האם לחשוש לרוחות ומזיקים?

עולם הרוח בנוי ממימדים שונים – ביניהם מימדי המיסטיקה והדמיון, ולעומתם המימדים השכליים • במימדים המיסטיים, כוחות הטוב והרע מופיעים כמלאכים מול שדים, ובמימדים השכליים הם מופיעים כדעות חיוביות ושליליות • תקנות חז"ל נגד שדים ומזיקים נאמרו כשאנשים חיו בתודעה מיסטית יותר, אבל כפי שאמרו חכמים עצמם: מי שאינו חי בתודעה כזאת – למזיקים כמעט אין השפעה עליו • היום, כשרובנו חיים בתודעה שכלית, מי שרוצה לשמור על מנהג אבותיו – רשאי, אך אין להורות לציבור להיזהר מסכנות סגוליות, אלא אם יש להן טעם מוסרי

שאלה: האם צריך להקפיד ולהיזהר מאזהרות שהזהירו חכמים משום רוח רעה והיזק שדים, כדוגמת האזהרה שלא לאכול שום, בצל או ביצה קלופים ששהו כך כל הלילה?

תשובה: אין צריך כיום לחוש לסכנות הנובעות מרוחות רעות ושדים, כפי שלמדנו לגבי אזהרת הזוגות.

כל המקפיד – מקפידים עליו

כיום, כשכמעט כל ישראל חיים בתודעה של עולמות רוחניים שכלתניים, ואף סתרי התורה מוסברים בשכל, אין נכון לעודד לחשוש לסכנת המזיקים. ואף שבעולמות אחרים מזיקים אלו עדיין קיימים, מכיוון שבעולמנו כמעט אין איש שנותן את דעתו עליהם, אין להם השפעה עלינו

בימי התלמוד, רבים נזהרו שלא לשתות כוסות במספר זוגי, כדוגמת שתי כוסות או ארבע, ולא לאכול מאכלים במספר זוגי, אלא הקפידו לאכול ולשתות במספר לא זוגי, כדי שלא להינזק מהשדים (פסחים קי, א). יש שביארו ששדים אלו קיבלו את כוחם מדת האמגושים (זרתוסטרא), שסברה שיש בעולם שני כוחות, טוב ורע, ומי שאוכל או שותה זוגות ניזקו משדים ורוחות של עבודה זרה זו (מהרש"א).

אולם הוסיפו חכמים ואמרו כלל יסודי: "כל דקפיד – קפדי בהדיה, ודלא קפיד – לא קפדי בהדיה. ומיהו למיחש מיבעי" (פסחים קי, ב). תרגום: כל המקפיד – מקפידים עליו, ומי שלא מקפיד – אין מקפידים עליו, אולם לחשוש צריך. כלומר, אם המקפיד להיזהר מסכנות אלו לא נזהר – הוא ניזוק, ומי שאינו מקפיד ושתה זוגות – אותם שדים ורוחות רעות אינם מזיקים לו, אולם לכתחילה עדיף שלא יחשוף עצמו לסכנתם ולא ישתה זוגות, כי לעיתים הם מזיקים גם למי שאינו חושש להם.

עולמות ומימדים של תודעה

ההסבר הוא שעולמות הרוח מורכבים מעולמות שונים, שיכולים להיקרא גם מימדים שונים. בכל עולם יש כוחות טובים ומועילים, וכוחות רעים ומזיקים. בעולמות שנוטים אל הדמיון והמיסטיקה, הכוחות הללו מופיעים כמלאכים, רוחות ושדים שיש להם נוכחות משפיעה לטובה ולרעה, כל עולם לפי סוג תודעת הדמיונות שבו. בעולמות שנוטים אל השכל, הם מופיעים כדעות טובות ורעות שמתפשטות ומשפיעות על האדם והאנושות, כל עולם לפי התפיסות שעומדות בבסיסו.

לכל אדם עולם תודעתי משלו, ובעולם שבו תודעתו – שם הוא חי, והכוחות שפועלים באותו עולם משפיעים עליו לטובה ולרעה. זהו שאמרו חכמים: כל המקפיד – מקפידים עליו, ומי שלא מקפיד – אין מקפידים עליו. כלומר, מי שנמצא בתודעתו בעולם של רוחות ושדים מסוימים, כדוגמת אלו שמזיקים למי ששותה זוגות, מושפע מפעילותם. ומי שאינו נמצא בתודעתו שם, אותם שדים אינם פועלים עליו. ואף על פי כן אמרו חכמים שנכון לו לחשוש מדברים שידועים כמסוכנים, כי אף שתודעתו רחוקה משדים ורוחות אלו, מכיוון שהוא חי בתקופה שתודעתם נפוצה, והוא עצמו חושש לשדים ורוחות מסוג שונה, בעל כורחו יש עליו השפעה מסוימת מצד השדים והרוחות שמזיקים למי ששותה זוגות, ולכן נכון שייזהר מדברים שחושפים אותו לסכנתם.

כיצד להתייחס למזיקים בימינו

אולם כיום, כשכמעט כל ישראל חיים בתודעה של עולמות רוחניים שכלתניים, שאין בהם מקום לשדים ולרוחות, ואף סתרי התורה ועולמות הדמיון העשירים מוסברים בשכל, אין נכון לעודד לחשוש לסכנת המזיקים. ואף שבעולמות אחרים מן הסתם מזיקים אלו עדיין קיימים, מכיוון שבעולמנו כמעט אין איש שנותן את דעתו עליהם, אין להם השפעה עלינו. על כגון זה אמרו: "שומר פתאים ה'". כלומר, כאשר אנשים רבים אינם מודעים לדבר, ה' שומר עליהם, שאין זה מעניינם לחוש לסכנות שבעולמות אחרים. לא זו בלבד, אלא שהואיל ועדיף לאדם לחיות בעולם שכלי, שבו השפעת בחירתו מובנת יותר, עדיף שלא לחשוש לסכנות אלה. רק מי שעדיין נותן להם מקום בתפיסת עולו, מפני נטייתו או מפני חינוכו, צריך לחוש להם. אבל את מי שבא לשאול אם ראוי לחוש לסכנות אלו, נכון להדריך שלא לחוש.

דעת הרמב"ם ושאר גדולי ישראל

היו מגדולי ישראל, ובראשם הרמב"ם, שגם בעבר לחמו בדעת החוששים מסכנת מכשפים, רוחות רעות ושדים, ולדעתם כל הזקתם נובעת רק מהפחד שגרמו לאנשים, אבל באמת אין צורך לפחד מהם (הלכות עבודה זרה יא, טז; פירוש המשניות עבודה זרה ד, ז; מורה נבוכים ג, לז; שם, מו). לפי מה שביארתי, עולמם של הרמב"ם ואלו שעמו, שהוא עולם שכלתני פילוסופי, עמד בניגוד מוחלט לעולמות המיסטיים הדמיוניים, וממילא שלל את קיומם.

אולם רוב חכמי ישראל לא קיבלו את דבריהם, כי גם תודעתם של האנשים יוצרת מציאות, ובמיוחד כאשר מדובר באנשים חכמים. לכן כאשר התודעה האנושית פירשה כוחות רוחניים מסוימים כשדים ורוחות, כך הם הופיעו בעולם (רמב"ן בפירושו לשמות כ, ג; ויקרא יז, ז; דברים יח, ט; רשב"א תשובות א, תיג; המיוחסות לרמב"ן רפג; ריב"ש צב, וסוף צג; רדב"ז תתמח, ועוד רבים).

אולם גם הם יסכימו שכאשר כלל הציבור אינו חי בתודעת סכנות אלו, מכיוון שבפועל אין מהן סכנה, אין לעורר לכך.

אזהרות בעלות טעמים מוסריים

אומנם ראוי לחוש לאזהרות שיש להן גם טעמים מוסריים, שכן פעמים שהסכנה הסגולית תואמת את עומק הטעם המוסרי. לדוגמה, אמרו חכמים שנכון להיזהר שלא לזרוק על הרצפה פירורי לחם, שהעושה כן גורם לעצמו עניות, שכן המלאך הממונה על המזונות והפרנסה נקיד שמו, כלומר נקיות שמו, ואילו המלאך הממונה על העוני נבל שמו, כלומר לכלוך שמו. על כן במקום שישנם פירורי אוכל על הרצפה שוכן מלאך העניות, ואילו במקום נקי שוכן מלאך העושר (פסחים קיא, ב, חולין קה, ב, שולחן ערוך אורח חיים קפ, ד). ראוי להקפיד על כך, מפני שהדרכה סגולית זו תואמת את ההדרכה המוסרית, שכן מי שמשליך פירורים על הארץ נראה כבועט בברכתו של ה', וראוי שתיפסק לו הברכה. ועוד, שהזנחת ניקיון הבית מרגילה את האדם להזנחה בשאר התחומים, כולל ניהול הכספים, וממילא גורמת לעניות (פניני הלכה ברכות יג, ד).

שום, בצל וביצה קלופים

על פי היסודות שלמדנו, נבאר את היחס למנהגי זהירות שונים. מובא בתלמוד בשם רבי שמעון בן יוחאי שהאוכל שום קלוף, בצל קלוף וביצה קלופה שעבר עליהם לילה "מתחייב בנפשו ודמו בראשו" (נדה יז, א). מבארת שם הגמרא שגם אם הניחו אותם בשקית או בכלי, רוח רעה שורה עליהם, אבל אם הניחו עמהם מעט מהקליפה או השורש, אין חשש.

אולם רוב ישראל אין נוהגים לחוש לזה, מפני שאזהרה זו לא נפסקה להלכה ברמב"ם, ברוב ספרי הראשונים ובשולחן ערוך. כפי הנראה, לדעתם ההלכה איננה כדעה החוששת לכך. ואף אם בימי התנאים אותה רוח רעה הייתה יכולה להזיק, בימי הראשונים כבר בטל החשש מפניה. יש שכתבו כך כלפי כל הרוחות הרעות, שבטל כוחן להשפיע (תוספות חולין קז, ב; מהר"ם מרוטנבורג, ים של שלמה חולין ח, יב, ועוד).

וכן הלכה, שאין ראוי להנהיג איסורים שאין להם שורש בהלכה וטעמם מבוסס על סכנה שאינה ניכרת ומבוארת בימינו. כן הורה הרב עובדיה הדאיה זצ"ל (תר"ן-תשכ"ט), שהיה מגדולי הפוסקים וראש המקובלים לפני שני דורות. הוא ביאר שכל הפוסקים שלא הזכירו איסור זה סברו שבזמנם אין בכך חשש, ומכיוון שאנשים אינם מודעים לכך, מובן שגם לשיטת המחמירים אינם ניזוקים, "כאשר עינינו הרואות כאן במקומות אלה, דלא נשמע מעולם ששום אחד ניזוק בהם" (ישכיל עבדי ח"ז אורח חיים מד. וכן כתבו ציץ אליעזר יח, מו; האדר"ת; יד מאיר יט; בית שלמה יורה דעה קפט; שם אריה כז, ועוד).

מנהג החוששים

יש סוברים שלכתחילה יש לחשוש שלא להשאיר שום, בצל או ביצה קלופים כל הלילה, ואם השאירום, הרוצים להקל לאוכלם רשאים (עי' יביע אומר ח"ב יורה דעה ז-ח). ויש נוהגים שגם בדיעבד אין אוכלים אותם (בן איש חי ש"ב פנחס יד, ועוד). נראה שמי שממשיך בזה את מנהג משפחתו, ונמנע מלאכול אפילו בדיעבד, אינו צריך לחוש שמא עובר על בל תשחית, הואיל והוא משחית כדי לקיים את המנהג ולא לחינם. אומנם גם לנוהגים לחשוש לכך, אם מערבים בשום, בבצל או בביצה לפני הלילה מעט מאכלים, ואפילו מלח או שמן, אין חשש (סמ"ק, ציץ אליעזר יח, מו, ד; יביע אומר ח"י יורה דעה ט).

אולם כפי שביארתי לעיל, אם יבוא אדם לשאול אם נכון לחשוש לאזהרות אלו, נכון להורות לו שעדיף שלא יחשוש.

מאכלים ומשקים תחת המיטה

נאמר בתלמוד הבבלי: "תנא: אוכלין ומשקין תחת המטה, אפילו מחופין בכלי ברזל – רוח רעה שורה עליהן" (פסחים קיב, א). אולם בתלמוד הירושלמי, אף שנאמר כי אין להשהות תבשילים ומשקים תחת המיטה, לא מבואר שהטעם משום רוח רעה (תרומות ח, ג). על פי זה כתב הרמב"ם: "ולא ייתן התבשיל תחת המטה אף על פי שהוא עוסק בסעודה, שמא ייפול בו דבר המזיק והוא אינו רואהו" (הלכות רוצח יב, ה).

לפיכך, המנהג הנכון הוא שלא להניח תבשילים ומשקים תחת המיטה, שכן לפי הרמב"ם יש לכך טעם הגיוני. ועוד יש לכך טעם מוסרי, שהשינה נחשבת כאחד חלקי שישים של מיתה, ואין זה מכבודם של המאכלים שנועדו להעניק חיוניות שיהיו תחת המיטה שעליה האדם שוכב דומם כמת.

אומנם בדיעבד אם הניחו מאכלים תחת המיטה – הם מותרים. ואף שיש מחמירים (גר"א, ברכי יוסף קטז, י; בן איש חי ש"ב פנחס יד), לפי מה שלמדנו נכון להקל, וכן מקובל להורות (שבות יעקב ב, קה; פתחי תשובה קטז, ד, רבי עקיבא איגר ויד אפרים שם, ועוד).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

למה קשה לנו להתפלל

קשה לדעת אם מצב התפילה בימינו בעלייה או בירידה, אבל שינוי אחד בוודאי קרה – היום אנחנו פתוחים יותר לדבר על התפילה בכנות • אחרי שנים של עיסוק בהלכות תפילה, הגיע הזמן לעסוק יותר בערכה ובמשמעותה • כבר בימי קדם היה קשה להתכוון בתפילות השגרתיות, אלא שבימינו נוספו שני גורמים שמקשים על כך: ההתקדמות האינטלקטואלית שמקשה על קריאת טקסט קבוע, והתקשורת האלקטרונית שמרגילה אותנו להסחות דעת • חכמים התנגדו להארכת התפילות משום טורח הציבור, לכן צריך לתת מענה למי שהתפילה הארוכה היא טורח בשבילם

מצב התפילה

שני גורמים נוספו לקושי הריכוז. האחד הוא שרבים נעשו יותר מלומדים, ולכן הם רגילים לחשוב על מה שהם עושים, וקשה להם לקרוא נוסח שאינו מעורר אותם למחשבה. השני הוא שבעקבות אמצעי התקשורת האלקטרוניים, אנשים רגילים לחשוב במהירות תוך שהם מסיחים את דעתם באופן תדיר

בטור הקודם התחלתי לעסוק במצב התפילה. כמדומה שמהמקורות שהבאתי עולה שבימי חז"ל מצב התפילה לא היה טוב יותר. אולם לגבי השאלה שהפניתי לקוראים, האם בדור האחרון חלה ירידה, נשארתי בספק. קיבלתי תגובות מקהילות שבהן מתקיימות תפילות מכובדות מרובות משתתפים, וקהילות שבהן בקושי מצליחים לקיים תפילות בימי חול, ובשבתות התפילות לא מספיק מכובדות. לא ברור האם מתרחש תהליך של ירידה או אולי להפך, עלייה. ככלל, מצב התפילה קשור לרמה הדתית הכללית: ככל שהיא גבוהה יותר, כך בדרך כלל התפילות מכובדות יותר.

מה שכן השתנה הוא שכיום מדברים יותר על הקושי לקיים את חובת התפילה. בעבר, האנשים הרבים שהתקשו בקיומה נשארו בביתם ולא דיברו על כך. ואילו כיום, בזכות הפתיחות לעסוק בנושאים רגישים, מדברים יותר בכנות גם על התפילה.

גם לגבי המצב במוסדות החינוך, אינני יודע אם חלה ירידה. אולם חזרתי ולמדתי מהתגובות על ערכו הגדול של החינוך. מורים סיפרו על תהליך לימודי עיוני שעברו עם תלמידיהם, עד שזכו להגיע למצב שהתפילה מתקיימת בכבוד והיא הפכה להיות משמעותית ביומם של התלמידים. לפיכך, נפתח בבירור ערכה של התפילה.

ערכה של התפילה

לכאורה יש לשאול על מקומה של התפילה: הרי בורא העולם אין לו סוף, מעל ומעבר לכל נברא, ומה פתאום שיקשיב לתפילתנו? איך אדם קרוץ חומר שיסודו מעפר וסופו לעפר יכול לפנות אל האין סוף, ולצפות שיקשיב לדבריו הפעוטים? ואף על פי כן העניק ה' ברוב חסדו לבני האדם את מתנת התפילה, שעל ידה יכול האדם לפנות אליו, וה' שומע תפילתו. כמו שאנו אומרים בברכת שומע תפילה – "ברוך אתה ה' שומע תפילה". ונאמר: "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם" (תהלים קמה, יח-יט). וכן למדנו בתנ"ך שהאבות והנביאים פנו אל ה' בתפילה.

עדיין יש לשאול: איך ייתכן שהתפילה תועיל, הרי אם ראוי שיגיע לאדם דבר מסוים – יקבל אותו גם בלא תפילה, ואם לא מגיע – גם על ידי תפילה ותחנונים לא יקבל? אלא שקבע הקב"ה חוק בבריאה, שבהתעוררות שלנו מלמטה להתקרב אליו ולבקש ממנו ברכה, יתעורר הוא מלמעלה להשפיע עלינו טוב, לפי צרכינו ולפי צורך העולם. כלומר, גם כאשר ראוי שה' ישפיע טובה לעולם או לאדם, פעמים שהיא מתעכבת עד שהאדם יתפלל על כך. מפני שבאופן זה הטוב שנקבל ממנו יתברך יהיה יותר משמעותי לנו, שכן רצון ה' יתגלה בו, והקשר שלנו אל ה' מקור חיינו יתעצם על ידו.

פעולתה של התפילה

כל תפילה פועלת ומשפיעה, וכן אמר רבי חנינא: "כל המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם" (ברכות לב, ב). אלא שלפעמים השפעתה מיידית ולפעמים לטווח ארוך, לפעמים היא נענית לגמרי ולפעמים באופן חלקי. כמו שאמרו: "גדולה היא התפילה לפני הקב"ה. אמר רבי אלעזר: רצונך לידע כוחה של תפילה – אם אינה עושה כולה, חציה היא עושה" (דברים רבה ח, א). הקב"ה הוא היודע כיצד לעזור ולסייע לאדם, ולעיתים מסיבות שונות הצרה היא לטובתו, ולכן אין הקב"ה מקבל את תפילתו. ואף על פי כן מועילה לו תפילתו, וברכתה תתגלה באופן אחר.

אף גדולי הצדיקים, שבדרך כלל תפילותיהם נתקבלו, פעמים שלא נתקבלו. מי לנו גדול ממשה רבנו, שכשחטאו ישראל בחטא העגל ובחטא המרגלים ואמר ה' לכלותם – עמד בתפילה עד שניחם ה' וסלח לישראל (שמות לב, במדבר יד), וכשבא להתחנן על עצמו שיזכה להיכנס לארץ ישראל, אמר לו הקב"ה: "רב לך, אל תוסף דבר אליי עוד בדבר הזה" (דברים ג, כו).

לפיכך צריך אדם להתאמץ מאוד בתפילתו, ולא יחשוב שאם הוא מתפלל חייב הקב"ה למלא את מבוקשו, אלא ימשיך ויתפלל, ויידע שהקב"ה שומע את תפילתו. ובוודאי תפילתו פועלת לטובה, אלא שאין אנו יודעים איך, כיצד ומתי.

התפילות הקבועות

אנשי כנסת הגדולה, בראשית ימי בית המקדש השני, תיקנו את נוסח הברכות והתפילות, ותיקנו את סדר שלוש התפילות: שחרית מנחה וערבית. מצד אחד הייתה בכך ירידה לעומת המקובל בימי בית המקדש הראשון, שאז כאשר אדם מישראל התפלל – היה מתפלל בנוסח אישי משלו, שמן הסתם ביטא יותר את תחושותיו. אולם מאידך, על ידי תקנת התפילות ונוסחן, נעשו כל ישראל קשורים באופן קבוע לתפילה, בנוסח מושלם שכולל את כל הערכים שראוי לישראל להתפלל עליהם.

הכוונה מול השגרה

אומנם יש סכנה שהנוסח הקבוע ייהפך לשגרה בלא כוונת הלב. זו הסיבה, כנראה, שבכל ימי בית המקדש הראשון לא תיקנו הנביאים סדר ונוסח קבוע ומחייב לתפילה. אולם לאחר חורבן הבית הראשון, הבינו חכמים שמוכרחים לייסד מסגרת לרוח כדי שתתקיים. במאמר "חכם עדיף מנביא" בספר אורות, מבאר מרן הרב קוק את מעלת החכמים, שעל ידי תקנותיהם המפורטות סללו נתיבים קבועים לאמונה, לתורה ולמצוות. מה שלא הצליחה הנבואה לבער מישראל – החטאים החמורים של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שרווחו בימי בית המקדש הראשון וגרמו לחורבנו – הצליחו החכמים לבער על ידי תקנותיהם והרחבת לימוד התורה לפרטיה והלכותיה. וכך בזכות התפילות הקבועות, גם בימי הגלות הארוכים, שמר עם ישראל על זהותו, אמונתו, תורתו ותקוות גאולתו.

אולם ממשיך מרן הרב קוק ומבאר, שבמשך הזמן התגבר העיסוק בפרטים כל כך, עד שהכללים כבר לא השתקפו בהם, ורבים החלו למאוס בפרטים. מאז הכרחי לעסוק באור הנבואה שמתגלה בכללים ובלימוד האמונה. אולם דווקא בזכות כך נבין יותר את הערך הגדול של החוכמה ופרטי ההלכה, שכן הנבואה "תכיר בכללה את גודל פעולת החוכמה, ובענוות צדק תקרא: 'חכם עדיף מנביא'".

כהמשך למאמרו של מרן הרב, אפשר לומר שקשיי התפילה בימינו נובעים מהעיסוק המרובה בפרטי התפילה על חשבון הבנת משמעותה הכללית. עלינו להגביר עתה את העיסוק במשמעותה של התפילה, ומתוך כך נתחזק בפרטי הלכותיה.

תיקון עולם וקרבת אלוקים

מבואר בתלמוד (ברכות כו, ב) שחכמים תיקנו את שלוש התפילות הקבועות כנגד שלושת האבות וכנגד קורבן התמיד שנצטווינו להקריב בכל יום. הרי ששתי מגמות עיקריות יש לתפילות: האחת – לקשר אותנו באופן קבוע למורשת האבות, שהיא להוסיף ברכה לעולם ולתקנו על ידי גילוי אור ה' וברכתו. על כן סדר הברכות שבתפילת העמידה מכוון לתיקון העולם. המגמה השנייה – כנגד קורבן התמיד, שעניינו קרבת אלוקים, אסיפת כל הכוחות שעל ידם אנו פועלים וקישורם אל מקורם, אל המעיין האינסופי של האמונה.

קשיי הריכוז בתפילה בימינו

בימינו שני גורמים נוספו לקושי הריכוז בתפילה. האחד הוא אנשים רבים נעשו מלומדים יותר, ולכן הם רגילים להבין, להתבונן ולחשוב על מה שהם עושים, וקשה להם לקרוא נוסח קבוע שאינו מעורר אותם למחשבה. השני הוא שבעקבות אמצעי התקשורת האלקטרוניים, אנשים רגילים לחשוב במהירות על עניינים שונים, תוך שהם מסיחים את דעתם באופן תדיר אל מידע רב שזורם אליהם מבחוץ.

אולם כמדומה שדווקא קשיים אלה מבליטים יותר את ערכה של התפילה בימינו. מפני שמרוב שפע המידע והפרטים הרבים שאנשים קולטים מבחוץ בכל יום ובכל שעה, אנו עלולים לשכוח את נשמתנו, את החזון הגדול. לכן כל כך חשוב שלוש פעמים בכל יום להתכנס ולהתקרב בתפילה לה', ומתוך כך לקבל השראה להתחדשות תמידית להוסיף טובה וברכה.

אורך התפילה – טרחא דציבורא

אומנם על אורך התפילה לא מעט מתלוננים, וביניהם גם יראי שמיים שמדקדקים במצוות. אכן לכאורה ישנה שאלה גדולה: מבואר בתלמוד (ברכות יב, ב) שביקשו חכמים להוסיף את פרשת בלק בקריאת שמע, "ומפני מה לא קבעוה? משום טורח ציבור". הרי שלפי חכמים למרות חשיבותה של פרשת בלק, שעוסקת בסגולת ישראל, וקרובה בחשיבותה לקריאת שמע ולברכותיה ולתפילת העמידה, לא קבעוה חכמים בנוסח עם קריאת שמע משום טרחא דציבורא. אז כיצד תיקנו לומר פסוקי דזמרא ארוכים, תחנונים, אשרי, למנצח, ובא לציון, שיר של יום, קטורת ועלינו לשבח? אלא שבאמת לא תיקנו חכמים לומר את כל התוספות הללו כחובה משום טרחא דציבורא, ובמשך הדורות חסידים ואחריהם הציבור נהגו לאומרם, עד שבמשך הזמן נעשו כחובה וכך נכנסו לנוסח הקבוע.

למעשה, מנהגי ישראל מחייבים, אולם בשעת הדחק יש להסתפק בעיקר הנוסח, כפי שנפסק למאחרים – שידלגו על כל פסוקי דזמרה, כדי להתפלל עמידה במניין (שו"ע ורמ"א נב, א). ויש אומרים שידלגו רק על רוב פסוקי דזמרה לשם כך (משכנות יעקב, עי' פנה"ל תפילה יד, ה). וכן לגבי שאר התוספות, בשעת הדחק רשאי אדם לדלג עליהן.

אומנם מסוגיה זו ניתן להסיק, שראשי הקהל צריכים להקפיד שהתפילה הציבורית לא תהיה ארוכה מדי. אם יש מניין של חסידים שרוצים להאריך – תבוא עליהם הברכה, אולם צריך להקפיד שתהיה לציבור הרחב אפשרות להתפלל במניין שאין בו טרחא דציבורא.

עוד נותרו סוגיות שבעז"ה נמשיך לעסוק בהן בעתיד. אולם מסקנה אחת ברורה: יש צורך להעמיק בלימוד משמעותה של התפילה, ויש צורך שהרבנים והמחנכים וציבור המתפללים ידונו יחד כיצד לקיים את התפילות באופן המכובד ביותר, תוך מתן מענה למי שמתקשים להתפלל תפילות ארוכות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האם דרוש שינוי בתפילה?

רבים בדורנו מרגישים קשיים בתפילה – קושי לכוון, חוסר רלוונטיות ומשך זמן ארוך • הקשיים מעלים שאלות כבדות: האם יש אי התאמה בין התפילה ובין מציאות חיינו? • את התפילה עצמה אין לשנות, אבל קורה שנעשים שינויים במנהגים שאינם עיקר ההלכה, ולכן יש מקום לדיון גם במבנה התפילה ובאופייה • האתגרים סביב התפילה אינם חדשים, וכבר בגמרא יש עדויות על אנשים רבים שאינם פוקדים את בית הכנסת • קריאה לציבור: תארו את מצב התפילה במקומותיכם, כדי שיהיה אפשר לדון בו ולהתמודד איתו

שאלה על התפילה

קיבלתי שאלה שנראית כמאפיינת את תחושתם של רבים משומרי המצוות, ומפאת חשיבותה אביאה במלואה:

"כאדם שמשתדל לקום כל בוקר ולכוון את מעשיו לתיקון עולם, שמרגיש שעבודתי חשובה ביותר לביטחון ישראל, כבר שנים שאני חש שהתפילה היא גורם מפריע לתיקון העולם שלי… במקום לבוא בבוקר ולעשות דברים גדולים אני נאלץ לחפש את המקום הנכון ו'לבזבז' כשעה לפחות (כולל התארגנות וכו') של תפילה. נראה שהרב אילעאי עופרן הצליח לבטא במילים את תחושתי, ואני מצרף את דבריו:

'אני מאלו הנוטים לחשוב שרוב הבעיות שאנחנו מתמודדים איתן, דומות להפליא לאתגרי הדורות הקודמים, וחביבה עליי הנחייתו של החכם באדם שלא לומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה. ולמרות זאת נראה לי שמעולם לא היה מצבנו כה קשה – התפילה, זו הקבועה והיומיומית, זו שההלכה שבידינו דורשת להתפלל בציבור שלוש פעמים ביום, פשוט הולכת וגוססת. יעידו על כך בתי הכנסת הרבים הפועלים רק בשבתות, ובתי הכנסת הרבים לא פחות שבימי חול מגרדים בקושי מניין אומרי קדיש ופנסיונרים. יעידו על כך כאלף עדים עלוני השבת המציפים אותנו, חלקם עיתונות סוג ג', דלים בתורה ועשירים ברכילות ופרסומות – הכול כשר כדי להפיג את השעמום שבשעתיים של תפילה. שעתיים שעבור רוב באי בית הכנסת הן הזמן היחיד בשבוע שבו הם פוקדים אותו. יעידו על כך התינוקות הקטנטנים שהובאו לבית הכנסת בשבת בבוקר במטרה מוצהרת "לתת לאמא לישון", מתוך מחשבה כנה שמבין שתי ההפרעות האפשריות ההפרעה לתפילה היא הפחות חמורה.

אם מישהו מבחוץ, חייזר או תייר, היה נוחת בבתי הכנסת שלנו בכל מועד בשנה מלבד יום כיפור או יום העצמאות (שני הימים היחידים שעוד באמת "קדושים" בעינינו), לא היינו מצליחים לשכנע אותו שמה שהוא רואה מול עיניו זו תפילה. רעש הדיבורים, ערימות העיתונים וצעקות הילדים, היו גורמים לו לחשוב שעובדים עליו.

רוב המורים, הרבנים והמנהלים שפגשתי (ואני בתוכם) עומדים נבוכים נוכח הסוגיה הזאת. לכולם ברור שאי אפשר להפסיק לדרוש ולאכוף את נושא התפילה, אך לכולם גם ברור היטב שככה אי אפשר להמשיך…
פעם, לפני דור או שניים או אפילו שלושה, ציות, נאמנות ומחויבות גם למה שאיני מתחבר אליו, היו השפה התרבותית לא רק של התפילה ושל העולם הדתי אלא של מרחבי החיים כולם. אנשים התחתנו עם מי ששידכו להם ולאו דווקא עם מי שאהבו, עבדו בעסק המשפחתי ולאו דווקא במקצוע שעליו חלמו, והתגייסו ליחידה שאליה שלח אותם קצין המיון בבקו"ם ולא לזו שבה רצו לשרת.

אנחנו, בניגוד לדורות קודמים, מבקשים חיבור. המקצוע שעובר במשפחה מדור לדור פינה את מקומו לזה שמעניין אותי ומביא אותי למימוש עצמי, ואפילו בצבא יש כבר שאלון העדפות, ומנילה, וגיבוש, וריאיון, ו"איפה תרצה לשרת?". אדם שגדל בעולם שבו בכל תחום מעודדים אותו לבקש חיבור וזיקה, קרבה ומימוש, סביר שיחפש זאת גם במרחב הדתי. בשום מרחב של חייו לא הרגילו אותו לתנועה של צייתנות מוחלטת – "תעשה! כי צריך וזהו".

גם עצם הקושי לחוש חיבור בתפילה יומיומית אינו תופעה חדשה. כבר אמר רבי אליעזר ש"העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים", אלא שחז"לינו ניסו להתמודד עם התסכול שבמלמול יומיומי של טקסט שלא בהכרח מדבר אליי. הם הוסיפו לתפילה שירים – פסוקי דזמרא ושירת הים, ברכת השיר ושיר של יום – כל אלו אינם חלק מהתפילה עצמה, אלא ניסיון להוסיף לה מימד של חיבור וחוויה דרך שיר וזמר. את המחסור בתחנונים שתיאר רבי אליעזר, פתרו חז"ל על ידי קביעת התחנון בתום התפילה, ואת האווירה הייחודית של שבת ניסו לתבל דרך הרננות והפיוטים של קבלת שבת.

אך מה עשינו אנחנו לכל אלו? הפכנו גם אותם למלמול ליבוביצ'יאני. "לכו נרננה" הפך ל"לכו נמלמלה" ושירת הים כבר מזמן אינה זמר הלל קולח אלא מלמול קשה כקריעת ים סוף. באמירת התחנון הארוך בשני וחמישי אין הרבה תחינה לה', מלבד התחנונים שהקטע הכל כך ארוך הזה ייגמר כבר. אותן תוספות שנועדו לשמור על התפילה מחסרונותיה, הפכו לאתגרים הכי גדולים שאיתם היא מתמודדת. אפילו מצווה כקריאת שמע הפכה מקריאה בקול בראש חוצות, לעוד קריאה מהסידור.

אני מרבה להתפלל במוסדות חינוך – מכינות, ישיבות ובתי ספר, מנייני נוער ותנועות נוער, וכל פעם מחדש חורה לי מאוד. המצב גרוע ומדאיג וחוששני שאנו מתקרבים לדילמה מטרידה מאין כמותה – אם יחול שינוי משמעותי בנוסח, באופי או במנהגי התפילה שלנו, אנחנו עלולים חלילה לפגוע ואף לאבד מסורת יהודית חשובה ועתיקה. אך באופן פרדוקסלי, אם לא יחול שינוי משמעותי כזה בדחיפות, אנחנו עלולים חלילה לפגוע ולאבד את אותה מסורת יהודית חשובה ועתיקה'".

הקדמה למענה

אנחנו מאמינים שהמסורת צודקת, ושעלינו להתעמק בתקנות התפילה ולגלות את המשמעויות שהולכות ומתגלות לפי האופי המיוחד של כל דור. לאור זאת לעיתים על פי כללי ההלכה דגשים משתנים, ובדרך כלל מנהגי רשות הפכו לחובה, אבל לעיתים גם מנהגי חובה הפכו לרשות או התבטלו

העיסוק בתפילה חשוב ומאתגר, ודבריו הנוקבים של הרב אילעאי, רבה של קבוצת יבנה, מעוררים לדיון. אומנם יש להודות, הדיון אינו פתוח. אין אפשרות שבסיומו נחליט לשנות באופן מהותי את סדר התפילה.

המבקרים את סוג הדיון הזה מכנים אותו אפולוגטיקה, כלומר גישת הגנה על המסורת, שאינה מנסה לברר את האמת האובייקטיבית אלא יוצאת מתוך הנחה מוקדמת שהיא צודקת. אכן, אנחנו מאמינים שהמסורת צודקת ומיטיבה לשומריה, ושעלינו להתעמק בתקנות התפילה ומנהגיה ולגלות את המשמעויות הרבות שצפונות בה, שהולכות ומתגלות מדור לדור לפי האופי המיוחד של כל דור. ולאור זאת לעיתים על פי כללי ההלכה דגשים משתנים, ובדרך כלל מנהגי רשות הפכו לחובה, אבל לעיתים גם מנהגי חובה הפכו לרשות או התבטלו. שכן התפילה מורכבת מיסודות של חובה דאורייתא, סביבם תקנות חכמים וסביבן מנהגים שמקובלים בכל ישראל או בעדות מסוימות, והמשקל ההלכתי של כל חלק וחלק שונה, ובשעת הצורך אפשר לדון על כל חלק לפי משקלו.

הנושאים לדיון סביב התפילה

תחילה צריך לאבחן את המצב:
א) האם מעמד התפילה בימינו נחלש לעומת העבר הרחוק בימי חז"ל?
ב) לגבי איזה אחוז מהקהילות נכון התיאור הכואב של הרב אילעאי?
ג) מה התהליך שמתרחש בדור שלנו ביחס לתפילות – כפי הנראה יש שמתחזקים ויש שנחלשים, מה מאפיין את אלה ואת אלה?

מכאן נמשיך לשאלות עמוקות יותר:
ד) האם תפילת החובה במניין כפי הנהוג ארוכה מדי לשומר מצוות בן ימינו, ובאה על חשבון ערכים חשובים אחרים כדוגמת לימוד תורה, עבודה מכובדת וזמן איכות עם המשפחה? או במילים אחרות, האם לפי המנהג כיום מפרים את הזהרת חכמים שחששו ל"טירחא דציבורא" (ברכות יב, ב)?
ה) האם לבני דורנו, שרבים מהם מלומדים, קשה לכוון תוך כדי קריאה מהירה בכל חלקי התפילה?
ו) האם לצעירים, שמוחם התרגל בעזרת האמצעים האלקטרוניים לזרימת מידע חזותי בקצב מהיר, קשה יותר להתרכז בתפילה, ומה הפתרון הנכון לכך?
ז) במידת הצורך, מה מותר לקצר?
ח) האם לבני דורנו יש קושי מיוחד בתפילה במניין, וכיצד צריכים המתקשים לנהוג על פי ההלכה?
ט) האם רצוי שתתקיים תפילה במוסדות החינוך או עדיף שהילדים יתפללו בהדרכת הוריהם?

מצב התפילה והמניין בימי חכמים

נתחיל בסעיף הראשון. כפי הנראה בכל הדורות עניין התפילה היה מאתגר, וכפי שאמרו חכמים על "דברים שברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם" (ברכות ו, ב), ומפרש רש"י: "כגון תפילה שעולה למעלה". וכן עולה מדברי חכמים, שתיקנו לקרוא בשני וחמישי בתחילת פרשת השבוע, כדי להכין את הציבור לקראת הפרשה. אולם מכיוון שהיו יהודים רבים שבמשך כל השבוע לא התפללו במניין, ונקראו "יושבי קרנות", תיקנו שיקראו גם במנחה של שבת (בבא קמא פב, א, לרש"י ורא"ש).

וכן למדנו (מגילה ב, א) שרבים מיושבי הכפרים לא היו מגיעים לבית הכנסת אפילו בפורים, וכדי שיקיימו את מצוות קריאת המגילה, תיקנו שיקראו להם את המגילה בימי שני או חמישי הסמוכים לפורים, שבהם הם ממילא היו באים כדי למכור את מרכולתם. וכן למדנו (מגילה כא, ב) שהיו יהודים שבמשך כל השבתות איחרו כל כך לתפילת שחרית של שבת, עד שמעולם לא שמעו את תחילת קריאת התורה, ולכן הוצרכו לתקן שכל עולה יברך לפני עלייתו, כדי שידעו הכול שמברכים לפני הקריאה. והיו יהודים שבמשך כל השבתות לא הצליחו להישאר עד סוף התפילה ויצאו לפני סיום הקריאה בתורה, וכדי שיידעו שמברכים אחר הקריאה בתורה, תיקנו שכל אחד משבעת העולים יברך בסיום עלייתו.

המצב בדור האחרון

ביחס לשאלות ב' וג', עליי לציין שלפי חווייתי האישית מצב התפילה בציבור סביר. במקומות שבהם חייתי – בירושלים, בבית אל ובהר ברכה, רבים פוקדים את בתי הכנסת בכל ימות השבוע (בהר ברכה יש שישה מנייני שחרית בימות החול). אומנם יש מן המתפללים הקבועים שמתלוננים על אריכות התפילה ועל הקושי לכוון. כמו כן ידוע שיש בתי כנסת שבהם רגילים לפטפט בתפילות השבת.

כפי הנראה יש קהילות שונות, וחשוב לבדוק את התהליכים שמתרחשים בבתי הכנסת השונים בעשרות השנים האחרונות. הבדיקה צריכה להיות במקומות שבהם הציבור הדתי נשאר במקומו, כך שבית הכנסת התרוקן או התמלא לא מחמת הגירה, אלא מחמת תהליכים פנימיים שאירעו בלבבות המתפללים. אודה למי שיוכל לשלוח לי עובדות מהמתרחש במקומו.

בשבוע הבא בעז"ה אתייחס לדיון העקרוני.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

דבש וחלב תחת הכשר

הערה לקראת הבחירות: שלא נשכח, בלהט הוויכוחים האידיאולוגיים, את הערכים שכולנו שותפים להם – גם אם אנחנו חלוקים בנוגע לדרך הפוליטית להגשים אותם • חלב בעל כשרות רגילה – כשר הלכתית, אלא שבחלב מהדרין חוששים לכל השיטות בכל המחלוקות * גם אם מסומן על החלב שייצרו אותו בשבת, אין זה אומר שהחליבה הייתה באיסור, והחלב מותר מעיקר הדין * אף שהדבורים טמאות, הדבש שהן מייצרות כשר לאכילה * בנוגע למזון המלכות יש מחלוקת, ולצורך רפואי אפשר להקל ולצרוך אותו כמו את הדבש

לקראת הבחירות: ויכוחים ואחווה

אפשר להעניק כשרות למוצרי חלב שאולי מעורב בהם חלב שנחלב בחילול שבת. עם זאת, יש להעדיף חלב ממשקים שמקפידים בהם על שמירת שבת, הן מפני שהוא כשר בלא ספק, והן מפני שראוי לעודד את שמירת השבת ולא לסייע לחילול שבת

כבר לפני כעשרים שנה קיבלתי על עצמי שלא להביע דעה פומבית בנוגע לבחירת מפלגות ואישים, הן ביישוב, הן במועצה והן בבחירות הארציות. על הערכים כמובן שכתבתי, ואף עודדתי לבחור במפלגות שתומכות בערכי התורה, העם והארץ, אולם על הדרכים המפלגתיות להגשמת הערכים השונים החלטתי שלא לדבר ולכתוב. למרות שהעיסוק בכך חשוב מאוד, חשבתי שהואיל ולא כל האמת נמצאת במפלגה אחת, מוטב שכרב אמשוך ידי מעיסוק זה. לכן מטבע הדברים אינני עוסק בימים אלו בשאלות אקטואליות שבדרך כלל קשורות, במישרין או בעקיפין, לבחירות הקרבות.

אומנם חשוב להדגיש ערך כללי, שלעיתים נפגע בתקופת בחירות, כאשר מובלטות אי ההסכמות ומתחדדים ההבדלים והניגודים, ונפגעת האחווה הבסיסית שאמורה להיות בין כל ישראל, ובמיוחד בין שותפים לערכים. אומנם בבחירות צריך להכריע, ולכן טבעי שהוויכוח נוקב, אולם צריך לזכור עם זאת את הערכים המשותפים – ועל ידי כך למנוע את התפתחות הוויכוח לאיבה, שעלולה להשאיר צלקות בין חברים ובני משפחה בלא סיבה מוצדקת, שכן הצדדים השונים מתכוונים לטובה. ככלל אפשר לומר, שחובה להיאבק על כך שכל אדם יוכל לבטא את עמדתו במלוא האמת שבה, אולם אסור לנהל מאבק שתכליתו להשתיק את דעתו של הזולת.

מכיוון שדיברנו על הלשון, נעסוק בדבש וחלב שאמורים להיות תחת לשוננו, שבהם נשתבחה ארצנו, ארץ זבת חלב ודבש.

חלב כשר וחלב מהדרין

שאלה: מה ההבדלים בין חלב ומוצרי חלב שיש להם כשרות מהדרין ובין אלה שיש להם כשרות רגילה? האם צריך להשתדל לקנות מהדרין?

תשובה: בכמה סוגיות נחלקו הפוסקים, ובהן כשרות מהדרין חוששת לדעת המחמירים, ובכשרות הרגילה סומכים על דעת הפוסקים שהתירו. ראשית מפני שדעת רוב הפוסקים להקל, ושנית מפני שהמחלוקות הללו בדברי חכמים, והכלל הוא שבמחלוקת בדברי חכמים הלכה כדברי המקילים. נזכיר את עיקר המחלוקות בקצרה: א) כאשר החלב נחלב על ידי גויים וברור שלא עירבו בו חלב של בהמות טמאות – לדעת המחמירים עדיין גזירת איסור חלב גויים חלה עליו, והמתירים סוברים שהואיל וברור לנו שהחלב טהור, אין בו איסור. ב) לעיתים מעורבות בעדר פרות שעברו ניתוח שלדעת חלק מהפוסקים הטריף אותן, וממילא גם חלבן אסור. המתירים אינם חוששים לכך, הואיל ולדעת רוב הפוסקים ניתוחים אלו אינם מטריפים. ואף אם הם מטריפים, מהתורה אין בכך איסור, הואיל והחלב שלהם בטל ברוב, ובדרך כלל הפרות הטרפות בטלות בשישים, כך שאפילו מדברי חכמים אין איסור. ג) במוצרי חלב מוקשים לעיתים מערבים ג'לטין ששנוי במחלוקת, אולם מכיוון שהוא מועט עד שאין אפשרות להרגיש בטעמו, אלא שבכוחו להעמיד, המחלוקת בדברי חכמים. ד) בחלב מהדרין מקפידים שהחלב לא ייחלב תוך חילול שבת.

למעשה, אף שברור להלכה שהחלב הכשר הוא כשר, ומותר לאוכלו לכתחילה, יש הידור בהעדפת מוצרי מהדרין, כדי לצאת ידי כל הפוסקים בכל הסוגיות השנויות במחלוקת. נרחיב בביאור החליבה בשבת.

חליבה בשבת

חליבה אסורה בשבת מהתורה, משום שבחליבה מפרידים את החלב מגוף הפרה, ופעולה זו נקראת מפרק והיא תולדה של מלאכת דש. כשם שאסור להפריד את התבואה משיבוליה, כך אסור להפריד את החלב מגוף הפרה (שבת צה, א). אומנם כדי למנוע צער מהפרות, שאם לא יחלבו אותן יצטערו מאוד, מותר לבקש מגוי שיחלוב אותן. ואף שאסרו חכמים לבקש מגוי לעשות בעבורנו מלאכה בשבת – משום צער בעלי חיים ביטלו חכמים את דבריהם. החלב הזה מוקצה במשך כל אותה שבת, ולאחר השבת מותר לשתות אותו או למוכרו (שו"ע או"ח שה, כ). כיום משק החלב השתכלל, והחליבה נעשית על ידי מכונות שאיבה שמופעלות מערב שבת, ובשבת מקפידים שתהליך החליבה והפעלת המכונה יתבצע על ידי גוי, או על ידי יהודי בדרך גרמא שמותרת כדי למנוע צער מהפרות, ואחר השבת מותר ליהנות מהחלב הואיל ונחלב בהיתר (פניני הלכה שבת כ, ד).

אבל אם החלב נחלב על ידי ישראל בחילול שבת, החלב אסור מדברי חכמים על החולב ועל כל מי שהוא נחלב בעבורו, כדי שלא ייהנו מדבר שנעשה בחילול שבת. מכיוון שמדובר בחלב שמתכוונים לשווק לציבור הרחב, הרי שהוא אסור לכל הציבור. אולם בפועל, מכיוון שהחלב שנחלב בחילול שבת מעורב בחלב שנחלב בימים אחרים, לגבי כל חלב שמגיע אלינו לחנות יש ספק אם נחלב באיסור. ומכיוון שהאיסור ליהנות מדבר שנעשה בחילול שבת הוא מדברי חכמים, במצב של ספק אין איסור, וניתן להעניק כשרות לחלב ולמוצרי חלב שאולי מעורב בהם חלב שנחלב בחילול שבת. עם זאת, יש להעדיף חלב שנחלב ממשקים שמקפידים בהם על שמירת שבת, הן מפני שהוא כשר בלא ספק, והן מפני שראוי לעודד את שמירת השבת ולא לסייע לחילול שבת (פניני הלכה שבת כו, ז).

חלב שנחלב בשבת – מותר?

שאלה: יצרני החלב כותבים על החלב מתי נחלב. לפי זה, כאשר יש לחלב כשרות רגילה, חייבים לבדוק שלא נחלב בשבת? הרי לכאורה אם כתוב שנחלב בשבת ואין לו כשרות מהדרין – ברור שנחלב בחילול שבת?

תשובה: אין צורך לבדוק זאת, שכן גם אם ברור שנחלב בשבת, יש סיכוי סביר שגוי ביצע את החליבה, הואיל ורבים מהעובדים במשק החלב הם גויים, ואזי ספק אם נחלב בחילול שבת וממילא החלב מותר. הסיבה שלא נותנים למשקים אלה כשרות מהדרין היא שאינם יכולים להתחייב שלעולם לא יחלבו בחילול שבת. בפועל, כשרות מהדרין מוענקת בעיקר למשקים של רפתנים דתיים או מסורתיים שמתחייבים שלא לחלוב בשבת באיסור, וכדי לגבות זאת מתקינים מצלמות שמוכיחות שהכללים נשמרים.

כשרות דבש דבורים

הדבש כשר לאכילה, וכן מסופר על שמשון ועל יהונתן שאכלו דבש. אלא שיש לשאול: הרי הדבש נוצר על ידי הדבורים, והדבורים אסורות באכילה משום שרץ העוף, אם כן איך מאכל שנוצר ממין טמא כשר לאכילה? הרי כלל נקוט בידינו: "היוצא מן הטמא – טמא", ולכן, למשל, חלב של בהמה טמאה אסור באכילה. אז מדוע דבש דבורים כשר? שני הסברים ניתנו לכך בתלמוד (בכורות ז, ב). לדעה אחת (תנא קמא) הדבש שונה מחלב, מפני שהחלב נוצר בגוף הבהמה, ואם היא טמאה אף החלב הנוצר בה טמא. אולם הדבש אינו נוצר בגוף הדבורים אלא הן מלקטות צוף מפרחים וצמחים ואוגרות אותו בגופן, ואחר כך פולטות אותו בכוורת, ושם בכוורת הנוזלים שבצוף מתאדים ונוצר הדבש. לדעה אחרת (רבי יעקב) יש לימוד מיוחד מן הפסוק העוסק בשרץ העוף, שממנו אפשר לדייק שהדבש היוצא מן הדבורים כשר.

אומנם לפעמים מעורבות בדבש דבורים מתות, ולכן הדבוראים צריכים לסנן את הדבש, אך אחר הסינון הדבש כשר. ואף אם שהו בדבש דבורים מתות במשך זמן רב, אין לחוש שנתנו בו טעם, מפני שאפילו אם נתנו בדבש טעם – הרי זה טעם פגום, והכלל הוא שהנותן טעם לפגם אינו אוסר (שו"ע יו"ד פא, ח).

כשרותו של מזון מלכות

מזון מלכות הוא חומר נוזלי למחצה שטעמו מר במקצת, ועל ידי אכילה מרובה מאותו המזון מתפתח זחל רגיל להיות מלכת הדבורים. לולי מזון המלכות, אותו זחל היה נעשה דבורה רגילה. מלכת הדבורים מיוחדת בכך שממנה נמשך הדור הבא: היא מסוגלת להטיל עד אלפיים ביצים ביום, משקלה כפול ממשקל שאר הדבורים ותוחלת חייה פי ארבעים. מכיוון שמזון מלכות מסוגל לחולל שינויים מופלגים בדבורה, ישנם מרפאים שסוברים שיש בו סגולות רפואיות חשובות.

לגבי כשרותו של מזון מלכות נחלקו הפוסקים. יש אומרים שאסור לאוכלו, מפני שכל היוצא מטמא טמא, ומכיוון שהדבורים אסורות באכילה – אף מזון המלכות שהן מפיקות מבלוטות שבראשן אסור באכילה. ואין דינו כדבש, מפני שהדבש הוא צוף שהדבורים מלקטות מפרחים וצמחים ואוגרות בזפק הנמצא בין פיהן לקיבתן, ואחר כך מוציאות אותו בכוורת, ושם הצוף מתייבש מעט ונעשה דבש. מכיוון שמדובר בצוף מעובד, הדבש כשר לאכילה. אבל מזון מלכות נוצר מתוך גופן של הדבורים, ולכן אסור באכילה. ואף אם נאמר שיש לימוד מן הפסוק שדבש דבורים כשר, כוונת התורה להתיר רק את הדבש הידוע בטעמו, אבל לא את שאר החומרים המופרשים מן הדבורים (רשז"א, הרב בריזל).

ויש אומרים שדינו של מזון מלכות כדבש, שכל מה שהדבורים מפיקות מגופן מבוסס על צוף ומיני צומח שונים שהן מלקטות, ואף הדבש עצמו מתגבש בצורתו על ידי תוספת אנזימים שמופרשים מבלוטות שבגוף הדבורה. אם כן, כמו שהדבש כשר, כך גם שאר החומרים היוצאים מגוף הדבורה כשרים, שעיקרם מבוסס על מה שהן מלקטות. וגם אם נאמר שיסוד ההיתר של הדבש הוא ממה שנלמד מן הפסוק, כשם שלמדנו שהדבש כשר, כך אפשר ללמוד שכל החומרים המופרשים מן הדבורים כשרים (הרב אונטרמן, ציץ אליעזר יא, נט; יב, נד).

הלכה למעשה

אף שלכתחילה ראוי לחוש לדעת המחמירים, לצורך רפואי אפשר להקל לאכול מזון מלכות, מפני שרגילים לערב את מזון המלכות בדבש שכמוּתוֹ פי ארבעים ממזון המלכות, ומכיוון שטעמו אינו מורגש – איסורו בטל ומותר לאוכלו. וכן אם יכינו אותו בצורה של גלולות שאין בהן טעם – מותר יהיה לאוכלו. וכן דין פרופוליס ופולן. והמקל לאכול מהם גם כפי שהם, בלא תערובת ולא בגלולות, אין למחות בידו, שיש לו על מי לסמוך.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מתי הולכים לפי מנהג העדה?

בהמשך לשבוע שעבר: בבישול גויים יש מחלוקת, ולדעת הספרדים לא מועיל שישראל ידליק אש לפני הבישול • לפי מנהג זה קשה להעסיק טבחים שאינם יהודים • במחלוקות בין מנהגי עדות, מנהג העדה אינו השיקול היחיד אלא גם מנהג המקום • במציאות של חיים משותפים בארץ, מנהגים שאינם רווחים במקום מאבדים מתוקפם • ההשלכה לעניין בישולי גויים: לכתחילה יש להחמיר כדעת הספרדים, ובדיעבד אפשר להקל כמנהג האשכנזים • במסעדות ובמטבחים ציבוריים אפשר להקל גם למנהג הספרדים, ולכן מקומות כאלה מקבלים תעודת כשרות רגילה

מחלוקת העדות בבישולי גויים

מנהגים שאינם נוהגים תדיר, כל זמן שאינם מקיפים את כל בני המקום והמשפחה, תוקפם נחלש. ואם כן בארץ, כאשר בני כל העדות מתגוררים יחד, לומדים יחד ומתחתנים זה עם זה, חובת האדם לנהוג כמנהג אביו במנהגים שאינם נוהגים תדיר נעשית קלושה

שאלה: הרב התייחס בשבוע שעבר לדין בישולי גויים, אבל התעלם מהדין הנוגע למנהגי ספרדים, שגם אם ישראל הדליק את האש, עדיין התבשיל אסור בבישולי גויים. הבעיה היא שרוב גופי הכשרות נשלטים על ידי אחינו האשכנזים, והם מקלים בכך ומתעלמים ממנהגי הספרדים. כיצד אם כן צריך לנהוג מי שרוצה לנהוג כמנהג אבותיו יוצאי ספרד, האם יכול לאכול מאכלים בהכשרים של רבנויות ובד"צים שפוסקים על פי האשכנזים?

תשובה: אכן בעניין זה ישנה מחלוקת מעשית, ומתוך בירור הלכה זו ממקורה נשתדל להמשיך ולברר את היחס העקרוני למחלוקות הלכתיות שבין מנהגי העדות.

כללי איסור בישולי גויים

אחד הסייגים שקבעו חכמים בפני התבוללות הוא האיסור לישראל לאכול תבשילים שהתבשלו על ידי גוי. אומנם לא כל תבשיל אסור, אלא רק תבשיל שעומד בשני כללים: האחד, שהוא מאכל שאין אוכלים אותו חי והבישול הוא שהכשירו לאכילה. לדוגמה, פירות נאכלים חיים, ולכן אם הגוי בישל פירות ועשה מהם ריבה, מותר לאוכלה. גם ברוב הירקות אין איסור, הואיל והם נאכלים חיים. לפיכך אין איסור בסלט מטבוחה, הואיל ומרכיביו – עגבניות, פלפלים ובצלים – נאכלים חיים. כמו כן בחלב ומוצריו, כמו גבינה וחמאה, אין איסור בישולי גויים, הואיל והם נאכלים חיים בלא בישול. ואף שרגילים כיום להרתיח את החלב לשם פסטור (לחטאו מחיידקים), כיוון שאין כוונת הפסטור להשביח את טעמו, אינו נחשב בישול שאוסר.

הכלל השני הוא שהמאכל "עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת". ואין הכוונה דווקא מלכים, אלא בכלל זה גם שרים ונכבדים. אומנם כיום אין להגבלה זו משמעות – מפני שבעבר, כאשר החברה נחלקה יותר למעמדות, היו תבשילים של דלת העם, כדוגמת דגים קטנים ודייסה, שמי שהגיש אותם לפני שרים היה פוגע בכבודם (עבודה זרה לח, א). אולם כיום, בזכות המגוון והשפע, כל המאכלים שאנשים רגילים לבשל נחשבים מכובדים, ושרים רגילים לאוכלם בסעודה. מה עוד שרוב השרים גדלו בבתים רגילים והם אוהבים את מה שאכלו בבית הוריהם ועם חבריהם. אומנם המרכיב השני של כלל זה מעשי, שאסור רק תבשיל שעולה על השולחן "ללפת בו את הפת", היינו שהוא נאכל במסגרת סעודה – כעיקר הסעודה כדי לשבוע או כמאכל טעים שרגילים להגיש כקינוח בסוף הסעודה. לפיכך, אין איסור בישול גויים בממתקים, שוקולד, מיני קליות (פיצוחים) ושאר חטיפים. ואף שלפעמים מגישים אותם בסוף סעודה, עיקר ייעודם לאכילה שלא במסגרת הסעודה ולא כקינוח בסוף סעודה.

השתתפות ישראל מועילה

כאשר ישראל שותף בבישול עצמו, ואפילו הועיל לו רק במשהו, כגון שהשביחו על ידי שעירב את תכולתו בעת בישולו, התבשיל כשר. קל וחומר שאם הניח את התבשיל על האש, או שהדליק את האש מתחת לתבשיל או הגביר אותה באופן שמועיל לבישול, התבשיל כשר (שו"ע יו"ד קיג, ו-ז).

המחלוקת על הדלקת האש

השאלה הגדולה היא האם הדלקת האש לפני תחילת הבישול מועילה. בפועל, כאשר הטבח גוי, אם אפשר להסתפק בהדלקת האש לפני הבישולים – אפשר להעסיק טבח גוי בלא בעיה. אבל אם רק הדלקת אש מתחת לתבשיל מועילה, הדלקת האש של ישראל תועיל רק לתבשיל אחד. ואם מדובר בטיגון בשר על מחבת, אזי רק לחתיכת הבשר הראשונה הדלקת האש תועיל, כך שבפועל קשה מאוד להעסיק טבח גוי.

לגבי איסור פת גויים, מוסכם שאם ישראל השתתף בהדלקת האש לפני תחילת האפייה – הפת כשרה, אולם לגבי בישול נחלקו.

יש מחמירים וסוברים שרק לגבי פת הקלו בכך, הואיל והיא נצרכת מאוד לאדם. אבל לגבי תבשיל, רק שותפות של ישראל בעת הבישול עצמו, על ידי הנחת התבשיל על האש או הוספת אש תחתיו באופן שמועיל לו, מכשירה אותו. כך סוברים רבנו יונה, רשב"א, רא"ה, ר"ן, ריב"ש ושו"ע (קיג, ז). וכך הוא מנהג יוצאי ספרד.

ויש מקילים וסוברים שדין תבשיל כפת, וכל שישראל השתתף בהדלקת האש שעליה יבשלו אחר כך את התבשיל, או שהנמיך במעט את אש הגז וחזר והגבירה, כיוון שהיה שותף בהבערת האש – כל התבשילים שהגוי יבשל אחר כך על אותה אש יהיו כשרים. כך סוברים ראב"ן, רבנו פרץ, אור זרוע, מרדכי, כלבו, מהרא"י, איסור והיתר הארוך ורמ"א. וכך הוא מנהג יוצאי אשכנז.

כיצד לפסוק במנהגי עדות

לכאורה, שתי אפשרויות ישנן בפסיקת הלכה זו. האחת לפי מנהג אבות, והשנייה על פי כללי ההלכה. כלומר, לפי האפשרות הראשונה, יש לקבוע שכל אדם צריך לנהוג כפי מנהג עדתו: אם הוא מיוצאי אשכנז יקל, ואם מיוצאי ספרד, או ליתר דיוק מיוצאי ארצות צפון אפריקה והמזרח, או לחילופין ארצות האסלאם, יחמיר. ואם הוריו מעדות שונות, ילך לפי אביו. ואם הורי אביו מעדות שונות, ילך לפי אבי אביו, וכן על זו הדרך עד סוף כל הדורות.

אולם ניתן להקשות, שהמנהג המחייב אינו תלוי רק באב אלא גם במקום שבו אדם גר וגם בכלל משפחתו, כולל הצד של אמו. זאת מפני שתוקפו של מנהג מבוסס על כך שנוהגים אותו, ובדרך כלל מנהג אינו יכול להתקיים על ידי אדם יחיד, אלא מתקיים על ידי הסביבה שבה אדם חי. לכן מנהגי התפילה של העדות השונות, כל זמן שאדם חי בקהילה שממשיכה לקיימם, הם מחייבים אותו, הואיל ומקיימים אותם באופן תדיר. אבל אם יגור במקום שמנהגי התפילה שונים, כעבור שנים ודורות מנהג המקום יהפוך למחייב יותר ממנהג אבותיו.

ממילא מנהגים שאינם נוהגים תדיר, כל זמן שאינם מקיפים את כל בני המקום וכל בני המשפחה, תוקפם נחלש. ואם כן בארץ, כאשר בני כל העדות מתגוררים יחד, לומדים יחד ומתחתנים זה עם זה (זולת חלקים בציבור החרדי), חובת האדם לנהוג כמנהג אביו במנהגים שאינם נוהגים תדיר נעשית קלושה, ובכלל זה מנהגי הפסיקה בהדלקת אש באיסור בישולי גויים. ואזי לכאורה עדיף להכריע על פי כללי הפסיקה, שספק בדברי חכמים להקל. כיוון שאיסור בישולי גויים מדברי חכמים, גם במחלוקת בין הפוסקים יש להורות כשיטת המקלים.

אולם גם על אפשרות זו אפשר לערער, שכן אין מדובר במנהג אבות פרטי בלבד, אלא על מנהגי עדות חשובות בישראל, והיאך יתכן לבטל מנהג מוסכם שנהגו בו כל יוצאי צפון אפריקה והמזרח?

הואיל ולשני הצדדים יש מקום, נראה שראוי להורות באופן שנותן משקל לשניהם.

הלכה למעשה

מכיוון שכיום בני כל העדות חיים יחד, וכל בני עדות המזרח וצפון אפריקה נהגו להחמיר, למרות שהדין מדרבנן, לכתחילה יש להורות לבני כל העדות אפילו בביתם כדעת המחמירים. ובדיעבד, מכיוון שהדין מדברי חכמים, יש להורות לבני כל העדות אפילו בביתם כדעת המתירים.

כשרות במסעדות ובמטבחים ציבוריים

אומנם בבתי עסק ומסעדות, שבהם אין קרבה אישית בין המבשל לסועדים, כגון במטבח ציבורי או במסעדה שהטבח אינו יוצא בה אל הסועדים, אפשר מלכתחילה להעניק כשרות רגילה כדעת המקלים. וזאת משום שיש סוברים שגם למנהג המחמירים, כשם שהקלו בשעת הצורך לקנות פת מפלטר (נחתום) גוי שאופה לחמים כדי למוכרם לציבור הרחב, הואיל ואין כל כך קירוב דעת במאפים שנאפים לאנשים רבים. כך יש להקל בגוי שמבשל לרבים, כדוגמת טבח במסעדה שאין לו קשר עם הסועדים, שבשעת הצורך תבשיליו מותרים. כך פסק אחד מגדולי הפוסקים הספרדים, מהריט"ץ (ישנות קסא), וכן דעת בעל החקרי לב.

אומנם רבים מפוסקי הספרדים לא קיבלו קולא זו ולכן לא הזכירו אותה, וכך כתבו במפורש התשב"ץ (א, פט), החיד"א (שיורי ברכה קיב, ט), ערך השולחן (ג) ושדי חמד. אולם כאשר מדובר בתעודת כשרות שמיועדת לציבור הרחב, יש להתחשב בכל הדעות. וכיוון שכל פוסקי אשכנז מקלים בזה, ובנוסף לכך גם בין פוסקי ספרד יש שמקלים, אפשר להעניק כשרות. וכן פסק ביביע אומר (ח"ט יו"ד ו). ואף שיש מחמירים (אור לציון ח"ב עמ' יב), כך הלכה.

אומנם כשרות מהדרין אפשר להעניק רק לנוהגים כדעת המחמירים. שכן כל מי שמעניק כשרות מהדרין, מתחייב בכך שהוא מחמיר ככל השיטות החשובות, ואם אינו נוהג כך – הוא מועל באמון הציבור ועושה מלאכתו רמייה.

היחס למנהג קטניות לאשכנזים

שאלה: האם גם במנהג קטניות רשאים יוצאי אשכנז להקל, לאור זאת שבני העדות חיים כיום יחדיו?

תשובה: לפי מה שכתבתי, תוקפו של המנהג תלוי בעצם זה שנוהגים בו, וכיוון שמנהג הקטניות הוא מנהג שכל יוצאי אשכנז נוהגים בו בכל שנה, הוא ממשיך לחייב את כל יוצאי אשכנז. כדוגמת מנהגי התפילות, שהואיל ונוהגים בהם תדיר, הם ממשיכים לחייב כל אדם לפי מנהג עדתו.

אומנם כיוון שבני כל העדות חיים ביחד, גם מנהג איסור הקטניות נעשה קלוש מעט. לכן למשל, בכל ספק ומחלוקת בעניין, יש להקל. ואומנם גם מעיקר הדין, כיוון שמדובר במנהג, בכל ספק – הלכה כמקל, אולם כאשר נדמה היה שנהגו להחמיר – מקובל היה להחמיר. וכיום שאנו חיים יחד, כיוון שאנו מכירים רבים שמקילים לגמרי, בכל ספק במנהג יש להקל. כמו כן ניתן להקל יותר לחולה ולמי שסובל ממיחושים קשים, שיאכל קטניות, גם אם אינו נאלץ לשכב על מיטתו מחמת איסור קטניות (ראו פניני הלכה פסח ט, ז).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האם מטפל זר יכול לבשל?

איסור בישולי גויים חל גם על מטפלים זרים של קשישים וחולים סיעודיים • הגזירה באה למנוע התבוללות באופן רחב, ולא לפתור חששות נקודתיים לעבודה זרה, לכן היא רלוונטית גם במקרה שאין סיכוי סביר לחתונה • להלכה אסורים בישולי גויים גם בבית ישראל • בישול שישראל השתתף בו – נחשב לבישול ישראל • לאשכנזים די בהשתתפות מינימלית, ובמקרה הצורך גם בני ספרד יכולים לסמוך עליה • כשהולכים בשעת הדחק לפי המקלים, רצוי שבני המשפחה יתאמצו במידת האפשר, ואת המאכלים שמוגדרים חשובים יבשלו בעצמם

שאלת בישול גויים לחולים

כאשר מדובר באדם סיעודי, שנצרך בשעת הדחק לסמוך על דעת היחידים שהקלו בבישול של גוי שנעשה בבית ישראל – במקרה שאפשר, מוטב שיקלו לו רק בתבשילים פשוטים כמו ביצה ודייסה, ואילו את התבשילים החשובים של בשר ודגים יכינו לו בני משפחתו

שאלה: "ברצוני להעלות בעיה קשה הנוגעת למשפחות רבות. קשישים רבים נזקקים למטפלים שרובם ככולם עובדים זרים. ההלכה האוסרת אכילה מבישולי גויים יסודה בצורך החשוב להתרחק מחברתם כדי לא להגיע להתבוללות. אלא שבמציאות חיינו החדשה אין כל קשר בין בישולי נכרים במקרים אלו ובין חשש מהתבוללות. אין כל קשר בין איסור זה ובין סיפוק מינימלי של צורכי הזקן הסיעודי, כולל בישול והאכלה. אם כן, מה מותר ומה אסור? ומה יעשה הקשיש שאינו מסוגל לבשל לעצמו? ידוע לי על משפחות דתיות שאפילו לא נתנו דעתן על האיסור, ואצלן הגוי המטפל מכין ומבשל ואף אחד לא רואה בזה בעיה, למרות שהלכתית הדבר אסור".

אכן שאלה חשובה ומעשית, ונתחיל בביאור היסודות.

יסוד גזירת בישולי גויים

גזרו חכמים שלא יאכלו ישראל פת, יין ובישולי גויים, כדי להעמיד סייג בפני התבוללות. ואין הכוונה שחוששים שמא פעם אחת יאכל ישראל תבשיל של גויים ומיד יגבר עליו יצרו להתבולל, אלא הכוונה ליצור סייג ותמרור אזהרה בפני קשרים לבביים שעלולים להגיע לכך. וכפי שאמרו חכמים בעניין גזירת הפת, השמן והיין: "גזרו… על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר" (עבודה זרה לו, ב). "דבר אחר" פירושו עבודה זרה. לכאורה אם החשש שמא יגיעו לעבודה זרה, היו צריכים לומר מיד שגזרו על פת, שמן ויין משום עבודה זרה. אלא שרצו ללמד שהחשש הוא מהתבוללות, שכן לו החשש היה שמא יגיעו לאיסור חתונה עם גויים בלבד או לאיסור עבודה זרה בלבד תוך הישארות בזהות ישראלית, לא היו גוזרים על מאכלי גויים. אבל כיוון שמסתבר שמתוך קשרי חתנות ייגררו אחר עבודה זרה ויתבוללו בגויים, הוצרכו לקבוע מערכת סייגים. ולכן אין איסור לישראל לאכול תבשיל של אדם מישראל שאסור עליו בנישואין, כמו ממזר או אשת איש, הואיל ואין בכך חשש התבוללות.

השאלה – כשאין חשש חתנות

אף שהגזירה נועדה למנוע קשרי חיתון, היא חלה גם על גויים שאין חשש שיתחתנו עם ישראל, כגון קשישים, סריסים או כמרים שנדרו שלא להתחתן, שלא חילקו חכמים בגזירתם (שו"ת הרשב"א א, רמח; רמ"א יו"ד קיב, א). הרי שמגמתה הכללית של הגזירה לחנך את ישראל לשמור על ייחודם ולהימנע מדברים שעלולים לבטא קשר אישי לבבי שעלול להביא לידי התבוללות. שכן גם קשר עם אדם שאינו יכול להתחתן, יכול להביא לחתונה עם קרובו ומכריו.

שכירים שעובדים בבית ישראל

היו מבין הראשונים שסברו שאם יש לישראל עבד או שפחה, כיוון שהם מבשלים בכפייה אין באכילת תבשיליהם קירוב דעת. ויש שהסכימו להקל כדעתם בדיעבד (רא"ה ורמ"א קיג, ד). רוב הראשונים לא התירו זאת אפילו בדיעבד (רשב"א, ראב"ן וריטב"א, ולכך נטה שו"ע קיג, ד). כל זה לגבי עבדים ושפחות, אבל לגבי שכירים שמעמדם נכבד בהרבה, אין מקום להקל. עובדה היא שבימינו היו מקרים שבני בעלי הבית התחתנו עם העובדים שסעדו את הוריהם.

עוד דעה מקילה כתבו בעלי התוספות (ע"ז לח, א ד"ה אלא) בשם ר' אברהם, שהאיסור הוא על תבשילים שהגוי מבשל בביתו, אבל אם הגוי מבשל בבית ישראל – אין איסור. אולם רבנו תם ושאר הראשונים לא הסכימו לדעתו, וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד קיג, א).

הרי שלמעשה, איסור תבשילי גויים חל גם על תבשיל ששכיר גוי מבשל בבית ישראל.

פתרון ההשתתפות בבישול

כאשר ישראל שותף בבישול, ואפילו אם רק הועיל לבישול במשהו, כגון שהשביחו על ידי שעירב את תכולתו בעת בישולו, התבשיל כשר. קל וחומר שאם הניח את התבשיל על האש, הדליק את האש מתחת לתבשיל או הגביר אותה באופן שמועיל לבישול, התבשיל כשר (שו"ע קיג, ו-ז).

אומנם נחלקו הפוסקים אם אפשר להתיר את התבשיל על ידי שישראל ידליק את האש לפני שהגוי יניח עליה את התבשיל, כפי שהקלו בפת. יש מקילים בזה, וכך הוא מנהג יוצאי אשכנז. ויש מחמירים וסוברים שרק לגבי פת הקלו בכך, הואיל והיא נצרכת מאוד לאדם, אבל את התבשיל תכשיר רק שותפות של ישראל בעת הבישול עצמו – על ידי הנחת התבשיל על האש, הבערת האש תחת התבשיל או סיוע כלשהו בבישולו ממש. וכך הוא מנהג יוצאי ספרד (שו"ע קיג, ז).

בשעת הצורך, כמו לגבי קשיש סיעודי, גם יוצאי ספרד רשאים להקל. על כן, אם הקשיש או החולה הסיעודי מסוגל להדליק את האש, זה הטוב ביותר, שעל ידי כך הוא משתתף בבישול.

חולה שנצרך לתבשיל בשבת

דרך אגב נזכיר הלכה נוספת: חולה שנצרך בשבת לתבשיל, למרות שאין במחלתו סכנה, מותר לבקש מגוי לבשל בעבורו תבשיל. זאת משום שהאיסור לבקש מגוי לעשות מלאכה בשבת הוא מדברי חכמים, ובשביל חולה התירו חכמים את איסוריהם. ומותר לחולה לאכול את תבשילי הגוי, שבכלל ההיתר לבקש מגוי לבשל לחולה בשבת, גם התירו לחולה לאכול מתבשיל הגוי (ר"ן ולבוש).

אם נשאר מהתבשיל למוצאי שבת, יש אומרים שמותר גם לבריאים לאכול ממנו, הואיל והתבשל בהיתר בעבור החולה (רא"ה ורמ"א קיג, טז). ויש אוסרים במוצאי שבת גם לחולה עצמו, הואיל וכעת ישראל יכולים לבשל את המאכלים הנצרכים לו (רשב"א ור"ן). למעשה, רוב האחרונים פסקו כדעת המחמירים, שאסור לכל ישראל לאכול במוצאי שבת מהתבשיל שהגוי בישל בשבת (ט"ז טו, פר"ח, שועה"ר, פר"ת, חכמ"א, בא"ח ש"ש חוקת כה).

כלים שגוי בישל בהם

כאשר בלית ברירה נאלצים לבקש מהגוי שסועד את הקשיש לבשל בשבילו, יש לדעת שאם ירצו להשתמש בכלים שהגוי בישל בהם תבשילים לקשיש – יצטרכו להכשירם בהגעלה, שהואיל ותבשילי הגויים אסורים, גם הכלים שבישלו בהם נאסרים. אומנם יש מקילים בזה, אולם הלכה כדעת המחמירים, ורק בדיעבד, אם עברו ובישלו בכלי בלא הכשרה, התבשיל מותר, הואיל וטעם בישולי הגויים בטל ברוב. ועדיין הכלי אסור בשימוש כל עוד לא הוכשר (עי' שו"ע יו"ד קיג, טז).

התבשילים שכלולים באיסור

אומנם צריך לדעת שאיסור תבשילי גויים חל רק על תבשילים שיש בהם חשיבות מסוימת, ואדם רגיל להזמין את חברו כדי לאוכלם, וממילא הם עלולים לגרום לקירוב לבבות. אבל בתבשילים פשוטים שהבישול אינו משמעותי כל כך לגביהם, אין איסור ומותר לאוכלם.

שני כללים אמרו חכמים בהגדרת תבשילים חשובים (ע"ז לח, א). הראשון, שאינם נאכלים כמו שהם, חיים, אלא הבישול הוא שמכשירם לאכילה. לדוגמה, חלב ומוצריו נאכלים חיים, ולכן גם אם הרתיחו את החלב, אין בו איסור בישולי גויים. מנגד, בשר, דגים וקמח – אינם נאכלים חיים, ולכן יש בבישולם איסור. לפי זה אפשר שהגוי יכין לחולה הסיעודי מרק ירקות, מירקות שרגילים לאוכלם גם כשהם חיים, כמו גזר, עגבניות, כרוב ובצל.

הכלל השני הוא שהאיסור חל על תבשילים שעולים על שולחן מלכים, שרים ונכבדים, ללפת בהם את הפת. כלומר נאכלים בסעודה מכובדת. אבל אם הם תבשילים לא מכובדים, שרק אנשים פשוטים רגילים לאוכלם, אין בהם איסור.

יש שהסיקו מכלל זה שרק התבשילים החשובים שהם עיקר הסעודה, שבשבילם יכול אדם להזמין את חבירו, בכלל האיסור. לפי זה אין איסור בבישול פשוט של ביצה, חביתה ודייסה וכיוצא בזה. אולם דעה זו נדחתה. ויש אומרים שהכוונה לתבשילים שנאכלים עם פת (מהריט"ץ, כנה"ג), אולם גם לדעה זו לא הסכימו רוב הפוסקים, אלא לדעתם כל תבשיל שנאכל לשם שביעה בכלל האיסור (רשב"א, מאירי, פר"ח ועוד). לכן גם ביצה ודייסה שנועדו לשביעה בבוקר בכלל האיסור.

אומנם כאשר מדובר באדם סיעודי, שנצרך בשעת הדחק לסמוך על דעת היחידים שהקלו בבישול של גוי שנעשה בבית ישראל – במקרה שאפשר, מוטב שיקלו לו רק בתבשילים פשוטים כביצה ודייסה, ואילו את התבשילים החשובים של בשר ודגים יכינו לו בני משפחתו.

הלכה למעשה

תבשילים של מאכלים שניתן לאוכלם חיים, אין בהם איסור בישולי גויים, לפיכך מותר שהמטפל הגוי יכין מרק מירקות ופירות שרגילים לאוכלם גם כשהם חיים, וכן לאפות תפוח עם סוכר וכיוצא בזה.

קשיש או חולה שנזקק למטפל גוי, והוא אינו מסוגל להדליק את האש, מצווה על ילדיו ובני משפחתו להתאמץ ככל יכולתם להכין לו תבשילים, או לקנות בעבורו מאכלים שכבר בושלו, כך שהמטפל רק יצטרך לחמם אותם.

בשעת הדחק, כשאין לקשיש או לחולה קרובים או ידידים שיוכלו להביא לו תבשילים שיהודים יבשלו בעבורו, אפשר לסמוך על דעת היחידים שמתירים לאכול תבשילי גויים שמתבשלים בבית ישראל. ואם אפשר שבני משפחתו של הסיעודי ידליקו נר, וממנו הגוי ידליק את אש הגז שעליה יבשל, עדיף כך, מפני שיש מפוסקי אשכנז שסוברים שגם זה נחשב כהשתתפות בהדלקת האש. אבל לבני משפחתו אסור לאכול מאותם תבשילים, שכן רק בשעת הדחק מותר לחולה לסמוך על דעת היחידים.

אם אפשר, עדיף שבני משפחתו של הקשיש יבשלו את המאכלים החשובים, ויקלו רק במאכלים פשוטים כביצה ודייסה, שיש סוברים שאין הם נחשבים מאכלים שמוגשים בסעודה מכובדת.

ראוי לציין, שיש בהלכה זו משום עידוד לכיבוד הורים פעיל, שאינו מסתפק באחריות להשגה ומימון של מטפל זר.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

אלכוהול – בין שמחת מצווה למושב לצים

בהמשך לטורים הקודמים: הבהרת היחס החינוכי לאלכוהול במסיבות • יין באווירה של מצווה מביא לשמחה, ויין מתוך קלות ראש גורם רק צער • גם האדם הגדול ביותר עלול לאבד שליטה על ידי אלכוהול • המוזיקה מוסיפה לקלות הדעת, ולכן לאחר החורבן אסרו חכמים לנגן ולשיר במסיבות, למעט באירועי מצווה • מסיבות באווירה חילונית הן "מושב לצים" שחכמים הורו לא להתקרב אליו, גם לא באופן חד פעמי • גם חברים טובים יכולים להתנהג במסיבה באופן מזיק, ובמצב זה חובה להתרחק מהם

גזירת היין בעבר ובהווה

ייתכן שמי ששותים במועדונים בקלות ראש, בתחומים אחרים נוהגים כצדיקים, ואז ראוי ליצור איתם שיתופי פעולה וחברויות. אולם בעת שהם רגילים לשתות בקלות ראש באים לידי ביטוי הצדדים הרעים של התפרקות מתורה ומצוות, ובאותה שעה הם נחשבים חברים רעים

בטורים האחרונים העליתי שאלה: האם כהמשך לגזירות חכמים נגד שתיית אלכוהול אצל גויים, ראוי לקבוע שאסור לשתות משקאות אלכוהוליים במועדונים ובפאבים שאופיים חילוני, או שעדיף להדגיש את הפן החינוכי נגד שתיית אלכוהול שלא במסגרת שמחת מצווה? זכיתי לתגובות רבות ומחכימות. אזכיר עוד תגובה וממנה אמשיך.

"אני בוגר ישיבת הסדר. בחודשיים האחרונים נמצא בשליחות חינוכית… למדתי לקראת צאתי לחו"ל במדריכים הלכתיים טובים… אבל לא נכתב בהם דבר על איסור שתיית אלכוהול אצל גויים כפי שהרב העלה בטור. תכל'ס אפילו לא ידעתי שהאיסור קיים עד עכשיו… לגבי השאלה… מטייל אחד דתל"ש שראה כמה נצרכתי לטרוח על יין כשר לקידוש, שאל אותי אם אני מזדהה עם האיסור לשתות יין שנגע בו גוי. אני חושב שהרב יסכים שאיסור סתם יינם, שמשפיע מאוד על כל התנהלות הכשרות, בצורתו הגורפת הנוכחית הוא לא רלוונטי. עניתי לדתל"ש שמעבר למחויבות הכללית שלי להלכה אני לא רואה סיבה לאסור קניית יין לקידוש מגויים. בהזדמנות אחרת, כששאלו אותי מטיילים חילונים על איסור יינות, עניתי להם שזה אסור מסיבות היסטוריות. תוך כדי שאמרתי משפט זה התהפכה לי הבטן. מה זה סיבות היסטוריות? אני מעוניין שהתורה תהיה תורת חיים, לא מוזיאון! מאידך, אני מודע לקושי להתיר גזירות חז"ל כשאין סנהדרין וכדומה.

"אבל לענ"ד כל עוד הרבנים לא מסוגלים להתיר גזירות שאינן רלוונטיות עוד, לא שייך להוסיף גזירות חדשות שלא נזכרו במפורש בגמרא ובפוסקים. אי אפשר להחזיק את החבל משני קצותיו! לדעתי, הציבור (שרבים מתוכו מודעים לקשיים של המערכת ההלכתית שהצבעתי עליהם) יצביע ברגליים ועלול לא רק 'לצפצף' על החדשות אלא גם על הישנות ח"ו. במקום זה הייתי מתמקד בהעצמת והדגשת מרכיבי איסור שקיימים בהליכה למועדונים, כגון איסור ריקודים מעורבים, מראות לא צנועים וכדומה. כך ניתן יהיה לברא מהשורש בהצלחה רבה יותר תופעות רעות".

עוד מגיב כתב, שנכון לפרט ביתר הרחבה את האיסורים השונים שמוסכם על הכול שכרוכים בשתייה בפאבים ובמועדונים, כגון שמיעת מוזיקת חול עם משקאות אלכוהוליים, ואת הסכנות הכרוכות בשכרות.

איסור סתם יינם

לפני שארחיב בהדרכות חכמים לגבי שתיית אלכוהול, אבאר שגזירת חכמים על "סתם יינם" אינה מסיבה היסטורית, אלא עמדה עקרונית, לפיה ישראל צריכים להיבדל ממאכלי גויים, כדי לגדור עצמם מקשר קרוב מדי שעלול להביא להתבוללות. לפיכך אסרו יין ופת ותבשילים של גויים. אומנם איסור הנאה מסתם יינם של גויים הוא מסיבה היסטורית, שהגויים היו רגילים לשכשך ידם ביין כדי לרצות את אליליהם, ולכן קבעו חכמים שכל יין שנגעו בו יהיה אסור אף בהנאה. ואם הגוי אינו עובד עבודה זרה, היין שלו אסור בשתייה ומותר בהנאה כגון למוכרו לגוי אחר (גאונים, רמב"ם ורשב"א). ויש אומרים שאפילו הוא עובד עבודה זרה, אם אינו רגיל לנסך יין, היין שנגע בו אסור בשתייה ומותר בהנאה (רש"י, רשב"ם וריב"ן).

שתייה של קלות ראש

ומכאן לצד החינוכי: הורו חכמים שאין לשתות משקה אלכוהולי מתוך קלות ראש או בחברה של קלי דעת, מפני שהשפעתו של האלכוהול רבה, וכן צריך להיזהר בו מאוד. וכפי שלמדנו בתורה שאפילו גדול כנח, כאשר לא נזהר ביין, כשל ונפל לתהומות הבושה והביזיון. וכן לוט קרובו של אברהם אבינו הגיע מתוך שתייה לניאוף עם בנותיו (בראשית רבה לו, ד). וכן נדב ואביהוא בני אהרן הכהן, שהיו צדיקים כאביהם והיו אמורים לרשת את מקומו, כיוון שלא נזהרו ביין ונכנסו למשכן שתויים, נענשו ומתו (ויקרא רבה יב, א). וכן אמרו חכמים: "אין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין" (סנהדרין ע, א). עוד אמרו שהיין עלול להביא את האדם לידי עבירה וניאוף, ולכן מי שחושש שיצרו יגבר עליו, יזיר את עצמו מהיין (נזיר ב, א). באומרם "יין" התכוונו לאלכוהול שבו, שכן בזמנם עיקר שתיית האלכוהול הייתה על ידי יין.

שתייה ושמחה של מצווה

אומנם יש ביין גם צד טוב, שהוא יכול לתת ביטוי לשמחה אמיתית, וכפי שנאמר בפרק ההודאה לה', שבכלל הטובות שנתן ה' לאדם נתן גם את היין: "ברכי נפשי ה', ה' אלוקיי גדלת מאוד… ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד, א-טו). ואמרו חכמים: "אין אומרים שירה אלא על היין" (ברכות לה, א). לכן תיקנו לקדש על כוס יין בשבתות ובחגים, בחתונות ובבריתות. וכפי שאמרו בזוהר: "אין קדושה אלא ביין ואין ברכה אלא ביין" (ח"ג קפט, ב).

הרי שהחלוקה היא בין שמחה ושתייה של מצווה לשמחה ושתייה של חולין, וכפי שאמרו חכמים (שבת ל, ב) שהשמחה הראויה היא שמחה של מצווה, שנאמר: "ושיבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח" (קהלת ח, טו). אבל צריך להיזהר משמחה שאינה של מצווה, שנאמר: "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה" (שם ב, ב), מפני ששְׂחוֹק זה מְהוֹלָל, היינו מעורב בבכי ואנחה, ושמחה זו סופה תוגה (רש"י שם).

שתייה של קלות דעת עם מוזיקה

כאשר שותים את האלכוהול בחבורה עם מוזיקה, החשש שאדם יתהולל, ישכח את ייעודו וייגרר אחר תאוותיו גובר מאוד, ואמרו חכמים שצרות רבות, ובכללן הגלות, באו לישראל בעקבות זה (סוטה מח, א). וכפי שנאמר: "הוי משכימי בבוקר שיכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם. והיה כינור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם, ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. לכן גלה עמי מבלי דעת וכבודו מתי רעב (נכבדיו ימותו ברעב), והמונו ציחה צמא (במקום היין ששתו). לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק (בלא גבול) וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה. ויישח אדם וישפל איש ועיני גבוהים תשפלנה" (ישעיהו ה, יא-טו).

ביטול השיר משבטלה סנהדרין

וכן מצינו שהורו חכמים להלכה, שאסור לשיר או לנגן בכלי זמר בעת שתיית אלכוהול, אלא אם כן מדובר בשמחה של מצווה (שו"ע או"ח תקס, ג). המקור מדברי חכמים במשנה: "משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות" (סוטה מח, א), שנאמר בנבואת הפורענות בישעיהו: "בשיר לא ישתו יין" וגו'. וכן הורה מר עוקבא שגם זימרא היינו שירה בפה אסורה בעת שתיית יין, שנאמר (הושע ט, א): "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים" (גיטין ז, א). וביארו בירושלמי: "בראשונה הייתה אימת סנהדרין עליהן ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר. אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהן הן אומרים דברי נבלה בשיר" (סוטה ט, יב).

כלומר, ברור שגם לפני החורבן היה אסור לשיר דברי גסות ותפלות על היין, וכפי שלמדנו בנביא, שמפני שלא נזהרו בכך נענשו בחורבן וגלות, אבל היה מותר לשיר על היין שירי חול רגילים. ואחר החורבן וביטול הסנהדרין נאסרו על היין גם "נגינות של אהבת אדם לחברו ולשבח יפה ביופיו" כפי שכתב רב האי גאון (תשובות הגאונים הרכבי ס), וציטטו את דבריו הרי"ף (ברכות ריש פרק ה) ותוספות הרא"ש (גיטין ז, א).

אבל שירות ותשבחות לה' מותר לשורר תוך שתיית יין, ואף מצווה לעשות כן בשמחה של מצווה כחתונה.

שתייה של מושב לצים

שתייה של חולין שנעשית בחבורה בקלות ראש ושחוק נחשבת כ"מושב לצים", שנאמר: "לץ היין הומה שיכר וכל שוגה בו לא יחכם" (משלי כ, א). וכפי שביאר רבנו יונה: "משתה היין גורם לשלושה דברים רעים: האחד, להיות האיש מתלוצץ, והשני, להיות הומֶה ובעל דברים, ואמרו ז"ל: וכל המרבה דברים מביא חטא (אבות א, יז). והשלישי, כל שוגה בו לא יחכם" (שערי תשובה ג, קעז).

לפיכך, אין לשתות במועדונים ובמסיבות עם חברים כפי המקובל בחברה החילונית, כאשר כל המגמה היא "לדפוק את הראש" ו"להשתחרר" מכבלי המוסר, וממילא סכנתה רבה, שהנגרר אחריה עלול להתרחק מתורה ומצוות ולהגיע לידי עבירה. ולכך התכוונו חכמים: "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע" (אבות א, ז). ואומנם ייתכן שמי ששותים במועדונים בקלות ראש, בתחומים אחרים נוהגים כצדיקים, ואז ראוי ליצור איתם שיתופי פעולה וחברויות. אולם בעת שהם רגילים לשתות בקלות ראש באים לידי ביטוי הצדדים הרעים של התפרקות מתורה ומצוות, ובאותה שעה הם נחשבים חברים רעים שעלולים להרחיק מדרכי התורה והמצוות. ועל זה נאמר: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב" (תהלים א, א). פירשו חכמים שלא יאמר אדם "אלך רק פעם אחת למשתה לצים", שאם הולך סופו לעמוד שם, ואם יעמוד – סופו לשבת שם ולהיעשות לץ (עבודה זרה יח, ב).

לעיתים אדם מוזמן לאירוע חילוני שמתנהל באווירה של קלות ראש במסגרת החברה שהוא עובד בה, ונראה שאם אפשר, עדיף להימנע מלהשתתף באירוע כזה. ואם אין אפשרות להימנע, לכל הפחות יש להקפיד שלא לשתות משקאות אלכוהוליים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האם יש מקום להתייעצות עם הציבור בפסיקת ההלכה?

הטור הקודם נגמר בשאלה לציבור: האם לקבוע שגם מסיבות באווירה חילונית כלולות באיסור שתייה במסיבות של גויים, או שצריך רק להדריך להימנעות משתייה במסיבות כאלה? * ההתייעצות עם הציבור חשובה בפסיקת ההלכה * השאלה אם לקבוע איסורים או להשקיע בחינוך והדרכה נמצאת במוקד מחלוקת בית שמאי ובית הלל * הגזירה על יין ואלכוהול של גויים נקבעה לפי בית שמאי, אך נשארה בהלכה * לפי הקו ההלכתי של בית הלל נראה שפסיקה מחמירה תועיל פחות, ועדיף להדריך ולכוון את הצעירים שהולכים למסיבות

השאלה מהטור הקודם

בטור הקודם העליתי שאלה: רוב הסייגים שקבעו חכמים ביחס ליין של גויים כדי למנוע התבוללות ויציאה לתרבות רעה אינם מספיק יעילים כיום, מפני שרבים שותים משקאות אחרים. גם האיסור לשתות משקאות אלכוהוליים אצל גויים ובמסיבות של גויים פחות מועיל, שכן תהליך היציאה אל ההתבוללות מתרחש דרך המעבר לחברה החילונית. השאלה: האם מכלל ההלכות וטעמיהן אפשר לקבוע שאסור לשתות משקאות אלכוהוליים במועדונים ובפאבים שאופיים חילוני, או שראוי יותר שלא לגזור אלא לחנך נגד שתיית אלכוהול שלא במסגרת של שמחת מצווה.

ביקורת על השאלה

בית שמאי נטו להקפיד ולהחמיר, וסברו שכדי לבצר את שמירת התורה יש לקבוע סייגים וגזירות נוספים. ואילו בית הלל נהגו בענוותנות וסברו שעדיף להתאמץ בחינוך ולהקל ולמעט בגזירות, שכל המוסיף גזירות יותר מדי גורע ומרחיק את הציבור הרחב משמירת המצוות

לפני שאביא מקצת מהתגובות, כמה קטרגו על השאלה. יש שקטרגו בסגנון חרדי, היאך ייתכן שרב יתייעץ בציבור, הוא צריך להוביל את הציבור ולא ללכת אחריו. יש שטענו בסגנון תורני, אם השאלה הייתה מה המציאות בשטח או מה הם המצבים הבעייתיים שאותם ראוי לגדור – אזי טוב, אבל לא שייך לשאול את הציבור האם לכתוב שאין לשתות במסגרות חילוניות כהדרכה או כהלכה. וכי אימתי שמענו שהציבור שותף בשיקולי פסיקת ההלכה?

ראשית, השאלה נועדה בעיקר כדי לברר את המצב מנקודות מבט שונות. שנית, רבים מהקוראים בני תורה ומחנכים שדעתם חשובה. והעיקר שכך צריך לעשות גם בשיקולים של פסיקת הלכה, שכן כתב הרמב"ם: "בית דין שנראה להם לגזור גזירה או לתקן תקנה או להנהיג מנהג – צריכין להתיישב בדבר ולידע תחילה אם רוב הצבור יכולין לעמוד בה או אין רוב הצבור יכולין לעמוד בדבר זה. ולעולם אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה" (הלכות ממרים ב, ה).

אמרו חכמים (עבודה זרה לו, א-ב), שהמקור לכך שאין גוזרים גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה הוא ממה שנאמר: "במאֵרה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו" (מלאכי ג, ט). כלומר, אם הגוי כולו יכול לקיים את הגזירה – גוזרים, ואם לא – אין גוזרים. פירש רש"י: "מארה אתם נארים – אתם מקבלים עליכם גזירה בארור ובקללה ונאסר עליכם, ואחר כך אותי אתם קובעים – גוזלים, שאתם נהנים שוב מן הארורים", היינו ממה שאסרתם. נמצא שאם חכמים גוזרים גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, הם מחטיאים את הציבור.

מה עוד, שכאן אין ביכולתנו לגזור גזירה חדשה, אלא השאלה היא האם נראה ללומדים ולציבור שהגזירות הקיימות כוללות גם שתייה של אלכוהול בחברה חילונית.

תגובות מחכימות

רבים החכימו אותי מניסיונם האישי ובחוות דעתם השונות זו מזו. אצטט הפעם שתי תגובות שהולכות בכיוון אחד, וממנו אמשיך לבאר את תהליך תקנת הגזירות.

"אומנם הרב פנה לצעירים ואני כבר לא כל כך צעיר, ובטח לא מבלה במקומות כמו ברים, מועדונים וכו', אבל במשפחתי חלק מבלים, לצערי, מדי פעם. לעניות דעתי כדאי שההגדרה תהיה הדרכה ולא הלכה. כך יהיה לצעירים קל לעכל את זה. וממילא הלכה לא כל כך תועיל, שכן תמיד ימציאו לעצמם כל מיני פלפולים למה כן מותר לשתות ולשמוח וכו'. עוד כדאי להוסיף סיבות מלבד הוללות וליצנות, כמו הנזק הבריאותי שבהתרגלות לשתיית אלכוהול. כמו גם סיבות מוסריות, ששכרות מובילה לקטטות, דקירות ותאונות דרכים. וכן להדריך את מי שכן מחליט לצאת לבלות, לשתות מעט ולאט וכו'".

תגובה נוספת: "לעניות דעתי, אין תועלת כלל לכתוב כי אסור לשתות משקאות אלכוהוליים בברים ובמסיבות בעלות אופי חילוני… אדרבה, בדומה למה שהרב כתב, פעמים שהצבת גדר קיצונית מרחיקה ואינה מקרבת, ובמקרה דנן קביעת איסור עשויה להביא להתעלמות מן הכתיבה הרבנית בנושא הזה כליל. אם להציע איזושהי הצעה, עולה בעיניי רעיון כי כדאי לחזק את ההקפדה על כשרות המאכלים כאשר נמצאים בסביבה חילונית, ולהדגיש שהלכות כשרות המאכלים דורשות לימוד מיוחד למי שנמצא בסביבה חילונית. כמו כן להגביר את קיום המצוות ולא לשכוח אף פעם לברך ברכות ראשונות ואחרונות, ואולי אף לברך בקול מעט, כדי להדגיש את הזהות הדתית".

מחלוקת בית שמאי ובית הלל

אמרו אנשי כנסת הגדולה שלושה דברים: "הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה" (אבות א, א). הסייגים אכן גודרים את ישראל מלעבור על איסורי התורה, השאלה היא האם טוב להרבות בסייגים או שעדיף להשקיע יותר בחינוך ובהדרכה ופחות בקביעת איסורים. בשאלה זו נחלקו בית שמאי ובית הלל. בית שמאי נטו להקפיד ולהחמיר, וסברו שכדי לבצר את שמירת התורה יש לקבוע סייגים וגזירות נוספים. ואילו בית הלל נהגו בענוותנות וסברו שעדיף להתאמץ בחינוך ולהקל ולמעט בגזירות, שכל המוסיף גזירות יותר מדי גורע ומרחיק את הציבור הרחב משמירת המצוות. בדרך כלל נפסקה הלכה כבית הלל, שהיו מרובים ודבריהם התקבלו יותר בעיני אלוקים ואדם. וכפי שאמרו חכמים: "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל… יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוקים חיים הם, והלכה כבית הלל… מפני שנוחים ועלובים היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם" (עירובין יג, ב).

אולם פעם אחת, באסיפה מתוחה מאוד בעליית ביתו של חנניה בן חזקיה, נחלקו תלמידי בית שמאי עם תלמידי בית הלל, וכשעמדו למניין נמצאו בית שמאי מרובים, ושמונה עשרה גזירות גזרו באותו יום. רוב הגזירות עסקו בהוספת גדרים בדיני טומאה וטהרה, בעיקר בדברים שפוסלים את התרומות שהיו הכהנים אוכלים בטהרה, אולם באותה הפעם גזרו גם על יין, פת ושמן של גויים (שבת יג, ב; יז, ב, עבודה זרה לה, ב).

על הגזירות הללו אמר רבי אליעזר שנטה לבית שמאי: "בו ביום גדשו את הסאה", כלומר קבעו סייגים במידה יפה וטובה, לגדור את העם מעבירות. ורבי יהושע שהיה מבית הלל אמר: "בו ביום מחקו אותה", כלומר גזרו יותר מדי גזירות שקשה לציבור לעמוד בהן, ומתוך שעוברים על גזירות חכמים נגררים לעבור גם על איסורי תורה (ירושלמי שבת א, ד; רש"י שבת קנג, ב). לפני שנספר מה אירע לאותן הגזירות, נספר מעט על אותה אסיפה.

סיפור האסיפה בעליית הבית

על חנניה בן חזקיה, שהאספה התקיימה בביתו, אמרו: "ברם זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלו לו שלוש מאות גרבי שמן, וישב בעלייה ודרשן". כפי הנראה מעת לעת עלו חכמים לבקרו כדי לדון בדברי תורה, ופעם אחת כשהתעוררו דיונים עקרוניים "נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דבר גזרו בו ביום". ואף שבדרך כלל בית הלל היו מרובים, ייתכן שבאותה אסיפה היו מבית הלל שהצטרפו לבית שמאי, אולי מפני שחנניה נטה לבית שמאי, וכך נגזרו הגזירות כדעת בית שמאי (משנה וגמרא שבת יג, ב).

אמרו בירושלמי: "אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל (מפני המתח הנורא שהתעורר וכמעט הגיע לשפיכות דמים)… תנא ר' יהושע… תלמידי בית שמאי עמדו להם מלמטה והיו הורגים (לשון גוזמא) בתלמידי בית הלל" (שבת א, ד). היינו שתלמידי הלל ראו שתלמידי שמאי מרובים מהם, ורצו לצאת ולבטל את האסיפה לפני שיעמדו למניין ותתקבל הכרעה כבית שמאי. אבל תלמידי שמאי "נעצו חרב בבית המדרש", לבטא את חומרת הדבר מבחינתם, שאין יוצא ואין בא ומוכרחים להכריע. רבו חכמי בית שמאי ונחתמו הגזירות כדבריהם, ובתוך הגזירות גזרו גם על יין, פת ושמן (שבת יז, א-ב, רמב"ם בפירוש המשניות, ראב"ן, חתם סופר שם. ועי' ירושלמי שבת א, ד, שיש סוברים שמלכתחילה פת ושמן נגזרו בהסכמה).

גורלן של הגזירות הללו

למרות שככלל היו בית הלל מרובים, ורוב זה התרחב במשך הדורות, לא ביקשו חכמי בית הלל לערער על תוקפן של הגזירות שהוכרעו לפי בית שמאי, הואיל והתקבלו באופן נחרץ תוך מסירות נפש (עבודה זרה לו, א).

אומנם בפועל, בעקבות חורבן בית המקדש וביטול הטהרה בישראל, רוב שמונה עשרה הגזירות בטלו מאליהן. לא זו בלבד אלא שהתברר שהיה מקום לחששם של חכמי בית הלל, שכן בפועל רבים מישראל לא עמדו בגזירת השמן: כמאתיים וחמישים שנה לאחר קביעת האיסור, בתחילת ימי האמוראים, בדקו חכמים ומצאו שלא פשטה גזירת השמן ברוב ישראל, ועמד רבי יהודה נשיאה, נכדו של רבי, ויחד עם בית דינו ביטל את גזירת איסור השמן. עוד אמרו בירושלמי (שבת א, ד), שפעמים שהניסיון לשמור על גזירת השמן הוביל לסכנת נפשות, הואיל והשמן נצרך מאוד, ופעמים שהיו עולים להר המלך כדי למסוק זיתים והיו הגויים הורגים בהם.

אף את גזירת הפת עמעם רבי, מחבר המשנה, ובעקבות דבריו התירו פת פלטר גוי. אומנם איסור היין נותר על כנו, ואף הוסיפו חכמים לאוסרו בהנאה, שמא ניסכו אותו לעבודה זרה. עוד הוסיפו ואסרו לשתות משקאות חריפים בביתו של גוי או בסמוך לחנותו.

הרי שהמסקנה העולה מדברי חכמים במשך הדורות היא שעיקר הגדר שחיזקו בפני התבוללות הוא על היין והאלכוהול, וממילא יש מקום להתלבט ביחס לשתייה במסגרת חילונית. אומנם, גם למדנו מהדברים שיש להיזהר מאוד בהוספת איסורים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שתייה אצל גויים – מה אסור והיכן?

יין

איסור יין של גויים חמור מהאיסור על פת ותבשיל, ואפילו נגיעה של גוי אוסרת אותו • חכמים אסרו גם לשתות משקאות אלכוהוליים של ישראל אצל גוי, אפילו כששותים לבד • במסיבות ואירועים של גויים אסור גם לאכול • כשיש צורך לשמור על קשר טוב ולמנוע שנאה – מחלוקת אם אפשר להקל, או שזו דווקא סיבה להחמיר • מחלל שבת בפרהסיא נחשב בעבר כגוי לעניין זה, אולם היום המציאות שונה • השאלה בימינו: השתתפות במסיבה באווירה תרבותית שאינה יהודית – ראוי להימנע ממנה בלבד או שהיא איסור מוחלט?

איסור יין שנגע בו גוי

חכמים קבעו סייגים ממאכלים של גויים, כדי להרחיק את ישראל מחשש התבוללות. לכן אסרו לאכול פת ותבשילים של גויים. וביין שהוא משמח ומשחרר יותר, קבעו חכמים סייגים חמורים יותר, ואסרו גם יין של ישראל שגוי נגע בו. אם הנוגע הוא עובד עבודה זרה, היין אסור בהנאה כדין יין שנסכו אותו לאלילים. ואם אינו עובד עבודה זרה, היין שנגע בו אסור בשתייה ומותר בהנאה. כלומר מותר למכור אותו לגוי.

שתיית אלכוהול אצל גוי

יין
יין

לאחר שאסרו חכמים יין, פת ובישולי גויים, הוסיפו האמוראים סייג נוסף מפני התבוללות, שלא ישתה ישראל משקה אלכוהולי בביתו של גוי, בחנותו, בבית קפה שלו או בכל מקום שברשותו (עבודה זרה לא, ב). בכלל האיסור כל המשקאות האלכוהוליים כדוגמת ויסקי, ערק, וודקה, ליקר, בירה וכל כיוצא בזה. האיסור הוא גם כאשר הישראל שותה את המשקה לבדו בלא חברותא עם הגוי, הואיל והמשקה עלול להפיל את המחיצה המכובדת שצריכה לגדור את ישראל. ולא היה צריך לגזור על כך בימי התנאים מפני שעיקר שתייתם הייתה יין, ולגביו קבעו גזירות חמורות, אבל בבבל שהיו רגילים לשתות משקאות אלכוהוליים ממינים אחרים, הוצרכו לאסור גם משקאות אלו (ערוה"ש קיד, ו).

בין אלכוהול לפת ותבשילים

במשך דורות רבים, כל מי שהעז לחלל שבת בפרהסיא התריס בזה התרסה נוראה כנגד אמונת ישראל. אולם בדורות האחרונים רבים מישראל הושפעו מהגויים, עד שהשבת כבר לא הייתה הביטוי המאפיין את הזהות היהודית. לפיכך רבים מהפוסקים האחרונים הקלו בשעת הצורך

האיסור לאכול פת ותבשילי גויים חל על הפת והתבשיל שהוכנו על ידי גויים, ואף בבית ישראל אסור לאוכלם. אולם לגבי משקה, האיסור אינו על המשקה אלא על שתייתו אצל הגוי. ולכן אם הגוי הכין משקה שאין בו מרכיבים אסורים, מותר לשתות אותו בבית ישראל, שכן אין עליו איסור בישולי גויים, הואיל ועיקרו מים. ומנגד, גם אם הישראל הביא משקה לבית הגוי, אסור לו לשתות אותו בבית הגוי אפילו הוא שותה אותו לבדו (שו"ע קיד, א).

אומנם כדרך ארעי, כאשר ישראל נצרך לשתות מעט משקה אלכוהולי כדי לחזק את עצמו או למנוע כאבי ראש, מותר לו להיכנס לחנות של גוי, לקנות כוסית אחת, לשתות אותה וללכת. וכן אם הזדמן לבית הגוי לצורך אחר והציעו לו משקה, והוא נצרך לכך במיוחד, מותר לו לשתות אצל הגוי כוסית אחת, ובתנאי שלא יישבו יחד לשתות (שו"ע קיד, א). ואם כבר נאלץ לשתות בשתי פעמים שונות, אפילו אם יהיה נצרך, לא ישתה פעם שלישית, שכבר יצא משתיית ארעי לשתיית קבע, ויש לחשוש שיגיע מכך לקרבה יתרה (כנה"ג, פר"ח ד, כה"ח ו).

התאכסנות בבית גוי

מי שנוסע מביתו למקום אחר ומתאכסן בביתו של גוי, בין בתשלום בין בחינם, רשאי להביא איתו משקה ולשתות אותו בבית הגוי, שכן באותו זמן בית הגוי נחשב כביתו. ואם המארח מציע לו מעט משקה, מותר לו להיענות ולשתות מעט, כדי שלא תיווצר ביניהם איבה. אבל בפת ותבשילי גויים אין היתר לאכול מעט כדי למנוע איבה (תוס' עבודה זרה לא, ב "ותרווייהו", שו"ע קיד, א; ש"ך ב).

שתייה בהתאספות של גויים

כיוצא בזה, אסור לישראל לשתות אפילו מעט משקה אלכוהולי בהתאספות של גויים להרמת כוסית, ואפילו היא נעשית במקום נטרלי שאינו ביתו של הגוי. ואפילו לשתות ממשקה שהביא איתו הישראל מביתו אסור, הואיל והשתייה בהתאספות של גויים עלולה לפרוץ את הגדר שצריכה להיות קבועה בפני התבוללות. אבל אין איסור לאכול מהכיבוד הקל שמוגש שם, בתנאי שהוא כשר. ואם זו התאספות של ישראל, אפילו היו בה גויים, כיוון שרוב המשתתפים יהודים והאווירה יהודית – מותר גם לשתות משקה אלכוהולי (על פי רמב"ם מאכלות אסורות יז,י).

אסור לאכול במסיבה של גויים

כאשר מדובר במסיבה של גויים, כגון חתונה או מסיבה לכבוד לידה וקל וחומר סעודה לכבוד חג, כדוגמת סילבסטר, חג המולד או חג הקורבן – מכיוון שהסעודה חשובה יותר, לא רק משקה אסור אלא גם אוכל כשר אסור לאכול שם. והאיסור הוא מהתורה, כפי שכתבו רבים (רא"ש, ריטב"א, יש"ש, ט"ז, ערך השולחן, נצי"ב).

שני טעמים לאיסור. האחד הוא שהסעודה מקרבת לבבות וחשש ההתבוללות גובר. השני הוא שכאשר הגוי עובד עבודה זרה, יש בהשתתפות בסעודתו משום תמיכה בעבודה הזרה שלו. ואפילו אם ייחד הגוי שולחן ליהודים ועליו מגישים אוכל כשר למהדרין, אסור לאכול שם. וכן למדנו בתורה, שהאיסור להשתתף בסעודות של גויים הוא מפני שני החששות הללו, שנאמר: "פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלוהיהם וזבחו לאלוהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו (סעודתו). ולקחת מבנותיו לבניך וזנו בנותיו אחרי אלוהיהן והזנו את בניך אחרי אלוהיהן" (שמות לד, טו-טז). ועל כך אמרו חכמים: "ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הם, כיצד? גוי שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו, אף על פי שאוכלים משלהם ושותים משלהם ושמש שלהם עומד לפניהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים (זבחי עבודה זרה)" (עבודה זרה ח, א). וכן אמרו חכמים שחטאו ישראל בימי אחשוורוש בכך שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ויש אומרים שמפני זה נתחייבו כליה (מגילה יב, א).

כשיש חשש איבה

כאשר ישנו חשש שההימנעות מהשתתפות בחתונה או במסיבה של הגויים תגרום לאיבה, נחלקו הפוסקים אם מותר להשתתף במסיבה ולטעום מהמאכלים הכשרים. יש אומרים שאסור, הואיל ועיקר החשש שמא יגיעו לחתנות והתבוללות, וממילא חשש איבה אינו מבטל זאת אלא להפך, טוב שייווצר ריחוק ביניהם (ט"ז יו"ד קנב, א). ויש אומרים שמותר, הואיל וכל השתתפותו היא רק מפני איבה, וממילא ברור שאינו בא לחזק את דתו או להתחבר אליו בקרבה יתרה (נקודות הכסף שם). ויש נוהגים להקל בשעת הדחק. אומנם גם לדעת המקילים ברור לחלוטין שכל שתייה אלכוהולית אסורה שם.

מחלל שבת בפרהסיא

היחס לחילול שבת חמור במיוחד, עד שאמרו חכמים שאין לקבל קורבן ממחלל שבת בפרהסיא ואין שחיטתו כשרה (חולין ה, א; עירובין סט, ב). על פי זה כתב הרמב"ם (שבת ל, טו): "השבת ועבודה זרה – כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה. והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם. לפיכך, כל העובר על שאר המצוות – הרי הוא בכלל רשעי ישראל. אבל המחלל שבת בפרהסיא – הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם כגויים לכל דבריהם".

מעמד מחלל השבת בימינו

על פי זה כתבו כמה ראשונים, שיין שנגע בו יהודי מחלל שבת בפרהסיא אסור כדין יין שנגע בו גוי שאינו עובד עבודה זרה, שאסור בשתייה ומותר בהנאה (בה"ג, רבנו יונה, אשכול, ריב"ש ועוד). אומנם דין זה אינו מוזכר בגמרא, ואף ראשונים רבים לא הזכירו אותו, ולכן יש סוברים להלכה שאין איסור ביין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא. אולם רובם המכריע של האחרונים הסכימו להלכה, שיין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא אסור בשתייה.

כך נהגו במשך דורות רבים, כי אכן השבת הייתה הביטוי המובהק ביותר לזהות היהודית, וכל מי שהעז לחלל שבת בפרהסיא התריס בזה התרסה נוראה כנגד אמונת ישראל, והודיע קבל עולם שאינו מזדהה עם היהדות. אולם בדורות האחרונים רבים מישראל הושפעו מהגויים, עד שהשבת כבר לא הייתה הביטוי המאפיין את הזהות היהודית. לא זו בלבד אלא שאם בעבר המחאה נגד מחללי השבת הועילה למנוע אותם מלפרוץ גדר, בדורות האחרונים פעמים שהמחאה מרחיקה יותר מאשר גודרת. לפיכך רבים מהפוסקים האחרונים הקלו בשעת הצורך, והורו שרק מי שמחלל שבת בהפגנתיות כדי להכעיס ולהתריס נגד המסורת נחשב כגוי, אבל מי שמכבד את השבת בקידוש או בהדלקת נרות אינו נחשב כגוי. ועוד, שאם הוא יהודי שלא זכה לחינוך תורני, הרי הוא כתינוק שנשבה בין הגויים, שאינו מבין את חומרת חילול השבת. ואף אם גדל בבית דתי, פעמים שההשפעה החילונית חזקה כל כך, עד שהוא קרוב להיחשב כשוגג ואנוס שאינו יכול לעמוד בפני רוחות הזמן (בנין ציון חדשות כג; מלמד להועיל או"ח כט; אגרות ראיה ח"א קלח). ועוד, שיש לחשוש שההחמרה בזה תגרום לעלבונות ומחלוקות במשפחות ובקהילות (הרב יוסף משאש באוצר המכתבים ח"ב אלף שב).

שאלה לקוראים

בימים אלו שבהם אני עוסק בדיני יין נסך ומשקאות אלכוהוליים, התעוררה לי שאלה. בפועל רוב הסייגים שקבעו חכמים בפני התבוללות ויציאה לתרבות רעה אינם יעילים כיום, שכן רוב הגזירות נגזרו על יין גויים, ואילו כיום רבים שותים משקאות אחרים. גם הגזירות על גויים אינן מועילות, שכן תהליך היציאה אל ההתבוללות מתרחש דרך המעבר לחברה החילונית. השאלה: האם מכלל ההלכות וטעמיהן אפשר לקבוע שאסור לשתות משקאות אלכוהוליים במסיבות חילוניות, כמו בפאבים, במועדונים ובמסיבות שאופיין החילוני שאוב מתרבויות זרות, או שראוי יותר לכתוב רק שנכון להימנע מכך כדי שלא להתדרדר מבחינה רוחנית, וכפי שחכמים הזהירו מאוד משתיית אלכוהול בדרך הוללות וליצנות, והורו לשתות ולשמוח רק בחבורה שמתאספת לשמחה של מצווה?

אבקש מהקוראים, ובמיוחד הצעירים, שמכירים את הדינמיקה החברתית באירועים מסוג זה, להביע את דעתם ונימוקיהם – מה ראוי ומה מועיל לגדור, והאם עדיף שגדר זו תוגדר כהלכה או כהדרכה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מצוות פרו ורבו מחייבת השתדלות

כל הולדת ילד היא מצווה גדולה ושותפות עם הקב"ה בבריאת העולם • חכמים קבעו כי אי אפשר לסמוך על הולדת שני ילדים בלבד – שכן איננו יודעים מה יהיה עתידם, ולכן חובה להשתדל להוליד לפחות ארבעה ילדים • בעבר דרכים מלאכותיות להולדת ילדים נחשבו להשתדלות מחוץ לדרך הטבע, אולם היום כששיטות הטיפול מוכחות כיעילות, מצווה להיעזר בהן • כשם שאדם אינו מסתפק בתפילה על הפרנסה אלא פועל להשיג את מזונו, כך אין להסתמך על תפילות בלבד – ובעת הצורך חובה לפנות לטיפול

מצוות פרו ורבו

כאשר מדובר בטיפולים רפואיים שהמציאות מוכיחה שהם מועילים באחוזים גבוהים, גם הרמב"ן יסכים שגם הצדיקים חייבים להזדקק להם. כמו שאדם חייב לאכול ולשתות כפי הנצרך לו כדי להתקיים, כך חובה עליו להזדקק לטיפולים שידועים כמצילי חיים.

שאלה: האם זוג שמתקשה לקיים מצוות פרו ורבו חייב לפנות לרופא?

תשובה: מצווה מהתורה לפרות ולרבות, ובכל ילד שהאיש והאישה מולידים הם מקיימים מצווה גדולה, זוכים להשתתף עם הקב"ה בהולדת אדם ומקיימים בזה עולם שלם (נדה לא, א; משנה סנהדרין ד, ה). וזו המגמה היסודית של הבריאה, שחפץ ה' ביישובו של העולם, וכפי שאמרו חכמים: "לא נברא העולם אלא לפרייה ורבייה" (משנה גיטין ד, ב), שנאמר: "לא תוהו בראה, לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח).

מכיוון שקיומה של המצווה הגדולה הזאת תלוי בגורמים רבים מאוד, בלי הגדרה מחייבת – למרות הרצון הטוב יהיו רבים שלא יצליחו לקיימה. לפיכך נקבע בהלכה שמצווה להתחתן עד גיל עשרים, ובשעת הצורך כמו בימינו אפשר לדחות את הנישואין עד גיל עשרים וארבע, ובשעת הדחק מעט יותר (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו ה, ז-יא).

שתי מדרגות במצווה

מהתורה חובת המצווה היא להוליד בן ובת, וחכמים הוסיפו וקבעו כמצווה מחייבת שיוליד אדם עוד ילדים. שני טעמים לכך:
א) מפני הערך הגדול שבשותפות עם הקב"ה בהולדת חיים לעולם, "שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם".
ב) מפני שגם מי שזכה להוליד בן ובת, אינו יכול להיות בטוח שקיים את המצווה. אולי אחד מילדיו ימות, אולי יתברר שהוא עקר, אולי יישאר רווק כל ימיו. וזהו שאמר רבי יהושע (יבמות סב, ב): "היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר: 'בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים (קהלת יא, ו)".

לכאורה אפשר לומר שאין לחובה שקבעו חכמים גבול, אלא כל אדם צריך להשתדל בכל כוחו להוליד כמה שיותר ילדים. אולם יותר נראה שיש שתי מדרגות במצוות חכמים. הראשונה היא חובה השווה לכל נפש, כארבעה עד חמישה ילדים. השנייה היא הידור מצווה – להוסיף עוד ילדים, כל זוג לפי כוחו ושיקול דעתו (פניני הלכה שם ה, ה-ו).

החובה להיעזר ברפואה

שאלה: האם במקרה של קושי להיכנס להיריון, בני הזוג צריכים לפנות לרופאים, לבצע בדיקות ולהיעזר ברפואות כדי לקיים את המצווה?

תשובה: בני זוג שהתברר להם בבדיקות אמינות שבאופן טבעי הסיכוי שיזכו לילד נמוך מאוד, חייבים לעשות את כל מה שמקובל על פי הרפואה כדי לקיים את מצוות פרו ורבו. ובכלל זה גם הפריית מבחנה, שמתבצעת על ידי נטילת ביציות מהאישה וזרע מהאיש והכנסתם יחד למבחנה, כדי ששם יתחברו ויתחילו להתפתח לעובר, שאותו יכניסו אחר כך לרחם.

אומנם בעבר הורו הפוסקים שאין חובה לאדם לעשות דברים שלא כדרך הטבע כדי לקיים את המצווה, וכפי שכתב לפני כמאה שנה בשו"ת דברי מלכיאל: "נצטווינו לקיים פרו ורבו כדרך בני אדם ולא על ידי התחכמות כאלה ‏אשר קרובים יותר לאיסור ולמכשול" (שם ד, קז). ה"מכשול" הוא של הוצאת זרע לבטלה וחשש שמא האישה תופרה על ידי זרע של אדם אחר.

אולם זה היה בתקופה שעדיין לא נמצאו דרכים אמינות לפתרון הבעיות, ואף הרופאים נחלקו בעמדתם, וממילא גם רוב הציבור לא היה רגיל להיעזר בשיטות שחלק מהרופאים פיתחו, ועל כן ההשתדלות בהן נחשבה שלא כדרך הטבע. אולם כיום שהשיטות הרפואיות התפתחו בהצלחה, עד שרוב רובן של בעיות העקרות נפתרות על ידן, כל מה שמקובל לעשות במסגרת הרפואה נחשב בכלל חובת המצווה. וברור שהחיוב כולל את כל הטיפולים שקופות החולים צריכות להעניק למבוטחים שלהן. בנוסף לכך נראה שגם טיפולים שאינם כלולים בביטוח הבריאות הרגיל, אם הם טיפולים שרוב האנשים שחפצים בילדים רגילים לעשותם, חובה לעשותם גם אם מחירם יקר, כדי לקיים את מצוות פרו ורבו (פניני הלכה שם ו, א, 1).

חובת האישה כאיש

שאלה: הואיל ורק האיש חייב במצוות פרו ורבו והאישה פטורה, האם אפשר לחייב אותה לעבור בשביל האיש טיפולי פוריות שכרוכים בקשיים פיזיים ונפשיים?

תשובה: ראשית, במצווה הכללית יש לאישה חלק לא פחות מלאיש, ורק בגדרי החובה הפרטיים האיש חייב והאישה פטורה (ראו פניני הלכה שם ה, ג, 2). שנית, לאחר קבלת חרם דרבנו גרשום, לפיו אסור לאיש לשאת שתי נשים ואסור לאיש לגרש את אשתו בעל כורחה, בעת חתונתה האישה מסכימה להשתתף עם בעלה בחובת המצווה (חתם סופר אה"ע כ; שם ה, יד).

לסמוך על תפילות בלבד?

מי שטוענים שהם מסתפקים בתפילות לה', שאם ירצה יפקדם ברחמים, דומים לרעב שאינו הולך לחנות לקנות לחם, בטענה שאם הקב"ה ירצה יביא לחם לביתו. וכפי שכתב הרמב"ם (בפירוש המשנה פסחים ד, ט) על ספר הרפואות שגנז חזקיהו, שאין לפרש כדרך הסכלים שהיו בספר רפואות אמיתיות וחזקיהו גנזו כדי שיתפללו לה'. מי שפירשו כן ייחסו בכך לחזקיהו וסיעתו "סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש, אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו – שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר ביטחונו מה'?! והוי שוטים יאמר להם! כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה". אלא בספר הרפואות שגנז היו רפואות שווא או סמים מסוכנים.

וכן כתב הרב יהודה עייאש (תמ"ח-תק"כ) מאלג'יר, בספרו שבט יהודה של"ו, שיש חיוב על החולה וקרוביו לבקש רופא ותרופות להתרפא בהם. וכל המתעצל ומתרשל בדבר זה, ואינו נזהר להתרפא ברפואות בדרך הטבע אלא סומך על הנס שה' ישלח דברו וירפאהו בחינם, אינו אלא "מהמתמיהים ודעת שוטים", "וקרוב הוא להיות פושע בעצמו ועתיד ליתן את הדין". כמו שאדם צריך לשמור עצמו מהחום ומהקור, ומי שאינו שומר עצמו ומתברך בלבבו לאמור "אם ה' לא יגזור עליי להיות חולה, לא יקרה לי רע" הוא חסיד שוטה – כך הדין בענייני הרפואה, שה' ברא את העולם שנתנהג בו על פי הטבע, ויש תרופות שמועילות בדרך הטבע ויש בדרך סגולה, כמו שמבואר בתלמוד. וכן אמרו (סנהדרין יז, ב) שאסור לתלמיד חכם לגור במקום שאין בו רופא. ואומנם היו צדיקים שנענו על ידי תפילה ולא הוצרכו לתרופות, אולם הם לא סמכו על הנס אלא נענו לפני כן. ואם יישב אדם במחלתו ולא ילך לרופא להתרפא בדרכי הטבע, סופו למות מאותה מחלה שלא כפי שנגזר עליו שיאריך ימים, ודומה הוא למי שנכנס לאש יוקדת, שבוודאי האש תשרוף אותו וימות בלא עתו. עד כאן תמצית דבריו.

הטענות המוטעות בשם האמונה

אומנם מדברי הרמב"ן בפירושו לתורה (בחוקותי כו, יא) יוצא שראוי לצדיקים שלא לפנות לרפואות. שכך היו הצדיקים נוהגים בזמן הנבואה, שאם היו חולים לא דרשו ברופאים אלא בנביאים: "ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח ובירך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך". ומה שהתורה חייבה את מי שפצע את חברו לשלם לו דמי רפואה ותרופות – נאמר למי שרוצה ללכת בדרכי הטבע, "כי התורה לא תסמוך דיניה על הניסים… אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים".

אולם כבר הרמב"ן עצמו כתב שמצוות חובה להיעזר ברופאים ותרופות ובכלל פיקוח נפש הוא, כפי שמאכילים חולה ביום הכיפורים ומחללים שבת על הכנת תרופות (תורת האדם שער המיחוש, עניין הסכנה).

יש שביארו שהחילוק הוא בין הזמן שהנבואה שרתה בישראל, ואז הצדיקים סמכו על הנביאים, ובין זמן שאין נבואה ורוח הקודש, שבו חייבים להזדקק לרופאים (חיד"א שלו, ו; שו"ת דברי יציב ליקוטים קי"ד).

ברפואות הבדוקות – חובה להשתמש

אולם נראה שהחילוק העיקרי הוא בסוג הרפואה והתרופות. הכול מסכימים שמי שהסתכן מחמת צום יום הכיפורים, חובה עליו לשתות ולאכול ולא לפנות לה' בתפילה, כי ידוע שהשתייה והאכילה יועילו לו. וכן מי שנפל עליו בית, מוסכם שחובה לחלל שבת בפיקוח הגל כדי להצילו. וכן היחס לכל רפואה שידוע ומובן כיצד היא מרפאה. לעומת זאת, ישנן תרופות שלהערכת הרופאים של אותה תקופה הן מועילות, אבל הדבר רחוק מלהיות ודאי, ולגביהן כתב הרמב"ן, שהיה רופא בעצמו, שיותר טוב לצדיקים שיסמכו על ה' ולא ילכו לרופאים.

אבל כאשר מדובר בטיפולים רפואיים שהמציאות מוכיחה שהם מועילים באחוזים גבוהים, גם הרמב"ן יסכים שגם הצדיקים חייבים להזדקק להם. כמו שאדם חייב לאכול ולשתות כפי הנצרך לו כדי להתקיים, כך חובה עליו להזדקק לטיפולים שידועים כמצילי חיים. כמו כן חובה על בני זוג שאינם זוכים לקיים מצוות פרו ורבו בדרך הטבע לפנות לטיפולי פוריות, שהמציאות מוכיחה שבדור האחרון הם מועילים מאוד.

כלומר, לאחר ששיטות המחקר המדעי התפתחו בדורות האחרונים, כל מה שנבדק באופן שיטתי ונמצא כמועיל מאוד לרפואתו של האדם נחשב כחלק מחוקי הטבע וחובה להתרפא בו. ומה שנראה כמועיל אבל תועלתו אינה ברורה, והרופאים נוהגים להשתמש בו כי אין להם פתרון מוצלח יותר, הוא בכלל מה שכתב הרמב"ן, שהרוצה ללכת בדרכי ה' אינו נזקק לרפואות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד