כל הפוסטים של משרד הישיבה

משרד הישיבה, פתוח בימים א-ה בין השעות 8:30-13:30 בשעות אלו ניתן גם מענה טלפוני. נשמח לקבל עדכונים מהבוגרים על שמחות ואירועים אצלכם.

עבודה בחול, תורה בשבת

מה המקור לקביעה שיש ללמוד לפחות שש שעות בשבת. תנא דבי אליהו: "יום השבת יעשה כולו תורה". לאחר הכניסה לארץ נותרה השבת כיום פנוי ממלאכה המוקדש לתורה * דברי הגמרא ששבת וחג השבועות חציו לה' וחציו לכם.

האם מצווה ללמוד שש שעות תורה בשבת

בעקבות המאמר הקודם על עונג שבת ומצוות לימוד התורה בשבת הגיעו מספר תגובות ושאלות. אחת מהן אהבתי יותר בגלל סגנונה המיוחד, שמחייב תשובה ארוכה. ואביאה לפניכם.

שאלה: כבוד הרב "המציא" במאמרו האחרון דין חדש, לפיו מצווה על כל יהודי ללמוד תורה בכל שבת שש שעות לפחות. ובדרך כלל אני מסכים עם מה שאתה כותב "ברביבים", אבל עם כל הכבוד, כשממציאים דינים חדשים, צריכים להביא לדברים מקור.

ייעודה של השבת לימוד תורה

תשובה: דברים אלו מבוססים על מקורות מדברי חז"ל, ראשונים ואחרונים. וכיוון שהם נוגעים לצביונה של השבת ולתשתית החיים של כל יהודי, אביאם בהרחבה.

אמרו חכמים בתנא דבי אליהו רבה פרק א: "כך אמר להן הקב"ה לישראל, בניי, לא כך כתבתי לכם בתורתי – 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'?! (יהושע א, ח) אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו: לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך (קהלת ט, ז)…"

ומן הסתם כאשר אמרו "יום השבת יעשה כולו תורה", התכוונו שילמדו שעות רבות, ולא שיצאו באמירת דבר תורה בבית הכנסת ובתוך הסעודות.

העבודה בארץ ישראל בעלת ערך מפני לימוד התורה של שבת

כיוצא בזה מובא מדרש בספר הטור (סימן רצ): "אמרה תורה לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, כשייכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך". והביאו המשנה ברורה (רצ, ה).

ובאמת שאלה גדולה היא, מדוע היו צריכים ישראל להיכנס לארץ ישראל? הרי יכול היה הקב"ה להשאירם במדבר, כדי שילמדו ב'כולל' של משה רבנו ושבעים הזקנים, שום משבר כלכלי לא יפגע בקצבאות, בבוקר יאכלו מן ובערב שליו, בגדיהם ונעליהם לא יבלו, ויעסקו בתורה הקדושה יומם ולילה.

ואע"פ כן נצטוו ישראל להיכנס לארץ, וזו היתה משאת לבם של משה רבנו וישראל להיכנס לארץ הקודש ולחיות בה חיי תורה. כי ידעו שרק דרך חיי המעשה בארץ ישראל יתקדש שמו של הקב"ה בעולמו. ובזה חטאו המרגלים שרצו להישאר במדבר. אלא שהשאלה עדיין נוקבת: ותורה מה תהא עליה? הרי לימוד התורה צריך להיות ברצינות, ואיך אפשר לקיימו תוך כדי העבודות השוטפות?

והנה לא השיבו חז"ל שייעשה לישראל נס ולא יצטרכו לעבוד, כי זה יהיה בעולם הבא, אבל בעולם הזה צריכים לעבוד. אלא השיב הקב"ה שלכך נועדה השבת, שבה ילמדו תורה. וברור מאליו שבכל יום קבעו עיתים לתורה, וכפי שנאמר: "והגית בו יומם ולילה". אלא הכוונה שהלימוד הרציני, שיבסס את ידיעת התורה וחיי התורה, יהיה בשבת. ומובן לכל שאין זה נעשה בכמה פרפראות על שולחן שבת או בשמיעת דרשות קצרות בתפילה.

מחלוקת לגבי צביונו של יום טוב

כידוע, ישנה מחלוקת תנאים לגבי צביונו של יום טוב (ביצה טו, ב, פסחים סח, ב). לדעת רבי אליעזר "אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה". כלומר אף שיש מצווה ביום טוב גם ללמוד תורה וגם לשמוח בסעודות, מכל מקום סובר רבי אליעזר שרשאי אדם שעוסק בתורה לצאת בסעודה כלשהי, וכן מי שעוסק בשמחת הסעודה רשאי לצאת ידי חובה בלימוד כלשהו, שמתקיים בתפילה (פמ"ג, שפת אמת).

ולדעת רבי יהושע "חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש". והלכה כדברי רבי יהושע, כפי שכתבו ראשונים ואחרונים (ומהם: רי"ץ גיאת, ראבי"ה, רי"ד, מאירי, רמב"ם, טור ושולחן ערוך תקכט, א).

בשבת ובחג השבועות לכל הדעות חציו לה' חציו לכם

והוסיפה הגמרא (פסחים סח, ב) שבשבתות ובחג השבועות גם רבי אליעזר מודה לרבי יהושע שחייבים להתענג ולשמוח גם בסעודות. והטעם, כי על השבת נאמר "וקראת לשבת עונג". ובחג השבועות חייבים לשמוח גם שמחה גופנית כי הוא יום שניתנה בו תורה, וכפי שפירש רש"י: "להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה תורה בו". ועם זאת ברור שלפחות חצי מהיום צריך להיות מוקדש לה', היינו לבית המדרש.

דברי הירושלמי

בירושלמי שבת טו, ג: לדעת רבי חגי, לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ושתייה…" ולדעת רבי ברכיה "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה". ולאחר הבאת מקורות לשתי הדעות, מסכם הירושלמי:  "תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות".

על ההבדל בין תלמידי חכמים לאנשי מעשה

בפסיקתא (רבתי סימן כג) הוסיפו על דברי הירושלמי חילוק חשוב ומפתיע בין תלמידי חכמים לאנשי מעשה. שמה שאמר רבי חייא "לא ניתנה השבת אלא לתענוג" – "אלו תלמידי חכמים, שהם יגעים בתורה כל ימות השבת (השבוע), ובשבת הם באים ומענגים". ומה שאמר רבי חגי "לא ניתנה השבת אלא לתלמוד תורה" – "אלו הפועלים, שהם עסוקים במלאכתן כל ימות השבת (השבוע), ובשבת הם באים ומתעסקים בתורה".

וההסבר לכך הוא, שכל ישראל צריכים לקבל את השלמתם ביום השבת, כל אחד לפי מה שחסר לו. והיות והאדם מורכב מגוף ונשמה, ושלמותו תלויה בשניהם, צריכים תלמידי חכמים שלומדים תורה בימות החול בשקידה ובסיגופים להשלים את עצמם בשבת באכילה ושתייה, ועל ידי העונג הגשמי שנעשה בקדושה יתפתחו הצדדים הנפשיים השונים שבהם ויוכלו לקלוט את התורה בשלמות. ואילו אנשי מעשה צריכים להרבות יותר בלימוד תורה בשבת, שזו ההשלמה לה הם זקוקים.

הלכה למעשה לדעת רבים צריך להקדיש חצי השבת לבית המדרש

וכן פסקו להלכה רבים מהפוסקים, שצריך להקדיש חצי מהשבת ללימוד תורה. וכך כתב באור זרוע (ח"ב פט): "שבת או יום טוב חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש. ומנהג כשר אחר שיוצאים מבית הכנסת בשבת שחרית הולכים לאכול, ואחר אכילה ישנים לתענוג שבת, ואחר שינה לומדים".

וכך כתב בספר מצוות גדול (הלכות יו"ט כז, ע"ג), ורבינו ירוחם (נתיב יב, דף סה ע"ג), ומהרש"ל (יש"ש ביצה ב, סימן ד), ושו"ת צדקה ומשפט (או"ח ד), ועוד רבים.

הסוברים שאנשי מעשה צריכים ללמוד יותר מחצי יום

על גבי החלוקה הכללית של חצי יום לתורה וחציו לעונג שבת, רבים פסקו על פי הפסיקתא שביארה את דברי הירושלמי, שאנשי מעשה צריכים להוסיף מעט יותר בלימוד, ותלמידי חכמים מעט יותר בעונג גשמי של אכילה ושינה. וכך כתב בשיבולי הלקט (צו), תניא רבתי (יח) ומאירי (שבת קיח, ב). וכן כתבו רבי יוסף קארו (ב"י רפח, א), רמ"א (רצ, ב) ומהריק"ש (ערך לחם סי' רצ).

להיכן לחשב את זמן התפילה והשינה

ואמנם יכולים לטעון שגם התפילה יכולה להיחשב בחצי הנחשב לה'. אולם מנגד אפשר לחשב את השבת כעשרים וחמש שעות (עם תוספת שבת), ואז זמן השינה והסעודות הוא כשתים עשרה וחצי שעות, וזמן הלימוד והתפילה כשתים עשרה וחצי שעות. ולפי חשבון זה צריכים ללמוד הרבה יותר משש שעות.

ללמוד תורה לפחות שש שעות

מכל מקום, ברור שאין כוונת חז"ל שיצאו ידי חובת החצי לה' בתפילות. שכן משמע מדבריהם שהכוונה היא שיעסקו ביום השבת בלימוד תורה, וכפי שאמרו רבי יהושע ורבי אליעזר (ביצה טו, ב, פסחים סח, ב) על החלק לה' שהוא "יושב ושונה". וכדברי תנא דבי אליהו: "יום השבת יעשה כולו תורה". ובמדרש המובא בטור "שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בתורה". ובאור זרוע: "חציו לבית המדרש".

ואין הכוונה לעלעול בעלוני שבת או ספרי פרפראות, אלא בלימוד רציני, של יסודות התורה. אלא שהלימוד של שבת צריך להיות בנחת ותענוג, בדברים שאדם מבין היטב ונוגעים להדרכת חייו, הן בהלכה והן במוסר ואמונה.

עונג שבת אמיתי

וזהו עונג שבת אמיתי, שכולל תענוג גשמי ורוחני כאחד. ואדם שזוכה לכך, זוכה לרומם את חייו ולתת להם משמעות. ובמשך הזמן יזכה להתגדל בתורה, ויזכה לכל הברכות שאמרו חכמים על מי שזוכה לענג את השבת, ויזכה למעין עולם הבא עוד בעודו בעולם הזה.

סוד כיבוד הורים בלימוד תורה ביום השבת

אנשים רבים משתדלים לעשות דברי מצווה לעילוי נשמת הוריהם. וטוב שיידעו כי אחד הדברים המועילים ביותר הוא ללמוד תורה ולחדש חידושי תורה ביום השבת. ואמרו המקובלים שהחידושים שמתחדשים לאדם בלימוד התורה ביום השבת, נעשים עטרה להוריו בעולם הבא (עיין מחז"ה רצ, ב; גדולות אלישע רצ, ד).

וכל חידוש שהוא, אפילו אם הוא ידוע לאחרים, אבל לזה שלומד עתה הוא חידוש, שלא ידע אותו לפני כן ועתה הוא יודעו, נחשב חידוש בתורה.

וכן מצינו שהסמיכה התורה את מצוות כיבוד הורים למצוות השבת. כך הוא בעשרת הדיברות, שהמצווה הרביעית היא שבת, והחמישית כיבוד הורים. וכן בויקרא (יט, ג) נסמכו "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו". ללמדנו שיש קשר בין מצוות השבת לכיבוד הורים. ושיאה של השבת הוא לימוד התורה.

מדיני העינוי והאבלות

מותר לשטוף כלים בתשעה באב אע"פ שגם הידיים נשטפות ● האם מותר לנגב את הפנים במגבת לחה ● דין מי שמצטער אם לא ירחץ את פיו ● נטילת ידיים בבוקר, לפני תפילה וביציאה מהשירותים ● האם מותר להריח בשמים?

רחיצה של תענוג אסורה ושל הסרת לכלוך מותרת

כל רחיצה של תענוג אסורה בתשעה באב, בין במים חמים ובין במים קרים. ואפילו מקצת גופו אסור לרחוץ, ואפילו להושיט אצבע אחת קטנה לתוך מים אסור. אבל מי שנתלכלך בבוץ או בצואה או שנטף דם מחוטמו, רשאי לרחוץ את המקום המטונף, מפני שאינו מתכוון לתענוג (שו"ע או"ח תקנד, ט). 

וכן אישה שמחליפה את החיתול של בנה, רשאית לרחוץ את המקום המלוכלך, למרות שתוך כדי כך תרחץ את ידה. ואם הלכלוך או ריחו הרע אינו יורד במים בלבד, תוכל להשתמש בסבון. 

וכן אישה שמכינה מאכלים לקראת סוף הצום או לילדיה, רשאית לשטוף לשם כך מאכלים וכלים, מפני שאין זו רחיצה של תענוג. ואף שבכל רחיצה להסרת לכלוך יש גם קצת הנאה, מכל מקום כיוון שעיקר הכוונה להסרת לכלוך, אין היא נקראת רחצה של תענוג.

מי שהזיע מאוד, עד שהוא טרוד וסובל מאוד, רשאי לרחוץ את מקום הזיעה, מפני שאינו מתכוון ברחיצתו לתענוג (מ"ב תריג, ב, שעה"צ ד). 

מי שנצטבר לו אחר השינה לכלוך בזוויות עיניו, והוא רגיל תמיד להסירו במים, רשאי להסירו במים (שו"ע תקנד, יא, מ"ב כב).

ניגוב הפנים במגבת לחה

מותר ליטול מגבת שיש בה לחות מועטה ולהעבירה על הפנים הידיים והרגליים, מפני שבלחות מועטה שכזו אין איסור רחיצה. ובתנאי שאין בה "טופח על מנת להטפיח", היינו שאין בה לחות כזו שיכולה ללחלח את ידו באופן שידו תוכל אח"כ ללחלח דבר אחר (רמ"א תקנד, יד; מ"ב כז).

שטיפת פה בט' באב

אסור לשטוף את הפה בתשעה באב. ומי שיצטער מאוד אם לא ישטוף את פיו, יכול אף בתשעה באב לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו בלא משחה. אבל ביום הכיפורים, שחיוב הצום מהתורה, אין להקל בזה.

נטילת ידיים בשחרית

לאחר הקימה מהשינה בשחרית צריך כל אדם ליטול את ידיו שלוש פעמים עד סוף פרקי האצבעות, מפני שרוח רעה שורה על הידיים לאחר שנת הלילה, והיא עלולה להזיק לפתחי הגוף, וכדי להסירה צריכים ליטול כל יד שלוש פעמים לסירוגין. ולאחר שיתפנה בשירותים יחזור ויטול את ידיו פעם אחת ויברך "על נטילת ידיים", מפני שנטילה זו היא מצווה, שתקנו חכמים ליטול ידיים בברכה לקראת תפילת שחרית. ואף שבכל יום אנו רגילים להדר בכל הנטילות ליטול את כל כף היד, בתשעה באב שנאסרה בו רחיצה יש ליטול עד סוף קשרי האצבעות בלבד, מפני שמעיקר הדין נטילה זו מספיקה הן כהכנה לתפילת שחרית והן להסרת הרוח הרעה (שו"ע תריג, ב). 

אף שבכל השנה לכתחילה נוטלים ידיים לקראת כל תפילה, בתשעה באב אין נוטלים ידיים לקראת התפילה, כיוון שאין בזה חיוב. אבל מי שנגע במקומות מטונפים שבגופו (היינו מקומות מכוסים שהאדם מזיע בהם), ורוצה אח"כ לומר דברים שבקדושה, יטול את ידיו, מפני שהוא נוטלן לשם מצווה ולא לשם תענוג (מ"ב תריג, ה-ו; כה"ח ו). 

האם מי שיצא משירותים רשאי ליטול ידיו

התעורר ספק לגבי דינו של מי שהתפנה מבלי שנגע בידו במקומות מכוסים שבגופו, שאולי אין הוא צריך נטילה מפני שלא נגע בידיו במקום מטונף. כדי לצאת מהספק, נכון שהמתפנה יגע בידו במקום מכוסה שבגופו, היינו במקום שיש בו מלמולי זיעה, ואח"כ כשיצא, יוכל לכל הדעות ליטול את ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו, כדי לברך בנקיות "אשר יצר" (שו"ע תריג, ג, מ"ב ד).

ודי לרחוץ כל יד פעם אחת, כי זה מה שנצרך על פי הדין כדי לטהר ולהכין את עצמו לאמירת דברים שבקדושה.  ומי שרגיל תמיד להדר וליטול ידיו שלוש פעמים בצאתו משירותים, רשאי להמשיך במנהגו גם בט' באב. 

סיכה לתענוג אסורה ולרפואה מותרת

אסור לסוך אפילו מקום קטן שבגוף בשמן או במשחה, וכן אסור להשתמש במוצרי קוסמטיקה כאבקות ומשחות לייפוי העור או לריח טוב. ודווקא סיכה של תענוג אסורה, אבל סיכה לצורך רפואה מותר. לפיכך מותר למרוח ווזלין לסדקים בשפתיים, וכן מותר למרוח משחה נגד גירוד (שו"ע תקנד, טו). וכן מותר למרוח משחה לדחיית יתושים.

איסור להריח בשמים

בנוסף לאיסור סיכה, הכולל איסור לבשם את הגוף, אסור גם להריח בשמים בתשעה באב, מפני שיש בזה תענוג, וצריך אדם למעט מתענוגו ביום שנחרב בית מקדשנו. ואמנם יש שהקלו מפני שאינו אחד מחמשת העינויים (מ"א), אבל דעת רוב הפוסקים להחמיר בתשעה באב (שו"ע תקנט, ז, שעה"צ תקנו, א). 

נעליים טובות שאינן עשויות מעור

אסור בתשעה באב לנעול סנדל או נעל מעור. לדעת רבים, רק נעליים שעשויות מעור אסורות, אבל נעליים שעשויות מחומרים אחרים, כגון גומי ופלסטיק, אפילו אם הן טובות כמו נעלי עור, מותר ללכת בהן בתשעה באב (רי"ף, רא"ש).

ויש אומרים שהאיסור חל על כל נעל נוחה שההולכים בה אינם מרגישים את קושי הדרך (רז"ה). ובזמן חז"ל רק נעלי עור היו נחשבות טובות, אבל מחומרים אחרים לא היו עושים נעליים טובות, וממילא לא חל עליהן האיסור. אבל כיום שעושים נעליים או סנדלים מחומרים אחרים, והם טובים כנעליים וסנדלים מעור, אסור ללכת בהם בתשעה באב. לדעה זו אסור ללכת בתשעה באב בנעלי התעמלות וסנדלי 'שורש' וכיוצא בהם, אבל מותר ללכת בנעלי בית ונעלי בד בעלות סוליה דקה, שמרגישים בהן את קושי הקרקע.

למעשה, לפי ההוראה המקובלת, אין איסור ללכת בנעליים וסנדלים שאינם מעור. ואע"פ כן מי שיכול ללא קושי להסתפק בנעלי בית או נעלי בד שאינן מגינות באופן שלם על הרגל – טוב שיחמיר (מ"ב תריד, ה).

ומכל מקום, גם לדעת המקלים אין ללכת בנעליים או סנדלים מעור סינתטי שנראים כמו נעלי עור, מפני מראית העין.

חייל בשירות מבצעי

חייל בשירות מבצעי יכול לנעול נעלי צבא מעור, מפני שאיסור נעילת הסנדל הוא רק כאשר נועלים את הסנדלים או הנעליים לצורך הליכה ונוחות, אך כאשר יש צורך לנעול אותן לסיבה אחרת – אין איסור. וגם כאשר מותר מצד הדין לנעול נעליים, אם אפשר להסתפק בנעליים שאינם מעור – אין לנעול נעלי עור, מפני שרק לצורך מותר להקל בזה, וכאשר יש לו נעליים מחומר אחר, כבר אין צורך לנעול את נעלי העור. 

מנהג השכיבה על הארץ

מצד הדין אין חובה לישון ולשכב על הארץ בתשעה באב, ואע"פ כן נהגו לבטא אבלות בתשעה באב גם בשכיבה על הארץ. אלא שכיוון שיסוד הדין ממנהג, דיניו קלים יותר:

למעשה, יש שהיו ישנים על הארץ, ויש שהיו ישנים בלא כר, ויש שהיו מניחים אבן תחת מראשותיהם (שו"ע תקנה, ב). ומי שקשה לו לישון באופן זה, רשאי לישון כדרכו (מ"ב תקנה, ו). והמנהג הרווח לקיים את מנהג האבלות על ידי הורדת המזרן לארץ, ואזי אין צורך להסיר את הכר. וטוב להניח אבן תחת המזרן. בדרך זו מקיימים את מנהג האבלות ואין כל כך קושי להירדם.

מנהג הישיבה על הארץ

נוהגים לשבת על הארץ כמנהג אבלים. אולם כיוון שאין בזה חיוב מהדין, אין מחמירים בזה עד סוף תשעה באב (ב"ח תקנט, א). האשכנזים נוהגים להחמיר בזה עד חצות היום, והספרדים עד תפילת מנחה (שו"ע ורמ"א תקנט, ג). וכן הישנים אחר הצהרים אינם צריכים להוריד את המזרן לארץ.

יש נוהגים על פי הקבלה שלא לשבת על הקרקע בלא חציצה של בד או עץ (ברכ"י תקנה, ח), אבל על גבי מרצפות לדעת רבים, גם לפי הקבלה, אין צריך להקפיד בזה. ויש מקפידים להניח חציצה גם על גבי מרצפות, ורבים נוהגים להקל. 

הקלות במנהג

כיוון שאין חיוב מהדין לשבת על הארץ, מותר לשבת על כר קטן או ספסל נמוך, אבל עדיף שלא יהיה גבוה יותר מטפח מהקרקע. כשקשה לשבת נמוך כל כך, אפשר להקל לשבת על כסא נמוך שאינו מגיע לגובה של שלושה טפחים (24 ס"מ). ומי שקשה לו, רשאי להקל לשבת על כסא שגובהו מעט יותר משלושה טפחים.

ישיבה על מדרגות נחשבת כישיבה על הקרקע, כיוון שדורכים עליהן (מקו"ח לחו"י). יש שהקילו לשבת על סטנדר הפוך, שהואיל ולא נועד לישיבה, אף שהוא גבוה שלושה טפחים, אינו נחשב כיושב על כסא.

המתקשים לשבת על הארץ

מעוברות, זקנים, חולים והסובלים מכאבי גב, שקשה להם לשבת על כסא נמוך, רשאים לשבת על כסאות רגילים (ערוה"ש יו"ד שפז, ג).

ויהי רצון שנזכה להתאבל על ירושלים באמת, ומתוך כך נזכה לראות בשמחתה (תענית ל, ב), שנאמר (ישעיהו סו, י): "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה".