כל הפוסטים של צוות אתר הר ברכה

ישיבת הר ברכה

גיוס בנות: הבעיה בצמרת צה"ל

אומנם צה"ל שיפר את היחס לחיילות הדתיות, אך גיוס הבנות נשאר בעייתי בגלל תהליכים מסוכנים בצבא • העירוב בין חיילים לחיילות יוצר מצבים של איסורים גמורים • ההידרדרות התרבותית בקרב הצעירים מחלישה גם היא את רמת הצניעות • גם אם בקהילות מסוימות צודקים הרבנים שמכוונים בנות בקהילה להתגייס, ההדרכה אינה נכונה לציבור הרחב • גיוס הבנות עשוי להיות חמור עוד יותר, ככל שתימשך מגמת טשטוש הזהויות בצה"ל • כישלון המטכ"ל כפול: מרחיק מגזרים מצה"ל, ומשבח בנות תוך פגיעה במוטיבציה של הבנים

שירות צבאי לבנות

חִלחלה לצה"ל עמדת השמאל החילונית שמטשטשת את הזהות המגדרית והלאומית, ורואה את כל האנשים כשווים בכול, בלא אפיון מהותי. למרות ההבדל המובהק בין ממוצע הגברים והנשים באופי וביכולות הגופניות, מכיוון שיש יוצאים מהכלל – השמאל רואה בחלוקה המגדרית אי צדק, בניגוד לכללי הסוציולוגיה

שאלות:
א) האם מותר לבנות לשרת בצה"ל?
ב) האם הטענות נגד הרמטכ"ל והמטכ"ל מוצדקות?

תשובה: ההדרכה התורנית על פי דעת רוב ככל הרבנים היא שאין לבנות לשרת בצה"ל. אומנם אין מדובר באיסור מוחלט כדוגמת איסור בשר בחלב, מפני שכעיקרון מצווה על כל אדם מישראל, בין איש ובין אישה, להגן על העם והארץ, ולכן בשעה של פיקוח נפש לאומי כדוגמת מלחמת השחרור גם לבנות יש מצווה לשרת בצבא (פנה"ל העם והארץ ד, יא). אולם למעשה ההדרכה של רוב ככל הרבנים היא שאין לבנות לשרת בצבא. שני נימוקים לכך: האחד הוא שמירת הצניעות, שכן דווקא בצבא ציוותה התורה להקפיד יותר על קדושת המחנה (דברים כג, י טו). השני הוא חשש מירידה ברמתה הדתית-רוחנית של הבת, בהיותה במסגרת חילונית תחת פיקוד חילוני. ביחידות הקרביות הפגיעה בקדושת המחנה חמורה כל כך, עד שבלא מצב של פיקוח נפש לאומי, קרוב לומר שהשירות בהן כרוך באיסורים מוחלטים. לגבי שאר היחידות חומרת הבעיות תלויה בכמה גורמים, וככל שמשרתים קרוב יותר לבית ובחברה הגונה יותר, הבעיות בדרגה פחותה, ולמרות זאת ההדרכה הכללית היא שאין לבנות לשרת בצבא.

בשנים האחרונות התחוללו כמה שינויים שהובילו תהליכים מנוגדים לזאת, שיש לתת עליהם את הדעת.

התהליכים מאז קום המדינה

בעשורים הראשונים לקיום המדינה, רוב הבנות הדתיות שירתו בצבא. ואף שרוב הרבנים והמחנכים התנגדו לכך, העמדה הרווחת אז בקרב רבים מהציבור הדתי הייתה שהצורך בשמירת הביטחון והשתלבות בציבור הכללי הם ערכים עליונים, ששווה לסכן למענם את הרמה הדתית. בפועל, באותן השנים, יותר ממחצית מבוגרי החינוך הדתי נטשו את מסורת קיום התורה והמצוות.

בעקבות התוצאות המרות של השילוב הלא מבוקר, ובזכות התחזקות החינוך התורני בהקמת ישיבות, אולפנות וישיבות הסדר ובצמיחת דור חדש של רבנים מחנכים ומחנכות, ערכי התורה והמצוות נעשו מרכזיים יותר ואחוז העוזבים פחת מאוד (כ 20 אחוזים). במקביל מספרן של המשרתות בצבא הצטמצם, וגדל מספרן של המשרתות במסגרת השירות הלאומי. בשנת תש"ס התגייסו כ 1,700 בנות דתיות לצבא מתוך מחזור של כ 7,000 בנות. בשנת תשס"ח (2008) מספרן ירד לפחות מ 1,300, שהן פחות מ 20 אחוזים מבוגרות החינוך הדתי.

השינויים בעשור האחרון

בעשור האחרון חלו שינויים משמעותיים: מצד אחד, עם הגידול הדמוגרפי מספר הבנות המבקשות לשרת במסגרת השירות הלאומי עלה, ואילו מספר התקנים לשירות מאתגר לא גדל בהתאם. על כל מקום יוקרתי התחרו עשרות בנות איכותיות, וכך בנות רבות קיבלו דחיות וחשו מתוסכלות. כדי לתת מענה לכל המבקשות לשרת, נפתחו מסלולים שקשה לקיים בהם מסגרת דתית נאותה. כך קרה שגם במסגרת השירות הלאומי, בנות נאלצות להתמודד עם ניסיונות קשים.

במקביל, הצבא שלמד להכיר בערכן של בוגרות החינוך הדתי החל לעשות מאמצים משמעותיים כדי לגייס בנות דתיות. לשם כך הוא פתח בפניהן מסלולים מאתגרים, והתחייב להעניק להן מעטפת תמיכה דתית, ובעידוד הצבא קמו מדרשות שמכינות את הבנות לשירות הצבאי ומעניקות להן ליווי ותמיכה. כך מצבן הדתי של הבנות המשרתות בצבא השתפר. אם בעבר לא היה אפשר לדעת מי חיילת דתית, כי מלבד מעטות כולן התלבשו כחילוניות, כיום ישנן הרבה יותר חיילות דתיות שמקפידות על לבוש צנוע, מתפללות ומברכות ומקדשות שם שמיים בהתנהגותן.

במקביל לשיפור במצבן של הבנות הדתיות בצבא, מספר המתגייסות עלה שוב לכ 1,700 ואולי יותר מדי שנה. למרות התעמולה המכוערת של הצבא נגד הרבנים ומערכות החינוך הדתיות, כמדומה שאחוז הבנות הדתיות שמשרתות בצבא לא השתנה באופן משמעותי לעומת המצב לפני כ 20 שנה (וזאת בניגוד לנתונים הכוזבים של דובר צה"ל).

הירידה ברמת הצניעות

במקביל ליחס הטוב שניתן לחיילות הדתיות, כמו גם פתיחת מסלולים ייחודיים לחיילים חרדים, מתרחש בצבא תהליך נוסף – שילוב מוגבר של חיילות ביחידות רבות. מכיוון שהתנהגות רבים מהצעירים החילונים נעשתה במשך השנים יותר מתירנית, כך הם מתנהגים גם בצבא ביחידות המעורבות, שהפכו להיות מאוד לא מתאימות לחייל הדתי וקל וחומר לחיילת. ביחידות הקרביות המסורתיות המצב עדיין כמעט לא השתנה, אבל ביחידות הקרביות למחצה ותומכי הלחימה, קשה מאוד לחייל הדתי לשרת.

אומנם ישנן יחידות עורפיות מעורבות שבהן ההתנהגות נאותה יחסית, מפני שהחיילים והחיילות שלהן מגיעים ממשפחות שהשקיעו יותר בחינוכם והשירות קרוב לבית, ואף זה בתנאי שהמפקדים אוכפים את פקודות הצבא הקשורות לצניעות.

החוג המתגייס וההדרכה הכללית

יש רבנים, ועמם מחנכים ומחנכות, שמתוך היכרות קרובה עם בנות החוג שלהם (קהילות יותר ליברליות), טוענים שהשירות הצבאי אינו פוגע ברמתן הדתית של הבנות לפי מה שהן רגילות. ובת שקשורה לקהילות אלו ורוצה להתגייס ליחידות שבאופן יחסי נשמרת בהן הצניעות, יש לה על מה לסמוך, שכן ההדרכה התורנית תלויה גם בקהילה ובאדם. עובדה היא שבשנים האחרונות רבני הקהילות הדתיות הליברליות הצליחו לחזק את הזהות הדתית של בנות ובני קהילותיהם.

אולם ההוראה הכללית השוללת גיוס אינה מבוססת על חוג זה, שעם כל חשיבותו הוא אינו מאפיין את כל הציבור הדתי, ומתוך שיקול רחב, ההוראה הכללית של רוב ככל הרבנים היא שאין לבנות לשרת בצבא ובכלל זה גם ביחידות העורפיות. לפיכך נכונה מדיניותו של החמ"ד, שמתנגד לשירות צבאי לבנות, ונכון עושים שלא מאפשרים לנציגי הצבא להציג בפני הבנות את מסלולי השירות. רצוי לזכור שבזכות עמדה זו, היחס לבנות הדתיות שמתגייסות הרבה יותר טוב, כדי להוכיח שהשירות הצבאי אינו פוגע בהן. אבל אם תופעה זו תהפוך לרווחת, יש חשש סביר שתנאי שירותן ישתנו לרעה, כפי שקרה אצל הבנים.

חלחול עמדות שמאל חילוני

בנוסף לכך, חִלחלה לצה"ל עמדת השמאל החילונית שמטשטשת את הזהות המגדרית והלאומית, ורואה את כל האנשים כשווים בכול, בלא שום אפיון מהותי.

למרות ההבדל המובהק בין ממוצע הגברים והנשים באופי וביכולות הגופניות, מכיוון שיש יוצאים מהכלל, השמאל רואה בחלוקה המגדרית אי צדק (בניגוד לכללי הסוציולוגיה). לתפיסתם יש לקבל לכל יחידה חיילים לפי התאמתם לתפקיד בלא התייחסות למגדרם. בשם עמדה זו מפקדי צה"ל ודובריו מקפידים לציין תמיד את החיילות שהצליחו בתפקידים שנחשבו עד כה גבריים. פעמים רבות הם עושים זאת בלא לציין שרף הדרישות הורד כדי שגם בנות יתאימו לשירות באותן יחידות.

כמו כן ביחס לצניעות, מכיוון שיש חיילים רבים שהמתירנות לא מפריעה להם, ויש חיילים מעטים שמצד אופיים קל להם להיות ממושמעים ולהתגבר על יצרם, הצבא דוחה את דרישות הצניעות ההלכתיות. אישי השמאל מחזקים את עמדתו, באמירה כי עובדה היא שגם בקרב הציבור הדתי לעיתים יש עבירות, ומנגד גם בקרב ציבור חילוני יש שמתנהגים באופן מוסרי וצנוע, הרי שאין צורך להתחשב בעמדה ההלכתית המכוונת לכלל האנשים הואיל ואינה מתייחסת לקצוות.

אף שיש נקודת אמת בהתייחסות לאדם הבודד שבקצה הרצף, העמדה שלוקחת בחשבון את הזהות המגדרית, הלאומית והתרבותית, ברוב המקרים יותר צודקת וקולעת לאמת. אקווה להסביר זאת בהזדמנות אחרת.

בכל אופן, במצב כזה, העמדה העקרונית השוללת שירות צבאי לבנות מקבלת חיזוק. שכן גם אם לעת עתה ישנו שיפור מסוים במצבן של החיילות הדתיות, ישנו חשש סביר שהעמדות החילוניות יגברו ובנות רבות יתדרדרו בצבא מבחינה דתית.

כישלונו של המטכ"ל

כפי הנראה חברי המטכ"ל אינם מודעים לעומק המחלוקת על זהויות מגדר ולאומיות והשלכותיה, לכן למרות נאמנותם הבסיסית לעמם ומולדתם, בלא תשתית ערכית חילופית הם מאמצים את עמדות השמאל שרווחות באקדמיה ובתקשורת החילונית, בלא להבחין בסתירה הפנימית שבעמדתם.

מכאן לשאלה השנייה על הטענות הקשות נגד הרמטכ"ל. אינני יודע כיצד הוא מכין את הצבא למשימותיו הביטחוניות, אולם בתחום הלאומי-חברתי הוא נכשל בשני האתגרים העיקריים של צה"ל.

האתגר הראשון: לעודד שירות צבאי מסור להגנת העם והארץ. במשפט אלאור אזריה, כמו בהתבטאויות נוספות של חברי המטכ"ל, הם הפנו עורף לחיילים הקרביים ופגעו במוטיבציה להתנדב לשירות משמעותי.

גם הענקת מעמד ללוחמות קרביות כשוות ערך לחיילים הקרביים, בלא שיעמדו בסף הנדרש מכל חייל קרבי באמת, פוגעת במעמדם ובכבודם של החיילים הקרביים, וממילא פוגעת במוטיבציה של הבנים לתת את נשמתם למען האימונים המפרכים.

האתגר השני: לשתף את כל חלקי העם בשירות הצבאי, כאשר האתגר העיקרי מופנה כלפי בוגרי החינוך החרדי, שבעוד כעשר שנים יותר מרבע מהמועמדים לגיוס יהיו בוגריו. ישנו תהליך של ויכוח והשפעה הדדיים בין החברה החרדית והדתית ובמיוחד החרד"לית. כאשר השירות בצבא הופך ליותר בעייתי מבחינה דתית, ומפקדי הצבא מתנכלים לרבנים שמעודדים בנים לשרת בצבא ומעליבים אותם, רבים מקבלים את העמדה החרדית ומתחזקים בעמדה שאין להתגייס.

אלו האתגרים העיקריים שניצבים בפני צה"ל, ובהם הרמטכ"ל נכשל. אילו התפטרותו הייתה מועילה, היה נכון לדרוש זאת. הבעיה היא שגם חבריו המועמדים להחליפו נגועים באותו עיוורון.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

גבולותיה של ארץ ישראל

מפת גבולות ארץ ישראל על פי הפסוקים ודברי הפרשנים והפוסקים • גבולות הארץ שכבשו בני ישראל כשעלו ממצרים הם רק הבסיס • גבולות ארץ ישראל כולה רחבים יותר, אלא שדור הנכנסים לארץ לא היה גדול מספיק, ולכן נצטווה לכבוש את השטח הבסיסי תחילה • לגבולות השונים יש משמעות ביישוב הארץ: מקומות שנמצאים בגבולות עולי מצרים ממוקמים גבוה יותר בסדר העדיפויות • הגבולות משמעותיים גם לעניין המצוות התלויות בארץ, אך מקומות בריבונות ישראלית חייבים בכל מקרה במצוות

גבול אחד הוא הגבול של הארץ כולה כפי שהבטיח ה' לאברהם אבינו, וישנם הגבולות המצומצמים המובאים בפרשת מסעי שאותם נצטוו עולי מצרים לכבוש. ומדוע לא נצטוו לכבוש את כל הארץ כולה? מפני שמספרם לא הספיק ליישוב הארץ כולה

בכל עת שמדברים על גבולות ארץ ישראל, יש לשים לב לשני סוגים של גבול: גבול הארץ כולה, וגבול הארץ לעולי מצרים. נפרט יותר: האחד הוא הגבול של הארץ כולה כפי שהבטיח ה' לאברהם אבינו, שנאמר: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (בראשית טו, יח), וישנם הגבולות המצומצמים המובאים בפרשת מסעי (במדבר לד) שאותם נצטוו עולי מצרים לכבוש. ומדוע לא נצטוו לכבוש את כל הארץ כולה? מפני שמספרם לא הספיק ליישוב הארץ כולה, ולכן המצווה הייתה שיתנחלו תחילה בעיקר הארץ, בעבר הירדן המערבי, ובהדרגה יתפשטו אל מרחבי הארץ כולה. לאחר שבני ראובן וגד ביקשו לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי, נענה להם משה בדיעבד, אולם התוצאה הייתה שלשאר השבטים לא היה כוח מספיק להגשים את מלוא הציווי, ולכבוש את כל השטחים שבגבול פרשת מסעי.

גבולות דרום הארץ כולה

גבול דרום-מערב של ארץ ישראל כולה הוא "נהר מצרים". מוסכם שנהר מצרים הוא השלוחה המזרחית של הנילוס, שהיא באזור תעלת סואץ כיום. לגבי גבול דרום, נאמר: "ושַׁתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים" (שמות כג, לא). משמע שכל חצי האי סיני בגבול ישראל, שכן ים סוף מקיף אותו, והוא נקבע כגבול דרום.

יש לציין שיש מפרשים שהרמב"ם, שהתגורר בקהיר הקדומה שבמזרח הנילוס, סבר שהוא גר בתחום ארץ ישראל, כפי שכתב מהריק"ש (ערך לחם אבן העזר קכח).

גבול דרום של עולי מצרים

אולם המצווה על עולי מצרים הייתה לכבוש תוואי גבול שמתחיל מדרום ים המלח עד "נחל מצרים", כפי שמבואר בפרשת מסעי (במדבר לד, ה), ורק לאחר שיישבו את עיקר הארץ כראוי, יתפשטו לכל גבולות הארץ. נחלקו הפוסקים לגבי הגבול הדרומי שאותו נצטוו עולי מצרים לכבוש, והמחלוקת תלויה בזיהוי המקומות שנזכרו בפרשת מסעי מדרום ים המלח ועד נחל מצרים. יש אומרים שהגבול מתעגל מעט דרומה מים המלח, כולל את ירוחם ושדה בוקר ושוב מתעגל צפונה עד נחל מצרים (תבואות הארץ); יש אומרים שהוא נמשך יותר דרומה עד עין יהב בערבה ומצפה רמון בנגב ומשם נמשך עד נחל מצרים (אדמת קודש), ויש סוברים שהוא מדרים עד אילת ומשם נמשך לנחל מצרים (הרב טיקוצ'ינסקי על פי רס"ג).

עוד נחלקו מהו "נחל מצרים". לרוב הראשונים וכמה אחרונים נחל מצרים זהה ל"נהר מצרים", שהוא השלוחה המזרחית של הנילוס (תרגום יונתן וירושלמי, רש"י, רמב"ם, תוספות, הרוקח, רד"ק, רש"ס, גר"א), ולרבים מהאחרונים על פי מקצת הראשונים, נחל מצרים הוא ואדי אל-עריש (רס"ג, כפתור ופרח, רדב"ז).
ראוי לציין שלכל השיטות חבל עזה וחבל ימית נכללים גם בגבולות שנצטוו עולי מצרים לכבוש, והם היו בנחלת יהודה, שנאמר: "עזה בנותיה וחצריה עד נחל מצרים והים הגדול וגבול" (יהושע טו, מז).

משמעות הדיון עד היכן גבול עולי מצרים היא לשני עניינים: א. חובת יישוב הארץ שם, האם היא במקום גבוה בסדר העדיפויות כגבולות פרשת מסעי או נמוך כשאר גבולות הארץ המובטחת; ב. חובת המצוות התלויות בארץ כל עוד אין שם ריבונות ישראל. אומנם מקום שנמצא בריבונות ישראלית והוא בגבולות הארץ כולה, בכל אופן חייב במצוות התלויות בארץ כגבול עולי בבל.

גבול דרום של פרשת מסעי
גבול דרום של פרשת מסעי, המפות הוכנו על ידי נחמה רוזנשטיין

גבולות צפון – הֹר הָהָר

גבול צפון שבפרשת מסעי מתחיל במערב, מהים, במקום הסמוך להֹר הָהָר, שנאמר: "וזה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תְּתָאוּ לכם הֹר ההר" (במדבר לד, ז). השאלה היא היכן הר ההר, והאם הוא הגבול הצפוני של ארץ ישראל כולה או רק גבול צפון לעולי מצרים, שלאחר שיתחזקו יכבשו הלאה עד נהר פרת.

חמש שיטות ישנן בזיהוי הר ההר:

  • א) לתרגום יונתן ותרגום ירושלמי (במדבר לד, ז) הוא ברכס ההרים הנקרא טוורוס אומנוס, שהם הרי אמנוס בדרום טורקיה, צפונה מקו רוחב 36.
  • ב) ל'כפתור ופרח' (פרק יא) הוא הר הנקרא "אקרא", הנקרא כיום הר קל, בגבול שבין טורקיה לסוריה, בקו רוחב 36.
  • ג) לרמב"ם גבול צפון הוא בקו רוחב 35 (הלכות קידוש החודש יא, יז), ומתחיל בצד המערבי בהר הסמוך לעיר בניאס.
  • ד) לר"ש סירילאו (שביעית ו, א) ו'תבואות הארץ' (פרק א') הוא הר הנמצא מעט דרומה מטריפולי, שנקרא כיום הר בתרון.
  • ה) ל'אדמת קודש' (פרק א') הוא סמוך לביירות ממזרחה, בהר הנקרא כיום חמנה.

כפי הנראה, לפי הדעה הרביעית והחמישית מקום הר ההר הוא הגבול שאותו נצטוו עולי מצרים לכבוש ולחלק לשבטים; אולם קשה לומר שלדעתם הוא גבול הארץ כולה, כי אי אפשר למתוח גבול טבעי בין נהר פרת והר ההר לשיטתם. לכן מסתבר שלדעתם גבול הארץ כולה הוא כדעה הראשונה או השנייה.
מנגד, לדעה הראשונה, הר ההר הוא אכן גבול הארץ כולה, וניתן למתוח ממנו גבול טבעי של כ180 ק"מ עד לנהר פרת. אולם מה שהצטוו ישראל לכבוש בפרשת מסעי מסתבר שכולל את הרי הלבנון בלבד. הרי שאין מחלוקת גדולה בעניין גבול צפון, מפני שהדעות המצמצמות עוסקות בגבול פרשת מסעי, והדעה המרחיבה עוסקת בגבול הארץ כולה. והמסתבר לדעתי, שגבול פרשת מסעי הוא כדעה החמישית, וגבול הארץ כולה כדעה הראשונה. ונראה שהעובדה שישראל לא הצליחו לכבוש את כל שטח עבר הירדן המערבי עד סוף גבול צפון של פרשת מסעי היא מפני ששני שבטים וחצי נחלו בעבר הירדן המזרחי, ועל כן לא יכלו לנחול את הרי הלבנון.

גבול צפון
גבול צפון, המפות הוכנו על ידי נחמה רוזנשטיין

מה מיוחד בהפרשת חלה?

בעבר הפרשה חלה הייתה המתנה הבסיסית והתדירה לכהנים, והיא חיזקה את הקשר ביניהם ובין הישראלים • הלחם הוא המזון המיוחד לאדם, מכיוון שהוא דורש עמל ויצירה • על ידי הפרשת החלה זוכר האדם לנתב את כוחות היצירה שלו לתיקון העולם • חכמים הרחיבו את המצווה לחוץ לארץ, אך מהתורה גילוי הקדושה בחיי היצירה הוא בארץ ישראל • בימינו המצווה מדרבנן, ומכיוון שהכהנים טמאים – מאבדים את החלה המופרשת במקום לתת לכהן • אך המצווה עדיין מזכירה לנו את ייעודנו, ובזה מביאה ברכה לבית

על ידי האיסור לאכול מלחם שלא הופרשה ממנו חלה, האדם זוכר את ה' שברא את כוחות היצירה שלו. על ידי המצווה לתת את החלה לכהן, הלחם ותהליך הכנתו נעשים מקושרים לקדושה, והאוכלים ממנו יכולים לרומם ולכוון את כוחות היצירה שלהם לטובה

שאלה: מה המיוחד במצוות הפרשת חלה, עד שאומרים שיש ממנה סגולה לברכה, ואף נשים שאינן מקפידות במצוות מהדרות בה?

תשובה: נבאר את המצווה, ומתוך כך יובנו הדברים. החלה היא אחת מעשרים וארבע המתנות שנצטוו ישראל לתת לכהנים, כדי שיוכלו למלא את שליחותם המקודשת לחנך את ישראל לתורה ומצוות ולמידות טובות. החלה הייתה ניתנת מבצק שנועד לאפיית לחם או עוגות. הרי שחשיבות מיוחדת הייתה למתנת החלה, שממנה הכינו הכוהנים את עיקר מזונם. בנוסף לכך, על ידי מצוות חלה נוצר קשר רצוף בין הישראלים ובין הכהנים: שלא כמו תרומות ומעשרות מהפירות והדגן, שהיו בעלי השדות מחלקים בשדות בכמויות גדולות כמה פעמים בשנה, החלה שניתנת מהבצק הייתה ניתנת מדי יום, מידי כל אישה ישראלית לשכנתה הכוהנת. כך היו כל ישראל מתקשרים בכל יום בעת הכנת לחמם לערכי הקודש, שכן ממש מתוך לחמם היו נותנים חלק לכהנים, ששימשו בתפקידי הרבנים, היועצים והמחנכים.

מהתורה אין לחלה שיעור, אולם חכמים תיקנו שיפריש כל אדם לכל הפחות אחד חלקי עשרים וארבע מעיסתו. ונחתום, שמתפרנס מאפיית לחם, ייתן לכל הפחות אחד חלקי ארבעים ושמונה (משנה חלה א, ט). כך יצא שעשרים וארבע משפחות של ישראלים סיפקו את שיעור הלחם הנצרך למשפחת כהנים אחת. וביישובים עירוניים שבהם היו נחתומים, ממה שהכינו לארבעים ושמונה משפחות פרנסו משפחה אחת.

קדושת החלה וחיזוק הקשר בעם

בעת הפרשת החלה היא מתקדשת כתרומה, שאסור לישראלים לאוכלה והכוהנים צריכים להקפיד לאוכלה בטהרה. לפיכך, הישראלים צריכים להיזהר שלא לטמא את החלה, שאם יטמאו אותה תהיה אסורה באכילה. היה בכך קושי, מפני שהכלל הוא שהפירות יכולים להיטמא רק לאחר שהרטיבום במים כדי לשטוף אותם או כדי להכינם למאכל וכדומה, אבל פירות שעדיין לא הורטבו אינם יכולים לקבל טומאה; לפיכך אין בעיה לישראלים להפריש תרומות מהפירות, כי מפרישים אותן מפירות שלא הורטבו. אבל במצוות החלה מתחייבים רק לאחר שמערבים את הקמח במים ועושים ממנו בצק. ואם מי שמכין את הבצק טמא, הרי שהוא מטמא בידיו את הבצק וגורם לחלה שתהיה טמאה, ובכך הוא גורם להפסד החלה. לפיכך, במקרה שהאישה שלשה את הבצק הייתה טמאה מנידתה או שאר טומאות, הייתה קוראת לשכנתה הכוהנת שתלוש בעבורה את הבצק; הישראלית הייתה מברכת על הפרשת החלה, והכוהנת נוטלת את חלתה וחוזרת לביתה (ירושלמי חלה ג, א). באופן זה הקשר בין הישראליות לכוהנות היה גובר מאוד.

הלחם והאדם

מכאן לעניינה המיוחד של המצווה: הלחם, שהוא עיקר מאכלו של האדם, מבטא במידה רבה את אופיו, שיש ביכולתו לבחור, ליצור ולשכלל. כל בעלי החיים אוכלים מאכלים טבעיים כמו עשבים, עלים, דגנים, ירקות, פירות ואף בשר; ואילו האדם אוכל לחם, שתהליך הכנתו ארוך ומורכב ומצריך עשיית מלאכות רבות – חרישת האדמה, זריעת הדגן, קציר השיבולים, הפרדת גרגירי הדגן מהשיבולים והפסולת על ידי דיש, זרייה ובירור, טחינת הגרגירים לקמח. ואז מגיע השלב המורכב ביותר – לישת הקמח עם המים כדי לעשותו בצק ולאפותו. מכל המאכלים שהאדם אוכל, תהליך הפקתם של הלחם והעוגות הוא המורכב והמתוחכם ביותר.

כמו הלחם כך האדם: כל החיות שבעולם, בזמן קצר ובאופן טבעי לומדות כיצד להתקיים ולפרות ולרבות, ואילו האדם נזקק ללמוד במשך שנים רבות כיצד להשיג לעצמו מזון, לבוש ודירה. בתוך כך הוא לומד לרתום לשירותו את הכוחות העצומים שבטבע. יכולת הלימוד, הבחירה, היצירה והשכלול הם הביטוי לצלם האלוקים שבאדם. אלא שהאדם עלול להפנות את כוחותיו לרעה, להתגאות על חבריו, לשקר ולגנוב, להשחית ולבגוד, כדי להרבות תאוותיו.

ההכוונה והברכה שבמצווה

על ידי האיסור לאכול מלחם שלא הופרשה ממנו חלה, האדם זוכר את ה' שברא את כל כוחות היצירה שלו, ונזהר שלא להשתמש בהם לרעה. על ידי המצווה לתת את החלה לכהן, הלחם ותהליך הכנתו נעשים מקושרים לקדושה, והאוכלים ממנו יכולים לרומם ולכוון את כוחות היצירה שלהם לטובה ולברכה. זהו שאמרו חכמים: "כל המקיים מצות חלה כאילו ביטל עבודה זרה, וכל המבטל מצוות חלה כאילו קיים עבודה זרה" (ויקרא רבה טו, ו). המשמעות הרחבה של המושג עבודה זרה היא כלל המעשים הרעים שאדם עושה בעבור אלילי כספו, תאוותו וגאוותו. ומכיוון שהאדם מחבר את המעשה היצירתי המשוכלל ביותר שלו לה', מתפשטת ברכה בכל מעשה ידיו ובביתו, שנאמר: "וראשית עריסותיכם תיתנו לכהן – להניח ברכה אל ביתך" (יחזקאל מד, ל).

האדם – חלתו של עולם

עוד אמרו חכמים, שהאדם עצמו הוא "חלתו של עולם": הקב"ה ברא את האדמה וכל החומרים שבה, לש אותה במי הגשמים, מהעיסה שנוצרה ברא את כל הצומח והחי, ומתוך העיסה הפריש חלה – וברא ממנה את האדם בצלמו, כדי שינהיג את העולם לטובה. וכאשר אדם הראשון חטא, טימא את עצמו ואת העולם כולו. כדי לתקן את חטאו נצטוו ישראל להפריש חלה לכהן, כדי שיזכרו את ייעודם לתקן את העולם. מצווה זו שייכת יותר לאישה, כי בכוחה לכוון יותר את הכוחות שבאדם ולתקן בכך את החטא (עיין בראשית רבה יד, א; יז, זח).

בארץ ובחו"ל

מצוות חלה, כמו תרומות ומעשרות, תלויה בארץ (במדבר טו, יח). משמעות הדבר, שארץ ישראל מיוחדת בכך שניתן לגלות בה את הקדושה שבחיים הטבעיים. אומנם יש שוני בין המצוות התלויות בארץ, שמצוות תרומות ומעשרות מחייבת את כל הפירות שגדלו בארץ – גם אם יוציאו אותם לחוץ לארץ; ואילו מצוות חלה תלויה בלישת הבצק – שאם לשו את הבצק בארץ, גם אם הקמח הובא מחוץ לארץ, חייבים להפריש ממנו חלה, ואם לשו את הבצק בחוץ לארץ, גם אם הקמח הובא מארץ ישראל פטורים ממצוות חלה (ירושלמי חלה ב, א).

בתוך כך למדנו שיש ערך מיוחד ליצירות שישראל יוצרים בארץ ישראל, גם כאשר החומרים הובאו מחוץ לארץ, ועל כן צריך לקדשן על ידי תרומת חלה.

תנאי נוסף במצווה, שיהיו רוב ישראל גרים בארץ (כתובות כה, א). כפי הנראה היכולת לגלות את הקדושה ביצירה האנושית המורכבת, שמתבטאת בלחם, תלויה בכלל ישראל, שכלולים בו כל האידיאלים השונים שבעולם, ומתוך כך יכול כל יחיד לגלות את הקדושה שביצירתו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במצוות חלה.

בעקבות גלות ישראל בימי חורבן בית המקדש הראשון, כבר לא היו רוב ישראל בארץ, והמצווה בטלה. גם בימי הקמת בית המקדש השני לא חזרה המצווה למקומה, הואיל ורוב ישראל נותרו בגלות. אולם אנשי כנסת הגדולה, ובראשם עזרא הסופר, תיקנו שגם בעת שרוב ישראל אינו בארצו יהיו חייבים להפריש חלה מדברי חכמים. עוד הוסיפו ותיקנו שגם היהודים שיושבים בחוץ לארץ יהיו חייבים להפריש חלה, כדי שלא תישכח מהם המצווה. ומדוע תיקנו זאת בחלה ולא בתרומות ומעשרות? משום שמצוות חלה דומה במידה מסוימת למצוות שתלויות באדם ולא בקרקע, שכן מתחייבים בה בעת שאדם לש את הבצק (תוספות קידושין לו, ב).

כמדומה שניתן ללמוד מתקנה זו רעיון עמוק – בזכות התקופה הגדולה מימות יהושע בן נון ועד חורבן בית המקדש הראשון, שבה קיימו ישראל את מצוות חלה בארץ ישראל, יכלו חכמים להמשיך את חובת המצווה וגילוי הקדושה לעיסה שעושים ישראל בחוץ לארץ, ובתוך כך לקשר את כל הפעולות היצירתיות שיהודים עושים בחוץ לארץ לחזון גילוי הקדושה שמתפשט מהארץ לכל העולם.

המצווה כיום

בעקבות חורבן בית המקדש השני והתדלדלות היישוב היהודי בארץ בטלה היכולת להיטהר על ידי מי אפר פרה אדומה, וממילא כל הכוהנים נחשבים טמאים, ואסור להם לאכול תרומה וחלה. אף על פי כן חובת הפרשת חלה נותרה בתוקפה, והחלה נשרפת או מוטמנת בשקית בפח כדי שלא ייכשלו באכילתה. וכל זמן שלא הופרשה חלה, הלחם או העוגות אסורים באכילה. אלא שהואיל וממילא החלה הולכת לאיבוד, אין צורך להפריש לחלה אחד חלקי עשרים וארבע מהבצק, אלא די להפריש כלשהו.

משמעות המצווה בימינו

למרות שהמצווה כיום מדברי חכמים והכוהנים אינם רשאים לאכול את החלה, על ידי המצווה להפריש חלה אנו זוכרים את הייעוד המקורי, הלחם שלנו נעשה מקושר לערכי הקודש וברכה נמשכת לביתנו. כאשר רוב ישראל יחיו בארץ, נזכה שתחזור המצווה להתקיים בארץ מהתורה, והברכה תרבה. וכאשר נזכה לבניין המקדש ולחזרת סדרי הטהרה לישראל, יוכלו הכוהנים לגלות בחייהם את הקדושה, והברכה תתעצם בישראל עד שתתפשט לכל העולם ויתברכו בנו כל משפחות האדמה, והרמז לזה מכך שתיקנו חכמים להפריש חלה גם בחוץ לארץ.

הרי שמצוות חלה מבטאת את הקדושה שביצירה האנושית שנעשית בתוך הבית, וממילא יש ממנה הכוונה וברכה לחיי המשפחה בכל התחומים, ובכללם בריאות, פרנסה, שלום בית, ילדים וחינוכם.

באחד הגיליונות הבאים נבאר את פרטי הלכות המצווה.

יהיה מאמר זה לעילוי נשמתו של הרב רזיאל שבח הי"ד, שקדושת התורה, העם, הארץ והמשפחה, שבאים לידי ביטוי במצווה זו, היו עיקר חייו ואהבתו.

.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

חקיקה על השבת – רק בהסכמה

הריחוק של עם ישראל מקדושת השבת מצער את הלב • אולם כפייה אינה הדרך לתקן זאת, בשל חשיבותה של החירות • התיקון האמיתי תלוי בנו: יצירת צביון של עונג שבת אמיתי, מרומם ומלא בתוכן, תעורר אנשים לשמור שבת • אומנם הכפייה אינה מועילה, אך אפשר ליזום חקיקה בהסכמה רחבה בשיתוף המסורתיים • חוק שעובר בגלל לחץ המפלגות החרדיות והדתיות הוא כפייה, ומעורר התנגדות גם בקרב אלה שהשבת חשובה להם • התנגדות הרצי"ה לכפייה דתית • חובתנו לחזק עסקים שומרי שבת

קדושת השבת

בכל עת שמתגלעים ויכוחים על השבת צער נורא ממלא את הלב. הלא השבת נועדה לגילוי האמונה והחירות, לכן היא זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים, והיא האות שנתן ה' לישראל להיות לו לעם סגולה, שנאמר: "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" (שמות לא, יז). והיא מקור הקדושה והברכה, שנאמר: "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב, ג). בעוון חילול שבת נחרב בית המקדש וגלינו מארצנו (ירמיהו יז, יחזקאל כב, שבת קיט, ב), ובזכות שמירתה זכינו ונזכה לנחול את הארץ (בראשית רבה מו, ט) ותבוא גאולה לישראל (ישעיהו נו, שבת קיח, ב) – ואיך רבים כל כך מאחינו בני ישראל אינם שומרים שבת כהלכתה?!

משבר השבת

במשך הדורות האחרונים עם ישראל עבר משבר רוחני גדול, שהביטוי החמור שלו הוא חילול השבת, שמוביל בהמשך להתבוללות רוחנית ולאומית.

עד העת החדשה, יהודי שחילל שבת בפרהסיה נחשב כמי שהוציא את עצמו מכלל ישראל. על כן קבעו חכמים שדינו כדין גוי, שאינו מצטרף למניין, וכל יין שהוא נוגע בו אסור בשתייה, ואין מצווה לגמול עמו חסד כמו עם שאר בני ישראל. אולם לאחר שבדורות האחרונים חילול השבת נעשה תופעה שכיחה, הורו למעשה כמה מגדולי הפוסקים, שכל זמן שמחלל השבת אינו עושה זאת בהתרסה, אין להתייחס אליו כאל עובד עבודה זרה (מלמד להועיל או"ח כט; בניין ציון החדשות כג, פנה"ל שבת א, טו). ואף שיש בפסיקה זו נחמה למחללי השבת, היא מבטאת את מצבנו הנורא, שהשבת כבר אינה ביטוי לזהות היהודית.

כפייה דתית לא תועיל

אם רואים אנו שמעמד השבת נפגע, עלינו לעורר את עצמנו תחילה לתשובה. לבחון כיצד נזכה אנחנו לקיים את השבת באופן שלם, בתורה ותפילות, סעודות ומנוחה. שלא תהיה השבת אצלנו כמצוות אנשים מלומדה, שמתקיימת מתוך הרגל וריקה מתוכן, אלא מלאה בתוכן עמוק

למרות התסכול והכאב, כפייה לא תועיל לחיזוק מעמדה של השבת, לא בחיי היחיד ולא בפרהסיה. ערך החירות הוא אחד היסודות החשובים ביותר בתורה. בלא החירות אין מקום לבחירה חופשית ואין מקום לייעוד הגדול שהוטל על האדם. ערך החירות התגלה ביציאת מצרים, והתעצם במתן תורה. ערך החירות הוא אולי הערך החיובי החשוב ביותר שהתגלה בדורות האחרונים, ועליו מוכנים להילחם ולמענו מוכנים לוותר על כל שאר הערכים כמעט. לכן כאשר הסוגיה הופכת לשאלה של כפייה, גם מסורתיים שאוהבים את השבת אבל אינם מקפידים לשומרה, חשים מאוימים ומצטרפים למאבק נגד השבת.

המצב קשה. דברים שהיו מובנים לציבור החילוני לפני שלושה דורות לא מובנים כיום. בעבר גם יהודים שלא הקפידו בביתם על שמירת שבת, הבינו שברחוב הישראלי השבת צריכה להישמר. זו הייתה עמדתם של ראש עיריית תל אביב דיזנגוף, של ברל כצנלסון ושל רוב מנהיגי הציונות החילונית. אולם לאחר שלושה דורות של התרחקות מהמסורת, עמדה זו נשחקה מאוד. ממשיכי דרכם שכחו את המסורת היהודית ונעשו חילונים גמורים, והם שמובילים את המאבקים כנגד השבת והמסורת היהודית. והציבור המסורתי אומנם מחבב את השבת, אבל אינו מוכן שיכפו אותה עליו.

התיקון: חינוך ותשובה פנימית

במצבנו הנוכחי אין פתרון מהיר: המשבר כל כך גדול, שרק חינוך עמוק מאוד, שמתחיל מתשובה פנימית שלנו, יוכל לרומם מחדש את מעמד השבת. אם רואים אנו שמעמד השבת נפגע, עלינו לעורר את עצמנו תחילה לתשובה. לבחון כיצד נזכה אנחנו לקיים את השבת באופן שלם, בתורה ותפילות, סעודות ומנוחה. שלא תהיה השבת אצלנו כמצוות אנשים מלומדה, שמתקיימת מתוך הרגל וריקה מתוכן, אלא מלאה בתוכן עמוק של לימוד תורה משמעותי, מחייה ומענג, שנמשכת ממנו הפריה לכל השבוע. עלינו לשקוד על התפילות שיהיו מרוממות ולא מכבידות, ושהסעודות יהיו מענגות ולא מעיקות, מגבשות את המשפחה ומשאירות זמן ללימוד ושיחות עמוקות. מתוך כך יימשכו מעגלי החינוך וההשפעה, ובשורת השבת תתפשט בהדרגה לכל ישראל.

בין כפייה לחקיקה מוסכמת

אומנם קביעת חוקים שיש עליהם הסכמה רחבה יכולה להועיל במידה מסוימת, אבל כל אימת שהיא תיעשה על ידי נציגי המפלגות החרדיות והדתיות בדרך של כפייה על ידי איום על קיומה של הממשלה, הם עלולים להזיק יותר מאשר להועיל. הדרך היחידה לקביעת חוקים לביצור השבת היא בהסכמה רחבה עם נציגי הציבור המסורתי, המייצגים את רוב הציבור הישראלי. אפשר שחברי כנסת דתיים יהיו מובילים, אבל כל חקיקה כזו חייבת להיות בהסכמה מלאה של נציגי המסורתיים, כך שהיא תבטא הסכמה לאומית רחבה.

עמדת רבנו הרצי"ה

בעניין זה חשוב להביא דברים שאמר מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, בריאיון לאברהם נוה ('הארץ' י"ד אב תשל"ז, הובאו ב'מערכה הציבורית' בעריכת הרב יוסף ברמסון, עמ' קכב):

"שאלה: ידוע שהרב היה מתומכי הליגה למניעת כפייה דתית.

הרצי"ה: נכון. אמרתי בזמנו לאנשי הליגה כי הם צודקים בהחלט. כפייה דתית אני שונא. באיזה צדק ובאיזה יושר אפשר לכפות דת על אדם? לצערי אחר כך התברר שיש ביניהם שונאי דת… אבל במובן זה הם באמת צדיקים, והייתה בינינו הבנה הדדית. ליד השולחן הזה ניתנו כמה עצות טובות לאנשי הליגה למניעת כפייה דתית.

שאלה: האם הרב סבור כי יש כפייה דתית במדינה?

הרצי"ה: אמרתי בהזדמנות אחת, כי העניינים במדינה מסתדרים על ידי הכנסת. אין שום אופן דמוקרטי אחר לסדר את העניינים. ואם אלה החוקים שנתקבלו – יש לכבד אותם, זו אינה כפייה.

שאלה: אבל בכל זאת, בעקבות ההסכם הקואליציוני האחרון גדל הקיטוב בין דתיים וחילונים.

רבנו: אנחנו ברוך ה' מרבים אהבה בישראל בתוך הסביבה שלנו, זו דרכו של אבא זצ"ל, שאותה אני ממשיך. צריך להרבות אהבה ואמונה…"

דברים נוספים שאמר בריאיון לשבתי דניאל ('הצופה' י' אב תשל"ג, המערכה הציבורית עמ' סאסב):

"מניסיוני אני יודע שיש גישושים של תשובה בין אנשי רוח ונפש… לא ביום אחד כמובן מתחולל מפנה. זה תהליך פנימי ואיטי, אך קיים ופועל, ומשיב לא מעטים אל מקור התורה… סבורני שרוב ישראל קשורים למסורת, לרבות אלה הנדמים למרוחקים ביותר… אילו ראו הם בכל היהודים מופת של אמונה ואהבת ישראל, יושר לבב ומאור פנים, ודאי שההתקרבות הייתה רבה לאין שיעור. באלה הימים אמרה ראש הממשלה (גולדה מאיר), שאם יארע אסון הפילוג בין הדת והמדינה, יהיו אשמים בכך החרדים מחוגי ה'אגודה' יותר מן החילוניים. לדאבוני, זו המציאות, הללו שבחרדיותם הצרה נעצרה האמונה, דוחפים לפלגנות, מעכבים שיבתם של יהודים לתורה ומצוות.

"ברב שיח שנערך בביתי לפני שנים מעטות טען פרופסור אחד (בר הלל), מן החילוניים, שהחלטות הכנסת בענייני דת הן כפייה של מיעוט על הרוב הלא דתי. השבתי לו, שאומנם החלטות אלה נתקבלו על סמך הסכמים קואליציוניים, אך ביסודן קיימת האחריות המשותפת לקיומנו כעם. רוב חברי הכנסת סבורים, כדעת בוחריהם, שעקירת חוקי התורה בענייני אישות תפלג את עם ישראל, תלבה מחלוקת חמורה ותזעזע את אושיות חיינו. חוק האישות אינו כפייה אלא צורך חיים…"

דברים אלו שנאמרו לפני כארבעים עד ארבעים וחמש שנה, יפים בעיקרון גם לימינו, ובמיוחד החילוק העקרוני בין כפייה לחקיקה מקובלת.

חקיקה – בהסכמת המסורתיים

חקיקה שמבטאת הסכמה רחבה של נציגי רוב הציבור, ופגיעתה במיעוט שאינו מסכים לה אינה חמורה, היא הדרך הנאותה להסדרת סדרי החברה בכל התחומים ובכללם ביחסי דת ומדינה. אבל חקיקה שנקבעת בלחצים שאינם מבטאים הסכמה רחבה, או שיש בהם הסכמה רחבה אבל יש בה פגיעה חמורה במיעוט, ומאידך הרוב לא ייפגע מאוד אם לא תיחקק, נחשבת ככפייה והתערבות בחיי היחידים והקבוצות שאינן חפצות בכך.

כדי למצוא את האיזון הנכון, חובה שנציגי המסורתיים יהיו שותפים מלאים בכל תהליכי החקיקה הללו. ואם היה אפשר עדיף שהם אפילו יהיו היוזמים של החקיקה שנועדה לבטא את צביון השבת במדינת ישראל.

העברת חוק המרכולים

למעשה גם נציגי הציבור החרדי הבינו שאי אפשר להנחיל את השבת בכפייה, ולכן חוק המרכולים שחוקקו מלא חורים ופרצות כדי לעמעם את הכפייה שבו, אבל הוא מותיר רושם של כפייה שמעורר התנגדות קשה. בפועל חברי הכנסת הדתיים היו חייבים לתמוך בו, הן כדי לשמור על הממשלה והן מפני שבסופו של דבר הם צריכים לתמוך בשמירת השבת.

תמיכה בעסקים של שומרי שבת

במצב הנוכחי שבו עסקים רבים נפתחים בשבת בתחום המסחר והבילוי, מצב העסקים של שומרי השבת נעשה קשה, התחרות הלא הוגנת שנוצרת מולם עלולה למוטט אותם כלכלית. לכן מוטלת חובה מוסרית על מוקירי השבת, להעדיף לקנות בעסקים של שומרי שבת. לשם כך ראוי לפתח אפליקציה נוחה, שתאפשר לכל אדם לדעת איזה עסק שומר שבת ישנו בסביבתו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

רעיון גר תושב – המניעות והשאיפה

חזון התורה הוא שבארץ יגורו, מלבד עם ישראל, רק מי ששותפים לישראל במשימתם להיות אור לגויים • המחלוקת סביב ישיבה בארץ בזמננו, כשמעמד גר תושב אינו נוהג • הדרוזים עונים לתנאים של גר תושב, בניגוד לאלו מבין הערבים שתומכים במחבלים ואינם מכירים בריבונות ישראל • כיום המצווה לגרש בני מיעוט עוינים איננה מעשית • עם זאת, יש ללמוד לעומק את רעיון גר תושב ולשאוף ליישם אותו – כשיתאפשר • כשנעמיק בהיגיון המוסרי של המצווה, היא תשמש מודל לכל המדינות שמתמודדות עם מהגרים

מגורי נוכרים בארץ ישראל

מציאת פתרון עמוק לקיום המצווה ואתגרי הזהות והביטחון של מדינת ישראל, תביא רפואה וברכה למדינות רבות שמתמודדות עם בעיות דומות. המודל של מצוות גר תושב יכול לשמש כלי מוסרי לשמירת זהותן הלאומית, יחד עם יחס הוגן ומכבד למהגרים

החזון הגדול של עם ישראל בארצו הוא שהארץ תהיה מיושבת על ידי עם ישראל, בהר הבית בירושלים יעמוד בית המקדש, כל מערכות החיים הלאומיים יתנהלו על פי הדרכות התורה במוסר וקדושה ועם ישראל יהיה אור לגוים, שיבואו לבקר בארץ ולקבל השראה לתיקון העמים והעולם. וכדברי הנביא: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים, וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות, לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב, ב ד).

כדי להגשים את החזון, צריך שהארץ כולה תהיה מיושבת על ידי ישראל, ורק גויים שחפצים להיות שותפים לחזון הגדול של ישראל, יוכלו להצטרף לעם ישראל במעמד של "גר תושב". אומנם הדרך להגשמת החזון עוד ארוכה, אולם עלינו לחתור כפי מידת האפשר כדי להגשימו.

לפיכך עלינו ללמוד את שני האיסורים שנזכרו בתורה ביחס למגורי נוכרים בארץ ישראל. האחד הוא איסור כללי שמחייב את עם ישראל, שנאמר: "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלוהיהם כי יהיה לך למוקש" (שמות כג, לג). והשני איסור שמכוון לכל יחיד, שלא ימכור קרקע לנוכרי, כדי שלא לתת לו חניה בארץ, שנאמר: "לא תכרות להם ברית ולא תחונם, ולא תתחתן בם… כי יסיר את בנך מאחריי ועבדו אלוהים אחרים" (שם ז, ב-ד).

יש אומרים שאיסורים אלו חלים על גויים שאינם ראויים להיחשב גר תושב; אבל מי שראוי להיחשב גר תושב, היינו שהוא שומר שבע מצוות בני נח מתוך אמונה בה' אלוקי ישראל תוך קבלת הריבונות של עם ישראל בארצו כציווי התורה, יכול לגור בארץ (כסף משנה בפירושו לרמב"ם, מזבח אדמה).

ויש אומרים שכל גוי שלא התקבל בבית דין למעמד של גר תושב, נצטווינו שלא יישב בארצנו ולא ניתן לו חניה בקרקע של ארץ ישראל. ובזמן שאין היובל נוהג, אין לבתי הדין סמכות לקבל גר תושב, וממילא כיום אין היתר להושיב בארץ גויים. טעם דעה זו, שהתורה רצתה להדריכנו להקים בארץ ישראל עם קדוש, וכל זמן שהגוי לא קיבל על עצמו באופן רשמי ומסודר לחיות על פי העקרונות של תורת ישראל, הוא יכול להשפיע לרעה על החברה (כך דעת הרמב"ם לפי המגיד משנה ומנחת חינוך, וכך דעת הריטב"א והנצי"ב).

יחס ההלכה למגורי ערבים במדינת ישראל

בעת הקמת המדינה דנו גדולי הרבנים במעמד הערבים, ובשאלה האם מצווה לפעול לגירושם או לעידוד הגירתם מהארץ. כמה רבנים ובראשם הרב הראשי הרב יצחק הרצוג, התייחסו אל הערבים כמי שבפועל שומרים שבע מצוות בני נח, ומאחר שהם כבר גרים בארץ ומכירים בזכותו של העם היהודי על ארצו, אין מצווה לגרשם. אפשר שגם בעלי הדעה השנייה יסכימו לזה, כי האיסור הוא רק לתת אישור הגירה לארץ למי שלא התקבל כגר תושב בפני בית דין, אבל מי שכבר גר כאן, אם הוא בפועל במדרגה מוסרית של גר תושב, אין צריך לגרשו או לעודד את הגירתו.

במשך עשרות השנים שעברו, התברר שרוב בני העדה הדרוזית מקיימים בפועל את שבע המצוות ומכירים בזכותו של העם היהודי על ארצו, ומסייעים לעם ישראל במלחמתו נגד אויביו, וממילא יש להתייחס אליהם כגרים תושבים.

אולם מנגד, רבים מבין הערבים שמתגוררים בארץ ישראל אינם מקבלים את ריבונותו של עם ישראל על ארצו. בנוסף לכך, רבים מהם אינם מקיימים שבע מצוות בני נח – חלקם בכך שהם משתפים פעולה עם המחבלים שעוברים על "לא תרצח", וחלקם בכך שאינם פועלים להעמידם לדין, כפי המצווה השביעית להעמיד בתי דין (עיין רמב"ם הלכות מלכים ט, יד). נמצא אם כן שרבים מהם אינם נחשבים כגרים תושבים, ומצווה לגרשם מהארץ. וכאשר מסיבות בינלאומיות ומוסריות אין אפשרות לגרשם, לפחות יש לעודד את הגירתם.

בנוסף לשאלה על אילו נוכרים נצטווינו שלא יישבו בארצנו כדי שלא ניגרר אחר אורחותיהם, כאשר מדובר על קבוצה לאומית שעלולה לתבוע ריבונות על הארץ, יש שיקול נוסף שלא יישבו בארצנו, כדי שנוכל לקיים את מצוות יישוב הארץ (במדבר לג, נג נו).

האם אפשר לקיים את ההלכה?

מסיבות רבות איננו יכולים לגרש את הנוכרים שאינם מקבלים שבע מצוות בני נח כפי מצוות התורה.

ראשית, המצווה מחייבת אותנו בזמן שיש בידינו כוח, אבל כאשר יד הגויים תקיפה עלינו, אנו אנוסים מלקיימה (רמב"ם הלכות ע"ז י, ו). וכן מצוות יישוב הארץ אינה דורשת מאיתנו לסמוך על הנס ולהילחם לבדנו נגד כל העולם. מסתבר שכיום, כאשר המדינות החזקות בעולם מתנגדות לכך, ומעמדה הביטחוני והכלכלי של מדינת ישראל תלוי בהן במידה רבה, אנו נחשבים כמי שיד הגויים תקיפה עלינו, ואין בידינו כוח לגרש מהארץ את הערבים שלוחמים נגדנו בגלוי, ובוודאי שאין בידינו כוח לגרש את משפחותיהם ואת האוכלוסייה הערבית שעוינת אותנו.

דרכי שלום

פרט לכך, גם מפני "דרכי שלום" איננו יכולים לגרש את האוכלוסייה הערבית שעוינת אותנו, שכן פעולה זו תפר את השלום המקובל ביחסים בינלאומיים, ומצינו שלעיתים מתבטלים מלקיים מצוות מפני דרכי שלום (גיטין נט, א; רמב"ם מתנות עניים א, ט).

חילול השם וקידוש השם

יתר על כן, בדורות האחרונים, בזכות השפעתה המוסרית של תורת ישראל, זכינו ואומות העולם קיבלו על עצמן חוקים ששומרים על זכויותיהם של מיעוטים, ומפני חילול השם אסור לנו לגרש את הערבים שאינם בגדר גר תושב. כלל הלכתי הוא שלא ייתכן דבר שאסור לבני נח ולישראל יהיה מותר (סנהדרין נט, א), ואם על פי הדינים שהמתוקנות שבאומות העולם קבעו אסור לגרש בני אוכלוסיית מיעוט גם כשהם עוינים, גם עם ישראל צריך להתחשב במידת האפשר בעמדה מוסרית זו, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באמנות בינלאומיות מחייבות.

המצווה לא בטלה

למרות זאת, המצווה הבסיסית כמובן שלא בטלה, וחובה עלינו לחתור למציאת הדרך לקיום מצוות התורה במסגרת התפיסה המוסרית המקובלת כיום. לשם כך עלינו להעמיק בערכים המוסריים באופן שיובן כיצד קיום המצווה יוביל למצב מוסרי צודק ומתוקן לבני העולם כולו, ומתוך כך נמצא את הדרכים המתאימות לקיום המצווה.

יתרון לעמדה הקפיטליסטית

העיקרון של המצווה צריך להשפיע גם על עמדתנו בשאלות חברתיות כלכליות. לדוגמה, יש כיום עמדות שונות ביחס לאחריות המדינה לרווחת תושביה, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה כלכלית תועלתית. הוגי דעות וכלכלנים מתווכחים על כך. העמדה הקפיטליסטית מצמצמת את האחריות של המדינה ומעצימה את האחריות של האדם לעצמו, למשפחתו ולחבריו, ולעומתה העמדה הסוציאליסטית מרחיבה את האחריות של המדינה ומצמצמת את האחריות של האדם לעצמו, למשפחתו ולחבריו. בנוסף לכך, יש מי שמתנים את רוב הזכויות שהמדינה מעניקה בקבלת חובות כדוגמת שירות צבאי, ויש שאינם מתנים זאת.

כאשר זוכרים שעדיף שנוכרים שאינם מקיימים שבע מצוות בני נח יהגרו מהארץ, יש להעדיף את העמדה הקפיטליסטית אשר מתנה את רוב הזכויות בקבלת חובות, כדי שערבים שאינם מוכנים לשרת בצבא יקבלו פחות הטבות מהמדינה, ובכך יקטן התמריץ שלהם להישאר בארץ ויגדל התמריץ להגר למדינות שזהותן מתאימה להם יותר.

קרן קיימת לישראל

כך לגבי הוויכוח על מעמד הקרן הקיימת לישראל. מכיוון שהמדינה מעוכבת מלהעדיף את ההתיישבות היהודית, יש להעצים במידת האפשר את הקרן הקיימת לישראל השייכת לעם היהודי, כדי שתעודד ככל יכולתה התיישבות יהודית.

תוכניות מדיניות צבאיות

אנחנו מקווים לשלום, אבל ייתכן שעוד ניאלץ לעבור מלחמות ומשברים, ואם המטרה של קיום המצווה תעמוד לנגד עינינו, נוכל לפעול לכך שהתוצאה של המלחמות והמשברים תהיה גירוש נוכרים עוינים מארצנו, ועידוד הגירה של אלה שאינם תומכים בזהותה היהודית של מדינת ישראל.

חזון לאומות רבות

מציאת פתרון עמוק לקיום המצווה ולאתגרי הזהות והביטחון של מדינת ישראל תביא רפואה וברכה למדינות רבות שמתמודדות עם בעיות דומות. המודל של מצוות גר תושב יכול לשמש כלי מוסרי לשמירת זהותן הלאומית, יחד עם יחס הוגן ומכבד למהגרים. שני עקרונות צריך לקבל על עצמו גר תושב: האחד הוא הכרה בזהות הלאומית והדתית של בני המקום ונשיאה בעול האתגרים הלאומיים אל מול האויב או מול תרבויות מתחרות, והשני – קבלת שבע מצוות בני נח, הכוללות התנהגות מוסרית תקינה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לחתום על כרטיס אדי החדש

לחתימה – לחץ כאן

עיקרי הסוגיה המורכבת של השתלת איברים • השאלה המרכזית: קביעת רגע המוות – האם מוות מוחי נחשב למוות, אף שהלב פועם • הרבנות הראשית הכריעה להתיר השתלות, אך בצדק התנתה זאת בנוכחות רופא ירא שמיים • הממסד הרפואי שתקף במשך שנים את הרבנות, התנגד להתערבות רבנים ומנע השתלות רבות • בעקבות יוזמת ח"כ שנלר והתרככות בממסד הרפואי, הוסכם שרבנים יאשרו את ההשתלות • רק עכשיו הוכשרו מספיק רבנים להכריע בתחום, ונוסף לכרטיס נוסח בהתאם לדרישת הרבנות • עתה מצווה לחתום על הכרטיס

האם מותר להשתיל איבר ממת בגוף חי

ניגש אליי רופא בכיר ואמר בגילוי לב, שהוא עצמו לא היה סומך על הרופאים בשאלה זו. ראשית, מפני שקשה להגדיר באופן מוחלט מהו מוות מוחי. שנית, כפי שהוא מכיר את המערכת הרפואית, יהיו רופאים שיחתמו על מוות מוחי לפני הזמן

כעיקרון אסור ליטול איבר מגופו של מת מפני שלושה איסורים:
א) אסור ליהנות מגוף המת.
ב) אסור לבזות את המת.
ג) מצווה לקבור את המת, וכל הנוטל ממנו איבר, מאבד את מצוות הקבורה באותו איבר.

לפיכך, יש מי שסובר שאסור להשתיל איבר ממת כדי להציל אדם חי, מפני שהמת פטור מהמצוות, ואין מוטל עליו לוותר על איבר מגופו כדי להציל אדם חי (בניין ציון). אולם דעת רוב הפוסקים, שלצורך הצלת נפשות מותר ליטול איבר מהמת, מפני שפיקוח נפש דוחה את המצוות של כבוד המת וקבורתו (נודע ביהודה, חת"ם סופר ועוד רבים). למעשה, מכיוון שהדבר נוגע להצלת נפשות, כתב הרב גורן זצ"ל שמצווה לנהוג כדעת רוב הפוסקים.

השאלה על מוות מוחי

ישנם חולים שחייהם תלויים בשאלה האם יימצאו בעבורם איברים להשתלה. כיום ניתן לקבל לב וכבד להשתלה מאנשים שנפצעו קשה, שמוחם כולל גזע המוח מת, אבל ליבם עדיין פועם בעזרת מכונת הנשמה. אם הלב היה מפסיק לפעום, הדם והחמצן היו מפסיקים לזרום לאיברים, והם היו מתנוונים ונהרסים, ולא ניתן היה להשתילם; אבל כיוון שמערכת הדם ממשיכה לתפקד, הם נשארים בחיוניותם וראויים להשתלה.

השאלה ההלכתית העקרונית היא מה דינו של אדם שמת מוות מוחי אך ליבו עדיין פועם: אם הוא נחשב חי, הרי שנטילת איבריו היא רצח; ואם הוא נחשב מת, הרי שמצווה על בני משפחתו לתרום את איבריו כדי להציל חיים.

מחלוקת הפוסקים

כעיקרון, מוסכם שהמוות נקבע לפי הנשימה (יומא פה, א; רמב"ם שבת ב, יט; שו"ע או"ח שכט, ד). ומכיוון שהנשימה תלויה במוח, לדעת כמה מגדולי הפוסקים, אדם שמוחו נהרס לחלוטין – כולל גזע המוח שאחראי על הנשימה – ואינו יכול עוד לחזור ולתפקד ולהפעיל את הנשימה באופן עצמאי, נחשב כמת, ומותר ליטול ממנו איברים להשתלה (הרב גורן, הרב ישראלי, וכן העידו בשם הרב פיינשטיין).

לעומתם סוברים כמה מגדולי הפוסקים שכל זמן שהלב פועם האדם נחשב עדיין חי, והנוטל ממנו איברים להשתלה נחשב כרוצח אותו (הרב ולדנברג, הרב ואזנר, הרב אלישיב).

גם הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל אסר, ואף שדעתו הייתה שבאופן עקרוני המוח קובע את המוות, מכל מקום חשש שמא כלי המדידה של הרופאים אינם מדויקים דיים, וייתכן שעל סמך בדיקותיהם יגיעו למסקנה שהמוח מת לחלוטין – בעוד האמת שחלקו עדיין נותר חי.

הכרעת רבותינו

בעת כהונת הרב הגאון אברהם שפירא זצ"ל והרב הגאון מרדכי אליהו זצ"ל כרבנים ראשיים, עלתה בפניהם שאלה זו. יחד עם עמיתם הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל ושאר חברי מועצת הרבנות, נכנסו לעובי הקורה, ובשנת תשמ"ז הכריעו כי המוות נקבע לפי המוח, וממילא מותר ליטול איברים להשתלה ממי שמת מוות מוחי.

אחד המקורות לכך במשנה (אהלות א, ו), לפיה אדם שראשו נכרת נחשב מת, למרות שגופו מפרכס; והתברר שאם יכרתו ראש של בהמה ויחברו אותה למכשירי החייאה, ליבה ימשיך לפעום. מכאן שפעימת הלב לאחר שהמוח מת אינה סימן חיים, אלא כמוה כפרכוס של מת שראשו נכרת.

כדי למנוע כל ספק נקבעו תנאי בקרה קפדניים, שעל ידם אפשר יהיה לוודא בבירור שאכן המוח מת, כולל גזע המוח. כמו כן התנו הרבנים את הסכמתם בכך שאחד משני הרופאים שיקבעו את מות המוח יהיה רופא ירא שמים שנאמן עליהם.

הזהירות בווידוא מות המוח

יש לציין, שעמדת רבותינו לחייב שיתוף רופא ירא שמים בצוות קביעת המוות, לא נבעה מהתעקשות או רצון להתערב בעבודת הרופאים. הדרישה באה מתוך חשש מבוסס, שישנם רופאים שסוברים כי מותר ליטול איברים גם ממי שמוגדר כצמח או גוסס, למרות שמוחו עדיין לא מת באופן מוחלט, וזאת משום שממילא אין יותר סיכוי שיחזור לחיים. אף שעמדה זו נובעת מכוונות טובות, על פי ההלכה היא רצח.

בנוסף לכך, המושג 'מוות מוחי' אינו מוגדר, מפני שמדובר בתהליך הדרגתי של התנוונות שקשה לקבוע בו רגע מסוים שלפניו המוח נחשב חי ואחריו מת, אלא ככל שעובר הזמן התפקוד של תאי גזע המוח הולך ופוחת. היה צורך לקבוע את השלב שבו המוח מפסיק לתפקד באופן מוחלט, באופן שאין עוד שום אפשרות שיפעיל את מערכת הנשימה, אף שעדיין מתרחשת פעילות כל שהיא בתוך תאים מסוימים שבו. וכיוון שהשאלה מורכבת, היה צורך בקביעת מערכת בקרה קפדנית ואמינה.

הפנים המכוערות של הממסד הרפואי

אלא שאז התגלו פניו המכוערים של הממסד הרפואי. במשך שנים טענו אישים מן הממסד הרפואי כלפי הרבנים, שלא אכפת לרבנים מהצלת חיי אדם. בלי להכיר בחומרת העניין, ובקשיי ההכרעה סביב פעולה שהיא ספק רצח ספק הצלת חיים, הטיחו ברבנים שהם מפחדים להכריע הלכה ובינתיים אנשים זקוקים להשתלות מתים. והנה לאחר שהרבנות הכריעה להקל, התברר לפתע שיש ערך יותר חשוב מחיי אדם, והוא כבודו של הממסד הרפואי. אמנם עניין ההשתלות חשוב, אבל לא עד כדי כך שאחד מהרופאים שקובעים את רגע המוות יקבע על ידי הרבנות. ימותו כל הצריכים השתלות, ובלבד שהרבנות לא תהיה שותפה בקביעת רגע המוות. וכך אכן קרה: עשרות אנשים מתו בעקבות התעקשות הממסד הרפואי.

עדות של רופא בכיר

לאחר שלימדתי סוגיה זו בשיעור, ניגש אליי רופא בכיר ואמר בגילוי לב, שהוא עצמו לא היה סומך על הרופאים בשאלה זו. ראשית, מפני שקשה להגדיר באופן מוחלט מהו מוות מוחי. שנית, כפי שהוא מכיר לצערו את המערכת הרפואית, יהיו רופאים שיהיו מוכנים לחתום על מוות מוחי לפני הזמן. רק לאחר שסיפרתי לו שהרבנות דרשה שנציג מטעמה יהיה שותף בקביעת רגע המוות – נחה דעתו.

יוזמת עתניאל שנלר

חבר הכנסת לשעבר עתניאל שנלר. צילום: לשכת לשכת חה"כ cc-by-sa-2.5
חבר הכנסת לשעבר עתניאל שנלר. צילום: לשכת לשכת חה"כ cc-by-sa-2.5

עשרים שנה לאחר מכן נכנס ח"כ עתניאל שנלר לעובי הקורה, ויזם והוביל את חקיקת חוק מוות מוחי נשימתי וחוק השתלת איברים. למרות התנגדותם של רופאים שונים, נקבעו בחוק מדדים רפואיים שתואמים את דרישת הרבנות. כמו כן נקבע שיהיו שותפים בקביעת רגע המוות שני רופאים בכירים שאינם שותפים בשום צורה להשתלת איברים. רופאים אלו לא יטפלו בחולה, ולא ייצגו אינטרס של חולה אחר שזקוק להשתלה. רופאים אלה יעברו השתלמות מיוחדת על ידי ועדה שתוקם לצורך הסמכתם. כמו כן נקבע שתוקם ועדת בקרה רפואית-הלכתית, שתבדוק את כל אישורי המוות המוחי אם נעשו כהלכה וכחוק. בפועל סיפר לי הרב פרופ' אברהם שטינברג, שלאחר בדיקת יותר ממאתיים מקרים התברר שלא היה מקרה של הפרה משמעותית של ההוראות, כך שבפועל לא קרה אפילו מקרה אחד של ניתוק חולה חי ממכשירי ההנשמה לצורך השתלה. ראוי להוקיר את עתניאל שנלר על כך.

המשך ההתעקשות

אולם עדיין דרישת הרבנות לא התמלאה, שכן הממסד הרפואי התעקש שלא לשתף רבנים מומחים בפיקוח על תהליך אישור רגע המוות. במשך הזמן הממסד הרפואי התרכך והואיל להסכים להוסיף בכרטיס התרומה 'אדי' סעיף שיאפשר לדתיים לציין כי התרומה מותנית בהסכמת "איש דת" המקובל על המשפחה. נדמה היה כי הוספת סעיף זה תפתור את הבעיה. אבל בפועל התברר שהיא לא נפתרה, מפני שיותר מתשעים ותשעה אחוזים מ"אנשי הדת" אינם מכירים את המכשירים שאמורים לבדוק את מצב המוח, וממילא אינם יכולים להתיר לנתק אדם ממכשירי ההחייאה, וכך אבדה האפשרות ליטול איברים להשתלה. רק כאשר מצאו דרך להגיע לאחד הרבנים שבקיאים בנושא, נמצאה הדרך להתיר השתלת איברים על פי פסק רבותינו.

על הכרטיס החדש מצווה לחתום

בתקופה האחרונה נמצא הפתרון הסביר. הרבנות הראשית בשיתוף המרכז הלאומי להשתלות הכשירה בתחום זה עשרות רבנים מכל רחבי הארץ, וכן הוכנס בכרטיס 'אדי' הנוסח שמתאים לדרישת הרבנות: "אני מבקש שמשפחתי תתייעץ עם רב שהוכשר והוסמך על ידי הרבנות הראשית ומשרד הבריאות בהיבטים ההלכתיים של תרומת האיברים".

על כרטיס עם סעיף זה מצווה לחתום. וכבר בכך שאדם חותם על כרטיס זה הרי הוא נחשב כמי שהשתתף בהצלת חיים, שכן אמרו חכמים: "חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (ברכות ו, א). יהי רצון שנזכה כולנו לחיים טובים וארוכים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ההפגנות הן השחיתות

החשדות הפעוטים יחסית כלפי ראש הממשלה, שטרם הוכחו, אינם חמורים מספיק כדי להדיח שליחים שהציבור בחר בהם • הדגשת עבירות מסוימות בקרב אנשי ימין, בעוד הן קיימות גם בשמאל, היא עצמה שחיתות • גם אם יימצאו פגמים בממשלה, ביסודה אין היא מושחתת אלא מוסרית ודואגת לחלשים • הפרת רצון הבוחר היא שחיתות • הפגנות שמערערות את השלטון גורמות נזק למיליוני אזרחים שהחליטו לבחור בו • הפגנות שמעלות את הסיכוי לבחירות גורמות נזק לכלכלה ולחברה • הערה בעניין מנהגי ליווי החתן והכלה לחופה

שאלה: מדוע הרבנים אינם מתייצבים לצד המפגינים נגד השחיתות בממשלה ולמען טוהר המידות?

תשובה: כי ההפגנות הללו הן השחיתות! הן מאורגנות על ידי בעלי עניין שהפסידו בבחירות, ועתה הם מנסים לשנות את המדיניות באמצעות הפעלת לחץ על חוקרי המשטרה והפרקליטים, שבאמצעים משפטיים יפילו את הממשלה ויגרמו לבחירות. הם הפסידו בבחירות הפסד מוחץ כי הציבור מאס בדרכם המדינית ובהתנהגותם המתנשאת, ועכשיו הם מנסים להחליף את השלטון על ידי ניצול מחפיר של ערכים לצורך קידום מטרותיהם הפוליטיות.

לגופם של דברים

שורש הוויכוח שלנו עם אנשים תמימים שמשתתפים בהפגנות הללו ממניעים מוסריים, נוגע להערכת אמינותם של כלי התקשורת. מי שחושבים שהתקשורת מדווחת ביושר, משוכנעים שמדובר עתה בשחיתות מיוחדת. אבל גם על פי ההדלפות המגמתיות זו טעות. גם רוב הציבור יודע שהתקשורת מושחתת

מדובר בחשדות בלבד. שום דבר כלפי ראש הממשלה לא הוכח, וכלל ידוע שאין חורצים דין על סמך חשדות. קל וחומר כאשר כל הדיווחים בתקשורת נגועים בהטיה חמורה. גם לפי הפרסומים המוטים, הדברים שעליהם ראש הממשלה נחקר הם מתנות שקיבל במשך שנים רבות והצטברו לסך של כמה מאות אלפי שקלים. לא מדובר על סכומים גדולים בשביל ראש ממשלה, סכומים כאלה הוא יכול לקבל כתשלום תמורת הרצאה אחת או שתיים לאחר שיפרוש. אם ירצה ללכלך ידיו בעסקי נשק, כמו אהוד ברק, יוכל להרוויח עשרות מונים. הדברים שבהם הוא נחשד קשורים להתנהגות קלוקלת, אבל לא כזו שמשחיתה את יסודות השלטון.

בכל המפלגות והממשלות היו מיני שחיתויות. טבעו של עולם שאנשים שיש להם כוח, לפעמים מתפתים להשתמש בו לטובתם, אבל גם לפי החשדות אין מדובר עכשיו בתופעות חריגות.

הפליה היא שחיתות

טוענים נגדנו ה"טהרנים", שהעובדה שגם פוליטיקאים מהשמאל מתנהגים בשחיתות אינה פוטרת אותנו מלתבוע מנציגי הימין להיות נקיי כפיים, ואם לא נהגו כשורה, עלינו להצטרף לאנשי השמאל ולתבוע שייתנו על כך מיד את הדין.

אולם הפליה היא השחיתות החמורה ביותר. כאשר פוליטיקאים ממחנה השמאל נשפטים על ידי התקשורת ומערכת המשפט לקולא, ופוליטיקאים מהימין לחומרא, זו השחיתות החמורה ביותר. היא שגורמת אחר כך לאנשים טובים ממחנה השמאל להאמין שנציגי הימין עומדים לרסק את מערכת המשפט והדמוקרטיה, ואם לא יבלמו אותם בכל האמצעים האפשריים מדינת ישראל תלך לאבדון. הפליה בסיסית זו חוזרת ומזינה את מערכות המשפט, המשטרה והתקשורת, להתייחס בחומרה יתרה לחשדות נגד ראש הממשלה. לאחר שהשחיתויות כביכול של הממשלה הימנית הועלו לראש התורן, כל מי שפועל נגדם נחשב צדיק. כך אנו מוצאים שוטרים שמדליפים מחקירות ומעודדים הפגנות נגד ראש הממשלה, ופרקליטים שרואים לעצמם חובה קדושה לסכל את מדיניות הממשלה. ההשתתפות בהפגנות הללו מחזקת את התשתית של השחיתות המובנית הזאת.

כיוצא בזה, מי שמחרימים את מדינת ישראל על יחסה כלפי הערבים, יוצרים הפליה עמוקה בין השיפוט המחמיר של מדינת ישראל לעומת שאר המדינות שנמצאות בסכסוכים דומים. הפליה נוראה זו היא שעומדת בתשתית השנאה העמוקה לעצם קיומה של מדינת ישראל והעם היהודי.

התקשורת איננה שומרת הסף

התקשורת החילונית טוענת שהיא שומרת הסף המוסרי של הציבור, ועל כן היא תוקפת את נתניהו וממשלתו על שחיתות. אבל אם שומרי סף הם, מדוע אף פעם לא שאלו מדוע נתניהו אינו נאמן למצע מפלגתו, לפתח את יהודה ושומרון למען העם היהודי? מדוע אינו נאמן לבוחריו לחזק את אופייה היהודי של מדינת ישראל, ומדוע נכנע באופן קבוע למערכת המשפט על זרועותיה השונות, בלא לעשות את הנדרש כדי לרסן את כוחה, ולהחזיר את האיזון הנכון בין רשויות השלטון? ההסבר היחיד הוא שתקשורת זו נוטלת חלק בוויכוח הפוליטי, ולא השחיתות בראש סדר היום שלה אלא הפלת ממשלת הימין.

הוויכוח עם הטהרנים

אפשר לומר ששורש הוויכוח שלנו עם אנשים תמימים שמשתתפים בהפגנות הללו ממניעים מוסריים, נוגע להערכת אמינותם של כלי התקשורת. מי שחושבים שהתקשורת מדווחת ביושר, משוכנעים שמדובר עתה בשחיתות מיוחדת. אבל גם על פי ההדלפות המגמתיות זו טעות. גם רוב הציבור יודע שהתקשורת מושחתת, רק 30 אחוזים נותנים בה אמון (לפי המחקר השנתי של פרופ' תמר הרמן). והציבור טועה, התקשורת עוד יותר מושחתת ממה שהוא יודע.

אילו מצב השלטון היה מושחת, כדברי הנביא "שריך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים. יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם" (ישעיהו א, כג), היינו כולנו צריכים לצאת נגד הממשלה. אבל המציאות אחרת לחלוטין. החברה ככלל מוקיעה גניבות ושוחד, וכל מי שנתפס על כך נשפט ונענש. הממשלה עסוקה בניסיון מתמיד לעזור ליתומים ואלמנות, וכל מערכות השלטון משתדלות למנוע את קיפוחם. האם אין בעיות? בוודאי שיש. אבל העמדה העקרונית מוסרית וגם בפועל אין שחיתות ממוסדת.

אם צריך כיום להפגין, אזי יש להפגין נגד המערכת המשפטית שעושקת את הציבור ומנכסת לעצמה סמכויות שלטוניות, עד שכל נציג ציבור שמנסה ליישם את העמדות שעליהן התחייב בפני שולחיו נעצר על ידי המערכת המשפטית, וכל מי שמנסה לרסן את מערכת המשפט נכנס לסכנת עלילות, חקירות וחיסול פוליטי.

הפרת אמון הבוחר – שחיתות

השחיתות החמורה ביותר של אנשי ציבור היא הפרת אמון הבוחרים. עניינים פרטיים שאינם מגיעים לעבירות חמורות במיוחד, צריכים להיות נידונים בנפרד לאחר תקופת השירות הציבורי.

טענת המפגינים שצריך להפיל ממשלה על חשדות מסוימים, היא פגיעה אנושה בציבור שבחר את נציגיו כדי שימלאו את שליחותם במשך ארבע שנים. והפוגע בשליחי הציבור הללו גונב וגוזל את זכויות הציבור להיות מיוצג על ידי נבחריו. למשל, גם הפגיעה בח"כ לשעבר ינון מגל הייתה לא מוצדקת. כי גם אם התנהגותו לא הייתה מתוקנת בכל צדדיה – הוא נבחר כשליח ציבור, ועל התנהגות לא נאותה בתחום אחד שאינו פוגע בשולחיו אסור להפיל אותו. הפלתו אינה פעולת ענישה נגדו אלא נגד שולחיו, שעכשיו עשקו מהם את הייצוג המיוחד שלשמו הוא נבחר. הוא נבחר כדובר רהוט ופעיל של הערכים הלאומיים והיהודיים, ועכשיו הוא חסר.

אין אדם שמתנגד לכך שלאחר שראש הממשלה יסיים את תפקידו, שיעמוד לחקירה ולמשפט צדק, ואם יימצא אשם שיישא במלא עונשו. אבל עכשיו לא הוא נענש אלא הציבור ששלח אותו. ממילא יוצא שכל ההפגנות הללו אינן נגד נתניהו, אלא נגד מיליוני הבוחרים של הממשלה.

אילו היה מדובר בפשע ציבורי של קידום אנשי עסקים על חשבון צורכי המדינה, או בפשע אישי חמור כמו רצח, אונס וכדומה, גם הציבור ששלח אותו אינו מעוניין בשליח כזה. אבל כאשר מדובר בחטאים הקשורים להתנהגות אישית לא תקינה, הם צריכים לעמוד להחלטת הציבור. ירצה יבחר, לא ירצה לא יבחר. ואם יש בהם היבטים פליליים, שיעמוד לדין לאחר שימלא את שליחותו.

גרירה לבחירות מזיקה למדינה

פרט לפגיעה בבוחרי הממשלה, כל מערכת בחירות מכניסה את הציבור למערבולת של סכסוכים ופילוגים, וגם פוגעת במשק בכך שהיא משתקת את התפקוד הרציף של משרדי הממשלה ויוצרת כלכלת בחירות. כאשר כל זה נעשה בגלל חשדות פעוטים ביחס לנזק, שאף הם לא הוכחו, מדובר בפגיעה חמורה מאוד בציבור.

לא זו בלבד אלא שכל ההפגנות הללו מזהמות את תהליכי החקירה, על ידי לחצים אסורים על החוקרים והפרקליטים והשופטים. כך אנו מוצאים את חדרי החקירות דולפים מכל צדדיהם, וקצינים שמעורבים בעידוד הפגנות פוליטיות, ואמון הציבור במשטרה ובמערכת המשפט נפגע. ואף זו פגיעה קשה בציבור.

מנהג השושבינים בחתונה

אחד מהמנהגים היפים בחתונה הוא שהשושבינים, הם המלווים התומכים, מלווים את החתן והכלה בדרכם לחופה, כפי שנוהגים ללוות מלך ומלכה, ושאר הנאספים שרים ורוקדים סביבם. המנהג המקובל הוא שהאבות מלווים את החתן, והאימהות את הכלה.

כך הוא המנהג בארץ ישראל וברוב הקהילות. בתקופה האחרונה משפחות שעלו מאמריקה נוהגות שאביו ואמו של החתן מלווים את החתן, ואביה ואִמה של הכלה מלווים את הכלה. יש רבנים שמקפידים מאוד להמשיך במנהג ארץ ישראל, ויש שאינם מוכנים לערוך חופה ששינו בה ממנהג ארץ ישראל.

אומנם למעשה, אם ההורים מתעקשים על כך, מכיוון שאין בזה איסור, אין למנוע זאת מהם. אבל לכתחילה נכון להמשיך במנהג ארץ ישראל, שהאבות מלווים את החתן והאימהות את הכלה, ויש בזה ביטוי חיובי להתלכדות של שתי המשפחות על ידי חתונת הילדים. כאשר בארץ ישראל יש ויכוח בין שתי המשפחות, יש לנהוג כמנהג המסורתי בארץ, לפיו האבות מלווים את החתן והאימהות את הכלה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ממשיכים להתמודד בחצרות קדשך

הצהרת טראמפ אינה חידוש, אך ההתנגדות אליה מעידה על חשיבותה • בדומה להצהרת בלפור, דווקא הנציגים היהודים בממשלה הזרה אינם מסייעים להצהרה • הרפורמים ניסו לחבל בהכרה בירושלים, כפי שמחקו את ירושלים מהתפילה, ובמקביל באים בדרישות לשנות את המקובל בכותל • מה שנשאר מניצחון החשמונאים הוא שחרור הרוח היהודית מכבליה • גם היום, ההתמודדות מול ממשיכתה של יוון – התרבות הליברלית החילונית – מתרכזת סביב מקום המקדש • האתגר גדול דווקא מפני שאיפתנו לקבל מהעמים ולהשפיע עליהם • דיני חנוכה למתארחים בשבת

הצהרת טראמפ

כמו אז התרבות המנשבת מבחוץ בעלת עוצמה, מאות מיליוני אנשים מוכשרים עוסקים בפיתוחה, מיליארדי אנשים צורכים אותה, ואף רבים מאחינו בית ישראל נגררים אחריה ואינם מבינים את משמעות קדושת המקדש ומקומו. אולם המקדש הוא היסוד לכול. "ושכנתי בתוכם", בתוך המציאות הממשית של ישראל

לפני כשבוע סערו הרוחות בעקבות הצהרת נשיא ארצות הברית טראמפ על ההכרה בירושלים כבירת ישראל. מצד אחד אין בהצהרה זו שום חידוש, שכן זו המציאות מעת הקמת המדינה לפני שבעים שנה, ומאז ירושלים גדלה, התעצמה והתחזקה, והיא מרכז השלטון הישראלי בכל המובנים. משל לאדם שהתחתן לפני שנים ונולדו לו ילדים ונכדים, ועכשיו נזכרים לברכו במזל טוב על חתונתו. מנגד, ההתנגדות העזה להכרזה זו מעידה על חשיבותה, שכן מסיבות שונות, שונאי ישראל לוחצים על כל המדינות שלא להכיר בקשר המיוחד של עם ישראל לארצו ולירושלים עיר קודשו.

לצערנו, נציגי הקהילה היהודית בארצות הברית לא לחצו על הממשל למלא את הבטחתו, אלא הנוצרים אוהבי ישראל באמצעות נציגיהם בקונגרס, בסנאט ובממשל, כדוגמת סגן הנשיא פנס והנציגה באו"ם היילי, גרמו להצהרה. ברכתנו נתונה להם. תמיכתם האיתנה בקיומה של מדינת ישראל וחיזוק עוצמתה מחממת את ליבנו.

מול הצהרת בלפור

כמובן שאין מקום להשוואת הצהרת טראמפ להצהרת בלפור. ראשית, בימי הצהרת בלפור מצבו של העם היהודי היה בשפל, לא היה לו שום מעמד מדיני, צבאי או כלכלי. והנה שר החוץ של בריטניה, שהייתה אז המעצמה המובילה והגדולה בעולם, שעמדה לכבוש את ארץ ישראל, מצהיר כי בריטניה תפעל להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הלורד בלפור אומנם לא היה אז ראש ממשלה, אולם מעמדו היה נכבד מאוד, שכן בקדנציה הקודמת הוא כיהן כראש הממשלה והשפעתו הייתה עצומה. מתוך אמונתו הדתית העמוקה הוא ראה לעצמו חובה וזכות למלא את השליחות ההיסטורית הנשגבה, להגשים את חזון הנביאים ולסייע לעם היהודי לשוב לעצמאותו במולדתו המקודשת.

לצערנו, כמו הרפורמים כיום, גם אז השר היהודי בממשלת בריטניה התנגד להכרה בזכות העם היהודי על ארצו, ויחד איתו שונאי ישראל חיבלו בהצהרה והחלישו אותה: במקום שתנוסח כהחלטת ממשלת הוד מלכותו ותופנה לתנועה הציונית כפי שתוכנן מתחילה, היא נכתבה כהצהרה של הלורד בלפור ונמסרה במכתב אישי ללורד רוטשילד. ועדיין היה להצהרה משקל עצום, והיא הייתה הבסיס להחלטת חבר הלאומים בסן רמו אודות הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, והעדפת זכותו הלאומית של העם היהודי בארץ ישראל על פני זכויות הערבים ושאר הגויים שגרו אז בארץ, שהובטחו להם רק זכויות דתיות ואזרחיות אבל לא לאומיות.

התנגדות הרפורמים

לצערנו הרפורמים, שביקשו לחבל בהכרזת טראמפ אודות ירושלים מתוך שנאתם לטראמפ וללאומיות היהודית, הם אלה שכמה דורות לפני כן הוציאו את ארץ ישראל וירושלים מנוסח התפילה, והם שרוצים עכשיו שמדינת ישראל תכיר בהם כזרם דתי יהודי שווה ערך למסורת היהודית מדורי דורות, והם אלה שרוצים לשנות את המנהגים המקובלים והאהובים בכותל המערבי שנכבש על ידי מדינת ישראל בניגוד לעמדתם. וכשלא מקבלים את עמדתם, הם מעוררים שנאה ומשמיצים את מדינת ישראל ונאמני המסורת בכל העולם. עושים מעשה זמרי בהתבוללות וחבלה בכל דבר לאומי, ומבקשים שכר כפנחס שהוא נציג הקודש מדורי דורות. כמה צער וכאב יש לנו מהפגיעות שאחינו הרפורמים פוצעים בנו. אנחנו רוצים לחבקם כאחים אהובים, ולקבלם כאן כשותפים מלאים בתחיית האומה, והם דוקרים ומחבלים.


ניצחון החנוכה

ימי חנוכה הם ימי הניצחון של היהדות על ההתייוונות. כל העמים שמסביב נעשו הלניסטים, יהודים מתייוונים שיתפו פעולה עם השלטון הזר כדי לכוף את ישראל לעבוד עבודה זרה. אולם נאמני התורה דבקו באמונתם, ובמסירות נפש הניפו את נס המרד אל מול התרבות השלטת. בתהליך קשה ומיוסר הצליחו לשחרר את בית המקדש ולהחזיר את עבודת הקורבנות לקדמותה.

רוח היהדות מול היווניות

אומנם מבחינה גיאופוליטית היוונים ואחריהם הרומאים עוד נותרו שליטים מבחינה מדינית ותרבותית, ובעקבות זאת גם שלטון בית חשמונאי הכזיב, ונינו של מתתיהו הכהן, ינאי המלך וצאצאיו, נמשכו בעצמם אחר המתייוונים. אולם בימי ההוד הנוראים שבהם שוחרר המקדש והתרחש נס חנוכה – הרוח היהודית השתחררה מכבליה וקבעה את מקומה בבתי המדרש של תורה שבעל פה, ומכוח זה אנו חיים וקיימים עד היום הזה. לא זו בלבד, אלא שבתהליך מפותל, הרוח היהודית פוררה את היווניות והפכה אותה לכלי לגילוי ערכים שניטלו מהיהדות.

היהדות יכולה להסתדר עם היווניות, מפני שהיהדות מבטאת את התכנים הפנימיים, המוסריים, ואין לה בעיה להשתמש בחוכמה היוונית ככלי מפואר לגילוי והרחבת הרעיונות הפנימיים. אולם היווניות לא יכולה להישאר כתפיסה שלטת כל זמן שיש יהדות בעולם. שכן היהדות נוגעת בשאלות של הנשמה, וליווניות אין תשובה על כך. לכן ניסו היוונים לבולל את ישראל בגזרותיהם. וכל זמן שישראל דבקים באמונתם ובתורתם, מובטח להם שינצחו, כי הם באים ממקום עמוק וגבוה יותר, ממקור הנצח.

בזמן הזה – הר הבית

כאז כן היום, הרוח היהודית שחותרת לתיקון העולם על ידי גילוי הקדושה שנותנת משמעות מוסרית נצחית לכל המסגרות האנושיות והלאומיות, נמצאת במאבק עמוק מול העמדה הליברלית הדמוקרטית החילונית, ממשיכתה של היווניות, ששואפת לסדר את העולם על ידי שוויון חיצוני ששולל את גילוי הקדושה בסדרי החיים הלאומיים והציבוריים.

ושוב חוזר המאבק להתרחש על הר הבית מקום המקדש, שמבטא את גילוי ערכי הקדושה בתוך המציאות הממשית. וכמו אז התרבות המנשבת מבחוץ בעלת עוצמה רבה, מאות מיליוני אנשים מוכשרים עוסקים בפיתוחה, מיליארדי אנשים צורכים אותה, ואף רבים מאחינו בית ישראל נגררים אחריה ואינם מבינים את משמעות קדושת המקדש ומקומו.

אולם המקדש הוא היסוד לכול. "ושכנתי בתוכם", בתוך המציאות הממשית של ישראל למרות כל הסיבוכים. וכך אנו לומדים מחג החנוכה, שמכל ניצחונות החשמונאים והישגיהם הרבים, לא נותר לדורות דבר זולת ימי החנוכה שבהם אנו חוגגים את טיהור המקדש והחזרת עבודת הקודש שבו. ורק מפני שהחשמונאים ידעו זאת, ולמרות כל חטאיהם נותרו קשורים תמיד למקדש, נמשכה מלכותם. אפילו הורדוס הרשע פעל לביצור המקדש ופארו, ולכן גם תקופת מלכותו נכללה בחשבון מאתיים השנים שחזרה בהן מלכות לישראל בזכות ימי החנוכה (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה ג, א).

מסירות נפש על האמונה

ההתמודדות קשה ומסובכת. אילו היינו צריכים להתעלם מכל העולם שסביבנו, ובזכות כך היה הקב"ה מסייע לנו בדרך נס, היה יחסית קל. אולם עלינו לתקן עולם במלכות ש די, להיות מחוברים אל העמים כלב שבאיברים, ללמוד את דרכיהם ותרבותם כדי לתת לכל עם ולשון את מקומו החשוב והמכובד.

הקושי הגדול הוא ליצור את האיזון הנכון בין הנטייה להתכנסות אל הייחודיות הישראלית, אל התורה שניתנה לישראל בלבד – "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום", ובין הנטייה הנגדית להיפגש עם התרבויות השונות, לקבל מהן חוכמה, מדע וכלים אומנותיים, ולהשפיע עליהן מן האור הפנימי – "ספרו בגוים כבודו בכל העמים נפלאותיו" (תהלים צו, ג).

כשלא מצליחים לדייק בשמירת הקו התורני הטהור, מתנגשים ומסתבכים. אך למרות הכול, כל זמן שישראל מוכנים למסור את נפשם על אמונתם ותורתם מבלי לוותר על החוכמה והמוסר הטבעי שיש בתרבויות העמים, שצמחו מצלם אלוקים שבאדם ובהשראה מערכי תורתנו שהתגלגלו לתרבויות ואמונות שונות, כל זמן שנשארים ניצבים על המסלול הישר הזה – דרכנו סלולה להצלחה. אומנם גם אם לא נגדיר כראוי את האתגר שלפנינו, ערכי הקודש ינצחו, אלא שהתהליך יהיה כרוך בייסורים שלא יותירו לנו ברירה מלבד לדבוק בערכי הקודש.

הדבק באמונה – עמדתו תתקבל

מי שקובע עצמו באמונה ולא זז ממנה, סופו שאויביו נופלים תחתיו והכול מקבלים את עמדתו. וכפי שהיה אצל יוסף, שאף כי נמכר לעבד לא שמע לפיתוי אדוניתו – "ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה" (בראשית לט, י), ולבסוף "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו וייתן אותה על יד יוסף… ונתון אותו על כל ארץ מצרים" (שם, מב מג), ולא זו בלבד אלא שאסנת בתה של אדוניתו ניתנה לו לאישה.


נרות חנוכה למתארחים בשבת

משפחה שמתארחת בשבת, מכיוון שהם גם ישנים במקום שמתארחים, ביתם באותה שבת הוא בית המארח. למנהג יוצאי ספרד שמדליקים רק חנוכייה אחת בבית, המתארחים ייתנו פרוטה למארח כדי שיהיו שותפים בנרותיו, ישמעו את ברכותיו ויראו את הנרות ובכך ייצאו ידי חובתם. ובדיעבד גם אם לא ייתנו פרוטה ייצאו ידי חובה, הואיל והם סמוכים על שולחן המארחים, והדלקת בעל הבית מועילה לכל האורחים. ולמנהג יוצאי אשכנז, שכל אדם מדליק חנוכייה, גם האורחים ידליקו נרות בברכה.

ואם הם ישנים בדירה נפרדת, לכל המנהגים ידליקו נרות בברכה בדירת האירוח.

היכן ידליקו במוצאי שבת

אם הם מתכוונים לחזור במהרה לביתם, מוטב שידליקו נרות בביתם. ואם הם מתכוונים לחזור מאוחר, בשעה שכבר לא ילכו אנשים ברחוב, עדיף שייצאו ידי חובת המצווה בבית מארחיהם, כפי שיצאו בערב שבת.

ואם הם אינם חוזרים במהירות אבל גם לא מאוחר, הם רשאים להחליט היכן להדליק את נרותיהם, כי מצד היום הקודם מקומם עדיין בבית מארחיהם, ומצד היום הבא מקומם בביתם, לפיכך מותר להם לבחור את מקום הדלקתם (פנה"ל זמנים יג, י).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מתי והיכן להדליק בזמננו

גם בימינו רצוי להדליק בצאת הכוכבים, ורצוי במיוחד להקדיש את הזמן שלאחר מכן ללימוד ולהתכנסות בענייני היום • מי שקשה לו לחזור מוקדם יכול להדליק כשישוב לביתו, ויברך רק אם יש מי שיראה את הנרות • במקרה שאחד מבני הזוג אינו בבית, ברוב המקרים עדיף להמתין לו • אפשר להקל ולהדליק באירועים ציבוריים, בפרט בנוכחות אנשים שאינם תורה ומצוות • למי שמתגורר בבניין עדיף להדליק בחלון, גם אם הוא בקומה גבוהה • הדלקה מחוץ לפתח בתא זכוכית – מהודרת, אך לא חובה

זמן הדלקת נרות חנוכה

בהתאספות ציבורית, הרוצה לסמוך על הסוברים שאפשר להדליק בברכה רשאי. וכן ראוי לנהוג לכתחילה כאשר יש שם אנשים שאינם מדקדקים במצוות. במקרה כזה עדיף לכבד חילוני בהדלקת הנרות, שעל ידי כך יהיה ניכר שהמצוות שייכות לכל ישראל, דתיים וחילונים כאחד

מצווה להדליק את הנרות בזמן שבו יתפרסם הנס ביותר. בעבר לא הייתה תאורת רחוב בלילה, ואנשים חזרו לביתם עם ערב. לפיכך אמרו חכמים שזמנה של הדלקת הנרות "משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק" (שבת כא, ב).

אף שכיום יש לנו תאורת חשמל, וזמן סיום העבודה וחזרת האנשים לביתם מאוחר יותר מצאת הכוכבים, לכתחילה יש להשתדל לסיים את העבודה מוקדם כדי להדליק נרות בזמן שקבעו חכמים – בצאת הכוכבים.

ומה טוב להקדים לחזור בימי החנוכה הביתה לפני חמש, ולאחר הדלקת הנרות להרבות בלימוד התורה וכינוסים משפחתיים שבהם יעסקו בזיכרון הנס ובייעודו של עם ישראל.

ערבית והדלקת נרות

הנוהגים להתפלל ערבית בצאת הכוכבים, יקדימו את תפילת ערבית להדלקת הנרות, ויזדרזו לחזור לביתם להדליק נרות.

אבל מי שרגיל להתפלל מעריב מאוחר יותר, עדיף שידליק נרות בצאת הכוכבים ויתפלל ערבית בשעה שהוא רגיל, וכך יוכל להדליק נרות בזמן המהודר ביותר, בצאת הכוכבים.

אומנם יקפיד שלא לאכול ארוחת ערב לפני כן. ואם יש חשש שבעקבות מסיבה לאחר הדלקת נרות ישכח להתפלל מעריב, עדיף שיתפלל בצאת הכוכבים וידליק נרות לאחר מעריב (פנה"ל זמנים יב, יג; יג, ד).

ביטול שיעור קבוע

במקום שמתקיים שיעור תורה קבוע אחר תפילת ערבית, ואם ילכו להדליק נרות אחר תפילת ערבית הלימוד יתבטל, עדיף שיקיימו את השיעור ואח"כ ידליקו נרות, שמצוות לימוד התורה עדיפה על הדלקת נרות בזמן המהודר (פנה"ל זמנים יב, יג; יג, 13).

החוזרים מאוחר מהעבודה

מי שקשה לו לחזור לביתו בצאת הכוכבים, רשאי להדליק נרות בברכה לאחר שיחזור מעבודתו, שגם בעבר לדעת רוב הפוסקים אפשר היה בדיעבד לקיים את המצווה כל הלילה, קל וחומר היום שרבים רגילים לחזור לביתם לאחר צאת הכוכבים.

אומנם על המאחר להשתדל להקדים עד כמה שאפשר את הדלקת הנרות, ולכל המאוחר ידליק עד תשע, כי עד אז גם המאחרים רגילים לחזור לביתם מעבודתם. רק בשעת הדחק אפשר להדליק כל הלילה, ולברך אפשר רק בתנאי שיהיה לפחות עוד אדם אחד בבית או ברחוב שיראה את הנרות (שם יג, ח, 12).

המאחר צריך להקפיד שלא לאכול אכילת קבע עד שידליק נרות (שם יב, יג).

המתנה לבן הזוג

במשפחות רבות מתעוררת שאלה: כיצד ראוי לנהוג כאשר אחד מבני הזוג אינו יכול לחזור מהעבודה בצאת הכוכבים – האם עדיף שבן זוגו ידליק נרות בצאת הכוכבים, או שעדיף שימתין לו עד שיחזור?

לכאורה על פי שורת ההלכה, עדיף שבן הזוג שנמצא בבית ידליק נרות בצאת הכוכבים, ויפטור בזה את בן זוגו. אולם בפועל, ברוב המקרים עדיף להמתין עד לחזרת בן הזוג. שכן אם בן הזוג המאחר לא ישמע את ברכות הנרות במקום אחר יש להמתין לו. וכן כאשר יש חשש שהוא ייפגע מכך שמקיימים את המצווה בלעדיו, או שהקשר שלו למצווה ייפגע, יש להמתין עד שיחזור.

אם ירצו, יוכלו לסכם שבן הזוג שנמצא בבית ידליק נרות בזמן בברכה, וכשהמאחר יחזור, ידליק גם הוא נרות בברכה (שם יב, ד, 2).

המתנה לבנים ולבנות

למנהג ספרדים, לפיו רק אחד מבני המשפחה מדליק נרות עבור כל בני הבית, על פי אותם השיקולים לעיל לפיהם ממתינים לבן הזוג – ממתינים גם לכל אחד מבני המשפחה.

אומנם אם המאחר יגיע לאחר תשע בערב, עדיף שלא להמתין לו ולהדליק לפני כן, והמאחר יקפיד להשתתף בהדלקת נרות ולשמוע את הברכות במקום שבו הוא נמצא. ואם אינו יכול, ואין מדובר באירוע חד פעמי, מוטב שינהג כמנהג אשכנז ויכוון שלא לצאת בהדלקת המשפחה, וכשיגיע לבית ידליק נרות בעצמו בברכה.

לפי מנהג אשכנז, אין ממתינים לבן או לבת המאחרים, וכאשר הם יגיעו ידליקו נרות לעצמם בברכה.

האם ילדים מדליקים (לספרדים)

מנהג ספרדים שרק גדול הבית מדליק נרות חנוכה, ואם הילדים משתוקקים להדליק גם הם חנוכיה, מותר להם להדליק נרות בלא ברכה. ומי שילדיו מאוד רוצים לברך, או שהוא מאוד רוצה שגם הם יברכו, יכול לסמוך על מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל שהתיר לילדים עד גיל בר מצווה להדליק נרות בברכה.

לדעת הרב שלום משאש זצ"ל, גם בנים שעברו גיל בר מצווה רשאים לכוון שלא לצאת בהדלקת אביהם, ולהדליק בברכה (ילקוט שמש או"ח קצב). בשעת הצורך הרוצה לסמוך עליו רשאי.

הדלקה במסיבות ואירועים ציבוריים

רבים נוהגים להדר בפרסום הנס ולהדליק חנוכייה בכל מקום שמתאספים בו אנשים, כגון בחתונה, בר מצווה, בת מצווה, וכן כאשר מתאספים למסיבת חנוכה או לשמיעת הרצאה.

אולם יש אומרים שאין לברך על הדלקת נרות במסיבות אלו, מפני שרק בבית הכנסת נהגו להדליק נרות בברכה (רש"ז אוירבך והרב אלישיב).

מנגד, יש סוברים שמותר להדליק נרות בברכה בכל מקום של התאספות ציבורית, מפני שטעם המנהג להדליק בבית הכנסת הוא כדי לפרסם את הנס, ועל כן יש להדליק נרות בברכה בכל מקום שיש בו התאספות ציבורית (הרב ישראלי; יביע אומר ח"ז נז, ו). ואם אפשר, טוב שיתפללו שם מעריב, ואז אותו מקום ייחשב במידה מסוימת כבית כנסת, וממילא יוכלו להדליק בו בברכה כמנהג (הרב אליהו).

למעשה, הרוצה לסמוך על הסוברים שאפשר להדליק בברכה רשאי. וכן ראוי לנהוג לכתחילה כאשר יש שם אנשים שאינם מדקדקים במצוות. במקרה כזה עדיף לכבד חילוני בהדלקת הנרות, שעל ידי כך יהיה ניכר שהמצוות שייכות לכל ישראל, דתיים וחילונים כאחד (פנה"ל יב, טו, 18).

מקום ההדלקה בקומה גבוהה

לכתחילה קבעו חכמים להדליק נרות סמוך לפתח הפתוח לרחוב, כדי לפרסם את הנס לעוברים ושבים ברחוב. אלא שישנה מחלוקת היכן הוא מקום הפתח למי שגר בבניין קומות. יש אומרים שבפתח הבניין, אולם אין לנהוג כמותם, מכיוון שיש סוברים שאין יוצאים בזה ידי חובה, שכן המצווה להדליק בסמוך לבית הפרטי.

לפיכך עדיף להדליק נרות בחלון הפונה לרשות הרבים. ואף שיש סוברים שעדיף להדליק בצד שמאל של הפתח הפונה לחדר המדרגות, עדיף להדליק על החלון, כי העיקר הוא פרסום הנס. ואפילו למי שגר בקומה רביעית ומעלה עדיף להדליק שם. אומנם אמרו חכמים שהמדליק במקום גבוה מעל עשרים אמה (9.12 מטר) אינו יוצא ידי חובה, אולם הם דיברו על מי שמדליק את הנרות על עמוד באמצע חצרו. אבל מי שמדליק את הנרות על החלון שבתוך ביתו, כמטר וחצי מרצפת ביתו, בוודאי שיוצא ידי חובתו. ומכיוון שאנשים רגילים להסתכל לחלונות הבתים, על ידי שידליק בחלונו יתפרסם הנס יותר (שם יג, ג).

לנוהגים כמנהג אשכנז, שגם הילדים מדליקים נרות, עדיף שראש המשפחה ידליק על אדן החלון, ואחד הילדים סמוך לפתח הדירה.

מקום ההדלקה בבית פרטי

אמרו חכמים שמקום הדלקת נרות המומלץ הוא סמוך לפתח הבית מבחוץ בצד שמאל של הפתח, שתהיה המזוזה מימין והנרות משמאל, והעובר בפתח יהיה מוקף במצוות (שבת כא, ב). משמע שבעבר לא היה חשש שהרוח תכבה את נרות החנוכה שהדליקו בפתח הבתים, כי הבתים היו בנויים בצפיפות רבה, ולא נשבו רוחות חזקות בין הבתים. אולם כיום, אם ידליקו נרות מחוץ לפתח הבית, הרוח תכבה אותם. הדרך היחידה להדר ולהדליק כפי הדרכת חכמים היא להדליקם בתוך תא זכוכית.

אלא שלא מצינו שחכמים חייבו לקנות תא זכוכית, ולכן הרוצה – רשאי להדליק את הנרות בתוך הבית. ואם ידליק את נרותיו בחלון הפונה לרשות הרבים, יהדר בפרסום הנס כמו המדליק בפתח הבית, אלא שלא יזכה בהידור של הקפת הנכנס לבית במצוות.

בפתח הבית או בחלון

כאשר יש לאדם תא זכוכית והוא יכול להדליק בפתח ביתו מבחוץ, אלא שמקום הפתח אינו נראה מהרחוב, ולעומת זאת אם ידליק על אדן החלון העוברים ושבים יראו אותו – נחלקו הפוסקים היכן עדיף שידליק. ונראה למעשה שיותר מהודר להדליק בחלון, אולם גם למדליק בפתח יש מעלה. כאשר כמה מבני המשפחה מדליקים, כמנהג אשכנז, ידליק אחד בפתח הבית והשני על אדן החלון (פנה"ל יג, ב).

הנרות

כל הנרות כשרים לנרות חנוכה, ובלבד שיוכלו לדלוק לפחות חצי שעה. ואם אנשים רבים רואים מהרחוב את הנרות, עדיף להניח נרות שידלקו שעות רבות, כדי להרבות בפרסום הנס.

הנרות שמדליקים בערב שבת צריכים לדלוק לפחות כשעה ורבע, שהואיל ומדליקים אותם לפני כניסת השבת, צריך שימשיכו לדלוק חצי שעה אחר צאת הכוכבים.

לכתחילה יש לבחור נר שאורו יפה ביותר, כדי לפרסם את הנס. לכן רבים בוחרים להדליק נר שעווה או פראפין שאורם יפה במיוחד. יש אומרים שעדיף להדליק בשמן זית, שאורו יפה והוא מזכיר את נס החנוכה שנעשה בשמן זית (שם יב, 6).

נורות חשמל

לדעת רוב הפוסקים אין יוצאים ידי חובה בנורות חשמל, כי אינן נחשבות כנר. ואמנם לעניין נר שבת, לדעת הרבה פוסקים אפשר לצאת בנורות חשמל; אולם בנרות שבת עיקר המגמה להוסיף אור, ואילו בנרות חנוכה הכוונה להזכיר את הנס שאירע במנורת המקדש, לכן צריך שהנרות יהיו כדוגמת הנרות שבמנורת המקדש (שם יב, ח).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לא מתפטרים, נושאים בעול

האם שרים שומרי מצוות צריכים להתפטר במקרה של חילול שבת באחריות הממשלה • מצוות התוכחה מחייבת לגלות מחאה, אך די בהבעת העמדה מבלי להגיע לעימות • אסור לנהל שותפות עם מחלל שבת ואסור ליהנות מחילול שבת • לאור זאת, העמדה החרדית היא לפרוש מהממשלה ולא לשאת באחריות לחילול השבת • כבר בדיון על הפרדת הקהילות באירופה, רוב גדולי ישראל התנגדו לפרישה ולהתנתקות מהציבור • יש להמשיך להשתתף בהנהגת המדינה, ולהגביר את השיתוף עם הציבור המסורתי כדי לשמור על צביון השבת הציבורית

באחרונה חזרה והתעוררה שאלה כבדה ורצינית: כיצד צריכים שרים דתיים ששותפים בקואליציה להתייחס לחילול שבת שמתבצע על ידי זרוע ממשלתית, כדוגמת רכבת ישראל. האם הם נושאים באחריות לכך ועליהם להתפטר כפי שנהג השבוע השר ליצמן, או שעליהם להשתדל לצמצם אץ חילול השבת אבל אינם צריכים להתפטר?

ההיגיון שבעמדה החרדית

העמדה הרווחת אצל רוב גדולי ישראל היא שהואיל ואנחנו עם אחד, אסור לנו להיפרד. ואם בחוץ לארץ רבים מגדולי ישראל הורו שלא להפריד קהילות, וכפי שכתב הנצי"ב שפירוד זה "קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה", על אחת כמה וכמה במדינת העם היהודי שבארץ ישראל

האחריות של כל שר למכלול פעילותה של הממשלה הופכת אותו לשותף בכל פעילות שמתבצעת בשם הממשלה. ואזי כאשר חברה ממשלתית כרכבת ישראל מחללת שבת, נעשים כל חברי הממשלה שותפים בעבירה, וכל שר שומר מצוות צריך להתפטר. זו הסיבה שבמשך שנים רבות נציגי המפלגות החרדיות שהיו שותפים בקואליציה נמנעו מלהתמנות לשרים. כי חברי הכנסת שתומכים בקואליציה עושים זאת על פי שקלול הרווח וההפסד שבתמיכה זו, אולם החוק המחייב את השרים להיות שותפים באחריות לכל החלטותיה ומעשיה של הממשלה לא חל עליהם. מתוך הבנת הערך והתועלת שבניהול משרד ממשלתי, הסכימו להתמנות לסגני שרים שמנהלים בפועל משרד ממשלתי, אולם אינם שותפים באחריות המשותפת לשרים מפני שאין להם זכות הצבעה בממשלה. רק בעקבות החלטת בג"ץ הוכרח ליצמן להתמנות כשר, ועכשיו כאשר בשם הממשלה מחללים שבת בפרהסיה, הוא נאלץ להתפטר.

זו העמדה החרדית במיטבה, והיא ראויה להערכה, במיוחד כאשר שר מצליח כיעקב ליצמן מוכן לוותר על מעמדו בגלל העיקרון המקודש.

אומנם העמדה הרווחת בבית מדרשנו שונה. לפני שנברר אותה נסכם בקצרה כמה סוגיות הלכתיות שקשורות לעניין.

חובת המחאה ואיסור ההשתתפות בעבירה

מכלל מצוות ואהבת לרעך כמוך והערבות ההדדית, נגזרת גם מצוות התוכחה לאחינו בני ישראל שעוברים עבירה כדי שלא ייפלו בחטאם. שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא… ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז-יח).

כאשר יש סיכוי שההוכחה תשפיע – מי שנמנע מלהוכיח נחשב כשותף בחטא (שבת נד, ב). אומנם גם כאשר אין סיכוי שההוכחה תשפיע, חובה על האדם להוכיח, כדי להביע מחאה נגד האיסור. ודי בכך שעמדתו השוללת את החטא תהיה ידועה. ואם עמדתו אינה ידועה, די בהבעת מחאה אחת בלא להגיע על ידה לשום עימות, שכן אמרו חכמים (יבמות סה, ב): "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (רמ"א או"ח תרח, ב; מ"ב ט).

מצוות התוכחה אינה קיימת כלפי מחללי שבת בפרהסיה, בזדון והתרסה, הואיל והוציאו עצמם מהאחווה הישראלית (באו"ה תרח, ב, "אבל"). אומנם כאשר אפשר, מכיוון שבפועל הם יהודים, מצווה לקרבם לתשובה. אבל לא בסגנון של תוכחה, הואיל ואינם מקבלים את העקרונות הבסיסיים של תורת ישראל, וגם על כגון זה אמרו חכמים שמצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע.

שותפות בעסק מחלל שבת

כאשר אדם שותף במפעל או חנות עם גוי, חובה עליו להשביתם בשבת, ואף אם הגוי ירצה לעבוד מעצמו היהודי חייב למונעו מכך, שאסרו חכמים על יהודי ליהנות ממלאכה שיעשה הגוי בעבורו בשבת. אומנם מותר ליהודי ולגוי לבצע בעת קניית המפעל או החנות הסכם, לפיו הם יהיו שייכים בכל השבתות לגוי, ובכל ימי ראשון ליהודי, ובשאר הימים יהיו שותפים, ומפני החשד יפרסם הסכם זה ברבים (שו"ע או"ח רמה, א ג).

כאשר השותף שמפעיל את המפעל או החנות בשבת הוא יהודי שמחלל שבת, האיסור חמור בהרבה, הואיל והיהודי נעשה שותף באיסור חילול השבת. לכן אין שום היתר למכור לו את החנות או המפעל לשבתות.

איסור הנאה מחילול שבת

כדי לבצר את כבוד השבת ולמנוע מישראל להיות שותפים בעקיפין בחילול שבת, תיקנו חכמים איסור שלא ליהנות ביום השבת ממלאכה שנעשתה בשבת ואפילו אם נעשתה בשגגה. אם נעשתה במזיד, אסור לכל מי שהדבר נעשה בעבורו ליהנות ממנה לעולם. ואם המלאכה נעשתה עבור הציבור, אסור לכלל הציבור ליהנות ממנה לעולם (שו"ע שיח, א; פנה"ל שבת כו, ז).

לכאורה לפי זה, אם פועלים יהודים תיקנו את מסילת הרכבת בשבת, אסור לנסוע על הפסים הללו לעולם. אולם במקרה זה, כאשר נציגי הציבור הדתי ביקשו והתחננו והפצירו ואיימו שלא יעבדו בשבת, ועל אפם וחמתם עבדו בשבת, אין הציבור הדתי אשם בזה שעבדו שם בניגוד לרצונו, ומותר לו לנסוע על המסילות הללו לאחר השבת. על אחת כמה וכמה שנציגי הרכבת טוענים שלא עשו זאת באיסור, הואיל ויש בדבר צד של פיקוח נפש.

חוק השבת במדינת ישראל

ככלל יום השבת נקבע בחוק כיום שבתון במדינת ישראל, שבו העובדים שובתים ממלאכתם. עם זאת נקבע בחוק (משנת תשי"א), שמשרד העבודה יעניק היתרי עבודה בשבת כדי למנוע פגיעה בביטחון המדינה או בכלכלתה או בצרכים חיוניים לציבור.

כלומר גם לשם צרכים שאינם פיקוח נפש, שעל פי ההלכה אסורים בשבת, משרד העבודה מעניק היתרי עבודה. ההיתרים ניתנים במסגרת הנוהג המקובל (סטטוס קוו), כמו למשל הפעלת התחבורה ציבורית בחיפה כפי שפעלה עוד לפני קום המדינה. כמו כן מוענקים היתרי עבודה בעקבות לחצים ציבוריים שונים, כאשר בתחומים שקרובים יותר לציבור הדתי לא נותנים היתרים, ובתחומים שרחוקים יחסית מהציבור הדתי ונחוצים יותר לציבור החילוני ניתנים יותר היתרים, כמו למשל רשות השידור שפועלת בשבת על סמך לחצים ציבוריים שבאו לידי ביטוי בהחלטת בית המשפט החילוני.

קהילות נפרדות או מאוחדות

עמדת הציבור החרדי ביחס לממשלה מבוססת על עמדת הרבנים שיזמו ותמכו בהפרדת הקהילות באירופה, כדי ששומרי המצוות לא יהיו שותפים עם עוברי עבירה. אולם רבים מגדולי ישראל סברו שאסור להפריד את הקהילות, משום שישנו הבדל עקרוני בין אנשים פרטיים שבוחרים עם מי ליצור שותפות, שחובה עליהם להימנע משותפות עם יהודים שיחללו שבת או יעברו עבירות אחרות במסגרת השותפות, לבין מסגרות ציבוריות שהיחידים כלולים בהם בעל כורחם. שתי סיבות לכך:
א) מפני שעובדת חייהם יחד במקום אחד מחייבת אותם לשתף פעולה בכל העניינים המשותפים, כמו סלילת כבישים, הקמת מערכת מים, ביוב, חשמל, מערכת רפואה ומשטרה וכדומה.
ב) מפני עובדת היותנו בני עם אחד, שגם אם ברמה הפרטית הערבות בינינו הופרה ביחס למצוות רבות וחשובות, הערבות הכללית לעולם קיימת. כמו בני משפחה שלעולם נשארים בני משפחה, ואחת הדוגמאות לכך היא שלעולם יהיו חייבים לשבת שבעה זה על זה.

את הסיבה הראשונה אומנם אפשר לבטל אם עוברים לגור באי בודד, ואפשר להקלישה על ידי יצירת קהילה נפרדת. ועדיין ההפרדה חלקית, לעניינים מסוימים, שכן כל העניינים הכוללים את כל הציבור, כתחבורה, מים וביוב, יישארו בידי רוב הציבור. לכל היותר תוכל הקהילה הנפרדת לומר: אנחנו מתערבים רק בתחומים שבהם יש לנו קהילה נפרדת, ובמה שאיננו נפרדים איננו מתערבים, ויעשה הציבור מה שיעשה בלא שום שותפות ואחריות שלנו. זו העמדה החרדית.

לעומת זאת העמדה הרווחת אצל רוב גדולי ישראל היא שהואיל ואנחנו עם אחד, אסור לנו להיפרד, וממילא שתי הסיבות מחייבות אותנו להיות שותפים בנשיאה בעול כל ענייני הציבור.

ואם בחוץ לארץ רבים מגדולי ישראל הורו שלא להפריד קהילות, וכפי שכתב הנצי"ב (משיב דבר א, מד) שפירוד זה "קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה", על אחת כמה וכמה במדינת העם היהודי שבארץ ישראל.

המחאה לפי התועלת

לכאורה ניתן להשיב: אכן מצד השותפות אסור להיפרד, בעל כורחנו אנחנו שותפים מעצם היותנו בני עם אחד ומעצם מקום מגורינו המשותפים, ולכן נשתתף בבחירות; אבל עדיין מצד מצוות המחאה חובה עלינו שלא להשתתף בממשלה.

אולם מצוות המחאה תלויה בתועלת, ולכן כאשר הדברים אינם נשמעים, מצווה שלא לאומרם (יבמות סה, ב). כי המצווה אינה לבצע את המחאה אלא היא נובעת ממצוות "ואהבת לרעך כמוך", ולכן העיקר הוא לדאוג לטובתם של בני עמנו. כיוצא בזה מצינו שקבעו חכמים שלא לצרף עם הארץ לזימון, מתוך מחאה כנגדו (ברכות מז, ב), אולם בימי הראשונים יצאה ההוראה לצרפם לזימון, מפני שאם ירחיקום – יתרחקו יותר (תוס', שו"ע או"ח קצט, ג). הרי שכל המחאה כדי להועיל, כדי שמתוך שלא יצרפום לזימון ישתדלו להתקשר יותר לתורה. אבל אם רואים שאין במחאה זו תועלת אלא נזק, עדיף לצרפם.

המדינות הנכונה לשמירת השבת

לאור זאת, המדיניות הנכונה היא להגביר את שיתוף הפעולה בין הדתיים למסורתיים, שהם הרוב המובהק של הציבור היהודי במדינת ישראל, ולשתפם באחריות על צביון השבת הציבורית במדינת ישראל, כדי ליצור את המסגרת המעניקה כבוד מירבי לקדושת השבת ושמירתה כהלכה.

הכלל הוא שככל שמדובר במסגרת יותר ציבורית וקל וחומר ממלכתית – כך צריך להקפיד יותר על שמירת השבת, וככל שמדובר יותר בחיי הפרט – כך צריך להתערב פחות, שכבר למדנו שמצווה שלא לומר דבר שאינו לא נשמע.

ראוי לציין שהעמדה החרדית התמתנה במשך השנים, ועתה אנחנו רואים שמתוך שותפות בענייני המדינה היא מביעה עמדה נחרצת ומחאה חריפה שמועילה לזירוז ותיקון, כמו שהתפטרותו של השר ליצמן הובילה לתיקוני חקיקה בכיוון הנכון. כלומר, במבט מעמיק יותר אנו מוצאים שההבדלים בין עמדות החרדים והדתיים מצטמצמים לטובה, כאשר החרדים לומדים מהדתיים אחווה ואחריות לכלל ישראל, והדתיים לומדים מהחרדים יותר אומץ ועמידה על עקרונות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד