האלוקיים בתוככי המציאות, בחיים הטובים, העולם כולו אומר שירה לא-ל חייו. ונמצאו הבתים, העבודה, המשפחה, חיי החברה, כולם שותפים בגילוי דבר ה' בעולם. וזו הבשורה הגדולה שיוצאת לעולם מארץ ישראל, שאין פירוד בין השמים והארץ, ודווקא בתוך המציאות הממשית ניתן לגלות את דבר ה' ולהביא גאולה ותיקון לעולם כולו. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

אל מול הרשעים

איננו שואפים לנקם פרטי, אלא לנקמה ממלכתית שצה"ל וכל מערכות השלטון יובילו. לא חזרנו לארצנו כדי לנשל ערבים מבתיהם, אבל משקמו עלינו לכלותינו, נתבע שכל מי שרצה להרוג ייהרג, וכל מי שרצה לגרש יגורש, ועם השאר נחייה בשלום.

הדאגה לביטחון והביקורת הפנימית

יחד עם הנכונות למסור את הנפש, יש לדאוג לצורכי הביטחון ככל האפשר. היה רצוי גם שבתפקיד שר הביטחון יכהן אדם שמבין מדוע עם ישראל נמצא בארצו. במקום זאת מר נתניהו מינה את אהוד ברק, עם כל הבעיות הידועות שכרוכות באיש הזה. חיילי צה"ל עושים את מלאכתם במסירות, הם יודעים מי האויב, אלא שידיהם כבולות על ידי השר והפיקוד הבכיר, ששכחו את המטרות שלשמן מונו.

צריכים גם לבקר את מערכת המשפט, שכמו בכל דבר שלילי שקורה במדינה, גם כאן יש לה חלק. מערכת הביטחון של היישוב איתמר נמצאת ברמה ירודה מבחינה אלקטרונית, מפני שהיועצים המשפטיים החליטו שתוואי הגדר שנסלל בתיאום עם צה"ל אינו מצדיק תפישת קרקעות. מדובר בקרקעות שאין להן דורש. כך נותר היישוב עם אמצעי הגנה מינימאליים – הרבה פחות מהמקובל באזור. סיפרו לי שטליה ששון, בעת שעבדה בפרקליטות, היא שהחליטה על כך. כיום היא מועמדת לכנסת מטעם סיעת מר"ץ.

המשכן והמקדש

כל הערכים המקודשים היו מתגלים בבית המקדש באיזון מושלם. בקודש הקודשים נמצא הארון, שמבטא את התורה הקדושה. ובקודש נמצאים השולחן, המנורה ומזבח הקטורת. השולחן מבטא את ערך העבודה והפרנסה, המנורה את החכמה והאומנות, ומזבח הקטורת את הכיסופים להתפלל ולומר שירה לפניו יתברך.

ואם היה יהודי שוכח את ייעודו וחוטא, היה עליו להתבונן בצורת הבית ולחזור בתשובה, שנאמר (יחזקאל מג, י): "הגד את בית ישראל את הבית וייכלמו מעוונותיהם". שאם יבוא אדם ומרוב אהבתו לתורה יאמר למשל, מה לי לעסוק בפרנסה, העיקר להיות אברך כל ימי חיי, יצביעו לו על השולחן כדי שיחזור בתשובה ויבין את ערך העבודה והעיסוק ביישובו של עולם.

ואם יבוא אדם אחר ויטען שאין כל ערך לחכמות השונות, יצביעו לו על המנורה הטהורה בעלת שבעת הקנים שרומזים לשבע החכמות, כדי שיחזור בו מטעותו.

ואם יבוא חוקר מהאקדמיה להשוות בין התורה לשאר החכמות, יזכירו לו שהבדל עצום יש בין התורה הקדושה שמקומה בקודש הקודשים לשאר החכמות שמקומם בקודש. ופרוכת פרושה בין הקודש לקודש הקודשים – ללמד שהתורה קודמת לכל, ובחרדת קודש צריכים לגשת אליה. וכן אם יבוא אדם ויטען שהתפילה חשובה יותר, או שיש שיוויון ערך בין תורה ועבודה, יזכירו להם שעם כל הכבוד למזבח הקטורת ולשולחן – הארון נמצא בקודש הקודשים, ולכן בראש ובראשונה מוכרחים לקבוע עיתים מקודשים לתורה.

ואם יבואו בעלי מחלוקות לעורר קטטות, יזכירו להם שכשם שכל עמודי המשכן צריכים להתלכד יחד, כך צריכים אנשי התורה והעבודה והחכמה והתפילה להתחבר באהבה כדי לעשות את המשכן אחד.

בשביל מה המזבח

לכאורה כל הערכים האלוקיים כבר באו לידי ביטוי, ומדוע זה ישנו בחצר המקדש מזבח גדול ונורא, והאש יוקדת עליו יומם ולילה? כדי ללמדנו שכל הערכים היפים והטובים לא יוכלו להתקיים בעולם ללא מסירות נפש. לכתחילה במצב המתוקן, המסירות באה לידי ביטוי בהבאת קרבן בהמה, והבהמה היא תמורת האדם. ואף נתינת צדקה נחשבת קרבן ומבטאת מסירות נפש על ערכי התורה. ולעיתים מגיעות שעות קשות ונוראות, שהחושך גובר בעולם, ודרך רשעים צלחה, ואם רוצים להישאר דבוקים בערכי הנצח – אין ברירה אלא להקריב את החיים עצמם. בלי מזבח אין קיום לבית המקדש ואין קיום לערכים המקודשים בעולם.

שאלת הביטחון וישוב הארץ

על שני יסודות אנחנו עומדים: על ערך מצוות יישוב הארץ, ועל ערך הביטחון – שאם ח"ו ניסוג מיהודה ושומרון תגדל הסכנה מאוד. לכתחילה צריכים להתיישב כדי להפריח את השממה וליישב את הארץ. וכשאיננו זוכים – באות צרות, ומסיבה ביטחונית אנחנו מוכרחים לבוא אל הארץ וליישבה.

המרגלים במדבר פחדו להיכנס לארץ מסיבות ביטחוניות, ורק לאחר שנגזר עליהם למות במדבר ניסו להעפיל, אבל אז זה היה כבר מאוחר. כל הדור ההוא מת במדבר, ובניהם נכנסו לארץ כדי ליישבה.

לו היינו זוכים, היינו עולים לארץ כדי לחונן את עפרה, לבנות את הערים החרבות ולהפריח את ההרים השוממים, כקריאתו של הגאון מווילנה, ואחריו הרב קאלישר והרב גוטמאכר והרב אלקלעי. אבל לא זכינו, רוב היהודים פחדו לעלות, ובטענת פיקוח נפש נמנעו לעלות. ואז גברו צרותינו בגלות, וכבר נאלצנו לעלות מסיבות ביטחוניות. הראשונים זכו להתעורר מפחד הפרעות, והאחרונים רק לאחר השואה ברחו לארץ. היו רבנים שאמרו שאם צריך יהודי אחד ליהרג כדי לבנות את בית המקדש, עדיף כבר שלא לבנותו. כהמשך לכך גם פחדו מהערבים ולכן סברו שעדיף להישאר בגלות. ואז הגיעה השואה.

גם שחרור יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים נעשה מסיבות ביטחוניות. לאחר המלחמה ממשלת ישראל רצתה לסגת כדי להשיג איזה הסכם, אבל מסיבות ביטחוניות לא היתה אפשרות. אילו היינו זוכים ליישב את יהודה ושומרון מפני המצווה – בעיות הביטחון שלנו היו קטנות לאין ערוך.

לאחי המתנחלים

התעוררתי לפני עלות השחר, ועליתי לכתוב את הטור. באמצע הפסקתי לתפילת שחרית של עשרים לשש, וראיתי את האנשים שקמים עם שחר: מהנדסים, בנקאי, אדריכל, אנשי תחזוקה וחוקרים באקדמיה – צווארונים לבנים וכחולים יחד. והנה כבר מגיעים מתפללי המניין השני, של השעה שש. אחריהם יהיו עוד מניינים. ובתוך כך הנשים קמות, מעירות את הילדים, מכינות אותם לגנים ולבתי הספר. רובן ייצאו אח"כ לעבודה. ובתוך כך מתחילים כבר להביא את הפעוטות למעון ולגנים, וילדי בתי הספר מתאספים בתחנות. עוד מעט יגיעו האוטובוסים להסיעם לבתי הספר. בכל זה שותף גם חיים פוגל, הסבא של משפחת פוגל, שבמשך שנים ליווה את פיתוחו של היישוב מטעם תנועת אמנה.

וחשבתי בליבי: מתנחלים יקרים, מי יספר לכם עד כמה גדולים מעשיכם הקטנים. בחיי השיגרה שלכם אתם בונים את הארץ ומתקנים את חטא המרגלים. אתם יודעים שהמתגוררים כאן נוטלים עליהם סיכונים נוספים, ואע"פ כן אתם ממשיכים לחיות כאן, להקים משפחות, לעסוק ביישובו של עולם.

ואם קצת שכחנו את גודל המצווה, עלינו לחזור ולהיזכר בעקדתם של חמשת בני משפחת פוגל. אולי בזכות שנסכים בליבנו כי על הגנת העם והארץ צריכים להיות מוכנים להקריב קרבן, ירחם ה' עלינו ונזכה לשכון בארץ לבטח, בלא צורך למסור את הנפש.

האם לא מסוכן למתנחלים

פעמים רבות אנשים שואלים, האם לא מסוכן לגור בהתנחלויות?

אכן כן, יש סיכון נוסף במגורים בהתנחלויות, ועל דעת כן אנו יושבים כאן. אבל עם זאת צריך לדעת שבזכות המצווה – גם הסיכוי להגביר את החיים ולרומם אותם גדול יותר. עובדה היא שאם נשווה את משפחות המתנחלים למשפחות דומות מכל שאר הבחינות שגרות בתוככי הקו הירוק, נמצא שמשפחות המתנחלים הרבה יותר גדולות. מסירות הנפש על יישוב הארץ מעצימה את החיים. בדרך כלל בעולם הזה – בריבוי בנים ונכדים, בתורה ומצוות וביצירה רוחנית. ולעיתים בעולם האמת – כקדושים שאין ברייה יכולה לעמוד במחיצתם. והא בהא תליא.

אנשים מתים מתאונות ומחלות, מוצאים לעצמם דרכים שונות להרוס את חייהם. רבים אינם זוכים למצוא אהבה ואינם מקימים משפחה. הסבל העולמי רב מאוד. מי שבורח מהייעוד הלאומי מפני הסכנה שבכך, בדרך כלל מוצא את עצמו בסכנות אחרות או בסיבוכים אחרים, גדולים וקשים מהם. אשרי מי שיש ערך לייסוריו, שהם מזככים ומלטשים אותו, ועל ידם חייו זורמים במסלול הנכון שלהם.

ולא יעברו עוד שנים רבות ובעזרת ה' בניהם הנותרים של הרב אודי ורות הי"ד יעמדו לחופה, ויעמידו בנים ובנות, נכדים ונינים, ככוכבי השמים לרוב.

נחמת הרב גוסטמן זצ"ל

כשנהרג ר' שלמה אומן הי"ד, בנו של פרופ' ישראל אומן, במלחמת שלום הגליל, בא אצלו לנחמו הגאון הרב גוסטמן זצ"ל, ששכל את בנו יחידו בשואה. ואמר הרב גוסטמן: עכשיו בשמים מאירקה שלי אומר לשלמה שלך: אני לא זכיתי, אבל אתה שלוימלה – אשריך שזכית להקריב את עצמך כדי להציל את עם ישראל.

כך מיליוני משפחות עם ישראל, שנהרגו ונרצחו ונטבחו על קידוש ה' בשואה ובכל שאר המאורעות הקשים שפקדו את עמינו בגולה, מקבלות את פניהם של אודי ורות, יואב אלעד והדס, הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו. וכולם אומרים להם: אשריכם, שזכיתם למה שאנחנו לא זכינו, שאנחנו נהרגנו על עצם היותנו יהודים שלא שכחו את ייעודם ואת ארץ ישראל, ואתם כבר זכיתם להתגורר בארץ ישראל וליהרג על יישובה ממש.

וכך נאמר כאן בארץ לסבים ולסבתות ממשפחות פוגל ובן ישי: אשריכם שזכיתם לגדל קדושים שכאלה. כל פעולותיכם למען יישוב הארץ נחתמו עתה בחותם הנצח, והלוואי ותזכו לראות מעתה רק נחת מכל יוצאי חלציכם, ובמיוחד מהיתומים הקדושים.

יתומי הקדושים

עלינו לשנן לעצמנו וליתומים כי הוריהם היו קדושים. וכי עם כל הכאב והיגון, זוהי זכות גדולה מאין כמוה להיות בן להורים שנהרגו על קידוש ה', בעת שקיימו בגופם את מצוות יישוב הארץ. בעולם הזה הקדושים מתו בקיצור ימים, אבל בעולם האמת חייהם מתגברים ומתעצמים, עד שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם. חוץ מילדיהם היקרים והחביבים, היתומים הקדושים, שאותם ודאי יאספו אל חיקם ברחמים גדולים.

כסף לא יחסר להם – ברוך ה' מדינתנו נוהגת בתחום זה כראוי. אבל את החלל הנורא שנפער בלב אי אפשר למלא. מה גדולה המצווה שהוטלה על הסבים והסבתות, לגדל ולטפח את היתומים. ואף אנו כולנו צריכים לסייע בכל מה שאפשר. כל כישרון שיש בהם צריך לזכות לטיפוח מרבי. כל בעיה שמתעוררת אצלם צריכה לקבל את הטיפול הטוב ביותר. בעתידם המקצועי והכלכלי הם צריכים לזכות להזדמנויות הטובות ביותר. וכשיגיע פירקם להינשא, צריכה כל משפחה לראות לעצמה זכות וכבוד לחתן את בנה או בתה לאחד מיתומי הקדושים.


"ה' תשפות שלום לנו, כי גם כל מעשינו פעלת לנו… יחי מתיך נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר, כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל; לך עמי בוא בחדריך וסגור דלתיך בעדיך, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם; כי הנה ה' יוצא ממקומו לפקוד עוון יושב הארץ עליו, וגילתה הארץ את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה" (ישעיה כו); "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו לחיי עולם… והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" (דניאל יב).