כל הפוסטים של צוות אתר הר ברכה

ישיבת הר ברכה

מי הם האלילים של ימינו?

האמונה מוטבעת באדם, ולכן מאז ומתמיד הוא חיפש ביטוי לאמונתו • עובדי העבודה הזרה יצרו אלים המזוהים עם רצונותיהם הנמוכים, וכך לא התקדמו ערכית ומוסרית • התורה אסרה כל אמונה שמגבילה ומצמצמת את הא-ל: יש להאמין רק בה' אחד שברא הכול והוא מעבר לכול • גם היום אנשים בוטחים בדברים שנותנים להם עוצמה, כמו כסף וכבוד או אידיאולוגיות מסוימות • אידיאולוגיה שמבליטה ערך אחד ודוחקת את האחרים – סופה להחריב ולהיחרב • הנצרות והאסלאם יכולות להישאר בעולם, ובלבד שיוסרו מהן המרכיבים האליליים

האדם מחפש ביטוי לאמונתו

אמונה גבוהה יותר, שיכולה להעניק לאדם משמעות גדולה יותר לחיים, היא אמונה בערכים או אידיאולוגיות שיהפכו את העולם לטוב ומתוקן יותר, כמו אמונה בערך האהבה, האמת, השוויון, הלאומיות, המדע, הדמוקרטיה, ההומניזם או הפמיניזם. אולם לטווח ארוך גם אמונה זו מכזיבה

תכונת האמונה היא נחלת כל בני האדם. הנשמה בשורשה קשורה לאלוקים ויונקת ממנו את חייה, ועל כן באופן טבעי האדם מאמין שחייו קשורים לנצח, שיש להם ערך גדול, הרבה מעבר לשגרה הסתמית של חייו עלי אדמות. לכן בכל המקומות שבהם היו בני אדם, נמצא שיש להם דת כלשהי.

כלומר, על בסיס האמונה שטבועה באדם, החברות האנושיות השונות יוצרות לעצמן דת שתיתן מסגרת ממשית לאמונתן ותעניק משמעות לחייהן. בדרך כלל מייסדי הדתות תיארו לעצמם את האלים באופן מופשט יחסית, אולם מכיוון שדברים מופשטים קשים לתפיסה, יצרו פסלים ותמונות שיבטאו את הכוחות העליונים באופן מוחשי.

מכיוון שהאלים הללו נוצרו מתודעתם של אנשים שביקשו לתת לאמונה ביטוי בחייהם, הם סימלו את כל הדברים שאותם אנשים העריכו, כמו חיים, פריון, כוח, מלחמה, כסף, אהבה, יופי ועוד. כך נוצר שילוב קטלני בין הרצונות האנוכיים של האדם להשיג הנאות וכבוד לתחושת האמונה שבלבבו. במקום שהאמונה תרומם את האדם, ועל ידי כך תשנה את אופיו לטובה ותשפר את דרכיו כדי שיוסיף טובה וברכה לעולם – באה העבודה הזרה וניסתה להעניק משמעות לעולם כפי שהוא, ובכך חסמה את דרכה של האמונה האמיתית בה' אחד שמחייה את הכול, שמגמתה תיקון עולם בדבר ה'. האמונה אצל עובדי העבודה הזרה הפכה למכשיר שנועד להאדיר את רצונותיו והנאותיו של האדם כפי שהוא, ולסייע לו להגשים את רצונותיו. עובד האלילים אינו רוצה להשתפר במובן המוסרי, הוא רוצה לספק את צרכיו. לשם כך הוא מוכן להקריב קרבנות, ללחוש לחשים, לעשות פעולות מיסטיות שיסייעו לו להתעשר, לנצח את אויביו או להשיג דברים אחרים שהוא רוצה.

מדוע חשבו שהאלילים מועילים?

האם האלילים הועילו? הרי הם עץ ואבן? כיצד אנשים האמינו בהם? אלא שהם נתנו מענה לאמונה. אמנם מענה מזויף, אבל לא הייתה לאנשים אלטרנטיבה שנתנה ביטוי לאמונה המושרשת כל כך בחייו של האדם. ומכיוון שהאדם ביטא את אמונתו כלפי האלילים, אמונה זו העניקה לו ביטחון והעצימה את כוחותיו כדי לעשות את מה שהוא רוצה; שכן לא רק בשם עצמו הוא פועל, אלא גם בשם כוחות גדולים וחזקים ממנו שמצדיקים את שאיפותיו ודרכו.

הכוח המיסטי של האליליות

פרט לכך, רבים מפרשים שכשם שיש בעולם כוחות טבע שהאדם יכול לרתום לצורכו, כך מעליהם יש כוחות רוחניים הקרויים מלאכים ושדים, שמפעילים את כוחות הטבע, והאדם יכול להטותם לצרכיו על ידי פעולות מאגיות. באמת כל הכוחות הרוחניים שמפעילים את כוחות הטבע נבראו על ידי הבורא, ויונקים ממנו את חייהם, אולם עובדי העבודה הזרה בחרו לעצמם כוחות רוחניים מסוימים, התקשרו אליהם והצליחו להפעילם למען עצמם ולזכות בכך להצלחה. אך מכיוון שהם התייחסו אל הכוחות הרוחניים כמנותקים משורשם, כוחות אלו נהפכו בעבורם לכוחות טומאה, שאמנם העניקו להם עוצמה למשך זמן – אך לבסוף הביאו לאובדנם, הואיל וניתקו אותם ממקור החיים.

שלילת האמונות המוגבלות

כאשר חוטאים בעבודה זרה, כלומר מצמצמים את הגילוי האלוקי לפסל מסוים או להגדרה של תמונה מסוימת, הרי שגם האמונה והתודעה נשארות בתחום המוגבל, וממילא לא מצליחים להתרומם באמת אל מעבר לחיים המוגבלים ולא נותנים ביטוי אמיתי לאמונה. מכיוון שמדובר באליל שמוגדר באופן מצומצם, מתעוררות עליו קושיות שהולכות וגוברות, עד שהאדם נאלץ לכפור בו; אולם מכיוון שהוא מחפש אמונה, ינסה למצוא אליל חדש שיאמין בו. ומכיוון שאף הוא אליל, שוב יתאכזב ושוב יכפור. כך האנושות מיטלטלת בין אמונה לכפירה בלי למצוא מנוחה לנפש.

לכן אסרה התורה לעשות פסלים ותמונות לתיאור האמונה. בכלל זה גם אסור להגדיר את אלוקים בשום הגדרה שכלית או ערכית-מוסרית, מפני שכל הגדרה מעצימה ערך אחד על פני האחרים, וממילא אינה מבטאת את אין-סופיותו של הא ל שמעבר לכל גבול והגדרה ערכית. על אמונה מוגדרת מתעוררות קושיות מכל הערכים שאינם כלולים בה, וממילא שוב האדם מוטל אל הטלטלה הקשה שבין אמונה אלילית לכפירה.

רק על ידי שלילה מוחלטת של כל עבודה זרה, יכול האדם להגיע לאמונה בה' אחד שברא את הכול, אבל הוא עצמו מעבר לכל הגדרה. על אמונה טהורה כזו לא מתעוררות קושיות שמובילות לכפירה, והיא מניעה את האדם להתקדמות והתעלות תמידית בדרכי ה', ומאפשרת לעם ישראל לקבל את התורה והמצוות, שבאמצעותן יוכל עם ישראל לדבוק בדרכי ה' ולהוסיף חיים עד לתיקון העולם במלכות שד י.

עבודה זרה בימינו

במשך הזמן, בתהליך הדרגתי, מלחמתו של עם ישראל בעבודת אלילים הועילה, ורבים כבר אינם מאמינים בפסלים; אולם עדיין האמונה בכוחות שונים קיימת, וזו העבודה הזרה של ימינו. ישנם שני סוגים עיקריים של אמונות זרות:

המאמינים בכסף, בכבוד ובתאוות – יש מאמינים שאם יזכו בכסף או בכבוד, או יספקו את תאוותיהם השונות, יזכו לחיים הטובים באמת. אנשים אלו עובדים את אלילי הכסף, התאווה והכבוד וכיוצא בהם. לאמונה אלילית זו יש כוח רב, שכן לטווח הקצר היא מעניקה למאמיניה סיפוק ומרץ לחתור להגשמת חלומם, אולם לבסוף היא מכזיבה. גם אם במשך שנים ירמו את עצמם כאילו הצליחו להגשים את חלומם, בתוך ליבם פנימה הם יודעים שכל ההישגים שהשיגו בעולם הזה הם הבל. שום דבר מהדברים הרגילים שבעולם אינו מעניק ערך אמיתי לחייהם, ולכן גם אינו יכול להעניק להם סיפוק אמיתי. מגילת קהלת שחיבר שלמה המלך מתארת זאת.

המאמינים באידיאולוגיה מסוימת – אמונה גבוהה יותר, שיכולה להעניק לאדם משמעות גדולה יותר לחיים, היא אמונה בערכים או אידיאולוגיות שיהפכו את העולם לטוב ומתוקן יותר, כמו אמונה בערך האהבה, האמת, השוויון, הלאומיות, המדע, הדמוקרטיה, ההומניזם או הפמיניזם. כמו האמונה באלילים, גם אמונות אלו מעניקות למאמיניהן מרץ ואף מסייעות להם להצליח למשך תקופה מוגבלת, מפני שהן מקשרות אותם לערכים אמיתיים שיש להם חשיבות, והפעולה למענם חושפת כוחות חדשים במציאות. אולם לטווח ארוך גם אמונה זו מכזיבה.

כך, למשל, מאמיני הקומוניזם היו בטוחים שבהשלטת הקומוניזם יגאלו את העולם. לשם כך גרמו סבל נורא לאנשים רבים, עד שרבים מהם התפכחו מרוב הייסורים שהעבודה הזרה שלהם הביאה לעולם. וכן מאמיני הדמוקרטיה בטוחים שהשלטת הדמוקרטיה תגאל את העולם, ולשם כך הם מוכנים להקריב קרבנות רבים, עד שלבסוף מרוב ייסורים יתפכחו ויבינו שהדמוקרטיה לבדה היא עבודה זרה שהכזיבה.

וכך כל הערכים השונים, כל זמן שאינם מקושרים לאמונה השלמה בה' הכוללת את כל הערכים – הם מוגבלים ואליליים, וחוסמים את הדרך בפני האמונה השלמה, מפני שהם מציבים אלטרנטיבה שיעבור עוד זמן רב עד שיתברר שתכזיב. חשוב לציין שגם אמונה במנהיג דתי או חברתי מסוים, אפילו אם הוא צדיק, עלולה להיהפך בליבו של המאמין לעבודה זרה.

שילוב שני הדיברות הראשונים

רק השילוב שבין אמונה בה', ובין כפירה בכל עבודה זרה של אמונה, אידיאולוגיה או אישיות מסוימות, מוביל לאמונה השלמה שמקשרת את האדם אל מקור חייו. אמונה שכוללת את כל הערכים כאחד, ומקבלת את הדרכת התורה כיצד לגלותם ולשלבם בהרמוניה, באופן שיביא תיקון וברכה לאדם ולעולם.

הנצרות והאסלאם

בעקבות מתן תורה ופועלם של ישראל בעולם, קמו שתי דתות גדולות שהושפעו במישרין מאמונת ישראל: הנצרות והאסלאם. אולם עדיין יש בהן פשרה עם האליליות, כי עצם הגדרת הא ל כחסד בנצרות, או כדין באסלאם, הוא סוג של אלילות. בנוסף לכך, הנצרות הגשימה את הא ל בדמות אדם, ובכך סטתה מהאחדות הטהורה לשילוש מגושם, שמצר את היקף הערכים האלוקיים. למשל, הוא מגביל את ערך האהבה כך שיבוא לידי ביטוי כלפי שותפים לדרך, אולם כלפי אחרים פעמים רבות יתהפך לאכזריות נוראה. באסלאם יש חיסרון עמוק, שהוא מצמצם את האלוקות להנהגה האלוקית שמתגלה לאדם מלמעלה, והאדם צריך לקבלה בכבוד והכנעה, ולהשליטה על כל הברואים בכוח. הוא אינו רואה את הערך האלוקי הגדול שביצירה האנושית על כל מרכיביה, שהיא כולה גילוי אלוקי שנמשך ומתגלה על ידי האדם שנברא לשם כך בצלם אלוקים.

היחס לדתות השונות

כעיקרון, לפי ההלכה מותר לגויים להקים לעצמם דת שתיתן מסגרת מתאימה לאופיים המיוחד; ובתנאי שתהיה נקייה מאליליות, על ידי שתהיה מחוברת לאמונה הטהורה בה' שמתגלה דרך עם ישראל, ולא תכפה עצמה על אחרים ולא תבטל ערכים אחרים. כלומר, חזון הגאולה אינו תובע את ביטולן של הדתות השונות, אלא את הסרת הרוע האלילי שבהן, שחוסם את גילוי הטוב השלם ומוביל לשתלטנות רצחנית. כמו שנאמר: "והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו, ונשאר גם הוא לאלוקינו" (זכריה ט, ז).

 

מאחורי כל הטיעונים: מאיסה בארץ

מכיוון שהמרגלים לא אהבו את ארץ ישראל, הם מצאו סיבות ריאליות לחשוש מלהיכנס אליה • עד היום, ביסודם של כל השיקולים הרציונליים עומדת אי-הבנת ערכה של הארץ • רבנים אינם נותנים פקודות, אבל הם מחוללים תהליכים אצל שומעיהם, ובזאת אחראים על בניית הזיקה לארץ אצל תלמידיהם • ההנגדה בין ההתיישבות לצורכי עם ישראל היא שקר – יישובי יהודה ושומרון בולמים הקמת מדינת טרור • גילוי הקדושה שבארציות מתאפשר רק בארץ ישראל • ההתנחלויות הן תמונת הניצחון האמיתית של ישראל מול האסלאם

במה חטאו המרגלים

לכאורה קשה, במה חטאו המרגלים? הרי הם נשלחו לתור את הארץ, לראות האם העם היושב בה חזק או רפה, האם יושבי הארץ רבים או מעטים. והנה נוכחו לפי מיטב שיפוטם, שהעם הכנעני שיושב בארץ הוא עם עז, עריו בצורות וגדולות מאוד, ואם עם ישראל ינסה לכבוש את הארץ, הגברים ייפלו בחרב והנשים והטף יימכרו לעבדים. כך המרגלים חשבו, אז מה רוצים מהם? שיראו כיצד עם ישראל צועד אל חורבנו ויחרישו? הלוא הייתה מוטלת עליהם חובה מוסרית להתריע מפני הסכנה. וגם אם המרגלים והעם טעו בשיקול הדעת, האם העונש צריך להיות כל כך חמור? שכולם ימותו במדבר, וכניסתו של עם ישראל לארץ תידחה בארבעים שנה, ואם לא יתקנו את חטא המרגלים ביום זה ייחרבו שני בתי המקדש?

כשלא אוהבים, לא מתאמצים

גם היום, רובם המכריע של האנשים שרוצים לסגת מיהודה ושומרון אינם אוהבים את ארץ ישראל, ואינם מבינים את ערכה, וממילא אינם מרגישים קשר ליהודה ושומרון. גם אם לא היו שום בעיות ביטחוניות ודמוגרפיות, הם לא היו מוכנים להשקיע מאמץ ביישובם

חטאם של המרגלים היה שלא הבינו את ערכה של הארץ ולא אהבו אותה, ולכן לא רצו כל כך להיכנס אליה, וכפי שנאמר: "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו" (תהלים קו, כד). מתוך כך טעו והגזימו בהערכת עוצמתם של הכנענים לעומת ישראל. לכן כאשר יהושע וכלב ניסו להצילם, אמרו תחילה: "טובה הארץ מאוד מאוד". רק לאחר מכן, מתוך ההכרה בערכה של הארץ, הם קראו לעם להתחזק באמונה וביכולתם לנצח את הכנענים (במדבר יד, ז ט).

מי שלא אוהב את הארץ, סולד מהצורך להיאבק עליה וממילא משכנע את עצמו שאין אפשרות לכובשה וליישבה, ומוצא לכך אלף סיבות. אולם הסיבה העיקרית היא שלא אכפת לו מארץ ישראל, וכל הסיבות שלו הן תירוצים. אין אדם שמוכן להשקיע מאמץ למען דבר שהוא לא מעריך. מי שאינו מעריך לימודים גבוהים, לא יוכל למצוא בקרבו את הכוחות לשקוד עד סיומם. מי שלא מעריך את השירות הקרבי, לא ימצא בקרבו תעצומות נפש לעמוד באימונים המפרכים המכשירים אותו להיות לוחם. מי שלא מעריך את חיי המשפחה, לא ימצא בקרבו כוחות לכרות ברית נישואים ולהקים משפחה. כל אלה ימצאו לעצמם אלף סיבות ריאליות מדוע הם אינם יכולים עכשיו ללמוד או להתגייס לצבא או להתחתן, אבל הסיבה האמיתית היא שהם לא רוצים.

אז והיום

גם היום, רובם המכריע של האנשים שרוצים לסגת מיהודה ושומרון אינם אוהבים את ארץ ישראל, ואינם מבינים את ערכה, וממילא אינם מרגישים קשר ליהודה ושומרון. גם אם לא היו שום בעיות ביטחוניות ודמוגרפיות, הם לא היו מוכנים להשקיע מאמץ ביישובם.

השפעת הרבנים

פעמים רבות אנו שומעים אנשים מבחוץ, שחושבים שהרבנים משפיעים על ידי פקודות שהם מנחיתים על הסרים למשמעתם. אולם הם אינם מבינים את העיקר. השפעה אמיתית אינה נובעת מפקודות אלא מלימוד הערכים המכוננים של החיים. כאשר ההורים והרבנים מלמדים את ערכה של ארץ ישראל דרך פרשיות השבוע וההלכות הקשורות למצוות יישוב הארץ, מתחולל תהליך פנימי בקרב הלומדים. הם מתבוננים על המציאות כולה מתוך ערכה של מצוות יישוב הארץ, וממילא רבים מהם עולים להתנחלויות ורבים אחרים תומכים במתנחלים. לפי זה ראוי לרבנים לערוך חשבון נפש, שאם הם רואים שאחוז ניכר מתלמידיהם מתרשלים במצוות יישוב הארץ, כפי הנראה לא זכו לשמוע על ערכה מרבותיהם.

חשיבות העיסוק בשבח הארץ

כדי להשריש בקרב עם ישראל את ערכה של ארץ ישראל, מרבה התורה לספר בשבחה: שעיני ה' אלוקינו בה מראשית השנה ועד אחריתה (דברים יא, יב), שמעיינות יוצאים בה בהר ובבקעה, שלא יחסר כל בה (דברים ח, ז י) וחמש עשרה פעמים התורה חוזרת ואומרת שהיא ארץ זבת חלב ודבש. וכן חז"ל הרבו לספר בשבחה. ללמדנו שבנוסף למצווה ליישב את הארץ, צריך גם לדעת את ערכה, לאהוב אותה ולחבבה. אפילו הרמב"ם בהלכותיו מדגיש את ערך רגש האהבה הכללי כלפי הארץ, וכותב: "גדולי החכמים היו מנשקים על תחומי ארץ ישראל ומנשקים אבניה ומתגלגלים בעפרה, וכן הוא אומר: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" (הלכות מלכים ה, י).

לא שוכחים מהעם, מגנים עליו

לעתים יצר הרע מתעטף בטיעונים צדקניים וטוען: "עם ישראל קודם לארץ ישראל, ואתם המתנחלים שכחתם את עם ישראל". יש אף "צדיקים" שמטיחים במתנחלים: "מה אתם עושים למען עם ישראל?". ועיניהם טחו מראות, שאילולי המתנחלים מזמן הייתה קמה ביהודה ושומרון מדינת טרור, וכל ערי השפלה היו מצויות תחת התקפות, ורבים היו נהרגים ונפצעים רחמנא ליצלן. וכי אפשר לעזור יותר מזה לעם ישראל, הלוא מדובר בהצלת נפשות ממש? רק מפני שזכינו לאהוב את הארץ ולהקים התנחלויות ברחבי יהודה ושומרון, אנו יושבים עדיין במקומות הקדושים הללו, וניצלים מן הסכנות האיומות שבהקמת מדינת טרור ביהודה ושומרון. אולם המספר שלנו ביהודה ושומרון מספיק רק כדי לעמוד בלחץ הנוכחי, ואם יגבר יותר – לא בטוח שיעמוד בזה. עדיין אנחנו זקוקים לעוד רבבות של משפחות, כדי להבטיח את עמידתנו למען עמנו וגאולתנו.

קומו אחים יקרים ועלו להתנחל בהרי יהודה ושומרון, ליישב את השממה ולבנות את הערים החרבות. ובזכות מצווה זו נזכה לבנים ובנות, נכדים ונכדות, כחול הים וכוכבי השמיים. יש עוד הרבה בתים שאפשר למלא, והרבה בתים שאפשר לבנות, וככל שיבואו יותר משפחות, כך ייפתחו יותר אפשרויות להמשיך לבנות.

גילוי האמונה תלוי בארץ ישראל

נמשיך לבאר את ערכה של מצוות יישוב הארץ. אמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (ספרי ראה נג). גם מבחינת ההלכה, זו המצווה היחידה שכדי לקיימה מסכנים נפשות, שכן נצטווינו לכבוש את הארץ, והתורה אינה מצווה לסמוך על הנס (מנחת חינוך תכה, תרד). לא זו בלבד אלא שאמרו חכמים: "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה", "וכל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה" (כתובות קי, ב). לכאורה קשה, מדוע מי שגר בחו"ל נחשב כעובד עבודה זרה?

אלא שחטאה הבסיסי של עבודה זרה, שהיא מחלקת ומפרידה את העולם לתחומים שונים השייכים לכוחות ואלים נפרדים. הפירוד הגדול ביותר שישנו בעולם הוא הפירוד שבין הרוחניות לחומריות, שלעתים נחשב בטעות לפירוד בין הטוב והרע. ומכיוון שבחוץ לארץ יכול היהודי לגלות את הקדושה רק ברוחניות, תוך ניכור מסוים מהטבע, נראה מזה כאילו דבר ה' מתגלה בתחומי הרוח בלבד; ואין פגיעה עמוקה יותר באמונת ישראל, כאשר מצטייר שכאילו כל התחום הגשמי מתקיים בלי השראה אלוקית ואף בניגוד לה. לכן מי שדר בחוץ לארץ, במקום שהאמונה מתגלה בחיי הרוח בלבד, נחשב כמי שעובד עבודה זרה.

לעומת זאת, סגולתה של ארץ ישראל שהיא ארץ הקודש, שניתן לגלות גם בגשמיותה את דבר ה'. ולכן מצווה ליישב את הארץ, לבנות בה בתים ולנטוע עצים. לכן בה מתגלה אמונת ישראל האחדותית.

מצב ישראל בגלות

שאלה: האם אי אפשר לגלות את הקדושה בחיים הארציים בחו"ל?

תשובה: לכאורה כן, אולם בפועל לא. הנה לכאורה טוב היה שיהודים יפתחו את מדעי הפיזיקה והכימיה לטובת האנושות, וכן יפתחו את הבנקאות ויסללו פסי רכבת לרווחת כלל האנשים. זה בדיוק מה שעשו יהודים בגרמניה, והנאצים השתמשו בכספם כדי לממן את ממשלתם וצבאם ולחולל מלחמת רצח עולמית. על פסי הרכבת שהברון הירש סלל, הובילו יהודים כדי לרצוח אותם בגזים שפותחו בעזרת גילויים מדעיים של יהודים. כך גם היה בברית המועצות, ולפני כן בספרד ובכל הארצות. הדברים אמנם מורכבים יותר, אולם ככלל זו קללת הגלות. רק כאשר ישראל מגלים את דבר ה' בארץ, מתגלה האמונה האחדותית בעולם, ומארץ ישראל מתפשטת ברכה וטובה לכל העמים ולכל הארצות.

לאחיי המתנחלים

שוב אנחנו שומעים עצות רעות על ישראל ומחשבות זדון על היישובים. האינטרס של מדינות העולם להסתדר עם מדינות ערב מעוור את עיניהן ומטה את דעתן נגדנו. המאבק היום אינו מוכרע לפי עוצמת כלי הנשק וכמותם, עובדה שיש לנו יותר מאשר לאויבינו, ואף על פי כן לא הצלחנו להכריע אותם. הם דרשו לשחרר אלף מחבלים תמורת חייל אחד – וקיבלו, למרות שישראל הודיעה במשך שנים שלא תיכנע לכך. מבחינתם מי שיגלה יותר אורך רוח ינצח. כי הם מוכנים להמתין עשרות שנים ומאות שנים, ואילו לאורח החיים המערבי אין יכולת התמדה כזאת. לכן בכל המבצעים בעזה ובלבנון, העובדה שהם שרדו נחשבת אצלם כניצחון ומאפשרת להם ליזום עוד ועוד מערכות. הדבר היחיד שמבטא מבחינתם הפסד הוא ההתנחלות והמתנחלים. ההיצמדות היהודית לקרקע היא ההוכחה שהיהודים יותר גיבורים, יותר נחושים, יותר אמיצים ויותר מצליחים. זו תמונת הניצחון היחידה של מדינת ישראל, שמרתיעה אותם באמת. לכן בכל העולם אויבי האסלאם מעריצים את המתנחלים, ומתוך כך את מדינת ישראל שעומדת מאחוריהם. הם מבינים שהמתנחלים הם הביטוי המובהק ביותר לניצחון האמת, הצדק והטוב על האלימות והטרור של המוסלמים.
זו השעה הראויה לעודד ולברך את המתנחלים להתחזק ביישוב הארץ, ולא להירתע מהזדון שמבחוץ ומהחולשה מבית.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

אשמתם של זקני ישראל

החטאים המסופרים בפרשה נעשו בידי הרשעים שבעם, אך הזקנים אשמים שלא מחו בעדם • בעקבות אי-המחאה, החטאים התפשטו בכל העם, וההידרדרות האמונית הגיעה עד לחטא המרגלים • הכניסה לארץ דורשת ערבות ואחריות לאומית, רוחנית וגשמית • מדיני טבילת כלים: כלי שנקנה ממפעל בבעלות יהודית חייב בטבילה גם אם הפועלים אינם יהודים, ולהפך • יהודי וגוי שקונים כלי בשותפות – הכלי פטור מטבילה • כלי שנקנה בידי צה"ל או המשטרה חייב טבילה מכיוון שעבר לבעלות יהודית • גר פטור מטבילת כליו הישנים

מהמדבר לארץ: תקוות ומשבר

עם כל מעלתם, שבעים הזקנים לא השכילו לתקן את החטא, למחות במתאוננים ולסייע למשה בהנהגת העם. זו הערבות שנדרשה מהצדיקים כדי להיכנס לארץ, שבה כל ישראל תלויים זה בזה. אולם הזקנים החדשים נותרו בצדיקותם האישית, ולא הצליחו להתעלות למדרגה כלל-ישראלית

בפרשת בהעלותך החל המסע המחודש לארץ ישראל. המסע הראשון נקטע על ידי חטא העגל; אז הובן שהדרך לארץ המובטחת רצופה מכשולים, ועל עם ישראל להיערך באופן המיטבי כדי שיוכל לעמוד בקשרי המלחמה הצפויים לו עם השונאים מבחוץ, והחמור יותר עם האויב הפנימי – היצר הרע שמטיל ספק באמונה ומטה את הלב לתאוות, במקום להתאמץ להגשים את החזון.

כדי לצלוח את הדרך הקשה, ציווה ה' את משה להעמיד את המשכן במרכז המחנה, לקדש את שבט הלוי ולקבוע את מקומם סביב המשכן כדי שישמרו את משמרת הקודש, לפקוד את כל הגברים יוצאי הצבא איש על מחנהו ואיש על דגלו לקראת כיבוש הארץ ויישובה, לסדר את שנים עשר שבטי ישראל סביב המשכן, וכך כשהמחנה כולו מבטא את החזון הגדול – להתכונן למסע. והנה ענן ה' עלה מעל המחנה, והמסע מתחיל. "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" (במדבר י, לה).

רצה הקב"ה לזרז את כניסתם לארץ והוליכם שלושה ימים במהירות. אולם כבר בחנייה הראשונה החלו הרשעים שבקצה המחנה להתאונן על טורח הדרך, ולא קמו צדיקים כנגדם למחות בהם. וכשאין דין למטה נעשה דין מלמעלה, "וישמע ה' וייחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" (במדבר יא, א).

גם הזקנים נענשו

מי האנשים שנשרפו בקצה המחנה? בפשטות, הרשעים ביותר, אלו שהתאוננו, הם נשרפו. אולם גם בקצה השני, מקרב הצדיקים ביותר, היו אנשים שנענשו. אלו היו זקני העם, שומרי גחלת האמונה במצרים, שכאשר חזר משה ממדיין, ובשליחות ה' ציווה שיבואו איתו אל פרעה לדרוש שישלח את ישראל, מרוב פחד נשמטו להם כל אחד לביתו. במעמד הר סיני נפרע מהם ה', כאשר ציווה שרק משה יעלה להר ואילו הם יישארו עם העם למרגלות ההר (שמות ה, א, ורש"י שם). במקום להבין את חטאם ולקבל את תיקונם בענווה, הזקנים לא נהגו מספיק כבוד בעת מתן תורה, ומתוך אכילה ושתייה הציצו לראות בשכינה והתחייבו מיתה. אלא שלא רצה הקב"ה לערבב את שמחת התורה, והמתין להם עד אירוע המתאוננים. זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלהם לתקן את חטאם: אילו היו דואגים על כבוד שמיים ומוחים במתאוננים, היו מתקנים את חטאם וניצולים. אולם משהתעצלו, נענשו ואכלה בהם אש ה' (שמות כד, י יא ורש"י).

המשך ההתדרדרות

משלא הייתה מחאה של זקני העם, גם האספסוף, הם קלי הדעת, החלו להתאוות לבשר ולהתאונן. שוב לא קמו גדולי ישראל למחות בהם, ובעקבות זאת הצטרפו לתלונות גם רבים מבני ישראל ובכו. הם לכאורה לא פגמו בכבוד שמיים, אולם באמת בכייתם הייתה תלונה קשה ופוגעת. במקום לראות את כל הטוב שעשה להם ה', בכו. "וייחר אף ה' מאוד ובעיני משה רע" (במדבר יא, י).

הניסיון לתקן על ידי שבעים הזקנים

עדיין היה אפשר לתקן. לשם כך ציווה ה' למנות שבעים זקנים, מאותם שוטרים שמסרו עצמם למלקות במצרים. כאשר גזר פרעה להעביד את ישראל בפרך, מינה שוטרים שיכו בישראל כדי להאיץ בהם להשלים את מכסת העבודה שהוטלה עליהם. אולם אותם שוטרים ריחמו על אחיהם ולא נגשו בהם, והיו המצרים מכים את השוטרים, שנאמר: "ויוכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נוגשי פרעה לאמור: מדוע לא כיליתם חוקכם". מכיוון שנשאו בצערם של ישראל והיטו גוום ללקות במקומם, ציווה ה' למשה למנותם לסנהדרין ונאצל מן הרוח אשר על משה עליהם: "ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו" (שמות ה, יד; במדבר יא, טז, ורש"י).

עם כל מעלתם, שבעים הזקנים לא השכילו לתקן את החטא, למחות במתאוננים ולסייע למשה בהנהגת העם. זו הערבות שנדרשה מהצדיקים כדי להיכנס לארץ, שבה כל ישראל תלויים זה בזה. אולם הזקנים החדשים נותרו בצדיקותם האישית, לא הצליחו להתעלות למדרגה כלל-ישראלית, ולכן לא זכו לעוד נבואות.

רק משה עמד בפרץ

העם המשיך להתלונן ולהטיח דברים כלפי מעלה, כאילו אין ביד ה' יכולת להאכילם ולהשביעם. ה' הביא להם להקות שליו להראות כי ידו אינה קצרה, ואותו הבשר שביקשו בתלונה הפך להם לרועץ, שכל המתאווים שהתנפלו על השליו לאוכלו בתאווה – נענשו ומתו על ידו בחרון אף ה'.

אולם החטא היסודי לא תוקן, הצדיקים לא חשו אחריות למחות בחוטאים. הסדקים המשיכו לחדור פנימה אל הקודש עד שאפילו אהרן ומרים דיברו במשה, כאילו הוא נוהג בפרישות יתרה. בלא ספק כוונתם הייתה לטובה, אולם מכיוון שההתאוננות נעשתה רווחת בישראל, אף הם לא חשו כראוי לכבודו של משה רבנו איש האלוקים. ולא היה מי שימחה בהם זולת ה'.

אף שהרשעים נענשו בקצה המחנה, וגם האספסוף ובני ישראל המתאווים נענשו, ואהרן ומרים ננזפו, הצדיקים לא התעוררו לקבל על עצמם שמעתה ואילך יעמדו בפרץ כנגד החוטאים. העם התרגל שבעת משבר מפנים את התלונות כלפי ה' וכלפי משה רבנו, במקום לערוך חשבון נפש שמכוון לתיקון עצמי.

שיא הנפילה – בכייה לדורות

כך נסדק האמון של בני ישראל בה' ובמשה, וביקשו לשלוח מרגלים לפני כניסתם לארץ. וכאשר חזרו המרגלים והוציאו את דיבת הארץ רעה, והביעו את עמדתם כי לא יהיה בכוחו של עם ישראל לכבוש את הארץ, עמד אותו הדור בפני ניסיון חייו. ברגע האחרון עוד ניסו יהושע וכלב למחות במרגלים ולהציל את העם מעצמו. אולם זה היה מאוחר, דבריהם נפלו על אוזניים ערלות. הצדיקים התרגלו שה' יצילם, ומשה רבנו יעמוד לבדו מול הרשעים. וכשהתגובה האלוקית לדברי המרגלים בוששה לבוא, נתמלאו פחד גם הם מפני אתגר הכניסה לארץ, ויחד עם כל העם בכו בלילה ההוא.

בבכייה זו מאסו בארץ חמדה והפנו עורף לאתגר העיקרי שלשמו יצאו ממצרים – לגלות את דבר ה' בארץ, שנאמר: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'" (שמות ו, ח; ושם ג, יז).

אז נגזרה כליה על כל אותו הדור, והכניסה לארץ התאחרה בארבעים שנה, עד שפגרי כולם ייפלו במדבר ובניהם יוכלו להיכנס לארץ. ומכיוון שהיה זה דור דעה שחווה את שעבוד מצרים ואת נס הגאולה ומתן תורה, אותו לילה שבו חטאו, ליל תשעה באב, נעשה ליל בכייה לדורות.

יהי רצון שנזכה לשאת באחריות הלאומית, לעמוד בפרץ, לשקוד על גילוי דבר ה' ביישוב הארץ בגשמיות ורוחניות, ולתקן בכך את החטאים שהובילו לחורבן.

טבילת כלים תלויה בבעלות

שאלה: הקונה כלי אכילה שיוצרו במפעל ששייך ליהודי וכל העובדים בו הם גויים, האם צריך להטבילו?

תשובה: נקדים תחילה שבעת שיהודי קונה או מקבל מגוי כלי מאכל שעשוי ממתכת או זכוכית, מצווה שיטביל אותו במקווה לטהרו, כדוגמת גר שטובל בעת גיורו. אולם הכול הולך אחר הבעלות: אם היהודי הוא בעל המפעל, גם אם כל הפועלים גויים, הכלים אינם צריכים טבילה. ומנגד אם המפעל שייך לגוי, גם אם כל הפועלים יהודים – הכלים צריכים טבילה.

שאלה: האם סוחר בכלי מאכל, שקנה כלים מגוי כדי למוכרם, צריך לטבול את הכלים שקנה?

תשובה: כל עוד כוונתו למוכרם אינו צריך להטבילם, הואיל ובעבורו הם כלים שנועדו לסחורה, אבל יהודי שיקנה אותם ממנו כדי להשתמש בהם, יתחייב להטבילם.

שותפויות של יהודים וגויים

כלי שיהודי וגוי קנו בשותפות מגוי – אינו צריך טבילה, הואיל ולא עבר לגמרי לרשות יהודי. מותר ליהודים לאכול בכלים אלו, כשם שמותר ליהודים לאכול בכלים של גוי, בתנאי שלא אכלו בכלים הללו מאכלי טרף באופן שטעם הטרף נבלע או נדבק בכלי. אם לאחר מכן היהודי יקנה את חלקו של הגוי, יתחייב לטבול את הכלי בברכה.

כלים של צה"ל והמשטרה

כלי אכילה שנקנו על ידי צה"ל, משטרת ישראל ושאר גופים השייכים למדינת ישראל, חייבים בטבילה בברכה. ואף שיש במדינה אזרחים גויים בעלי זכויות אזרח מלאות, מכיוון שככלל מדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית, הכלים חייבים בטבילה.

כלים של גר

שאלה: לפני כשנה זכינו לעבור גיור ולהתקדש ולהצטרף לעם ישראל. לפתע התעוררה לנו שאלה: האם עלינו לטבול את כלי האכילה שלנו?

תשובה: גר אינו צריך לטבול את כליו, מפני שבשעה שהוא טובל ונעשה יהודי, גם הכלים שברשותו נטהרים עמו. אמנם בדורות האחרונים יש שהסתפקו בזה (דרכי תשובה קכ, ד בשם חדרי דעה; מהרש"ג ג, מח), ובעקבותיהם כמה מרבני הדור האחרון כתבו שהגרים חייבים להטביל את כליהם בלי ברכה. אולם הראשונים והאחרונים לא הזכירו הלכה נחוצה זאת, ואם אכן הגרים חייבים לטבול את כליהם – לא ייתכן שהיו שוכחים להזכיר הלכה כזו במסגרת הלכות גיור או טבילת כלים. מוכרחים לאור זאת לומר שכלי הגר אינם צריכים טבילה, הואיל והם נטהרים יחד עמו (וכך כתב בשם משמואל מטות תרעח, בשם אביו האבני נזר; נזר הקודש יו"ד יז; ציץ אליעזר ח, כ; מנחת אשר ג, סו).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מנחה קצרה בעבודה – אפשרית

מכתב מעובד בהיי-טק: אם עובדים אוכלים ומדברים בטלפון, אין סיבה שדווקא על חזרת הש"ץ יוותרו • תשובה: יש הבדל בין הדרגים בעבודה – בדרגים הזוטרים יש זמן, אבל המנהלים והבכירים לחוצים מאוד • ככלל, חזרת הש"ץ בזמננו נתונה במחלוקת • למעשה, יש לאפשר מנחה קצרה לטובת אלו שזמנם קצר, ורצוי לפצל לשני מניינים כשאפשר • בהמשך לנושא השוויון והשוני במשפחה: כיום בתי הדין ממעטים לפעול מול נשים שמסרבות להתגרש • יש למצוא את הדרך לשמור, גם במציאות ימינו, על כוונת ההלכה לטובת המשפחה

תפילה קצרה בעבודה – הייתכן?

יש להעריך את העובדים שבאים להתפלל במניין למרות טרדתם, ואם אחד מהם מבקש לקצר את התפילה, קל וחומר כאשר מדובר באחד הבכירים, יש לשמוע לו כי טרדתו מובנת. ומכיוון שיש לדרך זו של תפילה קצרה מקום חשוב בהלכה, אין לכוף אותו להאריך

בעבר כתבתי תשובה לעובדים במפעל היי-טק שנחלקו כיצד להתפלל מנחה – תפילה רגילה או קצרה. כתבתי שיתפללו מנחה קצרה בלא חזרת הש"ץ.

בעקבות זאת קיבלתי שאלה מאדם יקר: "אני ברוך ה' עובד שמונה שנים בהיי-טק, בחברות שונות. תמיד בעת חתימת החוזה שאלתי את המעסיק האם אוכל להתפלל מנחה בזמן העבודה, שלא על חשבון ההפסקה הניתנת לכל עובד. תמיד נעניתי בחיוב וללא הגבלת זמן. על כן תמוהה מאוד בעיניי טענת העובדים: 'הואיל ואנו באמצע העבודה עלינו לקיים תפילה קצרה'. קשה לי להאמין שעוד כמה דקות של תפילה לא תהיינה מקובלות על המעסיק. אמנם לגבי אמירת קורבנות אולי אפשר להתפלפל לגבי מי שלא רגיל לאומרן.

זאת ועוד: ידוע לכל העובדים בהיי-טק שזמני ההפסקות אינם מוגדרים ולחוצים. לא עובדים כל רגע. לפעמים מדברים על דא ועל הא, לפעמים יוצאים לדבר בטלפון או לא-עלינו לעשן… אם כן, למה ייגרע כוחה של התפילה שרק לה אין זמן? לא תהא כוהנת כפונדקאית?

יתרה מזו, במקומות עבודה שבהם אין מניין, ויש צורך ללכת כמה דקות למקום אחר שבו מתקיים מניין – המעסיקים מתירים ללכת למניין, כפי שמתירים לאלפי עובדי היי-טק ללכת בצהריים כמה דקות למסעדה, ואיש אינו מעלה בדעתו לקצר להם את זמן הסעודה מפני שבזבזו מההפסקה שלהם את דקות ההליכה, הזמנת האוכל וכדומה. העיקר שהפנינה הזאת, ששמה תפילת מנחה, תאיר את כל העבודה כולה ותעלה את כל היום לרמה אחרת.

כל זה כתבתי כתלמיד הדן לפני רבותיו, ומתוך ניסיוני בעבודה. בהזדמנות זו אודה לרב על הדברים הנפלאים שכותב מדי שבוע. אני מקבל מהם הרבה מאוד!"

הבדלי דרגים בעבודה

כדי להסביר את עמדתי, אקדים שהשאלה שמגיעה אליי ממפעלי היי-טק שונים היא בדרך כלל כך: הבכירים והמנהלים לחוצים וטרודים ומעוניינים בתפילה קצרה. העובדים בדרג הביניים, יש שמעדיפים תפילה קצרה ויש שמעדיפים תפילה רגילה. העובדים בדרג הזוטר נוטים להעדיף תפילה רגילה. עובדי הניקיון מעדיפים תפילה עם קורבנות.

שאלתי את עצמי: מה היה קורה אילו עובדי הניקיון היו נעשים מנהלים? האם גם אז היו מעדיפים תפילה עם קורבנות, או שהלחץ היה גובר עליהם והיו מעדיפים לקצר, ואולי להשתמט מהתפילה? ומה היה קורה אילו המנהלים היו נעשים עובדי ניקיון, האם היו מעדיפים תפילה ארוכה ואולי גם קורבנות, כי מה זה משנה אם ינקו עוד חצי שעה או פחות חצי שעה…? בקיצור, קשה להניח שככל שאדם יותר בכיר כך התפילה פחות חשובה לו, אלא יותר נראה שככל שאדם יותר בכיר – האחריות והלחץ המוטלים עליו גוברים, וקשה לו להתפנות למשך זמן רב. ייתכן שבארוחת צהריים יוכל להאריך, כי שם יסיח את דעתו ויירגע, אבל בתפילה הוא מתקשה לכוון, מפני שטרדות העבודה מציפות את מחשבתו.

תוקף חיוב חזרת הש"ץ

ישנה מחלוקת עקרונית: האם כאשר כולם יודעים לקרוא בסידור צריך לומר חזרת הש"ץ, שכן תקנת חזרת הש"ץ נועדה בשביל מי שאינו יודע להתפלל בעצמו? אמנם הרמב"ם כתב בתשובה (פאר הדור קמח) שיש לומר את חזרת הש"ץ, מפני שכאשר מתקנים חכמים תקנה אינם מחלקים בין המקומות, ולכן גם במקום שכולם יודעים לקרוא יאמרו את חזרת הש"ץ. והובאו דבריו להלכה בבית יוסף (קכד, ג). אולם הרמב"ם עצמו פסק (בלאו רנח) למקומות שבהם רבים פטפטו בחזרת הש"ץ, שיתפללו תפילה אחת, ויאמר החזן את התפילה בקול רם; היודעים להתפלל יתפללו עמו בלחש, ושאינם יודעים להתפלל יצאו בשמיעתם, "ותימנע אריכות החזרה ויוסר חילול השם שנתפשט בין הגויים, והוא שהיהודים רוקקים וכחים ומסיחין בתוך תפלתם".

בפועל, בקהילות רבות נהגו שלא לומר חזרת הש"ץ בתפילת מנחה, ויש שלא נהגו לומר חזרת הש"ץ בכל תפילות החול והמוספים. כך נהגו ספרדים בצפון אפריקה, וכן נהגו בתימן. אמנם כתב בבית יוסף (סימן רלד) שמנהג ספרדים זה אינו נכון, ויש לנהוג כאשכנזים שאומרים במנחה חזרת הש"ץ, וכן הנהיגו החכמים בצפת וגזרו נידוי על מי שעובר על תקנתם.

אולם מנגד, סברת המקילים חזקה. עובדה שכך המשיכו לנהוג בקהילות רבות, והיו גם קהילות אשכנזיות שבהן לא אמרו חזרת הש"ץ במנחה. יתר על כן אמרו במשנה: "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים" (ברכות כח, ב), היינו שתפילתו עליו כמשוי (שם כט, ב). וכן כתבו למעשה כמה ראשונים, שכאשר טרודים וקשה לכוון אין להתפלל כלל (תוספות, מהר"ם מרוטנבורג). אם כן כאשר ישנו מנהג לפיו על פי הדין אין אומרים חזרת הש"ץ, עדיף לנהוג כמותו כדי שהתפילה לא תדמה כמשוי.

הרב משאש: לוותר על החזרה

כתב הרב יוסף משאש (שו"ת מים חיים ח"א או"ח, מא), שגם בבתי כנסת נכון יותר שלא לומר כלל חזרת הש"ץ במנחה. "כי באמת עינינו הרואות שכלל הציבור כמו צער בנפשם עשיית החזרה, וכמשא כבד תכבד עליהם, ואף שהוא רק זמן מועט, מכל מקום מפני שנראה להם שהיא יתרה שהרי כבר יצאו ידי חובתם, ולכן נפשם קצה בה מאוד". אמנם את עצם התפילה במניין בשום פנים אין לבטל מחמת חוסר הכוונה, מפני שאחד היסודות הגדולים "לקיום האומה הישראלית ותורתה והתחברותה, היא אסיפת הקהל בבתי כנסיות לשאת רינה ותפילה, שבזה מורים באצבע שיש א לוה גדול ונורא בעולם… והתפילות הן מקור החיים ומעיין הישועה ליתר פליטת הדת הנשארת בלב כל איש יהודי, ומי שהוא שרוי בלא תפילות, תמצאהו פרוע מכל הדת… ואם כן אף אם היא בלי כוונה אין רע, הא למה זה דומה – לסומך תקרתו שלא תיפול, אם אפשר לו במטילי ברזל – הוא טוב, ואם לאו – סומך אף בשל עץ. כן הדבר הזה, עתה סומכים דתנו ואומתנו, אף בתפילות בלא כוונה".

למעשה: לאפשר תפילה קצרה

לסיכום, יש להעריך את העובדים שבאים להתפלל במניין למרות טרדתם, ואם אחד מהם מבקש לקצר את התפילה, קל וחומר כאשר מדובר באחד הבכירים, יש לשמוע לו, כי טרדתו מובנת. ומכיוון שיש לדרך זו של תפילה קצרה מקום חשוב בהלכה, אין לכוף אותו להאריך. ואם יש שם ציבור גדול, יקיימו שני מניינים, באחד יאריכו ובשני יקצרו, וכל מתפלל יבחר את דרכו.

עיגון גברים

לפני שבועיים כתבתי שקבעה ההלכה הבדלים מסוימים בין מעמד האיש לאישה, כאשר בנושאי העיגון מעמד האישה נחות, ובנושאים הכספיים מעמד האיש נחות, משום שמטרת ההלכה אינה שוויון אלא טובת המשפחה כולה, האיש האישה והילדים. וכאשר המטרה העיקרית היא שוויון, מוסד הנישואין נהרס, מספר הילדים הנולדים יורד באופן שגורם משבר, ואף רוב הילדים הנולדים כיום בארצות המערב גדלים בלא אב נוכח בחייהם.

אמנם קיבלתי תגובה מלומדת, לפיה מגמת ההלכה אינה מתקיימת: "דברים אלו נכונים ברמה ההלכתית, אך במציאות ובפרקטיקה המשפטית הנוהגת היום במדינת ישראל המציאות הפוכה, והאפשרות לקבל 'היתר נישואין' גורמת לכך שגברים מסורבי-גט מקבלים פחות מענה מהמערכת המשפטית למצוקתם.

כדי להתמודד עם גברים סרבני-גט נוקטים בתי הדין באמצעי כפייה שונים, החל ממניעת אפשרות להחזיק חשבון בנק ורישיון נהיגה, דרך שלילת האפשרות לעסוק במקצוע מוסדר כדוגמת רופא או עורך דין, ועד לעיקול נכסים והטלת עונשי מאסר ארוכים. בתי הדין מוציאים מאות צווים כאלה בשנה.

אמצעים דומים היו צריכים לכאורה להיות מופעלים גם נגד נשים סרבניות-גט, אלא שבית הדין הרבני הגדול קבע כי דרך המלך להתמודד עם סרבנות גט מצד האישה היא באמצעות היתר נישואין לבעל, ולא באמצעות אכיפת גט על האישה.

היתר נישואין אכן היה יכול להיות פתרון לגברים מסורבים, ולהוות תחליף ראוי לאכיפת גט על האישה הסרבנית, אלא שלאור פסיקת בית המשפט העליון והנחיות היועץ המשפטי לממשלה, השימוש בהיתר נישואין כפתרון לסרבנות גט יכול להינתן רק במקרים נדירים וחריגים ביותר.

בכך יצא כי היתרון שהיה לגבר מסורב-הגט באפשרות לקבל היתר נישואין הפך לו לרועץ, כך שכיום האפשרות שלו לקבל היתר נישואין, או אמצעי אכיפה משמעותי בדמות מאסר נגד אשתו – אפסית (כדי לסבר את האוזן, בחמש השנים האחרונות הוצאו 69 צווי מאסר נגד גברים סרבנים, ואף לא אחד נגד אישה סרבנית).

אפליה זו היא דוגמה נוספת כיצד יתרון מסוים שהיה לגבר הופך לרעתו בהתנהלות השוטפת של בתי הדין ובתי המשפט, ומהווה דרך נוספת לנשים לסחוט גברים מבלי לשלם על כך מחיר. לטעמי, זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שכיום מספר מסורבי הגט גדול ממספר מסורבות הגט (427 מסורבי-גט בחמש השנים האחרונות, לעומת 382 מסורבות, על פי דו"ח של הנהלת בתי הדין הרבניים)".

לממש את כוונת ההלכה

תגובתי: אכן, השינויים באיזון הדק שקבעה ההלכה בין האיש לאישה פוגעים במוסד הנישואין, באשר הם גורמים ליותר אנשים למאוס בנישואין, להפר את בריתם ולפגוע בילדיהם. על הדיינים למצוא את דרך הזהב לבטא את כוונת ההלכה למעשה בדורנו, בו מעמדם החברתי והכלכלי של האיש והאישה נמצא בשינוי.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מחברים את הלאומיות לתורה

תושבי חו"ל שלומדים בארץ, מתגוררים כאן זמנית או שיש להם כאן קרובים – כששוהים בישראל, פטורים מיום טוב שני • ספירת העומר מחברת בין הצד הלאומי של העם לצד הרוחני, ובין האמונה הטבעית הבסיסית לדרך התורה • גדול הלימוד בליל שבועות, שהוא כעין קישוט הכלה-התורה לפני נישואיה, אך אינו חובה • על כל אדם לשקול מה מתאים לו – ללמוד בלילה ולהיות ער ביום או להפך, ובלבד שבחירתו תהיה לשם שמיים • דיני נטילת ידיים, ברכות השחר ואכילה לפני התפילה, למי שהיה ער בלילה

יום טוב שני לבני חו"ל שנמצאים בארץ

אין אפשרות לתורה להתגלות בעולם בלא ישראל, ואין לישראל אפשרות להתגלות בעולם בלא התורה. לכן החטא החמור ביותר הוא פירוד בין התורה לישראל, ומכאן חשיבותה של ספירת העומר, שנועדה לחבר בין חג הפסח הלאומי לחג השבועות

תקנו חכמים שבחוץ לארץ יקיימו כל יום טוב במשך יומיים. אולם נחלקו הפוסקים בדין תושב חו"ל שנסע לביקור בארץ. יש אומרים שכאשר הוא בארץ דינו כבן ארץ ישראל, ויעשה יום טוב אחד בלבד (חכם צבי קסז; שועה"ר תצו, יא). אבל לדעת רוב הפוסקים, כיוון שמקום מגוריו בחוץ לארץ, גם כשהוא מבקר בארץ דינו כבן חוץ לארץ, וכן נוהגים למעשה (ברכ"י תצו, ז; מ"ב יג).

ואף שמעיקר הדין היה אפשר להקל, הואיל ודין יום טוב שני מדברי חכמים והכלל שספק דרבנן לקולא, התקבל המנהג להחמיר, ולכן אף מברכים את הברכות המיוחדות ליום טוב. אולם נראה שכאשר יש למבקר זיקה עמוקה לארץ, וממילא יש סיכוי מסוים שיבחר לעלות לארץ, בעת שהוא בארץ עליו לנהוג כמנהג ארץ ישראל.

בעלי הזיקה הפטורים מיום טוב שני

לפיכך:
א) העולה לארץ למשך שנת לימודים, שהייתו הארוכה בארץ הופכת אותו לבן ארץ ישראל במשך שהותו.
ב) הבא לבקר מעת לעת בארץ, כאשר ביקוריו יצטברו לשנה, הרי שהוא כבר קצת בן המקום, ומעתה במשך החגים שישהה בארץ ינהג יום אחד בלבד.
ג) העולה לביקור בארץ ובכוונתו לעלות לארץ כאשר הדבר יתאפשר, גם אם הוא מבקר למשך זמן קצר ויעברו עוד שנים עד שיוכל להגשים את תוכניתו, במשך שהייתו בארץ ינהג כבן הארץ.
ד) מבקר שיש לו ילדים או הורים שעלו לארץ, נחשב כבעל זיקה לארץ, ובמשך שהייתו בארץ ינהג כבן הארץ.
ה) הקונה דירה בארץ ישראל כדי לגור בה במשך ביקוריו, למרות שביקוריו עוד לא הצטברו לשנה, בזכות דירתו בשעה שהוא בארץ דינו כבן ארץ ישראל.
ו) יורד שקבע את ביתו בחוץ לארץ, אפילו הוא מתגורר שם עשרות שנים, כיוון שהיתה תקופה משמעותית שהיה חי בארץ – כל זמן שיש סיכוי כלשהו שיחזור לארץ, בעת שהוא מבקר בארץ ינהג כבני ארץ ישראל.

אמנם כשאנשים אלו נמצאים בחוץ לארץ, כיוון שבפועל עוד לא עלו לארץ, דינם כבני חוץ לארץ לכל דבר, וחובה עליהם לקיים יום טוב שני של גלויות (דינים אלו התבארו בפנה"ל מועדים ט, ח).

החיבור בין פסח לשבועות

חג הפסח מבטא את הצד הלאומי הישראלי, כיוון שביציאת מצרים נתגלתה סגולת ישראל, שבחר בנו ה' מכל העמים. חג השבועות – בו קבלנו את התורה, ובו בא לידי ביטוי הצד הרוחני של ישראל. ספירת העומר מחברת בין הצד הלאומי לצד הרוחני, וזהו שאנו אומרים בברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים" בפסח, ומתוך כך "נתן לנו את תורתו" בחג השבועות.

העולם נברא כדי שעל ידי ישראל והתורה יתגלו בו האידיאלים האלוקיים, וכפי שדרשו חכמים על המילה 'בראשית': בשביל ישראל שנקראו ראשית נברא העולם, ובשביל התורה שנקראת ראשית נברא העולם. אין אפשרות לתורה להתגלות בעולם בלא ישראל, ואין לישראל אפשרות להתגלות בעולם בלא התורה. לכן החטא החמור ביותר הוא פירוד בין התורה לישראל, ומכאן חשיבותה של ספירת העומר, שנועדה לחבר בין חג הפסח הלאומי לחג השבועות.

החיבור בין האמונה לתורה

משמעות נוספת לדבר. בחג הפסח מתגלה האמונה הטבעית שגנוזה בנשמת ישראל, ובחג השבועות זכינו להתעלות אל האמונה המפותחת, המבוארת והמורחבת על ידי התורה. האמונה הטבעית היא הבסיס לכל, אולם אין ביכולתה לכוון את החיים ולתקנם. על ידי התורה ומצוותיה אנו יכולים לקשר את כל מרכיבי חיינו, המחשבתיים, הרגשיים והמעשיים, לאמונה.

מתוך האמונה הפשוטה בה' ובגאולה שהתגלתה בפסח, אפשר להתעלות לחג השבועות, למדרגת התורה, שבה מבוארים החזון והדרך לתיקון עולם בפועל. אין תורה בלא היסוד של האמונה הטבעית, ואין קיום לאמונה בלא התורה שמלמדת כיצד להגשימה. לכן בכל שנה מחדש אנו חוזרים לקיים את חג הפסח ואת חג השבועות, ולספור את ספירת העומר שמחברת ביניהם.

עניין הלימוד בליל שבועות

שאלה: האם חובה להישאר ער בליל חג השבועות וללמוד כל הלילה, או שעדיף לישון בלילה, להתפלל שחרית בכוונה וללמוד תורה בערנות?

תשובה: אין חובה להישאר ללמוד כל הלילה. אמנם יש נוהגים כך על פי המבואר בזוהר (ח"ג צח, א, בתרגום): חסידים הראשונים לא היו ישנים באותו הלילה והיו עוסקים בתורה… כך אמר רבי שמעון בשעה שבני החבורה הקדושה התכנסו אצלו בלילה: הבה ונתקן את תכשיטי הכלה, כדי שתימצא מחר אצל המלך בתכשיטיה כראוי לה. אשרי חלקם של בני החבורה, כאשר ישאל המלך את המלכה, מי תיקן את תכשיטיה והאיר את עטרותיה. ואין לך בעולם מי שיודע לתקן תיקוני הכלה אלא בני החבורה הקדושה, אשרי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא. ועוד מסופר בזוהר (ח"א ח, א): היה רבי שמעון וכל בני החבורה מרננים ברננת התורה, וכל אחד מהם היה מחדש דברי תורה. והיה רבי שמעון שמח ועמו כל שאר בני החבורה. אמר להם רבי שמעון: בָּנַי, אשרי חלקכם, כי למחר לא תבוא הכלה אל החופה אלא עמכם, משום שכל אלו העוסקים בתיקוני הכלה בלילה הזה ושמחים בה, כולם יהיו נרשמים ונכתבים בספר הזיכרון, והקב"ה מברך אותם בשבעים ברכות וכתרים של העולם העליון.

כדי להבין את דברי הזוהר צריכים לבאר שיום מתן תורה נקרא יום חתונה, שבו התקשר הקב"ה עם כנסת ישראל כחתן עם כלתו (תענית כו, ב). בכל שנה בחג השבועות חוזר עניין מתן תורה להתגלות, וחוזרת כנסת ישראל להתחבר אל הקב"ה ככלה לחתנה. ואמרו המקובלים, שלומדי התורה בליל חג השבועות הם כבני חבורתם של החתן והכלה, השושבינים והשושבינות, שהם מכינים את כנסת ישראל לקבלת התורה באופן היפה ביותר. ועל ידי כך, כאשר מגיע היום, היא זוכה להתעלות אל הקב"ה ולהתייחד ולהתקשר עמו יותר. מתוך כך זוכים ישראל לשפע של תורה, חיים וברכה לכל השנה.

המנהג אינו חובה

אמנם כיוון שאין חובה לקיים מנהג זה, רבים אינם נוהגים לקיימו. אף מגדולי הרבנים ישנם שהעדיפו לישון בליל חג השבועות, מפני ששיערו בעצמם את התוצאות אם יישארו ערים כל הלילה: לא יוכלו לכוון כראוי בתפילת שחרית ומוסף, לא יוכלו ללמוד בלילה בערנות מספקת, יאלצו לעסוק בהשלמת שעות שינה עד שבחשבון כולל יגרם להם ביטול תורה, או שלא יוכלו לשמוח כראוי בחג בהיותם עייפים.

אולם הנשארים ערים סוברים, שגם אם הלימוד בלילה אינו איכותי, וקשה לכוון בתפילת שחרית, והעייפות עלולה להכביד על שמחת החג – יש במנהג זה ביטוי מופלא ועמוק לאהבת ה' ולאהבת התורה, וביטוי של נכונות לוותר על התענוג והנוחות שבשינה לכבוד שמיים ולכבודה של כנסת ישראל. גם בכך יש שמחת חג גדולה. ונכון לכל אדם לבחור את מנהגו לשם שמיים.

דיני הנשאר ער בלילה

נטילת ידיים: גם מי שנשאר ער כל הלילה צריך ליטול ידיים לפני תפילת שחרית, אלא שנחלקו הפוסקים האם יברך על נטילה זו. למנהג ספרדים, בכל מקרה אין לברך; ולמנהג אשכנזים, נכון שיתפנה לפני התפילה ויגע באחד המקומות המכוסים שבגוף, שמאז הרחצה הקודמת הזיע בו מעט, וייטול ידיו עם ברכה.

ברכות התורה וברכות השחר: לדעת רוב רובם של הפוסקים, כשיבוא להתפלל שחרית של היום החדש, יברך את ברכות התורה והשחר, משום שבכל יום צריך אדם לברך על התורה, ולהודות לה' בברכות השחר על כלל הטובה שהעניק לעולם.

לגבי ברכת התורה, יש סוברים שכל שלא ישן כלל מאז הברכות של היום הקודם – אינו צריך לברכן שוב. וכן לגבי ברכות "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה", יש סוברים שהואיל והן נאמרות בלשון יחיד, מי שלא ישן אינו יכול לברכן.

למעשה, הרוצה לברכן בעצמו רשאי, שכך מנהג כל הספרדים ורבים מהאשכנזים. ויש מהאשכנזים שנוהגים (על פי משנה ברורה), שאם לא ישמע אותן מחבר יאמר את ארבע הברכות הללו בלא שם ומלכות. ואשכנזי שאינו יודע מה מנהגו, רשאי לנהוג כמנהג רוב ישראל ולברך את כל הברכות בעצמו.

זמן הברכות: על פי ההלכה אומרים את ברכות השחר וברכות התורה סמוך לתפילת שחרית. ועל פי הקבלה נוהגים לומר את ברכות השחר אחר חצות הלילה, ואת ברכות התורה אחר עמוד השחר.

אכילה ושתייה לפני שחרית

במשך הלילה מותר לאכול ולשתות בלא הגבלה. משיגיע לחצי שעה הסמוכה לעמוד השחר (3:30 לערך), אסור לקבוע סעודה, שמא ייגרר בסעודתו. בכלל זה אסור לאכול אז פת או עוגות בשיעור של יותר מכביצה, אבל מותר לאכול בלא קביעת סעודה ירקות ופירות ותבשילי מזונות בלא הגבלה. משעה שיעלה עמוד השחר (4:00 לערך), אסור לאכול דבר וכן אסור לשתות קפה או מיץ, ואפילו מי שהתחיל לאכול או לשתות לפני כן – צריך להפסיק. רק מים מותר לשתות אחר שעלה עמוד השחר.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לא שוויון, כן טובת המשפחה

אף שהעיקרון הבסיסי בהלכה הוא שוויון בין גברים לנשים, בדינים הקשורים למשפחה יש הבדלים ביניהם • לכל הבדל יש מטרה – לשלמות המשפחה • נשיאת שתי נשים הייתה נחוצה בעבר, מכיוון שנשים רבות היו זקוקות לגברים שיפרנסו אותן, אך התורה רמזה שהיא בעייתית • מצבי עגינות קיימים גם אצל גברים • דינים שלכאורה מחזקים את מעמד הבעל – שומרים על זיקתו למשפחה ומונעים ממנו להפקיר את אשתו וילדיו • כיום גם נשים מפרנסות, ועדיין הבעל הוא המתחייב בכתובה, שלא יתחמק מאחריותו כהורה

שאלה: מדוע התורה מפלה את האישה לרעה, בכך שהיא מתירה לאיש לשאת שתי נשים, ואינה מתירה לאישה לשאת שני אנשים? ומדוע גזרה על האישה דין עגונה ולא על האיש? ומדוע דין אישה שבגדה בבעלה חמור מדין איש שבגד באשתו? האם ערך השוויון בין המינים אינו קיים בהלכה?

תשובה: העיקרון הבסיסי בהלכה הוא שיש שוויון בין המינים, "השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה" (קידושין לה, א). אולם בדיני משפחה יש דינים יסודיים שאין בהם שוויון: בדיני אישות יש לאיש יתרון, ובדיני פרנסה ומזונות יש לאישה יתרון. העיקרון המנחה הוא טובת המשפחה כולה. נתחיל לבאר.

נשיאת שתי נשים בתורה

המצב בחברה החילונית שביטלה את החוקים האלה, על פי תפיסת השוויון הגמור, מוכיח את חשיבותם של החוקים הללו שבלעדיהם התא המשפחתי מתפרק. אפשר לומר שההלכה אינה עוסקת בשוויון שבין האיש והאישה, אלא מעצבת את הדרך הראויה ביותר להיטיב לאיש, לאישה, לילדים ולמשפחה כולה

התורה אמנם מתירה לאיש אחד לשאת שתי נשים, אולם היא רומזת לנו שזו מציאות בעייתית שאינה רצויה, שכן בכל הסיפורים והדיונים שבתורה על ריבוי נשים אנו נפגשים עם בעיות. זאת משום שריבוי נשים פוגע באהבה השלמה שצריכה להיות בין איש לאשתו, ומעורר מדנים בתוך המשפחה, עד כדי כך שהאישה הנוספת נקראת "צרה".

אולם ההיתר לשאת כמה נשים היה בבחינת הכרח שלא יגונה; שכן בתקופה שבה הפרנסה הייתה קשה ומפרכת, ולא מעט אנשים מתו בקיצור ימים בגלל תזונה ירודה או מחלות, גורלן של נשים לא נשואות היה לעתים קשה מנשוא. לא לחינם ציוותה התורה לעזור לאלמנה, שכן מטה לחמה נשבר. לכן הותר לאיש מבוסס שהיה מסוגל לפרנס כמה נשים לשאת יותר מאישה אחת, ובתנאי שהיה יכול לפרנסן כראוי, ולשמח כל אחת מנשותיו שמחה יתרה כפי המגיע לה על פי כללי מצוות עונה.

אמנם כבר לפני יותר מאלפיים שנה נשיאת שתי נשים נחשבה מגונה אצל חכמים, וכך נהגו בפועל התנאים והאמוראים שלא נשאו שתי נשים, כמובא במאמרו של הרב ראובן מרגליות זצ"ל (עוללות ו).

לפני כאלף שנה גזרו חכמי ישראל שבאשכנז, ובראשם רבנו גרשום מאור הגולה, שלא יישא איש שתי נשים. בהדרגה גזירתם התקבלה בעדות נוספות, עד שהתקבלה בכל ישראל.

עגונה

אישה נשואה יכולה להשתחרר מנישואיה ולהתחתן עם איש אחר באחת משתי דרכים – לאחר שבעלה מת או לאחר שקיבלה ממנו גט (קידושין ב, א). בלא זאת היא אשת איש ואסורה על כל אדם, ואם חס ושלום תלד ילד מאדם זר, הילד יהיה ממזר. לעתים ישנם מקרים מצערים שבהם האיש אבד, ואין ידוע אם הוא חי או מת, ואזי אשתו נותרת עגונה. במקרים אלו טורחים מאוד למצוא עדויות על מצבו, ואם אפשר להוכיח שהוא מת מתירים את אשתו מעגינותה.

סוג נוסף של מעין עגונה הוא במקרה שהתגלע סכסוך בין בני הזוג, ובית הדין מגיע למסקנה שהאישה צודקת בתביעתה להתגרש, אלא שהאיש מסרב לשחררה בגט. על פי ההלכה בית הדין צריך להלקותו עד שייתן גט לרצונו, כלומר יאמר בפיו שהוא נותן את הגט ברצון מלא. אם לא כן, ימשיכו להכותו עד שהאישה תשתחרר, על ידי נתינת גט בהסכמה או על ידי שימות…

אמנם ישנם פוסקים שמסתפקים עד כמה ניתן לכפות גט, ומפני חולשת בתי הדין עמדתם של פוסקים אלו מעוררת קשיים בהשגת גט במקרים של בעלים עקשנים במיוחד. הבעיה גברה בימינו, מכיוון שלפי החוק האזרחי אין אפשרות להלקות את הבעל. למרות זאת, משתדלים למצוא דרכים לאכוף את החלטת בית הדין על גברים סרבנים, וכמעט תמיד מצליחים. ככל שהמחוקקים ובתי הדין יגבירו את שיתוף הפעולה ביניהם, המקרים הקשים של מסורבות גט ימעטו.

איש עגון

גם אישה יכולה לעגן את בעלה, שכן כל עוד היא לא מסכימה לקבל את הגט, הוא אינו יכול להתחתן. בפועל מספר הבעלים מסורבי הגט מעט גדול ממספר מסורבות הגט, ואף בעניין זה, מחמת סיבות שונות, בתי הדין לעתים מתעכבים מלהפעיל סנקציות על הנשים ומשך העיגון מתארך. אולם עיגון הגברים קל מעיגון הנשים, מפני שבמקרים מיוחדים, על ידי תהליך ארוך הכרוך בהסכמת מאה רבנים, יתירו לו להתחתן. בנוסף לכך, אם יוליד ילד בלא שיתגרש מאשתו, הילד לא יהיה ממזר.

דינים שבהם מעמד האישה חלש

בארבעה דינים מעמד האישה חלש ממעמד האיש:
א) אישה נשואה שלא קיבלה גט והרתה לאיש אחר – הילד ממזר, ואילו איש נשוי ששכב עם אישה פנויה והרתה – הילד אינו ממזר.
ב) אישה נשואה שבגדה בבעלה – אסורה לבעלה ולאיש שעמו שכבה (בפועל יש לשאול רב מה לעשות), ואילו איש נשוי שבגד באשתו אינו נאסר על אשתו.
ג) עגונה שבעלה אבד אינה רשאית להתחתן מפני שהיא ספק נשואה, ואילו בעל שאשתו אבדה ולא הצליחו לאתרה – רשאי על פי היתר מיוחד של בית הדין להתחתן, הואיל ומעיקר הדין בשעת הדחק אין איסור לאיש לשאת שתי נשים.
ד) מסיבה זו, אישה שאינה מסכימה לקבל גט, בשעת הדחק לאחר תהליך ארוך יתירו לבעלה לשאת אישה נוספת בלא שיגרש את אשתו הראשונה; אולם כשהאיש אינו מסכים לתת גט לאשתו, כל זמן שהוא חי אין אפשרות להתיר לאשתו להתחתן עם איש אחר. לכן אם היו תופסים אותו לפני שברח, היו מלקים אותו עד שייתן גט.

ההבדלים שומרים על המשפחה

חוקי האלוקים גבוהים מהשגתנו ולכן לעולם לא נוכל להבין אותם עד תום, אולם אי אפשר להתעלם מהיבט אחד יסודי. האישה יודעת תמיד מי הילד שלה, שכן הוא נולד מרחמה, אולם האיש עלול להסתפק אם אשתו התעברה ממנו או חס ושלום מאיש זר. ואם יסתפק בכך, לא ירצה לעבוד ולפרנס את אשתו וילדיו ויתנכר להם, וכמובן שלא ירצה להשקיע בחינוכם. על ידי הדינים החמורים כלפי אישה שבגדה, ועל ידי אי-היכולת להינשא לאחר בלי גט, התורה מבטיחה לאיש שאשתו נאמנה לו וילדיה הם ילדיו, והוא יכול להקדיש את חייו לאשתו וילדיו בלא חשש. קשה להניח שבלא זאת ניתן לקיים משפחה יציבה.

יתר על כן, אישה באופן טבעי נאמנה יותר לילדיה: היא נושאת אותם ברחמה תשעה ירחים, אחר כך מניקה אותם וממילא גם מטפלת בהם יותר. לעומת זאת הקשר הטבעי של האיש לילדיו מתקיים רק על ידי אהבה, נאמנות ואחריות מוסרית כלפיהם. על ידי חוקים אלו האיש נקשר לאשתו וילדיו ומקדיש את עצמו לפרנסתם ורווחתם.

המצב בחברה החילונית שביטלה את החוקים האלה, על פי תפיסת השוויון הגמור, מוכיח את חשיבותם של החוקים הללו שבלעדיהם התא המשפחתי מתפרק. אפשר לומר שההלכה אינה עוסקת בשוויון שבין האיש והאישה, אלא מעצבת את הדרך הראויה ביותר להיטיב לאיש, לאישה, לילדים ולמשפחה כולה.

חיובי הנישואין והכתובה

בעת הנישואין האיש מתחייב לפרנס את אשתו ולדאוג לכל צרכיה, כפי הרמה המקובלת במקומם. בנוסף לכך הוא מתחייב בכתובה שאם יגרשנה, ישלם לה לכל הפחות מאתיים זוז, סכום המספיק לקיום במשך שנה. בדרך כלל כותבים בכתובה סכומים גבוהים בהרבה.

התחייבות הפרנסה הוטלה על האיש, מפני שעד לתקופה המודרנית הפרנסה הייתה כרוכה בעבודה גופנית קשה, שבה היה יתרון גדול לאיש. בנוסף לכך, עבודות הבית והטיפול בילדים ארכו שעות רבות, שכן הכול נעשה בידיים, כולל הבאת מים, הכנת לחם ומאכלים, תפירת וסריגת בגדים.

תמורת התחייבות האיש לדאוג לכל מחסורה של אשתו, האישה מתחייבת לדאוג לכל צורכי הבית והטיפול בילדים, ושכל כסף שתרוויח וכן הנכסים שתביא עמה מבית הוריה יהיו ברשות בעלה. מכיוון שהסכם זה נועד לטובת האישה, אם רצתה האישה – ניתן לה לבטלו ולומר לבעלה: "איני ניזונת ואיני עושה". כלומר אינך חייב לדאוג למחסורי, ומנגד כל מה שארוויח יהיה שלי.

כשהאישה שותפה בפרנסה

בדורות האחרונים, בזכות השכלולים הטכנולוגיים, כמו האפשרות לקבל מים מהברז ולקנות מאכלים ובגדים בזול, הזמן הנדרש לעבודות הבית פחת, ובזמן הפנוי נשים החלו לעבוד ולהתפרנס. בכסף שהרוויחו יכלו לקנות עזרה נוספת בעבודות הבית, וכן לשלם בעבור מעון לתינוקות, וכך נוצר זמן נוסף שאותו יכלו להקדיש לעבודה. במקביל לכך מערכת החינוך לבנים ובנות השתפרה והעניקה לנשים כלים להשתלב בענפי משק רבים ורווחיים יותר. כך בתהליך הדרגתי משכורתן של הנשים עלתה, עד שכיום מקצתן מרוויחות יותר מבני זוגן. במצב זה גם האישה צריכה להשתתף במזונות ילדיה כפי מידת הכנסתה.

למרות כל השינויים המופלגים במעמדה הכלכלי והחברתי של האישה, גם בימינו התחייבות הגבר בכתובה חשובה מאוד משני טעמים. האחד, עדיין המבנה הבסיסי של רוב המשפחות הוא שהאיש אחראי יותר על הפרנסה, והאישה יותר על הטיפול בילדים ובבית. השני, התחייבות האיש היא גם לילדים, ואם האיש לא יתחייב לאשתו יש חשש שיברח מאחריותו ההורית. התחייבות זו חשובה היום לא פחות מבעבר, שכן החיים המודרניים פגעו ביציבות התא המשפחתי, עד שאחוז ניכר מהילדים הגדלים כיום במדינות המערב גדלים אצל אמם בלבד, בלא שאביהם יהיה נוכח בחייהם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לכבד את צה"ל – ולהתלונן

הרבנות הראשית והשר בנט פעלו נכונה בדחיית חופשת ל"ג בעומר, וראוי שציבור העולים למירון ילמד מהם • למנהג האשכנזים יש להסתפר בערב שבת זה • גם בעלי עמדה ממלכתית צריכים להגיש תלונה כששמירת ההלכה בצה"ל נפגעת, לטובת הצבא • עם כל הקושי להגיש קבילה בצבא, לפעמים צריך לקבול • אין איסור לילדים לאכול לפני הקידוש, ולכן מותר לחלק ממתקים בסוף התפילה • חירשים-אילמים שמתקשרים חייבים במצוות, וחשוב להכיר ולהוקיר את מאמציהם לקיימן • אילם מצטרף למניין אף שאינו עונה אמן

מדובר על שינוי תודעתי עמוק ומשמעותי בחברה הדתית לאומית. מעבר מעמדה שתלונה מהווה פגיעה ב'מלכות' – לעמדה שתלונה מתקנת ומשפרת את המערכת. ישנם גם ראשי ישיבות ומכינות שהסכימו לעמדה זו, ואכן לקראת הגיוס בקיץ, הם מתכוונים להכין את המתגייסים למצבים הבעייתיים

נכון לקבל את עמדת הרבנות הראשית לדורותיה, ולדחות את כל מדורות ל"ג בעומר למוצאי יום ראשון. מצינו שחכמים ביטלו מצוות מהתורה של תקיעת שופר ונטילת לולב כאשר ראש השנה או סוכות חלים בשבת, שמא יהיו אנשים שיחללו את השבת בטלטול השופר או הלולב ברשות הרבים (ראש השנה כט, ב; סוכה מג, א). ואם כך לגבי מצוות מהתורה, על אחת כמה וכמה שיש לדחות את מנהג המדורות, כדי שלא להכשיל אנשים בחילול שבת בהכנות לקראת המדורות והדלקתן.

כמו כן יש לשבח את שר החינוך נפתלי בנט, שנענה לבקשת הרבנות ודחה את יום החופשה ליום שני. יש לקוות שמכאן ואילך הדבר יהפוך להנהגה קבועה, שאין מדליקים מדורות ל"ג בעומר במוצאי שבת. נקווה שגם החרדים ינהגו כחרדים אמיתיים לדבר ה', וידחו את הדלקת המדורות במירון ובשאר המקומות למוצאי יום ראשון.

בכל אופן, אחר שהחופשה נדחתה ליום שני, ברור שקיום המדורות במוצאי שבת אסור גם משום ביטול תורה, מפני שהוא יגרום לתלמידים רבים לאבד שני ימי לימודים.

תספורת וגילוח בערב שבת

כאשר ל"ג בעומר חל במוצאי שבת, למנהג אשכנז ומקצת ספרדים, הנוהגים לסיים את מנהגי האבלות בל"ג בעומר עצמו, ראוי שיתגלחו ובשעת הצורך גם יסתפרו לכבוד שבת. זאת מפני שאין מכבודה של השבת שלאחריה מפסיקים מנהגי אבלות ואילו לקראתה אין מתכוננים. אולם למנהג רוב ספרדים, שנוהגים לסיים את מנהגי האבלות בל"ד בעומר, אין מסתפרים עד יום שני בבוקר (פנה"ל זמנים ג, ב-ג, 8).

על התמודדות הדתיים בצבא

לפני פסח עסקתי בהרחבה בקשיים הגוברים של החיילים הדתיים בצבא, שבשנים האחרונות החל לכפות תרבות חילונית על חייליו. המסקנה הייתה שהואיל וחוקי צה"ל נועדו בבסיסם להעניק לצבא צביון יהודי על פי ההלכה, ולהבטיח אפשרות נוחה לשמירת תורה ומצוות – אם החיילים ידעו לעמוד על שלהם ולדרוש ממפקדיהם ביצוע פקודות מלא, בשעת הצורך אף להגיש קובלנות, ובשעת הדחק אף לערב אישי ציבור ותקשורת, רוב ככל הבעיות יפתרו.

למשל, הבעיות הקשות שהיו בבה"ד 1 היו נפתרות, אילו היה קם צוער אחד ומגיש קובלנה על הפרה שיטתית של הפקודות בדבר אי כניסת צוערים לחדרי צוערות ולהפך, קל וחומר בלבוש של חוף ים. כל זאת בידיעת מפקד בה"ד 1 שעוד העז לנזוף בצוער דתי שהתלונן על כך. קובלנה מסודרת עם ליווי ציבורי ותקשורתי הייתה יכולה לסלק את הקצין החצוף הזה מהצבא.

מדובר על שינוי תודעתי עמוק ומשמעותי בחברה הדתית-לאומית, מעבר מעמדה שתלונה מהווה פגיעה ב'מלכות' – לעמדה שתלונה מתקנת ומשפרת את המערכת. ישנם גם ראשי ישיבות ומכינות שהסכימו לעמדה זו. ואכן, לקראת הגיוס הקרוב בקיץ הם מתכוונים להכין את המתגייסים למצבים הבעייתיים שהם עלולים להיתקל בהם, ולהכרת פקודות הצבא והדרך הנאותה, המנומסת והתקיפה לדרישת ביצוען, ולקבילה בשעת הצורך.

כדי להמשיך לחזק את המהלך, אביא לפניכם מכתב מניסיונו של חייל.

מכתב מחכים על היחס לקבילות

"שלום לרב! ייתכן שאם מסתכלים 'מלמעלה' כמו חלק מהמבקרים כיום את צה"ל, נראה שהפתרון הנוח, הנכון והמוסרי הוא להגיב על כל עוולה בצה"ל בקבילה. אבל צריך להבין שמהצד הנמוך של ההיררכיה – מהמפקד הישיר ועד המג"ד – הקבילה נחשבת ל'ייהרג ובל יעבור'. כל מפקד שיתלוננו נגדו ירגיש, ובצדק, שמנהלים מלחמה אישית נגדו. מפני שבמערכת הצה"לית יש הרבה תהליכים קטנים שצריך למצות לפני שמגישים קבילה.

הקבילה משמשת כמוצא אחרון, ולרוב סירוב פקודה ייחשב כאמצעי של הבעת מורת רוח שמתקבלת על הדעת ביתר הבנה. משום כך נראה הוגן יותר כלפי הדרגים הנמוכים שלא לקבול על כל בעיית דת.

ברמה האישית, במהלך שירותי כמפקד הוצרכתי לסרב לפקודה כמעט עשר פעמים (רובן על דת), ודבר זה נחשב בעיני מפקדיי הרבה יותר לגיטימי מאשר קבילה.

לכן, לעניות דעתי, הגשת קבילה לגיטימית רק לאחר ניסיון לשכנע את המפקדים, תוך נכונות להגיע איתם לעימות אבל בלי לערב גורמים נוספים.

אמנם מפני שלא הוכנתי נפשית לכך שלעתים צריך לקבול, היו שני מקרים שעליהם אני מצטער שלא קבלתי. הראשון היה בטירונות, בסוללה (פלוגה בתותחנים) כשלידנו היו בנות. המסו"לית (מ"פ) והרס"פית של הסוללה בכוונה לא אכפו את פקודות הלבוש הראוי במד"סים, למרות בקשותינו לאכוף זאת בגלל צניעות.

המקרה השני: היה לי סמסו"ל (סמ"פ) שהתנכל לי דתית בכוונה. למרות תלונותיי אל המסו"ל והמג"ד הדבר לא טופל.

אכילה לפני קידוש לילדים

שאלה: הרב סיפר שהוא מחלק מטבעות שוקולד לילדים לאחר תפילת ליל שבת. האם אין חשש שמחטיאים בכך את הילדים, שייכשלו באכילת השוקולד לפני קידוש?

תשובה: מצווה מהתורה לזכור את יום השבת לקדשו, ותיקנו חכמים לקיים את המצווה באמירת הקידוש על כוס יין. ומכיוון שכבר מעת כניסת השבת חלה המצווה, תיקנו חכמים שלא לאכול ולא לשתות אפילו מים לפני קיום מצוות הקידוש (שו"ע או"ח רעט, ד).

אולם איסור זה אינו חל על ילדים, שכן צריך לחנך את הילדים שלא לאכול מאכלים שאסורים מצד עצמם, כנבלות וטרפות, אבל אין חובה לחנכם שלא לאכול מאכלים כשרים בזמן שיש איסור לאכול, מפני שקשה יותר לילדים להתאפק מאכילה ושתייה. לכן אין מצווה לחנך ילדים שהגיעו לגיל חינוך (גיל חמש-שש) שלא לאכול בשעות הראשונות של יום הכיפורים, אלא רק מגיל תשע אמרו חכמים להתחיל לחנכם לצום כמה שעות. לכן גם מותר לתת להם לאכול לפני התפילה (מ"א רסט, א).

כשאין בכך קושי, לכתחילה עדיף לעודד את הילדים להתאפק. אבל מכיוון שאין להם בכך איסור, אם הם רעבים, צמאים או משתוקקים לאכול שוקולד – מותר להם (פנה"ל שבת ו, ט). אדרבה, טוב שהילדים ידעו את ההלכה, ויוכלו להחליט אם הם רוצים להדר ולחשל את כוח האיפוק שלהם ולא לאכול עד אחרי הקידוש, או לנהוג כפי עיקר הדין ולאכול.

חירש-אילם שמשלים מניין

בגיליון הקודם כתבתי שאפשר לצרף חירש-אילם שמבין את שפת הסימנים למניין. לא רק מפני שהדבר שנוי במחלוקת, ומכיוון שהמניין הוא דין דרבנן אפשר לסמוך על דעת המקילים, אלא גם מפני שבימינו יש מקום לצרפו אף לדעת המחמירים. אולי לפני כמה דורות, כאשר רק בודדים ידעו לתקשר, סברו שאין להוציאם מכלל החירשים-אילמים ואף הם פטורים מהמצוות. אולם לאחר שזכינו בדורות האחרונים שכבר רוב החירשים-אילמים יודעים לתקשר, אפשר לומר שגם לדעת המחמירים יש להם מעמד חדש והם חייבים בכל המצוות, וממילא מצטרפים למניין.

כתגובה קיבלתי מכתב משמח מר' אבי הרמן:

"לכבוד הרב מלמד שליט"א. בשבת האחרונה קיימנו בביתנו שבכוכב השחר אירוח לקבוצה של 20 חירשים. המארגן וראש הקבוצה הוא הרב יהושע סודקוף, חסיד חב"ד ורב חירש בעצמו העוסק בלימוד תורה וקירוב ליהדות בקרב אוכלוסיית החירשים בארץ ובחו"ל. אגב, הרב סודקוף לומד בכולל 'מעשה ניסים' בירושלים, המורכב כולו מחירשים השוקדים על לימוד התורה.

השבת הייתה מרוממת מאוד. הקבוצה השתתפה בתפילות ושמעה שיעורים בעזרת תרגום לשפת הסימנים שנעשה על ידי אשתי ננט, מתורגמנית מוסמכת לשפת הסימנים.

אחת מנקודות ההתרגשות של השבת הייתה למצוא ממש במקרה, בעיתון 'בשבע' של השבת, הכרה של הרב במעמדם ההלכתי של אותם חירשים. היה זה מרגש לקרוא ולהרגיש שהמאמצים הלא פשוטים שיהודים חירשים עושים כדי ללמוד תורה ולקיים מצוות, אכן מקבלים הכרה בהלכה היהודית.

הערה: החירשים הם רק חירשים, הם אינם חירשים-אילמים – הקושי שלהם לדבר הוא בגלל שאינם שומעים. חלקם מצליחים להתגבר על הקושי הזה ולבטא את עצמם גם בדיבור (אם כי לפעמים קשה להבנה), וחלקם אינם מדברים כלל אך בעייתם איננה במיתרי הקול (ולכן הם אינם אילמים)".

אמנם בהלכה הם נקראים "חירשים אילמים" על פי המציאות בפועל.

אילם שאינו עונה אמן

אמנם הגיעה גם שאלה: הרי צריך שיהיו תשעה שיענו אמן, ואיך אפשר לצרף חירש-אילם שאינו יכול לענות אמן?

תשובה: נפסק בשולחן ערוך (או"ח נה, ו ח), שגם ישן וחירש שמתפללים עמידה מצטרפים למניין, למרות שאינם יכולים לענות אמן. מנגד, כתב על חזרת הש"ץ (קכד, ד): "ואם אין תשעה המכוונים לברכותיו – קרוב להיות ברכותיו לבטלה".

לרוב הפוסקים, ישן וחירש מצטרפים למניין, אלא שלכתחילה טוב שיהיו תשעה עונים, ולכן כתב בשולחן ערוך "קרוב להיות" ברכותיו לבטלה, לעודד את "החולמים" לענות אמן (מ"א, דרישה ועוד). ויש מחמירים שלא לצרף מי שאינו עונה (עי' ט"ז). ויש אומרים שבחזרת הש"ץ צריך תשעה עונים, ולשאר דברים שבקדושה אין צריך (שועה"ר, בא"ח). אמנם אם החירש קורא שפתיים ומכוון לענות אמן, ייתכן שגם למחמירים הוא מצטרף.

למעשה הלכה כדעת רוב הפוסקים, שגם ישן וחירש מצטרפים, ולכתחילה נכון להחמיר בחזרת הש"ץ, שאם אין תשעה עונים יתפללו פעם אחת בלי חזרה: בתחילתה יאמר החזן את שלוש הברכות הראשונות בקול, כדי שיוכלו לענות קדושה. בשחרית, כאשר יש שם כוהנים, יאמר גם את שלוש הברכות האחרונות בקול, והכהנים יתפללו על הדוכן כדי שיוכלו לשאת את כפיהם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

יועמ"ש, סוכריות ולימוד לנשים

לקט עניינים שונים • מוסד היועץ המשפטי נוטל לעצמו סמכויות-על בשיטה אנטי-דמוקרטית • רוב החירשים-אילמים בימינו יודעים לתקשר, ולכן יש לחייבם במצוות • אפשר להתיר קריאה ברשימת מוזמנים או מאכלים בשבת • נשים חייבות כמו גברים בלימוד התורה הנחוץ לחיים, ומי שחפצה בעיון תיאורטי נוסף – תבוא עליה ברכה • גם החובה הבסיסית, שהסתכמה בעבר בלימוד ענייני הבית וסביבתו, הפכה לרחבת היקף • בעידן של ריבוי ממתקים, לא ייתכן שרק מבית הכנסת יוציאו אותם, אך רצוי לצמצם את הנזק הבריאותי

עריצות מוסד היועץ המשפטי

החלק שבו הנשים חייבות התרחב מאוד, הן מצד מגוון השאלות ההלכתיות שכל אדם נפגש עמן במהלך חייו, והן מצד האתגר שבהתמודדות עם שאלות עמוקות מתרבויות ודעות שונות. לפיכך, החלק הראשון, שבו חייבים הגברים והנשים כאחד, כולל בתוכו לימוד רחב ומעמיק

בלא שום בסיס חוקי, נוהג היועץ המשפטי לממשלה עם עוזריו לנכס לעצמו סמכויות-על של החלטות, הגבלות והנחיות לנבחרי הציבור, שהם נציגיו היחידים של הריבון, הוא העם. כך פקידים מתיימרים לנהל את המדינה בלא שנבחרו לכך, ומקיימים בעצמם את הפסוק "עבד כי ימלוך". הם התמנו לשרת את הציבור ולהיות נאמנים למדינת ישראל וחוקיה, ולא להשליט עליה את רצונם, השקפת עולמם וערכיהם, בניגוד לעמדת הרוב ורצונו.

זו שיטה של השתלטות דיקטטורית אנטי-דמוקרטית, שאין דוגמתה בשום מדינה דמוקרטית.

חלק מכוחו המופרז של מוסד היועץ המשפטי נובע מהלקונה שבחיבור הקלוקל והמשחית בין תפקיד היועץ המשפטי לתפקיד התובע הכללי. משום שאישי ציבור רבים בטוחים או חוששים שאם יעזו לערער על הסמכויות שהיועצים המשפטיים מנכסים לעצמם, סופם שהממסד המשפטי ימצא את הדרך להתנקם בהם – להעמידם לדין, להרוס את הקריירה הציבורית שלהם ולמרר את חייהם הפרטיים בחקירות ותהליכים משפטיים שיימשכו שנים.

רבים נוהגים לצטט את הלורד אקטון שאמר: "כוח – משחית, כוח מוחלט – משחית לחלוטין". אכן הממסד המשפטי ככלל, ומוסד היועץ המשפטי לממשלה בפרט, נותנים דוגמה טובה לכך.

יש לציין את השרים יריב לוין וזאב אלקין, שאינם נרתעים מלמתוח ביקורת עקרונית על הממסד המשפטי. לא מעט אנשים סבורים שזהו סימן מובהק לכך שהם זכים כשלג, שאם לא כן כבר היו מוצאים עילה להעמידם למשפט. יש לציין לשבח גם את השרה מירי רגב שמעזה לייצג את בוחריה אל מול עריצות ממסד הייעוץ המשפטי. רבים סבורים שמן הסתם הממסד המשפטי, ומלחכי הפנכה שלו בתקשורת השמאלנית, עושים לילות כימים כדי למצוא בדל פסול במעשים של השרים שמבקרים אותו, כדי להכפישם, להעמידם לדין ולהסירם מהדרך.

פרט לצורך להחזיר את מוסד היועץ המשפטי לתפקידו המקורי, מוטלת על לומדי התורה החובה להעמיד בתי מדרש ללימוד משפטי התורה ביחס למדינה ולחברה. לשם כך יצטרכו הלומדים להכיר היטב את החברה, הכלכלה והמשפט המודרני, שכן משפט התורה צריך לחול עליהם ולא על מציאות מופשטת או על מציאות שכבר חלפה מהעולם לפני כמה מאות שנים.

מעמדו של חירש-אילם בהלכה

כידוע, נחלקו גדולי האחרונים בשאלת מעמדו של חירש-אילם שלימדו אותו לתקשר עם סביבתו בשפת הסימנים ועל ידי קריאה וכתיבה. יסוד השאלה במה שהורו חכמים, שחירש-אילם פטור מהמצוות ואינו מצטרף למניין, שהואיל והוא אינו יכול לתקשר עם סביבתו, דינו כשוטה (חגיגה ב, ב; שו"ע נה, ח). השאלה היא: מה דינו של חירש-אילם שלימדוהו לתקשר עם סביבתו, בשפת הסימנים או על ידי קריאה וכתיבה?

יש אומרים שהואיל ובפועל הם מתקשרים עם סביבתם, ומסוגלים ללמוד ולהבין את מה שקורה סביבם, דינם כדין כל אדם שחייב במצוות (מהרש"ם ונחלת צבי). מנגד, יש סוברים שאפילו אם החירש-אילם הוא חכם גדול, דינו כפי שקבעו חכמים שהוא פטור מהמצוות (צמח צדק, דברי חיים). ויש שמתחשבים בשתי הדעות, ולכן בספק תורה נוטים להחמיר ובספק בדברי חכמים מקילים. ומכיוון שדין צירוף למניין מדברי חכמים, מקילים לצרפו למניין (נחלת בנימין, יחו"ד ב, ו). כך גם כתבתי בפניני הלכה (תפילה ב, ב) שאפשר לצרפו למניין.

אולם לאחר תוספת עיון בסוגיה, נראה שאפשר להכריע שחירש-אילם שמבין את שפת הסימנים נחשב כפיקח לכל דבר, ואפשר שגם המחמירים יסכימו לכך היום. עמדתם הייתה כאשר עדיין רוב החירשים-אילמים היו כשוטים, ולכן לא התחשבו ביוצאים מהכלל, מה עוד שלא היו כלים בדוקים לבדוק את רמתם של היוצאים מהכלל. אולם כיום, שרוב מוחלט של החירשים-אילמים לומדים את שפת הסימנים, לומדים לקרוא, מוצאים את הדרך לתקשר עם הסובבים אותם ואפשר לדעת שהם מבינים את הכול, דינם כדין כל אדם. על פי זה תיקנתי את הנוסח בפניני הלכה: "בדורות האחרונים נמצאה השיטה ללמדו לתקשר בשפת הסימנים ולקרוא ולכתוב, וכיוון שכיום כמעט כל החירשים-אילמים יכולים להבין את דברי התורה והמצוות, ממילא הם חייבים במצוות ככל שאר האנשים".

רשימות לקראת סעודת שבת

שאלה: בבית ההארחה שלנו אנחנו רגילים להכין רשימה של המוזמנים, וכן רשימה של המאכלים שצריך להוציא בכל סעודה, אולם למדנו שאסור לקרוא רשימות בשבת. האם גם רשימות אלו בכלל האיסור?

תשובה: אסרו חכמים לקרוא ברשימת המוזמנים לסעודה או ברשימת המאכלים שעומדים להגיש בסעודה, משני טעמים:
א) משום שהקריאה בהן דומה לקריאה בשטרות.
ב) מחשש שמא יתקן את הרשימה בכתיבה או מחיקה, כדי שלא לטעות בהזמנת אנשים רבים שאין מספיק מאכלים להגיש לפניהם (שבת קמט, א; שו"ע שז, יב-יג).
אמנם כאשר הדבר נצרך מאוד לסעודת השבת או כדי למנוע עלבון, מותר להיעזר ברשימה, שכן האיסור לקרוא הוא כשאין צורך מצווה, אבל לצורך מצווה אין איסור, ורבים מהאחרונים כתבו שכל סעודת שבת היא מצווה (לבו"ש, מחה"ש, תוספת שבת ועוד). ומצד הגזירה שמא יכתוב, כיום שהמאכלים מצויים בשפע, אין מכינים מספר מדויק של מנות לפי האוכלים אלא יותר, וממילא המתח סביב הרשימה פחת ואין חשש שיבוא לכתוב. וכיוצא בזה מובא בשם הרב אלישיב זצ"ל (שש"כ כט, קלג), וכפי שהקלו בעבר למשרתים שאינם אחראים על הסעודה (מ"ב שז, מז; שעה"צ נד). אמנם לכתחילה כאשר בעל הסעודה או המלצר הראשי מתוחים מאוד, נכון שיסתכלו ברשימה עם עוד אדם, כדי שלא יבואו לכתוב בטעות (עיין שו"ע רעה, ב וט"ז ומ"א).

חיוב לימוד תורה לנשים

שאלה: האם יש הבדל גדול במצוות תלמוד תורה בין גברים לנשים, ואם אין, מדוע אנשים רבים כל כך חושבים שיש הבדל גדול?

תשובה: שני חלקים ישנם במצוות לימוד התורה. הראשון, לדעת את התורה כדי לחיות כהלכה; השני, להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה.

הגברים חייבים בשני החלקים של המצווה, ואילו הנשים חייבות בחלק הראשון, היינו בלימוד כל מה שנצרך להדרכת החיים בהלכה, באמונה ומוסר. והחלק השני, שהוא עיון תיאורטי נוסף, הוא בשבילן מצוות רשות; הרוצה ללומדו – תבוא עליה ברכה, ומי שאינה רוצה – פטורה. אמנם ככל שיש לאישה יותר זמן פנוי, ראוי יותר שתעסוק גם בחלק השני.

בעבר, כשהחיים התרחשו בסביבה הקרובה והפשוטה, הלימוד הנצרך לקיום החיים היהודיים היה מצומצם יחסית, שכן הלכות רבות נלמדו מתוך החיים המשותפים בבית. גם יסודות האמונה והמוסר הועברו בעיקר בשיחות של הורים עם ילדיהם, וכמעט שלא הוצרכו להתמודד עם שאלות מתרבויות זרות. ככל שעברו הדורות, והעולם נעשה יותר מורכב, וכל תחומי הלימוד התרחבו – כך לימוד התורה, שהוא הפנימיות של כל החוכמות, התרחב במקביל.

בפועל, החלק הראשון שבו הנשים חייבות התרחב מאוד, הן מצד מגוון השאלות ההלכתיות שכל אדם נפגש עמן במהלך חייו, והן מצד האתגר שבהתמודדות עם שאלות עמוקות מתרבויות ודעות שונות. לפיכך, החלק הראשון, שבו חייבים הגברים והנשים כאחד, כולל בתוכו לימוד רחב ומעמיק ברעיונות התורה, באמונה ומוסר, וכן כולל לימוד יסודי של עקרונות ההלכה, כלליה ופרטיה. כך שבפועל ההבדל בין חובת הלימוד לגברים ונשים הצטמצם מאוד, כי חלקים רבים שהיו בעבר רשות לנשים נעשו חובה. לא זו בלבד, אלא שגם הגברים בדרך כלל לא מספיקים להקיף את החלק הראשון שאותו הם חייבים ללמוד תחילה.

חלוקת ממתק בתפילת שבת

במשך שנים רבות, בלילי שבת בסיום התפילה, בעת שהילדים באים לומר לי "שבת שלום", נהגתי לחלק להם סוכריות, כדי לחבב עליהם את התפילה, את בית הכנסת, את השבת ואת התורה. לפני כחצי שנה, לאור ההבנה שהסוכר המופרז מזיק, התחלתי להרהר בלבי שמא אני מחנכם לתזונה לא בריאה, ועליי להפסיק לחלק להם סוכריות. מנגד נזכרתי בסיפור על הספינה שנקלעה לסערה מסוכנת, והקברניט ביקש שכל אחד מהנוסעים יזרוק לים חלק מחפציו כדי להקל על הספינה לשרוד בסערה. הלך יהודי, פשפש בתרמילו, ומכל הדברים שהיו שם מצא את התפילין והסידור וזרקם לים. אמנם נכון שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות, אבל מדוע לזרוק תחילה דווקא את התפילין והסידור?! האם לא יכול היה ליטול את החליפה והמגפיים ולזורקם תחילה?! כך אולי גם בזה, כאשר רבים כל כך רגילים לחלק ממתקים לילדיהם, וכך עושים בכל מסיבה, האם דווקא את הסוכרייה שהרב מחלק לחיבוב מצווה צריכים לבטל? אף על פי כן גברו נקיפות לבי, כי מה שהרב עושה משמש דוגמה לרבים, מה עוד שעודדתי את כל השואלים ממערכת החינוך לאכוף את ההוראות החדשות האוסרות להגיש מאכלים שאינם בריאים.

בשיעור נשים שיתפתי את השומעות בדילמה, ובקשתי שנשות ועדת תרבות יחליטו למעני כיצד לנהוג. הן החליטו לעבור למטבעות שוקולד מריר, שהוא בריא יותר מסוכריות, מכיוון שיש בו פחות סוכר וגם פחות קלוריות. מאז אני מחלק מטבעות שוקולד לשמחת ההורים והילדים. אקווה שבעזרת ה' נמצא את הדרך להתקדם לחלוקת תמרים ואגוזים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

אפשר להחיש את הגאולה

הגאולה יכולה לבוא בשני מסלולים עיקריים: שמיימי ומהיר או טבעי וכואב • יישוב הארץ החל בידי גדולי תורה, אך רוב הציבור נשאר בגולה • היענות לעלייה לארץ, בתנועה שמובילים גדולים וצדיקים, הייתה מקדמת את המהלך על פי התורה ומחישה את הגאולה • רק האנטישמיות עודדה לבסוף את כינון הציוניות והקמת המדינה • גם היום שתי האפשרויות עומדות בפנינו: להמשיך בדרך הייסורים או להתעורר להמשך בניין העם והארץ בדרך התורה • בהתאם, במרכז יום העצמאות חייב לעמוד לימוד תורה בענייני הגאולה והמדינה

גאולה טבעית וגאולה בתשובה

אנו מאמינים באמונה שלמה בדברי התורה והנביאים שהגאולה לבסוף תבוא. אולם בשתי דרכים עיקריות היא יכולה לבוא: "זכו – אחישנה, לא זכו – בעִתה". זכו – "עם ענני שמיא", באופן שמיימי ובמהירות; לא זכו – "עני ורוכב על חמור", באיטיות ובדרך טבעית הכרוכה בייסורים (סנהדרין צח, א). אם נתעורר לתשובה כראוי, נזכה להבין כראוי את התורה, והגאולה תבוא במהרה, בשובה ונחת ושמחה. "היום אם בקולו תשמעו". וגם אם לא נזכה לשוב בתשובה כראוי, הגאולה תגיע, בדרך טבעית ומיוסרת. שכך ברא ה' את עמו ועולמו, שכאשר עם ישראל אינו נוהג כראוי, הייסורים גוברים עד שבתהליך ארוך וקשה דברי התורה הולכים ומתגלים, זעיר כאן וזעיר שם, קו אחד בצפון וקו אחד בדרום, קו במזרח וקו במערב. עד שלבסוף הייסורים גוברים ומכריחים את עם ישראל לשוב לארצו, להתמודד עם בעיות הקיום ומתוך כך לשוב בדרך של ייסורים למורשתו, אמונתו ותורתו השלמה.

שילוב שתי הדרכים

לפי הנראה בדורות האחרונים, הגאולה צומחת בשילוב של שתי הדרכים, וכפשט הפסוק (ישעיה ס, כב): "אני ה' בעִתה אחישנה". היינו בתוך המסלול הטבעי והמיוסר ישנן התעוררויות שונות של תשובה, שמקרבות את הגאולה וממעטות את חבלי ייסוריה.

תחילת ההתעוררות

עלינו ללמוד מהתורה ומדבר ה' שמתגלה דרך ההיסטוריה, שאם נזכה לפעול כראוי ביישוב הארץ מתוך תורה ומצוות, נזכה לקרב את הגאולה בשמחה ונחת. אבל אם נתרשל, על פי סדר הגאולה הטבעית עלולים ח"ו לבוא עלינו ייסורים קשים כדי לכוון את דרכנו

לפני כמאתיים שנה בשנת תקל"ז, החלה התעוררות משמעותית לעלייה לארץ. גדול תלמידי המגיד ממזריטש, האדמו"ר רבי מנחם מנדל מויטבסק, עלה עם שלוש מאות חסידים, והניח בכך את היסוד לקהילת החסידים בארץ. אולם עדיין לא דובר במפורש על עלייה לשם ישוב הארץ וקיבוץ הגלויות.הגאון מווילנא היה זה שהחל לדבר על כך באופן מפורש. תלמידיו סיפרו שפעמים רבות היה מדבר עמהם בסערת נפש, כי רק על ידי קיבוץ הגלויות ובניין הארץ תוחש הגאולה, ורק על ידי בניין הארץ נינצל מהייסורים הנוראים של חבלי משיח. אף הוא עצמו יצא בדרכו לארץ, וגם נפרד מבני ביתו באיגרת צוואה, אולם מן השמיים הורו לו לחזור, וחזר. אך את תלמידיו המשיך לעודד לעלות לארץ ולבנותה.

בשנת תקס"ט (1809), כעשר שנים אחר פטירת הגר"א, עלתה הקבוצה הראשונה של תלמידיו לצפת, בראשם רבי מנחם מנדל משקלוב. כשנתיים אחריו עלה רבי ישראל משקלוב, בעל ספר 'פאת השולחן'. עמהם היה רבי הלל משקלוב, ועוד גדולי תורה ומעש. במשך הזמן רבים מהם עברו לגור בירושלים. צרות איומות פקדום, אולם הם התחזקו בדברי רבם הגדול על חשיבות מצוות יישוב הארץ. וכך מדור לדור הלכו והתרבו והתבססו בארץ, מהם נוסד עיקר "הישוב הישן" האשכנזי בארץ, מכוחם נבנו שכונות ירושלים הראשונות שמחוץ לחומה, ומהם יצאו מקימי "היישוב החדש" כדוגמת פתח תקווה.

החמצת השעה

לו היינו זוכים להיענות לקריאתם של הגר"א ותלמידיו, אין לתאר מכמה פוגרומים ופורענויות היינו ניצלים. גם העם היהודי היה נותר קשור יותר לתורה ומצוות, שכן המוני בית ישראל היו רואים בעיניהם איך בזכות הדרכותיה של התורה נבנים החיים כראוי. עזיבת התורה נבעה מתוך תחושה שהקשורים אליה נשארים מאחור. העולם כולו עוסק בהקמת מדינות ומשטרים חדשים, ואילו היהדות עוסקת בהישרדות, בתנאים שהולכים ונעשים קשים יותר. לו היינו עסוקים בבניין העם והארץ, החזון הגדול של גאולת ישראל כדברי הנביאים לאור התורה היה ממלא את הלבבות. כל היהודים המוכשרים שהתבוללו ונתנו את חילם לזרים, במדע, בתרבות, במדינאות ובכלכלה, היו משקיעים את מרצם בארץ, למען עמם ומולדתם. המדינה היהודית הייתה קמה מוקדם יותר, לא מלחץ הצרות אלא מתוך מצוות התורה וחזון הנביאים. גם הבעיות עם האוכלוסייה הערבית היו זניחות, כי רק מפני שלא הגענו לכאן בהמונים, החלל התמלא על ידי ערבים רבים שהיגרו לארץ, כדי ליהנות מפריחת הארץ שהחלה לתת את פירותיה לקראת היהודים שהיו אמורים לחזור לארצם.

הציבור נותר בגולה

לא זכינו לעלות מתוך מצוות יישוב הארץ וחזון הגאולה, והצרות גברו והלכו. כחמישים שנה אחרי התעוררות תלמידי הגר"א, קמו רבי צבי הירש קלישר ורבי אליהו גוטמכר והחלו לעודד את המוני בית ישראל לעלות לארץ ולקרב את הגאולה. בעקבות דבריהם התרבו העולים לארץ. אבל עדיין היינו רחוקים מהשגת המטרה הכללית, וצרות הגלות הלכו וגברו. האנטישמיות התעצמה, וגם תהליך עזיבת הדת הואץ ויהודים רבים החלו להתבולל בגולה.

כמה עשרות שנים אחר כך התעוררו כמה מגדולי ישראל ממזרח אירופה, וביניהם הרב שמואל מוהליבר, רבי מרדכי עלישברג, וראש ישיבת וולוז'ין רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), לעודד עלייה לארץ במסגרת תנועת 'חיבת ציון'. באותה תקופה כבר יהודים רבים עזבו את דרך התורה והמצוות, ואותם גדולים הסכימו לחבור עם מנהיגי ציבור שלא הקפידו בשמירת מצוות, למען מטרת יישוב הארץ. בעקבות פעולתם התעוררה העלייה המכונה העלייה הראשונה (משנת תרמ"ב ואילך). רוב העולים אז היו שומרי מצוות, אך היו רחוקים מרמתם של תלמידי הגר"א, שבראשם עמדו גאונים וצדיקים. אמנם גם בין העולים אז היו תלמידי חכמים חשובים, כדוגמת הרב מרדכי גימפל יפה (דודו זקנו של הרב קוק) שהצטרף למושבת יהוד והיה לרבה. ואף שהיישוב הלך וגדל, עדיין המוני בית ישראל לא נענו לקריאה לשוב לציון.

האנטישמיות והקמת התנועה הציונית

האנטישמיות באירופה הלכה וגברה, וגם מספר היהודים שהפסיקו לשמור תורה ומצוות המשיך לגדול. רבים מהעוזבים קיוו שעם עזיבתם את הדת והתבוללותם בין העמים יסתיימו צרותיהם, אולם האנטישמיות גברה. בקרב מקצת היהודים שניסו להתערות בעמים, התבררה ההכרה כי האופי היהודי הוא מיוחד ואין אפשרות להימלט ממנו, ורק על ידי הקמת מדינה עצמאית יהודית בארץ ישראל אפשר יהיה להציל את היהודים מהאנטישמיות שהולכת ומתגברת. כך קמה התנועה הציונית בראשות הרצל. היו מגדולי ישראל שתמכו בה, לימים הם התארגנו במסגרת תנועת 'המזרחי'. היו בין הגדולים שהתנגדו לתנועה הציונית, בעיקר מפני החשש שמא המוני העם ייגררו אחר אורחות חייהם של מנהיגיה החילונים.

השואה והקמת המדינה

הרעיון הציוני, בצירוף האנטישמיות שגברה, עורר קבוצות גדולות יותר של יהודים לתמוך בעלייה ובהרחבת ההתיישבות ולתבוע את הקמת המדינה היהודית.

אולם האמת הכואבת חייבת להיאמר: רוב העם היהודי, בין דתיים ובין חילונים, לא השתתפו בתנועה הציונית ונותרו בגולה. לא היה בכוחו של היישוב היהודי בארץ להרים את דגל ירושלים ולתבוע את הקמת המדינה. עזיבת הדת וההתבוללות באירופה ובאמריקה כבר הפכה למגפה איומה. קשה היה לשרטט תרחיש ריאלי לפיו ההתבוללות תיעצר, עם ישראל יחזור בתשובה וישוב למולדתו להקים בה מדינה.

רק לאחר השואה האיומה, שממדי האסון המפלצתיים שלה היו מעבר לכל דמיון, היה ברור לרבים מבני העם היהודי שאין ברירה אחרת. מוכרחים להקים מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. המוני פליטים מאירופה ומארצות ערב עלו לארץ. כך קמה והתבססה מדינת ישראל.

התעוררות לתשובה, גם היום

עדיין אנחנו בדרך, ועלינו ללמוד מהתורה ומדבר ה' שמתגלה דרך ההיסטוריה, שאם נזכה לפעול כראוי בישוב הארץ מתוך תורה ומצוות, נזכה לקרב את הגאולה בשמחה ונחת. אבל אם נתרשל, על פי סדר הגאולה הטבעית עלולים ח"ו לבוא עלינו ייסורים קשים כדי לכוון את דרכנו.

יהי רצון שנזכה להגדיל את כל היישובים ביהודה ושומרון, והארץ תיתן את יבולה בשפע, ומכל ארבע הרוחות נתקבץ לארצנו, ונלך בה קוממיות, ויסיר ה' את לב האבן מבשרנו וייתן לנו לב חדש ורוח חדשה ללמוד תורה ולשמור את המצוות, וכל ההרים השוממים יפרחו וייתנו פריים, וכל הערים החרבות יתיישבו וייבנו, ויתמלאו צאן אדם, צאן קדושים, ונדע כולנו את ה'.

צביונו של יום העצמאות

לכן חשוב כל כך ביום העצמאות לברר לעצמנו את התפקיד הגדול והנורא שמוטל עלינו, כדי שתהליך הגאולה יתקדם בשובה ונחת, בשמחה ושלום. בנוסף לתפילות ההודאה ואמירת ההלל ולסעודת הודאה, יש צורך לקבוע לימוד בענייני היום. וכדרך שאמרו חכמים: "משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג" (מגילה לב, א).

ארבע מדרגות בחוגגי יום העצמאות

המדרגה התחתונה היא מדרגתם של היוצאים לגינות לצלות בשר על האש, ואף שאין במעשיהם תוכן רוחני, אם הם שמחים בשמחת ישראל, עמו של ה', יש לסעודתם ערך של סעודת מצווה.

המדרגה השנייה היא אלה שיוצאים לסיורים במקומות שבהם ניכר בניינה של מדינת ישראל, כמפעלים לאומיים, מוזיאונים על תולדות היישוב ומחנות צה"ל.

המדרגה השלישית היא מדרגתם של היוצאים לסייר ביישובי יהודה ושומרון, לראות בבניין הארץ ולברך על היישובים ברכת "מציב גבול אלמנה".

המדרגה העליונה היא מדרגתם של הלומדים תורה ביום זה בנושאים הקשורים למצוות יישוב הארץ ובניין המדינה והחברה על פי התורה. מבעלי מדרגה זו יצמחו הקווים והרעיונות שיקדמו אותנו אל גאולת ישראל והעולם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כיצד מזהים חיה טהורה

בשר בעלי החיים הטמאים אינו פחות בריא, אלא מזיק לנפש • היונקים והעופות הטהורים הם בעלי מזג נוח ואינם טורפים • סימני הטהרה קשורים לתכונות שקיבלו אוכלי העשב כדי לשרוד • מבעלי החיים הטהורים אנו לומדים שאפשר להתקיים בחיים גם בלי לתקוף אחרים • לגבי חלק מהמינים הטהורים אבדה המסורת, אך הולכים לפי סימני הטהרה של התורה וחכמים • מי הם המינים הטהורים על פי הגדרות הזואולוגים בימינו • האייל האדום כשר להלכה • זיהוי הדגים הטהורים – לפי הקשקשים הנראים לעין

הבהמות והחיות הטהורות והטמאות

מכיוון שמיני הבהמה מבויתים, לא נשתכחה המסורת שלהם וזהותם ידועה. אמנם באשר לשבעת מיני החיות שגדלות בר, ברבות הגלויות והשנים התעוררו ספקות לגבי זהותם. להלכה, סימני הטהרה שכתובים בתורה והסימנים שהוסיפו חכמים הם הקובעים, וכל שיש להם סימנים אלו כשרים לאכילה

בעלי חיים רבים ברא הקב"ה בעולם, ואחר שהתיר לבני נח לאכול מבשר כולם, הבדילנו מכל העמים וקידשנו במצוותיו, והתיר לנו לאכול את המינים הטהורים ואסר לנו את המינים הטמאים.

לארבעה סוגים חילקה התורה את בעלי החיים:
א) בהמות וחיות (יונקים),
ב) דגים,
ג) עופות,
ד) שרצים (ובכללם זוחלים, שוחים במים ומעופפים שמהם החגבים הטהורים).
בכל הסוגים הללו יש מינים טהורים ויש מינים טמאים.

נתנה התורה סימנים להבחין בין בהמות, דגים ושרצים טהורים לטמאים. וכן נתנה רשימה של עופות טמאים, ללמדנו ששאר העופות טהורים.

טעמים לאיסור

כמה מגדולי הראשונים ציינו שישנה תכונה אופיינית ליונקים הטהורים, שהם אוכלים עשב ויש להם מזג נוח, ואילו הטמאים הם טורפים וכעסנים. וכן העופות הטמאים הם דורסים וטורפים. ומכיוון שהמזון שהאדם אוכל משפיע על נפשו, ציוותה התורה שלא נאכל מינים שנוטים לאכזריות (רמב"ן, רבנו בחיי, אברבנאל, עקדת יצחק).

יש שכתבו שהמינים הטהורים בריאים לאכילה ואילו המינים הטמאים אינם בריאים (מורה נבוכים ג, מח). ורבים התנגדו להזכרת טעם זה, שאין ראוי להקטין את התורה ולעשותה כספר רפואות. ועוד, שלא מצינו שהגויים פחות בריאים בגופם מיהודים. אלא המצוות נועדו לקדש את האדם ולתקן את נשמתו, והאוכל מאכלים אסורים מטמא את נפשו, ולכן קראה התורה למינים שאסור לאכול – טמאים (עקדת יצחק, אברבנאל).

סימני הטהרה ליונקים

שני סימנים נתנה התורה לחיות ולבהמות הטהורות. האחד: "מפרסת פרסה ושוסעת שסע". פרסה היא מעטה קשה, כעין ציפורן עבה או עצם רכה שגדלה על כף רגלה של הבהמה, שעל ידו היא דורכת על הקרקע בלא להינזק. שוסעת שסע היינו שכף רגלה ופרסתה שסועות, כלומר מפוצלות לשני חלקים.

הסימן השני: מעלה גרה. למינים הטהורים ישנה מערכת עיכול מיוחדת המורכבת מארבע קיבות: א) כרס, ב) בית הכוסות, ג) המסס, ד) קיבה. בתחילה מעלי הגרה תולשים את העשב במהירות ולועטים אותו מעט, משם הוא יורד לכרס ועובר עיכול ראשוני, משם עובר לבית הכוסות ומתגבש ככדורים, לאחר מכן חוזר ועולה לפה ללעיסה ממושכת, וזוהי העלאת הגרה. לאחר מכן הוא יורד להמסס ומשם לקיבה.

עוד סימן מובהק נתנו חכמים למינים הטהורים, שאין להם שיניים בחלק הקדמי של הלסת העליונה (חולין נט, א). סימן נוסף: החָלָב של המינים הטהורים יכול להתגבן לגבינה, ואילו החלב של המינים הטמאים אינו מתגבן (ע"ז לה, א).

המינים הטהורים אינם טורפים

ככלל הסימנים שנתנה התורה למינים הטהורים הם סימנים של אוכלי עשב שאינם טורפים, שהואיל ועיכול העשב קשה מפני התאית המרובה שבו, ברא להם ה' אפשרות להעלות גרה כדי שיוכלו להמשיך ללעוס את המאכל לצורך עיכולו. ובמקום טפרים לנעוץ בטרף יש להם פרסות שסועות, שנועדו לסייע להם בריצתם בהרים ובסלעים, כדי למצוא עשב ולברוח מחיות טרף. למרות קשייהם, המינים הטהורים מצליחים להתקיים יפה בעולם, ללמדנו שאם מוכנים להתאמץ ולהסתפק במועט, אפשר למצוא פרנסה טובה גם בלי לטרוף.

עשרת המינים הטהורים וזהותם

עשרה מינים טהורים מנתה התורה, שנאמר: "זאת הבהמה אשר תאכלו: שור, שה כשבים ושה עיזים. איל צבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר" (דברים יד, ד ה). שלושת המינים הראשונים הם בהמות, היינו חיות מבויתות, ושבעת המינים שאחריהם הם חיות בר. ככל המינים שבטבע גם עשרת המינים הטהורים מתפצלים לגזעים שונים.

מכיוון שמיני הבהמה מבויתים, לא נשתכחה המסורת שלהם וזהותם ידועה. אמנם באשר לשבעת מיני החיות שגדלות בר, ברבות הגלויות והשנים התעוררו ספקות לגבי זהותם, וכעת אנו מכירים בוודאות על פי המסורת רק שני מינים – צבי ואַיָּל. אמנם להלכה, סימני הטהרה שכתובים בתורה והסימנים שהוסיפו חכמים הם הקובעים, וכל שיש להם סימנים אלו כשרים לאכילה.

חלוקת המינים במדע הזואולוגיה

ראוי לדעת שיש שוני בין חלוקת התורה לעשרה מינים, ובין הגדרות המדענים בימינו שנקבעו על פי זווית מבט מסוימת.

לפי החלוקה המקובלת כיום במדע הזואולוגיה, כל מיני החי מחולקים למחלקות (יונקים, עופות, דגים וכדומה). המחלקות מחולקות לסדרות, הסדרות מתחלקות למשפחות, המשפחות מתחלקות למינים והמינים מתחלקים לגזעים. ככלל, גזעים מאותו המין יכולים להזדווג זה עם זה ולהוליד ולד פורה, ואילו מינים שונים, אפילו מאותה משפחה, אינם יכולים להזדווג זה עם זה. ובמקרים נדירים יוכלו להזדווג אבל יולידו ולד עקר, כמו סוס וחמור שיכולים להזדווג אבל מולידים פרד שאינו יכול להוליד.

כל מיני הבהמות והחיות הטהורים נמצאים במחלקת היונקים בסדרת 'מכפילי הפרסה', היינו יונקים שיש להם מספר זוגי של אצבעות, כי רק למין שיש לו מספר אצבעות זוגי יכולה להיות פרסה שסועה, שזה אחד מסימני הטהרה. נזכיר סדרות אחרות שכל המינים שבהן טמאים: סדרת הטורפים, הכוללת בין השאר את משפחות החתוליים, הדובים והכלבים; סדרת 'מפריטי פרסה', היינו מינים שיש להם מספר אצבעות אי-זוגי, כדוגמת המינים שבמשפחת הסוסים, הזברות והקרנפים.

נחזור לסדרת 'מכפילי הפרסה'. כל המינים הטהורים נמצאים בסדרה זו, אולם לא כל המינים שבסדרה זו טהורים, מפני שיש בסדרה זו מינים שאינם מעלי גרה, כדוגמת החזיר הנמצא בתת-הסדרה 'דמויי החזיר', וההיפופוטם הנמצא בתת-הסדרה 'הבהמותיים'. וכן הגמל שייך לסדרת 'מכפילי הפרסה', אלא שהוא טמא כי אצבעותיו הכפולות אינן שסועות ואין להן פרסה, אלא הן מחופות במעטה עור, והוא נמצא בתת-הסדרה 'בעלי הכרית'.

תת סדרה: מעלי גרה

אכן, כל המינים הטהורים נמצאים בסדרת 'מכפילי הפרסה' בתת-סדרה 'מעלי גרה', ועד כמה שידוע היום לחוקרי בעלי החיים, כל המינים בתת-סדרה זו הם מעלי גרה ומפריסי פרסה וכשרים. אמנם מכיוון שהחלוקה במדע הזואולוגיה עשויה להשתנות, אין לסמוך על הגדרה זו, אלא רק על הסימנים שבתורה ובדברי חכמים.

כאמור הסדרות מתחלקות למשפחות, ואלו הן המשפחות שנמצאות בסדרת 'מכפילי פרסה' בתת-סדרה 'מעלי גרה', שכאמור כל המינים שבהן טהורים: פריים (בלטינית הם נקראים בשם שמשמעותו "נבובי הקרניים"), ג'ירפה, איילים, איילי המושק, איילונים, אנטילוקפרה. יש משפחות שיש בהן מינים מעטים, ויש משפחות שיש בהן מינים רבים מאוד כמו משפחת הפריים, שמרוב המינים הכלולים בה חילקו אותה לתת-משפחות, ואלו הן: אימפלים, בובלים, יעלים, פרים, צבאים (אנטילופות), צבאי-סוף, צביונים וראמים. שלוש הבהמות הכשרות שייכות גם הן למשפחת הפריים: השור בתת-משפחה פרים, והכבש והעז בתת-משפחה יעלים.

אייל אדום

היו שעוררו שאלה לגבי האייל האדום שהתחילו לגדל בארץ ישראל. אמנם יש לו את כל סימני הטהרה שבתורה ובדברי חכמים, אולם גדלות לו שיניים עליונות במקום שלחיות אחרות גדלים ניבים, ויש אומרים שמקום הניבים נחשב בחלק הקדמי של הלסת. ומכיוון שאמרו חכמים (חולין נט, א) שלמינים הטהורים אין שיניים בחלק הקדמי של הלסת העליונה, האייל האדום אסור באכילה (הרב משאש, הרב עמאר, הרב וואזנר).

אולם דברי המחמירים קשים מאוד, מפני שאמרו בגמרא (חולין נט, א) שאם מוצאים חיה שפיה חתוך, יבדקו את פרסותיה, ואם ימצאו שסימניה טהורים – בשרה כשר, מפני שאין חיה שיש לה סימני טהרה ברגליים וסימן טומאה בפה. לפיכך מוכרחים לומר ששיניים במקום הניבים אינן נחשבות כשיניים קדמיות.

בנוסף לכך, כתבו כמה ראשונים שכאשר אפשר לבדוק בסימנים שנתנה התורה, אין מתחשבים בסימנים שהוסיפו חכמים, שהם נועדו רק למקרה שאי אפשר להכריע על פי הסימנים של התורה (רבנו גרשום, מאירי).

וכך כתבו הרב אליהו מלכה, הרב ד"ר לווינגר, הרב דוד טהרני והרב ארי זיבוטפסקי. וכן התברר ממחקרו של פרופ' זהר עמר, שחלב האייל האדום מתגבן, ואף זה סימן טהרה מובהק.

לא זו בלבד, אלא שבדומה לאייל האדום יש עוד גזעים של איילים שיש להם שיניים עליונות במקום הניבים. אחד מהם הוא האייל הקנדי (אלק), שהכשירו בארצות הברית את אכילתו ללא פקפוק.

האייל האדום
האייל האדום. נודע גם בשם אייל אדמוני ואייל אציל (שם מדעי: Cervus elaphus)
צילום: Peter G Trimming CC

סימני דגים טהורים וטמאים

כל דג שיש לו סנפיר וקשקשת טהור. הסנפיר נמצא בצידו של הדג ומסייע לו לשוט. הקשקשים גדלים על עור הדג ומשמשים לו כמגן נוסף, כאשר כל קשקש מחובר בצידו האחד לעור הדג ובצידו השני מונח על העור בלא חיבור. אמרו חכמים: כל דג שיש לו קשקש בידוע שיש לו סנפיר, הרי שלמעשה סימן הקשקשים הוא הסימן הקובע. אם הקשקשים דקים מאוד, כל זמן שאפשר לראותם בעין, הדג כשר.

שלא כמו ביונקים ובעופות, הדגים הטהורים אינם ידועים כפחות טורפים, ויש לעיין אם פרט לחוק האלוקי ניתן גם לעמוד על הבדל מהותי בין הדגים הטמאים לטהורים. אם לאחד הקוראים יש הסבר, אשמח לקבלו.

דג החרב

מטבעם של הקשקשים שהם מחוברים לעור הדג אבל חיבורם אינו חזק מאוד, ולכן אפשר לקלפם ביד או בעזרת כלי, ולהשאיר את העור שתחתיהם שלם. אבל אם כדי להסירם צריך לחותכם והעור שתחתיהם אינו נשאר שלם, סימן שאינם קשקשים אלא הם חלק מהעור, והדג טמא (רמ"א פג, א). לכן רבים אוסרים את דג החרב, מפני שהקשקשים הנראים עליו הם חלק מעורו.

דג חרב
דג חרב
הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד