כל הפוסטים של צוות אתר הר ברכה

ישיבת הר ברכה

הלב, המעיין ותורת ארץ ישראל

לשמחת תורה: על ידי השירה והריקודים מפנימים שהתורה אינה רק מחייבת, אלא גם מאירה ומשמחת • לכן גם מי שרגיל לשקוע בלימוד – אינו מבטל תורה כשהוא שר ורוקד, כי השמחה רק תורמת ללימוד • ליום פטירת רבי נחמן מברסלב: עיון במעשה "הלב והמעיין" • הלב כוסף ומתגעגע למעיין, אך אין לו ברירה אלא לרדת לעמק שממנו לא רואים את המעיין, כדי להתאחד עם המעיין בסוף הדרך; גם עם ישראל נדרש לעבור מסע של ריחוק ואתגר, עד שיתאחד עם השכינה בארץ ישראל

ההקפות לכבוד התורה

רבי נחמן היה אומן יוצר: הוא תיאר את המציאות הכואבת של כיסופי האמונה, אבל בתוך התיאור אפשר גם להבין שלהמשיך כך לאין קץ – זה בלתי אפשרי. הפתרון הוא להתחזק בתורה, שמצווה לרדת מההר של תורת חוץ לארץ, להתמודד עם כל הבעיות הכרוכות בעמק ולעלות לארץ

נוהגים לערוך שבע הקפות בליל שמחת תורה ושבע הקפות ביום שמחת תורה. ובכל מקום שבו עושים הקפות רומזים לאור המקיף, היינו להארה גבוהה שחופפת עלינו ומרוממת אותנו ומעניקה לנו השראה, אבל מפני רום מעלתה אין ביכולתנו להשיג אותה באופן מוגדר בשכלנו. כל הלימודים שלמדנו וזכינו להבין במשך השנה הם בבחינת אור פנימי, שנקלט באופן מוגדר בתוך שכלנו, ומתוך כך בעת סיום התורה אנחנו זוכים לקלוט משהו מן האור המקיף שעולה מכלל התורה. וההתחזקות בשמחת התורה מועילה לזה מאוד.

מצד מנהג ההקפות די בשבע הקפות בלבד, אבל מצד שמחת התורה וכבודה, שזה עיקר עניינו של יום שמחת תורה, יש להרבות בריקודים. אין צורך ששאר הריקודים יהיו דווקא בצורה של הקפות. נוהגים לשורר פיוטים בעת ההקפות, כל עדה לפי מנהגה, אך אין אמירתם מעכבת.

לכתחילה צריכים כל הנמצאים בבית הכנסת לעמוד בכל עת שמקיפים ורוקדים עם ספרי התורה, ומי שקשה לו לעמוד רשאי לשבת, ורק בעת שמתחילים כל הקפה והקפה – יעמוד.

ערך שמחת התורה

נוהגים לשמוח שמחה יתרה ביום שמחת תורה, שאין שמחה גדולה יותר משמחת התורה, ולשם כך עורכים סעודות שמחות. במקומות רבים נוהגים שחתן התורה וחתן בראשית מזמינים את כל הקהל לקידוש או מוסיפים יין לסעודה.

נהגו ישראל שגם הנשים והטף באים לבית הכנסת לכבוד שמחת התורה. ואמרו שיש בשמחת התורה דמיון מסוים למצוות הַקְהֵל, שהייתה מתקיימת במוצאי שנת השמיטה בחג הסוכות: כמו שכל ישראל היו נקהלים לשמוע את המלך קורא בתורה, כך כל ישראל נקהלים לכבוד שמחת התורה.

על ידי שמחה זו כל ישראל זוכים להתקשר לערכה העליון של התורה, ומתוך כך מקבלים יותר את הדרכתה. ולא זו בלבד, אלא מתוך השמחה מפנימים שהתורה אינה רק אמת מחייבת, אלא גם מאירה, מחייה ומשמחת. לכן גם מי שרגיל לשקוד בתורה אל יצטער שהוא מתבטל כביכול בעת שמחת התורה, מפני שככל שישמח יותר – כך איכות הלימוד שלו תתגדל, והשפעתה על כלל ישראל תתרחב.

מותר לרקוד ולמחוא כפיים

למרות שגזרו חכמים שלא לרקוד ולא למחוא כפיים בשבתות וימים טובים, שמא יבואו מתוך כך לתקן כלי שיר, הורו הגאונים שלכבוד שמחת התורה מותר לרקוד ולמחוא כפיים. בדורות האחרונים, אחר שגדולי החסידות הדגישו את ערך מצוות השמחה ורוב נחיצותה, נהגו רבים להקל בזה גם בשבתות רגילות (ראו פנה"ל שבת כב, יח).

רבים מגדולי ישראל נהגו לרקוד בשמחת תורה עד כלות הנפש. סיפרו על הגר"א: "שהיה שמח מאוד בחג הסוכות וביותר בשמיני עצרת, כי הוא יותר יום שמחה מכל ימי החג על פי הסוד… והיה הולך לפני הספר-תורה שמח מאוד ברוב עוז וחדווה, וחוכמת אדם תאיר פניו כלפיד אש בוערת, ומספק כף אל כף, ומפזז ומכרכר בכל עוז לפני הספר-תורה. ואחר סיום המשוררים החרוז – אמר הוא אחריהם…" (מעשה רב, רלג).

אמרו שכל מי שרוקד ושמח בכל כוחו לכבוד התורה, מובטח לו שלא תיפסק התורה מזרעו (ר"י אלגאזי שלמי חגיגה רצד, ב). ואמרו על האר"י הקדוש, שזכה למדרגות העליונות שהשיג בגילוי סודות התורה בזכות שהיה שמח בכל עוז בשמחה של מצווה (מ"ב תרסט, יא).

רבי נחמן – אומן יוצר

בתוך "מעשה משבעת הקבצנים" של רבי נחמן מברסלב מובא סיפור זה, ולקראת יום פטירתו שחל בי"ח בתשרי אביאו. בסוגריים אציין את הפירוש הפשוט, ואחר כך אנסה להתעמק בו מעט יותר.

כהקדמה ראוי לציין שרבי נחמן היה אומן יוצר. כלומר, מצינו שחז"ל המשילו תלמידי חכמים שעוסקים בהלכה לבנאים, שעוסקים בבניין העולם (בבלי ברכות סד, א), ותלמידי חכמים שעוסקים באגדה ופנימיות לחקלאים קוצרי יבול השדות – "מחצדי חקלא" (במקומות רבים בזוהר). ויש בין תלמידי החכמים שעוסקים באגדה ופנימיות שהם כאומנים יוצרים, שנוטעים נטיעות שצומחות לגוונים שונים. כמדומה שכזה היה רבי נחמן.

מעשה הלב והמעיין

"בקצה העולם יש הר גבוה ועל ההר נתונה אבן גדולה ומן האבן נובע מעיין (השכינה). ובקצהו האחר של העולם שוב יש הר גבוה ושם לב העולם (עם ישראל). ולב העולם עומד וצופה תמיד כנגד המעיין והוא נכסף וכמה ומשתוקק לבוא אליו; והמעיין נכסף גם הוא ומשתוקק לבוא אל הלב. ולב העולם שתי חולשות יש לו: חולשה אחת מפני החמה שמכה עליו ושורפת אותו (היינו שתאוות העולם מכלות את כוחם של ישראל לריק), וחולשה שנייה מחמת הכיסופים וההשתוקקות. וכשלב העולם מבקש להינפש מעט ולהשיב רוחו, באה ציפור גדולה ופורשת כנפיה וסוככת עליו מפני החמה (אלו דברי תורה שמגינים על ישראל ומחיים אותם). אך גם בשעת מנוחתו צופה הלב כנגד המעיין והוא שואג ומנהם מרוב געגועים והשתוקקות. ומאחר שהוא נכסף ומשתוקק כל כך לבוא אל המעיין, מפני מה אינו הולך אליו? אלא כל זמן שהוא עומד על פסגת ההר הוא רואה את ראש ההר השני ששם המעיין, אבל אם ירצה להתקרב אליו יצטרך לרדת מפסגת ההר ואז ייעלם מנגד עיניו ראש ההר השני ושוב לא יוכל לראות את המעיין. ואם לב העולם לא יראה את המעיין אפילו רגע אחד תצא נפשו חס ושלום ויגווע, ויתבטל גם כל העולם כולו, כי הלב הוא החיות של כל דבר בעולם.

"והמעיין אין לו זמן משלו (כי גילוי השכינה בעולם הזה תלוי בעם ישראל), כי אין הוא נמצא בתוך הזמן כלל, והוא מתקיים מן הזמן שהלב נותן לו במתנה. ועיקר התהוותו של הזמן הוא על ידי החסדים של אמת (מצוות ומעשים טובים שנעשים באמת לשם שמיים). ואני, כך מספר והולך אותו קבצן כבד פה (הוא הצדיק שמלמד זכויות על ישראל), אני הוא שמתהלך בעולם, מלקט ומקבץ את כל החסדים של אמת ומביא אותם אל זה האיש הגדול, איש חסד של אמת (שר העולם שמקבץ זכויותיהם של ישראל), והוא עושה מהם את הזמן. כילה לעשות יום אחד מיד הוא מביאו במתנה ללב העולם ולב העולם נותנו במתנה למעיין. ובכל יום ויום, כשנוטה היום לערוב, מתחילים הם להיפרד זה מזה באהבה רבה בחיל ובזיע, שאם לא יספיקו החסדים אשר בידי האיש הגדול, איש חסד של אמת, כדי לעשות מהם יום חדש יהיה זה יומם האחרון ואף הם יסתלקו עם הסתלקותו של היום. והם אומרים זה לזה חידות וזמירות ושירים נפלאים של געגועים וכיליון נפש. וגם היום המסתלק נפרד ויוצא בזמירות ובשירים נפלאים, וכלולות בהם כל החוכמות שבעולם. וכל יום שונה מחברו: יש ימים של חג ומועד ויש ימים של תענית ואבל. יום יום וזמירותיו, יום יום ושיריו".

תורת חוץ לארץ

סיפור זה מבטא את מצבם של ישראל בגולה, שכל קיומם תלוי בגעגועים וכיסופים לשכינה, אולם כיסופים אלו אינם יכולים להתממש בחיבור אמיתי שבין הלב למעיין, משום שברגע שהלב ינסה להתקרב למעיין – לא יוכל יותר לראותו ולהתגעגע אליו, וח"ו תצא נפשו. וכיוון שיתבטל הלב – הם ישראל, יתבטל גם העולם שתלוי בלב, בישראל. וגם הציפור שמבטאת דברי תורה אינה יכולה לבטא אלא את תורת חוץ לארץ, שבכוחה לסוכך מעט על הלב שלא יישרף, לקיים את ישראל שלא יכלו בגויים, אבל לא להעניק להם חיים מלאים, כי הגילוי המלא של התורה הוא בארץ ישראל בלבד.

הבעיה היא שברבות השנים עלולים להתרגל לגלות, ולחשוב שאי אפשר לממש את האמונה ואת החזון שבתורה, ולכתחילה ישראל צריכים לחיות בדלות כאשר חייהם תלויים להם מנגד, ורק בחסדי שמיים, בזכות מעט תורה ומעשים טובים שיש בישראל, זוכים לקבל ברחמנות עוד יום. לפי מחשבה זו עלינו להשתדל שהגעגועים והכיסופים, הבכיות והפרידות, יהיו מעט יותר נוחים – אבל מעבר לזה אין אפשרות לשאוף, כי כך היא דרכה של האמונה.

תורת ארץ ישראל

אולם האמת שה' נתן את תורתו ומצוותיו לעמו ישראל, ואמר שאם נשמור את התורה והמצוות, נזכה בפועל לכל הברכות שבתורה. והמצווה היא לעלות לארץ. ובדרך העלייה לארץ צריך לרדת מההר של תורת חוץ לארץ שעליו עומדים ישראל, ולרדת לעמקים ולעלות אל ארץ ישראל, מקום המעיין והשכינה, ושם להתאחד שוב עם השכינה. בדרך יהיו משברים, אבל כיוון שהולכים בדרכי ה', לא נאבדים ח"ו.

לכך רומזת גם מצוות תקיעת שופר בראש השנה, שעיקרה תרועה, היינו תקיעה שמבטאת משבר, שתכליתו תיקון שלם יותר. לכן לפני כל תרועה ולאחר כל תרועה ישנה תקיעה פשוטה שמבטאת את השמחה והיציבות.

כך ביחס למצוות הגיוס לצבא, ולאתגרי העבודה והעיסוק ביישובו של עולם, ולימוד החוכמות השונות. אכן הדברים כרוכים בהתמודדויות ולעיתים במשברים, אבל זאת המצווה.

לכך התכוונתי באמירה שרבי נחמן היה אומן יוצר: הוא תיאר את המציאות הכואבת של כיסופי האמונה, אבל בתוך התיאור ניתן גם להבין שלהמשיך כך לאין קץ – זה בלתי אפשרי. הפתרון הוא להתחזק בתורה שמצווה את עם ישראל לעלות לארץ. כלומר, לרדת מההר של תורת חוץ לארץ, להתמודד עם כל הבעיות הכרוכות בעמק שבו כל הקהילות מתפרקות, ולעלות לארץ וליישבה בחומר וברוח, כדי שיתאחד הלב עם המעיין לתפארת התורה, העם והארץ.

הצום – גם למעוברות ולמיניקות

אין עניין להרבות ביום כיפור בווידויים מפורטים יותר ממה שנהוג, מכיוון שהעיקר הוא החיבור לשורש ולרצון הפנימי • עיקר היום הוא הכפרה על ידי התענית, ולכן מי שהצום מקשה עליו – עדיף שישכב במיטה כל היום ולא יגיע לתפילה, ובלבד שלא יאכל • היום גופנו איננו חלש מבעבר אלא להפך, הוא בריא וחזק יותר, לכן אין להקל למעוברות ולמיניקות • חולים, מעוברות ומיניקות ששואלים רופא אם לצום – צריכים לשאול רופא ירא שמיים שאינו ממהר להקל, שיענה באופן ענייני אם נשקפת להם סכנה

יום הכיפורים – קודש הקודשים

ממחקרים שנעשו בארץ ובחוץ לארץ, התברר שהצום אינו מעלה את הסיכון להפלה. רק לעיתים נדירות הצום עלול לזרז לידה בחודש התשיעי, אולם אין בכך סכנת נפשות. גם אין שום סימוכין לטענה שכיום נעשינו חלושים יותר. לכן אין מקום להקל יותר מבעבר

יסוד התשובה נעוץ בשורש העליון ביותר, ולכן עיקר עבודת יום הכיפורים נעשית על ידי הכהן הגדול בשם כל ישראל בקודש הקודשים. בהיכל שנקרא קודש מונחים המנורה שמבטאת את כל החוכמות האנושיות, השולחן שמבטא את כל העבודות שהאדם מתפרנס מהן, מזבח הקטורת שמבטא את התפילה והכיסופים לקרבת אלוקים. למעלה מזה בקודש הקודשים מתגלה יסוד אמונת ישראל ותורתו. לכן בקודש הקודשים הונח ארון הברית שבו היו לוחות הברית והתורה, ומעליו שני הכרובים שמבטאים את קשר הברית והאהבה שבין הקב"ה לישראל. מקודש הקודשים נמשכים חיים לכל העולם, לכל החוכמות והעבודות, לכל הבריות וכיסופיהן. וביום הקדוש בשנה היה הכהן הגדול נכנס בשם כל ישראל לקודש הקודשים, כדי לקשר את כל ישראל ועל ידם את כל העולם לשורשם, ולהמשיך בכך כפרה וסליחה וחיים לכל העולם.

מצוות התענית – עיקר היום

כנגד עבודתו של הכהן הגדול בבית המקדש הצטווה כל אחד מישראל להתענות, ובכך הוא פורש מכל ענייני גופו ומתכנס אל נשמתו, אל קודש הקודשים שבתוכו, ומגלה ששאיפתו הפנימית, האמיתית, לדבוק בתורה ובמצוות, ולהשתתף על ידי כך בתיקונו של העולם. על ידי כך החטאים שלו נעשים חיצוניים, וזדונות נעשים שגגות. ואם יזכה מכוח יום הכיפורים לחזור בתשובה עמוקה ושלמה עד שיתקן לגמרי את חטאו, יזכה שזדונותיו אף ייהפכו לזכויות. וזהו שנאמר בסיום פרשיית עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים: "בעשור לחודש תענו את נפשותיכם… כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, כט ל).

הווידוי, התפילה וכוונת הצום

יש סוברים בטעות שעיקר עניינו של יום הכיפורים לפרט את כל החטאים האפשריים ולהתוודות עליהם, ולשם כך מדפיסים נוסחים ארוכים של וידויים. אולם עיקר עניינו של יום הכיפורים עמוק יותר, ולכן נוסח הווידוי שחייבים לומר ביום הכיפורים הוא קצר וכללי: "אבל אנחנו חטאנו, עווינו, פשענו" (יומא פז, ב; רמב"ם, מ"ב תרז, יב). נוהגים להוסיף ולומר נוסח מפורט לפי סדר האותיות (רב עמרם גאון): "אשמנו, בגדנו, גזלנו…" ועוד מוסיפים לפרט ולומר "על חטא שחטאנו לפניך" וכו' (פנה"ל ימים נוראים ז, ד). הרי שכל נוסחי הווידוי הם כלליים, כי עיקר היום שיתכנס כל אדם מישראל אל שורש נשמתו, יתנער על ידי התענית מכלל החטאים התלויים בגוף, ויתקשר אל קודש הקודשים, היינו הברית שבין ה' לישראל שמתגלה על ידי התורה.

ולכן למרות שבעקבות הצום ושאר העינויים קשה לנו לכוון בתפילה כבשאר הימים, ידיעה אחת עמוקה הולכת ומתבהרת, שרצוננו האמיתי להידבק בה' אלוקי ישראל ולתקן עולם לאור התורה והדרכתה (פנה"ל ימים נוראים ו, ו).

חולה שאינו מסוכן – חייב בצום

גם לחולה שסובל ייסורים קשים, כל זמן שהצום אינו מסכן את חייו, אסור לאכול או לשתות אפילו כלשהו, וישכב כל היום במיטתו ובלבד שלא יאכל וישתה אפילו כלשהו.

זה ההבדל שבין יום הכיפורים לשאר הצומות, שבצום יום ‏הכיפורים גם החולים חייבים, הואיל ואיסורו מהתורה, ואילו מצום ‏תשעה באב חולים פטורים, ומהצומות הקלים לא רק חולים פטורים אלא אף מעוברות ‏ומיניקות פטורות.

בליעת תרופות

אומנם מותר לחולה שמצטער מחמת מחלתו, או למי שנצרך ליטול בכל יום תרופה, לבלוע תרופה ביום הכיפורים. ובתנאי שאין בגלולות הללו טעם טוב, כך שאינן נחשבות מאכל. ויקפיד לבלוע אותן ‏בלא מים. ומי שאינו יכול לבלוע אותן בלא מים, יערב במים טיפת ‏סבון שתפגום מאוד את טעמם, ובעזרת מים אלו יבלע את ‏הגלולה. ‏

וכן מי שסובל בצום מכאבי ראש עזים בגלל ‏חסרון קפה – רשאי ליטול גלולות שיש בהן קפאין או גלולות להפגת ‏כאבי ראש.

חולה מסוכן

חולה שיש חשש שהצום יגרום למותו, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו, מפני שפיקוח נפש דוחה את מצוות התענית כמו את שאר המצוות שבתורה (יומא פה, ב). והנמצא בספק סכנה ומחמיר על עצמו שלא לשתות ולאכול – חוטא, ומי שציווה אותנו על התענית הוא שציווה אותנו לאכול ולשתות ביום הכיפורים כאשר הצום עלול לסכן את החיים.

מעוברת

מעוברות ומיניקות חייבות לצום ביום הכיפורים (פסחים נד, ב; שו"ע תריז, א). ואפילו בתשעה באב מעוברות ומיניקות חייבות לצום, קל וחומר ביום הכיפורים שחיובו מהתורה.

בדור האחרון יש סוברים שיש להתיר למעוברות לשתות לשיעורים, מפני שלדעתם הנשים נעשו כיום חלושות, והצום עלול לגרום להן שיפילו את עוברן. אולם ממחקרים שנעשו בארץ ובחוץ לארץ, התברר שהצום אינו מעלה את הסיכון להפלה. רק לעיתים נדירות הצום עלול לזרז לידה בחודש התשיעי, אולם אין בכך סכנת נפשות. גם אין שום סימוכין לטענה שכיום נעשינו חלושים יותר. להפך, בזכות שפע המזון המגוון, ההיגיינה וההתקדמות הרפואית, אנשים כיום חיים בבריאות טובה מבעבר, והדבר בא לידי ביטוי גם בכך שתוחלת החיים עלתה בעשרות שנים. לכן אין מקום להקל כיום יותר מאשר בעבר, והדין נשאר במקומו שמעוברות ומיניקות חייבות לצום.

לפיכך, גם מעוברת שסובלת מהקאות, לחץ דם גבוה, המוגלובין (ברזל) נמוך ומיחושים שונים, חייבת בצום יום הכיפורים, ובכלל זה אסור לה גם לשתות לשיעורים. רק במקרים מיוחדים, של היריון שנמצא בסיכון, על פי הוראת רופא ירא שמיים יש להורות למעוברת לשתות, ועדיף שתשתה לשיעורים.

מינקת

מינקת חייבת לצום ביום הכיפורים (פסחים נד, ב; שו"ע תריז, א). ואף שההנקה מקשה על הצום, מפני שהיא גורמת לאובדן נוסף של נוזלים, אין בכך סכנה לאם או לתינוק. ויש מקילים מפני שלדעתם ירדה חולשה לעולם, וכיום התינוקות בסכנה בלא הנקה. אולם דבריהם תמוהים מאוד, שכן אף שבוודאי יש סגולות טובות בהנקה וחלב אם. מכל מקום ישנן נשים רבות שאינן מיניקות כלל, ולא שמענו שהרופאים נלחמים על כך שימשיכו להניק כדי להציל את ילדיהן מחשש סכנת נפשות. ואם בעבר, כשתינוקות רבים מתו בשנתם הראשונה, ולא היו תחליפים טובים לחלב אם, ההוראה הברורה הייתה שמינקת חייבת בצום, ואפילו בתשעה באב, איך אפשר להעלות על הדעת שכיום שיש לנו תחליפים טובים, יהיה בזה חשש פיקוח נפש? (פנה"ל ימים נוראים ח, י).

עצה טובה לקראת הצום

רופאים מציעים למיניקות להתחיל להרבות בשתייה בשלושת הימים שלפני יום הכיפורים, ובערב יום הכיפורים לשתות עוד יותר, כדי לאגור נוזלים לקראת יום הכיפורים ותוך כך גם להרבות את החלב. על פי הניסיון, בדרך כלל מי שתנהג כך, לא רק שיום הכיפורים לא יפגע בהנקתה, אלא שמתוך התיקון שתעשה לקראתו חלבה אף ירבה. ייתכן מאוד שאף תוכל לשאוב מעודפי החלב לקראת יום הכיפורים.

עוד עצה מאשתי, כדי שהצום יעבור יותר בקלות לאם ולתינוק – לדלג לסירוגין על שתי הנקות, בצהרי יום הכיפורים ולקראת צאת הצום, ובמקומן לתת תחליף.

לשאול רופא ירא שמיים

במקרים של ספק סכנה לחולה, למעוברת או לעובר, יש לשאול רופא ירא שמיים. ואם הרופא נמצא בספק, ישקול בעצמו מה היה עושה ביום הכיפורים אם היה נודע לו על חולה כזה שצם: אם כדי להורות לו לשתות ולאכול ולהצילו מספק סכנה היה מוכן להתנדב ולנסוע עשר דקות, סימן שאכן יש כאן ספק סכנת נפשות, ועליו להורות לחולה שלפניו לשתות ולאכול ביום הכיפורים. ואם למרות אחריותו כלפי חיי אדם לא היה מוכן לנסוע לשם כך ביום הכיפורים עשר דקות, סימן שאין כאן ספק סכנה, ועליו להורות לחולה לצום.

הרופאים הדתיים המקילים

בשנים האחרונות ישנם רופאים דתיים, שעל פי עמדה של רבנים בודדים, מתירים לכל המעוברות והמיניקות לאכול ולשתות לשיעורים ביום הכיפורים, וממילא השואלת אותם לא שאלה כהלכה. מפני שלפי דעת כל הפוסקים על פי ההיגיון וההלכה, שמעוברות ומיניקות חייבות בצום, אין קביעתם נחשבת. לכן על המעוברות והמיניקות שרוצות לקיים את ההלכה כפי המקובל מדורי דורות, לשאול רופא שמקבל את העמדה העקרונית שמעוברות ומיניקות חייבות בצום, ואזי באותם מקרים מעטים שיורה שצריך לשתות, אפשר יהיה לסמוך על הוראתו.

הטעות בדין אכילה ושתייה לשיעורים

טעות נפוצה בין רופאים וחולים, שסבורים ששתייה לשיעורים היא מעין דרך ביניים, שמתאימה לחולים שהצום אינו מסכן את חייהם. אולם האמת שההוראה לשתות לשיעורים באה להחמיר ולא להקל: כאשר אין סכנת חיים בצום, גם שתייה לשיעורים אסורה מהתורה, ורק לחולה מסוכן שמותר לו לשתות ביום הכיפורים – לדעת חלק מהפוסקים עליו להחמיר אם יוכל, ולהסתפק בשתייה לשיעורים. אבל בשום פנים אין להתיר למי שאינו מסוכן איסור דאורייתא של שתייה לשיעורים (פנה"ל ימים נוראים ח, ה).

מעוברת ששאלה רופא שאינו מורה כהלכה

מעוברת ששאלה בטעות רופא שמקל לרוב המעוברות והקל גם לה, צריכה להזדרז לשאול לפני יום הכיפורים רופא ירא שמיים שמורה לפי ההלכה המקובלת. ואם לא הספיקה, וכבר הגיע יום הכיפורים, תשתה כפי שהורה לה הרופא ששאלה, מפני שאף שיש לנו ספק אם השיב לה כהלכה – מכלל ספק לא יצאנו, ואולי אכן מצבה מיוחד ומסוכן, ובכל מצב של ספק נפשות יש להחמיר לשתות.

אחריות השואלים

פרט לאחריות לשאול רופא ירא שמיים שמורה על ההלכה, חשוב לציין שגם לשואלים יש אחריות, מפני שכאשר השואלים לוחצים לקבל היתר לשתות לשיעורים – הם מטילים על הרופא תפקיד קשה, ומדרך הטבע כדי שלא להיכנס לסיכונים הוא יעדיף לרצותם ולהקל.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

המלכת ה' – העצמת האדם והעם

המלכת ה', שעומדת במרכז ראש השנה ותפילותיו, עשויה להיתפס כהחלשה של האדם • כשמלכות ה' נתפסת כך מתוך אמונה נמוכה, אנשים מבקשים להרחיק אותה מצה"ל, ממערכות המדינה ומהתא המשפחתי, כדי שלא תגמד אותם •אולם ההפך הוא הנכון: חוסר אמונה מטיל חולשה ורפיון על כל תחומי החיים, והמלכת ה' נותנת עוצמה למערכות הפרטיות והלאומיות • אם איננו רוצים להישאר במצב שבו קשה להעביר את חוק הלאום, מצב שבו הזיקה ליהדות וללאומיות הולכת ונחלשת, עלינו להגביה את האמונה ולחזק את המלכת ה' עלינו

יום זיכרון, דין ותרועה

האדם מיסודו חפץ לגלות את כוחותיו, ולכן הוא מעוניין להשתחרר מאמונה נמוכה שמקטינה את צלם האלוקים שבו – ולעלות לאמונה עליונה שמעצימה את נשמתו וכוחותיו. במדרגה זו המלכת ה' לא מחלישה את האדם אלא מעניקה השראה ומשמעות לחייו

בראש השנה מסתיימת קצבת החיים שהעניק ה' לעולמו בשנה הקודמת, וה' זוכר את ברואיו ובורא להם חיים חדשים לשנה הבאה, שכן זיכרון אצל ה' הוא פקידה והענקת חיים. וכדי שחסדו לא יתהפך לרע על ידי הרשעים שישתמשו בו להרע, קבע ה' שביום זה ידון את עולמו. נמצא אם כן שראש השנה הוא יום זיכרון ודין, שבו עולים ונזכרים לפניו יתברך כל המעשים הטובים והרעים שנעשו במשך השנה, והקב"ה יושב על כיסא הדין ומחשב את חשבון עולמו ודן כל עם ועם ככלל וכל אדם ואדם כיחיד.

עיקר הדין של כלל העולם תלוי בעם ישראל ובארץ ישראל, שישראל הם לב העולם, עמו של ה', ותיקון העולם תלוי בהם. על כן שכרם ועונשם של ישראל גדולים יותר משכרם ועונשם של שאר העמים. לכן דן ה' את ישראל תחילה, ומתוך המשפט של עם ישראל מתפשט המשפט על כלל האנושות והעולם (ראש השנה ח, אב; תענית י, א).

לכן ראש השנה נקרא יום תרועה, שהתרועה רומזת לשברון, בכי, חרדה ושידוד מערכות. השבר והבכי – על מה שתם ולא הושלם, והחרדה – לקראת השלב הבא, שעדיין לא נקבע מי יחיה ומי ימות, מי בנחת ומי בייסורים. לכן, אף שמשך התרועות קצר, כל היום נקרא יום תרועה – יום שברון ובכי. אומנם ציוונו ה' לתקוע תקיעה פשוטה שמבטאת שמחה ויציבות לפני ואחרי כל תרועה, שכן כל תכלית התרועה לתקן. לכן גם יום התרועה הוא יום חג שיש מצווה לקיים בו סעודות, כי תכלית הכול תיקון ושמחה.

רצוננו – גילוי מלכות ה'

יכולים היינו, מרוב דאגה על עתיד חיינו בשנה הבאה, להקדיש את כל יום הדין לתפילות פרטיות על פרנסה, בריאות וכל שאר הדברים שאדם טרוד בהשגתם כל השנה. אולם זוהי סגולתם המיוחדת של ישראל, שרצונם העמוק ביותר הוא שתתגלה מלכותו יתברך, והעולם כולו יתוקן וייגאל, ואפילו אם לשם כך יצטרכו לסבול ייסורים.

בדרך גדולה ונוראה זו בחר עם ישראל, החל מאבות העולם שקיבלו על עצמם להאמין בה' אל מול כל עובדי האלילים שמסביבם, ועד הגלות הארוכה, שבה למרות כל הסבל בחר עם ישראל שלא להתבולל בעמים ולהמשיך לשאת את דגל האמונה והתורה, כדי לתקן עולם במלכות שדי.

כשישראל מניחים את צערם ועוסקים בכבודו וגילוי מלכותו, אומר הקב"ה למלאכים: ראו בניי חביביי, שמניחים צערם ועוסקים בכבודי. בכך מסתתמות טענותיו של השטן שרוצה לבטל את ישראל מהעולם, וישראל זוכים לשנה חדשה שבה יתקדמו עוד צעד לקראת התיקון והגאולה. וככל שנזכה לקבל עלינו בראש השנה את מלכותו, בענווה וביראה, כך נזכה יותר לשנה טובה ומבורכת.

מלכות ה' במוקד התפילה

לכן עיקר תפילת ראש השנה עוסקת בהמלכת ה' עלינו, ועל כן בחתימת הברכה השלישית של תפילת עמידה, במקום לומר "האל הקדוש" אנו אומרים "המלך הקדוש". וכך ממשיכים לומר בכל עשרת ימי תשובה. עניין זה חשוב כל כך, עד שמי שטועה ושוכח לומר "המלך הקדוש" – לא יצא ידי חובתו ועליו לחזור להתפלל (שו"ע אורח חיים תקפב, א).

אף חתימת ברכת החג בכל תפילות ראש השנה היא: "מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזיכרון". ובתפילת המוסף שהיא התפילה העיקרית של ראש השנה, שבה תוקעים בשופר, תיקנו חכמים לומר שלוש ברכות: מלכויות זיכרונות ושופרות, והראשונה והעיקרית שבהן היא מלכויות. גם ברכות הזיכרונות והשופרות עוסקות במידה רבה במלכותו.

האם מלכות ה' מנמיכה את האדם?

בתפיסה הנמוכה של האמונה, ככל שהאדם מאמין יותר בה' וממליך אותו עליו – כך הוא מקטין יותר את עצמו. הוא מתמלא יותר בחרדות, חושש לפעול בעולם ולתקנו, מתחנן אל ה' כבן מסכן וכעבד שפל שיעשה הכול למעננו כי אין בנו מעשים. האמונה עושה אותו פחדן ורך לב. אומנם גם אמונה זו נצרכת, כי יראת השמיים משמשת גדר בפני יצריו של האדם, שעלולים להתפרץ באכזריות רצחנית ובכל תיעוב ושפלות. כשאנשים הצליחו להשתחרר מהאמונה (בברית המועצות ובגרמניה הנאצית), הם רצחו הרבה יותר אנשים מאשר בתקופה שהאמונה הייתה נוכחת.

אולם האדם מיסודו חפץ לגלות את כוחותיו, ולכן הוא מעוניין להשתחרר מאמונה נמוכה שמקטינה את צלם האלוקים שבו – ולעלות לאמונה עליונה שמעצימה את נשמתו וכוחותיו. במדרגה זו המלכת ה' לא מחלישה את האדם אלא מעניקה השראה ומשמעות לחייו, ומעלה אותו למדרגה של אומץ ויצירה שאי אפשר להשיג בלא אמונה (ראו מידות הראיה אמונה, כט).

מלכות ה' מחזקת את הלאומיות

כאשר רוב הציבור הדתי והחרדי חי רוב הזמן במדרגת האמונה הנמוכה, רבים אינם חפצים בה. ואף אלה שנותנים לאמונה מקום בחייהם, מעוניינים לצמצם אותה, כדי שתעסוק בענייני הפרט הקטנים ולא תתערב בחיי הכלל. לא במדע ובתעשייה – מחשש שתעכב כל פיתוח ותחליש כל יוזמה, לא בצבא – מחשש שתחזיר אותנו לימי הגלות, או מחשש שתטען שכיוון שה' ציווה לכבוש את הארץ, הרי שחובה עלינו להתעלם מכל השיקולים הרציונליים, שכן מה האדם יודע, העיקר שיעשה את רצון ה' גם אם יש בכך סיכון עצום לקיומה של המדינה. כך אנו מוצאים אנשים רבים שמתייראים מהשפעת האמונה על חיי הציבור.

אולם כשאין הכרה במלכות ה', הנשמה נאלמת, וכל המערכות האנושיות מתרוקנות מתוכן, ונותרות חלולות. וכך אפילו את חוק הלאום המכורסם מתקשים להעביר וליישם, וכהמשך לכך מגלים רפיון בבניין הארץ ויישובה, ואין כוח לקרוא בקול גדול לכל היהודים שבגולה לעלות לארץ. ונוכח החולשה הזאת, נציגי הערבים שהיו צריכים להודות מבוקר עד ערב לעם ישראל על כל הטוב שהביא להם, יורקים לבאר שממנה הם שותים ויוצאים להפיץ את דיבת המדינה הטובה והמוסרית שלנו בכל העולם.

המלכת ה' וחוק הלאום

בהיותי באחד ממחנות הצבא, ראיתי מול מגרש המסדרים שלט ענק שעליו כתובים באותיות עצומות החזון והערכים שאליהם הצבא מחנך. רשימת הערכים הייתה: "אהבת האדם, מקצועיות, דוגמה אישית, רעות, צניעות, יצירתיות וחדשנות, אהבת הארץ".

אלו ערכים יפים, אולם העם היהודי לא הוזכר. החזון הציוני נמחק. אומנם אהבת הארץ הוזכרה, אולם רק מפני שהיא יכולה לכלול גם את הדרוזים והצ'רקסים, והערבים אילו היו מוכנים להתגייס. ראוי לציין שמפקד ההכשרה שניהל את המסדר אמר דברים מאוזנים ונכונים. הוא הזכיר את התנ"ך ואת הסבל שעמנו עבר במשך ההיסטוריה הארוכה שלנו, ואת המשימה של צה"ל לשמור שאירועים קשים כמו אלה שפקדו את עמנו בעבר לא יחזרו עוד, תוך שמירה על החוק והיחס הנאות לכל אדם. הדברים היו מדודים ומרגשים כאחד.

אולם המצב המחפיר הוא, שבאופן רשמי צה"ל כבר לא מסוגל לכתוב שהוא מחויב לחזון הציוני ולעם היהודי. זה מוכיח עד כמה היה הכרח לחוקק את חוק הלאום, ועד כמה צריך לשקוד על הטמעת ערכיו בכל תחומי החברה. לשם כך אנו מוכרחים לחזור לאמונה במלכות ה' שהיא התשתית לקיומנו הלאומי.

כך גם אמר הרצל בנאום פתיחת הקונגרס הציוני הראשון, שקודם כול אנחנו צריכים לחזור ליהדות שלנו, ומתוך כך לארצנו.

האמונה נותנת משמעות למשפחה

המלכת ה' במדרגת אמונה תחתונה שומרת על המשפחה, שישמרו בני הזוג אמונים זה לזה ולא יבגדו. אולם מכיוון שאין בזוגיות זו חזון ושאר רוח, רבים מעדיפים לחפש סוגים שונים של משפחה שמעניקים להם יותר חופש וביטוי אישי. אולם בלא אמונה משפחות אלה מתפרקות.

המלכת ה' במדרגה של אמונה עליונה מעניקה למשפחה משמעות של קדושה, של גילוי האחדות האלוקית בזעיר אנפין באהבה שבין בני הזוג. וככל שהשמחה שביניהם גוברת, כך שם ה' שורה יותר ביניהם, והאחדות האלוקית מתגלה, וברכה ושפע רב מתפשטים בכל העולמות (ראו זוהר ח"ב פקודי רנט, א; ח"ג שלח קסז, ב).

כאשר מבינים שזוהי המשפחה הראויה, רבים משתוקקים להקים משפחה כדוגמתה.

מלוך על כל העולם

ככל שאדם זוכה יותר לאמונה במדרגתה העליונה, כך כל כוחותיו מתעצמים בחירות, והוא חש שליחות גדולה יותר לגלות אותם כדי להוסיף ברכה לעולם.

כיוצא בזה, כבודה של ירושלים אינו פוגם בכבודן של שאר הערים שבארץ ישראל, אלא להפך, מרומם אותו, שכמה גדולות וחשובות הן שירושלים היא העטרת שעל ראשן. וכן כל שאר הארצות אינן נפגמות מכבודה של ארץ ישראל, כי כמה גדולות הארצות ששוכנות יחד באותו עולם שיש בו ארץ קדושה ונפלאה כארץ ישראל.

כיוצא בזה כבודו של אדם אינו נפגם מכך שחברו מתעלה למדרגות גבוהות אלא להפך, הוא עצמו מתגדל שהוא זוכה לחבר שכזה. כיוצא בזה, כבודם של העמים אינו נפגם מסגולתו של עם ישראל אלא להפך, כל העמים מתעלים על ידי כך שעם ישראל קיים בלבבם.

לכך מכוונת אותנו תפילת ראש השנה: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לא חוזרים לגלות, נשארים בצה"ל

הביקורת נגד בעיות הצניעות בצה"ל אינה גורעת מהחובה הגמורה להתגייס • הציבור החרדי עסוק בהישרדות רוחנית כמו בגלות, אבל הדרכת התורה היא לחיות בארץ ישראל ולהתמודד עם האתגרים שבה * גילוי הקדושה צריך להיות דווקא דרך תחומי המציאות – המדע, הכלכלה והאומנות * פרשתנו מלמדת שעל ידי חיי תורה בארץ ישראל אפשר להביא ברכה לעצמנו ולכל העולם * הברכה יכולה להתממש בדרך ריאלית: אם נחיה נכון, נפתח גם את העבודה והכלכלה לצד ההשקעה במשפחה ובילודה, עד שנוביל את העולם מבחינה ערכית וכלכלית

תגובה נוקבת לטור הקודם

שאלה: מהמאמר על בעיות הצניעות בצבא, משמע שהנך מבין שהציבור החרדי צודק בכך שאינו מתגייס – ומדוע אינך מורה כך לתלמידיך? לא זו בלבד שלא הסקת את המסקנה המתבקשת, עוד העלית חשש שאם הבעיות לא ייפתרו, אזי יהיו דתיים שיעברו לציבור החרדי. האם זו בעיה? האם לא עדיף שכך יעשו?

תורת חו"ל – תורת ההישרדות

שמירת התורה והמצוות מעניקה ערך ומשמעות לכל תחום, ועל ידי כך הוא מתברך. גם אם מדובר ביתרון שבא לידי ביטוי אצל כל אדם באחוזים בודדים, כאשר מדובר בציבור שלם שחי לאורה של התורה, כולם מקרינים על כולם עד שנוצרת חברת מופת

תשובה: כדרכם של ישראל בגולה, וכדרך הדרכתה של תורת חוץ לארץ, הציבור החרדי עוסק בהישרדות. אולם הדרך הנכונה היא לעלות לארץ ולחיות בה במסגרת לאומית כפי הדרכת התורה בשלמותה, שמדריכה את עם ישראל לכבוש את הארץ וליישבה. לצורך כך יש להקים מדינה וצבא ולפעול בכל תחומי החיים, ובכלל זה כל תחומי המדע והעבודה, לאורה של תורתנו הקדושה. כך היא דרכה של תורת ארץ ישראל שהיא עיקר התורה. לכן החזרה לכיוון החרדי היא בבחינת חזרה לגלות, והנמכת קומת התורה לתחום ההישרדות במקום הגבהתה לחזון הגדול של גילוי הברכה האלוקית במרחבי ארץ החיים. אפשר להבין את הציבור החרדי ורבניו, שמתוך חשש שההתמודדות הקשה והמורכבת עם כל האתגרים שהחיים הארציים מעמידים, מעדיפים להתגדר ולהצטיין בד' אמות של תורת חוץ לארץ המוכרת. אולם אנחנו מאמינים שעם כל הזהירות הנדרשת, חובה עלינו ללמוד את התורה בשלמות ולהשתדל להגשים את כל מצוותיה.

לפיכך, למרות כל הביקורות המוצדקות על הצבא, כל עוד אין מדובר בכפייה לעשות דברים בניגוד גמור להלכה – המצווה שבדבר גוברת, ומנגד, שלילת צה"ל היא עבירה חמורה. וכך למדנו בתורה ביחס לכל תחומי החיים, שאין אומרים לאדם להימנע מלצאת לעבודה, להקים משפחה ולגדל ילדים מפני הניסיונות והקשיים השונים הכרוכים בכך, אלא מדריכים את האדם כיצד להתמודד עם הקשיים, מה עושים לכתחילה ומה בשעת הדחק.

עיקר קיום התורה – בארץ

לפי המבואר בתורה, משמע שרק בארץ ישראל עם ישראל חייב לקיים את התורה, שנאמר: "כי אתם עוברים את הירדן לבוא לרשת את הארץ אשר ה' אלוקיכם נותן לכם, וירשתם אותה וישבתם בה. ושמרתם לעשות את כל החוקים ואת המשפטים אשר אנוכי נותן לפניכם היום. אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה' אלוקי אבותיך לך לרשתה כל הימים אשר אתם חיים על האדמה" (דברים יא, לא-יב, א). אולם מנגד נאמר: "הישמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלוקים אחרים והשתחוויתם להם וחרה אף ה' בכם… ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם. (ואף על פי כן, גם כשתהיו בגלות:) ושמתם את דבריי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם" (דברים יא, טז יח). הרי שאף בגלות מצווה לקיים את המצוות. ביארו חכמים, שאת המצוות שתלויות בארץ מצווה לקיים בארץ בלבד, אבל את המצוות שאינן תלויות בארץ חייבים לקיים גם בגלות כדי שנזכור אותן ונדע לקיימן כשנחזור לארץ. ועוד, שעל ידי קיומן נתעורר לתשובה, ונזכה לקרב את גאולתנו (ירושלמי שביעית ו, א; קידושין א, ח; בבלי קידושין לז, א; ספרי עקב מג מד).

כפי שאמרו חכמים (ספרי עקב לז): "אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ – היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו וחזרה לבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטייך, כשתחזרי לא יהיו עלייך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים. הוא שירמיהו אמר: 'הציבי לך ציונים' – אלו המצוות שישראל מצוינים בהם" (וכן ברש"י דברים יא, יח).

הרי שעיקר קיום התורה והמצוות בארץ, כפי שביאר הרמב"ן (ויקרא יח, כה).

מימוש אמונת הייחוד – בארץ

יתר על כן אמרו חכמים: "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה" (כתובות קי, ב). עוד אמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (תוספתא ע"ז ד, ג; ספרי ראה נג).

זאת משום שעיקר אמונת ישראל היא אמונת הייחוד: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", שה' הוא האלוקים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. כלומר העניין האלוקי מתגלה בכל תחומי החיים הרוחניים והגשמיים כאחד. וכפי שאמרו חכמים על הפסוק "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו): "זוהי פרשיה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה" (ברכות סג, א). לכל דבר יש ערך, בכל תחום צריך לגלות את הקדושה והברכה. לשם כך נבראה ארץ הקודש, שנוכל לגלות גם בחיים הארציים שבה את ערכי הקודש. וגילוי הקודש יהיה בכל תחומי החיים בלא יוצא מהכלל: במדע על כל תחומיו, בפיתוח התעשייה והכלכלה בכל התחומים המועילים ומיטיבים לחיים, באומנות על כל ביטוייה, והכול מתוך אמונה וכדי להוסיף ברכה אלוקית ממקור הקודש.

הקדושה שמתגלה בטבע

וכן כתב מרן הרב קוק זצ"ל: "הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עִם ישראל, הוא הכישרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה" (אורות התחיה כח). כלומר יש ערך רב לקדושה שמתגלה בחוץ לארץ, שהציבור החרדי עוסק בה, כי מתוך קדושה זו עולה ביקורת על כל החסרונות שבטבע ובמציאות. אבל הביקורת אינה מספיקה כדי לתקן את המציאות ולגלות בה את דבר ה'. על כן היא צריכה להצטרף לקדושה העליונה, "שהיא הקדושה שבטבע עצמה… והקודש שבגולה יחובר אל ארץ הקודש, ועתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל" (עניין זה מבואר בהרחבה בספר החדש שיצא משיעוריו של חברי הטוב הרב זאב סולטנוביץ' על 'אורות התחיה').

הברכה הטבעית שבחיי תורה

התורה מלמדת אותנו שאם נלך בדרכי ה' נזכה לרוב טובה וברכה, שתגיעה אלינו בדרך הטבע. חלק מעבודתנו בלימוד התורה, לבאר בהיגיון כיצד שמירת התורה והמצוות מעניקה ערך ומשמעות לכל תחום, ועל ידי כך הוא מתברך. גם אם מדובר ביתרון שבא לידי ביטוי אצל כל אדם באחוזים בודדים, כאשר מדובר בציבור שלם שחי לאורה של התורה, הרי שכולם מקרינים על כולם להרבות טובה וברכה, עד שנוצרת חברת מופת שנמצאת בכמה מדרגות מעל כל חברה אחרת.

כלומר אם נבין את התורה נכון, נבין יותר את ערך הלימוד בכלל ופיתוח המדע בפרט (כמבואר ברמב"ם ובגר"א ועוד רבים), וממילא ילדינו יגיעו בממוצע להישגים לימודיים טובים יותר באחוזים בודדים מעבר למקובל במדינות המפותחות. בזכות ההכרה בערך העבודה והתרומה לתיקון העולם, ישקדו מעט יותר על רכישת מקצוע איכותי ומועיל, ובממוצע יגיעו בו לרמה טובה במעט מהמקובל במדינות המפותחות. בזכות קביעות עיתים לתורה בכל השבוע ובמיוחד בשבת, יזכו למעט יותר השראה בפיתוח ויצירתיות. בזכות הצניעות וההסתפקות במועט, כל אחד יחסית למה שיש לו יוכל להשקיע יותר שנים בלימודי המקצוע והמדע המתאימים לו, כך שיותר הנדסאים יהיו מהנדסים, ויותר מהנדסים יהיו חוקרים, ואיכות עבודתם ויצירתם תשתבח. בזכות ערכי המשפחה, יותר משפחות יזכו לחיות באהבה ובשמחה, ויזכו לגדל יותר ילדים לתורה ולמצוות ולכל שאר המעשים הטובים. ובזכות הנכונות היתרה לתרום לעם בצבא ובהתיישבות מצבה הביטחוני של המדינה ישתפר, ואף שיפור זה יקרין כמובן על כל שאר התחומים.

החזון של מדינת ישראל

אומנם בגלל העמדה החרדית המוטעית, השוללת את המצווה להתגייס להגנת העם ולבניין הארץ, והשוללת במידה רבה או מעטה מדע, עבודה, חירות ויצירתיות, חלק גדול מברכה זו אובד.

הציבור הדתי הנאמן לתורה, לעם ולארץ הוא כיום הגרעין האיכותי שמבטא את מכלול ערכי התורה, שהיא תורת חיים, ועל כן אפשר למצוא בו ניצנים של התגשמות הברכה הכתובה בתורה. אומנם הדרך עוד רבה ורצופה מכשולים וניסיונות, אבל הכיוון הכללי נכון, ובסך הכול התוצאה חיובית – וימים יגידו.

אם נזכה להמשיך להתעלות ולהתקדם בדרכה של תורת ארץ ישראל, ונשמש דוגמה להצלחה מוסרית, חברתית וכלכלית – באופן טבעי המוני בית ישראל יתקרבו לדרך התורה והמצוות בשלמות ונזכה להקים חברת מופת, שהתורה והמוסר מכוננים את חייה, ואזי כל הברכות הכתובות בתורה יתקיימו בנו.

בזכות החריצות והיצירתיות בעבודה, התל"ג השנתי שלנו יהיה גבוה משל שאר מדינות המערב, נניח שרק בחמישה אחוזים בממוצע, והצמיחה הדמוגרפית תימשך כפי שהיא בחברה הדתית – ואזי תוך דורות ספורים עם ישראל היושב בארצו ימנה עשרות מיליונים, ויוביל את העולם מבחינה ערכית, מדעית וכלכלית.

יהודי התפוצות ישתוקקו לעלות ולהצטרף להצלחה, ואף האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים יבקשו לברר את שורשיהם ולשוב לעמם ולארצם. ועם גדול עצום ורב יבשר אמונה וצדק לעולם, יסלול דרכים לחינוך מוסרי ופיתוח אינטלקטואלי לטובת האנושות, יחדש שיטות וטכנולוגיות לאריכות ימים ואיכות חיים. כך באופן טבעי נזכה לראות את התגשמות חזון הנביאים: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, ב ג).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

למה הצניעות בצה"ל קריטית

בניגוד לטענות המעליבות נגד חיילים דתיים, שהם מפחדים משהות עם בנות, מגמת התורה רחבה יותר – ונועדה לשמור על המשפחה והחברה •כל עוד מקרי הניאוף והבגידה רווחים יותר בציבור החילוני, אין לחילונים זכות לבוא בטענות לדתיים •לפי עדויות חיילים וחיילות, הדתיים בצבא שומרים על התנהגות עדינה ומכבדת יותר כלפי בנות, הודות לנורמות הצניעות שלהם •אם הצבא לא יתעורר, וגם מנהיגי הציבור הדתי, יש חשש שרבים בציבור הדתי לא ימצאו את מקומם בצה"ל – והקרע יזיק לחברה כולה

סוגיית הצניעות בצבא

סוגיית הצניעות היא אחת הסוגיות המטרידות בצבא. כך היום וכך בעבר. וכפי שנאמר בתורה, בפרשת השבוע: "כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע… כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך" (דברים כג, י-טו).

ככלל, הדרכת התורה למחנה להישמר "מכל דבר רע" היינו מכל העבירות שבתורה, אולם הדגשה מיוחדת יש לזהירות בענייני צניעות, שנאמר: "ולא יראה בך ערוות דבר" (עיין עבודה זרה כ, ב).

טענות החילונים

"כששוחחנו עם מפקד המחלקה, שאל אחד מבני הישיבות: מדוע החיילות מבקשות תמיד עזרה מהדתיים? הן רוצות להכשיל אותנו? הסתכל עליו הקצין בתדהמה ואמר: להכשיל? הן אומרות במפורש שהן לא יכולות לסבול את היחס של החיילים הרגילים, ורק דתיים מכבדים אותן"

פעמים אנו שומעים מפי חילוניים טענות קשות ומעליבות: מדוע הדתיים מפחדים כל כך מבנות? האם אינם יכולים לשהות במחיצתן בלא לחטוא?! האם אינם יכולים לשמוע אותן שרות בלי להרהר בהרהורי עבירה?

לאחרונה נשלחה חיילת מדריכת צניחה להדגים בפני צנחנים את תהליך הצניחה, והחיילים הדתיים טענו שזה לא צנוע. היא לא הבינה מה לא צנוע ונעלבה. אמה, שהיא אישיות תקשורתית שמאלנית בכירה, הפיצה את עלבונה, והתקשורת החילונית החלה לתקוף את החיילים הדתיים. ראוי לציין כי אבא שלה, אהרן חליווה, בהיותו אלוף משנה ומפקד חטיבת הצנחנים, אמר על חיילי ישיבות ההסדר ששירתו תחתיו: "אני שונא, לא סובל, את המסלול הזה. אני לא חושב שהוא ערכי". הוא לא התנצל. לאוזלת ידם של נציגי הציבור הדתי, החרדי והלאומי, בכנסת ובממשלה, כיום הוא כבר אלוף.

אגב, רב צבאי במילואים שעבר קורס צניחה אמר לי שאכן, הדרכת צניחה על ידי מדריכה היא דבר מאוד לא צנוע, והעובדה שהצבא מקצה מדריכה לחיילים דתיים היא חוסר התחשבות מחפיר.

מגמת הצניעות

מגמת הצניעות לשמור על חיי המשפחה והחברה, להגן על הברית שבין איש לאישה ולהגן על החברה מפני ריבוי של מקרי ניאוף, בגידה ותחושות של נבגדות עמוקה, שהם מהצרות הקשות ביותר שיכולות להגיע לאדם. ולא רק כדי למנוע את הצרות הנוראות הללו, אלא גם כדי ליצור אווירה חברתית טהורה יותר, שמאפשרת יחסים נעימים ומנומסים בין הבריות. לשם כך הורתה התורה לסייג את הקשרים שבין המינים ולשמור על לבוש צנוע, לשון נקייה והתנהגות חברתית צנועה, שיש בה כבוד ונימוס ומרחק מסוים בין אדם לאדם.

למעשה, גדרי הצניעות יסודם בתורה ובדברי חכמים, וענפיהם במנהגי קהילות ישראל. לעיתים מנהגים מסוימים משתנים וקמים במקומם מנהגים אחרים, וכאשר חכמים רואים שאין בכך פרצה, הם נעשים מקובלים בישראל. המגמה הכללית היא אחת: להגן על ערכי המשפחה והחברה.

כלומר, החשש אינו מכך שכל הפרה של נורמת צניעות תגרור מיד עבירה, אלא שמירת הנורמות בונה את המסגרת הנאותה לחיי משפחה וחברה תקינים.

ראוי לציין שתחושת הצניעות היא תחושה נרכשת. מי שרגיל לנורמות מסוימות של צניעות – חש בליבו חריקה צורמת כאשר מפרים אותן, ומי שאינו רגיל להן – אינו חש דבר. מגמת ההלכה שישראל ירכשו תכונה זו, ובעת שיפרו את תחושת הצניעות יחושו חריקה ויחזרו להתנהגות הנאותה.

לחילונים אין זכות להטיף

לו הייתה החברה החילונית באזרחות ובצבא מוכיחה שאפשר להגן על המשפחה והחברה גם כשאין מקפידים על כל נורמות הצניעות המקובלות במסורת ישראל, היה צורך לשקול את הדברים. שכן חלק מנורמות הצניעות תלויות במנהג שתלוי בזמן ובמקום, וכאשר המציאות משתנה ומורה שאין צורך לשמור על מנהג מסוים, והמשך קיומו פוגע בערכים אחרים, הוא מתבטל בהדרגה ובהסכמת חכמים. אולם כאשר בפועל המציאות היא שמקרי הבגידה, הניאוף וההטרדות המיניות לסוגיהן רווחים בחברה החילונית לאין ערוך יותר מאשר בחברה הדתית, וממילא ערכי המשפחה נפגעים – על ידי ריבוי של מקרי גירושין וילדים שגדלים כשאחד ההורים אינו נוכח באופן משמעותי בחייהם – אין הציבור החילוני רשאי מבחינה מוסרית לתבוע שינוי בחברה הדתית. להפך, ראוי לציבור החילוני לחזור לשורשיו וללמוד מהתורה וחכמי ישראל, כיצד שומרים על ערכי המשפחה.

אומנם נכון שגם אחר העמדת גדרי הצניעות, לא כל בני הציבור הדתי מצליחים לשמור תמיד על ערכי המשפחה וההתנהגות הנאותה. מנגד, גם בלא גדרי הלכות הצניעות, לא כל בני הציבור החילוני פרוצים. אבל כללי הצניעות הם אלה שמאפשרים לציבור הדתי להימצא באופן כללי במקום הרבה יותר טוב.

סיפור אישי של חייל

בהקשר זה כתב לי אדם על חוויותיו משירותו הצבאי הסדיר: "בפלוגה המבצעית שלנו בחיל השריון, כשליש מהחיילים היו דתיים, רובם בני ישיבות. מדי פעם הייתה מגיעה חיילת או כמה חיילות, לבקש עזרה או ליווי במשימה מסוימת. הן כמעט תמיד ביקשו מחיילים דתיים לבוא איתן.

"כעבור זמן, כששוחחנו עם מפקד המחלקה, שאל אחד מבני הישיבות מדוע החיילות מבקשות תמיד עזרה מהדתיים. כשהמ"מ התחיל לענות 'הן מעדיפות את הדוסים…', הזדעק אחד החיילים הדתיים ואמר: 'מה זה? הן רוצות להכשיל אותנו! זה ממש לא בסדר!' הסתכל עליו הקצין בתדהמה ואמר: 'להכשיל? הן אומרות במפורש שהן לא יכולות לסבול את היחס של החיילים הרגילים, והן טוענות תמיד שרק דתיים מכבדים אותן או לפחות מתביישים להיות כאלה גסים לידן'".

כלומר, למרות שיש חיילים דתיים שמתנהגים שלא כראוי, וחיילים חילוניים שמתנהגים כראוי, נורמות הצניעות מעצבות בחורים שמתנהגים באופן יותר מנומס ומכבד.

מדוע האתגר דווקא בצבא

אתגר הצניעות בצבא קשה במיוחד, ולכן התורה מצווה את ישראל לשמור על קדושת המחנה ביתר הקפדה, שנאמר: "והיה מחנך קדוש". כפי הנראה החיילים, שנמצאים בלחץ נפשי של אימונים קשים וסכנות, רוצים להשתחרר מהלחץ, והדרך הקלה לכך היא על ידי קלות ראש, ניבול פה ועיסוק בענייני עריות. בנוסף לכך, הצורך להילחם תוך סיכון נפשות פורץ את המסגרות, פתאום דבר נורא כהרג אנשים נעשה מותר. פתאום החייל מגלה בתוכו כוחות נפשיים ועוצמות שלא הכיר, ואם לא יזהר לגדור את עצמו, כוחות החיים הללו יכולים לנטות לכיוונים שליליים. על כן באה התורה להזהיר את החיילים שיישמרו מכל דבר רע.

לבד מזאת, כאשר אדם נמצא עם משפחתו, הוא גודר את עצמו יותר מענייני עריות ופריצות, וכשהוא פורש לצבא כל הסדרים הרגילים נפרצים, והחשש לפריצת הגדרים גובר. בנוסף לכך, יש חשש שיהיו חיילים שמרוב עיסוקם בענייני הצבא, באימונים, בשמירות ובפעולות למען העם והארץ, יבואו לזלזל במצוות פרטיות, כמו שמירת הפה והמחשבה מהרהורי עבירה. על כן באה התורה לומר לנו כי מחנה ישראל צריך להיות קדוש, ודווקא בזכות קדושתו ננצח במלחמות. גם אחרי המלחמה החיילים צריכים לבנות את משפחתם, ואם יפגעו בצניעותם ובקדושתם יגרמו לעצמם נזק נפשי ולא יוכלו לאהוב בשלמות את בת זוגם, שהצניעות והקדושה הן היסוד לבניית האהבה במשפחה.

לא רק לחיילים הדתיים ולנשות קציני הצבא בעיות הצניעות בצבא מפריעות. יש לא מעט חיילים חילונים שסובלים מהדיבורים הגסים ומקיום היחסים המזדמנים והמתחלפים שבין החיילים והחיילות. לפעמים גם הם שותפים בזה, אבל הם מודים שזו התנהגות לא ראויה.

אחריות המנהיגים

לאור כל זאת, היה ראוי ורצוי לחברה כולה שלא יהיה גיוס חובה לנשים. וגם אם יש נשים שרוצות להתגייס לצבא, לא יקיימו יחידות שדה מעורבות של חיילים וחיילות. ואם הציבור החילוני מתעקש לקיים גיוס חובה לנשים וליצור יחידות קרביות מעורבות, לכל הפחות יש לתבוע מראשי מערכת הביטחון להעניק לבני הציבור הדתי זכות שווה לשרת במלוא הכבוד על פי ערכיהם ואמונתם.

במצב הנוכחי הציבור הדתי אינו מקבל זאת, והאחריות מוטלת על מנהיגי הציבור הדתי והחרדי ורבניהם. גם אם ראשי מערכת הביטחון אינם משתכנעים בצדקת ערכי הצניעות על פי ההלכה, יש לדרוש את קיומם לכל הפחות במסגרות שבהן משרתים חיילים דתיים שחפצים בכך.

הסכנה החברתית

לאחרונה השתתפתי בטקס 'השבעה' של בני שהתגייס במסלול ישיבות ההסדר לשירות בחיל הים. חשוב לציין שהמפקדים והמפקדות החילוניים לא התכוונו לשום דבר רע, להפך, כוונתם טובה והם משתדלים מאוד לכבד את החיילים הדתיים ולהתחשב בהם. גם האירוע ככלל היה מרגש, לראות את קיבוץ הגלויות, ואת צבא ההגנה לישראל מכשיר מחזור אחר מחזור של חיילים להגנת העם והארץ. אבל גם נוכחתי שם לראות עד כמה הצבא מערב בנים ובנות ויוצר תסכול בקרב בני הציבור הדתי-תורני, שההלכה מבחינתם היא ערך מכונן ושהמסגרת המעורבת מאוד לא מתאימה לאורח חייהם.

בספסל מאחוריי ישב אב של אחד מבני הישיבות, ובעת שנכנסו למגרש החיילות והקצינות לחש באוזניי: "הרב מלמד, הפסדנו במערכה, המצב בצבא אבוד". ידעתי שאם כך הוא אומר וכך הלב מרגיש, הרי שעם כל גודלה של המצווה לשרת בצבא, אם המצב לא ישתנה לטובה, לא רק שהציבור החרדי לא יתגייס לשירות משמעותי, אלא שיהיו מבני הציבור החרד"לי שיעברו לציבור החרדי, ויהיו מבני הציבור התורני שיפסיקו לשלוח את בניהם לשירות משמעותי בצבא.

כלומר, לא מדובר רק בפגיעה בכבודם ובאמונתם של בני הציבור התורני, אלא בסכנה חברתית-לאומית, שכן מצב זה עלול לגרום לציבור רחב לעבור מתוך אכזבה וייאוש משיתוף הפעולה המסור והאידיאליסטי עם בני הציבור החילוני, לכיוון הציבור החרדי – ובכלל זה הימנעות משירות צבאי. שלא לדבר על החבלה בתהליך הגיוס של בני הציבור החרדי לצבא.

בלשכת הגיוס לקראת השירות בחיל הים

הראי"ה: חסיד, רב פוסק וחוזה

83 שנה אחרי פטירתו, אפשר להיווכח כי הרב קוק לא התנתק מהמציאות אלא להפך – הזהיר מפני סכנות ומשברים • הראי"ה צפה שריחוק ממקור הקודש יכול לפגוע בציונות, ושהקדמה עלולה לדרדר את האנושות – אלא שהאמין ביכולתנו להציל את המצב, וסלל דרך לתיקון לאור התורה • הראי"ה היה מחמיר גדול כלפי עצמו, ונטה לחומרה גם בהנהגתו הציבורית, אך התנגד לחומרות חסרות בסיס שעשויות להרחיק את הציבור מהתורה • חזונו לגאולת התורה כלל יוזמות ללימוד כללי התורה, כדי לעמוד על השיטתיות והסדר שבה

ריאליות ואמונה

נראה ששלושה הרב קוק היו: האחד – חסיד קדוש ומחמיר, השני – שמרן שנוטה לחומרא ובשעת הצורך מקל כפי הנצרך, השלישי – חדשן שהוגה רעיונות על גאולת התורה ותלמודה. אולם כשמבינים את מלוא אישיותו, מבינים שמדובר באדם גדול מאוד, שהקיף עולמות שלמים שהתאחדו לעולם אחד באישיותו

יש הטוענים כלפי הרב קוק, שהוא היה כביכול אופטימיסט חסר תקנה שאינו נותן דעתו למציאות. אולם האמת הפוכה: מכתביו רואים שהוא היה מפוכח מאוד, והכיר את הסכנות הנשקפות לעם היהודי. הוא גם כתב על הסכנה שנשקפת לאנושות בפיתוח המדע והחברה תוך התרחקות מאמונה, כפי שהתברר מהאסונות שהמיטו על האנושות התנועה הקומוניסטית והתנועה הנאצית. כיוצא בזה, עם תמיכתו בעוסקים ביישוב הארץ וקיבוץ הגלויות, הוא העריך שבלא התחברות אל מקור הקודש – בדרך הטבע לא יהיה בכוחה של הציונות החילונית להתמודד עם הקשיים והמכשולים שיעמדו בדרכה. הוא אכן צדק: בלא מלחמת העולם הראשונה, ועוד יותר מזה בלא מלחמת העולם השנייה והשואה האיומה שהתרחשה בה, התנועה הציונית לא הייתה מגיעה להקמת המדינה. על השואה אכן מרן הרב קוק לא סמך, הוא דיבר על האחריות המוטלת על בני הדור לקדם את העם היהודי אל הקמת המדינה בלא אסון נורא. לכן התריע בפני כל מי שהקשיב, שמוכרחים לחבר את התנועה הלאומית אל הקודש ולפעול במלוא המרץ לקוממיות ישראל. הטענה הייתה הן כלפי הציונות החילונית, והן כלפי הציבור החרדי שעמד מנגד ולא התגייס לעלייה ויישוב הארץ.

אלא שהייתה ברב קוק גם אופטימיות מיוחדת. הוא האמין באמונה שלמה בה' שבחר בעמו והבטיח לגואלו. ולא זו בלבד אלא שהיה לו גם חזון כיצד לקדם את עם ישראל בתהליך גאולתו, כיצד להעמיק בתורה ולהאיר את אורה עד שכל ישראל יחזרו בתשובה. כלומר, מקור האופטימיות שהפיח היה נעוץ בדרך שסלל, שעל ידה ניתן להתקדם, וזאת תוך ידיעה נוקבת שאם לא נזכה לכך – על פי דרך הטבע צפויים לנו חס ושלום ייסורים קשים, ברוחניות ובגשמיות.

בזה הוא היה שונה מרוב חבריו הרבנים, שמצד אחד פחות חששו מהסכנות הרוחניות והלאומיות הנשקפות לעם היהודי, ומצד שני היו פחות אופטימיים ביחס ליכולת לפעול כדי לשנות את המציאות לטובה.

לא מקרה שספריו נקראים 'אורות', שכן הם מבטאים אמונה ודרך של מי שרואה את התמונה השלמה של העולם על כל חלקיו, והאור הוא המאיר בדייקנות את היתרונות והחסרונות שבפועל, ואת הדרך להעצמת היתרונות, להתגברות על החסרונות ולתיקונם.

הקושי בהבנת משנת הרב

כל כך גדולה ורחבה ועמוקה הייתה תורתו של מרן הרב קוק, עד שאפילו גדולי תלמידיו התקשו להבין אותה כמערכת אחת שלמה. כפי שסיפר הרב הנזיר, הרב דוד כהן, במבוא ל'אורות הקודש' (עמ' 18). כשבע שנים לאחר שהכיר את מרן הרב, בהיותו כבן שלושים וחמש, בקיא בתורה, במחשבה, בקבלה ובפילוסופיה כללית, הוא פנה אל הרב בשאלה: "רבנו, קדושה יש כאן אצלו, רוח, השפעה סגולית. האם יש גם תורת הרב? תוכן לימודי מסוים? שיטה? והתשובה: כן, ודאי… מאז גמלה החלטתי, לברר תורת הרב כשיטה אלוקית שלמה, יסודותיה, ויסודי היסודות, ועל פיהם לבחור כתביו ולסדרם במאמרות". והמשיך לספר: "הרב מסר לידי כתבי קדשו, ועודד אותי בדבריו, כי הוא סומך עלי בסידורי".

משנתו ההלכתית – לעצמו ולציבור

גם בתחום התלמוד וההלכה קשה לעמוד על משנתו, עד שלכאורה נראה ששלושה הרב קוק היו: האחד – חסיד קדוש ומחמיר, השני – שמרן שנוטה לחומרא ובשעת הצורך מיקל כפי הנצרך, השלישי – חדשן שהוגה רעיונות על גאולת התורה ותלמודה. אולם כשמבינים את מלוא אישיותו, מבינים שמדובר באדם גדול מאוד, שהקיף עולמות שלמים ושונים, שהתאחדו לעולם אחד באישיותו.

בעולמו הפנימי היה הרב קוק חסיד, פרוש וקדוש, שמתוך שראה את נקודת האמת והאור שבכל דעה ומנהג, נטה להדר ולהחמיר ככל השיטות. ולא היה לו בזה שום קושי, כי היה שמח בכל הידור שיש לו בסיס בהלכה, ובתנאי שהחומרה לא תהיה על חשבון אחרים. כך למשל נהג לטבול כל בוקר; לא הביט בדמות אישה, אף שנהג לקבל שאלות מנשים, ונהג כלפיהן בכבוד ובנימוס; גם בימי החופש, דבר שהיה מקובל אצל הרבנים, היה שוקד על לימודו, עד שהיו רבנים זקנים שהעירו לו שאם ינהג כך לא יוכל להבריא כראוי בחופש; ובעת שיצא מהים, דקדק להפקיר את המגבת המרובעת שהתנגב בה, כדי שלא ייכנס לספק רחוק שמא המגבת צריכה ציצית. זו חומרה ששום רב מגדולי הרבנים שהיו עמו לא התעוררו לחשוב עליה. כיוצא בזה דקדק בפרטי מנהגים: לפני תשעה באב חלץ תחילה את נעל שמאל, מכיוון שזו חליצה של אבל, ולפני יום הכיפורים חלץ תחילה את נעל ימין, שכן זו חליצה של מצווה משמחת של יום הכיפורים. כך בכל הליכותיו היה מהדר ומדקדק.

אולם הוא נאלץ לשמש ברבנות, מפני עוניו ומפני ההכרח הציבורי, ובהנהגתו הרבנית נטה מעט לחומרא ולשמרנות, למרות שרבותיו (הרב דון יחיה מלוצין, רבי ראובן מדינבורג והנצי"ב מוולוז'ין) לא נטו להחמיר. רק כאשר השעה הייתה דחוקה הכריע על פי כללי ההלכה להיתר, כפי שנהגו כל הפוסקים מדורי דורות. אומנם גם בזה הקל רק כמידת ההכרח, ומעבר לכך החמיר. כמדומה ששני טעמים היו לנטייתו לחומרא: האחד, משום חסידותו ודבקותו בקדושת המצווה ביקש לשומרה ככל האפשר, והשני, כדי שלא להגדיל את המרחק שבין החוגים החרדיים הנוטים לחומרא ובין כלל הציבור הדתי והמסורתי, ולשמור בכך על אחדות ישראל החשובה והנחוצה כל כך (למרבה הצער, בניסיון זה לא כל כך הצליח).

היתר המכירה

כך למשל לגבי היתר המכירה: מחד, הרב קוק ביסס את היתר המכירה, ומאידך נטה בכל מה שאפשר לדעת המחמירים, ואף לאחר המכירה אסר על יהודים לעשות את המלאכות הכתובות בתורה, למרות שמעיקר הדין אין הבדל בין המלאכות, שכן שביעית בזמן הזה מדברי חכמים. גם על מה שהקל היה מיצר מאוד. אולם כאשר יצאו לפקפק על ההיתר, כתב שוב ושוב שהוא מבוסס מאוד, ובאמת היה אפשר להתיר בשעת הדחק אפילו בלא מכירה. כנגד המוציאים לעז על ההיתר, היה מוחה בעדינות ובאהבה כמנהג חסידותו, תוך שהוא מגן בתוקף על החקלאים, כדי שלא ייפגעו במעמדם או במצווה הגדולה שהם מקיימים, מצוות יישוב הארץ (עיין אגרות הראיה קצב, רמא, רנג, שי, שיב).

לא אמנע מלהביע כאן את עמדתי, שלאחר שסוגיית השמיטה התלבנה להלכה ולמעשה במשך יותר ממאה שנה, ניתן להסיק שראוי להישען יותר על היתר המכירה, הן מפני שהיתר המכירה מבוסס מאוד להלכה, והן מפני שהנטייה לחומרא וההשתדלות לארגן אוצר בית דין לא מנעה את המחלוקת עם הציבור החרדי, ולא קירבה את חקלאי ישראל לשמירת השביעית, שעיקרה שביתה. יחד עם זאת יש להתקדם בהדרגה לקראת קיום השביעית, על ידי עידוד החקלאים שמסוגלים לשבות לגמרי (כפי שנוהג משרד החקלאות).

התנגד להחמרות רחוקות על הציבור

אומנם כאשר היה מדובר במנהגים שאין להם יסודות איתנים, הקפיד הרב קוק שלא להכביד בחומרות, וגם על כך נאלץ להתווכח עם רבנים, שמתוך חשש של חילון ורפורמה נטו להחמיר יתר על המידה. כפי שכתב בנוגע לשמן שומשמין (אורח משפט קח-קיד), ואף ביאר שהמוסיף גזירה לגזירה עובר באיסור (רש"י ביצה ב, ב "ומי").

בתוך דבריו שם, כנגד טענת המחמירים שאם לא נחמיר תיפרץ הגדר, מופיעה עמדתו לדורות שהחשש הפוך – אם נחמיר במה שלא נצרך, הגדר תיפרץ יותר: "שאני יודע ברור תכונת בני דורנו, שדווקא על ידי מה שיראו שכל מה שיש להתיר על פי עומק הדין מתירין אנחנו, ישכילו לדעת שמה שאין אנו מתירין הוא מפני אמיתת דין תורה, ויימצאו רבים הדבקים בתורה, שישמעו לקול המורים בעז"ה. מה שאין כן כשיתגלה הדבר, שישנם דברים כאלה, שמצד שורת ההלכה ראויים הם להיתר ורבנים לא חשו על טרחם וצערם של ישראל, והניחו את הדברים באיסורם, יוצא מזה ח"ו חילול השם גדול מאוד, עד שמתרבים המתפרצים לומר על כמה גופי תורה, שאם הרבנים רוצים – היו יכולים להתיר, ועל ידי זה יוצא משפט מעוקל" (שם, עמ' קכו).

מלמד כללי התורה

פרט לעיסוקיו וטרדותיו בעבודת הרבנות, היה מרן הרב קוק בעיקר בעל חזון גדול, שהבין לעומק את המשבר הרוחני שעם ישראל נמצא בו והגה רעיונות לגאולת התורה ותלמודה, במקביל לגאולת עם ישראל בחזרתו לארצו. הוא דיבר על הצורך ללמוד את כללי התורה ההלכתיים והמחשבתיים, כדי שתוכל התורה להופיע באורה הגדול השלם, כמערכת אחת הגיונית, שממשיכה ברכה מרום שמיים על נשמתם של ישראל, ועד תחתיות הארץ – בבניין האומה בכל סדרי החברה והכלכלה, ובחיי כל משפחה ואדם.

לשם כך הגה את רעיון 'הלכה ברורה' ו'בירור הלכה', כדי לחבר את לימוד התלמוד ומפרשיו עם לימוד ספרי ההלכה כרמב"ם ושולחן ערוך ומפרשיהם. על ידי כך יימשך קו ישר והגיוני מיסוד הסברות בתלמוד עד פרטי ההלכות. לשם כך הגה גם את רעיון האנציקלופדיה התלמודית, כדי להעמיד את כל הסוגיות כמערכת אחת, שמתוך הכללים הגדולים מסתעפים כללי המשנה. ועוד הגה רעיונות על כתיבת מבואות כלליים לכל המסכתות והספרים החשובים (רעיונות אלו מבוארים ב'אורות התורה' ובעוד איגרות רבות).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

אסור לוותר על חוק הלאום

המתנגדים לחוק הלאום הם אלה שחוששים מהדגשת האופי היהודי של המדינה, ומטשטשים את ייחודו של העם היהודי • אותה עמדה היא גם האחראית לאוזלת-היד מול פשעי החקלאות ומול הבנייה הבלתי-חוקית, מפני שהיא מתעלמת מההקשר הלאומי הרחב שלהם • במצב נורמלי ראוי להתחשב באנשי השמאל, אך לא במצב שבו אטימותם למציאות יוצרת סכנה ממשית למדינה • חלק מהדרוזים הושפעו מהשמאל הישראלי, אך הדרוזים הנאמנים באמת למסורתם – ממשיכים לגלות נאמנות לישראל, כמו כל המיעוטים הדרוזיים בשאר המדינות, ויש לקוות שגישתם תנצח

שורשי הוויכוח על חוק הלאום

הדרוזים המסורתיים לא השתתפו בהפגנות נגד חוק הלאום, להפך: הם חפצים בחיזוקה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, שבה העדה הדרוזית זוכה לכבוד ולתנאים הטובים ביותר בעולם. דווקא בהיותם נאמנים למסורתם, הם נטלו חלק בביצורה של מדינת ישראל, ועל כך אנו מעריכים אותם מאוד

הוויכוח על חוק הלאום משרטט את הקו בין אלו שהשתתפו בבניין המדינה מתוך הכרה בייעוד המיוחד של עם ישראל לבשר אמונה ומוסר לעולם, לאלו החפצים שישראל תהיה מדינה מתוקנת כמקובל במערב ובנוסף תשמש מקלט ליהודים מפני האנטישמיות.

הרוצים להגשים את החזון חפצים לתת למדינה צביון מיוחד, שיקבל השראה מהתורה, מהנבואה ומהתורה שבעל-פה, ויחד עם כל המיטב שניתן ללמוד מאומות העולם, תכונן מדינת מופת – מפותחת מבחינה מוסרית, חברתית, מדעית וכלכלית, עם חזון של תיקון עולם. השואפים לכך מבקשים להדגיש את ייחודה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

לעומתם, החפצים במדינה "דמוקרטית" חוששים מהדגשת האופי היהודי של המדינה. הם נוטים לכפור בסגולה המיוחדת של העם היהודי, ומתאמצים לטשטש את הייחוד ההיסטורי של עמנו. כך עושים רוב החוקרים באקדמיה, שמתאמצים להסביר את כל התופעות הייחודיות שבהיסטוריה של עם ישראל על-ידי סיבות צדדיות טכניות. המניע המוסרי לעמדתם הוא שהם חוששים שרעיון סגולת ישראל יוביל לשנאת זרים, כשם שרעיונות לאומניים גרמו לתופעות שליליות בעמים שונים.

התעלמות מההקשר הלאומי – מסוכנת

נוסף על חטא ההתכחשות לחזון, זה לא יצליח. גם אם יהודים רבים יברחו מעצמם ויתכחשו לזהותם הלאומית, העם הערבי שסביבנו מכיר אותה בכל תוקפה, ולכן הוא נלחם בנו. המלחמה מתרחשת בפָנים שונות גם בתוך מדינת ישראל, וכשלא מבינים זאת – מפסידים!

אם מפרשים את הפשעים של ערבים נגד חקלאים יהודים כפשעים אישיים – לא מוצאים את הדרך להילחם בהם, מפני שמה שמועיל נגד פושע פרטי לא מועיל נגד מי שיש לו אידיאולוגיה לאומית (ויעידו על כך מתנדבי ארגון 'השומר החדש'). כשמתייחסים לבנייה הערבית הבלתי-חוקית בכל רחבי הארץ כפשע אישי, לא מצליחים לאכוף את החוק, מפני שהדבר כרוך באלימות איומה. אבל כשמבינים שכל הפשעים הללו מתבצעים במסגרת מאבק לאומי, ניתן לנצח בקלות את הפושעים.

אם מפרשים את ההגירה הערבית לתוך מדינת ישראל כ"איחוד משפחות", שנובע מרגשי אהבה, התוצאה היא שבית המשפט העליון לא מאפשר לממשלת ישראל למנוע מתן אזרחות לאזרח ישראלי ערבי שמתחתן עם מי שאינו אזרח ישראלי. כך "עלו" לארץ קרוב למאה וחמישים אלף ערבים, שהם וילדיהם מונים כיום כ-400 אלף נפש. אבל אם מבינים שעל הארץ נטושה מלחמה לאומית, אזי מאפשרים לכל הזוגות לממש את אהבתם במקומם – ולא במדינת ישראל.

ההתחשבות בשמאל תוביל לאסון

במצב רגיל, אם חוק מסוים מכאיב מאוד לאנשי השמאל, ראוי להתחשב בהם. אולם כשהשמאל הישראלי אטום למציאות עד שאינו מסוגל להכיר במצב המלחמה – ההתחשבות בו מפקירה את עתידה של מדינת ישראל לאסון לאומי חברתי שעלול להגיע לכדי מלחמת אזרחים, לאחר שההגירה הערבית תגאה, ועימה הפשיעה הלאומנית שלהם. אילו בית המשפט העליון היה מרסן את עצמו, הצורך היה פחות דחוף; אבל לאחר שהפר את הכללים, ועשק את העם היהודי מנכסיו הלאומיים ומיכולתו להתגונן, אין עוד ברירה.

במצב מוסרי נורמלי, אנשים שמסיבות לאומיות אינם יכולים להתגייס לצבא של המדינה, ואינם יכולים לשיר את המנונה, אינם זכאים לקבל זכויות רגילות של אזרח. ואילו במדינת ישראל, במקום להאשימם בחוסר נאמנות מעניקים להם זכויות אזרחיות מלאות, ואישים מהם אף מתמנים לשופטים, לשוטרים ולפקידים בכירים. לא זו בלבד, אלא שאישים מהשמאל אף טוענים שהמדינה צריכה לשנות את דגלה, סמלה, המנונה ושפתה כדי שיתאימו להם. אין הם מבינים שבלא זהותה היהודית, אין למדינת ישראל זכות קיום, וממילא גם לא יכולת קיום.

חוק היסוד הבא: נאמנות

חוק הלאום בצורתו הנוכחית הוא רק השלב הראשון בקביעת זהותה הלאומית של מדינת ישראל. השלב השני וההכרחי הוא שינוי עמוק במערכת המשפט.

השלב השלישי: קביעה בחוק יסוד שכל אדם שגר בתחומי מדינת ישראל ואינו נאמן לה, ומסרב מטעמים לאומיים להתגייס לצבא או לשירות לאומי לטובת מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, אינו זכאי לכל הזכויות האזרחיות. אין עמדה מוסרית מזו, וכל הדיבורים על שוויון זכויות שאינו מותנה בחובות – מובילים לעוולות מוסריות שמשחיתות את החברה.

הדרוזים הנאמנים למסורתם – נאמנים לישראל

במצב הנוכחי, שבו השיח הציבורי בתקשורת החילונית-שמאלית עוסק אך ורק בזכויות אדם, ומפגין הסתייגות צינית מהלאומיות היהודית – רבים מהדרוזים הפנימו את ערכי השמאל. תוך התעלמות מהמלחמה שנטושה על ארץ ישראל בין היהודים לערבים, הם בחרו בצד הרע, בעמדה שמחלישה את היהודים ומחזקת את הערבים.

לעומתם, הדרוזים הנאמנים למסורתם העתיקה אינם מתערבים בחוק הלאום, מפני שעמדתם הבסיסית היא נאמנות למדינה שבה הם חיים. כך היו נאמנים לטורקים ולצערנו אף השתתפו בשחיטת היהודים על פי צו השלטון, וכך הדרוזים בסוריה ובלבנון נאמנים לשלטון המרכזי גם כשהוא מפלה אותם לרעה באופן מחפיר. הדרוזים המסורתיים לא השתתפו בהפגנות נגד חוק הלאום, להפך: הם חפצים בחיזוקה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, שבה העדה הדרוזית זוכה לכבוד ולתנאים הטובים ביותר בעולם. דווקא בהיותם נאמנים למסורתם, הם נטלו חלק בביצורה של מדינת ישראל, ועל כך אנו מעריכים אותם מאוד.

אגב, אישי השמאל הפצירו בנו להקשיב לדבריו "הנרגשים" של הכתב ריאד עלי, כדי שנבין עד כמה נפגעו הדרוזים מחוק הלאום. בעיוורונם, הם לא שמו לב איך דבריו פוגעים בעם היהודי: "הבן שלי שוטר במשטרת ישראל, ברגע זה ממש הוא מגן בגופו על הביטחון של יהודים הזויים מפני מוסלמים פנאטים בהר הבית". מהיכן נבעה אצלו הרשעות, לקרוא ליהודים שעולים להר הבית "הזויים"? איך השווה פורעים ורוצחים ערבים ליהודים שחפצים להתפלל במקום המקודש לעם היהודי אלפי שנים? כיצד היו האיטלקים מתייחסים לאבא של שוטר שוויצרי, שהיה אומר שהבן שלו מגן על קתולים הזויים שמגיעים לוותיקן? עוד באותו היום הוא היה מפוטר.

במצב הנוכחי, עמדתם של רבים מהדרוזים מציבה אותנו בדילמה: כל זמן שהם שומרים על נאמנות לעם ישראל כריבון – הם שותפים שלנו, אבל אלה שמתקוממים נגד העיקרון המכונן של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, עוברים מגדר מיעוט שותף למיעוט עוין, שעלינו למצוא את הדרך להתמודד עימו. יש לקוות שהרוב אינו שותף להתקוממות הזו, ולטיפשות של חלק מהמנהיגים הדרוזים, שסבורים שההבטחות להטבת מצבם מצד אישי השמאל יוכלו להתממש, בעוד שבפועל העם היהודי נוטה ימינה. גם אם חס ושלום השמאל יהיה בשלטון, את ההטבות הגדולות יקבלו הערבים המוסלמים, שונאי הדרוזים, על חשבונם של הדרוזים. דווקא מתוך היכרותם העמוקה עם הערבים, היה עליהם להבין מיד עד כמה חוק הלאום הכרחי ואף מגן עליהם ומועיל להם. יש לשבח את השר איוב קרא ואת המנהיגים שבאומץ לב ממשיכים להביע עמדות דרוזיות מסורתיות של תמיכה ונאמנות למפעל היהודי הציוני ששמו מדינת ישראל.

נקווה שראש הממשלה מר נתניהו, בפיקחותו הפוליטית, יחד עם השר איוב קרא, ידעו למנף את מחאת הדרוזים לקידום חוק שיחזק את מעמדם של בני המיעוטים הנאמנים למדינה ותורמים לביטחונה, ויעניק להם תגמול ראוי.

בישולי גויים: הבדלה אינה הפרדה

בשולי הדברים: בימים אלו אני עוסק בכתיבת הלכות פת ובישולי גויים במסגרת 'פניני הלכה', ובהקשר לחוק הלאום, וכן כהכנה ליום פטירת מרן הרב קוק בג' אלול, חשבתי לשתף את הקוראים בפתיחה שכתבתי להלכה הראשונה:

"כסייג בפני התבוללות, היינו קשרים שיובילו לחתונה בין יהודים וגויים, גזרו חכמים שלא יאכל ישראל פת שגוי אפאה, ולא יאכל תבשיל שגוי בישל. אומנם מצווה לאהוב כל אדם בלא הבדלי גזע ודת, וכפי שנהג אברהם אבינו שפתח את אוהלו לכל עוברי הדרכים. וכפי שכתב מרן הרב קוק, שאהבת הבריות 'צריכה להתפשט על כל האדם כולו, למרות כל שינויי דעות, דתות ואמונות, ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים'. 'אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה – אהבת כל אדם בייחוד ואהבת כל העמים כולם…' והשנאה צריכה להיות מופנית רק כלפי הרשעה שמאגדת את העמים וסוחפת את הרשעים למעשי רשע ושחיתות (מידות הראיה, אהבה, סעיפים ה, י).

אולם למרות האהבה הכללית, לעם ישראל יש ייעוד מיוחד – לתקן עולם במלכות שדי, ליצור ממלכת כהנים וגוי קדוש, שעל-ידו יתגלה דבר ה' בעולם, כיצד לכונן את החיים על יסודות האמונה והמוסר, האמת והחסד. כי קל מאוד להיסחף בעולם הזה אחר דתות ודעות שונות, וכדי ליצור חברה שמתמודדת עם כל הקשיים והניסיונות, ומצליחה לדבוק בתורה ובמצוות ולהביא על-ידם ברכה לעולם, מוכרחים לשמור על הייחוד הלאומי הישראלי, להציב גדר בפני חתונות של יהודים עם גויים שלא התגיירו כהלכה. וכיוון שהאוכל מקרב את הלבבות, גזרו סייגים על אכילת פת ובישולי גויים. על כיוצא בזה היה מורנו ורבנו הרצי"ה חוזר ומדגיש: 'הבדלה אינה הפרדה' (כדי להדגיש ולדייק את הרעיון, היה אומרו גם בלטינית-צרפתית: 'דיפרנסיסיון אינו ספרסיון'). והיה אומר שכאשר יתפרסם משפט זה, תבוא גאולה לעולם. כי הבנה זו מאפשרת לגלות את הייחוד של כל אדם ועם באופן מוסרי, בלא לפגוע ביחסים הטובים שבין הבריות והעמים".

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מול הלהט"בים – חינוך ואהבה

מאז העקדה מתמודד עם ישראל עם ניסיונות בקיום הצו האלוקי, וממלא את דבר ה' גם בצער ובכאב – מתוך אמונה שזהו הצעד המוסרי • הן מנתונים בני זמננו והן מעדויות חז"ל עולה שבתרבות שבה המסגרת המשפחתית חזקה – נטייה חד-מינית רווחת פחות • המשמעות היא שחינוך לערכי המשפחה יכול להפחית את התשוקה החד-מינית • בעלי הנטיות עצמם – חובה להבין לצערם ולכאבם, ואסור להרחיקם מהקהילה • גם למי שנכשל וחוטא, כל עוד אינו מתריס נגד התורה, יש חלק במסגרת הדתית ואף חלק לעולם הבא

שאלה מלהט"בים דתיים

שאלה: אני אדם דתי, גדלתי במוסדות דתיים והתחנכתי בישיבות, אבל מה לעשות – הקב"ה ברא אותי עם נטייה לבני מיני. ניסיתי להיאבק בזה. לילות ארוכים בכיתי והתייסרתי, אבל לבסוף השלמתי עם נטייתי. אני חי עם בן זוג, גם הוא מרקע דתי. מה עמדת ההלכה: האם עליי להתנכר לטבעי? האם עלינו להסתיר את הקשר שלנו? מדוע לא ימצאו דרך להתיר לנו להתחתן ולהסדיר את מעמדנו הזוגי כמו כל איש ואישה? הייתכן שהתורה תצווה לאדם להתנכר לטבעו?

המקור האלוקי של התורה

אף שלהלכה עליהם להתגבר על יצרם, אל לו למי שאינו נצרך להתמודד עם יצר זה לשפוט את מי שנכשל, כי מי יודע אם הוא עצמו היה מצליח לעמוד בניסיון. רק בוחן הלבבות יודע את יצרו של כל אדם, ויכול לדון אותו באמת וברחמים

תשובה: ייחודה של התורה לעומת שאר החוכמות הוא שמקורה אלוקי. ה' נתנה לעמו ישראל באופן ישיר וגלוי במעמד הר סיני. לכן גם כשאיננו מבינים טעמה של מצווה מסוימת, אנו מבינים שגבהו מחשבותיו של הבורא נותן התורה ממחשבותינו, ועל כן אנו מקבלים אותה גם כאשר קשה לקיימה. המקרה הקיצוני ביותר של צו אלוקי שקשה לקבלו ולהבינו הוא הציווי שקיבל אברהם אבינו להעלות את בנו יחידו יצחק לעולה. מכיוון שהיה אברהם אבינו מאמין גדול, למרות צערו הנורא – קיים את ציווי הבורא.

אמונה זו אינה מתכחשת לתכלית המוסרית. להפך, זה עיקר שאיפתה של האמונה, לתקן את העולם בצדק ובמשפט בחסד ורחמים, כדי להיטיב לכל הברואים, כפי שנאמר: "ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלוקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה" (דברים ו, כד). לכן אברהם אבינו ציית לצו האלוקי ועקד את בנו אהובו על גבי המזבח, כי ידע שה' אלוקיו, בוראו ומקור חייו ואושרו, רוצה בטובתם, ולמרות שלא הבין כיצד ואיך – גם ציווי זה נועד לטובתם ותיקונם.

קבלת המצווה משפיעה על הנטייה

לכן גם כאשר קשה מאוד, עלינו לקבל את מצוות התורה, ובכלל זה את המצווה הגדולה לכל איש ואישה להתחתן כדת משה וישראל, לקיים זוגיות באהבה ושמחה ולפרות ולרבות. וכן עלינו לקבל את האיסור החמור של משכב זכור.

החינוך לכך מועיל מאוד, שכן מתברר שהתשוקה לבני אותו המין יכולה להתפתח אצל אנשים רבים ברמות שונות, וככל שמחנכים יותר לקבלת עול תורה ומצוות – ולהזדהות עם הערכים והרעיונות הטמונים בהן – כך אנשים רבים יותר מצליחים להתגבר על התשוקה לבני מינם, מצליחים להטות את כל תשוקתם בשמחה ואהבה לאישה המתאימה להם, ובונים את משפחתם בקדושה כדת משה וישראל.

החינוך הוא הסיבה להבדלים המשמעותיים באחוז הגברים החשים תשוקה לבני מינם בחוגים השונים. אף שאין בידינו מספרים מדויקים, ברור לכל משקיף הגון שההבדלים בין הציבור הדתי והחילוני עצומים. אם בקרב הציבור הדתי מדובר על אחוזים בודדים, בקרב הציבור החילוני-מסורתי האחוזים גבוהים יותר, ובקרב הציבור החילוני-ליברלי האחוזים גבוהים בהרבה, ייתכן שמעל לעשרה אחוזים.

כלומר, הופעת הנטייה החד-מינית מושפעת מגורמים שונים, כגון תורשה גנטית, השפעה סביבתית והשפעה חינוכית תרבותית. ככל שהנטייה הגנטית והסביבתית לכך חלשה יותר, כך השפעת החינוך והתרבות חזקה יותר.

ההשפעה התרבותית – מוכחת

לתרבות, כלומר, לחינוך ולסביבה, משקל עצום. עובדה שהיו תרבויות בעבר, כדוגמת מצרים ויוון העתיקות, שתופעה זו הייתה רווחת אצלם מאוד. לעומת זאת בישראל, כאשר התנאים הסביבתיים עודדו יחסי אישות תקינים בין איש לאישה ושללו יחסים בין גברים, נטייה זו כמעט לא באה לידי ביטוי. עד כדי כך שאף שקבעו חכמים סייגים רבים מפני איסורי עריות, לא אסרו חכמים לשני רווקים לישון יחד בלא בגדים תחת שמיכה אחת, כי לא נחשדו שיגיעו לידי איסור (קידושין פב, א). מכיוון שאין שום סיכוי שתופעה זו התקיימה בלא שחכמים ידעו עליה, מוכרחים להסיק שבתקופת חז"ל התופעה של תשוקת גברים לגברים לא הייתה רווחת.

אומנם בדורות האחרונים, נטה רבי יוסף קארו (שו"ע אבן העזר כד, א) להחמיר שלא יתייחדו שני גברים יחד, כי רבו הפריצים, ודבריו מתאימים למצב הרווח בארצות האסלאם שבהן תופעה זו הייתה קיימת באחוזים נמוכים. אולם באותם הימים באשכנז כתבו הרבנים שלא מצינו שנחשדו ישראל על כך, ואין צריך להחמיר באיסור ייחוד בין גברים (ב"ח). ולא זו בלבד, אלא שיש אומרים שאסור להחמיר בזה, מפני יוהרא (יש"ש).

מכיוון שקשה להניח שטבעם הבסיסי של האנשים השתנה, מוכרחים להסיק שגם מי שנולד עם נטייה לכך, במסגרת חברתית מהסוג שהיה רווח בישראל במשך דורות רבים – נטיות אלו כמעט שלא באו לידי ביטוי.

גם בימינו יש לסביבה השפעה. קראתי שנמצא במחקר שמתוך קרובי משפחה של חולי איידס, אחוז הגברים שמעידים על עצמם שהם נמשכים לגברים היה נמוך מאשר בכלל האוכלוסייה. לכאורה המצב היה צריך להיות הפוך, שכן לפי התיאוריה שיש לנטייה החד-מינית שורשים גנטיים, אחוז בעלי נטייה זו מקרב בני משפחתם היה אמור להיות גבוה יותר. אלא שהפחד מפני המחלה, שבאותם ימים הייתה חשוכת מרפא, גרם לחלק מהאנשים לשנות את יחסם לנטייה שהייתה כמוסה בהם (טים הרפורד, 'יש היגיון בחיים', עמ' 20).

כמדומה שגם הרצון של בעלי נטייה חד-מינית להוליד ילדים חזק בקרב היהודים יותר מאשר בשאר עמי המערב, מפני שהתרבות היהודית מעודדת מאוד נישואין וילדים, ומתוך הקשר למסורת היהודית ולתרבות הרווחת סביבם, הם מבקשים להקים משפחה ולהוליד ילדים בדרכם.

לחנך למצווה ולאור שבה

לפיכך, דווקא בימינו, כשהתרבות החילונית הסובבת אותנו מתירה ומעודדת נטייה חד-מינית, על ההורים, המחנכים והרבנים להתחזק בהעמקת החינוך למסגרת הנישואין כהלכה, ולבאר בהרחבה את כל הטוב והאור שבאהבה שבין איש לאישה, ואת הערך העצום של הקמת משפחה וגידול ילדים וחינוכם. כאשר מגיעים בסדר הלימוד לאיסורי העריות שבתורה ובכלל זה איסור משכב זכור, יש לבארם בבהירות תוך שמירה על הצניעות הראויה.

היחס החיובי לסובלים מכך

עם לימוד מצוות העשה והלא תעשה הקשורות למשפחה, צריך להיזהר שלא להעליב ולפגוע במי שסובל מתשוקה לבני מינו. לעיתים צערם של הסובלים מכך גדול מנשוא, עד שישנם צעירים שבוחרים לשים קץ לחייהם מרוב כאב. על כן צריך להדריך גברים ונשים שחשים נטייה שכזו, שישוחחו על כך עם הוריהם ועם רב או מדריך, כדי לפרוק מעט מהסבל שמלווה אותם, וכדי למצוא את הדרך המיטבית להתמודד עמו.

גם מצד האמת, חשוב להדגיש שאין להחמיר ביחס לחוטאים במשכב זכר יותר מאשר ביחס לחוטאים בשאר עבירות חמורות, כגון מחללי שבת. וכשם שמעלים לתורה מחללי שבת כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס, כך יש להעלות לתורה את העוברים על חטא זה, כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס. קל וחומר כאשר מדובר באנשים שמשתדלים לשמור תורה ומצוות, שמסתבר שנזהרים שלא לעבור על החטא החמור של משכב זכר.

יתר על כן, רבים מהנכשלים בחטא זה אינם חוטאים בו מטעמי נוחות כדרך מחללי שבת, אלא מתוך צער על כך שיצרם אונסם לזה. ואף שלהלכה עליהם להתגבר על יצרם, אל לו למי שאינו נצרך להתמודד עם יצר זה לשפוט את מי שנכשל, כי מי יודע אם הוא עצמו היה מצליח לעמוד בניסיון. רק ה' אלוקי השמיים והארץ, בורא הנשמות, יודע המחשבות ובוחן הלבבות, יודע את יצרו של כל אדם, ויכול לדון אותו באמת וברחמים לפי גודל ניסיונותיו ומכאוביו.

אין להרחיק מהקהילה הדתית

ראוי להדגיש שגם מי שאינו מצליח להתגבר על יצרו וחוטא במשכב זכור – חייב בכל שאר מצוות התורה, ועליו להתחזק ככל יכולתו במה שהוא יכול. ואף ביחס לחטא זה, על כל יום ויום וכל פעם ופעם שהוא מצליח להתגבר על יצרו ונמנע מהחטא – יש לו שכר גדול.

עלינו לקבל את מצוות התורה שקבעה שמשכב זכור אסור באיסור חמור, וכאשר יש בידינו אפשרות, חובה להשתדל להניא ממנו את החוטאים בו. עם זאת, עלינו לאהוב גם את מי שאינו מצליח להתגבר על יצרו, ולדעת שיש ערך גדול לכל מצווה ומצווה שהוא מקיים. וכל עוד הוא אינו מחצין את נטייתו ואינו מתריס בחטאו, עלינו לקרבו לקהילה הדתית, כדי שיוכל להתחזק בתורה ובמצוות בכל מה שאפשר לו.

כבר ידוע שערכו של הרע מוגבל ואילו ערכו של הטוב הוא בלא סוף. כיוצא בזה חומרתן של העבירות מוגבלת, ואילו ערכן של המצוות אין סופי. על כן גם מי שנכשל בעבירות – זוכה לחיי העולם הבא בזכות מצוותיו ומעשיו הטובים.

הכבוד למסגרת ההלכה

מכיוון שההשפעה הסביבתית והתרבותית חזקה, גם מי שחש שאינו יכול להתגבר על יצרו, צריך להתאמץ ככל יכולתו לכבד את המסגרת ההלכתית. גם אם יש לו בן זוג קבוע, יגדיר אותו כחבר קרוב ושותף לדירה, ובאופן זה החברה הדתית תוכל להכיל אותו בלא צורך להתעמת מולו.

היחס למפגינים בתשעה באב

שאלה: כיצד ראוי להתייחס להפגנה הגדולה שנערכה בצום תשעה באב נגד חוק הפונדקאות?

תשובה: זו הייתה התרסה חמורה כנגד כל הקדוש לישראל. החל מהפגיעה באבל הדתי הלאומי, וכלה בפגיעה במצוות התורה ובביזוי הדעות השונות באופן מחפיר. נכון שבעבר היחס הציבורי לבעלי נטייה כזו היה משפיל ואלים, אולם כיום הציבור כבר מוקיע את האלימות כלפיהם, ואילו הם עצמם הפכו להיות אלימים באופן מילולי כלפי בעלי דעות אחרות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

המאמין בארץ – יתמודד עם אתגריה

מחטא המרגלים ועד היום: הוויכוחים הריאליים תלויים באמונה ובהשקפת העולם • מי שאינו אוהב את הארץ ואינו מאמין בערכה – ממילא יעריך שהשמירה עליה בלתי אפשרית, ואילו המאמין במצוות יישוב הארץ – ימצא את הפתרונות המעשיים כדי לשמור על אחיזתנו בה • אפילו הוויכוחים העובדתיים סביב המצב הדמוגרפי, שלא לדבר על המחלוקות המוסריות, כולם תלויים בשאלת האהבה והאמונה בארץ • אין הכוונה להעלמת עין מהמציאות, אלא שמתוך האמונה נמצא את הדרכים הריאליות להתמודד עם המצב • כך תבוא הגאולה דרך המציאות, קמעא קמעא

חטא המרגלים – שורש החורבן

מי שאינו מעריך לימודים גבוהים, לא יוכל למצוא בקרבו את הכוחות לשקוד עד סיומם. מי שלא מעריך את השירות הקרבי, לא ימצא בקרבו תעצומות נפש לעמוד באימונים המפרכים. כל אלה ימצאו לעצמם אלף סיבות ריאליות, אבל הסיבה האמיתית היא שהם לא רוצים

כידוע חטא המרגלים הוא שורש חורבן הארץ ובית המקדש. בתשעה באב בחרו בני דור המדבר להאמין למרגלים, שטענו שלא יהיה בכוחם של ישראל לכבוש את הארץ: "ותישא כל העדה וייתנו את קולם ויבכו בלילה ההוא. וילונו על משה ועל אהרן כל בני ישראל, ויאמרו אליהם כל העדה: לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו. ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת, לנפול בחרב, נשינו וטפינו יהיו לבז. הלא טוב לנו שוב מצרימה. ויאמרו איש אל אחיו: ניתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד, א ד). בעקבות חטאם הנורא, נגזר על כל הגברים בני גיל הצבא שימותו במדבר ולא יזכו לראות את הארץ הטובה. רק לאחר שפגריהם ייפלו במדבר, יוכלו בניהם להיכנס לארץ, עם יהושע בן נון וכלב בן יפונה שלא השתתפו בחטא.

באותה שעה אמר הקב"ה: "אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכם בכייה לדורות" (סנהדרין קד, ב), ונגזר על בית המקדש שייחרב ועל ישראל שיגלו מארצם (תענית כו, ב; תנחומא שלח).

במה חטאו המרגלים

לכאורה קשה, במה חטאו המרגלים? הרי הם נשלחו לתור את הארץ, לראות את העם היושב בה אם חזק הוא או רפה, והנה נוכחו לדעת לפי מיטב שיפוטם, שהעם הכנעני שיושב בארץ הוא עם עז, עריו בצורות גדולות מאוד, ואם ישראל ינסו לכבוש את הארץ – הגברים ייפלו בחרב והנשים והטף יימכרו לעבדים. כך המרגלים חשבו, אז מה רוצים מהם? שיראו כיצד עם ישראל צועד אל אובדנו ויחרישו? הלא הייתה מוטלת עליהם חובה מוסרית להתריע מפני הסכנה. אומנם התברר שהם טעו בשיקול הדעת, אבל האם על טעות בשיקול הדעת צריך להיענש בכזו חומרה – שכולם ימותו במדבר, שכניסתו של עם ישראל לארץ תידחה בארבעים שנה ושאם לא יתקנו את החטא ביום זה ייחרבו שני בתי המקדש?

כשאין אמונה, התירוצים רבים

לא על הטעות בשיקול הדעת נענשו המרגלים, אלא על כך שלא הבינו את ערכה של הארץ ולא אהבו אותה, שנאמר: "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו" (תהלים קו, כד). מי שלא אוהב את הארץ, סולד ונרתע מהצורך להיאבק עליה, וממילא נוטה להשתכנע בקלות שאין אפשרות לכבוש אותה וליישבה. לחיזוק עמדתו ימצא סיבות רבות. אולם המניע העיקרי לעמדתו הוא שארץ ישראל לא חשובה לו, ולכן אינו מוכן להתמסר למען יישובה. אילו היו מאמינים בה' שברוב אהבתו לישראל נתן להם את הארץ, היו אוהבים את הארץ וחפצים לרשתה, ומתוך כך היו מעמיקים במחשבתם ומוצאים את הדרך כיצד להגשים את מצוות יישוב הארץ. אבל מכיוון שמאסו בארץ, היו מרוצים משהתברר שקשה לכבוש אותה וליישבה.

כך הוא המצב בכל תחומי החיים. מי שאינו מעריך לימודים גבוהים, לא יוכל למצוא בקרבו את הכוחות לשקוד עד סיומם. מי שלא מעריך את השירות הקרבי, לא ימצא בקרבו תעצומות נפש לעמוד באימונים המפרכים המכשירים אותו להיות לוחם. מי שלא מעריך את חיי המשפחה, לא ימצא בקרבו כוחות לכרות ברית נישואים ולהקים משפחה. כל אלה ימצאו לעצמם אלף סיבות ריאליות מדוע הם אינם יכולים ללמוד או להתגייס לצבא או להתחתן, אבל הסיבה האמיתית היא שהם לא רוצים.

העמדה שמאחורי המדיניות הביטחונית

גם היום, עובדה היא שהמאפיין העיקרי של רוב אנשי השמאל שתומכים בנסיגה מיהודה ושומרון הוא שאהבת העם והארץ אינה מרכזית בחייהם, וגם האמונה בה' נותן התורה רופפת בידם. כמו המרגלים אז, גם הם טוענים היום בכנות שכדי להציל את מדינת ישראל חייבים לסגת מיהודה ושומרון ולהקים מדינה פלשתינית. עוד הם טוענים שאם נמשיך להתיישב ביהודה ושומרון, נסכן את מדינת ישראל משום שהיא תאבד את זהותה היהודית, או שתהפוך למדינה לא דמוקרטית שכל העולם יתרחק ממנה כמצורעת עד שלא תוכל יותר להתקיים. מנגד, אלה שמרכזיות בחייהם האמונה בה' נותן התורה ואהבת העם והארץ, נוטים להעריך שדווקא ההתיישבות ביהודה ושומרון תחזק את מדינת ישראל, וכל נסיגה תחליש אותה ותסכן את קיומה.

מאחורי הוויכוח על המוסר

לא זו בלבד אלא שהאמונה והערכים משפיעים גם על העמדות המוסריות. אנשי השמאל משוכנעים שמוסרי לגרש את היהודים מההתנחלויות, אבל לא מוסרי לגרש ערבים אפילו תמורת פיצוי הולם. הקיצוניים שבאנשי השמאל סבורים שההתנחלות היא פשע. ולעומתם אנשי הימין משוכנעים שיש לעם ישראל זכות בלעדית על יהודה ושומרון, ובתנאים מסוימים אפשר לגרש ערבים.

בעת מלחמה, אנשי השמאל נוטים להתנגד לפגיעה קשה בערבים מתוך הנחה שיש צדק בעמדת הערבים. לעומתם אנשי הימין תומכים בפגיעה קשה בהם, מתוך הנחה שהם הצד הרע שבסכסוך ומן הדין שיענשו כראוי להם. לא זו בלבד, אלא שההערכה האמונית-מוסרית משפיעה על הערכת המציאות: לדעת אנשי השמאל אם ננקוט יד קשה כלפי האויב הערבי – המצב הביטחוני יורע, ולדעת אנשי הימין המצב ישתפר.

הוויכוח על המספרים

אפילו על המספרים, שלכאורה תלויים במציאות, האמונה והערכים משפיעים. אנשי השמאל הקיצוני (כולל קצינים מהמינהל האזרחי) מעריכים שחיים ביהודה ושומרון וברצועת עזה כחמישה מיליון ערבים; אנשי השמאל המתון סבורים שמספרם מעט יותר מארבעה מיליון (פרופ' דלה פרגולה); אנשי הימין סבורים שמספרם מעט יותר משלושה מיליון (יורם אטינגר), ואנשי הימין הקיצוני מאמינים שמספרם כשני מיליון. אם כך הוא הוויכוח על המספרים של אלה החיים כיום, על אחת כמה וכמה שהעמדה האמונית משפיעה על ההערכות לעתיד. מאז קום המדינה ועד היום אנשי מקצוע דמוגרפים מהצד השמאלי מעריכים שתוך עשרים שנה הערבים ייהפכו לרוב, ואנשי מקצוע ימניים מעריכים שהרוב היהודי יגדל.

בהומור אומרים המתנחלים שלא כדאי להאריך בוויכוחים עם אנשי שמאל, מפני שבכל חצי שעה שהוויכוח מתארך מספר הערבים עולה בחצי מיליון. ברחמי שמיים, לאחר סיום הוויכוח, המציאות חוזרת לעצמה והמספרים המופרזים פורחים באוויר…

גאולה במציאות הריאלית

אפשר לטעות גם לצד השני – להתעלם מהבעיות הקשות שבמציאות, ולחשוב שהעיקר הוא להאמין שאם נרצה מאוד מאוד ליישב את הארץ, אפשר יהיה לדלג על כל הבעיות והכול יסתדר בדרך נס. אולם גם זה חטא חמור (כפי שחטאו המעפילים אחר חטא המרגלים). זאת מפני שגם המציאות והטבע הם בריאה אלוקית, וממילא התעלמות מהבעיות שבמציאות ומהקשיים הטבעיים היא כפירה. כלומר, נאמני העם והארץ צריכים להכיר במציאות כפי שהיא, לא לשנות את המספרים ולא להטות את ההערכות כדי שיתאימו לאמונה, לשאיפות ולתקוות. עיקר עניינה של מצוות יישוב הארץ הוא לגלות את האמונה בתוך החיים הארציים, במסגרת רציונלית. זוהי גם מגמתה של כל התורה, שתתקיים בארץ, היינו בתוך מסגרת החוקים הטבעיים, בלא שנסמוך על הנס, וכך יתגלה כיצד ההליכה בדרכי ה' מוסיפה ברכה וחיים. המצוות הקשורות למשפחה מביאות ברכה למשפחה, המצוות הקשורות לפרנסה ומוסר מובילות להצלחה כלכלית, המצוות הקשורות לעם מקדמות את העם, וכך בכל תחומי החיים שהמצוות עוסקות בהם.

נחזור ליישוב הארץ: בהשראת האמונה והכוונתה, עלינו לחפש את הדרכים הריאליות והמוסריות ליישב את הארץ גם בתוך המציאות המסובכת שלנו. מכיוון שהמציאות מורכבת וניתנת לשינוי, במאמצים משותפים אפשר למצוא את הדרכים הרציונליות ליישב את הארץ, ולאחר שהתוכניות שלנו יהיו ריאליות לחלוטין – נוכל לקוות לסייעתא דשמיא.

הגאולה קמעא קמעא

מכיוון שהגאולה צריכה לבוא דרך המציאות הטבעית, בדרך רציונלית, היא מתפתחת ומתקדמת בהדרגה, בלא דילוגים. כפי שאמרו חכמים: "כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת" (תלמוד ירושלמי ברכות א, א). כלומר למרות שהכול מתחיל מה', "בורא השמיים ונוטיהם, רוקע הארץ וצאצאיה", המגמה היא שהכול יתגלה דרכנו, כהמשך הפסוק: "נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה" (ישעיהו מב, ה). אילו המגמה הייתה לגלות את האמונה בה' בדילוג מעל כל חוקי השכל והטבע, הגאולה הייתה צריכה לבוא בבת אחת, תוך מחיקת המציאות הריאלית. אולם האמונה השלמה מתגלה בשמיים ובארץ, וכן בגאולה השלמה גם הארץ והטבע נגאלים, גם השכל והרגש וכל התכונות האנושיות נגאלים. לשם כך תהליך התיקון נעשה בהדרגה דרך מעשי בני האדם.

וזהו שאמרו בזוהר: "בזמן שהקב"ה יקים אותם ויוציאם מן הגלות, אז יפתח להם פתח אור דק מדק וקטן מאוד, ואחר כך פתח אחר מעט גדול ממנו, עד שהקב"ה יפתח להם את השערים העליונים הפתוחים לארבע רוחות" (וישלח קע, א בתרגום). בדרך זו ישראל יוכלו לקלוט את ערכה של התורה ואת ערך מצוות יישוב הארץ, ולהשתתף באופן מלא בקיומה עד שהעולם כולו ייגאל.

התיקון – זיקוק האמונה

המרגלים כפרו בתהליך הגאולה של הארץ, הם לא האמינו שאפשר לפעול על פי התורה לשינוי המציאות לטובה. הם סברו שאחת משתיים: או שה' יעשה לנו נס ויגאלנו, או שאין דרך להתגבר על קשיי המציאות.

תיקון חטא המרגלים וגאולת ישראל והעולם תלויים בזיקוק האמונה. מצד אחד, בהכרה בגדולה האלוקית, בייעודו של עם ישראל ובערכה של הארץ. ומאידך, בהכרה שדבר ה' צריך להתגלות דרך המציאות הטבעית הרציונלית בלא שום דילוג. זה עיקרה של מצוות יישוב הארץ, על כן היא שקולה כנגד כל המצוות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כשתשעה באב חל בשבת

מעוברות ומיניקות חלקית חייבות בצום גם השנה, אלא אם מרגישות קושי במהלך הצום. נשים שמיניקות הנקה מלאה – פטורות • האם וכיצד להתרחץ לפני שבת • מה אוכלים בסעודה השלישית ומתי לסיים אותה • מה מותר ומה אסור בזמן הביניים שבין שבת לתשעה באב • כיצד עושים הבדלה במוצאי השבת ובמוצאי הצום • מה ממנהגי האבלות נשאר ביום שאחרי הצום • בברית מילה בתשעה באב – לדעת רוב הפוסקים מותר להורים לאכול אחרי חצות היום, אך הציבור נוהג להחמיר ולצום כרגיל

מעוברות ומיניקות

מפסיקים לאכול לפני שקיעת החמה. אין בזה חשש פגיעה בשבת, מפני שאין חובה מצד השבת להמשיך לאכול סעודה שלישית אחר השקיעה. וכן ראוי שלא לשיר שירי שמחה אחר שקיעת החמה, הואיל וממילא אין רגילים לשיר בכל שעה משעות השבת שירי שמחה

ככלל מעוברות ומיניקות חייבות להתענות בתשעה באב, ופטורות מהצומות הקלים, כדוגמת י"ז בתמוז ועשרה בטבת. אולם כאשר צום תשעה באב נדחה, כמו בשנה זו – תשע"ח, חובת צום תשעה באב דומה יותר לצומות הקלים. אומנם מפני חומרת חשיבות הצום, לכתחילה כשאין קושי מוטב שגם מעוברות ומניקות יצומו, אבל בכל קושי שהוא הן נפטרות מהצום, אף שאינן חולות. בפועל יוצא שכ 90 אחוזים מהמעוברות והמיניקות הנקה חלקית אינן צריכות לצום.

מניקות שמניקות הנקה מלאה או קרוב למלאה אינן צריכות לצום, כדי שלא יתמעט חלבן.

רחצה לקראת שבת חזון

מצווה להתרחץ לקראת שבת, ובכלל זה גם לקראת שבת חזון, ואף לקראת שבת חזון שנופלת בתשעה באב, שאין אבלות בשבת. למנהג יוצאי אשכנז רוחצים במים פושרים, שאין בהם תענוג אבל גם אין ברחיצה בהם שום צער. ולמנהג יוצאי ספרד, רוחצים במים חמים כבכל השבתות (פניני הלכה זמנים ח, כא).

הסעודה שלפני הצום

כאשר ערב תשעה באב חל ביום חול, כבר בסעודה המפסקת מתחילים לנהוג מנהגי אבלות: אין אוכלים בסעודה שני תבשילים, יושבים על הקרקע ואין יושבים בצוותא, אלא כמו אבל שמתו מונח לפניו שהוא יושב לבדו (פניני הלכה זמנים ט, א ג).

אבל כאשר ערב תשעה באב חל בשבת אין שום סממן של אבלות בשבת, שכן כלל הוא שאין אבלות בשבת. לכן אם תשעה באב חל בשבת, הצום נדחה ליום ראשון, ובאותה שבת אוכלים בשר ושותים יין ומעלים על השולחן אפילו כסעודת שלמה בשעתו, וכן שרים שירי שבת כרגיל, שאין אבלות בשבת.

זמן הביניים שבין השבת לצום

בין השבת לכניסת הצום ישנו זמן ביניים, שבו עדיין לא יצאה השבת ומנגד כבר חלים איסורי הצום. זאת מפני שספק בידינו אימתי נגמר היום הקודם ומתחיל היום החדש – בשקיעת החמה או בצאת הכוכבים – ואם כן הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים הוא ספק יום ספק לילה, ונקרא בין השמשות. מכיוון שיש מצווה להוסיף על השבת, השבת נמשכת עוד כמה דקות אחר צאת הכוכבים. זמן צאת השבת שמופיע בלוחות כולל גם את תוספת השבת. יוצא, אם כן, שהזמן משקיעת החמה ועד זמן צאת השבת הוא זמן משותף לשבת ולצום. במשך זמן זה אסור לעשות דבר שייראה כמנהג אבלות, שאין אבלות בשבת; ומנגד, משקיעת החמה צריך להימנע מדברים שאינם הכרחיים מצד השבת, כגון אכילה, שתייה, רחיצה וסיכה.

מתי להפסיק לאכול

לפיכך בסעודה השלישית אוכלים כבכל שבת, וכן מזמרים שירי שבת כבכל שבת, אולם מפסיקים לאכול ולשתות לפני שקיעת החמה (ירושלים: 19:48, תל אביב: 19:46, חיפה: 19:49, באר שבע: 19:46). אין בזה חשש פגיעה בשבת, מפני שאין חובה מצד השבת להמשיך לאכול סעודה שלישית אחר שקיעת החמה. וכן ראוי שלא לשיר שירי שמחה אחר שקיעת החמה, ואין בזה סימן אבלות, הואיל וממילא אין רגילים לשיר בכל שעה משעות השבת שירי שמחה (פניני הלכה זמנים ט, ד).

כמו כן נמנעים מרחיצה וסיכה משקיעת החמה ועד צאת השבת, שכן ממילא אין רוחצים כל השבת. אבל מי שיצא משירותים בבין השמשות ייטול ידיו כרגיל, שאם לא יעשה כן נמצא שהוא מתאבל בשבת (שם).

החלפת בגדים ונעליים

בזמן הביניים נשארים לבושים בבגדי השבת ובנעליים, וממשיכים לשבת על הכיסא ולומר שלום זה לזה, עד שייצאו שלושה כוכבים בינוניים ויעברו עוד כמה דקות לתוספת שבת, כלומר כשלושים וחמש דקות אחר השקיעה. אז צריך לומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ובזה נפרדים מהשבת. אחר כך מסירים את הנעליים, פושטים את בגדי השבת ולובשים בגדי חול.

יש נוהגים להסיר את הנעליים כבר בשקיעת החמה, מפני שנעילת הסנדל היא אחד מהדברים האסורים בתשעה באב, ומכיוון שממילא אין חיוב ללכת עם נעליים כל השבת, אין פגיעה בכבוד השבת אם חולצים את הנעליים בשקיעת החמה. אבל ברור שאדם שנמצא בנוכחות אנשים אחרים, והם ירגישו שחלץ את מנעליו לשם אבל, יהיה בכך איסור – ולכן המנהג הרווח להסיר את הנעליים לאחר צאת השבת.

כאשר מחליפים את בגדי השבת בבגדי חול, יש ללבוש בגדים שכבר לבשום בשבוע שעבר, מפני שאסור ללבוש בגדים מכובסים בתשעה באב.

נוהגים לאחר את תפילת ערבית במוצאי שבת כרבע שעה אחר זמן צאת השבת שכתוב בלוחות, כדי שכל המתפללים יספיקו להיפרד מן השבת בביתם, לחלוץ את מנעליהם, להחליף את בגדיהם ולבוא לבית הכנסת לתפילת ערבית וקריאת איכה בבגדי חול.

הבדלה בדיבור ועל יין

בכל שבת אנו מבדילים בדיבור ומבדילים על כוס יין. ההבדלה בדיבור שנעשית באמירת "אתה חוננתנו" בתפילת ערבית, או באמירת "המבדיל בין קודש לחול", מתירה עשיית מלאכה. ההבדלה על הכוס מתירה אכילה ושתייה. מכיוון שבמוצאי שבת זו מתחיל הצום, אי אפשר להבדיל על היין. לפיכך ההבדלה על הכוס נדחית עד לאחר צום תשעה באב, והיא זו שתתיר את האכילה במוצאי הצום. במוצאי שבת בעת כניסת הצום, מבדילים בדיבור על ידי אמירת "אתה חוננתנו" שבתפילת ערבית, או באמירת "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ולאחר אמירת ההבדלה מותר לעשות מלאכה (פניני הלכה זמנים ט, ה).

ברכה על הנר

מברכים על הנר במוצאי שבת, מפני שברכת הנר אינה תלויה בכוס היין, אלא היא הודאה על בריאת האש שנתגלתה לאדם במוצאי שבת. נוהגים לברך על הנר אחר סיום תפילת ערבית לפני קריאת איכה, שאז מדליקים נרות.

גם נשים מברכות על הנר. אם הן בבית הכנסת – ישמעו את הברכה מהחזן וייהנו מאור הנר שידליקו לידן. אם הן בבית, ידליקו נר ויברכו עליו (ע' פניני הלכה שבת ח, א, 1).

הבדלה בסיום הצום

בסיום הצום צריך להבדיל על הכוס, ומברכים שתי ברכות – בורא פרי הגפן והמבדיל. אבל אין מברכים על הבשמים ועל הנר.

בצאת הצום אסור לאכול לפני אמירת ההבדלה על הכוס.

הבדלה לחולה בתשעה באב

חולה שצריך לאכול בתשעה באב, לפני שיאכל צריך להבדיל על הכוס. עדיף שיבדיל על משקה מדינה, כלומר על בירה לבנה שיש בה אלכוהול. בדיעבד יוכל החולה להבדיל על קפה, שיש אומרים שגם הוא נחשב משקה מדינה (פניני הלכה שבת ח, ד). ואם אין לו משקה מדינה יבדיל על מיץ ענבים, שאינו משמח. ובדיעבד יבדיל על יין וישתה מלוא לוגמיו (בערך 40 מ"ל). אם יש שם קטן שהגיע לחינוך לברכות, מוטב שהקטן ישתה מהיין ולא החולה.

קטן שאוכל בתענית אינו צריך להבדיל לפני אכילתו.

קידוש לבנה

נוהגים לדחות את קידוש הלבנה עד לאחר הצום, מפני שצריך לומר את ברכת הלבנה בשמחה, ובתשעת הימים ממעטים בשמחה.

רבים נוהגים לומר קידוש לבנה מיד אחר תפילת ערבית שבסיום הצום, אבל לכתחילה אין ראוי לנהוג כן, מפני שקשה להיות אז בשמחה, מכיוון שעדיין לא הספיקו לשתות, לאכול, לרחוץ פנים וידיים ולנעול נעליים. לכן נכון לקבוע את זמן קידוש הלבנה כשעה או שעתיים לאחר צאת הצום, ובינתיים יאכלו ויתרחצו מעט, וכך יוכלו לקדש את הלבנה בשמחה. במקום שחוששים שאם ידחו את קידוש הלבנה יהיו שישכחו לאומרו, אפשר לאומרו מיד אחר הצום.

היום שלאחר תשעה באב

רוב בית המקדש נשרף ביום י' באב. אומנם את הצום קבעו על פי זמן תחילת השריפה, אך הואיל ובפועל רובו של בית המקדש נשרף בעשירי, נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בעשירי באב. למנהג יוצאי ספרד האיסור נמשך כל היום, ולמנהג יוצאי אשכנז עד חצות היום בלבד. רבים נוהגים גם לא להסתפר ולהתרחץ במים חמים, לכבס או ללבוש בגדים מכובסים בי' באב.

אבל השנה שיום הצום נדחה לי' באב, מנהגי האבלות אינם נמשכים במוצאי הצום, ומותר מיד לאחר הצום להתרחץ במים חמים, לכבס בגדים וללבוש בגדים מכובסים. אומנם רבים נוהגים להימנע במוצאי הצום מאכילת בשר ושתיית יין, שהואיל והיו באותו היום בצום, אין ראוי מיד לאחריו לשמוח בבשר ויין. ויש מקילים גם באכילת בשר ושתיית יין במוצאי צום שנדחה (פניני הלכה זמנים י, כ).

מילה בתשעה באב נדחה

בעלי ברית – חייבים לצום בתשעה באב. אבל אם תשעה באב חל בשבת ועקב כך הצום נדחה ליום ראשון, לדעת רוב הפוסקים מותר לבעלי השמחה, היינו ההורים, המוהל והסנדק, להתפלל מנחה אחר חצות היום ומיד אחר כך לקיים את הברית ולאכול ולשתות. אולם יש מחמירים, ולמעשה המנהג להחמיר, וכפי שכתב בעל ערוך השולחן (תקנט, ט) שלא ראינו ולא שמענו מי שעשה סעודה בתשעה באב שנדחה או בצומות הקלים לאחר חצות היום. אלא המנהג הוא לערוך את הברית לאחר תפילת מנחה סמוך לשקיעת החמה, ולקיים את הסעודה לאחר סיום הצום. וכן נוהגים בכל הצומות הקלים, שמקיימים את הברית סמוך לשקיעה, ואת הסעודה לאחר צאת הכוכבים (פניני הלכה זמנים ז, ט; י, כ).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד