כל הפוסטים של צוות אתר הר ברכה

ישיבת הר ברכה

בעקבות התאונה המחרידה – הלכות תפילת הדרך

כאשר חווים אסונות לאומיים כמו התאונה הקשה שאירעה השבוע, צריך להתעורר ולהתבונן במשמעות הדברים • עלינו להתחזק בהקפדה על הלכות תפילת הדרך ובאמירתה בכוונה • תפילת הדרך נאמרת בלשון רבים, כדי שמי שיוצא לדרך ישתף עצמו עם הציבור • אין חובה להוסיף בימינו "תאונות דרכים" לנוסח התפילה, אך מי שחפץ רשאי להוסיף • ספק האם בנסיעה עירונית ארוכה יש לברך, ולכן יאמר בלא שם ה' • בימינו נכון לומר את תפילת הדרך כשנכנסים לרכב, לפני תחילת הנסיעה

האבל והתשובה

מתוך זעזוע ואבל על הסתלקותה של משפחת עטר בסערה השמימה, יריב ושושנה וששת ילדיהם, הנני מקדיש את הטור לעילוי נשמתם. כשאנשים יקרים שכאלה מסתלקים בחטף מהעולם הזה, כולנו צריכים להתעורר ולהתבונן במשמעות החיים. האסון אירע ביום הבחירות, והמחשבה הראשונה היא כמה קטנים כל המתחים האישיים שסביב הבחירות אל מול החיים עצמם, וכמה עלינו להתאמץ לחיות בגדולה הראויה לחיים היקרים שנתן לנו ה'. מתוך הזעזוע הנורא, נעסוק בהלכות תפילת הדרך ונתעורר לאומרה בכוונה.

תפילת הדרך ומשמעותה

כשאנשים יקרים שכאלה מסתלקים בחטף מהעולם הזה, כולנו צריכים להתעורר להתבונן במשמעות החיים. האסון אירע ביום הבחירות, והמחשבה הראשונה היא כמה קטנים כל המתחים האישיים שסביב הבחירות אל מול החיים עצמם, וכמה עלינו להתאמץ לחיות בגדולה הראויה לחיים היקרים שנתן לנו ה'

תיקנו חכמים תפילה ליוצא לדרך, היא תפילת הדרך (ברכות כט, ב). המקום המוגן יותר לבני אדם הוא סביבתם הטבעית, כלומר הבית או העיר. כשאדם ניתק מהעיר, מחבריו ומשכניו, ויוצא לדרך, הוא נחשף לסכנה מסוימת. אם יותקף, יהיו פחות אנשים שיוכלו לבוא לעזרתו. אם ייפגע, עד שיילקח לבית החולים יעבור זמן רב יותר (עי' מהר"ל נתיב גמילות חסדים ה). לכן תיקנו חכמים את תפילת הדרך.

כשנתבונן בנוסח התפילה, נמצא שהתפילה נאמרת בלשון רבים, והדבר אינו במקרה. מבחינה רוחנית, ההתנתקות מהציבור היא שורש הסכנה שבדרך, ולכן מי שיוצא לדרך צריך לשתף את עצמו עם הציבור, ועל ידי כך תפילתו תתקבל יותר.

מאחר שאנו כבר עומדים בתפילה לפני הבורא, ומבקשים שהדרך תעבור בשלום, אנו מוסיפים ומבקשים מה' שגם יצליח את דרכנו (ברכות כט, ב; ל, א). כך הוא נוסח התפילה: "יהי רצון מלפניך ה' א‑לוהינו וא‑לוהי אבותינו, שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותדריכנו לשלום, ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום. ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך, ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם, ותשלח ברכה במעשה ידינו, ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו, ותשמע קול תחנונינו, כי א‑ל שומע תפילה ותחנון אתה, ברוך אתה ה' שומע תפילה". ישנם הבדלים מסוימים בין נוסחי תפילת הדרך, וכולם טובים.

האם צריך לציין בתפילה "תאונות דרכים"

בעבר רוב סכנות הדרך נבעו משודדים וחיות רעות, וכיום עיקר הסכנה מתאונות, וממילא התעוררה השאלה האם נכון להוסיף בנוסח תפילת הדרך בקשה על הצלה מתאונות דרכים.

יש אומרים שנכון לציין בתפילת הדרך גם את סכנת התאונות, ואין בכך פגיעה בנוסח שתיקנו חכמים, שכן כתב הראבי"ה (ח"א, ברכות פו) שאפשר להוסיף בתפילת הדרך את הסכנות המיוחדות לאותה הדרך (הרב מרדכי אליהו במאמר מרדכי לא, ח, והרב דבליצקי בתפילת הדרך והלכותיה כ). ויש אומרים שמי שרוצה להוסיף רשאי (הרב שלמה זלמן אויערבאך בהליכות שלמה ח"א כא, א). עוד יש הסוברים, שהואיל ואנו מבקשים בו שיצילנו ה' "מכל מיני פורענויות" הרי שגם תאונות דרכים בכלל זה, ועדיף שלא לשנות מהנוסח שקבעו חכמים (אשי ישראל נ, הערה ד, בשם ר"ח קנייבסקי). למעשה, כל אדם רשאי לבחור כיצד לנהוג.

מברכים על דרך של פרסה – קרוב לארבע קילומטרים

תיקנו חכמים לומר את תפילת הדרך על דרך שאורכה יותר מפרסה (ברכות ל, א). פרסה היא ארבעה מיל, וכל מיל אורכו 912 מטרים. נמצא ששיעור פרסה קרוב לארבעה קילומטרים (3,648 מטרים). ואם הדרך קצרה משיעור פרסה אין אומרים תפילת הדרך, שהואיל והיא קרובה ליישוב מן הסתם אין בה סכנה (רא"ש). ואין צורך לדקדק במדידת הדרך, אלא כל אדם ישער לפי מה שנראה בעיניו.

מחשבים לפי מרחק ולא זמן

יש אומרים ששיעור פרסה נועד לתת לנו שיעור של זמן, שאם הדרך אורכת יותר משבעים ושתיים דקות, שזה הזמן שלוקח לאדם ממוצע ללכת שיעור פרסה בדרך לא סלולה – צריכים לומר את תפילת הדרך. ואם פחות, מכיוון שהסכנה לא נמשכת זמן רב – אין אומרים את תפילת הדרך (זכרון יהודה או"ח מ"ב; יבי"א ח"ב או"ח יד).

אולם לרוב הפוסקים, כוונת חכמים הייתה לקבוע את שיעור המרחק שעליו צריך לומר את תפילת הדרך. טעמם, משום שככל שהדרך ארוכה יותר כך היא מתרחקת יותר מן היישוב, וכך הסכנות שבה מתרבות. לזמן אין חשיבות בהקשר הזה, שהרי גם בזמן חכמים הרוכבים על סוסים עברו שיעור פרסה בפחות מעשר דקות, ולא חילקו חכמים בין הולך לרוכב, אלא קבעו שבכל אופן יאמרו את תפילת הדרך על דרך של פרסה. לפיכך, גם בזמננו שיש מכוניות מהירות, מודדים את אורך הדרך, ואם היא יותר מפרסה חייבים לומר את תפילת הדרך. דבר זה נכון עוד יותר בימינו, כאשר תאונות הדרכים מהוות את אחת הסכנות העיקריות לחיי אדם בדרכים.

דרך מסוכנת במיוחד גם אם היא קצרה

כאשר הדרך מסוכנת, אפילו אורכה פחות מפרסה יש לומר עליה תפילת הדרך (ט"ז קי, ו, מ"ב קי, ל). אם כן, בזמנים שכבישים מסוימים נחשבים למסוכנים מחמת התנכלויות הערבים שזורקים אבנים, ולפעמים אף זורקים בקבוקי תבערה או יורים, יש לומר את תפילת הדרך אפילו בדרך של פחות מפרסה.

האם לברך על נסיעות בעיר

כיום, שאנשים רבים נוסעים נסיעות ארוכות בתוך שטחים עירוניים, התעוררה שאלה גדולה האם צריך לומר תפילת הדרך על נסיעות בתוך העיר. מצד אחד, חכמים תיקנו את תפילת הדרך לדרכים שמחוץ למקומות היישוב, ואם כן על נסיעה בעיר אין לברך. מנגד, בזמננו השטחים העירוניים גדלו מאוד, ויכול אדם לנסוע שעות בלי לצאת מהם, כמו למשל בנסיעה מרחובות לכפר סבא וחזור. גם בנסיעות אלו יש כיום סכנה, במיוחד כאשר נוסעים בכבישים מהירים (בפועל מעל מחצית ההרוגים מתאונות דרכים, כולל הולכי רגל, נהרגים בתוך הערים).

ואכן, יש סוברים שכיום חובה לומר את תפילת הדרך בעיר, שכן סכנת התאונות בעיר שווה לסכנה מחוץ לעיר. עוד אפשר לומר שגם הכבישים העירוניים אינם נחשבים כמקום יישוב, הואיל ונועדו לנסיעה בלבד (דבר חברון או"ח קט).

מנגד, יש סוברים שחכמים תיקנו את התפילה רק לדרך שמחוץ למקומות המיושבים, ואין בסמכותנו להוסיף ולקבוע לומר את תפילת הדרך בתוך העיר. פרט לכך, יש סוברים שאולי היה מקום לבטל את חובת תפילת הדרך גם מחוץ לעיר, הואיל והיא נתקנה על דרכים מסוכנות בהרבה, שבהן היו שכיחים ליסטים וחיות רעות (רשז"א בהליכות שלמה ח"א כא, 14).

למעשה נכון לברך בלא שם

למעשה נראה שאומנם אין בכך חובה, אבל טוב לכל נוסע בעיר קרוב לארבעה קילומטרים (פרסה) שיאמר את תפילת הדרך בלא להזכיר את שם השם בסופה, כלומר שיאמר בסיום התפילה "ברוך אתה שומע תפילה". וכך כתב בשו"ת ישכיל עבדי (ז, קונטרס אחרון ג), וכך אמר לי מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל.

נכון לומר את תפילת הדרך לפני תחילת הנסיעה

נחלקו הפוסקים היכן המקום הנכון לאמירת תפילת הדרך. יש אומרים שנכון לומר את תפילת הדרך בעיר בעת היציאה מהבית (עטרת זקנים ט"ז ז). ולדעת רוב הפוסקים, אף שבדיעבד יוצאים ידי חובה גם כשאומרים את תפילת הדרך בעיר, לכתחילה נכון לאומרה לאחר שיוצאים מהעיר, שאז מתחילים בדרך שעליה מתפללים (מ"א, א"ר, פמ"ג ומ"ב קי, כט).

אולם נראה שכיום, לאחר שהגענו למסקנה שטוב לברך גם על נסיעה עירונית, המקום הנכון לאמירת תפילת הדרך הוא בעת שמתיישבים במכונית לפני תחילת הנסיעה, וזאת כדי שתפילת הדרך תחול גם על כל הנסיעה העירונית. לפי מה שכתבנו לעיל, ינהג היוצא לדרך כך: אם הכוונה לצאת לנסיעה בין-עירונית, יש לומר לפני תחילת הנסיעה את תפילת הדרך עם שם ה'. ואם הכוונה לצאת לנסיעה בתוך השטחים העירוניים, נכון לאומרה בלא שם ה'.

עד מתי אפשר לומר את תפילת הדרך

שכח לאומרה בצאתו לדרך, אם עד למחוז חפצו נותרה עוד דרך כשיעור פרסה (קרוב לארבעה קילומטרים), יאמר את תפילת הדרך, ואם נשאר פחות – יאמר את התפילה בלא שם ה' בחתימה (שו"ע או"ח קי, ז).

אדם שנוסע כמה נסיעות ביום, מספיק שיאמר את תפילת הדרך בפעם הראשונה, ויכוון בבקשתו על כל הנסיעות שיעשה באותו היום. אבל אם תכנן רק נסיעה אחת, ולאחר מכן נמלך בדעתו והחליט לנסוע עוד פעם, אזי עליו לאומרה שנית. כאשר הדרך נמשכת כמה ימים, בכל בוקר צריך לומר את תפילת הדרך (שו"ע או"ח קי, ה).

מדוע תפילת הדרך אינה פותחת 'בברוך'

יש שהקשו על נוסח תפילת הדרך, מדוע אינו פותח ב"ברוך". שהרי יש לנו כלל: כל ברכה שאינה סמוכה לחברתה, דהיינו שהיא נאמרת לבדה, יש לפותחה בברכה?

יש הסוברים שאכן יש להסמיך את תפילת הדרך לברכה אחרת, במידת האפשר (מהר"ם מרוטנבורג). אומנם להלכה נפסק שאפשר לומר את תפילת הדרך גם בלא להסמיכה לברכה, הואיל ואינה נחשבת ברכה אלא תפילה (תוס'). ויש אומרים שתפילת הדרך היא אכן ברכה – ברכת "שומע תפילה" שבתפילת העמידה – ומכיוון שבמקומה העיקרי בתפילת העמידה היא סמוכה לברכות שלפניה, אזי גם כשאומרים אותה בנפרד אין צריך לפתוח בה ב"ברוך".

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ניצלתי מתאונה – לברך הגומל?

ילד אינו מברך הגומל, כי בברכתו הוא אומר למעשה שהוריו "חייבים" • אדם שכמעט נדרס – אינו מברך, אך מי שהיה בזירת פיגוע וניצל – מברך הגומל • מי שבוחר לעסוק בספורט אתגרי אינו מסכן את חייו ואינו מברך הגומל, ואם הוא מסכן את חייו – זו עבירה • ברכה על לידה: מתי מברכים, ומדוע יש הבדל בין לידת בן ללידת בת • השומע מצווה דרך מכשיר שמיעה – מחלוקת אם יצא, אך כשיפותח מכשיר שמדמה את פעולת האוזן – יהיה אפשר לצאת באמצעותו ידי חובה

ברכת הגומל לילד שניצל

זה שכמעט נדרס אינו מברך הגומל, הואיל ובפועל הסכנה לא הגיעה אליו. אולם מי שהיה בזירת פיגוע, מכיוון שהמחבל התכוון לפגוע באנשים שנמצאים שם, הרי שהסכנה הגיעה אליו, ואזי למרות שבפועל המחבל בחר לתקוף אדם אחר – עליו לברך הגומל

שאלה: לבני אירע מקרה מסוכן, הוא נסע על אופניו, נפל ונפצע. בחסדי ה' לא נפגע ורק נצרך לחבישה קלה. אני מרגישה צורך גדול להודות לה' ולברך "הגומל". האם אפשר שאני אברך, או שהוא יברך?

תשובה: ראשית, רק מי שניצל רשאי לברך ולא הוריו. אולם גם אם זה שניצל יכול לברך, כל עוד הוא קטן לדעת רבים אינו מברך, הואיל ונוסח הברכה הוא "הגומל לחייבים טובות", כלומר למרות שזה שהיה בסכנה היה חייב בעונש, ה' גמל עמו חסד. מכיוון שהקטן עוד לא הגיע למצוות, הוא עדיין אינו נענש על חטאיו, ואם נכנס לסכנה – הרי שזה בעוון הוריו; או מבחינה רוחנית שלפיה הילדים נענשים בעוון הוריהם, או אפילו מפני שלא השגיחו עליו כראוי, ואולי קנו לו אופניים מסוכנים. לכן אין ראוי שיאמר הילד על הוריו שהם "חייבים" ולמרות זאת ה' הצילו (מהר"ם מינץ יד; מ"א, כנה"ג, מ"ב ריט, ג). ואף שיש סוברים שקטן שהגיע לגיל חינוך צריך לברך (לחמי תודה, ברכ"י, חזו"ע), הואיל ויש בדבר ספק, לא יברך (בא"ח, כה"ח ב).

כמעט תאונה ופיגוע

שאלה: מי שהולך סמוך לכביש והתכוון לחצותו ופתאום אוטובוס עבר בנסיעה מהירה סנטימטרים ספורים ממנו, האם עליו לברך הגומל? והאם אדם שהיה באירוע חבלה, והמחבל ירה על אדם אחר לידו, צריך לברך הגומל?

תשובה: מי שכמעט נדרס אינו מברך הגומל, הואיל ובפועל הסכנה לא הגיעה אליו. אולם מי שהיה בזירת פיגוע, מכיוון שהמחבל התכוון לפגוע באנשים שנמצאים שם, הרי שהסכנה הגיעה אליו, ואזי למרות שבפועל המחבל בחר לתקוף אדם אחר – עליו לברך הגומל.

ברכת הגומל לאחר ספורט אתגרי

שאלה: האם מי שמשתתף בספורט אתגרי או בטיול מסוכן צריך לברך הגומל?

תשובה: נראה שמי שבוחר לצאת לטיול במדבר או בג'ונגל, או מי שבוחר בשחייה, בגלישה בעומק הים או בפעילויות אחרות שנראות כמסוכנות במסגרת ספורט אתגרי שאנשים עושים להנאתם, כל זמן שהפעילות התנהלה כסדרה בלא סכנה מיוחדת – לא יברך. מבחינתו אין זה אירוע מסוכן, שכן הוא בחר לעשותו להנאתו. פרט לכך, מן הסתם הוא גם נערך לקראתו כראוי כדי למנוע סכנות. אומנם ייתכן שהואיל וסכנה מסוימת יש בזה, מלכתחילה היה ראוי להימנע מלהיכנס אליה (ראו פניני הלכה ליקוטים ב ט, ז), אולם איסור גמור אין בזה. וכמו שאנשים מוכנים להסתכן לצורך פרנסתם לטפס על עמודים גבוהים ופיגומים, כך יכול אדם שאוהב מאוד ספורט אתגרי לעשותו להנאתו, ובתנאי שיעשה זאת תוך שמירה מרבית על חייו.

מי שמסכן עצמו בטיול או ספורט

אולם אם בחר אדם מרצונו לעשות פעילות שהיא מסוכנת ממש, כגון לטפס בלא אמצעי הגנה נאותים למקומות שגם לצורך פרנסה אנשים רגילים אינם מוכנים לטפס אליהם, הרי שיש בידו עבירה, שכן עבר על המצווה לשמור את הנפש. ומי קובע מהי פעילות ממש מסוכנת? אנשים שיש להם ניסיון, כמו אישים שמופקדים על כך במשטרה, או אנשים שאחראים על יחידות חילוץ.

מכל מקום, מכיוון שעבר אדם זה באיסור בכך שנכנס לסכנה, אינו יכול לברך הגומל. וכפי שהורו רבים לגבי מי שחטא וניסה להתאבד ונותר בחיים, שלא יברך הגומל, מפני שכל עניין הברכה נועד להודות על הצלה מסכנות טבעיות, ולא על הצלה מדברים שהאדם גרם לעצמו במתכוון. בנוסף לכך, איך יעז להודות לה' בציבור על הצלה מחטאו, ואין זה מברך אלא מנאץ (מחזיק ברכה ריט, א, יחו"ד ד, יד; ציץ אליעזר י, כה, כג). ואומנם יש אומרים שיברך, שהרי בסופו של דבר היה בסכנה וניצל (לב חיים ג, נג); אולם למעשה, כיוון שיש בדבר ספק, אינו יכול לברך. וטוב שישמע את הברכה מאחר ויבקש ממנו לכוון להוציאו, וכמובן יעשה תשובה גדולה על חטאו.

כיוצא בזה מי שהסתכן ביציאה לטיול מסוכן, אינו יכול לברך על כך הגומל, אלא עליו לחזור בתשובה על כך שהכניס עצמו לסכנה מיותרת.

הברכה על לידת בן

על לידת בן מברכים ההורים "הטוב והמטיב". אם הם יחד – אחד יברך והשני יענה אמן, ואם האב אינו נמצא שם – האם תוכל לברך מיד לאחר הלידה, והאב יברך כשישמע על כך. ומדוע ברכתם הטוב והמטיב? מפני ששמחה זו משותפת לאב ולאם, וכל שמחה שמשותפת לשניים ברכתה הטוב והמטיב (ברכות נט, ב; שו"ע או"ח רכג, א). ולכן אם ח"ו האם התאלמנה לפני הלידה, כיוון שהיא שמחה בבן לבדה, תברך עליו שהחיינו.

הברכה על לידת בת

לפי מה שנפסק בשולחן ערוך (רכג, א) על לידת בת אין מברכים הטוב והמטיב. אולם על פי כללי ברכת שהחיינו, בעת שההורים יראו את הבת לראשונה וישמחו, יברכו שהחיינו (הגר"ז סדבה"נ יב, יב; מ"ב רכג, ב). ואם לא בירכו בעת הראייה הראשונה, כל עוד הם שמחים ומתרגשים מראייתה, עדיין יכולים להודות לה' ולברך שהחיינו.

טעם החילוק בין בן לבת, שברכת הטוב והמטיב היא על טובה מוחשית ולא על שמחה כללית, ומצד חובת כיבוד הורים טובתו של הבן גדולה יותר, הואיל והבן חייב תמיד לכבד ולסייע להוריו, וגם אם יהיה נשוי ומטופל בילדים קטנים, אם יצטרכו הוריו עזרה – יהיה חייב לטפל בהם ולסעדם. לעומתו הבת, כאשר העזרה להורים מתנגשת בצורכי בעלה וילדיה, פטורה מהחובה לעזור להורים (שו"ע יו"ד רמ, יז, כד, ועי' ש"ך יט).

פירוש נוסף להבדל

אפשר גם לומר שההוראה לברך הטוב והמטיב על בן ולא על בת התבססה על תנאי החיים שנקבעו על פי המצב החברתי-כלכלי. לפי תנאים אלה, לידת בן בדרך כלל הביאה רווחה למשפחה, שכן הבן היה משתתף בפרנסת המשפחה ונישואיו לא הטילו עול על המשפחה. לעומת זאת, לידת בת הייתה כרוכה בעול כספי, מפני שהייתה פחות שותפה בפרנסה ונישואיה הטילו עול כבד על הוריה. משפחות שנולדו להן בנות רבות לעיתים סבלו חרפת רעב, מפני שאת כל רכושן היו צריכות להשקיע כדי לחתן את בנותיהן. לכן אפילו שהחיינו רבים לא נהגו לברך על לידת בת.

אם אכן זו הסיבה, הרי שכיום, הורים ששמחים בלידת בתם כמו בלידת בנם, צריכים לברך הטוב והמטיב. אולם ההוראה המקובלת היא שלא לשנות מהנהוג במשך דורות, שכן גם לפי המסורת הנהוגה, אפשר להודות לה' על לידת בת בברכה חשובה – ברכת שהחיינו. ובכל אופן השמחים בלידת בת לא פחות מבן, ורוצים לברך הטוב והמטיב – רשאים.

שמיעת מצוות דרך מכשיר שמיעה

שאלה: האם כבד שמיעה, שנעזר במכשיר שמיעה, יוצא ידי חובתו במצוות שהוא שומע בעזרת המכשיר? המשמעות המעשית של השאלה היא האם עליו להתאמץ להוציא את מכשיר השמיעה כדי לשמוע קידוש, הבדלה, קריאת התורה, קריאת המגילה ותקיעת שופר, או שהואיל והוא שומע טוב יותר על ידי המכשיר, עדיף שישמע דרך המכשיר?

תשובה: יש אומרים שהשומע דרך מכשיר אינו יוצא ידי חובה, הואיל ואינו שומע באוזנו את הקול המקורי, והרי הוא כמי ששומע הקלטה, שהואיל ולא שמע את הקול המקורי אינו יכול לצאת במצוות התלויות בשמיעה (משפטי עוזיאל א, כא; ג, לד; קול מבשר ב, כה; רמ"מ שניאורסון שערי הלכה ומנהג או"ח רצא; רשז"א במנחת שלמה א, ט; משנה הלכות ד, פה).

מנגד, יש אומרים שהואיל ובפועל השומע דרך מכשיר שומע את הקול, הוא יוצא בשמיעתו ידי חובת המצוות התלויות בשמיעה. שכן בפועל, גם השמיעה על ידי האוזן אינה נעשית במישרים. הקול עובר דרך גלי הקול שבאוויר, לאחר מכן נקלט ברעידות קלות שבתוך האוזן, ואותן רעידות נקלטות כאותות חשמליים בקליפת המוח, שמפוענחים אחר כך במוח לשמיעה שאנו מכירים. לכאורה אין הבדל אם הקול יעבור באמצע גם דרך מכשיר חשמלי (שו"ת ים הגדול כט; חזו"א כמובא שם במנחת שלמה; הרב מרדכי אליהו שו"ת הרב הראשי תשמח-תשמט, עמ' 581; וכן כתב ידידי הרב רא"ם הכהן בתשובה חשובה ויסודית בשו"ת 'בדי הארון' או"ח כא. וכעיקרון כך כתב באג"מ או"ח ב, קח, אלא שלמעשה באו"ח ד, צא היקל במצוות דרבנן בלבד).

ודעת מרן הרב קוק (אורח משפט מח) שכעיקרון אפשר לצאת בשמיעה דרך מכשירים חשמליים, ורק בשמיעת שופר אין יוצאים הואיל והיא צריכה להיות במישרים ולא בקול הברה (וכן כתב הרב פראנק במקראי קודש פורים יא; צי"א ח, יא; בית אבי ג, צב).

לגבי השומע בעזרת שתל קוכליארי, יש אומרים שגם המחמירים יסכימו להקל, הואיל ושמיעתו דומה לשמיעה דרך אוזן (ד"ר ברמה תחומין כד; הרב רבינוביץ' תחומין לא). נראה שכאשר אפשר יהיה לשמוע דרך המכשירים או השתל ממש כמו בשמיעה רגילה, אף המחמירים לעניין שמיעת שופר יסכימו להקל.

למעשה נראה שבכל המצוות עדיף לשמוע דרך מכשיר השמיעה החשמלי, שעל ידו השמיעה טובה וקלה יותר לכבד השמיעה. קל וחומר כאשר מדובר במצוות דרבנן. רק לעניין שמיעת שופר, אם ניתן לשמוע בלעדי המכשיר, למרות שהדבר קשה, יש לשמוע בלא המכשיר (וכך כתבתי במהדורה החדשה של פניני הלכה ברכות יב, ט).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הימין באירופה כבר לא אנטישמי

הגיע הזמן לבחון מחדש את היחסים עם מפלגות הימין הקיצוני באירופה, לאחר שהוציאו מתוכן את כל שונאי היהודים, והן פועלות באופן ענייני וראוי לשמירת הזהות הלאומית של עמי אירופה • מהלכות ברכת שהחיינו: ראוי לברך על נעליים חדשות, על העלאה בדרגה וכן על הצלחה בטסט אם שמחים בה במיוחד • בעקבות הכתבה שפורסמה בגיליון שעבר על הלנת שכר: יש לפתור את הבעיה אך בלי איסור ריבית • עוד בעניין ריבית: לרוב הפוסקים, היתר עסקה אינו מתיר ריבית על כניסה למינוס בבנק

שהחיינו על קניות משמחות

לאחר הביקור של שטראכה בהר ברכה, שמעתי מאליקים העצני שפנו אליו מהקהילה היהודית בווינה, בטענה שיש עוד ניאו-נאצים במפלגת החירות האוסטרית, ואיך נפגשנו איתם. אליקים לא התעצל, ביקש את שמות הפעילים האנטישמיים והעבירם למנהיגי המפלגה האוסטרית. לאחר זמן הם סולקו משורות המפלגה

שאלה: האם אדם שיש לו חולצות רבות צריך לברך "שהחיינו" על קניית חולצה חדשה? והאם מברכים "שהחיינו" גם על גרביים ושאר דברים קטנים שאדם קונה לעצמו ושמח בהם?

תשובה: שני תנאים נצרכים לברכת "שהחיינו": האחד, שהמברך יהיה שמח בבגד או בכלי החדש; השני, שהוא בגד או כלי שאנשים רבים רגילים לשמוח בו.

נמצא אם כן, שהואיל ורוב האנשים שמחים בקניית בגדים רגילים, כדוגמת חולצה, מכנסיים, עניבה נאה, חצאית, טלית קטן מצמר, כובע נאה ופיג'מה, כל השמח בקנייתם צריך להודות לה' ולברך עליהם "שהחיינו". אבל על קניית בגדים פשוטים שאין רגילים לשמוח בהם, כגרביים, לבנים, מטפחת ראש פשוטה וחולצת טריקו פשוטה, אין לברך "שהחיינו". ואפילו אדם עני, ששמח מאוד בקנייתם, לדעת רוב הפוסקים לא יברך, שאין ראוי לומר ברכה על דבר פעוט שאינו נחשב כמשמח בעיני הבריות. אבל ראוי שיודה לה' בלשונו, או יאמר את הברכה בלא שם ומלכות.

אפשר לומר שקניית בגד, כלי או תכשיט ששוויו בחנויות רגילות כחמישים שקלים, שזה מחיר חולצה נאה, הוא כבר דבר שיש בו חשיבות, ואם הקונה או המקבל אותו שמח – יברך "שהחיינו" (פניני הלכה ברכות יז, ד).

שאלה: מה הדין כאשר אדם קונה דבר שמחירו בחנויות כחמישים שקלים, אבל מכיוון שקנה אותו באינטרנט או בהנחה מיוחדת, שילם הרבה פחות?

תשובה: בוודאי מברך, ששמחתו כפולה, על הקנייה המשמחת ועל שהצליח לקנותו במחיר נמוך.

מי שאינו שמח אינו מברך

אומנם אנשים עשירים או אדישים, שקניית בגד רגיל אינה משמחת אותם, אינם יכולים לברך עליו, שהיאך יברכו "שהחיינו וקיימנו והגיענו" והם אינם שמחים? אבל על בגד חשוב, כחליפה או שמלה יוקרתית שמשמחים אותם, ואפילו מעט – יברכו. ומי שאפילו בגדים חשובים אינם משמחים אותו כלל – הפסיד את הברכה.

ראוי לברך על נעליים

בעבר לא נהגו לברך על נעליים, וכפי הנראה לא הייתה בהן חשיבות, כי נועדו רק למנוע פגיעה ברגליים. אבל נראה שכיום, שמשקיעים בעיצוב הנעליים וצבען וכדומה, והן יקרות וחשובות, ראוי שהשמח בקנייתן יברך.

ברכה על בשורה טובה

מי שנתבשר שהחליטו להעלות את שכרו מעבר לעלייה המקובלת, או שקיבל העלאה לא צפויה בדרגה, יברך "שהחיינו".

וכן מי שקיווה להתמנות לתפקיד מסוים, ושמע שבחרו בו – יברך "שהחיינו". ואם שכח לברך בעת ששמע על כך, יכול לברך כל עוד הוא שמח מאוד בשמועה הטובה. ואם עורכים לו מסיבה לקראת כניסתו לתפקיד, יוכל לדחות את הברכה מעת שמיעת הבשורה לעת המסיבה, שאז הוא שמח ביותר.

מי שהתבשר שעבר בהצלחה את מבחן הנהיגה (טסט), או שקיבל ציון גבוה במבחן פסיכומטרי או במבחן חשוב אחר, אם הוא שמח בזה מאוד, יברך "שהחיינו".


הברכה על שלווה וגרנולה – מזונות

על שלווה, גרנולה ופריכיות שעשויות ממיני דגן לכאורה היה צריך לברך "בורא פרי האדמה", שכן הכלל הוא שהאוכל מיני דגן מבושלים מברך "מזונות" ואם נאפו כלחם – "המוציא", אבל אם אכל גרגירי דגן כפי שהם חיים, או קלויים או מבושלים מעט, מברך "האדמה". זאת משום שלא אכלם כפי מעלתם, והרי הם כשאר מיני קטניות, שמברכים עליהם "האדמה". ולאחר אכילתם לא יברך, הואיל ויש ספק איזו ברכה יברך, "בורא נפשות" כדין כל מאכל שמברכים עליו בתחילה "האדמה" (ריטב"א ורא"ה), או "על המחיה" כדין שבעת מיני דגן (רא"ש ורשב"א). וכיוון שיש ספק, לא יברך.

אולם למעשה, כך נפסק רק לגבי אכילת מיני דגן באופן משונה, שלא כפי מעלתם. אבל כאשר הכינו מהם מאכל חשוב, כמו פריכיות חיטה, שלווה וגרנולה, כיוון שהם מוכנים כל צורכם, ואנשים רגילים לאוכלם כמאכל חשוב שאינו נחות ממיני דגן מבושלים, ברכתם "מזונות" ו"על המחיה".


תיקון בעניין ריבית

בכתבה בשבוע שעבר אודות החשיבות הרבה של המאבק בהלנת שכר במשק, נזכרה הצעה לחייב בריבית את המפגרים בתשלום. אולם חובה להעיר שחיוב ריבית על הלנת שכר אסור מהתורה. הדרך הראויה להתמודד עם הלנת השכר על פי ההלכה, היא לקבוע מראש קנס למי שמאחר לשלם.

איסור ריבית באוברדרפט

מכיוון שכבר הזכרנו את איסור הריבית, נעסוק מעט בשאלה חשובה: האם מותר לאדם להיות במינוס (אוברדרפט) בחשבון הבנק שלו, ולשלם על כך ריבית בהיתר עסקה?

תשובה: לדעת רוב הפוסקים, אסור לאדם למשוך משיכת יתר מהבנק (אוברדרפט) שלא למטרות עסקיות. ולמרות שיש לבנק היתר עסקה על כל פעולותיו, אין זה מועיל למשיכת יתר לצורך מימון שוטף, מפני שיסוד ההיתר מבוסס על כך שהכסף מושקע בעסקאות למטרת רווח, ועל כן אין מדובר כאן בהלוואה אלא בעסקה. אבל אם הכסף נועד לקניית מאכלים ובגדים ושאר צרכים, הרי זו הלוואה רגילה, שלא נועדה להשקעות, וממילא האחוזים שמתווספים על הקרן הם ריבית שאסורה מהתורה (שועה"ר הל' ריבית מב; פרח שושן יו"ד כלל ו; הר הכרמל חו"מ כה; חיים ביד מא; אמרי יושר קח; מהרש"ג יו"ד ד, ולז, ועוד רבים).

ואומנם יש מתירים זאת בשעת הדחק (כך משמע משו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ג, קס, ותליתאה א, קלז, ומהרש"ם ב, רטז). אולם מכיוון שרוב הפוסקים אוסרים, ומדובר בספק איסור תורה, יש להחמיר.

אימתי מותר להיות באוברדרפט

אומנם מי שיש לו תוכנית חיסכון או דירה, ולמשך תקופה מסוימת נקלע למצוקה כספית, וכדי לממן את צרכיו השוטפים יש בפניו שתי אפשרויות – האחת היא לשבור את תוכנית החיסכון או למכור את הדירה, והשנייה היא למשוך מהבנק סכומי כסף ולשלם עליהם אחר כך ריבית – בשעת הדחק מותר לו להיכנס למינוס (לאוברדרפט) ולשלם עליו אחר כך ריבית. זאת מפני שאפשר להחשיב משיכה זו כצורך עסקי, שאם יצטרך לשבור את תוכנית החיסכון או למכור את הדירה, ייגרם לו הפסד כספי גדול יותר, ולכן משתלם לו להיות במינוס ולשלם עליו ריבית מסוימת, ובכך לחסוך מעצמו את ההפסד הכרוך בשבירת תוכנית החיסכון או מכירת הדירה.

אבל גם בהיתר זה אפשר להשתמש רק למשך זמן קצוב. הסיבה היא שבמקרה של גירעון תמידי, אי אפשר לומר שעדיף לו שלא לשבור תוכנית חסכון או לא למכור את הדירה, כי הריבית שהוא מקבל בעבור חסכונותיו, או הרווח שהוא מקבל בעבור שמירת דירתו, קטנים מהריבית שהוא משלם במשך תקופה ארוכה תמורת משיכת יתר.


היחס הראוי לתנועות הימין באירופה

לא מזמן שמענו שוב שבמשרד החוץ הישראלי מתלבטים כיצד ראוי להתייחס למפלגות הימין באירופה, ובמיוחד למפלגת החירות הימנית האוסטרית שמנהיגיה חברים כיום בממשלה. במשך שנים העמדה המסורתית הייתה החרמה, משום שלמרות שרוב מנהיגי וחברי המפלגות הללו התנערו מהנאצים ומהשואה, תנועות אלה שימשו חממה לתומכי נאצים ומכחישי שואה.

אולם בשנים האחרונות תנועות הימין הקיצוני עוברות תהליך של שינוי. קמו מנהיגים שמתנערים מהמורשת הנאצית הגזענית ותומכים בגלוי במדינת ישראל. הם הוציאו בבושת פנים מתנועותיהם ניאו-נאצים שונאי יהודים. הם זיקקו את עמדותיהן הלאומיות של התנועות, ועתה הן מבטאות עמדה צודקת, התובעת שמירה על זהותם הלאומית, הדתית והתרבותית של עמי אירופה. כשם שאסור לגזול את רכושו של אדם פרטי, כפי שעשו הקומוניסטים בארצות שעליהן השתלטו, כך אסור לגזול מאנשים את הזהות הלאומית והדתית שלהם, כפי שמבקשים לעשות כיום הליברלים הקיצוניים מהשמאל, ממשיכי הקומוניסטים, כדוגמת מפלגת הלייבור הבריטית.

לנוכח זאת, העמדה המוסרית, כמו גם שיקולי התועלת, מחייבים אותנו לבחון בחיוב קשירת קשרים עם תנועות הימין באירופה, כאשר כל מקרה צריך להיבחן לגופו. תנועה שמתנערת באופן מוחלט מאנטישמיות ומגזענות ראויה לכבוד, לעידוד ולשיתוף פעולה. העמדה המוסכמת צריכה להיות שהמאבק הצודק באסלאם האלים והתוקפני, ובכל מי שמאיים על זהותם הלאומית, מוגדר כמאבק על השלטת חוק וסדר וקביעת זהות לאומית ברורה למדינה, ובשום פנים לא שנאת זרים.

שטראכה ותנועת החירות האוסטרית

לפני כמה שנים ביקרו בארץ מנהיגים מתנועות הימין באירופה. אחד מהם היה היינץ כריסטיאן שטראכה, מנהיג תנועת החירות האוסטרית. בביקורם הגיעו גם להר ברכה, ולאחר ששמענו מח"כ לשעבר עו"ד אליקים העצני כי לפי מה שבירר מדובר באנשים הגונים, קיבלנו אותם במלוא הכבוד. בפגישה שטראכה נשא דברים בגרמנית, ואליקים העצני תרגם את הדברים לעברית. היה זה נאום ציוני נלהב, של אדם שמלא הערכה לעם היהודי ולהישגיו הכבירים בבניין ארץ ישראל, מבחינה חברתית, תרבותית, כלכלית ומדעית, ובעמידת הגבורה מול האויב הערבי. בתוך דבריו התחייב לעמוד תמיד לימין ישראל והמתיישבים שחזרו לארץ התנ"ך, ועומדים בגבורה כחומה בצורה מול הטרור הערבי, ונחשבים כקו ההגנה הקדמי בהגנת אירופה.

לאחר זמן שמעתי מאליקים העצני שפנו אליו מהקהילה היהודית בווינה, בטענה שיש עוד ניאו-נאצים במפלגת החירות האוסטרית, ואיך נפגשנו איתם. אליקים לא התעצל, ביקש את שמות הפעילים האנטישמיים והעבירם למנהיגי המפלגה האוסטרית. לאחר זמן הם סולקו משורות המפלגה. ואף אותו יהודי שהתלונן חזר לדווח לאליקים העצני שכעת המפלגה נקייה, בלי פעילים ניאו-נאצים.

כמדומה שבמצב כזה, נכון לנציגים הרשמיים של מדינת ישראל לכונן יחסים טובים עם נציגי מפלגת החירות האוסטרית ומנהיגה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מתי מברכים "הגומל" בימינו?

הקריטריונים של ברכת הגומל נוסחו בהתאם למציאות שהייתה בעבר, שבה כל מחלה הייתה עלולה להידרדר למוות, וכל נסיעה הייתה סכנת חיים • התקנה הייתה לברך הגומל לאחר יציאה מסכנה, ולכן גם היום יש לברך רק על סיכון חריג • גם לנוהגים לפי השולחן ערוך, אין לברך על חולי רגיל ששוכבים בגללו במיטה • גם על נסיעה בין עירונית אין לברך, מכיוון שהסיכוי לתאונות דרכים אינו הופך אותה לסכנה ממשית • בנוגע למטוס נחלקו הפוסקים, אך מי שרגיל לטוס – נכון שלא יברך

ברכת הגומל למנהג הספרדים

יש שרוצים לטעון שגם כיום, מכיוון שיש תאונות דרכים, הדרכים מסוכנות מאוד. אולם למרות שכל תאונה מכאיבה מאוד, מבחינה סטטיסטית מדובר בסיכון נמוך מאוד, שהולך ופוחת ברבות השנים. אנשים נהרגים ונפצעים גם במדרגות, ואף אחד אינו מעלה בדעתו לברך "הגומל" אחרי ירידה במדרגות.

שאלה: אני נוהג כמנהגי ספרדים, ולכאורה לפי מנהגנו, כל חולה – אפילו חולה בשפעת קלה שנאלץ לשכב יום אחד על מיטתו – צריך לברך "הגומל" לאחר שיתרפא, שכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח ריט, ח) שכל מי שהיה חולה עד שנאלץ לשכב על מיטתו, כשיבריא וירד ממיטתו יברך "הגומל". ולדעת הרמ"א, מברכים "הגומל" רק לאחר מחלה שיש בה סכנת נפשות מסוימת, שמחללים עליה את השבת.

וכן כל מי שנסע בדרך שארכה יותר משבעים ושתיים דקות צריך לברך "הגומל", וכפי שמבואר בשולחן ערוך (ריט, ז), שלמנהג אשכנז אין מברכים "הגומל" על דרך מעיר לעיר, "שלא חייבו (הגומל) אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה (שמצויים שם) חיות רעות ולסטים. ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה. ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך". וכיוון שמהלך פרסה הוא כשבעים ושתיים דקות, הרי שצריך לברך לפי מנהגי ספרדים "הגומל" על כל דרך שארכה שבעים ושתיים דקות.

אולם בפועל, לא נפגשתי במקרה שחולה יום אחד מברך "הגומל", ואפילו חולה שפעת איני זוכר שבירך "הגומל". וגם לגבי הנוסע בדרכים עירוניות, שפסק הגרע"י שאם במשך היום נסע שבעים ושתיים דקות צריך לברך "הגומל", אין מי שנוהג כך למעשה, שהרי רבים האנשים שנוסעים כך בכל יום לעבודתם ואינם מברכים בכל יום "הגומל". השאלה היא: האם יש למנהג הספרדים שאינם מברכים "הגומל" על מה לסמוך?

תשובה: נתחיל בביאור דין חולה, וממנו נמשיך לדין נוסע ושאר דיני "הגומל".

איזה חולה צריך לברך

למעשה, בני כל העדות צריכים לברך "הגומל" רק לאחר מחלה שיש בה סכנה שמצדיקה חילול שבת כדי לרפא את החולה. ואף שפסק השולחן ערוך שכל חולה שיתרפא יברך "הגומל", זה היה משום שבעבר כל אדם שנפל למשכב נחשב כמסוכן במידה מסוימת, מפני שפעמים רבות לא ידעו אם מדובר בשפעת או במחלת לב, אם החולה לקה באנגינה או שהוא חולה סוכרתי שנמצא במצב מסוכן. וכפי שמצינו לעיתים בסיפורים מהעבר, שאנשים שתפקדו כבריאים לגמרי נפלו למשכב יום אחד ונפטרו לבית עולמם. לכן רבים מהראשונים, ובראשם הרמב"ם, הרמב"ן והרשב"א, הורו שכל שנפל למשכב – גם אם חשבו שאין במחלתו שום סכנה – כשיקום יברך "הגומל", שמא הייתה במחלתו סכנה. וכפי שמובא בבית יוסף מקור לזה מדברי הירושלמי: "כל הדרכים בחזקת סכנה… כל החולי בחזקת סכנה" (ברכות ד, ד). וכפי שכתב הרמב"ן, ומלשונו ציטט בשולחן ערוך: "בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה… אלא כל שעלה למטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון" (ריט, ח), והעולה לגרדום כמובן נכנס לסכנה. וכן מבואר ממה שהעתיק בבית יוסף את דברי הרשב"א בתשובה (א, פב): "ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע לבוא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע, ואדרבה כל שהוא קבוע הוא יותר חזק. ואף על פי שנעשה לו נס פעמים רבות וניצל ממנו, מן השמיים ריחמוהו, ולאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (מגילה ז, ב)". וכן פסק בשולחן ערוך שם. הרי שלכל הדעות בירכו "הגומל" רק מפני הסכנה שהייתה במחלה, אלא שלשולחן ערוך בכל מחלה יש סכנה מסוימת, ואילו הרא"ש והרמ"א הורו שיש לברך רק על מחלה שסכנתה הייתה ניכרת וידועה.

יש להוסיף, שבדורות האחרונים נעשינו יותר מפונקים, ורבים שוכבים על מיטתם מחמת מחלות שבעבר נחשבו רק כמיחושים שאינם מצריכים שכיבה. ואולי לכן הורה בבן איש חי (עקב ז), שרק מי ששכב שלושה ימים יברך 'הגומל'. אומנם רבים חלקו עליו וכתבו שגם חולה ששכב פחות משלושה ימים צריך לברך לפי מנהגי הספרדים (כה"ח ריט, מו; חזו"ע עמ' שעא; אול"צ ח"ב יד, מד), אולם נראה ברור שבכל אופן לדעת השולחן ערוך – אין לברך על מחלה שברור שלא היה בה סכנה.

רק חולה שהיה בסכנה מברך

לפיכך, לאחר שמדע הרפואה התפתח, ויש כיום אפשרות לאבחן את מצב החולה ולקבוע אם יש חשש סכנה במחלתו, יש להורות לבני כל העדות לברך "הגומל" רק לאחר מחלה שהיה בה צד של סכנה. והסימן לכך: שזו מחלה שמתירים לחלל עליה את השבת כדי להציל את החולה. אומנם לעיתים מחללים שבת ומסיעים חולה לבית החולים מחמת הספק, ולבסוף מתברר שהחולה לא היה בסכנה, וממילא ברור שלא יברך "הגומל"; אבל לאחר מחלה שהחולה בה היה בסכנת נפשות עד שהיה ראוי לחלל עליו שבת, מברכים "הגומל".

הנוסעים בכביש אינם בסכנה

כיוצא בזה לגבי הולכי דרכים: הכול מסכימים שהברכה על ההצלה מהסכנה, אלא שנחלקו האם על סכנה רחוקה יחסית שהייתה בהליכה מעיר לעיר מברכים. אולם בכל אופן דובר בסכנה גדולה לאין ערוך מהסכנה שבנסיעה בכבישים בזמננו, שכן בעבר כשהלכו ברגל או על בהמות, מי שנקע את רגלו בדריכה לא נכונה או שנפצע מנפילה, היה עלול להתקשות לסיים את דרכו ולמות מצמא או מזיהום שלא טופל. גם סכנת השודדים הייתה מרובה, ופעמים שהשודדים רצחו את בעלי הרכוש או שמכרום לעבדים. לכן אמרו בירושלמי: "כל הדרכים בחזקת סכנה" (ברכות ד, ד). זו הייתה אחת הסיבות לכך שאנשים מיעטו במסעות, ורוב האנשים במשך כל חייהם לא יצאו מתחום מושבם, וממילא לא הוצרכו לברך "הגומל" על היותם הולכי דרכים. על פי זה פסקו המחמירים לברך על כל דרך בין עירונית.

אולם כיום הדרכים בטוחות. זה אחד ההישגים הגדולים של התקופה המודרנית, שנסיעות והובלת סחורות נעשו קלות ובטוחות, ועל ידי כך הוזלו עלויות המזון והבגדים ושאר המוצרים, ונעשה יותר משתלם להשקיע בהמשך פיתוחים טכנולוגיים שגם אותם אפשר יהיה להוביל ולשווק בכל העולם.

סכנת תאונות אינה נחשבת סכנת נפשות

יש שרוצים לטעון שגם כיום, כיוון שיש תאונות דרכים, הדרכים מסוכנות מאוד. אולם למרות שכל תאונה מכאיבה מאוד, מבחינה סטטיסטית מדובר בסיכון נמוך מאוד, שהולך ופוחת ברבות השנים. כמדומה שאם נחשב את הדקות שאנשים יורדים במדרגות לעומת הדקות שנמצאים בנסיעות, נמצא שלא פחות אנשים נהרגים ונפצעים במדרגות, ואף אחד אינו מעלה בדעתו לברך "הגומל" אחרי ירידה במדרגות. כיוצא בזה, אם נחשב את האנשים שטובעים בים או נהרגים מחמת החלקה באמבטיה, נמצא שסכנת הדרכים מעטה בהרבה. כמובן אין בדבריי כדי להפחית מחשיבות החינוך לזהירות בדרכים, שכן בזכות החינוך לכך אכן סכנת התאונות פוחתת באופן ניכר.

לסיכום, לכל המנהגים אין לברך "הגומל" על נסיעות בין עירוניות במדינות מתוקנות.

ברכת הגומל נועדה למקרים מיוחדים

צריך להוסיף שברכת "הגומל" נועדה למקרים מיוחדים ולא נתקנה כברכה שגרתית. ראיה לכך שיש אומרים שכל מי שצריך לברך "הגומל" היה צריך בזמן בית המקדש להקריב קורבן תודה. כך כתבו הרא"ש (ברכות ט, ג), אור זרוע (הל' פסחים רנב) וסמ"ג (עשין קפג). ובחיי אדם (לאחר כלל סט) כתב סדר אמירת קורבן תודה לארבעה שצריכים להודות, וכתב שעל מברכי הגומל לתרום ללומדי תורה כשיעור הקורבן, שלא ייתכן שבעקבות חורבן בית המקדש יהיו החוטאים נשכרים. אומנם לדעת רבים, למי שצריכים לברך "הגומל" הייתה רק מצווה להביא קורבן תודה – אבל לא חובה (רש"י ויקרא ז, יב. ועי' ר"י פערלא לסמ"ג עשין נט). בכל אופן, אפשר להבין שאין מדובר בברכה שאדם מברך אותה בתדירות (ראוי לציין שהפסקים העיקריים על ברכת "הגומל" אחרי נסיעה נכתבו לפני כשבעים שנה, ביבי"א חלק א ובנתיבי עם).

האם לברך אחרי טיסה

בדורות האחרונים התעוררה שאלה לגבי הטסים במטוס. יש שהורו שאינם צריכים לברך משום שהטיסה אינה מסוכנת יותר מנסיעה במכונית (חלקת יעקב ב, ט; בצל החכמה א, כ, בשם הגאון מטשבין והרבי מבעלז. וכך דעת הרב גורן, ועשה לך רב ו, טז).

לעומתם, פוסקים רבים הורו לברך "הגומל" לאחר טיסה. הרב פיינשטיין (אג"מ או"ח ב, נט) ביאר שברכת "הגומל" נתקנה על יציאה של האדם מן הסדר הרגיל אל מצב מסוכן, כמו יורדי הים למשל, שאין זה טבעי שאדם לא יטבע בים, וכיוון שעבר את הים וניצול בזכות היותו בספינה – כשיגיע למחוז חפצו עליו לברך "הגומל". למרות שבפועל כמעט שלא קורים כיום אסונות בספינות, מאחר שיצא אדם מביתו אל סכנה של שהייה בים, וניצול בזכות היותו בספינה, מברך. קל וחומר שטיסה במטוס, מצד הטבע, מסוכנת יותר מהפלגה בספינה, שאין זה דבר טבעי שאדם ישהה באוויר ולא ייפול, ומאחר שיש כאן הצלה מן הסכנה – יש לברך אחריה "הגומל" (וכ"כ קצוה"ש, הליכות שלמה כג, ה, וכך נמסר בשם החזון איש). אלא שכמה מהפוסקים כתבו שרק לאחר טיסה של לפחות שבעים ושתיים דקות יש לברך (ציץ אליעזר יא, יג, ויחו"ד ח"ב כו).

למעשה נראה שנכון לכל מי שרגיל בטיסות שלא לברך, הואיל וברכת "הגומל" נתקנה על מצב יוצא דופן. ואף מי שאינו רגיל בטיסות – עדיף שלא יברך, הואיל וכיום הטיסות הפכו לדבר טבעי ושגרתי לאנשים, ואין הן מסוכנות מנסיעות ברכב. ואם זה שאינו רגיל בטיסות ירצה, יוכל לסמוך על הסוברים שצריך לברך, מכיוון שלגביו טיסה היא אירוע מיוחד שכרוך בחשש מסוים (שכן ברכת "הגומל" אינה תלויה רק בסכנה, אלא גם אירוע מטלטל וטראומטי כמאסר שאין בו סכנה מחייב ברכה).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הלב, המעיין ותורת ארץ ישראל

לשמחת תורה: על ידי השירה והריקודים מפנימים שהתורה אינה רק מחייבת, אלא גם מאירה ומשמחת • לכן גם מי שרגיל לשקוע בלימוד – אינו מבטל תורה כשהוא שר ורוקד, כי השמחה רק תורמת ללימוד • ליום פטירת רבי נחמן מברסלב: עיון במעשה "הלב והמעיין" • הלב כוסף ומתגעגע למעיין, אך אין לו ברירה אלא לרדת לעמק שממנו לא רואים את המעיין, כדי להתאחד עם המעיין בסוף הדרך; גם עם ישראל נדרש לעבור מסע של ריחוק ואתגר, עד שיתאחד עם השכינה בארץ ישראל

ההקפות לכבוד התורה

רבי נחמן היה אומן יוצר: הוא תיאר את המציאות הכואבת של כיסופי האמונה, אבל בתוך התיאור אפשר גם להבין שלהמשיך כך לאין קץ – זה בלתי אפשרי. הפתרון הוא להתחזק בתורה, שמצווה לרדת מההר של תורת חוץ לארץ, להתמודד עם כל הבעיות הכרוכות בעמק ולעלות לארץ

נוהגים לערוך שבע הקפות בליל שמחת תורה ושבע הקפות ביום שמחת תורה. ובכל מקום שבו עושים הקפות רומזים לאור המקיף, היינו להארה גבוהה שחופפת עלינו ומרוממת אותנו ומעניקה לנו השראה, אבל מפני רום מעלתה אין ביכולתנו להשיג אותה באופן מוגדר בשכלנו. כל הלימודים שלמדנו וזכינו להבין במשך השנה הם בבחינת אור פנימי, שנקלט באופן מוגדר בתוך שכלנו, ומתוך כך בעת סיום התורה אנחנו זוכים לקלוט משהו מן האור המקיף שעולה מכלל התורה. וההתחזקות בשמחת התורה מועילה לזה מאוד.

מצד מנהג ההקפות די בשבע הקפות בלבד, אבל מצד שמחת התורה וכבודה, שזה עיקר עניינו של יום שמחת תורה, יש להרבות בריקודים. אין צורך ששאר הריקודים יהיו דווקא בצורה של הקפות. נוהגים לשורר פיוטים בעת ההקפות, כל עדה לפי מנהגה, אך אין אמירתם מעכבת.

לכתחילה צריכים כל הנמצאים בבית הכנסת לעמוד בכל עת שמקיפים ורוקדים עם ספרי התורה, ומי שקשה לו לעמוד רשאי לשבת, ורק בעת שמתחילים כל הקפה והקפה – יעמוד.

ערך שמחת התורה

נוהגים לשמוח שמחה יתרה ביום שמחת תורה, שאין שמחה גדולה יותר משמחת התורה, ולשם כך עורכים סעודות שמחות. במקומות רבים נוהגים שחתן התורה וחתן בראשית מזמינים את כל הקהל לקידוש או מוסיפים יין לסעודה.

נהגו ישראל שגם הנשים והטף באים לבית הכנסת לכבוד שמחת התורה. ואמרו שיש בשמחת התורה דמיון מסוים למצוות הַקְהֵל, שהייתה מתקיימת במוצאי שנת השמיטה בחג הסוכות: כמו שכל ישראל היו נקהלים לשמוע את המלך קורא בתורה, כך כל ישראל נקהלים לכבוד שמחת התורה.

על ידי שמחה זו כל ישראל זוכים להתקשר לערכה העליון של התורה, ומתוך כך מקבלים יותר את הדרכתה. ולא זו בלבד, אלא מתוך השמחה מפנימים שהתורה אינה רק אמת מחייבת, אלא גם מאירה, מחייה ומשמחת. לכן גם מי שרגיל לשקוד בתורה אל יצטער שהוא מתבטל כביכול בעת שמחת התורה, מפני שככל שישמח יותר – כך איכות הלימוד שלו תתגדל, והשפעתה על כלל ישראל תתרחב.

מותר לרקוד ולמחוא כפיים

למרות שגזרו חכמים שלא לרקוד ולא למחוא כפיים בשבתות וימים טובים, שמא יבואו מתוך כך לתקן כלי שיר, הורו הגאונים שלכבוד שמחת התורה מותר לרקוד ולמחוא כפיים. בדורות האחרונים, אחר שגדולי החסידות הדגישו את ערך מצוות השמחה ורוב נחיצותה, נהגו רבים להקל בזה גם בשבתות רגילות (ראו פנה"ל שבת כב, יח).

רבים מגדולי ישראל נהגו לרקוד בשמחת תורה עד כלות הנפש. סיפרו על הגר"א: "שהיה שמח מאוד בחג הסוכות וביותר בשמיני עצרת, כי הוא יותר יום שמחה מכל ימי החג על פי הסוד… והיה הולך לפני הספר-תורה שמח מאוד ברוב עוז וחדווה, וחוכמת אדם תאיר פניו כלפיד אש בוערת, ומספק כף אל כף, ומפזז ומכרכר בכל עוז לפני הספר-תורה. ואחר סיום המשוררים החרוז – אמר הוא אחריהם…" (מעשה רב, רלג).

אמרו שכל מי שרוקד ושמח בכל כוחו לכבוד התורה, מובטח לו שלא תיפסק התורה מזרעו (ר"י אלגאזי שלמי חגיגה רצד, ב). ואמרו על האר"י הקדוש, שזכה למדרגות העליונות שהשיג בגילוי סודות התורה בזכות שהיה שמח בכל עוז בשמחה של מצווה (מ"ב תרסט, יא).

רבי נחמן – אומן יוצר

בתוך "מעשה משבעת הקבצנים" של רבי נחמן מברסלב מובא סיפור זה, ולקראת יום פטירתו שחל בי"ח בתשרי אביאו. בסוגריים אציין את הפירוש הפשוט, ואחר כך אנסה להתעמק בו מעט יותר.

כהקדמה ראוי לציין שרבי נחמן היה אומן יוצר. כלומר, מצינו שחז"ל המשילו תלמידי חכמים שעוסקים בהלכה לבנאים, שעוסקים בבניין העולם (בבלי ברכות סד, א), ותלמידי חכמים שעוסקים באגדה ופנימיות לחקלאים קוצרי יבול השדות – "מחצדי חקלא" (במקומות רבים בזוהר). ויש בין תלמידי החכמים שעוסקים באגדה ופנימיות שהם כאומנים יוצרים, שנוטעים נטיעות שצומחות לגוונים שונים. כמדומה שכזה היה רבי נחמן.

מעשה הלב והמעיין

"בקצה העולם יש הר גבוה ועל ההר נתונה אבן גדולה ומן האבן נובע מעיין (השכינה). ובקצהו האחר של העולם שוב יש הר גבוה ושם לב העולם (עם ישראל). ולב העולם עומד וצופה תמיד כנגד המעיין והוא נכסף וכמה ומשתוקק לבוא אליו; והמעיין נכסף גם הוא ומשתוקק לבוא אל הלב. ולב העולם שתי חולשות יש לו: חולשה אחת מפני החמה שמכה עליו ושורפת אותו (היינו שתאוות העולם מכלות את כוחם של ישראל לריק), וחולשה שנייה מחמת הכיסופים וההשתוקקות. וכשלב העולם מבקש להינפש מעט ולהשיב רוחו, באה ציפור גדולה ופורשת כנפיה וסוככת עליו מפני החמה (אלו דברי תורה שמגינים על ישראל ומחיים אותם). אך גם בשעת מנוחתו צופה הלב כנגד המעיין והוא שואג ומנהם מרוב געגועים והשתוקקות. ומאחר שהוא נכסף ומשתוקק כל כך לבוא אל המעיין, מפני מה אינו הולך אליו? אלא כל זמן שהוא עומד על פסגת ההר הוא רואה את ראש ההר השני ששם המעיין, אבל אם ירצה להתקרב אליו יצטרך לרדת מפסגת ההר ואז ייעלם מנגד עיניו ראש ההר השני ושוב לא יוכל לראות את המעיין. ואם לב העולם לא יראה את המעיין אפילו רגע אחד תצא נפשו חס ושלום ויגווע, ויתבטל גם כל העולם כולו, כי הלב הוא החיות של כל דבר בעולם.

"והמעיין אין לו זמן משלו (כי גילוי השכינה בעולם הזה תלוי בעם ישראל), כי אין הוא נמצא בתוך הזמן כלל, והוא מתקיים מן הזמן שהלב נותן לו במתנה. ועיקר התהוותו של הזמן הוא על ידי החסדים של אמת (מצוות ומעשים טובים שנעשים באמת לשם שמיים). ואני, כך מספר והולך אותו קבצן כבד פה (הוא הצדיק שמלמד זכויות על ישראל), אני הוא שמתהלך בעולם, מלקט ומקבץ את כל החסדים של אמת ומביא אותם אל זה האיש הגדול, איש חסד של אמת (שר העולם שמקבץ זכויותיהם של ישראל), והוא עושה מהם את הזמן. כילה לעשות יום אחד מיד הוא מביאו במתנה ללב העולם ולב העולם נותנו במתנה למעיין. ובכל יום ויום, כשנוטה היום לערוב, מתחילים הם להיפרד זה מזה באהבה רבה בחיל ובזיע, שאם לא יספיקו החסדים אשר בידי האיש הגדול, איש חסד של אמת, כדי לעשות מהם יום חדש יהיה זה יומם האחרון ואף הם יסתלקו עם הסתלקותו של היום. והם אומרים זה לזה חידות וזמירות ושירים נפלאים של געגועים וכיליון נפש. וגם היום המסתלק נפרד ויוצא בזמירות ובשירים נפלאים, וכלולות בהם כל החוכמות שבעולם. וכל יום שונה מחברו: יש ימים של חג ומועד ויש ימים של תענית ואבל. יום יום וזמירותיו, יום יום ושיריו".

תורת חוץ לארץ

סיפור זה מבטא את מצבם של ישראל בגולה, שכל קיומם תלוי בגעגועים וכיסופים לשכינה, אולם כיסופים אלו אינם יכולים להתממש בחיבור אמיתי שבין הלב למעיין, משום שברגע שהלב ינסה להתקרב למעיין – לא יוכל יותר לראותו ולהתגעגע אליו, וח"ו תצא נפשו. וכיוון שיתבטל הלב – הם ישראל, יתבטל גם העולם שתלוי בלב, בישראל. וגם הציפור שמבטאת דברי תורה אינה יכולה לבטא אלא את תורת חוץ לארץ, שבכוחה לסוכך מעט על הלב שלא יישרף, לקיים את ישראל שלא יכלו בגויים, אבל לא להעניק להם חיים מלאים, כי הגילוי המלא של התורה הוא בארץ ישראל בלבד.

הבעיה היא שברבות השנים עלולים להתרגל לגלות, ולחשוב שאי אפשר לממש את האמונה ואת החזון שבתורה, ולכתחילה ישראל צריכים לחיות בדלות כאשר חייהם תלויים להם מנגד, ורק בחסדי שמיים, בזכות מעט תורה ומעשים טובים שיש בישראל, זוכים לקבל ברחמנות עוד יום. לפי מחשבה זו עלינו להשתדל שהגעגועים והכיסופים, הבכיות והפרידות, יהיו מעט יותר נוחים – אבל מעבר לזה אין אפשרות לשאוף, כי כך היא דרכה של האמונה.

תורת ארץ ישראל

אולם האמת שה' נתן את תורתו ומצוותיו לעמו ישראל, ואמר שאם נשמור את התורה והמצוות, נזכה בפועל לכל הברכות שבתורה. והמצווה היא לעלות לארץ. ובדרך העלייה לארץ צריך לרדת מההר של תורת חוץ לארץ שעליו עומדים ישראל, ולרדת לעמקים ולעלות אל ארץ ישראל, מקום המעיין והשכינה, ושם להתאחד שוב עם השכינה. בדרך יהיו משברים, אבל כיוון שהולכים בדרכי ה', לא נאבדים ח"ו.

לכך רומזת גם מצוות תקיעת שופר בראש השנה, שעיקרה תרועה, היינו תקיעה שמבטאת משבר, שתכליתו תיקון שלם יותר. לכן לפני כל תרועה ולאחר כל תרועה ישנה תקיעה פשוטה שמבטאת את השמחה והיציבות.

כך ביחס למצוות הגיוס לצבא, ולאתגרי העבודה והעיסוק ביישובו של עולם, ולימוד החוכמות השונות. אכן הדברים כרוכים בהתמודדויות ולעיתים במשברים, אבל זאת המצווה.

לכך התכוונתי באמירה שרבי נחמן היה אומן יוצר: הוא תיאר את המציאות הכואבת של כיסופי האמונה, אבל בתוך התיאור ניתן גם להבין שלהמשיך כך לאין קץ – זה בלתי אפשרי. הפתרון הוא להתחזק בתורה שמצווה את עם ישראל לעלות לארץ. כלומר, לרדת מההר של תורת חוץ לארץ, להתמודד עם כל הבעיות הכרוכות בעמק שבו כל הקהילות מתפרקות, ולעלות לארץ וליישבה בחומר וברוח, כדי שיתאחד הלב עם המעיין לתפארת התורה, העם והארץ.

הצום – גם למעוברות ולמיניקות

אין עניין להרבות ביום כיפור בווידויים מפורטים יותר ממה שנהוג, מכיוון שהעיקר הוא החיבור לשורש ולרצון הפנימי • עיקר היום הוא הכפרה על ידי התענית, ולכן מי שהצום מקשה עליו – עדיף שישכב במיטה כל היום ולא יגיע לתפילה, ובלבד שלא יאכל • היום גופנו איננו חלש מבעבר אלא להפך, הוא בריא וחזק יותר, לכן אין להקל למעוברות ולמיניקות • חולים, מעוברות ומיניקות ששואלים רופא אם לצום – צריכים לשאול רופא ירא שמיים שאינו ממהר להקל, שיענה באופן ענייני אם נשקפת להם סכנה

יום הכיפורים – קודש הקודשים

ממחקרים שנעשו בארץ ובחוץ לארץ, התברר שהצום אינו מעלה את הסיכון להפלה. רק לעיתים נדירות הצום עלול לזרז לידה בחודש התשיעי, אולם אין בכך סכנת נפשות. גם אין שום סימוכין לטענה שכיום נעשינו חלושים יותר. לכן אין מקום להקל יותר מבעבר

יסוד התשובה נעוץ בשורש העליון ביותר, ולכן עיקר עבודת יום הכיפורים נעשית על ידי הכהן הגדול בשם כל ישראל בקודש הקודשים. בהיכל שנקרא קודש מונחים המנורה שמבטאת את כל החוכמות האנושיות, השולחן שמבטא את כל העבודות שהאדם מתפרנס מהן, מזבח הקטורת שמבטא את התפילה והכיסופים לקרבת אלוקים. למעלה מזה בקודש הקודשים מתגלה יסוד אמונת ישראל ותורתו. לכן בקודש הקודשים הונח ארון הברית שבו היו לוחות הברית והתורה, ומעליו שני הכרובים שמבטאים את קשר הברית והאהבה שבין הקב"ה לישראל. מקודש הקודשים נמשכים חיים לכל העולם, לכל החוכמות והעבודות, לכל הבריות וכיסופיהן. וביום הקדוש בשנה היה הכהן הגדול נכנס בשם כל ישראל לקודש הקודשים, כדי לקשר את כל ישראל ועל ידם את כל העולם לשורשם, ולהמשיך בכך כפרה וסליחה וחיים לכל העולם.

מצוות התענית – עיקר היום

כנגד עבודתו של הכהן הגדול בבית המקדש הצטווה כל אחד מישראל להתענות, ובכך הוא פורש מכל ענייני גופו ומתכנס אל נשמתו, אל קודש הקודשים שבתוכו, ומגלה ששאיפתו הפנימית, האמיתית, לדבוק בתורה ובמצוות, ולהשתתף על ידי כך בתיקונו של העולם. על ידי כך החטאים שלו נעשים חיצוניים, וזדונות נעשים שגגות. ואם יזכה מכוח יום הכיפורים לחזור בתשובה עמוקה ושלמה עד שיתקן לגמרי את חטאו, יזכה שזדונותיו אף ייהפכו לזכויות. וזהו שנאמר בסיום פרשיית עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים: "בעשור לחודש תענו את נפשותיכם… כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, כט ל).

הווידוי, התפילה וכוונת הצום

יש סוברים בטעות שעיקר עניינו של יום הכיפורים לפרט את כל החטאים האפשריים ולהתוודות עליהם, ולשם כך מדפיסים נוסחים ארוכים של וידויים. אולם עיקר עניינו של יום הכיפורים עמוק יותר, ולכן נוסח הווידוי שחייבים לומר ביום הכיפורים הוא קצר וכללי: "אבל אנחנו חטאנו, עווינו, פשענו" (יומא פז, ב; רמב"ם, מ"ב תרז, יב). נוהגים להוסיף ולומר נוסח מפורט לפי סדר האותיות (רב עמרם גאון): "אשמנו, בגדנו, גזלנו…" ועוד מוסיפים לפרט ולומר "על חטא שחטאנו לפניך" וכו' (פנה"ל ימים נוראים ז, ד). הרי שכל נוסחי הווידוי הם כלליים, כי עיקר היום שיתכנס כל אדם מישראל אל שורש נשמתו, יתנער על ידי התענית מכלל החטאים התלויים בגוף, ויתקשר אל קודש הקודשים, היינו הברית שבין ה' לישראל שמתגלה על ידי התורה.

ולכן למרות שבעקבות הצום ושאר העינויים קשה לנו לכוון בתפילה כבשאר הימים, ידיעה אחת עמוקה הולכת ומתבהרת, שרצוננו האמיתי להידבק בה' אלוקי ישראל ולתקן עולם לאור התורה והדרכתה (פנה"ל ימים נוראים ו, ו).

חולה שאינו מסוכן – חייב בצום

גם לחולה שסובל ייסורים קשים, כל זמן שהצום אינו מסכן את חייו, אסור לאכול או לשתות אפילו כלשהו, וישכב כל היום במיטתו ובלבד שלא יאכל וישתה אפילו כלשהו.

זה ההבדל שבין יום הכיפורים לשאר הצומות, שבצום יום ‏הכיפורים גם החולים חייבים, הואיל ואיסורו מהתורה, ואילו מצום ‏תשעה באב חולים פטורים, ומהצומות הקלים לא רק חולים פטורים אלא אף מעוברות ‏ומיניקות פטורות.

בליעת תרופות

אומנם מותר לחולה שמצטער מחמת מחלתו, או למי שנצרך ליטול בכל יום תרופה, לבלוע תרופה ביום הכיפורים. ובתנאי שאין בגלולות הללו טעם טוב, כך שאינן נחשבות מאכל. ויקפיד לבלוע אותן ‏בלא מים. ומי שאינו יכול לבלוע אותן בלא מים, יערב במים טיפת ‏סבון שתפגום מאוד את טעמם, ובעזרת מים אלו יבלע את ‏הגלולה. ‏

וכן מי שסובל בצום מכאבי ראש עזים בגלל ‏חסרון קפה – רשאי ליטול גלולות שיש בהן קפאין או גלולות להפגת ‏כאבי ראש.

חולה מסוכן

חולה שיש חשש שהצום יגרום למותו, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו, מפני שפיקוח נפש דוחה את מצוות התענית כמו את שאר המצוות שבתורה (יומא פה, ב). והנמצא בספק סכנה ומחמיר על עצמו שלא לשתות ולאכול – חוטא, ומי שציווה אותנו על התענית הוא שציווה אותנו לאכול ולשתות ביום הכיפורים כאשר הצום עלול לסכן את החיים.

מעוברת

מעוברות ומיניקות חייבות לצום ביום הכיפורים (פסחים נד, ב; שו"ע תריז, א). ואפילו בתשעה באב מעוברות ומיניקות חייבות לצום, קל וחומר ביום הכיפורים שחיובו מהתורה.

בדור האחרון יש סוברים שיש להתיר למעוברות לשתות לשיעורים, מפני שלדעתם הנשים נעשו כיום חלושות, והצום עלול לגרום להן שיפילו את עוברן. אולם ממחקרים שנעשו בארץ ובחוץ לארץ, התברר שהצום אינו מעלה את הסיכון להפלה. רק לעיתים נדירות הצום עלול לזרז לידה בחודש התשיעי, אולם אין בכך סכנת נפשות. גם אין שום סימוכין לטענה שכיום נעשינו חלושים יותר. להפך, בזכות שפע המזון המגוון, ההיגיינה וההתקדמות הרפואית, אנשים כיום חיים בבריאות טובה מבעבר, והדבר בא לידי ביטוי גם בכך שתוחלת החיים עלתה בעשרות שנים. לכן אין מקום להקל כיום יותר מאשר בעבר, והדין נשאר במקומו שמעוברות ומיניקות חייבות לצום.

לפיכך, גם מעוברת שסובלת מהקאות, לחץ דם גבוה, המוגלובין (ברזל) נמוך ומיחושים שונים, חייבת בצום יום הכיפורים, ובכלל זה אסור לה גם לשתות לשיעורים. רק במקרים מיוחדים, של היריון שנמצא בסיכון, על פי הוראת רופא ירא שמיים יש להורות למעוברת לשתות, ועדיף שתשתה לשיעורים.

מינקת

מינקת חייבת לצום ביום הכיפורים (פסחים נד, ב; שו"ע תריז, א). ואף שההנקה מקשה על הצום, מפני שהיא גורמת לאובדן נוסף של נוזלים, אין בכך סכנה לאם או לתינוק. ויש מקילים מפני שלדעתם ירדה חולשה לעולם, וכיום התינוקות בסכנה בלא הנקה. אולם דבריהם תמוהים מאוד, שכן אף שבוודאי יש סגולות טובות בהנקה וחלב אם. מכל מקום ישנן נשים רבות שאינן מיניקות כלל, ולא שמענו שהרופאים נלחמים על כך שימשיכו להניק כדי להציל את ילדיהן מחשש סכנת נפשות. ואם בעבר, כשתינוקות רבים מתו בשנתם הראשונה, ולא היו תחליפים טובים לחלב אם, ההוראה הברורה הייתה שמינקת חייבת בצום, ואפילו בתשעה באב, איך אפשר להעלות על הדעת שכיום שיש לנו תחליפים טובים, יהיה בזה חשש פיקוח נפש? (פנה"ל ימים נוראים ח, י).

עצה טובה לקראת הצום

רופאים מציעים למיניקות להתחיל להרבות בשתייה בשלושת הימים שלפני יום הכיפורים, ובערב יום הכיפורים לשתות עוד יותר, כדי לאגור נוזלים לקראת יום הכיפורים ותוך כך גם להרבות את החלב. על פי הניסיון, בדרך כלל מי שתנהג כך, לא רק שיום הכיפורים לא יפגע בהנקתה, אלא שמתוך התיקון שתעשה לקראתו חלבה אף ירבה. ייתכן מאוד שאף תוכל לשאוב מעודפי החלב לקראת יום הכיפורים.

עוד עצה מאשתי, כדי שהצום יעבור יותר בקלות לאם ולתינוק – לדלג לסירוגין על שתי הנקות, בצהרי יום הכיפורים ולקראת צאת הצום, ובמקומן לתת תחליף.

לשאול רופא ירא שמיים

במקרים של ספק סכנה לחולה, למעוברת או לעובר, יש לשאול רופא ירא שמיים. ואם הרופא נמצא בספק, ישקול בעצמו מה היה עושה ביום הכיפורים אם היה נודע לו על חולה כזה שצם: אם כדי להורות לו לשתות ולאכול ולהצילו מספק סכנה היה מוכן להתנדב ולנסוע עשר דקות, סימן שאכן יש כאן ספק סכנת נפשות, ועליו להורות לחולה שלפניו לשתות ולאכול ביום הכיפורים. ואם למרות אחריותו כלפי חיי אדם לא היה מוכן לנסוע לשם כך ביום הכיפורים עשר דקות, סימן שאין כאן ספק סכנה, ועליו להורות לחולה לצום.

הרופאים הדתיים המקילים

בשנים האחרונות ישנם רופאים דתיים, שעל פי עמדה של רבנים בודדים, מתירים לכל המעוברות והמיניקות לאכול ולשתות לשיעורים ביום הכיפורים, וממילא השואלת אותם לא שאלה כהלכה. מפני שלפי דעת כל הפוסקים על פי ההיגיון וההלכה, שמעוברות ומיניקות חייבות בצום, אין קביעתם נחשבת. לכן על המעוברות והמיניקות שרוצות לקיים את ההלכה כפי המקובל מדורי דורות, לשאול רופא שמקבל את העמדה העקרונית שמעוברות ומיניקות חייבות בצום, ואזי באותם מקרים מעטים שיורה שצריך לשתות, אפשר יהיה לסמוך על הוראתו.

הטעות בדין אכילה ושתייה לשיעורים

טעות נפוצה בין רופאים וחולים, שסבורים ששתייה לשיעורים היא מעין דרך ביניים, שמתאימה לחולים שהצום אינו מסכן את חייהם. אולם האמת שההוראה לשתות לשיעורים באה להחמיר ולא להקל: כאשר אין סכנת חיים בצום, גם שתייה לשיעורים אסורה מהתורה, ורק לחולה מסוכן שמותר לו לשתות ביום הכיפורים – לדעת חלק מהפוסקים עליו להחמיר אם יוכל, ולהסתפק בשתייה לשיעורים. אבל בשום פנים אין להתיר למי שאינו מסוכן איסור דאורייתא של שתייה לשיעורים (פנה"ל ימים נוראים ח, ה).

מעוברת ששאלה רופא שאינו מורה כהלכה

מעוברת ששאלה בטעות רופא שמקל לרוב המעוברות והקל גם לה, צריכה להזדרז לשאול לפני יום הכיפורים רופא ירא שמיים שמורה לפי ההלכה המקובלת. ואם לא הספיקה, וכבר הגיע יום הכיפורים, תשתה כפי שהורה לה הרופא ששאלה, מפני שאף שיש לנו ספק אם השיב לה כהלכה – מכלל ספק לא יצאנו, ואולי אכן מצבה מיוחד ומסוכן, ובכל מצב של ספק נפשות יש להחמיר לשתות.

אחריות השואלים

פרט לאחריות לשאול רופא ירא שמיים שמורה על ההלכה, חשוב לציין שגם לשואלים יש אחריות, מפני שכאשר השואלים לוחצים לקבל היתר לשתות לשיעורים – הם מטילים על הרופא תפקיד קשה, ומדרך הטבע כדי שלא להיכנס לסיכונים הוא יעדיף לרצותם ולהקל.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

המלכת ה' – העצמת האדם והעם

המלכת ה', שעומדת במרכז ראש השנה ותפילותיו, עשויה להיתפס כהחלשה של האדם • כשמלכות ה' נתפסת כך מתוך אמונה נמוכה, אנשים מבקשים להרחיק אותה מצה"ל, ממערכות המדינה ומהתא המשפחתי, כדי שלא תגמד אותם •אולם ההפך הוא הנכון: חוסר אמונה מטיל חולשה ורפיון על כל תחומי החיים, והמלכת ה' נותנת עוצמה למערכות הפרטיות והלאומיות • אם איננו רוצים להישאר במצב שבו קשה להעביר את חוק הלאום, מצב שבו הזיקה ליהדות וללאומיות הולכת ונחלשת, עלינו להגביה את האמונה ולחזק את המלכת ה' עלינו

יום זיכרון, דין ותרועה

האדם מיסודו חפץ לגלות את כוחותיו, ולכן הוא מעוניין להשתחרר מאמונה נמוכה שמקטינה את צלם האלוקים שבו – ולעלות לאמונה עליונה שמעצימה את נשמתו וכוחותיו. במדרגה זו המלכת ה' לא מחלישה את האדם אלא מעניקה השראה ומשמעות לחייו

בראש השנה מסתיימת קצבת החיים שהעניק ה' לעולמו בשנה הקודמת, וה' זוכר את ברואיו ובורא להם חיים חדשים לשנה הבאה, שכן זיכרון אצל ה' הוא פקידה והענקת חיים. וכדי שחסדו לא יתהפך לרע על ידי הרשעים שישתמשו בו להרע, קבע ה' שביום זה ידון את עולמו. נמצא אם כן שראש השנה הוא יום זיכרון ודין, שבו עולים ונזכרים לפניו יתברך כל המעשים הטובים והרעים שנעשו במשך השנה, והקב"ה יושב על כיסא הדין ומחשב את חשבון עולמו ודן כל עם ועם ככלל וכל אדם ואדם כיחיד.

עיקר הדין של כלל העולם תלוי בעם ישראל ובארץ ישראל, שישראל הם לב העולם, עמו של ה', ותיקון העולם תלוי בהם. על כן שכרם ועונשם של ישראל גדולים יותר משכרם ועונשם של שאר העמים. לכן דן ה' את ישראל תחילה, ומתוך המשפט של עם ישראל מתפשט המשפט על כלל האנושות והעולם (ראש השנה ח, אב; תענית י, א).

לכן ראש השנה נקרא יום תרועה, שהתרועה רומזת לשברון, בכי, חרדה ושידוד מערכות. השבר והבכי – על מה שתם ולא הושלם, והחרדה – לקראת השלב הבא, שעדיין לא נקבע מי יחיה ומי ימות, מי בנחת ומי בייסורים. לכן, אף שמשך התרועות קצר, כל היום נקרא יום תרועה – יום שברון ובכי. אומנם ציוונו ה' לתקוע תקיעה פשוטה שמבטאת שמחה ויציבות לפני ואחרי כל תרועה, שכן כל תכלית התרועה לתקן. לכן גם יום התרועה הוא יום חג שיש מצווה לקיים בו סעודות, כי תכלית הכול תיקון ושמחה.

רצוננו – גילוי מלכות ה'

יכולים היינו, מרוב דאגה על עתיד חיינו בשנה הבאה, להקדיש את כל יום הדין לתפילות פרטיות על פרנסה, בריאות וכל שאר הדברים שאדם טרוד בהשגתם כל השנה. אולם זוהי סגולתם המיוחדת של ישראל, שרצונם העמוק ביותר הוא שתתגלה מלכותו יתברך, והעולם כולו יתוקן וייגאל, ואפילו אם לשם כך יצטרכו לסבול ייסורים.

בדרך גדולה ונוראה זו בחר עם ישראל, החל מאבות העולם שקיבלו על עצמם להאמין בה' אל מול כל עובדי האלילים שמסביבם, ועד הגלות הארוכה, שבה למרות כל הסבל בחר עם ישראל שלא להתבולל בעמים ולהמשיך לשאת את דגל האמונה והתורה, כדי לתקן עולם במלכות שדי.

כשישראל מניחים את צערם ועוסקים בכבודו וגילוי מלכותו, אומר הקב"ה למלאכים: ראו בניי חביביי, שמניחים צערם ועוסקים בכבודי. בכך מסתתמות טענותיו של השטן שרוצה לבטל את ישראל מהעולם, וישראל זוכים לשנה חדשה שבה יתקדמו עוד צעד לקראת התיקון והגאולה. וככל שנזכה לקבל עלינו בראש השנה את מלכותו, בענווה וביראה, כך נזכה יותר לשנה טובה ומבורכת.

מלכות ה' במוקד התפילה

לכן עיקר תפילת ראש השנה עוסקת בהמלכת ה' עלינו, ועל כן בחתימת הברכה השלישית של תפילת עמידה, במקום לומר "האל הקדוש" אנו אומרים "המלך הקדוש". וכך ממשיכים לומר בכל עשרת ימי תשובה. עניין זה חשוב כל כך, עד שמי שטועה ושוכח לומר "המלך הקדוש" – לא יצא ידי חובתו ועליו לחזור להתפלל (שו"ע אורח חיים תקפב, א).

אף חתימת ברכת החג בכל תפילות ראש השנה היא: "מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזיכרון". ובתפילת המוסף שהיא התפילה העיקרית של ראש השנה, שבה תוקעים בשופר, תיקנו חכמים לומר שלוש ברכות: מלכויות זיכרונות ושופרות, והראשונה והעיקרית שבהן היא מלכויות. גם ברכות הזיכרונות והשופרות עוסקות במידה רבה במלכותו.

האם מלכות ה' מנמיכה את האדם?

בתפיסה הנמוכה של האמונה, ככל שהאדם מאמין יותר בה' וממליך אותו עליו – כך הוא מקטין יותר את עצמו. הוא מתמלא יותר בחרדות, חושש לפעול בעולם ולתקנו, מתחנן אל ה' כבן מסכן וכעבד שפל שיעשה הכול למעננו כי אין בנו מעשים. האמונה עושה אותו פחדן ורך לב. אומנם גם אמונה זו נצרכת, כי יראת השמיים משמשת גדר בפני יצריו של האדם, שעלולים להתפרץ באכזריות רצחנית ובכל תיעוב ושפלות. כשאנשים הצליחו להשתחרר מהאמונה (בברית המועצות ובגרמניה הנאצית), הם רצחו הרבה יותר אנשים מאשר בתקופה שהאמונה הייתה נוכחת.

אולם האדם מיסודו חפץ לגלות את כוחותיו, ולכן הוא מעוניין להשתחרר מאמונה נמוכה שמקטינה את צלם האלוקים שבו – ולעלות לאמונה עליונה שמעצימה את נשמתו וכוחותיו. במדרגה זו המלכת ה' לא מחלישה את האדם אלא מעניקה השראה ומשמעות לחייו, ומעלה אותו למדרגה של אומץ ויצירה שאי אפשר להשיג בלא אמונה (ראו מידות הראיה אמונה, כט).

מלכות ה' מחזקת את הלאומיות

כאשר רוב הציבור הדתי והחרדי חי רוב הזמן במדרגת האמונה הנמוכה, רבים אינם חפצים בה. ואף אלה שנותנים לאמונה מקום בחייהם, מעוניינים לצמצם אותה, כדי שתעסוק בענייני הפרט הקטנים ולא תתערב בחיי הכלל. לא במדע ובתעשייה – מחשש שתעכב כל פיתוח ותחליש כל יוזמה, לא בצבא – מחשש שתחזיר אותנו לימי הגלות, או מחשש שתטען שכיוון שה' ציווה לכבוש את הארץ, הרי שחובה עלינו להתעלם מכל השיקולים הרציונליים, שכן מה האדם יודע, העיקר שיעשה את רצון ה' גם אם יש בכך סיכון עצום לקיומה של המדינה. כך אנו מוצאים אנשים רבים שמתייראים מהשפעת האמונה על חיי הציבור.

אולם כשאין הכרה במלכות ה', הנשמה נאלמת, וכל המערכות האנושיות מתרוקנות מתוכן, ונותרות חלולות. וכך אפילו את חוק הלאום המכורסם מתקשים להעביר וליישם, וכהמשך לכך מגלים רפיון בבניין הארץ ויישובה, ואין כוח לקרוא בקול גדול לכל היהודים שבגולה לעלות לארץ. ונוכח החולשה הזאת, נציגי הערבים שהיו צריכים להודות מבוקר עד ערב לעם ישראל על כל הטוב שהביא להם, יורקים לבאר שממנה הם שותים ויוצאים להפיץ את דיבת המדינה הטובה והמוסרית שלנו בכל העולם.

המלכת ה' וחוק הלאום

בהיותי באחד ממחנות הצבא, ראיתי מול מגרש המסדרים שלט ענק שעליו כתובים באותיות עצומות החזון והערכים שאליהם הצבא מחנך. רשימת הערכים הייתה: "אהבת האדם, מקצועיות, דוגמה אישית, רעות, צניעות, יצירתיות וחדשנות, אהבת הארץ".

אלו ערכים יפים, אולם העם היהודי לא הוזכר. החזון הציוני נמחק. אומנם אהבת הארץ הוזכרה, אולם רק מפני שהיא יכולה לכלול גם את הדרוזים והצ'רקסים, והערבים אילו היו מוכנים להתגייס. ראוי לציין שמפקד ההכשרה שניהל את המסדר אמר דברים מאוזנים ונכונים. הוא הזכיר את התנ"ך ואת הסבל שעמנו עבר במשך ההיסטוריה הארוכה שלנו, ואת המשימה של צה"ל לשמור שאירועים קשים כמו אלה שפקדו את עמנו בעבר לא יחזרו עוד, תוך שמירה על החוק והיחס הנאות לכל אדם. הדברים היו מדודים ומרגשים כאחד.

אולם המצב המחפיר הוא, שבאופן רשמי צה"ל כבר לא מסוגל לכתוב שהוא מחויב לחזון הציוני ולעם היהודי. זה מוכיח עד כמה היה הכרח לחוקק את חוק הלאום, ועד כמה צריך לשקוד על הטמעת ערכיו בכל תחומי החברה. לשם כך אנו מוכרחים לחזור לאמונה במלכות ה' שהיא התשתית לקיומנו הלאומי.

כך גם אמר הרצל בנאום פתיחת הקונגרס הציוני הראשון, שקודם כול אנחנו צריכים לחזור ליהדות שלנו, ומתוך כך לארצנו.

האמונה נותנת משמעות למשפחה

המלכת ה' במדרגת אמונה תחתונה שומרת על המשפחה, שישמרו בני הזוג אמונים זה לזה ולא יבגדו. אולם מכיוון שאין בזוגיות זו חזון ושאר רוח, רבים מעדיפים לחפש סוגים שונים של משפחה שמעניקים להם יותר חופש וביטוי אישי. אולם בלא אמונה משפחות אלה מתפרקות.

המלכת ה' במדרגה של אמונה עליונה מעניקה למשפחה משמעות של קדושה, של גילוי האחדות האלוקית בזעיר אנפין באהבה שבין בני הזוג. וככל שהשמחה שביניהם גוברת, כך שם ה' שורה יותר ביניהם, והאחדות האלוקית מתגלה, וברכה ושפע רב מתפשטים בכל העולמות (ראו זוהר ח"ב פקודי רנט, א; ח"ג שלח קסז, ב).

כאשר מבינים שזוהי המשפחה הראויה, רבים משתוקקים להקים משפחה כדוגמתה.

מלוך על כל העולם

ככל שאדם זוכה יותר לאמונה במדרגתה העליונה, כך כל כוחותיו מתעצמים בחירות, והוא חש שליחות גדולה יותר לגלות אותם כדי להוסיף ברכה לעולם.

כיוצא בזה, כבודה של ירושלים אינו פוגם בכבודן של שאר הערים שבארץ ישראל, אלא להפך, מרומם אותו, שכמה גדולות וחשובות הן שירושלים היא העטרת שעל ראשן. וכן כל שאר הארצות אינן נפגמות מכבודה של ארץ ישראל, כי כמה גדולות הארצות ששוכנות יחד באותו עולם שיש בו ארץ קדושה ונפלאה כארץ ישראל.

כיוצא בזה כבודו של אדם אינו נפגם מכך שחברו מתעלה למדרגות גבוהות אלא להפך, הוא עצמו מתגדל שהוא זוכה לחבר שכזה. כיוצא בזה, כבודם של העמים אינו נפגם מסגולתו של עם ישראל אלא להפך, כל העמים מתעלים על ידי כך שעם ישראל קיים בלבבם.

לכך מכוונת אותנו תפילת ראש השנה: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לא חוזרים לגלות, נשארים בצה"ל

הביקורת נגד בעיות הצניעות בצה"ל אינה גורעת מהחובה הגמורה להתגייס • הציבור החרדי עסוק בהישרדות רוחנית כמו בגלות, אבל הדרכת התורה היא לחיות בארץ ישראל ולהתמודד עם האתגרים שבה * גילוי הקדושה צריך להיות דווקא דרך תחומי המציאות – המדע, הכלכלה והאומנות * פרשתנו מלמדת שעל ידי חיי תורה בארץ ישראל אפשר להביא ברכה לעצמנו ולכל העולם * הברכה יכולה להתממש בדרך ריאלית: אם נחיה נכון, נפתח גם את העבודה והכלכלה לצד ההשקעה במשפחה ובילודה, עד שנוביל את העולם מבחינה ערכית וכלכלית

תגובה נוקבת לטור הקודם

שאלה: מהמאמר על בעיות הצניעות בצבא, משמע שהנך מבין שהציבור החרדי צודק בכך שאינו מתגייס – ומדוע אינך מורה כך לתלמידיך? לא זו בלבד שלא הסקת את המסקנה המתבקשת, עוד העלית חשש שאם הבעיות לא ייפתרו, אזי יהיו דתיים שיעברו לציבור החרדי. האם זו בעיה? האם לא עדיף שכך יעשו?

תורת חו"ל – תורת ההישרדות

שמירת התורה והמצוות מעניקה ערך ומשמעות לכל תחום, ועל ידי כך הוא מתברך. גם אם מדובר ביתרון שבא לידי ביטוי אצל כל אדם באחוזים בודדים, כאשר מדובר בציבור שלם שחי לאורה של התורה, כולם מקרינים על כולם עד שנוצרת חברת מופת

תשובה: כדרכם של ישראל בגולה, וכדרך הדרכתה של תורת חוץ לארץ, הציבור החרדי עוסק בהישרדות. אולם הדרך הנכונה היא לעלות לארץ ולחיות בה במסגרת לאומית כפי הדרכת התורה בשלמותה, שמדריכה את עם ישראל לכבוש את הארץ וליישבה. לצורך כך יש להקים מדינה וצבא ולפעול בכל תחומי החיים, ובכלל זה כל תחומי המדע והעבודה, לאורה של תורתנו הקדושה. כך היא דרכה של תורת ארץ ישראל שהיא עיקר התורה. לכן החזרה לכיוון החרדי היא בבחינת חזרה לגלות, והנמכת קומת התורה לתחום ההישרדות במקום הגבהתה לחזון הגדול של גילוי הברכה האלוקית במרחבי ארץ החיים. אפשר להבין את הציבור החרדי ורבניו, שמתוך חשש שההתמודדות הקשה והמורכבת עם כל האתגרים שהחיים הארציים מעמידים, מעדיפים להתגדר ולהצטיין בד' אמות של תורת חוץ לארץ המוכרת. אולם אנחנו מאמינים שעם כל הזהירות הנדרשת, חובה עלינו ללמוד את התורה בשלמות ולהשתדל להגשים את כל מצוותיה.

לפיכך, למרות כל הביקורות המוצדקות על הצבא, כל עוד אין מדובר בכפייה לעשות דברים בניגוד גמור להלכה – המצווה שבדבר גוברת, ומנגד, שלילת צה"ל היא עבירה חמורה. וכך למדנו בתורה ביחס לכל תחומי החיים, שאין אומרים לאדם להימנע מלצאת לעבודה, להקים משפחה ולגדל ילדים מפני הניסיונות והקשיים השונים הכרוכים בכך, אלא מדריכים את האדם כיצד להתמודד עם הקשיים, מה עושים לכתחילה ומה בשעת הדחק.

עיקר קיום התורה – בארץ

לפי המבואר בתורה, משמע שרק בארץ ישראל עם ישראל חייב לקיים את התורה, שנאמר: "כי אתם עוברים את הירדן לבוא לרשת את הארץ אשר ה' אלוקיכם נותן לכם, וירשתם אותה וישבתם בה. ושמרתם לעשות את כל החוקים ואת המשפטים אשר אנוכי נותן לפניכם היום. אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה' אלוקי אבותיך לך לרשתה כל הימים אשר אתם חיים על האדמה" (דברים יא, לא-יב, א). אולם מנגד נאמר: "הישמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלוקים אחרים והשתחוויתם להם וחרה אף ה' בכם… ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם. (ואף על פי כן, גם כשתהיו בגלות:) ושמתם את דבריי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם" (דברים יא, טז יח). הרי שאף בגלות מצווה לקיים את המצוות. ביארו חכמים, שאת המצוות שתלויות בארץ מצווה לקיים בארץ בלבד, אבל את המצוות שאינן תלויות בארץ חייבים לקיים גם בגלות כדי שנזכור אותן ונדע לקיימן כשנחזור לארץ. ועוד, שעל ידי קיומן נתעורר לתשובה, ונזכה לקרב את גאולתנו (ירושלמי שביעית ו, א; קידושין א, ח; בבלי קידושין לז, א; ספרי עקב מג מד).

כפי שאמרו חכמים (ספרי עקב לז): "אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ – היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו וחזרה לבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטייך, כשתחזרי לא יהיו עלייך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים. הוא שירמיהו אמר: 'הציבי לך ציונים' – אלו המצוות שישראל מצוינים בהם" (וכן ברש"י דברים יא, יח).

הרי שעיקר קיום התורה והמצוות בארץ, כפי שביאר הרמב"ן (ויקרא יח, כה).

מימוש אמונת הייחוד – בארץ

יתר על כן אמרו חכמים: "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה" (כתובות קי, ב). עוד אמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (תוספתא ע"ז ד, ג; ספרי ראה נג).

זאת משום שעיקר אמונת ישראל היא אמונת הייחוד: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", שה' הוא האלוקים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. כלומר העניין האלוקי מתגלה בכל תחומי החיים הרוחניים והגשמיים כאחד. וכפי שאמרו חכמים על הפסוק "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו): "זוהי פרשיה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה" (ברכות סג, א). לכל דבר יש ערך, בכל תחום צריך לגלות את הקדושה והברכה. לשם כך נבראה ארץ הקודש, שנוכל לגלות גם בחיים הארציים שבה את ערכי הקודש. וגילוי הקודש יהיה בכל תחומי החיים בלא יוצא מהכלל: במדע על כל תחומיו, בפיתוח התעשייה והכלכלה בכל התחומים המועילים ומיטיבים לחיים, באומנות על כל ביטוייה, והכול מתוך אמונה וכדי להוסיף ברכה אלוקית ממקור הקודש.

הקדושה שמתגלה בטבע

וכן כתב מרן הרב קוק זצ"ל: "הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עִם ישראל, הוא הכישרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה" (אורות התחיה כח). כלומר יש ערך רב לקדושה שמתגלה בחוץ לארץ, שהציבור החרדי עוסק בה, כי מתוך קדושה זו עולה ביקורת על כל החסרונות שבטבע ובמציאות. אבל הביקורת אינה מספיקה כדי לתקן את המציאות ולגלות בה את דבר ה'. על כן היא צריכה להצטרף לקדושה העליונה, "שהיא הקדושה שבטבע עצמה… והקודש שבגולה יחובר אל ארץ הקודש, ועתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל" (עניין זה מבואר בהרחבה בספר החדש שיצא משיעוריו של חברי הטוב הרב זאב סולטנוביץ' על 'אורות התחיה').

הברכה הטבעית שבחיי תורה

התורה מלמדת אותנו שאם נלך בדרכי ה' נזכה לרוב טובה וברכה, שתגיעה אלינו בדרך הטבע. חלק מעבודתנו בלימוד התורה, לבאר בהיגיון כיצד שמירת התורה והמצוות מעניקה ערך ומשמעות לכל תחום, ועל ידי כך הוא מתברך. גם אם מדובר ביתרון שבא לידי ביטוי אצל כל אדם באחוזים בודדים, כאשר מדובר בציבור שלם שחי לאורה של התורה, הרי שכולם מקרינים על כולם להרבות טובה וברכה, עד שנוצרת חברת מופת שנמצאת בכמה מדרגות מעל כל חברה אחרת.

כלומר אם נבין את התורה נכון, נבין יותר את ערך הלימוד בכלל ופיתוח המדע בפרט (כמבואר ברמב"ם ובגר"א ועוד רבים), וממילא ילדינו יגיעו בממוצע להישגים לימודיים טובים יותר באחוזים בודדים מעבר למקובל במדינות המפותחות. בזכות ההכרה בערך העבודה והתרומה לתיקון העולם, ישקדו מעט יותר על רכישת מקצוע איכותי ומועיל, ובממוצע יגיעו בו לרמה טובה במעט מהמקובל במדינות המפותחות. בזכות קביעות עיתים לתורה בכל השבוע ובמיוחד בשבת, יזכו למעט יותר השראה בפיתוח ויצירתיות. בזכות הצניעות וההסתפקות במועט, כל אחד יחסית למה שיש לו יוכל להשקיע יותר שנים בלימודי המקצוע והמדע המתאימים לו, כך שיותר הנדסאים יהיו מהנדסים, ויותר מהנדסים יהיו חוקרים, ואיכות עבודתם ויצירתם תשתבח. בזכות ערכי המשפחה, יותר משפחות יזכו לחיות באהבה ובשמחה, ויזכו לגדל יותר ילדים לתורה ולמצוות ולכל שאר המעשים הטובים. ובזכות הנכונות היתרה לתרום לעם בצבא ובהתיישבות מצבה הביטחוני של המדינה ישתפר, ואף שיפור זה יקרין כמובן על כל שאר התחומים.

החזון של מדינת ישראל

אומנם בגלל העמדה החרדית המוטעית, השוללת את המצווה להתגייס להגנת העם ולבניין הארץ, והשוללת במידה רבה או מעטה מדע, עבודה, חירות ויצירתיות, חלק גדול מברכה זו אובד.

הציבור הדתי הנאמן לתורה, לעם ולארץ הוא כיום הגרעין האיכותי שמבטא את מכלול ערכי התורה, שהיא תורת חיים, ועל כן אפשר למצוא בו ניצנים של התגשמות הברכה הכתובה בתורה. אומנם הדרך עוד רבה ורצופה מכשולים וניסיונות, אבל הכיוון הכללי נכון, ובסך הכול התוצאה חיובית – וימים יגידו.

אם נזכה להמשיך להתעלות ולהתקדם בדרכה של תורת ארץ ישראל, ונשמש דוגמה להצלחה מוסרית, חברתית וכלכלית – באופן טבעי המוני בית ישראל יתקרבו לדרך התורה והמצוות בשלמות ונזכה להקים חברת מופת, שהתורה והמוסר מכוננים את חייה, ואזי כל הברכות הכתובות בתורה יתקיימו בנו.

בזכות החריצות והיצירתיות בעבודה, התל"ג השנתי שלנו יהיה גבוה משל שאר מדינות המערב, נניח שרק בחמישה אחוזים בממוצע, והצמיחה הדמוגרפית תימשך כפי שהיא בחברה הדתית – ואזי תוך דורות ספורים עם ישראל היושב בארצו ימנה עשרות מיליונים, ויוביל את העולם מבחינה ערכית, מדעית וכלכלית.

יהודי התפוצות ישתוקקו לעלות ולהצטרף להצלחה, ואף האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים יבקשו לברר את שורשיהם ולשוב לעמם ולארצם. ועם גדול עצום ורב יבשר אמונה וצדק לעולם, יסלול דרכים לחינוך מוסרי ופיתוח אינטלקטואלי לטובת האנושות, יחדש שיטות וטכנולוגיות לאריכות ימים ואיכות חיים. כך באופן טבעי נזכה לראות את התגשמות חזון הנביאים: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, ב ג).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

למה הצניעות בצה"ל קריטית

בניגוד לטענות המעליבות נגד חיילים דתיים, שהם מפחדים משהות עם בנות, מגמת התורה רחבה יותר – ונועדה לשמור על המשפחה והחברה •כל עוד מקרי הניאוף והבגידה רווחים יותר בציבור החילוני, אין לחילונים זכות לבוא בטענות לדתיים •לפי עדויות חיילים וחיילות, הדתיים בצבא שומרים על התנהגות עדינה ומכבדת יותר כלפי בנות, הודות לנורמות הצניעות שלהם •אם הצבא לא יתעורר, וגם מנהיגי הציבור הדתי, יש חשש שרבים בציבור הדתי לא ימצאו את מקומם בצה"ל – והקרע יזיק לחברה כולה

סוגיית הצניעות בצבא

סוגיית הצניעות היא אחת הסוגיות המטרידות בצבא. כך היום וכך בעבר. וכפי שנאמר בתורה, בפרשת השבוע: "כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע… כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך" (דברים כג, י-טו).

ככלל, הדרכת התורה למחנה להישמר "מכל דבר רע" היינו מכל העבירות שבתורה, אולם הדגשה מיוחדת יש לזהירות בענייני צניעות, שנאמר: "ולא יראה בך ערוות דבר" (עיין עבודה זרה כ, ב).

טענות החילונים

"כששוחחנו עם מפקד המחלקה, שאל אחד מבני הישיבות: מדוע החיילות מבקשות תמיד עזרה מהדתיים? הן רוצות להכשיל אותנו? הסתכל עליו הקצין בתדהמה ואמר: להכשיל? הן אומרות במפורש שהן לא יכולות לסבול את היחס של החיילים הרגילים, ורק דתיים מכבדים אותן"

פעמים אנו שומעים מפי חילוניים טענות קשות ומעליבות: מדוע הדתיים מפחדים כל כך מבנות? האם אינם יכולים לשהות במחיצתן בלא לחטוא?! האם אינם יכולים לשמוע אותן שרות בלי להרהר בהרהורי עבירה?

לאחרונה נשלחה חיילת מדריכת צניחה להדגים בפני צנחנים את תהליך הצניחה, והחיילים הדתיים טענו שזה לא צנוע. היא לא הבינה מה לא צנוע ונעלבה. אמה, שהיא אישיות תקשורתית שמאלנית בכירה, הפיצה את עלבונה, והתקשורת החילונית החלה לתקוף את החיילים הדתיים. ראוי לציין כי אבא שלה, אהרן חליווה, בהיותו אלוף משנה ומפקד חטיבת הצנחנים, אמר על חיילי ישיבות ההסדר ששירתו תחתיו: "אני שונא, לא סובל, את המסלול הזה. אני לא חושב שהוא ערכי". הוא לא התנצל. לאוזלת ידם של נציגי הציבור הדתי, החרדי והלאומי, בכנסת ובממשלה, כיום הוא כבר אלוף.

אגב, רב צבאי במילואים שעבר קורס צניחה אמר לי שאכן, הדרכת צניחה על ידי מדריכה היא דבר מאוד לא צנוע, והעובדה שהצבא מקצה מדריכה לחיילים דתיים היא חוסר התחשבות מחפיר.

מגמת הצניעות

מגמת הצניעות לשמור על חיי המשפחה והחברה, להגן על הברית שבין איש לאישה ולהגן על החברה מפני ריבוי של מקרי ניאוף, בגידה ותחושות של נבגדות עמוקה, שהם מהצרות הקשות ביותר שיכולות להגיע לאדם. ולא רק כדי למנוע את הצרות הנוראות הללו, אלא גם כדי ליצור אווירה חברתית טהורה יותר, שמאפשרת יחסים נעימים ומנומסים בין הבריות. לשם כך הורתה התורה לסייג את הקשרים שבין המינים ולשמור על לבוש צנוע, לשון נקייה והתנהגות חברתית צנועה, שיש בה כבוד ונימוס ומרחק מסוים בין אדם לאדם.

למעשה, גדרי הצניעות יסודם בתורה ובדברי חכמים, וענפיהם במנהגי קהילות ישראל. לעיתים מנהגים מסוימים משתנים וקמים במקומם מנהגים אחרים, וכאשר חכמים רואים שאין בכך פרצה, הם נעשים מקובלים בישראל. המגמה הכללית היא אחת: להגן על ערכי המשפחה והחברה.

כלומר, החשש אינו מכך שכל הפרה של נורמת צניעות תגרור מיד עבירה, אלא שמירת הנורמות בונה את המסגרת הנאותה לחיי משפחה וחברה תקינים.

ראוי לציין שתחושת הצניעות היא תחושה נרכשת. מי שרגיל לנורמות מסוימות של צניעות – חש בליבו חריקה צורמת כאשר מפרים אותן, ומי שאינו רגיל להן – אינו חש דבר. מגמת ההלכה שישראל ירכשו תכונה זו, ובעת שיפרו את תחושת הצניעות יחושו חריקה ויחזרו להתנהגות הנאותה.

לחילונים אין זכות להטיף

לו הייתה החברה החילונית באזרחות ובצבא מוכיחה שאפשר להגן על המשפחה והחברה גם כשאין מקפידים על כל נורמות הצניעות המקובלות במסורת ישראל, היה צורך לשקול את הדברים. שכן חלק מנורמות הצניעות תלויות במנהג שתלוי בזמן ובמקום, וכאשר המציאות משתנה ומורה שאין צורך לשמור על מנהג מסוים, והמשך קיומו פוגע בערכים אחרים, הוא מתבטל בהדרגה ובהסכמת חכמים. אולם כאשר בפועל המציאות היא שמקרי הבגידה, הניאוף וההטרדות המיניות לסוגיהן רווחים בחברה החילונית לאין ערוך יותר מאשר בחברה הדתית, וממילא ערכי המשפחה נפגעים – על ידי ריבוי של מקרי גירושין וילדים שגדלים כשאחד ההורים אינו נוכח באופן משמעותי בחייהם – אין הציבור החילוני רשאי מבחינה מוסרית לתבוע שינוי בחברה הדתית. להפך, ראוי לציבור החילוני לחזור לשורשיו וללמוד מהתורה וחכמי ישראל, כיצד שומרים על ערכי המשפחה.

אומנם נכון שגם אחר העמדת גדרי הצניעות, לא כל בני הציבור הדתי מצליחים לשמור תמיד על ערכי המשפחה וההתנהגות הנאותה. מנגד, גם בלא גדרי הלכות הצניעות, לא כל בני הציבור החילוני פרוצים. אבל כללי הצניעות הם אלה שמאפשרים לציבור הדתי להימצא באופן כללי במקום הרבה יותר טוב.

סיפור אישי של חייל

בהקשר זה כתב לי אדם על חוויותיו משירותו הצבאי הסדיר: "בפלוגה המבצעית שלנו בחיל השריון, כשליש מהחיילים היו דתיים, רובם בני ישיבות. מדי פעם הייתה מגיעה חיילת או כמה חיילות, לבקש עזרה או ליווי במשימה מסוימת. הן כמעט תמיד ביקשו מחיילים דתיים לבוא איתן.

"כעבור זמן, כששוחחנו עם מפקד המחלקה, שאל אחד מבני הישיבות מדוע החיילות מבקשות תמיד עזרה מהדתיים. כשהמ"מ התחיל לענות 'הן מעדיפות את הדוסים…', הזדעק אחד החיילים הדתיים ואמר: 'מה זה? הן רוצות להכשיל אותנו! זה ממש לא בסדר!' הסתכל עליו הקצין בתדהמה ואמר: 'להכשיל? הן אומרות במפורש שהן לא יכולות לסבול את היחס של החיילים הרגילים, והן טוענות תמיד שרק דתיים מכבדים אותן או לפחות מתביישים להיות כאלה גסים לידן'".

כלומר, למרות שיש חיילים דתיים שמתנהגים שלא כראוי, וחיילים חילוניים שמתנהגים כראוי, נורמות הצניעות מעצבות בחורים שמתנהגים באופן יותר מנומס ומכבד.

מדוע האתגר דווקא בצבא

אתגר הצניעות בצבא קשה במיוחד, ולכן התורה מצווה את ישראל לשמור על קדושת המחנה ביתר הקפדה, שנאמר: "והיה מחנך קדוש". כפי הנראה החיילים, שנמצאים בלחץ נפשי של אימונים קשים וסכנות, רוצים להשתחרר מהלחץ, והדרך הקלה לכך היא על ידי קלות ראש, ניבול פה ועיסוק בענייני עריות. בנוסף לכך, הצורך להילחם תוך סיכון נפשות פורץ את המסגרות, פתאום דבר נורא כהרג אנשים נעשה מותר. פתאום החייל מגלה בתוכו כוחות נפשיים ועוצמות שלא הכיר, ואם לא יזהר לגדור את עצמו, כוחות החיים הללו יכולים לנטות לכיוונים שליליים. על כן באה התורה להזהיר את החיילים שיישמרו מכל דבר רע.

לבד מזאת, כאשר אדם נמצא עם משפחתו, הוא גודר את עצמו יותר מענייני עריות ופריצות, וכשהוא פורש לצבא כל הסדרים הרגילים נפרצים, והחשש לפריצת הגדרים גובר. בנוסף לכך, יש חשש שיהיו חיילים שמרוב עיסוקם בענייני הצבא, באימונים, בשמירות ובפעולות למען העם והארץ, יבואו לזלזל במצוות פרטיות, כמו שמירת הפה והמחשבה מהרהורי עבירה. על כן באה התורה לומר לנו כי מחנה ישראל צריך להיות קדוש, ודווקא בזכות קדושתו ננצח במלחמות. גם אחרי המלחמה החיילים צריכים לבנות את משפחתם, ואם יפגעו בצניעותם ובקדושתם יגרמו לעצמם נזק נפשי ולא יוכלו לאהוב בשלמות את בת זוגם, שהצניעות והקדושה הן היסוד לבניית האהבה במשפחה.

לא רק לחיילים הדתיים ולנשות קציני הצבא בעיות הצניעות בצבא מפריעות. יש לא מעט חיילים חילונים שסובלים מהדיבורים הגסים ומקיום היחסים המזדמנים והמתחלפים שבין החיילים והחיילות. לפעמים גם הם שותפים בזה, אבל הם מודים שזו התנהגות לא ראויה.

אחריות המנהיגים

לאור כל זאת, היה ראוי ורצוי לחברה כולה שלא יהיה גיוס חובה לנשים. וגם אם יש נשים שרוצות להתגייס לצבא, לא יקיימו יחידות שדה מעורבות של חיילים וחיילות. ואם הציבור החילוני מתעקש לקיים גיוס חובה לנשים וליצור יחידות קרביות מעורבות, לכל הפחות יש לתבוע מראשי מערכת הביטחון להעניק לבני הציבור הדתי זכות שווה לשרת במלוא הכבוד על פי ערכיהם ואמונתם.

במצב הנוכחי הציבור הדתי אינו מקבל זאת, והאחריות מוטלת על מנהיגי הציבור הדתי והחרדי ורבניהם. גם אם ראשי מערכת הביטחון אינם משתכנעים בצדקת ערכי הצניעות על פי ההלכה, יש לדרוש את קיומם לכל הפחות במסגרות שבהן משרתים חיילים דתיים שחפצים בכך.

הסכנה החברתית

לאחרונה השתתפתי בטקס 'השבעה' של בני שהתגייס במסלול ישיבות ההסדר לשירות בחיל הים. חשוב לציין שהמפקדים והמפקדות החילוניים לא התכוונו לשום דבר רע, להפך, כוונתם טובה והם משתדלים מאוד לכבד את החיילים הדתיים ולהתחשב בהם. גם האירוע ככלל היה מרגש, לראות את קיבוץ הגלויות, ואת צבא ההגנה לישראל מכשיר מחזור אחר מחזור של חיילים להגנת העם והארץ. אבל גם נוכחתי שם לראות עד כמה הצבא מערב בנים ובנות ויוצר תסכול בקרב בני הציבור הדתי-תורני, שההלכה מבחינתם היא ערך מכונן ושהמסגרת המעורבת מאוד לא מתאימה לאורח חייהם.

בספסל מאחוריי ישב אב של אחד מבני הישיבות, ובעת שנכנסו למגרש החיילות והקצינות לחש באוזניי: "הרב מלמד, הפסדנו במערכה, המצב בצבא אבוד". ידעתי שאם כך הוא אומר וכך הלב מרגיש, הרי שעם כל גודלה של המצווה לשרת בצבא, אם המצב לא ישתנה לטובה, לא רק שהציבור החרדי לא יתגייס לשירות משמעותי, אלא שיהיו מבני הציבור החרד"לי שיעברו לציבור החרדי, ויהיו מבני הציבור התורני שיפסיקו לשלוח את בניהם לשירות משמעותי בצבא.

כלומר, לא מדובר רק בפגיעה בכבודם ובאמונתם של בני הציבור התורני, אלא בסכנה חברתית-לאומית, שכן מצב זה עלול לגרום לציבור רחב לעבור מתוך אכזבה וייאוש משיתוף הפעולה המסור והאידיאליסטי עם בני הציבור החילוני, לכיוון הציבור החרדי – ובכלל זה הימנעות משירות צבאי. שלא לדבר על החבלה בתהליך הגיוס של בני הציבור החרדי לצבא.

בלשכת הגיוס לקראת השירות בחיל הים

הראי"ה: חסיד, רב פוסק וחוזה

83 שנה אחרי פטירתו, אפשר להיווכח כי הרב קוק לא התנתק מהמציאות אלא להפך – הזהיר מפני סכנות ומשברים • הראי"ה צפה שריחוק ממקור הקודש יכול לפגוע בציונות, ושהקדמה עלולה לדרדר את האנושות – אלא שהאמין ביכולתנו להציל את המצב, וסלל דרך לתיקון לאור התורה • הראי"ה היה מחמיר גדול כלפי עצמו, ונטה לחומרה גם בהנהגתו הציבורית, אך התנגד לחומרות חסרות בסיס שעשויות להרחיק את הציבור מהתורה • חזונו לגאולת התורה כלל יוזמות ללימוד כללי התורה, כדי לעמוד על השיטתיות והסדר שבה

ריאליות ואמונה

נראה ששלושה הרב קוק היו: האחד – חסיד קדוש ומחמיר, השני – שמרן שנוטה לחומרא ובשעת הצורך מקל כפי הנצרך, השלישי – חדשן שהוגה רעיונות על גאולת התורה ותלמודה. אולם כשמבינים את מלוא אישיותו, מבינים שמדובר באדם גדול מאוד, שהקיף עולמות שלמים שהתאחדו לעולם אחד באישיותו

יש הטוענים כלפי הרב קוק, שהוא היה כביכול אופטימיסט חסר תקנה שאינו נותן דעתו למציאות. אולם האמת הפוכה: מכתביו רואים שהוא היה מפוכח מאוד, והכיר את הסכנות הנשקפות לעם היהודי. הוא גם כתב על הסכנה שנשקפת לאנושות בפיתוח המדע והחברה תוך התרחקות מאמונה, כפי שהתברר מהאסונות שהמיטו על האנושות התנועה הקומוניסטית והתנועה הנאצית. כיוצא בזה, עם תמיכתו בעוסקים ביישוב הארץ וקיבוץ הגלויות, הוא העריך שבלא התחברות אל מקור הקודש – בדרך הטבע לא יהיה בכוחה של הציונות החילונית להתמודד עם הקשיים והמכשולים שיעמדו בדרכה. הוא אכן צדק: בלא מלחמת העולם הראשונה, ועוד יותר מזה בלא מלחמת העולם השנייה והשואה האיומה שהתרחשה בה, התנועה הציונית לא הייתה מגיעה להקמת המדינה. על השואה אכן מרן הרב קוק לא סמך, הוא דיבר על האחריות המוטלת על בני הדור לקדם את העם היהודי אל הקמת המדינה בלא אסון נורא. לכן התריע בפני כל מי שהקשיב, שמוכרחים לחבר את התנועה הלאומית אל הקודש ולפעול במלוא המרץ לקוממיות ישראל. הטענה הייתה הן כלפי הציונות החילונית, והן כלפי הציבור החרדי שעמד מנגד ולא התגייס לעלייה ויישוב הארץ.

אלא שהייתה ברב קוק גם אופטימיות מיוחדת. הוא האמין באמונה שלמה בה' שבחר בעמו והבטיח לגואלו. ולא זו בלבד אלא שהיה לו גם חזון כיצד לקדם את עם ישראל בתהליך גאולתו, כיצד להעמיק בתורה ולהאיר את אורה עד שכל ישראל יחזרו בתשובה. כלומר, מקור האופטימיות שהפיח היה נעוץ בדרך שסלל, שעל ידה ניתן להתקדם, וזאת תוך ידיעה נוקבת שאם לא נזכה לכך – על פי דרך הטבע צפויים לנו חס ושלום ייסורים קשים, ברוחניות ובגשמיות.

בזה הוא היה שונה מרוב חבריו הרבנים, שמצד אחד פחות חששו מהסכנות הרוחניות והלאומיות הנשקפות לעם היהודי, ומצד שני היו פחות אופטימיים ביחס ליכולת לפעול כדי לשנות את המציאות לטובה.

לא מקרה שספריו נקראים 'אורות', שכן הם מבטאים אמונה ודרך של מי שרואה את התמונה השלמה של העולם על כל חלקיו, והאור הוא המאיר בדייקנות את היתרונות והחסרונות שבפועל, ואת הדרך להעצמת היתרונות, להתגברות על החסרונות ולתיקונם.

הקושי בהבנת משנת הרב

כל כך גדולה ורחבה ועמוקה הייתה תורתו של מרן הרב קוק, עד שאפילו גדולי תלמידיו התקשו להבין אותה כמערכת אחת שלמה. כפי שסיפר הרב הנזיר, הרב דוד כהן, במבוא ל'אורות הקודש' (עמ' 18). כשבע שנים לאחר שהכיר את מרן הרב, בהיותו כבן שלושים וחמש, בקיא בתורה, במחשבה, בקבלה ובפילוסופיה כללית, הוא פנה אל הרב בשאלה: "רבנו, קדושה יש כאן אצלו, רוח, השפעה סגולית. האם יש גם תורת הרב? תוכן לימודי מסוים? שיטה? והתשובה: כן, ודאי… מאז גמלה החלטתי, לברר תורת הרב כשיטה אלוקית שלמה, יסודותיה, ויסודי היסודות, ועל פיהם לבחור כתביו ולסדרם במאמרות". והמשיך לספר: "הרב מסר לידי כתבי קדשו, ועודד אותי בדבריו, כי הוא סומך עלי בסידורי".

משנתו ההלכתית – לעצמו ולציבור

גם בתחום התלמוד וההלכה קשה לעמוד על משנתו, עד שלכאורה נראה ששלושה הרב קוק היו: האחד – חסיד קדוש ומחמיר, השני – שמרן שנוטה לחומרא ובשעת הצורך מיקל כפי הנצרך, השלישי – חדשן שהוגה רעיונות על גאולת התורה ותלמודה. אולם כשמבינים את מלוא אישיותו, מבינים שמדובר באדם גדול מאוד, שהקיף עולמות שלמים ושונים, שהתאחדו לעולם אחד באישיותו.

בעולמו הפנימי היה הרב קוק חסיד, פרוש וקדוש, שמתוך שראה את נקודת האמת והאור שבכל דעה ומנהג, נטה להדר ולהחמיר ככל השיטות. ולא היה לו בזה שום קושי, כי היה שמח בכל הידור שיש לו בסיס בהלכה, ובתנאי שהחומרה לא תהיה על חשבון אחרים. כך למשל נהג לטבול כל בוקר; לא הביט בדמות אישה, אף שנהג לקבל שאלות מנשים, ונהג כלפיהן בכבוד ובנימוס; גם בימי החופש, דבר שהיה מקובל אצל הרבנים, היה שוקד על לימודו, עד שהיו רבנים זקנים שהעירו לו שאם ינהג כך לא יוכל להבריא כראוי בחופש; ובעת שיצא מהים, דקדק להפקיר את המגבת המרובעת שהתנגב בה, כדי שלא ייכנס לספק רחוק שמא המגבת צריכה ציצית. זו חומרה ששום רב מגדולי הרבנים שהיו עמו לא התעוררו לחשוב עליה. כיוצא בזה דקדק בפרטי מנהגים: לפני תשעה באב חלץ תחילה את נעל שמאל, מכיוון שזו חליצה של אבל, ולפני יום הכיפורים חלץ תחילה את נעל ימין, שכן זו חליצה של מצווה משמחת של יום הכיפורים. כך בכל הליכותיו היה מהדר ומדקדק.

אולם הוא נאלץ לשמש ברבנות, מפני עוניו ומפני ההכרח הציבורי, ובהנהגתו הרבנית נטה מעט לחומרא ולשמרנות, למרות שרבותיו (הרב דון יחיה מלוצין, רבי ראובן מדינבורג והנצי"ב מוולוז'ין) לא נטו להחמיר. רק כאשר השעה הייתה דחוקה הכריע על פי כללי ההלכה להיתר, כפי שנהגו כל הפוסקים מדורי דורות. אומנם גם בזה הקל רק כמידת ההכרח, ומעבר לכך החמיר. כמדומה ששני טעמים היו לנטייתו לחומרא: האחד, משום חסידותו ודבקותו בקדושת המצווה ביקש לשומרה ככל האפשר, והשני, כדי שלא להגדיל את המרחק שבין החוגים החרדיים הנוטים לחומרא ובין כלל הציבור הדתי והמסורתי, ולשמור בכך על אחדות ישראל החשובה והנחוצה כל כך (למרבה הצער, בניסיון זה לא כל כך הצליח).

היתר המכירה

כך למשל לגבי היתר המכירה: מחד, הרב קוק ביסס את היתר המכירה, ומאידך נטה בכל מה שאפשר לדעת המחמירים, ואף לאחר המכירה אסר על יהודים לעשות את המלאכות הכתובות בתורה, למרות שמעיקר הדין אין הבדל בין המלאכות, שכן שביעית בזמן הזה מדברי חכמים. גם על מה שהקל היה מיצר מאוד. אולם כאשר יצאו לפקפק על ההיתר, כתב שוב ושוב שהוא מבוסס מאוד, ובאמת היה אפשר להתיר בשעת הדחק אפילו בלא מכירה. כנגד המוציאים לעז על ההיתר, היה מוחה בעדינות ובאהבה כמנהג חסידותו, תוך שהוא מגן בתוקף על החקלאים, כדי שלא ייפגעו במעמדם או במצווה הגדולה שהם מקיימים, מצוות יישוב הארץ (עיין אגרות הראיה קצב, רמא, רנג, שי, שיב).

לא אמנע מלהביע כאן את עמדתי, שלאחר שסוגיית השמיטה התלבנה להלכה ולמעשה במשך יותר ממאה שנה, ניתן להסיק שראוי להישען יותר על היתר המכירה, הן מפני שהיתר המכירה מבוסס מאוד להלכה, והן מפני שהנטייה לחומרא וההשתדלות לארגן אוצר בית דין לא מנעה את המחלוקת עם הציבור החרדי, ולא קירבה את חקלאי ישראל לשמירת השביעית, שעיקרה שביתה. יחד עם זאת יש להתקדם בהדרגה לקראת קיום השביעית, על ידי עידוד החקלאים שמסוגלים לשבות לגמרי (כפי שנוהג משרד החקלאות).

התנגד להחמרות רחוקות על הציבור

אומנם כאשר היה מדובר במנהגים שאין להם יסודות איתנים, הקפיד הרב קוק שלא להכביד בחומרות, וגם על כך נאלץ להתווכח עם רבנים, שמתוך חשש של חילון ורפורמה נטו להחמיר יתר על המידה. כפי שכתב בנוגע לשמן שומשמין (אורח משפט קח-קיד), ואף ביאר שהמוסיף גזירה לגזירה עובר באיסור (רש"י ביצה ב, ב "ומי").

בתוך דבריו שם, כנגד טענת המחמירים שאם לא נחמיר תיפרץ הגדר, מופיעה עמדתו לדורות שהחשש הפוך – אם נחמיר במה שלא נצרך, הגדר תיפרץ יותר: "שאני יודע ברור תכונת בני דורנו, שדווקא על ידי מה שיראו שכל מה שיש להתיר על פי עומק הדין מתירין אנחנו, ישכילו לדעת שמה שאין אנו מתירין הוא מפני אמיתת דין תורה, ויימצאו רבים הדבקים בתורה, שישמעו לקול המורים בעז"ה. מה שאין כן כשיתגלה הדבר, שישנם דברים כאלה, שמצד שורת ההלכה ראויים הם להיתר ורבנים לא חשו על טרחם וצערם של ישראל, והניחו את הדברים באיסורם, יוצא מזה ח"ו חילול השם גדול מאוד, עד שמתרבים המתפרצים לומר על כמה גופי תורה, שאם הרבנים רוצים – היו יכולים להתיר, ועל ידי זה יוצא משפט מעוקל" (שם, עמ' קכו).

מלמד כללי התורה

פרט לעיסוקיו וטרדותיו בעבודת הרבנות, היה מרן הרב קוק בעיקר בעל חזון גדול, שהבין לעומק את המשבר הרוחני שעם ישראל נמצא בו והגה רעיונות לגאולת התורה ותלמודה, במקביל לגאולת עם ישראל בחזרתו לארצו. הוא דיבר על הצורך ללמוד את כללי התורה ההלכתיים והמחשבתיים, כדי שתוכל התורה להופיע באורה הגדול השלם, כמערכת אחת הגיונית, שממשיכה ברכה מרום שמיים על נשמתם של ישראל, ועד תחתיות הארץ – בבניין האומה בכל סדרי החברה והכלכלה, ובחיי כל משפחה ואדם.

לשם כך הגה את רעיון 'הלכה ברורה' ו'בירור הלכה', כדי לחבר את לימוד התלמוד ומפרשיו עם לימוד ספרי ההלכה כרמב"ם ושולחן ערוך ומפרשיהם. על ידי כך יימשך קו ישר והגיוני מיסוד הסברות בתלמוד עד פרטי ההלכות. לשם כך הגה גם את רעיון האנציקלופדיה התלמודית, כדי להעמיד את כל הסוגיות כמערכת אחת, שמתוך הכללים הגדולים מסתעפים כללי המשנה. ועוד הגה רעיונות על כתיבת מבואות כלליים לכל המסכתות והספרים החשובים (רעיונות אלו מבוארים ב'אורות התורה' ובעוד איגרות רבות).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד