האם לחשוש לרוחות ומזיקים?

עולם הרוח בנוי ממימדים שונים – ביניהם מימדי המיסטיקה והדמיון, ולעומתם המימדים השכליים • במימדים המיסטיים, כוחות הטוב והרע מופיעים כמלאכים מול שדים, ובמימדים השכליים הם מופיעים כדעות חיוביות ושליליות • תקנות חז"ל נגד שדים ומזיקים נאמרו כשאנשים חיו בתודעה מיסטית יותר, אבל כפי שאמרו חכמים עצמם: מי שאינו חי בתודעה כזאת – למזיקים כמעט אין השפעה עליו • היום, כשרובנו חיים בתודעה שכלית, מי שרוצה לשמור על מנהג אבותיו – רשאי, אך אין להורות לציבור להיזהר מסכנות סגוליות, אלא אם יש להן טעם מוסרי

שאלה: האם צריך להקפיד ולהיזהר מאזהרות שהזהירו חכמים משום רוח רעה והיזק שדים, כדוגמת האזהרה שלא לאכול שום, בצל או ביצה קלופים ששהו כך כל הלילה?

תשובה: אין צריך כיום לחוש לסכנות הנובעות מרוחות רעות ושדים, כפי שלמדנו לגבי אזהרת הזוגות.

כל המקפיד – מקפידים עליו

כיום, כשכמעט כל ישראל חיים בתודעה של עולמות רוחניים שכלתניים, ואף סתרי התורה מוסברים בשכל, אין נכון לעודד לחשוש לסכנת המזיקים. ואף שבעולמות אחרים מזיקים אלו עדיין קיימים, מכיוון שבעולמנו כמעט אין איש שנותן את דעתו עליהם, אין להם השפעה עלינו

בימי התלמוד, רבים נזהרו שלא לשתות כוסות במספר זוגי, כדוגמת שתי כוסות או ארבע, ולא לאכול מאכלים במספר זוגי, אלא הקפידו לאכול ולשתות במספר לא זוגי, כדי שלא להינזק מהשדים (פסחים קי, א). יש שביארו ששדים אלו קיבלו את כוחם מדת האמגושים (זרתוסטרא), שסברה שיש בעולם שני כוחות, טוב ורע, ומי שאוכל או שותה זוגות ניזקו משדים ורוחות של עבודה זרה זו (מהרש"א).

אולם הוסיפו חכמים ואמרו כלל יסודי: "כל דקפיד – קפדי בהדיה, ודלא קפיד – לא קפדי בהדיה. ומיהו למיחש מיבעי" (פסחים קי, ב). תרגום: כל המקפיד – מקפידים עליו, ומי שלא מקפיד – אין מקפידים עליו, אולם לחשוש צריך. כלומר, אם המקפיד להיזהר מסכנות אלו לא נזהר – הוא ניזוק, ומי שאינו מקפיד ושתה זוגות – אותם שדים ורוחות רעות אינם מזיקים לו, אולם לכתחילה עדיף שלא יחשוף עצמו לסכנתם ולא ישתה זוגות, כי לעיתים הם מזיקים גם למי שאינו חושש להם.

עולמות ומימדים של תודעה

ההסבר הוא שעולמות הרוח מורכבים מעולמות שונים, שיכולים להיקרא גם מימדים שונים. בכל עולם יש כוחות טובים ומועילים, וכוחות רעים ומזיקים. בעולמות שנוטים אל הדמיון והמיסטיקה, הכוחות הללו מופיעים כמלאכים, רוחות ושדים שיש להם נוכחות משפיעה לטובה ולרעה, כל עולם לפי סוג תודעת הדמיונות שבו. בעולמות שנוטים אל השכל, הם מופיעים כדעות טובות ורעות שמתפשטות ומשפיעות על האדם והאנושות, כל עולם לפי התפיסות שעומדות בבסיסו.

לכל אדם עולם תודעתי משלו, ובעולם שבו תודעתו – שם הוא חי, והכוחות שפועלים באותו עולם משפיעים עליו לטובה ולרעה. זהו שאמרו חכמים: כל המקפיד – מקפידים עליו, ומי שלא מקפיד – אין מקפידים עליו. כלומר, מי שנמצא בתודעתו בעולם של רוחות ושדים מסוימים, כדוגמת אלו שמזיקים למי ששותה זוגות, מושפע מפעילותם. ומי שאינו נמצא בתודעתו שם, אותם שדים אינם פועלים עליו. ואף על פי כן אמרו חכמים שנכון לו לחשוש מדברים שידועים כמסוכנים, כי אף שתודעתו רחוקה משדים ורוחות אלו, מכיוון שהוא חי בתקופה שתודעתם נפוצה, והוא עצמו חושש לשדים ורוחות מסוג שונה, בעל כורחו יש עליו השפעה מסוימת מצד השדים והרוחות שמזיקים למי ששותה זוגות, ולכן נכון שייזהר מדברים שחושפים אותו לסכנתם.

כיצד להתייחס למזיקים בימינו

אולם כיום, כשכמעט כל ישראל חיים בתודעה של עולמות רוחניים שכלתניים, שאין בהם מקום לשדים ולרוחות, ואף סתרי התורה ועולמות הדמיון העשירים מוסברים בשכל, אין נכון לעודד לחשוש לסכנת המזיקים. ואף שבעולמות אחרים מן הסתם מזיקים אלו עדיין קיימים, מכיוון שבעולמנו כמעט אין איש שנותן את דעתו עליהם, אין להם השפעה עלינו. על כגון זה אמרו: "שומר פתאים ה'". כלומר, כאשר אנשים רבים אינם מודעים לדבר, ה' שומר עליהם, שאין זה מעניינם לחוש לסכנות שבעולמות אחרים. לא זו בלבד, אלא שהואיל ועדיף לאדם לחיות בעולם שכלי, שבו השפעת בחירתו מובנת יותר, עדיף שלא לחשוש לסכנות אלה. רק מי שעדיין נותן להם מקום בתפיסת עולו, מפני נטייתו או מפני חינוכו, צריך לחוש להם. אבל את מי שבא לשאול אם ראוי לחוש לסכנות אלו, נכון להדריך שלא לחוש.

דעת הרמב"ם ושאר גדולי ישראל

היו מגדולי ישראל, ובראשם הרמב"ם, שגם בעבר לחמו בדעת החוששים מסכנת מכשפים, רוחות רעות ושדים, ולדעתם כל הזקתם נובעת רק מהפחד שגרמו לאנשים, אבל באמת אין צורך לפחד מהם (הלכות עבודה זרה יא, טז; פירוש המשניות עבודה זרה ד, ז; מורה נבוכים ג, לז; שם, מו). לפי מה שביארתי, עולמם של הרמב"ם ואלו שעמו, שהוא עולם שכלתני פילוסופי, עמד בניגוד מוחלט לעולמות המיסטיים הדמיוניים, וממילא שלל את קיומם.

אולם רוב חכמי ישראל לא קיבלו את דבריהם, כי גם תודעתם של האנשים יוצרת מציאות, ובמיוחד כאשר מדובר באנשים חכמים. לכן כאשר התודעה האנושית פירשה כוחות רוחניים מסוימים כשדים ורוחות, כך הם הופיעו בעולם (רמב"ן בפירושו לשמות כ, ג; ויקרא יז, ז; דברים יח, ט; רשב"א תשובות א, תיג; המיוחסות לרמב"ן רפג; ריב"ש צב, וסוף צג; רדב"ז תתמח, ועוד רבים).

אולם גם הם יסכימו שכאשר כלל הציבור אינו חי בתודעת סכנות אלו, מכיוון שבפועל אין מהן סכנה, אין לעורר לכך.

אזהרות בעלות טעמים מוסריים

אומנם ראוי לחוש לאזהרות שיש להן גם טעמים מוסריים, שכן פעמים שהסכנה הסגולית תואמת את עומק הטעם המוסרי. לדוגמה, אמרו חכמים שנכון להיזהר שלא לזרוק על הרצפה פירורי לחם, שהעושה כן גורם לעצמו עניות, שכן המלאך הממונה על המזונות והפרנסה נקיד שמו, כלומר נקיות שמו, ואילו המלאך הממונה על העוני נבל שמו, כלומר לכלוך שמו. על כן במקום שישנם פירורי אוכל על הרצפה שוכן מלאך העניות, ואילו במקום נקי שוכן מלאך העושר (פסחים קיא, ב, חולין קה, ב, שולחן ערוך אורח חיים קפ, ד). ראוי להקפיד על כך, מפני שהדרכה סגולית זו תואמת את ההדרכה המוסרית, שכן מי שמשליך פירורים על הארץ נראה כבועט בברכתו של ה', וראוי שתיפסק לו הברכה. ועוד, שהזנחת ניקיון הבית מרגילה את האדם להזנחה בשאר התחומים, כולל ניהול הכספים, וממילא גורמת לעניות (פניני הלכה ברכות יג, ד).

שום, בצל וביצה קלופים

על פי היסודות שלמדנו, נבאר את היחס למנהגי זהירות שונים. מובא בתלמוד בשם רבי שמעון בן יוחאי שהאוכל שום קלוף, בצל קלוף וביצה קלופה שעבר עליהם לילה "מתחייב בנפשו ודמו בראשו" (נדה יז, א). מבארת שם הגמרא שגם אם הניחו אותם בשקית או בכלי, רוח רעה שורה עליהם, אבל אם הניחו עמהם מעט מהקליפה או השורש, אין חשש.

אולם רוב ישראל אין נוהגים לחוש לזה, מפני שאזהרה זו לא נפסקה להלכה ברמב"ם, ברוב ספרי הראשונים ובשולחן ערוך. כפי הנראה, לדעתם ההלכה איננה כדעה החוששת לכך. ואף אם בימי התנאים אותה רוח רעה הייתה יכולה להזיק, בימי הראשונים כבר בטל החשש מפניה. יש שכתבו כך כלפי כל הרוחות הרעות, שבטל כוחן להשפיע (תוספות חולין קז, ב; מהר"ם מרוטנבורג, ים של שלמה חולין ח, יב, ועוד).

וכן הלכה, שאין ראוי להנהיג איסורים שאין להם שורש בהלכה וטעמם מבוסס על סכנה שאינה ניכרת ומבוארת בימינו. כן הורה הרב עובדיה הדאיה זצ"ל (תר"ן-תשכ"ט), שהיה מגדולי הפוסקים וראש המקובלים לפני שני דורות. הוא ביאר שכל הפוסקים שלא הזכירו איסור זה סברו שבזמנם אין בכך חשש, ומכיוון שאנשים אינם מודעים לכך, מובן שגם לשיטת המחמירים אינם ניזוקים, "כאשר עינינו הרואות כאן במקומות אלה, דלא נשמע מעולם ששום אחד ניזוק בהם" (ישכיל עבדי ח"ז אורח חיים מד. וכן כתבו ציץ אליעזר יח, מו; האדר"ת; יד מאיר יט; בית שלמה יורה דעה קפט; שם אריה כז, ועוד).

מנהג החוששים

יש סוברים שלכתחילה יש לחשוש שלא להשאיר שום, בצל או ביצה קלופים כל הלילה, ואם השאירום, הרוצים להקל לאוכלם רשאים (עי' יביע אומר ח"ב יורה דעה ז-ח). ויש נוהגים שגם בדיעבד אין אוכלים אותם (בן איש חי ש"ב פנחס יד, ועוד). נראה שמי שממשיך בזה את מנהג משפחתו, ונמנע מלאכול אפילו בדיעבד, אינו צריך לחוש שמא עובר על בל תשחית, הואיל והוא משחית כדי לקיים את המנהג ולא לחינם. אומנם גם לנוהגים לחשוש לכך, אם מערבים בשום, בבצל או בביצה לפני הלילה מעט מאכלים, ואפילו מלח או שמן, אין חשש (סמ"ק, ציץ אליעזר יח, מו, ד; יביע אומר ח"י יורה דעה ט).

אולם כפי שביארתי לעיל, אם יבוא אדם לשאול אם נכון לחשוש לאזהרות אלו, נכון להורות לו שעדיף שלא יחשוש.

מאכלים ומשקים תחת המיטה

נאמר בתלמוד הבבלי: "תנא: אוכלין ומשקין תחת המטה, אפילו מחופין בכלי ברזל – רוח רעה שורה עליהן" (פסחים קיב, א). אולם בתלמוד הירושלמי, אף שנאמר כי אין להשהות תבשילים ומשקים תחת המיטה, לא מבואר שהטעם משום רוח רעה (תרומות ח, ג). על פי זה כתב הרמב"ם: "ולא ייתן התבשיל תחת המטה אף על פי שהוא עוסק בסעודה, שמא ייפול בו דבר המזיק והוא אינו רואהו" (הלכות רוצח יב, ה).

לפיכך, המנהג הנכון הוא שלא להניח תבשילים ומשקים תחת המיטה, שכן לפי הרמב"ם יש לכך טעם הגיוני. ועוד יש לכך טעם מוסרי, שהשינה נחשבת כאחד חלקי שישים של מיתה, ואין זה מכבודם של המאכלים שנועדו להעניק חיוניות שיהיו תחת המיטה שעליה האדם שוכב דומם כמת.

אומנם בדיעבד אם הניחו מאכלים תחת המיטה – הם מותרים. ואף שיש מחמירים (גר"א, ברכי יוסף קטז, י; בן איש חי ש"ב פנחס יד), לפי מה שלמדנו נכון להקל, וכן מקובל להורות (שבות יעקב ב, קה; פתחי תשובה קטז, ד, רבי עקיבא איגר ויד אפרים שם, ועוד).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.