כל הפוסטים של צוות אתר הר ברכה

ישיבת הר ברכה

שלושה ימים של קדושה

מצווה לשמוח בראש השנה ולקבל עול מלכות שמיים בשמחה, מתוך יראה ושברון • בימים אלה אפשר לכפר על מה שלא עשינו למען עם ישראל, אך בתנאי שבמקביל אנו משתדלים לתקן ככל יכולתנו • התיקון המרכזי המוטל עלינו השנה: שינוי במערכת המשפט • להלכה, מותר להתרחץ במים חמים בראש השנה • זהירות מתלישת שערות ומסחיטה במהלך הרחצה • אסור להכין מהיום הראשון של ראש השנה ליום השני • על ידי עירוב תבשילין, מותר להכין מהיום השני של ראש השנה לשבת

ראש השנה וקבלת מלכותו בשמחה

כאשר יש ביכולתנו לפעול, תשובה זו מתקבלת בתנאי שנקבל על עצמנו לפעול ככל יכולתנו לתיקון המצב. בשנה זו, האתגר המוטל לפתחנו הוא תיקון מערכת המשפט, שהיא כיום הממסד הממלכתי הפוגע ביותר בערכי העם, התורה והארץ

ראש השנה הוא אחד מחגי ישראל שמצווה לשמוח בהם (שבועות י, א), ולכן ערב ראש השנה הוא אחד מארבעה הימים שבהם נהגו לשחוט בהמות, עד שמוכרי הבהמות היו צריכים להזהיר את הקונים מפני איסור "אותו ואת בנו" (חולין פג, א). אומנם ראש השנה הוא גם "יום תרועה", היינו יום חרדה ושברון, שכן ביום זה מסתיימים החיים של השנה הקודמת, ומה שלא הספקנו לעשות בשנה זו אבד. וביום זה הקב"ה בורא את החיים של השנה החדשה, וממילא הוא יום דין. התרועה, שהיא קול שבור וקטוע, מבטאת את החרדה. אולם ציוותה התורה לתקוע לפני התרועה ולאחריה תקיעה פשוטה שמבטאת שמחה, כי הדין והחרדה נועדו לתיקון, ועל כן יש בהם שמחה. אכן עיקר תשובת ראש השנה בכך שאנו מקבלים עלינו את מלכותו יתברך, וזוכים על ידי כך להיות קשורים ושותפים בכל האידיאלים האלוקיים, ועניין זה מלווה בשמחה ובחרדה כאחד.

כך נפסק למעשה שיש לקיים בראש השנה סעודות טובות ומשובחות, כסימן טוב לכל השנה, אבל אין להרבות באכילה, כדי לשמור על היראה הראויה ליום זה (שו"ע או"ח תקצז, א).

תיקון המשפט

אמרו חכמים (תנחומא אמור כב) שעל ידי התשובה והצומות שעושים הצדיקים לפני ראש השנה הקב"ה מוותר על שליש העוונות, ועל ידי התשובה והצומות שעושים בעשרת ימי תשובה הקב"ה מוותר על עוד שליש, ועל ידי יום הכיפורים של כל ישראל הקב"ה מוותר על הכול. ביאר השל"ה (מסכת ראש השנה תורה אור נו), שהוויתור אינו על העבירות שהאדם עושה בעצמו, שעל זה אמרו חכמים: "כל האומר הקב"ה ותרן – ייוותרו חייו" (ב"ק נ, א), וכדי לכפר על עוון שאדם עשה עליו לתקנו באופן מפורט. אלא הכוונה "על העבירות שכל ישראל ערבין זה בזה" (שבועות לט, א). שיש מקום לטעון כלפינו שלא עשינו ככל יכולתנו כדי לעורר את הציבור לתורה ומצוות, ועל ידי התשובה מוכח שאכן רצוננו שיתקדש שמו של ה' יתברך בעולם, ועל כן איננו נענשים על עוונותיהם של אנשים אחרים מבני עמנו.

כמדומה שמוכרחים להוסיף שכאשר יש ביכולתנו לפעול, תשובה זו מתקבלת בתנאי שנקבל על עצמנו לפעול ככל יכולתנו לתיקון המצב. בשנה זו, האתגר המוטל לפתחנו הוא תיקון מערכת המשפט, שהיא כיום הממסד הממלכתי הפוגע ביותר בערכי העם, התורה והארץ. רק אם נבין את עומק הבעיה, ונתבע במלוא התוקף מנציגי הציבור לפעול ביעילות ובחריצות לתיקונה, נוכל להיות נקיים מהאחריות של כל אחד ואחד מאיתנו לפגיעה הקשה שמערכת המשפט פוגעת בכבוד ישראל והתורה.

רחצה ביום טוב ושבת

השנה אנו זוכים לשלושה ימים קדושים רצופים, ומכיוון שרבים נוהגים לרחוץ בכל יום, ואם יימנעו מרחצה במשך ימים אלו יפגמו בכבוד החג והשבת, ראוי לחזור וללמוד דיני רחצה בשבת וחג.

מותר להתרחץ במים חמים שהתחממו בערב יום טוב, או במים חמים שהתחממו ביום טוב על ידי דוד שמש או שעון שבת. וזה ההבדל שבין שבת ליום טוב, שבשבת מותר לרחוץ במים פושרים אבל לא חמים, ואילו ביום טוב מותר לרחוץ במים חמים (פניני הלכה שבת יד, ח).

אומנם יש מחמירים וסוברים שדין יום טוב כדין שבת, וגם ביום טוב מותר להתרחץ בפושרים בלבד. ויש מחמירים וסוברים שאף בפושרים אסור להתרחץ בשבת ויום טוב, וכך נוהגים חלק מיוצאי אשכנז. אולם למעשה, העיקר כדעת רוב הפוסקים, שמקילים לרחוץ ביום טוב במים חמים. וכאשר הדבר גורם צער, כגון בראש השנה שנמשך יומיים או ביום טוב שסמוך לשבת, ראוי לנהוג כמקילים, כדי לכבד את החג ולהתענג בו.

וכן בשבת, כאשר אדם סובל מכך שלא התרחץ, רשאי להתרחץ במים פושרים, היינו מים שאין נהנים מחמימותם אבל מנגד אין סובלים מהיותם קרים.

שימוש בדוד

מי שיש לו דוד שמש, יכול להתרחץ במים שהתחממו בו במשך החג. ומי שאין לו דוד שמש, יכול להפעיל את דוד המים החשמלי לפני החג, וכדי שלא יבזבז חשמל לריק, יחבר את הדוד לשעון שבת ויפעיל אותו למשך הזמן הנדרש בלבד.

שלא כמו בשבת, ביום טוב מותר לפתוח את ברז המים החמים גם כאשר המים שבדוד רותחים, וגם בשעה שגוף החימום החשמלי דולק, מפני שאין איסור בישול ביום טוב. אבל אסור להדליק ביום טוב את דוד המים החשמלי, מפני שהדלקתו נחשבת כהבערת אש שאסורה ביום טוב (פניני הלכה מועדים ה, י).

הסבון והמרכך

מותר להשתמש בשבת ויום טוב בסבון נוזלי. אבל בסבון קשה או סמיך רבים נהגו להחמיר, והרוצים להקל יש להם על מה לסמוך (פנה"ל שבת יד, ו).

מותר לחפוף בעדינות רבה את שיער הראש עם שמפו ומרכך (נוזלי). זאת בתנאי שאין ודאות שהחפיפה תתלוש שערה. גם כאשר מוצאים שערות במקלחת, כל זמן שחפפו בעדינות רבה, אין ודאות שהחפיפה גרמה לתלישת שערות, מפני שייתכן שהשערות הללו ניתקו ממקורן לפני כן, ועתה הן נשטפו במים. אבל אם ברור שהחפיפה תתלוש אפילו שערה אחת – אסור לחפוף את הראש.

אישה שיש לה שיער ארוך, והיא רגילה לסורקו לאחר הרחצה, נכון שלא תשטוף את שערה בשבת או ביום טוב, כדי שלא תיכשל אחר כך באיסור תורה של סירוק (פנה"ל שבת יד, ג). ומי שנצרכת מאוד לחפוף את ראשה, ויודעת בוודאות שלא תיכשל אחר החפיפה בסירוק, תוכל גם ביום טוב לחפוף את שערותיה.

עוד צריך להיזהר במשך חפיפת הראש והזקן, שלא לסחוט את השיער, שסחיטה זו אסורה משום "דש", משום שהיא מוציאה מהשיער מים וסבון שניתן להשתמש בהם להמשך הרחצה. אבל מותר לנגב את השיער במגבת, שהואיל ואין מעוניינים במים שיוצאים מהשיער ונבלעים במגבת, אין בזה איסור סחיטה (פנה"ל שבת יד, ח).

איסור הכנה מיום ראשון לשני

יש להיזהר שלא לעשות פעולות הכנה מיום טוב ראשון של ראש השנה ליום טוב שני, מפני שיום טוב הראשון הוא החג מהתורה, ואילו השני מדברי חכמים. לפיכך, אין לבשל או לחמם מאכלים ולערוך את השולחן מיום טוב ראשון ליום טוב שני (שו"ע או"ח תקג, א). בכלל זה אסור לשטוף את הכלים שהתלכלכו ביום הראשון כדי לאכול בהם ביום השני, אלא רק לאחר זמן צאת הכוכבים (שחל השנה בשעה שבע) מותר להכין את התבשילים ולחמם אותם, לשטוף את הכלים ולערוך את השולחן לקראת סעודת ליל יום טוב שני.

זו הסיבה שבפועל דוחים את סעודת הלילה השני לפחות שעה אחר צאת הכוכבים. ויש רבנים שנוהגים להאריך בדרשת הלילה השני, כדי שבינתיים יספיקו המאכלים להתחמם.

אין להוציא מאכלים מהמקפיא ביום הראשון לצורך סעודת ליל שני. ובשעת הדחק, כאשר ההמתנה לצאת היום הראשון תגרום עגמת נפש ועיכוב משמעותי של הסעודה, מותר להוציאם ביום (פנה"ל מועדים ב, ב; יב).

הדלקת נרות בלילה השני

כן נכון להדליק נרות של יום טוב שני לאחר צאת הכוכבים, כדי שלא להכין מיום טוב ראשון ליום טוב שני. והמדליקה לפני בין השמשות יש לה על מי לסמוך, הואיל וגם באותה שעה יש קצת כבוד והנאה מהנרות.

מכיוון שאסור להדליק אש חדשה בחג, יש להכין לפני החג נר שידלוק יותר מעשרים וארבע שעות, שממנו יוכלו להדליק נרות בליל שני. ואם לא הכינו, יש להיעזר בשכנים שיש להם נר דולק.

מותר בחג לתחוב את הנר בכוח לתוך הנקב שבפמוט, וכן מותר להסיר על ידי סכין את השעווה שנותרה בנקב הפמוט ומפריעה להכנסת הנר החדש, וכן מותר להסיר דיסקית מתכת של נרונים שנדבקה לתחתית כוס הזכוכית שמניחים בה את הנרונים. וכן מותר להכניס פתיל צף בתוך מצוף השעם. אבל אסור לחמם את נר השעווה כדי להדביק אותו בפמוט. וכן אסור לחתוך או לשייף את בסיסו של הנר כדי לתוקעו בנקב הפמוט (פנה"ל מועדים ב, ב; יב; ט, ה).

עירובי תבשילין

השנה אנו זוכים לחיבור של ראש השנה לשבת, והרי אנו מתעלים מקדושת יום טוב לקדושת השבת. תיקנו לנו חכמים שנניח לפני יום טוב עירוב תבשילין, שעל ידי כך נזכור את כבוד יום טוב ואת כבוד השבת.

על ידי עירוב תבשילין יהיה מותר לנו לעשות ביום טוב כל הכנה שנדרשת לשבת. בכלל זה יהיה מותר לבשל ולחמם תבשילים לקראת שבת, יהיה מותר לשטוף את הכלים שאכלו בהם בחג לקראת השבת, וכן יהיה מותר להכין את הנרות לקראת הדלקת נרות שבת. לגבי הכנת המאכלים, צריך להקפיד שהמאכלים שמכינים בעבור שבת יהיו מוכנים לפני שקיעת החמה, כדי שכעיקרון, מה שמכינים ביום טוב יוכל להיאכל גם ביום טוב על ידי אורחים שאולי יבואו.

הדלקת נרות שבת

מותר להכין נרות לשבת כפי שמכינים נרות ליום טוב שני, ומותר להדליק את נרות השבת מאש דולקת. לשם כך צריך להכין נר שיהיה דלוק במשך כל החג. ואם הנר כבה, יש להיעזר בשכנים שיש להם נר דולק.

צריך להקפיד מאוד להדליק נרות שבת לפני השקיעה, בזמן הכתוב בלוחות, שכן שלא כמו בחג, בשבת אסור להדליק נר, ועוד לפני שקיעת החמה יש לקבל את השבת ולהתחיל להימנע מכל איסורי השבת.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

צום יום כיפור – גם למעוברות

עוד לפני יום כיפור, מעוברות וחולים שנמצאים בספק צריכים לברר אם עליהם לצום • חולה שיש בו סכנה חייב לאכול, אך לא כל חשש הופך לסכנה • אם לדברי הרופאים אין סכנה מיוחדת, למעוברות ולמיניקות אסור לאכול ולשתות גם לשיעורין • המעוברות והמיניקות היום אינן חלשות מבעבר, ולכן חייבות בצום כפי שנשים צמו בכל הדורות • עצות להנקה בימים שלפני יום כיפור • יש להיוועץ ברופא בעל אחריות – הן כלפי חיי אדם והן כלפי התורה • דין בליעת גלולות בצום

היערכות מראש לצום

בשנה שעברה עסקתי בהלכות יום הכיפורים בשבת תשובה, ובתוך כך כתבתי בקצרה את דינן של מעוברות ומיניקות. בעקבות השאלות התברר שצריך להרחיב בנושא ולהקדים את העיסוק בו, כדי שהנצרכות יוכלו להיערך ולשאול רופא בזמן.

שלוש מדרגות הצומות

קבעו חכמים שבצומות הקלים, היינו הצומות המתקיימים ביום ולא החל מהלילה, מעוברות ומיניקות פטורות מהצום, וקל וחומר שחולים פטורים מהצום. בצום תשעה באב שהוא יותר חמור – מעוברות ומיניקות חייבות אבל חולים פטורים, למרות שאין במחלתם סכנה. בצום יום הכיפורים שהוא מהתורה – גם חולים חייבים, וקל וחומר שמעוברות ומיניקות חייבות. רק חולה שהצום עלול לסכן את נפשו פטור מהצום.

דין חולה מסוכן

מצווה לחולה שהצום עלול לסכן את נפשו לאכול ולשתות כפי צורכו, מפני שפיקוח נפש דוחה את מצוות התענית כמו את שאר המצוות שבתורה (יומא פה, ב). הנמצא בספק סכנה ומחמיר על עצמו שלא לשתות ולאכול – חוטא. ואין הכוונה דווקא לסכנה כזו שבעטיה אחוז ניכר מהחולים מתים, אלא כל שישנו סיכוי שהצום יגרום למותו של החולה, יחליש את יכולתו להתמודד עם מחלתו המסוכנת או יקרב את קיצו במקרה של חולה מסוכן מאוד – מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו. גם למען הצלת חיי עובר מצווה לאכול ולשתות (פנה"ל שבת כז, ג).

אין להפריז בחששנות

אנשים כיום חיים בבריאות טובה מבעבר בזכות שפע המזון המגוון, ההיגיינה וההתקדמות הרפואית, והדבר בא לידי ביטוי גם בכך שתוחלת החיים עלתה בעשרות שנים. לפיכך אין מקום להקל כיום יותר מאשר בעבר, והדין נשאר במקומו שמעוברות ומיניקות חייבות לצום

מאידך אין להפריז בחששות רחוקים, שכן נפסק להלכה שחולים וקל וחומר מעוברות ומיניקות חייבים לצום, ולשיטת המפריזים כולם נמצאים בסכנת נפשות. לא זו בלבד, אלא שאם נחשוש לסכנות רחוקות מאוד נצטרך אף לאשפז בבית חולים את כל חולי השפעת, ונצטרך לאסור נסיעות מיותרות במכונית מחשש תאונות דרכים, ונהיה חייבים להעניש בחומרה את מי שמכין ומוכר מזון שאינו בריא וכן הלאה.

אלא כך הוא הכלל: כל סכנה שאנשים רגילים לטפל בה בדחיפות תוך השקעת זמן ומשאבים, כמו החשת החולה לבית חולים באמצע יום העבודה, נחשבת כסכנת נפשות, וכדי למונעה מצווה לחלל שבת ולשתות ולאכול ביום הכיפורים. אבל סכנה שאין מזדרזים לטפל בה תוך השקעת זמן ומשאבים, אינה נחשבת כסכנת נפשות (פנה"ל ימים נוראים ח, ג).

הטעות בהבנת דין "לשיעורים"

טעות נפוצה בין רופאים וחולים, שסבורים שההצעה לשתות לשיעורים היא מעין דרך ביניים, שמתאימה לחולים שהצום אינו מסכן את חייהם. אולם האמת שחולים שאין נשקפת סכנה לחייהם דינם כשאר בני אדם, ומהתורה אסור להם לשתות או לאכול אפילו כלשהו.

אלא העניין הוא שכאשר חולה מסוכן צריך לאכול ולשתות ביום הכיפורים, יש מחמירים וסוברים שעדיף שיאכל וישתה לשיעורים. היינו כל תשע דקות ישתה מעט פחות מ"כמלוא פיו" ויאכל פחות מכ 30 סמ"ק. ולכתחילה כשאפשר חוששים לשיטתם (רמב"ן; שו"ע תריב, א-ה; ט י).

הרי שבעלי שיטה זו באו להחמיר על חולים מסוכנים שבמידת האפשר יאכלו וישתו לשיעורים, אבל לא עלתה על דעתם שישתמשו בשיטה זו כדי להקל על חולים שאינם מסוכנים לאכול ולשתות לשיעורים. קל וחומר שלא עלתה על דעתם להקל למעוברות ומיניקות, שאפילו בתשעה באב חייבות, שיאכלו וישתו לשיעורים ביום הכיפורים שחובת הצום שבו מהתורה (פנה"ל ימים נוראים ח, ה).

הנשים אינן חלשות מבעבר

יש רבנים בודדים, שמתירים כיום למעוברות ומיניקות לשתות לשיעורים. ואף שבגמרא (פסחים נד, ב), ברמב"ם (תעניות ה, י) ובשולחן ערוך (או"ח תקנד, ה) נפסק במפורש שמעוברות ומיניקות חייבות לצום אפילו בתשעה באב, קל וחומר ביום הכיפורים (שו"ע תריז, א), לדעתם הנשים נעשו כיום חלושות, והצום עלול לגרום להן שיפילו את עוברן, ולמיניקות הוא עלול לגרום להפסקת החלב.

אולם ממחקרים שנעשו בארץ ובחוץ לארץ, התברר שהצום אינו מעלה את הסיכון להפלה. רק לעיתים נדירות הצום עלול לזרז לידה בחודש התשיעי, ומכל מקום אין בכך סכנת נפשות. גם אין שום סימוכין לטענה שכיום נעשינו חלושים יותר. להפך, אנשים כיום חיים בבריאות טובה מבעבר, בזכות שפע המזון המגוון, ההיגיינה וההתקדמות הרפואית, והדבר בא לידי ביטוי גם בכך שתוחלת החיים עלתה בעשרות שנים. לפיכך אין מקום להקל כיום יותר מאשר בעבר, והדין נשאר במקומו שמעוברות ומיניקות חייבות לצום (נשמת אברהם תריז, א).

לפיכך, גם מעוברת שסובלת מהקאות, מלחץ דם גבוה, מהמגלובין (ברזל) נמוך וממיחושים שונים, חייבת בצום יום הכיפורים, ובכלל זה אסור לה גם לשתות לשיעורים. רק במקרים מיוחדים של היריון שנמצא בסיכון, על פי הוראת רופא ירא שמיים יש להורות למעוברת לשתות, ועדיף שתשתה לשיעורים.

הימנעות מהנקה אינה מסוכנת

כמו כן קשה להבין את טענת המקילים לגבי מיניקות. אמנם ברור שההנקה מקשה על הצום, מפני שהיא גורמת לאובדן נוסף של נוזלים, אולם אין בכך סכנה לאם או לתינוק. ואף אם היה חשש אמיתי שהחלב ייפסק בעקבות הצום, לא היה בכך היתר שלא לצום; מפני שאף שבוודאי יש סגולות טובות בהנקה וחלב אם, הרי ידוע שישנן נשים רבות שאינן מניקות כלל, ולא שמענו שהרופאים נלחמים על כך שימשיכו להניק כדי להציל את חיי ילדיהן מחשש סכנת נפשות. ואם בעבר, כשתינוקות רבים מתו בשנתם הראשונה, ולא היו תחליפים טובים לחלב אם, הייתה הוראה ברורה בגמרא ובכל הפוסקים שמינקת חייבת בצום, ואפילו בתשעה באב, איך אפשר להעלות על הדעת שכיום שיש לנו תחליפים טובים – יהיה בזה חשש פיקוח נפש?! (פנה"ל ימים נוראים ח, 12).

עצה טובה למיניקות

הרופאים שאנחנו מכירים מציעים למניקות להתחיל להרבות בשתייה בשלושת הימים שלפני יום הכיפורים, ובערב יום הכיפורים לשתות עוד יותר, כדי לאגור נוזלים לקראת יום הכיפורים ותוך כך גם להרבות את החלב. על פי הניסיון מי שתנהג כך, לא רק שיום הכיפורים לא יפגע בהנקתה, אלא שמתוך התיקון שתעשה לקראתו, חלבה אף ירבה. ייתכן מאוד שאף תוכל לשאוב מעודפי החלב לקראת יום הכיפורים, שזה הפתרון הטוב ביותר לתינוק.

עוד עצה מאשתי כדי שהצום יעבור יותר בקלות לאם ולתינוק היא לדלג לסירוגין על שתי הנקות, בצוהרי יום הכיפורים ולקראת צאת הצום, ובמקומן לתת תחליף (שם ח, י).

לשאול רופא ירא שמיים

הלכה זו מסורה לרופאים, שעל פי המידע הרפואי שברשותם ועל פי ניסיונם צריכים לקבוע אימתי יש חשש סכנת נפשות ואימתי אין חשש. מכיוון שהרופא הוא שצריך לקבוע אם הצום עלול לסכן את נפשו של החולה, צריך לשאול בזה רופא ירא שמיים. זאת מפני שישנם רופאים שמתוך חששנות יתר או מתוך זלזול במצווה מורים תמיד לכל חולה לשתות ולאכול ביום הכיפורים.

חשוב מאוד להדגיש שיראת השמיים אינה תלויה בכיפה, אלא ביושרו ובמוסריותו של הרופא, שמתייחס באחריות מירבית הן כלפי קדושת הצום והן כלפי חיי אדם.

הרופאים הדתיים המקילים

צריך לציין שבשנים האחרונות, רופאים דתיים רבים קיבלו עמדה של רבנים בודדים שמתירים לכל המעוברות והמיניקות לאכול ולשתות לשיעורים ביום הכיפורים, וממילא אין קביעתם נחשבת לפי דעת כל הפוסקים על פי ההיגיון וההלכה, שמעוברות ומיניקות חייבות בצום. לכן על המעוברות והמיניקות שרוצות לנהוג כפי ההלכה המקובלת מדורי דורות, לשאול רופא שמקבל את העמדה העקרונית שמעוברות ומיניקות חייבות בצום, או לפחות מסוגל לקבוע ביושר מהי ההוראה הראויה על פי עמדה עקרונית זו.

עצה לרופא

אם הרופא נמצא בספק, ישקול בעצמו מה היה עושה אם ביום הכיפורים היה נודע לו על חולה כזה שצם. אם היה מוכן לנסוע עשר דקות בלא לקבל על כך שום תשלום, כדי להורות לו לשתות ולאכול ולהצילו בכך מספק סכנה, סימן שאכן יש כאן ספק סכנת נפשות, ועליו להורות לחולה שלפניו לשתות ולאכול ביום הכיפורים. אך אם למרות אחריותו כלפי חיי אדם לא היה מוכן לנסוע לשם כך ביום הכיפורים עשר דקות, סימן שאין כאן ספק סכנה, ועליו להורות לחולה לצום. עצה זו מועילה לרופא רגיל שאינו עצלן במיוחד, ומאידך גם אינו אוהב להתרוצץ בין חוליו.

מעוברת ששאלה רופא שאינו מורה כהלכה

מעוברת ששאלה בטעות רופא שמקל לרוב המעוברות וכמובן הקל גם לה, צריכה להזדרז לשאול לפני יום הכיפורים רופא ירא שמיים שמורה לפי ההלכה המקובלת. ואם לא הספיקה, וכבר הגיע יום הכיפורים, תשתה כפי שהורה לה הרופא ששאלה, מפני שאף שיש לנו ספק אם השיב לה כהלכה, מכלל ספק לא יצאנו, ובכל מצב של ספק נפשות יש להחמיר לשתות.

בליעת תרופות ביום הכיפורים

כדרך אגב, אציין שמותר למי שנצרך לבלוע גלולות תרופה שאין להן טעם טוב, לבלוע אותן ביום הכיפורים, ובתנאי שלא ייעזר במים כדי לבולען. וכן מותר למי שרגיל לשתות קפה וסובל מכאבי ראש ביום כיפורים לבלוע גלולות שיש בהן קפאין, כדוגמת אקמול פוקס או דקסמול פלוס (עיינו פנה"ל ימים נוראים ח, ב; שבת כח, ה – ו).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

יום דין כלל ישראלי

הגמול הכתוב בפרשה, ומתקיים בעולם הזה – בעיקר לכלל ישראל • היחיד מקבל את שכרו או את עונשו לאחר מותו, ובחייו תלוי גם באומה • גם הדין בראש השנה נכתב בעיקר על הכלל – על ישראל ולאחר מכן האומות • קיומנו נצחי וגאולתנו מובטחת, אך השאלה כיצד זה יקרה תלויה במעשינו • כשקיים בית מקדש, הגמול מתקיים בעולם הזה, וממילא ישראל פועלים באופן מוסרי ולא מחכים שבעולם הנשמות הכל יסתדר • אם הנוסעים לחו"ל בראש השנה שוכחים מכלל ישראל ומהמקדש, נסיעתם נחשבת לחטא

שכר ועונש – בעיקר לכלל

מכאן אפשר להבין את מעלת העיסוק בבית המקדש. ואם ישאלו, מה החשיבות של המקום והבית, הלא העיקר הוא הלב והמחשבה? נשיב, שבלא המקום – הרעיונות, האידיאלים והמוסר פורחים באוויר. במקום לעזור לעניים אפשר, כביכול, להסתפק בכך שמבטיחים להם שכר בעולם הבא

רבים טועים לחשוב שהשכר והעונש הכתובים בתורה, ונוגעים לחיי העולם הזה, מכוונים בעיקרם לאיש היחיד – שאם ילך בדרכי התורה והמצוות יזכה לעושר ואושר, ולחיים טובים ובריאים. אזי מתעוררת שאלה נוראה: היאך ישנם צדיקים שסובלים מעוני, מחלות וביזיונות, ולעומתם רשעים שנהנים מעושר, בריאות וכבוד? אלא שבאמת השכר והעונש הכתובים בתורה נכתבו לכלל ישראל, שכן מדובר על גשם שיורד על כל הארץ, ברכה ליבול של כל הארץ, רווחה כלכלית לכלל, מצב כללי של בריאות ופריון, שלום בארץ, ניצחונות על אויבים ומעמד מכובד בעולם, ומעל הכל – השראת שכינה. וכן לעומת זאת העונש הוא הפסקת הגשם והטל, מארה ביבול הארץ, עוני ורעב, מגפות, תבוסה לפני אויבים, הסתרת פני השכינה, שעבוד לעמים אחרים וגלות. אמנם הברכות והקללות שבפרשת בחוקתי נאמרו בלשון רבים, ואלה שבפרשת כי תבוא בלשון יחיד, אולם בשתי הצורות הכוונה לכלל ישראל (כמבואר ברש"י דברים כח, כג).

הגמול והבחירה החופשית

אילו עיקר השכר והעונש בעולם הזה היה ליחיד, לא הייתה לנו בחירה חופשית ולא היה ביטוי לצלם אלוקים שבנו; כי מי הטיפש שיחטא, אם למחרת יפסיד את מעמדו וכספו וייעשה חולה? אולם כאשר הדין הוא לכלל, ממילא הוא משתלשל בתהליך ארוך ומורכב, וגורל היחיד תלוי במידה רבה בייעודו הכללי ולא בבחירתו, וכך כל יחיד בוחר את דרכו לפי אמונתו וערכיו.

ומכל מקום הדין נותר על כנו, שכן בעולם הנשמות, בגן עדן וגיהינום יקבל כל אחד את המגיע לו באופן מושלם.

התפילה הכללית בראש השנה

כיוון שעיקר השכר והעונש הכתובים בתורה עוסקים בכלל ישראל, ממילא עיקר הדין שנעשה בראש השנה הוא על כלל ישראל וכלל העולם. לכן בתפילת העמידה של ראש השנה, בברכת היום, עיקר הבקשה שלנו היא על השראת השכינה וגילוי מלכותו בעולם, שבכך כל הברכה תלויה. "אלוקינו ואלוקי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

דינם של ישראל

דינם של ישראל משפיע על כל העולם, שישראל באומות כמו לב שבאיברים, וכל קיומו של העולם תלוי בישראל, שצריכים לגלות בו את אור התורה כדי להדריכו אל תיקונו השלם. וכן אמרו חכמים (שבת פח, א): "שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימים, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". וכך מאז מתן תורה, בזכות דבקותם של ישראל בתורה ובמצוות העולם מתקיים, ובתשובתם של ישראל תלויה גאולת העולם. וכיוון שהאחריות המוטלת על עם ישראל גדולה, עונשם של ישראל על חטאיהם גדול מעונשם של הגויים על חטאיהם. ומאידך גם שכרם של ישראל על הבחירה בטוב גדול יותר, הואיל ועל ידי כך הם מביאים ברכה וגאולה לכל העולם.

לכן תחילת הדין בראש השנה היא על עם ישראל, כמו שנאמר (תהלים פא, ד-ה): "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלוֹהֵי יַעֲקֹב"; ולאחר שישראל עומדים לדין, דן ה' את כל שאר העמים (ר"ה, ח, א-ב).

נצח ישראל

לכאורה על פי כללי הדין, אם חס ושלום ישראל יבחרו ברע, ה' יאבדם ויחריב את העולם. אלא שה' בחר בעמו וכרת עימו ברית, ולכן גם אם ירבו חטאים לאין שיעור – לא יעזבם, אלא יענישם בייסורים נוראים, ובחמה שפוכה ימלוך על ישראל, כדי שיחזרו לדרך טובה. וכפי שנאמר בסוף דברי הקללה (ויקרא כו, מד-מה): "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלוֹהִים אֲנִי ה'".

וכן למדנו בפרשיות הברכה והקללה שבחומש דברים, שבסוף, לאחר כל הייסורים, יעניש ה' את הרשעים שייסרו את ישראל כפליים על חטאותיהם, ויגאל את עמו ויכפר לאדמתו, שנאמר (דברים לב, מג): "כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ". ונאמר (תהלים צד, יד): "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב".

נמצא שהדין אינו על עצם קיומם של ישראל בעולם הזה ובעולם הבא, אלא על הדרך שבה יתקיימו, אם בשלום וברכה או להיפך חס ושלום. וכן מובטח להם לישראל שתבוא הגאולה, אלא שאם יחזרו בתשובה תבוא הגאולה במהרה, בשובה ונחת; ואם לא יחזרו בתשובה, לאחר גלות ארוכה יבואו ייסורים קשים ונוראים, ומתוך כך יתקבצו הגלויות והארץ תיבנה, ונמשיך להתעלות עד שנזכה לגאולה ותשובה שלמה (סנהדרין צז, ב – צח, א; זוהר ח"ג סו, ב).

הדין ליחידים בראש השנה

אף שעיקר הדין והשכר והעונש הוא לכלל, גם היחידים נידונים בראש השנה, אלא שהדין לגביהם תלוי מאוד בדינם של כלל ישראל. למשל, כאשר העם נמצא בתהליך של חורבן וגלות, הדיון לגבי יחיד ויחיד הוא אם מעמדו יהיה בשפל המדרגה או שלמרות המציאות הקשה יזכה למעט רווחה. ואם העם נמצא בתהליך של עלייה, שגשוג וגאולה, הדיון יהיה אם גם הוא יזכה להיות שותף בברכה. לעיתים כאשר התקופה היא של ברכה, הרשעים זוכים באותה תקופה לברכה חיצונית בלבד, שנאבדת מהם במשך הזמן; ולעיתים כאשר התקופה היא של פורענות, הצדיקים נענשים בעונשים חיצוניים שבמשך הזמן מובילים לברכה. כך מצד אחד הדין מדויק ומדוקדק, ומאידך מושפע מאוד מהתקופה, והכל לצורך קיום הבחירה החופשית ותיקון העולם.

הצורך בבית המקדש

מכאן אפשר להבין את מעלת העיסוק בבית המקדש והעמדת עניינו בראש סדר היום הציבורי, מפני שהוא מבטא את קדושת כלל ישראל, את הקודש הכללי המתגלה בעולם על ידי ישראל.

ואם ישאלו, מה החשיבות של המקום והבית, הלא העיקר הוא הלב והמחשבה? נשיב, שבלא המקום – הרעיונות, האידיאלים והמוסר פורחים באוויר. במקום לעזור לעניים אפשר, כביכול, להסתפק בכך שמבטיחים להם שכר בעולם הבא לאחר שימותו. במקום ללחום ברשעים אפשר להסתפק בכך שהם ייענשו בגיהינום. במקום להשליט את ערכי המוסר והצדק בעולם אפשר להסתפק בניצחונה של הרוח כביכול.

אמנם כאשר לא הייתה ברירה, והיינו משועבדים למלכויות רשע בגלות, כל שנותר לנו הוא להאמין שבסוף הרוח תנצח ובית המקדש ייבנה, כפי שהזכרנו בכל תפילותינו וברכותינו. והאמונה הזו שהייתה בידינו עמדה לנו כנגד כל העומדים עלינו לכלותנו.

אולם כאשר יש אפשרות לפעול, האמונה ב"ניצחון הרוח" בלבד מבטאת כפירה נוראה ביכולת של הקודש להשפיע ולתקן את המציאות הממשית. ומכאן הדרך קצרה לעבודה זרה, היינו לאמונה זרה שהכוחות הפועלים בעולם מנותקים מה' אחד, ורק נס יכול להציל את 'הצדיקים' כביכול, כי הטבע עצמו מנותק לגמרי מהשכינה. לכך התכוונו חכמים באומרם שיהודים הגרים בחוץ לארץ נחשבים כעובדי עבודה זרה (כתובות קי, ב), מפני שאינם יכולים לגלות את פעולת הקודש בעולם הזה. זה הייאוש הנורא שכל גדולי הצדיקים הזהירו מפניו.

המאבק על הר הבית

כיום, אם באמת הופעת הקודש הכללי בעולם חשובה לנו, חובה עלינו להתקדם יותר, והשלב הנתבע מאיתנו עתה הוא לפעול בכל כוחנו לגילוי כבוד ה' אלוקי ישראל על הר הבית והסרת כל סממני השנאה והביזוי כלפי קודשי ישראל. וכפי שאנו אומרים בתפילת הימים הנוראים: "תן כבוד לעמך… שמחה לארצך וששון לעירך… ובכן צדיקים יראו וישמחו… וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ. ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קודשך".

הנוסעים לקברי צדיקים בחו"ל

הנוסעים בראש השנה לחו"ל לקברי צדיקים צריכים להיזהר מאוד שלא לפגום ביסוד הנורא של קדושת כלל ישראל, שמתגלה בארץ ישראל. ואולי אם ירבו בתפילה על כלל ישראל ועל בניין בית המקדש, ועל השלטת הריבונות הישראלית בהר הבית, ויתאזרו בגבורה לפעול למען זה כשיחזרו לארץ – אולי יועיל להם שירידתם תהיה לצורך עלייה. אבל אם ישכחו את הר הבית ואת חובתם לפעול למען בניין העם והארץ ובית המקדש, ירידתם כדי להתפלל על עצמם תיחשב להם כחטא.

כשהדת "פרטית", מתרחקים ממנה

גם עזיבת הדת בדורות האחרונים תלויה בכך שהנשמות צמאות לגילוי הקודש הכללי, וכל עוד הדת נשענת בעיקר על פרטים, צו לצו קו לקו, זעיר פה וזעיר שם – הדברים אינם מעוררים את הלבבות. אבל כאשר נעלה את הרעיון של הקודש הכללי, שעיקרו חזון תיקון עולם בדבר ה', מהמבוע של הקודש הכללי – כל המעיינות יתמלאו במים חיים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מותר לעקור עצים מזיקים?

הערה בעניין מערכת המשפט: במקום ביקורת כלפי החלטות בג"ץ, יש לשנות את מבנה מערכת המשפט מהיסוד • איסור השחתת עצים: רק עץ שמניב פירות בכמות מסוימת אסור בעקירה • רק השחתה אסורה, אך עקירה לצורך מניעת נזק מותרת, בתנאי שאין דרך אחרת • עלות הגינון אינה סיבה לעקירת עץ פרי • מחלוקת בנוגע לעקירת עצים לצורך הרחבת הבית או שיפוץ הגינה • יש חוששים מעקירת עצים גם כשההלכה מתירה, ולכן עדיף שנוכרי יעקור • תיקון הרושם שנוצר מכותרת המאמר הקודם

הערה בעניין מערכת המשפט

מותר לעקור את העצים שמזיקים על ידי הבאת ברחשים, בתנאי שאין דרך אחרת למנוע זאת, וכן מותר לעקור את העצים שמונעים את הרחבת הבית. לגבי עקירה לצורך הקמת גינה נאה ישנה מחלוקת. ונראה למעשה שהרוצה להקל יש לו על מה לסמוך, ובתנאי שישקול את הצורך

בימים האחרונים שוב שמענו שבית המשפט העליון סירס את מדיניות הממשלה בעניין המסתננים, גם חוק ההסדרה הוקפא לזמן בלתי מוגבל בעטיים, וכל עמלם של הבוחרים על ידי נציגיהם ירד לטמיון. בעקבות זאת שמענו מחאות וביקורת נוקבת מפי שרים וחברי כנסת על מערכת המשפט. אולם המצב של המערכת המשפטית ידוע זה מכבר, משופטי בית המשפט העליון ועד היועצים המשפטיים ופרקליטי המדינה, כולם מחויבים לזכויות הפרט על חשבון ערכים לאומיים יהודיים. הטענות כלפיהם חסרות ערך, כך היא תפיסתם והם לא ישנו אותה.

לכן כל דברי הביקורת של השרים וחברי הכנסת אינם במקומם, עליהם ליטול את הסמכות שבידם ולשנות את המערכת המשפטית מן היסוד. לכך הם נבחרו! הדבר כרוך במאבק ציבורי ותקשורתי, וכולל חקיקה חד משמעית בענייני הלאום, שינוי סדרי בחירת השופטים, פיצול סמכויות היועץ המשפטי לממשלה והחזרת תפקיד היועצים המשפטיים למקומו, כיועצים ולא כמעצבי מדיניות. אם השרים וחברי הכנסת סבורים שיש אחרים בממשלה ובכנסת שמפריעים לכך, שיתקיפו אותם בגלוי ולא את המערכת המשפטית. שידע הציבור מי פוגע באופן אנוש בזכויותיו כעם וכבוחר.

מותר לעקור עצי פרי?

שאלה: לאחר שסיימנו לבנות את ביתנו, שתלנו בגינה 15 עצי פרי. במשך השנים נוכחנו לדעת שהם גורמים לנו צער. רובם נותנים מעט פירות, ובדרך כלל הציפורים והחרקים מקדימים לאכול מהם. שניים מהם נותנים פירות רבים, אבל מכיוון ששתלנו אותם קרוב לחלון, הברחשים והיתושים שמתכנסים סביבם חודרים לבית וגורמים לנו צער רב. גם השכנים מתלוננים על כך. שלושה מהעצים כמעט אינם נותנים פרי. בנוסף לכך, אנחנו מעוניינים להגדיל את הבית ולשם כך צריך לעקור לפחות שני עצי פרי. מעבר לזה, הגינה שלנו פחות יפה משאר הגינות מפני שעצי סרק ושיחים נאים יותר.

השאלה היא, האם מותר לעקור את כל עצי הפרי כדי להרחיב את הבית, ולשתול במקומם עצי סרק? במצב הנוכחי השווי של הפירות שגדלים על העצים זעום, והרבה יותר משתלם לנו לשתול במקומם עצי סרק, עובדה שאנחנו מוכנים לשלם על כך אלפי שקלים לגנן. אם התשובה שאסור, האם מותר לפחות לעקור את העצים שאינם מוציאים פירות רבים, או את אלה שנמצאים במקום שמיועד להרחבת הבית? והאם מותר לעקור את כל העצים על ידי נוכרי?

מהו עץ פרי

מכיוון שהנושא מורכב, יש להרחיב בביאור התשובה.

האיסור לעקור עץ פרי הוא בתנאי שהעץ מניב פירות; אבל אם העץ הזדקן או חלה, עד שהוא מניב בשנה פחות מקב פירות (כקילו ו 200 גרם, ליתר דיוק 1,200 סמ"ק), פקע ממנו דין עץ מאכל ומותר לעוקרו. לגבי עץ זית, מפני חשיבותו המיוחדת, ישנה חומרה שכל עוד הוא מוציא בשנה רבע הקב (כ 300 גרם) אסור לעוקרו. כדי לדעת כמה פרי העץ מניב צריך לעקוב אחריו כמה שנים, כדי להיות בטוחים שאינו מניב יותר מהשיעור הנזכר.

המדד לכך הוא לפי ההשקיה והטיפול הרגיל של בעל העץ: אם הוא משקה אותו ומטפל בו כפי הבנתו ורגילותו, ולמרות זאת אינו נותן כמות כזו של פרי – מותר לעוקרו.

גם נטיעה צעירה שעדיין נמצאת בשנות העורלה ואיננה מניבה פרי אסור לעקור, מפני שהיא עתידה להניב קב פירות (מהרש"ם ז, קעח).

עץ פרי שגורם נזק

איסור עקירת עץ פרי נאמר בתורה בלשון השחתה, שנאמר: "לא תשחית את עצה" (דברים כ, יט). מכאן שמותר לעקור עץ פרי לשם הסרת נזק, הואיל ועקירה זו אינה לשם השחתה אלא כדי להסיר נזק. וכן מסופר בתלמוד (בבא קמא צב, א), שכאשר הרגיש האמורא שמואל שהדקלים הנטועים בין הגפנים מזיקים לגפנים, ציווה על אריסו לעקור את הדקלים.

לפיכך מותר לעקור עץ פרי שמאפיל על החלון ומונע מן האור להיכנס לבית, שכן זהו נזק גדול שאדם רגיל להקפיד עליו מאוד. אומנם אם אפשר למנוע את הנזק על ידי קציצת הענפים המאפילים על החלון, יש להסתפק בקציצתם, למרות שיצטרך לטרוח כל כמה חודשים בקציצת הענפים, משום שמניעת טרחה שכזו אינה מתירה עקירת עץ פרי (חוות יאיר קצה).

וכן הדין כאשר צריך לשלם לגנן כדי שיקצוץ את הענפים כל כמה חודשים. לכאורה יטען הטוען: כשם שמותר לעקור מטע שעלות הטיפול בו גבוהה מהרווח שיש ממנו, כך אפשר לעקור בגינה עץ פרי כאשר עבודת הגנן בטיפול בו או בקציצת ענפיו שווה יותר משוויו (למשל, במקרה שהעץ נותן בשנה חמישה קילו ששווים 50 שקלים, כאשר עבודת הגנן שווה 200 שקלים). אולם אין לטעון כן, משום שנטיעת עץ פרי בגינה פרטית אינה לתועלת כלכלית, שכן כל אדם נבון יודע שעלות גידול פירות בגינה פרטית (כולל זמן העבודה) גבוהה לאין ערוך מעלות גידול פירות במטע מסחרי. הרי שלפי כוונת הנוטעים עץ פרי בגינה – ערך כל קילו שגדל בגינתם שווה פי עשרה מערך הפירות שהם קונים בחנויות יוקרה. לכן רק כאשר מניעת הנזק כרוכה בטורח גדול מאוד, או בעלות כספית גדולה בהרבה ממה שמקובל בטיפול בעצי פרי, יש היתר לעקור.

לפיכך, כאשר עץ הפרי מושך אליו יבחושים וזבובים שנכנסים לבית וגורמים צער רב, צריכים לנסות תחילה להסיר את הנזק על ידי ריסוס, גם כאשר הדבר כרוך במאמץ והוצאות כספיות. אבל אם הניסיונות לא צלחו, מותר לעקור את העץ.

לצורך הרחבת דירה וגינה

כפי שלמדנו, כאשר העקירה אינה לשם השחתה אלא לשם תועלת חשובה ששווה הרבה יותר מהעץ, אין איסור לעקור את העץ (ב"ק צא, ב). לפיכך, מותר לעקור עצי פרי כדי לבנות במקומם בית דירה.

אלא שיש נוטים להחמיר, שרק לצורך חיוני מותר לעקור עץ פרי, כגון שהמשפחה התרחבה והדירה צפופה להם; אבל בשביל מותרות ופינוק, כגון הרחבת מרפסת בלא הכרח או סידור הגינה מחדש באופן יפה יותר – אין לעקור עצי פרי (שאלת יעבץ, זבחי צדק, ערוך השולחן). ויש נוטים להקל לעקור לכל צורך שמקובל על העשירים, ואפילו לצורך הרחבת החלל הפנוי בגינה לצורך טיול (מהר"י באסן, חיד"א, שבות יעקב).

למעשה, הרוצים להקל יש להם על מה לסמוך, ולכתחילה כשאפשר עדיף להחמיר.

הסכנה הסגולית

יש אומרים שגם כאשר על פי ההלכה מותר לעקור את עץ הפרי, מכל מקום כדאי להיזהר מכך, מפני שישנה מסורת שכל העוקר עץ פרי מסתכן בנפשו, וכפי שאמר רבי חנינא: "לא מת בני שיבחת, אלא מפני שקצץ תאנה לפני זמנה" (ב"ק צא, ב). אומנם דעת רוב הפוסקים, שרק כאשר עוקרים עץ שלא כהלכה יש סכנה, אבל העוקר על פי ההלכה אין במעשהו שום סכנה. לעומתם, יש חוששים גם כאשר יש לכך היתר; במיוחד למדו זאת מצוואת רבי יהודה החסיד, שהיה אחד מגדולי מקובלי אשכנז הראשונים והזהיר שלא לעקור עץ פרי. ויש שחששו מאוד לכל אזהרותיו, ואמרו שכל העובר עליהן מסתכן בנפשו (שאלת יעב"ץ א, עו; חיים ביד כ"ד). היו רבנים שמסיבה זו, גם כאשר על פי ההלכה היה מותר לעקור עץ פרי, נזהרו וחששו להורות היתר בזה מחמת הסכנה. ורבים המליצו ליתר ביטחון לבצע את העקירה על ידי נוכרי, שאין עליו איסור לעקור עץ פרי, ועל ידי כך היהודי יינצל מהסכנה.

עקירה על ידי נוכרי

לדעת רוב הפוסקים, כל דבר שאסור על ישראל מהתורה, אסור מדברי חכמים לישראל לבקש מנוכרי שיעשה אותו בעבורו. איסור זה נקרא "שבות". אומנם במצב של ספק איסור, מכיוון שהבקשה מהגוי אסורה מדברי חכמים בלבד, ובספק בדברי חכמים אפשר להקל, ממילא כאשר יש ספק אם מותר לעקור את העץ – מותר לבקש זאת מנוכרי (כמבואר בפנה"ל שביעית ה, ט, 9).

הלכה למעשה

מותר לעקור את העצים שמזיקים על ידי הבאת ברחשים, בתנאי שאין דרך אחרת למנוע זאת, וכן מותר לעקור את העצים שמונעים את הרחבת הבית. אומנם לגבי עקירת עצי פרי לצורך הקמת גינה נאה ישנה מחלוקת. ונראה למעשה שהרוצה להקל לעקור לצורך נוי ומותרות, יש לו על מה לסמוך, ובתנאי שישקול את הצורך היטב וישהה את החלטתו, כדי שיהיה בטוח שמדובר ברצון אמיתי ולא חולף. ונכון שיעשה זאת על ידי גוי.

התנצלות על הכותרות במאמר הקודם

בשולי המאמר, אני מוצא חובה לתקן את הרושם המוטעה שהעורך שכותב את הכותרות נתן למאמרי הקודם. ראשית, טרחתי להסביר במאמר את המשקל הרב של המסורת ואנשי האמונה בקרב כל הזרמים הציוניים. ולכן כותרת המשנה "הציונות החילונית הצליחה להקים את המדינה" מנוגדת למה שכתבתי. החידוש אכן היה שכדי להוביל את המהלך הלאה צריך קישור עמוק יותר לקודש, לכן גם הכותרת הראשית "בלי אמונה – אין מדינה" אינה מבטאת את התוכן המורכב של המאמר.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בלי אמונה – אין מדינה

לרגל יום פטירתו של הראי"ה, ראוי להיזכר בעמדתו כלפי התנועה הציונית: חשוב להשתתף בה, אך היא תצליח רק מתוך הקודש • אומנם הציונות החילונית הצליחה להקים מדינה, אך לאחר משברים רבים • לולא מלחמת העולם הראשונה, ולקחי השואה הנוראה, ההנהגה החילונית לא הייתה מצליחה לעמוד בעוז מול הבריטים ולהשיג מדינה • בכל צומתי ההכרעה עד היום המנהיגות גמגמה, וההשגחה קידמה את הגאולה, בסיוע אנשי אמונה • גם באתגרים של היום, ובמרכזם המלחמה מול האסלאם הקיצוני, נוכל להצליח רק מתוך עמדת הקודש

לקראת האזכרה למרן הרב קוק, ובהקשר למלחמה עם האסלאם הלוחמני על הר הבית וזהותה של מדינת ישראל, ראוי לעסוק שוב ביחסו של הרב קוק לרעיון הלאומי וחיבורו לקודש.

הרב קוק והציונות החילונית

עם תמיכתו של מרן הרב קוק זצ"ל בכל העוסקים ביישוב הארץ וקיבוץ הגלויות, הערכתו הייתה שבלא התחברות אל מקור הקודש, אמונה, שמירת התורה והמצוות וחזון הגאולה לישראל ולעולם, לא יהיה בכוחה של הציונות החילונית להגשים את מטרתה, לקומם את עם ישראל בארצו. כך כתב באיגרות רבות, וכך דיבר בשיחות, דרשות ונאומים. לכן יזם את הקמת תנועת 'דגל ירושלים'.

מרן הרב גם ידע שמרכיב מרכזי בתמיכתם של חסידי אומות העולם בתנועה הציונית מבוסס על אמונתם בתנ"ך, וחשש שככל שיידעו יותר על ריחוקם של מנהיגי הציונות החילונית מאמונה, יסירו את תמיכתם מתביעת העם היהודי להקים מדינה בארצו (אגרות הראיה ג, עמ' קעג). הוא כתב שתוכנית חילונית לעם ישראל לא תוכל בשום אופן להביאו להגשמת ייעודו הלאומי (מאמרי הראיה ב עמ' 298). "מאומה לא נישא בעמלנו אם לא נצרף אל רוממות המעשים את ההשבה אל תעופת הרעיון האצור וגנוז בהם… לא לבד שלא יועילו אלא גם ישפילו עוד את הרעיון, וסוף שפלות הרעיון להיגמר בביטול המעשים" (אורות התחיה ו).

חובה לציין שלמרות שהיו בין מנהיגי הציונות ותומכיה חילוניים גמורים, ככלל התנועה הציונית לא התנתקה מהמסורת. בין מרכיביה היו אישים דתיים לגמרי כמו חברי המזרחי, מסורתיים כמו חברי בית"ר ובמידה פחותה חלקים מתנועת העבודה, ואף החילוניים קיבלו את היהדות כתרבות מכוננת. כך שללא ספק היה לאמונה ולמסורת היהודית משקל רב במעשה הציוני. אף על פי כן, העריך מרן הרב שבלא חיבור עמוק יותר, לא יהיה בכוחה של התנועה הציונית להשיג את מטרתה.

הסכנה בניתוק המעשה הציוני מהקודש

עוד בהיותו רבה של יפו, בשנת תרס"ח (אגרת קמד), קרא מרן הרב לשלומי אמוני ישראל לבנות את הארץ ברוחניות ובגשמיות, בשילוב של תורה עם דרך ארץ, שכל עתיד צמיחת קרן הישועה תלוי בבניין הארץ מתוך יראת שמים אמיתית: "שאם לא כן ישתלטו בעלי היד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת… העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו על פי הניסיון. (אם) היד הטמאה הזו תתגבר, אז אין די באר גודל האסון. אבל בה' בטחתי, שלא יתן למוט רגלנו, וכל חרד לדבר ה', וכל חפץ בישועת עמו וארץ קדשו, יעמוד על דגלנו, ונתחיל לייסד בציון פינת יקרת, ולהחיות את הישוב החדש, על בסיס טהרת האמונה, המחוברת עם ששון החיים ודרישת משאלותיהם הצודקות, והיה ה' עמנו לקומם הריסות עמנו לדור דורים".

האם הרב צדק?

לכאורה המציאות הוכיחה שלא כדברי מרן הרב, כי הנה קמה מדינת ישראל והיא אף מתפתחת ומשגשגת, למרות שמנהיגיה אינם נאמנים לקודשי ישראל.

יש מפרשים את דברי מרן הרב כדברי רבנים רבים, שכדי לעודד את שומעי לקחם לעסוק בתורה ובמצוות אומרים תמיד שהצלחתם תלויה בכך. כשידברו אל בעלי עסקים, יאמרו שאם יעסקו בתורה ובמצוות יצליחו בעסקיהם. כשידברו אל אנשי ציבור, יאמרו שאם יעסקו בתורה ובמצוות יצליחו במעשיהם. כשידברו אל מדענים, יאמרו שאם יעסקו בתורה ובמצוות יצליחו במחקריהם. אכן דבריהם נכונים אבל אין בהם ניתוח מעמיק של המציאות אלא עמדה עקרונית, שרק על ידי תורה ומצוות אפשר להצליח באמת; אם לא בעולם הזה אז בעולם הבא, אם לא בדור הזה אז באחרית הימים.

הקודש הכרחי לציונות

אולם האמת שמרן הרב העמיק ראות. הוא הבחין בחסרונותיה הבסיסיים של התנועה הציונית החילונית, והבין היטב עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, שלא יהיו בידה תעצומות נפש להתמודדות הנדרשת עם מכלול הקשיים. אומנם יש לה זכות בכך שהחלה לפעול באופן מדיני ובהיקף מעשי גדול למען יישוב הארץ, אבל בלא חיבור עמוק לקודש לא תוכל להגשים את מטרתה.

הוא אכן צדק. בלא מלחמת העולם הראשונה, ועוד יותר מזה מלחמת העולם השנייה והשואה האיומה שהתרחשה בה, התנועה הציונית לא הייתה מגיעה להקמת המדינה.

על השואה אכן מרן הרב קוק לא סמך, הוא דיבר על האחריות המוטלת על בני הדור לקדם את העם היהודי אל הקמת מדינה בלא אסון נורא. ולכן התריע בפני כל מי שהקשיב, שמוכרחים לחבר את התנועה הלאומית אל הקודש ולפעול במלוא המרץ לקוממיות ישראל. הטענה הייתה הן כלפי הציונות החילונית, והן כלפי הציבור החרדי שעמד מנגד ולא התגייס לעלייה ויישוב הארץ.

לו היינו זוכים לחבר בין הקודש לחול, הייתה התנועה הציונית מצליחה לעודד מיליוני יהודים לעלות ארצה, ומתוך כך הייתה מצליחה להעמיד תביעה גדולה ומשכנעת כלפי אומות העולם, שיתמכו במימוש זכותו של העם היהודי על ארצו בלא להזדקק ללקחי השואה.

כישלונות ההנהגה החילונית

אבל משלא זכינו, הגיעו עלינו משברים נוראים שבלעדיהם מדינת ישראל לא הייתה קמה. מלחמת העולם הראשונה, שהייתה קשה מכל קודמותיה, גרמה לזעזוע גדול בעולם. עשרות מיליוני הרוגים הותירו את האומות מדממות. ממלכות גדולות התמוטטו. מדינות חדשות נוצרו. בתוך כך רבים התעוררו לחשיבה מחדש, ומתוך כך הגענו להצהרת בלפור (י"ז במרחשוון תרע"ח), לפיה בריטניה קיבלה את השלטון על כל ארץ ישראל משני עברי הירדן, כדי להקים בית לאומי לעם היהודי. הצהרה זו קיבלה לאחר מכן אישור בוועידה הבינלאומית בסן רמו (שנת תרפ).

אולם עובדה היא שבתוך שנים ספורות שמטה התנועה הציונית כמעט את כל ההישגים העצומים שהיו בידה. בתחילה הסכימה לוותר על קיומם של הגדודים העבריים, שהוקמו בעת מלחמת העולם הראשונה כדי לסייע תחילה למאמץ הבריטי לכבוש את ארץ ישראל למען היהודים, ולאחר מכן לשמש גרעין לצבא יהודי שיגן על הבית הלאומי. לאחר מכן ויתרה לערבים על עבר הירדן המזרחי. אחר כך הסכימה להגביל את העלייה לארץ, תוך ויתור על תביעתה להגיע לרוב יהודי בעבר הירדן המערבי ולהקים מדינה יהודית. במצב זה לא היה סיכוי להקים את מדינת ישראל. והנה באה מלחמת העולם השנייה, שהייתה קשה מקודמתה, ולנו היהודים קשה מכול. שישה מיליונים מבני עמנו נרצחו באכזריות זוועתית. רק לאחר שהתגלו מימדי השואה, כבר רוב העולם הכיר בזכותו של העם היהודי להקים לעצמו מדינה בארץ ישראל.

ועדיין לא היה בידי ההנהגה הרשמית העוז להילחם על כך. רק בזכות ארגוני הפורשים, אצ"ל ולח"י, שהיו מחוברים יותר למסורת ולערכי הקודש, הבריטים גורשו מן הארץ ואפשר היה להקים את מדינת ישראל.

גם לאחר שקמה מדינת ישראל, מכיוון שהקשר למקומות המקודשים לא היה מבוסס מספיק, נעצר צה"ל באמצע התנופה של מלחמת השחרור והשאיר את יהודה ושומרון והר הבית בידי הערבים. גם אחר כך, בעת מלחמת ששת הימים, עשתה המנהיגות ככל יכולתה כדי להימנע מכיבוש הר הבית ויהודה ושומרון. התחננו בפני חוסין שלא יצטרף למלחמה. לאחר שכבשו את יהודה ושומרון ניסו למסור אותם לירדנים תמורת שלום, ומסרו את ניהול החיים בהר הבית לווקף המוסלמי.

אילו עמדת המנהיגות החילונית לאחר מלחמת ששת הימים הייתה מתגשמת, מדינת ישראל הייתה נסוגה מיהודה ושומרון, וכל מרכזי האוכלוסייה שלה היו מאוימים תדיר על ידי ישויות טרור מהסוג שקם ברצועת עזה ודרום לבנון. העלייה ופיתוח הכלכלה היו נעצרים, ומצבה של מדינת ישראל היה גרוע עשרות מונים ממה שעכשיו; מפני שפרט להיותה מאוימת על ידי ישויות טרור, המשבר הרוחני שבוויתור על המקומות הקדושים היה מותיר חלל ערכי ורוחני, שהיה פוגע במוטיבציה להישאר בארץ ולהמשיך ליישבה ולפתחה. כפי שאנחנו רואים אצל אותם חילוניים מנותקים שהם הראשונים לרדת מהארץ, ואפילו לברלין.

על כך דיבר מרן הרב, וזה מה שראינו לצערנו במשך הדורות האחרונים: כמעט בכל הצמתים המכריעים, שבהם נדרשו תעצומות נפש, ההנהגה החילונית של התנועה הציונית כשלה. רק על ידי ההשגחה האלוקית, שסובבה את המאורעות לעיתים בחסד וברחמים ולעיתים בדין, הגענו לקיבוץ גלויות ויישוב הארץ.

בזכות אנשי האמונה

חייבים לציין את זכותם של אנשי האמונה שלקחו חלק בתנועה הציונית, רבים מהם בהשראת מרן הרב קוק, שבכל צומת מכריע הייתה להם השפעה. הם לא נתנו לעמדה החילונית לקרוע את הקשר עם ערכי הקודש הישראליים, וכיוונו את המהלכים להמשך בניין העם והארץ. כך קרה על ידי הרב מימון בעת ההחלטה על הקמת המדינה, וכך על ידי הרב גורן במלחמת ששת הימים בהר הבית ומערת המכפלה, וכך על ידי הרצי"ה ותלמידיו ביהודה ושומרון.

בימינו, כאשר האסלאם העולמי מציב אתגר דתי ומוסרי אל מול תרבות המערב בכלל והיהדות בפרט, כאשר מוקד המאבק הוא על ארץ ישראל והר הבית, יכול כל אדם להבין שרק על ידי עמדת הקודש ניתן לבסס את הלאומיות היהודית ולנצח את הדת המוסלמית הלוחמנית, ולהביא אמונה ושלום לעולם.

מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצל
מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצל

הנופש הרוחני בבית המקדש

מצוות מעשר שני ונטע רבעי, בזמן שהמקדש היה קיים, גרמו לכך שכל אחד יעלה לרגל • כמות היבול המופרש מתאימה לכמות ימי הרגלים, כך שהיא הספיקה לממן שהייה בירושלים, כולל סעודות חג משובחות • המשפחות שעלו לרגל זכו לשהות בצל השכינה וללמוד תורה, מתוך שמחה והנאה • מצוות ביעור המעשרות דאגה שאנשים לא ידחו את העלייה לרגל • בעתיד ייבנו אלפי מלונות סמוך למקדש, כדי שכולם יוכלו לשמוח ולקבל הדרכה רוחנית רלוונטית • לאורך כל השנה תשמש ירושלים כמרכז רוחני לכל האנושות

מצוות המקדש בפרשת ראה

סביב בית המקדש ייבנו בתי מלון רבים, והמוני בית ישראל יעלו אליהם בזמן הרגלים. בחדרי האוכל הממוזגים של בתי המלון יקיימו את סעודות המצווה החשובות, בתוספת שירה וריקודים. כל זה יהיה מלווה כמובן בלימוד תורה עמוק ומשמעותי בכל תחומי החיים

בפרשת השבוע (ראה) אנו לומדים שוב ושוב על מקומו המרכזי של בית המקדש, שעל ידו מתגלה הקודש הכללי בעולם. הקודש שמאחד את כל הערכים בהרמוניה, ומעניק ערך ומשמעות לכל פרטי החיים. ימים רבים מדי שכחנו לדבר על בית המקדש. אמנם עסקנו בבניין הארץ, שהוא היסוד להקמת המקדש, אולם כמדומה שהזנחת בית המקדש השפיעה לרעה גם על בניין הארץ. לפיכך חובה עלינו ללמוד את ענייני המקדש ולנסות לצייר את גילוי קדושתו בעולם באופן חי ומלא חזון.

במערכת שלמה של מצוות, הכוללת עלייה לרגל, מעשר שני, נטע רבעי, קורבן חגיגה ונדבות שלמים, מדריכה אותנו התורה כיצד לקיים נופש רוחני של תורה ותפילה, שמחה וסעודות מצווה, סביב בית המקדש.

נרחיב מעט במצוות מעשר שני שמבוארת בפרשתנו.

מהו מעשר שני

בארבע שנים מתוך שבע שנות השמיטה מצווה להפריש כתשעה אחוזים מהפירות למעשר שני. המיוחד במעשר שני, שאף שיש בו קדושה הוא נשאר ברשות בעל הפירות, ומצווה עליו לאוכלו עם בני משפחתו בין חומות ירושלים בטהרה. שנאמר: "עשׂר תעשׂר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. ואכלת לפני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך… למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים" (דברים יד, כב כג).

מי שמתקשים להעלות את פירות המעשר השני לירושלים מפני המרחק וריבוי הפירות, רשאים לפדותם בכסף, כדי שהפירות יצאו לחולין והקדושה תעבור לכסף. את הכסף יעלו לירושלים ובו יקנו מאכלים, שאותם יאכלו בטהרה כדין אכילת מעשר שני. שנאמר: "וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשום שמו שם כי יברכך ה' אלוקיך, ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו. ונתתה הכסף בכל אשר תאווה נפשך, בבקר ובצאן וביין ובשיכר ובכל אשר תשאלך נפשך, ואכלת שם לפני ה' אלוקיך ושמחת אתה וביתך" (דברים שם כד כו). בעת הפדיון צריך להוסיף חומש על דמי הפירות, ועניים היו מבצעים את הפדיון בעזרת חבר, ובכך נפטרו מתוספת חומש.

קרן השתלמות רוחנית

על ידי פירות מעשר שני התחזקו כל ישראל במצוות העלייה לרגל – בחג המצות, בחג השבועות ובחג הסוכות. שכן המצווה חייבה לאכול כשישה אחוזים מכלל יבול השדות בירושלים, והזמן המתאים ביותר לכך היה בסעודות המועדים. המצווה הייתה לשתף בסעודות גם לוויים ועניים, וככל שזכה אדם ליותר ברכה, כך זכה להאריך יותר את שהותה של משפחתו בצל השכינה בירושלים, ולכבד יותר לוויים ועניים בסעודתו. ואם היו לו ילדים שיכלו לעסוק בתורה, בזכות דמי המעשר היה מעודדם להישאר בירושלים ללמוד שם תורה ולאכול מדמי מעשר שני. וזהו שנאמר: "למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך" (דברים יד, כג) – "מגיד שהמעשר מביא את האדם לידי תלמוד תורה" (ספרי ראה קו).

היבול הספיק לימי הרגל ויותר

חישבתי את אחוז הפירות שהופרשו למעשר השני מכלל הפירות שאדם ממוצע היה אוכל במשך שבע שנים, והשוויתי אותו לסך הימים שמצווה לעלות לרגל. דבר מופלא התגלה לי: חלקו של המעשר השני מכלל היבול תאם לחלקם של ימי העלייה לרגל מכלל שבע שנות השמיטה.

מעשר שני היה כתשעה אחוזים מהיבול, אולם הפרישו אותו רק בשנים א', ב', ד' וה' מתוך שש השנים שהפרישו תרומות ומעשרות, הרי שבסך הכול היה כשישה אחוזים. בשנה השביעית הפירות הופקרו ולא הפרישו תרומות ומעשר. כך שכאשר פירות מעשר שני חולקו לצורכי אכילה במשך שבע שנים, עלו לסך 5.14 אחוזים מהיבול של שש שנות העבודה בשבע השנים. אם נחשב את ימי שלושת החגים שבהם מצווה לעלות לרגל, ועוד חצי יום לפני וחצי יום אחרי, נגיע לסך 19 ימים, שהם 5.2 אחוזים מכלל 365 ימים בשנה ממוצעת (באמת החישוב מורכב יותר, כי בחג שבועות של שמיטה וסוכות של מוצאי שמיטה כבר לא נותרו פירות מעשר שני, אולם מנגד אפשר במידה מסוימת להשלים את החסר על ידי הקרבת מעשר בהמה בחגים אלו).

הסעודות של עולי הרגל

הרי שפירות מעשר שני הספיקו לקיום עולי הרגל ברמה שהיו רגילים לה בזמן שהותם בבית. מכיוון שבנוסף לכך גם דין הפירות שגדלו על העץ בשנתו הרביעית – נטע רבעי – כדין פירות מעשר שני, הרי שהיו לכל משפחה פירות שיכלו לאכול בימי החגים בסעודות משובחות.

בנוסף לכך הייתה מצווה על כל זכר להקריב קורבן חגיגה שמבשרו היה אוכל בסעודות מצווה, וזאת בנוסף למעשר בהמה, היינו המעשר שהפריש מהבהמות ואף הוא נועד לסעודות מצווה סביב המקדש. לא זו בלבד, אלא שהיו אנשים שהיו פטורים מלעלות לרגל, וממילא כספי המעשר השני ונטע רבעי שנועדו לסיפוק מזונם נותרו כעודפים, שאפשר היה לממשם בסעודות מצווה בירושלים.

כך יצא שאדם ממוצע שעלה לירושלים בכל שלושת הרגלים, היה סועד שם בחגים סעודות משובחות בהרבה מהמקובל במשך השנה, ועוד נותר לו עודף כדי לשתף בסעודות החג שלו לוויים ועניים. פעמים רבות כספים אלו יכלו לאפשר למעוניינים מבני המשפחה להישאר בירושלים חודשים אחדים או שנה שלמה, להסתופף בצל השכינה ולהתעלות בתורה וקדושה.

ביעור מעשרות

מכיוון שהעלייה לרגל הייתה כרוכה בקשיים, ולאנשים רבים היו סיבות להיפטר ממנה, יכלו להעלות בדעתם שישמרו את כספי פדיון מעשר שני ונטע רבעי בלא גבול, כמו שיש אנשים שדוחים את מימוש קרן ההשתלמות שלהם שנים ארוכות. לכן מצוות ביעור המעשרות חשובה מאוד. מחזור המעשרות מורכב משתי סדרות של שלוש שנים, ומצוות ביעור מעשרות קובעת שעד פסח של השנה הרביעית ופסח של השנה השביעית, חייבים לסיים את הפרשת התרומות והמעשרות, ובכלל זה את אכילת דמי מעשר שני ונטע רבעי.

מצווה זו חייבה כל אדם מישראל לתכנן את עליותיו לרגל, שאם יראה שזמן ביעור מעשרות מתקרב, יזדרז יותר לקיים את מצוות העלייה לרגל, וישתדל לקיים סעודות גדולות ולהזמין אליהן אנשים רבים, כדי לממש את הכספים שיועדו לכך. ואם עדיין נותרו לו עודפים, היה מחפש קרובים לממן להם שהייה בירושלים, או לפחות לתת את הכספים לבני תורה שרוצים להתפרנס בהם במשך שהותם בבתי המדרש שבירושלים. אם התרשל ולא הספיק להשתמש בכספים המקודשים הללו עד זמן הביעור, היה חייב לבערם ולכלותם מהעולם.

הרי שעל ידי מצוות ביעור מעשרות ונטע רבעי, נקבע שהנופש הרוחני היה חייב להתממש בתוך שלוש שנים לכל היותר (מצוות הקרבת מעשר בהמה התקיימה ברגל הקרוב או לכל המאוחר בתוך שנה).

חזון העתיד: הנופש הרוחני

על פי מצוות אלו נוכל לרקום את החזון לימינו. מהרה ייבנה המקדש, וסביב בית המקדש ייבנו בתי מלון רבים. המוני בית ישראל יעלו אליהם בזמן הרגלים, ומהם ילכו לראות את בית המקדש, את עבודת הכהנים ואת שירת הלוויים. בחדרי האוכל הממוזגים של בתי המלון יקיימו את סעודות המצווה החשובות, בתוספת שירה וריקודים. כל זה יהיה מלווה כמובן בלימוד תורה עמוק ומשמעותי בכל תחומי החיים. לשם כך יצטרכו לבנות בתי מדרש וחדרי שיעורים מתאימים.

אומנם כדי לתת מקום לכל המוני עולי הרגל, שמספרם יגיע למיליונים רבים, יהיה צורך לבנות סביב בית המקדש מאות ואלפי בתי מלון רבי קומות, שיתפרשו על קילומטרים רבים, ורכבות אוטומטיות יסיעו מבתי המלון את האורחים להר הבית. מכיוון שהרכבות ייסעו באופן אוטומטי, אפשר יהיה להשתמש בהן בשבת ובחג, כדוגמת מעלית שבת (אין שבות במקדש).

מכיוון שהחקלאות כללה בעבר יותר מתשעים אחוזים מפרנסתו של האדם, צריך להשוות את האחוז שציוותה התורה להפריש מהתוצרת החקלאית לצורכי השהייה בסביבות המקדש, לאחוז שיש להפריש מההכנסות שבימינו (כדוגמת מעשר כספים וחומש שתוקנו תמורת תרומות ומעשרות). הסכום שיופרש מהמשכורות לנופש רוחני בירושלים אמור להספיק לשהייה של ימים רבים, מעבר לימות החגים. בסכומים אלו כל יהודי יממן לעצמו ימי לימוד, נופש ושמחה סביב למקדש. לשם כך יוקם מערך עצום של ימי לימוד ועיון בכל תחומי התורה והחיים, כדי שכל יהודי יוכל לבחור להשתלם בנושאים הקרובים לליבו.

ימי עיון לכל העולם

מטבע הדברים, בימי החגים יהודים ימלאו עד אפס מקום את בתי המלון, ובשאר ימות השנה בנוסף לקיום ימי העיון ליהודים יפתחו בתי המלון את שעריהם לכל עמי העולם, כדברי הנביא: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, ב ג).

יבורכו הבנים והבנות העולים בטהרה להר הבית ותפילה לגילוי הקודש הכללי בלבבם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הלויים ומודל החזקת התורה

התורה הציבה מטרה לכוהנים וללוויים: ללמד תורה ולחנך את הציבור • האידיאל היה בכורות קדושים, כלומר אנשי תורה ורוח בכל בית, אך טרם הגענו למדרגה זו • הכוהנים והלוויים ייסדו את מודל הגרעינים התורניים: מפוזרים בכל הארץ, אך חיים כקבוצות • הישראלים פרנסו את הכוהנים והלוויים לומדי התורה, והם מצידם השתדלו ללמד באופן שיהיה מקובל על העם • גם ישראלים יכלו ללמד, על גבי התשתית היציבה של שבט לוי • בימינו, מעשר כספים ללומדי תורה מיישם את מגמת התרומות והמעשרות

קיום התורה בישראל

מי שהתאמץ ללמד תורה לילדים ולמבוגרים, זכה שיעדיפו לתת לו את המתנות. מנגד, מי שהתנכר לבני קהילתו, או זלזל באנשי העבודה וטען שכולם צריכים ללמוד בכולל, או לא רצה להגיד "מי שבירך" לבנים שהתגייסו לצבא, קיבל יחס דומה בחלוקת המתנות

שאלה: מדוע העניקה התורה מעמד מיוחד לכוהנים וללוויים, וציוותה להעניק להם תרומות ומעשר ראשון? האם אין בכך הפליה כלפי שאר העם?

תשובה: אין מדובר במתנות חינם שמעניקים לכוהנים וללוויים, אלא במתנות שנועדו לאפשר להם להיות אנשי תורה וחינוך בישראל, שנאמר: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג, י). וכן נאמר: "כי ייפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם, בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך, וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו. ובאת אל הכוהנים הלוויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" (דברים יז, ח ט).

כוהנים ולוויים שאינם עוסקים בתורה

מכיוון שמגמת התרומות לכוהנים והמעשר ללוויים היא לסייע להם בתפקידם הרוחני, מצווה לתת אותם לכוהנים ולוויים תלמידי חכמים, שלומדים ומלמדים תורה. וכפי שהורה המלך חזקיהו: "ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכוהנים והלוויים למען יחזקו בתורת ה'" (דברי הימים ב לא, ד).

נחלקו הפוסקים בשאלה מה צריך לעשות במקום שאין בו כוהנים ולוויים שעוסקים בתורה: יש אומרים שאסור לתת מתנות כהונה לכהן עם הארץ (ר"ש ורא"ש); ודעת רוב הראשונים, שאומנם מצווה לתת את מתנות הכהונה לכוהנים ולוויים תלמידי חכמים, אבל אם אין שם תלמידי חכמים, מצווה ליתנם לכוהנים ולוויים עמי הארץ, ואין חובה לטרוח ללכת למקום אחר כדי ליתנם לכוהנים ולוויים תלמידי חכמים (תוספות, רמב"ן, רשב"א, ר"ן, ריטב"א ומאירי חולין קל, ב. וכן נפסק בשו"ע יו"ד סא, ז).

פריסה ארצית

כדי שהכוהנים והלוויים יהיו פרוסים בכל הארץ ופנויים לעבודתם הרוחנית, ללמוד תורה וללמדה, קבעה התורה שלא תינתן להם נחלה בארץ, אלא כל שבט ושבט יקצה להם ערים בנחלתו. שנאמר: "וידבר ה' אל משה… צו את בני ישראל ונתנו ללוויים מנחלת אחוזתם ערים לשבת ומגרש לערים סביבותיהם תיתנו ללוויים. והיו הערים להם לשבת ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם… כל הערים אש תיתנו לוויים ארבעים ושמונה עיר… מאת הרב תרבו ומאת המעט תמעיטו, איש כפי נחלתו אשר ינחלו ייתן מעריו ללוויים" (במדבר לה, א ח). כלומר הכהנים והלוויים קיבלו מקומות לגור, ואף מגרשים לרכושם, אבל לא היו להם מספיק אדמות לגדל את מזונם, אלא ניזונו מהתרומות והמעשרות שקיבלו מבני ישראל. שנאמר: "לא יהיה לכוהנים הלוויים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל, אישי ה' ונחלתו יאכלון. ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו, ה' הוא נחלתו כאשר דיבר לו" (דברים יח, א ב).

וכן עשו בני ישראל בימי יהושע, שנאמר: "וייתנו בני ישראל ללוויים מנחלתם אל פי ה' את הערים האלה ואת מגרשיהן…" (יהושע כא, ג). במשך הדורות ייעדו מנהיגי ישראל לפי הצורך עוד ערים לכוהנים וללוויים, כדוגמת נוב וענתות.

חזון הבכורות: כהן בכל משפחה

מתחילה היו צריכים להיות כל הבכורים כוהנים, כדי שלכל משפחה מורחבת יהיו אנשים נכבדים, בכורים, שתפקידם לעסוק בתורה ובחינוך ובעבודת המקדש, וכך העם כולו יהיה קשור לעבודת ה' ולענייני הרוח. אבל לאחר שגם הבכורים השתתפו בחטא העגל הם ירדו ממדרגתם, ובמקומם נבחר ונתקדש שבט לוי שלא השתתף בחטא. אפשר ללמוד מכאן, שכנראה רעיון הבכורה עדיין גבוה מדי בשבילנו, ולכן במקום שהבכורים-הכוהנים ישפיעו על כלל הציבור, חיי החול של הציבור הרחב השפיעו עליהם וביטלו את ייחודם הרוחני. כדי ליצור קבוצת אנשי רוח וחינוך שיהיו אחראים על קיום התורה בישראל, צריך שהם יהיו שייכים לשבט שכולו עסוק בעניינים שבקדושה. כך התברר בחטא העגל, כאשר הבכורים השתתפו בחטא, ואילו הלוויים בני שבטו של משה רבנו עמדו בפרץ כנגד החוטאים.

דוגמה לגרעינים התורניים

אפשר ללמוד מערי הלוויים שהיו פזורות ברחבי הארץ דוגמה ותקדים לגרעינים התורניים, שמצד אחד צריכים להיות פזורים ברחבי הארץ, ומאידך צריכים לשמור על עצמם כקבוצה, כדי שיחזקו איש את רעהו בעבודת הקודש שלעיתים עלולה להיות קשה ורצופת ניסיונות.

כדרך אגב ראוי להוסיף עצה חשובה לראשי הגרעינים התורניים, שבנוסף לחינוך לתורה ומצוות ראוי שישימו לעצמם מטרה: להביא לבתי ספר שתחת השפעתם מורים מצוינים למתמטיקה ואנגלית – המקצועות המועילים לרכישת מקצועות מכובדים, ועל ידי כך תרומתם והשפעתם תהיה שלמה וימצאו חן בעיני אלוקים ואדם.

הזכות לבחור כהן ולוי

לכל אדם מישראל הייתה שמורה הזכות לבחור לאיזה כהן ולוי ייתן את מתנותיו. זכות זו יצרה קשר אישי בין הישראלים לכהנים והלוויים, ודרבנה את הכהנים והלוויים להיות מסורים לעבודת הקודש בקרב בני קהילותיהם, כדי שבני הקהילה מצידם ירצו להעניק להם את מתנותיהם. כך יצא שמי שהתאמץ ללמד תורה לילדים ולמבוגרים, ונהנו ממנו עצה ותושייה, זכה שיעדיפו לתת לו את המתנות. מנגד, מי שהתנכר לבני קהילתו, או זלזל באנשי העבודה וטען שכולם צריכים ללמוד בכולל, או לא רצה להגיד "מי שבירך" לבנים שהתגייסו לצבא, או התעצל ולא לימד תורה, קיבל יחס דומה בעת חלוקת המתנות.

אומנם לא היה חשש שכוהנים ולוויים שהציבור רחש להם אהבה וכבוד על חוכמתם ומסירותם יתעשרו מאוד, ואילו חבריהם ירעבו ללחם; שכן המתנות היו דברי מאכל, ולאחר שהכוהנים והלויים הנערצים קיבלו את כל צורכם בשפע, לא היה טעם לתת להם עוד מתנות שאין ביכולת משפחתם לאכול. כבר עדיף היה לבעל הפירות ליצור קשר עם כוהנים ולוויים אחרים, שפנויים יותר ליצירת קשר רוחני ולימודי עם מי שיבחר לתת להם את מתנותיו. כך נוצר קשר רצוף בין כלל הישראלים לכלל הכוהנים והלויים, כאשר הכוהנים והלוויים המסורים זכו להעדפה וקיבלו ראשונים את כל צורכם בשפע, ואלו שפחות הסבירו פנים, ולא התאמצו ללמד יפה את התלמידים, קיבלו פחות מתנות. וכשהגיעו שנים קשות שהיבול היה מועט, ולא היה במתנות כדי להחזיק את כל הכוהנים והלויים, אלה שלא שירתו כראוי את בני קהילותיהם סבלו מחסור.

האם גם ישראלים עסקו בהוראה?

פרט לכך ששבט לוי נקבע כאחראי על לימוד התורה והוראתה בישראל, כל אדם מישראל שחפץ בכך היה רשאי כמובן להקדיש את חייו לתורה, ללמוד וללמד (רמב"ם שמיטה ויובל יג, יג). הישראלים שחפצו בכך הוצרכו לצמצם את עבודתם בשדותיהם ולהסתפק במועט כדי להתפנות ללימוד התורה. מן הסתם אלה שבחרו בכך היו מצוינים בכישרון, שקידה ומידות טובות, וממילא זכו להגיע לרמות גבוהות בידיעת התורה, מעל לממוצע של בני שבט לוי, כך שרבים מהם שימשו כחברים בבתי הדין ובסנהדרין. פעמים שבני משפחותיהם סייעו להם בפרנסתם, כזבולון ויששכר, ופעמים שהציבור שילם להם דמי בטלה כדי שיקדישו את זמנם להוראה או משפט. אף על פי כן תפקידם החשוב של בני שבט לוי נותר במקומו, כי עליהם הוטלה האחריות הכוללת לקיום התורה בישראל, חינוך הילדים הקטנים והגדולים, קביעת עיתים לשיעורים עם מבוגרים, השכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, מתן סעד נפשי לנזקקים ושיקום רוצחים ופושעים. על גבי הבסיס המוצק הזה, הישראלים שהקדישו את עצמם לתורה הוסיפו נדבך חשוב להגדלת התורה והאדרתה, בפסיקה, בחינוך ובהעשרת חיי החברה בכל התחומים שבהם עסקו בני שבט לוי.

מעשר כספים – המשך התרומות והמעשרות

בעבר הרחוק יותר מתשעים אחוז מהתל"ג היה מחקלאות ומקנה, וממילא התרומות והמעשרות מהצומח, והבכורות, הזרוע, הלחיים, הקיבה וראשית הגז מהבהמות – קיימו את אנשי התורה והחינוך בישראל. במשך הזמן פרנסתם של ישראל התרחבה לתעשייה ומסחר ואף לתחומים נוספים, ואזי כשם שקבעה התורה שייתנו ישראל מתנות בשיעור שבין מעשר לחומש לכוהנים וללוויים, כך תיקנו חכמים להפריש מעשר כספים כמידה בינונית, וחומש מהכספים כמידה טובה.

תכליתו של מעשר כספים

מגמתו העיקרית של מעשר כספים היא להחזיק את לומדי התורה ומלמדיה. כלומר, ההלכה היא שבמצב רגיל רוב המעשר צריך להיות מופנה להחזקת לומדי תורה, שלומדים על מנת ללמד ולהדריך את העם בדרכי התורה והמצוות, המוסר ודרך ארץ. אולם בתקופות שישנם עניים רבים שנזקקים ללחם ולבוש, צריך להקדיש את רוב מעשר הכספים לצורכי העניים, ואזי הוא תחליף למצוות לקט, שכחה, פאה, מעשר עני וצדקה.

אפשר לומר שבמצב המתוקן, המעשר ניתן כרפואה מונעת. על ידי לימוד התורה והדרכתה, ערך העבודה וערך התכנון הכלכלי הנכון יהיו נחלת הכול, הנערים ילמדו מקצוע שיוכלו להתפרנס ממנו, האנשים יעבדו בחריצות ובמקצועיות, וממילא תרבה הברכה ולא יהיו עניים רבים, כך שכספי הצדקה שמעבר למעשר הכספים יספיקו להם. אולם כאשר הרפואה המונעת לא הצליחה, ולומדי התורה לא הצליחו לחנך את הציבור לעבוד בחריצות ולפתח את הכלכלה כראוי, רוב המעשר צריך להיות מוקדש לחולים עצמם – היינו לעניים, לחולים ושאר לנזקקים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

העצות של חז"ל לרווקים

בט"ו באב הקדום, כשהיו הבנות יוצאות לחולל בכרמים, נעשה מאמץ לגשר על פערים כלכליים • המפגש בכרמים לא החליף את הבירורים וההתייעצות עם המשפחה, אלא שבנוסף בני הזוג היו צריכים להיפגש בעצמם • היופי כשלעצמו אינו ערובה לנישואין מאושרים – הייחוס מעיד יותר מהיופי על אופי חיובי, ולפעמים הבחירה ב"מכוערות" מוצלחת מכולן • אצל רווקים מבוגרים, פעמים רבות הכיעור הוא רק בעיני המתבונן, מפני שעם הגיל רואים פחות את היופי שבאחר • המשך דיני בשר וחלב: אין חובה להפריד כיורים ומדיחי כלים

מנהג ט"ו באב הקדום

לא הבנות השתנו אלא הרווקים המבוגרים. שכן בגילאים הצעירים המתאימים לנישואין, כמעט כל הבנות נראות יפות. אז הלב מלא בהתלהבות ובאומץ, והוא רואה את כל הטוב והיופי שבבת זוגו. כשהרווק המבוגר מצפה להתלהבות נעורים בעקבות המפגש עם הבחורה, הוא בדרך כלל מתאכזב

לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים, שבהם היו בנות ישראל יוצאות ומחוללות בכרמים, ומזמינות עצמן בשמחה ובאהבה להקמת משפחות בישראל. למרות שבמציאות אין שוויון בין בני האדם – יש עשירים ויש עניים, בימים מיוחדים אלה נעשה מאמץ לגשר על הפערים לפחות מבחינת העושר, ולכן היו הבנות יוצאות בבגדי לבן שאולים – כדי שלא לבייש את מי שאין לה.

מן הסתם, הבחורים כבר הכירו במידה מסוימת את משפחותיהן של הבנות שגרו בשכנותם, ובוודאי התייעצו עם הוריהם, עם מי מתאים להם להתחתן. אבל היה גם צורך שהבחורים יראו את הבחורות ויוכלו לדבר עמן על האפשרות של חתונה, ולשם כך נועדו ימים אלו. ואולי נועדו ימים אלו בעיקר לאותם בחורים ובחורות שבדרכים הרגילות לא מצאו את בני זוגם, כפי שנרמז במדרש (פתיחתא לג לאיכה רבה): "תנא: מי שאין לו אשה נפנה לשם".

דברי הבנות

בגמרא (תענית לא, א) מובאת ברייתא שמספרת לנו כיצד הבנות היו משתבחות, כל אחת במה שטוב בה: "תנו רבנן: יפיפיות שבהן מה היו אומרות – תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות – תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהן מה היו אומרות – קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים".

דברי הבנות היפות

העובדה שהיפות השתבחו ביופיין מובנת. רבים מהבחורים נוטים לבחור את בת זוגם על פי יופייה. יש ביופי הבטחה לחיים טובים ומאושרים, חיוניים ואציליים ממש כפי יופייה של האישה. אלא שבפועל, המציאות אינה מאשרת זאת. בשום פנים לא ניתן לומר שאלו הנשואים לנשים הנחשבות ליפות, מאושרים מאלה הנשואים לנשים שנחשבות לפחות יפות. כשהיופי בא בנוסף לאופי, הוא אכן מוסיף טעם טוב לחיים; אבל פעמים רבות הוא מטעה.

דברי המיוחסות

זה בדיוק מה שאמרו המיוחסות: העיקר הוא האופי! משפחה מיוחסת היא משפחה שרבים מבניה הצליחו בלימודם ובפרנסתם. מן הסתם, אישה הבאה ממשפחה שכזו נושאת עימה מטען גנטי של אופי נוח וטוב, והרגלים חינוכיים נאותים, וישנה סבירות גבוהה שאף ילדיה יהיו נוחים וטובים. וכן מצינו שהמליצו חכמים (בבא בתרא קי, א) לבדוק באחיה של האישה, שפעמים רבות הבנים דומים לאחי האם. וכן המליצו לישא בת תלמיד חכם (פסחים מט, א). לכן, אף שהגמרא הביאה את דברי כל הבנות, המשנה (תענית כו, ב) הזכירה את דברי הבנות המיוחסות בלבד, כי הן אמרו את הדברים הנכונים ביותר: "ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל. ואומר: תנו לה מפרי ידיה (ילדיה) ויהללוה בשערים מעשיה (חינוך הילדים)".

דברי המכוערות

המפתיע ביותר הוא דברי המכוערות: "קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים". בפשטות הן פונות לבחורים המכוערים ונטולי הכישרון, שהיו מחזרים אחר הבנות היפות והמיוחסות ומכרכרים סביבן ונענים תמיד בשלילה. להם אמרו: אם תמשיכו לרדוף אחר היפות והמיוחסות – תישארו רווקים מתוסכלים כל ימי חייכם; היו מציאותיים והתחתנו עם מי שמוכנה להינשא לכם. הרי ישנה מצווה להתחתן, אז בואו ושאו אותנו לשם שמיים. ואם אתם תשמחו אותנו ותעטרונו בזהובים, גם אנחנו נשמח אתכם כפליים.

אבל אין זה הכול. יש בדברי המכוערות רובד עמוק. דווקא אדם שלא זכה ליופי ולייחוס, פעמים שמתוך אמונתו בה' והשתדלותו בליטוש המידות הטובות הוא מגיע לפסגות נשגבות של חיים מלאי תוכן ושמחה, מעל ומעבר לחיים עם היפות והמיוחסות. וזהו שאמרו: "קחו מקחכם לשם שמיים", וכך נתעלה ונגיע אל החיים המאושרים ביותר, וילדינו כבר יהיו מיוחסים מכוחנו. והוסיפו: "ובלבד שתעטרונו בזהובים", וכפי שאמר רבי ישמעאל (נדרים ט, י): "בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן". אם תעטרונו בזהובים נגלה את יופיינו המיוחד.

נמצא אפוא, שלמרות שבפועל המבוקשות ביותר הן היפות, ואחריהן המיוחסות – האמת היא שהמיוחסות עדיפות על היפות, ופעמים שהמכוערות טובות מכולן.

עצה טובה לרווקים

פעמים שרווקים מבוגרים מתקשים להתחתן מפני שהבנות שהם נפגשים עמן אינן יפות מספיק בעיניהם. אולם האמת היא שלא הבנות השתנו, אלא הרווקים המבוגרים. שכן בגילאים הצעירים המתאימים לנישואין, כמעט כל הבנות נראות יפות. אז הלב מלא בהתלהבות ובאומץ, והוא רואה את כל הטוב והיופי שבבת זוגו, ובקלות מחליט להתחתן ולקפוץ בששון אל חיי הנישואין. אחר כך מגיעות שנים שנועדו לשלב מתון יותר, להמשך בניין החיים. כשהרווק המבוגר מצפה להתלהבות נעורים בעקבות המפגש עם בחורה, בדרך כלל הוא מתאכזב. אלא שבמקום לתלות זאת בגילו המבוגר יחסית, הוא מאשים את הבחורה. אמנם הוא מודה שהיא טובה וחכמה, אבל לידידיו הטובים הוא מציין בצער שהיא לא מספיק יפה ומלהיבה. לבחורים אלה צריך לומר: אם הבחורה טובה וחכמה בעיניכם, ונעים לכם לשהות במחיצתה, אלא שאינכם נלהבים מספיק – "קחו מקחכם לשם שמיים". ואל תדאגו: אם תשקיעו בקשר שביניכם, "תעטרוה בזהובים" – מובטח לכם שתגיעו לאהבה שלמה. ההתאהבות הנלהבת בהתחלה נועדה להקל על ההחלטה הגורלית של כריתת ברית הנישואין, אבל היא אינה מבטיחה נישואין מאושרים. התכונות הטובות והיעדים המשותפים חשובים הרבה יותר. בהם תלויה האהבה השלמה, הבשלה והעמוקה, שמגיעה עד לרבדים הפנימיים שבנפש, ואליה תגיעו בעז"ה.

כפי ששמתם לב, דברי חכמים וממילא פירושם עוסקים ברובד הגלוי בגברים, וברובד הנסתר בנשים, כך יוצא שלשני המינים יש תועלת עמוקה מדברי חכמים.

המשך דיני בשר וחלב: כיורים

יש מי שסובר שחייבים שיהיו לאדם שני כיורים, לבשר ולחלב, מפני שלדעתו אם יערו מים רותחים על הכלים שבכיור, הם יפליטו מהכיור טעמים בשריים וחלביים ויבליעום בכלים (מנחת יצחק ב, ק). ויש מי שסובר שאם יקפידו שהכלים לא יגעו בכיור עצמו, מותר להשתמש באותו כיור פעם לכלים בשריים ופעם לכלים חלביים, מפני שרק כאשר הכלים נוגעים בדופנות הכיור יש כוח בעירוי של מים רותחים להפליט טעמים ולהבליעם זה בזה (אגרות משה יו"ד א, ב).

אולם הדעה המקובלת להלכה היא שאין כוח בעירוי מים רותחים להפליט טעמים מכלי אחד ולהבליעם בשני, כך שגם הכיור לא בלע טעמים וממילא אינו יכול להפליטם. קל וחומר כאשר מדובר בכלי מתכת וזכוכית חלקים, שאין הטעמים נבלעים בהם. בנוסף, הטעמים שבהם מדובר הם טעמים קלושים של היתר, שנקראים נ"ט בר נ"ט דהיתרא, קל וחומר כאשר יש שם סבון שפוגם את הטעמים (כמבואר ביביע אומר יו"ד י, ד).

לסיכום: מנהג רבים להתקין שני כיורים, אחד לכלים חלביים ואחד לכלים בשריים, אולם מעיקר הדין אפשר להשתמש בכיור אחד לשני המינים; ובתנאי שיקפידו לנקות את הכיור משיירי המאכלים בין מין למין, וזאת כדי למנוע חשש רחוק שטעם מין אחד יתערב עם טעם מין אחר במים רותחים ויטריף את הכלים. אמנם אם המים לא היו רותחים באופן שהיד סולדת בהם, אין חשש להטרפת הכלים.

מדיח כלים בשרי וחלבי

כפי מה שלמדנו לגבי כיור, יש מחמירים להצריך שני מדיחים, אחד לכלים חלביים ואחד לכלים בשריים (מנחת יצחק ב, ק). ויש מתירים להשתמש באותו מדיח, ובתנאי שיהיה מגש אחד לכלים חלביים ואחר לבשריים, מפני שאם זה יהיה אותו מגש, יש חשש שיבלע טעמים בשריים וחלביים ויבליעם אחר כך בכלים ויטריפם (אג"מ יו"ד ב, כח-כט).

אולם העיקר להלכה, שמותר להשתמש באותו מדיח ובאותם מגשים לבשרי ולחלבי, ובתנאי שלא ידיחו כלים בשרים וחלביים יחד, שמא טעמי הבשר והחלב יתערבו לפני שייפגמו על ידי הסבון. ונכון לשים לב, שאם נותרו במדיח שיירים מההדחה הקודמת בעקבות הכנסת כלים מלוכלכים מאוד, יש להפעיל שוב את המדיח על החום הגבוה ביותר כדי לנקותו היטב. ואם אפשר, טוב לפנות את שיירי המאכלים שבמסננים. אולם מעיקר הדין די בכך שאין מדיחים את כלי הבשר וכלי החלב יחד – משום שמקובל להלכה שעירוי של מים רותחים אינו מסוגל להפליט טעמים ולהבליעם מכלי לכלי, ובנוסף לכך הטעמים נפגמים בסבון (ויותר מזה הותר בשולחן ערוך יו"ד צה, ד, ובמפרשים שם. וכפי שביאר ביביע אומר י, יו"ד ד).

המדיח אינו תלוי בכיור

שאלה: האם המנהג להתקין שני כיורים מחייב גם שלא להדיח באותו מדיח כלים בשריים וחלביים?

תשובה: גם מי שמקפיד שיהיו לו שני כיורים אינו חייב להקפיד לקנות שני מדיחים או אפילו שני מגשים. ראשית, מפני שמנהג שני הכיורים אינו מחייב, ומעיקר הדין אפשר להקל בכיור אחד, כפי שנהגו רבים במשך שנים. שנית, הפרדת הכיורים חשובה יותר, מפני שבכיור רגילים להשהות את הכלים זמן רב, ולא תמיד שיירי המאכל שדבוקים לכלים נפגמים שם בסבון, ואילו במדיח אין רגילים להשהות כלים זמן רב כשהם שרויים במים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

המקדש – לראש סדר היום

סיפורם של יוסף צבי סלומון הי"ד ובני משפחתו, בהם חיה אסתר ואלעד ז"ל • כבן לניצולי שואה, יוסף צבי פעל במסירות ליישוב הארץ, ודבק בתורה עד יומו האחרון • המנהיגות המדינית-ביטחונית אינה מבינה את עניינו של עם ישראל, וממילא אינה תופסת את מהות המאבק נגד אויבינו • בניית בית המקדש צריכה לעמוד בראש סדר היום הלאומי • מטרת בית המקדש איננה עבודת ה' לצדיקים פרטיים, אלא תיקון לעם ישראל ולעולם כולו • ההכנה לבניין המקדש: בלימוד תורה ובחיזוק הריבונות בהר הבית

שלושת הקדושים

המנהיגות הרופסת לא מבינה מדוע הערבים מאשימים אותנו ברצון לשנות את המצב המחפיר בהר הבית. הם שכחו את השבועה לירושלים ולמקדש, אולם כל קיומו של עם ישראל מבטא שבועה זו. אויבינו מבינים זאת, ולכן הם נלחמים על כל סממן של ריבונות יהודית בהר הבית

יוסף צבי סלומון, שנרצח עם בתו חיה אסתר ובנו אלעד, זכה להיות מראשוני החלוצים מיישבי ליבה של ארצנו הקדושה. הוא גדל בטרנסילבניה שברומניה, בקהילת ניצולי השואה בעיירה דז' הסמוכה לקלוז'. כילדים ספגו הוא ואחיו מכות והשפלות משכניהם האנטישמיים. כשנה לפני הגיעו למצוות, בשנת תשי"ח, נפתח השער לצאת מרומניה, והוריו עלו ארצה והתיישבו בבאר שבע. במשך שנים רבות היה יוסף צבי הי"ד רס"ר באפסנאות רפואית. לאחר שפרש לפנסיה מוקדמת מהצבא עבד במכללת תלפיות כמנהל משק. מתוך כך עודד את שלושת בנותיו ללמוד שם, ובזכות זאת זכה ונעשו מורות בישראל.

כבן לניצולי שואה ששרדו את המחנות בטרנסניסטריה (אביו) ואושוויץ (אמו), מצוות יישוב הארץ הייתה חשובה לו. לשם כך, לפני כשלושים וחמש שנה עלה עם משפחתו מבאר שבע ליישוב נווה צוף (חלמיש) שבבנימין. הוא אף השתדל לגייס לכך את אחיו בן-ציון, הצעיר ממנו בשנה וחצי, שבעקבות זאת שינה את תוכניתו לבנות את ביתו יחד עם חבריו במיתר, והצטרף אל הגרעין שהקים את היישוב אלקנה.

בתו רחלי התחתנה עם רן מנזלי מבני ישיבתנו, והם זכו להקים את ביתם לתפארה בהר ברכה. הוא היה שמח בהם על שהם ממשיכים ליישב את הארץ בקו הראשון של ההתיישבות, ובכל פעם שהיה מבקר בשבת בהר ברכה, היה מקפיד להשתתף עם חתנו בשיעורי התורה ודרשת השבת. בעקבות זאת זכינו שגם אלעד הי"ד למד במשך שיעור א' בישיבה וממנה התגייס לחיל השריון.

לכל ההלוויות של המתנחלים שנהרגו על קידוש השם היה יוסף צבי הי"ד מקפיד ללכת, כדי לחלוק כבוד לגיבורים הקדושים שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, מרוב מעלתם שנהרגו על קדושת התורה, העם והארץ. לאחר ההלוויות היה שותק. מי ידע אז שיבוא יום והוא, בתו ובנו יגיעו לכך.

מאז שיצא לפנסיה טרח לנסוע בכל יום לבית הכנסת הגדול שבירושלים, לשמוע שיעורי תורה בכולל הפנסיונרים. בשנה האחרונה, בהיותו כבן שבעים, בעקבות אירוע של נפילה ואיבוד הכרה, נחלש מאוד, ומאז היה הולך באיטיות ולעיתים מפאת כאביו היה גבו שחוח. מאז נסע לירושלים רק שלושה ימים בשבוע, ובשאר הימים הצטרף להקמת כולל הפנסיונרים בנווה צוף.

היה איש מעשה, ממעט בדיבור ובעל לב טוב, עד שאחיו העיד עליו שאי אפשר היה לריב איתו – "אך טוב וחסד". הוא מאוד רצה שבני משפחתו יהיו תמיד בשמחה, וכשלעיתים היו מתווכחים על עניינים שונים, היה מרים קולו ודורש להעביר נושא, כדי לשמור על אווירה של שמחה.

היה רגיל להשכים למניין הראשון בעשרה לשש. גם לאחר לילות שמירה, הקפיד להגיע לתפילתו הקבועה. במשך עשרות שנים שימש כגבאי בנווה צוף, ובכך המשיך בדרכו של אביו, שהיה גבאי בחסד במשך כשלושים שנה בבית הכנסת 'קדושי אושוויץ' שבבאר שבע, שרבים ממתפלליו היו ניצולי שואה.

בעשרים השנים האחרונות שימש כגבאי המניין הראשון בשבת שבנווה צוף, תוך שהוא דואג לכול, ומשכים לבית הכנסת כדי לסדר את השולחנות והסידורים לפני התפילה. לאחר התפילה היה מקיים קידוש למתפללים על חשבונו, כדי לשמחם וכדי למשוך אנשים למניין הראשון. כאשר היו בעלי שמחה, היו מוסיפים על הקידוש שלו עוד דברי מאכל ומשקה.

היה מצפה וסופר את הימים לקראת שמחות של מצווה ובמיוחד חתונות במשפחה. לכל חתונה היה יוצא מוקדם, כדי להיות מהראשונים שמשמחים את בעלי השמחה. כדי להוסיף בשמחה היה עובר עם בקבוק משקה בין האורחים ומוזג לכולם. בריקודים היה מהדר לרקוד לפני החתן, וגם בהיותו מבוגר היה רוקד כצעיר. לאחרונה, לפני שבועיים, היה בחתונה של משפחת קלינגל מהיישוב, וניסה לרקוד כפי שהיה רגיל; אבל כוחותיו לא עמדו לו והוא נאלץ לפרוש בצער.

בכ"ח בתמוז תשע"ז, בליל שבת קודש, לאחר שעת הקידוש שבה ישראל מתעטרים בשלוש קדושות וזוכרים את ה' שברא את העולם והוציאם ממצרים, וממשיכים קדושה וברכה לעולם, בעת שמשפחת סלומון עמדה לקיים שמחת 'שלום זכר' לכבוד נכדם החדש – יצא מחבל שפל בשם האסלאם להשבית את הקדושה והברכה.

אולם אמונתנו עמוקה וגדולה מכל רשע, ושלושת בני המשפחה שנרצחו, התעלו ממעמדם הפרטי למעמד של שלושה קדושים שמבטאים את קדושת ישראל המעוטרת בשלוש קדושות. וכל קדושי השואה שנהרגו על אדמת ניכר עמדו לקבל את פניהם, כדי לתת כבוד למתנחלים הקדושים, שמכירים בסכנה ובוחרים ליישב את הארץ, ואף מוכנים להיהרג על קידוש השם בהגשמת דברי התורה והנביאים על גאולת הארץ.

הבעיות בצמרת הביטחונית-מדינית

כבר שנים שאנו חשים שמצבה הערכי של צמרת הצבא והשב"כ, ורוב המנהיגות המדינית, בכי רע. עמדותיהם חלולות, הם לא יודעים מהו עם ישראל ומה חזונו, וממילא גם לא מבינים את הערבים ואת האסלאם. הם מקבלים את עמדות השמאל הליברלי כתורה מסיני, וכמו שמתוך אמונה זו אובמה וקרי הובילו את המזרח התיכון לתוהו ובוהו ושפיכות דמים, כך גם הם מתהלכים כסומים בלי להבין את התהליכים העמוקים שמניעים אנשים, דתות ואומות.

הם חושבים שאפשר להשיג שלום עם הערבים, ולכן בכל צומת חשוב בוחרים בדרך הוויתור המשפיל, שכביכול מתקדם לקראת שלום. הם תמכו בהסכמי אוסלו, בנסיגה מלבנון, בנסיגה מעזה. מצידם מזמן היינו נסוגים מהגולן ויהודה ושומרון ומעניקים לבדואים בנגב את כל דרישותיהם, בלי להבין שכל נסיגה או ויתור, פרט לכך שמחליש אותנו, גם מגביר את המוטיבציה של אויבינו ליזום מאבק נוסף.

חטא המרגלים של ימינו

זהו חטא המרגלים של ימינו, כאשר המנהיגות מחלישה את העם, והעם מנגד בוכה ומחליש את המנהיגות, ובכך נוצר מעגל של חולשה, ותרנות והשפלה. מי ביקש ממשה דיין לוותר על הר הבית? בטענות שקר המנהיגות החלישה את העם, ועתה הם טוענים שהעם אינו מוכן להיאבק בגבורה על קודשיו וערכיו, ומי שמוכן להיאבק על קדושת העם והארץ מואשם על ידי הקצונה הבכירה כלוקה בלאומנות שמזכירה את הנאצים. בחסדי ה', בזכות נאמנותם של רבים מבני העם והצבא לתחושתם הטבעית כלפי הכבוד הלאומי וערכי קדושה, ועל ידי רשעותם וזדונם של אויבינו, למרות המנהיגות הנרפית והחלשה שלנו, אנחנו מצליחים להחזיק מעמד ואף להתקדם ביישוב הארץ.

בית המקדש – מוקד התיקון

המבחן הגדול העומד לפנינו הוא העצמת הריבונות על הר הבית, והעמדת השאיפה להקמת בית המקדש במהרה בימינו בראש סדר היום הלאומי. במשך דורות רבים סבלו אבותינו ואמותינו ייסורי גלות איומים כדי לשמור את גחלת האמונה בגאולת ישראל ובניין המקדש, כדי שיתקיימו בנו דברי הנביא: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורינו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, ב-ג).

המאבק על הר הבית

המנהיגות המדינית-ביטחונית הרופסת לא מבינה מדוע הערבים מאשימים אותנו ברצון לשנות את המצב המחפיר בהר הבית. הם שכחו את השבועה לירושלים ולמקדש, אולם כל קיומו של עם ישראל מבטא שבועה זו. אויבינו מבינים זאת, ולכן הם נלחמים על כל בדל סממן של ריבונות יהודית על הר הבית. מצד עצמם לא אכפת לערבים ולמוסלמים מקדושת הר הבית. במשך מאות שנים, כאשר יהודים לא השתדלו לעלות להר הבית, הם הזניחו את ההר. את מסגדיהם הגדולים והמפוארים בנו במקומות אחרים. גם במשך 19 שנות שלטון ירדן על הר הבית, לא באו המונים להתפלל בו. רק מפני שהם יודעים שהר הבית הוא מקום המקדש של ישראל, בדורות האחרונים החלו להשתלט על הר הבית ולהפוך אותו למוקד עוינות לעם ישראל.

קדושת הכלל ובית המקדש

בית המקדש מגלה את קדושת הכלל, את החזון של חיבור שמיים וארץ וגילוי הערכים האלוקיים בכל תחומי החיים. סמוך למקדש ישבה הסנהדרין, שכוננה את משפט התורה בישראל וקידשה את הזמנים והמועדים.

אסור לחשוב על בית המקדש כבניין שנועד לרומם את נפשם של אנשים המעוניינים בכך באופן פרטי, לכן אסור לאנשים פרטיים ליזום את הקמתו בכספם, ואפילו קורבן ציבור אסור לקנות בכספו של אדם פרטי. אלא המקדש הוא המקום לגילוי השכינה וקדושת כלל ישראל. בלי השאיפה הברורה להקמת בית המקדש, כל מעלת התורה והמצוות מתבטלת, שכן התורה והמצוות ניתנו לכלל ישראל כדי לתקן את העולם כולו, ולא לצדיקים פרטיים. לכן כל תפילות ישראל מכוונות לבניין בית המקדש. אף מלאכות שבת נלמדו ממלאכות המשכן והמקדש, כי מקור גילוי הקודש בבית המקדש.

לכן ההכנות לבניין המקדש הן ההכנות לבניין הקודש הכלל-ישראלי: מבחינה רוחנית – בלימוד תורה, כדי להאיר ולתקן את העם והעולם בכל תחומי החיים, ולהעניק מקום מכובד בציבוריות הישראלית לערכי הקודש והמוסר. ומבחינה מעשית – בהעצמת הריבונות בהר הבית, והעמדת אתגר בניית בית המקדש בקרוב בימינו בראש סדר היום הלאומי. על כך צריך לחשוב בימים אלו, שבהם אנו מתאבלים וצמים על חורבן בית המקדש.

הלכות טבילת כלים

הטבילה מרוממת את הכלי שנועד לצורכי העולם הזה בלבד, ומייעדת אותו לאכילה לשם תיקון העולם • כלי מתכת וזכוכית חייבים טבילה, וכלי חרסינה, קרמיקה ועץ פטורים • אם מרכיב מרכזי מהכלי עשוי ממתכת או זכוכית – הכלי כולו חייב טבילה • רק כלי שבא במגע עם האוכל, בשלב שבו הוא ראוי למאכל, חייב טבילה • קופסה או צנצנת שהמאכל שבתוכן נגמר, ורוצים להפוך אותן לכלי – מחלוקת, ואפשר להקל • ניתן להקל ולא לטבול כלים חשמליים, אך כשאפשר נכון להחמיר ולטבול

טבילת כלים שבאים מגוי

יהודי שקונה או מקבל מגוי כלי מאכל שעשוי ממתכת או זכוכית, מצווה שיטביל אותו במקווה לטהרו, כדוגמת גר שטובל בעת גיורו. גם כלים שיוצרו במפעל ששייך לגוי חייבים בטבילה, שנאמר בפרשת השבוע שלנו: "זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה: אך את הזהב ואת הכסף את נחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת… אך במי נידה יתחטא…" (במדבר לא, כא-כג).

טעם המצווה

מגמת מצוות הטבילה היא לרומם את הכלי ממדרגה של כלי שנועד לאכילה סתמית, שהתאווה והחולשות האנושיות מלוות אותה, למדרגה של כלי שנועד להכין מאכלים שיעניקו לאוכל אותם חיוניות, אמונה ושמחה, כדי שיוכל לקשר את חיי העולם הזה אל ערכי הנצח וחזון תיקון העולם. נמצא שהטומאה שבכלי היא הטומאה שבאכילה סתמית שנועדה לקיים את האדם בימי חלדו בעולם הזה, והטהרה היא כדי לטהר את האכילה ולקשר אותה אל ערכי הנצח וחזון תיקון העולם.

החיוב – בכלי מתכת וזכוכית

מגמת מצוות הטבילה היא לרומם את הכלי ממדרגה של כלי שנועד לאכילה סתמית, שהתאווה והחולשות האנושיות מלוות אותה, למדרגה של כלי שנועד להכין מאכלים שיעניקו למי שאוכל אותם חיוניות, אמונה ושמחה, כדי שיוכל לקשר את חיי העולם הזה אל ערכי הנצח וחזון תיקון העולם

הכלים החייבים בטבילה מהתורה הם כלים שעשויים ממתכת, כדוגמת זהב, כסף, נחושת, ברזל, בדיל ועופרת, כפי שפירטה התורה. הוסיפו חכמים ותיקנו להטביל גם כלי זכוכית, מפני הדמיון בין הזכוכית למתכת, שכשם שאת המתכת אפשר להתיך ולעשות ממנה כלים חדשים, כך את כלי הזכוכית אפשר להתיך ולעשות מהם כלים חדשים (עבודה זרה עה, ב).

אבל כלים משאר חומרים, כדוגמת חרס, חרסינה, קרמיקה, אבן ועץ – פטורים מטבילה. כלי אמייל וטפלון, שעיקרם מתכת, חייבים בטבילה בברכה, למרות שהם מצופים בחומרים שאולי פטורים, הואיל והציפוי טפל לכלי.

אף שניתן להתיך כלי פלסטיק כזכוכית, ולכן יש מחמירים בכלי פלסטיק (מנח"י ג, עו-עח), דעת רוב ככל הפוסקים שהם פטורים מטבילה, שאין להחיל מדעתנו את התקנה על כלים שדומים לזכוכית.

כלי המורכב מזכוכית וחרס

צלחות קורל וכיוצא בהן, מכיוון שהמרקם שלהן קשיח וצפוף כזכוכית ולא אוורירי ומחוספס כחרס, חייבות טבילה בברכה.

כלים שעיקרם חרס ומצופים בזכוכית אחידה וקשיחה מכל צדדיהם, חייבים טבילה בברכה. אם ציפוי הזכוכית שלהם דקיק ואינו ניכר, הוא בטל לחרס, ודינם ככלי חרסינה שפטורים מטבילה. סיר קרמי חייב בטבילה שכן חומריו הם מתכת וזכוכית.

כלי המורכב ממתכת ופלסטיק

סיר מתכת שיש לו ידיות מפלסטיק, וכן סכין שהידית שלה מעץ, צריכים טבילה. צריך לטבול את כל הכלי, כולל החלק שעשוי מחומר שאינו חייב בטבילה. זה הכלל: כל שיש בכלי מרכיב מרכזי שבא במגע עם האוכל ועשוי ממתכת או זכוכית – הכלי כולו חייב בטבילה.

אילו כלי אכילה חייבים

הכלים החייבים בטבילה הם כלים שאוכלים ושותים בהם, כדוגמת צלחות, כוסות, סכו"ם, וכן כלי הגשה כדוגמת קערות, קנקנים ומגשים. וכן כלים שמכינים בהם את האוכל, כדוגמת סירים ומכסיהם, מחבתות, תבניות אפייה, שיפודים ורשתות לצלייה. אבל חצובה או פלטה אינן צריכות טבילה, הואיל ואין מניחים עליהן מאכלים אלא סירים. ואף שלעיתים צולים חצילים על החצובה, ולעיתים מחממים חלות על הפלטה, מכיוון שעיקר תשמישן נועד לסירים, אין הן צריכות טבילה. תבנית אפייה שרגילים לאפות בה בעזרת נייר אפייה חייבת בטבילה, הואיל ונייר האפייה טפל ואינו נחשב חוצץ בין התבנית למאכל.

כלים שבאים במגע עם האוכל, אבל נועדו להכנתו בשלבים שלפני שהוא נעשה ראוי לאכילה, פטורים מטבילה. למשל, סכינים שנועדו רק לשחיטה או להפשטת העור, וכן כלים שמשמשים להכנת בצק. זה הכלל: כל הכלים שבאים במגע ישיר עם האוכל בעת שהוא ראוי לאכילה צריכים טבילה (שו"ע קכ, ד-ה).

מגרדת, קולפן ומפצח אגוזים

צריך לטבול מגרדת (פומפייה), קולפן, כותש שום ותבלינים, פורסי ביצים, מסננת לתה, מפצח אגוזים, הואיל והם באים במגע ישיר עם האוכל. אבל חולץ פקקים ופותחן קופסאות, שלא נועדו לבוא במגע עם האוכל, פטורים מטבילה. וכן צריך לטבול כלים שנועדו לאחסון מאכלים במטבח, כצנצנת לסוכר או לקפה, אבל אם מניחים בצנצנת מאכלים עטופים, כסוכריות עטופות או שקיות תה, אינה צריכה טבילה.

כלים חד פעמיים

כלים חד פעמיים, כמו תבנית אפייה מאלומיניום, אינם נחשבים כלי ואינם חייבים בטבילה. ואף מי שיחליט להשתמש בתבנית האפייה כמה פעמים, לא ישנה את טבעה, שהיא נועדה לשימוש חד פעמי, ולכן היא פטורה מטבילה.

קופסאות שנמכרות עם המאכלים

קופסאות מתכת וצנצנות זכוכית שנמכרות עם המאכלים והמשקים שבתוכן, כדוגמת קפה נמס בקופסת מתכת, ריבות בצנצנות זכוכית ומשקאות בבקבוקי זכוכית – מכיוון שרגילים לזורקן לאחר שהן מתרוקנות, הן נחשבות ככלים חד פעמיים, ואין צריך להטבילן.

אמנם התעורר ספק לגבי מי שירצה להמשיך להשתמש בהן. יש אומרים שצריך להטבילן, הואיל ובכך שהחליט להשתמש בהן כדרך קבע, הפך אותן לכלים ממש, ומכיוון שהן יוצרו על ידי גוי צריך להטבילן (שש"כ ט, יב; אז נדברו ז, עא). ויש מקילים וסוברים שהואיל ובעת ייצורן נועדו לשימוש חד פעמי, בעת שקנה אותן היהודי היו פטורות מטבילה; ומכיוון שהיהודי הוא שהפכן לכלי בהחלטתו להשתמש בהם דרך קבע, הן פטורות מטבילה (ציץ אליעזר ח, כו; אול"צ א, כד; מו"ר הרב אליהו). למעשה, הרוצה להקל שלא להטבילם – רשאי, קל וחומר כאשר מדובר בכלי זכוכית שיסוד חיובם מדברי חכמים.

כלים חשמליים שעלולים להתקלקל

שאלה גדולה התעוררה לגבי כלים חשמליים שנועדו להכנת אוכל ובאים איתו במגע ישיר, כדוגמת קומקום חשמלי, מצנם וטוסטר לחיצה, שיש חשש שמא הטבלתם תקלקל אותם. אמנם בכלי חשמל פשוטים אין כמעט חשש נזק, בתנאי שלאחר הטבילה ישהו אותם זמן רב עד שיתייבשו לגמרי; אולם בכלי חשמל עדינים, כדוגמת כלים שיש בהם צג אלקטרוני, יש חשש סביר שיתקלקלו בעקבות הטבילה.

יש אומרים שכלי חשמל פטורים מטבילה, מפני שדרך הפעלתם היא על ידי חיבורם לשקע שבקיר כדי לקבל חשמל, וכלל הוא שכל מה שמחובר לקרקע אינו מקבל טומאה, ולכן אין צורך להטבילו. ואף אם לעיתים הם מופעלים על ידי בטריות, הולכים אחר רוב תשמישם שהוא במחובר לקרקע. ויש שצירפו עוד סברות להקל (חלקת יעקב יו"ד מא, מג; בית אבי א, קיד; הרב בן ציון אבא שאול; תפילה למשה ה, כה; שיח נחום מט, ה; הרב גנזל בתחומין כז).

ויש אומרים שחובה להטביל גם כלי חשמל (מנח"י ב, עב; שבט הלוי ב, נז; משנה הלכות ט, קסב; ריש"א קובץ תשובות א, ג).

הדין למעשה

למעשה, הרוצה לסמוך על המקילים רשאי, שכן יותר נראה כדעת המקילים, מפני שכלי חשמל שונים לגמרי מהכלים שנצטווינו לטבול, וניתן להגדירם כסוג של מכונה. על אחת כמה וכמה כאשר לא ניתן להטבילם בלא שיתקלקלו, שלא ייתכן להכשיר כלי בטבילה באופן שלאחר הטבילה יתקלקל. זאת בנוסף לכך שהאיסור להשתמש בכלי שלא נטבל הוא מדברי חכמים.

אמנם מכיוון שלדעת רבים חובה להטבילם, ויסוד מצוות הטבילה מהתורה, כאשר אפשר נכון לחשוש לשיטת המחמירים ולטבול את הכלים בלא ברכה, או למצוא פתרון אחר כדי לפוטרם מהטבילה. לפיכך בכלי שאין כמעט סיכוי שיתקלקל, כקומקום חשמלי פשוט, נכון להטבילו ולהמתין לפחות יממה, כדי שיתייבש לגמרי ולא יתקלקל בעת שיפעילו אותו.

הצעות לכלי שעלול להתקלקל

לגבי כלי שיש חשש סביר שיתקלקל, הועלו שתי הצעות: א) ליתנו לבעל מקצוע יהודי, שיפרק את החלק שנוגע באוכל פירוק יסודי, עד שלא ייחשב יותר כלי, וירכיב אותו מחדש. כך הכלי ייחשב כלי שעשאו יהודי שפטור מטבילה. אמנם כאשר אי אפשר לקלקל את החלק שנוגע באוכל, אין תועלת בפירוק חוט החשמל המחובר לכלי. ב) לתת את הכלי במתנה לגוי, ולבקש ממנו לקבלו בהשאלה לזמן בלתי מוגבל. מכיוון שהכלי שייך לגוי, והיהודי אינו רוצה לקנותו לעצמו, אפשר להשתמש בו לזמן לא מוגבל בלא טבילה.

הכלים שחייבים בטבילה

כל זה אמור לגבי חלקים שמחוברים ממש לכלי החשמלי, אבל תבניות אפייה שמכניסים לתוך תנור חשמלי – חייבות טבילה בברכה, מפני שאינן נחשבות כלים חשמליים, הואיל ואינן מחוברות לתנור החשמלי אלא רק מונחות בו, והן גם משמשות לעיתים ככלי להגשת האוכל שנאפה בהן. וכן דין סכיני בלנדר ומערבלי מיקסר, שבהם החלק שבא במגע עם האוכל ועשוי מתכת או זכוכית מתפרק מהחלק החשמלי, לכן יש להטבילו לבדו בברכה.

האם קטן יכול להטביל

קטן או קטנה שלא הגיעו לגיל חיוב מצוות רשאים להטביל כלים ולברך לפני טבילתם, אולם מכיוון שלא הגיעו לחיוב מצוות, הם אינם כשרים להעיד שהטבילו את הכלים כהלכתם. לכן, רק אם גדול מעיד שטבלו את הכלים כהלכה, מותר להשתמש בכלים שטבלו. ואם שלחו ילד להטביל כלים ולא היה שם גדול שיעיד על כך, יש לטבול את הכלים שטבל בברכה. ואם הילד נודע כאמין, יש לטבול את הכלים שטבל בלא ברכה (שו"ע קכ, יד).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד