כל הפוסטים של צוות אתר הר ברכה

ישיבת הר ברכה

דיני הפרשת חלה

מה מאחד בצקים כך שיתחייבו בהפרשת חלה, ובאילו מקרים הם מוגדרים בצקים נפרדים • הפרשת חלה ציבורית היא מבורכת, אך אם כל אישה שומרת על הבצק שלה, הבצקים נשארים נפרדים ופטורים מהפרשה • כשאנשים שונים מביאים מאפים לאירוע, והמאפים מונחים במקום אחד ועשויים מאותו סוג בצק, הם חייבים בהפרשה • משלוחי מנות שונים במקום אחד – אין צורך לחשוש ולהפריש מהם • המחלוקת לגבי בצק שמיועד להיות תבשיל • מלאווח, מופלטה וג'חנון נחשבים מאפים וחייבים בהפרשה • מאפה דק במיוחד פטור מהפרשה

המצווה והברכה

נשים שרוצות לאפות יחד לחמים או עוגות כדי לזכות במצווה, צריכות להקפיד להיות שותפות מלאות בכל המאפים עד גמר האפייה, ואחר האפייה תיקח כל אחת את חלקה לעצמה באקראי, היינו בלא שיהיה סימון שזה המאפה שלה. וכן גננת שאופה חלות עם הילדים

מצוות הפרשת חלה שייכת לגברים ולנשים כאחד, אלא שאם האיש והאישה לשים יחד את הבצק, זכות האישה קודמת במצווה, מפני שהיא האחראית יותר על ענייני הבית.

המפריש חלה מהקמח לא קיים את המצווה, כי רק לאחר עירוב הקמח והמים מתחילה חובת המצווה, והזמן המובחר הוא בגמר לישת הבצק (שו"ע יורה דעה שכז, ג).

לפני קיום המצווה מברכים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להפריש חלה" (נוסח יוצאי תימן וחלק מאשכנז), "להפריש חלה תרומה" (עדות המזרח), או "להפריש חלה מן העיסה" (רבים מיוצאי אשכנז וצפון אפריקה).

לאחר הברכה מפרישים חתיכה כלשהי, ויש אומרים בעת ההפרשה: "הרי זו חלה". מכיוון שאסור לאכול את החלה, צריך לשרוף אותה בתחתית התנור או על הגז, כדי שלא ייכשלו באכילתה. כמו כן אפשר להניחה בפח, וכדי שלא תתבזה יש לעטוף אותה תחילה וכך להניחה בפח.

אם שכחו להפריש חלה מהבצק, מפרישים ממנו אחר אפייתו ובכך מתירים אותו לאכילה. מי שחושש שמא לא הפרישו חלה מהמאפה שהוגש לו, יפריש ממנו פירור קטן לחלה, ויניח אותו במקום שאין חשש שיבואו לאוכלו.

השיעור החייב בחלה

מצווה להפריש חלה מבצק שנועד לאפייה, שהקמח שלו מחמשת מיני דגן ושיש בו שיעור חשוב שניתן להכין ממנו מזון שמספיק לפחות ליום שלם. היינו שנפח הקמח שלו הוא לפחות כשיעור נפח 43.2 ביצים, כ 2.160 ליטר. כאשר ממירים את השיעור למשקל מתעוררים ספקות, מפני שהמשקל תלוי בדחיסות הקמח. לפיכך, על משקל קמח חיטה של קילו וחצי מפרישים חלה בברכה, ומקילו ומאתיים גרם מפרישים בלא ברכה.

מי שאינו מעוניין לאפות לחם בשיעור החייב בחלה, אינו צריך לאפות יותר מכדי צורכו כדי לקיים את המצווה. אבל מי שמתכוון לאפות בשיעור החייב בחלה, אסור לחלקו לשניים כדי להיפטר מהמצווה (ירושלמי חלה ג, א; שו"ע שכד, יד).

צירוף בצקים ומאפים

בצקים או מאפים שאין באחד מהם שיעור חלה, והצטרפו יחד לשיעור – חובה להפריש מהם חלה בברכה. בשתי דרכים נוצר הצירוף: א) כאשר שני הבצקים נדבקו זה בזה בעת הלישה או האפייה עד שאם יפרידום ינשכו זה את זה, היינו שייתלש מעט מהבצק או המאפה של זה לזה. ב) כאשר הבצקים או המאפים מונחים בכלי אחד או בשקית אחת, או כאשר הם מכוסים במפה – הם מצטרפים להיחשב לחם אחד (שו"ע שכה, א).

אם הניחו את המאפים או הבצקים במקרר, במקפיא, בתנור או בארון שקבוע בקיר, יש ספק אם הם מצטרפים – ולכן יש להפריש מהם חלה בלא ברכה.

בצק שנועד לחלוקה – פטור

שני בצקים שונים שמקפידים שלא יתערבבו, כגון בצק שמרים ובצק פריך, אינם מצטרפים. ולא עוד אלא אפילו בצק אחד שעומדים לחלקו לשני חלקים, חציו למאפה מתוק וחציו למאפה מלוח, למרות שהוא עכשיו בצק אחד, אין החלקים שעומדים להתחלק מצטרפים (שו"ע שכו, א).

הבעיה בהפרשת חלה ציבורית

נשים שלשות יחד בצק כדי להפריש ממנו חלה ברוב עם והדר, צריכות להקפיד שהבצק והחלות יהיו בשותפות גמורה עד גמר האפייה. אבל אם כל אחת קולעת לעצמה בצק בצורה מיוחדת ומקפידה לקחתו אחר כך, למרות שבבצק המשותף היה שיעור חלה, מכיוון שהן עומדות לחלקו – אינו מצטרף לשיעור. ואפילו אם יאפו את הכול בתנור אחד, כל זמן שכל אחת יודעת מהו המאפה שלה והיא מקפידה לקחתו לעצמה, המאפים אינם מצטרפים לשיעור.

לפיכך נשים שרוצות לאפות יחד לחמים או עוגות כדי לזכות במצווה, צריכות להקפיד להיות שותפות מלאות בכל המאפים עד גמר האפייה, ואחר האפייה תיקח כל אחת את חלקה לעצמה באקראי, היינו בלא שיהיה סימון שזה המאפה שלה.

וכן גננת שאופה עם הילדים חלות לקראת שבת, וכל ילד לש לעצמו את בצקו ומדביקים עליו את שמו, אין החלות שלהם מצטרפות.

קיבוץ מאפים באירוע

לעיתים עורכים מסיבה, והשכנים והקרובים מביאים מאפים שהכינו בעצמם, שלא הפרישו מהם חלה כי לא היה בהם שיעור; אם אספו את כל המאפים לתוך סל או קופסה, ויש שם מאפים כשיעור חיוב חלה מסוג אחד של בצק שאין מקפידים שלא יתערב, כגון מבצק שמרים רגיל ללחם חלות ולחמניות, מבצק שמרים מתוק לעוגות או מבצק פריך, מכיוון שהניחום במקום אחד לצורך המסיבה – הם מצטרפים וצריך להפריש מהם חלה. אבל מאפים מבצקים שונים, שמקפידים שלא יתערבו בשעת הלישה, אינם מצטרפים.

מאפים מסוג אחד של בצק, שחלקם ממולאים בשוקולד וחלקם בריבה, מכיוון שהבצק מסוג אחד – מצטרפים. אבל מאפים חלביים עם בשריים או אפילו פרווה אינם מצטרפים, כי מקפידים לחלקם לפני האפייה.

צירוף משלוחי מנות

כאשר מקבלים משלוחי מנות בפורים, ומניחים מאפים רבים בקערה אחת, אין צורך להפריש מהם חלה מספק. הסיבה היא שאף שיתכן שהצטרפו שם מאפים מסוג אחד לשיעור חלה, הסיכוי שזה יקרה נמוך, מפני שיש שכבר מתחילה לשו בצק כשיעור והפרישו חלה, וממילא המאפים שלהם אינם מצטרפים. בנוסף, חלק מהמאפים אינם מצטרפים כי מקפידים שבצקם לא יתערבב. וכיוון שהחשש רחוק, והמצווה כיום מדברי חכמים, כל זמן שאין סבירות גבוהה שאכן הצטרפו המאפים לשיעור חלה, אין צורך לחשוש ולהחמיר.

תבשילים פטורים מחלה

המצווה היא להפריש חלה מהבצק שנועד לאפיית לחם, שנאמר: "והיה באכלכם מלחם הארץ… מראשית עריסותיכם (הבצק שלכם) תיתנו לה' תרומה לדורותיכם" (במדבר טו, יט כא). בכלל "לחם" כל מאפי הדגן כגון עוגות, קרקרים, ביסקוויטים, מאפים ממולאים בבשר, גבינה או ירקות, בייגלך, מקלות מלוחים ובקלאווה. לעומת זאת תבשילי דגן, כגון דייסה, פטורים מהפרשת חלה.

בצק עבה שנועד לבישול

כאשר מתכוונים להכין מהבצק סופגניות, אטריות, פתיתים או שקדי מרק – מכיוון שמתכוונים להכינם לאכילה על ידי בישול במים או טיגון בשמן עמוק, לדעת רוב הפוסקים הם פטורים מחלה, כדין תבשילים.

ויש אומרים שחייבים בחלה, משום שזמן החיוב בחלה הוא בעת לישת הבצק, ומכיוון שהבצק שלהם עבה וראוי לאפייה כלחם – אף שהכוונה לבשלם, חובה להפריש מהם חלה (ר"ת).

הלכה כדעת רוב הפוסקים, שהואיל ומתכוונים לבשל את הבצקים הללו אין הם נחשבים לחם, אלא שלכתחילה נוהגים להפריש מהם חלה בלא ברכה. ואם הכינו את הסופגניות בתנור אפייה ולא בטיגון בשמן עמוק, לכל הדעות צריך להפריש מהבצק חלה בברכה.

אם יאפו חלק מהבצק שמתכוונים לבשל, אפילו כשיעור עוגייה קטנה, לכל הדעות יהיו חייבים להפריש חלה בברכה מאותו מאפה. וזו העצה למי שרוצה לצאת מהספק ולזכות במצווה: להחליט מראש לאפות מהבצק עוגייה קטנה בתנור או על מחבת (שו"ע שכט, ד).

מלוואח, ג'חנון וכדומה

ההבדל בין בישול ואפייה הוא שהבישול נעשה בתוך נוזלים רותחים, ואילו במאפה אומנם יש נוזלים, שבזכותם הוא נאפה ולא נשרף, אולם בעת אפייתו הוא אינו מונח בתוך נוזלים. בדרך כלל האפייה מתבצעת בתנור, אבל ניתן להכין מאפים גם במחבת או סיר שמונחים על אש. ואף שרגילים להניח בתחתיתם שמן כדי שהבצק לא יידבק או כדי להוסיף בו טעם, מכיוון שהנוזלים שמסביב לבצק מועטים, הם נחשבים מאפים.

לפיכך יש להפריש חלה בברכה ממאפים כדוגמת מלאווח ומופלטה שנאפים על מחבת, וכן מקובנה וג'חנון שנאפים בסיר.

פנקייק, בלינצ'ס וכדומה

לעיתים מכינים עיסה נוזלית ויוצקים אותה לתוך סיר או תבנית, ושם בהדרגה היא הופכת למאפה, כדוגמת פנקייק, לחוח, בלינצ'ס וופל בלגי. מכיוון שלמאכלים אלה יש צורה של לחם, היינו צורה של מאפה – חובה להפריש מהם חלה, ואם יאכלו מהם כשיעור סעודה שלמה מברכים "המוציא" וברכת המזון. אומנם חיוב הפרשת החלה חל עליהם רק בגמר אפייתם, כי בעודם עיסה לא נחשבו עיסת לחם. וגם לאחר האפייה התחייבו בחלה רק אם היה בקמח שלהם שיעור חיוב, ומכיוון שבדרך כלל אין במאפה אחד שיעור חיוב חלה, רק אם מצרפים יחד כמה מאפים צריך להפריש מהם חלה.

אבל אם עשו אותם דקים במיוחד, אין להם צורת מאפה ופטורים מחלה, וגם אם יאכלו מהם כשיעור סעודה שלמה יברכו "מזונות" ו"על המחיה".

הגדרת מאפה דק

התלבטו הפוסקים בהגדרת צורת לחם, וממילא בעובי הפנקייק, הקרפ, הלחוח או הבלינצ'ס הפטורים מחלה. יש שרצו לקבוע שאם עוביים פחות מ 3 מילימטר פטורים, ויותר מ 7 חייבים (שו"ע המקוצר יו"ד קע, יט). ויש אומרים שאם העיסה הנוזלית נשפכת למחבת ומיד נעשית מוכנה לאכילה, אינה בצורת לחם ופטורה, ואם היא עבה ואפייתה נמשכת כמה דקות, יש לה צורת לחם וחייבת בחלה (תבואת השדה ה, יד). למעשה נראה שאלו סימנים חיצוניים שאי אפשר להורות על פיהם הלכה, שכן אי אפשר להציע שימדדו את עובי הפנקייק, וכן משך העשייה תלוי גם בחום המחבת.

לכן מוכרחים לומר שככלל, כל המאפים הללו חייבים בחלה, ורק במקרים קיצוניים יוצאי דופן – שעשו אותם דקים עד שאין נראית בהם צורה של מאפה מרוב דקיקותם – פטורים. וכן מצינו בפוסקים שוופל הוא הדוגמה המצויה לטריטא שפטורה, והכוונה לשכבה דקיקה אחת מהוופל המצוי, שנכסס מרוב דקותו ויבשותו, ולא לוופל בלגי שהוא עבה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הרב איתמר הי"ד ממשיך לחנך

רבנים, ח"כים מימין ומשמאל, שומרונים וערבים בשבעה על הרב איתמר הי"ד • מדברי הרבנים בתום השבעה: הרב איתמר חי ומשפיע, ואף משפחתו משמשת מגדלור לעם • הנשיא איכזב בביקורו, ולעומתו רעיית ראש הממשלה הביעה הזדהות והקשבה • הולנדי שבא לנחם: המתיישבים בישראל הם הילד עם האצבע בסכר של העולם • הרב איתמר זכה להיות יותר מראש ישיבה, ולשמש מחנך לאומה • דאגתו בשיא החורף לביגוד החם של התלמידים • שאלה ללמדנים שבין הקוראים: האם אפשר לתת היום לערבי מעמד גר תושב?

סיפר ר' אלישע הנשקה: כשהייתי בשבו"ש בישיבה, חששתי שהכבוד הרב שראיתי שמייחסים בישיבה לעולם המעשה עלול להביא לחוסר שקידה בתורה. כך הרהרתי כשלפתע צדה את עיני דמותו התמירה של ר' איתמר, אז בחור בשיעור ד', מגיע למקומו בקדמת בית המדרש ושוקע בלימוד

מנחמים רבים מחוגים שונים הגיעו לנחם את משפחת בן גל בשבעה על הרב איתמר הי"ד, שהתקדש במותו על היותו בן העם היהודי, שלאחר אלפיים שנות גלות חזר ליישב את ארץ ישראל כדברי התורה והנביאים. בחייו ובמותו מסר את לבבו, נפשו ומאודו על קדושת התורה, העם והארץ.

כראוי למי שמסר עצמו להתיישב בקו הראשון של ההתיישבות בהר ברכה שבלב השומרון ונהרג על קידוש השם, הגיעו רבנים, שרים וחברי כנסת רבים ובכללם גם ממפלגת המחנה הציוני (אומנם ממפלגת יש עתיד לא הגיעו). היו גם קבוצות של חילונים שאינם מזוהים עם הימין שהגיעו לנחם, גם נציגי שכנינו השומרונים באו להשתתף, וכן ערבים שנמצאים בקשר עם היישוב.

דברי חיזוק מתלמידי חכמים

לסיום השבעה הגיעו רבנים לדבר, וכל אחד הוסיף נדבך משלו. הרב שמואל אליהו דיבר על הנבואות שמתגשמות בימינו, הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו דיבר על האמונה שהתגלתה דרך מעשה הפורים. בסעודת האזכרה של השבעה הגיע הרב בן ישי, אביה של רות פוגל הי"ד, שנהרגה על קידוש השם עם בעלה ושלושת ילדיה באיתמר. מדם ליבו הוא דיבר על חיי הנצח שמתעצמים על ידי מסירות הנפש, ומקרינים אור וברכה על כל עם ישראל, וכבר עכשיו מתקיימת בהם בחינה של תחיית המתים, שניצוצות מאישיותם נמסכים בחייהם של רבים. היו אלה דברי נחמה עמוקים שאין לתאר. אחר כך עמד חתנו והוסיף שגם בני משפחתם של הקדושים, שנשארים בחיים, הופכים למגדלור לציבור, וכפי שהם מתחזקים באמונה הציבור מתחזק מכוחם. הרב חיים דרוקמן דיבר על חיי האדם בעולם הזה, שאפילו הצדיקים הגדולים ביותר מגיע יומם והם צריכים למות, והשאלה האם באמת חיו בחייהם או שמא היו כרשעים שבחייהם קרואים מתים; וכשאדם דבוק בתורה ובמצוות ואף נהרג על קידוש השם הרי שהוא חי. ממש חי. הרב אייל ורד דיבר על הנוסח שאומרים על הצדיקים שנפטרים, "שביק חיים לכל חי", שבעת פטירתם הם משאירים את החיים שלהם לכל שאר האנשים שנותרו בחיים עלי אדמות, אשר יכולים מתוך כך להמשיך להתקדם ולהתעלות. שוב התפעלתי איך התורה מחייה וממתיקה, וכל רב מוסיף הארה מיוחדת להיטיב ולרומם.

בין הנשיא לגברת נתניהו

לקראת ביקורו של נשיא המדינה ביקשו פרנסי היישוב שאבוא כדי לכבדו, אולם ביקורו היה אכזבה גדולה. הוא לא הצליח להביע אמפתיה לא לאבלים ולא לדרכם ואמונתם. ניסיתי להציע לו לברך את ברכת "מציב גבול אלמנה", שבהקשר זה יש בה שתי משמעויות – האחת על המקום המיושב, והשנייה ברכה לאלמנה מרים, אולם הוא קטע את דבריי ולא נתן לי לסיים. כשהאבא הרב דניאל ביקש לדבר מעט על בנו, קטע אותו הנשיא כבר במשפט הראשון ואמר שהוא כבר שמע עליו. כאשר דיברו על הרצון ליישב את הארץ, הביע הסתייגות מכל מיני צדדים, ראשית שאין ראוי לבנות בעקבות פיגוע אלא צריך לבנות כמו אבותיו שעלו לירושלים בלי פיגוע. שנית, שיש דעות שונות והדברים מורכבים. שלישית, שאם כך צריך לתת אזרחות לאנשים שאולי צריך לחשוב גם עליהם. בקיצור, כל דיבור של אחד האבלים נקטע על ידי "כבוד הנשיא" בדבר הסתייגות ותוכחה. כך הסתיים הביקור בעוגמת נפש גדולה לאבלים. כדי לנחם את האבלים אמרתי לאחר שיצא שחשיבות הביקור בעצם קיומו, כי אחרי הכול זה האיש שמכהן כנשיא מדינת ישראל.

לעומת זאת, סיפרה לי אשתי על ביקורה של אשת ראש הממשלה, שהקרינה אהבה וחום לאבלים, חיבקה את האלמנה ואת האם, התעניינה בחייהם ובילדיהם, הקשיבה לדבריהם בתשומת לב תוך שהיא מלטפת את האלמנה, וכל כולה טוב לב והזדהות.

זה רק יכול ללמד עד כמה התקשורת החילונית מעוותת את המציאות כדי לקדם את עמדותיה.

אגב, אישי ציבור אחרים, ובכללם שרים וחברי כנסת שהגיעו לנחם, בירכו "מציב גבול אלמנה" בחפץ לב, ובכלל זה גם ח"כ איתן כבל מהמחנה הציוני.

המנחם ההולנדי והאצבע בסכר

הגיע חסיד אומות העולם הולנדי, והזכיר בפני כל הנוכחים (מהם תלמידיו של הרב שלומי בדש, אבי האלמנה, מהישיבה התיכונית בקרני שומרון) את הסיפור הידוע על הילד ההולנדי שעצר באצבעו פרץ מים שאיים להפיל את הסכר, ובכך הציל את העיר. הוא הכריז בפני שומעיו: "באתי היום לומר בשם מיליוני אנשים ברחבי העולם – אתם היום האצבע של הילד שסותמת את הסכר, ומצילה את העולם מהרשע של הטרור האסלאמי".

כבר עכשיו ראש ישיבה

לפני זמן מה פגשתי את הרב פרוכטר, ראש הישיבה התיכונית בגבעת שמואל, וכשהזכיר את הרב איתמר כמצליח במיוחד בשליחותו החינוכית, סיפרתי לו את תקוותי שיגדל להיות ראש ישיבה תיכונית. הוא השיב לי: כבר עכשיו הוא כעין ראש ישיבה.

לאחר שהרב שבתי סבתו, ראש ישיבת מצפה יריחו, סיים להעביר שיעור בין מנחה למעריב, ליווה אותו תלמידו בנימין בדש, אחיה של מרים האלמנה, וסיפר לו בצער על אובדן העתיד שהיה צפוי לרב איתמר הי"ד. ניחם אותו הרב סבתו ואמר: אני ראש ישיבה כבר עשרות שנים, וכבר זכיתי להעמיד אלפי תלמידים, ולא זכיתי למה שזכה הרב איתמר, שנתעלה להיות מחנך לאומה, שרבים כל כך שומעים על הנהגותיו התרומיות ומסירותו לתורה ולחינוך התלמידים, ומתחזקים ומתעלים לאור דמותו.

מה משך את לב השבו"ש

סיפר ר' אלישע הנשקה: כשהייתי בשבו"ש בישיבת הר ברכה, שמיניסט חשדן ותוהה, חששתי שהכבוד הרב שראיתי שמייחסים בישיבה לעולם המעשה, לקודש הגנוז בחול, עלול להביא לחוסר שקידה בתורה, בקודש הגלוי. כך הרהרתי כשלפתע צדה את עיני דמותו התמירה של ר' איתמר, אז בחור בשיעור ד', מגיע למקומו בקדמת בית המדרש ושוקע בלימוד. ברגעים אלה גמלה בליבי ההחלטה שאלמד בישיבה. לאחר כמה שנים הוא שלח לי את הסיכום המפורט שלו בהלכות שבת כדי שאיעזר בו ללימודי הרבנות, ובו השתמשתי לרוב.

כמה שנים לאחר מכן, הימים ימי תחילת החורף, סערות וסופות מפילות את החשמל ביישוב מפעם לפעם. בבוקרו של יום שישי סגרירי ועגמומי במיוחד, הסלולרי שלי רוטט. על הצג הודעה מר' איתמר שנשלחה לכל תלמידי הישיבה. את לשונה איני זוכר, אך מכיוון שבניגוד לקור ולסער הזועף בחוץ היא חיממה את ליבי במיוחד, אני עוד זוכר את תוכנה – אף שעברו שנתיים או שלוש מאז: "חורף חם ובריא לכולם, לא לשכוח להצטייד בביגוד חם, אם חסר משהו לגשת אליי. באהבה, איתמר". המסר היה בערך כזה, ההודעה קצת יותר ארוכה. סתם תזכורת אימהית כזאת. כשראיתי אותו כמה דקות לאחר מכן, רציתי לפרגן על המסירות ואמרתי שהוא יכול להיות "אמא נפלאה". הוא הצטחק כדרכו ועבר נושא, ואצלי את עגמומיות החורף החליף גל חום אביבי. כך, בנוסף לעוד אינספור שעות תורה ועשייה למען הכלל שראיתי אצלו במשך שמונה השנים שזכיתי להכירו, ראיתי בו את האידיאליסט השקדן, העמל בתורה בגבורה מחד, ואוהב הבריות בעל החסד מאידך.

שאלת הערבי שחושש להתגייר

הגיע לנחם גם ערבי, שבנו שירת בצבא ונהרג על הגנת ישראל, והביע הזדהות מלאה עם העם היהודי. לא זו בלבד אלא שאף ביקש להיכנס אליי כדי להתייעץ בעניין גיורו. כמי שלמד פיזיקה, הוא רגיל בלימוד וכבר הספיק ללמוד ספרים כגון הכוזרי ולשמוע שיעורים באינטרנט, וברצונו להתגייר. להערכתו יש לו גם שורשים יהודיים. אולם אשתו אינה מעוניינת להתגייר, ואם לא יתגרש לא יוכל להתגייר, שכן התורה אוסרת על יהודי לחיות עם מי שאינה יהודייה. הוא שאל מה ראוי לו לעשות, האם להתגרש מאשתו שהוא אוהב? השבתי שמן הסתם עדיף שיישאר עם אשתו ויחיה כגוי צדיק ששומר שבע מצוות.

אבל הוספתי שבזכות שאלתו אשתדל לבדוק סוגיה חשובה מאוד, האם אפשר בזמן הזה להחזיר את דין גר תושב למקומו. גר תושב הוא בן אומות העולם שמקבל על עצמו בפני בית דין את אמונת ישראל ומתחייב לקיים שבע מצוות בני נח, ולגבי שאר המצוות – אם יקיים יזכה לשכר, ואם לא יקיים לא יהיה בידו עוון. מבחינת מעמדו הוא שותף עם העם היהודי, מצווה לגמול עמו חסד כמו עם היהודים ומותר לכתחילה שיגור בארץ ישראל. הבעיה היא שלהלכה, רק לבית דין של דיינים סמוכים שנסמכו איש מפי איש עד משה רבנו יש סמכות לקבל גר תושב (רמב"ם הלכות עבודה זרה י, ו). אומנם גם גר רגיל צריך מעיקר הדין להתקבל על ידי דיינים סמוכים, אולם מכיוון שלמדנו שכלל הוא שבכל הדורות צריך שתהיה אפשרות להתגייר, גם לאחר שנפסקה הסמיכה ממשיכים לקבל גרים. השאלה האם אפשר למצוא דרך לקבל גר תושב כיום. מעמד זה יכול לשמש פתרון לצאצאי יהודים שלהלכה אינם יהודים, שיתגיירו ויקבלו מעמד של גר תושב, שמכל הבחינות האזרחיות הוא שותף מלא של העם היהודי.

מן הראוי להושיב על כך כמה תלמידי חכמים שיבררו נושא זה מהיסוד. אם יש בין הלמדנים מי שיכול לסייע בבירור סוגיה זו, אשמח לקבל את חוות דעתו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ההספד על הרב איתמר בן גל הי"ד

קשה להאמין, אבל בתקופה האחרונה הרב איתמר ומרים דיברו על האפשרות שאחד מהם ייהרג על קידוש השם, והסכימו שהם מוכנים לעמוד בניסיון הזה בגבורה. לא כקנאים שמואסים בחיים דיברו כך, אלא כיהודים שאוהבים כל כך את החיים, עד שהם מוכנים להקריב הכול למען החזון שהועיד ה' לעמו ישראל להביא אמונה, ברכה וחיים לעולם. בכל העולם אנשים מתים מכל מיני סיבות, אשרי מי שזוכה למות על מצוות יישוב הארץ

פתאום באמצע היום היכתה בנו השמועה, עננים אפורים של בכי התעבו בשמיים וקול נורא התפשט בעולם והודיע: הרב איתמר בן גל מהר ברכה נרצח. ופתאום מרים אלמנה, ואביטל, דניאל, רוני ואברהם יתומים.

לימדונו רבותינו שכל יהודי שנהרג מפני היותו יהודי – נקרא קדוש, ומובטח לו שהוא בן עולם הבא. במותו על היותו יהודי פשט את מלבושיו הפרטיים והתעטף בקדושת ישראל. ואם כך אמרו על כל יהודי, על אחת כמה וכמה על יהודי שבחר לחונן את עפרות ארצנו הקדושה, בקו הראשון של ההתיישבות. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בתלמיד חכם, שלמד ולימד, שמר ועשה, שכל המצוות והמעשים הטובים שלו מתעלים ומתקדשים בקדושת כלל ישראל, והוא עולה כקורבן תמים על מזבח האומה.

הרב איתמר היקר והאהוב, ידענו תמיד שאתה מסור לתורה, לעם ולארץ, והנה התברר לנו שגם אתה, בכל דרכיך ומעשיך הטובים, עלית במעלות קדושים וטהורים שמסרו נפשם על קידוש השם.

אם היו שואלים את אויבינו מה היו מעדיפים, שיהרגו מהם אלף איש או שנקים שכונה חדשה, היו מעדיפים להקריב אלפי אנשים ובלבד שלא נמשיך ליישב את הארץ. לכן הנקמה העמוקה ביותר היא להמשיך לבנות, להקים עוד שכונה, להפוך את הר ברכה לעיר

במשך אלפיים שנה יהודים נהרגו על קידוש השם כשתפילה בפיהם, שיום יבוא ועם ישראל יחזור לארצו לקיים בה את התורה, לתקן עולם במלכות שד י ולהביא ברכה לכל משפחות האדמה. לשם כך היו מוכנים לשאת על גבם את כל הייסורים הנוראים, כי ידעו שהתורה, ארץ ישראל והעולם הבא נקנים בייסורים, ועל ידי קנייתם העולם הזה יתוקן ויהפוך לעולם הבא.

אומות העולם נדו לשברנו, לא האמינו שנחזור לארץ, לא האמינו שהארץ השוממה תחזור לתת את פריה, שיתקיימו בנו דברי ה' בתורתו: "וְשָׁב ה' אֱ לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ לֹהֶיךָ שָׁמָּה… וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" (דברים ל, ג ה). כל קדושי ישראל שבגלות האמינו בזה, אבל אתה, הרב איתמר, זכית לקיימם בגופך. על ידך ובך דברי הנביא יחזקאל מתגשמים: "כֹּה אָמַר אֲ דֹנָי א לוהים לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב… וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה… וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִי
בוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה, אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי. כֹּה אָמַר אֲ דֹנָי אלוהים, עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם, אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם. כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" (יחזקאל לו).

עוד לא הגעת לגיל שלושים, אבל כבר הספקת לרקום חלומות גדולים והתחלת להגשימם. בשנים הספורות שבהן שימשת כרב ומדריך הצלחת להלהיב בחורים בחזון התורה השלמה, שמחברת שמיים וארץ ומאירה את המדע והעבודה.

באהבה, בנחישות ובסמכות דרשת מתלמידיך הצעירים ללמוד, והם למדו. גם בקייטנות דרשת שיחד עם הטיולים והכיופים – ילמדו, והחניכים הופתעו להיווכח עד כמה לימוד התורה איתך היה מאתגר ומהנה, עד שהם והוריהם ביקשו שכך יהיה בשנה הבאה. ואתה הסכמת, כי תמיד היית מוכן להתנדב לדברים שבקדושה, ואת הכול לקחת באחריות ורצינות מלאה.

אהבת את תלמידיך החדשים בישיבה התיכונית בגבעת שמואל, שיבחת את החריצות והרצינות שבה הוריהם והם מתייחסים ללימודים בכל המקצועות.

ציפינו שתמשיך להגדיל תורה, ללמוד וללמד. היינו בטוחים שכמנהיג טבעי, יגיע יום ותהיה ראש ישיבה תיכונית, והנה עתה כל החלומות אבדו. אין מי שימלא את מקומך, אין מי שיבין כמוך את מלוא החזון, ויהיה חרוץ כמוך בהגשמתו.

נדיר לראות אדם שכל כך מעריך ומכבד את הוריו. בברית של בנך אברהם, לאחר שאביך הרב דניאל סיפר ברוב טובו על חותנו הסבא רבי אברהם, לחשת באוזני: הלוואי ואזכה להיות כמו אבי, להבין לעומק את האנשים ולהיות צדיק וטוב לכולם. ועוד סיפרת לי כמה פעמים כיצד אמך גומלת חסד בהתמדה עם כל המשפחה.

פעם כשנסענו לחתונה עם חותנו הרב שלומי, התפתח דיון אם ראוי שהחתן יקרא לחותנו אבא. ואז איתמר אמר שזה תלוי בקשר, שאם הקשר טוב וקרוב, אז בוודאי נכון שהחתן יקרא לחותנו אבא, וחותנו הרב שלומי זרח מאושר.

לחתונתו הגיע עם עניבה יפה ומיוחדת. שיבחתי את הופעתו ואת העניבה שאביו בטעמו הטוב בחר לו. לאחר כשבועיים השאיר בביתי מתנה מפתיעה – עניבה זהה. יעזרני ה' ואזכה ללבוש אותה בחתונותיהם של ילדיך, אביטל, דניאל, רוני ואברהם.

"ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי". בדרכך לברית המילה נהרגת. גורלו של העם היהודי לשאת את דגל הצדק והמוסר בעולם, ולכן בכל דור הרשעים הגדולים ביותר נלחמים בנו, וביותר בצדיקים. הם כיום אלה שמפיצים בכל העולם טרור, מזהמים את המים, ואנחנו מבשרים טובה לעולם. וכדרך האבות הקדושים שחפרו בארות מים, גם אנחנו מובילים בהתפלת מי ים ובמיחזור מים על ידי שימוש בקולחים.

אם היו שואלים את אויבינו מה היו מעדיפים, שיהרגו מהם אלף איש או שנקים שכונה חדשה, היו מעדיפים להקריב אלפי אנשים ובלבד שלא נמשיך ליישב את הארץ. לכן הנקמה העמוקה ביותר היא להמשיך לבנות, להקים עוד שכונה, להפוך את הר ברכה לעיר.

אנחנו לא חזרנו לארץ כדי לנשל ערבים הגונים מנחלתם, אבל משקמו עלינו לכלותינו, מן הדין שכל מי שרצה להרוג ייהרג, וכל מי שרצה לגרש יגורש. אשרינו שיש לנו מדינה וצבא, ובעזרת ה' כל מה שצריך להיעשות ייעשה.

לפעמים שואלים אותנו 'מדוע אתם משתמשים בטרמפים?', והתשובה פשוטה – אין דרך אחרת לחיות כאן. זה הסיכון שאנחנו נוטלים על עצמנו כדי לקיים את המצווה שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות, מצוות יישוב הארץ בקו הראשון של ההתיישבות. וכשאחד מאיתנו מתקדש, גם אנחנו, כל המתנחלים שנוסעים בכל הדרכים, נעשים בזכותו קדושים.

אחים יקרים, מתנחלים אהובים, מי יספר לכם עד כמה גדולים מעשיכם הקטנים. כמה אתם גדולים בעת שאתם ממשיכים בשגרת חייכם, כשאתם ממשיכים לנסוע בדרכים ועומדים על משמר עמנו וארצנו. בגופכם ממש אתם מגשימים את חזון הנביאים.

קשה להאמין, אבל בתקופה האחרונה הרב איתמר ומרים דיברו על האפשרות שאחד מהם ייהרג על קידוש השם, והסכימו שהם מוכנים לעמוד בניסיון הזה בגבורה. לא כקנאים שמואסים בחיים דיברו כך, אלא כיהודים שאוהבים כל כך את החיים, עד שהם מוכנים להקריב הכול למען החזון שהועיד ה' לעמו ישראל להביא אמונה, ברכה וחיים לעולם. בכל העולם אנשים מתים מכל מיני סיבות, אשרי מי שזוכה למות על מצוות יישוב הארץ.

לפני זמן לא רב, כאשר ראה הרב איתמר אם שבוכה ומתאבלת יותר מדי על בנה שנהרג, עלה בדעתו שאולי גם לו זה יקרה ואמו תבכה עליו יותר מדי, ואמר לאשתו כי הוא צריך לומר לאמו, שאם כך יקרה וייהרג, שלא תרבה לבכות. שתהיה חזקה, לכבוד התורה, העם והארץ. אבל הוא לא הספיק לדבר איתה על כך.

יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות, שתאסוף את דמעותינו יחד עם דמעות כל הקדושים שנרצחו ונטבחו ונהרגו על קידוש שמך, וירוו את הארץ ויצמיחו את הדגן התירוש והיצהר, וינחמו את אבלי ציון וירושלים, ויהפכו הדמעות לטללי חיים, שיזכירו את כל הנשכחות ויצמיחו את כל הרעיונות, להוסיף ברכה וחיים לכל משפחות האדמה.

ריבונו של עולם, תן כוח למרים האלמנה לגדל את היתומים לתורה ומצוות, תן בריאות וכוח לסבים ולסבתות לסעדם, לטפחם ולהובילם לחתונתם.

ריבונו של עולם, תן כבוד לעמך, תהילה ליראיך ותקווה טובה לדורשיך. שמחה לארצך וששון לעירך, ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קודשך. קבץ נידחנו מארבע כנפות הארץ, ובזכות הרב הצעיר איתמר בן גל שנהרג על קידוש שמך, סייע לנו ליישב את כל הארץ שהבטחת לאבותינו ולנו, ויתקיימו בנו דברי הנביא: "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים. עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ…. כִּי כֹה אָמַר ה' רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׁמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע ה' אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל… הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה. בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ….. וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה'… וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד. אָז תִּשְׂמַח בְּת
וּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם" (ירמיהו לא).

•••
חזרתי מבית הקברות, ועל המדרכה ליד ביתי פוסעים המוני ילדים, הולכים מבית הספר החדש שביישוב לביתם. הם יאכלו ועוד מעט יתחילו בפעילות הענפה של אחר הצהריים – לימוד תורה וחוגים בכל התחומים האפשריים כמעט. אמרתי בלבבי: מי ילד את כל אלה ואנחנו הלא שכולים וגלמודים. הרי נותרנו לבדנו, ואיך פתאום בכל המחזורים הצעירים בהר ברכה ישנם כמאה, והם ממשיכים לעסוק בשלהם ולצהול כאילו לא אירע דבר. הם רק יודעים שצריך ללמוד יותר ולבנות יותר כי הרב איתמר נהרג. "ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי".

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

גיוס בנות: הבעיה בצמרת צה"ל

אומנם צה"ל שיפר את היחס לחיילות הדתיות, אך גיוס הבנות נשאר בעייתי בגלל תהליכים מסוכנים בצבא • העירוב בין חיילים לחיילות יוצר מצבים של איסורים גמורים • ההידרדרות התרבותית בקרב הצעירים מחלישה גם היא את רמת הצניעות • גם אם בקהילות מסוימות צודקים הרבנים שמכוונים בנות בקהילה להתגייס, ההדרכה אינה נכונה לציבור הרחב • גיוס הבנות עשוי להיות חמור עוד יותר, ככל שתימשך מגמת טשטוש הזהויות בצה"ל • כישלון המטכ"ל כפול: מרחיק מגזרים מצה"ל, ומשבח בנות תוך פגיעה במוטיבציה של הבנים

שירות צבאי לבנות

חִלחלה לצה"ל עמדת השמאל החילונית שמטשטשת את הזהות המגדרית והלאומית, ורואה את כל האנשים כשווים בכול, בלא אפיון מהותי. למרות ההבדל המובהק בין ממוצע הגברים והנשים באופי וביכולות הגופניות, מכיוון שיש יוצאים מהכלל – השמאל רואה בחלוקה המגדרית אי צדק, בניגוד לכללי הסוציולוגיה

שאלות:
א) האם מותר לבנות לשרת בצה"ל?
ב) האם הטענות נגד הרמטכ"ל והמטכ"ל מוצדקות?

תשובה: ההדרכה התורנית על פי דעת רוב ככל הרבנים היא שאין לבנות לשרת בצה"ל. אומנם אין מדובר באיסור מוחלט כדוגמת איסור בשר בחלב, מפני שכעיקרון מצווה על כל אדם מישראל, בין איש ובין אישה, להגן על העם והארץ, ולכן בשעה של פיקוח נפש לאומי כדוגמת מלחמת השחרור גם לבנות יש מצווה לשרת בצבא (פנה"ל העם והארץ ד, יא). אולם למעשה ההדרכה של רוב ככל הרבנים היא שאין לבנות לשרת בצבא. שני נימוקים לכך: האחד הוא שמירת הצניעות, שכן דווקא בצבא ציוותה התורה להקפיד יותר על קדושת המחנה (דברים כג, י טו). השני הוא חשש מירידה ברמתה הדתית-רוחנית של הבת, בהיותה במסגרת חילונית תחת פיקוד חילוני. ביחידות הקרביות הפגיעה בקדושת המחנה חמורה כל כך, עד שבלא מצב של פיקוח נפש לאומי, קרוב לומר שהשירות בהן כרוך באיסורים מוחלטים. לגבי שאר היחידות חומרת הבעיות תלויה בכמה גורמים, וככל שמשרתים קרוב יותר לבית ובחברה הגונה יותר, הבעיות בדרגה פחותה, ולמרות זאת ההדרכה הכללית היא שאין לבנות לשרת בצבא.

בשנים האחרונות התחוללו כמה שינויים שהובילו תהליכים מנוגדים לזאת, שיש לתת עליהם את הדעת.

התהליכים מאז קום המדינה

בעשורים הראשונים לקיום המדינה, רוב הבנות הדתיות שירתו בצבא. ואף שרוב הרבנים והמחנכים התנגדו לכך, העמדה הרווחת אז בקרב רבים מהציבור הדתי הייתה שהצורך בשמירת הביטחון והשתלבות בציבור הכללי הם ערכים עליונים, ששווה לסכן למענם את הרמה הדתית. בפועל, באותן השנים, יותר ממחצית מבוגרי החינוך הדתי נטשו את מסורת קיום התורה והמצוות.

בעקבות התוצאות המרות של השילוב הלא מבוקר, ובזכות התחזקות החינוך התורני בהקמת ישיבות, אולפנות וישיבות הסדר ובצמיחת דור חדש של רבנים מחנכים ומחנכות, ערכי התורה והמצוות נעשו מרכזיים יותר ואחוז העוזבים פחת מאוד (כ 20 אחוזים). במקביל מספרן של המשרתות בצבא הצטמצם, וגדל מספרן של המשרתות במסגרת השירות הלאומי. בשנת תש"ס התגייסו כ 1,700 בנות דתיות לצבא מתוך מחזור של כ 7,000 בנות. בשנת תשס"ח (2008) מספרן ירד לפחות מ 1,300, שהן פחות מ 20 אחוזים מבוגרות החינוך הדתי.

השינויים בעשור האחרון

בעשור האחרון חלו שינויים משמעותיים: מצד אחד, עם הגידול הדמוגרפי מספר הבנות המבקשות לשרת במסגרת השירות הלאומי עלה, ואילו מספר התקנים לשירות מאתגר לא גדל בהתאם. על כל מקום יוקרתי התחרו עשרות בנות איכותיות, וכך בנות רבות קיבלו דחיות וחשו מתוסכלות. כדי לתת מענה לכל המבקשות לשרת, נפתחו מסלולים שקשה לקיים בהם מסגרת דתית נאותה. כך קרה שגם במסגרת השירות הלאומי, בנות נאלצות להתמודד עם ניסיונות קשים.

במקביל, הצבא שלמד להכיר בערכן של בוגרות החינוך הדתי החל לעשות מאמצים משמעותיים כדי לגייס בנות דתיות. לשם כך הוא פתח בפניהן מסלולים מאתגרים, והתחייב להעניק להן מעטפת תמיכה דתית, ובעידוד הצבא קמו מדרשות שמכינות את הבנות לשירות הצבאי ומעניקות להן ליווי ותמיכה. כך מצבן הדתי של הבנות המשרתות בצבא השתפר. אם בעבר לא היה אפשר לדעת מי חיילת דתית, כי מלבד מעטות כולן התלבשו כחילוניות, כיום ישנן הרבה יותר חיילות דתיות שמקפידות על לבוש צנוע, מתפללות ומברכות ומקדשות שם שמיים בהתנהגותן.

במקביל לשיפור במצבן של הבנות הדתיות בצבא, מספר המתגייסות עלה שוב לכ 1,700 ואולי יותר מדי שנה. למרות התעמולה המכוערת של הצבא נגד הרבנים ומערכות החינוך הדתיות, כמדומה שאחוז הבנות הדתיות שמשרתות בצבא לא השתנה באופן משמעותי לעומת המצב לפני כ 20 שנה (וזאת בניגוד לנתונים הכוזבים של דובר צה"ל).

הירידה ברמת הצניעות

במקביל ליחס הטוב שניתן לחיילות הדתיות, כמו גם פתיחת מסלולים ייחודיים לחיילים חרדים, מתרחש בצבא תהליך נוסף – שילוב מוגבר של חיילות ביחידות רבות. מכיוון שהתנהגות רבים מהצעירים החילונים נעשתה במשך השנים יותר מתירנית, כך הם מתנהגים גם בצבא ביחידות המעורבות, שהפכו להיות מאוד לא מתאימות לחייל הדתי וקל וחומר לחיילת. ביחידות הקרביות המסורתיות המצב עדיין כמעט לא השתנה, אבל ביחידות הקרביות למחצה ותומכי הלחימה, קשה מאוד לחייל הדתי לשרת.

אומנם ישנן יחידות עורפיות מעורבות שבהן ההתנהגות נאותה יחסית, מפני שהחיילים והחיילות שלהן מגיעים ממשפחות שהשקיעו יותר בחינוכם והשירות קרוב לבית, ואף זה בתנאי שהמפקדים אוכפים את פקודות הצבא הקשורות לצניעות.

החוג המתגייס וההדרכה הכללית

יש רבנים, ועמם מחנכים ומחנכות, שמתוך היכרות קרובה עם בנות החוג שלהם (קהילות יותר ליברליות), טוענים שהשירות הצבאי אינו פוגע ברמתן הדתית של הבנות לפי מה שהן רגילות. ובת שקשורה לקהילות אלו ורוצה להתגייס ליחידות שבאופן יחסי נשמרת בהן הצניעות, יש לה על מה לסמוך, שכן ההדרכה התורנית תלויה גם בקהילה ובאדם. עובדה היא שבשנים האחרונות רבני הקהילות הדתיות הליברליות הצליחו לחזק את הזהות הדתית של בנות ובני קהילותיהם.

אולם ההוראה הכללית השוללת גיוס אינה מבוססת על חוג זה, שעם כל חשיבותו הוא אינו מאפיין את כל הציבור הדתי, ומתוך שיקול רחב, ההוראה הכללית של רוב ככל הרבנים היא שאין לבנות לשרת בצבא ובכלל זה גם ביחידות העורפיות. לפיכך נכונה מדיניותו של החמ"ד, שמתנגד לשירות צבאי לבנות, ונכון עושים שלא מאפשרים לנציגי הצבא להציג בפני הבנות את מסלולי השירות. רצוי לזכור שבזכות עמדה זו, היחס לבנות הדתיות שמתגייסות הרבה יותר טוב, כדי להוכיח שהשירות הצבאי אינו פוגע בהן. אבל אם תופעה זו תהפוך לרווחת, יש חשש סביר שתנאי שירותן ישתנו לרעה, כפי שקרה אצל הבנים.

חלחול עמדות שמאל חילוני

בנוסף לכך, חִלחלה לצה"ל עמדת השמאל החילונית שמטשטשת את הזהות המגדרית והלאומית, ורואה את כל האנשים כשווים בכול, בלא שום אפיון מהותי.

למרות ההבדל המובהק בין ממוצע הגברים והנשים באופי וביכולות הגופניות, מכיוון שיש יוצאים מהכלל, השמאל רואה בחלוקה המגדרית אי צדק (בניגוד לכללי הסוציולוגיה). לתפיסתם יש לקבל לכל יחידה חיילים לפי התאמתם לתפקיד בלא התייחסות למגדרם. בשם עמדה זו מפקדי צה"ל ודובריו מקפידים לציין תמיד את החיילות שהצליחו בתפקידים שנחשבו עד כה גבריים. פעמים רבות הם עושים זאת בלא לציין שרף הדרישות הורד כדי שגם בנות יתאימו לשירות באותן יחידות.

כמו כן ביחס לצניעות, מכיוון שיש חיילים רבים שהמתירנות לא מפריעה להם, ויש חיילים מעטים שמצד אופיים קל להם להיות ממושמעים ולהתגבר על יצרם, הצבא דוחה את דרישות הצניעות ההלכתיות. אישי השמאל מחזקים את עמדתו, באמירה כי עובדה היא שגם בקרב הציבור הדתי לעיתים יש עבירות, ומנגד גם בקרב ציבור חילוני יש שמתנהגים באופן מוסרי וצנוע, הרי שאין צורך להתחשב בעמדה ההלכתית המכוונת לכלל האנשים הואיל ואינה מתייחסת לקצוות.

אף שיש נקודת אמת בהתייחסות לאדם הבודד שבקצה הרצף, העמדה שלוקחת בחשבון את הזהות המגדרית, הלאומית והתרבותית, ברוב המקרים יותר צודקת וקולעת לאמת. אקווה להסביר זאת בהזדמנות אחרת.

בכל אופן, במצב כזה, העמדה העקרונית השוללת שירות צבאי לבנות מקבלת חיזוק. שכן גם אם לעת עתה ישנו שיפור מסוים במצבן של החיילות הדתיות, ישנו חשש סביר שהעמדות החילוניות יגברו ובנות רבות יתדרדרו בצבא מבחינה דתית.

כישלונו של המטכ"ל

כפי הנראה חברי המטכ"ל אינם מודעים לעומק המחלוקת על זהויות מגדר ולאומיות והשלכותיה, לכן למרות נאמנותם הבסיסית לעמם ומולדתם, בלא תשתית ערכית חילופית הם מאמצים את עמדות השמאל שרווחות באקדמיה ובתקשורת החילונית, בלא להבחין בסתירה הפנימית שבעמדתם.

מכאן לשאלה השנייה על הטענות הקשות נגד הרמטכ"ל. אינני יודע כיצד הוא מכין את הצבא למשימותיו הביטחוניות, אולם בתחום הלאומי-חברתי הוא נכשל בשני האתגרים העיקריים של צה"ל.

האתגר הראשון: לעודד שירות צבאי מסור להגנת העם והארץ. במשפט אלאור אזריה, כמו בהתבטאויות נוספות של חברי המטכ"ל, הם הפנו עורף לחיילים הקרביים ופגעו במוטיבציה להתנדב לשירות משמעותי.

גם הענקת מעמד ללוחמות קרביות כשוות ערך לחיילים הקרביים, בלא שיעמדו בסף הנדרש מכל חייל קרבי באמת, פוגעת במעמדם ובכבודם של החיילים הקרביים, וממילא פוגעת במוטיבציה של הבנים לתת את נשמתם למען האימונים המפרכים.

האתגר השני: לשתף את כל חלקי העם בשירות הצבאי, כאשר האתגר העיקרי מופנה כלפי בוגרי החינוך החרדי, שבעוד כעשר שנים יותר מרבע מהמועמדים לגיוס יהיו בוגריו. ישנו תהליך של ויכוח והשפעה הדדיים בין החברה החרדית והדתית ובמיוחד החרד"לית. כאשר השירות בצבא הופך ליותר בעייתי מבחינה דתית, ומפקדי הצבא מתנכלים לרבנים שמעודדים בנים לשרת בצבא ומעליבים אותם, רבים מקבלים את העמדה החרדית ומתחזקים בעמדה שאין להתגייס.

אלו האתגרים העיקריים שניצבים בפני צה"ל, ובהם הרמטכ"ל נכשל. אילו התפטרותו הייתה מועילה, היה נכון לדרוש זאת. הבעיה היא שגם חבריו המועמדים להחליפו נגועים באותו עיוורון.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

גבולותיה של ארץ ישראל

מפת גבולות ארץ ישראל על פי הפסוקים ודברי הפרשנים והפוסקים • גבולות הארץ שכבשו בני ישראל כשעלו ממצרים הם רק הבסיס • גבולות ארץ ישראל כולה רחבים יותר, אלא שדור הנכנסים לארץ לא היה גדול מספיק, ולכן נצטווה לכבוש את השטח הבסיסי תחילה • לגבולות השונים יש משמעות ביישוב הארץ: מקומות שנמצאים בגבולות עולי מצרים ממוקמים גבוה יותר בסדר העדיפויות • הגבולות משמעותיים גם לעניין המצוות התלויות בארץ, אך מקומות בריבונות ישראלית חייבים בכל מקרה במצוות

גבול אחד הוא הגבול של הארץ כולה כפי שהבטיח ה' לאברהם אבינו, וישנם הגבולות המצומצמים המובאים בפרשת מסעי שאותם נצטוו עולי מצרים לכבוש. ומדוע לא נצטוו לכבוש את כל הארץ כולה? מפני שמספרם לא הספיק ליישוב הארץ כולה

בכל עת שמדברים על גבולות ארץ ישראל, יש לשים לב לשני סוגים של גבול: גבול הארץ כולה, וגבול הארץ לעולי מצרים. נפרט יותר: האחד הוא הגבול של הארץ כולה כפי שהבטיח ה' לאברהם אבינו, שנאמר: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (בראשית טו, יח), וישנם הגבולות המצומצמים המובאים בפרשת מסעי (במדבר לד) שאותם נצטוו עולי מצרים לכבוש. ומדוע לא נצטוו לכבוש את כל הארץ כולה? מפני שמספרם לא הספיק ליישוב הארץ כולה, ולכן המצווה הייתה שיתנחלו תחילה בעיקר הארץ, בעבר הירדן המערבי, ובהדרגה יתפשטו אל מרחבי הארץ כולה. לאחר שבני ראובן וגד ביקשו לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי, נענה להם משה בדיעבד, אולם התוצאה הייתה שלשאר השבטים לא היה כוח מספיק להגשים את מלוא הציווי, ולכבוש את כל השטחים שבגבול פרשת מסעי.

גבולות דרום הארץ כולה

גבול דרום-מערב של ארץ ישראל כולה הוא "נהר מצרים". מוסכם שנהר מצרים הוא השלוחה המזרחית של הנילוס, שהיא באזור תעלת סואץ כיום. לגבי גבול דרום, נאמר: "ושַׁתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים" (שמות כג, לא). משמע שכל חצי האי סיני בגבול ישראל, שכן ים סוף מקיף אותו, והוא נקבע כגבול דרום.

יש לציין שיש מפרשים שהרמב"ם, שהתגורר בקהיר הקדומה שבמזרח הנילוס, סבר שהוא גר בתחום ארץ ישראל, כפי שכתב מהריק"ש (ערך לחם אבן העזר קכח).

גבול דרום של עולי מצרים

אולם המצווה על עולי מצרים הייתה לכבוש תוואי גבול שמתחיל מדרום ים המלח עד "נחל מצרים", כפי שמבואר בפרשת מסעי (במדבר לד, ה), ורק לאחר שיישבו את עיקר הארץ כראוי, יתפשטו לכל גבולות הארץ. נחלקו הפוסקים לגבי הגבול הדרומי שאותו נצטוו עולי מצרים לכבוש, והמחלוקת תלויה בזיהוי המקומות שנזכרו בפרשת מסעי מדרום ים המלח ועד נחל מצרים. יש אומרים שהגבול מתעגל מעט דרומה מים המלח, כולל את ירוחם ושדה בוקר ושוב מתעגל צפונה עד נחל מצרים (תבואות הארץ); יש אומרים שהוא נמשך יותר דרומה עד עין יהב בערבה ומצפה רמון בנגב ומשם נמשך עד נחל מצרים (אדמת קודש), ויש סוברים שהוא מדרים עד אילת ומשם נמשך לנחל מצרים (הרב טיקוצ'ינסקי על פי רס"ג).

עוד נחלקו מהו "נחל מצרים". לרוב הראשונים וכמה אחרונים נחל מצרים זהה ל"נהר מצרים", שהוא השלוחה המזרחית של הנילוס (תרגום יונתן וירושלמי, רש"י, רמב"ם, תוספות, הרוקח, רד"ק, רש"ס, גר"א), ולרבים מהאחרונים על פי מקצת הראשונים, נחל מצרים הוא ואדי אל-עריש (רס"ג, כפתור ופרח, רדב"ז).
ראוי לציין שלכל השיטות חבל עזה וחבל ימית נכללים גם בגבולות שנצטוו עולי מצרים לכבוש, והם היו בנחלת יהודה, שנאמר: "עזה בנותיה וחצריה עד נחל מצרים והים הגדול וגבול" (יהושע טו, מז).

משמעות הדיון עד היכן גבול עולי מצרים היא לשני עניינים: א. חובת יישוב הארץ שם, האם היא במקום גבוה בסדר העדיפויות כגבולות פרשת מסעי או נמוך כשאר גבולות הארץ המובטחת; ב. חובת המצוות התלויות בארץ כל עוד אין שם ריבונות ישראל. אומנם מקום שנמצא בריבונות ישראלית והוא בגבולות הארץ כולה, בכל אופן חייב במצוות התלויות בארץ כגבול עולי בבל.

גבול דרום של פרשת מסעי
גבול דרום של פרשת מסעי, המפות הוכנו על ידי נחמה רוזנשטיין

גבולות צפון – הֹר הָהָר

גבול צפון שבפרשת מסעי מתחיל במערב, מהים, במקום הסמוך להֹר הָהָר, שנאמר: "וזה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תְּתָאוּ לכם הֹר ההר" (במדבר לד, ז). השאלה היא היכן הר ההר, והאם הוא הגבול הצפוני של ארץ ישראל כולה או רק גבול צפון לעולי מצרים, שלאחר שיתחזקו יכבשו הלאה עד נהר פרת.

חמש שיטות ישנן בזיהוי הר ההר:

  • א) לתרגום יונתן ותרגום ירושלמי (במדבר לד, ז) הוא ברכס ההרים הנקרא טוורוס אומנוס, שהם הרי אמנוס בדרום טורקיה, צפונה מקו רוחב 36.
  • ב) ל'כפתור ופרח' (פרק יא) הוא הר הנקרא "אקרא", הנקרא כיום הר קל, בגבול שבין טורקיה לסוריה, בקו רוחב 36.
  • ג) לרמב"ם גבול צפון הוא בקו רוחב 35 (הלכות קידוש החודש יא, יז), ומתחיל בצד המערבי בהר הסמוך לעיר בניאס.
  • ד) לר"ש סירילאו (שביעית ו, א) ו'תבואות הארץ' (פרק א') הוא הר הנמצא מעט דרומה מטריפולי, שנקרא כיום הר בתרון.
  • ה) ל'אדמת קודש' (פרק א') הוא סמוך לביירות ממזרחה, בהר הנקרא כיום חמנה.

כפי הנראה, לפי הדעה הרביעית והחמישית מקום הר ההר הוא הגבול שאותו נצטוו עולי מצרים לכבוש ולחלק לשבטים; אולם קשה לומר שלדעתם הוא גבול הארץ כולה, כי אי אפשר למתוח גבול טבעי בין נהר פרת והר ההר לשיטתם. לכן מסתבר שלדעתם גבול הארץ כולה הוא כדעה הראשונה או השנייה.
מנגד, לדעה הראשונה, הר ההר הוא אכן גבול הארץ כולה, וניתן למתוח ממנו גבול טבעי של כ180 ק"מ עד לנהר פרת. אולם מה שהצטוו ישראל לכבוש בפרשת מסעי מסתבר שכולל את הרי הלבנון בלבד. הרי שאין מחלוקת גדולה בעניין גבול צפון, מפני שהדעות המצמצמות עוסקות בגבול פרשת מסעי, והדעה המרחיבה עוסקת בגבול הארץ כולה. והמסתבר לדעתי, שגבול פרשת מסעי הוא כדעה החמישית, וגבול הארץ כולה כדעה הראשונה. ונראה שהעובדה שישראל לא הצליחו לכבוש את כל שטח עבר הירדן המערבי עד סוף גבול צפון של פרשת מסעי היא מפני ששני שבטים וחצי נחלו בעבר הירדן המזרחי, ועל כן לא יכלו לנחול את הרי הלבנון.

גבול צפון
גבול צפון, המפות הוכנו על ידי נחמה רוזנשטיין

מה מיוחד בהפרשת חלה?

בעבר הפרשה חלה הייתה המתנה הבסיסית והתדירה לכהנים, והיא חיזקה את הקשר ביניהם ובין הישראלים • הלחם הוא המזון המיוחד לאדם, מכיוון שהוא דורש עמל ויצירה • על ידי הפרשת החלה זוכר האדם לנתב את כוחות היצירה שלו לתיקון העולם • חכמים הרחיבו את המצווה לחוץ לארץ, אך מהתורה גילוי הקדושה בחיי היצירה הוא בארץ ישראל • בימינו המצווה מדרבנן, ומכיוון שהכהנים טמאים – מאבדים את החלה המופרשת במקום לתת לכהן • אך המצווה עדיין מזכירה לנו את ייעודנו, ובזה מביאה ברכה לבית

על ידי האיסור לאכול מלחם שלא הופרשה ממנו חלה, האדם זוכר את ה' שברא את כוחות היצירה שלו. על ידי המצווה לתת את החלה לכהן, הלחם ותהליך הכנתו נעשים מקושרים לקדושה, והאוכלים ממנו יכולים לרומם ולכוון את כוחות היצירה שלהם לטובה

שאלה: מה המיוחד במצוות הפרשת חלה, עד שאומרים שיש ממנה סגולה לברכה, ואף נשים שאינן מקפידות במצוות מהדרות בה?

תשובה: נבאר את המצווה, ומתוך כך יובנו הדברים. החלה היא אחת מעשרים וארבע המתנות שנצטוו ישראל לתת לכהנים, כדי שיוכלו למלא את שליחותם המקודשת לחנך את ישראל לתורה ומצוות ולמידות טובות. החלה הייתה ניתנת מבצק שנועד לאפיית לחם או עוגות. הרי שחשיבות מיוחדת הייתה למתנת החלה, שממנה הכינו הכוהנים את עיקר מזונם. בנוסף לכך, על ידי מצוות חלה נוצר קשר רצוף בין הישראלים ובין הכהנים: שלא כמו תרומות ומעשרות מהפירות והדגן, שהיו בעלי השדות מחלקים בשדות בכמויות גדולות כמה פעמים בשנה, החלה שניתנת מהבצק הייתה ניתנת מדי יום, מידי כל אישה ישראלית לשכנתה הכוהנת. כך היו כל ישראל מתקשרים בכל יום בעת הכנת לחמם לערכי הקודש, שכן ממש מתוך לחמם היו נותנים חלק לכהנים, ששימשו בתפקידי הרבנים, היועצים והמחנכים.

מהתורה אין לחלה שיעור, אולם חכמים תיקנו שיפריש כל אדם לכל הפחות אחד חלקי עשרים וארבע מעיסתו. ונחתום, שמתפרנס מאפיית לחם, ייתן לכל הפחות אחד חלקי ארבעים ושמונה (משנה חלה א, ט). כך יצא שעשרים וארבע משפחות של ישראלים סיפקו את שיעור הלחם הנצרך למשפחת כהנים אחת. וביישובים עירוניים שבהם היו נחתומים, ממה שהכינו לארבעים ושמונה משפחות פרנסו משפחה אחת.

קדושת החלה וחיזוק הקשר בעם

בעת הפרשת החלה היא מתקדשת כתרומה, שאסור לישראלים לאוכלה והכוהנים צריכים להקפיד לאוכלה בטהרה. לפיכך, הישראלים צריכים להיזהר שלא לטמא את החלה, שאם יטמאו אותה תהיה אסורה באכילה. היה בכך קושי, מפני שהכלל הוא שהפירות יכולים להיטמא רק לאחר שהרטיבום במים כדי לשטוף אותם או כדי להכינם למאכל וכדומה, אבל פירות שעדיין לא הורטבו אינם יכולים לקבל טומאה; לפיכך אין בעיה לישראלים להפריש תרומות מהפירות, כי מפרישים אותן מפירות שלא הורטבו. אבל במצוות החלה מתחייבים רק לאחר שמערבים את הקמח במים ועושים ממנו בצק. ואם מי שמכין את הבצק טמא, הרי שהוא מטמא בידיו את הבצק וגורם לחלה שתהיה טמאה, ובכך הוא גורם להפסד החלה. לפיכך, במקרה שהאישה שלשה את הבצק הייתה טמאה מנידתה או שאר טומאות, הייתה קוראת לשכנתה הכוהנת שתלוש בעבורה את הבצק; הישראלית הייתה מברכת על הפרשת החלה, והכוהנת נוטלת את חלתה וחוזרת לביתה (ירושלמי חלה ג, א). באופן זה הקשר בין הישראליות לכוהנות היה גובר מאוד.

הלחם והאדם

מכאן לעניינה המיוחד של המצווה: הלחם, שהוא עיקר מאכלו של האדם, מבטא במידה רבה את אופיו, שיש ביכולתו לבחור, ליצור ולשכלל. כל בעלי החיים אוכלים מאכלים טבעיים כמו עשבים, עלים, דגנים, ירקות, פירות ואף בשר; ואילו האדם אוכל לחם, שתהליך הכנתו ארוך ומורכב ומצריך עשיית מלאכות רבות – חרישת האדמה, זריעת הדגן, קציר השיבולים, הפרדת גרגירי הדגן מהשיבולים והפסולת על ידי דיש, זרייה ובירור, טחינת הגרגירים לקמח. ואז מגיע השלב המורכב ביותר – לישת הקמח עם המים כדי לעשותו בצק ולאפותו. מכל המאכלים שהאדם אוכל, תהליך הפקתם של הלחם והעוגות הוא המורכב והמתוחכם ביותר.

כמו הלחם כך האדם: כל החיות שבעולם, בזמן קצר ובאופן טבעי לומדות כיצד להתקיים ולפרות ולרבות, ואילו האדם נזקק ללמוד במשך שנים רבות כיצד להשיג לעצמו מזון, לבוש ודירה. בתוך כך הוא לומד לרתום לשירותו את הכוחות העצומים שבטבע. יכולת הלימוד, הבחירה, היצירה והשכלול הם הביטוי לצלם האלוקים שבאדם. אלא שהאדם עלול להפנות את כוחותיו לרעה, להתגאות על חבריו, לשקר ולגנוב, להשחית ולבגוד, כדי להרבות תאוותיו.

ההכוונה והברכה שבמצווה

על ידי האיסור לאכול מלחם שלא הופרשה ממנו חלה, האדם זוכר את ה' שברא את כל כוחות היצירה שלו, ונזהר שלא להשתמש בהם לרעה. על ידי המצווה לתת את החלה לכהן, הלחם ותהליך הכנתו נעשים מקושרים לקדושה, והאוכלים ממנו יכולים לרומם ולכוון את כוחות היצירה שלהם לטובה ולברכה. זהו שאמרו חכמים: "כל המקיים מצות חלה כאילו ביטל עבודה זרה, וכל המבטל מצוות חלה כאילו קיים עבודה זרה" (ויקרא רבה טו, ו). המשמעות הרחבה של המושג עבודה זרה היא כלל המעשים הרעים שאדם עושה בעבור אלילי כספו, תאוותו וגאוותו. ומכיוון שהאדם מחבר את המעשה היצירתי המשוכלל ביותר שלו לה', מתפשטת ברכה בכל מעשה ידיו ובביתו, שנאמר: "וראשית עריסותיכם תיתנו לכהן – להניח ברכה אל ביתך" (יחזקאל מד, ל).

האדם – חלתו של עולם

עוד אמרו חכמים, שהאדם עצמו הוא "חלתו של עולם": הקב"ה ברא את האדמה וכל החומרים שבה, לש אותה במי הגשמים, מהעיסה שנוצרה ברא את כל הצומח והחי, ומתוך העיסה הפריש חלה – וברא ממנה את האדם בצלמו, כדי שינהיג את העולם לטובה. וכאשר אדם הראשון חטא, טימא את עצמו ואת העולם כולו. כדי לתקן את חטאו נצטוו ישראל להפריש חלה לכהן, כדי שיזכרו את ייעודם לתקן את העולם. מצווה זו שייכת יותר לאישה, כי בכוחה לכוון יותר את הכוחות שבאדם ולתקן בכך את החטא (עיין בראשית רבה יד, א; יז, זח).

בארץ ובחו"ל

מצוות חלה, כמו תרומות ומעשרות, תלויה בארץ (במדבר טו, יח). משמעות הדבר, שארץ ישראל מיוחדת בכך שניתן לגלות בה את הקדושה שבחיים הטבעיים. אומנם יש שוני בין המצוות התלויות בארץ, שמצוות תרומות ומעשרות מחייבת את כל הפירות שגדלו בארץ – גם אם יוציאו אותם לחוץ לארץ; ואילו מצוות חלה תלויה בלישת הבצק – שאם לשו את הבצק בארץ, גם אם הקמח הובא מחוץ לארץ, חייבים להפריש ממנו חלה, ואם לשו את הבצק בחוץ לארץ, גם אם הקמח הובא מארץ ישראל פטורים ממצוות חלה (ירושלמי חלה ב, א).

בתוך כך למדנו שיש ערך מיוחד ליצירות שישראל יוצרים בארץ ישראל, גם כאשר החומרים הובאו מחוץ לארץ, ועל כן צריך לקדשן על ידי תרומת חלה.

תנאי נוסף במצווה, שיהיו רוב ישראל גרים בארץ (כתובות כה, א). כפי הנראה היכולת לגלות את הקדושה ביצירה האנושית המורכבת, שמתבטאת בלחם, תלויה בכלל ישראל, שכלולים בו כל האידיאלים השונים שבעולם, ומתוך כך יכול כל יחיד לגלות את הקדושה שביצירתו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במצוות חלה.

בעקבות גלות ישראל בימי חורבן בית המקדש הראשון, כבר לא היו רוב ישראל בארץ, והמצווה בטלה. גם בימי הקמת בית המקדש השני לא חזרה המצווה למקומה, הואיל ורוב ישראל נותרו בגלות. אולם אנשי כנסת הגדולה, ובראשם עזרא הסופר, תיקנו שגם בעת שרוב ישראל אינו בארצו יהיו חייבים להפריש חלה מדברי חכמים. עוד הוסיפו ותיקנו שגם היהודים שיושבים בחוץ לארץ יהיו חייבים להפריש חלה, כדי שלא תישכח מהם המצווה. ומדוע תיקנו זאת בחלה ולא בתרומות ומעשרות? משום שמצוות חלה דומה במידה מסוימת למצוות שתלויות באדם ולא בקרקע, שכן מתחייבים בה בעת שאדם לש את הבצק (תוספות קידושין לו, ב).

כמדומה שניתן ללמוד מתקנה זו רעיון עמוק – בזכות התקופה הגדולה מימות יהושע בן נון ועד חורבן בית המקדש הראשון, שבה קיימו ישראל את מצוות חלה בארץ ישראל, יכלו חכמים להמשיך את חובת המצווה וגילוי הקדושה לעיסה שעושים ישראל בחוץ לארץ, ובתוך כך לקשר את כל הפעולות היצירתיות שיהודים עושים בחוץ לארץ לחזון גילוי הקדושה שמתפשט מהארץ לכל העולם.

המצווה כיום

בעקבות חורבן בית המקדש השני והתדלדלות היישוב היהודי בארץ בטלה היכולת להיטהר על ידי מי אפר פרה אדומה, וממילא כל הכוהנים נחשבים טמאים, ואסור להם לאכול תרומה וחלה. אף על פי כן חובת הפרשת חלה נותרה בתוקפה, והחלה נשרפת או מוטמנת בשקית בפח כדי שלא ייכשלו באכילתה. וכל זמן שלא הופרשה חלה, הלחם או העוגות אסורים באכילה. אלא שהואיל וממילא החלה הולכת לאיבוד, אין צורך להפריש לחלה אחד חלקי עשרים וארבע מהבצק, אלא די להפריש כלשהו.

משמעות המצווה בימינו

למרות שהמצווה כיום מדברי חכמים והכוהנים אינם רשאים לאכול את החלה, על ידי המצווה להפריש חלה אנו זוכרים את הייעוד המקורי, הלחם שלנו נעשה מקושר לערכי הקודש וברכה נמשכת לביתנו. כאשר רוב ישראל יחיו בארץ, נזכה שתחזור המצווה להתקיים בארץ מהתורה, והברכה תרבה. וכאשר נזכה לבניין המקדש ולחזרת סדרי הטהרה לישראל, יוכלו הכוהנים לגלות בחייהם את הקדושה, והברכה תתעצם בישראל עד שתתפשט לכל העולם ויתברכו בנו כל משפחות האדמה, והרמז לזה מכך שתיקנו חכמים להפריש חלה גם בחוץ לארץ.

הרי שמצוות חלה מבטאת את הקדושה שביצירה האנושית שנעשית בתוך הבית, וממילא יש ממנה הכוונה וברכה לחיי המשפחה בכל התחומים, ובכללם בריאות, פרנסה, שלום בית, ילדים וחינוכם.

באחד הגיליונות הבאים נבאר את פרטי הלכות המצווה.

יהיה מאמר זה לעילוי נשמתו של הרב רזיאל שבח הי"ד, שקדושת התורה, העם, הארץ והמשפחה, שבאים לידי ביטוי במצווה זו, היו עיקר חייו ואהבתו.

.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

חקיקה על השבת – רק בהסכמה

הריחוק של עם ישראל מקדושת השבת מצער את הלב • אולם כפייה אינה הדרך לתקן זאת, בשל חשיבותה של החירות • התיקון האמיתי תלוי בנו: יצירת צביון של עונג שבת אמיתי, מרומם ומלא בתוכן, תעורר אנשים לשמור שבת • אומנם הכפייה אינה מועילה, אך אפשר ליזום חקיקה בהסכמה רחבה בשיתוף המסורתיים • חוק שעובר בגלל לחץ המפלגות החרדיות והדתיות הוא כפייה, ומעורר התנגדות גם בקרב אלה שהשבת חשובה להם • התנגדות הרצי"ה לכפייה דתית • חובתנו לחזק עסקים שומרי שבת

קדושת השבת

בכל עת שמתגלעים ויכוחים על השבת צער נורא ממלא את הלב. הלא השבת נועדה לגילוי האמונה והחירות, לכן היא זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים, והיא האות שנתן ה' לישראל להיות לו לעם סגולה, שנאמר: "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" (שמות לא, יז). והיא מקור הקדושה והברכה, שנאמר: "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב, ג). בעוון חילול שבת נחרב בית המקדש וגלינו מארצנו (ירמיהו יז, יחזקאל כב, שבת קיט, ב), ובזכות שמירתה זכינו ונזכה לנחול את הארץ (בראשית רבה מו, ט) ותבוא גאולה לישראל (ישעיהו נו, שבת קיח, ב) – ואיך רבים כל כך מאחינו בני ישראל אינם שומרים שבת כהלכתה?!

משבר השבת

במשך הדורות האחרונים עם ישראל עבר משבר רוחני גדול, שהביטוי החמור שלו הוא חילול השבת, שמוביל בהמשך להתבוללות רוחנית ולאומית.

עד העת החדשה, יהודי שחילל שבת בפרהסיה נחשב כמי שהוציא את עצמו מכלל ישראל. על כן קבעו חכמים שדינו כדין גוי, שאינו מצטרף למניין, וכל יין שהוא נוגע בו אסור בשתייה, ואין מצווה לגמול עמו חסד כמו עם שאר בני ישראל. אולם לאחר שבדורות האחרונים חילול השבת נעשה תופעה שכיחה, הורו למעשה כמה מגדולי הפוסקים, שכל זמן שמחלל השבת אינו עושה זאת בהתרסה, אין להתייחס אליו כאל עובד עבודה זרה (מלמד להועיל או"ח כט; בניין ציון החדשות כג, פנה"ל שבת א, טו). ואף שיש בפסיקה זו נחמה למחללי השבת, היא מבטאת את מצבנו הנורא, שהשבת כבר אינה ביטוי לזהות היהודית.

כפייה דתית לא תועיל

אם רואים אנו שמעמד השבת נפגע, עלינו לעורר את עצמנו תחילה לתשובה. לבחון כיצד נזכה אנחנו לקיים את השבת באופן שלם, בתורה ותפילות, סעודות ומנוחה. שלא תהיה השבת אצלנו כמצוות אנשים מלומדה, שמתקיימת מתוך הרגל וריקה מתוכן, אלא מלאה בתוכן עמוק

למרות התסכול והכאב, כפייה לא תועיל לחיזוק מעמדה של השבת, לא בחיי היחיד ולא בפרהסיה. ערך החירות הוא אחד היסודות החשובים ביותר בתורה. בלא החירות אין מקום לבחירה חופשית ואין מקום לייעוד הגדול שהוטל על האדם. ערך החירות התגלה ביציאת מצרים, והתעצם במתן תורה. ערך החירות הוא אולי הערך החיובי החשוב ביותר שהתגלה בדורות האחרונים, ועליו מוכנים להילחם ולמענו מוכנים לוותר על כל שאר הערכים כמעט. לכן כאשר הסוגיה הופכת לשאלה של כפייה, גם מסורתיים שאוהבים את השבת אבל אינם מקפידים לשומרה, חשים מאוימים ומצטרפים למאבק נגד השבת.

המצב קשה. דברים שהיו מובנים לציבור החילוני לפני שלושה דורות לא מובנים כיום. בעבר גם יהודים שלא הקפידו בביתם על שמירת שבת, הבינו שברחוב הישראלי השבת צריכה להישמר. זו הייתה עמדתם של ראש עיריית תל אביב דיזנגוף, של ברל כצנלסון ושל רוב מנהיגי הציונות החילונית. אולם לאחר שלושה דורות של התרחקות מהמסורת, עמדה זו נשחקה מאוד. ממשיכי דרכם שכחו את המסורת היהודית ונעשו חילונים גמורים, והם שמובילים את המאבקים כנגד השבת והמסורת היהודית. והציבור המסורתי אומנם מחבב את השבת, אבל אינו מוכן שיכפו אותה עליו.

התיקון: חינוך ותשובה פנימית

במצבנו הנוכחי אין פתרון מהיר: המשבר כל כך גדול, שרק חינוך עמוק מאוד, שמתחיל מתשובה פנימית שלנו, יוכל לרומם מחדש את מעמד השבת. אם רואים אנו שמעמד השבת נפגע, עלינו לעורר את עצמנו תחילה לתשובה. לבחון כיצד נזכה אנחנו לקיים את השבת באופן שלם, בתורה ותפילות, סעודות ומנוחה. שלא תהיה השבת אצלנו כמצוות אנשים מלומדה, שמתקיימת מתוך הרגל וריקה מתוכן, אלא מלאה בתוכן עמוק של לימוד תורה משמעותי, מחייה ומענג, שנמשכת ממנו הפריה לכל השבוע. עלינו לשקוד על התפילות שיהיו מרוממות ולא מכבידות, ושהסעודות יהיו מענגות ולא מעיקות, מגבשות את המשפחה ומשאירות זמן ללימוד ושיחות עמוקות. מתוך כך יימשכו מעגלי החינוך וההשפעה, ובשורת השבת תתפשט בהדרגה לכל ישראל.

בין כפייה לחקיקה מוסכמת

אומנם קביעת חוקים שיש עליהם הסכמה רחבה יכולה להועיל במידה מסוימת, אבל כל אימת שהיא תיעשה על ידי נציגי המפלגות החרדיות והדתיות בדרך של כפייה על ידי איום על קיומה של הממשלה, הם עלולים להזיק יותר מאשר להועיל. הדרך היחידה לקביעת חוקים לביצור השבת היא בהסכמה רחבה עם נציגי הציבור המסורתי, המייצגים את רוב הציבור הישראלי. אפשר שחברי כנסת דתיים יהיו מובילים, אבל כל חקיקה כזו חייבת להיות בהסכמה מלאה של נציגי המסורתיים, כך שהיא תבטא הסכמה לאומית רחבה.

עמדת רבנו הרצי"ה

בעניין זה חשוב להביא דברים שאמר מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, בריאיון לאברהם נוה ('הארץ' י"ד אב תשל"ז, הובאו ב'מערכה הציבורית' בעריכת הרב יוסף ברמסון, עמ' קכב):

"שאלה: ידוע שהרב היה מתומכי הליגה למניעת כפייה דתית.

הרצי"ה: נכון. אמרתי בזמנו לאנשי הליגה כי הם צודקים בהחלט. כפייה דתית אני שונא. באיזה צדק ובאיזה יושר אפשר לכפות דת על אדם? לצערי אחר כך התברר שיש ביניהם שונאי דת… אבל במובן זה הם באמת צדיקים, והייתה בינינו הבנה הדדית. ליד השולחן הזה ניתנו כמה עצות טובות לאנשי הליגה למניעת כפייה דתית.

שאלה: האם הרב סבור כי יש כפייה דתית במדינה?

הרצי"ה: אמרתי בהזדמנות אחת, כי העניינים במדינה מסתדרים על ידי הכנסת. אין שום אופן דמוקרטי אחר לסדר את העניינים. ואם אלה החוקים שנתקבלו – יש לכבד אותם, זו אינה כפייה.

שאלה: אבל בכל זאת, בעקבות ההסכם הקואליציוני האחרון גדל הקיטוב בין דתיים וחילונים.

רבנו: אנחנו ברוך ה' מרבים אהבה בישראל בתוך הסביבה שלנו, זו דרכו של אבא זצ"ל, שאותה אני ממשיך. צריך להרבות אהבה ואמונה…"

דברים נוספים שאמר בריאיון לשבתי דניאל ('הצופה' י' אב תשל"ג, המערכה הציבורית עמ' סאסב):

"מניסיוני אני יודע שיש גישושים של תשובה בין אנשי רוח ונפש… לא ביום אחד כמובן מתחולל מפנה. זה תהליך פנימי ואיטי, אך קיים ופועל, ומשיב לא מעטים אל מקור התורה… סבורני שרוב ישראל קשורים למסורת, לרבות אלה הנדמים למרוחקים ביותר… אילו ראו הם בכל היהודים מופת של אמונה ואהבת ישראל, יושר לבב ומאור פנים, ודאי שההתקרבות הייתה רבה לאין שיעור. באלה הימים אמרה ראש הממשלה (גולדה מאיר), שאם יארע אסון הפילוג בין הדת והמדינה, יהיו אשמים בכך החרדים מחוגי ה'אגודה' יותר מן החילוניים. לדאבוני, זו המציאות, הללו שבחרדיותם הצרה נעצרה האמונה, דוחפים לפלגנות, מעכבים שיבתם של יהודים לתורה ומצוות.

"ברב שיח שנערך בביתי לפני שנים מעטות טען פרופסור אחד (בר הלל), מן החילוניים, שהחלטות הכנסת בענייני דת הן כפייה של מיעוט על הרוב הלא דתי. השבתי לו, שאומנם החלטות אלה נתקבלו על סמך הסכמים קואליציוניים, אך ביסודן קיימת האחריות המשותפת לקיומנו כעם. רוב חברי הכנסת סבורים, כדעת בוחריהם, שעקירת חוקי התורה בענייני אישות תפלג את עם ישראל, תלבה מחלוקת חמורה ותזעזע את אושיות חיינו. חוק האישות אינו כפייה אלא צורך חיים…"

דברים אלו שנאמרו לפני כארבעים עד ארבעים וחמש שנה, יפים בעיקרון גם לימינו, ובמיוחד החילוק העקרוני בין כפייה לחקיקה מקובלת.

חקיקה – בהסכמת המסורתיים

חקיקה שמבטאת הסכמה רחבה של נציגי רוב הציבור, ופגיעתה במיעוט שאינו מסכים לה אינה חמורה, היא הדרך הנאותה להסדרת סדרי החברה בכל התחומים ובכללם ביחסי דת ומדינה. אבל חקיקה שנקבעת בלחצים שאינם מבטאים הסכמה רחבה, או שיש בהם הסכמה רחבה אבל יש בה פגיעה חמורה במיעוט, ומאידך הרוב לא ייפגע מאוד אם לא תיחקק, נחשבת ככפייה והתערבות בחיי היחידים והקבוצות שאינן חפצות בכך.

כדי למצוא את האיזון הנכון, חובה שנציגי המסורתיים יהיו שותפים מלאים בכל תהליכי החקיקה הללו. ואם היה אפשר עדיף שהם אפילו יהיו היוזמים של החקיקה שנועדה לבטא את צביון השבת במדינת ישראל.

העברת חוק המרכולים

למעשה גם נציגי הציבור החרדי הבינו שאי אפשר להנחיל את השבת בכפייה, ולכן חוק המרכולים שחוקקו מלא חורים ופרצות כדי לעמעם את הכפייה שבו, אבל הוא מותיר רושם של כפייה שמעורר התנגדות קשה. בפועל חברי הכנסת הדתיים היו חייבים לתמוך בו, הן כדי לשמור על הממשלה והן מפני שבסופו של דבר הם צריכים לתמוך בשמירת השבת.

תמיכה בעסקים של שומרי שבת

במצב הנוכחי שבו עסקים רבים נפתחים בשבת בתחום המסחר והבילוי, מצב העסקים של שומרי השבת נעשה קשה, התחרות הלא הוגנת שנוצרת מולם עלולה למוטט אותם כלכלית. לכן מוטלת חובה מוסרית על מוקירי השבת, להעדיף לקנות בעסקים של שומרי שבת. לשם כך ראוי לפתח אפליקציה נוחה, שתאפשר לכל אדם לדעת איזה עסק שומר שבת ישנו בסביבתו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

רעיון גר תושב – המניעות והשאיפה

חזון התורה הוא שבארץ יגורו, מלבד עם ישראל, רק מי ששותפים לישראל במשימתם להיות אור לגויים • המחלוקת סביב ישיבה בארץ בזמננו, כשמעמד גר תושב אינו נוהג • הדרוזים עונים לתנאים של גר תושב, בניגוד לאלו מבין הערבים שתומכים במחבלים ואינם מכירים בריבונות ישראל • כיום המצווה לגרש בני מיעוט עוינים איננה מעשית • עם זאת, יש ללמוד לעומק את רעיון גר תושב ולשאוף ליישם אותו – כשיתאפשר • כשנעמיק בהיגיון המוסרי של המצווה, היא תשמש מודל לכל המדינות שמתמודדות עם מהגרים

מגורי נוכרים בארץ ישראל

מציאת פתרון עמוק לקיום המצווה ואתגרי הזהות והביטחון של מדינת ישראל, תביא רפואה וברכה למדינות רבות שמתמודדות עם בעיות דומות. המודל של מצוות גר תושב יכול לשמש כלי מוסרי לשמירת זהותן הלאומית, יחד עם יחס הוגן ומכבד למהגרים

החזון הגדול של עם ישראל בארצו הוא שהארץ תהיה מיושבת על ידי עם ישראל, בהר הבית בירושלים יעמוד בית המקדש, כל מערכות החיים הלאומיים יתנהלו על פי הדרכות התורה במוסר וקדושה ועם ישראל יהיה אור לגוים, שיבואו לבקר בארץ ולקבל השראה לתיקון העמים והעולם. וכדברי הנביא: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים, וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות, לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב, ב ד).

כדי להגשים את החזון, צריך שהארץ כולה תהיה מיושבת על ידי ישראל, ורק גויים שחפצים להיות שותפים לחזון הגדול של ישראל, יוכלו להצטרף לעם ישראל במעמד של "גר תושב". אומנם הדרך להגשמת החזון עוד ארוכה, אולם עלינו לחתור כפי מידת האפשר כדי להגשימו.

לפיכך עלינו ללמוד את שני האיסורים שנזכרו בתורה ביחס למגורי נוכרים בארץ ישראל. האחד הוא איסור כללי שמחייב את עם ישראל, שנאמר: "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלוהיהם כי יהיה לך למוקש" (שמות כג, לג). והשני איסור שמכוון לכל יחיד, שלא ימכור קרקע לנוכרי, כדי שלא לתת לו חניה בארץ, שנאמר: "לא תכרות להם ברית ולא תחונם, ולא תתחתן בם… כי יסיר את בנך מאחריי ועבדו אלוהים אחרים" (שם ז, ב-ד).

יש אומרים שאיסורים אלו חלים על גויים שאינם ראויים להיחשב גר תושב; אבל מי שראוי להיחשב גר תושב, היינו שהוא שומר שבע מצוות בני נח מתוך אמונה בה' אלוקי ישראל תוך קבלת הריבונות של עם ישראל בארצו כציווי התורה, יכול לגור בארץ (כסף משנה בפירושו לרמב"ם, מזבח אדמה).

ויש אומרים שכל גוי שלא התקבל בבית דין למעמד של גר תושב, נצטווינו שלא יישב בארצנו ולא ניתן לו חניה בקרקע של ארץ ישראל. ובזמן שאין היובל נוהג, אין לבתי הדין סמכות לקבל גר תושב, וממילא כיום אין היתר להושיב בארץ גויים. טעם דעה זו, שהתורה רצתה להדריכנו להקים בארץ ישראל עם קדוש, וכל זמן שהגוי לא קיבל על עצמו באופן רשמי ומסודר לחיות על פי העקרונות של תורת ישראל, הוא יכול להשפיע לרעה על החברה (כך דעת הרמב"ם לפי המגיד משנה ומנחת חינוך, וכך דעת הריטב"א והנצי"ב).

יחס ההלכה למגורי ערבים במדינת ישראל

בעת הקמת המדינה דנו גדולי הרבנים במעמד הערבים, ובשאלה האם מצווה לפעול לגירושם או לעידוד הגירתם מהארץ. כמה רבנים ובראשם הרב הראשי הרב יצחק הרצוג, התייחסו אל הערבים כמי שבפועל שומרים שבע מצוות בני נח, ומאחר שהם כבר גרים בארץ ומכירים בזכותו של העם היהודי על ארצו, אין מצווה לגרשם. אפשר שגם בעלי הדעה השנייה יסכימו לזה, כי האיסור הוא רק לתת אישור הגירה לארץ למי שלא התקבל כגר תושב בפני בית דין, אבל מי שכבר גר כאן, אם הוא בפועל במדרגה מוסרית של גר תושב, אין צריך לגרשו או לעודד את הגירתו.

במשך עשרות השנים שעברו, התברר שרוב בני העדה הדרוזית מקיימים בפועל את שבע המצוות ומכירים בזכותו של העם היהודי על ארצו, ומסייעים לעם ישראל במלחמתו נגד אויביו, וממילא יש להתייחס אליהם כגרים תושבים.

אולם מנגד, רבים מבין הערבים שמתגוררים בארץ ישראל אינם מקבלים את ריבונותו של עם ישראל על ארצו. בנוסף לכך, רבים מהם אינם מקיימים שבע מצוות בני נח – חלקם בכך שהם משתפים פעולה עם המחבלים שעוברים על "לא תרצח", וחלקם בכך שאינם פועלים להעמידם לדין, כפי המצווה השביעית להעמיד בתי דין (עיין רמב"ם הלכות מלכים ט, יד). נמצא אם כן שרבים מהם אינם נחשבים כגרים תושבים, ומצווה לגרשם מהארץ. וכאשר מסיבות בינלאומיות ומוסריות אין אפשרות לגרשם, לפחות יש לעודד את הגירתם.

בנוסף לשאלה על אילו נוכרים נצטווינו שלא יישבו בארצנו כדי שלא ניגרר אחר אורחותיהם, כאשר מדובר על קבוצה לאומית שעלולה לתבוע ריבונות על הארץ, יש שיקול נוסף שלא יישבו בארצנו, כדי שנוכל לקיים את מצוות יישוב הארץ (במדבר לג, נג נו).

האם אפשר לקיים את ההלכה?

מסיבות רבות איננו יכולים לגרש את הנוכרים שאינם מקבלים שבע מצוות בני נח כפי מצוות התורה.

ראשית, המצווה מחייבת אותנו בזמן שיש בידינו כוח, אבל כאשר יד הגויים תקיפה עלינו, אנו אנוסים מלקיימה (רמב"ם הלכות ע"ז י, ו). וכן מצוות יישוב הארץ אינה דורשת מאיתנו לסמוך על הנס ולהילחם לבדנו נגד כל העולם. מסתבר שכיום, כאשר המדינות החזקות בעולם מתנגדות לכך, ומעמדה הביטחוני והכלכלי של מדינת ישראל תלוי בהן במידה רבה, אנו נחשבים כמי שיד הגויים תקיפה עלינו, ואין בידינו כוח לגרש מהארץ את הערבים שלוחמים נגדנו בגלוי, ובוודאי שאין בידינו כוח לגרש את משפחותיהם ואת האוכלוסייה הערבית שעוינת אותנו.

דרכי שלום

פרט לכך, גם מפני "דרכי שלום" איננו יכולים לגרש את האוכלוסייה הערבית שעוינת אותנו, שכן פעולה זו תפר את השלום המקובל ביחסים בינלאומיים, ומצינו שלעיתים מתבטלים מלקיים מצוות מפני דרכי שלום (גיטין נט, א; רמב"ם מתנות עניים א, ט).

חילול השם וקידוש השם

יתר על כן, בדורות האחרונים, בזכות השפעתה המוסרית של תורת ישראל, זכינו ואומות העולם קיבלו על עצמן חוקים ששומרים על זכויותיהם של מיעוטים, ומפני חילול השם אסור לנו לגרש את הערבים שאינם בגדר גר תושב. כלל הלכתי הוא שלא ייתכן דבר שאסור לבני נח ולישראל יהיה מותר (סנהדרין נט, א), ואם על פי הדינים שהמתוקנות שבאומות העולם קבעו אסור לגרש בני אוכלוסיית מיעוט גם כשהם עוינים, גם עם ישראל צריך להתחשב במידת האפשר בעמדה מוסרית זו, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באמנות בינלאומיות מחייבות.

המצווה לא בטלה

למרות זאת, המצווה הבסיסית כמובן שלא בטלה, וחובה עלינו לחתור למציאת הדרך לקיום מצוות התורה במסגרת התפיסה המוסרית המקובלת כיום. לשם כך עלינו להעמיק בערכים המוסריים באופן שיובן כיצד קיום המצווה יוביל למצב מוסרי צודק ומתוקן לבני העולם כולו, ומתוך כך נמצא את הדרכים המתאימות לקיום המצווה.

יתרון לעמדה הקפיטליסטית

העיקרון של המצווה צריך להשפיע גם על עמדתנו בשאלות חברתיות כלכליות. לדוגמה, יש כיום עמדות שונות ביחס לאחריות המדינה לרווחת תושביה, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה כלכלית תועלתית. הוגי דעות וכלכלנים מתווכחים על כך. העמדה הקפיטליסטית מצמצמת את האחריות של המדינה ומעצימה את האחריות של האדם לעצמו, למשפחתו ולחבריו, ולעומתה העמדה הסוציאליסטית מרחיבה את האחריות של המדינה ומצמצמת את האחריות של האדם לעצמו, למשפחתו ולחבריו. בנוסף לכך, יש מי שמתנים את רוב הזכויות שהמדינה מעניקה בקבלת חובות כדוגמת שירות צבאי, ויש שאינם מתנים זאת.

כאשר זוכרים שעדיף שנוכרים שאינם מקיימים שבע מצוות בני נח יהגרו מהארץ, יש להעדיף את העמדה הקפיטליסטית אשר מתנה את רוב הזכויות בקבלת חובות, כדי שערבים שאינם מוכנים לשרת בצבא יקבלו פחות הטבות מהמדינה, ובכך יקטן התמריץ שלהם להישאר בארץ ויגדל התמריץ להגר למדינות שזהותן מתאימה להם יותר.

קרן קיימת לישראל

כך לגבי הוויכוח על מעמד הקרן הקיימת לישראל. מכיוון שהמדינה מעוכבת מלהעדיף את ההתיישבות היהודית, יש להעצים במידת האפשר את הקרן הקיימת לישראל השייכת לעם היהודי, כדי שתעודד ככל יכולתה התיישבות יהודית.

תוכניות מדיניות צבאיות

אנחנו מקווים לשלום, אבל ייתכן שעוד ניאלץ לעבור מלחמות ומשברים, ואם המטרה של קיום המצווה תעמוד לנגד עינינו, נוכל לפעול לכך שהתוצאה של המלחמות והמשברים תהיה גירוש נוכרים עוינים מארצנו, ועידוד הגירה של אלה שאינם תומכים בזהותה היהודית של מדינת ישראל.

חזון לאומות רבות

מציאת פתרון עמוק לקיום המצווה ולאתגרי הזהות והביטחון של מדינת ישראל תביא רפואה וברכה למדינות רבות שמתמודדות עם בעיות דומות. המודל של מצוות גר תושב יכול לשמש כלי מוסרי לשמירת זהותן הלאומית, יחד עם יחס הוגן ומכבד למהגרים. שני עקרונות צריך לקבל על עצמו גר תושב: האחד הוא הכרה בזהות הלאומית והדתית של בני המקום ונשיאה בעול האתגרים הלאומיים אל מול האויב או מול תרבויות מתחרות, והשני – קבלת שבע מצוות בני נח, הכוללות התנהגות מוסרית תקינה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לחתום על כרטיס אדי החדש

לחתימה – לחץ כאן

עיקרי הסוגיה המורכבת של השתלת איברים • השאלה המרכזית: קביעת רגע המוות – האם מוות מוחי נחשב למוות, אף שהלב פועם • הרבנות הראשית הכריעה להתיר השתלות, אך בצדק התנתה זאת בנוכחות רופא ירא שמיים • הממסד הרפואי שתקף במשך שנים את הרבנות, התנגד להתערבות רבנים ומנע השתלות רבות • בעקבות יוזמת ח"כ שנלר והתרככות בממסד הרפואי, הוסכם שרבנים יאשרו את ההשתלות • רק עכשיו הוכשרו מספיק רבנים להכריע בתחום, ונוסף לכרטיס נוסח בהתאם לדרישת הרבנות • עתה מצווה לחתום על הכרטיס

האם מותר להשתיל איבר ממת בגוף חי

ניגש אליי רופא בכיר ואמר בגילוי לב, שהוא עצמו לא היה סומך על הרופאים בשאלה זו. ראשית, מפני שקשה להגדיר באופן מוחלט מהו מוות מוחי. שנית, כפי שהוא מכיר את המערכת הרפואית, יהיו רופאים שיחתמו על מוות מוחי לפני הזמן

כעיקרון אסור ליטול איבר מגופו של מת מפני שלושה איסורים:
א) אסור ליהנות מגוף המת.
ב) אסור לבזות את המת.
ג) מצווה לקבור את המת, וכל הנוטל ממנו איבר, מאבד את מצוות הקבורה באותו איבר.

לפיכך, יש מי שסובר שאסור להשתיל איבר ממת כדי להציל אדם חי, מפני שהמת פטור מהמצוות, ואין מוטל עליו לוותר על איבר מגופו כדי להציל אדם חי (בניין ציון). אולם דעת רוב הפוסקים, שלצורך הצלת נפשות מותר ליטול איבר מהמת, מפני שפיקוח נפש דוחה את המצוות של כבוד המת וקבורתו (נודע ביהודה, חת"ם סופר ועוד רבים). למעשה, מכיוון שהדבר נוגע להצלת נפשות, כתב הרב גורן זצ"ל שמצווה לנהוג כדעת רוב הפוסקים.

השאלה על מוות מוחי

ישנם חולים שחייהם תלויים בשאלה האם יימצאו בעבורם איברים להשתלה. כיום ניתן לקבל לב וכבד להשתלה מאנשים שנפצעו קשה, שמוחם כולל גזע המוח מת, אבל ליבם עדיין פועם בעזרת מכונת הנשמה. אם הלב היה מפסיק לפעום, הדם והחמצן היו מפסיקים לזרום לאיברים, והם היו מתנוונים ונהרסים, ולא ניתן היה להשתילם; אבל כיוון שמערכת הדם ממשיכה לתפקד, הם נשארים בחיוניותם וראויים להשתלה.

השאלה ההלכתית העקרונית היא מה דינו של אדם שמת מוות מוחי אך ליבו עדיין פועם: אם הוא נחשב חי, הרי שנטילת איבריו היא רצח; ואם הוא נחשב מת, הרי שמצווה על בני משפחתו לתרום את איבריו כדי להציל חיים.

מחלוקת הפוסקים

כעיקרון, מוסכם שהמוות נקבע לפי הנשימה (יומא פה, א; רמב"ם שבת ב, יט; שו"ע או"ח שכט, ד). ומכיוון שהנשימה תלויה במוח, לדעת כמה מגדולי הפוסקים, אדם שמוחו נהרס לחלוטין – כולל גזע המוח שאחראי על הנשימה – ואינו יכול עוד לחזור ולתפקד ולהפעיל את הנשימה באופן עצמאי, נחשב כמת, ומותר ליטול ממנו איברים להשתלה (הרב גורן, הרב ישראלי, וכן העידו בשם הרב פיינשטיין).

לעומתם סוברים כמה מגדולי הפוסקים שכל זמן שהלב פועם האדם נחשב עדיין חי, והנוטל ממנו איברים להשתלה נחשב כרוצח אותו (הרב ולדנברג, הרב ואזנר, הרב אלישיב).

גם הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל אסר, ואף שדעתו הייתה שבאופן עקרוני המוח קובע את המוות, מכל מקום חשש שמא כלי המדידה של הרופאים אינם מדויקים דיים, וייתכן שעל סמך בדיקותיהם יגיעו למסקנה שהמוח מת לחלוטין – בעוד האמת שחלקו עדיין נותר חי.

הכרעת רבותינו

בעת כהונת הרב הגאון אברהם שפירא זצ"ל והרב הגאון מרדכי אליהו זצ"ל כרבנים ראשיים, עלתה בפניהם שאלה זו. יחד עם עמיתם הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל ושאר חברי מועצת הרבנות, נכנסו לעובי הקורה, ובשנת תשמ"ז הכריעו כי המוות נקבע לפי המוח, וממילא מותר ליטול איברים להשתלה ממי שמת מוות מוחי.

אחד המקורות לכך במשנה (אהלות א, ו), לפיה אדם שראשו נכרת נחשב מת, למרות שגופו מפרכס; והתברר שאם יכרתו ראש של בהמה ויחברו אותה למכשירי החייאה, ליבה ימשיך לפעום. מכאן שפעימת הלב לאחר שהמוח מת אינה סימן חיים, אלא כמוה כפרכוס של מת שראשו נכרת.

כדי למנוע כל ספק נקבעו תנאי בקרה קפדניים, שעל ידם אפשר יהיה לוודא בבירור שאכן המוח מת, כולל גזע המוח. כמו כן התנו הרבנים את הסכמתם בכך שאחד משני הרופאים שיקבעו את מות המוח יהיה רופא ירא שמים שנאמן עליהם.

הזהירות בווידוא מות המוח

יש לציין, שעמדת רבותינו לחייב שיתוף רופא ירא שמים בצוות קביעת המוות, לא נבעה מהתעקשות או רצון להתערב בעבודת הרופאים. הדרישה באה מתוך חשש מבוסס, שישנם רופאים שסוברים כי מותר ליטול איברים גם ממי שמוגדר כצמח או גוסס, למרות שמוחו עדיין לא מת באופן מוחלט, וזאת משום שממילא אין יותר סיכוי שיחזור לחיים. אף שעמדה זו נובעת מכוונות טובות, על פי ההלכה היא רצח.

בנוסף לכך, המושג 'מוות מוחי' אינו מוגדר, מפני שמדובר בתהליך הדרגתי של התנוונות שקשה לקבוע בו רגע מסוים שלפניו המוח נחשב חי ואחריו מת, אלא ככל שעובר הזמן התפקוד של תאי גזע המוח הולך ופוחת. היה צורך לקבוע את השלב שבו המוח מפסיק לתפקד באופן מוחלט, באופן שאין עוד שום אפשרות שיפעיל את מערכת הנשימה, אף שעדיין מתרחשת פעילות כל שהיא בתוך תאים מסוימים שבו. וכיוון שהשאלה מורכבת, היה צורך בקביעת מערכת בקרה קפדנית ואמינה.

הפנים המכוערות של הממסד הרפואי

אלא שאז התגלו פניו המכוערים של הממסד הרפואי. במשך שנים טענו אישים מן הממסד הרפואי כלפי הרבנים, שלא אכפת לרבנים מהצלת חיי אדם. בלי להכיר בחומרת העניין, ובקשיי ההכרעה סביב פעולה שהיא ספק רצח ספק הצלת חיים, הטיחו ברבנים שהם מפחדים להכריע הלכה ובינתיים אנשים זקוקים להשתלות מתים. והנה לאחר שהרבנות הכריעה להקל, התברר לפתע שיש ערך יותר חשוב מחיי אדם, והוא כבודו של הממסד הרפואי. אמנם עניין ההשתלות חשוב, אבל לא עד כדי כך שאחד מהרופאים שקובעים את רגע המוות יקבע על ידי הרבנות. ימותו כל הצריכים השתלות, ובלבד שהרבנות לא תהיה שותפה בקביעת רגע המוות. וכך אכן קרה: עשרות אנשים מתו בעקבות התעקשות הממסד הרפואי.

עדות של רופא בכיר

לאחר שלימדתי סוגיה זו בשיעור, ניגש אליי רופא בכיר ואמר בגילוי לב, שהוא עצמו לא היה סומך על הרופאים בשאלה זו. ראשית, מפני שקשה להגדיר באופן מוחלט מהו מוות מוחי. שנית, כפי שהוא מכיר לצערו את המערכת הרפואית, יהיו רופאים שיהיו מוכנים לחתום על מוות מוחי לפני הזמן. רק לאחר שסיפרתי לו שהרבנות דרשה שנציג מטעמה יהיה שותף בקביעת רגע המוות – נחה דעתו.

יוזמת עתניאל שנלר

חבר הכנסת לשעבר עתניאל שנלר. צילום: לשכת לשכת חה"כ cc-by-sa-2.5
חבר הכנסת לשעבר עתניאל שנלר. צילום: לשכת לשכת חה"כ cc-by-sa-2.5

עשרים שנה לאחר מכן נכנס ח"כ עתניאל שנלר לעובי הקורה, ויזם והוביל את חקיקת חוק מוות מוחי נשימתי וחוק השתלת איברים. למרות התנגדותם של רופאים שונים, נקבעו בחוק מדדים רפואיים שתואמים את דרישת הרבנות. כמו כן נקבע שיהיו שותפים בקביעת רגע המוות שני רופאים בכירים שאינם שותפים בשום צורה להשתלת איברים. רופאים אלו לא יטפלו בחולה, ולא ייצגו אינטרס של חולה אחר שזקוק להשתלה. רופאים אלה יעברו השתלמות מיוחדת על ידי ועדה שתוקם לצורך הסמכתם. כמו כן נקבע שתוקם ועדת בקרה רפואית-הלכתית, שתבדוק את כל אישורי המוות המוחי אם נעשו כהלכה וכחוק. בפועל סיפר לי הרב פרופ' אברהם שטינברג, שלאחר בדיקת יותר ממאתיים מקרים התברר שלא היה מקרה של הפרה משמעותית של ההוראות, כך שבפועל לא קרה אפילו מקרה אחד של ניתוק חולה חי ממכשירי ההנשמה לצורך השתלה. ראוי להוקיר את עתניאל שנלר על כך.

המשך ההתעקשות

אולם עדיין דרישת הרבנות לא התמלאה, שכן הממסד הרפואי התעקש שלא לשתף רבנים מומחים בפיקוח על תהליך אישור רגע המוות. במשך הזמן הממסד הרפואי התרכך והואיל להסכים להוסיף בכרטיס התרומה 'אדי' סעיף שיאפשר לדתיים לציין כי התרומה מותנית בהסכמת "איש דת" המקובל על המשפחה. נדמה היה כי הוספת סעיף זה תפתור את הבעיה. אבל בפועל התברר שהיא לא נפתרה, מפני שיותר מתשעים ותשעה אחוזים מ"אנשי הדת" אינם מכירים את המכשירים שאמורים לבדוק את מצב המוח, וממילא אינם יכולים להתיר לנתק אדם ממכשירי ההחייאה, וכך אבדה האפשרות ליטול איברים להשתלה. רק כאשר מצאו דרך להגיע לאחד הרבנים שבקיאים בנושא, נמצאה הדרך להתיר השתלת איברים על פי פסק רבותינו.

על הכרטיס החדש מצווה לחתום

בתקופה האחרונה נמצא הפתרון הסביר. הרבנות הראשית בשיתוף המרכז הלאומי להשתלות הכשירה בתחום זה עשרות רבנים מכל רחבי הארץ, וכן הוכנס בכרטיס 'אדי' הנוסח שמתאים לדרישת הרבנות: "אני מבקש שמשפחתי תתייעץ עם רב שהוכשר והוסמך על ידי הרבנות הראשית ומשרד הבריאות בהיבטים ההלכתיים של תרומת האיברים".

על כרטיס עם סעיף זה מצווה לחתום. וכבר בכך שאדם חותם על כרטיס זה הרי הוא נחשב כמי שהשתתף בהצלת חיים, שכן אמרו חכמים: "חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (ברכות ו, א). יהי רצון שנזכה כולנו לחיים טובים וארוכים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ההפגנות הן השחיתות

החשדות הפעוטים יחסית כלפי ראש הממשלה, שטרם הוכחו, אינם חמורים מספיק כדי להדיח שליחים שהציבור בחר בהם • הדגשת עבירות מסוימות בקרב אנשי ימין, בעוד הן קיימות גם בשמאל, היא עצמה שחיתות • גם אם יימצאו פגמים בממשלה, ביסודה אין היא מושחתת אלא מוסרית ודואגת לחלשים • הפרת רצון הבוחר היא שחיתות • הפגנות שמערערות את השלטון גורמות נזק למיליוני אזרחים שהחליטו לבחור בו • הפגנות שמעלות את הסיכוי לבחירות גורמות נזק לכלכלה ולחברה • הערה בעניין מנהגי ליווי החתן והכלה לחופה

שאלה: מדוע הרבנים אינם מתייצבים לצד המפגינים נגד השחיתות בממשלה ולמען טוהר המידות?

תשובה: כי ההפגנות הללו הן השחיתות! הן מאורגנות על ידי בעלי עניין שהפסידו בבחירות, ועתה הם מנסים לשנות את המדיניות באמצעות הפעלת לחץ על חוקרי המשטרה והפרקליטים, שבאמצעים משפטיים יפילו את הממשלה ויגרמו לבחירות. הם הפסידו בבחירות הפסד מוחץ כי הציבור מאס בדרכם המדינית ובהתנהגותם המתנשאת, ועכשיו הם מנסים להחליף את השלטון על ידי ניצול מחפיר של ערכים לצורך קידום מטרותיהם הפוליטיות.

לגופם של דברים

שורש הוויכוח שלנו עם אנשים תמימים שמשתתפים בהפגנות הללו ממניעים מוסריים, נוגע להערכת אמינותם של כלי התקשורת. מי שחושבים שהתקשורת מדווחת ביושר, משוכנעים שמדובר עתה בשחיתות מיוחדת. אבל גם על פי ההדלפות המגמתיות זו טעות. גם רוב הציבור יודע שהתקשורת מושחתת

מדובר בחשדות בלבד. שום דבר כלפי ראש הממשלה לא הוכח, וכלל ידוע שאין חורצים דין על סמך חשדות. קל וחומר כאשר כל הדיווחים בתקשורת נגועים בהטיה חמורה. גם לפי הפרסומים המוטים, הדברים שעליהם ראש הממשלה נחקר הם מתנות שקיבל במשך שנים רבות והצטברו לסך של כמה מאות אלפי שקלים. לא מדובר על סכומים גדולים בשביל ראש ממשלה, סכומים כאלה הוא יכול לקבל כתשלום תמורת הרצאה אחת או שתיים לאחר שיפרוש. אם ירצה ללכלך ידיו בעסקי נשק, כמו אהוד ברק, יוכל להרוויח עשרות מונים. הדברים שבהם הוא נחשד קשורים להתנהגות קלוקלת, אבל לא כזו שמשחיתה את יסודות השלטון.

בכל המפלגות והממשלות היו מיני שחיתויות. טבעו של עולם שאנשים שיש להם כוח, לפעמים מתפתים להשתמש בו לטובתם, אבל גם לפי החשדות אין מדובר עכשיו בתופעות חריגות.

הפליה היא שחיתות

טוענים נגדנו ה"טהרנים", שהעובדה שגם פוליטיקאים מהשמאל מתנהגים בשחיתות אינה פוטרת אותנו מלתבוע מנציגי הימין להיות נקיי כפיים, ואם לא נהגו כשורה, עלינו להצטרף לאנשי השמאל ולתבוע שייתנו על כך מיד את הדין.

אולם הפליה היא השחיתות החמורה ביותר. כאשר פוליטיקאים ממחנה השמאל נשפטים על ידי התקשורת ומערכת המשפט לקולא, ופוליטיקאים מהימין לחומרא, זו השחיתות החמורה ביותר. היא שגורמת אחר כך לאנשים טובים ממחנה השמאל להאמין שנציגי הימין עומדים לרסק את מערכת המשפט והדמוקרטיה, ואם לא יבלמו אותם בכל האמצעים האפשריים מדינת ישראל תלך לאבדון. הפליה בסיסית זו חוזרת ומזינה את מערכות המשפט, המשטרה והתקשורת, להתייחס בחומרה יתרה לחשדות נגד ראש הממשלה. לאחר שהשחיתויות כביכול של הממשלה הימנית הועלו לראש התורן, כל מי שפועל נגדם נחשב צדיק. כך אנו מוצאים שוטרים שמדליפים מחקירות ומעודדים הפגנות נגד ראש הממשלה, ופרקליטים שרואים לעצמם חובה קדושה לסכל את מדיניות הממשלה. ההשתתפות בהפגנות הללו מחזקת את התשתית של השחיתות המובנית הזאת.

כיוצא בזה, מי שמחרימים את מדינת ישראל על יחסה כלפי הערבים, יוצרים הפליה עמוקה בין השיפוט המחמיר של מדינת ישראל לעומת שאר המדינות שנמצאות בסכסוכים דומים. הפליה נוראה זו היא שעומדת בתשתית השנאה העמוקה לעצם קיומה של מדינת ישראל והעם היהודי.

התקשורת איננה שומרת הסף

התקשורת החילונית טוענת שהיא שומרת הסף המוסרי של הציבור, ועל כן היא תוקפת את נתניהו וממשלתו על שחיתות. אבל אם שומרי סף הם, מדוע אף פעם לא שאלו מדוע נתניהו אינו נאמן למצע מפלגתו, לפתח את יהודה ושומרון למען העם היהודי? מדוע אינו נאמן לבוחריו לחזק את אופייה היהודי של מדינת ישראל, ומדוע נכנע באופן קבוע למערכת המשפט על זרועותיה השונות, בלא לעשות את הנדרש כדי לרסן את כוחה, ולהחזיר את האיזון הנכון בין רשויות השלטון? ההסבר היחיד הוא שתקשורת זו נוטלת חלק בוויכוח הפוליטי, ולא השחיתות בראש סדר היום שלה אלא הפלת ממשלת הימין.

הוויכוח עם הטהרנים

אפשר לומר ששורש הוויכוח שלנו עם אנשים תמימים שמשתתפים בהפגנות הללו ממניעים מוסריים, נוגע להערכת אמינותם של כלי התקשורת. מי שחושבים שהתקשורת מדווחת ביושר, משוכנעים שמדובר עתה בשחיתות מיוחדת. אבל גם על פי ההדלפות המגמתיות זו טעות. גם רוב הציבור יודע שהתקשורת מושחתת, רק 30 אחוזים נותנים בה אמון (לפי המחקר השנתי של פרופ' תמר הרמן). והציבור טועה, התקשורת עוד יותר מושחתת ממה שהוא יודע.

אילו מצב השלטון היה מושחת, כדברי הנביא "שריך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים. יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם" (ישעיהו א, כג), היינו כולנו צריכים לצאת נגד הממשלה. אבל המציאות אחרת לחלוטין. החברה ככלל מוקיעה גניבות ושוחד, וכל מי שנתפס על כך נשפט ונענש. הממשלה עסוקה בניסיון מתמיד לעזור ליתומים ואלמנות, וכל מערכות השלטון משתדלות למנוע את קיפוחם. האם אין בעיות? בוודאי שיש. אבל העמדה העקרונית מוסרית וגם בפועל אין שחיתות ממוסדת.

אם צריך כיום להפגין, אזי יש להפגין נגד המערכת המשפטית שעושקת את הציבור ומנכסת לעצמה סמכויות שלטוניות, עד שכל נציג ציבור שמנסה ליישם את העמדות שעליהן התחייב בפני שולחיו נעצר על ידי המערכת המשפטית, וכל מי שמנסה לרסן את מערכת המשפט נכנס לסכנת עלילות, חקירות וחיסול פוליטי.

הפרת אמון הבוחר – שחיתות

השחיתות החמורה ביותר של אנשי ציבור היא הפרת אמון הבוחרים. עניינים פרטיים שאינם מגיעים לעבירות חמורות במיוחד, צריכים להיות נידונים בנפרד לאחר תקופת השירות הציבורי.

טענת המפגינים שצריך להפיל ממשלה על חשדות מסוימים, היא פגיעה אנושה בציבור שבחר את נציגיו כדי שימלאו את שליחותם במשך ארבע שנים. והפוגע בשליחי הציבור הללו גונב וגוזל את זכויות הציבור להיות מיוצג על ידי נבחריו. למשל, גם הפגיעה בח"כ לשעבר ינון מגל הייתה לא מוצדקת. כי גם אם התנהגותו לא הייתה מתוקנת בכל צדדיה – הוא נבחר כשליח ציבור, ועל התנהגות לא נאותה בתחום אחד שאינו פוגע בשולחיו אסור להפיל אותו. הפלתו אינה פעולת ענישה נגדו אלא נגד שולחיו, שעכשיו עשקו מהם את הייצוג המיוחד שלשמו הוא נבחר. הוא נבחר כדובר רהוט ופעיל של הערכים הלאומיים והיהודיים, ועכשיו הוא חסר.

אין אדם שמתנגד לכך שלאחר שראש הממשלה יסיים את תפקידו, שיעמוד לחקירה ולמשפט צדק, ואם יימצא אשם שיישא במלא עונשו. אבל עכשיו לא הוא נענש אלא הציבור ששלח אותו. ממילא יוצא שכל ההפגנות הללו אינן נגד נתניהו, אלא נגד מיליוני הבוחרים של הממשלה.

אילו היה מדובר בפשע ציבורי של קידום אנשי עסקים על חשבון צורכי המדינה, או בפשע אישי חמור כמו רצח, אונס וכדומה, גם הציבור ששלח אותו אינו מעוניין בשליח כזה. אבל כאשר מדובר בחטאים הקשורים להתנהגות אישית לא תקינה, הם צריכים לעמוד להחלטת הציבור. ירצה יבחר, לא ירצה לא יבחר. ואם יש בהם היבטים פליליים, שיעמוד לדין לאחר שימלא את שליחותו.

גרירה לבחירות מזיקה למדינה

פרט לפגיעה בבוחרי הממשלה, כל מערכת בחירות מכניסה את הציבור למערבולת של סכסוכים ופילוגים, וגם פוגעת במשק בכך שהיא משתקת את התפקוד הרציף של משרדי הממשלה ויוצרת כלכלת בחירות. כאשר כל זה נעשה בגלל חשדות פעוטים ביחס לנזק, שאף הם לא הוכחו, מדובר בפגיעה חמורה מאוד בציבור.

לא זו בלבד אלא שכל ההפגנות הללו מזהמות את תהליכי החקירה, על ידי לחצים אסורים על החוקרים והפרקליטים והשופטים. כך אנו מוצאים את חדרי החקירות דולפים מכל צדדיהם, וקצינים שמעורבים בעידוד הפגנות פוליטיות, ואמון הציבור במשטרה ובמערכת המשפט נפגע. ואף זו פגיעה קשה בציבור.

מנהג השושבינים בחתונה

אחד מהמנהגים היפים בחתונה הוא שהשושבינים, הם המלווים התומכים, מלווים את החתן והכלה בדרכם לחופה, כפי שנוהגים ללוות מלך ומלכה, ושאר הנאספים שרים ורוקדים סביבם. המנהג המקובל הוא שהאבות מלווים את החתן, והאימהות את הכלה.

כך הוא המנהג בארץ ישראל וברוב הקהילות. בתקופה האחרונה משפחות שעלו מאמריקה נוהגות שאביו ואמו של החתן מלווים את החתן, ואביה ואִמה של הכלה מלווים את הכלה. יש רבנים שמקפידים מאוד להמשיך במנהג ארץ ישראל, ויש שאינם מוכנים לערוך חופה ששינו בה ממנהג ארץ ישראל.

אומנם למעשה, אם ההורים מתעקשים על כך, מכיוון שאין בזה איסור, אין למנוע זאת מהם. אבל לכתחילה נכון להמשיך במנהג ארץ ישראל, שהאבות מלווים את החתן והאימהות את הכלה, ויש בזה ביטוי חיובי להתלכדות של שתי המשפחות על ידי חתונת הילדים. כאשר בארץ ישראל יש ויכוח בין שתי המשפחות, יש לנהוג כמנהג המסורתי בארץ, לפיו האבות מלווים את החתן והאימהות את הכלה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד