כל הפוסטים של צוות אתר הר ברכה

ישיבת הר ברכה

איך יוצאים ממילכוד הרווקות

התלבטות ממושכת נובעת מרגישות מוגזמת לחסרונות באופי או במראה ● אומץ להחליט מתוך קדושת המצווה ● האם יש מקום לנישואין ללא אהבה ● האם הזיווג מוכתב מלמעלה? ● הפיכת זוגיות שבדיעבד לזיווג מובחרת באמצעות עבודה

האם בחור מתלבט נוהג כשורה

שאלה: אני בחור דתי בן שלושים ואחת, מסודר בעבודה טובה, ממשפחה מכובדת, שמעוניין מאוד להינשא. כבר נפגשתי עם עשרות בנות כדי לבדוק התאמה לנישואים, ועדיין לא מצאתי בחורה שמתאימה לי באופן מושלם. אמנם פגשתי בנות טובות מאוד, שאף רצו להתחתן איתי, אבל לא הייתה בתוכי ודאות שאחת מהן מתאימה לי. ניסיתי לחזק את הקשר איתן, אבל לא היה לי ביטחון שאכן זו בת הזוג שלי, ולבסוף נאלצתי להפסיק את הקשר. טוענים כנגדי שאני בררן. אבל לפי אמונתי, כאשר אפגש עם הבחורה המתאימה אדע זאת בוודאות, ולכן כל זמן שאינני מרגיש שלם במאת האחוזים עם עצמי אינני מוכן להמר בהחלטה גורלית שכזו. האם הנני נוהג כראוי, ומה עלי לעשות?
תשובה: כפי הנראה אתה בעל רגישות גבוהה לכל פגם קטן באופי או במראה. לכן, למרות המעלות הגדולות של הבנות שאתה נפגש עימן – החיסרון שאתה חש בו בחריפות מקשה עליך לחשוב ולהתקדם באופן חיובי. לתכונת הרגישות הגבוהה שלך מעלות רבות, אבל לבחירת בת הזוג היא מכשול. ההחלטה צריכה לבוא מתוך מבט כללי, ומי שמתקשה להתעלם מפרטים מסוימים מתקשה מאוד בהחלטה זו, וככל שהוא מבוגר יותר כך ההחלטה נעשית קשה יותר. 

הדרך הטובה ביותר לצאת ממעגל הסיבוך היא על ידי החזרה אל התורה שציוותה אותנו להינשא ולהוליד בן ובת, ומתוך קדושת המצווה תקבל את הכוח להחליט. 


שאלה: האם אפשר להתחתן בלי לאהוב?

תשובה: ברור שאי אפשר לקיים את מצוות הנישואין בלי לאהוב את בת זוגך. וככל שהאהבה בינך לבין אשתך תהיה גדולה יותר כך תקיים את מצוות הנישואין באופן נעלה יותר. וכן אמרו בשם האר"י הקדוש, שהקיום השלם ביותר של מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מתקיים בין איש ואשתו. אבל גם אם האהבה שבינך לאשתך תהיה רגילה, גם אז יש לה ערך גדול, וודאי שהיא טובה מלחיות ערירי בלא אהבה. 

יתר על כן, כפי הנראה לפי אופייך, נגזר עליך להגיע לחופה עם ספקות, וספקות אלו מעכבים את האהבה. אבל קרוב לוודאי שאם בחירת בת הזוג תעשה על פי שיקולים הגיוניים של התאמה, רוב הספקות ייעלמו לאחר הנישואין, מפני שמרבית הספקות בנויים על השאלה אולי יש בחורה טובה יותר, ואחר שההחלטה קיבלה תוקף מחייב של קידושין, ספקות אלו הופכים לחסרי משמעות, ועם הזמן מתפוגגים. ואם אחר הנישואין תבנה את הקשר עם זוגתך כראוי, תגיע לבסוף לאהבה שלמה.
כללו של דבר, כיוון שכבר נפגשת עם עשרות בנות, עליך לפשפש בזיכרונך בין אלו שהיו מעונינות להמשיך בקשר אתך, לחשוב מי מביניהן הטובה והמתאימה ביותר עבורך, ולנסות לבנות עימה את הנישואין.


האם לא נגזר עלינו עם מי נתחתן?

שאלה: אבל אמרו חז"ל (סוטה ב, א): "אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני". האם אין זה אומר שיש אחת שהיא המושלמת עבורי, וכל זמן שאינני שלם אם החלטתי משמע שעוד לא פגשתי את זאת שהכריזו עליה בשמים כי היא בת זוגי?

תשובה: הבחירה החופשית היא מהות האדם, ועליה מושתתת כל התורה, בהטילה על האדם את האחריות המלאה על כל מעשיו. וכתב הרמב"ם בתשובותיו (סי' תלו) שהראיה לכך ממה שנאמר בתורה על מי שנשא אשה שחוזר ממלחמת הרשות, שמא ימות במלחמה ואיש אחר ישא את אשתו (דברים כ'). ולכאורה, אם מן השמים הכריזו שאשתו תינשא לפלוני, הרי גם אם יחזור מהמלחמה ימות באופן אחר ואשתו תינשא לאותו שהכריזו עליו בשמים. ואם לא הכריזו על איש אחר, איך יתכן שתינשא לו? וכך כתב התשב"ץ (ח"ב א') שכל מה שקשור למצוות ה', ובכללם מצוות הנישואין, אינו נגזר מן השמים אלא תלוי בבחירת האדם. 

ובכל מקום שנמצא בחז"ל דברים שנראים כסותרים את יסוד הבחירה החופשית, כתב הרמב"ם שאין דבריהם כפשוטם, ובכוונתם לעורר אותנו לרעיון עמוק שאינו סותר את הבחירה החופשית.
בחורים שהפסידו את בת זוגם

שאלה: האם יתכן שהפסדתי את בת זוגי?

תשובה: בהחלט יתכן שכבר פגשת את האישה שאיתה היית יכול לבנות את החיים הטובים והשמחים ביותר, אבל בעיוורונך לא ראית את המעלות שבה, אולי משהו במראה שלה הפריע לך, ובסכלותך ניתקת את הקשר עימה, והיא עכשיו נשואה למישהו אחר…
אפשרויות רבות ב"בת פלוני לפלוני"

שאלה: למה התכוונו חכמים שמכריזים בשמים "בת פלוני לפלוני"?

תשובה: דברים אלו עמוקים ככל דברי חז"ל, אבל ננסה להסבירם באופן שיהיה תואם גם דברי 

הרמב"ם (תשובה תלו) והתשב"ץ (ח"ב א), וגם את דברי המקובלים. לא הכרזה אחת ישנה בשמיים אלא אלפי הכרזות, מהבת הטובה ביותר עבורך ועד הגרועה ביותר. לכולן מכנה משותף, ועל כן כולן מתאימות לבניית הבית אתך (אפשר לומר שמבחינה רוחנית כולן 'בת פלוני', היינו כולן בנות מידה ותכונה מסוימת שמתאימה לך, שאפשר לקרוא לה בחינת 'בת פלוני'). אם תזכה להיטיב את מידותיך ומעשיך תזכה לטובה ביותר, למספר אחת. אם תרד מעט ממדרגתך הרוחנית, תזכה להכרזה מספר שתיים או שלוש. ואם תמשיך לרדת ולהתמהמה תפסיד ותיפול, למשל, למספר שלושים וחמש. 
אם גם מספר שלושים וחמש לא תמצא חן בעיניך, ותראה בה חסרונות שיעכבו אותך מלהתחתן, אתה עלול להמשיך לרדת, וייוותרו עבורך רק הבנות ממספר שבעים ותשע ואילך. וכיוון שתמשיך לחטוא, גם בהן לא תחפוץ, ויתבזבזו לך עוד שנתיים, עד שתהיה ראוי לקבל רק את הבנות ממספר מאתים שבעים ושלוש ואילך. אם תמשיך להשתהות עד גיל שלושים ואחד תמשיך להתדרדר, ואז לא תהיה ראוי אלא להכרזה מספר שמונה מאות ועשרים ותשע. ויש שכבר הגיעו להכרזות האחרונות שבתחתית הרשימה, ה' יצילם.

ואולי באמת אין בך פגם, ולהיפך – בשנים הללו הלכת והתעלית, עד שרק כעת הגעת למדרגה שאתה זכאי לקבל את ההכרזה מספר אחת.

הרווק: לפי ההצעות שאני מקבל לאחרונה, נדמה לי שכבר הגעתי לתחתית הרשימה.
תשובה: לא בבנות הפגם אלא בך. גם בנות אלו היו מספר 1 עבור מישהו, וגם הן הפסידו, ונותרת רק אתה עבורן…

הפמיניסטית: תמיד ידעתי שיש לבנים בעיות חמורות.

תשובה: לבנות יש בעיות לא פחות קשות, ובעקבות הצדדים הרעים שבפמיניזים נוספו עוד מספר בעיות. 

כוח התשובה

הרווק: אז עלי להתחתן כעת עם הבחורה מספר אלף ושבע מאות?

תשובה: גם להתחתן עם הבחורה מספר אלף ושבע מאות טוב יותר מאשר לא להתחתן, או להתחתן לבסוף עם מספר שלושת אלפים. אבל חובה לדעת דבר נוסף: כוח התשובה עצום לשנות דברים מהיסוד. כי גם אם תתחתן עם בחורה מספר אלף ושבע מאות, אם תעמיקו את הקשר ביניכם ברצון עמוק לאהוב ולהעניק, תזכו לחשוף רבדים פנימיים, ותוכלו לעלות אט אט בסולם, והנה תגיעו למספר אלף. וכשתצליחו לעבור את המשברים והקשיים ולצאת מהם מחוזקים, תוכלו להמשיך לעלות למספר שלוש מאות. ואם תתעמקו בתורה ותהדרו במצוות, ותרבו בחסד וצדקה, ותשקיעו בחינוך ילדיכם, וביתכם יהיה פתוח לעניים ולכל דבר שבקדושה, תוכלו להתעלות עוד ועוד עד שתגיעו בחזרה למספר אחד. אמנם תעברו בדרככם קשיים רבים, תצטרכו ללעוס סלעים ולרככם, אבל ההתגברות על המכשולים תגרום לנביעה גדולה של כוחות חדשים. ולכן האחד שלכם יהיה גדול מהאחד המקורי, כי תגיעו אליו מתוך עבודה וההעמקה. וזהו שאמרו חכמים (ברכות לד, ב): "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים".

וכן מנגד, גם מי שזכה להתחתן מלכתחילה עם מספר אחד, אף שיהיה קל לו מאוד לבנות את חייו באהבה ובשמחה, מכל מקום אם יתעקש לקלקל, יכעס, לא יבין, יוכל להתדרדר מטה מטה.
האדם עולם קטן

שאלה: איך אישה שאינה האידיאלית עבורי תהפוך לאידיאלית?

תשובה: כל אדם הוא עולם שלם, וכאשר שני בני זוג נישאים ובונים את חייהם יחד באהבה לשם שמיים, הרי שהם חושפים מתוך מעמקי נפשם מרכיבים הנצרכים לבניית הקשר שביניהם. ואף התכונות שמלכתחילה היו אמורות להוות מחסום ביניהם, מכוח התשובה הן גורמות להם להעמיק יותר עד הרובד שמכוחו אפשר להפוך את היחס לאותן התכונות ולכוון אותן לטובה. 

שאלה: אז אם כן אין מה לדאוג, אני רשאי להמשיך ולחפש שהרי תמיד אפשר לחזור ולתקן ולשוב בתשובה?

תשובה: על זה אמרו חז"ל (יומא פה, ב): "האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה".
לפיכך, מכאן ולהבא תחפש את בת זוגך בהיגיון. עליך למצוא את הבחורה הטובה ביותר האפשרית עבורך. ויהי רצון שתזכה לקיים עימה בשלמות את מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ויתקיימו בך דברי חכמים: "כל הנושא אישה לשם שמים דרכיו מוצלחים, ויש לו חלק לעולם הבא, ולסוף יוצאין ממנו בנים שמושיעים את ישראל" (יל"ש כי תצא, מדרש שכל טוב).

מה עושים עם עולים שאינם יהודים?

עם כל הצער על שבין העולים יש גם גויים – העלייה מרוסיה היא קידוש ה' ● לקרב בעבותות אהבה את הרוצים להתגייר ● למנוע עידוד עליית גויים ע"י שליחי הסוכנות ● האם בני אשכנז הרגילים בהברה ספרדית צריכים לחזור למסורת אבותם? ● כבוד תלמידי חכמים

העלייה מברית המועצות לשעבר

שאלה: שנים רבות ציפינו והתפללנו לעליית היהודים מברית המועצות לשעבר; והנה, כאשר נפתחו השערים הגיעה אכן עלייה גדולה, אך למרבה הצער יחד עם המוני היהודים הגיעו גם המוני גויים: מהם בני יהודים, מהם קרובים רחוקים ומהם גויים גמורים. האם ראוי לשמוח על עלייה זו?

תשובה: למרות הצללים שמלווים את עליית יהודי ברית המועצות לשעבר, יש לשמוח על עלייתם. וכך היה מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל חוזר ומזכיר את דברי הירושלמי (קידושין פ"ד מ"א): "גדול קידוש ה' מחילול ה'". והיה שואל, מה החידוש בזה? הרי ברור שקידוש ה' הוא טוב וגדול מחילול ה'! אלא שישנם לפעמים מצבים מיוחדים בהם נפגשים יחד דברים גדולים ומסובכים מאוד, ובאותו עניין עצמו קיים גם קידוש ה' וגם חילול ה'. מצב זה הוא קרוב למצבנו עכשיו במדינה, בענייניה הציבוריים-חברתיים (נאמר בשנת תשל"ג). חילול ה' הוא הדבר היותר נורא והיותר גרוע שבעולם. 

לעומת זאת, ערך כל המצוות הוא להרבות קידוש ה'. כשיש מצב בחיי היחיד או בחיי הציבור והחברה, בו יש צדדים של קידוש ה' וגם של חילול ה', רחמנא ליצלן, באים למבוכה נוראה, מה עלינו לעשות?… יש נוסח האומר שבמצבים כאלה "שב ואל תעשה עדיף". כנגד זה באה הדרכת חז"ל… אם אתה יודע שבאמת יש מציאות של קידוש ה' כשצד חילול ה' מפריע, בכל זאת צריך גבורה לעשות את קידוש ה', למרות הצד של חילול ה'. זהו פסק הלכה: צד קידוש ה' הוא מכריע ועדיף על הצד השלילי (שיחות הרצי"ה שמות ע' 369).

האחריות לשיפור המצב

עם זאת, עלינו לעשות ככל שביכולתנו כדי לקלוט את היהודים שעלו לארץ, ולקרבם לתורה לעם ולארץ. יש לממש את מלא הפוטנציאל האדיר הטמון בהם, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינת כוחות הנפש החדשים העשויים להצמיח פטריוטיזים יהודי בריא וישר. את בני היהודים הרוצים להתגייר, כמו כל גוי הגון החפץ באמת להתגייר, עלינו לקרב בעבותות אהבה, כדרך שקרב הלל הזקן את הגרים שבאו לפניו, והבחין בהם שהם רוצים באמת להצטרף לעם ישראל, למרות שהיו להם טעויות חמורות בהבנת היהדות (שבת לא ע' א).

במקביל, עלינו לפעול כדי לשנות את ההנחיות שניתנו לאנשי הסוכנות היהודית, שכיום ממריצים גויים לעלות ארצה. עליהם לקבל הנחיות חדשות על פיהם יפעלו רק להעלאת יהודים, או קרובי יהודים החפצים באמת ובתמים להידבק בעם ישראל ובתרבותו.

המתרגל להתפלל שלא בנוסח אבותיו

שאלה: מה דינו של מי שאביו והוא התרגלו להתפלל בנוסח מסוים שאינו נוסח משפחתם. האם על הבן להשתדל לחזור לנוסח הסבא, או שהואיל וכבר התרגל בנוסח מסוים, רשאי להמשיך להתפלל בו?

תשובה: ככלל נכון שאדם יתפלל וינהג כמסורת בית אביו. ואין הכוונה דווקא לאביו, אלא למשפחת אביו לדורותיה. למשל, אם אביו וסבו לא נהגו להתפלל, הבן שחזר בעז"ה בתשובה צריך להתפלל לכתחילה בנוסח בית אביו. 

אמנם מי שכבר התרגל בנוסח מסוים, לעיתים קשה לו לשנותו. הוא התרגל למנגינות, לסידור, ושינוי יכול לפגום בכוונתו. בנוסף לכך יש חשש שאולי האב ייפגע מכך שבנו משנה מהנוסח שבו הוא עצמו מתפלל. ואולי נכון לנהוג שכשהוא ביחד עם אביו יתפלל כאביו, ובמקום אחר כנוסח בית אביו. וכיוון שלשאלה זו השלכות רבות, ראוי לשאול בזה שאלת חכם.

מנהג החסידים ששינו מנוסח אשכנז

שאלה דומה התעוררה אצל בני משפחות חסידים, שלמדו בישיבות ליטאיות והתרגלו להתפלל שם בנוסח אשכנז, ואחר שיצאו מהישיבה התלבטו האם להמשיך להתפלל בנוסח אשכנז כפי שהם רגילים, או שעליהם לחזור לנוסח ספרד-חסידי כמנהג הוריהם. ורבנים בעלי נוסח אשכנז הורו, שמעיקר הדין עליהם להמשיך להתפלל בנוסח אשכנז, שכן בעבר כל יהודי אשכנז התפללו בנוסח אשכנז, והחסידים לפני כמאתיים שינו נוסחם. ואף שאחר כל כך הרבה שנים אין מורים לבני החסידים לחזור לנוסח אשכנז, מכל מקום מי שכבר התרגל בנוסח אשכנז, מוטב שימשיך להתפלל בו, שזהו נוסח אבותיו האמיתי (אג"מ או"ח ב, כד). ורבני החסידים מורים שעליהם לחזור לנוסח החסידי. וטעמם, שאם אחר שכל יהודי אירופה התפללו בנוסח אשכנז הורו גדולי החסידים לשנות לנוסח ספרד-חסידי, כדי שיתאים לכוונות האר"י – קל וחומר למי שכבר נולד במשפחה חסידית שעליו להמשיך להתפלל בנוסח חסידי. ולמעשה, הואיל ויש דעות לכאן ולכאן, רשאי השואל לבחור כיצד לנהוג, וטוב שיתייעץ על כך עם רבו.

אשכנזים שמתפללים במבטא ספרדי

שאלה דומה התעוררה בקרב עולי אשכנז מהציבור הדתי-לאומי. לפני כשלושה דורות, עם תחילת קיבוץ הגלויות, הורגש צורך למזג את כל הגלויות, ולהחזיר את העם היהודי לשפתו העברית. כדי לאחד את כולם סביב מבטא אחד, בחרו במבטא הספרדי. ואמנם דעת מרן הרב קוק זצ"ל ועוד פוסקים רבים, שכל עדה צריכה לשמור בתפילה על מבטאה. אלא שבפועל, כיוון שהעברית המדוברת היתה בהגייה הספרדית, נשתרשה הגייה זו בקרב רבים מיוצאי אשכנז. ואף מנהלי המוסדות הדתיים-לאומיים פעלו בעידוד מקצת הרבנים, ובראשם הראשון לציון הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל או"ח א), למען השרשת ההברה הספרדית בקרב כל התלמידים, הן בשיעורי התורה והן בתפילה. 

ויש מן הרבנים שיצאו בתוקף כנגד האשכנזים ששינו את המבטא. ויש שהורו, שגם מי שקשה לו לומר את כל התפילה במבטא אשכנזי, לכל הפחות את שם השם עליו לבטא בהגייה האשכנזית, מפני שבשם השם בולט יותר יתרונה הדקדוקי (הר צבי או"ח א, ד; אז נדברו ח"ג, מח, א, עפ"י חזו"א).

אולם למעשה, אין הרבנים מעודדים את תלמידיהם לשנות את מבטאם. שהואיל והמבטא הספרדי כשר כמו האשכנזי, ובו הכל רגילים לדבר, אין צורך להתאמץ לחזור למנהג הישן. וכך כתב הרב הראשי לישראל הרב אונטרמן (וכמה מרבני הספרדים שמחו על כך, יעויין בישכיל עבדי ח"ב או"ח ג', ויבי"א ח"ו או"ח יא). ודעת מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שאף שמצד הדין ראוי שכל אשכנזי יתפלל בהברה אשכנזית, אם המאמץ לשנות את המבטא יגרום להסחת הדעת מכוונת התפילה, עדיף שלא לשנות את ההגייה. 

ומי שכבר מתפלל במבטא ספרדי, מוטב שגם את שם השם יאמר במבטא ספרדי, כדי שלא לערבב את המבטאים. ויש מי שחושש שהמערב את המבטאים אפילו בדיעבד לא יצא (הגרי"א הנקין, כמובא בשערים המצוינים בהלכה יח, ה). לפיכך נוהגים לומר את כל התפילה, כולל שם השם, במבטא ספרדי. 

ובדיעבד אי אפשר שלא להכיר גם בתועלת שצמחה מכך שבני כל הציבור הדתי-לאומי מדברים ומתפללים במבטא אחד, שעל ידי כך יכולים בני העדות השונות להתפלל ביחד בבתי הכנסת וללמוד ביחד בישיבות. ומתוך כך בני העדות השונות מתקשרים ומתחתנים זה עם זה, והעם מתלכד ומתאחד.

כבוד תלמידי חכמים

שאלה: האם משמעות הביקורת שנכתבה על הרבנים שתמכו בהקמת ועדת קהאן ובהסכמי אוסלו, שאין ראוי לכבדם?

תשובה: חס ושלום. מצווה לכבד כל תלמיד חכם. וכפי שדרש ר' עקיבא על הפסוק "את ה' אלקיך תירא" – לרבות תלמידי חכמים. ואף אני קם לכבוד אותם תלמידי חכמים שליט"א (אגב: הרב עמיטל שליט"א כובד בחתונתי בקריאת הכתובה. זה היה כחודשיים לאחר הקמת ועדת קהאן). וכן ברור שיש לכבד מאוד את זכרו ותורתו של אחד מגדולי הדור, הרב י"ד סולובייצ'יק זצ"ל. ואף זכיתי בעז"ה ללמוד מתורתו דרך ספריו הנפלאים. ואע"פ כן ראויה הביקורת על עמדותיהם המדיניות להישמע בציבור, מפני שמדובר בנושא המשפיע על חיינו ועתידנו. ובמיוחד כאשר העמדה הרווחת בקרב רוב גדולי ישראל מנוגדת לעמדתם. 

ויתקיימו בנו דברי חז"ל (קידושין ל, ב): "ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: את והב בסופה".

בוסריות מוסרית ותוצאותיה

בגלל ועדת קאהן הפכה ישראל לאחראית עיקרית לטבח של נוצרים בידי מוסלמים ● בלחצם של רבני מימד כפתה המפד"ל את הקמת הוועדה, בניגוד לדעת הרב גורן והרב ישראלי ● את התוצאות רואים היום בבלגיה ● סגולת ישראל המתגלית דווקא בפרשת העגל

ועדת קהן

לפני כעשרים שנה, בראש השנה תשמ"ג, אחר שצה"ל כבש את דרום לבנון וביירות, ונתן לבעלי בריתו הנוצרים לשלוט במחנות הפליטים שבביירות, טבחו הנוצרים בשנואי נפשם הפלשתינאים.
אישים מחוגי השמאל יצאו בהאשמות חמורות כנגד ממשלת בגין, שהיא האחראית הישירה למעשי הטבח בסברה ושתילה. גם בעולם, חברו אישי מצפון עם האנטישמיים למיניהם, למסע גינויים חריף כנגד מדינת ישראל וצה"ל.
התביעה הנחרצת של חוגי השמאל, התקשורת ואישי מצפון, שהממשלה תקים ועדת חקירה ממלכתית עם סמכויות רחבות לבדוק מי היה אשם במחדל שהביא לרציחתם של הפלשתינאים על ידי הנוצרים בלבנון.
הממשלה מתוך אחריות לשמה הטוב של מדינת ישראל, ביקשה להוריד את הנושא מסדר היום, לברר את מהלך העניינים בשקט, להסיק מסקנות כדי שמחדלים כאלה לא יקרו שנית. הממשלה חששה שמא עצם הקמת ועדת החקירה תהיה כהודאה שישראל אכן אחראית לטבח.
כי אף שהיה מחדל מצד צה"ל, בכל אופן ברור היה שצה"ל לא השתתף בפועל בטבח, לא במעשה ואף לא בעידוד. וכאשר ימצאו אשמים ברשלנות, העולם כבר יאשימם ברצח עצמו, ויכתים בכך את מדינת ישראל כמי שעוסקת בטבח עם.
במשך שבועות התחמק מר מנחם בגין מהקמת ועדת חקירה. גם הרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן זצ"ל ורובם המכריע של רבני ישראל סברו שאין להקים ועדת חקירה, וכי האחריות שלנו על מה שארע שם היא צדדית. ובמיוחד חששו שמא הקמת הועדה ומסקנותיה יגבירו את האנטישמיות בעולם. זו היתה גם עמדתה של "אגודת ישראל" שהתנגדה להקמת ועדת חקירה.
בפועל, אחר לחצים מרובים, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט קהן. למסקנת הועדה אכן אריאל שרון שר הבטחון, והרמטכ"ל רפאל איתן ועוד מספר קצינים התרשלו בכך שמסרו את מחנות הפליטים לשליטתם של הנוצרים. עקב כך הועבר אריאל שרון מתפקידו, כהונת הרמטכ"ל קוצרה בכך שלא הוארכה כמתוכנן. ובעולם נתקבעה העובדה כי צה"ל הוא אחד הצבאות המרושעים, העוסק בטבח אכזרי כל כך, עד שאפילו הישראלים עצמם נאלצו להודות בכך ולפטר מספר אישים בכירים מתפקידיהם.

עמדת המפד"ל

למעשה לא היתה צריכה כלל לקום ועדת החקירה, הליכוד ושותפיו התנגדו להקמתה. אלא שהמפד"ל, שבלעדיה הממשלה לא יכלה להתקיים, תבעה את הקמת ועדת החקירה. כבר ביום ד' בתשרי תשמ"ג היתה הכותרת הראשית בעיתון "הצופה": "המפד"ל תובעת חקירה בפרשת הטבח בבירות". בו' תשרי נכתב בכותרת: "בגין מבטיח למפד"ל: תערך בדיקת אירועי הטבח בבירות. נציגי מדינה זרה פנו רשמית בדבר נכונות המפד"ל להפיל את הממשלה. המר: אין מגעים עם האופיזיציה".

ראשי ישיבת הר עציון

ראשי ישיבת ההסדר הר עציון תבעו בתוקף מהמפד"ל ללחוץ להקמת הועדה. הרב ליכטנישטיין פרסם בכ"ח תשרי ב"הצופה" פנייה אישית שכותרתה: "החזרת הגאוה הלאומית וזקיפות הקומה הישראלית". ובתוך המאמר כתב: "ובצד המאורע עצמו, אין ספק שהסירוב הראשוני התמוה לכונן ועדת חקירה ממלכתית לבדוק את הנושא הטיל צל כבד על כולנו – השפיל קרן ישראל וחילל שם שמיים מחוץ, עורר חששות ומחלוקות מבית. הצורך בחקירה כזו דחוף גם מפאת שיקולים מדיניים צרופים – כדי לטהר את שמנו בזירה הבינלאומית, וכדי לסלק המבוכה הסוררת בין אחינו בני ישראל בכל אתר ואתר". במאמרו פיקפק אם אפשר לומר שהכל בשגגה, וגם אם הכל בשגגה, הרי ששגגה נחשבת לחטא, ויש לחוטא אחריות על שגגתו. הרב עמיטל ביום שישי כ"א תשרי כתב: "…על הטבח בסברה ושתילה צריכה היתה לבוא תגובה אינסטנקטיבית מיידית, של כל עם ישראל, תגובה של תדהמה ורתיעה… לו ארע חלילה טבח ביהודים באיזו מדינה בעולם – האם לא היינו טוענים שממשלת אותה המדינה אחראית ישירות למעשי המרצחים?". לפיכך הוא סבר שאף ועדת חקירה אינה מספקת אלא צריך למנות במקומה חבר מושבעים. (תודה לחגית בר-און על הבאת הציטוטים).

הרב סלובייציק זצ"ל

סופר "הצופה" בארצות הברית, דיווח שבדרך כלל כשהיה בא לסוכתו של הגאון הרב סלובייציק זצ"ל, הרב היה מדבר בדברי תורה ואח"כ מתעניין במצב החברתי והפוליטי בארץ. והנה אותה השנה, תשמ"ג, מיד כשנכנס החל הרב להפנות כלפיו שאלות נוקבות ודברי תוכחה וזירוז – למה שרי המפד"ל משתהים ולא דורשים מיד ובתוקף הקמת ועדת חקירה לבירור העניין.

הרב ישראלי זצ"ל

בתגובה לתביעה להקים ועדת חקירה ולהטיל בכך את האחריות על צה"ל, העביר מו"ר הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל שיעור כללי בישיבת "מרכז הרב", שעיקרו להוכיח כי אין האשם בנו, ואין אנו צריכים לקחת אחריות על פשעיהם ועל המלחמות שבינם לבין עצמם.
לאחר השיעור ליווה ידידי הרב זאב סולטנוביץ את הגאון הרב ישראלי לביתו, ושאלו בדרך, הלא התפרסם ב"הצופה" כי הרב סלובייציק בעצמו תבע והמריץ את שרי המפד"ל שינקטו עמדה תקיפה למען הקמת ועדת החקירה, וראה בזה קידוש ה'. ותשובת הרב ישראלי היתה קצרה וחד משמעית: "במחשכים הושיבני זו תלמודה של בבל" ולא יסף. (מקור הציטוט מסנהדרין כד, א).

סוף דבר

מאז ועד היום מואשמת מדינת ישראל בפי שונאיה המרובים כרוצחת לתאבון, כאשר מסקנות ועדת קהן משמשות הוכחה ניצחת לכך. בעקבות אותה ועדה מואשם בימים אלו ראש ממשלת ישראל בפשעי מלחמה בבלגיה, ויש חוששים שזאת רק ההתחלה.

בעקבות ועדת החקירה הפנתה ישראל את עורפה לשותפיה הנוצרים בלבנון. מרוב צדקנות מדינת ישראל לא הצליחה לעמוד בהתחייבויות שלה כלפי בני בריתה היחידים במזרח התיכון. היא בגדה בנוצרים שבלבנון ואח"כ בצבא דרום לבנון. לו היינו מצליחים לשמור על יחסינו הטובים עמם, היה בכך משום פתח למעט את השנאה כלפינו בעולם, לפחות בחלק הנוצרי, והיינו מחלישים בכך את השפעת סוריה אירן וארגוני המחבלים למיניהם, שהפכו את לבנון לאחד מבסיסי פעולתם.

מסקנות ועדת החקירה גרמו לכך שלא נוכל יותר לכרות ברית עם שום גורם במזרח התיכון, מפני שבכל עת שהוא ינהג כפי שמקובל באיזור, יבואו צדקנים ויאמרו כי עלינו להפנות לו את ערפנו, יעמידו את אלו שעמדו איתו במגעים לפני וועדת חקירה וימררו את חייהם. 

לאחר שנים, אותם גורמים מהשמאל שתבעו את הקמת ועדת החקירה החלו לפעול למען טיהור שמם של רוצחים מושחתים כערפאת וכנופייתו ואסאד וחבר מרצחיו. כלפיהם לא היו טענות. הם רצחו על פי החלטתם העצמית, וזה בסדר, כי זה לא באחריותינו. לכן מותר לשאת אליהם עיניים בתקווה, כאל סמלי שלום ואהבה. 

הרצון הבוסרי

לפעמים מתחיל להתפתח איזה רצון טוב לתיקון, אבל עדיין לא הבשיל כראוי. וכאשר בעודו בוסר הוא מכריז על עצמו כעל רעיון בשל ושלם, לא רק שאינו משיג את מגמתו הטובה לתיקון עולם, אלא הוא אף הורס ומשחית יותר. מפני שאת תפישת העולם הישנה, שהיה בה מידה מסוימת של איזון, הוא מאבד, ואילו לתפישה חדשה ובשלה עדיין לא הגיע. וכך, ללא חושים בריאים, הוא פעמים רבות מעדיף לגנות את הטובים הישנים, ומשבח את הרשעים החדשים. 

כך עשו אישי מצפון למחצה בתמיכתם בשלטון הרשע של ברית המועצות, כך עשו 'רודפי השלום' ביחסם אל היטלר ימ"ש, וכך כיום ביחסם למנהיגי אש"ף וחמס.

סגולת ישראל בפרשת כי תשא

לכאורה בפרשת כי תשא אנו לומדים על נפילתם הגדולה של ישראל בחטא העגל. ארבעים יום אחר המעמד הגדול של מתן תורה עשו עגל מסכה, ואמרו "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות לב, ד).

אבל האמת שדווקא בפרשת כי תשא נתגלתה סגולתם של ישראל, שהרי אם חטא חמור שכזה לא גרם לפירוד בין ה' לישראל, סימן הוא שישנה ברית נצח בין ישראל לה', שאפילו החטאים החמורים שבעולם לא יבטלוה. ואכן, אחר שחזרו ישראל בתשובה וה' קיבל את תפילת משה וסלח לישראל, עוד "העיז" משה רבנו לבקש שה' יפלה אותנו מכל העמים. "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה". והסכים ה' – "גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם" (שמות לג, טז-יז). אין זאת אלא שדווקא מתוך המשבר הנורא התברר עד כמה הקשר של ישראל לה' הוא מוחלט, ולכן דווקא אז ביקש משה שיפלה ה' את עם ישראל מכל העמים.

עוד על לימודי חול בגיל תיכון

ערך כפול ללימודי החול: מצד הערך שבידיעת המדעים, ומצד הצורך בהם לפרנסה ודרך ארץ ● אין לדחות את לימודי החול לגיל מופלג ● מה מלמדת עמדת הרב קוק בעניין ´תחכמוני´ ● איך לנהוג בנוסח התפילה כשהאב שינה מנוסח הסב

שאלה: אחר המאמרים והתגובה נוצרה אצלי מבוכה: האם ישיבה לצעירים שמשלבת בה לימודי חול היא בדיעבד או לכתחילה?

תשובה: שתי סיבות ללימודי חול. האחת מפני הערך העצמי שבלימודי החכמות, כדברי התלמוד (שבת עה, א), הרמב"ם (תשובה ק"ן), הגר"א (כמובא בהקדמה לפאת השולחן) ועוד. השנייה משום דרך ארץ, כפי שאמרו חז"ל (אבות ג, יז): "אם אין דרך ארץ אין תורה". ודרך ארץ היא היכולת של אדם לעבוד להתפרנס ולהשתתף בקיומו של עולם, וכיום בלא תעודת בגרות רוב האנשים אינם בדרך ארץ.

לפיכך, מן הסיבה הראשונה אין זה משנה כל כך אם לימודי החול יהיו נלמדים במקביל ללימודי הקודש, או שבשנות הנעורים הראשונות ילמדו רק לימודי קודש ואח"כ ירחיבו בלימודי חול. כמו כן אין צורך ללמוד דווקא את התוכנית המוכתבת על ידי משרד החינוך ללימודי המדעים, אלא יכול כל תלמיד לבחור לעצמו תוכנית שתרחיב את ידיעותיו לפי התחומים הקרובים ללבו ולכשרונותיו.

אולם מן הטעם השני של דרך ארץ יש מעלה לתוכנית לימודים המשלבת לימודי חול עם לימודי קודש, מפני שבפועל יקשה על חלק מהתלמידים להשלים אח"כ את תעודת הבגרות, ורבים מהם יתקשו בפרנסתם ובהשתתפותם ביישובו של עולם.

הנהג בהם מנהג דרך ארץ

סוגיה זו דומה למה שנחלקו במסכת ברכות לה, ב: לדעת רבי ישמעאל צריך אדם לנהוג בדרך ארץ, היינו שיחד עם לימוד התורה יעסוק גם בפרנסתו וביישובו של עולם, ואילו לדעת רבי שמעון בר יוחאי צריך לכתחילה לעסוק בתורה בלבד. ומסכם אביי: "רבים עשו כר´ ישמעאל ועלתה בידם, כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם". וכן רבא אמר לתלמידיו, בבקשה מכם אל תבואו לפני בימי ניסן ותשרי (אלא עסקו בצרכי פרנסתכם), כדי שלא תהיו טרודים במזונותיכם כל השנה.

כך גם לגבי הלימוד לתעודת הבגרות: ההדרכה לרבים היא להנהיג בהם מנהג דרך ארץ, באופן כזה שעד גיל שמונה עשרה יסיימו את מבחני הבגרות. ואע"פ כן אינני שולל את דרך היחידים, כפי שאין לשלול את דרכו של רשב"י.

אלא שגם לפי שיטת רשב"י יש ערך בלימודי חול. ואף שלשיטתו אין צורך בתעודת בגרות – מכל מקום תלמיד חכם שלם צריך להיות מצוי גם במדעים השונים. וברור שאין הכוונה לדחות את תלמודם עד לגיל שמונים, אלא הכוונה שעד לגיל עשרים בערך צריך כל תלמיד ישיבה להיות בעל השקפה רחבה הכוללת ידיעה כללית בחכמות השונות.

עמדת הרב קוק

שאלה: טוענים שמרן הרב קוק זצ"ל התנגד לשילוב לימודי חול עם קודש, וכי ישיבה צריכה להיות על טהרת הקודש. וכן כתב באגרת תרמ"ד, שרק מתלמודי התורה יצמחו תלמידי חכמים, ולא מבתי הספר שמשלבים קודש וחול כדוגמת ´תחכמוני´.

תשובה: אין להשוות את בית הספר תחכמוני דאז לישיבות התיכוניות ולבתי הספר התורניים שלנו. מנהלי בית הספר תחכמוני לא התיימרו כלל לגדל תלמידי חכמים. מראש היה ברור כי תוכנית הלימודים של תחכמוני מבוססת על פשרה מרחיקת לכת, שייעודה העיקרי שמירת המסגרת של אורח החיים הדתי, למען הורים שעיקר רצונם לחנך אדם מודרני, ואע"פ כן מעוניינים שיישאר שומר תורה ומצוות.

אבל על ישיבה שילמדו בה גם מעט לימודי חכמות לצורך ידיעת חכמת הבורא ודרך ארץ – עליה לא דיבר מרן הרב קוק זצ"ל בהתייחסותו לבית ספר תחכמוני.

ולהפך, בכמה מקומות כתב על הצורך שתלמידי חכמים יהיו מצויים בחכמות השונות, כפי שכתב למשל באגרת קמט, על "הצורך הגדול, שיש לנו כעת, לעשות את הבנים, המגודלים בתורה ויראת שמיים, חמושים כפי ההכרח בידיעות השימושיות, הנוגעות לצורכי החיים, למען לא יהיו הם בגדלם החלק היותר חלש מהאומה…" וכיוצא בזה כתב במאמרו דרישת אלקים (עקבי הצאן עמוד קכט): "על כן עם הגבר עוז התורה, הרחבת החכמה העולמית לפי האפשרי מוכרחת היא. אם אי אפשר לו לכל בן תורה להיות חכם רשמי (בעל תואר) בכל מקצועות המדעים, אבל אפשר לו להיות איש יודע את המצב הכללי של צביון הרוח שבדורו, כדי שידע איך לפרנסו ולהיטיבו".

בנוסף לכך, גם מצד דרך ארץ אין להביא ראייה מדברי מרן הרב קוק, שכן לפני מאה שנה לא היה צורך גדול כל כך בלימודי חול לשם פרנסה, וגם מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל התייחס לתקופה שבה תעודת הבגרות לא נצרכה כל כך, אבל במשך עשרות השנים האחרונות הצורך בה לשם פרנסה גבר מאוד, וכיום היא בכלל דרך ארץ הנזקקת לקיומה של תורה.

ואף מרן הרב קוק עצמו, ששלח את בנו הרב צבי יהודה לתלמוד תורה רגיל בבויסק, שכר למענו מורים פרטיים שלימדוהו את השפה הרוסית והגרמנית, ואף חשבון וכיוצא בזה.

הישיבות התיכוניות כיום

שאלה: האם הישיבות התיכוניות של ימינו ראויות להיחשב כישיבות שהן לכתחילה?

תשובה: ההגדרה ישיבה תיכונית כוללת ישיבות רבות ברמות שונות. ישנן שהן בהחלט בדיעבד, מפני שלימוד התורה שבהן איננו תופס את המקום הראוי לו. ויש ישיבות שבהן הקודש הוא העיקר, והמסגרת שלהן היא לכתחילה במציאות הקיימת.

גם באותן ישיבות התיכוניות שהקודש אינו זוכה למעמד המרכזי הראוי לו, הר"מים בדרך כלל אינם אשמים בכך. אופי הישיבה נקבע בעיקר על ידי ההורים, שמחנכים את ילדיהם ובוחרים את הישיבה שעונה על דרישותיהם. ובישיבות אלו אכן יש מידה רבה של בדיעבד, ואחוז מסוים מבוגריהן אינו ממשיך כראוי בדרך התורה והמצוות. ואע"פ כן, ראוי לשבח את הר"מים באותן ישיבות, שהם מקרבים את נערי ישראל לתורה לפי מה שבכוחם לקלוט, ולא מעט מבוגריהם גדלו ונעשו תלמידי חכמים מובהקים.

בן למשפחה חסידית שהתרגל בנוסח אשכנז

שאלה: אבי שייך למשפחה חסידית, אבל בצעירותו הוא למד בישיבה ליטאית והתרגל להתפלל בנוסח אשכנז. גם אני התרגלתי להתפלל בנוסח אשכנז. בעקבות הדברים שפורסמו בשבוע שעבר, שאלתי האם עלי לחזור לנוסח ספרד-חסידי כמנהג משפחת סבי, או להמשיך בנוסח אשכנז כמו אבי?

תשובה: הכלל הוא שצריך להתפלל בנוסח העדה של אביו, ולכן גם אם אביו שינה לנוסח אחר, הנוסח המסורתי הוא נוסח משפחת האב, ולא נוסחו הפרטי של האב. לפי זה היה ראוי שתחזור להתפלל בנוסח חסידי, וכך אכן מורים הפוסקים החסידיים.

אלא שמנגד, כתבו כמה מגדולי הפוסקים האשכנזים, שהואיל והחסידים עצמם שינו לפני כמאתיים שנה את נוסחם, מנוסח אשכנז המקורי לנוסח ספרד-חסידי התואם יותר את כוונות האר"י ז"ל – הנוסח המסורתי המחייב הוא בעצם נוסח אשכנז. ולכן גם אם אין דורשים כיום מבני משפחות החסידים לחזור לנוסח אשכנז, מכל מקום מי שכבר התרגל בנוסח אבותיו המקורי, ודאי שאינו צריך לשוב ולשנות לנוסח ספרד-חסידי. וכך כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ב, כד).

וכיוון שיש בזה דעות שונות, רשאי השואל להחליט כיצד לנהוג. וטוב להתייעץ בזה עם רב שמכיר אותו, מפני שלהחלטה כזו ישנם היבטים רבים, כמו כיבוד הורים, התאמה לקהילה וחינוך הילדים.

יחד שבטי ישראל

בעיקרי התפילה ההבדלים בין העדות הם מזעריים ● נוסחי כל העדות כשרים ויוצאים בהם ידי חובה ● ראוי להחזיק במסורת האבות גם בהגייה וגם בניגוני התפילה ● שמירה על מסורת אבות מול ערכים אחרים

היווצרות נוסחי התפילה השונים

שאלה: כיצד נוצרו ההבדלים בין נוסחי אשכנז וספרד?

תשובה: בעקבות הגלויות ופיזור הקהילות. אמנם בעיקרי התפילה, היינו במה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, כברכות קריאת שמע ותפילת עמידה, השינויים קלים מאוד. אלו שינויים הנובעים משיבושים שנגרמו עקב טלטולי הגלויות, או מפני שגדולי הפייטנים והרבנים הוסיפו לפעמים מילים או משפטים בתפילה, כדי להדגיש עניין מיוחד, ואותן התוספות נשתרשו בנוסח קהילותיהם.

ואף בסדר הקורבנות ופסוקי דזמרה, שנקבעו בתקופת התלמוד והגאונים, השינויים קטנים. אבל בתוספות שנוספו בתקופת הראשונים, הן בסדר הקורבנות והן במה שאומרים בסיום התפילה, ההבדלים בין העדות נעשים בולטים יותר. כי מה שנהגו להוסיף בספרד לא בהכרח התקבל באשכנז, וכן להפך. במיוחד הדבר בולט בפיוטים שנתחברו בתקופת הגאונים והראשונים, והוכנסו לסדר התפילה בימים הנוראים ובחגים. וכך אנו מוצאים פיוטים שונים לגמרי בסדר תפילות הימים הנוראים בין מנהגי ספרדים ואשכנזים.

ומכל מקום ברור לכולם כי כל נוסח שנתקבל על ידי אחת מעדות ישראל הוא נוסח כשר, וכל מי שיתפלל בו יוצא ידי מצוות התפילה.

ההבדלים בביטוי האותיות והניקוד

גם במנהגי הגיית העברית יש שינויים בין העדות, הן לגבי מבטא האותיות, כמו בהגיית חית ועין, והן לגבי הניקוד, כמו בהגיית קמץ וחולם. ועל בני כל עדה להמשיך במנהגם. ומכל מקום אם שינו יצאו ידי חובתם, שכל המסורות הקיימות בישראל בקריאת האותיות והניקוד כשרות לתפילה. הרב משה פיינשטיין זצ"ל (אג"מ או"ח ג, ה) מוכיח זאת מהנוסח שצריכה האישה החולצת לומר בעת החליצה, שעל פי הדין חובה שתאמר את המילים בלא להבליע שום אות, ועם זאת יוצאים בכל המבטאים השונים שבכל העדות, ומכאן שכל המבטאים כשרים.

דברי האר"י על הנוסחים השונים

מסרו בשם האר"י הקדוש, שבאר שיש שורש עליון להבדלים שבין הנוסחים השונים, שקבלה בידינו כי יש ברקיע שנים עשר חלונות כנגד שנים עשר שבטי ישראל, וכל שבט ושבט עולה תפילתו דרך שער אחד המיוחד לו, והוא סוד שנים עשר שערים הנזכרים בסוף ספר יחזקאל (שער הכוונות דף נ, ד, מ"א סח, א, מ"ב סח, ד).

שאלה: אם שורשי ההבדלים בין הנוסחים נובעים מהשינויים שבין שנים עשר השבטים, מדוע תולים את השינויים בגלויות?

תשובה: אילו זכינו ולא גלינו מארצנו, האחדות בישראל הייתה ניכרת יותר, ועיקר התפילה הייתה נשארת בנוסח אחיד כפי שתיקנוהו אנשי כנסת הגדולה, והשינויים הנובעים מהאופי המיוחד של כל שבט ושבט היו באים לידי ביטוי בתוספות מיוחדות שאחר התפילה ובמנגינות שמלוות את התפילה. אבל אחר שגלינו מארצנו נוצר פירוד בישראל, וההבדלים נעשו חריפים יותר, והגיעו אף לנוסח עיקר התפילה. אלא שגם כאשר גדלו הפירודים שבין העדות, אין השינויים בבחינת טעות, אלא כל שינוי מבטא דגש מסוים המתאים לאופיו המיוחד של שבט אחד מישראל.

שמירת נוסח אבות

שאלה: האם יכול אדם לבחור את הנוסח החביב עליו, או שעליו להמשיך בנוסח אבותיו?

תשובה: ראוי שכל יהודי ימשיך במנהג אבותיו. וכפי שמובא בירושלמי (עירובין ספ"ג), ששלח רבי יוסי לבני הגולה סדר מועדות (היינו נוסח התפילה), אבל הוסיף "אל תשנו ממנהג אבותיכם". כלומר אף שהנוסח ששלחתי לכם הוא מדויק יותר, מכל מקום הואיל ויותר חשוב לשמור על מנהג אבותיכם, לכן אל תשנו. וסמכו עניין זה על הפסוק "אל תטוש תורת אמך" (משלי א, ח).

באילו מקרים מותר לשנות את הנוסח

ואף שצריך כל אדם לשמור על מנהג אבותיו, ברור שמנהג זה אינו חשוב יותר מדינים אחרים, ולכן פעמים רבות שהוא נדחה. למשל, אדם היודע בוודאות כי אם יתפלל בבית הכנסת שבנוסח אבותיו יכוון פחות בתפילתו, ואילו בבית הכנסת שבנוסח אחר יכוון יותר – יבחר את בית הכנסת שבו יכוון יותר, שזהו עיקר התפילה (וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק חו"מ כד). אמנם במקרה של ספק, מוטב שיתפלל בבית הכנסת שבנוסח אבותיו, מפני שלטווח ארוך מסתבר שדווקא בנוסח אבותיו יכוון יותר. כי פעמים שבגיל צעיר אדם אינו מעריך כראוי את הקשר שלו לנוסח אבותיו, אבל עם השנים הוא מגלה את הקשר העמוק שלו דווקא לנוסח זה.

ומי שיש לפניו שני בתי כנסת: באחד מתפללים בנוסח אבותיו, אבל אין מקיימים בו שיעורי תורה, ובשני אמנם מתפללים בנוסח אחר, אבל מתקיימים בו שיעורי תורה. אם הוא מעריך שעל ידי תפילותיו בבית הכנסת שיש בו שיעורי תורה יזכה ללמוד יותר תורה, מוטב שיתפלל בו אף שאינו בנוסח אבותיו. וכן לגבי בחירת ישיבה ללמוד בה, אין להחליט על מקום הלימוד לפי נוסח התפילה, אלא יבחר את הישיבה שבה יוכל להתעלות יותר בתורה ובמצוות.

וכן כאשר ישנם שני בתי כנסת, האחד בנוסח אבותיו, אבל הוא חושש שלא יוכל להתחבר עם קהילת מתפלליו, מפני שהם מבוגרים או צעירים ממנו, או שהם מעטים מידי, או מכל סיבה אחרת. ולעומת זאת, בבית הכנסת שבנוסח האחר ישנה קהילה מגובשת שאליה יוכל להתחבר יותר. אם הוא סבור שעל ידי התפילה בקהילה המגובשת יהיה קשור יותר לקהילה הדתית, ורמתו הרוחנית תעלה או לפחות תישמר יותר – מוטב שיתפלל בה למרות שאינה בנוסח אבותיו.

שמירת המנהגים לכתחילה

שמירת המנהגים כוללת בנוסף לנוסח התפילה, גם את צורת ההגייה, תימנים בהגייה תימנית, ספרדים בהגייה ספרדית, ואשכנזים בהגייה אשכנזית וכו'. וכן ראוי לכתחילה שכל עדה תמשיך להתפלל במנגינות התפילה שלה (ע' רמ"א או"ח תריט, א). כמובן שאפשר להוסיף ולחדש מנגינות, אבל הכוונה שבעיקר התפילה יישמר הניגון המסורתי שנתקדש במשך דורות. לשם כך צריך כל אדם להתפלל לכתחילה בבית כנסת שבנוסח אבותיו.

וצריך לדעת שישנם בישראל עשרות מנהגים. נוסח ספרדים מתחלק לכמה מנהגים. בענייני הלכה, השינויים העיקריים הם בין הנוהגים על פי השולחן ערוך לנוהגים על הבן-איש-חי, ועוד ישנו נוסח של יוצאי צפון אפריקה. ואמנם בענייני הנוסח וההלכה השינויים ביניהם קטנים, אבל במנגינות השינויים גדולים יותר. ואפילו בין עולי צפון אפריקה יש הבדלים במנגינות, עד שבאוזני עולי מרוקו נשמעים עולי אלג'יר כמזייפים, ולאוזני עולי לוב שניהם נשמעים כמזייפים. וכדי לשמור על המנהגים באופן מושלם צריך שיהיו בתי כנסת מיוחדים לעולי טריפולי, לעולי טוניס, לעולי אלג'יר, לעולי מרוקו, וכן לעולי עיראק, לעולי סוריה, לעולי פרס ולעולי טורקיה.

וכן בין עולי אשכנז ישנם מנהגים שונים. ההבדל הגדול ביותר הוא בין החסידים לשאר אשכנזים. אבל ישנם עוד הבדלים משמעותיים בצורת ההגייה ובמנגינות. מנגינותיהם של מתפללי נוסח אשכנז ממערב אירופה שונים לגמרי ממנגינותיהם של מתפללי נוסח אשכנז מליטא. ולגבי ההגייה, יש לפחות ארבעה סוגי הגיות: של עולי ליטא, עולי פולין, עולי גליציה ועולי הונגריה. וכן יש שוני בין החסידיות השונות בכמה מנהגים ובמנגינות. וכן בין התימנים ישנם שני נוסחים עיקריים, 'בלאדים' ו'שאמים'.

שמירת המנהגים מול חיזוק הקהילה

אלא שאם ההקפדה על שמירת המנהגים תגרום לפירוק הקהילה, עדיף לוותר על שמירת המנהגים. מפני שבדרך כלל כאשר הקהילה מגובשת, ומקיימת שיעורי תורה לגברים, לנשים ולילדים, ויש בה פעילות של גמילות חסדים, היא מצליחה לקשר את כל חבריה לתורה ומצוות. ולעומת זאת כאשר הקהילה נחלשת, גם חבריה נחלשים, ובמיוחד הדבר משפיע לרעה על הילדים.

ולכן, אף שלכתחילה טוב שכל אחד יתפלל לפי מנהג אבותיו, מכל מקום אם לשם כך יצטרכו להקים עשרות בתי כנסת קטנטנים, שבקושי יצליחו לקיים בהם מניין, וודאי שלא יהיה בכוחם לארגן שיעורי תורה – אזי עדיף שבני עדות הקרובות במנהגיהם זה לזה יתאחדו כדי להקים קהילה חזקה יותר.

למשל שכל יוצאי צפון אפריקה יתפללו ביחד, ואם גם זה לא יספיק, אז שכל מתפללי נוסח ספרד יתפללו ביחד. בנוסף לכך, אף שמלכתחילה היה ראוי שכל אחד ישמור בדייקנות את כל מנהגיו ונגינותיו, בדיעבד יש גם צד חיובי במיזוג הגלויות. וכיוון שאדם אינו בוחר לעצמו את מקום מגוריו לפי עדתו, ממילא נוצר מצב שהנוסחים הקרובים הולכים ומתלכדים.

לפיכך צריך בכל מקום ומקום לשקול את הערך של שמירת המנהגים מול הערך של הקמת קהילה חזקה ומגובשת. וכאשר יש מספיק משפחות מעולי אותה עדה, עד שיש בכוחם לקיים בית כנסת על טהרת מנהגיהם, מה טוב. אבל כאשר אין להם מספיק משפחות, מוטב שיתלכדו עם עדה הקרובה למנהגיהם, ובלבד שיקימו קהילה חזקה. ואם התלכדות העדות הקרובות לא תספיק לבניית קהילה חזקה, מוטב שבני כל העדות, ספרדים ואשכנזים ותימנים, יתלכדו לקהילה אחת. וסוגיה זו צריכה להישקל בכובד ראש, ובמקום שיש מרא דאתרא, הוא צריך להכריע בשאלות אלו.

הבחירות כמצווה

מעשיה הטובים והרעים של מפלגה נזקפים לזכותם ולחובתם של בוחריה ● מצווה לבחור במפלגה הפועלת למען מטרות חשובות ● הימנעות מלבחור – גאווה וטיפשות ● צל"ש למפד"ל והאיחוד הלאומי על שמירת השלום ●מתי אפשר להתפלל מנחה קצרה

מצווה לבחור במפלגות טובות

הבוחר במפלגה שתפעל למען מטרות חשובות מקיים מצווה – שעל ידו יתקיימו כל אותם מעשים טובים שנעשים ברמה הלאומית. אם בחר במפלגה שלוחמת למען שלמות הארץ ולמען ההתיישבות בכל מרחביה, הרי שהוא מקיים את מצוות יישוב הארץ. ואם בחר במפלגה שמתנגדת לכל נסיגה וויתור לרשעות הפלשתינית, הרי שהוא מקיים מצוות הצלת נפשות, כפי שכבר הוכח לכל יהודי שפוי. אם בחר במפלגה שמקדמת את החינוך לתורה ולאהבת העם והארץ, הרי שקיים מצוות תלמוד תורה, וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה. אם בחר במפלגה שמצאה דרכים לקירוב רחוקים לתורה ומצוות, הרי שסייע לקיום תורה ומצוות. אם בחר במפלגה שמצאה דרכים לחבב את השבת על כלל ישראל, הרי שקיים את מצוות השבת. אם בחר במפלגה שפועלת למען קליטת עלייה, הרי שקיים מצוות יישוב הארץ וחזון קיבוץ הגלויות. אם בחר במפלגה שמפתחת את הכלכלה לרווחת כל התושבים, הרי שקיים מצוות צדקה בדרגה הגבוהה ביותר, שעל ידה יתמעטו העניים בישראל. אם בחר במפלגה שפועלת למען המשפחות החלשות, הרי שקיים מצוות צדקה ברמה הרגילה. אם בחר במפלגה שפועלת למען עידוד הגירתם או גירושם של אויבי ישראל, הרי שפעל למען מצוות "לא ישבו בארצך" על פי כללי גר תושב. אם בחר במפלגה שנלחמת כנגד העוולות שבבתי המשפט ובראשם בית המשפט העליון, ופועלת למען הקמת המשפט על פי התורה, הרי שהוא מקיים את מצוות העמדת שופטים הגונים והורדת שופטים שאינם הגונים.

לעומת זאת, מי שבחר במפלגה שתמכה בנסיגה מחלקי ארץ ישראל – חטא כנגד מצוות יישוב הארץ וגרם לסיכון נפשות. ומי שבחר במפלגה שפוגעת בחינוך התורני – חטא כנגד מצוות תלמוד תורה. ומי שמתכוון לבחור במפלגה התומכת בהקמת מדינה פלשתינית חוטא כנגד מצוות יישוב הארץ ומסכן את נפשות ישראל.

ולפעמים יש מפלגות שטובות בדבר אחד ורעות בדבר אחר, ואזי כשהוא בוחר בהן יש בידו מצווה ועבירה. אבל אם יבחר במפלגה שטובה בכמה דברים, ירבו מצוותיו.

חשיבות ההצבעה של כל יחיד

יש שמתרשלים מלהגיע להצבעה מפני שנדמה להם שהפתק הקטן שלהם נטול חשיבות שהרי צריכים עשרות אלפי קולות עבור כל חבר כנסת. אכן באמת, כל קול הוא אחוז מזערי מכלל הקולות הנצרכים, אבל מצד שני השפעת המצביעים על המערכת הציבורית גדולה כל כך, עד שאפילו קול מזערי שווה הרבה. ואם יצביע למפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה, למרות שמגמותיה טובות, נמצא שמבטל את השפעתו, ובמידה מסוימת אף נותן חילו לזרים, שעל ידי כך כוחן של המפלגות הרעות מתחזק.

אם נבחן את 15 השנים האחרונות, נמצא כי כמעט בכל הקדנציות, חברי כנסת בודדים הכריעו את הכף לטובה או לרעה. בזמן ממשלת רבין הזכורה לשמצה, חברי כנסת בודדים הכריעו את הכף לרעה. ובזמן ממשלת נתניהו, בזכות כמה חברי כנסת בודדים נמנעה נסיגה מחבלי ארץ קודשנו, והופחתה במקצת הסכנה האיומה שנשקפה לנו בעקבות הסכמי אוסלו. גם בזמן ממשלות ברק ושרון, חברי כנסת בודדים מנעו מחדלים נוראים של כניעה נוספת לטרור. לו היה להם יותר כוח, אולי כבר יכולנו בעזרת ה' להכריע את האויב.

ההיבט התקציבי

גם מבחינה תקציבית, אם נחשב למשל, את ההשפעה של חבר כנסת אחד על תקציבי החינוך או ההתיישבות, נמצא שהיא עשויה להגיע למאות מיליוני שקלים. אם נחלק, כדרך משל, שלוש מאות מיליון ש"ח לשלושים אלף בוחרים (השווים ח"כ אחד), נמצא שכל מצביע השפיע על תקציב של כעשרת אלפים ש"ח. לא מעט. ייתכן לפי זה שהצבעה של אדם אחד שקולה כנגד כל התרומות שהוא נותן למוסדות חינוך או ליישוב הארץ במשך שנה, ואולי אף במשך ארבע שנים. כמובן שחשבון זה אינו מדויק – ייתכן שההשפעה של מצביע גדולה יותר וייתכן שפחותה, והדבר תלוי כמובן גם בהרכב הקואליציה. ובכל זאת, חשבון זה יכול לתת איזה כיוון ומשמעות, ולו רק מבחינה כספית, לערכו של כל מצביע.

לכן גם כשצריך לנסוע למרחקים גדולים, ראוי להתאמץ, לבוא ולהצביע.

כשהטיפשות והגאווה מתחברים

יש טיפשים גאוותנים שאינם מבינים את חשיבות הבחירות. הם מבחינים בצדק בצדדים השפלים שבפוליטיקה, אבל אינם מבינים את האחריות המוטלת על כל אחד לפעול לתיקון העולם, ובצדקנות גאוותנית הם מזלזלים בכל האנשים שמתעסקים בבחירות. אבל הרחמנות האמיתית היא עליהם.

ובכלל, השילוב של טיפשות וגאווה הוא שילוב קטלני, מפני שהגאווה לא מאפשרת לטיפש לשמוע את דברי החכמים, והטיפשות אינה מאפשרת לו להבין כי הוא גאוותן, וכך הוא שוקע לתוך עולם של הבל. וכבר אמרו חז"ל: כל מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו (ברכות לג, א).

אבל החכמים מבינים את החשיבות של ההשתתפות בבחירות והפעילות במערכת הפוליטית, ועם זאת כמובן גם מבינים שישנן עוד מערכות השפעה לא פחות חשובות, כמו לימוד תורה, חינוך, התיישבות, חסד ועוד. אלא שלכל מצווה יש שעה, ובשעה שעוסקים בבחירות צריך לבחור במלא הרצינות והאחריות. וכל מי שיכול מצווה עליו להשפיע על חבריו וקרוביו שיחזקו את המפלגות הטובות.

על השלום

ברוך ה', דברי השלום והאהבה בין המפד"ל לאיחוד הלאומי (שגם אני זכיתי לפעול למענם בכתב ובעל פה) הצליחו ופעלו, ועד כתיבת שורות אלו לא היו התנצחויות מכוערות בין נציגי המפד"ל והאיחוד הלאומי. ואף על פי שמטבע הדברים כאשר יש ויכוח בין מפלגות קרובות המתח גובר ואתו ההשמצות ההדדיות, בכל זאת גברה ההכרה שגדול השלום, ונציגי המפלגות בלמו עצמם ונהגו כבוד זה בזה. יהי רצון שבזכות זאת יזכו שתי המפלגות החשובות הללו להצלחה גדולה בבחירות, והשפעתן תגדל ותכריע את הציבוריות הישראלית לטובה.

מתי מותר להתפלל תפילה קצרה

שאלה: בעבודה אנחנו מקיימים מניין לתפילת מנחה. משתתפים במניין כעשרה עד 12 אנשים. האם עלינו להתפלל קודם בלחש ואח"כ חזרת הש"ץ, או שמותר לנו להתפלל תפילה אחת כשהחזן יאמר את שלושת הברכות הראשונות בקול רם?

תשובה: ככלל, צריך להתפלל קודם בלחש ואח"כ חזרת הש"ץ, שכך היא תקנת חכמים. ואף שהטעם ההלכתי לתקנת חזרת הש"ץ הוא כדי להוציא את מי שאינו יודע להתפלל, מכל מקום תקנת חכמים לא זזה ממקומה, וגם כשכולם יודעים להתפלל אומרים חזרת הש"ץ. והמקובלים בארו טעם נוסף לחזרת הש"ץ, שהיא תפילת הרבים, ועל ידה התפילה מתקבלת יותר.

אבל כאשר המניין מצומצם, ויש אחדים שאינם מקפידים לענות אמן, עד שיש חשש שלא יהיו תשעה עונים אחר הש"ץ, אפשר להתפלל תפילה אחת. וכן כאשר ישנם אחדים שמאריכים בתפילתם, וקשה מאוד לציבור להמתין להם – אפשר להתפלל תפילה אחת. וכן כאשר חלק מבני המניין ממהרים מאוד, אפשר להקל ולהתפלל תפילה קצרה.

מתי הציבור מתחיל להתפלל בתפילה קצרה

שאלה: כאשר מתפללים תפילה אחת והחזן אומר את שלושת הברכות הראשונות בקול, מתי הציבור צריך להתחיל תפילת עמידה, יחד עם החזן או כאשר הוא מסיים את שלושת הברכות?

תשובה: יש בזה חילוקי מנהגים. יש אומרים שיתחילו אחר שלושת הברכות של החזן, ויש אומרים שיתחילו עם החזן.

שורש ההבדל בין המנהגים נעוץ ביחס לאמן שאחר ברכת 'הא-ל הקדוש'. לפי הירושלמי זהו אמן חשוב במיוחד, ולכן עדיף שהציבור יענה אחר 'הא-ל הקדוש' אמן ואח"כ יתחיל בתפילה. וכך פסקו הרמ"א והמשנה ברורה (או"ח קכד, ח). ויש אומרים שדינו כשאר אמנים, ואין צורך לעכב את תחילת התפילה עד אחר שיענו אותו, וכך פוסק בעל השו"ע וכך כתב בכף החיים (קכד, י).

אבל כיוון שהדין תלוי בעוד כמה גורמים, נראה להמליץ שבתפילת שחרית כולם יתחילו להתפלל עם החזן, ועל ידי כך יימנעו מהפסקה באמצע ברכת 'אמת ויציב'. ובמנחה, מי שיודע בעצמו שהוא מאריך בתפילתו – טוב שיתחיל עם החזן כדי שיוכל לענות על הקדיש שאחר התפילה. ומי שיודע שהוא מקצר – טוב שיתחיל להתפלל אחר שיסיים החזן 'הא-ל הקדוש', וכך ירוויח עניית אמן, ולא יצטרך להמתין בחינם אחר שיסיים את תפילתו.

ונראה לי שמכמה סיבות שלא כאן המקום לפרטן, המלצה זו טובה לנוהגים במנהגי ספרדים ואשכנזים.

 

על עבודה זרה ועובדים זרים

קדושת פירות ארץ ישראל עולה על קדושת המן ● האלילות של חוץ לארץ: הפרדת רשויות בין חומר לרוח ● בעיית העובדים הזרים: להפוך את העסקתם לבלתי משתלמת ● לסתום את החור במקום לרדוף אחרי העכבר

המן – מזון חינוכי דיאטטי

"ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה" (שמות טז, לה). המן היה לחם חינוכי. הוא חינך לאמונה בהשגחה האלוקית: כיוון שלא יכלו לשמור את המן מיום ליום, היו צריכים להאמין בכל יום שגם מחר ה' יוריד להם מן. הוא חינך לאכילה נכונה (דיאטטית): התאוותנים שרצו לאכול יותר מכפי צורכם, ולשם כך אספו חתיכות מרובות, נעשתה להם קליפתו עבה, עד שלבסוף קיבלו גם הם רק את השיעור הראוי להם לאותו היום. הוא חינך לשמירת שבת, כשירד ביום השישי כפול. וכיוון שהיו פטורים מטרדת הפרנסה יכלו להפנות עצמם ללימוד התורה במשך כל ארבעים השנה. וזהו שאמר ר' שמעון בן יוחאי: "לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש, ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה ומהיכן היה לובש ומתכסה" (מכילתא בשלח).

הרוחניות שבאוכל

באר האר"י הקדוש, שלכל מאכל ישנו שורש רוחני. כשאדם אוכל, הגוף שלו ניזון מהחומר שבאוכל, והנשמה שלו מהרוחניות שבאוכל. וממילא מובן שהמן, שהיה יורד מהשמיים, שורשו הרוחני היה גבוה מאוד, ונתן כוח לישראל לעסוק בתורה ולקלוט את רעיונותיה העמוקים. 

ודווקא מפני רוחניותו היתירה של המן, היו מישראל שהתאוננו על טעמו המעודן מידי, ועל המתח הרוחני שחשו מפאת אכילתו.

פירות ארץ ישראל הקדושים

שאל רבי נתן שפירא, תלמיד האר"י הקדוש: מדוע כשהיו אבותינו במדבר זכו לאכול את המן, שהוא מזון שמימי, ואילו כשנכנסו לארץ הקדושה פסק המן מלרדת? והשיב, שהמדבר וחוץ לארץ הם מקומות טמאים שאינם מסוגלים לקבל קדושה בפירות, והיה צורך להוריד להם מן מהשמיים כדי שיוכלו לקלוט את התורה. אבל ארץ ישראל, שהיא ארץ הקודש, הקדושה מתגלה ומתלבשת בפירותיה הקדושים, ולכן אין צורך יותר שירד להם מן מהשמיים. והוסיף על דבריו חברו רבי משה זכות שאדרבה, הקדושה שבפירות ארץ ישראל יתירה על קדושת המן, שעל ידי אכילתם בקדושה נעשה תיקון ובירור למציאות הגשמית (ספר טוב הארץ לרב נתן שפירא).

וכן באר הרב קוק, שהקדושה של ארץ ישראל היא קדושה שמתגלה דרך הטבע, ואילו השכינה שירדה עמנו לגלות, יש בה את הכשרון להעמיד את הקדושה בניגוד לטבע, אבל זוהי קדושה שאינה שלמה, והשאיפה השלמה שלנו היא לגלות את הקדושה דרך הטבע בארץ ישראל (אורות ע' עז).

הגר בחו"ל כאילו עובד עבודה זרה

אמרו חכמים (כתובות קי, ב): "כל הדר בארץ ישראל – דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו א-לוה". ועוד אמרו: "כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים". 

וקשה לכאורה, הלא ישנם בחוץ לארץ יהודים מאמינים, בעלי מסירות נפש, ומדוע נחשבים כמי שאין להם א-לוה וכעובדי עבודה זרה. 

אלא שצריך להבין שחטאה הבסיסי של עבודה זרה הוא בתפיסתה המחלקת ומפרידה את העולם לתחומים שונים, והאלים השונים שולטים כל אחד בתחומו המיוחד. והפירוד הגדול ביותר שבתפיסת העבודה זרה הוא הפירוד שבין הרוחניות לחומריות, שלעיתים נחשב לפירוד בין הטוב והרע. וכיוון שבחוץ לארץ אפשר לגלות את הקדושה רק ברוחניות, תוך ניכור מסוים מהטבע, נראה הדבר כאילו דבר ה' מתגלה רק בתחומי הרוח, וכאילו אינו יכול להתגלות בתוך המציאות הגשמית הממשית. ולכן נחשב הדר בחוץ לארץ כמי שאין לו א-לוה, היינו שאין הוא יכול להתקשר לה' אחד, שמחייה את השמיים ואת הארץ. אבל בארץ ישראל, שבה הכל קשור לאמונה – גם יישוב הארץ הוא מצווה, גם פירותיה הם קדושים – מתגלה האמונה האחדותית, והזוכה לגור בה קשור לה' אלוקי ישראל.

ומבניין הארץ בקדושה יתגלה דבר ה' לעולם כולם על כל רבדיו, ומתוך כך ייעשה שלום בין הרוח והחומר, שלום בין העמים, שלום בין כל הנטיות השונות.

הפועלים הזרים – הרחמים והבעייה

לב מי לא נכמר בראותו תמונה של עובד זר נתפס על ידי שוטרים, מובל באזיקים למכלאות, לגירוש. הוא בא לכאן מארץ ענייה כדי להרוויח מעט כסף. מי יודע, אולי השאיר אחריו אשה וילד קטן, והוא שולח להם כל כמה חודשים מעט כסף. אולי הם עניים כל כך עד שאשתו מבקשת ממנו "תישאר עוד קצת בישראל, תחסוך עוד קצת כסף, אח"כ כשתחזור נוכל להתקיים". אולי הם חוסכים כדי לקנות בית. ואולי הוא שולח לה קצת כסף כדי להשקיט את מצפונו ובינתיים הוא בוגד בה, ומתכנן לעוזבה לצמיתות. ואולי הוא כאן עם אשתו, ויש להם ילד בן שש. עכשיו כשעומדים לגרש אותו, מה תעשה אשתו ובנו?

והרחמים גואים. 

ומנגד, אם לא נעצור את זרם המהגרים הלא חוקיים, האנדרלמוסיה תשתולל, השוק השחור ישגשג, המדינה תאבד את זהותה, האבטלה תלך ותגבר, העשירים ישמינו, בוגרי הצבא יחפשו עבודה ולא ימצאו, הפועלים הוותיקים יפוטרו ואת מקומם יתפשו סינים, אפריקנים, רומנים ואוקראינים. ומשברים ומתחים חברתיים יתעצמו ויתגעשו. שום מדינה לא יכולה להסכים להגירה בלתי חוקית.

השאלה כיצד אפשר להתמודד עם הבעייה בלי לגרום סבל רב מידי לפועלים שאין בלבם כוונת זדון ורשע. 

אשמת הרשויות והמעסיקים

ראשית, חובה לבקר את רשויות המדינה שלא התמודדו עם הבעייה בתחילתה על ידי חקיקה ותקנות מתאימות, וכך הגענו היום ליותר ממאה וחמישים אלף בעיות אנושיות של עובדים זרים לא חוקיים. 
ההתרשלות הפושעת הזאת נבעה מהקשר הבעייתי של הרשויות עם העשירים. למעסיקים נוח יותר עם הפועלים הזרים, הזולים והממושמעים, ולרשויות קשה להתעמת עם המעסיקים. אולי פעם תפשו פועלים של איזה קבלן גדול, וכשרצו לגרשם, הוא התקשר לחברו (השר או הח"כ או פונקציונר אחר), והלה דאג שיעלימו עין מה'בעייה', או אולי אף הצליח 'לסדר' את העניינים, ופתאום התברר שאפשר לסדר לפועלים שלו אישור. (זאת כמובן תוך הבנה שב'פריימריז' הקרוב הוא יקבל איזו תמיכה מהקבלן, או שימכרו לאחיין שלו דירה בזול).

ואם יש צדיק שרוצה לשמור על החוק ולהעסיק פועלים חוקיים בלבד, אזי הוא נאלץ לשלם לעובדים ישראלים סכומים גבוהים בהרבה, עד שאין ביכולתו להתמודד עם מתחריו, ואף הוא נאלץ בלית ברירה להעסיק פועלים זרים לא חוקיים.

הפתרון

וכיוון ששורש הבעייה נעוץ במעסיקים, הפתרון חייב להתמודד עימהם. את המחיר צריכים לשלם המעסיקים, כך שלא ישתלם להם להעסיק פועלים זרים בלא אישור. 

במקום שהמשטרה תתעמת עם הפועלים הזרים הבלתי חוקיים ותלך לתפוס אותם בשעות הלילה כשהם ישנים מעמל יומם, המשטרה צריכה להתעמת עם המעסיקים. היא צריכה ללכת לאתרי הבניין, למפעלי התעשייה, למסעדות, ובכל מקום שימצא פועל זר בלתי חוקי, יושת על המעסיק קנס כזה שיהפוך את העסקת הבלתי חוקיים לבלתי משתלמת בעליל. כמו שאומרים: "לא העכבר הגנב אלא החור". במקום לחפש את העכברים, שילכו ויתרבו, צריך לסתום את החור – לטפל במעסיקים, שלהם לא ישתלם להעסיק עובד בלתי חוקי.

כדי שהמערכת תוכל להתרגל לשינוי הכרוך בהוצאתם של עשרות אלפי פועלים זרים משוק העבודה, אפשר להציע שהקנס ילך ויגדל. בחודשיים הראשונים יהיה נמוך יחסית, ואח"כ יעלה לסכומים גבוהים, שיגרמו להפסדים גדולים כל כך, עד שבשום אופן לא יהיה משתלם להעסיק פועל לא חוקי.

בנוסף לכך צריך לקבוע בחוק או בתקנה, שתנאי העסקתם של הפועלים הזרים יהיו תואמים לשכר המינימום בארץ, כולל כל ההטבות הנלוות. זה יצמצם את הכדאיות שבהעסקתם רק למקרים שאכן אין ישראלי שמוכן לעבוד באותה עבודה.

היחס לפועלים הזרים

פעמים רבות אנו שומעים על מעסיקים המנצלים את חולשתם של הפועלים הזרים ועושקים את שכרם. גם בתחום זה צריכה מערכת המשפט להחמיר את יחסה למעסיקים. ראשית, מפני העוול המשווע שבהשפלת ועשיקת הפועלים הזרים. ושנית, כדי שלא יהיה משתלם כל כך להעסיק פועלים זרים (על חשבון בני המקום).

כדי שהגירוש יהיה בחסד ורחמים עד כמה שאפשר, ראוי אולי להגדיל את הקנס המוטל על המעסיק את הפועל הלא חוקי, כדי לתת מענק מסוים לפועל המגורש, כדי שלא ישוב ריקם לביתו. ואף שמצוות "הענק תעניק" (דברים טו, יד) נאמרה לעבד עברי, אפשר ללמוד ממנה עצה טובה כיצד לרכך את הגירוש המכאיב.

בזכות הישיבה התיכונית

כדרך לרבים יש להעדיף את השיטה המשלבת לימודי קודש עם לימודי חול ● הריבוי היחסי של עוזבי תורה בקרב בוגרי ישיבות תיכוניות נובע מהחינוך שקיבלו בבית ולא מלימודי החול ● נער שנפשו חשקה לעסוק רק בתורה – ילך בדרכו וילמד במקום שלבו חפץ

שאלת הישיבה התיכונית מול ישיבה קטנה 

בשבוע שעבר הועלתה שאלה מאת הורים הרוצים לעשות את רצון ה', ולחנך את בנם בשלמות על פי הדרכת התורה, והם מתלבטים להיכן לשלוח את בנם הלומד בכיתה ח': לישיבה קטנה שאין לומדים בה לימודי חול או לישיבה תיכונית. ואחר שביארתי באריכות את הערך שבלימודי המדעים, מחז"ל, ראשונים ואחרונים, יוצא למסקנה שאין שום פגם בשילוב של לימודי חול עם לימודי קודש אלא להפך, יש בכך מעלה, וכדברי הגר"א שכפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חכמות לעומת זאת יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה. ולכן רוב גדולי ישראל, תנאים, אמוראים, גאונים, ראשונים ואחרונים, היו לומדים גם לימודי חול. 

על פי זה המלצתי להם לשלוח את בנם לישיבה שידועה כמצליחה לחנך את תלמידיה לאהבת תורה ויראת שמיים, לקיום המצוות, ובכללן גם המצוות הכלל ישראליות, ומשלבת בתוכניתה גם לימודי חול, ובוגריה עוברים את מבחני הבגרות מטעם משרד החינוך.

עמדת הישיבות החרדיות 

שאלה: אם ישנו ערך גדול כל כך בלימוד החכמות השונות, מדוע גדולי הרבנים של הציבור החרדי מורים ללמוד תורה בלבד, ועל פי הדרכתם אין משלבים לימודים מדעיים, לא בישיבות הקטנות ולא בישיבות הגבוהות.

תשובה: להבנתי, גדולי הרבנים אינם שוללים את עצם לימודי החול, אלא שהם חרדים שמא מתוך לימודם יתקלקלו הבחורים וינהו אחרי האווירה החילונית. עמדה זו הלכה ונקבעה לפני כמאתיים שנה, כאשר תנועת ההשכלה באירופה החלה למשוך אחריה יהודים רבים, שדימו בלבם כי הנה עוד מעט יפתור המדע את כל בעיות האנושות, ואין יותר צורך בתורה ובמצוות. וכך קרה שרבים מיהודי מערב אירופה שלמדו חכמות חיצוניות עזבו את דרך ישראל סבא והמירו את דתם. תופעה זו רווחה בכל מקום שאליו הגיעה תנועת ההשכלה המודרנית.

תגובת הנגד של רבים מגדולי ישראל הייתה לאסור בתוקף את לימודי החול, מפני שאם צריך לבחור בין שמירת היהדות לערך שבלימודי המדעים, ברור ששמירת היהדות היא הקודמת לכל.
עמדת הרבנים התומכים בלימודי מדעים

שאלה: האם לא ראוי לקבל את עמדתם של גדולי התורה ולמנוע את הבחורים מלימודי חול?

תשובה: האמת הכואבת היא שהעמדה החרדית, למנוע את הבחורים מלימודי מדעים, לא עמדה בפרץ. בכל מקום שבו התפשטה ההשכלה המדעית המודרנית החילונית, רוב הציבור היהודי זנח במידה זו או אחרת את התורה והמצוות. ואכן, לעומת המתגוננים מפני עזיבת הדת על ידי הסתגרות ושלילת לימודי המדעים, היו מגדולי ישראל האחרונים שסברו כי לטווח ארוך ההסתגרות לא תצליח, והדרך הנכונה יותר היא דווקא ללמוד להתמודד עם העולם המודרני, ליטול את הטוב שבו, ולחסן את התלמידים מפני השפעותיו השליליות.

זו הדעה שהתגבשה בקרב הרבנים בגרמניה, שהם שראו ראשונים את האסון הרוחני שפקד את הקהילות היהודיות עקב ההימשכות אחר ההשכלה. הם הגיעו למסקנה שבמקום להחרים את לימודי החול, יש לעודד את תלמידי הישיבות ללמוד גם לימודי חול. על ידי כך רצו לחסן אותם מפני התפיסה המוטעית כאילו ההשכלה החילונית יכולה להחליף את התורה. כך סבר גם הגאון מווילנא, שעודד את תלמידיו ללמוד לימודי חול (הקדמת פאת השולחן, קול התור ה, ב). והרב ריינס זצ"ל יסד בלידא ישיבה תיכונית גדולה. 

ואף מרן הרב קוק זצ"ל כיבד מאוד את תנועת "תורה עם דרך ארץ", ואף הוסיף לראות בשילוב של הקודש עם החול לא רק הכרח שאין לגנותו, אלא אתגר שעל ידו אפשר להגיע לקידוש ה' השלם. 
האם לא הוכח שההחרדים צדקו

שאלה: האם לא הוכח שהחרדים צדקו, ומקרב הציבור החרדי מעטים יותר העוזבים את דרך התורה והמצוות?

תשובה: לא ברור מקרב איזו קבוצה עזבו יותר. אם נבחן את מאתיים השנים האחרונות, באירופה ובארץ ישראל, יתכן מאוד שנמצא שדווקא מקרב מסגרות החינוך ששללו את לימודי החול עזבו רבים יותר את דרך התורה והמצוות. הרי ברוב הקהילות באותן השנים היה נהוג ללמוד לימודי קודש בלבד, וכשמונים אחוז בסופו של דבר נעשו חילונים. 

גם כיום, בארץ ובאמריקה, רוב שומרי התורה והמצוות דוגלים בעמדת "תורה עם דרך ארץ". 

טענות קשות כנגד הישיבות התיכוניות

שאלה: אבל בפועל אנו רואים שרבים מבני הישיבות התיכוניות עוזבים את התורה והמצוות. ואף מבין הנקראים דתיים, רבים אינם לומדים תורה ברצינות, ואינם מקפידים בקיום המצוות. לכן היה ראוי להדריך את מי שיכול להתחזק, שילך ל'ישיבה קטנה', ורק מי שאינו מסוגל לכך, שילך לישיבה תיכונית?

תשובה: אמנם על פניו נראה שמהישיבות התיכוניות אחוזים גבוהים יותר עוזבים את דרך התורה והמצוות. אולם מנגד, אם נבחן את הבתים שמהם באים הבחורים לישיבות התיכוניות, נמצא כי ברבים מהם אין התורה והמצוות עומדים בראש סדר היום, ובלא גיבוי של בית ההורים קשה לרבנים בישיבה התיכונית לחנך לחיי תורה ומצוות בשלמות. וכשלוקחים בחשבון את העובדה הזו, יתכן שהצלחתן של הישיבות התיכוניות מרובה מהצלחת הישיבות החרדיות. 

כלומר, הסיבה הגורמת לעזיבת התורה בקרב חלק מבני הציבור הדתי הלאומי היא העמדה המוטעית שכאילו יש שוויון בין ערכי הקודש והחול, וצריך למצוא דרך של פשרה ביניהם. עמדה כזו כמובן פוגעת מאוד ביכולת לחנך לאמונה בה'. הקודש הוא עליון על החול, הקודש צריך להדריך את החול ולא להתפשר אתו.

עדיפות הישיבות הציוניות 

אכן, כאשר נבדוק את הישיבות התיכוניות שבהן ההורים נותנים גיבוי מלא לקיום השולחן ערוך, ומדגישים את העליונות של לימודי הקודש על פני לימודי החול, נמצא שאחוז עוזבי התורה מבין בוגריהם הוא נמוך מאוד, וודאי שאינו עולה על אחוז העוזבים בישיבות החרדיות. 
וכיוון שלימודי החול אינם גורמים בפועל לעזיבת הדת, נראה לעניות דעתי שעדיף לשלוח את הבן לישיבות שמכלילות בלימודיהן גם לימודי החול. ראשית מפני שעל פי האמת ישנו ערך בלימוד חכמות חיצוניות, הן מצד הכרה בגדולת ה', כמבואר בגמרא מסכת שבת (עה, א) ובדברי הרמב"ם והמהר"ל והגר"א ועוד רבים, והן מצד קידוש ה' לעיני העמים.

בנוסף לכך, העמדה השוללת לימודי חול קשורה בדרך כלל לעמדה כללית יותר של הסתגרות, וגוררת אחריה הימנעות מקיום מצוות חשובות, שעליהן אמרו חז"ל שהן שקולות כנגד כל המצוות. האחת, מצוות ישוב הארץ, השנייה, מצוות הצלת נפשות בשירות בצבא. 

ועוד, שההימנעות מלימודי חול גורמת לרבים מבני הציבור החרדי שאינם יכולים להתפרנס בכבוד, ונצרכים להזדקק לקופה הציבורית, והדבר גורם לחילול ה', כדברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ג, י). 

ישיבות קטנות ציוניות

שאלה: האם לא עדיף שבגיל הנעורים ילמדו רק לימודי קודש, ומתוך כך אח"כ ישלימו גם את לימודי המדעים?

תשובה: אכן יש סוברים שכך עדיף. אבל כדרך לרבים יש להעדיף את השיטה המשלבת לימודי קודש עם לימודי חול, שדרכה בטוחה ומתאימה יותר למכלול השאיפות התורניות שלנו. אלו שבעז"ה יעסקו ביישובו של עולם, על ידי לימודי החול יוכלו לרכוש מקצוע מכובד, להרבות בצדקה, לקדש את ה' ולהשפיע לטובה על החברה. ואלה שבעז"ה יגדלו להיות תלמידי חכמים ומחנכים יוכלו להיות שלמים יותר בתורתם.

ואם לא ישלימו את תעודת הבגרות בגיל הנעורים, ישנו חשש שאח"כ בלא מסגרת לימודית מסודרת לא יוכלו להשלים את הידיעות הבסיסיות בחכמות השונות. ואלו שמתאים להם לצאת לעבודה יאלצו להסתפק בעבודות שאינן הולמות את כישוריהם, או בלית ברירה יישארו ב'כולל'… ואלה שיגדלו להיות תלמידי חכמים עלולים לצאת חסרים בחכמות, וכנגד זה במאה ידות בתורה, כדברי הגר"א. ועל כגון זה אמרו (אבות ג, יז): "אם אין תורה אין דרך ארץ אם אין דרך ארץ אין תורה".

אמנם נער שנפשו חשקה לעסוק בתורה בלבד, ראוי להסביר לו את הערך שבלימודי המדעים, ואת החשיבות שברכישת תעודת הבגרות. ואם אחר שהבין זאת הוא רוצה לגדול בתורה ולהיות תלמיד חכם, ולהשקיע את כל שעותיו לתורה, ואחרי שיגדל בתורה הוא מתכנן להרחיב את ידיעותיו בחכמות – יש לעודד אותו ללכת בדרכו. וכפי שאמרו חכמים (ע"ז יט, א): "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ".

הקודש שבחול

לימוד מדעי הטבע מביא להכרת גדולת הבורא ● גדולי הדורות כתבו בעד לימוד 'שבע החוכמות ● חכמי ישראל הבקיאים בחוכמות מקדשים שם ה' בגויים ● ההתנגדות ללימודי חול התעוררה בתקופות שלימודים אלו גרמו פגיעה באמונה והיטמעות תרבותית

הגאון ר' אליהו מווילנא עודד את תלמידיו ללמוד חכמות חיצוניות, וצווה לתלמידו ר' ברוך משקלוב לתרגם את אוקלידס מיוונית לעברית, כדי שיוכלו התלמידים ללמוד גיאומטריה. ואמר לו, שכפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה




שאלה: עומדות בפנינו שתי אפשרויות: לשלוח את בננו לישיבה שלומדים בה רק לימודי קודש, או לישיבה שמשלבת יחד עם לימודי קודש גם לימודי חול כמתמטיקה, פיזיקה, אנגלית וכדומה. לאן עדיף על פי הדרכת התורה לשלוח את בננו? מצד אחד אנו רוצים לחנכו על טהרת הקודש, ולכן אולי מוטב לשולחו למה שמכונה 'ישיבה קטנה'. מצד שני, אנו חוששים שאם לא ילמד לימודי חול, לא יוכל להתקדם מבחינה מקצועית, ופרנסתו תפגע. אמנם אם יזכה להיות תלמיד חכם אין לו צורך בלימודי חול, אבל אם יתאים לו יותר לעסוק במקצועות אחרים, יחסרו לו לימודי חול.
תשובה: תחילה עלינו ללמוד מהו יחסה של התורה ללימודי חול, ורק אח"כ נוכל להתייחס לשאלה הפרטית.

היחס ללימודי חול

יחס התורה ללימודי חול הוא חיובי. וכך מובא בתלמוד (שבת עה, א): "אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב – עליו הכתוב אומר (ישעיהו ה') ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו". ומדברי הרמב"ם בתשובותיו סימן ק"ן מבואר שאין הכוונה רק לחכמת האסטרונומיה, אלא הכוונה לכל חכמות הטבע. שמתוך ההסתכלות במעשיו אפשר להכיר את מי שאמר והיה העולם. וכך כתב רבנו בחיי בפירושו למסכת אבות (סוף פרק ג'): "ודבר ידוע כי שבע חכמות כולן הן סולם לעלות לחכמת האלוקות". וכך כתב המהר"ל מפראג (נתיב התורה י"ד). 

ואף תקנו חכמים שהרואה חכם מחכמי אומות העולם יברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם" (ברכות נח, א; שו"ע או"ח רכד, ו-ז). הרי שחכמות החול נקראות חכמתו יתברך. שכל העולם נברא בחכמה, ומי שלומד את המדעים השונים, לומד בעצם את החכמה האלוקית שגנוזה בעולם.

לפי זה אפשר להבין את עמדתו של הגאון ר' אליהו מווילנא, שעודד את תלמידיו ללמוד חכמות חיצוניות, וצווה לתלמידו ר' ברוך משקלוב לתרגם את אוקלידס מיוונית לעברית, כדי שיוכלו התלמידים ללמוד גיאומטריה. ואמר לו, שכפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדים יחד. וכן הרב ישראל משקלוב, בהקדמתו לספרו 'פאת-השולחן', כתב בשם הגר"א שכל החכמות נצרכות לתורתנו, והעיד שהגר"א ידע היטב אלגברה, משולשים והנדסה, וחכמת המוזיקה וכל שאר החכמות, רק חכמת עשיית התרופות לא למד, כי אביו הצדיק גזר עליו שלא ילמד כדי שלא יתבטל מתורה כשיצטרך ללכת להציל נפשות אם ילמדנה.
הוקעת המתנכר לחכמות 

וביתר חריפות מובא במסכת שבת (עה, א) "אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: … היודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב – אסור לספר הימנו…" ורבנו בחיי בחובות הלבבות (ב, ב) כתב שמי שאינו מתבונן בטבע ולומד ממנו על חכמתו יתברך הרי הוא גרוע מבהמה, שכן לבהמה אין חסרון במה שאינה חושבת, שכך הוא טבעה. 

קידוש ה' לעיני העמים

עוד מובא שם במסכת שבת (עה, א): "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: מנין שמצווה על האדם לחשב תקופות ומזלות – שנאמר (דברים ד') 'ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים'. איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים – הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות". והעניין שאין לגויים שייכות לתורה, שהיא מיוחדת לישראל, אבל החכמות החיצוניות שעוסקים בהן ישראל מתגלים לעיני כל העמים. וכשרואים הגויים עד כמה ישראל מצטיינים בהם, נעשה קידוש ה' בעולם, שכן הכל מבינים, שבזכות הבחירה האלוקית והתורה זוכים ישראל להצטיין בחכמות השונות. 

ואל יהא קל בעינינו הייעוד הגדול הזה של קידוש ה' לעיני העמים, שעל זה התנבאו הנביאים. ואף שיש הבדל בין ישראל לגויים ביכולת להתקשר לה' בנבואה ותורה, מכל מקום גם לגויים תפקיד נכבד, ואמונתם ומעשיהם יקרים בעיני ה'. ואמנם לעיתים די היה לנו שלא ישנאו אותנו כל כך, אבל כפי שאמרו חכמים, כשאנו מצליחים לקדש את ה' כראוי אנו עולים ככוכבי מרום, וכל הגויים מכירים בערכנו. וכשאיננו נוהגים כראוי, הננו יורדים להיות כעפר הארץ, והכל דשים בנו. נמצא שאין אפשרות שלא יתייחסו אלינו. או שישנאו אותנו או שיאהבו.

קירוב הגאולה לפי הגר"א 

נמצא שכאשר ישנם בישראל מדענים דגולים, מתקדש שם ה' לעיני העמים. וככל שאותם מדענים יותר יראי שמיים, ושואבים השראה מהאמונה והתורה, כך מתקדש יותר שם שמיים. ומדברי הגר"א משמע, שעל ידי כך אף מקרבים את הגאולה. וכך מובא בספר קול התור (ה, ב): "נודע למשגב, שרבנו (הגר"א)… עסק הרבה גם בחקירת סגולות הטבע מחקרי ארץ לשם השגת חכמת התורה ולשם קידוש ה' בעיני העמים ולשם קירוב הגאולה. עוד מצעירותו הראה נפלאות בכל שבע החכמות והרבה לבקש, גם ציוה לתלמידיו, ללמוד כמה שאפשר בשבע החכמות של מחקרי ארץ, גם בכדי להרים את חכמת ישראל עפ"י חכמת התורה בעיני העמים… ומפה לאוזן אמר לנו הרבה פעמים: מה עושים תופשי התורה שלנו בעד קידוש השם כמו שעשו הקדמונים מגדולי ישראל, שרבים מהם קידשו שם שמים ע"י ידיעתם המרובה בחקירת מצפוני הטבע מנפלאות הבורא יתברך שמו, אשר גם רבים מחסידי האומות העלו על נס את חכמת ישראל חכמי התורה, אנשי הסנהדרין, תנאים ואמוראים וכו', ובדורות המאוחרים רבנו הרמב"ם, ובעל התוספות יו"ט ועוד, אשר הרבו לקדש שם שמים בעיני הגויים על ידי חכמתם במחקרי ארץ".

הוויכוח על לימודי חול

אלא שברור לכל, כי אם בעקבות לימודי החול עלולים התלמידים להיגרר אחר תרבות הגויים ולבוא ח"ו לעזיבת התורה והיהדות, אזי מוטב לוותר על כל החכמות החיצוניות, והעיקר שנשאר דבקים בה' ובתורתו.

ולכן בכל זמן ומקום שהיה חשש להתבוללות על ידי התקרבות אל הגויים בעקבות לימודי שפות זרות ומדעים, קמה התנגדות מצד גדולי ישראל ללימודי החול. בתקופת הראשונים זה היה מפני שלימודי החול היו נלמדים יחד עם הפילוסופיה של אריסטו, שהיו בה דברי כפירה. ואמנם בתחילה כשלא הייתה סכנת התבוללות, לא יצאו כנגד לימודיהם, אבל כשהחלה תופעה של עזיבת הדת והתבוללות עמדו הרשב"א וחבריו וגזרו שלא ילמדום לפני גיל עשרים וחמש. 

וכן בתקופת ההשכלה החדשה, כשבעקבות ההשתלבות באוניברסיטאות רבתה ההתבוללות, רבים מגדולי ישראל שללו את לימודי החול, מפני שהסקרנות ללומדם הייתה עלולה למשוך את הצעירים להתבוללות. אבל לא מפני שיש בלימודי החול פגם, אלא משום שהם נלמדו במקומות שסכנתם מרובה.

וכאשר אין בלימודיהם סכנה חוזר הדין לקדמותו, וכל מי שכשרונו מתאים לכך צריך ללמוד לימודי החול.

האם אפשר לדעת את המדע מתוך לימוד התורה

יש דרשנים שטוענים, שהואיל והכל רמוז בתורה, אפשר על ידי לימוד התורה לדעת את כל המדעים, ואין כלל צורך בלימודי חול. אולם אין זו דעת חכמים. כי מי גדול מהרמב"ם, שבשכלו הכביר הקיף באופן מופלא את כל התורה, ונצרך ללמוד את ספרי המדע, שאת רובם כתבו גויים. ובדורות האחרונים נודעה גאונותו המופלגת של הגר"א, ובמיוחד יכולתו למצוא רמזים לכל דבר בתורה, ואע"פ כן טרח ולמד את ספרי המדעים. ואם את הכל היה אפשר ללמוד מתוך התורה, מדוע צווה לתלמידו, ר' ברוך משקלוב, לתרגם את אוקלידס מיוונית לעברית. 

אלא שהאמת היא שאע"פ שהכל רמוז בתורה, אין בידינו יכולת להסיק מתוך התורה את המדעים השונים. ואין זה מוריד ח"ו מערכה של התורה, שהיא מביאתנו לחיי העולם, אבל את החכמות החיצוניות אנחנו לומדים על ידי השכל שה' חנן אותנו. ואחר שנתגלו לנו צפונות הטבע יש בכוחם של גדולי ישראל למצוא לכך רמזים בתורה. 

סיכום

אין לימודי החול פוגמים בקדושה, אלא להפך: כיוון שמתוך לימודם אפשר להבין יותר טוב את התורה ולהתגדל באמונה אמיתית, נמצא שאם לומדים אותם לשם שמיים אפשר מתוך כך להוסיף קדושה. אלא שעדיין יש מקום לברר האם טוב ללמוד לימודי חול בגיל הנעורים, ועל כך בעז"ה בפעם הבאה.

ממשפחה לעם

התרבות דמוגרפית תלויה בהקדמת גיל הנישואין לא פחות משהיא תלויה במספר הלידות לכל אישה ● אין להמנע מחישובים כאלה מתוך שיקולי רווחת האישה והתפתחותה המקצועית. תנו לנשים לדעת ולבחור

במצרים הפכנו ממשפחה לעם

לכל אומה אופי מיוחד משלה. ולזה רמזו חז"ל בדברם על השר שיש בשמיים לכל אומה. שר זה מבטא את המהות של אותה האומה. אופייה המיוחד של הממלכה המצרית הוא בכוחה החומרי. מצד אחד הצטיינו המצרים בניהול הממלכה וחיזוק יציבותה. מצד שני זה התבטא בנטייה חזקה מאוד אחר תאוות חומרניות, ולכן צוותה התורה (ויקרא יח, ג): "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו", וכפירוש חז"ל בתורת כוהנים שם, שהיו שטופים בתאוות (ועיין במהר"ל גבורות ה' פרק ד').

לא במקרה הייתה הגזרה האלוקית שישראל ישתעבדו דווקא למצרים. משמעויות רבות לכך. אבל הנוגע לעניינינו הוא שהגידול המספרי העצום של עם ישראל נעשה במצרים. כוחות החומר של מצרים נקלטו אצלנו ככוח המאפשר ריבוי אדיר. וזו המשמעות העמוקה של ההבטחה האלוקית לאברהם אבינו, בברית בין הבתרים: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם… ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". רכוש גדול לא רק בכסף וזהב, אלא יותר מזה, בריבוי הילדים.

וזהו שנאמר (שמות א, ז): "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, ותמלא הארץ אותם". בפועל, תוך מאתים ועשר שנים גדלה המשפחה בת שבעים הנפשות עד שנעשתה לעם ובו ששים ריבוא גברים מגיל עשרים ועד ששים. ואם נחשב את מספר הצעירים כמספר המבוגרים, ואת מספר הנשים כמספר הגברים, הרי שמדובר בעם המונה כשני מיליון וחצי נפשות.

כמה ילדים ילדה אישה במצרים

כמה ילדים הייתה צריכה ללדת כל אישה בממוצע, כדי שבמשך מאתים ועשר שנים משפחה בת שבעים נפשות תהפוך לעם בן שני מיליון וחצי נפשות? 

באחת השנים, כשהגענו בפרשת השבוע לפרשת שמות, ביקשתי מהרב יונדב זר לחשב זאת. הבדיקה העלתה כי השאלה באיזה גיל היו רגילים להתחתן משמעותית לא פחות מהשאלה כמה ילדים היו לכל אישה. כי אם היו רגילים, למשל, להתחתן בגיל 22, הרי שצריך שלכל אישה יהיו כ12- ילדים. אבל אם היו רגילים להתחתן בגיל 15, כפי שכנראה היה מקובל בדורות ההם, הרי שמספיק שלכל אישה יהיו ששה ילדים. 

יש לציין כי בחישוב זה נכללים הילדים הבריאים שהגיעו לחתונה, וממילא הולידו אף הם ששה ילדים בממוצע. אבל הילדים שמתו כתינוקות ונערים אינם נחשבים.

ההתקדמות הדמוגרפית תלויה גם בגיל הנישואין

בעקבות החישוב הזה נתגלתה לנו עובדה מדהימה, עד כמה משפיע גיל הנישואין על ההתקדמות הדמוגרפית. במילים אחרות, עם הרוצה להגביר את קצב גידול האוכלוסייה, צריך לחתור להורדת גיל הנישואין.

חובה לציין שגם ההלכה מדריכה את האדם להתחתן בגיל צעיר, כמבואר בקידושין כט, ב, ובשולחן ערוך אבן העזר א, ג. בנוסף לכך, המציאות מראה כי דחיית גיל הנישואין גורמת לקשיים רבים במציאת בן זוג.

רבים מאתנו שואפים להקים משפחה גדולה, כדי לקיים את מצוות פרייה ורבייה בהידור. ואין כמעט 'מימוש עצמי' גדול יותר מהעובדה שאדם זוכה להקים משפחה גדולה ומפוארת. 
כדי להמחיש את השפעת שני הגורמים המרכזיים – גיל הנישואין ומספר הילדים, על גידולה של המשפחה, מצורפת כאן טבלה שהכין הרב יונדב זר. 

בטבלה מצוין מספר הצאצאים שיהיו לזוג בהגיעו לגיל מאה, כאשר בצד הימני מצוין גיל הנישואין הממוצע של בני אותה המשפחה, ובשורה העליונה מצוין מספר הילדים הממוצע של בני אותה המשפחה.

מספר הצאצאים הממוצע למייסדי משפחה אחר עבור מאה שנה מהלידה הראשונה

שלושה ילדים ארבעה ילדים חמשה ילדים ששה ילדים שבעה ילדים שמונה ילדים גיל הנישואין
89 150 224 464 608 774 21
54 99 166 328 459 598 22
44 89 150 272 394 515 23
40 84 136 249 344 423 24
39 80 120 238 315 376 25
39 74 102 202 246 280 26


דוגמאות להשפעת גיל הנישואין

כדי להבליט את ההשפעה של גיל הנישואין, שימו לב למשל למשפחה שמספר הילדים הממוצע לדורותיה הוא ששה. אם גיל הנישואין הממוצע שלהם יהיה 21, אזי יהיו להם לאחר 100 שנה 464 צאצאים; לעומת זאת, אם גיל הנישואין הממוצע יהיה 26, למרות שמספר הילדים הממוצע יישאר ששה, עקב איחור הנישואין לגיל 26 יהיו להם "רק" 202 צאצאים לאחר 100 שנה. ואפילו אם ירצו להתקדם יותר, ולהוליד שמונה ילדים בממוצע, עדיין יגיעו "רק" ל280- צאצאים, הרבה פחות מאותה משפחה שיש לה "רק" ששה ילדים בממוצע, אבל גיל הנישואין הממוצע אצלה הוא 21.

יש לציין, כי כמו שגיל הנישואין משפיע, כך גם ההפרש שבין הלידות משפיע. ככל שהמרחק בין הלידות רב יותר, כך גידולה הדמוגרפי של המשפחה מתעכב. בטבלה חושב ההפרש שבין הלידות במשפחות בנות שלושה עד חמישה ילדים בכשלוש שנים. החל מששה ילדים חושב ההפרש הממוצע שבין הלידות בכשנתיים. לכן יש קפיצה מסוימת במספר הצאצאים בין משפחות בנות חמישה ילדים לששה.

תרעומת פמיניסטיות

פעם, כאשר הצגתי את הטבלה הזאת, התעוררה תרעומת בקרב נשים פמיניסטיות, שטענו שיש בפרסומה משום התערבות בוטה בהחלטה שצריכה להיות של הנשים לבדן, כמה ילדים הן רוצות ללדת. עוד טענו שהכנסת גיל הנישואין כגורם משפיע יגרום בעקיפין לכך שנשים יתחתנו מוקדם יותר, ועל ידי כך לא ירכשו לעצמן מקצוע מכובד שיאפשר להן להתחרות כשוות עם הבנים. ויש שטענו שטבלה זו היא אחת הדרכים המתוחכמות שעל ידם "הרבנים" הופכים את הנשים לבתי חרושת לילדים, למען התורה, העם והארץ, תוך התעלמות מאישיותן.

למעשה אין בכוונתי ללחוץ על אף אישה ללדת יותר מכפי שהיא רוצה, אבל נדמה כי ראוי שכל אישה תתכנן לעצמה את חייה כאשר מירב העובדות מונחות לפניה. מצוי שנשים מגיעות לטיפת חלב, והאחיות מציגות לפניהן את האפשרות למנוע מעצמן הריון, בטענה שעליהן להחליט אם למנוע הריון או לא למנוע אחר שהעובדות ידועות להן. כך גם העובדות על עתיד האפשרויות של התפתחות המשפחה צריכות להיות מונחות לפני כל אדם, ועל פיהן יוכל לממש את הבחירה החופשית שהקב"ה נתן לו.

כמו כן תוכל כל אישה להתלבט בשאלה מה עדיף לה: לדחות את הנישואין ולמעט במספר הילדים כדי לקדם את הקריירה, או לוותר על קידום הקריירה כדי להגדיל את המשפחה. ואולי תמצא איזו דרך ביניים של שילוב בין קריירה ומשפחה, הכל לפי הרצון בלא שום כפייה.

עצות למקימי המשפחות הגדולות

לעיתים קורה שהורים רוצה להרבות מאוד בילדים, אבל כיוון שאינם יודעים לחנכם כראוי, ילדיהם אינם ממשיכים בדרכם, ונמצא שיצא שכרם בהפסדם. וההפסד הוא לא רק מפני רמת החינוך הירודה שלה זכו ילדיהם, אלא אפילו מבחינה מספרית משפחתם לא תגדל כפי שציפו, מפני שבעקבות המתחים והבעיות שהיו בבית, רבים מהילדים יחליטו להקים משפחות קטנות, וחלקם אף לא יתחתן. 

עוד כדאי לדעת, כי לפעמים אישה שרוצה להקים משפחה גדולה, יולדת בתחילה בצפיפות רבה ארבעה ילדים, עד שתש כוחה והיא מתמוטטת, ונצרכת לעשות הפסקה של שנים ארוכות, או להפסיק לגמרי ללדת. לפיכך, גם מי שרוצה ללדת הרבה ילדים צריכה לערוך שיקול ארוך טווח, כיצד תוכל ללדת לאורך זמן ילדים רבים, כמו רץ מרתון שצריך לערוך את כוחותיו ולחלקם בשווה לאורך כל המרוץ.
כמובן שמניעת הריון צריכה להיעשות על פי ההלכה, ויש לשאול בזה שאלת חכם. 
ויהי רצון שתתקיים בנו הברכה האלוקית, ונרבה כחול וככוכבי השמים לרוב.

(הואיל ואין רגילים לעסוק בהיבט הזה, אשמח לקבל הערות, הארות ושאר תגובות)