כל הפוסטים של צוות אתר הר ברכה

ישיבת הר ברכה

בזכות הישיבה התיכונית

כדרך לרבים יש להעדיף את השיטה המשלבת לימודי קודש עם לימודי חול ● הריבוי היחסי של עוזבי תורה בקרב בוגרי ישיבות תיכוניות נובע מהחינוך שקיבלו בבית ולא מלימודי החול ● נער שנפשו חשקה לעסוק רק בתורה – ילך בדרכו וילמד במקום שלבו חפץ

שאלת הישיבה התיכונית מול ישיבה קטנה 

בשבוע שעבר הועלתה שאלה מאת הורים הרוצים לעשות את רצון ה', ולחנך את בנם בשלמות על פי הדרכת התורה, והם מתלבטים להיכן לשלוח את בנם הלומד בכיתה ח': לישיבה קטנה שאין לומדים בה לימודי חול או לישיבה תיכונית. ואחר שביארתי באריכות את הערך שבלימודי המדעים, מחז"ל, ראשונים ואחרונים, יוצא למסקנה שאין שום פגם בשילוב של לימודי חול עם לימודי קודש אלא להפך, יש בכך מעלה, וכדברי הגר"א שכפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חכמות לעומת זאת יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה. ולכן רוב גדולי ישראל, תנאים, אמוראים, גאונים, ראשונים ואחרונים, היו לומדים גם לימודי חול. 

על פי זה המלצתי להם לשלוח את בנם לישיבה שידועה כמצליחה לחנך את תלמידיה לאהבת תורה ויראת שמיים, לקיום המצוות, ובכללן גם המצוות הכלל ישראליות, ומשלבת בתוכניתה גם לימודי חול, ובוגריה עוברים את מבחני הבגרות מטעם משרד החינוך.

עמדת הישיבות החרדיות 

שאלה: אם ישנו ערך גדול כל כך בלימוד החכמות השונות, מדוע גדולי הרבנים של הציבור החרדי מורים ללמוד תורה בלבד, ועל פי הדרכתם אין משלבים לימודים מדעיים, לא בישיבות הקטנות ולא בישיבות הגבוהות.

תשובה: להבנתי, גדולי הרבנים אינם שוללים את עצם לימודי החול, אלא שהם חרדים שמא מתוך לימודם יתקלקלו הבחורים וינהו אחרי האווירה החילונית. עמדה זו הלכה ונקבעה לפני כמאתיים שנה, כאשר תנועת ההשכלה באירופה החלה למשוך אחריה יהודים רבים, שדימו בלבם כי הנה עוד מעט יפתור המדע את כל בעיות האנושות, ואין יותר צורך בתורה ובמצוות. וכך קרה שרבים מיהודי מערב אירופה שלמדו חכמות חיצוניות עזבו את דרך ישראל סבא והמירו את דתם. תופעה זו רווחה בכל מקום שאליו הגיעה תנועת ההשכלה המודרנית.

תגובת הנגד של רבים מגדולי ישראל הייתה לאסור בתוקף את לימודי החול, מפני שאם צריך לבחור בין שמירת היהדות לערך שבלימודי המדעים, ברור ששמירת היהדות היא הקודמת לכל.
עמדת הרבנים התומכים בלימודי מדעים

שאלה: האם לא ראוי לקבל את עמדתם של גדולי התורה ולמנוע את הבחורים מלימודי חול?

תשובה: האמת הכואבת היא שהעמדה החרדית, למנוע את הבחורים מלימודי מדעים, לא עמדה בפרץ. בכל מקום שבו התפשטה ההשכלה המדעית המודרנית החילונית, רוב הציבור היהודי זנח במידה זו או אחרת את התורה והמצוות. ואכן, לעומת המתגוננים מפני עזיבת הדת על ידי הסתגרות ושלילת לימודי המדעים, היו מגדולי ישראל האחרונים שסברו כי לטווח ארוך ההסתגרות לא תצליח, והדרך הנכונה יותר היא דווקא ללמוד להתמודד עם העולם המודרני, ליטול את הטוב שבו, ולחסן את התלמידים מפני השפעותיו השליליות.

זו הדעה שהתגבשה בקרב הרבנים בגרמניה, שהם שראו ראשונים את האסון הרוחני שפקד את הקהילות היהודיות עקב ההימשכות אחר ההשכלה. הם הגיעו למסקנה שבמקום להחרים את לימודי החול, יש לעודד את תלמידי הישיבות ללמוד גם לימודי חול. על ידי כך רצו לחסן אותם מפני התפיסה המוטעית כאילו ההשכלה החילונית יכולה להחליף את התורה. כך סבר גם הגאון מווילנא, שעודד את תלמידיו ללמוד לימודי חול (הקדמת פאת השולחן, קול התור ה, ב). והרב ריינס זצ"ל יסד בלידא ישיבה תיכונית גדולה. 

ואף מרן הרב קוק זצ"ל כיבד מאוד את תנועת "תורה עם דרך ארץ", ואף הוסיף לראות בשילוב של הקודש עם החול לא רק הכרח שאין לגנותו, אלא אתגר שעל ידו אפשר להגיע לקידוש ה' השלם. 
האם לא הוכח שההחרדים צדקו

שאלה: האם לא הוכח שהחרדים צדקו, ומקרב הציבור החרדי מעטים יותר העוזבים את דרך התורה והמצוות?

תשובה: לא ברור מקרב איזו קבוצה עזבו יותר. אם נבחן את מאתיים השנים האחרונות, באירופה ובארץ ישראל, יתכן מאוד שנמצא שדווקא מקרב מסגרות החינוך ששללו את לימודי החול עזבו רבים יותר את דרך התורה והמצוות. הרי ברוב הקהילות באותן השנים היה נהוג ללמוד לימודי קודש בלבד, וכשמונים אחוז בסופו של דבר נעשו חילונים. 

גם כיום, בארץ ובאמריקה, רוב שומרי התורה והמצוות דוגלים בעמדת "תורה עם דרך ארץ". 

טענות קשות כנגד הישיבות התיכוניות

שאלה: אבל בפועל אנו רואים שרבים מבני הישיבות התיכוניות עוזבים את התורה והמצוות. ואף מבין הנקראים דתיים, רבים אינם לומדים תורה ברצינות, ואינם מקפידים בקיום המצוות. לכן היה ראוי להדריך את מי שיכול להתחזק, שילך ל'ישיבה קטנה', ורק מי שאינו מסוגל לכך, שילך לישיבה תיכונית?

תשובה: אמנם על פניו נראה שמהישיבות התיכוניות אחוזים גבוהים יותר עוזבים את דרך התורה והמצוות. אולם מנגד, אם נבחן את הבתים שמהם באים הבחורים לישיבות התיכוניות, נמצא כי ברבים מהם אין התורה והמצוות עומדים בראש סדר היום, ובלא גיבוי של בית ההורים קשה לרבנים בישיבה התיכונית לחנך לחיי תורה ומצוות בשלמות. וכשלוקחים בחשבון את העובדה הזו, יתכן שהצלחתן של הישיבות התיכוניות מרובה מהצלחת הישיבות החרדיות. 

כלומר, הסיבה הגורמת לעזיבת התורה בקרב חלק מבני הציבור הדתי הלאומי היא העמדה המוטעית שכאילו יש שוויון בין ערכי הקודש והחול, וצריך למצוא דרך של פשרה ביניהם. עמדה כזו כמובן פוגעת מאוד ביכולת לחנך לאמונה בה'. הקודש הוא עליון על החול, הקודש צריך להדריך את החול ולא להתפשר אתו.

עדיפות הישיבות הציוניות 

אכן, כאשר נבדוק את הישיבות התיכוניות שבהן ההורים נותנים גיבוי מלא לקיום השולחן ערוך, ומדגישים את העליונות של לימודי הקודש על פני לימודי החול, נמצא שאחוז עוזבי התורה מבין בוגריהם הוא נמוך מאוד, וודאי שאינו עולה על אחוז העוזבים בישיבות החרדיות. 
וכיוון שלימודי החול אינם גורמים בפועל לעזיבת הדת, נראה לעניות דעתי שעדיף לשלוח את הבן לישיבות שמכלילות בלימודיהן גם לימודי החול. ראשית מפני שעל פי האמת ישנו ערך בלימוד חכמות חיצוניות, הן מצד הכרה בגדולת ה', כמבואר בגמרא מסכת שבת (עה, א) ובדברי הרמב"ם והמהר"ל והגר"א ועוד רבים, והן מצד קידוש ה' לעיני העמים.

בנוסף לכך, העמדה השוללת לימודי חול קשורה בדרך כלל לעמדה כללית יותר של הסתגרות, וגוררת אחריה הימנעות מקיום מצוות חשובות, שעליהן אמרו חז"ל שהן שקולות כנגד כל המצוות. האחת, מצוות ישוב הארץ, השנייה, מצוות הצלת נפשות בשירות בצבא. 

ועוד, שההימנעות מלימודי חול גורמת לרבים מבני הציבור החרדי שאינם יכולים להתפרנס בכבוד, ונצרכים להזדקק לקופה הציבורית, והדבר גורם לחילול ה', כדברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ג, י). 

ישיבות קטנות ציוניות

שאלה: האם לא עדיף שבגיל הנעורים ילמדו רק לימודי קודש, ומתוך כך אח"כ ישלימו גם את לימודי המדעים?

תשובה: אכן יש סוברים שכך עדיף. אבל כדרך לרבים יש להעדיף את השיטה המשלבת לימודי קודש עם לימודי חול, שדרכה בטוחה ומתאימה יותר למכלול השאיפות התורניות שלנו. אלו שבעז"ה יעסקו ביישובו של עולם, על ידי לימודי החול יוכלו לרכוש מקצוע מכובד, להרבות בצדקה, לקדש את ה' ולהשפיע לטובה על החברה. ואלה שבעז"ה יגדלו להיות תלמידי חכמים ומחנכים יוכלו להיות שלמים יותר בתורתם.

ואם לא ישלימו את תעודת הבגרות בגיל הנעורים, ישנו חשש שאח"כ בלא מסגרת לימודית מסודרת לא יוכלו להשלים את הידיעות הבסיסיות בחכמות השונות. ואלו שמתאים להם לצאת לעבודה יאלצו להסתפק בעבודות שאינן הולמות את כישוריהם, או בלית ברירה יישארו ב'כולל'… ואלה שיגדלו להיות תלמידי חכמים עלולים לצאת חסרים בחכמות, וכנגד זה במאה ידות בתורה, כדברי הגר"א. ועל כגון זה אמרו (אבות ג, יז): "אם אין תורה אין דרך ארץ אם אין דרך ארץ אין תורה".

אמנם נער שנפשו חשקה לעסוק בתורה בלבד, ראוי להסביר לו את הערך שבלימודי המדעים, ואת החשיבות שברכישת תעודת הבגרות. ואם אחר שהבין זאת הוא רוצה לגדול בתורה ולהיות תלמיד חכם, ולהשקיע את כל שעותיו לתורה, ואחרי שיגדל בתורה הוא מתכנן להרחיב את ידיעותיו בחכמות – יש לעודד אותו ללכת בדרכו. וכפי שאמרו חכמים (ע"ז יט, א): "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ".

הקודש שבחול

לימוד מדעי הטבע מביא להכרת גדולת הבורא ● גדולי הדורות כתבו בעד לימוד 'שבע החוכמות ● חכמי ישראל הבקיאים בחוכמות מקדשים שם ה' בגויים ● ההתנגדות ללימודי חול התעוררה בתקופות שלימודים אלו גרמו פגיעה באמונה והיטמעות תרבותית

הגאון ר' אליהו מווילנא עודד את תלמידיו ללמוד חכמות חיצוניות, וצווה לתלמידו ר' ברוך משקלוב לתרגם את אוקלידס מיוונית לעברית, כדי שיוכלו התלמידים ללמוד גיאומטריה. ואמר לו, שכפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה




שאלה: עומדות בפנינו שתי אפשרויות: לשלוח את בננו לישיבה שלומדים בה רק לימודי קודש, או לישיבה שמשלבת יחד עם לימודי קודש גם לימודי חול כמתמטיקה, פיזיקה, אנגלית וכדומה. לאן עדיף על פי הדרכת התורה לשלוח את בננו? מצד אחד אנו רוצים לחנכו על טהרת הקודש, ולכן אולי מוטב לשולחו למה שמכונה 'ישיבה קטנה'. מצד שני, אנו חוששים שאם לא ילמד לימודי חול, לא יוכל להתקדם מבחינה מקצועית, ופרנסתו תפגע. אמנם אם יזכה להיות תלמיד חכם אין לו צורך בלימודי חול, אבל אם יתאים לו יותר לעסוק במקצועות אחרים, יחסרו לו לימודי חול.
תשובה: תחילה עלינו ללמוד מהו יחסה של התורה ללימודי חול, ורק אח"כ נוכל להתייחס לשאלה הפרטית.

היחס ללימודי חול

יחס התורה ללימודי חול הוא חיובי. וכך מובא בתלמוד (שבת עה, א): "אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב – עליו הכתוב אומר (ישעיהו ה') ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו". ומדברי הרמב"ם בתשובותיו סימן ק"ן מבואר שאין הכוונה רק לחכמת האסטרונומיה, אלא הכוונה לכל חכמות הטבע. שמתוך ההסתכלות במעשיו אפשר להכיר את מי שאמר והיה העולם. וכך כתב רבנו בחיי בפירושו למסכת אבות (סוף פרק ג'): "ודבר ידוע כי שבע חכמות כולן הן סולם לעלות לחכמת האלוקות". וכך כתב המהר"ל מפראג (נתיב התורה י"ד). 

ואף תקנו חכמים שהרואה חכם מחכמי אומות העולם יברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם" (ברכות נח, א; שו"ע או"ח רכד, ו-ז). הרי שחכמות החול נקראות חכמתו יתברך. שכל העולם נברא בחכמה, ומי שלומד את המדעים השונים, לומד בעצם את החכמה האלוקית שגנוזה בעולם.

לפי זה אפשר להבין את עמדתו של הגאון ר' אליהו מווילנא, שעודד את תלמידיו ללמוד חכמות חיצוניות, וצווה לתלמידו ר' ברוך משקלוב לתרגם את אוקלידס מיוונית לעברית, כדי שיוכלו התלמידים ללמוד גיאומטריה. ואמר לו, שכפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדים יחד. וכן הרב ישראל משקלוב, בהקדמתו לספרו 'פאת-השולחן', כתב בשם הגר"א שכל החכמות נצרכות לתורתנו, והעיד שהגר"א ידע היטב אלגברה, משולשים והנדסה, וחכמת המוזיקה וכל שאר החכמות, רק חכמת עשיית התרופות לא למד, כי אביו הצדיק גזר עליו שלא ילמד כדי שלא יתבטל מתורה כשיצטרך ללכת להציל נפשות אם ילמדנה.
הוקעת המתנכר לחכמות 

וביתר חריפות מובא במסכת שבת (עה, א) "אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: … היודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב – אסור לספר הימנו…" ורבנו בחיי בחובות הלבבות (ב, ב) כתב שמי שאינו מתבונן בטבע ולומד ממנו על חכמתו יתברך הרי הוא גרוע מבהמה, שכן לבהמה אין חסרון במה שאינה חושבת, שכך הוא טבעה. 

קידוש ה' לעיני העמים

עוד מובא שם במסכת שבת (עה, א): "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: מנין שמצווה על האדם לחשב תקופות ומזלות – שנאמר (דברים ד') 'ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים'. איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים – הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות". והעניין שאין לגויים שייכות לתורה, שהיא מיוחדת לישראל, אבל החכמות החיצוניות שעוסקים בהן ישראל מתגלים לעיני כל העמים. וכשרואים הגויים עד כמה ישראל מצטיינים בהם, נעשה קידוש ה' בעולם, שכן הכל מבינים, שבזכות הבחירה האלוקית והתורה זוכים ישראל להצטיין בחכמות השונות. 

ואל יהא קל בעינינו הייעוד הגדול הזה של קידוש ה' לעיני העמים, שעל זה התנבאו הנביאים. ואף שיש הבדל בין ישראל לגויים ביכולת להתקשר לה' בנבואה ותורה, מכל מקום גם לגויים תפקיד נכבד, ואמונתם ומעשיהם יקרים בעיני ה'. ואמנם לעיתים די היה לנו שלא ישנאו אותנו כל כך, אבל כפי שאמרו חכמים, כשאנו מצליחים לקדש את ה' כראוי אנו עולים ככוכבי מרום, וכל הגויים מכירים בערכנו. וכשאיננו נוהגים כראוי, הננו יורדים להיות כעפר הארץ, והכל דשים בנו. נמצא שאין אפשרות שלא יתייחסו אלינו. או שישנאו אותנו או שיאהבו.

קירוב הגאולה לפי הגר"א 

נמצא שכאשר ישנם בישראל מדענים דגולים, מתקדש שם ה' לעיני העמים. וככל שאותם מדענים יותר יראי שמיים, ושואבים השראה מהאמונה והתורה, כך מתקדש יותר שם שמיים. ומדברי הגר"א משמע, שעל ידי כך אף מקרבים את הגאולה. וכך מובא בספר קול התור (ה, ב): "נודע למשגב, שרבנו (הגר"א)… עסק הרבה גם בחקירת סגולות הטבע מחקרי ארץ לשם השגת חכמת התורה ולשם קידוש ה' בעיני העמים ולשם קירוב הגאולה. עוד מצעירותו הראה נפלאות בכל שבע החכמות והרבה לבקש, גם ציוה לתלמידיו, ללמוד כמה שאפשר בשבע החכמות של מחקרי ארץ, גם בכדי להרים את חכמת ישראל עפ"י חכמת התורה בעיני העמים… ומפה לאוזן אמר לנו הרבה פעמים: מה עושים תופשי התורה שלנו בעד קידוש השם כמו שעשו הקדמונים מגדולי ישראל, שרבים מהם קידשו שם שמים ע"י ידיעתם המרובה בחקירת מצפוני הטבע מנפלאות הבורא יתברך שמו, אשר גם רבים מחסידי האומות העלו על נס את חכמת ישראל חכמי התורה, אנשי הסנהדרין, תנאים ואמוראים וכו', ובדורות המאוחרים רבנו הרמב"ם, ובעל התוספות יו"ט ועוד, אשר הרבו לקדש שם שמים בעיני הגויים על ידי חכמתם במחקרי ארץ".

הוויכוח על לימודי חול

אלא שברור לכל, כי אם בעקבות לימודי החול עלולים התלמידים להיגרר אחר תרבות הגויים ולבוא ח"ו לעזיבת התורה והיהדות, אזי מוטב לוותר על כל החכמות החיצוניות, והעיקר שנשאר דבקים בה' ובתורתו.

ולכן בכל זמן ומקום שהיה חשש להתבוללות על ידי התקרבות אל הגויים בעקבות לימודי שפות זרות ומדעים, קמה התנגדות מצד גדולי ישראל ללימודי החול. בתקופת הראשונים זה היה מפני שלימודי החול היו נלמדים יחד עם הפילוסופיה של אריסטו, שהיו בה דברי כפירה. ואמנם בתחילה כשלא הייתה סכנת התבוללות, לא יצאו כנגד לימודיהם, אבל כשהחלה תופעה של עזיבת הדת והתבוללות עמדו הרשב"א וחבריו וגזרו שלא ילמדום לפני גיל עשרים וחמש. 

וכן בתקופת ההשכלה החדשה, כשבעקבות ההשתלבות באוניברסיטאות רבתה ההתבוללות, רבים מגדולי ישראל שללו את לימודי החול, מפני שהסקרנות ללומדם הייתה עלולה למשוך את הצעירים להתבוללות. אבל לא מפני שיש בלימודי החול פגם, אלא משום שהם נלמדו במקומות שסכנתם מרובה.

וכאשר אין בלימודיהם סכנה חוזר הדין לקדמותו, וכל מי שכשרונו מתאים לכך צריך ללמוד לימודי החול.

האם אפשר לדעת את המדע מתוך לימוד התורה

יש דרשנים שטוענים, שהואיל והכל רמוז בתורה, אפשר על ידי לימוד התורה לדעת את כל המדעים, ואין כלל צורך בלימודי חול. אולם אין זו דעת חכמים. כי מי גדול מהרמב"ם, שבשכלו הכביר הקיף באופן מופלא את כל התורה, ונצרך ללמוד את ספרי המדע, שאת רובם כתבו גויים. ובדורות האחרונים נודעה גאונותו המופלגת של הגר"א, ובמיוחד יכולתו למצוא רמזים לכל דבר בתורה, ואע"פ כן טרח ולמד את ספרי המדעים. ואם את הכל היה אפשר ללמוד מתוך התורה, מדוע צווה לתלמידו, ר' ברוך משקלוב, לתרגם את אוקלידס מיוונית לעברית. 

אלא שהאמת היא שאע"פ שהכל רמוז בתורה, אין בידינו יכולת להסיק מתוך התורה את המדעים השונים. ואין זה מוריד ח"ו מערכה של התורה, שהיא מביאתנו לחיי העולם, אבל את החכמות החיצוניות אנחנו לומדים על ידי השכל שה' חנן אותנו. ואחר שנתגלו לנו צפונות הטבע יש בכוחם של גדולי ישראל למצוא לכך רמזים בתורה. 

סיכום

אין לימודי החול פוגמים בקדושה, אלא להפך: כיוון שמתוך לימודם אפשר להבין יותר טוב את התורה ולהתגדל באמונה אמיתית, נמצא שאם לומדים אותם לשם שמיים אפשר מתוך כך להוסיף קדושה. אלא שעדיין יש מקום לברר האם טוב ללמוד לימודי חול בגיל הנעורים, ועל כך בעז"ה בפעם הבאה.

ממשפחה לעם

התרבות דמוגרפית תלויה בהקדמת גיל הנישואין לא פחות משהיא תלויה במספר הלידות לכל אישה ● אין להמנע מחישובים כאלה מתוך שיקולי רווחת האישה והתפתחותה המקצועית. תנו לנשים לדעת ולבחור

במצרים הפכנו ממשפחה לעם

לכל אומה אופי מיוחד משלה. ולזה רמזו חז"ל בדברם על השר שיש בשמיים לכל אומה. שר זה מבטא את המהות של אותה האומה. אופייה המיוחד של הממלכה המצרית הוא בכוחה החומרי. מצד אחד הצטיינו המצרים בניהול הממלכה וחיזוק יציבותה. מצד שני זה התבטא בנטייה חזקה מאוד אחר תאוות חומרניות, ולכן צוותה התורה (ויקרא יח, ג): "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו", וכפירוש חז"ל בתורת כוהנים שם, שהיו שטופים בתאוות (ועיין במהר"ל גבורות ה' פרק ד').

לא במקרה הייתה הגזרה האלוקית שישראל ישתעבדו דווקא למצרים. משמעויות רבות לכך. אבל הנוגע לעניינינו הוא שהגידול המספרי העצום של עם ישראל נעשה במצרים. כוחות החומר של מצרים נקלטו אצלנו ככוח המאפשר ריבוי אדיר. וזו המשמעות העמוקה של ההבטחה האלוקית לאברהם אבינו, בברית בין הבתרים: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם… ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". רכוש גדול לא רק בכסף וזהב, אלא יותר מזה, בריבוי הילדים.

וזהו שנאמר (שמות א, ז): "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, ותמלא הארץ אותם". בפועל, תוך מאתים ועשר שנים גדלה המשפחה בת שבעים הנפשות עד שנעשתה לעם ובו ששים ריבוא גברים מגיל עשרים ועד ששים. ואם נחשב את מספר הצעירים כמספר המבוגרים, ואת מספר הנשים כמספר הגברים, הרי שמדובר בעם המונה כשני מיליון וחצי נפשות.

כמה ילדים ילדה אישה במצרים

כמה ילדים הייתה צריכה ללדת כל אישה בממוצע, כדי שבמשך מאתים ועשר שנים משפחה בת שבעים נפשות תהפוך לעם בן שני מיליון וחצי נפשות? 

באחת השנים, כשהגענו בפרשת השבוע לפרשת שמות, ביקשתי מהרב יונדב זר לחשב זאת. הבדיקה העלתה כי השאלה באיזה גיל היו רגילים להתחתן משמעותית לא פחות מהשאלה כמה ילדים היו לכל אישה. כי אם היו רגילים, למשל, להתחתן בגיל 22, הרי שצריך שלכל אישה יהיו כ12- ילדים. אבל אם היו רגילים להתחתן בגיל 15, כפי שכנראה היה מקובל בדורות ההם, הרי שמספיק שלכל אישה יהיו ששה ילדים. 

יש לציין כי בחישוב זה נכללים הילדים הבריאים שהגיעו לחתונה, וממילא הולידו אף הם ששה ילדים בממוצע. אבל הילדים שמתו כתינוקות ונערים אינם נחשבים.

ההתקדמות הדמוגרפית תלויה גם בגיל הנישואין

בעקבות החישוב הזה נתגלתה לנו עובדה מדהימה, עד כמה משפיע גיל הנישואין על ההתקדמות הדמוגרפית. במילים אחרות, עם הרוצה להגביר את קצב גידול האוכלוסייה, צריך לחתור להורדת גיל הנישואין.

חובה לציין שגם ההלכה מדריכה את האדם להתחתן בגיל צעיר, כמבואר בקידושין כט, ב, ובשולחן ערוך אבן העזר א, ג. בנוסף לכך, המציאות מראה כי דחיית גיל הנישואין גורמת לקשיים רבים במציאת בן זוג.

רבים מאתנו שואפים להקים משפחה גדולה, כדי לקיים את מצוות פרייה ורבייה בהידור. ואין כמעט 'מימוש עצמי' גדול יותר מהעובדה שאדם זוכה להקים משפחה גדולה ומפוארת. 
כדי להמחיש את השפעת שני הגורמים המרכזיים – גיל הנישואין ומספר הילדים, על גידולה של המשפחה, מצורפת כאן טבלה שהכין הרב יונדב זר. 

בטבלה מצוין מספר הצאצאים שיהיו לזוג בהגיעו לגיל מאה, כאשר בצד הימני מצוין גיל הנישואין הממוצע של בני אותה המשפחה, ובשורה העליונה מצוין מספר הילדים הממוצע של בני אותה המשפחה.

מספר הצאצאים הממוצע למייסדי משפחה אחר עבור מאה שנה מהלידה הראשונה

שלושה ילדים ארבעה ילדים חמשה ילדים ששה ילדים שבעה ילדים שמונה ילדים גיל הנישואין
89 150 224 464 608 774 21
54 99 166 328 459 598 22
44 89 150 272 394 515 23
40 84 136 249 344 423 24
39 80 120 238 315 376 25
39 74 102 202 246 280 26


דוגמאות להשפעת גיל הנישואין

כדי להבליט את ההשפעה של גיל הנישואין, שימו לב למשל למשפחה שמספר הילדים הממוצע לדורותיה הוא ששה. אם גיל הנישואין הממוצע שלהם יהיה 21, אזי יהיו להם לאחר 100 שנה 464 צאצאים; לעומת זאת, אם גיל הנישואין הממוצע יהיה 26, למרות שמספר הילדים הממוצע יישאר ששה, עקב איחור הנישואין לגיל 26 יהיו להם "רק" 202 צאצאים לאחר 100 שנה. ואפילו אם ירצו להתקדם יותר, ולהוליד שמונה ילדים בממוצע, עדיין יגיעו "רק" ל280- צאצאים, הרבה פחות מאותה משפחה שיש לה "רק" ששה ילדים בממוצע, אבל גיל הנישואין הממוצע אצלה הוא 21.

יש לציין, כי כמו שגיל הנישואין משפיע, כך גם ההפרש שבין הלידות משפיע. ככל שהמרחק בין הלידות רב יותר, כך גידולה הדמוגרפי של המשפחה מתעכב. בטבלה חושב ההפרש שבין הלידות במשפחות בנות שלושה עד חמישה ילדים בכשלוש שנים. החל מששה ילדים חושב ההפרש הממוצע שבין הלידות בכשנתיים. לכן יש קפיצה מסוימת במספר הצאצאים בין משפחות בנות חמישה ילדים לששה.

תרעומת פמיניסטיות

פעם, כאשר הצגתי את הטבלה הזאת, התעוררה תרעומת בקרב נשים פמיניסטיות, שטענו שיש בפרסומה משום התערבות בוטה בהחלטה שצריכה להיות של הנשים לבדן, כמה ילדים הן רוצות ללדת. עוד טענו שהכנסת גיל הנישואין כגורם משפיע יגרום בעקיפין לכך שנשים יתחתנו מוקדם יותר, ועל ידי כך לא ירכשו לעצמן מקצוע מכובד שיאפשר להן להתחרות כשוות עם הבנים. ויש שטענו שטבלה זו היא אחת הדרכים המתוחכמות שעל ידם "הרבנים" הופכים את הנשים לבתי חרושת לילדים, למען התורה, העם והארץ, תוך התעלמות מאישיותן.

למעשה אין בכוונתי ללחוץ על אף אישה ללדת יותר מכפי שהיא רוצה, אבל נדמה כי ראוי שכל אישה תתכנן לעצמה את חייה כאשר מירב העובדות מונחות לפניה. מצוי שנשים מגיעות לטיפת חלב, והאחיות מציגות לפניהן את האפשרות למנוע מעצמן הריון, בטענה שעליהן להחליט אם למנוע הריון או לא למנוע אחר שהעובדות ידועות להן. כך גם העובדות על עתיד האפשרויות של התפתחות המשפחה צריכות להיות מונחות לפני כל אדם, ועל פיהן יוכל לממש את הבחירה החופשית שהקב"ה נתן לו.

כמו כן תוכל כל אישה להתלבט בשאלה מה עדיף לה: לדחות את הנישואין ולמעט במספר הילדים כדי לקדם את הקריירה, או לוותר על קידום הקריירה כדי להגדיל את המשפחה. ואולי תמצא איזו דרך ביניים של שילוב בין קריירה ומשפחה, הכל לפי הרצון בלא שום כפייה.

עצות למקימי המשפחות הגדולות

לעיתים קורה שהורים רוצה להרבות מאוד בילדים, אבל כיוון שאינם יודעים לחנכם כראוי, ילדיהם אינם ממשיכים בדרכם, ונמצא שיצא שכרם בהפסדם. וההפסד הוא לא רק מפני רמת החינוך הירודה שלה זכו ילדיהם, אלא אפילו מבחינה מספרית משפחתם לא תגדל כפי שציפו, מפני שבעקבות המתחים והבעיות שהיו בבית, רבים מהילדים יחליטו להקים משפחות קטנות, וחלקם אף לא יתחתן. 

עוד כדאי לדעת, כי לפעמים אישה שרוצה להקים משפחה גדולה, יולדת בתחילה בצפיפות רבה ארבעה ילדים, עד שתש כוחה והיא מתמוטטת, ונצרכת לעשות הפסקה של שנים ארוכות, או להפסיק לגמרי ללדת. לפיכך, גם מי שרוצה ללדת הרבה ילדים צריכה לערוך שיקול ארוך טווח, כיצד תוכל ללדת לאורך זמן ילדים רבים, כמו רץ מרתון שצריך לערוך את כוחותיו ולחלקם בשווה לאורך כל המרוץ.
כמובן שמניעת הריון צריכה להיעשות על פי ההלכה, ויש לשאול בזה שאלת חכם. 
ויהי רצון שתתקיים בנו הברכה האלוקית, ונרבה כחול וככוכבי השמים לרוב.

(הואיל ואין רגילים לעסוק בהיבט הזה, אשמח לקבל הערות, הארות ושאר תגובות)

לימינם של שומרי שביעית

שמירת שמיטה למהדרין באמצעות 'אוצר בית דין' ● מעלות אוצר בית דין: החקלאי מתפרנס, הצרכן קונה בזול, שמיטה נשמרת למהדרין ומתקיימת מצווה באכילת הפירות ● הודיה קדם ז"ל: על ישראל היפה ועל איבוד פרופורציות בתקשורת

אוצר בית דין

כבר יותר ממאה שנה מתלבטים תלמידי חכמים וחקלאים בשאלה כיצד לנהוג בשנת השמיטה. כדי שלא לפגוע בחקלאות היהודית בארץ ישראל, שביסוסה הוא מצווה מהתורה של יישוב הארץ, התירו רבים מגדולי ישראל, וביניהם מרן הרב קוק זצ"ל, למכור את השדות לנוכרים בשנת השמיטה, ועל ידי כך להפקיע מהם את דיני השמיטה. כך יוכלו החקלאים היהודים להמשיך לבצע בהם את העבודות ההכרחיות ולהתפרנס. 

אלא שברור לכל, שכאשר אפשר, ראוי שלא לעקוף את דיני השביעית. הפתרון הטוב ביותר לקיום מצוות השמיטה בעצי פרי הוא על ידי "אוצר בית דין". 

כלומר, בעלי השדות אכן מפקירים את הפירות שגדלו בשמיטה. אלא שכיוון שהשדות רחוקים, בית הדין ממנה אנשים שיקטפו בשליחותו את הפירות ויחלקו אותם לכל המעוניין. והתשלום שמקבלי הפירות משלמים איננו עבור הפרי, כי פירות שנת השמיטה הם קדושים והפקר; אלא התשלום הוא עבור עבודת הקטיף, האריזה והחלוקה. 

בדרך כלל בית הדין שוכר את בעלי השדות והכרמים עצמם, שיהיו הם שליחיו לאיסוף הפירות וחלוקתם. וכך, מצד אחד אין מפקיעים מהפירות את קדושת השביעית, ומאידך החקלאים אינם מפסידים את מקור פרנסתם. אמנם בשנה זו בעלי השדות אינם יכולים לסחור בפירות ולקבל עבורם מחיר גבוה. מכל מקום הם אינם מובטלים, ויש להם שכר עבור עבודתם כשליחי בית הדין.

קשיי האירגון

אלא שארגון מערכת שכזו הוא דבר מסובך. יש לחשב היטב את העלויות, כדי שמצד אחד לא יהיו רווחים ולא הפסדים, ומצד שני העובדים בקטיף ובחלוקה יקבלו שכר הוגן. 

בחלוקת הפירות עלולות להיווצר בעיות, שכן מערכת החלוקה אינה פעילה בכל השנים, ועליה להתארגן במיוחד בשנת השמיטה לחלוקת הפירות למעוניינים. 

אמנם, כשמצליחים לארגן את המערכת הזאת כראוי, מזכים את הרבים במצוות רבות. ראשית, החקלאים שומרים שמיטה למהדרין. שנית, מחיר הפירות המחולקים זול בעשרות אחוזים ממכירם בשוק הרגיל, לרווחת הציבור. בעיקר הדבר מועיל למשפחות מעוטות הכנסה, ובכך מתקיימת מגמת התורה להקל על העניים בשמיטה. שלישית, לדעת כמה פוסקים (תשב"ץ) כל האוכל פירות קדושים של שמיטה מקיים מצווה. 

כדי שמערכות אוצר בתי הדין יתארגנו טוב יותר, על כל אחד ואחד מאיתנו מוטלת המצווה להיות ערני, ולהעדיף פירות ויינות של אוצר בית דין בכל עת שיש הזדמנות. 

העוסקים באוצר בית דין

באופן טבעי, השותפים למערכת שכזו הם דתיים. חקלאים דתיים שמעוניינים להדר במצוות השמיטה, ויודעים לקטוף ולטפל בשדות על פי ההלכה. גם מקבלי הפירות הללו צריכים להיות שומרי מצוות, מפני שיש להקפיד על קדושת הפירות, שאסור לאבדם בחינם. למשל, כשמבדילים על יין של "אוצר בית דין" אין שופכים ממנו, כדי שלא לאבדו. ואע"פ כן מוטב להבדיל על יין של אוצר בית דין בלי לקיים את המנהג ולשפוך, מאשר להבדיל על יין אחר שאפשר לשפוך ממנו כמנהג. 

הזמינו יינות מאוצר בית דין

באוצר בית הדין שטיפל בענבים שנקטפו מכרמים ביש"ע נותרו, מסיבות שונות, עוד אלפי ארגזים של יינות מסוגים שונים. אוצר בית דין זה מנוהל על ידי הרב זאב ויטמן רבה של חברת תנובה, בסיוע הרבנים החשובים, הרב יעקב אריאל, הרב דוב ליאור, הרב זלמן נחמיה גולדברג והרב נויווירט. 
ויש צורך גדול לסיים במהירות האפשרית את חלוקת היין, שכל זמן שארגזים אלו עדיין נמצאים תחת ידי "האוצר", חסרים בקופתו עוד כמה מאות אלפי שקלים, והדבר כבר גורם לסיבוכים רבים, ועוד עלול לפגוע בהתארגנות לקראת השמיטה הבאה.

הכרמים שמהם נבצרו הענבים נמצאים בבית יתיר שבדרום הר חברון, בשילה וקדומים שבשומרון, ובאבני איתן שבגולן. יש מהם מיץ ענבים, יין מתוק ויין יבש, אדום ולבן. נו, האם אפשר למצוא יינות טובים יותר? 

מצווה גדולה לשלם עבור חלוקת היינות הללו, ומצווה גדולה לשתותם. כל השותה מהם מחזק את ידי החקלאים החלוצים ביש"ע, שהם גיבורי כוח, מיישבי הארץ ושומרי שמיטה למהדרין.

כיצד לזרז את החלוקה

הואיל ומדובר ביין של שמיטה, מובן שאין אפשרות לשווקו ברשתות הרגילות ולמוכרו לצרכן הבודד עד לסיום המלאי. לפיכך, רק גבאים ומזכירי יישובים מסוגלים לעזור לחלוקת היינות הטובים והטעימים הללו.

יש לעודד את גבאי בתי הכנסת, החפצים בטובת הציבור, ויש להם מעט זמן לעסוק בארגון החלוקה, שיעודדו את חבריהם להזמין ארגזים, וכך ירכזו הזמנה גדולה עבור כל בית הכנסת או השכונה.
ביישובים ניתן לארגן זאת על ידי המזכירות. למשל ביישוב שלי, בהר ברכה, התארגנה המזכירות לחלוקת מאה ארגזים בשלב ראשון, וכפי הנראה עוד כמאה יחולקו בשלב השני. (מתגוררות אצלנו כמאה משפחות, כן ירבו). אם כך יעשו בעוד חמישים יישובים וקהילות, ניתן יהיה לסיים את כל חלוקת היינות של אוצר בית הדין הזה, וכך ישמחו הכל: מקבלי היין ישמחו בשתיית היין הטוב והמקודש של השמיטה, והגבאים ישמחו במצווה לסייע ליישוב הארץ ולשמירת השמיטה למהדרין.

התשלום עבור החלוקה לבקבוק יין מתוק או יבש של 750 מ"ל – 7.90 ש"ח. לבקבוק מיץ ענבים המכיל ליטר – 7.90. וכיוון שמדובר בארגזים שלמים, הרי שכל ארגז המכיל שנים עשר בקבוקים עולה כ- -95 ש"ח.

להזמנות ניתן לפנות לרב עמנואל 051-712461.

האם עמוד זה צריך גניזה?

כמה קוראים שאלוני אם צריך לגנוז את דף העיתון עליו מודפס הטור 'רביבים'. 

למעשה, אף שיש מחמירים, מצד הדין אין חיוב לגנוז את דף העיתון. והטעם לכך, שהואיל ורוב העיתון עוסק בענייני חול, ולשם כך מדפיסים אותו, לא חלה עליו קדושה. אמנם כיוון שבפועל יש בדף זה דברי תורה – אסור לבזותו, ולכן אין להשתמש בו כסמרטוט לניקיון או לעטיפת דגים. אבל אם מניחים את העיתון בפח שאינו מטונף כל כך, אין בכך איסור. ובמיוחד שהדף שיש בו דברי תורה עטוף מצדדיו בדפים אחרים, כך שאינו בא במגע עם הפסולת שבאשפה. ואם ירצו להדר בזה, יוכלו להניח את העיתון בתוך שקית, ואותה להניח בפח. ובמקומות שיש מכלים לאיסוף נייר, מוטב להניחם שם. 
ולגבי דפי פרשת שבוע, דעת רוב הפוסקים שהם צריכים גניזה. ואע"פ כן, כיוון שמצוות הגניזה בדפים מודפסים היא מדברי חכמים, הרוצה לסמוך על המקילים שאינם מצריכים גניזה, רשאי (ועיין במנחת יצחק ח"א יז-יח, ופניני הלכה ח"ד ע' 112). 

הודיה הפעוטה ז"ל

בצד הטרגדיה של משפחת קדם, נתגלו הצדדים היפים שבחברה הישראלית. הייתה דאגה כנה לשלומה של הפעוטה הודיה. ההתנדבות של המוני אנשים מכל שדרות החברה לחיפושים אחריה הייתה מרגשת. בעקבות פשעי אוסלו וכל ההפקרות המוסרית שנלוותה להם, היה נראה לכאורה כי הרגישות בחברה הישראלית לחיי אדם הושחתה. אנשים החלו לקבל בשוויון נפש את המציאות המזעזעת שבה אנשים נרצחים בפיגועים, בקבלם את שטיפת המוח התקשורתית, שפעם אלו "קורבנות שלום" ופעם אלו קורבנות של אילוצים בינלאומיים וכו'. לכן היה מעודד להרגיש שוב את החיוניות שקיימת בחברה הישראלית, שלאדם בכל זאת אכפת מחברו, והציבור מגיב כראוי לערך חיי אדם.

זאת ההזדמנות לשבח את תפקודה המקצועי והאכפתי של המשטרה. הרושם שנשאר הוא שיש לנו משטרה מקצועית ואנושית. להצלחתה בפיענוח הרצח יש ערך הרתעתי כלפי רוצחים ופושעים, שמעתה יחששו יותר מזרועה של משטרת ישראל. 

אישי התקשורת

עם זאת, אי אפשר שלא להתקומם כלפי איבוד הפרופורציה בקרב רבים מאישי התקשורת. שדרנית אחת בגלי צה"ל, אחרי שראיינה מומחה על שאלות הביטחון הקיומי של מדינת ישראל ביחס לעיראק ולפלשתינים, אמרה: "ועכשיו נעבור לנושא החשוב באמת, שלומה של הודיה". עד כדי כך גדולה טיפשותה, שאיננה מסוגלת להבין כי במדיניות הביטחונית של ישראל תלויים חייהם של עשרות ומאות אלפי אנשים. 

מובן שאירוע קרוב המתרחש לעינינו מרגש ונוגע יותר מאשר סכנות עתידיות. אבל למרות זאת אסור לשבש את האיזון האמיתי של הנושאים שעומדים על סדר היום.

צום עשרה בטבת

מדיני הצום: אכילה ושתייה לפני עלות השחר ● שטיפת הפה וצחצוח שיניים ● מיהו חולה הפטור מן הצום? ● דיני מעוברת ומניקה: האם יולדת שחדלה להניק חייבת בתענית? ● ילדים בתענית: האם מצווה לחנכם לצום חלק מהצום?

עשרה בטבת

תקנו הנביאים והחכמים שלאחר החורבן לצום בעשרה בטבת, מפני שבאותו יום בא נבוכדנאצר מלך בבל עם חילותיו לצור על ירושלים, וממצור זה התחילה הפורענות שנסתיימה בחורבן בית המקדש הראשון וגלות השכינה. ומאז שהוקם בית המקדש השני בטל הצום, אבל כשחזר ונחרב חזרה תקנת הצום לקדמותה. ואף שבימי הבית השני החל המצור בתאריך אחר, מכל מקום עיקר הצומות נתקנו על החורבן הראשון, שמכמה בחינות הוא חמור יותר, ועליו אנו צמים. 

וכיוון שכבר נקבע צום בעשרה בטבת, נצטרפו לעניינו של הצום עוד שני מאורעות מצערים שחלו סמוך לאותו יום: מיתת עזרא הסופר בט' טבת, ותרגום התורה ליוונית בח' טבת.

אכילה ושתייה לפני עלות השחר

אף שהצומות הקלים מתחילים בעלות השחר (בעשרה בטבת הקרוב ב- 4.53 לפנות בוקר), מכל מקום מי שהלך לישון על דעת שכבר לא יאכל יותר, לדעת הרבה פוסקים הרי הוא כמי שקיבל עליו את הצום, וגם אם יקום לפני עלות השחר אסור לו לאכול או לשתות. לפיכך, הרוצה לקום מוקדם ולאכול או לשתות, צריך לחשוב על כך בלבו לפני שילך לישון. ובדיעבד אם לא חשב על כך אסור לו לאכול, אבל לגבי שתייה אפשר לנהוג כדעת המקילים, משום שזהו דבר מקובל שאדם הקם לפני תחילת הצום שותה מעט, והרי הוא כמי שחשב על כך (עיין מ"ב תקסד, ו, כה"ח י').

שטיפת הפה במים

לכתחילה אין לשטוף את הפה במים בצום, מפני שיש חשש שמא תוך כדי השטיפה יבלע טיפות מים, אבל לשטוף כדי להסיר ריח רע ולמנוע מעצמו צער מותר, מפני שאינו מתכוון לשתות אלא רק לנקות את פיו. לפיכך מותר לכל מי שחסרון השטיפה גורם לו צער לשטוף את פיו בימי הצומות הקלים, וישתדל מאוד שלא לבלוע טיפות מים. וכן מותר למי שמצטער מכך להשתמש במשחת שיניים כדי לנקות היטב את פיו ולהסיר ממנו ריח רע. 

ובתשעה באב, שהוא צום חמור יותר ואף רחיצה אסורה בו, יש להחמיר יותר. ולכן מי שהדבר אינו נחוץ לו מאוד לא ישטוף את פיו בתשעה באב. ומי שיצטער מאוד אם לא ישטוף את פיו, יכול אף בתשעה באב לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו בלא משחה. אבל ביום הכיפורים, שחיוב הצום מהתורה, אין להקל בזה.

השותה בטעות בצום

שאלה: מי שטעה ושתה ביום צום, האם חייב אחר כך להמשיך לצום?
תשובה: חייב להמשיך לצום, שכן ימים אלו נקבעו לצום על הצרות שאירעו לנו בהם. ואף שבאכילתו או שתייתו שבר את הצום, וכבר לא יאמר בתפילתו "עננו", מכל מקום איסור אכילה ושתייה ממשיך לחול עליו. ומי שעשה עבירה אחת אין לו היתר לעשות עבירות נוספות (שו"ע תקסח, א). ואין צורך להתענות ביום אחר תמורת הצום ששבר, מפני שחיוב הצום הוא דווקא באותו יום שבו תקנו חכמים לצום. 

חולים פטורים מהצום

כשתקנו הנביאים והחכמים את הצומות תיקנום לאנשים בריאים, אבל על החולים לא גזרו לצום. ובזה שונה דין יום הכיפורים מדין שאר הצומות. שביום הכיפורים גם החולים חייבים לצום, מפני שהוא מן התורה, ורק כשהמחלה קשה עד שהצום עלול לגרום לסיכון הנפש – אין לצום, שפיקוח נפש דוחה את מצוות התורה. וגם אז, אם יכול להסתפק באכילה מועטת 'לשיעורים', פחות מ'ככותבת' ו'מלא לוגמיו' כל תשע דקות, יעשה כך. אבל בשאר הצומות שתקנו חכמים חולים פטורים, ואינם צריכים לאכול ולשתות לשיעורים, אלא יאכלו וישתו כדרכם, אבל לא יענגו עצמם במאכלי מותרות.

מי נחשב חולה

ככלל מי שכאביו או חולשתו אינם מאפשרים לו להמשיך בשגרת חייו והוא נאלץ לשכב על מיטתו – נחשב חולה. לדוגמה, החולים בשפעת, אנגינה, ומי שחומו גבוה – פטורים מהצום. 

ואמנם כמעט כל אדם סובל בצום מכאב ראש וחולשה, ולהרבה אנשים קל יותר בצום לשכב במיטה מאשר להמשיך לתפקד, ולעיתים הרגשת המעונה אף קשה מהרגשת אדם שחולה בשפעת. אולם תחושה זו אינה נחשבת כמחלה אלא כתחושה טבעית של צום, שתחלוף תוך שעות ספורות אחר הצום. ולכן דווקא חולה שנאלץ לשכב על מיטתו מחמת מחלתו פטור מהצום, אבל מי שסובל מהצום עצמו אינו נפטר מהתענית. ורק מי שנחלש כל כך מחמת הצום עד שיצא מגדר מעונה המצטער מחמת התענית והתחיל להיות חולה – פטור מן הצום.

וכן אדם חלש או זקן מאוד שמצטער בצום וחושש שאם יתענה יחלש ויחלה, פטור מן הצום. וכן חולה שהתרפא אבל עדיין מרגיש חולשה וחושש שאם יתענה תחזור מחלתו – פטור מהצום (כה"ח תקן, ו; תקנד, לא). 

וכן כל אדם שיודע שאם יצום עלול לחלות – פטור מהצום. למשל, הסובל מאולקוס פעיל או מיגרנה חזקה פטור מהצום, מפני שהצום עלול לעורר המחלה. גם החולה בסכרת שנאלץ לקחת אינסולין פטור מהצום, ופעמים שחולי סכרת אף פטורים מצום יום הכיפורים. גם הסובלים מאבנים בכליות, שצריכים לשתות הרבה מים, פטורים מהצום. מי שסובל מלחץ דם אינו נחשב חולה ויכול להתענות, אלא אם כן קיבל הוראה רפואית אחרת. ובכל מקרה של ספק יש לשאול רב או רופא ירא שמיים.

מעוברות ומניקות

מעוברות ומיניקות פטורות מהצומות הקלים (שנמשכים ביום בלבד). והטעם לכך, מפני שמעיקר הדין הנביאים תקנו לצום בצומות הללו רק בשעה שיש על ישראל גזרות קשות, ואילו כיום אנו נוהגים לצום בכל הצומות גם כשאין עלינו גזרות קשות, מפני שכך נהגו וקיבלו כל ישראל לצום בהם עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. אולם כבר מתחילה נהגו שהמעוברות והמיניקות אינן צמות בהן, מפני שהצום קשה להן יותר מלשאר הבריאים.

ואמנם באשכנז נהגו רבות מהמעוברות והמיניקות להחמיר על עצמן ולצום גם בצומות הקלים, ואולי היה זה מחמת הגזרות הקשות שסבלו באשכנז. מכל מקום, כיום המנהג הרווח גם בקרב יוצאות אשכנז שנשים מעוברות ומיניקות אינן צמות בצומות הקלים. ואף הרוצה להחמיר על עצמה, אם יש לה קושי בצום, או שהיא מיניקה והצום יגרום למיעוט החלב וצער לתינוק – עדיף שלא תתענה.

שנתיים שאחר הלידה

יש אומרים שדין מינקת, הפטורה מהצומות הקלים, חל על כל מי שנמצאת בתוך עשרים וארבעה חודשים שאחר הלידה. לדעה זו אין הפטור תלוי בהנקה אלא במשבר הלידה, שההתאוששות ממנו אורכת עשרים וארבעה חודשים (מהרש"ם ויחו"ד א, לה). למעשה, לדעת רוב הפוסקים כל אישה שפסקה להניק חייבת להתענות בצומות הקלים, וכן המנהג הרווח, אבל הרוצה להקל יש לה על מי לסמוך. וכן מי שחשה חולשה, אף שאינה נחשבת לחולה ממש – רשאית להקל.

ויש נשים שהתרגלו במשך שנים שלא לצום בצומות הקלים, כי בחסדי ה' פעם היו מעוברות ופעם מיניקות, וחוזר חלילה. אבל אחר שיסיימו ללדת, עליהן לחזור ולצום כפי תקנת חכמים.
קטנים שלא הגיעו למצוות

קטנים שלא הגיעו לגיל מצוות פטורים מן הצומות שתקנו חכמים, וגם אין מצווה לחנכם לצום. רק ביום הכיפורים, שהצום מהתורה, יש מצווה לחנכם להתרגל לצום בתחילה מספר שעות ואחר כך צום מלא. ובשאר הצומות אין מצווה לחנכם, אבל נוהגים להאכיל אותם מאכלים פשוטים כדי לחנכם להתאבל עם הציבור (מ"ב תקן, ה). ואם הילדים הגדולים והבריאים רוצים להתענות עד הצהרים, מנהג יפה בידם, אבל לא יתענו כל היום (רמ"ע מפאנו קיא, ועי' כה"ח תקנד, כג).

חתן וכלה

חתן וכלה שאחד משבעת ימי המשתה שלהם חל ביום צום, אע"פ שמצווה עליהם לשמוח בשבעת ימי המשתה, ולכן אסור להם לקבוע לעצמם תענית יחיד באותם הימים – בתעניות הציבור עליהם לצום, מפני שכוח הרבים עדיף על כוח היחיד, ואבלות הרבים דוחה את שמחת היחיד. ועוד, שעל החתן והכלה ישנה מצווה מיוחדת לזכור את החורבן, שנאמר (תהלים קלז, ו): "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (ריטב"א).

וכן הדין לגבי בעלי ברית, היינו אבי הבן, הסנדק והמוהל, שחייבים להתענות. וכן הדין לגבי מי שעושה פדיון הבן לבנו הבכור ביום התענית, שאסור לו לאכול.

וכל המתאבל על ירושלים יזכה לראות בבניינה במהרה בימינו אמן.

על רבנים ופוליטיקה

האם רבני דורינו צריכים ללמוד ממתתיהו ולהנהיג מהפיכה? ● הכוהנים בני חשמונאי מרדו רק מתוך מצב של חוסר ברירה קיצוני ● תפקיד ההנהגה הרוחנית להנחות ולבקר את ההנהגה המעשית, ולא לבוא במקומה

מניעי המרד

שאלה: מדוע אין הרבנים קמים בגבורה ובאומץ, כמתתיהו הכהן בשעתו, ומנהיגים את עם ישראל לחיזוקה של היהדות ולמלחמת חרמה באויב הערבי? מדוע אין לומדים מהמכבים, שנלחמו ביוונים ובמתייוונים? 

תשובה: מתתיהו הכהן לא התחיל במרד כאשר ההתייוונות פשטה בעם, וירושלים עיר קודשינו ותפארתנו שינתה את פניה ונראתה כעיר הלניסטית. גם כאשר ההתייוונות הגיעה לתוככי בית המקדש, והכוהנים הגדולים קראו לעצמם בשמות יווניים, וחיבבו את תחרויות הספורט באצטדיון שהקימו ליד הר הבית יותר מאשר את עבודת ה' בבית המקדש, גם זה לא עורר מרד. 

המרד החל רק כאשר הגיעו מים עד נפש בכפייה על דת, כשהיוונים בסיוע המתייוונים החלו לכוף אנשים לעבוד עבודה זרה. מרבית החסידים ברחו להרים ולמערות, וכשנתפשו מסרו את נפשם על קידוש ה' ובלבד שלא יעבדו עבודה זרה. מתתיהו הכהן בחר בדרך ההתנגדות הפעילה והכריז על המרד. 

דרך הגאולה הרוממה

אכן, אין זו הדרך האידיאלית לגאולה. לכתחילה ראוי שהגאולה תצמח על ידי התעוררות ורצון שלנו. שמתוך ההתחזקות באמונה ובלימוד התורה יתלכד העם סביב ערכי התורה, ומתוך כך יפעל לשחרור הארץ ולבניית בית המקדש. כך היה בתקופת שמואל הנביא ודוד המלך: בהשפעת פעילותו החינוכית של שמואל הנביא העם התגבש, והיה מוכן לקבל מלך שיוביל אותו להגשמת הייעודים האלוקיים.
בזה היה ייחודו של דוד המלך, שבאופן יזום ומכוון בנה את ממלכת ישראל. השופטים שקדמו לו, קמו בתגובה להתקפות האויבים שקמו עלינו מסביב, וכדי להתגונן ולהדוף את התוקפים איחדו את העם ורוממו את רוחו. דוד פעל מלכתחילה בצעדים מדודים לגיבוש העם: תחילה סייע לשאול במלחמתו בפלישתים, וכשקנאת שאול כנגדו גברה העדיף להסתלק מהזירה הציבורית כדי שלא לגרום קרע בעם. גם לאחר מותו של שאול לא דחק את השעה, אלא ביסס תחילה את מלכותו ביהודה. כשהוכשרה השעה והעם קיבל אותו עליו כמלך, העביר את בירתו לירושלים, כדי שסביבה יתגבש העם כולו, והיא תהיה עיר הקודש ועיר הבירה. גם במלחמותיו בלטה היוזמה. דוד פתח במלחמות כנגד אויבי ישראל שמסביב, ולא המתין עד שהם יתחזקו ויתקפו. ועל כן עד היום אנו אומרים "דוד מלך ישראל חי וקיים" -הוא שבנה את מלכות ישראל. 

אבל ברוב המקרים האחרים צמחה ישועתנו מתוך קשיים וייסורים שעוררונו לחזור בתשובה.

שתי דרכים לגאולה

הדרך האחת, מתוך יוזמה ופעילות שלנו. כשמואל הנביא ודוד המלך, שפעלו בארץ, והקב"ה סייעם מן השמיים. זוהי 'גאולת יש ברירה', ואליה אנחנו משתוקקים יותר.

הדרך השנייה נובעת מההשגחה האלוקית, שרואה כי "אפס עצור ועזוב" ואין בישראל כוח להתקדם לקראת הייעודים האלוקיים, ואז, על ידי ההנהגה האלוקית המסתתרת בהיסטוריה, נוצר מצב של אין ברירה, ומתוכו אנחנו נלחמים ומשתחררים. זוהי 'גאולת אין ברירה', שקשייה וייסוריה מרובים. במידה מסוימת כך הייתה גאולתנו בנס החנוכה, שהתחילה מתוך גזרה קשה של אנטיוכוס.

אנו משתוקקים כמובן לגאולה הבאה מתוך התגדלות האומה כולה באמונה ותורה ויישוב הארץ. ומתוך כך תצמח מלכות דוד, שתוביל את גאולתנו בשובה ונחת. "הקטון יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, אני ה' בעיתה אחישנה" (ישעיה ס, כב). "זכו – אחישנה, לא זכו – בעיתה" (סנהדרין צח, א).

גאולה משולבת

וייתכן שתהיה גאולתנו משולבת משתי הבחינות: עיקרה מתוך כורח, כמבואר בספר יחזקאל פרק ל"ו, ובתוכה משולבת ההשתתפות שלנו. וכפשט הפסוק: "אני ה' בעיתה אחישנה", כלומר בתוך התהליך הטבעי של גאולת "בעיתה" נכנס יסוד של "אחישנה". 

ככל שנזכה להיות יותר שותפים בתהליך גאולתנו, על ידי התיישבות, חינוך, עזרה לזולת, ומעל לכל על ידי העמקה בתורתה של ארץ ישראל, המכוונת להכרת הייעוד של עם ישראל לתקן עולם במלכות ה' – כך יתמתקו יותר יסודי גאולתנו, וחבלי משיח יבואו לנו בנעימים.

תפקיד החכמים לעומת המנהיגים המעשיים

שאלה: מדוע מתתיהו הכהן התחיל במרד רק כשהכפייה לעבוד עבודה זרה הגיעה למודיעין, מקום מגוריו?

תשובה: נראה כי מחויבותו של מתתיהו ככהן היתה לעסוק בתורה, ללמוד וללמד ולחנך, ולא להנהיג את העם מבחינה מדינית. ולכן באופן טבעי המתין לכך שמנהיגי הציבור יובילו את המהלך הנחוץ לטובת העם. ורק כשראה שאין איש המסוגל להתמודד עם המצב, והגיעו מים עד נפש, פתח במרד.

זהו ההבדל היסודי בין המנהיגים המעשיים לתלמידי החכמים. המנהיגות הציבורית, בין אם זה מלך ובין אם נבחרי ציבור, צריכה להוביל את העם מבחינה מדינית, כלכלית, ביטחונית, חברתית. החכמים – אף שחובה שיהיו שותפים בכל ההתייעצויות החשובות – אין מתפקידם להוביל יוזמות, אלא לבקר, להאיר ולהעיר על המגמות שהמנהיגות המעשית יוזמת. 

וכך אנו מוציאים תמיד כי המנהיגות המעשית יוזמת פעילות, ואילו חכמי בית הדין עונים לשאלות המגיעות לפתחם. וכך גם הרבנים מביעים את דעתם בענייני הציבור בעיקר דרך מתן תשובות לשאלות.

שאלה: מדוע שהמנהיגות הרוחנית לא תנהיג את העם?

תשובה: ככלל, טוב שתהיה הפרדת רשויות. שיהיו אנשים שתפקידם הוא לעסוק בלימוד רוחני וחינוך, ואחרים שתפקידם לקדם את ענייני העם מכל הבחינות המעשיות. אם הרבנים יעסקו בהנהגה מעשית, יש חשש שלימוד התורה והחינוך שעליו הם מופקדים ייפגם. 

כמובן, צריך שגם המלכים והמנהיגים המעשיים יהיו מלאים בתורה, אלא שתפקידם העיקרי הוא מנהיגות מעשית. וכן ראוי שתלמידי החכמים יהיו מצויים בענייני המדיניות והכלכלה, כדי שיוכלו לסייע בעצה למנהיגות המעשית, ובשעת הצורך אף לבקר אותה. ולעיתים אף לעורר אותה לטיפול בתחום מסוים שהוזנח. 

אבל הכלל הוא שיש שני סוגי מנהיגות: מעשית ורוחנית. המנהיגות המעשית מנהלת את ענייני הציבור ומגשימה בפועל את היעדים הרוחניים, והמנהיגות הרוחנית מחנכת ומציבה את היעדים ארוכי הטווח של העם. ומן הראוי שיהיה שיתוף פעולה פורה בין שני סוגי המנהיגים, כאשר בתחומים מסוימים אלו מבטלים את דעתם בפני אלו. כאשר יש ביניהם נתק מתחוללים משברים וקרעים.
דוגמאות היסטוריות

מסופר על דוד המלך שאחר שהחליט שיש צורך ליזום מלחמה היה מפנה את ראשי הצבא להתייעצות עם האסטרטגים הצבאיים, ולאחר מכן היו נמלכים בסנהדרין (ברכות ג, ב). כלומר לסנהדרין, שבה היו מרוכזים גדולי התורה שבדור, הייתה סמכות לעכב את המלחמה, אבל הסנהדרין לא הייתה יוזמת את המלחמה. זהו תפקידו של המלך.

גם יהושפט היה מלך צדיק, שכיבד מאוד תלמידי חכמים, וזכה לברכה והצלחה במעשה ידיו.
לעומת זאת מצינו תרעומת גדולה על עלי הכהן וביתו, שהיו גם כוהנים וגם מנהיגים, ומנהיגותם נפגמה והם כשלו במלחמה בפלישתים, ואף כהונתם נפגמה על ידי מעשי בני עלי (עיין שמואל א' ב-ד). וכן ביקרו חכמים את בית חשמונאי שהיו כוהנים על שלקחו לעצמם גם את המלוכה, וכך גם המלוכה וגם הכהונה נפגמו.

רבנים מלכים

אמנם היו בישראל גדולי תורה יוצאים מהכלל, שהיו גדולים כל כך, עד שמכוח תורתם העמוקה והרחבה גם כל ענייני העם הסתדרו על פיהם. כך היה בתקופת המדבר, שמשה רבינו היה רב ומלך. גם שמואל הנביא הנהיג את העם מכוח תורתו ונבואתו. ייתכן שכהכנה לקראת תקופה חדשה היה צורך בהנהגה שתאחד את הרוח והמעשה. משה רבינו לקראת גיבוש העם וכניסתו לארץ, ושמואל הנביא לקראת הקמת המלכות ובניית המקדש. 

כמו כן מצינו בתקופות של חולשה לאומית מקרים בהם גדולי התורה היו גם המנהיגים המדיניים, כדוגמת הנשיאים שלאחר חורבן בית המקדש השני, וכן גאוני בבל, שהיו שותפים להנהגה המדינית. ייתכן שדווקא החולשה הלאומית חייבה את איחוד ההנהגה, כדי לתת יותר משקל לערכים הרוחניים-דתיים. 

עד כאן בקיצור על נושא ארוך ומורכב.

אור החנוכה לדורות

להקדים נר חנוכה לנרות שבת ● גזרות אנטיוכוס – נס רוחני להמעטת תופעת ההתייוונות ● הניצחון הצבאי והמדיני של חנוכה בטל עם חורבן הבית ● הניצחון הרוחני, המגולם בנרות החנוכה, נשאר לדורות

הדלקת נרות חנוכה בערב שבת

מפני שאסור להדליק נרות בשבת, מקדימים את הדלקת נרות חנוכה לפני כניסת השבת, ומכינים נרות שידלקו עד חצי שעה אחר צאת הכוכבים, ובזה יקיימו את המצווה.

ותחילה מדליקים את נרות החנוכה ואחר כך את נרות השבת (שו"ע תרעט, א), מפני שלכתחילה אין לעשות מלאכה האסורה בשבת אחרי הדלקת נרות שבת. 

בירושלים, שנוהגים לקבל בה את השבת ארבעים דקות לפני השקיעה, יש מדליקים את נרות החנוכה כארבעים וחמש דקות לפני השקיעה, ויש שבשבת חנוכה נוהגים לאחר את כניסת השבת לזמן תל אביב, ומדליקים את נרות החנוכה כעשרים וחמש דקות לפני השקיעה, ואת נרות השבת כעשרים דקות לפני השקיעה.

לכתחילה טוב להתפלל מנחה במניין לפני הדלקת נרות חנוכה, מפני שתפילת המנחה שייכת ליום שעבר, ואילו הדלקת נרות חנוכה שייכת ליום הבא (עיין שעה"צ תרעט, ז). אבל אין להתפלל מנחה ביחידות כדי להקדימה להדלקת הנרות.

הניצחון על היוונים

שאלה: מדוע הניצחון על היוונים נחשב לנס גדול כל כך, עד שאנו אומרים: "על הניסים, ועל הפורקן, ועל התשועות, ועל המלחמות" וכו', ואף קבעו שמונת ימים להודות ולהלל עליו? ושאלה שנייה: אם אכן הניצחון ניסי, מדוע הדגש המרכזי בסופו של דבר הוא על נס פח השמן, שלזכרו אנו מדליקים את החנוכייה, ואף "על הניסים" מסתיים בעניין הדלקת הנרות במקדש?

תשובה: נתייחס תחילה לניצחון, ואחר כך לאופיו של חנוכה. 

היוונים כבשו ארצות גדולות בגבורה ובכשרון רב. מעצמות גדולות, ובראשן מצרים ופרס, נפלו שדודות לרגליהם. התבוללות אתנית ותרבותית שינתה את פניהם של כל העמים ללא היכר. התרבות היוונית עיכלה אל תוכה את כל התרבויות האחרות, ויצרה תרבות הלניסטית אחת, הכוללת בתוכה שיטות חשיבה, סדרי ממשל, אורחות חיים. אמנם אחר מותו של אלכסנדר מוקדון התחלקה המעצמה היוונית הגדולה לכמה ממלכות. אבל בכל אופן העולם המוכר נשלט על ידי יוונים, שהשליטו את תרבותם על כל הארצות. 

והנה נגזרה הגזרה על ידי אנטיוכוס: להעמיד פסל בבית המקדש, ולאחר מכן לחייב את היהודים לעבוד עבודה זרה. הלחץ החריף כנגד היהדות עורר את הזיק הנשמתי, והמרד פרץ. המלחמה הייתה קשה וארכה עשרות שנים. מנהיגי המכבים נזדקקו לגבורה ולתחבולות. המלחמה ידעה עליות ומורדות, רבים מהלוחמים נהרגו בקרבות. אך בסופה הגענו לעצמאות מדינית. אמנם בחסות מסוימת של הממלכות הגדולות, בתחילה היווניות ואחר כך רומא. אולם בכל זאת השלטון בארץ התנהל על ידי יהודים ולמען היהודים. 

מי יודע, לו היו היוונים מתאזרים בסבלנות, גם על יהודה היה עובר תהליך ההתייוונות, כשם שעבר על שאר העמים. אולם יד ה' המסתתרת במהלכי הדורות יצרה את העימות. כעין הקשיית ליבו של פרעה בשעתו, כך הקשה ה' את ליבו של אנטי וכוס.

כשמתבוננים במבט רחב על ההישגים הצבאיים-מדיניים של בית חשמונאי, אכן מדובר בנס. אמנם נס בדרך הטבע, אבל בהחלט נס של מעטים שנצחו את המרובים, חלשים את הגיבורים. אין זאת אלא שצור ישראל וגואלנו סייע בידנו, כדי לתת לנו שארית בארץ.

ההתמודדות הרוחנית

אבל כשהמלחמה נסתיימה בניצחון צבאי-מדיני, חזרה והתעוררה המלחמה הקשה יותר, המלחמה התרבותית. עדיין היינו צריכים לעמוד על נפשנו אל מול האוקיינוס ההלניסטי האדיר ששטף את כל התרבויות שבסביבה.

התרבות היוונית הייתה בעלת עוצמה רבה. שיטת חקירותיה המדעיות היו משוכללות, האסטרטגיה הצבאית מצוינת. אומנות הפיסול והאדריכלות הרשימו את כל רואיהן, ההצגות היו מרתקות, ותחרויות הספורט הסעירו את הלבבות. לכן הצליחה התרבות היוונית להתפשט בעוצמה רבה כל כך בכל העולם המוכר. גם אחרי מאות שנים, כאשר הרומאים הפכו לכוח החזק בעולם, מבחינה תרבותית הייתה עדיין התרבות היוונית שולטת בכיפה. 

גם ביהודה התפשטה היוונות, רבים מבני החברה היהודית הגבוהה, העשירה והמובילה היו מתייוונים. ואע"פ כן, בסופו של דבר, הצליחו כמה מאות אלפי יהודים לעמוד בפני השטף התרבותי האדיר הזה. לא נכנעו, התמודדו, עד שניצחו. בתהליך ארוך ומורכב פוררה היהדות את רוב היסודות האליליים שבהלניזם. האמונה המופשטת בה' אחד, ערכי המוסר, השאיפה לתיקון עולם, שהם יסודות התורה, הלכו והתפשטו בין אומות העולם, עד שבדרכים ישרות ועקלקלות (נצרות ואיסלם), הפכו ליסוד לכל הטוב והיפה שבתרבות האנושית.

וכאן התגלה הנס היותר גדול. התברר שעם ישראל שונה מכל שאר העמים. אותו אי אפשר להכניע, את אמונתו אי אפשר לבטל. (להרחבה והעמקה בנושא יסודי זה מומלץ לעיין בספרו של הרב זאב סולטנוביץ 'בינה לעיתים', בהוצאת מכון הספרים שליד ישיבת הר ברכה).

בעיות בבית חשמונאי

אחת הטרגדיות ההיסטוריות, שנכדיו של מתתיהו הכהן הגדול, שמסר את נפשו על מלחמה בהתייוונות, נעשו מתייוונים בעצמם. ולבסוף עבדיהם, ובראשם הורדוס, גברו עליהם ומלכו במקומם, עד שאמרו חז"ל (ב"ב ג, ב) שכל האומר מבית חשמונאי אני, או שהוא עבד או שהוא רמאי. 
על פי זה אפשר להבין את ביקורתם של חכמי ישראל על בית חשמונאי, שהיו כוהנים ונטלו לעצמם את המלוכה, שלא כפי הדרכת התורה (בראשית מט, י): "לא יסור שבט מיהודה" (עיין רמב"ן שם). ויש מפרשים שלכן רבי יהודה הנשיא לא ערך מסכת משנה על חנוכה. 

גם מבחינה מדינית הניצחון לא היה שלם, מלכות חשמונאי התקיימה בצלן של הממלכות החזקות, ובדרך כלל בחסותן. ההזדקקות הזו לחסותם ועזרתם מן הסתם השפיעה לרעה על בית חשמונאי. 
אבל למרות הכל, היה ערך עצום לניצחונותיהם של החשמונאים. העצמאות המדינית, גם אם לעיתים הייתה חלקית, תרמה לשגשוגה של האוכלוסייה היהודית בארץ מכל הבחינות. המצב הכלכלי השתפר, הילודה גברה, עולים רבים עלו מבבל. 

בחסותה של העצמאות המדינית, ארץ ישראל חזרה להיות המרכז הלאומי והרוחני של עם ישראל. בתי המדרש פרחו והתרחבו. צוואתם של אנשי כנסת הגדולה: "העמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה", נתקיימה במלואה. הונח היסוד הרוחני, שמכוחו שמר עם ישראל על אמונתו ותורתו במשך אלפיים שנות גלות קשה.

נס פח השמן

לאחר חורבן בית המקדש השני בטלה 'מגילת תענית', שבה צוינו כל הימים הטובים שנעשו בהם נסים לישראל. כי היאך נציין יום שבו נעשה איזה תיקון בבית המקדש, כאשר הבית הקדוש עצמו נחרב. וגם את ימי החנוכה כמעט וביטלו, שהיאך נחגוג את ניצחון בית חשמונאי, כאשר עצמאותנו אבדה, ובית המקדש שטוהר בימיהם נחרב. אלא שמפני המצווה המיוחדת שתקנו חכמים, בהדלקת נרות חנוכה, לא נתבטל החג (ר"ה יח, ב). 

לכן נס פח השמן הוא המבטא יותר מכל את ימי החנוכה. אמנם בית המקדש השני נחרב, וכל הישגיהם המדיניים של בית חשמונאי בטלו. אבל לימוד התורה שבעל פה, שהתגלה והתפתח בזכות ניצחון הגבורה על היוונים, נשאר לנצח. זכו מתתיהו ובניו, שבזכות מסירות נפשם הנפלאה נתגלה היסוד העמוק הזה. אבל בית מלכות חשמונאי, על סיבוכיו ובעיותיו, היה מלכות לשעה, שאותה איננו מציינים באופן חגיגי במיוחד.

נס פח השמן אינו איזה נס שב'מקרה' זכה לתשומת לב יתירה. הוא נס שמבטא את כוחה של תורה שבעל פה, שהיא מסוגלת להאיר את החושך מעבר לחוקי הטבע, ובזכותה עמדנו במחשכי הגלות הארוכה. 

וכמה שארכה גלותנו, אורה של תורה שבעל פה ארוך יותר ומאיר יותר. והוא הולך ומאיר את דרכנו עד אשר נזכה להביא שמן חדש וטהור מזיתי ארץ ישראל, שממנו נדליק את מנורת בית מקדשנו במהרה בימינו אמן.

אחווה ושלום בזמן בחירות

השמצות והתקפות הדדיות בין המפד"ל והאיחוד הלאומי פסולות מוסרית ומזיקות לשני הצדדים ● כיתות הכוננות ביישובי יש"ע – החיילים האלמונים של מלחמת אוסלו ● להימנע מהפצת בשורות רעות בשבת

המפד"ל והאיחוד הלאומי

למפלגה הדתית-לאומית יש דרך חשובה בשילוב התורה במדינה, בשאיפה לחינוך שלם לתורה עם דרך ארץ, לאחריות לאומית ולנשיאה בעול בשירות הצבאי ובבניית הכלכלה. זוהי הדרכת התורה השלמה והמאוזנת. יש אמנם קשיים רבים בהגשמתה, אבל רק עמדותיה הבסיסיות של התנועה הדתית-לאומית מסוגלות לבנות את מדינת ישראל כמדינה יהודית המגשימה את ערכי התורה וחזון הנביאים.

לאיחוד הלאומי המתרחב יש סיכוי להוות אלטרנטיבה מדינית לתוהו ובוהו השורר בליכוד. אמנם אוהבים שם את ארץ ישראל, אבל רבים מנציגי הליכוד אובדים בדרכם, וכבר התייאשו מרוב ערכי תנועתם. בדרך התנהלותם היום אין אפשרות לנצח את האויב הערבי ולבנות ולקדם את מדינתנו. על ידי איחוד לאומי גדול וחזק, יש סיכוי ליצור אלטרנטיבה ממשית להתמודדות כנגד אויבינו, ולבנייתה של ישראל כמדינת היהודים. אלטרנטיבה שאם יתחילו להגשימה יש סיכוי שתסחף אחריה מפלגות אחרות במחנה הלאומי.

אהבה ואחווה בתעמולת הבחירות

יש קשר וקרבה רעיונית בין המפד"ל והאיחוד הלאומי, בנושאים הלאומיים ובנושאים הדתיים. ברוב התחומים חברי הכנסת של שתי המפלגות הללו משתפים פעולה בעבודתם הציבורית. כמעט והגיעו להסכמה על התמודדות ברשימה משותפת לכנסת הבאה. לבסוף, מכמה סיבות, שתי המפלגות מתמודדות לכנסת בנפרד. הלוואי ושתיהן יצליחו להכפיל ולשלש את מספר נציגיהן.
לפני תחילתה של מערכת הבחירות, אנא, למען השלום, למען התורה העם והארץ – אל תתקוטטו ביניכם, אל תשמיצו זה את זה. חבל ליצור ריב וקרע בין אחים לדרך. אחרי מערכת הבחירות הרי ראוי שתשתפו פעולה ביניכם, ואם המתח יגבר יקשה עליכם לפעול ביחד למען המטרות המשותפות, כמו שקרה לאחר הבחירות הקודמות. זמן רב עבר עד שהמתחים התפוגגו מעט וניתן היה לפעול ביחד.

לא כדאי לריב

אחרי הכל, רוב המתלבטים בין שתי המפלגות הללו הם בעלי מודעות גבוהה, שתעמולה מתנצחת אינה משפיעה עליהם. נניח שיש עשרת אלפים או עשרים אלף שמתלבטים רק בין שתי המפלגות הללו, ושהם עשויים אכן לשנות את דעתם בעקבות תעמולת בחירות. האם לשם הסיכוי להטות את דעתם שווה להשמיץ את המתחרים? לעומתם יש מאות אלפים של קולות צפים בקרב הציבור הימני והמסורתי, אשר מתלבטים בין הליכוד ומפלגות אחרות לבין המפד"ל או האיחוד הלאומי. ככל שהמפד"ל והאיחוד הלאומי ישמיצו יותר זו את זו כך שתיהן יהיו קטנות יותר. השמצה תגרור השמצה, עלבון יגרור עלבון, והקהל הרחב, אלו המצביעים שהיו עשויים להגדיל את כוחן של שתי המפלגות החשובות הללו, יאמינו להשמצות שני הצדדים ויחפשו מפלגה אחרת, אולי 'דתית יותר', ובעיקר גדולה יותר. כולנו נצא נפסדים.

יש מפלגות שמריבה הגונה טובה להם

כאשר הליכוד והמערך מתעמתים ביניהם, ברור לכל שכל ההשמצות נובעות מהתחרות הטבעית שבין שתי המפלגות הגדולות. לעיתים זה משתלם לשתיהן, כי המלחמה קוראת לכל האדישים והמתלבטים אל הדגל. היא גם גורמת לתומכי מפלגות הלוויין שלהם לשקול שוב, שמא עדיף לעזור למפלגה הגדולה שנושאת במערכה העיקרית כנגד מחנה היריב. 

גם כאשר מפלגות חרדיות ומפלגות אנטי דתיות מחריפות את העימות ביניהן, הדבר גורם להתלכדות המתלבטים סביב המפלגה שאיתה הם מזדהים יותר. הם מבינים שהמפלגה הקרובה לרוחם מותקפת לא מפני מחדליהם האישיים של נציגיה, אלא בעיקר בגלל הדרך שאותה היא מייצגת. והם מרגישים שבשעתם הקשה של נציגי דרכם האידיאולוגית, עליהם לשכוח את מחדליהם הישנים, ולצאת לעזרתם במלחמתם נגד משמיציהם.

אבל כאשר אנשים קרובים יחסית משמיצים זה את זה, הציבור הרחב מאמין לשני הצדדים, וקרנן של שתי המפלגות יורד. במקום לבחור באחת משתי המפלגות הללו, יחפשו המצביעים מפלגה אחרת, שאין בה "כל כך הרבה בעיות", שנציגיה אינם "רכרוכיים" כל כך, או "בלתי אחראים" וכו'.

כמובן שחובה לציין, שגם אם יש מפלגות שמריבה הגונה טובה להם, לכלל ישראל הדבר לא טוב. ולוואי ותימצא הדרך לנהל בחירות מכובדות והגונות.

הכישלון בבחירות הקודמות

ערב הבחירות הקודמות ניבאו הסקרים הישגים יפים יחסית לאיחוד הלאומי ולמפד"ל. התוצאות היו מאכזבות. אחת הסיבות לכישלון רשימת האיחוד הלאומי היה תהליך התגבשותה, שלווה במתחים רבים, ולבסוף התקיים תוך מורת רוח מופגנת של חלקיו אלו כלפי אלו. איחוד צונן שכזה אינו מלהיב את הבוחרים.

אבל היה עוד גורם מרכזי, שהזיק לשתי המפלגות: ההשמצות ההדדיות. 

בציבור ישנה תמיכה רחבה במפד"ל ובאיחוד הלאומי, קולות צפים רבים מתנדנדים סביב מפלגות אלו. אבל הריב הישן והדוחה גרם לקולות הצפים להגיע למפלגות אחרות. 

למי שזוכר, העימות היה כל כך אישי, עד שכאשר הגיעו התוצאות המאכזבות היו לא מעטים שהתנחמו בכישלון המתחרים. אם אנחנו נכשלנו, אמרו באיחוד הלאומי, לפחות המפד"ל קיבלה את עונשה וירדה לחמישה מנדטים. איזה ניצחון. ואישים במפד"ל התנחמו בלבבם לאמור, אמרנו לכם שהאיחוד הלאומי ייכשל. שמחת עניים. 

למען השלום, למען התורה העם והארץ, ולמען הצלחתכם: אל תתקוטטו ביניכם. 
חיילים אלמונים

חברי כיתות הכוננות ביישובים הם החיילים האלמונים של מלחמת אוסלו. בנוסף לשירות המילואים הרגיל, הם מוכנים לקריאה בכל רגע. בהתנדבותם הם ממלאים את מקומם של גדודי חיילים, ללא תמורה וללא הוקרה ראויה. 

בימים הם עובדים, בנפשם יביאו לחמם בנסיעות בכבישים המיוסרים של יש"ע. בלילות הם נקראים לשמור ולהגן, ללא קבלת תמורה וללא הוקרה מספקת מהצבא. כשאחד מהם נופל בקרב, הוא אינו מוכר כחלל צה"ל. 

על גבם חרשו פושעי אוסלו. הם הפגינו נגד הסכמי אוסלו, הם התריעו כי מלחמה קשה תצמח מזה. הם מחו כנגד נתינת הרובים למחבלים. ולמרות הכל, הם מתנדבים ומצייתים לפקודות שבינתיים לא מאפשרות ניצחון. הם נלחמים בידיים קשורות. אסור לתקוף, אסור להרתיע. האויב קובע את שעת ההתקפה ואת מיקומה. פתאום הביפר מצפצף, והם עוזבים בריצה את בני משפחתם, היין והחלות על השולחן, והם ורצים לחרף נפשם. ה' הטוב ישלם את שכרם, להם ולבני משפחותיהם.

יהי זכרם של הקדושים ברוך: יוסף טויטו מאיתמר, יצחק בואניש, אלכסנדר דוכן ואלכסנדר צביטמן, ה' יקום דמם. ויהי רצון שיזכו אלמנותיהם לגדל את היתומים היקרים, לתפארת התורה העם והארץ.

מי שמצפון לו חייב לעשות את כל שביכולתו כדי להעניק להם את מלא הכבוד הראוי, לא למענם כי אם למעננו, למען היותנו מוסריים ומכירי טובה.

ראוי שלא להודיע בשורות רעות בשבת

בשולי האסון בחברון, יש לחזור על הראשונות ולהזכיר כי אין ראוי לספר בשורות רעות בשבת. וכמו שסיפרו חכמים (ילקוט שמעוני משלי תתקסד), על אשתו של רבי מאיר, ברוריה, שהייתה אשת חיל, ולא סיפרה לו בשבת על מות שני בניהם. ורק אחר צאת השבת פייסתו בדברים, ושאלה אותו האם מי שקיבל פיקדון חייב להחזירו לבעליו, ומתוך כך הראתה לו את שני בניהם שמתו. וכשהחל ר' מאיר להרבות בבכייה הזכירה לו ברוריה שהבנים הם פיקדון מאת ה', ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך. "אמר ר' חנינא: בדבר זה ניחמתו ונתיישבה דעתו, לכך נאמר: אשת חיל מי ימצא".

שבת קודש היא מעין עולם הבא, יום שכולו טוב, שבו אנו מתבוננים במבט חיובי על המציאות. לפיכך אין לספר בו דברים מצערים. ומתוך עונג קדושת השבת יהיה לנו כוח להתמודד עם הקשיים שבעולם הזה. מתוך המבט הנצחי של השבת נוכל להתגבר על האסונות שבעולם הזה, שהוא פרוזדור לטרקלין. ויזכנו ה' לשמור שבתות, וינחם את האלמנות והיתומים בבניין ירושלים וחברון.

פרייה ורבייה עד כמה?

מיעקב ואילך – התרבות מהירה של עם ישראל ● מצווה מדרבנן להוסיף ולהוליד מעבר לבן ובת ● הדרכה כללית: להוליד שני בנים ושתי בנות ● כל לידה נוספת היא מצווה, שראוי לקיימה בהתאם לכוחם של ההורים

משפחת יעקב גדלה

עיכובים רבים עברו על בית אברהם ויצחק; שנים ארוכות של צער עקרות עברו עד שנפקדו שרה ורבקה. העולם עוד לא היה מוכן לקבל את זרעו של אברהם. הרבה תפילות ותיקונים נצטרכו עד שנפתחו השערים ונולד יצחק ואחיו יעקב. גם יעקב השתהה זמן רב עד שהלך לבנות את ביתו. מי יודע, אולי גם זאת היתה אחת הסיבות לכך שיצחק אהב את עשו, איש הציד המצליח, ורצה לברכו. עשו כבר הספיק להקים משפחה גדולה, בעוד יעקב נראה כתמים ובטלן היושב באוהליו, בלא לחשוב שהגיע זמנו להתחתן.

על פי חז"ל, רק כשהגיע יעקב לגיל ששים ושלוש שלחו אותו הוריו למצוא אישה בחרן. והוא עוד הוסיף והתעכב ארבע עשרה שנה בבית מדרשם של שם ועבר, ורק בגיל שבעים ושבע הגיע לחרן. לאחר מכן היה צריך להמתין עוד שבע שנים עד שנשא את רחל ולאה. 

אבל אחר כל ההכנות והעיכובים נשלם התיקון, וכל בניו של יעקב ממשיכים בדרכו. שלא כמו אברהם שיצא ממנו ישמעאל, ושלא כמו יצחק שיצא ממנו עשו. מאמץ שלושת הדורות של האבות והאמהות נשא פרי, ו"מיטתו של יעקב שלמה", ואין פגם בזרעו.

אכן, משהגיע הזמן, משנשלמו ההכנות והוסרו המחיצות – משפחת יעקב הולכת וגדלה במהירות. שנים עשר בנים ובת בדור הראשון. ועד סוף גלות מצרים, כעבור כמאתיים ושלושים שנה, משפחת בית ישראל נעשית עם גדול, ובו שש מאות אלף גברים יוצאי צבא, וכל העם כשלושה מליון. ההכנות הממושכות הוכחו כמשתלמות.

מצוות פרו ורבו

מצווה מהתורה שכל אדם יוליד לכל הפחות בן ובת (יבמות סא, ב). כהמשך לכך, הוסיפו חכמים מצווה מדבריהם להוליד עוד ילדים, וסמכו דבריהם על הפסוק "לא תוהו בראה לשבת יצרה". כלומר מגמתה של הבריאה היא להוסיף חיים בעולם, וכל יהודי צריך להצטרף למגמה זו. 

עוד אמרו (יבמות סב, ב): היו לו בנים בילדותו (וכבר קיים מצוות פריה ורביה), יהיו לו בנים בזקנותו. שנאמר: בבוקר זרע את זרעך, ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים".

בן ובת – חובה גמורה

לגבי המצווה מהתורה להוליד בן ובת אין לערוך שום חשבונות, וכל אדם חייב לעשות כל שביכולתו כדי להולידם. ומסופר על חזקיהו המלך שהיה צדיק, אלא שראה ברוח הקודש שעתיד להיוולד לו בן רשע, ועל כן לא נשא אישה. והיה הדבר חמור מאוד בעיני ה', עד שאמר לו ישעיהו הנביא כי בעוון זה ימות בעולם הזה ולא יחיה לעולם הבא. שכל אדם מצווה להוליד בן ובת, ואל לו לערוך חשבונות שמימיים האם יהיו בניו צדיקים או רשעים. לבסוף חזר חזקיהו בתשובה, נשא את בתו של ישעיה הנביאו, ואכן נולד לו בן רשע – מנשה. אבל ממנו נמשכה שלשלת בית דוד. 

חשיבות המצווה מעבר לבן ובת

לכאורה יכול אדם לחשוב, כי המצווה להוסיף ולהוליד עוד ילדים, מעבר לבן ובת, היא מצווה קלה, שהרי חיובה מדברי חכמים בלבד. 

אולם האמת אינה כן. אין לשער את גודל המצווה שבהולדת ילדים נוספים. ואם אמרו חכמים במשנה (סנהדרין ד, ה): "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא", המולידו ומגדלו על אחת כמה וכמה. וכן אפשר ללמוד קל וחומר ממצוות הצדקה והחסד, עד כמה גדולה המצווה להוליד ולגדל ילד נוסף. וכן ברור שהמוליד ילד נוסף מקיים מצוות "והלכת בדרכיו" (דברים כח, ט), ומה הוא יתברך בורא עולם ומוסיף בו חיים, אף אנחנו שותפים לכך.

המצווה מדברי חכמים 

בפשטות אין למצווה מדברי חכמים שיעור, אלא בכל הולדה של ילד נוסף יש מצווה. וכדברי הרמב"ם (הל' אישות טו, טז): "אף על פי שקיים אדם מצוות פרייה ורבייה (בבן ובת), הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא ייבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם". 

אמנם יש אומרים שגם למצווה מדברי חכמים יש הגדרה מחייבת, והיא להוליד עוד בן ובת, שכן מצוות חכמים מקבילה למצווה מהתורה. כלומר, כוונת חכמים היתה להורות שאין להסתפק בחובה מהתורה, אלא צריך כל אדם שיהיו לו שני בנים ושתי בנות. ומעבר לכך יש מצווה גדולה, אבל אינה חובה (ט"ז אה"ע א, ז; פרי יצחק מ"א). 

כמה ילדים ראוי שיהיו לאדם

הדעה הסוברת שעל פי חכמים צריך אדם להוליד שני בנים ושתי בנות, יכולה לסייע למשפחה שאינה מעונינת להדר במצווה – להחליט עד כמה עליה להתאמץ בהרחבת המשפחה. אפשר אולי לומר, שהורים ממוצעים, שאינם סובלים מבעיית בריאות מיוחדת, ושיכולתם בהורות ובחינוך ילדיהם אינה לקוייה במיוחד, שהם צריכים תחילה לקיים את מצוות חכמים שיהיו להם שני בנים ושתי בנות. וברוב המקרים כדי להגיע לשני בנים ושתי בנות יש צורך להוליד חמישה-שישה ילדים.

אחרי שיהיו להם שני בנים ושתי בנות, אז שייך להתלבט האם ברצונם להדר במצווה ולהוליד עוד ילדים, או שברצונם להשקיע את כוחותיהם ומרצם לאפיקים חשובים אחרים. ואף שיש ערך עצום להמשיך ולהוליד עוד ילדים, מכל מקום המצוות הקשורות בהוספת חיים לעולם הן כלליות, ואין מהן חיוב אישי להוליד עוד ילדים. אלא יכול אדם להחליט לקדש את ה' בדרכים נוספות, וכן יכול לבחור להוסיף חיים וחסד וצדקה על ידי עזרה לאנשים נזקקים. כמובן שאמצעי מניעת הריון צריכים להיות על פי ההלכה.

מדרגות בקיום המצווה

לפי דברינו יוצא שיש שלוש מדרגות בקיום מצוות פרו ורבו: א) חובה להוליד בן ובת, ויש לעשות הכל כדי לקיימה. ב) מדברי חכמים, גודלה של משפחה שאיננה מעונינת להדר במצווה צריך להיות בין ארבעה לששה ילדים. ג) הידור מצווה להוסיף ולהוליד עוד ועוד ילדים, כפי כוחם של ההורים. 

כיצד מודדים את הכוח

כוחם של ההורים תלוי בעיקר ביכולתם לגדל ולחנך את ילדיהם. למשל, הורים היודעים שגם אם יוסיפו עוד וילדו עוד ילדים, יוכלו לגדלם ולחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ, ראוי שיהדרו במצווה ככל יכולתם. אבל מי שיודעים שאם ילדו, למשל, יותר משמונה ילדים, העומס עליהם יכבד, עד שכל ימיהם יהיו מלאים עצבנות וכעס, יש מקום לשקול שלא ללדת יותר. ואף שבכל ילד נוסף יקיימו מצווה, הרי מאידך, במצבם הנפשי הגרוע יגיעו לידי כעס ועבירה, והדבר ישפיע לרעה על חינוך ילדיהם. 

שיקולים קצרים לעומת ארוכים

בסקר מקיף שנערך בקרב גברים ונשים חילוניים בישראל, דווח כי בממוצע ההורים הצעירים מעוניים להוליד כשלושה ילדים. אולם בפועל רובם אינם מגשימים את שאיפתם, ויש להם כשני ילדים בממוצע. השאיפות הארוכות מתנגשות בצרכים העכשוויים. אמנם רוצים עוד ילד, אבל השנה זה לא מתאים. זה יפגע בעבודה. זה לא נוח, צריך לקום בלילה, להאכיל, להחליף, לנקות, לטייל, לשחק, וכו'. וכך עוברות השנים, והנה תם הזמן, ויש פחות ילדים ממה שרצו. בסקר אחר דווח שרוב הנשים המבוגרות מצטערות על שלא הולידו עוד ילד או שניים. 

לא מעט פעמים קורה שגם נשים דתיות, שבאופן טבעי יש להן יותר ילדים, מצטערות למפרע על כך שלא הולידו עוד ילדים בזמן שיכלו. צריך אדם להתגבר על חולשותיו, כדי שיוכל להגשים את שאיפותיו ולהוציא אל הפועל את כוחותיו הטובים.

"המבדיל בין קודש לחול, חטאותינו הוא ימחול, זרענו וכספנו ירבה כחול, וככוכבים בלילה".

בני האבות ובני הבנים

מדוע נישאו אבותינו בגיל מאוחר? ● לידתו של עם ישראל מצריכה הכנות רבות ● העסקת חיילים בשבת: מה בין חברון לחוות גלעד ● הקצין מאיתמר, מתן זגרון הי"ד: טוב למות למען תושבי תל-אביב ● ילדי המתנחלים: תמימים, גיבורים, ונאמנים עד מאוד

נישואים מאוחרים

"ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה… לאישה" (בראשית כה, כ). וקשה, מדוע דחה יצחק אבינו את נישואיו עד לגיל מאוחר כל כך? 

ועוד יותר קשה, שעל פי חז"ל (רש"י כח, ז) יעקב אבינו הלך לחרן לשאת אישה רק כשהיה בן ששים ושלוש, ועוד התעכב ארבע עשרה שנה בבית מדרשו של עבר, ועוד עבד שבע שנים, כך שלמעשה התחתן בגיל שמונים וארבע. וכי לא ידעו אבותינו הקדושים את דברי חז"ל (קידושין כט, ב): "עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי יישא אישה, כיוון שהגיע לעשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו"?

אלא שלבנות משפחה שממנה יצמח עם ישראל זה לא דבר פשוט. לא מדובר בהמשך רציף של מה שהיה עד אז, אלא בהתחלה חדשה. לשם כך נצטרכו להרבה הכנות, ולכן נתעכבו.

גם היום, לאנשים הרגילים – קל להתחתן. הם נשענים על ההכנות של אבותינו הקדושים, ומכוחם הם ממשיכים לבנות את שלשלת משפחות ישראל. לעומתם, יש אנשים מיוחדים, בעלי כשרונות חדשים, שכדי להוציא את כוחותיהם אל הפועל הם נצרכים להרבה הכנות, ולהרבה סייעתא דשמייא.
נחמת עקרים

וזו אחת הסיבות שהיו האמהות עקרות. קל ללדת ילדים רגילים, שאינם נדרשים לחדש דברים משמעותיים בעולם. אבל, שלאברהם ושרה ייוולד בן שייעקד על גבי המזבח, וייסד דרך בעבודת ה' – זהו דבר חדש ומהפכני. מחסומים ומעצורים רבים עמדו בדרכם. ורק לאחר ששיברו את כל המחיצות בתיקון מידותיהם ובתפילותיהם, נפתחו השערים, ונולד להם יצחק. וכן היה עד שנולד יעקב, וכן היה עד שנולד יוסף.

לעיתים המעצורים קשים כל כך, עד שזוג מסוים אינו יכול כלל להוליד. כי לפי עניינם המיוחד, המציאות עדיין לא בשלה לקבלת הילד המיוחד שלהם. בתיקוניהם ותפילותיהם הם משברים כמה מחיצות, ופותחים כמה שערים, ובזכותם, בדור מאוחר יותר, אחרים הבאים מכוחם יצליחו להוריד את הנשמות הללו לעולם. 

תבניות בשר וחלב שהתחלפו

פעמים רבות נשאלתי, מה דין תבנית אפייה בשרית שבטעות אפו בה דבר חלבי (וכן להפך), האם ניתן להכשירה. ועוד שאלה שכיחה מאוד: מה הדין כאשר ישנה תבנית שבמשך תקופה לא השתמשו בה, ונשכח האם הייתה חלבית או בשרית. לתועלת הציבור הנני מביא את התשובה בקיצור:

אם עברו עשרים וארבע שעות בין השימוש הבשרי לחלבי, ובין השימוש הבשרי לחלבי ניקו את התבנית – אפשר להכשירה על ידי הגעלה או ליבון קל (כדין "היתרא בלע"). הדרך הנוחה לכך היא להכניס את התבנית לתנור הדולק על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה. חימום זה נחשב כליבון קל. 

וכן יש לנהוג כאשר אדם שכח אם תבנית מסוימת חלבית או בשרית: אחר שעברו עשרים וארבע שעות מהשימוש האחרון, יכניס אותה לתנור על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה, ואחר כך יוכל לבחור אם תהיה בשרית או חלבית.

אבל מי שטעה והשתמש באותה תבנית לבשרי ולחלבי בתוך עשרים וארבע שעות, למרות שניקו את התבנית באמצע – הכשרתה על ידי ליבון חמור בלבד, כלומר, על ידי הבערתה באש עד שיצאו ממנה ניצוצות. (כדין "איסורא בלע"). בפועל, למי שאוהב להשתמש בכלים נאים יחסית, עדיף לזרוק תבנית זו, כי ליבון חמור יגרום נזק מסוים לתבנית.

מהו פיקוח נפש שדוחה שבת

שאלה: מדוע להסיע בשבת אלף חיילים לצורך פינוי מאחז הוא חילול שבת, ואילו להביא אלף חיילים לחברון כדי לשמור על עשרות אלפי המתפללים במערת המכפלה אינו חילול שבת?

תשובה: כאשר החיים מתנהלים כסידרם, ונשקפת בשבת סכנה ליהודים, מחללים שבת כדי להצילם מהסכנה, שפיקוח נפש דוחה שבת. אבל אסור ליזום בשבת פעילות שמעיקרה אין בה צורך של פיקוח נפש.

וכיוון שאין צורך של פיקוח נפש בפינוי מאחז, וגם לפי הצבא אפשר לבצעו ביום אחר, הרי שזה חילול שבת. וכן אימונים אסור לבצע בשבת, הואיל ואפשר לבצעם בימי החול. אבל כאשר אנשים מתנהגים כדרכם, הולכים לבתי כנסיות, מתארחים במקומות שברצונם להתארח, ונשקפת סכנה לחייהם – צריך לחלל שבת כדי להגן עליהם. ואפילו כשיהודים מחללים שבת בנסיעה למקומות בילוי, אף שהם עושים עבירה – יש לחלל שבת כדי להציל אותם מפיגוע. 

מתן זגרון הי"ד

בחור טוב היה סגן מתן זגרון הי"ד. אוהב התורה, העם והארץ, ובן נאמן וטוב למשפחתו, משפחה יהודית שורשית שתרמה רבות לביטחון המדינה וליישוב הארץ. ימי ילדותו ונעוריו עברו עליו ביישוב איתמר שבלב השומרון. בצבא הצטיין, התקדם, עד שפיקד על מחלקה לוחמת בגדוד נחשון. כשהגיע ליישוב לשבתות התנדב לשמור, כדי שבעלי המשפחות יוכלו להישאר בליל שבת בביתם. 

לפני כשבועיים נהרג על קידוש ה', בעת שירה במחבל שהתכוון לבצע פיגוע התאבדות בתחנת הדלק ליד אריאל. 

תמימות ומסירות

באמצעות דמותו של מתן הי"ד ניתן להכיר מעט את ילדי המתנחלים, אלה שהגנו בגופם על 'חוות גלעד', חטפו מכות מהשוטרים, ובדרך כלל לא החזירו. גם מתן אמר לחבריו שאם לא היה על מדים, היה מתנדב ב'חוות גלעד'. אגב, גלעד זר הי"ד, שעל שמו נקרא המאחז, היה מוותיקי היישוב איתמר.
בגלל היותו בן היישוב איתמר נחשד מתן ב'קיצוניות', וקידומו בצבא עוכב בחצי שנה, אך הוא לא נטר על כך, המשיך לאהוב את הצבא ולשרת במסירות. 

לפני כחודש כתב בתמימות: "גיליתי שמי שנהרג בצבא, ההורים שלו מקבלים את כל הציוד שלו, כולל ראיית לילה, משקפות, נשקו, פשוט הכל. זה ממש אחלה, כי אני יחתום על המון ציוד, שאם כבר חס ושלום יקרה משהו, ההורים שלי יוכלו להשתמש בזה, ואפשר להגיד אפילו "שהיישוב ישמח"… (שיהיה ליישוב ציוד להתגונן מפני המחבלים. 12 קורבנות נפלו מבני היישוב איתמר במלחמת אוסלו. אגב, אין נותנים את הציוד להורים…)

עוד כתב: "למות בפעילות מבצעית, כשאתה הולך לעצור מתאבד שהולך להתפוצץ בתל אביב, זה כבוד… אני לא מתכוון כבוד שמכבדים אותך, אלא כבוד למות (למען מטרה), אתה לא מת ללא מטרה. אתה לא קורבן של תאונת דרכים, פיגוע תופת. אתה לוחם שנפל בהגנת המולדת שלו.
רק ככה הייתי רוצה למות. לא מזקנה, תאונה, פיגוע וכדומה. רק ככה. לדעת שנהרגתי למען מטרה. למען המולדת. למען העורף שלי, למען ההמשך, למען העם שבדרך. הייתי באמת מוכן למות עכשיו אם בוודאות אחרי המוות שלי העם פה יחיה כמו עם מתוקן, שיהיה חזק ואיתן".

דברים רבים נאמרו בהלווייתו על אהבתו את הארץ, את השומרון. זה רגיל, כאלה הם ילדי המתנחלים. אבל סיפור אחד ריגש אותי מכל. בשעות הקטנות של הלילה האחרון לחייו הגיע מתן ליישוב, והנה אביו שומר בשער. מיד דרש מאביו ללכת לישון, והוא החליפו בשמירה. "שאני יהיה ביישוב ואבא ישמור בלילה ולא יישן – זהו מצב בלתי אפשרי". 

יהי זכרו ברוך.


ילדי המתנחלים

כאלה הם ילדי המתנחלים: תמימים וגיבורים, ונאמנים עד מאוד. יש שהם קשים ומחוספסים. זה עוזר לעמוד בקשיים. ויש להם לב טוב.

הם גדלים בשממות הגדולות שבלב ארצנו, סביבם סלעים קשים והרים שוממים שמתכסים בקיץ בקוצים ודרדרים. בגאיות שמסביב שוכנים מרצחים חורצי מזימות. מעת לעת הם משתתפים בהלוויות הקדושים. הם יודעים שגם מקרב בני עמם יש שמנאצים אותם, ואף על פי כן הם מוכנים להגן בגופם על יושבי תל אביב. ואחרי הצבא רבים מהם חוזרים ליישובים ומתנחלים בגבעות השוממות.