כל הפוסטים של צוות אתר הר ברכה

ישיבת הר ברכה

הנופש הרוחני בבית המקדש

מצוות מעשר שני ונטע רבעי, בזמן שהמקדש היה קיים, גרמו לכך שכל אחד יעלה לרגל • כמות היבול המופרש מתאימה לכמות ימי הרגלים, כך שהיא הספיקה לממן שהייה בירושלים, כולל סעודות חג משובחות • המשפחות שעלו לרגל זכו לשהות בצל השכינה וללמוד תורה, מתוך שמחה והנאה • מצוות ביעור המעשרות דאגה שאנשים לא ידחו את העלייה לרגל • בעתיד ייבנו אלפי מלונות סמוך למקדש, כדי שכולם יוכלו לשמוח ולקבל הדרכה רוחנית רלוונטית • לאורך כל השנה תשמש ירושלים כמרכז רוחני לכל האנושות

מצוות המקדש בפרשת ראה

סביב בית המקדש ייבנו בתי מלון רבים, והמוני בית ישראל יעלו אליהם בזמן הרגלים. בחדרי האוכל הממוזגים של בתי המלון יקיימו את סעודות המצווה החשובות, בתוספת שירה וריקודים. כל זה יהיה מלווה כמובן בלימוד תורה עמוק ומשמעותי בכל תחומי החיים

בפרשת השבוע (ראה) אנו לומדים שוב ושוב על מקומו המרכזי של בית המקדש, שעל ידו מתגלה הקודש הכללי בעולם. הקודש שמאחד את כל הערכים בהרמוניה, ומעניק ערך ומשמעות לכל פרטי החיים. ימים רבים מדי שכחנו לדבר על בית המקדש. אמנם עסקנו בבניין הארץ, שהוא היסוד להקמת המקדש, אולם כמדומה שהזנחת בית המקדש השפיעה לרעה גם על בניין הארץ. לפיכך חובה עלינו ללמוד את ענייני המקדש ולנסות לצייר את גילוי קדושתו בעולם באופן חי ומלא חזון.

במערכת שלמה של מצוות, הכוללת עלייה לרגל, מעשר שני, נטע רבעי, קורבן חגיגה ונדבות שלמים, מדריכה אותנו התורה כיצד לקיים נופש רוחני של תורה ותפילה, שמחה וסעודות מצווה, סביב בית המקדש.

נרחיב מעט במצוות מעשר שני שמבוארת בפרשתנו.

מהו מעשר שני

בארבע שנים מתוך שבע שנות השמיטה מצווה להפריש כתשעה אחוזים מהפירות למעשר שני. המיוחד במעשר שני, שאף שיש בו קדושה הוא נשאר ברשות בעל הפירות, ומצווה עליו לאוכלו עם בני משפחתו בין חומות ירושלים בטהרה. שנאמר: "עשׂר תעשׂר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. ואכלת לפני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך… למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים" (דברים יד, כב כג).

מי שמתקשים להעלות את פירות המעשר השני לירושלים מפני המרחק וריבוי הפירות, רשאים לפדותם בכסף, כדי שהפירות יצאו לחולין והקדושה תעבור לכסף. את הכסף יעלו לירושלים ובו יקנו מאכלים, שאותם יאכלו בטהרה כדין אכילת מעשר שני. שנאמר: "וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשום שמו שם כי יברכך ה' אלוקיך, ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו. ונתתה הכסף בכל אשר תאווה נפשך, בבקר ובצאן וביין ובשיכר ובכל אשר תשאלך נפשך, ואכלת שם לפני ה' אלוקיך ושמחת אתה וביתך" (דברים שם כד כו). בעת הפדיון צריך להוסיף חומש על דמי הפירות, ועניים היו מבצעים את הפדיון בעזרת חבר, ובכך נפטרו מתוספת חומש.

קרן השתלמות רוחנית

על ידי פירות מעשר שני התחזקו כל ישראל במצוות העלייה לרגל – בחג המצות, בחג השבועות ובחג הסוכות. שכן המצווה חייבה לאכול כשישה אחוזים מכלל יבול השדות בירושלים, והזמן המתאים ביותר לכך היה בסעודות המועדים. המצווה הייתה לשתף בסעודות גם לוויים ועניים, וככל שזכה אדם ליותר ברכה, כך זכה להאריך יותר את שהותה של משפחתו בצל השכינה בירושלים, ולכבד יותר לוויים ועניים בסעודתו. ואם היו לו ילדים שיכלו לעסוק בתורה, בזכות דמי המעשר היה מעודדם להישאר בירושלים ללמוד שם תורה ולאכול מדמי מעשר שני. וזהו שנאמר: "למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך" (דברים יד, כג) – "מגיד שהמעשר מביא את האדם לידי תלמוד תורה" (ספרי ראה קו).

היבול הספיק לימי הרגל ויותר

חישבתי את אחוז הפירות שהופרשו למעשר השני מכלל הפירות שאדם ממוצע היה אוכל במשך שבע שנים, והשוויתי אותו לסך הימים שמצווה לעלות לרגל. דבר מופלא התגלה לי: חלקו של המעשר השני מכלל היבול תאם לחלקם של ימי העלייה לרגל מכלל שבע שנות השמיטה.

מעשר שני היה כתשעה אחוזים מהיבול, אולם הפרישו אותו רק בשנים א', ב', ד' וה' מתוך שש השנים שהפרישו תרומות ומעשרות, הרי שבסך הכול היה כשישה אחוזים. בשנה השביעית הפירות הופקרו ולא הפרישו תרומות ומעשר. כך שכאשר פירות מעשר שני חולקו לצורכי אכילה במשך שבע שנים, עלו לסך 5.14 אחוזים מהיבול של שש שנות העבודה בשבע השנים. אם נחשב את ימי שלושת החגים שבהם מצווה לעלות לרגל, ועוד חצי יום לפני וחצי יום אחרי, נגיע לסך 19 ימים, שהם 5.2 אחוזים מכלל 365 ימים בשנה ממוצעת (באמת החישוב מורכב יותר, כי בחג שבועות של שמיטה וסוכות של מוצאי שמיטה כבר לא נותרו פירות מעשר שני, אולם מנגד אפשר במידה מסוימת להשלים את החסר על ידי הקרבת מעשר בהמה בחגים אלו).

הסעודות של עולי הרגל

הרי שפירות מעשר שני הספיקו לקיום עולי הרגל ברמה שהיו רגילים לה בזמן שהותם בבית. מכיוון שבנוסף לכך גם דין הפירות שגדלו על העץ בשנתו הרביעית – נטע רבעי – כדין פירות מעשר שני, הרי שהיו לכל משפחה פירות שיכלו לאכול בימי החגים בסעודות משובחות.

בנוסף לכך הייתה מצווה על כל זכר להקריב קורבן חגיגה שמבשרו היה אוכל בסעודות מצווה, וזאת בנוסף למעשר בהמה, היינו המעשר שהפריש מהבהמות ואף הוא נועד לסעודות מצווה סביב המקדש. לא זו בלבד, אלא שהיו אנשים שהיו פטורים מלעלות לרגל, וממילא כספי המעשר השני ונטע רבעי שנועדו לסיפוק מזונם נותרו כעודפים, שאפשר היה לממשם בסעודות מצווה בירושלים.

כך יצא שאדם ממוצע שעלה לירושלים בכל שלושת הרגלים, היה סועד שם בחגים סעודות משובחות בהרבה מהמקובל במשך השנה, ועוד נותר לו עודף כדי לשתף בסעודות החג שלו לוויים ועניים. פעמים רבות כספים אלו יכלו לאפשר למעוניינים מבני המשפחה להישאר בירושלים חודשים אחדים או שנה שלמה, להסתופף בצל השכינה ולהתעלות בתורה וקדושה.

ביעור מעשרות

מכיוון שהעלייה לרגל הייתה כרוכה בקשיים, ולאנשים רבים היו סיבות להיפטר ממנה, יכלו להעלות בדעתם שישמרו את כספי פדיון מעשר שני ונטע רבעי בלא גבול, כמו שיש אנשים שדוחים את מימוש קרן ההשתלמות שלהם שנים ארוכות. לכן מצוות ביעור המעשרות חשובה מאוד. מחזור המעשרות מורכב משתי סדרות של שלוש שנים, ומצוות ביעור מעשרות קובעת שעד פסח של השנה הרביעית ופסח של השנה השביעית, חייבים לסיים את הפרשת התרומות והמעשרות, ובכלל זה את אכילת דמי מעשר שני ונטע רבעי.

מצווה זו חייבה כל אדם מישראל לתכנן את עליותיו לרגל, שאם יראה שזמן ביעור מעשרות מתקרב, יזדרז יותר לקיים את מצוות העלייה לרגל, וישתדל לקיים סעודות גדולות ולהזמין אליהן אנשים רבים, כדי לממש את הכספים שיועדו לכך. ואם עדיין נותרו לו עודפים, היה מחפש קרובים לממן להם שהייה בירושלים, או לפחות לתת את הכספים לבני תורה שרוצים להתפרנס בהם במשך שהותם בבתי המדרש שבירושלים. אם התרשל ולא הספיק להשתמש בכספים המקודשים הללו עד זמן הביעור, היה חייב לבערם ולכלותם מהעולם.

הרי שעל ידי מצוות ביעור מעשרות ונטע רבעי, נקבע שהנופש הרוחני היה חייב להתממש בתוך שלוש שנים לכל היותר (מצוות הקרבת מעשר בהמה התקיימה ברגל הקרוב או לכל המאוחר בתוך שנה).

חזון העתיד: הנופש הרוחני

על פי מצוות אלו נוכל לרקום את החזון לימינו. מהרה ייבנה המקדש, וסביב בית המקדש ייבנו בתי מלון רבים. המוני בית ישראל יעלו אליהם בזמן הרגלים, ומהם ילכו לראות את בית המקדש, את עבודת הכהנים ואת שירת הלוויים. בחדרי האוכל הממוזגים של בתי המלון יקיימו את סעודות המצווה החשובות, בתוספת שירה וריקודים. כל זה יהיה מלווה כמובן בלימוד תורה עמוק ומשמעותי בכל תחומי החיים. לשם כך יצטרכו לבנות בתי מדרש וחדרי שיעורים מתאימים.

אומנם כדי לתת מקום לכל המוני עולי הרגל, שמספרם יגיע למיליונים רבים, יהיה צורך לבנות סביב בית המקדש מאות ואלפי בתי מלון רבי קומות, שיתפרשו על קילומטרים רבים, ורכבות אוטומטיות יסיעו מבתי המלון את האורחים להר הבית. מכיוון שהרכבות ייסעו באופן אוטומטי, אפשר יהיה להשתמש בהן בשבת ובחג, כדוגמת מעלית שבת (אין שבות במקדש).

מכיוון שהחקלאות כללה בעבר יותר מתשעים אחוזים מפרנסתו של האדם, צריך להשוות את האחוז שציוותה התורה להפריש מהתוצרת החקלאית לצורכי השהייה בסביבות המקדש, לאחוז שיש להפריש מההכנסות שבימינו (כדוגמת מעשר כספים וחומש שתוקנו תמורת תרומות ומעשרות). הסכום שיופרש מהמשכורות לנופש רוחני בירושלים אמור להספיק לשהייה של ימים רבים, מעבר לימות החגים. בסכומים אלו כל יהודי יממן לעצמו ימי לימוד, נופש ושמחה סביב למקדש. לשם כך יוקם מערך עצום של ימי לימוד ועיון בכל תחומי התורה והחיים, כדי שכל יהודי יוכל לבחור להשתלם בנושאים הקרובים לליבו.

ימי עיון לכל העולם

מטבע הדברים, בימי החגים יהודים ימלאו עד אפס מקום את בתי המלון, ובשאר ימות השנה בנוסף לקיום ימי העיון ליהודים יפתחו בתי המלון את שעריהם לכל עמי העולם, כדברי הנביא: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, ב ג).

יבורכו הבנים והבנות העולים בטהרה להר הבית ותפילה לגילוי הקודש הכללי בלבבם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הלויים ומודל החזקת התורה

התורה הציבה מטרה לכוהנים וללוויים: ללמד תורה ולחנך את הציבור • האידיאל היה בכורות קדושים, כלומר אנשי תורה ורוח בכל בית, אך טרם הגענו למדרגה זו • הכוהנים והלוויים ייסדו את מודל הגרעינים התורניים: מפוזרים בכל הארץ, אך חיים כקבוצות • הישראלים פרנסו את הכוהנים והלוויים לומדי התורה, והם מצידם השתדלו ללמד באופן שיהיה מקובל על העם • גם ישראלים יכלו ללמד, על גבי התשתית היציבה של שבט לוי • בימינו, מעשר כספים ללומדי תורה מיישם את מגמת התרומות והמעשרות

קיום התורה בישראל

מי שהתאמץ ללמד תורה לילדים ולמבוגרים, זכה שיעדיפו לתת לו את המתנות. מנגד, מי שהתנכר לבני קהילתו, או זלזל באנשי העבודה וטען שכולם צריכים ללמוד בכולל, או לא רצה להגיד "מי שבירך" לבנים שהתגייסו לצבא, קיבל יחס דומה בחלוקת המתנות

שאלה: מדוע העניקה התורה מעמד מיוחד לכוהנים וללוויים, וציוותה להעניק להם תרומות ומעשר ראשון? האם אין בכך הפליה כלפי שאר העם?

תשובה: אין מדובר במתנות חינם שמעניקים לכוהנים וללוויים, אלא במתנות שנועדו לאפשר להם להיות אנשי תורה וחינוך בישראל, שנאמר: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג, י). וכן נאמר: "כי ייפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם, בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך, וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו. ובאת אל הכוהנים הלוויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" (דברים יז, ח ט).

כוהנים ולוויים שאינם עוסקים בתורה

מכיוון שמגמת התרומות לכוהנים והמעשר ללוויים היא לסייע להם בתפקידם הרוחני, מצווה לתת אותם לכוהנים ולוויים תלמידי חכמים, שלומדים ומלמדים תורה. וכפי שהורה המלך חזקיהו: "ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכוהנים והלוויים למען יחזקו בתורת ה'" (דברי הימים ב לא, ד).

נחלקו הפוסקים בשאלה מה צריך לעשות במקום שאין בו כוהנים ולוויים שעוסקים בתורה: יש אומרים שאסור לתת מתנות כהונה לכהן עם הארץ (ר"ש ורא"ש); ודעת רוב הראשונים, שאומנם מצווה לתת את מתנות הכהונה לכוהנים ולוויים תלמידי חכמים, אבל אם אין שם תלמידי חכמים, מצווה ליתנם לכוהנים ולוויים עמי הארץ, ואין חובה לטרוח ללכת למקום אחר כדי ליתנם לכוהנים ולוויים תלמידי חכמים (תוספות, רמב"ן, רשב"א, ר"ן, ריטב"א ומאירי חולין קל, ב. וכן נפסק בשו"ע יו"ד סא, ז).

פריסה ארצית

כדי שהכוהנים והלוויים יהיו פרוסים בכל הארץ ופנויים לעבודתם הרוחנית, ללמוד תורה וללמדה, קבעה התורה שלא תינתן להם נחלה בארץ, אלא כל שבט ושבט יקצה להם ערים בנחלתו. שנאמר: "וידבר ה' אל משה… צו את בני ישראל ונתנו ללוויים מנחלת אחוזתם ערים לשבת ומגרש לערים סביבותיהם תיתנו ללוויים. והיו הערים להם לשבת ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם… כל הערים אש תיתנו לוויים ארבעים ושמונה עיר… מאת הרב תרבו ומאת המעט תמעיטו, איש כפי נחלתו אשר ינחלו ייתן מעריו ללוויים" (במדבר לה, א ח). כלומר הכהנים והלוויים קיבלו מקומות לגור, ואף מגרשים לרכושם, אבל לא היו להם מספיק אדמות לגדל את מזונם, אלא ניזונו מהתרומות והמעשרות שקיבלו מבני ישראל. שנאמר: "לא יהיה לכוהנים הלוויים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל, אישי ה' ונחלתו יאכלון. ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו, ה' הוא נחלתו כאשר דיבר לו" (דברים יח, א ב).

וכן עשו בני ישראל בימי יהושע, שנאמר: "וייתנו בני ישראל ללוויים מנחלתם אל פי ה' את הערים האלה ואת מגרשיהן…" (יהושע כא, ג). במשך הדורות ייעדו מנהיגי ישראל לפי הצורך עוד ערים לכוהנים וללוויים, כדוגמת נוב וענתות.

חזון הבכורות: כהן בכל משפחה

מתחילה היו צריכים להיות כל הבכורים כוהנים, כדי שלכל משפחה מורחבת יהיו אנשים נכבדים, בכורים, שתפקידם לעסוק בתורה ובחינוך ובעבודת המקדש, וכך העם כולו יהיה קשור לעבודת ה' ולענייני הרוח. אבל לאחר שגם הבכורים השתתפו בחטא העגל הם ירדו ממדרגתם, ובמקומם נבחר ונתקדש שבט לוי שלא השתתף בחטא. אפשר ללמוד מכאן, שכנראה רעיון הבכורה עדיין גבוה מדי בשבילנו, ולכן במקום שהבכורים-הכוהנים ישפיעו על כלל הציבור, חיי החול של הציבור הרחב השפיעו עליהם וביטלו את ייחודם הרוחני. כדי ליצור קבוצת אנשי רוח וחינוך שיהיו אחראים על קיום התורה בישראל, צריך שהם יהיו שייכים לשבט שכולו עסוק בעניינים שבקדושה. כך התברר בחטא העגל, כאשר הבכורים השתתפו בחטא, ואילו הלוויים בני שבטו של משה רבנו עמדו בפרץ כנגד החוטאים.

דוגמה לגרעינים התורניים

אפשר ללמוד מערי הלוויים שהיו פזורות ברחבי הארץ דוגמה ותקדים לגרעינים התורניים, שמצד אחד צריכים להיות פזורים ברחבי הארץ, ומאידך צריכים לשמור על עצמם כקבוצה, כדי שיחזקו איש את רעהו בעבודת הקודש שלעיתים עלולה להיות קשה ורצופת ניסיונות.

כדרך אגב ראוי להוסיף עצה חשובה לראשי הגרעינים התורניים, שבנוסף לחינוך לתורה ומצוות ראוי שישימו לעצמם מטרה: להביא לבתי ספר שתחת השפעתם מורים מצוינים למתמטיקה ואנגלית – המקצועות המועילים לרכישת מקצועות מכובדים, ועל ידי כך תרומתם והשפעתם תהיה שלמה וימצאו חן בעיני אלוקים ואדם.

הזכות לבחור כהן ולוי

לכל אדם מישראל הייתה שמורה הזכות לבחור לאיזה כהן ולוי ייתן את מתנותיו. זכות זו יצרה קשר אישי בין הישראלים לכהנים והלוויים, ודרבנה את הכהנים והלוויים להיות מסורים לעבודת הקודש בקרב בני קהילותיהם, כדי שבני הקהילה מצידם ירצו להעניק להם את מתנותיהם. כך יצא שמי שהתאמץ ללמד תורה לילדים ולמבוגרים, ונהנו ממנו עצה ותושייה, זכה שיעדיפו לתת לו את המתנות. מנגד, מי שהתנכר לבני קהילתו, או זלזל באנשי העבודה וטען שכולם צריכים ללמוד בכולל, או לא רצה להגיד "מי שבירך" לבנים שהתגייסו לצבא, או התעצל ולא לימד תורה, קיבל יחס דומה בעת חלוקת המתנות.

אומנם לא היה חשש שכוהנים ולוויים שהציבור רחש להם אהבה וכבוד על חוכמתם ומסירותם יתעשרו מאוד, ואילו חבריהם ירעבו ללחם; שכן המתנות היו דברי מאכל, ולאחר שהכוהנים והלויים הנערצים קיבלו את כל צורכם בשפע, לא היה טעם לתת להם עוד מתנות שאין ביכולת משפחתם לאכול. כבר עדיף היה לבעל הפירות ליצור קשר עם כוהנים ולוויים אחרים, שפנויים יותר ליצירת קשר רוחני ולימודי עם מי שיבחר לתת להם את מתנותיו. כך נוצר קשר רצוף בין כלל הישראלים לכלל הכוהנים והלויים, כאשר הכוהנים והלוויים המסורים זכו להעדפה וקיבלו ראשונים את כל צורכם בשפע, ואלו שפחות הסבירו פנים, ולא התאמצו ללמד יפה את התלמידים, קיבלו פחות מתנות. וכשהגיעו שנים קשות שהיבול היה מועט, ולא היה במתנות כדי להחזיק את כל הכוהנים והלויים, אלה שלא שירתו כראוי את בני קהילותיהם סבלו מחסור.

האם גם ישראלים עסקו בהוראה?

פרט לכך ששבט לוי נקבע כאחראי על לימוד התורה והוראתה בישראל, כל אדם מישראל שחפץ בכך היה רשאי כמובן להקדיש את חייו לתורה, ללמוד וללמד (רמב"ם שמיטה ויובל יג, יג). הישראלים שחפצו בכך הוצרכו לצמצם את עבודתם בשדותיהם ולהסתפק במועט כדי להתפנות ללימוד התורה. מן הסתם אלה שבחרו בכך היו מצוינים בכישרון, שקידה ומידות טובות, וממילא זכו להגיע לרמות גבוהות בידיעת התורה, מעל לממוצע של בני שבט לוי, כך שרבים מהם שימשו כחברים בבתי הדין ובסנהדרין. פעמים שבני משפחותיהם סייעו להם בפרנסתם, כזבולון ויששכר, ופעמים שהציבור שילם להם דמי בטלה כדי שיקדישו את זמנם להוראה או משפט. אף על פי כן תפקידם החשוב של בני שבט לוי נותר במקומו, כי עליהם הוטלה האחריות הכוללת לקיום התורה בישראל, חינוך הילדים הקטנים והגדולים, קביעת עיתים לשיעורים עם מבוגרים, השכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, מתן סעד נפשי לנזקקים ושיקום רוצחים ופושעים. על גבי הבסיס המוצק הזה, הישראלים שהקדישו את עצמם לתורה הוסיפו נדבך חשוב להגדלת התורה והאדרתה, בפסיקה, בחינוך ובהעשרת חיי החברה בכל התחומים שבהם עסקו בני שבט לוי.

מעשר כספים – המשך התרומות והמעשרות

בעבר הרחוק יותר מתשעים אחוז מהתל"ג היה מחקלאות ומקנה, וממילא התרומות והמעשרות מהצומח, והבכורות, הזרוע, הלחיים, הקיבה וראשית הגז מהבהמות – קיימו את אנשי התורה והחינוך בישראל. במשך הזמן פרנסתם של ישראל התרחבה לתעשייה ומסחר ואף לתחומים נוספים, ואזי כשם שקבעה התורה שייתנו ישראל מתנות בשיעור שבין מעשר לחומש לכוהנים וללוויים, כך תיקנו חכמים להפריש מעשר כספים כמידה בינונית, וחומש מהכספים כמידה טובה.

תכליתו של מעשר כספים

מגמתו העיקרית של מעשר כספים היא להחזיק את לומדי התורה ומלמדיה. כלומר, ההלכה היא שבמצב רגיל רוב המעשר צריך להיות מופנה להחזקת לומדי תורה, שלומדים על מנת ללמד ולהדריך את העם בדרכי התורה והמצוות, המוסר ודרך ארץ. אולם בתקופות שישנם עניים רבים שנזקקים ללחם ולבוש, צריך להקדיש את רוב מעשר הכספים לצורכי העניים, ואזי הוא תחליף למצוות לקט, שכחה, פאה, מעשר עני וצדקה.

אפשר לומר שבמצב המתוקן, המעשר ניתן כרפואה מונעת. על ידי לימוד התורה והדרכתה, ערך העבודה וערך התכנון הכלכלי הנכון יהיו נחלת הכול, הנערים ילמדו מקצוע שיוכלו להתפרנס ממנו, האנשים יעבדו בחריצות ובמקצועיות, וממילא תרבה הברכה ולא יהיו עניים רבים, כך שכספי הצדקה שמעבר למעשר הכספים יספיקו להם. אולם כאשר הרפואה המונעת לא הצליחה, ולומדי התורה לא הצליחו לחנך את הציבור לעבוד בחריצות ולפתח את הכלכלה כראוי, רוב המעשר צריך להיות מוקדש לחולים עצמם – היינו לעניים, לחולים ושאר לנזקקים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

העצות של חז"ל לרווקים

בט"ו באב הקדום, כשהיו הבנות יוצאות לחולל בכרמים, נעשה מאמץ לגשר על פערים כלכליים • המפגש בכרמים לא החליף את הבירורים וההתייעצות עם המשפחה, אלא שבנוסף בני הזוג היו צריכים להיפגש בעצמם • היופי כשלעצמו אינו ערובה לנישואין מאושרים – הייחוס מעיד יותר מהיופי על אופי חיובי, ולפעמים הבחירה ב"מכוערות" מוצלחת מכולן • אצל רווקים מבוגרים, פעמים רבות הכיעור הוא רק בעיני המתבונן, מפני שעם הגיל רואים פחות את היופי שבאחר • המשך דיני בשר וחלב: אין חובה להפריד כיורים ומדיחי כלים

מנהג ט"ו באב הקדום

לא הבנות השתנו אלא הרווקים המבוגרים. שכן בגילאים הצעירים המתאימים לנישואין, כמעט כל הבנות נראות יפות. אז הלב מלא בהתלהבות ובאומץ, והוא רואה את כל הטוב והיופי שבבת זוגו. כשהרווק המבוגר מצפה להתלהבות נעורים בעקבות המפגש עם הבחורה, הוא בדרך כלל מתאכזב

לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים, שבהם היו בנות ישראל יוצאות ומחוללות בכרמים, ומזמינות עצמן בשמחה ובאהבה להקמת משפחות בישראל. למרות שבמציאות אין שוויון בין בני האדם – יש עשירים ויש עניים, בימים מיוחדים אלה נעשה מאמץ לגשר על הפערים לפחות מבחינת העושר, ולכן היו הבנות יוצאות בבגדי לבן שאולים – כדי שלא לבייש את מי שאין לה.

מן הסתם, הבחורים כבר הכירו במידה מסוימת את משפחותיהן של הבנות שגרו בשכנותם, ובוודאי התייעצו עם הוריהם, עם מי מתאים להם להתחתן. אבל היה גם צורך שהבחורים יראו את הבחורות ויוכלו לדבר עמן על האפשרות של חתונה, ולשם כך נועדו ימים אלו. ואולי נועדו ימים אלו בעיקר לאותם בחורים ובחורות שבדרכים הרגילות לא מצאו את בני זוגם, כפי שנרמז במדרש (פתיחתא לג לאיכה רבה): "תנא: מי שאין לו אשה נפנה לשם".

דברי הבנות

בגמרא (תענית לא, א) מובאת ברייתא שמספרת לנו כיצד הבנות היו משתבחות, כל אחת במה שטוב בה: "תנו רבנן: יפיפיות שבהן מה היו אומרות – תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות – תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהן מה היו אומרות – קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים".

דברי הבנות היפות

העובדה שהיפות השתבחו ביופיין מובנת. רבים מהבחורים נוטים לבחור את בת זוגם על פי יופייה. יש ביופי הבטחה לחיים טובים ומאושרים, חיוניים ואציליים ממש כפי יופייה של האישה. אלא שבפועל, המציאות אינה מאשרת זאת. בשום פנים לא ניתן לומר שאלו הנשואים לנשים הנחשבות ליפות, מאושרים מאלה הנשואים לנשים שנחשבות לפחות יפות. כשהיופי בא בנוסף לאופי, הוא אכן מוסיף טעם טוב לחיים; אבל פעמים רבות הוא מטעה.

דברי המיוחסות

זה בדיוק מה שאמרו המיוחסות: העיקר הוא האופי! משפחה מיוחסת היא משפחה שרבים מבניה הצליחו בלימודם ובפרנסתם. מן הסתם, אישה הבאה ממשפחה שכזו נושאת עימה מטען גנטי של אופי נוח וטוב, והרגלים חינוכיים נאותים, וישנה סבירות גבוהה שאף ילדיה יהיו נוחים וטובים. וכן מצינו שהמליצו חכמים (בבא בתרא קי, א) לבדוק באחיה של האישה, שפעמים רבות הבנים דומים לאחי האם. וכן המליצו לישא בת תלמיד חכם (פסחים מט, א). לכן, אף שהגמרא הביאה את דברי כל הבנות, המשנה (תענית כו, ב) הזכירה את דברי הבנות המיוחסות בלבד, כי הן אמרו את הדברים הנכונים ביותר: "ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל. ואומר: תנו לה מפרי ידיה (ילדיה) ויהללוה בשערים מעשיה (חינוך הילדים)".

דברי המכוערות

המפתיע ביותר הוא דברי המכוערות: "קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים". בפשטות הן פונות לבחורים המכוערים ונטולי הכישרון, שהיו מחזרים אחר הבנות היפות והמיוחסות ומכרכרים סביבן ונענים תמיד בשלילה. להם אמרו: אם תמשיכו לרדוף אחר היפות והמיוחסות – תישארו רווקים מתוסכלים כל ימי חייכם; היו מציאותיים והתחתנו עם מי שמוכנה להינשא לכם. הרי ישנה מצווה להתחתן, אז בואו ושאו אותנו לשם שמיים. ואם אתם תשמחו אותנו ותעטרונו בזהובים, גם אנחנו נשמח אתכם כפליים.

אבל אין זה הכול. יש בדברי המכוערות רובד עמוק. דווקא אדם שלא זכה ליופי ולייחוס, פעמים שמתוך אמונתו בה' והשתדלותו בליטוש המידות הטובות הוא מגיע לפסגות נשגבות של חיים מלאי תוכן ושמחה, מעל ומעבר לחיים עם היפות והמיוחסות. וזהו שאמרו: "קחו מקחכם לשם שמיים", וכך נתעלה ונגיע אל החיים המאושרים ביותר, וילדינו כבר יהיו מיוחסים מכוחנו. והוסיפו: "ובלבד שתעטרונו בזהובים", וכפי שאמר רבי ישמעאל (נדרים ט, י): "בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן". אם תעטרונו בזהובים נגלה את יופיינו המיוחד.

נמצא אפוא, שלמרות שבפועל המבוקשות ביותר הן היפות, ואחריהן המיוחסות – האמת היא שהמיוחסות עדיפות על היפות, ופעמים שהמכוערות טובות מכולן.

עצה טובה לרווקים

פעמים שרווקים מבוגרים מתקשים להתחתן מפני שהבנות שהם נפגשים עמן אינן יפות מספיק בעיניהם. אולם האמת היא שלא הבנות השתנו, אלא הרווקים המבוגרים. שכן בגילאים הצעירים המתאימים לנישואין, כמעט כל הבנות נראות יפות. אז הלב מלא בהתלהבות ובאומץ, והוא רואה את כל הטוב והיופי שבבת זוגו, ובקלות מחליט להתחתן ולקפוץ בששון אל חיי הנישואין. אחר כך מגיעות שנים שנועדו לשלב מתון יותר, להמשך בניין החיים. כשהרווק המבוגר מצפה להתלהבות נעורים בעקבות המפגש עם בחורה, בדרך כלל הוא מתאכזב. אלא שבמקום לתלות זאת בגילו המבוגר יחסית, הוא מאשים את הבחורה. אמנם הוא מודה שהיא טובה וחכמה, אבל לידידיו הטובים הוא מציין בצער שהיא לא מספיק יפה ומלהיבה. לבחורים אלה צריך לומר: אם הבחורה טובה וחכמה בעיניכם, ונעים לכם לשהות במחיצתה, אלא שאינכם נלהבים מספיק – "קחו מקחכם לשם שמיים". ואל תדאגו: אם תשקיעו בקשר שביניכם, "תעטרוה בזהובים" – מובטח לכם שתגיעו לאהבה שלמה. ההתאהבות הנלהבת בהתחלה נועדה להקל על ההחלטה הגורלית של כריתת ברית הנישואין, אבל היא אינה מבטיחה נישואין מאושרים. התכונות הטובות והיעדים המשותפים חשובים הרבה יותר. בהם תלויה האהבה השלמה, הבשלה והעמוקה, שמגיעה עד לרבדים הפנימיים שבנפש, ואליה תגיעו בעז"ה.

כפי ששמתם לב, דברי חכמים וממילא פירושם עוסקים ברובד הגלוי בגברים, וברובד הנסתר בנשים, כך יוצא שלשני המינים יש תועלת עמוקה מדברי חכמים.

המשך דיני בשר וחלב: כיורים

יש מי שסובר שחייבים שיהיו לאדם שני כיורים, לבשר ולחלב, מפני שלדעתו אם יערו מים רותחים על הכלים שבכיור, הם יפליטו מהכיור טעמים בשריים וחלביים ויבליעום בכלים (מנחת יצחק ב, ק). ויש מי שסובר שאם יקפידו שהכלים לא יגעו בכיור עצמו, מותר להשתמש באותו כיור פעם לכלים בשריים ופעם לכלים חלביים, מפני שרק כאשר הכלים נוגעים בדופנות הכיור יש כוח בעירוי של מים רותחים להפליט טעמים ולהבליעם זה בזה (אגרות משה יו"ד א, ב).

אולם הדעה המקובלת להלכה היא שאין כוח בעירוי מים רותחים להפליט טעמים מכלי אחד ולהבליעם בשני, כך שגם הכיור לא בלע טעמים וממילא אינו יכול להפליטם. קל וחומר כאשר מדובר בכלי מתכת וזכוכית חלקים, שאין הטעמים נבלעים בהם. בנוסף, הטעמים שבהם מדובר הם טעמים קלושים של היתר, שנקראים נ"ט בר נ"ט דהיתרא, קל וחומר כאשר יש שם סבון שפוגם את הטעמים (כמבואר ביביע אומר יו"ד י, ד).

לסיכום: מנהג רבים להתקין שני כיורים, אחד לכלים חלביים ואחד לכלים בשריים, אולם מעיקר הדין אפשר להשתמש בכיור אחד לשני המינים; ובתנאי שיקפידו לנקות את הכיור משיירי המאכלים בין מין למין, וזאת כדי למנוע חשש רחוק שטעם מין אחד יתערב עם טעם מין אחר במים רותחים ויטריף את הכלים. אמנם אם המים לא היו רותחים באופן שהיד סולדת בהם, אין חשש להטרפת הכלים.

מדיח כלים בשרי וחלבי

כפי מה שלמדנו לגבי כיור, יש מחמירים להצריך שני מדיחים, אחד לכלים חלביים ואחד לכלים בשריים (מנחת יצחק ב, ק). ויש מתירים להשתמש באותו מדיח, ובתנאי שיהיה מגש אחד לכלים חלביים ואחר לבשריים, מפני שאם זה יהיה אותו מגש, יש חשש שיבלע טעמים בשריים וחלביים ויבליעם אחר כך בכלים ויטריפם (אג"מ יו"ד ב, כח-כט).

אולם העיקר להלכה, שמותר להשתמש באותו מדיח ובאותם מגשים לבשרי ולחלבי, ובתנאי שלא ידיחו כלים בשרים וחלביים יחד, שמא טעמי הבשר והחלב יתערבו לפני שייפגמו על ידי הסבון. ונכון לשים לב, שאם נותרו במדיח שיירים מההדחה הקודמת בעקבות הכנסת כלים מלוכלכים מאוד, יש להפעיל שוב את המדיח על החום הגבוה ביותר כדי לנקותו היטב. ואם אפשר, טוב לפנות את שיירי המאכלים שבמסננים. אולם מעיקר הדין די בכך שאין מדיחים את כלי הבשר וכלי החלב יחד – משום שמקובל להלכה שעירוי של מים רותחים אינו מסוגל להפליט טעמים ולהבליעם מכלי לכלי, ובנוסף לכך הטעמים נפגמים בסבון (ויותר מזה הותר בשולחן ערוך יו"ד צה, ד, ובמפרשים שם. וכפי שביאר ביביע אומר י, יו"ד ד).

המדיח אינו תלוי בכיור

שאלה: האם המנהג להתקין שני כיורים מחייב גם שלא להדיח באותו מדיח כלים בשריים וחלביים?

תשובה: גם מי שמקפיד שיהיו לו שני כיורים אינו חייב להקפיד לקנות שני מדיחים או אפילו שני מגשים. ראשית, מפני שמנהג שני הכיורים אינו מחייב, ומעיקר הדין אפשר להקל בכיור אחד, כפי שנהגו רבים במשך שנים. שנית, הפרדת הכיורים חשובה יותר, מפני שבכיור רגילים להשהות את הכלים זמן רב, ולא תמיד שיירי המאכל שדבוקים לכלים נפגמים שם בסבון, ואילו במדיח אין רגילים להשהות כלים זמן רב כשהם שרויים במים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

המקדש – לראש סדר היום

סיפורם של יוסף צבי סלומון הי"ד ובני משפחתו, בהם חיה אסתר ואלעד ז"ל • כבן לניצולי שואה, יוסף צבי פעל במסירות ליישוב הארץ, ודבק בתורה עד יומו האחרון • המנהיגות המדינית-ביטחונית אינה מבינה את עניינו של עם ישראל, וממילא אינה תופסת את מהות המאבק נגד אויבינו • בניית בית המקדש צריכה לעמוד בראש סדר היום הלאומי • מטרת בית המקדש איננה עבודת ה' לצדיקים פרטיים, אלא תיקון לעם ישראל ולעולם כולו • ההכנה לבניין המקדש: בלימוד תורה ובחיזוק הריבונות בהר הבית

שלושת הקדושים

המנהיגות הרופסת לא מבינה מדוע הערבים מאשימים אותנו ברצון לשנות את המצב המחפיר בהר הבית. הם שכחו את השבועה לירושלים ולמקדש, אולם כל קיומו של עם ישראל מבטא שבועה זו. אויבינו מבינים זאת, ולכן הם נלחמים על כל סממן של ריבונות יהודית בהר הבית

יוסף צבי סלומון, שנרצח עם בתו חיה אסתר ובנו אלעד, זכה להיות מראשוני החלוצים מיישבי ליבה של ארצנו הקדושה. הוא גדל בטרנסילבניה שברומניה, בקהילת ניצולי השואה בעיירה דז' הסמוכה לקלוז'. כילדים ספגו הוא ואחיו מכות והשפלות משכניהם האנטישמיים. כשנה לפני הגיעו למצוות, בשנת תשי"ח, נפתח השער לצאת מרומניה, והוריו עלו ארצה והתיישבו בבאר שבע. במשך שנים רבות היה יוסף צבי הי"ד רס"ר באפסנאות רפואית. לאחר שפרש לפנסיה מוקדמת מהצבא עבד במכללת תלפיות כמנהל משק. מתוך כך עודד את שלושת בנותיו ללמוד שם, ובזכות זאת זכה ונעשו מורות בישראל.

כבן לניצולי שואה ששרדו את המחנות בטרנסניסטריה (אביו) ואושוויץ (אמו), מצוות יישוב הארץ הייתה חשובה לו. לשם כך, לפני כשלושים וחמש שנה עלה עם משפחתו מבאר שבע ליישוב נווה צוף (חלמיש) שבבנימין. הוא אף השתדל לגייס לכך את אחיו בן-ציון, הצעיר ממנו בשנה וחצי, שבעקבות זאת שינה את תוכניתו לבנות את ביתו יחד עם חבריו במיתר, והצטרף אל הגרעין שהקים את היישוב אלקנה.

בתו רחלי התחתנה עם רן מנזלי מבני ישיבתנו, והם זכו להקים את ביתם לתפארה בהר ברכה. הוא היה שמח בהם על שהם ממשיכים ליישב את הארץ בקו הראשון של ההתיישבות, ובכל פעם שהיה מבקר בשבת בהר ברכה, היה מקפיד להשתתף עם חתנו בשיעורי התורה ודרשת השבת. בעקבות זאת זכינו שגם אלעד הי"ד למד במשך שיעור א' בישיבה וממנה התגייס לחיל השריון.

לכל ההלוויות של המתנחלים שנהרגו על קידוש השם היה יוסף צבי הי"ד מקפיד ללכת, כדי לחלוק כבוד לגיבורים הקדושים שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, מרוב מעלתם שנהרגו על קדושת התורה, העם והארץ. לאחר ההלוויות היה שותק. מי ידע אז שיבוא יום והוא, בתו ובנו יגיעו לכך.

מאז שיצא לפנסיה טרח לנסוע בכל יום לבית הכנסת הגדול שבירושלים, לשמוע שיעורי תורה בכולל הפנסיונרים. בשנה האחרונה, בהיותו כבן שבעים, בעקבות אירוע של נפילה ואיבוד הכרה, נחלש מאוד, ומאז היה הולך באיטיות ולעיתים מפאת כאביו היה גבו שחוח. מאז נסע לירושלים רק שלושה ימים בשבוע, ובשאר הימים הצטרף להקמת כולל הפנסיונרים בנווה צוף.

היה איש מעשה, ממעט בדיבור ובעל לב טוב, עד שאחיו העיד עליו שאי אפשר היה לריב איתו – "אך טוב וחסד". הוא מאוד רצה שבני משפחתו יהיו תמיד בשמחה, וכשלעיתים היו מתווכחים על עניינים שונים, היה מרים קולו ודורש להעביר נושא, כדי לשמור על אווירה של שמחה.

היה רגיל להשכים למניין הראשון בעשרה לשש. גם לאחר לילות שמירה, הקפיד להגיע לתפילתו הקבועה. במשך עשרות שנים שימש כגבאי בנווה צוף, ובכך המשיך בדרכו של אביו, שהיה גבאי בחסד במשך כשלושים שנה בבית הכנסת 'קדושי אושוויץ' שבבאר שבע, שרבים ממתפלליו היו ניצולי שואה.

בעשרים השנים האחרונות שימש כגבאי המניין הראשון בשבת שבנווה צוף, תוך שהוא דואג לכול, ומשכים לבית הכנסת כדי לסדר את השולחנות והסידורים לפני התפילה. לאחר התפילה היה מקיים קידוש למתפללים על חשבונו, כדי לשמחם וכדי למשוך אנשים למניין הראשון. כאשר היו בעלי שמחה, היו מוסיפים על הקידוש שלו עוד דברי מאכל ומשקה.

היה מצפה וסופר את הימים לקראת שמחות של מצווה ובמיוחד חתונות במשפחה. לכל חתונה היה יוצא מוקדם, כדי להיות מהראשונים שמשמחים את בעלי השמחה. כדי להוסיף בשמחה היה עובר עם בקבוק משקה בין האורחים ומוזג לכולם. בריקודים היה מהדר לרקוד לפני החתן, וגם בהיותו מבוגר היה רוקד כצעיר. לאחרונה, לפני שבועיים, היה בחתונה של משפחת קלינגל מהיישוב, וניסה לרקוד כפי שהיה רגיל; אבל כוחותיו לא עמדו לו והוא נאלץ לפרוש בצער.

בכ"ח בתמוז תשע"ז, בליל שבת קודש, לאחר שעת הקידוש שבה ישראל מתעטרים בשלוש קדושות וזוכרים את ה' שברא את העולם והוציאם ממצרים, וממשיכים קדושה וברכה לעולם, בעת שמשפחת סלומון עמדה לקיים שמחת 'שלום זכר' לכבוד נכדם החדש – יצא מחבל שפל בשם האסלאם להשבית את הקדושה והברכה.

אולם אמונתנו עמוקה וגדולה מכל רשע, ושלושת בני המשפחה שנרצחו, התעלו ממעמדם הפרטי למעמד של שלושה קדושים שמבטאים את קדושת ישראל המעוטרת בשלוש קדושות. וכל קדושי השואה שנהרגו על אדמת ניכר עמדו לקבל את פניהם, כדי לתת כבוד למתנחלים הקדושים, שמכירים בסכנה ובוחרים ליישב את הארץ, ואף מוכנים להיהרג על קידוש השם בהגשמת דברי התורה והנביאים על גאולת הארץ.

הבעיות בצמרת הביטחונית-מדינית

כבר שנים שאנו חשים שמצבה הערכי של צמרת הצבא והשב"כ, ורוב המנהיגות המדינית, בכי רע. עמדותיהם חלולות, הם לא יודעים מהו עם ישראל ומה חזונו, וממילא גם לא מבינים את הערבים ואת האסלאם. הם מקבלים את עמדות השמאל הליברלי כתורה מסיני, וכמו שמתוך אמונה זו אובמה וקרי הובילו את המזרח התיכון לתוהו ובוהו ושפיכות דמים, כך גם הם מתהלכים כסומים בלי להבין את התהליכים העמוקים שמניעים אנשים, דתות ואומות.

הם חושבים שאפשר להשיג שלום עם הערבים, ולכן בכל צומת חשוב בוחרים בדרך הוויתור המשפיל, שכביכול מתקדם לקראת שלום. הם תמכו בהסכמי אוסלו, בנסיגה מלבנון, בנסיגה מעזה. מצידם מזמן היינו נסוגים מהגולן ויהודה ושומרון ומעניקים לבדואים בנגב את כל דרישותיהם, בלי להבין שכל נסיגה או ויתור, פרט לכך שמחליש אותנו, גם מגביר את המוטיבציה של אויבינו ליזום מאבק נוסף.

חטא המרגלים של ימינו

זהו חטא המרגלים של ימינו, כאשר המנהיגות מחלישה את העם, והעם מנגד בוכה ומחליש את המנהיגות, ובכך נוצר מעגל של חולשה, ותרנות והשפלה. מי ביקש ממשה דיין לוותר על הר הבית? בטענות שקר המנהיגות החלישה את העם, ועתה הם טוענים שהעם אינו מוכן להיאבק בגבורה על קודשיו וערכיו, ומי שמוכן להיאבק על קדושת העם והארץ מואשם על ידי הקצונה הבכירה כלוקה בלאומנות שמזכירה את הנאצים. בחסדי ה', בזכות נאמנותם של רבים מבני העם והצבא לתחושתם הטבעית כלפי הכבוד הלאומי וערכי קדושה, ועל ידי רשעותם וזדונם של אויבינו, למרות המנהיגות הנרפית והחלשה שלנו, אנחנו מצליחים להחזיק מעמד ואף להתקדם ביישוב הארץ.

בית המקדש – מוקד התיקון

המבחן הגדול העומד לפנינו הוא העצמת הריבונות על הר הבית, והעמדת השאיפה להקמת בית המקדש במהרה בימינו בראש סדר היום הלאומי. במשך דורות רבים סבלו אבותינו ואמותינו ייסורי גלות איומים כדי לשמור את גחלת האמונה בגאולת ישראל ובניין המקדש, כדי שיתקיימו בנו דברי הנביא: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורינו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, ב-ג).

המאבק על הר הבית

המנהיגות המדינית-ביטחונית הרופסת לא מבינה מדוע הערבים מאשימים אותנו ברצון לשנות את המצב המחפיר בהר הבית. הם שכחו את השבועה לירושלים ולמקדש, אולם כל קיומו של עם ישראל מבטא שבועה זו. אויבינו מבינים זאת, ולכן הם נלחמים על כל בדל סממן של ריבונות יהודית על הר הבית. מצד עצמם לא אכפת לערבים ולמוסלמים מקדושת הר הבית. במשך מאות שנים, כאשר יהודים לא השתדלו לעלות להר הבית, הם הזניחו את ההר. את מסגדיהם הגדולים והמפוארים בנו במקומות אחרים. גם במשך 19 שנות שלטון ירדן על הר הבית, לא באו המונים להתפלל בו. רק מפני שהם יודעים שהר הבית הוא מקום המקדש של ישראל, בדורות האחרונים החלו להשתלט על הר הבית ולהפוך אותו למוקד עוינות לעם ישראל.

קדושת הכלל ובית המקדש

בית המקדש מגלה את קדושת הכלל, את החזון של חיבור שמיים וארץ וגילוי הערכים האלוקיים בכל תחומי החיים. סמוך למקדש ישבה הסנהדרין, שכוננה את משפט התורה בישראל וקידשה את הזמנים והמועדים.

אסור לחשוב על בית המקדש כבניין שנועד לרומם את נפשם של אנשים המעוניינים בכך באופן פרטי, לכן אסור לאנשים פרטיים ליזום את הקמתו בכספם, ואפילו קורבן ציבור אסור לקנות בכספו של אדם פרטי. אלא המקדש הוא המקום לגילוי השכינה וקדושת כלל ישראל. בלי השאיפה הברורה להקמת בית המקדש, כל מעלת התורה והמצוות מתבטלת, שכן התורה והמצוות ניתנו לכלל ישראל כדי לתקן את העולם כולו, ולא לצדיקים פרטיים. לכן כל תפילות ישראל מכוונות לבניין בית המקדש. אף מלאכות שבת נלמדו ממלאכות המשכן והמקדש, כי מקור גילוי הקודש בבית המקדש.

לכן ההכנות לבניין המקדש הן ההכנות לבניין הקודש הכלל-ישראלי: מבחינה רוחנית – בלימוד תורה, כדי להאיר ולתקן את העם והעולם בכל תחומי החיים, ולהעניק מקום מכובד בציבוריות הישראלית לערכי הקודש והמוסר. ומבחינה מעשית – בהעצמת הריבונות בהר הבית, והעמדת אתגר בניית בית המקדש בקרוב בימינו בראש סדר היום הלאומי. על כך צריך לחשוב בימים אלו, שבהם אנו מתאבלים וצמים על חורבן בית המקדש.

הלכות טבילת כלים

הטבילה מרוממת את הכלי שנועד לצורכי העולם הזה בלבד, ומייעדת אותו לאכילה לשם תיקון העולם • כלי מתכת וזכוכית חייבים טבילה, וכלי חרסינה, קרמיקה ועץ פטורים • אם מרכיב מרכזי מהכלי עשוי ממתכת או זכוכית – הכלי כולו חייב טבילה • רק כלי שבא במגע עם האוכל, בשלב שבו הוא ראוי למאכל, חייב טבילה • קופסה או צנצנת שהמאכל שבתוכן נגמר, ורוצים להפוך אותן לכלי – מחלוקת, ואפשר להקל • ניתן להקל ולא לטבול כלים חשמליים, אך כשאפשר נכון להחמיר ולטבול

טבילת כלים שבאים מגוי

יהודי שקונה או מקבל מגוי כלי מאכל שעשוי ממתכת או זכוכית, מצווה שיטביל אותו במקווה לטהרו, כדוגמת גר שטובל בעת גיורו. גם כלים שיוצרו במפעל ששייך לגוי חייבים בטבילה, שנאמר בפרשת השבוע שלנו: "זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה: אך את הזהב ואת הכסף את נחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת… אך במי נידה יתחטא…" (במדבר לא, כא-כג).

טעם המצווה

מגמת מצוות הטבילה היא לרומם את הכלי ממדרגה של כלי שנועד לאכילה סתמית, שהתאווה והחולשות האנושיות מלוות אותה, למדרגה של כלי שנועד להכין מאכלים שיעניקו לאוכל אותם חיוניות, אמונה ושמחה, כדי שיוכל לקשר את חיי העולם הזה אל ערכי הנצח וחזון תיקון העולם. נמצא שהטומאה שבכלי היא הטומאה שבאכילה סתמית שנועדה לקיים את האדם בימי חלדו בעולם הזה, והטהרה היא כדי לטהר את האכילה ולקשר אותה אל ערכי הנצח וחזון תיקון העולם.

החיוב – בכלי מתכת וזכוכית

מגמת מצוות הטבילה היא לרומם את הכלי ממדרגה של כלי שנועד לאכילה סתמית, שהתאווה והחולשות האנושיות מלוות אותה, למדרגה של כלי שנועד להכין מאכלים שיעניקו למי שאוכל אותם חיוניות, אמונה ושמחה, כדי שיוכל לקשר את חיי העולם הזה אל ערכי הנצח וחזון תיקון העולם

הכלים החייבים בטבילה מהתורה הם כלים שעשויים ממתכת, כדוגמת זהב, כסף, נחושת, ברזל, בדיל ועופרת, כפי שפירטה התורה. הוסיפו חכמים ותיקנו להטביל גם כלי זכוכית, מפני הדמיון בין הזכוכית למתכת, שכשם שאת המתכת אפשר להתיך ולעשות ממנה כלים חדשים, כך את כלי הזכוכית אפשר להתיך ולעשות מהם כלים חדשים (עבודה זרה עה, ב).

אבל כלים משאר חומרים, כדוגמת חרס, חרסינה, קרמיקה, אבן ועץ – פטורים מטבילה. כלי אמייל וטפלון, שעיקרם מתכת, חייבים בטבילה בברכה, למרות שהם מצופים בחומרים שאולי פטורים, הואיל והציפוי טפל לכלי.

אף שניתן להתיך כלי פלסטיק כזכוכית, ולכן יש מחמירים בכלי פלסטיק (מנח"י ג, עו-עח), דעת רוב ככל הפוסקים שהם פטורים מטבילה, שאין להחיל מדעתנו את התקנה על כלים שדומים לזכוכית.

כלי המורכב מזכוכית וחרס

צלחות קורל וכיוצא בהן, מכיוון שהמרקם שלהן קשיח וצפוף כזכוכית ולא אוורירי ומחוספס כחרס, חייבות טבילה בברכה.

כלים שעיקרם חרס ומצופים בזכוכית אחידה וקשיחה מכל צדדיהם, חייבים טבילה בברכה. אם ציפוי הזכוכית שלהם דקיק ואינו ניכר, הוא בטל לחרס, ודינם ככלי חרסינה שפטורים מטבילה. סיר קרמי חייב בטבילה שכן חומריו הם מתכת וזכוכית.

כלי המורכב ממתכת ופלסטיק

סיר מתכת שיש לו ידיות מפלסטיק, וכן סכין שהידית שלה מעץ, צריכים טבילה. צריך לטבול את כל הכלי, כולל החלק שעשוי מחומר שאינו חייב בטבילה. זה הכלל: כל שיש בכלי מרכיב מרכזי שבא במגע עם האוכל ועשוי ממתכת או זכוכית – הכלי כולו חייב בטבילה.

אילו כלי אכילה חייבים

הכלים החייבים בטבילה הם כלים שאוכלים ושותים בהם, כדוגמת צלחות, כוסות, סכו"ם, וכן כלי הגשה כדוגמת קערות, קנקנים ומגשים. וכן כלים שמכינים בהם את האוכל, כדוגמת סירים ומכסיהם, מחבתות, תבניות אפייה, שיפודים ורשתות לצלייה. אבל חצובה או פלטה אינן צריכות טבילה, הואיל ואין מניחים עליהן מאכלים אלא סירים. ואף שלעיתים צולים חצילים על החצובה, ולעיתים מחממים חלות על הפלטה, מכיוון שעיקר תשמישן נועד לסירים, אין הן צריכות טבילה. תבנית אפייה שרגילים לאפות בה בעזרת נייר אפייה חייבת בטבילה, הואיל ונייר האפייה טפל ואינו נחשב חוצץ בין התבנית למאכל.

כלים שבאים במגע עם האוכל, אבל נועדו להכנתו בשלבים שלפני שהוא נעשה ראוי לאכילה, פטורים מטבילה. למשל, סכינים שנועדו רק לשחיטה או להפשטת העור, וכן כלים שמשמשים להכנת בצק. זה הכלל: כל הכלים שבאים במגע ישיר עם האוכל בעת שהוא ראוי לאכילה צריכים טבילה (שו"ע קכ, ד-ה).

מגרדת, קולפן ומפצח אגוזים

צריך לטבול מגרדת (פומפייה), קולפן, כותש שום ותבלינים, פורסי ביצים, מסננת לתה, מפצח אגוזים, הואיל והם באים במגע ישיר עם האוכל. אבל חולץ פקקים ופותחן קופסאות, שלא נועדו לבוא במגע עם האוכל, פטורים מטבילה. וכן צריך לטבול כלים שנועדו לאחסון מאכלים במטבח, כצנצנת לסוכר או לקפה, אבל אם מניחים בצנצנת מאכלים עטופים, כסוכריות עטופות או שקיות תה, אינה צריכה טבילה.

כלים חד פעמיים

כלים חד פעמיים, כמו תבנית אפייה מאלומיניום, אינם נחשבים כלי ואינם חייבים בטבילה. ואף מי שיחליט להשתמש בתבנית האפייה כמה פעמים, לא ישנה את טבעה, שהיא נועדה לשימוש חד פעמי, ולכן היא פטורה מטבילה.

קופסאות שנמכרות עם המאכלים

קופסאות מתכת וצנצנות זכוכית שנמכרות עם המאכלים והמשקים שבתוכן, כדוגמת קפה נמס בקופסת מתכת, ריבות בצנצנות זכוכית ומשקאות בבקבוקי זכוכית – מכיוון שרגילים לזורקן לאחר שהן מתרוקנות, הן נחשבות ככלים חד פעמיים, ואין צריך להטבילן.

אמנם התעורר ספק לגבי מי שירצה להמשיך להשתמש בהן. יש אומרים שצריך להטבילן, הואיל ובכך שהחליט להשתמש בהן כדרך קבע, הפך אותן לכלים ממש, ומכיוון שהן יוצרו על ידי גוי צריך להטבילן (שש"כ ט, יב; אז נדברו ז, עא). ויש מקילים וסוברים שהואיל ובעת ייצורן נועדו לשימוש חד פעמי, בעת שקנה אותן היהודי היו פטורות מטבילה; ומכיוון שהיהודי הוא שהפכן לכלי בהחלטתו להשתמש בהם דרך קבע, הן פטורות מטבילה (ציץ אליעזר ח, כו; אול"צ א, כד; מו"ר הרב אליהו). למעשה, הרוצה להקל שלא להטבילם – רשאי, קל וחומר כאשר מדובר בכלי זכוכית שיסוד חיובם מדברי חכמים.

כלים חשמליים שעלולים להתקלקל

שאלה גדולה התעוררה לגבי כלים חשמליים שנועדו להכנת אוכל ובאים איתו במגע ישיר, כדוגמת קומקום חשמלי, מצנם וטוסטר לחיצה, שיש חשש שמא הטבלתם תקלקל אותם. אמנם בכלי חשמל פשוטים אין כמעט חשש נזק, בתנאי שלאחר הטבילה ישהו אותם זמן רב עד שיתייבשו לגמרי; אולם בכלי חשמל עדינים, כדוגמת כלים שיש בהם צג אלקטרוני, יש חשש סביר שיתקלקלו בעקבות הטבילה.

יש אומרים שכלי חשמל פטורים מטבילה, מפני שדרך הפעלתם היא על ידי חיבורם לשקע שבקיר כדי לקבל חשמל, וכלל הוא שכל מה שמחובר לקרקע אינו מקבל טומאה, ולכן אין צורך להטבילו. ואף אם לעיתים הם מופעלים על ידי בטריות, הולכים אחר רוב תשמישם שהוא במחובר לקרקע. ויש שצירפו עוד סברות להקל (חלקת יעקב יו"ד מא, מג; בית אבי א, קיד; הרב בן ציון אבא שאול; תפילה למשה ה, כה; שיח נחום מט, ה; הרב גנזל בתחומין כז).

ויש אומרים שחובה להטביל גם כלי חשמל (מנח"י ב, עב; שבט הלוי ב, נז; משנה הלכות ט, קסב; ריש"א קובץ תשובות א, ג).

הדין למעשה

למעשה, הרוצה לסמוך על המקילים רשאי, שכן יותר נראה כדעת המקילים, מפני שכלי חשמל שונים לגמרי מהכלים שנצטווינו לטבול, וניתן להגדירם כסוג של מכונה. על אחת כמה וכמה כאשר לא ניתן להטבילם בלא שיתקלקלו, שלא ייתכן להכשיר כלי בטבילה באופן שלאחר הטבילה יתקלקל. זאת בנוסף לכך שהאיסור להשתמש בכלי שלא נטבל הוא מדברי חכמים.

אמנם מכיוון שלדעת רבים חובה להטבילם, ויסוד מצוות הטבילה מהתורה, כאשר אפשר נכון לחשוש לשיטת המחמירים ולטבול את הכלים בלא ברכה, או למצוא פתרון אחר כדי לפוטרם מהטבילה. לפיכך בכלי שאין כמעט סיכוי שיתקלקל, כקומקום חשמלי פשוט, נכון להטבילו ולהמתין לפחות יממה, כדי שיתייבש לגמרי ולא יתקלקל בעת שיפעילו אותו.

הצעות לכלי שעלול להתקלקל

לגבי כלי שיש חשש סביר שיתקלקל, הועלו שתי הצעות: א) ליתנו לבעל מקצוע יהודי, שיפרק את החלק שנוגע באוכל פירוק יסודי, עד שלא ייחשב יותר כלי, וירכיב אותו מחדש. כך הכלי ייחשב כלי שעשאו יהודי שפטור מטבילה. אמנם כאשר אי אפשר לקלקל את החלק שנוגע באוכל, אין תועלת בפירוק חוט החשמל המחובר לכלי. ב) לתת את הכלי במתנה לגוי, ולבקש ממנו לקבלו בהשאלה לזמן בלתי מוגבל. מכיוון שהכלי שייך לגוי, והיהודי אינו רוצה לקנותו לעצמו, אפשר להשתמש בו לזמן לא מוגבל בלא טבילה.

הכלים שחייבים בטבילה

כל זה אמור לגבי חלקים שמחוברים ממש לכלי החשמלי, אבל תבניות אפייה שמכניסים לתוך תנור חשמלי – חייבות טבילה בברכה, מפני שאינן נחשבות כלים חשמליים, הואיל ואינן מחוברות לתנור החשמלי אלא רק מונחות בו, והן גם משמשות לעיתים ככלי להגשת האוכל שנאפה בהן. וכן דין סכיני בלנדר ומערבלי מיקסר, שבהם החלק שבא במגע עם האוכל ועשוי מתכת או זכוכית מתפרק מהחלק החשמלי, לכן יש להטבילו לבדו בברכה.

האם קטן יכול להטביל

קטן או קטנה שלא הגיעו לגיל חיוב מצוות רשאים להטביל כלים ולברך לפני טבילתם, אולם מכיוון שלא הגיעו לחיוב מצוות, הם אינם כשרים להעיד שהטבילו את הכלים כהלכתם. לכן, רק אם גדול מעיד שטבלו את הכלים כהלכה, מותר להשתמש בכלים שטבלו. ואם שלחו ילד להטביל כלים ולא היה שם גדול שיעיד על כך, יש לטבול את הכלים שטבל בברכה. ואם הילד נודע כאמין, יש לטבול את הכלים שטבל בלא ברכה (שו"ע קכ, יד).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לחכות שש שעות – גם ילדים?

כיצד נוסדו המנהגים לגבי המתנה בין בשר לחלב – שש שעות, שעה אחת ושלוש שעות • בימינו, כשהולכים לפי השעון, לכתחילה שש השעות צריכות להיות מדויקות • תינוקות אינם צריכים להמתין בין בשר לחלב, רק לנקות את הפה • ילדים קטנים לפני גיל חינוך – רצוי שימתינו שעה • כשמגיעים לגיל חינוך רצוי להמתין שלוש שעות, ובהמשך שש שעות לנוהגים כן • ההגדרות אינן חותכות, כי מצוות החינוך תלויה באופי הילד, באופי ההורים ועוד • להלכה, אחרי גבינה צהובה אין צורך להמתין

שאלה: האם עלינו להקפיד על הילדים שהגיעו לחינוך, שלא יאכלו מוצרי חלב בתוך שש שעות מאכילת בשר, גם כאשר זה עלול לשבש את זמנה של ארוחת הערב – שמבוססת בדרך כלל על מוצרי חלב?

אכילת חלב אחרי בשר

אל יתפלא הקורא שאין ההלכה הנוגעת לחינוך חתוכה ונחרצת, כי כך היא מצוות החינוך, לחנך את הקטן להתקדם בהדרגה במשך השנים עד שמירת שש שעות (לרוב ישראל שנוהגים כן). ומכיוון שמדובר בתהליך שתלוי במרכיבים רבים, יש בדין זה הכוונה כללית

נבאר את ההלכה, ומתוך כך נמשיך לדין קטנים. אסרו חכמים לאכול חלב אחרי בשר, שמא משהו מהבשר או טעמו יישאר בפה, ונמצא אוכל בשר עם חלב. מר עוקבא, אחד מראשוני האמוראים, היה אומר שבעניין זה הוא כ"חומץ בן יין": אביו היה מחמיר וממתין עשרים וארבע שעות בין אכילת הבשר לאכילת החלב, ואילו הוא עצמו מסתפק בהמתנה עד הסעודה הבאה בלבד (חולין קה, א). למדו מזה רוב הראשונים, שצריך להפסיק בין אכילת בשר לחלב שש שעות, שכן בעבר כאשר נהגו לאכול שתי ארוחות ביום, זה היה הזמן הקצר ביותר שעבר בין שתי סעודות. וכך נוהגים כל יוצאי ספרד, ורוב יוצאי אשכנז (שו"ע ורמ"א פט, א). ויש מגדולי אשכנז שסוברים שהעיקר שלא לאכול באותה סעודה בשר ואחר כך חלב, אלא צריך לסיים את אכילת הבשר, להמתין שעה, ואז מותר לאכול חלב, וכן נוהגים חלק מיוצאי אשכנז (תוס', ראבי"ה, רמ"א). ויש משפחות במערב אירופה שקיבלו כעיקרון את דעת רוב הראשונים, שיש להמתין בין בשר לחלב כשיעור שבין סעודה לסעודה, אלא שהואיל והיום רגילים לאכול שלוש ארוחות ביום, משך ההמתנה הקצר בין ארוחה לארוחה הוא כשלוש שעות; לכן הם נהגו להמתין שלוש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב (עיין דרכי תשובה פט, ו).

היו מגדולי האחרונים באשכנז שעוררו את הכול להמתין שש שעות אחר אכילת בשר, עד שלפני כמאה וחמישים שנה כבר נעשה מנהג זה מחייב במזרח אירופה, וכפי שכתב בספר ערוך השולחן: "וכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל להמתין שש שעות וחלילה לשנות ובזה נאמר פורץ גדר וגו'" (ערוך השולחן פט, ז). אמנם מכיוון שנכון לכבד מאוד את מנהגי ישראל שנוסדו על ידי גדולי תורה, אין לשכנע את מי שנהג במשפחתו להמתין שעה או שלוש שעות לשנות את מנהגו.

שש שעות שלמות

בכל אופן, מנהג כל יוצאי ספרד ורוב יוצאי אשכנז להקפיד לשמור שש שעות, אלא שיש סוברים שאין הכוונה לשש שעות שלמות, שכן בימי הראשונים לא היו שעונים שעל פיהם אפשר היה לחשב שש שעות במדויק, וממילא הכוונה בערך שש שעות, וכל שעברו יותר מחמש שעות (שיח נחום מו) או חמש וחצי שעות (עיין יביע אומר ח"א יו"ד ד) מותר לאכול חלב. אולם לדעת רבים מהאחרונים, חובה לדקדק שיעברו שש שעות שלמות, וכן נפסק בשולחן ערוך (פט, א). וכן נראה למעשה, מפני שמאז שהשעונים נעשו נפוצים וסדרי החיים נקבעים לפי שעות מדויקות, גם ההפרדה בין בשר לחלב צריכה להיעשות במדויק. ועוד, שכאשר נקבע הזמן של שש שעות, הוא נקבע לפי הזמן הקצר שבין שתי ארוחות, כאשר בפועל רוב האנשים המתינו שבע ושמונה שעות.

אמנם בשעת הצורך אפשר להקל אחרי חמש שעות וחצי, וכשהצורך גדול יותר, אפשר להקל אחרי שיעברו יותר מחמש שעות. והמהדרים מחמירים להמתין תמיד שש שעות שלמות. במצב של ספק אם עברו שש שעות מאז אכילת הבשר, גם המהדרים יכולים להקל ולאכול חלב.

אחרי תבשיל בשרי

האוכל תבשיל שהתבשל עם בשר, אם לא אכל בשר ממש, מעיקר הדין אין צורך שימתין שש שעות, אולם מכיוון שבמה שאכל היה ממש טעם בשר, נהגו להחמיר ולהמתין שש שעות עד אכילת חלב. אבל תבשיל בחזקת בשרי שאין מרגישים בו טעם בשר – מותר לאכול מיד לאחריו חלב, ורק עם חלב ממש אסור לאוכלו.

כללים בדיני חינוך קטנים

כמה כללים יסודיים ישנם בחינוך הקטנים:
א) אסור להאכיל אפילו תינוק בן יומו מאכל אסור.
ב) מצווה לחנך את הילדים להמתין בין אכילת בשר לחלב, והמצווה לחנכם לכך מעת שהם מבינים את המצווה ומסוגלים לחשב את השעות שצריך להמתין בין בשר לחלב.
ג) מאכל שמצד עצמו כשר אבל מצד הזמן אסור לאוכלו, כאשר יש לילדים קושי לקיימו, אינו בכלל האיסור, לכן אין מחנכים קטנים בני שש ושבע לצום שעות ביום הכיפורים.
ד) בשעת הצורך אפשר בחינוך הקטנים לסמוך על דעת המקילים.
על פי הכללים הללו נתאר את תהליך החינוך לשמירת ההפסקה שבין בשר לחלב.

תינוקות

תינוקות שעוד לא מבינים את ההבדל שבין בשר לחלב – מותר להאכילם חלב לאחר בשר, ובלבד שינקו את פיהם וידיהם משאריות הבשר, כדי שלא יאכילום בשר וחלב יחד.

כאשר התינוקות מתחילים להבין את ההבדל שבין בשר לחלב, אבל עדיין לא הגיעו לגיל שבו הם מסוגלים לחשב את השעות, בערך בין גיל שלוש לחמש, נכון כשאפשר שימתינו כשעה בין בשר לחלב. וכאשר יש צורך להאכילם חלב כדי שילכו לישון או כדי שלא יבכו, אפשר לשטוף את פיהם וידיהם ולהאכילם חלב בלא להמתין שעה.

ילדים מגיל חינוך

מעת שהילד מגיע לגיל חינוך, בסביבות גיל חמש או שש, צריך להתחיל להרגילו להפסיק בין אכילת בשר לחלב. ומכיוון שפעמים רבות זמן הארוחה הבאה שלו הוא לפני שיעברו שש שעות מאכילת הבשר, מספיק להרגילו להמתין כשלוש שעות, כשיעור הזמן הקצר שמקובל להפסיק בין שתי ארוחות.

מעת שיגיעו לגיל תשע או עשר, מכיוון שהם כבר יודעים לחשב את השעות ומסוגלים להמתין יותר זמן בין הארוחות, נכון להרגילם להמתין כשש שעות. ובשעת הצורך, כגון שהם אוכלים עם אחיהם הקטנים, וקשה להאכילם אחר כך, אפשר שימתינו רק שלוש שעות בין הסעודות. וכן במסיבת יום הולדת כאשר קשה להם להתאפק מלאכול את המאכלים החלביים, אפשר להקל אחר שלוש שעות. וככל שיתקרבו לגיל מצוות כך צריך להרגילם יותר לשמירת שש שעות.

חינוך בהדרגה ובגמישות

אל יתפלא הקורא שאין ההלכה הנוגעת לחינוך חתוכה ונחרצת, כי כך היא מצוות החינוך, לחנך את הקטן להתקדם בהדרגה במשך השנים עד שמירת שש שעות (לרוב ישראל שנוהגים כן). ומכיוון שמדובר בתהליך שתלוי במרכיבים רבים, יש בדין זה הכוונה כללית, שיש לפעול על פיה בגמישות לפי המצב. ולכן פרט להתחשבות בגילו, יש להתחשב במצבו הגופני והנפשי של הילד, שאינו דומה ילד בריא לחלוש וילד אמיץ למפונק. בנוסף לכך, מצוות החינוך תלויה באופיים של ההורים: מצווה על כל הורה לחנך לפי אופיו, ויש שנוטים לקפדנות ויש לוותרנות, ואין דורשים משמאי להיות הלל, ואין דורשים מהלל להיות שמאי. החינוך תלוי גם בסדרי הבית: אם יש בו ילדים קטנים הארוחות סמוכות יותר, ויש יותר צורך להקל.

לפיכך, אי אפשר לקבוע גדרים ברורים אלא כיוונים עקרוניים בלבד, ולכן ההלכה נוסחה בלשון "נכון" ו"ראוי". וכן מצינו ברוב הפוסקים הדרכות כלליות, ומבין אלה שניסו לומר הדרכות מפורטות נאמרו הדרכות שונות וחלוקות, שנובעות בעיקר מהשוני בדפוסי החיים.

המתנה אחרי גבינה צהובה

שאלה: האם מי שאכל גבינה צהובה רשאי לאכול אח"כ בשר?

תשובה: יש מגדולי הראשונים באשכנז שהחמירו להמתין בין אכילת גבינה קשה לבשר כשם שממתינים בין אכילת בשר לחלב, וזאת משום שטעמה של גבינה זו חזק ונמשך לא פחות מתבשיל של בשר, וכשם שמחמירים להמתין אחרי תבשיל של בשר, כך יש להמתין אחרי אכילת גבינה קשה. אלא שהם הורו זאת לפי מנהגם להמתין שעה אחרי אכילת בשר, וממילא גם הורו להמתין שעה אחרי אכילת גבינה קשה. אולם לאחר שנהגו רבים באשכנז להמתין שש שעות בין בשר לחלב, היו שהחמירו על פי זה להמתין גם שש שעות בין גבינה קשה לבשר.

אמנם הגבינה הקשה שדיברו בה היא גבינה שהוכנה במשך שישה חודשים, או שתהליך הכנתה נמשך פחות זמן אבל התחזק על ידי תולעים ועובש שיצרו תסיסה שחיזקה מאוד את טעמה. ויש שהוסיפו והחמירו בכל גבינה קשה, גם אם נעשתה במשך ימים ספורים, כדוגמת גבינה צהובה, שמא חתיכות ממנה ייתקעו בשיניים.

אולם למעשה, הלכה כדעת רוב הפוסקים, ואין חובה להמתין אחרי גבינה קשה או צהובה יותר מאשר גבינה רגילה. לפיכך, הרוצה לאכול בשר אחרי אכילת גבינה רגילה או גבינה צהובה, צריך לקנח את פיו ולהדיחו, על ידי אכילת מאכל קשה כלחם ושתיית מים או משקה אחר, או שיצחצח את שיניו כדי להסיר את שאריות החלב מפיו. והרוצים להדר, ימתינו שעה בין אכילת גבינה קשה לבשר.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

אנחנו עם סגולה, עובדתית

ראש ממשלת הודו מייצג המונים בעולם שמתפעמים מישראל • במערב מדחיקים, אך במזרח עוקבים אחרי ישראל כל הזמן • האקדמאים הישראלים נבוכים כששואלים אותם מה סוד הצלחתם, והאם זה קשור ללימוד הגמרא • לא לימוד מסוים גורם להצלחת היהודים, אלא התכונה הפנימית של חתירה לאינסוף • לתפיסת השמאל, שאין הבדל מהותני בין עמים, יש אמנם שורש יהודי; אבל דווקא מצד עקרון החירות, יש להכיר בייחודו של כל עם • מתפקידנו לחבר בין האמונה הפנימית למימושה בתיקון העולם, בכל תחומי החיים

סגולת ישראל

לאנשים רבים קשה לקבל את העובדה שעם ישראל הוא עם סגולה. האנטישמיות לדורותיה קמה נגד זה. גם בפרשת השבוע אנו לומדים על בלעם הרשע שכפר בסגולת ישראל, עד שהפך ה' את קללותיו לברכות, ובעל כורחו הפך להיות אחד מהדוברים המרכזיים אודות סגולת ישראל. בימינו אנשים שאמונים על תפיסה הומנית שוויונית, שהיא התפיסה השלטת כיום באקדמיה ובתקשורת, מתקוממים נגד סגולת ישראל.

מנגד, אנשים רבים בעולם מאמינים שיש משהו מופלא בעם ישראל. הם משתאים אל מול הצלחותיה של מדינת ישראל למרות הצורך המתמיד להתמודד עם אויבים רבים ואלימים, שלאחרונה העולם כולו נאלץ להתמודד עמם – הטרור המוסלמי. ביטוי רב רושם לכך ניתן השבוע בביקורו של ידיד ישראל, ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי. הדמוקרטיה הגדולה בעולם, השנייה במספר אוכלוסייתה (כמיליארד ומאתיים ושבעים מיליון), שנמצאת בתהליך צמיחה כלכלי מואץ, עד שיש מעריכים שבעוד עשרים שנה כלכלת הודו תהיה הגדולה בעולם. בריאיון ל'ישראל היום' הוא אמר: "אני שותף לדעה של רבים מבני עמי, שרואים בישראל מגדלור של טכנולוגיה, כמדינה שהצליחה לשרוד אף שהסיכויים היו נגדה. הרבה מההמצאות בתחום הטכנולוגיה פותחו באוניברסיטאות ובמעבדות ישראליות ועזרו לאנושות. החל מהתקני זיכרון של USB וכלה בעגבניות שרי. הדרך שבה הפכתם את מדינתכם ממדינה שחסרים לה מים למדינה שבה יש עודף מים, והדרך שבה הפרחתם את המדבר, הן לא פחות ממדהימות".

ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי בביקורו בישראל. צילום: מארק ניימן, לע"מ
ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי בביקורו בישראל. צילום: מארק ניימן, לע"מ

במערב מדחיקים את הסגולה

אכן, ההישגים המופלגים של בני העם היהודי אינם תולדה של לימוד הגמרא או היכולת לשאול ולהטיל ספק. אלו הם כלים יעילים מאוד, אבל העניין קשור לתכונה היהודית שחותרת חתירה אין סופית לתיקון העולם בכל תחומי החיים

אמנם בארצות המערב קשה לדבר על הכישרון המיוחד של היהודים, מפני שזה מעלה מתהומות הזיכרון הקולקטיבי את כל המיתוסים השטניים שהדביקה הנצרות ליהודים, ועלול לעורר שוב אנטישמיות עזה. לכן רבים מעדיפים שלא להזכיר את המושג יהודים אלא לדבר על בני אדם, שאך מקרה הוא שמתוכם רבים ממוצא יהודי מצליחים מאוד בתחומים שונים. עמדה זו מתחזקת מאוד על ידי האידיאולוגיה השמאלית השלטת באקדמיה ובתקשורת, לפיה אין הבדל מהותני בין עמים, ותיקון החברה תלוי בכך שאנשים יאמינו בשוויון המוחלט שבין בני האדם ללא הבדל גזע, דת ומין. ממילא הדיבור על המיוחד שבעם ישראל מקומם איש שמאל, באשר הוא מהווה חציצה בין האנושות לתיקון העולם.

המבקרים מהמזרח משתאים

אבל בני עמי המזרח, שפטורים מתסביכי העבר, נוטים להתבונן ביתר אובייקטיביות על היהודים ומדינת ישראל, ורבים מהם עומדים נפעמים ומעוניינים ללמוד את הסוד המופלא שטמון בהצלחת העם היהודי. הם באים לבקר בישראל כדי ללמוד מאנשי המדע שלנו מה סוד המוח היהודי. אנסה לתאר את המפגשים הללו, כפי שהבנתי משיחתם של פרופסורים ישראלים שמקבלים את האורחים מהמזרח.

מבוכת האקדמאים הישראלים

ראשית לכול, לרבים מהאקדמאים שלנו אין תשובה והם עומדים במבוכה. כמי שנטועים עמוק בתרבות המערבית ובתפיסות השמאל, הם אינם יכולים לדבר על עם ישראל כ"עם סגולה", וקשה להם להסכים שיש מהות מיוחדת לעם. מנגד, הם שמחים על הכבוד שנפל בחלקם, ומנסים למצוא תשובה סבירה שתספק את האורחים הנכבדים.

כך יוצא שהם חוזרים לשנן בפני האורחים את יסודות ההשכלה המודרנית, ומסבירים שהסוד טמון ב"יכולת לשאול" ו"להטיל ספק", עד שבעצם היהדות היא "תרבות של מחלוקת". לאורחים זה נשמע לא מספק, כי הרי כל האינטלקטואלים בעולם אומרים כך, ובכל זאת היהודים מצליחים יותר. הם מנסים לתהות האם הסוד קשור ללימוד התלמוד שידוע שהיהודים מתפלפלים בו, בלא לדעת שהיהודים שלפניהם הם מהסוג שנקרא "חילוני" ורבים מהם אינם יודעים ללמוד דף גמרא. האורחים חושדים שמא סוד ההצלחה טמון אכן בתלמוד, אלא שהאקדמאים מעדיפים להסתיר אותו. כאשר האורחים הם בעלי מעמד, כגון שרי חינוך ומדע, לעיתים הם מבקשים במפורש לכלול במסגרת הביקור בארץ ביקור בישיבות ותלמודי תורה שבהם לומדים "תלמוד-גמרא", כדי לפצח באמת את סוד המוח היהודי.

גם ליהודים דתיים הדבר קשה. מצד אחד אכן לימוד הגמרא מפתח את המחשבה, אולם מנגד, בדורות האחרונים, רוב היהודים שהתפרסמו כפורצי דרך במדע ובחברה לא הכירו את התלמוד.

סוד סגולת ישראל

אכן, ההישגים המופלגים של בני העם היהודי אינם תולדה של לימוד הגמרא או של היכולת לשאול ולהטיל ספק. אלו הם כלים יעילים מאוד, אבל העניין קשור לתכונה היהודית שחותרת חתירה אין סופית לתיקון העולם בכל תחומי החיים. למי שמתקשה לקבל הבדלים מהותניים שקשורים לנשמה, אפשר להסביר זאת כתרבות שאינה מסתפקת בקיים ומעודדת תמיד חשיבה ויצירה לתיקון. לכן גם יהודי שבני משפחתו לא שמרו מצוות ולא למדו תלמוד, כל עוד התרבות היהודית הזאת קיימת במשפחתו, הוא מתומרץ מילדות להאמין שאפשר להשיג יותר בכל התחומים. חתירה זו מתבטאת גם בחוסר שקט פנימי ובמיחושים נפשיים שונים (אובססיות, חרדות, נדודי שינה) שיהודים מצטיינים בהם. חתירה זו גורמת לעיתים ליהודים לכפור ולהחציף פנים כלפי דברים מקודשים שרוב בני האדם מאמינים בהם, ובקצה מגיעה למהפכנות וחתרנות בלתי פוסקת. זה אחד המניעים לאנטישמיות. מי שתפיסת עולמו מתירה לו לקבל הבדלים מהותניים, מבין שכל זה נובע מהנשמה המיוחדת שנתן ה' לישראל, זוהי סגולת ישראל.

התפיסה השמאלית נובעת מתפיסת האחדות, שחותרת לביטול המסגרות המבדילות בין אנשים ולהסרת המחיצות בין הרצוי למצוי. לכן יש בה יסוד אידיאלי יהודי, אלא שהוא מתנגש עם עקרון החירות, שמעניק ערך ייחודי לזהות המיוחדת של כל אדם, עם ומין.

חתירה אינסופית לחסד ואמת

כאשר אברהם אבינו הכניס אורחים לביתו הוא לא עשה זאת כי נצטווה על כך, או כי קיווה לשכר טוב, אלא כי זה מה שרצה יותר מכול. כך אנו מוצאים את אבותינו אברהם ויצחק עוסקים בחפירת בארות, יעקב גולל את האבן מעל פי הבאר, כי מהבאר יוציאו מים להשקות עם רב. וכן יעקב אבינו עובד בחריצות ובנאמנות במרעה הצאן, גם שלא לצורכי עצמו ורווחיו, כדי להוסיף רווחה לעולם במזון ובגדי צמר. ויוסף הצדיק, למרות שהיה יכול להיות ממורמר על כך שנמכר לעבד, לא איבד את חיוניותו, ובכל מקום שאליו התגלגל השתדל להיטיב את מצבם של הסובבים אותו, עד שהציל את הממלכה המצרית מרעב נורא. גם מדענים ויזמים בני ימינו, במה שהם עוסקים לרווחת האנושות, הם אידיאליסטים שהולכים בדרך האבות.

כאשר משה יצא מארמון פרעה וראה את הנוגש המצרי מכה איש עברי, למרות שידע שהוא מסכן את חייו, היכה את המצרי והושיע את העבד. בעקבות זאת איבד את מעמדו כנסיך מצרים ונאלץ לברוח למדיין. גם שם, כאשר ראה שמקפחים את בנות יתרו, לא יכול היה לעמוד מנגד, ותוך שהוא מסתכן במלחמה עם הרועים בני המקום, נלחם לבדו על זכותן לקבל את התור המגיע להן בהשקיית הצאן מהבאר.

כאשר רות המואבייה החליטה להצטרף אל חמותה נעמי בדרכה חזרה לבית לחם שבנחלת יהודה, היה זה מפני שלא יכלה לעזוב אותה גלמודה בצערה הנורא. מתוך כך נפתח ליבה לאמונה בה' והתגיירה וזכתה להיות אם מלכות בית דוד.

כיוצא בזה אמרו חכמים (יבמות עט, א) ששלוש תכונות מאפיינות את עם ישראל: א) רחמנים, ב) גומלי חסדים, ג) ביישנים, במובן של יראי שמיים. מי שאין רואים בו תכונות אלו, יש לחשוש לייחוסו כיהודי.

יסוד האופטימיות: האמונה

החתירה האין סופית לאחדות, חסד ואמת שהם תיקון העולם וקידומו – קשורה לאמונה בה', שישראל "מאמינים בני מאמינים" (שבת צז, א). אמנם לכל בני האדם ישנה תכונה של אמונה, אולם לא היה בעולם עם שרבים כל כך מבניו הקדישו את כישרונם וחייהם לאמונתם. אמונה זו באה לידי ביטוי בכך שלעולם אין מסתפקים באמת וטוב מוגבלים, אלא תמיד חותרים להתקדם להבנה שלמה יותר. לכן עם ישראל התאים לקבל את התורה האלוקית ששורשה באין סוף והיא מתגלה לעולם, ותמיד ניתן להבין בה עוד רעיונות ועוד משמעויות בלא סוף.

אמונה זו היא גם אמונה בכך שניתן לתקן ולרומם את המציאות אל מדרגה גבוהה יותר, מפני שבכל דבר ישנו ניצוץ אלוקי, שאם נגלה אותו נוכל לקדם את המציאות. כדי להמשיך להתקדם צריכים גם לכפור בעבודה זרה, ובכלל זה בכל המוסכמות המגבילות ומפריעות להמשך החתירה לתיקון העולם ושכללו.

אמונה זו היא היסוד לאופטימיות המופלאה של יהודים – למרות שלא היה עם שסבל כל כך הרבה במשך ההיסטוריה, יהודים לא איבדו את אמונתם באפשרות התיקון. מכוח אמונה זו עם ישראל הצמיח כל כך הרבה מפתחי רעיונות חברתיים ומדעיים, מהפכנים ויזמים.

חיבור האמונה למימושה

לצערנו, במצבנו הנוכחי ישנו משבר בין האמונה ולימוד התורה, שהם המבוע לאידיאלים הגדולים, ובין המימוש של חזון תיקון העולם על ידי אנשי מדע וחברה, וממילא החזון היהודי מתגלה באופן חלקי וקטוע. ככל שנזכה להיות מודעים יותר לתפקיד המיוחד שלנו, כך יתחברו הקרעים, האמונה בה' אלוקי ישראל תתגלה בכל תחומי החיים, ואור התורה יאיר וידריך ויפרה את כל תחומי המוסר, המדע, החברה והכלכלה, והנס והטבע יתלכדו, לתפארת העם, הארץ והאנושות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

העתודה לשירות לאומי

כל אדם אמור לממש את כישרונותיו לשם תיקון עולם במלכות שד-י, ובכלל זה נשים שיכולות לתרום לחברה ולמדע • תורה, מצוות וחיי משפחה אינם אמורים להיות מכשול בפני נשים שרוצות להתקדם, אלא דווקא מקור ברכה • המחסום המרכזי בפני מימוש כישרונותיהם של נשים: תקופת השירות הלאומי • הפתרון: הקדמת הלימודים האקדמיים לשירות, ואחריהם תקופה של תרומה לקהילה תמורת מחצית מהשכר המקובל • "עתודה לשירות לאומי" תייעל את השירות, ותהפוך אותו ליעיל ומקצועי יותר • הדרך להגשמת הרעיון נפתחת בשנה הקרובה

אידיאל מימוש הכישרונות לנשים

רק מעטות יצליחו למצות את מלוא כישרונן, וזה לא מפני שהן צריכות להשקיע זמן בתורה ומצוות ובניית המשפחה, השקעה זו אנו מאמינים שמביאה ברכה, אלא זה בעיקר מפני שהשנים הטובות שבין גיל 17 ל 22 לא נוצלו באופן המיטבי

האידיאל הוא שכל אדם יוציא אל הפועל את כל כישרונותיו למען תיקון העולם במלכות שד י, בכך הוא זוכה לגלות את צלם האלוקים שבו, ונעשה שותף עם הקב"ה בקיום העולם ושכלולו.

לאור אידיאל זה נעסוק הפעם באתגר הניצב בפני נשים בעלות כישרון לימודי, שכולל: בניין האישיות בלימוד תורה בתחומי האמונה וההלכה, הקמת משפחה מפוארת, מיצוי הכישרונות במחקר, בפיתוח או בעבודה, כל אישה בתחום המתאים לה.

אתגר זה נפתח לפנינו בדורות האחרונים. בזכות הפיתוחים הטכנולוגיים, משך העבודה הנדרש לקיום המשפחה התקצר ונעשה קל יחסית. בנוסף לכך, מכיוון שרוב העבודות כבר אינן נשענות על כוח פיזי, נשים יכולות להצטיין בתחומים רבים ומגוונים שבהם לכישרון השכלי והנפשי יש משקל מרכזי. השאלה איך מצליחים להגשים את שני האתגרים כאחד: מצד אחד בניין האמונה והתורה והקמת משפחה ברוכה, ומאידך מיצוי הכישרון למען פיתוח המדע, החברה והכלכלה לאור התורה.

בתרבות המערב הנוכחית, נשים מוכשרות ומצליחות בדרך כלל מזניחות את ערך המשפחה. רבות מהן נשארות רווקות או נישאות בגיל מבוגר בלא להוליד ילדים. ככל שמדובר בנשים מצטיינות ומצליחות יותר, כך האחוז של אלו שאין להן ילדים גבוה יותר. שלא לדבר על כל תחום התורה והמצוות, שהן פוטרות את עצמן ממנו לחלוטין.

הברכה שבדרך התורה

אנחנו מאמינים שלימוד התורה וקיום המצוות עם הקמת משפחה מבורכת, יועילו לכל תחומי המדע והכלכלה, וכפי שאנו אומרים בפרשת "והיה אם שמוע": "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותיי אשר אנוכי מצווה אתכם היום לאהבה את ה' אלוהיכם ולעובדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירושך ויצהרך…" (דברים יא, יג יד). משמעות הגשמים והמטר שיורדים בעיתם ומצמיחים את יבול השדות צריכה להתפרש בכל דור ודור לפי עניינו (כדברי השל"ה על עניין השכר והעונש המבואר בתורה). אם כן בימינו, הגשם היורד מן השמיים הוא בעיקר ההשראה לפיתוח המדע, הכלכלה והחברה. הדגן והתירוש והיצהר הגדלים מכוח זה הם מזון קיומי (דגן); שמחה, שאר רוח ויצירתיות (תירוש – יין); והחיים הטובים שיש בהם רווחה ומשמעות (יצהר – שמן).

קידוש השם

ראוי להוסיף, שעיקר קידוש השם של ישראל לעיני העמים נעשה על ידי פיתוח המדע לאור התורה, וכפי שנאמר: "ושמרתם ועשיתם, כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד, ו). שכן דברי התורה עצמם מיועדים לישראל, אולם הברכה השופעת מהם לכל המדעים ניכרת לאומות העולם, ועל ידי כך מתקדש שם השם בעולם, והאנושות מתרוממת להליכה בדרכי השם. כיוצא בזה למדנו על ערך לימודי המדעים: "כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר 'ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו'" (שבת עה, א). ואין הכוונה רק לחוכמת האסטרונומיה אלא לכלל החוכמות (רמב"ם, מהר"ל, הגר"א ועוד).

איך משלבים את הכול

השאלה הגדולה: איך יוכלו בנות ישראל הצדיקות, שמקדישות מזמנן לתורה ומצוות ומקימות משפחות מפוארות, להוביל את המדע העולמי, תוך שהן צריכות להתמודד בתחרות עם המוכשרים ביותר שבאומות העולם כמו גם החילוניים שבישראל? אלא שאנו מאמינים כי כאשר לימוד המדע נעשה מתוך ערכי תורה ומשפחה הוא מתברך ונעשה איכותי, עמוק ומיטיב יותר לאנושות. כל זאת בתנאי שממוקדים במטרה ולא מבזבזים זמן לחינם.

השנים הקריטיות: גיל 17 22

אחת הבעיות המכבידות על האפשרות של בנות תורניות להגשים את כישרונן בתחום האקדמי הוא תקופת השירות הלאומי. מדובר על שנה או שנתיים, ולעיתים עוד שנת מדרשה, בתקופה הקריטית ביותר. בעוד נשים מצטיינות במערב מסיימות דוקטורט בגיל 24, אצלנו בעקבות השירות הלאומי הכול נדחה בכמה שנים. לא רק הזמן המוקדש לשירות הלאומי מעכב, אלא עצם העובדה שבחורה מוכשרת אינה נצרכת לתכנן את מסלול ההתקדמות שלה ברציפות משנות התיכון, עוצר את היכולת לתכנן התקדמות מהירה המתאימה לכישרונותיה. היא הייתה יכולה לסיים תואר ראשון בגיל תשע עשרה, אבל לא העלתה זאת בדעתה. כך בנות מצטיינות מתחילות לחשוב על כיוון ההתפתחות המדעית שלהן רק מגיל 20 ויותר, ומכיוון שמצווה גדולה יותר להתחתן, הקריירה המזהירה שהייתה יכולה להיות להן ירדה לטמיון. הן יהיו מורות טובות מאוד, אולי גם יצליחו להתקדם באקדמיה, אבל רק מעטות מהן יצליחו למצות את מלוא כישרונן. וזה לא מפני שהן צריכות להשקיע זמן בתורה ומצוות ובניית המשפחה, השקעה זו אנו מאמינים שמביאה ברכה, אלא בעיקר מפני שהשנים הטובות שבין גיל 17 ל 22 לא נוצלו באופן המיטבי, כדי להעמידן על מסלול ההמראה הנדרש להתפתחות האקדמית, ולבניית המעמד החברתי המאפשר השפעה ברוכה.

עתודה לשירות לאומי

ערך ההתנדבות במסגרת השירות הלאומי חשוב, ועל כן ראוי להיות מרוצים מכך שבנות הציבור הדתי-לאומי אינן רוצות להשתמט ממנו. אולם כדי להגשים את החזון הגדול של מיצוי הכישרונות לתפארת התורה, העם והאנושות, יש צורך ב"עתודה לשירות לאומי".

במסגרת זו בנות יוכלו להתחיל מיד בתום התיכון את לימודיהן האקדמיים, ולאחר תקופת הלימוד, בין אם זה יהיה בסיום התואר הראשון או השני או השלישי, יתרמו לחברה בתחום שלמדו בעבור תשלום מחצית השכר המקובל על עבודתן. את הסכומים השונים שהמדינה משקיעה בבנות השירות הלאומי או הצבאי היא תעניק לבנות העתודה לשירות לאומי כדי לסייע במימון לימודיהן. תוכנית זו תשתלם מאוד למדינה מבחינה כלכלית וחברתית כאחד.

הרווחים הנוספים שבתוכנית

תוכנית זו תוכל גם לפתור בעיות נוספות: היא תאפשר לבנות שגדלו במשפחות מעוטות הכנסה, להמריא מבחינה מקצועית לתפארת משפחתן והעם. היא תאפשר לבנות שאחרי השירות הלאומי נקרעות בין שני רצונות – להתחתן בגיל צעיר או לרכוש מקצוע איכותי שדורש לימודים מפרכים – לשלב את שני הערכים יחד, שכן כבר בגיל 21 הן יוכלו להתחתן תוך סיום תואר ראשון. מתוך עמדה זאת יוכלו בקלות יחסית להמשיך לתואר שני ושלישי.

הרווחים הכלכליים למדינת ישראל

גם מבחינה כלכלית התוכנית תיטיב למדינת ישראל, שכן מבחינה כלכלית גרידא השירות הצבאי והלאומי של בנות לא משתלם. היה עדיף לשכור עובדים שיבצעו את כל העבודות הנדרשות ביתר יעילות, ולהיפטר מהאבטלה הסמויה שעולה הון תועפות, וזאת בנוסף לעיכוב בכניסת הבנות למערכת הלימודים והעבודה, שאף הוא מפחית כחמישה אחוזים מהתמ"ג – שהם תרומת הנשים לכלכלת המדינה.

הסיבה לקיום השירות הצבאי וממילא גם השירות הלאומי לכלל האוכלוסייה, למרות היותו לא משתלם מבחינה כלכלית מול צבא מקצועי, היא ערכית: א) כדי לשתף את כלל הציבור בתרומה למדינה, ב) לבטא את ערך השוויון שבין בנים לבנות.

על ידי העתודה לשירות לאומי כל בת תתרום למדינה תרומה משמעותית ומשתלמת בהרבה מבחינה כלכלית וחברתית. שכן היא תתרום הרבה יותר אם תתנדב באותו בית חולים בתור אחות מוסמכת או רופאה. וכן מורה מוסמכת תתרום יותר לבית הספר מאשר מתנדבת. וכן עורכת דין או רואת חשבון תוכל לתרום לנזקקים יותר מאשר מתנדבת שלא למדה. וכן חוקרת באוניברסיטה תוכל לתרום הרבה יותר לקידום תלמידים ומחקרים, מאשר בהתנדבות שבה היא אינה מבטאת את מלוא כישרונותיה.

הדרך להגשמת התוכנית

כדי להגשים את התוכנית באופן מיטבי, היה ראוי שמתוך מסגרת השירות הלאומי יוקם צוות שיבחן את האוניברסיטאות שבהן אפשר לפתוח מסלולים מועדפים, שיתאימו מבחינת האווירה לבנות הציבור התורני. צוות זה יבחר את המקצועות המועדפים מבחינת תרומתם לחברה, יאגם את התקציבים השונים המיועדים לבנות השירות הלאומי או הצבאי, ויקבע את דרך הסיוע במשך תקופת לימודיהן, זאת תמורת תקופת ההתנדבות שבעבורה יקבלו מחצית השכר המקובל על עבודה שכזו. עבודת התנדבות זו תיעשה מן הסתם במסירות יתרה, שכן המתנדבות ידעו שככל שיתרמו יותר, כך יגדל הסיכוי שיתקבלו לעבודה קבועה.

ככל שיגדל מספרן של בנות הציבור התורני (חרד"לי) ובנות ממשפחות מועטות הכנסה שיצליחו לממש את כישרונן בלימוד אקדמי משמעותי, כך החברה כולה תרוויח. פרט לכך יהיה בכך קידוש השם גדול, כשיתגלה לכול שהנאמנות לתורה ומצוות – ובכללן ערכי המשפחה – אינה פוגעת ביכולת לבטא את הכישרון באופן המיטבי, אלא להפך: היא מעצימה את הברכה שבמשפחה ובעבודה ובמחקר, לתפארת התורה, העם והארץ.

התוכנית בהר ברכה

כדי לסייע במעט להגשמת חזון זה, תוקם בשנה הבאה בהר ברכה תוכנית לבנות מצטיינות בלימודים שמעוניינות בעתודה לשירות לאומי. התוכנית תכלול ליווי חינוכי ולימוד תורה משמעותי. בימים אלו שוקדים גם על הסדרת התוכנית במסגרות השונות, ורתימת אישי הציבור שהביעו את תמיכתם בתוכנית. בתוך כך יוכלו להצטרף לתוכנית גם בנות מצטיינות שלאחר שירות לאומי.

יהי רצון שנזכה לראות את בנותינו מאירות את העולם בחוכמתן, מתוך צניעות וקדושה, עד שכל רואיהן יכירו את הברכה שבתורה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מי הם האלילים של ימינו?

האמונה מוטבעת באדם, ולכן מאז ומתמיד הוא חיפש ביטוי לאמונתו • עובדי העבודה הזרה יצרו אלים המזוהים עם רצונותיהם הנמוכים, וכך לא התקדמו ערכית ומוסרית • התורה אסרה כל אמונה שמגבילה ומצמצמת את הא-ל: יש להאמין רק בה' אחד שברא הכול והוא מעבר לכול • גם היום אנשים בוטחים בדברים שנותנים להם עוצמה, כמו כסף וכבוד או אידיאולוגיות מסוימות • אידיאולוגיה שמבליטה ערך אחד ודוחקת את האחרים – סופה להחריב ולהיחרב • הנצרות והאסלאם יכולות להישאר בעולם, ובלבד שיוסרו מהן המרכיבים האליליים

האדם מחפש ביטוי לאמונתו

אמונה גבוהה יותר, שיכולה להעניק לאדם משמעות גדולה יותר לחיים, היא אמונה בערכים או אידיאולוגיות שיהפכו את העולם לטוב ומתוקן יותר, כמו אמונה בערך האהבה, האמת, השוויון, הלאומיות, המדע, הדמוקרטיה, ההומניזם או הפמיניזם. אולם לטווח ארוך גם אמונה זו מכזיבה

תכונת האמונה היא נחלת כל בני האדם. הנשמה בשורשה קשורה לאלוקים ויונקת ממנו את חייה, ועל כן באופן טבעי האדם מאמין שחייו קשורים לנצח, שיש להם ערך גדול, הרבה מעבר לשגרה הסתמית של חייו עלי אדמות. לכן בכל המקומות שבהם היו בני אדם, נמצא שיש להם דת כלשהי.

כלומר, על בסיס האמונה שטבועה באדם, החברות האנושיות השונות יוצרות לעצמן דת שתיתן מסגרת ממשית לאמונתן ותעניק משמעות לחייהן. בדרך כלל מייסדי הדתות תיארו לעצמם את האלים באופן מופשט יחסית, אולם מכיוון שדברים מופשטים קשים לתפיסה, יצרו פסלים ותמונות שיבטאו את הכוחות העליונים באופן מוחשי.

מכיוון שהאלים הללו נוצרו מתודעתם של אנשים שביקשו לתת לאמונה ביטוי בחייהם, הם סימלו את כל הדברים שאותם אנשים העריכו, כמו חיים, פריון, כוח, מלחמה, כסף, אהבה, יופי ועוד. כך נוצר שילוב קטלני בין הרצונות האנוכיים של האדם להשיג הנאות וכבוד לתחושת האמונה שבלבבו. במקום שהאמונה תרומם את האדם, ועל ידי כך תשנה את אופיו לטובה ותשפר את דרכיו כדי שיוסיף טובה וברכה לעולם – באה העבודה הזרה וניסתה להעניק משמעות לעולם כפי שהוא, ובכך חסמה את דרכה של האמונה האמיתית בה' אחד שמחייה את הכול, שמגמתה תיקון עולם בדבר ה'. האמונה אצל עובדי העבודה הזרה הפכה למכשיר שנועד להאדיר את רצונותיו והנאותיו של האדם כפי שהוא, ולסייע לו להגשים את רצונותיו. עובד האלילים אינו רוצה להשתפר במובן המוסרי, הוא רוצה לספק את צרכיו. לשם כך הוא מוכן להקריב קרבנות, ללחוש לחשים, לעשות פעולות מיסטיות שיסייעו לו להתעשר, לנצח את אויביו או להשיג דברים אחרים שהוא רוצה.

מדוע חשבו שהאלילים מועילים?

האם האלילים הועילו? הרי הם עץ ואבן? כיצד אנשים האמינו בהם? אלא שהם נתנו מענה לאמונה. אמנם מענה מזויף, אבל לא הייתה לאנשים אלטרנטיבה שנתנה ביטוי לאמונה המושרשת כל כך בחייו של האדם. ומכיוון שהאדם ביטא את אמונתו כלפי האלילים, אמונה זו העניקה לו ביטחון והעצימה את כוחותיו כדי לעשות את מה שהוא רוצה; שכן לא רק בשם עצמו הוא פועל, אלא גם בשם כוחות גדולים וחזקים ממנו שמצדיקים את שאיפותיו ודרכו.

הכוח המיסטי של האליליות

פרט לכך, רבים מפרשים שכשם שיש בעולם כוחות טבע שהאדם יכול לרתום לצורכו, כך מעליהם יש כוחות רוחניים הקרויים מלאכים ושדים, שמפעילים את כוחות הטבע, והאדם יכול להטותם לצרכיו על ידי פעולות מאגיות. באמת כל הכוחות הרוחניים שמפעילים את כוחות הטבע נבראו על ידי הבורא, ויונקים ממנו את חייהם, אולם עובדי העבודה הזרה בחרו לעצמם כוחות רוחניים מסוימים, התקשרו אליהם והצליחו להפעילם למען עצמם ולזכות בכך להצלחה. אך מכיוון שהם התייחסו אל הכוחות הרוחניים כמנותקים משורשם, כוחות אלו נהפכו בעבורם לכוחות טומאה, שאמנם העניקו להם עוצמה למשך זמן – אך לבסוף הביאו לאובדנם, הואיל וניתקו אותם ממקור החיים.

שלילת האמונות המוגבלות

כאשר חוטאים בעבודה זרה, כלומר מצמצמים את הגילוי האלוקי לפסל מסוים או להגדרה של תמונה מסוימת, הרי שגם האמונה והתודעה נשארות בתחום המוגבל, וממילא לא מצליחים להתרומם באמת אל מעבר לחיים המוגבלים ולא נותנים ביטוי אמיתי לאמונה. מכיוון שמדובר באליל שמוגדר באופן מצומצם, מתעוררות עליו קושיות שהולכות וגוברות, עד שהאדם נאלץ לכפור בו; אולם מכיוון שהוא מחפש אמונה, ינסה למצוא אליל חדש שיאמין בו. ומכיוון שאף הוא אליל, שוב יתאכזב ושוב יכפור. כך האנושות מיטלטלת בין אמונה לכפירה בלי למצוא מנוחה לנפש.

לכן אסרה התורה לעשות פסלים ותמונות לתיאור האמונה. בכלל זה גם אסור להגדיר את אלוקים בשום הגדרה שכלית או ערכית-מוסרית, מפני שכל הגדרה מעצימה ערך אחד על פני האחרים, וממילא אינה מבטאת את אין-סופיותו של הא ל שמעבר לכל גבול והגדרה ערכית. על אמונה מוגדרת מתעוררות קושיות מכל הערכים שאינם כלולים בה, וממילא שוב האדם מוטל אל הטלטלה הקשה שבין אמונה אלילית לכפירה.

רק על ידי שלילה מוחלטת של כל עבודה זרה, יכול האדם להגיע לאמונה בה' אחד שברא את הכול, אבל הוא עצמו מעבר לכל הגדרה. על אמונה טהורה כזו לא מתעוררות קושיות שמובילות לכפירה, והיא מניעה את האדם להתקדמות והתעלות תמידית בדרכי ה', ומאפשרת לעם ישראל לקבל את התורה והמצוות, שבאמצעותן יוכל עם ישראל לדבוק בדרכי ה' ולהוסיף חיים עד לתיקון העולם במלכות שד י.

עבודה זרה בימינו

במשך הזמן, בתהליך הדרגתי, מלחמתו של עם ישראל בעבודת אלילים הועילה, ורבים כבר אינם מאמינים בפסלים; אולם עדיין האמונה בכוחות שונים קיימת, וזו העבודה הזרה של ימינו. ישנם שני סוגים עיקריים של אמונות זרות:

המאמינים בכסף, בכבוד ובתאוות – יש מאמינים שאם יזכו בכסף או בכבוד, או יספקו את תאוותיהם השונות, יזכו לחיים הטובים באמת. אנשים אלו עובדים את אלילי הכסף, התאווה והכבוד וכיוצא בהם. לאמונה אלילית זו יש כוח רב, שכן לטווח הקצר היא מעניקה למאמיניה סיפוק ומרץ לחתור להגשמת חלומם, אולם לבסוף היא מכזיבה. גם אם במשך שנים ירמו את עצמם כאילו הצליחו להגשים את חלומם, בתוך ליבם פנימה הם יודעים שכל ההישגים שהשיגו בעולם הזה הם הבל. שום דבר מהדברים הרגילים שבעולם אינו מעניק ערך אמיתי לחייהם, ולכן גם אינו יכול להעניק להם סיפוק אמיתי. מגילת קהלת שחיבר שלמה המלך מתארת זאת.

המאמינים באידיאולוגיה מסוימת – אמונה גבוהה יותר, שיכולה להעניק לאדם משמעות גדולה יותר לחיים, היא אמונה בערכים או אידיאולוגיות שיהפכו את העולם לטוב ומתוקן יותר, כמו אמונה בערך האהבה, האמת, השוויון, הלאומיות, המדע, הדמוקרטיה, ההומניזם או הפמיניזם. כמו האמונה באלילים, גם אמונות אלו מעניקות למאמיניהן מרץ ואף מסייעות להם להצליח למשך תקופה מוגבלת, מפני שהן מקשרות אותם לערכים אמיתיים שיש להם חשיבות, והפעולה למענם חושפת כוחות חדשים במציאות. אולם לטווח ארוך גם אמונה זו מכזיבה.

כך, למשל, מאמיני הקומוניזם היו בטוחים שבהשלטת הקומוניזם יגאלו את העולם. לשם כך גרמו סבל נורא לאנשים רבים, עד שרבים מהם התפכחו מרוב הייסורים שהעבודה הזרה שלהם הביאה לעולם. וכן מאמיני הדמוקרטיה בטוחים שהשלטת הדמוקרטיה תגאל את העולם, ולשם כך הם מוכנים להקריב קרבנות רבים, עד שלבסוף מרוב ייסורים יתפכחו ויבינו שהדמוקרטיה לבדה היא עבודה זרה שהכזיבה.

וכך כל הערכים השונים, כל זמן שאינם מקושרים לאמונה השלמה בה' הכוללת את כל הערכים – הם מוגבלים ואליליים, וחוסמים את הדרך בפני האמונה השלמה, מפני שהם מציבים אלטרנטיבה שיעבור עוד זמן רב עד שיתברר שתכזיב. חשוב לציין שגם אמונה במנהיג דתי או חברתי מסוים, אפילו אם הוא צדיק, עלולה להיהפך בליבו של המאמין לעבודה זרה.

שילוב שני הדיברות הראשונים

רק השילוב שבין אמונה בה', ובין כפירה בכל עבודה זרה של אמונה, אידיאולוגיה או אישיות מסוימות, מוביל לאמונה השלמה שמקשרת את האדם אל מקור חייו. אמונה שכוללת את כל הערכים כאחד, ומקבלת את הדרכת התורה כיצד לגלותם ולשלבם בהרמוניה, באופן שיביא תיקון וברכה לאדם ולעולם.

הנצרות והאסלאם

בעקבות מתן תורה ופועלם של ישראל בעולם, קמו שתי דתות גדולות שהושפעו במישרין מאמונת ישראל: הנצרות והאסלאם. אולם עדיין יש בהן פשרה עם האליליות, כי עצם הגדרת הא ל כחסד בנצרות, או כדין באסלאם, הוא סוג של אלילות. בנוסף לכך, הנצרות הגשימה את הא ל בדמות אדם, ובכך סטתה מהאחדות הטהורה לשילוש מגושם, שמצר את היקף הערכים האלוקיים. למשל, הוא מגביל את ערך האהבה כך שיבוא לידי ביטוי כלפי שותפים לדרך, אולם כלפי אחרים פעמים רבות יתהפך לאכזריות נוראה. באסלאם יש חיסרון עמוק, שהוא מצמצם את האלוקות להנהגה האלוקית שמתגלה לאדם מלמעלה, והאדם צריך לקבלה בכבוד והכנעה, ולהשליטה על כל הברואים בכוח. הוא אינו רואה את הערך האלוקי הגדול שביצירה האנושית על כל מרכיביה, שהיא כולה גילוי אלוקי שנמשך ומתגלה על ידי האדם שנברא לשם כך בצלם אלוקים.

היחס לדתות השונות

כעיקרון, לפי ההלכה מותר לגויים להקים לעצמם דת שתיתן מסגרת מתאימה לאופיים המיוחד; ובתנאי שתהיה נקייה מאליליות, על ידי שתהיה מחוברת לאמונה הטהורה בה' שמתגלה דרך עם ישראל, ולא תכפה עצמה על אחרים ולא תבטל ערכים אחרים. כלומר, חזון הגאולה אינו תובע את ביטולן של הדתות השונות, אלא את הסרת הרוע האלילי שבהן, שחוסם את גילוי הטוב השלם ומוביל לשתלטנות רצחנית. כמו שנאמר: "והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו, ונשאר גם הוא לאלוקינו" (זכריה ט, ז).

 

מאחורי כל הטיעונים: מאיסה בארץ

מכיוון שהמרגלים לא אהבו את ארץ ישראל, הם מצאו סיבות ריאליות לחשוש מלהיכנס אליה • עד היום, ביסודם של כל השיקולים הרציונליים עומדת אי-הבנת ערכה של הארץ • רבנים אינם נותנים פקודות, אבל הם מחוללים תהליכים אצל שומעיהם, ובזאת אחראים על בניית הזיקה לארץ אצל תלמידיהם • ההנגדה בין ההתיישבות לצורכי עם ישראל היא שקר – יישובי יהודה ושומרון בולמים הקמת מדינת טרור • גילוי הקדושה שבארציות מתאפשר רק בארץ ישראל • ההתנחלויות הן תמונת הניצחון האמיתית של ישראל מול האסלאם

במה חטאו המרגלים

לכאורה קשה, במה חטאו המרגלים? הרי הם נשלחו לתור את הארץ, לראות האם העם היושב בה חזק או רפה, האם יושבי הארץ רבים או מעטים. והנה נוכחו לפי מיטב שיפוטם, שהעם הכנעני שיושב בארץ הוא עם עז, עריו בצורות וגדולות מאוד, ואם עם ישראל ינסה לכבוש את הארץ, הגברים ייפלו בחרב והנשים והטף יימכרו לעבדים. כך המרגלים חשבו, אז מה רוצים מהם? שיראו כיצד עם ישראל צועד אל חורבנו ויחרישו? הלוא הייתה מוטלת עליהם חובה מוסרית להתריע מפני הסכנה. וגם אם המרגלים והעם טעו בשיקול הדעת, האם העונש צריך להיות כל כך חמור? שכולם ימותו במדבר, וכניסתו של עם ישראל לארץ תידחה בארבעים שנה, ואם לא יתקנו את חטא המרגלים ביום זה ייחרבו שני בתי המקדש?

כשלא אוהבים, לא מתאמצים

גם היום, רובם המכריע של האנשים שרוצים לסגת מיהודה ושומרון אינם אוהבים את ארץ ישראל, ואינם מבינים את ערכה, וממילא אינם מרגישים קשר ליהודה ושומרון. גם אם לא היו שום בעיות ביטחוניות ודמוגרפיות, הם לא היו מוכנים להשקיע מאמץ ביישובם

חטאם של המרגלים היה שלא הבינו את ערכה של הארץ ולא אהבו אותה, ולכן לא רצו כל כך להיכנס אליה, וכפי שנאמר: "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו" (תהלים קו, כד). מתוך כך טעו והגזימו בהערכת עוצמתם של הכנענים לעומת ישראל. לכן כאשר יהושע וכלב ניסו להצילם, אמרו תחילה: "טובה הארץ מאוד מאוד". רק לאחר מכן, מתוך ההכרה בערכה של הארץ, הם קראו לעם להתחזק באמונה וביכולתם לנצח את הכנענים (במדבר יד, ז ט).

מי שלא אוהב את הארץ, סולד מהצורך להיאבק עליה וממילא משכנע את עצמו שאין אפשרות לכובשה וליישבה, ומוצא לכך אלף סיבות. אולם הסיבה העיקרית היא שלא אכפת לו מארץ ישראל, וכל הסיבות שלו הן תירוצים. אין אדם שמוכן להשקיע מאמץ למען דבר שהוא לא מעריך. מי שאינו מעריך לימודים גבוהים, לא יוכל למצוא בקרבו את הכוחות לשקוד עד סיומם. מי שלא מעריך את השירות הקרבי, לא ימצא בקרבו תעצומות נפש לעמוד באימונים המפרכים המכשירים אותו להיות לוחם. מי שלא מעריך את חיי המשפחה, לא ימצא בקרבו כוחות לכרות ברית נישואים ולהקים משפחה. כל אלה ימצאו לעצמם אלף סיבות ריאליות מדוע הם אינם יכולים עכשיו ללמוד או להתגייס לצבא או להתחתן, אבל הסיבה האמיתית היא שהם לא רוצים.

אז והיום

גם היום, רובם המכריע של האנשים שרוצים לסגת מיהודה ושומרון אינם אוהבים את ארץ ישראל, ואינם מבינים את ערכה, וממילא אינם מרגישים קשר ליהודה ושומרון. גם אם לא היו שום בעיות ביטחוניות ודמוגרפיות, הם לא היו מוכנים להשקיע מאמץ ביישובם.

השפעת הרבנים

פעמים רבות אנו שומעים אנשים מבחוץ, שחושבים שהרבנים משפיעים על ידי פקודות שהם מנחיתים על הסרים למשמעתם. אולם הם אינם מבינים את העיקר. השפעה אמיתית אינה נובעת מפקודות אלא מלימוד הערכים המכוננים של החיים. כאשר ההורים והרבנים מלמדים את ערכה של ארץ ישראל דרך פרשיות השבוע וההלכות הקשורות למצוות יישוב הארץ, מתחולל תהליך פנימי בקרב הלומדים. הם מתבוננים על המציאות כולה מתוך ערכה של מצוות יישוב הארץ, וממילא רבים מהם עולים להתנחלויות ורבים אחרים תומכים במתנחלים. לפי זה ראוי לרבנים לערוך חשבון נפש, שאם הם רואים שאחוז ניכר מתלמידיהם מתרשלים במצוות יישוב הארץ, כפי הנראה לא זכו לשמוע על ערכה מרבותיהם.

חשיבות העיסוק בשבח הארץ

כדי להשריש בקרב עם ישראל את ערכה של ארץ ישראל, מרבה התורה לספר בשבחה: שעיני ה' אלוקינו בה מראשית השנה ועד אחריתה (דברים יא, יב), שמעיינות יוצאים בה בהר ובבקעה, שלא יחסר כל בה (דברים ח, ז י) וחמש עשרה פעמים התורה חוזרת ואומרת שהיא ארץ זבת חלב ודבש. וכן חז"ל הרבו לספר בשבחה. ללמדנו שבנוסף למצווה ליישב את הארץ, צריך גם לדעת את ערכה, לאהוב אותה ולחבבה. אפילו הרמב"ם בהלכותיו מדגיש את ערך רגש האהבה הכללי כלפי הארץ, וכותב: "גדולי החכמים היו מנשקים על תחומי ארץ ישראל ומנשקים אבניה ומתגלגלים בעפרה, וכן הוא אומר: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" (הלכות מלכים ה, י).

לא שוכחים מהעם, מגנים עליו

לעתים יצר הרע מתעטף בטיעונים צדקניים וטוען: "עם ישראל קודם לארץ ישראל, ואתם המתנחלים שכחתם את עם ישראל". יש אף "צדיקים" שמטיחים במתנחלים: "מה אתם עושים למען עם ישראל?". ועיניהם טחו מראות, שאילולי המתנחלים מזמן הייתה קמה ביהודה ושומרון מדינת טרור, וכל ערי השפלה היו מצויות תחת התקפות, ורבים היו נהרגים ונפצעים רחמנא ליצלן. וכי אפשר לעזור יותר מזה לעם ישראל, הלוא מדובר בהצלת נפשות ממש? רק מפני שזכינו לאהוב את הארץ ולהקים התנחלויות ברחבי יהודה ושומרון, אנו יושבים עדיין במקומות הקדושים הללו, וניצלים מן הסכנות האיומות שבהקמת מדינת טרור ביהודה ושומרון. אולם המספר שלנו ביהודה ושומרון מספיק רק כדי לעמוד בלחץ הנוכחי, ואם יגבר יותר – לא בטוח שיעמוד בזה. עדיין אנחנו זקוקים לעוד רבבות של משפחות, כדי להבטיח את עמידתנו למען עמנו וגאולתנו.

קומו אחים יקרים ועלו להתנחל בהרי יהודה ושומרון, ליישב את השממה ולבנות את הערים החרבות. ובזכות מצווה זו נזכה לבנים ובנות, נכדים ונכדות, כחול הים וכוכבי השמיים. יש עוד הרבה בתים שאפשר למלא, והרבה בתים שאפשר לבנות, וככל שיבואו יותר משפחות, כך ייפתחו יותר אפשרויות להמשיך לבנות.

גילוי האמונה תלוי בארץ ישראל

נמשיך לבאר את ערכה של מצוות יישוב הארץ. אמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (ספרי ראה נג). גם מבחינת ההלכה, זו המצווה היחידה שכדי לקיימה מסכנים נפשות, שכן נצטווינו לכבוש את הארץ, והתורה אינה מצווה לסמוך על הנס (מנחת חינוך תכה, תרד). לא זו בלבד אלא שאמרו חכמים: "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה", "וכל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה" (כתובות קי, ב). לכאורה קשה, מדוע מי שגר בחו"ל נחשב כעובד עבודה זרה?

אלא שחטאה הבסיסי של עבודה זרה, שהיא מחלקת ומפרידה את העולם לתחומים שונים השייכים לכוחות ואלים נפרדים. הפירוד הגדול ביותר שישנו בעולם הוא הפירוד שבין הרוחניות לחומריות, שלעתים נחשב בטעות לפירוד בין הטוב והרע. ומכיוון שבחוץ לארץ יכול היהודי לגלות את הקדושה רק ברוחניות, תוך ניכור מסוים מהטבע, נראה מזה כאילו דבר ה' מתגלה בתחומי הרוח בלבד; ואין פגיעה עמוקה יותר באמונת ישראל, כאשר מצטייר שכאילו כל התחום הגשמי מתקיים בלי השראה אלוקית ואף בניגוד לה. לכן מי שדר בחוץ לארץ, במקום שהאמונה מתגלה בחיי הרוח בלבד, נחשב כמי שעובד עבודה זרה.

לעומת זאת, סגולתה של ארץ ישראל שהיא ארץ הקודש, שניתן לגלות גם בגשמיותה את דבר ה'. ולכן מצווה ליישב את הארץ, לבנות בה בתים ולנטוע עצים. לכן בה מתגלה אמונת ישראל האחדותית.

מצב ישראל בגלות

שאלה: האם אי אפשר לגלות את הקדושה בחיים הארציים בחו"ל?

תשובה: לכאורה כן, אולם בפועל לא. הנה לכאורה טוב היה שיהודים יפתחו את מדעי הפיזיקה והכימיה לטובת האנושות, וכן יפתחו את הבנקאות ויסללו פסי רכבת לרווחת כלל האנשים. זה בדיוק מה שעשו יהודים בגרמניה, והנאצים השתמשו בכספם כדי לממן את ממשלתם וצבאם ולחולל מלחמת רצח עולמית. על פסי הרכבת שהברון הירש סלל, הובילו יהודים כדי לרצוח אותם בגזים שפותחו בעזרת גילויים מדעיים של יהודים. כך גם היה בברית המועצות, ולפני כן בספרד ובכל הארצות. הדברים אמנם מורכבים יותר, אולם ככלל זו קללת הגלות. רק כאשר ישראל מגלים את דבר ה' בארץ, מתגלה האמונה האחדותית בעולם, ומארץ ישראל מתפשטת ברכה וטובה לכל העמים ולכל הארצות.

לאחיי המתנחלים

שוב אנחנו שומעים עצות רעות על ישראל ומחשבות זדון על היישובים. האינטרס של מדינות העולם להסתדר עם מדינות ערב מעוור את עיניהן ומטה את דעתן נגדנו. המאבק היום אינו מוכרע לפי עוצמת כלי הנשק וכמותם, עובדה שיש לנו יותר מאשר לאויבינו, ואף על פי כן לא הצלחנו להכריע אותם. הם דרשו לשחרר אלף מחבלים תמורת חייל אחד – וקיבלו, למרות שישראל הודיעה במשך שנים שלא תיכנע לכך. מבחינתם מי שיגלה יותר אורך רוח ינצח. כי הם מוכנים להמתין עשרות שנים ומאות שנים, ואילו לאורח החיים המערבי אין יכולת התמדה כזאת. לכן בכל המבצעים בעזה ובלבנון, העובדה שהם שרדו נחשבת אצלם כניצחון ומאפשרת להם ליזום עוד ועוד מערכות. הדבר היחיד שמבטא מבחינתם הפסד הוא ההתנחלות והמתנחלים. ההיצמדות היהודית לקרקע היא ההוכחה שהיהודים יותר גיבורים, יותר נחושים, יותר אמיצים ויותר מצליחים. זו תמונת הניצחון היחידה של מדינת ישראל, שמרתיעה אותם באמת. לכן בכל העולם אויבי האסלאם מעריצים את המתנחלים, ומתוך כך את מדינת ישראל שעומדת מאחוריהם. הם מבינים שהמתנחלים הם הביטוי המובהק ביותר לניצחון האמת, הצדק והטוב על האלימות והטרור של המוסלמים.
זו השעה הראויה לעודד ולברך את המתנחלים להתחזק ביישוב הארץ, ולא להירתע מהזדון שמבחוץ ומהחולשה מבית.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד